צרור הערות 6.10.21

* עסקת שליט ככשל מנהיגותי – באוקטובר 2011 שוחרר גלעד שליט משביו, בעסקת חליפין שבה שחררה ישראל 1,027 מחבלים מתוכם 280 רוצחים, אסירי עולם.

כמו כל עם ישראל עצרתי את נשימתי מהתרגשות ברגע ששליט ירד מן המטוס ודמעות נקוו בעיניי. זאת, למרות שהתנגדתי בתוקף לעסקה ואת עמדתי הבעתי במאמרים רבים לפני העסקה ואחריה. הלב יצא אל גלעד שליט ואל משפחתו. אני בטוח שכך חשו, בדיוק כמוני, שאר מתנגדי העסקה. אני בטוח גם שמרבית תומכי העסקה כאבו מאוד, כמוני, את מחיר העסקה, שגם בעבורם היה כבד מנשוא. החיים מזמנים לנו דילמות, שרובן אינן של שחור לבן. רובן דילמות מורכבות של בחירה בין חלופות קשות ולעתים, כמו במקרה זה, דילמות איומות.

מבחינתי, הייתה זו דילמה בין הרגש לשכל. הרגש היה עם הרצון לשחרר בכל מחיר את שליט, שלאורך חמש שנות שביו תמונתו וסיפורו הפכו אותו באמת ל"של כולנו" (אני מתעקש לא לקרוא ללוחם צה"ל "ילד". צה"ל עוד לא חוטף ילדים). הוא באמת היה כמעט לבן משפחה של כולנו. אבל השכל הוביל אותי להתנגדות נחרצת להסכם.

כתבתי אז, שההבדל בין גלעד שליט לבין מי שייהרגו בעקבות העסקה, הוא שאת שמותיהם איננו מכירים וגם לא את תמונותיהם ולא את הוריהם. אולם דמם אינו סמוק פחות מדמו של שליט. היום אנו מכירים גם את שמותיהם ותמונותיהם ומשפחותיהם של גיל-עד שער, יעקב פרנקל ואיל יפרח. שלושת הנערים נחטפו ונרצחו בידי חוליה שנשלחה בידי משוחרר העסקה. הם שלושה מתוך לפחות עשרה שאנו יודעים בבירור שנרצחו ישירות בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

אך הנזק אינו מסתכם בנרצחים הישירים. יחיא סינוואר, למשל, כבר לא רוצח ישירות במו ידיו וגם לא שולח אישית חוליות רצח. אבל הוא המנהיג של חמאס בעזה ואחראי ישירות לירי אלפי רקטות לעבר מדינת ישראל. הוא אולי הבכיר ביותר אך אינו היחיד. חלק גדול מבין משוחררי העסקה חזרו לטרור.

מאז עקירת גוש קטיף לא קיבל הטרור רוח גבית חזקה יותר מזו שקיבל בעסקת שליט. שלוש השנים שבין העסקה לבין מבצע "צוק איתן" היו הקשות ביותר בגבול הרצועה. המסר שהאויב מקבל מעסקאות כאלו, הוא של חולשה ורפיסות של החברה הישראלית, מסר המחזק את משל קורי העכביש. ואין דבר המדרבן טרור יותר מריח של חולשה.

עסקת שליט שזכתה בשעתה לתמיכה רחבה מאוד (בסקר של "ישראל היום" באותו שבוע 90% תמכו בה) היא ביטוי יפה לערבות ההדדית והסולידריות החברתית של החברה הישראלית. אולם בעיניי יש כאן עיוות של הסולידריות – הפרטה של הערבות ההדדית. על פי תפיסתי, ערך הערבות ההדדית הוא הנכונות של כל חייל לחרף את נפשו כדי לחלץ פצוע ולהציל את חייו. לא במיקוד כל הסולידריות של האומה בחייל אחד, תוך ערעור יכולת העמידה של החברה ושל ההנהגה, למרות הידיעה שהמחיר יהיה חיי ישראלים רבים. ולמה אני כותב "ידיעה" ולא הערכה? כי עסקת שליט לא הייתה הראשונה ברוח זו. קדמו לה עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים, עסקת רגב-גולדווסר שבה שוחרר מחבלים רוצחים ובהם סמיר קונטר בעד גופות חללי צה"ל. כל העסקאות הללו הגבירו את הטרור וגבו חיי אדם, ולא הייתה שום סיבה להטיל ספק בכך, שתוצאות העסקה הזאת תהיינה שונות.

בראיון ל"ישראל היום" בכתבה (מצוינת) במלאת עשור לעסקה (גם ב"ידיעות אחרונות" הייתה כתבה מצוינת בנדון), אמר דוד מידן, מי שהיה מתאם נושא השבויים והנעדרים וניהל את המו"מ עם חמאס: "אם לא היית משחרר את גלעד היית מחליט, בלי להצהיר, שאתה נותן לחייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות. אלטרנטיבה אחרת לא הייתה. שליט היה מעברו השני של הגבול במשך חמש שנים וארבעה חודשים, השבוי הישראלי ששהה בשבי הכי הרבה זמן, וחזר חי. … השאלה שעמדה על המאזניים הייתה אם בהיעדר מודיעין, כשאין מבצע צבאי באופק, אתה נוטש, או שאתה עושה משא ומתן ומוצא את המחיר הכי פחות גרוע כדי להחזיר אותו".

אכן, זו הדילמה והיא דילמה קשה. אולם באותו ראיון סיפר מידן על מחבלים שישראל התעקשה לא לשחרר בכל מקרה, כמו מי שאחראים לטבח במלון פארק, לטבח בדולפינריום ולרצח רחבעם זאבי. "נאחזנו בכמה סמלים שלא הסכמנו לשחרר בשום מחיר ובהם מרואן ברגותי, האיש שתכנן את פיגועי האוטובוסים".

ואם חמאס לא היה מוכן להתפשר עליהם, אז היה מוצדק להשאיר "חייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות?"

מהם הקווים האדומים? איפה עובר הגבול? לשם כך הוקמה ועדת שמגר, שפעלה עוד לפני עסקת שליט ונאמר לה שהמנדט שלה אינו נוגע לעסקה זו אלא לעתיד. והיא קבעה קווים ברורים וגבולות ברורים, שלא התפרסמו, אך ידוע שהם הרבה יותר קשוחים, והדלפות שונות דיברו על עקרונות כמו לא לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל ושהפרופורציה בעסקת חליפין צריכה להיות 1:1. יכול להיות שההדלפות אינן מדויקות, אך אין ספק שהוועדה גיבשה המלצות המנוגדות לרוח עסקאות ג'יבריל, שליט ומה שביניהן. ומה עשתה הממשלה, שהקימה את הוועדה? עד היום חברי הוועדה לא זומנו לדיון בקבינט או עם ראש הממשלה על הדו"ח. יו"ר הוועדה כבר נפטר. האם יואיל בנט לזמן את חברי הוועדה האחרים, פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון לדיון ולהביא את הקבינט להכרעה לאומית ברוח המלצות הוועדה?

והאם באמת לא הייתה כל דרך אחרת לשחרר את גלעד שליט? האם באמת לא הייתה כל דרך מבצעית? מידן ואחרים דיברו על כישלון מודיעיני. ושמא הכישלון הוא מנהיגותי? כתבתי בראשית דבריי על הדילמה בין הרגש והשכל. מן המנהיג ניתן לצפות שיפעל באופן תבוני, ויעמוד בלחץ דעת הקהל, התובעת החלטה על פי הרגש. אולי עם הנהגה שהייתה משדרת את רוח אנטבה, המודיעין היה מגלה את השבוי וצה"ל היה משחרר אותו?

במאמר שפרסמתי עם פרסום העסקה, תחת הכותרת "בין רוח יוני לרוח ביבי" כתבתי: "העסקה הזאת היא תוצאה של כישלון ישראלי נורא – העובדה שצה"ל לא הצליח במשך למעלה מחמש שנים לחלץ את גלעד שליט בפעולה צבאית. מה הסיבה לכישלון? האם היה זה כישלון מודיעיני – גורמי המודיעין הישראלי לא הצליחו לאתר את מקום שביו של שליט? שמא היה זה כישלון מבצעי – צה"ל לא הצליח לתכנן פעולה שסיכוייה להצליח גבוהים? חוששני שהיה זה בעיקר כישלון מנהיגותי – רפיון ההנהגה, ברוח הרפיון של הציבור הישראלי, גרם לוויתור מראש על האופציה הזאת.

באנטבה, ישראל סיכנה את חייהם של טובי חייליה במבצע נועז, במרחק 4,000 ק"מ מישראל, כדי לחלץ 105 אזרחים חטופים, ולא להיכנע לתביעה לשחרר תמורתם 40 (!) מחבלים. פעולה זו הייתה מכה לטרור ושמה קץ לחטיפות המטוסים. רבים משבחים את מנהיגותו של נתניהו בהחלטה על עסקת שליט. אני מעריץ דווקא את מנהיגותו של רבין בהחלטה על אנטבה.

במבצע אנטבה איבד בנימין נתניהו את אחיו יוני, מפקד סיירת מטכ"ל. המבצע קיבל את שמו של יוני – מבצע יונתן. עסקת שליט היא היפוכה של רוח אנטבה. איפה רוח יוני ואיפה רוח ביבי…

הלב גואה משמחה לנוכח שחרורו של גלעד שליט. אבל הראש מבין שזו שמחה קצרת טווח. אני מודה, השמחה הממלאת את לבי חזקה יותר מהתובנה שבראשי. בינתיים. אבל הייתי ישן הרבה יותר טוב, אילו ידעתי שהנהגת ישראל מחליטה מהראש".

* לא נורא, יהיה מחבל אחר – גאולה כהן הייתה אחת המתנגדות החריפות לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה באותם ימים, מה הייתה עושה אם בנה היה נופל בשבי. "הייתי מרעישה עולמות, נלחמת כלביאה ועושה הכל כדי שהממשלה תשלם כל מחיר למען שחרור בני. אני מקווה מאוד ששר הביטחון היה מספיק חזק כדי לעמוד בלחץ שלי ולפעול על פי האינטרס הלאומי".

