פינתי השבועית ברדיו: ירושלים האחרת

ירושלים האחרת / יזהר כהן
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 17.2.20

ביום שני שעבר הלך לעולמו יוסי גמזו.

ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-14 בפברואר, הוא אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-82. יוסי גמזו נהג לציין כדבר משמעותי, את העובדה שהוא נולד בוולנטיין דיי – יום האהבה.

יוסי גמזו אינו חדש בתכנית "ינשופים". הוא היה אחד מאורחיה, ואני השתתפתי בה כמנחה אורח.

בפינתנו זו השמעתי מספר שירים של גמזו. אזכיר אותם כדי לסבר את האוזן, ולהיווכח בתרומתו הגדולה לזמר העברי: "ילדי איננו ילד", "הכותל", "לי – לך", "אמרו לי", "מה הוא עושה לה" שהשמעתי בהגיעו לגבורות ו"השעות הקטנות של הלילה" שהשמעתי כאשר הוא קיבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים. אלה הם חמישה מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "איפה הן הבחורות ההן", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "שיר ערש 1969" ועוד רבים וטובים.

בראשית שנות האלפים החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. במשך כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות, ובעיקר, כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם כאן בפינה זו.

בימיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי ובדרך כלל לא השיב לטלפונים.
בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי. הוא היה גאה בכך שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה. הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים. הספרים נשארים לנצח. תמיד שאלתי אותו, בתגובה, מתי לאחרונה הוא ראה דגים עטופים בעיתונים.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

יוסי גמזו אהב מאוד את ירושלים. עם שחרור העיר כתב שני שירים נפלאים, "הכותל" ו"בשעריך ירושלים". בשני השירים הללו, לצד ההתפעמות והאושר על שחרור העיר, מבטא גמזו גם את כאב הנופלים וכמיהה לשלום. כך גם בשיר שנשמיע היום, "ירושלים האחרת", ללחנו של עמוס מלר ובביצועו של יזהר כהן.

הכותב אוהב את ירושלים. הוא פונה אליה בגוף שני, "אהובתי". אך הוא רוצה לחיות בירושלים האחרת. הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת. ומהי ירושלים האחרת? ירושלים של שלום.

הוא כותב לירושלים, שקשה קשה שלא להיות בה נביאים, או לפחות משוררים. אבל בין החוזים שניבאו בה נואשות את המלכות, ואת הדם ואת החרב, הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת, ירושלים של שלום.

יוסי גמזו לא זכה להתעורר בירושלים האחרת, וכנראה שעוד רחוק היום שירושלים תהיה עיר של שלום. אך לא נאבד את התקווה והאמונה במעופן של היונים על החומות, עם המחר המתהלך בעיר צעד צעד.

יהי זכרו של יוסי גמזו ברוך.

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים,
או לפחות משוררים ירושלים.
אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,
את המלכות ואת הדם ואת החרב
אני רוצה להיות הילד הראשון,
שיתעורר בירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.
ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,
ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב
את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,
חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.
ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,
עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת
כשהעתיד על החשבון פורע חוב,
במפרעה לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

אהובתי אבני הכותל החמות,
משננות אחרי אלפי פתקים של צער
את מעופן של היונים על החומות,
עם המחר המתהלך בך צעד צעד.
ומול מגדל דוד שבים האוהבים,
ימין משה ואבו טור אט אט וחרש
פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,
אז לילה טוב לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

 

צרור הערות 2.6.19

* אחדות לאומית – יולי אדלשטיין, גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן, שטייניץ, אבי דיכטר, ניר ברקת – כל אחד מאלה, אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, בכירים בליכוד, יכול לעמוד בראש ממשלת אחדות שבמרכזה הליכוד וכחול לבן. אילו הליכוד השכיל להעמיד אחד מהם בראשו, הפארסה של בחירות נוספות הייתה נמנעת.

אמנם כל הנ"ל הפגינו לאורך השנים פחדנות וחוסר מנהיגות, אבל כבר נתקלנו באנשים שעד הרגע שבו הגיעו להנהגה, היו צייתנים ואומרי הן, ומנהיגותם התגלתה כשקיבלו את המושכות. לדוגמה – סאדאת וגורבצ'וב.

* הסמולנית – יפעת ארליך פרסמה רשומה, שבה קראה לליכוד להעמיד בראשו מנהיג אחר, שיוכל להרכיב ממשלת אחדות לאומית ויחסוך את ההליכה לבחירות מיותרות. מיד הוצפה הרשומה במבול של נאצות וגידופים, נגד הבוגדת, השמאלנית הקיצונית, השפחה של נוני מוזס וכו'. כזכור, לפני שלושה חודשים, מועצת רבני הציונות הדתית בחרה ביפעת ארליך לשריון כאישה, בצמרת איחוד מפלגות הימין, והשקיעה מאמץ רב בשכנועהּ לקבל את המינוי. ארליך התפטרה, כי היא אשת מצפון, כאשר הציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* ליברמן הסמולני – יתכן מאוד שבמערכת הבחירות הקרובות, בית החרושת לשקרים והשמצות של נתניהו לא יעסוק בהמצאת בדיות ועלילות על ראשי כחול לבן, כמו בבחירות הקודמות, כי הוא יהיה עסוק בליברמן הסססססססמולני החלש.

* לא גיבור לאומי – לפני שיהפכו פה את אביגדור ליברמן לגיבור לאומי, כדאי לזכור – הוא תמך מן הרגע הראשון ללא סייג, בחסינות לנתניהו, בחוקים פרסונליים לחילוץ נתניהו מאימת הדין ובהמשך כהונתו גם אם יוגש נגדו כתב אישום ובכל חוק מגה-שחיתות.

זה לא היה, כמובן, מאהבת נתניהו. אביגדור ליברמן יודע היטב היטב, היטב היטב, בשל איזה אינטרס הוא תומך בחוקי שחיתות מן הסוג הזה.

* יאיר מסגיר את נתניהו? – באופן עקרוני, לכל דבר היוצא ממקלדתו של יאיר נתניהו אני מתייחס כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

אני מקווה מאוד, מאוד, שגם הפעם הוא שיקר. כי אם הוא לא שיקר הפעם, מדובר במגה-מגה-שחיתות טורבו. בקשר פלילי של נתניהו והחשוד ליברמן, להשתלט על התביעה הראשית כדי לחלץ את ליברמן מאימת הדין.

האם דבר כזה יתכן? היו דברים מעולם. ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר קשר מושחת ופלילי כזה עם החשוד (ואח"כ מורשע והיום שוב חשוד) דרעי, בפרשת בראון תמורת חברון.

האם יאיר נתניהו הסגיר את אביו וחשף פרשת שחיתות חמורה שלו? האם יאיר נתניהו העליל על אביו עלילת שווא?

דבר אחד בטוח – הסביבה הזאת מושחתת, מסואבת.

* טיפול מפנק – גנבה מהמדינה 350,000 ש"ח, והפרקליטות הגיעה אתה לעסקת טיעון שמתוך זה 295,000 ש"ח יישארו בידיה, וסעיפי ההרשעה הפלילית כובסו. אבל הם ימשיכו להתבכיין שהפרקליטות "רודפת" אותם.

* ישראל לפני הכל – אזרחיות ואזרחים יקרים! שלום לכם!
מתוך תחושת אחריות לאומית ומתוך הבנת גודל השעה, אני מכריז בזאת על החלטתי להניח את האגו בצד, ולוותר מיוזמתי על הרוטציה.
אני עומד ללא סייג מאחורי מועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה לקדנציה מלאה.
ההחלטה הזאת היא שלי ורק שלי, ביוזמתי המלאה.
ישראל לפני הכל!

* סיוט – תמונת המצב על פי הסקרים בערוץ כאן 11 ובערוץ 13: לגוש הימין בלי ליברמן פחות מ-60 ח"כים. לגוש הימין עם ליברמן – כ-65 או 66 ח"כים. בהנחה שישראל ביתנו תמליץ על נתניהו בפני הנשיא, תוטל עליו הרכבת הממשלה. במו"מ הקואליציוני, ליברמן והחרדים יסרבו בכל תוקף להתפשר בעניין חוק הגיוס. רגע לפני שהנשיא יטיל על ח"כ אחר את הרכבת הממשלה, נתניהו יציע הצעת חוק לפיזור הכנסת. ברוב של גוש הימין-ערבים יוחלט על בחירות חדשות בינואר 2020.

* זרוע של הכנסת – ביום שני הקרוב יבחֵר מבקר המדינה החדש. איני יודע מי יבחֵר, אבל דבר אחד אני יודע – זמן קצר אחרי שהוא יבחר, נשמע שהוא חלק ממסע ה"רדיפה" נגד נתניהו, ומיהו אותו פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר, שמרשה לעצמו לבקר את השליט הנבחר שמגלם את רצון העם? בדיוק כפי שסונטים בשפירא, ולפני כן בלינדנשטראוס. וכמו המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שכולם חברו יחדיו להפיל את השלטון הנבחר, כך גם הוא יתויג מיד כחלק מ"מדינת העומק" הבדויה.

