צרור הערות 25.7.21

* הכו בחקלאים – בתכנית הרפורמה בחקלאות מצביעים שר האוצר ושר החקלאות על בעיה אמתית – יוקר הפירות והירקות לצרכן, אך במקום פתרון אמתי הם הלכו לפתרון שמתחת לפנס – הכו בחקלאים. הרפורמה הזו לא תקדם במאומה את המטרה לשמה נועדה, אך היא עלולה לחסל את החקלאות הישראלית ולהכות בהתיישבות הציונית בגליל ובנגב.

הענף המרכזי בקיבוץ אורטל הוא התפוח. אנו מוכרים את התפוח ב-2.5 ש"ח לק"ג בממוצע. מחיר התפוח על המדפים הוא 16-18 ש"ח בממוצע. הבעיה, אם כן, היא פערי התיווך.

במקום לטפל בבעיה ולהתמודד עם בעלי ההון שהרווח המטורף שלהם מביא למחירים הללו, הרפורמה תכה בחקלאים ובחקלאות הישראלית.

זו רפורמה הרסנית ומסוכנת.

* האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה – מהי האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה הימנית למלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה השמאלנית למלחמה בקורונה? כמובן שאלו שאלות לא רציניות. האידיאולוגיה היא אחת – לנצח את הקורונה. לכן, כל המחלוקות הפוליטיות על הקורונה, שמלוות אותנו מראשית המגפה, מגוחכות. בממשלת נתניהו התייצבו רוב תומכיה בסניגוריה על פעולתה ורוב מתנגדיה יצאו נגד החלטותיה. ועכשיו אנו רואים אותה תופעה בין תומכי ומתנגדי ממשלת בנט.

מתנגדי הממשלה טוענים שהיא מפחדת לקבל החלטות קשות, מן הסוג שקיבלה קודמתה. תומכי הממשלה מאשימים את הממשלה הקודמת שהיא אצה רצה לסגרים והממשלה החדשה מנסה להימנע מסגר.

אבל ההשוואה הזאת מנותקת מן המציאות. האמת היא שהמצב היום שונה מהמצב בגלים הקודמים ולכן הפתרונות אחרים. ההבדל הוא שהיום הציבור הישראלי מחוסן ברובו ולכן נזקי הקורונה נמוכים לאין ערוך.

אין לי ספק שאילו הממשלה הנוכחית הייתה קיימת בגלים הקודמים של הקורונה גם היא הייתה מטילה סגרים. אין לי ספק שאילו הממשלה הקודמת הייתה קיימת היום, גם היא הייתה נמנעת מכך. ההבדל אינו פוליטי אלא רפואי.

דילמת מדיניות הקורונה בישראל ובעולם כולו, מיומה הראשון, היא בין צרכי הדברת המגפה לבין הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי והנפשי של הסגרים. האתגר בדילמה הזאת הוא מציאת שביל הזהב – איך לתת את המענה המרבי לקורונה תוך מזעור מרבי של הנזק לכלכלה ולחברה.

בזכות החיסונים, ניתן להפעיל היום הרבה יותר שיקול דעת, לקחת סיכונים גדולים יותר במלחמה בקורונה כדי להימנע מנזקים לחברה ולכלכלה. ונכון להימנע מצעדים מזיקים, גם אם בסופו של דבר אולי נידרש להם.

עם זאת, יש להגביר את ההסברה לעידוד החיסונים והצהרת בנט בנדון הייתה חשובה מאוד, להגביר את האכיפה על מסכות בחללים סגורים ועל הבידודים, ולהחזיר את התו הירוק, בעיקר כדי לעודד התחסנות במיוחד של בני הנוער. יש להיערך גם לחיסון שלישי, כשיהיו האישורים לכך.

רק בתחום אחד אני בעד גזירות קשות – יש לסגור את השמים לטיסות, מלבד טיסות חיוניות, כיוון שזה הפתח לחדירת הנגיף והווריאנטים המשתנים שלו. במקביל, על המדינה לפצות את חברות התעופה ואת המלונאים על הנזק הנגרם להם כתוצאה מכך.

* ההימור של ג'ונסון – בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מנהיג אמיץ. הוא מעז לקחת סיכונים כבדים, כלומר דרכו היא היפוכו של כסת"ח. השאלה היא האם ההימורים מחושבים? האם הם חכמים? הימוריו יישפטו במבחן התוצאה.

בראשית הקורונה הוא הנהיג מדיניות "יורם לסית" והמיט אסון בריאותי על ארצו, וגם הוא כמעט איבד את חייו.

ואף על פי כן, הוא שוב מהמר, ועל אף התפשטות זן דלתא, אך במצב של התחסנות רוב הציבור, הוא החליט להסיר לחלוטין את כל המגבלות. אם מדיניותו תביא להידרדרות המצב בארצו הוא ייכנס להיסטוריה לדיראון עולם כשרלטן יהיר וחסר אחריות. אם מדיניותו תצליח וייווצר חיסון עדר שידביר את המגפה בלי מחיר המגבלות הוא יזכה לתהילת עולם והעולם כולו יחקה אותו.

זהו ניסוי מעניין ומסקרן. אני שמח שהוא לא נעשה עלינו, אלא במדינה אחרת…

* תמונה מאוזנת – ביום רביעי שעבר ביליתי, לאורך כל שעות היום, בפסטיבל "לא בשמים" ליהדות ישראלית, שנערך במכללה האקדמית תל-חי. לאורך שעות רבות המה קמפוס מזרח של המכללה במאות אנשים. לא ראיתי כמעט אדם אחד שלא עטה מסכה, וכמעט כולם כיסו במסכה את האף והפה, בלי לחפף. כל מושב נפתח בתזכורת שיש לעטות מסכה. כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר בכנס של התנועה הקיבוצית בעין חרוד מאוחד, לציון מאה שנים לעין חרוד וחמישים שנה למותו של טבנקין. וכך גם בהקרנה של הסרט "אגדות החורבן" בסימנטק בראש פינה, לפני ימים אחדים. התקשורת מציגה לנו תמונה של הפרה המונית וזלזול המוני בחובת עטיית המסכות. איני טוען שהיא ממציאה בעיה שאינה קיימת, אך התמונה האמתית הרבה יותר מאוזנת.

* כלב השמירה של הדמוקרטיה – "ידיעות אחרונות" מוביל השבת קו לוחמני ביותר נגד הממשלה, בעיקר בשני נושאים – הפרצות בנתב"ג ויותר מכך, הג'ובים המיותרים לח"כ אבידר (תוצאה של סחטנות) ויאיר גולן ("פיצוי" על ראשות ועדה, שכנראה רשומה על שמו בטאבו ואם היא נמסרת לאופוזיציה יש לפצות אותו בתפקיד המיותר של סגן שר).

אני מרוצה מכך, קודם כל כי הביקורת נכונה לפחות בחלקה, אך בעיקר כיוון שזה תפקידה של עיתונות: להיות נשכנית, מבקרת, מחפשת תקלות וחושפת אותן. כן, הקלישאה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נכונה. ואם כך במהלך מאה ימי החסד, ניתן לשער מה צפוי בעתיד.

ואיני יכול שלא לגחך למקרא דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים, שמתבכיינים על כך ש"התקשורת" "מלטפת" את הממשלה אחרי ש"רדפה" אחרי נתניהו בלה בלה בלה. פאתטים.

* הודנה בכנסת? – אני שמח על כך שאחרי שבועות של מלחמה טוטלית בין הקואליציה והאופוזיציה בכנסת, בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים, סוף סוף יש הידברות בין הצדדים יש אי אלו הסכמות, עדיין לא סופיות, על הרכב ועדות הכנסת. יש לי ביקורת חריפה על ההתנהלות של האופוזיציה, אבל בנושא איוש הוועדות הצדק אתה. הקואליציה נהגה בחזירות וגרגרנות, ושברה אפילו את השיאים של נתניהו, שמאז 2015 החל לכרסם בייצוגה של האופוזיציה.

אחת הדרישות המוצדקות של האופוזיציה היא לראשות ועדת הכלכלה. נכון שוועדת הכספים תהיה בשליטת הקואליציה, כדי לאפשר את המשילות והעברת התקציבים, אבל דווקא בשל כך ועדת הכלכלה היא המקום למימוש התפקיד הפרלמנטרי החשוב של פיקוח על פעולות הממשלה. ראשות הוועדה הזו בידי האופוזיציה הייתה נוהג מקובל לאורך שנים רבות, ומן הראוי לחזור אליו.

נכון עשתה הקואליציה כאשר ויתרה על ועדת הקליטה והעבירה אותה לאחריות האופוזיציה.

הצד המכוער של הדבר, הוא הפיצוי למי שיועד לתפקיד יו"ר ועדת הקליטה, יאיר גולן, במינויו לסגן שר. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר לגמרי, מינוי פוליטי שאין בו שום צורך. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור, ומתחתיו מנכ"ל מקצועי שעומד בראש מערכת מקצועית של משרתי ציבור. כאילו אין די סגני שרים מיותרים בממשלה – עכשיו עוד אחד.

אני מקווה מאוד, שההתקדמות הזו תביא להסכמה מלאה שתבשר שינוי גם בהתנהגות האופוזיציה, שנוהגת בחוסר אחריות וחוסר ענייניות.

* סימן חיובי – נער השליחויות של נתניהו, הבריון הגס מיקי "כוח, כבוד וכסף" זוהר, החליט לשנות תדמית. הוא מבין שההתנהגות שלו ושל חבריו, נערי השליחויות הגסים, היא הגורם לאובדן השלטון של הליכוד. בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות" הוא סיפר שהשתתף בערב לזכרה של שירה בנקי. "אם היית שואל אותי לפני שנה-שנתיים אם הייתי מגיע לאירוע כזה – הייתי אומר לך שלא". ועוד מדבריו בראיון: "אני עובר שינוי… יכול להיות שעשיתי קצת פרובוקציות ואפילו הלכתי על הקצה. מה חשבו אז על מיקי זוהר? מיקי זה אגרסיבי, קיצוני עם אמירות והתבטאויות חריפות… לא ויתרתי על האידיאולוגיה שלי, אבל החלטתי לשנות סגנון. הבנתי שהצד השני, היריבים הפוליטיים שלי, נאטמו כלפיי; לא היו מוכנים לשמוע מה אני אומר. הבנתי שחציתי כמה קווים… אני מעדיף שיכירו את מיקי בלי המסכות ובלי האמירות הקיצוניות על גבול ההסתה. אלה דברים שאני מצטער עליהם. היום אני הרבה יותר מכבד, ממלכתי… התמתנתי, אנשים יותר פתוחים לשמוע אותי… הוא [הציבור הימני שבחר בימינה, תקווה חדשה וכחול לבן] נטש אותנו בגלל אובר-אגרסיביות מצדנו… חציתי איזה רוביקון, סומנתי כאדם שלילי".

אהבתי מאוד לקרוא את הראיון. מה שאהבתי הוא את היכולת שלו לומר "טעיתי", לא להתבכיין, לא להאשים את הזולת, לא לטעון ש"הודחנו" וש"גנבו לנו" אלא לקחת אחריות על הברחת המצביעים בהתנהגות הזאת. אמנם גיחכתי מאוד כאשר הוא אמר: "עשיתי קצת פרובוקציות". קצת?! אבל עצם נטילת האחריות היא צעד ראשון וחשוב. עצם ההודאה בכך שמה שהוא עשה היא הסתה (גם אם הוא אמר "על גבול ההסתה") ראויה לשבח.

האם אכן הוא ישנה את דרכו? בכך הוא יבחן. אני מקווה מאוד שכן. וחשוב לדעת – אמירות כאלו של מיקי זוהר, הן בעצם שליחת חץ לשולח שלו ושל עמיתיו נערי השליחויות להתנהגות הזאת. הוא אמנם לא מעז להאשים ישירות את נתניהו, אבל ניתן לקרוא זאת בין השורות. אם אכן הוא ישנה את דרכו, יהיה זה סימן להתערערות שליטתו של נתניהו בחייליו.

מודה ועוזב ירוחם. בינתיים הוא מודה, וזה שלב חשוב ביותר. האם הוא גם עוזב? האם הוא באמת ישנה את דרכו? למען הדמוקרטיה הישראלית אני מקווה שכן, ואני מקווה שהוא לא יהיה היחיד.  

* עסקה עם מצרים – על פי כתבה של צבי בראל ב"הארץ", מתקיים מאבק בין מצרים ואתיופיה על מי הנילוס הכחול, ובמצרים מאשימים את ישראל שהיא מסייעת לאתיופיה בבניית סכר התחייה ובהגנה עליו. ישראל מכחישה זאת וטוענת לנייטרליות.

איני בקיא בנושא ולכן איני יוכל לנקוט עמדה. אבל משפט אחד בכתבה שעשע אותי במיוחד. מוסטפא פיקי, אחד האינטלקטואלים המצרים החשובים, לשעבר מזכירו של חוסני מובארק וכיום מנהל הספריה הלאומית באלכסנדריה טען, במאמר שפרסם, שישראל מפרה את הסכם השלום, הכולל סעיף שאוסר במפורש על שתי המדינות לפעול זו נגד זו: "איך יתכן שישראל תסייע למדינה שפועלת לגרום נזק למצרים?" כך כותב מי שהיה מזכירו של מובארק, האיש שהפך ביום היבחרו לנשיאות את השלום החם עם ישראל למלחמה קרה. הרי מצרים בתקופת מובארק, ובמידה רבה אם כי פחותה גם היום, היא המובילה של כל המערכה המדינית נגד ישראל באו"ם ובמוסדותיו ותומכת תמיד בכל יוזמה אנטי ישראלית. הרי מובארק הוא האיש שעמד מאחורי ועידת דרבן האנטישמית שהצמיחה את מסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל.

אדרבא, אפשר להציע למצרים עסקה. מעתה ואילך מצרים מתחייבת להצביע נגד כל ההצעות האנטי-ישראליות באו"ם, תצא נגד BDS ותתמוך בישראל בסכסוכיה עם הפלשתינאים, סוריה ולבנון ובתמורה ישראל מתחייבת לתמוך במצרים בכל סכסוכיה המדיניים. פייר אינאפ?

* הבן הרשע – אברום בורג, מי שלמרבה הבושה ישב פעם על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הוא היום אחד התועמלנים והמטיפים האנטי ציוניים הנחותים והבזויים בעולם.

הוא השתתף כתועמלן הארגון האנטישמי (על דעת ועל פי הגדרת המומחים לנושא האנטישמיות בעולם) BDS ב"פגוש את העיתונות", הביע תמיכה במלחמתם האנטישמית ("מחאה לגיטימית ומוצדקת" ואף פעולה של "אין ברירה" – "אתם לא מרשים להם לבצע פעולות טרור ולהתאבד בין שתיים לארבע – מה נותר להם לעשות?") אך בעיקר הזדהה עם כל מטרותיהם.

