לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.11.20

* אובייקטיבים בעד האויב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית.

השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האויב ונגדנו. בין אם האויב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?

"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".

אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עמה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.

איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל.

חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך הההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים".

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות.

התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזיה, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית.

הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת?

כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עליה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העליה המבורכת במספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.

הפרויקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות.

עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי". פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות".  

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הרה אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר הייתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי.

אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו.

וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ. 

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.

פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים. יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרנים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית.

ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי. 

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל.

בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אויב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת.

ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה.

ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אויב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק".

אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו?

מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעיה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו!

והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.

יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו.

הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגיה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.

נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אויב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.

כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל.  התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבניה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבניה הזאת.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבניה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית אמינה ברובה, על פיה התכניות לבניה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם הייתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבניה בגבעת המטוס מימוש "ההזיה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו". האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותכניות הפיתוח שלהם הן הזיה משיחית לאומנית?

לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה". ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין הייתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה הייתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"

השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס הייתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר.

את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

אריאלי ציין שתכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגיה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם, הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה.

קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק.

אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשניה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשניה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים". בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר.

האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא הייתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע?

מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל.

אל הפמליה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני.

אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.

אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז.

נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב.

אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

            * ביד הלשון

מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה הייתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.

הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.

כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.

כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.

מספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: ירושלים האחרת

ירושלים האחרת / יזהר כהן
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 17.2.20

ביום שני שעבר הלך לעולמו יוסי גמזו.

ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-14 בפברואר, הוא אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-82. יוסי גמזו נהג לציין כדבר משמעותי, את העובדה שהוא נולד בוולנטיין דיי – יום האהבה.

יוסי גמזו אינו חדש בתכנית "ינשופים". הוא היה אחד מאורחיה, ואני השתתפתי בה כמנחה אורח.

בפינתנו זו השמעתי מספר שירים של גמזו. אזכיר אותם כדי לסבר את האוזן, ולהיווכח בתרומתו הגדולה לזמר העברי: "ילדי איננו ילד", "הכותל", "לי – לך", "אמרו לי", "מה הוא עושה לה" שהשמעתי בהגיעו לגבורות ו"השעות הקטנות של הלילה" שהשמעתי כאשר הוא קיבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים. אלה הם חמישה מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "איפה הן הבחורות ההן", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "שיר ערש 1969" ועוד רבים וטובים.

בראשית שנות האלפים החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. במשך כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות, ובעיקר, כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם כאן בפינה זו.

בימיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי ובדרך כלל לא השיב לטלפונים.
בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי. הוא היה גאה בכך שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה. הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים. הספרים נשארים לנצח. תמיד שאלתי אותו, בתגובה, מתי לאחרונה הוא ראה דגים עטופים בעיתונים.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

יוסי גמזו אהב מאוד את ירושלים. עם שחרור העיר כתב שני שירים נפלאים, "הכותל" ו"בשעריך ירושלים". בשני השירים הללו, לצד ההתפעמות והאושר על שחרור העיר, מבטא גמזו גם את כאב הנופלים וכמיהה לשלום. כך גם בשיר שנשמיע היום, "ירושלים האחרת", ללחנו של עמוס מלר ובביצועו של יזהר כהן.

הכותב אוהב את ירושלים. הוא פונה אליה בגוף שני, "אהובתי". אך הוא רוצה לחיות בירושלים האחרת. הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת. ומהי ירושלים האחרת? ירושלים של שלום.

הוא כותב לירושלים, שקשה קשה שלא להיות בה נביאים, או לפחות משוררים. אבל בין החוזים שניבאו בה נואשות את המלכות, ואת הדם ואת החרב, הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת, ירושלים של שלום.

יוסי גמזו לא זכה להתעורר בירושלים האחרת, וכנראה שעוד רחוק היום שירושלים תהיה עיר של שלום. אך לא נאבד את התקווה והאמונה במעופן של היונים על החומות, עם המחר המתהלך בעיר צעד צעד.

יהי זכרו של יוסי גמזו ברוך.

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים,
או לפחות משוררים ירושלים.
אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,
את המלכות ואת הדם ואת החרב
אני רוצה להיות הילד הראשון,
שיתעורר בירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.
ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,
ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב
את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,
חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.
ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,
עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת
כשהעתיד על החשבון פורע חוב,
במפרעה לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

אהובתי אבני הכותל החמות,
משננות אחרי אלפי פתקים של צער
את מעופן של היונים על החומות,
עם המחר המתהלך בך צעד צעד.
ומול מגדל דוד שבים האוהבים,
ימין משה ואבו טור אט אט וחרש
פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,
אז לילה טוב לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

 

צרור הערות 2.6.19

* אחדות לאומית – יולי אדלשטיין, גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן, שטייניץ, אבי דיכטר, ניר ברקת – כל אחד מאלה, אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, בכירים בליכוד, יכול לעמוד בראש ממשלת אחדות שבמרכזה הליכוד וכחול לבן. אילו הליכוד השכיל להעמיד אחד מהם בראשו, הפארסה של בחירות נוספות הייתה נמנעת.

אמנם כל הנ"ל הפגינו לאורך השנים פחדנות וחוסר מנהיגות, אבל כבר נתקלנו באנשים שעד הרגע שבו הגיעו להנהגה, היו צייתנים ואומרי הן, ומנהיגותם התגלתה כשקיבלו את המושכות. לדוגמה – סאדאת וגורבצ'וב.

* הסמולנית – יפעת ארליך פרסמה רשומה, שבה קראה לליכוד להעמיד בראשו מנהיג אחר, שיוכל להרכיב ממשלת אחדות לאומית ויחסוך את ההליכה לבחירות מיותרות. מיד הוצפה הרשומה במבול של נאצות וגידופים, נגד הבוגדת, השמאלנית הקיצונית, השפחה של נוני מוזס וכו'. כזכור, לפני שלושה חודשים, מועצת רבני הציונות הדתית בחרה ביפעת ארליך לשריון כאישה, בצמרת איחוד מפלגות הימין, והשקיעה מאמץ רב בשכנועהּ לקבל את המינוי. ארליך התפטרה, כי היא אשת מצפון, כאשר הציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* ליברמן הסמולני – יתכן מאוד שבמערכת הבחירות הקרובות, בית החרושת לשקרים והשמצות של נתניהו לא יעסוק בהמצאת בדיות ועלילות על ראשי כחול לבן, כמו בבחירות הקודמות, כי הוא יהיה עסוק בליברמן הסססססססמולני החלש.

* לא גיבור לאומי – לפני שיהפכו פה את אביגדור ליברמן לגיבור לאומי, כדאי לזכור – הוא תמך מן הרגע הראשון ללא סייג, בחסינות לנתניהו, בחוקים פרסונליים לחילוץ נתניהו מאימת הדין ובהמשך כהונתו גם אם יוגש נגדו כתב אישום ובכל חוק מגה-שחיתות.

זה לא היה, כמובן, מאהבת נתניהו. אביגדור ליברמן יודע היטב היטב, היטב היטב, בשל איזה אינטרס הוא תומך בחוקי שחיתות מן הסוג הזה.

* יאיר מסגיר את נתניהו? – באופן עקרוני, לכל דבר היוצא ממקלדתו של יאיר נתניהו אני מתייחס כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

אני מקווה מאוד, מאוד, שגם הפעם הוא שיקר. כי אם הוא לא שיקר הפעם, מדובר במגה-מגה-שחיתות טורבו. בקשר פלילי של נתניהו והחשוד ליברמן, להשתלט על התביעה הראשית כדי לחלץ את ליברמן מאימת הדין.

האם דבר כזה יתכן? היו דברים מעולם. ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר קשר מושחת ופלילי כזה עם החשוד (ואח"כ מורשע והיום שוב חשוד) דרעי, בפרשת בראון תמורת חברון.

האם יאיר נתניהו הסגיר את אביו וחשף פרשת שחיתות חמורה שלו? האם יאיר נתניהו העליל על אביו עלילת שווא?

דבר אחד בטוח – הסביבה הזאת מושחתת, מסואבת.

* טיפול מפנק – גנבה מהמדינה 350,000 ש"ח, והפרקליטות הגיעה אתה לעסקת טיעון שמתוך זה 295,000 ש"ח יישארו בידיה, וסעיפי ההרשעה הפלילית כובסו. אבל הם ימשיכו להתבכיין שהפרקליטות "רודפת" אותם.

* ישראל לפני הכל – אזרחיות ואזרחים יקרים! שלום לכם!
מתוך תחושת אחריות לאומית ומתוך הבנת גודל השעה, אני מכריז בזאת על החלטתי להניח את האגו בצד, ולוותר מיוזמתי על הרוטציה.
אני עומד ללא סייג מאחורי מועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה לקדנציה מלאה.
ההחלטה הזאת היא שלי ורק שלי, ביוזמתי המלאה.
ישראל לפני הכל!

