התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן

בתכתובת בקבוצת הווטסאפ של חברי מליאת המועצה האזורית גולן, נכתבה לפני חודשים אחרים דעה, שעל פיה חברי מליאה, שהנם חברים באגש"חים (אגודות שיתופיות חקלאיות), צריכים להיות מנועים מלהשתתף בהצבעה על סוגיית תכנית חוות הרוח בגולן, מפאת ניגוד עניינים.

האמירה הזאת פותחת, מבחינתי, שני דיונים אפשריים. האחד הוא על הטרלול הצדקני של "ניגוד עניינים", שהפך לגולם שקם על יוצרו. אולי אקדיש לכך מאמר נפרד. הפעם אתמקד בסוגיה אחרת – מהותם של האגש"חים. מי שטען את הטענה, הסביר שהאגש"ח הוא עסק פרטי, וחבר מליאה אינו יכול להצביע על העסק הפרטי שלו. בעיניי, טענה זו מבטאת אי הבנה לא רק במהות האגש"ח, אלא במהות ההתיישבות הכפרית בארץ ישראל, ואי הבנת מהותה של ההתיישבות בגולן.

האגש"ח הוא אכן עסק השייך לחבריו, אך זה לא עיקר ייעודו ומהותו. האגש"ח הוא בראש ובראשונה התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן והתשתית הכלכלית של כל יישוב בפני עצמו. נטלת מהגולן את האגש"ח – אין התיישבות בגולן. ללא האגש"ח, כל הקיבוצים והמושבים בגולן לא היו קיימים. וללא הקיבוצים והמושבים לא היו גם היישובים הקהילתיים, לא הייתה קצרין וכמובן שלא היו ההרחבות הקהילתיות.

ללא האגש"חים לא הייתה החקלאות בגולן, לא הייתה התיירות בגולן ולא הייתה התעשיה בגולן. וללא אלה, לא היה קיום למפעל ההתיישבות. האגש"חים אינם רק הבעלות על הענפים ביישוב הבודד, אלא גם על השותפויות האזוריות כמו "בראשית", "יקב הגולן", "מי גולן", "שדות בגולן", חמת גדר וכד' וגם על שותפויות רחבות יותר עם משקי הגליל העליון ומשקי עמק הירדן.

אמירה על פיה במוסד העליון של הגולן – מליאת המועצה האזורית, נציגי יישובים שהם חברי קיבוצים ומושבים החברים באגש"ח, שהם רוב גדול במליאה, לא יוכלו להיות שותפים להכרעות בסוגיות הכלכליות של הגולן, היא לא רק אבסורדית מבחינה מעשית, אלא גם מקעקעת את מהות ההתיישבות בגולן. וחמור יותר, היא חותרת תחת ערך היחד הגולני. בחרנו לפתוח את יישובינו לקליטה להרחבות הקהילתיות, וזו קליטה מבורכת וחשובה, שקידמה מאוד את הגולן כאזור ואת היישובים עצמם. אבל תנאי להצלחה של קליטה קהילתית ביישובים כפריים הוא תפיסה של קהילה-אחת. לעומתיות של תושבי ההרחבות כלפי חברי האגודה, עלולה לערער את הבסיס הקהילתי של היישוב ושל האזור. ויש לזכור, שלמרות שלכאורה האגודות שייכות רק לחבריהן, למעשה היישוב כולו נהנה מרווחיהן – בראש ובראשונה בשל התשתיות הציבוריות מן העבר, אך גם בזכות ההשקעה של האגודות בקהילות גם היום, לפחות במרבית היישובים.

יש מחלוקת בגולן בנושא טורבינות הרוח. זו מחלוקת לגיטימית. זו לא מחלוקת בין אוהבי הגולן לאוהבי הבצע, כפי שיש מי שמנסים להציג זאת, אלא מחלוקת בין אוהבי הגולן. זו גם לא מחלוקת בין שוחרי הסביבה למי שאינם אכפתיים לסביבה. הרי כל מיזם אנרגיית הרוח בא לעולם מתוך תפיסה אקולוגית של אנרגיה חלופית נקיה, ומתוך יעד לאומי שמדינת ישראל הגדירה, בראש ובראשונה מטעמים אקולוגיים. נכון, יש גם התנגדות משיקולים אקולוגיים אחרים. ראוי ללבן אותה ולהכריע. אך אסור שהמחלוקת הזאת תפלג בינינו. הפיכתה למחלוקת בין האגש"חים להרחבות, היא מעשה שלא יעשה; היא מעשה רעיל החותר תחת אחדות היישובים ואחדות האזור. כולנו מאמינים בפיתוח בר-קיימא, המשלב שיקולים של שמירת הטבע והסביבה עם שיקולים של קידום ההתיישבות ופיתוחהּ. הרי בגישה חד-ממדית, שאינה רואה את הצורך בפיתוח קהילתי, ניתן להציב סימני שאלה רבים, למשל על המגורים בבתים צמודי קרקע של הטוענים נגד הקמת הטורבינות.

לכן, מוטב שנוריד את הטונים, נקיים דיון ענייני, מכובד ומכבד, והעיקר – שנזכור שכוחנו באחדותנו, ולא ניתן לשום מחלוקת להפוך למחלוקת בין אגש"ח והרחבה, כי מחלוקת כזו היא מתכון לקרע, שהרבה יותר קל לפעור והרבה יותר קשה לאחות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.10.20

* חבלה במזיד – אי הכנת תקציב מדינה, היא חבלה מכוונת, במזיד, בכלכלת המדינה, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה.

איזה אינטרס יש לנתניהו לחבל במזיד בכלכלת המדינה? כמובן שהחבלה אינה המטרה שלו, אלא אמצעי להשגת מטרתו – גניבת הרוטציה.

תקציר הפרקים הקודמים: כאשר נחתם ההסכם הקואליציוני, נקבע שהממשלה תביא תקציב עד סוף 2021. זאת לא הייתה דרישה של כחול לבן או של הליכוד, אלא הסכמה מובנת מאליה, שזאת טובת המדינה.

אלא שנתניהו מצא תגלית. כל ההסכם הקואליציוני המורכב מבוסס על אי האמון בו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, ונועד לסתום כל פרצה שדרכה הוא יוכל לגנוב את הרוטציה. נתניהו גילה פרצה. אי אישור התקציב יביא לנפילת הממשלה בלי שראשות הממשלה תעבור מיידית לגנץ. מאז הוא באטרף. להרוס את הכלכלה, להחריב את המשק – הכל כשר כדי לגנוב את הרוטציה.

לכן הוא הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני והורה להכין "תקציב" לשלושה חודשים בלבד, כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה, התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

פשרת האוזר, נתנה אורכה של ארבעה חודשים לדד-ליין של התקציב, מתוך תקווה שתיווצר דינמיקה של הכנת התקציב ואישורו. אבל נתניהו פעל אחרת. הוא אסר על שר האוצר להכין תקציב מדינה, אלא רק "תקציב" ל-8 ימים (!), עד סוף 2020. אם במשבר התקציב באוגוסט הוא הקריץ איזה תירוץ "כלכלי" למה נכון להכין "תקציב" לשלושה חודשים, וחסידיו השוטים אפילו דקלמו את השקר, הפעם אפילו הוא לא יוכל להמציא תירוץ למה הוא מביא "תקציב" לשבוע ולא תקציב שנתי. הפעם זה שקוף לחלוטין – הוא מחבל במזיד בכלכלת ישראל במשבר הקורונה, כדי לגנוב את הרוטציה.

הוא אינו רוצה בחירות בדצמבר, לנוכח ההכרה הציבורית בכישלונו החרוץ בהתמודדות עם הקורונה, נסיקתו של בנט בסקרים וחששו ששנוא המשפחה ינצח אותו בבחירות. לכן הוא מתכוון להעביר "תקציב" של שבוע ולדחות את ההכרעה ל-31 במרץ, המועד האחרון לאישור תקציב 2021. אז, על פי מצבו בסקרים, הוא יחליט אם להעביר תקציב או ללכת לבחירות. הרי הוא מאמין לפולחן האישיות שיצר לעצמו, שלא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, ומשוכנע שהמדינה זה הוא. ולכן, טובתו האישית היא טובת המדינה. ואם טובתו האישית היא לחבל בכלכלת המדינה, זו גם טובתה של המדינה.

והוא מצפה שכחול לבן תתן לזה יד. כלומר, שכחול לבן שנכנסה לממשלה כדי להיות שותפה בשעת משבר קשה להצלת המשק, תתן יד לחבלה במזיד במשק כדי לגנוב מידיה את הרוטציה.

אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. הפעם אסור לכחול לבן בשום אופן להתפשר. עליה להבהיר חד-משמעית – תקציב או בחירות. נכון, מצבה בסקרים גרוע ומבחינה אלקטורלית זה לא הזמן, מבחינתה, לבחירות. אך כפי שבהקמת הממשלה גנץ הקריב את שיקוליו הפוליטיים למען השיקול הלאומי, כך הוא יעשה גם עכשיו. הוא לא ייתן ידו לתעלול האנטי-פטריוטי של מי שמתיימר להיות מנהיג "המחנה הלאומי".

* גמילה מנתניהו – נסיקתו של בנט בסקרים מצביעה על תהליך מואץ בימין של גמילה מנתניהו. זו בשורה טובה לדמוקרטיה הישראלית.

אם ישכיל בנט להיפרד לשלום מסמוטריץ', רבים סיכוייו להיות ראש הממשלה.

* לוגיקה דמגוגית – בפשקוויל בשוקניה השתלחה זהבה גלאון בגסות במפלגת דרך ארץ בהנהגת יועז הנדל וצביקה האוזר. אפשר להבין אותה. סוף סוף הם אלה שסיכלו את חלומה המתוק שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף – מצית דגל ישראל ומפגין עם דגל אש"ף, יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, המרצח שבקת הרובה שלו ניפץ את גולגולתה של פעוטה אחרי שרצח לעיניה את אביה, ומגדירה אותו "לוחם חירות", עם איימן עודה שרק בחודש שעבר ערך מסיבת עיתונאים משותפת עם נציגי חמאס ופת"ח שבה הם התחייבו לחדש את שיתוף הפעולה ביניהם נגד האויב היחיד – ישראל ועם אחמד טיבי, יועצו ועוזרו הקרוב של רב המרצחים.

הפשקוויל היה דמגוגי בצורה מביכה. הנה, כך היא כתבה: " 'כפי שלא היה עולה בדעתנו להישען על 15 בן־גבירים, כך לא עלה בדעתנו שתיתכן הישענות על הרשימה המשותפת', אמר האוזר בראיון ל'מקור ראשון'. זה קשקוש. נתניהו הבטיח לאיתמר בן־גביר הכהניסט מקום בוועדה למינוי שופטים, למיכאל בן ארי הכהניסט מקום בוועדת חוץ וביטחון, ולבצלאל סמוטריץ' להיות שר החינוך. אלו המלים של 'כחול לבן' באחת ממודעות הבחירות שלה, והן מדויקות: 'בבחירות הקרובות זה או כהנא חי או עם ישראל חי'. הנדל והאוזר בחרו בכהנא".

איזו דמגוגיה. כחול לבן בכלל ויועז וצביקה בפרט, התחייבו לא להקים ממשלה עם מי שאינו מקבל את התשתית המכוננת של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. באופן ספציפי הם הבהירו שלא יקימו ממשלה עם החיה הכהניסטית או הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בצדק הם לא נתנו יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף וחבורתו. באותה מידה, הם לא היו מקימים ממשלה עם תמונת הראי של עופר כסיף – איתמר בן גביר. לכן הוקיעו בחריפות את מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר ואת מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף. הם מעולם לא התחייבו לא לשבת עם מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר או עם מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף, כי פירוש הדבר להחרים את כל המערכת הפוליטית. למזלה של מדינת ישראל, יועז וצביקה הם לשון המאזנים, והם סיכלו את שתי הרעות החולות, ממשלת פיגולים שתלויה ברשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית (שבלאו הכי הייתה מתפוררת ונופלת ביום שבו ישראל הייתה מגיבה על ירי רקטות על ישראל, כלומר בתוך ימים ספורים) וגם ממשלת ימין צרה צרורה, אפילו שהיא לא הייתה כוללת את הכהניסטים.

אם לאמץ את הלוגיקה הדמגוגית של גלאון, של החברה של החבר של החברה של החבר וכן הלאה, אפשר לגנות את נתניהו, שהקים ממשלה עם גנץ, שראה את מרצ חלק מהגוש שלו, ומרצ רוצה את המשותפת בממשלה, ובמשותפת יושבת יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, ומכאן שנתניהו הקים ממשלה עם סמיר קונטר.

* שארית כבודה – אם גילה גמליאל תתפטר מרצונה, היא תציל את שארית כבודה.

* שבחים למגזר הערבי – תופעה מעניינת ומשמעותית בהתמודדות עם אתגר הקורונה, הוא מה שקרה בשבועות האחרונים במגזר הערבי.

בראשית הגל השני, המגזר הערבי הוביל בממדי התחלואה וההדבקה, בעיקר בשל החתונות ההמוניות (שאגב, רבות מהן נערכו בחוץ, לתשומת לבם של מפיצי התאוריה על פיו בחוץ לא נדבקים). ואילו היום, בתוך שבועות אחדים, מצב התחלואה במגזר הערבי נמוך יותר מאשר התחלואה הכללית בישראל.

קודם כל, זה נתון משמעותי בפני עצמו, הן במובן הפנים מגזרי והן במובן הכלל ישראלי, כי תחלואה במגזר מסוים משפיעה על כלל התחלואה במדינה. שנית, הנתון הזה מעודד כי הוא מוכיח שניתן במאמץ מרוכז לשטח את העקומה בזמן קצר. שלישית, כי הוא מוכיח את הכוח שיש בידי מנהיגות מקומית ובעיקר רשויות מקומיות במלחמה בקורונה. רביעית, כי היא מעודדת מבחינת הסיכוי למהלך דומה גם במגזר החרדי. רבות דובר על "עונת החתונות" במגזר הערבי ועל הרמדאן שקדם לה כגורם לתחלואה הגבוהה במגזר. שינוי המגמה החל בתום "עונת החתונות". אפשר לגזור מכך לחגי תשרי במגזר החרדי, והרי מחר אנו כבר ב"אחרי החגים". אם הנהגת המגזר החרדי תתעשת ותוביל מאבק מרוכז וממוקד במגפה, הם יכולים לשחזר את ההישג במגזר הערבי וכלל החברה הישראלית תצא נשכרת מכך.

* תכנית יציאה מרומזרת – קרן מרציאנו חשפה הערב את תכנית משרד הבריאות ליציאה מהסגר. קודם כל, טוב שיש תכנית. שנית, התכנית נראית הגיונית ושקולה. אך מה שחסר שם הוא הדיפרנציאציה, כלומר הרמזור. על פי התכנית, היציאה היא אחידה בכל רחבי הארץ, על פי מדדי התחלואה הארציים. זה לא הגיוני. קצב היציאה צריך להיות שונה ממקום למקום. אין שום סיבה שבעיר ירוקה לא יתקיימו לימודים עד אמצע ינואר. יש לקבוע תכנית יציאה מרומזרת, עם מדדים ברורים, שתיושם בכל יישוב בהתאם לעמידתו במדדים.

* הגיבורים שלנו – רבים, אני בתוכם, הגיבו על מופע האימים של אמיר השכל, וגינו את גילויי הגזענות, ההתנשאות, האדנות והפטרונות שלו, ובצדק גינו.

אך יש במופע הזה דבר נוסף הראוי להוקעה, והוא יחסו לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק (זה לא אני, זה הגזען שבתוכי) – עצם החוצפה לדבר כך לשוטרים ולהתנהג אליהם כפי שהוא התנהג חמורה מאוד.

לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות בזויות ותאוריות קונספירציות שקריות, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה.  

הוא, מי שעומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, כאשר יש סתירה בין הנאמנויות, ולחרפתנו – יש סתירה בין הנאמנויות.

מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו, הבלפוריאדה. אך גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם פורעי חוק, מפירי הסדר הציבורי, מפירי מגבלות הקורונה בעיצומה של המגפה, וגם הם מתבכיינים, מתקרבנים, מייללים, מדקלמים כמוהו על "אכיפה בררנית", על "משטרה פוליטית", על "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו. בלי למצמץ. אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה מבצעת את החוק ואוכפת אותו.

וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, אוי אוי אוי הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה בלה בלה בלה.

כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגנה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף לכל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ובנוסף לכך היא הייתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.

אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.

* לא מאמין בשיטה – הרוב המוחלט של המפגינים נגד נתניהו הם אזרחים שומרי חוק, אנשי עבודה, משלמים מסים, שירתו בצה"ל שירות משמעותי. יש בהם חברים רבים שלי, בני משפחה שלי. הם רחוקים מאוד מאנרכיזם.

הבעיה היא "הקומץ". אותם אנרכיסטים שנותנים את הטון, ובאין הנהגה למאבק, אין מי שירסן אותם. אלה שגוררים את המאבק לפסים אלימים, לפריעת חוק וסדר, להתגוששות עם המשטרה ולאלימות כלפי השוטרים ולביטויים של גסות רוח, אלימות מילולית ומינית, תוקפנות, ונדליזם.

בכתבה על הפעילים הצעירים של המחאה באולפן שישי בערוץ 12 נאמר שיגאל רמב"ם הוא המנטור שלהם. יגאל רמב"ם הוא אנרכיסט מקצועי, פורע חוק ותיק. אם הוא המנטור שלהם, זה סימן רע מאוד.

"העניין הוא לא כן-ביבי או לא-ביבי", הוא אמר. "החלפה של ביבי היא רק ההתחלה". ברור. האנרכיסטים ימשיכו גם כשנתניהו לא יהיה ראש הממשלה, כי המטרה שלהם היא אנרכיה. בהתייחס לשלוש מערכות הבחירות אמר רמב"ם: "אני לא מאמין בשיטה". השיטה שהוא אינו מאמין בה נקראת דמוקרטיה. וכאשר האנשים שרמב"ם הוא המנטור שלהם צווחים:

"מ-ה-פ-כה!", מה שאני רואה לנגד עיניי הוא ממש לא דמוקרטיה.

