* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".
אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.
הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.
המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.
בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.
האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?
* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.
מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.
המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.
בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.
* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.
* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?
חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".
לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?
* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?
כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.
בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.
ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.
אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?
והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה?
* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.
כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…
לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".
מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.
* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.
התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.
אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.
* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.
ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.
ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.
* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.
אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.
* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.
* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.
האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?
מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.
למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק.
* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.
היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.
חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.
בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.
* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.
בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.
בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.
איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.
* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.
אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.
* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.
אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל.
* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו.
* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.
בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.
אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.
* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.
תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.
* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.
* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.
אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.
איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?
התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.
* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.
המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.
את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".
* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':
במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.
במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".
ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".
* ביד הלשון
אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".
מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?
הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".
בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.
* "חדשות בן עזר"
