צרור הערות ‏24.5.23

* נתניהו מפחד מבן גביר – אני תומך בעליית יהודים להר הבית. זהו צעד חשוב של מימוש ריבונותנו והידוק זיקתנו לאדמת המולדת, לערש האומה.

אבל לא בן גביר. בן גביר הוא מנהיג הכהניזם. נדבך מרכזי בתורת הגזע הכהניסטית הוא הדרישה "לגלח" את הר הבית ולהסיר ממנו את "השיקוץ", כפי שהם מכנים את המסגדים. למותר לציין שפעולה כזו תביא למלחמה איומה של כל העולם המוסלמי נגד ישראל. זהו איום קיומי של ממש. אבל מבחינת הקנאים הדתיים, הצעד הזה יעורר את הקב"ה ויביא לגאולה השלמה.

עליה פרובוקטיבית של בן גביר, מעניקה תחמושת לגרועים שבאויבינו, ובעיקר לעלילת "אל-אקצה בסכנה". כאשר כהניסט כזה עולה להר הבית כשר בישראל, הוא מחבר את מדינת ישראל לעלילה. הפרובוקציות שלו עלולות להביא לשפיכות דמים, והוא מעוניין בכך כי הכהניסטים נבנים ממנה.

על ראש הממשלה לאסור על בן גביר לעלות להר הבית. הבעיה היא שנתניהו מפחד מבן גביר.

* מיהו יהודי – יהודי שאינו שונא את הכהניזם, שכח מה זה להיות יהודי.

* מחויבות המדינה לילד החרדי – על מדינת ישראל לראות כיעד ממלכתי ממעלה ראשונה, לקדם את המגזר החרדי. לשם כך, עליה להשקיע השקעות עתק בחינוך הממלכתי חרדי, ולעצור לחלוטין כל תמיכה בחינוך חרדי פרטי. לכל ילד חרדי מגיע חינוך טוב, השכלה ראויה, חינוך שיביא אותו לנקודת זינוק שווה בשוק העבודה ויאפשר לו להתנהל במאה ה-21.

העסקונה החרדית מנציחה את העוני של החרדים. מדינת ישראל נושאת באחריות לצמצום הפערים ולמלחמה בעוני. אם המדינה תבין שעליה להתחרות על כל ילד חרדי, מול הגורמים האנטי ממלכתיים, יהיה זה צעד חשוב לריפוי החברה החרדית ותרומה גדולה לכלכלה, לחברה ולביטחון של מדינת ישראל.

* המשותף לגפני ולי – "גם לבת שלי מגיע תקציב", מתחכם ח"כ גפני ומתבכיין, "למרות שהיא לא למדה על נועה קירל". או, הנה מצאתי משהו משותף לילדים שלי ולילדים של גפני. גם הילדים שלי לא למדו על נועה קירל. אבל בניגוד לבנים שלו, הבנים שלי למדו אזרחות, מתמטיקה, אנגלית, לשון, מדעים, היסטוריה, ספרות, חינוך גופני ו…תנ"ך. כן, בישיבות החרדיות לא לומדים תנ"ך. ובניגוד לילדים שלו, הילדים שלי שרתו בצה"ל. למדינת ישראל יש אינטרס לאומי לממן את החינוך שהילדים שלי קיבלו. אין לה אינטרס לממן את החינוך של הילדים שלו. זכותו לבחור לילדים שלו מערכת חינוך פרטית שערכיה מנוגדים לחינוך של מדינת ישראל, אבל עליו לשלם את מחיר בחירתו. היום, כאשר הוקם זרם חינוך ממלכתי חרדי, יש להפסיק כל תקצוב לחינוך החרדי הפרטי.

* האם הפולנים אשמים בשואה? – "לקבל 12 נקודות מפולין אחרי שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה – זה ניצחון"; האמירה הזאת של נועה קירל אחרי האירוויזיון חוללה סערה ציבורית בפולין, גינויים במערכת הפוליטית, בתקשורת וברשתות ודברים מפורשים של סגן שר החוץ הפולני.

כאשר שר החוץ אלי כהן נשאל על כך בערוץ 12 הוא השיב בתבונה, שלא נכון להעמיס את סוגיית יחסי ישראל-פולין על כתפיה של נועה קירל. צודק לחלוטין.

אז נניח את נועה קירל בצד, ואתייחס לסוגיה עצמה. אני יודע שדעתי בנדון אינה פופולרית.

7,323 פולנים הוכרו כחסידי אומות העולם, וסביר מאוד להניח שהם אינם היחידים. חשוב לזכור, שחסידי אומות העולם אינם פשוט אנשים טובים שראו יהודים במצוקה והסתירו אותם. מדובר באנשים שסיכנו במודע את חייהם וחיי משפחותיהם. הם ידעו, שאם יתפסו מצילים יהודי, כל משפחתם תוצא להורג. אולי אפילו כל הכפר שלהם. ואף על פי כן, הם נטלו סיכון גדול כל כך. זה ממש לא מובן מאליו. וזה ממש לא מספר מבוטל. לא היה מספר דומה של חסידי אומות העולם באף ארץ. המדינה השניה במספר חסידי אומות העולם היא רוסיה. מספר חסידי אומות העולם הרוסים הוא 217.

נכון, מספר משתפי הפעולה עם הנאצים ורוצחי יהודים היה גדול הרבה יותר. אך נכון גם שהרוב המוחלט של הפולנים לא שיתפו פעולה.

מחנות ההשמדה הוקמו בפולין, אך לא בידי הפולנים כי אם בידי הגרמנים. פולין הייתה כבושה בידי הנאצים. מלחמת העולם פרצה בפלישה הגרמנית לפולין ולאחר מכן פלשו לפולין גם הסובייטים, שהיו בראשית המלחמה בני בריתם של הגרמנים (הסכם מולוטוב ריבנטרופ). מראשית הפלישה, הפולנים התנגדו לנאצים ונלחמו בהם. הפולנים מרדו בשלטון הכיבוש הנאצי; מרד שדוכא באכזריות. פולנים גם נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו בהם להורג.

לשם השוואה, באותן שנים צרפת שיתפה פעולה עם הנאצים. כמה מאתנו זוכרים ומזכירים זאת?

המגמה בפולין להכחיש את העובדה שהיו משת"פים עם הנאצים ורוצחי יהודים רבים בין הפולנים, מסלפת את האמת ואין לקבל אותה. אבל הפולנים צודקים בטענתם שהפולנים, כהכללה, הם קורבנות הנאצים ולא שותפיהם. העובדה שפולין מעלה על נס את חסידי אומות העולם ורואה בהם גיבורים לאומיים ראויה לשבח.

השואה אמנם התקיימה, ברובה, על אדמת פולין, אך הפולנים לא אירחו את הנאצים אלא נכבשו בידיהם. המגמה הקיימת בישראל, של הצגת הפולנים כשותפיהם של הנאצים בהשמדת היהודים אינה מוצדקת, ויש צדק בביקורת הפולנית עלינו בנושא זה.

* רב טבחים – בשאר אסד הוא אחד העריצים האכזריים בהיסטוריה. מאז רצח העם בקמבודיה בידי פול פוט, במחצית השניה של שנות השבעים, לא היה עוד רודן שאחראי לרצח עם, רצח עמו, בממדים כאלה. אסד רצח כחצי מיליון מבני עמו. לאלה מצטרפים 5.5 מיליון פליטים ועוד 7.5 מיליון עקורים. אסד לא בחל באף צעד אכזרי ולא בנשק להשמדה המונית, במלחמת האזרחית הנוראה.

והנה, אחרי כמה שנות נידוי, העולם הערבי מחבק אותו שוב ומקבל אותו אל חיקו. הוא מקבל אותו כמנצח, יש לציין. הרי הוא המנהיג היחיד שניצח ב"אביב הערבי".

קבלתו של אסד מעידה עד כמה חיי ערבים מעניינים את שליטי ערב, ומסירה את מסכת הצביעות מעל היללות שלהם כאשר ישראל נאלצת להרוג פלשתינאים בהגנתה על חיי אזרחיה.

נרמול היחסים של מדינות ערב עם רב הטבחים מדמשק, היא צעד מסוכן של התקרבות לבעלת בריתו, איראן. היא מתחברת לצעדים כמו חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, והשמועות על חידוש צפוי של היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן.

המאמץ המדיני לביצור הברית האנטי איראנית במזרח התיכון, ספג בשבועות האחרונים מכה קשה. אולם אסור להתייאש ויש לפעול בכל דרך לגיבוש הברית הזאת. אגב, פרובוקציות בן גביר בהר הבית אינן מסייעות במיוחד למאמץ הזה.

* כך הצבעתי בקונגרס – לפני כחודש השתתפתי בקונגרס הציוני המיוחד, כציר מטעם תנועת דרך ארץ. הקונגרס בלט בפילוג ובמתח, אפילו שנאה, בין מפלגות השמאל והמרכז למפלגות הימין. בעקבות תרגיל פיליבסטר של המזרחי, אי אפשר היה לקיים את ההצבעות בקונגרס. ההצבעה נערכת השבוע באופן מקוון.

הצבעתי ביום ראשון. כמו בקונגרס עצמו, איני רואה את עצמי שייך לאחד הגושים ואיני מחויב להם. אני מצביע בכל נושא על פי מצפוני, על פי ערכי הציונות ועל פי דרכה של דרך ארץ. כך שהצבעתי לעתים עם השמאל ולעתים עם הימין, והאמת היא שכל ענייני השמאלימין לא מעניינים אותי.

אציג כאן את הצבעותיי בהצבעות העיקריות. הייתה הצעה של הרפורמים לאמץ לצד תכנית ירושלים (מצע ההסתדרות הציונית העולמית) את מגילת העצמאות. הצעה מבורכת. אלא שבנימוקים, מגילת העצמאות מוצגת באופן מסולף, המבליט רק את הסעיפים על התחייבות לשוויון וכד' ומתעלם מן המסרים בדבר זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. הייתי חבר בוועדה שדנה בסעיף הזה. הצעתי הצעה המתייחסת לכל תכני מגילת העצמאות כמכלול; כמקשה אחת. הצעתי שברה את האוטומט של המרכז-שמאל, שבמקרה זה התפלגו. לצערי, ההצבעה על הצעתי נגמרה בתיקו, ולכן הצעתי לא התקבלה. לא יכולתי להצביע בעד ההצעה כמות שהיא, אך גם לא להצביע נגד ההצעה הקוראת לאמץ את מגילת העצמאות ולכן נמנעתי. לעומת זאת, הצבעתי בעד הצעה דומה של מפלגת העבודה, שקראה גם היא לאמץ את מגילת העצמאות, אך הנוסח שלה היה הרבה יותר ראוי ואמתי.

הצבעתי בעד הצעה של הליכוד בדבר עקרונות הציונות ובהן זכותנו על הארץ. ההצעה המקורית הייתה קיצונית מאוד, באזור חיוג סמוטריץ'. ברור שלא הייתי תומך בה. אולם הליכוד ריכך מאוד את הצעתו ותמכתי בה.

תמכתי בהצעה נגד שינוי חוק השבות. תמכתי בהצעה נגד המהפכה המשטרית, הקוראת לרפורמה בהידברות והסכמה ותוך שמירה על עקרון האיזונים והבלמים בין הרשויות.

עלתה הצעה לתמיכה של ההסתדרות הציונית העולמית בבתי הכנסת, העומדים בלב הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. בוועדה שעסקה בכך הוגדר שמדובר בבתי הכנסת משלושת הזרמים. מציע ההצעה דרש להצביע על הצעתו המקורית שלא נאמר בה שמדובר בשלושת הזרמים, אם כי הוא ציין שגם לא כתוב שמדובר רק בזרם האורתודוכסי. ברור שברגע שהוא טרח להתנגד ולעמוד על הנוסח המקורי, הצעתו נועדה להפלות לרעה את הזרמים הלא אורתודוקסים. בהצבעה תמכתי בהצעה הכוללת את כל הזרמים והתנגדי להצעה שאינה כוללת זאת.

הצבעתי נגד הצעה של מרצ בנושא הלהטבק"א. ההצעה רצתה לרתום אל ההסתדרות הציונית למאבקים האלה, למצעדי הגאווה וכו'. לא קל לי להצביע נגד, כאילו שאני נגד הלהט"ב או נגד זכויותיהם, ובכל זאת הצבעתי נגד, כי איני חושב שההסתדרות הציונית צריכה להירתם לנושא, בוודאי כאשר הוא שנוי במחלוקת.

הצבעתי בעד הצעות שקוראות להתנגד לחוקי הגיור שנועדו להפלות את הזרמים הלא אורתודוקסיים. הצבעתי בעד סעיפים הנוגעים למלחמה באנטישמיות ולזיכרון השואה.

נמנעתי בהצבעה על הצעה שקוראת לכבד את חוקת ההסתדרות הציונית, שלמעשה משמעותה הייתה להדיר את החרדים שהצטרפו לאחרונה להסתדרות הציונית. אני מסכים עם העיקרון שמי שמצטרף להסתדרות הציונית צריך לקבל על עצמו את כל עקרונותיה וסמליה. מצד שני, אני רואה חיוב ברצון של גורמים שבעבר התנגדו לציונות, להצטרף אליה היום, ומעדיף לקיים את המחלוקת האידיאולוגית אתם בפנים. היה לי קשה להצביע בעד או נגד ולכן נמנעתי.

* הטרור החקלאי משתלם – ביום של פיגוע טרור חקלאי קשה – הצתת מטעי התמרים של קיבוץ אלמוג, מקבל הטרור החקלאי פרס. רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) מעניקה בחכירה שטח נרחב, שהוחזק בחכירה במשך ארבעים שנה בידי ענף המרעה של קיבוץ מורן שבגליל, לידי והייב להייב, טרוריסט חקלאי סדרתי מורשע.

הפקרות וטימטום.

* אהוד בן עזר מחרים את נתניהו – אהוד בן עזר: "מי שמאמין בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, אינו אמין עליי גם בכל דבר אחר שהוא כותב או משדר, אני לא קורא אותו, לא מאזין לו ולא מתייחס אליו במכתב העיתי".

כך אמר נתניהו, ב-22.2.21, בהתייחסו לעלילת חטיפת ילדי תימן: "זאת פרשה מהכואבות בתולדות מדינת ישראל. הגיעה העת שהמשפחות שהתינוקות שלהן נלקחו מהן יקבלו הכרה מהמדינה ומממשלת ישראל, וגם פיצוי כספי. אני מבקש משר החינוך לכלול את פרשת ילדי תימן בספרי הלימוד של תלמידי ישראל, יש להכיר את הפרשה הזאת".

* גדול המשוררים – בראיון לחדשות 12 הגדיר אביב גפן את אביו, יהונתן גפן, "גדול משוררי ישראל".

נו, נו. אין לצפות מאדם להיות אובייקטיבי כלפי אביו, ובכל זאת… קצת פרופורציות.

אולי כדי להכניס את אביב גפן לפרופורציות, אזכיר כמה שמות של משוררים שאולי חלקם לא פחות גדולים מאביו, כמו, למשל, אלתרמן, ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל, חיים גורי, יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ', נעמי שמר, מאיר אריאל, נתן יונתן, רוני סומק.

בהלווייתו של מאיר אריאל, אמר עליו יהונתן גפן: "הוא היה גדול מכולנו. גדול המשוררים של דורנו". והוא לא נהג להצטנע.

יהונתן גפן היה בהחלט משורר ופזמונאי מוכשר.

* אלישע שלם – אלישע שלם, חקלאי, לוחם ומפקד, מהמנהיגים ועמודי התווך של קיבוץ רמת יוחנן, הלך לעולמו בגיל 89.

אל"מ אלישע שלם מוכר בעיקר בזכות עברו הצבאי המפואר, כאחד מגדולי המפקדים של חטיבת הצנחנים בסדיר ובמילואים, מג"ד במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שהוביל בהצלחה קרבות מפוארים, ולאחר מכן מח"ט החרמון ומח"ט הצנחנים במילואים.

