* החליפה של האיומים – שר החוץ הרוסי לברוב לבש את החלפה של האיומים והצהיר שהוא לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית, בלשון מאיימת על ארה"ב והמערב לבל יתערבו במלחמה באוקראינה.
ובינתיים, בוינה ממשיכים לנסות לפייס את משטר האייאתולות האיראני, המסוכן לשלום העולם לאין ערוך יותר מפוטין. הנה, תרחיש: מתקפת טילים כבדה של חיזבאללה על ישראל, ושר החוץ של איראן בעלת הנשק הגרעיני "רומז" לישראל, לפני תגובתה: "אני לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית".
במקום לנסות להגיע להסכם מינכן פייסני עם איראן, על העולם להטיל על איראן סנקציות לפחות כמו אלו שהוטלו על רוסיה. יש להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן. אם הסנקציות תעזורנה, אולי הן תחסוכנה פעולה צבאית הכרחית להשמדת הגרעין האיראני.
* חפירות חייהם – אני צופה בהערצה בהתנגדות האוקראינית, האזרחית והפרטיזנית, ובאוזניי מתנגנת השורה האלמותית של אלתרמן: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".
* זלנסקי לא בעניינים – זלנסקי קורא לקיים מו"מ בינו לבין פוטין בירושלים. כנראה שהוא אינו מאזין ל"פרשנות" של ה"פרשן" ערד ניר, הטוען שישראל בחרה צד – היא תומכת בפוטין. הוא גם לא מאזין ל"מידע" שמוסר ה"פרשן", שאוקראינה רואה בישראל כמי שתומכת בפוטין.
זלנסקי צודק. אין מקום ראוי כירושלים לנהל בו מו"מ לשלום. זו ממש התגשמות נבואת אחרית הימים.
* ביקורת צבועה ומתחסדת – מספר הפניות לעליה מרוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה כפול ממספר הפניות מאוקראינה. אני מעריך שבשנים הקרובות יעלו לארץ מאות אלפי עולים חדשים משתי המדינות. העליה הזאת וקליטתה, היא מהות קיומה של ישראל והיא תקפיץ את ישראל קפיצת מדרגה, כמו כל גלי העליה מראשית הציונות.
הצלחת המדינה במשימה הלאומית העליונה הזאת מחייבת מתיחה מקסימלית של היכולות שלנו, בכל הרמות, מרמת הממשלה עד רמת האזרח, הפרט.
הביקורת על כך שאיננו קולטים פליטים צבועה ומתחסדת. הרי אותם מאות אלפי יהודים, הגם שבעינינו כציונים הנם אזרחים בכוח, שמממשים את אזרחותם בשובם למולדת עמם ולמדינת הלאום שלהם – מבחינה אובייקטיבית הם פליטים לכל דבר. אין מדינה בעולם שתקלוט פליטים רבים כל כך כמו ישראל, בוודאי ביחס לגודלה. ויש לזכור שכל הפליטים נקלטים במדינות האיחוד האירופי ומקבלים אוטומטית אשרת תושב לשלוש שנים. לא מדובר בפליטים שאין להם לאן ללכת ואנחנו אוטמים את לבנו ומשליכים אותם לגורלם (כמו בהשוואות המופרכות והמרושעות, שעדיף לא לחזור עליהן).
אין זה אומר שישראל אינה צריכה לקלוט אף פליט לא יהודי. המכסה שעליה הכריזה איילת שקד היא ראויה ואחראית. אך צריך לזכור שזו אינה מכסת הפליטים, אלא היא מכסת הפליטים שבנוסף למאות האלפים שנקלוט. אגב, אם היו באוקראינה רבבות איטלקים, לא היה זה מובן מאליו, שאיטליה תקלוט קודם כל אותם? ברור שכן. אני בטוח שגם אלה בתוכנו שתוקפים אותנו על מדיניות ההגירה, היו מקבלים זאת כמובן מאליו. כך גם אנחנו עושים, כעם שהערך המרכזי שלו הוא כל ישראל ערבין זה בזה.
במקום ההטפה המכוערת, מוטב שכולנו נירתם למשימה הלאומית העליונה של קליטת העליה.