* כך נראה אנרכיה – למה שקרה במוצאי החג בתל-אביב יש הגדרה אחת: אנרכיה. ובאנרכיה הזאת יש שני אשמים. קודם כל המפגינים, שבמודע ובמוצהר פורעים חוק, מפרים את הנחיות הסגר ובמשך שעות צועדים ברחובות העיר. אך גם המשטרה המאפשרת זאת אשמה.   

* הריבלין הבא – חכ"ש יהודה גליק, מן הפעילים למען זכות התפילה ליהודים בהר הבית, הודיע על החלטתו להתמודד על נשיאות המדינה.

אני מודה שבהיותו של גליק חבר בקבוצת "חטיבת מנהיגות יהודית" הפייגליניסטית בליכוד, הייתה לי עליו דעה קדומה שלילית, אולם לאחר שנבחר לכנסת ועקבתי אחרי פעילותו, שיניתי את דעתי. ראיתי בו אדם ממלכתי מאוד, ערכי מאוד, אוהב אדם באשר הוא וחף משמץ של גזענות (בניגוד לפייגליניזם) ובעיקר – איש של אחדות לאומית. הכרתי אותו גם אישית, דרך מפגשים של הכותבים במיזם 929 וביוזמת אחדות לאומית, והוא אדם חם וחביב מאוד.

ב"זמן ישראל" צוטט גליק: "אני רואה מה קורה היום בעם. אני כואב את הפירוד והשיסוי. אני מתגעגע לימים שבהם היינו חברה סולידרית, חברת מופת, שרצינו להיות אור לגויים ולא להיאבק ולשנוא כך אחד את השני. אפשר לחזור לשם". זה בדיוק המסר שאני מצפה לשמוע מנשיא המדינה. בראיון ל"מקור ראשון" תיאר גליק בהרחבה את גילויי השנאה והקרע בעם והזכיר שאפילו נושא כמו נחל האסי הופך מוקד לקרע ולשנאה. הוא רואה בנשיאות את המוסד שיתמודד עם הקרע הזה, ובצדק.

אך בראיון ל"מקור ראשון" הוא אמר על הנשיא ריבלין, שהוא הפך ל"נשיא של חצי העם". לאסוננו זה נכון. ומה שמקומם במיוחד, הוא שהוא הפך לנשיא של יריביו האידיאולוגיים בלבד. ריבלין הוא אחרון הז'בוטינסקאים, אחרון הדבקים בדרכה המסורתית של תנועת החרות (לצד בני בגין). הוא איש ארץ ישראל השלמה מובהק. הוא מתנגד לכל ויתור על שעל של ארץ ישראל. הוא התנגד בתוקף לעקירת גוש קטיף למרות שהיה עד אז מתומכיו ומעריציו של אריק שרון. הוא התנגד בתוקף לנאום בר-אילן של נתניהו שבו הביע נכונות להקמת מדינה פלשתינאית בתנאים מסוימים, כפי שהתנגד גם להסכם חברון והסכם וואי שעליהם חתם נתניהו. והוא לא שינה את דעתו אפילו כמלוא הנימה. אבל ריבלין הוא ממלכתי, רחמנא לצלן, הוא מאמין באחדות לאומית, הוא מתעב כל גילוי של גזענות או סלחנות כלפי גזענות (בית"רי או לא בית"רי?) והוא לא חסיד שוטה של נתניהו. ולכן, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו ניהלה ומנהלת נגדו מסע שיטתי ומתמשך של רצח אופי, והפכה אותו לססס0000מולן, כביכול, ובתהליך דה-לגיטימציה גרמו ל"חצי עם" (לא סָפַרתי) לא לראות בו את נשיאם.

וזה בדיוק מה שיקרה לגליק, אם יהיה הנשיא. כי גליק דומה מאוד לריבלין. איש ארץ ישראל השלמה אידיאולוגי, אבל ממלכתי, ליברל, חותר לאחדות לאומית והגרוע מכל, הוא אינו חסיד שוטה של נתניהו. למשל, בתור חבר ביוזמת אחדות לאומית, הוא מבטא אכזבה עמוקה מהתנהלותו האנטי אחדותית והמפלגת של נתניהו כראש ממשלת האחדות ואת הפרות ההסכם הבוטות שלו. ולכן, הוא בדיוק הדמות שעלולה להפוך לריבלין הבא – יעד להסתה, לשנאה, לשיסוי, לשקרים בזויים מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו.

הוא הרי חווה זאת על בשרו כאשר יצא נגד אלאור אזריה ולא התקרנף. והוא חווה זאת כאשר דיבר בשבח התנועה הרפורמית. וכאשר הביע אמפתיה כלפי ראשי "בצלם".

מצד שני, הוא צפוי להתנגדות גם מהשמאל בשל פעילותו בנושא הר הבית.

המועמד שלי לנשיא המדינה הוא אביגדור קהלני. אבל כחבר לא הייתי ממליץ לו להתמודד על הנשיאות ולהפוך מוקד לשנאה והסתה מצד תעשיית השקרים של נתניהו, כי גם הוא יהיה ממלכתי ועצמאי.

* מיהו הצבוע? – לאחרונה, גיניתי את יאיר נתניהו, הישראלי המכוער, שפועל בשיטות BDS ומסית להחרים את התוצרת של הקיבוצים. כיוון שהציטוט התורן שהבאתי מציוצי המסית והמדיח הסדרתי, היה קריאה בנוסח BDS לחרם על הקיבוצים, כיוון שאותם "קומוניסטים ארורים", בפיו המשתלח, אחראים, לטענתו, ל"מפגן הצוללות הגדול", המתוכנן במסגרת המאבק נגד נתניהו, מיד קיבלתי את התגובות שאני צבוע. למה? כי בעוד אני מגן על המערכת המשפטית כשהיא מחליטה נגד נתניהו – כאשר היא פוסקת בעדו, כמו בהחלטת היועמ"ש לא לפתוח בחקירה פלילית נגדו בפרשת הצוללות, אני תוקף אותו ויוצא נגדו.

הבה נבחן מיהם הצבועים.

א. בניגוד לעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו – אין אף גוף שאני חושב שאינו יכול לטעות. גם היועמ"ש, גם הפרקליטות, גם המשטרה. לכל אחד אני מתייחס באופן ביקורתי ולא מקבל כמובן מאליו כל החלטה שלו.

ב. מעולם לא מתחתי ביקורת על החלטת היועמ"ש בנושא הצוללות. גם לא שיבחתי את ההחלטה. לא הבעתי את דעתי בשאלה, כי איני מכיר את העובדות שהיו לנגד עיניו והעדפתי לא להביע דעה. יתר על כן, כפי שיודעים קוראיי, ובהם אלה שטענו זאת כלפיי, אני בכלל מתנגד לבלפוריאדה וסבור שאין זה הזמן למאבקים והפגנות, מתוך כך, אני גם נגד "מפגן הצוללות הגדול", שהוא חלק מאותו מאבק. אבל בכת עובדי האלילים, כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא אויב, ולבטח הוא תומך אוטומטית בכל דבר שהוא נגד נתניהו, כי הם משליכים מצורת החשיבה האוטומטית העדרית שלהם כלפי כל העולם. הם אינם מכירים צורת חשיבה אחרת, אינדיבידואלית, ביקורתית.

ג. אם כבר שאלתם – יש לי ספקות רבים לגבי החלטת היועמ"ש בנושא. העניין מסריח, אם כי איני יודע אם הוא פלילי. אני סבור שצריך היה לפתוח בחקירה. תודה ששאלתם.

ד. עכשיו נבחן מיהם הצבועים. הרי הם מדקלמים את דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיהם המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט הם כנופיית פשע מושחתת, שמבצעת "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" לנתניהו. כלומר אינם טוענים שהם טועים, אלא שהם מבצעים "הפיכה". אם כך, איך זה שהיועמ"ש לא הורה על פתיחת חקירה בפרשת הצוללות? הרי זאת הפיכה, שהוא העומד בראשה – למה הוא חותר תחת ההפיכה ולא הורה "לתפור תיקים" בפרשת הצוללות, שיכלה להיות הקלף המנצח של ה"הפיכה"? פתאום הם מנפנפים בהחלטת היועמ"ש כדבר קדוש שאסור לבקר אותו, ותוקפים כל מי שמותח עליה ביקורת. איפה כאן ההיגיון? טוב, מוגזם לחפש היגיון במקום שמונע מסגידה עיוורת.

צבועים, כבר אמרנו?

* איום מאפיוזי – מי צריך לאמן את נבחרת ישראל בכדורגל? האדם המתאים ביותר מבחינת הכישורים.

עמדותיו הפוליטיות של המאמן אינן רלוונטיות כלל.

ניסיונה הנואל של מירי רגב להלך אימים בדברי הבלע שלה בטלוויזיה, מתאים לסוג אחר של משטרים. לא למדינה דמוקרטי.

למזלה של מדינת ישראל, מירי רגב כבר לא שרת התרבות והספורט (אם כי העובדה שהיא שרה בממשלת ישראל היא חרפה לאומית). שר התרבות והספורט הוא חילי טרופר, אדם שהממלכתיות היא נשמת אפו, כך שאין כל חשש שהאיום המאפיוזי של רגב יהווה שיקול כלשהו בבחירת המאמן. חילי יבטיח שהשיקול יהיה מקצועי נטו.

* תת רמה – מירי רגב מתאימה כמו כפפה ליד לאופירה וברקו. אותה תת רמה. אותה וולגריות.

* הדיפלומטית מספר 1 – ולחשוב שאחרי הרוטציה מירי רגב אמורה להיות שרת החוץ, הדיפלומטית מס' 1.

אולי כבר עדיף שהוא יגנוב את הרוטציה.

* הגולם קם על יוצרו – חרפה לאומית! עולָה מחבר המדינות, שהתגיירה בתנועה ליהדות מתקדמת, הוציאה רישיון נהיגה. על הרישיון נכתב רק תאריך הלידה הלועזי שלה, בטענה החצופה שתאריך עברי נכתב רק ברישיונות של יהודים.

כאשר מדינת ישראל מרימה יד גסה על הציונות, זה מקרה קלסי של הגולם שקם על יוצרו. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי.

* האירוע הקשה ביותר – איתן הבר היה בראש ובראשונה עיתונאי; עיתונאי ביטחוני בעל ידע רב ואכפתיות אין סופית לביטחון ישראל. הוא גם כתב ספרים רבים, כולם בנושאי ביטחון, ובהם הלקסיקון לביטחון ישראל. הוא היה אחד מכותבי רב המכר המטלטל שיצא מיד לאחר מחמת יום הכיפורים, "המחדל". אולם הוא יכנס להיסטוריה בעיקר כמנהל לשכתו של ראש הממשלה רבין, ובעיקר בזכות אותו רגע, בלילה המר והנמהר, מהלילות הנוראיים בתולדות מדיינת ישראל, הלילה שבו נרצח רבין, בהודעתו הדרמטית: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".

אני זוכר במיוחד ראיון טלוויזיוני עם הבר ימים אחדים לאחר הרצח. הוא נשאל מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין. הבר השיב: "הביקור באורטל שברמת הגולן. טובי חבריו, הפעילים המרכזיים במחנהו במפלגת העבודה, הישירו אליו מבט ואמרו לו דברים קשים מאוד. בכל הדרך חזרה, הוא ישב לידי, מכונס בעצמו, שותק. לא אמר מילה. הוא חש שפגע בתומכיו הוותיקים והוא מצוי בעימות חריף אתם".

רבין ביקר באורטל פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-22 ביולי 1992, יום לפני הבחירות שבהן ניצח, בלוויית שמעון שבס ואיתן הבר. הוא יצא לסיור הבחירות האחרון, סיור מוסק בנקודות המפתח שהיו חשובות לו ביותר להעברת מסריו. הוא בחר לפתוח את הסיור באורטל, ולא בכדי. באורטל הוא חזר על הצהרתו הנחרצת 12 יום קודם לכן, בעצרת במלאת 25 שנים להתיישבות בגולן, התחייב לשמור על הגולן ולפתח את הגולן והזהיר מפני נסיגה, שתפקיר את ביטחון ישראל. הביקור השני היה כעבור 3.5 חודשים, ב-4 בנובמבר 1992. הפעם הוא היה בעיצומו של המו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד מולנו ואמר לנו שהוא שינה את דעתו, וחשוב לו לומר לנו זאת באופן גלוי. לאורך הדרך העולה לאורטל ניצבו מפגינים שקידמו אותו בקריאות בוז. ובחדר האוכל של אורטל התכנסנו נציגי היישובים והנהגת ועד יישובי הגולן. חבריי ואני היטחנו ברבין דברים קשים ביותר. אכן, חלק מאתנו היו עמוד השידרה של מחנה רבין. האמירה שלנו הייתה חד משמעית – אם הוא נטש את הדרך, אנחנו בוחרים בדרך ולא בו. לא הופתעתי, כאשר הבר הגדיר את הפגישה הזאת כרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין.

בספר השיחות עם עמוס גלעד "המתריע", הוא מספר שבדומה לצמרת צה"ל והמוסד, אפילו איתן הבר מודר מתהליך אוסלו. גלעד הוא שסיפר להבר על ההסכם. "לזכותם של אלה שניהלו את אוסלו ייאמר שהם ניהלו את זה בחשאי. אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השניה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע". הבר עצמו סיפר בזיכרונותיו שהוא התנגד להסכם אוסלו.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": "ביום חמישי ה-2 בנובמבר, ימים אחדים לאחר ההחלטה [על הפיכת "הדרך השלישית" למפלגה], נפגש יהודה עם איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, במשרד ראש הממשלה. 'הבר סיפר לי על מכתבי השמצה ואיומים שרבין קיבל', נזכר יהודה. 'היות שלא קבעתי עם רבין, לא נפגשנו. מדי פעם נפתחה הדלת ורבין עמד בגבו אלי. ראיתי אותו אבל הוא לא ראה אותי, ולא אמרתי לו שלום. כעבור יומיים נרצח' ".

יהי זכרו של איתן הבר ברוך!

* אתם יודעים את זה – "בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה". כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך "החמישייה הקאמרית", לפני כמעט 25 שנה, מעט אחרי רצח רבין, שבו הוא מגלם את יגאל עמיר. הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם אתו לפני הבחירות. כי בעיני רבים, יגאל עמיר ייצג כל מי שחשב אחרת מהם. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה.

חלפו 25 שנה. מובן שעמיר לא קיבל חנינה. יש מעט דברים שאפשר להתנבא לגביהם, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שהוא לא יקבל חנינה גם בעוד 20 שנה, וגם לא בעוד 40 שנה.

עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר – כמעט 20 שנה היה בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט ותמיכת האגודה לזכויות האזרח, הוא הצליח להשיג כמה מהן, למשל הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו והזכות לחלוק את תאו עם אסירים נוספים. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להן. זאת, כאשר ברוב התקופה הימין היה בשלטון.

עמיר לא יקבל חנינה לעולם, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא יקבל חנינה לעולם, מכיוון שיש קונצנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח.

במשך 25 השנים האחרונות שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב רבים מאוד בתוכנו הנהנו מתוך הסכמה עם תוכנו. חלפו 25 שנה, חמש שנים יותר משעת השי"ן על פי המערכון, ואין דבר רחוק יותר מחנינה לעמיר. שמא עובדה זו תוכל לעורר מחשבה נוספת אצל אלה שעמוק בלב "יודעים" שהוא מייצג את יריביהם הפוליטיים? אולי הגיעה השעה של חשבון נפש אצל מי שהטילו דופי בלפחות מחצית מהציבור; אצל מי שכבר 25 שנה מסיתים נגד יריביהם ומקשרים אותם לרוצח ולרצח?

במערכון של הויברגר, "יגאל עמיר" מספר איך יילך ברחוב יום אחד עם המעריצים הסובבים אותו, ויפגוש את איתן הבר. הוא כבר יהיה זקן, בן 80, עם הליכון. הוא ימלמל: "רוצח, רוצח". החברים ישאלו אותו "שניכנס בו"? ואני אומר להם "עזבו, הוא זקן, בלאו הכי אלוהים היה אתנו". ואז, הוא אומר, אסתובב אליו ואעשה ככה. וכאן, פרצופו המחייך כל הזמן של "יגאל עמיר" מתעוות משנאה והוא שולח תנועת יד מגונה ארוכה לעברו של הבר. "וכולם יצחקו. והוא יקבל התקף לב".

איתן הבר מת בשיבה טובה, מוות טבעי. יגאל עמיר יושב בכלא ולא יראה אור יום עד אחרון ימיו.

* המוח השטני – יום אחרי מותו של איתן הבר, כבר קראתי תגובה המפקפקת בכך שהוא נפטר מסרטן. משהו כמו שהוא … האיש שידע יותר מדי. המוח השטני, הרעיל והממאיר, של כת מכחישי רצח רבין אינו עוצר.

* שרליה – ב-1986 יצא לאור תקליטה של חוה אלברשטיין "מהגרים" ובו אחד משיריה היפים ביותר, "שָׁרָלִיָה". "שרליה" הוא האופן שבו ביטאו העולים, במבטא יידישאי את המילים "שער העליה", מחנה העולים בקרבת נמל חיפה, שבו בילו רבים מן העולים בשנותיה הראשונות של המדינה את תקופתם הראשונה בארץ. השיר מתאר את הווי המחנה. לפני עשר שנים, פתחתי את פינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה מדי שבוע אני משמיע שיר ומשוחח על אודותיו, בהשמעת השיר הזה.

כאשר השיר התפרסם, אמרה לי יום אחד אמי: "גם אני הייתי שם". היא כבר הייתה חולה. אני, בטמטומי, לא ניצלתי את הרגע הנדיר שבו היא שיתפה אותי בסיפור מילדותה, כדי לחקור אותה, ומלבד ארבע המילים הללו איני יודע כמה זמן היא הייתה שם ובוודאי לא חוויות על התקופה.

