* על המלחמה בטרור – ממה נובעת הדרישה, שאיטום / הריסת בתי משפחות המחבלים תיעשה בתוך 24 שעות? האם באמת מי שיוצא לפיגוע תוך נכונות להיהרג (מה שקורה כמעט בכל הפיגועים) למרות שהוא יודע שבית משפחתו ייהרס בתוך חודש או יותר – מה שירתיע אותו הוא אם ביתו ייאטם עוד באותו יום? אולי הדרישה הזאת עולה כתוצאה מכך שמדיניות ההריסה לא הוכיחה את עצמה, ולכן מנסים לעשות "עוד מאותו דבר"? ואם גם זה לא יעזור – ידרשו להרוס בתוך שעה? ואם גם זה לא יעזור – תוך דקה?
כל הרעיונות הללו נראים לי בעיקר כרעיונות פופוליסטיים, שנועדו לספק את רגשות הזעם והרצון "לעשות משהו". האם הם מסייעים למלחמה בטרור? אני בספק רב. הגיע הזמן לערוך מחקר יסודי ולבחון האם מדיניות הריסת הבתים שפועלת כבר עשרות שנים קידמה את המאבק בטרור. לא אתפלא אם התשובה תהיה שלילית, ואם היא תהיה חיובית, לבטח מדובר בתרומה שולית.
אני מאמין ביוזמה – מלחמה מתמדת בטרור, לצורך חיסול תשתיות הטרור וסיכול פיגועים באמצעות הגעה אל המחבלים אל מיטתם לפני שיספיקו לבצע את זממם. לעצור אותם ואם יתנגדו – להרוג אותם. אני תומך גם בסיכולים ממוקדים של מנהיגי טרור. מה שנדרש הוא מודיעין מצוין, יכולת מבצעית מצוינת, נחישות ויצירתיות. ולצד זה, אני בעד מלחמה כלכלית לייבוש תשתיות הטרור.
האמת היא שכל אלה נעשים כבר מאז "חומת מגן" וביתר שאת במבצע "שובר גלים" ובכל זאת יש פיגועים. זה נכון. אך הפעילות הזאת מוצלחת מאוד, כיוון שהיא מסכלת מאות פיגועים בשנה ובכך מצילה חייהם של אלפי ישראלים. הבעיה היא שאיננו מצליחים להגיע ל-100% הצלחה ולאפס פיגועים. זה נכון. כל פיגוע הוא כישלון שלנו; הוא בוצע בידי מחבל שלא הגענו אליו קודם. כל כישלון כזה יש לתחקר לעומק כדי להפיק לקחים לשיפור הביצועים ולצמצם עוד יותר את מספר ההצלחות שלהם.
כמו כן, יש חשיבות לתגובה מיידית ונחושה בשעת פיגוע. הנראטיב השקרי על "תסמונת אלאור אזריה", כאילו חיילים ושוטרים פוחדים לירות במחבלים, מוכח בכל פיגוע כשקר. עובדה – ברוב המקרים השוטרים והחיילים חותרים למגע ומחסלים את המחבל.
ואחרי הכל יש לזכור – ארץ ישראל נקנית בייסורים. הטרור מלווה אותנו מראשית המיזם הציוני, מתוך מטרה לסכל את הקיום היהודי בארץ ישראל ולהמיר אותו במדינת פלשתין גדולה מן הים עד המדבר. והנה, אחרי 150 שנות טרור – איפה אנחנו ואיפה הם. אנחנו מנצחים ובגדול. וגם משלמים מחיר דמים על הניצחון. אין שום סיבה ליאוש. העיקר הוא להיות נחושים לנצח במאבק על הארץ ולהילחם בטרור בתבונה ובנחישות.
* איזו "חומת מגן" בראש שלו – מבצע "חומת מגן" הוא הפעולה המוצלחת ביותר נגד הטרור בתולדות המדינה. זהו מבצע שהכריע את מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כאשר הייתה אקסיומה שמדובר בטרור שאי אפשר להתמודד אתו. לכן, אין זה פלא, שמי שרוצה הכרעה והצלחה, נדבק למותג "חומת מגן".
אולם כדי לבצע "חומת מגן" צריכה להיות מציאות דומה לזו שקדמה ל"חומת מגן". "חומת מגן" נעשה לאחר שבע שנים שישראל לא הייתה בשטח. במשך שבע שנים פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה, נבנתה בכל רחבי יו"ש ורצועת עזה תשתית טרור ענפה ועמוקה ומסודרת, שהונהגה ביד רמה מהמוקטעה בידי ערפאת, וכל המערכת שתחתיו.
ההצלחה של מבצע "חומת מגן" לא הייתה של "זבנג וגמרנו" – פגע וברח. זה היה מבצע ארוך ומורכב להרס תשתיות הטרור, והעיקר – הוא שינה את המציאות. בעקבותיו חזר חופש התנועה של צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ. מאז, צה"ל פועל כל הזמן בשטחי הרש"פ ומדי לילה נערכים מעצרים ופעולות.
היום אין ברש"פ תשתיות טרור שניתן להילחם בהן. המכונית של המחבל שדרס את הילדים בירושלים אינו "תשתית". יש מקומות ספציפיים כמו מחנה הפליטים בג'נין, שבהם יש תשתיות טרור וניתן אולי לבצע בהם מינִי "חומת מגן". המקום האחרון שמתאים למבצע כזה הוא מזרח ירושלים.
מבצע אסטרטגי משנה כיוון כמו "חומת מגן" מתקבל כמובן בקבינט המדיני ביטחוני, במהלך יסודי ומובנה ותוך הפעלת שיקול דעת מושכל. והנה, ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון והרמטכ"ל שמעו בתקשורת שביום ראשון יוצאים למבצע "חומת מגן".
