שיח זכויות קיבוצי

בנאום בכנסת ב-16.1.50 אמר ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון: "נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עליה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו".

בטקס סיום קורס קצינות ב-1951 אמר בן גוריון: "לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי–החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו – ידיעת החובה… לתינוק של בית רבן יש זכויות – אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה בר-מצווה, אדם הנושא באחריות על מעשיו".

המסר של בן גוריון, הוא ששיח הזכויות הוא שיח אינפנטילי. שיח של תינוקות. מרגע שהגעת לגיל הבגרות הגעת לגיל המצוות. מעתה, מוטלות עליך חובות. זו התרבות היהודית. המצוות השתנו, אך התרבות היהודית היא של הלכה, של מצוות עשה, של דרישות מן האדם. את האתוס היהודי הזה אימצה תנועת העבודה.

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי. ראש החץ של האקטיביזם של תנועת העבודה הייתה התנועה הקיבוצית.

****

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר שמצאה "את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת. והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". והוסיפה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

האם אותה ארץ ישראל יפהפיה הייתה רק לפני שנות אלף? היא לא קיימת היום? היא לא יכולה להיות קיימת מחר? אני משוכנע שכן. אני רואה בהושטת היד כדי לתת ולא כדי לקחת את לוז החיים הקיבוצים.

הדבר שאני אוהב יותר מכל בקיבוץ, הוא היותו מבוסס על תרבות של חובות ולא על שיח של זכויות ושל "מגיע לי". התרבות היהודית, שהיא תרבות של חובות, אינה מדברת על הזכויות שמגיעות לאדם, אלא על החובות המוטלות עליו, כדי לבנות עולם טוב ושלם יותר. הקיבוץ מממש, בעצם מהותו, את התרבות הזאת בצורה העילאית. הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה, הרעיון של מתן שלא על מנת לקבל פרס, הוא מהות הקיבוץ.

הדבר שאני הכי פחות אוהב בקיבוץ הוא… שיח הזכויות ו"המגיע לי", שקיים בו ומלווה אותו, למרות שהוא זר למהותו. ולא, איני מתכוון לקיבוץ המופרט, אלא לקיבוץ שעוד לא נקרא "קיבוץ שיתופי" כי לא היה קיבוץ שאינו שיתופי ולקיבוץ השיתופי היום. ויתכן שהשיח הזה הוא אחד הגורמים לשקיעת הקיבוץ ולהפרטתו.

"מגיע לי" צרכני וחומרני הופך לצרחני ומעוגן בתור ובתקנונים. את מקום ה"לפי צרכיו" מחליף העיקרון של "לפי מי שמגיע לו".

אחד מביטוייו המרכזיים הוא הוותק. מגיע לי, כי אני ותיק.

על פי בדיחה ישנה של יהודה הראל, איך בוחרים בקיבוץ את מלכת היופי? על פי הוותק.

הניגוד בין אתוס הנתינה ללא תנאי, האתוס האקטיביסטי, החלוצי, לבין שיח הזכויות, ה"מגיע לי", ה"תורי", ה"אני לפניו" וה"איפה היית ב-48'" יוצר מתח שהחברה הקיבוצית מתקשה לעמוד בו.

הבעיה בשיח ה"מגיע לי", היא שלעולם אי אפשר לספק את כל מה ש"מגיע לי", וככל שננסה לספק לחבר את "מה שמגיע לו", הוא יישאר מתוסכל, נרגן וממורמר.

אסיים בדברים המבוססים על רשימה שפרסמתי בעלון אורטל: "הקיבוצניק הנרגן – קווים לדמותו".

* מי שמקטר בצעירותו שדופקים את הצעירים, יקטר בבגרותו שדופקים את הוותיקים.

* מי שמלין על הרעש של הילדים בחדר האוכל – הילדים שלו כבר גדולים ועוד אין לו נכדים.

* מי שטוען שבקיבוץ של היום הכל חרא אבל לפני עשרים שנה הכל היה דבש – אמר בדיוק אותו הדבר לפני עשרים שנה.

* נקלט המקטר שהקיבוץ לא יודע להתייחס לנקלטים – כשיהיה חבר הוא יתנגד לקליטה.

* אנשים אוהבים להיעלב – הם מרגישים שזה נותן להם כוח (אפרים קישון).

* זכות היסוד הבסיסית ביותר של חבר קיבוץ היא הזכות להרגיש דפוק.

* ברוב המקרים קיים יחס הפוך בין הנכונות של חבר לפעול ולתרום לבין הבחירה שלו להיות ממורמר.

* מי שטוען שלמזכיר יש משהו אישי נגדו, טען אותו הדבר על המזכיר הקודם ויאמר זאת גם על המזכיר הבא.

* מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר (מאיר אריאל).

* מי שעינו צרה ב-A חזקה עליו שעינו תהיה צרה גם ב-B.

* במקרים רבים – האנשים הזריזים ביותר להיעלב, הם גם המהירים ביותר להעליב. ואם נדרש ללכת לצדם על בהונות, שמא ייעלבו חלילה, ביחסם לאחרים – הם נוהגים כפיל בחנות חרסינה.

* אני בעד הנגד ונגד הבעד (נעמי שמר).

* מי שמקטר שאצלנו הכל חרא אבל בקיבוץ השכן הדשא ירוק – אילו היה בקיבוץ השכן, היה אומר אותו הדבר.

* לקובץ מאמרים ליום העיון של הזרם השיתופי לזכר אמרי רון, 2022

דברים בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ג, מדרשת השילוב

מפעל המכינות הקדם צבאיות, הוא אחד האורות היפים ביותר בחברה הישראלית; המכינות הקדם צבאיות הן ההזדמנות לעצב את עתידה של מדינת ישראל כחברת מופת. לא פחות.

מה שונה מדרשת השילוב מהמכינות האחרות? לכל מכינה יש הדגש שלה, וכל הדגשים חשובים. הדגש שלנו הוא הלמדנות. אין אף מכינה הדומה בלמדנות למדרשת השילוב; לא בהיקף הלמידה, לא בעומק הלימוד, לא במגוון התחומים, לא באווירת הלימוד ובעיקר הלימוד העצמי. אנו הגורם המוביל בלימוד תורה, במובן הרחב ביותר של המושג "תורה", שכולל לבד מארון הספרים היהודי הקלאסי, גם את הספרות והשירה העברית, הגות יהודית וציונית מודרנית ומגוונת, ופילוסופיה יהודית וכללית. והכל, בהעמקה, בלמידה לעומק של ספרים מכריכה לכריכה, מקבלת כלים ללימוד עצמי ולכתיבה לעומק בתחומי הלמידה.

כל המכינות עוסקות בפיתוח מנהיגות, לטובת החברה הישראלית והעם היהודי. מדרשת השילוב עוסקת בפיתוח מנהיגות רוחנית, הקמת דור של תלמידי חכמים. תלמידי חכמים שנבנים מתוך לימוד פתוח, מרחיב ופלורליסטי, עם חלון לחוכמת היהדות על כל זרמיה וגווניה ולחוכמת האומות. תלמידי חכמים שמשקפים את מגוון החברה הישראלית, נשים וגברים – בשוויון מלא ביניהם, חילונים, מסורתיים, דתיים ומה שביניהם. "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן". כלומר, ההלכה נקבעת על פי בית הלל, כיוון שבית המדרש שלהם, בניגוד לזה של בית שמאי, היה פתוח ופלורליסטי. את פסיקותיהם הם גיבשו מתוך העמקה בכלל הדעות ואחרי העמקה כזו, ולכן – חזקה עליהם שהיטיבו להגיע לאמת. דרך הלימוד של בית הלל, היא דרכנו, במדרשת השילוב.

כאשר אנו מדברים על הנהגה למדנית ועל תלמידי חכמים, חשוב להבהיר לעומק למה כוונתנו. מספרת הברייתא במסכת קידושין: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". כלומר, גדולתו של התלמוד בכך שהוא מביא לידי מעשה. כלומר, עיקר הכוונה היא למעשה, אך גדולתו של התלמוד, הוא העומק והכלים לצורך המעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי לדעת איך לחיות נכון, איך להנהיג נכון.