מהן מטרותיהם? א. נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4 ביוני 1964 (או בלשונו  הפסקת "אקיבוש") וטרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים מביתם במולדתם (או בלשונו המכובסת "פינוי כל ההתנחלויות") וחלוקת ירושלים. ב. כבשת הרש שתישאר בידי מדינת ישראל לא תהיה עוד מדינה יהודית, כי מדינה יהודית היא "אתנוקרטיה" וכל דמוקרטיה בעולם היא "מדינת כל אזרחיה". ג. "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיעוטו עליה, כי זה "כמו חוק השבות". אגב, אילו היה מראיין קצת יותר אינטליגנטי מרינה מצליח, היה משרבב בנאומו המתלהם של בורג את השאלה האם הוא בעד חוק השבות. עמדתו בנושא ידועה – זה חוק גזעני. אז גם "זכות" ה"שיבה" שבה הוא תומך היא גזענית? מה פתאום? רק שבות של יהודים למולדתם היא גזענות.

מה? אין ליהודים זכות למדינת לאום יהודית בארץ ישראל? לא, "כי הם היו פה לפניך". אגב, הוא אמר לבר שיחו, יוסי קופרווסר "לפניך", בגוף שני, כמו הבן הרשע בהגדה של פסח, ולא "לפנינו", כי הרשע הזה אינו מסוגל לדבר על העם היהודי בגוף ראשון.

העימות היה בין תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים לבינו. קופרווסר הוא אדם חכם מאוד וצודק בכל מילה שאמר, אך הוא אינו עובר מסך וכושר הביטוי שלו נופל בהרבה משל בן שיחו. בורג הוא דמגוג בעל כושר ביטוי יוצא דופן אך דובר שקר ותועמלן אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואנטישמי גס. בנוסף לכך, הוא התפרע באולפן כבריון גס ואלים. "תשתוק, תשתוק" צווח החצוף הרשע על בן שיחו.

מה משמעות האידיאולוגיה של בורג? לכל עם בעולם זכות למדינת לאום משלו זולת העם היהודי. זו עמדה אנטישמית מובהקת. הבורגאים למיניהם טוענים שהם לא מטיפים להשמדת מדינת ישראל, אלא רק לכך שהיא תחדל להיות מדינה יהודית. אין חיה כזו. אין מדינת ישראל זולת זו שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינה שלא תהיה המדינה הזאת, לא תהיה מדינת ישראל, גם אם כך תקרא, אלא תהיה מדינה שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל. אגב, היא גם לא תקרא מדינת ישראל. כי מה פירוש המושג "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי.

המשמעות של האידיאולוגיה של בורג היא גם השמדה פיזית של מדינת ישראל, כיוון שהרוב המוחלט של היהודים בישראל לא יהיו מוכנים בשום מחיר לוותר על מדינתם היהודית, והדרך היחידה לבטל זאת, היא באמצעות השמדתם הפיזית של היהודים בישראל.

כל פעם שאני שומע את הרשע האוטואנטישמי הזה מטיף, אני חושב על אבא של החומץ הזה, יוסף בורג ז"ל. איזה מזל גדול היה לו, שהוא הספיק למות לפני שבנו השתמד והפך לאנטישמי בזוי.

* חוד החנית של התמנון האנטישמי – יותר ויותר מדינות נאורות בעולם מכירות בכך ש- BDS הוא תמנון אנטישמי רב זרועות ועתיר ממון, שפועל מתוך שנאה קמאית לעם היהודי ולכן נלחם נגד מדינתו.

חוד החנית של התמנון האנטישמי הם יהודים אוטו-אנטישמים עלובים. כאלה הם פעילי הארגונים הבוגדניים "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שעוברים בכל רחבי העולם, מעיר לעיר ממדינה למדינה, מפיצים עלילות דם קולקטיביות על המדינה היהודית וצבאה ומפצירים במדינות העולם להילחם נגד ישראל, להחרים אותה ולפעול נגדה. גם דבוקת שוקן היא סוכנת BDS מדופלמת. כך, לדוגמה, רוגל אלפר, תומך נלהב בחרמות נגד ישראל, כיוון שהן משפילות אותה ואין דבר שיוצר אצלו עוררות מינית וריור תאווה יותר מלראות את מדינת ישראל, השנואה עליו, מושפלת ואת אזרחיה סובלים כתוצאה מפעולות נגד ישראל שיסבו לאזרחיה כאב. "יש משהו משפיל בחרם. אבל אין ברירה. רק לחץ בינלאומי יגרום לישראל לוותר על הקולוניאליזם הגזעני. לישראל היו 54 שנים להפסיק לכבוש. היא הוכיחה שברצונה להמשיך. על העולם לעצור בעדה… אם עוד 30 חברות ענק בינלאומיות יצטרפו לחרם, ועוד 50 כוכבי ענק יצטרפו לקו שמוביל רוג'ר ווטרס, אולי יתחולל פה שינוי. אבל הוא יתחולל רק אם לציבור יכאב, רק אם יושפל ויפחד. רק אם ייגרם לו נזק. אם יאבד את כבודו העצמי ופרנסתו בעקבות חרם. די לגלידה, הגיע זמן כאב". אם היהודים יאבדו את פרנסתם ויכאב להם, יבוא צדק לעולם. אבל התועמלן האוטואנטישמי הזה אינו מרוצה מהצעד של בי אנד רוג'ס, כי הוא מתון מדי. הוא לא יכאיב מספיק ליהודים. "החרם צריך להיות על ישראל כולה. ההתנחלויות פועלות בחסות הציבור, במימון מסיו, ובעידוד ממשלות שמקבלות את תוקפן מכלל האזרחים. הן מגובות בכוחות צבא העם הישראלי. ישראל כולה אשמה". ובהתייחסות לתגובות בישראל נגד החרם של בי אנד רוג'ס הוא משתמש בכל ארסנל הבוז כלפי התופעה השנואה עליו בעולם – הציונות.

גם חברו לדבוקה גדעון לוי מבקר את בי אנד רוג'ס: "בדיוק לכן דרוש חרם אמתי על ישראל, על כל הישראלים, בכל מקום, מכאיב, יקר ופוגע. לא חרם גלידה מפונפן בסניף של רמי לוי בצומת הגוש, אלא כזה שכל ישראלי ירגיש אותו בכיסו, בכוסו ובלבו". והוא מתחייב להתחיל ללקק את הגלידה הזאת, אף שהוא מגדיר אותה "בינונית", אם תעמוד במילתה בעוד שנה וחצי. אך הוא מפקפק בכך שהיא תעמוד ב"מכבש הלחצים היהודיים". הכוונה ל"יהדות העולמית", לא? חלאה אנטישמית.

האנטישמיות היא תופעה בזויה ונוראה. אבל יש סוגים שונים של אנטישמיות. מכל סוגי האנטישמיות, הנחותה ביותר, הנאלחת ביותר, הנפסדת ביותר היא האוטו-אנטישמיות.

* על המוקד: אבתיסאם מראענה – ח"כ אבתיסאם מראענה (מפלגת העבודה) עומדת תחת מתקפה חריפה ברחוב הערבי מאז בחירתה לכנסת. הם מאשימים אותה בבגידה בציבור הערבי ובמשת"פיות עם השלטון הציוני. תחילה, בשל הצבעתה בעד חוק האזרחות. אחר כך, בשל הצבעתה נגד ועדת חקירה ממלכתית בנושא האלימות במגזר הערבי. אך שיא השיאים הוא בהסכמתה להיות ממלאת מקום חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנתפסת כזרוע מלחמתית נגד הפלשתינאים. הם אף מאשימים את מפלגת העבודה בקונספירציה, בכך שמכל חבריה דחפה דווקא את הערבייה לוועדה הזאת, כדי שתהיה עלה תאנה לפשעי הציונות.

הפובליציסטית שירין פלאח-סעב, בעלת טור ב"הארץ", פרסמה בתוך שבוע שני מאמרים שבהם תקפה בחריפות את מראענה. לצד ההתקפה על הצבעותיה הנ"ל היא כתבה ש"הקש ששבר את גב הגמל הוא המינוי שלך כממלאת מקום בוועדת חוץ והביטחון. יש הבדל בין השתתפות בעשייה בחברה הישראלית לבין פעולה נגד החברה הערבית. העיניים של הנשים הערביות הצעירות, שהאמינו בך עד כה, נשואות אליך ושואלות: למה?"

ועודה בשאראת, אף הוא ב"הארץ", תמה: "מה יהיו מעשיה של מראענה שם, כשבני עמה בעזה ובגדה נתונים לכיבוש ולמצור וכשמיליוני פליטים, תוצר הנכבה המתגלגלת, חיים באיום קיומי במדינות ערב? האם תלוהק בתפקיד הפנים הרחמניות של הכיבוש, קוביית הסוכר בכוס היגונים של המצור? על מראענה לומר להם, 'חלקי לא יהיה עמכם'. בכלל, הייתי מצפה מכל אזרח ערבי ויהודי מתקדם לומר זאת, אך לצערי דווקא חברינו היהודים הטובים קופצים משמחה למראה מינויָהּ המביש, כאילו מדובר בצעד נוסף לשילוב הערבים".

את מפלגת העבודה הוא תוקף: "האם חסר למפלגה זו מומחי ביטחון, עד שהיא נאלצה להיעזר ברכש ערבי שאך רגע קודם הוכרז רשמית שהוא אזרח סוג ב'?" בשאראת יוצא בתוקף נגד שילובה של מרעאנה בוועדת החו"ב. "המשתתפים בה עוסקים במלאכת אחזקתו של בניין רקוב מוסרית, שמדינה נורמלית הייתה ממהרת להרוס עד היסוד. בניין שמתכננים בו איך לאמלל חיי מיליונים, בניסיון לדחוף אותם אל מעבר לקו הגבול. אז סליחה חברים, אנחנו איננו במשחק הזה. אתם רוצים לכבוש — כִּבשו. אתם רוצים לשלוח את בניכם לפשוט על חדרי ילדים פלסטינים באמצע הלילה, שִלחו. ידינו לא יהיו במעל… לאחר שהשחית את נפשם של צעירים יהודים במלאכת שימור הפרויקט המחליא הזה, הממסד המדיני־ביטחוני פועל עכשיו להשחית את נפשו של הערבי, גם כדי להקל את הכובד על המצפון הקולקטיבי שלו. 'הנה, ראו', רוצה הממסד לומר לעולם, 'אפילו במאית ערבייה מוכשרת שותפה בגיבוש המדיניות הביטחונית הצודקת שלנו'. אבתיסאם מראענה תשמש עלה התאנה של הכיבוש, של הסגר ושל התוקפנות נגד העם הפלסטיני… הציונות הגיעה למצב שבו היא זקוקה לילידים שיקשטו את מעשיה ויעניקו לגיטימציה לפרקטיקה שלה — פירוש הדבר שהיא במצוקה: מצד אחד מחוקקים את חוק הלאום המדיר את הילידים, מצד שני מנסים למשוך את המודרים למעגלי השלטון כדי שישמשו בבחינת אליבי למעשים נגד בני עמם… האם את, מראענה, מסכימה להעניק לו [ל"ממסד הביטחוני"] הכשר? האם באמת תבקשי שהחותמת שלך תתנוסס על העוולות נגד בני עמך? דעי לך, שגם אם תתנגדי למהלך זה או אחר בתוך הוועדה, את שותפה שם!"

* שִׁמרו על הילדים – מקבץ מבזקים בלתי נתפס, בלילה שבין יום רביעי וחמישי, באתר וויינט:

ילד מהפזורה הבדואית נעקץ על ידי עקרב, מצבו קשה.

בת 4 נעקצה על ידי בעל חיים בהר חברון, מצבה קשה.

מת מפצעיו בן הארבע שנפל מגובה ביישוב רכסים שבצפון.

ילד כבן 10 נפצע קשה בנפילה מחומה בגובה של 15 מטרים בגליל התחתון.

נורא!

* כבוד לחללי מינכן – לאחר טבח הספורטאים במינכן הוועד האולימפי החליט להמשיך בתחרויות ולקיימן כסדרן. ישראל מחתה על כך בתוקף.

לדעתי, הצדק היה בהחלטת הוועד ולא בעמדת ישראל. אילו האולימפיאדה הופסקה, היה זה הניצחון הגדול ביותר של המחבלים וכניעה מחפירה לטרור.

אולם העובדה שב-11 אולימפיאדות לא הונצח זכרם של חללי מינכן, היא בלתי נתפסת; אטימות שאין כדוגמתה.

49 שנים אחרי הטבח, סוף סוף ניתן הכבוד לחללי מינכן. היו אלה רגעים מרגשים. אני מאמין שמעתה ואילך לא יהיה טקס ללא אזכור הנרצחים.

* חיבור למורשת הגבורה – ביקורת חריפה מוטחת על הצניחה בסלובניה לציון מאה שנה להולדתה של הצנחנית חנה סנש. מאיר שלו קטל אותו במאמר ציני ומרושע ב"ידיעות אחרונות" (הציע להנחית צנחנים ליד פסל דוד המלך בפירנצה שיוכיחו ששלהם יותר גדול) ורבים דיברו על הבזבוז שבמבצע.

זכורה האמרה המיוחסת למר "חכם סיני זקן" על הלחם והפרח; הלחם כדי שנוכל לחיות והפרח כדי שיהיה לשם מה לחיות. הדבר נכון גם לגבי הצבא. יש משמעות רבה לפרח, כלומר לכל המערך החינוכי שנועד לצייד את חיילי צה"ל ברוח לחימה, באמונה בצדקת הדרך הציונית, בתעצומות הנפש שיגרמו לחייל להיות מוכן לקום מאחורי המחסה ולהסתער תחת אש ולסכן את חייו למען קיומה של המדינה וההגנה עליה. כן, תפקידו של הצבא לחנך, לחזק את החוסן המנטלי של הלוחם, בין השאר באמצעות חיבור למורשת הגבורה היהודית ולדמויות מופת של גיבורות וגיבורים כדוגמת חנה סנש.

לא הכל נמדד דרך החור שבגרוש.

* כמו שחזור הנחיתה בנורמנדי – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני של "הארץ", יצא נגד צניחת הראווה לזכר חנה סנש בגבול סולבניה וקרואטיה והשווה זאת לטיסות הראווה של מיליארדרים לחלל. השוואה אומללה ונואלת. ההשוואה הנכונה היא לשחזור הפלישה לנורמנדי בידי בעלות הברית במלאת שישים, שבעים ושבעים וחמש שנה לאירוע. הם לא חשבו שזה בזבוז.

* המגל והחרב – ב-25 ביולי 1951, לפני שבעים שנה בדיוק, עלו 120 נח"לאים אל סמוך לגבול עזה הפרוץ והקימו את היאחזות הנח"ל "נח"לאים א'", לימים קיבוץ נחל עוז, שעד היום מתמודד עם פגיעתה הרעה של עזה השכנה. ההיאחזות ביטאה את רעיון ההתיישבות הביטחונית, המגל והחרב, באמצעות כוח צבאי המקים התיישבות ושומר על הגבול.

לאורך השנים קמו 84 היאחזויות, לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, רובן היו ליישובי קבע שעיצבו את גבולות המדינה.

