תפקיד מיותר

ח"כ מיכאל ביטון הוא אחד הטובים והערכיים בין חברי כחול לבן, מנהיג חברתי מעורר השראה, שהיה מופת בתפקידו כראש עיריית ירוחם. אין ספק שהוא ראוי מאוד לתפקיד שר בממשלת ישראל וייטיב למלא תפקיד זה.

לצערי הרב, ביטון מונה לתפקיד ההזוי והמיותר ביותר בממשלה – שר במשרד הביטחון. אני במקומו הייתי אומר לגנץ: לא, תודה, ומשרת את העם כחבר כנסת, אולי כראש ועדה חשובה. חבל.

ביטון לא יהיה הראשון שיכהן כשר שני במשרד ממשלתי. קדם לו מאיר שטרית, שהיה שר במשרד האוצר, בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר.

להלן מאמר נגד התפקיד הזה, שפרסמתי ב-2004 בטור שפרסמתי פעמיים בשבוע בפורטל לזכויות האזרח וצדק חברתי BSH:

השר המיותר

שר האוצר בנימין נתניהו, מרבה להשתמש במשל האיש הרזה, הנושא על גבו את האיש השמן. משל זה, הוא הביטוי הציורי שנועד להמחיש את אחד מעיקרי משנתו הכלכלית של נתניהו – השרות הציבורי הנו מנגנון שמן ומנופח, עתיר כו"א מיותר וכדי להציל את כלכלת ישראל יש לצמצם אותו באופן דרסטי. כדי לממש את התפיסה פוטרו עובדים רבים בשרות הציבורי, חרף האבטלה הגואה.

והנה, דווקא הוא, דווקא במשרדו, מבצע מהלך חסר תקדים – ממנה שר שני במשרד ממשלתי, השר מאיר שטרית. מבחינת איכות השלטון וההיגיינה הציבורית, מינוי כזה, בתקופה כזו, היא שערוריה, לא פחות.

אחת למספר חודשים, מציע שר האוצר הצעה חדשה לקיצוץ כואב במשרדי הממשלה, ובהם משרדי החינוך, הבריאות והרווחה. את טענות המשרדים על הפגיעה הקשה בציבור כתוצאה מקיצוצים אלה, פוטר נתניהו באמירה שאין כל סיבה לפגוע בציבור – בסך הכל צריך "להתייעל". להתייעל, כלומר לפטר עובדים מיותרים. הוא אפילו לא חושב לגלות דוגמה אישית, בחינת "הקיצוץ מתחיל מבית" ולפטר את השר המיותר. מאיר שטרית עצמו, מראשי המטיפים להתייעלות ולקיצוצים, אינו חושב לרגע שעליו לשמש דוגמה אישית ולהתפטר מתפקידו המיותר.

התמוה הוא, ששרי הממשלה אפילו אינם מעלים על דעתם לדרוש זאת. כאשר חרב הקיצוצים הונפה לעבר משרדי הממשלה, שרים הרבו להתראיין ולתקוף את משרד האוצר על משרות מנופחות בתוכו, על ארבעה אנשים המקבלים שכר מנכ"ל וכן הלאה. איש מהם לא קרא לפטר את הפוליטיקאי המיותר שבחבורה. יש איזה קשר שתיקה בין השרים, לפיו איש לא יעלה את האפשרות של התייעלות באמצעות צמצום הדרג הפוליטי. מי ירצה להסתכן בקביעת תקדים כזה?

ניתן לפטור את הדרישה לפיטוריו או התפטרותו של השר שטרית, באמירה שזו קטנוניות. האם משכורת אחת של שר תשנה משהו במצב הכלכלי של המדינה? ואכן, התרומה הכלכלית הישירה של גריעת שכרו של שר אחד, לא תעלה ולא תוריד בתמונה הכוללת של הכלכלה הישראלית. אך טענה זו עומדת ביתר תוקף, בפיטוריו של כל עובד בודד, שמשכורתו בוודאי נמוכה לאין ערוך ממשכורת שר. אך בעידן של פיטורין המוניים, מן הדין שהראשון שיפוטר הוא השר המיותר. שהרי בניגוד לאותו עובד בודד, השר לא יהפוך למובטל, אלא ימשיך לכהן כח"כ. יתר על כן, שר – פירושו לשכה, רכב, נהג, מזכירות, יועצים, עוזרים וכן הלאה, ומדובר בסכום לא מבוטל.

טענה אחרת שניתן להשמיע בתגובה לדרישה לפטר את השר שטרית, היא שכלל אין הוא מיותר. להיפך, האדם עושה לילות כימים בתפקידו. איני חולק על טענה זו. אדם חרוץ ואקטיבי, גם אם הוא ממונה לתפקיד מיותר, ימצא בו כר לעשייה. אין לי ספק, שאילו ימונה שטרית לתפקיד שר שני במשרד לאיכות הסביבה, הוא לא ישתעמם לרגע. אני גם משוכנע, שאם ח"כ מיכאל איתן, לדוגמה, ימונה לתפקיד שר שלישי במשרד האוצר, לא תחסר לא תעסוקה, והוא הדין גם בשר העשירי. אולם האופן הנכון לניהול משרד ממשלתי, הוא שבראשו עומד דרג פוליטי של איש אחד ותחתיו – דרג ביצועי של אנשי מקצוע, משרתי הציבור. גם תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שכל ייעודו חלוקת שלל לפוליטיקאים. אבל מינוי שר שני, ודווקא במשרד האוצר, ודווקא בתקופה כזו, ודווקא תחת נתניהו, נושא דגל ההתייעלות, היא כבר חציית כל הגבולות. הרי אין כל סיבה עניינית למינויו של שטרית לתפקיד. הסיבה היחידה למינוי, היא מתן פרס תנחומים למקורבו הנאמן של נתניהו.

אילו היה למאיר שטרית קמצוץ של יושרה ואחריות ציבורית, הוא לא היה משרת יום אחד בתפקידו המיותר. אבל לדרוש משר דוגמה אישית, בימים טרופים אלו, זו כבר, כנראה, ציפיה מוגזמת.

* חדשות בן עזר

 

צרור הערות 10.5.20

* בזהירות – כיוון שאני אדם מאוד מאוד זהיר, השבתי בזהירות יתרה לכל מי שביקש את הערכתי מה תהיינה תוצאות העתירות לבג"ץ, שהסיכוי שהן תתקבלנה הוא 1%.

ומתוך אותה זהירות כתבתי רק שאני "מאמין ומעריך" שההחלטה תתקבל פה אחד.

* מורשת חיות – מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה לדחות על הסף את העתירות, מפאת חוסר שפיטות. זו עמדתי העקרונית גם עתה.

אבל בדיעבד אני שמח שהנושא הגיע לבית המשפט ונדחה פה אחד בהרכב של 11 שופטים. זו החלטה מהדהדת ובה אמירה חדה וברורה באשר לאקטיביזם המשפטי.

מה אמר בית המשפט? הוא לא הביע דעה האם נתניהו ראוי להנהגה לאומית או לא ראוי. הוא לא הביע דעה בשאלה האם נכון לתקן את חוק היסוד ולאסור הטלת ממשלה על ח"כ שנאשם בפלילים או לא נכון. הוא אמר דבר אחד: השאלות הללו אינן מעניינינו. הן לא תפקידנו. זה תפקיד הכנסת. תפקידנו לפסוק על פי חוק. אין לנו סמכות להתערב בהכרעת העם בבחירות ואין לנו סמכות להתערב בחקיקת הכנסת ואין לנו סמכות להתערב במו"מ קואליציוני.

הפסיקה הזו, ובעיקר העובדה שהתקבלה פה אחד בהרכב של 11 שופטים, רובם הגדול אקטיביסטים, היא אבן דרך חשובה ביותר בתולדות מדינת ישראל. זו פסיקה האומרת: לא הכל שפיט.

אם המורשת של אהרון ברק הייתה "הכל שפיט", המורשת של אסתר חיות היא: לא הכל שפיט.

בית המשפט בעידן חיות הוא לא פאסיבי ולא חסר שיניים. רק לאחרונה הוא קיבל החלטות אקטיביסטיות על חוק הפיקדון, הכנסת חמץ לבתי החולים והאיכון הסלולרי. אפשר לאהוב או לא לאהוב את פסיקתו, אך בית המשפט הגבוה לצדק קיים בדיוק כדי לדון בסוגיות של זכויות אדם מול האינטרס של המדינה.

לא כן בסוגיות פוליטיות. בעיניי טעה בית המשפט כאשר התערב בסוגיית בחירת יו"ר הכנסת, אך זו כבר היסטוריה.

היום בו קיבל את החלטת ה-11:0 הוא יום חשוב לדמוקרטיה הישראלית ולהפרדת הרשויות בישראל.

* לא יתערב – הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם להחליט בנדון.

זהו גם מסר למי שמתכננים לעתור נגד החלת ריבונות על בקעת הירדן, ולבטח יש המפנטזים על כך – בית המשפט לא יתערב. אין זה מעניינו.

* בדיחה ושמה דיפ-סטייט – נו??? מה אתם אומרים חובבי תאוריות הקונספירציה החולניות על ה"דיפ-סטייט" המומצא, שלא היה ולא נברא? נו, מה אתם אומרים מדקלמי התוצרים של תעשיית השקרים? הרי כל הבניין התודעתי הכוזב שבניתם במשך שנים קרס כלא היה.

מה טענתם? יש בישראל מדינת עומק של פקידים ססססססס00מולנים מניאקים, שממומנים בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, שכל מטרתם להפיל את נתניהו, כי ברגע שהוא ייפול, הימין ייפול והם יוכלו לבטל את המדינה היהודית ולהקים את "מדינת כל אזרחיה". ולכן, כל המערכת המושחתת הזאת תפרה תיקים בדויים וחסרי שחר נגד נתניהו, האיש הישר, הצדיק והממלכתי ביותר בפוליטיקה הישראלית. וחוד החנית של הדיפ-סטייט הם בית המשפט העליון.

והנה, הגיע היום הגדול של הדיפ-סטייט. יושבת מועצת גדולי האליטה הססמולנית, 11 פקידוני משפט שאף אחד לא בחר אותם, בכוונה קבעו הרכב כה גדול כדי לתת תוקף להחלטתם, בכוונה בחרו הרכב שיש בו 9 "אקטיביסטים ליברלים" ורק שני "שמרנים". והנה, בהחלטה אחת הם ישימו קץ לשלטון נתניהו. לא צריך יותר לתפור תיקים. לא צריך יותר לבדות ראיות. פשוט, היום זה היום.

נו? ומה קרה? כל התאוריה האינפנטילית והשקרית ששיננתם במשך שנים מהשכם עד הערב התמוטטה וקרסה כמו בנין קלפים. ועוד איך קרסה – פה אחד בהרכב של 11 שופטים.

ומה עכשיו? תודו ב"טעותכם"? תתנצלו? תחזרו בכם מן השקרים?

הצחקתי אותי. תעשיית השקרים מיד המציאה את הפרשנות ש"תוכיח" בהפוך על הפוך שבעצם ההחלטה הזאת היא תרגיל מורכב של הדיפ-סטייט ש… הם כבר מצאו משהו. אני רק מקווה, שלפחות חלק, ולו חלק קטן, מן ההמון שדיקלם את השקר שקרס ביום רביעי, יתחיל להטיל ספק, לא לדקלם כל שטות וכל שקר, להיות קצת, טיפונת, ביקורתיים.

* המילה החסרה – כל כך קשה, כל כך קשה לומר מילה קטנה, אבל גדולה: "טעיתי"? לא מסוגלים?

מזכירים לי את אורי שגיא, שמספר שאילו נסוגונו מהגולן סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ולא הייתה מלחמת אזרחים. גם בלקסיקון שלו לא מופיעה המילה "טעיתי".

* תקציר מנהלים – כדי לחסוך לכם את קריאת פשקוויל המערכת של השוקניה ואת פשקווילי הפרשנות והדעה על פסיקת בג"ץ, אתמצת את המסר במשפט קצר: "לעלות על בג"ץ עם די-9".

* יללנות דו צדדית – גיליונות השבת של "הארץ" ו"ישראל היום" הם ממש תאומים סיאמיים. שניהם מגויסים למתקפה פרועה, שלוחת רסן, נגד בג"ץ בעקבות החלטת ה-11:0.

את המתקפה של "הארץ" אפשר להבין. השמאל הרדיקלי הוא עוכר בג"ץ ותיק. בג"ץ, בעבורם, הוא "מכשיר אקיבוש", "המשת"פ של ההתנחלות", "המלבין של פשעי המלחמה" וכו'. אין כמעט שבוע בלי פשקוויל משתלח בבג"ץ של גדעון לוי, למשל. וכאשר הוא שוב פסק על פי דין ולא על פי התכתיב הפוליטי שלהם, הם משתוללים, בועטים, וזה מובן.

אבל למה הימין מגביר כך את ווליום ההשתלחות בבג"ץ דווקא אחרי ההחלטה הזו? כי ההחלטה הזו והפה-אחד שבו התקבלה בהרכב של 11 שופטים מטריפה אותם. הרי ההחלטה מוטטה את כל בנין-העל שהם טיפחו במשך שנים, על "מפלגת בג"ץ" ו"מדינת העומק" ותאוריות הקונספירציה המטורללות למיניהם. ופתאום, ברגע המבחן, כאשר בידי בג"ץ הייתה הזדמנות פז להוכיח עד כמה הם צודקים, הוא הנחית להם מפלה מוחצת שמוטטה את מפעל חייהם. יתר על כן – השידור החי של המשפט, הציג בפני אזרחי ישראל מציאות כל כך שונה, הפוכה, לאופן שבו התעמולה עוכרת המשפט הציגה לאורך שנים את בג"ץ. וזה כבר לגמרי מוציא אותם משיווי משקל.

בצר להם, הם פועלים על פי השיטה הידועה של "טיעון לא משכנע – להגביר את הווליום". הם מציפים בליל של תאוריות וספקולציות שנועדו לבלבל את האנשים, לטמטם אותם ולשכנע אותם שמה שהם ראו, הוא לא מה שהם באמת ראוי.

אבל הפעם היללנות הצווחנית הזאת כל כך פאתטית.

* יציבות לפוליטיקה הישראלית – ברגע האחרון, אחרי שמראשית המו"מ על ממשלת האחדות דובר על כך שהקדנציה שלה תארך רק שלוש שנים, סוכם שהקדנציה תמשך עד מועד הבחירות הקבוע בחוק, בנובמבר 2024, כלומר אפילו יותר מארבע שנים. מתכונת הרוטציה תהיה: שנה וחצי נתניהו, שנה וחצי גנץ, 9 חודשים נתניהו, תשעה חודשים גנץ.

אני רואה ברעיון הזה צד חיובי וצד שלילי. הצד החיובי הוא שאורך הקדנציה יהיה ארבע שנים ולא שלוש. ממשלת האחדות צריכה לייצב את המערכת הפוליטית הישראלית, ואין סיבה שהקדנציה תהיה בת שלוש שנים ולא ארבע. הצד השלילי הוא ריבוי הרוטציות, שמגיע לידי פארסה, והוא היפוכה של היציבות.

יש להחליט על ממשלה של ארבע שנים, עם רוטציה אחרי שנתיים.