בראיון לחדשות 12, במלאת עשור לעסקת שליט, נועם שליט נשאל על מחיר העסקה, ובין השאר אמר שהוא אבא של גלעד ומה שחשוב היה לו זה לשחרר את גלעד. זו אמירה מכובדת כי היא אמתית. לא כך האמירה שלו, באשר למחבלים ששוחררו ורצחו ישראלים. על כך הוא השיב שלכל מחבל יש תחליף ואם המחבל שרצח לא היה משוחרר מן הכלא, מחבל אחר היה מבצע את הפיגוע. על פי אותו היגיון, יש לפתוח את בתי הסוהר ולשחרר את כל המחבלים ויש להפסיק את פעילות המעצרים של מחבלים בשטחי הרש"פ. למה לסכן את חיילי צה"ל במעצר מחבלים? הרי אם נעצור את המחבל, מחבל אחר יְפָגֵעַ במקומו. אלא מה? כאשר לא עצרנו מחבלים, או בשוקנית – כאשר הקלגסים הישראלים לא חטפו ילדים פלשתינאים ממיטותיהם, למעלה מאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור.

* פטפטת מיותרת – ישראל מחויבת לעשות כל שלאל ידה כדי להשיג מידע על גורלו של רון ארד ולמציאת מקום קבורתו. צה"ל, המוסד וכל גורמי הביטחון עוסקים בכך בכל מאודם כבר 35 שנים והם ממשיכים לעסוק בכך גם היום. אילו המבצע של המוסד, שעליו דיווח בנט בנאומו בכנסת, היה מניב פירות והיה משיג מידע, ראוי היה לדווח על כך לציבור. הסיפור הדרמטי של בנט בכנסת על מבצע, שבסופו של דבר לא נשא פרי, הוא מיותר ואינו מועיל במאומה. טוב שפעילות המוסד תישאר סמויה מן העין, כיאה לארגון חשאי, אלא אם יש סיבה מיוחדת לפרסמה. איני רואה כל סיבה כזאת שמצדיקה את הפרסום בנאומו של בנט בכנסת.

* אספסוף של חוליגנים – הח"כים של הליכוד – אספסוף של חוליגנים. מתפרעים ומשתוללים כפראי אדם.

והבוס? הוא שולח את חייליו להתפרע ויושב בשקט, מתחבא מאחורי המסכה. מנהיג אחראי היה מסתובב אליהם ומסמן להם לחדול. אבל נתניהו הוא מנהיג כנופיה.

לא כל הח"כים של הליכוד נהגו כך. חלקם, למשל יובל שטייניץ, ישבו המומים כמי שרוצים לקבור את עצמם מהבושה. אבל גם הם אשמים. כי הם שותקים ואינם אוזרים אומץ להשמיע קול נגד הפרחחים.

* כך אבדה הריבונות – קו ישר מחבר בין שלושה אירועים בשבועות האחרונים – הירי על ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, דריסת השוטרים בנהריה והתקיפה האלימה של השוטרים בכפר קאסם. הפגיעה ללא חשש במשטרת ישראל מעידה על התפוררות הריבונות, אובדן המשילות ואובדן ההרתעה.

אובדן הריבונות הוא מחדל מתמשך של למעלה מעשור. ראש הממשלה הקודם לא נקף אצבע – לא נגד הטרור החקלאי, לא נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, לא נגד ביזת כלי נשק מבסיסי צה"ל, לא נגד הפרוטקשן, הבניה הבלתי חוקית הביגמיה וכל הרעות החולות במגזר הערבי. ובחמש השנים האחרונות ראש הממשלה וסביבתו הפנו את עיקר מרצם למלחמה נגד שלטון החוק, נגד גורמי האכיפה ונגד מערכת המשפט. ראש הממשלה הוביל מלחמת חורמה במשטרת ישראל; רדף את מפכ"ל המשטרה והסית נגדו, לא מינה במשך למעלה משנתיים מפכ"ל כדי שיהיה רק מ"מ מפכ"ל מוחלש ותלוי בשר מטעמו ולבסוף מינה סוס טרויאני למשרד לביטחון פנים כדי שימשיך את מהלכי ההרס שהחל במשרד המשפטים. התוצאה היא אובדן הריבונות.

התכנית למלחמה בפשיעה במגזר הערבי שקיבלה היום ועדת השרים המיוחדת לנושא בראשות בנט ומינויו של סגן השר סגלוביץ' לפרויקטור מיוחד לטיפול בנושא, מבשרים שינוי כיוון והחזרת הריבונות. המבחן יהיה, כמובן, במעשים. ואת המעשים יש לראות ולהרגיש בתוך שבועות, לא בתוך שנים.

* ארגונים בלתי חוקיים – ההתנפלות האלימה של המיליציה המקומית בכפר קאסם על השוטרים, העלתה על סדר היום תופעה חמורה – כחלק מהתערערות הריבונות של ישראל, קמו מיליציות של "אוכפי סדר". יש להכריז לאלתר על כל המיליציות הללו כארגונים בלתי חוקיים ולעצור את החברים בהם.

במדינה ריבונית, יש למדינה מונופול מוחלט על שימוש חוקי בכוח. כיוון שהממשלה הציבה יעד של החזרת הריבונות, כפי שעליה להילחם בנשק הבלתי חוקי, כך עליה להכריז מלחמת חורמה במיליציות הבלתי חוקיות.

כל אחד מהפורעים שתקפו את השוטרים בכפר קאסם צריך לבלות שנים ארוכות בכלא.

שמחתי לשמוע את הגינוי של מנסור עבאס להתנפלות בכפר קאסם. טרם שמעתי גינוי של הרשימה המשותפת ושל ועדת המעקב. הם מלינים בצדק על שהמשטרה אינה עושה די למיגור הפשיעה. כאשר המשטרה באה לאכוף את החוק ומותקפת, הם ממלאים פיהם מים. צבועים.

* פשיעה פלילית-לאומנית – טענתו של היועמ"ש שהפעלת השב"כ למלחמה בפשיעה במגזר הערבי מנוגדת לחוק, אינה מתקבלת על הדעת. יש קשר הדוק בין הפשיעה הפלילית והלאומנית במגזר הערבי. אנו רואים זאת בטרור החקלאי. ראינו זאת במבצע "שומר החומות". מצבורי הנשק האדירים במגזר עלולים להיות מופנים נגד צה"ל וכוחות הביטחון בשעת מלחמה. בדיוק לשם כך קיים השב"כ.

יתר על כן, אם נעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים של השב"כ לצורך המאבק בקורונה, ואני תמכתי במהלך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שניתן להשתמש בשב"כ למטרה הזו.

ואם יש קשיים חוקיים, על הכנסת לשנות את החוק.

* קרוב יותר לנתניהו – בסוגיה הפלשתינאית אני קרוב יותר לנתניהו מאשר לבנט. נתניהו מצדד בתכנית טראמפ. אמנם התכנית אינה חפה מבעיות, אבל היא בהחלט בסיס ריאלי לפתרון. בנט, לעומתו, מתנגד לתכנית ולכל פשרה טריטוריאלית.

אז למה אני מעדיף את בנט לאין ערוך על פני נתניהו? כי לא רק גבולות המדינה חשובים – לא פחות חשוב התוכן של המדינה ודמותה המוסרית והערכית. ובלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי להסדר כלשהו.

* בניגוד לרוח הקואליציה – מרצ לא התרגלה לכך שהיא מפלגה קואליציונית ולא עוד תנועת מחאה ואופוזיציה עקרה. נכון, הביקור היחצ"ני חסר המשמעות (למעט קריצה לבייס שקשה לו להיות חלק מקואליציית מרכז-ימין) אצל אבו-מאזן אינו סותר את ההסכם הקואליציוני, אך הוא מנוגד לרוחו. רוח הקואליציה היא הבנה שבשל הפער האידיאולוגי הבלתי ניתן לגישור בנושא הפלשתינאי – הממשלה הזו לא תקדם אותו.

מרצ קיבלה אחריות אדירה בממשלה הזו. אחריות על תחום הבריאות בזמן מגיפה, שהוא אחד התיקים החשובים ביותר בימים אלה. אחריות על תחום הגנת הסביבה, שכל העולם רואה בו אחד הנושאים הקריטיים לעתיד האנושות. אחריות על שיתוף הפעולה האזורי בימים שבהם ניתן לקדם את שלום-האמת במזרח התיכון באמצעות העמקת הנרמול עם המדינות שחתמנו עמן על הסכמי אברהם ואלו שעוד נחתום עליהם. אגב, בעיניי אין מקום למשרד הזה, שנועד לתת פיצוי לשמעון פרס, כי זה תחום קלסי למשרד החוץ, אבל כל עוד הוא משרד נפרד, יש בו כר גדול לעשיה והשפעה.

מוטב ששרי מרצ יתמקדו בקידום התחומים הנ"ל ויניחו לנושא המדיני הפלשתינאי. כל פעולה כמו העליה לרגל לאבו-מאזן מערערת את הקואליציה ומזיקה. מילא, שמוסי רז הצווחן מלהג תמיכה בפלשתינאים והזדהות עמם. הוא רעש רקע שימשיך להטריד אותנו, אבל הנזק שלו הוא כשל זבוב טורדן. בלאו הכי הוא מקרה אבוד. אולם משרי מרצ ובראש ובראשונה מהשר הורוביץ, ניתן לצפות ליותר אחריות, רצינות ולויאליות.

איני סבור שיש להחרים את הרש"פ. הורוביץ יכול להיפגש עם שר הבריאות של הרש"פ בנושאי קורונה ובריאות. אבל אין מקום לפגישות יחצ"נות "מדיניות".

* פתרון שתי המדינות – הפלשתינאים מקפידים תמיד לדבר על "פתרון שתי המדינות" ולא על "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שהם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומכאן את זכותו להגדרה עצמית ולמדינת לאום. לכן הם אינם מוכנים לוותר על דרישת "זכות" השיבה, שמטרתה להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. "פתרון שתי המדינות" שאליו הם חותרים הוא מדינת לאום פלשתינאית בקווי 4.6.67 נקיה מיהודים אחרי טיהור אתני של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מיהודים, וממערב להם – מדינה לא-יהודית שבמהרה הרוב בה יהיו "פליטים" פלשתינאים.

