צרור הערות ‏7.5.23

* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכיה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.

* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות.

וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופיה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים"? "שישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר"? "מוחמד מת"? "ברוך הגבר"? או הגרוע מכל – "כהנא צדק"?

וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?

* נו, פטר אותו.

* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.

* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים.

* בקשת מחילה – אני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.

* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה…"לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?

זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילונים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.

לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות.

במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.

ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ… המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?

* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל!

אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.

* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים.

את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.

* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.

* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף.

מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה.

איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזנים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר.

כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי.

זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.

* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה.

אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות.

הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין.

השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומיה… עין לציון צופיה… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות", "מדינת העם היהודי", "מדינה יהודית", "מדינה יהודית ודמוקרטית", נישאו בכל פה.  

הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה.

הנואמת האחרונה הייתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. 

החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".

* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכל התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה.

"רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.

* במלחמת האחים אני סרבן.

* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח.

ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות".

כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?

* מי שכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק –  הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.

כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע.

הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור ימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.

אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית.

עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.

ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".

ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.

על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא הייתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון).  והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תכנית קרי, שהייתה אף היא ברוח תכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים.

שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם הייתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.

* סדרת ייצור  – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.

* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתיה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות.

הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי". לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות".

יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעיה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה.

הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.

* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.

          * ביד הלשון

לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד".

מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה".

בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' יח, כא).

הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג.

כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד", כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.

לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע". כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.3.23

* נדרשת אחריות לאומית – אם תתקיים הידברות שתסתיים ברפורמה על בסיס מתווה הנשיא, תומכי המהפכה ישיגו חלק ניכר משאיפותיהם ויהיה זה שינוי משמעותי לעומת הסדר הנוכחי. השינוי הזה יהיה בהסכמה רחבה, בלי שחלקים רחבים בעם יחושו שעולמם חרב עליהם ובלי המשך ההידרדרות לקרע נורא בעם.

ברפורמה כזו, מתנגדי המהפכה ידעו שסיכלו את החלקים הקשים שבעטיים יצאו למחאה ובראש ובראשונה – מערכת המשפט תישאר עצמאית.

רפורמה בהסכמה רחבה תוכל להתקיים לאורך עשרות שנים קדימה, ולא תבוטל מיד בהתחלף השלטון, על מנת ששוב תוטל כששוב יתחלף השלטון וחוזר חלילה.

מתנגדי ההידברות וההסכמות, בשני הצדדים, אינם מביטים צעד אחד קדימה, ליום שאחרי, ליכולת שלנו להתקיים כעם אחד, כמדינה אחת. הרצון בכל צד להכניע את הצד השני, יביא בהכרח למציאות שבה יהיו רק מפסידים.

נשיא המדינה הציג מתווה של אחריות לאומית. דחיית המתווה היא חוסר אחריות לאומית.

* נאום השקרים וההסתה – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, או אפילו אם היה לו קורטוב של אחריות לאומית, הוא היה מודיע בנאומו על הקפאת המהפכה המשטרית ואימוץ מתווה הנשיא וקורא לאופוזיציה לשבת מיד להידברות על בסיס מתווה הנשיא.

במקום זאת, כאשר החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, עלה הפירומן הזה לשידור ושפך שמן לבערה, בחוסר אחריות לאומית קיצוני. הוא נשא נאום הסתה ושיסוי רצוף שקרים.

את ההפגנות נגד המהפכה המשטרית הוא השווה לפוגרום של פורעים שהציתו עשרות בתים על יושביהם. לדיכוי ההפגנות, השר הפשיסט הגזען בן גביר, השתלט בניגוד לחוק על חפ"ק המשטרה ושיסה את השוטרים במפגינים תוך הפעלת כוח בלתי סביר, בלתי מידתי בעוד הפוגרום נעשה באין מפריע. כי את הפוגרום עשו חייליו של השר הכהניסט, שמינויו לתפקיד הוא הפשע החמור ביותר של נתניהו נגד עם ישראל.

אח"כ השקרן שיקר באמירה שלו שבמאבק נגד ההתנתקות לא חסמו כבישים. שקרן! חסמו גם חסמו, והרבה. והציתו צמיגים וכו'. וקראו למרי אזרחי. תמכתי במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית. התנגדתי להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני מתנגד להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד המהפכה המשטרית. אבל השקרן משקר ומשסה.

והשקר הכי גדול של השקרן, הוא בהציגו את עצמו כאחד מראשי האופוזיציה להתנתקות. איזה שקרן עלוב. אחרי שרון, הוא האחראי העיקרי לחורבן גוש קטיף. הוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה, אך הוא תמך בה בכל ההצבעות בממשלה (שם אין משמעת, כל אחד מצביע על פי מצפונו) ובכנסת. רק אחרי שהכל היה סגור, כאשר הבין ששרון איבד את התמיכה בליכוד, נזכר להתפטר, כי הבין היכן מרוחה כעת החמאה בליכוד.

ובהזדמנות חגיגית שהוא נואם לאומה, ניתן היה לצפות ממנו להוקעה של דברי הבלע הנוראים של הסמוטריץ', שקרא למחוק עיירה. לא שמענו אפילו לא גינוי סמלי קל.

ואפרופו סמוטריץ' – סמוטריץ' טעה כאשר קרא לו "שקרן בן שקרן". בנציון נתניהו לא היה שקרן. אבל ביבי שקרן אבא של שקרן.  

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את מועד ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה נראטיב מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* הידברות שכזו – אריק שרון: אני קורא להידברות על ההתנתקות. במקביל נמשיך לעקור את היישובים.

* אחריות לאומית ואומץ ציבורי – יולי אדלשטיין ודני דנון הם הראשונים בליכוד שמגלים אחריות לאומית ואומץ ציבורי. רוב עמיתיהם עדין מתקרנפים ומשתפנים. יש לקוות שצעדם ינסוך קצת אומץ אצל אחרים.

מן הראוי שאדלשטיין ודנון ילכו צעד אחד קדימה ויבהירו שלא ייתנו ידם לחקיקת חוקי המהפכה, אם לא תיעשה בהסכמה רחבה.

* מסית לרצח – המעי הגס של "המשפחה", יאיר נתניהו הג'ורה, מכנה את מתנגדי המשטר "טרוריסטים" ומבטיח להעמיד אותם לדין. על מה? על טרור. ומה דינם של טרוריסטים? הנה, הם מציעים לנו עונש מוות למחבלים.

הוא כבר הסית לרצוח את השופטים והפרקליטים של אביו המושחת. עכשיו הוא מסית לרצח המפגינים.

זאת הפעימה הבאה של המהפכה המשטרית?

* הפגנה בעד – כשאני מפגין בקפלן, אני חלק מקהל עצום שאני שותף לו ב"נגד"; בהתנגדות למהפכה המשטרית. אבל ספק עד כמה אנו שותפים ל"בעד", כלומר לאותו חזון. דגל הלאום מאחד אותנו, כלומר כולנו ציונים פטריוטים שאכפת להם מהמדינה וכואבים את האיום על המבנה הדמוקרטי שלה, אך אם ננסה לראות מה אנו מציעים, סביר להניח שהפערים גדולים מאוד.

כשאני משתתף בהפגנות הימין האחראי, אני יודע שמשתתפי ההפגנה אינם שותפים רק ל"נגד" אלא גם ובעיקר ל"בעד"; בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי. אנו בעד רפורמה, שלא תפגע בעצמאות מערכת המשפט ובהפרדת הרשויות, אך תשנה את הסדר הקיים, שגם הוא בעייתי ולא מאוזן. אנו בהחלט בעד רפורמה קונסטרוקטיבית שתחולל שינוי שיוכל לגבש סביבו הסכמה לאומית רחבה, ושגם מי שלא יסכימו עם פרטי הרפורמה, יוכלו לחיות אתה. אנו בעד רפורמה בהסכמה על בסיס מתווה הנשיא.

ולמען הסר ספק – אני בעד המחאה בקפלן. אך אני מבכר את ההפגנות בעד מתווה הנשיא.

* פגיעה במחאה – ההתפרעויות, החסימות, האלימות – רק פוגעות במחאה וגורעות מעוצמתה.

* התנהגות אספסופית ואנטי-דמוקרטית – אני נגד כל הפעולות הבלתי חוקיות והאלימות שערכו מתנגדי המהפכה המשטרית במסגרת המחאה. אבל החמור מכל היה המצור על המספרה שבה שרה נתניהו הסתפרה. זו התנהגות אספסופית, אלימה ואנטי דמוקרטית.

אין לי ספק שפעולות כאלו רק מזיקות למאבק הצודק נגד המהפכה, אבל גם אילו הפעולה הזאת הייתה מועילה, אסור היה לעשות אותה. היא הייתה ראויה לגינוי ולהוקעה.

המצב הנוכחי הוא של שתי רכבות דוהרות זו מול זו לעבר תאונת דרכים קטלנית. ממשלת הדי-9 שממשיכה בדהירתה הדורסנית המטורפת, דהרת אמוק של שיכורי כוח תאבי נקם ומולה מחאה דמוקרטית שירדה מהפסים ודוהרת באלימות ברוח נאומיו של ברק, שלא בכדי כבר בשנות ה-90 כונה "תואם ביבי".

הדבר הנחוץ ביותר היום הוא הדבר החסר ביותר – אחריות לאומית.

* משל הענבים והשומר – תשע שנים נאבקנו על הגולן, מול ממשלות שניסו לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. אין ולא יכול להיות מאבק קיומי יותר מזה. קיומי במובן הפשוט ביותר של המושג – פשוטו כמשמעו.

מעולם לא העלינו על דעתנו לשבש את החיים במדינה.

ראשית, כי זו לא דרכנו.

שנית, כי לא חשבנו שיש לנו זכות לעשות כן.

שלישית, כי ידענו שצעדים כאלה הם חרב פיפיות, שרק יפגעו במאבק.

כדי לעמוד בכך לאורך כל כך הרבה שנים, היה צורך ביכולת איפוק גדולה ובמנהיגות חזקה. הרי הכי קל למנהיגות להתסיס ולשלהב את היצרים. מנהיגות אמת יודעת את סוד האיפוק ואת עוצמת האיפוק.

לנגד עינינו עמד מדי יום ביומו משל הענבים והשומר: מה מטרתנו? לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

בכל יום בחרנו מחדש לאכול את הענבים, ובזכות עובדה זו עם ישראל שותה עד היום את יינות הגולן.

מאבק פרוע הוא נשק של לוזרים. מי שאינם מסוגלים להתבטא בפה, מתחילים להתבטא בידיים. מי שאינם יודעים לגייס המונים לאורך זמן, נאלצים להתפרע כדי להישאר בתמונה. אנו ידענו לגייס את ההמונים ולבטא אותם. היה ברור לכל שהעם עם הגולן. ובזכות הדרך הזו ניצחנו.

גם המאבק נגד המהפכה המשטרית יודע לגייס המונים. גיוס מאות אלפי אזרחים לפעילות מחאה אקטיבית לאורך זמן ובנחישות, היא הישג אדיר. זו הדרך היחידה שאתה ניתן לנצח. ברגע שמתחילים להתפרע ולעבור על החוק, מתחילים לאבד את התמיכה ולהפסיד במערכה.

לא בכדי, כאשר המאבק התנהל בסדר מופתי, נתניהו, בן גביר וחבר מרעיהם ניסו להיתלות באיזו תמונה או איזו התבטאות כדי להציג את המאבק בפנים כעורות ואלימות. הם לא טיפשים. הם יודעים שמאבק פרוע ואלים משחק לטובתם. המטרה שלהם היא שהמאבק יהיה כזה. קשה להם להתמודד עם מאות אלפי מפגינים עם דגלי הלאום שמפגינים שבוע אחר שבוע בסדר מופתי. הרבה יותר קל להם להתמודד עם מראות של מהומות ואנרכיה.

אם חלילה המאבק יכשל והמהפכה המשטרית תצליח – מי שהסיטו את המאבק ממסלולו הדמוקרטי הנאות, יהיו אחראים לכישלון.

* זה כן אותו הדבר – אלה שמתקוממים נגד ההשוואה בין המאבק במהפכה המשטרית למאבק נגד הנסיגה מהגולן או נגד עקירת גוש קטיף, כי "זה לא אותו הדבר", מגלים אטימות וגבהות לב. כוונתי הן לאלה שמנסים להקטין את המאבקים נגד העקירה והן לאלה שמנסים להקטין את המאבק נגד המהפכה המשטרית.

* חד-גדיא – אני שומע את האמירות של "מה שעשיתם לנו בהתנתקות אנחנו עכשיו עושים לכם במהפכה המשפטית".

נעזוב את זה שהם נוהים אחרי מנהיג שהיה שותף להתנתקות.

נעזוב את זה שעם מתנגדי המהפכה נמנעים לא מעט מתנגדי ההתנתקות (ובהם הח"מ).

נעזוב את זה שללא מערכת משפט עצמאית, הם מענישים גם את עצמם כאזרחי ישראל.

שאלתי אחרת – מה התוחלת במעגל הקסמים של ילד מוכה שהופך לאבא מכה? האם לא הגיעה השעה להפסיק את ה"חד-גדיא" הזה?

* שור מועד – השר הכהניסט ל"ביטחון" לאומני, עובר על החוק, לוקח סמכויות לא לו, שובר את שרשרת הפיקוד במשטרה, ומחלק הוראות להיכנס בכוח בלתי מידתי במפגינים, שהם יריביו הפוליטיים.

זאת, שעה שאנשיו מבצעים פוגרום.

מי המופקר שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי השור המועד הזה?

* מחדל – הפוגרום בחווארה הוא מחדל מודיעיני ומבצעי של השב"כ ושל צה"ל.

* א-דאולה מענא – בימי המנדט הבריטי היו הפורעים הערבים, הרוצחים במאורעות תרפ”א ותרפ”ט, יוצאים לשחוט יהודים בקריאות "איטבח אל יאהוד" ו"אללה הוא אכבר" המוכרות עד ימינו. אבל באותם ימים נוספה גם הקריאה "א-דאולה – מענא": "הממשלה אתנו".

הממשלה הייתה ממשלת המנדט הבריטי. הפורעים עודדו את עצמם בקריאות הללו מתוך הבנה שיש להם רוח גבית מהשלטון.

כך חשו גם הפורעים בחווארה. כאשר יש להם נציגים בממשלה, המנהיג שלהם הוא חבר הקבינט והשר ל"ביטחון" לאומני ושר האוצר שהוא גם קצת שר הביטחון קורא למחוק את חווארה, הם חשו ברוח גבית של "א-דאולה-מענא".

* דגל שחור – אילו אזרחים ישראלים היו חודרים על דעת עצמם לשכם ומחסלים את ראשי "גוב האריות", נכון היה להשתמש בביטוי "לא לקחת את החוק בידיים", ולהשאיר לצה"ל לבצע את המלאכה.

לא כן באירוע כמו הפוגרום בחווארה. לא החוק נלקח בידיים, כי אין המדובר במעשה שהגורמים המוסמכים על פי חוק רשאים לעשותו. ההיפך הוא הנכון, מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. מדובר בפשע מלחמה. אילו בצה"ל ניתנה פקודה לחיילים לבצע פוגרום כזה, היה מתנוסס עליה דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית.

* למחוק עיירה – האמירה של סמוטריץ' על מחיקת חווארה, היא חמורה, מזוויעה, אלימה, לא מוסרית ולא יהודית.

הוא הדין במי שמייחל לכך שקריית ארבע תימחק.

ומי שטוען שזה לא אותו דבר – אני מציע לו לצאת מגדרו, לבחון מחדש את עמדתו ולהעמיד אותה במבחן היושרה.

* מלא מלא – השר גלנט מממש את חובתו להילחם בטרור ולמנוע אנרכיה. הוא חתם על מעצר מנהלי לשני מחבלים יהודים, פצצות מתקתקות. השר האנרכיסט הפרחח בן גביר משתלח בו.

יד ימין אינה יודעת מה יד ימין עושה.

* את מי בגין הכניס למעצר מנהלי – בגין התנגד כל חייו למעצרים מנהליים. הוא טען שהם ירושה אנטי דמוקרטית של הקולוניאליזם הבריטי. אבל כשהוא עלה לשלטון, והאחריות על המלחמה בטרור הייתה על כתפיו, הוא הבין שקדושת חיי אדם מחייבת לעתים מעצרים מנהליים. כשעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, בגין היה למשך כשנה שר הביטחון. המעצר המנהלי הראשון שעליו חתם, היה של ה"רב" כהנא שר"י, מורם ורבם של בן גביר ופורעי חווארה.

* חמישה כוכבים – "דין מחבל יהודי שמצית בית של ערבי כדינו של מחבל ערבי שמצית בית של יהודי", כתבתי. בין התגובות שקיבלתי היו כמה מתחכמות ברוח של: "אתה מתכוון למלון 5 כוכבים על חשבון משלם המסים?" וכן הלאה.

ובכן, כן. בדיוק לזה אני מתכוון. הם צריכים לקבל בדיוק אותו "מלון חמישה כוכבים" באותם תנאים בדיוק. זה העונש הראוי להם.

* מקור לאופטימיות – בימים של קרע ושל התנגשות קשה כל כך – עצם העובדה שההסתדרות והאוצר הגיעו להסכם היא מקור לאופטימיות.

* הסמינר הרעיוני – בימים חמישי ושישי השתתפתי בסמינר הרעיוני של תנועת הרבעון הרביעי, שעסק בגיבוש דרכה הרעיונית של התנועה.

המחלוקת על המהפכה המשטרית מרחפת מעל הכל, אבל היא אינה נושא מרכזי בדיונים. בראש ובראשונה אנו עוסקים בגיבוש הברית הישראלית; לנסות לבנות את היסודות לגיבוש הקונצנזוס בין הפלגים, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל בואכה שנת המאה.

זה אתגר לא פשוט כלל וכלל. המחלוקות גדולות וכבדות, ואם כך בין אנשים שהצורך בהסכמות בוער בקרבם, שלקחו יומיים חופשה מהעבודה כדי לעסוק בכך, איך ניתן יהיה להסכים בקרב כלל הציבור, במיוחד בתקופה שהגורמים הצנטריפוגליים המפרקים את החברה וקורעים אותה לגזרים הם הדומיננטיים?

עם זאת, עצם היכולת לשבת ימים שלמים, לדון בכבוד הדדי בסוגיות שבמחלוקת עמוקה כל כך ואף להגיע להסכמות חלקיות, בהחלט מעודדת.

אני בחרתי להשתתף בקבוצה המנסחת את היסוד הציוני של המדינה. הניסוח הבסיסי (כמובן לא היחיד) שהצעתי ועמדתי עליו, כיוון שבעיניי הוא העיקר, הוא המהות, הוא ליבת זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". אתנו בקבוצה היה אדם חרדי, שבשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל זאת. מבחינתו, עצם התייחסות לעם היהודי כאל לאום, היא כפירה בעיקר. לא זו בלבד שלא הגענו להסכמה – לא התקרבנו במילימטר זה אל זה.

אין מצב שאתפשר על ההגדרה הזאת, אך גם אין מצב שאוותר על הניסיון לגבש הסכמות גם עם יריבים אידיאולוגיים.

הציבור השותף בסמינר איכותי מאוד ואני בהחלט רואה חשיבות עצומה במהלך הזה, ושמח על היותי חלק ממנו, מתוך רצוני להשפיע על מדינת ישראל ועל עתידה.

* בייס חלופי – תנועת הרבעון הרביעי מפגישה ישראלים מכל קשת הדעות, האמונות והעדות לשיח שהוא הרבה יותר ממפגשי הידברות (החשובים מאוד בפני עצמם), אלא ניסיון משותף לעצב יחד מחדש את הברית הישראלית, מתוך מטרה להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה מלוכדת, המבוססת על אמון הדדי ויש לה סיפור משותף (גם אם לא כל חלקיה שותפים לו במלואו). מטרת התנועה להיות תנועת המונים שתשפיע על השיח הישראלי ותשנה אותו.

בימים אלה של קרע ופילוג ודהרה להתנגשות קטלנית, מאות אנשים שותפים ליצירת שיח אחר המבוסס על היחד הישראלי. שעה ש"בייסים" קיצוניים מפעילים כוחות צנטריפוגליים המפוררים את החברה הישראלית ומסנדלים את המערכת הפוליטית אל הקצוות, אנו מנסים לבנות "בייס" חלופי, שיהיה לתנועת המונים, שההנהגה לא תוכל להתעלם ממנו – בייס של אחדות לאומית ואהבת ישראל; בייס של יצירת הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל.

* הסיפור הישראלי שלי – לקראת הסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקש כל משתתף לשלוח תמונה שמגלמת בעבורו את הסיפור הישראלי, התבקש לתת לה כותרת ולהסביר בכמה מילים את בחירתו.

אני בחרתי את תמונת הצנחנים בכותל. וזה ההסבר שלי: תמונה זו מספרת את הסיפור הישראלי – החיבור בין היהדות והישראליות. את החיבור העמוק למורשת ישראל של  הישראליות החדשה שאחד מביטוייה הוא צה"ל. היא מספרת גם את סיפורו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, על כל זרמיו, להבדיל ממי שמנסים להפוך אותו לשטיבל חרדי.  