השר הפרחח והאינפנטיל הכריז ברחוב על מבצע "חומת מגן". לא צריך הרבה דמיון כדי לנחש מה חש ראש הממשלה כשהוא שומע על כך. אבל על מי הוא יכול להלין? מי שמכניס למיטה נחש צפע, אל יתפלא שהוא מכיש אותו.
* משטרת ישראל או מיליציית בן-גביר – החוליגן הכהניסט, שכל ניסיונו הניהולי הוא הנהגת כנופיות פרחחים חוליגנים, נעדר כישורים להתמודד עם בעיות ביטחון הפנים. הוא מנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה למיליציה פרטית שתילחם במתנגדי המשטר. הטרור גואה, הפשע משתולל ומרים ראש, והכהניסט הנאלח מתעסק בדיכוי מחאה אזרחית וברפורמת הפיתות הפופוליסטית. מיהו חסר-האחריות שהפקיר בידי פרא האדם הזה את הביטחון ה"לאומי" של ישראל?
אחת הסיסמאות הפופוליסטיות של החוליגן היא "לתת גיבוי לשוטרים". אבל בשעה שהם מתמודדים עם ההפגנות הוא מבזה אותם, מסית נגדם, מזמן ל"בירור" פוליטי את מפקד המחוז שיסביר לו מדוע מאפשרים למתנגדי המשטר להפגין. ה"גיבוי" שעליו הוא מדבר הוא רק לשוטרים שיבצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל נגד אזרחים ערבים.
* האם המפכ"ל צריך להתפטר? – האם המפכ"ל קובי שבתאי צריך להתפטר, בעקבות ההשתוללות הפראית של השר החוליגן שמעליו, המפריע לו לתפקד ומנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה לכנופיה כהניסטית?
תהיה זו טעות אם יתפטר. עם כל הקושי והסבל שבעבודה עם הפרחח, חובתו הלאומית היא להישאר, לסבול, אך לנסות להיות המבוגר האחראי ולעמוד כחומה בצורה להגנה על משטרת ישראל ועל החוק מפני פרא האדם המטורף.
הרי אם יתפטר – הסיבה שבעטיה יתפטר היא הסיבה שבעטיה אף ניצב לא יסכים להיות מפכ"ל והיא הסיבה שבעטיה כל הניצבים יתפטרו. ומה אז? הפרחח ימנה נערי זוועות לנהל את המשטרה?
על המפכ"ל להיאחז בציפורניים בתפקידו על אף הסבל והקושי.
* בגין צדק – בכל שנותיו באופוזיציה נאבק בגין נגד קיומו של משרד משטרה. הוא טען שבדמוקרטיה המשטרה צריכה להיות עצמאית, כיוון שתפקידה הוא לשרת את האזרחים ולא את השלטון. הוא הציע ששר הפנים יהיה אחראי מיניסטריאלית על המשטרה, מבלי להתערב בפעולתה. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון יבטל את משרד המשטרה. ואכן, בעלותו לשלטון הוא ביטל את המשרד, ובנאום ההשבעה בכנסת אמר שביטול המשרד הוא צעד לחיזוק הדמוקרטיה בישראל. לאורך שש שנות שלטונו לא היה משרד משטרה. יצחק שמיר הלך בדרכו וגם בממשלתו הראשונה לא היה משרד משטרה. רק ב-1984, כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית והיה צורך במינוי שרים רבים, הוקם מחדש המשרד וחיים בר לב מונה לשר. כאשר הוקמה ממשלת פרס אחרי רצח רבין, הורחב המשרד על פי דרישתו של השר משה שחל, הוכנסו אליו תחומים נוספים והוא שינה את שמו למשרד לביטחון פנים.
למה בכלל הוקם בישראל משרד המשטרה? הרי מקובל בעולם הדמוקרטי שאין משרד כזה ושהמשטרה היא תחת אחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. הסיבה לכך מעניינת. שר הפנים הראשון היה איש הציונים הכלליים (לימים – המפלגה הליברלית בליכוד) יצחק גרינבוים (הוא עצמו עבר מאוחר יותר מהפך אידיאולוגי, עבר לשמאל והצטרף למפ"ם). התפקיד שלו אמור היה לכלול אחריות על המשטרה. גרינבוים הסביר שמסיבות אידיאולוגיות הוא אינו מוכן להיות אחראי על המשטרה, כי בדמוקרטיה המשטרה לא צריכה להיות כפופה לפוליטיקאים. כשבן גוריון הבין שהתנגדותו נחרצת, הוא הקים את משרד המשטרה.
לאורך שנים סברתי שנכון שיפעל בישראל משרד לביטחון פנים, לנוכח הבעיות הייחודיות של הטרור, אירועים קשים במגזר הערבי, פשיעה לאומנית וכד', שבעטיים תחום ביטחון הפנים הפך לסוגיה של ביטחון לאומי. אולם היום, כאשר הכהניסט הפשיסט קיבל את התפקיד, מנסה לקבל סמכויות של מפכ"ל ומנסה להפוך את המשטרה למיליציה פשיסטית שלו, אני מתחיל לחשוב שכנראה בגין צדק.
* דמוקרטיה למחצה – אם תתקבל המהפכה המשטרית, האם ישראל תהפוך לדיקטטורה?
התשובה היא שלילית.
תהיינה בה בחירות דמוקרטיות, תהיה בה אופוזיציה חופשית, תהיה בה תחרות על השלטון, ישמרו בה חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש ההפגנה, חופש העיתונות. בדיקטטורה אין את כל אלה.
אבל האם ישראל תישאר דמוקרטיה?