אני הייתי קשור לשתי היאחזויות. מאוגוסט 1982 עד פברואר 1983 שירתתי כחייל בהיאחזות שלח בבקעת הירדן. ריכזתי את גן הירק (ענף החקלאות היחיד), הייתי רכז תרבות וחבר מזכירות ההיאחזות. כשסיימנו את פרק ההיאחזות, החליף אותנו הגרעין שאזרח אותה. היום זה המושב שדמות מחולה. בכל פעם שאני נוסע בכביש הבקעה ועובר ליד שדמות מחולה, אני חש התרוממות רוח, על כך שיש לי מניה בהקמת היישוב.

ב-1986 הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד בגולן, בסמוך לחרמון, שאחד הגרעינים ששירת בו היה גרעין לאורטל. בשנת 2000 הייתי למשך תקופה קצרה המזכיר הראשון של היישוב הקהילתי נמרוד עם אזרוחו באותה תקופה. לצערי, עד היום נמרוד הוא יישוב זעיר, אך אני מאמין שיגדל, יתפתח ויתבסס.

אחרי תקופת ההיאחזות שלי הייתה לי ביקורת חריפה על ההיאחזות, שהייתה בה בטלה רבה ונראה היה לי שאין זה מיצוי ראוי של השירות הצבאי. אבל אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה – היישובים הרבים לאורך גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; בגליל, בנגב, בגולן וביו"ש; יישובים שעיצבו את גבולות המדינה.

          * ביד הלשון

נחל זאכי – שמורת הטבע הקסומה בקעת בית-ציידא (הבטיחה); הלגונה המנקזת את נחלי הגולן מצפון לכינרת, נוצרה מן הנחלים: הירדן, משושים (שאליו זורם נחל זוויתן), יהודיה, דליות ושפמנון. שפך נחל דליות מכונה מג'רסה. שפך נחלי משושים והיהודיה נקרא גם נחל זאכי.

מה מקור השם זאכי? יש לכך שתי גרסאות. האחת היא שזה בזכות המים הזכים שלו. השניה, היא שהשם מנציח את זכרו של זאכי יצחק עבאדי, יהודי מסוריה, שרכש את האדמות הפוריות של בקעת בית ציידא. לאחר קום המדינה, העבירה משפחת עבאדי את האדמות לחזקת המדינה.

ועדת השמות הממשלתית נתנה לזאכי את השם שפך נחל משושים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.7.21

* מהות זהותה של מדינת ישראל – מלכתחילה, התנגדתי לעצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום. עקרונית, זוהי עמדתי גם היום. אין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בסוגיות אידיאולוגיות ובוודאי לא בחוקי יסוד.

אבל על אף עמדתי העקרונית, בדיעבד אני שמח שכן נערך דיון והעתירות נדחו ברוב מוחץ ומהדהד 10:1. אני שמח שהחוק לא נדחה על הסף, דחיה טכנית, אלא שמתנגדי החוק, שהעלילו נגדו עלילות שווא, קיבלו בפרצוף את התשובה מבג"ץ, שכל טענותיהן, על חוק "גזעני", "מפלה" וכו' – הן שקר מוחלט.

צר לי על כך שלשופט קרא לא היה האומץ להתעלות ולקבל כמו חבריו החלטה משפטית טהורה.  

* הכריעו על פי חוק – במאי אשתקד דחה בית המשפט העליון פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, את העתירות נגד כהונת נתניהו והקמת ממשלת האחדות.

ביוני ביטל בית המשפט ברוב גדול (7:1) את חוק ההסדרה.

לאחר ביטול חוק ההסדרה כתב עקיבא ביגמן ב"ישראל היום": "וקבלו ספוילר שיעיף לכם את הראש: בג"ץ ידון בקרוב בחוק הלאום, והוא לא הולך להתרשם מהרטוריקה הציונית של מנסחיו. הציונות המשפטית תגווע בדמי ימיה".

לאחר דחיית העתירות נגד ממשלת האחדות כתבתי: "הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם לשלול אותו".

למה ביגמן טעה ולמה אני צדקתי?

ביגמן טעה בשל כשל קונספטואלי. הקונספציה שלו היא שבית המשפט הוא פוליטי, סניף של מרצ, שפועל ליישום האידיאולוגיה השמאלנית בכסות משפטית ולכן הוא מבטל כל החלטה לאומית של הממשלה והכנסת.

אני צדקתי, כי אני חף מדעה קדומה. אני מנתח את החלטות בית המשפט על סמך הפסיקות. יש שיטה בהחלטות בג"ץ והיא ממש לא על פי עמדות פוליטיות. העתירות נגד ממשלת האחדות ונגד בחירת נתניהו למרות כתבי האישום נגדו נדחו, כי לא היה להן שום קייס משפטי, כי החוק בנושא חד משמעי ובית המשפט אינו פוסק על פי טעמו הפוליטי. אדרבא, השופטים הביעו את סלידתם מן העובדה שאדם שיש נגדו כתבי אישום כאלה הוא ראש הממשלה ואף על פי כן פסקו אחרת. הם פסקו על פי החוק וכיבדו את הכרעת הבוחר ואת הכרעת הכנסת.

את חוק ההסדרה הם פסלו כי הוא בלתי חוקתי וסותר חוקי יסוד. הם לא פסלו אותו כי הם נגד ההתיישבות (הרי זה אותו בג"ץ הדוחה שוב ושוב את העתירות נגד ההתיישבות), אלא כי החוק נועד להכשיר בדיעבד התיישבות על אדמות פרטיות. פסיקת בג"ץ נועדה להגן על זכויות האדם, ולשם כך בג"ץ קיים.

העתירות נגד חוק הלאום נדחו, מאותה סיבה שנדחו העתירות נגד נתניהו וממשלת האחדות – כי לא היה להן שום קייס משפטי, ובית המשפט אינו כלי שרת פוליטי. הטענות נגד חוק הלאום, כאילו הוא פוגע בזכויות האזרח של ערביי ישראל חסרות שחר, ולכן דינה של העתירה להידחות. כפי שאני טוען כל הזמן, אין שום קשר בין חוק הלאום לבין הדחליל שציירו מתנגדיו. אילו החוק היה דומה לתיאורים השקריים של מתנגדיו – בית המשפט היה פוסל אותו כפי שפסל את חוק ההסדרה. אבל כיוון שכל הטענות הללו – בשקר יסודן, לא הייתה לבית המשפט כל עילה לפסול אותו. האם השופטים תומכים בחוק? מן הסתם, חלקם תומכים בו וחלקם מתנגדים לו, אך זו עמדה פוליטית שאינה רלוונטית לדיון המשפטי. בדיון המשפטי הם הכריעו על פי חוק.

* הדחליל – מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:

קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפרסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.

קבוצה שניה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק, כמו למשל דבוקת שוקן. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.

הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין עמד ובמשך דקות ארוכות תקף בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מלבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפליה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.

הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.

קבוצה 3 ב', כוללת להערכתי כ-95% ממתנגדי החוק. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ תפקח את עיניהם.

* בלתי חקיק בעליל – מתוך פסיקת בג"ץ על חוק הלאום: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית". במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.

* פרופסור גמור – מרדכי קרמינצר הוא דעתן, בעל דעות מוצקות, קיצוניות. דעותיו הולמות במידה רבה את עמדות העיתון בו הוא מפרסם את מאמריו, "הארץ". אלא שבניגוד לגדעון לוי, קרולינה לנדסמן וחבריהם, מאמריו מנוסחים בלשון משפטית, ומייצגים לכאורה את החוק והמשפט. דעה פוליטית מנוגדת לשלו, מנוגדת לחוק ולמשפט ולכן מן הראוי שתוצא אל מחוץ לחוק.

לא במפתיע קרמניצר יצא חוצץ נגד פסיקת בג"ץ שדחה את העתירות נגד חוק הלאום. כותרת מאמרו היא "שופט אחד אמיץ" ובמובלע משתמע ממנה שעשרה שופטים אחרים הם פחדנים, ולכן הם לא פסקו כפי שהיה עליהם לפסוק, ובכך הם כשלו. ממי וממה הם פחדו? אולי דווקא השופט קרא, שאותו הוא מעלה על נס, הוא שפחד לפסוק באופן שהציבור שבתוכו הוא חי ישלים אתו? אולי דווקא לו לא היה האומץ לפסוק נכון כעמיתיו?

מאמרו של קרמניצר לוקה בסתירה פנימית. מצד אחד הוא משתלח בשופטים ובפסק הדין, מכנה אותם "מסמך הסברה של המדינה", לא עלינו, שעוסק "בהצדקת מה שאינו ניתן להצדקה". מצד שני, הוא טוען שפסק הדין "שפך מים צוננים על המגמה" של מעצבי החוק, בכך שקבע "כי נותר על כנו שוויון המעמד בין יהודיות המדינה והדמוקרטיות שלה" ובכך שקבע, שמעמדה של השפה הערבית לא יפגע וכו'. אבל הקביעות הללו אינן נוגדות כלל את מגמת המחוקקים. הטענות כאילו חוק הלאום נועד לפגוע בדמוקרטיה, לפגוע בשוויון הזכויות, לפגוע במעמדה של השפה הערבית, הן עורבא פרח. הן אינן אלא בראשם של מי שטענו זאת נגד החוק. פסק הדין שפך מים צוננים, על אלה שטענו את הטענות המופרכות הללו נגד החוק. בית המשפט קבע שאין בחוק הלאום שמץ של פגיעה בזכויות הללו.  

* מצעד הנשים – ב-13 ביולי 2020, לפני שנה בדיוק, כתב כאן נעמן כהן: "חוק השבות לנשים החוששות ממילה: למרות שבחוף השנהב מילת נשים אסורה ע"פ החוק, ובישראל מותרת, ולמרות שחוף השנהב מדינה גדולה בה ניתן לנכדה להתרחק מסבתא, קבע בית המשפט העליון כי יש זכות לאישה אפריקאית שאינה רוצה במילה לקבל סטטוס של פליטה ולהיקלט בישראל, ועל המדינה להוכיח כי אישה כזו יכולה לחיות בארצה במקום אחר בביטחון.

נטל הוכחה כזה מובן שאינו אפשרי, והחלטת בית המשפט תביא לכך שכשליש מנשות אפריקה תוכלנה לפי בית המשפט העליון להיקלט בארץ.

היכונו למצעד הנשים.

לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא אפריקאית ולא דמוקרטית".

לא הייתי טורח לשמור את הדברים, אלמלא היה זה באותם שבועות בון-טון בלהג היְמנני. "בג"ץ שינה את חוק השבות" כתבו רבים.

כמובן שאלה דברי הבל ורעות רוח. בג"ץ לא נגע בחוק השבות. חוק השבות מדבר על אזרחות אוטומטית לכל יהודי. פסיקת בג"ץ כלל לא עסקה באזרחות. בסך הכל היה מדובר בהענקת מעמד פליט למשפחה אחת. אפשר לאהוב את הפסיקה או לא. אבל אין היא יותר ממה שהיא – החלטה נקודתית על משפחה אחת.

חלפה שנה. איפה "מצעד הנשים"? האם באמת ישראל חדלה להיות מדינה יהודית דמוקרטית והפכה למדינה אפריקאית ולא דמוקרטית?

זו סתם דוגמית אחת מערמת השקרים והשנאה נגד בית המשפט ומערכת המשפט הישראלית, של הימננות הקיצונית. זה עוד הבל דמגוגי אופייני.

לעומת זאת, מה באמת מסכן את הרוב היהודי? ההישג האדיר של ביבי&טיבי של הפלת חוק האזרחות.

* התחייבו לתמוך בריבונות – בשנה שעברה, היה בכוונתו של נתניהו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. הייתה זו יוזמה ברוכה וראויה לכל שבח. נתניהו ידע שכחול לבן, השותפה הקואליציונית הבכירה, מתנגדת להחלת הריבונות. ולכן נכתב בהסכם הקואליציוני שהנושא היחיד שאין עליו זכות וטו לכחול לבן הוא החלת הריבונות. נתניהו ידע שיש לו רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל, נציג דרך ארץ שבגוש כחול לבן, יצביע בעד. והוא גם ידע שאם יביא את החלת הריבונות לכנסת, יש לכך רוב. זאת, כיוון שמפלגות האופוזיציה ימינה וישראל ביתנו התחייבו להצביע בעד. הן לא טענו שתפקידן אינו "להציל את הממשלה" שכה התנגדו לה, והוא לא חשב שהן מצילות את ממשלתו. הוא ידע שהמפלגות הללו תומכות בהחלת ריבונות ולכן הן תצבענה בעד. כל כך פשוט. כי תפקידה של מפלגה הוא לקדם את האידיאולוגיה שלה, גם אם היא באופוזיציה, ולא להיות דובונִי לא-לא אוטומטי. וכאשר הממשלה שהיא מתנגדת לה מביאה להכרעת הכנסת יוזמה שמקדמת את האידיאולוגיה שלה – מובן מאליו שהיא תצביע בעד. כפי שהיה מובן מאליו שתנועת התחיה שהייתה באופוזיציה, בשיא מאבקה בבגין לקראת עקירת חבל ימית, הצביעה בעד החלת הריבונות על הגולן. כפי שמצד שני המערך הצביע בעד הסכם השלום עם מצרים (למעט ח"כים שהתנגדו עקרונית לעקירת יישובים) למרות שהיה באופוזיציה ושבלעדיו לא היה לבגין רוב. וכפי שמרצ תמכה בהתנתקות מהאופוזיציה, למרות שבלעדיה לא היה לשרון רוב. כך נהגו כולם, תמיד, עד השבוע.

נתניהו, בסופו של דבר, קיבל רגליים קרות וחזר בו, למרבה הצער, מהחלת הריבונות. אך אילו קיים את הבטחתו, אין ספק שהיה רוב לריבונות, בזכות תמיכת מפלגות האופוזיציה.

ח"כ מיקי זוהר אמר בגאווה בראיון טלוויזיוני, שהציבור הישראלי רואה עכשיו מה זאת אופוזיציה לוחמת, כפי שמעולם לא הייתה כמוה בישראל. הוא צודק. 73 שנים הייתה אופוזיציה לממשלה. עכשיו יש אופוזיציה לוחמת במדינה.

* פחדן בפוליטיקה – אבי דיכטר היה ראש השב"כ ב-2003, כאשר שרון יזם את חוק האזרחות. דיכטר, ראש השב"כ, הציג את מסד הנתונים שהביאו לחקיקה. כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הוא נחשף גם לחוות הדעת הנוכחית של השב"כ על חיוניות החוק. ולכן, הוא פעל בשבועות האחרונים לכך שהליכוד יתמוך בחוק. אולם ברגע האמת הוא קיפל את הזנב והצביע נגד החוק.

איזו בושה! אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה ולמלחמה בטרור, מצביע נגד ביטחון המדינה, למען האינטרס האישי של נתניהו.

מצער כל כך שגיבור בשדה הקרב מתגלה כפחדן בפוליטיקה.