* יצחק שמיר צדק – זו כותרת למאמר חשוב של המשורר מירון איזקסון ב"וויינט", שבו הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שהעדיף ממשלות אחדות לאומיות על פני ממשלות ימין "מלא מלא", מתוך הבנה לנזק שבקיום ממשלה התלויה בקיצונים ונגררת אחריהם, להבדיל ממשלה מאוזנת, שגורמיה מאזנים זה את זה ובכך נמנעת הקצנה מסוכנת.

אני מסכים מאוד עם המאמר. בעיניי, יצחק שמיר הוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. אני רוצה קצת לדייק ולהרחיב. בבחירות 1984 היה תיקו, ולכן הממשלה הייתה רוטציונית. אמנם על הנייר היו לשמיר 61, אם סופרים את אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אלא שלא רק שמיר כי אם כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, כולל התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן) לא העלו על דעתם לספור אותו. גם הנשיא חיים הרצוג לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כלל לא היה על כך דיון. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כמה הם צדקו אנחנו רואים היום. כאשר ממשיך דרכו ותלמידו המובהק הוא השר ל"ביטחון" לאומני, חייליו חשים בטוחים דיים לצאת לפוגרום בחווארה. ב-1988 היה רוב חד משמעי לימין. שמיר ניסה להקים ממשלת ימין-חרדים מלא מלא. הוא אף הספיק לחתום על הסכמים קואליציוניים עם המפד"ל ועם התחיה. אבל במו"מ עם החרדים הם דרשו לחוקק חוק האוסר הכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. שמיר, שכל מעייניו היו להגשמת הציונות, לא היה מוכן להסכים שבמשמרת שלו מדינת ישראל תפנה עורף ליהדות הגולה ותקרע את העם היהודי, ניהל מו"מ בזק עם המערך והקים את ממשלת האחדות הלאומית. כאשר הממשלה הזאת נפלה כעבור שנתיים, בשל החתרנות של פרס בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. הוא הלך רחוק בוויתוריו לחרדים בנושאים השונים, אבל את נושא הגיור הם לא העזו להעלות שוב, כי ידעו שהוא יעדיף בחירות ואובדן השלטון מאשר להיענות לדרישתם. שמיר היה ראש ממשלה מצוין, והיה ממוקד בעיקר במהפכה הציונית הגדולה של העליה הגדולה מחבר העמים. בצעד מאוד לא פופולרי הוא שכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט. וכך הוא ניתב את ההגירה מבריה"מ לעליה הברוכה לישראל. הוא הוביל את המהלך הלאומי הגדול של קליטת מיליון עולים. הוא הוביל את המהלך הציוני הדרמטי של מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל. אני מאמין שאילו נשאר בתפקידו עוד שנים אחדות, הוא היה מוביל מהלך לפתרון בעיית העולים מבריה"מ, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. ברור שהיום הוא לא היה נכנע לתביעות כמו ביטול מתווה הכותל או ההתנקשות בחוק השבות (סעיף הנכד). אגב, ממשלותיו היו המיישבות המאסיביות ביותר של יהודה ושומרון, למרות שמפלגת העבודה השתתפה ברובן.

* שאילתה לשרות המטאורולוגי – מה נסגר אתכם? שבועיים חורף? זה כל מה שיכולתם לפרגן לנו?

          * ביד הלשון

כאשר אבדתי אבדתי – משמעות הביטוי היא שאין מה להפסיד, כיוון שבלאו הכי כל האפשרויות הניצבות בפניי מסוכנות. ביטוי של השלמה עם הגורל לפני עשיית מעשה מסוכן,  כמו, "יהיה מה שיהיה".

המושג לקוח מתוך מגילת אסתר. כאשר אסתר משתכנעת להסתכן ולפעול להצלת עמה, באמצעות הליכה אל המלך מבלי שהוזמנה, כלומר בניגוד לחוק ("אשר לא כדת"), מה שעלול להביא להוצאתה להורג, היא אומרת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם; גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". (אסתר ד טז).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.2.23

* מו"מ תחת אש – כדי לקיים הידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, יש להגיע אליה בידיים נקיות.

אי אפשר לקיים אותה ולהמשיך במקביל לקדם את חקיקת הבזק של המהפכה המשטרית. יש סתירה מוחלטת בין המהלכים. ההידברות נועדה ליצור תוצר אחר לגמרי מהמהפכה, ברוח מתווה הנשיא. מי שממשיך את המהפכה המשטרית מעיד בהתנהגותו שאין פניו להסכמות ונכונותו להידברות היא מס שפתיים.

קיום הידברות תחת המשך הבליץ, כמוה כניהול מו"מ תחת אש.

יש להקפיא את התהליך עד אחרי פגרת הפסח, ולשבת להידברות רצינית עד שייצא עשן לבן. או כהגדרתו המבריקה של עוזי דיין – עשן כחול לבן.

* מו"מ ישיר – יאיר לפיד צודק בתביעתו המובנת מאליה להקפאת החקיקה כדי לקיים את ההידברות (אם כי אני לא הייתי מתנה את הפגישה הראשונה בהקפאה, אלא נפגש ומעלה זאת בפתח הפגישה כתנאי למהלך). הוא טועה בהצעתו, שאת המתווה תכין ועדת מומחים.

לא מדובר כאן בעניין רפואי או הנדסי. זו אינה סוגיה מקצועית אלא ערכית, אידיאולוגית, פוליטית. ההידברות צריכה להיעשות בין הגורמים הפוליטיים, בתיווך הנשיא. כמובן שהם יכולים לזמן משפטנים, אנשי אקדמיה ומומחים על פי הצורך.

* רק ביבי – אני מקווה מאוד שהנשיא יצליח להביא להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה. אולם אם נציגי הקואליציה הם לוין ורוטמן, סיכויי ההצלחה של ההידברות קלושים. מדובר באידיאולוגים קנאים, שרואים בהשתלטות הממשלה על הרשות השופטת את ייעוד חייהם ולכן הם לא יתפשרו.

אבל הם שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה. מי אם לא הם?

אולי תופתעו, אבל תשובתי היא – נתניהו. בניגוד אליהם, נתניהו אינו דוגל באידיאולוגיה של המהפכה המשטרית. הוא חונך על ברכי הציונות הרוויזיוניסטית שדגלה בעליונות המשפט, בדיוק כמו בני בגין, דן מרידור, אריה נאור ולימור לבנת. תמיכתו במהפכה נובעת ממניעים אישיים הקשורים למשפטו.

האם אני סבור שדבקות בדרך אידיאולוגית היא מניע חזק יותר מיצר הישרדות? כאשר מדובר בקנאות, אני חושב שכן. נתניהו אדם פרגמטי. ומקומו בהיסטוריה חשוב לו מאוד. הוא רוצה להיזכר כמי שחולל את הסכמי אברהם, כמי שניצח את הגרעין האיראני (בתקווה שכך יהיה), כמי שהביא את החיסונים נגד קורונה לישראל וכד'. לא כמי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית לדמוקטטורה. המניע הזה חשוב לו לצד יצר ההישרדות, ולכן יש סיכוי שהידברות אתו תצלח.

הבעיה היא ניגוד העניינים. כן, יש בעיה חמורה בכך שנאשם בפלילים עוסק בענייני מערכת המשפט. אבל ראש הממשלה אינו יכול שלא לעסוק בנושא המרכזי שמובילה ממשלתו וכאשר המדינה בוערת הוא אינו יכול לא להתערב בשל ניגוד העניינים. הרי ניגוד העניינים אינו משחרר אותו מאחריות. אי אפשר שהוא יהיה ראש הממשלה וייאסר עליו לעסוק בנושא.

ניגוד העניינים הוא בכך שממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים מובילה מהפכה משפטית, בלי קשר לשאלה אם רוה"מ עצמו מעורב בה. הבעיה היא בכך שהנאשם הוא ראש הממשלה. אך הוא ראש הממשלה כי רוב הציבור בחר בו. הוא יכול היה להתמודד בבחירות כי בג"ץ אישר את התמודדותו פה אחד בהרכב של 11 שופטים. בג"ץ קיבל את ההחלטה הזאת כי זה החוק המפורש, בין אם נאהב אותו ובין אם לאו. ולמרבה הצער, להצעת "חוק הנאשם" של תקווה חדשה לא היה רוב בכנסת הקודמת בשל התנגדות ימינה.

מן הראוי שנשיא המדינה יזמן את היועמ"שית לשיחה, יבהיר לה שאנחנו במצב חירום ויסביר לה עד כמה חשוב שתמתן את חוות הדעת שלה. הנה, זו הבעיה של המשפוט. המשפט הוא דיכוטומי – אסור או מותר, חוקי או לא חוקי, אשם או זכאי. אבל החיים האמתיים, החיים החברתיים, החיים הפוליטיים אינם דיכוטומיים. מן הראוי שהפוליטיקה הישראלית תהיה פוליטיקה של הסכמות חברתיות. ורצוי שהמשפט יצמצם את עצמו וייתן למהלכים החברתיים והפוליטיים להתנהל. זו הבעיה של האקטיביזם המשפטי, שהביא לריאקציה של המהפכה המשטרית. בדיוק כמו החלטת בג"ץ של "ייקוב הדין את ההר", שהתערבה בהחלטת יו"ר הכנסת אדלשטיין לדחות בשלושה ימים את ההצבעה על בחירת היו"ר החדש, כדי לתת סיפק לצדדים להקים ממשלת אחדות ולמנוע בחירות רביעיות. לא "הכל שפיט", ולא כל מה ששפיט – ראוי לרוץ בו היישר להחלטה המשפטית.

בסיטואציה המשברית שאנו נמצאים בה, נתניהו חייב להיות שותף לפתרון, כי זו אחריותו.

* מכתב ראשי המל"ל – 12 ראשי המועצה לביטחון לאומי לשעבר, חתמו על מכתב הקורא להידברות כדי להגיע לפשרה על רפורמה מוסכמת. המכתב יצא עוד לפני נאום הנשיא. מה הקשר בין המהפכה לביטחוןה לאומי? הקרע בעם כתוצאה מהמהפכה הוא פגיעה חמורה בביטחון הלאומי של ישראל. הלכידות היא מרכיב משמעותי בחוסן הלאומי ובביטחון הלאומי.

את המכתב יזם ראש המל"ל וסגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') עוזי דיין, שהוא חבר הליכוד. אין זה צריך להפתיע. עוזי עמד בראש הפורום לאחריות לאומית שהובילה לפני למעלה מעשרים שנה את אמנת כינרת, שנועדה לגבש הסכמה לאומית רחבה ולגשר על פערים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית היהודית.

עם החותמים נמנה ראש המוסד וראש המל"ל לשעבר יוסי כהן, המקורב לנתניהו ונחשב לאחד המועמדים המובילים להנהגת הליכוד בעתיד. אני לא מופתע. בנאום שנשא כהן בכנס הרצל למנהיגות שנערך לפני כחצי שנה בבזל, הוא קרא להגן על המוסדות הממלכתיים.

* שתיקת הקרנפים – "ישראל היום" מדווח שרבים מבכירי הליכוד סבורים שיש להקפיא את החקיקה ולגשת להידברות. הם יוצאים נגד המהלך ומגדירים אותו כצעד קיצוני וטוענים ש"האירוע יצא משליטה".

זה חשוב מאוד, אך כמנהיגים מצופה מהם להפסיק את שתיקת הקרנפים, לומר את דבריהם בגלוי, בשמם, ולהבהיר שלא יתנו את ידם ואת קולם למהלך. הגיעה שעת המורדים.

* ערכי השחיתות – השופטים אינם צריכים להכריע במחלוקת בין ערכים ודעות. זה נכון. אבל הם בהחלט צריכים להתערב בענייני טוהר מידות וניקיון כפיים. איזה ערכים, איזו אידיאולוגיה מגלמת סדרת חוקי דרעי? ערכי השחיתות? ערכי העבריינות?

* מושגים אנרכוניסטיים – המושגים "ימין" ו"שמאל" הם מושגים אנכרוניסטיים, שאבד עליהם כלח. אני לא מגדיר עצמי על פי המושגים המיושנים הללו.

מקום המדינה עד מלחמת ששת הימים, המונחים שמאל וימין הגדירו את העמדות בענייני חברה וכלכלה. בסוגיות הללו הנטיה שלי היא לשמאל. בין מלחמת ששת הימים לחקירות נתניהו, המונחים הללו הגדירו את העמדות בענייני חוץ וביטחון. בסוגיות הללו הנטיה שלי היא לימין. מאז 2015 המונחים הללו הגדירו את העמדות בנושא נתניהו. מי שסוגד לו הוא ימין. מי שלא, גם אם בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה הוא ימין מובהק – מוגדר שמאל. מהבחינה הזאת אני שמאל.

בנושא המשפט, הימין ההיסטורי בהנהגת בגין היה נושא הדגל של עליונות המשפט. לא אהרון ברק הוא אבי האקטיביזם השיפוטי אלא מנחם בגין. מאז שנות ה-90 ו"המהפכה החוקתית", בדרך כלל הימין נטה לבקר את מערכת המשפט והשמאל – להגן עליה. מהבחינה הזאת אני נטיתי לימין, עוד לפני שהנושא היה בון טון. מאז 2015 הימין מזוהה עם תמיכה בשחיתות ומושחתים ובקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים" ו"מדינת עומק". אם כך, בנושא הזה אני שמאל.

מבולבלים? גם אנחנו.

אני ציוני, ממלכתי ודמוקרט. הגדרות השמאלימין משעממות אותי. הן מגוחכות בעיניי. הן חסרות קוהרנטיות כלשהי.

עם זאת, המפלגות והמנהיגים הפוליטיים שמייצגים פחות או יותר את השקפותיי, הם אלה שמגדירים את עצמם כימין ממלכתי.

הימין הממלכתי הפגין בעד עצירת המהפכה המשטרית והמרתה בהידברות על רפורמה על בסיס מתווה הנשיא. בלי קשר להגדרות השמאלימין, אני מזדהה עם ההפגנה וחש קרבה למארגניה. לכן, עליתי לירושלים והשתתפתי בהפגנה.

* כללים שאסור להפר – גם המחאה הצודקת ביותר, אינה מכשירה כל מעשה. חטיפת טנק מאנדרטה כדי להשתמש בו במחאה, היא פגיעה באתר מורשת לאומית ובמורשת שהאתר מסמל. אני מבין את הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, שחרפו את נפשם על הגנת המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, שנזעקים שוב להגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני מי שמניפים עליה יד גסה. אבל האתר בתל-סאקי הוא של כל עם ישראל, הוא לא אתר פרטי של לוחמי מלחמת יום הכיפורים. ובין הלוחמים יש לבטח גם בעלי דעות אחרות. פגיעה באתר לאומי כזה אינה לגיטימית וראויה לגינוי.

כתבתי "גם המחאה הצודקת ביותר". האמת היא שכל מחאה היא צודקת, לפחות בעיני המוחים. נוח לי יותר לבקר מחאה הצודקת בעיניי, ואני חלק ממנה. יש כללי משחק שאסור להפר. פגיעה באתר זיכרון אינה חלק מכללי המשחק.

* לאלוהים אין סגן – ביום שבו ניצח יריב לוין בפריימריז בליכוד, כתבתי: "מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין".

הנה, נתניהו מבין שהוא הסתבך. שהוא איבד שליטה על המהפכה המשטרית, שנזקיה עלולים להאפיל על הישגיו הרבים, שבהם הוא מתנאה. הוא חש שידיו כבולות, שהקנאים מובילים והוא אינו מסוגל לעצור אותם כי אז יאבד את השלטון. במקום חשבון נפש הוא מאשים את לוין שסיבך אותו. בין השניים הולכת ונפערת תהום של איבה. מנגנוני הפרנויה של נתניהו מבהילים אותו בסיפור פנטסטי, על פיו מטרת ריצת האמוק של די-9 המשפטים נועדה לגרום להוצאתו של נתניהו לנבצרות כדי שלוין יירש אותו. מקורביו מתחילים להפיץ את הקונספירציה, בינתיים לא לייחוס.

נדמה לי שסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין מכירים היטב את הסיטואציה. אגב, בניגוד אליהם, לוין באמת סיבך את נתניהו, או מה שחשוב יותר – את המדינה. אבל הקונספירציה על תאוות הנבצרות מופרכת ומטורללת כמו כל תוצרי בית החרושת לקונספירציות.

* ללא מבוגר אחראי – בכל אחת מממשלות נתניהו הקודמות היה מבוגר אחראי, שהיו לו שני תפקידים. האחד, לשמור על הממשלה שלא תיגרר אחרי קיצונים חסרי אחריות בתוכה. השני, להיות השעיר לעזאזל של נתניהו, כאשר יש עליו ביקורת מהבייס. בממשלתו הראשונה הייתה זו הדרך השלישית בהנהגת קהלני. בממשלתו השניה הייתה זו מפלגת העבודה ואח"כ עצמאות בהנהגת ברק ותקופה קצרה קדימה בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית היו אלה יש עתיד בהנהגת לפיד והתנועה בהנהגת לבני. בממשלתו הרביעית הייתה זו כולנו בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית היו אלה כחול לבן בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה בהנהגת עמיר פרץ ודרך ארץ בהנהגת יועז הנדל.

וכעת, בממשלת "מלא מלא" אין מבוגר אחראי. וגם אין שעיר לעזאזל. היטיבה להגדיר זאת בכנות השרה אורית סטרוק: "הפעם אין לנו שמאלני להסתתר מאחוריו".

אז נתניהו מנסה להפוך את גלנט לשמאלן התורן. מאשר לו את עקירת הכרם ואז פתאום מורה לו לחדול. שיהיה ברור מי עקר ומי חדל. כמו שעשה ליעלון בפרשת אלאור אזריה.

אבל הנה, נתניהו, שמנסה לבלום את הקיצונים, מוצא את עצמו כשמאלן התורן. סוף סוף יש ממשלה "הומוגנית", והנה, מתברר שהיא רעועה, מסוכסכת, על כרעי תרנגולת. רק חודש וחצי מכינונה והיא כבר מקרטעת.

בזמן המו"מ, כדי להבטיח את שלטונו, הוא הבטיח לשותפות הרים וגבעות. הרי הוא רגיל להבטיח ולא לקיים את הבטחותיו, לחתום על הסכמים ולהפר אותם. כרגע הוא זקוק להם, אח"כ יהיה בסדר, הם לא ירצו לוותר על תפקיד השר. איזו חלופה יש להם?

אבל מסתבר שסמוטריץ' אינו גנץ. הוא אינו פראייר. הוא מתעקש שנתניהו יכבד את ההסכם המופקר אתו. נתניהו לא נתקל עד היום בתופעה כזאת. המחשבה על כיבוד הסכמים לא חלפה בראשו; הפרקטיקה הזו זרה לו, היא לא חלק מארגז הכלים שלו.

ועכשיו הוא בבעיה.

* האיום העיקרי על ממשלת מלא מלא – האיום העיקרי על שלמותה של ממשלת "ימין מלא מלא" הוא בן גביר. את הישגו האלקטורלי הגדול הוא לא קיבל מכהניסטים. עם כהניסטים ספק אם היה עובר את אחוז החסימה. תמכו בו אנשים שהסתנוורו ממצג השווא שלו, כאילו בידיו הפטנט להעניק להם ביטחון אישי.

אולם בחודש וחצי שהוא בתפקיד, הטרור, הפשע והאלימות הולכים וגואים. ומסתבר שהמלך עירום. עם רקורד של ראש כנופיה אין לבן גביר כלים להתמודד עם האחריות הכבדה שעל כתפיו. אז הוא מכריז על מבצעים גדולים שלא היו ולא נבראו. והוא מתעסק בשטויות כמו רפורמת הפיתות ורפורמת המקלחות, שלא זו בלבד שאין בהן תרומה לביטחון – הן רק מזיקות. אבל הם מעשים פופוליסטיים ומתאים לדמגוג לברוח לשם.

לא נותר לו אלא למצוא אשמים. אחרי הטבח בנווה יעקב, השר הכושל נשא את נאום ההסתה והתרת הדם נגד היועמ"שית. אח"כ האשים את "המשפטנים" ואת אנשי המקצוע הביטחוניים. ועכשיו הוא כבר מתחיל להאשים את נתניהו.

בן גביר לא ירוץ לבחירות הבאות מהקואליציה. רק מהאופוזיציה הוא יכול להטיח האשמות בשלטון ולהבטיח שאם רק יקבל את הכוח… בשלב כלשהו הוא יפרק את החבילה, וירוץ לבחירות על תקן השר שראש הממשלה חסם אותו ולא איפשר לו לחסל את הטרור. ואם רק תתנו לו את הכוח…

* היום השמיני – היום הוא היום השמיני של מבצע "חומת מגן" 2.

* על שלושה דברים – על שלושה דברים מדינת ישראל עומדת: על היהדות, על הציונות ועל הדמוקרטיה. אין כל סתירה בין המרכיבים הללו. הם משלימים זה את זה ואם נשכיל לחזק ולטפח אותם נבטיח את ביתנו הלאומי כבנין עדי-עד. אולם אם ניטול, חלילה, אחד מן הנדבכים הללו, נסכן את הבניין כולו.

המהפכה המשטרית היא איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק, שהכל כפופים בה לחוק, שהכל שווים בה בפני החוק, שיש בה הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים, שיש לה מערכת משפט חזקה, עצמאית ובלתי תלויה. כל אלה ייעלמו אם תיושם, חלילה, המהפכה המשטרית. האיום על הדמוקרטיה הוא איום קיומי על מדינת ישראל.

האזנתי לראיון עם ד"ר חגי בן ארצי, גיסו של ראש הממשלה. ראיון מרתק, יש לציין. מרתק, אך מעורר דאגה. ישראל היא מדינת התנ"ך, הסביר בן ארצי ברהיטות. מי שרוצה דמוקרטיה, שילך לארה"ב.