היא תהיה דמוקרטיה חלקית. יהיו בה חלק מסממני הדמוקרטיה, כפי שציינתי, אבל דמוקרטיה אמתית כוללת את שלטון החוק, השוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ומערכת משפט חזקה ועצמאית. כל אלה יאבדו אם המהפכה תצא לפועל.
ומה שמסוכן יותר, הוא שבאין רשות שופטת חזקה ועצמאית ובאין איזונים ובלמים על הממשלה, קלה מאוד ההידרדרות לדיקטטורה. והאובססיה של נתניהו להשתלט על התקשורת, שבאה לידי ביטוי בין השאר במינוי עוכר התקשורת קרעי לתפקיד שר התקשורת, מאותתת מה צפוי לנו בהמשך.
ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה אינו דיכוטומי. זה לא או-או. זה רצף. על קו הרצף הזה, המהפכה המשטרית תהפוך את ישראל למדינה הרבה פחות דמוקרטית, את הדמוקרטיה לחלקית, נכה וחלשה ואת הדיקטטורה לקרובה מאי פעם.
* זרוע מושחתת של שלטון מושחת – שאלה שנשאלתי: בסיס הטיעון שלך הוא ששופט שיתמנה בוועדה שהרוב בה של פוליטיקאים יהיה שופט מוטה שכפוף לאלה, שהיו חברים באותה ועדה. וזה בשונה מהמצב הקיים שבו שופט שמונה על ידי ועדה עם רוב של שופטים ופרקליטים לעולם לא יפסוק לפי בקשה של שופט, שהיה חבר בוועדה, ולעולם לא יטה משפט לטובת המשרד של פרקליט, שהצביע בעד המינוי שלו, כי הוא שופט מקצועי ולא מוטה.
איך זה מתיישב?
וזו תשובתי: היום שופטי העליון נבחרים בשיטה שלא יכולה להיות בה רובנות (מאיוריזציה) כי נדרשת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה במועמד. כך, באופן מובנה, לא יכול להיות רוב לא לשופטים ולא נבחרי הציבור. חייבת להיות הידברות והגעה להסכמה. עובדה שמאז ששונתה השיטה, ההרכב החד-מימדי של בית המשפט העליון השתנה. רוב השופטים שנבחרו הם שמרנים, שהוצעו בידי הימין, והתקבלו בהסכמה. היום בית המשפט העליון מגוון מאוד. אלא שהשופטים השמרנים אינם אומרי-הן של הממשלה, ולכן כולם, כולל אלרון (אם מבינים את עמדת המיעוט שלו), פסלו את מינוי העבריין הסדרתי לממשלה, וזה לא מספק את לוין ושות'. כלומר, הם לא רוצים שופטים שמרנים. הם רוצים שופטים אומרי-הן, שמבצעים את הוראות השלטון ומאפשרים שחיתות.
מה אומרת המהפכה המשטרית? הרכב הוועדה יכלול רוב מוחלט של נציגי השלטון, כולל "נציגי ציבור" שאף הם ייבחרו בידי השלטון. מביניהם – הממשלה תבחר את הנשיא הבא, כלומר, הצייתן ואומר-ההן מביניהם יהיה הנשיא. אם לא יהיה מישהו מספיק צייתן, הם יביאו מיקור-חוץ. הוועדה שבשליטה מוחלטת של ראש הממשלה, תבחר את השופטים על פי מה שמתאים לה, ולאחר מכן הם עוד יצטרכו לעבור שימוע בוועדת החוקה, שאף היא נשלטת בידי הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה (להבדיל מוועדת הסנאט בארה"ב), שם יחקרו אותם חקירה פוליטית צולבת, כדי להבטיח שאם בטעות התפלק מישהו לא מספיק צייתן, הוא לא יעבור. כשאני רואה את רמת המינויים של פקידים בכירים של רבים משרי הליכוד, אני כבר מבין איזה שופטים הם ימנו, חלילה. ואם בית המשפט עם השופטים שהם מינו בכל זאת יפסול חוק בלתי חוקתי או חוק הפוגע בזכויות האדם, הרוב האוטומטי של 61 יתגבר על כך. על פי המהפכה, לא זו בלבד שלא תהיה ביקורת שיפוטית על החקיקה – לא תהיה ביקורת שיפוטית גם על פעילות הממשלה, כי אין ביקורת כזו בלי עילת הסבירות, שהיא לב הביקורת על הממשלה בכל אחת מהדמוקרטיות, ללא יוצא מן הכלל, ובמדינת ישראל מיום הקמתה.
הנציגות של עורכי הדין נועדה להשמיע בתוך הוועדה גם את קולם של מי שמופיעים בפני השופטים ומביאים אתם היכרות מהשטח עם השופטים, ולכן הם חשובים. אבל אפשר, למשל, להסתפק בנציג אחד של עורכי הדין ובמקום השני למנות למשל את ראש החוג למשפטים באחת האוניברסיטאות. אבל באופן כללי, אין בעולם שיטה טובה יותר לבחירת שופטים משלנו.
אני בעד רפורמה במערכת המשפט, איני תומך בהקפאת המצב הקיים (זולת שיטת המינויים), אבל אני חותר לרפורמה אחרת לגמרי. רפורמה שתחזק את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים. משמעות המהפכה המשטרית היא שהרשות השופטת תהיה זרוע של השלטון. וכאשר המהלך הזה מובל בידי ממשלה מושחתת, שגם מנסה לחוקק חוגי מגה-שחיתות, משמעות המהפכה היא, שהרשות השופטת תהיה זרוע מושחתת של שלטון מושחת.
