* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.
כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.
אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.
הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.
ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.
* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.
* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".
האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.
האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.
* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.
בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.
בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.
ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.
* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.
עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.
וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?
הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.
כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.
* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.
* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".
הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.
* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".
נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.
ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.
לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.
* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.
מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.
* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.
בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.
האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.
אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.
כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.
* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.
מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".
החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.
הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.
הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.
לידידי הרב קריב – בהצלחה!
* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.
מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.
בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.
העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.
הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.
ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?
אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.
גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.
בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".
אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.
* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.
החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.
* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.
השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.
ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.
* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?
כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.
* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.
ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.
מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".
אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.
אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.
* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.
אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.
לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.
יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…
קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.
* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.
עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.
נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.
* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.
היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.
לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.
יהי זכרו ברוך!
* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.
* ביד הלשון
ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.
"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.
בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.
האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.
האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.
האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".
מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.
* "חדשות בן עזר"