דבריו על ארץ התנ"ך, על מדינת התנ"ך, על ערכי התנ"ך במגילת העצמאות, המדברת על ספר הספרים הנצחי שהנחלנו לעולם כולו, על ערכי החרות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, על הגשמת חזון הדורות לגאולת ישראל, מרוממי נפש ואני מזדהה עמם בכל לבי. אך אין כל סתירה בין יהדותה של ישראל להיותה דמוקרטית. ההיפך הוא הנכון. אם נוותר על הדמוקרטיה, ספק אם תהיה תקומה למדינת התנ"ך.

* הסדרת חוקיות – יישוב שקם בעידוד הממשלה, בדחיפת הממשלה, בסיוע צה"ל והמוסדות המיישבים, הוא יישוב חוקי, גם אם טרם הוסדר, ובלבד שאינו על אדמה פרטית. אין זה דומה לתפיסת שטח פיראטית של אנשים שעל דעת עצמם מחליטים לשבת במקום זה או אחר.

רוב ה"מאחזים הבלתי חוקיים" הם יישובים בלתי מוסדרים והגיעה השעה להסדיר אותם. אני תומך בהחלטת הממשלה בנדון.

על הממשלה להחליט גם על יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח 1E, כדי להבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי בין ירושלים למעלה אדומים. הרצף הזה חיוני בכל פשרה טריטוריאלית עתידית.

* לא על אדמות פרטיות – אני בעד הסדרת החוקיות של יישובים ביהודה ושומרון, אך לא כאלה שתפסו אדמות פרטיות. בבג"ץ אלון מורה, 1979, הורה הרכב השופטים בראשות משה לנדוי, אז מ"מ הנשיא ולימים נשיא בית המשפט העליון, ומי שאחרי פרישתו מכס המשפט אמר בגלוי שהוא דוגל בחזון ארץ ישראל השלמה, לפנות את היישוב מהאדמות, שעליהן ישב בהר כביר, כיוון שהיו אלו אדמות פרטיות.

לאחר מכן החליטה ממשלת בגין לא להקים עוד יישובים על אדמות פרטיות. החלטה זו לא בוטלה מעולם. אילו ההחלטה קוימה, הרבה צרות ועוגמת נפש, בעיקר למתיישבים עצמם, הייתה נמנעת.

עצוב לראות כרם נעקר, אך את פסיקת בג"ץ יש לקיים והפסיקה צודקת – אין להתיישב על אדמה פרטית.

* פגיעה בנפגעות האמתיות – טענת הסרק ההזויה של הח"כהניסטית המופקרת לימור סון הר-מלך כאילו השוטרים שחסמו אותה הטרידו אותה מינית (כמובן זה שקר, הרי הכל צולם ושודר) היא לא רק זילות של נושא הפגיעות המיניות אלא גם פגיעה בנפגעות האמתיות.

* מי הטריד? – קציני מג"ב חסמו את דרכה של הח"כהניסטית המופקרת, כדי לא לאפשר לה לשבש את פעילות כוחות הביטחון. היא זו שהתחככה בהם והתגוששה בהם באופן פיזי. כך, שאם הייתה כאן הטרדה מינית (לא הייתה), המופקרת היא המטרידה.

* גיבוי לכוחות הביטחון – השר הכהניסט הבטיח לתת גיבוי לכוחות הביטחון ואפילו חסינות לפשעים אם יבצעו. זה לא מפריע לו להשתלח בקצינים ובלוחמים שמבצעים את תפקידם ולגבות את הח"כהניסטית המופקרת שמעלילה על הלוחמים עלילת שווא על הטרדה מינית, שלא הייתה ולא נבראה.

* אופוזיציה פטריוטית – העובדה שהצעת החוק המאפשרת שלילת אזרחות ותושבות ממחבלים עברה ברוב עצום, של מעל 90 ח"כים, מאירה על ההבדל בין אופוזיציה פטריוטית לבין אופוזיציה למדינה, כמו זו שחווינו בתקופת ממשלת השינוי.

* די-9 התקשורת – בשבוע שעבר התבשרנו על הקפאת תכניתו של עוכר התקשורת שלמה קרעי לסגור את השידור הציבורי בישראל. אבל מסתבר שדי-9 התקשורת מתקנא בחברו די-9 המשפטים, וגם הוא רוצה ולו קצת לדרוס, קצת לרמוס, קצת להרוס. אז אולי אין לו כעת גיבוי להרס טוטלי, אז הוא מסתפק בהרס הדרגתי. נתחיל עם "כאן תרבות" ו"כאן 88". אחרי שנחסל את שתי הפנינות הללו, נלחץ על דוושת הגז.

* סמל הדי-9 – אין דבר המסמל את ממשלת הדי-9 יותר מניסיונו של קרעי לחסל את "כאן תרבות".

* הצד החיובי של גוטליב – יש גם צד חיובי בתופעת גוטליב. היא ההוכחה שהגענו לתחתית החבית.

עוד לא נולד המניאק שימציא שפכטל שיוכל לגרד מתחתית החבית חומר ירוד יותר מגוטליב.

מצד שני… ככה חשבנו גם על אורן חזן.

* יציאה אמיצה – היציאה האמיצה של יאיר שרקי מהארון, תעניק תעצומות נפש וכוח להתמודדות להמוני נערים ונערות להט"בים במגזר הדתי לאומי.

* מה הקב"ה רוצה? – במאמר מרגש ב"ידיעות אחרונות", בעקבות הודעתו של יאיר שרקי על יציאתו מהארון, העלתה שלי יחימוביץ' על נס את התגובה הציבורית על הרשומה המטלטלת שבה סיפר שרקי על נטייתו המינית: "בתוך דקות מעטות הפוסט שלו שבר את הרשת. לרגע נדם שדה הקרב הציבורי המדמם, הוכרזה הפסקת אש זמנית, ואומה נעמדה, קרועת לב אך נושמת, ללוות את שרקי במסעו ולחבק אותו. מי שהיו לו מלים רעות לומר, או חישובים פוליטיים לחשב, פשוט שתק".

הלוואי שתיאורה של שלי היה נכון. לצערי, לצד התגובות היפות, המעודדות, המחזקות, מעוררות ההשראה ונקיות הדעת, היו גם תגובות הומופוביות זועמות ומצליפות.

הנה, למשל, מתוך רשומה שכתב יאיר אנסבכר: "… להיות יהודי דתי זה לא רק להישמע נקודתית לחוקי התורה וההלכה, אלא גם לקבל מהותית את העובדה שיש לקב"ה רצון שהוא ביטא היטב בתורה שנתן לנו בהר סיני ושהרצון האלוקי הזה מבדיל בין טוב ורע. היהדות אומרת לכל אורך הדרך שעצם העובדה שלאדם יש תשוקה כזאת או נטייה אחרת, לא אומרת שהן דבר נכון. יש נטיות שליליות טבעיות ומולדות בכל אחד. האדם צריך להתמודד איתן, לשאוף  להתגבר, להתעלות ולתעל את הנטיות והיצרים למקומות חיוביים של תיקון עולם. אמנם, היהדות גם ערה מאוד לאפשרות של כישלונות בהתמודדות הזאת, של חטא. אבל זה חלק מלהיות אדם. זה לא דבר שמפריד מהותית בין האדם לבין האל. אין אדם שלא חוטא. בשביל זה המציאו את התשובה. אבל מה שאין בשום שלב ביהדות הוא כניעה עקרונית לתאווה.  אין דבר כזה שבשם החולשה, התאווה, היצר או הנטיה … אנחנו מחליפים מהותית הגדרת אויב באוהב וטמא בטהור. גם אם זה קשה… יש טוב ונכון וראוי ותקין ויש כל מה שלא… במקרה הכי גרוע שבו אדם לא מצליח להתרומם ומוצא עצמו נכשל שוב ושוב הוא צריך לשמור זאת לעצמו (כמובן לפנות לעזרת אנשי אמון ומעלה ראויים  שיסיעו לו) אבל לעשות זאת בצנעה ובפרטיות אמתית למען כבודו, כבוד משפחתו וכדי לא להחטיא אחרים".

שתי תגובות כתבתי לפשקוויל. הראשונה: "דומני שרצון הקב"ה כפי שמתבטא בתורה הוא גם 'ואהבת לרעך כמוך'. בכך נכשלת. במקום להתמודד עם הכישלון שלך, אתה מחצין את החטא ומנפנף בו".

השניה: "אני מביט בתמונתך המשפחתית המקסימה והיפה. ומי יודע אם אין בהם הומו או לסבית. הרי אין זה עניין תורשתי, גם לא עניין של חינוך. זו נטיה טבעית. איזה חיי אומללות נגזרו על הילד הזה, שיגדל ויהיה נער ולבוגר. בין אם הפחד ישתק אותו והוא יישאר כל חייו אומלל בארון ויישא אישה אומללה שבן זוגה אינו נמשך אליה ואינו חושק בה. ובין אם יתגבר על הפחד ויצא מן הארון ויתקבל במשפחתו, בביתו שאמור להיות מבצרו, בתגובה נוראית כמו ברשומה הזאת, על 'תאווה שהוא צריך להתגבר עליה'. כל כך הרבה נערים התאבדו בסיטואציות הללו".

* אזהרת מסע לביביסטים – אזהרה לביביסטים שמתלהבים מהרכש החדש שלהם, אלדד יניב. יניב אינו גדי טאוב, לא כנרת בראשי ולא עירית לינור, שהיו בצד אחד של המתרס, שינו בהדרגה את דעותיהם ועברו לצדו האחר. כאן מדובר בזגזגן סדרתי, פרובוקטור כרוני, תאב צומי כפייתי. הוא מדלג מדעה לדעה, ובכל פעם מצליח לאחז עיניים לתקופה מסוימת. בכל מקום הוא הופך למיליטנטי ביותר, עד שהיה לזרא לסובבים אותו שאט אט קולטים את הפוזה ונרתעים ממנו. כשהוא מבין שמיצה, הוא מדלג לתחנה הבאה, בלי להניד עפעף. הוא עוד יתהפך גם עליכם.

* להבחין בין טוב ורע – אני שמח על ביקורו של שר החוץ אלי כהן באוקראינה ופגישתו עם זלנסקי. חבל שחלפה כמעט שנה מפרוץ המלחמה עד הביקור הזה. חבל שבדברים שנשא בביקור הוא הלך בין הטיפות ולא הבחין בין טוב ורע.

חשוב שישראל תזדהה עם אוקראינה. אני מקווה שהביקור הוא רק צעד ראשון.

* קיצור תולדות המחל – בשאלון הטריוויה של מוסף "הארץ" נשאלה השאלה איזו רשימה התמודדה לכנסת עם האותיות חל טעם. התשובה היא – הליכוד בבחירות 1973.

כדאי להרחיב את היריעה. הליכוד קם, ביוזמת אריק שרון שהצטרף למפלגה הליברלית עם שחרורו מצה"ל, סמוך לבחירות לכנסת השמינית (1973). הרעיון היה להקים את "המערך הימני" מול המערך.

המפלגות שהקימו את הליכוד הן חרות בהנהגת בגין, המפלגה הליברלית בהנהגת אלימלך רימלט ושמחה ארליך, (חרות והמפלגה הליברלית הקימו רשימה משותפת כבר בבחירות לכנסת השביעית, 1965 – גח"ל, גוש חרות ליברלים), המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית, תנועת העבודה למען א"י השלמה. המרכז החופשי היא סיעה שהתפלגה מחרות ב-1966, בהנהגת שמואל תמיר, ועם ראשיה נמנו אליעזר שוסטק (מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית), עקיבא נוף ואהוד אולמרט הצעיר. הרשימה הממלכתית היא מפלגה בהנהגת בן גוריון שהתפלג מרפ"י כאשר התמזגה עם מפלגת העבודה ב-1968. הרשימה זכתה בארבעה מנדטים בבחירות לכנסת השביעית, 1969. כעבור שנה ב"ג התפטר מהכנסת. ב-1971 הוא התנתק מן הרשימה והודיע על תמיכתו במפלגת העבודה. מקורביו פרשו והצטרפו למפלגת העבודה ואחרים, בהנהגת יגאל הורביץ וזלמן שובל הצטרפו לליכוד. התנועה למען א"י השלמה קמה מיד לאחר מלחמת ששת הימים כתנועה חוץ פרלמנטרית, בעקבות מנשר, שעליו חתמו גדולי אנשי הרוח של התקופה ובראשם נתן אלתרמן. רבים מהם היו מתנועה העבודה, אך איני יודע מדוע בהצטרפותם לליכוד הם לא נקראו התנועה למען א"י השלמה אלא תנועת העבודה למען א"י השלמה. אולי כדי לשמר את התנועה למען א"י השלמה גם כתנועה חוץ פרלמנטרית. נציגם ברשימה היה אלוף אברהם יפה ובכנסת התשיעית הסופר משה שמיר.

סימן הבחירות של תנועת החרות, מאז הקמת המדינה, היה ח'. סימן הבחירות של המפלגה הליברלית היה ל'. סימן הבחירות של גח"ל – ח"ל. סימן הבחירות של המרכז החופשי – ט. סימן הבחירות של הרשימה הממלכתית – עמ. התנועה למען א"י השלמה לא התמודדה עד אז לכנסת ולכן לא היה לה סימן בחירות. חיבור האותיות הוא חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית התפלג המרכז החופשי. אחרי ששמואל תמיר, שטבע את המושג "שטח משוחרר לא יוחזר" והיה אופוזיציה מימין לממשלת הליכוד הלאומי שכללה את גח"ל, החל לדבר על אפשרות של פשרה טריטוריאלית, פרשו מהמפלגה שוסטק ואולמרט והקימו את המרכז העצמאי. המרכז החופשי פרש מהליכוד והתמודד לכנסת התשיעית במסגרת ד"ש. הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען א"י השלמה התאחדו למפלגה אחת – לעם.

בבחירות לכנסת התשיעית הסימן של הליכוד היה לראשונה מחל. האות מ' יצגה את לעם. ב-1981 לעם התפלגה, ואנשי הרשימה הממלכתית בראשות יגאל הורביץ פרשו ממנה ומהליכוד, הקימו את רפי-הרשימה הממלכתית ורצו תחת משה דיין בסיעת תל"ם. ב-1985 לעם התמזגה לתוך תנועת החרות. ב-1988 התמזגו תנועת החרות והמפלגה הליברלית למפלגה אחת – הליכוד, בהנהגת יצחק שמיר.

* דור דור ודורשיו – בכתבה בערוץ 12 לציון ארבעים שנה לשידור בצבע בטלוויזיה הישראלית, דובר על שר האוצר יורם ארידור והוצגו תמונות של שר הכלכלה יעקב מרידור.

          * ביד הלשון

קרועת לב אך נושמת – במאמר ב"ידיעות אחרונות" כתבה שלי יחימוביץ': "בתוך דקות מעטות הפוסט שלו שבר את הרשת. לרגע נדם שדה הקרב הציבורי המדמם, הוכרזה הפסקת אש זמנית, ואומה נעמדה, קרועת לב אך נושמת, ללוות את שרקי במסעו ולחבק אותו".

שלי מתכתבת עם שירו האלמותי של אלתרמן בטור השביעי: "מגש הכסף", שנפתח במילים:

…וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ

עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.

וְאֻמָּה תַעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת… –

לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס

הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי…

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.2.23

* מופת של אחריות לאומית – כל מהותו והצדקת קיומו של מוסד הנשיאות, מתרכזות ברגע, שבו בעת משבר לאומי קשה, על סף התפוצצות נוראית, קם נשיא המדינה ובנאום לאומה נשא את דגל האחריות הלאומית והשפיות.

נאומו הבנוי לתלפיות היטיב לתאר את הכאבים בחברה הישראלית, את הצדק שיש בטיעוני המבקרים את מערכת המשפט ואת הצדק בטיעוני מתנגדי המהפכה המשטרית.

הוא הציע מתווה ראוי ונכון, שעם רובו אני מסכים ובוודאי שהוא הבסיס המתאים להידברות לאומית שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. קריאתו לממשלה לעצור את המהלך ולגשת להידברות היא המובן מאליו בעיני כל מי שטובת המדינה לנגד עיניו.

אילו היה לראש הממשלה ולשרי הממשלה קורטוב של אחריות לאומית, שמץ של ממלכתיות, הם היו מרימים את הכפפה, מאמצים את יוזמת הנשיא, עוצרים את דהרת הדי-9 ויוצאים גדולים מן החיים. אבל אין להם. לוין ורוטמן שממשיכים בחקיקה – משתינים מהמקפצה לא רק על ראשו של נשיא המדינה, אלא על הדמוקרטיה הישראלית, ועל הרצון של רוב העם. והשר (אוי לבושה) קרעי, מיד בתום דברי הנשיא התלהם והתבהם בדברי בלע, שנאה והסתה, שאותם הכין מראש, תוך זלזול בוטה וגס בנשיא המדינה ובהצעתו.

ראש האופוזיציה ברך על נאומו של הרצוג, אך דבריו היו מסויגים מדי, אפורים מדי, כנראה מפחד הבייס. ציפיתי שיודיע שהוא מקבל ללא תנאי את הצעת הנשיא וקורא לממשלה לגשת מיד להידברות.

מן הראוי היה שמנהיגי המחאה יתמכו בהצעת הנשיא, ידרשו מן הממשלה לאמץ אותה ויודיעו שאם הממשלה תקפיא את החקיקה הם יקפיאו את המחאה. הצטערתי לשמוע את דברי בוגי יעלון, אליעד שרגא ואחרים, שתקפו את הנשיא ואת הצעתו. הרי אם היוזמה תתקבל, המהפכה תושעה ותפתח הידברות על בסיס תכניתו הקונסטרוקטיבית של הנשיא, יהיה זה הניצחון של המאבק. האם הם רוצים פתרון, או שזה מאבק לשם מאבק? אני מציע להם לשאול את עצמם את השאלה שאנו, בוועד יישובי הגולן, שאלנו את עצמנו מדי יום במאבק על הגולן – האם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

יש לקוות שנאום הנשיא יכה גלים ושלמרות שכרגע לא נראה שזה קורה, הממשלה תגנוז את המהפכה, שרוב הציבור מתנגד לה, ותיגש להידברות כנה ופתוחה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה בהסכמה.

אם לא תנהג כך, היא תישא באחריות היסטורית כבדה על קריעת העם הזה במזיד, מתוך חשבונות זרים ואישיים.

* אחיזת עיניים – הקריאה של נתניהו, לוין ורוטמן לראשי האופוזיציה להיפגש להידברות בבית הנשיא, בלי שהם מקפיאים את החקיקה, היא אחיזת עיניים ודחיית הצעתו של הנשיא.

יש לעצור את המהלך ולהיכנס להידברות על בסיס הצעת הנשיא – לשבת עד שייצא עשן לבן; רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

ואף על פי כן, אני בעד שראשי האופוזיציה ילכו למפגש ראשון, ולו למען אחוז הסיכוי וכדי לא לשרת את התעמולה הביביסטית שתציג אותם כמי שסירבו להיפגש. אך בהידברות עליהם לדרוש חד משמעית את הקפאת החקיקה.

* סיפור של אהבה ושנאה – כל מי שאוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את יריביו הפוליטיים, חייב לאמץ את יוזמת הנשיא.

* מי עקר את גוש קטיף – הנשיא דיבר על הכאבים והפצעים של החברה הישראלית ובצדק רב הזכיר את עקירת גוש קטיף.

התנגדתי בכל לבי לעקירת הגוש ועד היום אני כואב אותה. האופן הדורסני שבו הוביל שרון את המהלך, דומה לאופן שבו הממשלה מקדמת היום את המהפכה.

אבל נשאלת השאלה – מי עקר את גוש קטיף? הרשות המבצעת? הרשות המחוקקת? הרשות השופטת?

כמובן שהאשמים בעקירה הם הממשלה והכנסת. הממשלה והכנסת החליטו והממשלה ביצעה. בית המשפט לא יזם, לא החליט ולא ביצע. יתר על כן, הייתה זו ממשלת ימין בהובלת הליכוד, ומושא הערצתם של תומכי המהפכה, נתניהו, היה שותף להתנתקות ותמך בה בהצבעות בממשלה ובכנסת. אז איך, ריבונו של עולם, הכאב והזעם נותבו בציניות לעבר בית המשפט העליון?

יש טענה על כך שבג"ץ דחה את העתירות נגד העקירות. נניח שהטענה מוצדקת. עדין, היא על כך שהיה פאסיבי ולא מנע את מה שעליו החליטו וביצעו באקטיביות הממשלה והכנסת. ולדעתי, הביקורת על בג"ץ בנדון אינה מוצדקת. התנגדתי לעקירה ותמכתי בהחלטת בג"ץ לדחות את העתירה.

קבלת העתירה, ביטול מהלך מדיני דרמטי של הממשלה והכנסת, הייתה מגה-אולטרה-אובר אקטיביזם משפטי על סטרואידים, שלא ראינו שמץ ממנו עד היום. בג"ץ בצדק לא התערב, כפי שדחה את העתירות נגד ההתנחלות ונגד "אקיבוש" ב-56 השנים האחרונות.

שאלתי איש ימין מדוע הזעם על העקירה מופנה לכתובת הלא נכונה. הוא הסכים בכנות עם דבריי שאין בכך צדק, אך הסביר לי שמדובר בנקמה בשמאל, שבמקרה הטוב היה אדיש ובמקרה הרע צהל על העקירה, ועכשיו רוצים לפגוע בבבת עינו של השמאל, בציפור הנפש שלו – בג"ץ.