בהודעתו של ניצן הורוביץ בתום הפגישה עם אבו-מאזן הוא הזכיר פעמיים את המנטרה "פתרון שתי המדינות" וכך גם ח"כ מיכל רוזין בהודעתה. האם הייתה זו רק חנופה לאבו-מאזן וניסיון לא להרגיז אותו, או שהם אמצו את ההשקפה הפלשתינאית?

* לא למדו את הלקח – אבו מאזן מדבר לאחרונה על תכנית החלוקה של 1947. להזכירו – היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו בשמחה את התכנית, למרות גבולותיה הבלתי הגיוניים של המדינה. לעומת זאת הפלשתינאים דחו אותו מכל וכל ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת טרור על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. בכך המיטו עליהם את הנכבה. ומאז ועד היום, הם לא למדו את הלקח.

* בעד הפצצה האיראנית – רוגל אלפר פרסם מאמר שכותרתו "עדיף פצצה מהפצצה בנתאנז". לזכותו ייאמר, שהוא אמר את האמת – יש רק שתי אפשרויות, פעולה צבאית ישראלית להשמדת היכולת הגרעינית של איראן, או איראן גרעינית. ובין שתי האפשרויות הללו הוא מעדיף איראן גרעינית. לטענתו, הסיבה היא שהמחיר של מלחמה עם איראן גדול הרבה יותר מאיראן גרעינית. אני מבין שהוא פשוט בעד פצצה גרעינית איראנית.

הוא לא בעד פצצה גרעינית כי הוא תומך בהטלתה על ישראל. אני מאמין לו שהוא משוכנע שהאיראנים לא יטילו אותה (על סמך מה?). הוא מאמין שבאמצעות האיום בהטלת פצצה ידיה של ישראל תהיינה כבולות וניתן יהיה לכפות עליה נסיגה לקווי 4.6.67 ותכתיבים נוספים. הוא רואה בחזונו את ישראל כמדינה תחת סחיטה קבועה, מדינה עם אקדח לרקתה.

* יהדותופוב –  רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי ("החילוני"), הוא מנושאי דגל הפרנויה מפני דחליל ה"הדתה". במאמרו האחרון ב"הארץ" הוא יצא בחריפות נגד ארגוני ההתחדשות היהודית ונגד הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. אני ממש לא הופתעתי. מאז שנטלתי חלק בפאנל עמו, אני יודע שהבעיה האמתית שלו אינה עם הדת, אלא עם היהדות. ולכן, מי שמהווים איום אמתי על מה שהוא מייצג אינם הדתיים האורתודוקסים, אלא מי שבעצם מהותם מבטאים את האמת שהיהדות אינה רק של הדתיים, ואין מה שמפחיד אותו יותר. האמת היא, שיותר משפרומן הוא דוסופוב, הוא יהדותופוב. הפעם הוא הסיר את המסכות והציג את משנתו האמתית, כשם המאמר: "החילונים צריכים להרפות מהיהדות".  הוא יוצא נגד הציונות שיצרה "חזון חילוני שלא דרש התנתקות מהיהדות". הוא מציע לדבוק ב"לאומיות ישראלית" – לאומיות של לאום מומצא. לאומיות כנענית.

* נגד ועדת חקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. הסיבה לכך היא שאני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה שיפוטיות, שמתנהלות כמו משפט פלילי ולא כתחקיר מקצועי. את פרשת הצוללות צריכה לבדוק ועדה מקצועית שתמונה בידי שר הביטחון. עליה לכלול בתוכה משפטן, כדי שיהיה בה ביטוי להיבטים המשפטים. הסוגיה הפלילית מטופלת בהליך הפלילי ואינה עניין לוועדת חקירה. אם תוצאות החקירה תעלינה ממצאים המצדיקים פתיחה או חידוש של הליכים פליליים, ניתן לחדש אותם.

          * ביד הלשון

צוריאל – בהמשך לרשימת היישובים עם הטיות של המילה צור – צוריאל הוא מושב של תנועת המושבים בגליל המערבי, ליד מעלות תרשיחא, במועצה האזורית מעלה יוסף.

היישוב על לקרקע ב-1950, על חורבות כפר הפורעים הערבי סוחמאתה, שתושביו נמלטו במהלך מבצע "חירם" לשחרור הגליל במלחמת השחרור. ראשוני תושביו היו חלוצים שעלו מתימן. הם עזבו ב-1953 ובמקומם התיישבו חלוצים שעלו ממרוקו.

המושב שייך לתנועת המושבים, אך הוא דתי/חרדי המזוהה עם פועלי אגודת ישראל. המושב נקרא על שם הדמות המקראית צוריאל בן אביחיל, נשיא בית אב למררי משבט לוי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.

מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.

הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.

הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.

הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.

מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.

יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.

יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.

ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.

יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.

נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. 

בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.

במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.

ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.

מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.

לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.

על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.

(פאוזה – כמה דקות של צחוק).

עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!

והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.

ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.

חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?

קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.

אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.

אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.

האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.

מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.

אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?

אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.

זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.

כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.

מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.

הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.

מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.

אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.

פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.

מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.

בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

          * ביד הלשון

יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.

מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.

לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

* "חדשות בן עזר"

הקפות ראשונות באורטל

לאורך שנים, כאשר הצגתי את התרבות האורטלית, סיפרתי בגאווה שאנו חוגגים את כל חגי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, מראש השנה ועד טו באב ולכל חג יש המסורות האורטליות שלו. האמת היא שלא דייקתי. על חג אחד פסחנו – שמחת תורה. הוא נבלע כ"החג השני" של סוכות.

אפשר להבין את הסיבה לכך. הוא היה רחוק מחיינו. אל כל חגי ומועדי ישראל ואל תכניהם יש לנו חיבור. אולם בשמחת תורה אנו מציינים את הסיום של קריאת ספר התורה ותחילת מחזור קריאה חדש. ואם איננו קוראים את התורה ופרשת השבוע אינה נוכחת בחיינו, מה לנו ולחג הזה?

מאז שאנו עורכים קבלת שבת, מדי שבת בשבתו, המציאות הזו השתנתה. אמנם איננו קוראים בקבלת השבת את פרשת השבוע, אך אנו עוסקים בה. אנו דורשים דרשה על פרשת השבוע. אנו חדים חידות על פרשת השבוע. פרשת השבוע מופיעה בפרסומים על קבלת השבת במידף, על לוח המודעות, בקבוצת הפייסבוק וב"מקומי". זו השנה ה-14 שפרשת השבוע נוכחת בחיינו, וגם מי שאינו משתתף פיזית בקבלת השבת – היא נוכחת לפחות חלקית בחייו. פרשת השבוע תפסה מקום משמעותי בתרבות הקהילתית של אורטל. בנוסף לכך, כל בנינו עולים לתורה (ולצערי כמעט כל בנותינו לא עושות כן) וגם עובדה זו מחברת אותנו אל התורה ואת התורה אלינו.

וכשזה המצב, שמחת תורה הפך לחג הנוגע לחיינו. בשמחת תורה תשע"ו (2015), בשנה השמינית של קבלת השבת, התחלנו לציין את שמחת תורה בטקס קבלת חג. בטקס זה קראנו מהקריאה בתורה של שמחת תורה, שרנו משירי שמחת תורה והתפללנו את תפילת הגשם, שהיא חלק מתכני החג. דבר אחד היה חסר – ספר תורה.

בשנה שעברה קם בית הכנסת של ענף התיירות ובו ספר תורה. יש לנו, סוף סוף, ספר תורה משלנו. אבל בחגי תשרי שעבר היינו בסגר. את קבלת החג ערכנו בבית הכנסת, עם ספר התורה – צוות קבלת שבת וחג בלבד, והקהילה קיבלה את החג בסרטון שהפצנו בקבוצת הפייסבוק וקבוצות הווטאספ, עם כניסת החג.

השנה, לראשונה, יכולנו לחגוג את שמחת תורה, עם ספר תורה ועם הקפות. אני מודה ומתוודה – היו לי פרפרים בבטן וחששות רבים. פעילויות רבות יכולות להתקיים גם עם קהל זעיר ואפילו פאסיבי. אני מקבל זאת באהבה ובאמצעות ההתמדה, הפעילויות הללו מתחילות לזרום בעורקי הקהילה. אבל הקפות אי אפשר לקיים ללא שמחת שותפים, שישירו וירקדו ויצהלו. והיססתי מאוד. אפילו כשכתבתי את ההודעה למידף, כתבתי "קבלת חג" ולא הזכרתי הקפות. חשבתי בלבי, שאם נראה שזה מתאים, נצא באופן ספונטני להקפות. אך יום לפני האירוע, שלחתי גרסה חדשה למידף – "קבלת חג והקפות" ופרסמתי זאת במדיות האורטליות והתגובות שקיבלתי במהלך יום שני החזירו לי את האופטימיות. ואכן, לראשונה בתולדות אורטל, שמחנו את שמחת התורה בהקפות אורטליות. אני מודה שהתרגשתי מאוד.

האירוע היה שונה ממסכת קבלת החג שהכנתי; חשתי את הקהל וזרמתי אתו בספונטניות וויתרתי על חלק ניכר מהתוכן למען החוויה. כי בשמחת תורה – החוויה שאותה אנו חווים בכל גופנו, חשובה לא פחות מהתוכן. כמובן שיש לקחים להפיק מן האירוע כדי שבשנה הבאה ובשנים הבאות נעשה אותו נכון וטוב יותר.

****

למה חשוב כל כך שנשמח את שמחת התורה? האם זו השמחה שלנו כחילונים? האין זו "הדתה", רחמנא לצלן?

