הצופה לבית ישראל – על ביאליק

חיים נחמן ביאליק היה משורר, סופר, מתרגם ועורך דגול, אך לא פחות מכך הוא היה מנהיג תרבות. הוא היה מנהיג התרבות בה"א הידיעה, בכל תולדות התרבות הציונית. דרכו התרבותית, הייתה יצירת שביל זהב תרבותי, בין הקיצוניות של דבקות אורתודוכסית בהלכה לקיצוניות של מאיסה ביהדות ובמסורת. ביאליק האמין שמקורות ישראל לדורותיהם, הם בית היוצר לבניין האומה, אולם משימת דורנו היא ליצור בתוכם ובהשראתם, לפתח אותם ולהתאים אותם למציאות החדשה ולאתגרים הלאומיים המסעירים של המאה ה-20. גולת הכותרת של הקו הזה הוא מפעל הכינוס האדיר של אוצרות ארון הספרים היהודי, ופסגתו – "ספר האגדה" שערך וכתב עם חברו הסופר יהושע חנא רבניצקי. דווקא הוא, יוצר ספר האגדה, פרסם את המסה "אגדה והלכה", שבה הוא מעמיד דווקא את ההלכה ולא את האגדה כליבת החיים היהודיים, וגם את ליבת החיים המתחדשים הציוניים של העם היהודי בארצו. הוא לא התכוון להלכה הרבנית המסורתית, אלא לתרבות של חובות, של קבלת עול מצוות; תרבות שבה הפרט חש מחויבות למלא את המצוות הלאומיות של כל דור. ביאליק הוא האב המייסד של מה שעשרות שנים אחרי מותו קיבל את ההגדרה "התחדשות יהודית" ובהמשך – "תרבות ישראלית".

ביאליק הוכתר עוד בחייו כמשורר הלאומי. התואר הזה ניתן לו לא רק בזכות היותו משורר דגול, גדול משוררי דורו, אלא בשל תפקידו כמנהיג התרבותי והרוחני מס' 1 של הציונות. הוא היה המבטא של רוח האומה וכשצריך – הוא גם ידע להצליף ולבקר ולנער אותה. הוא היה נביא נחמה וגם נביא זעם, כמו נביאי ישראל הקלסיים – הצופה לבית ישראל.

****

במוצאי פסח תרס"ג, באפריל 1903, התרחשו פרעות קישינב, שבהן בעקבות עלילת דם, שהאשימה את היהודים ברצח נער נוצרי למטרות פולחן, נערך במשך 3 ימים פוגרום, שבו נטבחו 49 יהודים, מאות נפצעו, נשים נאנסו לעיני בעליהן וילדיהן, אלפי חנויות של יהודים נבזזו וגופות של יהודים הושחתו.

לאחר הפרעות, יזם ההיסטוריון שמעון דובנוב משלחת שתחקור את מה שקרה בקישינב. ביאליק היה הבולט בין חברי המשלחת. הוא שהה בעיר במשך שבועות אחדים וגבה עדויות. הוא כתב דפים רבים של עדויות, אך לא מיהר לפרסם אותם. כאשר שבה המשלחת, הוא כתב ופרסם את הפואמה המטלטלת "משא נמירוב", שמאוחר יותר שינה את שמה ל"בעיר ההריגה". רק לאחר פרסום הפואמה וההד שיצרה בעם היהודי, הוא פרסם גם את דפי העדות.

בפואמה, לצד תיאור מעשי הזוועה, הרצח והאונס, מתח ביאליק ביקורת חריפה ונוקבת על הפאסיביות של היהודים; על חולשתם וחוסר האונים שלהם לנוכח הטבח. הפואמה הזאת טלטלה את העם היהודי; היו שמתחו על ביאליק ביקורת על כך שהאשים את הקורבנות, אך רבים קיבלו זאת כקריאת השכמה לעם היהודי להגנה עצמית ולפתרון הלאומי – הציונות, העליה לארץ ישראל, עצמאות יהודית.

ב-1906, פרסם ביאליק את ספרו "משירי הזעם", ובו שלושה שירים: "על השחיטה", ב"עיר ההריגה" ו"ידעתי, בליל ערפל".

את "על השחיטה" כתב ביאליק ערב צאתו לקישינב, סמוך לאחר הפוגרום. זהו שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו … לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי … אין תקווה עוד".

המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: "הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום". אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. "דמי מותר". לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו, והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא ימחה לנצח מכותנתו.

השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: "ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה". לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים.

שורת המחץ לקראת סוף השיר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.

לקראת המשלוח לאושוויץ, כינס המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, את תלמידיו, ולימד אותם את "על השחיטה". ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קרבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

את השיר כתב ביאליק בה"א באייר, כשבועיים אחרי הפוגרום. 44 שנים לאחר מכן, קמה מדינת ישראל.

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות 20.4.22

* האמת על השלום – תמכתי בכל לבי בהסכמי אברהם וגם היום אני תומך בכל לבי בפעולות להעמקתם והרחבתם – הרחבה למדינות נוספות והעמקת הנירמול. אני גם בעד מאמץ להדק את היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים.

אבל הבה לא נשלה את עצמנו. הם לא חתמו אתנו על הסכמי שלום מאהבת מרדכי. יש להם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים להתקרב לישראל, בזכות עוצמתה, ובעיקר – יש לנו אויב משותף.

אולם האמת היא, שבעומק הדברים, הם לא השתחררו מתודעה של אויב. הם אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, גם אם הם מקבלים דה-פקטו את עובדת קיומנו ומבינים את האינטרס שלהם להתקרב אלינו.

התנהגותם המחוצפת בנושא הר הבית היא עדות לכך. שיא עזות המצח הוא של הירדנים, אך גם האחרים נהגו באופן עוין, ברמת עצימות שונה ממדינה למדינה.

נאומו של ראש ממשלת ירדן הוא הסתה מובהקת לטרור ואלימות, תמיכה בפורעים ועידוד הפלשתינאים ללכת בדרכם. זהו נאום אנטישמי מובהק, באמירה על הציונים המטמאים את מסגד אל אקצה. זהו נאום השולל מישראל את זכותה להגן על שלום אזרחיה. הנאום הזה הוא המשך הדהוד העלילה הבזויה מאז ימי המופתי, שותפו של היטלר, על אודות "אל-אקצה בסכנה", המסיתה המונים לשנאת ישראל ולאלימות וטרור. הנאום הזה הוא הפרה בוטה וגסה של הסכם השלום. במקום להפעיל את השפעתם על הפלשתינאים להרגיע את הרוחות, הם מלבים את האש.

מן הראוי ששגריר ירדן יוזמן בדחיפות ל"שיחת נזיפה" ושגריר ישראל ברמת עמון יוזמן ארצה להתייעצויות. יש להעביר לירדנים מסר, שהסכם השלום לא יהיה חד-צדדי, ואם הם מפרים אותו, גם אנחנו יכולים להפר אותו, ולהם זה יעלה יותר. למשל, ההסכמים בנושא המים.

* בכיה לדורות – אם יש דוגמה מובהקת למושג "בכיה לדורות", זהו צעדו הנמהר של משה דיין, שמיד לאחר הגשמת חזון הדורות ושחרור הר הבית מסר את מפתחות הר הבית לוואקפ. לא היה על סוגיה הרת גורל זו דיון מעמיק בממשלה. דיין אפילו לא ראה לנכון לעדכן את ראש הממשלה. פשוט, בקפריזה, עשה מעשה שעד היום אנו משלמים עליו מחיר כבד ביותר.

הזדמנויות היסטוריות יש לנצל. איננו יכולים היום, לקחת מהוואקפ את ניהול הר הבית. המשמעויות של צעד כזה עלולות להיות הרות אסון. אין מנוס משמירה על הסטטוס-קוו. ומי יודע אם תהיה אי פעם הזדמנות לתקן את המעוות ומתי. מיד לאחר שחרור ירושלים והקריאה של מוטה גור: "הר הבית בידינו", הייתה בידינו הזדמנות היסטורית לממש בפועל את ריבונותנו על ההר, תוך שמירה על חופש הפולחן של כל הדתות, והיא הוחמצה בשל החלטה פזיזה ונמהרת של איש אחד.

* לפרגן בלי חמיצות – העיתונאית הדס שטייף בטוויטר:

"‏שלא תהיה אי הבנה. אני מאוד אוהבת את ריטה. זמרת ושחקנית מהטובות. אבל למה היא ראויה להדליק משואה יותר מיהודית רביץ, או נורית גלרון או אחרים? פרס ישראל לא אמור להינתן לעשיה חברתית, ציבורית, או פעילות למען  הזולת? רבים מהזמרים חוו

קשיים. מה הנימוקים?"

א. זה לא פרס ישראל אלא הדלקת משואה.

ב. אם יהודית רביץ או נורית גלרון או כל אמן אחר היה זוכה בכבוד, ניתן היה לשאול בדיוק אותה שאלה. ריטה זכתה – אפשר לפרגן לה בלי חמיצות.

* הצנוע הידוע – טל פרידמן זכה לכבוד להשיא משואה ביום העצמאות. הוא סירב להצעה ורץ לספר לחבר'ה.

והרשת מתלהבת מהערכה לצניעותו, עד שנדמה שמשהו לא בסדר אצל מי שלא סירב להצעה.

ולי נדמה שצעדו של פרידמן משדר התנשאות.

* תמצית הביביזם – יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה", צייץ: "האם אי פעם מישהו שאשכרה תרם בחייו לקידום האינטרס הלאומי היהודי והציוני בארץ ישראל קיבל הדלקת משואה / פרס ישראל?"

האפס המאופס הזה מוחק בהבל פה מאות רבות של סופרים ומשוררים, מדענים, פילוסופים, חוקרים, אנשי חברה ומדינה, אנשי מופת, שזכו בכבוד הזה לאורך שנות המדינה. למה מי הם אלתרמן, ש"י עגנון, משה שמיר, שלונסקי, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר, חיים גורי, גרשום שלום, גולדה מאיר, גאולה כהן, יצחק שמיר, יהודה הראל, רון נחמן, עדה יונת, ישראל אומן, דוד לוי, מרים פרץ ונתן שרנסקי, אם להציג מקצת ממקצת הזוכים – שמגיע להם הפרס? מה הם עשו בשביל מדינה?

דבריו של הג'ורה, הם תמצית הביביזם. הרי על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, לפני שנתניהו אמר "יהי אור" לא היה כאן אור. בעצם, אולי גידלו כאן כמה תפוזים. מי ראוי לפרס ישראל? אלופי החנופה לנתניהו. למשל, דיסטל אטבריאן, מירי רגב ושות', אם יעברו בשלום את הניתוח להוצאת הלשון שלהם מהתחת שלו. הם ראויים לפרס ישראל. אולי גם איתמר בן-גביר, למה לא? וכמובן, איך לא, שרה נתניהו. הכלה האולטימטיבית.

* ליכודניק אחר – האזנתי לראיון ארוך בגל"צ עם ח"כ אבי דיכטר, וזו הייתה ממש חוויה. חוויה נדירה, לצערי. חוויה לשמוע אופוזיציונר ממלכתי. אפשר להסכים עם ביקורתו או לא להסכים אתה (אני הסכמתי עם חלק מהדברים), אך איש לא יטען שהיא אינה עניינית.

ואני תמה – למה התקשורת מתעקשת לעוט עם המיקרופון על מתלהמים כדיסטל-אטבריאן, קרעי, סמוטריץ' ושות', שלא לדבר על הכהניסט, כאשר יש בליכוד ובימין אנשים שניתן לקיים אתם שיח ענייני, מכובד, רעיוני, ברמה גבוהה?

