* ההחלטה ההיסטורית – פעמים רבות הזהירו אותי ביביסטים, שבהתנגדותי לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה, אביא לנסיגה מהגולן. תמיד הגבתי על כך בגיחוך. הרי נתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הן בתקופת אסד האב והן בתקופת אסד הבן, ורק מלחמת האזרחים והתפוררות סוריה גרמו להפסקת המהלך. יתר על כן, היחיד שמסוגל לצרף לקומץ, שעוד תומך ברעיון העוועים ההזוי של נסיגה מהגולן, עוד המוני תומכים; מעריציו התומכים בו בכל תנאי ורואים מלכתחילה בכל מעשה שיעשה הוכחה לגאונותו – הוא נתניהו.
והנה, קמה ממשלה אחרת, שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה. ובדיוק לפני שנה, ב-26 בדצמבר 2021, עלתה הממשלה לגולן, ובישיבה היסטורית במבוא חמה, קיבלה החלטה היסטורית חסרת תקדים, על פיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן והכפלתה בתוך שנים ספורות. זו לא הייתה הצהרת כוונות, אלא החלטה מעשית מפורטת ליעדים מוחשיים בכל תחומי החיים. משמעות ההחלטה, היא שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה עתידית מהגולן, בידי ממשלה כלשהי. ההחלטה כבר מיושמת בפועל, בשטח, בתנופה.
ההחלטה הזו התקבלה בממשלה פה אחד. אפילו מרצ, שכל השנים התנגדה להתיישבות בגולן, תמכה בה. יש לציין, שבהצבעות בממשלה, בניגוד להצבעות בכנסת, אין משמעת כלשהי. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו ודעתו האישית. הנה, בניגוד מוחלט לכל התיאורים, מרצ לא "המריצה" את הממשלה, אלא בנט "הבניט" את מרצ. מי היה מאמין שמרצ תתמוך בהחלטה דרמטית כזו? עובדה. זו המשמעות העמוקה של השותפות עם מרצ וגם עם רע"ם, שהחלטה זו לא הזיזה אותה כהוא זה מישיבה בקואליציה.
ההחלטה הזו היא גולת הכותרת של ממשלת השינוי, אך היא מצביעה על הכיוון של הממשלה, שהחליטה (כאן בהתנגדות מרצ) על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון ובכלל, כל מדיניותה הייתה ציונית, לאומית וניצית יותר משל קודמותיה מאז ממשלת שמיר.
לא הייתה בתולדות מדינת ישראל הצלחה לתרבות שקר, כמו השקרים הבזויים והנתעבים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ממשלת השינוי. לא ייאמן, איך רוב העם מדקלם פייק ניוז מוחלט, מנותק לגמרי מן המציאות, ואף מצביע על פיו. עד כה, התנגדות לממשלות, מימין ומשמאל, הייתה התנגדות למדיניותן, להחלטותיהן. הפעם כל ההתנגדות, המחאה והזעם היו על תדמית שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות. הסיבה היחידה להסתה, להפצת השנאה ולמבול השקרים, הייתה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. בזה הכל מתחיל ובזה הכל נגמר. ומתוך ההתנגדות לקיומה של ממשלה שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, הצמיחה תרבות השקר הנתעבת את סיפורי הבדים הללו.
לפני שבועות אחדים, בעיצומו של המו"מ הקואליציוני עם החרדים, דיווח יאיר שרקי, שכאשר נתניהו ביקש מהם לצמצם את דרישותיהם הכספיות המופרזות הגיב אחד הח"כים החרדים: "למה שאנחנו נתפשר אם הממשלה הקודמת העבירה למנסור עבאס 53 מיליארד? מה יש לנו להתבייש?" ברגע נדיר של אמירת אמת, השיב נתניהו שהממשלה היוצאת העבירה למגזר הערבי שני מיליארד. כמובן שאיש בחדר לא התווכח, כי גם הם יודעים ששיקרו כל הזמן.
