צרור הערות ‏24.5.23

* נתניהו מפחד מבן גביר – אני תומך בעליית יהודים להר הבית. זהו צעד חשוב של מימוש ריבונותנו והידוק זיקתנו לאדמת המולדת, לערש האומה.

אבל לא בן גביר. בן גביר הוא מנהיג הכהניזם. נדבך מרכזי בתורת הגזע הכהניסטית הוא הדרישה "לגלח" את הר הבית ולהסיר ממנו את "השיקוץ", כפי שהם מכנים את המסגדים. למותר לציין שפעולה כזו תביא למלחמה איומה של כל העולם המוסלמי נגד ישראל. זהו איום קיומי של ממש. אבל מבחינת הקנאים הדתיים, הצעד הזה יעורר את הקב"ה ויביא לגאולה השלמה.

עליה פרובוקטיבית של בן גביר, מעניקה תחמושת לגרועים שבאויבינו, ובעיקר לעלילת "אל-אקצה בסכנה". כאשר כהניסט כזה עולה להר הבית כשר בישראל, הוא מחבר את מדינת ישראל לעלילה. הפרובוקציות שלו עלולות להביא לשפיכות דמים, והוא מעוניין בכך כי הכהניסטים נבנים ממנה.

על ראש הממשלה לאסור על בן גביר לעלות להר הבית. הבעיה היא שנתניהו מפחד מבן גביר.

* מיהו יהודי – יהודי שאינו שונא את הכהניזם, שכח מה זה להיות יהודי.

* מחויבות המדינה לילד החרדי – על מדינת ישראל לראות כיעד ממלכתי ממעלה ראשונה, לקדם את המגזר החרדי. לשם כך, עליה להשקיע השקעות עתק בחינוך הממלכתי חרדי, ולעצור לחלוטין כל תמיכה בחינוך חרדי פרטי. לכל ילד חרדי מגיע חינוך טוב, השכלה ראויה, חינוך שיביא אותו לנקודת זינוק שווה בשוק העבודה ויאפשר לו להתנהל במאה ה-21.

העסקונה החרדית מנציחה את העוני של החרדים. מדינת ישראל נושאת באחריות לצמצום הפערים ולמלחמה בעוני. אם המדינה תבין שעליה להתחרות על כל ילד חרדי, מול הגורמים האנטי ממלכתיים, יהיה זה צעד חשוב לריפוי החברה החרדית ותרומה גדולה לכלכלה, לחברה ולביטחון של מדינת ישראל.

* המשותף לגפני ולי – "גם לבת שלי מגיע תקציב", מתחכם ח"כ גפני ומתבכיין, "למרות שהיא לא למדה על נועה קירל". או, הנה מצאתי משהו משותף לילדים שלי ולילדים של גפני. גם הילדים שלי לא למדו על נועה קירל. אבל בניגוד לבנים שלו, הבנים שלי למדו אזרחות, מתמטיקה, אנגלית, לשון, מדעים, היסטוריה, ספרות, חינוך גופני ו…תנ"ך. כן, בישיבות החרדיות לא לומדים תנ"ך. ובניגוד לילדים שלו, הילדים שלי שרתו בצה"ל. למדינת ישראל יש אינטרס לאומי לממן את החינוך שהילדים שלי קיבלו. אין לה אינטרס לממן את החינוך של הילדים שלו. זכותו לבחור לילדים שלו מערכת חינוך פרטית שערכיה מנוגדים לחינוך של מדינת ישראל, אבל עליו לשלם את מחיר בחירתו. היום, כאשר הוקם זרם חינוך ממלכתי חרדי, יש להפסיק כל תקצוב לחינוך החרדי הפרטי.

* האם הפולנים אשמים בשואה? – "לקבל 12 נקודות מפולין אחרי שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה – זה ניצחון"; האמירה הזאת של נועה קירל אחרי האירוויזיון חוללה סערה ציבורית בפולין, גינויים במערכת הפוליטית, בתקשורת וברשתות ודברים מפורשים של סגן שר החוץ הפולני.

כאשר שר החוץ אלי כהן נשאל על כך בערוץ 12 הוא השיב בתבונה, שלא נכון להעמיס את סוגיית יחסי ישראל-פולין על כתפיה של נועה קירל. צודק לחלוטין.

אז נניח את נועה קירל בצד, ואתייחס לסוגיה עצמה. אני יודע שדעתי בנדון אינה פופולרית.

7,323 פולנים הוכרו כחסידי אומות העולם, וסביר מאוד להניח שהם אינם היחידים. חשוב לזכור, שחסידי אומות העולם אינם פשוט אנשים טובים שראו יהודים במצוקה והסתירו אותם. מדובר באנשים שסיכנו במודע את חייהם וחיי משפחותיהם. הם ידעו, שאם יתפסו מצילים יהודי, כל משפחתם תוצא להורג. אולי אפילו כל הכפר שלהם. ואף על פי כן, הם נטלו סיכון גדול כל כך. זה ממש לא מובן מאליו. וזה ממש לא מספר מבוטל. לא היה מספר דומה של חסידי אומות העולם באף ארץ. המדינה השניה במספר חסידי אומות העולם היא רוסיה. מספר חסידי אומות העולם הרוסים הוא 217.

נכון, מספר משתפי הפעולה עם הנאצים ורוצחי יהודים היה גדול הרבה יותר. אך נכון גם שהרוב המוחלט של הפולנים לא שיתפו פעולה.

מחנות ההשמדה הוקמו בפולין, אך לא בידי הפולנים כי אם בידי הגרמנים. פולין הייתה כבושה בידי הנאצים. מלחמת העולם פרצה בפלישה הגרמנית לפולין ולאחר מכן פלשו לפולין גם הסובייטים, שהיו בראשית המלחמה בני בריתם של הגרמנים (הסכם מולוטוב ריבנטרופ). מראשית הפלישה, הפולנים התנגדו לנאצים ונלחמו בהם. הפולנים מרדו בשלטון הכיבוש הנאצי; מרד שדוכא באכזריות. פולנים גם נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו בהם להורג.

לשם השוואה, באותן שנים צרפת שיתפה פעולה עם הנאצים. כמה מאתנו זוכרים ומזכירים זאת?

המגמה בפולין להכחיש את העובדה שהיו משת"פים עם הנאצים ורוצחי יהודים רבים בין הפולנים, מסלפת את האמת ואין לקבל אותה. אבל הפולנים צודקים בטענתם שהפולנים, כהכללה, הם קורבנות הנאצים ולא שותפיהם. העובדה שפולין מעלה על נס את חסידי אומות העולם ורואה בהם גיבורים לאומיים ראויה לשבח.

השואה אמנם התקיימה, ברובה, על אדמת פולין, אך הפולנים לא אירחו את הנאצים אלא נכבשו בידיהם. המגמה הקיימת בישראל, של הצגת הפולנים כשותפיהם של הנאצים בהשמדת היהודים אינה מוצדקת, ויש צדק בביקורת הפולנית עלינו בנושא זה.

* רב טבחים – בשאר אסד הוא אחד העריצים האכזריים בהיסטוריה. מאז רצח העם בקמבודיה בידי פול פוט, במחצית השניה של שנות השבעים, לא היה עוד רודן שאחראי לרצח עם, רצח עמו, בממדים כאלה. אסד רצח כחצי מיליון מבני עמו. לאלה מצטרפים 5.5 מיליון פליטים ועוד 7.5 מיליון עקורים. אסד לא בחל באף צעד אכזרי ולא בנשק להשמדה המונית, במלחמת האזרחית הנוראה.

והנה, אחרי כמה שנות נידוי, העולם הערבי מחבק אותו שוב ומקבל אותו אל חיקו. הוא מקבל אותו כמנצח, יש לציין. הרי הוא המנהיג היחיד שניצח ב"אביב הערבי".

קבלתו של אסד מעידה עד כמה חיי ערבים מעניינים את שליטי ערב, ומסירה את מסכת הצביעות מעל היללות שלהם כאשר ישראל נאלצת להרוג פלשתינאים בהגנתה על חיי אזרחיה.

נרמול היחסים של מדינות ערב עם רב הטבחים מדמשק, היא צעד מסוכן של התקרבות לבעלת בריתו, איראן. היא מתחברת לצעדים כמו חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, והשמועות על חידוש צפוי של היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן.

המאמץ המדיני לביצור הברית האנטי איראנית במזרח התיכון, ספג בשבועות האחרונים מכה קשה. אולם אסור להתייאש ויש לפעול בכל דרך לגיבוש הברית הזאת. אגב, פרובוקציות בן גביר בהר הבית אינן מסייעות במיוחד למאמץ הזה.

* כך הצבעתי בקונגרס – לפני כחודש השתתפתי בקונגרס הציוני המיוחד, כציר מטעם תנועת דרך ארץ. הקונגרס בלט בפילוג ובמתח, אפילו שנאה, בין מפלגות השמאל והמרכז למפלגות הימין. בעקבות תרגיל פיליבסטר של המזרחי, אי אפשר היה לקיים את ההצבעות בקונגרס. ההצבעה נערכת השבוע באופן מקוון.

הצבעתי ביום ראשון. כמו בקונגרס עצמו, איני רואה את עצמי שייך לאחד הגושים ואיני מחויב להם. אני מצביע בכל נושא על פי מצפוני, על פי ערכי הציונות ועל פי דרכה של דרך ארץ. כך שהצבעתי לעתים עם השמאל ולעתים עם הימין, והאמת היא שכל ענייני השמאלימין לא מעניינים אותי.

אציג כאן את הצבעותיי בהצבעות העיקריות. הייתה הצעה של הרפורמים לאמץ לצד תכנית ירושלים (מצע ההסתדרות הציונית העולמית) את מגילת העצמאות. הצעה מבורכת. אלא שבנימוקים, מגילת העצמאות מוצגת באופן מסולף, המבליט רק את הסעיפים על התחייבות לשוויון וכד' ומתעלם מן המסרים בדבר זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. הייתי חבר בוועדה שדנה בסעיף הזה. הצעתי הצעה המתייחסת לכל תכני מגילת העצמאות כמכלול; כמקשה אחת. הצעתי שברה את האוטומט של המרכז-שמאל, שבמקרה זה התפלגו. לצערי, ההצבעה על הצעתי נגמרה בתיקו, ולכן הצעתי לא התקבלה. לא יכולתי להצביע בעד ההצעה כמות שהיא, אך גם לא להצביע נגד ההצעה הקוראת לאמץ את מגילת העצמאות ולכן נמנעתי. לעומת זאת, הצבעתי בעד הצעה דומה של מפלגת העבודה, שקראה גם היא לאמץ את מגילת העצמאות, אך הנוסח שלה היה הרבה יותר ראוי ואמתי.

הצבעתי בעד הצעה של הליכוד בדבר עקרונות הציונות ובהן זכותנו על הארץ. ההצעה המקורית הייתה קיצונית מאוד, באזור חיוג סמוטריץ'. ברור שלא הייתי תומך בה. אולם הליכוד ריכך מאוד את הצעתו ותמכתי בה.

תמכתי בהצעה נגד שינוי חוק השבות. תמכתי בהצעה נגד המהפכה המשטרית, הקוראת לרפורמה בהידברות והסכמה ותוך שמירה על עקרון האיזונים והבלמים בין הרשויות.

עלתה הצעה לתמיכה של ההסתדרות הציונית העולמית בבתי הכנסת, העומדים בלב הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. בוועדה שעסקה בכך הוגדר שמדובר בבתי הכנסת משלושת הזרמים. מציע ההצעה דרש להצביע על הצעתו המקורית שלא נאמר בה שמדובר בשלושת הזרמים, אם כי הוא ציין שגם לא כתוב שמדובר רק בזרם האורתודוכסי. ברור שברגע שהוא טרח להתנגד ולעמוד על הנוסח המקורי, הצעתו נועדה להפלות לרעה את הזרמים הלא אורתודוקסים. בהצבעה תמכתי בהצעה הכוללת את כל הזרמים והתנגדי להצעה שאינה כוללת זאת.

הצבעתי נגד הצעה של מרצ בנושא הלהטבק"א. ההצעה רצתה לרתום אל ההסתדרות הציונית למאבקים האלה, למצעדי הגאווה וכו'. לא קל לי להצביע נגד, כאילו שאני נגד הלהט"ב או נגד זכויותיהם, ובכל זאת הצבעתי נגד, כי איני חושב שההסתדרות הציונית צריכה להירתם לנושא, בוודאי כאשר הוא שנוי במחלוקת.

הצבעתי בעד הצעות שקוראות להתנגד לחוקי הגיור שנועדו להפלות את הזרמים הלא אורתודוקסיים. הצבעתי בעד סעיפים הנוגעים למלחמה באנטישמיות ולזיכרון השואה.

נמנעתי בהצבעה על הצעה שקוראת לכבד את חוקת ההסתדרות הציונית, שלמעשה משמעותה הייתה להדיר את החרדים שהצטרפו לאחרונה להסתדרות הציונית. אני מסכים עם העיקרון שמי שמצטרף להסתדרות הציונית צריך לקבל על עצמו את כל עקרונותיה וסמליה. מצד שני, אני רואה חיוב ברצון של גורמים שבעבר התנגדו לציונות, להצטרף אליה היום, ומעדיף לקיים את המחלוקת האידיאולוגית אתם בפנים. היה לי קשה להצביע בעד או נגד ולכן נמנעתי.

* הטרור החקלאי משתלם – ביום של פיגוע טרור חקלאי קשה – הצתת מטעי התמרים של קיבוץ אלמוג, מקבל הטרור החקלאי פרס. רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) מעניקה בחכירה שטח נרחב, שהוחזק בחכירה במשך ארבעים שנה בידי ענף המרעה של קיבוץ מורן שבגליל, לידי והייב להייב, טרוריסט חקלאי סדרתי מורשע.

הפקרות וטימטום.

* אהוד בן עזר מחרים את נתניהו – אהוד בן עזר: "מי שמאמין בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, אינו אמין עליי גם בכל דבר אחר שהוא כותב או משדר, אני לא קורא אותו, לא מאזין לו ולא מתייחס אליו במכתב העיתי".

כך אמר נתניהו, ב-22.2.21, בהתייחסו לעלילת חטיפת ילדי תימן: "זאת פרשה מהכואבות בתולדות מדינת ישראל. הגיעה העת שהמשפחות שהתינוקות שלהן נלקחו מהן יקבלו הכרה מהמדינה ומממשלת ישראל, וגם פיצוי כספי. אני מבקש משר החינוך לכלול את פרשת ילדי תימן בספרי הלימוד של תלמידי ישראל, יש להכיר את הפרשה הזאת".

* גדול המשוררים – בראיון לחדשות 12 הגדיר אביב גפן את אביו, יהונתן גפן, "גדול משוררי ישראל".

נו, נו. אין לצפות מאדם להיות אובייקטיבי כלפי אביו, ובכל זאת… קצת פרופורציות.

אולי כדי להכניס את אביב גפן לפרופורציות, אזכיר כמה שמות של משוררים שאולי חלקם לא פחות גדולים מאביו, כמו, למשל, אלתרמן, ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל, חיים גורי, יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ', נעמי שמר, מאיר אריאל, נתן יונתן, רוני סומק.

בהלווייתו של מאיר אריאל, אמר עליו יהונתן גפן: "הוא היה גדול מכולנו. גדול המשוררים של דורנו". והוא לא נהג להצטנע.

יהונתן גפן היה בהחלט משורר ופזמונאי מוכשר.

* אלישע שלם – אלישע שלם, חקלאי, לוחם ומפקד, מהמנהיגים ועמודי התווך של קיבוץ רמת יוחנן, הלך לעולמו בגיל 89.

אל"מ אלישע שלם מוכר בעיקר בזכות עברו הצבאי המפואר, כאחד מגדולי המפקדים של חטיבת הצנחנים בסדיר ובמילואים, מג"ד במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שהוביל בהצלחה קרבות מפוארים, ולאחר מכן מח"ט החרמון ומח"ט הצנחנים במילואים.

אך אלישע עצמו ראה את עצמו קודם כל כחקלאי. את שירותו בצה"ל ראה כהכרח קיומי; לא כמטרה, אלא כאמצעי הכרחי להגנה על מימוש המטרה. המטרה בה האמין כל חייו היא ההתיישבות והחקלאות. הוא היה חקלאי מוכשר ומסור כל חייו, ועד חודשיים לפני מותו המשיך לעבוד במטע האבוקדו.

אלישע היה בנו של מתתיהו שלם, המשורר והמלחין, עמוד התווך של תרבות החג הקיבוצי, מי שהעמיד את טקסי העומר, הביכורים והגֵז, וכתב שירים רבים ובהם "שיבולת בשדה", "הבו לנו יין", "הזורעים בדמעה", "פנה הגשם", "רוב ברכות", "רועה ורועה", "שבת בכפר" ועוד רבים וטובים. אחיו של אלישע, חברי אמתי שלם, הוא ממייסדי ההתיישבות בגולן וממנהיגיה, מראשוני קיבוץ מבוא חמה, היישוב השני בגולן, שעלה לקרקע בינואר 1968, והיה מראשי ועד יישובי הגולן.

הכרתי את אלישע בשנות השמונים, במסגרת עמותת "השידרה המזרחית", ששנינו היינו חברים בה. העמותה נועדה לקדם את תכנית "השידרה הכפולה" להתיישבות רבתי וריבונות על כל השידרה המזרחית של ארץ ישראל, מהגולן, דרך בקעת הירדן ועד אילת ומן הירדן ועד קו האוכלוסיה הפלשתינאית; תכנית שתאפשר פשרה טריטוריאלית שבה ניתן לוותר על האזורים הצפופים בערבים ביו"ש, בלי לפגוע באינטרסים הלאומיים של ישראל. כחלק מהשקפת עולמו, אלישע תמך בגולן במאבקים נגד הנסיגה, בשנות התשעים.

אלישע היה אדם מיוחד, אהוב על חבריו ועל חברי קיבוצו. לפני שנים אחדות התארחתי בטקס העומר ברמת יוחנן, והוא, בעשור התשיעי לחייו, עוד השתתף בקציר הידני המסורתי עם מגל, בשיאו של הטקס.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חבל תענך – חבל תענך הוא חבל התיישבות ציוני בדרום עמק יזרעאל, בין עפולה לפאתי ג'נין. בחבל 13 יישובים, ובהם עשרה מושבים ושלושה יישובים קהילתיים. כל היישובים הם חלק מן המועצה האזורית גלבוע.

החבל הוקם בשנות החמישים, במאמץ הלאומי האדיר לעליה והתיישבות. את היישובים הקימו חלוצים שעלו ממרוקו, פולין, איראן, כורדיסטן, תוניס וטורקיה. היישובים הקהילתיים קמו כמרכזי אזוריים שנועדו לספק שירותים למושבים הסמוכים אליהם.

שמו של החבל ניתן לו על שם העיר המקראית תענך. תענך מוזכרת בתנ"ך בכיבושי יהושע בן נון ובתעודות מצריות מן המאה ה-15 לפנה"ס בקשר לכיבוש מגידו הסמוכה. העיר מזוהה עם תל תענך, בצפון השומרון, לצד כביש מגידו-ג'נין, בקרבת הכפר הפלשתינאי תיעניכּ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏21.5.23

* חג לאומי – לפני למעלה מעשרים שנה, כתבתי מכתב לדני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, והצעתי להפוך את יום ירושלים ליום שבתון. זהו חג לאומי, שני ליום העצמאות, שבו אנו חוגגים את תיקון העוול ההיסטורי, שבו ירושלים, בירתה הנצחית של האומה היהודית, מחולקת, ומזרחה, כולל אבני התשתית של אומתנו, היו בשבי האויב; היום המציין את העובדה שהעיר חוברה לה יחדיו. במכתבי, כתבתי לו שאני חש שהחג הולך ומאבד ממרכזיותו, שחלקים בציבור הישראלי מתרחקים ממנו ונהיים אדישים לו, חלקם אפילו עוינים לו, וצריך לעשות מעשה. הגדרת יום ירושלים כחג לאומי רשמי וכיום שבתון, עשוי לחולל את המפנה. אני עדין ממתין לתשובתו.

