הגולן של כולנו

מליאת המועצה האזורית גולן תצא בשבוע הבא למסע של קרוב לחודשיים – לימוד לעומק של הסוגיה השנויה במחלוקת של חוות טורבינות הרוח הגולן. מטרת המסע היא גיבוש מדיניות של המועצה האזורית בנושא.

המסע יכלול חמישה מפגשים, על פי הסדר הזה: א. מפגש עם ארגוני סביבה: "שומרי הגולן", החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. ב. מפגש בעמק הבכא עם החברה היזמית "אנלייט". ג. מפגש עם נציגי מרכזי המשקים השותפים במיזם. ד. מפגש עם נציגי השלטון המרכזי העוסקים בניהול ותכנון אסטרטגי של משאבי טבע ושטחים פתוחים (המשרד לאיכות הסביבה ומנהל התכנון). ה. רב-שיח בזום עם נציגי כל המפגשים בהנחיה מקצועית.

אני שמח על כך שנושא מהותי ומשמעותי כל כך לעתיד הגולן, שהמחלוקת עליו יוצרת קרע בקהילה, מובא לדיון עומק כזה טרם גיבוש המדיניות. אני שמח על הפריסה הרחבה והכבוד למגוון הדעות ומגוון בעלי העניין בתהליך הזה. אני שמח על כך שהדבר נעשה בהידברות. המשורר ט. כרמי כתב שיר קצר על שיח קונכיות. זהו שיח שבו כל קונכייה שומעת את עצמה. נכון לעכשיו, השיח הגולני בנושא הטורבינות הוא שיח קונכיות. כל צד מתחפר בצדקתו ושולל את עמדת בני הפלוגתא שלו. נכון להמיר את שיח הקונכיות לשיח חברי של ההנהגה הקהילתית, עם הגורמים השונים שכולם רוצים בטובת הגולן, בפיתוח הגולן, בשמירת הטבע בגולן, למען תושבי הגולן, אזרחי ישראל והדורות הבאים.

****

בשיחה שקיימתי השבוע, כפר בן שיחי בעצם הלגיטימיות של התערבות המועצה האזורית בנושא הזה. איזו זכות, הוא שאל, יש למועצה האזורית להתערב בעסקים של יישוב, כל עוד אין הוא עובר על החוק? זה הקניין שלו, אלה השיקולים שלו. אם ניתן למועצה להתערב בכך, ייווצר תקדים של מעין שלטון מרכזי שמתערב בחיי קהילות ויישובים, וזהו שינוי דרמטי באורח החיים שלנו.

יש היגיון רב וצדק רב בדברים. אכן, עלינו להיות זהירים מאוד בהתערבות כזאת. ובכל זאת, במקרה הזה היא מוצדקת.

למה הדבר דומה? האם יש לי זכות להתערב באופן שבו השכן שלי מסיק את ביתו; האם הוא מפעיל מזגן, רדיאטור חשמלי או כל מכשיר אחר? התשובה היא שלילית. אבל אם הוא מחמם את ביתו באח עם ארובה, ופליטת העשן מגיעה לביתי ופוגעת באיכות חיי, זה ענייני. אני בעל עניין. אין זה אומר בהכרח שיש לי זכות וטו על הארובה של שכני, אבל זו לבטח סוגיה שיש לפתור אותה בהידברות בינינו ואם איננו מגיעים להסכמה, זהו עניין שיש לערב בו את הקהילה ואת הרשות. במקרה הקיצוני אפשר להביא את הנושא לערכאות משפטיות, אך בעיניי, הגעה לבית המשפט היא כישלון. ניתן ורצוי לפתור סוגיות כאלו ללא בית המשפט.

כך גם כשמדובר ביישוב ובעסקים של יישוב. לאף אחד אין זכות להתערב בהחלטה של יישוב האם לנטוע בשטח חקלאי מסוים כרם ענבים או מטע תפוחים. אולם אם מדובר במיזם שעלול, למשל, להזרים מי שופכין לנחלים, אין זה עניין של היישוב בלבד.

סוגיית טורבינות הרוח אינה נוגעת רק ליישובים שבחרו להשקיע בהן. זו סוגיה שיש לה השפעה סביבתית על הגולן כולו. יש הרואים בו פגיעה בנוף (ויש כאלה שרואים בו תוספת יפה לנוף), וקיימת טענה על אודות פגיעה בנשרים ובעופות, ויש טענות על מפגע רעש. מבלי להיכנס לשאלה האם הטענות הללו נכונות – אין ספק שאלו מסוג הטענות שרלוונטיות לדיון החוצה את גבולות היישוב. אין ספק שאלו סוגיות משמעותיות לסביבה הגולנית כולה, ולכן מן הראוי שיתקיים עליה דיון גולני ושהמועצה תקבע מדיניות על אודותם.

כפי שיש המטילים ספק בלגיטימיות של הדיון בנדון, ומתעקשים לראות בו סוגיה יישובית בלבד, כך יש המטילים דופי במשתתפי הדיון התומכים במיזם. כבר הזכרתי כאן את הניסיון לנשל ולהדיר מן הדיון את נציגי הציבור במליאה החברים באגש"חים, בטענת ניגוד עניינים, כביכול. זו טענה שמבטאת אי הבנה בסיסית במהות האגש"חים ובמהות ההתיישבות בגולן. הטענה הזאת יוצאת מנקודת מוצא, שההתנגדות למיזם נובעת מאכפתיות לגולן והתמיכה במיזם נובעת מאינטרס כלכלי פרטי. הטלת הדופי הזאת פוגעת בעצם היכולת לקיים הידברות אמתית וחברית. אני מתקשה להבין מאין לוקחים אנשים את עזות המצח להטיל דופי באכפתיות לטובת הגולן ועתידו, של אנשים שהקדישו את כל חייהם לקידום ההתיישבות בגולן.

אחד הפעילים במאבק נגד הטורבינות כתב בימים האחרונים בפייסבוק: "אני באמת תוהה מה הדחף שמניע אתכם, מה שבטוח – זה לא טובת הגולן ותושביה". לזכותו של הכותב אציין שאחרי דין ודברים אתי הוא חזר בו מדבריו, וטוב שכך. אולם זו רוח הדברים הנושבת מפי רבים ממתנגדי המיזם.

הגולן הוא של כולנו. והסוגיה הזאת היא סוגיה שכולנו צריכים לעסוק בה, בלי להדיר איש, בלי להטיל דופי באיש ובלי לחלק ציונים על נאמנות לגולן.

יש לדון בסוגיה מתוך אחריות לגולן, אך גם לאינטרס הלאומי והעולמי של יצירת אנרגיה נקיה, ירוקה. יש לנו אחריות על הגולן, אך אנו גם אזרחי מדינת ישראל ואזרחי העולם, והראיה הסביבתית שלנו אינה צריכה להגביל את עצמה לדל"ת אמות של הגולן בלבד, אלא גם לאחריות הגלובלית לעתיד כדור הארץ. יש לזכור שמיזם טורבינות הרוח הוא חלק מתכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז.

פיתוח בר-קיימא של הגולן, שמירה על טבע הגולן, שכנות טובה ויחסי חברות בתוכנו, אחריות סביבתית על הגולן אך גם על כדור הארץ, קידום כלכלי של יישובי הגולן כדי להמשיך לקלוט ולהתפתח – כל אלה הם אינטרסים של כולנו. ומן הראוי שנצא מן המחנאות ובטח משלילת העמדה היריבה, ונלבן בשיח חברי, כראוי לרוח הגולנית (תרתי משמע) את הסוגיה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 5.12.20

* עכשיו באים? – בערב חנוכה ייערך למרגלות הר סרטבא בבקעת הירדן אירוע הקורא להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד – משמעותה היא קביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, באמצעות ריבונות על הבקעה במובנה הרחב ביותר, כלומר כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה.

הסיכוי שצעד כזה ייעשה בקרוב – אפסי. לאחר פרסום תכנית טראמפ ועד הבחירות בארה"ב היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב, והחמצנו את השעה. אני מקווה שלא תהיה זו בכיה לדורות.

על אף הסיכוי הקלוש של המהלך, חשוב מאוד להשאיר את הרעיון בתודעה הציבורית, להכשיר את הלבבות, כדי שבשעת כושר מדינית ייעשה הצעד החשוב הזה.

לכן, אני רואה חשיבות רבה באירוע בסרטבא. דבר אחד צרם לי. עם המשתתפים בו נמנה ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע דוד אלחיאני. לכאורה, אך טבעי שהוא יוביל מהלך לריבונות על בקעת הירדן. מי אם לא הוא? אלא שכאשר הייתה הזדמנות כזו – הוא היה בראש הלוחמים נגדה. אולי היה חשוב לו לצאת מעורו כדי להוכיח לחבריו במועצת יש"ע שהוא אינו נאבק רק למען הבקעה. הוא יצא נגד המהלך בשם רעיון ה"הכל או לא-כלום". וכיוון שלא הייתה כוונה להחיל את הריבונות על כל יו"ש, אלא על בקעת הירדן וגושי היישובים, זה לא היה מספיק טוב בשבילו. הבעיה ב"הכל או לא-כלום" היא שפעמים רבות היא משאירה אותנו בלא-כלום, כיוון שלא פשוט, בלשון המעטה, להשיג הכל.

הציונות הלכה תמיד בדרך של צעד ועוד צעד, עוד דונם ועוד עז, ניצול הזדמנויות, לא בדקלרציות רמות שאין מאחוריהן מציאות מוחשית. והנה, כאשר הייתה הזדמנות לריבונות על בקעת הירדן, היא לא התאימה לראש המועצה האזורית.

איני יודע האם הייתה למאבק שהוביל אלחיאני השפעה על התוצאה המאכזבת של המהלך, אך בטוח שהוא לא תרם לו.

ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא פתאום נזכר.

* התפארות שווא – במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על החלטת כחול לבן להצביע בעד פיזור הכנסת, ציין גנץ את הישגי כחול לבן בממשלה. אכן, היו לה הישגים והחשוב ביותר היה ההגנה על מערכת המשפט מפני ניסיונו של הנאשם להשתלט עליה ולהעמיד את עצמו מעל החוק.

אבל התפארותו של גנץ בכך שהוא עצר את החלת הריבונות היא התפארות שווא. איני מציין זאת מהסיבה שאני תומך בכל לבי בהחלת הריבונות ואיני רואה בכך דבר שיש להתפאר בו, אלא כיוון שזה פשוט לא נכון. בהסכם הקואליציוני נכתב בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא זולת החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה (יועז הנדל תמך ואני משער שגם ינקלביץ' הייתה תומכת) והיה רוב בכנסת (כולל דרך ארץ, ימינה וישראל ביתנו) להחלת הריבונות. אז מה, מי שהפר את כל ההסכמים – דווקא בנושא שבו ההסכם נתן לו יד חופשית הוא פעל על פי תכתיב של כחול לבן? זה מגוחך.

נתניהו לא החיל את הריבונות כיוון שקיבל רגליים קרות בעקבות איומי הפלשתינאים והאירופים. הוא חשש מאינתיפאדה וירי רקטות בעיצומה של הקורונה ומכאן נבעה החלטתו. אגב, זו החלטה לגיטימית והגיונית, ובעיניי היא הייתה נכונה, אלמלא היה חלון הזדמנויות עד הבחירות בארה"ב.

גנץ מתהדר בנוצות לא לו כדי להתפאר באוזני הבייס שלו.

* מורשת נתניהו – החותם העמוק ביותר של נתניהו בחברה הישראלית, הוא הנחלת תרבות של שקר ומרמה, תרבות של הפרת הסכמים, תרבות שבה מילה אינה מילה, חתימה אינה חתימה. תרבות שבה ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת.

חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* רק אשם אחד – הרב אביה הכהן היה חבר ביוזמת אחדות לאומית, שגם אני השתתפתי בה. כך הוא כתב בקבוצת הווטסאפ של היוזמה: "התכנסנו יחד על מנת לעזור ולהקים ממשלת אחדות. נראה שבאותו הזמן זה היה נכון. נראה גם שבזכות המשך כהונת נתניהו נעשו הסכמי אברהם שהם מהפכה שקשה לתאר את גודל משמעותה, ודווקא משום כך חשוב לי לכתוב את דבריי הבאים דווקא כאן. בכימיה אפשר לבודד חומרים אולם בפוליטיקה ובמציאות החומרים מתערבבים והמציאות מורכבת. הפעם אפשר לבודד חומרים ולומר בפשטות – יש רק אשם אחד, בנימין נתניהו!

גנץ היה יכול להישאר בעמדה של 'לוחם היושר' ולהוביל את מדינת ישראל לאנרכיה. הוא עשה צעד אמיץ והקים את ממשלת האחדות. מי שקלקל פעם אחר פעם את מערכות היחסים, עד כדי שזה הפך לפארסה זה נתניהו, ואנשיו הגסים עזרו לו. כשהיו הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לא חשבתי על תסריט כל כך נמוך ומשפיל. האכזבה הרחבה מגנץ היא נזק לאמון הציבור במערכות השלטון. נתניהו משאיר מערכת פצועה ומדממת, מציאות שלא היינו חייבים להגיע אליה. היה אפשר אחרת!"

* בינתיים בסדר – אדם נפל מהקומה העשרים. בהגיעו לקומה העשירית הוא נשאל מה שלומו והשיב: בינתיים הכל בסדר.

נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת למשמע ראיון עם השר אקוניס ב"כאן ב'", שבו טען שאי אפשר להאשים את נתניהו שלא קיים את הסכם הרוטציה, כי נותרו עוד 11 חודשים עד מועד הרוטציה.

בראיון אמר אקוניס שכחול לבן הפרה את פשרת האוזר, לפיה יש להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר, והאוצר אכן הכין תקציב ל-23 בדצמבר. זאת תרבות השקר הביביסטית, שהייתה לאורח חיים אצל תומכיו ושלוחיו. על פי ההסכם הקואליציוני, צריך היה להביא 100 יום אחרי הקמת הממשלה, כלומר באוגוסט, תקציב של שנה וחצי עד תום 2021. נתניהו הפר את ההסכם ברגל גסה, כי ראה באי העברת התקציב, תוך פגיעה במזיד בכלכלת המדינה דווקא בעת משבר כלכלי חברתי מהקשים שידענו, פִּרצה שתאפשר לו לגנוב את הרוטציה. פשרת האוזר הייתה פשרה בעייתית, כי זו פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. אך היא נתנה לנתניהו מרווח להביא את התקציב שעליו הוסכם, כלומר תקציב עד סוף 2021, לאישור הכנסת עד 23 בדצמבר. אקוניס זורה חול בעיניים כאשר הוא מדבר על הבאת תקציב עד מועד זה, כאשר התקציב המוצע הוא לשמונה ימים (!) בלבד, תוך הפרת ההתחייבות לתקציב אמתי לשנת 2021.