אגב, החוק הקובע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי בשבוע השלישי של חודש חשוון הוא אנכרוניסטי, פאתטי ולמעשה אות מתה. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדון הייתה ב-1988 (אגב, אחרי ממשלת האחדות הרוטציונית). הפעם הקודמת לפניה שבה הבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1973 (ולבסוף הן נדחו, בפעם היחידה בתולדות המדינה, בשל מלחמת יום הכיפורים). על פי החוק, אם הבחירות לא התקיימו במועדון, הבחירות הבאות תתקיימנה בחודש חשוון כעבור ארבע שנים, כלומר אורך הקדנציה היא יותר מארבע שנים. מה ההיגיון בכך? צריך לקבוע שאורך הקדנציה היא ארבע שנים, והבחירות תתקיימנה ארבע שנים בדיוק מיום הבחירות הקודמות (ואם המועד ייצא בשישי או בשבת הוא יידחה לאמצע השבוע).

* ראש ממשלה אחד – למרות הביטוי (הלא מוצלח, בלשון המעטה) ראש ממשלה חלופי, ולמרות ההשבעה של שני הבנימינים ביום הקמת הממשלה – אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יהיה רק ראש ממשלה אחד, שעליו תהיה 100% מן האחריות. עד הרוטציה יהיה זה נתניהו ורק נתניהו. אחרי הרוטציה יהיה זה גנץ ורק גנץ.

* אינטרס משותף – השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היא אינטרס ישראלי ממעלה ראשונה. על ממשלת האחדות להציב את היעד הזה במקום גבוה בסדר העדיפויות. אם אחר ימונה של שר ערבי לממשלת האחדות זו בשורה חשובה. במצב אחר הייתי מציע שהוא יעמוד בראש משרד ממשלתי רגיל, אבל היום אני סבור שהוא צריך להיות שר שתפקידו לקדם את הציבור הערבי ואת השתלבותו במדינת ישראל.

נסיקתה של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית והיא איום חמור על מרקם היחסים בין יהודים וערבים בישראל. אסור למדינה להיות שאננה לנוכח הסכנה הזאת. מי שמאמינים שהפתרון הוא שלילת זכותה של הרשימה הזאת להתמודד, ומי שמאמינים שניתן להקים אתה ממשלה, אינם אלא טועים. הדרתם רק תחזק את הלאומנות הלעומתית של ערביי ישראל ואולי אף תדרדר חלקים מהם למרד. הקמת ממשלה התלויה בהם היא בלתי אפשרית בשל ניגוד אינטרסים מוחלט בין האינטרס הלאומי של ישראל לבין התנגדותם לקיומה. על המדינה לטפח ולקדם בקרב ערביי ישראל מנהיגות המעוניינת להשתלב בה ולא לרשת אותה.

ברור שאותם מנהיגים יוקעו בידי המסיתים הלאומנים כ"בוגדים", "משת"פים" ו"ערביי מחמד". כך למשל הגדיר יו"ר בל"ד אנטאנס שחאדה, בנאום מעל דוכן הכנסת, את האזרחים הערבים שהשיאו משואות ביום העצמאות: "ראינו ביום העצמאות בטקס הדלקת המשואות ערביי מחמד משתתפים בחגיגה הציונית שהיא על חשבון בני עמם". כזכור, היה ניסיון להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי באיש הזה וברשימה הזאת. אנו יודעים על רדיפת הצעירים שמתנדבים לשירות אזרחי בידי הציבור המוסת בידי הח"כים של הרשימה המשותפת. אין ספק שהדרך ארוכה ומלאה מהמורות, אבל אין לנו הלוקסוס להרים ידיים. זה אינטרס של מדינת ישראל ואני מאמין שזה גם האינטרס של ערביי ישראל ושרבים מהם היו רוצים להשתלב באמת בחברה הישראלית. את האינטרס המשותף הזה יש לטפח.

* לסכל את הפרובוקציות – על פי מקורות זרים מיוחסת לישראל מתקפה משמעותית ביותר בחודש האחרון נגד התבססות איראן בסוריה. על פי מקורות ישראלים, יש סימני שבירה ונסיגה איראנית מסוריה (אני מציע להתייחס להערכה הזאת בזהירות).

כאשר הרשימה המשותפת המליצה על כחול לבן לנשיא, "משנאת המן" כהגדרתו של איימן עודה, הסביר מזכ"ל חד"ש מוחמד נפאע שהתמיכה בכחול לבן תסכל את תכנית טראמפ ואת "הפרובוקציות בסוריה ובאיראן".

בוגי יעלון, בהיותו שר הביטחון, עיצב יחד עם נתניהו ואיזנקוט את האסטרטגיה של המב"מ (מערכה בין מלחמות) בסוריה, שמיושמת עד היום. הוא באמת חושב שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת הייתה יכולה לקיים את הפעילות הזאת (לפי מקורות זרים)?

* מתנת חג להסתדרות – ראש מרצ לשעבר זהבה גלאון, חברת הכנסת לשעבר ממרצ מיכל רוזין ומנכ"לית "שלום עכשיו" שקד מורג, הודיעו באחד במאי על פרישתן מן ההסתדרות הכללית. ח"כ לשעבר מוסי רז הביע תמיכה בצעדן וקרא לציבור ללכת בעקבותיהן (מכך שהוא לא הודיע בעצמו על פרישה, אני מסיק שכנראה אינו חבר ההסתדרות).

על מה ולמה פרשו השלוש?

לנוכח המשבר הכלכלי בעקבות הקורונה, עורכת ההסתדרות קמפיין חשוב ומבורך, הקורא לציבור לקנות "כחול לבן", כלומר תוצרת הארץ. בקמפיין מפרסמת ההסתדרות תוצרת הארץ, ואויה – בין המוצרים שפורסמו, תוצרים של משק אחיה. ומשק אחיה, יש לדעת, המגדל זיתים ומייצר שמן זית וסבון, נמצא, רחמנא לצלן, מעבר לקו הירוק. וכיוון שההסתדרות פרסמה מוצר ישראלי שמיוצר בשומרון, הן פרשו ממנה, תוך השמעת דברי בלע ונאצה איומים, כמו "תוצרת של עבריינים" וכו' וכו'.

הנה, כך נראית קנאות, כך נראית שנאה, כך נראה שמאל רדיקלי מסוגר, שאיבד את המצפן והמצפון והוא מתחרה עם עצמו בספירלת הסלמה של השנאה והחרם. וכך הוא הולך ודוחק את עצמו אל מחוץ לשולי השוליים של החברה הישראלית, כאשר הוא מוצא נחמה בחיקו של השמאל האנטי ישראלי באירופה.

כך נראית רדיפה, כך נראה מקארתיזם, כך נראית רדיקליות סהרורית, כך נראה בי.די.אס.יזם.

בעיניי, ההסתדרות רק תרוויח מכך שמהרסים ומחריבים ייצאו ממנה. ההסתדרות יכולה לראות בפרישתם באחד במאי, חג הפועלים, חגה של ההסתדרות – מתנת חג.

* דרישה חצופה – דרישתו החצופה של הסוס הטרויאני אוחנה מהשופט מזוז לפסול את עצמו, אינה קשורה אישית למזוז. אילו היה במקומו שופט אחר, הוא היה דורש גם ממנו לפסול את עצמו. זה חלק ממסע הדה-לגיטימציה שלו לשופטי ישראל.

* איש עם לב של אבן – אחד הרגעים המרגשים ביותר בטקס המשואות ערב יום העצמאות, היה השאת המשואה בידי עדי אלטשולר, שעוד בהיותה נערה ייסדה את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", המשלבת בני נוער "רגילים" עם בעלי צרכים מיוחדים, ומאז ועד היום היא מנהיגה חברתית אקטיביסטית ויזמית חברתית ממדרגה ראשונה. בין השאר היא יזמה את מיזם "זיכרון בסלון", שנותן במה לשורדי שואה לספר את סיפורם. עדי היא בעיניי אשת מופת.

יגאל כנען, מי שהיה מועמד מס' 3 לכנסת מטעם המפלגה ההומופובית "נועם" שברגע האחרון ויתרה על ריצתה, תקף בחריפות את העובדה שניתן לעדי להשיא משואה. וכך הוא כתב בפשקוויל נורא שהעלה בפייסבוק. אזהרת מסע: קריאת הציטוט אינה מומלצת לבעלי לב חלש.

"כשילדיי היו בגיל בית ספר, התחלתי לשמוע על מחנות של תנועות הנוער. הרוב היה קלאסי, מסעות, התנדבויות, מחנות שדה. כמו שאני עשיתי בצופים, ואשתי בבני עקיבא. לאט לאט, התחלתי לשמוע סיפורים, על צרכים מיוחדים, וכסאות גלגלים, ועיוותים שונים, עד שפעילויות החופשה לבשו פנים שונות לגמרי. סוגים שונים של נכויות ושל פיגור. סיפורים על הליכה לשירותים. ליווי של מקצועות פרא רפואיים [שגיאת הכתיב במקור א.ה.], עלות מטורפת של כסף, יציאה לפארקי שעשועים והנאות מוגזמות.

"זה מתחבר עם העמדה הנוצרית של החיבור ל'חלש', שעברה גלגול לעמדה פוסט מודרנית נוצרית שמקדשת את הנכה, החלש. רואה אפילו בציון נכותו פגיעה. לכן אנחנו אשמים, 'החברה'. ולכן הם לא חלשים, הם 'מאותגרים פיזית', והחזק, רחמנא ליצלן, לא צריך לממש את עוצמתו, אלא להתבייש בה ולהפעיל את כל רגשי אשמתו על חריגותו מהשוויון המיוחל כדי להעצים את החלש.

"במחנות האלה הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום, באים לידי ביטוי ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות. אומץ, מצוינות, תחרותיות".

עד כאן דברי הבלע של האיש הרע הזה. הגישה הנואלת שלו היא אנטי יהודית. ואני יודע שהיא מנוגדת בתכלית לתפיסה המקובלת בציונות הדתית. אני יודע, למשל, מניסיוני בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהיישובים הדתיים היו הראשונים לכל יוזמה כמו קייטנות איל"ן לבעלי צרכים מיוחדים, שדורשות הרבה מאד מתנדבים, בני נוער ומבוגרים, וכן מתנדבים לפעילות של בעלי הצרכים המיוחדים מהגולן. יגאל כנען, האיש הרע הזה, הוא התשליל שלהם.

האיש הרע הזה נושא בשורה דרווינסטית של חוק הג'ונגל. החזק הוא השורד והוא אוכל את החלש. מותר האדם מן הבהמה, שהוא מציע אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לחוק הג'ונגל. לא כל שכן היהודים, שהיו לאורך דורות קורבן של בעלי דעות חולניות כאלו.

אני תוהה, האם האיש הרע הזה, המתהדר בתורת ישראל, והרב ישעיהו הבר זצ"ל, מי שהקדיש את חייו לקידום תרומת כליות אלטרואיסטית (כלומר לאדם זר) והספיק להציל בחייו הקצרים את חייהם של 800 בני אדם, קיבלו את אותה תורה ומתפללים אל אותו אלוהים.

על אנשים כמו יגאל כנען, האיש הרע הזה, כתב יוסי גמזו: "יש אנשים עם לב של אבן".

* תכונת אופי – את שמו של האיש הרע יגאל כנען, המועמד מס' 3 של המפלגה ההומופובית, שפרסם השבוע פשקוויל נאצה נגד נכים וחלשים, לא שמעתי עד השבוע. אבל אחרי ששמעתי קצת בדקתי. ומסתבר שבגלגול קודם הוא היה איש שמאל. וכנווט במלחמת שלום הגליל הוא היה סרבן. והאמת היא שלא הופתעתי. להיפך, העובדה הזו רק חיזקה את התאוריה שלי על חוק הרדיקלים השלובים. קיצוניות אינה השקפת עולם אלא תכונת אופי. וכן את התאוריה שלי על "תסמונת המומר", על מי שהמיר את דתו והופך הקנאי ביותר של הדת החדשה, בעיקר בשנאה כלפי המוצא שלו.

* לעולמים – בראיון לתכנית קלמן/ליברמן בכאן ב', אמר ח"כ רם בן ברק מיש עתיד שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית "לעולמים", אבל הוא מתנגד להחלת ריבונות חד-צדדית, אלא רק בהסדר.

אני שמח על עמדתו העקרונית בסוגיית בקעת הירדן. חשוב מאוד שיישמע בציבור ובעולם הקונצנזוס הלאומי המחודש על בקעת הירדן, הכולל לא רק את ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם את האופוזיציה.

אבל אם אנחנו מסכימים שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית לעולמים, מדוע להשאיר על עתידה וגם על ההווה שלה את ענן אי הוודאות והתלות בנכונותו של האויב אם וכאשר ננהל מו"מ על הסדר שלום? למה ללכת למו"מ כזה כאשר אנו נותנים לפרטנר את ההבנה שסוגיית בקעת הירדן פתוחה, אם אנו מבינים שבקעת הירדן חיונית למדינת ישראל וליעדיה הלאומיים לעולמים?

הרי ברור שבמו"מ כזה לעולם לא תהיה הסכמה ירדנית/פלשתינאית לריבונות הישראלית. זו יכולה להיות רק השלמה שלהם בדיעבד עם עובדה קיימת, שאותה עלינו ליצור בהתיישבות ובריבונות.

מעולם לא החלנו ריבונות בהסדר. כל החלת ריבונות הייתה חד-צדדית. כך החלנו בעיצומה של מלחמת השחרור את הריבונות על השטחים שצה"ל שחרר מחוץ לגבולות החלוקה (ירושלים, לוד, רמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מן הנגב ועוד). כך קבענו את ירושלים לבירת ישראל. כך החלנו את הריבונות הישראלית על ירושלים השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. כך החלנו את הריבונות הישראלית על הגולן ב-1981.

בניגוד לאותם מקרים, הפעם יש לנו הזדמנות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב, מעצמת העל הגדולה וידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה. זה חלון הזדמנויות שעלול להיסגר אם טראמפ לא ינצח בבחירות, ולכן יש דחיפות וחשוב שנעשה זאת עכשיו.

אני מקווה מאוד שכחול לבן ומפלגת העבודה החברות בקואליציה תתמוכנה במהלך. אני בטוח שתל"ם וישראל ביתנו שבאופוזיציה תתמוכנה במהלך. ואני מקווה מאוד שגם יש עתיד תתעשת ותתמוך בו. מקסימום, שעופר שלח יצביע עם מרצ והרשימה המשותפת נגד.

* חמישה ראשי ממשלה – אני חותם על כל מילה במאמרו החשוב של עמוס גלבוע "על פנטזיות לגבי רמת הגולן", בתגובה לפנטזיה האינפנטילית של קיפניס, למעט שגיאה קטנה. לא ארבעה ראשי ממשלה טעו אלא חמישה: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. חמשתם הסכימו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* להציל חיים – ה"ניו-יורק טיימס" פרסם כתבה המעלה על נס את המעורבות של צה"ל במאבק נגד הקורונה ובעיקר ביחידות הפיתוח הטכנולוגיות, שבאפס התרעה החלו לפעול בנושא והגיעו להישגים יוצא דופן.

את המאמר פתח העיתון במשפט: "זרוע המחקר והפיתוח של משרד הביטחון הישראלי ידועה בדרכים פורצות דרך להרוג אנשים ולפוצץ דברים, באמצעות טנקים ומזל"טים, אולם המשימה שלה כעת היא להציל חיים".

זאת אי הבנה בסיסית במהות צבא ההגנה לישראל, במהותה של מדינת ישראל ובמהותו של הסכסוך הישראלי ערבי.