באותם ימים עדין נערך מדי שנה ביום ירושלים מצעד "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בבירה. אלפי חברי קיבוצים ומושבים ובני נוער מן ההתיישבות העובדת צעדו בעיר וחגגו את איחודה. חלקם רכבו על טרקטורים וכלים חקלאיים. זכיתי, כמנהל מתנ"ס הגולן, לצעוד בראש הצועדים מן הגולן, רובם בני הנוער של תנועת בני המושבים, שאיגדה באותם ימים את כל ילדי המגזר החילוני במועצה האזורית גולן. חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה", הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר (ובשנת 2002, בדיוק כאשר החבורה עלתה לשיר, קיבלתי צלצול טלפון ונאמר לי שקיבלתי צו 8 ועליי להתייצב במשמר הנגב למחרת בשעת בוקר מוקדמת. היה זה הגיוס לשלב ב' של מבצע "חומת מגן").

אך למרות המצעד הזה, חשתי אז שהיום הולך ומאבד מאחיזתו בציבור החילוני. ומאז, אכן, יום ירושלים הפך כמעט לחלוטין מחג לאומי לחג מגזרי, של הציונות הדתית. ואין באמירה זו דבר וחצי דבר נגד הציונות הדתית, שכביכול ניכסה את החג, אלא נגד הציבור החילוני ששמט את החג והפנה לו עורף. אך ככל שהחג הצטייר כיותר מגזרי, כך שאר המגזרים הלכו והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה.

בחודשים האחרונים, שבהם ציבור רחב במרכז ובשמאל שב ואימץ את הסמלים הלאומיים; את דגל הלאום, את ההמנון הלאומי, את מגילת העצמאות, מן הראוי שישוב ויאמץ אל לבו גם את יום ירושלים.

יועז הנדל מוביל מהלך חשוב, של מצעד דגלים בירושלים, של ציבור חילוני, מסורתי, שמאל ציוני וציונות דתית מתונה; ציבור שאינו מתחבר למצעד הדגלים המסורתי ובעיקר לדימוי הקיצוני שלו, בשל התנהגות חוליגנית גועלית של קומץ מבין הצועדים. בוודאי, כאשר עם הצועדים נמנה הדוצ'ה בן גביר. לצערי, בשל אילוצים קודמים נבצר ממני להשתתף באירוע. השתתפתי בו בלבי. הוא לא משך קהל רב, אבל החשיבות היא בעצם קיומו. אני מקווה שיהיה למסורת ושבשנים הבאות אטול בו חלק.

* מבשרת אדומים – הפעולה החשובה ביותר לחיזוקה של ירושלים, להעצמתה כבירת ישראל ולהעמקת ריבונותנו עליה, היא יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח E1, שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים.

חלק מהשטח סופח לתחומה המוניציפלי של מעלה אדומים, בידי ממשלת שמיר, ב-1991. יתרת השטח סופחה ב-1992, בידי ממשלת רבין. מטרת ההחלטות הייתה לבנות במקום שכונת מגורים גדולה, שתבטיח את הרצף לבירה. ב-1994, מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי אישרה את תכנית הרחבתה של מעלה אדומים לכיוון ירושלים באמצעות הבניה באזור זה. ראש הממשלה ושר הביטחון רבין אישר את התכנית, שתאמה את העקרונות שלו להסדר הקבע, והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר להתחיל בעבודות להקמת השכונה. מאז חלפו כשלושים שנה, וכל הממשלות לא מימשו את ההחלטה, מתוך כניעה ללחצים מדיניים.

כשאנו מדברים גבוהה גבוהה על מימוש ריבונותנו על ירושלים השלמה, הדרך לכך אינה באמצעות פרובוקציות של קריאות גזעניות נגד ערבים וגרוע יותר – קריאות תמיכה בבן גביר. להיפך, המעשים האלה רק פוגעים בריבונותנו. הדרך לכך היא הציונות המעשית – הכאת שורשים ופיתוח ההתיישבות.

* גילוי של אחריות – קיום התייעצות ביטחונית לקראת יום ירושלים בלי להזמין אליה את השר לביטחון פנים (או הכינוי החדש של התפקיד) – זו שערוריה. אבל כאשר השר הוא בן גביר – להזמין אותו להתייעצות כזו, זו הפקרות. הדרתו מן ההתייעצות היא גילוי של אחריות.

* פשע שנאה – דברי הבלע של גלית גוטמן, בשידור טלוויזיוני, שבהם היא כינתה את החרדים "מוצצי דם", הם פשע שנאה. היא ראויה לכל גינוי, וטוב שראשי המערכת הפוליטית, מן הקואליציה והאופוזיציה, גינו את דבריה. טוב שראש הממשלה הוקיע אותה. טוב שהיא חזרה בה והתנצלה, אך למרות ההתנצלות מן הראוי שינקטו נגדה צעדים משמעתיים.

אולם אם ראש הממשלה הטריח עצמו לגנות את הדברים, זועקת שתיקתו המבישה על הקריאות הגזעניות האלימות נגד ערבים במצעד הדגלים ביום ירושלים. כאן, חשובה יותר תגובתו, כיוון שהוא פרסם סרטון שבו קרא להשתתף במצעד. הרוב המוחלט של הצועדים רחוקים מן ההתנהגות הזו, אך אי אפשר להתעלם מכך שהם חוזרים ונשנים מדי שנה.

במצעד צווח האספסוף הכהניסטי צרחות שכל בן אנוש, לא כל שכן כל יהודי, ובוודאי יהודי בעל תודעה היסטורית, שלא שכח מה זה להיות יהודי, אינו יכול שלא להזדעזע מהם; קריאות איומות ונוראות כמו "מוות ל@רב*ם", "שישרף לכם הכפר", "ערבי הוא בן זונה" ו"בן גביר! בן גביר!".

ראש הממשלה חייב להוקיע את פשע השנאה הזה.

* המפוטר הראשון – הראשון שצריך לפטר אותו לאחר פרסום הדו"ח על בריחת המחבלים מכלא גלבוע הוא השר ל"ביטחון" לאומני, איתמר בן גביר.

למה? מה הקשר? הרי הוא לא היה אז בתפקיד.

אני אמרתי שיש קשר? בלי קשר, צריך לפטר אותו, כי הוא פשיסט, גזען צמא דם ויצור כמותו לא צריך להיות שר בממשלת ישראל. ואם הוא לא פוטר לפני פרסום הדו"ח, יש לפטר אותו אחרי הפרסום.

* תקציב חולה ורקוב – תקציבי החינוך של מדינת ישראל, צריכים לממן את החינוך הממלכתי על כל זרמיו, כולל הזרם הממלכתי חרדי. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת ללימודי ליבה באזרחות, במתמטיקה, באנגלית, במדעים, בספרות, בתנ"ך, בהיסטוריה וביהדות. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת לחנך לנתינה, ולשרות משמעותי בצה"ל או בשירות לאומי אזרחי.

ישראל כמדינה דמוקרטית תאפשר קיום של בתי ספר פרטיים שאינם חלק מהמערכת הממלכתית. בתי הספר הללו ימומנו מכספי ההורים ומתרומות. מדינת ישראל לא תעביר ולו אגורה אחת מתקציבה לבתי הספר האלה. הורים שיבחרו לשלוח את ילדיהם למערכת שאינה ממלכתית, ישלמו את מחיר בחירתם.

כל שקל מתקציב המדינה שהולך למערכת שאינה מפוקחת בידי המדינה, שתכנית הלימודים שלה נעדרת לימודי ליבה ושאינה מחנכת לשירות – הוא שקל שהמדינה מעניקה לפגיעה בה, בכלכלתה ובעתידה. העברת מיליארדים למערכות חינוך אנטי ממלכתיות, שמחנכות להשתמטות, שאינן מספקות לתלמידים כלים לחיים במאה ה-21 – היא פגיעה במדינת ישראל. היא מנציחה את העוני של המגזר החרדי ההולך וגדל וככל שיטפח ככזה, הוא יהווה איום על מדינת ישראל. במסגרת המאמץ לתקן את החולי הזה, המדינה צריכה להעמיד את ביסוס והרחבת מסגרות החינוך הממלכתי-חרדי בעדיפות גבוהה מאוד, כדי להבריא את החברה החרדית ובכך גם את החברה הישראלית כולה. כן, גם אם צבועים ודמגוגים למיניהם יציגו זאת כ"אנטישמיות" (כי הרי בעיניהם יהודים = חרדים; טענה מטומטמת ובורה), מדינת ישראל חייבת לסייע למגזר החרדי להשתקם. זו חובתה לאזרחיה החרדים, גם אם הם יודו לה על כך רק בעוד עשרות שנים.

אין זה עניין של ימין ושמאל, כיוון שהחולי הזה התקיים בכל ממשלות ישראל, מכל הגוונים ומכל המינים. עם זאת, בממשלת המלא מלא מלא הזאת, הפקרות המיליארדים למימון ההשתמטות והחינוך הבדלני החולה, תחת הכותרת המכובסת "עולם התורה", מגיעה לשיאים חסרי תקדים, כי הבושה אבדה וגם מראית העין.

תקציב המדינה הוא תקציב חולה ורקוב, שפוגע פגיעה קשה במדינת ישראל.

* גדול המצווה ועושה – אחד הטיעונים האפולוגטיים של החרדים בכל שיחה על השתמטותם מצה"ל ושירות לאומי, הוא העלאה על נס של ההתנדבות במגזר החרדי ושל ארגוני החסד הרבים.

ההתנדבות הזו ראויה לשבח וארגוני החסד הם נפלאים. אך ההתנדבות קיימת בכל המגזרים, לא רק במגזר החרדי. באף מגזר אחר היא אינה במקום שירות.

אמר רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". ארבע פעמים מופיעה הממרה הזו בתלמוד. ותמיד תמהתי, למה? מי שעושה את חובתו עדיף על מי שעושה מעבר לחובתו? ההיפך הוא הנכון.

רק דרך סיפור ההשתמטות ונראטיב ארגוני החסד החרדיים הבנתי לעומק את כוונתו של רבי חנינא. קודם כל מלא את חובתך. אם לא מילאת את חובתך, אל תתהדר במה שאתה עושה בהתנדבות.

* תינוקות שנשבו – אין כל דרך ללמד סניגוריה על ההשתמטות, אך יש דרך ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. עם חלב אמם הם ינקו את תורת ההשתמטות ובמשך 18 שנים הם עברו שטיפת מוח בשם רעיון ההשתמטות. צריך אדם להיות בעל עוצמה רוחנית חריגה, כדי לגדול במגזר כזה ולבחור בשירות בצה"ל.

אני מתפלל על ציבור המשתמטים שיחזרו בתשובה.

* בלתי בגיץ – אני תומך בחוק קרן הארנונה, אך גם אילו התנגדתי לו, הייתי מתנגד לעתירה נגדו לבג"ץ (כפי שהתנגדתי לעתירות דומות נגד חוקים שהתנגדתי להם, כמו חוק טל). אין זה עניין לבג"ץ. בג"ץ אינו בייביסיטר של החקיקה.

בג"ץ צריך להתערב בחקיקה, כאשר היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, או כאשר חוק סותר בעליל חוק יסוד. הקריטריונים הללו אינם תקפים בחוק קרן הארנונה. עתירה לבג"ץ נגד חוק רק כי אנו מתנגדים לו, כמוה כהתייחסות לבג"ץ כאל תחליף לכנסת.

האקטיביזם הזה הוא הגורם למהפכה השלטונית, שמבוססת גם על טענות צודקות (אלא שבכאב ראש לא מטפלים באמצעות עריפת הראש). התערבות בחוקים כאלה, היא האקטיביזם השלילי. במקום להבין את הרגישות – דווקא כעת, ברקע העימות הקשה על המהפכה, שקורעת את העם, צריך להיות אטום לחלוטין כדי להגיש עתירה כזו.

אם רשות מקומית זו או אחרת סבורה שנעשה לה עוול נקודתי במסגרת עקרונות החוק שקיבלה הכנסת, מן הראוי שתעתור נגד העוול הזה. עתירה גורפת נגד החוק, היא צעד שלילי ומזיק.

* השתלטות עוינת – ירדתי להפגין נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא. התחמשתי בדגל הלאום ושמחתי להצטרף לים של מאות דגלים.

אבל בניגוד להפגנות שבהן השתתפתי עד היום, היו שם הרבה חולצות וכרזות נגד אקיבוש. אין לי בעיה להפגין על נושא שאני מאמין בו, לצד אנשים שבנושאים אחרים דעתם שונה משלי. זאת, בדרך של כבוד הדדי. מהו כבוד הדדי? לא להתגרות זה בזה. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כרזות בעד חוק הלאום, בעד ריבונות על בקעת הירדן וכו' והם לא יביאו כרזות נגד אקיבוש. נתאחד נגד המהפכה המשטרית ונצניע את המחלוקות בנושאים אחרים.

אני לא סובל את הטרמפיסטים האלה. להפגנות שלהם באים מתי מעט, אז הם תופסים טרמפ על הפגנות הענק ומבצעים השתלטות עוינת. ואז החלו הנאומים. ראשון הנואמים היה יאיר גולן. הוא הסית למרי אזרחי ולסרבנות. קמתי והלכתי משם. אין זה מקומי. מה לכהן בבית קברות? גם לא אשוב לשם.

אותם טרמפיסטים הם האידיוטים השימושיים של יריב לוין וחבר מרעיו. אנשי הדי-9 הרי מנסים כל הזמן להציג את המחאה העממית כ"מחאת השמאל". ברור שככל שהטרמפיסטים יותר יבלטו, כך יותר ויותר אנשים ידירו את רגליהם מן המחאה. הם מתנהגים כמו טפיל שמטפס על עץ ושואב את משאביו עד שהוא מת, והטפיל אתו.

* ארבעים שנות שלום – בעשורים הראשונים של המדינה, הייתה מקובלת האמירה, שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום. מה שבטוח, הוא שהשניה תהיה לבנון.

הסיבה לכך הייתה, שהיחסים עם לבנון היו סבירים, יחסית. הגבול עם לבנון היה שקט. לבנון היא השכנה היחידה שלא השתתפה במלחמת ששת הימים. המדינה הייתה המערבית ביותר בין מדינות ערב וזכתה לכינוי "שוויץ של המזה"ת". אך מצד שני היא מדינה קטנה וחלשה, שלא תעז להיות הראשונה.

שלושים ואחת שנה אחרי קום המדינה נחתם הסכם השלום הראשון, עם מצרים.

ומי המדינה השניה שחתמה אתנו על הסכם שלום? לבנון.

כן, כן. לבנון. לפני ארבעים שנה בדיוק, ב-17 במאי 1983, נחתם חוזה שלום בין ישראל לבין לבנון. נשיא לבנון היה אמין ג'מאייל.

הייתי באותם ימים בעיצומה של תעסוקה קשה ועקובה מדם בלבנון. ככזה אני יכול להעיד, שהסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו שניה. לא הייתה לו ולו השפעה קלה על הנעשה בשטח.

ללמדך, שהסכם שלום במזרח התיכון אינו מבטיח, בהכרח, מציאות של שלום. מבטיח אולי כן, אבל לבטח אינו מקיים.

מאוחר יותר למדנו זאת שוב על בשרנו, בהסכמי אוסלו.

* הו יוליה – קבוצת ילדים ערבים מיפו עמדה ויידתה אבנים בכלבת הים שעל החוף. ככל שהפצירו בהם לחדול, הם המשיכו.

ניגש אליהם חוקר יונקים ימיים שמטפל בה, זיהה את מנהיגם, והציע לו עסקה: אם תפסיקו ליידות אבנים – אתם תתנו את השם לכלבת הים. הילד, מוחמד שמו, התלהב. יידוי האבנים פסק. הוא הציע את השם יוליה, וזה שמה בישראל.

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא. לפני 51 שנה עברנו ל"בית החדש", שהיה ביתו של אבי עד יומו האחרון. היה זה בית בן שבע קומות, בית ענק באותה תקופה. הוריי היו פעילים מאוד בבניין, בוועד הבית. אמי הייתה אחראית על הגינה, והייתה זו גינת מופת, ועל ניקיון הבית.

רוב המשפחות היו צעירות מאוד עם ילדים קטנים, אך הייתה גם חבורה של נערים בגיל תיכון. החבר'ה האלה עשו מעשי ונדליזם, וככל שדיברו אתם – לא עזר. אמי, שהייתה מורה ומחנכת, לא רק במקצועה אלא בנשמתה, זיהתה באחד הנערים הוונדליסטים, תלמיד כיתה י"א, את מנהיג החבורה. היא הציעה לצרף אותו לוועד הבית. וכך היה. מרגע זה פסק הוונדליזם. הנערים לקחו על עצמם להפוך את המקלט (שכעבור שנה, אכן, היה בו שימוש כמקלט) למעין מועדון. היה בו שולחן פינג פונג, פטיפון עם תקליטים ופוסטרים במקום קירות.

זו חכמת הפדגוגיה; להשכיל לתת אחריות לילדים. זה עובד הרבה יותר טוב מכל עונש.

(אגב, לא תמיד זה עובד. ע"ע בן גביר).

          * ביד הלשון

שמות משפחה של כוהנים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי לשם אזולאי, שעל פי הסברה הוא שם של כוהנים, המציג ראשי תיבות (קצת מאולצים, יש להודות) של הנשים האסורות על כהן. כתבתי שם שאיני נוטה לקבל את הגרסה הזאת לפירוש השם.

אך יש שמות מובהקים של כוהנים. כמובן משפחות כהן, הכהן, כהנא (שזה הכהן בארמית – ה"א הידיעה בארמית היא אל"ף בסוף המילה), כהנמן, כגן (גימ"ל הוא ה"א ברוסית), קגן, כהנר וכדומה.

שמות נוספים הם ראשי תיבות: כ"ץ – כהן צדק. מזא"ה – מזרע אהרון הכהן. ש"ך – שפתי כהן ובן ש"ך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏7.5.23

* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכיה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.

* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות.

וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופיה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים"? "שישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר"? "מוחמד מת"? "ברוך הגבר"? או הגרוע מכל – "כהנא צדק"?

וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?

* נו, פטר אותו.

* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.

* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים.

* בקשת מחילה – אני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.

* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה…"לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?

זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילונים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.

לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות.

במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.

ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ… המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?

* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל!

אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.

* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים.

את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.

* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.

* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף.

מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה.

איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזנים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר.

כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי.

זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.

* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה.

אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות.

הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין.

השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומיה… עין לציון צופיה… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות", "מדינת העם היהודי", "מדינה יהודית", "מדינה יהודית ודמוקרטית", נישאו בכל פה.  

הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה.

הנואמת האחרונה הייתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. 

החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".

* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכל התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה.

"רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.

* במלחמת האחים אני סרבן.

* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח.

ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות".

כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?

* מי שכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק –  הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.

כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע.

הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור ימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.

אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית.

עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.

ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".

ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.

על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא הייתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון).  והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תכנית קרי, שהייתה אף היא ברוח תכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים.

שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם הייתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.

* סדרת ייצור  – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.

* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתיה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות.

הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי". לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות".

יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעיה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה.

הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.

* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.

          * ביד הלשון

לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד".

מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה".

בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' יח, כא).

הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג.

כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד", כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.

לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע". כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.2.23

* מופת של אחריות לאומית – כל מהותו והצדקת קיומו של מוסד הנשיאות, מתרכזות ברגע, שבו בעת משבר לאומי קשה, על סף התפוצצות נוראית, קם נשיא המדינה ובנאום לאומה נשא את דגל האחריות הלאומית והשפיות.

נאומו הבנוי לתלפיות היטיב לתאר את הכאבים בחברה הישראלית, את הצדק שיש בטיעוני המבקרים את מערכת המשפט ואת הצדק בטיעוני מתנגדי המהפכה המשטרית.

הוא הציע מתווה ראוי ונכון, שעם רובו אני מסכים ובוודאי שהוא הבסיס המתאים להידברות לאומית שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. קריאתו לממשלה לעצור את המהלך ולגשת להידברות היא המובן מאליו בעיני כל מי שטובת המדינה לנגד עיניו.

אילו היה לראש הממשלה ולשרי הממשלה קורטוב של אחריות לאומית, שמץ של ממלכתיות, הם היו מרימים את הכפפה, מאמצים את יוזמת הנשיא, עוצרים את דהרת הדי-9 ויוצאים גדולים מן החיים. אבל אין להם. לוין ורוטמן שממשיכים בחקיקה – משתינים מהמקפצה לא רק על ראשו של נשיא המדינה, אלא על הדמוקרטיה הישראלית, ועל הרצון של רוב העם. והשר (אוי לבושה) קרעי, מיד בתום דברי הנשיא התלהם והתבהם בדברי בלע, שנאה והסתה, שאותם הכין מראש, תוך זלזול בוטה וגס בנשיא המדינה ובהצעתו.

ראש האופוזיציה ברך על נאומו של הרצוג, אך דבריו היו מסויגים מדי, אפורים מדי, כנראה מפחד הבייס. ציפיתי שיודיע שהוא מקבל ללא תנאי את הצעת הנשיא וקורא לממשלה לגשת מיד להידברות.

מן הראוי היה שמנהיגי המחאה יתמכו בהצעת הנשיא, ידרשו מן הממשלה לאמץ אותה ויודיעו שאם הממשלה תקפיא את החקיקה הם יקפיאו את המחאה. הצטערתי לשמוע את דברי בוגי יעלון, אליעד שרגא ואחרים, שתקפו את הנשיא ואת הצעתו. הרי אם היוזמה תתקבל, המהפכה תושעה ותפתח הידברות על בסיס תכניתו הקונסטרוקטיבית של הנשיא, יהיה זה הניצחון של המאבק. האם הם רוצים פתרון, או שזה מאבק לשם מאבק? אני מציע להם לשאול את עצמם את השאלה שאנו, בוועד יישובי הגולן, שאלנו את עצמנו מדי יום במאבק על הגולן – האם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

יש לקוות שנאום הנשיא יכה גלים ושלמרות שכרגע לא נראה שזה קורה, הממשלה תגנוז את המהפכה, שרוב הציבור מתנגד לה, ותיגש להידברות כנה ופתוחה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה בהסכמה.

אם לא תנהג כך, היא תישא באחריות היסטורית כבדה על קריעת העם הזה במזיד, מתוך חשבונות זרים ואישיים.

* אחיזת עיניים – הקריאה של נתניהו, לוין ורוטמן לראשי האופוזיציה להיפגש להידברות בבית הנשיא, בלי שהם מקפיאים את החקיקה, היא אחיזת עיניים ודחיית הצעתו של הנשיא.

יש לעצור את המהלך ולהיכנס להידברות על בסיס הצעת הנשיא – לשבת עד שייצא עשן לבן; רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

ואף על פי כן, אני בעד שראשי האופוזיציה ילכו למפגש ראשון, ולו למען אחוז הסיכוי וכדי לא לשרת את התעמולה הביביסטית שתציג אותם כמי שסירבו להיפגש. אך בהידברות עליהם לדרוש חד משמעית את הקפאת החקיקה.

* סיפור של אהבה ושנאה – כל מי שאוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את יריביו הפוליטיים, חייב לאמץ את יוזמת הנשיא.

* מי עקר את גוש קטיף – הנשיא דיבר על הכאבים והפצעים של החברה הישראלית ובצדק רב הזכיר את עקירת גוש קטיף.

התנגדתי בכל לבי לעקירת הגוש ועד היום אני כואב אותה. האופן הדורסני שבו הוביל שרון את המהלך, דומה לאופן שבו הממשלה מקדמת היום את המהפכה.

אבל נשאלת השאלה – מי עקר את גוש קטיף? הרשות המבצעת? הרשות המחוקקת? הרשות השופטת?

כמובן שהאשמים בעקירה הם הממשלה והכנסת. הממשלה והכנסת החליטו והממשלה ביצעה. בית המשפט לא יזם, לא החליט ולא ביצע. יתר על כן, הייתה זו ממשלת ימין בהובלת הליכוד, ומושא הערצתם של תומכי המהפכה, נתניהו, היה שותף להתנתקות ותמך בה בהצבעות בממשלה ובכנסת. אז איך, ריבונו של עולם, הכאב והזעם נותבו בציניות לעבר בית המשפט העליון?

יש טענה על כך שבג"ץ דחה את העתירות נגד העקירות. נניח שהטענה מוצדקת. עדין, היא על כך שהיה פאסיבי ולא מנע את מה שעליו החליטו וביצעו באקטיביות הממשלה והכנסת. ולדעתי, הביקורת על בג"ץ בנדון אינה מוצדקת. התנגדתי לעקירה ותמכתי בהחלטת בג"ץ לדחות את העתירה.

קבלת העתירה, ביטול מהלך מדיני דרמטי של הממשלה והכנסת, הייתה מגה-אולטרה-אובר אקטיביזם משפטי על סטרואידים, שלא ראינו שמץ ממנו עד היום. בג"ץ בצדק לא התערב, כפי שדחה את העתירות נגד ההתנחלות ונגד "אקיבוש" ב-56 השנים האחרונות.

שאלתי איש ימין מדוע הזעם על העקירה מופנה לכתובת הלא נכונה. הוא הסכים בכנות עם דבריי שאין בכך צדק, אך הסביר לי שמדובר בנקמה בשמאל, שבמקרה הטוב היה אדיש ובמקרה הרע צהל על העקירה, ועכשיו רוצים לפגוע בבבת עינו של השמאל, בציפור הנפש שלו – בג"ץ.

על רגש נקם ילדותי, שמנותב בציניות לכתובת הלא נכונה, משנים את המשטר בישראל, הופכים את הרשות השופטת לזרוע של הממשלה וקורעים את החברה הישראלית?!

* קורעת את העם – "עקירת יישובים קורעת את העם" – זה היה אחד המסרים המרכזיים שלנו במאבק על הגולן.

ועל כך נענינו: היו בחירות. נבחרה ממשלה. יש לה מנדט להגשים את מדיניותה. אולי מי שקורעים את העם אלה דווקא אתם, שמתנגדים לממשלה ונאבקים בה?

אך הם טעו ואנחנו צדקנו. יש פעולות שקורעות את העם ושום טיעון פרוצדורלי טכני אינו משנה זאת. בוודאי כאשר מעשים כה דרמטיים וקיצונים, כמו עקירת יישובים, אינם נעשים מתוך הסכמה רחבה בעם ובכנסת.

כן, עקירת יישובים קורעת את העם. וגם עקירת הרשות השופטת קורעת את העם. ומשמעות המהפכה המשטרית היא עקירת הרשות השופטת.

* העם עם – על פי כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל, רוב העם נגד המהפכה המשטרית. רק רבע מהציבור תומך במהפכה. מחצית בוחרי הליכוד מתנגדים לה. צעד כל כך דרמטי של שינוי רדיקלי של השיטה הדמוקרטית הישראלית, נעשה נגד רצון העם.

ועל כך עונים לי: הסקר האמתי נעשה ב-1 בנובמבר. נבחרה ממשלה והיא תעשה מה שהיא מבינה.

וזה כל כך מזכיר לי את האמירות שנאמרו לנו בקמפיין "העם עם הגולן". אבל העם באמת היה עם הגולן ולא עם הממשלה. וכך גם היום, העם עם הדמוקרטיה ולא עם הממשלה.

* לייק מהבייס – ההתפרעות של נציגי האופוזיציה בישיבה של ועדת החוקה הייתה מבישה. הם הזכירו, בהתנהגותם, את התפרעויות האופוזיציה בכהונת הממשלה הקודמת. לא זו בלבד שהתנהגות אמסלמית כזו אינו ראויה – היא גם לא תועיל למאבק הצודק. להיפך. חוץ מלייקים מהבייס, שום דבר טוב לא ייצא מזה.

* לינץ' לנשיאה – אנשי הדי-9 טוענים בציניות שהם דווקא בעד הידברות. הנה, הם הזמינו את אסתר חיות לוועדת החוקה.

כן. הם מכינים לה מארב. הרי הדיון אתה יהיה לינץ' ציבורי. נהג הדי-9 רוטמן ינהג בה באדנות, שחצנות, התנשאות ודורסנות, לא ייתן לה לדבר, יעצור אותה וישפיל אותה. הגוטליב תתלהם, תתבהם ותנבח עליה בארסיות. הביריונים הכהניסטים יראו לה מי בעל הבית. וח"כים מן הליכוד ינסו להשתחרר מאלמוניותם המוצדקת באמצעות צווחות על כבוד נשיאת בית המשפט העליון בשידור חי.

הידברות…

* חיסול חשבונות – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא דעה. זו עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות בתי המשפט.

מי הוא, שיביע דעה בענייני מדינת החוק? שישב בשקט ויסתום את הפה. מי הוא שיטיף? רגע, אבל הרי הוא כבר "החזיר את חובו לחברה", אז מה הבעיה?

אכן, הוא ריצה את עונשו ולכן הוא היום אדם חופשי, ואינו יושב עוד בכלא. מכאן ועד שיציג עצמו כמגן מערכת המשפט? קודם שיכה על חטא, שיחזור בתשובה, שיתנצל בפני עם ישראל על מעשי השחיתות העברייניים שלו.

במה הוא עדיף על נתניהו? נתניהו נאשם ועומדת לו חזקת החפות. אולמרט הורשע בפסק דין חלוט. אומרים לזכותו, שבניגוד לנתניהו, שנאחז בקרנות השלטון גם כנאשם, הוא התפטר עוד כחשוד. זה נכון, אך אין לנקוף זאת לזכותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שאת נתניהו סובבים אומרי-הן צייתנים ולקקנים ואותו הקיפו אנשים נורמטיביים, שהראו לו את הדלת וחייבו אותו להתפטר בטרם יודח. כמו נתניהו, גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "רדיפה" ו"תפירת תיקים". הרי עד היום הוא מספר שהימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט קשרו קשר לתפור לו תיקים כדי לסכל את השלום העולמי שהיה בהישג יד ואו-טו-טו הוא הביא. ההבדל הוא שלנתניהו יש המוני חסידים שוטים שקונים את הקונספירציות האינפנטיליות הללו ואילו לו היה רק קומץ של חסידים מן הזן הזה. כמו נתניהו, גם הוא וסביבתו הסיתו נגד אנשי החוק. שכחנו ששופרו, היואב ביסמוט שלו, אמנון דנקנר, הציע לפרקליט המדינה משה לדור להתאבד?

עכשיו הוא פתאום מגן מערכת המשפט, וכדי שישמעו אותו הוא צריך להגביר את הווליום ולכן הוא מטיף לפעולה אלימה.

אין שום מחלוקת עניינית בינו לבין נתניהו, בטח לא לשם שמיים. זה דומה יותר לחיסול חשבונות בין משפחות פשע.

* בלי בג"ץ – תומכי המהפכה המשפטית יכולים למצוא ולהציג מאות ציטוטים מדברים שכתבתי בשלושים השנים האחרונות נגד האקטיביזם המשפטי ונגד המישפוט (משפטיזציה) של חיינו. לא זו בלבד שאיני מתכחש להם – אלו עמדותיי גם היום. אלא שאין קשר בין הביקורת שלי על מערכת המשפט, שנועדה לתקן ולשפר אותה, לבין המהפכה שנועדה לחסל אותה.

אי אפשר שלא לגחך למקרא השימוש הציני בציטוטים מביקורת על האקטיביזם מצד גדעון סער, אלקין, בוגי יעלון, משה ניסים, רובי ריבלין, ציפי לבני, יאיר לפיד, טומי לפיד, דניאל פרידמן, מני מאוטנר, שלמה אבינרי, בן דרור ימיני, רות גביזון, משה לנדוי, מנחם אלון ועוד רבים וטובים. כל אלה אינם חושבים ולא חשבו, שהדרך להתמודד עם מיגרנה היא לערוף את הראש.

שמעתי כבר מי שטוען שגם רבין היה תומך במהפכה, כי הוא אמר "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הנה, אשתמש בדוגמה הזאת כדי להראות עד כמה הציטוטים הללו מופרכים. רבין לא הציע ישראל בלי בג"ץ. כאשר הוא מסר את עזה ויריחו לערפאת, הוא השלה את עצמו ואת העם שערפאת יילחם בטרור. הוא הסביר שלערפאת אין כבלים שיש לנו. אש"ף אינו דמוקרטי, אינו מדינת חוק, אין לו בג"ץ, אין לו מוסר לחימה וטוהר הנשק. אנחנו דמוקרטיה מוסרית הפועלת על פי חוק ולכן איננו יכולים לעשות הכל. הם יעשו זאת טוב מאתנו. הוא לא רצה שאנחנו נהיה כמו אש"ף, חלילה.

* ואיפה המהפכה? – בנאומו בכנסת בהשבעת הממשלה, נתניהו לא הציג ארבע מטרות של ממשלתו. הוא הציג שלוש: א. מאבק בהתגרענות ובהתפשטות של איראן. ב. שלום עם סעודיה. ג. חיבור הפריפריה למרכז. את המהפכה המשטרית הוא לא הזכיר ולו ברמז.

* הרבעון הרביעי – השתתפתי בסמינר של תנועת הרבעון הרביעי. לא אאריך כאן בהסבר על מהות התנועה, אלא אצטט את הגדרתה וחזונה כפי שנוסחו בידי יוזמיה.

" 'הרבעון הרביעי' היא תנועת המונים אזרחית כלל ישראלית, אשר פועלת לעדכון המודל הדמוקרטי-הישראלי, ולהעבירו מ'פוליטיקה של הכנעה' ל'פוליטיקה של הכנסת אורחים'. התנועה הוקמה לקראת יום העצמאות ה-75 של המדינה, כדי להבטיח את שגשוגה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברבעון הרביעי לקיומה [משנת ה-75 לקום המדינה ועד לשנות ה-100]".

חזון התנועה: "מדינת מופת יהודית ודמוקרטית, שבנויה מחברה ישראלית מלוכדת, המשלבת בין מסורת לקדמה ומאפשרת ביטוי אישי וקהילתי, לצד היותה מקור לגאווה לאומית".

על כל האיך והמה בוודאי עוד ארחיב.

מאתיים איש מכל קצוות הקשת הפוליטית, המגזרית והחברתית השתתפו ביום הזה, שהיה יום מרתק, שכלל מליאות וקבוצות דיון.

יצאתי מן הסמינר עם מסר פסימי ואופטימי. הפסימי הוא, שאם במפגש של אנשים שבחרו לוותר על יום עבודה מתוך אכפתיות ורצון לגשר על הפערים, לאחות את הקרעים ולנתב את המחלוקות לכיוון של פתרונות ולא של "ניצחונות"-פירוס, הפערים בעמדות, כפי שבאו לידי ביטוי, כל כך עמוקים – איך אפשר יהיה לחבר את חלקי העם שמחוץ למפגש הזה, כאשר יש מי שדוחפים בכל הכוח לקרע ודוהרים בצהלה לתאונת דרכים קטלנית? האופטימי הוא העובדה, שבעלי עמדות רחוקות כל כך דנו לאורך יום שלם (כמעט 12 שעות) בהקשבה נפלאה ומתוך תחושה, שעל אף הכל יש לנו שותפות גורל ושותפות יעוד ומתוך רצון עז לגבש סיפור לאומי וחזון לאומי משותף, מוכיחה לי שאסור לאבד את התקווה. וכיוון שבלאו הכי אני אופטימיסט חשוך מרפא, יצאתי אופטימי מאוד.

החלטתי להצטרף לתנועה.

* ליצור את השיירה החדשה – במוצ"ש הפגנתי נגד המהפכה המשטרית. את יום ראשון הקדשתי לסמינר של הרבעון הרביעי, בניסיון לגיבוש חזון לאומי משותף. לשני האירועים הגעתי מאותו דחף – אכפתיות אינסופית לעתידה של מדינת ישראל ולהמשך הגשמת הרעיון הציוני.

אבל יש גם הבדלים.

על פי משל "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", במוצ"ש נמניתי עם הכלבים הנובחים ומנסים להשפיע על השיירה. ביום ראשון הייתי בין המעצבים את השיירה החדשה.

במוצ"ש הפגנתי מתוך מטרה להגן על מדינת ישראל מפני איום עליה. ביום ראשון השתתפתי בניסיון לבנות את החברה הישראלית מחדש.

במוצ"ש הפגנתי נגד מהלך שהממשלה יזמה. ביום ראשון הייתי חלק מיוזמה לאומית שצצה מלמטה, מאזרחים פטריוטים שאכפת להם.

במוצ"ש עסקתי ב"סור מרע". ביום ראשון עסקתי ב"עשה טוב".

מה שעשיתי ביום ראשון הרבה יותר מתאים לי, לאופיי, למזג שלי, לסקרנות שלי, לתחומי העניין שלי ולביוגרפיה שלי. אבל ה"עשה טוב" אינו פותר אותנו מ"סור מרע". וכפי שכאשר היה איום על הגולן, לא הסתפקתי בהמשך בניית הגולן אלא נרתמתי להגנה על מפעל חיינו, כך גם היום, לצד העשיה הפוזיטיבית, אמשיך להיאבק נגד האיום על החברה הישראלית.

* פוליטיקה של הכנעה – זה שלושים שנה מיטלטלת החברה הישראלית בין ממשלות (משני עברי המתרס), הנוקטות בפוליטיקה של הכנעה כלפי הציבור היריב להן; מובילות מהלכים מהפכניים דרסטיים בכוחנות, לעתים בשיכרון כוח, תוך רמיסת מחצית העם. הרי מה שאנו רואים היום במהפכה המשטרית דומה למה שראינו בעקירת גוש קטיף ובתהליך אוסלו ובמשאים והמתנים עם סוריה ואש"ף. ותמיד, תוך התבססות על רוב פורמלי קטן בכנסת, שלכאורה מבטא את "רצון הרוב" ו"רובו – ככולו" ולכן זו עמדת העם. הפוליטיקה הזאת הביאה את החברה הישראלית לעברי פי-פחת.

והנה, הייתה ממשלה מסוג אחר לגמרי. ממשלת השינוי באה לרפא את החברה הישראלית. היא נבנתה ממפלגות המייצגות כמעט את כל רצף הדעות והאמונות והתמקדה בחתירה להגשמת הטוב המשותף, תוך הורדה למדרון אחורי את המפריד והמפלג. הייתה זו ממשלה שהקרינה מתינות וסובלנות, ובאמצעות המתינות הזאת קידמה מהלכים חשובים בהסכמה רחבה, כולל בתחום המשפט, בוודאי בתחום ההתיישבות. לדוגמה, אפילו שרי מרצ הצביעו בממשלה בעד התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שהתקבלה פה-אחד. מי היה מאמין?