כן, גם התקשורת אשמה. כפי שהיא בנתה בעבר את אורן חזן, היא בונה עכשיו את אטבריאן, כי אדם נשך כלב משרת את מולך הרייטינג.

* תסמונת המומר – שני יהודים רצו להתנצר. אמרו להם שעליהם לחצות בשחיה את הנהר.

הראשון יצא מן המים בגדה השניה, ושמע את רעהו צועק: "הצילו! אני טובע!" השיב הראשון: "תטבע, יהודי מסריח".

והנמשל – עידית סילמן.

* הזהו גרוניך? – דברי הבלע של גרוניך נחותים ודוחים.

הזה אותו אדם שטיפח את ילדי העולים מאתיופיה, הוביל במשך שנים את להקת "שבא" ואת פסגת שירתה – "המסע לארץ ישראל"?

אני מעדיף לזכור את העשיה הגדולה הזאת של גרוניך, במשך עשרות שנים, על אותה אמירה נחותה.

* זיכרונות מהנסיגה מסיני – בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת העיר ימית ויישובי חבל ימית בצפון סיני ויישובי מרחב שלמה במזרח סיני.

בתקופת נעוריי פעלתי במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ונוער התחיה נגד הנסיגה. ביום העצמאות 1981 השתתפתי בצעדת ימית. באותו קיץ השתתפתי באירוע לציון עשור להקמת מושב שדות; אירוע שהפך לאירוע מחאה ארצי נגד העקירה. על דלת חדרי היה סטיקר ענק: "לעצור את הנסיגה בסיני!" הסטיקר נשאר עוד שנים רבות.

בשנות הנסיגה נסענו מדי חנוכה, במסגרת תנועת הצופים ואח"כ במסגרת הגרעין לאורטל למסע פרידה מסיני ההולך ומצטמק.

כחצי שנה לפני העקירה יצאתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. במהלך השל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בנושא הנסיגה מסיני בפני תלמידי כיתה י"ב בקיבוץ. היה זה הפאנל הראשון שבו השתתפתי בחיי, ומאז השתתפתי במאות פאנלים. כמובן שדיברתי בגנות הנסיגה והעקירה. דיברתי גם כבן גרעין לקיבוץ חדש בגולן, שנועד להעמיק את שורשי ישראל בגולן, כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד.

בעת עקירת היישובים כבר שירתתי בצבא, בטירונות, והפחד הגדול ביותר שלי היה שנישלח לכוחות העקירה. הייתה זו תקופה של מתיחות בגבול לבנון, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת של"ג. אנו הוקפצנו לאבטחת יישובים. את עקירת היישובים ראיתי בטלוויזיה במועדון מושב בית הלל. לבי נחמץ. הזדהיתי בכל לבי עם תושבי חבל ימית ועם מתנגדי הנסיגה במאבק, אך היה לי קשה מאוד עם גילויי האלימות שהתלוו אליו. הזדהיתי גם עם החיילים שנשלחו למשימה הנוראית הזאת, ושמחתי שלא נאלצתי להימנות עמם.

          * ביד הלשון

שלושה עשר מידיא – הבית האחרון שבו סיימנו את שירת "אחד מי יודע" בליל הסדר הוא "שלושה עשר מידיא". מהם מידיא? בניגוד לדבריא, כוכביא ושבטיא, שהן מילים ארמיות שפירושן דברים, כוכבים ושבטים, לא ידוע על מילה בארמית – מידיא. להערכת החוקרים, כותבו העלום של הפיוט, לקח את המילה העברית מידה, ושילב אותה בצורה הארמית, כמו דבריא, כוכביא ושבטיא.

אבל "מידה" היא נקבה. מדוע, אם כן, שלושה עשר ולא שלוש עשרה? אין לכך הסבר. יתכן שגם כאן, המשורר רצה ליצור דימיון פונטי לספירה שבשיר, שלמעט ארבע האימהות כולה בלשון זכר. והמילה "ארבע" קצת דומה בצליל לסיומת קמץ-ה"א, של הספירה בלשון זכר – שלושה, חמישה וכד'.

מהן שלוש עשרה מידות, או כמקובל י"ג מידות? אלו מידות הרחמים של הקב"ה. בספר שמות מופיע הפסוק, שאותו אנו קוראים שוב ושוב לאורך תפילות יום הכיפורים:

"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים

עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

על פי המסורת מופיעות כאן 13 מידות הרחמים, אם כי בין המפרשים יש שיטות שונות כיצד לספור את המידות הנגזרות מן הפסוק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפיה פאסיבית לגאולה ניסית.

מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד אתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כו, ה-ט, אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש". כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שניה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל". כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים'. – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכל יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה… "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות". המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא הייתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פרסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל…". ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים". למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק.

כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש  – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עמם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עמה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים.

על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה.

אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכיה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. קוטב אחד הוא אמיר חורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחרפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של חורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר חורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון.

אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר חורי, כמופת של שותפות אמתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה.

במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים". אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פרסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית".

המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה…דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי". בשתי הישויות הפלשתינאית – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש".

בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך". ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ.

הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד.

ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון. 

יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעיה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקיה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעיה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשיה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצדה, ולפנות את המקום למפקד אמתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל. "בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה", כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העוין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט…

אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג.

ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתכנית "עובדה" ונחמץ לבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות ויתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית.

למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה.

זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התכנית, לא כיוון שהתכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו הייתה התכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי; בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג.

ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על ערנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

          * ביד הלשון

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד').

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק יד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

* "חדשות בן עזר"

באורטל הבנויה

מדרשת קשת-יהונתן הוציאה הגדה לפסח גולנית. לצד הטקסטים של ההגדה – טקסטים של כותבים מן הגולן וצילומים של צלמי הגולן.

כשקיבלתי פניה, מעורכת ההגדה אפרת בדיחי, לכתוב להגדה, חשבתי תחילה לכתוב מדרש על אחד הטקסטים מתוכה, אך נמלכתי בדעתי וחשבתי שאין מתאים יותר מלספר את סיפור הסדר המיתולוגי של אורטל בירושלים, בתקופת המאבק על הגולן, לפני 29 שנים.

****

מכל סדרי הפסח שחוויתי, אחד אני נוצר בלבי כאחד מרגעי השיא של חיי. היה זה סדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה, ערב פסח תשנ"ג (1993), בעיצומו של המאבק נגד הנסיגה.

עוד רבות יסופר על מאבקם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי. לצד השתתפותנו במאבק של ועד יישובי הגולן, ביצענו פעולות ייחודיות של אורטל.

הסדר בירושלים היה גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה בו שילוב של אמירה ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, חבורת הזמר, התפאורה היפה, כתובת הענק ועליה ציטוט מספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

היה זה סדר פסח כהלכתנו. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – "כינרת" ("שם הרי גולן"). ראינו בו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. הוא מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, ממשיכים בה, ומחויבים אליה גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב את ההתרגשות הרבה כששרנו את השיר ואת המשמעות המיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?".

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 13.3.22

* החליפה של האיומים – שר החוץ הרוסי לברוב לבש את החלפה של האיומים והצהיר שהוא לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית, בלשון מאיימת על ארה"ב והמערב לבל יתערבו במלחמה באוקראינה.

ובינתיים, בוינה ממשיכים לנסות לפייס את משטר האייאתולות האיראני, המסוכן לשלום העולם לאין ערוך יותר מפוטין. הנה, תרחיש: מתקפת טילים כבדה של חיזבאללה על ישראל, ושר החוץ של איראן בעלת הנשק הגרעיני "רומז" לישראל, לפני תגובתה: "אני לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית".

במקום לנסות להגיע להסכם מינכן פייסני עם איראן, על העולם להטיל על איראן סנקציות לפחות כמו אלו שהוטלו על רוסיה. יש להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן. אם הסנקציות תעזורנה, אולי הן תחסוכנה פעולה צבאית הכרחית להשמדת הגרעין האיראני.

* חפירות חייהם – אני צופה בהערצה בהתנגדות האוקראינית, האזרחית והפרטיזנית, ובאוזניי מתנגנת השורה האלמותית של אלתרמן: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".

* זלנסקי לא בעניינים – זלנסקי קורא לקיים מו"מ בינו לבין פוטין בירושלים. כנראה שהוא אינו מאזין ל"פרשנות" של ה"פרשן" ערד ניר, הטוען שישראל בחרה צד – היא תומכת בפוטין. הוא גם לא מאזין ל"מידע" שמוסר ה"פרשן", שאוקראינה רואה בישראל כמי שתומכת בפוטין.

זלנסקי צודק. אין מקום ראוי כירושלים לנהל בו מו"מ לשלום. זו ממש התגשמות נבואת אחרית הימים.  

* ביקורת צבועה ומתחסדת – מספר הפניות לעליה מרוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה כפול ממספר הפניות מאוקראינה. אני מעריך שבשנים הקרובות יעלו לארץ מאות אלפי עולים חדשים משתי המדינות. העליה הזאת וקליטתה, היא מהות קיומה של ישראל והיא תקפיץ את ישראל קפיצת מדרגה, כמו כל גלי העליה מראשית הציונות.

הצלחת המדינה במשימה הלאומית העליונה הזאת מחייבת מתיחה מקסימלית של היכולות שלנו, בכל הרמות, מרמת הממשלה עד רמת האזרח, הפרט.

הביקורת על כך שאיננו קולטים פליטים צבועה ומתחסדת. הרי אותם מאות אלפי יהודים, הגם שבעינינו כציונים הנם אזרחים בכוח, שמממשים את אזרחותם בשובם למולדת עמם ולמדינת הלאום שלהם –  מבחינה אובייקטיבית הם פליטים לכל דבר. אין מדינה בעולם שתקלוט פליטים רבים כל כך כמו ישראל, בוודאי ביחס לגודלה. ויש לזכור שכל הפליטים נקלטים במדינות האיחוד האירופי ומקבלים אוטומטית אשרת תושב לשלוש שנים. לא מדובר בפליטים שאין להם לאן ללכת ואנחנו אוטמים את לבנו ומשליכים אותם לגורלם (כמו בהשוואות המופרכות והמרושעות, שעדיף לא לחזור עליהן).

אין זה אומר שישראל אינה צריכה לקלוט אף פליט לא יהודי. המכסה שעליה הכריזה איילת שקד היא ראויה ואחראית. אך צריך לזכור שזו אינה מכסת הפליטים, אלא היא מכסת הפליטים שבנוסף למאות האלפים שנקלוט. אגב, אם היו באוקראינה רבבות איטלקים, לא היה זה מובן מאליו, שאיטליה תקלוט קודם כל אותם? ברור שכן. אני בטוח שגם אלה בתוכנו שתוקפים אותנו על מדיניות ההגירה, היו מקבלים זאת כמובן מאליו. כך גם אנחנו עושים, כעם שהערך המרכזי שלו הוא כל ישראל ערבין זה בזה.  

במקום ההטפה המכוערת, מוטב שכולנו נירתם למשימה הלאומית העליונה של קליטת העליה.

* הלאום: יהודי – אמי עלתה מהעיר רובנו. רובנו הייתה באותם הימים עיר בפולין. היום היא באוקראינה. אבא שלי עלה מהעיר רדאוץ שבבוקובינה. בוקובינה הייתה אז מחוז ברומניה. היום בוקובינה מחולקת בין רומניה לאוקראינה. רדאוץ נשארה ברומניה, אולם העיר הגדולה הסמוכה אליה, צ'רנוביץ, היא היום באוקראינה. בשתי הערים היו קהילות יהודיות גדולות וחזקות שקיימו ביניהן קשר הדוק. דודתי נישאה לדודי שהוא בן צ'רנוביץ. כשהם גורשו למחנה הריכוז בטרנסניסטריה, לא היה שום הבדל בין יהודי מאזור זה או אחר. עד מלחמת העולם הראשונה בוקובינה בכלל הייתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבא שלי לחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא האוסטרו-הונגרי. אף שאבי נולד כבר ברומניה, שפת אמו ושפת הדיבור ברדאוץ הייתה גרמנית. סבא שלי אפילו לא ידע רומנית. ואילו שפת אמה של אמי לא הייתה פולנית ולא אוקראינית אלא יידיש.