הסכסוך הוא על נושא אחד – קיומה של מדינת ישראל. זה לא סכסוך על שטח זה או אחר או על מחלוקת זו או אחרת. ישראל מוקפת בים של שנאה, כולל במדינות שעמן חתמנו על הסכמי שלום. האידיאולוגיה של מדינות המזרח התיכון, היא שלילת זכות קיומה של ישראל והיעד העליון הוא השמדתה. העובדה שאין היום מלחמות כוללות נובעת אך ורק מעוצמתו של צה"ל. אך את מקום המלחמות הכוללות תפסו בעשורים האחרונים איומים אחרים שמטרתם להרוג כמה שיותר ישראלים, לפגוע בישראל, להמאיס את החיים בישראל ולשבור אותה: טרור, טילים ו-BDS. אך אם תהיה שעת כושר, הם יחדשו גם את המלחמות הכוללות. והן גם מנסות להתחמש בנשק גרעיני למטרה זו – שני כורים ישראל השמידה ואיראן מנסה עד היום, כיעד הלאומי המרכזי שלה, לייצר נשק גרעיני.

המחסום בפני הגשמת התקווה הזו הוא חוסנה של ישראל ומרכיב משמעותי בחוסנה הוא עוצמתו של צה"ל. ובעוצמתו של צה"ל, מרכיב מרכזי הוא הפיתוח הטכנולוגי של אמצעי לחימה. העליונות הטכנולוגית של ישראל, לצד העליונות המוסרית, האמונה בצדקת הדרך והנחישות של לוחמי צה"ל ומפקדיו, הם סוד קיומנו.

המטרה של זרוע המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון הישראלית אינה להרוג אנשים ולפוצץ דברים, אלא להבטיח חיים ולמנוע את פיצוצה של מדינת ישראל. ולכן המעבר המהיר לפיתוח טכנולוגי בריאותי הוא טבעי וקל – המשך פעולה להבטחת חיים ולהצלתם.

* להטיל ספק – שעה שהקורונה נמצאת בנסיגה במדינות המערב ובישראל, היא מכה קשות ברוסיה.

המגפה פרצה ברוסיה הרבה אחרי שאר אירופה. הרוסים הגיבו על כך ביהירות.
אבל איך התייחס לכך המערב כולו, כולל כל הפרשנים הישראלים? באי אמון. כלומר היה ברור לכל הפרשנים, שאם אין דיווחים ברוסיה על מגפה המונית ועל אלפי מתים, סימן שרוסיה מסתירה את האמת. מסתבר שהיו אלה נתוני אמת ואילו היום, כאשר המגפה מכה ברוסיה, היא אינה מסתירה זאת.

מה שאנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להיזהר מדעות קדומות. מה שעוד אנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להטיל ספק בדברי הפרשנים והמומחים. ומה שהפרשנים צריכים ללמוד מכך, הוא… קצת יותר ענווה וספקנות.

* היערכות אחראית – אדם מגיע לת"א, הוא כבר מאחר לישיבה קריטית ולא מוצא מקום חניה. הוא מסתובב ובמסתובב, לחוץ ועצבני, השעון דופק ואין חניה. מיואש, הוא פותח את השמשה, מביט לשמים ואומר: "אלוהים, אם אתה מוצא לי מקום חניה, מעכשיו במשך שנה בכל בוקר אניח תפילין". הוא לא סיים את המשפט וממש לידו התפנה מקום חניה. "אה, אלוהים, עזוב. הסתדרתי".

ולמה נזכרתי בבדיחה העתיקה הזאת? בגלל אלה שאומרים: "אההה, סתם הפחידו אותנו. תראו, איפה אנחנו ואיפה כל ההפחדות, המתים, המונשמים. סתם כלאו אותנו בסגר". ואללה? ואולי אנחנו איפה שאנחנו בגלל ש"כלאו אותנו בסגר"? אולי דווקא כי ההנהגה פעלה באחריות, ולא כמו למשל ראש ממשלת בריטניה שזלזל, לא עשה כלום והיום אנגליה כבר עקפה את איטליה וספרד (ולא בכדורגל)?

כבר בראשית המגפה בעולם, עוד בטרם היה הנדבק הראשון בישראל, נתניהו אמר ש"עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר". זאת הייתה גישה אחראית שהוכיחה את עצמה.

לעומת זאת, עכשיו דומני שהממשלה איטית והססנית מדי בתהליך היציאה.

* הקורונה הכלכלית – הנתונים חד משמעיים – הקורונה בדעיכה. אפשר לקבל החלטות אמיצות ולהאיץ את הנעת המשק, לקצר את לוח הזמנים של תהליך היציאה (תוך שמירה על הקריטריונים להידוק ההנחיות אם תהיה חזרה של המחלה).

הנתונים בכל העולם מצביעים שהילדים הינם גורם זניח בהדבקה במגיפה. לכן, יש להחזיר בתחילת השבוע את הלימודים בכל מערכת החינוך לסדרם. זה המפתח לחזרת ההורים לעבודה ולהחזרת המשק לפעילות.

כעת, האיום הכלכלי והחברתי מסוכן הרבה יותר מאשר האיום הרפואי.

* אסטרטגיית יציאה טלוויזיונית – כחלק מאסטרטגיית היציאה, מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יפסיקו עם שידורי חדשות הקורונה האינסופיים מבוקר על לילה.

* בשש אחרי הקורונה – אוי. לא זיהית אותך בלי מסכה. האמת? עם המסכה את יותר יפה.

* שגרת קורונה – אף פעם לא דמיינתי את עצמי רעול פנים נכנס למרכז מסחרי, המאבטח מכוון אקדח למצחי, והכל מתנהל בטבעיות.

* ביד הלשון

פרחים בקנה – אחת מיוזמות הערבות ההדדית היפות שצצו בתקופת הקורונה, נקראת "פרחים בקנה". חברי יעקב שה-לבן, חבר מושב יונתן שבגולן, קצין שריון במילואים, חיבר בין שתי מצוקות של התקופה: החיילים הקרביים שסגרו שבועות רבים בצבא והתגעגעו הביתה ומגדלי הפרחים שנתקעו עם כמויות אינסופיות של פרחים ולא היה להם מה לעשות אתם. הוא גייס תרומות מעמותות בארץ וקהילות יהודיות בחו"ל, רכש כמות גדולה של פרחים, וחילק אותם לחיילים ששלחו אותם, ללא עלות, למשפחותיהם.

ומנין שם המיזם, "פרחים בקנה"? משירם של דודו ברק ואפי נצר בשם זה, שנכתב בתקופת מלחמת ההתשה ובוצע לראשונה בידי להקת חיל התותחנים. זהו שיר של כמיהה לשלום, שבו יהיו פרחים בקנה ובנות בצריח, והוא לא התכוון לבנות טנקיסטיות.

השמש יידום בין עזה לרפיח,
ירח ילבין על פסגת החרמון
פרחים בקנה ובנות בצריח
ישובו לעיר חיילים בהמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.2.20

* תהא מושתתה על עוול, עושק ועבדות – בשבת קראנו את פרשת "משפטים". אחרי מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות בפרשת "יתרו", שאותה קראנו בשבת שקדמה לה, אנו מתחילים לקרוא את החקיקה התורנית המפורטת. חוקה זו, כלשונה, אינה רלוונטית לימינו. אולם הערכים שעליהם היא מתבססת הם נצחיים. פרשת משפטים נפתחת בחוקי העבדות. בעידן שבו רוב בני האדם היו עבדים – רכוש בעליהם לכל דבר, התורה הוציאה את כל העוקץ מן העבדות, והפכה את העבד, למעשה, לשכיר. בכך היא הנחילה לנו מסר לדורי דורות, של שנאת העבדות ואהבת החירות, של צדק חברתי וערבות הדדית, של שוויון ערך האדם ודאגה לחלש. התורה מעלה על ראש שמחתנו את הדאגה ליתום, לאלמנה ולגר. היא שוב ושוב מזכירה לנו כטעם לרבות מן המצוות ובראשן השבת, את העובדה שגֵרים היינו בארץ מצרים, ומכאן שעלינו לגלות רגישות לגרים.

סיפורי היסוד של עמי העולם, הם עלילות גבורה ושלל קרבות. ואילו סיפורו של העם היהודי מתחיל בעבדות, בגולה ובגֵרות. למה? יתר על כן, התורה מספרת לנו, שהירידה להיות עבדים וגרים היא חלק מתכנית אלוהית, שהוצגה לאברהם כבר בברית בין הבתרים. למה? אני מאמין, שהדבר נועד להפוך את העם היהודי לנושא בשורת החירות והצדק החברתי לעולם כולו. ואכן, חזון נביאי ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבנו להשתית על ערכיו את מדינת ישראל, הוא חזון מובהק של צדק חברתי.

הציונות הדתית, עד לפני שנים אחדות, נשאה את נס הצדק החברתי. המפד"ל על כל גלגוליה, עד העשור האחרון, בלטה ברגישות חברתית והובילה כנסת אחר כנסת בחקיקה החברתית. והרי זה צריך להיות מובן מאליו – מי אם לא מפלגה המחויבת לתורה ולמורשת ישראל, תישא את הדגל הזה.

משהו השתבש בציונות הדתית בעשור האחרון. לפתע זנחה הציונות הדתית את דרכה, עשתה מהפך אידיאולוגי של 180 מעלות והייתה לסמן אנטי חברתי קיצוני של ליברטריאניות וקפיטליזם חזירי, דורסני.

וכעת, איילת שקד נושאת את דגל רמיסת זכויותיהם של גרים בתוכנו, של העובדים הזרים בחקלאות. היא מציעה לשלול מהם את הזכויות הסוציאליות, לא לשלם להם פנסיה על עבודתם. היא, חברה בממשלה שרומסת את החקלאות, מנסה לשחד את החקלאים בפיתוי המכוער הזה; שהמדינה תפתור אותם מהחובה הבסיסית של הבטחת זכויות עובדיהם. והנימוק האפל שלה, הוא שאותם עובדים באים ממדינות שאין בהן פנסיה. כלומר, היא מציעה שישראל תנהג כמו מדינות עולם שלישי, כאשר מדובר בגרים. בחלק מאותן מדינות יש גם ניצול ילדים, עושק העובדים במלוא מובן המילה. אולי גם את זה נאמץ?

כאזרח מדינת ישראל, המדינה היהודית, שבמגילת העצמאות שלה הובטח שהיא "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", אני חש בושה למשמע רעיון פלצות כזה מפי מי שהייתה שרת המשפטים.

קראנו אתמול בתורה: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכמה מאלה שקראו את הדברים, יצביעו בעד מפלגה שמציעה הונאת הגר ולחיצתו?

* שוטים שותים – מה שמסוכן יותר מהתנהלותו המושחתת והמשחיתה של נתניהו ויותר מההסתה והשקרים שהוא מפיץ, היא העובדה שהמוני חסידים שוטים שותים בצמא וללא ביקורת את מי השופכין של תעשיית השקרים לבית בלופר.

* קודם כל להציב חזון – ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ.

אבל ברקת אמר השבוע משפט שאני מזדהה אתו מאוד, וכמותו אני מצפה לשמוע ממנהיג פוליטי וכלכלי. כשהציג את תכניותיו ונשאל מה מקורות המימון שלהן, הוא השיב: "כשאתה מציג חזון ותפיסת עולם, לא בהכרח צריך כרגע להתחיל להתעסק עם כל הפרטים של המשאבים".

והוא צודק. קודם כל צריך להציב חזון, לסמן מטרה. בכפוף לה יש לקבוע סדרי עדיפויות. קל מאוד להשבית כל רעיון חדש בטענה שאין תקציב. אך הטענה הזו מבוססת על הנחה שכל ההקצאות הקיימות קבועות, ולכן אין תקציב לרעיונות חדשים.

* לא רציונלי ולא במקרה – כתומך בכחול לבן, האינטרס שלי הוא שעוצמה כהניסטית תזכה בקולות רבים, כמעט עד אחוז החסימה, וכך יאבדו 3-4 מנדטים לבלוק נתניהו.

אף על פי כן, סהדי במרומים, שאני מייחל בכל לבי לתבוסה מוחצת, משפילה; להתרסקות של בן גביר וכנופייתו. תבוסה מהדהדת כזו, שלא תהיה להם עוד תקומה ויקוים בנו הכתוב: "וביערת הרע מקרבך" ויקוים בנו הכתוב: "ייתמו חטאים מן הארץ".

אני יודע שזו גישה לא רציונלית, משוללת היגיון פוליטי. נכון. אך תיעובי את הכהניזם אינו עניין פוליטי. אין המדובר בעמדה פוליטית שאני במחלוקת אתה, אלא בתועבה מוסרית, בלתי לגיטימית, שכיהודי אני מתבייש בעצם קיומה בעם היהודי. החיה הכהניסטית היא התרגום לעברית של הרדיפות שנרדפו אבותינו באירופה.

* בני גנץ והשוויון בפני החוק – מ"מ פרקליט המדינה הורה למשטרה לחקור את פרשת "הממד החמישי". בני גנץ אינו חשוד בפרשה.

ברצוני להציג את עמדתי העקרונית בנושא, ולא בפעם הראשונה. אף אדם אינו עומד מעל החוק. אם ימצאו ראיות שיצדיקו חקירה נגד גנץ, יש לחקור אותו, בלי הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום – הוא יהיה חייב להתפטר (במיוחד אם הוא יהיה ראש ממשלה). ובכל מקרה – אם הוא יסית נגד המשטרה, הפרקליטות והמערכת המשפטית, יפיץ עליהן עלילות קונספירציה חולניות ומטורללות, יתבכיין על "תפירת תיקים", יפעיל תעשיית שקרים שתפיץ את סיפורי הבדים הללו או ינסה להעמיד את עצמו מעל החוק בתעלולים מתעלולים שונים או לברוח במפגן של פחדנות אל החסינות – הוא יוכיח שאינו ראוי להיות איש ציבור ובוודאי לא מנהיג ציבור.

אני מאמין בגנץ ומעריך שהתסריט שהצגתי לא יתממש. אך אם יתממש חלילה, ולו בחלקו, ככל שיתממש – זו גישתי וכזו היא תהיה גם בעתיד.

* פטור ממכרז – סיפור קטן על מכרז. בשנה שעברה יצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" שמספר דרך סיפורו של יהודה את סיפור ההתיישבות בגולן. המועצה האזורית החליטה לקנות את הספר מתנה לבוגרי כיתות י"ב בגולן. אמר היועמ"ש של המועצה שאי אפשר לקנות מתנה בלי לצאת למכרז. השיבה המועצה, שהיא רוצה, מסיבות חינוכיות, לרכוש את הספר הזה. אמר היועמ"ש: אז תוציאו מכרז על הספר הזה. וכך היה. יצא מכרז על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל – ביוגרפיה". הוגשה הצעה אחת, של הוצאת "ידיעות ספרים". ההצעה התקבלה והכל שב על מקומו בשלום.

* בעד המפגינים – מעולם לא קרה, שתמכתי במפגינים נגד אישיות ישראלית המבקרת בחו"ל. אך כשעלה חשש שאת פניו של הנשיא ריבלין, בביקורו הממלכתי באוסטרליה, יקדמו מפגינים, דווקא קיוויתי להפגנות. במקרה הזה אני בעדם. מדובר בהפגנות נגד ישראל בשל פרשת מלכה לייפר.