בגיליון האחרון של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", בהוצאת החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, התפרסם מחקר על המחנה, מאת אהרון יפה: "שער העליה – המחנה ושירותיו". הסתערתי על המחקר בשקיקה, לקרוא את סיפור המחנה. האמת היא שסיפור המחנה די מכמיר לב. התנאים בו היו קשים מנשוא. תנאים סניטריים קשים. תנאי מחיה קשים באוהלים. החורף הראשון היה חורף קשה במיוחד. העולים היו ניצולי שואה מאירופה וממחנות המעפילים בקפריסין ויוצאי ארצות ערב. לא הייתה ביניהם כמעט שפה משותפת. רבים מן העולים, בעיקר ניצולי השואה שביניהם, היו במצב בריאותי ירוד, חלק גם במצב נפשי ירוד. וחשבתי כמה עצוב להגיע לארץ החדשה, להגשמת החלום על ארץ זבת חלב ודבש, וכך להיחשף אליה. וברור שמי שרוצה יכול היה להוציא מהסיפור הזה "נראטיבים" פוסט ציוניים מפה ועד הודעה חדשה.

אבל אני חש הערצה, הן כלפי העולים והן כלפי הקולטים. הרי זה בלתי נתפס שמדינה בתוך מלחמת קיום איומה ונוראה שבה איבדה אחוז מתושביה (בקנה מידה של היום – 90 אלף איש), במצב כלכלי איום ונורא, מכפילה את אוכלוסייתה בתוך שלוש שנים, בעיקר בקליטת אוכלוסיית מצוקה ברמה כלכלית נמוכה, מתוך מחויבות אין קץ למהותה וייעודה הציוניים. אני מעריץ את בן גוריון ואת ההנהגה שקיבלה החלטה כזו ועשתה כל שניתן כדי לקלוט אותם. ואני מעריץ את העולים שהיו החלוצים של שנות החמישים, שיישבו את הנגב והגליל ובזכותם אזורים אלה נשארו בידי ישראל. וקריאת המחקר הזה רק הגבירה את הערצתי.

והתרגשתי כשקראתי איך טובי האמנים הגיעו למחנה להציג בפני העולים, לשיר באוזניהם – שושנה דמארי, חנה רובינא, שמואל רודנסקי ואחרים. ואת לימודי העברית שהנחילו להם.

ברור שנעשו טעויות בקליטה הזאת, בתנאים האלה, אך מה הן אותן טעויות מול האפוס הגדול הזה של התקומה, סיפור הניצחון הגדול הזה של הציונות?

וגם סיפור הריסוס בדי.די.טי מופיע במאמר. וכאשר קוראים את הדברים כמות שהם, זה נשמע אחרת מסיפורי העלבון, הגם שניתן בהחלט להבין את העלבון. "במהלך הקמת המחנה והכשרת העובדים התברר כי לשלטונות הבריאות של מדינת ישראל אין די ציוד אלמנטרי הדרוש לביצוע הבדיקות הרפואיות. בנוסף הצטרכה ההנהלה להכשיר גם צוות רפואי. לארץ הגיעו רופאים רבים בתוך גל העליה הגדולה, אך כדי להיקלט בעבודה היה עליהם לעבור תקופת התאקלמות. במחנה היה גם מחסור בתרופות בסיסיות שנבע מהעובדה כי מלאי הציוד הרפואי במחסן המרכזי בירושלים בוטל על ידי ממשלת המנדט המתפנה וקרבות מלחמת העצמאות והנפגעים הרבים שגבתה רוקנו את המעט שנותר. חידוש המלאי היה משימה קשה למדינה חסרת מטבע החוץ. השלב הראשון בטיפול הרפואי  במחנה היה השלב שנשאר טראומטי אצל מרבית העולים. זה כלל חיטוי אישי שמטרתו הייתה לטהר מחלות מידבקות שאיימו על המוני העולים. החיטוי נעשה באמצעות אבקת די.די.טי שהותזה על הגוף החשוף, לאחר שהעולים הסירו את בגדי המסע שלהם".

המאמר גם מפרש מדוע החיטוי גרם לעלבון אצל עולי המזרח ולא אצל העולים מאירופה: "החיטוי בדי.די.טי היה מקובל ונהוג גם במחנות העקורים באירופה". כלומר הם כבר חוו זאת במחנות בהם שהו אחרי השואה ועד עלייתם, ולכן קיבלו זאת בהבנה. מן הסתם, גם אמי רוססה בדי.די.טי, אך מעולם לא סיפרה על כך.

* עדכון – במד"א לא מעודכנים. הם צריכים למחוק מהשאלון לתורם דם את השאלה: "שהית בחו"ל ב-12 החודשים האחרונים"?

* בהשוואה לבן שלו – הלך לעולמו המנוול של העיירה. אחרי מות-קדושים-אמור, ומן הראוי לומר דברי הספד על קברו. אך מה לעשות, ואף אחד לא מצא ולו דבר אחד חיובי לומר עליו.

עד שאחד מחכמי הקהילה אמר – תשאירו את זה לי. אני אמצא מה לומר. ובהלוויה הוא קם ואמר: "נכון, המנוח היה מנוול. נכון, הוא היה רמאי, נוכל, חלאה. אבל מה? בהשוואה לבן שלו, הוא היה ממש צדיק תמים".

            * ביד הלשון

דור הנפילים – הלך לעולמו בגיל 94 אלוף שלמה גזית, מי שהיה ראש אמ"ן לאחר מלחמת יום הכיפורים ושיקם את החיל. יהי זכרו ברוך!

 הן "ידיעות אחרונות" והן "ישראל היום" הגדירו אותו: "מאחרוני דור הנפילים".

מה פירוש המושג "דור הנפילים" ומיהו הדור הזה?

האזכור הראשון של המושג נפילים, הוא בפרשת השבוע הבא – פרשת "בראשית". היא מסתיימת במיתוס על בני האלוהים שהזדווגו עם בנות האדם והצאצאים הם יצורים פלאיים – הנפילים. "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי־כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם. הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

כלומר מדובר באנשים גדולים מן החיים, בני אלים, הגיבורים שבגיבורים.

אנו פוגשים שוב את הנפילים בחטא המרגלים. כאשר המרגלים מתארים את הארץ, הם מטילים אימה ודמורליזציה בעם כאשר הם מספרים: "וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". גם כאן מדובר ביצורים מיתולוגים, גדולים מן החיים.

הביטוי דור הנפילים, מבטא הערצה לדור עבר, שנראה בעינינו גדול מן החיים, כמו אנשי העליה השניה, או כמו דור תש"ח.

* "חדשות בן עזר"

הביצה, התרנגולת והצמיחה הדמוגרפית

צפיתי בהדמיה של מתחם "לב הגולן" בצנובר ורחב לבי. על רקע השיר "מקום בלב", על אודות מיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם, הדרושים כדי להגשים חלום אחד קטן, הוצג בהדמיה חלום גדול, חזון נפלא של מרכז חברתי, קהילתי, תרבותי, חינוכי מתקדם ביותר, גדול ויפה.

שוטטתי בהדמיה ברחבי המתחם המלא מכל טוב – מרכז חינוך לנוער, מרכז מצוינות מדעית, בריכת שחיה, מגרש כדורגל, אולם ספורט, מגרש טניס, מתחם תרבות, מרכז חדשנות חקלאית, בית ספר למוסיקה, אולפן מחול ואמנויות הבמה, מתחם משפחה, סקייט פארק, משרדי המרכז הקהילתי, קיר טיפוס, מועדון ותיקי הגולן, מתחם בילוי, מגרשי חניה ותחנות אוטובוסים – מה לא?

טוב שיש מי שחושבים בגדול, משרטטים חזון עתידי והדמיה כזו מעידה על ראשיתו של תכנון.

ושאלתי את עצמי – האם יש למתחם כזה היתכנות כלכלית? כלומר, בהנחה שיגויסו המשאבים להקמת המתחם, האם בגודל האוכלוסיה בגולן והפריסה הגיאוגרפית של היישובים, יש היתכנות כלכלית לאחזקת המקום, כך שייתן לתושבים את השירותים שלשמם הוא נועד?

ועל כך השבתי לעצמי שתי תשובות. א. לא. ב. כן.

כלומר, בגודל האוכלוסיה הקיים, התשובה היא לא. אך אסור לנו לחשוב על הגולן בשנים הבאות במספר הנוכחי, אלא על אוכלוסיה בת 50,000 תושבים לפחות ב-2030. יש היתכנות למתחם כזה בעבור אוכלוסיה כזאת. וכל התכנון הגולני חייב להתבסס על הנחה של הכפלת האוכלוסיה הגולנית. זה החזון שלנו לעשור הקרוב, ולהגשמתו עלינו להקדיש את מעיינינו. ההדמיה של לב הגולן היא דוגמית הממחישה לנו את הערך המוסף שהכפלת הגולן עשויה להניב לטובת הקהילה כולה. כך גם תשתיות החינוך, תשתיות הבריאות, תשתיות הכבישים, התחבורה הציבורית וכל תחומי החיים בגולן – כל אלה קטנים וחלשים היום כי אין הצדקה לתשתיות גדולות ומתקדמות יותר בעבור אוכלוסיה דלילה.

וכאשר אנו מדברים על צמיחה דמוגרפית, מיד עולה השאלה הקבועה: רגע, לפני שאתה מדבר על קליטה גדולה – יש לך מה להציע להם בתחום התעסוקה? איך יבואו לכאן אנשים אם לא יהיה להם במה לעבוד וממה להתפרנס? קודם נקים מקורות תעסוקה ואז נקלוט אנשים.

זו שאלת הביצה והתרנגולת של הצמיחה הדמוגרפית – מה קודם למה, תעסוקה או קליטה? בעוד דילמת הביצה והתרנגולת היא בלתי פתירה, לדילמת הצמיחה הדמוגרפית ישי תשובה חד משמעית. הקליטה קודמת לתעסוקה. הקליטה תביא תעסוקה ותיצור תעסוקה. אי אפשר לייצר מקורות תעסוקה לאנשים שאינם. האנשים שיבואו יביאו אתם תעסוקה. חלקם יהיו יזמים שיספקו תעסוקה למספר אנשים. קליטה גדולה מביאה עמה צרכים רבים, צריכה גדולה וביקוש רב שיגדילו את המסחר בגולן, את מערכת החינוך בגולן, את השירותים בגולן, את התרבות בגולן, את כל מערכות החיים. מאז ומתמיד צמיחה דמוגרפית, כמו למשל גלי העליה לארץ ישראל, לפני הקמת המדינה ואחריה, הביאו עמם צמיחה כלכלית (פרוספריטי, בלשון התקופה). כך יהיה גם בקליטה גדולה לגולן.

ובחזרה ל"לב הגולן". באמת התרגשתי לצפות בהדמיה, אבל מרכז כזה לא צריך לקום בצנובר אלא בקצרין, כמרכז משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. אנו אזור אחד וקצרין היא בירת הגולן. ובתור בירת הגולן, מוסדות מן הסוג הזה צריכים להיות בתוכה. קצרין אמורה לתרום את התרומה הגדולה ביותר לצמיחה הדמוגרפית. העצמתה של קצרין היא אינטרס של האזור כולו; היא אינטרס מובהק של המועצה האזורית גולן ויישוביה. הקמת קצרין הייתה יוזמה ודחיפה של יישובי הגולן וחזונם היה שקצרין תהיה בירת הגולן לכל דבר. וחבל שאנחנו פוגעים בעצמנו בהעמקת החיץ בין עיר הגולן והיישובים הכפריים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.8.20

* רגשות מעורבים -רגשותיי בעקבות הפשרה בין הליכוד וכחול לבן מעורבים. מצד אחד, אני שמח מאוד שנחסך ממדינת ישראל סיבוב בחירות רביעי – מטורף, בזבזני בתנאי קורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה. עוד סיבוב שספק אם בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים תהיה בו הכרעה. ועוד תקופה ארוכה של ממשלת מעבר, של העדר תקציב. וכל אותה חבלה במדינת ישראל, היא למען אינטרס אגואיסטי של נתניהו. אני שמח שישראל ניצלה מהבחירות.

מצד שני, מה פתאום צריך היה להגיע שוב לפשרה? הרי כבר הייתה פשרה והיה הסכם לפני שלושה חודשים בלבד. כל מה שדרוש היה הוא לכבד אותו. הפשרה הראויה היחידה היא לכבד את ההסכם. הרי כל המשבר נוצר רק כיוון שנתניהו צפצף על ההסכם ופעל בניגוד לו ובניגוד לרוחו מרגע החתימה עליו. אז מה תועיל עוד פשרה? מי לידינו יתקע שבאורח פלא הפעם הוא יכבד את ההסכם?

* תעלוליו הנכלוליים – מן היום הראשון להקמת הממשלה נתניהו מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם. הוא מפר את ההסכם לקבוע תקציב עד סוף 2021. הוא מפר את ההסכם ומסרב להביא לאישור הממשלה את התקנון המעגן את העיקרון הפריטטי. הוא מפר את ההסכם כאשר אינו מקים את קבינט הפיוס שנועד ליצור הסכמה לאומית בסוגיות הקרע והשסע (ולא בכדי, כי הרי הוא נבנה מהשנאה, השסע והקרע). הוא ממדר את שר הביטחון ושר החוץ מן ההחלטות המדיניות והביטחוניות תוך הפרת הכללים הבסיסיים של ממשל תקין ומפיץ את השקר שהוא חושש מ"הדלפות". הוא ממשיך להסית נגד מערכת המשפט ובאופן אישי נגד אנשיה. והוא עומד במסיבת עיתונאים ומפיץ עלילה נבזית ושקרית, שהוא יודע שאין לה שחר, על שר המשפטים. האיש, שכל מהותו וכל התנהלותו – מרמה והפרת אמונים סדרתית משקר ומשקר ומשקר ומשקר.

והרמאי הזה עוד מקשקש ללא בושה (הוא לא יודע בושה מהי) על כחול לבן, שלמרות הכל, מתוך אצילות ואחריות פטריוטית, מנגבת את הרוק ומשלימה עם תעלוליו הנכלוליים, ב…"ממשלה בתוך ממשלה".

* הֵצילו את המדינה – כאשר כמעט קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, שני ח"כים סירבו להתקרנף, דבקו במצפונם ובהתחייבותם לבוחר, וסירבו לתת ידם למעל. יועז הנדל וצביקה האוזר מתל"ם – נאמנים לדרכה של תל"ם, הצילו את המדינה מממשלת הפיגולים הזאת, שלבטח לא הייתה שורדת יותר ממספר שבועות וגוררת את המדינה למערכת בחירות רביעית, קשה ואלימה. כיוון שהיו לשון המאזניים, הורעפו עליהם הבטחות מכאן עד הודעה חדשה אם יישארו, אך הם העדיפו את המצפון על הפיתוי. על רקע זה פרשו מכחול לבן והקימו את דרך ארץ.

דרכם הלאומית ממלכתית הביאה אותם לתובנה שממשלת אחדות לאומית היא צו השעה והיא החלופה היחידה לסיבוב רביעי. לכן הם הודיעו שלא יתנו ידם לכל תעלול מבית מדרשו של עופר שלח שנועד לסכל את ממשלת האחדות, ובלעדיהם לא היה רוב לתעלולים הללו.

נתניהו הציע להם הרים וגבעות, עד חצי המלכות וצפונה, אם יצטרפו לממשלת ימין צרה צרורה. הרי הם היו שתי האצבעות החסרות. הם השיבו בשלילה מוחלטת, וכך אילצו גם את נתניהו לבחור בממשלת האחדות הלאומית.

נתניהו החותר יום ולילה תחת ממשלת האחדות – ממשלתו, המשיך ללא הרף לנסות לפתות את יועז וצביקה לחבור לממשלת ימין בראשותו שתחליף את ממשלת האחדות, ושוב – בחיזורים פתייניים, אך שוב הם סירבו בתוקף.

וכאשר המדינה עמדה על סף פיצוץ הממשלה והידרדרות לסיבוב רביעי, הם הציעו את הצעת הפשרה ושוב הצילו את המדינה מאסון הסיבוב הרביעי.

כל הכבוד להם! כל הכבוד לדרך ארץ!

הבעיה היא שהים אותו ים ונתניהו אותו נתניהו וסביר להניח שהוא ימשיך לחתור תחת ממשלתו ללא ליאות. הלוואי שאתבדה.

* נתניהו מצמץ ראשון – ב-26.7 כתבתי: "במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו".

ברשומה אחרת כתבתי שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו של גנץ – מת מצחוק.

אז מי מצמץ ראשון? פשרת האוזר בעניין התקציב לא הייתה מצמוץ מובהק של אחד משני הצדדים, אלא סולם לשניהם ובסך הכל דחיה מאפשרת פתרון, אך גם משאירה על השולחן את האקדח של גניבת הרוטציה. אבל בין יום ראשון בערב ליום שני בערב, גנץ עמד איתן ונתניהו מצמץ ראשון.

ביום ראשון בערב נתניהו זימן מסיבת עיתונאים שבה דיבר נגד הבחירות שיזם ובהן איים כל הזמן, הסביר עד כמה הבחירות רעות לישראל, ומיד החל במתקפה ארסית על שותפיו לממשלת האחדות ובמחזור העלילה הבזויה על ניסנקורן ומנדלבליט. כשהציבור הישראלי נשם לרווחה מכך שסכנת הסיבוב הרביעי חלפה, הוא שב והצמיד אקדח לרקתו של גנץ, בניסיון של הרגע האחרון לסחוט מתן סמכות לנאשם לקבוע מי יהיה התובע שלו. הפעם גנץ לא מצמץ ועמד איתן. נתניהו הבין שהפעם גנץ הולך עד הסוף – והתקפל. הפעם נתניהו מצמץ ראשון. האקדח מת מצחוק. יש לקוות, שמעתה גנץ יחדל להיות אסקופה נדרסת. הבלגתו ושתיקתו עד כה לא הועילה ליציבות הממשלה אלא רק דרדרה אותה. אולי דווקא עמידה איתנה שלו תביא את הממשלה לתפקוד נאות.

* בגלל שהוא נוכל – למרות שאני מכיר היטב את תופעת עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו, אלה שמדקלמים בלי לחשוב את דפי המסרים של תעשיית השקרים – בכל זאת הופתעתי, כמעט נדהמתי, כשקראתי אותם מדקלמים אפילו את הטענות ההזויות על "ממשלה בתוך ממשלה" ועל כך שכחול לבן (!) מפרה את ההסכם הקואליציוני.

