צרור הערות ‏28.5.23

* לא קומץ – יש לשלול מבית"ר את הגביע. הפעם אי אפשר לטעון שזה היה "קומץ".

* סיפור מקומי ולאומי – מוישיק גרליק היה ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומעמודי התווך של ההתיישבות בגולן בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. הוא נפטר בטרם עת, בן שישים, שבע מעשים, בשנת 2001. מאז, כמעט מדי שנה אנו עורכים לזכרו את כנס ההתיישבות, שבו אנו עוסקים מדי שנה בנושא כלשהו העוסק בהתיישבות.

השנה, לראשונה, בכנס ההתיישבות ה-17 לזכר משה גרליק, התמקדנו בעיקר בהיסטוריה, אך עם מבט לעתיד. במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, הנושא היה: "מלחמת יום הכיפורים – סיפור מקומי". כותרת המשנה: "מלחמת יום הכיפורים מהזווית המקומית. אנשים – התיישבות – צבא".

הכנס התמקד בצד האזרחי-התיישבותי של המלחמה, ובראש ובראשונה סיפור פינוי היישובים והשיבה אליהם. ותיקי ההתיישבות עדני מינרט ממרום גולן ומאירה גרליק מרמת מגשימים סיפרו את סיפור הפינוי והאירוח ביישובים עורפיים. חיימקה גרליק והגר הראל קוניאל סיפרו את חוויית המלחמה והפינוי מנקודתם ראותם כילדים (היום שניהם סבים). יהודה הראל סיפר על המאבקים אחרי המלחמה. אפרת בדיחי סיפרה על הקמת קשת. אני הרציתי על הקמת קצרין, שהיא תוצאה ישירה של המלחמה ולקחיה. אסף קוטף מרמות, אז ממרום גולן, סיפר על לחימתו במילואים על הבית, בגולן, ובעיקר על פועלו לאחר המלחמה, בשיקום מחצבת תל-פארס, שמנהלה נהרג והוא החליף אותו ועל האנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא, שהוא היה הפרויקטור שלה. הוא רק "שכח" לספר שהוא זכה בעיטור העוז על גבורתו במלחמה. מה שהתחדש לי, היה סיפור הדרוזים בגולן, אותו סיפר נזיה פרחאת מבועקתא. מסתבר שהסורים הפגיזו את הכפרים הדרוזים. מטוס סורי הפציץ את מג'דל שמס. תושב בוקעתא נהרג ובתו נפצעה קשה. בתום הכנס, שנערך במדרשת הגולן בחספין, יצאנו לסיור קצר בשביל מורשת רמת מגשימים.

אירוע דרמטי היה בהרצאתו של יהודה הראל. לאחר שסיפר את סיפורו, הוא אמר שברצונו להוסיף כמה מלים אישיות. את החלק הזה הוא קרא מן הכתב. הוא דיבר על הגעגוע למוישיק, ולאופי החברות בין המתיישבים החילונים והדתיים שהוא ייצג. הוא הביע צער עמוק על ההקצנה בציונות הדתית, שהעדיפה את הברית עם בן גביר, גולדקנופף ודרעי, על השותפות עמנו. הוא אמר שמדינת "ימין מלא מלא" אינה המדינה שעליה חלמו אבות הציונות הרצל, אחד העם, בן גוריון וז'בוטינסקי.

יהודה אמר דברים קשים ונוקבים. כדרכו, הוא דיבר בשקט. הייתה דממה באולם. סביר להניח שאילו אדם אחר היה אומר את הדברים הייתה פורצת סערה. אבל יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן. בכל ההרצאות הוא היה הגיבור המרכזי. ההערכה אליו עצומה. וכשהוא מדבר, מקשיבים.

אני בטוח שיש מי שנפגעו מדבריו. אבל אני מקווה שהעובדה שיהודה הראל, שמקרב תנועת העבודה ספק אם יש מי שמזוהה כמותו עם החיבור לציונות הדתית ולגוש אמונים, חש תחושה כה קשה כמוהו, תעורר חשבון נפש בקרב הציבור הדתי בגולן.

שתי תגובות שאמרו לי אנשים מן הציבור הדתי בקהל: אחת אמרה לי ש-95% מהדתיים באולם מסכימים עם יהודה, ומי שגרם למצב הזה הוא ביבי. אחר אמר לי שדברי יהודה הם שערוריה. "הוא דיבר מדם לבו", השבתי והוא ענה: "גם אני יכולתי לדבר מדם לבי. לכל אחד יש מטען כבד. זה לא מתאים לאירוע". אני מקווה שגם הוא, אחרי שהכעס ישכך, ינסה להבין מה הביא את יהודה למקום הזה.

* סתימת פיות – אני מתנגד למהפכה המשטרית, תומך במאבק נגדה ושותף לה, אך כפי שכתבתי פעמים רבות, הרבה דברים במחאה אינם לרוחי. הדבר הבעייתי מכל, עליו כתבתי רבות, הוא האיום בסרבנות.

אני גם נגד המרדף אחרי השרים בכל מקום שבו הם נואמים, וההפרעה בנאומם. זה ממש ניסיון למנוע מהם לדבר. זו כבר ממש סתימת פיות, דבר הרחוק מהדמוקרטיה שעליה נסוב המאבק. האם פעילי המאבק אינם מבינים שהם מכשירים אותן פעולות בעתיד, נגד ממשלה בראשותם? וגם אם לא – הדבר פסול כשלעצמו.

זכות הצעקה מאפשרת מדי פעם לעשות הפגנה כזו, של פיצוץ נאום. לבוא לכנס מסוים, שבו נואם השר לוין, למשל, ולהפגין ולהפריע לו. זה חלק מכללי המשחק. אבל מרדף יומיומי אחרי כל שר ושר, בכל כנס וכנס ולא לאפשר להם לדבר – זו חציית הקו האדום של מאבק לגיטימי.

* עליהום מקארתיסטי – פורום "קהלת" הוא בראש ובראשונה גורם המקדם השקפת עולם כלכלית-חברתית ימנית קיצונית של דרוויניזם ליברטריאני. גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד להשקפת עולמי הסוציאל דמוקרטית, שאותה אני מגשים בחיים שבחרתי כחבר קיבוץ ובה אני מאמין ודוגל. ולכן, קשה לחשוד בי באיזו אהדה גדולה לפורום. אך העליהום עליו מקומם ומקארתיסטי. פורום "קהלת" הוא ארגון לגיטימי, שמקדם באופן לגיטימי, השקפת עולם לגיטימית שאני מתנגד לה. הוא לגיטימי בדיוק כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ברל כצנלסון, מרכז "מולד" ועוד, המקדמים גם הם השקפות עולם לגיטימיות, שונות לחלוטין משל "קהלת". גם הם חותרים להשפיע על המדינה ועל מקבלי ההחלטות ולקדם אידיאולוגיה. ולא רק שכל הגופים הללו לגיטימיים, הם מבורכים, כי הם מעשירים את הדיון הפוליטי במחקרים, בנתונים ובעומק.

אני מכבד את פורום "קהלת" על אף שאני מתנגד לרבות מעמדותיו. אני שותף לחלק מביקורתו על מערכת המשפט ומעוניין ברפורמה משפטית למרות התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית שהם תומכים בה. עם זאת, ראוי לציין, שבשיא תנופת הדי-9 של שיכורי הכוח שניסו לחולל את המהפכה בשם "רצון הרוב", כביכול, אנשי פורום "קהלת" קראו להידברות ולהסכמה והיו שותפים להידברות של גורמי מקצוע משני צדי המתרס על הסכמות. ראש התחום הכלכלי בפורום יצא חוצץ נגד המהפכה והסביר מדוע ריכוז שלוש הרשויות ביד אחת היא סכנה לדמוקרטיה. אני תומך בחוק הלאום שהם תמכו בו, אם כי בניגוד לאגדות, הם לא יזמו אותו, כיוון שכאשר הפורום קם החוק כבר הונח על שולחן הכנסת ורק מוסמס בידי נתניהו במשך שנים. האמת היא, שהחוק הוא אכן יוזמה של אקטיביסטים במכון של החברה האזרחית, אך מכון אחר, המכון לאסטרטגיה ציונית. גילוי נאות – עבדתי תקופה מסוימת במכון לאסטרטגיה ציונית ועמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה מטעמו.

* מי ייתן עוד שמפניות – רוב הסוטים, שמאמינים בתאוריית הקונספירציה המטורללת על רצח רבין, לא ישנו את דעתם גם אחרי תכנית "עובדה" עם אבישי רביב. לשכנע אותם באמצעות עובדות זה בלתי אפשרי. לשכנע אותם לשנות את דעתם, זה כמו לשכנע את המאמינים שהרבי מילובביץ' חי, שהוא מת, או לשכנע את המאמינים שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר, שאין לכך שחר.

ניכרים דברי אמת, ולרוב דבריו של רביב אני מאמין. ודווקא בשל כך, ניכרים גם השקרים. ההתפתלות שלו בשאלת הכרזה של רבין במדי SS אינה אמינה. אבישי רביב לא הדפיס את הכרזה ובוודאי שלא השב"כ, אלא שני נערים בני 16 שהורשעו על כך בדין (ושמם חסוי כי היו קטינים). אבל רביב הוא שהראה לניצן חן, כתב ערוץ 1, ואולי גם לעיתונאים אחרים, את הכרזה.

הריאיון עם רביב חשוב מאוד ומעורר מחשבות רבות. לב העניין, הוא הדילמה של סוכן שיצא מכלל שליטה. ברגע שרביב, שרצה להסיר מעצמו את החשד שהוא סוכן, החל ליזום פרובוקציות ופעילות אלימה, בניגוד להנחיות הממונים עליו, איך היה על השב"כ לפעול? האם היה עליו להפסיק לאלתר את הפעלתו ולאבד סוכן חשוב כל כך, שבמשך 8 שנים נכנס ללב המאפליה של הימין הכהניסטי? זו דילמה קשה מאוד. אם יאבד הסוכן, לא יהיה מי שיסכל פיגועים קשים ביותר. אם יישאר, למרות אובדן השליטה, הוא עלול בעצמו ליצור פיגועים. ככל שאני חושב על כך, איני מצליח לגבש עמדה מה נכון לעשות.

אבישי רביב אינו דמות מופת. בדרך כלל, אנשים מן היישוב אינם הופכים לסוכנים, לא בקרב ארגוני פשיעה וסוחרי סמים ולא בקרב ארגוני טרור ערבי או יהודי. כבר בנעוריו רביב היה פעיל בכהנא-יוגנד והעריץ את "הרב" שר"י. אבל אי אפשר להילחם בטרור ללא מודיעין אנושי; סוכנים, המוחדרים עמוק ללב ארגוני הטרור ומספקים מידע מסכל. מן הבחינה הזאת, הלוואי שיהיו עוד שמפניות.

חשוב מאוד שיהיו שמפניות כאלה, אבל המבחן שלהם הוא בתוצאה. רביב היה שתול בלב הכנופיה הכהניסטית ובכל זאת לא הצליח למנוע את רצח רבין ואת הטבח במערת המכפלה, כך שמהבחינה הזאת הוא כישלון חרוץ. מצד שני, איננו יודעים כמה ואיזה פיגועים ומעשי רצח הוא הצליח לסכל. עכשיו, אחרי שני פרקי הריאיון אתו, אנו יודעים שהוא סיכל פיגוע בהר הבית. רק על כך הוא ראוי להוקרת המדינה ולהערכתה.

הדבר הנורא העולה מן הסרט, הוא דמותו הטרוריסטית של הפשיסט הגזען החוליגן המכהן היום כשר (!) ל"ביטחון" לאומני בממשלת ישראל.

* הוא לא מאמין – אב"ע תמה איך זה יתכן שנתניהו מאמין לעלילת ילדי תימן. ובכן, הוא לא מאמין לה, כמובן. הוא משקר ביודעין, כדי לפלג ולהסית ולחרחר מדנים בעם ישראל, כי הוא נבנה מן השנאה והפילוג. המסר שלו, הוא ש"השמאל", "האנרכיסטים", המפגינים בקפלן וכו' הם חוטפי תינוקות מתימן.

נתניהו מאמין לאגדה הזאת כמו שהוא מאמין לאגדת ה"53 מיליארד לאחים המוסלמים" ולשאר הפייק המופק בתעשיית השקרים וההסתה, שהוא עומד בראשו.

* מבינים באנטישמיות – בגרמניה נפתחה חקירה נגד רוג'ר ווטרס בגין הפצת מסרים אנטישמיים.

הגרמנים מבינים דבר וחצי דבר באנטישמיות.

אצלנו יש עדין מעריצים לצורר, כולל עיתון לאנשים חושבים שמתן במה לגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה זו פתיחות ונאורות.

* תיקון ליל שבועות – לב חגיגות שבועות באורטל, הוא טקס הביכורים הנערך מדי שנה במטע – החג החקלאי. עם שיבתו של העם היהודי לארצו, החזירה התנועה הקיבוצית את עטרת חג השבועות ליושנה, כחג חקלאי, כפי שהיה במקורו. טקס הביכורים באורטל מרשים תמיד, מרגש תמיד, ומוציא את החקלאות, שהיא מטה לחמנו העיקרי, מן החולין והיומיום אל החגיגי ומרומם הנפש. והן זו מהותו של חג.

אולם שבועות הוא גם חג מתן תורה, וקהילה יהודית אינה יכולה להתעלם מן התוכן הזה. זה כעשור וחצי, אני מוביל באורטל תיקון ליל שבועות. השנה עסקנו בתכנים של היחיד והיחד, פרט – משפחה – קהילה – עם. מאור רובין, בחור צעיר מאורטל שזכות גדולה נפלה בחלקו, לנהל את עיזבונו של חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שבייד, מענקי הרוח של עם ישראל בדורות האחרונים, שהוריש את עיזבונו למדרשת עין פרת, לימד על היחיד והבודד במשנתו של אליעזר שבייד. אני הנחתי לימוד העוסק בנושא היחיד והיחד, תחת הכותרת "או חברותא או מיתותא", ושילבתי בו טקסטים עתיקים וחדשים, סיפורים ושירים.

הייתה זו חוויה מיוחדת של לימוד ושירה.

* רות אלון – ב-1981 הגעתי עם הגרעין שלי לתקופת השל"ת המוקדם, לפני הצבא, בקיבוץ בית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל.

באותה תקופה רות אלון, מורה ומחנכת רבת פעלים, הייתה רכזת התרבות של הקיבוץ. בית השיטה הייתה אימפריה תרבותית. מידי יום היו פעילויות וחוגים לכל הגילאים, החגים נחוגו ברוב עם והדר, עם תוכן יהודי, ציוני וקיבוצי. רות ניצחה על הפעילות הזאת ביד רמה. הנוכחות שלה הייתה אצילית ומרשימה ביותר.

כתרבותניק בנשמתי, כבר אז ועד עתה, הערצתי את חיי התרבות של בית השיטה. רות אלון הייתה ועודנה מודל של מנהיגת תרבות קהילתית קיבוצית.

רות ועזריה אלון היו מאוהדי אורטל ואוהביה בבית השיטה. עזריה אלון, חתן פרס ישראל, הוא שנתן לאורטל את שמה. במשך שנים רבות הובלתי יחד עם בוג'ה ממכון שיטים ועם עזריה אלון סדרי טו בשבט. בדרך כלל רות התלוותה לעזריה, וכך פגשתי אותה מדי שנה, עד מותו של עזריה, לפני 9 שנים.

בשבועות הלכה רות לעולמה. בת 99 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך!

          * ביד הלשון

טנא עומרים – מקום בחדשות – היישוב הקהילתי בדרום הר חברון, המשלב דתיים וחילונים, טנא עומרים, עלה לכותרות בעקבות סיכול הפיגוע בתוכו בשבועות, בידי חברי כיתת הכוננות של היישוב שחיסלו מחבל חמוש בסכין שחדר ליישוב.

היישוב עצמו קם כתגובה לפיגוע. ב-1983 נרצחה אסתר אוחנה, תושבת בית שאן, בדאהריה שבדרום הר חברון. בתגובה, החליטה הממשלה להקים בקרבת מקום את היאחזות הנח"ל עומרים.