מדובר במנהלת בית הספר הפדופילית שנמלטה לישראל וכיוון שהיא חרדית ליצמן התערב באופן מושחת ומשחית כדי לסכל את הסגרתה לאוסטרליה. האוסטרלים זועמים – ובצדק. אוסטרליה היא ידידה אמתית של ישראל, וההתנהלות הישראלית בפרשה מעיבה על היחסים בין המדינות. השבוע קרא הפרלמנט האוסטרלי לישראל להסגיר את לייפר. מעבר לזוועה מבחינה מוסרית, זו גם פגיעה ביחסי החוץ של ישראל וביחסים עם אוסטרליה.

אם יפגינו נגד ריבלין, כלומר נגדנו, במקרה הזה – יפגינו בצדק.

* אנטישמיות – למה גדעון לוי הוא אנטי ציוני? כך הוא מסביר: "לב הציונות: אין שום צדק בתביעת הבעלות של הפלסטינים על הארץ. עם בלי ארץ הגיע לארץ בלי עם, ומה לנוודים הללו שנקלעו לכאן במקרה ולארץ שלנו, כולה שלנו, רק שלנו. זו איננה עמדת המיעוט. אלמלא היא, המדינה לא היתה קמה כפי שקמה. בזכות מה יש להם זכויות? בזכות שחיו כאן מאות בשנים? שהיו הרוב המוחלט לפני שהיהודים הגיעו בהמוניהם, רבים מהם נמלטים מאימת אירופה? בזכות זה שגם כיום הם מחצית אוכלוסיית הארץ שבין הנהר לים, המחצית הוותיקה, הילידית, המושרשת, הלא מהגרת?"

כלומר, יש עם היושב כאן מאות בשנים, הוא העם הוותיק, הילידי והמושרש. הארץ שלו. בשל השואה, שאינה באשמת העם היושב כאן, כיוון שהייתה באירופה, פלשו לפלשתין המהגרים הזרים הקולוניאליסטים מאירופה, התעלמו מבני הארץ, גירשו אותם ונישלו אותם, ומדינתם "קמה כפי שקמה".

על פי גישתו, זו פשוט אינה הארץ שלנו. אנחנו מין פולש. אנחנו זרים. אין לנו זיקה לארץ הזו. ולכן, הצדק הוא בצד שלהם ולא בצד שלנו. זה הבסיס. זה לב האנטי-ציונות. מכאן שנאתו היוקדת לישראל, שפלשה לארץ זרה וכבשה אותה. זו נקודת המוצא לכל עלילות הדם שהוא מעליל על ישראל ועל צה"ל.

העולם הנאור מתחיל להכיר בכך שאנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטי ציונות היא גישה על פיה אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ובוודאי לא בארץ שאינה שלו. רק לעם היהודי, אם הוא בכלל עם. זאת אנטישמיות מזוקקת.

* מפוכחים – "לאן נעלמו היונים הדתיות?" – זו כותרת כתבה מרתקת של רונה טאוזינגר ב"ישראל היום", על היעלמותו הכמעט מוחלטת של הקול היוני, המתון מדינית, בקרב הציונות הדתית.

הכתבה טובה מאוד, למעט עובדה אחת – שעם ששת המרואיינים אליה נמנה אברום בורג. שילובו בכתבה עושה עוול חמור לשאר המרואיינים. בעוד הם ציונים בלב ונפש, שהציונות מתבטאת בכל מילה היוצאת מפיהם, בורג הוא אנטי ציוני. הוא מגדיר את עצמו בראיון כ"לא ציוני", אך זאת הגדרה מכובסת לאנטי ציוני קיצוני ביותר. בעוד הם רואים את עצמם ומגדירים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהציונות הדתית, הגם שהם חלוקים עם עמדותיה המדיניות, הוא אנטי ציוני ואנטי דתי ומתבטא בשאט נפש כלפי כל מה מריח ציונות או דתיות. הדבר המכעיס ביותר בדבריו, הוא הניסיון שלו להציג את עצמו כממשיך דרכו של אביו יוסף בורג. זהו שקר וכזב וחילול זכרו של בורג המנוח.

הדבר המעניין ביותר בכתבה, בעיניי, הוא האופן שבו המרואיינים בוחנים באופן רטרוספקטיבי את עמדותיהם. מדובר באנשים השוללים את הרוח הקוקניקית, רוח גוש אמונים, הרוח המשיחית, הרואה בפוליטיקה כלי למימוש חזון דתי ולכן מתייחסת לכל פשרה על ארץ ישראל כעבירה הלכתית. הגישה שלהם היא של הפרדה בין הדת והאמונה לבין המציאות הפוליטית. לשיטתם, הדיון הפוליטי צריך להיות רציונלי לחלוטין, חף מן הדתיות ומבוסס על המוסר האנושי, לא האלוהי. או בלשון הרב יהודה גלעד: "אין 'עמדת התורה' – לתורה אין דעה פוליטית ימנית או שמאלנית". וכאשר הם עשו את ההפרדה הזאת, והתייחסו לפוליטיקה באופן רציונלי, הם גיבשו השקפת עולם יונית מובהקת, המצדדת בחלוקת הארץ למען השלום.

אולם דווקא כיוון שהם אנשים רציונליים ומפוכחים – הם משוחררים לא רק מהמשיחיות של גוש אמונים, אלא גם מן המשיחיות של שלום עכשיו. ואת המציאות מאז הסכם אוסלו, שבו הם תמכו, הם בוחנים באופן רציונלי ומפוכח. וכך הם מצוטטים: "התפיסה הערכית שלי לא השתנתה אבל המציאות השתנתה. אני, כרוב החברה הישראלית, נוכחתי לצערי שבצד השני אין מנהיגות רצינית שמוכנה לקבל את היותנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה כי כל הסדר הוא למעשה ניסיון להגיע למהלך הבא, לקבל את חברון ושכם ואז את רמלה ולוד. לכן היום אני חושב שכל כישלונות ההיסטוריה – כישלון אוסלו, כישלונות ברק ואולמרט, כישלון ההתנתקות – מוכיחים, לצערי, שבצד שמנגד אין בשלות להגיע להסדר מדיני… ברמה הפרקטית אני כבר לא רואה עצמי כאיש שמאל. מבחינה ריאלית אין אפשרות להגיע להסדר. אך ברמה האידיאולוגית והערכית אני עדיין חושב שאם תהא הזדמנות להגיע להסדר מדיני, אהיה מוכן לשלם מחיר טריטוריאלי כדי להגיע לסוף הסכסוך… לצערי, אין היום מקום לתנועת שמאל-דתית, כאשר יהיה הדבר רלוונטי – היונים תתעוררנה מחדש" (הרב גלעד). "היום זזתי מרכזה. כבר איני רואה עצמי יונה דתית… ראיתי את המחיר הכבד של אוסלו. סלדתי משיח 'קורבנות השלום'. הבנתי שערפאת עבד על רבין בעיניים. הבנתי שהשמאל הלך רחוק מדי. קיימת טענה שגויה שרצח רבין גמר את השמאל. רצח רבין לא גמר את השמאל אלא אינתיפאדת אל-אקצה. מאז אין תקומה לשמאל. הבינו שאין עם מי לדבר בצד השני. רבים כמוני, מהשמאל המדיני, הכירו בכך שגם אם נעשו שגיאות, הרי שורש הסכסוך אינו 1967, אלא בהיבטים מסוימים הימין צדק – ושורש הסכסוך הוא התנועה הציונית, גלי ההתיישבות הראשונים בארץ. המאבק אינו על השטחים אלא על הקיום בארץ… אין עם מי לדבר בצד השני… המקסימום שמנהיגות ישראלית מתונה מסוגלת לתת לפלשתינאים זה לא המינימום שמנהיגות פלשתינאית מתונה יכולה לקבל. לנו אין שום אפשרות ביטחונית לתת מדינה פלשתינאית עצמאית. אני מבין היום לעומק את שורשי העימות, את מרכזיות סוגיית השיבה. הנרטיב הפלשתינאי אינו מכיר מקיומו של עם יהודי, רק בקיום דת יהודית. הערבים יכולים להכיר במדינה, המפרציות יכולות, אבל לא הפלשתינאים" (ד"ר משה הלינגר). למציאות יש משקל. חובה להכיר בה והיא מציאות משתנה, לכן אירוע גורלי כל כך כאוסלו מחייב התחשבות עמוקה, אבל העמדות הערכיות שלי יציבות… עם הגיל, אני מבין את הצד השני של כל סוגיה, אך באופן עמוק השקפותיי הפוליטיות לא השתנו… הצד הערבי קשה מאוד להתפשר, ומציב עמדות מקסימליסטיות. אנחנו למשל לא מכירים בציבור הערבי קבוצה מקבילה לשוחרי השלום הציונים-דתיים. איננו יודעים לא את שמה ולא את כתובתה" (פרופ' אוריאל סימון).

מי שממשיכים לדקלם היום את סיסמאות העבר תוך התעלמות מהמציאות שהתגלתה בעקבות אוסלו, דחיית הצעות ברק ואולמרט, דחיית מתווה קלינטון ותכנית קרי ותוצאות ההתנתקות הוא משיחיסט לא רציונלי.

* השייגעץ הסיני – ב-1975 (או אולי 76') חבר הכנסת אברהם ורדיגר מהחזית הדתית התורנית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל – גלגול קודם של יהדות התורה) נאם בכנסת נגד הטלוויזיה הישראלית ותכניה החילוניים, הבלתי חינוכיים.

בעקבות דבריו, תכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" הציגה את האלטרנטיבה – הטלוויזיה החרדית.

במקום השעון שהיה מוצג לפני כל תכנית וספר את השניות עד פתיחתה, היה שעון עם י"ב אותיות במקום 12 ספרות. ואת תכניות הטלוויזיה באותם ימים הציגו בלבוש חרדי. לדוגמה, במקום התכנית לנוער "עלם ועלמה" הייתה התכנית "אברך ובתולה". בין האברך והבתולה הוצבה, כמובן, מחיצה. המראיין ישב יחד עם האברך בצד של הגברים, ושניהם הסתירו בכובעיהם מעיניהם את הבתולה.

אחת התכניות הייתה הגרסה החרדית לסדרת המתח "הוואי חמש אפס". המשימה הייתה לתפוס את "השייגעץ הסיני" (רמז למלוכסנים הרבים בהוואי) שמוכר תפוחים משנת שמיטה.

בהלת המלוכסנים בשל היסטריית הקורונה, הזכירה לי את המצוד אחרי השייגעץ הסיני.

* פרופ' שלמה אהרונסון – הלך לעולמו פרופ' שלמה אהרונסון, היסטוריון, חוקר השואה, מרצה למדע המדינה. אהרונסון היה מרצה שלי בלימודי התואר הראשון במדע המדינה. היה דעתן מאוד, לא אחת דבריו הנחרצים עצבנו אותי מאוד, היו בינינו לא מעט ויכוחים וגם הסכמות. אבל הוא היה מרצה מעולה, מרתק, ולא בכדי – מילא אולמות.

הוא בין הבולטים שיצא נגד "ההיסטוריונים החדשים". בנושא הזה למדתי ממנו המון. הוא היה בן גוריוניסט מושבע, וגם בנושא הזה הוא השפיע עליי.

הוא תיעב את אורי אבנרי וטען שהוא פשיסט שדוגל בהשקפת עולם נאצית, ממנה הושפע מנעוריו. במחקר מקיף שערכתי על אבנרי, ראיינתי אותו ארוכות. הוא שש לשתף אותי בתזה שלו, לנמק ולהוכיח אותה, אך ממש לא שכנע אותי. ככל שהעמקתי חקור גיליתי שאבנרי אמנם העריץ את התעמולה הנאצית ולמד ממנה המון, וגם כתב עליה המון והעתיק אותה, אך האידיאולוגיה הזו הייתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב.

הנושא שבו היינו חלוקים במיוחד, ופעם, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, אף התעמתנו עליו בשידור רדיו (בתכנית שבועית לילית ברשת ב' בנושא המזרח התיכון, ששכחתי את שמה) היה המדיני-ביטחוני. אהרונסון היה פריק של ההרתעה הגרעינית. הוא ראה בנשק הגרעיני את יסוד הביטחון הלאומי של ישראל והאמין שהוא מאפשר לנו לוותר על נכסים טריטוריאליים למען השלום. אני סברתי שהסתמכות על הגרעין היא טירוף. היא עלולה לגרום למדינה, כשהיא חשה שגבה אל הקיר, להשתמש בגרעין ולהמיט אסון על עצמה. הרתעה גרעינית היא הכרח, אך יש לעשות הכל כדי לא להיות תלויים בה.

על אף המחלוקות, אהבתי והערכתי אותו מאוד. נהניתי תמיד לשמוע את דבריו. הזמנתי אותו להרצות באורטל ביום השואה. הצטערתי לשמוע על פטירתו.

בן 83 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

רמת יצחק – בשבועות האחרונים הקדשתי רבות מהפינות ליישובים בישראל הקרויים על אנשים ששמם יצחק. בסדרה זו הצגתי את היישובים הבאים: צור יצחק (ע"ש יצחק רבין), תל יצחק (יצחק שטייגר) משואות יצחק (הרב יצחק אייזיק הרצוג), אלוני יצחק (יצחק גרינבוים), שדה יצחק וניר יצחק (יצחק שדה), בית יצחק (יצחק פויירינג) ובארות יצחק (יצחק ניסנבוים).

אסיים את הסדרה ברמת יצחק, שאינה יישוב אלא שכונה ברמת גן. מן הסתם לא הייתי מצרף אותה לרשימה אלמלא ההקשר האוטוביוגרפי – היא שכונה סמוכה לשכונת ילדותי, תל-גנים. בשכונה זו נמצא גם שבט צופי רמת גן, שבשנות נעוריי לא היה ביתי השני, אלא הראשון. ברמת יצחק אכלתי סביח אצל סביח המקורי, שעל שמו נקראת המנה המפורסמת שהמציא. מיקומו המקורי היה ברח' עוזיאל (הרחוב שלי) סמוך לקולנוע גל-אור ואח"כ עבר למיקומו הנוכחי ברח' נגבה (צביקה סביח חלבי עצמו נפטר לפני שנים אחדות). שם גם קניתי את מנת הפלפל ב"מרכז הפלפל לנוער" המיתולוגי, שנסגר לפני שנים אחדות לאחר כמעט 60 שנות פעילות. בתי הקולנוע השכונתיים היו "לילי" ו"גל-אור". ומילדותי הרחוקה ממש, אני זוכר את המתפרה של סבא שלי (אופפה) ברח' ירושלים, הרחוב הראשי החוצה את השכונה.

רמת יצחק נוסדה ב-1933, והיא קרויה על שמו של יצחק בורשטיין, מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, שקנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה הוקמה בסמוך לשכונת בורוכוב, היום בגבעתיים. אולם בעוד בורוכוב הייתה שכונת פועלים סוציאליסטית, רמת יצחק הייתה שכונה בורגנית, ולכן תושביה לא רצו להסתפח לגבעתיים הפועלית אלא לר"ג, המושב הבורגנית. רמת יצחק סופחה לרמת גן ב-1943.

ברמת יצחק נמצאים בית יד לבנים של ר"ג, תיאטרון ר"ג, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" והספריה העירונית.

* "חדשות בן עזר"

לייבש את הטרור

שנה וחצי חלפו מאז התקבל "חוק הקיזוז", שבעקבותיו ישראל מקזזת בכל חודש מכספי המסים שהיא גובה בעבור הפלשתינאים, סכום המקביל לזה שמעבירה הרש"פ למחבלים האסורים בישראל. לאחרונה יזם שר הביטחון תוספת לחוק זה – קיזוז בגין הכספים המועברים למשפחות המחבלים ההרוגים.