* הסוגיה המורכבת של ניגוד העניינים – סוגיית ניגוד העניינים של ראש הממשלה היא סוגיה מורכבת ואני אמביוולנטי לגביה. מצד אחד, אין ספק שיש כאן ניגוד עניינים בולט. ברור מה הסיבה למלחמה שנתניהו מוביל נגד מערכת המשפט. הרי כמי שהתחנך בבית רוויזיוניסטי, על ברכי ערכי עליונות המשפט, הוא דגל תמיד במערכת משפט חזקה ועצמאית, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. הוא הגן על בית המשפט מפני הקנאים שניסו לפגוע בו, סיכל כל הצעה ברוח המהפכה המשפטית כולל הצעות שהן חלק מן המהפכה בגרסה הרבה יותר מתונה. המוטו שלו היה ש"אין דמוקרטיה בלי מערכת משפט חזקה ועצמאית". ברור שהתפנית החדה, ב-180 מעלות, נובעת ממצבו המשפטי. ברור שהוא מוביל מהפכה משטרית מתוך תאוות נקם ומתוך ניסיון לחלץ את עצמו מאימת הדין. ברור שיש ניגוד עניינים כאשר מוצעת הצעה, שעל פיה הוא ישלוט בוועדה שתחליט על קידומם של שופטיו. ברור שהוא מוביל לפסקת התגברות רדיקלית ברוב אוטומטי כדי שיוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות, כמו חוק צרפתי רטרואקטיבי, ביטול סעיפי מרמה והפרת אמונים וכו', בלי שבג"ץ יוכל להתערב. מה אלה אם לא ניגוד עניינים?
אבל יש גם צד שני. הוא ראש הממשלה. הוא ראש הממשלה שנבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות, כאשר כהונתו, חרף כתב האישום החמור נגדו, אושרה פה אחד בהרכב של 11 שופטי בג"ץ. האם ראש הממשלה יכול לא להיות מעורב בנושא המרכזי שמעסיק את החברה הישראלית ובמהלך הראשי של ממשלתו? גם זה בעייתי מאוד ולא מעשי.
ויש דבר נוסף המגביר את המורכבות. הפתרון הראוי למשבר הוא הקפאת המהפכה והחלפתה בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, בהובלת הנשיא. הנשיא, שעמל יום ולילה כדי לקדם את המהלך, עבד על כך רבות מול נתניהו. מרגע שהיועמ"שית פרסמה את חוות דעתה בנושא ניגוד העניינים, שהיא ללא ספק חוות דעת רצינית ומנומקת היטב, הרצוג חדל לדבר על כך עם נתניהו והוא פועל מול לוין ורוטמן, עוכרי המשפט הקנאים. בניגוד לנתניהו, הם באמת מאמינים ברעיונות המהפכה ונחושים לבצע אותה בכל מחיר. אם הם המען של הרצוג – אין סיכוי למהלך. עם נתניהו יש סיכוי למהלך. ולכן, כיוון שאני רואה במהלך שמוביל הנשיא משימה לאומית ראשונה במעלה, אני מעדיף לבטל את הסדר ניגוד העניינים.
אין לי טענות ליועמ"שית. היא נתנה את חוות-הדעת המשפטית, ומבחינה משפטית היא לא יכלה לתת חוו"ד אחרת. אך בניגוד למשפט, שבו ההכרעות הן דיכוטומיות, החיים החברתיים והפוליטיים מורכבים יותר, ויש בהם שיקולים אחרים ונוספים, והתמונה המלאה אינה רק משפטית, כי לא "מלוא כל הארץ משפט". זאת הבעייתיות של המישפוט, ולכן אני נגד המישפוט ומסכים עם הביקורת עליו מצד תומכי המהפכה, אף שכמובן הדרך שלי, בניגוד לדרכם, היא להבריא את המערכת ולא להרוג אותה.
ניגוד העניינים האמתי הוא עצם כהונתו של נאשם בפלילים כראש הממשלה. פסיקת בג"ץ בנושא הייתה מחויבת המציאות כי החוק הוא חד-משמעי. לא הייתה יכולה להיות פסיקה אחרת. גם אילו היו 111 שופטים ההחלטה הייתה מתקבלת פה אחד. את החוק צריך לשנות. תקווה חדשה ניסתה לקדם את חוק הנאשם בכנסת הקודמת, אך למרבה הצער ימינה התנגדה ולכן לא היה לכך רוב. אני מקווה שמה שקורה היום ילמד לקח שיביא את הכנסת, כשתהיה בהרכב שפוי יותר, לתקן את המעוות.
* גיבור לאומי – אביחי מנדלבליט הוא לא רק בית"רי מלידה, ליכודניק כל ימיו, איש הציונות הדתית, איש ימין. הוא גם היה יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, שבחר בו למזכיר הממשלה ואח"כ ליועמ"ש. יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, בעל מזג סניגורי, זהיר מאוד ודבק במבחן הראיות באופן השמרני ביותר שניתן (סביר להניח שעם יועמ"ש אחר כתב האישום היה חמור יותר). כן, זה הססמולן-שתפר-תיקים-נגד-ראש-ממשלה-מהימין בלה בלה בלה.
מנדלבליט חווה מתקפה מרושעת דו-ראשית, שהייתה מתקפה דו-ראשית על מדינת החוק. מצד אחד המפגינים נגדו, שדרשו ממנו להגיש מיד כתבי אישום בכל הפרשיות, כלומר שלא הראיות יכתיבו את פעולתו אלא הרצון שלהם להפללה בכל מחיר של נתניהו; השמיצו והכפישו אותו. מצד שני נתניהו, תעשיית השקרים וההסתה שלו ואספסוף החסידים השוטים שהפיצו את תאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו, כביכול (תאוריית הקונספירציה המטורפת והנתעבת ביותר מאז התאוריה שהשב"כ רצח את רבין). והוא עמד במתקפה הדו-ראשית כצוק איתן, דבק רק בראיות, באמת ובחוק.