* האגואיזם כאידיאולוגיה – הסיבה לכך שנתניהו אינו מעביר תקציב היא כיסאולוגית נטו – אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. אבל יש מי שמתלהבים דווקא מכך שלא יהיה תקציב; שהעדר תקציב הוא אידיאולוגיה בעבורם. אלה הם הליברטריאנים של "מסיבת התה" הישראלית. ציטוט של אחד מהם: "אתם יודעים מה מהמשמעות של 'אין תקציב', נכון? המשמעות היא שהממשלה פועלת עם 1/12 מתקציב השנה הקודמת (עם תיקונים שנחקקו בגלל הקורונה). כלומר, הוצאות הממשלה מוגבלות בצורה קיצונית, ידיה קשורות, והכסף שלנו – של כולנו – נשאר בכיסים שלנו. אני בעד שלא יהיה תקציב בעשור הקרוב. סופסוף תהיה ממשלה קטנה וחלשה". איזו מסיבת תה נפלאה לאלה שרוצים שהכסף יישאר בכיס שלהם ולא יקדם את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, ביטחון הפנים, המדע, האקדמיה, התרבות, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, צמצום פערים, מלחמה בקורונה. האגואיזם ורדיפת הבצע כאידיאולוגיה.

הערך החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית. אין דבר פחות יהודי מהאידיאולוגיה האגואיסטית, האנטי-סולידרית הזאת.

* איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי איזנקוט כמספר 2. אני מאחל ליעלון להשתחרר מעמדת הזנב לשועלים, כמספר 2 של יאיר לפיד.

אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעיה היא שבשנה האחרונה המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש, ועמדתו הצודקת נגד נתניהו הביאה אותו למוד של "המטרה מקדשת את האמצעים". הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית.

אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל לבי.

* לעגן את השוויון – אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל אזרחי ישראל ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית. אפילו כתבתי טיוטה לחוק יסוד כזה, שלחתי אותה ליועז הנדל ואני מקווה מאוד שדרך ארץ תגיש אותו. בינתיים, חברי הכנסת צביקה האוזר מדרך ארץ וגדעון סער מהליכוד הגישו הצעה לתוספת סעיף השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין".

בדברי ההסבר לחוק, מצטטים הח"כים ממגילת העצמאות, מפסיקות בג"ץ ומהצעת תנועת החירות לחוקה. כמו כן, הובהר בהסבר לחוק: "יובהר, כי בתיקון המוצע אין כל פגיעה באופייה ובזהותה של ישראל כמדינה יהודית והוא בא לבסס את עקרון השוויון בין אזרחיה בזכויות הפרט – שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. התיקון המוצע יתרום לחיזוק הסולידריות והחוסן החברתי".

אני בעד התוספת הזאת, אך אין זה תחליף לצורך בחוק יסוד.

* מעמד מיוחד – בדיון בכנסת על חוק פיזור הכנסת, נשא ח"כ אחמד טיבי נאום דו-לשוני. חלקו נישא בעברית וחלקו – בערבית.

יש לציין שאין בכנסת אפשרות לשאת נאומים באנגלית, בצרפתית, ברוסית או בכל שפה אחרת, זולת עברית וערבית.

מדוע אני רואה לנכון לציין זאת? כאשר נחקק חוק הלאום, טענו נגדו טענת כזב שהוא פוגע בזכויות האזרח של הערבים. כאשר מי שטענו זאת התבקשו להוכיח איזו זכות אזרח נפגעה, הם טענו שהשפה הערבית שונמכה והיא לא תהיה עוד שפה רשמית.

אלא שבחוק הלאום נכתב במפורש שכל הזכויות של השפה הערבית כפי שהיו עד כה יישארו בתוקף. פירוש הדבר, שניתן לנאום בערבית בכנסת, ניתן לטעון בבית המשפט בערבית, קיימת רשת חינוך ממלכתית בשפה הערבית.

חוק הלאום קובע את המובן מאליו, ששפתה הלאומית של מדינת הלאום של העם היהודי היא עברית. אך הוא גם קובע שיש מעמד מיוחד לשפה הערבית, שהיא שפתם של חמישית מאזרחי המדינה.

לא זו בלבד שחוק הלאום משמר את הזכויות המיוחדות של השפה הערבית – הוא אף מעגן אותן בחוקה ובך הוא משדרג את מעמדה של השפה הערבית.

מדינת ישראל מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי גמור לכל אזרחיה, ובנוסף לכך היא מאפשרת זכויות קולקטיביות לערביי ישראל בתחומי החינוך, התרבות והשפה.

* מתנגד נחרצות – היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודיע בתשובת המדינה לבג"ץ שהוא מתנגד נחרצות להתערבות שיפוטית בחוק הלאום. אני משוכנע שגם פסיקת בג"ץ תהיה ברוח זו.

* כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים – על פי הנראטיב השקרי והמרושע של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מנדלבליט עומד בראש מערכת שתופרת תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית, שנועדה לשים קץ ליהדותה של המדינה ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" לא-יהודית, מתוך הבנה שהמחסום בין מדינה יהודית למדינה לא-יהודית הוא שלטונו של נתניהו, שאותו אי אפשר להפיל בקלפי אלא רק בהפיכה בלה בלה בלה בלה בלה.

הגורם המוביל את המהלך של ביטול המדינה היהודית הוא בג"ץ. והנה, כרגע עומדת בפני בג"ץ ההזדמנות לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות ביטול חוק הלאום. וברור שמנדלבליט, שעל פי גרסה אחת של תעשיית השקרים הוא סססמולן פרוגרסיבי ועל פי גרסה שניה הוא נסחט על ידי הסססמולנים הפרוגרסיבים, ישמח לתת לבג"ץ חוות דעת סססססמולנית פרוגרסיבית נגד חוק הלאום.

וכך כותב מנדלבליט בחוות דעתו: "התערבות של בג"ץ בחוק יסוד היא צעד שאין לו תקדים בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, והעותרים לא הצביעו על פגמים מהותיים בחוק הלאום, המצדיקים התערבות כזו… חוק הלאום מעגן את מרכיבי הזהות הלאומית של מדינת ישראל בחוק יסוד… תוכן זה, של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבוסס למעשה על האתוס של מדינת ישראל מאז הקמתה ומעוגן גם בהכרזת העצמאות, וממילא שוודאי שלא ניתן לראותו כ'מזעזע את אמות הספים של המבנה החוקתי כולו'. לפיכך, חוק יסוד הלאום כלל אינו מתקרב לאותם מקרים חריגים בני חריגים שהוזכרו בפסיקה ביחס להיתכנות יישומה של דוקטרינה המאפשרת ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי יסוד… אף שהחוק מבסס את זהותה היהודית של ישראל, הוא אינו גורע מזכויות הפרט של כל אדם במדינת ישראל, ללא הבדל דת או לאום".

כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, גם הנראטיב הזה הוא שקר וכזב.

* תמיכה מותנית – לא אחת הסברתי מדוע אסור להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בין השאר, כי היא תומכת באויביה של ישראל. בשבועות האחרונים למדנו, שתמיכתה באויב אינה אוטומטית. היא מפעילה שיקול דעת. היא תומכת באויב רק כל עוד הוא אויב. היא תומכת בו כאשר הוא נלחם בישראל, כאשר הוא מפעיל טרור נגד אזרחי ישראל. אבל ברגע שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל, היא מסירה ממנו את תמיכתה ורואה בו בוגד.

* כך נראה שלום אמת – ידיעה בוויינט: "שר המסחר והתיירות של בחריין, זייד בן ראשיד אל-זיאני אמר בעת ביקורו בירושלים כי בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבין מוצרים שמקורם בישראל. זאת בהמשך להסכמי כינון היחסים, 'הסכמי אברהם', שחתמו ישראל ובחריין". 

אלה חדשות נפלאות ועכשיו אתרגם את הידיעה מוויינטית לעברית. המשפט "בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבי מוצרים שמקורם בישראל" הוא בעברית: בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בירושלים, יהודה, שומרון והגולן לבין מוצרים שמקורם בשאר חלקי הארץ.

* פליטים ועולים – במשך שנים רבות התנגדתי לאזכור של גירוש יהודי ארצות ערב, כתשובה לשקר הנכבה. עמדתי נבעה מנקודת המבט הציונית, על פיה יהודים שעלו לארץ ישראל, אינם יכולים להיחשב פליטים, כי ארץ ישראל היא המולדת היהודית, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וכיוון שארץ ישראל היא מולדתם של המגורשים ומדינת ישראל היא מדינתם, הם אינם פליטים אלא עולים ששבו לביתם הלאומי. התייחסות אליהם כאל פליטים פוגעת בהם ובעליה שלהם.

אף שזו גישתי הבסיסית גם היום, שיניתי את דעתי באשר להצגת הגירוש, הפרעות ומעשי הרצח ביהודי ארצות ערב ואיראן בהקשר של טענת שקר הנכבה. כפי שעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון (העליה החמישית) היא מעשה ציוני של עליה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת הפגיעה הנוראה ביהודים בידי השלטון הנאצי, וכפי שהעליה הראשונה הראויה לכבוד ויקר אינה ממעיטה מחומרת הפרעות ביהודי רוסיה "סופות בנגב",  כך יש להוקיע את ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי עיראק, והפרעות והגירושים של היהודים בארצות ערב, בלי לפגוע בגודלה וחשיבותה של עלייתם למולדתם והשתתפותם בבניינה, בעיקר בהתיישבות החלוצית שלהם בגליל ובנגב.

השינוי בעמדתי נעשה בעקבות קריאה והעמקה בפרשה וקריאה והאזנה לדעות שונות בוויכוח. אולי הגורם שהשפיע ביותר על השינוי בעמדתי היה ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".

בעת הדיונים בעצרת האו"ם ולקראתה על תכנית החלוקה, נציגי מדינות ערב באו"ם הזהירו שהקמת מדינה יהודית תביא לשנאה ואלימות כלפי היהודים בארצותיהם. מצד אחד, טענתם העיקרית הייתה שאין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי למדינה, ומצד שני הם איימו שאם לעם היהודי תקום מדינה הם יפגעו בבני העם-שלא-קיים החיים בארצם. ואכן, האיום מומש. 850,000 יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב ורכושם נבזז.

הצד השווה בין ה"נכבה" של ערביי ארץ ישראל לגירוש יהודי ארצות ערב, הוא שבשני המקרים 100% מהאשמה היא על הערבים. בעוד העם היהודי קיבל את החלטת האו"ם בשמחה גדולה והיישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות, למרות שגבולות החלוקה היו אבסורדיים, בלתי אפשריים, הערבים דחו אותו על הסף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי בארץ על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וכדי לסכל את הקמת המדינה. וכאשר נסיונם לא עלה יפה והמדינה קמה – בו ביום פלשו מדינות ערב למדינה היהודית בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם ולהשמיד אותה. בכך, הם נושאים באחריות מוחלטת לכל תוצאות המלחמה, כולל ה"נכבה".

ואילו הפרעות והגירוש של יהודי ארצות ערב נעשו ללא כל סכסוך ובלי כל פרובוקציה. היו אלו פרעות אנטישמיות לכל דבר, כמו הפרעות ברוסיה, כמו ליל הבדולח בגרמניה וכד'.

הערבים הטוענים ב"זכות" השיבה וממשיכים להנציח את פליטות הדור הרביעי והחמישי של עקורי מלחמת השחרור, עושים זאת ככלי פוליטי נגד קיומה של ישראל וכדי לאפשר להם להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. היהודים, גם אלה שלא עלו לישראל אלא היגרו למדינות אירופה ולארה"ב, לא התייחסו לעצמם כאל פליטים, ובטח שניניהם אחרי 73 שנים אינם מתייחסים כך אל עצמם. הם שיקמו את עצמם במקום שאליו עברו. ואילו ערביי ארץ ישראל נמצאים במדינות ערביות, בתרבות הערבית, בשפה הערבית, ומתעקשים לא להתערות, אלא לדבוק בפליטותם ככלי במלחמה נגד ישראל.

ראש הממשלה יצחק שמיר לחם נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, בטענה הצודקת שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודים אינם יכולים להיות פליטים, ואם בחרו להגר לגלוּת אחרת, זו גלות מבחירה ולא פליטות. בלחצו, ארה"ב ביטלה את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ וכך נותבה העליה הברוכה של יהדות בריה"מ לישראל, והביאה ברכה עצומה למדינה. באותן שנים, בנאומו בוועידת מדריד, העלה שמיר את סוגיית הגירוש של יהודי ערב ובזיזת רכושם, כמשקל נגד לשקר הנכבה. באותם ימים תמכתי מאוד בפעולתו נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ אך התנגדתי לדברים שהעלה בנאומו ובמאמר שפרסמתי בזמן הוועידה תקפתי אותו על כך. טענתי שהטענה הזאת מנוגדת לתפיסה הציונית והיא הפוכה למאבקו בנושא יהדות בריה"מ. היום אני סבור ששמיר צדק. עם זאת, צריך להשתמש בהגדרות ציוניות נכונות, המבחינות בין עובדת הגירוש, הפרעות והאפליה לבין עובדת העליה הציונית המבורכת של המגורשים.

* הזניית האקדמיה – בנאום הסתה בבלפוריאדה, ערכה פרופ' חנה יבלונקה השוואה נואלת בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, לקול מצהלות האספסוף. יבלונקה היא היסטוריונית וחוקרת שואה מוערכת, אבל כאשר היא הופכת את מחקרה קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות, המעשה שלה הוא הזניית האקדמיה, הזניית המחקר והמרת היושרה האינטלקטואלית בשיח שנאה והסתה ירוד.

* אוניברסיטת הגליל בבאר שבע – לפני 16 שנים החליטה ממשלת ישראל על הקמת אוניברסיטה בגליל. זו החלטה חשובה ונכונה, החלטה ציונית על שדרוג וקפיצת מדרגה של פיתוח הגליל.

כעבור שנתיים מונה פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב, תפקיד שהומצא בעבורו כפרס ניחומים. הוא דיבר גבוהה גבוהה על הקמת אוניברסיטת הגליל, אך כיוון להקמתה בכרמיאל או בגליל המערבי. זה אבסורד, כיוון שמדובר באזורים סמוכים לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי. לאחר מאבק של הרשויות בגליל המזרחי, הוא החליט על הקמת אוניברסיטה בצפת. מה שיצא מזה הוא הפקולטה לרפואה בצפת, שהיא שלוחה של בר-אילן. צעד חשוב כשלעצמו, אך רחוק מלהיות אוניברסיטה.

השנה הוקם משרד חדש, משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה. לתפקיד מונה זאב אלקין. אלקין התחייב לפני חודשיים לממש את החלטת הממשלה ולהקים סוף סוף את אוניברסיטת הגליל.

והנה, הוא סוף סוף מימש את ההחלטה. הוא החליט לשנות את שמה של אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת חיפה והגליל.

יפה מאוד. אולי עדיף שאוניברסיטת בן גוריון בנגב תיקרא אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובגליל.

* נכי צה"ל יוחרגו – נכי צה״ל יוחרגו מחוק הקפאת השכר במשק, המתוכנן מינואר 2021 על כלל המשק. זו יוזמה ברוכה של עוזי דיין, והוא ראוי לשבח.

* חוק פמיניסטי – ח"כ מתן כהנא מימינה הגיש הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. כפמיניסט אני תומך בחוק שלו.

יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם רדיקלי של שנאת גברים. ויש פמיניזם הומני שנאבק על שוויון זכויות בין המגדרים. אני פמיניסט הומני. ככזה, אני תומך בחוק שמחזק את השוויון בין המינים.

חזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון. היא פוגעת בגברים, המופלים לרעה ולעתים חייהם נהרסים כשילדיהם הקטנים נלקחים מהם. הגישה הזאת נובעת מדעה קדומה, פרימיטיבית ופטריאכלית, על פיה הגבר אינו בנוי להורות, הוא מקסימום עוזר לאמא בגידול הילדים. הגישה הזאת פוגעת גם בנשים, בכך שהיא כופה עליהן למעשה להיות אימהות חד-הוריות שאינן יכולות להתפתח ולפתח קריירה, כי כל עול גידול הילדים – עליהן.

בן הולך עם אמא? במקרה שבו בני הזוג המתגרשים אינם מגיעים להסכמות, על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו – על פי טובת הילד.

* חקלאות טרוריסטית – נעמן כהן תמה מדוע העורך אינו מצנזר את המושג "חקלאות טרוריסטית", שהנו מושג שגוי. נעמן צודק. אכן, אם מישהו יכתוב חקלאות טרוריסטית, יש לתקן זאת לטרור חקלאי, כיוון שחקלאות אינה יכולה להיות טרוריסטית. במושג טרור חקלאי, המילה "חקלאי" מתארת את סוג הטרור. יש טרור אישי, יש טרור מתאבדים, יש טרור עירוני, יש טרור הצתות, יש טרור סכינים, יש טרור כלכלי, יש טרור משפטי ועוד. טרור חקלאי הוא טרור בתחום החקלאות. כל בר-דעת, מלבד נודניק אובססיבי אחד, מבין זאת.

ואם באובססיות עסקינן – מדוע נעמן כהן מכנה את נתניהו בשמו ולא נתניהו-מיליקובסקי? אמנם נתניהו נולד נתניהו, אך גם ציפי לבני נולדה לבני, גם יוסי אחימאיר נולד אחימאיר. מה קרה? שמא יש סדקים באובססיה הילדותית?

* מאזן – מסקרן אותי אם בתגובות בפייסבוק לאורך השנים כתבו לי יותר "אתם השמאלנים" או "אתם הימנים".

* נימוסים והליכות – כשמפהקים עם מסיכה, יש להניח יד על הפה?

          * ביד הלשון

הר חרמונית – בסיום הפרק השמיני של "שעת נעילה" שעטו הטנקים לכיוון חרמונית. הכוונה להר חרמונית, ומכאן שמדובר בקרב עמק הבכא, שנערך מדרום לחרמונית.

מה מקור השם חרמונית? שמו של ההר בערבית הוא תל א-שייחה. השם הזה נגזר משמו בערבית של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי האגדה הדרוזית, תל א-שייחה היא אשתו של ג'בל א-שייח, וברכת רם היא העין הכחולה שבה הג'בל משגיח שאשתו אינה בוגדת בו.

אם שמו העברי (התנ"כי) של ג'בל א-שייח הוא חרמון, מה השם העברי המתאים לתל א-שייחה? חרמונית.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.11.20

* אובייקטיבים בעד האויב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית.

השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האויב ונגדנו. בין אם האויב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?

"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".

אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עמה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.

איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל.

חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך הההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים".

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות.

התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזיה, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית.

הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת?

כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עליה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העליה המבורכת במספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.

הפרויקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות.

עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי". פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות".  

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הרה אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר הייתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי.

אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו.

וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ. 

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.

פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים. יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרנים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית.

ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי. 

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל.

בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אויב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת.

ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה.

ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אויב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק".

אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו?

מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעיה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו!

והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.

יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו.

הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגיה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.

נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אויב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.

כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל.  התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבניה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבניה הזאת.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבניה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית אמינה ברובה, על פיה התכניות לבניה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם הייתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבניה בגבעת המטוס מימוש "ההזיה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו". האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותכניות הפיתוח שלהם הן הזיה משיחית לאומנית?

לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה". ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין הייתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה הייתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"

השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס הייתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר.

את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

אריאלי ציין שתכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגיה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם, הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה.

קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק.

אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשניה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשניה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים". בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר.

האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא הייתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע?

מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל.

אל הפמליה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני.

אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.

אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז.

נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב.

אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

            * ביד הלשון

מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה הייתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.

הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.

כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.

כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.

מספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.

* "חדשות בן עזר"

אמנה גולנית

לפני כעשור ומחצה, הייתה בגולן יוזמה להגדיר את הגולן כשמורה ביוספרית – "גולן ירוק", ברוח המנסה ליצור הסכמות בין האינטרסים השונים של בעלי העניין השונים בגולן. מי שהיה אז ראש המועצה האזורית, אלי מלכה, כתב באותם ימים: "אזורים רבים בארץ נתקלים בקונפליקט בין פיתוח כלכלי לבין שמירה על הטבע. המשאב הגדול ביותר של הגולן הוא הטבע ועלינו מוטלת האחריות לשמור עליו. כדי לגשר על הפער בין פיתוח לשימור החלטנו להניף את דגל 'גולן ירוק' ולקדם את הגולן כמרחב ביוספרי. פרויקט זה הוא כלי בעזרתו ניתן יהיה להגן על המגוון הביולוגי מבלי לפגוע בעידוד הפיתוח החברתי והכלכלי. בנוסף לשימור ערכי טבע עלינו לפעול לפיתוח בר קיימא, שאיננו מכלה משאבים טבעיים. המחויבות המוסרית שלנו כתושבי הגולן היא להגן לטווח ארוך על הנופים, בעלי החיים והמערכות האקולוגיות… המועצה האזורית רואה בתכנית זו קו מנחה לפיתוח מושכל למען הדורות הבאים".

מרכיב מרכזי ברעיון של גולן ירוק, היה יצירת ההסכמות בין האינטרסים השונים ולעתים הסותרים. ומי בעלי העניין יותר מתושבי הגולן עצמם? אחד ממרכיבי המהלך היה שיתוף הציבור. הוא כלל מרכיב של תכנון משתף – הצעה למתווה תהליך תכנון באמצעות בניית קונצנזוס. בין העקרונות דובר על "שיתוף משמעותי, עמוק ורחב, של נציגי-בעלי-עניין, ויידוע, הסברה והיוועצות עם כלל הציבור הגולני". התכנית דיברה על הקמת גרעין של 5-10 אנשים בכל יישוב שירכז את הנושא, והוא אמור היה להיות נושא קהילתי מרכזי. 

למרבה הצער, זה לא קרה. תכנית "גולן ירוק" לא יצאה לפועל ותרבות האמנה אינה מתקיימת. הגולן, שהשכיל לשמור על אחדות יפה לאורך היובל הראשון, נקלע בשנים האחרונות למחלוקות עמוקות ומטלטלות. ואולי לא במקרה, המחלוקות היו בדיוק בסוגיה שעמה התכנית נועדה להתמודד – המתח בין פיתוח התיישבותי וכלכלי לבין שימור הטבע והנוף.

לפני כחמש שנים סער הגולן סביב סוגיית חיפושי הנפט בגולן. במחלוקת הזו לא נעשה שיתוף אמתי של הציבור, לא היה דיאלוג של ממש, ולכן נוצר מצב הפוך מזה של אמנה – מצב של ויכוח יצרי לוהט, רצוף השמצות והקצנה משני הצדדים.

התמונה חזרה על עצמה לפני כשלוש שנים בוויכוח שניצת, ולא כבה עד עתה, בנושא טורבינות הרוח. בפרשה זאת, שוב סערו הרוחות, שוב תחושות של אובדן אמון ושוב – בשל חוסר שקיפות ובעיקר, הימנעות משיתוף אמתי של הציבור ומהידברות עם הציבור.

וכעת, כאשר תכנית חוות הרוח בעמק הבכא קורמת עור וגידים ועל הפרק הרחבת המיזם לאזורים נוספים, שוב מתעוררת מחלוקת. האם הפעם ננהל אותה באופן אחר?

על הגולן לאמץ את גישת האמנה הקהילתית כדרך חיים. מן הראוי שגישה זו תנחה אותנו בנושאים רבים ככל הניתן, ותהיה לדרך חיים גולנית. כיוון שבנושאים רבים יש בעלי עניין שונים, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלוקות,

היא אמנה שבה מגיעים כל הצדדים לפתרון המוסכם, וכל צד מכבד את צרכי רעהו.

 גם כשעוסקים באנרגיית הרוח, יש לשמור על רוח הגולן, רוח של חברות, כי זו האנרגיה האמתית שלנו.

****

כל עוד איננו פועלים במתכונת של אמנה חברתית, את ההחלטות בסוגיות המרכזיות של הגולן יש לקבל במוסד הנבחר העליון של האזור – מליאת המועצה. בשתי הדוגמאות שהצגתי, קידוחי הנפט ושלב א' של תכנית חוות הרוח, המליאה הודרה מן הדיון. כשמספר חברי מליאה, אני ביניהם, ביקשנו דיון במליאה בנושא קידוחי הנפט, המקסימום שהצלחנו להשיג הוא דיון בלתי-רשמי של המליאה, לאחר סיום ישיבה פורמלית, לא כחלק מסדר היום, ללא רישום בפרוטוקול וכמובן ללא זכות החלטה. וגם לדיון במתכונת הזו לא התאפשר באמת להתפתח.

אני שמח שכעת הוחלט להכניס את המליאה לעובי הקורה. המליאה עומדת לעבור סדרת פגישות עם כל הנוגעים בדבר – החל ביישובים השותפים בתכנית, דרך חברת "אנלייט" ועד הארגונים הירוקים והמתנגדים בתוך הגולן. המטרה היא ללמוד את הנושא לעומקו, מתוך לימוד אמתי של הטענות לכאן ולכאן וקבלת החלטות מתוך הלמידה.

אני מקווה שגם אם התהליך הזה אינו תהליך קהילתי כולל במתכונת של שיתוף הציבור הרחב, הוא יתנהל ברוח האמנה הקהילתית, כיאה למוסד של נבחרי הציבור מכל יישובי הגולן.

****

לצערי, יש היום לא מעט דם רע בין הצדדים במחלוקת. יש המציגים זאת כמחלוקת בין אוהבי הגולן ושומריו לבין רודפי בצע שמה שמעניין אותם הוא רק הכסף, ויש המציגים זאת כמחלוקת בין נאמני ההתיישבות ופיתוח הגולן לבין רחפנים ירוקים מנותקים. נפערת תהום של חשדנות הדדית, חוסר אמון והטלת דופי בין הגורמים. למרבה הצער, קולות כאלה קיימים גם במליאה. חבל. מן הראוי לטהר את האווירה כדי להגיע לתהליך נקי, בניסיון לגבש הסכמות.

יש לזכור שאנו נאמנים למספר יעדים שאינם חופפים ולעתים הם סותרים ויש להגיע לעמק השווה.

כולנו אוהבים את הגולן. כולנו הגענו לכאן מתוך אהבה ליופיו הבראשיתי של חבל ארץ זה. ומי שנולד לתוך המקום הזה, גדל בתוכו והחליט לבנות בו את ביתו – על אחת כמה וכמה. כולנו מחויבים לשמור על צביונו ויופיו של הגולן הקסום.

כולנו רוצים בחיזוק ההתיישבות בגולן, בפיתוח היישובים והאזור, בחיזוק החוסן הכלכלי והחברתי של קהילת הגולן, למשוך קליטה איכותית שתוכל להתפרנס בגולן בכבוד, להתפתח בגולן ולפתח את הגולן.

הכרה בכך שהערכים האלה משותפים לכולנו, היא הבסיס לדיון. אם יהיה זה דיון סכום אפס, בין "משקסטים" שנלחמים על הפיתוח לירוקים שנאבקים על השימור וכל צד מנסה להשיג את המקסימום, אולי נגיע להחלטה, אך לא להסכמה ונצא מצולקים מן התהליך. רק דיון משותף היוצא מהנחה שהשימור והפיתוח הם אינטרס משותף של כולנו, יביא להסכמות.

מן הראוי לציין שבנושא חוות הרוח, המחלוקת אינה רק בין פיתוח ופרנסה לבין שמירת הסביבה, אלא גם בין ערכים שונים של שמירת הסביבה. יש לזכור שיוזמת חוות הרוח נועדה לספק למדינת ישראל אנרגיה נקיה, ירוקה, כמענה לזיהום הסביבתי של האנרגיות הישנות. הוא הדין בפיתוח אנרגיית השמש, שגם הוא מעורר התנגדות מטעמים ירוקים. עם זאת, אין לזלזל בטענות הרציניות נגד טורבינות הרוח, למשל בכל הקשור לפגיעה בנשרים ועופות נוספים, רעש ומראֶה (אם כי לגבי המראה – זו שאלה של טעם. כשנסעתי בצרפת לאורך עשרות קילומטרים וראיתי מכל עבר אינסוף שבשבות פעילות, היה זה מראה רב קסם בעיניי).

בדיון על חוות הרוח ניצבת שאלה נוספת, והיא תרומת הגולן ליעדים הלאומיים. כל חיינו בגולן לא ראינו את עצמנו רק כמי שבאו לכאן לבנות את ביתם, אלא כחלוצים המקדמים את הייעוד הלאומי של מדינת ישראל. ואם מדינת ישראל קבעה מטעמים אקולוגיים יעד לאומי של הפקת אנרגיה ירוקה, וביכולתנו לתרום לכך תרומה משמעותית, השיקול הזה חייב להיות חלק משמעותי בכל דיון.

****

המתח בין פיתוח ושימור הוא מתח אינסופי. הדרך הראויה לנהל אותו אינה במאבק בין שוחרי פיתוח ושוחרי שימור, אלא ביצירת אמנה מוסכמת על אודות פיתוח בר-קיימא, ברוח חזון הגולן.

וכך נאמר בחזון הגולן: להיות חבל ארץ מועדף, שבו יכול אדם לבנות את ביתו ולממש את עצמו בקהילה רבגונית, שוחרת איכות ומסבירת פנים. קהילה שמקיימת חיים המושתתים על חירות, אחריות, יוזמה, צדק חברתי, זיקה למורשת ואהבת האדם, העם והארץ.

ליצור תנופת עשייה, פיתוח וקידום יזמויות תוך שמירה על ערכי הטבע והנוף, ויצירת סביבה שופעת אנושיות, פשטות ושלווה למען התושבים, המטיילים והדורות הבאים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 18.11.20

* פיגוע כלכלי – כאשר נתניהו ניסה להעביר תקציב לחודשיים במקום לשנה וחודשיים, היו כמה… נכנה אותם בעדינות ובזהירות נאיבים, שהאמינו שיש לכך איזשהו נימוק כלכלי. אבל כעת, כאשר הוא רוצה להעביר תקציב ל-8 ימים, הוא מוכיח שזה היה שקר.