אך אלישע עצמו ראה את עצמו קודם כל כחקלאי. את שירותו בצה"ל ראה כהכרח קיומי; לא כמטרה, אלא כאמצעי הכרחי להגנה על מימוש המטרה. המטרה בה האמין כל חייו היא ההתיישבות והחקלאות. הוא היה חקלאי מוכשר ומסור כל חייו, ועד חודשיים לפני מותו המשיך לעבוד במטע האבוקדו.

אלישע היה בנו של מתתיהו שלם, המשורר והמלחין, עמוד התווך של תרבות החג הקיבוצי, מי שהעמיד את טקסי העומר, הביכורים והגֵז, וכתב שירים רבים ובהם "שיבולת בשדה", "הבו לנו יין", "הזורעים בדמעה", "פנה הגשם", "רוב ברכות", "רועה ורועה", "שבת בכפר" ועוד רבים וטובים. אחיו של אלישע, חברי אמתי שלם, הוא ממייסדי ההתיישבות בגולן וממנהיגיה, מראשוני קיבוץ מבוא חמה, היישוב השני בגולן, שעלה לקרקע בינואר 1968, והיה מראשי ועד יישובי הגולן.

הכרתי את אלישע בשנות השמונים, במסגרת עמותת "השידרה המזרחית", ששנינו היינו חברים בה. העמותה נועדה לקדם את תכנית "השידרה הכפולה" להתיישבות רבתי וריבונות על כל השידרה המזרחית של ארץ ישראל, מהגולן, דרך בקעת הירדן ועד אילת ומן הירדן ועד קו האוכלוסיה הפלשתינאית; תכנית שתאפשר פשרה טריטוריאלית שבה ניתן לוותר על האזורים הצפופים בערבים ביו"ש, בלי לפגוע באינטרסים הלאומיים של ישראל. כחלק מהשקפת עולמו, אלישע תמך בגולן במאבקים נגד הנסיגה, בשנות התשעים.

אלישע היה אדם מיוחד, אהוב על חבריו ועל חברי קיבוצו. לפני שנים אחדות התארחתי בטקס העומר ברמת יוחנן, והוא, בעשור התשיעי לחייו, עוד השתתף בקציר הידני המסורתי עם מגל, בשיאו של הטקס.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חבל תענך – חבל תענך הוא חבל התיישבות ציוני בדרום עמק יזרעאל, בין עפולה לפאתי ג'נין. בחבל 13 יישובים, ובהם עשרה מושבים ושלושה יישובים קהילתיים. כל היישובים הם חלק מן המועצה האזורית גלבוע.

החבל הוקם בשנות החמישים, במאמץ הלאומי האדיר לעליה והתיישבות. את היישובים הקימו חלוצים שעלו ממרוקו, פולין, איראן, כורדיסטן, תוניס וטורקיה. היישובים הקהילתיים קמו כמרכזי אזוריים שנועדו לספק שירותים למושבים הסמוכים אליהם.

שמו של החבל ניתן לו על שם העיר המקראית תענך. תענך מוזכרת בתנ"ך בכיבושי יהושע בן נון ובתעודות מצריות מן המאה ה-15 לפנה"ס בקשר לכיבוש מגידו הסמוכה. העיר מזוהה עם תל תענך, בצפון השומרון, לצד כביש מגידו-ג'נין, בקרבת הכפר הפלשתינאי תיעניכּ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏21.5.23

* חג לאומי – לפני למעלה מעשרים שנה, כתבתי מכתב לדני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, והצעתי להפוך את יום ירושלים ליום שבתון. זהו חג לאומי, שני ליום העצמאות, שבו אנו חוגגים את תיקון העוול ההיסטורי, שבו ירושלים, בירתה הנצחית של האומה היהודית, מחולקת, ומזרחה, כולל אבני התשתית של אומתנו, היו בשבי האויב; היום המציין את העובדה שהעיר חוברה לה יחדיו. במכתבי, כתבתי לו שאני חש שהחג הולך ומאבד ממרכזיותו, שחלקים בציבור הישראלי מתרחקים ממנו ונהיים אדישים לו, חלקם אפילו עוינים לו, וצריך לעשות מעשה. הגדרת יום ירושלים כחג לאומי רשמי וכיום שבתון, עשוי לחולל את המפנה. אני עדין ממתין לתשובתו.

באותם ימים עדין נערך מדי שנה ביום ירושלים מצעד "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בבירה. אלפי חברי קיבוצים ומושבים ובני נוער מן ההתיישבות העובדת צעדו בעיר וחגגו את איחודה. חלקם רכבו על טרקטורים וכלים חקלאיים. זכיתי, כמנהל מתנ"ס הגולן, לצעוד בראש הצועדים מן הגולן, רובם בני הנוער של תנועת בני המושבים, שאיגדה באותם ימים את כל ילדי המגזר החילוני במועצה האזורית גולן. חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה", הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר (ובשנת 2002, בדיוק כאשר החבורה עלתה לשיר, קיבלתי צלצול טלפון ונאמר לי שקיבלתי צו 8 ועליי להתייצב במשמר הנגב למחרת בשעת בוקר מוקדמת. היה זה הגיוס לשלב ב' של מבצע "חומת מגן").

אך למרות המצעד הזה, חשתי אז שהיום הולך ומאבד מאחיזתו בציבור החילוני. ומאז, אכן, יום ירושלים הפך כמעט לחלוטין מחג לאומי לחג מגזרי, של הציונות הדתית. ואין באמירה זו דבר וחצי דבר נגד הציונות הדתית, שכביכול ניכסה את החג, אלא נגד הציבור החילוני ששמט את החג והפנה לו עורף. אך ככל שהחג הצטייר כיותר מגזרי, כך שאר המגזרים הלכו והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה.

בחודשים האחרונים, שבהם ציבור רחב במרכז ובשמאל שב ואימץ את הסמלים הלאומיים; את דגל הלאום, את ההמנון הלאומי, את מגילת העצמאות, מן הראוי שישוב ויאמץ אל לבו גם את יום ירושלים.

יועז הנדל מוביל מהלך חשוב, של מצעד דגלים בירושלים, של ציבור חילוני, מסורתי, שמאל ציוני וציונות דתית מתונה; ציבור שאינו מתחבר למצעד הדגלים המסורתי ובעיקר לדימוי הקיצוני שלו, בשל התנהגות חוליגנית גועלית של קומץ מבין הצועדים. בוודאי, כאשר עם הצועדים נמנה הדוצ'ה בן גביר. לצערי, בשל אילוצים קודמים נבצר ממני להשתתף באירוע. השתתפתי בו בלבי. הוא לא משך קהל רב, אבל החשיבות היא בעצם קיומו. אני מקווה שיהיה למסורת ושבשנים הבאות אטול בו חלק.

* מבשרת אדומים – הפעולה החשובה ביותר לחיזוקה של ירושלים, להעצמתה כבירת ישראל ולהעמקת ריבונותנו עליה, היא יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח E1, שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים.

חלק מהשטח סופח לתחומה המוניציפלי של מעלה אדומים, בידי ממשלת שמיר, ב-1991. יתרת השטח סופחה ב-1992, בידי ממשלת רבין. מטרת ההחלטות הייתה לבנות במקום שכונת מגורים גדולה, שתבטיח את הרצף לבירה. ב-1994, מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי אישרה את תכנית הרחבתה של מעלה אדומים לכיוון ירושלים באמצעות הבניה באזור זה. ראש הממשלה ושר הביטחון רבין אישר את התכנית, שתאמה את העקרונות שלו להסדר הקבע, והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר להתחיל בעבודות להקמת השכונה. מאז חלפו כשלושים שנה, וכל הממשלות לא מימשו את ההחלטה, מתוך כניעה ללחצים מדיניים.

כשאנו מדברים גבוהה גבוהה על מימוש ריבונותנו על ירושלים השלמה, הדרך לכך אינה באמצעות פרובוקציות של קריאות גזעניות נגד ערבים וגרוע יותר – קריאות תמיכה בבן גביר. להיפך, המעשים האלה רק פוגעים בריבונותנו. הדרך לכך היא הציונות המעשית – הכאת שורשים ופיתוח ההתיישבות.

* גילוי של אחריות – קיום התייעצות ביטחונית לקראת יום ירושלים בלי להזמין אליה את השר לביטחון פנים (או הכינוי החדש של התפקיד) – זו שערוריה. אבל כאשר השר הוא בן גביר – להזמין אותו להתייעצות כזו, זו הפקרות. הדרתו מן ההתייעצות היא גילוי של אחריות.

* פשע שנאה – דברי הבלע של גלית גוטמן, בשידור טלוויזיוני, שבהם היא כינתה את החרדים "מוצצי דם", הם פשע שנאה. היא ראויה לכל גינוי, וטוב שראשי המערכת הפוליטית, מן הקואליציה והאופוזיציה, גינו את דבריה. טוב שראש הממשלה הוקיע אותה. טוב שהיא חזרה בה והתנצלה, אך למרות ההתנצלות מן הראוי שינקטו נגדה צעדים משמעתיים.

אולם אם ראש הממשלה הטריח עצמו לגנות את הדברים, זועקת שתיקתו המבישה על הקריאות הגזעניות האלימות נגד ערבים במצעד הדגלים ביום ירושלים. כאן, חשובה יותר תגובתו, כיוון שהוא פרסם סרטון שבו קרא להשתתף במצעד. הרוב המוחלט של הצועדים רחוקים מן ההתנהגות הזו, אך אי אפשר להתעלם מכך שהם חוזרים ונשנים מדי שנה.

במצעד צווח האספסוף הכהניסטי צרחות שכל בן אנוש, לא כל שכן כל יהודי, ובוודאי יהודי בעל תודעה היסטורית, שלא שכח מה זה להיות יהודי, אינו יכול שלא להזדעזע מהם; קריאות איומות ונוראות כמו "מוות ל@רב*ם", "שישרף לכם הכפר", "ערבי הוא בן זונה" ו"בן גביר! בן גביר!".

ראש הממשלה חייב להוקיע את פשע השנאה הזה.

* המפוטר הראשון – הראשון שצריך לפטר אותו לאחר פרסום הדו"ח על בריחת המחבלים מכלא גלבוע הוא השר ל"ביטחון" לאומני, איתמר בן גביר.

למה? מה הקשר? הרי הוא לא היה אז בתפקיד.

אני אמרתי שיש קשר? בלי קשר, צריך לפטר אותו, כי הוא פשיסט, גזען צמא דם ויצור כמותו לא צריך להיות שר בממשלת ישראל. ואם הוא לא פוטר לפני פרסום הדו"ח, יש לפטר אותו אחרי הפרסום.

* תקציב חולה ורקוב – תקציבי החינוך של מדינת ישראל, צריכים לממן את החינוך הממלכתי על כל זרמיו, כולל הזרם הממלכתי חרדי. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת ללימודי ליבה באזרחות, במתמטיקה, באנגלית, במדעים, בספרות, בתנ"ך, בהיסטוריה וביהדות. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת לחנך לנתינה, ולשרות משמעותי בצה"ל או בשירות לאומי אזרחי.

ישראל כמדינה דמוקרטית תאפשר קיום של בתי ספר פרטיים שאינם חלק מהמערכת הממלכתית. בתי הספר הללו ימומנו מכספי ההורים ומתרומות. מדינת ישראל לא תעביר ולו אגורה אחת מתקציבה לבתי הספר האלה. הורים שיבחרו לשלוח את ילדיהם למערכת שאינה ממלכתית, ישלמו את מחיר בחירתם.

כל שקל מתקציב המדינה שהולך למערכת שאינה מפוקחת בידי המדינה, שתכנית הלימודים שלה נעדרת לימודי ליבה ושאינה מחנכת לשירות – הוא שקל שהמדינה מעניקה לפגיעה בה, בכלכלתה ובעתידה. העברת מיליארדים למערכות חינוך אנטי ממלכתיות, שמחנכות להשתמטות, שאינן מספקות לתלמידים כלים לחיים במאה ה-21 – היא פגיעה במדינת ישראל. היא מנציחה את העוני של המגזר החרדי ההולך וגדל וככל שיטפח ככזה, הוא יהווה איום על מדינת ישראל. במסגרת המאמץ לתקן את החולי הזה, המדינה צריכה להעמיד את ביסוס והרחבת מסגרות החינוך הממלכתי-חרדי בעדיפות גבוהה מאוד, כדי להבריא את החברה החרדית ובכך גם את החברה הישראלית כולה. כן, גם אם צבועים ודמגוגים למיניהם יציגו זאת כ"אנטישמיות" (כי הרי בעיניהם יהודים = חרדים; טענה מטומטמת ובורה), מדינת ישראל חייבת לסייע למגזר החרדי להשתקם. זו חובתה לאזרחיה החרדים, גם אם הם יודו לה על כך רק בעוד עשרות שנים.

אין זה עניין של ימין ושמאל, כיוון שהחולי הזה התקיים בכל ממשלות ישראל, מכל הגוונים ומכל המינים. עם זאת, בממשלת המלא מלא מלא הזאת, הפקרות המיליארדים למימון ההשתמטות והחינוך הבדלני החולה, תחת הכותרת המכובסת "עולם התורה", מגיעה לשיאים חסרי תקדים, כי הבושה אבדה וגם מראית העין.

תקציב המדינה הוא תקציב חולה ורקוב, שפוגע פגיעה קשה במדינת ישראל.

* גדול המצווה ועושה – אחד הטיעונים האפולוגטיים של החרדים בכל שיחה על השתמטותם מצה"ל ושירות לאומי, הוא העלאה על נס של ההתנדבות במגזר החרדי ושל ארגוני החסד הרבים.

ההתנדבות הזו ראויה לשבח וארגוני החסד הם נפלאים. אך ההתנדבות קיימת בכל המגזרים, לא רק במגזר החרדי. באף מגזר אחר היא אינה במקום שירות.

אמר רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". ארבע פעמים מופיעה הממרה הזו בתלמוד. ותמיד תמהתי, למה? מי שעושה את חובתו עדיף על מי שעושה מעבר לחובתו? ההיפך הוא הנכון.

רק דרך סיפור ההשתמטות ונראטיב ארגוני החסד החרדיים הבנתי לעומק את כוונתו של רבי חנינא. קודם כל מלא את חובתך. אם לא מילאת את חובתך, אל תתהדר במה שאתה עושה בהתנדבות.

* תינוקות שנשבו – אין כל דרך ללמד סניגוריה על ההשתמטות, אך יש דרך ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. עם חלב אמם הם ינקו את תורת ההשתמטות ובמשך 18 שנים הם עברו שטיפת מוח בשם רעיון ההשתמטות. צריך אדם להיות בעל עוצמה רוחנית חריגה, כדי לגדול במגזר כזה ולבחור בשירות בצה"ל.

אני מתפלל על ציבור המשתמטים שיחזרו בתשובה.

* בלתי בגיץ – אני תומך בחוק קרן הארנונה, אך גם אילו התנגדתי לו, הייתי מתנגד לעתירה נגדו לבג"ץ (כפי שהתנגדתי לעתירות דומות נגד חוקים שהתנגדתי להם, כמו חוק טל). אין זה עניין לבג"ץ. בג"ץ אינו בייביסיטר של החקיקה.

בג"ץ צריך להתערב בחקיקה, כאשר היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, או כאשר חוק סותר בעליל חוק יסוד. הקריטריונים הללו אינם תקפים בחוק קרן הארנונה. עתירה לבג"ץ נגד חוק רק כי אנו מתנגדים לו, כמוה כהתייחסות לבג"ץ כאל תחליף לכנסת.

האקטיביזם הזה הוא הגורם למהפכה השלטונית, שמבוססת גם על טענות צודקות (אלא שבכאב ראש לא מטפלים באמצעות עריפת הראש). התערבות בחוקים כאלה, היא האקטיביזם השלילי. במקום להבין את הרגישות – דווקא כעת, ברקע העימות הקשה על המהפכה, שקורעת את העם, צריך להיות אטום לחלוטין כדי להגיש עתירה כזו.

אם רשות מקומית זו או אחרת סבורה שנעשה לה עוול נקודתי במסגרת עקרונות החוק שקיבלה הכנסת, מן הראוי שתעתור נגד העוול הזה. עתירה גורפת נגד החוק, היא צעד שלילי ומזיק.