נתניהו ציפה ממנו לנאמנות אישית אליו. לא למדינה, לא חוק, לא לציבור. ועכשיו הוא מנסה להוביל מהפכה משטרית שבה היועמ"שים והשופטים יהיו נאמנים אליו ולא למדינה, לחוק ולציבור. מנדלבליט עמד בגבורה בלחצים, באיומים ובהסתה. מנדלבליט הוא גיבור לאומי.
הראיון עמו ב"עובדה" היה חשוב מאוד. חשוב מאוד שנטה אוזן לאזהרות שלו מפני המשמעות של המהפכה המשטרית, כולל המשמעות של הפגיעה בביטחון ובקציני ולוחמי צה"ל, ברגע שיוסר מהם השכפ"צ של מערכת משפט עצמאית, שהעולם מכיר בעצמאותה וסומך עליה.
תגובתו שלוחת הרסן של נתניהו, מעידה מיהו ראש הממשלה שלנו. זו הייתה תגובה של ראש כנופיה. של ביריון חסר מעצורים, מסית, מושחת, שקרן, נוכל ושרלטן.
* תובע עצמאי – בראיון עמו סיפר מנדלבליט איך במקביל לחקירות ולהגשת כתבי האישום, הוא המשיך להיפגש באופן שוטף עם נתניהו במסגרת תפקידו כיועמ"ש. גם במקביל להסתה נגדו. גם במקביל לשקרים הגסים שנתניהו אמר עליו.
בעיניי, זאת הסיבה לכך שצריך לפצל את תפקיד היועץ, ולהוציא ממנו את התביעה הכללית. התובע הכללי צריך להיות עצמאי לחלוטין וחף מהשפעה של השלטון, ולכן רצוי שהוא לא יתחכך עם רוה"מ והשרים. אך הפיצול שאני דוגל בו הוא היפוכו המוחלט של הפיצול שעוכר המשפט יריב לוין מציע, כחלק מן המהפכה המשטרית. ברור שבחירת התובע הכללי, מי שאמור להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית, חייב להיבחר בידי ועדת בחירה חיצונית, בלתי תלויה, שאחד מחבריה צריך להיות שר המשפטים, אך הוא אחד מתוך צוות של לפחות חמישה אנשים. לוין רוצה שהממשלה תמנה את התובע הכללי. זו הצעה מושחתת, שכוונתה מושחתת, שנועדה להגן על השחיתות, לגונן על המושחתים ובעיקר כדי לחלץ מושחת אחד מאימת הדין.
* אני קורא לכלוא אותי – בראיון לתכנית "עובדה" הזהיר מנדלבליט מפני הידרדרות לשפיכות דמים. הוא דיבר על כך בכאב עצום. כל גופו שידר כאב וחלחלה מפני התרחיש הנורא הזה.
ואז קפץ נהג הדי-9 הדורסני רוטמן ואמר שצריך לכלוא את מנדלבליט על כך שאיים במלחמת אחים.
על פי אותו עיקרון אני רואה לנכון להתוודות על כמה פשעים שלי, שעליהם ראוי להכניס גם אותי לכלא. בעקבות עסקת שליט הזהרתי שהעסקה תעלה בדם ותביא להרג ישראלים. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי למחבלים המשוחררים לרצוח ישראלים. לפני עקירת גוש קטיף הזהרתי שהנסיגה תתן רוח גבית לטרור מעזה. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי לטרור מעזה. אגב, אני אשם גם במהפכה המשטרית, כי הזהרתי שהאקטיביזם יגרום לתגובת נגד קשה כלפי מערכת המשפט.
האמת היא שהם רוצים לכלוא את מנדלבליט כיוון שמילא את תפקידו בנאמנות והגיש כתב אישום, על סמך ראיות, נגד ראש הממשלה. לכלא? יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה" כבר הבהיר שמדובר בבגידה, והעונש עליה אינו כלא. או במילים אחרות, הוא הסית לרצח מנדלבליט ושי ניצן.
* תרבות השקר – הח"כים מהשורות האחרונות בליכוד מתחרים ביניהם בהתלהמות, הסתה והפצת שקרים כדי להתבלט בניסיון לחלץ עצמם מאלמוניותם המוצדקת.
כזה הוא המילביצקי. כך צייץ המנוול על כבוד השופטת דפנה ברק ארז: "הבת של אהרון ברק, שכמובן התמנתה לתפקידה ללא שום קשר לייחוס המשפחתי, רוצה לקיים דיון בנבצרות. הפתעה? לא ממש!! הוועדה לבחירת שופטים של אחרי הרפורמה, תפסיק את הנפזיזם של 'משפחות השפיטה' בישראל. הצבע מתחילה ביום שני. בכל הכוח קדימה".
השופטת דפנה ברק ארז היא בתו של אלעזר ברק, שהיה קצין חימוש ראשי בצה"ל. אין שום קשר משפחתי בינה לבין ברק. אבל המנוול, כמו חבריו המנוולים, נוהגים כמו המנהיג שלהם – הם משקרים כמו שהם נושמים. אין להם שום בעיה לשקר כדי להסית ולהפיץ שנאה. עולמם הוא עולם של שקר. התרבות שלהם היא תרבות של שקר. והמהפכה המושחתת שלהם נועדה להפוך את תרבות השקר לתרבותה של מדינת ישראל.
* משתתף לראשונה בהפגנה – לראשונה מתחילת המאבק במהפכה המשפטית, השתתפתי אמש בהפגנה ברח' קפלן. לא בלב שלם הלכתי להפגנה. היעדרותי מההפגנות עד כה לא נבעו רק מסיבות של זמינות ומרחק, אלא גם כיוון שאני חצוי בנוגע למאבק.