התורה היא תשתית התרבות היהודית לדורותיה, עד היום. היא תשתית השפה העברית. היא תשתית ההיסטוריה שלנו. בפסוק הראשון של מגילת העצמאות אנו מכריזים בגאווה על כך שבארץ ישראל העם היהודי כתב את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו. הציונים החילונים הסוציאליסטים שעלו לארץ שרו "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר חיי דרור / פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה".

התנ"ך היה בסיס החינוך הציוני, הדתי והחילוני כאחד, לפני הקמת המדינה ואחריה. אני ובני דורי למדנו תנ"ך הרבה פחות מהתלמידים בחינוך הממלכתי בשנים הראשונות של המדינה ועוד הרבה פחות מהתלמידים בזרם העובדים בחינוך (החילוני סוציאליסטי) טרם הקמת המדינה, אבל הרבה יותר מכפי שלומדים היום. והיום כל הזמן מפחידים אותנו עם דחליל ה"הדתה-שמדתה" המופרך.

התורה אינה "של הדתיים האורתודוכסים" אלא של כולנו. של כל יהודי ויהודי. של כל זרם ביהדות. של כל קהילה יהודית. איננו רואים עצמנו חייבים לציית לכל הכתוב בה, גם לא להאמין בכל הכתוב בה. אך כיהודים אנו מחויבים אליה כתשתית תרבותנו ומן הראוי שנעביר את המחויבות הזאת ואת הסקרנות הזאת גם לדורות הבאים. איני תמים, וברור לי שהילדים שמשיבים על החידות בקבלת השבת עושים זאת בעיקר כדי לקבל את הפרס. ואולי גם עולים לשם כך לקבלת השבת. אבל אני מאמין שמשהו נזרע בתוכם, וגם אם כבני נוער הם יהיו קצת מנוכרים, בהמשך זו תהיה חלק מחוויית חייהם שהם ירצו להנחיל לילדיהם. כך גם חגיגת כל חגי ישראל. כך גם חוויית שמחת התורה. לוח השנה העברי הוא שלנו וכאשר אנו חוגגים את חגי ישראל – אנו חוגגים את החג שאותו חוגגים היהודים בכל מקום בארץ ובעולם, ואנו חוגגים את החגים שחגגו הורינו והורי הורינו וכל הדורות היהודים בעבר ושיחגגו כל דורות היהודים בעתיד. זו הזהות שלנו.

****

מכירים את הפזמון של "הבה נגילה" – "מוכרחים להיות שמח"? אז זהו, שאין פזמון כזה. זהו שיבוש של "עורו אחים להיות שמח". לא, לא מוכרחים להיות שמח. אי אפשר להכריח לשמוח. אבל אפשר לעורר אחים להיות שמחים. ודומני שבכך הצלחנו בהקפות הראשונות באורטל, ולבטח נצליח ביתר שאת בשנים הבאות.

תודתי לכל השותפים. בראש ובראשונה לשותפותיי לארגון – סיסי ונועה ס'. לגיא ק' שהוביל את המחולות. לנועם ס' ואורחיו על הנגינה. ליאיר א' ואוריה נ' שקראו (בספונטניות) בתורה; התרגשו וריגשו. לצוות התיירות שכיבד אותנו בספר התורה. לשאול על הבאת ארון הקודש לסוכה. ולכל מי שנטלו חלק, ששרו ורקדו ושמחו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

איש חסיד היה

הספד באזכרה, במלאת שנה למותו של בנימין יוגב – בוג'ה, בית העמק, 26.9.21

בוג'ה – איש חסיד היה.

איש חסיד במובן של איש חסד; חסד, אכפתיות לכל אדם, ושאיפה לצדק חברתי ולתיקון עולם.

איש חסיד במובן של רוח החסידות, של עבודת השם בשמחה, בדבקות, בהתלהבות ובהומור (בעיקר הומור עצמי). לא בכדי הוא היה איש החגים, והן אין פסוק שהולם את בוג'ה יותר מאשר: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח!"

איש חסיד במובן של מי שאימץ את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, לרבי שלו וכמי שלמד ולימד אותו ואת סיפוריו ובעיקר הלך בדרכו.

מה היה בוג'ה בעבורי? הוא היה מורי ורבי וחברי.

ההיכרות בינינו החלה כשהיינו במקביל מזכירי קיבוץ, אך היא התהדקה והייתה לקרבה וחברות כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ויחד עם בוג'ה עשינו מפעלים משותפים רבים בגולן ואח"כ גם בגליל – סדרי טו בשבט מדי שנה במשך שמונה עשרה שנים, ערבי הכנה לליל הסדר, מפגשי לימוד לעורכי קבלות שבת וקורסי "הקהילה במעגל השנה" – קורסים לפעילי תרבות ביישובי הגולן והגליל.

לפני כל סדר ט"ו בשבט שערכנו יחד הוא העיר לי: "אוי ואבוי, שוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. אתה בטוח שאתה מסוגל עוד לסבול אותם"? והאמת היא שיותר מכל אהבתי לשמוע שוב ושוב מחדש את אותם סיפורים, כמו ילד שנהנה לשמוע אותם הסיפורים מהוריו וכפי שאנו נהנים שוב ושוב מהאזנה לשיר שאנו אוהבים. ואף שידעתי את הסיפורים על פה, שהרי כל אות וכל פסיק היו מונחים במקומם הקבוע בסיפור, נהניתי מהם שוב בכל פעם כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה. ועוד יותר מכך נהניתי להזדהות עם הקהל פעור-הפה, שנהנה לשמוע אותם בפעם הראשונה.

בברכותיי לבוג'ה במסיבות ימי ההולדת העגולים שלו ולהבדיל – בהספדִי בהלווייתו, כיניתי אותו "הסנה הבוער". כי אכן, הייתה בו בערה פנימית של אש תמיד, אך הוא לעולם לא אוכָּל. הולמות אותו שורותיו של יענקלה רוטבליט: "בן אדם כעץ שתול על מים – שורש מבקש. בן אדם כסנה מול השמים – בו בוערת אש".

בוג'ה היה אדם מלא שמחה, מלא חיים, מלא שמחת חיים, אך הוא גם ידע שהצער הוא חלק מן החיים שאין לטאטא אותו ואין להדחיק אותו, אלא יש לדעת להכיל אותו בחיינו. גם את צער הפרידה. הוא ערך, יחד עם מורו ורבו אריה בן גוריון, את אסופת השירים "אלה אֶזְכְּרָה – שירים על מוֹת ועל מוות".

בין שירי האסופה, מופיעות השורות היפות פרי עטה של חנה סנש:

יש כוכבים שאורם מגיע ארצה,

רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.

יש אנשים שזיו זכרם מאיר

כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו.

אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל –

הם הם שמראים לאדם את הדרך.

כוכבו של בוג'ה דרך עוד בחייו ואורו זרח והאיר לנו את הדרך.

זיו זכרו ימשיך להאיר את דרכנו, גם אחרי לכתו מאתנו.

צרור הערות 26.9.21

* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה".

כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".

לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".

זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית.

על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.

* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.

* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.

* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות.

ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב.

ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קדמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?

* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות.

קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.

* לשון מאזנים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה.

הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל.

הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב הייתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.

מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השניה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית.

על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.

* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת". היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצדה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו", וכו' וכו' וכו'.

חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.

כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי".

אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – העדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהייתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.

ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.

* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים". שם המחאה הייתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת הייתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעיה היא שיטור חסר.

התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?

האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?

המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.

* פשיעה לאומנית ופלילית – מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עמם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית.

זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ.

עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו.

אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.

בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק.

אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?

* אבדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי.

אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.

* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40!

לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.

בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.

המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.

ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר". מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור וקונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.

* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו.

איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.

* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות.

משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.

* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.

* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.

בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.

ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא הייתה ברירה, לא הייתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה הייתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות הייתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסיה מחוסנת, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות.

אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.

אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה ואז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית הייתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר.

מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק- לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.

* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות.

להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמתית היא בעיית גמילה.

* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.

מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.

למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.

בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך הייתה מצביעה אילו הייתה בהרכב. תשובתה הייתה חד-משמית. גם היא הייתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי… ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית".

מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והייתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.

* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.

אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.

* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עליה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה.

ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.

          * ביד הלשון

להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק".

מה פירוש להניע מ…? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשיה. אפשר להניע ל… לא להניע מ…

הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות.

הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.

* "חדשות בן עזר"

ברך את מדינת ישראל

ישראל גולדברגר מוכר בכינויו "הזמיר מברגן-בלזן". הוא שרד את השואה במחנה, בזכות קולו כזמר וחזן; הנאצים השאירו אותו בחיים כדי שימשיך לשיר ולהנעים גם להם בקולו.

ביולי האחרון, נערכה צניחה של מאה צנחנים ישראלים בסלובניה, לזכרה של הצנחנית חנה סנש, במלאת מאה שנים להולדתה. לקראת הצניחה, נפגשו הצנחנים עם ישראל גולדברגר. גולדברגר בן המאה, עמד מולם, זקוף קומה, ובקול רם, ברור וצלול, ללא סדק של רעד, נשא בפניהם את התפילה לשלום המדינה.

לנו, שנולדנו למדינת ישראל, קיומה של המדינה הוא המובן מאליו. אבל בפרספקטיבה היסטורית, קיומה של המדינה הוא נס בלתי נתפס. ברור, שלאדם כמו גולדברגר, אחרי כל מה שעבר, אין דבר מרגש יותר מלהתפלל על מדינת ישראל: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו". האיש, שזכה לשרוד את השואה, להיות שותף לתקומה, לשרת בצה"ל, עמד זקוף וגאה מול הצנחנים שעמדו לצנוח לזכר חנה סנש, ושיתף אותם בתפילה. היה זה מעמד מרגש מאוד.

מן הסרטון של המפגש הזה, למדתי את הניגון של התפילה לשלום המדינה. איני יודע אם גולדברגר חיבר אותה, אבל מבחינתי זה הניגון שלו. לקראת יום הכיפורים למדתי את הניגון, וזה הניגון שבו התפללתי כשליח ציבור בתפילת יום הכיפורים. את התפילה הקדשנו לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה יומיים קודם לכן בגיל 90.