* סיוט – תמונת המצב על פי הסקרים בערוץ כאן 11 ובערוץ 13: לגוש הימין בלי ליברמן פחות מ-60 ח"כים. לגוש הימין עם ליברמן – כ-65 או 66 ח"כים. בהנחה שישראל ביתנו תמליץ על נתניהו בפני הנשיא, תוטל עליו הרכבת הממשלה. במו"מ הקואליציוני, ליברמן והחרדים יסרבו בכל תוקף להתפשר בעניין חוק הגיוס. רגע לפני שהנשיא יטיל על ח"כ אחר את הרכבת הממשלה, נתניהו יציע הצעת חוק לפיזור הכנסת. ברוב של גוש הימין-ערבים יוחלט על בחירות חדשות בינואר 2020.

* זרוע של הכנסת – ביום שני הקרוב יבחֵר מבקר המדינה החדש. איני יודע מי יבחֵר, אבל דבר אחד אני יודע – זמן קצר אחרי שהוא יבחר, נשמע שהוא חלק ממסע ה"רדיפה" נגד נתניהו, ומיהו אותו פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר, שמרשה לעצמו לבקר את השליט הנבחר שמגלם את רצון העם? בדיוק כפי שסונטים בשפירא, ולפני כן בלינדנשטראוס. וכמו המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שכולם חברו יחדיו להפיל את השלטון הנבחר, כך גם הוא יתויג מיד כחלק מ"מדינת העומק" הבדויה.

אז כמה עובדות. מבקר המדינה אינו פקיד (וכמובן שאיני שותף לבוז ולשנאה כלפי הפקידים) אלא נבחר ציבור. הוא נבחר אישית בידי הכנסת. הוא חלק מן הרשות המחוקקת – הוא הזרוע של הכנסת למילוי אחד מתפקידיה החשובים במדינה דמוקרטית – פיקוח על הרשות המבצעת.

הרשות המחוקקת בישראל חלשה מאוד, והיא נשלטת ביד רמה בידי ראש הממשלה, שהיום מנסה להשתלט גם על הרשות השופטת. הניסיונות לפגוע במוסד ביקורת המדינה ולנטרל אותו (כמו כמה הצעות חוק רדיקליות של סמוטריץ'), נועדו להחליש עוד את הכנסת ולגזול מידיה את כלי הביקורת, כחלק מהניסיון לבטל לחלוטין את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, ולהפוך ממדינת חוק למדינת מנהיג, שניצב מעל החוק ומעל לביקורת, ושלוש הרשויות כפופות לו בצייתנות.

* תמונת ראי – שמעון ריקלין מר"ג הוא אדם בעל דעות שמאלניות, ומגדיר את עצמו כמי שהמרחק בינו לבין שמעון ריקלין מערוץ 20 הוא כמרחק ירושלים מקצה הגלקסיה. אולם כיוון ששמו שמעון ריקלין, הוא מקבל "נאצות וגידופים המיועדים אליו [לריקלין השני], שהנייר והצג אינם סובלים". ריקלין הרמת-גני סיפר על כך במכתב למערכת "הארץ", בתגובה למאמר של ירון גילת, שתיאר התנהגויות מחליאות של כותבי מכתבי נאצה וטוקבקיסטים פרועים מן הימין. ריקלין כתב, ש"מן הכתוב ברור שהמקללים הם שמאלנים לא פחות ממני והשופכין שאצבעותיהם מפיקות אינם מוסיפים כבוד לאנשים שרוממות הדעות השמאלניות בגרונם". כמי שזכה ליהנות מטופיני המגדפים והמנאצים משני הצדדים, אני יכול להעיד שמדובר בפירוש בתמונת ראי, אלה של אלה.

* הסתה נגד יועז הנדל וצביקה האוזר – מזה כשבוע ניצבים חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר תחת מתקפה קשה, בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות, כאשר צורף לרשימת הנואמים איימן עודה. גם אני נהגתי כמותם – נסעתי מהגולן לת"א וכשנודע הדבר עשיתי אחורה פנה וחזרתי הביתה. כך נהגו מרבית פעילי תל"ם. היעדרותם של הנדל והאוזר נעשתה בעצה אחת עם בוגי יעלון. יעלון עצמו, שהתנגד אף הוא בתוקף להזמנת עודה, לא רצה לשבור את הכלים, בלע רוק, ומתוך לויאליות לבני גנץ ולשלמות כחול לבן, החליט להישאר ולנאום. לדעתי, הוא טעה. בין פעילי כחול לבן, היו שהלכו כדי להיות לצדו של יעלון בשעה הלא נעימה הזאת, אף שהם חשבו שהוא לא צריך להיות שם.

את מסע ההסתה נגד יועז והאוזר הציתה והובילה בגסות רוח וגסות לשון תמר זנדברג, שבחוצפתה כינתם אותם "גזענים" ו"כהניסטים" והחרה החזיק אחריה אספסוף טוקבקיסטי של ביריוני רשת.

גזענים?! אילו הנואם מטעם הרשימה האנטי ישראלית היה הקיצוני ביותר בתוכה, עופר כסיף, ודאי שהנדל והאוזר לא היו משתתפים בעצרת. האם זו הייתה החרמה כיוון שהוא יהודי? אילו הייתה זו הפגנה בנושא כלשהו, נניח נגד BDS, ובן גביר או גופשטיין היו מקבלים בה במה ומיקרופון ודאי שהם לא היו משתתפים בה. האם היו מאשימים אותם שהם מחרימים את הכהניסטים כי הם יהודים? איזו דמגוגיה זולה! כמה נמוך הם יכולים לרדת…

אני ממליץ לכל מי שרוצה לדעת מיהו איימן עודה, להיכנס לסרטון של הטלוויזיה החברתית "ח"כים מדברים על זכות השיבה – איימן עודה". הוא מאוד ברור, ובעברית. הוא מדבר שם בפירוש על תביעת ה"שיבה", לא כחלום או אידיאל, אלא כתביעה ברורה למימוש בפועל של "חזרת" ה"פליטים" ליישובים הספציפיים שלהם. אני ממליץ לחפש בגוגל את "צעדת העקורים" ביום העצמאות 2017, שבראשה עמד עודה. הצעדה הייתה לעבר קיבוץ כברי, והמסר שלה היה שקיומה של מדינת ישראל הוא עוול ואסון ויש "להחזיר" את ה"פליטים" לכפרים הספציפיים שלהם, דוגמת כברי. אני ממליץ להיכנס לסרטון של "ממרי" שבו עודה נראה נואם בעצרת זיכרון ברמאללה לרב המרצחים ערפאת, מהלל אותו בדברי שבח ומשלהב את הקהל שמשיב לו בקריאות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

אפשר לשתף פעולה עם חד"ש-תע"ל בחקיקה נקודתית בנושאים מסוימים בכנסת. אפילו ח"כ אריה אלדד שיתף פעולה עם אחמד טיבי בקידום הבריאות בישראל. אבל הם לא יכולים להיות שותפים במאבק על דמותה המוסרית של מדינת ישראל – המדינה היהודית דמוקרטית. הזמנתו של עודה לנאום הייתה ליקוי מאורות, ואני גאה ביועז וצביקה על המעשה שעשו.

אפרופו שיתוף פעולה עם חד"ש-תע"ל ועם בל"ד-רעם. יש בקהל מישהו שמאמין שתמיכת המפלגות הערביות בהצעת נתניהו לפיזור הכנסת, נעשתה בחינם?

* עבריין המין מפתה – בראיון משותף ל"ידיעות אחרונות" מספרים יועז הנדל וצביקה האוזר על השבוע שעברו – מצד אחד מסע הסתה בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות עקב שיתופו של איימן עודה, ומצד שני מסע לחצים מצד אנשי ימין והליכוד שניסו להסיט אותם מן הדרך ולגרום להם לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. אולם בניגוד לאחרים – אותם נער השליחויות של שרה נתניהו ובעלה, נתן אשל, לא ניסה לפתות ולשחד. לא במקרה. הרי שניהם, כאשר עבדו בלשכת ראש הממשלה, חשפו את היותו סוטה מין ועבריין מין. כתוצאה מכך, שניהם מצאו עצמם מחוץ ללשכת נתניהו, בעוד עבריין המין, שנאסר עליו לחזור ולעבוד בשירות המדינה, ממשיך לספק שירותים בהתנדבות לבוסים.

* הצדיק הידוע – תופעה – אהוד אולמרט מופיע בשבתות תרבות, בהפגנות והרצאות ויוצא נגד השחיתות של נתניהו. משפחת נתניהו, הוא אומר, נוהגת כמשפחת פשע.