הכיוון של חוקים אלה נכון. לצד המלחמה הצבאית והמדינית בטרור, יש להיאבק בו גם באופן כלכלי, על מנת לייבש את מקורותיו. השאלה היא, האם החוקים האלה ישיגו את מטרתם? נכון לעכשיו, לא הופחתה העברת המשכורות לאסירים. כל הסכומים שנגרעו מהעברת הכספים לרש"פ, באו על חשבון חינוך, בריאות ורווחה. הציניות של הרש"פ זועקת לשמים, אך המטרה לשמה נחקק החוק לא הושגה. אדרבא, תוצאות הקיזוז עלולות להתפרש כעונש קולקטיבי, שהיחידים שאינם נפגעים ממנו הם המחבלים, והביקורת תופנה כלפינו. אנו הרי מכירים את האיומים ב"משברים הומניטריים". יתר על כן, כל הכספים המקוזזים נמצאים בידי ישראל, ועל פי החוק, בסמכות שר הביטחון לשחרר אותם מטעמים מדיניים וביטחוניים. סביר להניח שתגיע הסיטואציה המדינית או הביטחונית שבעטיה כל הכספים יועברו לרש"פ, והוא ייצא ממשבר כספי המסים כשידו על העליונה.

המלחמה הכלכלית בטרור הכרחית, אך יש לחפש כלי אפקטיבי וממוקד יותר, שיפגע ישירות פגיעה אישית קשה בכל שרשרת הפיקוד של פיגועי הטרור, ובכך לייבש את הטרור. ניתן לעשות כן באמצעות תביעות עתק של נפגעי הטרור נגד מבצעי הפיגועים. אדם שנפגע מהטרור, יגיש תביעות אזרחיות גבוהות מאוד נגד המחבל שביצע את הפיגוע, הנהג שהסיע אותו, מי שסיפק לו את התחמושת, מפקד החוליה שלו, חבריו לחוליה, המפקד שמעל מפקד החוליה ושרשרת הפיקוד שמעליו. אם כל נפגע טרור יעשה כן, ונפגעי הטרור הם גם כל אחד ואחד מתושבי עוטף עזה – ניתן בדרך זו לייבש את הטרור.

השאלה היא כיצד יכול אזרח מן השורה להשיג את המודיעין הנדרש כדי להגיש את התביעה. הרי לשם כך יש צורך באמצעים כלכליים, בידע ובכוח אדם מודיעיני שאינם נגישים לאזרח.

חברי הכנסת יעלון והנדל הגישו לאחרונה את הצעת "חוק חילופי מידע בין גופי הביטחון, המודיעין והאכיפה ובין נפגעי טרור", המכונה "החוק לייבוש כספי הטרור". על פי ההצעה, תוקם יחידה מודיעינית מיוחדת שתפעל עם כל גופי המודיעין בישראל, ובאחריותה ובמימונה לספק לכל נפגעי הטרור את המידע הראייתי הנחוץ לתביעה, את התמיכה הנפשית וכן את יכולת הגביה. הצעת החוק מבוססת על תכנית שהגה איתן רילוב, מייסד עמותת "מגן נפגעי הטרור" שקידמה את היוזמה. איתן רילוב הלך לפני שבועות אחדים לעולמו, והצעת החוק שהיא מורשתו, היא גם צוואתו.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 19.1.20

* שיקום החברה – גם אחרי שנתניהו יוחלף, יידרש זמן רב לשיקום החברה הישראלית מן הביביזם. איני מתכוון רק להחזרת האמון של אזרחי ישראל במדינת ישראל ובמוסדותיה; החזרת האמון בחוק, במשפט. אני מדבר על משהו עמוק הרבה יותר – על החזרת האבחנה בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין מותר ואסור.

* אינו ראוי – מי שהשקיע את כל מרצו, כולל איום בפיטורי שר הביטחון, כדי שהטומאה הכהניסטית תיכנס לכנסת, אינו ראוי להיות ראש ממשלה במדינה יהודית. קל וחומר, כאשר הוא עושה זאת אך ורק בשל האינטרס הפרטי של הימלטות ממשפט בכל מחיר.

* הפיגול בחוץ – עוד מוקדם לדעת מה תהיינה ההשלכות של החיבור בין הבית היהודי והימין החדש. אבל על דבר אחד אפשר לברך – הטומאה הכהניסטית תישאר בחוץ. בן גביר לא יצטרך להעביר את תמונת המחבל רוצח ההמונים מהסלון לחדר השינה. אולי הוא ירוץ יחד עם אשת הרוצח יגאל עמיר?

* תחת אשר – כאשר בן גביר רוצה לדגמן מצג שווא של אדם נורמטיבי, הוא מספר שתמונת המחבל רוצח ההמונים אינה תלויה אצלו בשל הטבח ב-29 אנשים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים, אלא כי הוא רופא שהציל יהודים. אבל על התמונה מופיעה הכתובת: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הפסוק נאמר על פנחס בן אהרון הכהן שעל פי הכתוב הרג את זמרי בן סלוא, מנשיאי משפחות שבט שמעון ואת כזבי בת צור, בת נשיא מדין, בשעה שקיימו יחסי מין בפומבי לעיני כל, כחלק מפולחן בעל פעור, ובמעשה זה הוא עצר את המגפה שהשתוללה בעם כעונש על החטא, של האנשים שזנו אחר בנות מואב. בזכות עובדה זו – זכה לכהונת עולם.

חז"ל ודורות של חכמים דרשו את הסיפור והפסוקים בכל דרך שתהפוך את המעשה לחד פעמי ולא מודל לחיקוי. אולם פנחס היה למודל לחיקוי לקנאות דתית יהודית. המודל – אדם שאינו צריך לבקש אישור מאיש (כפי שפנחס לא ביקש אישור ממשה ואהרון), אלא קם, לוקח אחריות ועושה על דעת עצמו את המעשה הקנאי ובכך גואל את עם ישראל. זה המודל של הרוצח יגאל עמיר (ולכן הסיפור שהוא היה זקוק לאישור רבני מבטא אי הבנה של מהות המעשה הקנאי) וזה המודל של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין. מעריציו של גולדשטיין מעלים על נס את הטבח שביצע, כמעשה פנחס. כאשר בן גביר תולה את תמונת המחבל, הכתובת עליו אינה, למשל, "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ – וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי", כלומר נחש הנחושת שהיה לסמל הרפואה, אלא את הפסוק על פנחס, שבקנאותו גאל את עם ישראל. הכהניסטים למיניהם מאמינים שהמעשים של גולדשטיין ועמיר, הם ביטוי להקרבה עצמית קנאית, במעשה אחד הרואי גדול, שישנה את ההיסטוריה של עם ישראל.

המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י היה תלמידו המובהק של "הרב" כהנא שר"י – אבי אבות הטומאה, והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. במעשהו, הוא הגשים את התורה הכהניסטית. ולכן, רק בשל הטבח הנפשע, תמונתו תלויה בסלון ביתו של בן גביר, לצד תמונת כהנא. הם דמויות המופת שלו. המחבל הרוצח הוא המודל שלו לחיקוי. הטבח הוא בעיניו המעשה הגדול. ואת האיש הרע הזה נתניהו ניסה כמעט בכל מחיר להכניס לכנסת, כי הוא סומך עליו שיצביע "נכון" בכל ניסיון שלו להעמיד עצמו מעל החוק.

* כל הכבוד לנפתלי בנט – נפתלי בנט גילה מנהיגות, נחישות ומוסריות, כאשר עמד בלחץ האדיר שהפעילו עליו נתניהו ורבים במחנה הימין, להסכים לריצה משותפת עם התועבה הכהניסטית. הוא לא נרתע גם מאיומי הפיטורין מתפקיד שר הביטחון. מן הראוי לצטט כמה מן הדברים החשובים שהוא כתב בנדון: "כיושב ראש מפלגת הימין החדש שמתמודדת לכנסת וכשר החינוך לשעבר של מדינת ישראל, לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם אשר רצח 29 איש חפים מפשע. זה כל-כך מובן מאליו, שאני נדהם שאני נדרש להסביר זאת בכלל. לא אכפת לי כמה ילחצו עליי, זה בכלל לא עולה על דעתי. זה לא יקרה וזו החלטתי הסופית… ישנם שאוחזים קו אידיאולוגי הפוך. במקום לבנות, שוברים. במקום לתקן, מתפרעים. זו תפיסה של בוז עמוק למדינת ישראל ולמוסדותיה. זלזול במפקדי צה"ל ובאנשי כוחות הביטחון. לתפיסתם, אלימות זה בסדר. להעביר סדנאות לפורעי חוק כיצד להתל בחוקרים זו ברכה. חברים, זה איום ונורא. לא שבנו מהגלות לארץ ישראל בשביל לחיות כמו מיליציות פרועות שעושות דין לעצמן. זה לא ימין. זו אנרכיה… אין הבדל בין עברייני תג מחיר שתוקפים חיילים לעברייני השמאל האנרכיסטי שזורק אבנים על חיילי צה"ל בגדר".

לא אחת ביקרתי את בנט ולבטח עוד אעשה זאת הרבה. אבל היום אני מסיר בפניו את הכובע. כל הכבוד!

נכון, גם סמוטריץ', שותפו של בנט לרשימה, הוא איש ימין רדיקלי, על הרצף הכהניסטי, אבל עדין גדול המרחק בינו לבין הרע המוחלט.

* חובה להפר – הרב יובל שרלו ביקר בחריפות את רפי פרץ על הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית. אי אפשר לחשוד ברב שרלו שהוא תומך בהסכם הזה, אך הוא טוען שאתית והלכתית, חובה לכבד הסכמים.

אני מעריך מאוד את הרב שרלו וברור שגם בעיניי יש לכבד הסכמים. אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. משהו רע עובר על הציונות הדתית.

אני מקווה שיותר ויותר ציונים דתיים יתפכחו, ויתמכו ברשימתם של יועז הנדל, מיכאל ביטון, חילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ', מיכל טופלר ותהילה פרידמן.

* חוק המיזנטרופים השלובים – "איתמר בן גביר הוא פרצופה של המדינה" – זו כותרת הפשקוויל של רוגל אלפר, ואי אפשר היה שלא לראות את האיש מרייר מאושר, כשמצא את ההגדרה התורנית למדינה שהוא כה מתעב. והוא מוסיף: "בנט הוא בן גביר. אין הבדל. יתרה מזאת, נתניהו הוא בן גביר… בקיצור, הימין הוא בן גביר… הימין כולו אנטי־דמוקרטי. רוב היהודים בישראל, כולל חלק ממצביעי כחול לבן, ימנים. בן־גביר הוא פרצופה של המדינה".

זה לא אמור להפתיע. טיבם של פנאטים רדיקלים לראות את כל מי שאינם הם, כעיסה אחת. והעיסה נצבעת בצבע הקיצוני ביותר, שאינו אלא תמונת הראי שלהם. והרי תמונת הראי של רוגל אלפר הוא איתמר בן גביר.

ב-22.12.15 התראיין בן גביר אצל רינה מצליח בערוץ 22. זה היה עוד בטרם בן גביר היה בן בית באולפני הטלוויזיה, ועוד לפני שניסה להתנחמד ולנסות להצטייר כנורמטיבי. זה היה בן גביר כפי שהוא. רוגל אלפר ראה, וכמעט התעלף. הוא ראה לנגד עיניו את מי שהוא משתוקק להיות. ולמחרת הוא נשפך בפשקוויל חרמני על הדמות שהסעירה את דמיונו. אחרי פתיחה אירוטית בה התפעל מצחקוקיו, ממבטו הלעגני, מ"המבט הפרוע בעיניים", מ"השיער הסתור קמעה" ומלבושו המרושל, כתב: "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה". מצא מין את מינו. שני אנשים עם מטרה אחת – מהפכה, להרוס הכל, להרוס את הסדר הקיים, את מדינת ישראל השנואה עליהם. שני פנאטים, רדיקלים, מיזנטרופים.

* בן גביר צדק – בתגובתו ללחצו של נתניהו על בן גביר לפרוש מהמרוץ לכנסת, אמר בן גביר: "אם ראש הממשלה היה פורש הייתה ממשלה".

הוא צודק. כך היה בכנסת היוצאת וכך יהיה, מן הסתם, גם בכנסת הבאה. כל אחד אחר, במצבו של נתניהו, היה מגלה אחריות ופורש. אבל כל אחד אחר לא היה מגיע למצבו של נתניהו.

* פרצופו האמתי – הכרתי את גדי יברקן במסגרת פעילותנו המשותפת בתל"ם, חודשים אחדים לפני בחירות אפריל. אני מודה שהוא שבה את לבי. שמחתי מאוד על בחירתו לכנסת.

גדי סיפר לנו על מסכת ההשפלות של העדה האתיופית בליכוד. ידענו על מסכת הפיתויים שהליכוד מרעיף עליו כדי שיערוק אליו. האמנתי בחוסנו ובכך שלא יתפתה. ולכן, התייחסתי לשמועות כאל ספין. מסתבר שאין לו עמוד שדרה. זו אכזבה עצומה.

מאכזב מאוד לגלות את גדי יברקן כבן דמותו של אלכס גולדפרב.

כעת, משהתגלה פרצופו האמתי של גדי יברקן, אני שמח שזה קרה לפני הבחירות ולא אחריהן…

וגם עתה, אחרי מה שקרה, אני אמשיך להיות תמים, ולהאמין בכל אדם, כל עוד לא מעל באמוני.

* לא קונים בכסף – כך אמר גדי יברקן לפני שבועות ספורים: "בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, הליכוד סוף סוף מתייחס ברצינות ליוצאי אתיופיה ולא לוקח אותם כמובן מאליו כפי שעשה במשך 30 שנה. נתניהו הולך לשפוך מיליונים בניסיון חיזור נואש אחר קולותיהם שעברו לכחול לבן. רק דבר אחד נתניהו לא מבין – את ה'אתיופים' לא קונים בכסף".

* בין טוב ורע – כותב חיים שיין ב"ישראל היום": "בוגי יעלון הדיח מרשימת כחול לבן את ח"כ גדי יברקן מכיוון שניהל משא ומתן על הצטרפות לליכוד, ובכך הוכיח שהוא פגום ערכית. יעלון רק שכח שהוא עצמו חייב את הקריירה הפוליטית שלו לליכוד, ובפגימה ערכית עבר לכחול לבן". המשפט הצבוע מגלם את ההרס שמותיר אחריו הביביזם לתרבות הישראלית, לשיח הישראלי – חוסר האבחנה בין טוב ורע. הרי להשוות את הפרישה של יעלון לעריקה של יברקן, זה כמו להשוות את הפרישה של גאולה כהן מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ-דיוויד, לעריקה של גונן שגב ואלכס גולדפרב מצומת בעבור חופן מיצובישי.