ואיך זה שדווקא הממשלה הזאת הייתה מוקד להסתה ולשנאה שלא היו כמותן מעולם בתולדות המדינה? זאת, בלי לעשות כל מהלך פוגעני ולעומתי. זאת, אך ורק מסיבה פרסונלית – שראש הממשלה לא היה נתניהו. ודווקא הממשלה הזאת לא עמדה במלחמה המלוכלכת נגדה ובטרור האישי נגד ח"כים שסומנו כחוליות חלשות – וקרסה.

הרי זה ממש מייאש! כאילו החברה הישראלית בחרה במסלול התנגשות, מסלול של קרע; כאילו החברה הישראלית החליטה לאמץ את מערכון "מלחמת האזרחים" של שאולי; כאילו החברה הישראלית בחרה להתאבד.

אבל אין לנו הפריבילגיה להרשות לעצמנו יאוש. כי בסופו של דבר אין מנוס מאימוץ פוליטיקה של הסכמות, של אחדות ישראל ואהבת ישראל. ובסוף הפוליטיקה הזאת תגבר על הטירוף של "לנצח! להכניע! לשבור! להראות להם מי בעל הבית!"

אולי דווקא מהמשבר הנוכחי, סביב המהפכה המשטרית, נצא לדרך חדשה? אם הממשלה תקפיא את המהלך ותלך להידברות אמת על בסיס מתווה הנשיא, וניווכח שאפילו במחלוקת כה עמוקה, שדרדרה אותנו לסף קרע שלא היה כדוגמתו, ניתן להגיע להסכמות וליצור רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה – נאמץ את הדרך הזאת כדרך המלך של החברה הישראלית.

* למה לא שבתתי – אז איפה ביליתי את שביתת המחאה נגד המהפכה המשטרית? בחלקה 5 של המטע הצעיר בדלאווה א'.

בימי הגשם והשלג הרבים בשבועות האחרונים, לא יכולנו לצאת לשטח. ביום ראשון השתתפתי בסמינר של הרבעון הרביעי. ויש הרבה עבודה. אדמתנו, בני, אין פנאי לה.

אבל אני תומך בשביתה והזדהיתי עם השובתים, בוודאי לנוכח האטימות והדורסנות של הממשלה שדחתה בגסות את יוזמת הנשיא.

* בדרך ה-BDS – כותב אהוד בן עזר: " אני מציע למפגיני המחאה בישראל להצטרף למחאתם האלימה של שונאי ישראל, שבאו לחבל בהופעתה של שגרירת ישראל עד שאחד ממלוויה נאלץ לשלוף אקדח. הלא מטרתכם זהה – להפיל את ממשלת ישראל ולהוציא את דיבתה רעה ברחבי העולם!"

איזה דמוקרט! אזרחי ישראל פטריוטים, האוחזים בדגל הלאום ומפגינים נגד ממשלת ישראל, כמוהם כאויבי ישראל שנאבקים נגד קיומה של ישראל. אהוד אימץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הפגאני של נתניהו: "המדינה זה ביבי". מי שמתנגד לנתניהו הוא נגד המדינה.

מי באמת דומה ל-BDS? אלה שכמו BDS משמיצים את מדינת ישראל ומעלילים עליה עלילות בזויות ונתעבות. למשל, אלה שמעלילים על משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט המפוארת של ישראל, שהם כנופיה פלילית שקשרה קשר להדיח ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. אפילו רוג'ר ווטרס ביום סגרירי במיוחד לא יגיע לשפל כה נמוך של השמצות ועלילות על הדמוקרטיה הישראלית.  

* המצע המשותף – הנטיה הישראלית כל כך היא להכות "על חטא" על חזה היריב. עדיף תמיד שכל מחנה יעשה קודם כל את חשבון הנפש שלו.

לי יש בעיה. איני שייך לאף מחנה אוטומטי. במחלוקות שונות אני שייך למחנות שונים. רוב מי שהיו עמיתיי במחלוקת על חוק הלאום הם יריביי במחלוקת על המהפכה המשטרית ורוב עמיתיי במחלוקת על המהפכה המשטרית היו יריביי במחלוקת על חוק הלאום.

יש בכך יתרון וחיסרון. החיסרון הוא שאין לי "בית" פוליטי ואידיאולוגי מובהק שאני חש בחיקו בנוח. היתרון הוא שבכל מחנה אני מרגיש לפחות באופן חלקי בבית ולבטח אני מזדהה עם חלק מעמדותיו ושותף לכאביו. וכל מחנה שאני מבקר – אני חש שזו ביקורת מבפנים, הכאה "על חטא" על החזה שלי.

אני שותף למאבק נגד המהפכה המשטרית, אך יש לי ביקורת רבה על המאבק, שאותה ביטאתי ואני מבטא. מה שהכי מפריע לי, הם הדיבורים על ירידה מהארץ, על דרכונים זרים, על משיכת כספים מהמדינה, על סרבנות וכו'. ברור לי שאלה שזו דרכם, היו המתנגדים החריפים ביותר לחוק הלאום ולרעיונותיו.

אני מאמין בצורך בגיבוש הסכמה לאומית רחבה ומאמין ביכולת לעשות זאת, אך אני מודע לקושי שבכך, בעיקר בעקבות המחלוקת על חוק הלאום.

חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית. באותה תקופה עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה במכון. לא הייתי מעורב אישית ביוזמת החוק, אך הייתי מעודכן בזמן אמת.

החוק נולד בעקבות הקרעים הקשים לאחר אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הרעיון שעמד מאחוריו, היה הצורך להתלכד מחדש על בסיס אתוס משותף – החזון הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. האמירה הייתה, שגם אם אנו חלוקים בינינו באשר לגבולות המדינה, בענייני השלום, הביטחון, ההתיישבות ביו"ש וכד', זו מחלוקת בין ציונים השותפים לאותו חזון באשר לתוכנה של המדינה, יהיו גבולותיה כאשר יהיו. לא בכדי, מי שאמורה הייתה להוביל את המהלך הייתה ראש האופוזיציה ציפי לבני. כאשר הוצגה לה הצעת החוק היא התלהבה. ביום בהיר אחד כנראה הבינה לבני שהבייס לא כל כך נלהב מהמדינה היהודית והפכה לראש המתנגדים. מי שהגיש את החוק היה חבר סיעתה, קדימה, אבי דיכטר (היום הוא בליכוד).

העובדה שמה שאמור היה להיות הגשר, המצע המשותף, הקרקע המוצקה שעליה מבוססת החברה הישראלית, הפך למוקד של מחלוקת וקרע, היא טרגדיה לאומית, לא פחות. ולמה אני בכל זאת אופטימי ומאמין ביכולת לגיבוש הסכמה לאומית? כי ברור לי שרוב מתנגדי חוק הלאום, לא באמת מכירים אותו, ולמעשה הם לא נגד החוק אלא נגד הדחליל שציירו מתנגדיו במצג שווא כאילו הוא החוק. לא בכדי, בג"ץ דחה מכל וכל את כל הטענות נגד החוק.

* מדינת הלאום או מדינת המגזר – יש בחברה הישראלית שתי מגמות המציגות דרך המנוגדת בתכלית לחוק הלאום. ודוק – איני מדבר על מי שהתנגדו לחקיקת החוק, אלא על מי שדרכם מנוגדת לתוכן החוק (הרי בינינו, רוב המתנגדים לחוק אפילו לא קראו אותו ואין להם שמץ של מושג מהו).

מגמה אחת היא הפוסט ציונות והאנטי ציונות; אלה השוללים את יהדותה של ישראל, מציגים סתירה כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית ורואים בציונות גזענות ולאומנות.

מגמה שניה היא של כאלה שהצביעו בעד החוק, אך במהותם הם מייצגים דרך הסותרת אותו. כוונתי לאלה שאינם רוצים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא כמדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי; אלה שרוצים להפנות עורף לעם היהודי בגולה, אלה שרוצים להחרים את הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי שמונים את רוב בניינה ומניינה של יהדות ארה"ב, אלה שמנסים להתנקש בחוק השבות, אלא שהופכים את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

* בן בית ובעל הבית – אחד הטיעונים של מצדדי הצעת החוק הדרקונית בנוגע לכותל, הוא שכאשר אנחנו נכנסים למסגד או כנסיה אנו נוהגים על פי מנהגיהם, ומדוע שלא ננהג כך גם בכותל?

למקום הקדוש לדתות אחרות אני נכנס כאורח ונוהג על פי דרכם של המארחים. לכותל, המקום הקדוש ליהודים, אני נכנס כבן בית וכבעל הבית, כיהודי. ואני שותף לקביעת הכללים לא פחות מהחרדים. הכותל הוא נכס לאומי של העם היהודי כולו ולא שטיבל חרדי. איני מעלה על דעתי למנוע מחרדי להתנהג בכותל על פי הבנתו, אך איני מוכן שהוא ימנע ממני לנהוג בכותל על פי הבנתי. הכותל אינו שלו יותר משהוא שלי.

* פרובוקציה דוחה – אישה התערטלה ברחבת הכותל, כאילו במחאה על הצעת החוק של ש"ס.

זו פרובוקציה דוחה ומעלה קבס, הראויה לכל לשון של הוקעה. ברור שפרובוקטורית כזו תגורש בנחישות גם אם תגיע כך לרחבת ישראל (הרחבה של מניין משותף לגברים ונשים בכותל) או למניין נשות הכותל. כפי שבשום אופן פרובוקציה כזו לא תורשה במוזיאון ישראל, ביד ושם או בהר הרצל, קל וחומר שלא תורשה בכותל.

פרובוקציה כזו פוגעת ברגשותיי לא פחות מאשר ברגשות החרדים. הפרובוקטורית היא גם אידיוטית שימושית של דרעי ושות', כי היא כביכול ה"הוכחה" שמצדיקה את הצעת החוק שלו, שנועדה להפקיע את הכותל מידי העם היהודי ולהפוך אותו לאתר מגזרי.

* אחרי רבים לרעות – בפרשת השבוע, "משפטים", נאמר: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת". הרוב אינו יכול להצדיק שחיתות. הרוב אינו יכול להצדיק עבריינות. הרוב אינו רשאי להשתיק את המיעוט ולפגוע בו.

הצדקת הרעות הללו בשם "רצון הרוב", מנוגדת לחלוטין לדרך התורה, ואינה אלא חילול השם.

* בעל הרולקס – הביביריון החוליגן, המסית והמדיח, שעמד בראש כנופיית לה-פמיליה הפרמנטרית שהתפרעה והשתוללה לאורך כל הקדנציה של ממשלת השינוי, ממשיך להסית ולהדיח ולהתפרע גם כאשר הוא עומד להיות "סָרְבֶּה", כלומר "שר ב" משרד המשפטים. שר מיותר שימשיך להסית, אלא שהפעם במעמד של שר.

שלשום הוא נבח מעל דוכן הכנסת בנאום הסתה דמגוגי פופוליסטי נגד מאות אלפי המוחים, והציג אותם כבעלי מכוניות מרצדס ושעוני רולקס בלה בלה בלה, אליטה בלה בלה בלה. הרי הוא נציג העם… וכשהוא דיבר, על ידו נצנץ שעון… רולקס; בדיוק אותו שעון היוקרה, שעליו נהם בגסות.

אגב, אני מודה ומתוודה, שעד היום כלל לא היה לי מושג מה זה רולקס. אין דבר זר לי יותר ממותגי יוקרה. להפגנה בקפלן נסעתי כשלידי שעון הקסיו הפשוט, שקניתי בכמאה ₪.

* בהמה גסה – בעקבות כל פיגוע בתקופת ממשלת השינוי – פצחו הביביסטים, הכהניסטים וחבר מרעיהם בפסטיבלי מחולות על הדם, כולל בהלוויות עצמן, וניצלו בציניות מקפיאת דם את הפיגוע כדי להסית נגד הממשלה ולהאשים אותה בפיגוע.

לשיטתם, הממשלה הנוכחית אשמה בפיגוע. חחחח. מה פתאום? אבל הרי צריך למצוא אשמים. הרי צריך להסית נגד מישהו. אחרי הפיגוע בנווה יעקב, השר הכהניסט הפרחח והכושל נשא נאום הסתה והתרת דם נגד היועמ"שית. היא האשמה בפיגוע אליבא דחוליגן הפשיסט הגזען.

ומי שלח את המחבל הרוצח לפיגוע הדריסה? הח"כית הבהמה גוטליב, שמפגינה כישורים שיכולים להפוך אותה לשרת התעמולה הבאה, כי היא יורדת אפילו מאטבריאן, מה שמוכיח שאין להם קו תחתון כלשהו, מצאה את האשמה: "אני מאשימה את נשיאת העליון בפיגוע. אני מאשימה אותה בתחושת הכאוס בעם ישראל אני מאשימה אותה בהרס ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. היא הפחידה מפני ממשלת ימין. לא מפני הרפורמה. אז מה אם יהיה כאן כאוס. אז מה אם אויבינו יזנבו בנו כי יזהו חולשה בקרבנו. הכל כשר בדרך למיטוט שלטון ימין".

גוטליב הבהמה – חלאת המין האנושי. היא גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן. במה חטאנו, במה פשענו, במה עווינו, שבבית הנבחרים שלנו יושבת תת רמה עלובת נפש וכרותת אונה כמו המנוולת הנאלחת הזאת?

להקיא.

* היעד של האויב – קשה להתיק מבט מפניהם הטהורות של שני הילדים הקטנים, אשר ויעקב, שנרצחו בפיגוע הרצחני בירושלים. הילדים התמימים האלה הם היעד של האויב הנורא שלנו.

* המשוגע התורן – בתקופת הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים, נהגו חיילים ירדנים לצלוף מעל החומה לעבר אזרחים ישראליים. אח"כ הירדנים הסבירו שהיורה היה בסך הכל איזה משוגע. המשוגע התורן.

וכך עד היום. כך גם המחבל הרוצח שביצע את פיגוע הדריסה בירושלים. גם הוא בסך הכל חולה נפש. עוד משוגע תורן. מעניין, באמת, למה המשוגעים האלה רצים תמיד לרצוח יהודים?

* מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש – בעיני גדעון לוי משלחת הסיוע לטורקיה היא אקט יחצ"ני, שנועד לייפות את פניו של צבא אקיבוש והדיכוי הברוטלי. כותרת הפשקוויל שלו: "מצילים בטורקיה, הורגים בגדה".

התיאור האמתי צריך להיות: מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש. פעילות צה"ל ביו"ש נועדה להציל חיי ישראלים, הקורבנות הפוטנציאליים של הטרור. מדי שנה הפעילות הזאת מסכלת מאות פיגועים. שלושה פיגועים שלא סוכלו בשבועיים האחרונים, גבו מאתנו חיי אחד עשר אנשים ובהם ילדים. אם נכפיל זאת במאות הסיכולים המוצלחים, מדובר בהצלת חייהם של אלפי ישראלים בשנה. אילו צה"ל הצליח להגיע בזמן למחבלים שביצעו את הפיגועים, לעצור או לחסל אותם, היו ניצלים חייהם של נרצחי הפיגועים.

* החלטה פוליטית – ראש העיר בית שאן ג'קי לוי עתר לבג"ץ נגד הממשלה, בתביעה לחייב אותה לשקם את הבתים בעיר שעלולים להיפגע ברעידת אדמה קטלנית. זאת, בשעה שמפלגתו מובילה מהפכה שמשמעותה – ביטול בג"ץ. על סמך מה הוא מצפה מבג"ץ להתערב? כמובן, על סמך עילת הסבירות. הרי אין חוק המחייב את הממשלה לטפל בבתים בבית שאן. הוא מצפה מבג"ץ לקבוע, שאין זה סביר שהממשלה לא תיערך לאסון קולוסלי של רעידת אדמה חזקה, כפי שהייתה בשבוע שעבר בטורקיה וסוריה.

אבל האמת היא שלא על בג"ץ האחריות, אלא על הממשלה. היד הנעלמה של השוק החופשי לעולם לא תשקיע את המיליארדים הנחוצים למניעת אסון ברעידת אדמה. רק הממשלה יכולה לעשות זאת. ישראל מדינה חזקה ועשירה ויש לה עודפים שיאפשרו את המהלך הלאומי הזה. זה רק עניין של החלטה פוליטית של הממשלה.

* עונג שבת עם שירים ושערים – בשנות ילדותי הרחוקות, מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי היה ההאזנה לתכנית המיתולוגית "שירים ושערים". באותן שעות הסתגרתי בחדרי, התנתקתי מכל מה שמסביב, הרדיו פתוח, אני מאזין בקשב, משחזר את מה שאני שומע ברדיו ב"כדור גרב" שעמו אני משחק בבית. וכמובן מחשב חישובים, איך כל שער של קבוצה זו או אחרת משפיע על קבוצתי, הכוח מכבי רמת גן.

וכשהלכתי למכתש בגבעתיים, לצפות במשחקים של הכוח, לקחתי אתי את הטרנזיסטור כדי לא לפספס את הדיווחים מהמגרשים האחרים, שעה שאני צופה במשחק.

מייסד התכנית, שערך והגיש אותה במשך עשרות שנים, היה עמי פזטל. וזכור לטוב המערכון האלמותי "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש, שבו פולי גילם את "עמי פזגול". עד היום אני זוכר את המערכון על-פה.

עמי פזטל, שהיה חלק מנוף ילדותי, הלך לעולמו, בגיל 87. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

בְּנָיָה – בדברי הימים א פרק יא מופיעה רשימה של גיבורי דוד. מיהם הַגִּבֹּרִים? אני רואה בהם יחידת עילית, מעין סיירת מטכ"ל של דוד. וכמו סיירת מטכ"ל בימינו, היא גם מצמיחה מצביאים ומנהיגים, כמו אַבְשַׁי (בשמואל – אבישי) בן צרויה ובְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע. לצד חלק מהם, מסופרים מעשי הגבורה, הנשמעים כמו המלצה לעיטורי הגבורה, העוז והמופת. אחד מהם הוא בניה. "בְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע, בֶּן אִישׁ חַיִל, רַב פְּעָלִים מִן-קַבְצְאֵל. הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי; אִישׁ מִדָּה – חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כִּמְנוֹר אֹרְגִים. וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט, וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ". הסיפור מזכיר מאוד את סיפור דוד וגלית, שאינו מופיע בדברי הימים. גם סיפור של הכאת אריה נקשר בספר שמואל לדוד. שם דוד מספר לשאול כיצד הכה אריה ודב, בהגנה על צאנו.

שמו של בְּנָיָה, מגיבורי דוד, מונצח בשמו של המושב בְּנָיָה שמדרום ליבנה. המושב הוקם במלחמת השחרור, ב-1949, בידי חלוצים שעלו מפולין, מגרמניה, מרומניה, מצ'כוסלובקיה ומהונגריה. הסבר נוסף לשם המושב, הוא שיכול אותיות של יבנה הסמוכה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.2.23

* על המלחמה בטרור – ממה נובעת הדרישה, שאיטום / הריסת בתי משפחות המחבלים תיעשה בתוך 24 שעות? האם באמת מי שיוצא לפיגוע תוך נכונות להיהרג (מה שקורה כמעט בכל הפיגועים) למרות שהוא יודע שבית משפחתו ייהרס בתוך חודש או יותר – מה שירתיע אותו הוא אם ביתו ייאטם עוד באותו יום? אולי הדרישה הזאת עולה כתוצאה מכך שמדיניות ההריסה לא הוכיחה את עצמה, ולכן מנסים לעשות "עוד מאותו דבר"? ואם גם זה לא יעזור – ידרשו להרוס בתוך שעה? ואם גם זה לא יעזור – תוך דקה?