* השתלטות עוינת – ירדתי להפגין נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא. התחמשתי בדגל הלאום ושמחתי להצטרף לים של מאות דגלים.

אבל בניגוד להפגנות שבהן השתתפתי עד היום, היו שם הרבה חולצות וכרזות נגד אקיבוש. אין לי בעיה להפגין על נושא שאני מאמין בו, לצד אנשים שבנושאים אחרים דעתם שונה משלי. זאת, בדרך של כבוד הדדי. מהו כבוד הדדי? לא להתגרות זה בזה. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כרזות בעד חוק הלאום, בעד ריבונות על בקעת הירדן וכו' והם לא יביאו כרזות נגד אקיבוש. נתאחד נגד המהפכה המשטרית ונצניע את המחלוקות בנושאים אחרים.

אני לא סובל את הטרמפיסטים האלה. להפגנות שלהם באים מתי מעט, אז הם תופסים טרמפ על הפגנות הענק ומבצעים השתלטות עוינת. ואז החלו הנאומים. ראשון הנואמים היה יאיר גולן. הוא הסית למרי אזרחי ולסרבנות. קמתי והלכתי משם. אין זה מקומי. מה לכהן בבית קברות? גם לא אשוב לשם.

אותם טרמפיסטים הם האידיוטים השימושיים של יריב לוין וחבר מרעיו. אנשי הדי-9 הרי מנסים כל הזמן להציג את המחאה העממית כ"מחאת השמאל". ברור שככל שהטרמפיסטים יותר יבלטו, כך יותר ויותר אנשים ידירו את רגליהם מן המחאה. הם מתנהגים כמו טפיל שמטפס על עץ ושואב את משאביו עד שהוא מת, והטפיל אתו.

* ארבעים שנות שלום – בעשורים הראשונים של המדינה, הייתה מקובלת האמירה, שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום. מה שבטוח, הוא שהשניה תהיה לבנון.

הסיבה לכך הייתה, שהיחסים עם לבנון היו סבירים, יחסית. הגבול עם לבנון היה שקט. לבנון היא השכנה היחידה שלא השתתפה במלחמת ששת הימים. המדינה הייתה המערבית ביותר בין מדינות ערב וזכתה לכינוי "שוויץ של המזה"ת". אך מצד שני היא מדינה קטנה וחלשה, שלא תעז להיות הראשונה.

שלושים ואחת שנה אחרי קום המדינה נחתם הסכם השלום הראשון, עם מצרים.

ומי המדינה השניה שחתמה אתנו על הסכם שלום? לבנון.

כן, כן. לבנון. לפני ארבעים שנה בדיוק, ב-17 במאי 1983, נחתם חוזה שלום בין ישראל לבין לבנון. נשיא לבנון היה אמין ג'מאייל.

הייתי באותם ימים בעיצומה של תעסוקה קשה ועקובה מדם בלבנון. ככזה אני יכול להעיד, שהסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו שניה. לא הייתה לו ולו השפעה קלה על הנעשה בשטח.

ללמדך, שהסכם שלום במזרח התיכון אינו מבטיח, בהכרח, מציאות של שלום. מבטיח אולי כן, אבל לבטח אינו מקיים.

מאוחר יותר למדנו זאת שוב על בשרנו, בהסכמי אוסלו.

* הו יוליה – קבוצת ילדים ערבים מיפו עמדה ויידתה אבנים בכלבת הים שעל החוף. ככל שהפצירו בהם לחדול, הם המשיכו.

ניגש אליהם חוקר יונקים ימיים שמטפל בה, זיהה את מנהיגם, והציע לו עסקה: אם תפסיקו ליידות אבנים – אתם תתנו את השם לכלבת הים. הילד, מוחמד שמו, התלהב. יידוי האבנים פסק. הוא הציע את השם יוליה, וזה שמה בישראל.

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא. לפני 51 שנה עברנו ל"בית החדש", שהיה ביתו של אבי עד יומו האחרון. היה זה בית בן שבע קומות, בית ענק באותה תקופה. הוריי היו פעילים מאוד בבניין, בוועד הבית. אמי הייתה אחראית על הגינה, והייתה זו גינת מופת, ועל ניקיון הבית.

רוב המשפחות היו צעירות מאוד עם ילדים קטנים, אך הייתה גם חבורה של נערים בגיל תיכון. החבר'ה האלה עשו מעשי ונדליזם, וככל שדיברו אתם – לא עזר. אמי, שהייתה מורה ומחנכת, לא רק במקצועה אלא בנשמתה, זיהתה באחד הנערים הוונדליסטים, תלמיד כיתה י"א, את מנהיג החבורה. היא הציעה לצרף אותו לוועד הבית. וכך היה. מרגע זה פסק הוונדליזם. הנערים לקחו על עצמם להפוך את המקלט (שכעבור שנה, אכן, היה בו שימוש כמקלט) למעין מועדון. היה בו שולחן פינג פונג, פטיפון עם תקליטים ופוסטרים במקום קירות.

זו חכמת הפדגוגיה; להשכיל לתת אחריות לילדים. זה עובד הרבה יותר טוב מכל עונש.

(אגב, לא תמיד זה עובד. ע"ע בן גביר).

          * ביד הלשון

שמות משפחה של כוהנים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי לשם אזולאי, שעל פי הסברה הוא שם של כוהנים, המציג ראשי תיבות (קצת מאולצים, יש להודות) של הנשים האסורות על כהן. כתבתי שם שאיני נוטה לקבל את הגרסה הזאת לפירוש השם.

אך יש שמות מובהקים של כוהנים. כמובן משפחות כהן, הכהן, כהנא (שזה הכהן בארמית – ה"א הידיעה בארמית היא אל"ף בסוף המילה), כהנמן, כגן (גימ"ל הוא ה"א ברוסית), קגן, כהנר וכדומה.

שמות נוספים הם ראשי תיבות: כ"ץ – כהן צדק. מזא"ה – מזרע אהרון הכהן. ש"ך – שפתי כהן ובן ש"ך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏17.5.23

* בעד קרן הארנונה – אני תומך בהצעת הממשלה להקמת קרן ארנונה, שבה רשויות חזקות תעברנה מקצת הארנונה שלהן לחיזוק הרשויות המוחלשות. זו הצעה של צדק חברתי, המבטאת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית בתוכנו.

הפופוליזם האנטי-חברתי של הרשויות העשירות נועד לכסות חזירות לשמה. הפגיעה בחזקים ובעשירים תהיה מינימלית, האזרחים בקושי ירגישו אותה, אם בכלל. התוספת למוחלשים תהיה משמעותית. זו המשמעות של כל ישראל ערבין זה בזה.

על פי ההיגיון של הרשויות החזקות, נכון לבטל גם את מס ההכנסה, שבו החזקים מעבירים מהכנסותיהם לטובת הכלל ובפועל לטובת החלשים בחברה.

השביתה של הרשויות העשירות היא חרפה. שביתה היא נשקם של החלשים, נשק של אין ברירה. השימוש בנשק הזה, בידי רשויות שלטוניות ודווקא החזקות שבהן, ומניעת שירות לאזרחיהן, מבישה.

מה הם רוצים? להעמיק את הפערים? שהחזקים יתחזקו והחלשים ייחלשו?

ההתנגדות של האופוזיציה באה כולה מפוזיציה. קל להם לדמגג (מהמילה דמגוגיה) על העברת כספים לרשויות החרדיות ולמתנחלים. אבל מדובר ברשויות בגליל ובנגב, בערי הפיתוח, בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בצפת, בטבריה, בבית שאן, בדימונה, בירוחם, באופקים, בנתיבות וכן, גם ביהודה ושומרון. והדיבור האחד על החרדים והמתנחלים הוא דמגוגי. הביקורת על הציבור החרדי, שאחוז גבוה מן הגברים בתוכו אינם עובדים, מוצדקת, אך מה הקשר למתנחלים, שעובדים בדיוק כמו כל הציבור החילוני והדתי-לאומי ברחבי הארץ?

ההתנגדות של האופוזיציה היא גם קוצר ראות פוליטי. למען רווח מיידי של כותרת בעיתון של מחר עם השתלחות פופוליסטית בחרדים, הם מפנים עורף לציבור בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. הדרך היחידה להחליף את ההגמוניה של הליכוד בשלטון, היא באמצעות התנחלות בלבבות של הציבור הזה. האם ההתנגדות לצעד שנועד לחזק אותם משרתת את המטרה או מחבלת בה?

* אליטה משרתת את עצמה – בכל מקום נורמלי, השמאל מוביל מדיניות כמו קרן הארנונה ותומך בה.

אצלנו הפוזיציה והאוטומטיות מעל הכל.

ארגוני המחאה נגד המהפכה המשטרית מצטרפים למאבק הזה. למה? בשם מה?

הם מדברים על פגיעה ב"ציבור הליברלי". מה זו פוליטיקת הזהויות הזאת? מי זה "הציבור הליברלי"? העשירים? החזקים? האטומים למצוקות החברה?

אליטה משרתת נאבקת למען הציבור הכללי ובפרט לטובת החלשים שבו.

* פופוליזם אנטי חברתי – אני קורא את הנימוקים נגד קרן הארנונה – כמיטב הדמגוגיה הפופוליסטית האנטי-סוציאלית. מי שמתאמץ… מצוינות… כישרון…

באמת?! האם ילד בירוחם וילד בקיסריה עם אותו כישרון בדיוק, נדרשים לאותו מאמץ כדי להגיע לאותן תוצאות? האם לא ברור שהילד מירוחם צריך להתאמץ לאין ערוך יותר, ואין לו תשתיות לכך? כך נוצר דור רביעי, חמישי ושישי לעוני מנוון ובמקביל דור רביעי, חמישי ושישי לעושר מופלג.

בפרשת השבוע שקראנו בשבת, למדנו על הרעיון הנשגב של שנת היובל. אחת לחמישים שנה עושים פריש-מיש, מיישרים קו, כל אחד חוזר לנקודת ההתחלה בשוויון הזדמנויות אמתי (לא "שוויון הזדמנויות" שהוא הזדמנות לאי-שוויון, כהגדרתו הקולעת של יגאל אלון). ספק אם אי פעם התקיימה שנת היובל כהלכתה והיום לבטח הדבר בלתי אפשרי. אבל יש למצוא את הדרכים למדיניות רווחה צודקת, המבוססת על ערכים כמו שוויון ערך האדם וערבות הדדית, כדי לצמצם פערים, כדי להילחם בעוני, כדי לעודד מצוינות אמתית, ולא לחזק את החזקים ולהחליש את החלשים.

קרן הארנונה היא דוגמה לסוג המדיניות הרצוי. הרי הארנונה הגבוהה בערי המרכז – עיקרה אינו מן התושבים אלא מן העסקים. העסקים הגדולים נמצאים ברובם במרכז. למה כל הארנונה שנגבית מן העסקים האלה תלך לשירות אזרחי הערים החזקות, ואי אפשר לקחת מקצתה לערים החלשות – ללוד ורמלה, לדימונה ולצפת? למה??

* התנגדות מתוך פוזיציה – מתנגדי חוק קרן הארנונה, טוענים שהחוק נועד לסייע לחרדים, למתנחלים ולרשויות המזוהות עם הליכוד. החוק נועד לסייע לרשויות המוחלשות, ואכן החרדים, הערבים והפריפריה ייהנו ממנו. העובדה שהרשויות החלשות מזוהות עם הליכוד, היא תעודת עניות לשמאל ולמרכז, שלא ידעו להגיע לציבור הזה ולסחוף אותו לתמיכה בהם. במקום לתקן זאת, הם רק מחריפים את הבעיה, כאשר בהתנהגותם הם מאוששים את כל הסטיגמות על "האליטות המנותקות", "ישראל הראשונה", "אזרחים סוג א'" וכו'. הם פועלים כאילו אבישי בן חיים ליהק אותם למחזה הזה.

עובדה מעניינת – החוק הזה, ככתבו וכלשונו, היה חלק מחוק ההסדרים 2022, תחת ממשלת בנט-לפיד, כשליברמן היה שר האוצר. החוק הוצא בלחץ הרשויות העשירות. בעיניי, זו כניעה לבעלי זרוע. מישהו אחר יכול לטעון שהממשלה השתכנעה בצדקת טענותיהם כי אלו טענות מוצדקות. כל אחד ודעתו. אבל העובדה היא עובדה, והיא מפריכה את הטענות המייחסות כוונות רעות למגישי החוק. את החוק לא ניסחו הליכוד, לא ש"ס, לא סמוטריץ' ולא יהדות התורה. זה חוק שאגף התקציבים באוצר מנסה לדחוף כבר שנים אחדות. בד"כ אגף התקציבים באוצר אטום לצרכים החברתיים, אבל במקרה הזה הוא יזם חוק חברתי לעילא ולעילא.

ההתנגדות לחוק היא מתוך פוזיציה ונימוקי המתנגדים הם עלבון לאינטליגנציה.

* קרן ארנונה 2022 – כך היה נראה הדיון בכנסת על קרן הארנונה אשתקד, אלמלא הוציאה הממשלה הקודמת מחוק ההסדרים את חוק קרן הארנונה, שנכלל בו מלכתחילה.

יאיר לפיד: "באנו בשביל לעבוד למען האזרחים, והנה, אנחנו דואגים לאזרחים, ולא כמו ראש הממשלה הקודם שדאג רק לעצמו". ליברמן: "קרן הארנונה היא ההוכחה שזה התקציב וחוק ההסדרים החברתי ביותר מאז קום המדינה". גדעון סער: "אנחנו ממשיכי דרכו של בגין, שהיטיב עם העם ודאג לשכבות החלשות וממשיכי חזון חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי". מרב מיכאלי: "אנחנו מקיימים ומקיימות את מה שאנחנו מבטיחים ומבטיחות. קרן הארנונה וארנון היא חוק סוציאל דמוקרטי והיא מבטאת את שינוי סדר העדיפויות הלאומי ברוח מורשת רבין".

נתניהו: "אני הפכתי את ישראל למעצמת-על כלכלית משגשת, כיוון שפתחתי את הכלכלה, ואתם, בחוקים הקומוניסטיים שלכם, כמו קרן הארנונה, מייבאים לכאן את (פאוזה) צפון קוריאה. קיבלתם כלכלה משגשגת ואתם הופכים אותה לכלכלה נחשלת". סמוטריץ': "ביום שנחזור לשלטון, הדבר הראשון שנעשה יהיה לבטל את החוק הבולשביקי הזה". גפני: "החוק הזה הוא מזימה של ליברמן נגד החרדים, כמו המס על הכלים החד-פעמיים ועל המשקאות הממותקים".

* מעשיך יקרבוך – התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, לחוק ההשתמטות ולעוד מהלכים הרסניים של הממשלה, אינה הופכת אותי לאוטומט; למתנגד מראש לכל מהלך של הממשלה. לא אפסנתי בבקו"ם של המאבק נגד המהפכה המשטרית את המחשבה העצמאית שלי ולא עטיתי את מדי "בעד הנגד ונגד הבעד".

גישתי לממשלה ולראש הממשלה, היא גישתי כלפי כל ממשלה וכל מנהיג, שבה אני דבק מימים ימימה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני בוחן כל החלטה וכל מעשה לגופם. אין לי כל קושי וכל התלבטות לתמוך בצעד חיובי של ממשלה שאני מתנגד לה או להתנגד לצעד שלילי של ממשלה, מנהיג או מפלגה שאני תומך בהם.

אם התנגדתי למדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו בעזה – ברגע שהוא פעל אחרת, אם לא אתמוך בהחלטתו, אהיה צבוע. ואם אני תומך במדיניות רווחה פרוגרסיבית, והממשלה שאני מתנגד לה מובילה מהלך כזה – קרן הארנונה, אני תומך במהלך, גם אם אני מתנגד לממשלה.

להיות רל"ב אוטומטי, זו תמונת ראי של הביביזם. וכפי שאני סולד מן המקור, כך אני סולד גם מן ההשתקפות.

* תפקיד המגזר החרדי בחברה הישראלית – הושטת היד כדי לקחת, לא כדי לתת.