קצת מביך להסביר את ההבדל בין מעשהו של יעלון לזה של יברקן, אבל בשיח השקר שחולל הביביזם, כנראה שיש בך צורך. ליעלון הוצע תיק החוץ והוא היה במעמד של היורש הכמעט ודאי של נתניהו אילו נשאר בליכוד. אבל הוא לא יכול עוד לשאת את הרקב, הסיאוב והשחיתות שפשה בליכוד ובממשלה, התפטר מן הממשלה ומן הכנסת, פרש מהליכוד ויצא אל המדבר הפוליטי כדי לבנות מאפס כוח פוליטי חדש. יברקן, להבדיל, ח"כ מתל"ם שבכחול לבן, הצמיד אקדח אל רקתו של בוגי: מיקי זוהר, נער השליחויות לדבר עבירה של נתניהו הבטיח לו את המקום החמישי בליכוד ותפקיד שר בממשלה. עם ההבטחה הזו הוא דרש שדרוג וקפיצת מדרגה בכחול לבן. יעלון לא התבלבל והדיח אותו מיד. מרגע שיברקן כבר לא היה בכחול לבן, המקום החמישי בליכוד שונמך למקום ה-20, ואת ההבטחה לתפקיד שר הוא יכול להוסיף לטאפטים של ההבטחות המופרות של נתניהו. אולי הוא הבטיח את כיסאו בכנסת הבאה, אך גם שם רע שילווה אותו עד אחרון ימיו. כמו אלכס גולדפרב.

* ברכות למיכל – ברכות למיכל קוטלר, נציגת תל"ם ברשימת כחול-לבן, ששודרגה למקום ה-36 ברשימה. מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. אני מאמין שמיכל תיכנס לכנסת הבאה. בהצלחה!

* הִנֵּה הַסְּתָו עָבַר

* הלאומנית – בפשקוויל הספד לקריירה הפוליטית החלולה של סתיו שפיר, מכנה אותה רוגל אלפר "לאומנית". כל מי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואינו תומך בלאומנות הפלשתינאית הטרוריסטית, הוא בעיניו "לאומן".

* מפלגת שמאל חילוני – ביולי 68' נחטף מטוס אל-על לאלג'יר. כעבור 5 חודשים הותקף מטוס אל-על באתונה. באוגוסט 69' הותקף ברימונים מטוס אל-על בציריך. בספטמבר 70' נחטפו במקביל ארבעה מטוסים. במאי 1972 בוצע הטבח בנמל התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג) בו נרצחו 24 אזרחים ונפצעו – 71. ב-73' בוצע ניסיון התנקשות באיש העסקים היהודי אדוארד זיו, בעלי רשת מרקס אנד ספנסר. ב-71' נורו טילים לעבר מטוס אל-על בפאריס. בשנת 2000 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בקרני שומרון. ב-2001 נרצח שר התיירות רחבעם זאבי (גנדי). ב-2003 נרצחו 4 ישראלים בפיגוע התאבדות בצומת גהה. ב-2004 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בשוק הכרמל. באותה שנה סוכל ניסיון התנקשות בחייו של הרב עובדיה יוסף.

כל אלה רק חלק מקציר הדמים של פעולות הטרור שבוצעו בידי החזית העממית לשחרור פלשתין. הארגון, שאותו הקים ג'ורג' חבש, פרש מאש"ף ב-1974, לאחר שקיבל את תכנית השלבים, על פיה ניתן לשחרר את כל פלשתין בשלבים, כאשר המאבק המזוין הוא האמצעי העיקרי אך לא היחיד, ואפשר להקים רשות לאומית פלשתינאית על שטח שישוחרר בכוח או ישראל תיסוג ממנה, כחלק מתהליך שחרורה של פלשתין כולה, כלומר השמדת ישראל. החזית העממית ראתה בכך כפירה בעיקר, פרשה והקימה את "חזית הסירוב". היא חזרה לאש"ף בסוף שנות ה-80 אך פרשה שוב בעקבות הסכם אוסלו. וחזרה שוב, כשהיה ברור שהסכם אוסלו היה רק אמצעי להמשך המאבק המזוין והטרור.

ואיך מגדיר גדעון לוי את הארגון הרצחני הזה? "מפלגת שמאל חילונית". ואיך הוא מכנה את המחבלים מארגון זה, היושבים בכלא הישראלי? "אסירים פוליטיים". והוא תוקף את ארגוני הנשים ואת קמפיין Metoo על כך שהן מזדעקות על כל איזו לטיפה לאישה ושותקות על כך שמחבלות, כלומר "אסירות פוליטיות" כמו חלדה ג'ראר, ממנהיגות הארגון, יושבות בכלא הישראלי.

המאמרים הללו מיוצאים כחלון הראווה של ישראל במהדורות באנגלית ובערבית. הקוראים הזרים אינם יודעים שמדובר בארגון טרור, ואף פיגוע לא הוזכר אפילו ברמז. הם קוראים שישראל כולאת אסירים פוליטיים ואסירות פוליטיות ובהן חברת פרלמנט. וזה מחלחל ומכרסם. כל הפשקווילים הללו נועדו לרצף את דרכה של ישראל לבית הדין הצבוע בהאג.

* הקמבק של הבלונים – בימים האחרונים חודשה מתקפת בלוני הנפץ לעבר הנגב המערבי. מתקפה זו, ערב הסדרה אפשרית, נועדה לאתגר את ישראל ולבחון את נחישותה.

כדאי ללכת שנים אחדות קדימה, אל קיצור תולדות העפיפונים והבלונים. מבצע צוק איתן היכה בחמאס מכה קשה, חסרת תקדים. המבצע שם קץ ל-13 שנות ירי רקטות לעבר יישובינו; 13 שנות פשע יומיומי נגד האנושות בצורת ירי מכוון אל עבר אוכלוסיה אזרחית. פשע, שהתעצם וגבר לאחר עקירת גוש קטיף והחזרה לגבול הישן.

במשך למעלה משלוש שנים וחצי, שרר שקט כמעט מוחלט בגבול. אין לי ספק שהשקט הזה יכול היה להימשך עוד זמן רב. אלא שבעקבות "צעדות השיבה" ליד הגדר, חלה התחממות שבאה לידי ביטוי בשיגור עפיפוני תבערה לעבר שדותינו. אחרי העפיפון הראשון, היה על ישראל להבהיר שדין הצתה כדין רקטה, ולהגיב כפי שהיא מגיבה על ירי רקטות. אך ישראל בחרה להבליג ולאפשר לאויב להצית את שדותינו, ללא תגובה. הייתה זו הבלגה מופקרת. ההבלגה הזו שידרה חולשה ורפיסות שגרמה לגזרה להתחמם יותר ויותר. החלו סבבים של ירי רקטות. והסבבים הללו הסתיימו ב"הפסקות אש" שערורייתיות, שמשמעותן הייתה שהאויב מפסיק לירות רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? הן נמשכו. הן היו מחוץ להפסקת האש. ובכך ישראל שידרה, שמותר להתנקש בריבונותה ולהצית את שדותיה. וכך היה גם כאשר עפיפוני התבערה היו לבלוני נפץ.

אני בעד הסדרה עם חמאס, בתנאי שהיא תהיה מוחלטת, כלומר שיהיה ברור שאין כל הבדל בין רקטה להצתה, שהצתה היא הפרת ההסכם שתביא לתגובה קשה לא פחות ממטח רקטות. לקראת ההסדרה האפשרית, האויב בוחן אותנו. רוצה לראות איך נגיב. רוצה לבחון האם הוא יכול לחזור למשוואה, שהצתות מותרות. לכן, על ישראל להגיב בעוצמה רבה על מתקפת הבלונים החדשה. דווקא כיוון שההסדרה מתדפקת על דלתנו. אם ישראל לא תעשה זאת כעת, היא הופכת מראש כל הסדרה לאישור להצית אש.

* הוויכוח על מתווה הגז – החלה שאיבת הגז ממאגר לווייתן. החל ייצוא הגז לירדן ולמצרים. אלו בשורות טובות מאוד לכלכלה הישראלית ולמעמדה המדיני של ישראל. ראש הממשלה גאה בהישג, ובצדק. הוא רותם את ההישג למסע הבחירות שלו, וגם זה בצדק. כל ראש ממשלה מציג את הישגיו. אבל לצד ההשתבחות בהישג, הוא מעוות ביודעין את מהות המחלוקת סביב מתווה הגז.

נתניהו טוען ש"הם" (כלומר אלה שאינם חושבים שכל מערכת המשפט והחוק בישראל היא מאפיה קרימינלית שכל עניינה תפירת תיקים לנתניהו) "רצו שהגז יישאר באדמה". מי רצה שהגז יישאר באדמה? פה ושם, בשולי המאבק, נשמעו אמירות כאלו. אבל גם המתנגדים למתווה תמכו בפיתוח המאגרים ובשאיבת הגז. המחלוקת הייתה בסוגיה – מי צריך ליהנות ממשאבי הטבע של ארץ ישראל – עם ישראל או טייקון בודד? הייתה התנגדות למתווה, הייתה התנגדות למס הנמוך, הנמוך ביותר בעולם, על משאבי טבע וקריאה להעלות אותו לרמה שבה מירב הרווחים יהיו לטובת מדינת ישראל כולה. הייתה התנגדות לכך שמרבית הגז ילך לייצוא, ולא לצרכים הישראלים המקומיים (טיעון שאני מתנגד לו). לא זו בלבד שלא היה מאבק להשארת הגז באדמה – טענת המתנגדים הייתה שבמתווה הזה הגז יישאר באדמה. הטענה הזו הופרכה לאחרונה, כאשר החלה השאיבה משדה לוויתן. עם זאת, טענת המתנגדים הייתה שניתן היה להתחיל בשאיבה הרבה קודם לכן. את הטענה הזאת אי אפשר להוכיח וגם לא להפריך. אבל הטענה שההתנגדות למתווה הייתה התנגדות למיזם היא שקר.

יש לציין, שנושא מרכזי אחד, שעליו הרביתי לכתוב בשעתו, תוקן במידה רבה בוועדת ששינסקי, והוא מתווה המיסוי, שבזכותו חלק גדול הרבה יותר מרווחי הגז יגיעו למדינה ולרווחת אזרחי ישראל. יש לציין שהייתה התנגדות חריפה בימין לוועדת ששינסקי, אך שר האוצר יובל שטייניץ נתן גיבוי מוחלט לוועדה, חרף איומי חיסול בפריימריז והצגתו כ"קומוניסט בולשביק" (אלא מה?), ואף הביא את הממשלה לאמץ את המסקנות. בהמשך הדרך, כשר האנרגיה, הוא הוביל למתווה הסופי.

קצרה היריעה להציג את המחלוקות והעמדות השונות לחלקים שונים במתווה, אבל מכל מקום, הטענה שהוויכוח לא היה על המתווה, אלא על עצם פיתוח המאגרים היא שקר.

* נמיכות קומה לאומית – השבוע חל יום השפה העברית. וביום זה נכון להציג עובדה מבישה – משרד המדע דורש שהצעות המחקר המוגשות לו, תוגשנה באנגלית (איני יודע אם בכל התכניות, אבל לפחות ברובן). איזו נמיכות קומה לאומית; איזו התבטלות רוחנית ותרבותית.

* כבד פה או כבד לב – בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "שמות", אנו עוקבים אחרי צמיחתו של גדול המנהיגים בתולדות עמנו – משה. משה מגדיר את עצמו "כבד פה וכבד לשון" ומוסיף – "לא איש דברים אנוכי".

יש כאן אמירה משמעותית הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו עלולים להיות גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מועדוני מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.

הדמות המרכזית בפרשת השבוע שקראנו אתמול היא משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשת השבוע שנקרא בשבת, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.

* ביד הלשון

אורנים גדול – ח"כ תמר זנדברג התראיינה בגל"צ בעקבות האיחוד עם מפלגת העבודה. היא סיפרה שזו הייתה כוונתה כבר בסיבוב הקודם, אך בשל הסירוב של העבודה, מרצ הסתפקה באיחוד הקטן יותר עם קבוצתו של ברק. את האיחוד המלא היא הגדירה "אורנים גדול" ואת האיחוד החלקי – "אורנים קטן".

על איזה אורנים היא דיברה?

נחזור 38 שנים אחורה, לשנת 1982, למבצע שלום הגליל – מלחמת לבנון הראשונה. תכנית "אורנים" הייתה הקוד שניתן למבצע.

התכנית הראשונה שהוצגה לממשלה בידי שרון הייתה "אורנים גדול" שכללה עשיית סדר חדש בלבנון: כיבוש ביירות, חבירה לפלנגות והעלאת באשיר ג'מאייל לשלטון, גירוש הצבא הסורי מבקעת הלבנון, גירוש אש"ף לירדן (בתקווה שיקים שם את המדינה הפלשתינאית), שלום עם לבנון.

הממשלה דחתה את התכנית. במקום זאת הוצגה לה תכנית "אורנים קטן" שאושרה: הרחקת אש"ף והארטילריה שלו מיישובי הצפון אל מעבר לנהר האוואלי – מרחק 40 ק"מ מן הגבול.

התכנית שאושרה הייתה "אורנים קטן". התכנית שהתבצעה (אך השתבשה) – "אורנים גדול".

* "חדשות בן עזר"

מַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת יֵשׁ מֵאַיִן

איתן רילוב 1935-2019

"אתה מכיר את איתן רילוב?", שאל אותי, לפני שנים אחדות, איתן סט. "מעולם לא שמעתי את השם", השבתי. "שמע, זה בחור שאתה צריך להכיר. הוא עבר לאחרונה לעין זיוון, והוא רוצה לפגוש אותך. צור אתו קשר. לא תצטער".

איתן סט, שרילוב היה פקודו בצה"ל, לא הרחיב, אך הרגשתי שכנראה יש כאן באמת משהו מיוחד. כשנפגשתי אתו, לראשונה, בביתו בעין זיוון, הדבר הראשון שלמדתי הוא ש"הבחור" הוא בן יותר משמונים. אדם בן 80 שעולה להתיישבות בגולן, ולא כדי לגור ליד הילדים, זה לא הדבר השגרתי ביותר. הדבר השני שלמדתי, הוא שבן ה-80+ הזה רץ 200 ק"מ (!) בחודש, ריצות שדה, לילה ויום, לבד, בעליות ובמורדות של הרי הגולן. חלק מן הריצות – כשתרמיל עם אבנים על גבו. בקיצור – לא מדובר באדם קונבנציונלי. מיד הבנתי, שמדובר באדם שלוקח דברים עד הקצה.

בשיחותינו, הוא גילה טפח וכיסה טפחיים, אך מן המעט שבמעט נפרשה באוזניי מסכת חיים מרתקת, של יזם בנשמה, הרפתקן, מוח קודח ברעיונות – יזם עסקי וביטחוני, ועסקי-ביטחוני, שהרפתקאותיו העסקיות, הביטחוניות והדיפלומטיות חובקות עולם.

ומה הוא רצה ממני? איתן סיפר לי על הנושא שלמענו סגר את כל עסקיו והוא ובת זוגו, אופיר, מקדישים לו את כל זמנם ומרצם, והוא משקיע בו את כל יזמותו, התלהבותו ויצירתיותו – מלחמה כלכלית בטרור, שמטרתה ייבוש הטרור באמצעות תביעות אישיות גדולות, נגד המפגעים עצמם וכל שרשרת הפיקוד שמעליהם, וכל הסייענים שלהם ושותפיהם. הוא בנה מודל לייבוש הטרור והקים עמותה – העמותה לייבוש כספי הטרור, שלימים שינתה את שמה ל"מגן נפגעי הטרור"; עמותה א-פוליטית, שלא למטרות רווח, היוזמת, מקדמת ומיישמת מודלים וכלים אזרחיים למאבק כלכלי בטרור.

