אל תשרפו את האסמים

אל תשרפו את האסמים

נכנסתי השנה לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה 1,500 ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר נוגח בחומות העיר העתיקה ומנתץ אותן ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי גם יחד, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

גם מי שאינו בקיא בסיפור ההיסטורי ולא באגדות חז"ל יוכל להפיק מהסרט את החוויה והלמידה, אך כמובן שככל שהידע רב יותר, כך ניתן יותר להבין את הניואנסים.

אמחיש זאת בדוגמה אחת. הסרט מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שעשויה להיות אירונית. לכאורה, רומז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך; כשיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* "שישי בגולן"

החל רש – על מאיר אריאל

החל רש – על מאיר אריאל

השבוע מלאו 22 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. פרשת השבוע שקראנו בשבת הייתה  פרשת "דברים". לכן, את המאמר על מאיר אריאל אקדיש לשיר, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני 11 שנים, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

* תבור – יהדות ישראלית

למה אני צם בתשעה באב

בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

****

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון … אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי … כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון… כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

****

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, הייתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מידי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגיה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

לפני 20 שנה, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע הייתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה". אני שמח שהמסורת הזו נמשכת עד היום, ובשנים האחרונות היא שודרגה בכך שהאירוע מתקיים בבתי הכנסת העתיקים בגולן.

ב-2011, עברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז לתרבות וזהות יהודית, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי, תפקיד אותו מילאתי במשך ארבע שנים. בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי הייתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

****

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה. בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, אימוץ נראטיב ה"נכבה" ושלילת זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

****

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.7.21

* מחדל ההכלה – מדי יום, שולח לי פייסבוק רשומות שהעליתי באותו תאריך בשנים הקודמות. שתי רשומות שעלו ב-14.7 מלמדות כיצד התרעתי מפני מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות:

לפני שנתיים כתבתי:

"רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה".

לפני שלוש שנים, לאחר אחד הסבבים, כתבתי:

"הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של 'הסבב' הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם אתמול בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום 'הסבב' ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב'סבב' של מאי; פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית".

ממשלת השינוי פעלה מיומה הראשון אחרת – דין הצתה כדין רקטה. זו הדרך!

* מחדל השינוע – מה שהצטייר תחילה כהצלחה המבריקה במבצע "שומר החומות" התברר מאוחר יותר ככישלון. תרגיל ההונאה, של יציאה לתמרון קרקעי גדול ברצועה אמור היה, על פי המידע המודיעיני, להביא לכניסת כוחות חמאס למנהרות בניסיון לגרור את כוחותינו לעומק השטח ולהגיח מן המנהרות להרג וחטיפת חיילים, ואז הפצצות עומק של חיל האוויר ישמידו את המנהרות על אלפי המחבלים שבתוכן. אילו זה הצליח, היה זה ניצחון אסטרטגי אדיר שהיה מרסק את חמאס. זה לא קרה. אמנם היה הישג משמעותי בהרס המנהרות, "המטרו", אך אלפי המחבלים לא התחבאו שם. לא זו בלבד שההונאה לא הצליחה, גם אי אפשר לחזור עליה, וכך איבדנו כלי אדיר למלחמה עתידית.

תחילה נאמר שהסיבה לכך הייתה שיום קודם לכן, היה מידע על שתי חוליות שמתקדמות לעבר ישראל בתוך מנהרות והן חוסלו בהפצצה על אותן מנהרות. כך הבין האויב שישראל מכירה את מפת המנהרות ויש לה מודיעין על מקום הימצאן של חוליות הטרור ולכן הם נמנעו מלהיכנס למנהרות.

כעת מתברר מידע נוסף, מדאיג ביותר. תרגיל ההונאה, שאמור היה להיראות כמו תמרון קרקעי מלא כולל כניסה לתוך הרצועה, לא עבד כי הוא היה מבוסס על שינוע הכוחות והטנקים, אך הכלים לא הגיעו כיוון שמתוך 400 נהגי משאיות ערבים רק 50 הגיעו. ועכשיו נתאר לעצמנו מלחמת פתע מלבנון ועזה במקביל, שבה אנו תלויים במאות נהגי משאיות ערבים?

השתגענו? מי ביסס את כשירות צה"ל על ערבים? זה הרי מחדל מחפיר. הן לפחות מאז אירועי אוקטובר 2000 היה עלינו להבין שבכל מלחמה, ערביי ישראל אינם בצד שלנו ואסור להסתמך עליהם.

זה מחדל שמחייב הפקת לקחים מהירה ושינוי דרמטי של כל מערך התובלה שהתבסס על נהגים ערבים. יש ליצור ללא שיהוי מאגר של מאות או אלפי נהגי משאיות מילואימניקים, שיגויסו בצו 8 לכל מערכה.

נכון, השתדלתי להיות פוליטיקלי קורקט ולא לנקוב במספרים של גייסות.

* הקרן למצוינות – ראש הממשלה מינה את איל חולתא, מראשי המוסד ומי שנחשב לגאון טכנולוגי ואחד מגדולי המומחים ללוחמת סייבר, לראש המל"ל. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ דפי מסרים מסיתים נגד חולתא והדקלמנים החלו לדקלם. דוגמית: דקלמנית-הסתה העונה לשם איילת לאש צייצה: "איך עבאס אישר את המינוי? כי חולתא בוגר קרן וקסנר למען האויב?" וכד' וכד' – האנטי ציוני בנט שעומד בראש ממשלה אנטי ציונית מינה אנטי ציוני לראש המל"ל, כיד ההסתה הביביסטית הידועה לשמצה.

אכן, אייל חולתא הוא בוגר קרן וקסנר. הדבר עומד אך ורק לזכותו. קרן וקסנר היא קרן ציונית, של מיליארדר יהודי שהוא ציוני גדול, שמשקיע את הונו בטיפוח המצוינות בשירות הציבורי בישראל. מטרת התכנית: "להעניק לדור המנהיגים הציבוריים הבא של מדינת ישראל הכשרה במנהל ציבורי ופיתוח מנהיגות, להגברת איכות הדמוקרטיה ומוסדות המגזר הציבורי הישראלי".

ממשלת ישראל שולחת מידי שנה כעשרה מן המצטיינים שבמצטיינים בשירות הציבורי ובצה"ל לתכנית עמיתי וקסנר, בה הם מקבלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר היוקרתי למנהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. כל העמיתים מתחייבים להישאר במנהל הציבורי לפחות שלוש שנים לאחר מכן, אך רובם ממשיכים הרבה מעבר לשלוש השנים האלה. תחילת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין קרן וקסנר היא בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והיא נמשכה בכל הממשלות שלאחר מכן.

