שוויון ערך האדם

באסיפה האחרונה עלתה הצעה, מנוגדת להצעת המזכירות, לבטל את רף המקסימום של התקציב במסלול ב'. הרעיון נומק בשלושה טעמים. א. הדבר יגביר את המוטיבציה של בעלי השכר הגבוה להגדיל את שכרם וכך גם אורטל תרוויח יותר, את ה-50% מהשכר המשודרג. ב. הרי בלאו הכי אין אצלנו שוויון מלא, אז מה זה משנה אם הפער יגדל? ג. הפערים בינינו אינם בשל השכר אלא בשל מקורות חוץ, אז מה זה משנה?

כיוון שהאסיפה האחרונה לא נועדה לדיון, לא הבעתי בה את דעתי בנדון, ואעשה זאת כאן. אתייחס לכל הטענות.

שאלת המוטיבציה מבוססת על המחשבה שגובה התקציב הוא המניע לרצון של חברים להתקדם ולהצליח. אני כופר בטענה הזאת, בוודאי כאשר מדובר בבעלי השכר הגבוה. אמנם לא זו מטרת רף התקציב, אבל אם מדברים על הרווח של אורטל – הוא יקטן. השכר הנכנס לא יגדל, ואילו החלק של אורטל יקטן. בעיניי היופי במודל, הוא שחלק גדול מהשכר שמכניסים בעלי השכר הגבוה, הולך לטובת הכלל.

נכון, אין שוויון מלא. אבל הגישה של "הכל או לא כלום" היא גישה שמביאה תמיד ללא-כלום. למה? כי אף פעם אי אפשר להגיע ל"הכל". האם זו סיבה לקפל כל דגל, לוותר על כל עיקרון? הגישה הראויה היא שלמרות שאנו יודעים שלעולם לא נגיע ל"הכל", תמיד עלינו לשאוף ליותר. ובעניין הזה – גם אם אין שוויון, אין זו סיבה להגדיל את אי-השוויון.

אני רוצה להתייחס בעיקר לטענה שחוסר השוויון אינו נובע מהתקציב, וכאילו בשל כך נכון ליצור תקציב בלתי שוויוני. בעיניי, טענה זו מחמיצה את מהות השוויון הקיבוצי.

הרעיון המכונן של הקיבוץ אינו חברה שבה "כולם אותו הדבר". הרעיון הוא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". כמובן שזו אוטופיה; אף פעם אי אפשר להבטיח שכל אחד ייתן את כל יכולתו ויותר מכך, אין דרך לאפשר לכל אחד את צרכיו. אבל כאשר זה כוכב הצפון, זה האידיאל, אנו מתכווננים לכך, ועצם הניווט על פי המצפן הזה, מביא אותנו למקום יפה יותר, טוב יותר, צודק יותר, טהור יותר.

הדרך של הקיבוץ למימוש הרעיון הוא ההפרדה בין תרומה לתמורה. נקודת המוצא שלנו היא שאנו עושים ותורמים לא כדי לקבל תמורה אישית, אלא כי העשיה והתרומה הם הדבר הנכון לעשות, שאנו פועלים ועושים מתוך רצון; עשיה לשמה, לטובת הכלל. התמורה ניתנת באופן שוויוני.

התרומה אינה רק בעבודה בשכר, אלא גם בעשיה בקהילה ובהתנדבות בחברה הישראלית. והתרומה בשכר אינה מבטאת בהכרח עשיה טובה יותר, כישרון רב יותר, מאמץ גדול יותר. ואין סיבה לתקצב חבר א' יותר מחבר ב' רק בשל גובה השכר שהוא מכניס.

ואין המדובר רק בחבר א' לעומת חבר ב', אלא לעתים גם באותו חבר. אעיד על עצמי. שכרי כמנהל מתנ"ס ותיק, בשנותיי האחרונות בתפקיד, היה גבוה פי שלושה משכרי היום כעובד המטע. האם יש לי פחות יכולות וכישרונות? האם אני מתאמץ פחות? האם אני משקיע פחות למען הקהילה?

הפערים בשכר מבטאים את הגיון השוק. אנחנו חלק מן השוק, פועלים בתוכו ומתחרים במסגרתו ולכן גם השכר שאנו מתמחרים מבוסס על השכר המקובל בשוק. אבל אין צדק בהיגיון הזה. ההיגיון הקיבוצי צודק יותר. ולכן, גם כאשר השכר שהחברים מכניסים שונה זה מזה, התקציב שהם מקבלים – שוויוני. אנו מעלים על נס את החינוך והחקלאות, אך השכר למקצועות אלה על פי הגיון השוק נמוך מאוד. אין סיבה שנתגמל את חברינו על פי הגיון השוק.

נכון, לפני למעלה מעשור סטינו מהעיקרון של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה, במודל השילובי. תמכתי בהחלטה הזו ואף הייתי שותף לעיצובה, למרות שהיא מנוגדת לאמונתי ועקרונותיי, כדי לשמור על שלמות אורטל. הבנו שיש צורך לרבים מן החברים ליהנות באופן אישי, גם אם באופן חלקי, מפרי עמלם. מצאנו את הדרך לאפשר זאת, תוך שמירה על יסודות הקיבוץ השיתופי. אחד העקרונות של המודל השיתופי היה הגבלת הפערים ל-1:2.5, כלומר שהפער המקסימלי בין התקציב הנמוך ביותר לגבוה יותר, יהיה פי 2.5. כיוון שגם קודם היו פערי תקציב, על פי ותק, השינוי היה צנוע, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

אין דבר כזה שוויון מוחלט, וזו גם לא שאיפה או אידיאל, כי אנו שונים זה מזה וטוב שכך. הרעיון הוא שוויון ערך האדם – על אף העובדה שאנו שונים זה מזה, כולנו שווים בערכנו. כשאנו מפרידים בין התרומה לתמורה, אנו מגשימים את הערך הזה. ולכן, גם אם יש פערים בתוכנו, בשל מקורות חוץ למיניהם, יש חשיבות רבה למסר שאנו משדרים בשיטת התקציב המבוססת על שוויון ערך האדם. על כך – ראוי שנשמור.

****

אני נכנס לשנת תשפ"ג בחשש כבד, בתקווה גדולה ובאמונה.

חשש כבד שמא בתהליך האסטרטגי נבחר לוותר על דרכנו. בעבורי, החלטה כזו תהיה שבר נורא. בגיל 17 בחרתי בחלום ומאז – יום יום שעה שעה אני מקדיש את חיי להגשמתו. אך חלום שיתופי אין מגשימים לבד, אלא יחד, עם השותפים, עם החברים. אני מרגיש שכל חיינו הם מסע להגשמת החלום, שלעתים המסע הזה קשה, אך אנו עושים אותו יחד. אני יודע שתש כוחם של חלק מן החברים מן המסע הזה, ואני חושש שמא הלך הרוח הזה יגבר.

תקווה גדולה, שנבחר שוב בחלום; שנבחר שוב בקיבוץ השיתופי. הבחירה היא היסוד המרכזי ביהדות. גם בקיבוץ. גם באורטל. אני שמח שאיננו קיבוץ שיתופי רק כי פעם-פעם החלטנו ומאז אנו זורמים עם זה. להיפך, מאז שנת העשור של אורטל, אנו עורכים אחת לכמה שנים תהליך אסטרטגי, שבו או פותחים את דרך חיינו ואורחות חיינו לבחינה מחדש, שבה הכל פתוח, ניתן להטיל ספק בכל; ובכל פעם מחדש אנו בוחרים בקיבוץ השיתופי, תוך שיפור יצירתי של השיטה האורטלית והתאמתה לאתגרים המשתנים. ובתהליך הנוכחי, התמורה הגדולה תהיה בתחום הביטחון הסוציאלי שלנו.

ואמונה. אני מאמין שחששי יתבדה ושתקוותי תוגשם. אני מאמין שנשוב ונבחר בחלום.

גם אם ארוך מסע הפרך

ואם רבים כושלים אחור,

ביחד נמשיך ללכת

בדרך אל האור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 24.8.22

* לנוכח התיקו – על פי כל הסקרים, גם הסיבוב החמישי יסתיים בתיקו. לגוש נתניהו בן גביר אין רוב. תקרת הברזל שלו היא 59 מנדטים. גם לגוש השינוי אין רוב. הוא אף לא מתקרב ל-61 ותקרת הברזל שלו היא 55 מנדטים. משמעות התוצאות הללו היא סיבוב בחירות שישי. ואיזו סיבה יש לנו להעריך, שהסיבוב השישי יהיה שונה מהתיקו של חמשת קודמיו?

אם אכן תוצאות הבחירות תהיינה כמו הסקרים (יש לזכור שיש עוד למעלה מחודשיים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות) – מה יהיה אז? האם יש דרך לעצור את סחרור סבבי הבחירות הבלתי פוסקים?

המחנה הממלכתי מדבר על "ממשלת אחדות בלעדיו". בעיניי, ממשלה כזו היא הממשלה האידיאלית היום לישראל. לנוכח המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, ולנוכח הקרע והשסע ההולכים ומתרחבים, ממשלת אחדות עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי. היא תוכל להיות כזאת רק בלעדיו. כי נתניהו הוא מחולל הקרע, הוא הסיבה והמסובב של השסע. ממשלת אחדות אתו, עשויה אולי לעצור את סבבי הבחירות, אך לא לאחות הקרעים. השאלה היא האם יש לכך היתכנות.

ליברמן ואחרים אומרים בשכנוע פנימי עמוק, שאם גם בסיבוב החמישי נתניהו לא יזכה לרוב – הוא יפרוש. הלוואי. אבל איזו סיבה יש לנו להניח שינהג הפוך מכפי שנהג אחרי ארבעת הסיבובים הקודמים? הרי בעבר שמענו שממשלה בחסות הרשימה המשותפת תהיה רק להצבעה אחת, כי ביום שנתניהו יעזוב את בלפור, תהיה זחילה מהליכוד לממשלה וגוש נתניהו יתפרק. זה לא קרה, כפי שראינו. נכון לקוות שנתניהו יפרוש במקרה כזה, אך לבטח אין לקבל זאת כהנחת עבודה.

אפשרות שניה היא, שאחרי הפסד נוסף – נתניהו יודח או הליכוד יתפלג. שוב, יש סיבה טובה לקוות שזה מה יקרה, אך אף אדם רציני לא יהמר על כך.

אפשרות שלישית היא שהחרדים אינם בנויים לעוד אופוזיציה, אחרי השנה האחרונה, והם יצטרפו לממשלה בראשות גנץ. והנה, ח"כ גפני, מי שנחשב לחוליה החלשה במפלגות החרדים מבחינת נתניהו, הודיע באופן חד-משמעי שהם ילכו עם נתניהו. זה מה שהציבור שלהם רוצה. אולי במקרה זה החרדים יפעלו לממשלת אחדות לאומית. אולי אפילו לכזו שבה גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון. אולם להצטרף לבד לממשלה עם מרצ וישראל ביתנו? ובכלל, ישראל ביתנו מוכנה לכך? הרי ליברמן מכריז על התנגדותו הנחרצת לקואליציה עם החרדים. אם החרדים יצטרפו לממשלה ללא הליכוד, יתכן שהמחיר שיגבו בעבור הצעד הזה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה לאומית וממלכתית.

ואז – מה? ממשלה שנשענת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת? זה לא יקרה. יש מספיק כוחות במחנה השינוי שלא יתנו לכך יד. וכי לא ראינו במבצע "עלות השחר" את התייצבותה המוחלטת של הרשימה המשותפת לצד הג'יהאד האיסלמי ונגד מדינת ישראל? גם אם תקום, חלילה, ממשלה כזו, אין שום סיכוי שתחזיק מעמד יותר משבועות ספורים, כיוון שניגוד העניינים בין ממשלה, שתפקידה לקדם את מדינת ישראל לבין מפלגה שחזונה הוא חורבנה של מדינת ישראל, לא יאפשר את קיומה. אם תקום, חלילה, היא תיפול במהרה, והציבור ינהר בהמוניו לבן גביר ונתניהו ויעניק להם ניצחון סוחף.

נכון לחתור לממשלת אחדות ללא נתניהו, אך כיוון שהסיכוי לכך קלוש, אין לשלול את האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, עם כל הבעייתיות שבכך.

נכון, כבר ניסינו את זה ואנו זוכרים איך זה נגמר. ולכן, יש להפיק לקחים. בראש ובראשונה, ברור שנתניהו יהיה שני ברוטציה. זה תנאי בסיסי, שלא צריך להיות פתוח לדיון. אם הוא יהיה ראשון, לא תהיה רוטציה. הרי כבר היינו בסרט הזה. הלקח השני, הוא שממשלת אחדות חייבת לכלול גם את יש עתיד, כדי שיהיה כוח פוליטי משמעותי בממשלה למחנה השינוי.

כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו, יש להציב בפניו תנאים שלא יהיה לו קל לקבלם. יתכן שבסופו של דבר גם האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, תתברר כבלתי ריאלית. אבל חייבים לנסות.

* איך תנהג זהבה גלאון – מרצ הפתיעה אותי לטובה בממשלת השינוי. הכרתי אותה כמפלגת אופוזיציה כרונית עם מנטליות של תנועת מחאה. ציפיתי שהיא תהיה החוליה החלשה בממשלה. זה לא קרה.

אולי זה כובד האחריות, אולי זה "דברים שרואים מכאן", אבל מרצ הייתה שותפה לממשלה ששלחה מדי לילה לוחמים למעצרים ביו"ש, והבינה שאלה לא "קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם", אלא הגעה אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע לרצוח בתוכנו. הם הבינו שהפעולות הללו, שכה גינו אותן, הן פעולות המסכלות טרור ומצילות חיי אדם. הם היו שותפים לממשלה ששלחה את צה"ל לפעולות מב"מ בסוריה, בעיראק, באיראן ובמקומות אחרים, והבינו שזה לא "הביריון השכונתי שמשתולל ועושה כל מה שהוא רוצה, רק כי הוא יכול", אלא אלו פעולות חיוניות להגנה על ביטחון ישראל.

מרצ גילתה נאמנות לממשלה שמדיניותה הייתה הפוכה לאידיאולוגיה של מרצ. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה אחרי אוסלו, שהעומד בראשה הצהיר פומבית שהוא מתנגד למדינה פלשתינאית.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה הצבעת שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל מחשבה על נסיגה מהגולן. יש לציין, שבממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. והם הצביעו בעד. כמי שזוכר איזה תפקיד מילאה מרצ בהמרצת נסיגה מהגולן, בשנות המו"מ עם סוריה והמאבק על הגולן, לא יכולתי שלא להתפעל מגודל המהפך.

נכון, הם רטנו כאשר שר הביטחון הכריז על שבעה ארגוני טרור שהם ארגוני טרור, והתנגדו לחוק האזרחות והצביעו בממשלה נגד הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב. אבל הם מעולם לא שברו את הכלים.

זהבה גלאון תמכה בהצטרפות מרצ לממשלה ולא קראה למרצ לפרק את החבילה. אולם בהתבטאויותיה הפומביות ובמאמריה ב"הארץ" היא הייתה אופוזיציה של ממש לממשלה ולא הפסיקה לזנב במרצ שלא תתמוך במדיניות הממשלה. קשה לי לראות את מרצ בהנהגת זהבה גלאון נוהגת כמו מרצ בהנהגת ניצן הורוביץ.

* תנועה של הגשמה – השקפת עולמי החברתית-כלכלית היא בצד שמאל של רצף הדעות. תנועת העבודה הציונית, היא עולמי האידיאולוגי, על כל המשתמע מכך. מדוע, אם כן, איני תומך במפלגת העבודה, אלא מצביע לרוב למפלגות שמייצגות השקפה חברתית-כלכלית שונה בתכלית?

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי.

את השתייכותי לתנועת העבודה, אני מגשים בחיי ובאורח חיי, מדי יום ביומו, מהשכם עד הערב, משחר נעורי; בעליה לגולן, בהקמת התיישבות עובדת בגולן, בחיי כחבר פעיל ומרכזי בקיבוץ שיתופי וכאחד ה"אשמים" בכך שאורטל הוא קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוב הקיבוצים. מבחינה תנועתית, יש לכך משמעות העולה לאין ערוך על הטלת הפתק "הנכון" אחת לארבע שנים (או חמש פעמים בשלוש שנים וחצי).

ב-1992 הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין (דבר שנמנעתי ממנו כאשר פרס עמד בראשה). מלבד הערכתי אליו באופן כללי, הערכתי את עמדתו בנושא הגולן; התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה נלהבת בהתיישבות ובפיתוח, כפי שבוטאה לאורך מערכת הבחירות, כולל בביקורים בגולן ואף בביקור באורטל יום לפני הבחירות. זכרתי גם את תרומתו הגדולה להתיישבות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה.

כה מרה הייתה אכזבתי, כאשר לאחר עלייתו לשלטון הוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. האכזבה הייתה קודם כל מן הפן הלאומי והשקפת עולמי באשר לחשיבות ההתיישבות בגולן הישראלי; השקפה שאותה אני מגשים בחיי בגולן. היא הייתה גם מן הפן האישי – החשש מפני חורבן מפעל חיי, נישולי מאדמתי ועקירתי מביתי. והיא הייתה גם מן הפן התנועתי. מבחינתי, תנועת העבודה היא תנועה שמקימה קיבוצים ומושבים, לא תנועה שמחריבה קיבוצים ומושבים. מפלגת העבודה התומכת בעקירת היישובים מפנה עורף לערכי תנועת העבודה. כמי שדוגל בערכי תנועת העבודה, הפניתי עורף למפלגת העבודה.

לא חשבתי שעוד אצביע אי פעם למפלגת העבודה, אך עשיתי זאת ב-2013. הייתה זו בחירה אישית בשלי יחימוביץ', שאותה אני מעריך ושאני מאמין לה ומאמין בה. עמדותינו בנושאי חוץ וביטחון שונות, אך היא הודתה שאין לכך היום משמעות מעשית (גם אם נרתעה מלומר בגלוי שאין לנו פרטנר). את כל יהבה היא שמה על הנושא החברתי-כלכלי, ובנושא הזה היא ייצגה אותי.

השבר הבא, מבחינתי, היה ההתנגדות של מפלגת העבודה לחוק הלאום. אילו הייתה זו התנגדות רק בטענה שהחוק מיותר והסתדרנו בלעדיו עד כה וניתן להסתדר בלעדיו גם הלאה, ניחא. איני חושב כך, אך אני יכול לחיות עם העמדה הזאת.

אבל היציאה האידיאולוגית נגד חוק הלאום והצגתו כחוק לאומני ואף גזעני, היה בעיטה של מפלגת העבודה בתנועת העבודה הציונית, בדרכה, באידיאולוגיה שלה ובהיסטוריה שלה. חוק הלאום מבטא את הציונות; את השקפת העולם שעמה בנינו את המדינה ובשליחותה פעלה תנועת העבודה כל ימיה. ומכל סעיפי החוק, מפלגת העבודה יצאה דווקא נגד סעיף ההתיישבות. והרי מה יותר תנועת העבודה מהתיישבות ציונית?

לא אחת אני מזדהה עם העמדות והרעיונות שמבטאים נציגי מפלגת העבודה בנושאים החברתיים והכלכליים, אך מפלגת העבודה אינה יכולה להיות המפלגה שלי.