על רגש נקם ילדותי, שמנותב בציניות לכתובת הלא נכונה, משנים את המשטר בישראל, הופכים את הרשות השופטת לזרוע של הממשלה וקורעים את החברה הישראלית?!

* קורעת את העם – "עקירת יישובים קורעת את העם" – זה היה אחד המסרים המרכזיים שלנו במאבק על הגולן.

ועל כך נענינו: היו בחירות. נבחרה ממשלה. יש לה מנדט להגשים את מדיניותה. אולי מי שקורעים את העם אלה דווקא אתם, שמתנגדים לממשלה ונאבקים בה?

אך הם טעו ואנחנו צדקנו. יש פעולות שקורעות את העם ושום טיעון פרוצדורלי טכני אינו משנה זאת. בוודאי כאשר מעשים כה דרמטיים וקיצונים, כמו עקירת יישובים, אינם נעשים מתוך הסכמה רחבה בעם ובכנסת.

כן, עקירת יישובים קורעת את העם. וגם עקירת הרשות השופטת קורעת את העם. ומשמעות המהפכה המשטרית היא עקירת הרשות השופטת.

* העם עם – על פי כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל, רוב העם נגד המהפכה המשטרית. רק רבע מהציבור תומך במהפכה. מחצית בוחרי הליכוד מתנגדים לה. צעד כל כך דרמטי של שינוי רדיקלי של השיטה הדמוקרטית הישראלית, נעשה נגד רצון העם.

ועל כך עונים לי: הסקר האמתי נעשה ב-1 בנובמבר. נבחרה ממשלה והיא תעשה מה שהיא מבינה.

וזה כל כך מזכיר לי את האמירות שנאמרו לנו בקמפיין "העם עם הגולן". אבל העם באמת היה עם הגולן ולא עם הממשלה. וכך גם היום, העם עם הדמוקרטיה ולא עם הממשלה.

* לייק מהבייס – ההתפרעות של נציגי האופוזיציה בישיבה של ועדת החוקה הייתה מבישה. הם הזכירו, בהתנהגותם, את התפרעויות האופוזיציה בכהונת הממשלה הקודמת. לא זו בלבד שהתנהגות אמסלמית כזו אינו ראויה – היא גם לא תועיל למאבק הצודק. להיפך. חוץ מלייקים מהבייס, שום דבר טוב לא ייצא מזה.

* לינץ' לנשיאה – אנשי הדי-9 טוענים בציניות שהם דווקא בעד הידברות. הנה, הם הזמינו את אסתר חיות לוועדת החוקה.

כן. הם מכינים לה מארב. הרי הדיון אתה יהיה לינץ' ציבורי. נהג הדי-9 רוטמן ינהג בה באדנות, שחצנות, התנשאות ודורסנות, לא ייתן לה לדבר, יעצור אותה וישפיל אותה. הגוטליב תתלהם, תתבהם ותנבח עליה בארסיות. הביריונים הכהניסטים יראו לה מי בעל הבית. וח"כים מן הליכוד ינסו להשתחרר מאלמוניותם המוצדקת באמצעות צווחות על כבוד נשיאת בית המשפט העליון בשידור חי.

הידברות…

* חיסול חשבונות – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא דעה. זו עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות בתי המשפט.

מי הוא, שיביע דעה בענייני מדינת החוק? שישב בשקט ויסתום את הפה. מי הוא שיטיף? רגע, אבל הרי הוא כבר "החזיר את חובו לחברה", אז מה הבעיה?

אכן, הוא ריצה את עונשו ולכן הוא היום אדם חופשי, ואינו יושב עוד בכלא. מכאן ועד שיציג עצמו כמגן מערכת המשפט? קודם שיכה על חטא, שיחזור בתשובה, שיתנצל בפני עם ישראל על מעשי השחיתות העברייניים שלו.

במה הוא עדיף על נתניהו? נתניהו נאשם ועומדת לו חזקת החפות. אולמרט הורשע בפסק דין חלוט. אומרים לזכותו, שבניגוד לנתניהו, שנאחז בקרנות השלטון גם כנאשם, הוא התפטר עוד כחשוד. זה נכון, אך אין לנקוף זאת לזכותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שאת נתניהו סובבים אומרי-הן צייתנים ולקקנים ואותו הקיפו אנשים נורמטיביים, שהראו לו את הדלת וחייבו אותו להתפטר בטרם יודח. כמו נתניהו, גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "רדיפה" ו"תפירת תיקים". הרי עד היום הוא מספר שהימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט קשרו קשר לתפור לו תיקים כדי לסכל את השלום העולמי שהיה בהישג יד ואו-טו-טו הוא הביא. ההבדל הוא שלנתניהו יש המוני חסידים שוטים שקונים את הקונספירציות האינפנטיליות הללו ואילו לו היה רק קומץ של חסידים מן הזן הזה. כמו נתניהו, גם הוא וסביבתו הסיתו נגד אנשי החוק. שכחנו ששופרו, היואב ביסמוט שלו, אמנון דנקנר, הציע לפרקליט המדינה משה לדור להתאבד?

עכשיו הוא פתאום מגן מערכת המשפט, וכדי שישמעו אותו הוא צריך להגביר את הווליום ולכן הוא מטיף לפעולה אלימה.

אין שום מחלוקת עניינית בינו לבין נתניהו, בטח לא לשם שמיים. זה דומה יותר לחיסול חשבונות בין משפחות פשע.

* בלי בג"ץ – תומכי המהפכה המשפטית יכולים למצוא ולהציג מאות ציטוטים מדברים שכתבתי בשלושים השנים האחרונות נגד האקטיביזם המשפטי ונגד המישפוט (משפטיזציה) של חיינו. לא זו בלבד שאיני מתכחש להם – אלו עמדותיי גם היום. אלא שאין קשר בין הביקורת שלי על מערכת המשפט, שנועדה לתקן ולשפר אותה, לבין המהפכה שנועדה לחסל אותה.

אי אפשר שלא לגחך למקרא השימוש הציני בציטוטים מביקורת על האקטיביזם מצד גדעון סער, אלקין, בוגי יעלון, משה ניסים, רובי ריבלין, ציפי לבני, יאיר לפיד, טומי לפיד, דניאל פרידמן, מני מאוטנר, שלמה אבינרי, בן דרור ימיני, רות גביזון, משה לנדוי, מנחם אלון ועוד רבים וטובים. כל אלה אינם חושבים ולא חשבו, שהדרך להתמודד עם מיגרנה היא לערוף את הראש.

שמעתי כבר מי שטוען שגם רבין היה תומך במהפכה, כי הוא אמר "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הנה, אשתמש בדוגמה הזאת כדי להראות עד כמה הציטוטים הללו מופרכים. רבין לא הציע ישראל בלי בג"ץ. כאשר הוא מסר את עזה ויריחו לערפאת, הוא השלה את עצמו ואת העם שערפאת יילחם בטרור. הוא הסביר שלערפאת אין כבלים שיש לנו. אש"ף אינו דמוקרטי, אינו מדינת חוק, אין לו בג"ץ, אין לו מוסר לחימה וטוהר הנשק. אנחנו דמוקרטיה מוסרית הפועלת על פי חוק ולכן איננו יכולים לעשות הכל. הם יעשו זאת טוב מאתנו. הוא לא רצה שאנחנו נהיה כמו אש"ף, חלילה.

* ואיפה המהפכה? – בנאומו בכנסת בהשבעת הממשלה, נתניהו לא הציג ארבע מטרות של ממשלתו. הוא הציג שלוש: א. מאבק בהתגרענות ובהתפשטות של איראן. ב. שלום עם סעודיה. ג. חיבור הפריפריה למרכז. את המהפכה המשטרית הוא לא הזכיר ולו ברמז.

* הרבעון הרביעי – השתתפתי בסמינר של תנועת הרבעון הרביעי. לא אאריך כאן בהסבר על מהות התנועה, אלא אצטט את הגדרתה וחזונה כפי שנוסחו בידי יוזמיה.

" 'הרבעון הרביעי' היא תנועת המונים אזרחית כלל ישראלית, אשר פועלת לעדכון המודל הדמוקרטי-הישראלי, ולהעבירו מ'פוליטיקה של הכנעה' ל'פוליטיקה של הכנסת אורחים'. התנועה הוקמה לקראת יום העצמאות ה-75 של המדינה, כדי להבטיח את שגשוגה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברבעון הרביעי לקיומה [משנת ה-75 לקום המדינה ועד לשנות ה-100]".

חזון התנועה: "מדינת מופת יהודית ודמוקרטית, שבנויה מחברה ישראלית מלוכדת, המשלבת בין מסורת לקדמה ומאפשרת ביטוי אישי וקהילתי, לצד היותה מקור לגאווה לאומית".

על כל האיך והמה בוודאי עוד ארחיב.

מאתיים איש מכל קצוות הקשת הפוליטית, המגזרית והחברתית השתתפו ביום הזה, שהיה יום מרתק, שכלל מליאות וקבוצות דיון.

יצאתי מן הסמינר עם מסר פסימי ואופטימי. הפסימי הוא, שאם במפגש של אנשים שבחרו לוותר על יום עבודה מתוך אכפתיות ורצון לגשר על הפערים, לאחות את הקרעים ולנתב את המחלוקות לכיוון של פתרונות ולא של "ניצחונות"-פירוס, הפערים בעמדות, כפי שבאו לידי ביטוי, כל כך עמוקים – איך אפשר יהיה לחבר את חלקי העם שמחוץ למפגש הזה, כאשר יש מי שדוחפים בכל הכוח לקרע ודוהרים בצהלה לתאונת דרכים קטלנית? האופטימי הוא העובדה, שבעלי עמדות רחוקות כל כך דנו לאורך יום שלם (כמעט 12 שעות) בהקשבה נפלאה ומתוך תחושה, שעל אף הכל יש לנו שותפות גורל ושותפות יעוד ומתוך רצון עז לגבש סיפור לאומי וחזון לאומי משותף, מוכיחה לי שאסור לאבד את התקווה. וכיוון שבלאו הכי אני אופטימיסט חשוך מרפא, יצאתי אופטימי מאוד.

החלטתי להצטרף לתנועה.

* ליצור את השיירה החדשה – במוצ"ש הפגנתי נגד המהפכה המשטרית. את יום ראשון הקדשתי לסמינר של הרבעון הרביעי, בניסיון לגיבוש חזון לאומי משותף. לשני האירועים הגעתי מאותו דחף – אכפתיות אינסופית לעתידה של מדינת ישראל ולהמשך הגשמת הרעיון הציוני.

אבל יש גם הבדלים.

על פי משל "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", במוצ"ש נמניתי עם הכלבים הנובחים ומנסים להשפיע על השיירה. ביום ראשון הייתי בין המעצבים את השיירה החדשה.

במוצ"ש הפגנתי מתוך מטרה להגן על מדינת ישראל מפני איום עליה. ביום ראשון השתתפתי בניסיון לבנות את החברה הישראלית מחדש.

במוצ"ש הפגנתי נגד מהלך שהממשלה יזמה. ביום ראשון הייתי חלק מיוזמה לאומית שצצה מלמטה, מאזרחים פטריוטים שאכפת להם.

במוצ"ש עסקתי ב"סור מרע". ביום ראשון עסקתי ב"עשה טוב".

מה שעשיתי ביום ראשון הרבה יותר מתאים לי, לאופיי, למזג שלי, לסקרנות שלי, לתחומי העניין שלי ולביוגרפיה שלי. אבל ה"עשה טוב" אינו פותר אותנו מ"סור מרע". וכפי שכאשר היה איום על הגולן, לא הסתפקתי בהמשך בניית הגולן אלא נרתמתי להגנה על מפעל חיינו, כך גם היום, לצד העשיה הפוזיטיבית, אמשיך להיאבק נגד האיום על החברה הישראלית.

* פוליטיקה של הכנעה – זה שלושים שנה מיטלטלת החברה הישראלית בין ממשלות (משני עברי המתרס), הנוקטות בפוליטיקה של הכנעה כלפי הציבור היריב להן; מובילות מהלכים מהפכניים דרסטיים בכוחנות, לעתים בשיכרון כוח, תוך רמיסת מחצית העם. הרי מה שאנו רואים היום במהפכה המשטרית דומה למה שראינו בעקירת גוש קטיף ובתהליך אוסלו ובמשאים והמתנים עם סוריה ואש"ף. ותמיד, תוך התבססות על רוב פורמלי קטן בכנסת, שלכאורה מבטא את "רצון הרוב" ו"רובו – ככולו" ולכן זו עמדת העם. הפוליטיקה הזאת הביאה את החברה הישראלית לעברי פי-פחת.

והנה, הייתה ממשלה מסוג אחר לגמרי. ממשלת השינוי באה לרפא את החברה הישראלית. היא נבנתה ממפלגות המייצגות כמעט את כל רצף הדעות והאמונות והתמקדה בחתירה להגשמת הטוב המשותף, תוך הורדה למדרון אחורי את המפריד והמפלג. הייתה זו ממשלה שהקרינה מתינות וסובלנות, ובאמצעות המתינות הזאת קידמה מהלכים חשובים בהסכמה רחבה, כולל בתחום המשפט, בוודאי בתחום ההתיישבות. לדוגמה, אפילו שרי מרצ הצביעו בממשלה בעד התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שהתקבלה פה-אחד. מי היה מאמין?

ואיך זה שדווקא הממשלה הזאת הייתה מוקד להסתה ולשנאה שלא היו כמותן מעולם בתולדות המדינה? זאת, בלי לעשות כל מהלך פוגעני ולעומתי. זאת, אך ורק מסיבה פרסונלית – שראש הממשלה לא היה נתניהו. ודווקא הממשלה הזאת לא עמדה במלחמה המלוכלכת נגדה ובטרור האישי נגד ח"כים שסומנו כחוליות חלשות – וקרסה.

הרי זה ממש מייאש! כאילו החברה הישראלית בחרה במסלול התנגשות, מסלול של קרע; כאילו החברה הישראלית החליטה לאמץ את מערכון "מלחמת האזרחים" של שאולי; כאילו החברה הישראלית בחרה להתאבד.

אבל אין לנו הפריבילגיה להרשות לעצמנו יאוש. כי בסופו של דבר אין מנוס מאימוץ פוליטיקה של הסכמות, של אחדות ישראל ואהבת ישראל. ובסוף הפוליטיקה הזאת תגבר על הטירוף של "לנצח! להכניע! לשבור! להראות להם מי בעל הבית!"

אולי דווקא מהמשבר הנוכחי, סביב המהפכה המשטרית, נצא לדרך חדשה? אם הממשלה תקפיא את המהלך ותלך להידברות אמת על בסיס מתווה הנשיא, וניווכח שאפילו במחלוקת כה עמוקה, שדרדרה אותנו לסף קרע שלא היה כדוגמתו, ניתן להגיע להסכמות וליצור רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה – נאמץ את הדרך הזאת כדרך המלך של החברה הישראלית.

* למה לא שבתתי – אז איפה ביליתי את שביתת המחאה נגד המהפכה המשטרית? בחלקה 5 של המטע הצעיר בדלאווה א'.

בימי הגשם והשלג הרבים בשבועות האחרונים, לא יכולנו לצאת לשטח. ביום ראשון השתתפתי בסמינר של הרבעון הרביעי. ויש הרבה עבודה. אדמתנו, בני, אין פנאי לה.

אבל אני תומך בשביתה והזדהיתי עם השובתים, בוודאי לנוכח האטימות והדורסנות של הממשלה שדחתה בגסות את יוזמת הנשיא.

* בדרך ה-BDS – כותב אהוד בן עזר: " אני מציע למפגיני המחאה בישראל להצטרף למחאתם האלימה של שונאי ישראל, שבאו לחבל בהופעתה של שגרירת ישראל עד שאחד ממלוויה נאלץ לשלוף אקדח. הלא מטרתכם זהה – להפיל את ממשלת ישראל ולהוציא את דיבתה רעה ברחבי העולם!"

איזה דמוקרט! אזרחי ישראל פטריוטים, האוחזים בדגל הלאום ומפגינים נגד ממשלת ישראל, כמוהם כאויבי ישראל שנאבקים נגד קיומה של ישראל. אהוד אימץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הפגאני של נתניהו: "המדינה זה ביבי". מי שמתנגד לנתניהו הוא נגד המדינה.

מי באמת דומה ל-BDS? אלה שכמו BDS משמיצים את מדינת ישראל ומעלילים עליה עלילות בזויות ונתעבות. למשל, אלה שמעלילים על משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט המפוארת של ישראל, שהם כנופיה פלילית שקשרה קשר להדיח ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. אפילו רוג'ר ווטרס ביום סגרירי במיוחד לא יגיע לשפל כה נמוך של השמצות ועלילות על הדמוקרטיה הישראלית.  

* המצע המשותף – הנטיה הישראלית כל כך היא להכות "על חטא" על חזה היריב. עדיף תמיד שכל מחנה יעשה קודם כל את חשבון הנפש שלו.

לי יש בעיה. איני שייך לאף מחנה אוטומטי. במחלוקות שונות אני שייך למחנות שונים. רוב מי שהיו עמיתיי במחלוקת על חוק הלאום הם יריביי במחלוקת על המהפכה המשטרית ורוב עמיתיי במחלוקת על המהפכה המשטרית היו יריביי במחלוקת על חוק הלאום.

יש בכך יתרון וחיסרון. החיסרון הוא שאין לי "בית" פוליטי ואידיאולוגי מובהק שאני חש בחיקו בנוח. היתרון הוא שבכל מחנה אני מרגיש לפחות באופן חלקי בבית ולבטח אני מזדהה עם חלק מעמדותיו ושותף לכאביו. וכל מחנה שאני מבקר – אני חש שזו ביקורת מבפנים, הכאה "על חטא" על החזה שלי.

אני שותף למאבק נגד המהפכה המשטרית, אך יש לי ביקורת רבה על המאבק, שאותה ביטאתי ואני מבטא. מה שהכי מפריע לי, הם הדיבורים על ירידה מהארץ, על דרכונים זרים, על משיכת כספים מהמדינה, על סרבנות וכו'. ברור לי שאלה שזו דרכם, היו המתנגדים החריפים ביותר לחוק הלאום ולרעיונותיו.

אני מאמין בצורך בגיבוש הסכמה לאומית רחבה ומאמין ביכולת לעשות זאת, אך אני מודע לקושי שבכך, בעיקר בעקבות המחלוקת על חוק הלאום.

חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית. באותה תקופה עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה במכון. לא הייתי מעורב אישית ביוזמת החוק, אך הייתי מעודכן בזמן אמת.

החוק נולד בעקבות הקרעים הקשים לאחר אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הרעיון שעמד מאחוריו, היה הצורך להתלכד מחדש על בסיס אתוס משותף – החזון הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. האמירה הייתה, שגם אם אנו חלוקים בינינו באשר לגבולות המדינה, בענייני השלום, הביטחון, ההתיישבות ביו"ש וכד', זו מחלוקת בין ציונים השותפים לאותו חזון באשר לתוכנה של המדינה, יהיו גבולותיה כאשר יהיו. לא בכדי, מי שאמורה הייתה להוביל את המהלך הייתה ראש האופוזיציה ציפי לבני. כאשר הוצגה לה הצעת החוק היא התלהבה. ביום בהיר אחד כנראה הבינה לבני שהבייס לא כל כך נלהב מהמדינה היהודית והפכה לראש המתנגדים. מי שהגיש את החוק היה חבר סיעתה, קדימה, אבי דיכטר (היום הוא בליכוד).

העובדה שמה שאמור היה להיות הגשר, המצע המשותף, הקרקע המוצקה שעליה מבוססת החברה הישראלית, הפך למוקד של מחלוקת וקרע, היא טרגדיה לאומית, לא פחות. ולמה אני בכל זאת אופטימי ומאמין ביכולת לגיבוש הסכמה לאומית? כי ברור לי שרוב מתנגדי חוק הלאום, לא באמת מכירים אותו, ולמעשה הם לא נגד החוק אלא נגד הדחליל שציירו מתנגדיו במצג שווא כאילו הוא החוק. לא בכדי, בג"ץ דחה מכל וכל את כל הטענות נגד החוק.

* מדינת הלאום או מדינת המגזר – יש בחברה הישראלית שתי מגמות המציגות דרך המנוגדת בתכלית לחוק הלאום. ודוק – איני מדבר על מי שהתנגדו לחקיקת החוק, אלא על מי שדרכם מנוגדת לתוכן החוק (הרי בינינו, רוב המתנגדים לחוק אפילו לא קראו אותו ואין להם שמץ של מושג מהו).

מגמה אחת היא הפוסט ציונות והאנטי ציונות; אלה השוללים את יהדותה של ישראל, מציגים סתירה כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית ורואים בציונות גזענות ולאומנות.

מגמה שניה היא של כאלה שהצביעו בעד החוק, אך במהותם הם מייצגים דרך הסותרת אותו. כוונתי לאלה שאינם רוצים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא כמדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי; אלה שרוצים להפנות עורף לעם היהודי בגולה, אלה שרוצים להחרים את הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי שמונים את רוב בניינה ומניינה של יהדות ארה"ב, אלה שמנסים להתנקש בחוק השבות, אלא שהופכים את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

* בן בית ובעל הבית – אחד הטיעונים של מצדדי הצעת החוק הדרקונית בנוגע לכותל, הוא שכאשר אנחנו נכנסים למסגד או כנסיה אנו נוהגים על פי מנהגיהם, ומדוע שלא ננהג כך גם בכותל?