קפיצת המדרגה של תכנית וקסנר הייתה ב-2013, כאשר הוקמה התכנית למנהיגות בכירה, אליה נשלחים בכירים במערכת – מדרג סמנכ"ל ומעלה במערכת הממשלתית האזרחית ומדרגת תא"ל ומעלה במערכת הביטחון. החיבור בין ממשלת ישראל לקרן וקסנר בנוגע לתכנית הזאת נעשתה בתקופת ממשלת נתניהו. זוהי קרן א-פוליטית, שעוסקת אך ורק במצוינות במנהל הציבורי כולל צה"ל. כל הטענה שהיא "שמאלנית" היא שקר. לא בכדי, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל פעלו עם הקרן בשיתוף פעולה.

איך נולד השקר הזה? כאשר אביב כוכבי היה מועמד לרמטכ"ל, נתניהו לא רצה במועמדותו וניסה לסכל אותה. אלא שליברמן רצה בכוכבי והתעקש. נתניהו החל לנהל קמפיין דה-לגיטימציה לכוכבי, ומה שהוא מצא היה… היותו של כוכבי בוגר קרן וקסנר. לכן, הוא המציא את הבלוף שקרן וקסנר היא שמאלנית, לכן היא אנטי ציונית, לכן היא "למען האויב" ושאר השקרים הביביסטיים המוכרים לנו עד זרא. אנשים שמעו "קרן", מיד קפצה להם "הקרן החדשה" והנה, תעשיית המקארתיזם רודפת מאז את הקרן ואת בוגריה.

כזכור, שר הביטחון ליברמן כפה את כוכבי על נתניהו, כאשר הכריז על בחירתו בו במחטף, כאשר נתניהו היה בחו"ל. נדמה לי שכוכבי מוכיח לכולנו, הלכה למעשה, מהי מצוינות, ואין לי ספק שלהיותו בוגר תכנית וקסנר חלק מכך. כך גם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, שהפגין מצוינות במלחמה בקורונה.

נתניהו נכשל בניסיונו לסכל את בחירת כוכבי, אבל שד ההסתה נגד הקרן יצאה מן הבקבוק.

בראש קמפיין ההסתה והשקרים נגד הקרן ובוגריה עומד המעי הגס יאיר נתניהו. הוא נותן את הטון המסית, רצוף השקרים, והדקלמנים מדקלמים ומפיצים בתעלות הביבים. ממשלת יאיר נתניהו גם הקפיאה את שיתוף הפעולה עם הקרן.

עכשיו המקארתיזם הביביסטי מתעלק על חולתא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואני בטוח שחולתא ימלא את תפקידו במצוינות, במקצועיות ובממלכתיות, ויחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

* את מי ניצחתם? – חגיגה בכנסת. האופוזיציה צוהלת ושמחה, מריעה, מתחבקת ומתנשקת, בעקבות הישגה המזהיר. הנה, מלחמת ההתשה של פיליבסטרים אינסופיים וישיבות כל הלילה עד הבוקר הצליחו – יו"ר הכנסת התבלבל והצביע בטעות נגד חוק הדיינים ולכן החוק לא עבר.

יופי, ניצחתם. את מי? את האינטרס הציבורי. את האינטרס הציוני. מה מטרת החוק? לשנות את מקבילית הכוחות הבלתי מאוזנת בוועדה למינוי דיינים, שבחסות השמאל והימין – המיעוט החרדי שולט בה בשלושים השנים האחרונות. כתוצאה מכך, הרבנות הראשית לישראל הפכה לרבנות החרדית הלא-ציונית, המחמירה, שמשניאה את היהדות על ציבורים רחבים בישראל ושמתנכלת לגיור.

כאשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר גיור המוני של העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית מסרבת להכיר ביהדותם, הרבנות רק מקשה, מקצינה, חוסמת. אגב, יש לציין שהציבור החרדי כלל אינו רואה את הרבנות הראשית כרבנות שלו, אין הוא מחויב לה, אין הוא מכיר בכשרות שלה. אולם היא מספקת לו כר נרחב לג'ובים לרבנים, ויכולת שליטה וכפיה דווקא על הציבור שאינו חרדי.

הרבנות החרדית פסלה (אגב, בניגוד מוחלט להלכה) אפילו גיורים של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הוא המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית, ואף על פי כן היא הצביעה נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס המגזרי שלה ובעד האינטרס הכיתתי של החרדים, כי אין דבר חשוב יותר מ"לנצח" את הקואליציה. את מי ניצחתם? את הקואליציה? ניצחתם את עם ישראל. כמובן ששוב הצבעתם יחד עם הרשימה המשותפת, שמקורבת לחרדים ושונאת שנאת מוות את הציונות הדתית, את ציבור המתנחלים וכמובן שהיא ששה להצביע עם החרדים נגד כל אינטרס ציוני. אבל אתם? הציונות הדתית? איבדתם את זה.

* אתגר נשיאותי – בנאומו בטקס ההשבעה בכנסת, הקדיש הנשיא הרצוג את עיקר דבריו לצורך באחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם. לדעתי, עליו לגשת בהקדם האפשרי למהלך גישור במקום שהפך להיות המקום הנמוך ביותר בישראל – הכנסת. הכנסת מעולם לא התקרבה לשפל כזה, כפי שהיא היום. אי אפשר לקיים דיון במליאה ובוועדות. את מקום קריאות הביניים הנורמליות שהיו חלק מהדיון, תפסה הפגנה של הפרעה מכוונת ושיטתית שנועדה לא לתת לאנשים לדבר. הקריאות הן ניבולי פה איומים ונוראים. השנאה מולכת שם.

מי שמדרדרת את הכנסת במדרון היא בראש ובראשונה האופוזיציה בהנהגת ח"כ נתניהו, שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו, יוצר דה-לגיטימציה אנטי דמוקרטית לראש הממשלה, מפעיל את ח"כיו להתנהגות של אספסוף ומנהל מלחמה בלי לקחת שבויים, ללא אמנת ז'נבה. המסורת האופוזיציונית בישראל, היא של אופוזיציה עניינית וממלכתית, שכדי לקדם את האידיאולוגיה שלה היא תומכת בהצעות הממשלה שהולמות את דרכה, בוודאי בנושאי ביטחון לאומי. האופוזיציה בהנהגת נתניהו הופכת לאופוזיציה למדינה, אופוזיציה לוחמת במדינת ישראל. יש לציין שגם האופוזיציה הקודמת, בהנהגת לפיד, לא הייתה ממלכתית, ויש לה חלק בהידרדרות, אם כי לא באותה רמה, כלומר תת-רמה, של האופוזיציה הנוכחית.