* ז'בוטינסקי כסוציאליסט פופוליסט – הצגתי את עיקרי תכניתו של פרופ' מנואל טרכטנברג למלחמה ביוקר המחיה, באמצעות נטילת אחריות של המדינה והזרמת משאבים למימון הבריאות, החינוך בגיל הרך, התחבורה ועוד.

כצפוי, הגיעו התגובות הימנניות, בואכה ליברטריאניות, על "סוציאליזם פופוליסטי" ו"למה שהמדינה לא תקנה לי גם את האוכל?" וכו'.

וחשבתי בלבי – אם טרכטנברג הוא סוציאליסט פופוליסט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר זאב ז'בוטינסקי, שבחזון מדינת הרווחה שלו, המדינה אחראית להבטיח לכל אזרח את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

* עובדים עניים – אני חבר בוועדת הנחות של מוסד חינוכי. ואני נדהם מהתופעה המדאיגה של עובדים עניים. אנשים העובדים לפרנסתם ואינם מסוגלים לפרנס בכבוד את משפחותיהם. מגזר בולט בתופעה הזאת הוא עובדים סוציאליים. הורים, שבחרו במקצוע שכולו נתינה וסיוע לאנשים "שנשארו מאחור"… נשארים מאחור, כיוון שבחרו במקצוע החשוב הזה. כאשר הורים שהם עובדים סוציאליים נאלצים להתגבר על הבושה ולבקש הנחה לילדם, כי אינם מסוגלים לממן את שכר הלימוד, ואנו רואים את צילום משכורתם האחרונה – זה קורע את הלב.

זאת חרפה חברתית. זאת חרפה למדינת ישראל.

          * ביד הלשון

ניצחו אראלים את המצוקים – שר הביטחון בני גנץ ספד לרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, וכתב בחשבון הטוויטר שלו: " נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים ונשבה ארון האלוקים. צער עמוק על מותו של חכם שלום כהן זצוק"ל, נשיא מועצת חכמי התורה".

מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

הקומה הבאה של השיתופיות

על פי נראטיב נפוץ באורטל, תהליכי השינוי והתהליכים האסטרטגיים באורטל הם תהליך מדורג של התרחקות מהקיבוץ השיתופי והליכה לקראת הקיבוץ המופרט.

אני כופר בכך. הדבר נכון אך ורק בנוגע למודל השילובי, שהוא אכן פשרה בין תומכי ושוללי הקיבוץ השיתופי. אך ממש איני מסכים שכך הדבר בשאר התהליכים (שהחלו עוד בעשור הראשון לקיומה של אורטל). מרבית השינויים היו רפורמות שנועדו לתת את התשובות השיתופיות לשינויים בסביבה ולצרכי החברים בכל תקופה. בזכות אותם שינויים, אותה יצירתיות פורצת דרך, נשארנו קיבוץ שיתופי. גם רוב "הפרטות" המוצרים והשירותים, לא פגעו כהוא זה בליבת האחריות המשותפת, הערבות ההדדית והשותפות החברתית והקהילתית, אלא הגדילו את אחריות הפרט על תקציבו ועל חייו תוך שחרור מתלות בוועדות. הייתה זו בחירה בין שוויון מכני, שבו ועדות קובעות מה הם צרכי הפרט, לשוויון מהותי, המעניק אפשרות שווה לפרט לנהל את חייו בחופש מרבי, בתוך השותפות.

אולם במידה רבה, תהליכי השינוי הגדילו את השיתופיות ואת הערבות ההדדית, בכך שהקיבוץ הגדיל את מחויבותו לפרט, לעתידו ולעתיד ילדיו. התחלנו בכך כאשר היינו מהקיבוצים הראשונים שהנהיגו פנסיה, ולאחר מכן, לאורך השנים – ביטוחי חיים, אובדן כושר עבודה, ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי, לימודי בנים ועוד. אני זוכר, שכאשר הנהגנו השתתפות סמלית של החברים בטיפול שיניים, עלתה טענה שהנה, אנחנו מפריטים את הבריאות. זאת, שעה שבאותה שנה החלטנו על השקעת עתק בבריאות, בביטוח סיעודי. פרופורציות, חברים.

****

ההחלטות המתגבשות בתהליך הנוכחי, במודל הביטחון הכלכלי, הן עליית קומה בשותפות ובערבות ההדדית בתוכנו. הקיבוץ מרחיב את מוטת השותפות שלו, ונוטל אחריות על הצרכים הסוציאליים שלנו, כולל מתן מענה לצורך בהורשה. קיבוץ אורטל שיקבל את ההחלטות הללו, יהיה קיבוץ שיתופי יותר, עם ערבות הדדית משמעותית והדוקה יותר מאי פעם. ההחלטות המתגבשות, הן המשך לכל התהליכים האסטרטגיים שלנו, שבהם נתנו את המענה האקטואלי לצרכים המשתנים. המענה שאנו נותנים היום, לא היה רלוונטי לפני עשרים שנה. סביר להניח שבעוד עשרים שנה, יעלו צרכים אחרים ואם נשמור על רוח אורטל, גם להם ניתן מענה קיבוצי, בבוא היום.

****

היכן בכל זאת עלול התהליך לכרסם בשותפות? כדי לממן את ההחלטות החדשות, המקור עלול להיות קיצוץ בתחומים קיבוציים קהילתיים קיימים. אני מקווה שנשכיל לעשות זאת בשום שכל, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

איני סבור שנכון לדבוק במסגרת התקציב הקיימת, ולא להגדיל את השתתפות העסק בקהילה בשנים הקרובות. אין כל קדושה באחוז ההשתתפות הנוכחי. כמובן שאסור לרוקן חלילה, את העסק, שהוא הביטחון הכלכלי העתידי שלנו. אבל אפשר, בזהירות, להגדיל את ההשתתפות בשנים הקרובות, תוך פעולה, שנעשית כל הזמן, להגדלת העסק ורווחיו.

****

במסגרת מודל הביטחון הכלכלי, מוצע להמיר את "בנק הימים" בקרן יער"ה – ימי ערבות הדדית, המאפשרת היעדרות מעבודה לצרכים סוציאליים מיוחדים.

אקדים ואומר שאני תומך בשינוי הזה, כיוון שבתוך המכלול של מודל הביטחון, יש דברים שחייבים לוותר עליהם, כי יש מגבלות כלכליות, והוויתור הזה הוא מידתי ונכון. עם זאת, יש לבחון בחיוב את הרעיונות הנוגעים לקרן יער"ה, שעלו באסיפה.

מה שמפריע לי, הוא האופן הלעגני של ההתייחסות לבנק הימים, כעל איזה מטען חורג שראוי להיפטר ממנו. כאילו זו איזו החלטה הזויה לעידוד בטלנות. אני רואה ב"בנק הימים" אחד הדברים היפים שאורטל יצרה, המעיד על צורת החשיבה היצירתית ולעתים פורצת הדרך המאפיינת אותנו לכל אורך השנים.

ההחלטה על "בנק הימים" התקבלה בתהליך אסטרטגי מקיף, שעסק בכל תחומי החיים, שהובלתי בשנים 1996-1999, בקדנציה השניה שלי כמזכיר. הביטוי "בנק ימים" הוא כינוי בסלנג האורטלי שניתן בדיעבד. כאשר קיבלנו את ההחלטה, ההגדרה הייתה "ימי שבתון", שלטעמי קולעת הרבה יותר למהות.

הרעיון שבבסיס ימי השבתון, הוא הרעיון של שנת השבתון למורים ואפילו של שנת השמיטה המקראית. הרעיון שכל עובד זכאי לשבתון, שבו הוא יכול למלא את המצברים ולהקדיש מזמנו לדברים חשובים שאין הוא יכול להגיע אליהם בשנות עבודתו. הוא יכול להשתמש לצורך חופשת לידה ארוכה, לימודים על חשבונו, טיול גדול לחו"ל שעליו הוא חולם ועוד. את השבתון הוא צובר לאורך השנים – עשרה ימים בכל שנה שבה הוא עובד באופן מלא, תוך עמידה בכל חובות העבודה והתורנויות.

הצד השני של המטבע, היה ויתור על הטבות שונות שהיו קיימות עד אז, כמו ימי חברה, עזרת הורים, יום חופש חודשי נוסף למי שגרים בדרום, נסיעה לביקור הורים בחו"ל ועוד. כמו כן, ביטלנו את ועדת חברים, שעסקה בבקשות הרבות של חברים לימי חברה, עזרת הורים וכו'.

וגם אם היום, בתוך המכלול של מודל הביטחון הכלכלי, אנו מוותרים על ימי השבתון, תוך שמירה לפחות על מרכיב הערבות ההדדית שלהם במסגרת יער"ה, אל נשליך אבנים על עברנו ואל נבוז לדברים יפים ופורצי דרך, שהגינו בעבר ויישמנו אותם לאורך שנים.

יש לציין, שעל ימי שבתון החלטנו כחלק מפרק של החלטות בתחום העבודה והפרנסה; החלטות שחיזקו מאוד את מקום העבודה והפרנסה בחיינו. ויחד עם זה, ראינו לנכון לאפשר את צבירת השבתון, בדיוק כפי שהחלטנו אז על חופשת לידה בת ארבעה חודשים, שעה שחופשת הלידה מטעם המדינה הייתה רק 12 שבועות. רק ב-2017 המדינה האריכה את החופשה ל-15 שבועות, הרבה פחות ממה שהחלטנו עוד במילניום הקודם.

אני גאה בדברים היפים והייחודיים שאורטל יצרה לאורך השנים, ומקווה ומאמין שזה יהיה הקו שלנו גם הלאה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע הכה באויב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי.

שינוי אסטרטגי אמתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה".

אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר", הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אויב.

לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פרסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל".

זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך.

אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים.

בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים.

המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכל קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק.

אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השניה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה.

עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו.

אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא ברבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם.

המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי.

איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו.

אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי.

אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות".

מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול.

כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות.

אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ.

אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם.

באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן?

החזיקו טוב. 8,800 ₪ ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק.

השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 ₪; יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה.

כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 ₪. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 ₪, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל.

הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מספר התושבים ברשות.

זו אפליה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם". רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת".

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פרסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פרסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים. אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם השומר החדש.

השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

– "לא".

– "טוב, שמאלני".

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק / פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי / חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי / מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

          * ביד הלשון

היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

פרק ב': " אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".    

פרק ד': " אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת".

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי".

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו".

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי.

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' יב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ: אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.4.22

* ברירת חיינו – "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. … אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

66 שנים חלפו מאז הספדו של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. והדברים נכונים גם היום.

* להגיע אל מיטתו של המחבל – כאשר אנחנו שומעים את הטרוניות על חיילי צה"ל הקלגסים שנכנסים בלילה לבתי פלשתינאים וחוטפים ילדים בלה בלה בלה, כדאי להבין את משמעות הדברים. לוחמי צה"ל ושב"כ עוצרים מדי לילה מחבלים כמו המחבל מג'נין שרצח 5 אנשים בר"ג ובני ברק, לפני שהם מצליחים לבצע את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועים, כאשר בכל פיגוע יש פוטנציאל להרבה יותר מחמישה הרוגים.

למרבה הצער, אין דבר כזה ביטחון הרמטי, ולא תמיד ניתן לסכל מראש את כל הפיגועים. והפעם לא הגענו אל המחבל במיטתו לפני שהגיע לרצוח יהודים. מי שמבטיחים ביטחון הרמטי, הם שרלטנים ומאחזי עיניים.

מה שחשוב הוא להמשיך בהגנה האקטיבית בשטח האויב ואף להגביר אותה, וללמוד מטעויות. וגם לדעת לנשוך שפתיים ולא להתפרק ולהישבר כאשר ישיבתנו בארץ גובה מאתנו מחיר דמים. כי כל התפרקות כזו היא פרס לטרור.

* כרוניקה של פיגוע ידוע מראש – כך כתבתי ב-25.7.20: "מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע 'חומת מגן'. הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים".

חלפו שנתיים, ממשלה התחלפה, והמחדל נמשך והביא השבוע למותם של חמישה בני אדם. הפיגוע לא היה בתרחיש שכתבתי. זו לא הייתה חגורת נפץ אלא רובה. אבל המחבל חדר לארץ עם רכב, דרך פרצה בגדר.

הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ – המעצרים הנעשים מדי לילה, מונעים מאות פיגועים ואלפי נרצחים בשנה. אבל גדר ההפרדה נועדה להיות כלי עזר נוסף למנוע את זליגת המחבלים שלא הגענו אליהם. והגדר הזו פרוצה.

שתי המשימות הביטחוניות המרכזיות שיש לבצע כעת, אחת נוגעת לרש"פ ואחת לערביי ישראל: סתימת הפרצות בפני שב"חים ואיסוף הנשק הבלתי חוקי. אלו משימות גדולות וכבדות, והן הכרח. בהן יש להתמקד.

* גיבור ישראל – השוטר אמיר חורי, ערבי ישראלי, חרף את נפשו, הסתער על המחבל, חיסל אותו ונהרג. הוא עצר בגופו את מסע הטבח. גיבור ישראל!

ערביי ישראל נעים על הרצף שבין חורי לאגבריה, בני  הדודים המחבלים שרצחו בפיגוע בחדרה. המשימה המורכבת שלנו, היא לטפח את החורים ולמגר את האגבריות. לטפח את הרצון להשתלב כאזרחים חופשיים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית ולהיאבק ברצון לרשת את ישראל.

ההכללה על "הערבים" משרתת את האגבריות.

* הערבי מת – שעה שאספסוף מוסת ופרוע קרא את קריאות הזוועה המצמררות, המחרידות כל יהודי שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים", אכן משאלתם התגשמה. ערבי מת.

השוטר הערבי רס"מ אמיר חורי, מת מות גיבורים עת הרג את המחבל ועצר את הטבח ובמותו הציל חיים, אולי גם של אלה שקראו את הקריאות המייחלות למותו.

* הרוב הדומם – התרגשתי למראה החרדים הרבים שהשתתפו בהלווייתו (הנוצרית) של רס"מ אמיר חורי. המחווה הזאת היא היפוכה המוחלט של הפגנת "מוות לערבים" של חרדים לאחר הפיגוע.

אני מאמין שהמשתתפים בהלוויה מייצגים את הרוב הדומם בקרב החרדים.

* פסטיבל המחולות – ככה זה עובד אצל הכהניסט. כאשר הוא מריח דם, הוא נכנס לנוהל מהר-שלל-חיש-בז וממהר למקום לגזור את הקופון ולפתוח את פסטיבל המחולות על הדם; לשלהב את היצרים, להלהיט את הרוחות, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון לבצע את משימתם.

וכאשר מבקרים אותו, מיד מתחילות התגובות המתחסדות: "זה מה שמעניין אותך ביום הקשה הזה? אני מבין שעם המחבלים אין לך בעיה, רק עם בן גביר". וכו' וכו' וכו'. כלומר, מי שאינו מצטרף למחולות הכהניסטיים על הדם, הוא בכלל תומך במחבלים. טירוף.

* לא השיג את מטרתו – הפרובוקציה של הכהניסט הפירומן נכשלה. הוא לא הצליח להבעיר את השטח. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהוא יחפש פרובוקציה אחרת ובסוף יצליח.

* איש קטן – בשעת משבר כזו, מול גל הטרור, על עם ישראל להתאחד ולהתלכד מול הטרור.

אבל עסקן סוג ז', איש קטן וערל לב, הכוריאוגרף של פסטיבל המחולות על הדם, הולך למשפחה האבלה ומסית נגד הממשלה. וטוען שהיא לא נלחמת בטרור כי הוא כבולה בקואליציה עם התנועה האסלמית. כן, אותו שרלטן שבנה את רע"ם ובמשך שנתיים רקם את הקלף המנצח שלו – ממשלה עם רע"ם, שכמעט קמה ורק סמוטריץ' סיכל אותה.

ראש האופוזיציה למדינה.

* גל הטרור הקודם – ב-2015 פרץ גל טרור רצחני, שכינוייו היו "אינתיפאדת הבודדים" ו"אינתיפאדת הסכינים". בתוך כשנה נרצחו 50 איש במאות פיגועי טרור.

ראש הממשלה היה נתניהו. הוא לא היה אשם בפיגועים. הוא לא היה אחראי לפיגועים. אחריותו הייתה למגר את גל הטרור, ואכן, מערכת הביטחון והוא בראשה הצליחו לשים קץ לגל הזה. ועל כך ראוי נתניהו לכל שבח. אגב, גם בגל הפיגועים ההוא הכהניסטים יצאו לרקוד על הדם.

היום אנו נמצאים שוב בגל טרור. וגם הפעם נתגבר עליו. את ההתגברות עליו ינהיג בנט. נקווה מאוד שהפעם נתגבר עליו מהר יותר ובמחיר דמים נמוך יותר. חבל מאוד, שבמקום להתאחד מול הטרור ולעמוד מאחורי הממשלה וכוחות הביטחון במלחמתם בטרור, אופוזיציה צינית, עסקנית, חסרת אחריות לאומית, מנצלת את המצב לפוליטיקה קטנה.

* אצל גדעון לוי אין חדש – הגינויים בציבור הערבי לגל הטרור חסרי תקדים. אבל אצל חובב הטרור גדעון לוי אין חדש. הוא ממשיך לתמוך במחבלים ובפיגועים בהתלהבות, כמו בעבר. בעיניו, אין להם ברירה אלא לפגע. "בלי הטרור מי יסתכל עליהם בכלל" אומרת הכותרת וזה גם תוכן הפשקוויל. הפיגועים הם העונש המוצדק לחטאים שלנו; "השחצנות" וכמובן "אקיבוש". ובכלל, מי שטרוריסטים באמת הם אנחנו, חיילי צה"ל ביהודה ושומרון. והוא מאשים גם את פסגת שדה בוקר והעליה לקברו של "מצביא הנכבה" כפעולה שמצדיקה את הפיגועים.

* המשימה העליונה – גל הטרור הרצחני השתלט על סדר היום הציבורי וכל תשומת לבנו מופנית אליו. אבל מן הראוי שגם בימים הקשים האלה נזכור את המשימה הלאומית העליונה שלנו, הראשונה במעלה, והיא העליה ההמונית מאוקראינה ורוסיה, שאם ננהג בתבונה עשויה להגיע למאות אלפים.

איני מדבר רק על היערכות לקליטה, אלא לא פחות מכך על עשיה אקטיבית לעידוד עליה. דווקא עכשיו, יש לשלוח שליחי עליה רבים, מטעם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית ו"נתיב", בעיקר יוצאי חבר המדינות – לרוסיה ולאוקראינה, כדי לעודד עליה. ולפשוט על מעברי הגבול, תחנות המעבר ומחנות הפליטים כדי להגיע לכל יהודי ולשווק לו את מדינת ישראל, את העליה ואת חוק השבות. לפעול באופן אקטיבי לכך, שאותם יהודים יבחרו לעלות לישראל, ולא להמיר גולה בגולה.

ויש קשר הדוק בין המשימה הזו לבין המלחמה בטרור, כי התשובה המרכזית לטרור היא ה"אף על פי כן" –  המשך תנופת הגשמת הציונות בעליה ובהתיישבות.