אז כמה עובדות. מבקר המדינה אינו פקיד (וכמובן שאיני שותף לבוז ולשנאה כלפי הפקידים) אלא נבחר ציבור. הוא נבחר אישית בידי הכנסת. הוא חלק מן הרשות המחוקקת – הוא הזרוע של הכנסת למילוי אחד מתפקידיה החשובים במדינה דמוקרטית – פיקוח על הרשות המבצעת.

הרשות המחוקקת בישראל חלשה מאוד, והיא נשלטת ביד רמה בידי ראש הממשלה, שהיום מנסה להשתלט גם על הרשות השופטת. הניסיונות לפגוע במוסד ביקורת המדינה ולנטרל אותו (כמו כמה הצעות חוק רדיקליות של סמוטריץ'), נועדו להחליש עוד את הכנסת ולגזול מידיה את כלי הביקורת, כחלק מהניסיון לבטל לחלוטין את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, ולהפוך ממדינת חוק למדינת מנהיג, שניצב מעל החוק ומעל לביקורת, ושלוש הרשויות כפופות לו בצייתנות.

* תמונת ראי – שמעון ריקלין מר"ג הוא אדם בעל דעות שמאלניות, ומגדיר את עצמו כמי שהמרחק בינו לבין שמעון ריקלין מערוץ 20 הוא כמרחק ירושלים מקצה הגלקסיה. אולם כיוון ששמו שמעון ריקלין, הוא מקבל "נאצות וגידופים המיועדים אליו [לריקלין השני], שהנייר והצג אינם סובלים". ריקלין הרמת-גני סיפר על כך במכתב למערכת "הארץ", בתגובה למאמר של ירון גילת, שתיאר התנהגויות מחליאות של כותבי מכתבי נאצה וטוקבקיסטים פרועים מן הימין. ריקלין כתב, ש"מן הכתוב ברור שהמקללים הם שמאלנים לא פחות ממני והשופכין שאצבעותיהם מפיקות אינם מוסיפים כבוד לאנשים שרוממות הדעות השמאלניות בגרונם". כמי שזכה ליהנות מטופיני המגדפים והמנאצים משני הצדדים, אני יכול להעיד שמדובר בפירוש בתמונת ראי, אלה של אלה.

* הסתה נגד יועז הנדל וצביקה האוזר – מזה כשבוע ניצבים חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר תחת מתקפה קשה, בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות, כאשר צורף לרשימת הנואמים איימן עודה. גם אני נהגתי כמותם – נסעתי מהגולן לת"א וכשנודע הדבר עשיתי אחורה פנה וחזרתי הביתה. כך נהגו מרבית פעילי תל"ם. היעדרותם של הנדל והאוזר נעשתה בעצה אחת עם בוגי יעלון. יעלון עצמו, שהתנגד אף הוא בתוקף להזמנת עודה, לא רצה לשבור את הכלים, בלע רוק, ומתוך לויאליות לבני גנץ ולשלמות כחול לבן, החליט להישאר ולנאום. לדעתי, הוא טעה. בין פעילי כחול לבן, היו שהלכו כדי להיות לצדו של יעלון בשעה הלא נעימה הזאת, אף שהם חשבו שהוא לא צריך להיות שם.

את מסע ההסתה נגד יועז והאוזר הציתה והובילה בגסות רוח וגסות לשון תמר זנדברג, שבחוצפתה כינתם אותם "גזענים" ו"כהניסטים" והחרה החזיק אחריה אספסוף טוקבקיסטי של ביריוני רשת.

גזענים?! אילו הנואם מטעם הרשימה האנטי ישראלית היה הקיצוני ביותר בתוכה, עופר כסיף, ודאי שהנדל והאוזר לא היו משתתפים בעצרת. האם זו הייתה החרמה כיוון שהוא יהודי? אילו הייתה זו הפגנה בנושא כלשהו, נניח נגד BDS, ובן גביר או גופשטיין היו מקבלים בה במה ומיקרופון ודאי שהם לא היו משתתפים בה. האם היו מאשימים אותם שהם מחרימים את הכהניסטים כי הם יהודים? איזו דמגוגיה זולה! כמה נמוך הם יכולים לרדת…

אני ממליץ לכל מי שרוצה לדעת מיהו איימן עודה, להיכנס לסרטון של הטלוויזיה החברתית "ח"כים מדברים על זכות השיבה – איימן עודה". הוא מאוד ברור, ובעברית. הוא מדבר שם בפירוש על תביעת ה"שיבה", לא כחלום או אידיאל, אלא כתביעה ברורה למימוש בפועל של "חזרת" ה"פליטים" ליישובים הספציפיים שלהם. אני ממליץ לחפש בגוגל את "צעדת העקורים" ביום העצמאות 2017, שבראשה עמד עודה. הצעדה הייתה לעבר קיבוץ כברי, והמסר שלה היה שקיומה של מדינת ישראל הוא עוול ואסון ויש "להחזיר" את ה"פליטים" לכפרים הספציפיים שלהם, דוגמת כברי. אני ממליץ להיכנס לסרטון של "ממרי" שבו עודה נראה נואם בעצרת זיכרון ברמאללה לרב המרצחים ערפאת, מהלל אותו בדברי שבח ומשלהב את הקהל שמשיב לו בקריאות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

אפשר לשתף פעולה עם חד"ש-תע"ל בחקיקה נקודתית בנושאים מסוימים בכנסת. אפילו ח"כ אריה אלדד שיתף פעולה עם אחמד טיבי בקידום הבריאות בישראל. אבל הם לא יכולים להיות שותפים במאבק על דמותה המוסרית של מדינת ישראל – המדינה היהודית דמוקרטית. הזמנתו של עודה לנאום הייתה ליקוי מאורות, ואני גאה ביועז וצביקה על המעשה שעשו.

אפרופו שיתוף פעולה עם חד"ש-תע"ל ועם בל"ד-רעם. יש בקהל מישהו שמאמין שתמיכת המפלגות הערביות בהצעת נתניהו לפיזור הכנסת, נעשתה בחינם?

* עבריין המין מפתה – בראיון משותף ל"ידיעות אחרונות" מספרים יועז הנדל וצביקה האוזר על השבוע שעברו – מצד אחד מסע הסתה בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות עקב שיתופו של איימן עודה, ומצד שני מסע לחצים מצד אנשי ימין והליכוד שניסו להסיט אותם מן הדרך ולגרום להם לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. אולם בניגוד לאחרים – אותם נער השליחויות של שרה נתניהו ובעלה, נתן אשל, לא ניסה לפתות ולשחד. לא במקרה. הרי שניהם, כאשר עבדו בלשכת ראש הממשלה, חשפו את היותו סוטה מין ועבריין מין. כתוצאה מכך, שניהם מצאו עצמם מחוץ ללשכת נתניהו, בעוד עבריין המין, שנאסר עליו לחזור ולעבוד בשירות המדינה, ממשיך לספק שירותים בהתנדבות לבוסים.

* הצדיק הידוע – תופעה – אהוד אולמרט מופיע בשבתות תרבות, בהפגנות והרצאות ויוצא נגד השחיתות של נתניהו. משפחת נתניהו, הוא אומר, נוהגת כמשפחת פשע.

אילו הוזמן אולמרט כמומחה, שיסביר מניסיונו על שחיתות ופשע – ניחא. אבל הוא מופיע כצדיק…

אז כדאי לזכור. מדובר בעבריין מורשע ומושחת עד שורשי שערותיו. לאורך השנים הצליח איכשהו להיות זהיר דיו כדי להיחלץ בשלום מחקירות נגדו. למשל, בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד בתקופה שהיה גזבר הליכוד, הוא יצא זכאי אחרי שהסתתר מאחורי "לא ידעתי". אי אפשר היה להוכיח את מעורבותו האישית, ואחריותו הציבורית לא נלקחה בחשבון בזיכויו. וכך בפרשיות נוספות. אך בסופו של דבר החברה הישראלית ניצחה את המושחת. הוא הורשע במשפטים, וישב במקום הראוי לפושעים מסוגו, אף שלפחות בערכאת הערעור בית המשפט נהג כלפיו בסלחנות ולקולא.

כשאולמרט תוקף את נתניהו כדאי לזכור שהעבירות שלו היו חמורות לא פחות משל נתניהו. ולנתניהו יש עדיפות גדולה מאוד עליו – לנתניהו עומדת חזקת החפות ואילו הוא הורשע בדין.

