שמחת תורה תשפ"א

דרשה לקבלת שבת וחג, שמחת תורה תשפ"א

בשעה טובה, יש לנו ספר תורה משלנו.

לא נצטרך עוד לשאול ספר מהמועצה הדתית או מגורמים אחרים ליום הכיפורים או לעליה לתורה של בני ובנות מצווה. כיישוב יהודי, זה דבר חשוב מאוד.

מה טוב ומה נעים היה להתכנס ברוב עם ולחגוג הקפות עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה לעשות, יש קורונה, יש סגר ונאלץ להמתין לשנה הבאה. את קבלת השבת והחג אנו עושים במתכונת מקוונת. זה לא הדבר האמתי, אך כך אנו שומרים על הגחלת, ושמחים בשמחת החג בכפוף למגבלות.

את קבלות החג של שמחת תורה בשנים שעברו ערכנו בסוכה. עשינו זאת כדי להרוויח עוד ערב אחד משמחת חג הסוכות. אך שמיני עצרת – שמחת תורה, אינו חלק מחג הסוכות. חג סוכות הוא בן שבעה ימים. נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו.

לכן, בקידוש שנקרא עוד מעט לא נוסיף כבערב הסוכות את ברכת "שציוונו לישב בסוכה". לעומת זאת, בניגוד לשביעי של פסח, נברך "שהחיינו" לכבוד החג. מדובר בחג העומד בפני עצמו.

השנה, כשיש לנו בית כנסת משלנו והוא משכן ספר התורה, ראינו לנכון לקבל את החג בבית הכנסת.

בתורה נצטווינו לחוג למחרת הסוכות את שמיני עצרת, אך אין לחג הזה הסבר ותוכן מיוחדים. חז"ל העניקו לחג תוכן חדש – שמחת תורה. במסגרת חגי תשרי, אירועי פתיחת השנה, נפתח גם בקריאה המחזורית של התורה. לאורך השנה אנו קוראים את כל התורה, בכל שבת פרשה. את הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", אנחנו קוראים בשמחת תורה ומיד מתחילים מבראשית, וקוראים את סיפור בריאת העולם, הפותח את ספר בראשית. בהמשך קבלת החג, נקרא את הסיום והפתיחה של התורה.

החיבור של שמיני עצרת ושמחת תורה תקף רק בארץ ישראל. בגולה, שבה מתקיים יום טוב שני של גלויות, שמחת תורה היא למחרת שמיני עצרת, ביום שאנו מציינים "אסרו חג" והוא יום שבתון רק במערכת החינוך.

בשמחת תורה אנו גם מתפללים את תפילת הגשם. נסיים את קבלת השבת בתפילת הגשם ונתפלל בהתכוונות רבה לעוד שנה מבורכת בגשמים.

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

יום כיפורים אורטלי בימי קורונה

איך יהיה יום הכיפורים בעידן הקורונה? שאלה זו שאלנו בחשש.

בדיעבד, היה זה יום כיפורים של התעלות נפש, של התרוממות רוח.

יום כיפורים שיהיה ציון דרך לעתיד, ואני מקווה שכך נציין אותו גם אחרי הקורונה. דברים ברוח זו אמרו לי חברים רבים לאחר תפילת נעילה.

****

יום הכפורים בעבורי הוא בראש ובראשונה ערב "כל נדרינו" שאני עורך ומוביל באורטל מאז 2004. ערב שהוא אורטל בעבורי, הוא אורטל שלי, הוא מבטא את השותפות הרוחנית, התרבותית, היהודית שלנו.

השנה ברור היה שלא נוכל לקיים אותו במתכונת הרגילה. וכפי שאנו נוהגים גם בדברים אחרים, גם כאן התחליף היה זום. אני לא אוהב את הזום, למרות שכבר חצי שנה הוא לחם חוקי מדי יום ביומו. אי אפשר לשחזר בזום את אווירת הקדושה וההתעלות של מפגש "כל נדרינו". אבל חשוב היה לי, אחרי 16 שנים רצופות, לשמור על הגחלת, ולעשות את הטוב ביותר שאנו יכולים במצב שנוצר.

כיוון שיום אחד בשנה, ביום הכיפורים, המחשב והטלפון שלי כבויים, הקדמתי ביום את "כל נדרינו" והוא נערך בזום במוצ"ש. הוא היה במתכונת אחרת; קצרה יותר ומבוססת יותר על לימוד בחברותא של טקסטים. חשבתי שנקדיש לזה את הזמן של שיחת זום אחת (40 ד') אך זה לקח שתי שיחות זום – שעה ועשרים. היה לימוד מעניין, מהנה ומעשיר וחברותא נעימה, וכך גם הצפיה בקליפים ("בין קודש לחול" של אמיר דדון ושולי רנד, "כולנו זקוקים לחסד" של נורית גלרון, והקליפ המקורי והמרגש של "ונתנה תוקף" של חנוך אלבלק, עם הצילומים המרגשים מבית השיטה, ובהם הצילומים מהלוויית 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים). אבל… זה היה רחוק מ"כל נדרינו" הרגיל. גם השתתפו מעט אנשים. חשבתי שאולי כיוון שאין זו הליכה ל"בזיליקום" אלא למחשב הביתי, ישתתפו יותר אנשים, אך קרה ההיפך. אני מעריך שהסיבה לכך היא שזה לא היה ביום כיפור, ואי אפשר לשחזר את תחושת הקדושה של יום הכיפורים ביום אחר, גם אם זה רק יום אחד לפני. ובדיעבד, נכון היה שאחרוג ממנהגי, אדליק את המחשב ונערוך את "כל נדרינו" בערב יום הכפורים.

****

השנה, גולת הכותרת בעבורי הייתה התפילה. ודומני שלא רק כיוון שהובלתי אותה, אלא כיוון שבאמת היה בה משהו מיוחד. המשהו המיוחד הזה נקרא קדוּשה. כן, השכינה שכנה בחצרו של קיבוץ.

לפני התפילה אמרתי לניר בר', שהתנאי שלי להובלת התפילה, הוא שלא תהיה מחיצה בין נשים וגברים; מחיצה שהיא בעיניי חילול הקודש. לשמחתי, מסתבר שהתפרצתי לדלת פתוחה. איש לא העלה על דעתו להציב מחיצה. היה כל כך ברור ומובן מאליו שכך נכון שנתפלל, שכך נכון שנתכנס. שכך תפילת יום הכיפורים מתאימה לנו, לערכינו, להשקפת עולמנו, לאורח חיינו. ואני מקווה מאוד, שכך יהיה גם אחרי הקורונה.

הדבר היפה השני, היה החיבור בין הנוסח האשכנזי והמזרחי. הובלתי את התפילה בגרסא דינקותא שלי, הנוסח האשכנזי, אך הדבר שריגש אותי יותר מכל היה השילוב בהובלה של טל ב', איציק ב' וניר בר' עם הפיוטים והנוסח המזרחי. השילוב הזה הוא היהדות הישראלית, המבטאת את אמת חיינו – העובדה שהתקבצנו משבעים גלויות ואנו בונים כאן עם אחד, תרבות אחת, היונקת משורשיה שמכל העדות. וכאשר יש מי שמסיבות פוליטיות זרות זורעים את הפירוד, את הפילוג, את השסע העדתי, משחררים בתאוות פלגנות את השד העדתי, מהרסים במזיד את החברה הישראלית עם הבלי "ישראל ראשונה" ו"ישראל שניה", שאותם הם שולים בתאוות הרס מפח האשפה של ההיסטוריה, אנו מבטאים את ההיפך הגמור; את החיבור, את האחווה, את אהבת האחים, את הגשר.