* בזכות מלחמת האזרחים – פרד הוף היה חבר בצוות המזרח התיכון של הנשיא אובמה והיה המתווך בין נתניהו לבשאר אסד. לאחרונה, הוא פרסם ספר המתאר את הניסיון להביא להסכם שלום בין ישראל וסוריה בשנים 2009-2011: "Reaching for the Heights: The inside Story of a Secret Attempt to Reach a Syrian-Israeli Peace".. הספר טרם תורגם לעברית. פרופ' איתמר רבינוביץ', מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה בממשלת רבין, כתב סקירה על הספר במוסף ספרות תרבות של "הארץ".

כזכור, תשע שנות מו"מ בין סוריה לישראל הסתיימו ב-2000 כאשר חאפז אל-אסד דחה את הצעתו של ברק, שנמסרה לו מפי הנשיא קלינטון, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 זולת רצועה של כמה עשרות מטרים מן הכינרת. אסד דחה בזעם את ההצעה, בשל אותם עשרות מטרים. בשאר אסד, שנכנס לתפקידו עם מותו של אביו, כחודשיים לאחר סיום המו"מ, מתנה מאז את חידוש המו"מ עם ישראל, בכך שנקודת הפתיחה שלו תהיה היכן שהסתיים המו"מ הקודם. כלומר, שהוויתור הישראלי על כל הגולן ועקירת כל היישובים תהיה עובדה שעליה לא יהיה עוד דיון.

הוף פתח את המו"מ בניסוח נייר עבודה שהביא להסכמתם של נתניהו ואסד. המסמך דיבר על נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר ויתור גם על חוף הכינרת, תמורת "שינוי אסטרטגי" שיכלול שלום עם סוריה והתנתקות של סוריה מאיראן וחיזבאללה. המו"מ התקדם והגיע אל סף פסגה בין נתניהו ואסד כדי לסגור את הפרטים האחרונים. אלא שאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, שבה טבח אסד כחצי מיליון מאזרחיו תוך שימוש נרחב בנשק בלתי קונבנציונלי, ואיבד (זמנית?) את הלגיטימיות הבינלאומית שלו. רק מלחמת האזרחים שמה קץ לניסיון הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי. יתכן שמלחמת האזרחים בסוריה הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

יש לציין שלא הייתה זו הפעם הראשונה שנתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי. הפעם הראשונה הייתה בקדנציה הראשונה שלו, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר, וגם על כך כותב רבינוביץ' במאמרו.

ב-2000, לאחר שכשלו תשע שנות מאמץ מדיני אינטנסיבי להגיע להסכם בין ישראל לסוריה, תוך נכונות של ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק למסור את הגולן, האמנו שהפעם מדינת ישראל ניצלה סופית מאסון הנסיגה. והנה, ב-2008, שנה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי, אולמרט ניגש למו"מ על נסיגה מהגולן, בתיווכו של "המתווך ההוגן" ארדואן. הסורים פוצצו את המו"מ כמחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. ומסתבר שבמשך שנתיים נתניהו ניהל מו"מ וכמעט הביא לנסיגה.

המסקנה מכך צריכה להיות התובנה, שהאיום הזה על מדינת ישראל לא הוסר סופית, וכנראה שהפיתוי לשכנע את דעת הקהל בישראל להסכים לנסיגה יהיה הקלף האיראני. לכן, יש ליצור בגולן מציאות בלתי הפיכה, שתשליך באופן סופי ומוחלט את רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן אל פח האשפה של ההיסטוריה. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן עליה החליטה פה אחד ממשלת בנט, שנועדה להכפיל בתוך שנים ספורות את ההתיישבות היהודית בגולן, עשויה להיות וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון הנסיגה מהגולן.  

* אל תהרסו את החקלאות – החשיפה הפרועה של הירקות ליבוא, הביאה את ענף העגבניות למשבר. בתוך חודשים ספורים, חוסלו שליש משטחי גידול העגבניות בישראל, בשל חוסר היכולת להתחרות עם הסחורה הפגומה והזולה מטורקיה, המבוססת על העסקה בתנאי עבדות. והנה, מחירי העגבניות המיובאות מטורקיה הפכו למונופול ועלו פלאים. נוצר מחסור בעגבניות תוצרת ישראל. והתוצאה – נסיקה מיידית במחירי העגבניות, שזינקו ל-9-10 ₪ לק"ג וצפויים לעלות ל-15 ₪ לק"ג. בינתיים, ליברמן ופורר הוציאו באופן חד-צדדי צווים להעמקת היבוא הפרוע, מה שצפוי לגרום לתוצאה דומה בעוד ענפים. את החקלאות הישראלית הם יהרסו, ויוקר המחיה רק יעלה.

מן הראוי שהם יעצרו את הדהירה המטורפת וההרסנית, יישבו עם נציגי החקלאים וייבנו יחד רפורמה טובה ויעילה, שתיטיב עם החקלאות הישראלית ועם הצרכן הישראלי, שתהיה בה באופן מושכל ומוסכם חשיפה מבוקרת ליבוא לצד תמיכה ישירה בחקלאים. ובדרך הפוכה לזו של ליברמן – קודם תמיכה ורק אח"כ חשיפה.

* ממצא מבורך בהר הקללה – על הר עיבל שבשומרון, באתר שזוהה בידי פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבח ישראלי מן המאה ה-13 לפנה"ס, נמצאה הכתובת העברית העתיקה אי פעם, הוזכר בה שם ה' והיא טקסט של קללות, שהתגלה על הר הקללה. הזיהוי נעשה בידי קבוצת ארכיאולוגים מישראל, ארה"ב וגרמניה. זהו ממצא בעל משמעות מדעית אדירה וגם בעל משמעות לאומית, באישוש הקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל.

גילוי ממצא כזה הוא יום חג, אך לא ב"הארץ"."הארץ" פרסם מאמר חמוץ בנדון. הוא מנסה לקעקע את אמינות הממצא. והמסר המרכזי הוא שהממצא נתגלה באופן בלתי חוקי, ולמעשה מדובר כאן יותר בשוד עתיקות מאשר בארכיאולוגיה. ומדוע הוא בלתי חוקי? כי הוא נעשה ללא רישיון של הפלשתינאים, והר עיבל הוא בשטח B, שהשליטה האזרחית בו, על פי הסכם אוסלו, היא של הרש"פ.

הו, אוסלו אוסלו. בהסכם אוסלו נאמר גם שהפלשתינאים מתחייבים לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. זה לב ההסכם. ואנו זוכרים היטב כיצד הסעיף השולי הזה קוים ותזכורת נוספת קיבלנו השבוע. אך בעבור "הארץ" הסכם אוסלו בר-תוקף כדי לסכל גילוי ממצא מדעי שמחזק את זהותה ההיסטורית של ארץ ישראל כארצו של ישראל. על השמנת הזאת יש לתת לפלשתינאים לשמור. והרי הפלשתינאים ידועים במסעות ההרס המכוון של כל ממצא ארכיאולוגי המאושש את ההיסטוריה היהודית של הארץ, כפי שהם עושים עם הממצאים הארכיאולוגי בהר הבית, בשילה ובמקומות אחרים.  

* נועם שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט ולמאבק שקדם לו – הפעלת הלחץ על הממשלה להיכנע לטרור.

אבל ההתנגדות שלי לא הייתה כלפי נועם שליט וכלפי משפחת שליט. אותם הבנתי ועמם הזדהיתי. וכעסתי מאוד על אלה שתקפו אותם.

גאולה כהן הייתה בין המתנגדים החריפים ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה: "ומה היית עושה אילו הבן שלך היה שבוי בידי המחבלים?" ותשובתה הייתה: "הייתי נלחמת למען שחרורו כמו לביאה ודורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי להחזירו הביתה. אבל אני רוצה לקוות שהממשלה הייתה מספיק חזקה ואחראית כדי לא להיכנע ללחץ שלי".

הזדהיתי עם נועם שליט שלחם כלביא למען שחרור בנו. חבל שהממשלה לא הייתה חזקה ואחראית כדי לעמוד בלחץ.

יהי זכרו של נועם שליט ברוך!

* למה נוזהת קצב לא כיהנה בכנסת התשיעית – ב"גלריה" הופיעה כתבה על ח"כ לשעבר מן המערך נוזהת קצב, במלאת לה 90. קצב עצמה לא התראיינה לכתבה; בין אם לא רצתה, או שמצבה הבריאותי אינו מאפשר זאת.

אחד המרואיינים, הסופר אלי עמיר, הסביר מדוע לא נבחרה ב-1977 לקדנציה נוספת: "היא לא נשארה בכנסת משום שמפא"י הציבה מכסות עדתיות והייתה שם גם שושנה ארבלי אלמוזלינו". כתב רציני יותר מאינס אליאס היה בוחן את התזה.

ראשית, באותן שנים מפא"י כבר לא הייתה קיימת; היה זה 9 שנים לאחר הקמת מפלגת העבודה. שנית, שושנה ארבלי-אלמוזלינו כלל לא הייתה במפא"י, אלא באחדות העבודה, אך כאמור באותה תקופה הן כבר היו מפלגה אחת. שלישית, ארבלי-אלמוזלינו הייתה ח"כית כבר מ-1966 וכמובן גם בכנסת השביעית (1974-1977) לצד נוזהת קצב. אילו הסיבה לאי בחירתה ב-1977 הייתה מכסה עדתית, היא לא הייתה מכהנת גם בכ-1974. הסיבה לכך אחרת לגמרי. ב-1977 המערך איבד את השלטון, וירד מ-51 מנדטים ל-32 מנדטים. נוזהת קצב הייתה המועמדת ה-39, שלכל הדעות נחשב למקום בטוח. לכל הדעות, זולת דעתם של המצביעים, והיא הקובעת.    

* 360 מעלות – בראיון לדנה וייס אמר אייל ברקוביץ' שהתדמית שלו שונה ממי שהוא באמת ב-360 מעלות.

360 מעלות הם מעגל שלם. כלומר, התדמית שלו זהה למי שהוא באמת.

          * ביד הלשון

אביב – אביב הוא עונת השנה שבין החורף לקיץ. אביב הוא גם חודש האביב – חודש ניסן. אביב הוא גם חג האביב – חג הפסח.

המילה העברית המקראית אביב, אינה עונה בשנה, אלא מצב של החיטה, טרם גמר ההבשלה; אז צבעה ירוק וגרעיניה רכים. המצב הזה של החיטה הוא בעונה זו של השנה, ולכן נאמר בתורה "חודש האביב", כלומר התקופה שבה מצב החיטה הוא אביב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.3.22

* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש". זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.

אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעליה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.

השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעיה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העליה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.

* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.

אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.

אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.   

* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.

* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני". הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.

* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פרסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.

פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.

* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח. אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.

הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 ₪ לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 ₪. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 ₪. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.

משמעות הדבר, היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.

* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.

פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.

בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה ליבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.

כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העליה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.

בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.

* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.

הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתכנית טראמפ.

את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.

לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.

* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם הייתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמתי על ה"נכבה". כן, הייתה נכבה לערביי א"י. זו הייתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.

מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא בסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי ייבז בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא הייתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" היא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.

כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".

לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אמי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו. וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו". וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.

כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.

* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין.

הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.

רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא הייתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.

אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.

* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.

לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והייתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר הייתה שונה לחלוטין.

שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.

כל הכבוד למתן כהנא!

* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.

זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. יתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.

דברי של חנן פורת בעקבות הטבח, היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו הייתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.

* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורלל.ת הזאת של כיעור השפה העברית?

* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.

          * ביד הלשון

שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות".

ברירה היא בחירה בין מספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.2.22

* היזהרו מספינים – יש לחקור לעומק את פרשת הריגול המשטרתי. אם יתברר שנעשו עבירות על החוק, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים על כך, וככל שהם בכירים יותר, כך יש להקפיד אתם יותר. איש בישראל אינו עומד מעל החוק, גם לא המשטרה ולא בכיריה.

אולם עד שתהיינה מסקנות של החקירה, כדאי להיזהר מספינים של מי שקופצים על הפרשה כמוצאי שלל רב לצורך חיסול חשבונות.

* אמי פלמור כמשל – אמי פלמור מונתה בידי ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. היא נחשבה למנכ"לית מקצועית, סיביל סרבנס קלסית שכל חייה מילאה במקצועיות ובמסירות רבה תפקידים רבים במשרד המשפטים. כאשר איילת שקד החליפה את ציפי לבני, היא השאירה בתפקידה את פלמור. העובדה ששקד לא החליפה את המינוי של לבני, מעידה על מקצועיותה של פלמור ועל היותה א-פוליטית. אבל לאורך שנות כהונתה של שקד, יאיר נתניהו ובעקבותיו צבא הכתב"מים רדפו את איילת שקד על כך שלא הדיחה את "הססמולנית". כמובן שהיה זה תירוץ לרדוף את שקד, שנואת "המשפחה". כאשר אמיר אוחנה נשלח להיות הסוס הטרויאני במשרד המשפטים והפרויקטור להרס מערכת המשפט, הוא מיהר להדיח את פלמור מתפקידה, לקול תרועות התעשיה, שהגדירה זאת כ"ניקוי אורוות".

על פי הדיווח בעיתון "כלכליסט" אמי פלמור נמנית עם רשימת המודבקים ברוגלת "פגסוס", בפרשת הריגול המשטרתי, בתקופה שבה כיהנה כמנכ"לית המשרד.

אם נלך על פי שיטת הביביזם של "אויבו של אויבי הוא ידידי" (כך הפכה אתי כרייף לחביבת הביביזם. הציר סביבו סובב העולם הוא נתניהו. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה בעת הגשת כתבי האישום הוא האויב. כיוון ששי ניצן הכשיר בדיעבד את הפריצה לטלפון של אפי נווה שחשף את פרשת המין והמינוי, נווה וכרייף הם אויבו של אויבי ולכן הם ידידי) – אמי פלמור היא מהרעים. והנה, על פי הפרסום, המשטרה ריגלה אחריה, לכאורה. מכאן שהמשטרה היא מהטובים. כלומר פרשת הריגול היא נגד הרעים, כלומר היא מטעם נתניהו… מה, נתניהו הורה לרגל אחרי בנו?

זה שיקוף של הניסיון הציני למנף את הפרשה החמורה הזאת לקידום תאוריות הקונספירציה המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. זאת הרמה של הספין הזה.

אם הפרסום נכון, המשטרה ריגלה אחרי כל הצדדים. טוב עשה ראש הממשלה שהחליט על בדיקת הפרשה באמצעות השב"כ והמוסד. הבדיקה הזאת בשום אופן אינה צריכה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום במקרה הזה ולהגיע לחקר האמת, למסקנות אישיות (כולל המלצה על חקירה פלילית של מי שעברו עבירה, אם היו כאלה, יהיו תפקידם ודרגתם גבוהים ככל שיהיו) ולצעדים שיבטיחו שהדבר לא יישנה בעתיד. מן הראוי שניתן לוועדה לחקור במקצועיות וללא הפרעה פוליטית. הניסיון של נתניהו להקדים את הוועדה ביצירת תודעה ציבורית כוזבת, שנועדה לחלצו מאימת הדין ולהעמידו מעל החוק, היא המשך חתירתו תחת מדינת החוק.

* הכוונה רצויה אך התוצאה מזיקה – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה שלישית את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער לביטול שלילת רישיון נהיגה לחייבים בהוצאה לפועל או במרכז לגביית קנסות. אני שמח על כל מקרה שבו האופוזיציה והקואליציה מתאחדות; אירוע נדיר ביותר בכנסת הנוכחית. בהודעה של גדעון סער אחרי קבלת החוק נאמר: "מגבלה על רישיון נהיגה מהווה פגיעה משמעותית בחופש התנועה של החייב, ביכולתו להגיע למקום העבודה ובהתנהלותו היומיומית, ואף אין לה בהכרח זיקה לגביית החוב ולנכסים שיכולים לשמש לפירעון החוב. ניתן להעלות על הדעת מקרים רבים בהם דווקא הטלת מגבלה כזאת מכבידה על החייב לפרוע את חובו".

החוק הזה אופייני מאוד לגדעון סער, שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נלחם למען זכויות האסיר, העציר, הנחקר וכו'. בכך הוא נאמן למורשת בגין, שאף הוא נשא את דגל הזכויות הללו, כביטוי לזכויות האדם והאזרח בכלל, והחלש בפרט; ועציר ואסיר, גם אם הם פושעים – במצבם זה הם החלשים בחברה; הם במצב של נחיתות. החוק הראשון של גדעון סער, שהתקבל בשנת 2003, ביום הולדתו ה-37, הסדיר בפעם הראשונה את נושא כבילת עצורים שמובלים בפומבי. המסר שלו היה שכבילה פומבית של אנשים שהם רק חשודים, פוגעת בכבוד האדם ובזכויות האזרח.

סער, כח"כ צעיר, העביר גם את "חוק ההגנה מן הצדק". החוק מעניק סמכות לבית המשפט לפסול אישום על הסף ולבטלו, משום שעצם ההליך ונסיבות האישום היו מנוגדים לצדק.

אתן דוגמה – בשנת 2008 הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז צפון כתבי אישום נגד תושבי היישוב נמרוד בגולן, בגין ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ותוך עבירה על חוק התכנון והבניה. (גילוי נאות – הייתי המזכיר הראשון של היישוב, מעין פרויקטור הקמה, בחודשים הראשונים לאחר עלייתו לקרקע). התושבים הגישו בקשה ל"הגנה מן הצדק". טענתם הייתה שהם אזרחו היאחזות נח"ל, בתמיכה ועידוד של רשויות המדינה ושל החטיבה להתיישבות, "תוך הסתמכות על הבטחה שלטונית מפורשת של החטיבה להתיישבות, כי היישוב, על אדמותיו, עתיד להיות מוסדר ומוכר על ידי הגופים המיישבים וזאת באחריותם המלאה, תוך שהם ממליצים, מאשרים ואף מעניקים הלוואות מתאימות לצורך הקמת המבנים נשוא כתבי האישום". בית המשפט קיבל את הבקשה, העניק להם הגנה מן הצדק וכתב האישום בוטל. אגב, המציאות במרבית ההתיישבות הצעירה ביו"ש, שהוגדרה במסמך טליה ששון "מאחזים בלתי חוקיים", דומה למציאות של נמרוד.

עוד לפני הבחירות גדעון סער התחייב להמשיך ולקדם את זכויות החשודים, הנאשמים והאסירים. בספר "שיחות על הדרך", שקיים ד"ר אופיר העברי עם גדעון סער, סער הקדיש לנושא מקום מרכזי. הוא הקדיש לנושא גם את עיקר נאומו בטקס חילופי השרים במשרד המשפטים, ביומו הראשון בתפקיד. ואכן, חוק היסוד הראשון שמקדם שר המשפטים ויובא בקרוב לאישור הכנסת, הוא "חוק היסוד לזכויות בחקירה". חוק היסוד מקנה מעמד חוקתי לזכויות יסוד של חשודים, נאשמים ונפגעי עבירה. החוק יוכל להגן על עצורים, חשודים ונאשמים מפני כוחה העודף של המדינה ומערכותיה, בזמן שהם נמצאים במצב פגיע ומוחלש, ומציע בין היתר לעגן את הזכות להליך הוגן כפי שבמדינות רבות בעולם מחשיבים כעיקרון מרכזי בהליך הפלילי. בנוסף, הצעת החוק מעגנת את זכותו של הנאשם לייצוג והתייעצות על-ידי עורך דין כזכות חוקתית.