אילו הוזמן אולמרט כמומחה, שיסביר מניסיונו על שחיתות ופשע – ניחא. אבל הוא מופיע כצדיק…

אז כדאי לזכור. מדובר בעבריין מורשע ומושחת עד שורשי שערותיו. לאורך השנים הצליח איכשהו להיות זהיר דיו כדי להיחלץ בשלום מחקירות נגדו. למשל, בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד בתקופה שהיה גזבר הליכוד, הוא יצא זכאי אחרי שהסתתר מאחורי "לא ידעתי". אי אפשר היה להוכיח את מעורבותו האישית, ואחריותו הציבורית לא נלקחה בחשבון בזיכויו. וכך בפרשיות נוספות. אך בסופו של דבר החברה הישראלית ניצחה את המושחת. הוא הורשע במשפטים, וישב במקום הראוי לפושעים מסוגו, אף שלפחות בערכאת הערעור בית המשפט נהג כלפיו בסלחנות ולקולא.

כשאולמרט תוקף את נתניהו כדאי לזכור שהעבירות שלו היו חמורות לא פחות משל נתניהו. ולנתניהו יש עדיפות גדולה מאוד עליו – לנתניהו עומדת חזקת החפות ואילו הוא הורשע בדין.

יתר על כן, אחרי שחרורו הוא ממשיך להפיץ את תאוריית הקונספירציה החולנית והאינפנטילית שלו, על פיה כל המערכת התגייסה נגדו כדי לתפור לו תיק ולהפיל ראש ממשלה מכהן. בדיוק אותם סיפורי בדים שמספר נתניהו – סיפר וממשיך לספר גם אולמרט. על פי הנראטיב שהוא מפיץ, הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט חברו יחדיו כדי לסכל את הסכם השלום שהיה בהישג יד, אלמלא פרש מתפקידו עקב תפירת תיקים.

בדיוק כמו נתניהו, הוא מתייחס לעדי המדינה כאל בוגדים. שולה זקן, מי שהייתה שפחה חרופה שלו במשך עשרות שנים, מוקעת כבוגדת ושטינקרית, כיוון שסיפרה "לשלטונות" את האמת.

בחברה מתוקנת, אדם כמוהו צריך היה להסתגר בביתו מפאת הבושה. ואילו הוא יוצא בראש חוצות, ובעזות מצח מרשה לעצמו להיות מטיף בשער.

ההבדל המרכזי בינו לבין נתניהו, שהופך את נתניהו מסוכן לאין ערוך, הוא שאת אולמרט הקיפו קומץ של חסידים שוטים בעוד לנתניהו המוני המוני חסידים שוטים. לכן, אולמרט נאלץ, בצדק, להתפטר עוד בשלב החקירות והחברה הישראלית התנערה ממנו והענישה אותו, ונתניהו עדין ראש הממשלה.

* קורבנות שווא – עוד 12 אזרחים אמריקאים חפים מפשע נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* ובינתיים בנגב המערבי – טרור ההצתות נמשך. וגם חרפת ההבלגה הישראלית, ההשלמה עם הטרור הזה, נמשכת.

ויותר משהמחדל החמור הזה הוא כישלון מבצעי – הוא כישלון מוסרי.

* מאסו בעיר חמדה – אתמול התחלנו לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, עליו נקרא בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות". שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

היום מלאו 52 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים חוברה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור החילוני, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

* לייהד את ירושלים – בן גוריון במרכז רפ"י, 24 בספטמבר 1967: "אם לא נקים יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבות ירושלים, אז לא בטוח שירושלים תהיה בידינו… ההחלטה על סיפוח ירושלים – דיבור ולא מעשה… להקים מיד יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבותיה מדרום, מצפון וממזרח. אחרת אין לי ביטחון שישאירו אותה בידינו… אם הייתי ראש הממשלה הייתי עושה יום ולילה ככל האפשר כדי לייהד את ירושלים…"

* ביד הלשון

העיר שחוברה לה יחדיו – אחד הביטויים השגורים בנאומי יום ירושלים הוא "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

בהקשר של מלחמת ששת הימים, הדברים ברורים. עד מלחמת ששת הימים ירושלים הייתה חצויה. חלקה המזרחי, כולל העיר העתיקה, הכותל, הר הבית והרובע היהודי, היו בשבי הכובש הירדני. במלחמת ששת הימים שוחררה העיר ואוחדה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

אולם הפסוק הזה נכתב שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים. הן הציטוט הוא מספר תהילים. מזמור קכב פותח במילים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד", וככל הזכור לי דוד כבר לא היה בסביבה במלחמת ששת הימים.

אם כן, באיזה הקשר ניתן להבין את הפסוק הזה? הוא קשור לכיבוש ירושלים בידי דוד. גם אז, ירושלים הייתה מחולקת, בין חלק שבידי עם ישראל וחלק שבידי האויב.

אנו למדים על כך מפרק הפתיחה של ספר שופטים. וכך נכתב:
שופטים א, ח: "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ"
שופטים א, כא: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

ירושלים מצויה בין נחלת יהודה מדרומה ונחלת בנימין מצפונה. שבט יהודה כבש את החלק שהיה באחריותו. שבט בנימין כשל ולא הצליח לגבור על היבוסים, וחלקה של ירושלים שהיה באחריותו, נשאר בידי יבוס.

דוד המלך השלים את המלאכה, ושורר: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

מעשה אבות – סימן לבנים. חג שמח!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.12.17

* אבן דרך בהגשמת הציונות – בתום הקונגרס הציוני הראשון הצהיר הרצל שהציונות היא אידאל אינסופי. לכן, לעולם לא תהיה פוסט ציונות – תמיד יהיה לציונות לאן לשאוף בהגשמת החזון.

הציונות התקדמה תמיד כאשר השכלנו לשלב בין הציונות המדינית והציונות המעשית, ובאין ברירה הפעלנו גם את הציונות הצבאית וכשהותקפנו ניצלנו את ההזדמנות להגשמת הציונות באמצעים צבאיים.

לאחרונה ציינו כמה יובלות לאירועי מפתח בציונות המדינית – 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון וקבלת תכנית באזל, 100 שנה להצהרת בלפור, 70 שנה לכט בנובמבר ו-40 שנה לביקור סאדאת וההכרה הראשונה של מדינה ערבית במדינה היהודית. לרשימה המפוארת הזאת ניתן לצרף את הכרת מעצמת העל בירושלים בירת ישראל בימים אלה. אמנם הדבר נעשה באיחור אופנתי של 70 שנה, אך הסבלנות משתלמת. יש להמשיך לפעול להישגים מדיניים נוספים, כמו הכרת מדינות נוספות בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירויותיהן לבירה.

כל ההישגים הללו לא היו מתקיימים אלמלא הציונות המעשית המגשימה, שבנתה את ארץ ישראל ויישבה אותה. כך גם בנושא ירושלים. הציונות המעשית החלה עוד בטרם הומצאה המילה ציונות, ביציאה מהחומות של יהודים בירושלים כבר באמצע המאה ה-19 והקמת שכונות יהודיות חדשות. היא נמשכה בבניית העיר היהודית ירושלים, עוד טרם קום המדינה. היא הועצמה בבניה רבתי של השכונות היהודיות הגדולות בשטחי מזרח ירושלים בחמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים ובהקמת ערי ויישובי הלוויין של ירושלים כמעלה אדומים, ביתר עלית, פסגת זאב, גוש עציון וכד'.

וגם הציונות הצבאית הייתה תנאי הכרחי להגשמת הציונות בירושלים. על פי תכנית החלוקה ירושלים אמורה הייתה להיות עיר בינלאומית, לא בירת ישראל ולא בשטח ישראל. אולם משהערבים דחו את התכנית ופתחו במלחמה, היעד הראשון שהציב ב"ג למלחמה היה פריצת הדרך לירושלים ושחרורה. במלחמת השחרור הצלחנו לשחרר רק את חלקה המערבי של ירושלים. לנוכח התוקפנות הערבית שהובילה למלחמת ששת הימים, ניצלנו את ההזדמנות ההיסטורית ושחררנו את ירושלים כולה ובלבה – העיר העתיקה.

הדרך להכרה הבינלאומית בבירת ישראל הייתה כרוכה גם בצעדי ציונות מדינית שישראל ביצעה באורח חד צדדי – סיפוח ירושלים המערבית לישראל באוגוסט 1948, ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה בדצמבר 1949, סיפוח מזרח ירושלים לישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חקיקת חוק יסוד ירושלים: בירת ישראל ב-1980 (על התבונה שבצעד זה חלוקות הדעות, כיוון שספק אם תועלתו הצדיקה את המחיר של נטישת שגרירויות זרות את ירושלים בעקבותיו) וחקיקת חוק יסוד: משאל עם, המתנה ויתור על שטח ריבוני של ישראל בקבלתו במשאל עם.

העצמתה של ירושלים, היא גם הגשמת הציונות הרוחנית – ארץ ישראל, מדינת ישראל וירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי.

וכך, צעד אחר צעד, בצעדים מעשיים, מדיניים, משפטיים ובלית ברירה גם צבאיים, אנו הולכים ומתקדמים בהגשמת החזון הציוני.