פעם לא הבנתי איך הם תומכים בו למרות שהוא נוכל. היום אני מבין שהם תומכים בו בגלל שהוא נוכל.

* אחריות מסוימת – על פניו, ברור בעליל ש-100% מהאשמה במשבר הממשלתי היא של נתניהו ו-0% של גנץ. אבל האמת היא שגם לגנץ יש אחריות מסוימת – מדיניות הושטת הלחי השניה רק הסלימה את ההתפרעות של נתניהו. רק כאשר פעם אחת עמד על שלו, נתניהו התקפל. אני מקווה שגנץ ילמד את הלקח.

* תקציב עכשיו – הארכת המועד להגשת התקציב ב-120 יום – אין משמעותה שחייבים להמתין עכשיו 120 יום. אם הרצון הוא באמת להיטיב עם מדינת ישראל ולא לחפש עוד מועד לגנוב את הרוטציה, אין שום סיבה לא להחליט בתוך ימים ספורים על תקציב עד סוף 2021.

* דוקטרינת השמאל – נתניהו והליכוד פרסמו מודעה (מודעת בחירות?) המשווה בין הסכם השלום עם מצרים (תמורת שטחים), הסכם אוסלו (תמורת פיגועים) וההתנתקות (תמורת טילים), לבין ההסכם של נתניהו – שלום תמורת שלום. וכך נכתב: "דוקטרינת השמאל נכשלה. לראשונה – הבאנו שלום – תמורת שלום. שלום מתוך עוצמה".

ועתה – לעובדות. דוקטרינת השמאל שהביאה את הנסיגה מסיני ועקירת היישובים הייתה של ממשלת הליכוד בראשות בגין.

דוקטרינת השמאל שעקרה את גוש קטיף הייתה של ממשלת הליכוד בראשות שרון, שנתניהו כיהן בה כשר האוצר ותמך בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת.

מי שהביא לראשונה לשלום תמורת שלום היה רבין בהסכם השלום עם ירדן, שלא הייתה בו נסיגה ולא עקירה.

בהסכם עם איחוד האמירויות אין נסיגה ואין עקירה וזה טוב מאוד וחשוב מאוד. אך תמורת ההסכם נתניהו ויתר על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות (אם כי להערכתי ההסכם היה הסולם ונתניהו ויתר על החלת הריבונות ללא קשר, כי הוא נבהל מאיומי הפלשתינאים והאירופים) והשותפה השלישית, ארה"ב, מספקת לאיחוד האמירויות נשק אסטרטגי מתקדם. מן הראוי לציין, שארה"ב שידרגה בגדול את צבא מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל.  

* שק חבטות – משטרת ישראל הפכה שק חבטות מכל עבר. קודם תעשיית השקרים של נתניהו העלילה עליה עלילה מרושעת ובזויה כאילו היא תופרת תיקים לראש הממשלה הצדיק כדי לבצע הפיכה שלטונית. עכשיו מתנגדי נתניהו מעלילים עליה שהיא משטרה פוליטית שמופעלת בידי אותו נתניהו כדי לדכא באלימות מחאה לגיטימית.

אלה ואלה משקרים, אלה ואלה מעלילים, אלה ואלה פוסט ממלכתיים.

משטרת ישראל מגינה על החוק והסדר בישראל, שהם תנאי לקיומה של דמוקרטיה. כאשר יש לחקור שחיתות, גם של נשיא וראשי ממשלות, היא עושה זאת ללא מורא. וכאשר צריך לשמור על הסדר הציבורי כדי להבטיח את זכות ההפגנה, אך גם להבטיח שהיא לא תגלוש לאלימות, הפרת חוק וונדליזם, היא עושה זאת ללא משוא פנים. הכללים שעליהם הקפידה המשטרה במוצ"ש נקבעו בידי בג"ץ, שדחה עתירה של השכנים האומללים של משפ' נתניהו נגד המשטרה שמתירה את ההפגנות, אך קבע כללים וקווים אדומים לאותן הפגנות. וחבל שאחרי שבועות אחדים שבהן המחאה הייתה דמוקרטית, לגיטימית ועל פי חוק, שוב השתלטו עליה האנרכיסטים וגררו אותה לפריעת חוק אלימה.

* כאחרון הביביסטים – כאשר בוגי יעלון ממליץ לשוטרים לקרוא את הספר "ממלאי הפקודות" שעוסק בקצינים הנאצים שפעלו ברוח-המפקד של היטלר, וטוען שכך נהגו קציני צה"ל בשנותיה הראשונות של המדיה – הוא גם משווה את המשטרה לגרמניה הנאצית וגם מסית לסרבנות פקודה, אולי לקריאה לשוטרים לאפשר להמון להתפרע. בכך יעלון נשמע כאחרון הביביסטים.

אגב, הספר שעליו בוגי המליץ הוא ספר פוסט ציוני של פוסט היסטוריון.

* קחו אחריות – החלטתם להפר חוק ולפרוע סדר? קחו אחריות על החלטתכם, שלמו את מחיר ההחלטה ואל תתבכיינו ש"המשטרה אלימה".

* תרבות וולגרית – החלטתו של רון חולדאי למחוק את ציור המציצים ב"חוף מציצים" היא החלטה חינוכית, תרבותית וערכית נכונה וחשובה.

רמי מאירי, שצייר את היצירה, הוא צייר מעולה ואני אוהב מאוד את ציורי הקיר הנפלאים שלו המעטרים את רחובות תל-אביב. מאירי אמר: "הציור מראה תרבות נאיבית שהייתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו". איני מסכים אתו. אין שום דבר נאיבי בתרבות הזאת.

הסרט "מציצים" הוא סרט וולגרי, סקסיסטי אלים שמתעד תרבות וולגרית, סקסיסטית אלימה. העובדה שהוא היה לסרט פולחן אינה בדיוק תופעה תרבותית שראוי להתהדר בה.

* בהסכמה – "נאשם באונס ילדה בת 12. סניגורו: זה היה בהסכמה".

סניגורו?!

אתה אמתי?!

בת 12!

* על מנת להרוג – בכתבה בחדשות 12, שתיעדה את פעולת יחידת הצלפים של מג"ב על גבול הרצועה, הובהר באופן מוחלט שהצלפים יורים רק בקרסול של מיידי מטענים לעבר ישראל, ומקפידים לא להרוג אותם.

יכול להיות שיש הצדקה טקטית להוראה הזאת כדי להימנע מהסלמה. איני משוכנע בכך, אך זה שיקול לגיטימי. אך ברמה המוסרית, העקרונית, ברמת טוהר הנשק ומוסר הלחימה, יש לומר בבירור – יש זכות מלאה ומוחלטת לירות במיידה מטען חבלה על מנת להרוג.

* הצעה ידידותית לחמאס – חמאס מזועזע מהתוקפנות של ישראל נגד עזה על אף הקורונה. ואללה. יש לי הצעה ידידותית לחמאס. שיפסיקו להצית את שדותינו בזמן הקורונה, ויראו איך בבת אחת תיפסק "התוקפנות" הישראלית.

            * ביד הלשון

משוגעים רדו מהגג – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ הציג בוועדת הכספים את הצעת החוק שלו לדחיית התקציב וקרא לעבר מי שמדרדרים אותנו לבחירות: "משוגעים, רדו מהגג".

אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר השני בממשלת בגין הראשונה מסוף 1979 עד תחילת 1981, אחרי שמחה ארליך ולפני יורם ארידור. הורביץ שנכנס לתפקידו כשהמשק היה במשבר ובאינפלציה דוהרת, הנהיג מדיניות של ריסון תקציבי והתנגדות להעלאות שכר שהעניקה לו את הכינוי "יגאל אין לי". הוא קרא לשרים ולאיגודי העובדים לנהוג באחריות וצעק: "משוגעים, רדו מהגג!"

* "חדשות בן עזר"

על צדק, צדקה וערבות הדדית

בין התגובות הרבות שקיבלתי על מאמרי "תחיית מדינת הרווחה", הייתה גם התגובה הזאת: " צריך גם להבין את עומק המונח ערבות הדדית וצדקה – זו איננה חובת המדינה כי אם זו של הפרט. כשהמדינה לוקחת אחריות פירוש הדבר שהפרט הסיר מעצמו אחריות וזו איננה כוונת הבורא/ התורה וד"ל".

כותב הדברים היטיב להציג את האתיקה הפרוטסטנטית שהיא בסיס הקפיטליזם. הפילוסוף, הסוציולוג והכלכלן הגרמני מקס ובר (1864-1920) היטיב לתאר זאת במסתו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם".

על פי האתיקה הפרוטסטנטית אין מקום לחתירה לצדק חברתי או לשוויון, כי את דמות החברה קובע האלוהים. ההצלחה הכלכלית היא מתת אל. אדם שהצליח כלכלית – אות הוא שהנו אדם חרוץ וצנוע, שעבד קשה וזכה בפרי עבודתו. ולכן, על האדם לחתור ככל האפשר להגדלת העושר, כיוון שהעושר הוא עדות לכך שאלוהים אוהב אותו. את תוצאות העושר אין הוא צריך להקדיש לנהנתנות ולרמת חיים מעבר לצרכיו, אלא להשקעה בעסק עצמו על מנת להגדיל את הכנסותיו, ולפילנתרופיה. האתיקה הפרוטסטנטית, כותב ובר, מביאה להתפתחות היזמות העסקית שמטפחת את עצמה.

על בסיס האתיקה הפרוטסטנטית, קובע ובר, צמח הקפיטליזם, וגם אם במידה מסוימת היה למעין גולם שקם על יוצרו (ערך הצניעות, למשל, אינו מאפיין אותו) – רוח הקפיטליזם מבוססת על אותה אתיקה.

לא בכדי, מרגרט תאצ'ר, שחונכה על ברכי הכנסיה האנגליקנית (שהיא חלק מן הנצרות הפרוטסטנטית) הטיפה לציבור לפתוח את כיסו ולגלות נדיבות. מצד אחד היא שללה כל תפיסה של אחריות חברתית ומדינית לצדק חברתי ומצד שני היא עודדה את הפילנתרופיה.

אין זו האתיקה היהודית. חוקי השבת, השמיטה, היובל ועוד, מבטאים חתירה לצדק חברתי ולשוויון. מוסר הנביאים הוא מוסר המבטא דרישה לצדק חברתי ולשוויון. המעשר, הלקט, השכחה והפאה, אינם פילנתרופיה, אלא דרישה ממי שיש לו, על פי חוק, לתת משלו לעני. זו אינה צדקה.

היהדות מעודדת צדקה, נדיבות, תרומה לזולת כערך עילאי, אך לא במקום הדרישה לצדק והחתירה לצדק, אלא לצדם ובנוסף להם.

לצערי, בשיח בן ימינו, יש כביכול סתירה בין צדק וצדקה. יש המהללים את הצדקה והנדיבות ובזים לצדק החברתי, שהוא "בולשביקי". ויש המהללים את הצדק החברתי וסולדים מן הצדקה, בטענה שהיא משת"פית של חוסר צדק וסייענית של העוול.

מהו היפוכו של צדק? בעברית שאני מכיר, היפוכו של הצדק הוא עוול. דומני, שיש מי שישיבו על תשובה זו… "צדקה".

איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? אולי זו ריאקציה לתאצ'ריזם, שלא הצטמצם לבריטניה אלא התפשט בעולם כולו וגם אצלנו. היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו"ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים "פתחו את המקררים", והתנער מאחריות של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני.

במאהל המחאה בקריית שמונה, בתקופת המחאה החברתית ב-2011, התנוססה כרזת ענק: "צדק, לא צדקה". כרזה אחרת, שראיתי באותה תקופה, הרחיבה ל"צדק ורווחה, לא רווח וצדקה". "רווח" אינה מילה גסה בעיניי, ואין היא סותרת את הרווחה. אך בוודאי ובוודאי שאין כל סתירה בין "צדקה" לבין "צדק" ו"רווחה".

לא בכדי המושגים צדק וצדקה נובעים מאותו שורש. אלו מושגים קרובים, המשלימים זה את זה. בשפת המקרא, המונח צדק מתייחס למשפט הוגן. המונח צדקה, מתייחס לצדק חברתי. צירוף המונחים, "משפט וצדקה" שכיח מאוד בתנ"ך, ובעיקר בדברי הנביאים.

הצדקה היא דרישה מן הפרט לתת משלו למען העניים בחברה, למען היתום, האלמנה והגר. במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכל. אולם האם המדינה היא חזות הכל? האם למעט תשלום חובת המס, אין מקום להתנדבות, לתרומה אישית, לעשיה למען הזולת, למען האחר, למען החלש?

היהדות מעלה על נס את ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבין זה בזה", ומהגשמת הערך הזה אין פְּטוֹרִים; הוא מחייב את הכלל ואת הפרט, את המדינה, את הקהילה, את העסקים, את החברה האזרחית ואת האנשים כפרטים.

"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה", נאמר בתלמוד בבלי (גיטין ז ע"ב). כלומר, אפילו עני, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ונאלץ להיעזר בצדקה כדי לקיים את משפחתו, מחויב בצדקה, כלומר מחויב לתת מעט מן המעט שיש לו למען הזולת. הרמב"ם הגדיר סכום מינימום שפחות ממנו לא ייחשב כמילוי חובת הצדקה. הצדקה, ביהדות, היא שילוב של וולונטריות ("כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ") עם חובה.

למה נדרש עני לתת לזולת? כיוון שעצם הנתינה היא ערך והיא חשובה לנותן לא פחות מאשר למקבל; היא מחנכת אותו להיות אדם טוב יותר, בעצם תרומתו לזולת.

מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק. חברה שהחברים בה משליכים את כל יהבם על "המדינה" ומתנערים מחובתם לתרום ולעשות, היא חברה חולה. חברה מתוקנת, היא חברה שערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית מרכזיים בה הן ברמת המדינה, הן ברמת הקהילה והן ברמת הפרט.

בתקופה בה שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, נערך בכנס החברה למתנ"סים רב שיח, שבו איש הרדיו מיקי מירו נזף בנו, המתנ"סים, על כך שבעשייתנו למען הקהילה אנו משחררים את המדינה מאחריותה לאזרחיה ומשמשים אליבי להשתמטות זו. דבריו קוממו אותי, דווקא כמי שנאבק למען מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה למען רווחת האזרח, כיוון שגם אם המדינה תמלא את מחויבותה כראוי, עדין יש מקום לעשיה רבה מצד הקהילה והפרט. לא כל שכן, כאשר המדינה אינה מקיימת את כל מחויבותה, חובת האזרח והקהילה – לצד מאבק לשינוי ברמת המדינה, לקחת אחריות חברתית.

עלינו להעלות על ראש שמחתנו את ערך הערבות ההדדית, הכולל בתוכו את הצדק ואת הצדקה, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 5.8.20  

* שעיר לעזאזל – אם נדביר את הקורונה, זה יהיה בזכות נתניהו, כמובן. אם ניכשל, זה יהיה באשמת רוני גמזו, כמובן.

* התמכרות – חוששני שכשתגמר הקורונה, אתקשה להיגמל מההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

* פייק ראש ממשלה – יש אך ורק סיבה אחת לכך שנתניהו אינו רוצה לקבוע תקציב מדינה לשנה וחודשיים, אלא פיקציה של "תקציב" לחודשיים. הוא רוצה להשאיר לעצמו את האופציה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל המסריח ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לשם כך הוא פועל בעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי, תוך שהוא מאיים בבחירות, כלומר בשפיכת מיליארדים מיותרים והקצנת השנאה בחברה הישראלית, בתוך משבר כלכלי, חברתי ובריאותי קשה כל כך.

הסיפור המצוץ מהאצבע שלו, כאילו בתקציב לחודשיים אפשר להזרים כסף למשק כדי להתניע אותו ולעומת זאת תקציב לשנה וחודשיים הוא בהכרח תקציב של קיצוצים, הוא דמגוגיה אינפנטילית, שרק חסיד שוטה של נתניהו שאומר אמן על כל שטות שהוא פולט, מסוגל לקנות אותו.

אכן, חובה להזרים מיד חמצן למשק. יש לעשות זאת בתקציב הנורמלי. ותקציב נורמלי מחייב קיצוצים? אם הוא טוען כך, הרי משמעות הדבר, היא שאחרי החודשיים, התקציב הבא יהיה של קיצוצים. אם כך, מה זה משנה אם התקציב יקבע כעת לשנה וחודשיים, או בתקציב לשנה אחרי החודשיים? הרי הקיצוצים הם אותם קיצוצים. ואם הוא נגד הקיצוצים – שיבנה עכשיו תקציב ללא הקיצוצים.

המשק והחברה זקוקים למידה של יציבות בתוך הכאוס הזה, ולכן חובה לקבוע תקציב, ולא פייק תקציב.

לפני מספר שבועות נתניהו שיקר כאשר אמר שבכירי הכלכלנים וצמרת האוצר תומכים בעמדתו. כאשר התברר שזה שקר ואף אחד לא תומך בשטות הזאת, הוא החל להתרברב איך כאשר היה שר האוצר כל הכלכלנים בארץ ובעולם טעו והוא צדק.

פייק פייק פייק.

אני מקווה מאוד שגנץ לא ייכנע הפעם להפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני, שכל מטרתה לגנוב ממנו את הרוטציה, תוך פגיעה במודע במשק הישראלי בשעה קשה זו.

* מבחן השכל הישר – בוגי יעלון צייץ: "השבתת 200 אלף עובדי עולם התרבות, נראית כמו סתימת פיות מכוונת של משטר, שאינו מוכן לאפשר ביקורת".

את הטענה הזאת אני מציע להעמיד במבחן השכל הישר. עיקר החשיפה של האמנים לציבור הרחב היא בכלי התקשורת. היום, חשיפתם בכלי התקשורת גדולה יותר מבשגרה. בדרך כלל, חשיפתם היא בעיקר ביצירה האמנותית שלהם, ואילו עכשיו היא בעיקר במחאה וביקורת, בחשיפה אדירה. אין יום שבו זעקת האמנים אינה נשמעת בכלי התקשורת. אמנים רבים משתתפים בהפגנות, והתקשורת מיד מראיינת אותם והם מותחים ביקורת חריפה על נתניהו.