* תבוסה לבי.די.אס. – עד חרם הבי.די.אס. של המגזר המשתמט על מאפיית אנג'ל, לא שמתי לב מאיזו מאפיה הלחם שנמכר בכלבו של אורטל. אחרי החרם, שמחתי לגלות שהלחם הוא של מאפיית אנג'ל, וכך בכל כריך שאני אוכל אני מסייע לשבור את החרם הבי.די.אסי הנורא. אני ממש חש שאני תורם לעם ישראל בכל ביס שאני אוכל.

אני שמח שהחברה לא נכנעה לחרם, לא הדיחה את בר לב, לא התנצלה, לא דרשה ממנו להתנצל, ומסתבר שגם לא הפסידה. כנראה שרוב החרדים צפצפו על החרם ומצד שני חילונים ודתיים-לאומיים רבים הקפידו לרכוש דווקא מהמאפיה הזאת, כדי לשבור את החרם. אפשר לומר שהחברה הישראלית הביסה את בי.די.אס.

* מפלס השתן של חולדאי – שלטון ממושך אינו רק פתח לשחיתות, אלא גם לקהות חושים של השליט שמאבד את היכולת להבחין בין האינטרס הפרטי שלו לאינטרס הלאומי, והוא בטוח ש"המדינה זה אני".

זה נכון גם בשלטון המקומי. ע"ע שלטונו הממושך מדי של רון חולדאי, ראש העיר תל-אביב מאז 1998, והוא עדין לא שבע ורץ לעוד קדנציה. מפלס השתן של האיש היהיר והשחצן הזה כבר מזן חצה את גובה האוזניים והוא משוכנע שתל-אביב זה הוא. ומה שהוא חושב – זה מה שתל-אביב חושבת. ועמדותיו הפוליטיות הן עמדותיה של תל-אביב. ואם מישהו או משהו לא מחליק לו טוב בגרון, הוא לא מתאים לתל-אביב.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": "ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז 'שלום לקנאים'. 'אלטנוילנד', הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

'שלום לקנאים' הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת 'תל-אביב זה אני', ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא 'העמדה של תל-אביב'.

בספרו 'שלום לקנאים' עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר 'אלטנוילנד'. התרגום העברי של סוקולוב לספר היה 'תל-אביב' ".

זו רק דוגמית אחת. בימים אלה של קרע ושסע מצד אחד, וערב בחירות מוניציפליות מצד שני, רוכב חולדאי על גל דוסופובי עכור. תל-אביב היא לכאורה עיר חילונית ולכן יש לפגוע בזכויות הדתיים. וכך, בהחלטה אנטי דמוקרטית שערורייתית הוא לא אישר קיום תפילה חגיגית של הציבור הדתי לאומי בחג העצמאות ברחוב רוטשילד, שבו הוכרזה המדינה, כיוון שזו תפילה בהפרדה.

וכעת הוא שובר את השיא של עצמו בפרשת ישיבת "מעלה אליהו". "מעלה אליהו" היא ישיבה ציונית דתית, הפועלת בתל-אביב מאז שנות ה-90 של המאה שעברה. לומדים בה למעלה מ-300 לומדי תורה לפני שירותם הצבאי ואחריו. אגב, בניגוד למשתמטים, הם באמת לומדים תורה, כי תלמוד שמביא לידי השתמטות אינו תלמוד תורה, או בכל אופן, לא תורת ישראל. תלמידי הישיבה עוסקים גם בתרומה לקהילה ובגמילות חסדים. לבקשת העירייה, הישיבה הסכימה להעביר את מושבה ממקומה, משהובטח לה שתקבל מקום חלופי. ואכן, אותר מקום כזה, במרחק של כ-500 מ' מן המיקום הנוכחי.  

כמה שכנים דוסופובים, שרוצים עיר נקיה מדתיים, יצאו בקמפיין נגד הישיבה. ועל פי כל הסימנים, חולדאי זורם עם הקמפיין (אף שטרם יצא בכך באופן רשמי).

יש לציין, שתל-אביב אינה עיר חילונית. תל-אביב היא עיר ישראלית. הישראליות כוללת את החילונים והדתיים כאחד. בדיוק כפי שירושלים אינה עיר דתית, אלא עיר ישראלית, בירת מדינת ישראל. אין לחולדאי שום סמכות לפגוע בתל-אביבים הדתיים, להדיר אותם ולשלול את זכויותיהם. העיר שייכת להם בדיוק כפי שהיא שייכת לו. גם אם הפלורליסט הזה רוצה עיר שכולה פלורליסטים בדיוק כמוהו.

אני מקווה שבניגוד לפרשת התפילה ביום העצמאות, הפעם הישיבה תעתור לבג"ץ, שיגן על זכויות הדתיים בעיר ויכפה על חולדאי לנהוג בהוגנות שלטונית ובשוויוניות.

ובמיוחד אני מקווה שבבחירות המוניציפליות הקרובות תל-אביב תאמר: "אוהבים את חולדאי. בוחרים ראש עיר אחר".

* לא מתקבל על הדעת – הקריאה להתנות את הפסקת האש בהחזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין בלתי מתקבלת על הדעת. ואם זה ייקח עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה? האם תושבי הדרום צריכים להישאר עוד יום אחד מיותר תחת אש וצמודים לממ"דים? ואם עוד רקטה או שתיים או עשר תפגענה פגיעה ישירה ותהרוגנה אזרחים?

אני בטוח שיש מנופי לחץ להחזרת גופות חללינו ולשחרור האסירים החיים שעוד לא הפעלנו. על כך נכון להעלות דרישות לממשלה. אבל אין לדרוש דרישות שמשמעותן פגיעה באזרחי ישראל.

* פיגוע התאבדות – תוצאות פיגוע ההתאבדות של המחבל המתאבד בשביתת רעב בכלא,  עדנאן: 35 פלשתינאים הרוגים ברצועת עזה, מתוכם ארבעה מירי רקטות של הג'יהאד. שני הרוגים בישראל, מתוכם פועל פלשתינאי. 190 פלשתינאים פצועים. 32 ישראלים פצועים. אפשר לומר שהפיגוע שלו סייע מאוד לעמו.

* מפגן של צביעות – קרנבל הנכבה באו"ם הוא מפגן של צביעות. הפלשתינאים מציגים את יום הקמתה של מדינת ישראל כאסון. זו דה-לגיטימציה לעצם קיומה של המדינה. על הקמת המדינה החליטה עצרת האו"ם. למחרת ההחלטה, התנפלו הפלשתינאים על היישוב היהודי כדי להשמיד אותו, שנתיים וחצי אחרי השואה. ב-15 במאי, למחרת הקמת המדינה, פלשו חמש מדינות ערב אל המדינה בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביעהּ בדם. זו התנפלות של מדינות החברות באו"ם להשמדת מדינה שקמה על פי החלטת האו"ם.

75 שנים הפלשתינאים מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם הרצחנית ומאשימים את כל העולם במחיר פשעיהם. והאו"ם מצטרף לחינגה.

* מכחיש השואה המדופלם – מכחיש השואה המדופלם (כן, יש לו דוקטורט סובייטי על הכחשת השואה) אבו מאזן, משווה את ישראל, בנאומו באו"ם, לגבלס, שר התעמולה הנאצי, כיוון שישראל דבקה באמת ומסרבת לדקלם את שקר הנכבה.

* א-לה צפון קוריאה – תאוות הפרסום המטורפת שלה, יחד עם הרוע המאפיין אותה אינה יודעת גבולות. ההברקה האחרונה של גוטליב, הבהמה הגסה – קריאה פשיסטית להשתיק את ערוצים 11, 12 ו-13. היא רוצה שכל התקשורת הישראלית תהיה תואמת ערוץ התעמולה 14.

סליחה, אורן חזן, שחשבנו שאתה תחתית החבית. לעומת הגוטליב אתה ג'נטלמן שיכול לדגמן את ההדר הבית"רי.

מה פשענו, מה חטאנו ומה עווינו, שבבית המחוקקים של המדינה היהודית קיימת התופעה החולנית הזאת?

* גם היום נתניהו לא פיטר את בן גביר.

          * ביד הלשון

שׁוֹקֵדָה – שם בחדשות. פגיעת רקטה בשטחים של שׁוֹקֵדָה, שממנה נהרג פועל פלשתינאי ועוד שנים נפצעו, העלה את שוקדה לתודעה.

שוקדה הוא מושב דתי-לאומי המשתייך לתנועת הפועל המזרחי, בשטח המועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוא חלק מגוש ההתיישבות "יישובי השובות" – גוש של מושבים דתיים, שנקראו תחילה בשמות שובה א', שובה ב' וכן הלאה. שובה ג' קיבל את השם שוקדה. שובה ד' קיבל את השם צומחה. אולם לבסוף אוחדו שני היישובים לאחד – שוקדה.

המושב עלה לקרקע ב-1957. ייסדו אותו 40 משפחות חלוצים שעלו ממרוקו. בשנות ה-60 הצטרפו אליהם 30 משפחות נוספות. לאחר עקירת גוש קטיף, קלט המושב זוגות צעירים של עקורים מן הגוש.

שם המושב מציין את עצי השקד הגדלים בנגב.

בסמוך למושב נמצא יער שוקדה, המפורסם בעיקר בזכות פריחת הכלניות בו בחורף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏16.4.23

* כרטיס צהוב – הורדת תחזית דירוג האשראי של ישראל בידי חברת דירוג האשראי הבינלאומית מודי'ס, היא כרטיס צהוב לממשלה.

המסר הוא ברור. אילו חלילה התקבלו חוקי המהפכה או בליץ החקיקה היה נמשך, דירוג האשראי היה יורד. מה שמנע זאת, זו בראש ובראשונה הודעת ראש הממשלה על השהיית החקיקה. שנית, השיחות הממושכות של הנשיא ורוה"מ עם בכירי החברה, שבהן רוה"מ נתן להבין שהחקיקה תיעצר ושבכל מקרה לא תהיה פסגת התגברות רדיקלית והנשיא הקרין אופטימיות באשר לסיכויי ההידברות להביא להסכמה.

אם חלילה תחודש חקיקת המהפכה, דירוג האשראי ירד.

הכרטיס הצהוב מצד מודי'ס לצד הכרטיס הצהוב של הבוחרים בסקרים, יורידו, כך אני מעריך, את נתניהו מעץ המהפכה.

* להכשיר את הלבבות – אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שניתן להגיע להסכמה. קשה לי להתנבא אם כך יהיה.

אין ספק, שהמחנה הממלכתי ויש עתיד, המנהלים את ההידברות, לא יתפשרו על הדמוקרטיה ולא יתנו ידם להשתלטות הממשלה על הרשות השופטת ועל הוועדה למינוי שופטים.

אבל אין לי ספק, שאם תהיה הסכמה, תהיינה פרטיה אשר תהיינה, יקומו גורמים קיצוניים כמו אהוד ברק, שמבחינתם המאבק אינו אמצעי אלא מטרה, או אולי נכון יותר – היא אמצעי למטרה זרה, אישית, ויגדירו את ההסכמה "כניעה". הרי ברק מפמפם מהשכם עד הערב את הביטוי "פשרה רקובה" כהגדרה לכל פשרה שהיא, ומפריח את הסיסמה הפופוליסטית הדמגוגית ש"אין פשרה עם דיקטטורה על חצי דיקטטורה".

זה יהיה מבחן המנהיגות של לפיד וגנץ. יהיה עליהם להתייצב באומץ, להגן על ההסכמות ולקרוא להפסיק את המחאה ואף לפעול לכך.

לי קל. ברור לי שההסכמות, אם תהיינה, תהיינה קרובות לעמדות המוצא שלי. קשה יותר למי שיידרשו לוויתורים משמעותיים, משני הצדדים. אבל המטרה – הצלת החברה הישראלית מקרע שעלול להיות סופני ובלתי ניתן לאיחוי, מחייבת נכונות לפשרה.

על מנהיגי שני הצדדים להכשיר את הציבור לפשרה. על מנהיגי האופוזיציה לומר בבירור שיהיה שינוי משמעותי במערך הכוחות בין שלוש הרשויות; שהתערבות הרשות השופטת בחקיקה ובמדיניות תוגדר לנושאים ספציפיים ותוגבל בדרישות לרוב מיוחד בפורום רחב של בית המשפט ושתהיה לכנסת יכולת להתגבר ברוב מיוחד על פסילת חוק. על מנהיגי הקואליציה להבהיר שלא תהיה פגיעה בעצמאות מערכת המשפט, שהממשלה לא תשלוט בוועדה למינוי שופטים ושפסקת ההתגברות תדרוש רוב מיוחד, הרבה מעבר לרוב האוטומטי של כל קואליציה. על מנהיגי שני הצדדים לרדת מהסולם של עמדות הקצה.

* נטיה קלה – גדעון לוי, מהגרועים בעוכרי מערכת המשפט הישראלית, שהיא "מכשירת אקיבוש ואאטנכלויות", כתב שאין בבית המשפט העליון אפילו שופט ליברלי אחד.

זאת כמובן שטות גמורה. האמת היא באמצע בין טענתו המופרכת לבין הטענה המופרכת של לוין שאין שופטים שמרנים. האמת היא באמצע עם נטיה קלה לטענתו של לוי.

* לא לסלף את העובדות – איני אוהב את העיסוק בשירות המילואים של נתניהו במלחמת לבנון הראשונה. הוא שכל את אחיו שש שנים קודם לכן, ועצם העובדה שהמשיך לשרת במילואים ביחידה, ראויה להערכה.

אבל כדי להתמודד עם הטענה נגדו, לא צריך לסלף את העובדות ההיסטוריות. דף מסרים שמופץ ומדוקלם מספר שנתניהו שירת כציר המדיני בוושינגטון מאז 1981, ולכן לא התייצב. אין זה נכון. הוא מונה לתפקיד ביולי 1982, חודש לאחר פרוץ המלחמה.

* טרלול על סטרואידים – דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מטורלל אפילו בקנה המידה של הזבל המונפק בתעשיה.

הם מספרים שיחידות הל.א. והסייבר של הדיפ-סטייט שיבשו את שידור הראיון של נתניהו בערוץ התעמולה.

מסתבר שגם כאשר י.נ. הג'ורה סתום, הביוב זורם.

* עסקנים ישפטו שופטים – העובדה שהכלומניק הרשע דודי אמסלם הוא שר בממשלת ישראל, היא עדות להידרדרות הפוליטיקה הישראלית. הרי מה יש בו מלבד רוע, שנאה והסתה? אם ניטול ממנו את השנאה והרוע מה ישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום.

בראיון לערוץ 12 הוא קרא להעמיד לדין את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ואת הנשיא לשעבר אהרון ברק , באשמת "הפיכה".

שמעה תחתית-החבית גוטליב והבינה שגם היא חייבת להוסיף קיסם למדורת ההסתה. בנאום בהפגנה, בראשות הפרחח הכהניסט, צווחה הבהמה ש"השמאל" הם בוגדים והיא קראה להעמיד לדין את אהוד ברק.

זו מהות המהפכה המשטרית. אם המהפכה תצליח, חלילה, (ואמסלם הבטיח שהיא תצליח) עסקנים עלובים, עבדים כי ימלכו, מן הזן הנחות של גוטליב ואמסלם יעמידו לדין שופטים בישראל, בעוון היותם מתנגדי משטר.

* מתפכחים – סקר "מעריב" ממשיך לאושש את מגמת ההתפכחות הציבורית ממשלת "מלא מלא" שמתגלה כריק ריק. על פי הסקר הזה, מפלגות הקואליציה מתרסקות לחמישים ואחד מנדטים בלבד.

לכאורה, הסקר הזה הרבה פחות טוב מהסקר בערוץ 13. בערוץ 13 המחנה הממלכתי העפיל ל-29 מנדטים בעוד הליכוד התרסק ל-20 בלבד. ואילו כאן שתי המפלגות מונות 26 מנדטים. אבל דווקא הסקר הזה מציג בשורה מעודדת – החיה הכהניסטית מגרדת את אחוז החסימה.