יש לומר את הדברים גלויות, בלי להתייפייף ובלי פוליטיקלי קורקט. במזימתו לא להעביר תקציב למדינת ישראל, נתניהו מחבל במזיד בכלכלת ישראל, המצויה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים בתולדותיה. זהו פשע כלכלי, פיגוע כלכלי נגד מדינת ישראל. הוא נעשה במזיד.

הפשע הזה נועד למטרה אחת בלבד. להשאיר לנתניהו פרצה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות הפוליטי המסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפשע הזה אינו פלילי. אך הפשע הזה מושחת יותר מכל כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו גם יחד.

* תנאי ללגיטימציה – לנוכח הרומן המסתמן בין נתניהו ומנסור עבאס מתעוררת השאלה האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לקואליציה? תשובתי היא: בהחלט כן. אולם רק אחרי שהיא תכיר בכך שישראל הינה מדינה יהודית וכזאת תהיה תמיד ותתנגד לכל ניסיון לקעקע זאת. אחרי שהיא תבהיר שעל ערביי ישראל להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אחרי שהיא תבהיר שאין "זכות" שיבה. אחרי שהיא תסכים שעל ישראל להילחם בטרור הערבי. ברגע שהיא תקבל על עצמה את העקרונות הללו היא תהיה שותפה רצויה בממשלה. אגב, הדברים נכונים גם לגבי בל"ד.

מי שאינו מקבל על עצמו את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו יכול להיות שותף בשלטון.

איפה עומדת רע"ם בסוגיות אלו? את התשובה קיבלנו בהצבעותיה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל.

אם נתניהו ינסה להקים ממשלה עם רע"ם או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, תהיה זו ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.  

* דמות המפתח – על פי תמונת הסקרים, אם הבחירות תוקדמנה איש המפתח בפוליטיקה הישראלית יהיה נפתלי בנט. אם נתניהו ובנט יקימו ממשלת ימין צרה, היא עלולה לקבל את "החוק הצרפתי".

"החוק הצרפתי" הוא חוק מגה-שחיתות, שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולמלט אותו מהתמודדות בבית המשפט עם הראיות על פשעים חמורים שבהם הוא נאשם. אם חוק הפיגולים הזה יעבור, הוא יהפוך את ישראל מדמוקרטיה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת. ממשלה שתעשה כן היא איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית.

הדרך לסכל זאת, היא אם כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יסכמו עם ימינה לפני הבחירות, בגלוי, על ממשלה בראשות בנט, ללא רוטציה, אחרי הבחירות. יש עתיד וישראל ביתנו יבהירו שאינם שוללים ממשלה עם החרדים. סביר להניח שמהלך כזה יביא לפרישת סמוטריץ' הגזען וההומופוב מימינה.

אני מקווה שהנסיקה של בנט בסקרים וחששו של נתניהו מניצחונה של ימינה בבחירות, תביא אותו להתעשת, להתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני, להגיש תקציב, לחדש את פעולת ועדת השרים לחקיקה, לאפשר את המינויים הבכירים בשירות הציבורי ובכך לסכל את הסיבוב הרביעי בתנאי קורונה, ולקיים את הסכם הרוטציה. עדיפה ממשלה מתפקדת על בחירות עכשיו.

ודוק – כתבתי שאני מקווה, לא שאני מעריך.

* הקשית כחרב פיפיות – לאור נסיקתו של בנט בסקרים, הליכוד מוציא הודעות אוטומטיות על פיהן בנט תמיד מצליח בסקרים הרבה יותר מאשר בבחירות, וכך יהיה גם הפעם.

באשר למערכות הבחירות האחרונות – הם צודקים. אלו העובדות. האם זה מנבא גם את הבחירות הבאות?

יתכן, אבל אני רואה הבדל בסיטואציה. המסר של נתניהו בשתיית קולות ימינה לפני בחירות היה שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר ולכן קול לימינה יוציא את השלטון מידי הימין. ספק אם טיעון כזה רלוונטי במצב של כמעט שוויון בין הליכוד לימינה. אדרבא, ימינה עשויה להצטייר כחלופה מועדפת עבור אנשי ימין שמאסו בנתניהו ובביביזם. ואם ימינה תעבור את הליכוד בסקרים, היא עשויה לתפוס את הסנטימנט של הצבעה למפלגת הימין הגדולה ביותר, ובנט עשוי לפתוח במשתה הגדול של קולות הליכוד.

* התרומה של אסנת מארק – התרומה המשמעותית של אסנת מארק לפוליטיקה הישראלית, היא שמאז כניסתה לכנסת מירי רגב מצטיירת כמעט כנורמטיבית.

* העובדות – כתבתי נגד אלה שחסמו את כביש 1 ואח"כ התבכיינו שהמשטרה פינתה אותם ועצרה חלק מהם. על כך הגיבו כמה קוראים שאיני בקיא בעובדות. בדקתי את העובדות ואלו הן: א. הם לא חסמו את כביש 1. ב. חסימת כביש 1 הייתה ברישיון. ג. העובדה שהמשטרה לא נתנה רישיון לחסימת כביש 1 מוכיחה שהמשטרה פוליטית ולא לשכוח – אכיפה בררנית, כמובן.

* החינוך בראש – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי בניגוד להחלטות הממשלה הייתה מעשה שלא ייעשה. הייתה זו עבירה מאורגנת על החוק, של מגזר שלם שבחר לעשות שבת לעצמו. הייתה זו פגיעה במאמץ הלאומי למלחמה בקורונה וחתירה תחת ערך הערבות ההדדית, הדורש מכל מגזר, מכל רשות, מכל קהילה ומכל אזרח להטות שכם למאמץ המשותף, ולהימנע מצעדים שעלולים להפיץ את המחלה ולהגביר את התחלואה. המעשה הזה ואוזלת היד בהתמודדות עמו (הפארסה של הקנסות, למשל) הם ביטויים של אנרכיה.

לצד הביקורת החריפה על ההתנהגות הזאת, אני חש כבוד רב לחברה החרדית על כך שהיא מציבה את החינוך על ראש שמחתה, לא כמס שפתיים, אלא הלכה למעשה.

ועם כל הביקורת על המעשה, מכיוון שהוא נעשה, ומאחר שההתמודדות עם הקורונה היא עם הלא-­נודע ולימוד המגפה נעשה תוך כדי תנועה – יש להתייחס לקיומם של הלימודים במגזר החרדי כמעבדת ניסיונות לחברה הישראלית כולה. מה ההשלכות של החזרה מהסגר השני ללימודים.

תוצאות הניסוי מעניינות ומעודדות. לא זו בלבד שהצעד לא גרם לעליה בתחלואה בכלל החברה הישראלית, הוא גם לא גרם לעליה בתחלואה במגזר החרדי עצמו. ולא זו בלבד שבעקבות פתיחת תלמודי התורה לא התחוללה עליה בתחלואה במגזר החרדי – חלה בו ירידה תלולה. הסיבות לירידה, מן הסתם, אינן קשורות לחזרה ללימודים, אולם החזרה ללימודים לא מנעה את המהלך.

עובדות אלו מצדיקות גישה נועזת יותר באשר לחזרה ללימודים בכלל המדינה. המחיר של חודשים רבים כל כך ללא מסגרת לימודית כבד ביותר. הלימודים המקוונים נותנים מענה חלקי ביותר להשכלה, אך אינם נותנים כל מענה לצורך החברתי והנפשי של הילדים במפגש עם חברת השווים וגם עם המורים, ולא לצורך להשתייכות פעילה לחברת בית הספר. בית הספר נועד להיות בית חינוך לא פחות מאשר מוסד להשכלה, ואת החינוך אי אפשר להעניק בזום. בהרצאה ששמעתי לפני ימים אחדים, דובר על עליה תלולה בהפרעות אכילה של נערות במערב כולו בעידן הקורונה. זו רק דוגמית אחת למחיר הכבד לטווח רחוק של הישיבה בבית זמן רב כל כך.

כשהייתי תלמיד בכיתה יו"ד, הייתה שביתת מורים בת כחודשיים. חבריי ואני היינו מאושרים. אך היום, אחרי קרוב לשנה של העדר מסגרת וגם העדר מסגרות חלופיות שאף הן מושבתות (מרכז חיי באותה תקופה הייתה בשבט הצופים ובהדרכה, ומבחינתי השביתה רק נתנה לי יותר פנאי להשקיע בפעילות זו), אנו רואים את הסבל של הילדים, את הכמיהה שלהם לחזור לבית הספר, את ההפגנות שלהם נגד המשך הרביצה בבית, שנפשם קצה ממנה. אני חש בסבל של בתי הצעירה, השייכת לקבוצת כיתות ז'-י', שאינן נמצאות בשום מתווה של חזרה ללימודים בעתיד הנראה לעין.

אני מבין את הרצון של משרד הבריאות וקבינט הקורונה לחזרה איטית ומדורגת לשגרה, כדי למנוע אובדן שליטה וסגר שלישי, חלילה. אך אני מאמין שעל גופים אלה לשנות את סדר העדיפויות בתהליך החזרה לשגרה, ולהציב את החזרה ללימודים, במתווה זהיר ואחראי, בראש סדר העדיפויות; לפחות בערים הירוקות.

* בלתי סביר – לאחר פרסום ההודעה של חברת "פייזר" על סיום שלבי הניסוי לחיסון נגד קורונה, צייץ טראמפ שהחברה דחתה את הפרסום עד אחרי הבחירות כדי לפגוע בו. האם הוא צודק?

כמובן שאיני יודע את התשובה, אבל ההיגיון אומר לי שההיתכנות של קונספירציה כזו נמוכה מאוד. בין חברות "פייזר" ו"מודרנה" התנהל מרוץ חיסון אדיר – מי תהיה הראשונה. לא מתקבל על הדעת ש"פייזר" הייתה דוחה את הפרסום ולוקחת סיכון ש"מודרנה" תעקוף אותה. יתכן שראשי החברה עוינים את טראמפ, אך בטח לא עד כדי סיכון האינטרס העסקי המובהק שלהם.

* לסמן V – מפלגת הלייבור ביטלה את השעייתו של הצורר האנטישמי קורבין. כאילו ההשעיה הייתה עונש ואפשר לסמן V. כך לא נלחמים באנטישמיות.

* האסיפה הכללית – השתתפתי ביום ראשון בישיבה הראשונה של האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני מייצג את תנועת דרך ארץ. אני רואה זכות גדולה להיות שותף לעיצוב דרכה של החברה החשובה הזאת ולעשייתה בבניין הארץ והגשמת הציונות. למרבה הצער, האסיפה הייתה בזום. אני מקווה שהאסיפה הבאה תהיה פנים אל פנים.

            * ביד הלשון

מחנה פילון – ברשומה שהוקדשה למחנה נפח, כתבתי ששם ישבה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפול. אביגדור קהלני העמיד אותי על טעותי. עד המלחמה לא ישבה בנפח אוגדה, אלא מפקדת החטיבה בפיקודו של צבי בר. מפקדת האוגדה ישבה במחנה פילון, בקרבת ראש פינה, ועלתה לנפח במלחמה. אחרי המלחמה היא התמקמה בנפח כמחנה קבע.

מחנה פילון קרוי על שמו של סגן פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי של הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת נבי יושע (מצודת ישע או מצודת כ"ח) בגליל העליון המזרחי. פילון פיקד על מחלקה, שהורכבה ברובה מעולים חדשים, שורדי שואה, שביצעה פעולת הסחה מדרום למצודה, שעה שחבלנים פרצו למצודה מצפון. הייתה זו ההתקפה השניה על המצודה שאף היא, כמו הראשונה, כשלה. לפנות בוקר לוחמיו נסוגו לרמת נפתלי והוא חיפה עליהם. לאחר מכן פילון נשאר בשטח האויב עם שני לוחמים שנפצעו קשה ולא יכלו לסגת. הוא העביר אותם לנקיק סלע מדרום לכביש העולה למצודה בהמתנה לחילוץ. כאשר פילון ראה שהערבים רוצחים את הפצועים שנשארו בשטח, הוא ירה בפצועים שאתו והתאבד. גופתו וגופות חבריו חולצו לתל-חי.

סיפור גבורתו של פילון מונצח בסרט יפה ומרגש במוזיאון הרעות במצודת ישע, שאני ממליץ מאוד לבקר בו.

עוד על המצודה כתבתי לפני 4.5 שנים באחת הפינות,  שהוקדשה לצומת כח:

צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

מצודת כח היא מצודת טיגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה הייתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצדה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.11.20

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו.

עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות.

יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האויב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל; הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא דמוקרטי שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל טראמפ מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל, כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל…

ביום שישי היא פרסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, הייתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת.

אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית.

אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק.

אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם.

האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו.

מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה הייתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'.

ההחלטה על הסגר הייתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי.

יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות.

התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון.

בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו.

אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה; לעשות הכל כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי.

והממשלה מצדה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים וההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.  

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 ₪. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים.

ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות?

אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעיה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאמא שרוצה לחתום כאמא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעיה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכל יכולים לחיות אתה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אמא או אבא גם זה בסדר.  

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עמנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס.

אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית.

צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם  של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי "מסכת אבות". הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה".

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

            * ביד הלשון

בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר", "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר.

זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף.

פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

* "חדשות בן עזר"

התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן

בתכתובת בקבוצת הווטסאפ של חברי מליאת המועצה האזורית גולן, נכתבה לפני חודשים אחרים דעה, שעל פיה חברי מליאה, שהנם חברים באגש"חים (אגודות שיתופיות חקלאיות), צריכים להיות מנועים מלהשתתף בהצבעה על סוגיית תכנית חוות הרוח בגולן, מפאת ניגוד עניינים.

האמירה הזאת פותחת, מבחינתי, שני דיונים אפשריים. האחד הוא על הטרלול הצדקני של "ניגוד עניינים", שהפך לגולם שקם על יוצרו. אולי אקדיש לכך מאמר נפרד. הפעם אתמקד בסוגיה אחרת – מהותם של האגש"חים. מי שטען את הטענה, הסביר שהאגש"ח הוא עסק פרטי, וחבר מליאה אינו יכול להצביע על העסק הפרטי שלו. בעיניי, טענה זו מבטאת אי הבנה לא רק במהות האגש"ח, אלא במהות ההתיישבות הכפרית בארץ ישראל, ואי הבנת מהותה של ההתיישבות בגולן.

האגש"ח הוא אכן עסק השייך לחבריו, אך זה לא עיקר ייעודו ומהותו. האגש"ח הוא בראש ובראשונה התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן והתשתית הכלכלית של כל יישוב בפני עצמו. נטלת מהגולן את האגש"ח – אין התיישבות בגולן. ללא האגש"ח, כל הקיבוצים והמושבים בגולן לא היו קיימים. וללא הקיבוצים והמושבים לא היו גם היישובים הקהילתיים, לא הייתה קצרין וכמובן שלא היו ההרחבות הקהילתיות.

ללא האגש"חים לא הייתה החקלאות בגולן, לא הייתה התיירות בגולן ולא הייתה התעשיה בגולן. וללא אלה, לא היה קיום למפעל ההתיישבות. האגש"חים אינם רק הבעלות על הענפים ביישוב הבודד, אלא גם על השותפויות האזוריות כמו "בראשית", "יקב הגולן", "מי גולן", "שדות בגולן", חמת גדר וכד' וגם על שותפויות רחבות יותר עם משקי הגליל העליון ומשקי עמק הירדן.