התפילה על הדשא, תחת כיפת השמים, לא נעשתה מתוך בחירה, אלא בשל מגבלות הקורונה. אך בדיעבד, היא הוסיפה מאוד לאווירה, לתחושה ודומני שגם על כך ראוי לחזור, גם אחרי הקורונה.

ותקיעת השופר המיומנת והנפלאה של איציק פתחה שערי שמים והביאה לשיא את תחושת הקדושה, ההתעלות והתרוממות הנפש.

****

שלושה מרכיבים יש ליום הכיפורים האורטלי – התפילה, "כל נדרינו" והסעודה המפסקת. סעודה מפסקת משותפת לא הייתה לנו השנה, וכל משפחה ערכה אותה בביתה. אני כל כך אוהב לראות את הנהירה של כל הקיבוץ, הכל לבושים לבן, לסעודה המפסקת בחדר האוכל,  וזה חסר לי מאוד.

אבל התפילה הייתה הפעם מיוחדת. דומני שהוכחנו לעצמנו שאנו יכולים לערוך את תפילות יום הכיפורים באורטל בעצמנו, בדרכנו. ללא מיקור חוץ של מי שמתוך התבטלות אנו חשים שהם "קצת יותר יהודים" מאתנו. לא. אנחנו, כמות שאנו, יהודים מספיק טובים כדי להתפלל בדרכנו, ללא מחיצה בין גברים ונשים, בחיבור יפה בין עדות. ואם כך הפעם כשזה היה מאולתר למדיי, בוודאי כשכבר נהיה מיומנים וגם נפיק לקחים ונדע לעשות זאת אף טוב יותר.

****

לפני יום הכיפורים היה טרנד ברשתות החברתיות, להציב במרכז את מילות התפילה "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ", בהקשר הפוליטי. זה לא חידוש, כך נוהגים מתנגדי ממשלות שונות, משמאל ומימין, כבר עשרות שנים.

אני מאוד לא אוהב את זה, כי התפילה נכתבה על שלטון רומי, השלטון הזר שהמיט עלינו חורבן וגלות, מתוך כמיהה לשיבת ציון והחזרת שלטון יהודי לארצנו, והשבת "שמחה לארצך וששון לעירך". ועלינו להודות שזכינו לחיות בדור שיש לנו מדינה יהודית וממשלה יהודית, שאנו יכולים לתמוך בה או להתנגד לה, אך היא שלנו, ודמוקרטיה שבה אם איננו תומכים בממשלה אנו יכולים להיאבק נגדה ולהחליף אותה בבחירות.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

מידף – עלון קיבוץ אורטל

בוג'ה

דברים בהלוויה, בית העמק 13.9.20

זכיתי לברך בשמחה את בוג'ה בחגיגות ימי ההולדת השבעים והשמונים שלו. היום אני סופד לו בצער.

בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה. בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון. או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו – קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!

כי בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ. באירוע לכבודו של בוג'ה בהגיעו לגבורות, שנערך בבית השיטה, כיניתי אותו "הסנה הבוער", שאיננו אוכל. והנה, שירת חייו באמצע נפסקה.

בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. אך לא נכון להגדיר אותו כ"אחד מ…", כיוון שהמקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, והוא בהחלט העמיק מאוד בתכני החגים, כפי שניתן לקרוא בילקוטים ובחוברות שחיבר וערך על כל חגי ישראל, הוא היה האיש של שמחת החגים, של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". איש חסיד הוא היה. לא חסיד של אדמו"ר, אלא חסיד במובן של דבקות, של שמחה, של עבודת ה' בשמחה. ויחד עם זה, הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה.

זכיתי להכיר מקרוב את בוג'ה, שבמידה רבה הוא מורה רוחני שלי. למדתי ממנו הרבה. שיתפנו פעולה במיזמים רבים מאז אמצע שנות התשעים. הנחינו יחד קורסים של "הקהילה במעגל השנה" במתנ"ס הגולן ובמתנ"ס מבואות חרמון. ערכנו יחד ערבי הכנה לסדר פסח. ובמשך 18 שנים רצופות, הנחינו יחד סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל. בוג'ה, בצניעותו ובהומור המיוחד שלו, נהג לומר לי: "אני מתנצל ששוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. לא נמאס לך?" ואני השבתי תמיד, בכנות מלאה, שאני נהנה מהסיפורים הללו ומאזין להם בצמא כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

בוג'ה היה מספר סיפורים נפלא. וכאשר הוא חש באיזו נפילת מתח בקהל, מיד הוא שלף סיפור ועורר את כולם. והוא סיפר את סיפוריו בלי להזיז מילה ממקומה, כאילו היו פסיפס סדור שכל אבן בו מונחת במקומה. וכך, כשהאזנתי לסיפוריו ידעתי היכן בדיוק הוא יטעים "וכשיצאנו לרחוב בארבע לפנות בוקר – הגאולה לא באה וגם לא המשטרה", ומתי "ומי שלא הכיר את אריה בן גוריון זכרונו לברכה, יחשוב שהמצאתי את הסיפור", ומתי "ונודע הדבר. אוי לבושה". וכשהוא סיפר את הסיפור המסביר למה הוא צרוד – סיפור ליל כ"ט בנובמבר 1947, לפעמים הצטרפתי אליו כאשר קרא בהתלהבות ובגרון ניחר, כאילו הוא חווה כעת חיה את אותו לילה היסטורי: "מדינה עברית – עליה חופשית – בוז לספר הלבן – יחי דגלנו כחול לבן!"

והחברות והקשר בינינו לא נסדקו כהוא זה, על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו. כאשר הוא אמר "מורנו ורבנו ישעיהו ליבוביץ'" והזכרתי לו שבעיני ליבוביץ' מפעל חייו אינו יהדות אלא פגאניות, הוא חייך את חיוכו הטוב, אך את צמד המילים ישעיהו ליבוביץ' לא יכול היה להגות ללא ה"מורנו ורבנו".

לפני כל אירוע משותף הייתי מוטרד ומודאג – האם הציבור יבוא? כמה יבואו? וְבוג'ה לימד אותי את חכמת חייו: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את אלה שלא באו ותמיד הייתי מאוכזב. כשבגרתי אני סופר את מי שבא, ותמיד אני מרוצה". והמשפט הזה הוא כל כך בוג'ה!

הייתה לבוג'ה פינה חמה בלב לקיבוץ אורטל, וחברי אורטל השיבו לו אהבה. הוא הוביל במשך שנים רבות קבלת שבת למשפחות שנת המצוות, כולל הסבים והסבתות של בנות ובני המצווה, שעלו לאורטל לאותו סופ"ש במיוחד. הוא הנחה סדרי טו בשבט, הרצה בחגים. לפני שנתיים ערכנו לכבודו סדר טו בשבט, בסימן ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. דניאלה ובוג'ה התרגשו עד דמעות באירוע, והתקשרו אליי בימים שלאחר מכן כדי לספר עד כמה הם נרגשים. ביקורם האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה באותה שנה, במופע המרכזי של שנת הארבעים, שהיה גם אירוע שנת המצוות, כולל של בתי תמר. ובשנה שעברה, צוות קבלת שבת של אורטל נפגש עם בוג'ה במכון "שיטים" לסדנת לימוד על קבלת השבת. בחודשים האחרונים, הקדשנו את קבלות השבת לתפילה להחלמתו של בוג'ה. את קבלת השבת הבאה נקדיש לזכרו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

בוג'ה. זכר צדיק לברכה.

בת מצווה לקבלת השבת באורטל

השעה הקסומה ביותר בשבוע, בעבורי, היא השעה שבה נכנסת השבת. השעה שבה אנו נפרדים מן החול, מן השוטף ומתכנסים לאווירה אחרת, אווירת השבת, עם הרוגע והשקט והמנוחה שבה.