וגם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת, אינה מגלה נדיבות של מנצחים, למשל בחלוקת התפקידים בכנסת. מקובל היה לאורך שנים רבות שראש ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה. יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה שמסייע לממשלה להעביר את ההחלטות התקציביות ויו"ר ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה כדי שהוועדה תעסוק בעיקר בפיקוח על הממשלה ובביקורת על הממשלה, שזה תפקיד פרלמנטרי חשוב ביותר. וזו רק דוגמה אחת. עצם מינויו של מיקי לוי, שבאופוזיציה היה אנטי ממלכתי והתנהגותו הייתה מחפירה, ליו"ר הכנסת, פגעה ביכולתו להנהיג אותה כראוי.

האווירה בכנסת היא של מלחמת עולם ומעמדה בעיני העם מידרדר לשפל חסר תקדים. במצב שנוצר, כאשר הן האופוזיציה והן הקואליציה נמצאות בצמרות העצים, יהיה קשה להן לרדת מן העץ בכוחות עצמן.

על הרצוג להפשיל שרוולים, לזמן אליו את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד למהלך של יצירת הסכמות הדדיות על האופן שיאפשר לכנסת לתפקד, למלא את תפקידה ולהוות מוסד דמוקרטי וממלכתי שהציבור יוכל לשאת אליו את עיניו. אולי נכון לחבר אמנה של התנהגות ראויה של הכנסת.

הרצוג נהנה מאהדה רבה בכנסת, מעבר להדרת תפקידו כנשיא, והדבר בא לידי ביטוי ברוב חסר התקדים שבחר בו, שחצה קווים מפלגתיים. הוא איש נעים הליכות, מאיר פנים, נוח לבריות, יודע לסול מסילות ללב האנשים והוא יוכל לגשר.

זו חובתו כנשיא המדינה.

* געגועים לנתניהו – האם יש מצב שאתגעגע לביבי נתניהו? כן. בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM  הודיע דודי אמסלם שהוא רואה עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה. "בצניעות", הוא אמר, "אני עולה כמעט על כולם". בצניעות, כן?

אגב, בקיסריה לא אוהבים דיבורים כאלה.

* חשדהו – יש לישראל אינטרס להדק את קשריה עם מדינות העולם ובוודאי עם מעצמה אזורית חשובה כטורקיה. חילופי נשיא וראש ממשלה הם הזדמנות לפתיחת דף חדש. שיחת הטלפון הידידותית בין הרצוג וארדואן היא צעד חשוב.

אך אל נשלה את עצמנו ובל נשגה באשליות. ארדואן היה ונשאר שונא ישראל. שנאת ישראל, התמיכה באויבי ישראל, התמיכה בטרור הג'יהאדיסטי – הם בעבורו אידיאולוגיה ואסטרטגיה. שיפור היחסים עם ישראל כיום, היא טקטיקה שנועדה לענות על צורך פרגמטי. כל עוד הדבר משרת גם את האינטרס הישראלי, יש לקדם את היחסים. אבל בלי אשליות ובלי להסתנוור. היחס אליו צריך להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו ושוב חשדהו.

* טשטוש ייחודה של האנטישמיות – האנטישמיות היא תופעה ייחודית. שנאת זרים וגזענות הן תופעות אוניברסליות, אבל אין תופעה שתדמה לאנטישמיות, הן בהתארכותה כבר למעלה מ-2000 שנה, והן בשילוב של שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע "מדעי"-גזעני, והטוטליות שלה, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות נמשכת גם היום, הן במתכונתה המסורתית, של שנאת היהודי באשר הוא והן ב"אנטישמיות החדשה" – האנטישמיות שמטשטשת את מהותה הגזענית ומתחפשת "רק" לשנאת הציונות, לשנאת ישראל ולשלילת זכותו של העם היהודי, רק העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום משלו ומערכת משומנת של הפצת כזבים, עלילות דם וקונספירציות על המדינה היהודית. לא בכדי, מדינות רבות בעולם חוקקו חוקים ייחודיים נגד האנטישמיות. לא בכדי, מדינות רבות אימצו את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה,(IHRA) , כפי שנוסחה בהצהרת בוקרשט, 2016: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". ההצהרה מסבירה ומבהירה מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל, כמו על כל מדינה, לבין אנטישמיות במסווה של "ביקורת": "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". ישראל, המדינה היהודית, אימצה כמובן את הצהרת בוקרשט בהחלטת ממשלה.

בראשית השבוע הופיע שר החוץ יאיר לפיד בכנס הפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות, ובנאומו הגדיר כל תופעה של שנאת זרים, שנאת האחר וגזענות כאנטישמיות. בכך, הוא טישטש את ייחודה ומהותה של האנטישמיות, שהיא חלק מן ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי המלווה את עמנו לאורך הדורות. גינוי של כל סוגי גזענות ושנאת זרים בוועידה העוסקת באנטישמיות היא כמובן לגיטימית ואף מבורכת. אבל טשטוש האבחנה הייחודית של האנטישמיות, היא לא רק רדידות ובורות, אלא גם נזק למאבק באנטישמיות, בוודאי כאשר היא באה מצדו של שר החוץ הישראלי. כאשר הוא מצהיר: "שהאנטישמיות היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו", ומפרט – סוחרי העבדים, בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, הקנאים האסלמיסטיים מדעא"ש ובוקו-חראם, ורוצחי להט"בים בארה"ב, הוא משטח ומאחד תופעות שנאה כלל עולמיות, שראויות כמובן לכל גינוי בפני עצמן, ומטשטש את ייחודה של האנטישמיות. טשטוש זה פוגע במלחמה באנטישמיות.

זהו נאום מביש.

* משפט על סמך ראיות – טוב עשתה הפרקליטות שהחליטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, ולא על שחרורו. החלטה על שחרורו הייתה בריחה פחדנית.

רומן זדורוב הורשע בכל הערכאות על סמך ראיות מוצקות. בינתיים עלו ראיות אחרות, שמעוררות ספק ומעמידות בסימן שאלה את צדקת ההרשעה. במצב כזה, הדבר הנכון הוא משפט חוזר, שבו השופטים יבחנו מחדש את שלל הראיות ויפסקו על פיהם.

ומן הראוי שהמשפט ייעשה בבית המשפט, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות ולא במשפט רחוב שכבר מצא, כביכול, את "הרוצחת" ומי צריך ראיות? 

* גואל אדמות המולדת – תרומתו הגדולה של יוסף וייץ לבניין הארץ, יישובה וייעורה, ולהקמת המדינה, הופכת אותו לגיבור לאומי. במשך עשרות שנים הוא עמד בראש מחלקת הקרקעות של קק"ל. זה נשמע קצת פקידותי אבל האיש הזה גאל אדמות רבות בארץ ישראל למען התיישבות יהודית שעיצבה את גבולות הארץ.