אבל בעוד נתניהו, בחדרי חדרים, בדיון סגור, אמר את האמת, שופרות תעשיית השקרים וההסתה שלו ממשיכים להפיץ את השקר. ממש באותם ימים צייץ המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו: "אני מזכיר לכם שהממשלה הקודמת של לפיד, גנץ, בנט, שקד, ליברמן, סער ולפיד [החזרה על אותו שם – במקור א.ה.] – העבירה 53 מיליארד ש"ח ל'אחים המוסלמים', על חשבון משלם המסים הישראלי". כמובן שהשקר כפול ומכופל. גם בסכום המופרך ובעיקר בטענה השקרית, המסיתה, כאילו הכסף עבר ל"אחים המוסלמים", בעוד מדובר בתקציבים שהמגזר הערבי ראוי להם בדין ובצדק, וכל אגורה עברה ישירות דרך משרדי הממשלה לביצוע במגזר, ולא דרך רע"ם. שלא לדבר על כך, שאביו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם על בסיס אותו עיקרון: הימנעות של רע"ם מעיסוק בנושאים הלאומיים והמדיניים-ביטחוניים ובתמורה הענות לדרישותיהם הצודקות, ברובן, לתמיכה אזרחית והשקעה כלכלית במגזר הערבי.
ובאשר לגולן – ספק בידי אם ההחלטה שהתקבלה תיושם בידי הממשלה הנכנסת. בעוד השר אלקין שהיה מוכוון מטרה בביצוע ההחלטה ההיסטורית, המשקפת את השקפתו הציונית לאומית, והעמיד אותה בראש סדר העדיפויות של משרדו, השר המיועד גולדקנופף חף ממטרות לאומיות ואף הוא מוכוון מטרה; מטרה מגזרית של הציבור החרדי.
* החוק לעידוד הגזענות – היבחרו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י לכנסת ה-11 ב-1984 (אחוז החסימה עמד אז על 1%), עוררה זעזוע רבתי בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית על כל חלקיה. כאשר הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי הסיעות להתייעצויות, הוא הזמין את כולן זולת סיעת כך (הגלגול הקודם של עוצמה כהניסטית) ולאורך כל הקדנציה שלו כף רגלו של כהנא לא דרכה בבית הנשיא. יצחק שמיר וסיעות הימין לא ספרו את כהנא כאופציה למו"מ קואליציוני. כל אימת שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, כל הח"כים מכל סיעות הכנסת, מימין ומשמאל, קמו במחאה ונטשו את האולם. רק יו"ר הישיבה נאלץ להישאר ולסבול את דברי הבלע. גאולה כהן מתנועת התחיה, התנועה הימנית ביותר באותה תקופה, דייקה בהגדרתה את הכהניזם "כתם על תולדות העם היהודי". את המערכה הפרלמנטרית נגד כהנא הוביל יו"ר הכנסת שלמה הלל, אחד מיו"רי הכנסת הטובים והמוערכים ביותר, שהיה מקובל על השמאל והימין.
הדרך שבה בחרה הכנסת להתגונן מפני הכהניזם הגזעני, היה חקיקת חוק שלא יאפשר לגזענים להיבחר לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק נגד הגזענות. הליכוד בהנהגת שמיר, התחיה-צומת, המפד"ל, מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן), אגודת ישראל וש"ס תמכו בחוק. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "בעת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ובעקבותיהן, הלכו ורבו תופעות של התבטאויות פומביות, בכתב ובעל-פה, של דברים הקוראים לרדיפה, השפלה, ביזוי, איבה ומעשי עוינות ואלימות כלפי ציבור מתושבי המדינה, או הגורמים מדנים בין חלקים של האוכלוסייה, בשל השתייכות לגזע, ללאום או לדת". החוק הגדיר את הגזענות "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני", וקבעה ש"המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים".
עם קבלת החוק ובהמשך לו, קיבלה הכנסת את התיקון לחוק יסוד הכנסת, המאפשר לפסול רשימה מהתמודדות לבחירות לכנסת על סמך הסתה לגזענות. בראש הממשלה שהובילה את החוק עמד יצחק שמיר. כהנא היה המתנגד היחיד לחוק. על סמך החוק הזה, נפסלה התמודדות כך לכנסת. אחרי שכהנא נרצח, כך התפלגה ובנו של "הרב" שר"י, בנימין כהנא, שדרישתו לרשת את אביו נדחתה, הקים את מפלגת כהנא חי (כח). שתי הרשימות נפסלו.
לאחר שמועמד מספר שלוש ברשימת כך, תלמידו המובהק של כהנא ומורו ורבו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מימש את תורת הגזע הכהניסטית בביצוע הטבח במערת המכפלה, כך הוצאה אל מחוץ לחוק.
בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר, כיוון שהוא חכם ומתוחכם יותר ממוריו ורבותיו. הוא אימץ את ה"תאקיה" ובאמצעות תחפושת של "מתמתן" עאלק, הוא נכנס לכנסת, וכעת גם לממשלה ולקבינט ומקבל את המשרד לביטחון לאומי תוך שכתנאי ל"הסכמתו" להיות שר בישראל, הכנסת חוקקה חוקים שיהפכו את המשטרה לפוליטית, סרה למרותו של הכהניסט הגזען והפשיסט, השואף להפוך את המשטרה למיליציה כהניסטית.
אבל כנראה שקצת נמאס לבן גביר מהתחפושת. ועכשיו, כחלק מן ההסכם הקואליציוני, הוא הצליח לסחוט את ביטול החוק נגד גזענות. למעשה, מדובר בחוק לעידוד הגזענות בישראל. ובכן, אפשר להסיר מחוק דרעי את ההגדרה הקולעת – חוק הקלון. הרי הכל יחסי. חוק הקלון הוא החוק לעידוד הגזענות, מבית מדרשו של בן גביר הכהניסט, ובאישורו של נתניהו.
דומה שמילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן, מתוך "שמחת עניים" (1941), שנלחם בכל כוחו נגד כל גילוי גזעני ואנטי מוסרי במדינת ישראל, לצד אמונתו בשלמות ארץ ישראל (הוא ייסד את התנועה למען א"י השלמה), רלוונטיות גם לימינו:
לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.
וארץ עוד תחליף קֵיצהּ וגם חורפהּ.
ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה
אבל לאן נוליך את החרפה?
* אידיוטים שימושיים – ביום השחור שבו יתקבל חוק הקלון לעידוד הגזענות, לבטח תוגשנה עתירות לבג"ץ. בג"ץ יישב על המדוכה, ואם יבטל את החוק, סביר להניח שהרוב האוטומטי של הקואליציה יתגבר על הביטול אחרי שיעביר את חוק ההתגברות האוטומטית, החוק לריקון בג"ץ מתוכן.
וכששופטי בג"ץ יישבו על המדוכה, כדאי שיזכרו את חלקם המכריע בהידרדרות. אחד משיאי האקטיביזם השיפוטי, היה הצבת עקרון חופש הביטוי מעל חוק יסוד הכנסת וביטול החלטת ועדת הבחירות הממשלתית לפסול את התמודדותו של בן גביר הגזען לכנסת.
שופטי בג"ץ נהגו כאידיוטים שימושיים של בן גביר והמיטו עלינו את האסון הזה.
* להחרים את ההשבעה – מן הראוי שבהשבעתו של בן גביר לשר בממשלה, כל האופוזיציה כאיש אחד תצא מן המליאה במחאה. אסור שהאירוע המחפיר הזה יצטייר כנורמלי ואסור שגם האופוזיציה תצטרף למתן הלגיטימציה לכהניזם.
* הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו – מדינת ישראל והעם היהודי מצויים בעיצומה של מערכה ממושכת מול גורמי האנטישמיות-החדשה, הממקדים את שנאת ישראל שלהם במלחמה תודעתית נגד מדינת ישראל והציונות, מנסים לבודד את ישראל בדה-לגיטימציה לקיומה, בחרמות ושאר פעולות התועבה האנטישמית BDS, החותרת להשמדת ישראל באמצעות חרמות על פי מודל דרום אפריקה.
במערכה הקשה הזאת, הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו, בגול העצמי של צירוף מפלגה גזענית לממשלה ומינוי גזען לחבר הקבינט ולשר לביטחון לאומי. אין מתנה גדולה מזו למנוולים הטוענים שהציונות היא גזענות. הנה, הם אומרים, המדינה הציונית מכניסה גזענים לשלטון. אחד ממרכזי ההזנה העיקריים שלהם הוא המהדורה האנגלית של השוקניה. הם יוכלו לצטט בשמחה את הפשקוויל של גדעון לוי, שקבע שבן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר. כמובן שבין הציונות לבין בן גביר פעורה תהום. אבל שונאי הציונות מאושרים להדביק את הגזענות הבן גבירית הכהניסטית לציונות.
אין ספק שהמערכה נגד האנטישמיות הזאת תהיה קשה לאחר צירוף הכהניסט לממשלה לאין ערוך מכפי שהייתה עד כה. אמנם זה לא האיום הגדול ביותר על המדינה כתוצאה מהקמת ממשלת בן גביר. האיום העיקרי הוא הפגיעה הקשה בדמותה הערכית והמוסרית של ישראל ובחוסנה הלאומי והחברתי. יתכן מאוד שצפוי גם איום ביטחוני קשה. ובכל זאת, אין להתעלם מהנזק החמור למעמדה הבינלאומי של ישראל.