כל הרעיונות הללו נראים לי בעיקר כרעיונות פופוליסטיים, שנועדו לספק את רגשות הזעם והרצון "לעשות משהו". האם הם מסייעים למלחמה בטרור? אני בספק רב. הגיע הזמן לערוך מחקר יסודי ולבחון האם מדיניות הריסת הבתים שפועלת כבר עשרות שנים קידמה את המאבק בטרור. לא אתפלא אם התשובה תהיה שלילית, ואם היא תהיה חיובית, לבטח מדובר בתרומה שולית.

אני מאמין ביוזמה – מלחמה מתמדת בטרור, לצורך חיסול תשתיות הטרור וסיכול פיגועים באמצעות הגעה אל המחבלים אל מיטתם לפני שיספיקו לבצע את זממם. לעצור אותם ואם יתנגדו – להרוג אותם. אני תומך גם בסיכולים ממוקדים של מנהיגי טרור. מה שנדרש הוא מודיעין מצוין, יכולת מבצעית מצוינת, נחישות ויצירתיות. ולצד זה, אני בעד מלחמה כלכלית לייבוש תשתיות הטרור.

האמת היא שכל אלה נעשים כבר מאז "חומת מגן" וביתר שאת במבצע "שובר גלים" ובכל זאת יש פיגועים. זה נכון. אך הפעילות הזאת מוצלחת מאוד, כיוון שהיא מסכלת מאות פיגועים בשנה ובכך מצילה חייהם של אלפי ישראלים. הבעיה היא שאיננו מצליחים להגיע ל-100% הצלחה ולאפס פיגועים. זה נכון. כל פיגוע הוא כישלון שלנו; הוא בוצע בידי מחבל שלא הגענו אליו קודם. כל כישלון כזה יש לתחקר לעומק כדי להפיק לקחים לשיפור הביצועים ולצמצם עוד יותר את מספר ההצלחות שלהם.

כמו כן, יש חשיבות לתגובה מיידית ונחושה בשעת פיגוע. הנראטיב השקרי על "תסמונת אלאור אזריה", כאילו חיילים ושוטרים פוחדים לירות במחבלים, מוכח בכל פיגוע כשקר. עובדה – ברוב המקרים השוטרים והחיילים חותרים למגע ומחסלים את המחבל.

ואחרי הכל יש לזכור – ארץ ישראל נקנית בייסורים. הטרור מלווה אותנו מראשית המיזם הציוני, מתוך מטרה לסכל את הקיום היהודי בארץ ישראל ולהמיר אותו במדינת פלשתין גדולה מן הים עד המדבר. והנה, אחרי 150 שנות טרור – איפה אנחנו ואיפה הם. אנחנו מנצחים ובגדול. וגם משלמים מחיר דמים על הניצחון. אין שום סיבה ליאוש. העיקר הוא להיות נחושים לנצח במאבק על הארץ ולהילחם בטרור בתבונה ובנחישות.

* איזו "חומת מגן" בראש שלו – מבצע "חומת מגן" הוא הפעולה המוצלחת ביותר נגד הטרור בתולדות המדינה. זהו מבצע שהכריע את מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כאשר הייתה אקסיומה שמדובר בטרור שאי אפשר להתמודד אתו. לכן, אין זה פלא, שמי שרוצה הכרעה והצלחה, נדבק למותג "חומת מגן".

אולם כדי לבצע "חומת מגן" צריכה להיות מציאות דומה לזו שקדמה ל"חומת מגן". "חומת מגן" נעשה לאחר שבע שנים שישראל לא הייתה בשטח. במשך שבע שנים פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה, נבנתה בכל רחבי יו"ש ורצועת עזה תשתית טרור ענפה ועמוקה ומסודרת, שהונהגה ביד רמה מהמוקטעה בידי ערפאת, וכל המערכת שתחתיו.

ההצלחה של מבצע "חומת מגן" לא הייתה של "זבנג וגמרנו" – פגע וברח. זה היה מבצע ארוך ומורכב להרס תשתיות הטרור, והעיקר – הוא שינה את המציאות. בעקבותיו חזר חופש התנועה של צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ. מאז, צה"ל פועל כל הזמן בשטחי הרש"פ ומדי לילה נערכים מעצרים ופעולות.

היום אין ברש"פ תשתיות טרור שניתן להילחם בהן. המכונית של המחבל שדרס את הילדים בירושלים אינו "תשתית". יש מקומות ספציפיים כמו מחנה הפליטים בג'נין, שבהם יש תשתיות טרור וניתן אולי לבצע בהם מינִי "חומת מגן". המקום האחרון שמתאים למבצע כזה הוא מזרח ירושלים.

מבצע אסטרטגי משנה כיוון כמו "חומת מגן" מתקבל כמובן בקבינט המדיני ביטחוני, במהלך יסודי ומובנה ותוך הפעלת שיקול דעת מושכל. והנה, ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון והרמטכ"ל שמעו בתקשורת שביום ראשון יוצאים למבצע "חומת מגן".

השר הפרחח והאינפנטיל הכריז ברחוב על מבצע "חומת מגן". לא צריך הרבה דמיון כדי לנחש מה חש ראש הממשלה כשהוא שומע על כך. אבל על מי הוא יכול להלין? מי שמכניס למיטה נחש צפע, אל יתפלא שהוא מכיש אותו. 

* משטרת ישראל או מיליציית בן-גביר – החוליגן הכהניסט, שכל ניסיונו הניהולי הוא הנהגת כנופיות פרחחים חוליגנים, נעדר כישורים להתמודד עם בעיות ביטחון הפנים. הוא מנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה למיליציה פרטית שתילחם במתנגדי המשטר. הטרור גואה, הפשע משתולל ומרים ראש, והכהניסט הנאלח מתעסק בדיכוי מחאה אזרחית וברפורמת הפיתות הפופוליסטית. מיהו חסר-האחריות שהפקיר בידי פרא האדם הזה את הביטחון ה"לאומי" של ישראל?

אחת הסיסמאות הפופוליסטיות של החוליגן היא "לתת גיבוי לשוטרים". אבל בשעה שהם מתמודדים עם ההפגנות הוא מבזה אותם, מסית נגדם, מזמן ל"בירור" פוליטי את מפקד המחוז שיסביר לו מדוע מאפשרים למתנגדי המשטר להפגין. ה"גיבוי" שעליו הוא מדבר הוא רק לשוטרים שיבצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל נגד אזרחים ערבים.

* האם המפכ"ל צריך להתפטר? – האם המפכ"ל קובי שבתאי צריך להתפטר, בעקבות ההשתוללות הפראית של השר החוליגן שמעליו, המפריע לו לתפקד ומנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה לכנופיה כהניסטית?

תהיה זו טעות אם יתפטר. עם כל הקושי והסבל שבעבודה עם הפרחח, חובתו הלאומית היא להישאר, לסבול, אך לנסות להיות המבוגר האחראי ולעמוד כחומה בצורה להגנה על משטרת ישראל ועל החוק מפני פרא האדם המטורף.

הרי אם יתפטר – הסיבה שבעטיה יתפטר היא הסיבה שבעטיה אף ניצב לא יסכים להיות מפכ"ל והיא הסיבה שבעטיה כל הניצבים יתפטרו. ומה אז? הפרחח ימנה נערי זוועות לנהל את המשטרה?

על המפכ"ל להיאחז בציפורניים בתפקידו על אף הסבל והקושי.

* בגין צדק – בכל שנותיו באופוזיציה נאבק בגין נגד קיומו של משרד משטרה. הוא טען שבדמוקרטיה המשטרה צריכה להיות עצמאית, כיוון שתפקידה הוא לשרת את האזרחים ולא את השלטון. הוא הציע ששר הפנים יהיה אחראי מיניסטריאלית על המשטרה, מבלי להתערב בפעולתה. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון יבטל את משרד המשטרה. ואכן, בעלותו לשלטון הוא ביטל את המשרד, ובנאום ההשבעה בכנסת אמר שביטול המשרד הוא צעד לחיזוק הדמוקרטיה בישראל. לאורך שש שנות שלטונו לא היה משרד משטרה. יצחק שמיר הלך בדרכו וגם בממשלתו הראשונה לא היה משרד משטרה. רק ב-1984, כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית והיה צורך במינוי שרים רבים, הוקם מחדש המשרד וחיים בר לב מונה לשר. כאשר הוקמה ממשלת פרס אחרי רצח רבין, הורחב המשרד על פי דרישתו של השר משה שחל, הוכנסו אליו תחומים נוספים והוא שינה את שמו למשרד לביטחון פנים.

למה בכלל הוקם בישראל משרד המשטרה? הרי מקובל בעולם הדמוקרטי שאין משרד כזה ושהמשטרה היא תחת אחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. הסיבה לכך מעניינת. שר הפנים הראשון היה איש הציונים הכלליים (לימים – המפלגה הליברלית בליכוד) יצחק גרינבוים (הוא עצמו עבר מאוחר יותר מהפך אידיאולוגי, עבר לשמאל והצטרף למפ"ם). התפקיד שלו אמור היה לכלול אחריות על המשטרה. גרינבוים הסביר שמסיבות אידיאולוגיות הוא אינו מוכן להיות אחראי על המשטרה, כי בדמוקרטיה המשטרה לא צריכה להיות כפופה לפוליטיקאים. כשבן גוריון הבין שהתנגדותו נחרצת, הוא הקים את משרד המשטרה.

לאורך שנים סברתי שנכון שיפעל בישראל משרד לביטחון פנים, לנוכח הבעיות הייחודיות של הטרור, אירועים קשים במגזר הערבי, פשיעה לאומנית וכד', שבעטיים תחום ביטחון הפנים הפך לסוגיה של ביטחון לאומי. אולם היום, כאשר הכהניסט הפשיסט קיבל את התפקיד, מנסה לקבל סמכויות של מפכ"ל ומנסה להפוך את המשטרה למיליציה פשיסטית שלו, אני מתחיל לחשוב שכנראה בגין צדק.

* דמוקרטיה למחצה – אם תתקבל המהפכה המשטרית, האם ישראל תהפוך לדיקטטורה?

התשובה היא שלילית.

תהיינה בה בחירות דמוקרטיות, תהיה בה אופוזיציה חופשית, תהיה בה תחרות על השלטון, ישמרו בה חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש ההפגנה, חופש העיתונות. בדיקטטורה אין את כל אלה.

אבל האם ישראל תישאר דמוקרטיה?

היא תהיה דמוקרטיה חלקית. יהיו בה חלק מסממני הדמוקרטיה, כפי שציינתי, אבל דמוקרטיה אמתית כוללת את שלטון החוק, השוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ומערכת משפט חזקה ועצמאית. כל אלה יאבדו אם המהפכה תצא לפועל.

ומה שמסוכן יותר, הוא שבאין רשות שופטת חזקה ועצמאית ובאין איזונים ובלמים על הממשלה, קלה מאוד ההידרדרות לדיקטטורה. והאובססיה של נתניהו להשתלט על התקשורת, שבאה לידי ביטוי בין השאר במינוי עוכר התקשורת קרעי לתפקיד שר התקשורת, מאותתת מה צפוי לנו בהמשך.

ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה אינו דיכוטומי. זה לא או-או. זה רצף. על קו הרצף הזה, המהפכה המשטרית תהפוך את ישראל למדינה הרבה פחות דמוקרטית, את הדמוקרטיה לחלקית, נכה וחלשה ואת הדיקטטורה לקרובה מאי פעם.

* זרוע מושחתת של שלטון מושחת – שאלה שנשאלתי: בסיס הטיעון שלך הוא ששופט שיתמנה בוועדה שהרוב בה של פוליטיקאים יהיה שופט מוטה שכפוף לאלה, שהיו חברים באותה ועדה. וזה בשונה מהמצב הקיים שבו שופט שמונה על ידי ועדה עם רוב של שופטים ופרקליטים לעולם לא יפסוק לפי בקשה של שופט, שהיה חבר בוועדה, ולעולם לא יטה משפט לטובת המשרד של פרקליט, שהצביע בעד המינוי שלו, כי הוא שופט מקצועי ולא מוטה.

איך זה מתיישב?

וזו תשובתי: היום שופטי העליון נבחרים בשיטה שלא יכולה להיות בה רובנות (מאיוריזציה) כי נדרשת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה במועמד. כך, באופן מובנה, לא יכול להיות רוב לא לשופטים ולא נבחרי הציבור. חייבת להיות הידברות והגעה להסכמה. עובדה שמאז ששונתה השיטה, ההרכב החד-מימדי של בית המשפט העליון השתנה. רוב השופטים שנבחרו הם שמרנים, שהוצעו בידי הימין, והתקבלו בהסכמה. היום בית המשפט העליון מגוון מאוד. אלא שהשופטים השמרנים אינם אומרי-הן של הממשלה, ולכן כולם, כולל אלרון (אם מבינים את עמדת המיעוט שלו), פסלו את מינוי העבריין הסדרתי לממשלה, וזה לא מספק את לוין ושות'. כלומר, הם לא רוצים שופטים שמרנים. הם רוצים שופטים אומרי-הן, שמבצעים את הוראות השלטון ומאפשרים שחיתות.

מה אומרת המהפכה המשטרית? הרכב הוועדה יכלול רוב מוחלט של נציגי השלטון, כולל "נציגי ציבור" שאף הם ייבחרו בידי השלטון. מביניהם – הממשלה תבחר את הנשיא הבא, כלומר, הצייתן ואומר-ההן מביניהם יהיה הנשיא. אם לא יהיה מישהו מספיק צייתן, הם יביאו מיקור-חוץ. הוועדה שבשליטה מוחלטת של ראש הממשלה, תבחר את השופטים על פי מה שמתאים לה, ולאחר מכן הם עוד יצטרכו לעבור שימוע בוועדת החוקה, שאף היא נשלטת בידי הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה (להבדיל מוועדת הסנאט בארה"ב), שם יחקרו אותם חקירה פוליטית צולבת, כדי להבטיח שאם בטעות התפלק מישהו לא מספיק צייתן, הוא לא יעבור. כשאני רואה את רמת המינויים של פקידים בכירים של רבים משרי הליכוד, אני כבר מבין איזה שופטים הם ימנו, חלילה. ואם בית המשפט עם השופטים שהם מינו בכל זאת יפסול חוק בלתי חוקתי או חוק הפוגע בזכויות האדם, הרוב האוטומטי של 61 יתגבר על כך. על פי המהפכה, לא זו בלבד שלא תהיה ביקורת שיפוטית על החקיקה – לא תהיה ביקורת שיפוטית גם על פעילות הממשלה, כי אין ביקורת כזו בלי עילת הסבירות, שהיא לב הביקורת על הממשלה בכל אחת מהדמוקרטיות, ללא יוצא מן הכלל, ובמדינת ישראל מיום הקמתה.

הנציגות של עורכי הדין נועדה להשמיע בתוך הוועדה גם את קולם של מי שמופיעים בפני השופטים ומביאים אתם היכרות מהשטח עם השופטים, ולכן הם חשובים. אבל אפשר, למשל, להסתפק בנציג אחד של עורכי הדין ובמקום השני למנות למשל את ראש החוג למשפטים באחת האוניברסיטאות. אבל באופן כללי, אין בעולם שיטה טובה יותר לבחירת שופטים משלנו.

אני בעד רפורמה במערכת המשפט, איני תומך בהקפאת המצב הקיים (זולת שיטת המינויים), אבל אני חותר לרפורמה אחרת לגמרי. רפורמה שתחזק את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים. משמעות המהפכה המשטרית היא שהרשות השופטת תהיה זרוע של השלטון. וכאשר המהלך הזה מובל בידי ממשלה מושחתת, שגם מנסה לחוקק חוגי מגה-שחיתות, משמעות המהפכה היא, שהרשות השופטת תהיה זרוע מושחתת של שלטון מושחת.

* הסוגיה המורכבת של ניגוד העניינים – סוגיית ניגוד העניינים של ראש הממשלה היא סוגיה מורכבת ואני אמביוולנטי לגביה. מצד אחד, אין ספק שיש כאן ניגוד עניינים בולט. ברור מה הסיבה למלחמה שנתניהו מוביל נגד מערכת המשפט. הרי כמי שהתחנך בבית רוויזיוניסטי, על ברכי ערכי עליונות המשפט, הוא דגל תמיד במערכת משפט חזקה ועצמאית, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. הוא הגן על בית המשפט מפני הקנאים שניסו לפגוע בו, סיכל כל הצעה ברוח המהפכה המשפטית כולל הצעות שהן חלק מן המהפכה בגרסה הרבה יותר מתונה. המוטו שלו היה ש"אין דמוקרטיה בלי מערכת משפט חזקה ועצמאית". ברור שהתפנית החדה, ב-180 מעלות, נובעת ממצבו המשפטי. ברור שהוא מוביל מהפכה משטרית מתוך תאוות נקם ומתוך ניסיון לחלץ את עצמו מאימת הדין. ברור שיש ניגוד עניינים כאשר מוצעת הצעה, שעל פיה הוא ישלוט בוועדה שתחליט על קידומם של שופטיו. ברור שהוא מוביל לפסקת התגברות רדיקלית ברוב אוטומטי כדי שיוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות, כמו חוק צרפתי רטרואקטיבי, ביטול סעיפי מרמה והפרת אמונים וכו', בלי שבג"ץ יוכל להתערב. מה אלה אם לא ניגוד עניינים?

אבל יש גם צד שני. הוא ראש הממשלה. הוא ראש הממשלה שנבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות, כאשר כהונתו, חרף כתב האישום החמור נגדו, אושרה פה אחד בהרכב של 11 שופטי בג"ץ. האם ראש הממשלה יכול לא להיות מעורב בנושא המרכזי שמעסיק את החברה הישראלית ובמהלך הראשי של ממשלתו? גם זה בעייתי מאוד ולא מעשי.

ויש דבר נוסף המגביר את המורכבות. הפתרון הראוי למשבר הוא הקפאת המהפכה והחלפתה בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, בהובלת הנשיא. הנשיא, שעמל יום ולילה כדי לקדם את המהלך, עבד על כך רבות מול נתניהו. מרגע שהיועמ"שית פרסמה את חוות דעתה בנושא ניגוד העניינים, שהיא ללא ספק חוות דעת רצינית ומנומקת היטב, הרצוג חדל לדבר על כך עם נתניהו והוא פועל מול לוין ורוטמן, עוכרי המשפט הקנאים. בניגוד לנתניהו, הם באמת מאמינים ברעיונות המהפכה ונחושים לבצע אותה בכל מחיר. אם הם המען של הרצוג – אין סיכוי למהלך. עם נתניהו יש סיכוי למהלך. ולכן, כיוון שאני רואה במהלך שמוביל הנשיא משימה לאומית ראשונה במעלה, אני מעדיף לבטל את הסדר ניגוד העניינים.

אין לי טענות ליועמ"שית. היא נתנה את חוות-הדעת המשפטית, ומבחינה משפטית היא לא יכלה לתת חוו"ד אחרת. אך בניגוד למשפט, שבו ההכרעות הן דיכוטומיות, החיים החברתיים והפוליטיים מורכבים יותר, ויש בהם שיקולים אחרים ונוספים, והתמונה המלאה אינה רק משפטית, כי לא "מלוא כל הארץ משפט". זאת הבעייתיות של המישפוט, ולכן אני נגד המישפוט ומסכים עם הביקורת עליו מצד תומכי המהפכה, אף שכמובן הדרך שלי, בניגוד לדרכם, היא להבריא את המערכת ולא להרוג אותה.

ניגוד העניינים האמתי הוא עצם כהונתו של נאשם בפלילים כראש הממשלה. פסיקת בג"ץ בנושא הייתה מחויבת המציאות כי החוק הוא חד-משמעי. לא הייתה יכולה להיות פסיקה אחרת. גם אילו היו 111 שופטים ההחלטה הייתה מתקבלת פה אחד. את החוק צריך לשנות. תקווה חדשה ניסתה לקדם את חוק הנאשם בכנסת הקודמת, אך למרבה הצער ימינה התנגדה ולכן לא היה לכך רוב. אני מקווה שמה שקורה היום ילמד לקח שיביא את הכנסת, כשתהיה בהרכב שפוי יותר, לתקן את המעוות.