יתר על כן, אחרי שחרורו הוא ממשיך להפיץ את תאוריית הקונספירציה החולנית והאינפנטילית שלו, על פיה כל המערכת התגייסה נגדו כדי לתפור לו תיק ולהפיל ראש ממשלה מכהן. בדיוק אותם סיפורי בדים שמספר נתניהו – סיפר וממשיך לספר גם אולמרט. על פי הנראטיב שהוא מפיץ, הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט חברו יחדיו כדי לסכל את הסכם השלום שהיה בהישג יד, אלמלא פרש מתפקידו עקב תפירת תיקים.

בדיוק כמו נתניהו, הוא מתייחס לעדי המדינה כאל בוגדים. שולה זקן, מי שהייתה שפחה חרופה שלו במשך עשרות שנים, מוקעת כבוגדת ושטינקרית, כיוון שסיפרה "לשלטונות" את האמת.

בחברה מתוקנת, אדם כמוהו צריך היה להסתגר בביתו מפאת הבושה. ואילו הוא יוצא בראש חוצות, ובעזות מצח מרשה לעצמו להיות מטיף בשער.

ההבדל המרכזי בינו לבין נתניהו, שהופך את נתניהו מסוכן לאין ערוך, הוא שאת אולמרט הקיפו קומץ של חסידים שוטים בעוד לנתניהו המוני המוני חסידים שוטים. לכן, אולמרט נאלץ, בצדק, להתפטר עוד בשלב החקירות והחברה הישראלית התנערה ממנו והענישה אותו, ונתניהו עדין ראש הממשלה.

* קורבנות שווא – עוד 12 אזרחים אמריקאים חפים מפשע נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* ובינתיים בנגב המערבי – טרור ההצתות נמשך. וגם חרפת ההבלגה הישראלית, ההשלמה עם הטרור הזה, נמשכת.

ויותר משהמחדל החמור הזה הוא כישלון מבצעי – הוא כישלון מוסרי.

* מאסו בעיר חמדה – אתמול התחלנו לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, עליו נקרא בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות". שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

היום מלאו 52 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים חוברה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור החילוני, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

* לייהד את ירושלים – בן גוריון במרכז רפ"י, 24 בספטמבר 1967: "אם לא נקים יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבות ירושלים, אז לא בטוח שירושלים תהיה בידינו… ההחלטה על סיפוח ירושלים – דיבור ולא מעשה… להקים מיד יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבותיה מדרום, מצפון וממזרח. אחרת אין לי ביטחון שישאירו אותה בידינו… אם הייתי ראש הממשלה הייתי עושה יום ולילה ככל האפשר כדי לייהד את ירושלים…"

* ביד הלשון

העיר שחוברה לה יחדיו – אחד הביטויים השגורים בנאומי יום ירושלים הוא "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

בהקשר של מלחמת ששת הימים, הדברים ברורים. עד מלחמת ששת הימים ירושלים הייתה חצויה. חלקה המזרחי, כולל העיר העתיקה, הכותל, הר הבית והרובע היהודי, היו בשבי הכובש הירדני. במלחמת ששת הימים שוחררה העיר ואוחדה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

אולם הפסוק הזה נכתב שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים. הן הציטוט הוא מספר תהילים. מזמור קכב פותח במילים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד", וככל הזכור לי דוד כבר לא היה בסביבה במלחמת ששת הימים.

אם כן, באיזה הקשר ניתן להבין את הפסוק הזה? הוא קשור לכיבוש ירושלים בידי דוד. גם אז, ירושלים הייתה מחולקת, בין חלק שבידי עם ישראל וחלק שבידי האויב.

אנו למדים על כך מפרק הפתיחה של ספר שופטים. וכך נכתב:
שופטים א, ח: "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ"
שופטים א, כא: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

ירושלים מצויה בין נחלת יהודה מדרומה ונחלת בנימין מצפונה. שבט יהודה כבש את החלק שהיה באחריותו. שבט בנימין כשל ולא הצליח לגבור על היבוסים, וחלקה של ירושלים שהיה באחריותו, נשאר בידי יבוס.

דוד המלך השלים את המלאכה, ושורר: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

מעשה אבות – סימן לבנים. חג שמח!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.12.17

* אבן דרך בהגשמת הציונות – בתום הקונגרס הציוני הראשון הצהיר הרצל שהציונות היא אידאל אינסופי. לכן, לעולם לא תהיה פוסט ציונות – תמיד יהיה לציונות לאן לשאוף בהגשמת החזון.

הציונות התקדמה תמיד כאשר השכלנו לשלב בין הציונות המדינית והציונות המעשית, ובאין ברירה הפעלנו גם את הציונות הצבאית וכשהותקפנו ניצלנו את ההזדמנות להגשמת הציונות באמצעים צבאיים.

לאחרונה ציינו כמה יובלות לאירועי מפתח בציונות המדינית – 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון וקבלת תכנית באזל, 100 שנה להצהרת בלפור, 70 שנה לכט בנובמבר ו-40 שנה לביקור סאדאת וההכרה הראשונה של מדינה ערבית במדינה היהודית. לרשימה המפוארת הזאת ניתן לצרף את הכרת מעצמת העל בירושלים בירת ישראל בימים אלה. אמנם הדבר נעשה באיחור אופנתי של 70 שנה, אך הסבלנות משתלמת. יש להמשיך לפעול להישגים מדיניים נוספים, כמו הכרת מדינות נוספות בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירויותיהן לבירה.

כל ההישגים הללו לא היו מתקיימים אלמלא הציונות המעשית המגשימה, שבנתה את ארץ ישראל ויישבה אותה. כך גם בנושא ירושלים. הציונות המעשית החלה עוד בטרם הומצאה המילה ציונות, ביציאה מהחומות של יהודים בירושלים כבר באמצע המאה ה-19 והקמת שכונות יהודיות חדשות. היא נמשכה בבניית העיר היהודית ירושלים, עוד טרם קום המדינה. היא הועצמה בבניה רבתי של השכונות היהודיות הגדולות בשטחי מזרח ירושלים בחמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים ובהקמת ערי ויישובי הלוויין של ירושלים כמעלה אדומים, ביתר עלית, פסגת זאב, גוש עציון וכד'.

וגם הציונות הצבאית הייתה תנאי הכרחי להגשמת הציונות בירושלים. על פי תכנית החלוקה ירושלים אמורה הייתה להיות עיר בינלאומית, לא בירת ישראל ולא בשטח ישראל. אולם משהערבים דחו את התכנית ופתחו במלחמה, היעד הראשון שהציב ב"ג למלחמה היה פריצת הדרך לירושלים ושחרורה. במלחמת השחרור הצלחנו לשחרר רק את חלקה המערבי של ירושלים. לנוכח התוקפנות הערבית שהובילה למלחמת ששת הימים, ניצלנו את ההזדמנות ההיסטורית ושחררנו את ירושלים כולה ובלבה – העיר העתיקה.

הדרך להכרה הבינלאומית בבירת ישראל הייתה כרוכה גם בצעדי ציונות מדינית שישראל ביצעה באורח חד צדדי – סיפוח ירושלים המערבית לישראל באוגוסט 1948, ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה בדצמבר 1949, סיפוח מזרח ירושלים לישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חקיקת חוק יסוד ירושלים: בירת ישראל ב-1980 (על התבונה שבצעד זה חלוקות הדעות, כיוון שספק אם תועלתו הצדיקה את המחיר של נטישת שגרירויות זרות את ירושלים בעקבותיו) וחקיקת חוק יסוד: משאל עם, המתנה ויתור על שטח ריבוני של ישראל בקבלתו במשאל עם.

העצמתה של ירושלים, היא גם הגשמת הציונות הרוחנית – ארץ ישראל, מדינת ישראל וירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי.

וכך, צעד אחר צעד, בצעדים מעשיים, מדיניים, משפטיים ובלית ברירה גם צבאיים, אנו הולכים ומתקדמים בהגשמת החזון הציוני.

* הצדעה למנהיג דגול – על רקע הכרזת טראמפ, ראוי להעלות על נס את מנהיגותו ואומץ לבו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שבניגוד לעמדת כל מדינות העולם, בניגוד מוחלט להחלטת בינאום ירושלים של האו"ם וחרף איומים חמורים של הערבים; חודשים אחדים אחרי שישראל יצאה ממלחמת השחרור הקשה והעקובה מדם, ותוך שישראל התמודדה עם מצב כלכלי קשה ביותר ונאלצה להנהיג מדיניות צנע, ושעה שכל כוחותיה של המדינה הקטנה והחלשה היו מוקדשים לקליטת העליה ההמונית מארצות ערב ושל שרידי השואה – הוביל להחלטה ההיסטורית להכריז על ירושלים כבירת ישראל. ההחלטה הזאת של הכנסת הייתה ב-13 בדצמבר 1949. בנאום שנשא ב"ג בכנסת, שישבה עדין בת"א, שבוע קודם לכן, ב-5 בדצמבר, לקראת החלטת הבינאום, הוא התפלמס עם הטענה שההחלטה מנוגדת להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם: "לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטת 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת… ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון". האמירה על שהאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו מכוונת לכך שהאו"ם לא הצליח למנוע את הפלישה הערבית למדינת ישראל בת יומה, שנועדה לסכל את החלטת האו"ם.