מצביעי עוצמה כהניסטית, שרובם אינם כהניסטים, אלא הלכו שולל אחרי ססמאות הכזב הדמגוגיות הפופוליסטיות של בן גביר "בעל הבית שיעשה סדר" וכל הקשקוש המטופש הזה, מתחילים להבין. הכהניזם עומד לחזור לגודלו הטבעי – קומץ מטורפים.

באופן כללי, קורה היום לימין מלא מלא מה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות תוצאות אוסלו וההתנתקות והצעות השלום מרחיקות הלכת לפלשתינאים: הניסוי מתנפץ אלי סלע המציאות.

* לא תטהר את השרץ – שום העלאת שכר לחיילי החובה לא תטהר את שרץ ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל.

אין דבר פחות יהודי מן ההשתמטות מהגנה על המולדת.

אין דבר מנוגד יותר לתורה מעריקה ממלחמת מצווה.

ההשתמטות היא חרפה.

* הופכים את הרע לנורמה – בדיון הציבורי על השתמטות החרדים מהגנה על המולדת ומשירות בצה"ל, עולה תמיד הטענה, שההשתמטות עדיפה על גיוס של המוני חרדים שלא יתרמו אלא רק יזיקו. בכל פעם שאני כותב על הנושא, שואלים אותי – מה אתה מציע? לגייס אותם בכוח? האם בכוח החלטה חרדים יהפכו לחטיבת חי"ר ובחורי ישיבה לטייסי חיל האוויר? האם זה מעשי? גם כאן, בכל פעם שאני ואחרים כותבים על כך, אהוד בן עזר מעלה את הסוגיה, ואומר שמבחינה ביטחונית עדיף לצה"ל לשמר את המצב הקיים מאשר לגייס את החרדים.

זו בהחלט בעיה. אני מודה במבוכה שאין לי פתרון. אני יודע שאת הנזק שחוללו – תחילה בן גוריון, כשהסכים להשתמטות של כמה מאות ויצר את הלגיטימציה לתופעה השלילית הזאת  ואח"כ בגין שהסכים להשתמטות גורפת של כל בחורי הישיבות, אי אפשר לתקן בהחלטה כוחנית לגייס את כולם מיד. במצב שנוצר, גיוס המוני בכפיה הפך לגזירה שהציבור החרדי הגדול והגדל לא יכול לעמוד בה. בערך כמו שרוב הציבור לא יכול לחיות עם המהפכה המשטרית. אני גם נגד התערבות של בית המשפט העליון בסוגיה הזו, שאינה שייכת לזכויות הפרט או המיעוט.

יש צורך במהלכים מדורגים שיצמצמו את ההשתמטות ואת הנלוות שלה. בטח לא מהלכים שיש בהם הכרה סופית וחוקית של מדינת ישראל, בכך ששבט שלם בעם ישראל הוא שבט טפילי, שחי על דמם של בנינו ומתפרנס מעבודתנו, וקוניוקטורה פוליטית נותנת לו כוח פוליטי סחטני עצום, הרבה הרבה מעל לחלקו בחברה. אבל בראש ובראשונה, החברה הישראלית צריכה להגדיר ברמה הערכית והמוסרית שההשתמטות היא רעה חולה ויש לפעול לצמצומה ההדרגתי. כן, גם לערכים יש מקום במדינת ישראל. לערכים ציוניים, לערכים לאומיים, לערכים יהודיים, לערכים דמוקרטיים, לערכים חברתיים, לערכים דתיים, לערכים של "כל ישראל ערבים זה בזה". ההשתמטות סותרת את כל הערכים הללו. חברה צריכה להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע.

הקושי המעשי בגיוס החרדים אמתי, ולכן אף אחד אינו מציע היום לקבל החלטה גורפת של גיוס המוני של כל החרדים וכפיה שלה בכוח. אך צריך לומר שהגיוס של כולם הוא הדבר הנכון, ולשאוף לכך בהדרגה. למשל, במכסות גיוס הולכות וגדלות. למשל, בחובת שירות לאומי לכל האזרחים, כולל במוסדות חסד חרדיים.

אלא שהמחנה המתקרא בחוסר מודעות עצמית ובעזות מצח "לאומי", הפך את החרדים לחלק בלתי נפרד ממנו ונותן גיבוי להשתמטותו, כבר לא מתוך אונס וכורח פוליטי, אלא מתוך לגיטימציה להשתמטות. שרת התעמולה עלובת הנפש, דיסטל אטבריאן הנמושה, זו שכינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים עושים מאה ימי מילואים בשנה ומסכנים כל שבוע את חייהם בפעולות מאחורי קווי האויב "לא פטריוטים", "לא ציונים" ו"נפולת של נמושות", מגדירה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות"! לא פחות.

נכון, אין פתרון קל, חד ומידי לבעיית ההשתמטות, אך אין זה פוטר את החברה הישראלית מהתמודדות הדרגתית עם התועבה הזאת. אסור להיכנע לרע ולהפוך את הרע לנורמה.

* חילול השם – כפי שכתבתי פעמים רבות, הדבר השלילי ביותר בהשתמטות החרדים מהגנה על המולדת, יותר מהנזק החברתי, יותר מהנזק הביטחוני, יותר מעקרון השוויון – הוא הפגיעה בתורה ובערכי היהדות. אין חילול השם גדול יותר מהסילוף הקיצוני של התורה, בהפיכת לימוד התורה לתירוץ להשתמטות. מי שלומד באמת את תורת ישראל, הוא הראשון שיתגייס ליחידות הקרביות ביותר ויגלה מסירות נפש בהגנה על המדינה. מי שלימוד התורה מביא אותו להשתמטות ולעריקה ממלחמת מצווה – אין שום ערך ללימוד התורה שלו. הלימוד שלו שווה לתחת. לא את תורת ישראל הוא לומד. הוא לומד תורה שבדה מלבו. השתמטות בשם התורה, כמוה כגניבה בשם התורה, כמוה כשוחד בשם התורה, כמוה כאונס בשם התורה. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.

הדבר היחיד שאפשר לומר להגנתם של המשתמטים, הוא שהם תינוקות שנשבו. כך שטפו את מוחם מינקות. אני מתפלל על הציבור החרדי המשתמט שיחזור בתשובה.

* לייבש את הביצה – נכון, אין דרך לכפות באחת על החרדים להתגייס לצה"ל. ההשתמטות אינה מקור הבעיה אלא תוצאתה. היא המוגלה, לא הפצע. היא היתושים, לא הביצה. שורשי הבעיה הם בחינוך החרדי העצמאי, שאנו מממנים. את הביצה הזאת על המדינה לייבש.

היום, כאשר יש חינוך ממלכתי חרדי, אין עוד סיבה כלשהי לכך שמשלם המסים יממן ולו באגורה אחת חינוך חרדי שמחנך להשתמטות, שאינו מחנך לציונות, שמתנגד למודרנה ושגוזל מהילדים את זכותם הטבעית ללמוד מדעים, אנגלית, היסטוריה, לשון, תנ"ך וספרות.

יש לשנות לחלוטין את שיטת מימון החינוך בישראל. אין לכפות חינוך ממלכתי. אין לאסור על מי שרוצה לחנך את ילדיו בחינוך פרטי לעשות כן. אבל החינוך הממלכתי צריך להיות כולו במימון המדינה, והחינוך הפרטי צריך להיות כולו במימון ההורים. אפילו אגורה אחת מתקציב המדינה אינה צריכה ללכת לחינוך הפרטי.

הורים חרדים שאינם רוצים ללכת לחינוך הממלכתי החרדי – זו זכותם. שיממנו מכיסם את הלימודים. מדינת ישראל נותנת להם אלטרנטיבה במימון מלא. הבחירה היא שלהם.

* הטווח הארוך – בטווח הקצר, ההחלטה לסגור את הר הבית בפני יהודים בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן היא החלטה נכונה. אם יש מידע מודיעיני אמין שעליית יהודים עלולה להבעיר תבערה בכל הארץ, וניתן למנוע זאת – אך טבעי ומוצדק שהממשלה תעשה את הנדרש כדי למנוע את התבערה.

הבעיה היא, שלטווח הארוך הנזק עלול להיות גדול מן התועלת. ההבנה של האויב שהצליח באיומי טרור והסלמה לכופף את ישראל, תתפרש שחולשה שמזמינה עוד איומים כאלה, עוד טרור והסלמה.

הציפיה שלי מן ההנהגה היא לחשוב על הטווח הרחוק.

* גם לצה"ל הוא שולח את ידו הגסה – בן גביר זימן אליו את מח"ט החרמון, בלי ידיעת הממונים עליו ובלי אישורם, בניסיון לשדל אותו לעזוב את צה"ל כדי לפקד על המיליציה הפשיסטית החמושה הפרטית שהוא מנסה להקים.

כאילו לא די שהוא הורס את משטרת ישראל, הוא שולח את ידו הגסה גם לצה"ל.

בכל מקום שבו הוא נמצא הוא זורע הרס וחורבן.

המח"ט ננזף. משום מה – לא הודח. אבל הרבה יותר חשוב ודחוף להדיח את הכהניסט מן הממשלה.

* אלטרנטיבי – האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ייערך כנס זיכרון משותף לנספים בשואה ולרוצחים הנאצים, כי שניהם "קורבנות השנאה"?

* לא כצעקתה – צפיתי (במטושטש) בסרטון של בנות אולפנת חורב, ומסקנתי היא שלא כצעקתה. מדובר בסרטון פורימי הומוריסטי, שיש בו הומור סטריאוטיפי עדתי, אך ממש לא התנשאות של עדה על זולתה. באותה מידה ניתן לומר שיש כאן ירידה על האשכנזים החנונים והקרים ואהדה לחום ולשמחה המזרחיים.

ככל שנשתחרר מן העדתיות הגלותית – ייטב, אך את החלוקה הסטריאוטיפית לא המציאו הבנות הללו ואין סיבה להעמיס זאת על שכמן.

על טיב ההומור אפשר להתווכח. אומר בעדינות שהוא אינו לטעמי. אך טענת הגזענות מופרכת או לפחות מוגזמת. בטח אין כאן עניין שהצדיק הודעות מיוחדות של ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ושר החינוך וסערה ציבורית רבתי. ובוודאי שאין מקום להכללות על הציונות הדתית בכללה ולניצול הנושא לניגוח פוליטי, כאילו רק זה חסר לנו בימים טרופים אלה.

קראתי את הרשומה שכתבו הבנות ובה הסבירו את עצמן. ניכרים דברי אמת.

* מעמדה של הערבית שודרג בחוק הלאום – הפילוסוף והסופר היהודי צרפתי ברנאר-אנרי לוי פרסם ספר המגן על היהדות, הציונות ומדינת ישראל, מול ההסתה נגדן, בשם "רוח היהדות". אבי גרפינקל קטל את הספר ועשה מן הכותב חוכא ואיטלולא במוסף "הארץ" – ספרים. כיוון שלא קראתי את הספר איני יכול לחוות עליו דעה, אבל ברור שהמאמר, שכותרתו "דברי ימי הקיטש" כותש את הספר בשל עצם מהותו ובשל המטרה שלו. ניכר בעליל, שאין זו ביקורת הוגנת.

בין השאר, הוא יורד עליו בשל שגיאות עובדתיות. אכן, השגיאות שעליהן הוא מצביע נכונות. זה קורה בספרים, גם אני מצביע על כך בביקורות שאני כותב על ספרים, אבל יש לקחת אותן בפרופורציות. כאן נעשה בכך שימוש כדי לקטול את הספר ובעיקר את הסופר. לצד השגיאות העובדתיות, גרפינקל מצג באותה רשימת "שגיאות" עמדות המנוגדות לשלו. כלומר, טענה שהוא מתנגד לה שקולה לשגיאה כמו שעבר הוא צאצא של חם בעוד הוא צאצא של שם.

ובין השאר הוא קטל אותו על המשפט ש"הערבים בישראל מדברים שפה המוכרת כשפה הרשמית השניה של המדינה", והעיר: "מציאות שהשתנתה כידוע בעקבות חקיקת חוק הלאום". ה"כידוע" נועדה להציג את הטיעון כמובן מאליו, שאינו צריך לעמוד לביקורת. אבל זה לא רק שקר, אלא שהאמת הפוכה לגמרי. לוי שוגה בשימוש במושג "שפה רשמית" – הערבית לא הייתה ואינה שפה רשמית שניה. אבל הטענה שמעמדה השתנה לרעה בחוק הלאום חסרת יסוד.

בסעיף 4 בחוק הלאום, תחת הכותרת "שפה", נאמר:" 4. (א) עברית היא שפת המדינה.

(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.

(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".

סעיף ג' מבהיר שאין כל פגיעה במעמדה של הערבית. משמעות הדבר, היא שהערבית תמשיך להיות שפת הלימוד בבתי הספר הערביים, שהיא תמשיך להיות שפה שניתן לנאום בה בכנסת ושפה שאפשר לטעון בה בבית המשפט.

אבל סעיף ב' משדרג את מעמדה של הערבית, כאשר לראשונה הוא מעניק לה מעמד מיוחד המעוגן בחוקה!

כל הטענות על שינמוך השפה הערבית בחוק, חסרות שחר לחלוטין.

מה שמפריע להם באמת, זו ההגדרה שעברית היא שפת המדינה. אז זה מפריע להם. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן שפתו הלאומית של העם היהודי היא שפת המדינה.

בהמשך המשפט כותב גרפינקל: "ותשתנה [המציאות שלוי תיאר ביחס למעמד השפה הערבית] עוד יותר בעקבות ההפיכה משפטית של יריב לוין". מאיפה הוא הביא את זה? איפה יש במהפכה המשפטית התייחסות כלשהי לשפה הערבית?

אגב, על אמירה אחרת של לוי, ש"העיכובים והנסיגות בדמוקרטיה חדשה הם שכיחים מן ההתקדמות, ראו הנעשה בעיראק ובהונגריה. לחוקיות זו יש יוצא מן הכלל אחד, ישראל", כותב גרפינקל בצדק שהדברים היו נכונים בשעת הכתיבה, אבל אינם נכונים היום. זה נכון, אך במה הוא מאשים את לוי? לוי עצמו, פרסם לפני שבועות אחדים מסה נגד המהפכה המשטרית.

* אובדן – צר כל כך על הספרים שמאיר שלו כבר לא יכתוב.

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

* כימים אחדים – מאיר שלו אהב את התנ"ך, היה בקיא בתנ"ך, כתב על התנ"ך, פירש את התנ"ך, הנגיש את התנ"ך לילדים, טייל בארץ ישראל עם התנ"ך. ספרו האחרון, שהתחיל לכתוב אך כשהבין שלא יספיק לסיימו גרס את הטיוטה שלו, היה על רות המואביה.

מאיר שלו אמר פעמים רבות, שהפסוק האהוב עליו ביותר בתנ"ך, הוא בראשית כט, כ: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". רומן שלם, אמר שלו, בן 11 מילים. אין זה מפתיע, שאחד מספריו המקסימים היה "כימים אחדים", ששמו וסיפורו הם כמובן בהשראת הפסוק.

את אהבת איש לאישה בפסוק, שאל מאיר שלו לתיאור אהבת יהודי את עמו וזיקתו להיסטוריה הארוכה שלו. שלו כתב לנשיא המדינה עזר ויצמן את נאומו הגדול בפני הפרלמנט הגרמני. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים".

* תרבות של שנאה – הרשת מלאה בגל ביביסטי עכור של פשקווילי נאצה נגד מאיר שלו.

תרבות של שנאה.

* שפל של וולגריות – צפיתי בטלוויזיה ב"לשחרר את שולי". הסרט הישראלי שובר הקופות מס' 1 – לא אצפה בו?

מה אומר ומה אגיד? תת-רמה זו מחמאה. שפל של וולגריות – 7 בסולם גוטליב (סולם מאפס עד מאה).

ולמה צפיתי עד הסוף? זו איזו שריטה אצלי. אני לא נוטש סרט בשטח. כמה זמן יקר בזבזתי על הזבל הזה.