"קופסה כחולה" הוא סרטה של נינתו, מיכל וייץ, שמנסה להטיל דופי בזכרו של סבא רבא שלה ולהציג אותו כ"אבי הטרנספר". בשוקניה כבר הלכו צעד נוסף וכינו אותו "סבא נכבה". אלה מה?

כדאי לזכור מהי אותה "נכבה". בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בתוכה. המדינה היהודית הייתה זעירונת, ללא ירושלים, ללא חלקים נרחבים בגליל המערבי ובנגב, ללא לוד ורמלה ויפו. אך היישוב היהודי יצא בהמוניו לרחובות לחגוג את ההחלטה. לעומתם, ערביי ארץ ישראל התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. הניסיון הזה כשל והמדינה קמה ב-14 במאי 1948. בהכרזת המדינה בן גוריון הושיט את ידו לשלום למדינות ערב, אך הן פלשו למחרת למדינה בת יומה בניסיון להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי. אנו ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה צודקת ממנה. ומי שפתחו בה הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאותיה. הם ורק הם אחראים לבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל וגם למקרי הגירוש.

יוסף וייץ יזם והוביל, בגיבוי מוחלט של בן גוריון, את הצעדים שנועדו למנוע חזרת הערבים לתוככי מדינת ישראל. אילו חזרו, מלאי שנאה ותאוות נקם, הם היו לגיס חמישי ענק, שהיה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל הצעירה והעניה, שקמה ממלחמה קשה שבה איבדה אחוז שלם מאוכלוסייתה (לצורך השוואה – כמו מאה אלף הרוגים בימינו) ועמדה בפניה המשימה הכבירה של קליטת שארית הפליטה מאירופה והמוני היהודים מארצות ערב. וייץ היה ממובילי ומיישמי יישוב העולים ביישובים ערבים לשעבר. והוא עמד בראש מפעל הייעור של הארץ, שבין השאר נועד לסכל את חזרת הערבים לאזורים אלה.

נכון, השימוש במילה הלא-מוצלחת טרנספר הייתה של יוסף וייץ עצמו. הוא כינה את הצוות שלו "ועדת הטרנספר-בדיעבד". אבל אין דבר כזה טרנספר-בדיעבד. מדובר היה במניעת השיבה של הערבים. המילה טרנספר באותם ימים הייתה מקובלת מאוד במחשבה המדינית וביחסים הבינלאומיים, ובאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השניה בכל רחבי אירופה נעשו טרנספרים והם נחשבו לפתרון הומני וצודק של הסכסוכים בין העמים. ולכן, וייץ לא הבין אז איך הביטוי הזה יפורש היום, והרשה לעצמו להשתמש בו.

מבחינה קולנועית – הסרט מצוין. הוא ערוך היטב. התמונות של בניין הארץ, ההעפלה, הקמת ההתיישבות, תמיד מרגשות. ואני חייב לציין שהסרט הרבה יותר מאוזן מכפי שהצטייר בכתבות היחצנות שקדמו לו (אגב, בכתבה ב-"7 ימים" פורסמה תמונה של שרת בתור לוי אשכול… איזו בושה. אין שם עורך?). אבל לנוכח המגמה הכללית של הסרט, האיזון מצטייר כאפולוגטיקה של הנכדים שמגוננים על כבוד סבם.

את המגמה של הסרט מתמצתת היוצרת באמירה, שכולם יודעים מהי הקופסה הכחולה, קופסת גיוס ההמונים של קק"ל לגאולת הארץ, אך הסרט פותח את הקופסה השחורה. אבל הקופסה השחורה, כביכול, היא קיומה של מדינת ישראל והמאבק על הקמתה והמחיר הכבד ששילמנו על הקמתה. אין לנו במה להתבייש ולא על מה להתנצל, אלא להתגאות בגדולתו של הדור שבנה את הארץ והקים את המדינה ובגדולתם של מנהיגי הדור.

בסקירה ביוגרפית קצרה בתחילת הסרט נאמר שיוסף "היגר" לארץ ישראל בגיל 18. "היגר", לא עלה. כי בראיה ה"נייטרלית" אין מקום לביטויים כמו עליה וירידה. אנחנו מביטים על חיינו מהצד, כמשקיפים אובייקטיבים, ואדם שעובר מארץ לארץ הוא מהגר. אבל אני לא רוצה להיות נייטרלי. אני ציוני, ובעבורי יהודי עולה לארץ ישראל מהגולה או יורד ממנה לגולה. מהגר הוא יהודי שעובר מרוסיה לאמריקה; שמחליף גולה בגולה. אך מי שמדבר על "מהגר", לא יבין את המהות והמשמעות של מושגים כמו גאולת אדמות המולדת. בעבורו זו קופסה שחורה.

"גדלנו על המושג של עם בלי ארץ שבא לארץ בלי עם" אמרה מיכל וייץ בפתח הסרט בביקורתיות, של מי שחושפת את הסקופ – עבדו עלינו, היה כאן עם, הארץ לא הייתה ריקה. אף אחד לא טען שהארץ הייתה ריקה. המיתוס השקרי הוא שהמנהיגים הציונים כביכול טענו שהארץ ריקה. מי שמכיר את כתבי אבות הציונות כולם, ללא יוצא מן הכלל, יודע שאיש מהם לא טען שהארץ ריקה. כולם התייחסו לבעיה הערבית. המושג "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שאותו טבע המנהיג הציוני ישראל זנגוויל, מדבר על דבר אחר. מה זה עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שהיא לא בידיו. ולארץ ישראל יש עם – עם ישראל, אלא שהוא לא נמצא בו. משמעות הביטוי היא תיקון המעוות, באמצעות חזרת עם ישראל לארץ ישראל.

* אל תשרפו את האסמים – השנה אני נכנס לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר מנתץ את חומות העיר העתיקה ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* גלוי וידוע לפניך – הסרט "אגדות החורבן" מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שיכול להיות אירוני. לכאורה, מרמז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך. בכך שיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

* חדש ימינו כקדם – בערב תשעה באב תשס"א 2001, תשעה באב הראשון בתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי התכנסות במועדון מושב יונתן, של חילונים ודתיים שמציינים יחד את היום. על המפגש הזה חזרנו מדי שנה לאורך תשע שנותיי בתפקיד, ולשמחתי המסורת הזאת נמשכת גם 11 שנים לאחר שסיימתי את תפקידי. אפילו אשתקד נערכה התכנסות בזום (שלא השתתפתי בה כיוון שהנחיתי זום דומה של חבל ארץ אחר). גם השנה, עשרים שנה אחרי, התכנסנו, למעלה ממאה אנשים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וגם מעט בני נוער ואפילו ילדים, בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז. קראנו בצוותא את מגילת איכה ולאחר מכן קיימנו שיח. לחילונים ולדתיים שביננו אין הערב הזה מגלם את הרגלינו ומנהגינו. לחילונים, הישיבה על הארץ וקריאת מגילת איכה במועד שלרבים מאתנו לא אמר כלום עד לא מכבר. לדתיים, הישיבה בצוותא, נשים וגברים, המשפחה כמות שהיא בלי להפריד בין מרכיביה. ודומני שיש בכך תיקון לאלה ולאלה.