מהלך נוסף שמקדם סער נועד להפוך חלק גדול מן הדין הפלילי לעבירות מנהליות.

חוק נוסף שסער מתכנן להגיש, הוא "חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק הקיים בארה"ב, המאפשר לבית המשפט לפסול ראיות שנאספו בצורה שאינה חוקית. למשל, ראיות שנתפסו בחיפוש בלתי חוקי, ללא צו שופט, בביתו של החשוד.

בניגוד ליוזמותיו של סער שהזכרתי כאן, שבהן אני תומך בכל לבי, אני מתנגד ל"חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק שכוונותיו רצויות, אך תוצאותיו עלולות להיות מזיקות.

אם גנב פרץ לבתים, והראיות להעמדתו לדין נאספו באופן בלתי חוקי, הדבר אינו משנה את העובדה שהאיש גנב. אי העמדתו לדין פוגעת באינטרס החברה. ואם מדובר באנס או רוצח? האם ראוי שהם יסתובבו חופשי ואולי יוכלו להמשיך במעשיהם, גם אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתם, רק כיוון שנגבו באופן בלתי חוקי? האם פסילת האשמה היא עונש לחוקרים ולתביעה או לחברה כולה ולקורבנותיו של הפושע?

בעיניי, אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתו של עבריין, יש להרשיע אותו גם אם הראיות הושגו באופן בלתי חוקי. איך אפשר להרתיע את המשטרה והתביעה מפני השגת ראיות באופן בלתי חוקי? באמצעות העמדתם לדין של השוטרים שעברו על החוק.

* ביביריון המיקרופון – אין דבר רחוק יותר מעיתונאות, ממה שמייצג ביביריון המיקרופון ברדוגו, שבהתערבותו האישית של נתניהו הפך לקול של התחנה הצבאית; קול צעקני, חסר אתיקה מינימלית, חסר קשר לאמת, משמיצן גס של כל מי שסוטים מן הקו הביביסטי. תכניתו הייתה בושה לגל"צ ולתקשורת הישראלית.

נו, אז עכשיו נתניהו מתבכיין על שנלקח מידיו הצעצוע.

ברוך שפטרנו!

* התבכיינות פופוליסטית – ברדוגו והביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של תכניתו. זה הפופוליזם בהתגלמותו – אין משמעות לאיכות, אין משמעות למקצועיות, אין משמעות לאמינות, אין משמעות לאתיקה, אין משמעות לתרבות גם אין שום כללים זולת תחרות פרועה על הרייטינג.

תעמידו חשפנית בתור מנחת החדשות בטלוויזיה, והיא תעקוף את ברדוגו. מה זה אומר? נכון, אנשים אוהבים את התגרנות שלו, את השתלטנות שלו, את ההתלהמות שלו, את ההתבהמות שלו. זו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל חדשות – זה לא.

אז מתבכיינים הביביסטים ש"העם" רוצה את ברדוגו ואם "העם" לא מקבל את מה שהוא רוצה זה בולשביזםצפוןקוריאהאשכנזיםפריבילגיםסתימתפיותאכלולישתולי.

* אין להם גבולות – אין גבול לחוצפה הביביריונית. תחילה, נתניהו כראש הממשלה התערב בגסות בתחנת שידור וכפה עליה את שליחו, התועמלן הזול ברדוגו. ברדוגו לא קיבל רצועה של תכנית אישית ולא הוזמן כ"פרשן" להגיב בתכניות האקטואליה, אלא השתלט על רצועת החדשות, יומן הערב, והפך אותה לשעת תעמולה יומית, שבה התלהם, התבהם, השתלח, התגסס, השמיץ, ללא כל קווים אדומים של אתיקה, של אמינות, של הגינות ושל מקצועיות. וכאשר מ"מ מפקד גל"צ קיבלה החלטה מקצועית להחזיר את רצועת החדשות למה שהיא אמורה להיות – תכנית חדשות, הם מכריזים על חרם ראיונות על גל"צ, על מנת לכפות על התחנה את המשך החרפה של הפיכת החדשות לשעת תעמולה ביביריונית. אפשר לחשוב שהרצועה הזאת רשומה על התועמלן הגס בטאבו.

אני מקווה מאוד שמ"מ מפקד התחנה לא תיכנע לסחטנות הזאת. אלמלא קיבלה את החלטתה והייתה משאירה את הפארסה הברדוגית, הייתה זו החלטה פוליטית לא מקצועית.

יש לציין שגל"צ, משום מה, מייעדת לתועמלן רצועת שידור אחרת, למרות שברור שהיא תמשיך להיות שעת תעמולה, הרומסת כל קוד אתי של עיתונאות. אבל זה לא מספק את הביביסטים. הם לא רוצים שיהיה בגל"צ יומן חדשות, אלא שבמקומו תהיה שעת התעמולה של ברדוגו, שהרצועה הזאת רשומה על שמו בטאבו. אין להם גבולות.

* מגלומן – מופע ההתבכיינות של ברדוגו מגוחך, אבל הדבר המשעשע ביותר הוא המגלומניה. הוא אשכרה בטוח שראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, שר הביטחון ושרת הפנים הם שהחליטו על החלפתו. הוא כל כך חשוב, שהקבינט המדיני ביטחוני התכנס לדון בתכניתו. הזוי.

* האקוויוולנט של ברדוגו – הביביסטים, אוהדי התועמלן הגס ברדוגו, מנסים באופן מגושם להציג כל מיני תואמי ברדוגו "בצד השני" (כלומר בסססמול – הרי ברדוגו הסית והעליל בעיקר על סססמולנים ידועים, שרובם נמצאים מימין לאלוהיו, כדוגמת ריבלין, בנט, שקד, סער, יועז הנדל, מנדלבליט ואלשייך), אך כל הדוגמאות שלו הן בדיחה ריקה ועצובה.

אשמח לעזור להם. יש תואם ברדוגו. נתן זהבי. אם במקום יומן החדשות של גל"צ הייתה ניתנת לנתן זהבי שעת נביחות יומית במשך ארבע שנים, זה היה האקוויוולנט של ברדוגו.

* עבד נרצע – כאשר נתניהו פרץ בסערה לשמי הפוליטיקה הישראלית בעלילה על דוד לוי בפרשת "הקלטת הלוהטת", הוא דיבר על "בכיר בליכוד מוקף בפושעים". ה"פושעים" היו ברדוגו, אחד המקורבים ביותר לדוד לוי (ומי שהיה המתווך בין דוד לוי לאהוד ברק בהקמת "ישראל אחת").

איך הוא הפך לעבד נרצע של האיש שרמס אותו בשקרים ועלילות למען צרכיו, ולשופר של אותה השיטה של אותו אדון?

* ילד כאפות – אין לי גרם של הערכה לירון וילנסקי. מי שהשלים במשך שנים עם תפקיד הסטטיסט במופע האימים של ברדוגו; עם תפקיד ילד הכאפות של הביביריון הגס; עם תפקיד עלה התאנה בשעת התעמולה ופולחן האישיות א-לה צפון קוריאה, הוא אדם חסר כבוד עצמי ונטול יושרה מקצועית.

* תחנת האבסורד – מזה שלושים שנה אני קורא לביטול / אזרוח גלי צה"ל. העובדה שבמשך ארבע שנים במקום יומן החדשות היומי שודרה שם שעת תעמולה של ראש הממשלה, תוך השתלחות גסה ובוטה בנשיא המדינה, בבית המשפט העליון, ביועמ"ש ובכל פוליטיקאי שלא אמר אמן, רק מחזקת את האבסורד שבקיומה של תחנה כזו. אם אכן גנץ היה מעורב בהחלטה המתבקשת מאליה מבחינה מקצועית, של שחרור רצועת התעמולה לרצועת חדשות – גם התערבות זו מחזקת את האבסורד. די, הגיעה השעה לשים קץ לאבסורד.

במאמר שכותרתו "גל"צ: תחנת האבסורד", שפרסמתי ב-2012 ב"ישראל היום", כתבתי, בין השאר: "האם יש מקום לתחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית? אני סבור שאם מדובר בתחנת שידור של ממש, שמרכיב מרכזי בה הוא אקטואליה, התשובה היא שלילית. אין כל הצדקה לכך שתחנת שידור חופשית, המשדרת אקטואליה, תהיה כפופה לצבא. במקרה כזה, יקרה בהכרח אחד מהשניים – או שלא תהיה זו תחנת שידור פתוחה ודמוקרטית, או שלא תהיה זו תחנה צבאית. אין מקום לשידור פתוח בפקודה. אולם אם השידור אינו בפקודה, אינו שופרו של דובר צה"ל, איזו סיבה מצדיקה את קיומו דווקא במסגרת צה"ל? מדוע הכתבים הצעירים של התחנה צריכים להיות חיילים במדים? מדוע יש לממן את השידור מתקציב הביטחון?

מראיין בתוכנית חדשות צריך להיות מסוגל לשאול שאלות קשות את הרמטכ"ל ואת אלופי צה"ל ואת הדרג המדיני הממונה על הצבא. איך הוא יעשה כן כחייל? ואם הוא עושה כן כחייל, האם זה ראוי מבחינת ההיררכיה שהצבא חייב להתבסס עליה?"

* אחדות לאומית – הכנסת ה-24 חרגה ממנהגה, נהגה באחריות לאומית והפגינה אחדות לאומית בהצבעה על חוק האזרחות, כפי שהיה מקובל ב-23 הכנסות הראשונות. יש לנצל את שעת הרצון הזאת להידברות בין האופוזיציה לקואליציה כדי לגבש הסכמות באשר להתנהלות הבית. על הקואליציה להציע הצעה נדיבה לאופוזיציה בנוגע להרכב הוועדות, שייתן ביטוי הולם ליחסי הכוחות המספריים בכנסת. על האופוזיציה לשים קץ להתפרעויות והפרות הסדר בכנסת ולאפשר הקמת ועדת אתיקה, שתתמודד עם תופעת האמסלמיזם (שכוללת, כידוע, יותר מח"כ אחד). ויש לשוב לשיתוף פעולה בנושאים לאומיים, כפי שנעשה בחוק האזרחות.

זה נשמע דמיוני, אבל זה צריך היה להיות המובן מאליו.

* עליה מאוקראינה – אני מקווה מאוד שאנו ערוכים לעליה גדולה מאוקראינה ולקליטתה.

כמובן שאני מייחל לעליית יהודים מכל מקום כי זו מולדתם. אני מדבר על הצורך להיערך לעליה גדולה מאוקראינה בשל המשבר ובשל סכנת המלחמה, שאני מקווה שלא תפרוץ.

* פרסונה נון גרטה – סמוטריץ' נסע לבריטניה כדי להסית את יהודי בריטניה נגד ממשלת ישראל ולהפיץ את שקריו על רפורמת הגיור (שהיא מעט מדי ולאט מדי אבל לפחות משנה את הכיוון של לפיטת החנק של הקנאים שהשתלטו על הרבנות הראשית). ארגון הגג של יהודי בריטניה כינה את דעותיו של המסית מתועבות, וקרא לו "תחזור למטוס, בצלאל, ותהיה לדיראון עולם. אתה לא רצוי כאן".

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל העם היהודי. סמוטריץ' וחבר מרעיו רוצים להפוך אותה למדינת מגזר של הפלגים הקנאיים של הזרם האורתודוקסי. עכשיו הם יוצאים במסעות הסתה נגד דתיים אורתודוקסיים שאינם קנאים פנאטים כמותם. טוב שיהדות בריטניה הראתה לו את הדלת.

מי שפועל לקעקוע זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו – כופר בעיקר הציוני. השימוש הציני במותג "הציונות הדתית" מצד הכהניסטים ועוזריהם הוא גניבת דעת.

* הרב צבי יהודה על נוער הגבעות – בי"ד באדר א' (יום שלישי הקרוב) ימלאו ארבעים שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרצב"י, ראש ישיבת מרכז הרב, בנו של הראי"ה קוק, היה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים" ושל מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וגם של ההתיישבות הדתית בגולן.

זכה הרצב"י שעיניו לא שזפו את פראי נוער הזוועות, גידולי הפרא שצמחו בשולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של שולי המחנה, ולכן אין התייחסות ישירה שלו לפשעיהם. אבל אולי הסיפור הבא מלמד מה הוא היה חושב עליהם.

להלן מכתב שכתב הרצב"י בחודש ניסן תש"ז (1947) למנהל בית ספר בירושלים, תחת הכותרת "מעשה נעורים מבייש ומצער".

וזו לשון המכתב:

"לכבוד המנהל והמורים של בית הספר פה עיר קודשנו תיבנה ותיכונן!

הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה.

נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה.

אף על פי כן מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

בכל כבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו".

* הניו-דיל של המאה ה-21 – הדיסוננס האידיאולוגי והפוליטי שלי, הוא שהמפלגות המייצגות את השקפת עולמי בנושא המדיני-ביטחוני מייצגות גישה מנוגדת לשלי בנושאי חברה וכלכלה. הרי אחדות העבודה זצ"ל לא קיימת כבר שנים רבות לפני שהייתה לי זכות בחירה.

כך הדבר גם לגבי תקווה חדשה שלה הצבעתי בבחירות האחרונות ולמפלגות הקואליציה הנוספות שמייצגות את הכיוון המדיני שלי, כמו ימינה וישראל ביתנו. הן דוגלות באותה השקפת עולם כלכלית של הליכוד בעידן נתניהו (להבדיל מהליכוד בעל הרגישות החברתית של בגין ומהשקפת העולם החברתית של ז'בוטינסקי).

התכנית הכלכלית החדשה, שהיא התחלה טובה בכיוון הנכון ואני מקווה שיהיה לה המשך, כמו גם המדיניות הכלכלית של נתניהו בזמן הקורונה, כמו גם התגובה של מדינות ומנהיגים שמרניים באירופה ובארה"ב למשבר הקורונה (וקודם לכן למשבר הכלכלי של 2008), מנוגדת להשקפת עולמן הבסיסית, המטיפה לאי התערבות המדינה בכלכלה, ולכך שתפקידה של הממשלה הוא רק לאפשר לשוק החופשי לפעול ללא הפרעה. משבר הקורונה הבהיר לממשלות, שהתערבותן הכרחית למניעת קריסה של הכלכלה, של החברה, של המדינה.

כאשר השוק החופשי מביא לעליית מחירים מטורפת – מה זה עניינה של המדינה? מה פתאום המדינה מתערבת בהתנהלות העסקית של "אסם" ושל חברות גדולות שייעודן העסקי הוא הגדלת רווחיהן? מה פתאום המדינה "מכניסה את ידה לכיס של האזרחים" כדי להתערב במשחק החופשי של כוחות השוק?

אפילו לליברמן, שבחצי השנה הראשונה בתפקידו התבצר בעמדתו הימנית, נפל האסימון. וגם האופוזיציה הימנית תוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה – משמאל.

הקורונה עשויה לבשר שינוי ארוך טווח בכלכלה העולמית והישראלית, ברוח ה"ניו-דיל" של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, שחילץ את ארה"ב מן המשבר העמוק של שנות השלושים של המאה שעברה, ורוחו שרתה על מדינת הרווחה באירופה וארה"ב עד שנות השמונים. זהו שינוי היוצר דמוקרטיזציה של הכלכלה; לא שוק פרוע של כוחות הנלחמים ביניהם בפראות על הרווח המקסימלי, אלא ויסות השוק והתערבות בו (לא ביטול השוק החופשי, אלא ויסותו ומיתונו) בידי המדינה, המייצגת את הצרכים, האינטרסים של אזרחיה – רווחתם, בריאותם, חינוך ילדיהם וביטחונם.

* מרסק ההסכמה הלאומית – אהוד ברק בן 80. לאיש זכויות וחובות רבות בקריירה הארוכה שלו. הזכויות – רובן בקריירה הצבאית. החובות – רובן בקריירה הפוליטית.

אך תרומתו הגדולה והחשובה ביותר להיסטוריה הישראלית היא שלילית ביותר. הוא האיש שריסק לרסיסים את ההסכמה הלאומית שהייתה במדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד (בשנת 2000); ההסכמה על ירושלים השלמה, על בקעת הירדן ישראלית, על התנגדות מוחלטת ועקרונית לנסיגה לקווי 4.6.67.

נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון של רבין, ערב הירצחו (5 באוקטובר 1995), נאום מורשתו המדינית, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נאום הקונצנזוס הלאומי. נאום זה הבהיר מה המשותף לנו, בשיאה של המחלוקת על אוסלו שקרעה את העם (הנאום היה בדיון על אוסלו ב') ומה קווי המינימום שעליהם אין ולא תהיה פשרה.

חמש שנים אחרי שיגאל עמיר רצח את רבין האיש, אהוד ברק קבר את מורשתו. הוא פרם את כל הקווים האדומים שלו והפך כל "לאו" של רבין ל"הן".

כה אמר רבין: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

רבין דיבר על ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית. לב תכניתו של רבין והכותרת של תפיסתו הייתה "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". לב תכניתו של ברק הייתה חלוקת הארץ על פי עקרונות קווי 4 ביוני 1967, ולכן כ"פיצוי" על כבשת הרש שישראל אינה יכולה למסור לפלשתינאים – גושי ההתיישבות הגדולים, הוא הציע למסור להם שטחים ריבוניים של ישראל בנגב, מעשה שרבין לא העלה על דעתו גם באפלים שבסיוטי הלילה שלו. רבין דיבר על ירושלים המאוחדת וכל סביבותיה, ירושלים רבתי. ברק הציע לראשונה לחלק את ירושלים, להפוך את חלקה המזרחי לבירת המדינה הפלשתינאית ולחלק אפילו את העיר העתיקה ולמסור אותה למדינה הפלשתינאית בניכוי הרובע היהודי והכותל. ולמעשה הוא הציע למסור לרשות הפלשתינאית גם את הר הבית כשלישראל תהיה איזו ריבונות פיקטיבית מתחת לפני האדמה. בעוד רבין דגל בכך שבקעת הירדן במובנה הנרחב ביותר, כלומר כולל המעלות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה, תהיה ישראלית, ברק הסכים למסור לפלשתינאים את בקעת הירדן. בעוד רבין ראה בגוש קטיף מודל לגושי יישובים שיישאר בידי ישראל והביע תקווה שיוקמו גושים נוספים כאלה גם ביהודה ושומרון, ברק הציע לעקור את גוש קטיף ולסגת מכל רצועת עזה.

כזכור, הצעותיו נדחו על הסף בידי ערפאת, כפי שיורשו אבו-מאזן דחה הצעה דומה של אולמרט. היא נדחתה בדם ואש ותמרות עשן. במקום שברק יכריז מיד לאחר כישלון פסגת קמפ-דיוויד שכיוון שתכניתו נדחתה, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא מקפיד מאז לחזור כמו תוכי על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה". ואחרי דחיית הצעתו ותחת אש מתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדות המדינה, הוא שלח את יוסי ביילין לזחול לטאבה ולנסות לרצות את ערפאת בהצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ימים אחדים לפני הבחירות. וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין אמר לו שהוא אינו יכול ערב בחירות להציע הצעות כאלו לפלשתינאים הוא לא רק צפצף על הנחייתו אלא אף איים לפטרו. ועד היום תכניות אהוד א' ואהוד ב' מקובלות בעולם כנקודת הפתיחה למו"מ עם הפלשתינאים.