* הלאום: יהודי – אמי עלתה מהעיר רובנו. רובנו הייתה באותם הימים עיר בפולין. היום היא באוקראינה. אבא שלי עלה מהעיר רדאוץ שבבוקובינה. בוקובינה הייתה אז מחוז ברומניה. היום בוקובינה מחולקת בין רומניה לאוקראינה. רדאוץ נשארה ברומניה, אולם העיר הגדולה הסמוכה אליה, צ'רנוביץ, היא היום באוקראינה. בשתי הערים היו קהילות יהודיות גדולות וחזקות שקיימו ביניהן קשר הדוק. דודתי נישאה לדודי שהוא בן צ'רנוביץ. כשהם גורשו למחנה הריכוז בטרנסניסטריה, לא היה שום הבדל בין יהודי מאזור זה או אחר. עד מלחמת העולם הראשונה בוקובינה בכלל הייתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבא שלי לחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא האוסטרו-הונגרי. אף שאבי נולד כבר ברומניה, שפת אמו ושפת הדיבור ברדאוץ הייתה גרמנית. סבא שלי אפילו לא ידע רומנית. ואילו שפת אמה של אמי לא הייתה פולנית ולא אוקראינית אלא יידיש.
אני שומע את השוקניסטים האנטי ציונים מדברים נגד העליה וטוענים שיהודי אוקראינה הם בני הלאום האוקראיני ועלינו להניח להם לנפשם ולקלוט פליטים ללא הבדל לאום כעניין הומניטרי נטו. ואני תמה. אם לקבל את התפיסה השוקניסטית, אין שום סיבה שתצדיק את הגדרתי הלאומית כיהודי. אני פולני, אוקראיני, רומני, אוסטרי, הונגרי… הגישה הזאת חסרת יסוד. הלאום שלי הוא יהודי. אני יהודי שהוריו עלו מהגולה, והגולה יכולה להיות פולנית, רומנית, אוקראינית, אוסטרו-הונגרית, מרוקאית, תימנית, אתיופית, אמריקאית או צרפתית, זה כלל לא משנה. מה שחשוב הוא שאנחנו יהודים שמימשו את יהדותם בחיים בארץ ישראל, במדינה היהודית ובשפה העברית, והיהודים שחיים עדין בגולה הם אחינו והשאיפה שלנו היא שגם הם יממשו כמונו את יהדותם. שומה עלינו תמיד לפעול לחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה, לחיזוק זיקתם למדינת ישראל ולעלייתם לישראל. וכאשר יהודים בגולה זו או אחרת נמצאים במצוקה, חובתנו לצאת מגדרנו כדי להשיבם למולדתם. ומולדתם, כיהודים, היא ארץ ישראל. ומדינתם – מדינת ישראל.
* כלכלת עליה – גם ליברטריאנים קיצונים יסכימו שמדינה במלחמה אינה יכולה להסתמך על היד הנעלמה של השוק החופשי; שתפקידה של המדינה לממן את המלחמה, אם רצונה להתקיים. כלכלת מלחמה היא כלכלה אחרת.
כך גם בשעת מגפה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות, בארץ ובמדינות המערב הקפיטליסטיות. גם ממשלת נתניהו, בצדק, הבינה שאין משמעות למשמעת מוניטרית במשבר בריאותי כזה. בכל העולם הבינו שנכון להגדיל את הגירעון באמצעות הזרמת מיליארדים מן המדינה למשק, אחרת החברה והכלכלה יקרסו, וספק אם יוכלו להתאושש.
בנט וליברמן מתגאים, בצדק, בהישג של צמצום משמעותי בחוב הלאומי. אבל כאשר מדינת ישראל עומדת בפתחו של גל עליה גדול, שהוא מימוש ייעודה ומהותה, עליה לנהל כלכלת עליה. וכלכלת עליה, כמו כלכלת מלחמה, היא כלכלת חירום רדיקלית, שבה המדינה חייבת להתערב ולהתאים את עצמה לגודל המשימה. יצחק שמיר לא היה סוציאליסט ר"ל, אבל הוא כראש הממשלה ושרון כשר השיכון הבינו את גודל השעה ושכעת צריך להבטיח קורת גג למיליון עולים שצפויים להגיע, וכך היה. לדוגמה, במרבית יישובי הגולן, כולל הקיבוץ שלי, בנתה החברה הממשלתית "עמידר" בבניה תקציבית, וכך גם בכל הארץ.
לפני שלושה חודשים קיבלה הכנסת את תקציב המדינה. התקציב הזה לא צפה ולא יכול היה לצפות עליה גדולה בטווח קצר. לכן, תקציב המדינה כמות שהוא לא רלוונטי. כבר עכשיו יש לשנות את תקציב המדינה ולהתאים אותו למשימה הלאומית הגדולה של קליטת מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.
* שוקניזם = אנטי ציונות – ספירת ימי המלחמה באוקראינה היא גם ספירת ימי הקמפיין השוקניסטי הארסי "פוטין זה אנחנו". באובססיה מטורפת הם דופקים בראש יום אחר יום אחר יום עם הסיפור המופרך הזה, כולל במהדורה באנגלית המזינה את הגורמים האנטי ישראליים במערב. הם למדו ממישהו, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת. צבי בראל: "קייב היא חברון, חרקיב היא עפרה וחצי האי קרים הוא השומרון". איזה עולם שקר מעוות. ואיריס לעאל רואה במפגינים הרוסים נגד הפלישה לאוקראינה את בני דמותם של המפגינים נגד צוק איתן. כאילו כל תושבי רוסיה נמצאים תחת מתקפת טילים כבדה ותחת פיגועי טרור בלתי פוסקים ומנהרות טרור שנועדו לפיגועי תופת, שבאים מתוך שטח שרוסיה מסרה לאוקראינים.