אמירה על פיה במוסד העליון של הגולן – מליאת המועצה האזורית, נציגי יישובים שהם חברי קיבוצים ומושבים החברים באגש"ח, שהם רוב גדול במליאה, לא יוכלו להיות שותפים להכרעות בסוגיות הכלכליות של הגולן, היא לא רק אבסורדית מבחינה מעשית, אלא גם מקעקעת את מהות ההתיישבות בגולן. וחמור יותר, היא חותרת תחת ערך היחד הגולני. בחרנו לפתוח את יישובינו לקליטה להרחבות הקהילתיות, וזו קליטה מבורכת וחשובה, שקידמה מאוד את הגולן כאזור ואת היישובים עצמם. אבל תנאי להצלחה של קליטה קהילתית ביישובים כפריים הוא תפיסה של קהילה-אחת. לעומתיות של תושבי ההרחבות כלפי חברי האגודה, עלולה לערער את הבסיס הקהילתי של היישוב ושל האזור. ויש לזכור, שלמרות שלכאורה האגודות שייכות רק לחבריהן, למעשה היישוב כולו נהנה מרווחיהן – בראש ובראשונה בשל התשתיות הציבוריות מן העבר, אך גם בזכות ההשקעה של האגודות בקהילות גם היום, לפחות במרבית היישובים.

יש מחלוקת בגולן בנושא טורבינות הרוח. זו מחלוקת לגיטימית. זו לא מחלוקת בין אוהבי הגולן לאוהבי הבצע, כפי שיש מי שמנסים להציג זאת, אלא מחלוקת בין אוהבי הגולן. זו גם לא מחלוקת בין שוחרי הסביבה למי שאינם אכפתיים לסביבה. הרי כל מיזם אנרגיית הרוח בא לעולם מתוך תפיסה אקולוגית של אנרגיה חלופית נקיה, ומתוך יעד לאומי שמדינת ישראל הגדירה, בראש ובראשונה מטעמים אקולוגיים. נכון, יש גם התנגדות משיקולים אקולוגיים אחרים. ראוי ללבן אותה ולהכריע. אך אסור שהמחלוקת הזאת תפלג בינינו. הפיכתה למחלוקת בין האגש"חים להרחבות, היא מעשה שלא יעשה; היא מעשה רעיל החותר תחת אחדות היישובים ואחדות האזור. כולנו מאמינים בפיתוח בר-קיימא, המשלב שיקולים של שמירת הטבע והסביבה עם שיקולים של קידום ההתיישבות ופיתוחהּ. הרי בגישה חד-ממדית, שאינה רואה את הצורך בפיתוח קהילתי, ניתן להציב סימני שאלה רבים, למשל על המגורים בבתים צמודי קרקע של הטוענים נגד הקמת הטורבינות.

לכן, מוטב שנוריד את הטונים, נקיים דיון ענייני, מכובד ומכבד, והעיקר – שנזכור שכוחנו באחדותנו, ולא ניתן לשום מחלוקת להפוך למחלוקת בין אגש"ח והרחבה, כי מחלוקת כזו היא מתכון לקרע, שהרבה יותר קל לפעור והרבה יותר קשה לאחות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.10.20

* חבלה במזיד – אי הכנת תקציב מדינה, היא חבלה מכוונת, במזיד, בכלכלת המדינה, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה.

איזה אינטרס יש לנתניהו לחבל במזיד בכלכלת המדינה? כמובן שהחבלה אינה המטרה שלו, אלא אמצעי להשגת מטרתו – גניבת הרוטציה.

תקציר הפרקים הקודמים: כאשר נחתם ההסכם הקואליציוני, נקבע שהממשלה תביא תקציב עד סוף 2021. זאת לא הייתה דרישה של כחול לבן או של הליכוד, אלא הסכמה מובנת מאליה, שזאת טובת המדינה.

אלא שנתניהו מצא תגלית. כל ההסכם הקואליציוני המורכב מבוסס על אי האמון בו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, ונועד לסתום כל פרצה שדרכה הוא יוכל לגנוב את הרוטציה. נתניהו גילה פרצה. אי אישור התקציב יביא לנפילת הממשלה בלי שראשות הממשלה תעבור מיידית לגנץ. מאז הוא באטרף. להרוס את הכלכלה, להחריב את המשק – הכל כשר כדי לגנוב את הרוטציה.

לכן הוא הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני והורה להכין "תקציב" לשלושה חודשים בלבד, כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה, התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

פשרת האוזר, נתנה אורכה של ארבעה חודשים לדד-ליין של התקציב, מתוך תקווה שתיווצר דינמיקה של הכנת התקציב ואישורו. אבל נתניהו פעל אחרת. הוא אסר על שר האוצר להכין תקציב מדינה, אלא רק "תקציב" ל-8 ימים (!), עד סוף 2020. אם במשבר התקציב באוגוסט הוא הקריץ איזה תירוץ "כלכלי" למה נכון להכין "תקציב" לשלושה חודשים, וחסידיו השוטים אפילו דקלמו את השקר, הפעם אפילו הוא לא יוכל להמציא תירוץ למה הוא מביא "תקציב" לשבוע ולא תקציב שנתי. הפעם זה שקוף לחלוטין – הוא מחבל במזיד בכלכלת ישראל במשבר הקורונה, כדי לגנוב את הרוטציה.

הוא אינו רוצה בחירות בדצמבר, לנוכח ההכרה הציבורית בכישלונו החרוץ בהתמודדות עם הקורונה, נסיקתו של בנט בסקרים וחששו ששנוא המשפחה ינצח אותו בבחירות. לכן הוא מתכוון להעביר "תקציב" של שבוע ולדחות את ההכרעה ל-31 במרץ, המועד האחרון לאישור תקציב 2021. אז, על פי מצבו בסקרים, הוא יחליט אם להעביר תקציב או ללכת לבחירות. הרי הוא מאמין לפולחן האישיות שיצר לעצמו, שלא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, ומשוכנע שהמדינה זה הוא. ולכן, טובתו האישית היא טובת המדינה. ואם טובתו האישית היא לחבל בכלכלת המדינה, זו גם טובתה של המדינה.

והוא מצפה שכחול לבן תתן לזה יד. כלומר, שכחול לבן שנכנסה לממשלה כדי להיות שותפה בשעת משבר קשה להצלת המשק, תתן יד לחבלה במזיד במשק כדי לגנוב מידיה את הרוטציה.

אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. הפעם אסור לכחול לבן בשום אופן להתפשר. עליה להבהיר חד-משמעית – תקציב או בחירות. נכון, מצבה בסקרים גרוע ומבחינה אלקטורלית זה לא הזמן, מבחינתה, לבחירות. אך כפי שבהקמת הממשלה גנץ הקריב את שיקוליו הפוליטיים למען השיקול הלאומי, כך הוא יעשה גם עכשיו. הוא לא ייתן ידו לתעלול האנטי-פטריוטי של מי שמתיימר להיות מנהיג "המחנה הלאומי".

* גמילה מנתניהו – נסיקתו של בנט בסקרים מצביעה על תהליך מואץ בימין של גמילה מנתניהו. זו בשורה טובה לדמוקרטיה הישראלית.

אם ישכיל בנט להיפרד לשלום מסמוטריץ', רבים סיכוייו להיות ראש הממשלה.

* לוגיקה דמגוגית – בפשקוויל בשוקניה השתלחה זהבה גלאון בגסות במפלגת דרך ארץ בהנהגת יועז הנדל וצביקה האוזר. אפשר להבין אותה. סוף סוף הם אלה שסיכלו את חלומה המתוק שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף – מצית דגל ישראל ומפגין עם דגל אש"ף, יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, המרצח שבקת הרובה שלו ניפץ את גולגולתה של פעוטה אחרי שרצח לעיניה את אביה, ומגדירה אותו "לוחם חירות", עם איימן עודה שרק בחודש שעבר ערך מסיבת עיתונאים משותפת עם נציגי חמאס ופת"ח שבה הם התחייבו לחדש את שיתוף הפעולה ביניהם נגד האויב היחיד – ישראל ועם אחמד טיבי, יועצו ועוזרו הקרוב של רב המרצחים.

הפשקוויל היה דמגוגי בצורה מביכה. הנה, כך היא כתבה: " 'כפי שלא היה עולה בדעתנו להישען על 15 בן־גבירים, כך לא עלה בדעתנו שתיתכן הישענות על הרשימה המשותפת', אמר האוזר בראיון ל'מקור ראשון'. זה קשקוש. נתניהו הבטיח לאיתמר בן־גביר הכהניסט מקום בוועדה למינוי שופטים, למיכאל בן ארי הכהניסט מקום בוועדת חוץ וביטחון, ולבצלאל סמוטריץ' להיות שר החינוך. אלו המלים של 'כחול לבן' באחת ממודעות הבחירות שלה, והן מדויקות: 'בבחירות הקרובות זה או כהנא חי או עם ישראל חי'. הנדל והאוזר בחרו בכהנא".

איזו דמגוגיה. כחול לבן בכלל ויועז וצביקה בפרט, התחייבו לא להקים ממשלה עם מי שאינו מקבל את התשתית המכוננת של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. באופן ספציפי הם הבהירו שלא יקימו ממשלה עם החיה הכהניסטית או הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בצדק הם לא נתנו יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף וחבורתו. באותה מידה, הם לא היו מקימים ממשלה עם תמונת הראי של עופר כסיף – איתמר בן גביר. לכן הוקיעו בחריפות את מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר ואת מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף. הם מעולם לא התחייבו לא לשבת עם מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר או עם מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף, כי פירוש הדבר להחרים את כל המערכת הפוליטית. למזלה של מדינת ישראל, יועז וצביקה הם לשון המאזנים, והם סיכלו את שתי הרעות החולות, ממשלת פיגולים שתלויה ברשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית (שבלאו הכי הייתה מתפוררת ונופלת ביום שבו ישראל הייתה מגיבה על ירי רקטות על ישראל, כלומר בתוך ימים ספורים) וגם ממשלת ימין צרה צרורה, אפילו שהיא לא הייתה כוללת את הכהניסטים.

אם לאמץ את הלוגיקה הדמגוגית של גלאון, של החברה של החבר של החברה של החבר וכן הלאה, אפשר לגנות את נתניהו, שהקים ממשלה עם גנץ, שראה את מרצ חלק מהגוש שלו, ומרצ רוצה את המשותפת בממשלה, ובמשותפת יושבת יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, ומכאן שנתניהו הקים ממשלה עם סמיר קונטר.

* שארית כבודה – אם גילה גמליאל תתפטר מרצונה, היא תציל את שארית כבודה.

* שבחים למגזר הערבי – תופעה מעניינת ומשמעותית בהתמודדות עם אתגר הקורונה, הוא מה שקרה בשבועות האחרונים במגזר הערבי.

בראשית הגל השני, המגזר הערבי הוביל בממדי התחלואה וההדבקה, בעיקר בשל החתונות ההמוניות (שאגב, רבות מהן נערכו בחוץ, לתשומת לבם של מפיצי התאוריה על פיו בחוץ לא נדבקים). ואילו היום, בתוך שבועות אחדים, מצב התחלואה במגזר הערבי נמוך יותר מאשר התחלואה הכללית בישראל.

קודם כל, זה נתון משמעותי בפני עצמו, הן במובן הפנים מגזרי והן במובן הכלל ישראלי, כי תחלואה במגזר מסוים משפיעה על כלל התחלואה במדינה. שנית, הנתון הזה מעודד כי הוא מוכיח שניתן במאמץ מרוכז לשטח את העקומה בזמן קצר. שלישית, כי הוא מוכיח את הכוח שיש בידי מנהיגות מקומית ובעיקר רשויות מקומיות במלחמה בקורונה. רביעית, כי היא מעודדת מבחינת הסיכוי למהלך דומה גם במגזר החרדי. רבות דובר על "עונת החתונות" במגזר הערבי ועל הרמדאן שקדם לה כגורם לתחלואה הגבוהה במגזר. שינוי המגמה החל בתום "עונת החתונות". אפשר לגזור מכך לחגי תשרי במגזר החרדי, והרי מחר אנו כבר ב"אחרי החגים". אם הנהגת המגזר החרדי תתעשת ותוביל מאבק מרוכז וממוקד במגפה, הם יכולים לשחזר את ההישג במגזר הערבי וכלל החברה הישראלית תצא נשכרת מכך.

* תכנית יציאה מרומזרת – קרן מרציאנו חשפה הערב את תכנית משרד הבריאות ליציאה מהסגר. קודם כל, טוב שיש תכנית. שנית, התכנית נראית הגיונית ושקולה. אך מה שחסר שם הוא הדיפרנציאציה, כלומר הרמזור. על פי התכנית, היציאה היא אחידה בכל רחבי הארץ, על פי מדדי התחלואה הארציים. זה לא הגיוני. קצב היציאה צריך להיות שונה ממקום למקום. אין שום סיבה שבעיר ירוקה לא יתקיימו לימודים עד אמצע ינואר. יש לקבוע תכנית יציאה מרומזרת, עם מדדים ברורים, שתיושם בכל יישוב בהתאם לעמידתו במדדים.

* הגיבורים שלנו – רבים, אני בתוכם, הגיבו על מופע האימים של אמיר השכל, וגינו את גילויי הגזענות, ההתנשאות, האדנות והפטרונות שלו, ובצדק גינו.

אך יש במופע הזה דבר נוסף הראוי להוקעה, והוא יחסו לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק (זה לא אני, זה הגזען שבתוכי) – עצם החוצפה לדבר כך לשוטרים ולהתנהג אליהם כפי שהוא התנהג חמורה מאוד.

לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות בזויות ותאוריות קונספירציות שקריות, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה.  

הוא, מי שעומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, כאשר יש סתירה בין הנאמנויות, ולחרפתנו – יש סתירה בין הנאמנויות.

מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו, הבלפוריאדה. אך גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם פורעי חוק, מפירי הסדר הציבורי, מפירי מגבלות הקורונה בעיצומה של המגפה, וגם הם מתבכיינים, מתקרבנים, מייללים, מדקלמים כמוהו על "אכיפה בררנית", על "משטרה פוליטית", על "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו. בלי למצמץ. אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה מבצעת את החוק ואוכפת אותו.

וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, אוי אוי אוי הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה בלה בלה בלה.

כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגנה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף לכל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ובנוסף לכך היא הייתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.

אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.

* לא מאמין בשיטה – הרוב המוחלט של המפגינים נגד נתניהו הם אזרחים שומרי חוק, אנשי עבודה, משלמים מסים, שירתו בצה"ל שירות משמעותי. יש בהם חברים רבים שלי, בני משפחה שלי. הם רחוקים מאוד מאנרכיזם.