בשנים האחרונות, האירוע מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, ויש בכך סמליות רבה. כאשר אנו יושבים בבית הכנסת דיר עזיז, במקום שבו התפללו אבותינו, יהודי הגולן, לפני 1,500 שנה ויותר, ומסיימים את קריאת מגילת איכה בשירת "חדש ימינו כקדם" – אנו חווים את התגשמות ההתחדשות הזאת.

* מה קרה למופת – ערב תשעה באב אשתקד, הנחיתי מפגש זום של תושבי עמק המעיינות. בין השאר, השתתף ברב-שיח יהודה משי-זהב. התרשמתי ממנו מאוד, כדמות מופת. ראיתי בו את מופת של חוזר בתשובה – פעיל אנטי ציוני קיצוני ששב לציונות, לדרך הישר. שמחתי כאשר התבשרנו שהוא מקבל את פרס ישראל. איזה שבר היה זה, כאשר נחשף פרצופו האמתי. אני חושב על כך הרבה, ולא מוצא תשובה לשאלה מה עליי ללמוד מכך. דבר אחד אני בטוח שלא יהיה הלקח שלי – לא אומר שאסור לתת אמון באף אדם.

          * ביד הלשון

ואבא בשם אומרו – היום, 18.7, מלאו 22 שנה למותו בטרם עת של מאיר אריאל.

מכל שיריו היפים והאהובים, אהוב עליי במיוחד "נשל הנחש". השיר עוסק במתח שלו כבן לדור השני בקיבוץ, בין התובענות של דור האבות, של אבא שלו, "הנמלה העניינית" במובן של עמלנות ומוסר עבודה גבוה, לבין השאיפה שלו לחופש, לדרך משלו.

כותב מאיר אריאל בשירו:

ואבא תמיד אומר:

"תעזבהו יום יעזבךּ יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

הביטוי המדויק שאותו מצטט אביו של מאיר, הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ", מתוך התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות. אומר את הדברים ריש לקיש. משמעות הדברים, היא אזהרה, שאם תתרחק מדבר מה, הוא לא יישאר במקום אלא גם הוא יתרחק, ואז יהיה לך קשה מאוד להשיג אותו, ותתחרט על שהתרחקת.

התלמוד מדגים זאת בשתי דוגמאות. אחת היא של שני אנשים שהולכים זה לכיוונו של זה, האחד מטבריה והשני מציפורי. הם נפגשים בחדא משכנא, כלומר "בבית אחד". גיאוגרפית מקום הפגישה אמור להיות בצומת גולני. כשיפרדו, האחד ילך מיל אחד לכיוון הליכתו. המרחק בינו לבין רעהו יהיה שני מילין, כיוון שגם הוא המשיך ללכת לדרכו.

המסר התלמודי הוא שאם תחפף מעט בשמירת התורה או בלימוד התורה, יהיה לך קשה לחזור למקום שממנו נטשת אותה. וכנ"ל המסר של אבא של מאיר אריאל ובני דורו, באשר לדבקות במצוות העשה של ההגשמה הקיבוצית.

באחד הבתים במקום "ואבא תמיד אומר" נכתב "ואבא בשם אומרו". האסוציאציה שלי היא ל"האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". מאיר אריאל רומז לכך שאבא שלו וחבריו, מייסדי הקיבוצים, ראו עצמם כמתקני עולם, כמי שמביאים גאולה לעולם ולעם היהודי. והרי הוא מביא את דברי ריש לקיש בשם אומרם.

מאיר אריאל שאהב לדלג רצוא ושוב בין הרבדים השונים של השפה העברית, כותב יעזבךָּ, בכ"ף סופית דגושה, בסגנון מקראי, כאשר הוא  מצטט פסוק תלמודי שבו הכ"ף דווקא רפה. יש בכך הדגשה והעצמה של המסר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.6.21

* להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן – ערוץ אמריקאי ימני אנטי-ביידני, שמפציץ מדי יום בידיעות כוזבות, דיווח על כך שביידן עומד להכריז על ביטול ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן. מן הבירורים שעשיתי, זה פייק ניוז.

עם זאת, אין ספק שביידן לא היה מחליט להכיר בריבונות ישראל, ואין זה מן הנמנע שצעד כזה יקרה בעתיד.

מן הראוי לזכור – לא ארה"ב החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, אלא כנסת ישראל, לפני ארבעים שנה. ההכרה האמריקאית, של הנשיא טראמפ, בריבונותנו על הגולן חשובה מאוד. אני מקווה מאוד שהיא תישאר בתוקף וארה"ב לא תעשה את השגיאה הגסה של ביטולה. אך עם כל הכבוד, את הריבונות הישראלית החיל הריבון הישראלי, הכנסת. ולכן, עם או בלי תמיכה אמריקאית, הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני. יש לזכור שכאשר החלנו את ריבונות ישראל על הגולן, נשיא ארה"ב רונלד רייגן הוביל לגינוי ישראל במועצת הביטחון (לא נמנע מהטלת וטו כמו הצבעה אחת של אובמה בשלהי תפקידו, אלא יזם החלטת גינוי) ואף הטיל על ישראל סנקציות. בסופו של דבר, בפרספקטיבה של ארבעים שנה, ברור שהצעד המדיני של בגין וכנסת ישראל משמעותי לאין ערוך יותר מהתגובה האמריקאית.

מה שדרוש כעת הוא קידום משמעותי של פיתוח הגולן וההתיישבות בה והכפלת מספר התושבים היהודים בגולן. בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה סוכם על תכנית כזו. בסופו של דבר, האחיזה ההתיישבותית היא הערובה החשובה ביותר למימוש ריבונותנו על הגולן. עם זאת, יש מקום לקדם את ההכרה הבינלאומית, ובראש ובראשונה לדחוף לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב, שתעגן בחוק את הצו הנשיאותי של טראמפ בנדון.

במצע של כחול לבן המורחבת, נאמר שהגולן ישראלי לעד והנושא אין עומד עוד למו"מ. יאיר לפיד הכריז על עמדה זו פעמים רבות, בארץ ובחו"ל. זו חייבת להיות העמדה של ממשלת השינוי.