בתום הדיון בכנסת (ב-5 בדצמבר) הכריז יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק: "הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי-נפרד ממדינת-ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל". בתום דבריו קמו חברי הכנסת מכל הסיעות על רגליהם ופרצו באופן ספונטני בשירת "התקווה".

כעבור שבוע, הביא בן גוריון לכנסת את ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. בנאומו הוא אמר, בין השאר: "למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות… למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית".

בעקבות ההחלטה הועברו לירושלים הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. כבר למחרת העביר ב"ג את משרדו לירושלים, וכתב ביומנו: "אם ארץ-ישראל היא לב האומה העברית – ירושלים היא לב לבה… הצלחתנו בשאלת ירושלים – פותרת כל בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל. הנצליח? ייתכן וייתכן… מלחמתנו זו תרים קרננו בעולם – גם בקרב מתנגדינו ותרכז סביבנו את כל עם ישראל".

חלפו 68 שנים פחות שבוע, 68 שנים פחות שבוע יותר מדי, ומעצמת העל הכירה בירושלים בירת ישראל. וברגע ההיסטורי הזה, מן הראוי שנצדיע למנהיג הדגול הזה, שהיה לו אומץ לקבל הכרעות קשות בתנאים קשים, מתוך ראיה היסטורית ארוכת טווח ומתוך מחויבות לחזון הציוני.

* לא להיסחף – הצהרתו של טראמפ חשובה מאוד וראוי לברך עליה ולהתברך בה, אך לא צריך להיסחף. הצגתה כבת דמותן של הצהרת כורש והצהרת בלפור, היא היסחפות. הצהרת כורש ניתנה כאשר העם היהודי כולו היה בגלות בבל, והיא אפשרה את שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בא"י. הצהרת בלפור ניתנה אף היא כאשר העם היהודי ברובו המכריע ישב בגולה ובהיעדר ריבונות יהודית והוא היווה הכרה של מעצמה גדולה ובסיס להכרת חבר הלאומים, בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בא"י. כמובן שהצהרה זו לא הייתה ניתנת אלמלא המעשה ההתיישבותי בא"י שקדם לה בארבעים שנה וללא הקמת התנועה הציונית שקדמה לה בעשרים שנה, אך היא הייתה קטליזטור אדיר בדרך להקמת המדינה. הצהרת טראמפ, עם כל הכבוד וההערכה ועם כל החשיבות שבה, היא הכרה רשמית בדיעבד, של המציאות שאנו חוללנו לפני 70 שנה והשלמנו לפני 50 שנה. היא חשובה ומשמחת, אך לא צריך לאבד את הפרופורציות.

* לא תחליף להעברת השגרירות – הצהרת הנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא בשורה גדולה למדינת ישראל ולעם היהודי, אך אין היא מהווה תחליף להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אדרבא, עכשיו, כאשר ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, איזה תירוץ יש להימנעותה מהעברת השגרירות לירושלים? כזכור, העברת השגרירות לירושלים הייתה התחייבות בחירות מובהקת של טראמפ, ולא זו בלבד שהוא אינו מקיים אותה, אלא הוא מפר אותה באופן אקטיבי כאשר הוא חותם, זו הפעם השניה, על צו נשיאותי שמעכב את מימוש החוק האמריקאי המחייב את הצבת השגרירות בבירת ישראל.

אם רואה טראמפ בהצהרתו סולם לרדת מהתחייבותו, יש להבהיר לו שבשום אופן אין זה תחליף, ולתבוע ממנו את פריעת השטר. אם החלטתו נובעת מרצון לבצע את המהלך בהדרגה, זו שגיאה טקטית, כיוון שהוא חושף את עצמו ללחץ כבד, ולשתי פעימות של תגובה ערבית על צעדיו בנוגע לירושלים.

אך חרף הביקורת, בראש ובראשונה יש לברך על הצעד האמריקאי החשוב, שמשפר מאוד את מעמדה של ישראל ובעיקר את מעמדה של בירת ישראל.

* מבחן זיבוטובסקי – המבחן האמתי לרצינות הצהרת טראמפ תהיה ביוני הקרוב – האם יחתום שוב על צו המונע את ביצוע החוק האמריקאי שמחייב את העברת השגרירות לירושלים או לא יחתום ובכך יעלה את הצהרתו על פסים מעשיים.

ויש עוד מבחן משמעותי. יהודים בעלי אזרחות אמריקאית שנולדו בירושלים (ולאו דווקא מזרח העיר) – בדרכון שלהם נכתב שמקום הלידה שלהם הוא ירושלים, ולא: ירושלים, ישראל. ב-2002 חוקק הקונגרס חוק המחייב את רישומם כילידי ישראל, אך כמו בנוגע לשגרירות, הנשיאים בוש ואובמה סירבו לממש את החוק, בטענה שהוא נוגד את מדיניותם. וזאת לדעת, שבארה"ב הסמכות של הנשיא ברבים מנושאי מדיניות החוץ היא כמעט דיקטטורית, והחוקים שבתי הנבחרים מקבלים בסוגיות הללו הן במידה רבה הצהרות בעלות תוקף מוסרי וציבורי, אך אינן מחייבות את הנשיא.

מנחם בנימין זיבוטובסקי הוא בן למשפחה שעלתה מארה"ב לישראל ושמרה על אזרחותה האמריקאית. הוא נולד בירושלים ב-2003, שנה לאחר שהתקבל החוק. הממשל סירב לרשום בדרכונו שהוא יליד ישראל. משפחת זיבוטובסקי עתרה לבית המשפט הפדרלי. בית המשפט סירב להתערב, בטענה שזו סוגיה של מדיניות חוץ שהיא בסמכות הנשיא.

משמעות הצהרת טראמפ היא שינוי במדיניות ארה"ב כלפי ירושלים. לפיכך, אין עוד כל מניעה לרישום הנאות. האם ניתן יהיה לרשום את אזרחי ארה"ב ילידי ירושלים כילידי מדינת ישראל? סוגיה זו היא מבחן לרצינות הצהרתו של טראמפ.

כפי שכתבתי פעמים רבות, אני סבור שיהודי שעלה לישראל צריך לבטל את אזרחותו הזרה. אולם אם יש הצדקה לשמירה על האזרחות האמריקאית, היא כדי להעמיד במבחן את ההצהרה.

* ירושלים אחת – צ'כיה הודיעה על הכרתה ב"ירושלים המערבית" כבירת ישראל. איך עלינו להתייחס להכרזה כזאת? לדעתי, בחיוב. למה? כי עד אתמול לא הייתה גם הכרה כזאת. וכל התקדמות ראויה לשבח. כך אנו מתקדמים – עוד דונם ועוד עז.

עם זאת, עלינו להימנע משימוש במושג חסר השחר "ירושלים המערבית". יש ירושלים אחת. אפשר לדבר על מערב ירושלים ומזרח ירושלים, על צפון ירושלים ודרום ירושלים ואפילו על צפון מזרח ירושלים. אבל לא על "ירושלים המזרחית".

* נפלה עטרת ראשם – אם צריך הוכחה לכך שהצהרת טראמפ היא חג למדינת ישראל – גיליון האֵבֶל של "הארץ" הוא ההוכחה לך. גיליון – שכל כולו קינה, בכי ונהי על האסון הנורא. אילו העורך הגראפי של העיתון היה מתבקש לתת ביטוי ויזואלי לתוכן הגיליון, העמוד הראשון היה יוצא בתוך מסגרת שחורה עבה ובראש העיתון הייתה מתנוססת הכותרת: "נפלה עטרת ראשנו". וכאשר "הארץ" באבל – אות הוא כי זהו חג לעם ישראל, למדינת ישראל.

בולט התהום בין "הארץ" – לא לבין הימין הישראלי, אלא לבין כל המפלגות הציוניות. בניגוד ל"הארץ", המחנ"צ ו"יש עתיד" הביעו תמיכה ללא סייג בהצהרת טראמפ. מרצ, לעומת זאת, ההולכת מדחי לדחי ונגררת אחרי הקיצוניות של הרשימה המשותפת וחמור מזה – של "הארץ", יצאה נגד הקונצנזוס הציוני.

ובאשר לברכות של המחנ"צ ו"יש עתיד" – מן הראוי היה שיוסיפו לברכותיהן דברי שבח לראש הממשלה נתניהו על ההישג המדיני החשוב. טוב, זו כנראה ציפיה מוגזמת מפוליטיקאים (ברור שכך היה נוהג גם הליכוד במקרה ההפוך, למרבה הצער).

* תגובת התקשורת – אני קורא ברשתות החברתיות פוסט אחר פוסט אחר פוסט אחר פוסט על החמיצות והנרגנות וההתנגדות והעצב שמאפיינים את התייחסות התקשורת להצהרת טראמפ.