הנזק המדיני והחברתי שגרם לו ברק הוא נזק לדורות, לדיראון עולם, המקנה לו את התואר המפוקפק: ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.

על כך יש להוסיף את העובדה, שהוא היה ראש הממשלה האובססיבי ביותר למסירת הגולן כולו לאויב הסורי תוך עקירת כל היישובים, אך כמו ערפאת גם אסד הבריז לו, כאשר התעקש לקבל גם נתחים מן הכינרת.

וראוי לזכור את עמותות ברק המושחתות ואת העובדה שהוא ניצל מאימת הדין בזכות השתיקה של סביבתו.

נו, שיהיה במזל טוב.

* נתון מעניין – בכל הארץ יש רק שלושה יישובים שאינם אדומים: ביתר עילית, מודיעין עילית ושבט קודייראת א-צאנע בנגב. שלושה יישובים ממגזרים שבהם היה שיא התחלואה בגלים הראשונים.

* משהו התרופף – את מתי כספי אני מעריץ משחר נעוריי. גדלתי עליו. הוא בעיניי גאון, ורק על מעטים אני אומר זאת. מוסיקאי וזמר דגול. יש לי כמעט כל תקליטיו וצפיתי בהופעות רבות שלו, מימי נעוריי הרחוקים, ועד האחרונה, עם שלום חנוך, לפני שנתיים בשוני.

אבל אני חייב להודות ש… אפעס, איזשהו בורג קצת התרופף שם. האיש נהיה קוקו-קורונה.

* זיקוקי די-נור – "אלתרמן? הוא לא היה משורר בעיניי, סתם זיקוקי די-נור. חרוזים לילדים". את הדברים האלה אמר בראיון ל"ישראל היום" המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו. דורות אחרי שלא יהיה אדם בעולם ששמע על בוזגלו, עוד יקראו וילמדו את שירתו הגדולה של גדול משוררי ישראל, נתן אלתרמן.

* חוויה תרבותית ואינטלקטואלית – סדרת מאמריה של זיוה שמיר על פזמוניו של אלתרמן, ובעיקר הרשימה על "מסביב למדורה", היא מתנה של ממש. קריאתה – היא חוויה תרבותית ואינטלקטואלית צרופה ומאירת עיניים.

כך גם מאמרו של יוסף אורן על שלושת ספריו הנפלאים של נתן שחם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו" ו"רביעיית רוזנדורף" והמסר הציוני שלהם. גם אני רואה ב"רביעיית רוזנדורף" את פסגת יצירתו של שחם; יצירת מופת של ממש. כדאי להזכיר גם את ספרו של שחם "צלו של רוזנדורף", שהוא ספר המשך של "רביעיית רוזנדורף".

          * ביד הלשון

שמעון הצדיק / שייח' ג'ראח – מקום חם בחדשות – שכונת שמעון הצדיק ושכונת שייח' ג'ראח.

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כוהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

בצפון ירושלים, לצד דרך הר הזיתים – הכביש העולה משכונת שייך ג'ראח להר הצופים, מצויה מערת קבורה, שעל פי המסורת היא מערת שמעון הצדיק.

ב-1890 הוקמה בסמוך למערה שכונת שמעון הצדיק, בידי ועד העדה הספרדית בירושלים ואגודת "כנסת ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1891, הוקמה בקרבת המערה השכונה היהודית נחלת שמעון, הקרויה כך בשל קרבתה למערה.

סמוך למקום יושבת השכונה הערבית שייח' ג'ראח, שהוקמה במחצית השניה של המאה ה-19. השכונה נקראת כך על שמו של חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אל-ג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי. קברו של השייח' נמצא במקום ועל שמו נקראת השכונה. תוארו של השייח היה ג'ראח, שמשמעותו היא רופא מנתח וזה מקור שמה של השכונה.

במלחמת השחרור, עוד בחודשים שקדמו להקמת המדינה, הותקפה שכונת שמעון הצדיק פעמים רבות בידי פורעים משייח' ג'ראח. הפלמ"ח שחרר את השכונה, אך סולק בידי הבריטים. עם עזיבתם מסרו הבריטים את האזור לירדנים ושכונת שמעון הצדיק נפלה. הירדנים יישבו בשכונת שמעון הצדיק פליטים פלשתינאים.

במלחמת ששת הימים שוחררה מזרח ירושלים ובתוכה שכונות שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח וישראל החילה על כל ירושלים את ריבונותה. הנכסים היהודיים שנפלו בידי הירדנים במלחמת השחרור, ובהם הבתים של שכונת שמעון הצדיק, עברו לאחריות האפוטרופוס הכללי. ב-1972 שחרר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי בעליהם המקוריים, ועד העדה הספרדית בירושלים וכנסת ישראל. ב-1982 הבעלים תבעו לממש את בעלותם על 17 בתים בשכונה. הם הגיעו להסכמה עם באי כוח התושבים הערבים באותן דירות שהתושבים מכירים בבעלותם על הדירות ובתמורה יזכו למעמד של "דייר מוגן" וישלמו דמי שכירות לבעלים ויבטיחו אחזקה נאותה של הנכס. התושבים לא מילאו את חלקם בהסכם וב-1993 בעלי הנכס תבעו את הוצאתם מן הבתים. בית המשפט קיבל את התביעה ומאז בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, דחו את כל הערעורים של התושבים. זה מקור הסכסוך הנפיץ שאינו יורד מן הכותרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.22

* המבחן הגדול – המבחן מספר 1 של הממשלה, הוא השבת הריבונות הישראלית לנגב, שאותה איבדנו בעשור האבוד. אם המצב יישאר עגום כמו זה שהממשלה ירשה, יהיה זה כישלונה הגדול ביותר.

אסור לממשלה להיכנע לרע"ם ולאלימות הבדואית בנושא הנטיעות בנגב, יהיה המחיר של החלטה זו אשר יהיה.

* אסור להיכנע – חודשו הנטיעות של קק"ל בנגב.

תקציר הפרקים הקודמים. בעשרות השנים האחרונות, הממשלות מנעו את ייעור הנגב. העצירות בהתיישבות ובייעור יצרה ואקום שאותו תפסה ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית, שהפכה חלקים נרחבים של הנגב לאוטונומיה, הנשלטת בידי גורמי פשע וטרור.

עם כניסתו של אברהם דובדבני – דובדב לתפקיד יו"ר קק"ל הוא פעל במרץ לשינוי המדיניות ולהחזרת עטרת הייעור הציוני ליושנו. הוא הגיע להסכם עם הממשלה על חידוש הייעור, במאצ'ינג של הממשלה וקק"ל (50:50).

עם תחילת הנטיעות החלה מחאה של בדואים בנגב, ולבקשת יו"ר רע"ם העבודות הושעו לבדיקה. חלפו כשבועיים והוחלט להמשיך בנטיעות. הנטיעות מתבצעות בפועל.

רע"ם מאיימת במשבר קואליציוני וחבריה הודיעו שיחרימו את ישיבות המליאה.

אסור לממשלה להיכנע לסחיטה. בראש ובראשונה, כיוון שהדבר בנפשנו. האתגר החשוב והגדול ביותר של הממשלה הוא החזרת הריבונות שאבדה בנגב. שנית, כי אי אפשר לנהל את המדינה עם אקדח של רע"ם מכוון אל הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מאשר לשאר מרכיביה. אם תלך לבחירות בלי שהוכיחה הישגים אזרחיים למגזר הערבי, שיצדיקו את מדיניותה של ישיבה בקואליציה (כל קואליציה, כפי שהתחייבו בבחירות) הם לא יעברו את אחוז החסימה. אז שיפסיקו לאיים. ברגע שדרישתם תידחה, אולי הם יבינו את מקומם ומה המשמעות של חברות בקואליציה, שמחייבת לא אחת את מרכיביה לחרוק שיניים.

אסור להיכנע!

* לעמוד איתן באתגר – קריאתו של יאיר לפיד לעצור את הנטיעות בנגב חמורה ביותר. הממשלה התחייבה להחזיר את הריבונות לנגב ולהילחם בפשיעה הערבית, והוא מציע להפסיק מיזם ציוני חשוב ביותר, שנועד לעצור את ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב, בשל ההתפרעויות האלימות של הבדואים בנגב ובשל האיום הסחטני של רע"ם. קריאתו מבישה.

אני גאה בשרי "תקווה חדשה", גדעון סער, יועז הנדל וזאב אלקין, על עמדתם הנחרצת בנדון. זהו המבחן הקשה ביותר של הממשלה מיום הקמתה. כולי תקווה שהממשלה תעמוד איתן באתגר ולא תתקפל.

* אף אחד לא יעצור – נתניהו: "אף אחד לא יעצור נטיעות בארץ ישראל". באשר לעתיד, אני מקווה מאוד שהוא צודק. באשר לעבר – יש מי שעצר את הנטיעות בנגב. שמו בנימין נתניהו.

* הנגב הכבוש – חמאס מביע תמיכה בהתקוממות הבדואית האלימה נגד העשיה הציונית בנגב, ודיבר על ההתנגדות ל"ייהוד הנגב הכבוש".

לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון ואפילו עקרה את קבריה – נמשכת ההתנגדות לכיבוש. לכיבוש הנגב.

לתשומת לבם של מי שחולמים על נסיגה דומה מיהודה ושומרון.

* מהותה של ממלכתיות – זאב קם ברשת ב': ‏עימות בין תקווה חדשה למרצ. "במרצ הביעו את חוסר שביעות רצונם באוזני השר הנדל מכך שהוא חונך מיזמי סיבים והנחת תשתיות אינטרנט באופן מוגבר באזורים רבים ביהודה ושומרון, כולל במקומות שאינם נמצאים בתוך גושי ההתיישבות".

רצונם של אנשי מרצ להפוך אזרחים ישראליים שעמדתם הפוליטית שונה משלהם או שמקום מגוריהם אינו תואם את המפה שבה דוגלת מפלגתם, לאזרחים סוג ב', מנוגד לכל הלהג שלהם על זכויות האזרח ועל שוויון. תפקיד הממשלה לשרת את כל אזרחיה, באשר הם, ללא כל אפליה.

זו מהותה של הממלכתיות.

* קוו-ואדיס מרצ – לטיף דורי הוא פעיל מרכזי במפ"ם ואח"כ במרצ מאז 1956, כלומר במשך 66 שנים. ובעצם עוד קודם לכן, כפעיל בתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף ב-1952, לאחר עלייתו מעיראק. הוא מילא תפקידים מרכזיים במפלגה ואף היה מועמדה לכנסת, אך אף פעם לא נכנס אליה.

לאורך השנים, לטיף היה הסמן השמאלי במפ"ם ובמרצ. תמיד – מגמה אחת שמאלה ממפלגתו. הוא נפגש עם אש"ף כאשר החוק אסר זאת ומפ"ם התנגדה לכך. הוא היה בין מובילי מאהל המחאה נגד גירוש מחבלי חמאס ב-1992, אף ששרי מרצ תמכו בגירוש.

השבוע, לאחר שנים רבות כל כך, פרש דורי ממפלגתו, בעקבות הצבעת שריה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – סתימה הרמטית של הגולל על כל אפשרות של נסיגה בעתיד מהגולן. ובלשונו – "ישיבת הממשלה המתגרה שהתקיימה ברמת הגולן הכבושה".

למה הפעם דורי פרש ממפלגתו, בניגוד לחילוקי הדעות שלו עם מפלגתו בעבר? כיוון שמה ששונה הפעם הוא הוֶקְטוֹר. עד כה, דורי ראה בעצמו אוונגרד, חלוץ ההולך לפני המחנה, ואכן המחנה הלך אחריו בהקצנה עקבית של עמדות מפ"ם ומרצ. הפעם הווקטור התהפך. מרצ הצביעה בניגוד מוחלט לעמדתה בעבר. לא זו בלבד שהיא חברה בממשלת מרכז ימין, המקדמת מדיניות המנוגדת לעקרונות מרצ – היא מצביעה בעד התכנית הניצית ביותר של הממשלה. היא יכלה להתנגד או להימנע. בלאו הכי היה לתכנית רוב עצום. ההחלטה הייתה מחייבת אותם והיא הייתה נושאת באחריות משותפת לקבלתה, אבל שריה יכלו לחיות בשלום עם הקיצונים במרצ, באמירה שהם הצביעו נגד, אך לא הפילו את הממשלה. אך לא. הם בחרו להצביע בעד.

התפטרותו של דורי והקולות במרצ, כולל בסיעתה בכנסת, נגד ההחלטה, רק מחזקים את הערכתי להצבעה האמיצה של השרים.

השאלה היא לאן הולכת מרצ. האם היא תעצור ותקצין מחדש כדי לקרוץ לקיצוני הבייס, או שההצבעה על הגולן מבטאת התפכחות והתנערות של מרצ מדוגמות שאבד עליהן כלח? מפ"ם הייתה אמיצה דיה כדי להכות על חטא ולנטוש את תמיכתה בבריה"מ, "המולדת השניה" ולאמץ קו פרו-מערבי מובהק. האם מנהיגי מרצ היום יהיו אמיצים דיים למהלך התפכחות דומה בסוגיה המדינית?

* האם לחייב בחוק להתחסן? – איטליה אישרה בשבוע שעבר חוק המחייב את בני חמישים ומעלה להתחסן. ההחלטה נכנסה לתוקף מיד. הבאה בתור היא אוסטריה.

האם נכון לחוקק חוק כזה גם אצלנו?

בשנת 2020, מעט לפני שהגיעו החיסונים הראשונים, פרסמתי רשומה תחת הכותרת "חוק חיסון חינם", והצעתי לחוקק חוק כזה. התגובות שקיבלתי שללו את ההצעה מכל וכל ושכנעו אותי. שיניתי את דעתי, ומאז אני דוגל בדרכי הסברה, חינוך והנגשה.

התארכות המגפה והמספר הגבוה של הבלתי מחוסנים, מעלים אצלי לאחרונה הרהורי ספק, שמא דווקא עמדתי הראשונית הייתה נכונה.

פרופ' שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי בריאות באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית של מערכות בריאות ומגפות מהבולטות בעולם, ששימשה משנה למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי להיסטוריה של הרפואה, התראיינה לסבר פלוצקר ב"ממון", והציעה להחיל חובת חיסונים בישראל. אצטט מדבריה: "צריך לחוקק גם בישראל חוק חיסון חובה או להשתמש בתקנות בריאות העם הקיימות המאפשרות את חיסון החובה. זהו אמנם אמצעי קיצוני, אבל זמנים קיצוניים דורשים אמצעים לא שגרתיים. לא מדובר בבחירה אישית אלא בהתנהגות ציבורית, קהילתית. מי שלא מתחסן בוחר להדביק במחלתו את הסביבה שלו, את האנשים שבאים במגע עמו, את כולנו. הוא בוחר להצית את שרשרת ההדבקות. למדינה הזכות לחייב אותו להימנע מכך, כלומר להתחסן כשצריך… חוק חיסון חובה הרבה פחות פוגע בזכויות הפרט מחוק גיוס חובה, שמכוחו נשלחים צעירם לחזית, להילחם ולמות למען הכלל. לעומת זאת חיסון חובה לא רק שלא כרוך בסיכון למות, הוא מקטין בעשרות אחוזים את הסיכונים למלחמה קשה ולמוות – של המחוסן עצמו ושל האוכלוסיה כולה".

* על קורונה ודמגוגיה – נתוני התחלואה בגל החמישי וגם הנתונים בשיאו של הגל הרביעי, מעידים עד כמה דמגוגית וחסרת אחריות הייתה ההשתלחות בנתניהו ובממשלתו בנושא הקורונה. אין כוונתי לביקורת עניינית על צעדים אלה או אחרים, שגם אני מתחתי ושנכון למתוח גם היום על צעדים של ממשלת בנט. אני מדבר על השלילה המוחלטת, על הטיעונים הגורפים נגד המגבלות, על האמירות הפופוליסטיות כמו "אפס הדבקות", "מדינת אי", "איך לנצח מגפה" ובעיקר – ספירת הנדבקים והמתים ככתב אשמה נגד הממשלה.

האמת היא שההתנהלות של ממשלת נתניהו בנושא הקורונה הייתה בסך הכל טובה, יותר מאשר במרבית מדינות העולם. ולנוכח העובדה שמדובר בתפקוד בתנאי אי-ודאות קשים, מול מגפה חדשה שאין עליה מידע, גם השגיאות, הן של מערכת הבריאות והן של הדרג המדיני, מובנות וסבירות. היו גם החלטות פוליטיות שנגדו את האינטרס הציבורי והבריאותי, בעיקר בנוגע למגזר החרדי, שבהן מתוך כניעה לעסקנים החרדים, נפגע הציבור שהם אמורים לייצג. אבל באופן כללי, ההתמודדות הייתה טובה. אמרתי זאת בזמן אמת וזו דעתי גם היום, בדיעבד. כמובן שההישג הגדול של נתניהו היה העובדה שישראל הייתה המדינה הראשונה שחיסנה את הציבור והאופן שבו הדבר נעשה. ואילו הביקורת על הבלבול, וההחלטות הסותרות, והשינויים התכופים במדיניות, לא לקחה בחשבון את ערפל הקרב מול הנגיף המתעתע, והדבר נכון גם היום, מול הווריאנטים המשתנים חדשים לבקרים.

עיקר הביקורת המותחת בדיעבד על ממשלת נתניהו היא על הסגרים, בהשוואה לממשלה הנוכחית שאינה מטילה סגרים. גם הביקורת הזו אינה מוצדקת. הסגרים היו הכרח כל עוד לא היו חיסונים. ואלמלא היו היום חיסונים, היינו כבר בסגר החמישי. באין חיסונים – ללא הסגרים המדינה הייתה קורסת.

ובאשר להתמודדות של ממשלת בנט; כבר בראשית כהונתו הוא קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה וחשובה ביותר – חיסון הבוסטר בלי להמתין לאישור ה-FDA, מתוך הסתמכות על מומחי משרד הבריאות. החלטה זו איפשרה להימנע מהגבלות בגל הרביעי. הדבר נכון גם לגבי מנת החיסון הרביעית. אולם המחדל הגדול של ממשלת בנט, היה בחיסון הילדים בכלל ובחיסונים בבתי הספר בפרט. אילו נערך מבצע לאומי אמתי, שבו הממשלה הייתה מתגייסת לחיסון רבתי של הילדים בבתי הספר, רוב מוחלט של הילדים היו מחוסנים ומצבנו היום היה אחר לגמרי.

באופן כללי, המדיניות של בנט, של משק פתוח ככל האפשר ופגיעה מינימלית בכלכלה ובחיים הסדירים נכונה, בעידן החיסונים. את הגל הרביעי בנט ניהל בצורה מצוינת. גם סגירת השמים בפתח הגל החמישי הייתה החלטה נכונה, אם כי הייתה צריכה להיות מהירה, הדוקה ונחרצת יותר. כעת, הרושם הוא של בלבול וחוסר שליטה מול גל האומיקרון המתעתע, אבל רק בעוד כשבועיים שלושה ניתן יהיה לשפוט את המדיניות וההתנהלות.