אני שותף מלא להתנגדות למהפכה המשטרית ורואה בה סכנה של ממש לדמוקרטיה. מצד שני, אני שותף לחלק מן הביקורת על מערכת המשפט, על האקטיביזם המשפטי ועל המישפוט. הפתרון שלי הוא תיקון ולא שפיכת התינוק מהמים. אך איני שותף לשלילה המוחלטת של כל תיקון ורפורמה.
אני שותף לתחושה הקשה מול הדורסנות של ממשלת הדי-9, שיכורת הכוח ואחוזת האמוק, אבל אני יודע היטב שממשלות אחרות נהגו בעבר באותה דרך, בעיקר בהתנתקות; גם אז חשתי שממשלת די-9 דוהרת לעברי ואטומה לכל הביקורת ולכל התחושות הקשות בציבור. אין לי ספק שמה שקרה אז הוביל במידה רבה למה שקורה עכשיו ושתחושת שיכרון הכוח של התומכים במהפכה נובעת מהמועקה הקשה אז, בדומה לילד מוכה שהפך לאבא מכה. כמה משותפיי להתנגדות היום, חשים לפחות אמפתיה לעקורים אז?
אני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית, אך מתנגד לקיצוניות של "לעבור מדיבורים למעשים", "מרי אזרחי", שלא לדבר על "דין רודף" ואיומים בשימוש בנשק. ועוד יותר מכך אני נגד האיומים בירידה מן הארץ, במשיכת כספים מישראל (פה זה כבר לא רק איומים), באיומים באי הליכה למילואים ובאי התגייסות לקרבי. הרוח הזו זרה לי לא פחות מהמהפכה המשטרית. המאבק שלי הוא ברוח "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". אני בטוח שכך גם רוב המפגינים. ובכל זאת, יש בולטות יתר לקולות הרעים הללו, ומעט מאוד התנערות מהם בקרב המוחים.
וההבדל המשמעותי הוא במטרת המאבק. המאבק הוא טוטלי, נגד כל פשרה והידברות, שמוצגות בו כמילה גסה. ואילו אני תומך בהידברות ובחתירה לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.
ומדוע בכל זאת החלטתי להשתתף בהפגנה? לא רק בשל התנגדותי הנחרצת למהפכה, אלא בעיקר כיוון שאני רואה את השעיטה הדורסנית של ממשלת הדי-9, בלי לראות בעיניים, בלי לגלות נכונות כלשהי להידברות אמתית ולפשרה של ממש. וכאשר זה המצב, מקומי עם המפגינים. ואולי, מה שיעצור את הדהרה ויביא את הממשלה לשולחן ההידברות, תהיינה ההפגנות.
* תל אביב תכלת לבן – התחמשתי בדגל הלאום ונסעתי עם בתי להפגנה בת"א. הבטתי לכל עבר וראיתי דגל, ועוד דגל ועוד דגל ועוד דגל. ים של דגלי ישראל. רבבות דגלים, בידי רבבות אזרחים שנשאו את הדגלים מבתיהם. מצעדגלים. תל אביב תכלת לבן!
הייתה זו הפגנה פטריוטית של אזרחי ישראל ציונים פטריוטים שבאו להיאבק על נשמתה של הדמוקרטיה היהודית.
לכל אורך ההפגנה התהלכתי בין המפגינים לאורכה ולרוחבה של ההפגנה. איני יודע לעמוד במקום, רציתי לפגוש משפחה וחברים ועל הדרך גם לעשות קצת כושר… אבל בעיקר עניין אותי לראות את המפגינים, לחוש אותם, את האווירה, לראות את הכרזות.
חששתי מפני טרמפיסטים שיתעלקו על הפגנת ההמונים עם סיסמאות "אקיבוש" למיניהן. לא ראיתי ולו כרזה אחת ברוח זו. ראיתי רק אישה אחת, שעל גב המעיל שלה הייתה מדבקה קטנה: "מסתכלים לכיבוש בעיניים". הכרזה היחידה שראיתי, שלא הייתה קשורה לנושא ההפגנה, הייתה בעד גירוש משפחות מחבלים לעזה. כל שאר הכרזות היו נגד המהפכה המשטרית ובעד הדמוקרטיה ומדינת החוק.
בסך הכל, החששות שלי מההפגנה התבדו. היא לא הייתה מתלהמת, לא הייתה קיצונית. היא הייתה הפגנה של דאגה ואכפתיות. חשתי בה בבית.
* ארבעה נאומים – ארבעה נאומים היו בהפגנה. הנואם הראשון היה יו"ר מועצת התלמידים של ת"א, בחור בן 17, מדריך בבני עקיבא ותלמיד בישיבה תיכונית. נשא נאום נפלא, בוגר, מנומק. נהניתי מאוד לשמוע אותו.
הנואמת השניה הייתה יו"ר איגוד העו"סים. הערכתי את יושרתה, בכך שאמרה שזו הפגנה אזרחית ולא איגודית והבהירה שבין העו"סים יש גם בעלי דעות אחרות.
מכל הנאומים, התחברתי במיוחד לנאומו של העיתונאי והתסריטאי של "פאודה" אבי יששכרוף. הוא סיפר שגדל במשפחה מסורתית ימנית בירושלים. גיבורי ילדותו היו אורי מלמיליאן ובגין. בצבא הוא שירת בדובדבן, עם חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, דרוזים ויהודים וכולם היו יחד תחת האלונקה. הוא קרא לנתניהו לא לקרוע את העם. הוא קרא לו לעצור את החקיקה ולהוביל מהלך היסטורי של הידברות לאומית לרפורמה בהסכמה רחבה. שמחתי מאוד לשמוע את דבריו, השונים כל כך מהמסרים המיליטנטים של אהוד ברק ואחרים השוללים כל פשרה.