* גיבור לאומי – אביחי מנדלבליט הוא לא רק בית"רי מלידה, ליכודניק כל ימיו, איש הציונות הדתית, איש ימין. הוא גם היה יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, שבחר בו למזכיר הממשלה ואח"כ ליועמ"ש. יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, בעל מזג סניגורי, זהיר מאוד ודבק במבחן הראיות באופן השמרני ביותר שניתן (סביר להניח שעם יועמ"ש אחר כתב האישום היה חמור יותר). כן, זה הססמולן-שתפר-תיקים-נגד-ראש-ממשלה-מהימין בלה בלה בלה.

מנדלבליט חווה מתקפה מרושעת דו-ראשית, שהייתה מתקפה דו-ראשית על מדינת החוק. מצד אחד המפגינים נגדו, שדרשו ממנו להגיש מיד כתבי אישום בכל הפרשיות, כלומר שלא הראיות יכתיבו את פעולתו אלא הרצון שלהם להפללה בכל מחיר של נתניהו; השמיצו והכפישו אותו. מצד שני נתניהו, תעשיית השקרים וההסתה שלו ואספסוף החסידים השוטים שהפיצו את תאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו, כביכול (תאוריית הקונספירציה המטורפת והנתעבת ביותר מאז התאוריה שהשב"כ רצח את רבין). והוא עמד במתקפה הדו-ראשית כצוק איתן, דבק רק בראיות, באמת ובחוק.

נתניהו ציפה ממנו לנאמנות אישית אליו. לא למדינה, לא חוק, לא לציבור. ועכשיו הוא מנסה להוביל מהפכה משטרית שבה היועמ"שים והשופטים יהיו נאמנים אליו ולא למדינה, לחוק ולציבור. מנדלבליט עמד בגבורה בלחצים, באיומים ובהסתה. מנדלבליט הוא גיבור לאומי.

הראיון עמו ב"עובדה" היה חשוב מאוד. חשוב מאוד שנטה אוזן לאזהרות שלו מפני המשמעות של המהפכה המשטרית, כולל המשמעות של הפגיעה בביטחון ובקציני ולוחמי צה"ל, ברגע שיוסר מהם השכפ"צ של מערכת משפט עצמאית, שהעולם מכיר בעצמאותה וסומך עליה.

תגובתו שלוחת הרסן של נתניהו, מעידה מיהו ראש הממשלה שלנו. זו הייתה תגובה של ראש כנופיה. של ביריון חסר מעצורים, מסית, מושחת, שקרן, נוכל ושרלטן.

* תובע עצמאי – בראיון עמו סיפר מנדלבליט איך במקביל לחקירות ולהגשת כתבי האישום, הוא המשיך להיפגש באופן שוטף עם נתניהו במסגרת תפקידו כיועמ"ש. גם במקביל להסתה נגדו. גם במקביל לשקרים הגסים שנתניהו אמר עליו.

בעיניי, זאת הסיבה לכך שצריך לפצל את תפקיד היועץ, ולהוציא ממנו את התביעה הכללית. התובע הכללי צריך להיות עצמאי לחלוטין וחף מהשפעה של השלטון, ולכן רצוי שהוא לא יתחכך עם רוה"מ והשרים. אך הפיצול שאני דוגל בו הוא היפוכו המוחלט של הפיצול שעוכר המשפט יריב לוין מציע, כחלק מן המהפכה המשטרית. ברור שבחירת התובע הכללי, מי שאמור להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית, חייב להיבחר בידי ועדת בחירה חיצונית, בלתי תלויה, שאחד מחבריה צריך להיות שר המשפטים, אך הוא אחד מתוך צוות של לפחות חמישה אנשים. לוין רוצה שהממשלה תמנה את התובע הכללי. זו הצעה מושחתת, שכוונתה מושחתת, שנועדה להגן על השחיתות, לגונן על המושחתים ובעיקר כדי לחלץ מושחת אחד מאימת הדין.

* אני קורא לכלוא אותי – בראיון לתכנית "עובדה" הזהיר מנדלבליט מפני הידרדרות לשפיכות דמים. הוא דיבר על כך בכאב עצום. כל גופו שידר כאב וחלחלה מפני התרחיש הנורא הזה.

ואז קפץ נהג הדי-9 הדורסני רוטמן ואמר שצריך לכלוא את מנדלבליט על כך שאיים במלחמת אחים.

על פי אותו עיקרון אני רואה לנכון להתוודות על כמה פשעים שלי, שעליהם ראוי להכניס גם אותי לכלא. בעקבות עסקת שליט הזהרתי שהעסקה תעלה בדם ותביא להרג ישראלים. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי למחבלים המשוחררים לרצוח ישראלים. לפני עקירת גוש קטיף הזהרתי שהנסיגה תתן רוח גבית לטרור מעזה. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי לטרור מעזה. אגב, אני אשם גם במהפכה המשטרית, כי הזהרתי שהאקטיביזם יגרום לתגובת נגד קשה כלפי מערכת המשפט.

האמת היא שהם רוצים לכלוא את מנדלבליט כיוון שמילא את תפקידו בנאמנות והגיש כתב אישום, על סמך ראיות, נגד ראש הממשלה. לכלא? יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה" כבר הבהיר שמדובר בבגידה, והעונש עליה אינו כלא. או במילים אחרות, הוא הסית לרצח מנדלבליט ושי ניצן.

* תרבות השקר – הח"כים מהשורות האחרונות בליכוד מתחרים ביניהם בהתלהמות, הסתה והפצת שקרים כדי להתבלט בניסיון לחלץ עצמם מאלמוניותם המוצדקת.

כזה הוא המילביצקי. כך צייץ המנוול על כבוד השופטת דפנה ברק ארז: "הבת של אהרון ברק, שכמובן התמנתה לתפקידה ללא שום קשר לייחוס המשפחתי, רוצה לקיים דיון בנבצרות. הפתעה? לא ממש!! הוועדה לבחירת שופטים של אחרי הרפורמה, תפסיק את הנפזיזם של 'משפחות השפיטה' בישראל. הצבע מתחילה ביום שני. בכל הכוח קדימה".

השופטת דפנה ברק ארז היא בתו של אלעזר ברק, שהיה קצין חימוש ראשי בצה"ל. אין שום קשר משפחתי בינה לבין ברק. אבל המנוול, כמו חבריו המנוולים, נוהגים כמו המנהיג שלהם – הם משקרים כמו שהם נושמים. אין להם שום בעיה לשקר כדי להסית ולהפיץ שנאה. עולמם הוא עולם של שקר. התרבות שלהם היא תרבות של שקר. והמהפכה המושחתת שלהם נועדה להפוך את תרבות השקר לתרבותה של מדינת ישראל.

* משתתף לראשונה בהפגנה – לראשונה מתחילת המאבק במהפכה המשפטית, השתתפתי אמש בהפגנה ברח' קפלן. לא בלב שלם הלכתי להפגנה. היעדרותי מההפגנות עד כה לא נבעו רק מסיבות של זמינות ומרחק, אלא גם כיוון שאני חצוי בנוגע למאבק.

אני שותף מלא להתנגדות למהפכה המשטרית ורואה בה סכנה של ממש לדמוקרטיה. מצד שני, אני שותף לחלק מן הביקורת על מערכת המשפט, על האקטיביזם המשפטי ועל המישפוט. הפתרון שלי הוא תיקון ולא שפיכת התינוק מהמים. אך איני שותף לשלילה המוחלטת של כל תיקון ורפורמה.

אני שותף לתחושה הקשה מול הדורסנות של ממשלת הדי-9, שיכורת הכוח ואחוזת האמוק, אבל אני יודע היטב שממשלות אחרות נהגו בעבר באותה דרך, בעיקר בהתנתקות; גם אז חשתי שממשלת די-9 דוהרת לעברי ואטומה לכל הביקורת ולכל התחושות הקשות בציבור. אין לי ספק שמה שקרה אז הוביל במידה רבה למה שקורה עכשיו ושתחושת שיכרון הכוח של התומכים במהפכה נובעת מהמועקה הקשה אז, בדומה לילד מוכה שהפך לאבא מכה. כמה משותפיי להתנגדות היום, חשים לפחות אמפתיה לעקורים אז?

אני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית, אך מתנגד לקיצוניות של "לעבור מדיבורים למעשים", "מרי אזרחי", שלא לדבר על "דין רודף" ואיומים בשימוש בנשק. ועוד יותר מכך אני נגד האיומים בירידה מן הארץ, במשיכת כספים מישראל (פה זה כבר לא רק איומים), באיומים באי הליכה למילואים ובאי התגייסות לקרבי. הרוח הזו זרה לי לא פחות מהמהפכה המשטרית. המאבק שלי הוא ברוח "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". אני בטוח שכך גם רוב המפגינים. ובכל זאת, יש בולטות יתר לקולות הרעים הללו, ומעט מאוד התנערות מהם בקרב המוחים.

וההבדל המשמעותי הוא במטרת המאבק. המאבק הוא טוטלי, נגד כל פשרה והידברות, שמוצגות בו כמילה גסה. ואילו אני תומך בהידברות ובחתירה לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

ומדוע בכל זאת החלטתי להשתתף בהפגנה? לא רק בשל התנגדותי הנחרצת למהפכה, אלא בעיקר כיוון שאני רואה את השעיטה הדורסנית של ממשלת הדי-9, בלי לראות בעיניים, בלי לגלות נכונות כלשהי להידברות אמתית ולפשרה של ממש. וכאשר זה המצב, מקומי עם המפגינים. ואולי, מה שיעצור את הדהרה ויביא את הממשלה לשולחן ההידברות, תהיינה ההפגנות.

* תל אביב תכלת לבן – התחמשתי בדגל הלאום ונסעתי עם בתי להפגנה בת"א. הבטתי לכל עבר וראיתי דגל, ועוד דגל ועוד דגל ועוד דגל. ים של דגלי ישראל. רבבות דגלים, בידי רבבות אזרחים שנשאו את הדגלים מבתיהם. מצעדגלים. תל אביב תכלת לבן!

הייתה זו הפגנה פטריוטית של אזרחי ישראל ציונים פטריוטים שבאו להיאבק על נשמתה של הדמוקרטיה היהודית.

לכל אורך ההפגנה התהלכתי בין המפגינים לאורכה ולרוחבה של ההפגנה. איני יודע לעמוד במקום, רציתי לפגוש משפחה וחברים ועל הדרך גם לעשות קצת כושר… אבל בעיקר עניין אותי לראות את המפגינים, לחוש אותם, את האווירה, לראות את הכרזות.

חששתי מפני טרמפיסטים שיתעלקו על הפגנת ההמונים עם סיסמאות "אקיבוש" למיניהן. לא ראיתי ולו כרזה אחת ברוח זו. ראיתי רק אישה אחת, שעל גב המעיל שלה הייתה מדבקה קטנה: "מסתכלים לכיבוש בעיניים". הכרזה היחידה שראיתי, שלא הייתה קשורה לנושא ההפגנה, הייתה בעד גירוש משפחות מחבלים לעזה. כל שאר הכרזות היו נגד המהפכה המשטרית ובעד הדמוקרטיה ומדינת החוק.

בסך הכל, החששות שלי מההפגנה התבדו. היא לא הייתה מתלהמת, לא הייתה קיצונית. היא הייתה הפגנה של דאגה ואכפתיות. חשתי בה בבית.

* ארבעה נאומים – ארבעה נאומים היו בהפגנה. הנואם הראשון היה יו"ר מועצת התלמידים של ת"א, בחור בן 17, מדריך בבני עקיבא ותלמיד בישיבה תיכונית. נשא נאום נפלא, בוגר, מנומק. נהניתי מאוד לשמוע אותו.

הנואמת השניה הייתה יו"ר איגוד העו"סים. הערכתי את יושרתה, בכך שאמרה שזו הפגנה אזרחית ולא איגודית והבהירה שבין העו"סים יש גם בעלי דעות אחרות.

מכל הנאומים, התחברתי במיוחד לנאומו של העיתונאי והתסריטאי של "פאודה" אבי יששכרוף. הוא סיפר שגדל במשפחה מסורתית ימנית בירושלים. גיבורי ילדותו היו אורי מלמיליאן ובגין. בצבא הוא שירת בדובדבן, עם חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, דרוזים ויהודים וכולם היו יחד תחת האלונקה. הוא קרא לנתניהו לא לקרוע את העם. הוא קרא לו לעצור את החקיקה ולהוביל מהלך היסטורי של הידברות לאומית לרפורמה בהסכמה רחבה. שמחתי מאוד לשמוע את דבריו, השונים כל כך מהמסרים המיליטנטים של אהוד ברק ואחרים השוללים כל פשרה.

הנואמת האחרונה הייתה ציפי לבני. המסר העיקרי שלה היה הצעה לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד. דבריה התקבלו בתשואות רמות ובהתלהבות. אבל זו הצעה פופוליסטית וחסרת ערך. מגילת העצמאות אינה חוק, אינה מנוסחת כחוק ויש בה דברים לא רלוונטיים כמו התחייבות לתאריך של קבלת חוקה, שחלף לפני 74 שנים… נכון, הערכים של מגילת העצמאות צריכים להנחות אותנו כחברה וגם בחקיקה. אבל ציפי לבני? מי שהובילה את ההתנגדות לחוק הלאום, מדברת על מגילת העצמאות? הרי למעלה מ-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. נו, באמת…

ציפי לבני היא מבחינתי יריבה אידיאולוגית, אבל דווקא עובדה זו התאימה לי בהפגנה. כי היפה במאבק הזה, הוא שבעלי דעות שונות ומנוגדות בנושאים השונים מתלכדים למאבק על הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* הניחו לנופלים – מחאת המילואימניקים בבית הקברות בהר הרצל אינה ראויה. לאף צד בוויכוח הזה, כמו בכל ויכוח ציבורי אחר, אין ייפוי כוח מהנופלים לדבר בשמם ולנכס אותם.

הניחו לנופלים. השכול צריך להישאר מחוץ למחלוקות.

מי שנאבקים על הממלכתיות, נדרשים להיות ממלכתיים.

* מאמצים את הדיבר הביביסטי הראשון – החברות ואנשי העסקים שמוציאים את כספיהם מהארץ ואלה שמריעים להם על כך, מאמצים בעצם את הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות הביביסטי: "המדינה זה אני". כלומר, המדינה זה ביבי.

האם כאשר הם פוגעים במדינה, הם פוגעים רק בנתניהו? הם פוגעים בכל אזרחי ישראל. הם פוגעים בעצמם.

בשנה וחצי הקודמות ראינו מה זו אופוזיציה למדינה. אסור לנו ללכת בעקבות התופעה הנואלת הזאת. לא נאבקים בביביזם בדרכים ביביסטיות.

* המדריך הנערץ של מדריכיי – יואב גלנט הוא בשבילי, בראש ובראשונה, המדריך של המדריכים והרשג"דים שלי בצופי ר"ג. מדריכם הנערץ. חברי שכבת "משגב", מדריכיי וחניכיו של יואב, כתבו לו את המכתב הבא:

מכתב גלוי ליואב גלנט מחניכיו בצופי רמת-גן

יואב,

צופי רמת גן, גדוד פלמחים – זוכר? שכבת משגב – זוכר? תראה את החתומים מטה ותיזכר. היינו חניכות וחניכים שלך בצופים. היית כריזמטי, מלח הארץ ובעיקר אמיץ. עיני כולנו היו נשואות אליך ולמדנו אז דבר אחד או שניים על אהבת הארץ, חברות, יושרה וחופש מחשבה. הטבעת בנו חותם והוא מלווה אותנו.

חלפו יותר מארבעים וחמש שנים, ושוב עינינו נשואות אליך. הפעם בתקווה. תקווה שתגייס את תבונתך ואת אומץ לבך, תביט באמת ולא תהסס לומר אותה.

כמונו, גם אתה יודע שהחברה המפוארת שהוקמה כאן לא תשרוד ללא שלטון החוק, ללא הפרדת רשויות, ללא דמוקרטיה של ממש. שלטון ללא מיצרים של ממשלה – כל ממשלה שהיא – יוביל בהכרח לדיכוי, לשחיתות ולחורבן. אל תיתן ידך לריסוק בתי המשפט ולאובדן ההגנות החוקתיות על הערכים והזכויות שלאורם גדלנו ושמונחים ביסוד קיומנו כחברה וכמדינה.

אם תשמיע קול, קול אחר מהסובבים אותך, אנו נעמוד מאחוריך כמו אז, ונזכור לך חסד נעורים של אומץ, תבונה ואהבת הארץ.

הֱיֵה נָכוֹן חֻקָּתְךָ לִשְׁמֹור!

אבנר פינצ'וק, אדר גייגר, אילת סטקלוב, איריס רדקו (כץ), אלי שבו, ארנה דביר שיינר, בתיה בראף מליכזון, הדס אבנרי, הדסה גולדברג, חיים זוארץ, טל אלון, יואב ונקרט, יעל כהן (דיכנה), מרגנית עופר, עדנה וישינגרד, ענת קידר עמית, שמוליק פוקס.

* לנשל את עם ישראל מהכותל – ממשלת הטירלול הרגרסיבי אינה נחה לרגע. ההברקה החדשה – נישול עם ישראל מהכותל והפיכתו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

* מי שיחרר את הכותל – ככל הזכור לי, הכותל לא שוחרר בדמם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה.

* עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור – דרעי ינסה לסלק רטרואקטיבי את הלוויים שניגנו בבית המקדש.

* לשחרר שוב את הכותל – לפני 56 שנים שחררנו את הכותל עם כלי נשק.

עכשיו עלינו לשוב ולשחרר את הכותל, הפעם עם כלי נגינה.

* עבירה פלילית – שאלה – אם מישהו ינגן בכותל, ובהתאם לחוק שדרעי מקדם יהפוך לעבריין ויכנס לכלא, הוא יוכל אח"כ לכהן כשר בממשלה?

* לב של אבן – והרי תגובתו של המשורר יוסי גמזו ז"ל, על המתקפה של דרעי על הכותל:

יש אנשים עם לב של אבן

יש אבנים עם לב אדם.

* גל אבנים – מתקפתו של דרעי על הכותל, זעזעה כל ציוני לאומי. לשוקניה זה לא הזיז. רוגל אלפר כתב פשקוויל קצר, שהפזמון החוזר שלו כמו הכותרת שלו היא שזה סתם גל אבנים.

ונדמה לי שדרעי היה מאושר אילו כל החילונים היו כמו רוגל אלפר.

* להמשיך ללחוץ – ההתקפלות המהירה מחוק ההתנקשות בכותל, כמו ההתקפלות מההתנקשות במיזם שבת ישראלית, כמו ההתקפלות מחיסול השידור הציבורי, מעידים עד כמה יש משמעות ללחץ ציבורי.

לכן, יש להמשיך וללחוץ ולהיאבק נגד המהפכה המשטרית. מאבק כזה עשוי להביא את הממשלה לרדת מהעץ ולגשת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

* בגידה במהותה של ישראל – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זאת מהותה, זאת זהותה, זו הצדקת קיומה. אין שום זכות קיום למדינת ישראל אם תתנער ממהותה ותהפוך לסתם איזו מדינה חסרת זהות וחסרת צבע במזרח התיכון.

מדינה המפנה עורף למרבית יהדות העולם, מדירה אותם מן הכותל המערבי, מתנכרת לגיוריה ורוצה להתנקש בחוק השבות, בוגדת בייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי, בוגדת בציונות ואינה ראויה להיקרא מדינת הלאום היהודי.