לצד הקמפיין הזה וכחלק ממנו, הם מנהלים קמפיין נגד מדיניות ההגירה של ישראל. הם נגד עליית יהדות אוקראינה לישראל, אלא בעד קבלת פליטים אוקראינים. יכול להיות שיהיו ביניהם גם יהודים, אך אין לזה שום משמעות בעיניהם, כי גם היהודים שבהם אינם אלא אוקראינים, וההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל פליטים נטו, כמו שאר הפליטים. גדעון לוי מגנה את צביקה האוזר שמנצל את המלחמה והסבל למען העליה לישראל (בעוד הוא מנצל את המלחמה והסבל כדי להטיף לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה). רוגל אלפר מכנה את מדיניות ההגירה "סלקציה", עם כל המשמעות הטעונה של המושג (אמנם בשבועיים האחרונים ההשוואה לפוטין קצת דחקה את ההשוואה של ישראל לנאצים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר). ופשקוויל המערכת תוקף נמרצות את מפלגות השמאל בקואליציה שנותנות יד למדיניות הממשלה ("מרב מיכאלי מטילה קלון על מפלגתה ועל השמאל כולו… הורוביץ מבייש את מרצ" וכו').
אלפר טוען שאין דבר כזה גולה. יהודי אוקראינה הם אוקראינים שאוקראינה היא מולדתם. "העובדה שליהודי אוקראינה יש 'זכות' על הארץ, בעוד שלפלסטינים אזרחי ישראל המתגוררים כאן דורות אין, היא האפרטהייד שבו מעוגנת זהות ישראל כבית לאומי ליהודים". במילים אחרת, עצם היותה של ישראל מדינה יהודית היא בעיני השוקניזם אפרטהייד. או כדבריו של בראל: "סתירה שגלומה בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית". כלומר, אין סתירה בין מדינה צרפתית או איטלקית למדינה דמוקרטית, אבל יש עם אחד בעולם, העם היהודי, שמימוש זכותו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית מנוגדת לדמוקרטיה. גם אורי משגב, שלאחרונה הרבה לצאת נגד השוקניסטים, נגד אובססיית הנכבה שלהם ונגד התנגדותם לפיתוח הגולן, חוזר לסורו ומיישר אתם קו. "אין באמת דבר כזה יהודית ודמוקרטית. יהודית זה אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינת העם הנבחר, גזע עליון שיש לו זכויות יתר וצרכים מיוחדים. מבחינת המדינה, יהודים מאוקראינה הם בכלל לא פליטים. ברגע שהם דורכים כאן הם הופכים ל'עולים' וצריך לדאוג להם לסל קליטה ודיור". המירכאות סביב המילה עולים – במקור, כמובן. קרולינה לנדסמן מקדישה את כל פשקווילה נגד העליה. לא נגד העדפת עליה על הגירת לא יהודים, אלא עקרונית, אידיאולוגית, נגד עליה. היא תוקפת את "הספסרות" של מי שרוצים להיבנות ממשבר של אחרים ומזכירה לגנאי את עידוד העליה מצרפת בעקבות הפיגועים האנטישמיים ב-2014. הבעיה הזו "היא משהו שנוגע בשורשי הזהות הציונית".
שוקניזם = אנטי ציונות.
* אבסורד הגיור – קליטת העליה מחבר המדינות בשנות ה-90 הייתה הצלחה גדולה מאוד. היא נבנתה גם מהפקת לקחים מהכשלים בקליטת גלי העליה הקודמים (שגם הם היו מוצלחים מאוד, על אף הכשלים שנלוו אליהם). אך היה בה כשל אחד גדול – סוגיית הגיור. לא ניתן מענה הולם לאתגר של זכאי חוק השבות, שמבחינה הלכתית הם נחשבים "זרע ישראל", אך אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. תחת להכיר בנס הגדול, שאחרי 70 שנות דיכוי אכזרי של כל גילוי יהדות בבריה"מ, עם ישראל חי, נצח ישראל לא שיקר, העם היהודי המדוכא קם לתחיה ועלה בהמוניו למולדתו הלאומית, ולהכיר קולקטיבית ביהדותם של כל העולים, רבנות חרדית לא ציונית ועוכרת גיור – לא זו בלבד שלא הכירה אוטומטית ביהדותם, ולא זו בלבד שלא גילתה יצירתיות כמו הרעיון של הרב יואל בן נון לערוך ביום אחד אקט סמלי של גיור כל אותם גרים, היא אף הערימה מכשול על גבי מכשול בדרך לגיור. מתוך אנכרוניזם שמרני קפוא ומנותק מן המציאות, היא דורשת מכל מי שחפץ להתגייר כדי להיות חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, להפוך לדתי אורתודוקסי. כמובן שזו דרישה הזויה ובלתי סבירה בעידן שבו רוב היהודים אינם כאלה. חוק הגיור החדש מנסה להתמודד עם המציאות הזאת במהלך שיקל על התהליך, אך הוא חוק רפה שמנסה לרצות גם את הקנאים, ולכן, גם אם הוא ישפר מעט את המצב, אין הוא המענה ההולם לאתגר הגיור, במיוחד לקראת גל העליה הגדול והמבורך הצפוי כעת מאוקראינה ורוסיה.
המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא כתבה של חן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות" העוסקת בסוגיה הזאת. מצד אחד, היא מתארת את התנהגותו המחפירה והמגעילה של הרב דוד לאו, ראש רבנות בית שמאי, עוכר הגיור, שעושה שביתה איטלקית ולא חותם על גיורים אורתודוקסיים לעילא ולעילא רק כמחאה על הרפורמה המינימליסטית המתוכננת. רק ההתנהגות הזו, שהיא התגלמות המושג הפרת אמונים, היא סיבה מספקת להדחתו מהתפקיד הגדול עליו בכמה עשרות מספרים והחלפתו ברב ציוני הראוי לגודל השעה. מצד שני, היא מתארת יוזמות ברוכות ברוח בית הלל. מה שריגש אותי בכתבתה, היה ציטוטים של הרב האמיץ והגדול בתורה, הרב אליעזר מלמד, שמציע שינוי מהפכני בתפיסת הגיור. במאמר בעיתון "בשבע" הוא כתב: "אמנם מקובל לחשוב שגיור בלא קבלת מצוות אינו תקף, ואף אני סברתי כך בעבר. אך עיון נוסף מלמד שרבים התירו גיור של מי שמתכוון לחיות כיהודי מסורתי". הרב מלמד, מדווחת בן ארצי סרור, סקר מגוון פוסקים ספרדיים לאורך הדורות שהקלו בגיור מתוך דאגה לעתיד חברה שבה רוב יהודי. הדרישה ממתגיירים להפוך לאנשים דתיים שמקפידים על קלה כחמורה הפכה לכמעט בלתי אפשרית בחברה הישראלית שבה יש מנעד רחב של זהויות. האופציה של גיור מסורתי מדברת על זיקה לעולם היהודי אבל לא על שמירת מצוות מלאה והיא הרבה יותר רלוונטית ב"שעת הדחק".
הרב מלמד לא המציא את הגלגל. כך נהג הרב שלום משאש, מי שהיה הרב הראשי של קזבלנקה ולאחר עלייתו ארצה כיהן במשך רבע מאה כרב הראשי הספרדי של ירושלים. הרב משאש כתב בפשטות כלל, שראוי שאותו תאמץ מדינת ישראל: "דבר זה, לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום ובכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יר וטוניס… כשהם גרים או יגורו בארץ ישראל, יהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, וזה נחשב קבלת המצות גם לפי הפרשנות הכי מחמירה". המערב = המגרב, יהדות צפון אפריקה.
לא אחת הצגתי את האבסורד לפיו מי שרוצה להיות יהודי כמוני – דלתות היהדות תיטרקנה בפניו, אך מי שרוצה להיות "יהודי" כמו ברלנד, בן גביר וחבר מרעיהם, יתקבל בשמחה. הרפורמה בגיור צריכה להיות רפורמה רדיקלית, שתשנה מן הקצה אל הקצה את התפיסה הקיימת, ובה כל מי שחפץ בתום לב להצטרף לעם היהודי ולהיות חלק אמתי ממנו, יגוייר.
* למה רע"ם מכשילה את חוק הגיור – ההצבעה על חוק הגיור לא התקיימה השבוע, כיוון שרע"ם הודיעה שתיעדר מן ההצבעה וכך לא יהיה רוב לחוק. הטיעון שלהם הוא שאינם רוצים להתערב בסוגיות יהודיות מובהקות. היה היגיון בטיעון הזה, אילו הייתה הסכמה של רע"ם והמשותפת לא להשתתף. אבל כאשר המשותפת מצביעה עם שותפיה לאופוזיציה נתניהו, החרדים ובן גביר – נגד, כי הם נגד הממשלה, על רע"ם להצביע בעד. לא כיוון שהם בעד הגיור אלא כיוון שהם בקואליציה ומצביעים בעדה. אלא שרע"ם מתגלית יותר ויותר כמשענת קנה רצוץ.