השבת, פרשת "שופטים", לפני 12 שנים, התחלנו לערוך בשעה הקסומה הזאת את קבלת השבת הקיבוצית. זו שעה קלה של יופי קהילתי, של יופי תרבותי, של פסק זמן ממרדף החיים לזמן של תרבות, של יחד, של התחברות לשורשינו היהודיים. שעה שאנו שרים שירי שבת, מדליקים נרות שבת, מקדשים על היין והחלה, דורשים את פרשת השבוע, חדים את החידות על פרשת השבוע.

בקבלת השבת אני חש את החיבור שלנו ליהודים בכל מקום בעולם ובכל הדורות שקדמו לנו ושיבואו אחרינו, החווים את החוויה הזאת. אנו עושים זאת בדרכנו, השונה מדרכים אחרות, אך כל הדרכים השונות יוצרות יחד את אחדות האומה; אחדות שאינה אחידות. בעיסוק שלנו בפרשת השבוע, אנו מתחברים למחזור השנה היהודי. יחד אתנו, בכל מקום בעולם שיש בו יהודים, עוסקים בדרכים שונות באותה פרשה, מספרים את הסיפור היהודי ומפרשים בדרכים שונות את אותה התורה. קבלת השבת, לצד החגים היהודיים, היא הביטוי ליהדותנו, לכך שאנו קהילה יהודית, החיה חיים יהודיים, היוצרת יצירה יהודית, בדרכה שלה.

****

קבלת השבת אינה אירוע כמו סדר פסח, טקס יום הזיכרון או חגיגת הביכורים ושאר החגים והמועדים היפים שלנו. היא הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר צנועה. היא מפגש של כרבע שעה. אולם אין עוד עשיה תרבותית המשתווה אליה בהתמדה; מדי שבת בשבתו. אין עוד פעילות שמתקיימת אחת לשבוע, כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה פעמים, כ-600 קבלות שבת עד כה. זה יופיה וזה כוחה. וזה גם הקושי שבה. כי התמדה אינה דבר קל. כמי שמארגן וארגן גם אירועים גדולים ובהם האירועים הגדולים ביותר שלנו, אני מכיר את המאמץ הגדול בהכנת אירועים כאלה. אך אני יודע שהרבה יותר קל לגייס שותפים לאירוע גדול וחד פעמי או חד שנתי, מלגייס שותפים לפעילות מתמשכת, שנעשית אחת לשבוע. זה ההבדל בין ספרינט למרתון. אך זה יופיה של קבלת השבת. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע; מחזור של שבעה ימים ושוב אנו מקבלים את השבת. ולכן קבלת השבת, בעיניי, היא עמוד השדרה של התרבות האורטלית.

שני דברים מאפיינים את קבלת השבת שלנו. בניגוד לניסיונות שהיו בעבר באורטל ובקיבוצים אחרים, איננו מכנסים את כל הציבור, ולפני שמגישים לו את האוכל כולם בצוותא עורכים קבלת שבת. ניסיונות כאלה, בעבר, האריכו לכל היותר שבוע או שבועיים. העובדה שקבלת השבת היא וולונטרית, בשעת שראשוני הסועדים מגיעים לחדר האוכל, היא מתרחשת בפינה חדר האוכל, היא מיועדת רק למי שרוצה להשתתף בה – היא הסוד ליכולת להתמיד.

הדבר השני הוא המשפחה המובילה. איני יודע אם יש עוד מקום שבו קבלת השבת מובלת מדי שבת בידי משפחה אחרת. בדרך כלל יש צוות או אדם אחד המתמחה בהובלה והוא מוביל את קבלת השבת. אנו בחרנו בדרך אחרת, קהילתית יותר, משתפת יותר, מעצימה יותר, נותנת במה וביטוי לחברים. הצוות מלווה, מנחה, מארגן – אך עיקר הבמה ניתנת למשפחה. ויכול מאוד להיות שזה הרבה פחות "מקצועי", אך זה הרבה יותר קהילתי. אני מאמין שזו הדרך המתאימה לנו.

קל היה לי ולחבריי לצוות להוביל בעצמנו את קבלות השבת. אני מודה שהחלק הקשה ביותר הוא מציאת המשפחה המובילה והנגנים. יש בכך לא מעט תסכול. תסכול מהתשובות השליליות לפניותיי, ועוד יותר מכך מחברים שאפילו אינם נותנים תשובה שלילית, אלא פשוט מתעלמים. ואף על פי כן, במבחן התוצאה, כבר 600 שבועות זה עובד, יותר מכל פעילות אחרת אי פעם באורטל, ואני חש שיש שכר לעמלי.

****

לא יהיה זה נכון לעסוק בקבלת השבת ולהתעלם מן הפיל שבחדר – המספר הנמוך של משתתפיה. כמובן שהיינו שמחים אילו המספר היה גדול. אשתף במספר תובנות שבעזרתן אני מתמודד עם הסוגיה הכמותית.

* מורי ורבי בוג'ה לימד אותי תובנה שאימצתי: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את האנשים שלא באו, ותמיד הייתי מאוכזב. כאדם מבוגר למדתי לספור תמיד את האנשים שבאו, ותמיד אני מרוצה". ואכן, אני שמח על כל משתתף ומכפיל את השמחה במספר המשתתפים, וזו שמחה גדולה.

* אני מאמין שקבלת השבת נוגעת בהרבה יותר אנשים מן המשתתפים בה בפועל. היא נוגעת בחברים המשתתפים בה אחת ל… בחברים שנכנסים לחדר האוכל ושומעים את השירה ומצטרפים אליה או אפילו רק מאזינים לה. או רק רואים את נרות השבת. או רק טועמים מן החלה. או רק קוראים במידף ועל לוח המודעות ועל לוח המודעות האלקטרוני ובקבוצת הפייסבוק על קבלת השבת ופרשת השבוע (כמה מאתנו, אם בכלל, ידעו מה זאת פרשת השבוע לפני קבלות השבת?). ובחברים שאינם משתתפים אישית אך יודעים שהיא קיימת ושאורטל מקבלת את השבת, גם אם הם עצמם אינם נוטלים בה חלק.

* כפי שציינתי, היכולת להתמיד כל כך הרבה שנים, מדי שבוע, היא בין השאר בזכות האופי הוולונטרי, ולכן אין סיבה להתרגש ממספר משתתפים נמוך.

* אני אופטימיסט-חשוך-מרפא, ותמיד מאמין שאו-טו-טו הרייטינג יעלה ומספר המשתתפים יגדל, וכשזה לא קורה איני מתייאש כי אני ממשיך להאמין שאו-טו-טו וגו'.

* מה שמצער אותי, הוא שטרם מצאנו מסילות אל הנוער, כדי שיהיה שותף בקבלות השבת. ילדים רבים אוהבים את קבלת השבת, וכשהופכים לנערים – מתנערים ממנה. חבל. אבל אני מאמין שמשהו נזרע בלבו של ילד המשתתף בקבלות השבת, שנשאר בו ובעיתוי הנכון יפרוץ. ואני רואה בעיני רוחי את מי שהשתתפו כילדים בקבלות השבת, מגיעים אליהן עם ילדיהם בעוד ככה וככה שנים. אופטימיסט-חשוך-מרפא כבר אמרתי?

****

לפני שבועיים צוות קבלת שבת התארח ליום השתלמות וגיבוש במכון הווי ומועד ברמת יוחנן. רמת יוחנן היא אימפריה תרבותית, אולי יותר מכל קיבוץ אחר בארץ.

ברמת יוחנן מתקיימת קבלת השבת ברציפות, מדי שבת בשבתו, מאז 1974, כבר 46 שנים. … עד הקורונה. מתחילת הקורונה אין קבלות שבת.

