* עסקת שליט ככשל מנהיגותי – באוקטובר 2011 שוחרר גלעד שליט משביו, בעסקת חליפין שבה שחררה ישראל 1,027 מחבלים מתוכם 280 רוצחים, אסירי עולם.
כמו כל עם ישראל עצרתי את נשימתי מהתרגשות ברגע ששליט ירד מן המטוס ודמעות נקוו בעיניי. זאת, למרות שהתנגדתי בתוקף לעסקה ואת עמדתי הבעתי במאמרים רבים לפני העסקה ואחריה. הלב יצא אל גלעד שליט ואל משפחתו. אני בטוח שכך חשו, בדיוק כמוני, שאר מתנגדי העסקה. אני בטוח גם שמרבית תומכי העסקה כאבו מאוד, כמוני, את מחיר העסקה, שגם בעבורם היה כבד מנשוא. החיים מזמנים לנו דילמות, שרובן אינן של שחור לבן. רובן דילמות מורכבות של בחירה בין חלופות קשות ולעתים, כמו במקרה זה, דילמות איומות.
מבחינתי, הייתה זו דילמה בין הרגש לשכל. הרגש היה עם הרצון לשחרר בכל מחיר את שליט, שלאורך חמש שנות שביו תמונתו וסיפורו הפכו אותו באמת ל"של כולנו" (אני מתעקש לא לקרוא ללוחם צה"ל "ילד". צה"ל עוד לא חוטף ילדים). הוא באמת היה כמעט לבן משפחה של כולנו. אבל השכל הוביל אותי להתנגדות נחרצת להסכם.
כתבתי אז, שההבדל בין גלעד שליט לבין מי שייהרגו בעקבות העסקה, הוא שאת שמותיהם איננו מכירים וגם לא את תמונותיהם ולא את הוריהם. אולם דמם אינו סמוק פחות מדמו של שליט. היום אנו מכירים גם את שמותיהם ותמונותיהם ומשפחותיהם של גיל-עד שער, יעקב פרנקל ואיל יפרח. שלושת הנערים נחטפו ונרצחו בידי חוליה שנשלחה בידי משוחרר העסקה. הם שלושה מתוך לפחות עשרה שאנו יודעים בבירור שנרצחו ישירות בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.
אך הנזק אינו מסתכם בנרצחים הישירים. יחיא סינוואר, למשל, כבר לא רוצח ישירות במו ידיו וגם לא שולח אישית חוליות רצח. אבל הוא המנהיג של חמאס בעזה ואחראי ישירות לירי אלפי רקטות לעבר מדינת ישראל. הוא אולי הבכיר ביותר אך אינו היחיד. חלק גדול מבין משוחררי העסקה חזרו לטרור.
מאז עקירת גוש קטיף לא קיבל הטרור רוח גבית חזקה יותר מזו שקיבל בעסקת שליט. שלוש השנים שבין העסקה לבין מבצע "צוק איתן" היו הקשות ביותר בגבול הרצועה. המסר שהאויב מקבל מעסקאות כאלו, הוא של חולשה ורפיסות של החברה הישראלית, מסר המחזק את משל קורי העכביש. ואין דבר המדרבן טרור יותר מריח של חולשה.
עסקת שליט שזכתה בשעתה לתמיכה רחבה מאוד (בסקר של "ישראל היום" באותו שבוע 90% תמכו בה) היא ביטוי יפה לערבות ההדדית והסולידריות החברתית של החברה הישראלית. אולם בעיניי יש כאן עיוות של הסולידריות – הפרטה של הערבות ההדדית. על פי תפיסתי, ערך הערבות ההדדית הוא הנכונות של כל חייל לחרף את נפשו כדי לחלץ פצוע ולהציל את חייו. לא במיקוד כל הסולידריות של האומה בחייל אחד, תוך ערעור יכולת העמידה של החברה ושל ההנהגה, למרות הידיעה שהמחיר יהיה חיי ישראלים רבים. ולמה אני כותב "ידיעה" ולא הערכה? כי עסקת שליט לא הייתה הראשונה ברוח זו. קדמו לה עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים, עסקת רגב-גולדווסר שבה שוחרר מחבלים רוצחים ובהם סמיר קונטר בעד גופות חללי צה"ל. כל העסקאות הללו הגבירו את הטרור וגבו חיי אדם, ולא הייתה שום סיבה להטיל ספק בכך, שתוצאות העסקה הזאת תהיינה שונות.