את ההצבעה של המשותפת נגד, אפשר להבין גם כהצבעה אידיאולוגית, נגד רפורמה ציונית שתחזק את זהותה הציונית של המדינה. ואולי מהסיבה הזאת רע"ם אינה משתתפת. איזו סיבה יש להם לתמוך בחיזוק העם היהודי וצמיחתו? ואולי הסיבה היא פוליטית – מחשבה על קואליציית החלומות שלהם עם נתניהו והחרדים. כזכור, הקואליציה הזאת כמעט קמה, אך סמוטריץ' הכשיל אותה. המטרה שלהם היא להסיר את הווטו. החלטתם הייתה אחרי פניה נרגשת בערבית של סמוטריץ', שלצורך העניין שכח שהם "מחבלים". שמא נרקם כאן משהו?
כפי שכבר ציינתי, הרפורמה מאכזבת מאוד בעיניי. היא מצומצמת מדי, ובמקום שינוי דרמטי היא מציעה שיפוץ קל. אולם כל תיקון במצב הנוכחי, שבו עוכרי הגיור הקנאים מבית שמאי, השולטים ברבנות החרדית, פועלים נגד האינטרס הלאומי ומכשילים את הגיור – הוא מבורך. כעת נבחנת מבחינה משפטית האפשרות לבצע את הרפורמה בהחלטת ממשלה, ללא חקיקה. אם זה אפשרי – הדבר מבורך. כנראה שקשה להעביר רפורמות ציוניות בכנסת הלעומתית הנוכחית.
* בכיה לדורות – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש, ממייסדי מעין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.
בהרצאתו, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.
לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.
הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".
שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.
שמוש טען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.
אני מזהה עם דבריו של שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ.
החמצת העליה מארצות המזרח היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרבה ובאה מאוקראינה ורוסיה נצליח יותר. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.
* כבשת הרש – מתווה הכותל אינו אידיאלי. הוא מתווה פשרה. כל פשרה אינה אידיאל אלא התפשרות על האידיאל. היתרון במתווה הכותל, שבו תוקם רחבת ישראל במרחק רב מהרחבה הקיימת, הוא שהאורתודוקסים אינם יכולים לטעון שהוא באמת מפריע להם במשהו; שהוא משנה כהוא זה את סדרי התפילה ברחבת הכותל הקיימת, או שנגרע ממ"ר מהרחבה, או שמשהו חלילה "לא בא להם טוב בעין". הרי ההתנגדות שלהם היא סתם "פרינציפ" עקשני, היא שנאה וקנאות לשמה.
ברור שהפתרון הראוי היה ניהול משותף ומכבד של רחבת הכותל, בידי כל הזרמים ביהדות, וקיומה של רחבת ישראל, שבה התפילה מעורבת, ברחבת הכותל שתורחב, לצורך העניין. אבל אם העסקנים האורתודוקסים מתנגדים בכזאת קיצוניות למתווה הכותל, קל וחומר שלא יסכימו למתווה האידיאלי. הרי אנחנו רואים איזו בריונות אלימה הם מפעילים על נשים שעולות לתורה בעזרת הנשים, למרות שאין בכך שום בעיה הלכתית, רק כי זה לא בא להם טוב בעיניים.
נכון, בפשרה יש ממד של כניעה לאלימות. במקרה הזה, עדיף להיות חכם ולהסתפק בכבשת הרש, מאשר להיות צודק ובמלחמה תמידית. נכון שהפשרה הזאת היא הליכה של יותר מ-90% לקראת האורתודוקסיה, אבל כנראה שזאת האפשרות הריאלית. ראויה לשבח ולהערכה הנהגת הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי ונשות הכותל, שהלכו כברת דרך ארוכה כל כך, למען פשרה שאולי אינה הוגנת, אבל ראויה למען דרכי שלום. לא בכדי הם מבטאים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
כעת, יש לממש את המתווה בהקדם האפשרי. בנט, משושביני המתווה לצד נתניהו, אינו יכול להמשיך ולמרוח. עליו להחליט עכשיו על מימוש המתווה. לעתיד לבוא (אולי אחרי בוא המשיח?), נתקדם למתווה הוגן.
* עוזבים ולא מודים – חוק האזרחות עבר, בשעה טובה ומוצלחת.
לפני חצי שנה, האופוזיציה למדינה, בהובלת ביביטיבי, פגעה בזדון בביטחון המדינה ובאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, כאשר הפילה את חוק האזרחות.
אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה בעד החוק. שערי תשובה אינם ננעלים.
מודה ועוזב – ירוחם. אלא שהם עוזבים, אך לא מודים. הם עוזבים ומשקרים.