אני שומע את השוקניסטים האנטי ציונים מדברים נגד העליה וטוענים שיהודי אוקראינה הם בני הלאום האוקראיני ועלינו להניח להם לנפשם ולקלוט פליטים ללא הבדל לאום כעניין הומניטרי נטו. ואני תמה. אם לקבל את התפיסה השוקניסטית, אין שום סיבה שתצדיק את הגדרתי הלאומית כיהודי. אני פולני, אוקראיני, רומני, אוסטרי, הונגרי… הגישה הזאת חסרת יסוד. הלאום שלי הוא יהודי. אני יהודי שהוריו עלו מהגולה, והגולה יכולה להיות פולנית, רומנית, אוקראינית, אוסטרו-הונגרית, מרוקאית, תימנית, אתיופית, אמריקאית או צרפתית, זה כלל לא משנה. מה שחשוב הוא שאנחנו יהודים שמימשו את יהדותם בחיים בארץ ישראל, במדינה היהודית ובשפה העברית, והיהודים שחיים עדין בגולה הם אחינו והשאיפה שלנו היא שגם הם יממשו כמונו את יהדותם. שומה עלינו תמיד לפעול לחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה, לחיזוק זיקתם למדינת ישראל ולעלייתם לישראל. וכאשר יהודים בגולה זו או אחרת נמצאים במצוקה, חובתנו לצאת מגדרנו כדי להשיבם למולדתם. ומולדתם, כיהודים, היא ארץ ישראל. ומדינתם – מדינת ישראל.  

* כלכלת עליה – גם ליברטריאנים קיצונים יסכימו שמדינה במלחמה אינה יכולה להסתמך על היד הנעלמה של השוק החופשי; שתפקידה של המדינה לממן את המלחמה, אם רצונה להתקיים. כלכלת מלחמה היא כלכלה אחרת.

כך גם בשעת מגפה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות, בארץ ובמדינות המערב הקפיטליסטיות. גם ממשלת נתניהו, בצדק, הבינה שאין משמעות למשמעת מוניטרית במשבר בריאותי כזה. בכל העולם הבינו שנכון להגדיל את הגירעון באמצעות הזרמת מיליארדים מן המדינה למשק, אחרת החברה והכלכלה יקרסו, וספק אם יוכלו להתאושש.

בנט וליברמן מתגאים, בצדק, בהישג של צמצום משמעותי בחוב הלאומי. אבל כאשר מדינת ישראל עומדת בפתחו של גל עליה גדול, שהוא מימוש ייעודה ומהותה, עליה לנהל כלכלת עליה. וכלכלת עליה, כמו כלכלת מלחמה, היא כלכלת חירום רדיקלית, שבה המדינה חייבת להתערב ולהתאים את עצמה לגודל המשימה. יצחק שמיר לא היה סוציאליסט ר"ל, אבל הוא כראש הממשלה ושרון כשר השיכון הבינו את גודל השעה ושכעת צריך להבטיח קורת גג למיליון עולים שצפויים להגיע, וכך היה. לדוגמה, במרבית יישובי הגולן, כולל הקיבוץ שלי, בנתה החברה הממשלתית "עמידר" בבניה תקציבית, וכך גם בכל הארץ.

לפני שלושה חודשים קיבלה הכנסת את תקציב המדינה. התקציב הזה לא צפה ולא יכול היה לצפות עליה גדולה בטווח קצר. לכן, תקציב המדינה כמות שהוא לא רלוונטי. כבר עכשיו יש לשנות את תקציב המדינה ולהתאים אותו למשימה הלאומית הגדולה של קליטת מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

* שוקניזם = אנטי ציונות – ספירת ימי המלחמה באוקראינה היא גם ספירת ימי הקמפיין השוקניסטי הארסי "פוטין זה אנחנו". באובססיה מטורפת הם דופקים בראש יום אחר יום אחר יום עם הסיפור המופרך הזה, כולל במהדורה באנגלית המזינה את הגורמים האנטי ישראליים במערב. הם למדו ממישהו, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת. צבי בראל: "קייב היא חברון, חרקיב היא עפרה וחצי האי קרים הוא השומרון". איזה עולם שקר מעוות. ואיריס לעאל רואה במפגינים הרוסים נגד הפלישה לאוקראינה את בני דמותם של המפגינים נגד צוק איתן. כאילו כל תושבי רוסיה נמצאים תחת מתקפת טילים כבדה ותחת פיגועי טרור בלתי פוסקים ומנהרות טרור שנועדו לפיגועי תופת, שבאים מתוך שטח שרוסיה מסרה לאוקראינים.

לצד הקמפיין הזה וכחלק ממנו, הם מנהלים קמפיין נגד מדיניות ההגירה של ישראל. הם נגד עליית יהדות אוקראינה לישראל, אלא בעד קבלת פליטים אוקראינים. יכול להיות שיהיו ביניהם גם יהודים, אך אין לזה שום משמעות בעיניהם, כי גם היהודים שבהם אינם אלא אוקראינים, וההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל פליטים נטו, כמו שאר הפליטים. גדעון לוי מגנה את צביקה האוזר שמנצל את המלחמה והסבל למען העליה לישראל (בעוד הוא מנצל את המלחמה והסבל כדי להטיף לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה). רוגל אלפר מכנה את מדיניות ההגירה "סלקציה", עם כל המשמעות הטעונה של המושג (אמנם בשבועיים האחרונים ההשוואה לפוטין קצת דחקה את ההשוואה של ישראל לנאצים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר). ופשקוויל המערכת תוקף נמרצות את מפלגות השמאל בקואליציה שנותנות יד למדיניות הממשלה ("מרב מיכאלי מטילה קלון על מפלגתה ועל השמאל כולו… הורוביץ מבייש את מרצ" וכו').

אלפר טוען שאין דבר כזה גולה. יהודי אוקראינה הם אוקראינים שאוקראינה היא מולדתם. "העובדה שליהודי אוקראינה יש 'זכות' על הארץ, בעוד שלפלסטינים אזרחי ישראל המתגוררים כאן דורות אין, היא האפרטהייד שבו מעוגנת זהות ישראל כבית לאומי ליהודים". במילים אחרת, עצם היותה של ישראל מדינה יהודית היא בעיני השוקניזם אפרטהייד. או כדבריו של בראל: "סתירה שגלומה בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית". כלומר, אין סתירה בין מדינה צרפתית או איטלקית למדינה דמוקרטית, אבל יש עם אחד בעולם, העם היהודי, שמימוש זכותו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית מנוגדת לדמוקרטיה. גם אורי משגב, שלאחרונה הרבה לצאת נגד השוקניסטים, נגד אובססיית הנכבה שלהם ונגד התנגדותם לפיתוח הגולן, חוזר לסורו ומיישר אתם קו. "אין באמת דבר כזה יהודית ודמוקרטית. יהודית זה אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינת העם הנבחר, גזע עליון שיש לו זכויות יתר וצרכים מיוחדים. מבחינת המדינה, יהודים מאוקראינה הם בכלל לא פליטים. ברגע שהם דורכים כאן הם הופכים ל'עולים' וצריך לדאוג להם לסל קליטה ודיור". המירכאות סביב המילה עולים – במקור, כמובן. קרולינה לנדסמן מקדישה את כל פשקווילה נגד העליה. לא נגד העדפת עליה על הגירת לא יהודים, אלא עקרונית, אידיאולוגית, נגד עליה. היא תוקפת את "הספסרות" של מי שרוצים להיבנות ממשבר של אחרים ומזכירה לגנאי את עידוד העליה מצרפת בעקבות הפיגועים האנטישמיים ב-2014. הבעיה הזו "היא משהו שנוגע בשורשי הזהות הציונית".

שוקניזם = אנטי ציונות.

* אבסורד הגיור – קליטת העליה מחבר המדינות בשנות ה-90 הייתה הצלחה גדולה מאוד. היא נבנתה גם מהפקת לקחים מהכשלים בקליטת גלי העליה הקודמים (שגם הם היו מוצלחים מאוד, על אף הכשלים שנלוו אליהם). אך היה בה כשל אחד גדול – סוגיית הגיור. לא ניתן מענה הולם לאתגר של זכאי חוק השבות, שמבחינה הלכתית הם נחשבים "זרע ישראל", אך אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. תחת להכיר בנס הגדול, שאחרי 70 שנות דיכוי אכזרי של כל גילוי יהדות בבריה"מ, עם ישראל חי, נצח ישראל לא שיקר, העם היהודי המדוכא קם לתחיה ועלה בהמוניו למולדתו הלאומית, ולהכיר קולקטיבית ביהדותם של כל העולים, רבנות חרדית לא ציונית ועוכרת גיור – לא זו בלבד שלא הכירה אוטומטית ביהדותם, ולא זו בלבד שלא גילתה יצירתיות כמו הרעיון של הרב יואל בן נון לערוך ביום אחד אקט סמלי של גיור כל אותם גרים, היא אף הערימה מכשול על גבי מכשול בדרך לגיור. מתוך אנכרוניזם שמרני קפוא ומנותק מן המציאות, היא דורשת מכל מי שחפץ להתגייר כדי להיות חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, להפוך לדתי אורתודוקסי. כמובן שזו דרישה הזויה ובלתי סבירה בעידן שבו רוב היהודים אינם כאלה. חוק הגיור החדש מנסה להתמודד עם המציאות הזאת במהלך שיקל על התהליך, אך הוא חוק רפה שמנסה לרצות גם את הקנאים, ולכן, גם אם הוא ישפר מעט את המצב, אין הוא המענה ההולם לאתגר הגיור, במיוחד לקראת גל העליה הגדול והמבורך הצפוי כעת מאוקראינה ורוסיה.

המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא כתבה של חן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות" העוסקת בסוגיה הזאת. מצד אחד, היא מתארת את התנהגותו המחפירה והמגעילה של הרב דוד לאו, ראש רבנות בית שמאי, עוכר הגיור, שעושה שביתה איטלקית ולא חותם על גיורים אורתודוקסיים לעילא ולעילא רק כמחאה על הרפורמה המינימליסטית המתוכננת. רק ההתנהגות הזו, שהיא התגלמות המושג הפרת אמונים, היא סיבה מספקת להדחתו מהתפקיד הגדול עליו בכמה עשרות מספרים והחלפתו ברב ציוני הראוי לגודל השעה. מצד שני, היא מתארת יוזמות ברוכות ברוח בית הלל. מה שריגש אותי בכתבתה, היה ציטוטים של הרב האמיץ והגדול בתורה, הרב אליעזר מלמד, שמציע שינוי מהפכני בתפיסת הגיור. במאמר בעיתון "בשבע" הוא כתב: "אמנם מקובל לחשוב שגיור בלא קבלת מצוות אינו תקף, ואף אני סברתי כך בעבר. אך עיון נוסף מלמד שרבים התירו גיור של מי שמתכוון לחיות כיהודי מסורתי". הרב מלמד, מדווחת בן ארצי סרור, סקר מגוון פוסקים ספרדיים לאורך הדורות שהקלו בגיור מתוך דאגה לעתיד חברה שבה רוב יהודי. הדרישה ממתגיירים להפוך לאנשים דתיים שמקפידים על קלה כחמורה הפכה לכמעט בלתי אפשרית בחברה הישראלית שבה יש מנעד רחב של זהויות. האופציה של גיור מסורתי מדברת על זיקה לעולם היהודי אבל לא על שמירת מצוות מלאה והיא הרבה יותר רלוונטית ב"שעת הדחק".