באפריל 1984, החליטה ועדת השרים להתיישבות בממשלת שמיר, שבראשה עמד יו"ר תנועת התחיה, שר המדע, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים פרופ' יובל נאמן, על הקמת שורה של יישובים ביהודה, שומרון, הנגב והגליל. בין השאר הוחלט על אזרוח היאחזות עומרים. כעבור חודש עלה לקרקע הגרעין החלוצי המייסד, שהתיישב בחמישה קרוונים. בניית בתי הקבע החלה ב-1986. ב-2005 קלט היישוב עשרים משפחות מעקורי היישוב מורג בגוש קטיף, שנעקר בהתנתקות.

מייסדי היישוב קראו לו בשם ההיאחזות – עומרים וכך הם קוראים לו עד היום. ועדת השרים להתיישבות החליטה לקרוא לו טנא, על שמו של מנכ"ל משרד השיכון הראשון דוד טַנֶה. המעניין בהחלטה הוא שהנצחת שמו של טנה, אינה בשמו הלועזי, אלא במילה עברית הדומה לו במצלול – טנא.

טֶנֶא הוא סל עשוי מענפים המשמש לנשיאת תבואה. המונח קשור מאוד לחג הביכורים, שבו נעשה ניסיון הפיגוע. הוא מופיע בתורה במצוות הבאת הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כו, ב).

עונת הבאת הביכורים מתחילה בשבועות, שבו הובאו ביכורי קציר החיטים. בתרבות הציונית חודש אופיו החקלאי של החג, וילדים בגנים ובבתי הספר הלכו למוסדות החינוך עם טנא, סל קלוע ובו פירות וירקות העונה.

כאמור, תושבי היישוב ממשיכים לקרוא ליישובם עומרים. בכיתוב הרשמי הם מכנים את יישובם בשני השמות: טנא עומרים.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבועות ולפרשת "נשא" תשפ"ג

כאשר השבת צמודה לחג השבועות, אנו זוכים, למעשה, לחג כפול, עמוס באירועים אך בנחת, בלי לחץ.

פתחנו את החג בסעודת החג החלבית, החגיגית, במגרש הכדורגל, עם מסכת החג והריקודים. המשכנו הבוקר בטקס הביכורים היפה ורב המשתתפים במטע. לאחר מכן מלחמת מים, בהובלת הנוער. את תיקון ליל שבועות, העברנו לליל שבת, הערב ב-21:00 במועדון. וגם קבלת השבת היא חלק מאירועי החג ונעסוק בה בעיקר בתכני החג. כבר מספר שנים אנו עורכים את קבלת השבת הסמוכה לשבועות בגינה הקהילתית. האמת היא שהגינה ידעה ימים טובים מאלה, ונקווה שקבלת השבת תעורר את חידושה.

חג השבועות הוא חג מן התורה, חג חקלאי, שבו אנו חוגגים את קציר החיטה ומביאים לבית המקדש את ביכורי קציר חיטים. לאחר שבית המקדש חרב ועם ישראל גלה מארצו, עשו חז"ל את הרפורמה המשמעותית ביותר של היהדות, שהצילה אותו מכליה; יצרו יהדות שמתאימה למציאות החדשה, ועיקרה הוא הספר, לימוד התורה, בית המדרש ובית הכנסת. התוכן החדש שהוענק לחג השבועות, הוא חג מתן תורה.

החלוצים ששבו לארץ ישראל בראשית הציונות והכו שורשים באדמת המולדת, חידשו את החג החקלאי. את הביכורים הם תרמו לקק"ל, במקום לבית המקדש. היום אנו מסתפקים בהצגת הביכורים, כולל ביכורי הבטן. כאשר החלו חגיגות הביכורים, התעוררה סערה בארץ. החוגים הדתיים קצפו על כך שקדושת החג מחוללת, באירוע שנוסעים בו בטרקטורים ויש בו, לשיטתם, חילול חג המוני.

חברי הקיבוצים האמינו בדרכם, האמינו שהם משיבים את עטרת החג ליושנה, מתחברים למקורות החג ומחיים אותם ומעניקים נופך של קדושה לחיי החולין שלהם, המבוססים על חקלאות. כך כתב יוסקוביץ', מחלוצי אשדות יעקב בשנת 1925: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה, שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. ערכים קרקעיים אלה וחתירה זו למגע בלתי אמצעי עם הטבע ועם ענפי עבודה בראשיתיים הממלאים את ישותנו כל ימות השנה ביצירתנו ובמפעלנו – לאלה אנו רוצים למצוא ביטוי הולם בימי חג ומועד. לא מקרי הוא הדבר, שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו".

יורם טהרלב, בהומור האופייני לו, שיתף את חוויית חג הביכורים בילדותו ביגור, בהרבה פחות פאתוס:

אני יושב על חבילת שחת

ועל ראשי זר, ושושנים שלוש,

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש.

לצד המעשה היהודי המשמעותי של חידוש החגים החקלאים, נטשו הקיבוצים והחברה החילונית כולה, את התוכן האחר של החג, שהתקדש במשך אלפים שנה – חג מתן תורה. זהו אובדן תרבותי משמעותי, וצר על כך. אולם דווקא בקיבוצים, התחדש במתכונת חדשה תיקון ליל שבועות, אותו מנהג שהחלו שכנינו המקובלים בצפת במאה ה-16, של לימוד תורה לאורך הלילה. חידש את המנהג מאיר איילי בקיבוץ יפעת בשנות השישים, ומאז בהדרגה נפוץ המנהג לקיבוצים רבים ומהתנועה הקיבוצית החוצה לעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית כולה. באורטל אנו עורכים תיקון מדי שנה כבר כעשור וחצי, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו בשעה 21:00 במועדון.

פרשת השבוע היא פרשת "נשא", הפרשה הארוכה בתורה. יש הרבה מה לדרוש ולדבר על הפרשה, וניתן להפליג עמה לסוגיות אקטואליות כמו שאלת הגיוס וההשתמטות, מעמד האישה, אלימות נגד נשים וקנאות של גברים. באווירה החגיגית הזאת, בחרתי מתוך הפרשה שלושה פסוקים נפלאים ומרגשים, נוסח ברכת הכוהנים. טקסט ברכת הכוהנים הוא הטקסט התנ"כי העתיק ביותר שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. זהו טקסט שקוראים הכוהנים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, ובאמצע שבוע לרוב רק החזן קורא אותו בחזרה על תפילת עמידה. ובבתים רבים, מברכים בה ההורים את ילדיהם מדי ליל שבת.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

דרשה לפרשת "במדבר", קבלת שבת באורטל 19.5.23

המשורר, המסאי והמחנך בארי צימרמן ז"ל, בן קיבוץ משמר השרון וחבר גבעת חיים איחוד עד אחרית ימיו, פרסם לפני למעלה מעשרים שנה ספרון בשם "דורש טוב לתורה". מכל פרשה מפרשות השבוע הוא בחר פסוק אחד, וכתב עליו מדרש-שיר.

בפרשת "במדבר" הפסוק הוא "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד".

הוא דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו.

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו.

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו.

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בני ישראל.

השיר עצמו אומר "דרשני" וניתן לדרוש בו כל מילה וכל פסוק. השבוע לימדתי אותו בשיעור פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". תקצר היריעה לעשות כן בפורמט של דרשה בקבלת שבת. אומר רק את תמצית המסר שלו – בארי מתפלמס עם דור המייסדים של הקיבוץ שרחק מן המסורת וקרע אותנו ממנה, וטוען שהגיע המועד שנחזור ונאמץ את המסורת. "אם יש בו או אין בו אל", כלומר ללא קשר לשאלת האמונה באל. סביב המסורת, כתרבות חיים, נחנה ככל בני ישראל.

מסורת כזו היא, למשל, פרשת השבוע, ציר הזמן של השנה העברית, לצד חגי ישראל, אותה הוא קיים בספרון הזה. וגם אנו מקיימים אותו בקבלת השבת, שאנו עורכים מדי שבוע, כבר 15 שנה.

לב פרשת "במדבר" הוא מפקד של בני ישראל. אנו רואים במפקד הזה מפגן של עוצמה, של סדר ומשמעת למופת. דו"ח מודיעיני של האויב שיצפה במסדר, ידווח למפקדיו על צבא מאורגן וממושמע. בעוד שבועיים, בפרשת המרגלים, ניווכח כיצד העוצמה הזאת, שהיא עוצמה חיצונית, תתפורר, בהעדר חוסן לאומי, ובאיזו קלות מאס העם בארץ חמדה, ונדון על כך לארבעים שנות נדודים.

הרמנו בראשית קבלת השבת כוסית לכבוד הולדת ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף". הספר עוסק בתנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. לקראת קבלת השבת ניסיתי למצוא את החיבור בין הספר לפרשה.

בדומה לאופוריה של המפקד בפרשת השבוע, כך ניתן לראות את האופוריה בתנועות ההתיישבות ובראש ובראשונה בקיבוץ המאוחד לאחר המלחמה. הייתה אמונה שהנה, בעקבות הניצחון, הנוער בקיבוצים, בתנועות הנוער, בחברה הישראלית ובתפוצות הגולה יתגייס כולו למבצע התיישבות אדיר, שיחזיר את תנועת העבודה לימי תפארתה הגדולים כתנועה מגשימה. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, דיבר על הקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה!

מהר מאוד התברר שהנוער לא נענה לקריאה, למעט קומץ קטן. הפער בין החזון ליכולת להגשים אותו הוא פער דרמטי, כמעט בלתי נתפס. תנועת העבודה, במהותה, היא תנועה של הגשמה, לפני היותה מפלגה פוליטית. שקיעתה כתנועה מגשימה, בימים שהייתה בשיא כוחה הפוליטית, הטרים את שקיעתה הפוליטית. עם זאת, אותו קומץ שעלה לגולן, יצר את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, הכה שורשים באדמת הבזלת הגולנית, עיצב את גבול המדינה ויישם את ריבונותה על הגולן.

היום הוא יום ירושלים (שנחוג אתמול בשל השבת). לצערי, בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הוא כמעט ואינו נחוג בציבור החילוני. אני מקווה שהוא יחזור לגדלותו, גם באורטל. בינתיים אנו מקפידים לציין אותו בקבלות השבת.

נשיר יחד את שירו של המשורר והמלחין, בן בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוסף שריג, "אור וירושלים".

צרור הערות ‏17.5.23

* בעד קרן הארנונה – אני תומך בהצעת הממשלה להקמת קרן ארנונה, שבה רשויות חזקות תעברנה מקצת הארנונה שלהן לחיזוק הרשויות המוחלשות. זו הצעה של צדק חברתי, המבטאת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית בתוכנו.

הפופוליזם האנטי-חברתי של הרשויות העשירות נועד לכסות חזירות לשמה. הפגיעה בחזקים ובעשירים תהיה מינימלית, האזרחים בקושי ירגישו אותה, אם בכלל. התוספת למוחלשים תהיה משמעותית. זו המשמעות של כל ישראל ערבין זה בזה.

על פי ההיגיון של הרשויות החזקות, נכון לבטל גם את מס ההכנסה, שבו החזקים מעבירים מהכנסותיהם לטובת הכלל ובפועל לטובת החלשים בחברה.

השביתה של הרשויות העשירות היא חרפה. שביתה היא נשקם של החלשים, נשק של אין ברירה. השימוש בנשק הזה, בידי רשויות שלטוניות ודווקא החזקות שבהן, ומניעת שירות לאזרחיהן, מבישה.

מה הם רוצים? להעמיק את הפערים? שהחזקים יתחזקו והחלשים ייחלשו?

ההתנגדות של האופוזיציה באה כולה מפוזיציה. קל להם לדמגג (מהמילה דמגוגיה) על העברת כספים לרשויות החרדיות ולמתנחלים. אבל מדובר ברשויות בגליל ובנגב, בערי הפיתוח, בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בצפת, בטבריה, בבית שאן, בדימונה, בירוחם, באופקים, בנתיבות וכן, גם ביהודה ושומרון. והדיבור האחד על החרדים והמתנחלים הוא דמגוגי. הביקורת על הציבור החרדי, שאחוז גבוה מן הגברים בתוכו אינם עובדים, מוצדקת, אך מה הקשר למתנחלים, שעובדים בדיוק כמו כל הציבור החילוני והדתי-לאומי ברחבי הארץ?

ההתנגדות של האופוזיציה היא גם קוצר ראות פוליטי. למען רווח מיידי של כותרת בעיתון של מחר עם השתלחות פופוליסטית בחרדים, הם מפנים עורף לציבור בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. הדרך היחידה להחליף את ההגמוניה של הליכוד בשלטון, היא באמצעות התנחלות בלבבות של הציבור הזה. האם ההתנגדות לצעד שנועד לחזק אותם משרתת את המטרה או מחבלת בה?

* אליטה משרתת את עצמה – בכל מקום נורמלי, השמאל מוביל מדיניות כמו קרן הארנונה ותומך בה.

אצלנו הפוזיציה והאוטומטיות מעל הכל.

ארגוני המחאה נגד המהפכה המשטרית מצטרפים למאבק הזה. למה? בשם מה?

הם מדברים על פגיעה ב"ציבור הליברלי". מה זו פוליטיקת הזהויות הזאת? מי זה "הציבור הליברלי"? העשירים? החזקים? האטומים למצוקות החברה?

אליטה משרתת נאבקת למען הציבור הכללי ובפרט לטובת החלשים שבו.

* פופוליזם אנטי חברתי – אני קורא את הנימוקים נגד קרן הארנונה – כמיטב הדמגוגיה הפופוליסטית האנטי-סוציאלית. מי שמתאמץ… מצוינות… כישרון…

באמת?! האם ילד בירוחם וילד בקיסריה עם אותו כישרון בדיוק, נדרשים לאותו מאמץ כדי להגיע לאותן תוצאות? האם לא ברור שהילד מירוחם צריך להתאמץ לאין ערוך יותר, ואין לו תשתיות לכך? כך נוצר דור רביעי, חמישי ושישי לעוני מנוון ובמקביל דור רביעי, חמישי ושישי לעושר מופלג.

בפרשת השבוע שקראנו בשבת, למדנו על הרעיון הנשגב של שנת היובל. אחת לחמישים שנה עושים פריש-מיש, מיישרים קו, כל אחד חוזר לנקודת ההתחלה בשוויון הזדמנויות אמתי (לא "שוויון הזדמנויות" שהוא הזדמנות לאי-שוויון, כהגדרתו הקולעת של יגאל אלון). ספק אם אי פעם התקיימה שנת היובל כהלכתה והיום לבטח הדבר בלתי אפשרי. אבל יש למצוא את הדרכים למדיניות רווחה צודקת, המבוססת על ערכים כמו שוויון ערך האדם וערבות הדדית, כדי לצמצם פערים, כדי להילחם בעוני, כדי לעודד מצוינות אמתית, ולא לחזק את החזקים ולהחליש את החלשים.

קרן הארנונה היא דוגמה לסוג המדיניות הרצוי. הרי הארנונה הגבוהה בערי המרכז – עיקרה אינו מן התושבים אלא מן העסקים. העסקים הגדולים נמצאים ברובם במרכז. למה כל הארנונה שנגבית מן העסקים האלה תלך לשירות אזרחי הערים החזקות, ואי אפשר לקחת מקצתה לערים החלשות – ללוד ורמלה, לדימונה ולצפת? למה??

* התנגדות מתוך פוזיציה – מתנגדי חוק קרן הארנונה, טוענים שהחוק נועד לסייע לחרדים, למתנחלים ולרשויות המזוהות עם הליכוד. החוק נועד לסייע לרשויות המוחלשות, ואכן החרדים, הערבים והפריפריה ייהנו ממנו. העובדה שהרשויות החלשות מזוהות עם הליכוד, היא תעודת עניות לשמאל ולמרכז, שלא ידעו להגיע לציבור הזה ולסחוף אותו לתמיכה בהם. במקום לתקן זאת, הם רק מחריפים את הבעיה, כאשר בהתנהגותם הם מאוששים את כל הסטיגמות על "האליטות המנותקות", "ישראל הראשונה", "אזרחים סוג א'" וכו'. הם פועלים כאילו אבישי בן חיים ליהק אותם למחזה הזה.

עובדה מעניינת – החוק הזה, ככתבו וכלשונו, היה חלק מחוק ההסדרים 2022, תחת ממשלת בנט-לפיד, כשליברמן היה שר האוצר. החוק הוצא בלחץ הרשויות העשירות. בעיניי, זו כניעה לבעלי זרוע. מישהו אחר יכול לטעון שהממשלה השתכנעה בצדקת טענותיהם כי אלו טענות מוצדקות. כל אחד ודעתו. אבל העובדה היא עובדה, והיא מפריכה את הטענות המייחסות כוונות רעות למגישי החוק. את החוק לא ניסחו הליכוד, לא ש"ס, לא סמוטריץ' ולא יהדות התורה. זה חוק שאגף התקציבים באוצר מנסה לדחוף כבר שנים אחדות. בד"כ אגף התקציבים באוצר אטום לצרכים החברתיים, אבל במקרה הזה הוא יזם חוק חברתי לעילא ולעילא.