* הצדעה למנהיג דגול – על רקע הכרזת טראמפ, ראוי להעלות על נס את מנהיגותו ואומץ לבו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שבניגוד לעמדת כל מדינות העולם, בניגוד מוחלט להחלטת בינאום ירושלים של האו"ם וחרף איומים חמורים של הערבים; חודשים אחדים אחרי שישראל יצאה ממלחמת השחרור הקשה והעקובה מדם, ותוך שישראל התמודדה עם מצב כלכלי קשה ביותר ונאלצה להנהיג מדיניות צנע, ושעה שכל כוחותיה של המדינה הקטנה והחלשה היו מוקדשים לקליטת העליה ההמונית מארצות ערב ושל שרידי השואה – הוביל להחלטה ההיסטורית להכריז על ירושלים כבירת ישראל. ההחלטה הזאת של הכנסת הייתה ב-13 בדצמבר 1949. בנאום שנשא ב"ג בכנסת, שישבה עדין בת"א, שבוע קודם לכן, ב-5 בדצמבר, לקראת החלטת הבינאום, הוא התפלמס עם הטענה שההחלטה מנוגדת להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם: "לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטת 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת… ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון". האמירה על שהאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו מכוונת לכך שהאו"ם לא הצליח למנוע את הפלישה הערבית למדינת ישראל בת יומה, שנועדה לסכל את החלטת האו"ם.

בתום הדיון בכנסת (ב-5 בדצמבר) הכריז יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק: "הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי-נפרד ממדינת-ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל". בתום דבריו קמו חברי הכנסת מכל הסיעות על רגליהם ופרצו באופן ספונטני בשירת "התקווה".

כעבור שבוע, הביא בן גוריון לכנסת את ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. בנאומו הוא אמר, בין השאר: "למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות… למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית".

בעקבות ההחלטה הועברו לירושלים הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. כבר למחרת העביר ב"ג את משרדו לירושלים, וכתב ביומנו: "אם ארץ-ישראל היא לב האומה העברית – ירושלים היא לב לבה… הצלחתנו בשאלת ירושלים – פותרת כל בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל. הנצליח? ייתכן וייתכן… מלחמתנו זו תרים קרננו בעולם – גם בקרב מתנגדינו ותרכז סביבנו את כל עם ישראל".

חלפו 68 שנים פחות שבוע, 68 שנים פחות שבוע יותר מדי, ומעצמת העל הכירה בירושלים בירת ישראל. וברגע ההיסטורי הזה, מן הראוי שנצדיע למנהיג הדגול הזה, שהיה לו אומץ לקבל הכרעות קשות בתנאים קשים, מתוך ראיה היסטורית ארוכת טווח ומתוך מחויבות לחזון הציוני.

* לא להיסחף – הצהרתו של טראמפ חשובה מאוד וראוי לברך עליה ולהתברך בה, אך לא צריך להיסחף. הצגתה כבת דמותן של הצהרת כורש והצהרת בלפור, היא היסחפות. הצהרת כורש ניתנה כאשר העם היהודי כולו היה בגלות בבל, והיא אפשרה את שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בא"י. הצהרת בלפור ניתנה אף היא כאשר העם היהודי ברובו המכריע ישב בגולה ובהיעדר ריבונות יהודית והוא היווה הכרה של מעצמה גדולה ובסיס להכרת חבר הלאומים, בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בא"י. כמובן שהצהרה זו לא הייתה ניתנת אלמלא המעשה ההתיישבותי בא"י שקדם לה בארבעים שנה וללא הקמת התנועה הציונית שקדמה לה בעשרים שנה, אך היא הייתה קטליזטור אדיר בדרך להקמת המדינה. הצהרת טראמפ, עם כל הכבוד וההערכה ועם כל החשיבות שבה, היא הכרה רשמית בדיעבד, של המציאות שאנו חוללנו לפני 70 שנה והשלמנו לפני 50 שנה. היא חשובה ומשמחת, אך לא צריך לאבד את הפרופורציות.

* לא תחליף להעברת השגרירות – הצהרת הנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא בשורה גדולה למדינת ישראל ולעם היהודי, אך אין היא מהווה תחליף להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אדרבא, עכשיו, כאשר ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, איזה תירוץ יש להימנעותה מהעברת השגרירות לירושלים? כזכור, העברת השגרירות לירושלים הייתה התחייבות בחירות מובהקת של טראמפ, ולא זו בלבד שהוא אינו מקיים אותה, אלא הוא מפר אותה באופן אקטיבי כאשר הוא חותם, זו הפעם השניה, על צו נשיאותי שמעכב את מימוש החוק האמריקאי המחייב את הצבת השגרירות בבירת ישראל.

אם רואה טראמפ בהצהרתו סולם לרדת מהתחייבותו, יש להבהיר לו שבשום אופן אין זה תחליף, ולתבוע ממנו את פריעת השטר. אם החלטתו נובעת מרצון לבצע את המהלך בהדרגה, זו שגיאה טקטית, כיוון שהוא חושף את עצמו ללחץ כבד, ולשתי פעימות של תגובה ערבית על צעדיו בנוגע לירושלים.

אך חרף הביקורת, בראש ובראשונה יש לברך על הצעד האמריקאי החשוב, שמשפר מאוד את מעמדה של ישראל ובעיקר את מעמדה של בירת ישראל.

* מבחן זיבוטובסקי – המבחן האמתי לרצינות הצהרת טראמפ תהיה ביוני הקרוב – האם יחתום שוב על צו המונע את ביצוע החוק האמריקאי שמחייב את העברת השגרירות לירושלים או לא יחתום ובכך יעלה את הצהרתו על פסים מעשיים.

ויש עוד מבחן משמעותי. יהודים בעלי אזרחות אמריקאית שנולדו בירושלים (ולאו דווקא מזרח העיר) – בדרכון שלהם נכתב שמקום הלידה שלהם הוא ירושלים, ולא: ירושלים, ישראל. ב-2002 חוקק הקונגרס חוק המחייב את רישומם כילידי ישראל, אך כמו בנוגע לשגרירות, הנשיאים בוש ואובמה סירבו לממש את החוק, בטענה שהוא נוגד את מדיניותם. וזאת לדעת, שבארה"ב הסמכות של הנשיא ברבים מנושאי מדיניות החוץ היא כמעט דיקטטורית, והחוקים שבתי הנבחרים מקבלים בסוגיות הללו הן במידה רבה הצהרות בעלות תוקף מוסרי וציבורי, אך אינן מחייבות את הנשיא.

מנחם בנימין זיבוטובסקי הוא בן למשפחה שעלתה מארה"ב לישראל ושמרה על אזרחותה האמריקאית. הוא נולד בירושלים ב-2003, שנה לאחר שהתקבל החוק. הממשל סירב לרשום בדרכונו שהוא יליד ישראל. משפחת זיבוטובסקי עתרה לבית המשפט הפדרלי. בית המשפט סירב להתערב, בטענה שזו סוגיה של מדיניות חוץ שהיא בסמכות הנשיא.

משמעות הצהרת טראמפ היא שינוי במדיניות ארה"ב כלפי ירושלים. לפיכך, אין עוד כל מניעה לרישום הנאות. האם ניתן יהיה לרשום את אזרחי ארה"ב ילידי ירושלים כילידי מדינת ישראל? סוגיה זו היא מבחן לרצינות הצהרתו של טראמפ.

כפי שכתבתי פעמים רבות, אני סבור שיהודי שעלה לישראל צריך לבטל את אזרחותו הזרה. אולם אם יש הצדקה לשמירה על האזרחות האמריקאית, היא כדי להעמיד במבחן את ההצהרה.

* ירושלים אחת – צ'כיה הודיעה על הכרתה ב"ירושלים המערבית" כבירת ישראל. איך עלינו להתייחס להכרזה כזאת? לדעתי, בחיוב. למה? כי עד אתמול לא הייתה גם הכרה כזאת. וכל התקדמות ראויה לשבח. כך אנו מתקדמים – עוד דונם ועוד עז.

עם זאת, עלינו להימנע משימוש במושג חסר השחר "ירושלים המערבית". יש ירושלים אחת. אפשר לדבר על מערב ירושלים ומזרח ירושלים, על צפון ירושלים ודרום ירושלים ואפילו על צפון מזרח ירושלים. אבל לא על "ירושלים המזרחית".

* נפלה עטרת ראשם – אם צריך הוכחה לכך שהצהרת טראמפ היא חג למדינת ישראל – גיליון האֵבֶל של "הארץ" הוא ההוכחה לך. גיליון – שכל כולו קינה, בכי ונהי על האסון הנורא. אילו העורך הגראפי של העיתון היה מתבקש לתת ביטוי ויזואלי לתוכן הגיליון, העמוד הראשון היה יוצא בתוך מסגרת שחורה עבה ובראש העיתון הייתה מתנוססת הכותרת: "נפלה עטרת ראשנו". וכאשר "הארץ" באבל – אות הוא כי זהו חג לעם ישראל, למדינת ישראל.

בולט התהום בין "הארץ" – לא לבין הימין הישראלי, אלא לבין כל המפלגות הציוניות. בניגוד ל"הארץ", המחנ"צ ו"יש עתיד" הביעו תמיכה ללא סייג בהצהרת טראמפ. מרצ, לעומת זאת, ההולכת מדחי לדחי ונגררת אחרי הקיצוניות של הרשימה המשותפת וחמור מזה – של "הארץ", יצאה נגד הקונצנזוס הציוני.