למקום הקדוש לדתות אחרות אני נכנס כאורח ונוהג על פי דרכם של המארחים. לכותל, המקום הקדוש ליהודים, אני נכנס כבן בית וכבעל הבית, כיהודי. ואני שותף לקביעת הכללים לא פחות מהחרדים. הכותל הוא נכס לאומי של העם היהודי כולו ולא שטיבל חרדי. איני מעלה על דעתי למנוע מחרדי להתנהג בכותל על פי הבנתו, אך איני מוכן שהוא ימנע ממני לנהוג בכותל על פי הבנתי. הכותל אינו שלו יותר משהוא שלי.

* פרובוקציה דוחה – אישה התערטלה ברחבת הכותל, כאילו במחאה על הצעת החוק של ש"ס.

זו פרובוקציה דוחה ומעלה קבס, הראויה לכל לשון של הוקעה. ברור שפרובוקטורית כזו תגורש בנחישות גם אם תגיע כך לרחבת ישראל (הרחבה של מניין משותף לגברים ונשים בכותל) או למניין נשות הכותל. כפי שבשום אופן פרובוקציה כזו לא תורשה במוזיאון ישראל, ביד ושם או בהר הרצל, קל וחומר שלא תורשה בכותל.

פרובוקציה כזו פוגעת ברגשותיי לא פחות מאשר ברגשות החרדים. הפרובוקטורית היא גם אידיוטית שימושית של דרעי ושות', כי היא כביכול ה"הוכחה" שמצדיקה את הצעת החוק שלו, שנועדה להפקיע את הכותל מידי העם היהודי ולהפוך אותו לאתר מגזרי.

* אחרי רבים לרעות – בפרשת השבוע, "משפטים", נאמר: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת". הרוב אינו יכול להצדיק שחיתות. הרוב אינו יכול להצדיק עבריינות. הרוב אינו רשאי להשתיק את המיעוט ולפגוע בו.

הצדקת הרעות הללו בשם "רצון הרוב", מנוגדת לחלוטין לדרך התורה, ואינה אלא חילול השם.

* בעל הרולקס – הביביריון החוליגן, המסית והמדיח, שעמד בראש כנופיית לה-פמיליה הפרמנטרית שהתפרעה והשתוללה לאורך כל הקדנציה של ממשלת השינוי, ממשיך להסית ולהדיח ולהתפרע גם כאשר הוא עומד להיות "סָרְבֶּה", כלומר "שר ב" משרד המשפטים. שר מיותר שימשיך להסית, אלא שהפעם במעמד של שר.

שלשום הוא נבח מעל דוכן הכנסת בנאום הסתה דמגוגי פופוליסטי נגד מאות אלפי המוחים, והציג אותם כבעלי מכוניות מרצדס ושעוני רולקס בלה בלה בלה, אליטה בלה בלה בלה. הרי הוא נציג העם… וכשהוא דיבר, על ידו נצנץ שעון… רולקס; בדיוק אותו שעון היוקרה, שעליו נהם בגסות.

אגב, אני מודה ומתוודה, שעד היום כלל לא היה לי מושג מה זה רולקס. אין דבר זר לי יותר ממותגי יוקרה. להפגנה בקפלן נסעתי כשלידי שעון הקסיו הפשוט, שקניתי בכמאה ₪.

* בהמה גסה – בעקבות כל פיגוע בתקופת ממשלת השינוי – פצחו הביביסטים, הכהניסטים וחבר מרעיהם בפסטיבלי מחולות על הדם, כולל בהלוויות עצמן, וניצלו בציניות מקפיאת דם את הפיגוע כדי להסית נגד הממשלה ולהאשים אותה בפיגוע.

לשיטתם, הממשלה הנוכחית אשמה בפיגוע. חחחח. מה פתאום? אבל הרי צריך למצוא אשמים. הרי צריך להסית נגד מישהו. אחרי הפיגוע בנווה יעקב, השר הכהניסט הפרחח והכושל נשא נאום הסתה והתרת דם נגד היועמ"שית. היא האשמה בפיגוע אליבא דחוליגן הפשיסט הגזען.

ומי שלח את המחבל הרוצח לפיגוע הדריסה? הח"כית הבהמה גוטליב, שמפגינה כישורים שיכולים להפוך אותה לשרת התעמולה הבאה, כי היא יורדת אפילו מאטבריאן, מה שמוכיח שאין להם קו תחתון כלשהו, מצאה את האשמה: "אני מאשימה את נשיאת העליון בפיגוע. אני מאשימה אותה בתחושת הכאוס בעם ישראל אני מאשימה אותה בהרס ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. היא הפחידה מפני ממשלת ימין. לא מפני הרפורמה. אז מה אם יהיה כאן כאוס. אז מה אם אויבינו יזנבו בנו כי יזהו חולשה בקרבנו. הכל כשר בדרך למיטוט שלטון ימין".

גוטליב הבהמה – חלאת המין האנושי. היא גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן. במה חטאנו, במה פשענו, במה עווינו, שבבית הנבחרים שלנו יושבת תת רמה עלובת נפש וכרותת אונה כמו המנוולת הנאלחת הזאת?

להקיא.

* היעד של האויב – קשה להתיק מבט מפניהם הטהורות של שני הילדים הקטנים, אשר ויעקב, שנרצחו בפיגוע הרצחני בירושלים. הילדים התמימים האלה הם היעד של האויב הנורא שלנו.

* המשוגע התורן – בתקופת הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים, נהגו חיילים ירדנים לצלוף מעל החומה לעבר אזרחים ישראליים. אח"כ הירדנים הסבירו שהיורה היה בסך הכל איזה משוגע. המשוגע התורן.

וכך עד היום. כך גם המחבל הרוצח שביצע את פיגוע הדריסה בירושלים. גם הוא בסך הכל חולה נפש. עוד משוגע תורן. מעניין, באמת, למה המשוגעים האלה רצים תמיד לרצוח יהודים?

* מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש – בעיני גדעון לוי משלחת הסיוע לטורקיה היא אקט יחצ"ני, שנועד לייפות את פניו של צבא אקיבוש והדיכוי הברוטלי. כותרת הפשקוויל שלו: "מצילים בטורקיה, הורגים בגדה".

התיאור האמתי צריך להיות: מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש. פעילות צה"ל ביו"ש נועדה להציל חיי ישראלים, הקורבנות הפוטנציאליים של הטרור. מדי שנה הפעילות הזאת מסכלת מאות פיגועים. שלושה פיגועים שלא סוכלו בשבועיים האחרונים, גבו מאתנו חיי אחד עשר אנשים ובהם ילדים. אם נכפיל זאת במאות הסיכולים המוצלחים, מדובר בהצלת חייהם של אלפי ישראלים בשנה. אילו צה"ל הצליח להגיע בזמן למחבלים שביצעו את הפיגועים, לעצור או לחסל אותם, היו ניצלים חייהם של נרצחי הפיגועים.

* החלטה פוליטית – ראש העיר בית שאן ג'קי לוי עתר לבג"ץ נגד הממשלה, בתביעה לחייב אותה לשקם את הבתים בעיר שעלולים להיפגע ברעידת אדמה קטלנית. זאת, בשעה שמפלגתו מובילה מהפכה שמשמעותה – ביטול בג"ץ. על סמך מה הוא מצפה מבג"ץ להתערב? כמובן, על סמך עילת הסבירות. הרי אין חוק המחייב את הממשלה לטפל בבתים בבית שאן. הוא מצפה מבג"ץ לקבוע, שאין זה סביר שהממשלה לא תיערך לאסון קולוסלי של רעידת אדמה חזקה, כפי שהייתה בשבוע שעבר בטורקיה וסוריה.

אבל האמת היא שלא על בג"ץ האחריות, אלא על הממשלה. היד הנעלמה של השוק החופשי לעולם לא תשקיע את המיליארדים הנחוצים למניעת אסון ברעידת אדמה. רק הממשלה יכולה לעשות זאת. ישראל מדינה חזקה ועשירה ויש לה עודפים שיאפשרו את המהלך הלאומי הזה. זה רק עניין של החלטה פוליטית של הממשלה.

* עונג שבת עם שירים ושערים – בשנות ילדותי הרחוקות, מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי היה ההאזנה לתכנית המיתולוגית "שירים ושערים". באותן שעות הסתגרתי בחדרי, התנתקתי מכל מה שמסביב, הרדיו פתוח, אני מאזין בקשב, משחזר את מה שאני שומע ברדיו ב"כדור גרב" שעמו אני משחק בבית. וכמובן מחשב חישובים, איך כל שער של קבוצה זו או אחרת משפיע על קבוצתי, הכוח מכבי רמת גן.

וכשהלכתי למכתש בגבעתיים, לצפות במשחקים של הכוח, לקחתי אתי את הטרנזיסטור כדי לא לפספס את הדיווחים מהמגרשים האחרים, שעה שאני צופה במשחק.

מייסד התכנית, שערך והגיש אותה במשך עשרות שנים, היה עמי פזטל. וזכור לטוב המערכון האלמותי "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש, שבו פולי גילם את "עמי פזגול". עד היום אני זוכר את המערכון על-פה.

עמי פזטל, שהיה חלק מנוף ילדותי, הלך לעולמו, בגיל 87. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

בְּנָיָה – בדברי הימים א פרק יא מופיעה רשימה של גיבורי דוד. מיהם הַגִּבֹּרִים? אני רואה בהם יחידת עילית, מעין סיירת מטכ"ל של דוד. וכמו סיירת מטכ"ל בימינו, היא גם מצמיחה מצביאים ומנהיגים, כמו אַבְשַׁי (בשמואל – אבישי) בן צרויה ובְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע. לצד חלק מהם, מסופרים מעשי הגבורה, הנשמעים כמו המלצה לעיטורי הגבורה, העוז והמופת. אחד מהם הוא בניה. "בְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע, בֶּן אִישׁ חַיִל, רַב פְּעָלִים מִן-קַבְצְאֵל. הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי; אִישׁ מִדָּה – חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כִּמְנוֹר אֹרְגִים. וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט, וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ". הסיפור מזכיר מאוד את סיפור דוד וגלית, שאינו מופיע בדברי הימים. גם סיפור של הכאת אריה נקשר בספר שמואל לדוד. שם דוד מספר לשאול כיצד הכה אריה ודב, בהגנה על צאנו.

שמו של בְּנָיָה, מגיבורי דוד, מונצח בשמו של המושב בְּנָיָה שמדרום ליבנה. המושב הוקם במלחמת השחרור, ב-1949, בידי חלוצים שעלו מפולין, מגרמניה, מרומניה, מצ'כוסלובקיה ומהונגריה. הסבר נוסף לשם המושב, הוא שיכול אותיות של יבנה הסמוכה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏29.1.23

* אנו מנצחים – 400 פיגועים סוכלו ב-2022. הטבח בנווה יעקב מבהיר לנו את משמעותה של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון מדי לילה ביהודה ושומרון – חייהם של מאות ואלפי ישראלים ניצלו בזכות פעילות זו. כל אותה התבכיינות על הקלגסים שחוטפים פלשתינאים בלילות – היא תיאור מסולף של ההגעה אל המחבל במיטתו לפני שיגיע לבית כנסת או בית ספר או גן ילדים או מסעדה ויבצע טבח המוני.

31 מחבלים נהרגו בפעולות ביהודה ושומרון מראשית ינואר. הטבח שביצע מחבל אחד מעיד על המשמעות של ניטרול 31 מחבלים לפני הפיגוע.

גם הפעילות המוצלחת ביותר אינה יכולה להבטיח 100% הצלחה ולמרבה הכאב יש מחבלים שאיננו מצליחים להגיע אליהם לפני הפיגוע. השאיפה צריכה להיות 100%. יש לתחקר כיצד חמק אותו מחבל את הרדאר המודיעיני ולהפיק לקחים. אך אין מקום להלקאה עצמית.

אין מקום להטחת האשמות בממשלה, כפי שלא היה מקום להטחת ההאשמות בממשלה הקודמת. אני בטוח שלא נראה הפעם את פסטיבלי המחולות על הדם שהובילה האופוזיציה הקודמת.

ארץ ישראל נקנית בייסורים. המאבק בן 150 השנים על הארץ כרוך במחיר דמים כבד. אבל אנו מנצחים – ובגדול. איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם…

מי שמוכרים מקסמי שווא על חיסול הטרור ב"זבנג וגמרנו" חוטאים בדמגוגיה. זו מלחמה ממושכת, שאנו חייבים לנצח בה ואנו מנצחים בה וננצח בה. גם בלילה קשה של טבח נורא, עלינו לזכור זאת.

יהי זכרם של הנרצחים בטבח – ברוך!

* היכונו לפשקוויל – אזרחים חמושים ירו במחבל שביצע את הפיגוע בעיר דוד ופצעו אותו.

המחבל היה בן 13.

ככה נראה אקיבוש – הם יורים בילדים.

צפו לפשקווילים של גדעון לוי ברוח זו.

* החוליגן ממשיך להסית – לכל זירת פיגוע עד כה, מיהר ראש הכנופיה הכהניסטית ופצח בפסטיבל מחולות על הדם, תוך שהוא מסית נגד הממשלה ונגד השר לביטחון פנים. עכשיו יש לו בעיה להסית נגד הממשלה ובוודאי נגד השר לביטחון "לאומי". אז הוא מסית נגד היועמ"שית. והפעם זה מסוכן יותר, כי זו הסתה של שר בממשלה.

אחרי ההסתה הפרועה של השר הפרחח, חובה להצמיד בדחיפות אבטחה על היועמ"שית.

חוליגן כהניסט נקלה, פשיסט וגזען. היותו שר בממשלת ישראל – כתם על תולדות העם היהודי.

* בן גביר בכאפיה – מפגינים כהניסטים בירושלים צווחו "בן גביר חלש מול חמאס". או-טו-טו נראה תמונות שלו עם כאפיה. אני מודה שאני שמח לאידו. הוא חינך את האספסוף הכהניסטי, שדמגוגיה גזענית פשיסטית צווחנית היא הדרך להילחם בטרור. פתאום מוטלת עליו אחריות ומתברר שהרבה יותר קל להנהיג כנופיה כהניסטית מלהתמודד עם אחריות.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

(הערה זו נכתבה ביום חמישי, יום לפני הטבח בנווה יעקב).

* שוברים גלים – כל הכבוד לצה"ל וכוחות הביטחון על הפעולה המוצלחת בג'נין! כל הכבוד לממשלה שממשיכה את מבצע "שובר גלים"!

* למי מועיל התאום הביטחוני – התיאום הביטחוני עם הרש"פ אינו נובע מכך שאש"ף הפך לארגון של חסידי אומות העולם, שונא טרור ואכפת לו מחיי יהודים. הוא נובע מהבנתם שטרור כפי שהיה לפני מבצע "חומת מגן" ותגובה ישראלית כדוגמת "חומת מגן" תמוטט את הרשות. אם יפסק התיאום, הפלשתינאים ייפגעו מכך יותר מאתנו. לכן, איני מתרשם מהאיום הפלשתינאי, החוזר על עצמו בכל פעם שהם צריכים לשחרר בדעת-הקהל שלהם קצת לחץ.

על מה הם מלינים? על שצה"ל סיכל פיגוע המוני במרכז הארץ בפעולתו בג'נין? הרי אילו הרש"פ הייתה ממלאת את חובותיה על פי ההסכמים עם ישראל, לא היה צורך בפעולת צה"ל. אולם הרש"פ איבדה את ריבונותה במחנה הפליטים ג'נין, ולכן אין שם תיאום ביטחוני. אין לנו מנוס מלהגן על אזרחי ישראל בפעולות יזומות, בוודאי בג'נין.

* תרומה ממשית לביטחון – הח"כהניסט צביקה פוגל תקף את שר הביטחון גלנט בעקבות התקפות חיל האוויר ברצועת עזה. הוא הגדיר זאת בלעג "הפצצת נדל"ן" במקום להרוג מחבלים.

הנדל"ן הוא מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות. הפצצת מפעל כזה תורמת לביטחון לאין ערוך יותר מסיפוק תאוות הגולגלות של הח"כהניסט.

* איש מבולבל – כותב רוגל אלפר: "הערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים. בני אותו עם פלסטיני המתגורר בגדה, במזרח ירושלים ובעזה והנאבק בכיבוש. הם מקיימים עמם קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים ענפים. הם בני עם אחד, אף שהופרדו לאחר הקמת המדינה. בדיוק כשם שגרמנים במערב גרמניה ובמזרח גרמניה היו בני עם אחד גם לאחר שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה. ולראיה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם דרשו לשוב ולהתאחד בהקדם האפשרי בישות מדינתית אחת, שמשקפת את אחדותם הלאומית. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. לא גדר, לא קו ירוק, לא קלגסי צה"ל ולא שב"כ/שטאזי יצליחו להפריד ביניהם. הפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם אחיהם בגדה. זה לא ישתנה לעולם. שום חוק לא ישנה זאת. פלסטינים ישראלים ימשיכו להזדהות עם גוב האריות".

ואני תמה, איפה אותה הערצה ללאומיות נעלמת כאשר מדובר בלאומיות היהודית? למה הוא בז לה כל כך? כאשר אלפר מצהיר שאינו יהודי ושאין שום קשר בינו לבין יהודי בחו"ל (הם לא אותו עם, יהודים הם דת והוא חסר דת וכו'), הוא מתנכר ללאומיות ומדבר על אזרחות ומסביר שהסולידריות שלו היא אזרחית. ערבים ישראלים הם שותפיו לאזרחות בניגוד ליהודים אמריקאים, למשל, שאין לו שום קשר אתם.

ולמה זיקה של אזרחי ישראל הערבים ללאום שלהם כל כך מובנת מאליה בעיניו בעוד הוא בז מעומק נשמתו לזיקה של אזרחי ישראל היהודים ללאום שלהם ולבני עמם באשר הם? למה הוא מדבר בכזו ערגה על ההזדהות "עם אחיהם" ובכזה זלזול לדיבור בין יהודים על "אחים". לא רק עם אחינו בחו"ל, גם יהודים ישראלים. כמה קולמוסים הוא שבר בפשקווילי לעג למושג "אחים" כאשר מדובר ביהודים, ובאיזו קלות הוא מדבר על אחים, כדי להצדיק את תמיכתם של ערבים ישראלים בטרור. אגב, הוא מזדהה עם המחבלים ועם הפיגועים בלי להיות אח שלהם.

איש מבולבל ולא קוהרנטי. אני די מרחם עליו, למען האמת.

* שם קוד להשמדת המדינה היהודית – עזמי בשארה התנגד בתוקף לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולקיומה של מדינת ישראל. לעמדתו האנטישמיות הוא המציא סלוגן מכובס – "מדינת כל אזרחיה".

אין מדינה דמוקרטית שאינה מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אין שום סתירה בין מדינת לאום להיותה גם מדינת האזרחים. כפי שמדינת לאום איטלקית, למשל, היא גם מדינתם של כל אזרחי איטליה, כך גם מדינת הלאום של העם היהודי היא גם של כל אזרחיה. אדרבא, המדינה היחידה במזרח התיכון ששייכת גם לאזרחים ערבים היא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. הדמגוגיה המתוחכמת של בשארה, היא השימוש בסיסמה הזאת כשם קוד לחיסול המדינה היהודית. והסלוגן הדמגוגי הזה תפס. עובדה, עד היום הסיסמה הזאת מככבת במחלוקת הציבורית מצד תומכים ומתנגדים. יש התוקפים את ישראל על כך שכביכול אינה מדינת כל אזרחיה, וכוונתם היא לתקוף את קיומה של מדינה יהודית. ויש היוצאים נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ובכך משמשים אידיוטים שימושיים של מתנגדי מדינת ישראל. ההרחבה של הדמגוגיה של בשארה היא הצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.

השוקניה היא חוד החנית של הפצת תורתו של עזמי בשארה. רק בגיליון ערב שבת התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרים נגד קיומה של מדינה יהודית. קרולינה לנדסמן תוקפת את החוק, שקיים מאז שנות השמונים, השולל את ההתמודדות בכנסת ממפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אגב, חוק שבג"ץ מסמס באקטיביזם קיצוני, בדיוק כפי שגם הכניס את בן גביר ועוצמה כהניסטית בניגוד לחוק מפורש. לנדסמן: "אני מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה – אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת". כלומר, אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה, היא שלעם היהודי לא תהיה מדינה.

עמרי בהם, פרופסור יורד, פרסם מאמר שכותרתו: "רק דמוקרטית. נקודה". כלומר, הוא ממחזר את השקר שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומטיף לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה ל"רק דמוקרטית". זה מה שיביא גאולה לעולם, כנראה – שלעם היהודי לא תהיה מדינה. אף שבית המשפט העליון איפשר לבל"ד להתמודד, הוא תוקף בחריפות את אסתר חיות על כך שאיימה שבעתיד לא תאפשר למפלגה הזו להתמודד. הוא גם תוקף את המחאה, על שהיא נאבקת לשמירה על הסדר הקיים, כלומר של קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית, במקום להיאבק בעד המרתה במדינת שקשוקה לא יהודית.

אווה אילוז מתמקדת הפעם ביציאה נגד הדת והדתיים, אך גם היא יוצאת נגד הציונות ומדקלמת את השקר "שאיננו יכולים לרבע את המעגל של 'דמוקרטיה יהודית'. הגענו לרגע האמת שבו התרמית שבסיפור על דמוקרטיה יהודית נחשפת בפנינו". כלומר, הדמוקרטיה, בעיני אילוז, היא שלא תהיה מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא המדינה שבהכרזתה נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מדינת ישראל שלא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי.