דומני שמי שהטיחו האשמות שווא בממשלה הקודמת תוך שימוש בדמגוגיה של "אפס הידבקות" ו"איך מנצחים מגפה", למדו שיעור בצניעות כאשר המושכות עברו לידיהם, ולא מוגזם לצפות מהם, ובעיקר מבנט, להודות בכך. ומן הראוי היה, שמי שניהלו את המשבר בשלושת הגלים הראשונים, ולמדו על בשרם עד כמה סוג הביקורת מן הסוג הזה פופוליסטי ודמגוגי, לא ינהגו באותה דרך היום.

* אחריות לבריאות הציבור – בערב טו בשבט, היינו אמורים לארח באורטל את היישוב הדתי אלוני הבשן לסֵדֶר טו בשבט משותף. הייתי אמור להוביל אותו לצד חברי ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. ההכנות היו בעיצומן, אך החלטנו לדחות אותו לערב טו בשבט תשפ"ג, בשל התפשטות המגפה.

אין הגבלות על התכנסויות כאלו, אך גילינו אחריות, ולא ראינו לנכון לצופף ציבור גדול במתחם סגור למשך שעתיים ומעלה, עם שירה, אכילה ושתיה.

בתחילת הקורונה, ההחלטה הראשונה שקיבלנו במטה קורונה של אורטל, הייתה לדבוק בהוראות משרד הבריאות. אבל נדמה לנו שכעת הן אינן מספקות ואינן עונות על חומרת השעה.  

* האינטרס הציבורי בחיסיון – אחד הטיעונים החביבים על שוחרי קונספירציית הקורונה, היא "למה דיוני הקורונה חסויים לשלושים שנה? מה הם מסתירים?" הרי ברור, בפרוטוקולים מסופר איך בדו את הקורונה, איך החליטו להחדיר שבבים בחיסונים כדי שהממשלה תשלוט באמצעותם באזרחיה ומתואר השוחד של פייזר לכל חברי הממשלה ובכירי מערכת הבריאות.

ככל קונספירציה, הם לוקחים כמה רסיסי אמת ובודים סביבו סיפור. האמת היא שאין חיסיון על דיוני הקורונה אלא חיסיון על דיוני הממשלה וועדות השרים. וטוב שהשרים ידונו באופן ענייני, יהיו חופשיים לבטא את דעתם, ולא לדבר גם בישיבות הממשלה אל דעת הקהל, אל הבייס, אל התקשורת. הדבר חיוני ליכולת הממשלה לפעול באופן תקין. להערכתי, בלחץ דעת הקהל יוסר החיסיון מעל דיוני הקורונה הרבה יותר מוקדם, וזה יהיה בניגוד לאינטרס הציבורי.

ועוד טיעון – אם כל הזמן ההחלטות משתנות, אתמול בידוד של עשרה ימים והיום בידוד של שבוע, אתמול צריך לחטא משטחים והיום לא, זו הוכחה שהכל חרטא. אם היום הם אומרים את ההיפך ממה שאמרו אתמול, למה אני צריך להאמין להם ולתת להם לחדור לגוף שלי ולהזריק לשם חומרים מסוכנים.

הקורונה היא מגפה חדשה, וצריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה ולהתאים את החלטותינו לווריאנטים המשתנים והמתעתעים. אבל על שלושה דברים אין מחלוקת ואין בהם שינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד: הצורך בעטיית מסכות, שמירת מרחק ובעיקר – חיסונים.

והצצה לאחד הסיפורים המופצים בידי הכת: משרד הבריאות הורה לבתי החולים לזייף את תעודות הפטירה, ולכתוב על אנשים שמתו מסרטן, מחלות לב, דלקות ריאות וכו' שהם מתו מקורונה. ואנשים קונים את הזבל הזה. ועוד שמועה (שמועות אינן פורחות מעצמן. מישהו ממציא אותן ומפיץ אותן) המתרוצצת בקבוצות הכת: האסון שבו נהרגו שני טייסי חיל האוויר נגרם כתוצאה מדום לב של הטייס, בעקבות חיסון הבוסטר.

* ומה עם העל-יסודיים? – הממשלה קיבלה החלטה נכונה וצודקת, לחלק ערכות אנטיגן לכל הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים. ומה עם העל-יסודיים? הם לא צריכים? הם עשירים?

* להחזיר לאזרחים – מכירים את המונח "פופוליזם חברתי" המשמש לדחות דרישות לטובת החברה והחלשים בה? ובכן, יש גם פופוליזם אנטי-חברתי. למשל, הסלוגן של ליברמן "המדינה לא תחלק מתנות".

כדאי שליברמן יזכור, שאלה שאין הוא רוצה לחלק להם מתנות, משלמים כל חייהם מסים למדינה, משלמים כל חייהם ביטוח לאומי, הם המדינה. וכאשר הם נקלעים למצוקה, בשל מגפה שמכה בכולנו – על המדינה לפצות אותם. לא לחלק להם מתנות, אלא להחזיר להם את שלהם.

* חוויה טובה מאוד – טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, חברת הליכוד, בראיון ל"7 ימים": "זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול הייתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותכניות עבודה ועד לקשר עם השרים".

זה בדיוק מה שאני שומע מראשי הרשויות בגולן.

* עשה צדקה ומשפט – ושוב… כתב אישום נגד אריה דרעי, הפעם במסגרת עסקת טיעון, על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. זהו אותו אריה דרעי שהתבגר, שלמד את הלקח… אותו דרעי שישב בכלא על עבירת השחיתות החמורה ביותר – על שוחד.

ונשאלת השאלה – אלמלא היה מדובר בשוחד ומרמה ובעבירות מס, אלא הוא היה נתפס זולל טריפה במסעדה לא כשרה, האם הוא היה יכול להנהיג מפלגה חרדית? האם היו מקבלים אותו כרב? האם הוא בכלל היה נחשב דתי?

שאלה רטורית.

ובדיוק לכך מתייחס החכם מכל אדם, כאשר הוא מסביר את סדר העדיפויות. מה באמת חשוב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי, כא).

* כשהזרזיר והעורב נפגשים – המפגש בין נתניהו לאולמרט בבית המשפט, הוא מפגש הפסגה של השחיתות.

* רלל"ב – היו בתולדות המדינה מחלוקות כבדות וקשות. אופוזיציות שנאבקו בממשלות בחרי אף. השילומים מגרמניה. מלחמת לבנון. הסכם אוסלו. ההתנתקות. שחיתות שלטונית.

על מה המחלוקת עכשיו? על מה נאבקת האופוזיציה? על כלום. טענות סרק. הכל מתחיל ונגמר בדבר אחד – רלל"ב. רק לא לא-ביבי. לא חשוב אם זה ראש ממשלה שמימין לנתניהו, כמו בנט, או כשיהיה זה לפיד, או אם היה זה אדם אחר מהליכוד. יש כאן דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה. על זה ורק על זה, ואך ורק על זה, כנופיית הביביריונים החוליגנים משביתים את הכנסת ומתפרעים בה ללא רסן (וכמובן בלי ועדת אתיקה שהבוס שלהם לא מאפשר להקים, כדי שיוכלו להשתולל באין מפריע).

מי שעשה דה-לגיטימציה לרשות השופטת עושה היום דה-לגיטימציה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם באף דמוקרטיה, הוא באמת מצליח לשכנע המונים שהם נאבקים על משהו.

* פרס ישראל – המועמד שלי לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית הוא בצלאל סמוטריץ'. בזכותו נתניהו איבד את השלטון. ההתעקשות שלו על עקרונותיו היא שסיכלה את ממשלת החסינות נתניהו-עבאס-בן גביר.

* הקונספירטור – לפני למעלה מעשר שנים, פרסם אמנון לורד ביוגרפיה של אורי אבנרי: "רצח בין ידידים". אני חובב ביוגרפיות ומעבר לכך, דמותו של אורי אבנרי תמיד ריתקה אותי, כתבתי עליו שני מחקרים, ובלי להצטנע אני יכול לומר שאני אחד המומחים הגדולים שיש לאורי אבנרי. כמובן שמיהרתי לקנות את הספר. עוד בטרם קראתי אותו, נחשפתי לקדימונים שבהם נחשפה התזה המקורית של לורד – אורי אבנרי היה סוכן סובייטי.

מכל אלפי מאמריו וכל ספריו של אבנרי שאותם קראתי ומכל מה שקראתי וראיינתי עליו, מהקרובים לו ביותר ועד אויביו המרים ביותר, מעולם לא מצאתי משהו שיכול לרמוז על כך. דווקא לכן, הספר סקרן אותי כל כך. כיוון שאין שום דרך להסיק מסקנה כזו מקריאת החומרים הנ"ל, מן הסתם הוא הגיע לכך באמצעות מידע סודי שהגיע לידיו. אם כן, לא היה לכך שום סימן או רמז בספר.

אחרי שקראתי את הספר, שלחתי לאמנון את מחקרי והוא קרא אותו, ונפגשנו לשיחה. ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בירושלים. אמנון הוא איש שיחה מרתק. כבר בראשית שיחתנו אמרתי לו שהספר מרתק, אך ממש ממש לא משכנע בתאוריית הריגול. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לכך. מסתבר שהוא לא התבסס על מידע כלשהו. הוא פשוט בדה תאוריית קונספירציה מדמיונו.

במהלך השיחה הוא העיד על עצמו שהוא חובב קונספירציות ושזו צורת החשיבה שלו.

בגיליון שבת של "ישראל היום" הוא פרסם מאמר, שהתחיל מגדעון סער עבר ל"נסיכי הליכוד" ונמשך בתאוריית קונספירציה רחבת היקף, על סער ונסיכי הליכוד שחברו לאליטות של צמרת צה"ל, מערכת המשפט (שכמובן תפרה לנתניהו תיקים) והתקשורת שהמטרה שלה היא לשבור ולפרק את הליכוד כיוון שהוא מייצג את העם. כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא חלק מן הקונספירציה הזאת. חלק מן התאוריה מציגה קשרים משפחתיים של בעלי הדבר. אפילו דוד לוי הוא חלק מהמזימה של האליטות נגד העם ונגד הליכוד העממי.

התאוריה שלו כל כך מופרכת, כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך פנטסטית, שאין לי ספק שדווקא בשל כך היא תיקלט בחדווה בידי המוני הביביסטים המכורים לקונספירציות הללו כמו נרקומנים למנת סם. הוא מתכתב עם התאוריות של משה ברנט, של אבישי בן חיים ושל ארז תדמור. מאמץ מרוכז להנדסת תודעה.

* כבר לקחו מהכהניסט את האקדח?

* מי השליט את החרדים על הרבנות – הראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921. הייתה זו רבנות ציונית. החרדים הקנאים רדפו את הרב קוק, החרימו אותו, גידפו אותו. באחד הפשקווילים, לדוגמה, מטבת תרצ"ג (1933) הם הגדירו אותו: "אותו האיש עמלק יימח שמו וזכרו". וכן "צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועד בשם רב יכונה". וכן "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סירחון". ועל שאר אנשי הרבנות הראשית: "עוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגדילים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשו ישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

עם קום המדינה, הפכה הרבנות הראשית לארץ ישראל לרבנות הראשית למדינת ישראל, גוף ממלכתי על פי חוק. עמדו בראשו רבנים ציונים דגולים – הרב הראשי האשכנזי היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא) והראשון לציון הרב בן ציון ח"י עוזיאל. בין השאר, הם כתבו, בסיוע ש"י עגנון, את התפילה לשלום המדינה. אחד הרבנים הראשיים הבולטים היה מייסד הרבנות הצבאית, אלוף שלמה גורן.

איך הידרדרה הרבנות לשפל המדרגה, כאשר היא נשלטת בידי החרדים הקנאים?

אשמים בכך השמאל הישראלי והליכוד. בסדר הזה. השמאל ראה בציונות הדתית את האויב האידיאולוגי הגדול שלו, "הימין המתנחלי". הם רצו לדחוק את הציונות הדתית מכל עמדותיה, לפגוע בה. החרדים נראו להם הרבה יותר נוחים. חלק ממנהיגיהם היו בעלי השקפות יוניות. והם האמינו שבאמצעות תקציבים וג'ובים הם יעבירו את החרדים לצדם (ע"ע התרגיל המסריח). הליכוד, לעומתם, התייחס לציונות הדתית כמונחת בכיסו ורצה לצ'פר את החרדים, לשון המאזניים, כדי להבטיח שיהיו חלק מן הגוש שלו. שני הצדדים מסרו את הרבנות הממלכתית, הציונית, לרבנות חרדית קנאית לא ציונית.

המגזר החרדי מעולם לא ראה ברבנות הראשית סמכות דתית ורוחנית. גם היום לא. אבל בשליטה ברבנות הם ראו כר נרחב למינויים, לתקציבים ולכוח.

המציאות הזו פוגעת בחברה הישראלית, משניאה את הדת והמסורת על הציבור, מרחיקה במקום לקרב. והפגיעה הקשה ביותר היא בהיותה גוף עוכר גיור, ובכך היא פועלת נגד העניין הציוני.

בדמותה הנוכחית של הרבנות, כבר עדיף שמדינת ישראל תפרק את המוסד הזה.

* עלילת דם – בהמשך לרשימות בגיליון הקודם בנוגע לעלילת הדם נגד גולדה מאיר, אני שב וממליץ על ספרו החשוב והמצוין של פרופ' יואב גלבר "רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים". כל מי שקורא את הספר הזה מבין עד כמה כוזבת האשמתה של גולדה בדחיית הצעת שלום מצרית, שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

* מכת ונדליזם – לפני 17 שנים נהרג הנער רזיאל נגר, בן מושב רמת מגשימים בגולן, מהתפוצצות נפל שהרים, עת טייל בבריכת ג'וחדר שבמרכז הגולן, שבטעות נקראת בריכת הקצינים. חבריו ומשפחתו הקימו במקום אנדרטה לזכרו.

מטייל שהגיע למקום ביום שני האחרון, גילה שהאנדרטה חוללה, ובשני צדדיה רוססה המילה סוריה. הוא שלח את הצילום שהגיע במהרה לקבוצת הווטסאפ של ועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, שבה אני חבר. מנכ"ל המועצה שלח מיד את הצוות התפעולי של המועצה למקום, והכתובות נמחקו.

מעשה ונדליזם דומה נעשה לאחרונה באנדרטה לזכרו של אלי כהן בקוניטרה.

ולפני ימים אחדים, ערבים ניסו לגרור ממקומו טנק המוצב, כאנדרטה, באתר ההנצחה של חטיבה 7, בצומת קצביה שממזרח לקצרין.

מכת הוונדליזם הזו היא מערכה בזויה, שנועדה לפגוע, להרוס, למרר את החיים.

המשטרה חייבת להיכנס לעובי הקורה כדי לתפוס את בני העוולה, על מנת שיבואו על עונשם.

* לחי צוואר כתף – רז שכניק כתב ב"ידיעות אחרונות" מאמר יפה מאוד על שירתו של יורם טהרלב. הוא עסק בצורה יפה מאוד ברבים משיריו של טהרלב. בשיר אחד, הוא פספס, לדעתי. על "חשמל זורם בכפות ידיך" הוא כתב: "טהרלב לא נרתע מהשמרנות הסבנטיזית ומלטף במילותיו, לחי-צוואר-כתף".

קודם כל, הסבנטיז ממש לא היו שמרניות. שנית, "לחי-צוואר-כתף", הוא ממש ביטוי "שמרני", במובן החיובי של המילה, כלומר ביטויים מרומזים למעשה האהבה, להבדיל מביטויים בוטים ופורנוגרפיים.

אתגר אמנותי של יוצרים, הוא לכתוב מתוך הזדהות עם בני המין השני. האתגר אינו לכתוב באופן טכני את הפעלים בלשון נקבה או זכר, אלא להיכנס לראש ולתודעה של בת או בן המין השני ולבטא את תחושותיו.

"חשמל זורם בכפות ידיך" הוא שיר של אישה הנרתעת מעט מהחשמל הזורם בכפות ידיו של הגבר שאִתָה, מן הרעב בכפות ידיו, והיא מבקשת ממנו – "אהוב אותי חלש… לאט לאט… לחי, צוואר, כתף… לאט, לאט לוטף… מותן ירך וגב… במשעול שפתיך… לאט". "רעב בכפות ידיך", היא מזהה, אך מפנה את תשומת לבו לכך ש"כפור בכפות רגליי". האהבה היא מסע והיא אינה רוצה קיצורי דרך.

את השיר הזה, כתב ברגישות רבה, גבר – יורם טהרלב, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, שהלך מעמנו בשבוע שעבר.

* מוידה אני – "מודה אני" של מאיר אריאל ביידיש. הייתם מאמינים? כתב לי גל קליין (איני מכירו):

לפני למעלה משנה מצאתי את עצמי מתרגם ליידיש את השיר ׳מודה אני׳ של מאיר אריאל. כאשר התחלתי במלאכת התרגום, גם חיפשתי חומרים ברשת אודות מאיר ויידיש. המאמר הכי מעניין בו פגשתי הוא הטקסט שלך משנת מתאריך 30.8.2015. אז אני אנצל את הרגע כדי לומר לך תודה. הנה הביצוע היפה ביידיש:

* רביצוב – נעמן כהן מתבלבל. משום הוא חוזר שוב ושוב על השם השגוי יצחק רבין, והרי כל ילד יודע ששמו האמתי הוא יצחק רביצוב-רבין. אמנם יצחק כבר נולד רבין, אבל הרי כהן מדביק גם לאנשים שהוריהם נולדו בשם העברי, את השם של הסבא או הסבא רבא, כפי שמצא בחפירות ארכיאולוגיות, או של השושלת של האמא (כמו במקרה של מרב מיכאלי). אנא, נעמן, מהר ותקן את הטעות.

* עמיקם אסם – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של עמיקם אוסם, חבר קיבוץ אפיקים, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

אהבתי מאוד את עמיקם. כל שיחה אתו שפעה סיפורים ואנקדוטות שסופרו בכישרון רב. פגשתי אותו לראשונה ב-1985, כשאני הדרכתי גרעינים והוא ריכז את מרכז ההדרכה של התנועה. היינו משני צדי המתרס הפוליטי בתק"ם, הוא היה מהיונים ואני מהניצים, אבל בנושא הגולן הוא תמך בנו. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי, ונהג להגיב עליהם, ולעתים בילינו לילות שלמים בוויכוחים פוליטיים במייל. כך, עד שהדמנציה היכתה בו.

פגשתי אותו לאחרונה בוועידת התנועה הקיבוצית בכפר חרוב ועין גב במלאת 50 שנה להתיישבות בגולן, ב-5-6 ביוני 2017. הוא כבר לא היה לגמרי אתנו. הוא רזה מאוד ונראה רע. אך היה מרשים ומכמיר לב כאחד, לראות איך הוא מנסה להיאחז בתנועה, בפעילות, באנשים שהוא מכיר וזוכר וממשיך להיות מאיר פנים כשהיה, למרות מצבו.

שירו "לבוא הביתה" מגלם את מהות הבית הקיבוצי ומשמעות החברות בקיבוץ.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשׁוּב;

לְשָׁעָה, לְשָׁנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשׁוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשׁוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵׂה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אבוקדה – ערב עיון מקוון מטעם האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לזכרו של בוג'ה – בנימין יוגב, איש החגים של התנועה הקיבוצית, שהיה חברי, מורי ורבי, נערך השבוע והוקדש לציון מאה שנים למותו של א.ד. גורדון.