הנואמת האחרונה הייתה ציפי לבני. המסר העיקרי שלה היה הצעה לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד. דבריה התקבלו בתשואות רמות ובהתלהבות. אבל זו הצעה פופוליסטית וחסרת ערך. מגילת העצמאות אינה חוק, אינה מנוסחת כחוק ויש בה דברים לא רלוונטיים כמו התחייבות לתאריך של קבלת חוקה, שחלף לפני 74 שנים… נכון, הערכים של מגילת העצמאות צריכים להנחות אותנו כחברה וגם בחקיקה. אבל ציפי לבני? מי שהובילה את ההתנגדות לחוק הלאום, מדברת על מגילת העצמאות? הרי למעלה מ-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. נו, באמת…
ציפי לבני היא מבחינתי יריבה אידיאולוגית, אבל דווקא עובדה זו התאימה לי בהפגנה. כי היפה במאבק הזה, הוא שבעלי דעות שונות ומנוגדות בנושאים השונים מתלכדים למאבק על הדמוקרטיה ומדינת החוק.
* הניחו לנופלים – מחאת המילואימניקים בבית הקברות בהר הרצל אינה ראויה. לאף צד בוויכוח הזה, כמו בכל ויכוח ציבורי אחר, אין ייפוי כוח מהנופלים לדבר בשמם ולנכס אותם.
הניחו לנופלים. השכול צריך להישאר מחוץ למחלוקות.
מי שנאבקים על הממלכתיות, נדרשים להיות ממלכתיים.
* מאמצים את הדיבר הביביסטי הראשון – החברות ואנשי העסקים שמוציאים את כספיהם מהארץ ואלה שמריעים להם על כך, מאמצים בעצם את הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות הביביסטי: "המדינה זה אני". כלומר, המדינה זה ביבי.
האם כאשר הם פוגעים במדינה, הם פוגעים רק בנתניהו? הם פוגעים בכל אזרחי ישראל. הם פוגעים בעצמם.
בשנה וחצי הקודמות ראינו מה זו אופוזיציה למדינה. אסור לנו ללכת בעקבות התופעה הנואלת הזאת. לא נאבקים בביביזם בדרכים ביביסטיות.
* המדריך הנערץ של מדריכיי – יואב גלנט הוא בשבילי, בראש ובראשונה, המדריך של המדריכים והרשג"דים שלי בצופי ר"ג. מדריכם הנערץ. חברי שכבת "משגב", מדריכיי וחניכיו של יואב, כתבו לו את המכתב הבא:
מכתב גלוי ליואב גלנט מחניכיו בצופי רמת-גן
יואב,
צופי רמת גן, גדוד פלמחים – זוכר? שכבת משגב – זוכר? תראה את החתומים מטה ותיזכר. היינו חניכות וחניכים שלך בצופים. היית כריזמטי, מלח הארץ ובעיקר אמיץ. עיני כולנו היו נשואות אליך ולמדנו אז דבר אחד או שניים על אהבת הארץ, חברות, יושרה וחופש מחשבה. הטבעת בנו חותם והוא מלווה אותנו.
חלפו יותר מארבעים וחמש שנים, ושוב עינינו נשואות אליך. הפעם בתקווה. תקווה שתגייס את תבונתך ואת אומץ לבך, תביט באמת ולא תהסס לומר אותה.
כמונו, גם אתה יודע שהחברה המפוארת שהוקמה כאן לא תשרוד ללא שלטון החוק, ללא הפרדת רשויות, ללא דמוקרטיה של ממש. שלטון ללא מיצרים של ממשלה – כל ממשלה שהיא – יוביל בהכרח לדיכוי, לשחיתות ולחורבן. אל תיתן ידך לריסוק בתי המשפט ולאובדן ההגנות החוקתיות על הערכים והזכויות שלאורם גדלנו ושמונחים ביסוד קיומנו כחברה וכמדינה.
אם תשמיע קול, קול אחר מהסובבים אותך, אנו נעמוד מאחוריך כמו אז, ונזכור לך חסד נעורים של אומץ, תבונה ואהבת הארץ.
הֱיֵה נָכוֹן חֻקָּתְךָ לִשְׁמֹור!
אבנר פינצ'וק, אדר גייגר, אילת סטקלוב, איריס רדקו (כץ), אלי שבו, ארנה דביר שיינר, בתיה בראף מליכזון, הדס אבנרי, הדסה גולדברג, חיים זוארץ, טל אלון, יואב ונקרט, יעל כהן (דיכנה), מרגנית עופר, עדנה וישינגרד, ענת קידר עמית, שמוליק פוקס.
* לנשל את עם ישראל מהכותל – ממשלת הטירלול הרגרסיבי אינה נחה לרגע. ההברקה החדשה – נישול עם ישראל מהכותל והפיכתו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.
* מי שיחרר את הכותל – ככל הזכור לי, הכותל לא שוחרר בדמם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה.
* עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור – דרעי ינסה לסלק רטרואקטיבי את הלוויים שניגנו בבית המקדש.
* לשחרר שוב את הכותל – לפני 56 שנים שחררנו את הכותל עם כלי נשק.
עכשיו עלינו לשוב ולשחרר את הכותל, הפעם עם כלי נגינה.
* עבירה פלילית – שאלה – אם מישהו ינגן בכותל, ובהתאם לחוק שדרעי מקדם יהפוך לעבריין ויכנס לכלא, הוא יוכל אח"כ לכהן כשר בממשלה?