אותו רבי עקיבא שאמר "תלמוד גדול", היה הראשון שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות ולהתייצב למלחמה. אנחנו מצפים מכל תלמידינו, שיפיקו מן הלימוד, שכמובן אינו נפסק אחרי שנה או שנתיים במדרשת השילוב, אלא הוא דרך חיים לכל החיים, יוביל אותם להנהגה מעשית, השואבת מתוך הלמידה את הכלים להובלה ראויה של החברה הישראלית.

אנו הצבנו במקום מרכזי במטרות מדרשת השילוב את השירות המשמעותי בצה"ל. הביטחון אינו המשימה הציונית היחידה והציפיה שלנו מתלמידינו היא להובלה בכל תחומי החיים. אך הביטחון הוא עצם הקיום ועצם היכולת לקיים את כלל משימותינו. צה"ל דוחה את הגיוס שלכם, על אף היותכם מהטובים ביותר בכל מחזור, בשנה ואף בשנתיים, מתוך הבנה שהוא יקבל תמורה גדולה בעד האגרה הזאת – חיילים ומפקדים טובים יותר, רציניים יותר ומשקיעים יותר. בוגר מדרשת השילוב שאינו נותן את השירות הצבאי המשמעותי ביותר שהוא יכול – לא שנה היטב את תלמודו במדרשה, כי לא הבין את דרכנו, באשר לתלמוד המביא לידי מעשה. ומי ששנה היטב את תלמודו, מן הסתם יביא זאת לידי ביטוי בשירותו בצה"ל.

אני מאחל לכם – לאביה, לשמוליק, לר"מים, למדריכים, למרצים ולאנשי המנהלה, ובראש ובראשונה לכם, החניכים, שנה מעשירה, משמעותית, שתעניק משמעות לחייכם.

ולכם ההורים – אין לי ספק שמי שבחר במדרשת השילוב, הגיע לכך מתוך הערכים שינק בביתו. אני מבטיחכם, שבנותיכם ובניכם נמצאים בידיים טובות.   

צרור הערות 31.8.22

* בחזרה לבאזל – ב-29-31.8.1897, א'-ג' באלול תרנ"ז, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס היה כנס היסוד של התנועה הציונית. בקונגרס התקבלה תכנית באזל: הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:

קידום תכליתי של התיישבותם בארץ ישראל של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.

ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.

חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.

צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.

קשה לנו לדמיין עד כמה המיזם הזה היה בלתי נתפס, בלתי מתקבל על הדעת, פנטסטי. איך אדם אחד, על דעת עצמו, כינס אותם אנשים מקצוות העולם, שהכריזו על עצמם כבאי כוח הלאום היהודי, הדורש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה עצמאית במולדתו. איך בניגוד לכל הציפיות, הרצל הצליח להתקבל בפני מלכים ורוזנים כבא כוח הלאום היהודי, ולקדם את יוזמתו.

במלאת 125 שנה לקונגרס, ערכה ההסתדרות הציונית העולמית כנס מיוחד בבאזל, כנס הרצל למנהיגות; כנס רב משתתפים בן יומיים, אליו נוסף ביום השלישי המושב השנתי של הוועד הפועל הציוני, שמתקיים מדי שנה בירושלים (ובשנתיים האחרונות – בזום) והשנה – בבאזל.

הכנס מאורגן באופן מופתי. הדיונים, בשתי מליאות מקבילות, מרתקים. מבחינתי, גולת הכותרת ביום הראשון הייתה הרצאה מעוררת השראה של ד"ר מיכה גודמן, מגדולי הוגי הדעות בישראל ובעם היהודי, שדיבר על שני הספרים של הרצל: "מדינת היהודים" (שאגב, ניתן היה לתרגם את שם הספר מגרמנית – "יודנסטאט", ל"המדינה היהודית") ו"אלטנוילנד". בעוד "מדינת היהודים" מציע את הפתרון לצרת העם היהודי, גודמן רואה ב"אלטנוילנד" את הפתרון לצרת האנושות, באמצעות מדינת המופת שיקים העם היהודי בארץ ישראל, שתהיה אור לגויים. את המטרה של הספר הראשון השגנו, והאתגר הבא הוא להשיג את מטרת "אלטנוילנד".

בערב הפתיחה החגיגי, היה רגע מרגש מאוד, כאשר המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השייח מואפק טאריף, קיבל עיטור כבוד מיוחד מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, וכך גם אחמד אל-מנסור, מייסד מוזיאון השואה באיחוד האמירויות, שהשמיע דברי הערכה על דמותו של הרצל. מי היה מאמין!

אני משתתף בכנס, בתוקף היותי חבר הוועד הפועל הציוני, כנציג (היחיד) של תנועת דרך ארץ.

* הפלשתינאים מפגינים – נחתנו בבאזל. נמל התעופה נראה כמו מבצר. חיילים חמושים, עם נשק בהיכון, בכל פינה. מהרגע שנחתנו, השוטרים מיהרו לזרז אותנו לאזור סטרילי, שלא היו בו אנשים נוספים. בהסעה מהשדה למלונות, ניידת משטרה ליוותה כל אוטובוס. הכנס עצמו מאובטח לעילא ולעילא, בידי המשטרה המקומית ומאבטחים ישראליים. כך צפוי להיות לאורך הכנס, במיוחד באירוע בהשתתפות הנשיא הרצוג.

אנו חוגגים 125 שנות ציונות. המחבלים רוצים להפוך את החגיגה לאבל. פלשתינאים רצו להפגין ליד הכנס, אך סורבו והפגינו ליד אחד המלונות (לא זה שאני מתארח בו). הפגנת "פרי פלסטיין". הם לא למדו דבר מהאסונות שהמלחמה בציונות המיטה עליהם.

* לא בשפה הלאומית – אם אחרי 125 שנות ציונות, כנס גדול של ההסתדרות הציונית העולמית מתנהל, ברובו המכריע, באנגלית, ולא בשפתו הלאומית של העם היהודי – אות הוא שיש עוד הרבה אתגרים בדרך להגשמת הציונות, ב-125 השנים הבאות.

* כנס הרצל – היום השני – כנס הרצל מחולק לשניים – כנס הרצל למנהיגות וכנס הרצל ליזמות. אני נכחתי רוב הזמן בכנס המנהיגות.

היום השני נפתח בהרצאה של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. כהן, שופע כריזמה ונואם מצוין, שנאומו עבר לסירוגין מאנגלית לעברית, התקבל בהתלהבות ובתשואות רמות. כהן דיבר על המוסד ועל הייחוד שלו כמוסד של המדינה היהודית. הזכיר לדוגמה את לכידת אייכמן ואת העלאת יהדות אתיופיה. עיקר דבריו התמקדו בסוגיה האיראנית. בסיום דבריו קרא לאחדות לאומית סביב קידומה של מדינת ישראל וכיבוד מוסדותיה.

כיוון שכהן מכוון להנהגת הליכוד, הימין והמדינה, לכדו את אוזניי המילים "כיבוד מוסדותיה". שמא הוא יוביל תהליך של דה-ביביזציה וממלכתיזציה מחודשת של הליכוד והימין? יחזיר אותם ממדמנת רדיפת מדינת החוק ותאוריות הקונספירציה המטורללות על "דיפ-סטייט" וכל הזבל הזה, לכיבוד מדינת החוק ומערכת המשפט, ברוח המקורית של הליכוד, בימי בגין ושמיר? או שמא אני מפנזט?

בשעות הבוקר נערך מושב בנושא המאבק באנטישמיות. הדוברת המרכזית, אישה מרשימה, יפה ומרתקת, הייתה קטרינה פון שונורהיין, נציבת המאבק באנטישמיות באיחוד האירופי. היא פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לציונות ולחזונו של הרצל. היא ביטאה מחויבות למלחמת חורמה באנטישמיות, לשגשוג הקהילות היהודיות באירופה ולהנחלת מורשת השואה כדי להפיק את הלקחים ממנה. היא אמרה שכולנו מכירים את האנטישמיות בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, אך מתעלמים מכך שגם במרכז חלחלה רוח אנטישמית. היא אמרה שהציונות היום מסתתרת מאחורי אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, אך זו אנטישמיות לכל דבר, עם אותן דעות קדומות, אותן קונספירציות ואותן עלילות. היא העלתה על נס את ההישג הגדול, של אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA בידי האיחוד האירופי, וכעת זו הגדרה מחייבת. היא סיימה את דבריה בעברית: עם ישראל חי!