כיוון שביליתי בישיבות בקיבוץ, לא זכיתי לצפות בטלוויזיה בליל ההכרזה ההיסטורית, ולכן איני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. אולם האזנתי למחרת בבוקר לרשת ב (תכניתם של שלום קיטל ודורון צברי) והם בפירוש חגגו את האירוע כאירוע היסטורי חיובי וחשוב ביותר לישראל וראיתי את "ידיעות אחרונות" שיצא ממש במהדורת חג צבעונית, המאדירה את גודל האירוע. אבל עובדות אף פעם אינן מזיזות למי שפועלים על אוטומט.

העובדות הן, שהמיינסטרים התקשורתי, גם השמאלי, קיבל את ההצהרה בברכה ובשמחה, להבדיל מן התקשורת האנטי ציונית שמתמקדת ב"הארץ".

* בשם הנשיאים לדורותיהם – על דונאלד טראמפ היה לסיים את נאומו, בפניה לישראל בשם נשיאי ארה"ב לדורותיהם: סליחה על ההמתנה. תודה על הסבלנות.

* בין אינתיפאדה לאינתיפאדה – שלושים שנה מלאו לאינתיפאדה הראשונה. אנו משתמשים בביטויים "האינתיפאדה הראשונה" ו"האינתיפאדה השניה" כאילו מדובר באותו סוג של אירוע, שהתרחש פעמיים. האמת היא שיש הבדלים משמעותיים בין השתיים.

– האינתיפאדה הראשונה, לפחות בשלביה הראשונים, הייתה עממית, ספונטנית. האינתיפאדה השניה הייתה מתוכננת ומאורגנת לפרטי פרטים בידי הנהגת הרש"פ ובראשה ערפאת.

– האינתיפאדה הראשונה הייתה בעיקר מהומות, התפרעויות, הפרות סדר, יידויי אבנים ובקת"בים ואליהם נוספו פיגועי טרור. האינתיפאדה השניה הייתה גל טרור שעיקרו פיגועי התאבדות המוניים, ירי לתוך ירושלים ויישובים ישראליים וירי רקטות על יישובים ומעט התפרעויות ומהומות.

– האינתיפאדה הראשונה הייתה התקוממות של הפלשתינאים נגד צה"ל ששלט בהם וניהל את חייהם. האינתיפאדה השניה נעשתה מתוך שטחי הרשות הפלשתינאית, שבאותם ימים (עד "חומת מגן") הייתה מדינה עצמאית כמעט לכל דבר. במשך שש השנים שקדמו לאינתיפאדה השניה הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה.

– האינתיפאדה הראשונה הפתיעה את ישראל ואפילו אחרי שפרצה חלפו מספר שבועות עד שנפל האסימון באשר לגודל האירוע. האינתיפאדה השניה הייתה ידועה לגורמי המודיעין הישראלי, והם התריעו מראש בדיוק רב כיצד היא תיראה.

– האינתיפאדה הראשונה הובילה להסכם אוסלו. הסכם אוסלו הוביל לאינתיפאדה השניה.

* רבין והכפרים – יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אמר בראיון לטלוויזיה שיש לשמור על ירושלים המאוחדת, ושאם נידרש לבחור בין ירושלים המאוחדת לבין השלום, נוותר על השלום. דברים אלה, מפיו של יו"ר מפלגת העבודה, אינם חידוש כלל וכלל, והם חידוש ענק. הם אינם חידוש, כיוון שזו הייתה העמדה המסורתית של מפלגת העבודה בין מלחמת ששת הימים להצעת ברק לערפאת בפסגת קמפ-דיוויד 2000. הם חידוש, כיוון שמאז שנת 2000 לא שמענו כמותם מאף בכיר במפלגת העבודה.

דבריו עוררו ביקורת מצד חבריו למחנ"צ ובראשם ציפי לבני. בתגובה, פרסם אבי גבאי דברים שאמר רבין בנדון בשנת 1995, כמעט מילה במילה עם דבריו של גבאי. ובערוץ 2 מיהר אמנון אברמוביץ' לפרש: שיהיה ברור, רבין בשום אופן לא התכוון ל-35 כפרים שסופחו לירושלים. הוא התכוון לכותל.

קשקוש ושקר. רבין דיבר תמיד על ירושלים רבתי, כלומר ירושלים השלמה בגבולותיה הנוכחיים וסביבתה – מעלה אדומים, גוש עציון ביתר וכד'. דברים אלה הוא אמר במפורש כשהציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו. זו מורשת רבין.

איני רואה קדושה באותם כפרים שסופחו לאחר מלחמת ששת הימים. אני מוכן היום לתמוך במהלך שיכלול סיפוח מעלה אדומים וגוש עציון ובמקביל ויתור על חלק מאותם כפרים. גם אבי גבאי אמר שהוא בעד העברת חלק מאותם כפרים לרש"פ.

אבל לא רבין. מעולם לא. אברמוביץ' דיבר מהרהורי לבו. אדרבא, שיציג ולו ציטוט אחד של רבין המאושש את טענתו.

* פופוליזם לשמו – לקראת ועידת מדריד, 1991, ועד יישובי הגולן ולובי הגולן בכנסת, בראשות ח"כ שלמה הלל, החתימו עצומת ח"כים הקוראת לשמור על הגולן ישראלי. על העצומה חתמו רוב הח"כים – מן הליכוד, מפלגת העבודה, המפד"ל, התחיה, צומת והחרדים.

אולם לא הצלחנו להחתים אף שר. השרים אמרו שהם תומכים בתוכן, אך אין זה מקובל ששרים חותמים על עצומות. זה כמובן חוקי, אינו סותר כל תקנון, אך יש כללים בלתי כתובים, והם נוהגים על פיהם.

גם אנשיו של יצחק רבין אמרו לנו שהוא תומך בעצומה, אך כראש ממשלה לשעבר וכמי שמתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, אין זה מקובל שהוא יחתום על עצומות.

נזכרתי בכך בעקבות חתימת ראש הממשלה על עצומה אחרת, להבדיל אלף אלפי הבדלות – העצומה הפופוליסטית ששרון גל החתים ח"כים בקריאה לנשיא המדינה לחון את אלאור אזריה, אחרי שבקשת החנינה שלו נדחתה. ההתנהגות הזאת של נתניהו היא פופוליזם לשמו.

כל התנהלותו של נתניהו בפרשה היא התגלמות חוסר המנהיגות. תגובתו הראשונה הייתה תגובה אחראית של מנהיג – בהודעת הגינוי המפורשת שהוציא יחד עם שר הביטחון יעלון. אולם תוך 48 שעות, לאחר שהבין לאן זורם הזרם העכור, ולאחר שראה איך ליברמן ובנט סוחפים ציבור במסע דמגוגי למען אזריה, עשה פניית פרסה של 180 מעלות, ותוך שהוא מקפיד לא לומר בפומבי שהוא חוזר בו מדבריו הראשונים, עשה הכל כדי שאנשי ה"בייס" יבינו שהוא נסחף בזרם. הוא לא אמר מילת הסתייגות מהמסע של חסידיו ואוהדיו נגד צה"ל ומפקדיו ושפל השפלים היה כאשר הדיח את שר הביטחון וזרק את ראשו לאספסוף, ומינה תחתיו את הדמגוג הראשי שחולל את המסע. ועכשיו הוא נגרר אחרי הזנב לשועלים, שרון גל, בעצומה הפופוליסטית הזאת.

* מאבק אנרכיסטי – אני תומך במאבק הנכים ובדרישתם הצודקת להעלות את קצבת הנכות לשכר מינימום. אולם כמו בכל דבר בחיים, גישה של "הכל או לא כלום" היא גישה הרסנית, שאי אפשר להשיג בה תוצאות ואי אפשר לקיים אִתה חברה ומדינה.

הדרך לסיים מאבק בהצלחה, היא באמצעות מו"מ והסכם עם הממשלה. לשם כך יש צורך בהנהגה חזקה, שניתן לסגור אתה דברים ולדעת שהם מחייבים את הציבור הנאבק. כאשר יש הנהגה כזאת, הממשלה תנהל עמה מו"מ ותלך לקראתה. כך היה גם במאבק הנכים. ההסכם בין הממשלה לארגוני הנכים אינו מושלם, אך הוא הישג משמעותי ששיפר בצורה דרמטית את מצבם של הנכים, כפי שלא השתפר מעולם. זהו הישג מרשים של הנהגת המאבק ושל ח"כ אילן גילאון שניהל במקביל מאבק פרלמנטרי.