בין השאר, העמותה פועלת להקמת מטה ממלכתי שיספק את מלוא המידע והמודיעין לכל נפגע טרור, כדי שיוכל להצליח בתביעתו את הנוגעים בדבר נגד כל מי שפגע בו, מגייסת עו"דים בהתנדבות לייצוג נפגעי הטרור, יזמה וכתבה הצעת חוק חסר-תקדים שיקדם את הרעיון וכן שינויי חקיקה קיימת כדי להסיר חסמים המקשים על הגשמת הרעיון. איתן ביקש לרתום אותי לפעילות. לא יכולתי להתמסר לפעילות, אך סייעתי לחבר את העמותה לבוגי יעלון ותל"ם, שאכן נרתמו לקידום החקיקה ולאחרונה הגישו את הצעת החוק, ומפעם בפעם פרסמתי בעיתונות מאמרים ברוח הרעיון.

לאחרונה, העתיקו אופיר ואיתן את מגוריהם דרומה, למושב ניר ח"ן, כדי לקדם מקרוב את היוזמה הגדולה הקרובה – גיוס מאות מתושבי עוטף עזה להגשת תביעות נגד הטרוריסטים. איתן לא הספיק ליהנות מביתו החדש. ימים אחדים לפני המעבר, החליק איתן ומעד באתר בניה בעין זיוון. הוא לא היה מודע לכך שנפגע גם בראשו. לאחר המעבר הידרדר מצבו, הוא נאלץ לעבור ארבעה ניתוחי ראש, ונפטר מפציעתו. בן 84 היה במותו.

איתן נולד בתל-אביב ב-1935. הוריו התגרשו בילדותו, והוא גדל אצל סבו וסבתו בנהלל. אביו, זאב, נהרג במלחמת השחרור. כשסבו וסבתו הזדקנו ולא יכלו להמשיך לגדלו, הוא עבר לקיבוץ שפיים, כילד חוץ.

איתן היה יזם בנשמתו, אמן היצירה של "יש מאין" – בעל ראייה אסטרטגית רחוקת-טווח, אדם שחלם והגשים רבים מחלומותיו.

תקצר היריעה מלתאר את יוזמותיו. אזכיר אחדות מהן:

חוות מקורה בכרמל – 1,650 דונם, שבהם גידל בקר וייבא לישראל זנים חדשים של בקר שלא היו עד אז בארץ.

בית הספר הראשון לטיסה בישראל, "כנפי טיס בע"מ". איתן ייבא את מטוס הססנה בעל גלגל חרטום, הראשון לישראל.

עסקים רבים בסיני, הן במרחב שלמה והן באזור אל-עריש, בתחומי הסעדה, תחנות דלק, מפעל תפירה עבור צה"ל ועוד (עם שלוחות בתל-אביב של חלק מעסקיו).

חברתICTS – חברת אבטחה בינלאומית, הגדולה ביותר שצמחה מישראל. החברה העסיקה למעלה מ-10,000 עובדים, בכלל זה בכירים בגופי הביטחון, המודיעין והאכיפה בישראל ומחוצה לה; עם 22 חברות-בנות בעולם. החברה סיפקה שירותי אבטחה לחברות התעופה המובילות בארה"ב ובאירופה, ובמסגרתה איתן הוביל חקירות כלכליות חובקות עולם.

מתוך קשריו הענפים ולבקשת המדינה, פעל איתן בהתנדבות לאיתור מידע על שבויים ונעדרים ישראלים.

הוא הוביל יוזמה להקמת מנגנון בינלאומי למזעור זליגת כספים לטרור מן התרומות וכספי-המסים המועברים לרשות הפלשתינית. פעילות זו הובילה אותו לעיסוק לו הקדיש את השנים האחרונות בחייו, ולהקמת העמותה.

אין בעובדות אלו כדי להמחיש את דמותו הססגונית של איתן. אולי סיפורים ואנקדוטות ייטיבו להציג את האיש.

* בתחילת שנות ה-60, איתן קרא ידיעה בעיתון, שבגן החיות בירושלים נולדו גורי אריות והגן מתקשה לגדל אותם. כיוון שהוא גידל בקר והיה בעל שטח גדול, הוא יצר קשר עם מנהל הגן, וזה מסר לו גורה – לביאה, שאיתן כינה בשם קוּפָּה. איתן גידל את קופה חופשיה לגמרי בחווה. כשהייתה קטנה, בילתה זמנה עם חבורה של 2 כלבים, עז וחמור. כאשר התבגרה, נהגה לעלות בבוקר לגבעה בחווה, שם ישנה תחת עץ מסוים במהלך היום ולעת ערב – ירדה בחזרה לאזור הבתים בחווה. בשלב מסוים, הפועלים שעבדו בחווה, פחדו להגיע לעבודה ואיתן חשש שציידים יפגעו בקופה. בצער רב, הוא העביר אותה לגן החיות בתל-אביב. שם, זווגה עם אריה ונולדו להם גורים. איתן נהג לבקר את קופה בגן החיות, קפץ מעל המעקה וקרא לקופה שנענתה לקריאתו, והוא ליטף אותה, את בן זוגה מאן ואת הגורים. איתן הפסיק את הביקורים כשנוכח שהוא הפך להצגה עבור המבקרים.

* איתן רצה לגור ב"פיורד" – מפרצון במפרץ שלמה, כ-15 ק"מ מדרום לטאבה, אבל ידע שאף-אחד לא יתיר לו לבנות בית במקום שהוגדר כשמורת-טבע. הוא השיג רישיון להקמת קיוסק במקום, שהפך לאתר עצירה פופולרי לתיירים בדרכם מאילת לנואיבה, דהב ושארם א-שייח'. בקומה השניה, מעל הקיוסק, הוא בנה לעצמו חדר המשקיף אל ים-סוף. איתן היה האזרח היחיד במדינת ישראל שנשא תעודת-זהות עם הכתובת: "מרחב שלמה, פיורד 1".

* סיפוריו של בנו, גיא, בהספד שנשא על קברו, ממחישים את טיפוס האקסטרים שאיתן היה: "טיסה בססנה 152 מחיפה לאן שהוא. אתה עייף. אומר לי לקחת את ההגה. ואני ילד בן 8-9, מטיס את המטוס לאט לאט, מושך עד שצפצפת ההזדקרות מעירה אותך, ואתה מייצב את המטוס… המון זיכרונות מסיני. תחילה באל-עריש במסעדה מול השקם. אנחנו על הווספה, רודפים בלילות אחרי גנבי הנחושת שהיו מנתקים את חוטי החשמל לתחנת דלק ולמסעדה. נסיעה מטורפת בדיונות ליד רפידים שהסתיימה בהתהפכות הג'יפ בקצה דיונה, ואנחנו תקועים במרכז סיני עם ג'יפ שבור והמון בקבוקי בירה חמה בלי מים… הסיפור ההזוי במלחמת יום כיפור, כשקראת לי לפיורד, נתת לי קלצ'ניקוב וכמה רימונים (אני בכיתה ט'), ואמרת לי: אני נוסע לצבא ואתה נשאר עם דיאנה לשמור שהבדואים לא יגנבו את הציוד במקום, והוספת ואמרת שאם הצבא המצרי יגיע לא לברוח לכביש אלא להרים"…

****

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה.

מילותיו אלה של ביאליק, מוקדשות לרוב לזכרם של אנשים שהלכו לעולמם באמצע החיים. במקרה של איתן – אף שבימי חלדו הספיק לעשות כמי שחי כמה מחזורי חיים, הוא היה איש ללא גיל, ואף שהיו לו נכדים ונינים, הוא היה סקרן, פעיל והרפתקן כנער.

לאחר מותו, אופיר ממשיכה להוביל את העמותה והיא נחושה לממש את חזונו ומורשתו של איתן.

על המצבה של איתן, תחרוט אופיר את המשפט הבא:

מַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת יֵשׁ מֵאַיִן,
הַטֶּבַע – מֶרְחֲבֵי נִשְׁמָתְךָ וְרַגְלֶיךָ,
צוּק אֵיתָן לְאוֹהֲבֶיךָ.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 10.11.19

* מה עומד מאחורי המהלך – למה ויתר נתניהו על תיק הביטחון ומסר אותו לשנוא נפשו בנט? למה בימים שבהם נתניהו מספר על האתגרים הביטחוניים האדירים העומדים לפתחנו, הוא העביר את תיק הביטחון לאדם שהוא כל כך מזלזל לו ובז לו? למה נתניהו, שהסתכן בנפילת ממשלתו לאחר התפטרות ליברמן, ולא נכנע לאולטימטום של הימין החדש שתבע את תיק הביטחון לבנט, הציע לפתע לבנט את תיק הביטחון?

הסיבה לכך היא פחדו שהימין החדש יחבור לקואליציה עם כחול לבן. לכן הוא החל לקרב את בנט, ללטף אותו. בשבוע שעבר הוא הציע לו את תיק התפוצות וחברות בקבינט, אך בנט סירב. השבוע הוא הציע לו את תיק הביטחון. אילו בנט המתין עוד קצת, אולי היה ממנה אותו לממלא מקום רוה"מ, משריין אותו כמספר 2 בליכוד, אולי היה מציע לו רוטציה (שבוע שבוע?). או אולי היה מצרף לממשלה אותו + איילת שקד בתפקיד בכיר (אך לא המשפטים. הוא לא יוותר על השירותים המפוקפקים שאוחנה מספק לו בתפקיד זה).

אבל אם מישהו חושב שנתניהו שינה את דעתו על בנט ושקד ויחדל לרדוף אותם, אינו אלא טועה.

* הישג גדול לבנט – המהלך הפוליטי של הצטרפות הימין החדש לליכוד הוא הישג גדול לבנט. קודם כל בשל הגשמת חלומו להתמנות לתפקיד שר הביטחון, אך לא רק בכך. כל מטרתו של בנט בפוליטיקה היא להנהיג את הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. הבעיה היא שעד כה נתניהו חסם את דרכו.

בנט נחל שני כישלונות בשנה האחרונה. כישלון הימין החדש בבחירות אפריל, וההישג הדל של ימינה, שבה נדחק למקום הרביעי. והנה, מתוך אותם כישלונות, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, נפתחה בפני בנט הדלת לליכוד, בשלב זה כחטיבה נפרדת, אך סביר להניח שבעתיד היא תתמזג בתוך הליכוד. שם הוא יתמודד על ההנהגה מעמדת שר הביטחון, או לפחות עם רקורד של שר הביטחון לשעבר, גם אם לתקופה קצרה.

* להבדיל מהבלוק – פעמים רבות, בעת האחרונה, כתבתי נגד "הבלוק" שנתניהו הקים, כתופעה הסותרת את הרעיון של הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית היא ממשלה ששתי המפלגות הגדולות מקימות, קובעות את קווי היסוד שלה, ומי שמקבל עליו את קווי היסוד הללו – יכול להצטרף. אי אפשר לנהל מו"מ על ממשלת אחדות עם "בלוק", שמשמעותו קואליציה צרה, שבה למפלגות קטנות וקיצוניות יש כוח בשל התלות של הממשלה בהן (יש המכנים זאת כוח סחיטה), והמפלגה שעמה מתנהל המו"מ נדרשת לקבל כתכתיב את תנאי המיני-קואליציה.

ומה באשר להצטרפות הימין החדש לליכוד? זאת אופרה אחרת. ברגע ששתי מפלגות מתאחדות והן סיעה אחת בכנסת, אפשר לאהוב את האיחוד או לא – אבל מרגע שהן סיעה אחת, בצדק הן מנהלות מו"מ כסיעה אחת. ולכן, אין כל סיבה לבוא בטענות לנתניהו כאשר הוא מנהל מו"מ גם בשם הימין החדש, בתנאים הנוכחיים.

ומה יקרה אם כל ה"בלוק" יתאחד לסיעה אחת? גם אז זה יהיה לגיטימי, ויש להתייחס אליה כסיעה אחת. אפשר להקים אתה ממשלת אחדות או לא – אך אלה כללי משחק מקובלים. לא כן – הבלוק.

* סוס טרויאני – נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, הוא מטריד עדים. הוא נשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, גיס חמישי שנועד להרוס את מערכת המשפט. המעשה הראשון שלו בתפקידו היה אמירה שלא חייבים לכבד פסקי דין של בית המשפט. ומאז הוא ממשיך בדרך זו. כן, הוא מקבל הרבה נקודות אצל הג'ורה יאיר נתניהו והופך לגיבור של חסידיו השוטים של שולחו. אבל בסוף נתניהו יזרוק גם אותו לכלבים, כמו את כל משרתיו. ואלה שמריעים לו היום, אליו כפי שהם מתייחסים היום לגדעון סער.

* נבל ברשות החסינות – הפרת צו איסור פרסום בידי שר המשפטים מעל דוכן הכנסת, מעידה כאלף עדים שהאיש הזה אינו ראוי להיות שר בישראל, לא כל שכן שר המשפטים. אגב, ברור שנתניהו שלח אותו לומר את הדברים, ואח"כ "התנער" מהם בקריצה.

אולם הקריאה להסרת חסינותו של אוחנה משוללת יסוד. חסינות חברי הכנסת על דברים שהם אומרים בכנסת היא מוחלטת. אי אפשר להסירה. נכון, אוחנה מנצל לרעה את חסינותו, אך עדיין, זאת החסינות.

ועדת האתיקה של הכנסת צריכה לדון בנושא ויש לה כלים מסוימים להענשת חברי כנסת סוררים שעוברים על כללי האתיקה. אך אי אפשר להסיר את חסינותו.

* חצי הכוס המלאה – העובדה שאמיר אוחנה הוא שר המשפטים היא כתם ובושה. אבל מצד שני אפשר להתנחם בכך שאיתמר בן גביר לא ממלא את התפקיד.

* ככה כובשים את הלב – למי שתמה מה עומד מאחורי הבריונות של אמיר אוחנה, התשובה נעוצה בציוץ של הג'ורה יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, אחרי מופע האימים הקודם של אוחנה, בשבוע שעבר: "טיפ לבכירי הליכוד שרוצים לכבוש את תפקיד היו"ר אחרי עידן נתניהו (ויש עוד הרבה זמן לא לדאוג). תלמדו מאוחנה! ככה כובשים את הלב של מאות אלפי מתפקדי הליכוד. קטע מוזר אה, שמעניין אותם צדק". העילגות במקור.

* השתמש וזרוק – אם אמיר אוחנה משלה את עצמו שהשירותים המפוקפקים שהוא מעניק לנתניהו יתגמלו אותו לטווח רחוק, כדאי שיתייעץ עם איוב קרא.

* מוכיח בשער – ושוב, ערוץ 12 מזמין את פרשננו לענייני ליזול אהוד אולמרט לדבר על פרשיות נתניהו, והגנב והרמאי המורשע הזה, שאמנם בית המשפט מאוד פינק אותו ובכל זאת, הוא בילה כמה שנים במקום שנועד לפושעים כמותו, מדבר על השחיתות של נתניהו, על שלטון החוק וכו'. וגם אם המלל היוצא מפיו בנושא נכון, הוא האחרון שרשאי לומר אותו. ניחא, אילו חזר בתשובה, הכה על חטא, הביע חרטה על מעשיו. אך בשחצנותו ויהירותו הוא עדין מספר את הסיפור שהוא המציא (נתניהו רק מעלה גרה, אין לו זכות יוצרים) על תפירת התיקים וכל אותן קונספירציות מטורללות.

במדינה מתוקנת מנהיג כזה לא היה מציג את פניו מחוץ לביתו מרוב בושה. ואילו הוא מוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו על תקן של מוכיח בשער. מחר יזמינו את האנס הסדרתי משה קצב להטיף נגד עברייני מין.