מכאן, שבמבחן השכל הישר, האינטרס המובהק של נתניהו הוא דווקא שהאמנים יחזרו בהקדם האפשרי לעיסוקם.

מי שהפגיעה בהם היא קשה יותר משל האמנים, הם אנשי התאורה וההגברה, פועלי הבמה, הנהגים וכו'. איזה אינטרס יש לנתניהו לגרום להם להיות נגדו?

בקיצור – אלה דברים חסרי שחר.

* יחס הפוך – ככל שעקומת האלימות והפרת החוק בהפגנות משוטחת, כך עולה מספר המשתתפים בהן, והן הופכות למשמעותיות יותר.

וכמובן, שמוכח עד כמה שקרי ודמגוגי הנראטיב על המשטרה הפוליטית, הרודפת, האלימה.

אך עדיין יש הפרת חוק והתנגשות עם המשטרה והתלהמות קיצונית, שפוגעת בראש ובראשונה במטרותיהם של המפגינים.

* להסתה יש חיים משלה – הג'ורה מחק את ציוץ ההסתה בהוראת השופטת. לא פעם הוא מחק בעצמו ציוצי הסתה של עצמו. לעתים – בהנחיית אביו, כביכול. השיטה בדוקה. הוא מצייץ, הרעל זורם בתעלות הביבים ועושה את שלו. להסתה יש כבר חיים משלה ואז הוא מוחק. בין הציוץ והמחיקה הוא כבר צייץ עוד ציוצי רעל לרוב.

* מעמד השוטר – במדינה שבה ראש הממשלה, שרי ממשלה ותעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה, מסיתים במשך שנים נגד המשטרה, מבזים אותה, מעלילים עליה עלילות שפלות ותיאוריות קונספירציה מטורללות, הופכים אותה מרמס ושק חבטות, מספרים שהמשטרה "תופרת תיקים" ומבצעת "הפיכה שלטונית", מה ציפיתם? שאזרחים יכבדו את המשטרה? שיקשיבו לשוטרים? שלא יכו שוטרים?

* התיקון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת על ההתנהלות מול חיזבאללה, ועל הפגיעה בהרתעה. היה זה בעקבות הפגנת הפחד מפני פגיעה במחבלי חיזבאללה ושיא השיאים – החלטה מגבוה לא לפגוע במחבלים שחדרו לישראל.

אבל השבוע היה התיקון. ההתקפה המשמעותית של צה"ל בסוריה, בתגובה לניסיון החדירה בדרום הגולן, אחרי ההתקלות המוצלחת בה חוסלו המחבלים, היא צעד נכון וראוי שמחזק את ההרתעה.

בדרך כלל אני בעד מדיניות העמימות ואי נטילת אחריות על פעולות ישראליות בסוריה, אבל במקרה הזה, כאשר היה מדובר בפעולת ענישה על ניסיון חדירה, נכון היה לקחת אחריות.

* טעות חייו – זמן קצר לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה (2001), נפגשנו, הנהגת ועד יישובי הגולן, עם מועמד הליכוד אריק שרון. אריק שרון הוא אחד האנשים האדיבים, הנחמדים והנעימים ביותר שפגשתי. השיחה הייתה נעימה מאוד, רוויה בהומור. חילוקי דעות לא היו בינינו, כמובן. אמירותיו על הגולן היו נחרצות. אגב, יש לציין ששרון הוא ראש הממשלה היחיד מרבין ועד נתניהו שלא הציע לסורים את הגולן והוא אף סירב לנהל עמם מו"מ.

במהלך הפגישה, אמר לנו שרון שטעות חייו, שעליה הוא מתחרט בכל לבו ומתייסר עד היום, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני. אסור היה לעשות זאת, הוא אמר. לעולם אסור עוד לעקור יישוב בארץ ישראל, הוא אמר, ודפק על השולחן.

"אני יכול לצטט אותך?" שאלתי, והוא השיב מיד בחיוב. שמחתי, שהנה יש קצת בשר מן הישיבה. כשיצאנו מהישיבה הוצאתי מיד הודעה לתקשורת, שבה דיווחתי על האמירה הזאת של שרון, והיא אכן שודרה בהרחבה.

נו, נו. איך כתוב במשלי? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ושרון חזר על טעות חייו, ויותר בגדול, והפעם כשכל האחריות הייתה עליו.

* מה קרה לאריק? – ב-1994, חברי אמתי שלם, חבר מבוא חמה ובאותם ימים מזכיר הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בגולן ומראשי ועד יישובי הגולן, ירד למספר שבועות לשביתת שבת, שביתת יחיד במעיין בקרבת קיבוצו, במורדות לכינרת. המקום הפך מוקד לעליה לרגל, בעצם ירידה לרגל, של אנשים שבאו להזדהות עם מאבקנו. אגב, חודשים אחדים אחר כך, אמתי ואני שבתנו יחד רעב בגמלא, במשך 19 יום, ואף חלקנו חדר משותף בקרוון.

באחד הימים, אריק ולילי שרון ערכו ביקור בגולן, ואני נלוויתי אליהם לאורך היום. ירדנו בג'יפ לבקר את אמתי. היו שם כעשרה אנשים, ושוחחנו ארוכות. במרכז החבורה היה כמובן שרון, איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור מיוחד.

שאל אותו אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק הירדן שנכח בפגישה. "אתה חבר של רבין. אתה מכיר אותו עשרות שנים. מה קרה לרבין? איך הוא התהפך ופתאום תומך בנסיגה מהגולן".

"זאת באמת חידה", אמר שרון. "באמת חידה". ואחרי שהות קצרה הוסיף: "לדעתי, מה ששינה אותו היה הגיוס לצה"ל של הנכד שלו. הדאגה לנכד משבשת את שיקול דעתו".

מי היה מאמין שעשר שנים לאחר מכן, תהדהד השאלה הנוקבת – מה קרה לאריק?

אין לי תשובה לשאלה. אך את המיתוס של "כעומק החקירה עומק העקירה" איני קונה. ראשית, אני מתקשה להאמין שהוא היה עושה מעשה כזה רק בשל שיקול כזה. אבל מעבר לכך – אין דבר רע שלא נאמר על שרון לאורך השנים. אבל מעולם לא נאמר עליו שהוא מטומטם. רק מטומטם בצורה קיצונית ביותר יחשוב שצעד מדיני זה או אחר יגרום לפרקליטות להחליט באשר לחקירותיו. לכל היותר, אמנון אברמוביץ' ישמור עליו כמו על אתרוג.

* התנתקות ב' – האם אריק שרון תכנן "התנתקות" שניה ביהודה ושומרון? נדב שרגאי בחן את הסוגיה הזאת ב"ישראל היום". הוא ראיין את כל הסובבים את שרון. עדויותיהם סותרות ואין תשובה ברורה. דבר אחד בטוח – הוא אישר הקמת צוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים אהרון אברמוביץ' לבחון את האפשרות, אולי כבסיס לתכנית מגירה. אבל האם הוא התכוון לכך שזו תהיה תכנית לביצוע, או רק עוד אופציה במניפה רחב של אופציות? לא ברור.

אחד מאלה שאמרו שהייתה לו כוונה כזו, הוא ראש לשכתו דובי וייסגלס. הוא אמר שאם שרון לא היה נופל למשכב המציאות ביו"ש הייתה אחרת ומה שקרה הוא כמו סרט שנקטע בשל  הפסקת חשמל. מעניין. בראיון שנתן ויסגלס בשעתו לארי שביט ב"הארץ" הוא אמר דברים הפוכים. "משמעות תכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני. כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינאית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינאית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".

אז למי להאמין? לדובי או לוויסגלס?

האמת היא שאני נוטה יותר להאמין ששרון לא תכנן עוד התנתקות, ולו מן הסיבה שהדובר המרכזי שמספר על תכנית כזו הוא אהוד אולמרט ולעומתו, גיורא אילנד, ראש המל"ל בזמנו, מכחיש זאת מכל וכל. ממי משניהם היית קונה מכונית משומשת?

לדעתי, השאלה המשמעותית אינה מה היו כוונותיו של שרון. הרי ברור שהכוונה של אולמרט הייתה ליישם את תכנית "ההתכנסות", שהיא כנראה אותה "התנתקות ב' ", והוא לא עשה זאת.

אילו בעקבות עקירת גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה גבול עזה היה שקט, העזתים לא היו הופכים את הרצועה לבסיס טרור, אלא ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהבטיח לנו פרס, הייתה התנתקות ב' ביהודה ושומרון בתמיכה של רוב הציבור. כיוון שברצועת עזה קרה מה שקרה – לא היה שום סיכוי לכך שממשלה כלשהי תוכל לחזור על כך ביו"ש.

* בדרכו של רוג'ר ווטרס – תשעה באב מאחורינו, וזה הזמן לחזור לשנאת חינם, בעיקר לקראת חג האהבה.

ההסתדרות הציונית העולמית מארגנת בפייסבוק אירועים ליהודי העולם בטו באב. האירועים כוללים מופע של אחינועם ניני. ובעקבות זאת החלו ארגונים ימננים בישראל ובתפוצות הגולה להודיע על החרמת האירוע, איימו להפסיק לתרום למגבית וכו' וכו'.

כנראה שהימננים הללו למדו משהו משיטותיו האפלות של רוג'ר ווטרס.

* שיר פשיסטי – הטקסט המכונן של מלחמת השחרור והקמת המדינה, הוא "מגש הכסף" של אלתרמן.

השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947, במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה, ובהשראת דבריו של ויצמן כתב את "מגש הכסף". בשיר, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה לבין הלוחמים על הקמת המדינה – הנערה והנער.

על היום שאחרי המלחמה, כותב אלתרמן בלשון ספר שופטים: "והארץ תשקוט". הגבולות עדיין עשנים מן המלחמה הקשה שהתרחשה בהם, והאומה תעמוד לטקס קבלת הנס. וכאשר אלתרמן כותב על הנס "האחד, אין שני", כמעט זועקת האמירה שבעצם יש דווקא כפל משמעות לנס. נס הניצחון המדהים של מעטים מול רבים, של המדינה שאך קמה וביום הקמתה פלשו אליה צבאות כל אויביה להשמידה, והיא יכלה לפולש, גברה עליו וסילקה אותו מגבולות ארצנו. והנס, הדגל – דגל העצמאות והניצחון שהלוחמים יעניקו לאומה.

האומה ניצבת לטקס הגדול, ואז עולות על במת הטקס ועל במת ההיסטוריה שתי דמויות, נערה ונער, הלוחמים עטויי מדי הקרב, המייצגים את דור הלוחמים. בטקס החגיגי הם לובשים חול. הם חגורי חגור וכבדי נעליים, הם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתקלח, ולמחות את יום הקרב המפרך, שנערך אך אמש, אולי אפילו הבוקר, כשהגבול העשן היה עוד קו האש.

ואף שהם עייפים עד אין קץ, הנעורים פורצים מהם, הם נוטפים טללי נעורים עבריים. הם עומדים על הבמה, לנוכח פני האומה, ללא נוע. האם הם חיים או ירויים? אין לדעת. אני רואה בפסוק החידתי הזה, הצדעה לנופלים במלחמה, אך גם אמירה שמגש הכסף אינו רק מי שנפלו, אלא הלוחמים כולם, שכולם גילו גבורה ומסירות נפש במלחמה.

וכששואלת אותם האומה "מי אתם"? הם משיבים בשפתו של ויצמן: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

השיר מסתיים באמירה בסגנון תנ"כי, "והשאר יסופר בתולדות ישראל". אמירה זו מכניסה את מלחמת השחרור לקונטקסט של הגבורה היהודית לדורותיה, מימי התנ"ך ועד ימינו.

מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם אחד לכמה שבועות במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו [של יגאל שוורץ א.ה.] צלצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פשיסטי".

למה פשיסטי? ככה. כי כל מה שציוני הוא פשיסטי. ובוודאי שמה שהיה לסמל ציוני הוא פשיסטי. והיא לא צריכה להסביר, כי ברור לה שהמיליה של קהילת הטרוניה יהנהן כמאשר את התובנה המבריקה.

אבל הרבה שנים אחרי שמישהו יזכור שהייתה כאן פעם איזו רות אלמוג והיה כאן פעם איזה יגאל שוורץ, השיר הזה ירטיט לבבות של ישראלים רבים.

* שלום אסייג – תמיד טענתי שלא כל שחקן טוב יכול להיות קומיקאי, אבל כל קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב, בכל משחק דרמטי.

כעת מוכיח זאת שלום אסייג ב"מנאייכּ". שחקן אדיר.

מהו הטוב – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", נמשך נאומו הגדול של משה לבני ישראל, לפני מותו ולקראת כניסתם לארץ ישראל. בני ישראל נכנסים לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך גם הגשם, מזהיר אותם משה, אינו מובן מאליו. הגשם הוא הטוב שאלוהים משפיע על הארץ ויושביה, אך קבלת הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, היא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר. ובקיצור – צדק חברתי!

מהו היפוכו של צדק חברתי? חזירות. חזירות היא רדיפת בצע לשמו, מתוך אגואיזם שאינו מתחשב באחר ובצרכיו, שאינו מתחשב בזולת ובחברה. החזירות היא בתה החוקית של החומרנות. היהדות אינה דוגלת ברוחניות מנותקת, אין היא בזה לחומר ואין היא מטיפה לסגפנות. אולם היא שוללת את החומרנות, את ראיית החומר, הכסף והרכוש כעיקר בחיים. ובפרשה שלנו, האמירה הזאת מנוסחת בצורה הקולעת ביותר: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".

* ביד הלשון 

הר פרס – הר פרס הוא הר געש כבוי בדרום הגולן, המתנשא לגובה 929 מ'. ההר מתאפיין כתצפית טובה לכל הכיוונים כיוון שהוא גבוה בכ-200 מ' מסביבתו. נמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בהר פעלה במשך שנים מחצבה לכריית טוף.

ולמה הר פרס? לא, אין זו הנצחה של הנשיא לשעבר. זהו עברות של שמו הערבי של ההר – תל פארס. פארס פירשו פרש. כלומר תרגום מילולי של שם ההר הוא הר הפרש. ויש גם דמיון בין המילים פארס ופרש. אבל העברות של שם ההר אינו מילולי אלא פונטי, כלומר על פי הצליל הדומה – מפארס לפרס.

שם נוסף שניתן להר, אך לא נקלט, הוא תל זוהר, על שמו של רב סרן זוהר גוארי, שנפל במקום ביום קרב ב-1970, שעה טרם הולדת בנו גולן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.7.20  

* מלכוד הקורונה – אתגר הקורונה מציב בפני מקבלי ההחלטות מלכוד. השיקול הרפואי מחייב מקסימום סגר כדי למנוע מפגש ולעצור את המגפה, אך הסגר הוא אִיוּם נורא על הכלכלה והחברה.

טוב מאוד שבאיחור ניכר הוחלט על מינוי פרויקטור ואני מקווה שיקבל סמכויות שתאפשרנה לו לעבוד. אני העדפתי מינוי איש צבא, כמו איזנקוט, נומה ושמות נוספים שהיו על הפרק, כיוון שאנשי משרד הבריאות מפגינים, עד כה, ראיה צרה, שמניחה את כובד המשקל בצורה קיצונית על השיקול הרפואי, וממעיטה במשקל הנזק הכלכלי. פרופ' גבי ברבש, בהופעותיו התכופות כפרשן הקורונה בחדשות 12, הפגין גישה קיצונית מאוד, ואני שמח שלבסוף הוא לא מונה תפקיד. פרופ' רוני גמזו, לעומתו, הוא בעל ראיה רחבה יותר.

את המלכוד הזה חייבים לשבור באימוץ דרכים ללוחמה בקורונה המתמשכת, מתוך הבנה שאין המדובר ב"מלחמת ששת הימים" אלא במלחמה התשה; אמצעים שיאפשרו לחיות עם הקורונה בלי להשבית את המדינה ולהחריב את הכלכלה. יש להגדיל באופן דרסטי את הבדיקות, את האיכון הסלולרי ואת החקירות האפידמיולוגיות לצורך עצירת שרשראות ההדבקה בלי לעצור את המדינה.

* מסך מפוצל – המסך מפוצל. מצד אחד הפגנה נגד נתניהו. מהצד השני הפגנה בעד נתניהו. ובתווך, הצהרה של פרויקטור הקורונה הלאומי פרופ' רוני גמזו.

גמזו נכנס תחת האלונקה, מקרין מנהיגות, סמכות, אמינות ובעיקר: אחריות, אחריות, אחריות. מקרין אחריות וקורא לכל אזרח בישראל לנהוג באחריות.

ומשני צדדיו שתי מדגרות קורונה. בכל צד מאות או אלפי אנשים. שתי דבוקות. לא שמירת מרחק של שני מטרים, גם לא של שני ס"מ. גם לא של שני מ"מ. אנשים מיוזעים דבוקים זה לזה מלפנים ומאחור ומהצדדים. והם מקרינים בעיקר: חוסר אחריות, חוסר אחריות, חוסר אחריות.

* פסוקי השבוע – שתי אמירות שנאמרו בימים האחרונים ביטאו את תחושותיי ועוררו את הזדהותי. האחת היא של פרופ' רוני גמזו: "השבתי מיד בחיוב. זהו משבר רפואי, כלכלי וחברתי. אני לא שואל שאלות במצב כזה. פשוט מגיע". נעשה ונשמע במובן האצילי של המושג.

השניה היא של נשיא המדינה, ראובן ריבלין: "חדלו מן השיח על הקדמת בחירות. הרפו מהאפשרות האיומה הזו בימים אלה והישמרו לכם ממנה. מדינת ישראל אינה בובת סמרטוטים הנשרכת אחריכם, בעודכם מתקוטטים בלי הרף".