* האינטרס הציוני מעל הכל – בבחירות 1988 גוש הימין והחרדים זכה לניצחון ברור, שאיפשר להם הקמת ממשלת ימין מלא מלא. יצחק שמיר ניהל מו"מ על הקמת ממשלה כזו ואפילו חתם על הסכמים קואליציוניים עם חלק מן המפלגות. אולם המפלגות החרדיות דרשו כתנאי להצטרפותן, שישראל לא תכיר בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, גם כאלו שנעשו בחו"ל. שמיר, ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא העלה על דעתו לתת את ידו לחקיקה אנטי ציונית. הוא ניתק מגע ובמו"מ בזק הקים ממשלת אחדות נוספת עם מפלגת העבודה.

כעבור שנתיים, פרס פירק את ממשלת האחדות בתרגיל המסריח, הזכור לרע. אחרי שכשל בהקמת הממשלה, שוב הוטלה על שמיר מלאכת הרכבת הממשלה. הוא שוב ניהל מו"מ עם מפלגות הימין והחרדים. הוא הלך מאוד לקראת החרדים בנושאים שונים של דת ומדינה ועורר עליו ביקורת חריפה בקרב הציבור החילוני. אולם את ההצעות האנטי ציוניות לאי הכרה בגיור הם אפילו לא העזו להעלות בפניו, כי הם ידעו שהוא יעדיף ללכת לבחירות ואף לוותר על השלטון, ולא להניף יד גסה על הציונות.

מישהו מעלה על דעתו את האפשרות ששמיר היה מוכן, למען השלטון, להתנקש בחוק השבות או לא ליישם את מתווה הכותל? הוא ראה בשלטון אמצעי להגשמת הציונות. לא היה בו כל חפץ בשלטון לשם שלטון, ובטח לא בשלטון לעומתי לזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* למנוע אסון עתידי – על פי דו"חות מבקרי המדינה ועל פי חוות הדעת של כל המומחים בתחום, ישראל אינה ערוכה לרעידת אדמה קשה והממשלות לא ביצעו גם את ההחלטות שקיבלו בנדון. כשתהיה רעידת כזו, ולא בכדי כתבתי "כשתהיה" ולא "אם תהיה", צפויים אלפי הרוגים.

למה הממשלות אינן עושות זאת? כיוון שתמיד ההעדפה היא להקדיש את תשומת הלב ואת המשאבים למה שנראה בעין, ולא למה שאולי יקרה בעתיד הלא ידוע. תמיד יש נושאים ביטחוניים, כלכליים ואחרים דחופים יותר. אבל ברגע שתקרה רעידת אדמה, הטיפול בה יהיה חשוב ודחוף יותר מכל עניין אחר. תפקידה של הממשלה לחשוב קדימה, להשקיע את המשאבים ולמנוע אסון עתידי.

מן הראוי שהמראות האיומים והנוראים מטורקיה וסוריה, שכנותנו מצפון, תעוררנה את הממשלה לשינוי סדרי העדיפויות ולמהלך לאומי גדול של היערכות לרעידת אדמה.

* חיוך נצחי – בכל התמונות הרבות של צביקה צמרת שראיתי בשבועיים שחלפו מאז מותו, לא ראיתי תמונה אחת שהוא אינו מחייך בה. זה לא מקרי. חיוך נצחי היה נסוך על פניו.

* ביד הלשון

ראשון לציון – השבוע נערך בראשון לציון הכנס השנתי ללשון העברית "לשון ראשון". הפעם הכנס היה במסגרת חגיגות 140 שנה לעיר.

ראשל"צ היא העיר הרביעית בגודלה בישראל. היא נוסדה ב-31.7.1882 כמושבה, בידי 17 מתיישבים. ראשל"צ, שנוסדה בתקופת העליה הראשונה, היא המושבה השניה בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. היא עלתה לקרקע ארבע שנים אחרי אם המושבות פתח תקווה. ב-1950 המושבה הוכרה כעיר.

ראשל"צ נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו מא, כז). החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.  

* "חדשות בן עזר"

נכס לאומי

הכותל הזה שמע הרבה תפילות,

הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,

הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו,

הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו.

הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,

אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,

הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,

רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה,

ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.

והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,

והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים

והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,

והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות

שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.

והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,

והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,

והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים

איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?

איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר?

איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?

אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,

נושאים על גבם אלפיים שנה.

למחרת היום בו שוחררה העיר העתיקה והושם קץ לכיבוש הירדני, כתב חיים חפר את המקאמה הזאת – "הצנחנים בוכים", ופרסם אותה ב"ידיעות אחרונות". חפר היטיב לתאר את תחושתם של הצנחנים המשחררים ואת תודעת האומה כולה שראתה בכותל נכס לאומי, המגלם את ההיסטוריה היהודית ואת הזיקה והזכות של העם היהודי על ארץ ישראל, וחגגה את שחרור הכותל משִׁבְיוֹ.

בנובמבר 1911 קבע השלטון הטורקי בארץ ישראל שאין ליהודים זכויות כלשהן על הכותל המערבי ואסר על היהודים להביא אל רחבת הכותל חפצים כמו מנורות, ספסלים, כסאות וספרי תורה. בכך נענה השלטון לדרישת המוסלמים בעיר, לנוכח התגברות הנוכחות היהודית במקום בראשית הציונות והעליות הראשונות לארץ, כאשר יותר ויותר יהודים ביקרו במקום, התקינו מתקני תאורה והציבו ספסלים וכסאות. השלטון הבריטי, אף שרשמית היה מחויב לערכים של חופש הדת והפולחן, אימץ את ההחלטה הטורקית, בפחדו מפני הערבים.

היישוב העברי בא"י לא היה מוכן להשלים עם הגזירות הללו וראה במאבק על הכותל מאבק לאומי. הציונים לא ראו בכותל רק מקום תפילה, אלא סמל לאומי – היותו תחת כיבוש סימל את הגלות והחורבן, הכמיהה לשחרורו סימלה את הכמיהה לריבונות היהודית על א"י והמאבק על זכויות היהודים בכותל סימל את המאבק הציוני כולו. ניתן להמחיש זאת בדבריה של רחל ינאית, ממנהיגות העליה השניה ותנועת הפועלים החלוצית (ולימים רעייתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי). כמו רבים מן העולים, החלוצים, לאחר הגעתה לא"י ביקרה רחל ינאית  בכותל, וכך תיארה את החוויה: "הנה הנן אבני הכותל, האבנים המקודשות, ספוגות הצער והיגון. לא אבנים דוממות הן, כי רוו סבלות יהודי כל העולם. קפאתי על עמדי. אמהות ישראל שופכות פה מרי לבן לפני ריבונו של עולם. כאן נצמדות הן אל האבנים, לדורי דורות – ועל גבן אימת הגלות ופניהן אל אבני הכותל. ולימיני – מתפללים יהודים מכל העדות, שקועים הם בתפילה, אומרים תהילים, ואחרים יושבים על הרצפה, כפופים בדומיה על ספרי הקודש. ביקשתי להיצמד גם אני אל האבנים ולבכות כשאר בנות ישראל, אך לא – הדמעות חונקות את גרוני ואינני בוכה. כמֵעצְמה מושטת ידי נוגעת באבנים ועיניי נעצמות, וראשי נסמך אל האבן הצוננת. אין מילים של תפילה בלבי: צער מפעפע בקרבי על שארצנו עודנה בשממתה. ולא חשתי שדמעות חמות נושרות גם מעיניי, כמעיני האימהות שעל ידי. עמדתי וליטפתי שפת האבן. העברתי עיניי מן המתפללות אל המתפללים והצער הפך לרגש של מרי וזעם. קם בי הרצון להטיח בכותל את מִרְיִי נגד הבכי, ולהטיח ראשי באבני הכותל, לזעוק על רוע הגורל: לא עוד נחיה באבל החורבן. נקומם הריסות, נחונן את אדמתנו. ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיני במעלה הכותל – הזמן לא יכול להם, ומדברות האבנים אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה".

כבר ב-1875 ניסה משה מונטיפיורי לגאול את הכותל, לרכוש אותו מידי הוואקף המוסלמי. שנים אחדות מאוחר יותר נכשל גם הברון רוטשילד בניסיון דומה. היוזמה חודשה בידי בנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק), המוסד הפיננסי המרכזי של ההסתדרות הציונית, בראשית המאה העשרים, אך מלחמת העולם הראשונה גדעה את המהלך. בתקופת המנדט, היה המאבק על הכותל אחד ממוקדי הסכסוך היהודי ערבי. מאורעות תרפ"ט (1929) פרצו כהמשך להידרדרות שהחלה ממהומות של המוסלמים בירושלים נגד הנוכחות היהודית בכותל ומהתנכלות למתפללים היהודים. מידי שנה, במוצאי יום הכיפורים, הפרו יהודים את האיסור הבריטי על תקיעת שופר בכותל. צעירים יהודיים מ"ברית הביריונים" ומתנועת בית"ר, שהסתירו את השופר מתחת לבגדיהם, תקעו בשופר והקהל פרץ בשירת "התקווה", בעוד השוטרים הבריטיים מסתערים על הקהל ועוצרים את התוקע. דווקא לאחר הקמת המדינה, הגשמת חלום הדורות, מצבו של הכותל היה בשפל שלא היה כמותו – הוא היה נתון לכיבוש ירדני וכף רגל יהודית לא דרכה בו. האנומליה הזאת הסתיימה במלחמת ששת הימים. שירו של חיים חפר הוא עדות לתחושה הלאומית של כל חלקי העם – הכותל הוא נכס לאומי שחזר לבעליו.

הייתי ילד בן ארבע וחצי כשירושלים שוחררה, אך אני זוכר את החג הלאומי של שחרורו. אני זוכר את הנסיעה הראשונה של משפחתי לירושלים ולכותל לאחר המלחמה. וכעבור חודשים אחדים – את הנסיעה לכותל המושלג ואת אינספור ביקוריי במקום לאורך השנים, כילד, כמבוגר וכאבא עם ילדיי. אני זוכר טקס לילי בחצות, ברחבת הכותל, במסע פסח של צופי רמת גן, בהיותי בכיתה ה'. רב הכותל, הרב גץ זצ"ל, נשא דברים מרגשים באוזנינו, על הזיקה לכותל ועל הזהות היהודית. הוא לא ראה כל בעיה בכך שהיינו יחד, בנות ובנים, וכמובן שכל הבנות לבשו מכנסיים. אני זוכר את עלייתי לתורה בכותל, בבר המצווה שלי. ואת טקס ההשבעה בכותל, לאחר גיוסי לצה"ל. ואת טקסי ההשבעה של חניכיי. ואת טקס ההשבעה של בני. ואת הסיורים בחפירות הכותל במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ואת הביקור של ראשי ועד יישובי הגולן במנהרת הכותל לאחר פתיחתה, שלושים שנה לאחר שחרור ירושלים.

ובשנים האחרונות, אל התרוממות הרוח בביקוריי בכותל, נוספה תחושה קשה של חמיצות. תחושה, שיש המנסים להדיר אותי מן הכותל, לומר לי שאין הוא שייך לי ושאיני שייך לו. הכותל הפך, יותר ויותר, מנכס כלל לאומי לבית כנסת חרדי. כאשר ילדה המגיעה לכותל נדרשת לכסות את מכנסיה בסמרטוט, מחמת "צניעות", איני יכול שלא להיות שותף לעלבונה. הנה, שוב יש לשחרר את הכותל, להחזירו לכלל האומה.

החרדים הנם חלק חשוב בעם ישראל, אך הכותל שייך לעם ישראל כולו. הוא שייך לחרדים לדתיים למסורתיים ולחילונים, לאורתודוקסים לקונסרבטיבים ולרפורמים, לישראלים וליהודי הגולה, לנשים ולגברים. ובהיותו נכס לאומי, מדינת ישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח שכל יהודי וכל יהודיה יוכלו לפקוד אותו, לשאת בו תפילה בדרכם, לבטא בו את רגשותיהם הדתיים והלאומיים. הדרת חלקים רחבים מן העם היהודי מן הכותל, והאופן האלים בו הדבר נעשה, הוא מעשה אנטי לאומי, חרפה שיש לשים לה קץ.

המאבק הממושך והעקשני של נשות הכותל, הוא מאבק על חופש הפולחן, על זכויות האישה, על שוויון הזרמים, על פלורליזם ביהדות. אני מאמין בחופש הפולחן, בזכויות האישה, בשוויון הזרמים ובפלורליזם ביהדות, אך בעבורי זהו בראש ובראשונה מאבק לאומי על שחרור הכותל וחזרתו להיות נכס לאומי.

מה שחרה לי יותר מכל, הוא עצם הצורך במאבק. תחת שהכותל יהיה סמל לאהבת ישראל ולאחדות ישראל – המקום הפתוח לכל יהודי ויהודי באשר הוא, היה הכותל מוקד למחלוקת וריב אחים ממושך. במקום לשבת יחד ולקבוע נהלים שיאפשרו לכל היהודים לחוש בכותל בבית, נשלחו שוטרים לעצור נשים שהתפללו בו. איזה עלבון נגרם למיליוני יהודים, החברים בזרמים הליברליים בגולה, כאשר מדינת היהודים כך משפילה אותם, את מנהגיהם ואת דרכם ביהדות, דווקא במקום הקדוש הזה. איזה קרע בעם היהודי נוצר בשל כך.

ראש הממשלה נתניהו, בקדנציה השלישית שלו, הטיל על יו"ר הסוכנות היהודית את המשימה לפתור את הבעיה. נתן שרנסקי, בחוכמתו, בנועם הליכותיו, ביכולת שלו להידבר עם כל חלקי העם, הצליח למצוא את שביל הזהב, הנותן מקום לכל – לגברים ולנשים הרוצים להתפלל בנפרד ולגברים ונשים הרוצים להתפלל יחד. הוא הגיע להסכמה הזאת על דעת כל הצדדים. השכל הישר גבר על הקנאות והשנאה. ממשלת ישראל אישרה את המתווה. ראש הממשלה נתניהו ושר התפוצות נפתלי בנט התגאו בצדק בהישג. מתווה הכותל הוא ההחלטה הציונית ביותר שקיבל נתניהו בכל שנות כהונתו.

אך במקום לעגן את מתווה הכותל בחוק, נתניהו נכנע ללחץ החרדים הקנאים והתכנית לא יושמה. וכאשר נפתלי בנט היה ראש הממשלה והקים קואליציה ללא החרדים הקנאים הוא לא ניצל את ההזדמנות כדי ליישם את ההחלטה.

וכעת, ממשלת הטירלול הרגרסיבי, במרוץ האמוק הדורסני שלה, מסתערת גם על הכותל. ש"ס מנסה לנשל את עם ישראל מהכותל בחקיקה, שתהפוך כל מי שרוצה לבטא את יהדותו שלא בדרך הקיצונית שלהם לעבריין פלילי שיכנס לכלא. שיכרון הכוח שלהם אינו יודע גבולות.

חייבים לעצור את הטירוף הזה.

ביום בו שוחררה העיר העתיקה, יום לפני שכתב את "הצנחנים בוכים", כתב חיים חפר את המקאמה "היינו כחולמים":

בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר

ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר

ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר

וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר

וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר

אדוני המלך, הר הבית שוחרר.

ותקום דממה גדולה וחזקה

דממה השואגת יותר מן הצעקה

דממה אלוהית, דממה דקה

ויאמר המלך וקולו נחנק:

דבר, דבר אלי יצחק.

ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר:

לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר

לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס

ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס

ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות

לא הם בלבד פרצו את שער האריות

לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים

מלחמת בית-לבית

וקרב פנים אל פנים

ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים

לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה

חטיבה שלמה של לוחמי מצדה

ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים

נלחמו לצִדם בקשתות ובחִצים

וליד אלה שמענו היטב את הצעדים

של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים

של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים

ולידם צעדו כהולכים בסך

כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח

כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח

"ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו"

ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת

כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת.

ויאמר דוד אל הרמטכ"ל

זה נכון: אך עליך הטיל הגורל

להיות שליחם של כל החלומות והתפילות

של כל הבקשות הכי נעלות

ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות

ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות.

ויקום דוד המלך וייטול את הכינור

ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור

וישיר את השיר הזה לאמור

למנצח ליצחק מזמור.

* "חדשות בן עזר"

לא אזוזה

בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", מתחיל סיפורו של עם ישראל. אברם, אבי האומה, מקבל את הבשורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברם אינו בורח מבשורה. הוא קם והולך לארץ כנען.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

כך שוררה חנה סנש. אפשר לראות בשירה ובמהלך חייה של חנה סנש, גלגול של דפוס אברהמי הקיים בדנ"א היהודי – דפוס "לֶךְ לְךָ".

מהי הציונות אם לא "לֶךְ לְךָ" של ימינו? אותם אנשים שקמו ועזבו את ארצם ואת בית אביהם וקמו לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל; אותם חלוצים ששמעו לצו לבם ועמסו את ההיסטוריה של עמם ואת העתיד של עמם עלי שכם, על מנת להגשים את החזון הציוני בארץ ישראל.

ביטוי מובהק לאותו "לֶךְ לְךָ", אנו יכולים למצוא בשירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים".

עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג

בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה

כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן:

"לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם,

אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

נְחַכֶּה לְךָ בְּלִי הֶרֶף

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב

בּוֹא הַבַּיְתָה, בֵּן חָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה לָאָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא, בֵּן חָבִיב".

בֵּן:

עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר

הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה

כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן

שְׁנַת תַּרְפָּ"ד בִּירוּשָׁלַיִם:

"סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

אִם אָהֹב תֶּאֶהְבִינִי

בּוֹאִי הֵנָּה וְחַבְּקִינִי

לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד!

לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!

לֹא אָזוּזָה

לֹא אָזוּזָה

לֹא!"

איזו דילמה קורעת לב! על כף המאזניים הציווי האנושי והיהודי של כיבוד אב ואם. ולבטח הגעגוע הקורע את לבו של הבן החלוץ. אך הוא חרד שמא אם יסוב אחור את ראשו כמו אשת לוט, יתנתק מתכלית חייו. הוא מתעקש לדבוק בהחלטת חייו, לעזוב את הגולה, לא להיות עוד נע ועד, לא לזוז מארץ ישראל לעד. לא, הוא לא מוותר על אמו. הוא קורא לה להצטרף אליו, אם היא אוהבת אותו, לבוא להנה, לארץ ישראל, לירושלים, ולחבק אותו.

****

הסופר, המשורר, המחזאי, המתרגם והמסאי אביגדור המאירי נולד בהונגריה ב-1890, בשם אביגדור מנחם פוירשטיין. הוא למד עברית בילדותו. למד בישיבה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי, ועבר את שנות השבי בסיביר. לאחר שחרורו עבר לאודסה, והצטרף לחבורת הסופרים והמשוררים האודסאית, בהנהגת ביאליק.

ב-1921, שלוש שנים טרם כתיבת השיר, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו להמאירי. הוא נפטר ב-1970.

שירו הידוע ביותר הוא "מעל פסגת הר הצופים", ובעיקר אחד הבתים שלו:

מעל פסגת הר הצופים

אשתחווה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים!

מאה דורות חלמתי עלייך,

לזכות, לראות באור פנייך!

ב-1924, השנה בה נכתב השיר "שני מכתבים", עלה לארץ המוסיקאי יואל אנגל. הוא הלחין את השיר, שהיה פופולרי ביותר בזמנו, והושר בידי הטובים בזמרי התקופה.