בראיון ל"ישראל היום" בכתבה (מצוינת) במלאת עשור לעסקה (גם ב"ידיעות אחרונות" הייתה כתבה מצוינת בנדון), אמר דוד מידן, מי שהיה מתאם נושא השבויים והנעדרים וניהל את המו"מ עם חמאס: "אם לא היית משחרר את גלעד היית מחליט, בלי להצהיר, שאתה נותן לחייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות. אלטרנטיבה אחרת לא הייתה. שליט היה מעברו השני של הגבול במשך חמש שנים וארבעה חודשים, השבוי הישראלי ששהה בשבי הכי הרבה זמן, וחזר חי. … השאלה שעמדה על המאזניים הייתה אם בהיעדר מודיעין, כשאין מבצע צבאי באופק, אתה נוטש, או שאתה עושה משא ומתן ומוצא את המחיר הכי פחות גרוע כדי להחזיר אותו".
אכן, זו הדילמה והיא דילמה קשה. אולם באותו ראיון סיפר מידן על מחבלים שישראל התעקשה לא לשחרר בכל מקרה, כמו מי שאחראים לטבח במלון פארק, לטבח בדולפינריום ולרצח רחבעם זאבי. "נאחזנו בכמה סמלים שלא הסכמנו לשחרר בשום מחיר ובהם מרואן ברגותי, האיש שתכנן את פיגועי האוטובוסים".
ואם חמאס לא היה מוכן להתפשר עליהם, אז היה מוצדק להשאיר "חייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות?"
מהם הקווים האדומים? איפה עובר הגבול? לשם כך הוקמה ועדת שמגר, שפעלה עוד לפני עסקת שליט ונאמר לה שהמנדט שלה אינו נוגע לעסקה זו אלא לעתיד. והיא קבעה קווים ברורים וגבולות ברורים, שלא התפרסמו, אך ידוע שהם הרבה יותר קשוחים, והדלפות שונות דיברו על עקרונות כמו לא לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל ושהפרופורציה בעסקת חליפין צריכה להיות 1:1. יכול להיות שההדלפות אינן מדויקות, אך אין ספק שהוועדה גיבשה המלצות המנוגדות לרוח עסקאות ג'יבריל, שליט ומה שביניהן. ומה עשתה הממשלה, שהקימה את הוועדה? עד היום חברי הוועדה לא זומנו לדיון בקבינט או עם ראש הממשלה על הדו"ח. יו"ר הוועדה כבר נפטר. האם יואיל בנט לזמן את חברי הוועדה האחרים, פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון לדיון ולהביא את הקבינט להכרעה לאומית ברוח המלצות הוועדה?
והאם באמת לא הייתה כל דרך אחרת לשחרר את גלעד שליט? האם באמת לא הייתה כל דרך מבצעית? מידן ואחרים דיברו על כישלון מודיעיני. ושמא הכישלון הוא מנהיגותי? כתבתי בראשית דבריי על הדילמה בין הרגש והשכל. מן המנהיג ניתן לצפות שיפעל באופן תבוני, ויעמוד בלחץ דעת הקהל, התובעת החלטה על פי הרגש. אולי עם הנהגה שהייתה משדרת את רוח אנטבה, המודיעין היה מגלה את השבוי וצה"ל היה משחרר אותו?
במאמר שפרסמתי עם פרסום העסקה, תחת הכותרת "בין רוח יוני לרוח ביבי" כתבתי: "העסקה הזאת היא תוצאה של כישלון ישראלי נורא – העובדה שצה"ל לא הצליח במשך למעלה מחמש שנים לחלץ את גלעד שליט בפעולה צבאית. מה הסיבה לכישלון? האם היה זה כישלון מודיעיני – גורמי המודיעין הישראלי לא הצליחו לאתר את מקום שביו של שליט? שמא היה זה כישלון מבצעי – צה"ל לא הצליח לתכנן פעולה שסיכוייה להצליח גבוהים? חוששני שהיה זה בעיקר כישלון מנהיגותי – רפיון ההנהגה, ברוח הרפיון של הציבור הישראלי, גרם לוויתור מראש על האופציה הזאת.