****

בשנתיים האחרונות, תפילת יום הכיפורים הקהילתית שלנו, הייתה תפילה עצמית שלנו, בהובלה שלנו ולא של האורחים מירושלים. הסיבה לכך הייתה הקורונה.

כולי תקווה שכך ננהג גם בשנים הבאות, בחלוף הקורונה.

אני רואה יתרון גדול לתפילה הזאת. בראש ובראשונה בכך שהנשים היו חלק מן התפילה, ולא הודרו אל מאחורי מחיצה, מחוץ לחלל התפילה עצמו. המחיצה הזאת אינה אנחנו, היא מנוגדת לערכינו, לאורח חיינו, המקדש את השוויון המגדרי. אני כגבר חש מושפל מכך שאשתי, בתי וחברותיי לקיבוץ נדחקות אל מאחורי המחיצה בתפילה. אחד מרגעי השיא של התפילה, בעיניי, היה בתפילת "אבינו מלכנו", שבה כל מתפללת ומתפלל קראו פסוק מן הפיוט. אני מייחל לכך, שכך ננהג בכל שנה.

היתרון השני הוא בכך ששילבנו תפילה בנוסח אשכנזי ובנוסח מזרחי.

ובאופן עקרוני – בית כנסת הוא מוסד קהילתי מאוד. אין כל סיבה שהקהילה לא תנהל את התפילה בעצמה, בוודאי כאשר יש בה כוחות היכולים לעשות כן. אין כל סיבה שנביא מיקור חוץ של "יהודים אמתיים", כביכול, לנהל את תפילת יום הכיפורים שלנו. איני חש שאנו יהודים פחות אמתיים מהם. ומבחינה חינוכית, ככל שהילדים שלנו יכירו את היהדות כדבר רחוק מחייהם ומנוגד לערכיהם, כך הם יהיו מנוכרים אליה. וחשוב לי שהדורות הבאים שלנו יהיו בני בית ובעלי בית ביהדות.

בשנה שעברה, חלק מן החוויה מרוממת הנפש הייתה התפילה בחוץ, על הדשא. אולם האמת היא שמזג האוויר שיחק לטובתנו אשתקד. השנה, בערב יום הכיפורים היה קר ואנשים סבלו. לכן העברנו את התפילה למחרת למועדון. הקפדנו לפתוח לרווחה את כל החלונות ולספק מסכות למתפללים, שבאו להתפלל בחוץ ולא נערכו לתפילה באולם. "ועיניתם את נפשותיכם" – נכון. זה הצום. אבל לא צריך להיסחף…

****

  ובנימה אישית, זו השנה השניה שאני מוביל את תפילת יום הכיפורים באורטל. בשעת התפילה חשבתי על אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים. מה לא הייתי נותן כדי שיראה אותי מוביל את התפילה. הרי מנין אני מכיר את התפילה, אם לא מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עם אבי לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי? הוא לבטח היה גאה בי מאוד.

כשחלקתי את התחושה הזאת עם משפחתי, תמר אמרה: "אולי הוא כן ראה אותך?". הלוואי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.9.21

* אמת לא פופולרית – אטול נפשי בכפי ואכתוב משפט קשה, לא פופולרי, שקשה לי לכתוב אותו כאב לשני לוחמים קרביים (במילואים) אך אני מאמין בו: מדינת ישראל לא תתקיים, אם לא יהיו בה מפקדים שיקבלו החלטות שגויות שתעלינה בחיי חיילים.

במקום שבו מקבלים החלטות – מקבלים גם החלטות שגויות. ובמקום שבו מקבלים החלטות הנוגעות לחיי אדם – מקבלים גם החלטות שגויות הנוגעות לחיי אדם. בוודאי כאשר מדובר בהחלטות בתנאי אי הוודאות הקשים ביותר – תנאי קרב. אם לא יהיו לנו מפקדים שיקבלו החלטות הנוגעות לחיי אדם, שלבטח תהיינה בהן גם החלטות שגויות – מדינת ישראל לא תתקיים.

על הרמטכ"ל לגבות את מפקדי צה"ל שטעו בשיקול דעת באירועים במעבר קרני שעלו בחייו של בראל שמואלי. ועל הדרג המדיני להעניק גיבוי לצה"ל ולמפקדיו.

ומי שטוענים שכל שרשרת הפיקוד צריכים לפשוט את מדיהם, מציעים למעשה לפרק את צה"ל.

* עמדה ערכית ומנהיגותית – ב-25 ביוני 2006 חדרה חוליית מחבלים באמצעות מנהרה לשטח ישראל, הרגה שני חיילי צה"ל ושבתה חייל שלישי, גלעד שליט. שליט אמנם נשאר בחיים, אך בשחרורו ציווה את המוות לישראלים רבים שנהרגו בידי המחבלים ששוחררו בעסקה.

בעקבות האירוע, הקים הרמטכ"ל דן חלוץ ועדת חקירה בראשות אלוף (מיל') גיורא איילנד. איילנד וצוות הקצינים שצוות לו, ערכו תחקיר יסודי ביותר. לא הותירו אבן לא הפוכה. והדו"ח שלהם חשף עשרות ליקויים, בהיערכות, במודיעין ובניהול הקרב; ליקויים בכל הרמות, מרמת החיילים ועד רמת המטכ"ל. הדו"ח כלל שורה של המלצות לשיפור והפקת לקחים בנושאים רבים. ולא הייתה המלצה להדיח איש, למרות התרבות הפופוליסטית והמשפטיסטית של חיפוש ראשים לעריפה, כדי להשקיט את הזעם הציבורי.

ההחלטה לא להמליץ על הדחות הייתה עמדה ערכית של איילנד. וכך הוא כתב בספרו "לא נרדם בלילות": "למחרת הצגתי את התחקיר בפני הפורום שקבע הרמטכ"ל. עברתי על עשרות הליקויים שמצאנו, מרמת המטכ"ל, דרך פיקוד הדרום ועד דרגי האוגדה, החטיבה והגדוד. השאלה העיקרית שריחפה באוויר נגעה לעניין המסקנות האישיות. את הסעיף הזה שמרתי לסוף וקבעתי בפסקנות כי איני ממליץ להדיח איש מבין המפקדים שהיו מעורבים באירוע. אכן, הן המג"ד והן המח"ט נכשלו במבחן התוצאה וגם באופן שבו פעלו. אך היה מדובר בשגיאות מקצועיות קשות ולא בשום דבר ערכי. המג"ד אמנם איבד את השליטה באירוע, אבל גילה דוגמה אישית, חתר למגע, והצוות שלו גם הרג את אחד המחבלים". וכך ממשיך גיורא וסוקר את עמדתו לגבי שרשרת הפיקוד ושגיאותיה, והסביר מדוע אין להדיח אף אחד. "העמדה שלי", כתב גיורא (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי בגדוד 50, מפקד מעולה), "שיקפה גישה שגיבשתי במשך שנים רבות, שלפיה חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד. כמו כן יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה".

מפקד האוגדה בעת האירוע היה אביב כוכבי. אמנם לא נמצא פגם אישי הנוגע לו, אך הכישלון החמור הזה היה באוגדה שלו והוא נושא באחריות בתוקף תפקידו. ועדת חקירה משפטית לבטח הייתה מדיחה אותו. וצה"ל היה מפסיד את אחד הטובים במפקדיו, היום הרמטכ"ל.

יתכן שהזיכרון הזה היה במוח האחורי של כוכבי בגיבוי שנתן למפקדים חרף הכישלון המבצעי והכישלון בשיקול הדעת המקצועי באירוע שבו נהרג בראל שמואלי. כוכבי גילה מנהיגות אמת במסר שכתב באיגרת לחיילי צה"ל ומפקדיו. "חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שיילחם עבורה. הנכונות לשאת באבדות היא תנאי לחוסן לאומי, והחוסן הוא תנאי להמשך הקיום". מילים כדורבנות.

* שטח סטרילי – אני מודה בטעותי. בניגוד לביקורת שמתחתי בשבועיים האחרונים, מסתבר שבראל שמואלי וחבריו הלוחמים לא נצרו את האש, אלא קיבלו הוראה לירות וירו. בראל עצמו ירה במחבלים. שני מחבלים נהרגו באירוע וכ-45 נפצעו. ובניגוד למידע שפורסם, המחבל שניסה לחטוף את נשקו של בראל נורה ונהרג.

עם זאת, אני דבק בעמדתי, שיש לשנות את הנוהל הקיים כאן מאז החל טרור הגדר במרץ 2018 – יש להגדיר שטח סטרילי לאורך הגדר, שכל הנכנס לתוכו מתחייב בנפשו.

* פופוליזם הוא חרב פיפיות – נפתלי בנט עובר מסע הסתה ברוטלי מצד חוליגנים המופעלים בידי חוליגן, בעקבות נפילתו של בראל שמואלי. מסע פופוליסטי נואל, בזוי, שקרי ונתעב. אבל יש איזשהו קמצוץ של צדק פואטי בכך שהקורבן למסע ההסתה הוא נושא המסר הפופוליסטי המכוער ש"החיילים מפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מסינואר".

* איש רע – כל ההסתה, השנאה, מסכת השקרים והקונספירציות על בנט, נובעות אך ורק מסיבה אחת – שהוא החליף את נתניהו. כל ראש ממשלה, מכל מפלגה, בעיקר אם הוא היה מהליכוד, שהיה מחליף נתניהו – היה זוכה לאותה הסתה בזויה ואותם שקרים עלובים.

האיש הרע, הציניקן חסר העכבות, שמאי התענוגות בהוואי הפעיל את פסטיבל המחולות הארור על דמו של חלל צה"ל, היה עושה זאת על כל מקרה של נפילת חייל צה"ל בניסיון נואל, בזוי ומרושע להפיל כל ראש ממשלה.

לב האידיאולוגיה של הביביזם היא "המדינה זה אני". אם הוא לא ראש הממשלה, הוא מוכן לחולל כל נזק למדינת ישראל, להבעיר כל בערה בחברה הישראלית, כדי לפגוע במי שהעז להיות ראש ממשלה ובמטרה להחזיר לידיו את הצעצוע.