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל אני ישראלי, וכישראלי אני תומך בטראמפ, הנשיא הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואכן, ביידן חוזר למדיניות המסורתית של כל הממשלים האמריקאים שקדמו לטראמפ. בתוך המציאות המדינית הזאת על ישראל לנווט את התנהלותה באופן שיגן על האינטרסים הלאומיים של ישראל. העמקת השורשים הישראליים בגולן וביצור הריבונות הישראלית על הגולן ומימושה באמצעות תנופת פיתוח, היא אינטרס לאומי עליון.

* מחדל חיסון הילדים – רבים מדברים על מחדל נתב"ג שהביא להתפרצות הקורונה ובצדק. אבל יש מחדל נוסף – מחדל חיסון הילדים.

כבר מספר שבועות ניתן לחסן את הילדים בגילי 12-15, ועד תחילת השבוע רק 4% התחסנו חיסון ראשון. לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא למעשה עודד אי התחסנות. המסר היה שלא צריך להתחסן, אלא אם כן נוסעים לחו"ל, או ילדים בקבוצת סיכון או ילדים שבמשפחתם הגרעינית יש אנשים בקבוצת סיכון. ראשי משרד הבריאות אמרו בראיונות: "איננו ממליצים למהר להתחסן". וכך, שעה שבעולם משתולל הווריאנט ההודי, בזבזנו שבועות יקרים. וכעת, הילדים הם מעבירי המגפה.

אילו הוחלט בזמן על מבצע חיסון, זה היה לפני סוף שנת הלימודים. ניתן היה לבצע מבצע חיסונים נרחב בבתי הספר.

עכשיו, אחרי שיש התפרצות ואחרי שבזבזנו זמן יקר, עולים ראשי משרד הבריאות לשידור, קוראים להתחסן, מסבירים שתופעות הלוואי זניחות לעומת התועלת שבחיסון. איפה הייתם עד עכשיו?

* לשקם את הריבונות – הפשע והפרוטקשן ממשיכים להשתולל בגליל.

עבריינים ירו בליל שבת על מסעדת ההמבורגרים המעולה והפופולרית "כביש 90" בצומת מחניים. לפנות בוקר הגיע רכב ובזמן שחלק מהעובדים עדיין היו במקום נורו כ-50 קליעים מנשק אוטומטי לעבר המסעדה. לא היו נפגעים אך נזק נגרם למבנה.

קמה ממשלה חדשה וחייב לחול שינוי דרמטי בהתמודדות עם מגפת אובדן הריבונות; יש  לשקם את ביטחון הפנים, לבצר את המשילות ולהחזיר את ריבונות המדינה לגליל ולנגב.

עכשיו זו המשמרת שלכם – בנט ובר לב. מצפים לראות תפנית.

* היעד הראשון – החרמת הנשק הבלתי חוקי – שעות אחדות לאחר מתקפת הירי על מסעדת "כביש 90", בוצע הרצח המשולש בצומת עילבון. יש הבדל בין המקרים – הראשון היה ירי אזהרה לצורך גביית פרוטקשן והשני חיסול חשבונות בעולם התחתון. אך המשותף לשני האירועים – שימוש בנשק החם שנמצא בהמוניו במגזר הערבי, ומשמש נגד ערבים ויהודים, בפשיעה פלילית ולאומנית.

ממשלת השינוי מחויבת לשינוי דרסטי ודרמטי בביטחון הפנים, אחרי עשור של מחדל מתמשך. השינוי חייב להיות מידי. ברור שהתוצאות לא תהיינה מידיות, ויתכן שבטווח הקצר עלול להיות מחיר כבד, אפילו בחיי שוטרים. אך ההחלטה ותחילת הביצוע חייבים להיות מידיים. המשימה החשובה ביותר היא החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. פעולה זו מחייבת התגייסות רבתי של משטרת ישראל והשב"כ. זו משימה שמחייבת בראש ובראשונה החלטה מנהיגותית של ראש הממשלה ושל הממשלה.

סביר להניח שהפעולה הזאת תעורר התנגדות קשה ואלימה במגזר הערבי, כפי שראינו בשבוע שעבר בדיר אל-אסעד כאשר המשטרה הגיעה למקום בעקבות ירי בחתונה. על הדרג המדיני להעניק גיבוי מוחלט לשוטרים להגיב בכל הכוח, כולל ירי על פי הצורך, מול האלימות הזאת.

חובתה של ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות והמשילות לכל חלקי המדינה.

* אני כהניסט – לא, אל דאגה, לא התחרפנתי. אני פשוט מרוצה מאוד מהדרך שמוביל מתן כהנא, השר לשירותי דת, המביא עמו לתפקיד רוח חדשה, רוח של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מתן מעלה את קרנה של היהדות, שבמשך שנים הקיצונים והחרדים עיוותו אותה והרחיקו את הציבור ממנה. זאת הדרך לחזק את יהדותה של ישראל. יישר כוח!

* לא לגיטימית – האמירה של סמוטריץ', שממשלת ישראל היא ממשלה חוקית אך לא לגיטימית, היא אמירה חוקית, אך לא לגיטימית.

* אגדת סמוטריץ' – לאחר הבחירות, נתניהו ניסה להקים את הממשלה האפשרית היחידה בראשותו. זו ממשלה הכוללת את כל המפלגות שתמכו בו והמפלגות שהיו מוכנות לשבת בממשלה בראשותו. בסך הכל מדובר היה ב-63 מנדטים. הדרך היחידה להקים את הממשלה הזאת, היא בתמיכת כל המפלגות הללו. אם מפלגה אחת יוצא מן המשוואה – אין קואליציה.

הסיעות שהיו מיועדות לקואליציה הזאת, על פי גודלן, היו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם הסכימו להקים קואליציה. גם מפלגת נועם שבתוך הציונות הדתית הסכימה. אך הציונות הדתית ברובה סירבה, כי לא הסכימה לקואליציה עם רע"ם. היא גם לא הסכימה לממשלת מיעוט בתמיכה או הימנעות של רע"ם מבחוץ.

אפשר להעריך את סמוטריץ', שעמד על עקרונותיו. אילו הסכים, בוודאי כשהיה לשון המאזניים, היה מתמנה בוודאות לשר בכיר. הוא העדיף את העיקרון על המשרה וזה ראוי להערכה. מבחן העמידה בעיקרון הוא כאשר משלמים מחיר. והוא שילם מחיר על העמידה בעיקרון.

להחלטה שלו היה מחיר אישי, והיה מחיר במובן הציבורי הכללי – כתוצאה ממנה לא קמה ממשלה בראשות נתניהו, אלא ממשלת השינוי. וכיוון שסמוטריץ' טוען שממשלת השינוי היא "ממשלת שמאל מסוכנת" ושממשלה בראשות בנט, שהוא מימין לנתניהו, "מסכנת את הצביון היהודי והדמוקרטי של ישראל", הרי הוא בהחלטתו המיט את הסכנה הזאת על ישראל.