ההתנגדות לחוק היא מתוך פוזיציה ונימוקי המתנגדים הם עלבון לאינטליגנציה.

* קרן ארנונה 2022 – כך היה נראה הדיון בכנסת על קרן הארנונה אשתקד, אלמלא הוציאה הממשלה הקודמת מחוק ההסדרים את חוק קרן הארנונה, שנכלל בו מלכתחילה.

יאיר לפיד: "באנו בשביל לעבוד למען האזרחים, והנה, אנחנו דואגים לאזרחים, ולא כמו ראש הממשלה הקודם שדאג רק לעצמו". ליברמן: "קרן הארנונה היא ההוכחה שזה התקציב וחוק ההסדרים החברתי ביותר מאז קום המדינה". גדעון סער: "אנחנו ממשיכי דרכו של בגין, שהיטיב עם העם ודאג לשכבות החלשות וממשיכי חזון חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי". מרב מיכאלי: "אנחנו מקיימים ומקיימות את מה שאנחנו מבטיחים ומבטיחות. קרן הארנונה וארנון היא חוק סוציאל דמוקרטי והיא מבטאת את שינוי סדר העדיפויות הלאומי ברוח מורשת רבין".

נתניהו: "אני הפכתי את ישראל למעצמת-על כלכלית משגשת, כיוון שפתחתי את הכלכלה, ואתם, בחוקים הקומוניסטיים שלכם, כמו קרן הארנונה, מייבאים לכאן את (פאוזה) צפון קוריאה. קיבלתם כלכלה משגשגת ואתם הופכים אותה לכלכלה נחשלת". סמוטריץ': "ביום שנחזור לשלטון, הדבר הראשון שנעשה יהיה לבטל את החוק הבולשביקי הזה". גפני: "החוק הזה הוא מזימה של ליברמן נגד החרדים, כמו המס על הכלים החד-פעמיים ועל המשקאות הממותקים".

* מעשיך יקרבוך – התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, לחוק ההשתמטות ולעוד מהלכים הרסניים של הממשלה, אינה הופכת אותי לאוטומט; למתנגד מראש לכל מהלך של הממשלה. לא אפסנתי בבקו"ם של המאבק נגד המהפכה המשטרית את המחשבה העצמאית שלי ולא עטיתי את מדי "בעד הנגד ונגד הבעד".

גישתי לממשלה ולראש הממשלה, היא גישתי כלפי כל ממשלה וכל מנהיג, שבה אני דבק מימים ימימה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני בוחן כל החלטה וכל מעשה לגופם. אין לי כל קושי וכל התלבטות לתמוך בצעד חיובי של ממשלה שאני מתנגד לה או להתנגד לצעד שלילי של ממשלה, מנהיג או מפלגה שאני תומך בהם.

אם התנגדתי למדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו בעזה – ברגע שהוא פעל אחרת, אם לא אתמוך בהחלטתו, אהיה צבוע. ואם אני תומך במדיניות רווחה פרוגרסיבית, והממשלה שאני מתנגד לה מובילה מהלך כזה – קרן הארנונה, אני תומך במהלך, גם אם אני מתנגד לממשלה.

להיות רל"ב אוטומטי, זו תמונת ראי של הביביזם. וכפי שאני סולד מן המקור, כך אני סולד גם מן ההשתקפות.

* תפקיד המגזר החרדי בחברה הישראלית – הושטת היד כדי לקחת, לא כדי לתת.

* תבוסה לבי.די.אס. – עד חרם הבי.די.אס. של המגזר המשתמט על מאפיית אנג'ל, לא שמתי לב מאיזו מאפיה הלחם שנמכר בכלבו של אורטל. אחרי החרם, שמחתי לגלות שהלחם הוא של מאפיית אנג'ל, וכך בכל כריך שאני אוכל אני מסייע לשבור את החרם הבי.די.אסי הנורא. אני ממש חש שאני תורם לעם ישראל בכל ביס שאני אוכל.

אני שמח שהחברה לא נכנעה לחרם, לא הדיחה את בר לב, לא התנצלה, לא דרשה ממנו להתנצל, ומסתבר שגם לא הפסידה. כנראה שרוב החרדים צפצפו על החרם ומצד שני חילונים ודתיים-לאומיים רבים הקפידו לרכוש דווקא מהמאפיה הזאת, כדי לשבור את החרם. אפשר לומר שהחברה הישראלית הביסה את בי.די.אס.

* מפלס השתן של חולדאי – שלטון ממושך אינו רק פתח לשחיתות, אלא גם לקהות חושים של השליט שמאבד את היכולת להבחין בין האינטרס הפרטי שלו לאינטרס הלאומי, והוא בטוח ש"המדינה זה אני".

זה נכון גם בשלטון המקומי. ע"ע שלטונו הממושך מדי של רון חולדאי, ראש העיר תל-אביב מאז 1998, והוא עדין לא שבע ורץ לעוד קדנציה. מפלס השתן של האיש היהיר והשחצן הזה כבר מזן חצה את גובה האוזניים והוא משוכנע שתל-אביב זה הוא. ומה שהוא חושב – זה מה שתל-אביב חושבת. ועמדותיו הפוליטיות הן עמדותיה של תל-אביב. ואם מישהו או משהו לא מחליק לו טוב בגרון, הוא לא מתאים לתל-אביב.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": "ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז 'שלום לקנאים'. 'אלטנוילנד', הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

'שלום לקנאים' הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת 'תל-אביב זה אני', ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא 'העמדה של תל-אביב'.

בספרו 'שלום לקנאים' עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר 'אלטנוילנד'. התרגום העברי של סוקולוב לספר היה 'תל-אביב' ".

זו רק דוגמית אחת. בימים אלה של קרע ושסע מצד אחד, וערב בחירות מוניציפליות מצד שני, רוכב חולדאי על גל דוסופובי עכור. תל-אביב היא לכאורה עיר חילונית ולכן יש לפגוע בזכויות הדתיים. וכך, בהחלטה אנטי דמוקרטית שערורייתית הוא לא אישר קיום תפילה חגיגית של הציבור הדתי לאומי בחג העצמאות ברחוב רוטשילד, שבו הוכרזה המדינה, כיוון שזו תפילה בהפרדה.

וכעת הוא שובר את השיא של עצמו בפרשת ישיבת "מעלה אליהו". "מעלה אליהו" היא ישיבה ציונית דתית, הפועלת בתל-אביב מאז שנות ה-90 של המאה שעברה. לומדים בה למעלה מ-300 לומדי תורה לפני שירותם הצבאי ואחריו. אגב, בניגוד למשתמטים, הם באמת לומדים תורה, כי תלמוד שמביא לידי השתמטות אינו תלמוד תורה, או בכל אופן, לא תורת ישראל. תלמידי הישיבה עוסקים גם בתרומה לקהילה ובגמילות חסדים. לבקשת העירייה, הישיבה הסכימה להעביר את מושבה ממקומה, משהובטח לה שתקבל מקום חלופי. ואכן, אותר מקום כזה, במרחק של כ-500 מ' מן המיקום הנוכחי.  

כמה שכנים דוסופובים, שרוצים עיר נקיה מדתיים, יצאו בקמפיין נגד הישיבה. ועל פי כל הסימנים, חולדאי זורם עם הקמפיין (אף שטרם יצא בכך באופן רשמי).

יש לציין, שתל-אביב אינה עיר חילונית. תל-אביב היא עיר ישראלית. הישראליות כוללת את החילונים והדתיים כאחד. בדיוק כפי שירושלים אינה עיר דתית, אלא עיר ישראלית, בירת מדינת ישראל. אין לחולדאי שום סמכות לפגוע בתל-אביבים הדתיים, להדיר אותם ולשלול את זכויותיהם. העיר שייכת להם בדיוק כפי שהיא שייכת לו. גם אם הפלורליסט הזה רוצה עיר שכולה פלורליסטים בדיוק כמוהו.

אני מקווה שבניגוד לפרשת התפילה ביום העצמאות, הפעם הישיבה תעתור לבג"ץ, שיגן על זכויות הדתיים בעיר ויכפה על חולדאי לנהוג בהוגנות שלטונית ובשוויוניות.

ובמיוחד אני מקווה שבבחירות המוניציפליות הקרובות תל-אביב תאמר: "אוהבים את חולדאי. בוחרים ראש עיר אחר".

* לא מתקבל על הדעת – הקריאה להתנות את הפסקת האש בהחזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין בלתי מתקבלת על הדעת. ואם זה ייקח עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה? האם תושבי הדרום צריכים להישאר עוד יום אחד מיותר תחת אש וצמודים לממ"דים? ואם עוד רקטה או שתיים או עשר תפגענה פגיעה ישירה ותהרוגנה אזרחים?

אני בטוח שיש מנופי לחץ להחזרת גופות חללינו ולשחרור האסירים החיים שעוד לא הפעלנו. על כך נכון להעלות דרישות לממשלה. אבל אין לדרוש דרישות שמשמעותן פגיעה באזרחי ישראל.

* פיגוע התאבדות – תוצאות פיגוע ההתאבדות של המחבל המתאבד בשביתת רעב בכלא,  עדנאן: 35 פלשתינאים הרוגים ברצועת עזה, מתוכם ארבעה מירי רקטות של הג'יהאד. שני הרוגים בישראל, מתוכם פועל פלשתינאי. 190 פלשתינאים פצועים. 32 ישראלים פצועים. אפשר לומר שהפיגוע שלו סייע מאוד לעמו.

* מפגן של צביעות – קרנבל הנכבה באו"ם הוא מפגן של צביעות. הפלשתינאים מציגים את יום הקמתה של מדינת ישראל כאסון. זו דה-לגיטימציה לעצם קיומה של המדינה. על הקמת המדינה החליטה עצרת האו"ם. למחרת ההחלטה, התנפלו הפלשתינאים על היישוב היהודי כדי להשמיד אותו, שנתיים וחצי אחרי השואה. ב-15 במאי, למחרת הקמת המדינה, פלשו חמש מדינות ערב אל המדינה בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביעהּ בדם. זו התנפלות של מדינות החברות באו"ם להשמדת מדינה שקמה על פי החלטת האו"ם.

75 שנים הפלשתינאים מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם הרצחנית ומאשימים את כל העולם במחיר פשעיהם. והאו"ם מצטרף לחינגה.

* מכחיש השואה המדופלם – מכחיש השואה המדופלם (כן, יש לו דוקטורט סובייטי על הכחשת השואה) אבו מאזן, משווה את ישראל, בנאומו באו"ם, לגבלס, שר התעמולה הנאצי, כיוון שישראל דבקה באמת ומסרבת לדקלם את שקר הנכבה.

* א-לה צפון קוריאה – תאוות הפרסום המטורפת שלה, יחד עם הרוע המאפיין אותה אינה יודעת גבולות. ההברקה האחרונה של גוטליב, הבהמה הגסה – קריאה פשיסטית להשתיק את ערוצים 11, 12 ו-13. היא רוצה שכל התקשורת הישראלית תהיה תואמת ערוץ התעמולה 14.

סליחה, אורן חזן, שחשבנו שאתה תחתית החבית. לעומת הגוטליב אתה ג'נטלמן שיכול לדגמן את ההדר הבית"רי.

מה פשענו, מה חטאנו ומה עווינו, שבבית המחוקקים של המדינה היהודית קיימת התופעה החולנית הזאת?

* גם היום נתניהו לא פיטר את בן גביר.

          * ביד הלשון

שׁוֹקֵדָה – שם בחדשות. פגיעת רקטה בשטחים של שׁוֹקֵדָה, שממנה נהרג פועל פלשתינאי ועוד שנים נפצעו, העלה את שוקדה לתודעה.

שוקדה הוא מושב דתי-לאומי המשתייך לתנועת הפועל המזרחי, בשטח המועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוא חלק מגוש ההתיישבות "יישובי השובות" – גוש של מושבים דתיים, שנקראו תחילה בשמות שובה א', שובה ב' וכן הלאה. שובה ג' קיבל את השם שוקדה. שובה ד' קיבל את השם צומחה. אולם לבסוף אוחדו שני היישובים לאחד – שוקדה.

המושב עלה לקרקע ב-1957. ייסדו אותו 40 משפחות חלוצים שעלו ממרוקו. בשנות ה-60 הצטרפו אליהם 30 משפחות נוספות. לאחר עקירת גוש קטיף, קלט המושב זוגות צעירים של עקורים מן הגוש.

שם המושב מציין את עצי השקד הגדלים בנגב.

בסמוך למושב נמצא יער שוקדה, המפורסם בעיקר בזכות פריחת הכלניות בו בחורף.

* "חדשות בן עזר"

סיסמת סרק

מתוך המתח הציבורי חסר התקדים בעקבות המהפכה המשפטית, חוק ההשתמטות מצה"ל, חוק החמץ המיותר והפרובוקטיבי, הניסיונות להתנקש בחוק השבות, הניסיונות לבטל את המיזם התרבותי החשוב והמקסים "שבת ישראלית", עליית מפלגת הטירלול הרגרסיבי – נועם ועוד, הולכת וגוברת בציבור הקריאה להפרדת הדת מהמדינה. הנה, פתרון קסם שיפתור באחת את כל בעיותינו. "אין דמוקרטיה בלי הפרדת הדת מהמדינה".

פתרון הקסם הוא מקסם שווא ואינו אלא סיסמת סרק. ברוב המוחלט של הדמוקרטיות, אין הפרדה של הדת מהמדינה. בריטניה, למשל, היא דמוקרטיה? הנה, השבעתו של המלך צ'רלס למלוכה הפכה אותו אוטומטית לראש הכנסיה האנגליקנית. למה הדבר דומה? שנשיא מדינת ישראל יהיה הרב הראשי. זוהי זהות הרבה יותר חזקה בין הדת למדינה מזו שבישראל.

בארה"ב ובצרפת יש הפרדה בין דת ומדינה. והנה, ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות בעולם וצרפת היא כנראה המדינה החילונית ביותר בעולם. ללמדך, שהפרדת הדת מהמדינה היא סיסמה שאינה מבטאת את החיים האמתיים.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכן, הפרדת הדת מהמדינה רלוונטית רק אם מפרידים בין הלאום היהודי והדת היהודית. הפרדה כזו לא תיתכן. אין זהות בין הלאום היהודי לדת היהודית, אך אין שום אפשרות לנתק ביניהם. אין לאום ללא תרבות לאומית והתרבות הלאומית של העם היהודי, מבוססת על הדת היהודית. עומקה של התרבות היהודית הוא מורשת ישראל, שברובה היא מורשת דתית – התנ"ך, המשנה, התלמוד, הספרות ההלכתית, פרשנות התנ"ך, סיפורי חסידים וכד'. זו הייתה כל התרבות היהודית עד לפני כמאתיים שנה. והתרבות הלא דתית במאתיים השנים האחרונות – אף היא מושרשת עמוק בדת היהודית, שואבת מתוכה את אוצרות הלשון, את הסיפור היהודי, את ההיסטוריה היהודית, גם כאשר היא בוויכוח עם הדת. שירתם של ביאליק, אלתרמן, רחל, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר, יורם טהרלב, אהוד מנור ורחל שפירא, הספרות של ש"י עגנון, ברנר, משה שמיר, עמוס עוז, חיים באר ומאיר שלו – כולם, בראש ובראשונה, דיאלוג עם מקורות ישראל, שהם דתיים בבסיסם.

הציונות מרדה בתרבות הדתית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיגאל אותנו וקראה לעלות בחומה, לדחוק את הקץ ואם יש צורך למרוד בגויים. אך היא מעולם לא התנתקה מן הדת והמסורת וראתה עצמה כממשיכה וכיורשת האמתית של היהדות. בנאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון הוא אמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. … כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר".

הציונות זקפה את קומתו של העם היהודי, השיבה אותו אל ארץ אבותיו, החייתה את שפת התנ"ך. התנועה הציונית אימצה את הדגל המבוסס על הטלית, שהיה לימים לדגל המדינה. המס ששילמו המתפקדים לתנועה הציונית היה השקל, ברוח מחצית השקל שהתורה מצווה כל איש בישראל לשלם מדי שנה לבית המקדש. השקל הוא גם המטבע של מדינת ישראל. סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, מנורת בית המקדש.