הבעיה היא "הקומץ". אותם אנרכיסטים שנותנים את הטון, ובאין הנהגה למאבק, אין מי שירסן אותם. אלה שגוררים את המאבק לפסים אלימים, לפריעת חוק וסדר, להתגוששות עם המשטרה ולאלימות כלפי השוטרים ולביטויים של גסות רוח, אלימות מילולית ומינית, תוקפנות, ונדליזם.

בכתבה על הפעילים הצעירים של המחאה באולפן שישי בערוץ 12 נאמר שיגאל רמב"ם הוא המנטור שלהם. יגאל רמב"ם הוא אנרכיסט מקצועי, פורע חוק ותיק. אם הוא המנטור שלהם, זה סימן רע מאוד.

"העניין הוא לא כן-ביבי או לא-ביבי", הוא אמר. "החלפה של ביבי היא רק ההתחלה". ברור. האנרכיסטים ימשיכו גם כשנתניהו לא יהיה ראש הממשלה, כי המטרה שלהם היא אנרכיה. בהתייחס לשלוש מערכות הבחירות אמר רמב"ם: "אני לא מאמין בשיטה". השיטה שהוא אינו מאמין בה נקראת דמוקרטיה. וכאשר האנשים שרמב"ם הוא המנטור שלהם צווחים:

"מ-ה-פ-כה!", מה שאני רואה לנגד עיניי הוא ממש לא דמוקרטיה.

* כך נראה אנרכיה – למה שקרה במוצאי החג בתל-אביב יש הגדרה אחת: אנרכיה. ובאנרכיה הזאת יש שני אשמים. קודם כל המפגינים, שבמודע ובמוצהר פורעים חוק, מפרים את הנחיות הסגר ובמשך שעות צועדים ברחובות העיר. אך גם המשטרה המאפשרת זאת אשמה.   

* הריבלין הבא – חכ"ש יהודה גליק, מן הפעילים למען זכות התפילה ליהודים בהר הבית, הודיע על החלטתו להתמודד על נשיאות המדינה.

אני מודה שבהיותו של גליק חבר בקבוצת "חטיבת מנהיגות יהודית" הפייגליניסטית בליכוד, הייתה לי עליו דעה קדומה שלילית, אולם לאחר שנבחר לכנסת ועקבתי אחרי פעילותו, שיניתי את דעתי. ראיתי בו אדם ממלכתי מאוד, ערכי מאוד, אוהב אדם באשר הוא וחף משמץ של גזענות (בניגוד לפייגליניזם) ובעיקר – איש של אחדות לאומית. הכרתי אותו גם אישית, דרך מפגשים של הכותבים במיזם 929 וביוזמת אחדות לאומית, והוא אדם חם וחביב מאוד.

ב"זמן ישראל" צוטט גליק: "אני רואה מה קורה היום בעם. אני כואב את הפירוד והשיסוי. אני מתגעגע לימים שבהם היינו חברה סולידרית, חברת מופת, שרצינו להיות אור לגויים ולא להיאבק ולשנוא כך אחד את השני. אפשר לחזור לשם". זה בדיוק המסר שאני מצפה לשמוע מנשיא המדינה. בראיון ל"מקור ראשון" תיאר גליק בהרחבה את גילויי השנאה והקרע בעם והזכיר שאפילו נושא כמו נחל האסי הופך מוקד לקרע ולשנאה. הוא רואה בנשיאות את המוסד שיתמודד עם הקרע הזה, ובצדק.

אך בראיון ל"מקור ראשון" הוא אמר על הנשיא ריבלין, שהוא הפך ל"נשיא של חצי העם". לאסוננו זה נכון. ומה שמקומם במיוחד, הוא שהוא הפך לנשיא של יריביו האידיאולוגיים בלבד. ריבלין הוא אחרון הז'בוטינסקאים, אחרון הדבקים בדרכה המסורתית של תנועת החרות (לצד בני בגין). הוא איש ארץ ישראל השלמה מובהק. הוא מתנגד לכל ויתור על שעל של ארץ ישראל. הוא התנגד בתוקף לעקירת גוש קטיף למרות שהיה עד אז מתומכיו ומעריציו של אריק שרון. הוא התנגד בתוקף לנאום בר-אילן של נתניהו שבו הביע נכונות להקמת מדינה פלשתינאית בתנאים מסוימים, כפי שהתנגד גם להסכם חברון והסכם וואי שעליהם חתם נתניהו. והוא לא שינה את דעתו אפילו כמלוא הנימה. אבל ריבלין הוא ממלכתי, רחמנא לצלן, הוא מאמין באחדות לאומית, הוא מתעב כל גילוי של גזענות או סלחנות כלפי גזענות (בית"רי או לא בית"רי?) והוא לא חסיד שוטה של נתניהו. ולכן, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו ניהלה ומנהלת נגדו מסע שיטתי ומתמשך של רצח אופי, והפכה אותו לססס0000מולן, כביכול, ובתהליך דה-לגיטימציה גרמו ל"חצי עם" (לא סָפַרתי) לא לראות בו את נשיאם.

וזה בדיוק מה שיקרה לגליק, אם יהיה הנשיא. כי גליק דומה מאוד לריבלין. איש ארץ ישראל השלמה אידיאולוגי, אבל ממלכתי, ליברל, חותר לאחדות לאומית והגרוע מכל, הוא אינו חסיד שוטה של נתניהו. למשל, בתור חבר ביוזמת אחדות לאומית, הוא מבטא אכזבה עמוקה מהתנהלותו האנטי אחדותית והמפלגת של נתניהו כראש ממשלת האחדות ואת הפרות ההסכם הבוטות שלו. ולכן, הוא בדיוק הדמות שעלולה להפוך לריבלין הבא – יעד להסתה, לשנאה, לשיסוי, לשקרים בזויים מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו.

הוא הרי חווה זאת על בשרו כאשר יצא נגד אלאור אזריה ולא התקרנף. והוא חווה זאת כאשר דיבר בשבח התנועה הרפורמית. וכאשר הביע אמפתיה כלפי ראשי "בצלם".

מצד שני, הוא צפוי להתנגדות גם מהשמאל בשל פעילותו בנושא הר הבית.

המועמד שלי לנשיא המדינה הוא אביגדור קהלני. אבל כחבר לא הייתי ממליץ לו להתמודד על הנשיאות ולהפוך מוקד לשנאה והסתה מצד תעשיית השקרים של נתניהו, כי גם הוא יהיה ממלכתי ועצמאי.

* מיהו הצבוע? – לאחרונה, גיניתי את יאיר נתניהו, הישראלי המכוער, שפועל בשיטות BDS ומסית להחרים את התוצרת של הקיבוצים. כיוון שהציטוט התורן שהבאתי מציוצי המסית והמדיח הסדרתי, היה קריאה בנוסח BDS לחרם על הקיבוצים, כיוון שאותם "קומוניסטים ארורים", בפיו המשתלח, אחראים, לטענתו, ל"מפגן הצוללות הגדול", המתוכנן במסגרת המאבק נגד נתניהו, מיד קיבלתי את התגובות שאני צבוע. למה? כי בעוד אני מגן על המערכת המשפטית כשהיא מחליטה נגד נתניהו – כאשר היא פוסקת בעדו, כמו בהחלטת היועמ"ש לא לפתוח בחקירה פלילית נגדו בפרשת הצוללות, אני תוקף אותו ויוצא נגדו.

הבה נבחן מיהם הצבועים.

א. בניגוד לעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו – אין אף גוף שאני חושב שאינו יכול לטעות. גם היועמ"ש, גם הפרקליטות, גם המשטרה. לכל אחד אני מתייחס באופן ביקורתי ולא מקבל כמובן מאליו כל החלטה שלו.

ב. מעולם לא מתחתי ביקורת על החלטת היועמ"ש בנושא הצוללות. גם לא שיבחתי את ההחלטה. לא הבעתי את דעתי בשאלה, כי איני מכיר את העובדות שהיו לנגד עיניו והעדפתי לא להביע דעה. יתר על כן, כפי שיודעים קוראיי, ובהם אלה שטענו זאת כלפיי, אני בכלל מתנגד לבלפוריאדה וסבור שאין זה הזמן למאבקים והפגנות, מתוך כך, אני גם נגד "מפגן הצוללות הגדול", שהוא חלק מאותו מאבק. אבל בכת עובדי האלילים, כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא אויב, ולבטח הוא תומך אוטומטית בכל דבר שהוא נגד נתניהו, כי הם משליכים מצורת החשיבה האוטומטית העדרית שלהם כלפי כל העולם. הם אינם מכירים צורת חשיבה אחרת, אינדיבידואלית, ביקורתית.

ג. אם כבר שאלתם – יש לי ספקות רבים לגבי החלטת היועמ"ש בנושא. העניין מסריח, אם כי איני יודע אם הוא פלילי. אני סבור שצריך היה לפתוח בחקירה. תודה ששאלתם.

ד. עכשיו נבחן מיהם הצבועים. הרי הם מדקלמים את דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיהם המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט הם כנופיית פשע מושחתת, שמבצעת "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" לנתניהו. כלומר אינם טוענים שהם טועים, אלא שהם מבצעים "הפיכה". אם כך, איך זה שהיועמ"ש לא הורה על פתיחת חקירה בפרשת הצוללות? הרי זאת הפיכה, שהוא העומד בראשה – למה הוא חותר תחת ההפיכה ולא הורה "לתפור תיקים" בפרשת הצוללות, שיכלה להיות הקלף המנצח של ה"הפיכה"? פתאום הם מנפנפים בהחלטת היועמ"ש כדבר קדוש שאסור לבקר אותו, ותוקפים כל מי שמותח עליה ביקורת. איפה כאן ההיגיון? טוב, מוגזם לחפש היגיון במקום שמונע מסגידה עיוורת.

צבועים, כבר אמרנו?

* איום מאפיוזי – מי צריך לאמן את נבחרת ישראל בכדורגל? האדם המתאים ביותר מבחינת הכישורים.

עמדותיו הפוליטיות של המאמן אינן רלוונטיות כלל.

ניסיונה הנואל של מירי רגב להלך אימים בדברי הבלע שלה בטלוויזיה, מתאים לסוג אחר של משטרים. לא למדינה דמוקרטי.

למזלה של מדינת ישראל, מירי רגב כבר לא שרת התרבות והספורט (אם כי העובדה שהיא שרה בממשלת ישראל היא חרפה לאומית). שר התרבות והספורט הוא חילי טרופר, אדם שהממלכתיות היא נשמת אפו, כך שאין כל חשש שהאיום המאפיוזי של רגב יהווה שיקול כלשהו בבחירת המאמן. חילי יבטיח שהשיקול יהיה מקצועי נטו.

* תת רמה – מירי רגב מתאימה כמו כפפה ליד לאופירה וברקו. אותה תת רמה. אותה וולגריות.

* הדיפלומטית מספר 1 – ולחשוב שאחרי הרוטציה מירי רגב אמורה להיות שרת החוץ, הדיפלומטית מס' 1.

אולי כבר עדיף שהוא יגנוב את הרוטציה.

* הגולם קם על יוצרו – חרפה לאומית! עולָה מחבר המדינות, שהתגיירה בתנועה ליהדות מתקדמת, הוציאה רישיון נהיגה. על הרישיון נכתב רק תאריך הלידה הלועזי שלה, בטענה החצופה שתאריך עברי נכתב רק ברישיונות של יהודים.

כאשר מדינת ישראל מרימה יד גסה על הציונות, זה מקרה קלסי של הגולם שקם על יוצרו. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי.

* האירוע הקשה ביותר – איתן הבר היה בראש ובראשונה עיתונאי; עיתונאי ביטחוני בעל ידע רב ואכפתיות אין סופית לביטחון ישראל. הוא גם כתב ספרים רבים, כולם בנושאי ביטחון, ובהם הלקסיקון לביטחון ישראל. הוא היה אחד מכותבי רב המכר המטלטל שיצא מיד לאחר מחמת יום הכיפורים, "המחדל". אולם הוא יכנס להיסטוריה בעיקר כמנהל לשכתו של ראש הממשלה רבין, ובעיקר בזכות אותו רגע, בלילה המר והנמהר, מהלילות הנוראיים בתולדות מדיינת ישראל, הלילה שבו נרצח רבין, בהודעתו הדרמטית: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".

אני זוכר במיוחד ראיון טלוויזיוני עם הבר ימים אחדים לאחר הרצח. הוא נשאל מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין. הבר השיב: "הביקור באורטל שברמת הגולן. טובי חבריו, הפעילים המרכזיים במחנהו במפלגת העבודה, הישירו אליו מבט ואמרו לו דברים קשים מאוד. בכל הדרך חזרה, הוא ישב לידי, מכונס בעצמו, שותק. לא אמר מילה. הוא חש שפגע בתומכיו הוותיקים והוא מצוי בעימות חריף אתם".

רבין ביקר באורטל פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-22 ביולי 1992, יום לפני הבחירות שבהן ניצח, בלוויית שמעון שבס ואיתן הבר. הוא יצא לסיור הבחירות האחרון, סיור מוסק בנקודות המפתח שהיו חשובות לו ביותר להעברת מסריו. הוא בחר לפתוח את הסיור באורטל, ולא בכדי. באורטל הוא חזר על הצהרתו הנחרצת 12 יום קודם לכן, בעצרת במלאת 25 שנים להתיישבות בגולן, התחייב לשמור על הגולן ולפתח את הגולן והזהיר מפני נסיגה, שתפקיר את ביטחון ישראל. הביקור השני היה כעבור 3.5 חודשים, ב-4 בנובמבר 1992. הפעם הוא היה בעיצומו של המו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד מולנו ואמר לנו שהוא שינה את דעתו, וחשוב לו לומר לנו זאת באופן גלוי. לאורך הדרך העולה לאורטל ניצבו מפגינים שקידמו אותו בקריאות בוז. ובחדר האוכל של אורטל התכנסנו נציגי היישובים והנהגת ועד יישובי הגולן. חבריי ואני היטחנו ברבין דברים קשים ביותר. אכן, חלק מאתנו היו עמוד השידרה של מחנה רבין. האמירה שלנו הייתה חד משמעית – אם הוא נטש את הדרך, אנחנו בוחרים בדרך ולא בו. לא הופתעתי, כאשר הבר הגדיר את הפגישה הזאת כרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין.

בספר השיחות עם עמוס גלעד "המתריע", הוא מספר שבדומה לצמרת צה"ל והמוסד, אפילו איתן הבר מודר מתהליך אוסלו. גלעד הוא שסיפר להבר על ההסכם. "לזכותם של אלה שניהלו את אוסלו ייאמר שהם ניהלו את זה בחשאי. אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השניה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע". הבר עצמו סיפר בזיכרונותיו שהוא התנגד להסכם אוסלו.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": "ביום חמישי ה-2 בנובמבר, ימים אחדים לאחר ההחלטה [על הפיכת "הדרך השלישית" למפלגה], נפגש יהודה עם איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, במשרד ראש הממשלה. 'הבר סיפר לי על מכתבי השמצה ואיומים שרבין קיבל', נזכר יהודה. 'היות שלא קבעתי עם רבין, לא נפגשנו. מדי פעם נפתחה הדלת ורבין עמד בגבו אלי. ראיתי אותו אבל הוא לא ראה אותי, ולא אמרתי לו שלום. כעבור יומיים נרצח' ".