* כצליל נבל רונן – בערב פסח התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" רשימת 75 השירים של המדינה, כפי שדורגו בידי רשימת מומחים. השבת, הוסיף העיתון עוד 25 שירים משמעותיים שלא נכנסו לרשימה (ללא דרוג). בעוד ברשימה המקורית נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", ואף הוא רק במקום הארבעים וארבעה, ברשימת המילואים לא נוסף אף שיר אחד נוסף שלה. כלומר, מתוך מאה השירים – רק אחד של נעמי שמר.

זה הזוי.

נעמי שמר נולדה בכינרת, תשעה חודשים לפני מותה של רחל המשוררת. היא נולדה על שפת הכינרת שרחל כה אהבה. רחל ונעמי שמר, טמונות במרחק של מטרים אחדים זו מזו בבית הקברות של כינרת, על אותה גבעת הכרךְּ, בקרבת אותו דקל שפל צמרת, עליהם כתבה רחל את שירה "כינרת" ("שם הרי גולן") שאותו הלחינה נעמי שמר.

כמו את נעמי שמר, גם את רחל היו מי שניסו להקטין. איפה הם ואיפה היא, בתודעת האומה בחלוף מאה שנה?

מול ההקטנה של רחל המשוררת, התייצב אלתרמן להגנתה בשירו "האיר השחר" בטור השביעי, שבו ניבא ששיריה של רחל יהיו נצחיים.

"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי". מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ

אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶשֶׁת מִתֵּל:

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ

נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

נעמי שמר הלחינה את השיר.

גם שיריה של נעמי שמר ישתלבו לעד בשירת ישראל.

* החמץ הראשון – בילדותנו הרחוקה, כאשר יצא שביעי של פסח, נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער, ברחוב עוזיאל בר"ג, פלאפל נפלא שנסגר לאחרונה לאחר כשישים שנה, כדי לאכול את החמץ הראשון. אלא מה? לא היינו היחידים. כשהגענו לשם, כבר השתרך תור ארוך, עד שנראה היה שאנשים עמדו שם מהבוקר. וכך, הזדחלנו שעה ארוכה בתור עד שזכינו לאכול את החמץ הנפלא הזה.

אבא שלי סלד מהתופעה. הוא טען שזה מנהג פרעסערי וחזירי. "אפשר לחשוב שרעבתם שבוע שאתם לא יכולים להתאפק עד הבוקר". הוא לא הבין את היצר לעמוד שעה בתור בשביל קצת אוכל. האמת היא שהוא צדק, כמובן, אבל מסורת זו מסורת, לא?

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שלי הוא המופלטות והספינג' במימונה. באורטל אנו חוגגים בכל שנה מימונה. בשנים הראשונות, כמדריך גרעין, נסעתי למימונה אצל החניכים שלי בנצרת עלית (היום נוף הגליל) ומגדל העמק. שם זו הייתה מימונה כהלכתה, במובן של לעבור מבית לבית. באורטל המימונה היא כללית, במועדון הקיבוץ.

אפילו בקורונה חגגנו את המימונה. איך? הרי אסור היה להתכנס. ועדת תרבות דאגה לחלוקת מופלטות חמות לבתים. קלנועית שהשמיעה מוסיקה מרוקאית עברה מבית לבית ופעילי התרבות חילקו ערכת מימונה לכל משפחה.

          * ביד הלשון

חוק גודווין – חוק גודווין הוא חוק בתרבות הרשתות החברתיות והאינטרנט הקובע: "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת)".

החוק קרוי על שם מנסחו, מייקל גודווין, שהיה היועץ המשפטי של קרן החזית האלקטרונית בראשית שנות ה-90. הקרן היא מוסד שנועד לחנך את הציבור על זכויות האדם והאזרח בשימוש באינטרנט.

החוק אינו מביע עמדה – אם זה טוב או רע, ולא מציע דרך התמודדות אתו. הוא לא קובע, למשל, שברגע שעולה הנאציזם או השואה, אין טעם להמשיך את הדיון. החוק פשוט קובע עובדה. מניסיון, אני יכול לקבוע שהחוק אולי קצת נחרץ מדי, אך נכון למדיי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.4.23

* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.

סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.

בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני.

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני.

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח.

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח.

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור.

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור.

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה.

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה…

איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה". אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.

אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה". כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.

אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע,

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.

שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.

אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.

יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.

* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.

יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.

כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחוב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.

אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.

* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגיה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעיה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.

תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.

בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.   

עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.

* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים".

אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה.

המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.

ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכל אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם".

הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית.

ליברמן הוא תואם יריב לוין.

* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט הייתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. הייתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.

אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה הייתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכל באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.

לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.

הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.

* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.

הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.

התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה.

בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.

* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.

* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.

* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.

אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.

אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך".

* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך".

וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.

אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.

* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון".

כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.

אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.

לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.

נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.

אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה… קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.

* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם", כתב שבתאי וצדק בכל מילה.

דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.

* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.

* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. יתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.

          * ביד הלשון

עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו.

עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.

שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:

אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.

יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.

דבורה אפשטיין,  ילידת 1929 מאורוגוואי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏22.2.23

* מעשה נבלה – הפיגוע של בליץ ההצבעות הדורסני של מסע הדי-9 לחורבן הרשות השופטת בישראל, הוא מעשה נבלה של ממשלה מושחתת.

הממשלה מצפצפת על הנשיא, שהפציר בה לרסן את עצמה ולגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. הם בריצת אמוק מטורפת, שיכורי כוח, תאבי נקם, באובססיה חסרת רסן של להרוס, לדרוס, לרמוס, לנתץ, לנפץ, לרסק.

מטורפים.

* אף על פי כן – שעה שהם מגלגלים עיניים במילים יפות ללא כיסוי על הידברות, נתניהו, לוין ורוטמן ירקו בפרצופו של נשיא המדינה, כאשר דחו את יוזמתו בביצוע בליץ החקיקה האלים והדורסני.

ואף על פי כן, ולמרות הכל, וחרף אי האמון המוצדק והמבוסס באנשים האלה, אני בעד הידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא. אחרת, מה האלטרנטיבה? לא בטוח שההידברות תצליח, אך זו הדרך היחידה לבלום את המהפכה המשטרית, למנוע קרע חסר תקדים בעם ולקדם רפורמה חיונית שתתקן את מערכת המשפט ולא תחסל אותה.

* מקומו בהיסטוריה – האם נתניהו רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהפך את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לארדואנוקרטיה השניה?

* הרגעת הרוחות – נתניהו מתהדר בכך שהוא כבר שבועות עוסק בהרגעת הרוחות.

הרגעת הרוחות? איך? בבעיטה בסולם שהציב לו הנשיא הרצוג, לרדת מהעץ שעליו טיפסה ממשלתו ולגשת להידברות מכובדת? בכך שהדי-9 ממשיך בדהרתו הדורסנית?

* התמוטטות עצבים – נתניהו על סף התמוטטות עצבים. הוא אינו יודע להתמודד עם הצרה שיריב לוין ורוטמן הקנאים המיטו עליו. הוא שיגר את המעי הגס של המשפחה, בנו הג'ורה, לצייץ שהשב"כ מבצע הפיכה שלטונית ולקרוא להעמיד בכלא את אנשי השב"כ לשנים רבות.

בקצב הזה הוא עוד ייצא לנבצרות מסיבות בריאותיות.

אגב, הג'ורה נקט בשיטה המוכרת שלו. העלה את הפשקוויל, ואחרי שכבר ידע שהמסר עבר ורץ בתעלות הביבים, מחק אותו.

* מסית נגד השב"כ – גם הארגון הבוגדני "שוברים שתיקה" ביום גרוע במיוחד, לא יגיע לאפס קצה דברי השנאה וההסתה נגד לוחמי השב"כ, שירות הביטחון הכללי, שבגופם מונעים מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים, שמשמיע בנו של ראש הממשלה, שהשב"כ כפוף לו.

* חומץ בן חומץ – לפני כשבוע כתבתי על הצד החיובי בתופעת גוטליב – היא כבר תחתית החבית. יותר גרוע כבר לא יהיה.

שכחתי את יאיר נתניהו.

חומץ בן חומץ.

* על פי מתווה הנשיא – מה פירוש "הידברות על בסיס מתווה הנשיא"?

אתן דוגמה: הוועדה לבחירת שופטים.

על פי המהפכה המשטרית – יהיה רוב לקואליציה בוועדה.

על פי מתווה הנשיא, הוועדה תהיה מאוזנת ולא יהיה רוב לאף צד.

בהידברות על בסיס מתווה הנשיא אי אפשר להציע רוב לקואליציה. אי אפשר להציע רוב לשופטים. אפשר לקבל את הצעת הנשיא או להציע חלופות אחרות ובלבד שלא יהיה בהן רוב לאחד הצדדים.

* עריצות המיעוט – סקר ועוד סקר ועוד סקר, והתוצאה זהה בכולם. רוב גדול מקרב מצביעי הליכוד תומכים במתווה הנשיא. רק חמישית (!) מזדהים עם ריצת האמוק של הדי-9.

מטרת המהפכה המשטרית היא להביא לעריצות הרוב. מסתבר שהעריצות הזאת אינה של הרוב.

* להימנות עם הקומץ – רוטמן בוועדת חוק, חוקה ומשפט: אני גאה להימנות עם קומץ המדינות שצמצמו את הביקורת השיפוטית על החקיקה הפרלמנט.

ואללה. ואני לתומי חשבתי שישראל היא המדינה היחידה שיש בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. ככה סיפרתם לנו.  

* הצעות ייעול – על פי הצעת החוק של רוטמן, בג"ץ יוכל לפסול חוק רגיל רק פה אחד, בהצבעה של 15 מתוך 15 שופטי בג"ץ.

אני רוצה להציע שתי אלטרנטיבות: א. שבמקביל יוחלט על פסקת התגברות – רק פה אחד, בהצבעה של 120 מתוך 120 הח"כים.

ב. אני מציע שניתן יהיה לבטל חוק של הכנסת בלא פחות מתמיכת 16 מתוך 15 שופטי בג"ץ.

* הפגנת הימין הממלכתי – השתתפתי בהפגנת הימין הממלכתי בעד רפורמה בהידברות ובהסכמה רחבה על בסיס מתווה הנשיא, שנערכה במוצ"ש בגן הפעמון בירושלים. כאלף איש השתתפו בהפגנה, רובם הגדול דתיים.

את ההפגנה יזם וארגן ד"ר יועז הנדל, שר התקשורת לשעבר. הוא ציין שיש ציבור גדול שלא מתאים לו להשתתף במחאה, שאינו מתחבר למסריה, אך הוא רוצה למחות ולהשפיע ואנו נותנים לו במה. יועז ציין ששום שיטה לבחירת שופטים אינה סיבה לקרוע את עם ישראל.

עם הדוברים נמנו מתנגדים למהפכה המשטרית לצד אנשים שבאופן כללי תומכים בעקרונותיה, אך מתנגדים לריצת האמוק הדורסנית והנקמנית וקוראים לרפורמה שתתקבל בהסכמה רחבה, מתוך הידברות והקשבה לקולות השונים בעם.

הדובר החריף ביותר נגד המהפכה היה ראש השב"כ לשעבר יורם כהן. כהן שיתף את הקהל בחשיבות הרבה של הייעוץ המשפטי העצמאי ושל מערכת המשפט העצמאית לביטחון המדינה. הוא סיפר איך הייעוץ המשפטי מנע הסתבכויות קשות עם החוק הישראלי והבינלאומי. בזכות ההכרה העולמית בעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית, המערכת היא השכפ"ץ המגן על לוחמינו מפני העמדה לדין בטריבונל הבינלאומי בהאג. אחרי המהפכה, לא תהיה ההגנה הזאת. הוא אמר שלא תמיד קל עם המגבלות המשפטיות, אך השווה זאת לחגורת הבטיחות ברכב, שלעתים היא לוחצת ומעיקה, אך היא מצילת חיים. אין זו "רפורמה" לתיקון מערכת המשפט, אמר כהן, אלא לניטרולה. ומדובר באדם שמבין דבר או שנים בענייני ניטרול.

הרב יעקב מדן תומך בעיקרי ה"רפורמה", אך אין לה שום טעם אם תקרע את העם לגזרים. הוא קרא להידברות שתניב הסכמות. הוא סיפר על ההידברות בינו לבין רות גביזון על אמנה בנושאי דת ומדינה. על פניו, לא היה שום סיכוי להידברות. "היא מזרחית, אני אשכנזי. היא חילונית, אני דתי. היא שמאלנית, אני ימני. כף רגלה לא דרכה מעבר לקו הירוק ואני מתנחל. אך כיוון ששנינו ראינו את טובת עם ישראל היינו נחושים להגיע להסכמות, ואכן, הגענו להסכמות". זה בדיוק, אמר הרב מדן, מה שצריך לעשות היום, ואפשר בהחלט להגיע לרפורמה מוסכמת, שבה אף צד לא ישיג את כל מה שהוא רצה, אך שלמות העם תישמר.  

הרב מדן, שדיבר בהתרגשות רבה וממש בסערת רגשות, סיפר שאת יום ירושלים הוא אינו חוגג בכ"ח באייר, יום השחרור, אלא בכ"ב באייר, היום שבו קמה ממשלת האחדות הלאומית לקראת מלחמת ששת הימים (שנקראה אז ממשלת הליכוד הלאומי). זה היה האירוע הגדול. ללא ממשלת האחדות הלאומית, לא היינו משיגים את הישגי מלחמת ששת הימים. שני השרים בממשלה, מפקד הפלמ"ח יגאל אלון ומפקד האצ"ל מנחם בגין, שעשרים שנים קודם לכן היו משני צדי המתרס בסזון ובאלטלנה, הלכו יחד לראש הממשלה אשכול ושכנעו אותו לשחרר את ירושלים. זו גדולתה של אחדות לאומית, גם היום אנו זקוקים לה.

פנחס ולרשטיין, מראש גוש אמונים ומי שהיה שנים רבות ראש המועצה האזורית בנימין ויו"ר מועצת יש"ע ויש לו זכויות אדירות בהתיישבות בחלקי א"י (לא רק ביו"ש אלא גם בגליל ובנגב), הזכיר את נבואת יחזקאל על עץ יהודה ועץ אפרים שישובו ויתחברו. מיד בתום נאומו וויצאפתי לו שהוא ציטט מהפטרת הבר מצווה שלי.

העיתונאית אמילי עמרוסי סיפרה שהיא חוותה גירושים. בניגוד לבני זוג, אחים אינם יכולים להתגרש. היא סיפרה על התסכול הנורא שהיא והמחנה שהיא משתייכת אליו חוו בעקירת גוש קטיף, אל מול האטימות של כל מי שפנינו אליהם, הנשיא, בית המשפט ואחרים. בניגוד לחלק מחבריה שמחפשים נקם, המסר שלה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". דווקא מי שחווה את החוויה הקשה הזאת, צריך לנהוג אחרת כאשר מחצית העם נמצאת היום באותה מצוקה.

הרב אוהד טהרלב, ששכל את בנו החייל בפיגוע לפני חמש שנים, אמר שאין די בהידברות. חשוב יותר איך תהיה ההידברות. זו צריכה להיות הידברות של הקשבה.

הרב ירמי סטביסקי, לשעבר מנהל בית הספר הימרפלד בירושלים, תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית, המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית.

לאחר שירת "התקווה", צעדו המפגינים לבית הנשיא, כדי לחזק את ידיו ביוזמתו להידברות וכדי להצטרף למוחים נגד המהפכה. כיוון שהייתה לי עוד נסיעה ארוכה ורציתי להספיק לישון קצת בטרם אשכים לעבודתי במטע, על המצעד הזה ויתרתי, למגינת לבה של בתי, שהפגינה יחד אתי.

היה זה מפגן ציוני של אחדות ישראל ושל אהבת ישראל.

למחרת סיפרתי לחברי הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב (שאני היו"ר שלה) על ההפגנה. "היא הייתה ברוח מדרשת השילוב", סיכמתי.