* ביקורת ערמומית – ליוסי ביילין יש בעיה. הוא רוצה לתקוף את מפלגתו, מרצ, על הצבעתה בעד חוק האזרחות, אך לא נעים לו לצאת בפומבי נגדה. מה הוא עשה? תקף אותם בערמומיות. במאמרו ב"ישראל היום" הוא לא הזכיר כלל את חבריו, אלא שיבח את הח"כים של הליכוד והאופוזיציה על התנגדותם לחוק. הוא "העריך" שהתנגדותם היא אמתית ועקרונית, שהם יודעים שהחוק אינו צודק, וסיכם: "אני מקווה מאוד שחברי הכנסת של הליכוד, ונתניהו בראשם, יעמדו על עקרונותיהם, ויצביעו כנגד ההארכה הבלתי מוצדקת של החוק גם כאשר תביא שרת הפנים את הנושא בפעם הבאה למליאת הכנסת".

ואילו אני מקווה שיקומו בליכוד כמה מורדים שיבחרו נכון בהצבעה בין הציונות לביביזם. אגב, ההצבעה הבאה תהיה מורכבת יותר. לאחר שבחסות ביבי&טיבי, עופר כסיף ושיקלי פקע תוקף הוראת השעה, יש צורך להעביר אותה כחקיקה בשלוש קריאות.

* הזכות להפוך לרוב – במאמר ב"הארץ" נגד חוק האזרחות, הסירה קרולינה לנדסמן את המסכות מאחורי הטענה המיתממת על "הזכות של כל אזרח להתחתן". מה באמת עומד מאחורי ההיתממות הזאת? "מדינה שפועלת למנוע מהמיעוט את האפשרות העקרונית להפוך לרוב, בכוח הזרוע או בכוח החוק, אינה דמוקרטיה". זה לב העניין. אין כאן סיפור של זכותו של אזרח להתחתן, אלא של שאיפתו של מיעוט להפוך לרוב. כן, יש מאבק בין העמים על הארץ, והמאבק הוא בראש ובראשונה דמוגרפי. וישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להבטיח את הרוב היהודי. היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי היא מ"מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל" כפי שכתבה השופטת חיות בפסק דין חוק הלאום, והיא אף פסקה שאין לכנסת סמכות לשלול זאת. כן, חובתה של המדינה להבטיח את הרוב הדמוגרפי היהודי. למען הבטחת הרוב היהודי אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור על שטחים עתירי אוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון, על אף אמונתי היוקדת ברעיון שלמות ארץ ישראל. קל וחומר, שאל למדינה לאפשר ייבוא המוני פלשתינאים לתחומה אחרי ביצוע הפשרה הטריטוריאלית.

* יוזמה במבחן התוצאה – ליברמן צודק עקרונית בעמדתו שעל המדינה לסבסד מעונות רק למשפחות שבהן שני ההורים עובדים. אכן, זה אבסורד שהגבר בוחר לא לעבוד והמדינה מסבסדת את המעונות לילדיו. אדרבא, שייצא לעבוד.

ליברמן צודק בכיוון שהוא שואף לקדם – הרחבה משמעותית של מעגל התעסוקה בציבור החרדי; צעד חיוני כל כך למדינת ישראל, מבחינה כלכלית וחברתית.

השאלה היא האם היוזמה הזאת תשיג את היעד או אולי אף תרחיק אותנו מן היעד. מה יקרה אם בעקבות ביטול הסובסידיה הגברים ימשיכו לא לעבוד, אך גם נשים רבות, ששכרן יהיה נמוך מעלות המעונות לכל ילדיהן, תצאנה ממעגל העבודה? ואז – מה עשינו?

לעתים כוונה נכונה עלולה להביא לתוצאה הפוכה. כן, חשוב לפעול ליציאת החרדים לעבודה. ספק רב אם זו הדרך.

* מי פוגע בחרדים – ההנהגה החרדית, הן הרבנית ובעיקר העסקנית, היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. ראינו זאת באסון שהם המיטו על הציבור שלהם בקורונה ובאסון הר מירון. גם המתקפה שלהם נגד כל צעד שנועד לצרף חרדים רבים יותר למעגל העבודה ולהוציא אותם ממעגל העוני הוא חלק מאותו נזק שהם גורמים לציבור הזה.

המגמה של צעדים שיובילו להגדלת מעגלי התעסוקה של החרדים טובה למדינת ישראל אך בראש ובראשונה לחרדים.

ספק בידי אם הדרך שבה נוקט ליברמן היא הדרך הנכונה, או אולי אף תחריף את הבעיה, אם גם נשים תצאנה ממעגל התעסוקה. צריך לפעול בחכמה, וככל האפשר בשיתוף פעולה עם גורמים קונסטרוקטיביים בציבור החרדי, כדי למצוא פתרונות שאכן יקדמו את פתרון הבעיה. אך סימון הבעיה והמחויבות לפעול לפתרונה או לפחות לצמצומה הוא צעד נכון.

* ביקורת פופוליסטית – האופוזיציה והתקשורת יורדות על לפיד ויש עתיד, שתקפו בשצף קצף את החוק הנורווגי בממשלת האחדות הקודמת, כינו אותו חוק מושחת לחלוקת ג'ובים, והנה הם רק עלו לשלטון ואפילו מרחיבים את החוק. צביעות, הם מגדירים זאת.

וזה נכון. אך השאלה היא האם הביקורת שלהם באופוזיציה הייתה מוצדקת ועכשיו הם מסתנוורים מהאפשרות לחלק ג'ובים, או שהביקורת הייתה קנטרנית ושקרית, וכעת הם נוהגים נכון. בעיניי, הביקורת לא הייתה מוצדקת, ועכשיו הם נוהגים נכון.

הצביעות הייתה כשהם היו באופוזיציה בדיוק כמו הצביעות של מי שהנהיגו חוק כזה כשהיו בשלטון ועכשיו תוקפים אותו באופוזיציה. קל מאוד ופופוליסטי מאוד להתייצב בפוזה שבוחנת את החוק הנורווגי דרך החור שבגרוש ומציגה אותו כחוק של ג'ובים. נוח מאוד לתקשורת לצאת נגד חוק כזה, ולכל אופוזיציה, בשעתה, לתקוף אותו בהתאם לפוזיציה. אבל זה חוק חיוני לדמוקרטיה, ולטעמי יש להרחיב אותו.

אני דוגל בחוק נורווגי מלא, גורף ואוטומטי, שבו ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה חברותו בכנסת פוקעת באופן אוטומטי והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. חוק כזה יחזק את הדמוקרטיה ואת הפרדת הרשויות. העובדה שחלק ניכר מן הח"כים הם שרים וסגני שרים בממשלה, הופכת את הכנסת לזרוע ממשלתית למחצה, ופוגעת בביקורת הפרלמנטרית על הרשות המבצעת, שצריכה להיות גם מצד הקואליציה. העובדה שהשרים הם ח"כים וצריכים להשתתף בהצבעות, פוגעת ביכולתם להתמקד בתפקידם המיניסטריאלי ובתפקוד הממשלה. שרים וסגני שרים אינם יכולים להיות שותפים בוועדות הכנסת, וכך עבודת הכנסת נפגעת מאוד. מן הראוי שיהיו לנו 120 ח"כים במשרה מלאה, שכל מעייניהם בעבודה הפרלמנטרית ושרים במשרה מלאה שכל מעייניהם בעבודת משרדם ובעבודת הממשלה.

הביקורת על גודל הממשלה מוצדקת. אכן, יש יותר מדי שרים. וכל סגני השרים ממלאים תפקיד מיותר, שצריך לעבור מן העולם. כאן הבעיה, ולא בחוק הנורווגי. אדרבא, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

* שרשרת אי הבנות – קראתי מכל כיוון את סיפור הרשומון על פרשת הזעקתו לכנסת של ח"כ מאיר יצחק הלוי היישר מהלוויית אחותו, וזו התמונה המתגבשת מן ההצלבות. לא היה כאן מעשה תרמית ולא הפרה במודע של קיזוז, לא היה כאן זדון אלא שרשרת של אי הבנות.

ח"כ בן צור מש"ס סיכם עם ח"כ הלוי שהוא יתקזז עמו עד סוף השבעה. במהלך הדיונים, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד נאלצה לעזוב את המשכן, ובן צור נקרא למליאה במקומה. בן צור הבין שכעת גמליאל היא המקוזזת ולא ראה בכך בעיה. אולם המידע לא הועבר לקואליציה. ראו בקואליציה שבן צור נוכח במליאה ומיהרו לקרוא להלוי, שהגיע היישר מן ההלוויה, כשחולצתו קרועה והוא חובש כיפה.

הדבר היפה שקרה בעקבות האירוע, הוא שח"כ בן צור ויו"ר סיעת הליכוד יריב לוין התנצלו בפני הלוי. הדבר המכוער שקרה בעקבות האירוע, הוא ששני הצדדים ניצלו את הסיפור כדי להאשים את הצד השני בהפרת הסכם הקיזוז, אף שהם ידעו שאינם דוברי אמת.

כל זה יכול היה להימנע אילו היה ערוץ פתוח וסדיר בין יו"ר סיעת הליכוד (ולמעשה יו"ר סיעות האופוזיציה) יריב לוין ויו"ר הקואליציה עידית סילמן. ערוץ כזה היה מונע אי הבנות. הבעיה היא שהאופוזיציה הנוכחית שוברת את כללי המשחק הפרלמנטרי בג'יהאד שהיא מנהלת נגד הממשלה בלי לקחת שבויים. אף אחד לא ציפה לתוצאה מצערת כזו. אני מקווה שהלקח יילמד, ושהכללים הפרלמנטריים, המבוססים על אמון וכבוד הדדי בין יריבים פוליטיים, יחזרו בקרוב לסדרם.  

* שבע אחים בחדר – סיוון רהב מאיר עשתה מעשה עיתונאי מקורי ואנושי. אם פרשת הקיזוז העלתה לכותרות את מותה של אחותו של ח"כ הלוי, כדאי לשמוע מי היא הייתה. והיא סיפרה, מפיו של אחיה, את סיפורהּ של יהודית כהן ז"ל, ואף העלתה תמונה שלה ושל בעלה, הרב פרופ' משה כהן, שנפטר חודשים אחדים לפניה. אצטט משפט אחד מתוך דבריו של הלוי: "גדלנו בבית חרדי-תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואמא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה".

כן, ח"כ הלוי הוא עוד דוגמית לסיפור המופרך, על הקואליציה של ישראל הראשונה האשכנזית מהשמאל, נסיכי הליכוד והציונות הדתית נגד ישראל השניה ומנהיגם איש קיסריה. ע"ע סיפור חייהם של יפעת שאשא ביטון, מאיר כהן, מיכאל ביטון ואחרים.

* תת רמה – אני צופה בטלוויזיה בח"כ מאי (כתושב הגולן אני מתבייש להזכיר מה שם המשפחה שלה), ומתבייש, כאזרח, שהיא מכהנת בבית המחוקקים של מדינתי. מזמן לא נתקלתי בשילוב קטלני כזה של עילגות עם רמה אינטלקטואלית של ילד בן שלוש.

* ביקורת בלתי הוגנת – בעקבות פרסום פגישת בנט ועבדאללה, פרשנים רבים דיברו על היחסים הרעועים עם ירדן בזמן נתניהו והדף החדש שבנט פותח. התיאור הזה עושה עוול לנתניהו. על פי התיאור הזה, אפשר לחשוב שעבדאללה הטוב והמטיב הוא ידיד אמת של ישראל ופילנטרופ של קק"ל, שמאוד השתדל לחמם את השלום עם ישראל, אך נתניהו הפנה לו עורף ופגע בירדן. אין ספק שמערכת היחסים בין ישראל לירדן ובין נתניהו לעבדאללה עכורה, אך דרושים שניים לטנגו, ולמיטב הכרתי עיקר האשמה בהידרדרות היחסים היא בעבדאללה. בעוד המלך חוסיין כונן עם ישראל שלום חם בנוסח סאדאת, עבדאללה הפך אותו למלחמה קרה בנוסח מובארק. ירדן פועלת נגד ישראל במישור הבינלאומי, שותפה פעילה לכל יוזמה אנטי ישראלית ואנטישמית בכל מוסד בינלאומי, מגנה כל צעד ישראלי להגנה מפני הטרור, כלי התקשורת הירדנים, שאינם חופשיים, מסיתים בארסיות נגד ישראל. כל התנהלותה של ירדן בהסכם השלום עם ישראל היא כשל פיל בחנות חרסינה. לעומת זאת, עבדאללה הפרימדונה קנאי לכבודו ומקפיד להיעלב מכל בדל ביקורת מוצנעת על ירדן ולשבור את הכלים. מנהיגי ישראל חייבים להלך סביבו על ביצים, הס פן תעליב, בעוד לו אין כל עכבות בנוגע לכבודה של ישראל וכבוד מנהיגיה. הפעולה החמורה ביותר שלו הייתה המעשה המחפיר של נישול החקלאים הישראלים מאדמתם בצופר ובנהריים, סתם כי הוא יכול, כי האותיות הקטנות בהסכם השלום אפשרו לו לעשות כן בחלוף 25 שנה. הביקורת שלי על נתניהו היא דווקא בכיוון ההפוך, על כך שלא פעל להצלת צופר ונהריים. לדעתי, היה עליו להבהיר לירדנים, שאם הם דבקים באותיות הקטנות המאפשרות להם לנשל את חקלאינו, אנו נדבק באותיות הקטנות בנוגע לכמות המים שאנו מספקים להם, ומשמעות הדבר קיצוץ ב-50% מכמויות המים. להם יש יותר מה להפסיד מהנוקדנות הקנטרנית הזאת. חבל שנתניהו לא נהג כן.

נכון, הקרע בין המדינות היה לקרע בין המנהיגים. ובמצב הזה, מנהיג ישראלי חדש הוא הזדמנות לפתיחת דף חדש ולניסיון לשקם את היחסים. לכן, טוב שנערך הביקור, טוב שהוא היה ברוח טובה, טוב שהוא לווה במחווה של רצון טוב והגדלת כמויות המים שישראל מספקת לירדן ויש לקוות שאכן היחסים ישתפרו. אך כיוון שעבדאללה הוא אותו עבדאללה, והוא האשם העיקרי בהידרדרות היחסים, איני אופטימי במיוחד שכך יהיה.

* עולמם האפל ותודעתם החולנית – יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי גאה – גאה בערביותו וגאה בישראליותו. הוא התנדב לצה"ל, לחם בגולני ואף נפצע קשה במלחמת לבנון השניה. הוא מקדיש את חייו לקירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם ובכלל זה בעולם הערבי. הוא עושה זאת באופן חכם ואפקטיבי ולכן הוא מושא לשנאה בקרב ערבים אנטי ישראלים. ולא פחות מכך – בקרב יהודים בוגדנים אנטי ישראלים, שמכנים אותו "בוגד". בין השאר פועל חדאד להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל והעולם הערבי. אותם אוטואנטישמים עלובי נפש מכנים אותו "יודנראט". כי בעולמם האפל ותודעתם החולנית ישראל לאזרחיה הערבים היא כגרמניה הנאצית ליהודים. וההשוואה הזאת היא הזן הנחות ביותר של הכחשת שואה. אין אנטישמים נקלים ובזויים יותר מיהודים אוטו-אנטישמים.