יהי זכרו של איתן הבר ברוך!

* אתם יודעים את זה – "בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה". כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך "החמישייה הקאמרית", לפני כמעט 25 שנה, מעט אחרי רצח רבין, שבו הוא מגלם את יגאל עמיר. הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם אתו לפני הבחירות. כי בעיני רבים, יגאל עמיר ייצג כל מי שחשב אחרת מהם. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה.

חלפו 25 שנה. מובן שעמיר לא קיבל חנינה. יש מעט דברים שאפשר להתנבא לגביהם, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שהוא לא יקבל חנינה גם בעוד 20 שנה, וגם לא בעוד 40 שנה.

עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר – כמעט 20 שנה היה בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט ותמיכת האגודה לזכויות האזרח, הוא הצליח להשיג כמה מהן, למשל הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו והזכות לחלוק את תאו עם אסירים נוספים. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להן. זאת, כאשר ברוב התקופה הימין היה בשלטון.

עמיר לא יקבל חנינה לעולם, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא יקבל חנינה לעולם, מכיוון שיש קונצנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח.

במשך 25 השנים האחרונות שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב רבים מאוד בתוכנו הנהנו מתוך הסכמה עם תוכנו. חלפו 25 שנה, חמש שנים יותר משעת השי"ן על פי המערכון, ואין דבר רחוק יותר מחנינה לעמיר. שמא עובדה זו תוכל לעורר מחשבה נוספת אצל אלה שעמוק בלב "יודעים" שהוא מייצג את יריביהם הפוליטיים? אולי הגיעה השעה של חשבון נפש אצל מי שהטילו דופי בלפחות מחצית מהציבור; אצל מי שכבר 25 שנה מסיתים נגד יריביהם ומקשרים אותם לרוצח ולרצח?

במערכון של הויברגר, "יגאל עמיר" מספר איך יילך ברחוב יום אחד עם המעריצים הסובבים אותו, ויפגוש את איתן הבר. הוא כבר יהיה זקן, בן 80, עם הליכון. הוא ימלמל: "רוצח, רוצח". החברים ישאלו אותו "שניכנס בו"? ואני אומר להם "עזבו, הוא זקן, בלאו הכי אלוהים היה אתנו". ואז, הוא אומר, אסתובב אליו ואעשה ככה. וכאן, פרצופו המחייך כל הזמן של "יגאל עמיר" מתעוות משנאה והוא שולח תנועת יד מגונה ארוכה לעברו של הבר. "וכולם יצחקו. והוא יקבל התקף לב".

איתן הבר מת בשיבה טובה, מוות טבעי. יגאל עמיר יושב בכלא ולא יראה אור יום עד אחרון ימיו.

* המוח השטני – יום אחרי מותו של איתן הבר, כבר קראתי תגובה המפקפקת בכך שהוא נפטר מסרטן. משהו כמו שהוא … האיש שידע יותר מדי. המוח השטני, הרעיל והממאיר, של כת מכחישי רצח רבין אינו עוצר.

* שרליה – ב-1986 יצא לאור תקליטה של חוה אלברשטיין "מהגרים" ובו אחד משיריה היפים ביותר, "שָׁרָלִיָה". "שרליה" הוא האופן שבו ביטאו העולים, במבטא יידישאי את המילים "שער העליה", מחנה העולים בקרבת נמל חיפה, שבו בילו רבים מן העולים בשנותיה הראשונות של המדינה את תקופתם הראשונה בארץ. השיר מתאר את הווי המחנה. לפני עשר שנים, פתחתי את פינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה מדי שבוע אני משמיע שיר ומשוחח על אודותיו, בהשמעת השיר הזה.

כאשר השיר התפרסם, אמרה לי יום אחד אמי: "גם אני הייתי שם". היא כבר הייתה חולה. אני, בטמטומי, לא ניצלתי את הרגע הנדיר שבו היא שיתפה אותי בסיפור מילדותה, כדי לחקור אותה, ומלבד ארבע המילים הללו איני יודע כמה זמן היא הייתה שם ובוודאי לא חוויות על התקופה.

בגיליון האחרון של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", בהוצאת החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, התפרסם מחקר על המחנה, מאת אהרון יפה: "שער העליה – המחנה ושירותיו". הסתערתי על המחקר בשקיקה, לקרוא את סיפור המחנה. האמת היא שסיפור המחנה די מכמיר לב. התנאים בו היו קשים מנשוא. תנאים סניטריים קשים. תנאי מחיה קשים באוהלים. החורף הראשון היה חורף קשה במיוחד. העולים היו ניצולי שואה מאירופה וממחנות המעפילים בקפריסין ויוצאי ארצות ערב. לא הייתה ביניהם כמעט שפה משותפת. רבים מן העולים, בעיקר ניצולי השואה שביניהם, היו במצב בריאותי ירוד, חלק גם במצב נפשי ירוד. וחשבתי כמה עצוב להגיע לארץ החדשה, להגשמת החלום על ארץ זבת חלב ודבש, וכך להיחשף אליה. וברור שמי שרוצה יכול היה להוציא מהסיפור הזה "נראטיבים" פוסט ציוניים מפה ועד הודעה חדשה.

אבל אני חש הערצה, הן כלפי העולים והן כלפי הקולטים. הרי זה בלתי נתפס שמדינה בתוך מלחמת קיום איומה ונוראה שבה איבדה אחוז מתושביה (בקנה מידה של היום – 90 אלף איש), במצב כלכלי איום ונורא, מכפילה את אוכלוסייתה בתוך שלוש שנים, בעיקר בקליטת אוכלוסיית מצוקה ברמה כלכלית נמוכה, מתוך מחויבות אין קץ למהותה וייעודה הציוניים. אני מעריץ את בן גוריון ואת ההנהגה שקיבלה החלטה כזו ועשתה כל שניתן כדי לקלוט אותם. ואני מעריץ את העולים שהיו החלוצים של שנות החמישים, שיישבו את הנגב והגליל ובזכותם אזורים אלה נשארו בידי ישראל. וקריאת המחקר הזה רק הגבירה את הערצתי.

והתרגשתי כשקראתי איך טובי האמנים הגיעו למחנה להציג בפני העולים, לשיר באוזניהם – שושנה דמארי, חנה רובינא, שמואל רודנסקי ואחרים. ואת לימודי העברית שהנחילו להם.

ברור שנעשו טעויות בקליטה הזאת, בתנאים האלה, אך מה הן אותן טעויות מול האפוס הגדול הזה של התקומה, סיפור הניצחון הגדול הזה של הציונות?

וגם סיפור הריסוס בדי.די.טי מופיע במאמר. וכאשר קוראים את הדברים כמות שהם, זה נשמע אחרת מסיפורי העלבון, הגם שניתן בהחלט להבין את העלבון. "במהלך הקמת המחנה והכשרת העובדים התברר כי לשלטונות הבריאות של מדינת ישראל אין די ציוד אלמנטרי הדרוש לביצוע הבדיקות הרפואיות. בנוסף הצטרכה ההנהלה להכשיר גם צוות רפואי. לארץ הגיעו רופאים רבים בתוך גל העליה הגדולה, אך כדי להיקלט בעבודה היה עליהם לעבור תקופת התאקלמות. במחנה היה גם מחסור בתרופות בסיסיות שנבע מהעובדה כי מלאי הציוד הרפואי במחסן המרכזי בירושלים בוטל על ידי ממשלת המנדט המתפנה וקרבות מלחמת העצמאות והנפגעים הרבים שגבתה רוקנו את המעט שנותר. חידוש המלאי היה משימה קשה למדינה חסרת מטבע החוץ. השלב הראשון בטיפול הרפואי  במחנה היה השלב שנשאר טראומטי אצל מרבית העולים. זה כלל חיטוי אישי שמטרתו הייתה לטהר מחלות מידבקות שאיימו על המוני העולים. החיטוי נעשה באמצעות אבקת די.די.טי שהותזה על הגוף החשוף, לאחר שהעולים הסירו את בגדי המסע שלהם".

המאמר גם מפרש מדוע החיטוי גרם לעלבון אצל עולי המזרח ולא אצל העולים מאירופה: "החיטוי בדי.די.טי היה מקובל ונהוג גם במחנות העקורים באירופה". כלומר הם כבר חוו זאת במחנות בהם שהו אחרי השואה ועד עלייתם, ולכן קיבלו זאת בהבנה. מן הסתם, גם אמי רוססה בדי.די.טי, אך מעולם לא סיפרה על כך.

* עדכון – במד"א לא מעודכנים. הם צריכים למחוק מהשאלון לתורם דם את השאלה: "שהית בחו"ל ב-12 החודשים האחרונים"?

* בהשוואה לבן שלו – הלך לעולמו המנוול של העיירה. אחרי מות-קדושים-אמור, ומן הראוי לומר דברי הספד על קברו. אך מה לעשות, ואף אחד לא מצא ולו דבר אחד חיובי לומר עליו.

עד שאחד מחכמי הקהילה אמר – תשאירו את זה לי. אני אמצא מה לומר. ובהלוויה הוא קם ואמר: "נכון, המנוח היה מנוול. נכון, הוא היה רמאי, נוכל, חלאה. אבל מה? בהשוואה לבן שלו, הוא היה ממש צדיק תמים".

            * ביד הלשון

דור הנפילים – הלך לעולמו בגיל 94 אלוף שלמה גזית, מי שהיה ראש אמ"ן לאחר מלחמת יום הכיפורים ושיקם את החיל. יהי זכרו ברוך!

 הן "ידיעות אחרונות" והן "ישראל היום" הגדירו אותו: "מאחרוני דור הנפילים".

מה פירוש המושג "דור הנפילים" ומיהו הדור הזה?

האזכור הראשון של המושג נפילים, הוא בפרשת השבוע הבא – פרשת "בראשית". היא מסתיימת במיתוס על בני האלוהים שהזדווגו עם בנות האדם והצאצאים הם יצורים פלאיים – הנפילים. "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי־כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם. הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

כלומר מדובר באנשים גדולים מן החיים, בני אלים, הגיבורים שבגיבורים.

אנו פוגשים שוב את הנפילים בחטא המרגלים. כאשר המרגלים מתארים את הארץ, הם מטילים אימה ודמורליזציה בעם כאשר הם מספרים: "וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". גם כאן מדובר ביצורים מיתולוגים, גדולים מן החיים.

הביטוי דור הנפילים, מבטא הערצה לדור עבר, שנראה בעינינו גדול מן החיים, כמו אנשי העליה השניה, או כמו דור תש"ח.

* "חדשות בן עזר"

הביצה, התרנגולת והצמיחה הדמוגרפית

צפיתי בהדמיה של מתחם "לב הגולן" בצנובר ורחב לבי. על רקע השיר "מקום בלב", על אודות מיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם, הדרושים כדי להגשים חלום אחד קטן, הוצג בהדמיה חלום גדול, חזון נפלא של מרכז חברתי, קהילתי, תרבותי, חינוכי מתקדם ביותר, גדול ויפה.

שוטטתי בהדמיה ברחבי המתחם המלא מכל טוב – מרכז חינוך לנוער, מרכז מצוינות מדעית, בריכת שחיה, מגרש כדורגל, אולם ספורט, מגרש טניס, מתחם תרבות, מרכז חדשנות חקלאית, בית ספר למוסיקה, אולפן מחול ואמנויות הבמה, מתחם משפחה, סקייט פארק, משרדי המרכז הקהילתי, קיר טיפוס, מועדון ותיקי הגולן, מתחם בילוי, מגרשי חניה ותחנות אוטובוסים – מה לא?

טוב שיש מי שחושבים בגדול, משרטטים חזון עתידי והדמיה כזו מעידה על ראשיתו של תכנון.

ושאלתי את עצמי – האם יש למתחם כזה היתכנות כלכלית? כלומר, בהנחה שיגויסו המשאבים להקמת המתחם, האם בגודל האוכלוסיה בגולן והפריסה הגיאוגרפית של היישובים, יש היתכנות כלכלית לאחזקת המקום, כך שייתן לתושבים את השירותים שלשמם הוא נועד?

ועל כך השבתי לעצמי שתי תשובות. א. לא. ב. כן.

כלומר, בגודל האוכלוסיה הקיים, התשובה היא לא. אך אסור לנו לחשוב על הגולן בשנים הבאות במספר הנוכחי, אלא על אוכלוסיה בת 50,000 תושבים לפחות ב-2030. יש היתכנות למתחם כזה בעבור אוכלוסיה כזאת. וכל התכנון הגולני חייב להתבסס על הנחה של הכפלת האוכלוסיה הגולנית. זה החזון שלנו לעשור הקרוב, ולהגשמתו עלינו להקדיש את מעיינינו. ההדמיה של לב הגולן היא דוגמית הממחישה לנו את הערך המוסף שהכפלת הגולן עשויה להניב לטובת הקהילה כולה. כך גם תשתיות החינוך, תשתיות הבריאות, תשתיות הכבישים, התחבורה הציבורית וכל תחומי החיים בגולן – כל אלה קטנים וחלשים היום כי אין הצדקה לתשתיות גדולות ומתקדמות יותר בעבור אוכלוסיה דלילה.

וכאשר אנו מדברים על צמיחה דמוגרפית, מיד עולה השאלה הקבועה: רגע, לפני שאתה מדבר על קליטה גדולה – יש לך מה להציע להם בתחום התעסוקה? איך יבואו לכאן אנשים אם לא יהיה להם במה לעבוד וממה להתפרנס? קודם נקים מקורות תעסוקה ואז נקלוט אנשים.

זו שאלת הביצה והתרנגולת של הצמיחה הדמוגרפית – מה קודם למה, תעסוקה או קליטה? בעוד דילמת הביצה והתרנגולת היא בלתי פתירה, לדילמת הצמיחה הדמוגרפית ישי תשובה חד משמעית. הקליטה קודמת לתעסוקה. הקליטה תביא תעסוקה ותיצור תעסוקה. אי אפשר לייצר מקורות תעסוקה לאנשים שאינם. האנשים שיבואו יביאו אתם תעסוקה. חלקם יהיו יזמים שיספקו תעסוקה למספר אנשים. קליטה גדולה מביאה עמה צרכים רבים, צריכה גדולה וביקוש רב שיגדילו את המסחר בגולן, את מערכת החינוך בגולן, את השירותים בגולן, את התרבות בגולן, את כל מערכות החיים. מאז ומתמיד צמיחה דמוגרפית, כמו למשל גלי העליה לארץ ישראל, לפני הקמת המדינה ואחריה, הביאו עמם צמיחה כלכלית (פרוספריטי, בלשון התקופה). כך יהיה גם בקליטה גדולה לגולן.