ניתן לצפות ממנו לומר אמת. עמדו בפניו שתי אפשרויות – ממשלת נתניהו עם רע"ם או שלא תקום ממשלת נתניהו. כנראה שכל אחת מהאפשרויות הללו רעה בעיניו, אך הוא קיבל את ההחלטה. ומן הראוי שיעמוד מאחוריה ומאחורי המחיר שלה. שיסביר מדוע עדיפה בעיניו ממשלת בנט-לפיד על ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-רע"ם. מן הסתם חלק מתומכיו יתמכו בהחלטתו ואחרים יתנגדו לה. גם זה המחיר של כל בחירה.

במקום לומר אמת ולעמוד מאחורי הבחירה שלו, הוא מספר סיפורי בדים, שממשלת ימין בראשות נתניהו עם תקווה חדשה הייתה בהישג יד ובנט הכשיל זאת. זהו שקר. זהו שקר של מי שאין לו האומץ הציבורי והיושרה לעמוד מאחורי בחירתו ולשכנע את הציבור בצדקתו ואולי לשלם מחיר אם לא ישכנע את תומכיו. כנראה שלשקר ולהטיל את האחריות על מישהו אחר זה קל יותר.

* להוציא את המצלמות – כאשר ח"כ אמסלם הביך את יו"ר הכנסת מיקי לוי, בקריאת התלהמויות וגידופים שלו מתוך הפרוטוקול, מהתקופה שישב באופוזיציה, הפטיר לוי הנבוך "אבל זה היה בוועדות".

ומה בכך? בוועדות אין מקום לממלכתיות, למכובדות, לענייניות, לכבוד? האם מי שמתנהג כך בוועדה אינו פוגע בכבוד הכנסת?

מאז ומתמיד היו במליאת הכנסת מראות לא סימפטיים, של חוסר ענייניות, של התלהמות, של היעדרות הרוב המוחלט של הח"כים. אבל בעבר תמיד אוזנה התמונה באמירה – של הח"כים, של דרגים מקצועיים ושל כתבי הכנסת, שבוועדות זה אחרת. שם לא עושים הצגות לדעת הקהל, אלא עובדים ברצינות ובמקצועיות.

עד שנכנסו המצלמות לוועדות, ומסתבר שהוועדות סובלות מאותן מחלות כמו המליאה.

ויתכן שהבעיה היא במצלמות, שנוכחותן היא שהפכה את ישיבות הוועדות להצגה.

עם כל הכבוד לחובת השקיפות ולזכות הציבור לדעת, כדאי לשקול את הוצאת המצלמות מהוועדות. הדיונים במליאה פומביים, אבל לא יזיק אם בוועדות תיעשה עבודה, כשהמחוקקים יהיו חופשיים ולא ממוקדים במצלמה.

* אי אמון באופוזיציה – בשבוע האחרון לקיומה של הממשלה הקודמת, היא הניחה על שולחן הכנסת את הארכת הוראת השעה של מניעת "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה הממשלה שאי העברתו היא פגיעה בביטחון המדינה.

חלף שבוע, ומי שהיה ראש הממשלה ועכשיו הוא ראש האופוזיציה החליט לשלב ידיים עם בל"ד בניסיון להפיל את החוק, ובכך לפגוע בדם קר בביטחון המדינה, מתוך תאווה ילדותית "להביך את הממשלה". כלומר, אם מחבל שיחדור לישראל באמצעות החוק הזה ירצח אזרחים ישראלים, זה אמצעי, שבעיני נתניהו המטרה "להביך את הממשלה" מקדשת אותו.

אגב, בשבוע שעבר הכנסת העבירה שורה של חוקים שהונחו על שולחנה בידי הממשלה הקודמת. האופוזיציה הצביעה נגד החוקים. אמנם בניגוד לחוק האזרחות לא מדובר בהצבעה בוגדנית המסכנת במזיד את ביטחון ישראל, אך זו הוכחה לדמותה של האופוזיציה הנוכחית, שעם שינוי הפוזיציה מצביעה נגד חוקיה שלה. זו האמינות של האופוזיציה? חבל שאי אפשר להביע אי אמון באופוזיציה.

ובאשר לחוק האזרחות – יש להעלות אותו להצבעה שמית. האם אבי דיכטר, מי שהיה ראש השב"כ כאשר בהתאם למידע שהוא הביא לממשלה נחקק החוק הזה ב-2003, ירצה שבדברי הכנסת, בהצבעה על החוק הזה, יהיה כתוב: "דיכטר אברהם משה – נגד"? אני בטוח שיש בליכוד מספיק ח"כים פטריוטים, שביטחון המדינה יקר להם יותר מהאינטרס הפרטי של נתניהו, ושימרדו בו ויצביעו בעד המדינה ונגדו. אני גם מאמין, שבמקרה כזה, שבו נתניהו יבין שהחוק יעבור ומי שיובך יהיה הוא, שחברי סיעתו ימרדו בו בגלוי, ולכן הוא יתקפל והאופוזיציה תצביע בעד החוק.

* על פי מקורות זרים – על פי מקורות זרים, התשובה לדבריו של נתניהו בדיון על השבעת הממשלה, שעכשיו לא יהיה מי שיוכל לשלוח את צה"ל לפעול מעבר לקווי האויב, ניתנה לא רק ברצועת עזה ובסוריה, אלא הרחק מזרחה.

* סובלים ממעשיו – אנשים תהו מדוע גם עכשיו, אחרי שנתניהו איבד את השלטון, אני מתמקד בו בכתיבתי ואף תהו האם זו "אובססיה".

פעם, בשנות החמישים, ראש האופוזיציה מנחם בגין נאם בכנסת וראש הממשלה בן גוריון קטע את דבריו בקריאת ביניים. השיב לו בגין: "יזדיין נא אדוני בקצת סבלנות. סוף סוף הוא נאלץ לסבול רק מדיבוריי בעוד אני סובל גם ממעשיו". ברוך השם, אני מאמין שבקרוב מאוד נסבול רק מדיבוריו של נתניהו. אבל בינתיים אנו סובלים ממעשיו – מהניסיון לחבל במדינה באמצעות הפלת חוק האזרחות יחד עם הרשימה המשותפת, בגריסת חומרים ממשרד ראש הממשלה, באי העברת חפיפה למחליפו וכו'. ולכן, בימים אלה אני מתמקד בו. אני מקווה ומאמין שהשפעתו על המדינה תלך ותדעך וכך הוא הרבה פחות יעניין אותי. כי בניגוד להבלי ה"אובססיה לביבי" יש לי אובססיה אחת ויחידה – לטובתה של מדינת ישראל.