ראשון המרצים היה מוקי צור. בהרצאתו הוא סיפר את הסיפור הבא: בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל, ממייסדות קיבוץ  דגניה. היא אמרה: כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה. חיותה בוסל התקשרה לשרת העבודה גולדה מאיר והסבירה לה שעץ אבוקדה אין  עוקרים. אז עד היום הצינור  עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה.

איזה מין עץ זה אבוקדה? הכוונה כמובן לאבוקדו. אבל חיותה בוסל קראה לו אבוקדה. לדעתו של מוקי, הסיבה לכך היא היותה של חיותה פמיניסטית לוחמת מושבעת. היא אכן הייתה כזו, אך לא נראה לי שהיא כינתה את הברוש, למשל, ברושה. מתקבל יותר על דעתי, שזהו המבטא הרוסי, שבו החולם נשמע כמו קמץ. כמו עבָדָה ב"שלוש ארבע לעבודה" ובמשפחה של אשתי יש מסורת על הגידוף "זָנָה".

חיותה נפטרה כבר לפני 47 שנה ומן הסתם, גם עץ האבוקדה שלה. אבל עץ האבוקדה חי וקיים בשירו של יורם טהרלב "בים בם בום".

התיישב אותו ביש גדא,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

(קודם שם פרה עמדה),

בים בם בום.

בשירו, מעדן טהרלב את סיפורו ברמזים וב"שפה נקיה". כדי לספר שאחד קיבל מכה בביצים, הוא כותב: "אחד קיבל מכה בברך, לא בדיוק אבל בערך". וכדי לספר שהוא התיישב על חרא של פרה, הוא מספר שבמקום שבו הוא התיישב, "קודם שם פרה עמדה".

אבל איזה מן עץ זה האבוקדה? שמא זה העץ של חיותה בוסל? אולי. האמת היא שהעץ הוא כמובן אבוקדו, אבל כדי שיתחרז עם ביש גדא ועם עמדה, היה האבוקדו לאבקודה. חירות היוצר.

אמבש – הלכה לעולמה אורה הרצוג, אמו של נשיא המדינה ואשת הנשיא השישי חיים הרצוג.

עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, הקדשתי את הפינה לשמה:

אורה הרצוג בת ה-97 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.1.22

* מי זוכר את הפריטט? – ממשלת בנט-לפיד הוקמה כממשלה פריטטית. לשרי ימינה ותקווה חדשה ניתן מעמד שווה בממשלה כלשרי שאר המפלגות, בהצבעות בממשלה ובקבינט, למרות שמספרם קטן יותר.

היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהדרך המדינית ביטחונית של ימינה ותקווה חדשה מבטאת את עמדות רוב הציבור ורוב הכנסת, ואם קמה ממשלת אחדות, מן הדין שעמדת הרוב לא תהיה במיעוט בתוכה. השניה, היא להבטיח שראש הממשלה בנט לא יהיה במיעוט בהצבעות בממשלתו.

יש לציין, שאחת המפלגות בחציון שבראשות לפיד, ישראל ביתנו, שייכת מבחינת עמדותיה לגוש של ימינה ותקווה חדשה. והאמת היא שיש עתיד וכחול לבן, אולי בניגוד לתדמיתן, קרובות אף הן לעמדות ימינה ותקווה חדשה יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה ומרצ.

לאחר למעלה מחצי שנה מהקמת הממשלה, מי זוכר בכלל את העיקרון הפריטטי? ספק בידי אם הייתה ולו הצבעה אחת שבה הממשלה התחלקה על פי גושים. הדבר נובע מהרמוניה בעבודת הממשלה, מעל ומעבר למחלוקות וכן מכך שבנושא המחלוקת המרכזי, הסוגיה הפלשתינאית, ההסכמה בין הצדדים הייתה לא להסכים ולא לבצע מהלכים משמעותיים כמו החלת ריבונות או ויתור על שטח.

לא אחת, הבעתי חשש שמרצ היא החוליה החלשה בממשלה, בשל הלחץ עליה של הבייס שלה ושל "הארץ", בהיותה חברה בממשלה המגשימה מדיניות רחוקה מעמדותיה. והנה, עברנו בשלום מספר משברונים כמו הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית כארגוני טרור. הם מחו, ביטאו את התנגדותם והמשיכו הלאה.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה בהצבעה על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן. בחלומותיי הוורודים לא העליתי על דעתי ששרי מרצ יתמכו בתכנית הזאת. אני זוכר היטב את עמדתה האידיאולוגית התקיפה של מרצ בעד נסיגה מהגולן, נגד ההתיישבות בגולן, נגד הריבונות בגולן, בטענה שהגולן סורי והוא שטח כבוש. והנה, לא זו בלבד שמרצ יושבת בממשלה המיישבת את הגולן יותר מכל ממשלה אחרת בעבר – היא הצביעה בעד התכנית הזאת. השר פריג' לא הגיע לישיבה. אילו רצה, יכול היה להתנגד ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. אפילו הוא לא עשה כן (אולי גם הוא מבין שהתכנית היא הדבר הנכון למדינה, אך אינו מעז לתמוך בה). השרים הורוביץ וזנדברג תמכו. מי היה מאמין?

הממשלה הזאת מחזקת, מגבשת ומחדשת הסכמה לאומית רחבה בנושאים שיצאו מהקונצנזוס, כמו הגולן, וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית. חבל כל כך, שבעוד הקונצנזוס על הנושאים הלאומיים מתהדק, האופוזיציה מעמיקה את הקרע בהפצת שקרים ושנאה. האמת היא שאין לאופוזיציה באמת סיבות להתנגד לממשלה ולמדיניותה. "הארץ" הוא באמת אופוזיציה עקרונית, אידיאולוגית, לממשלה. מוסי רז, החבר בקואליציה, הוא באמת אופוזיציה מהותית, עניינית, אידיאולוגית לממשלה. כך גם הרשימה המשותפת. המפלגות החרדיות הן אופוזיציה למהלכי הממשלה בנושאי דת ומדינה, שמחזקים את הצביון היהודי של המדינה בכך שהם מערערים את המונופול החרדי על הגיור והכשרות. אולם באופן כללי, האופוזיציה של הליכוד וגרורותיו היא אופוזיציית סרק, אופוזיציה פרסונלית נטו, נגד ממשלה שחטאה היחיד הוא שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, ולכן היא לא לגיטימית, לשיטתם. וכיוון שאין להם סיבות אמתיות לביקורת, הם מפיצים פייק ניוז ומייצרים דחלילים כדי שיהיה להם מה לתקוף. והם עושים זאת בחמת זעם, בשנאה מטורפת, למרות שמבחינה מהותית זה באמת פול גז בניוטרל.

* הפנטזיה של ביילין – ליוסי ביילין קרה השבוע אסון. המפלגה שהוא עמד בראשה, ואחת ממטרותיה המרכזיות הייתה מסירת הגולן לאויב הסורי וחורבן מפעל ההתיישבות הישראלי, הצביעה בעד התכנית הגדולה ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן הישראלי. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא מבטיח שלא התייאש מהפנטזיה ושישראל תיסוג בסופו של דבר מהגולן. הוא מנחם את עצמו שלא ייצא כלום מן התכנית, ויש לו "הוכחה": "ב-16 ביוני 2019 עלתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, לרמת הגולן כדי להכריז על הקמת היישוב רמת טראמפ… ההצלחה הייתה מוגבלת ובימים אלה ממש יש שם עשרים קרווילות". בכך הוא מוכיח בורות בהתיישבות; בורות שאינה צריכה להפתיע, כשמדובר באדם שרעיון ההתיישבות זר כל כך לעולמו ולהשקפת עולמו. מה שקורה ברמת טראמפ הוא הישג גדול. ראשית, היו פניות של מאות משפחות להתיישב במקום. אולם מלכתחילה סוכם שתקום תחילה שכונת מגורונים של 20 משפחות, שכונת החלוצים. ובפינצטה נבחרו עשרים המשפחות המתאימות ביותר להקים קהילה חילונית-דתית משולבת, שמתאים להן לחיות שלוש שנים במגורונים קטנים ובקהילה קטנה וצפופה על כל הכרוך בכך. אותן עשרים משפחות אמורות ליצור את התרבות וה-DNA הקהילתי, כיוון שהניסיון ההתיישבותי מוכיח שלרוב, הרוח הייחודית של השנים הראשונות בכל יישוב מעצבת אותו לדורות.

במהירות שיא הוכשר השטח, נבנו התשתיות, הוצבו עשרים המגורונים ועשרים המשפחות כבר יושבות שם. במקום כבר פועל גן ילדים. ובעוד חודש-חודשיים ייצא כבר המכרז ל-100 המגרשים הראשונים למגורי הקבע (ושכונת המגורונים תשמש "מחסנית קליטה" למשפחות בעתיד שתוכלנה להתגורר במקום בזמן שהן בונות את בתיהן).

יוסי ביילין הוא האיש שהמציא בשנות ה-90 את רעיון העוועים של "חילופי שטחים" כלומר מסירת אזורים ריבוניים של ישראל בנגב לידי הפלשתינאים, כדי "לפצות" אותם על כך שגושי היישובים הגדולים יסופחו לישראל. כלומר, גם הוא הבין, כבר בשנות התשעים, שבאותם גושי יישובים נוצרה מסה קריטית של אוכלוסיה שכבר אי אפשר לעקור אותה. זה מה שתעשה התכנית הלאומית, שהתקבלה בתמיכת מרצ. זה מה שאוכל את ביילין. כאשר יהיו בגולן 50-60 אלף יהודים, הוא ייאלץ להודות שזו מציאות בלתי הפיכה. אולי בתמורה הוא יציע גם לסורים שטח בנגב.

* השתתף גם השתתף – בניגוד לדבריו של נעמן כהן, נפתלי בנט השתתף גם השתתף בישיבת הממשלה בגולן. כבר בבוקר הוא השתתף בטקס השקת מיזם הסיבים האופטיים בקצרין. לאחר מכן נפגש במבוא חמה עם הנהגת הקיבוץ ועם ילדי הגן. הוא פתח את הישיבה בנאום חשוב על החשיבות הלאומית של הגולן וניהל את הישיבה. סמוך לסיומה של הישיבה הוא קיבל את הידיעה שבתו מאומתת לקורונה ועזב אותה כדי להיכנס לבידוד.

* ביקורת צבועה – הביקורת של הליכוד על פגישת גנץ עם אבו-מאזן צבועה. וכי נתניהו לא נפגש עם אבו-מאזן? נפגש גם נפגש, אתו וקודם לכן עם ערפאת, ובצדק. נכון, בשנים האחרונות הם לא נפגשו, אך הסיבה לכך לא הייתה סירובו של נתניהו לפגוש את אבו-מאזן אלא סירובו של אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. וגם באותן שנים, בכל נאומיו באו"ם קרא נתניהו לאבו-מאזן לחזור מיד לשולחן הדיונים ותקף אותו על סרבנותו.

בעיניי, אין הצדקה לסירובו של בנט לפגוש את אבו-מאזן. השאלה אינה עם מי מדברים אלא על מה. יש מספיק נושאים שניתן לדון בהם בין הצדדים. אין לישראל אינטרס בקריסת הרשות, ועובדה שכך נהגו כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד. יתכן שדי בפגישות מקצועיות של שר הביטחון ואין הכרח בפגישות של ראש הממשלה, אך אין מקום לאמירה העקרונית של בנט שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן.

אין מקום למו"מ מדיני, כי הוא יהיה עקר. הפלשתינאים דחו על הסף הצעות למדינה עצמאית ובירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה + חילופי שטחים. אחמד טיבי הגדיר זאת פעם נכון – המקסימום שישראל יכולה לתת רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. בוודאי שאין טעם למו"מ כאשר בתוך ממשלת ישראל יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בסוגיה הפלשתינאית. אבל יש מקום לערוץ הידברות ישיר ופתוח, בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. אין אפשרות לפתור את הסכסוך, אבל רצוי לנהל אותו בצורה מושכלת, וברוגז אינו הדרך הנכונה לעשות כן.

* הדרך לשלום אמת – פגישות שוטפות עם הפלשתינאים לצורך ניהול הסכסוך רצויות וחשובות. אולם אין מקום למו"מ מדיני עמם, שנגזר שיהיה עקר וחסר תוחלת. מה הבעיה בניהול מו"מ עקר אינסופי? שהוא עלול לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון, שקיומו מותנה בניתוק הקשר הגורדי בין תהליך השלום עם מדינות ערב לבין התהליך עם הפלשתינאים. הדרך הראויה לשלום היא הרחבת הסכמי אברהם על מדינות ערב האחרות ובידוד הפלשתינאים והסכסוך עמם. רק שלום אמת עם מרבית מדינות ערב, עשוי לאפשר מו"מ עתידי עם הפלשתינאים והירדנים על סיום הסכסוך בתנאים סבירים.

* משפחת פשע – שר החקלאות עודד פורר מתח ביקורת על פגישתו של גנץ עם אבו-מאזן, ואמר שאין לדבר עם אבו-מאזן בשל היותו מושחת וראש משפחת פשע.

עמדתי בנדון היא שפורר צודק בעובדות, אך הן אינן רלוונטיות למסקנה. האם המדינות שעמן חתמנו על הסכמי אברהם הן מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם מצרים וירדן שעמן אנו חתומים על הסכמי שלום אינן מדינות מושחתות? ההישג המדיני הגדול ביותר שיכול להיות להסכמי אברהם, הוא אם סעודיה תצטרף אליהם. אין טעם להכביר מילים על השלטון הסעודי המושחת. יש לנו יחסים עם מדינות מושחתות לא רק במזה"ת. האם פורר מציע לנתק את היחסים אתן?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחת – האם הפגישות עם אבו-מאזן משרתות את האינטרסים של ישראל? אם התשובה חיובית, ראוי להיפגש אתו למרות היותו מושחת. אם התשובה שלילית, אין להיפגש אתו גם אם ינהל שלטון תקין, נקי ואיכותי.

יש לנו לא מעט עבודה לביעור השחיתות אצלנו, ולצערי הרב עסקאות הטיעון עם השרים לשעבר דרעי וחיים כץ אינן מעידות על מלחמה נחרצת בשחיתות. אין זה מעניינינו לדאוג לאיכות השלטון של אויבינו.

* תקלת מזג אוויר – בשנה שעבר שוגרו שתי רקטות מעזה, וחמאס הודיעו שזאת טעות שנבעה מפגיעת ברק. ואנחנו "הכלנו" את הסיפור ההזוי הזה.

הקיץ חלף והחורף חזר ושוב, שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן, ושוב זאת תקלה בגלל מזג האוויר.

כיוון שהתחלפה ממשלה, אני מקווה מאוד שהפעם לא נכיל שוב הירי.

על צה"ל להגיב, וצריך להסביר שהתגובה היא תקלה בשל מזג האוויר.

* לא לוותר על הייעור – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, הוא חידלון בהגשמת הציונות, כלומר אי הקמת יישובים חדשים ואי נטיעת יערות. במשך עשרים השנים האחרונות, פסקו הנטיעות בארץ, על פי מדיניות הממשלות. עם כניסתו של אברהם דובדבני, הידוע יותר בכינויו דּוּבְדֵב לתפקיד יו"ר קק"ל, בשנה שעברה, הוא פעל לשינוי ההחלטה. בכנס "אדמות הלאום – ללאום" של ארגון "מבטחי ישראל" ובשותפות עם קק"ל, שנערך בכ"ט בנובמבר, סיפר דובדב שההחלטה שונתה, וקק"ל מתחילה בתוך שבועות בעבודות ייעור בנגב, בהשתתפות הממשלה ב-50% מהמימון. זו בשורה גדולה.

העבודות החלו, תוך התנגדות ומחאה של הבדואים השכנים. השבוע, בהתערבותו של מנסור עבאס, הופסקו העבודות, עד קיום ישיבה דחופה בנושא. בגל"צ נמסר שעבאס איים בפירוק הקואליציה אם העבודות ימשכו, אולם מהבירורים שאני עשיתי, אני מבין שכנראה שלא היה איום כזה.

אסור לוותר על המשך העבודות, שהן יעד לאומי וציוני חשוב ביותר ואמצעי משמעותי להחזרת הריבונות לנגב. ואם אכן רע"ם מאיימת לפרוש – אין להיכנע לאיומים. אי אפשר לנהל ממשלה עם אקדח על הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מלשאר השותפות, כי אם נלך עכשיו לבחירות (אם הממשלה נופלת נלך לבחירות, כי איני מתרשם שסמוטריץ' הסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם), עוד בטרם הם יכולים להציג הישגים לציבור שלהם, הם לא יעברו את אחוז החסימה. האינטרס שלהם הוא שהממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור הערבי שדרכם – להשתלב במדינה ובממשלה (כל ממשלה) ולא לנהל מלחמת עולם נגד המדינה, צלחה, והם יביסו את המשותפת.

אם הוחלט להפסיק את העבודות עד לקיומו של דיון בנושא, יש לקיים את הדיון בדחיפות ולהחליט על המשך העבודות. אסור להמשיך את המחדל של הממשלות הקודמות, שגרם לנזק לאומי עצום.

* האמנה הבסיסית – בתגובה לרשומה שבה קראתי לממשלה להגדיר את שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את בעלי הלולים על הנזק, קיבלתי תגובות על פיהן החקלאים מבוטחים נגד נזקי טבע ולכן אין צורך שגם המדינה תעשה זאת.

אכן, החקלאים מבוטחים, ומשלמים סכומי עתק לחברות הביטוח, אולם הביטוח אינו מכסה מקרי קצה כמו אסון טבע הגורם לחיסול מוחלט של לולים שלמים. אם החקלאים יצטרכו לשלם על ביטוחים שלוקחים בחשבון מקרי קצה כאלה – הם יקרסו.

יש לזכור את העובדה שהחקלאים בארץ סובלים כבר שנים רבות מן הטרור החקלאי ומאוזלת היד של המדינה לנוכח התופעה. בממשלה החדשה אנו רואים שינוי, לפחות ברמת ההצהרות וההחלטות בנושא הטרור החקלאי, כמו תוספת 6 מחוזות של שיטור מחוזי שמטרתו לפעול בעיקר נגד הטרור החקלאי, הקמת שני מוקדים של מתנדבים במג"ב, בדרום ובצפון, למטרה הזאת וחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן. אולם בשטח, השינוי עדין מינורי, והבעיה עדין מעיקה מאוד, כיוון שמדובר באלפי פיגועים בשנה. הנזקים לחקלאות כבדים ביותר וכך גם חוסר האמון במוסדות, המביא לכך ש-35% אחוז מן החקלאים התייאשו מלהתלונן במשטרה על הפיגועים וכאשר כבר יש חשודים, 60% מהתיקים נסגרים. המחיר הכלכלי של הטרור החקלאי כבד ביותר. רק לאחרונה הוצתו מתבנים שלמים של קיבוץ שניר ושל קיבוץ גינוסר. האם מישהו חושב שהביטוח מכסה הצתת מתבן של 100 טון קש?

ועכשיו, אסון טבע כבד פוגע בצורה קשה כל כך בענף הלול. הממשלה יכולה לעמוד מן הצד ולא לפצות את המגדלים בנדיבות? אם תנהג כך, תהיה זו מעילה באמנה הבסיסית בין המדינה לאזרח, המשלם מסים ומשרת בצה"ל, ובמקרה של החקלאות – גם ממלא משימה לאומית גדולה.