ובחזרה ל"לב הגולן". באמת התרגשתי לצפות בהדמיה, אבל מרכז כזה לא צריך לקום בצנובר אלא בקצרין, כמרכז משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. אנו אזור אחד וקצרין היא בירת הגולן. ובתור בירת הגולן, מוסדות מן הסוג הזה צריכים להיות בתוכה. קצרין אמורה לתרום את התרומה הגדולה ביותר לצמיחה הדמוגרפית. העצמתה של קצרין היא אינטרס של האזור כולו; היא אינטרס מובהק של המועצה האזורית גולן ויישוביה. הקמת קצרין הייתה יוזמה ודחיפה של יישובי הגולן וחזונם היה שקצרין תהיה בירת הגולן לכל דבר. וחבל שאנחנו פוגעים בעצמנו בהעמקת החיץ בין עיר הגולן והיישובים הכפריים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.8.20

* רגשות מעורבים -רגשותיי בעקבות הפשרה בין הליכוד וכחול לבן מעורבים. מצד אחד, אני שמח מאוד שנחסך ממדינת ישראל סיבוב בחירות רביעי – מטורף, בזבזני בתנאי קורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה. עוד סיבוב שספק אם בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים תהיה בו הכרעה. ועוד תקופה ארוכה של ממשלת מעבר, של העדר תקציב. וכל אותה חבלה במדינת ישראל, היא למען אינטרס אגואיסטי של נתניהו. אני שמח שישראל ניצלה מהבחירות.

מצד שני, מה פתאום צריך היה להגיע שוב לפשרה? הרי כבר הייתה פשרה והיה הסכם לפני שלושה חודשים בלבד. כל מה שדרוש היה הוא לכבד אותו. הפשרה הראויה היחידה היא לכבד את ההסכם. הרי כל המשבר נוצר רק כיוון שנתניהו צפצף על ההסכם ופעל בניגוד לו ובניגוד לרוחו מרגע החתימה עליו. אז מה תועיל עוד פשרה? מי לידינו יתקע שבאורח פלא הפעם הוא יכבד את ההסכם?

* תעלוליו הנכלוליים – מן היום הראשון להקמת הממשלה נתניהו מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם. הוא מפר את ההסכם לקבוע תקציב עד סוף 2021. הוא מפר את ההסכם ומסרב להביא לאישור הממשלה את התקנון המעגן את העיקרון הפריטטי. הוא מפר את ההסכם כאשר אינו מקים את קבינט הפיוס שנועד ליצור הסכמה לאומית בסוגיות הקרע והשסע (ולא בכדי, כי הרי הוא נבנה מהשנאה, השסע והקרע). הוא ממדר את שר הביטחון ושר החוץ מן ההחלטות המדיניות והביטחוניות תוך הפרת הכללים הבסיסיים של ממשל תקין ומפיץ את השקר שהוא חושש מ"הדלפות". הוא ממשיך להסית נגד מערכת המשפט ובאופן אישי נגד אנשיה. והוא עומד במסיבת עיתונאים ומפיץ עלילה נבזית ושקרית, שהוא יודע שאין לה שחר, על שר המשפטים. האיש, שכל מהותו וכל התנהלותו – מרמה והפרת אמונים סדרתית משקר ומשקר ומשקר ומשקר.

והרמאי הזה עוד מקשקש ללא בושה (הוא לא יודע בושה מהי) על כחול לבן, שלמרות הכל, מתוך אצילות ואחריות פטריוטית, מנגבת את הרוק ומשלימה עם תעלוליו הנכלוליים, ב…"ממשלה בתוך ממשלה".

* הֵצילו את המדינה – כאשר כמעט קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, שני ח"כים סירבו להתקרנף, דבקו במצפונם ובהתחייבותם לבוחר, וסירבו לתת ידם למעל. יועז הנדל וצביקה האוזר מתל"ם – נאמנים לדרכה של תל"ם, הצילו את המדינה מממשלת הפיגולים הזאת, שלבטח לא הייתה שורדת יותר ממספר שבועות וגוררת את המדינה למערכת בחירות רביעית, קשה ואלימה. כיוון שהיו לשון המאזניים, הורעפו עליהם הבטחות מכאן עד הודעה חדשה אם יישארו, אך הם העדיפו את המצפון על הפיתוי. על רקע זה פרשו מכחול לבן והקימו את דרך ארץ.

דרכם הלאומית ממלכתית הביאה אותם לתובנה שממשלת אחדות לאומית היא צו השעה והיא החלופה היחידה לסיבוב רביעי. לכן הם הודיעו שלא יתנו ידם לכל תעלול מבית מדרשו של עופר שלח שנועד לסכל את ממשלת האחדות, ובלעדיהם לא היה רוב לתעלולים הללו.

נתניהו הציע להם הרים וגבעות, עד חצי המלכות וצפונה, אם יצטרפו לממשלת ימין צרה צרורה. הרי הם היו שתי האצבעות החסרות. הם השיבו בשלילה מוחלטת, וכך אילצו גם את נתניהו לבחור בממשלת האחדות הלאומית.

נתניהו החותר יום ולילה תחת ממשלת האחדות – ממשלתו, המשיך ללא הרף לנסות לפתות את יועז וצביקה לחבור לממשלת ימין בראשותו שתחליף את ממשלת האחדות, ושוב – בחיזורים פתייניים, אך שוב הם סירבו בתוקף.

וכאשר המדינה עמדה על סף פיצוץ הממשלה והידרדרות לסיבוב רביעי, הם הציעו את הצעת הפשרה ושוב הצילו את המדינה מאסון הסיבוב הרביעי.

כל הכבוד להם! כל הכבוד לדרך ארץ!

הבעיה היא שהים אותו ים ונתניהו אותו נתניהו וסביר להניח שהוא ימשיך לחתור תחת ממשלתו ללא ליאות. הלוואי שאתבדה.

* נתניהו מצמץ ראשון – ב-26.7 כתבתי: "במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו".

ברשומה אחרת כתבתי שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו של גנץ – מת מצחוק.

אז מי מצמץ ראשון? פשרת האוזר בעניין התקציב לא הייתה מצמוץ מובהק של אחד משני הצדדים, אלא סולם לשניהם ובסך הכל דחיה מאפשרת פתרון, אך גם משאירה על השולחן את האקדח של גניבת הרוטציה. אבל בין יום ראשון בערב ליום שני בערב, גנץ עמד איתן ונתניהו מצמץ ראשון.

ביום ראשון בערב נתניהו זימן מסיבת עיתונאים שבה דיבר נגד הבחירות שיזם ובהן איים כל הזמן, הסביר עד כמה הבחירות רעות לישראל, ומיד החל במתקפה ארסית על שותפיו לממשלת האחדות ובמחזור העלילה הבזויה על ניסנקורן ומנדלבליט. כשהציבור הישראלי נשם לרווחה מכך שסכנת הסיבוב הרביעי חלפה, הוא שב והצמיד אקדח לרקתו של גנץ, בניסיון של הרגע האחרון לסחוט מתן סמכות לנאשם לקבוע מי יהיה התובע שלו. הפעם גנץ לא מצמץ ועמד איתן. נתניהו הבין שהפעם גנץ הולך עד הסוף – והתקפל. הפעם נתניהו מצמץ ראשון. האקדח מת מצחוק. יש לקוות, שמעתה גנץ יחדל להיות אסקופה נדרסת. הבלגתו ושתיקתו עד כה לא הועילה ליציבות הממשלה אלא רק דרדרה אותה. אולי דווקא עמידה איתנה שלו תביא את הממשלה לתפקוד נאות.

* בגלל שהוא נוכל – למרות שאני מכיר היטב את תופעת עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו, אלה שמדקלמים בלי לחשוב את דפי המסרים של תעשיית השקרים – בכל זאת הופתעתי, כמעט נדהמתי, כשקראתי אותם מדקלמים אפילו את הטענות ההזויות על "ממשלה בתוך ממשלה" ועל כך שכחול לבן (!) מפרה את ההסכם הקואליציוני.

פעם לא הבנתי איך הם תומכים בו למרות שהוא נוכל. היום אני מבין שהם תומכים בו בגלל שהוא נוכל.

* אחריות מסוימת – על פניו, ברור בעליל ש-100% מהאשמה במשבר הממשלתי היא של נתניהו ו-0% של גנץ. אבל האמת היא שגם לגנץ יש אחריות מסוימת – מדיניות הושטת הלחי השניה רק הסלימה את ההתפרעות של נתניהו. רק כאשר פעם אחת עמד על שלו, נתניהו התקפל. אני מקווה שגנץ ילמד את הלקח.

* תקציב עכשיו – הארכת המועד להגשת התקציב ב-120 יום – אין משמעותה שחייבים להמתין עכשיו 120 יום. אם הרצון הוא באמת להיטיב עם מדינת ישראל ולא לחפש עוד מועד לגנוב את הרוטציה, אין שום סיבה לא להחליט בתוך ימים ספורים על תקציב עד סוף 2021.

* דוקטרינת השמאל – נתניהו והליכוד פרסמו מודעה (מודעת בחירות?) המשווה בין הסכם השלום עם מצרים (תמורת שטחים), הסכם אוסלו (תמורת פיגועים) וההתנתקות (תמורת טילים), לבין ההסכם של נתניהו – שלום תמורת שלום. וכך נכתב: "דוקטרינת השמאל נכשלה. לראשונה – הבאנו שלום – תמורת שלום. שלום מתוך עוצמה".

ועתה – לעובדות. דוקטרינת השמאל שהביאה את הנסיגה מסיני ועקירת היישובים הייתה של ממשלת הליכוד בראשות בגין.

דוקטרינת השמאל שעקרה את גוש קטיף הייתה של ממשלת הליכוד בראשות שרון, שנתניהו כיהן בה כשר האוצר ותמך בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת.

מי שהביא לראשונה לשלום תמורת שלום היה רבין בהסכם השלום עם ירדן, שלא הייתה בו נסיגה ולא עקירה.

בהסכם עם איחוד האמירויות אין נסיגה ואין עקירה וזה טוב מאוד וחשוב מאוד. אך תמורת ההסכם נתניהו ויתר על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות (אם כי להערכתי ההסכם היה הסולם ונתניהו ויתר על החלת הריבונות ללא קשר, כי הוא נבהל מאיומי הפלשתינאים והאירופים) והשותפה השלישית, ארה"ב, מספקת לאיחוד האמירויות נשק אסטרטגי מתקדם. מן הראוי לציין, שארה"ב שידרגה בגדול את צבא מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל.  

* שק חבטות – משטרת ישראל הפכה שק חבטות מכל עבר. קודם תעשיית השקרים של נתניהו העלילה עליה עלילה מרושעת ובזויה כאילו היא תופרת תיקים לראש הממשלה הצדיק כדי לבצע הפיכה שלטונית. עכשיו מתנגדי נתניהו מעלילים עליה שהיא משטרה פוליטית שמופעלת בידי אותו נתניהו כדי לדכא באלימות מחאה לגיטימית.

אלה ואלה משקרים, אלה ואלה מעלילים, אלה ואלה פוסט ממלכתיים.

משטרת ישראל מגינה על החוק והסדר בישראל, שהם תנאי לקיומה של דמוקרטיה. כאשר יש לחקור שחיתות, גם של נשיא וראשי ממשלות, היא עושה זאת ללא מורא. וכאשר צריך לשמור על הסדר הציבורי כדי להבטיח את זכות ההפגנה, אך גם להבטיח שהיא לא תגלוש לאלימות, הפרת חוק וונדליזם, היא עושה זאת ללא משוא פנים. הכללים שעליהם הקפידה המשטרה במוצ"ש נקבעו בידי בג"ץ, שדחה עתירה של השכנים האומללים של משפ' נתניהו נגד המשטרה שמתירה את ההפגנות, אך קבע כללים וקווים אדומים לאותן הפגנות. וחבל שאחרי שבועות אחדים שבהן המחאה הייתה דמוקרטית, לגיטימית ועל פי חוק, שוב השתלטו עליה האנרכיסטים וגררו אותה לפריעת חוק אלימה.

* כאחרון הביביסטים – כאשר בוגי יעלון ממליץ לשוטרים לקרוא את הספר "ממלאי הפקודות" שעוסק בקצינים הנאצים שפעלו ברוח-המפקד של היטלר, וטוען שכך נהגו קציני צה"ל בשנותיה הראשונות של המדיה – הוא גם משווה את המשטרה לגרמניה הנאצית וגם מסית לסרבנות פקודה, אולי לקריאה לשוטרים לאפשר להמון להתפרע. בכך יעלון נשמע כאחרון הביביסטים.

אגב, הספר שעליו בוגי המליץ הוא ספר פוסט ציוני של פוסט היסטוריון.

* קחו אחריות – החלטתם להפר חוק ולפרוע סדר? קחו אחריות על החלטתכם, שלמו את מחיר ההחלטה ואל תתבכיינו ש"המשטרה אלימה".

* תרבות וולגרית – החלטתו של רון חולדאי למחוק את ציור המציצים ב"חוף מציצים" היא החלטה חינוכית, תרבותית וערכית נכונה וחשובה.

רמי מאירי, שצייר את היצירה, הוא צייר מעולה ואני אוהב מאוד את ציורי הקיר הנפלאים שלו המעטרים את רחובות תל-אביב. מאירי אמר: "הציור מראה תרבות נאיבית שהייתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו". איני מסכים אתו. אין שום דבר נאיבי בתרבות הזאת.

הסרט "מציצים" הוא סרט וולגרי, סקסיסטי אלים שמתעד תרבות וולגרית, סקסיסטית אלימה. העובדה שהוא היה לסרט פולחן אינה בדיוק תופעה תרבותית שראוי להתהדר בה.

* בהסכמה – "נאשם באונס ילדה בת 12. סניגורו: זה היה בהסכמה".

סניגורו?!

אתה אמתי?!

בת 12!

* על מנת להרוג – בכתבה בחדשות 12, שתיעדה את פעולת יחידת הצלפים של מג"ב על גבול הרצועה, הובהר באופן מוחלט שהצלפים יורים רק בקרסול של מיידי מטענים לעבר ישראל, ומקפידים לא להרוג אותם.

יכול להיות שיש הצדקה טקטית להוראה הזאת כדי להימנע מהסלמה. איני משוכנע בכך, אך זה שיקול לגיטימי. אך ברמה המוסרית, העקרונית, ברמת טוהר הנשק ומוסר הלחימה, יש לומר בבירור – יש זכות מלאה ומוחלטת לירות במיידה מטען חבלה על מנת להרוג.

* הצעה ידידותית לחמאס – חמאס מזועזע מהתוקפנות של ישראל נגד עזה על אף הקורונה. ואללה. יש לי הצעה ידידותית לחמאס. שיפסיקו להצית את שדותינו בזמן הקורונה, ויראו איך בבת אחת תיפסק "התוקפנות" הישראלית.

            * ביד הלשון

משוגעים רדו מהגג – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ הציג בוועדת הכספים את הצעת החוק שלו לדחיית התקציב וקרא לעבר מי שמדרדרים אותנו לבחירות: "משוגעים, רדו מהגג".

אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר השני בממשלת בגין הראשונה מסוף 1979 עד תחילת 1981, אחרי שמחה ארליך ולפני יורם ארידור. הורביץ שנכנס לתפקידו כשהמשק היה במשבר ובאינפלציה דוהרת, הנהיג מדיניות של ריסון תקציבי והתנגדות להעלאות שכר שהעניקה לו את הכינוי "יגאל אין לי". הוא קרא לשרים ולאיגודי העובדים לנהוג באחריות וצעק: "משוגעים, רדו מהגג!"

* "חדשות בן עזר"