מגילת העצמאות נפתחת במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה".

מיד בתום הקראת מגילת העצמאות, קם הרב מימון וברך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל הנוכחים קראו בהתרגשות: אמן!

המילים הראשונות שנאמרו מעל דוכן הכנסת הראשונה, היו דבריו של הנשיא הזמני חיים ויצמן, יומיים טרם השבעתו לנשיא המדינה: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו – ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים".

על כל אלה ניתן לומר שהם אינם דתיוּת אלא תרבות יהודית וזה נכון. אך התרבות הזו קשורה בעבותות לדת היהודית, כי אלה השורשים של עמנו, ועם שמתנתק משורשיו – כמוהו כעץ המנותק משורשיו; אין לו תקומה.

אין חפיפה מלאה בין הלאום היהודי לדת היהודית, אבל הלאום היהודי הוא לאום שיש לו דת אחת, והדת הזו שייכת ללאום אחד. ולכן, הזיקה ביניהם אינה ניתנת לניתוק. וכיוון שכך, גם הזיקה בין מדינת הלאום היהודית לדת היהודית אינה ניתנת לניתוק. כל ניתוק כזה הוא מלאכותי וחסר שחר.

ניתן לומר שכל הדוגמאות שנתתי עוסקות בסמלים, אך מה שגורם לקריאות להפרדת הדת מהמדינה אינם סמלים אלא דברים קונקרטיים. אך הסמלים הם דבר חשוב מאוד, הם שאר הרוח של חברה ושל מדינה, הם חזונה. אכן, הזיקה בין הדת והמדינה היא בעיקר סמלית, אך אין ערוך לחשיבות הסמל הזה. ואילו הפרדה בין דת ומדינה, גם היא בעיקר סמלית. אלא שהיא סמל מפריד ומשסע, סמל של התנתקות עם משורשיו.

קונקרטית, להפרדה בין הדת והמדינה אין משמעות בסוגיות הכואבות. ההשתמטות החרדית משרות בצה"ל אינה סוגיה של דת ומדינה, אלא סוגיה של כוח פוליטי עודף של קבוצה בציבור, שהשתמשה בו לרעה והשחיתה את עצמה בתרבות ההשתמטות. האם הכרזה על הפרדה בין דת למדינה, תגרום לחרדים להתגייס לצה"ל? האם היא תגרום לכך שהחרדים יגויסו בכוח לצה"ל? האם היא תקטין את כוחם הפוליטי של החרדים? האם היא תמנע מהם להשתמש לרעה בכוחם כדי להמשיך להשתמט? כמובן שהתשובה על כל השאלות הללו שלילית.

אין להפריד את הדת מהמדינה, אך יש להסדיר בהידברות ובהסכמה לאומית את יחסי הגומלין בין הדת והמדינה ובין חילונים ודתיים. ברור שהשבת וחגי ישראל חייבים להישאר ימי המנוחה והשבתון בישראל. אך איך צריכה להתנהל הפרהסיה הישראלית בשבת? על כך יש לנהל דיאלוג מכבד ולהגיע להסכמות. אמנת גביזון-מדן ראויה להיות הבסיס להסכמות האלה.

הכרזה על הפרדת הדת מהמדינה תוכל להיות צעד פוליטי של רוב קטן שאולי יגיע פעם לשלטון, שיראה בהיבחרו הזדמנות לצעד כוחני שישליט את רצונו על הכלל וישנה את סדרי בראשית בשם "רצון הרוב". בדיוק כמו המהפכה המשטרית של לוין ורוטמן. ניסיון כזה ייענה בתגובה ציבורית קשה לפחות כמו התגובה הציבורית על המהפכה.

הלקח מאירועי החודשים האחרונים אינו צריך להיות ניסיון של כל חלק בציבור לעלות לשלטון ובתורו לשנות את בסיסה של המדינה, אלא להיפך – שאסור לשלטון לנהוג כך. מי שמדבר על הפרדה בין דת למדינה, מפנטז על מהפכה משטרית ברוחו, בתורו. מי שמפנטז על כך, לא למד דבר ממה שקרה כאן בארבעת החודשים האחרונים. ואלמלא היה מנותק כל כך משורשיו היהודיים, היה לומד את מאמר הלל הזקן, שמה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה על רגל אחת.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏3.5.23

* אין לנו ארץ אחרת – שירו הנפלא של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", נבחר כשיר ה-75, במצעד של רשת ג' ו"ישראל היום".

זה אחד השירים הפטריוטיים ביותר שנכתבו כאן. אהוד מנור, ששכל את אחיו האהוב יהודה במלחמת ההתשה, כתב מספר שירים סופר פטריוטיים, שהמסר שלהם הוא מסר ה"צומוד" – מה שלא יהיה, ומה שלא יקרה, וכל מחיר שנדרש לשלם, זוהי ארצנו, זו מולדתנו, ולעולם לא ננטוש אותה. כך בשירו "יליד הארץ", שכתב אחרי ששמע את אמו מביעה ספקות, אחרי נפילת בנה הצעיר, אם לא הייתה זו טעות לעלות לארץ. "אבא, שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך. אמא, זה השיר הוא לך, על ימי לכתך, אחרי אבי לכאן". אגב, את השיר הזה, באותה הכרת טובה, קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו. ולאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו רבים מחבריו של אהוד מנור, ודורו ספג מכה קשה ואיומה, הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא כתב למולדת, אותה הוא הגדיר "ארץ של חלב, מרור ודבש", כן גם מרור: לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

כן, לפעמים האדמה היפה הזאת היא גם נוראה, אבל אנחנו הולכים שבי אחריה, נושאי חלום הדורות.

וכך גם "אין לי ארץ אחרת", כן, גם אם אדמתי בוערת. כן, נילחם על דמותה אם היא שינתה את פניה, לא נוותר, אבל אין לנו ארץ אחרת. לא נמיר אותה לעולם בארץ אחרת.

מה הפלא, שגדעון לוי, עוכר ישראל, פרסם בשוקניה פשקוויל נגד השיר ונגד הבחירה בו? הרי כל ישותו היא תיעוב לרעיון שכאן הוא ביתנו. הרי הוא לא הסתפק בהשתתפות בטקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון בטקס הסלט שערבב את חללי המלחמה לתקומת ישראל, קיומה וביטחונה עם חללי המלחמה להשמדת ישראל ולרצח יהודים, אלא למחרת, ביום הזיכרון עצמו, הוא לא עלה לקברו של גדעון בכרך, שנפל בתש"ח ועל שמו הוא נקרא, אלא לבית הקברות במחנה הפליטים ג'נין, להשתטח על קברי מחבלים ולפרסם את הפרובוקציה בשוקניה.

את "אין לי ארץ אחרת" הוא הציג כשיר "בכייני". השיר, כמו השירים האחרים שציינתי, הוא ההיפך מבכיינות. זו לא קובלנה על כך שאנחנו מסכנים, אין לנו ארץ אחרת, אלא להיפך – זה מסר גאה שזו מולדתנו, כאן אנו מכים את שורשינו, כאן אנו שמים קץ לתופעת היהודי הנודד, כי אנו נושאים חלום מבטן ודורות, החלום "שסבא שר אותו לאבא", כפי שכתב מנור בשירו "חי", והיום אנחנו מגשימים אותו. אבל אצל לוי, זו "התקרבנות", כאילו אנחנו מייללים שאין לנו ארץ אחרת, כדי להצדיק את העוולות שאנו עושים לערבים.

ומה המסר הפוליטי של ג. האו האו? בטח תחשבו שהוא יכתוב, שאם אין לנו ארץ אחרת, למה אנחנו "קובשים" גם את הארץ של הפלשתינאים בלה בלה בלה. כלומר, שעלינו להסתפק במדינה בקווי 4 ביוני 1967. אם כך אתם חושבים – טעיתם.

אכן, "קבשנו" ארץ לא לנו. אך לא ב-1967. והארץ שאינה שלנו אינה רק ממזרח לקו הירוק. אנחנו "עם שכבש ארץ מידי עם אחר, נישל אותו וגירש אותו מארצו והניח אותו מדמם, מושפל, חסר זכויות וחסר כבוד זה 100 שנים ויותר — זו כבר חוצפה אחת יותר מדי לקונן על שאין לו ארץ ספייר, כמו שהוא חושב שמגיע לו". מאה שנה ויותר. כלומר הגזל של ארצו של עם אחר, אינו ב-1967, גם לא ב-1948 אלא יותר ממאה שנה. ובשיר, אנו כביכול מקטרים על כך שאין לנו עוד ארץ, כלומר אנחנו לא מסתפקים בארץ לא לנו ש"קבשנו" מבעליה החוקיים באכזריות נוראה לפני יותר ממאה שנה, אלא אנחנו רוצים עוד.

* לֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ – יואל שרון, מ"מ בסיירת חרוב, חצה עם חייליו במלחמת יום הכיפורים את תעלת סואץ. בקרב קשה ועקוב מדם בעיר סואץ, איבד יואל 16 מתוך 19 לוחמיו והוא עצמו נפצע קשה והוא משותק לחלוטין בפלג גופו התחתון.

מדי מוצ"ש, חמוש בכיסא גלגלים ודגל הלאום, הוא מגיע לקפלן, להיאבק על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. "כפי שאז התאבדנו על הגבולות, כך נתאבד מול הניסיונות לשנות את פניה של המדינה הזאת", הוא אומר.

מדי שנה הוא עולה ביום הזיכרון לבית העלמין בבאר שבע, שם טמונים ארבעה מרעיו לנשק. השנה, כאשר שמע על מזימתו של הכהניסט להגיע לבית הקברות ולחלל את הטקס בנוכחותו ובנאומו, הוא כתב לו מכתב אישי רגשי, והזמין אותו להיפגש עמו לשיחה מלב אל לב בחלקה שבה טמונים רעיו. הפגישה התקיימה במתחם המאובטח ולא בחלקה המבוקשת, על פי הנחיית השב"כ. הם נפגשו לפני ואחרי הנאום. לפני הנאום הוא הפציר בבן גביר להתחשב ברגשות המשפחות ולא לנאום. כמובן שבן גביר צפצף על בקשתו. הרי הוא הביא אתו קהל מעודדים, מאות כהניסטים שיריעו לו ויהפכו את טקס יום הזיכרון להפגנת בחירות של עוצמה כהניסטית.

יואל שרון, איש יקר, טוב ותמים. בתמימותו נתן לגיטימציה לטינופת הכהניסטית, שעשה עליו סיבוב תעמולתי. מודע היטב למצלמות "כאן 11" בן גביר חיבק אותו וגיפף אותו ונישק אותו וחינטרש את החרטא על "אתה אח שלי" ו"אני אוהב אותך אהבת נפש". וכאשר יואל רצה לממש את מטרת המפגש, לדבר על לבו ולהסביר לו את עמדתו, הוא מרח אותו בציניות מרושעת ומקפיאת דם, באמירות זולות כמו "בוא נשאיר את הפוליטיקה מחוץ לבית הקברות"… הוא, שבא אך ורק לעשות פוליטיקה כהניסטית אומר זאת, ללא בושה.

לבי לבי ליואל שרון. אני לא מקנא בו. אחרי כל מה שעבר בחיים, רק זה עוד היה חסר לו – להתחבק ולהתנשק עם הדוצ'ה.

בספר בראשית, בסיפור על פגישתם של עשו ויעקב אחרי עשרות שנות נתק, כתוב על עשו "וישקהו"; את יעקב. ומעל כל אות במילה הזאת, מופיעה נקודה. הנקודה הזאת היא פתח לפרשנויות. מה היא באה להגיד לנו? דרש רבי ינאי: "לָמָּה נָקוּד עָלָיו? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע".

איני יודע לגבי עשו, אך ברור מהי נשיקתו של אותו רשע, בן גביר.

* נפל – השר ל"ביטחון" לאומני צריך להקיף את עצמו באבנים וסס"ל (סרט סימון לבן) ולכתוב שלט: נֶפֶל.

* היכונו להכרזה – עוד מעט בן גביר ייצא לרחוב, יאסוף סביבו קהל ויצהיר שהנחה לצאת מחר למבצע "חומת מגן" בעזה.

* קונסיליירי – תוך שמתקיים המו"מ בבית הנשיא, שנועד להציל את החברה הישראלית באמצעות הגעה לפשרה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, גורמים בקואליציה ממשיכים להתניע את הדי-9. כעת הם שוקדים על הצעת חוק חדשה, על פיה היועמ"ש יהיה מינוי פוליטי של כל ממשלה חדשה. הם לא רוצים יועץ משפטי, שנועד להבטיח שהממשלה תנהג על פי חוק, אלא קונסיליירי, כמקובל במשפחות פשע. הם רוצים למנות לתפקיד עוכרי דין מן הזן של גוטליב או כינרת בראשי.

הם גם מציעים הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד פרקליט המדינה. אני תומך בהפרדה כזו ומציע אותה כבר שנים רבות. אבל הכוונה שלי הפוכה לכוונה שלהם. אני רוצה מינוי תובע ראשי במשרה מלאה, שאינו מתחכך כל היום עם רוה"מ והשרים כמו היועמ"ש, וכך יוכל בראש נקי מהשפעות זרות להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית. זו מהות תפקידו של התובע הראשי. לכן, אסור שהממשלה תמנה אותו, אלא ועדה בלתי תלויה, שאחד מחבריה יהיה שר המשפטים, ולבטח לא מעבר מזה. הכוונה שלהם הפוכה. הם רוצים שהממשלה תמנה בובה לתפקיד הזה, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

מה שיקבע האם החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש ראוי ויש לקבלו, או מושחת שיש לדחותו, הוא השאלה מי ממנה את התובע.

למרות הניסיונות להמשיך ולהחריף את המהפכה, אני בעד להמשיך ביתר שאת את המו"מ על הסכמה לאומית רחבה. יש לנהל את ההידברות כאילו אין מהפכה ולהילחם במהפכה כאילו אין הידברות.

*  במלחמת אחים אני משתמט.

* הלכה ואין מורין כן – הצעת חוק הגיוס הלאומי של יאיר לפיד, על פיה תחול חובת שירות צבאי או לאומי ומי שלא יתייצב יעמוד לדין, היא ההצעה הצודקת ביותר, הנכונה ביותר והראויה ביותר. יתר על כן, היא ההצעה הצודקת היחידה.

ההצעה הזאת היא אידיאל, אבל יש רק בעיה קטנה. היא אינה ישימה. ולכן היא אוטופיה. פירוש המילה אוטופיה היא – אי מקום. כלומר, מקום שאינו קיים.

אי אפשר לתקן באבחת חרב חולי ורקב בני 75 שנים. אין לקבל את ההצעה הממשלתית המסתמנת, שבה החוק יכיר בהשתמטות כהליך נורמלי. יש לחפש דרכים חכמות להגדלה בהדרגה של נתוני הגיוס והשרות הלאומי, ולא באמצעות חרב ההעמדה לדין, כי לא נוכל להתמודד עם אלפי משתמטים שיכנסו לכלא ולבטח לא נוכל לרפא כך את החולי.

יש מושג הלכתי שנקרא: הלכה ואין מורין כן. אלו הלכות לא מעשיות, שעליהן נאמר בפירוש שזו ההלכה ולכן זו האמת, ואף על פי כן אין פועלים על פיה, כי היא אינה מעשית, מסיבות שונות. כזו תהיה הצעת לפיד אם תתקבל. היא תישאר על הנייר.

לפיד יודע זאת. זו הצעה פופוליסטית.

* דיפלומטית דגולה – למראה ההתפרעות החוליגנית בכנסת של השרה למעמד האישה, לא נותר לנו אלא להצטער על שהפסדנו דיפלומטית דגולה בניו-יורק.

אלמלא הייתה לנו הגוטליב, אפשר היה לחשוב שמאי גולן היא תחתית החבית.

* הבושה הגדולה – הדבר המביש ביותר בפתיחת מושב הכנסת, לא היה ההתפרעות של מאי גולן, אלא בחירתה לשרה למעמד האישה.

* להחזיר את הגופה – יש להחזיר את גופתו של בכיר הג'יהאד חדר עדנאן למשפחתו, בהקדם האפשרי.

מתי? מיד עם החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין. ויחד אתו, נחזיר את כל הגופות של כל המחבלים.