* חושך על פני תהום – אחרי דברי ההבל של יאיר נתניהו על התוהו ובוהו וחושך על פני תהום לפני שאבא שלו ברא את העולם, כבר לא ברור אם הוא יותר בור, או יותר גס רוח ובריון.

* צבא העם – במאמר ב"ישראל היום" תיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן את התגברות האיומים הביטחוניים על ישראל, וטען שמדובר בשינוי איכותי, לא כמותי. בין השאר הוא כתב: "סדר הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו מספיק למלחמה רב-זירתית כוללת ואינו ערוך למענה מספיק בהותרת עתודות למלוא האיומים בהופעתם יחד".

לנוכח הדברים הללו אני תמה על כך שיש בינינו המטיפים לרעיון העוועים של "צבא מקצועי", כלומר ביטול "צבא העם" והפיכת צה"ל לצבא של שכירים אנשי מקצוע, כמו בצבאות של מדינות שחיות בשלום עם שכנותיהן ואחת לכמה עשורים יוצאות לסייע באיזו מלחמונת במרחק אלפי ק"מ מגבולותיהן. מעבר לכל המשמעות הערכית והחברתית של רעיון צבא העם – מדובר בכורח קיומי.

הרעיון של "צבא מקצועי" נובע משתי אג'נדות שונות. האחת היא האג'נדה החרדית, שמנסה להסיר את הלחץ לגיוס חרדים בטיעון שבלאו הכי אין בהם צורך, ובקריאה לבטל את שירות החובה ולהמירו ב"צבא מקצועי". השניה היא האידיאולוגיה הליברטריאנית, שרוצה להפריט כל מה שזז, וצה"ל מגלם בעיניה את "המדינה הגדולה" שהם כל כך סולדים ממנה.

הרעיון הזה מסוכן לעתידה של המדינה.

אולי נכון לשקול מחדש אם קיצור השירות של חיילי צה"ל, לא היה מקח טעות.

* אי שלום – אי השלום בנהריים, שב-25 השנים מאז הסכם השלום עם ירדן היה בריבונות ירדנית אך בתפעול ישראלי, הופך להיות ירדני לחלוטין, ואנו מגורשים ממנו אחר כבוד. מתוך דבקות נוקדנית באותיות הקטנות של הסכם השלום, שאיפשר לירדנים להפסיק את ההסדר המיוחד בנהריים כעבור 25 שנים, הם נהגו כך. מה הם ירוויחו מכך? הרי ישראל קיבלה את עובדת ריבונותם על האזור ולא פקפקה בו. הם לא ירוויחו מכך דבר, זולת תחושת הסיפוק מכך שרגל יהודית לא תדרוך שם.

אי השלום היה סמל לשלום בין שתי המדינות. כעת הוא סמל לאי-שלום; למציאות של שלום חם שהיה למלחמה קרה.

מאז קום המדינה השטח היה בידי ישראל וחקלאים ישראליים עיבדו בו את אדמותיהם. יתר דיוק, השטחים הללו הם בבעלות יהודית כבר מאז שנות העשרים של המאה שעברה. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם גם תחת ריבונות ירדנית. כך גם חקלאי הערבה במובלעת צופר. אבל הירדנים, שותפינו ל"שלום", אינם מוכנים לסבול שתחת ריבונותם יהודי יעבד את אדמתו. וכך השלום היה לנישול. למה הדבר דומה? שישראל לא תסבול שתחת ריבונותה ערבים יעבדו את אדמתם, ותנשל את כל החקלאים הערבים מאדמותיהם.

האשמים בנישול החקלאים הישראלים מאדמתם הם הירדנים, אך אי אפשר לפטור מאשמה גם את ממשלת ישראל, שלא נקפה אצבע ולא הפעילה מנופי לחץ על הירדנים. הירדנים עשו את המעשה בחסות האותיות הקטנות של הסכם השלום. באותו הסכם סוכם על כמויות המים שישראל תעביר לירדן. ישראל מעבירה לירדן כמות כפולה מהמוסכם. אילו מינפה ישראל עובדה זו בהבהרה שתנהג בהדדיות – אם הירדנים ינשלו את חקלאינו, ישראל תספק להם מים בדיוק על פי ההסכם, לירדנים היה הרבה יותר מה להפסיד, והם היו מתפשרים (פשרה אפשרית = הארכה בעוד מאה שנה של ההסדר, למרות שהרצוי הוא הפיכת ההסדר למציאות קבועה). אך כאשר ישראל בוחרת להתנהג כילד כאפות של המזה"ת – זו התוצאה.

* המנצח הגדול – היום בו ישראל נאלצה לעזוב את נהריים, הוא יומו הגדול של אחמד מוסא דקמסה. דקמסה, חייל ירדני, רצח בדם קר שבע ילדות באי השלום, ופצע עוד 6. המלך חוסיין הגיע לבתי הנרצחות בבית שמש, כרע ברך וביקש סליחה. הבן שלו העניק ניצחון לרוצח.

* הקטסטרופה של יהודי עיראק – בחג שבועות 1941 נערך הפרהוד – הפוגרום ביהדות עיראק. בפרעות נטבחו קרוב ל-200 יהודים, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכושם של רבבות רבות נבזז.

מוסף הספרות ותרבות של "הארץ" פרסם הספד שכתב הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי על הסופר הישראלי שעלה מעיראק שמעון בלס. אליאס ח'ורי כתב על הקטסטרופה של יהודי עיראק שבעטיה עלתה גלות זו לארץ ישראל. הקטסטרופה לא הייתה הפרהוד, כמובן, שלא נזכרה במאמר. "שמעון היה אזרח עיראקי שחי את הקטסטרופה של יהודי עיראק. הציונות הרסה את חייהם על ידי פיצוצים שאורגנו על ידי המוסד בשכונותיהם ומקומות עבודתם. המשטר העיראקי מכר אותם לישראל… יהודי עיראק מצאו עצמם מועמסים כמו כבשים במטוסים בכיוון אחד אל שדה התעופה לוד, שם חיו בהשפלה ושוליות במחנות שנודעו בשם 'מעברות' ".

זאת תרבות השקר הנפוצה במזה"ת. כל מהות המאמר היא שלילת קיומו של עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם עם. יש ערבים-עיראקים-יהודים, כלומר בני האומה הערבית והעם העיראקי שדתם יהודית, וכאשר הם חיים בישראל הם "חיים בגלות", כלשונו. בפלשתין.

המאמר הזה מדכא בעיקר כיוון שח'ורי נחשב למתון. ויכול להיות שיחסית הוא באמת מתון. וגם "מתון" כמוהו מכחיש את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. כנראה יחלפו עוד דורות רבים, למרבה הצער, עד שניתן יהיה להגשים את חלום השלום הנכסף.

* שיח של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש אגף קונסטרוקטיבי, בונה ומקדם, ואגף רדיקלי. האגף הרדיקלי הוא זה שמנסה לעקור מהשורש את המציאות הקיימת. כאשר האגף הרדיקלי מצליח, לרוב זו רק ההצלחה להרוס. אין לו הצעה ויכולת לבנות משהו אחר, טוב יותר.

כאשר בשוליה של אידיאולוגיה יש אגף רדיקלי קטן, ניתן לראות בו צדדים חיוביים. הוא משקף את העוולות והכשלים במצב הקיים, ועשוי לשרת בכך את הכוחות הבונים, בחיפוש ומציאת פתרונות לתיקונם. הוא מאתגר, הוא מסעיר וזה לא מזיק.

הבעיה היא כאשר השוליים הרדיקליים מתרחבים והשיח שלהם מתחיל להשתלט על המרכז. אנו נמצאים כעת, בישראל ובעולם, בעידן של רדיקליזציה כזאת, שסופה מי ישורנה. אנו רואים זאת בשמאל הישראלי שהולך ומאמץ תובנות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אנו רואים זאת בימין הישראלי, שהולך ומאמץ תובנות של הימין הרדיקלי בעיקר במה שקשור לדמוקרטיה ומדינת חוק ותאוריות קונספירציה על מערכת החוק והמשפט. הרדיקליזציה הזאת, של שני הצדדים, היא סכנה חמורה לחברה הישראלית.

גם באידיאולוגיה הפמיניסטית יש אגף בונה ואגף רדיקלי. האגף הבונה הוא זה שחותר ופועל למען הרעיון הנשגב של שוויון מגדרי. האגף הרדיקלי מציג פמיניזם של שנאת הגברים, של מיזוגיניות הפוכה.

למרבה הצער, השיח הפמיניסטי הרדיקלי הולך ומאפיל על השיח הפמיניסטי הקונסטרוקטיבי. ויצ"ו היה ארגון נשים פמיניסטי קונסטרוקטיבי, אך לאחרונה גם הוא הופך לרדיקלי. הקמפיין החדש של ויצ"ו בנושא אלימות נגד נשים, שמציג כל אישה החיה עם גבר כאישה בסיכון וכל גבר כרוצח בפוטנציה, הוא שיח רדיקלי הרסני של שנאת גברים. שיח כזה הוא סכנה למשפחה, סכנה לקהילה, סכנה לחברה, סכנה לאנושות. השיח השקרי שלפיו הברירה של האישה הוא או להירצח בידי בן זוגה או לרצוח אותו, הוא שיח מסוכן ופלגני. הוא שיח מסית.

יש להגן על החברה מפני האיום של הפמיניזם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי. יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, ההומניסטי, הקונסטרוקטיבי שבנה וימשיך לבנות את החברה הישראלית.

* שימוש פסול בנשק השביתה – השביתה בשלטון המקומי שנועדה ליום חמישי האחרון בוטלה.

כיוון שהדברים שכתבתי בנוגע לשביתה בטרם ביטולה הם עקרוניים, הם רלוונטיים למרות ביטול השביתה:

מחר צפויה השבתה של השלטון המקומי בכל רחבי הארץ. לא יינתנו לתושבים השירותים המוניציפליים השונים. השביתה כוללת גם את הסייעות בגנים, כך שהגנים יושבתו, ובמועצות האזוריות גם את ההסעות למוסדות החינוך, כך שגם בתי הספר היסודיים והתיכוניים יושבתו. הסיבה לשביתה היא העיכובים בהעברת התקציבים הממשלתיים לרשויות, דבר הפוגע קשות ביכולתן לתפקד. הטענות של הרשויות מוצדקות, אך הדרך – השבתת שירותים, פסולה.

נשק השביתה הוא נשקם של פועלים מנוצלים, שאין להם מה לאבד אלא את כבליהם, והוא נועד לחייב את בעל הבית להפסיק את הניצול, באמצעות פגיעה בכיסו. המעניין הוא שהיום אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, כיוון שבמאבקים רבים מאז המאה ה-19, בכל מדינות המערב נחקקו חוקים המגינים על העובדים מפני ניצול. מרבית השביתות היום הן במגזר הציבורי.

כאשר עובדים במגזר הפרטי שובתים, הם פוגעים בכיסו של מי שניצל אותם כדי להרוויח יותר. כאשר עובדים במגזר הציבורי שובתים, הפגיעה היא בקופה הציבורית, של כולנו, והיא על גבם של האזרחים. איני חושב שיש לוותר על נשק השביתה במגזר הציבורי, אך יש לראות בו נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא נדיר ביותר, רק כאשר כלו כל הקצין.

אבל השבתה של השירותים הציבוריים בידי ההנהלה שלהם, היא כבר אבסורד. השלטון המקומי הוא חלק מהשלטון. כפי שלא יתכן שהנהלת משרד הבריאות תחליט להשבית את בתי החולים בשל מאבק עם האוצר, כך הדבר בסכסוך בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. על השלטון לפתור את המחלוקות בין חלקיו – לא על גב הציבור, שתפקיד השלטון הוא לשרת אותו.

השבתה של השלטון המקומי היא זילות של נשק השביתה ומעילה באחריות השלטון כלפי האזרחים. זאת, למרות שטענות השלטון המקומי כלפי הממשלה מוצדקות.

כאשר מערכת החינוך מושבתת, הורים רבים נאלצים אף הם לשבות. הפגיעה היא גם במקומות העבודה שלהם והם לא יפוצו על הפסד יום עבודה. אבל מי סופר אותם?

עד לאחרונה, כאשר השלטון המקומי בישראל שבת, המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה, בוודאי לא במערכת החינוך. למרבה הצער, הפעם גם המועצה האזורית גולן מצטרפת לשביתה. חבל מאוד מאוד.

* קיצור תולדות המותג מחל – בכתבה במוסף "הארץ" על הקמת בתי כנסת בקיבוצים ועל השינוי הפוליטי בקיבוצים, הופיע המשפט הבא: "בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל…". יש בעיה עובדתית קטנה במשפט הזה. בשנות ה-60 אף קיבוצניק לא הצביע מחל. זאת, כיוון שעוד לא היה מחל. הליכוד קם ב-1973, ובבחירות 73' לכנסת השמינית, סימנו היה חל טעם. המותג מחל, כסימנו של הליכוד, הופיע לראשונה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).

הסבר קצר על מרכיבי המותג. ח – הסימן ההיסטורי של תנועת החרות. ל – הסימן של המפלגה הליברלית. בבחירות לכנסת השישית (1965) חרות והליברלים הקימו את גח"ל (גוש חרות ליברלים) וסימנם בבחירות היה חל. עם הקמת הליכוד, חברו לגח"ל המרכז החופשי שסימנה ט, והרשימה הממלכתית שסימנה עמ (גם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה הצטרפה, אך כיוון שלא רצה קודם לכנסת, לא הייתה אות המזוהה עמה). מכאן הסימן חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית המרכז החופשי התפצל. חציו פרש וחבר לד"ש וחציו השני היה למרכז העצמאי. המרכז העצמאי חבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והם הקימו את מפלגת לעם. ה-מ של מחל אמור לסמן את לעם. ב-1988 התאחדו שלוש מפלגות הליכוד למפלגה אחת.

* מעורר חלחלה – נעמן כהן: "הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו)". שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו "פיהרר". אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו.

נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר.

* ביד הלשון

צור יצחק – ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, הונצח רבות לאורך השנים. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו, והוא מונצח בבתי ספר ובמוסדות נוספים הקרואים על שמו.

ההנצחה החשובה ביותר של רבין, והמובנת מאליה, היא קריאת המקום שבו הוא נרצח, כיכר מלכי ישראל, על שמו. ההחלטה על כך התקבלה בידי עיריית ת"א כבר בשבוע שאחרי הרצח.

גם כביש חוצה ישראל קרוי על שמו – דרך רבין, אך השם לא נקלט והכל מכנים את הכביש – כביש 6.

המרכז הרפואי ע"ש רבין, בפתח תקווה, מורכב משני בתי חולים: בילינסון והשרון.

הנצחה שנויה במחלוקת של רבין היא בתחנת הכוח של חדרה, כיוון שהתחנה כבר נקראה קודם ע"ש דוד שיפמן. לא מקובל להחליף שם של מוסד או רחוב המנציחים שמו של אישיות (אף שהיו דברים מעולם).

ויש גם יישוב על שם רבין – צור יצחק, יישוב קהילתי גדול במועצה האזורית דרום השרון, הממוקם בקרבת כוכב יאיר וצור נתן. היישוב הוקם ב-2007.

יש עוד יישובים רבים הקרויים ע"ש יצחק: תל יצחק, משואות יצחק, אלוני יצחק, שדה יצחק
וניר יצחק. אולם כל אחד מהם קרוי ע"ש יצחק אחר. בתקופה הקרובה אציג את היישובים הללו בפינה זו, ואשייך אותם ליצחקים השונים.

* "חדשות בן עזר"