אני מבין שיש אופוזיציה להנהגה, שסבורה שניתן היה להשיג יותר. אולם היציאה של מתנגדי ההסכם למאבק פרטי שלהם, מאבק מיליטנטי כל כך, מסוכנת ביותר. הרי לא יתכן שאחרי שהממשלה הגיעה להסכם עם הארגונים הייצוגיים, לאחר מכן היא תפתח מו"מ מחודש עם ארגונים מיליטנטיים. לא זו בלבד שבכך היא תשבור את ההנהגה האחראית של ארגוני הנכים – כך אי אפשר לנהל מדינה. היכן הגבול? נניח שהממשלה תפתח במו"מ עם הארגונים המתנגדים, תלך לקראתם ותגיע אתם להסכם טוב יותר, מה יקרה אז? הרי לעולם לא יהיה הסכם שיספק את כולם. ואם יקום ארגון קיצוני יותר שיפתח במאבק מיליטנטי יותר, האם הממשלה תנהל מו"מ גם אתו? וכן הלאה? כך אי אפשר לקיים דמוקרטיה.

מה שמטריד לא פחות הוא האופי המיליטנטי של המאבק. אני מתנגד עקרונית לחסימת כבישים, ובמאבק שהייתי בין מוביליו – המאבק נגד נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, נמנענו מהצעד הזה. אולם יש מוסכמות בדמוקרטיה, ובין השאר שניתן להכיל חסימות כבישים, כביטוי לזכות הזעקה. אולם מדובר בכך שהפגנה בכיכר גולשת לכביש עירוני שליד הכיכר לכמה דקות. חסימות של הצירים הסואנים ביותר במדינה, בשעות העומס הכבדות ביותר, למשך שעות – זו חציית הקווים האדומים של מאבק לגיטימי בדמוקרטיה.

חסימת צירים מרכזיים בימי חמישי חמורה שבעתיים, לא רק כיוון שזה היום העמוס ביותר, אלא כיוון שזה גם היום שבו חיילי צה"ל יוצאים לחופשות. למה חיילי צה"ל, המגִנים על מדינת ישראל ועל חיינו ושלומנו, שחוזרים הביתה אחרי שבועיים מפרכים, צריכים להיתקע חצאי ימים באוטובוסים, בשל מאבק אגוצנטרי, חסר התחשבות ואלים?

מניסיוני האישי אני יכול להעיד, שתנאי לניצחון במאבק הוא אהדת דעת הקהל. מי שמשניאים את עצמם על הציבור, כיוון שם פוגעים בו בחוסר התחשבות, פוגעים במאבק של עצמם.

* ותרן בלתי נלאה – בשיטוטיי המחקריים בארכיון, נתקלתי בהגדרה שנתתי לפרס, בעת שניהל את המו"מ עם סוריה כראש הממשלה (ינואר 1996): ותרן בלתי נלאה.

* ביד הלשון

הגבעה הצרפתית – אנו מעלים השבוע את ירושלים על ראש שמחתנו, וגם הפינה תעסוק בירושלים, או ליתר דיוק בשכונה בירושלים – הגבעה הצרפתית. גילוי נאות – בלימודי התואר הראשון שלי, בתחילת שנות ה-90, התגוררתי בשכונה, 10 ד' הליכה מן האוניברסיטה בהר הצופים.

למה גבעת צרפתית בירושלים? מה צרפתי בה?

אין זה שמה הרשמי של השכונה. שמה הרשמי הוא גבעת שפירא, ע"ש משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל ושר הפנים בעת איחודה של ירושלים.

אז למה הגבעה הצרפתית? כיוון שזה כינויה של הגבעה עוד טרם קום המדינה, בעברית ובערבית (תל אל-פראנסיה).

ומה מקור השם?

אגדה אורבנית, שאהובה על מדריכי טיולים, מספרת שבעצם הכל טעות. הבריטים קראו למקום French Hill, אך הכוונה לא הייתה לגבעה הצרפתית אלא לגבעת פרנץ', על שמו של הקולונל הבריטי ג'ון פרנץ', שקבור בבית הקברות הצבאי הבריטי על הר הצופים.

אולם האגדה הזאת אינה נכונה. השם French Hill הוא בהחלט הגבעה הצרפתית, והוא ניתן למקום כיוון שאדמות הגבעה היו בבעלות הכנסייה הצרפתית סנטה אנה.

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

צרור הערות 6.12.17

* באיחור של שבעים שנה – הכרזה של נשיא ארה"ב על הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אם אכן תהיה, הינה צעד היסטורי שיחזק באופן משמעותי את מדינת ישראל ואת מעמדה. הכרזה כזו תהיה צעד בלתי הפיך.

לכאורה, זה הרי מובן מאליו שארה"ב תכיר בריבונותה ובבירתה של ידידתה הקרובה ביותר, אך עובדה היא שהצעד הזה נעשה באיחור של שבעים שנה.

טראמפ ראוי לשבח על כך שלא נכנע לאיומי הערבים. כעת נותר רק לקוות שאכן, זו תהיה ההצהרה.

* השיבר – קיומה של השגרירות הישראלית ברבת עמון, היא ליבת הסכם השלום בין ישראל לירדן. כאשר שגרירות ישראל בירדן סגורה, ושגרירת ישראל בירדן ועובדי השגרירות אינם נמצאים ביעדם, זו הפרה בוטה של הסכם השלום.

הסכם השלום עם ישראל קריטי לירדן, כיוון שישראל משקה את ירדן הצמאה במי הכינרת, הודות להסכם המים הנדיב מאוד מאוד, שהוא חלק מהסכם השלום. ישראל מחויבת להסכם הזה, בדיוק כפי שירדן מחויבת לשגרירות ישראל ברבת עמון. ישראל מכבדת את מחויבותה להסכם. ירדן – לא.

מן הראוי שראש הממשלה יצביע על השיבר ויודיע לירדנים: תתנו – תקבלו. לא תתנו – לא תקבלו.

* כבר אין בו צורך – כתוצאה מהלחץ הציבורי, הודיע ראש הממשלה שהוא מבקש להחריג את עצמו מ"חוק ההמלצות". כיוון שכל החוק לא נועד אלא למענו, כעת כבר באמת אין בו צורך, ויש לזרוק אותו למקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

כל הרעיונות של החלת החוק בעוד 3 חודשים וכד', הם רעיונות הזויים. האם נכון לשבש חקירות בעוד שלושה חודשים, או שלוש שנים, או שלושים שנה? אין מקום לחוק הזה. נקודה.

* אין מקום לחוקים מושחתים – ח"כ אמסלם מסרב לרדת מהעץ ומתעקש להעלות בשבוע הבא את "חוק ההמלצות" באופן שלא יחול על החקירות הקיימות.

יש לקוות שלא יעשה כן, ואם כן – יש לסכל את החוק הרע הזה.

נכון, חשוב היה בראש ובראשונה לסכל את הניסיון הנואל, שהוא המטרה של החוק ושל הבהילות בהעברתו – לחוקק חוק פרסונלי לשיבוש חקירת ראש הממשלה. נכון, חשוב היה למנוע את השערוריה, שבשעה שראש הממשלה נמצא בחקירות, הכנסת תחוקק חוק שתקשה על חקירתו. נכון, אם כבר מתקבל חוק כזה, בראש ובראשונה צריך היה לדאוג שהוא לא יחול באופן רטרואקטיבי, כפי שהציע מלכתחילה בני בגין (ולכן החשוד נתניהו החליף אותו בחשוד דוד ביטן בוועדת הפנים), ולו למען הנראות הציבורית ואמון הציבור במערכת הפוליטית.

אבל בראיה לטווח רחוק, עיקר נזקו של החוק, הוא עצם פגיעתו בחקירות שחיתות שלטונית (החוק, אגב, בניגוד לספינים שמתרוצצים בעניינו, עוסק אך ורק בשחיתות שלטונית, כלומר הוא לא עוסק באלפי נחקרים מן השורה, אלא רק בחקירות עם פרקליט מלווה, כלומר חקירות של פוליטיקאים בכירים), גם בעתיד. כלומר, גם אם יהיו חשדות חדשים נגד נתניהו אחרי תחולת החוק, או נגד בכירים אחרים, או בכנסות ובממשלות הבאות – יש לסייע לחוקרים להגיע לחקר האמת, ולא להציב בפניהם מכשולים. אין מקום לחוקים להגנת השחיתות.

* הציב את הגבול – בשבוע שעבר ביקרתי בחריפות את כחלון ואת "כולנו", וקבעתי שהם מעלו באמון הבוחר (לפחות באמון הבוחר אורי הייטנר שנתן להם את קולו) בכך שתמכו בקריאה ראשונה ב"חוק ההמלצות".

יתכן שמצפונו של כחלון העיק עליו, אולי היה זה חישוב אלקטורלי, אבל מי שסיכל את פיגוע ההמלצות, הוא לא אחר מאשר כחלון. ברגע שנאמר שיהיה חופש הצבעה ב"כולנו" ורבים מהח"כים של "כולנו" הבהירו שיתנגדו, הקיץ הקץ על החוק.

כחלון יכול לזקוף לזכותו הישג נוסף, אחרי סיכול הפיגוע הצרפתי.