אצלנו, שלהבת קבלת השבת לא כבתה גם בקורונה. בתקופת הסגר ערכנו בכל שבוע קבלת שבת מקוונת. אחרי הסגר ועד חידוש סעודות ליל שבת בחדר האוכל, קיבלנו את השבת בגינה הקהילתית. עם פתיחת חדר האוכל בליל שבת חזרנו אליו. כיוון שראינו שעדיין חברים רבים נמנעים מלעלות לחד"א, אנו עורכים את קבלות השבת לסירוגין בגינה הקהילתית ובחדר האוכל.

זהו כוחה של ההתמדה. היא מחייבת גמישות ויצירתיות והתאמת עצמנו לאילוצי הזמן.

אני גאה במפעל התרבותי היהודי של קבלות השבת האורטלית. מזל טוב לנו לבת המצווה של קבלת השבת. בשבת הבאה כבר נפתח את שנת בר המצווה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

על צדק, צדקה וערבות הדדית

בין התגובות הרבות שקיבלתי על מאמרי "תחיית מדינת הרווחה", הייתה גם התגובה הזאת: " צריך גם להבין את עומק המונח ערבות הדדית וצדקה – זו איננה חובת המדינה כי אם זו של הפרט. כשהמדינה לוקחת אחריות פירוש הדבר שהפרט הסיר מעצמו אחריות וזו איננה כוונת הבורא/ התורה וד"ל".

כותב הדברים היטיב להציג את האתיקה הפרוטסטנטית שהיא בסיס הקפיטליזם. הפילוסוף, הסוציולוג והכלכלן הגרמני מקס ובר (1864-1920) היטיב לתאר זאת במסתו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם".

על פי האתיקה הפרוטסטנטית אין מקום לחתירה לצדק חברתי או לשוויון, כי את דמות החברה קובע האלוהים. ההצלחה הכלכלית היא מתת אל. אדם שהצליח כלכלית – אות הוא שהנו אדם חרוץ וצנוע, שעבד קשה וזכה בפרי עבודתו. ולכן, על האדם לחתור ככל האפשר להגדלת העושר, כיוון שהעושר הוא עדות לכך שאלוהים אוהב אותו. את תוצאות העושר אין הוא צריך להקדיש לנהנתנות ולרמת חיים מעבר לצרכיו, אלא להשקעה בעסק עצמו על מנת להגדיל את הכנסותיו, ולפילנתרופיה. האתיקה הפרוטסטנטית, כותב ובר, מביאה להתפתחות היזמות העסקית שמטפחת את עצמה.

על בסיס האתיקה הפרוטסטנטית, קובע ובר, צמח הקפיטליזם, וגם אם במידה מסוימת היה למעין גולם שקם על יוצרו (ערך הצניעות, למשל, אינו מאפיין אותו) – רוח הקפיטליזם מבוססת על אותה אתיקה.

לא בכדי, מרגרט תאצ'ר, שחונכה על ברכי הכנסיה האנגליקנית (שהיא חלק מן הנצרות הפרוטסטנטית) הטיפה לציבור לפתוח את כיסו ולגלות נדיבות. מצד אחד היא שללה כל תפיסה של אחריות חברתית ומדינית לצדק חברתי ומצד שני היא עודדה את הפילנתרופיה.

אין זו האתיקה היהודית. חוקי השבת, השמיטה, היובל ועוד, מבטאים חתירה לצדק חברתי ולשוויון. מוסר הנביאים הוא מוסר המבטא דרישה לצדק חברתי ולשוויון. המעשר, הלקט, השכחה והפאה, אינם פילנתרופיה, אלא דרישה ממי שיש לו, על פי חוק, לתת משלו לעני. זו אינה צדקה.

היהדות מעודדת צדקה, נדיבות, תרומה לזולת כערך עילאי, אך לא במקום הדרישה לצדק והחתירה לצדק, אלא לצדם ובנוסף להם.

לצערי, בשיח בן ימינו, יש כביכול סתירה בין צדק וצדקה. יש המהללים את הצדקה והנדיבות ובזים לצדק החברתי, שהוא "בולשביקי". ויש המהללים את הצדק החברתי וסולדים מן הצדקה, בטענה שהיא משת"פית של חוסר צדק וסייענית של העוול.

מהו היפוכו של צדק? בעברית שאני מכיר, היפוכו של הצדק הוא עוול. דומני, שיש מי שישיבו על תשובה זו… "צדקה".

איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? אולי זו ריאקציה לתאצ'ריזם, שלא הצטמצם לבריטניה אלא התפשט בעולם כולו וגם אצלנו. היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו"ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים "פתחו את המקררים", והתנער מאחריות של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני.

במאהל המחאה בקריית שמונה, בתקופת המחאה החברתית ב-2011, התנוססה כרזת ענק: "צדק, לא צדקה". כרזה אחרת, שראיתי באותה תקופה, הרחיבה ל"צדק ורווחה, לא רווח וצדקה". "רווח" אינה מילה גסה בעיניי, ואין היא סותרת את הרווחה. אך בוודאי ובוודאי שאין כל סתירה בין "צדקה" לבין "צדק" ו"רווחה".

לא בכדי המושגים צדק וצדקה נובעים מאותו שורש. אלו מושגים קרובים, המשלימים זה את זה. בשפת המקרא, המונח צדק מתייחס למשפט הוגן. המונח צדקה, מתייחס לצדק חברתי. צירוף המונחים, "משפט וצדקה" שכיח מאוד בתנ"ך, ובעיקר בדברי הנביאים.

הצדקה היא דרישה מן הפרט לתת משלו למען העניים בחברה, למען היתום, האלמנה והגר. במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכל. אולם האם המדינה היא חזות הכל? האם למעט תשלום חובת המס, אין מקום להתנדבות, לתרומה אישית, לעשיה למען הזולת, למען האחר, למען החלש?

היהדות מעלה על נס את ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבין זה בזה", ומהגשמת הערך הזה אין פְּטוֹרִים; הוא מחייב את הכלל ואת הפרט, את המדינה, את הקהילה, את העסקים, את החברה האזרחית ואת האנשים כפרטים.

"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה", נאמר בתלמוד בבלי (גיטין ז ע"ב). כלומר, אפילו עני, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ונאלץ להיעזר בצדקה כדי לקיים את משפחתו, מחויב בצדקה, כלומר מחויב לתת מעט מן המעט שיש לו למען הזולת. הרמב"ם הגדיר סכום מינימום שפחות ממנו לא ייחשב כמילוי חובת הצדקה. הצדקה, ביהדות, היא שילוב של וולונטריות ("כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ") עם חובה.

למה נדרש עני לתת לזולת? כיוון שעצם הנתינה היא ערך והיא חשובה לנותן לא פחות מאשר למקבל; היא מחנכת אותו להיות אדם טוב יותר, בעצם תרומתו לזולת.

מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק. חברה שהחברים בה משליכים את כל יהבם על "המדינה" ומתנערים מחובתם לתרום ולעשות, היא חברה חולה. חברה מתוקנת, היא חברה שערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית מרכזיים בה הן ברמת המדינה, הן ברמת הקהילה והן ברמת הפרט.

בתקופה בה שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, נערך בכנס החברה למתנ"סים רב שיח, שבו איש הרדיו מיקי מירו נזף בנו, המתנ"סים, על כך שבעשייתנו למען הקהילה אנו משחררים את המדינה מאחריותה לאזרחיה ומשמשים אליבי להשתמטות זו. דבריו קוממו אותי, דווקא כמי שנאבק למען מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה למען רווחת האזרח, כיוון שגם אם המדינה תמלא את מחויבותה כראוי, עדין יש מקום לעשיה רבה מצד הקהילה והפרט. לא כל שכן, כאשר המדינה אינה מקיימת את כל מחויבותה, חובת האזרח והקהילה – לצד מאבק לשינוי ברמת המדינה, לקחת אחריות חברתית.