באנטבה, ישראל סיכנה את חייהם של טובי חייליה במבצע נועז, במרחק 4,000 ק"מ מישראל, כדי לחלץ 105 אזרחים חטופים, ולא להיכנע לתביעה לשחרר תמורתם 40 (!) מחבלים. פעולה זו הייתה מכה לטרור ושמה קץ לחטיפות המטוסים. רבים משבחים את מנהיגותו של נתניהו בהחלטה על עסקת שליט. אני מעריץ דווקא את מנהיגותו של רבין בהחלטה על אנטבה.
במבצע אנטבה איבד בנימין נתניהו את אחיו יוני, מפקד סיירת מטכ"ל. המבצע קיבל את שמו של יוני – מבצע יונתן. עסקת שליט היא היפוכה של רוח אנטבה. איפה רוח יוני ואיפה רוח ביבי…
הלב גואה משמחה לנוכח שחרורו של גלעד שליט. אבל הראש מבין שזו שמחה קצרת טווח. אני מודה, השמחה הממלאת את לבי חזקה יותר מהתובנה שבראשי. בינתיים. אבל הייתי ישן הרבה יותר טוב, אילו ידעתי שהנהגת ישראל מחליטה מהראש".
* לא נורא, יהיה מחבל אחר – גאולה כהן הייתה אחת המתנגדות החריפות לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה באותם ימים, מה הייתה עושה אם בנה היה נופל בשבי. "הייתי מרעישה עולמות, נלחמת כלביאה ועושה הכל כדי שהממשלה תשלם כל מחיר למען שחרור בני. אני מקווה מאוד ששר הביטחון היה מספיק חזק כדי לעמוד בלחץ שלי ולפעול על פי האינטרס הלאומי".
בראיון לחדשות 12, במלאת עשור לעסקת שליט, נועם שליט נשאל על מחיר העסקה, ובין השאר אמר שהוא אבא של גלעד ומה שחשוב היה לו זה לשחרר את גלעד. זו אמירה מכובדת כי היא אמתית. לא כך האמירה שלו, באשר למחבלים ששוחררו ורצחו ישראלים. על כך הוא השיב שלכל מחבל יש תחליף ואם המחבל שרצח לא היה משוחרר מן הכלא, מחבל אחר היה מבצע את הפיגוע. על פי אותו היגיון, יש לפתוח את בתי הסוהר ולשחרר את כל המחבלים ויש להפסיק את פעילות המעצרים של מחבלים בשטחי הרש"פ. למה לסכן את חיילי צה"ל במעצר מחבלים? הרי אם נעצור את המחבל, מחבל אחר יְפָגֵעַ במקומו. אלא מה? כאשר לא עצרנו מחבלים, או בשוקנית – כאשר הקלגסים הישראלים לא חטפו ילדים פלשתינאים ממיטותיהם, למעלה מאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור.
* פטפטת מיותרת – ישראל מחויבת לעשות כל שלאל ידה כדי להשיג מידע על גורלו של רון ארד ולמציאת מקום קבורתו. צה"ל, המוסד וכל גורמי הביטחון עוסקים בכך בכל מאודם כבר 35 שנים והם ממשיכים לעסוק בכך גם היום. אילו המבצע של המוסד, שעליו דיווח בנט בנאומו בכנסת, היה מניב פירות והיה משיג מידע, ראוי היה לדווח על כך לציבור. הסיפור הדרמטי של בנט בכנסת על מבצע, שבסופו של דבר לא נשא פרי, הוא מיותר ואינו מועיל במאומה. טוב שפעילות המוסד תישאר סמויה מן העין, כיאה לארגון חשאי, אלא אם יש סיבה מיוחדת לפרסמה. איני רואה כל סיבה כזאת שמצדיקה את הפרסום בנאומו של בנט בכנסת.
* אספסוף של חוליגנים – הח"כים של הליכוד – אספסוף של חוליגנים. מתפרעים ומשתוללים כפראי אדם.
והבוס? הוא שולח את חייליו להתפרע ויושב בשקט, מתחבא מאחורי המסכה. מנהיג אחראי היה מסתובב אליהם ומסמן להם לחדול. אבל נתניהו הוא מנהיג כנופיה.