* כל הארץ דגלים דגלים – בכל רחבי הארץ הפגינו במוצ"ש אזרחים פטריוטים רבים, אוחזים בדגל הלאום, נגד המהפכה המשטרית. נסעתי מאורטל להפגנת הימין הממלכתי בירושלים דרך כביש הבקעה שאינו הומה אדם, ולכן לא היו בו הפגנות רבות. ובכל זאת, עברנו בשני צמתים שנערכו בהם הפגנות. מאות רבות של אנשים הפגינו בצומת צמח. כשעברנו בצומת הגשר הרומי, החלה להתארגן הפגנה וכבר היו שם ראשוני המפגינים ובידם דגלים.

* מחאת הדגלים – המאפיין הבולט ביותר של המחאה נגד המהפכה המשטרית, הוא דגל הלאום. מאות אלפי דגלי כחול לבן – הם הצבע של המחאה הפטריוטית. זה לא מפריע, כמובן, לדקלמני תעשיית השקרים וההסתה לדבר על… דגלי אש"ף. נכון, לאחת ההפגנות הגיעו 2-3 פרובוקטורים עם דגלי אש"ף. אמנם אני לא נוטה, בדרך כלל, לקונספירציות, אבל נראה לי שיהיה מעניין מאוד לדעת מי שלח את הפרובוקטורים.

* יהיה מה שיהיה – ב"הפגנת הכיסאות" ברחבת האריה השואג (עליה כתבתי במאמר נפרד), הייתה חלוקה בין נאומים לשירים. בין נאום לנאום היה שיר. חברי עופר גביש הוביל את השירה, עם חבורה של זמרות וזמרים מיישובי הגליל העליון.

רשימת השירים יכולה להעיד יותר מאלף עדים על זהות המפגינים ועל מהות ההפגנה. "פה בארץ חמדת אבות", "ארץ", "בגליל בתל-חי", "מי האיש", "עוד לא תמו כל פלאיך", "אין לי ארץ אחרת". לאחר מכן עלתה לבמה, על כיסא גלגלים, מירי אלוני. היא שרה את "שירת הנוער", את המנון המחאה "זה לא יעבור" ואת "שיר לשלום". ב"שיר לשלום" היא הכניסה שני שינויים. במקום "אל תלחשו תפילה" – "גם תלחשו תפילה". במקום "הניחו לנופלים" – "זכרו את הנופלים".

אולי המשפט המיטיב לבטא את המסר יותר מכל הוא מן השיר "ארץ": "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה – יהיה מה שיהיה".

ההפגנה הסתיימה בשירת "התקווה".  

* דתי מחמד – רון הוד הוא פעיל חברתי חרדי מקריית שמונה. הוא נאם ב"הפגנת הכיסאות". פרסמתי בפייסבוק תמונה שלו, ומיד החלו התגובות ברוח "דתי מחמד". איזו פטרונות, איזו התנשאות, איזו יהירות. הם חושבים שכל הדתיים הם פיונים שלהם.

תתפלאו, יש דתיים השומרים אמונים לתורת ישראל ולא המירו אותה בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו.

אגב, בהפגנת הימין הממלכתי הייתי חלק ממיעוט חילוני. מבין שבעת הנואמים, היחיד שאינו חובש כיפה היה יועז הנדל, ששומר שבת וילדיו מתחנכים בחינוך הממ"ד, כלומר, הוא חובש כיפה שקופה.

* הילד בן 88 – פגשתי ב"הפגנת הכיסאות" את ציפקה הראל, אשתו של יהודה הראל. שאלתי אותה אם גם יהודה בא, והיא השיבה: "מה פתאום? יהודה לא משתתף באירועים של זקנים. הוא לא מבין איך זה קשור אליו". הילד בן 88.

פגשתי חבר, מוותיקי נאות מרדכי, שהשתתף בקורס מובילי קבלות שבת שהובלתי לפני 12 שנים במכללת תל-חי. שמחתי לשמוע שהם ממשיכים לקיים עד היום קבלת שבת.

* לא לגיטימי – חסימת ח"כים לפני הצבעה – צעד לא לגיטימי ולא דמוקרטי, פוגע במחאה הצודקת ומכתים אותה ומשרת את האינטרס של ממשלת הדי-9. אידיוטים שימושיים.

* שפיכה מוקדמת – אוחנה התבלבל. הוראות דרקוניות בלתי חוקיות, כמו חיטוט בתיקים של ח"כים תוך התנקשות בחסינותם, הוא צריך לקבל אחרי שהם יצליחו לבטל, למעשה, את בג"ץ. נפלט לו קצת מוקדם מדי.

* מה הוא חיפש שם – מה אוחנה חיפש בתיקים של הח"כים? אולי חמץ?

* שלד הברזל לא שתק –בשנות המאבק על הגולן, "העם עם הגולן", בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. המאבק על הגולן היה מופת של מאבק דמוקרטי, על פי חוק, ללא אלימות או איום באלימות. גם מדברים מקובלים מאוד כמו חסימת כבישים והפגנות ליד בתי מנהיגים נמנעו כמעט לחלוטין. היה זה שילוב של תפיסת עולם עקרונית, עם שיקול תועלתני. אם נחסום כביש – הנהג בכביש שממהר לעבודה או לרופא או אישה הכורעת ללדת יתמכו בנו יותר או פחות בעקבות הצעד הזה?

אבל אלימות מגיעה לכותרות. איך אפשר להגיע לכותרות בלי צעדים כאלה? הדרך שלנו הייתה – יצירתיות. שביתת הרעב בגמלא העתיקה שמיקדה במשך 19 יום את התקשורת הישראלית והעולמית היא דוגמה אחת. מסע הטרקטורים מגמלא לירושלים סוקרה על בסיס שעתי במשך ארבעה ימים ועוד.

אחד האירועים היצירתיים היה בינואר 2000. הוצאנו 8 שילדות ברזל חלודות משטחי אש בגולן ובלילה הובלנו אותן על גבי מובילים לכביש 1 בואכה שער הגיא. הצבנו אותן לצד הכביש, עם כרזות "לא יורדים מהגולן", "העם עם הגולן" ועוד. המסר היה, שאם נמסור חלילה את הגולן לאויב, הטנקים הסורים עלולים לשטוף אותנו. האירוע זכה לסיקור רב.

ומה ההבדל בין האירוע הזה, לאירוע הטנק מתל-סאקי, שכתבתי נגדו? ההבדל הוא שלא לקחנו את שלדות הברזל בשער הגיא.

אגב, סיפרתי את הסיפור בגוף ראשון רבים, אך האמת שלא הייתי באירוע, כיוון שכל כולי הייתי באירוע שנערך למחרת – "אם כל ההפגנות", הפגנת מאות האלפים; הגדולה בהפגנות ישראל, שנערכה בכיכר רבין ובכל הרחובות היוצאים מן הכיכר לאורך קילומטרים רבים.

ומה היה גורל השילדות? מע"צ החרימה אותן.

* למה מיהו הפקיד – בתגובה להתקפתו של שר החוץ על נגיד בנק ישראל, צייץ סמוטריץ': "עצמאות בנק ישראל, כמי שמנהל את המדיניות המוניטרית של ישראל, היא חיונית לכלכלה חזקה ומתפתחת, וכשר אוצר אעמוד על שמירתה כנגד אמירות פופוליסטיות". ואני תמה. למה? למה מי הוא הנגיד? עוד פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר בו. מיהו שיקבל החלטות על כלכלת ישראל?

* כמעט פירגנתי להם – כיוון שהממשלה הזאת רעה כל כך, אני כמה, ממש משתוקק, שהיא תזרוק איזו עצם שאפשר יהיה לפרגן לה ולשבח אותה. על משהו.ש קיוויתי שיהיה זה קיום הבטחת הבחירות לחינוך חינם לילדים מלידה עד שלוש.

והנה, סמוטריץ' הודיע שיאשר את התעריף החדש למעונות היום. המחיר יעלה ב-180 עד 360 שקלים בחודש, בהתאם לגיל הילד.

אפילו את התענוג החריג לפרגן לממשלה הם לקחו לי.

* להט"ב בקהילה הדתית לאומית – הפתיחות והקבלה כלפי הלהט"ב בחברה הדתית-לאומית גדולים יותר מכפי שהיו בחברה החילונית לפני עשרים שנה.

זו בדיוק הסיבה לכך שדווקא עכשיו קמה המפלגה ההומופובית – "נועם". האובססיה שלהם (השאובה מהפונדמנטליזם הנוצרי) ללהט"ב היא ריאקציה למגמה הזאת. אך זו מלחמת מאסף אבודה מראש.

* היכן לאשפז את הח"כהניסט – שמעתי תגובות לפיהן ראוי לאשפז את הח"כהניסט אלמוג כהן בבית חולים פסיכיאטרי.

אני לא מסכים אתם. לדעתי, יש לאשפז אותו בבית חולים וטרינרי.

* סגולה לאריכות ימים – ח"כ הרב גלעד קריב ספד לחכ"ש יעל דיין. מסתבר שהמנוחה חיה ובועטת. מביך.

אבל זו סגולה לאריכות ימים. ב-1999 הספיד יו"ר הכנסת אברום בורג את פרופ' אמנון רובינשטיין. מאז חלפו 24 שנים, ורובינשטיין בן ה-92 עדין פעיל.

האמת היא, שנראה לי די נחמד לקרוא בחיי את ההספדים עליי.

* אין לי ארץ אחרת – בסקר ענק לכבוד ועידת האנשים של המדינה של "ידיעות אחרונות" נבחר "אין לי ארץ אחרת" לשיר של המדינה.

שיר נפלא!

אהוד מנור כתב אותו בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד מאוד למלחמה וחש שאדמתנו רועדת. השיר ביטא אהבה ומחויבות מוחלטת לארץ ישראל. המסר הופנה לשני כיוונים. האחד הוא ביטוי של מחאה ואכזבה והתנגדות למלחמה. מצד שני, ביקורת על קולות במחנה המתנגדים למלחמה, שקראו לסרבנות, שדיקלמו את המנטרה שהייתה פופולרית ש"אם שרון יעלה לשלטון אני ארד מהארץ" וכד'. המסר שלו היה – שאין לנו ארץ אחרת ולכן המחויבות שלנו היא מוחלטת.

בתקופת המאבק על הגולן, אימצנו את השיר הזה. כך עשו גם חברינו ביש"ע במאבק נגד אוסלו. כאן המסר היה התנגדות למסירת חבלי של ארץ ישראל לאויב, כי זו ארצנו ואין לנו ארץ אחרת. לאו דווקא המסר של אהוד מנור, אך המילים בהחלט ביטאו אותנו.

באותה תקופה הייתה הופעה של אהוד מנור (איני זוכר מי הזמר שליווה אותו) בעין זיוון שבגולן. הוא אמר שהוא יודע שהשיר הזה הוא מעין המנון של מאבקנו. והוא אמר ששואלים אותו לפעמים אם לא מפריע לו שהשיר משרת את הצד השני של המתרס הפוליטי. ותשובתו היא שהוא גאה בזה. הוא גאה בכך שהשיר מבטא את הישראלים מכל הצדדים.

בתקופת ההתנתקות, שהתנגדתי לה בחריפות, פרסמתי מאמר בשם: "אין לנו מדינה אחרת". יצאתי בו נגד קולות של קריאה לסרבנות, אי הנפת דגל ישראל, הפסקה להתפלל לשלום המדינה וכו'.

בכלל, "אין לי ארץ אחרת" זה השיר שלי. בתקופת המאבק על הגולן, ההודעה הקולית במשיבון שלי הייתה השיר הזה. כתבתי עליו, הרציתי עליו, שידרתי אותו בפינתי ברדיו, שרתי אותו בטקס יום הזיכרון באורטל. השתמשתי בו בהרבה מאוד מאמרים, נאומים והרצאות. מיד בהגיע תוצאות המדגם אחרי הבחירות האחרונות וההצלחה הגדולה של התועבה הכהניסטית, כתבתי בספונטניות: "אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת". כאשר, לפני חודשים אחדים, התקבלה באורטל החלטה עקרונית על הפרטה, הגבתי בספונטניות באותה דרך – "אין לי אורטל אחרת". וכך גם במאבק הנוכחי, נגד המהפכה המשטרית, כולל היום בנאומי ב"הפגנת הכיסאות".

אבל אילו השתתפתי בבחירת השיר, הייתי בוחר שיר אחר שהגיע לחמישיית הגמר: "ירושלים של זהב".

          * ביד הלשון

אנשים אחים אנחנו – צעירים ממכינות קדם צבאיות ורשת מיתרים יצרו שרשרת ידיים מבית המשפט העליון לכנסת, בקריאה להידברות והסכמות ברוח מתווה הנשיא. כותרת האירוע: "אנשים אחים אנחנו".

המילים הללו לקוחות מספר בראשית פרק יג: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

האמת היא שהמסר של האירוע הפוך מהמשך העלילה של אברם ללוט. "הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ. הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". כלומר היפרדות, חלילה.

* "חדשות בן עזר"

נגענו בכוכב הצפון

ב-1990, הפרדנו את העסק מהקהילה. היה זה שינוי מהפכני בתנועה הקיבוצית. היינו בין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, ככל הזכור לי רק מרום גולן קדמה לנו. מכל עבר סיפרו לנו שזה סוף הקיבוץ. היום זאת בדיוק דרכם של הקיבוצים השיתופיים.

כאשר בנינו את המבנה החדש, הצגנו כאידיאל מצב שבו הקהילה תוכל לממן את פעילותה ממקורותיה ובראשם שכר החברים. "כאידיאל", כתבתי, כי זו לא הייתה מטרה לביצוע או תכנית מעשית. זה היה כל כך רחוק, שניתן היה רק לחלום על כך. אולם הצבנו זאת בפנינו ככוכב צפון שלאורו אנו מנווטים את דרכנו. לאורך למעלה משלושים שנה, לאט לאט, צעד אחר צעד, צימצמנו את תלות הקהילה בעסק. לפני שנים אחדות, כשזה כבר לא נראה מדע בדיוני, רונן הציב את היעד – "המרוץ למיליון". לצמצם פער של מיליון ₪ ולכסות את כל פעילות הקהילה מהכנסותיה. בשנה היוצאת, 2022, הגענו ליעד; נגענו בכוכב הצפון.

בעיניי, זו בשורה גדולה וחשובה, החשובה ביותר בסיכום 2022 ותכנית 2023. היא קצת אבדה בתוך תשומת הלב שהוקדשה בעיקרה לתוצאות הלא טובות של העסק בשנה האחרונה. אני מודה שאיני מתרגש במיוחד מהתוצאות הללו. אני מאמין בחוסן הכלכלי שלנו ובעסקים שלנו. 2021 הייתה שנה מצוינת. ב-2022 היה מצבור של נסיבות שהביא לתוצאה, אבל אני סמוך ובטוח שכבר ב-2023 נראה היפוך מגמה שתלך ותגבר בשנים הקרובות.

ההישג בתוצאות הקהילה נראה לי דבר יציב, שנבנה צעד אחר צעד לאורך שנים רבות, והוא משקף תמונה אמתית של הקהילה. ועל כך ראויים למלוא האשראי יאיר, רונן, מנהלי הוועדות וענפי הקהילה והעובדים בהם ובעצם כולנו, הקהילה כולה.

****

היכולת של הקהילה לעמוד ברשות עצמה, אינה אמורה לצמצם את השתתפות העסק בקהילה. היא מגינה על הקהילה מפני תלות במצב העסק, כפי שנוכחנו כעת. אבל העסק ממשיך להיות מחויב לקהילה, שהיא בעלת העסק; אלא שכעת העברת הכספים מן העסק לקהילה תלך רק להשקעות, לפיתוח הקהילה ולמיזמים חברתיים.