עלינו להעלות על ראש שמחתנו את ערך הערבות ההדדית, הכולל בתוכו את הצדק ואת הצדקה, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.

* "שישי בגולן"

אחריות הפרט

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

הסיסמה הזאת אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות; על חייך, על סביבתך, על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא "מאשימה את האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

אחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה אינה פוטרת כהוא זה אותנו, האזרחים, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו.

האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". זו דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. אם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.

אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. חז"ל קוראים לפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם הוא כזה. ולכן, עליך לחשוב כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו.

זו דרישה כמעט על-אנושית למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.6.20

* לא שלום על תנאי – שרים בכחול לבן הודיעו שיתנגדו להחלה חד-צדדית של הריבונות בטענה שהחלת ריבונות צריכה להיות בהסכמה עם ארה"ב ועם ירדן.

יש לציין, שעל פי ההסכם הקואליציוני יש לכחול לבן חופש הצבעה בנושא, אך מצד שני אין לה זכות וטו, כלומר החלת הריבונות אינה מותנית בהסכמתה. לכן, גם אם כחול לבן או מרביתה יתנגדו, אין בכך כדי לפרק את הממשלה, לא מצד הליכוד ולא מצד כחול לבן. ולנתניהו יש רוב למהלך גם בלעדיהם.

אבל התנגדות שלהם תהיה החמצה קשה. יש הזדמנות להובלת מהלך לאומי של קביעת גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה. מן הראוי שהחלטה כזו, על החלת הריבונות על האזורים שבקונצנזוס, תהיה לא רק בתמיכת כל הקואליציה, אלא גם בתמיכת האופוזיציה (למעט הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועפר שלח). הרי כל אלה מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן וגושי ההתיישבות, והחלת הריבונות נועדה לסכל נסיגה כזו ולקבע את האינטרס הלאומי הישראלי בנדון.

הריבונות על ירושלים השלמה ועל הגולן הוחלה ללא תמיכה בינלאומית, גם ללא תמיכה אמריקאית. על החלת הריבונות על הגולן נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל והוביל גינוי במועצת הביטחון. ולמרות זאת, לאורך זמן הידידות בין שתי המדינות הייתה יציבה על אף המחלוקת ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

הפעם אין המדובר בהחלת ריבונות בעימות עם ארה"ב, אלא בתמיכת ארה"ב. לכן, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

ובאשר להסכמת ירדן ולטענה שהחלת הריבונות תסכן את השלום עמה – הסכם שלום בין מדינות אינו בן ערובה של צד אחד כדי לסכל את מימוש האינטרסים החיוניים לצד האחר.  ישראל מכבדת את הסכם השלום ככתבו וכלשונו, ואף מספקת לירדן מים בכמות כפולה מכפי שהתחייבה בהסכם השלום. ישראל מכבדת את הסכמתה על מימוש האינטרס הירדני בהר הבית. לעומת זאת, ירדן פועלת במקרים רבים נגד ישראל, כמו נישול החקלאים הישראלים ממובלעות צופר ונהריים (אמנם הדבר אינו מנוגד להסכם, אך הוא בהחלט מנוגד לרוחו), המשך ההסתה נגד ישראל והחינוך האנטי ישראלי. האינטרס שלה בהסכם השלום הוא לפחות כמו שלנו, והאיום שלנו על עצמנו, שאם נקדם את האינטרס הלאומי שלנו ללא כל הפרה של הסכם השלום נסכן את הסכם השלום, רק יקצין את עמדת הירדנים.

ירדן מעדיפה לאין ערוך את ישראל בבקעת הירדן מאשר מדינה פלשתינאית שתאיים על ריבונותה ועל קיומה. הרי על פי האמנה הפלשתינאית לא רק ישראל אלא גם ירדן – דינה להתבטל ולהיות חלק מן המדינה הפלשתינאית. לכן, אפשר להגיע אתה להסכמה שקטה שתכלול הבנה מראש לגינוי מן השפה אל החוץ ואף לפעולות כמו החזרת השגריר להתייעצויות וכו'. אולם כאשר בחוסר אחריות לאומית שרים אומרים בפומבי, שהחלת הריבונות צריכה להיות בתיאום עם ירדן, הם יוצרים מצב שהחלת הריבונות תחשיד את ירדן בעולם הערבי כמי שנתנה לכך יד, ותיאלץ אותה לצעדים חריפים כדי לנקות את החשד.

* כערער בערבה – ב-7 ביוני 1981 הושמד הכור הגרעיני העיראקי בהפצצה של חיל האוויר – "מבצע אופרה". ההחלטה של בגין על הפצצת הכור העיראקי הייתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המועד המקורי של ההפצצה היה ב-10 במאי. כאשר הטייסים כבר ישבו במטוסים, הורה בגין במפתיע לעצור את המבצע, לאחר שהתברר לו שפרס, שבגין עדכן אותו בנדון בהיותו ראש האופוזיציה, הדליף את התכנית. במכתב ששיגר פרס לבגין באותו יום, הוא הזהיר אותו מפני ביצוע ההחלטה, וקבע שהפצצת הכור תותיר את ישראל כ"ערער בערבה" מבחינה בינלאומית.

הייתה זו עוד אחת מנבואות ההפחדה שליוו צעדים פורצי דרך של מדינת ישראל; צעדים נועזים, מחוץ לקופסה, ששינו באופן משמעותי את מצבה האסטרטגי של ישראל. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר הביא בגין לכנסת את החלת הריבונות הישראלית על הגולן, כותרות העיתונים איימו במלחמה איומה עם סוריה. ח"כ יוסי שריד התהלך אנה ואנה ברחבי אולם הכנסת, ידיו בכיסיו ובפיו מקטרת וסינן שוב ושוב מפיו "מטורפים… מחרחרי מלחמה".

ולמה ללכת רחוק? רק לפני שנתיים שמענו את האיומים על מה שיקרה אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. ואנו זוכרים את שאר איומי "הצונמי המדיני", ה"בידוד המדיני" וכו'.

בכל צעד יזום יש סכנות, אך מדינה שמפחדת לקחת סיכונים ולהחליט החלטות משנות מציאות – נגזר עליה לשקוע בסטגנציה. מדינה שתשאיר תמיד את היוזמה בידי האויב נדונה לדשדוש ושקיעה. ומעניין שאלה שמפחידים אותנו תמיד מפני החלטות כאלו, למרות שבד"כ הפחדותיהם הוכחו כמופרכות, בזו לאזהרות מפני צעדים כמו הסכם אוסלו וההתנתקות; אזהרות שהוכחו נכונות. "פחדני שלום" כינה פרס את מי שהזהירו מהשלכות החלטותיו. "אי אפשר לקפוץ מעל התהום בשני צעדים", הוא הסביר למי שקראו לו לנקוט זהירות, ללכת בצעדים קטנים ולבחון את תוצאותיהם.

היום מפחידים אותנו מפני החלת הריבונות. החלת הריבונות, בעיקר על בקעת הירדן, היא אינטרס לאומי רב ערך בראייה לאומית ארוכת טווח. זו החלטה שראוי להסתכן כדי לקדם אותה, בעיקר בחלון ההזדמנויות של תמיכה אמריקאית בצעד.

והעיקר, לא לפחד כלל.