אילו הייתה אפשרות לשאלות, הייתי שואל אותה איך מצד אחד יש לאיחוד האירופי זרוע כה חשובה של מלחמה באנטישמיות, ומצד שני היא מממנת ארגונים אנטישמיים, במסווה של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות.

אחד הדוברים במושב, יונתן גרינבלאט, ראש הליגה נגד השמצה, דיבר על התופעה של יהודים אנטישמיים, וגם הוא ציין שהם עושים זאת תחת מסווה של אנטי-ציונות. הוא דיבר על האתגר של מאבק בתופעה הזאת.

במסגרת המושב היה פאנל מרשים של אקטיביסטים צעירים הפועלים במלחמה באנטישמיות, ב-BDS ולמען מדינת ישראל בארה"ב ובאירופה; בקמפוסים, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובמאבקים משפטיים.

בין הדוברים במושב השני, אציין שלושה. מרים פרץ, כלת פרס ישראל, סיפרה את סיפור חייה; ילדותה במרוקו, בהרי האטלס, החיים במעברה, אובדן שני בניה, והחלטתה לא לשקוע באבל אלא להקדיש את חייה לפעולה למען מדינת ישראל. היא אמרה שהאתגר הציוני הגדול ביותר הוא להביא לאחדות ואהבה בין חלקי העם; אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ימין ושמאל, ישראלים ויהודי התפוצות. הקמת המדינה וביסוסה היו הגשמת הקומה הראשונה בחזונו של הרצל. האתגר הוא לבנות את הקומה השניה, של בניין חברה שתעורר גאווה בכל העולם, מתוך התבססות על העושר הרוחני של עם ישראל, ועל ערכים של צדק, משפט וכבוד הבריות. היא סיימה את דבריה בתקווה לשלום על ישראל ועל העולם כולו.

שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון דיבר על הציונות כפרויקט שאינו נגמר, כדרך חיים. הוא דיבר על האתגרים הביטחוניים וציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש איום על עצם קיומה. הוא קרא להציב אתגרים לדור הצעיר, ולרתום אותו לביטחון והתיישבות והזכיר שהנגב, 2/3 מהמדינה, דליל באוכלוסין ויש ליישבו. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ.

היו"ר החדש של הסוכנות היהודית, חתן פרס ישראל, אלוף (מיל') דורון אלמוג, סיפר את סיפורו האישי; נפילת אחיו במלחמת יום הכיפורים, החלטתו לאחר המלחמה להישאר בצה"ל כקצין וסיפר בין השאר על חלקו במבצע אנטבה ובעליית יהדות אתיופיה. הוא סיפר על בנו אייל ז"ל, ועל הכפר לילדים בעלי מוגבלויות שהקים. הוא ציטט אמירה שהילדים הללו באו לעולם כדי ללמד אותנו מהו תיקון עולם.

הוא אמר שמטרתו המרכזית בתפקידו הוא קירוב לבבות בין היהודים בעולם; בין הישראלים ליהודי התפוצות. ישראל היא מרכז העולם היהודי, ונושאת באחריות לקירוב הלבבות. תכניתו ליום העצמאות ה-75 של ישראל, היא הדלקת משואות בכל הקהילות היהודיות בעולם במקביל לטקס המשואות בהר הרצל והקרנת ההדלקות הללו בטקס. הוא הציג תכנית מרשימה ביותר לקירוב לבבות. התרשמתי מאוד מהחזון והתכנית, אך חסרה לי קריאה לעליה. אין שום סתירה בין פעולה לעליה לבין חיזוק הקהילות היהודיות בגולה וקירוב לבבות ביננו לבין אחינו מעבר לים. להיפך, אלו כלים שלובים, שמחזקים זה את זה.

* מעמד הר סיני – האירוע המרכזי בכנס היה ערב גאלה, שכלל מופע אמנותי ונאומים. ההתרגשות שלי הייתה עצומה, בלי קשר לתוכן האירוע, ממיקומו: שטאדטקאזינו, האולם שבו נערך לפני 125 שנה מעמד הר סיני של ימינו – הקונגרס הציוני הראשון. כמה הייתי נותן, כדי לחזור במנהרת הזמן לאירוע המקורי…

הדובר המרכזי באירוע היה נשיא המדינה יצחק הרצוג, שדיבר על אתגרי הציונות בימינו. ניכר בו, כמי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית בתפקידו הקודם, שהוא בקיא מאוד בתכנים ומחובר אליהם מאוד. הדרך היחידה להגשים את אתגרי הציונות, אמר הנשיא, היא – יחד! רק יחד נצליח.

בין האתגרים הוא ציין את הצורך לצבוע מחדש את הציונות. הוא סיפר שנערך דיון האם לאסור את השימוש במושג ציונות ברשתות החברתיות. הוויכוח היה בין מי שטענו שזהו כינוי גנאי שנועד להשפיל את בני השיח בדיון ולכן יש לאסור עליו, לבין מי שטענו שזה כינוי לגיטימי כביקורת על מעשיה של ישראל, הכיבוש וכו'. ולא היה מי שהעלה את הטיעון שציוני זו מילה חיובית, מעוררת גאווה. האתגר הוא לחזור ולצבוע את הציונות בעיניי העולם כמותג חיובי. הציונות, אמר הרצוג, היא אחריות לקיום של העם היהודי, ולקיומה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והאחריות לחלקנו במשפחת העמים ובחתירה לתיקון עולם.

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל ציין, שלצד ההישגים הכבירים של הציונות ושל מדינת ישראל, עדיין רוב העם היהודי אינו חי במולדת היהודית. הוא אמר: "אני מתחייב שבתוך עשור רוב העם היהודי יחיה בישראל". זו האמירה שציפיתי לי מתחילת הכנס, ושמחתי עליה מאוד.

* מחווה להרצל – בהזמנה לכנס נכתב, שקוד הלבוש לערב הגאלה הוא "רשמי וחגיגי". כחליפוב, השתנקתי. הרי אני איש של ג'ינס וטריקו. מה יהיה?

טוב, כמובן שלא ענבתי עניבה ולא חלפתי חליפה. יש גבול. אבל קניתי במיוחד בגדים מתאימים. נעליים ספורטיביות אמנם, אבל הולמות את המעמד. "מכנסי בד" בהירות. שאף פעם לא הבנתי את המושג הזה. האם ג'ינס אינו עשוי מבד? הוא עשוי מנייר, מעץ, ממתכת? וגולת הכותרת – ז'קט.

מעולם לא לבשתי ז'קט, למעט כמה תחפושות בפורים. אבל המעמד מחייב.

האמת היא שלא לבשתי את הז'קט, אלא נשאתי אותו על זרועי. לא רק בגלל בשל החליפוביה, אלא כי היה ממש חם, וב-125 השנים מאז הקונגרס הראשון, עוד לא הספיקו להתקין מזגן באולם. לבשתי את הז'קט רק לדקה אחת, לשם פוטו-אופורטיוניטי; ביקשתי מחבר שיצלם אותי, כדי שהחברים יאמינו שאין זו אגדה.

אמנם איני חובב המראה המעונב, אבל הפעם זה היה בסדר מבחינתי, כמחווה להרצל. בקונגרס הציוני הראשון, שאף הוא נערך בחום אוגוסט, הוא קבע קוד לבוש מחמיר, שכלל חליפת טוקסידו וכובע צילינדר. סגנו, מקס נורדאו, חשב שקצת מוזר להגיע ב-10:00 בבוקר קיצי עם טוקסידו והוא לבש חליפה קייצית בהירה. הרצל שלח אותו אחר כבוד למלון, להחליף בגדים…

טוב, אחת לשישים שנה אני לובש ז'קט. הפעם הבאה תהיה בגיל 120.