ייקח לחברה הישראלית עשרות שנים להתרפא מהביביזם.

* ביביזם מזוקק – רוצים לראות מהי תמצית מזוקקת של הביביזם? הנה, כך כתב לי עובד אלילים אופייני בפולחן האישיות של השרלטן: "אורי הייטנר עוד סמולן מטומטם פותח פה. קח את ממשלת האחים האשכנזים שלך ולך להתחרמן עם האחים המוסלמים שלך. אתם מתאימים בול אחד לשני. קואליציה של גזענים ואנטישמים. טינופת". וזו כל התורה הביביסטית על רגל אחת. אני ציוני אופטימי ולכן אני משוכנע שהממלכתיות תביס את הביביזם.

* איזה פתרון מדיני – שלוש אמירות במאמרו של נחום ברנע משכו את תשומת לבי.

א. "משהו בסיסי השתבש בדפוסי האבל שלנו. השירות ביחידות הלוחמות, בוודאי ביחידת עילית כמו הימ"מ, כרוך בסיכון חיים. חברה שלא יודעת להכיל את נפילתם של לוחמים, לא תדע לנצח במלחמה". יש לזכור שהכותב הוא אב שכול. ביקרתי אותו כשישב שבעה על בנו, לפני 25 שנה. כבר אז, בשבעה, הוא אמר דברים דומים וגילה חוסן נפשי, אישי ולאומי, מעורר השראה.

ב. "אני מקווה שבשב"כ ובצה"ל מחפשים דרך ליישב את החשבון עם שולף האקדח מעזה. הוא בחור אמיץ, בכך אין ספק, והוא בן מוות". אני חותם על המשפט בשינוי של מילה אחת. במקום "מקווה" אני כותב "בטוח".

ג. "אין לעזה פתרון צבאי". אילו הוא אמר שאין לעזה פתרון, הייתי אומר שאולי הוא צודק. לא לכל דבר יש פתרון. כאשר הוא אומר שאין לעזה פתרון צבאי, הוא כאילו רומז שיש פתרון מדיני. איזה פתרון מדיני הוא מציע? לסגת מרצועת עזה? לעקור את גוש קטיף? להתנתק?

* יחזור לדרך הסבא? – נחום ברנע ראיין את נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, חתן פרס ישראל למדעי המחשב פרופ' דוד הראל. מינויו של הראל עורר סערה ציבורית בשל היותו פעיל שמאל. אבל בחירתו במליאת האקדמיה הייתה פה אחד, ובאקדמיה יש מגוון דעות רחב, כך שהוא נבחר גם בקולות אנשי ימין. אני לא אוהב את מינויו, לא בשל מכלול פעולתו הפוליטית, אלא בשל פעולתו האקטיבית נגד הקמת אוניברסיטת השומרון באריאל. בתור שכזה, הוא אינו ראוי לתפקיד. עם זאת, יש לציין שבראיון הוא סיפר שהשתתף באירוע הענקת תואר ד"ר לשם כבוד לנשיא המדינה לשעבר ריבלין באוניברסיטת השומרון. הראל הסביר שהוא מבחין בין פעולתו הפוליטית למחויבותו בתפקיד הממלכתי, ואת זה אני מעריך.

למדתי מהראיון שהוא בנו של פרופ' אהרון הראל-פיש, אף הוא חתן פרס ישראל – לחקר הספרות. הראל-פיש היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מחותמי כרוז היסוד המיתולוגי של התנועה לאחר מלחמת ששת הימים ועורך ביטאונה "זאת הארץ". הוא היה מאוהדי "גוש אמונים" ודבק בעמדתו כל חייו. מכך הבנתי שהראל הוא אחיו של פרופ' מנחם פיש, כפי שאכן הוזכר בראיון. מנחם פיש, פרופסור לפילוסופיה של המדע, היה מחנך הכיתה שלי ומורה שלי למתמטיקה, פיזיקה ותולדות המדע. הוא היה מורה מעולה. בחור דתי, צעיר, קצין במיל', מוסיקאי, כריזמטי ואיש נעים הליכות, נחמד ובעל חוש הומור ייחודי. הוא לא הרבה לדבר פוליטיקה, אך מהמעט שדיבר עמדותיו היו באזורים המקובלים בקרב מה שנקרא אז "דור הכיפות הסרוגות". בערך 20-30 שנה לא שמעתי עליו ואז הופתעתי לקרוא את שמו חתום בעצומות הסדרתיות של השמאל הרדיקלי, בעד סרבנות, בעד חרם על ההתנחלויות וכו'. וממש התאכזבתי. פגשתי אותו בכנס לפני כ-15 שנה. הוא סיפר לי שבנו עומד לעלות לגולן, למכינה הקדם צבאית בקשת. ואז חשבתי שאולי הנכד יחזור לדרך הסבא. או לפחות לאמצע הדרך.

* אינדיבידואליזם ללא מחויבות – מרבית הלא-מחוסנים שייכים לשכבות סוציואקונומיות נמוכות ומוחלשות; הנם בעלי השכלה נמוכה והגורם לאי ההתחסנות שלהם הוא חוסר מודעות. אני מאמין שבפעולה נכונה, מדינת הרווחה יכולה להגיע אליהם ולהביא להתחסנותם.

המיעוט מבין הלא מתחסנים הם סרבני החיסונים האידיאולוגיים והקולניים. אלה באים משכבות סוציואקונומיות גבוהות ובעלי השכלה גבוהה. הגישה שלהם מבטאת אינדיבידואליזם ללא מחויבות. זו אידיאולוגיה של אגואיזם קיצוני, שאין בו כל מחויבות לקהילה, לחברה, לאומה. ויש בו חשדנות מובנית כלפי דבר קולקטיבי, כל מה שמייצג את הכלל, את החברה, את המדינה. חשדנות שבאה לידי ביטוי בתאוריות קונספירציה כלפי הכלל – כל כלל, הממסד – כל ממסד, כאילו אין הם אלא שלטון רודני שנועד לפגוע באינדיבידואל ולהפוך אותו ל"עדר". כי חברה = עדר. קהילה = עדר. לאום = העדר האולטימטיבי.

התופעה הזאת אינה קשורה לחיסונים בלבד, אבל שעת משבר מאירה באור חזק תופעות חברתיות שונות, וכך גם את התופעה של אידיאולוגיה אינדיבידואלית אגואיסטית קיצונית המתנערת מכל מחויבות לכלל.

* מייל שקיבל חבר שלי שכתב בעד החיסונים – "הלאה הפשיזם. גם הנאצים ועוזריהם רק מילאו אחר ההוראות… כשהאמת תתגלה, אם עדיין תישאר פה – תאסוף לך כמה כובעים של כל מיני חברות וארגונים כדי שיהיו לך מספיק כובעים לאכול. אני לא יכולה לסבול את השקר ואת כל הדוברים הכבשים שלו ובשמו. רחמנות עליך כבשה מסכנה. מזל שאתה וכמוך התחסלנו. ככה נהיה פחות אנשים שמסרו את נפשם לשקרי הממסד". כן, זה הלך הרוח בכת.

* ביקורת לא הוגנת – בנאום הצגת התקציב תקף ליברמן את הממשלה הקודמת בשל הגירעון הגדול והאשים אותה על כך שבזמן הקורונה פיזרה כספים ללא חשבון וקנתה מכל מקור מכונות הנשמה שאין בהן צורך.

הביקורת הזאת אינה צודקת ואינה הוגנת. במצב חירום, כמו מלחמה או מגפה, אין מדיניות גרועה יותר ממשמעת מוניטרית. עובדה, כל מדינות העולם הבינו זאת והממשלות שפכו כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה ולהניע את גלגליו.

בשלושת הגלים הראשונים של הקורונה עוד לא היו חיסונים ולכן לא היה מנוס מסגרים והגבלות קשות. מציאות זו חייבה את הממשלה לפצות את האזרחים והעסקים, כדי למנוע את קריסת המשק והחברה. לדעתי, היה עליה להשקיע יותר ולא פחות. ברור שבאופן חלוקת התקציב היו שגיאות, אך אין להלין על כך כיוון שמדובר בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות קשים.

הביקורת על רכש מכונות ההנשמה מקוממת במיוחד. בראשית המגיפה, גורמי המקצוע הצביעו על מחסור חמור במכונות הנשמה, שעלול להביא לאסון. בסיטואציה הזאת חובתה של המדינה הייתה להשיג כל מכונת הנשמה, מן הגורן או מן היקב. בחכמת הבדיעבד, לא היה בכך צורך. אך עדיף היה לרכוש מכונות שאין בהן צורך מאשר להיקלע למחסור במכונות הנשמה ולאבד חיים רבים.

אין לי עניין להיות מליץ יושר של ממשלת נתניהו. אי העברת תקציב המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה, הייתה פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של משבר לאומי קשה. אבל הביקורת הזו של ליברמן אינה צודקת.

* משימה חדשה – ברכות לר', ראש השב"כ החדש. השב"כ חייב לקחת על עצמו משימה חדשה – השתלבות במלחמה בפשיעה במגזר הערבי. מה לשב"כ ולפשיעה? ראשית, כפי שאנו רואים, המשטרה לבדה אינה מצליחה ונכון שתקבל סיוע מהשב"כ באמצעים הטכנולוגיים והיכולת המודיעינית. אבל בראש ובראשונה, כיוון שכפי שראינו במאורעות הדמים במבצע "שומר החומות", וכפי שאנו רואים בטרור החקלאי, הגבול בין הפלילי והלאומני מיטשטשים. אובדן הריבונות בנגב ובגליל, במגזר הערבי ובערים המאורעות בעשור + האחרון, הוא איום לאומי. הבעיה העיקרית היא הנשק הבלתי חוקי, והשב"כ חייב להיכנס לעובי הקורה ולקדם את פתרון הבעיה.

* פרי כיסופים ונאמנות של דורות – מה היית עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את ה"הדתה"?