מי שמציע שהמדינה לא תהיה מדינה יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל (גם אם הוא אינו מטיף להשמדה פיסית) ולהקים על חורבותיה מדינה אחרת.

מצער מאוד, שביום השואה הבינלאומי מקדם "הארץ" את רעיון השמדתה של המדינה היהודית.

* חובתו של נגיד בנק ישראל – על פי חוק בנק ישראל, נגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי של הממשלה.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהה שמהלך שהממשלה יוזמת עלול לפגוע בדרוג האשראי של ישראל – אם לא יתריע על כך בפני ראש הממשלה, ימעל בתפקידו. אם נגיד בנק ישראל יודע שצעד מסוים יביא לתוצאה כלכלית הרסנית והוא לא יתריע – אין הוא ראוי לתפקידו. כל ועדת חקירה ממלכתית לא תקבל שום תירוץ לכך שהנגיד ידע ושתק. שתיקה כזו היא הפרת אמונים.

נגיד הבנק פרופ' ירון מילא את חובתו כאשר הזהיר את ראש הממשלה מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות אם המהפכה המשטרית תצא לפועל.

אמר, וכאילו צלל אל תוך הג'ורה של הגוטליב'ס. הם לא אוהבים נגידים שנוקטים עמדה. כפי שאינם רוצים יועמ"שים שממלאים את תפקידם כנאמני הציבור. כפי שהם לא רוצים שופטים עצמאיים. מבחינתם כולם פקידונצ'יקים שתפקידם רק לבצע את מדיניות הממשלה, כי היא "רצון הרוב".

האם הם מעדיפים שהציבור הישראלי ילמד בדרך הקשה, באמצעות הכיס, שהנראטיב שמכרו לו מהנדסי התודעה, כאילו המהפכה תהפוך את ישראל ל"ככל הדמוקרטיות" – הוא שקר אחד גדול?

אני מקווה מאוד, שנתניהו, שמתגאה במעמדה של ישראל ובחוסנה הכלכלי, יפנים את הסכנה הכרוכה בביצוע המהפכה וילחץ על הבלם.

* שעירים לעזאזל – אם המהפכה המשטרית תתבצע ודרוג האשראי של ישראל יפגע ומשקיעים ימנעו מהשקעה בישראל, נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה יאשימו את האופוזיציה, את המחאה, את נגיד בנק ישראל ושאר שעירים לעזאזל.

* מסיבת העיתונאים ההיסטרית – במסיבת העיתונאים ההיסטרית דיבר נתניהו על בעיית המישפוט היוצרת ביורוקרטיה שפוגעת בפעילות הכלכלית. הבעיה אמתית, אך מה הקשר בינה למהפכה המשטרית? האם השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, כמו במדינת עולם שלישי, קשורה לבעיה? כמובן שלא.

נתניהו אמר שהתכנית נועדה להחזיר את מערכת המשפט למה שהייתה לפני חמישים שנה. האם לפני חמישים שנה הממשלה בחרה את השופטים? להיפך, אז כוחם של הפוליטיקאים בוועדה היה נחות לעומת המציאות מאז 2008, שביטלה את הרוב האוטומטי של השופטים ועורכי הדין. האם לפני חמישים שנה שופטי בית המשפט העליון פעלו תחת הידיעה שהממשלה תמנה את הנאמן לה מתוכם לנשיא, ואם לא יהיה בתוכם עבד נרצע, הם יביאו שופט חיצוני (חבר מרכז? קבלן קולות? שכן של בן דוד של קבלן קולות?)? האם לפני חמישים שנה היועמ"שים היו משרות אמון של השרים? האם לפני חמישים שנה לא הייתה ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה, שמהותה היא עילת הסבירות? נכון, לא היה אז אקטיביזם שיפוטי (רק יו"ר האופוזיציה מנחם בגין הטיף לאקטיביזם כזה, שאותו כינה "עליונות המשפט"). אבל כדי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי לא שופכים את התינוק עם המים, לא מכפיפים את הרשות השופטת לממשלה, אלא מחוקקים את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות.

נתניהו באמת מאמין שאם יחזור אלף פעמים על השקר שהמהפכה תחזק את הדמוקרטיה הוא יהפוך לאמת? הרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן.

מסיבת העיתונאים ההיסטרית מעידה שנתניהו בפאניקה. הוא יודע שחוות הדעת המקצועית של נגיד בנק ישראל, שהוא מינה אותו לתפקידו, אינה דבר האופוזיציה ולא נאמרה מפוזיציה. הוא יודע שהמאמר של הנגידים לשעבר יעקב פרנקל (שעמו עבד שנים רבות והוא מעריך אותו מאוד) וקרנית פלוג (שהוא מינה אותה לתפקיד) מקצועי ביותר. הוא יודע שהמכתב של למעלה מ-300 כלכלנים בכירים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי שמאל וימין כלכלי, ובהם הכלכלנים המוערכים עליו ביותר – מבטא חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית. הוא יודע היטב שמה שהוא מכנה בשפתו ההיסטרית "הפחדות" של כל המומחים, הן אמתיות ומוחשיות.

גאוותו של נתניהו הוא חוסנה הכלכלי של ישראל בתקופתו. הוא מתחיל להבין שהמהפכה המשטרית מסכנת את כל הישגיו. איזו מורשת הוא רוצה להשאיר אחריו?

במסיבת העיתונאים ההיסטרית ראינו מנהיג מפוחד, בפאניקה. להערכתי, הוא כבר מחפש את הסולם לרדת מן העץ.  

* מעשה אנטי פטריוטי – הסכנות לכלכלת ישראל, אם תתממש חלילה המהפכה המשטרית, הן אמתיות ומוחשיות. נתניהו מבין זאת היטב. חובת בכירי המשק והכלכלנים וכמובן נגיד בנק ישראל להתריע.

עם זאת, החלטה של חברה בבעלות ישראלית (!) להוציא את כספיה מהארץ חמורה מאוד. אמנם מדובר בחברה פרטית שזכותה לנהוג על פי הבנתה, אבל מן הראוי שהציבור ובראש ובראשונה מנהיגי האופוזיציה יגנו זאת.

במשך שנה וחצי סבלנו מאופוזיציה למדינה; אופוזיציה בוגדנית שהצביעה במזיד נגד האינטרסים הביטחוניים, הדמוגרפיים והלאומיים של ישראל. הוקענו אותה וגינינו אותה בכל פה. כעת יש להציג לציבור אלטרנטיבה, גם כאופוזיציה. מהי אופוזיציה ממלכתית ופטריוטית. אני מצפה מלפיד, גנץ וליברמן לגנות את המעשה.

* הניידים – קראתי פרסום של ארגון הנקרא "Saving Israel democracy" המספר על 15 ערים בארה"ב ובאירופה שתתקיימנה בהן הפגנות במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית.

אני מזדהה עם ההפגנות בת"א, בירושלים, בחיפה, בב"ש ובכל מקום בארץ, גם אם יש לי השגות על חלק ממאפייני המחאה. אין לי שום הזדהות עם הפגנות בפאריס, בבזל, בשיקאגו, בניו יורק ובברלין (אם אכן תהיינה שם הפגנות וזו לא סתם התרברבות). אתם רוצים להשפיע? חזרו הביתה. אל תשבו בגולה ותגנו על הדמוקרטיה הישראלית משם. ההפגנות בניכר, כמו הוצאת כספי חברה ישראלית מהארץ, כמו האיומים בירידה מן הארץ או בלשון מכובסת "רילוקיישן", או הדיבורים על סרבנות, רק מאמתים את האבחנה של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?

אני "נייח". אני "אסיר ציון" מבחירה. אני צומוד. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.

* מחאה בלתי לגיטימית – כשהשתחררנו משירות המילואים בצו 8 במבצע "חומת מגן", הופצה בקרב לוחמי החטיבה עצומה הקוראת להקים גדר ביטחון.

תמכתי בגדר הביטחון ואף כתבתי על כך, אולם סירבתי לחתום על העצומה. כחייל, תפקידי למלא את המשימות והפקודות. את דעותיי אני משמיע כאזרח. התארגנות של יחידות מילואים לפעולה פוליטית מסוכנת ואינה ראויה בדמוקרטיה.

מהסיפור הזה אפשר להבין מה דעתי על מחאת לוחמי הסיירות. בניגוד למחאת המשפטנים, האקדמיה, הכלכלנים, הרופאים, התלמידים, ההיי-טקיסטים וכן הלאה, מחאת לוחמי יחידות אינה ראויה ואינה לגיטימית.

* השמן בגלגלי הדי-9 – מפלגת העבודה צריכה להתבלט בגל המחאה, והפתרון שמצאה הוא להשיק קמפיין נגד פשרה בנושא המהפכה המשפטית.

הגישה של הכל או לא-כלום היא מתכון ללא-כלום. הדרך היחידה לסכל את המהפכה המשטרית היא הידברות ויצירת רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. משמעות הצלחת הקמפיין היא מימוש המהפכה המשטרית.

יש הרבה אמת בביקורת על המערכת המשפטית. ההתעקשות לדבוק בסדר הקיים יצרה את הריאקציה שהובילה לסכנת המהפכה המשטרית. מה הם רוצים? להמשיך ולהתחפר? הם יהיו השמן בגלגלי הדי-9.

* ואנוכי – אהוד ברק יוצא חוצץ נגד נשיא המדינה, גנץ ולפיד, על ניסיונותיהם לקדם הידברות ופשרה. הנשיא מגלה אחריות לאומית בניסיון למנוע את הקרע בעם ולהביא לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל ברק משסע ומקצין ומחמם את עצמו ומחריף עוד ועוד את התבטאויותיו. במאמר ל"ידיעות אחרונות" שלל מכל וכל כל הידברות עם ה"אויב".

הוא מציג את ההידברות כתמימות של מי שחשים שההידברות היא כולירע אך המהפכה המשטרית היא דֶּבֶר ועדיפה כולירע על דבר. לטענתו, ההידברות היא אכן כולירע, אך היא לא תמנע את הדבר. אך בסיס הטענה הזו שגוי. לא מדובר בכולירע. נכון, הידברות, אם תצליח, תסכל את הדבר. אבל היא עשויה להוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית שלא רק תסכל את הדבר, אלא תשפר מאוד את המצב הנוכחי, שהוא לא טוב, והוא אחד הגורמים לריאקציה לעבר הדבר.

ברק מזכיר להרצוג ולגנץ שהם כבר "נפלו קורבן לאשליה ותעתוע של שקרן כפייתי". הוא שוכח, שלא זו בלבד שהוא היה שותפו הבכיר והקרוב של נתניהו, אלא הוא פילג את מפלגת העבודה שבראשה עמד והקים את עצמאות שהייתה הנגררת של נתניהו.

כותב ברק: "משא ומתן אתם מהווה כניעה לסחיטה באיומים. לא פחות ולא יותר. להרצוג וגנץ, אם יתעקשו, ייאמר בפראפראזה על צ'ר'ציל: רציתם למנוע הרס גם אם תסתכנו בחרפה. תקבלו גם הרס וגם חרפה".

האמירה המקורית של צ'רצ'יל, כלפי צ'מברליין הייתה: "בחרתם בחרפה מפחד מלחמה, עכשיו תקבלו חרפה ומלחמה גם יחד". צ'רצ'יל צדק. וגם אצלנו היה מקרה דומה. ראש ממשלה שאץ רץ באמוק חסר מעצורים למו"מ עם רב המרצחים ערפאת, והציע לו הצעות מרחיקות לכת עד טירוף, שניתצו את הקונצנזוס הישראלי והפכו את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". זאת, כדי למנוע מלחמה וטרור. הוא בחר בחרפה מפחד מלחמה, והמיט עלינו את מתקפת הטרור הקשה והנוראה בתולדות המדינה, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה". לאיש קוראים אהוד ברק. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

כאשר אני קורא מאמר, אני מנסה לעתים לעשות "פוווו" כדי לנטרל את הפודרה ולמצוא את לוז המאמר. הנה לוז המאמר: "כל אדם חייב לשאול את עצמו האם הוא מאמין במה שאומרים חיות ואנוכי, או שהוא מאמין בדרכם של נתניהו ולוין. כי אם חיות ואנוכי צודקים" וכו'.

למאבק הזה אין הנהגה. מאז שהודח ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה מראשות הממשלה, הוא מחפש בכל דרך את ההנהגה. אסתר חיות אינה מנסה להנהיג את המאבק ולכן היא אינה מאיימת על המעמד שאליו הוא חותר. הוא בז לראשי האופוזיציה, הוא מתעלם מפעילים אחרים במאבק, הוא נאחז בלגיטימיות של נשיאת בית המשפט העליון ומעמיד את עצמו לצדה, בחיבוק דב ציני. לכאורה, היא המנהיגה שידיה כבולות והוא ינהיג את המערכה. מעין ברק ודבורה הנביאה. אלא שבניגוד לברק בן אבינועם המקראי, ברק אחי-אבינועם (אבינועם ברוג, אחיו של ברק), אינו רואה את חיות כמפקדת העליונה שלו, אלא הוא משתמש בשמה כדי להעצים את מעמדו.

הוא קורא למרי אזרחי. הוא משחק באש. גם במאבק נגד נתניהו השרלטן, צריך להיזהר מפני מקסם השווא של ברק השרלטן. המטרה שלו היא במרי אזרחי וכאוס והתפוררות, שיביאו לכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר. ברור למי הוא מתכוון.

* לא "רק לא" – עמית סגל: "אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותר אותנו בריק מוחלט כשרק כן-ביבי-לא-ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית".

סגל ממחזר את גימוד ההתנגדות לכהונתו של נאשם בפלילים שמנצל את כוחו למלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה ל"רק לא ביבי"; לאיזו פסילה פרסונלית, "חרם" של ילדים בגן על אחד הילדים. אבל מה שקורה היום מוכיח את צדקת ההתנגדות לנתניהו. נתניהו, שגדל בבית רוויזיוניסטי, גדל על תפיסה של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועליונות המשפט. לא בכדי, הוא סיכל כל ניסיון לפגוע במעמד בית המשפט ברוח המהפכה שאותה הוא מוביל היום. לא בכדי הוא הסביר, בכישרונו הרטורי, טוב יותר מכל אחד אחר, שאין בעולם דמוקרטיה ללא מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק נתפס בקלקלתו והחלו החקירות נגדו, והוא הפך את עורו והיום הוא מוביל מתקפה נגד מדינת החוק, שנועדה להכפיף את מערכת המשפט לממשלה. בכך הוא מוכיח שצדקו מי שהצביעו על הנזק החמור הנגרם מכך שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה, כפי שצדק ראש האופוזיציה שקרא להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה אולמרט כאשר רק החלו חקירות נגדו (הרבה לפני שהוגש כתב אישום).

אגב, עם השורה התחתונה של מאמרו של סגל, קריאה ליצירת מעין אמנת גביזון-מדן בנושא מערכת המשפט בישראל, אני תומך. אבל לא כתרגיל ביביסטי של "נעביר בקריאה ראשונה ואז נידבר", אלא הקפאת המהפכה וכניסה למהלך לאומי ממלכתי של הידברות בין הרשויות, בהובלת נשיא המדינה.

* מכון "קהלת" – מכון "קהלת" מוביל קו, שברובו מנוגד לערכיי ולהשקפת עולמי. הקו הכלכלי הליברטריאני שלו הוא היפוכה של השקפתי החברתית כלכלית. אני תומך ברפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט אך מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית של הממשלה, שהמכון עומד מאחוריה. בנושאים זהותיים, כמו חוק הלאום (שאגב, בניגוד לפרסומים הוא לא צמח במכון, אך המכון תמך בו) אני חש קרבה למכון. אני גם תומך בעמדת המכון בנושא לימודי ליבה והשכלה לחרדים ומסכים עם אזהרתם מפני הנזק החמור לכלכלת המדינה של העדר לימודי ליבה. אך בלי קשר להסכמתי או התנגדותי, אני רואה בחיוב את קיומם של מכוני מחקר שונים, כמו "קהלת", "אדווה", המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד, מכל הצדדים, שמעניקים עומק ותוכן לעמדות השונות ומעגנים אותם במחקר אקדמי ובכלים אינטלקטואליים. המכונים הללו קיימים בכל גווני הקשת, וכולם נעזרים במימון מחו"ל, כך שאיני מתרגש מה"גילויים המרעישים" על המימון החיצוני של "קהלת".

* מי מממן – בתי תמר התחמשה בדגל הלאום ויצאה להפגנה בקפלן.

וכעת אני יודע את התשובה לשאלתו-התרסתו הסדרתית של אהוד בן עזר: מי מממן את ההסעות?

התשובה היא: המפגינים. ההסעות הן בתשלום.

* על צדק, סבירות ו…מימון – ב-1995, בעיצומם של הימים הקשים במאבק על הגולן, עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בדרישה להפסיק לממן את ועד יישובי הגולן, הגוף שהנהיג את המאבק, ואף למשוך בחזרה את כל הכספים שכבר הועברו לוועד. טענתם הייתה, שהמועצות הן גופים מוניציפליים שתפקידם לספק שירות לאזרח ואסור להן להשתמש בכספי המסים לפעילות פוליטית.

מולנו עמדה ממשלה, שכל תקציב המדינה עומד לרשותה וכל הכוח של השלטון. התקשורת, ברובה, קידמה את עמדת הממשלה. ושלום עכשיו עצמה, הייתה תנועה עשירה עם יכולת פיננסית גדולה לאין ערוך מזה של ועד יישובי הגולן. ועד  יישובי הגולן היה גוף עני, שעיקר כספיו היו מתקציבי הרשויות בגולן.

שלום עכשיו רתמה לעתירה קומץ משת"פים מהגולן, שטענו שהם בחרו מועצה ומשלמים לה ארנונה כדי שתפנה את הזבל, לא כדי ש"תעסוק בפוליטיקה". בתגובה, החתמנו את כל חברי המזכירויות של כל יישובי הגולן ואת כל חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, מן הקואליציה והאופוזיציה, על מכתב התומך בוועד ובמימונו בידי המועצות.

אילו שופטי בג"ץ פסקו על פי החוק היבש, הם היו מקבלים את העתירה ומייבשים את המאבק על הגולן. אולם השופטים ידעו שבג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק, ושעליו להגדיל ראש מעבר לחוק היבש, ולפסוק גם על פי הצדק ולהגן על הדמוקרטיה. לשם כך קיים מבחן הסבירות. האם סביר שרשות מקומית תממן מאבק על עצם קיומו של היישוב שהיא מנהיגה? האם סביר למנוע זאת ממנה? האם סביר להשתיק אזור בסכנת חורבן בטיעונים פרוצדורליים וחוקיים יבשים ועבשים?

בג"ץ דחה את העתירות. הרשויות המשיכו לתמוך בוועד יישובי הגולן וניצחנו במאבק. כן, בית משפט לא יוכל לפסוק דין צדק, אם ישללו ממנו את הסבירות ואת המידתיות. אגב, נשיא בית המשפט העליון היה אז אהרון ברק.

מאז אותה עתירת-השתקה, אני חשדן מאוד כלפי העיסוק האובססיבי ב"מקורות המימון" של מאבקים ציבוריים. אני מבין מה האובססיה של המעלים זאת ומה המוטיבציה שלהם. אותה מוטיבציה זדונית, אפלה ומרושעת של עתירת שלום עכשיו – לסתום פיות של יריבים.

* המזימה של התקשורת – כלי תקשורת שמזמינים את גוטליב לראיון, מצדיקים את הטענה שהתקשורת רוצה להכפיש את הימין. איני יכול לראות שום הצדקה מקצועית להזמנתה להתפרע באולפנים.

* סותמת פיות – ההתנהגות האלימה והפרועה של גוטליב כלפי כל מראייניה, אינה עניין של סגנון. היא מהות. היא מעבירה להם (ולציבור) את המסר שהם מיותרים. היא בעלת הבית. היא "רצון העם". עליהם לסתום את הפה והיא זו שתסתום להם את הפה. אין כאן מקום לשאלות. שאלות הן עניין ללוזרים. היא עולה על מראייניה בדי-9.

* סותם פיות – החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב (לא מדובר בפיטורים כי הוא אינו עובד העיתון) – יותר משהיא פוגעת בטאוב, היא פוגעת בעיתון עצמו. גדי טאוב ימצא את הבמות להביע בהן את עמדותיו, אך "הארץ" ייתפס, בצדק, כסותם פיות.

העמדות של "הארץ" ידועות, אך לזכותו ייאמר שהעניק במה לכותבים שדעותיהם רחוקות ת"ק פרסה מעמדת העיתון – גדי טאוב, ישראל הראל ובעבר גם משה ארנס. פרסום העמדות הללו הפך את העיתון למעניין יותר ולכן העיתון נשכר מכך. עצם פרסום מאמרי תגובה רבים על מאמריו של טאוב הם עדות לתרומתו לוויכוח החופשי ולעיתון.

ההחלטה המבישה של מערכת "הארץ" מזכירה את צעדו של בעז ביסמוט שפיטר את דן מרגלית ומוטי גילת מ"ישראל היום", כיוון שלא הלכו בסך והביעו עמדות עצמאיות.

* ניגוד עניינים – עמית סגל כותב שיש ניגוד עניינים במינוי יועז הנדל לפרשן של ערוץ 13, חודש אחרי שכיהן כשר התקשורת.

דומני שניגוד העניינים הוא ביציאה של עמית סגל נגד בחירת עמיתו בערוץ המתחרה, שעתיד לערער את ההגמוניה שלו כפרשן המוביל בישראל.