* פיגוע התאבדות – שביתת רעב למוות של מחבל בכלא הישראלי, הוא פיגוע התאבדות. הנה, המחבל עדנאן שבת למוות ומיד נורו רקטות לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מי יודע לאיזו הסלמה הדבר יביא, ואם לא הפעם, בפיגוע ההתאבדות הבא.

את הפיגוע הזה ניתן למנוע. איך? פשוט מאוד. בהזנה בכפיה.

יצקצקו המצקצקים על הפגיעה בזכויותיו בלה בלה בלה. האיש הוא אסיר. בעצם היותו אסיר נפגעות זכויות בסיסיות יותר מהזכות לבצע פיגוע התאבדות, כמו הזכות להיות חופשי. כן, אז גם הזכות לבצע פיגוע התאבדות תישלל מהמחבלים בכלא.

אם אסיר מנסה להתאבד בתליה, מיד יורידו אותו מן החבל. הוא הדין במי שמנסה להתאבד בהרעבה עצמית. במיוחד לנוכח הנזק הצפוי לנו מהפיגוע, שעלול להוביל לשפיכות דמים.

* משוואה מתמטית – אלכוהול פי שלושה מהמותר = תינוק מת.

* גן סמטוחאי – "גן דו-לשוני". "בית ספר דו-לשוני". אלו הגדרות מכובסות. השומע יחשוב שמדובר בבית ספר ששם דגש על לימוד שפה שניה, נניח ערבית, ומטפח את לימודהּ.

ולא היא. מדובר בגן דו-לאומי, כלומר בגן שמתחנכים בו יחד בני שני עמים.

נו, ומה רע בזה?

תשובתי היא: נו, ומה טוב בזה?

בעיניי מדובר במפגע חינוכי. הילדים שלי התחנכו במערכת החינוך הקיבוצית החל מבית התינוקות, ומשם עברו לפעוטון ולגן, ולמערכות החינוך הפורמלי האזוריות ולמערכת החינוך החברתית הקהילתית של אורטל וזו של הגולן. ולאורך כל שנותיהם במערכת, הם למדו, למשל, את לוח השנה העברי ואת חגי ישראל, שהם החגים שלנו. הם למדו שפסח הוא חג שלנו ויום העצמאות הוא חג שלנו וכך גם שבועות. והם חגגו כל אחד מחגי ישראל, כמי שיודעים שזו תרבותם, שהם חלק ממשהו גדול יותר; הם חלק ממשפחה, הם חלק מקהילה, הם חלק מעם. ולעם הזה יש תרבות לאומית והיא תרבותם. ולעם הזה יש זהות לאומית והיא זהותם.

לאיזו זהות מתחנכים הילדים בגן ה"דו-לשוני"? מה החגים שלהם? מה התרבות שלהם? מה הזהות שלהם? מי הם?

זה חינוך לטשטוש הזהות, זה חינוך לסמטוחה תרבותית, לאומית וזהותית, שבה הילד לא ידע מי ה"אנחנו" שלו. ומי שאינו יודע מי ה"אנחנו" שלו, לא יידע גם מי ה"אני" שלו. זה חינוך מובנה לסמטוחה.

אלה ארבעת הסעיפים הראשונים במסמך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שגובשו כאשר אמנון רובינשטיין ממרצ היה שר החינוך:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.

החינוך הסמטוחאי סותר את המטרות הללו. במקום לחנך את הילד לכבד "את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" הוא מחנך את הילד לטשטש את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.

לכאורה, החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". ולא היא. שלום בין עמים, לא יבוא באמצעות טשטוש היותם עמים שונים. שלום בין עמים יתבסס על הביטחון של בני העמים בזהותם, וממנה הם יוכלו לגשת לשלום. שום שלום לא יושג באמצעות הפיכת שני עמים לעם אחד, שתי תרבויות לתרבות אחד, שתי זהויות לזהות אחת.

לכאורה החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לפתח יחס של כבוד… לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". אך כדי לכבד את תרבותו של הזולת, עליי להכיר בכך שהוא זולת. וכדי שאכיר בכך שהזולת הוא זולת, עליי להכיר את זהותי ותרבותי.

בעיניי, החינוך הסמטוחאי, המתקרא בכיבוסית "דו-לשוני", הוא חינוך קלוקל. 

* זו הלוויה של אבא שלה – סיסמאות כמו "אין דמוקרטיה עם כיבוש" וכיו"ב, שנואות עליי. אבל לא פחות שנוא עליי השיח המתלהם על בחירתה של שירה גפן ללבוש חולצה עם הסיסמה הזאת בהלוויית אביה, יהונתן גפן.

מי שהיטיב לנסח את תחושתי בנדון הוא חנוך דאום: "זו הייתה הלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע הלוויה שלו – איך יכולה להיות לי על כך טרוניה ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?"

גם איש הימין אראל סג"ל אמר דברים ברוח זו: "הבנתי שיש ביקורת על הבת שלו. קיבינימט, מי אתם? מה אכפת לכם? מה זה עניינכם? לכל בן אדם מותר להביע את עמדותיו בכל דרך אפשרית, בטח ובטח בהלוויה של אביו. זו נראית בעיניי תרעומת מגוחכת מאוד. אני מכבד אותה על הבעת העמדה הזאת. אני לא בטוח שהחבר'ה שמפגינים היום יסכימו אתה".

אני מסכים אתו שהחבר'ה שמפגינים היום, ברובם, לא יסכימו אתה.

* פרס הזֶמֶר העברי – פרס ישראל שהוענק לדקלון, אינו פרס ישראל לזֶמֶר המזרחי או הים תיכוני, אלא פרס ישראל לזֶמֶר העברי. בדיוק כפי שלמועמד הראשון, שלמה ארצי, שבצעד יהיר ולא ממלכתי סירב לפרס, לא הוצע פרס לזֶמֶר האשכנזי, אלא לזמר העברי.

לזמר העברי יש סגנונות שונים, חלקם על רקע מוצא, רובם על רקעים של סגנון מוסיקלי, וכולם יחד הם הזמר העברי. המגוון הזה הוא יופיו של הזמר העברי.

דקלון אינו זמר מזרחי אלא זמר ישראלי, כפי שאביהו מדינה, שקיבל את הפרס אשתקד, אינו יוצר וזמר מזרחי אלא ישראלי וכפי שנורית הירש, שקיבלה את הפרס לפניו, אינה יוצרת אשכנזית אלא ישראלית. הישראליות אינה ביטוי למגזר אחד בישראל, אלא היא כוללת את כל הגוונים.

* חג לדורות – דברים שכתבתי בזכות השימוש במושג "חג העצמאות" ולא "יום העצמאות", פתחו ויכוח עם קורא העומד על המסורת על פיה המושג חג, נוגע רק לחגים שנצטווינו על חגיגתם בתורה ונצטווינו להקריב בהם קורבן.

את רשימת החגים אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת "אמור". חג העצמאות אינו כלול בה, כמו גם חנוכה, פורים, טו בשבט, לג בעומר, וגם לא ימי הזיכרון לאומיים – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אולם החגים המופיעים בפרשה שלנו הם היסוד ללוח השנה העברי, שעל פיו פועמים חיינו עד היום, כעבור 3,000 שנה. העובדה שאנו חוגגים היום חגים שנקבעו לפני אלפי שנים, היא סוד קיומו של העם היהודי; היא הביטוי לחיותו של העם היהודי, לחיותה של התרבות היהודית.

החגים שאותם אנו חוגגים היום ובראשם חג העצמאות, הם המשך טבעי למסורת ישראל וחלק אינטגרלי בלוח השנה העברי. האתגר שלנו, הוא שיהודים בעוד אלפי שנים יחגגו את חג העצמאות, כפי שאנו חוגגים היום את חג הפסח ואת סוכות. 

          * ביד הלשון

אזולאי – אזולאי הוא שם משפחה נפוץ בקרב כוהנים ביהדות מרוקו ואלג'יר.

מה מקור השם? על פי אחת הסברות, הוא ראשי תיבות של הנשים שאסור לכהן לקחת לאישה, על פי פרשת השבוע, פרשת "אמור": "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו". א – אישה. ז – זונה. ו- וחללה. לאי – לא י(קחו).

אני בספק אם הסברה נכונה. לא נראה לי שהשם שכהן ירצה לשאת הוא שמות האסורות עליו. ואם זאת הייתה הסיבה, מדוע נגרע מקומה של הגרושה?

הסברים נוספים לשם: אזול היא ברכת שלום בשפה הבֶּרְבֶּרִית, אזיל היא המילה "טוב" באותה שפה, והפירוש בספרדית הוא "כחול עיניים".

* "חדשות בן עזר"

ישראליות ויהודיות

"הצימאון להיבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליוּת, להרגיש ישראליוּת, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש".

מהיכן לקוח הציטוט הזה? מי כתב את הדברים? למה כוונתו?

לכאורה, זוהי פסקה שיש בתוכה סתירה מניה וביה, שלא כל כך מסתדרת עם השיח המקובל אצלנו.

הכותב מדבר על הישראליות, מעלה על נס את הישראליות, מטיף לחשוב ישראליות ולהרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, ופתאום הוא מדבר על חיים של קודש. מה הקשר בין ישראליות לחיים של קודש? הרי הישראליות היא החול. הישראליות היא החילוניות. הקודש הוא של היהודיות. לא? אז מה הערבוב הזה?

את הטקסט הזה כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. למה הוא התכוון, כאשר הוא דיבר על ישראליות?

הרב קוק נפטר ב-1935, כמעט 15 שנים לפני הקמת המדינה. אז איך הוא דיבר בכלל על ישראליות? הרי עוד לא הייתה אז ישראליות.

מבולבלים? אנסה לעשות קצת סדר. בכל מקום שבו כתב הרב קוק ישראליות, הוא יכול היה לכתוב יהודיות. כאשר כתב "חיים ישראליים" יכול היה לכתוב חיים יהודיים. וכל מי שקרא אותו, הבין בדיוק שלכך כוונתו.

יהודי, ישראלי, עברי – אלו מילים נרדפות (גם בעברית וגם בשפות אחרות). נכון, שלאורך השנים היו ניואנסים שונים בשימוש בביטויים האלה. היו מי שבידלו את העבריות מהיהודיות, במובן של דוברי עברית כשפת דיבור, כלומר היהודים בארץ ישראל. והייתה כת קטנה שבשם העבריות ניסתה להתנתק לחלוטין מן היהדות ולברוא כאן עם חדש, הכולל את בני כל עמי האזור והוא מנותק לחלוטין מן העם היהודי ומנוכר לו. אבל כאשר הם התהדרו במותג "העברים הצעירים", הם כל כך חטאו למושג העבריות, שהשם הזה לא נקלט בתודעה ולא יכול היה להיקלט. אך כאשר אברהם שלונסקי העניק להם בלעג ובבוז את הכינוי "כנענים" השם תפס לחלוטין, עד שגם הם נאלצו לאמץ אותו בדיעבד, כדי לזכות בהכרה כלשהי.

יש מי שמנסים היום להציג בדיעבד סיפור, על פיו היישוב העברי בארץ ישראל הבדיל בינו לבין היהודים; "הם קראו 'מדינה עברית', לא 'מדינה יהודית' ". אבל זו שטות. הם צעקו בהפגנות: "מדינה עברית! עליה חופשית!" עליה של מי? של עברים? עברים שעולים מארצות אחרות? אם כן, מי הם העברים? ומה ההבדל בינם לבין היהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". כאשר המפגינים צעקו "עליה חופשית", התכוונו מן הסתם גם אליו ולמעפילים בספינתו. אז הם היו עברים או יהודים? ושם הספינה שלהם צריך היה להיות "מדינת העברים"?

כל הניסיון ליצור הפרדה בין ישראלי, יהודי ועברי, הוא חסר שחר.

נכון, יש ישראליות שאינה חופפת ליהודיות. האזרחות הישראלית. מבחינת האזרחות, ישראלי הוא כל אזרח ישראל, גם אם אינו יהודי ויהודי שאינו אזרח ישראל, אינו ישראלי. אבל אין חפיפה בין האזרחות ללאומיות. ערביי ישראל אינם חלק מהלאום שלנו והיהודים שאינם אזרחי ישראל הם בני הלאום שלנו. מורכב? נכון. ההיסטוריה היהודית יצרה מורכבות וייחודיות. אבל גם כשהאמת מורכבת, היא אמת.

****

אין דרך טובה יותר להפריך את האבחנה המלאכותית בין יהודי לישראלי, מאשר המסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות.

מגילת העצמאות של מדינת ישראל נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי…". כבר חמש המילים הראשונות כוללות את ישראל ואת היהודי.

17 פעם מופיעה במגילה המילה "יהודי" בהטיות שונות (יהודית, יהודים). המילה "ישראל" מופיעה 16 פעמים, מתוכם שבע במושג "ארץ ישראל". המילה "עברי" מופיעה ארבע פעמים, מתוכן פעם אחת בהקשר של השפה העברית.

המשפט המתייחס לשפה העברית אומר: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית…". כלומר, העברית היא שפתם של היהודים ששבו לארצם והחיו אותה. ובמקום אחר, השימוש במונח "העם היהודי" מתחלף ב"העם העברי". למה? כנראה כדי לגוון, הרי זה היופי שבמילים נרדפות.

משפט המפתח במגילה הוא ההכרזה על הקמת מדינת ישראל: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

במשפט האחד הזה, מוזכר היישוב "העברי", פעמים "ארץ ישראל", פעם "מדינה יהודית" ופעם "מדינת ישראל".

ודוק – שמה של המדינה אינו "ישראל", אלא "מדינת ישראל". גם שמה הרשמי של מגילת העצמאות היא: "הכרזה על הקמת מדינת ישראל".

מה פירוש מדינת ישראל? האם אנו מדברים על מדינת בריטניה, מדינת צרפת, מדינת מצרים, מדינת רוסיה? למה לא פשוט, "ישראל"?

המילה "מדינת" פירושה "המדינה של". כלומר מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. ישראל אינה רק מדינתם של אזרחיה, אלא בראש ובראשונה מדינתו של העם היהודי כולו, באשר הוא. היא ארצו של כל יהודי בעולם, שאם רק יחליט לממש את זכותו להצטרף אליה, יקבל אוטומטית את אזרחותה.

זו גם משמעות המושג "ארץ ישראל" – ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

****

עד רגע ההכרזה, הציבור לא ידע מה יהיה שמה של המדינה. עלו הצעות שונות: מדינת היהודים, יהודה, ציון, ארץ ישראל ועוד.

אילו הוחלט לקרוא למדינה "יהודה", איך היו נקראים אזרחי המדינה? יהודים. איך היו נקראים ערביי המדינה? ערבים יהודים או ערביי יהודה. איך היו נקראים יהודי ארה"ב? אולי ישראלֵי ארה"ב. זה נשמע מוזר, אך זה מוזר אך ורק כיוון שההחלטה הייתה לקרוא למדינה "ישראל" והתרגלנו לכך. אילו נקראה "יהודה", היינו רגילים למונחים הללו, ואם הייתי כותב את המאמר הזה, ומשתמש במונח "ערבים ישראלים", זה היה נשמע כמו שנשמע לנו היום המונח "ערבים יהודים".

****

לאחרונה נפוץ יותר ויותר הדיבור על כך שאולי הגיעה השעה שנתפצל לשתי מדינות – יהודה וישראל. אולי נתפלג לשני עמים – יהודי וישראלי. ומי לא מכיר את השאלה המנג'סת "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי" שנועדה לתת בנו סימנים…

כל אלה אינם אלא הבל ורעות רוח. גם אם אין חפיפה בין האזרחות ללאום, במהות הדברים, אין הבדל בין ישראלי ויהודי. מבחינה לאומית, היסטורית וזהותית – חד הם.

ולכן, במקום הפנטזיות המיותרות על היפרדות, עלינו לעמול בכל דרך כדי לשקם, לגבש ולחזק את הלכידות הלאומית שלנו, את הסולידריות הלאומית שלנו, את היחד שלנו. הדבק הוא הציונות.

מה שנדרש כדי לשקם את הלכידות שלנו, זו תחיה ציונית, שתציב את הציונות וערכיה במרכז הכובד של החברה, במקום המצב הנוכחי, שבו אנו מפוצלים למחנות ובכל מחנה נסחפים אחרי הקיצונים, שהקשר בינם לציונות אפילו אינו מקרי.   

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏23.4.23

* הקונגרס הציוני המיוחד – בירושלים התכנס לשלושה ימים הקונגרס הציוני המיוחד, לציון 75 שנים למדינת ישראל.