אתם מכירים בוודאי את סיפורי האימים על שלטון מפא"י שעקר את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. ומנגד את ההפחדות מפני דחליל ה"הדתה" של ממשלות הימין.

לפני שנים אחדות, כאשר ד"ר צביקה צמרת היה ראש המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, בתקופת כהונתו של גדעון סער כשר החינוך, נערך נגדו מסע ציד מקארתיסטי, בהובלת אור קשתי מ"הארץ" שפרסם 200 כתבות ומאמרים נגדו, על כך שהוא מכניס "הדתה" ולאומנות למערכת, וזאת כיוון שהוא ניסה לחזק את החינוך היהודי והציוני. מהיכרותי אתו, הגדרתי אותו פעמים רבות "המפא"יניק האחרון", כיוון שהוא באמת מגלם את תנועת העבודה, את הממלכתיות, את הבן-גוריוניזם. האם באמת מערכת החינוך המפא"יניקית עקרה את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'?

להלן מטרות מערכת החינוך כפי שנוסחו בידי שר החינוך השני של ישראל, בשנים 1951-1955, ההיסטוריון הדגול פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל למדעי היהדות:

• לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

• להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו וחזונו.

• לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

• לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.

•להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים, שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

• להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

• לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל והרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה.

כן, זה שלטון מפא"י שניסה לעקור את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. מפא"י כפי שלא הכרתם.

* ממה חרד אור קשתי – אור קשתי הוא הממונה על תיק הדוסופוביה ב"הארץ". הוא הלוחם העקבי בדחליל ה"הדתה". והוא מקארתיסט שבמשך שנים רודף אחרי כיפות בשירות הציבורי. השבוע הוא פתח במסע צלב חדש, נגד קורס הכשרה לשירות הציבורי, המיועד לחרדים. העילה – הקורס ייעשה בהפרדה מגדרית.

בלשון המעטה, איני חסיד של הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. ההפרדה המגדרית מנוגדת להשקפת עולמי ובעיקר להשקפתי היהודית. הייתי שמח מאוד אילו לא הייתה עוד בעמנו תרבות של הפרדה.

אבל אני תומך בכל לבי בתכנית. שילוב חרדים בעולם התעסוקה, במנהל הציבורי ובכלכלה הוא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. אחוז החרדים בחברה הישראלית גדל מאוד והוא צפוי להמשיך לגדול, והאינטרס הלאומי הוא שילוב מרבי של החרדים במעגלי החיים במדינה. אי אפשר יהיה לשלב אותם, בלי ללכת לקראתם וליצור תנאים המתאימים להם. חרדי שיכנס לשירות הציבורי יעבוד בסביבה מעורבת. אבל כדי שייכנס לשירות הציבורי, עליו להיות מוכשר לכך. ורובם הגדול של החרדים לא ישתתפו בהכשרה הזאת אם לא תהיה בהפרדה.

התכנית ממומנת בידי קרן רש"י, מתוך מגמה של שילוב מגזרים בחברה הישראלית בשירות הציבורי. השילוב הזה טוב לשירות הציבורי, כיוון שככל שמגזרים רבים יותר ישתלבו בו, כך החשיבה בו תהיה מגוונת ומעשירה יותר, כך תהיה לו השפעה רבה יותר בקרב אותם מגזרים, הוא ייהנה מיתר אמון באותם מגזרים והוא יידע לתת מענה טוב יותר לכלל האוכלוסיה על גווניה השונים.

כאשר מעמידים את התועלת הזאת מול העיקרון שלא תהיה הפרדה, אין לי ספק שהתכנית הזו רצויה וחשובה.

אבל זה לא מעניין את הקנאים הדוסופובים מסוגו של קשתי. ונראה לי שיותר משקשתי חושש מהפרדה בקורס ההכשרה, הוא חרד מחרדים בשירות הציבורי.

* אחריות המדינה לשלום הילד – ההאשמה של שרת התחבורה מרב מיכאלי באחריות למותו של הילד בן השש שנשכח במכונית – מכוערת, אך אופיינית לסגנונה של מירי רגב. עם זאת, לגופו של עניין, אני תומך ביוזמתה של מירי רגב, בהיותה שרת התחבורה, לחייב התקנת מערכת למניעת שכחת ילדים ברכב ומצר על ביטולה בידי מרב מיכאלי. התקנה הזאת מבטאת את אחריותה של המדינה לשלום ילדיה.

* גאווה ישראלית – ישראל – מעצמת שחיה פראלימפית! שמונה מדליות מתוכן שש זהב!

* מת בפעם השניה – פעם תאודורקיס, המוסיקאי היווני שהלך לעולמו, היה לוחם אמתי למען זכויות האדם ולחם גם נגד האנטישמיות ותמך בציונות. כפי שקרה לרבים באזור חיוג שמאל, הוא התקרנף עם השנים והפך לשונא ישראל מובהק.

מבחינתי, תאודורקיס מת כאשר הפך לאנטי ציוני.

* איש וולגרי בתכנית וולגרית – התקשורת אשמה בתופעת אורן חזן. היא בנתה אותו. כאשר המוקיון האלים היה ח"כ, התקשורת הפכה אותו לכוכב. לכאורה כדי ללעוג לו, להציג אותו כקוריוז, על פי העיקרון ש"אדם נשך כלב – ידיעה". אך למעשה הפכה אותו כמעט לדמות לאומית. ייאמר לזכותם של מתפקדי הליכוד שהם נפנפו אותו הרחק מחוץ לרשימה. וכאשר ניסה לרוץ לבד, בקושי קושש כמה קולות.

עכשיו התקשורת עושה לו קמבק, כאשר ליהקה אותו לתכנית "האח הגדול". האמת היא שתכנית וולגרית כזאת מתאימה לאיש הוולגרי הזה. אני מקווה שזו לא ראשית הקמפיין שיחזיר אותו, חלילה, לכנסת.

* הארנב, הצב ודן אריאלי – פרופ' דן אריאלי בכותרות, וזה הסיפור שלי עם דן אריאלי. בקיץ 2019 הגעתי ערב אחד לשבוע הספר העברי בכיכר רבין, כדי למכור על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". זרם הקונים של הספר ומבקשי החתימה היה באזור חיוג "הקיץ של אביה". אולי קצת יותר. לפתע, הוצב לצדי, עם הצד של הזקן – לכיווני, פרופ' דן אריאלי. ומיד השתרך תור אינסופי של מעריצים שבאו לקנות ולהחתים אותו על ספריו שרכשו. אילו הייתה בינינו תחרות, היא  נראתה כמו התחרות בין הארנב והצב, רק בלי ההפי-אנד.

ואם החכמתי מאז, הסיבה לכך היא קנאת סופרים.  

* הערה בשולי מאמר "איש השנה" – בגיליונות ראש השנה של "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר" מתפרסם מאמר איש השנה פרי עטי. זו השנה ה-16 שאני כותב מאמר איש השנה. להלן אנשי השנה הקודמים: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן. תש"פ – גנץ. תשפ"א – בנט.

כפי שניתן להבין מבחירתם של אויבים כנסראללה, ארודאן ואסד, בחירתי אינה מבטאת בהכרח סימפטיה לאיש שבחרתי בו. אני משתדל לבחור באופן האובייקטיבי ביותר את האדם שהיה הדמות המרכזית בשנה היוצאת, האיש המשפיע ביותר בשנה היוצאת או מי שמגלם את התופעה המרכזית בה או האירוע המרכזי בה. לעומת זאת, תוכן המאמר הוא בלתי אובייקטיבי לחלוטין – זהו מאמר פובליציסטי, שבו באמצעות הדברים שאני כותב על איש השנה, אני מבטא את השקפת עולמי ואת עמדתי על מה שהוא מייצג.

יש שנים שבהן התלבטתי בין שורה של מועמדים. הפעם, הבחירה בבנט נראתה לי מובנת מאליה. הפעם בחרתי אדם שאני אוהד אותו ובעיקר את תפקידו בשנה היוצאת. כיוון שהוא ראש הממשלה רק כעשרה שבועות, לא התמקדתי בפועלו כראש הממשלה, כי זה ממש לא רציני. התמקדתי בעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, שהוא מי ששם קץ לשלטון נתניהו וכמי שלמרות שהוא עומד בראש מפלגה קטנה מאוד, הוא היחיד שהיה יכול להקים ממשלה, ממשלה מורכבת מאוד. בעיקר, רציתי להזים את טענות השווא נגדו.

12 שנות נתניהו הביאו ברכה רבה בתחומים רבים, שעליהם שיבחתי אותו מאוד לאורך השנים, והיו בהן גם כשלים ושגיאות בתחומים השונים, אך אלו כשלים במסגרת הנורמה, כי כל מי שעושה – שוגה ולכן הם נסלחים. אולם אותן שנים התאפיינו גם בריסוק החברה הישראלית למגזרים, לשבטים, למתקפה על המוסדות הממלכתיים ועל מדינת החוק ומוסדותיה, והעמיקו את הקרע, השסעים והשנאה בין חלקי העם. והגרוע מכל, הוא שהדבר נעשה בכוונת מכוון מלמעלה, מצד מנהיג שנבנה מהקרעים ואת כוחו הוא שואב מן השנאה. האם בנט הוא האיש שיוכל לעמוד באתגר האדיר אך הקשה משאול, של עיצוב מחדש של המיינסטרים הממלכתי והציוני ולגבש מחדש אומה מן הרסיסים?

מול הכוחות הצנטריפוגליים של נתניהו ותומכיו, מצד אחד, ושל שונאיו ואנשי "רק לא ביבי", מצד שני, יש צורך בהפניית המבט פנימה, למרכז, כדי לייצב מרכז כובד חברתי ורעיוני שילכד את החברה המרוסקת. לכאורה, המסר האחרון שמגלם את האתגר הזה, מגולם במילה "ימינה", שם מפלגתו של בנט. כאילו מה שחסר לנו, בקרע המחריף בין שמאל לימין, הוא למשוך עוד יותר ימינה, עוד יותר החוצה, עוד יותר להעמיק את הקרע. והנה, דווקא על כתפיו של מנהיג ימינה מונח האתגר הגדול של "פנימה", כדי שנוכל להתקדם קדימה. וזאת, כאשר במקביל עליו להתמודד עם אתגרים גדולים כמו הקורונה, הגרעין האיראני, הפשיעה במגזר הערבי והאיומים מעזה ולבנון.