* היום השלישי – כנס הרצל הסתיים, וביום השלישי נערך מושב חגיגי של הוועד הפועל הציוני לציון 125 שנים לתנועה הציונית. הדובר המרכזי היה הנשיא הרצוג. חלקו השני של המושב היה אירוע לזכרה של נשיאת בית הדין הציוני העליון מרים נאור, בהשתתפות בעלה פרופ' אריה נאור.

לאחר מכן יצאנו בקבוצות קטנות לסיור רגלי בבאזל. בין השאר ביקרנו בבית הכנסת בבאזל וכמובן הצטלמנו על המרפסת המפורסמת, במלון "המלכים", בתנוחת הרצל.

בהגיעי לבית הכנסת פגשתי במאבטח. אני רואה בחור מוכר. מביט בו ומנסה להיזכר. פתאום הוא רואה אותי, ניגש ומחבק אותי. זה פבלו! היה אב בית של שלוחת המתנ"ס בחספין, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן. הלך לפני 18 שנה בעקבות אשתו השווייצרית חזרה לשוויץ. התרגשות גדולה.

* אירוע מרומם נפש – בכנס הרצל השתתפו מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות. מעניין כמה מהם עסוקים בכל ימות השונה בסולידריות כלל יהודית, בציונות ובתמיכה בישראל. אירוע כזה לבטח חולל בהם טלטלה שתבוא לידי ביטוי בפעולתם בשטח.

היו בו יהודים מכל הזרמים ומכל העמדות הפוליטיות, שהמשותף להם – הציונות. והכל, באווירה של יחד ושותפות; לא רק שותפות גורל אלא גם שותפות ייעוד.

היו בכנס חרדים אחדים. היהדות החרדית נלחמה בציונות, והנה, חרדים מגיעים לכנס כזה. עוד ניצחון לציונות. עם זאת, יש לציין, שש"ס הצטרפה להסתדרות הציונית ובגולה הצטרפה תנועה חרדית אשכנזית – "רוח קודש". נציגיהם לא טרחו להגיע לאירוע. בושה!

והיו גם נשים עם כיפה. כלומר, היו נציגים רפורמיים. אמנם התנועה הרפורמית אימצה את הציונות כבר בשנות השלושים של המאה שעברה, אך בראשית הדרך גם היא התנגדה לציונות ונאבקה בה. והיום הם חלק ממנה.

היה זה אירוע מושקע מאוד, מאורגן היטב, מרתק ובעיקר – מרומם רוח. היה זה מפגן עוצמה של ההסתדרות הציונית העולמית, ואני בטוח שהיא יצאה ממנו מחוזקת יותר, לאתגריה הגדולים בעליה, התיישבות, חיזוק הזיקה ההדדית בין ישראל לתפוצות הגולה, חיזוק הקהילות היהודיות בגולה, חיזוק החינוך היהודי ולימודי העברית בגולה והמלחמה באנטישמיות וב-BDS.

* רבני המחאה – מלכתחילה, הקונגרס הציוני הראשון נועד להתקיים במינכן. אלא שרבני העיר התנגדו לכך נמרצות. הרבנים האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים התאחדו למאבק משותף, ויצאו בקריאה לעיריה לא לאפשר את קיום הקונגרס בעיר. "רבני המחאה" כינה אותם הרצל בבוז.

עד אז הייתה מלחמת עולם בין הרבנים האורתודוקסים והרפורמים, ופתאום הם התאחדו. איזה יופי! אלא שהם התאחדו למען מטרה שלילית, מטרה בזויה. הם התאחדו למען היאחזות שמרנית בגולה ונגד המהפכה הציונית שאיימה עליהם. האידיאולוגיה שלהם מיצתה את עצמה באושוויץ ובירקנאו. האידיאולוגיה הציונית חיה ובועטת ומנצחת, כי היא נושאת את ההבטחה שנצח ישראל לא ישקר.

* הצודקת יותר והמצליחה ביותר – הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא גם התנועה המצליחה ביותר. הישגיה האדירים של מדינת ישראל בכל התחומים, שהפכו אותה לאחת המדינות המובילות בעולם כמעט בכל תחום, על אף שהיא נלחמת על קיומה מיום הקמתה ועד היום, הם מעל ומעבר לכל דמיון.

* בפתח תקווה ייסדנו – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו לאחר הקונגרס. זה נכון. הקונגרס היה המצת של הציונות המדינית, שקידמה את המהלך המדיני להקמת המדינה. הרצל החל במהלך. חיים ויצמן השיג את ההישגים האדירים של הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן-רמו. והשיא היה החלטת עצרת האו"ם והקמת מדינת ישראל.

אך המשפט של הרצל אינו כל האמת. כי לא פחות מכך תרמה הציונות המעשית; ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (שקדמה בשני עשורים לקונגרס הציוני), היישוב העברי המאורגן שהיה ל"מדינה שבדרך"; יצירות המופת של הציונות ובהן הקיבוץ, המושב, חברת העובדים וההסתדרות הכללית.

בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, אך לא פחות מכך ייסדנו את מדינת היהודים בפתח-תקווה, בראשון לציון, בגדרה, במטולה, ברוחמה, בדגניה וכינרת, בתל-אביב – העיר העברית הראשונה, בעין חרוד, בנהלל, בטירת צבי ובבית אלפא, ביישובי חומה ומגדל ובי"א הנקודות בנגב.

* אידיאה אינסופית – להבדיל מהאנטי-ציונים, הפוסט ציונים אינם מתנגדים לציונות מלכתחילה, אלא טוענים שעם הקמת המדינה הוגשמה מטרת הציונות ומעתה עלינו להפוך ל"מדינה נורמלית".

הם טועים טעות מרה. עיקר העליה של העם היהודי לארץ הייתה אחרי הקמת המדינה, בגלי העליה השונים, והנה אנו בעיצומו של גל נוסף מרוסיה ואוקראינה. עיקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נעשתה אחרי קום המדינה.

כל עוד יש יהודים בגולה, כל עוד ארץ ישראל אינה מיושבת כולה ביהודים, כל עוד השפה העברית אינה שפתם של כל היהודים, כל עוד ישראל נדרשת עדין להילחם על קיומה, כל עוד ישראל אינה מדינת המופת עליה חלמו אבות הציונות מכל הזרמים, הציונות לא הסתיימה.

הציונות הקימה את ישראל, לא כדי שהגולם יקום על יוצרו. ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה ציונית. ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה, הם הגשמת הציונות. נכון היה להגדיר את המדינה בחוק הלאום: "מדינה ציונית". ייעודה של ישראל הוא להביא לעליה גדולה של העם היהודי לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל ביישובים ציוניים, לחזק את הקהילות היהודיות בגולה, את זיקתן לישראל ולשפה העברית, להוביל את המלחמה באנטישמיות (הישנה והחדשה). ולא, אין סתירה בין הפעולה לעליה לבין חיזוק הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. כבר בקונגרס הציוני דובר גם על "עבודת ההווה", כפי שנקרא חיזוק הקהילות בגולה. יש לנו משימות אדירות ל-125 השנים הבאות.

הרצל צדק: "הציונות היא אידיאה אינסופית".

* שבת אחים גם יחד – השתתפתי בחתונה בירושלים, שטקס החופה שבה היה רפורמי, בהובלת רבה רפורמית. היה זה טקס מקסים, מרשים, משמעותי מאוד ובעיקר – מאוד מאוד מאוד יהודי.

מה שריגש אותי מכל: בין האורחים היו דתיים אורתודוקסים רבים (אבי החתן הוא ממשפחה דתית). נהניתי כל כך לראות כמה הם התחברו לטקס, התרגשו ממנו, שמחו בו, ענו בקול ובדבקות "אמן", על ברכות שנוסחן שונה מהמסורתי ושרו בהתלהבות בהובלת הרבה. איזה הבדל בין אווירת "שבת אחים גם יחד" זו, לבין הסתה והשנאה לרפורמים של הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים.