ח"כ קיש, שמאז תמיכתו בגדעון סער בפריימריז, הוא יוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יותר ביביסט מביביסט, בתקווה שייסלח לו, התראיין ברשת ב', ואמר שהפעם האופוזיציה מצביעה בעד החוק, כי זה לא החוק ה"מחורר" שאיילת שקד הביאה להצבעה לפני חצי שנה, בהסכמת מרצ ורע"ם. זה שקר וכזב. את חוק האזרחות הניחה על שולחן הכנסת הממשלה הקודמת ערב חילופי השלטון, באותו נוסח שהתקבל מדי שנה בעשרים השנים האחרונות. הממשלה הנוכחית לא נגעה בו; לא הוסיפה פסיק ולא גרעה נקודה. נתניהו נתן פקודה להצביע נגד, וכל האופוזיציה קפצה לדום. עד הרגע האחרון, הממשלה ובראש ובראשונה איילת שקד, פעלה כדי להניא את האופוזיציה ממזימתה, אך ללא הצלחה. חברי כנסת פטריוטים מהליכוד כמו יובל שטייניץ ואבי דיכטר ניסו בכל מאודם, עד הרגע האחרון, לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו ולהצביע בעד המדינה, אך לשווא. למרבה הצער, גם הם התקרנפו.
כאשר איילת שקד הבינה שאין כל סיכוי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, וכדי למנוע פירצה מוחלטת, ניסתה להציל את המצב באמצעות פשרה עם מרצ ורע"ם כדי שיצביעו בעד החוק. זה לא היה "חוק מחורר" אבל הוא בהחלט היה פגום במקצת. אך האופוזיציה לא הצביעה נגד החוק בשל אותו פגם, אלא החוק נפגם בשל המעשה הבוגדני של האופוזיציה. עובדה, שכעת כאשר האופוזיציה תמכה, שקד שבה והעלתה את החוק המקורי. יש לציין לשבח את איילת שקד, שבחצי השנה מאז שביביטיבי פתחו לרווחה את שערי הארץ לכניסה המונית של פלשתינאים, היא עמדה בפרץ וחסמה ממש בגופה את הפירצה שהם פערו.
החוק שהתקבל הוא חוק משופר, בזכות התיקון החשוב שהכניס בו ח"כ צביקה האוזר, הקובע כי החוק יפורש "בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית". סעיף, שמעגן ביתר שאת, בחוק חשוב, את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, והחשיבות של השמירה עליה ככזו.
ורגע לפני ההצבעה סמוטריץ' אבו-נפחא עוד עשה שריר בהצגה פאתטית של איום לא לתמוך… איפה הגיבור הגדול הזה היה כאשר חבריו התגייסו לצה"ל ונלחמו על הגנת המדינה?
* פרהסיה כשרה – המטבח הצה"לי הוא מטבח כשר מיום הקמת צה"ל. הייתה זו החלטה של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בן-גוריון. בעיניי זו החלטה מובנת מאליה. לא יתכן מצב שבצבא של המדינה היהודית, חיילים יהודים לא יוכלו לאכול כיוון שהמטבח אינו כשר. אך יש לכך גם סיבה נוספת – סמלית. מן הראוי שבמוסדות המדינה היהודית, הפרהסיה תהיה כשרה.
כעת בית המשפט העליון מבזבז את זמנו על עתירה דווקנית נודניקית, נגד ה"כפיה הדתית" וה"פגיעה בזכויות הפרט", בכך ששבעה ימים בשנה חיילים לא יאכלו חמץ. וזה נשמע כמו אוי-אוי-אוי. איזו עליבות.
הדרישה היא להקים במחנות צה"ל מתחם לא כשר לפסח. הם נתלים בכך שיש מתחמים של אוכל במחנות צה"ל ביום כיפור. אין שחר להשוואה הזאת. יום כיפור הוא יום צום. אין משמעות לצום שאינו מבחירה חופשית, וצה"ל לא יכפה על חייליו לצום. הרי הצום מוגדר "ועיניתם את נפשותיכם". אז בצדק, צה"ל מצא את הפתרון שבו המטבח וחדר האוכל יהיו סגורים ביום הכיפורים ותינתן האפשרות למי שאינם צמים לאכול. אין שום דמיון לפסח. בשבעת ימי הפסח מקבלים חיילי צה"ל מזון, אף אחד אינו רעב, אז אין בשבוע הזה לחם וחמץ. מה קרה?
יש רק טענה אחת מוצדקת בעתירות, והיא נגד חיטוט בצ'ימידנים של החיילים כדי לחפש חמץ. זו בהחלט כפיה דתית וחדירה לרשות הפרט, שאין לה מקום. אלא שצה"ל הכחיש שהדבר נעשה ואף הודיע בבית המשפט שחיפוש כזה מנוגד לפקודות צה"ל. אבל ידוע בפירוש על מקרים שבהם נעשה החיפוש הזה. לכן, על צה"ל לחדד את פקודותיו, להבהיר שחיפוש כזה הוא עבירה ולאכוף זאת.
אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירה ההזויה הזאת.
* בין ראש קטן לכיפה קטנה – הרב שלמה אבינר פרסם מאמר שבו לא הזכיר את בנט, אך ברור שזה היה מאמר פרסונלי נטו, לא היה בו כלום זולת אמירה פרסונלית. הכותרת ההזויה היא "כיפה קטנה – זה לא כיפה בכלל" (העילגות – במקור).
עדיף הראש הגדול עם הכיפה הקטנה של בנט, על הראש הקטן עם הכיפה הגדולה של אבינר.
* שיסגיר את עצמו – בהצהרה לצד הנשיא הרצוג, בביקורו באנקרה, הגדיר ארדואן את האנטישמיות כפשע נגד האנושות. אם הוא באמת מתכוון לכך ברצינות, עליו להסגיר את עצמו מיד לבית הדין הבינלאומי בהאג.
* מה הציעה ממשלת אשכול – בניגוד לדבריו של משה גרנות, אשכול מעולם לא הציע לערבים נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. ב-19 ביוני, שבוע וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה הממשלה את "ההחלטה הסודית", על פיה תמורת חוזה שלום עם הסדרי ביטחון, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה על בסיס הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה. לא הייתה שום החלטה דומה בנוגע לירדן וליהודה ושומרון.
פרופ' יואב גלבר שחקר לעומק את ההחלטה, הפריך את המיתוס כאילו הייתה זו הצעת שלום שהוצגה לערבים והם דחו אותה. הם לא דחו אותה כי היא לא הוצגה להם. זו לא הייתה הצעת שלום שנועדה להצגה בפני הערבים. הייתה זו החלטה, תחת הטראומה מהנסיגה מכל סיני ללא תמורה לאחר מלחמת סיני, ומהותה הייתה יצירת קווים אדומים ובראשם – בלי חוזה שלום ישראל נשארת בקווים שאליהם הגיעה במלחמה. ההצעה התקבלה ערב נסיעתו של אבא אבן לוושינגטון, כדי לתת לו כלים להתמודד עם הלחץ האמריקאי הצפוי. לבסוף, לא זו בלבד שלא היה לחץ לנסיגה, אלא שהאמריקאים הופתעו מהנדיבות הישראלית, שסברו שהיא מוגזמת. ואכן, לאחר שוועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום קיבלה את החלטת שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל ולא שלום עם ישראל (ונוספה לכך החלטה רביעית – דרישה להחזיר את ה"פליטים" לישראל), ממשלת ישראל ביטלה את ההחלטה.
* איש האמצע – ח"כ מוסי רז ממרצ אמר בערוץ 13 שאומרים עליו שהוא קיצוני, אבל האמת היא שהוא לגמרי איש המרכז. הוא בדיוק במרכז בין היהודים לערבים. במילים פחות מכובסות, הוא במרכז בין ישראל לבין האויב. כלומר הוא לא סתם קיצוני, הוא מחוץ לקצה. על שמאל כמוהו באמת אפשר לומר שהוא שכח מה זה להיות יהודי.
* מיהו גזען? – אני. עובדה, כך הגדיר אותי מישהו כיוון שאיני שותף ל"טענה" שמשה קצב הוא צדיק שהדיפ-סטייט תפרו לו תיקים.
* מגדלור של צדק – בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הגישה "שלום עכשיו" עתירה נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על כך שהן מממנות את ועד יישובי הגולן ואת המאבק על הגולן. הם טענו שאסור לרשויות מקומיות לממן מאבק פוליטי. לא זו בלבד שהם דרשו להפסיק את המימון – הם גם דרשו שהוועד יחזיר למועצות את כל הכספים שקיבל.
הייתה זו עתירה שפלה ומנוולת. "שלום עכשיו" הייתה תנועה עשירה, טובעת בכסף מחו"ל. את התעמולה בעד נסיגה הובילה ממשלת ישראל, שאמצעיה הם אינסופיים. אנו היינו גוף קטן ועני, שמוביל בכוחותיו הדלים מאבק של דוד בגוליית. והמנוולים הללו ניסו לסתום את פינו. ובצעד נבזי, הם אספו כמה משת"פים מן הגולן, שיצטרפו לעתירה המנוולת שלהם.
בית המשפט העליון דחה את העתירה. הוא התגלה כמעוז הצדק והדמוקרטיה של ישראל. היה זה ניצחון קטן במאבק הקשה, שהסתיים בניצחון הגדול – הגולן ישראלי.