* שעון קוקיה מקולקל – "כאשר עשרות אחוזים מהמשק מושבתים, כאשר מיליון עובדים נשלחים לחופשה ללא תשלום, משימת הממשלה היא להציל את הכלכלה באמצעות תקציבים נוספים. רק כך ניתן למנוע הידרדרות לשפל רב-שנתי, לריסוק. אדוני ראש הממשלה, לך על תכניות הסיוע הגדולות בלי לחשוש מאינפלציה. אני מבטיח לך שאינפלציה, בניגוד לאבטלה, תהיה הדאגה האחרונה שלך, לפחות בשנתיים הקרובות". במילים אלה, מספר סבר פלוצקר בטורו השבועי ב"ממון", שכנע בליל 20 במרץ 2020 נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון את נתניהו לשנות את מדיניותו הכלכלית "ב-180 מעלות, מהידוק וריסון להרחבה והזרמה". מספר פרופ' ירון: "הייתי צריך לשכנע גורמים בכירים באוצר שלא הבינו את גודל האירוע. הייתי צריך לדחוף בעליה, כמו שאומרים במקומותינו, את התובנה שלמרות הגירעון בתקציב, אין מנוס מסיוע ענק". פלוצקר: "זה לא הנרטיב שאפשר היה לצפות לשמוע ממך, פרופ' בעל שם באוניברסיטה אמריקאית מובילה". ירון: "שלוש שנים אני על ההגה של הכלכלה הישראלית, מזה שנתיים של התמודדות עם משבר שלא היה כמותו. פעם בדורות. הייתי שקוע 24/7 בניהולו והתובנה שלי ממנו היא שבנסיבות יוצאות דופן, תחת אי – ודאות קיצונית, אסור להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל האומר שוב ושוב, זהירות גירעון, זהירות יחס חוב/תוצר, לא נשפוך כסף, הבה נסמוך על השוק החופשי שיעשה את העבודה. את כל זה צריך לשם בצד ולהבין: אנחנו לא בעולמות של שוק חופשי".

"שפיכת הכסף" של הממשלה למשק, הוכיחה את עצמה. היא הייתה נכונה. בלעדיה היינו היום במצב קשה מאוד. לא צריך להיבהל מהגירעון שירשה הממשלה הנוכחית, בעיקר כי האלטרנטיבה הייתה הרת אסון. כך נהגו הממשלות ברוב מדינות העולם, בארה"ב  ובאירופה. כך הן נהגו גם במשבר של 2008.

מעבר לוויכוח המסורתי, האידיאולוגי (כן זה ויכוח אידיאולוגי, לא ויכוח בין "מדע הכלכלה" למתנגדיו, כפי שיש המציגים אותו), בין כלכלה מרחיבה, מדינת רווחה ומעורבות המדינה במשק לבין המדינה הקטנה, "היד הנעלמה" וריסון תקציבי, שכיוון שהוא ויכוח אידיאולוגי, הוא ימשך לדורות, יש סוגיה נפרדת של כלכלת חירום בשעות משבר. לא צריך לדגול בכלכלה מרחיבה ובמדינת רווחה כדי להבין, שבשעת משבר גדול כמו מלחמה, אסון טבע כבד, מגפה וכד' או מול אתגר לאומי ענק כמו קליטת העליה הגדולה אחרי קום המדינה, השוק החופשי אינו יכול לתת מענה לאתגרים ואין מנוס ממעורבות עמוקה ביותר של המדינה. דבקות בסיסמאות הכלכלה החופשית בשעת משבר היא, כמאמר פרופ' ירון, להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל.  

חוששני שליברמן מצוי בסביבת שעון הקוקיה המקולקל, וזקוק בדחיפות לשעון מעורר.

* הפייק-ניוז הורג – יולדת לא מחוסנת מחוברת לאקמו. עוד קורבן ישיר של תעמולת הפייק ניוז. הקורונה מסוכנת להריון ומסכנת את היולדת ואת הילוד – את בריאותם ואת חייהם. הצורך בחיסון חיוני לכולם, אך ביתר שאת לנשים הרות. תעמולת הפייק ניוז מבהילה אותן, ללא כל ביסוס מדעי, בטענת כזב שהחיסון מסכן אותן. התעמולה הזאת גובה חיי אדם.

אורלי וגיא, מהבולטים בסוכני הפייק ניוז והקונספירציות, שיתפו בדף הפייסבוק שלהם, שלו 180,000 עוקבים, רשומה שמבהילה את היולדות מפני לידות שקטות בשל החיסונים, ומספרת שכביכול היו מקרים כאלו. משרד הבריאות פרסם אזהרה מפני הרשומה הכוזבת הזאת, אך הם התעקשו להשאיר אותה והגיבו בבוז לתגובת משרד הבריאות. הפעם "מטא", חברת האם של פייסבוק וטוויטר התערבה והסירה את הרשומה.

ב"7 ימים" התפרסמה כתבה חשובה על מסע הפייק-ניוז של אורלי וגיא, תחת הכותרת "אורלי וגיא קונספירציות בע"מ".

המשפט שהכעיס אותי במיוחד בכתבה, הוא שגיא ואורלי התחסנו שלוש פעמים. כלומר, לעצמם ולבריאותם הם דאגו, ולמען מולך הרייטינג הם מסכנים את הזולת.

* מדגרת קורונה – מסיבת סוף השנה האזרחית באורטל, המתקיימת מדי שנה (אני לא שותף לה, כי לי יש ראש השנה אחד) בוטלה השנה, בשל התפרצות הגל החמישי של הקורונה.

לדעתי, היה על הממשלה לאסור קיומן של המסיבות הללו השנה, כי הן עלולות להיות מדגרת קורונה.

* פיקוח נפש – המתקפות של עסקני ש"ס בראשות העבריין הסדרתי על ההחלטה המקצועית לאסור את ההתקהלות ההמונית בת 100,000 איש בהילולת הבאבא-סאלי, והטענה כאילו זו החלטה שנועדה לפגוע, כביכול, בציבור המסורתי, אינה אלא הסתה, שנועדה להרוויח הון פוליטי באמצעות הפצת שנאה, תוך סיכון בריאותו של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. מן הראוי היה, שהרבנים יבטלו השנה את האירוע ביוזמתם, מחמת פיקוח נפש. הם לא למדו את לקח אסון הר מירון.

בסוף, נמצאה פשרה שמאפשרת את קיום ההילולה רק באוויר הפתוח. כמובן שהיא עדיפה על הצטופפות במתחם, אך אני בספק אם זו פשרה מוצדקת ולא כניעה ללחץ הפוליטי. עצם הפשרה מעידה שהטענה על רצון הממשלה לפגוע בציבור המסורתי היא שקר, עלילה והסתה. מישהו מוכן לסכן חצי שקל בהימור על כך שהעבריין הסדרתי יתנצל?

* מיהו אנטישמי – לעסקנים החרדים יש שיטה. כל אימת שמותחים עליהם ביקורת הם מתקרבנים: "זאת אנטישמיות".

מעבר להתבכיינות התוקפנית המתקרבנת, שזו תופעה דוחה כשלעצמה – למה דווקא "אנטישמיות"?

כי המסר הסמוי שלהם, הוא שהם היהודים האמתיים. אם תוקפים אותם, תוקפים את היהודים ולכן זאת אנטישמיות. אם הם תוקפים את החילונים, או את הציונים הדתיים, או את הרפורמים, או את העולים החדשים, זו לא אנטישמיות כי אלה לא באמת יהודים.

זו כשלעצמה אמירה נוראית, מתנשאת, שונאת, מדירה. מי אתה, חתיכת גפני חצוף, מי אתה חתיכת ליצמן עז מצח; מי אתם שתתייחסו אליי כאל פחות יהודי מכם? מי אתם, חצופים? מי אתם, חבורת משתמטים מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל העם היהודי, שתטיפו על יהדות? מי אתם שחיים בזכות ההקרבה שלנו ושל בנינו, החילונים, הדתיים הלאומיים, החרד"לים והמסורתיים, שתטילו דופי ביהדות שלנו?

ולאחרונה יש להם תחביב חדש. הם מתגזענים על ח"כים יוצאי חבר המדינות בקריאות "שיכור". המקבילה החרדית לסטיגמה הגזענית הבזויה של "רוסים שיכורים" היא "חרדים מסריחים". אז תרגיעו.

והם עושים זאת בגלוי, בצווחות, בכנסת, ללא טיפת בושה, כדרכה הנלוזה של האופוזיציה הביביסטית הנוראית. ההתנהגות שלהם היא כמעט הדבר הכי פחות יהודי שיש. למה כמעט? כי ההשתמטות שלהם עוד פחות יהודית.

* להעמיד את הפקיד במקומו – הרב הראשי דוד לאו הודיע שלא יאשר גיורים על פי המתווה החדש.

על דוד לאו לזכור שאינו אלא פקיד מדינה ואין לו שום סמכות להפר את החוק ואת החלטות הממשלה והכנסת. יתר על כן, כיוון שמתווה הגיור החדש מאשר רק גיור אורתודוקסי הלכתי, ביטול גיור כזה מנוגד גם להלכה. אם הוא מתנגד למתווה ואינו רוצה לפעול על פיו וברוחו, שיתכבד ויפנה את המקום לרב טוב וראוי ממנו.

דבריו של לאו מצביעים על הכשל הבסיסי במתווה הגיור של השר מתן כהנא, המעניק זכות וטו על גיורים לרבנות הראשית, שכידוע נשלטת בידי חרדים לא ציונים ועוכרי גיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, המפקיעה מדי הרבנות את השליטה ומבזרת אותה לרבני ערים, שיש בהם בהחלט רבנים ציונים ורבנים מבית הלל. מתן כהנא אימץ את רעיון הגיור בידי רבני הערים ואת חופש הבחירה של המתגייר ברב שיגייר אותו, אולם הוציא את העוקץ ממתווה ניסים כאשר הכפיף את הגיורים לרבנות החרדית.

אני בעד הכרה גורפת בגיור של כל הזרמים ביהדות ובגיור לאומי שאינו דתי. אני גם בעד הכרה גורפת בדיעבד ביהדותם של כל העולים מחבר המדינות. לצערי, אני יודע שאין לכך סיכוי היום. לכן, לעת עתה אני בעד פשרת משה ניסים.

* לא נקרא לך דודי – פרא האדם משולח הרסן אמסלם, ממשיך להתפרע ולהשתולל במליאה, מן הספסל או מן הדוכן. ביום רביעי הוא עמד על הדוכן, שילח כהרגלו את גפיו העליונות לכל עבר והשתלח בגסות אופיינית בשופט בית המשפט העליון מינץ, בפרץ של גידופים. בין השאר צווח "אם הוא לא שתה בקבוק ויסקי לפני שכתב את פסק הדין, אל תקראו לי דודי". בסדר, מעתה נקרא לך "הבהמה".

* סיבולת – הצלחתי לשרוד ראיון עם מירי רגב בלי להקיא.

* מתחפשים לטהרנים – אילו שי ניצן היה ממונה לעוזר סגן מנהל הקיוסק השכונתי – גם אז תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הייתה רודפת אותו עד חורמה, וגם אז היא הייתה "מוצאת" "טיעונים" נגדו. כל המסע המכוער הזה אינו אלא מסע נקם נגד מי שהיה שותף מרכזי לכתבי האישום של אלילם ויותר מכך – ניסיון להלך אימים על השופטים.

לתופעה המאיימת הזו יש גם צד גרוטסקי – לראות את שוחרי השחיתות מתחפשים לטהרנים.

* המסר ההזוי של השופטת – שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר־אשר צבן, גזרה עונש מגוחך של 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל שתקף בנשק קר שני יהודים בירושלים במהלך מבצע "שומר החומות". היא נימקה את החלטה ההזויה בהסבר הזוי עוד יותר, שבסרטון האבטחה קורבנות התקיפה לא נראו לה מפוחדים מספיק והם אף השיבו מלחמה שערה. המסר למותקפים בעתיד הוא לא להגיב, אלא לנוס מפוחדים כל עוד נפשם בם ולאפשר למחבל להמשיך במסע התקיפה או לברוח.

יש לקוות שהפרקליטות, שדרשה עונש, נמוך גם הוא, של 30 חודש, תערער על ההחלטה לעליון.

המותקפים שלא נרתעו, הסתערו על המחבל, השכיבו אותו על הרצפה ולא אפשרו לו לברוח עד הגעת כוחות הביטחון, ראויים לצל"ש.

* האומץ האזרחי של כוכבי – כל הכבוד לרמטכ"ל אביב כוכבי, שסירב להיענות ל"פשרה" שהוצעה לו בידי בג"ץ, או ליתר דיוק ל"הצעה של בג"ץ שאי אפשר לסרב לה" ולהימנע מהדחת רס"ן פרנקן, שמחדליו הביאו להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון. יותר משעמדתו נכונה נקודתית, למקרה הזה, היא נכונה עקרונית. ההצעה של בג"ץ חותרת תחת סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל ולכן היא בלתי נסבלת.

כעת הכדור חוזר לבג"ץ. האם הם ידבקו באקטיביזם תוך פגיעה בצה"ל ויאנסו את הרמטכ"ל לפעול בניגוד לעקרונותיו, או יפעלו על פי השכל הישר ודרך הישר, ולא יתערבו בהחלטת הרמטכ"ל?

הרמטכ"ל הפגין בתשובתו לבג"ץ אומץ אזרחי ומנהיגות.

* אחשל – קראתי ראיון עם איזה כוכבי, עמוס בקלישאות הנדושות, המשומשות, השחוקות והמשמימות על אקיבוש, ולא מצאתי שום סיבה לפרסומו, זולת העובדה שהמרואיין הוא אחשל.

* הישג גדול – מתחילת 2022 לא נרצח ולו אדם אחד במגזר הערבי.

* הח"כ האוטואנטישמי – רבים מבין ערביי ישראל והרש"פ משתלחים  במנסור עבאס, בשל דבריו על כך שישראל קמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. אולם המסית הקיצוני מכולם הוא הח"כ האוטואנטישמי הנאלח עופר כסיף, שבנאום בכנס אנטי ישראל של ערבים תקף אותו בחריפות, כמשת"פ של הממשלה הגזענית בכלל, ושל השרה איילת שקד, שעליה הוא אמר שאינה ראויה להיקרא בן אדם, בפרט.

* "אמנות" מהתחת – המשותף ל"אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל הלאום ול"אמן" שצילם תמונה של חרדי מתפלל בכותל ולידו הכיתוב "ירושלים של חרא" הוא מוטיב החרא. שני "אמנים" מחורבנים "יוצרים" חרא של "אמנות".

אני שמח שבית המשפט דחה את עתירתו של היוצר דוד ריב ומדון נגד טיהור מוזיאון ר"ג מן ה"יצירה" שלו.

* מועמדת מצוינת – רות קלדרון, מייסדת בית מדרש "אלול" ובית מדרש "עלמא", ח"כית לשעבר, היא תלמידת חכמים מובהקת, גדולה בתורה, בעלת מחויבות גדולה לתורה, ללימוד תורה, ליהדות, לעם היהודי בארץ ובגולה, ובעלת יכולות רבות. יאיר לפיד הגיש את מועמדותה לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ובעיניי היא מועמדת מצוינת.

למרבה השמחה, בנוסף אליה יש מועמדים מצוינים נוספים לתפקיד, וכוונתי בעיקר למיכל קוטלר-וונש ולמייקל אורן. גם מועמד הליכוד דני דנון הוא מועמד טוב. בעבר, בהיותו ח"כ, לא הערכתי אותו, בעיקר בשל העמדות הקיצוניות שבהן נקט ובשל התנהגותו הלא ממלכתית כסגן שר הביטחון. אולם שיניתי את דעתי על אודותיו כאשר הצטיין כשגריר ישראל באו"ם.

* התקשורת אשמה – כבר שנתיים אני מתריע כנגד התופעה המטרידה, שלצד נתניהו, גם התקשורת אשמה בהכשרת השרץ הכהניסטי ובהלבנת בן גביר. התקשורת, רודפת רייטינג וחולת צהבת, אוהבת את ה"אדם-נשך-כלב", ומבחינתה להביא את הבנדיט לאולפן, זה אירוע שואב רייטינג כמו סרט פורנו או סנאף. הדבר נכון בעיקר לגבי ערוצים 12 ו-13, שהאקדוחן הכהניסט היה לבן בית באולפניהם, והם פינקו אותו והתסחבקו אתו.

את תחושת הבטן שלי תיקף דו"ח של חברת "יפעת מידע תקשורתי" על רשימת האנשים שהופיעו במספר האייטמים הגבוה ביותר בתקשורת ב2021. וזה הרכב החמישיה הפותחת: 1. בנט. 2. נתניהו. 3. לפיד. 4. גנץ. 5. הכהניסט. כלומר, מי שהופיע יותר מכל אחד אחר זולת ראשי הממשלה וראשי הממשלה החליפיים, היה החוליגן.

בשנות ה-80 התקשורת הישראלית הייתה אחראית יותר, פחות צהובה, פחות רודפת סנסציות ובלגן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י כיהן בכנסת, התקשורת החרימה אותו. הוא לא הוזמן לאף אולפן ואף תחנת רדיו וטלוויזיה לא ראיינה אותו. יכול להיות שב-2021 אי אפשר עוד לנהוג באחריות כזו, אך מכאן ועד ההפקרות הנוכחית, שאין לה שום הצדקה חדשותית, זולת רדיפת הצהוב, הדרך ארוכה.

* מתי נתעורר? – שלושה לוחמי צה"ל נפצעו מידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות ליד יצהר. האם רק אחרי שחייל צה"ל יחזור הביתה בארון נתעורר?

מלחמת חורמה למדינת ישראל ולציונות נגד הגיס החמישי – נוער הזוועות הכהניסטי, בני עמנו שבחרו בטרור!

* היצירה עומדת בפני עצמה – מעולם לא קראתי ספר של חיים ולדר, לא ראיתי ספר שלו, הילדים שלי לא הכירו ספר שלו. כך שדבריי הם במישור העקרוני. אני מתנגד לדיבור על השלכת ספריו, הוצאתם מן הספריות ומן החנויות. יהיה הסופר אדם נתעב ככל שיהיה, והוא אכן אדם נתעב – יצירתו עומדת בפני עצמה ויש לשפוט אותה כיצירה; על פי תוכנה ועל פי סגנונה. גם רשע מרושע יכול לכתוב ספר טוב או להלחין יצירה נפלאה. ע"ע רוג'ר ווטרס ואחרים.

          * ביד הלשון

הסגנון הוא האדם – תגובה יפה וקולעת שקראתי, על השתלחויותיו המתלהמות של דודי אמסלם, היא "הסגנון הוא האדם".

הביטוי הזה לקוח מצרפתית. המקור הוא "הסגנון הוא האדם עצמו". את הביטוי הזה כתב לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788. ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג, עורך דין ומתרגם. יצירתו הגדולה היא "ההיסטוריה של הטבע" – יצירה בת 44 כרכים. דרווין הושפע מיצירתו, בכתיבת תורת האבולוציה, וטען שזכות היוצרים היא שלו.

עוד אמרת שפר שלו: "אלה הכותבים כפי שהם מדברים, מדברים היטב אך כותבים באופן גרוע".

* "חדשות בן עזר"