* מי הרעיב את מערכת הבריאות – אדלשטיין: "אחרי עשרות שנים של הרעבת מערכת הבריאות הבאנו בשורה". שר הבריאות אמר זאת בעקבות ההחלטה על תוספת משמעותית בתקנים למערכת הבריאות. אני מקווה שאכן יחול מפנה, אבל ראוי להתעכב על מהות דבריו. כשאני כתבתי דברים כאלה מיד נואצתי כ"רקלוביבי", או כ"בולשביק" (מילא "בולשביק", גרוע מזה… קיבוצניק) וכו'. והנה בא אחד המנהיגים הבולטים בליכוד, שלומד היום את מערכת הבריאות, והוא אומר בפירוש שמערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים. אבל ראוי לתרגם את דבריו מסביל לפעיל. לא "מערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים", אלא "ממשלת ישראל הרעיבה את מערכת הבריאות עשרות שנים". בעשור האחרון ראש הממשלה היה נתניהו. לפני כן הוא היה שר האוצר. נתניהו הרעיב את מערכת הבריאות. נתניהו ולפני כן אולמרט, שרון, ברק.

מערכת הבריאות הישראלית היא מערכת מצוינת ביסודה. יסודה – בימים שבהם ישראל הייתה מדינת רווחה. אך עשרות שנות הרעבה פגעו בה קשות.

* מי ימצמץ ראשון – במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו.

* פייק סקופ – אולפן שישי בערוץ 12 נפתח בידיעה מסעירה. הוקם בכנסת קבינט צללים לנושא הקורונה בראשות יאיר לפיד, וח"כי הליכוד גדעון סער, אבי דיכטר וניר ברקת חברים בו.

זו באמת ידיעה מסעירה. אין צעד אופוזיציוני מתריס יותר מקבינט צללים. ושלושה ח"כים בכירים ביותר בליכוד שותפים לו? הרי זו הבעת אי אמון בוטה בממשלה ובראש הממשלה. אמנם שלושתם נפגעו מנתניהו בהרכבת הממשלה, אבל עד כדי כך? ואם הם מעזים לבצע צעד כה קיצוני, הדבר מעיד על התערערות אחיזתו של נתניהו בליכוד, בקרב מתפקדי הליכוד.

ובהמשך המהדורה חוזרים לסיפור הזה, וכדרך אגב נאמר שזו ועדת משנה לענייני קורונה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

זה הסיפור? אז אין סיפור. ועדה של הכנסת אינה קבינט צללים. היא אינה פורום אופוזיציוני, גם אם יו"ר האופוזיציה עומד בראשה. ושלושת הח"כים מהליכוד לא הצטרפו אליה כצעד של התרסה, אלא כחלק מעבודתם הפרלמנטרית ובמסגרת חברותם בוועדת החוץ והביטחון.

פייק ניוז בהתגלמותו. 

* התערבות של המחוקק – שכר חברי הכנסת מוצמד לשכר הממוצע במשק והוא מתעדכן באופן אוטומטי. בשל האבטלה הגדולה בגין הקורונה, השכר הממוצע (בניכוי המובטלים) גדל ב-15%. לפיכך, שכר הח"כים עומד לעלות ב-15%. אוטומטית. הח"כים לא צריכים לעשות כלום לשם כך. אבל העליה האוטומטית שלהם (ושל השרים, רוה"מ, הנשיא, כלומר מי שאמורים לתת דוגמה אישית) בתקופה זו של משבר, היא אצבע בעין של הציבור וביטוי בוטה של אטימות. כיוון שעליית השכר היא אוטומטית, כדי שהיא לא תתבצע נדרשת התערבות של המחוקק.

ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הציע הצעה יצירתית שאני מקווה מאוד שתאומץ. על פי הצעתו, השכר הממוצע שאליו יוצמד שכר הח"כים יכלול גם את דמי האבטלה של כל המובטלים במשק. אם כך יעשה, שכר הח"כים יירד ב-5%. קרעי ראוי לשבח על ההצעה ויש לקוות שהיא תתקבל.

החלטה של הכנסת להוריד את שכר חבריה בשעת חירום כלכלית חברתית זו, תהיה ביטוי למנהיגות (כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית) ולאחריות. 

* החשפנית – הפְרֵחָה המעורטלת שאוננה מעל סמל המנורה בהפגנה האנרכיסטית, קורצה מאותה שקית זבל שממנה קורצה ה"שחקנית" הפעורה נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל. מי שמחלל סמל, אינו מחלל את פיסת הבד או את גוש המתכת, אלא הוא מבזה את מה שהדגל או הפסל מסמלים. ובמקרה הזה – את מדינת ישראל. זהו מפגן מבחיל של שנאה למדינת ישראל.

כנופיית האנרכיסטים הרדיקלים שהשתלטה על המחאה של העצמאים והנפגעים מ"הקורונה הכלכלית" ושדדה אותה, היא כנופיה שהאויב שלה הוא מדינת ישראל. הדבר האחרון עלי אדמות שמעניין את האנרכיסטים הוא מזור לכאב המובטלים ופתרון למצוקת העצמאים. פתרון כזה הוא האיום הגדול ביותר על האנרכיסטים.

האנרכיסטים מנצלים בציניות את המצוקה, כדי לחולל כאוס ואנרכיה במדינת ישראל. אין לי ספק שהם חותרים במזיד להידבקות המונית בהפגנות.

* החפצה – האם ארגוני הפמיניסטיות יוקיעו את ההחפצה הדוחה והבוטה של האנרכיסטית המתערטלת בהפגנה? ואת דבוקת החשפניות למחרת?

* העו"סית האנרכיסטית – כתבה לי מישהי שהיא לא מבינה איך אני כותב על הפרחה שהתערטלה בהפגנה מול הכנסת שהיא אנרכיסטית. היא עובדת סוציאלית. וואו! ממש מרגש.

זה כמו לומר שהבריון האלים ברק כהן הוא לא אנרכיסט כי הוא עורך דין, וכנ"ל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר.

(מסתבר שהיא בכלל לא עו"סית אלא סטודנטית לעבודה סוציאלית. אני מקווה שהיא לא תהיה עובדת סוציאלית. מתאים לה יותר להתפרנס מחשפנות).

* תמונת ראי – האנרכיסטים השמאלנים הם תמונת הראי של נוער הגבעות. כל אחד מהם יכול היה בקלות להיות בנוער הגבעות ולהיפך.

* נתניהו במדי SS – האנרכיסטים המפגינים נגד "חוק הקורונה הגדול" מכנים אותו "חוק ההסמכה". חוק הקורונה מסמיך את ממשלת ישראל לצעדי חירום בנושא הנקודתי של הקורונה, למען בריאות הציבור, ומאפשר לכנסת לבטל אותן בפרק זמן של 24 שעות מקבלתן. חוק ההסמכה הוא החוק שקיבל הפרלמנט הגרמני, לאחר עליית היטלר לשלטון, שהעביר להיטלר את כל סמכויות החקיקה ובעצם ביטל את כוחו של הפרלמנט.

השימוש הנואל במילים האלו, כמוהו כהנפת תמונות של נתניהו במדי SS. זו הסתה פרועה.

* סתימת פיות – לפני שבועות אחדים פרסמתי בפייסבוק רשומה שבה הבעתי את דאגתי מכך שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט תסתיים ברצח. ביביסטים התלוננו על הרשומה וגרמו למחיקתה בידי פייסבוק.

חלפו שבועות ספורים ופרסמתי רשומה, שבה הבעתי שאט נפש מהפרובוקציה המחפצנת של האנרכיסטית שהתערטלה בהפגנה, והפעם אנרכיסטים ואנשי שמאל רדיקלי הסתערו עליי והביאו לחסימתי בפייסבוק ל-24 שעות.

חוק הרדיקלים השלובים מכה שנית, הפעם בגרסת סתימת הפיות. כרגיל, מי שבשם חופש הביטוי מרשים לעצם למתוח כל גבול, עד אבסורד, מתבכיינים כשמבקרים אותם וממהרים להפעיל את משטרת המחשבות.

* הבואש – עמית סגל חסם בטוויטר את הג'ורה יאיר נתניהו. הוא לא יכול לשאת את הצחנה העזה.

כעבור ימים אחדים הוא שחרר את החסימה. אפשר להבין אותו – אמנם הבואש ימשיך להפיץ את הביוב, אך מבחינתו, כעיתונאי, חשוב לו לשמוע באמצעות בובת הפיתום מה ב' נתניהו חושב ואינו מרשה לעצמו לומר בגלוי. עמית, המתוחכם, כתב ש"אם אבא אומר – עושים", כלומר שאבא שלו יעץ לו לבטל את החסימה. אבל הרמז דק כפיל – ההסתה והשקרים שמפיץ הבן, הם במצוות האב.

* החוק למניעת טיפולי המרה – פיקוח נפש דוחה משמעת קואליציונית.

* פיקוח נפש – הסיכוי שהומו יהפוך לסטרייט כתוצאה מטיפול המרה הוא אפס. הסיכוי שהומו יתאבד כתוצאה מטיפול המרה – גבוה. טיפולי המרה מכניסים הומואים לארון (קבורה).

* הערה לזכותו של נתניהו – להערכתי, נתניהו תומך בהצעת החוק נגד התעללות בחסרי ישע וניסויים מסכני חיים בבני אדם (כלומר "טיפולי המרה"). לכן הוא אישר לאמיר אוחנה להצביע נגד החוק. לכן הוא אישית נעדר מן ההצבעה. לכן, למרות שהוא ידע שכחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה תתמוכנה בחוק הוא לא ערך גיוס כללי בליכוד ולא ניסה למנוע את קבלת החוק. לא בכדי עיקר הזעם של המפלגות החרדיות הופנה כלפי הליכוד. הן מבינות שנתניהו דאג שהחוק יעבור בקריאה טרומית.

* מזמינים את הפיגוע הגדול – מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן". הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים.

* זכות גדולה – זכות גדולה נפלה בחלקי – להיות שותף להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. אני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה של היישוב החדש רמת טראמפ, בצפון הגולן.

גלגלי הקמת היישוב, במובן התכנון הפיזי ובמובן של גיבוש הקהילה המייסדת, מתקדמים מהר ויפה. השבוע אמור היה להתקיים כנס של המועמדים ליישוב, אולם בשל מגבלות הקורונה המרנו אותו במספר מפגשים שלכל מפגש הוזמנו 8 זוגות. המפגש כולו נעשה תוך הקפדה על הכללים – באוויר הפתוח, בריחוק חברתי ועטיית מסכות.

כבר בעוד 3-4 חודשים תעלה הקבוצה הראשונה של החלוצים למגורונים במחנה הזמני של היישוב. וכעת המשימה שלנו היא גיבוש הקבוצה. ביום שישי היה המפגש הראשון עם קבוצת המועמדים הראשונה, והייתה זו בעבורי חוויה מרגשת ומרוממת נפש, לפגוש אידיאליסטים חדורי תשוקה חלוצית.

רמת טראמפ (אני מקווה שזה שם זמני…) יהיה יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שדגליו הם התיישבות, קהילתיות, שותפות דתית-חילונית, משימתיות למען החברה הישראלית ואיכות הסביבה.

* גויאבה ביולי – נעמי שמר עוד לא ראתה שלג באמצע הקציר. ואילו אני אכלתי גויאבה באמצע יולי. לא ייאמן. מסתבר שאלו גויאבות מן הערבה.

* ביד הלשון 

ברבש וגמזו – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשם המשפחה ברבש, כתבתי שראשי התיבות הם בן רבי שניאור.

הגיבה נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי:"גבי הוא אחיה של חברתי הטובה מימי ביה"ס היסודי – רבקה ברבש.ראשי התיבות הן (על פי עדותה) בן רבי בן שניאור (אורי הייטנר השמיט ב' אחת). גבי הוא בן גילו של אחי – דוד, והייתי מבאי ביתם. אמא של גבי ברבש הייתה ילידת חברון".

הפינה הוקדשה לכבודו של ברבש לרגל מינויו הצפוי לפרויקטור הקורונה, אך הוא לא קיבל על עצמו את התפקיד, ולתפקיד מונה פרופ' רוני גמזו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

(מתוך פינה שהוקדשה למשורר והפזמונאי יוסי גמזו ז"ל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.7.20  

* אויבי המחאה – האויב הגדול של המחאה – האנרכיסטים האלימים הוונדליסטים, שתופסים עליה טרמפ ומשתלטים עליה.

* אפשר גם אחרת – כאשר מאות אלפי מפגינים גדשו את כיכר רבין ואת כל הרחובות היוצאים ממנה לאורך קילומטרים ב"אם כל ההפגנות" נגד נסיגה מהגולן (ינואר 2000), הייתה זו הפגנת עוצמה חזקה פי אלף יותר ממראות ההתפרעויות בהפגנות הימים האחרונים. ההפגנה התפזרה בסדר מופתי, ללא תקרית אחת. לא היה זה ביטוי של חולשה, אלא ביטוי של עוצמה. הוא הרתיע את הממשלה לאין ערוך יותר מתמונות של אלימות, ונדליזם והפרת חוק.

אילו נהגנו באלימות ובהפרת חוק, לעולם לא היינו מצליחים לקבץ מאות אלפי מפגינים.

* בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי – הבה נעשה קצת סדר. הדרג הפוליטי הוא הדרג הנבחר, הוא הנושא באחריות כלפי הציבור, הוא קובע המדיניות. הדרג המקצועי, שהוא דרג ממונה, כפוף לדרג הפוליטי וחובתו לבצע את מדיניות הדרג הפוליטי, בין אם הוא מסכים אתה ובין אם לא. אם איש הדרג המקצועי מתנגד להחלטה, יש לו שתי אפשרויות – לבצע אותה על אף עמדתו או להתפטר. שתי האפשרויות הללו מכובדות וראויות.

עם זאת, מן הראוי שהדרג המקצועי לא יורכב מאומרי-הן צייתנים. חלק מן המקצועיות של הדרג המקצועי היא להיאבק על דרכו המקצועית, לנסות להשפיע ואם צריך – גם להתעמת עם הדרג הפוליטי. חובתו של הדרג הפוליטי לשתף את הדרג המקצועי בתהליך קבלת ההחלטות, להתייעץ אתו, להאזין לו, לכבד את השקפתו ולהתייחס אליה בכובד ראש. אך הוא אינו חייב לקבל אותה.

העקרונות הללו ידועים ולכאורה מקובלים על הכל. אלא מה? בדרך כלל הם מקובלים באופן סלקטיבי. לדוגמה – מי שמעריצים את מחוללי הסכם אוסלו וההתנתקות, על כך שהדירו מהתהליך את הדרג הביטחוני (צה"ל, המוסד וכו') וצפצפו על אזהרותיו, יגנו את הדרג המדיני אם לא ישעה לאזהרות גורמי המקצוע כאשר מדובר בהפצצת הכור האיראני או בהחלת ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. ולהיפך.

הדברים נכונים כאשר מדובר בתהליכים מדיניים, בין אם זו נסיגה ובין אם זו החלת ריבונות, הם נכונים כאשר מדובר בצעדים כלכליים והם נכונים כאשר מדובר בנושאים בריאותיים.

המתח בין הדרגים הוא מתח מובנה ולעתים אף בריא, ובלבד שהוא ענייני ונעשה על פי העקרונות שהוצגו לעיל.

הבעיה אצל נתניהו היא הנוהג שלו לקחת על עצמו את מלוא הקרדיט והאחריות לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ולהטיל את מלוא האשמה על שעירים לעזאזל, ולעתים השעירים לעזאזל הם אנשי הדרגים המקצועיים, על כל כישלון.

עליונות הדרג המדיני על הדרג המקצועי אינה מתירה לו להשתלח ולהסית נגד הדרג המקצועי. הוא אינו רשאי לעשות כן גם באמצעות בובת פיתום שדרכה הוא מסית את הציבור שפקידי האוצר הם מחבלים ושהם אינם מבצעים, כביכול, את החלטות הדרג המדיני כדי להתסיס את הציבור.

ואילו הדרג המקצועי – מן הראוי שיימנע מן ההתנשאות של מי שמציג עמדה מקצועית, כאילו זו נוסחה מדעית אובייקטיבית, וכל החלטה של הדרג הפוליטי המנוגדת לה היא "פופוליסטית" ונובעת משיקולים זרים. ההתנשאות הזאת מאפיינת בעיקר את הדרג המקצועי במשרד האוצר ובפרט באגף התקציבים באוצר. הכלכלה אינה פיזיקה. אמנם היא מבוססת על מתמטיקה, אך לא פחות מכך על השקפת עולם. אגף התקציבים, מזה עשרות שנים, הוא סוכן של גישת ימין כלכלי קפיטליסטי נאו-ליברלי. זו השקפת עולם לגיטימית, אך אין זה מדע, והשקפות אחרות לגיטימיות לא פחות. ומן הראוי שעמדות אחרות תקבלנה אף הן ביטוי בדרגי הביצוע ושקובעי המדיניות יטו גם אליהן אוזן.

העובדה שאגף התקציבים מזמר רק מוסיקה אחת, היא באשמת הדרג הפוליטי לדורותיו, שטיפח את העמדה הזאת, כי זו עמדתו. מי משרי האוצר בדור האחרון חשבו, ברמה הבסיסית, אחרת מהדרג המקצועי? בטח לא נתניהו, שכשר האוצר יישם אותה תפישה יותר מכל שר אוצר לפניו או אחריו.

* סר חנו – כאשר מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משתלח בשידור חי בשר האוצר, ברור שנתניהו סימן את השעיר לעזאזל התורן. מבחינתו, סר חִנו של שר האוצר.

* על אוניברסליות ומדיניות רווחה – פרופ' יובל אלבשן גינה בתכנית הרדיו שלו את אנשי השמאל החברתי שיצאו נגד הצעת נתניהו וכץ לחלוקה שווה של מענק לכל האזרחים והציג את גישתם כצביעות, הנובעת מהתנגדות אוטומטית לכל הצעה של נתניהו. הוא הזכיר להם, שהליבה של מדינת הרווחה היא האוניברסליות, כלומר מתן השירותים החברתיים לכל.

שר הכלכלה עמיר פרץ, אמר שאמנם עקרונית הוא בעד חלוקה אוניברסלית, אבל לנוכח המצוקה הקשה של חלק מן הציבור בעקבות הקורונה, במקרה הנקודתי הזה, באופן חריג, הוא בעד חלוקה דיפרנציאלית.