* בדרך לאוכלוקרטיה – אילו מדינת ישראל הייתה מעניקה אות גבורה אזרחית, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך היה ראוי לו. בתפקידו כמפכ"ל המשטרה, הוא עמד איתן מול מסע הסתה נורא, הממוקד בו אישית, בהובלת מי שהיה ראש הממשלה, ותעשיית השקרים וההסתה שהוא מנהיג. הם הפעילו נגדו את כל מערכת הכטב"מים שלהם עם כל שיטות השקר, העלילה, הפייק-ניוז והשיימינג האהובים עליהם ושהם אומנותם. אלשייך הוא איש ימין, איש הציונות הדתית; ואין המדובר רק באידיאולוגיה, אלא בהשתייכות שבטית, משפחתית. קבוצת ההתייחסות שלו, הקהילה שאליה הוא משתייך, הפנתה לו עורף; דיקלמה והפיצה את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה נגדו. בודדה אותו. פגעה בו.
כל זאת, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה הוא העדיף את הנאמנות למדינת ישראל, לחוק, לצדק ולאמת על פני נאמנות למי שמינה אותו, ומדובר במקרה הזה בניגוד מוחלט בין הנאמנויות; במשחק סכום אפס. ככל שהוא היה נאמן יותר לתפקידו ולחוק, הוא היה נאמן פחות לנתניהו ולהיפך. אלשייך עמד במבחן בגבורה עילאית ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה, הכבוד והיקר של החברה הישראלית.
לכן, הצטערתי כל כך לנוכח הראיון התבוסתני שלו בערוץ 12, שבו הביע תמיכה בעסקת טיעון עם נתניהו בטענה המסוכנת שהחברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. אלו דברים חמורים ביותר. לְמה החברה הישראלית בשלה? לראש ממשלה העומד מעל החוק? היא בשלה לראש ממשלה עבריין? איני טוען שנתניהו עבריין. נתניהו נאשם ובית המשפט טרם פסק את דינו, ועומדת לו חזקת החפות. אבל אם החברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, פירוש הדבר שגם אם ראש הממשלה הוא עבריין, החברה הישראלית אינה בשלה לכך שיעמוד לדין; פירוש הדבר שהחברה הישראלית בשלה לביטול ערך השוויון בפני החוק.
הרעיון שלפיו לא בית משפט יקבע את דינו של ראש ממשלה אלא הציבור, אם הוא בשל ואם לאו, הוא רעיון איום ונורא. אם בית המשפט אינו קובע – משפט הרחוב קובע. זאת החלפת מדינת החוק במדינת הרחוב. אין דמוקרטיה אמתית שאינה מדינת חוק, שאינה מבוססת על שוויון בפני החוק ושאין אדם העומד בה מעל החוק. מדינה שבה הרחוב פוסק את דינו של ראש ממשלה שנאשם בפלילים אינה דמוקרטיה אלא אוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה – שלטון ההמון. ואולי מדויק יותר – שלטון האספסוף.
בעיניי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, וככל שהם רמים יותר, כך חמורה יותר עסקת טיעון עמם. בדיוק כפי שאין לסגור תיק בשל העדר עניין לציבור כאשר מדובר בנבחרי ציבור. בדיוק כפי שאין מקום לזכות השתיקה לנבחרי ציבור. כאשר יש חשדות נגד נבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא שהם יבוררו עד תום, בלי מריחות ובלי עסקאות. ועסקת הטיעון עם דרעי הנכלולי, שעשה ממנה צחוק ורימה את בית המשפט, מעידה עד כמה עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור הן ליטוף לשחיתות ולמושחתים.
על החברה הישראלית להילחם בשחיתות ולא להיכנע לה. צר היה להיווכח דווקא ברוני אלשייך מרים דגל לבן.
* המרגלת מניפה את נס המרי-שמרי – המרגלת ענת קם פרסמה פשקוויל ב"הארץ" שבו היא קוראת למרי אזרחי נגד הממשלה הנרקמת, שיבוטא בהצגת עצי אשוח על המרפסות ולימוד על חג המולד בתנועות הנוער החילוניות.