* מלך ישראל השניה – טרם צפיתי בסרט "דוד מלך ישראל השניה", כי איננו קולטים "הוט 8" והסרט עוד לא עלה לרשת. אך קראתי ב"7 ימים" קטעים נרחבים מתמלילי הראיונות של לוי לסרט וכתבה ב"אולפן שישי" לקראת הסרט. איני יכול להתייחס לסרט, אך אומר כמה דברים על דוד לוי, מנקודת ראותי.

ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל לבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השניה הייתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בנין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה.  

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך הייתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. הייתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה".

אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עמו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.

בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה הייתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השניה הייתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עמנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם לבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית הייתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

* לא יציאה אלא הערכות מחדש – שני תיקונים לכתבה על דוד לוי ב"7 ימים". לוי אכן נבחר לכנסת לראשונה בכנסת השביעית, אך הבחירות היו ב-1969 ולא ב-1966. ב-1985 צה"ל לא יצא מלבנון, אלא נערך מחדש בלבנון – ברצועת הביטחון. צה"ל נשאר בלבנון עוד 15 שנה אחרי ה"יציאה".

* הכהן הגדול של הזמר העברי – אליהו הכהן הוא גדול חוקרי הזמר העברי. הוא אוטודידקט ענק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השבוע תרם אליהו את אוצרות האוסף האדיר והנדיר שלו, לספריית המוסיקה של אוניברסיטת בר-אילן. אוצרות האוסף שלו יהיו המעיין שירווה את חוקרי הזמר העברי ואוהביו עוד שנים רבות.

          * ביד הלשון

ינוו – באורטל מתקיים מדי שנה "ערב חורף" – ערב שירה, סביב נושא מסוים; שירת סולו בפי זמרי אורטל ובליווי נגני אורטל. לאחר פגרת קורונה בת שנתיים, אנו חוזרים ומחדשים את המסורת.

הנושא השנה הוא שירים של יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק וגרי אקשטיין, שהלכו השנה לעולמם. בתי תמר ואני נשיר בדואט את "עד עולם אחכה" של קלפטר.

אחת הזמרות תשיר את שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא". בשיר מופיעות המילים "על הרים יינוו רגלי המבשר".

מה פירוש המילה יינוו? היא שאלה אותי.

אשתף בתשובה גם את קוראי הפינה.

נַאֲוָה פירושה יפה. מילה נרדפת לנאה. בעברית הקדומה, המילה הופיעה גם בלשון זכר, נָאוֶה. לדוגמה, בשיר השירים: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

בנבואת הגאולה של ישעיהו נאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".

עם הפסוק הזה מתכתב יורם טהרלב בשירו. בשיר הוא מספר על שלושה בעלי מקצוע מירושלים, שחדלו ממלאכתם כי הם חולמים רק על תוצר אחד שייצרו עבור מבשר הגאולה, אליהו הנביא. אחד מהם הוא הסנדלר.

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.

טהרלב מתכתב עם הפסוק מישעיהו. המבשר הוא אליהו הנביא. הנעליים שיתפור לו, הן אותן נעליים שעליהן נאמר "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר". הסנדלר של טהרלב חולם בלשון עתיד על הנעליים ש"בן על הרים ינוו רגלי המבשר". ינוו – יהיו נאות, יפות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏20.11.22

* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'.

חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי.

אני מקווה שהוא לא יתקפל.

לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.

אבל לא הייתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים.

לא הייתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה.

ולא הייתה לו בעיה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.

רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?

אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?

ובכן, סמוטריץ' היה עצור ששה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.

זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.

מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.

עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.

הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.

בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.

המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.

זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.

כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.

אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.

אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.  

למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעיה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.

אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה הייתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והייתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.

והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").

זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

          * ביד הלשון

מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.

מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותO לאורך עשרות שנים.

הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעיה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במילרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במילרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.

בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏16.11.22

* לא לשתף פעולה – אחד האתגרים המדיניים הראשונים לפתחה של הממשלה החדשה, הוא ההחלטה שתתקבל, קרוב לוודאי, בעצרת האו"ם, לאמץ את המלצת ועדת האו"ם להעביר לבית הדין בהאג את סוגיית "אקיבוש".

לסכל את קבלת ההחלטה קרוב לוודאי שאי אפשר, בשל הרוב האנטי-ישראלי האוטומטי בגוף הצבוע הזה. אולם יש לעשות מאמץ לשכנע כמה שיותר מדינות להתנגד להצעה. ואם לא להתנגד, לפחות להימנע או להיעדר.

לאחר שתתקבל ההחלטה, על ישראל להבהיר שלא תשתף פעולה עם בית הדין בהאג; לא תשלח עדים, לא תעביר מסמכים, לא תציג את צדקתה, כיוון ששיתוף פעולה משמעותו הכרה בלגיטימיות של המשפט הצבוע הזה.

גם לאחר קבלת ההחלטה, יש להפעיל את ידידותינו בעולם להיאבק נגד בית הדין שדן בסוגיה.

* צביעות בכיינית – אילן רועה היה כתב קול ישראל בצפון. הוא שידר בעיקר משתי זירות – רצועת הביטחון בלבנון והגולן בשנות המאבק נגד הנסיגה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, עבדתי עם אילן ונוצרו בינינו יחסי חברות קרובים.

במסגרת תפקידו, הרבה אילן לנסוע לרצועת הביטחון, לראות מקרוב את המתרחש וראה עצמו כשליח הציבור הישראלי, הנמצא שם כדי לדווח לו ולסקר בעבורו את הנעשה שם.

ב-28 בפברואר 1999 הצטרף אילן למפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין, ונסע עמו בשיירה. הרכב של גרשטיין עלה על מטען צד שהופעל מרחוק. כל ארבעת הנוסעים ברכב, ובהם תא"ל גרשטיין ואילן רועה נהרגו.

נפילתו של אילן רועה בן ה-32 הייתה אבדה גדולה לתקשורת הישראלית, שאיבדה את אחד הטובים, המוכשרים, המסורים והצעירים בשורותיה.

אילן לא היה העיתונאי הראשון ולא האחרון, בארץ ובעולם, שנהרג במילוי תפקידו, בסיקור אזורי קרבות. אין שנה שלא נהרגים בעולם עיתונאים. גם השנה, במלחמה באוקראינה.

בכל העולם וגם אצלנו, מקובל שזה מחיר הרצון והנכונות לשדר מהשטח, גם בזמן מלחמה ועימותים צבאיים. עם כל הצער על נפילתו של אילן, אף אחד לא התבכיין על שהאויב רוצח עיתונאים. איש לא דרש לפתוח בחקירה.

אבל כאשר עיתונאית פלשתינאית, שכמו אילן רועה וכמו אלפי עיתונאים אחרים ברחבי העולם בחרה לסקר משטח קרבות, נקלעה לחילופי אש ונהרגה, כל העולם כמרקחה, מחפשים אשמים ומפנים אצבע מאשימה לישראל. ועכשיו גם הבולשת הפדרלית האמריקנית -FBI  החליטה בצעד חריג לפתוח בחקירה על הרג העיתונאית שירין אבו עאקלה בג'נין. עיתונאים אמריקאים רבים נהרגו בסיקור אזורי קרבות. עיתונאים רבים שאינם אמריקאים נהרגו מאש צבא ארה"ב בעת ביצוע שליחותם העיתונאית. מה יום מיומיים?

מדוע העולם מאמץ את הבכיינות הפלשתינאית הצבועה? מדוע כאשר מדובר בפלשתינאים, העולם מאמץ נורמות שאינן קיימות בשום מקום אחר בעולם?

טוב שלפיד וגנץ הבהירו שישראל לא תשתף פעולה עם החקירה הזאת.

* טרור נגד תומכי הטרור – מהבחינה האנושית, כואב הלב על כל אחד ואחד מן ההרוגים והפצועים בפיגוע הטרור בטורקיה.

מבחינה מדינית, מדינה תומכת טרור, שבמשך שנים מסייעת לחמאס ומממנת אותו – לא נורא אם תחווה טרור.

* דמגוג זול – בפיגוע הרצחני באריאל היה כשל חמור של המאבטח שלא חתר למגע ולא ירה במחבל והרגו, וכך לא הפסיק את מסע הרצח.

בן גביר, הדמגוג הזול, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והשתמש בכשל הזה כדי להפיץ את סיסמת הכזב הפופוליסטית שלו על "שינוי נהלי הפתיחה באש".

כמובן שאלה דברי הבל, כיוון שעל פי נהלי הפתיחה באש חובתו של המאבטח הייתה לירות על מנת להרוג. הבעיה אינה בכך שהוא פעל על פי נהלים שגויים, אלא שלא פעל על פי הנהלים.

הנהלים ברורים. כל חייל, כל שוטר וכל מאבטח מכיר אותם. לצערנו, חווינו פיגועים רבים בחודשים האחרונים, ותמיד, כל מי שחתר למגע והרג את המחבלים, זכו לשבחים רבים, לצל"שים, להזמנה לפגישה אישית עם רוה"מ וכו'. הכל העלו זאת על נס. ואילו רק השבוע הודחו שני שוטרי מג"ב שלא חתרו למגע ולא חיסלו מחבל בפיגוע. וחייל שהרג אזרח בשוגג, כי סבר שהוא מחבל בפיגוע – זוכה מכל חשד והובהר שהוא פעל נכון.

אבל הדמגוג הכהניסט משקר כדי לקדם את הסיסמה הפופוליסטית. הוא רוצה להסיר כל כבלי מוסר לחימה וטוהר הנשק מלוחמי צה"ל והמשטרה.

ח"כ צביקה פוגל מעוצמה כהניסטית אמר בראיון לגל"ץ שבן גביר כשַׂר ינהג אחרת מהפרובוקציות שלו כח"כ מהאופוזיציה. והנה, כאשר הוא עומד להתמנות לשר, הוא ממשיך לרקוד על הדם.

* בן גביר בכאפיה – כשקהל כהניסטי קרא קריאות בוז לבן גביר ה"מתון", באזכרתו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, כיוון שאמר שהיום הוא אינו מציע לגרש את כל הערבים (בטח הוא מוכן להשאיר שניים שלושה שואבי עצים  וחוטבי מים), חשבתי שאולי נזכה לראות בקרוב תמונות של בן גביר בכאפיה. יהיה בכך צדק פואטי.

* בעד הליכוד – כאשר אני שומע את הדרישות של הכהניסטים ועוזריהם ושל החרדים, אני נהיה אוהד הליכוד. אני רוצה לראות את אנשי הליכוד מאיישים את התפקידים שהמפלגות הללו דורשות. כמובן שכוונתי גם למשרד לביטחון פנים, שמדובר עליו כאילו הוא רשום בטאבו על הפרחח הכהניסט.

* הפקרות – הפקרת תיק הביטחון בידי סמוטריץ' – הפקרות.

* שור מועד – שדר הרדיו נתן זהבי הושעה מתחנת הרדיו 103 אף אם, בעקבות דברי בלע נוראים שאמר בשידור, שהיה שמח "לו כמה מכם היו קושרים את התפילין לגרון שלהם ותולים את עצמם".

מעסיקיו שהשעו אותו – מיתממים. הרי כאשר הם העסיקו אותו, הם ידעו שמדובר בפרובוקטור גס רוח וביריון מיקרופון. הרי הם העסיקו אותו דווקא בשל תכונה זו, התכונה הבולטת שלו, כי היא מושכת, משום מה, רייטינג.

כשמדובר בשור מועד – מי שהעסיק אותו אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהתנער מדברי הבלע. מי שהעסיק אותו, נושא באחריות ובאשמה לדברים האלה.

יש אנשים, כמו נתן זהבי ותמונת הראי שלו עוכר הדין שפטל, שאין זה ראוי להפקיר בידיהם זמן שידור, ומי שמפקיר בידיהם זמן שידור, אל לו להלין על תוצאות החלטתו, אלא על עצמו.

* מֶכָּה של הנוטעים – איטליה נחשבת למֶכָּה של מגדלי התפוחים. נוטעים ומגדלים מכל העולם עולים אליה לרגל, ללמוד מהשיטות החדשניות של המגדלים האיטלקים.

אתמול יצאתי, יחד עם צוות המטע של אורטל כמעט בשלמותו, לסיור מגדלים של "בראשית" בבולזאנו שבצפון איטליה.

          * ביד הלשון

בית אלפא – בימים אלה חוגג קיבוץ בית אלפא מאה שנים להיווסדו. בית אלפא הוא הקיבוץ הראשון של תנועת "השומר הצעיר". הוא הרחיב מזרחה את הגבול המזרחי של עמק יזרעאל ושל ההתיישבות היהודית. הוא היה לאורך שנים יישוב ספר מבודד במלוא מובן המילה. ב-1929, במאורעות תרפ"ט, הוא הותקף, אך בסיוע חיל הסְפָר ההתקפה נהדפה.

אירוע דרמטי מרכזי בתולדות הקיבוץ ארע ב-1940, וזעזע את התנועה הקיבוצית כולה. הוא זכה לכינוי "הטרנספר". הקיבוץ התפלג על רקע פוליטי, בין תומכי השומר הצעיר לתומכי מפא"י. תומכי מפא"י נאלצו לעזוב את ביתם, את יישובם, להיעקר ממפעל חייהם, ולנדוד יחד עם ילדיהם לקיבוץ רמת יוחנן. במקביל, תומכי השומר הצעיר ברמת יוחנן עברו לבית אלפא.

בית אלפא נושא את שמו של היישוב היהודי הקדום בית אלפא שהיה באזור עד המאה השישית לספירה. לאחר מכן ישב במקום יישוב ערבי שנקרא בית אילפא, ובכך שימר את שם היישוב היהודי שקדם לו.

על פרוש השם הקדום יש שתי סברות: האחת מהמילה 'אלוף' שפרושה שור, כלומר מקום שגידלו בו שוורים. השנייה מהמילה 'אולפנא', כלומר מקום לימוד, בית ספר.

ב-1928 התגלו שרידי בית הכנסת הקדום של היישוב ובמרכזה רצפת הפסיפס היפהפיה. הגן הלאומי בית אלפא ובו בית הכנסת נמצא בתחום קיבוץ חפציבה הסמוך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.10.22

* זיכרון קצר – הקריאות לבצע "חומת מגן" 2 ביו"ש בעקבות גל הפיגועים, מעידות על זיכרון היסטורי קצר. אין שום דמיון בין המציאות שהביאה ל"חומת מגן" למציאות הנוכחית.

בשנים שבין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", צה"ל וכוחות הביטחון הדירו את רגליהם משטחי הרש"פ. הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הנה, רק אתמול ראינו בתחקיר על רצח גנדי בערוץ 12, שברגע שהרוצחים הצליחו להימלט לשטחי הרש"פ, נגמר המצוד ונאמר בפירוש ששם איננו יכולים לפעול. כתוצאה מכך, הרש"פ הפך לתשתית טרור ענקית, שהוציאה מדי יום פיגועים רצחניים בישראל, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים, והחיים במדינה היו סיוט. הורים חששו לתת לילדיהם לצאת מהבית. עליה על אוטובוס או כניסה למסעדה היו רולטה רוסית.

במבצע "חומת מגן" השמדנו את תשתיות הטרור, אולם מה שחשוב יותר, הוא שהחזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ אל שטחי הרש"פ. אלמלא כן, אילו רק הרסנו את תשתיות הטרור וחזרנו למצב שקדם למבצע, התשתיות היו משתקמות במהרה וכך גם מרחץ הדמים. אולם מאז שצה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, המציאות היא אחרת לגמרי.

כעת, אנו מגיעים לרוב אל המחבל במיטתו, לפני שהספיק לפוצץ את עצמו בישראל. בחצי השנה האחרונה, במסגרת מבצע "שובר גלים", הפעילות של צה"ל באזורי הרש"פ ובעיקר באזורים המועדים ביותר לפורענות כמו ג'נין ושכם, היא האינטנסיבית ביותר מאז "חומת מגן". פעילות הנערכת יום יום ובעיקר לילה לילה. אלפי מחבלים עצורים. הרבה מאוד מחבלים הרוגים. סיכול של מאות פיגועים ובכך הצלת חייהם של אלפי ישראלים, שעלולים היו להיהרג בפיגועים אלמלא סוכלו. מבצע "חומת מגן" נעשה בדיוק כדי ליצור את המצב הנוכחי. האם אפשר לעשות יותר? תמיד ניתן להשתפר ותמיד צריך לנסות להשתפר.

אין חיה כזו אפס פיגועים, כיוון שהאויב לא השלים ואינו עומד להשלים בעתיד הנראה לעין עם קיומה של מדינת ישראל והוא ממשיך להילחם. חיינו, מראשית הציונות, מלווים בטרור הזה וכנראה שכך יהיה גם בעתיד. עוד "חומת מגן"? סתם סיסמה, שמה שעומד מאחוריה אינו ביטחון אלא פוליטיקה קטנה.

יש צורך ב"חומת מגן" 2, אך לא ביו"ש כי אם ברצועת עזה. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, בשלב השני של "חומת מגן", בוטל ברגע האחרון (ואני יודע זאת היטב, כיוון שגויסתי בצו 8 ל"חומת מגן" ברצועה, ערכנו מודלים לתפקיד שלנו בכיבוש הרצועה, וברגע האחרון הפעולה בוטלה והועברנו לטול כרם), ברצועה קמו תשתיות טרור ורקטות, המאיימות על כל מדינת ישראל. בזמן שבו נורו עשרות אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, לא נורתה אפילו רקטה אחת מהרש"פ. גוש דן לא הפך ל"עוטף רש"פ" כמו הנגב המערבי. לא כיוון שהפלשתינאים ברש"פ שונאים אותנו פחות מברצועת עזה ולא כיוון שהם כמהים פחות להשמיד את ישראל, ולא כיוון שהם צמאים פחות לדמם של יהודים, אלא כיוון שאין להם תשתית כזו. אין להם תשתית כזאת, כיוון שאינם יכולים לייצרה. הם אינם יכולים ליצרה, כיוון שכוחות הביטחון פועלים שם 24/7. בניגוד לרש"פ, סיומו של כל מבצע ישראלי ברצועת עזה מתחיל את הספירה לאחור עד המבצע הבא. אחרי שיחודש ירי הרקטות (ואני בפירוש כותב "אחרי שיחודש" ולא "אם יחודש"), יהיה על צה"ל לערוך מבצע "חומת מגן" בעזה, להשמדת תשתית הטרור ולהחזרת חופש הפעולה של ישראל בשטח הרצועה.

* הצדעה ללוחמי המחסומים – אין שם טוב למחסומים ביהודה ושומרון. משימת המחסום דפנסיבית, אינה "סקסית" כמו הפעילות היזומה בתוך ערי יו"ש, משעממת. ובנוסף לכך, יש המציגים אותה כקלגסות אטומה הפוגעת בחופש התנועה של הפלשתינאים וכו'.

הפיגוע במחסום שועפט ונפילתה של לוחמת צה"ל סמלת נועה לזר העלו לתודעה הציבורית את המחסומים. זו הזדמנות להצדיע ללוחמי המחסומים, שמגִנים עלינו בגופם. אלמלא לוחמי המחסום, אותו מחבל היה מגיע עם כלי הנשק שלו לתוך יישוב אזרחי וטובח בתושביו. אלמלא המחסומים, מחבלים רבים היו מגיעים לאזורים מיושבים ומבצעים פיגועים. המחסום גם מרתיע מפני פיגועים וגם מסכל רבים מהם בפועל. ובמקרה המצער הזה, גם במחיר חייה של לוחמת צה"ל. נפילה של לוחם צה"ל היא אירוע כואב מאוד, אך זה המחיר שאנו משלמים בהגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה.

במקרה הזה, התפקוד של המחסום היה לקוי. מקרה שבו מחבל מגיע לעמדה של צה"ל, ומחסום הוא עמדה, יורה שמונה כדורים, הורג לוחמת ופוצע קשה מאבטח, מפסיק את מסע ההרג רק בשל מעצור בנשק ומצליח להימלט מבלי שנורתה לעברו אפילו יריה אחת – אסור שיקרה. קורה שמחבל מפתיע והורג חייל, אבל חייבים להיות לוחמים שישיבו מיד אש ויחסלו את היורה. חייבים לתחקר את המקרה ולהפיק לקחים. אולם למרות הכישלון הנקודתי, ברור שהמחסומים, לצד הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ, הם אמצעי חשוב בהגנה על אזרחי ישראל. מן הראוי שכולנו, אזרחי ישראל, נצדיע ללוחמי המחסומים.

יהי זכרה של לוחמת צה"ל נועה לזר ברוך!

* לנוכח מחדל אזור C – בחציון הראשון של שנת 2022 ( ינואר עד יוני) נהרסו 250 מבנים, על פי תיקי בניה בלתי חוקית פלשתינאית. מספר זה דומה לתיקי הבניה הבלתי חוקית שנהרסו במשך שנה שלמה בשנים קודמות: 279 מבנים בכל שנת 2021 ו- 290 מבנים בכל שנת 2020.

מחדל ההשתלטות הפלשתינאית בבניה בלתי חוקית על חלקים משטח C חמור ומסוכן. הממשלה הנוכחית לא חוללה שינוי דרמטי, כפי שראוי, באוזלת היד שאפיינה את הממשלות הקודמות. עם זאת, חל שיפור במענה הישראלי, כפי שמוכיחים המספרים הללו. שר המשפטים פועל למימוש התקנים לאכיפה שכבר תוקצבו, מה שיקדם את המאבק בהשתלטות הבלתי חוקית.