לא כל הח"כים של הליכוד נהגו כך. חלקם, למשל יובל שטייניץ, ישבו המומים כמי שרוצים לקבור את עצמם מהבושה. אבל גם הם אשמים. כי הם שותקים ואינם אוזרים אומץ להשמיע קול נגד הפרחחים.
* כך אבדה הריבונות – קו ישר מחבר בין שלושה אירועים בשבועות האחרונים – הירי על ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, דריסת השוטרים בנהריה והתקיפה האלימה של השוטרים בכפר קאסם. הפגיעה ללא חשש במשטרת ישראל מעידה על התפוררות הריבונות, אובדן המשילות ואובדן ההרתעה.
אובדן הריבונות הוא מחדל מתמשך של למעלה מעשור. ראש הממשלה הקודם לא נקף אצבע – לא נגד הטרור החקלאי, לא נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, לא נגד ביזת כלי נשק מבסיסי צה"ל, לא נגד הפרוטקשן, הבניה הבלתי חוקית הביגמיה וכל הרעות החולות במגזר הערבי. ובחמש השנים האחרונות ראש הממשלה וסביבתו הפנו את עיקר מרצם למלחמה נגד שלטון החוק, נגד גורמי האכיפה ונגד מערכת המשפט. ראש הממשלה הוביל מלחמת חורמה במשטרת ישראל; רדף את מפכ"ל המשטרה והסית נגדו, לא מינה במשך למעלה משנתיים מפכ"ל כדי שיהיה רק מ"מ מפכ"ל מוחלש ותלוי בשר מטעמו ולבסוף מינה סוס טרויאני למשרד לביטחון פנים כדי שימשיך את מהלכי ההרס שהחל במשרד המשפטים. התוצאה היא אובדן הריבונות.
התכנית למלחמה בפשיעה במגזר הערבי שקיבלה היום ועדת השרים המיוחדת לנושא בראשות בנט ומינויו של סגן השר סגלוביץ' לפרויקטור מיוחד לטיפול בנושא, מבשרים שינוי כיוון והחזרת הריבונות. המבחן יהיה, כמובן, במעשים. ואת המעשים יש לראות ולהרגיש בתוך שבועות, לא בתוך שנים.
* ארגונים בלתי חוקיים – ההתנפלות האלימה של המיליציה המקומית בכפר קאסם על השוטרים, העלתה על סדר היום תופעה חמורה – כחלק מהתערערות הריבונות של ישראל, קמו מיליציות של "אוכפי סדר". יש להכריז לאלתר על כל המיליציות הללו כארגונים בלתי חוקיים ולעצור את החברים בהם.
במדינה ריבונית, יש למדינה מונופול מוחלט על שימוש חוקי בכוח. כיוון שהממשלה הציבה יעד של החזרת הריבונות, כפי שעליה להילחם בנשק הבלתי חוקי, כך עליה להכריז מלחמת חורמה במיליציות הבלתי חוקיות.
כל אחד מהפורעים שתקפו את השוטרים בכפר קאסם צריך לבלות שנים ארוכות בכלא.
שמחתי לשמוע את הגינוי של מנסור עבאס להתנפלות בכפר קאסם. טרם שמעתי גינוי של הרשימה המשותפת ושל ועדת המעקב. הם מלינים בצדק על שהמשטרה אינה עושה די למיגור הפשיעה. כאשר המשטרה באה לאכוף את החוק ומותקפת, הם ממלאים פיהם מים. צבועים.
* פשיעה פלילית-לאומנית – טענתו של היועמ"ש שהפעלת השב"כ למלחמה בפשיעה במגזר הערבי מנוגדת לחוק, אינה מתקבלת על הדעת. יש קשר הדוק בין הפשיעה הפלילית והלאומנית במגזר הערבי. אנו רואים זאת בטרור החקלאי. ראינו זאת במבצע "שומר החומות". מצבורי הנשק האדירים במגזר עלולים להיות מופנים נגד צה"ל וכוחות הביטחון בשעת מלחמה. בדיוק לשם כך קיים השב"כ.
יתר על כן, אם נעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים של השב"כ לצורך המאבק בקורונה, ואני תמכתי במהלך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שניתן להשתמש בשב"כ למטרה הזו.