מגוחך שהמרגלת, שמנסה אולי למצוא איזו השתייכות בתוך העם שבגדה בו, מתיימרת להיות חלק מן המחנה המתנגד לממשלה החדשה ואף להנהיג אותו לפעולה. אז כדאי שתרגיע ושתבין ש-99% ממתנגדי הממשלה הנרקמת מתנערים מהמרגלת וממה שהיא מייצגת ואין שום קשר בינה לבין המחנה (שגם הוא לא ממש מחנה אלא שילוב של גישות שונות בחברה הישראלית, שההתנגדות לממשלה הנרקמת משותפת להם, אך יש בתוכם מחלוקות רבות בנושאים שונים).
המרגלת תופסת טרמפ על הדיבורים על הצורך ב"מרי אזרחי" ומציעה הצעה. כל הפטפוטים האלה על מרי אזרחי הם הבל ורעות רוח. יריבי הממשלה ינהלו נגדה התנגדות דמוקרטית על פי חוק, בלי שום מרי-שמרי, שהוא פנטזיה ילדותית של כמה אנשים ותו-לא. מרי אזרחי דה-לה-שמאטע. הדבר היחיד שהמרגלת צודקת בפשקווילה, הוא ש"מרד מסים הוא לא בר ביצוע". אבל הוא לא רק "לא בר ביצוע" – הוא לא יקרה כי אין לו שום סיבה ושום הצדקה ואין קהל להבלי המרי האזרחי. כיוון שהיא יודעת שלא יהיה מרי אזרחי, היא מציעה מרי אזרחי "כיפי וקל לביצוע".
המוזר הוא שהמרגלת מדגישה שוב ושוב שהצעתה היא אקט חילוני, שאותו היא מציעה לציבור החילוני. אך מה שהיא מציעה לציבור החילוני הוא לאמץ סמל דתי וחג דתי, רק כיוון שהחג הדתי הזה אינו יהודי, כלומר אינו חג של עמנו.
המרגלת מספרת איזה סיפור מבית הספר שבו למדה, שבו התלמידים חגגו את חג המולד מתוך הזדהות עם "תלמידים רוסים וערבים". מי שמתכחשת ללאומיותה ומתנערת מתרבותה, מנסה לסלק מתוך העם שממנו היא מתנערת את היהודים שעלו מרוסיה, ומבחינתה הם "רוסים".
אני סולד מהמנהג המתייווני הזה להציב עץ אשוח. ברובו, אין הוא מבטא שום מחאה, התרסה או אמירה, אלא סתם רדידות תרבותית וחקיינות זולה. גם אלה שמציבים עץ אשוח, לא רק סולדים מן המרגלת, אלא מכל ניסיון להפוך את המנהג שלהם לאמירה פוליטית ואידיאולוגית מתריסה.
* סממן נוצרי דתי – העליה מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות היא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה ביובל האחרון. היא הניצחון הגדול ביותר של הציונות מאז הקמת המדינה והעליה ההמונית שלאחריה. תרומתה למדינה בכל תחומי החיים לא תסולא בפז.
מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, אני שב ומתריע מפני מחדל של החמצת ההזדמנות לעליה רבתי של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה, וקורא לממשלה (קודם היוצאת וכעת הנכנסת) להציב את העליה הזאת ואת קליטתה על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות.
הרעיון להתנקש בחוק השבות ולמחוק את "סעיף הנכד" מעורר בי זעם וצער רב ואני רואה בו צעד אנטי ציוני. גם על כך אני מרבה לכתוב.
ונשאלת השאלה, שנשאלתי לא פעם, איך אני חי עם הסתירה בין העמדה שלי בנוגע לעליה מחבר המדינות לבין ההתנגדות שלי, שגם אותה אני מרבה לבטא, למנהג של הצגת עצי אשוח בישראל. הרי מי שהביאו ומובילים את המנהג הזה הם עולים מחבר המדינות, שחוגגים את "נובי גוד", השנה האזרחית החדשה, ומציגים עצי אשוח. אם אני רוצה כל כך בעליה, עליי להשלים עם עצי האשוח ואם אני מתנגד כל כך לעצי האשוח, עליי להתנגד לעליה. עליה מחבר המדינות היא עסקת חבילה הכוללת בתוכה את האשוח.