בראש הרכב השופטים ישב כבוד השופט אליהו גולדברג, לימים מבקר המדינה. הוא התגלה כשופט חד וחכם, שקשה מאוד לסובב אותו. לאורך הדיונים הוא הביך אותם שוב ושוב בשאלות קשות, ולא נותר להם אלא לבלוע את לשונם. הוא הוביל להחלטה המתבקשת והצודקת; החלטה למען הדמוקרטיה הישראלית.
השופט אליעזר גולדברג נפטר בשבת בגיל 90. מבחינתי, הוא קנה את עולמו בפסק הדין הזה. יהי זכרו ברוך!
* כאשר אין להם מה להגיד – אנקדוטה הנוגעת לעיתונאי מתי גולן, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85. בשנות התשעים הייתה לו ברשת ב' תכנית שעסקה בביקורת התקשורת. אהבתי להאזין לה. באותם ימים שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, כך שחייתי את התקשורת.
באחת התכניות, ראיין אותי גולן על סיקור המאבק בתקשורת. בדרך כלל, ראוי לציין במאמר מוסגר, הסיקור היה הוגן ולעתים אף אוהד, ולא הייתי מן הדוברים שנוהגים להתבכיין על התקשורת. סברתי שרמת הסיקור שלנו תלויה בעיקר בכך שנעבוד נכון.
בשעת הריאיון הייתי במשכן הכנסת. הקליטה הייתה גרועה, והתקשיתי לשמוע את שאלותיו של גולן. היה זה ראיון מוזר למדיי, כיוון שפעמים אחדות השבתי שלא שמעתי את השאלה, אם אפשר לשאול שוב. בשלב מסוים נמאס לו והוא אמר: "כן, אנחנו מכירים את המרואיינים שכאשר אין להם מה להגיד הם טוענים שלא שמעו את השאלה". כך הסתיים הראיון ההזוי ביותר שהיה לי אי פעם.
למרות זאת אני זוכר את גולן לטובה, ככותב וכשדרן, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה חכם, ולכן היה כדאי לקרוא אותו או להאזין לו.
יהי זכרו ברוך!
* הרוקמת – צפיתי בהצגה "הרוקמת", הצגת היחיד של אורלי ויסבורד, משולבת בתיאטרון חפצים. ההצגה מספרת את הסיפור האמתי על בריינה, אישה נמרצת ויזמית, שהתאלמנה בגיל צעיר, ועלתה עם שני ילדיה לארץ ישראל ברגע האחרון לפני השואה, ובצד קשיי הקליטה היא מנסה לבנות את עצמה מחדש ואת עסק הרקמה המצליח, שהיה מרכז עולמה בלבוב. מעבר לכך לא אוסיף מחשש קלקלן (ספוילר).
הצגה יפה ומרגשת מאוד. המשחק מצוין. בהצגות יחיד אני מתפעל תמיד מהיכולת של השחקן לזכור את כל ההצגה על פה. כאן הייתה מוסיקה לכל אורך ההצגה, כך שהשחקנית מחויבת לא רק לזכור את כל הטקסט, אלא גם לדייק בתזמון עם המוסיקה, על השניה. בנוסף לכך, היא בעלת יכולות טכניות מרשימות ביותר, שבאות לידי ביטוי בהצגה.
כמובן שלא יכולתי שלא לחשוב על הקורה היום בלבוב, או לביב בשמה האוקראיני, ועל היהודים הרבים הצפויים לעלות לארץ. כמו משפחתה של בריינה, זו אינה עליה של ציונים בעלי הכרה ואידיאולוגיה, אך זו עליה ציונית לעילא ולעילא. הציונות לא נועדה לציונים אלא ליהודים. היא נועדה לפתור את צרת היהודים, לא את צרת הציונים. וכל עליה של יהודים לישראל, בין אם זו עליה ממניעים אידיאולוגיים או הימלטות ממצוקה בגולה, היא הגשמת הציונות.
ההצגה הוצגה באורטל, בפני מועדוני הוותיקים של אורטל ומרום גולן. אני ממליץ בחום.
* תיקון טעות – את השיר "שתי אצבעות מצידון" כתב אלי מדורסקי, ולא בני, כפי שכתבתי בטעות. כנראה טעות פרוידיאנית בשל הדמיון לשם בני אמדורסקי.
* ביד הלשון
פרבלום – אחת הפינות האחרונות הוקדשה לביטוי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", שמקורו לטיני – סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם.
מהפתגם הזה נובע שמו של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, שהגרסה הראשונה שלו יוצרה בשנות ה-80 של המאה ה-19. השם פרבלום הוא בלטינית – "ייכון למלחמה", וההקשר ברור.
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָע
בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,
שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר…
בְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת
שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר…
(חיים גורי, 1943).
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 