* היסטוריה משופצת – יוסי ביילין מפרסם כמעט מדי יום מאמר ב"ישראל היום" נגד החלת הריבונות. הוא לא אומר רק מה לא לעשות, אלא גם מציע גם מה כן לעשות: "למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים". מהו אותו גבול? זה ידוע. קווי 4.6.67 עם "תיקוני גבול" קלים שעליהם "יפוצו" הפלשתינאים בשטחים בנגב. הוא לא מזכיר שההצעות הללו כבר הוצעו להם בידי ברק ואולמרט, בידי קלינטון ואובמה והם דחו את ההצעות על הסף. או ליתר דיוק, הם דחו אותן בדם ואש ותמרון עשן. והוא עדין מוכר את האשליה הזאת.

אפרופו דם ואפרופו מכירת אשליות, נחזור נא במנהרת הזמן להסכם אוסלו, שביילין היה אדריכלו. מהות ההסכם הייתה הכרה ישראלית באש"ף תמורת הפסקת המאבק המזוין. ובשלב ראשון ישראל נסוגה מעזה ויריחו תחילה. הנסיגה מעזה (כן הנסיגה מעזה הייתה אחרי אוסלו א'. בהתנתקות עזה כבר יותר מעשור לא הייתה בידינו והנסיגה הייתה מגוש קטיף והאזורים הבלתי מיושבים) ויריחו הייתה אבן הבוחן להסכם. ביילין הגדיר את הניסוי: "מבחן הדם".

הנה, קטע מראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" חודשיים אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. הסכם אוסלו הביא לגל טרור חמור ביותר ואף על פי כן ישראל הלכה לאוסלו ב'. אוסלו ב' הביא לגל טרור חמור נוסף שבעטיו איבד פרס את השלטון. אבל כשברק נבחר לראשות הממשלה, הוא הלך למהלך מרחיק הלכת ביותר, מחק את מורשת רבין ואת כל הקווים האדומים שלו והציע לפלשתינאים את הכל. תשובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור החמור ביותר במאה שנות הסכסוך.

זה מבחן הדם שהציג ביילין. ואף על פי כן הוא דבק בדרך שנוסתה וכשלה ונוסתה שוב וכשלה שוב ונוסתה פעם נוספת וכשלה פעם נוספת ועלתה לנו ביותר מאלף הרוגים. ואיך הוא מסביר זאת? בשיטה שבה נכתבה האנציקלופדיה הסובייטית. הוא משפץ את ההיסטוריה או בורא היסטוריה חלופית.

"האם הוא [ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי, בר הפלוגתא שלו מעל דפי מדור דעות ב"ישראל היום" א.ה.] מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את 'ביקור הנימוסין' של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?"

לא ייאמן. האיש הזוי. על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, מי שהפר את ההסכמים היינו דווקא אנחנו. ערפאת הגיע לישראל עם יונה ועלי זית, נחוש להביא לשלום. ואז היה הטבח בחברון והוא נאלץ להגיב בפיגועי התאבדות. שקר וכזב. אוסלו היה הונאה שנועדה להביא את ערפאת וצבאו לארץ ישראל לצורך המשך המאבק המזוין והטרוריסטי בתנאים טובים יותר. כבר ברכב שבו הוא נסע, הבריח ערפאת נשק ומחבלים. הפיגועים החלו מיד. הטבח בחברון היה מעשה נתעב ונפשע של מחבל רוצח ארור. בוודאי לא על ידי מדינת ישראל. יכול להיות שהעילה או התירוץ של פיגוע ההתאבדות הראשון אחריו הייתה נקם. הטענה שבגלל אותו טבח נעשו כל עשרות פיגועי התאבדות וטרור במשך שנים הזויה עד טירוף.

מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכל אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על "זכות" השיבה. מתקפת הטרור הייתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו. אני ממליץ על ספרו של שמעון שיפר "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד" ועל ספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה", המתארים את המידע שהיה בידי צה"ל ועל הערכת אמ"ן שהוצגה לממשלה. ביילין היה אז שר בממשלה וחבר קבינט והוא נחשף להערכה הזאת. ועכשיו הוא טוען שמתקפת הטרור הרצחנית, שבה בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם ברחובותינו, במסעדות ודיסקוטקים, באוטובוסים ובמרכזי קניות, הם באשמתנו. למה? כי אריק שרון ביקר בהר הבית. כלומר, הוא מאמץ את העמדה שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית וכיוון שכך לא הייתה לפלשתינאים ברירה אלא להגיב במתקפת הטרור (שתוכננה בעוד מועד).

היסטוריה משופצת, הזויה (ולא רק בדוגמאות שהצגתי כאן). והוא רוצה שנאמץ את שיקול דעתו באשר להחלת הריבונות.

* סרבנות טורבו – כאשר מנתחים את תולדות הסרבנות הערבית לכל פתרון, הדוגמה המרכזית היא דחיית תכנית החלוקה של האו"ם. התכנית הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינת היהודים. מדינונת קטנטונת, ללא ירושלים, ללא הגליל המערבי, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד, אשקלון וחלקים מן הנגב המערבי, ובתחומה המצומצם 40% הם ערבים וחלק מן היישוב היהודי, למשל נהריה, אמורים להיות במדינה הערבית. ואף על פי כן היישוב היהודי קיבל את התכנית בריקודים ברחובות ובשמחה רבתי. לעומת זאת, הערבים דחו אותה בתוקף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. כל מדינות ערב היו שותפות לעמדה זו.

מעטים מודעים לפרט נוסף. המלצת יונסקו"פ, ועדת האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה, לא הייתה בהסכמה פה אחד. הייתה זו הצעת הרוב. הייתה גם הצעת מיעוט – להקים פדרציה יהודית ערבית, עם שלטון-על משותף ושתי אוטונומיות, יהודית וערבית. על פי ההצעה הזאת, לא הייתה ליהודים שליטה על העליה, וניתן היה להעלות רק את תושבי מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין. גם את ההצעה הזאת דחו בתוקף הערבים. הם עמדו על כך שפלשתין היא ערבית ולכן צריכה לקום על כולה מדינה ערבית.

הטענה המרכזית שלהם הייתה שהיהודים אינם עם ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בני הדת היהודית הם אזרחים בארצותיהם ואין להם שום זיקה לארץ ישראל. פלשתין היא ערבית והיהודים הם פולשים קולוניאליסטים זרים. וסוריה טענה שפלשתין היא דרום סוריה, שנתלשה ממנה בידי הקולוניאליזם המערבי. הקמת מדינה יהודית תיצור חיץ ברצף הטריטוריאלי הערבי במזרח התיכון ובמגרב והיא נטע זר. הערבים לא יוכלו לקבל את השתל והדבר יביא למלחמה. הם גם טענו שהקמת מדינה יהודית תביא לזעם ופרעות בכל ארצות ערב נגד היהודים (לצורך הפרעות היהודים הם עם…).

טענה נוספת הייתה שכיוון ש-2/3 מתושבי הארץ הם ערבים המדינה צריכה להיות ערבית. העולם לא קיבל זאת, כי הוא הכיר בכך שהמדינה היהודית היא מדינתו של כל העם היהודי ולא רק של היהודים שכבר יושבים בא"י ושהעם היהודי ראוי להגדרה עצמית במולדתו ואין ספק שמולדתו היא ארץ ישראל.

* צריכים לדאוג – גדעון לוי הוא לא בדיוק מקור המידע המהימן ביותר (וזה האנדרסטייטמנט של העשור), ואף על פי כן כאשר הוא מדווח על 300 פרצות בגדר ההפרדה, אנחנו צריכים לדאוג.

* הספר הלבן 2020 – אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות בוז'י הרצוג הצהיר שצפויה עליה של רבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

בינתיים העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמאפשרת לפסול כל גיור, כולל גיור אורתודוכסי (למשל הגיורים של הרב דרוקמן) ומכפיף כל גיור לרבנות הראשית, שכבר מזמן היא רבנות חרדית לא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. 