ובאשר לברכות של המחנ"צ ו"יש עתיד" – מן הראוי היה שיוסיפו לברכותיהן דברי שבח לראש הממשלה נתניהו על ההישג המדיני החשוב. טוב, זו כנראה ציפיה מוגזמת מפוליטיקאים (ברור שכך היה נוהג גם הליכוד במקרה ההפוך, למרבה הצער).

* תגובת התקשורת – אני קורא ברשתות החברתיות פוסט אחר פוסט אחר פוסט אחר פוסט על החמיצות והנרגנות וההתנגדות והעצב שמאפיינים את התייחסות התקשורת להצהרת טראמפ.

כיוון שביליתי בישיבות בקיבוץ, לא זכיתי לצפות בטלוויזיה בליל ההכרזה ההיסטורית, ולכן איני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. אולם האזנתי למחרת בבוקר לרשת ב (תכניתם של שלום קיטל ודורון צברי) והם בפירוש חגגו את האירוע כאירוע היסטורי חיובי וחשוב ביותר לישראל וראיתי את "ידיעות אחרונות" שיצא ממש במהדורת חג צבעונית, המאדירה את גודל האירוע. אבל עובדות אף פעם אינן מזיזות למי שפועלים על אוטומט.

העובדות הן, שהמיינסטרים התקשורתי, גם השמאלי, קיבל את ההצהרה בברכה ובשמחה, להבדיל מן התקשורת האנטי ציונית שמתמקדת ב"הארץ".

* בשם הנשיאים לדורותיהם – על דונאלד טראמפ היה לסיים את נאומו, בפניה לישראל בשם נשיאי ארה"ב לדורותיהם: סליחה על ההמתנה. תודה על הסבלנות.

* בין אינתיפאדה לאינתיפאדה – שלושים שנה מלאו לאינתיפאדה הראשונה. אנו משתמשים בביטויים "האינתיפאדה הראשונה" ו"האינתיפאדה השניה" כאילו מדובר באותו סוג של אירוע, שהתרחש פעמיים. האמת היא שיש הבדלים משמעותיים בין השתיים.

– האינתיפאדה הראשונה, לפחות בשלביה הראשונים, הייתה עממית, ספונטנית. האינתיפאדה השניה הייתה מתוכננת ומאורגנת לפרטי פרטים בידי הנהגת הרש"פ ובראשה ערפאת.

– האינתיפאדה הראשונה הייתה בעיקר מהומות, התפרעויות, הפרות סדר, יידויי אבנים ובקת"בים ואליהם נוספו פיגועי טרור. האינתיפאדה השניה הייתה גל טרור שעיקרו פיגועי התאבדות המוניים, ירי לתוך ירושלים ויישובים ישראליים וירי רקטות על יישובים ומעט התפרעויות ומהומות.

– האינתיפאדה הראשונה הייתה התקוממות של הפלשתינאים נגד צה"ל ששלט בהם וניהל את חייהם. האינתיפאדה השניה נעשתה מתוך שטחי הרשות הפלשתינאית, שבאותם ימים (עד "חומת מגן") הייתה מדינה עצמאית כמעט לכל דבר. במשך שש השנים שקדמו לאינתיפאדה השניה הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה.

– האינתיפאדה הראשונה הפתיעה את ישראל ואפילו אחרי שפרצה חלפו מספר שבועות עד שנפל האסימון באשר לגודל האירוע. האינתיפאדה השניה הייתה ידועה לגורמי המודיעין הישראלי, והם התריעו מראש בדיוק רב כיצד היא תיראה.

– האינתיפאדה הראשונה הובילה להסכם אוסלו. הסכם אוסלו הוביל לאינתיפאדה השניה.

* רבין והכפרים – יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אמר בראיון לטלוויזיה שיש לשמור על ירושלים המאוחדת, ושאם נידרש לבחור בין ירושלים המאוחדת לבין השלום, נוותר על השלום. דברים אלה, מפיו של יו"ר מפלגת העבודה, אינם חידוש כלל וכלל, והם חידוש ענק. הם אינם חידוש, כיוון שזו הייתה העמדה המסורתית של מפלגת העבודה בין מלחמת ששת הימים להצעת ברק לערפאת בפסגת קמפ-דיוויד 2000. הם חידוש, כיוון שמאז שנת 2000 לא שמענו כמותם מאף בכיר במפלגת העבודה.

דבריו עוררו ביקורת מצד חבריו למחנ"צ ובראשם ציפי לבני. בתגובה, פרסם אבי גבאי דברים שאמר רבין בנדון בשנת 1995, כמעט מילה במילה עם דבריו של גבאי. ובערוץ 2 מיהר אמנון אברמוביץ' לפרש: שיהיה ברור, רבין בשום אופן לא התכוון ל-35 כפרים שסופחו לירושלים. הוא התכוון לכותל.

קשקוש ושקר. רבין דיבר תמיד על ירושלים רבתי, כלומר ירושלים השלמה בגבולותיה הנוכחיים וסביבתה – מעלה אדומים, גוש עציון ביתר וכד'. דברים אלה הוא אמר במפורש כשהציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו. זו מורשת רבין.

איני רואה קדושה באותם כפרים שסופחו לאחר מלחמת ששת הימים. אני מוכן היום לתמוך במהלך שיכלול סיפוח מעלה אדומים וגוש עציון ובמקביל ויתור על חלק מאותם כפרים. גם אבי גבאי אמר שהוא בעד העברת חלק מאותם כפרים לרש"פ.

אבל לא רבין. מעולם לא. אברמוביץ' דיבר מהרהורי לבו. אדרבא, שיציג ולו ציטוט אחד של רבין המאושש את טענתו.

* פופוליזם לשמו – לקראת ועידת מדריד, 1991, ועד יישובי הגולן ולובי הגולן בכנסת, בראשות ח"כ שלמה הלל, החתימו עצומת ח"כים הקוראת לשמור על הגולן ישראלי. על העצומה חתמו רוב הח"כים – מן הליכוד, מפלגת העבודה, המפד"ל, התחיה, צומת והחרדים.

אולם לא הצלחנו להחתים אף שר. השרים אמרו שהם תומכים בתוכן, אך אין זה מקובל ששרים חותמים על עצומות. זה כמובן חוקי, אינו סותר כל תקנון, אך יש כללים בלתי כתובים, והם נוהגים על פיהם.

גם אנשיו של יצחק רבין אמרו לנו שהוא תומך בעצומה, אך כראש ממשלה לשעבר וכמי שמתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, אין זה מקובל שהוא יחתום על עצומות.

נזכרתי בכך בעקבות חתימת ראש הממשלה על עצומה אחרת, להבדיל אלף אלפי הבדלות – העצומה הפופוליסטית ששרון גל החתים ח"כים בקריאה לנשיא המדינה לחון את אלאור אזריה, אחרי שבקשת החנינה שלו נדחתה. ההתנהגות הזאת של נתניהו היא פופוליזם לשמו.

כל התנהלותו של נתניהו בפרשה היא התגלמות חוסר המנהיגות. תגובתו הראשונה הייתה תגובה אחראית של מנהיג – בהודעת הגינוי המפורשת שהוציא יחד עם שר הביטחון יעלון. אולם תוך 48 שעות, לאחר שהבין לאן זורם הזרם העכור, ולאחר שראה איך ליברמן ובנט סוחפים ציבור במסע דמגוגי למען אזריה, עשה פניית פרסה של 180 מעלות, ותוך שהוא מקפיד לא לומר בפומבי שהוא חוזר בו מדבריו הראשונים, עשה הכל כדי שאנשי ה"בייס" יבינו שהוא נסחף בזרם. הוא לא אמר מילת הסתייגות מהמסע של חסידיו ואוהדיו נגד צה"ל ומפקדיו ושפל השפלים היה כאשר הדיח את שר הביטחון וזרק את ראשו לאספסוף, ומינה תחתיו את הדמגוג הראשי שחולל את המסע. ועכשיו הוא נגרר אחרי הזנב לשועלים, שרון גל, בעצומה הפופוליסטית הזאת.

* מאבק אנרכיסטי – אני תומך במאבק הנכים ובדרישתם הצודקת להעלות את קצבת הנכות לשכר מינימום. אולם כמו בכל דבר בחיים, גישה של "הכל או לא כלום" היא גישה הרסנית, שאי אפשר להשיג בה תוצאות ואי אפשר לקיים אִתה חברה ומדינה.

הדרך לסיים מאבק בהצלחה, היא באמצעות מו"מ והסכם עם הממשלה. לשם כך יש צורך בהנהגה חזקה, שניתן לסגור אתה דברים ולדעת שהם מחייבים את הציבור הנאבק. כאשר יש הנהגה כזאת, הממשלה תנהל עמה מו"מ ותלך לקראתה. כך היה גם במאבק הנכים. ההסכם בין הממשלה לארגוני הנכים אינו מושלם, אך הוא הישג משמעותי ששיפר בצורה דרמטית את מצבם של הנכים, כפי שלא השתפר מעולם. זהו הישג מרשים של הנהגת המאבק ושל ח"כ אילן גילאון שניהל במקביל מאבק פרלמנטרי.