* האשם האוטומטי – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" הוא "די להרג בשטחים". המאמר אינו מדבר על נועה לזר, אלא על המחבלים שנהרגו בפעולות צה"ל וכוחות הביטחון ביו"ש.

גדעון לוי מכנה את ממשלת לפיד "ממשלת המלחמות", בשל פעולות צה"ל ביו"ש ובשל עמדתה בנושא ההסכם עם לבנון. כידוע, אחרי מו"מ ממושך בין ישראל ולבנון הביאה ארה"ב הצעת פשרה, שכללה ויתורים ישראליים משמעותיים. אף על פי כן, לפיד וגנץ בירכו על ההצעה וסביר להניח שהייתה מתקבלת בממשלה. לעומת זאת, הלבנונים הכניסו שורה של דרישות נוספות. לפיד, בצדק, הודיע שישראל דוחה את הדרישות החצופות. ולכן, לוי מאשים את הממשלה שהיא "ממשלת המלחמות… לפיד יישא באשם לפרוץ המלחמה הבאה בצפון…. שוב יוכח שהשמאל יכול: הוא יכול לחרחר מלחמות ולדרדר את ישראל לעוד סיבוב דמים, כפי שעשה גם בימיו היפים ביותר… אסור יהיה לשכוח לו [ללפיד א.ה.] זאת. אם ישראלים ולבנונים ישלמו בחייהם וברכושם בגלל גובה תמלוגים, או אפילו בגלל מיקומו של קו מצופים, מלחמת לבנון השלישית תהיה חסרת תוחלת בדיוק כמו שתי קודמותיה. נסיגה מההסכם פירושה כנראה מלחמה. שום דבר לא יצדיק אותה, והסכם, כל הסכם, עדיף עליה אלף מונים".

נניח שממשלת ישראל תאמר שהיא מקבלת את כל הדרישות הלבנוניות, ולמחרת הלבנונים יכניסו עוד איזה עז או איזה "חוות שבעא" וישראל תדחה זאת, מי יהיה אשם לדעת לוי במלחמה?

[הערה זו נכתבה לפני ההתפתחות של היומיים הראשונים – הסכמה בין לבנון וישראל על ההסכם].

* לאישור הכנסת – מסע השקרים של נתניהו בנוגע להסכם עם לבנון, שלבטח היה מאושר לחתום על הסכם כזה, אינם מצדיקים בשום אופן את הדרת הכנסת מאישור הסכם הקובע לדורות את גבולה הימי של ישראל.

הסיבה שההסכם לא מובא לכנסת, היא חששה של הממשלה שאין לה רוב בכנסת. זה חמור מאוד. זו עקיפת הכנסת בשל העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט היא דבר בעייתי מאוד, שקיומו אפשרי רק כממשלת מעבר עד בחירות. באופן כללי, לא ראוי לחתום על הסכם כזה בממשלת מעבר לפני בחירות. אולם אילו היה לממשלה רוב והיא הייתה מביאה את ההסכם לאישור הכנסת גם לפני בחירות, זה לא היה תקין אך עוד אפשר היה לחיות עם זה. אולם הוצאת הכנסת מן התהליך היא מהלך פסול.

להערכתי, בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, אך בין אם ינהג כך ובין אם לאו, עקיפת הכנסת אינה הולמת משטר דמוקרטי פרלמנטרי. כל מי שהיה יוצא בשצף קצף נגד התנהלות כזו, אילו הייתה מצד ממשלת נתניהו, ומוכן לקבל התנהלות כזו היום – צבוע. והתנהלות כזו היום, תיצור תקדים שממשלה אחרת תחזור עליו אם יהיה לה נוח.

הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה בשנות השבעים, הסכם קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו א' ו-ב', הסכם השלום עם ירדן, הסכם חברון, הסכם ואי, ההתנתקות  והסכמי אברהם, הוגשו להחלטת הכנסת. החוק לא חייב זאת, אך תקדים בן כמעט חמישים שנה, שכובד בכל המקרים, חזק לא פחות מחוק. והגיעה השעה לתקן את החוק, כדי שלא יהיה בנושא שיקול דעת לאף ממשלה.

* החלטה מוצדקת – כפי שצפיתי, בג"ץ אישר ברוב גדול את התמודדותו של עמיחי שיקלי. שיקלי פעל על פי המלצת בית המשפט המחוזי ובהסכמת הייעוץ המשפטי לכנסת. נכון שבג"ץ מוסמך להפוך על פיה החלטה של ערכאה נמוכה יותר, אך צריכה להיות סיבה מובהקת כדי לראות את ההחלטה כשגויה בעליל, וזה לא המקרה כאן.

אמנם לדעתי צריך היה לפסול את עידית סילמן, אך גם כאן, היה לי ברור שבית המשפט יאשר את הריצה.

כמובן שהחלטת השופט עמית לא נבעה משום שיקולים זרים, והייתה עניינית, הגם ששללתי אותה. המחלוקת בין עמית לבג"ץ היא מקצועית, ועובדה שהייתה גם עמדת מיעוט שתמכה בפסיקת עמית.

כמובן שהליכוד הביביסטי ימשיך להשתלח בבג"ץ גם אחרי ההחלטה הזו, כפי שהשתלח בו גם אחרי שדחה ברוב של 11:0 את העתירות נגד כהונת נתניהו בשל כתבי האישום, אחרי שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום וחרף אותן פסיקות שבעטיין "הארץ" משתלח ללא הרף בבג"ץ. אף אחד אינו מתכוון לדומם את מנועי הדי-9.

ההחלטה לאשר את ריצת בל"ד שגויה ומנוגדת לחוק, אך היא בהתאם לתקדימים של בג"ץ עוד מאז עזמי בשארה ועד בן גביר.

* הגולם הכהניסטי קם על יוצרו – בסקרים בערוצים 11 ו-12 הכהניסטים ועוזריהם מקבלים 13 מנדטים. עמית סגל הציג את תמונת הסקרים האחרונים והצביע על מגמה מזוויעה – מסקר לסקר עובר מנדט שלם מן הליכוד לכהניסטים.

נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, כדי להבטיח רוב לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. הוא חשב שהשד יהיה תחת שליטה. הוא לא העלה על דעתו שזה יהיה האיום הגדול ביותר עליו. הגולם הכהניסטי קם על יוצרו. ממשלה עם 13 מנדטים לכהניסטים (ואם המגמה הזאת תמשך, המספר עלול להיות גבוה יותר) משמעותה שהכהניסטים יהיו המרכיב המשמעותי ביותר בממשלה, הם ינהיגו אותה ביד רמה, ללא רסן, ונתניהו יהיה פיון שלהם. הם יקבלו מספר רב של שרים ובהם שרים בכירים וינסו לכפות עמדות קיצוניות, הולכות ומקצינות, מטורפות, נגד האינטרסים הלאומיים של ישראל.

איני שמח לאידו של נתניהו. נהפוך הוא, הלוואי שכל אותם 13 מנדטים יעברו לליכוד; אם הליכוד יקבל 44 מנדטים והכהניסטים ישארו בחוץ, זו תהיה בשורה גדולה. אבל צריך להיות ברור מה המשמעות של 61 מנדטים לגוש בן גביר-נתניהו. מה המשמעות הלאומית, מה המשמעות הבינלאומית, מה המשמעות הביטחונית. זו זוועה! איום של ממש על מדינת ישראל.

* מעשיך יקרבוך – ח"כ מיקי זוהר, היה עד הכנסת האחרונה מהגרועים שבח"כים הביביריונים – פרא פרוע. לאחר אובדן השלטון, זוהר עשה חשבון נפש פומבי, אמר שאובדן השלטון נובע מההתלהמות המשתלחת והמאיימת, ולקח אחריות אישית כאחד מהגרועים בתופעה הזאת. הוא אמר שבכוונתו לתקן את דרכיו.

כמו רבים, גם אני פקפקתי בהצהרתו, אך שיבחתי את עצם האמירה, וכתבתי: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". יש לבחון אותו על פי התנהגותו בפועל.

אחרי כשנה וחצי, ראוי לומר בהגינות, שהוא עמד במילתו. דווקא בכנסת הנוכחית, שבה הביביריונות הפרלמנטרית של סיעת "לה-פמיליה" בהובלת אמסלם וקרעי (ובעידוד בקריצה של המנהיג העליון) הגיעה לשפל חסר תקדים, זוהר בלט כמי שמתנהג אחרת. יתר על כן, לעתים הוא אף הסתייג מחבריו הביביריונים.

מיהו מיקי זוהר האמתי? האם בכנסות הקודמות הוא היה זוהר האותנטי ועכשיו הוא משחק משחק? לטענתו, היום הוא מיקי זוהר האמתי ואילו אז הוא חשב שזו הדרך להתבלט ולכן נהג כפי שנהג. כך או כך, כאשר אדם משנה לטובה את התנהגותו, ראוי לשבח אותו על כך.

כמובן, שמיקי זוהר החדש הוא סדין אדום בקרב הגרעין הקשה של הביביסטים.

וכך אמר עליו חוד החנית של הביביריונות, רמי בן יהודה, בהפגנה ביביריונית בחולון: "יש לנו פצצה בליכוד ושמה מיקי מכלוף זוהר השפן הקטן העלוב… אנחנו אנשי השטח, אורלי לב פה, חמש שנים נותנת מהלב שלה… ומיקי מכלוף זוהר מלכלך עלינו. אנחנו בבית לא נותנים לבוגדים ללכלך על פעילי השטח".

* ביביזם לפידיסטי – מתחתי ביקורת על דברים מביכים של לפיד בעצרת הממלכתית לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אמר שמתפללים שיצאו מבית הכנסת החליפו את התפילין ברובים. כידוע (או אמור להיות ידוע), אין מניחים תפילין ביום הכיפורים. ברשומה עצמה כתבתי שהרעיון אותו ביטא לפיד בנאומו היה נכון, יפה וראוי לתקופה הזו – רעיון של אחדות העם. אך השגיאה – מביכה. לא רק את ראש הממשלה, אלא את אזרחי ישראל.

חלק מהתגובות לרשומה היו של ביביזם א-לה לפיד. כלומר, של אוהדי לפיד שקופצים כנשוכי נחש לגונן על מנהיגם האהוב, שאסור לבקר אותו. מה קרה? מנהיגכם מורם מעם? אסור לבקר אותו?

אם נחליף את הביביזם בלפידיזם – ביביזם לפידיסטי, לא עשינו כלום. את הביביזם יש להחליף ברוח דמוקרטית, שבה ראוי שנבקר את מנהיגינו, גם כאשר אנו תומכים בהם. פולחן אישיות היא ההיפך מדמוקרטיה.

* יש סיכוי שאתם עוברים את אחוז החסימה – מתוך ספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, שפרק מתוכו התפרסם ב"7 ימים": "צביקה האוזר [אז יועצו של נתניהו א.ה.] רץ עם הניירות והחישובים בעיפרון של ארתור [פינקלשטיין א.ה.] ל'קאונטרי דקל' בשיכון בבלי, כדי לתפוס שם את אמנון אברמוביץ' ולשכנע אותו שמדובר במרוץ צמוד ביותר. כשחזר הוא סיפר שאברמוביץ' אמר לו: 'אתם מפסידים בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים' ".

זה היה שלושה ימים לפני הבחירות, שבהן נתניהו ניצח. אמנון אברמוביץ' היה אז הפרשן של ערוץ 1. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הדרך השלישית, והוזמנתי לפאנל של הערוץ הראשון בליל הבחירות, בהובלת חיים יבין ולצדו מינה צמח. כשנכנסתי לאולפן, אברמוביץ', שיצא ממנו לרגע, ראה אותי, ובמבט של ממתיק סוד, המכיר את תוצאות המדגם, אמר לי: "יש לי חדשות שעשויות לשמח אותך. יש סיכוי מסוים שתעברו את אחוז החסימה".

אחוז החסימה היה אז 1.5%, כלומר ניתן להיכנס עם שני מנדטים לפחות. כוונתו של אברמוביץ' הייתה, שהוא יודע שהדרך השלישית מגרדת בקושי רב את המנדט השני. הדרך השלישית קיבלה בבחירות ארבעה מנדטים.

* השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית – "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

דברים אלה כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים".

וזו התשובה לאלה שסונטים בי, על שאני מגדיר את הכהניזם כתופעה המנוגדת לציונות.

* שישים שנה ל"האומה" – כתב העת "האומה", במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות בהוצאת המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, ובגיליונות האחרונים גם של עמותת שלטון בית"ר, חוגג שישים שנה, מתוכם 23 שנים בעריכתו המצוינת של יוסי אחימאיר.

אני קורא את "האומה" שנים רבות, תמיד מכריכה לכריכה; אמנם אין זה כתב עת אקדמי, אך זהו כתב עת אינטלקטואלי ותרבותי ברמה גבוהה מאוד והוא מעניין מאוד. אני נהנה לקרוא את המאמרים המתפרסמים בו, כולל ואולי בעיקר את אלה שאיני מסכים עמם (והם רבים), כיוון שם עמוקים, ענייניים, רציניים ומתעלים הרבה מעל מי האפסיים של הפוליטיקה העסקנית. יש בהם הרבה היסטוריה ציונית, בעיקר של תנועת ז'בוטינסקי, ספרות, ביקורת ספרים ושירה.

מעטים מאוד כתבי העת השורדים שנים כה רבות; לא כל שכן, כתב עת מודפס בעידן הווירטואלי.

כתב העת "האומה" הוא תזכורת לימים של הליכוד הקדם-ביביסטי, להדר הבית"רי. תזכורת לכך שהדבר אפשרי ומכאן, שאולי עוד ישוב. באופן ציורי, ניתן לומר ש"האומה" מחובר יותר לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא, מאשר לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כסף, כוח, כבוד. אין זה אמור להפתיע, כאשר עורך "האומה" זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, ראש הממשלה שהיה מופת של ממלכתיות, אהבת ישראל וחתירה לאחדות לאומית.

הגיליון החגיגי לציון שישים השנה, היה מעניין כתמיד. לצד ברכות ומאמרים על "האומה", חלק נרחב ממנו הוקדש לתולדות העיתונות של תנועת ז'בוטינסקי ובכלל תולדות העיתונות הישראלית. מבין המאמרים אציין את מאמרה של חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין, שמפרסמת מסות ספרותיות ב"האומה", שדיברה על המקום שלה, כבת למשפחה מפא"יניקית מובהקת, בכתב עת של היריב האידיאולוגי. זה המקום לציין את הפתיחות הרבה של עורך "האומה", שפתח את כתב העת גם לכותבים שאינם חלק מתנועתו (ולכן השתוממתי מרשומה של יוסי אחימאיר בפייסבוק, שבה תקף את "ישראל היום", על שראיין את זהבה גלאון). כן, הוקדש מקום לזכרו של פרופ' אליעזר שבייד, שבו ספד לו אחימאיר וסיפר על הזיקה המיוחדת של שבייד ל"האומה" שבה פרסם שורה של מסות, בשנים האחרונות. המאמר כלל את הספדו של צביקה צמרת על רעו שבייד. יש לציין, ששבייד היה סוציאל-דמוקרט מובהק, שלאורך שנים תקף בחריפות את תנועת העבודה על שסטתה מדרכה הפועלית. אף שבהשקפותיו בנושאי חוץ וביטחון, היחס למסורת וזהותה הציונית של המדינה שבייד היה קרוב להשקפות "האומה", עדיין אני רואה במקום שקיבל שבייד בכתב העת ביטוי נוסף לפתיחותו.  

את הצביון של הליכוד הקדם ביביסטי אמחיש בשתי דוגמאות מן הגיליון החגיגי. אחד המאמרים המרתקים בו, היה של שלמה נקדימון, שסיפר זיכרונות מעבודתו בעיתון היומי "חירות", בטאון תנועת החירות (אגב, מאמר שנפלו בו כמה שגיאות היסטוריות מביכות, שאינן הולמות את ידיעותיו המפליגות של נקדימון בתולדות הפוליטיקה הישראלית). במאמרו הופיעה האנקדוטה הבאה: נקדימון פרסם רשימה על ח"כ אבא אבן, שכותרתה: "פרולטר על קדילאק". עם צאת העיתון, זומן נקדימון לשיחה בחדרו של יו"ר התנועה מנחם בגין. "נכנסתי לחדרו במצודת זאב. על שולחנו היה פרוש הגיליון של העיתון. הסתבר כי רשימתי על אבן לכדה את מבטו והוא קרא אותה בדקדקנות. ביושבי מולו תלה בי את עיניו, שנראו גדולות יותר מבעד לעדשות משקפיו, ואמר לי כך: 'שלמה, אני קורא אותך בעניין. רצוני שתדע, שמלחמתנו איננה כלפי פרטיותם של מנהיגים, אפילו הם יריבינו. אין זה נאה לעיתון כשלנו לפרסם כתבות מן הסוג האמור' ". אפשר להשוות לתעשיית השקרים, ההסתה והשיימינג ול"צבא הכתב"מים" של נתניהו?

דוגמה שניה – אחימאיר נוהג לפרסם בכל גיליון קטעי עיתונות קצרים, ההולמים לטעמו את הגיליון. בגיליון זה הוא הביא קטע ממאמר של עוזי ברעם ב"הארץ": "אני זוכר פגישה אחת עם מנחם בגין עד היום. ראשי הליכוד והמערך בכנסת דנו בהעלאת אחוז החסימה. ח"כ חיים קורפו מהליכוד אמר לבגין, שאפשר להגיע להסכמה על העלאת של שני אחוזים. בגין שאלה מה יקרה לייצוג הערבי. קורפו לא ידע לענות. לתדהמתנו אמר בגין: 'אינני רוצה כנסת בלי נציגים ערבים, שהרי הם משקפים גוון באוכלוסייה של מדינת ישראל'. ואז הוא הוריד את הנושא מסדר היום". האם ניתן לראות שרידי DNA של הגישה הזו, בליכוד הביביסטי?

לצערי, התפרסם בגיליון זה, במדור המכתבים, פשקוויל שאינו ראוי לדפוס, של קורא שמיחזר את עלילת הדם הקונספירטיבית המטורללת, על פיה השב"כ רצח את קסטנר בהוראת ראשי מפא"י, מחשש שקסטנר יתחיל לזמר ולחשוף את שיתוף הפעולה, כביכול, בין מפא"י לנאצים. כזכור, קסטנר נפצע אנושות בהתנקשות בחייו ונפטר בבית החולים. לטענת הכותב, אחרי כישלון ההתנקשות השב"כ חיסל אותו בבית החולים. הוא טוען שלכידת אייכמן ומשפטו נועדו להשכיח את פרשת קסטנר. פשקוויל שאינו ראוי לפרסום בכלל, ובכתב עת סולידי ורציני כ"האומה", בפרט.

גילוי נאות – אני כותב ב"האומה". לאורך השנים פרסמתי בו 21 מסות, מאמרים ומכתבים, כולל בגיליון שנת השישים. כמו כן, התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

          * ביד הלשון

כפות תמרים – בתורה אנו מצווים על ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל". לאורך הדורות, נקבעה המסורת ובעקבותיה ההלכה, שפרי עץ הדר הוא האתרוג, כפות התמרים הם הלולב, ענף עץ-עבות הוא ההדס. כלומר, הערבה היא המין היחיד, מתוך הארבעה, שמופיע בפירוש בתורה.

האם כפות התמרים הם אכן הלולב? במאמר שפרסם ב"הארץ" בסוכות שעבר, סוכות תשפ"ב, מציע מולי ברוג הצעה, שאותי לפחות היא שכנעהּ, שכפות תמרים אינם הלולב, אותו ענף דקל דמוי חרב, אלא אשכול פרי התמר.

בתרגום השבעים, המונח "כפות תמרים" מופיע כ- "kalunthra phoinikon" שתרגומו לעברית הוא "מטאטא התמר". במקורותינו יש שימוש בדימוי המטאטא, לאשכול תמרים. אשכולות התמרים נקראים "סינסנים", ואחרי שהורידו מהם את הפירות, הם שימשו כמטאטאים. על כתובת אכדית שנמצאה נכתב: "בסנסן תטאטא את הקרקע". בלשון חז"ל, טיאטוא נקרא כיבוד. מטאטאים את הבית – מכבדים את הבית. "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (משנה ברכות, דף נ"א, ע"ב). במה מטאטאים? במקום אחר במשנה נאמר: "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה". כלומר, הסנסן כמוהו ככף יד שבה מכבדים, כלומר מטאטאים. ברוג מוכיח שהדימוי של אשכול התמרים ככף יד, מופיע גם ביוונית עתיקה ובאשורית עתיקה. בהמשך המאמר, מצביע ברוג על מקורות יהודיים עתיקים, המדברים על איסוף תמרים בחג הסוכות. כמו כן, הוא מציין שאשכולות הדקל נושאי התמרים תואמים את תקופת סוכות, בעוד הלולב קיים על הדקל לכל אורך השנה.

כל הפרטים – במאמר עצמו: https://www.haaretz.co.il/literature/study/2021-09-26/ty-article/.premium/0000017f-e571-dc7e-adff-f5fd96490000?fbclid=IwAR11JESjlaCpdRqk1YCMxmfFZww86AtNyZF13PR8brFeGM1M9o8-zcct988

כאמור, ברוג שכנע אותי שהכוונה המקורית בכפות תמרים אינה ללולב אלא לאשכולות התמרים. עם זאת, אני מכבד ומקבל על עצמי את מסורת הדורות, שבה הלולב הוא "כפות תמרים" בארבעת המינים, לצד ההכרה האינטלקטואלית שהמסורת הזאת – מקורה בטעות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"