* לב של אבן – והרי תגובתו של המשורר יוסי גמזו ז"ל, על המתקפה של דרעי על הכותל:
יש אנשים עם לב של אבן
יש אבנים עם לב אדם.
* גל אבנים – מתקפתו של דרעי על הכותל, זעזעה כל ציוני לאומי. לשוקניה זה לא הזיז. רוגל אלפר כתב פשקוויל קצר, שהפזמון החוזר שלו כמו הכותרת שלו היא שזה סתם גל אבנים.
ונדמה לי שדרעי היה מאושר אילו כל החילונים היו כמו רוגל אלפר.
* להמשיך ללחוץ – ההתקפלות המהירה מחוק ההתנקשות בכותל, כמו ההתקפלות מההתנקשות במיזם שבת ישראלית, כמו ההתקפלות מחיסול השידור הציבורי, מעידים עד כמה יש משמעות ללחץ ציבורי.
לכן, יש להמשיך וללחוץ ולהיאבק נגד המהפכה המשטרית. מאבק כזה עשוי להביא את הממשלה לרדת מהעץ ולגשת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.
* בגידה במהותה של ישראל – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זאת מהותה, זאת זהותה, זו הצדקת קיומה. אין שום זכות קיום למדינת ישראל אם תתנער ממהותה ותהפוך לסתם איזו מדינה חסרת זהות וחסרת צבע במזרח התיכון.
מדינה המפנה עורף למרבית יהדות העולם, מדירה אותם מן הכותל המערבי, מתנכרת לגיוריה ורוצה להתנקש בחוק השבות, בוגדת בייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי, בוגדת בציונות ואינה ראויה להיקרא מדינת הלאום היהודי.
* האינטרס הציוני מעל הכל – בבחירות 1988 גוש הימין והחרדים זכה לניצחון ברור, שאיפשר להם הקמת ממשלת ימין מלא מלא. יצחק שמיר ניהל מו"מ על הקמת ממשלה כזו ואפילו חתם על הסכמים קואליציוניים עם חלק מן המפלגות. אולם המפלגות החרדיות דרשו כתנאי להצטרפותן, שישראל לא תכיר בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, גם כאלו שנעשו בחו"ל. שמיר, ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא העלה על דעתו לתת את ידו לחקיקה אנטי ציונית. הוא ניתק מגע ובמו"מ בזק הקים ממשלת אחדות נוספת עם מפלגת העבודה.
כעבור שנתיים, פרס פירק את ממשלת האחדות בתרגיל המסריח, הזכור לרע. אחרי שכשל בהקמת הממשלה, שוב הוטלה על שמיר מלאכת הרכבת הממשלה. הוא שוב ניהל מו"מ עם מפלגות הימין והחרדים. הוא הלך מאוד לקראת החרדים בנושאים שונים של דת ומדינה ועורר עליו ביקורת חריפה בקרב הציבור החילוני. אולם את ההצעות האנטי ציוניות לאי הכרה בגיור הם אפילו לא העזו להעלות בפניו, כי הם ידעו שהוא יעדיף ללכת לבחירות ואף לוותר על השלטון, ולא להניף יד גסה על הציונות.
מישהו מעלה על דעתו את האפשרות ששמיר היה מוכן, למען השלטון, להתנקש בחוק השבות או לא ליישם את מתווה הכותל? הוא ראה בשלטון אמצעי להגשמת הציונות. לא היה בו כל חפץ בשלטון לשם שלטון, ובטח לא בשלטון לעומתי לזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
* למנוע אסון עתידי – על פי דו"חות מבקרי המדינה ועל פי חוות הדעת של כל המומחים בתחום, ישראל אינה ערוכה לרעידת אדמה קשה והממשלות לא ביצעו גם את ההחלטות שקיבלו בנדון. כשתהיה רעידת כזו, ולא בכדי כתבתי "כשתהיה" ולא "אם תהיה", צפויים אלפי הרוגים.
למה הממשלות אינן עושות זאת? כיוון שתמיד ההעדפה היא להקדיש את תשומת הלב ואת המשאבים למה שנראה בעין, ולא למה שאולי יקרה בעתיד הלא ידוע. תמיד יש נושאים ביטחוניים, כלכליים ואחרים דחופים יותר. אבל ברגע שתקרה רעידת אדמה, הטיפול בה יהיה חשוב ודחוף יותר מכל עניין אחר. תפקידה של הממשלה לחשוב קדימה, להשקיע את המשאבים ולמנוע אסון עתידי.
מן הראוי שהמראות האיומים והנוראים מטורקיה וסוריה, שכנותנו מצפון, תעוררנה את הממשלה לשינוי סדרי העדיפויות ולמהלך לאומי גדול של היערכות לרעידת אדמה.
* חיוך נצחי – בכל התמונות הרבות של צביקה צמרת שראיתי בשבועיים שחלפו מאז מותו, לא ראיתי תמונה אחת שהוא אינו מחייך בה. זה לא מקרי. חיוך נצחי היה נסוך על פניו.
* ביד הלשון
ראשון לציון – השבוע נערך בראשון לציון הכנס השנתי ללשון העברית "לשון ראשון". הפעם הכנס היה במסגרת חגיגות 140 שנה לעיר.
ראשל"צ היא העיר הרביעית בגודלה בישראל. היא נוסדה ב-31.7.1882 כמושבה, בידי 17 מתיישבים. ראשל"צ, שנוסדה בתקופת העליה הראשונה, היא המושבה השניה בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. היא עלתה לקרקע ארבע שנים אחרי אם המושבות פתח תקווה. ב-1950 המושבה הוכרה כעיר.
ראשל"צ נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו מא, כז). החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 