אני מבין שיש אופוזיציה להנהגה, שסבורה שניתן היה להשיג יותר. אולם היציאה של מתנגדי ההסכם למאבק פרטי שלהם, מאבק מיליטנטי כל כך, מסוכנת ביותר. הרי לא יתכן שאחרי שהממשלה הגיעה להסכם עם הארגונים הייצוגיים, לאחר מכן היא תפתח מו"מ מחודש עם ארגונים מיליטנטיים. לא זו בלבד שבכך היא תשבור את ההנהגה האחראית של ארגוני הנכים – כך אי אפשר לנהל מדינה. היכן הגבול? נניח שהממשלה תפתח במו"מ עם הארגונים המתנגדים, תלך לקראתם ותגיע אתם להסכם טוב יותר, מה יקרה אז? הרי לעולם לא יהיה הסכם שיספק את כולם. ואם יקום ארגון קיצוני יותר שיפתח במאבק מיליטנטי יותר, האם הממשלה תנהל מו"מ גם אתו? וכן הלאה? כך אי אפשר לקיים דמוקרטיה.

מה שמטריד לא פחות הוא האופי המיליטנטי של המאבק. אני מתנגד עקרונית לחסימת כבישים, ובמאבק שהייתי בין מוביליו – המאבק נגד נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, נמנענו מהצעד הזה. אולם יש מוסכמות בדמוקרטיה, ובין השאר שניתן להכיל חסימות כבישים, כביטוי לזכות הזעקה. אולם מדובר בכך שהפגנה בכיכר גולשת לכביש עירוני שליד הכיכר לכמה דקות. חסימות של הצירים הסואנים ביותר במדינה, בשעות העומס הכבדות ביותר, למשך שעות – זו חציית הקווים האדומים של מאבק לגיטימי בדמוקרטיה.

חסימת צירים מרכזיים בימי חמישי חמורה שבעתיים, לא רק כיוון שזה היום העמוס ביותר, אלא כיוון שזה גם היום שבו חיילי צה"ל יוצאים לחופשות. למה חיילי צה"ל, המגִנים על מדינת ישראל ועל חיינו ושלומנו, שחוזרים הביתה אחרי שבועיים מפרכים, צריכים להיתקע חצאי ימים באוטובוסים, בשל מאבק אגוצנטרי, חסר התחשבות ואלים?

מניסיוני האישי אני יכול להעיד, שתנאי לניצחון במאבק הוא אהדת דעת הקהל. מי שמשניאים את עצמם על הציבור, כיוון שם פוגעים בו בחוסר התחשבות, פוגעים במאבק של עצמם.

* ותרן בלתי נלאה – בשיטוטיי המחקריים בארכיון, נתקלתי בהגדרה שנתתי לפרס, בעת שניהל את המו"מ עם סוריה כראש הממשלה (ינואר 1996): ותרן בלתי נלאה.

* ביד הלשון

הגבעה הצרפתית – אנו מעלים השבוע את ירושלים על ראש שמחתנו, וגם הפינה תעסוק בירושלים, או ליתר דיוק בשכונה בירושלים – הגבעה הצרפתית. גילוי נאות – בלימודי התואר הראשון שלי, בתחילת שנות ה-90, התגוררתי בשכונה, 10 ד' הליכה מן האוניברסיטה בהר הצופים.

למה גבעת צרפתית בירושלים? מה צרפתי בה?

אין זה שמה הרשמי של השכונה. שמה הרשמי הוא גבעת שפירא, ע"ש משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל ושר הפנים בעת איחודה של ירושלים.

אז למה הגבעה הצרפתית? כיוון שזה כינויה של הגבעה עוד טרם קום המדינה, בעברית ובערבית (תל אל-פראנסיה).

ומה מקור השם?

אגדה אורבנית, שאהובה על מדריכי טיולים, מספרת שבעצם הכל טעות. הבריטים קראו למקום French Hill, אך הכוונה לא הייתה לגבעה הצרפתית אלא לגבעת פרנץ', על שמו של הקולונל הבריטי ג'ון פרנץ', שקבור בבית הקברות הצבאי הבריטי על הר הצופים.

אולם האגדה הזאת אינה נכונה. השם French Hill הוא בהחלט הגבעה הצרפתית, והוא ניתן למקום כיוון שאדמות הגבעה היו בבעלות הכנסייה הצרפתית סנטה אנה.

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

צרור הערות 6.12.17

* באיחור של שבעים שנה – הכרזה של נשיא ארה"ב על הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אם אכן תהיה, הינה צעד היסטורי שיחזק באופן משמעותי את מדינת ישראל ואת מעמדה. הכרזה כזו תהיה צעד בלתי הפיך.

לכאורה, זה הרי מובן מאליו שארה"ב תכיר בריבונותה ובבירתה של ידידתה הקרובה ביותר, אך עובדה היא שהצעד הזה נעשה באיחור של שבעים שנה.

טראמפ ראוי לשבח על כך שלא נכנע לאיומי הערבים. כעת נותר רק לקוות שאכן, זו תהיה ההצהרה.

* השיבר – קיומה של השגרירות הישראלית ברבת עמון, היא ליבת הסכם השלום בין ישראל לירדן. כאשר שגרירות ישראל בירדן סגורה, ושגרירת ישראל בירדן ועובדי השגרירות אינם נמצאים ביעדם, זו הפרה בוטה של הסכם השלום.

הסכם השלום עם ישראל קריטי לירדן, כיוון שישראל משקה את ירדן הצמאה במי הכינרת, הודות להסכם המים הנדיב מאוד מאוד, שהוא חלק מהסכם השלום. ישראל מחויבת להסכם הזה, בדיוק כפי שירדן מחויבת לשגרירות ישראל ברבת עמון. ישראל מכבדת את מחויבותה להסכם. ירדן – לא.

מן הראוי שראש הממשלה יצביע על השיבר ויודיע לירדנים: תתנו – תקבלו. לא תתנו – לא תקבלו.

* כבר אין בו צורך – כתוצאה מהלחץ הציבורי, הודיע ראש הממשלה שהוא מבקש להחריג את עצמו מ"חוק ההמלצות". כיוון שכל החוק לא נועד אלא למענו, כעת כבר באמת אין בו צורך, ויש לזרוק אותו למקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

כל הרעיונות של החלת החוק בעוד 3 חודשים וכד', הם רעיונות הזויים. האם נכון לשבש חקירות בעוד שלושה חודשים, או שלוש שנים, או שלושים שנה? אין מקום לחוק הזה. נקודה.

* אין מקום לחוקים מושחתים – ח"כ אמסלם מסרב לרדת מהעץ ומתעקש להעלות בשבוע הבא את "חוק ההמלצות" באופן שלא יחול על החקירות הקיימות.

יש לקוות שלא יעשה כן, ואם כן – יש לסכל את החוק הרע הזה.

נכון, חשוב היה בראש ובראשונה לסכל את הניסיון הנואל, שהוא המטרה של החוק ושל הבהילות בהעברתו – לחוקק חוק פרסונלי לשיבוש חקירת ראש הממשלה. נכון, חשוב היה למנוע את השערוריה, שבשעה שראש הממשלה נמצא בחקירות, הכנסת תחוקק חוק שתקשה על חקירתו. נכון, אם כבר מתקבל חוק כזה, בראש ובראשונה צריך היה לדאוג שהוא לא יחול באופן רטרואקטיבי, כפי שהציע מלכתחילה בני בגין (ולכן החשוד נתניהו החליף אותו בחשוד דוד ביטן בוועדת הפנים), ולו למען הנראות הציבורית ואמון הציבור במערכת הפוליטית.

אבל בראיה לטווח רחוק, עיקר נזקו של החוק, הוא עצם פגיעתו בחקירות שחיתות שלטונית (החוק, אגב, בניגוד לספינים שמתרוצצים בעניינו, עוסק אך ורק בשחיתות שלטונית, כלומר הוא לא עוסק באלפי נחקרים מן השורה, אלא רק בחקירות עם פרקליט מלווה, כלומר חקירות של פוליטיקאים בכירים), גם בעתיד. כלומר, גם אם יהיו חשדות חדשים נגד נתניהו אחרי תחולת החוק, או נגד בכירים אחרים, או בכנסות ובממשלות הבאות – יש לסייע לחוקרים להגיע לחקר האמת, ולא להציב בפניהם מכשולים. אין מקום לחוקים להגנת השחיתות.

* הציב את הגבול – בשבוע שעבר ביקרתי בחריפות את כחלון ואת "כולנו", וקבעתי שהם מעלו באמון הבוחר (לפחות באמון הבוחר אורי הייטנר שנתן להם את קולו) בכך שתמכו בקריאה ראשונה ב"חוק ההמלצות".