* הלו, זה רדיו? – כשאני פונה לאורטל, רשת ב' מתחילה משום מה לשדר בערבית. וכך בעוד מספר מקומות בגולן. סיפרתי על כך לשר התקשורת יועז הנדל וצוות משרד התקשורת, שערכו ביקור בגולן. זו רק דוגמית לבעיה החמורה של התקשורת באזורי הסְפָר.

קוראיי יודעים עד כמה אני סולד מהתבכיינות, כולל התבכיינות של הפריפריה. היא רק מזיקה לנו. אני גם לרוב לא משתמש במושג פריפריה אלא סְפָר. אבל בנושא תשתיות התקשורת מדובר בשערורייה לאומית. בתחום זה הפער בין מרכז הארץ לספר הוא בלתי נסבל.

למרבה השמחה, שר התקשורת הציב את נושא תשתיות התקשורת ובעיקר האינטרנט המהיר בסְפָר על ראש שמחתו.

כמובן שהוא יישפט במבחן התוצאה.

* הבחירה הטבעית של מיכל קוטלר – עם הח"כים החדשים שיכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי נמנית מיכל קוטלר. מיכל קוטלר שובצה ברשימת כחול לבן מטעם תל"ם, אך היא תצטרף לכחול לבן. הבחירה הזאת מובנת מאליה. מיכל הצטרפה לתל"ם ממניעים אידיאולוגיים ותל"ם שנגררה אחרי עופר שלח ויאיר לפיד סטתה מן התלם. מי שהצטרף לתל"ם מטעמים אידיאולוגיים לא יכול לתת את ידו לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. מיכל התנגדה לכך בכל לבה ובשום אופן לא הייתה נותנת ידה למעל. מיכל תמכה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, כראוי לתנועה לאומית ממלכתית כפי שתל"ם התיימרה להיות. היא תמכה בכך לאחר הסיבוב השני וקראה להיענות למתווה הנשיא ולהצעת הליכוד, שאילו כחול לבן הייתה מאמצת אותם היום גנץ היה ראש ממשלה בלי האנומליה של ראש ממשלה חלופי. ואחרי הסיבוב השלישי היא הייתה שותפה ליוזמת אחדות לאומית, שדחפה בכל כוחה להקמת ממשלת האחדות. ברור שהיא אינה יכולה להצטרף לתל"ם שהפכה סרח עודף של יש עתיד. לדעתי, מקומה בדרך ארץ, ואני מאמין שבסופו של דבר לשם יוליכוה רגליה.

מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. כנסת ישראל תתברך בתוספת איכותית. בהצלחה!

* להחזיר את האיכון הסלולרי – העליה המדאיגה בנתוני ההידבקות בקורונה והרצון לא לחזור אחורה בתהליך החיוני של הנעת המשק מחדש, מחייבים לשים את הדגש על קטיעת שרשראות ההדבקה. למטרה זו יש להחזיר את האיכון הסלולרי. השב"כ רצה להפסיק את מעורבותו במאבק בקורונה, כי מצא את עצמו שנוי במחלוקת פוליטית וזה לא בריא לו וכיוון שהפעילות הזאת באה על חשבון פעילות ביטחונית חשובה שלו. אך ההתמודדות עם איום הקורונה באה על חשבון דברים אחרים גם בפעילות הממשלה וצה"ל, כי אין ברירה, יש היום איום בריאותי שמחייב התמודדות. ההחלטה להפסיק את האיכון הסלולרי הייתה החלטה פופוליסטית, כניעה למתקפות הדמגוגיות של שחורי החולצות. חיינו ופרטיותנו פרוצים לגורמים עסקיים למטרות בצע, ופתאום יוצא הקצף נגד שימוש בטכנולוגיה להצלת חיי אדם ולמען בריאות הציבור, תחת ביקורת שיפוטית ופרלמנטרית. הערך הנעלה של קדושת חיי אדם מצדיק פגיעה מידתית בפרטיות.

* תקציב דו-שנתי – ב-2009, כשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר, הם הציעו לראשונה רעיון מהפכני – תקציב דו-שנתי. כיוון שהדבר מנוגד לחוק יסודות התקציב הכנסת אישרה זאת בהוראת שעה, שהוארכה מאז פעמים אחדות.

רבים מאנשי הדרג המקצועי, התקשורת ובעיקר האופוזיציה בכנסת בהובלת שלי יחימוביץ' התנגדה לכך בתוקף. טענתם הייתה שזו פגיעה בדמוקרטיה וסירוס הכנסת באמצעות פגיעה באחד הכלים המשמעותיים לפיקוח פרלמנטרי ולעבודת הכנסת וועדת הכספים. עתירות לבג"ץ אמנם נדחו, אך גם השופטים מתחו ביקורת על הצעד, המנוגד לרוח החוק.

למרות שהביקורת הזו אינה מופרכת, תמכתי ברעיון מן הרגע הראשון וזו עמדתי עד היום. היתרון בתקציב דו-שנתי הוא היציבות והיכולת לתכנון קדימה ולעבודה רצופה ללא הלחץ של תקציב שנתי. כמובן שאין מקום לתקציב חמש שנתי בנימוק זה, אבל תקציב דו-שנתי עומד בהחלט במבחן המידתיות. ואני סבור שהתקציב הדו-שנתי הוכיח את עצמו ואיפשר יציבות למשק הישראלי.

ופתאום נתניהו, אבי התקציב הדו-שנתי מתנגד לתקציב דו-שנתי ודוחף לתקציב שנתי. איך הוא מסביר את המהפך בעמדתו? "הנסיבות השתנו".

אכן, הנסיבות השתנו, אך דווקא לצד של תקציב דו-שנתי. אדרבא, השנה אני סבור שגם מי שהתנגדו עקרונית לתקציב דו-שנתי צריכים לתמוך בו. מה מיוחד השנה? ראשית, המשבר הפוליטי הממושך, עם ממשלת מעבר במשך שנה וחצי ושלושה סיבובי בחירות וממשלת אחדות שאין הרבה אמון בין מרכיביה, מחייבים מעט שקט ויציבות במערכת. שנית, אנו נמצאים בסוף השנה והתקציב השנתי הוא למעשה תקציב לכשלושה חודשים. וכאשר מדובר בנתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, מקנן חשש כבד שמאחורי הצעד שלו ניצבת מזימה נכלולית.

* הפרוטקשן משתלם – הרודן הטורקי ארדואן יקבל עוד חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי למניעת מעבר פליטים. טקטיקת הסחטנות והפרוטקשן שלו משתלמת מול הכניעה המתמשכת, המבישה והמתרפסת של המערב.

* שיקולי רייטינג – מנהל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ החליט להוריד מלוח השידורים את התכנית קלמן-סג"ל. מיד פרצה סערה, בטענה שהתכנית הורדה כיוון שמגישיה ימניים. הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שאותו קובלנץ שהחליט על סגירת התכנית, הוא זה שיזם את התכנית והעלה אותה, ועמדותיהם של השניים היו ידועות לו גם אז. יתר על כן, במקרים המעטים שבהם חשף קובלנץ את עמדותיו הפוליטיות הוא הגדיר את עצמו כאיש ימין.

לפני הורדת התכנית הורדו התכניות של גאולה אבן וירון לונדון, לוסי אהריש, לוסי איוב, קובי מידן, דפנה לוסטיג, דרור פויר ועוד (הנתונים – מ"ישראל היום"). כלומר, ממש לא על רקע פוליטי.

לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את טענתו של קובלנץ שהוא קיבל החלטה מקצועית ולא פוליטית. ניתן להתווכח על שיקול הדעת המקצועי שלו. השיקול המקצועי שלו במקרה הזה ובמקרים הקודמים שהזכרתי הוא רייטינג נמוך. בעיניי, בניגוד לשידור המסחרי, בשידור הציבורי הרייטינג לא צריך להיות שיקול מכריע, אלא שיקול האיכות. כי אם השידור הציבורי מונע משיקולי רייטינג, מי צריך אותו? יש מספיק ערוצים מסחריים.