איך נתנהל אחרי המעבר לקיבוץ "מתחדש", כאשר הבסיס של הכנסות הקהילה – שכר העבודה, ילך ישירות לחברים? זה המבחן הגדול של אורטל. מנעד ההבדלים בין המודלים השונים של קיבוצים מתחדשים – רחב מאוד. יש קיבוצים שגם אחרי השינוי בנו את חברתם על בסיס של צדק חברתי, ערבות הדדית גבוהה, קהילתיות רחבה, חינוך משותף ומשימתיות. הם הגיעו לכך באמצעות מס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, השתתפות יפה של העסק ושמירה על רוח ההתנדבות. בקצה השני של המנעד נמצאים קיבוצים שהסתפקו בדיאט-קהילתיות כמו ביישוב קהילתי או מושבה. מה תהיה הדרך שלנו? זה האתגר הגדול הניצב לפנינו. אני מקווה מאוד שנבחר בקוטב הקיבוצי של המנעד, ונמצא את הדרך החדשה לדבוק במידה רבה בערכי היסוד שלנו.

****

הערת ביקורת על האסיפה בנושא התכנית השנתית. להעברת התכנית כולה, של המשק והקהילה, באסיפה אחת, הגם שהייתה ארוכה מאוד, יש יתרונות רבים ובעיקר – שאותם אנשים נמצאים באסיפה עד ההצבעה. בעבר, כאשר חילקנו את הנושא למספר אסיפות, מי שהיה באסיפה א' הוא לא בהכרח מי שהיה באסיפה ב' ולעתים מי שהצביע לא נכח בדיון על נושא ההצבעה.

אבל יש בכך החמצה רבה. תכנית העבודה מורכבת ממטרות ויעדים ומתקציב. התקציב הוא המימוש המעשי של המטרות והיעדים. אבל העיקר הוא המטרות והיעדים. השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו כשאנחנו דנים בתכנית, היא לאן מועדות פני הקהילה ומה המטרות של כל ועדה וענף. מכך נגזרת השאלה איך נגשים את המטרות, כלומר מה התקציב ואיך הוא מחולק. כך גם בסיכום השנה היוצאת. הדבר העיקרי שצריך לעניין אותנו הוא האם עמדנו במטרות וביעדים ורק אח"כ האם ואיך עמדנו בתקציב. אם תקצבנו ועדה מסוימת והיא לא עמדה במטרותיה וביעדיה, האם יש לשבח אותה על כך שלא חרגה מהתקציב?

באסיפה לא עסקנו בתכנים אלא רק בתקציב, וזו החמצה גדולה. מן הראוי לנהוג אחרת בשנים הבאות.

****

באסיפה, ירון הסביר את חשיבות הסיור המקצועי של צוות המטע באיטליה. נשאלה שאלה: האם אפשר לעשות העתק-הדבק מאיטליה לכאן?

התשובה שלי היא: הלוואי. הלוואי שיכולנו לעשות העתק-הדבק ליותר משקעים, פחות רוחות, אדמה ללא אבנים ותמיכה ממשלתית מסיבית במו"פ חקלאי.

אך למרות ההבדלים, יש הרבה מאוד מה ללמוד משיטות הגידול באיטליה, ולמצוא את הדרך המתאימה ליישם אותן ככל הניתן בתנאי צפון הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

חקלאות היי-טק

בנובמבר האחרון, ביום שבו החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל, נטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי.

מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.

בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.

חקלאות היי-טק.

****

עבודתי הראשונה בגולן, לפני 39 שנים, הייתה במטע קשת. במשך שלושה חודשים עבדתי במטע האורגני למרגלות הר שיפון. המטע הזה היה פאר הקדמה וההתחדשות בתחום המטע. בכלל, מטע אורגני היה אז הצעקה האחרונה. עבודתי לאורך שלושת החודשים הייתה גיזום עצי התפוח (משם עברתי לכרם אורטל).

כשהתחלתי לעבוד במטע, לפני כשנה, נכנסתי לגיזום תפוח בבראון. לקח לי פחות מחמש דקות להבין, שעליי לשכוח כל מה שידעתי על גיזום. הכל השתנה. עיצוב העץ, עיצוב השורה, עיצוב החלקה ואפילו אופן הגיזום.

חדשנות היא שם נרדף לחקלאות שלנו. לומדים מן הניסיון של עצמנו ומהניסיון של אחרים ומתקנים, וטועים ומתקנים, ומשפרים ומחדשים.

לפני שבועות אחדים נסענו, צוות המטע בהרכב כמעט מלא, לסיור מקצועי של "בראשית" באיטליה.

כשכתבתי בפייסבוק על הנסיעה, קיבלתי את התגובה המפרגנת הזאת: "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?"

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחות בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו היכרנו זנים חדשים. 

לא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לכאן, אך למדנו המון ואני יכול להעיד על עצמי, שדברים שראיתי שם ניצבים כל הזמן לנגד עיניי.

בעוד ההתחדשות בענפים מסורתיים כמו התפוח היא אבולוציונית, הכניסה לענף כמו הכמהין הוא קפיצת מדרגה.

החיים במטע מרתקים!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.10.22

* בשיטת ערפאת – הלבנונים למדו את השיטה של ערפאת. ברגע האחרון לפני חתימת הסכם ליצור משבר כדי להשיג עוד הישגים.

על ישראל לנהוג באחת משתי הדרכים הבאות: א. להודיע שהיא דוחה על הסף את הדרישות הלבנוניות ואין עליהן כל מו"מ. ב. להודיע שאם הלבנונים רוצים לשנות – הכל פתוח, ולחזור לעמדת המוצא הישראלית במו"מ.

* טרור חקלאי בעיצומו של יום הכיפורים – בעיצומו של יום הכיפורים, הוצת משק דור במושב מחולה שבצפון בקעת הירדן. הנזק נאמד במיליונים.

זה פרי הבאושים של עשור ומעלה של הפקרות ואוזלת יד מול הטרור החקלאי המשתולל.

* לא איבדנו צלם אנוש – אחרי ההצתה המזוויעה של המשק במחולה, כבר ראיתי תגובות כ"הנה, הוכחה שבן גביר צודק". ברור למה הוא רוקד על הדם אחרי כל פיגוע – כי הוא נבנה מהפיגועים.

הטרור מלווה את הציונות מראשיתה, ובכל זאת, מעולם לא איבדנו כתוצאה מכך את צלם האנוש ואת צלם היהודי. אף פעם לא ניסינו לחקות את האויב ולרדת לרמתו. עליונותנו המוסרית היא מרכיב משמעותי בעוצמתנו. וראו, איפה אנחנו ואיפה הם.

מי שחושב שהפתרון להצתה הוא "שישרף לכם הכפר" – כדאי שיבחן את תולדות הציונות ואת תולדות הסכסוך, ויחשוב שנית אם הוא רוצה להתחלף עם העם המובס.

* ההברקה האחרונה – ההברקה האחרונה של התועמלן האוטואנטישמי גדעון לוי: נכון היה לאסור על מפלגות שתומכות בקיומה של מדינה יהודית להתמודד בבחירות.

* צעצוע – קראתי איזו רשומה של איזה ביביסט, שפונה ללפיד ומסביר לו: "אסור לילד קטן לשחק בצעצועים של גדולים".

הנה, זו תמצית עבודת האלילים של פולחן האישיות הביביסטי. מדינת ישראל היא איזו צעצוע, שייך לאיש "גדול" אחד, שרק הוא יודע איך לשחק בו.

* פופוליזם אנטי חברתי – ראש ממשלת בריטניה ליז טראס, נבחרה (בקולות שליש מחברי המפלגה השמרנית) עם מסרים ליברטריאנים והתחייבות פופוליסטית להורדת מסים דרמטית.

היא רק חודש בתפקיד, ומתוכו עשרה ימים שבהם בריטניה הייתה עסוקה באבל על מות המלכה אליזבט ובהכתרת המלך צ'רלס. ובשבועות הספורים בתפקידה, הספיקה להציג תכנית כלכלית ליברטריאנית רדיקלית, שעיקרה הורדת מסים קיצונית, בעיקר לשכבות החזקות. כמובן, שמשמעות הורדת מסים כזו, היא צמצום דרמטי בתקציב המדינה ופגיעה גדולה בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתשתיות.

התוצאה הייתה מיידית – התרסקות כלכלית, נפילת המטבע, מחאה חברתית רבתי וקריסה פוליטית באהדת הציבור לראש הממשלה, לממשלה ולמפלגה השמרנית. פחות מחודש בתפקיד, ובמפלגה השמרנית כבר מחפשים דרך להחליף אותה. וגם בקרב הציבור אוהד השמרנים יש התנגדות למדיניותה. שמרנות אינה בהכרח ליברטריאניות.

ימים אחדים אחרי פרסום התכנית הכלכלית, תכנית הדגל שלה, היא נאלצה לסגת  מהמרכיבים המרכזיים בתכנית. ומקורביה מדברים על כך שהיא שוקלת להדיח את שר האוצר.

התכנית הכלכלית הוגדרה בבריטניה "רובין הוד הפוך" – גניבה מהעניים כדי לחלק לעשירים.

אנו מכירים את הסיסמאות על "פופוליזם חברתי". הבטחות להורדת מסים הם פופוליזם אנטי-חברתי.

* מנציחי הגלות – בית ספר לבנות חרדיות בירושלים פוצל לשלושה מבנים בשל עומס. ומשום מה, לגמרי במקרה, כל הילדות ה"ספרדיות" מקובצות במבנה נפרד.

האם מדינת ישראל צריכה לממן חינוך כזה? זו לא רק הגזענות כלפי מזרחיים. זו בעיקר הנצחת הגלות והפניית העורף לציונות, שמיזוג הגלויות הוא ערך מרכזי בה.

* רדידות – הבחירה של ערוץ 12 ב"מסטר שף" כתכנית המרכזית לאחר צום יום הכיפורים, מבטאת העדר תודעה תרבותית.

* תפילין ביום הכיפורים – בנאומו בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים, אמר ראש הממשלה יאיר לפיד, בין השאר: "כאשר רבבות המתפללים נקרעו מבית הכנסת ונאלצו להחליף את הטלית במדים ואת התפילין ברובה, הם לא שאלו מי ימני ומי שמאלני, מי צם ומי לא צם". הרעיון יפה ונכון וראוי לומר אותו דווקא היום. אבל הבורות… אוי לבושה.

בשבת ובחג, לא כל שכן ביום הכיפורים, אין מניחים תפילין. זה לא איזה פריט מידע איזוטרי בחידון טריוויה, אלא מידע בסיסי שיהודי בן תרבות, דתי או חילוני, אמור לדעת. בוודאי שניתן לצפות מראש הממשלה של המדינה היהודית, לדעת זאת.

ומה שמביך יותר, הוא שהדברים לא נאמרו בשיחה בע"פ אלא בנאום כתוב בטקס ממלכתי. יתכן אפילו שלא הוא הכותב, אבל לבטח כמה עיניים ראו זאת. ולא היה צדיק אחד שיחסוך לא רק לראש הממשלה אלא גם לנו, אזרחי ישראל, את המבוכה?

* קודם כל יהודי – ב-"7 ימים" התפרסם פרק מספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, העוסק בבחירות 96' – בחירות ישירות לראשות הממשלה לצד הבחירות לכנסת, שבהן ניצח במפתיע נתניהו את ראש הממשלה פרס. לימור לבנת הייתה ראש מטה ההסברה של נתניהו והליכוד.

לבנת סיפרה על היועץ האמריקאי ארתור פינקלשטיין שיעץ למטה. היא דיברה עליו בהערכה רבה, כמי שיש לו חלק משמעותי בניצחון. והיא סיפרה את הסיפור הבא:

"ארתור, עם החיוך הנעים והנבוך משהו שלו, פתח ואמר שהוא רוצה לשאול שאלה ומבקש שכל אחד יענה לפי סדר הישיבה. השאלה ששאל מלווה אותי עד עצם היום הזה: 'מה את/ה יותר? יהודי או ישראלי?' היינו כ-30 אישה ואיש, וכל אחד ואחת מאתנו ענה על השאלה. התוצאה הייתה מרתקת. כל מי שהיה מזוהה עם השמאל ענה שהוא יותר ישראלי. כל מי שהיה מזוהה עם הימין ענה שהוא יותר יהודי".

אני לא מקבל את החלוקה האנכרוניסטית בין שמאל לימין ומסרב להגדיר עצמי על פיה. אולם תשובתי לשאלת פינקלשטיין חד-משמעית, ברורה וחדה. אני קודם כל, בראש ובראשונה, יהודי. הישראליות שלי היא נגזרת מן היהדות שלי. אין לה שום משמעות בלי היהדות. אני רואה בישראליות מיצוי של יהדותי, בכך שאני חי במולדת העם היהודי, במדינת הלאום של העם היהודי ובשפה הלאומית של העם היהודי. בכך, אני יהודי שלם יותר מיהודי שחי בגלות. אבל כל יהודי בגולה, אפילו אם הוא חסיד סאטמר עוכר ישראל או שמאלן תומך BDS הוא אחי; אח טועה וחוטא שהלך לאיבוד, אך הוא חלק ממשפחתי המורחבת, שאני מתפלל עליו שיחזור בתשובה. הזרם שלי ביהדות הוא הציונות, שהיא בעיניי הבטחת עתידו של העם היהודי ועתידה של היהדות לדורי דורות.

הניכור של חלק מן הישראלים ליהדות זר לי וכואב לי. כולל העובדה שראש הממשלה לא שמע על כך שביום הכיפורים אין מניחים תפילין.

* יום הכיפורים האחר – אני צם ביום הכיפורים מאז כיתה ג'; השנה היה זה צום יום הכיפורים ה-52 שלי. בעצם, בשנה אחת הצום שלי לא היה כהלכתו. היה זה לפני 28 שנים, יום הכיפורים תשנ"ה, במהלך שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. היינו כבר אחרי כמה ימי שביתת רעב ולפני עוד תקופה שאורכה לא ידוע. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לשתות מים. ולכן, צום יום הכיפורים ההוא היה מלווה בשתיית מים. הרבה מים. אבל היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי.

* חסימה – פרסמתי בפייסבוק רשומה נגד בן גביר ונקלעתי להתגוששות עם איזה גזען שונא-אדם. על "שאלה" קנטרנית ששאל אותי השבתי באירוניה, "ברור, צריך להשמיד את כל הערבים". כתוצאה מכך, נחסמתי ליומיים, כי כתבתי משפט שאינו הולם את חוקי "הקהילה שלנו". הרי כל ילד מבין שלא את דעתי ביטאתי, אלא ההיפך הוא הנכון. די לקרוא את הרשומה שעליה היה שרשור התגובות, כדי להיווכח בכך.

אם אני סבור שהם טעו ושדבריי אינם מנוגדים לחוקי הקהילה, "הקש כאן". הקשתי. "אם אתה סבור שטעינו, הודע לנו". הודעתי להם. התגובה הייתה: "לא הייתה לנו אפשרות לעבד את בקשתך. אנא נסה שוב מאוחר יותר". כמובן שניסיתי פעמים אחדות ושוב למחרת. וכמובן שבכל פעם קיבלתי אותה התשובה.

          * ביד הלשון

שטריימל תמורת שלום – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "לשולמית אלוני, ראשת מרצ הראשונה, מיוחס (בטעות) המשפט 'עבור השלום אהיה מוכנה לחבוש שטריימל' ".

ורטר צודק. הייחוס לאלוני שגוי. את הביטוי המיתולוגי, שהשתרש בפס הקול הפוליטי של ישראל, אמר הנשיא השביעי עזר ויצמן.

בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, שר הביטחון עזר ויצמן היה ביקורתי מאוד כלפי ראש הממשלה בגין, שלטענתו עלול להחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא פלירטט עם הרעיון של עריקה מהליכוד והקמת ממשלת שמאל-חרדים שתכונן את השלום ואמר: "אני מוכן ללבוש שטריימל שנתיים כדי להשיג שלום". כמובן שנכון לומר "לחבוש" ולא "ללבוש".

הוא חזר על הרעיון לא פעם בהמשך דרכו הפוליטית. מי שמיחזרה את הרעיון לא הייתה שולמית אלוני אלא ציפי לבני, מנהיגת קדימה, שרצתה להקים ממשלה עם החרדים כדי לקדם את התהליך המדיני, ואמרה אף היא שהיא מוכנה לחבוש שטריימל תמורת שלום, ובמקרה אחר, שהיא רוצה להקים ממשלת ש"ש – שטריימל שלום.

* "חדשות בן עזר"