יתכן שמצפונו של כחלון העיק עליו, אולי היה זה חישוב אלקטורלי, אבל מי שסיכל את פיגוע ההמלצות, הוא לא אחר מאשר כחלון. ברגע שנאמר שיהיה חופש הצבעה ב"כולנו" ורבים מהח"כים של "כולנו" הבהירו שיתנגדו, הקיץ הקץ על החוק.

כחלון יכול לזקוף לזכותו הישג נוסף, אחרי סיכול הפיגוע הצרפתי.

אני מעריך שהסכנה חלפה ושני החוקים הללו יימוגו. סביר להניח שגם "חוק ההקלטות" כבר לא יעלה.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב השרים והח"כים של הליכוד נשמו לרווחה.

היה זה שיעור חשוב לנתניהו. לא לעולם חוסן. יש גבולות לכוח ולכוחנות. אני גאה בכחלון שהציב את הגבול (גם אם לא בדרך הישירה והגלויה, כפי שראוי היה).

* לא פרסונלי – עכשיו אני מתחיל להאמין לדוד ביטן, שהאובססיה שלו להעביר את החוק לשיבוש חקירות, אינה רק למען נתניהו.

* תאוריית הקונספירציה של דוד ביטן – דוד ביטן: "אני רק יכול לומר שהעיתוי של כל הסיפור הזה לא מקרי. יחד עם זאת, אף אחד לא ירפה את ידיי ואמשיך לייצג את בוחרי נאמנה".

במילים אחרות, ביטן טוען שהחקירה נועדה לרפות את ידיו, ולגרום לו שלא לייצג את בוחריו נאמנה.

מדובר בחקירה מסועפת על התנהלות מושחתת של עיריית ראשל"צ, כולל קשרים מפוקפקים עם ראשי משפחת פשע. בחקירה יש חשודים רבים – ראש העיר, בכירים בעירייה, קבלנים, אנשי עסקים ובכירים בעולם הפשע. ביטן הוא אחד החשודים, ולא בטוח שהוא המרכזי שבהם. כל החקירה הזאת נועדה רק כדי לפגוע בפעילותו הפרלמנטרית של ביטן? לכל החשודים הרבים הללו המשטרה תופרת תיקים, רק כדי לבלום את החקיקה של ביטן נגד המשטרה? עצוב, אך לא מעטים מאמינים לסיפור הזה, או לפחות מזייפים אמונה בסיפור הזה.

ביטן מצר על עיתוי החקירה, בדיוק סמוך לדיון על "חוק ההמלצות". וכי מה הוא מציע? שהמשטרה תדחה את החקירה עד שהוא ישלים את מסע החקיקה שלו נגד שלטון החוק ולעידוד השחיתות השלטונית?

* למי עוד תפרו תיק? – ראש העיר ראשל"צ דב צור, שנעצר בחשד לנטילת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא איש מפלגת העבודה. הוא נעצר כחלק מהפרשה שבה נחקר גם דוד ביטן. האם גם לצור המשטרה תופרת תיק כחלק ממלחמתה בימין? או שהוא פשוט מוקרב למען המטרה המרכזית – תפירת תיק לדוד ביטן?

אגב, יש כאלה שבאמת מאמינים לתאוריות ההזויות הללו.

* אזור הדמדומים – גדעון לוי ביום בהיר במיוחד, לא מצליח לתאר את ישראל כדיקטטורה פשיסטית מפלצתית כמו ממציאי ומפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על התיק שהמשטרה תופרת לביטן הקדוש. כבר קראתי שיש לשב"כ (שגם הוא הרי חלק מהקונספירציה – למשל, הוא משתיל בבית ראש הממשלה עובדים שיתבעו את שרה. בחיי, קראתי גם את זה) תיק על מפכ"ל המשטרה, ובאמצעות סחיטה הם גורמים לו להתיישר עם המשטרה המאפיוזית. וכו' וכו'. לא להאמין.

* מותר גם לפרגן – למה אף אחד אינו מפרגן לדוד ביטן על תרומתו לדו-קיום בין יהודים וערבים?

* המדרון החלקלק של האלימות – מי שהצדיק את האלימות של הארגונים המיליטנטיים מקרב ארגוני הנכים, שהמשיכו במאבק אחרי שנחתם הסכם, חסמו לאורך שעות כבישים מרכזיים ואיימו באלימות של ממש, כיוון שהם חלשים / אנדרדוג / צודקים וכו', אל יתפלא שזה הגיע לתקיפה אלימה של ממש בכנסת.

אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק לפחות בעיני הנאבקים. אבל בדמוקרטיה, כל מאבק חייב להיעשות במסגרת החוק וכללי המשחק הדמוקרטי. על כך אסור להתפשר.

* פיצוצים של שלום – קולות נפץ הם לרוב קולות מלחמה או קולות אימונים למלחמה. אולם בגולן נשמעים לאחרונה קולות נפץ, שהם דווקא פיצוצים של שלום. הכוונה היא למבצע הגדול של פינוי שדות המוקשים בגולן. השבוע נעשה מבצע גדול של פינוי שדות מוקדשים סביב היישוב קלע אלון.

השטחים שמפונים ממוקשים, עוברים לפעילות של שלום – התיישבות; שטחים להרחבת יישובים או להגדלת נחלות החקלאות של היישובים.

וכיתתו שדות מוקשיהם לשכונות ולשדות.

* סולחים לחברנו הטוב – השבוע מלאו שנתיים לפטירתו של יוסי שריד. לפני 21 שנה כתב שריד מאמר במוסף "הארץ", תחת הכותרת: "חברינו הטובים, לא נסלח לכם".

"חברינו הטובים", הכוונה אלינו, תושבי הגולן. וכך כתב לנו חברנו הטוב: "אתם מביאים עלינו מלחמה, והמלחמה הנוראה הזאת היא על ראשכם ולא תיסלח לכם… כמה מחברינו הטובים הם ממתנחלי-מתיישבי רמת הגולן, וגם כמה מחברי-חברינו הטובים – יהודה וולמן, יהודה הראל, מי לא יחבבם ומי לא יתרועע אתם… הרעה באמת תיפתח מצפון, מרמת הגולן. אנשי רמת הגולן, בדרכם המיושבת כביכול, פועלים כל הזמן ובלי הרף להוסיף יישובים-התנחלויות חדשים/ות על אלה הקיימים/ות – להוסיף, להרחיב, לעבות. הם לוחצים והממשלה נענית. … בוולמן ובהראל ובחבריהם אין מידה כלשהי של אחריות. כאשר מוכרחים לעשות כל מאמץ כדי לחדש את המשא ומתן עם סוריה, הם שופכים שמן על המדורה שתשרוף כל סיכוי להידברות. עוד לפני שיעמידו את שולחן הדיונים – הוא יישרף כליל… לא נסלח לכם, ידידנו ברמת הגולן. האחריות לאסון עליכם. אתם תהיו אשמים".

היום הכל מבינים (מלבד קומץ סרבני התפכחות, וכאלה שהלקסיקון שלהם חסר את המילה "טעיתי") שמאבקנו על הגולן מנע אסון לאומי מחריד. שאילו מדינת ישראל פעלה על פי עצת חברנו הטוב שריד, היום איראן, חיזבאללה או דאעש היו יושבים על הכינרת. היום ברור שאלמלא מפעל ההתיישבות-התנחלות שלנו וריבונות ישראל שהוחלה על הגולן כתוצאה ממאבקנו, מצבה של מדינת ישראל היה בכי רע.

אנחנו סולחים לחברנו הטוב יוסי שריד על טעותו התהומית, הרת האסון. אחרי שמנענו את האסון הלאומי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לסלוח.

* הערבים נוהרים – ב-1968 נערך דיון בלשכת מפלגת העבודה על הקמת המערך עם מפ"ם. אחת מאבני הנגף העיקריות, אולי העיקרית, בדרך לאישור המערך, הייתה התעקשותה של מפ"ם להכליל בסיעתה ח"כ ערבי, כפי שעשתה בהיותה מפלגה עצמאית. מפלגת העבודה, בניגוד לכך, לא קיבלה ערבים לשורותיה (לא רק כנציגים לכנסת, אלא גם כחברים), אלא הקימה מפלגות ערביות תחת חסותה.

בדיון אמר שמעון פרס: "מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית יהודית עולמית ולא מפלגה דו-לאומית מעורבת ישראלית-ערבית. מפ"ם שגתה בכך שהפכה להיות מפלגה מעורבת יהודית-ערבית… אם המערך מוביל לאיחוד… איך נדון בענייני ביטחון? עוד תהיה בעתיד נהירה המונית של ערבים למפלגת השלטון!". הערבים נוהרים, גרסת שמעון פרס. הוא לא היה הקיצוני ביותר. בסופו של דבר סוכם על הקמת המערך, בטענה שהתועלת בליכוד תנועת הפועלים גדולה מהחיסרון של ערבי אחד ברשימה המאוחדת.

אגב, מי הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שורותיה לערביי ישראל, ללא כל מגבלה? תנועת החירות בראשות מנחם בגין, ביום הקמתה, במאי 1948.

אגב, למה אז לא קיבלו ערבים והיום כן? כי אקיבוש משכיט.