* רוח המנחה – הפוליטיקאים שמתארחים ב"פגוש את העיתונות" בהנחיית דפנה ליאל הם אותם פוליטיקאים שמתארחים אצל רינה מצליח, פאנל הפרשנים הוא אותו פאנל פרשנים, ומשום מה מתקיים שם פתאום רב שיח תרבותי ומכובד.

* יציאת בלפור – האנשים המאושרים ביותר בעולם היום, הם עובדות ועובדי הניקיון, התחזוקה והמטבח במעון ראש הממשלה בבלפור.

* ביד הלשון

אברך – תכניתו של ליברמן לבטל את מעונות היום לילדים שאחד מהוריהם בוחר לא לעבוד, העלתה לסדר היום את המושג אברך.

מקור המילה אברך הוא התנ"ך. יוסף מונה למשנה למלך מצרים והוא הוגדר "אברך", כנראה דרגה בכירה בממשל המצרי.

חז"ל דרשו את המילה – אב רך; אב בחכמה ורך בשנים.

לימים הביטוי אברך הוקדש לבחור צעיר, בשנים הראשונות אחרי חתונתו. היום זו ההגדרה לגברים נשואים ובעלי משפחה שמקדישים את חייהם ללימוד תורה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

הגולן של כולנו

מליאת המועצה האזורית גולן תצא בשבוע הבא למסע של קרוב לחודשיים – לימוד לעומק של הסוגיה השנויה במחלוקת של חוות טורבינות הרוח הגולן. מטרת המסע היא גיבוש מדיניות של המועצה האזורית בנושא.

המסע יכלול חמישה מפגשים, על פי הסדר הזה: א. מפגש עם ארגוני סביבה: "שומרי הגולן", החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. ב. מפגש בעמק הבכא עם החברה היזמית "אנלייט". ג. מפגש עם נציגי מרכזי המשקים השותפים במיזם. ד. מפגש עם נציגי השלטון המרכזי העוסקים בניהול ותכנון אסטרטגי של משאבי טבע ושטחים פתוחים (המשרד לאיכות הסביבה ומנהל התכנון). ה. רב-שיח בזום עם נציגי כל המפגשים בהנחיה מקצועית.

אני שמח על כך שנושא מהותי ומשמעותי כל כך לעתיד הגולן, שהמחלוקת עליו יוצרת קרע בקהילה, מובא לדיון עומק כזה טרם גיבוש המדיניות. אני שמח על הפריסה הרחבה והכבוד למגוון הדעות ומגוון בעלי העניין בתהליך הזה. אני שמח על כך שהדבר נעשה בהידברות. המשורר ט. כרמי כתב שיר קצר על שיח קונכיות. זהו שיח שבו כל קונכייה שומעת את עצמה. נכון לעכשיו, השיח הגולני בנושא הטורבינות הוא שיח קונכיות. כל צד מתחפר בצדקתו ושולל את עמדת בני הפלוגתא שלו. נכון להמיר את שיח הקונכיות לשיח חברי של ההנהגה הקהילתית, עם הגורמים השונים שכולם רוצים בטובת הגולן, בפיתוח הגולן, בשמירת הטבע בגולן, למען תושבי הגולן, אזרחי ישראל והדורות הבאים.

****

בשיחה שקיימתי השבוע, כפר בן שיחי בעצם הלגיטימיות של התערבות המועצה האזורית בנושא הזה. איזו זכות, הוא שאל, יש למועצה האזורית להתערב בעסקים של יישוב, כל עוד אין הוא עובר על החוק? זה הקניין שלו, אלה השיקולים שלו. אם ניתן למועצה להתערב בכך, ייווצר תקדים של מעין שלטון מרכזי שמתערב בחיי קהילות ויישובים, וזהו שינוי דרמטי באורח החיים שלנו.

יש היגיון רב וצדק רב בדברים. אכן, עלינו להיות זהירים מאוד בהתערבות כזאת. ובכל זאת, במקרה הזה היא מוצדקת.

למה הדבר דומה? האם יש לי זכות להתערב באופן שבו השכן שלי מסיק את ביתו; האם הוא מפעיל מזגן, רדיאטור חשמלי או כל מכשיר אחר? התשובה היא שלילית. אבל אם הוא מחמם את ביתו באח עם ארובה, ופליטת העשן מגיעה לביתי ופוגעת באיכות חיי, זה ענייני. אני בעל עניין. אין זה אומר בהכרח שיש לי זכות וטו על הארובה של שכני, אבל זו לבטח סוגיה שיש לפתור אותה בהידברות בינינו ואם איננו מגיעים להסכמה, זהו עניין שיש לערב בו את הקהילה ואת הרשות. במקרה הקיצוני אפשר להביא את הנושא לערכאות משפטיות, אך בעיניי, הגעה לבית המשפט היא כישלון. ניתן ורצוי לפתור סוגיות כאלו ללא בית המשפט.

כך גם כשמדובר ביישוב ובעסקים של יישוב. לאף אחד אין זכות להתערב בהחלטה של יישוב האם לנטוע בשטח חקלאי מסוים כרם ענבים או מטע תפוחים. אולם אם מדובר במיזם שעלול, למשל, להזרים מי שופכין לנחלים, אין זה עניין של היישוב בלבד.

סוגיית טורבינות הרוח אינה נוגעת רק ליישובים שבחרו להשקיע בהן. זו סוגיה שיש לה השפעה סביבתית על הגולן כולו. יש הרואים בו פגיעה בנוף (ויש כאלה שרואים בו תוספת יפה לנוף), וקיימת טענה על אודות פגיעה בנשרים ובעופות, ויש טענות על מפגע רעש. מבלי להיכנס לשאלה האם הטענות הללו נכונות – אין ספק שאלו מסוג הטענות שרלוונטיות לדיון החוצה את גבולות היישוב. אין ספק שאלו סוגיות משמעותיות לסביבה הגולנית כולה, ולכן מן הראוי שיתקיים עליה דיון גולני ושהמועצה תקבע מדיניות על אודותם.

כפי שיש המטילים ספק בלגיטימיות של הדיון בנדון, ומתעקשים לראות בו סוגיה יישובית בלבד, כך יש המטילים דופי במשתתפי הדיון התומכים במיזם. כבר הזכרתי כאן את הניסיון לנשל ולהדיר מן הדיון את נציגי הציבור במליאה החברים באגש"חים, בטענת ניגוד עניינים, כביכול. זו טענה שמבטאת אי הבנה בסיסית במהות האגש"חים ובמהות ההתיישבות בגולן. הטענה הזאת יוצאת מנקודת מוצא, שההתנגדות למיזם נובעת מאכפתיות לגולן והתמיכה במיזם נובעת מאינטרס כלכלי פרטי. הטלת הדופי הזאת פוגעת בעצם היכולת לקיים הידברות אמתית וחברית. אני מתקשה להבין מאין לוקחים אנשים את עזות המצח להטיל דופי באכפתיות לטובת הגולן ועתידו, של אנשים שהקדישו את כל חייהם לקידום ההתיישבות בגולן.

אחד הפעילים במאבק נגד הטורבינות כתב בימים האחרונים בפייסבוק: "אני באמת תוהה מה הדחף שמניע אתכם, מה שבטוח – זה לא טובת הגולן ותושביה". לזכותו של הכותב אציין שאחרי דין ודברים אתי הוא חזר בו מדבריו, וטוב שכך. אולם זו רוח הדברים הנושבת מפי רבים ממתנגדי המיזם.

הגולן הוא של כולנו. והסוגיה הזאת היא סוגיה שכולנו צריכים לעסוק בה, בלי להדיר איש, בלי להטיל דופי באיש ובלי לחלק ציונים על נאמנות לגולן.

יש לדון בסוגיה מתוך אחריות לגולן, אך גם לאינטרס הלאומי והעולמי של יצירת אנרגיה נקיה, ירוקה. יש לנו אחריות על הגולן, אך אנו גם אזרחי מדינת ישראל ואזרחי העולם, והראיה הסביבתית שלנו אינה צריכה להגביל את עצמה לדל"ת אמות של הגולן בלבד, אלא גם לאחריות הגלובלית לעתיד כדור הארץ. יש לזכור שמיזם טורבינות הרוח הוא חלק מתכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז.

פיתוח בר-קיימא של הגולן, שמירה על טבע הגולן, שכנות טובה ויחסי חברות בתוכנו, אחריות סביבתית על הגולן אך גם על כדור הארץ, קידום כלכלי של יישובי הגולן כדי להמשיך לקלוט ולהתפתח – כל אלה הם אינטרסים של כולנו. ומן הראוי שנצא מן המחנאות ובטח משלילת העמדה היריבה, ונלבן בשיח חברי, כראוי לרוח הגולנית (תרתי משמע) את הסוגיה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 5.12.20

* עכשיו באים? – בערב חנוכה ייערך למרגלות הר סרטבא בבקעת הירדן אירוע הקורא להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד – משמעותה היא קביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, באמצעות ריבונות על הבקעה במובנה הרחב ביותר, כלומר כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה.

הסיכוי שצעד כזה ייעשה בקרוב – אפסי. לאחר פרסום תכנית טראמפ ועד הבחירות בארה"ב היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב, והחמצנו את השעה. אני מקווה שלא תהיה זו בכיה לדורות.

על אף הסיכוי הקלוש של המהלך, חשוב מאוד להשאיר את הרעיון בתודעה הציבורית, להכשיר את הלבבות, כדי שבשעת כושר מדינית ייעשה הצעד החשוב הזה.

לכן, אני רואה חשיבות רבה באירוע בסרטבא. דבר אחד צרם לי. עם המשתתפים בו נמנה ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע דוד אלחיאני. לכאורה, אך טבעי שהוא יוביל מהלך לריבונות על בקעת הירדן. מי אם לא הוא? אלא שכאשר הייתה הזדמנות כזו – הוא היה בראש הלוחמים נגדה. אולי היה חשוב לו לצאת מעורו כדי להוכיח לחבריו במועצת יש"ע שהוא אינו נאבק רק למען הבקעה. הוא יצא נגד המהלך בשם רעיון ה"הכל או לא-כלום". וכיוון שלא הייתה כוונה להחיל את הריבונות על כל יו"ש, אלא על בקעת הירדן וגושי היישובים, זה לא היה מספיק טוב בשבילו. הבעיה ב"הכל או לא-כלום" היא שפעמים רבות היא משאירה אותנו בלא-כלום, כיוון שלא פשוט, בלשון המעטה, להשיג הכל.

הציונות הלכה תמיד בדרך של צעד ועוד צעד, עוד דונם ועוד עז, ניצול הזדמנויות, לא בדקלרציות רמות שאין מאחוריהן מציאות מוחשית. והנה, כאשר הייתה הזדמנות לריבונות על בקעת הירדן, היא לא התאימה לראש המועצה האזורית.

איני יודע האם הייתה למאבק שהוביל אלחיאני השפעה על התוצאה המאכזבת של המהלך, אך בטוח שהוא לא תרם לו.

ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא פתאום נזכר.

* התפארות שווא – במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על החלטת כחול לבן להצביע בעד פיזור הכנסת, ציין גנץ את הישגי כחול לבן בממשלה. אכן, היו לה הישגים והחשוב ביותר היה ההגנה על מערכת המשפט מפני ניסיונו של הנאשם להשתלט עליה ולהעמיד את עצמו מעל החוק.

אבל התפארותו של גנץ בכך שהוא עצר את החלת הריבונות היא התפארות שווא. איני מציין זאת מהסיבה שאני תומך בכל לבי בהחלת הריבונות ואיני רואה בכך דבר שיש להתפאר בו, אלא כיוון שזה פשוט לא נכון. בהסכם הקואליציוני נכתב בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא זולת החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה (יועז הנדל תמך ואני משער שגם ינקלביץ' הייתה תומכת) והיה רוב בכנסת (כולל דרך ארץ, ימינה וישראל ביתנו) להחלת הריבונות. אז מה, מי שהפר את כל ההסכמים – דווקא בנושא שבו ההסכם נתן לו יד חופשית הוא פעל על פי תכתיב של כחול לבן? זה מגוחך.

נתניהו לא החיל את הריבונות כיוון שקיבל רגליים קרות בעקבות איומי הפלשתינאים והאירופים. הוא חשש מאינתיפאדה וירי רקטות בעיצומה של הקורונה ומכאן נבעה החלטתו. אגב, זו החלטה לגיטימית והגיונית, ובעיניי היא הייתה נכונה, אלמלא היה חלון הזדמנויות עד הבחירות בארה"ב.

גנץ מתהדר בנוצות לא לו כדי להתפאר באוזני הבייס שלו.

* מורשת נתניהו – החותם העמוק ביותר של נתניהו בחברה הישראלית, הוא הנחלת תרבות של שקר ומרמה, תרבות של הפרת הסכמים, תרבות שבה מילה אינה מילה, חתימה אינה חתימה. תרבות שבה ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת.

חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* רק אשם אחד – הרב אביה הכהן היה חבר ביוזמת אחדות לאומית, שגם אני השתתפתי בה. כך הוא כתב בקבוצת הווטסאפ של היוזמה: "התכנסנו יחד על מנת לעזור ולהקים ממשלת אחדות. נראה שבאותו הזמן זה היה נכון. נראה גם שבזכות המשך כהונת נתניהו נעשו הסכמי אברהם שהם מהפכה שקשה לתאר את גודל משמעותה, ודווקא משום כך חשוב לי לכתוב את דבריי הבאים דווקא כאן. בכימיה אפשר לבודד חומרים אולם בפוליטיקה ובמציאות החומרים מתערבבים והמציאות מורכבת. הפעם אפשר לבודד חומרים ולומר בפשטות – יש רק אשם אחד, בנימין נתניהו!

גנץ היה יכול להישאר בעמדה של 'לוחם היושר' ולהוביל את מדינת ישראל לאנרכיה. הוא עשה צעד אמיץ והקים את ממשלת האחדות. מי שקלקל פעם אחר פעם את מערכות היחסים, עד כדי שזה הפך לפארסה זה נתניהו, ואנשיו הגסים עזרו לו. כשהיו הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לא חשבתי על תסריט כל כך נמוך ומשפיל. האכזבה הרחבה מגנץ היא נזק לאמון הציבור במערכות השלטון. נתניהו משאיר מערכת פצועה ומדממת, מציאות שלא היינו חייבים להגיע אליה. היה אפשר אחרת!"

* בינתיים בסדר – אדם נפל מהקומה העשרים. בהגיעו לקומה העשירית הוא נשאל מה שלומו והשיב: בינתיים הכל בסדר.

נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת למשמע ראיון עם השר אקוניס ב"כאן ב'", שבו טען שאי אפשר להאשים את נתניהו שלא קיים את הסכם הרוטציה, כי נותרו עוד 11 חודשים עד מועד הרוטציה.