ובכן, יש מורכבויות בחיים ואיני נוטה לקבל עסקות חבילה מסוג זה, בחינת "טייק איט אור ליב איט". כציוני אמשיך לפעול ולהילחם למען העליה, אך אמשיך להיאבק על צביונה התרבותי של החברה הישראלית, כצביון יהודי, שסמליו יהודיים. לא אתחמק מהשאלה ואבהיר – אני מעדיף עליה גדולה עם עצי אשוח מאשר עצירת העליה כדי לא לראות כאן עצי אשוח בחג המולד. אך יש לי מאבק תרבותי עם מנהג הצגת האשוח של העולים שאני מייחל לעלייתם. מורכבות כבר אמרנו?
אגב, אין שום קשר ל"סעיף הנכד". גם יהודים מחבר המדינות המוכרים על ידי הרבנות נוהגים להציג אשוח בנובי גוד, ובהם גם דתיים אורתודוקסיים.
מרגע שהיהודים מחבר המדינות עלו לארץ, הם חלק מן החברה היהודית ישראלית. הם יתמזגו בתוכה, יושפעו ממנה וישפיעו עליה. יש הרבה דברים שאני רוצה שהם ישפיעו עלינו בהם. ויש נושאים שאני מקווה שהם יושפעו ומנהגים שאני מקווה שהם יוותרו עליהם בהתערותם בתוכנו. אחד הבולטים שבהם הוא עץ האשוח. בעיניהם, זהו סמל אזרחי של חג לא-דתי. אבל האשוח הוא סממן דתי נוצרי, גם אם בבריה"מ לשעבר הוא אומץ כחלק מן האזרחות החילונית, ואין לו מקום בחברה יהודית ובתרבות יהודית.
* קנאות והומור – נתאר לעצמנו את התרחיש הבא. אסי כהן, בשבתו כ"שאולי", היה מופיע באירוע של עיריית ירושלים. הוא היה מספר בדיחה על חשבון הדת או הדתיים. היה נענה בכמה קריאות בוז, כמה אנשים היו יוצאים במחאה, מישהו היה ניגש ולוחש משהו באוזנו, והוא היה מסיים את ההופעה ויורד מן הבמה.
איזו מהומה הייתה פורצת. "סתימת פיות", "צנזורה", "קנאות דתית חשוכה" וכו'.
האירוע הזה קרה באירוע של עיריית ת"א, אלא ש"שאולי" סיפר בדיחה על חשבון הטבעונים. ו…? האירוע עבר ללא סערת רוחות כי כאן לא מדובר בסתימת פיות אלא ב"תרבות הביטול". והקנאים אינם של הדת היהודית אלא של הדת הטבעונית הטרנדית.
אבל הקנאות היא אותה קנאות. וקנאות אינה מתיישבת עם הומור. אוי אוי אוי, צחקו על טבעונים…
והמגוחך מכל, הוא שהבדיחה כלל לא הייתה של אסי כהן אלא של "שאולי", הדמות הקומית הגאונית שאסי יצר. שאולי אינו מייצג את השקפותיו של אסי כהן. להיפך, הוא בנה אותו כאב טיפוס של "הישראלי המכוער" – מיזנטרופ, אגואיסט, נרקיסיסט, מניפולטור, תחמן. והוא לבטח יורד על כל המגזרים. אפילו על מגזרים מפונפנים. אפילו, שומו שמים, על טבעונים.
אבל קנאות היא קנאות, וכאמור, קנאות אינה חברה של ההומור.
* לאן הולכת ההלכה – השלטים של הרבנות הראשית בכניסה להר הבית, ועליהם אזהרה שהעליה להר מנוגדת להלכה הוחלפו בשלטי ברוכים הבאים. יפה ומנומס לברך את הבאים. אבל מה קרה לשלטים של הרבנות? הרבנות הראשית אינה סמכות הלכתית?
איש לא יטען שהרב קוק (האב והבן), הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו והרבנים החרדיים, ששללו ושוללים מבחינה הלכתית את העליה על הר הבית, אינה מכירים את ההלכה. ומצד שני, איש לא יטען שרבני הציונות הדתית שהיום, ברובם, תומכים בעליה להר ומעודדים אותה, אינם מכירים את ההלכה.
אז מהי עמדת ההלכה? תלוי בפוסק ההלכה. כלומר, בתוך ההלכה, שהיא תרבות של מחלוקת, פוסקים שונים מגיעים למסקנות שונות ואפילו הפוכות, וכולן רציניות.
הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי. יש בתוכו ענקי הלכה. הם לעולם לא יפסקו בניגוד להלכה מפורשת. והנה, בנושאים רבים פסיקתם שונה מהפסיקה האורתודוקסית, והיא מנומקת היטב וקשה לסתור אותה. הבחירה על מה להתבסס ואיך לפסוק, שונה מרב לרב, ובנושאים רבים קשה להציג "עמדת ההלכה". אגב, קשה למצוא נימוק תורני והלכתי שיצדיק את ההשתמטות מצה"ל.
ההלכה, שגובשה בידי חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד, הייתה הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות ובתולדות עם ישראל. חז"ל היו אמיצים דיים כדי לא לדבוק באופן פונדמנטליסטי בחוקי התורה כלשונם, כיוון שלא תאמו עוד את אמות המידה ואורחות החיים של תקופתם. ע"ע "בן סורר ומורה", "עין תחת עין" ועוד ועוד.
ההלכה, שנובעת מן המילה הליכה, חייבת ללכת ולהתקדם, על פי המודל של חז"ל. מעמדה של האישה בימינו אינו דומה לזה שהיה בימי חז"ל וההלכה אינה יכולה להתעלם מכך. ומבחינה לאומית – ההלכה אינה יכולה להתעלם מהמהפכה הציונית האדירה ומהשינויים הגדולים בעם היהודי במאות השנים האחרונות. ברור שאופן הגיור שהתאים לקיומו של העם היהודי, כשהיה מפורד ומפוזר בין העמים ובכל מקום מיעוט קטן שחייב לשמור על קיומו מפני החברה הסובבת בדרכי בדלנות, אינו רלוונטי בימינו, כאשר העם היהודי ריבוני במולדתו ואינו נמצא בסכנת התבוללות. אם ההלכה לא תדע להתאים את עצמה למציאות החדשה, היא תהפוך לאות מתה ותאבד כל רלוונטיות.
* להניח את הטירלול מאחורינו – האקדמיה ללשון עברית, שאשמה בפיגוע הלשוני הוולגרי העילג "ראשה", הוכיחה שיש לה קווים אדומים. היא פסלה את הייצורים המעוותים אתםן רוצות.ים אנשימות וכו'.
יאללה, הגיע הזמן להשאיר את הטירלול הזה מאחורינו, ולהשקיע את המאמץ בהבטחת שוויון מגדרי בחברה, בעבודה, בפוליטיקה, בשכר, בבית הכנסת; במקומות שבהם יש באמת אפליית נשים, ולא להתעלל בשפה העברית; לכער ולסרבל אותה.
* להחזיר את הגופות – אני תומך בכל לבי בהחזרת גופתו של המחבל אבו-חמיד למשפחתו, ואתו את כל הגופות של כל המחבלים המוחזקים בידינו.
יש לעשות זאת מיד לאחר שנקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול.
ולאחר מכן יש להגיע להסכם הומניטרי עם חמאס, המוציא את הגופות מה"משחק".
* הקונצנזוס של המומחים – במאמר ב"הארץ" הגדיר אלון פינקס את זלנסקי כמנצח הגדול של 2022, את ביידן כמנצח המדיני הגדול ואת פוטין כמפסיד הגדול. אני חותם על ההגדרות ועל ניתוחו של פנקס. על משפט אחד במאמרו אני משיג: "מינֵי מומחים מוּטֵי-פוטין ומתפעלי עוצמתה החלולה של רוסיה ניבאו כניעה מוחלטת ומיידית של אוקראינה בטרם המלחמה, או נפילה של קייב בתוך 72 שעות". אלה לא היו "מומחים מוטי-פוטין". היה זה קונצנזוס של המומחים והפרשנים בעולם, מעריצי פוטין ומתעביו.
* אל נאחר רגע נכסף – בקרוב עומד לצאת לאור ספרי השני, "אל נאחר רגע נכסף" – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.
* ביד הלשון
מעוז – אחת הפינות הקודמות הוקדשה לאנשים שקראו את שם משפחתם העברי על שם הישוב (לרוב הקיבוץ) שהיו ממייסדיו, דוגמת חולדאי, כנרתי וגבתי.
גם אבי מעוז נמנה עם אותם אנשים, הגם שבהפרש של כמה דורות. שמו המקורי של מעוז היה אביגדור פישהיימר. הוא היה ממייסדי קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. לאחר נישואיו, בחר כשמה העברי של משפחתו את ראשי התיבות של מגדל עוז – מעוז.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 