הרב מלמד לא המציא את הגלגל. כך נהג הרב שלום משאש, מי שהיה הרב הראשי של קזבלנקה ולאחר עלייתו ארצה כיהן במשך רבע מאה כרב הראשי הספרדי של ירושלים. הרב משאש כתב בפשטות כלל, שראוי שאותו תאמץ מדינת ישראל: "דבר זה, לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום ובכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יר וטוניס… כשהם גרים או יגורו בארץ ישראל, יהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, וזה נחשב קבלת המצות גם לפי הפרשנות הכי מחמירה". המערב = המגרב, יהדות צפון אפריקה.

לא אחת הצגתי את האבסורד לפיו מי שרוצה להיות יהודי כמוני – דלתות היהדות תיטרקנה בפניו, אך מי שרוצה להיות "יהודי" כמו ברלנד, בן גביר וחבר מרעיהם, יתקבל בשמחה. הרפורמה בגיור צריכה להיות רפורמה רדיקלית, שתשנה מן הקצה אל הקצה את התפיסה הקיימת, ובה כל מי שחפץ בתום לב להצטרף לעם היהודי ולהיות חלק אמתי ממנו, יגוייר.  

* למה רע"ם מכשילה את חוק הגיור – ההצבעה על חוק הגיור לא התקיימה השבוע, כיוון שרע"ם הודיעה שתיעדר מן ההצבעה וכך לא יהיה רוב לחוק. הטיעון שלהם הוא שאינם רוצים להתערב בסוגיות יהודיות מובהקות. היה היגיון בטיעון הזה, אילו הייתה הסכמה של רע"ם והמשותפת לא להשתתף. אבל כאשר המשותפת מצביעה עם שותפיה לאופוזיציה נתניהו, החרדים ובן גביר – נגד, כי הם נגד הממשלה, על רע"ם להצביע בעד. לא כיוון שהם בעד הגיור אלא כיוון שהם בקואליציה ומצביעים בעדה. אלא שרע"ם מתגלית יותר ויותר כמשענת קנה רצוץ.

את ההצבעה של המשותפת נגד, אפשר להבין גם כהצבעה אידיאולוגית, נגד רפורמה ציונית שתחזק את זהותה הציונית של המדינה. ואולי מהסיבה הזאת רע"ם אינה משתתפת. איזו סיבה יש להם לתמוך בחיזוק העם היהודי וצמיחתו? ואולי הסיבה היא פוליטית – מחשבה על קואליציית החלומות שלהם עם נתניהו והחרדים. כזכור, הקואליציה הזאת כמעט קמה, אך סמוטריץ' הכשיל אותה. המטרה שלהם היא להסיר את הווטו. החלטתם הייתה אחרי פניה נרגשת בערבית של סמוטריץ', שלצורך העניין שכח שהם "מחבלים". שמא נרקם כאן משהו?

כפי שכבר ציינתי, הרפורמה מאכזבת מאוד בעיניי. היא מצומצמת מדי, ובמקום שינוי דרמטי היא מציעה שיפוץ קל. אולם כל תיקון במצב הנוכחי, שבו עוכרי הגיור הקנאים מבית שמאי, השולטים ברבנות החרדית, פועלים נגד האינטרס הלאומי ומכשילים את הגיור – הוא מבורך. כעת נבחנת מבחינה משפטית האפשרות לבצע את הרפורמה בהחלטת ממשלה, ללא חקיקה. אם זה אפשרי – הדבר מבורך. כנראה שקשה להעביר רפורמות ציוניות בכנסת הלעומתית הנוכחית.

* בכיה לדורות – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש, ממייסדי מעין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

בהרצאתו, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

אני מזהה עם דבריו של שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ.

החמצת העליה מארצות המזרח היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרבה ובאה מאוקראינה ורוסיה נצליח יותר. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.

* כבשת הרש – מתווה הכותל אינו אידיאלי. הוא מתווה פשרה. כל פשרה אינה אידיאל אלא התפשרות על האידיאל. היתרון במתווה הכותל, שבו תוקם רחבת ישראל במרחק רב מהרחבה הקיימת, הוא שהאורתודוקסים אינם יכולים לטעון שהוא באמת מפריע להם במשהו; שהוא משנה כהוא זה את סדרי התפילה ברחבת הכותל הקיימת, או שנגרע ממ"ר מהרחבה, או שמשהו חלילה "לא בא להם טוב בעין". הרי ההתנגדות שלהם היא סתם "פרינציפ" עקשני, היא שנאה וקנאות לשמה.

ברור שהפתרון הראוי היה ניהול משותף ומכבד של רחבת הכותל, בידי כל הזרמים ביהדות, וקיומה של רחבת ישראל, שבה התפילה מעורבת, ברחבת הכותל שתורחב, לצורך העניין. אבל אם העסקנים האורתודוקסים מתנגדים בכזאת קיצוניות למתווה הכותל, קל וחומר שלא יסכימו למתווה האידיאלי. הרי אנחנו רואים איזו בריונות אלימה הם מפעילים על נשים שעולות לתורה בעזרת הנשים, למרות שאין בכך שום בעיה הלכתית, רק כי זה לא בא להם טוב בעיניים.

נכון, בפשרה יש ממד של כניעה לאלימות. במקרה הזה, עדיף להיות חכם ולהסתפק בכבשת הרש, מאשר להיות צודק ובמלחמה תמידית. נכון שהפשרה הזאת היא הליכה של יותר מ-90% לקראת האורתודוקסיה, אבל כנראה שזאת האפשרות הריאלית. ראויה לשבח ולהערכה הנהגת הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי ונשות הכותל, שהלכו כברת דרך ארוכה כל כך, למען פשרה שאולי אינה הוגנת, אבל ראויה למען דרכי שלום. לא בכדי הם מבטאים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

כעת, יש לממש את המתווה בהקדם האפשרי. בנט, משושביני המתווה לצד נתניהו, אינו יכול להמשיך ולמרוח. עליו להחליט עכשיו על מימוש המתווה. לעתיד לבוא (אולי אחרי בוא המשיח?), נתקדם למתווה הוגן.

* עוזבים ולא מודים – חוק האזרחות עבר, בשעה טובה ומוצלחת.

לפני חצי שנה, האופוזיציה למדינה, בהובלת ביביטיבי, פגעה בזדון בביטחון המדינה ובאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, כאשר הפילה את חוק האזרחות.

אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה בעד החוק. שערי תשובה אינם ננעלים.

מודה ועוזב – ירוחם. אלא שהם עוזבים, אך לא מודים. הם עוזבים ומשקרים.

ח"כ קיש, שמאז תמיכתו בגדעון סער בפריימריז, הוא יוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יותר ביביסט מביביסט, בתקווה שייסלח לו, התראיין ברשת ב', ואמר שהפעם האופוזיציה מצביעה בעד החוק, כי זה לא החוק ה"מחורר" שאיילת שקד הביאה להצבעה לפני חצי שנה, בהסכמת מרצ ורע"ם. זה שקר וכזב. את חוק האזרחות הניחה על שולחן הכנסת הממשלה הקודמת ערב חילופי השלטון, באותו נוסח שהתקבל מדי שנה בעשרים השנים האחרונות. הממשלה הנוכחית לא נגעה בו; לא הוסיפה פסיק ולא גרעה נקודה. נתניהו נתן פקודה להצביע נגד, וכל האופוזיציה קפצה לדום. עד הרגע האחרון, הממשלה ובראש ובראשונה איילת שקד, פעלה כדי להניא את האופוזיציה ממזימתה, אך ללא הצלחה. חברי כנסת פטריוטים מהליכוד כמו יובל שטייניץ ואבי דיכטר ניסו בכל מאודם, עד הרגע האחרון, לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו ולהצביע בעד המדינה, אך לשווא. למרבה הצער, גם הם התקרנפו.

כאשר איילת שקד הבינה שאין כל סיכוי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, וכדי למנוע פירצה מוחלטת, ניסתה להציל את המצב באמצעות פשרה עם מרצ ורע"ם כדי שיצביעו בעד החוק. זה לא היה "חוק מחורר" אבל הוא בהחלט היה פגום במקצת. אך האופוזיציה לא הצביעה נגד החוק בשל אותו פגם, אלא החוק נפגם בשל המעשה הבוגדני של האופוזיציה. עובדה, שכעת כאשר האופוזיציה תמכה, שקד שבה והעלתה את החוק המקורי. יש לציין לשבח את איילת שקד, שבחצי השנה מאז שביביטיבי פתחו לרווחה את שערי הארץ לכניסה המונית של פלשתינאים, היא עמדה בפרץ וחסמה ממש בגופה את הפירצה שהם פערו.

החוק שהתקבל הוא חוק משופר, בזכות התיקון החשוב שהכניס בו ח"כ צביקה האוזר, הקובע כי החוק יפורש "בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית". סעיף, שמעגן ביתר שאת, בחוק חשוב, את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, והחשיבות של השמירה עליה ככזו.

ורגע לפני ההצבעה סמוטריץ' אבו-נפחא עוד עשה שריר בהצגה פאתטית של איום לא לתמוך… איפה הגיבור הגדול הזה היה כאשר חבריו התגייסו לצה"ל ונלחמו על הגנת המדינה?

* פרהסיה כשרה – המטבח הצה"לי הוא מטבח כשר מיום הקמת צה"ל. הייתה זו החלטה של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בן-גוריון. בעיניי זו החלטה מובנת מאליה. לא יתכן מצב שבצבא של המדינה היהודית, חיילים יהודים לא יוכלו לאכול כיוון שהמטבח אינו כשר. אך יש לכך גם סיבה נוספת – סמלית. מן הראוי שבמוסדות המדינה היהודית, הפרהסיה תהיה כשרה.

כעת בית המשפט העליון מבזבז את זמנו על עתירה דווקנית נודניקית, נגד ה"כפיה הדתית" וה"פגיעה בזכויות הפרט", בכך ששבעה ימים בשנה חיילים לא יאכלו חמץ. וזה נשמע כמו אוי-אוי-אוי. איזו עליבות.

הדרישה היא להקים במחנות צה"ל מתחם לא כשר לפסח. הם נתלים בכך שיש מתחמים של אוכל במחנות צה"ל ביום כיפור. אין שחר להשוואה הזאת. יום כיפור הוא יום צום. אין משמעות לצום שאינו מבחירה חופשית, וצה"ל לא יכפה על חייליו לצום. הרי הצום מוגדר "ועיניתם את נפשותיכם". אז בצדק, צה"ל מצא את הפתרון שבו המטבח וחדר האוכל יהיו סגורים ביום הכיפורים ותינתן האפשרות למי שאינם צמים לאכול. אין שום דמיון לפסח. בשבעת ימי הפסח מקבלים חיילי צה"ל מזון, אף אחד אינו רעב, אז אין בשבוע הזה לחם וחמץ. מה קרה?

יש רק טענה אחת מוצדקת בעתירות, והיא נגד חיטוט בצ'ימידנים של החיילים כדי לחפש חמץ. זו בהחלט כפיה דתית וחדירה לרשות הפרט, שאין לה מקום. אלא שצה"ל הכחיש שהדבר נעשה ואף הודיע בבית המשפט שחיפוש כזה מנוגד לפקודות צה"ל. אבל ידוע בפירוש על מקרים שבהם נעשה החיפוש הזה. לכן, על צה"ל לחדד את פקודותיו, להבהיר שחיפוש כזה הוא עבירה ולאכוף זאת.

אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירה ההזויה הזאת.