* מי מקופחים – ועוד באשר לטרללת המיכאלית – אונס השפה העברית בידי אג'נדה מגדרית רדיקלית. תובנה מעניינת שכתבה אישה, דווקא: אם מישהו צריך להלין על קיפוח מצד השפה העברית, הם דווקא הגברים. למה אין להם, כמו לנשים, צורה לשונית ייחודית משלהם, והשימוש בלשון זכר הוא בצורה הסתמית?

          * ביד הלשון

מבצע "דני" – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר יהוד. כתבתי בה שיהוד שוחררה סופית (אחרי שעברה מצד לצד במהלך הקרבות) במבצע "דני".

מהו מבצע דני, ומיהו דני שעל שמו המבצע?

שמו המקורי של המבצע היה אחר – מבצע לרל"ר. היו אלה ראשי התיבות של לוד, רמלה, לטרון, רמאללה. היעד של המבצע היה לכבוש את ארבע הערים הללו. אולם המבצע, שנערך ב-10-18 ביולי 1948, השיג רק את הל"ר הראשון – לוד ורמלה. לכן, הוסב שמו, בדיעבד, למבצע "דני". דני הוא דני מס, מפקד שיירת ל"ה, שנפלה בקרב בדרך לגוש עציון.

* "חדשות בן עזר"

לנטוע שמים

"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז).

"לנטוע שמים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.

אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם; את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". חז"ל דרשו את הפסוק ואפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.

ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמים בחיי עם ישראל.

****

העיתונאית, היוצרת והזמרת שרה ב"ק, כתבה בהשראת דברי ישעיהו, את שירה "לנטוע שמים" (אריאל הורביץ הלחין, שרה ב"ק שרה, אך לצערי אין עדין ברשת הקלטה שלה):

אני רוצה לנטוע אתך שמים

ניקח אתנו שק

ובתוכו מילים עתיקות

שנשכחו ואין להן שפתיים.

נפזר אותן לאט

שירדו כמו גשם על הגגות

ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור.

אני רוצה לנטוע אתך שמים

בעבודה קשה עם זיעה בעיניים

נפזר ערפילים של בוקר לפני עלות השמש

עם רוחות מזרח

וריח אדמה מליל אמש

ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור.

כי העץ כבר נטוע והבית בנוי

אבל בלי השמים אין לזה סיכוי

אנשים לפנינו

שנתנו את הכל

שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול

אז עכשיו צריך לנטוע שמים

אני רוצה לנטוע אתך שמים

עתיקים כמו החלום וחדשים כמו שנות האלפיים

הבית כבר מוכן אבל כלום לא בטוח

הקורות לא יעמדו אם לא תנשוב בהן רוח

אז נביא אתנו תכלת ואור כשנחזור

כי העץ כבר נטוע והבית בנוי

אבל בלי השמים אין לזה סיכוי.

אנשים לפנינו

שנתנו את הכל

שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול

אז עכשיו צריך לנטוע שמים.

לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי ואיש העליה השניה, נהג לומר על חלוצי העליה השניה, ברוח דברי חז"ל, שראשם בשמים ורגליהם נטועות באדמה. אולם האמת היא, שעל אף שנוצרו כאן נכסים תרבותיים נפלאים, הציונות עסקה בעיקר בבניין הפיסי של הארץ והמדינה, והזניחה את הצד הרוחני, התרבותי.

תנועת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית מתמודדת עם עובדה זו, ועושה לנטיעת השפה, התרבות והערכים היהודיים להוויה הישראלית. שרה ב"ק מיטיבה להסביר זאת בשירה: "כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי".

****

גם בגולן אנו נוטעים שמים. ישנן יוזמות רבות ברוח זו, ומרכז "עיינות" במרכז הקהילתי מוביל אותן. כך גם מדרשת השילוב נטור, מכינת מיצר, תכנית "נטעים" ועוד. כך גם ברבים מן היישובים, העוסקים בכך בתדירות שונה בין יישוב ליישוב. לא קל לנטוע שמים ביישוב שעסוק בענייני היום יום הארציים, אך די במספר משוגעים לדבר בכל יישוב, כדי שתהיה בו ולו פיסת שמים.

באורטל, למשל, השמים נוכחים בכל חגי ומועדי ישראל ולאורך כל השנה, במערכות החינוך והתרבות. בין השאר, אנו מקבלים מדי שבוע את השבת, בקבלת שבת קיבוצית צנועה ויפה. השבת אינו יום ז' בשבוע, אלא יום השמים, שאותם אנו נוטעים בחיי הקהילה שלנו. את המנהג הזה התחלנו לפני 14 שנה בדיוק, בפרשת "שופטים" תשס"ח. בהפטרה לפרשת "שופטים" שאותה נקרא השבת, אנו קוראים מתוך פרקי הנבואה של ישעיהו, את הפסוק על נטיעת השמים.

"שישי בגולן"

סור מרע

כבכל שנה, זו השנה ה-22, התכנסנו בליל תשעה באב לערב "תשעה באב של כולם", חילונים, דתיים ומסורתיים, גברים ונשים, לערב של קריאה בצוותא של מגילת איכה, שיח וחשבון נפש. בשנים האחרונות אנו מקיימים את האירוע בבתי הכנסת העתיקים בגולן, והפעם – בבית הכנסת בקצרין העתיקה. לראשונה, האירוע נעשה בשיתוף עם קצרין.

הנושא השנתי של המפגש היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".

ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"

הכותב כתב זאת בעקבות הדברים החריפים שאני כותב על הכהניזם בכלל, ועל הכהניסט הספציפי הזה בפרט.

השבתי לו: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים".

תשובתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף מקצרין וענבר ארליך ממרום גולן. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.

פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* "שישי בגולן"

החל רָש / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.15

אתמול מלאו 16 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ופרשת השבוע היא פרשת "דברים". לכן, אשמיע היום שיר של מאיר אריאל, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני שנים אחדות, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

ללא שוט הבגרות

מי שיסור ב-2:00 לפנות בוקר לבית המדרש של מדרשת השילוב נטור, סביר שיפגוש בחניכים טרוטי עיניים יושבים וממשיכים את תלמודם, בין אם בהוויות דאביי ורבא, בין בכתבי החלוצים של העליה השניה, ואולי בשירתו של אלתרמן או בכתבי שפינוזה, קנט או מרקס.

עשרות חניכי מדרשת השילוב, "חילונים", "דתיים" או "מסורתיים", בנות ובנים, הוגים בתורה יומם ולילה. על כל מקום במדרשת השילוב מתחרים מועמדים רבים. ומרבית בוגרי השנה במדרשה ממשיכים לשנה ב' ורבים מהם מצטרפים למסגרות לימוד שלה אחרי שחרורם מצה"ל.

מה שראוי לציון, הוא שמדובר בלימוד שאינו מקנה כל הכרה אקדמית או מקצועית, אין בו מבחנים, אין בו ציוּנים (אך יש בו הרבה ציוֹנוּת); אין שום "שוט", שום מקל ושום גזר, הגורם לחניכים ללמוד ולהשקיע. אך מי שנחשף לכתב העת "ארגמן" – קובצי המאמרים של התלמידים, ייווכח שאין הוא נופל מכתבי עת אקדמיים מוכרים. ודבר נוסף שראוי לציון, הוא שכל הלימודים הללו הם במקצועות ההומניים, במדעי הרוח.

רגע רגע. אבל הרי שמענו את המורים והמנהלים מסבירים, שבלי בחינות בגרות הלימודים ההומניים יגוועו. אז איך זה יתכן שתלמידים נוהרים ללימודים הומניים שאין בהם כל בחינה?

מדרשת השילוב, שמרכז הווייתה הוא הלמדנות, ושמטרתה היא בניית דורות של תלמידות ותלמידי חכמים, ייחודית מבחינה זאת בנוף המכינות הקדם צבאיות. אך בכל המכינות, מרכיב הלימוד הוא מרכזי מאוד, בכל המכינות הלימודים הם ברובם במדעי החברה והרוח, בכל המכינות אין כל קרדיט אקדמי, לא בחינות ולא ציוּנים, ובכולם החניכים גומעים בצמא את עולם התוכן והלימוד.