* אני מסכים עם רוגל אלפר – קרה אתמול משהו, שההסתברות שהוא יקרה נמוכה יותר מסופת שלג באילת באוגוסט, מזכיה באותו יום הן בפרס הגדול בלוטו והן בטוטו ואפילו מזכיית ישראל בגביע העולם בכדורגל. הסכמתי ללא סייג עם משפט במאמר של רוגל אלפר. כן, זה קרה.

וזה אירוע ראוי לציון ולציטוט: "מרב מיכאלי מטרחנת לגמרי בשימוש הדווקאי והפדגוגי שלה בלשון נקבה. זה צורם וילדותי, מעין אצבע מתמשכת בעין של הצופה או המאזין. זה סתם מוזר. וזה לא תורם במאום לקידום סדר יום של שוויון לנשים". קורה.

* ביד הלשון

וּבָאֵין דָּד – לעתים אני תמה, מה היה קורה אילו השפה העברית אימצה את הגחמה הלשונית הטרחנית של מרב מיכאלי. איך, למשל, הייתה נשמעת השירה העברית. כך או ככה היה או הייתה נשמע ונשמעת שיר ושירה של ביאליק:

רְאִיתִיכֶם וּרְאִיתִיכֶן שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וְיֶדְכֶן וּלְבָבִי וּלְבָבָתִי סַף דִּמְעָה.
אֵיך וְאֵיכָה דַלֹּתֶם וְדַלֹּתֶן פִּתְאֹם, אֵיך וְאֵיכָה חֲדַלְתֶּם וְחֲדַלְתֶּן יֶשַׁע!
אֵיך וְאֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם וְנֶעֱזַבְתֶּן בָּדָד וּבָאֵין דָּד, אֹבְדֵי וְאֹבְדוֹת עֵץ, עֵצָה, נָתִיב וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמְחוֹנֵנֶת וּמֵשִׁיב וּמֵשִׁיבַת נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן וּמְכוֹנֵנֶת צָעַד וּצְעַדָה.

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

תהלים קכב: כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו

מזמור קכב הוא שיר אהבה לירושלים. וכאוהב ירושלים, איני יכול שלא לאהוב אותו ולהזדהות עמו.

בכל ביקור שלי בירושלים, ואני מרבה לבקר בעיר, אני חש את הקדושה ככל שאני קרב אל העיר, ואני מזדהה מאוד עם מילות המזמור:
שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי
בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

שחרורה של ירושלים ואיחודה כעיר שחוברה לה יחדיו, זכורה לי כזיכרון ילדות רחוק, אך נוכח ומשמעותי בחיי. אני זוכר את ההתרגשות שאפפה בנו בביקורנו הראשון בעיר העתיקה ובכותל המערבי בקיץ תשכז, מיד לאחר שחרור העיר במלחמת ששת הימים, בהיותי ילד בן 4.5. ההתרגשות הזו אוחדת בי שוב ושוב כאשר אני קורא, שומע, מאזין להקלטות, צופה בתמונות, מאותם ימים גדולים.

בהשראת מזמור זה, כתב המשורר והפזמונאי יוסי גמזו, את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשעריך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כתות – חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), אל ספר בראשית ("עיר שלם") ואל עקידת יצחק ("מאכלת ואיל"), וליחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח' שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתות חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמיך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כיתות החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של המזמור:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

****

לאחר שחרור העיר העתיקה, רב היה השימוש בביטוי העִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, בהקשר של איחוד העיר החצויה, השבורה, לעיר אחת, אחרי השנים בה חלקה המזרחי, כולל העיר העתיקה שהיא לב לבה של ירושלים, היו בשבי צר ואויב, תחת הכיבוש הירדני.

השימוש במושג הזה הוא טבעי, לעם שפסוקי התנ"ך זורמים בעורקי תרבותו. כך ראוי להשתמש בפסוקי התנ"ך תוך התאמתם להקשר האקטואלי.

אולם במקור, הביטוי העִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, אינו עוסק באיחוד בין שני חלקי העיר, אלא בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. הכוונה היא לבניין ירושלים – בניין חומרי ורוחני, כהגשמת החזון המשיחי של ירושלים של מעלה, באמצעות חיים נורמליים, אמתיים, חיי עמל ועשיה ארציים, כאן על פני אדמה.

אלתרמן רמז למשמעות זו של הפסוק, דווקא בכותבו על בירת החולין הציונית, תל-אביב, בתיאור ליל ההורדה לחופה של תל-אביב, של ספינת המעפילים "אורד וינגייט", בשירו "סיפור מלילה" מתוך "שירי עיר היונה". גם בתל אביב הארצית, רומז אלתרמן, נסוכה קדושה, בהיותה נדבך כה מרכזי בבניין הארץ ובהגשמת החזון הציוני. וכך הוא מתאר את העיר:

וְהִיא, דַּקַת קִירוֹת, לֹא אֶבֶן צֹר וָשַׁחַם,
כִּי חוֹל וָגִיר וָמֶלֶט, שֶׁחֻבְּרוּ יַחְדָּו
וּבִדְלָיִים תִּמְּרוּ בְּפִגּוּמָהּ עִם שַׁחַר,
עָמְדָה פְּרָזוֹת, פְּרָצוֹת, רוֹחֶפֶת וּמְשֻׁלַּחַת
בִּגְבָב שֶׁל קֻבִּיוֹת וּגְזֻזְטְרָאוֹת אֵין קָו.

השימוש ב"חֻבְּרוּ יַחְדָּו", בהקשר של החול, הגיר והמלט, ממחיש כיצד המעש הארצי של העיר הארצית תל אביב, מחבר אף אותה ל"ירושלים של מעלה", כי קיומה נובע מחזון ציוני גדול.

****

מיד כששמעה על שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר לקינתה על ירושלים המחולקת, שבלבה חומה, "ירושלים של זהב", את הבית החוגג את החזרה אל בורות המים, אל ים המלח בדרך יריחו.

למחרת הופיעה נעמי שמר בפני הצנחנים, משחררי העיר. היא שרה להם את השיר עם הבית הנוסף, והם הודו לה בפרץ של מחיאות כפיים ממושכות. ואז פנתה נעמי ללוחמים ואמרה: "אני צריכה למחוא כפיים לכם, לא אתם לי. אני בסך הכל כתבתי שיר, אתם שחררתם עיר".

שירה "עיר ואם" הוא שיר אהבה בירושלים, וכמו במרבית שיריה, אף הוא משובץ פנינים ממקורות ישראל ובעיקר מן התנ"ך. ושיר אהבה לירושלים – מן הסתם, יתחבר למזמור קכב. הבית שלישי נפתח בציטוט מן הפרק שלנו:
שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי
בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.

****

רבים מפסוקי המזמור הולחנו, אך המוכר והחשוב מכל הוא לחנו של ר' שלמה קרליבך לפסוק ח:
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

המילים הללו הם ביטוי נעלה של הערבות ההדדית בעם ישראל, של "כל ישראל ערבים זה בזה". קראתי לאחרונה פשקוויל שטנה ב"הארץ" של רוגל אלפר, למחרת תשעה באב, שכותרתו: "אני שונא גאה". וכשמו של המאמר, כך תוכנו: גאווה גדולה בשנאה היוקדת שלו, שנאת ישראל, תוך שהוא מסביר מדוע אין זו שנאת חינם, אלא שנאה מוצדקת ל"כיבוש" וכל מיני כאלה. וכאשר אני קורא תועבה כזאת, אני צמא לשירים כ"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" של הרב קרליבך כאל מים זכים וצוננים בלב מדבר.

השיר הזה היה להמנון המאבק למען "יהדות הדממה", יהדות בריה"מ תחת האימה והרדיפות של השלטון הסובייטי והסירוב לתת להם לעלות לארץ ישראל. הרב קרליבך כתב אותו בראשית שנות ה-70, והופיע עמו בהפגנות, עצרות וכנסים למען יהדות בריה"מ. הוא הקליט אותו לראשונה לתקליט ב-1974, בהופעה ב"צוותא". הקלטת השיר וסרטונים שלו הוברחו לבריה"מ, והיו להמנונם של פעילי העליה ומסורבי העליה. גם הרב קרליבך עצמו נסע לבריה"מ, ואף שהיה תחת מעקב צמוד של הקג"ב, הוא נפגש עם היהודים, הופיע בפניהם וכמובן שר באוזניהם את "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי". גם תכנית רדיו של שרהל'ה שרון, שיועדה ליהדות בריה"מ, ועסקה בלימוד הזמר העברי, נקראה "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי".

השיר זכה לביצועים רבים, והאהוב עליי מכולם הוא של שולי נתן.
אך אצרף כאן קישור דווקא לביצוע אחר, מרגש מאוד, של הרב פרומן כשכבר היה חולה מאוד עם אהוד בנאי.

****

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

הפסוק הזה הוא מקור שמו של מושב העובדים הציוני דתי שלוה בחבל לכיש. המושב הוקם בידי חלוצים – עולים מלוב ותוניס, ב-1952.

* 929