* בין ראש קטן לכיפה קטנה – הרב שלמה אבינר פרסם מאמר שבו לא הזכיר את בנט, אך ברור שזה היה מאמר פרסונלי נטו, לא היה בו כלום זולת אמירה פרסונלית. הכותרת ההזויה היא "כיפה קטנה – זה לא כיפה בכלל" (העילגות – במקור).

עדיף הראש הגדול עם הכיפה הקטנה של בנט, על הראש הקטן עם הכיפה הגדולה של אבינר.

* שיסגיר את עצמו – בהצהרה לצד הנשיא הרצוג, בביקורו באנקרה, הגדיר ארדואן את האנטישמיות כפשע נגד האנושות. אם הוא באמת מתכוון לכך ברצינות, עליו להסגיר את עצמו מיד לבית הדין הבינלאומי בהאג.

* מה הציעה ממשלת אשכול – בניגוד לדבריו של משה גרנות, אשכול מעולם לא הציע לערבים נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. ב-19 ביוני, שבוע וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה הממשלה את "ההחלטה הסודית", על פיה תמורת חוזה שלום עם הסדרי ביטחון, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה על בסיס הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה. לא הייתה שום החלטה דומה בנוגע לירדן וליהודה ושומרון.

פרופ' יואב גלבר שחקר לעומק את ההחלטה, הפריך את המיתוס כאילו הייתה זו הצעת שלום שהוצגה לערבים והם דחו אותה. הם לא דחו אותה כי היא לא הוצגה להם. זו לא הייתה הצעת שלום שנועדה להצגה בפני הערבים. הייתה זו החלטה, תחת הטראומה מהנסיגה מכל סיני ללא תמורה לאחר מלחמת סיני, ומהותה הייתה יצירת קווים אדומים ובראשם – בלי חוזה שלום ישראל נשארת בקווים שאליהם הגיעה במלחמה. ההצעה התקבלה ערב נסיעתו של אבא אבן לוושינגטון, כדי לתת לו כלים להתמודד עם הלחץ האמריקאי הצפוי. לבסוף, לא זו בלבד שלא היה לחץ לנסיגה, אלא שהאמריקאים הופתעו מהנדיבות הישראלית, שסברו שהיא מוגזמת. ואכן, לאחר שוועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום קיבלה את החלטת שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל ולא שלום עם ישראל (ונוספה לכך החלטה רביעית – דרישה להחזיר את ה"פליטים" לישראל), ממשלת ישראל ביטלה את ההחלטה.

* איש האמצע – ח"כ מוסי רז ממרצ אמר בערוץ 13 שאומרים עליו שהוא קיצוני, אבל האמת היא שהוא לגמרי איש המרכז. הוא בדיוק במרכז בין היהודים לערבים. במילים פחות מכובסות, הוא במרכז בין ישראל לבין האויב. כלומר הוא לא סתם קיצוני, הוא מחוץ לקצה. על שמאל כמוהו באמת אפשר לומר שהוא שכח מה זה להיות יהודי.

* מיהו גזען? – אני. עובדה, כך הגדיר אותי מישהו כיוון שאיני שותף ל"טענה" שמשה קצב הוא צדיק שהדיפ-סטייט תפרו לו תיקים.

* מגדלור של צדק – בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הגישה "שלום עכשיו" עתירה נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על כך שהן מממנות את ועד יישובי הגולן ואת המאבק על הגולן. הם טענו שאסור לרשויות מקומיות לממן מאבק פוליטי. לא זו בלבד שהם דרשו להפסיק את המימון – הם גם דרשו שהוועד יחזיר למועצות את כל הכספים שקיבל.

הייתה זו עתירה שפלה ומנוולת. "שלום עכשיו" הייתה תנועה עשירה, טובעת בכסף מחו"ל. את התעמולה בעד נסיגה הובילה ממשלת ישראל, שאמצעיה הם אינסופיים. אנו היינו גוף קטן ועני, שמוביל בכוחותיו הדלים מאבק של דוד בגוליית. והמנוולים הללו ניסו לסתום את פינו. ובצעד נבזי, הם אספו כמה משת"פים מן הגולן, שיצטרפו לעתירה המנוולת שלהם.

בית המשפט העליון דחה את העתירה. הוא התגלה כמעוז הצדק והדמוקרטיה של ישראל. היה זה ניצחון קטן במאבק הקשה, שהסתיים בניצחון הגדול – הגולן ישראלי.

בראש הרכב השופטים ישב כבוד השופט אליהו גולדברג, לימים מבקר המדינה. הוא התגלה כשופט חד וחכם, שקשה מאוד לסובב אותו. לאורך הדיונים הוא הביך אותם שוב ושוב בשאלות קשות, ולא נותר להם אלא לבלוע את לשונם. הוא הוביל להחלטה המתבקשת והצודקת; החלטה למען הדמוקרטיה הישראלית.

השופט אליעזר גולדברג נפטר בשבת בגיל 90. מבחינתי, הוא קנה את עולמו בפסק הדין הזה. יהי זכרו ברוך!

* כאשר אין להם מה להגיד – אנקדוטה הנוגעת לעיתונאי מתי גולן, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85. בשנות התשעים הייתה לו ברשת ב' תכנית שעסקה בביקורת התקשורת. אהבתי להאזין לה. באותם ימים שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, כך שחייתי את התקשורת.

באחת התכניות, ראיין אותי גולן על סיקור המאבק בתקשורת. בדרך כלל, ראוי לציין במאמר מוסגר, הסיקור היה הוגן ולעתים אף אוהד, ולא הייתי מן הדוברים שנוהגים להתבכיין על התקשורת. סברתי שרמת הסיקור שלנו תלויה בעיקר בכך שנעבוד נכון.

בשעת הריאיון הייתי במשכן הכנסת. הקליטה הייתה גרועה, והתקשיתי לשמוע את שאלותיו של גולן. היה זה ראיון מוזר למדיי, כיוון שפעמים אחדות השבתי שלא שמעתי את השאלה, אם אפשר לשאול שוב. בשלב מסוים נמאס לו והוא אמר: "כן, אנחנו מכירים את המרואיינים שכאשר אין להם מה להגיד הם טוענים שלא שמעו את השאלה". כך הסתיים הראיון ההזוי ביותר שהיה לי אי פעם.

למרות זאת אני זוכר את גולן לטובה, ככותב וכשדרן, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה חכם, ולכן היה כדאי לקרוא אותו או להאזין לו.

יהי זכרו ברוך!

* הרוקמת – צפיתי בהצגה "הרוקמת", הצגת היחיד של אורלי ויסבורד, משולבת בתיאטרון חפצים. ההצגה מספרת את הסיפור האמתי על בריינה, אישה נמרצת ויזמית, שהתאלמנה בגיל צעיר, ועלתה עם שני ילדיה לארץ ישראל ברגע האחרון לפני השואה, ובצד קשיי הקליטה היא מנסה לבנות את עצמה מחדש ואת עסק הרקמה המצליח, שהיה מרכז עולמה בלבוב. מעבר לכך לא אוסיף מחשש קלקלן (ספוילר).

הצגה יפה ומרגשת מאוד. המשחק מצוין. בהצגות יחיד אני מתפעל תמיד מהיכולת של השחקן לזכור את כל ההצגה על פה. כאן הייתה מוסיקה לכל אורך ההצגה, כך שהשחקנית מחויבת לא רק לזכור את כל הטקסט, אלא גם לדייק בתזמון עם המוסיקה, על השניה. בנוסף לכך, היא בעלת יכולות טכניות מרשימות ביותר, שבאות לידי ביטוי בהצגה.

כמובן שלא יכולתי שלא לחשוב על הקורה היום בלבוב, או לביב בשמה האוקראיני, ועל היהודים הרבים הצפויים לעלות לארץ. כמו משפחתה של בריינה, זו אינה עליה של ציונים בעלי הכרה ואידיאולוגיה, אך זו עליה ציונית לעילא ולעילא. הציונות לא נועדה לציונים אלא ליהודים. היא נועדה לפתור את צרת היהודים, לא את צרת הציונים. וכל עליה של יהודים לישראל, בין אם זו עליה ממניעים אידיאולוגיים או הימלטות ממצוקה בגולה, היא הגשמת הציונות.

ההצגה הוצגה באורטל, בפני מועדוני הוותיקים של אורטל ומרום גולן. אני ממליץ בחום.

* תיקון טעות – את השיר "שתי אצבעות מצידון" כתב אלי מדורסקי, ולא בני, כפי שכתבתי בטעות. כנראה טעות פרוידיאנית בשל הדמיון לשם בני אמדורסקי.

          * ביד הלשון

פרבלום – אחת הפינות האחרונות הוקדשה לביטוי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", שמקורו לטיני – סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם.

מהפתגם הזה נובע שמו של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, שהגרסה הראשונה שלו יוצרה בשנות ה-80 של המאה ה-19. השם פרבלום הוא בלטינית – "ייכון למלחמה", וההקשר ברור.

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָע

בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,

שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –

נִתֵּן –

רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

בְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת

שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –

נִתֵּן –

רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

(חיים גורי, 1943).

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

צרור הערות 9.3.22

* שעת רצון – מדינת ישראל – כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה.

כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים". המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.

ומה הייתה תשובתה?

"הייל".

מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" -Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.

המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך", הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד).

טוב, עד שלא יישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו.

המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה.

אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.

והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשיה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי.

עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים.

כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה.

ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה.

אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור; כמו בעליה הגדולה של שנות ה-90 רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.

למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל העדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שידעה להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.

הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות; התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.

מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי.

לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.

אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הוטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.

חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה.

ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, הייתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט.

ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.

ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה.

אפשר היה לקבל השהיה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח". בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה… העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.

ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באויב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.

רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פברובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.

אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי". האויב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל וציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אויב, תומך בטרור ומסייע לו.

אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.

חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק.

אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.

על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם.

מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד אטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.

בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו".

כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו". אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב". אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

          * ביד הלשון

שביזות – בתכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'"; אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון.

לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.

על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון.

מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", אלי מדורסקי)

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.3.22

* היעד הלאומי העליון – מאז הקמת הממשלה אמרתי שהיעד הלאומי העליון של הממשלה הוא החזרת הריבונות הישראלית, בעיקר בנגב, בגליל ובערים המעורבות, והיעד מס' 2 הוא חידוש ההתיישבות הציונית בגולן, בנגב ובבקעת הירדן. אולם כעת חל שינוי. כעת, היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר, הוא עליה המונית של יהדות אוקראינה והגברת העליה מרוסיה וקליטתם המיטבית של המוני העולים.

על ראש הממשלה להקים קבינט עליה וקליטה ולעמוד בראשו ולהוביל את הגשמת היעד הציוני הזה. זו מהותה של מדינת ישראל. זו הצדקת קיומה.

* עליה והתיישבות – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

* פליטים יהודים – טרנד חדש – ביקורת על כך שאיננו קולטים בהמוניהם פליטים מאוקראינה. אני משוכנע שישראל תהיה המדינה שתקלוט את המספר הגדול ביותר של פליטים מאוקראינה ביחס לגודלה. היא תקלוט רבבות רבות של יהודים מאוקראינה. נכון שמבחינתנו, כציונים, הם אינם פליטים אלא עולים החוזרים למולדתם הלאומית. אבל אובייקטיבית, הם חלק מן הפליטים מאוקראינה. ייעודה של ישראל הוא קליטת עליה. בכך עלינו להתעסק. מדינות אירופה תקלוטנה את הפליטים הלא יהודים ואנו נקלוט את היהודים. זאת החלוקה הראויה.