ואם יש קשיים חוקיים, על הכנסת לשנות את החוק.
* קרוב יותר לנתניהו – בסוגיה הפלשתינאית אני קרוב יותר לנתניהו מאשר לבנט. נתניהו מצדד בתכנית טראמפ. אמנם התכנית אינה חפה מבעיות, אבל היא בהחלט בסיס ריאלי לפתרון. בנט, לעומתו, מתנגד לתכנית ולכל פשרה טריטוריאלית.
אז למה אני מעדיף את בנט לאין ערוך על פני נתניהו? כי לא רק גבולות המדינה חשובים – לא פחות חשוב התוכן של המדינה ודמותה המוסרית והערכית. ובלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי להסדר כלשהו.
* בניגוד לרוח הקואליציה – מרצ לא התרגלה לכך שהיא מפלגה קואליציונית ולא עוד תנועת מחאה ואופוזיציה עקרה. נכון, הביקור היחצ"ני חסר המשמעות (למעט קריצה לבייס שקשה לו להיות חלק מקואליציית מרכז-ימין) אצל אבו-מאזן אינו סותר את ההסכם הקואליציוני, אך הוא מנוגד לרוחו. רוח הקואליציה היא הבנה שבשל הפער האידיאולוגי הבלתי ניתן לגישור בנושא הפלשתינאי – הממשלה הזו לא תקדם אותו.
מרצ קיבלה אחריות אדירה בממשלה הזו. אחריות על תחום הבריאות בזמן מגיפה, שהוא אחד התיקים החשובים ביותר בימים אלה. אחריות על תחום הגנת הסביבה, שכל העולם רואה בו אחד הנושאים הקריטיים לעתיד האנושות. אחריות על שיתוף הפעולה האזורי בימים שבהם ניתן לקדם את שלום-האמת במזרח התיכון באמצעות העמקת הנרמול עם המדינות שחתמנו עמן על הסכמי אברהם ואלו שעוד נחתום עליהם. אגב, בעיניי אין מקום למשרד הזה, שנועד לתת פיצוי לשמעון פרס, כי זה תחום קלסי למשרד החוץ, אבל כל עוד הוא משרד נפרד, יש בו כר גדול לעשיה והשפעה.
מוטב ששרי מרצ יתמקדו בקידום התחומים הנ"ל ויניחו לנושא המדיני הפלשתינאי. כל פעולה כמו העליה לרגל לאבו-מאזן מערערת את הקואליציה ומזיקה. מילא, שמוסי רז הצווחן מלהג תמיכה בפלשתינאים והזדהות עמם. הוא רעש רקע שימשיך להטריד אותנו, אבל הנזק שלו הוא כשל זבוב טורדן. בלאו הכי הוא מקרה אבוד. אולם משרי מרצ ובראש ובראשונה מהשר הורוביץ, ניתן לצפות ליותר אחריות, רצינות ולויאליות.
איני סבור שיש להחרים את הרש"פ. הורוביץ יכול להיפגש עם שר הבריאות של הרש"פ בנושאי קורונה ובריאות. אבל אין מקום לפגישות יחצ"נות "מדיניות".
* פתרון שתי המדינות – הפלשתינאים מקפידים תמיד לדבר על "פתרון שתי המדינות" ולא על "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שהם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומכאן את זכותו להגדרה עצמית ולמדינת לאום. לכן הם אינם מוכנים לוותר על דרישת "זכות" השיבה, שמטרתה להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. "פתרון שתי המדינות" שאליו הם חותרים הוא מדינת לאום פלשתינאית בקווי 4.6.67 נקיה מיהודים אחרי טיהור אתני של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מיהודים, וממערב להם – מדינה לא-יהודית שבמהרה הרוב בה יהיו "פליטים" פלשתינאים.
בהודעתו של ניצן הורוביץ בתום הפגישה עם אבו-מאזן הוא הזכיר פעמיים את המנטרה "פתרון שתי המדינות" וכך גם ח"כ מיכל רוזין בהודעתה. האם הייתה זו רק חנופה לאבו-מאזן וניסיון לא להרגיז אותו, או שהם אמצו את ההשקפה הפלשתינאית?