כשאנו קוראים את מכתבה של האם, קשה שלא להזדהות עם כאבה. אולם בפרספקטיבה היסטורית ברור שהצדק היה עם אותם חלוצים, שקרעו את עצמם מארצם, מארץ הולדתם ומבית אביהם וכאברהם אבינו הלכו אחרי צו לבם אל ארץ ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.10.22

* החלטה תמוהה – החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט עמית,  לפסול את מועמדותו של עמיחי שיקלי ולאשר את מועמדותה של עידית סילמן תמוהה. אם אין להם דין אחד, ההחלטה צריכה הייתה להיות הפוכה.

סילמן תמכה בהקמת הממשלה בהרכב שקמה, הייתה יו"ר הקואליציה ואין ספק שבחלומותיה הוורודים ביותר לא חלמה שהממשלה תהיה כה ימנית, כפי שהייתה. ברור שהיא פרשה כיוון שהתמוטטה מול הטרור האישי שהופעל נגדה ונגד משפחתה. אילו הייתה אדם הגון ובעל כבוד עצמי, הייתה מכריזה: "איני יכולה עוד" ופורשת. היא נהגה אחרת – מכרה את נשמתה לרודפיה בעד אתנן השריון. אם השריון הזה אינו שוחד פוליטי – איני יודע שוחד פוליטי מהו.

גם את צעדו של שיקלי לא אהבתי, בלשון המעטה. אך שיקלי התנגד להקמת הממשלה מלכתחילה, ולא הובטח לו דבר תמורת הפרישה, וגם איש אינו טוען שהובטח לו דבר מה. נכון שהוא הוכרז פורש, ובצדק הוא הוכרז כך, אולם כאשר עתר לבית המשפט המחוזי, הציעו השופטים את הפשרה, שהוא יתפטר מהכנסת ויוכל להתמודד במסגרת רשימה קיימת. כיוון שהוא נהג על פי הפשרה שהציעו השופטים, נראה לי תמוה ששיריונו בוטל, ולא אתפלא אם בג"ץ יהפוך את ההחלטה על פיה. בעיניי, גם אופן ההכרזה על שיקלי כפורש היה מוזר. שיקלי פרש מיד עם הקמת הממשלה. אחרי שבועות ספורים כבר היה ברור שהוא אופוזיציה לכל דבר. לכן, ראוי היה כבר אז לכנס את ועדת הכנסת ולהכריז עליו כפורש. הדבר לא נעשה, ופתאום, רק אחרי פרישת סילמן, כאשר ברור היה שהממשלה כבר מחשבת את קצה לאחור, נזכרה ימינה להגיש את הבקשה, ואולי השיהוי הזה הוא הסיבה לכך שהשופטים המליצו על פשרה.

יתכן שנכון היה לפסול את שניהם, אבל פסילה של שיקלי בלי לפסול את סילמן היא החלטה מוזרה מאוד.

* הכשרת קרקע לטענת זיוף – כאמור, לדעתי השופט עמית, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שגה הן בהחלטתו על אישור המועמדות של סילמן והן בהחלטתו על פסילת המועמדות של שיקלי. שופטים הם בני אדם ויכולים לטעות. והרי גם אני בן אדם – אולי דווקא אני טועה והשופט צדק? כך או כך, כל החלטה של בית משפט או של גוף שיפוטי עומדת לביקורת – שום גוף אינו עומד מעל הביקורת ואינו חסין מביקורת.

יש הבדל תהומי בין ביקורת על ההחלטה, לבין ההסתה של הליכוד, והטענה שהשופט פוליטי וההחלטה פוליטית. זה שקר. זו דה-לגיטימציה. זו קונספירציה. זו הסתה. והשילוב של תרבות שקר, דה-לגיטימציה, קונספירציות והסתה – הוא הוא הביביזם (לצד פולחן האישיות).

כל דוברי הליכוד דִקלמו כאיש אחד את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. כך מי שהיה הסוס הטרויאני במשרדי המשפטים והבט"פ, השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל אמיר אוחנה, כך ח"כ קיש(קוש) וכל היתר (והאמת שאין טעם לנקוב בשמותיהם כי כולם בסך הכל דקלמו אותו דף מסרים).

המסר הזה הוא חלק מהקונספירציה הביביסטית השקרית על איזו "מדינת עומק" בלה בלה בלה. כמו הקונספירציה המטורללת שתפרו תיקים לנתניהו. כמו הקונספירציה המטורפת שהשב"כ רצח את רבין. כמו כל מיתוס הדיפ-סטייט ששולט במדינה ובגלל זה "אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" וכל הנראטיב הביביסטי שכל מטרתו לפורר את מדינת החוק ולהעמיד את נתניהו כמנהיג-העליון מעל החוק. במילים אחרות, להמיר את הדמוקרטיה בארדואנוקרטיה.

המטרה בעלילה הבזויה על השופט עמית היא להכשיר את הקרקע לטענה שהבחירות זויפו, א-לה טראמפ. מצמרר. וכבר, שיקלי עצמו, בראיון ל"כאן 11", דיבר על אפשרות שעמית יטה את תוצאות הבחירות.

אגב, אם השופט פוליטי, למה הוא הכשיר את סילמן?

* חרטה מאוחרת – ח"כ ישראל כץ מהליכוד הביע חרטה על כך שעמד מאחורי נתניהו בנאומו במסדרון בית המשפט.

חרטתו המאוחרת על השתתפותו במופע האימים של נתניהו, מוקף בכנופיית ראשי הליכוד רעולי הפנים, כאשר הוא מסית נגד מערכת המשפט ומאיים עליה, היא חשובה.

מתי יביע חרטה על כך שהתקרנף ובמצוות נתניהו לא ביצע את חובתו הבסיסית כשר האוצר ולא העביר תקציב, כדי לאפשר לנתניהו לגנוב את הרוטציה?

* הביביריון – מותר להיות קצת רשע?

אני מאחל לביביריון רמי בן יהודה, שאלפית מהקללות שהוא מטיח במי שאינם סוגדים לשרלטן יתקיימו בו.

* לא ניתן לו את התענוג – שמעתי יותר מאדם אחד המתבטא ברוח "אם בן גביר יגיע לממשלה, נתחיל לארוז את הפקלאות". אומרים זאת פטריוטים, אנשים שהיו מוכנים לתת את חייהם למען המדינה.

איני מקבל זאת בשום אופן. אין לנו ארץ אחרת, ובשום אופן איננו ישראלים על תנאי. זו ארצנו, זו מדינתנו, ללא תנאי. בכל מצב. בכל מזג אוויר. גם תחת שלטון זר. גם תחת שלטון עוין. גם תחת ממשלת פיגולים שהכהניסט הגזען הפשיסט יכהן בה.

נאבק. נילחם. אך לא ננטוש.

לא ניתן לכהניסט את התענוג הזה.

* מוטציה רחוקה – הרב ש"ך, מי שהנהיג במשך עשרות שנים את הציבור הליטאי, נהג לומר על חב"ד, שהיא הדת הקרובה ביותר ליהדות.

המוטציה הכהניסטית אינה ראויה למחמאה. היא רחוקה ת"ק פרסה מן היהדות.

* חותם משמעותי – במו"מ הקואליציוני על הקמת הממשלה, הציגה תקווה חדשה שתי דרישות מהותיות לחיזוק אזור הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל. הראשונה הייתה החלטת ממשלה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה היהודית בו. השניה הייתה הקמת אוניברסיטת הגליל – בגליל המזרחי.

אף שהממשלה הספיקה לכהן שנה אחת בלבד, שתי הדרישות הללו קוימו. כבר בדצמבר שעבר קיבלה הממשלה פה אחד, בישיבה שנערכה בקיבוץ מבוא חמה שבגולן, את ההחלטה ההיסטורית, חסרת התקדים לפיתוח הגולן. התכנית כבר מבוצעת בשטח.

השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) על מיזוג בין המכללה האקדמית תל-חי ומכון המחקר מיגל והקמת אוניברסיטת הגליל על בסיס המיזוג הזה. כבר ב-2005 החליטה ממשלת שרון על הקמת אוניברסיטה בגליל, אך ההחלטה לא קודמה. הכיוון שאליו משכו הגורמים הפוליטיים (למשל, שמעון פרס, בשבתו כשר לפיתוח הגליל והנגב) היה להקמת האוניברסיטה בגליל המערבי; כיוון לא הגיוני, כיוון שהגליל המערבי צמוד לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. השרה שאשא ביטון, שבאה מקריית שמונה (אף שבשנים האחרונות היא מתגוררת בזיכרון יעקב) ומכירה את חשיבות האוניברסיטה לפיתוח הספר הצפון מזרחי, התחייבה לכך לפני הבחירות, חזרה על הבטחתה מיד עם מינויה לתפקיד – והביאה להחלטה ההיסטורית של המל"ג.

היום תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי, וכנראה בדרך למיזוג עתידי של המפלגות. אך בחייה הקצרים כסיעה בפני עצמה, היא השאירה חותם משמעותי, ובראש בראשונה – שתי ההחלטות החשובות הללו.

* אל תגעו בערוץ 14 – אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי הזה. הוא מזכיר לי את "קול הרעם מקהיר". אך הדמוקרטיה צריכה להכיל את זה. אל נגלוש במדרון החלקלק של פסילת ערוצים. הוא עלול להיות חרב פיפיות. וגם לולא היה חרב פיפיות, אין לכך מקום.

ריבוי ערוצים ודעות הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

לימין אני מאחל שישכיל ליצור תקשורת ברמה אחרת וברמת אמינות אחרת.

* יהודיה ארץ ישראלית  – במאמר ביקורת על סרט תעודה על שושנה דמארי, שהוקרן בערוץ 13, הגדיר אותה רוגל אלפר שלוש פעמים כ"ערביה ממוצא יהודי".

ההגדרה הזו נובעת מגישתו השוללת את קיומו של העם היהודי. היהדות היא איזה "מוצא", אולי דת, אבל לא לאום. לכן, שושנה דמארי היא כביכול ערביה.

היא לא ערביה, כי אינה שייכת ללאום הערבי. היא יהודיה, כי היא שייכת ללאום היהודי. היא יהודיה ילידת תימן, שעלתה לארץ בגיל שנה וחצי, כך שהיא גדלה והתחנכה בארץ ישראל. כך שהגדרתה האמתית היא יהודיה ארץ ישראלית ילידת תימן.

* הנדסת תודעה אנטי-ציונית – יהודים שעלו (או הוריהם או הורי-הוריהם עלו) מרוסיה אינם "רוסים". ואלה שעלו ממרוקו אינם "מרוקאים". אלה שעלו מפולין אינם "פולנים". אלה שעלו מתימן אינם "תימנים". אלא שעלו – מרומניה אינם "רומנים". אלה שעלו מאתיופיה אינם "אתיופים".

כל אלה יהודים ישראלים. הם או הוריהם או הורי-הוריהם עלו מגולה זו או אחרת. אך הגולה אינה מגדירה אותם. מה שמגדיר אותם זו השתייכותם הלאומית, המולדת שלהם (כן, המולדת של יהודי שנולד בניו-יורק או בבגדד היא ארץ ישראל, מולדתו היחידה של העם היהודי), האזרחות שלהם. הגיע הזמן שנשתחרר מן המנטליות הגלותית של הגדרת יהודים ישראלים על פי המוצא הקרוב או הרחוק של משפחתם.

עם זאת, יש הבדל עמוק בין הגדרה על פי גולת המוצא ("רוסים", "תימנים" וכן הלאה) לבין ההגדרה "ערבים יהודים", או "יהודים ערבים", או "יהודיה ממוצא תימני" (כהגדרת רוגל אלפר את שושנה דמארי). כי ההגדרה על פי ארץ המוצא, מגדירה באמת ובתמים את ארץ המוצא של המשפחות. ההגדרה "ערבי" היא הגדרה לאומית, לא גיאוגרפית. יהודי שעלה מתימן הוא "תימני" מבחינת ארץ המוצא שממנה בא, או נכון יותר מבחינת הגולה שממנה בא. אבל הוא מעולם לא היה בן הלאום הערבי. לא הוא, לא הוריו, לא אבות אבותיו ולא אימהות אימהותיו. מעולם לא. ההגדרה הזו היא המצאה אנטי ציונית, שלא נועדה אלא לטעון שאין לאום יהודי, ולכן היהודים יוצאי ארצות ערב אינם בני הלאום היהודי, אלא בני הלאום הערבי בני דת משה. וחבל שיש גם כמה ציונים מבולבלים שבוחרים להיות אידיוטים שימושיים של הנדסת התודעה האנטי-ציונית.

* אנטישמיות בברקלי – ארגוני סטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אימצו תקנה אנטישמית רדיקלית האוסרת על פרו-ישראלים לנאום באירועים. יש לקוות שהממשל המרכזי האמריקאי יתערב כדי לסכל את התקנה האנטישמית, הסותרת את חוקת ארה"ב ואת ערכי החירות שעליהם היא מושתתת. כמובן שהתקנה עולה בקנה אחד עם הגדרת העבודה של האנטישמיות של IHRA, שאומצה, בין השאר, בידי ארה"ב והאיחוד האירופי.

לאנטישמיות כמותג, יש שם רע במערב מאז השואה. הארגון הפלשתינאי האנטישמי מסר ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד, מה שמחייב אותנו לפעול. תמיכה בשחרור פלסטין אינה משמעותה התנגדות ליהודים או לדת היהודית". המסווה לאנטישמיות הוא הגדרתה כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות". כמובן שזה שקר אנטישמי נתעב. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. משמעותה – שהעם היהודי זכאי כמו כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו. כאשר האנטישמים האלה אומרים שהם לא מתנגדים ליהודים (ובלבד שיהיו בגולה) או לדת היהודית, הם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומגדירים אותו רק כדת. זו פרקטיקה אנטישמית שנועדה למנוע מן העם היהודי את הזכויות הלאומיות הטבעיות שלו.

* ניצחנו – שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, תמיד מעורר בי ריגוש. גם כיוון שלפני ארבע שנים בתי הצעירה, תמר, עלתה לתורה בבת המצווה שלה. אבל הריגוש הזה הוא בן 28 שנים. במוצאי שבת שובה תשנ"ה, 10 בספטמבר 1994, נערך כנס חירום של תושבי הגולן בפארק קצרין העתיקה. אלפים רבים באו לאירוע. יישובי הגולן נשארו כמעט כערי רפאים. בכנס הודענו לציבור על מבצע "עוז 94". למחרת בבוקר עלינו לגמלא, קבוצת פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן, ופתחנו בשביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שנמשכה 19 יום. במשך 19 יום שתינו רק מים. רבע מיליון איש עלו לרגל לבקר אותנו ולהזדהות אתנו.  התקשורת הישראלית והעולמית סיקרה את השביתה מידי יום. רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו בנאום בכנסת, שבו ניסה להסביר שהוא פועל גם למעננו ולמען עתיד ילדינו בניסיונו להביא לשלום עם סוריה. שביתת הרעב הייתה אחת מאבני הדרך המרכזיות במאבק על הגולן בשנות ה-90. מבחינתי, זה אולי האירוע המכונן החשוב ביותר בחיי. אין דבר שאני גאה בו יותר מהזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שותף לקבוצה קטנה של אנשים מהגולן, שהנהיגה מאבק לאומי שהציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.

הערב, במוצאי שבת שובה, לגמרי במקרה (הכתבה נדחתה מהשבוע שעבר), הייתה כתבה יוצאת מן הכלל על ההתיישבות בגולן בערוץ 13. היא התמקדה באופן שבו הגולן הפך לאימפריית יין בינלאומית, אך הזכיר גם את הימים הקשים והמאיימים שבהם הונפה חרב העקירה והחורבן מעל ראשינו. בכתבה רואיינו בין השאר יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ואלי מלכה, מי שהיה יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק ולאחר מכן ראש המועצה האזורית גולן. אלי דיבר על הנס שקרה לעם ישראל בזכות מאבקנו. אלמלא כן, היום איראן, חיזבאללה ודאע"ש היו מתמקמים על הגולן ובחופי הכינרת.

בשעת הרעיון עם אלי, הוקרנו תמונות מעצרת החירום היום, לפני 28 שנים. מרגש.  

לשביתת הרעב יצאתי בדיוק חודש לאחר חתונתי. בשביתת הרעב יעל סיפרה לי שהיא בהריון, נושאת ברחמה את בננו הבכור. רבין אמר שהוא דואג גם לילדים שלנו. אילו צלחה מזימתו, חלילה, איזה עתיד היה לדורות הבאים של עם ישראל?

והנה, אנחנו כאן, בגולן. ממשיכים לייצר את היין הנפלא. מייצרים חקלאות מתקדמת, ולצד הפירות המסורתיים, אנו מגדלים גם אוכמניות, פטריות כמהין, ווסאבי, קנאביס, פירות יער

 ועוד. הגולן הוא אזור התיישבות מופתי, ועל פי החלטת הממשלה אשתקד, הוא עומד בפתחה של תנופת התיישבות ופיתוח חסרת תקדים.

ניצחנו! העם היה עם הגולן והניצחון היה ניצחון הגולן וניצחון העם.

* חופשה בירושלים – אנו מבלים סופ"ש ארוך בירושלים היפהפיה, המקסימה, האהובה עלינו כל כך. אנו משתכנים במלון בצלאל (נועה, החברה של בננו עמוס עובדת שם). חרשנו את העיר ברגל. אחד הדברים שאני אוהב בירושלים הוא השילוט ההיסטורי. העיר מרושתת בשילוט, על בתים רבים, המספרים על אישים שהתגוררו בהם ועל השכונות והמבנים ומבני הציבור והחינוך שהיו בהם וההיסטוריה שלהם. אנו עוצרים לקרוא כל מילה, וכך השיטוט ברחובות העיר הוא שיעור היסטוריה מהלך.

קצת על חוויית עונג שבת, בשעות ליל שבת הקסומות. הלכנו ברחוב אוסישקין ברחביה, וכל הדרך המתה באנשים הנושאים עמם סירים. מדובר באנשים ההולכים לסעודת ליל שבת עם המשפחה המורחבת או עם חברים, כשכל אורח מביא אתו תבשיל. ולפתע שמענו שירת נשים יפה בוקעת מרחוב צדדי. הלכנו למקום, והיה שם מניין נשים שקיבלו את השבת, ותפילתם התארכה כי בתי הכנסת באזור היו כבר אחרי התפילה, ושם עשרות נשים עוד שרו ורקדו וקיפצו, ולא עצרו – הן שרו ורקדו את "לכה דודי" ולאחר מכן שרו את "מזמור שיר ליום השבת". זה היה כל כך יפה ומרגש, שעמדנו ליד דקות ארוכות כדי לספוג מן האווירה. קול באישה – קדוּשה. המקום הוא בית הכנסת "מעיינות". הרב גוגל סיפר לנו שזה בית כנסת של חב"ד.

בשבת ביקרנו במוזיאון ישראל ובעין כרם. ביום ראשון נבקר במוזיאון הרצל.

* כל נדרינו – ערכתי קובץ של מאמרים שכתבתי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית, ל-uriheitner@gmail.com.  

          * ביד הלשון

מיונית – מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "היינו מכינות יחד מיונית ועושות סלט תפוחי אדמה".

מיונית! עשרות שנים לא שמעתי את המילה. מיונית היא מיונז בעברית. אמי נהגה לומר מיונית, וכך נקרא המאכל בביתנו.

כבר כילד הבנתי שמחוץ לביתנו, מיונית נקראת מיונז, וכאמור, מאז ימי נעוריי לא נתקלתי במילה מיונית, שנשתכחה ממוחי.

וכאשר קראתי את המשפט הזה אצל רות אלמוג, ממש התרגשתי. המילה מיונית עוררה בי געגועים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"