* פטריוטיות לאומית – המאבק הנחוש, מעורר ההשראה וההשתאות של העם האוקראיני, לא יכול היה להיות במלחמה על "אירופה". רק במלחמה לאומית. הקרבה כזו, נכונות כזו, היא במאבק על החירות הלאומית. המאבק על הדמוקרטיה האוקראינית אפשרי רק כיוון שזו דמוקרטיה לאומית. ולא זו בלבד שאין צל של סתירה בין דמוקרטיה ללאומיות (זולת במוח העקום של הפוסט ציונים שממציאים סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית), אלא שהביטוי האמתי של דמוקרטיה מתקיים במדינות לאום, ולא בכדי.

* טבול בדם – אני מזדהה בכל לבי עם האומה האוקראינית, בעמידתה האיתנה מול המתקפה הברברית של הצבא האימפריאליסטי של פוטין.

אבל איני שותף לטרנד של הנפת דגלה של אוקראינה, שכן דגל זה ספוג בהרבה מאוד דם יהודי.

* האם רוסיה היא דמוקרטיה – פוטין נבחר שוב ושוב בבחירות וזכה לתמיכה עצומה של העם הרוסי. אין ספק שרוב העם תומך בו. כאשר הוא טוען שהוא מגלם את רצון העם ברוסיה, קשה להתווכח עם טענתו.

האם רוסיה הפוטינית דמוקרטיה? אם דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב המבטא את רצון העם, רוסיה היא דמוקרטית. אכן, אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אבל שלטון הרוב כשלעצמו הוא רק מרכיב אחד בדמוקרטיה, והוא כשלעצמו אינו הופך מדינה לדמוקרטית. דמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות האזרח, עיתונות חופשית, חופש ההפגנה וההתארגנות, חופש פעולה לאופוזיציה, מדינת חוק שהשלטון כפוף אליה ומערכת משפט עצמאית וחזקה ובראש ובראשונה בית משפט עליון עצמאי וחזק. ללא אלה, מדינה אינה דמוקרטית, גם אם מנהיגה נבחר בבחירות וגם אם רוב העם תומך בו.

רוסיה אינה דמוקרטיה. פוטין הוא דיקטטור. וגם אם הדיקטטורה היא דמוקטטורה, כי הדיקטטור נבחר בידי העם – עדין זו דיקטטורה.  

* הדחף שלהם – הישראלים המטורללים שמציגים את ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית יודעים שהם משקרים. הדחף שלהם, בהשוואות השקריות הללו, הוא לעודד סנקציות על ישראל כמו על רוסיה.

* החלטה אומללה – החלטתו של שר החוץ שהנואם מטעם ישראל בדיון בעצרת האו"ם על הפלישה לאוקראינה לא יהיה השגריר גלעד ארדן אלא סגניתו נועה פורמן, היא אומללה. אם ההחלטה היא עניינית, כלומר רצון להוריד את דרג הייצוג הישראלי כדי להוריד פרופיל, שיקול הדעת שגוי. אגב, אם רוצים להוריד פרופיל, אפשר שאף נציג ישראלי לא ינאם ולהסתפק בהצבעה. אם השיקול הוא פוליטי – הרי הוא פסול מעיקרו. אני מבין שזו החלטה פוליטית, ולו בשל "תדרוכים" נגד ארדן שיצאו ממשרד החוץ.

* נטל אסטרטגי – לפני כשלוש שנים, ערב סדרת סבבי הבחירות, נתניהו נפנף בהישג מדיני אדיר שהוא עומד להביא לישראל – הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני הגדרתי את ה"הישג" הזה – נטל אסטרטגי. כך כתבתי, בין השאר, במאמר ב"ידיעות אחרונות" באותם ימים: "אני רואה בהסכם הגנה נטל אסטרטגי. הוא ישמיט מידינו את חופש הפעולה הביטחוני. מדינה מוקפת אויבים (ואני מכליל באויבים הפוטנציאליים גם את המדינות שעמן חתמנו על הסכם שלום), שאינם מקבלים את זכות קיומה, אינם משלימים עם עובדת קיומה, ומאתגרים אותה מדי יום, לאורך השנים, בתוקפנות, טרור ואלימות, אינה יכולה להרשות לעצמה כבלים על חופש הפעולה שלה. ברגע שישראל תזדקק לאישור אמריקאי לפעולה למען הגנתה, אם כנגד האיום האיראני, נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון או נגד הטרור הפלשתינאי והחיזבאללאי, היא תאבד את עצמאותה וריבונותה. יתכן שהממשל האמריקאי הנוכחי ייתן לישראל יד חופשית, אך איננו יודעים מה יהיה טיב הממשל בעוד חמש, עשר או עשרים שנה, ואל לנו להפקיר את חופש הפעולה שלנו לאינטרסים זרים של נשיא עתידי, שאיננו יודעים מיהו ומהו.

הסכם הגנה, מבוסס על הדדיות. הוא עלול לחייב את ישראל לשלוח כוחות לעימותים צבאיים שאינם הגנה על מדינת ישראל, אלא על האינטרס האמריקאי. ישראל אינה מעצמת-על, ואסור לה להיכנס להרפתקאות מסוג זה. מחיר ההגנה על קיומנו במזה"ת העוין כבד מאוד, וסופו אינו נראה באופק. אין לנו בנים למלחמות מיותרות, מלחמות זרות, מלחמות לא לנו".

האם יש היום, לאחר הפלישה לאוקראינה וערב חתימת הסכם הכניעה לאיראן, מישהו שעוד חושק בהסכם כזה?

* יד אחת עם פוטין – הטענה שישראל נייטרלית במלחמה באוקראינה חסרת שחר. ישראל אינה נייטרלית אלא תומכת באוקראינה. ראש הממשלה ושר החוץ, פעמים רבות, גינו את הפלישה לאוקראינה, הביעו תמיכה בשלמות אוקראינה, ישראל הצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי הפלישה, ישראל שולחת סיוע הומניטרי לאוקראינה. זו תמיכה חד-משמעית.

נכון, ישראל אינה קופצת בראש. אינה יוצאת מגידרה בגינויים והוקעות כאילו היא צריכה להוכיח משהו למישהו. ויש לה סיבה מוצדקת לחלוטין, אינטרס לאומי ביטחוני – עליה להבטיח את המשך התיאום הביטחוני עם רוסיה, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בסוריה נגד כוונות איראן להפוך אותה למוצב קדמי נגד ישראל. אין עוד מדינה הנדרשת להתמודד עם דילמה כזו. ובתוך הדילמה הזאת, ישראל מוצאת את שביל הזהב, לאמירה ברורה ועקרונית באשר לפלישה, בלי למתוח את החבל עם רוסיה.

מוטב שהצבועים, מותחי הביקורת הלא הוגנת נגד ישראל, יפנו את חציהם לארה"ב ואירופה שחוברים יד אחת עם פוטין להסכם פייסני עם איראן שמסכן את ישראל.

* לא הפיקו לקח – ארצות הברית הודיעה על התקדמות משמעותית במו"מ עם איראן ועל כך שחתימת הסכם הגרעין עמה קרוב. מצער מאוד לדעת שארה"ב לא הפיקה כל לקח מהפלישה של רוסיה לאוקראינה ומן האיומים הגרעיניים של פוטין.

משטר האייאתולות האיראני מסוכן ובלתי שפוי לאין ערוך יותר מהמשטר הפוטיני ברוסיה. יש למנוע ממנו בכל מחיר נשק גרעיני. מדיניות הפייסנות כלפי איראן היא מדיניות צ'מברליינית מופקרת.

ארה"ב פועלת יחד עם פוטין לחתימה על ההסכם הנורא. פוטין פועל באופן רציונלי ומסייע בכך לבעלת בריתו האיראנית. ביידן פועל באופן בלתי רציונלי, נגד האינטרס האמריקאי והאינטרס של העולם החופשי תוך פגיעה קשה בבעלת בריתו, ישראל.

* היתרונות של ייצור קרוב לבית – פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בראיון לסבר פלוצקר, "ממון": "הקורונה והפלישה לאוקראינה הראו את השבריריות המפתיעה של מערכי האספקה בעולם. ראשי תעשיות ומדינות נחשפו לפתע ליתרונות של יצור קרוב לבית, קרוב לצרכן הסופי ומשקיעים בקירובו טריליוני דולרים. שינוי דומה עובר על ענף החקלאות, מלווה בחדירת טכנולוגיות. אנחנו רואים נסיגה מובהקת בגלובליזציה".

לתשומת לבם של ליברמן ופורר ואדריכלי הרפורמה בחקלאות.

* אין מלחמה – עובדים עליכם. אין מלחמה באוקראינה. הכל קונספירציה שנועדה לסתום את פיות האזרחים בעולם, שמתפכחים ומתחילים להבין את תרמית הקורונה ולהתקומם נגד הפגיעה בזכויות האדם בשם ה"קורונה" הדימיונית.

אושרת קוטלר לא לבד. יש תת-זרם כזה בכת המשוגעים של הקוּקוּ-קורונה.

* בנדיטים – העצורים בחומש נעצרו בחשד שתקפו חיילי צה"ל ופלשתינאים שלווים. בדין נעצרו. הייתה זו חרפה אלמלא נעצרו.

התפרעות הבנדיטים בכנסת מבטאת מסר על פיו ביו"ש לא צריך להיות דין ולא דיין, איש העקום בעיניו יעשה, מותר לתקוף את בנינו חיילי צה"ל. קין שמרים יד על חייל צה"ל הוא בוגד במדינה ובמולדת.

ההתנפלות של הח"כים הבנדיטים על ח"כ באמצע התפילה הייתה מוגדרת בפיהם "אנטישמיות" אילו היו מתנפלים כך על רוטמן או סמוטריץ' בתפילה. פראי אדם.

* בין יהודיות לישראליות – לשאלה מה אני קודם כל – יהודי או ישראלי, יש לי שתי תשובות, שאינן זהות, יש שיאמרו שהן סותרות זו את זו, אבל אני באמת ובתמים מזדהה עם שתי התשובות בכל לבי.

התשובה האחת היא שאני בראש ובראשונה, לפני הכל ומעל הכל – יהודי. קודם כל יהודי. המהות שלי, הייעוד שלי, הזהות שלי, ההזדהות שלי, התרבות שלי, הערכים שלי, כולם נובעים מיהדותי. הישראליות שלי נובעת מן היהדות שלי. הישראליות היא המימוש הראוי של יהדותי בכך שאני חי בארץ ישראל – ארצו של העם היהודי, אזרח במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ושפתי היא עברית – שפתו הלאומית של העם היהודי. בלי היהדות, אין שום משמעות לישראליות שלי. בלי היהדות, הישראליות היא מבחינתי קליפה ריקה.

התשובה השניה היא שאין בעיניי הבדל בין היהדות והישראליות. חד הן. עם ישראל הוא העם היהודי. מורשת ישראל היא המורשת היהודית. תולדות עם ישראל הם ההיסטוריה היהודית. מחשבת ישראל היא הפילוסופיה היהודית. המשפט העברי הוא קודקס החוקים היהודי. דת משה וישראל היא הדת היהודית. בדיוק כפי שהוחלט לקרוא למדינה היהודית מדינת ישראל, ניתן היה לקרוא לה מדינת יהודה. ההבדל היחיד בין יהודיות לישראליות הוא באזרחות – יש יהודים שאינם אזרחים ישראליים, אם כי הם אזרחים בפוטנציה, ויש אזרחים ישראלים שאינם יהודים. האזרחות אינה לב הזהות. ואני באמת ובתמים רואה בכל יהודי אזרח ישראלי שטרם מימש את אזרחותו.