תקוותי הגדולה היא שבעוד שנתיים אוכל לבחור את בנט לאיש השנה, לא כהבטחה אלא כהגשמתה; כמי שעמד באתגר הלאומי הגדול.  

          * ביד הלשון

עץ שמן – בישעיהו מא יט נאמר: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו".

מבין העצים המוזכרים בפסוק, ובהם עצים מחטניים כמו הארז והברוש, רק עץ אחד אינו מוכר – עץ שמן. מהו העץ הזה?

בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, מוגדר עץ שמן כעץ האפרסמון. אין המדובר באפרסמון שאנו מכירים בימינו, אלא כפרי שממנו הופק בושם יוקרתי ויקר מאוד.

ההסבר הזה בעייתי. העץ מופיע גם בספר מלכים א פרק ו, בתיאור בניית מקדש שלמה: "וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן, הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית. וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב, וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב". קשה להאמין ששלמה השתמש בעץ האפרסמון לבניה, הן בשל יוקר הבושם והן כיוון שהאפרסמון הוא שיח קטן ועדין, לא מן החומרים שבהם בונים בית מקדש.

רש"י טוען שמדובר בעץ זית, שממנו מפיקים את שמן הזית. כך נכתב גם במשנה. אבל גם ההסבר הזה בעייתי, כיוון שבספר נחמיה, ח טו, נאמר: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". אם נאמר להביא עלי זית ועל עץ שמן, הרי שמדובר בשני עצים שונים.

 רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160–1235, מגדולי פרשני התנ"ך והבלשנים העבריים) מפרש שעץ השמן הוא האורן. מה הקשר בין האורן, לעץ שמן? הרי אין הוא מפיק שמן. חתן התנ"ך העולמי רפאל מיוחס טוען שהשמן הוא השרף של עץ האורן.

אבל משהו כאן לא מסתדר. הרי ח"כ איימן עודה כתב ב"הארץ", אחרי השריפה בהרי ירושלים, שהציונים ייבאו לארץ את עצי האורן האירופאים שאינם מתאימים לפלשתין, והארץ דחתה אותם בשריפה. והרי דבריו הם משל לציונים, שהנם צלבנים אירופאים שבאו לארץ, וכפו עליה את עצמם וסופם יהיה כסופם של האורנים. רק ל"ילידים" ששורשיהם בפלשתין יש כאן עתיד. הרי זה איימן עודה מפורש, ואיך אפשר לסתור אותו?

מסתבר שאורן ירושלים, שהוא עץ ים תיכוני, הוא עץ עתיק יומין בארץ ישראל. כאשר הצלבנים הגיעו לארץ בימי הביניים הם מצאו עצי אורן רבים נטועים בה, והשתמשו בהם לבניה, הסקה, תעשיה ומאכל (צנוברים).

אבל איימן עודה אמר…

שנה טובה ומבורכת!

* "חדשות בן עזר"

על קברו של דובי מרגלית

כפר בלום, 1.8.21 כ"ג באב תשפ"א

משפחת "מעגלים" אבלה וכואבת את לכתו מעמנו של דובי, מטובי חברינו.

"מעגלים" הוא בית מדרש גלילי-גולני, הפועל כבר למעלה מעשור, אך הוא הרבה יותר מבית מדרש; הוא גם קהילה ומשפחה. דובי הצטרף אלינו לפני כחמש-שש שנים. ומיד התבלט בתרומתו הגדולה ובערך המוסף הייחודי שלו לקבוצתנו והיה לאחד מעמודי התווך שלנו, בלימוד ובחברה.

דובי היה בר אוריין, בעל ידע רחב בפילוסופיה, בהיסטוריה, ביהדות, בתולדות הקיבוץ, באמנות, במוסיקה, לצד ידע במחשבים ואינטרנט והבנה טכנולוגית. הוא העשיר את עולמנו ואת לימודינו בידע הזה. אבל היה זה יותר מידע, אלא חכמה, סקרנות, כושר ניתוח, יכולת חיבור בין עולמות שונים, כושר ביטוי, יכולת ללמד ולהסביר. בכל נושא שלמדנו, הוא השכיל להעשיר אותנו בזווית שונה, ייחודית, מקורית, שהביאה לעתים את הלימוד שלנו לטוויסט בעלילה, למחשבה אחרת. הוא ניחן בנועם הליכות, בהומור, באכפתיות לחברים. היה לו קול ייחודי בתוכנו, קולו של זקן החבורה; בגיל ובחכמה.

מדי שנה אנו בוחרים נושא שנתי שאותו נלמד בשנה הבאה. הנושא שבחרנו לשנת תשפ"ב, שאותו נלמד כבר ללא דובי, אך דובי ברוחו לבטח ילווה אותנו במחשבותינו, הוא התנגשות בין ערכים ביהדות. גדולתו של דובי הוא היותו איש של גם וגם, היודע להכיל ניגודים ולשלב אותם בהשקפת עולם ייחודית ומקורית. דובי כהומניסט, כאוהב אדם, הציב מעל הכל את האדם, את הפרט, וזאת בלי לוותר על מחויבות לכלל, לחברה, לעם. הוא היה הומניסט גדול וציוני גדול ולא קיבל את הסתירה ביניהם כביכול, אלא ידע איך לשלב אותם בשלמות. הוא חש מחויבות עמוקה ליהדות ולתרבות המערב, והשכיל לחבר ולשלב ביניהן. והוא התייחס ברצינות עצומה לסוגיות שלמדנו, כאדם אכפתי הלוקח ללב את הדברים ורואה בלימוד כר לתיקון עולם ולתיקון חברה.

הנושא של אחת השנים האחרונות ב"מעגלים" היה הקנאות. אין דבר שהיה זר לדובי מהקנאות. הקנאות ריתקה אותו, אך היא ריתקה אותו מתוך סקרנות של מי שיודע שהיא אש זרה שיש לדעת להישמר מפניה ולהילחם בה. הקנאות נובעת מצרות אופקים ומחויבות מטורפת לעניין אחד, לערך אחד, למטרה אחת המקדשת את האמצעים. ואילו דובי גילם את רוחב האופקים, את השילוב בין ערכים ואת המתינות. המתינות הייתה דרך חייו, אורח חייו, אפילו אורח הליכותיו ואופן דיבורו וחיוכו.

דובי היה אינטלקטואל סקרן ומעמיק, ונהג לשוחח עם חבריו, בכתב או בעל-פה, על הנושאים שלמד. אחד מהם היה יומנים קבוצתיים של חברי הקבוצות הראשונות. הוא חקר את הנושא, שהעסיק אותו מאוד, למד אותו, והרבה לשתף אותי בו; צילם ושלח לי טקסטים ושוחחנו עליהם. וכמו בכל נושא, לא הייתה זו סקרנות גרידא, אלא סקרנות מעורבת, חוקרת, כרוצה ללמוד את נפש האדם ואת יצירתה של זהות קבוצתית, כלימוד שיכול להשפיע עלינו ועל חיינו.

דובי למד מדי שבוע את פרשת השבוע. הוא ערך את עלון קיבוצו וכתב בו מדור שבועי על פרשת השבוע. והוא התכונן ולמד ומצא את הנקודה המתאימה מתוך הפרשה, שבה יוכל לכתוב בקצרה, כדי לא להעיק, אך להעביר מסר בעל משמעות. הוא ביקש ממני לשלוח לו את הדרשות שלי על פרשת השבוע, כדי לשאוב מהם רעיונות או לצטט מתוכם. וכך, בכל יום חמישי בבוקר, נהגתי לשלוח לו את הדרשות – לא של השבת הקרובה אלא של זו שאחריה. כך עשיתי, בפעם האחרונה, לפני שלושה ימים. שלחתי לו את דרשותיי על פרשת "ראה".

דובי נפטר בליל שבת פרשת "עקב". בפרשה זו הציג משה לבני ישראל את המופת האלוהי על פיו עליהם ללכת. "לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". זו דרכו של דובי ביהדות.

כתבה על דובי ניצה, חברת מעגלים: "אחד מהדברים שאפיינו את צורת מחשבתו הייתה אמירתו, שכל מה שנאמר עד עתה בדיוננו, אינו אלא פתיחה לדיון נוסף, הנובע מן הקודם. תמיד חש שהשיח לא מיצה את עצמו. בהקשר זה יש לומר שכולנו חשים ששהותו בינינו לא מיצתה את עצמה. מבחינתנו, שירת חייו של דובי באמצע נפסקה".

כתב הסופר, חתן פרס ישראל, אליעזר שטיינמן:

הרבה קולות במקהלת האדם:

קול עולָל בעריסה,

קול תינוקות של בית-רבן,

קול המון העם בשווקים,

קול תשואות של הצוחקים במשתאות,

קול תורה,

קול הוללים,

קל תרועות המנצחים בקרבות,

קול נואמים ומטיפים על הדוכנים.

אך בלי קול הזקן בלחשו

לא באנו בסודו של סולם הקולות במלואו.

לחש הזקן הוא הֶעמוק שבקולות

לפי שהוא בוקע ועולה מתוך עמקי השנים.

והוא העליון שבהם

כי הוא רוכב על נחשולי הניסיונות.

יהי זכרו של דובי ברוך!

אל תשרפו את האסמים

אל תשרפו את האסמים

נכנסתי השנה לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה 1,500 ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר נוגח בחומות העיר העתיקה ומנתץ אותן ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי גם יחד, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

גם מי שאינו בקיא בסיפור ההיסטורי ולא באגדות חז"ל יוכל להפיק מהסרט את החוויה והלמידה, אך כמובן שככל שהידע רב יותר, כך ניתן יותר להבין את הניואנסים.

אמחיש זאת בדוגמה אחת. הסרט מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שעשויה להיות אירונית. לכאורה, רומז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך; כשיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* "שישי בגולן"