אני מעריך שהסכנה חלפה ושני החוקים הללו יימוגו. סביר להניח שגם "חוק ההקלטות" כבר לא יעלה.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב השרים והח"כים של הליכוד נשמו לרווחה.

היה זה שיעור חשוב לנתניהו. לא לעולם חוסן. יש גבולות לכוח ולכוחנות. אני גאה בכחלון שהציב את הגבול (גם אם לא בדרך הישירה והגלויה, כפי שראוי היה).

* לא פרסונלי – עכשיו אני מתחיל להאמין לדוד ביטן, שהאובססיה שלו להעביר את החוק לשיבוש חקירות, אינה רק למען נתניהו.

* תאוריית הקונספירציה של דוד ביטן – דוד ביטן: "אני רק יכול לומר שהעיתוי של כל הסיפור הזה לא מקרי. יחד עם זאת, אף אחד לא ירפה את ידיי ואמשיך לייצג את בוחרי נאמנה".

במילים אחרות, ביטן טוען שהחקירה נועדה לרפות את ידיו, ולגרום לו שלא לייצג את בוחריו נאמנה.

מדובר בחקירה מסועפת על התנהלות מושחתת של עיריית ראשל"צ, כולל קשרים מפוקפקים עם ראשי משפחת פשע. בחקירה יש חשודים רבים – ראש העיר, בכירים בעירייה, קבלנים, אנשי עסקים ובכירים בעולם הפשע. ביטן הוא אחד החשודים, ולא בטוח שהוא המרכזי שבהם. כל החקירה הזאת נועדה רק כדי לפגוע בפעילותו הפרלמנטרית של ביטן? לכל החשודים הרבים הללו המשטרה תופרת תיקים, רק כדי לבלום את החקיקה של ביטן נגד המשטרה? עצוב, אך לא מעטים מאמינים לסיפור הזה, או לפחות מזייפים אמונה בסיפור הזה.

ביטן מצר על עיתוי החקירה, בדיוק סמוך לדיון על "חוק ההמלצות". וכי מה הוא מציע? שהמשטרה תדחה את החקירה עד שהוא ישלים את מסע החקיקה שלו נגד שלטון החוק ולעידוד השחיתות השלטונית?

* למי עוד תפרו תיק? – ראש העיר ראשל"צ דב צור, שנעצר בחשד לנטילת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא איש מפלגת העבודה. הוא נעצר כחלק מהפרשה שבה נחקר גם דוד ביטן. האם גם לצור המשטרה תופרת תיק כחלק ממלחמתה בימין? או שהוא פשוט מוקרב למען המטרה המרכזית – תפירת תיק לדוד ביטן?

אגב, יש כאלה שבאמת מאמינים לתאוריות ההזויות הללו.

* אזור הדמדומים – גדעון לוי ביום בהיר במיוחד, לא מצליח לתאר את ישראל כדיקטטורה פשיסטית מפלצתית כמו ממציאי ומפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על התיק שהמשטרה תופרת לביטן הקדוש. כבר קראתי שיש לשב"כ (שגם הוא הרי חלק מהקונספירציה – למשל, הוא משתיל בבית ראש הממשלה עובדים שיתבעו את שרה. בחיי, קראתי גם את זה) תיק על מפכ"ל המשטרה, ובאמצעות סחיטה הם גורמים לו להתיישר עם המשטרה המאפיוזית. וכו' וכו'. לא להאמין.

* מותר גם לפרגן – למה אף אחד אינו מפרגן לדוד ביטן על תרומתו לדו-קיום בין יהודים וערבים?

* המדרון החלקלק של האלימות – מי שהצדיק את האלימות של הארגונים המיליטנטיים מקרב ארגוני הנכים, שהמשיכו במאבק אחרי שנחתם הסכם, חסמו לאורך שעות כבישים מרכזיים ואיימו באלימות של ממש, כיוון שהם חלשים / אנדרדוג / צודקים וכו', אל יתפלא שזה הגיע לתקיפה אלימה של ממש בכנסת.

אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק לפחות בעיני הנאבקים. אבל בדמוקרטיה, כל מאבק חייב להיעשות במסגרת החוק וכללי המשחק הדמוקרטי. על כך אסור להתפשר.

* פיצוצים של שלום – קולות נפץ הם לרוב קולות מלחמה או קולות אימונים למלחמה. אולם בגולן נשמעים לאחרונה קולות נפץ, שהם דווקא פיצוצים של שלום. הכוונה היא למבצע הגדול של פינוי שדות המוקשים בגולן. השבוע נעשה מבצע גדול של פינוי שדות מוקדשים סביב היישוב קלע אלון.

השטחים שמפונים ממוקשים, עוברים לפעילות של שלום – התיישבות; שטחים להרחבת יישובים או להגדלת נחלות החקלאות של היישובים.

וכיתתו שדות מוקשיהם לשכונות ולשדות.

* סולחים לחברנו הטוב – השבוע מלאו שנתיים לפטירתו של יוסי שריד. לפני 21 שנה כתב שריד מאמר במוסף "הארץ", תחת הכותרת: "חברינו הטובים, לא נסלח לכם".

"חברינו הטובים", הכוונה אלינו, תושבי הגולן. וכך כתב לנו חברנו הטוב: "אתם מביאים עלינו מלחמה, והמלחמה הנוראה הזאת היא על ראשכם ולא תיסלח לכם… כמה מחברינו הטובים הם ממתנחלי-מתיישבי רמת הגולן, וגם כמה מחברי-חברינו הטובים – יהודה וולמן, יהודה הראל, מי לא יחבבם ומי לא יתרועע אתם… הרעה באמת תיפתח מצפון, מרמת הגולן. אנשי רמת הגולן, בדרכם המיושבת כביכול, פועלים כל הזמן ובלי הרף להוסיף יישובים-התנחלויות חדשים/ות על אלה הקיימים/ות – להוסיף, להרחיב, לעבות. הם לוחצים והממשלה נענית. … בוולמן ובהראל ובחבריהם אין מידה כלשהי של אחריות. כאשר מוכרחים לעשות כל מאמץ כדי לחדש את המשא ומתן עם סוריה, הם שופכים שמן על המדורה שתשרוף כל סיכוי להידברות. עוד לפני שיעמידו את שולחן הדיונים – הוא יישרף כליל… לא נסלח לכם, ידידנו ברמת הגולן. האחריות לאסון עליכם. אתם תהיו אשמים".

היום הכל מבינים (מלבד קומץ סרבני התפכחות, וכאלה שהלקסיקון שלהם חסר את המילה "טעיתי") שמאבקנו על הגולן מנע אסון לאומי מחריד. שאילו מדינת ישראל פעלה על פי עצת חברנו הטוב שריד, היום איראן, חיזבאללה או דאעש היו יושבים על הכינרת. היום ברור שאלמלא מפעל ההתיישבות-התנחלות שלנו וריבונות ישראל שהוחלה על הגולן כתוצאה ממאבקנו, מצבה של מדינת ישראל היה בכי רע.

אנחנו סולחים לחברנו הטוב יוסי שריד על טעותו התהומית, הרת האסון. אחרי שמנענו את האסון הלאומי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לסלוח.

* הערבים נוהרים – ב-1968 נערך דיון בלשכת מפלגת העבודה על הקמת המערך עם מפ"ם. אחת מאבני הנגף העיקריות, אולי העיקרית, בדרך לאישור המערך, הייתה התעקשותה של מפ"ם להכליל בסיעתה ח"כ ערבי, כפי שעשתה בהיותה מפלגה עצמאית. מפלגת העבודה, בניגוד לכך, לא קיבלה ערבים לשורותיה (לא רק כנציגים לכנסת, אלא גם כחברים), אלא הקימה מפלגות ערביות תחת חסותה.

בדיון אמר שמעון פרס: "מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית יהודית עולמית ולא מפלגה דו-לאומית מעורבת ישראלית-ערבית. מפ"ם שגתה בכך שהפכה להיות מפלגה מעורבת יהודית-ערבית… אם המערך מוביל לאיחוד… איך נדון בענייני ביטחון? עוד תהיה בעתיד נהירה המונית של ערבים למפלגת השלטון!". הערבים נוהרים, גרסת שמעון פרס. הוא לא היה הקיצוני ביותר. בסופו של דבר סוכם על הקמת המערך, בטענה שהתועלת בליכוד תנועת הפועלים גדולה מהחיסרון של ערבי אחד ברשימה המאוחדת.

אגב, מי הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שורותיה לערביי ישראל, ללא כל מגבלה? תנועת החירות בראשות מנחם בגין, ביום הקמתה, במאי 1948.

אגב, למה אז לא קיבלו ערבים והיום כן? כי אקיבוש משכיט.