* בדה דברים מלבו – הרב אליעזר מלמד, הוא רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת הר ברכה ומחבר סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה". מלבד היותו של הרב מלמד גדול בתורה, הוא מגשים את ממרת חז"ל בפרקי אבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". כנאמן על ערך אהבת ישראל, הוא מנהל שיג ושיח מכבד עם רבנים ורבות מהזרם הרפורמי ביהדות. הוא אינו רפורמי. הוא חלוק על הרפורמים והשיח שלו עמהם הוא מתוך מחלוקת, אך זו מחלוקת לשם שמים, מתוך כבוד הדדי. העובדה שרב חשוב כל כך מסרב להחרים שבט בישראל, הפכה אותו לאויב הקנאות החרד"לית. הם מחרימים אותו, מחרימים את ספרי ההלכה שלו ותוקפים אותו בפשקווילים רוויי שטנה.

בפשקוויל האחרון, צבי טאו וחבר מרעיו כתבו בין השאר: "המחבר בעל 'פניני הלכה' שגה הרבה מאוד ובדה דברים מלבו והשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים". חשוב להכיר את הקודים, כדי להבין עד כמה הפשקוויל הזה מסית. כאשר הם משתמשים בקוד "בדה דברים מלבו", הם מרמזים לירבעם בן נבט, עליו מסופר: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר". כלומר ההשוואה של הרב מלמד היא לירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, ויצר חגים ומקדשים נפרדים לשבטי ישראל כדי להרחיק אותם ממועדי וחגי ישראל. הביטוי הזה הוא קוד לכופרים המקעקעים את היהדות. ירבעם נחשב לאבי אבות הכפירה. חז"ל אמרו שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא מלבד שבעה, והראשון שבהם הוא ירבעם בן נבט. אליו משווים הקנאים בעזות מצח וחוצפה את הרב מלמד. בכך הם דומים לנטורי קרתא שמדי שנה יוצאים בכרוזים נגד יום העצמאות, החג שהציונים הכופרים בדו מלבם.

באומרם שהוא השיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, הם רומזים לפסוק ממשלי: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ". משמעות הפסוק מתייחסת לאיסור מן התורה להסגת גבול ככתוב בספר דברים: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ", כלומר יש לך שדה שירשת מאבותיך – אל לך לפלוש לשדה של שכנך, שירש הוא מאבותיו. דרשנים לקחו את הפסוק הזה לדבקות בסייגים שהטילו דורות קודמים מעבר למצוות התורה. כלומר, אם יש איסור הלכתי מסוים – כדי להיזהר מגלישה במדרון חלקלק עד חצייתו, יש לקבוע חומרות, גבולות ואיסורים שאינם בהלכה. ומשתמשים בפסוק הזה לעיקרון הזה – כאילו הסייג הזה הוא "גבול עולם" והופך למעין הלכה חדשה (שבדו מלבם?) שמי שחוצה אותה הוא מסיג גבול. את הרב מלמד הם מציגים בעזות מצח כמסיג גבול.

הדבר המעודד בקנאות המייאשת הזאת, היא שההקצנה של החוגים הקנאים מעידה על מלחמת מאסף, של מי שחשים שהם מאבדים שליטה. כאשר רב גדול אינו מכפיף עצמו לסייגים הקיצוניים שלהם, הדבר מערער את עולמם. יש לקוות שמלחמת החורמה שלהם נגד הרב מלמד תשיג תוצאה הפוכה.

* ההתפתחות של אליפלט  – תודה לזיוה שמיר על סדרת מאמריה הנפלאים על הפזמונים של אלתרמן, ובמיוחד על המאמר האחרון על השיר "אליפלט".

להלן דברים שכתבתי על השיר ב-2007, כחלק ממאמר בתגובה למאמרו של "אריאל הירשפלד "שיר פצע":

ההתאמה הווירטואוזית במבנה השיר בין חרוזי הבית הראשון למקבילים להם בבית הרביעי, מבליטים דווקא את ההתפתחות שחלה בגיבור השיר, לנוכח ההתפתחות במציאות בין הבתים. בבית הראשון, המציג את אליפלט הילד, הוא ילד פאסיבי, המבליג על גזלת הצעצוע מידיו, בניגוד גמור לאקטיביות אליה הסביבה מצפה ממנו, ולכן היא מדברת בו דופי. בבית השני, המתאר את אליפלט הלוחם, הוא לוחם אקטיבי מאוד, חדור תחושת אחריות עילאית, הגורמת לו לנהוג הפוך מן הסביבה הפאסיבית, ההלומה, ובמעשה גבורה, הקרבה ומסירות נפש הוא זוחל אל תוך האש כדי להעביר תחמושת לעמדה הקדמית המנותקת. בשני המקרים אליפלט נוהג אחרת מן הנורמה של הסביבה, אך באופן הפוך לגמרי. ברגע המכריע בקרב, התגלה אליפלט אחר לגמרי מזה שהכרנו עד כה – יוזם, אקטיביסט, נועז. מה שנשאר בו, הוא אותו חיוך ואי שאלת שאלות. אולם בעוד בבית הראשון אליפלט הוא "שאינו יודע לשאול", בבית השני, אליפלט הוא אדם נחוש, דבק במשימה, מאמין במטרה ולכן השאלות אינן נחוצות לו. בבית זה, צמד המילים "בבלי דעת" (מדוע וכו') נאמר באירוניה, אירוניה כלפי השכנים והשכנות שדיברו בו דופי, שהרי אין ספק שהוא יודע בדיוק מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך.

השיר מציג את אליפלט כגיבור וכאנטי גיבור בעת ובעונה אחת. אין ספק שהוא גיבור, שנפל ומת מות גיבורים. אך הוא אנטי גיבור, בהיותו אנטיתזה למאצ'ו הישראלי. ניתן לומר היום, שאם פילוס מ"ארץ נהדרת" מייצג ביצירה הישראלית את התגלמות הישראלי המכוער, הישראלי של אכול וחטוף, האגואיסט, הציני, הבלתי מתחשב וכו', אליפלט מייצג ביצירה הישראלית את הנגטיב שלו – הישראלי היפה, הנמנע מריב, המוכן לוותר על שלו ברמה הפרטית, אך מוכן להקריב את חייו למען הזולת, למען הכלל.

בדרך בה מציג אלתרמן את גיבור המלחמה האולטימטיבי, ניתן למצוא ביקורת גם על אתוס הלוחם שהכל מותר לו; הפלמ"חניק ה"סוחב" מן הלול, הרס"פ ה"משלים" חוסרים וכן הלאה. שירו של חיים חפר "דודו", המעלה על נס את הלוחם המאצ'ו, מזכיר בחיוב ש"איתנו סחב מן הלול". בשיר זה, גדולתו של הגיבור הוא היותו אחד מהחבר'ה, לטוב ולרע. כשצריך הוא מתקרנף איתם, ומכאן נובע כוחו להילחם עמם שכם אחד ואף להקריב את חייו. אליפלט, לעומתו, אינו חלק מן החבר'ה בכל מקרה. יש לו הקודים הערכיים שלו, על פיהם הוא פועל. הוא לא "יסחוב" עם החבר'ה מן הלול, אך הוא יזחל מול האש למען חבריו המנותקים.  

          * ביד הלשון

התותחים רועמים והשיירה עוברת – דב גילהר, שליח "כאן 11" לאוקראינה, התראיין לקלמן-ליברמן ברשת ב', מתוך שיירת פליטים במנוסה מקייב. גם בסיטואציה הלא סימפטית הזו הוא לא איבד את ההומור, ואמר "התותחים רועמים והשיירה עוברת".

זהו הֶלְחם של שתי מימרות: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" ו"הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

משמעות "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא שבשעת מלחמה, כשעוסקים בהישרדות הפיזית הבסיסית, הראש אינו נתון ליצירה אמנותית. פירוש אחר הוא שבשעת מלחמה, אין זה הזמן לאמנות ביקורתית על המלחמה. דומני שהתרבות הישראלית הוכיחה את ההיפך – יצירות נפלאות נכתבו בשעת המלחמה, כמו שירי וספרי דור תש"ח, "הטור השביעי" של אלתרמן במלחמת השחרור, המקאמות של חיים חפר במלחמת ששת הימים ועוד.

לא ברור מה המקור של הביטוי, אבל יתכן שהוא פרפרזה על משפט ידוע של המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרו (106-43 לפנה"ס): "בזמן מלחמה נאלמים החוקים".

משמעות "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" היא שאנחנו נחושים להמשיך בדרכנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אויבים או יריבים וככל שהם ינסו להפריע לנו. את הביטוי טבע הסופר האלג'ירי ח'אטב יאסין, מראשי המתנגדים לשלטון הצרפתי באלג'יריה. הביטוי המקורי נאמר בצרפתית: LES CHIENS ABOIENT – LA CARAVANE PASSE..  

* "חדשות בן עזר"

ברכה לסיום שנה ב', מחזור ט' במדרשת השילוב נטור, 3.3.22

פרשת "ויקהל" שקראנו בשבת האחרונה ופרשת "פקודי" שנקרא השבת, עוסקות בסיפור הקמת המשכן. זהו סיפור מופתי של עם שנרתם למשימה לאומית, מתוך נכונות אינסופית לתרומה ולהתנדבות. בשלב מסוים משה עוצר את העם; די, אין כבר צורך בכל כך הרבה התנדבות ובכל כך הרבה תרומה.

זהו אחד הרגעים היפים בסיפורו של עם ישראל. זהו סיפור של מחויבות, של אחריות אישית של הפרט לכלל, של נתינה ללא גבול, של הושטת היד כדי לתת, ולא כדי לקחת, כפי ששוררה נעמי שמר על ארץ ישראל היפהפיה והנשכחת שפגשה בהיאחזות הנח"ל בסיני. ארץ ישראל שבנה, אריאל הורביץ, כתב עליה שבשעות חירום, כמו רקפות בין הסלעים הפנים היפים שלה מתגלים.

האתוס המוביל של התרבות הליברלית המערבית הוא זכויות הפרט. האתוס המוביל של התרבות היהודית, הוא חובות הפרט, המחויבות שלו. בטקס סיום קורס קצינות ב-1951, אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי–החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו – ידיעת החובה… לתינוק של בית רבן יש זכויות – אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה בר-מצווה, אדם הנושא באחריות על מעשיו".

השנתיים שחוויתם במדרשת השילוב, הן שנתיים של קבלה גדולה, של העשרה עצומה, העשרה רוחנית, אינטלקטואלית ותרבותית, שספק אם יכולתם לקבל כמותה במקום אחר. השאלה היא למה שמור העושר הזה שקיבלתם. "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה", פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית.

מדרשת השילוב נועדה להיות בית היוצר ליצירת תלמידי חכמים יהודים-ישראלים בדורנו ובדורות הבאים; תלמידי חכמים במובן של נטילת אחריות, מנהיגות והובלה; החל בשירות הצבאי המשמעותי שאליו אתם הולכים עתה ולאחר מכן באחריות לחברה הישראלית בתחומים השונים.

שיטת הלימוד במדרשת השילוב, שעיקרה לימוד עצמי מתוך בחירה, והעמקת אמת, לרוחב – מכריכה לכריכה, לעומק, לתוך תוכו של הטקסט על רבדיו ועומקיו ולגובה במובן של היכולת להתרומם מעל היומיום ולראות איך לאורה של תורה ניתן ליצור כאן חברה טובה יותר, צודקת יותר, איתנה וחסונה יותר, נועדה לצייד אתכם בכלים שיכשירו אתכם להובלה חברתית, לאומית, חינוכית וערכית.