בראיון אמר אקוניס שכחול לבן הפרה את פשרת האוזר, לפיה יש להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר, והאוצר אכן הכין תקציב ל-23 בדצמבר. זאת תרבות השקר הביביסטית, שהייתה לאורח חיים אצל תומכיו ושלוחיו. על פי ההסכם הקואליציוני, צריך היה להביא 100 יום אחרי הקמת הממשלה, כלומר באוגוסט, תקציב של שנה וחצי עד תום 2021. נתניהו הפר את ההסכם ברגל גסה, כי ראה באי העברת התקציב, תוך פגיעה במזיד בכלכלת המדינה דווקא בעת משבר כלכלי חברתי מהקשים שידענו, פִּרצה שתאפשר לו לגנוב את הרוטציה. פשרת האוזר הייתה פשרה בעייתית, כי זו פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. אך היא נתנה לנתניהו מרווח להביא את התקציב שעליו הוסכם, כלומר תקציב עד סוף 2021, לאישור הכנסת עד 23 בדצמבר. אקוניס זורה חול בעיניים כאשר הוא מדבר על הבאת תקציב עד מועד זה, כאשר התקציב המוצע הוא לשמונה ימים (!) בלבד, תוך הפרת ההתחייבות לתקציב אמתי לשנת 2021.

* האגואיזם כאידיאולוגיה – הסיבה לכך שנתניהו אינו מעביר תקציב היא כיסאולוגית נטו – אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. אבל יש מי שמתלהבים דווקא מכך שלא יהיה תקציב; שהעדר תקציב הוא אידיאולוגיה בעבורם. אלה הם הליברטריאנים של "מסיבת התה" הישראלית. ציטוט של אחד מהם: "אתם יודעים מה מהמשמעות של 'אין תקציב', נכון? המשמעות היא שהממשלה פועלת עם 1/12 מתקציב השנה הקודמת (עם תיקונים שנחקקו בגלל הקורונה). כלומר, הוצאות הממשלה מוגבלות בצורה קיצונית, ידיה קשורות, והכסף שלנו – של כולנו – נשאר בכיסים שלנו. אני בעד שלא יהיה תקציב בעשור הקרוב. סופסוף תהיה ממשלה קטנה וחלשה". איזו מסיבת תה נפלאה לאלה שרוצים שהכסף יישאר בכיס שלהם ולא יקדם את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, ביטחון הפנים, המדע, האקדמיה, התרבות, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, צמצום פערים, מלחמה בקורונה. האגואיזם ורדיפת הבצע כאידיאולוגיה.

הערך החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית. אין דבר פחות יהודי מהאידיאולוגיה האגואיסטית, האנטי-סולידרית הזאת.

* איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי איזנקוט כמספר 2. אני מאחל ליעלון להשתחרר מעמדת הזנב לשועלים, כמספר 2 של יאיר לפיד.

אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעיה היא שבשנה האחרונה המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש, ועמדתו הצודקת נגד נתניהו הביאה אותו למוד של "המטרה מקדשת את האמצעים". הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית.

אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל לבי.

* לעגן את השוויון – אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל אזרחי ישראל ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית. אפילו כתבתי טיוטה לחוק יסוד כזה, שלחתי אותה ליועז הנדל ואני מקווה מאוד שדרך ארץ תגיש אותו. בינתיים, חברי הכנסת צביקה האוזר מדרך ארץ וגדעון סער מהליכוד הגישו הצעה לתוספת סעיף השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין".

בדברי ההסבר לחוק, מצטטים הח"כים ממגילת העצמאות, מפסיקות בג"ץ ומהצעת תנועת החירות לחוקה. כמו כן, הובהר בהסבר לחוק: "יובהר, כי בתיקון המוצע אין כל פגיעה באופייה ובזהותה של ישראל כמדינה יהודית והוא בא לבסס את עקרון השוויון בין אזרחיה בזכויות הפרט – שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. התיקון המוצע יתרום לחיזוק הסולידריות והחוסן החברתי".

אני בעד התוספת הזאת, אך אין זה תחליף לצורך בחוק יסוד.

* מעמד מיוחד – בדיון בכנסת על חוק פיזור הכנסת, נשא ח"כ אחמד טיבי נאום דו-לשוני. חלקו נישא בעברית וחלקו – בערבית.

יש לציין שאין בכנסת אפשרות לשאת נאומים באנגלית, בצרפתית, ברוסית או בכל שפה אחרת, זולת עברית וערבית.

מדוע אני רואה לנכון לציין זאת? כאשר נחקק חוק הלאום, טענו נגדו טענת כזב שהוא פוגע בזכויות האזרח של הערבים. כאשר מי שטענו זאת התבקשו להוכיח איזו זכות אזרח נפגעה, הם טענו שהשפה הערבית שונמכה והיא לא תהיה עוד שפה רשמית.

אלא שבחוק הלאום נכתב במפורש שכל הזכויות של השפה הערבית כפי שהיו עד כה יישארו בתוקף. פירוש הדבר, שניתן לנאום בערבית בכנסת, ניתן לטעון בבית המשפט בערבית, קיימת רשת חינוך ממלכתית בשפה הערבית.

חוק הלאום קובע את המובן מאליו, ששפתה הלאומית של מדינת הלאום של העם היהודי היא עברית. אך הוא גם קובע שיש מעמד מיוחד לשפה הערבית, שהיא שפתם של חמישית מאזרחי המדינה.

לא זו בלבד שחוק הלאום משמר את הזכויות המיוחדות של השפה הערבית – הוא אף מעגן אותן בחוקה ובך הוא משדרג את מעמדה של השפה הערבית.

מדינת ישראל מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי גמור לכל אזרחיה, ובנוסף לכך היא מאפשרת זכויות קולקטיביות לערביי ישראל בתחומי החינוך, התרבות והשפה.

* מתנגד נחרצות – היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודיע בתשובת המדינה לבג"ץ שהוא מתנגד נחרצות להתערבות שיפוטית בחוק הלאום. אני משוכנע שגם פסיקת בג"ץ תהיה ברוח זו.

* כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים – על פי הנראטיב השקרי והמרושע של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מנדלבליט עומד בראש מערכת שתופרת תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית, שנועדה לשים קץ ליהדותה של המדינה ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" לא-יהודית, מתוך הבנה שהמחסום בין מדינה יהודית למדינה לא-יהודית הוא שלטונו של נתניהו, שאותו אי אפשר להפיל בקלפי אלא רק בהפיכה בלה בלה בלה בלה בלה.

הגורם המוביל את המהלך של ביטול המדינה היהודית הוא בג"ץ. והנה, כרגע עומדת בפני בג"ץ ההזדמנות לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות ביטול חוק הלאום. וברור שמנדלבליט, שעל פי גרסה אחת של תעשיית השקרים הוא סססמולן פרוגרסיבי ועל פי גרסה שניה הוא נסחט על ידי הסססמולנים הפרוגרסיבים, ישמח לתת לבג"ץ חוות דעת סססססמולנית פרוגרסיבית נגד חוק הלאום.

וכך כותב מנדלבליט בחוות דעתו: "התערבות של בג"ץ בחוק יסוד היא צעד שאין לו תקדים בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, והעותרים לא הצביעו על פגמים מהותיים בחוק הלאום, המצדיקים התערבות כזו… חוק הלאום מעגן את מרכיבי הזהות הלאומית של מדינת ישראל בחוק יסוד… תוכן זה, של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבוסס למעשה על האתוס של מדינת ישראל מאז הקמתה ומעוגן גם בהכרזת העצמאות, וממילא שוודאי שלא ניתן לראותו כ'מזעזע את אמות הספים של המבנה החוקתי כולו'. לפיכך, חוק יסוד הלאום כלל אינו מתקרב לאותם מקרים חריגים בני חריגים שהוזכרו בפסיקה ביחס להיתכנות יישומה של דוקטרינה המאפשרת ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי יסוד… אף שהחוק מבסס את זהותה היהודית של ישראל, הוא אינו גורע מזכויות הפרט של כל אדם במדינת ישראל, ללא הבדל דת או לאום".

כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, גם הנראטיב הזה הוא שקר וכזב.

* תמיכה מותנית – לא אחת הסברתי מדוע אסור להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בין השאר, כי היא תומכת באויביה של ישראל. בשבועות האחרונים למדנו, שתמיכתה באויב אינה אוטומטית. היא מפעילה שיקול דעת. היא תומכת באויב רק כל עוד הוא אויב. היא תומכת בו כאשר הוא נלחם בישראל, כאשר הוא מפעיל טרור נגד אזרחי ישראל. אבל ברגע שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל, היא מסירה ממנו את תמיכתה ורואה בו בוגד.

* כך נראה שלום אמת – ידיעה בוויינט: "שר המסחר והתיירות של בחריין, זייד בן ראשיד אל-זיאני אמר בעת ביקורו בירושלים כי בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבין מוצרים שמקורם בישראל. זאת בהמשך להסכמי כינון היחסים, 'הסכמי אברהם', שחתמו ישראל ובחריין". 

אלה חדשות נפלאות ועכשיו אתרגם את הידיעה מוויינטית לעברית. המשפט "בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבי מוצרים שמקורם בישראל" הוא בעברית: בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בירושלים, יהודה, שומרון והגולן לבין מוצרים שמקורם בשאר חלקי הארץ.

* פליטים ועולים – במשך שנים רבות התנגדתי לאזכור של גירוש יהודי ארצות ערב, כתשובה לשקר הנכבה. עמדתי נבעה מנקודת המבט הציונית, על פיה יהודים שעלו לארץ ישראל, אינם יכולים להיחשב פליטים, כי ארץ ישראל היא המולדת היהודית, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וכיוון שארץ ישראל היא מולדתם של המגורשים ומדינת ישראל היא מדינתם, הם אינם פליטים אלא עולים ששבו לביתם הלאומי. התייחסות אליהם כאל פליטים פוגעת בהם ובעליה שלהם.

אף שזו גישתי הבסיסית גם היום, שיניתי את דעתי באשר להצגת הגירוש, הפרעות ומעשי הרצח ביהודי ארצות ערב ואיראן בהקשר של טענת שקר הנכבה. כפי שעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון (העליה החמישית) היא מעשה ציוני של עליה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת הפגיעה הנוראה ביהודים בידי השלטון הנאצי, וכפי שהעליה הראשונה הראויה לכבוד ויקר אינה ממעיטה מחומרת הפרעות ביהודי רוסיה "סופות בנגב",  כך יש להוקיע את ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי עיראק, והפרעות והגירושים של היהודים בארצות ערב, בלי לפגוע בגודלה וחשיבותה של עלייתם למולדתם והשתתפותם בבניינה, בעיקר בהתיישבות החלוצית שלהם בגליל ובנגב.

השינוי בעמדתי נעשה בעקבות קריאה והעמקה בפרשה וקריאה והאזנה לדעות שונות בוויכוח. אולי הגורם שהשפיע ביותר על השינוי בעמדתי היה ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".

בעת הדיונים בעצרת האו"ם ולקראתה על תכנית החלוקה, נציגי מדינות ערב באו"ם הזהירו שהקמת מדינה יהודית תביא לשנאה ואלימות כלפי היהודים בארצותיהם. מצד אחד, טענתם העיקרית הייתה שאין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי למדינה, ומצד שני הם איימו שאם לעם היהודי תקום מדינה הם יפגעו בבני העם-שלא-קיים החיים בארצם. ואכן, האיום מומש. 850,000 יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב ורכושם נבזז.

הצד השווה בין ה"נכבה" של ערביי ארץ ישראל לגירוש יהודי ארצות ערב, הוא שבשני המקרים 100% מהאשמה היא על הערבים. בעוד העם היהודי קיבל את החלטת האו"ם בשמחה גדולה והיישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות, למרות שגבולות החלוקה היו אבסורדיים, בלתי אפשריים, הערבים דחו אותו על הסף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי בארץ על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וכדי לסכל את הקמת המדינה. וכאשר נסיונם לא עלה יפה והמדינה קמה – בו ביום פלשו מדינות ערב למדינה היהודית בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם ולהשמיד אותה. בכך, הם נושאים באחריות מוחלטת לכל תוצאות המלחמה, כולל ה"נכבה".

ואילו הפרעות והגירוש של יהודי ארצות ערב נעשו ללא כל סכסוך ובלי כל פרובוקציה. היו אלו פרעות אנטישמיות לכל דבר, כמו הפרעות ברוסיה, כמו ליל הבדולח בגרמניה וכד'.

הערבים הטוענים ב"זכות" השיבה וממשיכים להנציח את פליטות הדור הרביעי והחמישי של עקורי מלחמת השחרור, עושים זאת ככלי פוליטי נגד קיומה של ישראל וכדי לאפשר להם להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. היהודים, גם אלה שלא עלו לישראל אלא היגרו למדינות אירופה ולארה"ב, לא התייחסו לעצמם כאל פליטים, ובטח שניניהם אחרי 73 שנים אינם מתייחסים כך אל עצמם. הם שיקמו את עצמם במקום שאליו עברו. ואילו ערביי ארץ ישראל נמצאים במדינות ערביות, בתרבות הערבית, בשפה הערבית, ומתעקשים לא להתערות, אלא לדבוק בפליטותם ככלי במלחמה נגד ישראל.

ראש הממשלה יצחק שמיר לחם נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, בטענה הצודקת שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודים אינם יכולים להיות פליטים, ואם בחרו להגר לגלוּת אחרת, זו גלות מבחירה ולא פליטות. בלחצו, ארה"ב ביטלה את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ וכך נותבה העליה הברוכה של יהדות בריה"מ לישראל, והביאה ברכה עצומה למדינה. באותן שנים, בנאומו בוועידת מדריד, העלה שמיר את סוגיית הגירוש של יהודי ערב ובזיזת רכושם, כמשקל נגד לשקר הנכבה. באותם ימים תמכתי מאוד בפעולתו נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ אך התנגדתי לדברים שהעלה בנאומו ובמאמר שפרסמתי בזמן הוועידה תקפתי אותו על כך. טענתי שהטענה הזאת מנוגדת לתפיסה הציונית והיא הפוכה למאבקו בנושא יהדות בריה"מ. היום אני סבור ששמיר צדק. עם זאת, צריך להשתמש בהגדרות ציוניות נכונות, המבחינות בין עובדת הגירוש, הפרעות והאפליה לבין עובדת העליה הציונית המבורכת של המגורשים.

* הזניית האקדמיה – בנאום הסתה בבלפוריאדה, ערכה פרופ' חנה יבלונקה השוואה נואלת בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, לקול מצהלות האספסוף. יבלונקה היא היסטוריונית וחוקרת שואה מוערכת, אבל כאשר היא הופכת את מחקרה קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות, המעשה שלה הוא הזניית האקדמיה, הזניית המחקר והמרת היושרה האינטלקטואלית בשיח שנאה והסתה ירוד.