* לא למדו את הלקח – אבו מאזן מדבר לאחרונה על תכנית החלוקה של 1947. להזכירו – היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו בשמחה את התכנית, למרות גבולותיה הבלתי הגיוניים של המדינה. לעומת זאת הפלשתינאים דחו אותו מכל וכל ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת טרור על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. בכך המיטו עליהם את הנכבה. ומאז ועד היום, הם לא למדו את הלקח.
* בעד הפצצה האיראנית – רוגל אלפר פרסם מאמר שכותרתו "עדיף פצצה מהפצצה בנתאנז". לזכותו ייאמר, שהוא אמר את האמת – יש רק שתי אפשרויות, פעולה צבאית ישראלית להשמדת היכולת הגרעינית של איראן, או איראן גרעינית. ובין שתי האפשרויות הללו הוא מעדיף איראן גרעינית. לטענתו, הסיבה היא שהמחיר של מלחמה עם איראן גדול הרבה יותר מאיראן גרעינית. אני מבין שהוא פשוט בעד פצצה גרעינית איראנית.
הוא לא בעד פצצה גרעינית כי הוא תומך בהטלתה על ישראל. אני מאמין לו שהוא משוכנע שהאיראנים לא יטילו אותה (על סמך מה?). הוא מאמין שבאמצעות האיום בהטלת פצצה ידיה של ישראל תהיינה כבולות וניתן יהיה לכפות עליה נסיגה לקווי 4.6.67 ותכתיבים נוספים. הוא רואה בחזונו את ישראל כמדינה תחת סחיטה קבועה, מדינה עם אקדח לרקתה.
* יהדותופוב – רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי ("החילוני"), הוא מנושאי דגל הפרנויה מפני דחליל ה"הדתה". במאמרו האחרון ב"הארץ" הוא יצא בחריפות נגד ארגוני ההתחדשות היהודית ונגד הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. אני ממש לא הופתעתי. מאז שנטלתי חלק בפאנל עמו, אני יודע שהבעיה האמתית שלו אינה עם הדת, אלא עם היהדות. ולכן, מי שמהווים איום אמתי על מה שהוא מייצג אינם הדתיים האורתודוקסים, אלא מי שבעצם מהותם מבטאים את האמת שהיהדות אינה רק של הדתיים, ואין מה שמפחיד אותו יותר. האמת היא, שיותר משפרומן הוא דוסופוב, הוא יהדותופוב. הפעם הוא הסיר את המסכות והציג את משנתו האמתית, כשם המאמר: "החילונים צריכים להרפות מהיהדות". הוא יוצא נגד הציונות שיצרה "חזון חילוני שלא דרש התנתקות מהיהדות". הוא מציע לדבוק ב"לאומיות ישראלית" – לאומיות של לאום מומצא. לאומיות כנענית.
* נגד ועדת חקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. הסיבה לכך היא שאני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה שיפוטיות, שמתנהלות כמו משפט פלילי ולא כתחקיר מקצועי. את פרשת הצוללות צריכה לבדוק ועדה מקצועית שתמונה בידי שר הביטחון. עליה לכלול בתוכה משפטן, כדי שיהיה בה ביטוי להיבטים המשפטים. הסוגיה הפלילית מטופלת בהליך הפלילי ואינה עניין לוועדת חקירה. אם תוצאות החקירה תעלינה ממצאים המצדיקים פתיחה או חידוש של הליכים פליליים, ניתן לחדש אותם.
* ביד הלשון
צוריאל – בהמשך לרשימת היישובים עם הטיות של המילה צור – צוריאל הוא מושב של תנועת המושבים בגליל המערבי, ליד מעלות תרשיחא, במועצה האזורית מעלה יוסף.
היישוב על לקרקע ב-1950, על חורבות כפר הפורעים הערבי סוחמאתה, שתושביו נמלטו במהלך מבצע "חירם" לשחרור הגליל במלחמת השחרור. ראשוני תושביו היו חלוצים שעלו מתימן. הם עזבו ב-1953 ובמקומם התיישבו חלוצים שעלו ממרוקו.
המושב שייך לתנועת המושבים, אך הוא דתי/חרדי המזוהה עם פועלי אגודת ישראל. המושב נקרא על שם הדמות המקראית צוריאל בן אביחיל, נשיא בית אב למררי משבט לוי.
* "חדשות בן עזר"