למה מיוחד? כי זה קונגרס שלא מן המניין. הקונגרס הציוני האחרון נערך ב-2020 בזום, בשל הקורונה. כבר באותו קונגרס הוחלט לכנס קונגרס שלא מן המניין, כדי לקיים את המפגש הבלתי אמצעי פנים אל פנים ובעיקר את הנהירה לישראל ולירושלים מעשרות גלויות. ההנחה הייתה שהקונגרס המיוחד ייערך בחלוף שנה, אך הקורונה לא זזה כל כך מהר ורק עכשיו הוא נערך.

עיקר חשיבותה של ההסתדרות הציונית העולמית, הוא תפקידה בהבטחת קיומו של העם היהודי. העם היהודי הולך ומתבולל, ואין מה ששומר על יהדותו יותר מזיקתו לישראל ומפעילות התנועה הציונית, המפלגות הציוניות ותנועות הנוער הציוניות בכל רחבי העולם היהודי. התנועה הציונית מקדמת חינוך יהודי, סולידריות יהודית, הסברה ציונית, מאבק באנטישמיות וב-BDS והחשוב מכל – מקדמת עליה לישראל.

עדין יש יותר יהודים בגולה מאשר בישראל. המשימה הגדולה של התנועה הציונית היא להפוך את המאזן הזה.

אני ציר בקונגרס הציוני וחבר הוועד הפועל הציוני מטעם תנועת דרך ארץ.

להלן סיכומים שכתבתי לאחר כל יום מימי הקונגרס.

* היום הראשון – ביומו הראשון של הקונגרס הייתה מליאת פתיחה, פאנלים ושולחנות עגולים, הצגת יחיד "ליל הסדר של השל", ישיבות הוועדות ואירוע פתיחה חגיגי.

במליאות ובאירועים החגיגיים דובר בעיקר על הצורך באחדות ישראל, לנוכח הקרע והשסע בחברה הישראלית. בוועדות, לפחות זו שבה אני ישבתי, המתח והסערה היו עזים.

הוועדה שבה נטלתי חלק, לבקשתי, הייתה: מגילת העצמאות ותכנית ירושלים. תכנית ירושלים היא המצע של התנועה הציונית העולמית. כעת הוצע לצרף אליה את מגילת העצמאות.

הדיון בנדון היה מתוח, תוך מחלוקת קשה בין הימין והחרדים (כן, יש גם חרדים בהסתדרות הציונית: ש"ס ותנועה חרדית אשכנזית שנקראת "ארץ קודש") לבין המרכז והשמאל. המהפכה המשטרית לא הייתה על סדר היום, אם כי ריחפה באוויר. המחלוקות היו בנושאים זהותיים. ובנושאים האלה, יש עתיד וכחול לבן היו מזוהים כמעט לגמרי עם השמאל.

אני מצאתי את עצמי יחיד בתוך הסערה הזאת, שאינו שייך לאף אחד משני המחנות הניצים, ובמידה מסוימת נמצא בשניהם. העמדות שהבעתי וההצבעות שלי לא היו על פי המחנות. בלט מאוד עד כמה שני הצדדים מתקבצים כמחנה, מצטופפים במחנה ופועלים כמחנה. דווקא כיוון שאיני שייך לאחד המחנות, ראיתי חשיבות בנוכחותי שם. ויותר מכך, הבנתי את החשיבות של קיומה של דרך ארץ, שלא התמודדה בבחירות האחרונות ולא ממש קיימת כעת. ברור לי עד כמה חשוב שהתנועה תקום ותהיה למפלגה פעילה, לשבת בכנסת ובממשלה, כיוון שהמסר שלה ייחודי וכעת הוא נעדר.

שלוש הצעות החלטה עלו בוועדה. הראשונה הייתה של התנועה הרפורמית. התנועה הציעה לאמץ את מגילת העצמאות המגדירה היטב את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. רעיון מעולה ואני תומך בו מאוד. איפה הבעיה? שהצעת ההחלטה מנוסחת באופן שמעוות את המגילה. הוא לוקח את הפסקה העוסקת בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין ובחזון הצדק, החרות והשלום וכו', כאילו זו כל תכלית המגילה. והרי המגילה ברובה המכריע עוסקת בזכותנו הטבעית וההיסטורית. הניסוחים של ההצעה נטו לכיוונים פרוגרסיביים.

הליכוד העלה הסתייגויות להצעה, והדהים אותי בקו הימני הקיצוני שנקט. בין השאר, רצו להסיר את המילה "דמוקרטית" מן ההחלטה, בתירוץ שהמילה דמוקרטית אינה מופיעה במגילה.

בדבריי, אמרתי שתוכן המגילה הוא דמוקרטי לעילא ולעילא וכך גם מסורת התנועה הציונית מיום הקמתה. נכון, במגילה מדובר על מדינה יהודית ולא מוזכרת מדינה דמוקרטית, אך גם לא נכתב מדינה ציונית. האם הם מציעים להסיר גם את המילה ציונית?

בהצעה נכתב שעל התנועה הציונית לאמץ את המגילה הואיל והציונות "דוגלת בעקרונות היסוד של צדק, שוויון ודמוקרטיה ושוללת אפליה מטעמי מוצא, לאום או גזע או מגזר או נטיה מינית" וכו'. הליכוד העלה הסתייגות להסיר את הפסקה הזאת.

כל ההסתייגויות של הליכוד נדחו ברוב גדול.

אני הצעתי הסתייגות שונה. הצעתי להוסיף, בלי לגרוע אף ערך שהוזכר בהצעה, את המילים: "דוגלת בזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל". בלי זה, אין שום משמעות לאימוץ המגילה, כי זה עיקר מהותה, וזה התוקף להכרזה על הקמת מדינת ישראל.

הצעתי קצת הביכה, כנראה, את הצירים. קצת בלבלה את היוצרות. איך השמאל יכול להתנגד להצעה שמדברת על מהות מגילת העצמאות ואינה מסירה את הצעותיו? איך הימין יכול להתנגד לתוספת שלי? אך לימין היה קשה לתמוך בהצעה שמשאירה על כנה את הערכים שהוזכרו בהצעה המקורית. ולשמאל כנראה היה קשה לקבל הצעה המשנה את ההצעה המקורית ומפצל את הפוקוס שאליו הם כיוונו. זו הייתה ההצבעה היחידה שבה הצירים זזו מהמחנאות האוטומטית. ההצבעה הסתיימה בתיקו. אגב, צירי יש עתיד הצביעו בעדה. נערכה הצבעה נוספת – שוב תיקו. משמע – ההסתייגות לא התקבלה.

קיים הליך, הנקרא "ווטום ספרטום", שבו מי שהעלה הסתייגות בוועדה והיא לא התקבלה, רשאי להעלות אותה גם במליאה. מיד הכרזתי על ווטום ספרטום והצעתי תעלה מחר במליאה.

בהצבעה על ההצעה כולה נמנעתי. הייתי צריך להתנגד. אמנם אני תומך מאוד באימוץ מגילת העצמאות, אך היה עליי להתנגד לנוסח שאינו כולל את התוספת החשובה שהצעתי. ההצעה התקבלה ברוב גדול.

ההצעה השניה הייתה של מפלגת העבודה. גם היא הציעה לאמץ את מגילת העצמאות. אך היא הייתה ברוח של אחדות, בלי כניסה למחלוקות וגם לא לפרטים. הליכוד הציע הסתייגות: לאמץ את מגילת העצמאות ואת חוקי היסוד של המדינה. יפה. דווקא הליכוד בעד חוקי היסוד. אני מניח שהסיבה לכך היא חוק הלאום. אני כמובן תומך בכך. באימוץ כל חוקי היסוד. הצבעתי בעד ההסתייגות, אך היא נדחתה. הצבעתי בעד הצעת מפלגת העבודה, שזכתה לרוב גדול מאוד.

ההצעה השלישית הייתה של הליכוד. הייתה זו הצעה למצע ימני ודתי קיצוני. עלו הסתייגויות רבות. לפתע נציג הליכוד אמר שלמען האחדות הוא משנה את נוסח ההצעה והפעם מיתן אותה מאוד (ואולי מראש הכניס בה עזים?). לא יכולתי לתמוך בנוסח המקורי. יכולתי לתמוך בנוסח המתוקן. אך בשל התארכות הדיונים ומורכבות ההצעה וההסתייגויות הרבות, הוחלט לדחות את ההצבעה עליה ולהביא אותה להחלטת הוועד הפועל הציוני שיתכנס בעוד חודשים אחדים.

* היום השני – היום השני של הקונגרס הציוני המיוחד, נפתח ברב שיח עם יו"רי פדרציות ציוניות בארצות שונות. היה מעניין מאוד ומפתיע לראות יו"רים צעירים בשנות השלושים לחייהם. היו"רית של הפדרציה באורוגוואי, בת 33, אמרה שהיא נחשבת זקנה בפדרציה. זה סימן מעודד, לדעת שהציונות מרתקת ומושכת צעירים בעולם היהודי. אגב, במקביל לקונגרס נערך קונגרס צעירים, של בני נוער מתנועות הנוער הציוניות בארץ ובעולם.

במושב הזה ריגשה במיוחד בדבריה יושבת ראש הפדרציה של אוקראינה, נציגה שבאה מאזור קרבות, שסיפרה על הפעילות בקהילה היהודית ובתנועה הציונית במלחמה. אציין עוד את דבריו של יו"ר הפדרציה בדרא"פ, שהגדיר את ארצו כבירת BDS ותיאר את המאבק שהתנועה הציונית מפעילה להגנה מפני המתקפה האנטישמית הזאת ושיתופי פעולה עם גורמים לא יהודיים במאבק.

הפעילות הציונית הלכה למעשה, בתחום העליה, החינוך, המאבק באנטישמיות, חיזוק הקשר בין הארץ ותפוצות הגולה ובין היהודים בתפוצות השונות, חשובה לאין ערוך יותר מהדיונים והמחלוקות הסוערות בפוליטיקה של הקונגרס.

לאחר מכן יצאנו לסיורים. בחרתי לסייר דווקא במקום שאני מכיר, הקיבוץ העירוני בית ישראל בשכונת גילה והמכינה הקדם צבאית שהוא מפעיל. תמיד טוב לחזור למקומות מעוררי השראה ולהיות נוכח בעשיה ציונית אמתית, מה גם שהפעם האחרונה שביקרתי שם הייתה לפני 9 שנים.

ליבת היום השני אמורה הייתה להיות מליאת ההצבעות על הצעות ההחלטה של הוועדות. אתמול דיווחתי על הדיון הסוער בוועדה שבה הייתי חבר, שעסקה באימוץ מגילת העצמאות למצע התנועה הציונית. מסתבר שגם בוועדות האחרות היו דיונים סוערים, וגם שם היה שסע בין הימין לבין השמאל והמרכז. וגם בהן לא הייתה אווירה של פשרה, אלא של לעומתיות. בין הנושאים – הצעה נגד פגיעה בחוק השבות, הצעה נגד המהפכה המשטרית ועוד.

תקציר הפרקים הקודמים: בוועדה שבה השתתפתי, היה עימות בין המחנות – שנים אוחזים במגילת העצמאות, כל אחד מאיר על מסר אחר מן המגילה ואומר "כולה שלי". אני הצעתי, בהסתייגות שהעליתי, הצעה של "גם וגם", המאמצת את מגילת העצמאות על כל מסריה. הצעתי שברה את המחנאות המלאה, אך השיגה תיקו ולא עברה. הכרזתי על ווטום ספטרום, כלומר דרישה להעלות את ההצעה בפני המליאה. האמנתי בכוחי לשכנע ולהביא לקבלת ההחלטה ברוב גדול. מסתבר, שעל פי החוקה הווטום ספטרום הוא זכות רק של מגיש הצעת ההחלטה, אם לא התקבלה בוועדה, ולא של מגיש הסתייגות, ולכן הצעתי לא תעלה להצבעה. התאכזבתי מאוד והחלטתי שאצביע נגד ההחלטה במתכונתה זו.

אולם המליאה לא התקיימה. מסתבר שסיעת המזרחי (הציונות הדתית) ניצלה סעיף בתקנון, שעל פיו די בחתימה של חמישים צירים (מתוך אלפיים!) כדי לדרוש הצבעה שמית. כאקט של מחאה על ההצעה נגד ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, שהייתה צפויה להתקבל ברוב גדול, מזרחי החתימה 50 צירים על דרישה לקיים הצבעה שמית על כל ההצעות, כל הסעיפים, כל ההסתייגויות. כאמור, מדובר באלפיים צירים, כך שהמשמעות היא הצבעות אינסופיות, כאשר בערב יש אירוע בהשתתפות הנשיא ומחר כבר חלק מהצירים טסים לארצותיהם. במילים אחרות, עריצות המיעוט ולמעשה שיתוק הקונגרס.

הוכרזה הפסקה לצורך דיון של הנשיאות. החלו קריאות "בושה! בושה!" (אני צעקתי בלב). במשך שעתיים-שלוש כל הילדים, כלומר אנחנו הצירים, ישבנו באפס מעשה והמתנו להורים – נשיאות הקונגרס, שיריבו ביניהם ויחליטו. לבסוף יצאה הודעה, שמחר ישונה סדר היום (המעניין) ותתקיים בו מליאת דיונים על ההצעות, אך ללא הצבעה. אחרי יום העצמאות תהיה הצבעה אלקטרונית. לדעתי, לקונגרס הבא יש להציע שינוי תקנון, שלא יאפשר לחמישים איש לשתק את הקונגרס.

בערב נערך ברחבת המוסדות הלאומיים אירוע "חוגגים ציונות" לציון 125 שנים לתנועה הציונית ו-75 שנים למדינת ישראל, בהשתתפות נשיא המדינה. באירוע הושק חיזיון אורקולי ענק על הסיפור הציוני, המוקרן על קירות המוסדות הציוניים. אחרי שירת "התקווה" הופיעה להקת "התקווה 6", אך להופעתה נשארו בעיקר משתתפי קונגרס הצעירים.

* היום השלישי – היום השלישי והאחרון אמור היה להתמקד במליאה בנושא מגילת העצמאות, בהשתתפות אנשי רוח בולטים ובהם הרב שרלו והסופר דוד גרוסמן. אך כיוון שלא התקיימה אמש מליאת ההחלטות, המושב המתוכנן בוטל והיום התקיימה מליאת ההחלטות.

אך היא לא הייתה מליאת החלטות, אלא רק הצגת הצעות ההחלטה. ההצבעה תהיה דיגיטלית אחרי יום העצמאות.

הסאגה של ביטול ההצבעות אתמול יצרה אווירה מתוחה, עכורה וקשה, אך לא הצדיקה את מה שקרה בהמשך. המליאה נועדה להצגת הצעות ההחלטה, שעל חלקן נערך דיון בנשיאות והגיעו להסכמות על נוסחים ממותנים, שניתן להגיע עליהם להסכמה. כל הצעה הוצגה וניתן היה לדבר דקה בעד או נגד. היו הצעות בסוגיות נפיצות, כמו חוק השבות, חוקי הגיור, ההכרה בזרמים, המהפכה המשטרית, סוגיית הלהט"ב (או בשם החדש להטבק"א), מגילת העצמאות ועוד.

מן הראוי היה לקיים דיון מכובד בנושאים האלה, בהקשבה ובניסיון – אם לא להגיע להסכמות, לפחות להגיע להכרת העמדה האחרת ומתן כבוד ליריב. זה לא מה שקרה שם. מה שקרה שם היה שוּק. מילא לא להיפתח ולא להקשיב. לפחות, תנו לדבר.

אני חייב לציין שהגרועים ביותר היו אנשי יש עתיד, ובעקבותיהם גם אחרים המזוהים עם השמאל מרכז. אנשי יש עתיד ישבו במרכז, כגוש אחד, דרוכים וחותרים למגע. בכל פעם שמישהו רק העז להשמיע עמדה אחרת, הם פצחו בצרחות בוז ו"בושה-בושה". כשעלה נושא הלהט"ב הם קמו על הכיסאות ונופפו בדגלי הגאווה. הם פשוט באו להפגנה, לא לקונגרס, לא לשיח. יש לציין, שדווקא אנשי הליכוד והדתיים התנהגו בצורה הרבה יותר מכובדת, יחסית. שונה לגמרי מהתנהגות סיעותיהם בכנסת. כאן, הגוטליבים, דיסטלים, אמסלמים, קרעים וכו' היו דווקא אנשי יש עתיד. זה היה מביש.