* אוניברסיטת הגליל בבאר שבע – לפני 16 שנים החליטה ממשלת ישראל על הקמת אוניברסיטה בגליל. זו החלטה חשובה ונכונה, החלטה ציונית על שדרוג וקפיצת מדרגה של פיתוח הגליל.

כעבור שנתיים מונה פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב, תפקיד שהומצא בעבורו כפרס ניחומים. הוא דיבר גבוהה גבוהה על הקמת אוניברסיטת הגליל, אך כיוון להקמתה בכרמיאל או בגליל המערבי. זה אבסורד, כיוון שמדובר באזורים סמוכים לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי. לאחר מאבק של הרשויות בגליל המזרחי, הוא החליט על הקמת אוניברסיטה בצפת. מה שיצא מזה הוא הפקולטה לרפואה בצפת, שהיא שלוחה של בר-אילן. צעד חשוב כשלעצמו, אך רחוק מלהיות אוניברסיטה.

השנה הוקם משרד חדש, משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה. לתפקיד מונה זאב אלקין. אלקין התחייב לפני חודשיים לממש את החלטת הממשלה ולהקים סוף סוף את אוניברסיטת הגליל.

והנה, הוא סוף סוף מימש את ההחלטה. הוא החליט לשנות את שמה של אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת חיפה והגליל.

יפה מאוד. אולי עדיף שאוניברסיטת בן גוריון בנגב תיקרא אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובגליל.

* נכי צה"ל יוחרגו – נכי צה״ל יוחרגו מחוק הקפאת השכר במשק, המתוכנן מינואר 2021 על כלל המשק. זו יוזמה ברוכה של עוזי דיין, והוא ראוי לשבח.

* חוק פמיניסטי – ח"כ מתן כהנא מימינה הגיש הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. כפמיניסט אני תומך בחוק שלו.

יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם רדיקלי של שנאת גברים. ויש פמיניזם הומני שנאבק על שוויון זכויות בין המגדרים. אני פמיניסט הומני. ככזה, אני תומך בחוק שמחזק את השוויון בין המינים.

חזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון. היא פוגעת בגברים, המופלים לרעה ולעתים חייהם נהרסים כשילדיהם הקטנים נלקחים מהם. הגישה הזאת נובעת מדעה קדומה, פרימיטיבית ופטריאכלית, על פיה הגבר אינו בנוי להורות, הוא מקסימום עוזר לאמא בגידול הילדים. הגישה הזאת פוגעת גם בנשים, בכך שהיא כופה עליהן למעשה להיות אימהות חד-הוריות שאינן יכולות להתפתח ולפתח קריירה, כי כל עול גידול הילדים – עליהן.

בן הולך עם אמא? במקרה שבו בני הזוג המתגרשים אינם מגיעים להסכמות, על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו – על פי טובת הילד.

* חקלאות טרוריסטית – נעמן כהן תמה מדוע העורך אינו מצנזר את המושג "חקלאות טרוריסטית", שהנו מושג שגוי. נעמן צודק. אכן, אם מישהו יכתוב חקלאות טרוריסטית, יש לתקן זאת לטרור חקלאי, כיוון שחקלאות אינה יכולה להיות טרוריסטית. במושג טרור חקלאי, המילה "חקלאי" מתארת את סוג הטרור. יש טרור אישי, יש טרור מתאבדים, יש טרור עירוני, יש טרור הצתות, יש טרור סכינים, יש טרור כלכלי, יש טרור משפטי ועוד. טרור חקלאי הוא טרור בתחום החקלאות. כל בר-דעת, מלבד נודניק אובססיבי אחד, מבין זאת.

ואם באובססיות עסקינן – מדוע נעמן כהן מכנה את נתניהו בשמו ולא נתניהו-מיליקובסקי? אמנם נתניהו נולד נתניהו, אך גם ציפי לבני נולדה לבני, גם יוסי אחימאיר נולד אחימאיר. מה קרה? שמא יש סדקים באובססיה הילדותית?

* מאזן – מסקרן אותי אם בתגובות בפייסבוק לאורך השנים כתבו לי יותר "אתם השמאלנים" או "אתם הימנים".

* נימוסים והליכות – כשמפהקים עם מסיכה, יש להניח יד על הפה?

          * ביד הלשון

הר חרמונית – בסיום הפרק השמיני של "שעת נעילה" שעטו הטנקים לכיוון חרמונית. הכוונה להר חרמונית, ומכאן שמדובר בקרב עמק הבכא, שנערך מדרום לחרמונית.

מה מקור השם חרמונית? שמו של ההר בערבית הוא תל א-שייחה. השם הזה נגזר משמו בערבית של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי האגדה הדרוזית, תל א-שייחה היא אשתו של ג'בל א-שייח, וברכת רם היא העין הכחולה שבה הג'בל משגיח שאשתו אינה בוגדת בו.

אם שמו העברי (התנ"כי) של ג'בל א-שייח הוא חרמון, מה השם העברי המתאים לתל א-שייחה? חרמונית.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.11.20

* אובייקטיבים בעד האויב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית.

השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האויב ונגדנו. בין אם האויב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?

"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".

אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עמה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.

איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל.

חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך הההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים".

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות.

התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזיה, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית.

הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת?

כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עליה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העליה המבורכת במספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.

הפרויקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות.

עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי". פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות".  

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הרה אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר הייתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי.

אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו.

וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ. 

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.

פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים. יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרנים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית.

ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי. 

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל.

בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אויב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת.

ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה.

ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אויב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק".

אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו?

מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעיה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו!

והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.

יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו.

הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגיה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.

נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אויב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.

כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל.  התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבניה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבניה הזאת.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבניה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית אמינה ברובה, על פיה התכניות לבניה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם הייתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבניה בגבעת המטוס מימוש "ההזיה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו". האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותכניות הפיתוח שלהם הן הזיה משיחית לאומנית?

לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה". ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין הייתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה הייתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"

השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס הייתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר.

את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

אריאלי ציין שתכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגיה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם, הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה.

קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק.

אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשניה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשניה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים". בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר.

האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא הייתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע?

מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל.

אל הפמליה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני.

אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.

אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז.

נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב.

אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

            * ביד הלשון

מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה הייתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.

הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.

כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.

כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.

מספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.

* "חדשות בן עזר"

אמנה גולנית

לפני כעשור ומחצה, הייתה בגולן יוזמה להגדיר את הגולן כשמורה ביוספרית – "גולן ירוק", ברוח המנסה ליצור הסכמות בין האינטרסים השונים של בעלי העניין השונים בגולן. מי שהיה אז ראש המועצה האזורית, אלי מלכה, כתב באותם ימים: "אזורים רבים בארץ נתקלים בקונפליקט בין פיתוח כלכלי לבין שמירה על הטבע. המשאב הגדול ביותר של הגולן הוא הטבע ועלינו מוטלת האחריות לשמור עליו. כדי לגשר על הפער בין פיתוח לשימור החלטנו להניף את דגל 'גולן ירוק' ולקדם את הגולן כמרחב ביוספרי. פרויקט זה הוא כלי בעזרתו ניתן יהיה להגן על המגוון הביולוגי מבלי לפגוע בעידוד הפיתוח החברתי והכלכלי. בנוסף לשימור ערכי טבע עלינו לפעול לפיתוח בר קיימא, שאיננו מכלה משאבים טבעיים. המחויבות המוסרית שלנו כתושבי הגולן היא להגן לטווח ארוך על הנופים, בעלי החיים והמערכות האקולוגיות… המועצה האזורית רואה בתכנית זו קו מנחה לפיתוח מושכל למען הדורות הבאים".

מרכיב מרכזי ברעיון של גולן ירוק, היה יצירת ההסכמות בין האינטרסים השונים ולעתים הסותרים. ומי בעלי העניין יותר מתושבי הגולן עצמם? אחד ממרכיבי המהלך היה שיתוף הציבור. הוא כלל מרכיב של תכנון משתף – הצעה למתווה תהליך תכנון באמצעות בניית קונצנזוס. בין העקרונות דובר על "שיתוף משמעותי, עמוק ורחב, של נציגי-בעלי-עניין, ויידוע, הסברה והיוועצות עם כלל הציבור הגולני". התכנית דיברה על הקמת גרעין של 5-10 אנשים בכל יישוב שירכז את הנושא, והוא אמור היה להיות נושא קהילתי מרכזי. 

למרבה הצער, זה לא קרה. תכנית "גולן ירוק" לא יצאה לפועל ותרבות האמנה אינה מתקיימת. הגולן, שהשכיל לשמור על אחדות יפה לאורך היובל הראשון, נקלע בשנים האחרונות למחלוקות עמוקות ומטלטלות. ואולי לא במקרה, המחלוקות היו בדיוק בסוגיה שעמה התכנית נועדה להתמודד – המתח בין פיתוח התיישבותי וכלכלי לבין שימור הטבע והנוף.

לפני כחמש שנים סער הגולן סביב סוגיית חיפושי הנפט בגולן. במחלוקת הזו לא נעשה שיתוף אמתי של הציבור, לא היה דיאלוג של ממש, ולכן נוצר מצב הפוך מזה של אמנה – מצב של ויכוח יצרי לוהט, רצוף השמצות והקצנה משני הצדדים.

התמונה חזרה על עצמה לפני כשלוש שנים בוויכוח שניצת, ולא כבה עד עתה, בנושא טורבינות הרוח. בפרשה זאת, שוב סערו הרוחות, שוב תחושות של אובדן אמון ושוב – בשל חוסר שקיפות ובעיקר, הימנעות משיתוף אמתי של הציבור ומהידברות עם הציבור.

וכעת, כאשר תכנית חוות הרוח בעמק הבכא קורמת עור וגידים ועל הפרק הרחבת המיזם לאזורים נוספים, שוב מתעוררת מחלוקת. האם הפעם ננהל אותה באופן אחר?

על הגולן לאמץ את גישת האמנה הקהילתית כדרך חיים. מן הראוי שגישה זו תנחה אותנו בנושאים רבים ככל הניתן, ותהיה לדרך חיים גולנית. כיוון שבנושאים רבים יש בעלי עניין שונים, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלוקות,

היא אמנה שבה מגיעים כל הצדדים לפתרון המוסכם, וכל צד מכבד את צרכי רעהו.

 גם כשעוסקים באנרגיית הרוח, יש לשמור על רוח הגולן, רוח של חברות, כי זו האנרגיה האמתית שלנו.

****

כל עוד איננו פועלים במתכונת של אמנה חברתית, את ההחלטות בסוגיות המרכזיות של הגולן יש לקבל במוסד הנבחר העליון של האזור – מליאת המועצה. בשתי הדוגמאות שהצגתי, קידוחי הנפט ושלב א' של תכנית חוות הרוח, המליאה הודרה מן הדיון. כשמספר חברי מליאה, אני ביניהם, ביקשנו דיון במליאה בנושא קידוחי הנפט, המקסימום שהצלחנו להשיג הוא דיון בלתי-רשמי של המליאה, לאחר סיום ישיבה פורמלית, לא כחלק מסדר היום, ללא רישום בפרוטוקול וכמובן ללא זכות החלטה. וגם לדיון במתכונת הזו לא התאפשר באמת להתפתח.

אני שמח שכעת הוחלט להכניס את המליאה לעובי הקורה. המליאה עומדת לעבור סדרת פגישות עם כל הנוגעים בדבר – החל ביישובים השותפים בתכנית, דרך חברת "אנלייט" ועד הארגונים הירוקים והמתנגדים בתוך הגולן. המטרה היא ללמוד את הנושא לעומקו, מתוך לימוד אמתי של הטענות לכאן ולכאן וקבלת החלטות מתוך הלמידה.

אני מקווה שגם אם התהליך הזה אינו תהליך קהילתי כולל במתכונת של שיתוף הציבור הרחב, הוא יתנהל ברוח האמנה הקהילתית, כיאה למוסד של נבחרי הציבור מכל יישובי הגולן.

****

לצערי, יש היום לא מעט דם רע בין הצדדים במחלוקת. יש המציגים זאת כמחלוקת בין אוהבי הגולן ושומריו לבין רודפי בצע שמה שמעניין אותם הוא רק הכסף, ויש המציגים זאת כמחלוקת בין נאמני ההתיישבות ופיתוח הגולן לבין רחפנים ירוקים מנותקים. נפערת תהום של חשדנות הדדית, חוסר אמון והטלת דופי בין הגורמים. למרבה הצער, קולות כאלה קיימים גם במליאה. חבל. מן הראוי לטהר את האווירה כדי להגיע לתהליך נקי, בניסיון לגבש הסכמות.

יש לזכור שאנו נאמנים למספר יעדים שאינם חופפים ולעתים הם סותרים ויש להגיע לעמק השווה.

כולנו אוהבים את הגולן. כולנו הגענו לכאן מתוך אהבה ליופיו הבראשיתי של חבל ארץ זה. ומי שנולד לתוך המקום הזה, גדל בתוכו והחליט לבנות בו את ביתו – על אחת כמה וכמה. כולנו מחויבים לשמור על צביונו ויופיו של הגולן הקסום.

כולנו רוצים בחיזוק ההתיישבות בגולן, בפיתוח היישובים והאזור, בחיזוק החוסן הכלכלי והחברתי של קהילת הגולן, למשוך קליטה איכותית שתוכל להתפרנס בגולן בכבוד, להתפתח בגולן ולפתח את הגולן.

הכרה בכך שהערכים האלה משותפים לכולנו, היא הבסיס לדיון. אם יהיה זה דיון סכום אפס, בין "משקסטים" שנלחמים על הפיתוח לירוקים שנאבקים על השימור וכל צד מנסה להשיג את המקסימום, אולי נגיע להחלטה, אך לא להסכמה ונצא מצולקים מן התהליך. רק דיון משותף היוצא מהנחה שהשימור והפיתוח הם אינטרס משותף של כולנו, יביא להסכמות.

מן הראוי לציין שבנושא חוות הרוח, המחלוקת אינה רק בין פיתוח ופרנסה לבין שמירת הסביבה, אלא גם בין ערכים שונים של שמירת הסביבה. יש לזכור שיוזמת חוות הרוח נועדה לספק למדינת ישראל אנרגיה נקיה, ירוקה, כמענה לזיהום הסביבתי של האנרגיות הישנות. הוא הדין בפיתוח אנרגיית השמש, שגם הוא מעורר התנגדות מטעמים ירוקים. עם זאת, אין לזלזל בטענות הרציניות נגד טורבינות הרוח, למשל בכל הקשור לפגיעה בנשרים ועופות נוספים, רעש ומראֶה (אם כי לגבי המראה – זו שאלה של טעם. כשנסעתי בצרפת לאורך עשרות קילומטרים וראיתי מכל עבר אינסוף שבשבות פעילות, היה זה מראה רב קסם בעיניי).