לדעתי, שניהם מתבלבלים. אכן, מדיניות הרווחה דוגלת בשירותים אוניברסליים, אך לא בחלוקה אוניברסלית. היא דוגלת בחינוך חובה חינם לכל, בשירותי בריאות ציבורית לכל וכד'. אבל היא אינה דוגלת בכספי העברה אוניברסליים. היא לא דוגלת בהענקת קצבאות סעד, למשל, לכל. היא דוגלת במס פרוגרסיבי, הלוקח מן העשירים כדי לחזק את העניים. במקרה זה, שבו מדובר בחלוקת כסף ישיר לאזרח, אין סיבה להעניק אותו למי שאינו זקוק לו, ועדיף להגדיל את המענק למי שזקוק לו. זה נכון גם מבחינה כלכלית – כסף שיגיע לשכבות מצוקה ילך כולו לצריכה שתניע את הכלכלה, בעוד הכסף שיגיע לעשירים ייבלע מיד בהון שיש להם, ולא נודע כי בא אל קרבם.

אני שמח שזה הכיוון המסתמן בממשלה.

* הראשון לזהות – בשיטוטיי בממלכת היוטיוב, צפיתי בראיון של אריאל זילבר ליואב קוטנר, בביתו של זילבר. איני יודע ממתי, אך זה נשמע לי כמו שנות התשעים המאוחרות. זילבר שר שם את שירו "שמע ישראל" למילותיו של אהוד מנור. קוטנר שאל אותו על כך שלאחרונה יש יותר יהדות בשירים שלו, וזילבר הבהיר מיד שהוא לא חוזר בתשובה או משהו כזה.

קוטנר היה הראשון לזהות.

* להחזיר את בית איל לחיים – סגן איל שמעוני, קצין שיריון, בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, נפל ב-1997 במוצב ריחן בלבנון. אמו, אורנה שמעוני, הקימה לזכרו וברוח מורשתו את בית איל, מיזם חברתי יוצא דופן במהותו ואיכותו, באשדות יעקב.

בית איל הוא מרכז ספורט, תרבות והנצחה יחיד במינו, המשלב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה השונים בפעילות בתחומי תרבות, חינוך, בריאות וספורט. מגוון הפעילות בבית איל מאפשר למבקרים בו, נכים ובעלי הצרכים המיוחדים לצד אנשים בריאים, שהיה לאורך חצי יום – בבריכה טיפולית, חדרי כושר, חדרי טיפולים ועוד.

לאורך המפלס השני של בית איל, נמצא "ציר ארזי הלבנון", המנציח את כל הנופלים במלחמות, פעילות מבצעית ופיגועי טרור בגבול הלבנון, החל מכ"ד יורדי הסירה בתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו – 1,399 חיילים ו-212 נרצחים בפעולות טרור. הציר מספר את ההיסטוריה של המלחמות בלבנון דרך שמות הנופלים (גילוי נאות – הייתי יועץ היסטורי, בהתנדבות, בתכנון "ציר ארזי הלבנון").

הקמת המיזם הנפלא נעשתה ללא בקשת סיוע מהמדינה – אורנה גייסה בעצמה את כל המשאבים.

מראשית הקורונה, בית איל מושבת וקיומו נמצא בסכנה. המענקים המגיעים מהמדינה עקב הקורונה לא הגיעו. ללא סיוע ביציאה מן הקורונה, אי אפשר יהיה להחזיר את החיים לבית איל.

לצד הדרישה מן המדינה לעמוד במחויבויותיה, בית איל פונה גם לציבור.

לתרומות להצלת בית איל:

המרכז להנצחתו של איל שמעוני

בית איל ע.ר. 580313039

בנק הפועלים – מספר בנק 12

סניף טבריה – מספר סניף 723

מספר חשבון 631859

* ביד הלשון 

ברבש – פרופ' גבי ברבש, מי שהיה מנהל בית החולים איכילוב (והאיש שקבע את מותו של רבין בבית החולים) ומנכ"ל משרד הבריאות, מונה לפרויקטור המלחמה בקורונה. בהצלחה!

מה פירוש השם ברבש? זהו שם מקובל בחסידות חב"ד לצאצאי שושלת שניאורסון, כלומר השושלת של מייסד החסידות ר' שניאור זלמן מלאדי. השם הוא ראשי תיבות של בן רבי שניאור.

שמו המלא של גבי ברבש הוא יצחק גבריאל ברבש.

גרסה נוספת למקור השם, מופיעה באתר של בית התפוצות: שם המשפחה ברבש הוא נוטריקון של הביטוי העברי "בן רבי בונים שמואל". במאה ה-19, ברבש מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה זווניגרודקה באיזור וסילקוב והסביבה, באוקראינה.

אני משער ששתי הגרסאות נכונות, אך הגרסה הרלוונטית לגבי ברבש היא החב"דית, ולו בזכות העבודה ששם אביו של ברבש היה שניאור זלמן ברבש.

* "חדשות בן עזר"

תחיית מדינת הרווחה

אלו שינויים בתודעה הציבורית ובהתנהגות האנושית תחולל טלטלת הקורונה? האם היא בכלל תחולל שינויים, או שהכל יחזור לקדמותו?

כמובן שכל הערכה עתידית כזאת היא בגדר ספקולציה. ובכל זאת אני מעז לשער, שהקורונה תביא לתחיית מדינת הרווחה, בכל העולם הדמוקרטי.

הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית (1723-1790), שיש הרואים בו אבי הכלכלה המודרנית, טבע את המושג "היד הנעלמה". על פי תפיסה זו, כל אדם שואף להגדלת הרווח של עצמו, ובלי שהוא מתכוון לכך, הוא מביא גם לקידום רווחת הכלל. בשוק החופשי, שבו כל אחד משחקניו פועל למען הרווח שלו, גדל ההון הכללי והכל מרוויחים ממנו. איך הכל מרוויחים ממנו? יש "יד נעלמה" שמובילה את הפרט הדואג לרווחיו לקדם מטרה שאינה חלק מכוונתו, והיא רווחת הכלל. ובלשונו של סמית, בספרו "עושר העמים": "הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור".

על פי תפיסה זו, אל למדינה להתערב בכלכלה, אלא לתת לשוק החופשי להתנהל מעצמו. ההתנהלות החופשית הזאת, בסופו של דבר, תקדם את הכלכלה וכולם ייהנו מכך. לעומת זאת, אם המדינה תתערב ותפריע להתנהלותו החופשית של השוק, היא תפגע בכלכלה ובכך תפגע בחברה כולה.

התפיסה של מדינת הרווחה היא אחרת. על פי תפיסה זו, המדינה נושאת באחריות לרווחה לכל, ולכן עליה להיות שחקן במשק ולהתערב על מנת להבטיח את הרווחה לאזרחיה. על המדינה להתערב באמצעות חלוקה מחדש של המשאבים בחברה – היא גובה מסים פרוגרסיביים, שבהם היא לוקחת יותר מן העשירים ומהחברות החזקות, ומחלקת אותם מחדש באופן שיבטיח חינוך, בריאות, השכלה ורווחה לכל (בכוונה לא הזכרתי את הביטחון, כיוון שאין היום מחלוקת על כך שהביטחון היא באחריות המדינה).

אין היום בעולם אף מדינה דמוקרטית שהיא לחלוטין לא מדינת רווחה, כלומר שאין בה מרכיבים של מדינת רווחה. הדבר נכון לארה"ב ולכל מדינה קפיטליסטית. ההבדל בין המדינות הוא במינון. לאחר המשבר הגדול של מלחמת העולם השניה הייתה למדינת הרווחה עדנה. היא הצילה, למעשה, את מדינות העולם וביססה אותן.

מאז שנות ה-80, חלה רגרסיה במדיניות הרווחה, שהוחלפה במדיניות של צמצום דרסטי במעורבות המדינה, בהקטנה משמעותית של המגזר הציבורי, בטיפוח השוק החופשי. נושאי הדגל של השינוי הזה היו נשיא ארה"ב רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. ואכן, השינוי הוביל, כפי שהם ציפו, לשגשוג כלכלי ולעליה ברמת החיים, אולם גם להעמקת הפערים הכלכליים, למתח חברתי ולעליית כוחם של הבנקים וריכוז העושר בידי קומץ טייקונים. מגמה נוספת הייתה הגלובליזציה ועליית כוחם של תאגידים פרטיים בינלאומיים.

מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה, על אף עוניה. המדינה לקחה אחריות על קידום החברה, החינוך והרווחה, לצד משימות לאומיות גדולות ובראשן העליה הגדולה וההתיישבות הגדולה בשנות החמישים והשישים, ופרויקטים לאומיים גדולים דוגמת המוביל הארצי.

עליית הליכוד לשלטון הביאה לשינוי מגמה, למרות שהגותו הכלכלית חברתית של ז'בוטינסקי הטיפה למדינת רווחה רדיקלית. אולם השינוי הגדול ואימוץ התפיסה הקיצונית של השתתת המדינה על השוק החופשי, נעשתה דווקא כאשר ראש הממשלה היה איש מפלגת העבודה, שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות בתכנית הייצוב הכלכלי ב-1985.

המשבר הכלכלי של 2008 ערער את האמונה הדתית ממש בקפיטליזם. אני מעריך שמגמה זו תגבר ביתר שאת, בעולם ובישראל, בעקבות הקורונה והמשבר הכלכלי שהיא הביאה.

לפתע, כאשר אנו ניצבים במשבר, הכל נושאים עיניהם אל המדינה. לפתע, ברור לכל הצורך בשירותי בריאות ציבוריים חזקים, כאשר אנו רואים את הקריסה הבריאותית של מעצמת-העל החזקה בעולם. אם בקרב עסקים ועצמאים הבון-טון היה זלזול במדינה, בשירות הציבורי, בשכירים, בעת משבר הם מבינים שללא רשת ביטחון של המדינה הם יתרסקו.

אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את אלה לכל במשחק החופשי. אין סתירה בין כלכלה חופשית לבין מדינת רווחה, אבל המינון בין האחריות החברתית לשוק החופשי חייב להשתנות והוא ישתנה.

****

בשנת 1929 ובשנות ה-30 של המאה שעברה, חוותה ארה"ב את המשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה, שיצר את "השפל הגדול" בארה"ב ובעקבות זאת בעולם כולו. כדי להתמודד עם המשבר, הנהיג נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט את מדיניות ה"ניו-דיל", משנת 1933 ולאורך שנות השלושים, שבה חוקק חוקים והנהיג רפורמות ששיקמו את הכלכלה האמריקאית והנהיגו מדיניות רווחה שהבטיחה רווחה יחסית לכל וצמצמה את הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה. במסגרת ה"ניו דיל" המדינה הזרימה הון עתק לשיקום הכלכלה הקורסת ובכך חוללה מחדש צמיחה בכל תחומי המשק וסיפקה עבודה להמוני המובטלים בעבודות ציבוריות ובפרויקטים לאומיים שחוללו צמיחה. הניו-דיל כלל חקיקה שהבטיחה את זכויות העובדים, קידמה את האיגודים המקצועיים, הקימה את הביטוח הלאומי וצמצמה פערים. הניו-דיל הציל את ארה"ב, את כלכלתה ואת חברתה. מדיניות דומה שיקמה את אירופה לאחר מלחמת העולם השניה.

הוגה הדעות המזוהה עם התיאוריה של מדיניות זו הוא הפילוסוף והכלכלן הבריטי פרופ' ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946). בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935), שכתב בעקבות "השפל הגדול", הוא הציג את עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית, על פיה אי אפשר למנוע משברים ובוודאי לא להיחלץ מהם, רק באמצעות מנגנון המחירים של היצע וביקוש, אלא יש הכרח בהתערבות מדינית פעילה בשוק. הכלכלה הקיינסיאנית אינה שוללת את השוק החופשי, אבל היא מאזנת ומווסתת אותו כדי למנוע משברים, כדי להיחלץ ממשברים, כדי להבטיח תעסוקה וכד'. ואגב, ראוי לציין שכבר אדם סמית דיבר במפורש על ארבעה "כשלי שוק" מובהקים – תחומים שבהם אין ולא תתכן פעילות של כוחות השוק ו"היד הנעלמה": ביטחון, ניווט ימי, משפט וחינוך. אותו עיקרון ניתן להשית על תחומי תשתית נוספים.

הקורונה, שכפי שאנו רואים היא משבר ממושך, שיימשך לפחות חודשים, עד שיימצא חיסון, יצרה בעולם ובארץ משבר כלכלי חריף. מכמעט אפס אבטלה, הגענו בתוך חודשים למציאות של מיליון מובטלים, עסקים קורסים ושפל כלכלי. השוק החופשי כשלעצמו לא יוכל לחלץ את המשק, אלא רק מעורבות המדינה.

דרוש כעת ניו-דיל ישראלי – תכנית נדיבה לשיקום המשק והחברה הישראלית.

ועוד הערה חשובה – מדינת הרווחה ומדינת הלאום הלכו תמיד יחד. פוסט לאומיות לעולם לא תתחבר עם מדינת הרווחה. הלאומיות ומדינת הרווחה הם שני ביטויים של ערך הסולידריות. הפוסט לאומיות היא גם פוסט סולידריות, והיא גורם מפורר, גם אם היא עוטה על עצמה תחפושת סולידרית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 19.7.20  

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – זכות ההפגנה היא ערך מקודש בדמוקרטיה.

זכות ההפגנה אינה זכות לאלימות וונדליזם, ליידוי חפצים לעבר השוטרים, להצתת פחי אשפה, לחסימת עורקי התנועה בבירה, להפרת חוק.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" (יצחק רבין, 4 בנובמבר 1995).

* על מי אתה שומר? – את ההפגנה בבלפור והמהומות ברחובות ירושלים בעקבותיה, אני מכיר מבפנים. צפיתי בה דרך עיניה ומצלמתה של מפגינה – חברה, פעילה במחאה, שהפגינה, תיעדה ושיתפה בזמן אמת בקבוצת ווטסאפ ששנינו שותפים בה. אי אפשר לחשוד בעיניים שדרכן צפיתי בהפגנה, שהן מוטות נגד המפגינים. ומתוך מה שראיתי אני קובע חד-משמעית, שהאלימות, הוונדליזם והביריונות היו מצד המפגינים.

כשמתפרעים גוררים עגלת אשפה למרכז צומת ראשי ומציתים אותה, ובעת ובעונה אחת צורחים: "די לאלימות" ו"מ-די-נת מש-ט-רה", הם מוציאים שם רע לחוסר המודעות העצמית. "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?" הם צעקו. על מי? על שלום הציבור, על הסדר הציבורי, על החוק, על הדמוקרטיה.

* רצח בעיניים – טוב, אז  אנחנו כבר שומעים שהאלימות בהפגנה הייתה של סוכנים שתולים, של פרובוקטורים ביביסטים וכו'. ממש העתק-הדבק של טיעוני הימין הרדיקלי. בשני המקרים יכול להיות שבאמת היה פרובוקטור פה פרובוקטור שם, אך האספסוף כשלעצמו הוא אותנטי.

כשראיתי את האספסוף עם הרצח בעיניים, ניסיתי לדמיין מה היה קורה אלמלא חצצה המשטרה בין החוליגנים ל"ביביסטיליה".

לא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות וכדי להבין את הסכנה הנעוצה בהן ולהזהיר מפניה. הקנאות, הרדיקליות, הפנאטיות, השנאה, האלימות והוונדליזם אינם מנת חלקו של צד אחד או שבט אחד בציבור הישראלי.

הגינוי וההוקעה של התופעות הללו צריכים לבוא מכל המחנות. כי החלוקה האמתית היא בין שפויֵי כל המחנות לבין המחנה הרדיקלי, מחנה השנאה, שמסכן את הדמוקרטיה הישראלית.

אגב, כתבתי שלא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות, כי כשאני מגנה את האלימות שואלים אותי: "מה קרה? נהיית ביביסט?" כאילו אלה החלופות. או להיות ביביסט, או לתמוך באנרכיה ובאלימות. הדיכוטומיה הזאת מסוכנת. היא איום חמור על הדמוקרטיה. לא. לא התחלתי לתמוך בנתניהו. אני דבק בעמדתי על אודותיו. אך הדמוקרטיה הישראלית יקרה לי ואין לי שום עניין לתת רוח גבית לצורריה.

* האלטרנטיבה לבסטיליה – כשאני שומע את האנשים שרוצים "להפיל את הבסטיליה", אני יודע שהאלטרנטיבה שהם מציעים היא רובספייר וגיליוטינה.

* בעד הנגד – השתתפתי, בימי חלדי, בהפגנות רבות. תמיד כשהפגנתי נגד משהו ידעתי בעד מה אני מפגין. וגם שאר המפגינים ידעו. וגם העוברים ושבים ידעו. וגם התקשורת ידעה. וגם אלה שהפגנו נגדם ידעו.

בעד מה מפגינים האנרכיסטים?

* ויסעו מחרדה – קראנו בשבת שתי פרשות: "מטות" ו"מסעי". בפרשת "מסעי" מופיעה סקירה מהירה של כל תחנות מסעם בן ארבעים השנה של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל. "ויסעו מ… ויחנו ב…".

בין השאר מסופר: "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת". וזה כל כך יפה וכל כך אקטואלי. הדרך לצאת מחרדה היא להתקבץ למקהלה, לקהילה, ליחד. לא להתמודד לבד עם חרדה, אלא יחד, כחברה, כקהילה, כאומה.

וימים אלא של חרדה רפואית וכלכלית קיומית – מן הראוי שיהיו ימי אחדות ולא ימי פירוד. שבימים אלה נשכיל לא להיגרר אחרי גורמים קיצונים התופסים טרמפ על המצוקה והחרדה כדי לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות, ליצור כאוס ולחולל אנרכיה, אלא להתמודד עם המשבר יחד, כחברה, מתוך אמון הדדי, ומתוך הבנת האחריות האישית של כל אחד ואחד מאתנו.

* קורא לאחריות – מעטים המקרים שבהם אני מסכים עם יוסי ביילין. אחד המקרים האלה היה ערב שבת, במאמרו בטור שלו ב"ישראל היום". אצטט: "התרת הפגנות בדרך המסכנת את משתתפיהן ואת סביבתם, ללא עמידה על כללי המאבק בקורונה, אינה מבטאת גישה ליברלית אלא גישה שגם היא מזלזלת וגם, בהשאלה מהביטוי שבו משתמשים גם המפגינים, 'חרטאית' ".