הם מייצגים את הרוב בקונגרס. הם יודעים שכל הצעותיהם תתקבלנה. אפשר להבין, גם אם לא להסכים, כאשר מיעוט מתנהג כך בשם זכות הצעקה. אבל הם הרוב – מה הם זועמים כל כך?

אפשר להצדיק את הזעם על התרגיל של דחיית ההצבעות והעובדה שהקונגרס ננעל ללא החלטות (פורמלית הוחלט להאריך את הקונגרס עד קבלת ההחלטות בשבוע הבא). ניתן היה לבטא את המחאה, אולי באיזה צעד הפגנתי בתחילת המושב. אולי ביציאה הפגנתית מן האולם. יש דרכים למחות. לא בסתימה פיות.

אני מכיר כמה מן האנשים האלה באופן אישי. אפילו לא ניסיתי לדבר אתם, כי ראיתי שזה יהיה כמו לדבר לקיר. הם היו חדורים באיזה זעם קדוש והתנהגו כאספסוף. ואני סולד מאספסוף.

אני חייב לציין, שברוב הנושאים, אני תומך בעמדתם. ברוב הנושאים אצביע כפי שהם מצביעים. נגד שינוי בחוק השבות, בעד הכרה בזרמים, נגד המהפכה המשטרית ועוד. אם כי אצביע גם בעד חלק מהצעות הימין. אבל חשתי סלידה מהתנהגותם. את תחושתי כלפיהם אתמצת לארבע מילים: בושה! בושה! בושה! בושה!

מבחינה אידיאולוגית, הליכוד והימין הציגו עמדה מחפירה, בהתנגדותם לאימוץ מגילת העצמאות לצד תכנית ירושלים, המצע של התנועה הציונית. היו להם תירוצים, אך במקום לאמץ את המסמך הזה, שנכתב ברגע נדיר של אחדות מקיר לקיר – פתאום הוא לא מתאים להם. זו הקצנה אופיינית, והיא מצערת ביותר.

במליאת הסיום, התבקשנו לעמוד לקריאת התפילה לשלום המדינה. קם אחד מחברי הנשיאות, איני מכיר אותו, הניח כיפה על הראש, והחל לקרוא. התפילה נפתחת במילים "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו". הוא החל לקרוא: "צור ישראל וגואלו". כיוון שאני מכיר את התפילה, הבנתי מיד שזה לא יעבור בשקט. לקח כמה שניות להתעשת ואז הצירים הדתיים פתחו במהומה. אתה לא רוצה לקרוא את התפילה כמות שהיא? שמישהו אחר יקרא. בבית שלך, בקהילה שלך, קרא איך שאתה רוצה. בקונגרס הציוני, קרא את התפילה בשלמותה. זו הייתה פרובוקציה מכוערת, בחלק שאמור להיות חגיגי, דווקא כאשר העצבים כל כך רופפים ומתוחים. וגם התנהגות הצירים הדתיים, שהפריעו לאורך כל התפילה, לא הייתה מכובדת.

האקט הצורם הזה, מסמל בעיניי את הקונגרס כולו. במקום התרוממות רוח – מפח נפש. במקום קונגרס שחותר להסכמות סביב ערכי הציונות המשותפים לנו – קונגרס של עימותים, אלימות מילולית ושנאה. גם בתקופות הקשות ביותר של מתח פוליטי במדינה, בתנועה הציונית ההנהלה היא תמיד מקיר אל קיר, אין אופוזיציה, יש עבודה משותפת יפה בין נציגי הזרמים השונים. מכאן צריך היה לצאת לחברה הישראלית מסר שאפשר גם אחרת. במקום זאת, האווירה העכורה של המערכת הפוליטית השביתה את שמחת הקונגרס החגיגי לציון 75 שנים למדינת ישראל.

הקונגרס הזה היה חוויה שלילית מאוד בעבורי.

(על המהומה בסוף הקונגרס וההפגנה נגד רוטמן שמעתי בתקשורת. מיד בתום דיוני הקונגרס מיהרתי לנסוע הביתה).

* כולם השתגעו – מכירים את הבדיחה על זה שנהג בכביש 6 נגד כיוון התנועה, התקשר לאשתו ואמר: " לא תאמיני. כולם כאן השתגעו, נוסעים בכיוון ההפוך"?

יש בקונגרס הציוני אלפי אנשים. הודעתי לאשתי שכולם כאן השתגעו. אני היחיד בסנדלים.

* המשואנים המרגשים אותי – התרגשתי מאוד מבחירה בשניים ממשיאי המשואות בטקס הממלכתי.

האחד הוא קהלני. איש מופת. גיבור מלחמה שהפגין את גבורתו ומנהיגותו הפיקודית כמ"פ במלחמת ששת הימים, שבה נפצע קשה מאוד וכמג"ד במלחמת יום הכיפורים. הוא זכה בעיטור המופת בששת הימים ובעיטור הגבורה ביום הכיפורים. הוא גילה אומץ אזרחי ופוליטי נדיר, כאשר יצא נגד מנהיגו הנערץ רבין ומפלגת העבודה שמטעמה שירת בכנסת, כאשר סטו מדרכה של תנועת העבודה וניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד בראש שדולת הגולן והוביל את המאבק הפרלמנטרי נגד הנסיגה. הוא גם התנגד לאוסלו ב'. קהלני פרש ממפלגת העבודה ועמד בראש הדרך השלישית, וכיהן מטעמה בממשלה ובכנסת. הוא מגלם את דרכה של הדרך השלישית – דרך של מתינות וחתירה לאחדות ולהסכמות לאומיות. לא בכדי, הוא חתם לאחרונה על גילוי דעת של אישי ציבור מימין ומשמאל שקראו לאמץ את מתווה הנשיא. קהלני יזם ומוביל לאורך שנים את המיזם החינוכי הנפלא "בעקבות לוחמים" המעלה רבבות תלמידי י"ב לסיורים בגולן בנתיבי הקרבות. הוא יושב בעמק הבכא, מקבל קבוצה אחר קבוצה, מספר בהתלהבות, כמי שמספר זאת בפעם הראשונה, את סיפור הקרב ושוזר בו מסרים של מחויבות ופטריוטיות. והוא מנחיל להם את המסר, שכעת הדגל עובר אליהם והם נושאים באחריות לקיומה וביטחונה של המדינה. 

השניה היא הנערה רעות עמיחי, פעילה בארגון השומר החדש. איני מכיר את פועלה באופן אישי, אך אני מעריץ את הארגון, המפעיל המוני מתנדבים, נוער ומבוגרים, בשמירה על שטחים חקלאיים, בעבודה בחקלאות ובחינוך על ערכי החקלאות, כולל קיום רשת בתי ספר חקלאיים, "אדם ואדמה", אחד מהם באורטל (ויש לי הזכות לעבוד עם התלמידים במטע וללמד בבית הספר פרשת השבוע). שמחתי מאוד שנציגת הארגון תשיא משואה.

* לא אופוזיציה למדינה – אני שייך לאופוזיציה לממשלה. כשראש האופוזיציה מחרים את טקס המשואות, הוא לא מייצג אותי.

נכון שלא הצבעתי לו, אבל הוא לא רק יו"ר יש עתיד אלא נושא בתפקיד ממלכתי של ראש האופוזיציה. ככזה, עליו להיות נוכח בטקס.

אל לו לנהוג כמו נתניהו, שהחרים את הטקס בשנה שעברה, כשכיהן כראש האופוזיציה למדינה.

* מחאה ביום העצמאות – ביום העצמאות תשמ"א, לפני 42 שנה, השתתפתי בצעדת ימית, שארגנה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, בהשתתפות רבבות צועדים.

למה אני מזכיר זאת? בשל הגינויים והביקורת על מפגן יום העצמאות ההפגנתי בקפלן, של מתנגדי המהפכה המשטרית. אין בכך כל חדש. זה דבר מקובל. אני מתנגד נחרצות למחאה בטקסי יום הזיכרון ובאירועים הממלכתיים של יום העצמאות, אבל איני רואה בעיה בפעילות פוליטית ביום העצמאות. יום העצמאות אינו רק קצף ופטישי פלסטיק, אלא בהחלט יום מתאים למאבק על דמותה של המדינה.

אישית אני חוגג, כמובן, את יום העצמאות בקיבוץ אורטל. ובאופן עקרוני, איני משתתף בהפגנות מרגע שהושהתה החקיקה וכל עוד מתקיימת הידברות. אך האירוע בקפלן לגיטימי לגמרי, לדעתי.

* דילמת הטקסים – עצם המחשבה על הפרעות ומחאות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וההתנגדות להשתתפות נציגי הממשלה והכנסת, זרה לי מאוד וחמורה בעיניי. כיוון שהממלכתיות היא נר לרגליי, אני מזועזע מכך.

אך אני בדילמה בשאלה האם נבחרי הציבור צריכים לבוא לטקסים לנוכח המצב. מצד אחד, אני רואה בנוכחות נבחרי הציבור חשיבות רבה, כנציגי המוסדות הממלכתיים ביום הזיכרון הממלכתי, הלאומי. היעדרותם היא כניעה למהלך קיצוני ועלולה ליצור תקדים שירדוף כל ממשלה בעתיד. כזכור, התקדים של הפרעה מכוערת הייתה בהתפרעות בעת נאומו של בנט אשתקד. מצד שני, הנזק והכאב שייווצרו אם אכן יהיו מראות של הפרעות והתפרעויות בטקסים עלול להיות חמור יותר מהנזק שבהיעדרות.

אני מתלבט בשאלה מה נכון לעשות לנוכח המצב. אבל בדבר אחד אני בטוח. יש להיענות לבקשת ארגון "יד לבנים" לא לשלוח שרים וח"כים שהשתמטו משירות בצה"ל לדבר בטקסים. עצם שליחתם היא פרובוקציה של הממשלה וחוסר רגישות קיצוני, בוודאי כאשר גם כך המתח גדול כל כך והעצבים רופפים כל כך.

ובכלל, יש להפעיל שכל ישר. כפי שלבטח יצור כמו עופר כסיף לא ישלח לדבר בשם הכנסת בטקס יום הזיכרון, הוא הדין בייצור כמו בן גביר (מעבר לעובדה שלא שירת בצה"ל ולא בשירות לאומי).

* צלם בהיכל – שיגור הכהניסט לדבר בשם הממשלה בבית עלמין צבאי ביום הזיכרון, היא פרובוקציה של הממשלה נגד המשפחות השכולות וחילול זכרם של חללי צה"ל.

* אבחנה אישית – יש צדק רב בהתנגדות לשליחת שרים שלא שירתו בצה"ל לטקסים בבתי הקברות, אך ראוי לזכור שלא כל השרים החרדים השתמטו משירות, ויש להבחין בין מי ששרתו ומי שהשתמטו.

השר משה ארבל שירת בפיקוד העורף, ביחידה לזיהוי חללים. לאחר שחרורו מצה"ל המשיך לשרת במילואים שנים רבות כתובע בפרקליטות הצבאית במחוז יהודה ושומרון.

האבחנה בין מי ששרת ומי שהשתמט לא צריכה להיות מגזרית אלא אישית. הציונות הדתית היא אחד המגזרים המובילים בשירות משמעותי וקרבי, אך אין הדבר מכשיר את סמוטריץ' המשתמט. החברה החרדית היא חברה משתמטת, אך אין בכך כדי לפסול את משה ארבל.

משה ארבל ראוי לייצג את הממשלה ביום הזיכרון, בדיוק כמו כל שר ששירת בצה"ל.

* השירות של פרס – בפגישה של שר הביטחון גלנט עם נציגי המשפחות השכולות, הוא דחה את הדרישה האלמנטרית שמי שלא שירת בצה"ל לא ייצג את הממשלה בטקסים. הוא אמר: "גם פרס לא שירת".

אני רחוק מאוד מלהיות מחסידיו של פרס, בלשון המעטה, אך גלנט עשה עוול לו ולזכרו. נכון שהוא לא שירת בשדה הקרב, אך תרומתו לביטחון הייתה אדירה, ברכש נשק במלחמת השחרור, בהקמה בפועל של משרד הביטחון כסמנכ"ל, מנכ"ל, סגן שר ושר, בכינון היחסים הביטחוניים עם צרפת שעה שארה"ב עוד הטילה אמברגו נשק על ישראל ובעיקר בחלקו בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. להשוות אותו למי שהשתמטותו אומנותו, או למי שהמית עצמו באוהלה של קריירת משפטים או לפרחח שהפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון ויצר פרובוקציות מסוכנות? זו השוואה אומללה.

* פה לרבים – מתגובות שקיבלתי לדבריי נגד ביטול השתתפותו של גלנט בטקס יום הזיכרון בתנועה הקיבוצית, אני שמח לציין שרבים וטובים, ובהם משפחות שכולות ודמויות מרכזיות בתנועה, שותפים לדעתי.

* מי חוקקו את החוק – בית המשפט קבע שנערה בת 14 היא המחבלת האשמה בדקירה וניסיון רצח בשכונת שמעון הצדיק. אבל היא לא הורשעה, בשל גילה, על פי חוק הנוער.

וברשת חגיגה – הוכחה שהשופטים הזויים, פרוגרסיבים וכו'. הם רק שוכחים שלא השופטים חוקקו את חוק הנוער אלא המחוקקים. והשופטים מחויבים לפסוק על פי החוק.

* נולדו עם המדינה – מאיר שלו ויהונתן גפן נולדו בנהלל בהפרש של שנה. נפטרו בהפרש של שבוע. יהי זכרם ברוך!

* הרומן שלי עם יהונתן גפן – זה למעלה מ-12 שנים יש לי פינה שבועית, בת כרבע שעה, שהחלה ברדיו אורנים ועברה לרדיוטק, ובה אני משמיע שיר עברי ומדבר עליו. לאורך השנים הקדשתי פינות רבות לשירים של יהונתן גפן: "שיר לשירה", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "הבלדה על אהרון דוד", "שיר אהבה פוליטי", "אחינועם לא יודעת", "הנסיך הקטן", "גן של שושנים", "ריח של שוקולד", "האישה שאתי", "אתם זוכרים את השירים", "יונתן סע הביתה", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד.

את "יכול להיות שזה נגמר" השמעתי ביום הולדתו השבעים של יהונתן גפן, לפני שש שנים. הפעם סיפרתי על הרומן שלי עם יצירתו של יהונתן גפן, שנע בין התנגדות חריפה למסריו הפוליטיים לבין הערכה רבה לתרומתו הגדולה לתרבות הישראלית.

וכך כתבתי: היכרותי עם יצירתו של גפן היא מהיותי ילד צעיר, שמאז כיתה ג' הוא קורא עיתונים מושבע ודעתן. העיתון שקראנו בבית היה "מעריב". למגזין השבת קראו "ימים ולילות", ובמגזין זה הופיע מדור שבועי של יהונתן גפן הצעיר, "הצד הרביעי של המטבע". העובדה ש"מעריב", שנחשב לעיתון שמרני וממוסד עם נטיה ימנית, העניק במה שבועית, קבועה ומכובדת, במגזין הנחשב, בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לצעיר בן 25, איש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי, שבמידה רבה מייצג את ההיפך מדרכו של העיתון, מעידה הן על גפן והן על "מעריב". היא מעידה על האיכות, היצירתיות, המקוריות והכישרון שזוהו בגפן, ועל הפתיחות הרבה של "מעריב". לימים הם הכניסו למגזין, לשם איזון, את הטור "שיפודים" של מאיר עוזיאל, אך לדעתי הוא לא הגיע לאותה רמה.

התחלתי לקרוא עיתונים כאשר יהונתן גפן החל לכתוב את הטור שלו. אהבתי אותו מאוד והקפדתי לקרוא אותו בדבקות, מדי שישי בצהרים. וכיוון שכבר אז הייתי דעתן, כבר אז לא הסכמתי כמעט עם אף מילה שהוא כתב. ובכל זאת, אהבתי מאוד לקרוא אותו וקראתי בשקיקה כל מילה. אהבתי את ההומור, את השנינות וגם את האתגר שבהתמודדות עם דעה אחרת. עד היום, אני זוכר היטב כמה מן הקטעים של יהונתן גפן שקראתי בעיתון לפני 40 ואפילו 45 שנים. אני זוכר היטב טור שבו הוא תיאר את ההזדהות המוחלטת של כולנו עם נבחרת הולנד שהתמודדה עם גרמניה בגמר גביע העולם ב-1974 ואיך בסוף הנאצים ניצחו אותנו. אני זוכר טור שבו כתב נגד ירי בגורילה שברחה מגן החיות. אני זוכר טור, מבחירות 1977, שבו לעג למפלגה קיקיונית שנקראה "מפלגת הדור החדש" בראשות צבי סער. סער טען שהוא בן גוריון החדש. גפן כתב, שאילו בן גוריון היה עונב עניבה ארוכה כשל סער, הוא היה דורך עליה ונופל. אהבתי את הדרך העוקצנית, הסאטירית, האירוניה המושחזת, שבה הוא תקע סיכה בבלון הזה. ובטור הזה הוא פרסם גם שירים, שבזכותם התאהבתי בו כמשורר ופזמונאי. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם בעיתון את "אתם זוכרים את השירים" ואת "גן של שושנים". כבר אז, כילד, גיבשתי עמדה אמביוולנטית כלפיו; עמדה של הערכה לצד דחיה.