* אני מסכים עם רוגל אלפר – קרה אתמול משהו, שההסתברות שהוא יקרה נמוכה יותר מסופת שלג באילת באוגוסט, מזכיה באותו יום הן בפרס הגדול בלוטו והן בטוטו ואפילו מזכיית ישראל בגביע העולם בכדורגל. הסכמתי ללא סייג עם משפט במאמר של רוגל אלפר. כן, זה קרה.

וזה אירוע ראוי לציון ולציטוט: "מרב מיכאלי מטרחנת לגמרי בשימוש הדווקאי והפדגוגי שלה בלשון נקבה. זה צורם וילדותי, מעין אצבע מתמשכת בעין של הצופה או המאזין. זה סתם מוזר. וזה לא תורם במאום לקידום סדר יום של שוויון לנשים". קורה.

* ביד הלשון

וּבָאֵין דָּד – לעתים אני תמה, מה היה קורה אילו השפה העברית אימצה את הגחמה הלשונית הטרחנית של מרב מיכאלי. איך, למשל, הייתה נשמעת השירה העברית. כך או ככה היה או הייתה נשמע ונשמעת שיר ושירה של ביאליק:

רְאִיתִיכֶם וּרְאִיתִיכֶן שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וְיֶדְכֶן וּלְבָבִי וּלְבָבָתִי סַף דִּמְעָה.
אֵיך וְאֵיכָה דַלֹּתֶם וְדַלֹּתֶן פִּתְאֹם, אֵיך וְאֵיכָה חֲדַלְתֶּם וְחֲדַלְתֶּן יֶשַׁע!
אֵיך וְאֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם וְנֶעֱזַבְתֶּן בָּדָד וּבָאֵין דָּד, אֹבְדֵי וְאֹבְדוֹת עֵץ, עֵצָה, נָתִיב וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמְחוֹנֵנֶת וּמֵשִׁיב וּמֵשִׁיבַת נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן וּמְכוֹנֵנֶת צָעַד וּצְעַדָה.

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

תהלים קכב: כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו

מזמור קכב הוא שיר אהבה לירושלים. וכאוהב ירושלים, איני יכול שלא לאהוב אותו ולהזדהות עמו.

בכל ביקור שלי בירושלים, ואני מרבה לבקר בעיר, אני חש את הקדושה ככל שאני קרב אל העיר, ואני מזדהה מאוד עם מילות המזמור:
שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי
בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

שחרורה של ירושלים ואיחודה כעיר שחוברה לה יחדיו, זכורה לי כזיכרון ילדות רחוק, אך נוכח ומשמעותי בחיי. אני זוכר את ההתרגשות שאפפה בנו בביקורנו הראשון בעיר העתיקה ובכותל המערבי בקיץ תשכז, מיד לאחר שחרור העיר במלחמת ששת הימים, בהיותי ילד בן 4.5. ההתרגשות הזו אוחדת בי שוב ושוב כאשר אני קורא, שומע, מאזין להקלטות, צופה בתמונות, מאותם ימים גדולים.

בהשראת מזמור זה, כתב המשורר והפזמונאי יוסי גמזו, את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשעריך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כתות – חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), אל ספר בראשית ("עיר שלם") ואל עקידת יצחק ("מאכלת ואיל"), וליחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח' שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתות חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמיך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כיתות החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של המזמור:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

****

לאחר שחרור העיר העתיקה, רב היה השימוש בביטוי העִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, בהקשר של איחוד העיר החצויה, השבורה, לעיר אחת, אחרי השנים בה חלקה המזרחי, כולל העיר העתיקה שהיא לב לבה של ירושלים, היו בשבי צר ואויב, תחת הכיבוש הירדני.

השימוש במושג הזה הוא טבעי, לעם שפסוקי התנ"ך זורמים בעורקי תרבותו. כך ראוי להשתמש בפסוקי התנ"ך תוך התאמתם להקשר האקטואלי.

אולם במקור, הביטוי העִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, אינו עוסק באיחוד בין שני חלקי העיר, אלא בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. הכוונה היא לבניין ירושלים – בניין חומרי ורוחני, כהגשמת החזון המשיחי של ירושלים של מעלה, באמצעות חיים נורמליים, אמתיים, חיי עמל ועשיה ארציים, כאן על פני אדמה.

אלתרמן רמז למשמעות זו של הפסוק, דווקא בכותבו על בירת החולין הציונית, תל-אביב, בתיאור ליל ההורדה לחופה של תל-אביב, של ספינת המעפילים "אורד וינגייט", בשירו "סיפור מלילה" מתוך "שירי עיר היונה". גם בתל אביב הארצית, רומז אלתרמן, נסוכה קדושה, בהיותה נדבך כה מרכזי בבניין הארץ ובהגשמת החזון הציוני. וכך הוא מתאר את העיר:

וְהִיא, דַּקַת קִירוֹת, לֹא אֶבֶן צֹר וָשַׁחַם,
כִּי חוֹל וָגִיר וָמֶלֶט, שֶׁחֻבְּרוּ יַחְדָּו
וּבִדְלָיִים תִּמְּרוּ בְּפִגּוּמָהּ עִם שַׁחַר,
עָמְדָה פְּרָזוֹת, פְּרָצוֹת, רוֹחֶפֶת וּמְשֻׁלַּחַת
בִּגְבָב שֶׁל קֻבִּיוֹת וּגְזֻזְטְרָאוֹת אֵין קָו.

השימוש ב"חֻבְּרוּ יַחְדָּו", בהקשר של החול, הגיר והמלט, ממחיש כיצד המעש הארצי של העיר הארצית תל אביב, מחבר אף אותה ל"ירושלים של מעלה", כי קיומה נובע מחזון ציוני גדול.

****

מיד כששמעה על שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר לקינתה על ירושלים המחולקת, שבלבה חומה, "ירושלים של זהב", את הבית החוגג את החזרה אל בורות המים, אל ים המלח בדרך יריחו.

למחרת הופיעה נעמי שמר בפני הצנחנים, משחררי העיר. היא שרה להם את השיר עם הבית הנוסף, והם הודו לה בפרץ של מחיאות כפיים ממושכות. ואז פנתה נעמי ללוחמים ואמרה: "אני צריכה למחוא כפיים לכם, לא אתם לי. אני בסך הכל כתבתי שיר, אתם שחררתם עיר".

שירה "עיר ואם" הוא שיר אהבה בירושלים, וכמו במרבית שיריה, אף הוא משובץ פנינים ממקורות ישראל ובעיקר מן התנ"ך. ושיר אהבה לירושלים – מן הסתם, יתחבר למזמור קכב. הבית שלישי נפתח בציטוט מן הפרק שלנו:
שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי
בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.

****

רבים מפסוקי המזמור הולחנו, אך המוכר והחשוב מכל הוא לחנו של ר' שלמה קרליבך לפסוק ח:
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

המילים הללו הם ביטוי נעלה של הערבות ההדדית בעם ישראל, של "כל ישראל ערבים זה בזה". קראתי לאחרונה פשקוויל שטנה ב"הארץ" של רוגל אלפר, למחרת תשעה באב, שכותרתו: "אני שונא גאה". וכשמו של המאמר, כך תוכנו: גאווה גדולה בשנאה היוקדת שלו, שנאת ישראל, תוך שהוא מסביר מדוע אין זו שנאת חינם, אלא שנאה מוצדקת ל"כיבוש" וכל מיני כאלה. וכאשר אני קורא תועבה כזאת, אני צמא לשירים כ"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" של הרב קרליבך כאל מים זכים וצוננים בלב מדבר.

השיר הזה היה להמנון המאבק למען "יהדות הדממה", יהדות בריה"מ תחת האימה והרדיפות של השלטון הסובייטי והסירוב לתת להם לעלות לארץ ישראל. הרב קרליבך כתב אותו בראשית שנות ה-70, והופיע עמו בהפגנות, עצרות וכנסים למען יהדות בריה"מ. הוא הקליט אותו לראשונה לתקליט ב-1974, בהופעה ב"צוותא". הקלטת השיר וסרטונים שלו הוברחו לבריה"מ, והיו להמנונם של פעילי העליה ומסורבי העליה. גם הרב קרליבך עצמו נסע לבריה"מ, ואף שהיה תחת מעקב צמוד של הקג"ב, הוא נפגש עם היהודים, הופיע בפניהם וכמובן שר באוזניהם את "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי". גם תכנית רדיו של שרהל'ה שרון, שיועדה ליהדות בריה"מ, ועסקה בלימוד הזמר העברי, נקראה "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי".

השיר זכה לביצועים רבים, והאהוב עליי מכולם הוא של שולי נתן.
אך אצרף כאן קישור דווקא לביצוע אחר, מרגש מאוד, של הרב פרומן כשכבר היה חולה מאוד עם אהוד בנאי.

****

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

הפסוק הזה הוא מקור שמו של מושב העובדים הציוני דתי שלוה בחבל לכיש. המושב הוקם בידי חלוצים – עולים מלוב ותוניס, ב-1952.

* 929