לגופו של עניין – איני מכיר את התכנית ואף פעם לא צפיתי בה, ולכן איני יכול לחוות עליה דעה מקצועית. אני אוהב מאוד להאזין לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב' ובעיניי קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי ושדר מצוין, אחד הטובים בארץ. לאראל סג"ל ניסיתי להאזין פעמים אחדות בגל"צ ומאוד לא אהבתי את ההתלהמות הצעקנית.

בסך הכל אני רוצה לציין שלאחרונה "כאן 11" מעלה תכניות משובחות ביותר, כמו הסדרה התיעודית על אלי כהן, "שטוקהולם 2", "זהו זה", "עוד ניפגש", "שלומי שבן מארח" ועל פי הקדימונים יש מה לצפות ל"טהרן".

* לחלץ את היהדות מטלפי הסוטים – הרפש, הבורות  והטימטום בדברי "הרב" גזהיי שכמעט נבחר מטעם ש"ס לכנסת, אינם מקרה יחיד. ברשת הופץ בימים האחרונים סרטון ובו מקבץ של דברי בלע מטומטמים, פרימיטיביים ומיזוגיניים. התועבה הזו היא בעבורי תמריץ להעמקת מפעל חיי בתחום ההתחדשות היהודית. אסור להפקיר את היהדות בידי הסוטים הנבערים הללו. יש להעמיק ולהכיר ולחשוף לציבור הרחב את יופיה של היהדות, ולחדש ולהתחדש עם היפה, הנאור והחכם שבה. אמור לי מה אתה מחפש ומוצא ביהדות ואומר לך מי אתה.

* מבעד לפילם – כשהיינו ילדים, כשהיה ליקוי חמה היינו לוקחים פילם, מקפלים כמה שכבות ומביטים בשמש מבעד לפילם.

ומה עושים היום? מה זה פילם?

* ביד הלשון

ינעל העולם – ינעל העולם הוא כינוי לירקן בשוק הכרמל שכמעט כל משפט שלו כולל את המילים "ינעל העולם". הוא מצולם בכתבות אווירה על השוק, היה לסמל מסחרי, על החולצות שהוא לובש מודפסת הכתובת "ינעל העולם". הוא הפך לאייקון, יש עליו דמות ב"ארץ נהדרת" והוא השראה לפרסומת של בנק מזרחי-טפחות.

אז מה פירוש המושג? ינעל הוא שיבוש של המילה הערבית ילען, שפירושה יקולל. המילה מלעון היא מקולל, ארור. השיבוש הפך לקללה מקובלת בסלנג העברי: ינעל אבוך (יקולל אביך), ינעל רבאק (יקולל אלוהיך), ינעל דינק (תקולל הדת שלך) והקללה המיתולוגית מהמערכון "עולים חדשים" של אריק איינשטיין ואורי זוהר: "ינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום" (תקולל האניה שהביאה אותם). צירוף המילים "ינעל העולם" הוא "יקולל העולם" או "לעזאזל העולם".

הבסטיונר "ינעל העולם" משוק הכרמל הוא עבד שקרא. בנו נאדר שקרא נרצח לפני שנתיים בחיסול חשבונות בעולם התחתון ביפו.

* "חדשות בן עזר"

הגיגים לפרשת "אחרי מות – קדושים" תש"ף

מאז פרוץ הקורונה, בית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים" הפסיק את פגישותיו בחצור הגלילית. אבל יש זום, וכך בית המדרש אינו מושבת.

מדי שבוע בערב שבת, אנו מקבלים את השבת בזום. אחד או שניים מהחברים דורשים את פרשת השבוע ולאחר מכן מקיימים שיחה חופשית.

אני דרשתי שתי פרשות בשבועות הקודמים.

אשחזר כאן מספר דברים שאמרתי היום בשיחה, חלקם כתגובה לדברים שאמרו קודמיי:

– יש הבדל מהותי בין אמרתו של הלל הזקן "השנוא עליך אל תעשה לחברך", למה שדורשת מאתנו הפרשה: "ואהבת לרעך כמוך". "השנוא עליך אל תעשה לחברך" – זו האתיקה הליברלית. חיה ותן לחיות. אל תפריע לאחר, אל תפגע בו כפי שאינך רוצה שיפגע בך.

זה יפה, זה הבסיס ליכולת לקיים חברה, אבל הפרשה דורשת מאתנו הרבה יותר. היא דורשת מאתנו להיות אקטיביים, להיות אכפתיים לאחר, לאהוב אותו, לעשות למענו. וכשר' עקיבא קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, הוא אמר שזה המפתח להבנת התורה כולה; להבין מהי דורשת מאתנו.

– למה המשך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני ה'"? הפירוש שלי הוא שהאמירה הזאת נועדה להזהיר מפני מי שמזלזלים במצוות שבין אדם לחברו; מי שמוכנים לקבל אדם כ"גדול בתורה" גם אם הוא פוגע בבני אדם, לוקח שוחד, עבריין. האמירה היא: לא. המצוות שבין אדם לחברו הן המצוות שבין אדם למקום. הן הדבר החשוב. זה מה שאלוהים רוצה מאתנו.

– "היו קדושים" דורשת מאתנו הפרשה. מה פירוש להיות קדוש? לכאורה, הקדושה היא בלתי מושגת, היא אוטופיה, היא מגדלור שעלינו ללכת לאורו, וככל שנתקרב אליו הוא יתרחק, ולכן איננו יכולים להיות קדושים. אבל אני מפרש את הפרשה, בכך שהקדושה היא במעשים המכוונים לשם, כל אותן מצוות שמופיעות בפרשה הזאת.

– הדרישות בפרשת "קדושים" הן אוניברסליות. ראוי לדרוש אותן מכל אדם באשר הוא אדם. לא רק יהודי צריך לא לקלל חרש, לכבד את הזקן, לעזור לחלש וכד'. נכון. אבל השאלה היא מה אני כיהודי לוקח מהמורשת שלי. אני כיהודי בוחר לקחת ממנה את המוסר של פרשת "קדושים". כלומר, גם את המוסר האוניברסלי שלי, אני בוחר לחפש במורשת היהודית ולקחת אותה מן היהדות, וכשיש פרשה כזו, אני מנסה לאמץ אותה.

– בפרשת "קדושים" אני רוצה להעלות על נס, ולהקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו את הדברים שלי ואולי את המפגש כולו – את הרב הבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ממחלת הקורונה. הוא בעיניי התגלמות המוסר היהודי של פרשת "קדושים". הוא נפטר צעיר מאוד, בן 55, אך בזכות פועלו בעמותת "מתנת חיים", הוא הניע 800 אנשים לתרום כליה לאנשים שאינם מכירים. מה יותר "ואהבת לרעך כמוך", כמופת וכמצווה אקטיבית, הדורשת מאתנו לעשות בפועל למען האחר?

לפעמים אני שואל את עצמי, האם אותה תורה נתנה לרב הבר ול"רב" ברלנד. ברלנד הוא התגלמות האגואיזם המוחלט, הנצלני, המוכן לשעבד כל אדם למען התאוות שלו. הרב הבר הוא מופת של אלטרואיזם. זאת היהדות שלאורה אני מנסה ללכת.

– בטקס הדלקת המשואות, ריגשה את כולנו רנה אביטבול בת ה-92 שכל כולה אהבת האדם ועשיה למען הזולת. הבחירה בה להשיא משואה והאהבה שהיא קיבלה מן הציבור, מגלמים פסוק נוסף מן הפרשה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".