ביילין אינו חשוד באהדת הממשלה ואם מישהו חושד בו בכך, משום מה, המאמר עצמו יסיר את החשד הזה, כי הוא מותח ביקורת חריפה על ניהול משבר הקורונה והמשבר הכלכלי.

אבל הוא מגלה אחריות בכך שהוא קורא לאחריות.

* אנרכיסט מופקר – אלדד יניב פרסם תמונה מעימות בין מתפרעים ושוטרים השבוע בירושלים, וכתב שזו הדרך; כך השמאל בכל העולם מתנגד לשלטון. לאחר מכן צייץ הודעה שיפר את החלטות הממשלה בנושא הקורונה. לאחר מכן צייץ קריאה לרון חולדאי לקחת פיקוד על תל-אביב ולקרוא לאזרחי העיר לא לציית להחלטות הממשלה בנושא הקורונה.

הוא ניהיליסט ואנרכיסט מופקר. מרד ה"רעבים" של מדינת תל-אביב.

אלדד יניב הוא הישראלי המכוער.

* בין אחריות חברתית לאנרכיה – בימים האחרונים אנו נחשפים לשתי יוזמות של התנגדות להחלטות הממשלה בנושא הקורונה. האחת היא של אנשים רבים מאוד שתורמים את המענק שהם מקבלים לעמותות צדקה למיניהן, כדי שהכסף ילך למי שבאמת זקוקים לו. היוזמה השניה היא של מסעדנים, שהודיעו שיפרו את החלטת הממשלה לסגור את המסעדות.

ההבדל בין שתי היוזמות הוא של יום ולילה. היוזמה הראשונה היא מופת של סולידריות חברתית. אני חושב שהממשלה שוגה במענק האוניברסלי, ואין הצדקה לכך שאקבל אותו? אני תורם אותו למי שזקוקים לו. יוזמה שכל כולה רק טוב. זו תרומה המחזקת את החברה הישראלית. היוזמה השניה, לעומת זאת, היא עבריינית, מפוררת, יוצרת כאוס ואנרכיה בחברה הישראלית. היוזמה הראשונה מבטאת אחריות חברתית ואזרחות למופת. היוזמה השניה מבטאת חוסר אחריות חברתית ובריאותית ואזרחות מופקרת.

* בובת פיתום – במשך חודשים מובילה תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו מסע הסתה אישי, ממוקד, מסוכן, נגד מנדלבליט, שהעז למלא את תפקידו נאמנה, ולהגיש כתבי אישום חמורים על סמך ראיות.

השלב החדש במסע ההסתה, היא הטענה שנתניהו מאוים ומנדלבליט אינו עושה דבר נגד ההסתה כלפיו ולהגנתו. את הטענה הזאת מובילים עכשיו בובת הפיתום של נתניהו – יאיר הג'ורה והסוס הטרויאני מטעמו במשרד לביטחון פנים אמיר אוחנה. הם, המסיתים נגד מנדלבליט, הסתה שהסיכוי שלא תסתיים ברצח אינו גבוה, מאשימים אותו בהפקרת נתניהו. אין להם גבולות.

ולמחרת ההתבכיינות של בובת הפיתום על ההסתה נגדו, הוא פרסם ציוץ מסית שבו כינה את פקידי האוצר מחבלים, והאשים אותם – השעיר לעזאזל התורן, שבכוונה הם אינם מעבירים לציבור את הכספים שעליהם החליטה הממשלה, כדי להכשיל את מדיניות נתניהו ולהתסיס את העם.

(מהי בובת פיתום? פיתום הוא אמן עם שליטה מיוחדת בקולו, שמסוגל "לדבר מן הבטן" בלי להניע את השפתיים. בובת פיתום היא בובה שבה הוא מסתייע, וכאשר הוא מדבר מן הבטן, הוא מניע באצבעותיו את שפתי הבובה. וכך, לכאורה, הבובה משמיעה את הדברים שהמפעיל אומר).

* חלוקה צודקת – עצם הכוונה של ראש הממשלה ושר האוצר להזרים כסף לציבור במצוקה הקשה של הקורונה ובעקבותיה, היא רצויה, היא צודקת מבחינה חברתית – מחויבות המדינה לסייע לאזרחים במצוקה ונכונה מבחינה כלכלית – הזרמת חמצן לעידוד הצריכה והנעת הכלכלה.

אולם התכנית צריכה להשתנות, להפוך לדיפרנציאלית. הוצאה כל כך גדולה של המדינה, אינה צריכה להתבזבז על תוספת של כמה מאות שקלים למי שאפילו לא ירגישו אותם. עדיף להתמקד במי שבאמת נפגעו מהקורונה ולתת להם יותר. יש להשקיע אותו הסכום, אך לחלק אותו בצורה צודקת.

* שיטוח עקומת העוני – עוני הוא נטל כלכלי כבד על המדינה. המשמעות של עוני היא פשע, סמים, מצוקה, תשלומי העברה – ואלו הוצאות עתק של המדינה. המשמעות היא של אנשים שאינם יכולים לשלם מסים, אין להם כוח קניה, הם אינם יכולים לתרום לכלכלה וברוב המקרים מעבירים את העוני והמצוקה (והעלות האדירה של העוני והמצוקה) גם לדור הבא ולדורות הבאים. לכן, שיטוח עקומת העוני אינו רק מחויבות חברתית ואנושית – זו ההשקעה הכלכלית הכדאית ביותר שיש. ההשקעה הזאת צריכה להיות בראש ובראשונה בחינוך (מלידה עד י"ב) והשכלה, בעיקר באזורי מצוקה. זו לא הוצאה, זאת השקעה.

* השוואה – שואל מאיר שלו בטור שלו ב"ידיעות אחרונות": "אני תוהה, איך קרה שחמש המדינות שהאיחוד האירופי אסר את כניסת אזרחיהן הן רוסיה, ארה"ב, טורקיה, ברזיל וישראל? הייתכן שנגיף הקורונה נמשך במיוחד למדינות שמנהיגים אותן טיפוסים כמו פוטין, טראמפ, ארדואן, בולסונארו ונתניהו?

הבה נשווה את ההתייחסות של המנהיגים השונים לנגיף הקורונה. עוד טרם התקרבה הקורונה לישראל, נתניהו קבע את מדיניותו: "עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר". נתניהו הואשם כפאניקר, נטען נגדו שהוא מפחיד את הציבור, הוא איים בעשרת אלפים מתים ובמיליון חולים, ונקט אמצעים חריפים של סגירת שערי הארץ וסגר כללי.

האחרים, לעומת זאת (ככל הידוע לי זה לא כולל את ארדואן), הם מכחישי קורונה. כלומר, גישתם הפוכה לשלו. אם להשוות אותם לישראלי, אפשר לומר שהם היורם לסים של מדינותיהם. אולם בעוד אצלנו היחס ליורם לס הוא כאל ליצן רפואי, שם הוא ראש המדינה.

* אסקופה נדרסת – "ראש הממשלה מאיים לפטר את יו"ר ועדת הקורונה ח"כ יפעת שאשא-ביטון". עצם העובדה שמשפט כזה יכול להישמע, מעידה על הבעייתיות המרכזית בדמוקרטיה הישראלית – החולשה העצומה של הכנסת, הרשות המחוקקת, וכפיפותה למעשה לרשות המבצעת, ואם להיות מדויק יותר, לראש הממשלה.

ראש הממשלה יכול לפטר שר. ראש הממשלה יכול לפטר את ראש המוסד וראש השב"כ. הוא יכול לפטר את בכירי משרד ראש הממשלה. ראש ממשלה יכול לפטר ראש ועדה בכנסת?! הרי הכנסת אינה כפופה לממשלה. אם כבר, הממשלה כפופה לכנסת.

אחד מתפקידיה של הכנסת הוא לבקר את הממשלה ולפקח עליה. בוודאי בנושא כמו הקורונה. דווקא כיוון שמדובר בשעת חירום, כדי להבטיח שהממשלה אינה נסחפת בהפעלת עוצמתה בשעה כזו. זו תפקידה של שאשא-ביטון כיו"ר ועדת הקורונה בכנסת. תפקידה אינו להיות חותמת גומי של ראש הממשלה.

בעידן נתניהו הפכה הכנסת לאסקופה נדרסת תחת רגליו. שני היו"רים הקודמים, ריבלין ואדלשטיין עשו ככל יכולתם להגן מעט על מעמדה של הכנסת וכבודה, אבל היו"ר הנוכחי, יריב לוין, אומר בפה מלא שהוא שליחו של ראש הממשלה. לוין לא התייצב לצדה של שאשא-ביטון בשבוע שעבר, כשנער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר איים בהדחתה, ומה הפלא שהיום נתניהו "מודיע שיפטר"? סביר להניח שלוין ישתוק גם הפעם, במקרה הטוב, ובמקרה הרע יצטרף באופן אקטיבי לצעד הדורסני והאנטי דמוקרטי של נתניהו.

* נגיף טרמינולוגי – מי היה מאמין, לפני חצי שנה, שכל ילד יידע לומר מילים כמו אפידמיולוגי, אקספוננציאלי וא-סימפטומטי.

* עליהום מקארתיסטי – אני מכיר אישית שני בוגרים של  קרן וקסנר. שניהם אנשי ימין, שנכנסו לקורס של הקרן כאנשי ימין ויצאו ממנו כאנשי ימין, ולטענתם לא היה שמץ של מסר פוליטי בהכשרה המעולה של הקרן, שכל כולה ממוקדת במצוינות של השירות הציבורי.

כל העליהום המקארתיסטי על הקרן, המבוסס כולו על שקר, הוא חלק מציד המכשפות המכוער של תעשיית השקרים וההסתה.

כל העליהום על הקרן נולד כאשר נתניהו ניסה בדרכו הנכלולית לסכל את מינויו של אביב כוכבי, בוגר הקרן, לרמטכ"ל. ליברמן כפה עליו את המינוי, אך ההסתה כבר יצאה לדרך ונמשכת.

כיוון שהקרן מחנכת למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל, ותאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים על ה"דיפ-סטייט" השקרי, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, ממוקדת בשירות הציבורי, אז הנה "האקדח המעשן" – הם מכשירים מצוינות של ה"דיפ-סטייט", שמטרתו כידוע לתפור תיקים לצדיק כדי לבצע "הפיכה שלטונית" וכו' וכו' שאר הבלים ושקרים.

אני סבור שפרשת המחקר של אהוד ברק היא שערורייה. אין גוף שאינו שוגה ומפשל. מכאן ועד הרדיפה המקארתיסטית, בניסיון להרוג את הקרן, והניסיון להפסיק את תרומתו הגדולה להכשרת שירות ציבורי מצוין, והכפשת מאות בוגריה, רב המרחק.

אמר יו"ר המועצה המייעצת של הקרן, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (מיל') עידו נחושתן בהופעתו בפני ו' חוק, חוקה ומשפט של הכנסת: "בנימה אישית, נכנסתי לראשונה למשכן לפני 50 שנה כשאבי הושבע לכנסת השביעית מטעם תנועת חירות גח"ל והיה חבר הוועדה הזו. אני מתוודה שההופעה היום היא בנסיבות שלא העלית על דעתי. תיווכחו לדעת שמקורן בטעות ובאי הבנה גדולה. קרן וקסנר היא פרי פועלו של לסלי וקסנר, ציוני נלהב שכל מבוקשו הוא לתרום למדינת ישראל באמצעות הכשרת והשבחת השירות הציבורי כולו". אביו של עידו נחושתן היה יעקב נחושתן, לוחם אצ"ל, גולה בידי הבריטים לאריתריאה, איש תנועת החירות, ח"כ מטעם חירות ואחרי עליית הליכוד לשלטון איש שירות החוץ של ישראל.

ועוד אמר נחושתן: "משפחת וקסנר היא התורמת היחידה לקרן מאז ומעולם. ב-31 שנות פעילותה בארץ העמידה הקרן 532 בוגרים הפרושים לאורכו ולרוחבו של השירות הציבורי. רבים מבוגריה נשאו ונושאים בתפקידים בכירים. לאורך השנים, זכתה התכנית והקרן להכרה והוקרה של ראשי הקרן ונציבי שירות המדינה ראו בה יהלום שבכתר. הקרן הינה א-פוליטית, בתכניותיה לא משתתפים אישים פוליטיים והיא תמיד פעלה בצנעה ולא באור הזרקורים. הקרן פעלה תמיד שיתוף פעולה מלא עם נציבות שירות המדינה ומשרד רה"מ ובהתאם לחוק ולנהלים שנקבעו… אני שואל על מה ולמה? אין כל הצדקה לפגיעה במפעל פילנטרופי ובשמו של אדם שתרם עשרות שנים הון עצום לטובת מדינת ישראל. אין כל הצדקה שבוגרי הקרן יספגו עלבונות וילכו בראש מורכן ושמשרתי הציבור לא יקבלו הזדמנות להשבחה. הקרן עומדת בראש מורם ובלב נקי מול כל הדברים הללו. תנו לנו להמשיך לתת לשירות הציבורי את המיטב".

מדינת הלאום של העם היהודי. יהודי משקיע את מיטב הונו להשבחת השירות הציבורי בישראל, מתוך ציונות, ומדבר על כך כסף של "קרן זרה".

* מצוינות בשירות הציבורי – קרן וקסנר מחנכת ומכשירה למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל. מדקלמי תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, מציירים את השירות הציבורי כאויב שנועד להילחם בדרג המדיני ולבצע הפיכה. הם רוצים שירות ציבורי חלש, של אנשים בינוניים, צייתנים, חנפנים, אומרי-הן.

מנהיגות חזקה רוצה שירות ציבורי חזק ודעתן, שיחד עמו ניתן לסער מוחות, לעצב אסטרטגיה ולבצע אותה בצורה המיטבית. מנהיגות שמעדיפה את אזור הנוחות של עבודה עם אומרי הן בינוניים, היא מנהיגות פחדנית, חסרת ביטחון עצמי.

* הפציפיסט הקולוניאליסט – הני זויבידה, ממנהיגי "הקשת המזרחית" ואיש השמאל הרדיקלי, פרסם ב"הארץ – ספרים" מאמר ביקורת על ספרו של א.ד. גורדון, ההוגה, המחנך והחלוץ הציוני, "האדם והטבע", שמהדורה חדשה שלו יצאה לאור.

גורדון היה איש של התיישבות, אהבת הארץ, נטוע במסורת ובדת היהודית (אם כי בפרשנות אינדיבידואלית שלה), אדם לאומי מאוד. אך הוא היה גם פציפיסט, הומניסט ולא בכדי האגף המתון, היוני, בתנועת העבודה, "הפועל הצעיר", ראה בו את מורו ורבו.

מעניין מה חושב על גורדון איש שמאל רדיקלי כזובידה. מצד אחד, הוא משבח אותו על הגותו האקולוגית, שבה הקדים את זמנו בעשרות שנים. מצד שני הוא הביע סלידה מהגותו הדתית, בעצם היותה הגות דתית. וכן… "יש הבדל מהותי בין תפישה דמוקרטית לתפישה קולוניאלית של הקולקטיב, כפי שאפשר לפרש מכתביו, המבקשת לחבר בין מהגרים יהודים-אירופים בעיקר לאדמה לא-שלהם על חשבון הילידים, ערבים בני המקום".

גורדון נפטר ב-1922. 47 שנים לפני "אקיבוש". 26 שנה לפני "הנכבה". רוב כתביו, ובהם "האדם והטבע" נכתבו לפני הצהרת בלפור. אבל בעבור זובידה האנטי ציוני, גורדון הוא קולוניאליסט, מעצם העובדה שהוא מחבר "מהגרים" (מה פתאום עולים?) יהודים-אירופים (כלומר העיקר אינו שהם יהודים השבים למולדתם אלא שהם "אירופים") עם אדמה לא-שלהם (וכי איזה קשר יש בין עם ישראל לארץ ישראל, הרי האדמה הזו שייכת לערבים, שהרי הם ה"ילידים", בני המקום, להבדיל מן הפולשים הזרים מאירופה).

אז נכון, גורדון היה פציפיסט, אך כיוון שהוא היה ציוני הוא "קולוניאליסט".

* ג'יבריש פוסט ציוני – שי זמיר פרסם מאמר ביקורת על ספר ב"7 לילות". כאשר בפסקת הפתיחה מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט מכונות "המרד הערבי הגדול של 36'-39' ", איני מופתע שבפסקה הבאה כתוב על "חברה שמכחישה את ערביותה של הארץ הזאת", בפסקה השלישית נכתב בנחרת בוז על הדרך שבה "מסופרת בדרך כלל ההיסטוריה של הציונות" ובפסקת הסיום מופיע "יהודי-ערבי".

* קלקלה – אופירה אסיג התראיינה בערוץ 12 וסיפרה שהיא עובדת מגיל 12 "ומאז אני מכלכלת את עצמי". בכיתובית נאמר: "מאז אני מקלקלת את עצמי".

* ביד הלשון 

לִפְנַי וְלִפְנִים – ראש המועצה האזורית רמת הנגב ערן דורון לקה בקורונה. בראיון לתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב', הוא רצה לומר שביומיים האחרונים הוא חקר לעומקם של דברים את סוגיית הבדיקות, המחלה וכו'. אבל יצא לו משהו כמו חקרתי מלפנים ומבפנים… הוא התכוון בוודאי לומר "לִפְנַי וְלִפְנִים".

הביטוי לִפְנַי וְלִפְנִים הוא מספרות חז"ל אף שהוא מסתמך על פסוק מן המקרא. הפסוק הוא מספר מלכים א' פרק ו': "וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי". המילה לפנָי המופיעה כאן היא יחידאית בתנ"ך (כלומר מופיעה רק פעם אחת). הפירוש המקובל הוא שהמושג לפניי – כוונתו "לפנים" כלומר החלק הפנימי שבפנימי של בית המקדש.

בלשון חז"ל הועצמה המילה והוכפלה (כמו "קודש הקודשים", "שיר השירים") ללִפְנַי וְלִפְנִים. השימוש בביטוי יוחד לקודש הקודשים שבבית המקדש. לאורך הדורות הביטוי "התחלן" ואינו מיוחד עוד לפנימיות בית המקדש, אלא למרחב פנימי כלשהו, או בסלנג – ל"בפנוכו".

* "חדשות בן עזר"