הרכב מדרשת השילוב – דתיים וחילונים, בנות ובנים, כאשר מהר מאוד מיטשטשים הגבולות המלאכותיים בין שתי חברות כביכול, נושא בתוכו את המסר של בניין אומה וחברה. כל מי שחובש את בית מדרשנו מתחזק, כאשר ההתחזקות אינה במובן החיצוני, השטחי, של החלוקה הדתית-חילונית, אלא במובן העמוק של נטילת אחריות לעתיד העם היהודי, לעתיד היהדות, לעתיד הציונות, לעתיד החברה הישראלית.

בשירו "שיר התעסוקה", מאיר אריאל, שציינו השבוע את יום הולדתו השמונים, מתכתב עם פרשות "ויקהל" ו"פקודי" שבדרך כלל נאמרות יחד, תוך שהוא מצטט בשירו בתוכם. מה שהלהיב את מאיר אריאל הוא בולמוס ההתנדבות של בני ישראל, שנרתמו בכל מאודם למשימה של בניית המשכן, כל אחד בהתאם למקצועו וכישוריו הייחודיים. בכל רגע של יאוש, מבקש מאיר אריאל "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר". את אותה התלהבות הוא משליך להתלהבות של החלוצים הציונים שבנו את ארץ ישראל והקימו את מדינת ישראל. ומיהם? החלוצים בקיבוץ והחלוצים במעברה. אין אלה ישראל הראשונה או השניה, אלא החלוצים שבאו מכל הגלויות, ומן הראוי שצאצאיהם יתגאו בחלוציות של הוריהם במקום להתבוסס ברגשות קיפוח, המלובים בידי פוליטיקאים ציניים, הבונים את הקריירה שלהם על הפרד ומשול. "קחני אל מעברת העולים, שוכני האוהלים, קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים".

אני מאמין שגם כאן, במדרשת השילוב, ניתן להסניף מן הרוח הזו, אותה הרוח של מחנה בני ישראל אצל ההר, אותה הרוח של חלוצי הציונות, ושמכאן יוצאת בשורה של בניין האומה והחברה בדורות הבאים.

אני מאחל לכולכם שירות משמעותי ומוצלח בצה"ל, ושתטביעו בו חותם ברוח מדרשת השילוב.

ולהורים, אשריכם שזכיתם לגדל בנות ובנים כאלה.  יישר כוחכם!

משבטים לעם

בנאום השבטים המפורסם שלו, הגדיר הנשיא הקודם רובי ריבלין את החברה הישראלית כחברה המחולקת לארבעה שבטים – השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי.

לאיזה שבט אני שייך? כמובן שאיני ערבי. בוודאי שאיני חרדי. אני גם לא דתי לאומי. מה נשאר? חילוני.

האם אני שייך לשבט כזה? האם זו הזהות שלי, זו ההשתייכות שלי, זו הסולידריות שלי, זה המאפיין שלי? מי הם אלה שמתויגים כשותפיי לשבט ומה המשותף בינינו? מיהו חילוני?

האם חילוני הוא כנעני השולל את קיומו של העם היהודי? האם הוא אתאיסט שאינו שותף לאמונה יהודית? האם הוא אנטי דתי מנוכר, ברוח "הפורום החילוני"? האם הוא יהודי וציוני לאומי גאה, שהיהודיות שלו רחוק מכל סממן דתי ומסורתי? האם הוא יהודי האוהב את יהדותו, מכיר ולומד אותה, בוחר מה לקיים מתוכה, אך לא מקבל עוד תורה ומצוות ואינו חי על פי שולחן ערוך? האם הוא איש שמאל קיצוני שהוא גם חילוני? האם הוא איש ימין קיצוני שאינו דתי? האם הוא כל מה שבין השמאלן הקיצוני הזה והימנן הקיצוני שהמשותף להם הוא ה"חילוניות"? האם הוא קפיטליסט? האם הוא סוציאליסט? הוא קומוניסט? פשיסט? ליברל? אשכנזי? מזרחי?

בהרצאה בפני סטודנטים שאלתי מי מגדיר את עצמו חילוני. ים של ידיים הורם. ביקשתי שעשרה אנשים שהגדירו עצמם חילונים יגדירו מה המשמעות של היותם חילונים. תשע מן ההגדרות נפתחו במילה "לא". לא מתפלל, לא מאמין באלוהים, לא שומר שבת, לא חובש כיפה, לא שומר כשרות וכו'. ההגדרה היחידה שלא נפתחה במילה "לא" הייתה: נוסע בשבת. אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי ואפילו ביום שני. משמעות התשובה היא שהוא לא לא-נוסע בשבת.

זה המייחד את השבט שלי? ייחודו הוא על דרך השלילה? זו הזהות שלי? זו ההשתייכות שלי? זה המכנה המשותף של חבריי לשבט, שלהם אתי ושלי עמם? בעצם, על פי תאוריית השבטים, אפשר להגדיר את השבט החילוני כמי שאינו ערבי, חרדי או דתי-לאומי. שבט שיורי.

לעתים אני מגדיר עצמי כמסורתי. כי באמת, אני מחובר למסורת ישראל, אוהב אותה, קשור אליה, היא משמעותית מאוד בעבורי, הגם שאיני מחויב לכללי ההלכה. אז אולי בעצם אני שייך לשבט המסורתי? כלומר, אולי ריבלין טעה בהגדרת השבטים ושכח את השבט המסורתי?

ננסה לבחון מיהם המסורתיים. יש מסורתיים שכוכב הצפון שלהם היא האורתודוקסיה ואפילו החרדיות. שהם מאמינים שהיהודים ה"אמתיים", ה"אותנטיים", הם הדתיים. ואילו הם פשרניים, לא מסוגלים לעמוד בכל הדרישות, אז הם שומרים על חלק מהמצוות, אולי גם תולים תמונה של הרבי מלובביץ' או של הבאבא סאלי, מנשקים את המזוזה והולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת האורתודוקסי לפני שהם נוסעים למשחק הכדורגל. הם מסורתיים. אני מסורתי. אבל ההבדל בינינו ובין אורח חיינו גדול מאוד. יש מסורתיים שהם חברים בזרם המסורתי – הקונסרבטיבי ביהדות. הזרם הזה קם כמרד בזרם הרפורמי, שנועד לחזור ליסודות ובעיקר, קיבל על עצמו את ההלכה, בפרשנות ליברלית ויצירתית, אך בלי לסטות ממנה ומעקרונותיה. אבל הם מוקצים מחמת מיאוס בקרב רבים מהמסורתיים האורתודוקסיים. ובעצם, היהדות הרפורמית היום, קרובה מבחינות רבות לזרם הקונסרבטיבי שעה שמרד ברפורמה, שהקצינה בראשית דרכה. היהדות הרפורמית – בוודאי שאינה חילונית, בוודאי שהיא מסורתית. אך אולי רוב המגדירים עצמם מסורתיים סולדים מן הרפורמים, רואים במילה "רפורמים" מילה גסה, לרוב מתוך בורות.

ויש מסורתיות שאני משתייך אליה – ההתחדשות היהודית. הזרמים הרואים ביהדות את ליבת ההשתייכות לעם היהודי; רואים בה השראה, כיוון בחיים, לומדים ורוצים להכיר את היהדות ולמלא את חייהם בתוכן יהודי, בתרבות, במוסר בדרך החיים, אך לא כדרך חיים הלכתית. אך מי שמכיר את עולם ההתחדשות היהודית יודע עד כמה יש בתוכה שׁוֹנוּת; עד כמה יש בתוכה מנעד רחב בין המגדירים עצמם חילונים אפיקורסים, לאלה המגדירים עצמם מסורתיים מזרחיים הקרובים יותר למסורתיים האורתודוקסים ועוד גוונים שונים.

ההתחדשות היהודית שלי מנסה לשבור את המחיצות בין חילונים ודתיים. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור, שהיא מדרשה של התחדשות יהודית ויש בתוכה בנות ובנים חילונים, מסורתיים ודתיים מסוגים שונים. אני חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. קרבת הנפש שלי והקִרְבָה התרבותית והרוחנית שלי עם חבריי הדתיים בבית המדרש גדולה יותר מאשר עם אנשי התחדשות יהודית חילונים, שמבחינות רבות הם קרובים יותר לאורח חיי.

האם חבריי הדתיים ב"מעגלים" שייכים לשבט אחר ממני? אני שייך לשבט החילוני והם לשבט הדתי? האם הם שייכים לאותו שבט עם קיצוני החרד"לים ועם אלה שניכסו לעצמם בעזות מצח את המותג "ציונות דתית" והלכו עמו לשותפות פוליטית עם הכהניסטים? האם חבר בית המדרש שלנו, הרב בניהו ברומר, משתייך לאותו שבט של החרד"לים הקיצונים שהציגו את מינויו לראש מערך הגיור כיום שחור לעולם התורה, וגידפו אותו בכל ארסנל הגידופים שבידם? כפי שתיארתי את הדיפרנציאציה ב"שבט" החילוני וב"שבט" המסורתי, ניתן לתאר באותה מידה גם את ה"שבט" הדתי-לאומי ובוודאי את ה"שבט" החרדי?

כך שאם רוצים לתאר את החברה הישראלית על בסיס שבטים, הדיפרנציאציה גדולה הרבה יותר; השבטים של נאום הנשיא נתפרו בתפרים גסים שאינם מייצגים את המציאות.

כוונותיו של הנשיא ריבלין היו חיוביות ואף נאצלות. הוא ראה בבעתה את הפיצול בחברה הישראלית, את הקרע ההולך ונפער והוא חשב שבמקום לדפוק את הראש בקיר בניסיון חסר תוחלת ליצור אחדות לאומית פוזיטיבית, יש להכיר בהיותנו שבטים שונים, ולהשתית את היחסים בין השבטים על כבוד הדדי, על סובלנות, על "חיה ותן לחיות". זה החזון של נאום השבטים. חזון פשרני, של מכנה משותף דל. בעיניי, זה חזון תבוסתני. אם נסתפק בדיוטה הנמוכה של דו-קיום בשלום בין שבטים, ונתייחס לשבטים כאל עובדה קיימת, זה לא יסתכם בארבעה שבטים, אלא כל שבט יתפצל כמו אמֵבה.

אני מאמין שאסור לוותר על החזון הציוני של "משבטים לעם". יש היום כוחות צנטריפוגליים המושכים החוצה, המקצינים את הפערים, המסיתים לשנאה. הביביזם, למשל, משתית את שלטונו וכעת את שאיפתו לחזור לשלטון, על "הפרד ומשול", על "אנחנו והם". על אנחנו הימין והם השמאל, כאשר השמאל הם בוגדים, ושמאל הוא כל מי שאינו חלק מפולחן האישיות של נתניהו, גם כאשר מדובר במנהיגים שעמדותיהם הפוליטיות הן ימינה משל נתניהו, כמו בנט, שקד וגדעון סער. והחמור מכל, הוא המהלך המסוכן של העמקה בזדון של הקרע העדתי, של החייאת הגלות, של הסתה עדתית, של הפצת תאוריות "ישראל הראשונה וישראל השניה"; שנועדו לחרחר מדון ושנאה בעם ישראל ובמקום לרפא את פצעי החברה מתוך שאיפת תיקון, ברוח החזון הציוני של מיזוג גלויות – שופכים במזיד שמן רותח על הפצעים, מתוך כוונת מכוון להסית, להשניא, לפלג ולפצל; כי הפיצול הזה משרת את האינטרס של מנהיג "ישראל השניה", המולטי מיליונר האשכנזי מקיסריה.

מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה – המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא יש בתוכנו גוונים שונים. ועם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה. ומתוך הקונצנזוס הזה יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי.

משבטים לעם. זה האתגר הגדול של דורנו.

לא בכדי, הכתובת החקוקה על כותל בית הנשיא לקוחה מנבואת הנביא יחזקאל: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.

אז לאיזה שבט אני שייך? אני יהודי, ישראלי, ציוני. זה השבט שלי.

* "שישי בגולן"