ולא רק במכינות הקדם צבאיות. כך גם, למשל, במסגרות של ארגון השומר החדש. וכמובן בבתי המדרש הפלורליסטיים והמעורבים. כל כך הרבה צעירים ששים ללמוד יהדות, פילוסופיה, הומניסטיקה, ספרות, למרות שאין הם בוחרים בכך כמקצוע האקדמי שלהם.

אולי זה אומר משהו על הדרך הנכונה ללמוד את הלימודים האלה? אולי השוט של בחינות הבגרות אינו הדבר שיביא את הנוער לשתות ברצון מן הבאר הזאת?

איני מחסידי בחינות הבגרות. יותר ויותר אנשי חינוך וחוקרי חינוך, סבורים שזו אינה הדרך הנכונה למערכת החינוך. שלימוד באמצעות עבודות חקר, עבודות צוות, פרזנטציות של תלמידים על החומר, לימוד רב תחומי סביב נושא לאורך תקופה ועוד, משמעותיים יותר ונכונים יותר. בשנים האחרונות קראתי מספר ספרים על החינוך בתנועה הקיבוצית בעשורים הראשונים לקיומה. מעניין להיווכח, שמה שמוצג היום בכל העולם המערבי כ"פדגוגיה החדשה", כפאר החדשנות החינוכית, יושם בתנועה הקיבוצית לפני מאה שנה.

הבעיה היא, שהרבה יותר קל לקטר על הכשלים במערכת הקיימת מלקחת אחריות על שינויה. השמרנות הטבועה בנו, מעוררת תמיד את החשש, שהחלופה עלולה להיות גרועה יותר ושכדאי יותר שאחרים יהיו שפני הניסיון שלה, ומה יקרה אם זה לא יעבוד ונאבד דור של תלמידים וכן הלאה וכן האלה. הבעיה היא, העדר אומץ לנסות דרך אחרת.

לכן, כאשר שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה מהפכה בתחום הבגרות, אני בראש ובראשונה מצדיע לה על האומץ לקחת אחריות ולשנות.

אין זה אומר שיש להסכים עם הפתרונות שהיא מציעה כמות שהם, אבל אני שמח שהיא מנערת את המערכת ומנסה להוציאה מסטגנציית השעבוד לבחינות הבגרות ולאקדמיזציה.

הביקורת העיקרית שלי על המהלך, הוא החרגת המקצועות ההומניים בלבד מבחינות הבגרות. בתוך מערכת שלאורך עשרות שנים הייתה מוכוונת בגרות – השארת בחינות הבגרות על תלן וביטולן רק במקצועות ההומניים, עלולה להתפרש כראייתם כמקצועות סוג ב'. מוטב היה להחיל את הרפורמה מן ההתחלה על כל המקצועות.

משה ואהרון נענשו ונאסרה עליהם הכניסה לארץ ישראל, כיוון שהיכו בסלע כדי להוציא ממנו מים במקום לדבר אל הסלע, כפי שנצטוו. נמשלו המים לתורה. והמסר הוא שהדרך להנחיל את התורה אינה דרך מקל חובלים, אלא דרך שיח בוגר ומכבד. מקל החובלים הוא הבחינות והציונים. האם באמת מי שלומד היטב את החומר לבחינת הבגרות זוכר אותו כעבור שנה? אין לי ספק, שחניכי המכינות הקדם צבאיות לומדים יהדות והומניסטיקה בשנתם האחת במכינה, באופן משמעותי הרבה יותר ממה שלמדו ב-12 שנות לימודיהם במסגרות הפורמליות. אין לי ספק, שמה שלמדו חניכי מדרשת השילוב בשנה או בשנתיים, יישאר חרוט לא רק בזיכרונם אלא בכל הווייתם, כל חייהם.

ולכן, כאשר אני שומע את המורים למקצועות ההומניים ונציגיהם מסבירים שבלי בחינות בגרות התלמידים ינטשו בהמוניהם את תחום הלימוד הזה, אני בעיקר תמה עד כמה הם עצמם מאמינים בחינוך ובחשיבות התחומים ההומניסטיים והיהודיים לאדם, לאזרח, ליהודי.

גילוי נאות – הכותב הוא יו"ר מדרשת השילוב נטור.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות 1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"

עמך עמי

וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

איזה יופי! איזו אהבה, איזו דבקות, איזה חסד!

גיורה של רות הוא גיור אמת בהתגלמותו. היא לא נדרשה ל-440 שעות לימוד ולא לעמוד בפני בית דין. כל שנדרש ממנה, הוא רצון כן ואמתי להצטרף לעם היהודי. וגם אם המניע הוא אישי, הרצון ללכת אחרי חמותה במקרה זה, ובמקרים אחרים להצטרף אל בת או בן הזוג היהודי, אין זה משנה כלל וכלל, ברגע שמדובר ברצון כן להצטרף לעם היהודי. קודם כל – עַמֵּךְ עַמִּי. כלומר, בראש ובראשונה היא מצטרפת לעם, ללא תנאי, כברית עולם, וקושרת את גורלה בגורל העם אליו היא מצטרפת, לטוב ולרע. ומתוך זה, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, כלומר קבלת התרבות היהודית והאמונה היהודית, כפי שהיו נהוגים בימיה, כתרבותה שלה.

מכל המחלוקות בנושאי דת ומדינה לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, סוגיית הגיור, או כפי שנקראה משנות החמישים עד שנות השבעים, סוגיית "מיהו יהודי", היא המורכבת והמסובכת ביותר. האם גיורה של רות תקף על פי הקריטריונים האורתודוכסיים בכלל, והחרדיים – השולטים היום ברבנות הראשית, בפרט? ודאי שלא. על פי הקריטריונים הללו, דוד המלך היה גוי.

המשבר הממשלתי הגדול הראשון סביב סוגיית "מיהו יהודי" היה ב-1958, כאשר ישראל בר יהודה, שר הפנים, חבר "אחדות העבודה", פסק שעל פי חוק השבות, לצורך קבלת האזרחות הישראלית, יהודי הוא מי שמצהיר בתום לב על יהדותו. מכאן החל הוויכוח. גישתו של בר יהודה תואמת את גישת מגילת רות. ואילו הרבנות החרדית היום, פוסלת אפילו את הגיור האורתודוכסי של הרב דרוקמן. הפנאטיות הזאת, דווקא שעה שיש צורך לאומי אקוטי כל כך, הן להכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים והן בהכרה בגיורים של הזרמים הגדולים ביהדות, כדי לתת תוקף ומשמעות להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, של העם היהודי כולו, מבטאת את הניכור של הזרם החרדי לייעודה הציוני של מדינת ישראל.

הדרישה מן המתגיירים לאמץ אורח חיים אורתודוכסי והבילוש אחריהם לראות אם כך הם נוהגים, היא היפוכה מגישתה של נעמי, שקיבלה את רות ליהדות. הגישה של מגילת רות, היא בראש ובראשונה גישת עַמֵּךְ עַמִּי. הרצון להצטרף לעמנו ולחיות כיהודי, פטריוט של עמו, של ארצו ושל מדינתו, ולחיות חיים יהודיים כפי שחיים רוב היהודים, היא התגלמות רוח המגילה. ורוב היהודים אינם חיים כפי שהרבנות החרדית דורשת בעזות מצח מן המבקשים להצטרף לעם היהודי. את העוול הזה, שהוא עוול אישי כלפי מבקשי הגיור, במקרים של זוגיות עם יהודי – עוול כלפי בן הזוג היהודי, ועוול לאומי כלפי העם היהודי, מנוגד לרוח המגילה.

"קשים גרים לישראל כספחת", אמר רבי חלבו במסכת קידושין, אך זו אינה גישת מגילת רות. ויש חכמים שהלכו ברוח מגילת רות.

כזהו הלל הזקן. מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ.

אָמַר לוֹ: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ" – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.

בערב שבועות תשעח, לפני ארבע עשרה שנים, פרסם ב"מקור ראשון" העיתונאי אלישיב אייכנר מאמר שכותרתו: "מכתב לרות המואביה". אני מזדהה מאוד עם הדברים ומביא אותם במלואם:

ביום שני בבוקר נקרא שוב את הסיפור היפה שלך. איך דבקת בחמותך, הלכת נגד כיוון התנועה המתבקש מאחת כמוך, ובחרת להצטרף לעם היהודי, ולהתגייר. בזכות הגיור שלך קיבלנו אחרי ארבעה דורות את הנין שלך, דוד המלך. 