בדיון על חוות הרוח ניצבת שאלה נוספת, והיא תרומת הגולן ליעדים הלאומיים. כל חיינו בגולן לא ראינו את עצמנו רק כמי שבאו לכאן לבנות את ביתם, אלא כחלוצים המקדמים את הייעוד הלאומי של מדינת ישראל. ואם מדינת ישראל קבעה מטעמים אקולוגיים יעד לאומי של הפקת אנרגיה ירוקה, וביכולתנו לתרום לכך תרומה משמעותית, השיקול הזה חייב להיות חלק משמעותי בכל דיון.

****

המתח בין פיתוח ושימור הוא מתח אינסופי. הדרך הראויה לנהל אותו אינה במאבק בין שוחרי פיתוח ושוחרי שימור, אלא ביצירת אמנה מוסכמת על אודות פיתוח בר-קיימא, ברוח חזון הגולן.

וכך נאמר בחזון הגולן: להיות חבל ארץ מועדף, שבו יכול אדם לבנות את ביתו ולממש את עצמו בקהילה רבגונית, שוחרת איכות ומסבירת פנים. קהילה שמקיימת חיים המושתתים על חירות, אחריות, יוזמה, צדק חברתי, זיקה למורשת ואהבת האדם, העם והארץ.

ליצור תנופת עשייה, פיתוח וקידום יזמויות תוך שמירה על ערכי הטבע והנוף, ויצירת סביבה שופעת אנושיות, פשטות ושלווה למען התושבים, המטיילים והדורות הבאים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 18.11.20

* פיגוע כלכלי – כאשר נתניהו ניסה להעביר תקציב לחודשיים במקום לשנה וחודשיים, היו כמה… נכנה אותם בעדינות ובזהירות נאיבים, שהאמינו שיש לכך איזשהו נימוק כלכלי. אבל כעת, כאשר הוא רוצה להעביר תקציב ל-8 ימים, הוא מוכיח שזה היה שקר.

יש לומר את הדברים גלויות, בלי להתייפייף ובלי פוליטיקלי קורקט. במזימתו לא להעביר תקציב למדינת ישראל, נתניהו מחבל במזיד בכלכלת ישראל, המצויה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים בתולדותיה. זהו פשע כלכלי, פיגוע כלכלי נגד מדינת ישראל. הוא נעשה במזיד.

הפשע הזה נועד למטרה אחת בלבד. להשאיר לנתניהו פרצה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות הפוליטי המסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפשע הזה אינו פלילי. אך הפשע הזה מושחת יותר מכל כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו גם יחד.

* תנאי ללגיטימציה – לנוכח הרומן המסתמן בין נתניהו ומנסור עבאס מתעוררת השאלה האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לקואליציה? תשובתי היא: בהחלט כן. אולם רק אחרי שהיא תכיר בכך שישראל הינה מדינה יהודית וכזאת תהיה תמיד ותתנגד לכל ניסיון לקעקע זאת. אחרי שהיא תבהיר שעל ערביי ישראל להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אחרי שהיא תבהיר שאין "זכות" שיבה. אחרי שהיא תסכים שעל ישראל להילחם בטרור הערבי. ברגע שהיא תקבל על עצמה את העקרונות הללו היא תהיה שותפה רצויה בממשלה. אגב, הדברים נכונים גם לגבי בל"ד.

מי שאינו מקבל על עצמו את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו יכול להיות שותף בשלטון.

איפה עומדת רע"ם בסוגיות אלו? את התשובה קיבלנו בהצבעותיה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל.

אם נתניהו ינסה להקים ממשלה עם רע"ם או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, תהיה זו ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.  

* דמות המפתח – על פי תמונת הסקרים, אם הבחירות תוקדמנה איש המפתח בפוליטיקה הישראלית יהיה נפתלי בנט. אם נתניהו ובנט יקימו ממשלת ימין צרה, היא עלולה לקבל את "החוק הצרפתי".

"החוק הצרפתי" הוא חוק מגה-שחיתות, שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולמלט אותו מהתמודדות בבית המשפט עם הראיות על פשעים חמורים שבהם הוא נאשם. אם חוק הפיגולים הזה יעבור, הוא יהפוך את ישראל מדמוקרטיה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת. ממשלה שתעשה כן היא איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית.

הדרך לסכל זאת, היא אם כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יסכמו עם ימינה לפני הבחירות, בגלוי, על ממשלה בראשות בנט, ללא רוטציה, אחרי הבחירות. יש עתיד וישראל ביתנו יבהירו שאינם שוללים ממשלה עם החרדים. סביר להניח שמהלך כזה יביא לפרישת סמוטריץ' הגזען וההומופוב מימינה.

אני מקווה שהנסיקה של בנט בסקרים וחששו של נתניהו מניצחונה של ימינה בבחירות, תביא אותו להתעשת, להתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני, להגיש תקציב, לחדש את פעולת ועדת השרים לחקיקה, לאפשר את המינויים הבכירים בשירות הציבורי ובכך לסכל את הסיבוב הרביעי בתנאי קורונה, ולקיים את הסכם הרוטציה. עדיפה ממשלה מתפקדת על בחירות עכשיו.

ודוק – כתבתי שאני מקווה, לא שאני מעריך.

* הקשית כחרב פיפיות – לאור נסיקתו של בנט בסקרים, הליכוד מוציא הודעות אוטומטיות על פיהן בנט תמיד מצליח בסקרים הרבה יותר מאשר בבחירות, וכך יהיה גם הפעם.

באשר למערכות הבחירות האחרונות – הם צודקים. אלו העובדות. האם זה מנבא גם את הבחירות הבאות?

יתכן, אבל אני רואה הבדל בסיטואציה. המסר של נתניהו בשתיית קולות ימינה לפני בחירות היה שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר ולכן קול לימינה יוציא את השלטון מידי הימין. ספק אם טיעון כזה רלוונטי במצב של כמעט שוויון בין הליכוד לימינה. אדרבא, ימינה עשויה להצטייר כחלופה מועדפת עבור אנשי ימין שמאסו בנתניהו ובביביזם. ואם ימינה תעבור את הליכוד בסקרים, היא עשויה לתפוס את הסנטימנט של הצבעה למפלגת הימין הגדולה ביותר, ובנט עשוי לפתוח במשתה הגדול של קולות הליכוד.

* התרומה של אסנת מארק – התרומה המשמעותית של אסנת מארק לפוליטיקה הישראלית, היא שמאז כניסתה לכנסת מירי רגב מצטיירת כמעט כנורמטיבית.

* העובדות – כתבתי נגד אלה שחסמו את כביש 1 ואח"כ התבכיינו שהמשטרה פינתה אותם ועצרה חלק מהם. על כך הגיבו כמה קוראים שאיני בקיא בעובדות. בדקתי את העובדות ואלו הן: א. הם לא חסמו את כביש 1. ב. חסימת כביש 1 הייתה ברישיון. ג. העובדה שהמשטרה לא נתנה רישיון לחסימת כביש 1 מוכיחה שהמשטרה פוליטית ולא לשכוח – אכיפה בררנית, כמובן.

* החינוך בראש – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי בניגוד להחלטות הממשלה הייתה מעשה שלא ייעשה. הייתה זו עבירה מאורגנת על החוק, של מגזר שלם שבחר לעשות שבת לעצמו. הייתה זו פגיעה במאמץ הלאומי למלחמה בקורונה וחתירה תחת ערך הערבות ההדדית, הדורש מכל מגזר, מכל רשות, מכל קהילה ומכל אזרח להטות שכם למאמץ המשותף, ולהימנע מצעדים שעלולים להפיץ את המחלה ולהגביר את התחלואה. המעשה הזה ואוזלת היד בהתמודדות עמו (הפארסה של הקנסות, למשל) הם ביטויים של אנרכיה.

לצד הביקורת החריפה על ההתנהגות הזאת, אני חש כבוד רב לחברה החרדית על כך שהיא מציבה את החינוך על ראש שמחתה, לא כמס שפתיים, אלא הלכה למעשה.

ועם כל הביקורת על המעשה, מכיוון שהוא נעשה, ומאחר שההתמודדות עם הקורונה היא עם הלא-­נודע ולימוד המגפה נעשה תוך כדי תנועה – יש להתייחס לקיומם של הלימודים במגזר החרדי כמעבדת ניסיונות לחברה הישראלית כולה. מה ההשלכות של החזרה מהסגר השני ללימודים.

תוצאות הניסוי מעניינות ומעודדות. לא זו בלבד שהצעד לא גרם לעליה בתחלואה בכלל החברה הישראלית, הוא גם לא גרם לעליה בתחלואה במגזר החרדי עצמו. ולא זו בלבד שבעקבות פתיחת תלמודי התורה לא התחוללה עליה בתחלואה במגזר החרדי – חלה בו ירידה תלולה. הסיבות לירידה, מן הסתם, אינן קשורות לחזרה ללימודים, אולם החזרה ללימודים לא מנעה את המהלך.

עובדות אלו מצדיקות גישה נועזת יותר באשר לחזרה ללימודים בכלל המדינה. המחיר של חודשים רבים כל כך ללא מסגרת לימודית כבד ביותר. הלימודים המקוונים נותנים מענה חלקי ביותר להשכלה, אך אינם נותנים כל מענה לצורך החברתי והנפשי של הילדים במפגש עם חברת השווים וגם עם המורים, ולא לצורך להשתייכות פעילה לחברת בית הספר. בית הספר נועד להיות בית חינוך לא פחות מאשר מוסד להשכלה, ואת החינוך אי אפשר להעניק בזום. בהרצאה ששמעתי לפני ימים אחדים, דובר על עליה תלולה בהפרעות אכילה של נערות במערב כולו בעידן הקורונה. זו רק דוגמית אחת למחיר הכבד לטווח רחוק של הישיבה בבית זמן רב כל כך.

כשהייתי תלמיד בכיתה יו"ד, הייתה שביתת מורים בת כחודשיים. חבריי ואני היינו מאושרים. אך היום, אחרי קרוב לשנה של העדר מסגרת וגם העדר מסגרות חלופיות שאף הן מושבתות (מרכז חיי באותה תקופה הייתה בשבט הצופים ובהדרכה, ומבחינתי השביתה רק נתנה לי יותר פנאי להשקיע בפעילות זו), אנו רואים את הסבל של הילדים, את הכמיהה שלהם לחזור לבית הספר, את ההפגנות שלהם נגד המשך הרביצה בבית, שנפשם קצה ממנה. אני חש בסבל של בתי הצעירה, השייכת לקבוצת כיתות ז'-י', שאינן נמצאות בשום מתווה של חזרה ללימודים בעתיד הנראה לעין.

אני מבין את הרצון של משרד הבריאות וקבינט הקורונה לחזרה איטית ומדורגת לשגרה, כדי למנוע אובדן שליטה וסגר שלישי, חלילה. אך אני מאמין שעל גופים אלה לשנות את סדר העדיפויות בתהליך החזרה לשגרה, ולהציב את החזרה ללימודים, במתווה זהיר ואחראי, בראש סדר העדיפויות; לפחות בערים הירוקות.

* בלתי סביר – לאחר פרסום ההודעה של חברת "פייזר" על סיום שלבי הניסוי לחיסון נגד קורונה, צייץ טראמפ שהחברה דחתה את הפרסום עד אחרי הבחירות כדי לפגוע בו. האם הוא צודק?

כמובן שאיני יודע את התשובה, אבל ההיגיון אומר לי שההיתכנות של קונספירציה כזו נמוכה מאוד. בין חברות "פייזר" ו"מודרנה" התנהל מרוץ חיסון אדיר – מי תהיה הראשונה. לא מתקבל על הדעת ש"פייזר" הייתה דוחה את הפרסום ולוקחת סיכון ש"מודרנה" תעקוף אותה. יתכן שראשי החברה עוינים את טראמפ, אך בטח לא עד כדי סיכון האינטרס העסקי המובהק שלהם.

* לסמן V – מפלגת הלייבור ביטלה את השעייתו של הצורר האנטישמי קורבין. כאילו ההשעיה הייתה עונש ואפשר לסמן V. כך לא נלחמים באנטישמיות.

* האסיפה הכללית – השתתפתי ביום ראשון בישיבה הראשונה של האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני מייצג את תנועת דרך ארץ. אני רואה זכות גדולה להיות שותף לעיצוב דרכה של החברה החשובה הזאת ולעשייתה בבניין הארץ והגשמת הציונות. למרבה הצער, האסיפה הייתה בזום. אני מקווה שהאסיפה הבאה תהיה פנים אל פנים.

            * ביד הלשון

מחנה פילון – ברשומה שהוקדשה למחנה נפח, כתבתי ששם ישבה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפול. אביגדור קהלני העמיד אותי על טעותי. עד המלחמה לא ישבה בנפח אוגדה, אלא מפקדת החטיבה בפיקודו של צבי בר. מפקדת האוגדה ישבה במחנה פילון, בקרבת ראש פינה, ועלתה לנפח במלחמה. אחרי המלחמה היא התמקמה בנפח כמחנה קבע.

מחנה פילון קרוי על שמו של סגן פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי של הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת נבי יושע (מצודת ישע או מצודת כ"ח) בגליל העליון המזרחי. פילון פיקד על מחלקה, שהורכבה ברובה מעולים חדשים, שורדי שואה, שביצעה פעולת הסחה מדרום למצודה, שעה שחבלנים פרצו למצודה מצפון. הייתה זו ההתקפה השניה על המצודה שאף היא, כמו הראשונה, כשלה. לפנות בוקר לוחמיו נסוגו לרמת נפתלי והוא חיפה עליהם. לאחר מכן פילון נשאר בשטח האויב עם שני לוחמים שנפצעו קשה ולא יכלו לסגת. הוא העביר אותם לנקיק סלע מדרום לכביש העולה למצודה בהמתנה לחילוץ. כאשר פילון ראה שהערבים רוצחים את הפצועים שנשארו בשטח, הוא ירה בפצועים שאתו והתאבד. גופתו וגופות חבריו חולצו לתל-חי.

סיפור גבורתו של פילון מונצח בסרט יפה ומרגש במוזיאון הרעות במצודת ישע, שאני ממליץ מאוד לבקר בו.

עוד על המצודה כתבתי לפני 4.5 שנים באחת הפינות,  שהוקדשה לצומת כח:

צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

מצודת כח היא מצודת טיגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה הייתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצדה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.11.20

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו.

עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות.

יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האויב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל; הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא דמוקרטי שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל טראמפ מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל, כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל…

ביום שישי היא פרסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, הייתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת.

אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית.

אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק.

אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם.

האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו.

מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה הייתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'.

ההחלטה על הסגר הייתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי.

יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות.

התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון.

בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו.

אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה; לעשות הכל כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי.

והממשלה מצדה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים וההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.  

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 ₪. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים.

ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות?

אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעיה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאמא שרוצה לחתום כאמא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעיה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכל יכולים לחיות אתה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אמא או אבא גם זה בסדר.  

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עמנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס.

אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית.

צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם  של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי "מסכת אבות". הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה".

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

            * ביד הלשון

בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר", "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר.

זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף.

פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

* "חדשות בן עזר"