כנער רכשתי והכרתי על פה את תקליטיו "מכתבים למערכת" עם דני ליטני ו"שיחות סלון" עם יעל לוי, קלפטר ואחרים. היו אלה קברטים ששילבו מערכונים סאטיריים עם פזמונים שכתב. המערכונים היו קטעי קריאה שאותם הוא קרא בעצמו, בקולו הרדיופוני ובדיקציה החיננית שלו.

אני זוכר שיזמתי וארגנתי ערב תרבות בשכבה שלי בצופים, ערב "שיחות סלון", שבה קבוצה מתוך השכבה ביצעה את התקליט כולו, מראשיתו ועד סופו, לפי הסדר, עם כל המערכונים והשירים. בעיקר אהבתי לבצע את המערכון "סוף המסיבה", יחד עם טלי, חברתי לשכבה, וכנער בן 16 כל כך נהניתי מה"לגזרים אני אקרע אותה" עם ההתנשפות אחרי המשפט.

ושוב, בגרעין, בשל"ת המוקדם בבית השיטה, ארגנתי ערב יהונתן גפן, ושוב ביצעתי את "סוף המסיבה", הפעם עם פולה, חברתי לגרעין. ובמסיבת הסיום של ההיאחזות, כתבתי וביצעתי פרפרזה על המערכון הזה, מחיי ההיאחזות.

הייתי בן 15 כשיצא "הכבש הששה עשר". זה גיל שבו נוער מתנער משירי ילדים, שמצטיירים לו ילדותיים, ומתרחק מהם עד שהוא חוזר אליהם בחלוף שנים, בילדותו השניה כאבא. אבל "הכבש הששה עשר" היה משהו אחר, גם בעיניי וגם בעיני חבריי. אהבנו מאוד את התקליט ואת שיריו וקטעי הקריאה שבו; שרנו אותם. גם אותו אני זוכר על פה, מאז. בכלל, אני חושב שכתיבתו לילדים היא פסגת יצירתו של גפן. זה קצת מוזר, היום, כאשר אנו יודעים, מסיפורי בנו, איזה אבא מחורבן הוא היה. אגב, לפני כשנתיים לקחתי את בתי לראות את יהונתן גפן ב"הכבש הששה עשר". בהופעה הזאת כל ההורים התמוגגו, אך הילדים… לא ממש התחברו.

וכך, קניתי ואהבתי את ספריו, את "בעיקר שירי אהבה" ואת "פחות אבל כואב" וגם את הרומן "שיני חלב". אני זוכר איך העתקתי ושלחתי שיר מתוך "פחות אבל כואב", שיצא זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל, למכתב אהבה לבחורה שניסיתי להתחיל אתה. ללא הצלחה, יש לציין.

אבל עם השנים, הסתייגותי מגפן הלכה וגברה. התרשמתי שככל שהוא התבגר, כך הוא נשאר תקוע במרד הנעורים. חן הנעורים של גיל עשרים הוא קצת פאתטי בגיל 40, 50 ו-70. ומה שנראה לי כסרקזם מושחז בנעוריי, מצטייר היום בעיניי כנרגן ופאתטי. עם השנים, איבדתי סבלנות לכתיבתו, שחזרה על עצמה עד לזרא. את מאמריו התחלתי לקרוא ברפרוף, מאוכזב ומשועמם, ובהדרגה כמעט והפסקתי להציץ בהם. והסדרה שלו בחינוכית על תולדות המדינה ממש רדודה ופלקטית במסריה הפוסט ציוניים.

ואף על פי כן, אי אפשר לקחת מיהונתן גפן את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט" (שהוא כתב על אייבי נתן, ובנות הגרעין שלי שרו עליי במסיבת הגיוס שלנו), "איפה נטשה ופייר", "סיפור של חורף", "הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי" שהשמענו כאן, שירי "הכבש השישה עשר", "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים וטובים.

באורטל אנו מקדישים מדי שנה ערב חורף ליוצר מסוים – אחד הערבים הוקדש ליהונתן גפן ואני שרתי בו את "שיר לשירה", האהוב עליי במיוחד. השמעתי את השיר גם כאן בפינה, כמו שירים נוספים ובהם "דון קישוט", "גן של שושנים", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד.

אני מזהה לעתים שני יהונתן גפן סותרים. יהונתן גפן אוהב להיות ציניקן ופרובוקטור, מנוכר וניהיליסט ואף נרגן וממורמר, אך בין שיריו מבצבצת לעתים תמימות פטריוטית, נוסטלגיה לנעוריו בנהלל ושאריות של החינוך הטוב שקיבל שם, ושהוביל אותו להיות קצין בצנחנים. דיברנו על כך כשהשמענו לאחרונה שניים משיריו – שירו "הבלדה על אהרון דוד" על א.ד. גורדון ושירו "אתם זוכרים את השירים" – שיר נוסטלגי תמים וחף מציניות, שיר געגוע לנעורים ארצישראליים בהתיישבות העובדת.

וכך במידה מסוימת גם בשיר שאותו אשמיע היום, "יכול להיות שזה נגמר".

* דרישה מיותרת וילדותית – הדרישה מנתניהו לספוד ליהונתן גפן מיותרת וילדותית. זה נכון לכל דרישה להספד.

אם יספיד, זו תהיה מחווה יפה וראויה. אם לא – זה לגיטימי.

* תרבות ישראלית – לפני כשלושים שנה, הוזמנתי לאירוע לציון 15 שנים להקמת היישוב הדתי חספין, ברמת הגולן. הייתה שם תערוכה עם תמונות מן ההקמה ומן השנים הראשונות, והתמונות היו מלוות בטקסטים. וראה זה פלא – הטקסטים לא היו מן התנ"ך או ממדרשי חז"ל, אלא משירי נעמי שמר, חיים חפר, יורם טהרלב, נתן יונתן, אלתרמן.

אני זוכר שכתבתי על כך בעלון אורטל אותו שבוע בטור השבועי שלי, ואמרתי שהלוואי שהיינו יודעים לצטט ממקורות ישראל הקלסיים קמצוץ ממה שאנשי חספין יודעים לצטט מן התרבות הישראלית החדשה. והוספתי שאיני בטוח שאנו יודעים לצטט כמותם גם מן התרבות הישראלית החדשה.

קראתי השבוע פוסט של הרב איתי אליצור בזו הלשון: "למה במגזר החילוני חושבים שכל המדינה צריכה להכיר את השירים והמשוררים המגזריים שלהם?"

אני בטוח שהרוב המוחלט בציבור הדתי לאומי מכיר היטב את שיריו הקסומים של יהונתן גפן. שהוא אינו רואה בהם תרבות מגזרית חילונית, אלא תרבות ישראלית. אותה תרבות ישראלית, הכוללת גם את המוסיקה של חנן בן ארי, ישי ריבו ואביתר בנאי.

אבל במגזר החרד"לי יש המתקנאים במגזר החרדי ושואפים להתבדל כמותו, להתנזר ממה שאינו דתי, להפנות עורף לתרבות הישראלית. ומבחינתם, אין תרבות ישראלית, אלא תרבות מגזרית. תרבות "שלנו" ותרבות "שלהם".

האיום החרד"לי הזה על התרבות הישראלית מדאיג. מצד שני, אני מאמין שלא צריך לדאוג, כי רוב הציבור לא ינהה אחרי החרד"לות הזאת, למרות שהיום, כאשר הסמוטריצ'ים הם הביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, נראה כאילו זה הכיוון. אני מאמין שהסמוטריצ'יזם הוא טרנד שלא רחוק היום, שבו, הוא יחזור לקוטנו הטבעי.

* תרבות השנאה – חשבתי שגל הפוסטים של שמחה על מותו של מאיר שלו יפסק עם מותו של יהונתן גפן. שאלופי השנאה יעבירו את מוקד השמחה למותו של יהונתן גפן. מסתבר שהם משלבים בין השניים וממשיכים את החגיגה על מותו של שלו עם חגיגות השמחה על מותו של גפן.

מהיכן הם שואבים כל כך הרבה תועפות של שנאה? איך אפשר לשנוא כל כך?

ועוד לא דיברתי על איחולי המוות לאהרון ברק.

תרבות השנאה היא תרבות השלטון הנוכחי.

* הלוויה יהודית בנוסח נהלל – הרב שאול פרבר הוא מייסד הארגון "עתים" והעומד בראשו. "עתים" היא עמותה דתית ליברלית, שמשמיעה קול חשוב מאוד בקרב הציבור הדתי ועושה רבות להנכחת יהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, בחברה הישראלית. העמותה מספקת לציבור פתרונות הלכתיים שלא דרך הנוקשות של המוסדות הרבניים. בין השאר – בתחום הגיור. הוא מגייר על פי ההלכה, ברוח מאירת פנים שלא דרך הרבנות הראשית.

במאמר ל-ynet הוא העלה על נס את בחירתו של מאיר שלו בהלוויה "אורתודוקסית נוסח נהלל". במאמרו הוא דיבר על מאיר שלו כמי ש"ביקש – במילות הפרידה שלו – לשלב את העושר היהודי הרב שהכיר, העריך והתפלמס אתו, לחיים המודרניים של מדינת ישראל… מאיר שלו הבין שהיהדות היא לא דרך חד-כיוונית של חזרה אל העבר, אלא דרך לגאולה שמתבססת על המסורת שלנו תוך קידוש חדשנות ומודרניות. זה עולה בספריו לא פעם, בקריאה שלו בטקסטים יהודיים וכן, אפילו בהלווייתו. קבורה אורתודוקסית – נוסח נהלל".

במאמר הוא עושה שימוש מעניין בכותרת של דף ההנחיות של מאיר שלו למשפחתו בנוגע להלווייתו – "אבא עושה בושות", כשם ספר הילדים המקסים שלו. "בסופו של הסיפור 'אבא עושה בושות' ", כותב הרב פרבר, "אפרים מבין שאביו ממשיך מסורת אותנטית – אבל הוא עושה זאת בדרכו ובהתאם למציאות שהם חיים בה".

אני מזדהה עם רוב האמור במאמר, אך לא עם הנוסח "הלוויה אורתודוקסית נוסח נהלל", אלא בנוסח של מאיר שלו "הלוויה יהודית נוסח נהלל". האורתודוקסיה היא זרם חדש ביהדות, שקם בעקבות ההשכלה והזרם הרפורמי, כדי להסתגר מהשפעתם. הקבורה היהודית עתיקה במאות רבות של שנים מן האורתודוקסיה. השילוב בין מסורת וחידוש אינו שילוב בין אורתודוקסיה לחילוניות, אלא סלילת דרכים יהודיות ראויות.

אני אוהב את נוסח נהלל, שאותו אני מכיר כמי שנשוי עם בת נהלל והשתתפתי בהלוויית חמי ובני משפחה אחרים. לא הרבנות מובילה אותה אלא צוות "חסד של אמת" של המושב. הקבורה היא בארון, כמקובל בהתיישבות העובדת. נאמרים בה קדיש ו"אל מלא רחמים". זו הלוויה יהודית מאוד. היא אינה "אורתודוקסית".

* ברוך תירוש – לפני כשלושים שנה, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, יצר אתי קשר ברוך תירוש, שהציג את עצמו כאיש הפל-ים, והזמין אותי להרצאה בפני ותיקי הפלמ"ח. באותם ימים נעניתי לכל הזמנה, אך ההזמנה הזו, בפני הפורום הזה, ריגשה אותי ממש.

המפגש היה במלון בתל-אביב. אני זוכר מאוד לטובה את המפגש עם החבורה, של אנשים כבני 65-70, שמשום מה היו קשישים בעיניי. הם תמכו בגולן בהתלהבות והביעו אכזבה עמוקה ממפקדם יצחק רבין, שאינם מבינים מה קרה לו.

מפעם בפעם קיבלתי מכתבים מתירוש, שנפתחו תמיד במילים "לאורי הייטנר במרומי הגולן" או "לאורי הייטנר מגן הגולן". וכשהדואל פרץ לחיינו, המכתבים הומרו במיילים. מאז הקמת "חדשות בן עזר" נפגשנו בגיליונותיו. הוא הגיב לרבים ממאמריי, לעתים במיילים ששלח אליי ולעתים מעל דפי חב"ע. הוא הביע תמיכה בהשקפותיי הניציות והלאומיות, אך נזף בי שוב ושוב על התנגדותי לנתניהו. ופעמים רבות, כדי לעקוץ אותי, הזכיר שבמפגש שלי עם אנשי הפלמ"ח התגאיתי שאנחנו בגולן מתיישבים ולא מתנחלים ויצאתי נגד המתנחלים ביש"ע. אך לא היו דברים מעולם. לא זו בלבד שזו מעולם לא הייתה עמדתי, אלא שלאורך שנים יצאתי נגד האבחנה בין מתיישבים למתנחלים. כעסתי מאוד על ה"תזכורות" הללו, שהופסקו רק כאשר הודעתי לו שאם יחזור על ההאשמה חסרת השחר, אתבע אותו על הוצאת דיבה.

בתכתובת בינינו בנדון, הבנתי שדבריו לא היו בדותה, אלא טעות בזיהוי. כדי להזכיר לי שכך אמרתי, הוא ציין שהיה זה בסיור של ותיקי הפלמ"ח בגולן ב-1981, שהחל בהרצאה שלי במלון באיילת השחר. אלא שמעולם לא ביקרתי במלון הזה וב-1981 הייתי תלמיד תיכון ברמת גן. הפגישה של ותיקי הפלמ"ח אתי נערכה בשנות ה-90, במאבק נגד המו"מ על נסיגה מהגולן. כנראה שעשור קודם לכן הם נפגשו עם נציג הגולן, בתקופת המאבק על חוק הגולן, אך היה זה מישהו אחר, ולימים ברוך בלבל בין ההרצאות ובין הדוברים.

ברוך תירוש היה לוחם הפל-ים, ליווה ספינות מעפילים והורידם אל חופי א"י, היה איש השב"כ והמוסד, ציוני בכל רמ"ח אבריו ופטריוט בכל שס"ה גידיו.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

דברו שפתיים יחפות – זו השורה היפה ביותר, בעיניי, בשירתו של יהונתן גפן. מתוך שירו הקסום "שיר לשירה":

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,

כל עוד חלב נוטף מחיוכך.

חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,

חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.4.23

* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.

סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.

בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני.

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני.

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח.

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח.

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור.

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור.

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה.

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה…

איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה". אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.

אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה". כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.

אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע,

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.

שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.

אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.

יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.

* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.

יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.

כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחוב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.

אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.

* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגיה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעיה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.

תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.

בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.   

עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.

* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים".

אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה.

המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.

ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכל אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם".

הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית.

ליברמן הוא תואם יריב לוין.

* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט הייתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. הייתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.

אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה הייתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכל באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.

לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.

הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.

* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.

הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.

התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה.

בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.

* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.

* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.

* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.

אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.

אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך".

* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך".

וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.

אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.

* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון".

כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.

אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.

לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.

נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.

אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה… קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.

* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם", כתב שבתאי וצדק בכל מילה.

דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.

* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.

* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. יתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.

          * ביד הלשון

עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו.

עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.

שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:

אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.

יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.

דבורה אפשטיין,  ילידת 1929 מאורוגוואי.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת הגדול ופרשת "צו" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל, 31.3.23

שבת הגדול, השבת שלפני פסח, מוקדשת להכנות לפסח ולכניסה לאווירת החג.

פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

ואם במילואים עסקינן, ראוי להזכיר שמקור המילה מילואים היא בפרשה שלנו, פרשת "צו", שבה מתוארים שבעת ימי המילואים, ימי ההכשרה של הכוהנים לתפקידם, לפני חנוכת המשכן.

שבת שלום וחג חירות שמח!