כשחושבים על זה, הגיור שלך נבע בעיקר מסיבות משפחתיות. רצית להמשיך להשתייך למשפחה של בעלך שנפטר. רצית להיות חלק מהעם שלו. כנראה בגלל זה קודם אמרת לחמותך נעמי: 'עמך עמי', ורק אחר כך 'אלוהייך אלוהיי'.  

ודאי תשמחי לדעת, רות, שבמדינת ישראל יש היום אלפי אנשים, ובעיקר נשים שהולכים בדרכך ורוצים להצטרף לעם היהודי. גם הם כמוך, עושים זאת בעיקר מסיבות משפחתיות. לחלק מהם יש בני משפחה יהודים והם רוצים להיות כמוהם. חלק רוצים להתחתן עם יהודים כשרים ולהוליד ילדים יהודים למהדרין, ולכן הם רוצים להיות בעצמם יהודים, והם מתגיירים.

המודל שלך רות הוא המודל הכי שכיח היום בבתי הדין לגיור. למעלה משמונים אחוזים מקרב הבאים להתגייר בשנים האחרונות הם נשים, ורובן עושות זאת כדי שילדיהן יהיו יהודים. כמובן שבמהלך הגיור שמתבצע על פי כללי ההלכה הן נדרשות לקבל עליהן עול מצוות, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מכך שהמניע הראשוני שלהן נשאר משפחתי.  

וכאן, רות, אני מגיע לבשורה הרעה שלי. אירועים שקרו בתקופה האחרונה הביאו אותי למחשבה שלא בלתי סביר להניח שאם היית חיה אתנו היום, הגיור שלך היה נפסל בשלב מסוים על ידי בית דין חרדי. אם הדיינים החרדים פוסלים את כל הגיורים של ראש מנהל הגיור הרב חיים דרוקמן, הגיוני מאוד שגם הגיור שלך לא היה עומד בקריטריונים המחמירים שלהם.  

אני בהחלט יכול לתאר גם סיטואציה אבסורדית יותר שבה בית דין חרדי היה מטיל כתם ביהדותו של דוד המלך בגלל 'בעיות בגיור' של הסבתא רבה שלו (למרות שמבחינה הלכתית את סבתא מצד האבא, כך שאין בעיה אמתית). גם ככה אני לא בטוח שהדיינים החרדים היו מסתדרים עם מלך יהודי שהוא גם תלמיד חכם וגם לוחם מהולל. היה להם מאוד קשה להתמודד עם מנהיג שמשלב ספרא וסייפא, ולא מסתגר בעולמה של תורה. בספרי הילדים שלהם הרי מציירים את כל האבות והמלכים בשחור לבן, עם שטריימלים או מגבעות, כדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שאברהם אבינו או דוד המלך לא היו חרדים. 

לכן אני די משוכנע שלו היית מסתובבת בינינו היום, לא היית מקבלת הכשר משום רב חרדי. הרי לא יתכן שאישה תסתובב בשדה, תלקט שבולים, תדבר עם גברים ואפילו תלך לישון שם בלילה. רק על ההתנהגות הזאת בית הדין החרדי היה שולח אותך חזרה למואב.

בקיצור, את צריכה לשמוח על שנפל בחלקך לעבור את תהליך הגיור בתקופת שפוט השופטים ולא בתקופת דון הדיינים, לפחות אלה שאינם ציוניים.

* "שישי בגולן"

מתת האל של קול זהב – על לאונרד כהן

לאונרד כהן היה משורר יהודי.

הוא היה משורר דגול. הרבה לפני שהיה זמר ומלחין. הוא החל את דרכו כמשורר הכותב שירה בלתי מולחנת. רק אחרי שפרסם את שלושת ספרי השירה הראשונים ואת הרומן הראשון, וכבר נחשב לאחד המשוררים והסופרים המובילים בקנדה, החל בקריירה כמוסיקאי וזמר, בעיקר משיקולי פרנסה. וגם בהמשך דרכו, חלק מיצירתו הייתה שירה לשמה, לא להלחנה.

לאונרד כהן היה משורר יהודי מאוד. מה פירוש יהודי מאוד? הכוונה אינה לכך שהוא משורר שנולד לאם יהודיה, אלא שהוא היה משורר ואדם שהיהדות היא מרכיב משמעותי בזהותו, באישיותו, בתרבותו וביצירתו האמנותית.

כל ימיו, יצירתו של כהן הייתה יהודית. גם כאשר עסק בבודהיזם, גם כאשר חי תקופה במנזר בודהיסטי וגם כאשר כתב על ישו, הוא עשה זאת כיהודי. הוא היה יהודי באמונתו הדתית, הוא היה יהודי בתרבותו, הוא היה יהודי בהזדהותו הלאומית והוא היה יהודי בהזדהותו עם מדינת ישראל.

הוא כתב על האלוהים, הוא כתב על התנ"ך, הוא כתב בהשפעת הקבלה והתפילה, הוא כתב על השואה. השיר שבזכותו התאהבתי בכהן ובשירתו, היה "Dance me to the end of love" – "רקדי אתי עד קצה האהבה". אך רק שנים רבות מאוחר יותר למדתי, שהשיר נכתב בעקבות ביקור של כהן באושוויץ, והוא התייחס לתזמורת היהודית בשערי אושוויץ ולנגנים שניגנו עד מותם. הוא כותב שם על היונה והתיבה, כרמז למבול ולסוף העולם, ולהבטחה שלא יהיה עוד מבול, שהופרה בשואה. הוא כותב שם "על נהרות בבל" כרמז לחורבן ולגלות. והוא כותב שם על צליל כינור בוער. בעצרת הזיכרון הממלכתית ביד ושם, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב, הושר השיר הזה בשפתו המקורית. אגב, יש גרסה עברית לשיר, תרגום של אפי נצר.

שיר יהודי-מאוד נוסף שאזכיר הוא Who by Fire"" – "מי באש".

השיר נכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" שנאמר בימים הנוראים. הפיוט הזה מחובר בתודעה הישראלית למלחמת יום הכיפורים, בזכות לחנו של יאיר רוזנבלום שנכתב לזכרם של 11 בני בית השיטה שנפלו במלחמה. אך הוא לא היה הראשון שחיבר את הפיוט של יום הכיפורים למלחמת יום הכיפורים. קדם לו לאונרד כהן. את "מי באש" הוא כתב במלחמת יום הכיפורים.

במלחמה עלה כהן על מטוס והגיע לישראל, במטרה לקבל נשק ולהצטרף למגִנים על מדינת היהודים המותקפת מפני הפולש. מהר מאוד הובהר לו, שהתרומה שלו יכולה להיות בשירה בפני החיילים. הוא הצטרף להרכב שכלל את מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא. הם עברו מיחידה ליחידה, בסיני ובגולן, והופיעו בפני הלוחמים. לאונרד כהן שר את שיריו, ומתי כספי ליווה אותו בגיטרה.

המלחמה השפיעה עליו מאוד. הוא כתב בהשפעתה מספר שירים, ובהם, כאמור, "מי באש". זה נוסח הבית הראשון של השיר, בתרגומו של קובי מידן:

"מי באש? מי במים? מי לאור השמש? מי בחשכת ליל? מי בבית דין של מטה? מי בישיבה של מעלה? מי בפריחה החייכנית הזאת? מי בדעיכה איטית מאוד? ומי, מי קורא בשמנו?"

והשיר מסתיים במילים: "מי על חרבו שלו? מי בשבי ימיו? מי ברוב כוח? ומי, מי קורא בשמנו?".

לאונרד כהן ביקר והופיע הרבה בישראל. ביקורו האחרון היה במסע ההופעות הבינלאומי האחרון שלו, ב-2009.

הוא הופיע באיצטדיון ר"ג לפני כחמישים אלף צופים. לאחר השיר הראשון הוא בירך את ישראל בברכת בלעם:  "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

ובתום ההופעה פרש את כפיו לעבר הקהל, וברך אותו, את ברכת הכוהנים:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם.

לאונרד כהן חש, ככהן, שזו שליחותו הגדולה, לברך את עם ישראל.

לקראת ביקורו של לאונרד כהן בישראל, הופעל עליו לחץ של ארגוני BDS לבטל את ביקורו.

זמן קצר טרם ביקורו של ליאונרד כהן כתבתי: "איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו".

רון מיברג ושכמותו, הם המשת"פים של תעשיית האנטישמיות החדשה, תעשיית החרמות על ישראל. כל כך עלוב ובזוי הוא, כל כך עלובים ובזויים בני דמותו, אלה הנושאים בפיהם קללה על ישראל, מתרוצצים ברחבי העולם בתערוכות נודדות כדי להכפיש את מדינתם, להעליל עלילות על צבאם, להסית את העולם נגד עמם.

איפה הם אותם ננסים, אותם ישראלים מכוערים, אותם נושאי קללה – ואיפה הוא; האמן הדגול, היהודי הפטריוט, אוהב עמו, שעמד מול קהל הרבבות ובירך את עם ישראל, את מדינת ישראל, בברכת השלום.

וראוי להדגיש – עמדותיו הפוליטיות של לאונרד כהן, אף שלא היו עקביות וחלו בהן שינויים וזיגזגים, היו בדרך כלל עמדות השמאל הישראלי. באותה הופעה, הוא תרם חלק מהכנסות המופע לפורום המשפחות השכולות המשותף לישראלים ופלשתינאים. אולם הכל מתוך פטריוטיות ישראלית, אהבת ישראל והתנגדות עקבית לתעשיית הדה-לגיטימציה לישראל.

בשל היותו יוצר גדול, בזכות היותו זמר פופולרי, בזכות שירתו היהודית ובשל הקשר שלו עם מדינת ישראל וביקוריו הרבים בה, הוא זכה כאן לפופולריות רבה, ורבים מאוד משיריו תורגמו לעברית. הוא תורגם בידי טובי היוצרים בישראל, ובהם נעמי שמר, יעקב שבתאי, אהוד מנור ועוד. שני היוצרים שהקדישו יותר מאחרים לתרגומו, הם יוסי גמזו וקובי מידן. יוסי גמזו הוציא ב-1973 ספר שירים של לאונרד כהן בתרגומו – "כציפור על התיל".

קובי מידן הוציא שני ספרי שירים של כהן בתרגומו. ב-2007 הוא פרסם את "ספר הכמיהה", וב-2009 את "לאונרד כהן – השירים". בהופעה של כהן באיצטדיון ר"ג ב-2009, הופיעו כתוביות בעברית עם תרגום של שיריו על מסכי ענק; אף הם בתרגומו של מידן. בניגוד לתרגום בספרים, שהוא תרגום משירה אנגלית לשירה עברית, התרגום במופע היה תרגום מילולי, כמו תרגום של סרט. כלומר, מידן תרגם מחדש את השירים שכבר תרגם והתאים אותם לאופי האירוע.

תמיד אהבתי את לאונרד כהן ואת שירתו. כשהאזנתי לו, חשתי את העומק, את הרגש, את האהבה, את העצבות, את היהודיות; אבל רק כשקראתי את תרגומיו של קובי מידן, הבנתי אותם באמת.

שלושה שירים של לאונרד כהן, בתרגומו של מידן, הקליט היוצר, הפסנתרן והזמר המוכשר שלומי שבן. האחד הוא שירו המוכר ביותר של כהן, הסמל המסחרי שלו, "הללויה", שככל הידוע לי אינו מופיע על תקליט. עוד שניים הם מתוך התקליט "מגדל הפזמון" – "קחי עוד ואלס" ושיר הנושא "מגדל הפזמון". לשיר הזה יש גרסה עברית נוספת, של אריאל הורביץ שתרגם ושר. בגרסת הורביץ השיר נקרא "מגדל השירים".

אעשה השוואה אחת, מעניינת, בין הגרסאות. באחד הבתים פונה לאונרד כהן להאנק ויליאמס וצועק לו על הבדידות הקשה של האמן. האנק ויליאמס, המוסיקאי, המשורר והזמר היה סמל מוסיקת הקאונטרי, בעיקר של שנות ה-40. ליאונרד כהן גדל עליו והוא היה בעבורו סמל והשראה. בתרגום של קובי מידן, הוא פונה לויליאמס. אולם בגרסת אריאל הורביץ הפניה היא ל… אמא. לנעמי שמר, ההשראה של אריאל הורביץ. אני רואה בכך ביטוי לעומק ההזדהות של אריאל עם השיר ועם היוצר. כאמור, שלומי שבן שר את הגרסה של מידן, אך הוא קצת שינה אותה. בפנותו לקהל הישראלי, מה הטעם לשיר על ויליאמס, שאינו מוכר כאן. הוא פונה לשמוליק קראוס.

המשורר מופיע בשיר "מגדל הפזמון" כאמן אקזיסטנציאלי, שהאמנות היא קיומו, והיא עומדת מעל הכל. היא גובה ממנו מחיר כבד. "בלי אף חבר ועם מעט שיער כואב לי כל איבר שפעם שר" הוא מת לאהוב אבל זה רק רצון. ומהי מהות חייו? "עובד כדי לשלם על חדר במגדל הפזמון". כלומר, העולם שבו חי הוא מגדל של שירים, וכל חייו קודש לזכות להיות חלק מן העולם הזה.

הוא נולד כך, זאת לא הייתה בחירה, עם קול זהב אשר אומר שירה. השירה אינה מקצוע, אינה תחביב, אפילו אינה שליחות או מפעל חיים. היא החיים עצמם. לכך הוא נולד, לזאת הוא נועד. "ותריסר מלאכים מעולם קדמון קשרו אותי אל השולחן כאן במגדל הפזמון".

השיר מדבר גם על המוות. אבל מותו של יוצר, הוא לא ממש מוות, כי יצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. "אני אגיד עכשיו שלום ואין לדעת אם אחזור, מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור. אבל את תשמעי ממני, בובה, הרבה אחרי שאדום. אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת במגדל הפזמון".

לאונרד כהן מת, אבל הוא ימשיך לשלוח לנו ולדורות הבאים מילים טובות ממגדל הפזמון.

מגדל הפזמון / לאונרד כהן. תרגום לעברית – קובי מידן

כל חבריי עזבו, יש לי מעט שיער

כואב לי במקום הזה שפעם שר

ואני מת להתאהב

אבל מן הון להון

רק משלם שכר דירה יום-יום

במגדל הפזמון

שאלתי את האנק ויליאמס

כמה בודד זה עוד יהיה

האנק ויליאמס לא ממש עונה

אבל שמעתי אותו משתעל המון

מאה ותשע עשרה קומות מעליי

במגדל הפזמון

אני נולדתי ככה, זה היה המצב

נולדתי עם מתת האל של קול זהב

ותריסר מלאכים מעולם קדמון

קשרו אותי אל השולחן הזה כאן

במגדל הפזמון

אז תנעצי סיכות וודו בבובה של קש

זה קצת דומה לי, בובה, אבל לא ממש

אני ליד חלון, שם האור ניאון

שום נקבה לא תהרוג אותי, לא

לא במגדל הפזמון

תגידו שאני מריר, רק תזכרו את זה

לשמנים יש תעלות למטבחים של הרזה

ויום הדין קרב, ואולי זה לא נכון

אתם יודעים, שומעים קולות קצת מוזרים כאן

במגדל הפזמון

רואה אותך בעבר השני

והנהר בינינו נהיה כה אימתני

אבל אהבתי אותך וזה מה שחשוב

גשרים שלא חצינו עולים בלהבות

כל מה שהפסדתי קרוב אליי מאוד

אף פעם, אף פעם לא נפסיד אותו שוב

אני אגיד עכשיו שלום

ואין לדעת אם אחזור

מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור

אבל את תשמעי ממני, בובה

הרבה אחרי שאדום

אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת

במגדל הפזמון

* תבור – יהדות ישראלית