* המשותף – מה המשותף לרבין ולנתניהו? שניהם לא העבירו חפיפה למחליפיהם אחרי הקדנציה השניה.

* נגד ועדת חקירה ממלכתית – ברשותכם, אביע דעה לא פופולרית. אני מתנגד לוועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון.

אין ספק שאסון כזה מחייב תחקיר עומק יסודי, על מנת להסיק מסקנות ולמנוע את האסון הבא. ובדיוק מהסיבה הזאת אני נגד ועדת חקירה ממלכתית, כי ועדה כזאת אינה הכלי המתאים לתחקיר הזה.

לא בכדי אני משתמש במונח תחקיר ולא חקירה. המודל שלי הוא התחקיר הצה"לי. התחקיר הצה"לי נועד ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות. הוא בנוי כך שכל המעורבים בתחקיר מבינים שתפקידם להטות שכם להפקת הלקחים, באמצעות דיווח אמין, כולל ביקורת עצמית. זו לא חקירה פלילית, זו לא חקירת מצ"ח, הנוגעים בדבר אינם נחקרים, אינם חשודים ואינם נאשמים אלא הם שותפים להפקת הלקחים. הם לא ניגשים לתחקיר עם עורכי דין, חלילה, ואינם רואים מתפקידם "לנקות את עצמם" ולהטות את האשמה לאחרים.

ועדת חקירה משפטית, בראשות שופט, על פי חוק ועדות החקירה, כמוה כמשפט. כל הנוגעים בדבר מצטיידים במיטיב עורכי הדין שיגנו עליהם. אין הם שותפים לחקר האמת, אלא להצלתם מהגרדום.

ועדת התחקיר צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע. במקרה הזה – מומחים בתחום ההנדסה, האבטחה, קבלת החלטות ומדיניות ציבורית. אחד מחברי ועדת התחקיר צריך להיות משפטן, כי תמיד יש גם היבטים חוקיים ומשפטיים, אך בשום אופן לא לעמוד בראש הוועדה ולא לנהל אותה כמשפט.

ועדות החקירה הופכות לטריבונל. הדבר היחיד שמעניין את הציבור הוא לא מה היה ואיך מתקנים, אלא מי אשם ומה המסקנות השיפוטיות שיוטלו עליו. כך היה בוועדת אגרנט, בוועדת כהן וכן הלאה. התקשורת רוצה דם. אם הוועדה אינה מספקת לה את זה היא מכנה את הוועדה "ועדת טיוח".

אין זה מתפקידו של התחקיר להסיק מסקנות אישיות, אך כפי שבצבא בעקבות התחקיר עולות גם מסקנות אישיות, כך צריך להיות גם בעקבות ועדת תחקיר אזרחי, אך לא כחלק מן התחקיר ולא בידי ועדת התחקיר.

צר לי שההחלטה הראשונה של הממשלה הייתה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון, ובכך לא להפיק את הלקחים בצורה המיטבית, אלא ללכת בדרך השבלונית שלא הוכיחה את עצמה בחמישים השנים האחרונות. יתר על כן, שר הביטחון קורא להקים ועדת חקירה על פרשת הצוללות ושמעתי קריאות לוועדות חקירה על מחדלי הקורונה ועל מחדלי פרעות תשפ"א. הלו, תרגיעו. מן הראוי שהממשלה החדשה תקדיש את כל מרצה לקידום המדיניות שלה ולא לנבירה במחדלי קודמתה.

* מפעל מנהיגות ציונית לתפארת – 19 מתוך 39 (50 אחוז!) ממסיימי קורס הטיס השבוע, הם בוגרי המכינות הקדם צבאיות!

* הטובות לטיס – בנאומו בטקס סיום קורס טיס שיבח בנט במיוחד את ארבע הנשים, בוגרות קורס טיס. והוא הגדיר אותן… "מהטובות שבבנינו".

          * ביד הלשון

ברווז עיתונאי – מתוך כתבתו של איתי אילנאי ב"ידיעות אחרונות" על בחירות 81': "התנגשות חזיתית בין שני מחנות, שקיפלה בתוכה מנה גדושה של פייק ניוז, או כמו שקראו לזה אז – ברווז עיתונאי".

מהו ברווז עיתונאי? מה מקור הביטוי?

המקור הוא כנראה צרפתי, כבר מהמאה ה-16, מבוסס על ביטוי בסלנג הצרפתי של אותם ימים, blaue Ente לומר "ברווז כחול" – כינוי לדבר שלא היה ולא נברא. על פי גרסה אחרת, המדינאי, הסופר והמדען האמריקאי בנג'מין פרנקלין המציא את הביטוי "ברווז עיתונאי" ככינוי לידיעה עיתונאית שקרית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.6.21

* סכנה מיידית – בשנה וחצי האחרונות פרסמתי מאות רשומות ומאמרים נגד מחאת בלפור. נגד קיום ההפגנות בקורונה, נגד האלימות המילולית, נגד גילויים של אנרכיזם וונדליזם ובעיקר נגד מקרים של הסתה. לאורך השנה וחצי הזאת ניהלתי ויכוח נוקב עם תומכי ומשתתפי הבלפוריאדה וספגתי מהם נאצות לא סימפטיות.

וכמעט על כל גינוי שלי היום למסע ההסתה והשיסוי של נתניהו, קופצים עליי עשרות מגיבים: למה שתקת כשהסיתו נגד נתניהו? ומעלים לי תמונות של כרזות נאצה והסתה נגד נתניהו, וכמובן "אתם" וכו'.

ובכן, לא שתקתי. אך עם זאת אני חייב לומר שאין להשוות בין המקרים. יש הבדל בין מחאה שבשוליה היו אנשים אלימים ומסיתים, לבין ראש ממשלה, מנהיג נערץ על ידי המונים שרואים בו אלוהים ובמה שיוצא מפיו דברי אלוהים חיים, שבאופן שיטתי מסית הסתה פרועה ואלימה וממוקדת נגד מי שמעז להקים ממשלה לא בראשותו. ותעשיית השקרים וההסתה שלו עובדת שעות נוספות והמוני המונים מדקלמים את שקריה ואת מסרי ההסתה הנוראה שלה. ראש ממשלה, שמסית וטוען שאם תקום ממשלה לא בראשותו מדינת ישראל בסכנה, ולא יהיה מי שישמור על חיילינו, ושולח רבנים-מטעם לכתוב שצריך "לעשות הכל" כדי לסכל את הממשלה, ומסית אישית נגד חברי הכנסת של ימינה – זה איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית. והסיכוי שלנוכח הסתה כזאת אין אנשים שיושבים עכשיו ומתכננים בפועל איך להציל את המדינה, אולי באמצעות "הורדת" בנט או איילת שקד הוא אפסי.

ולכן הייתה זו חובתו של ראש השב"כ, שהמידע על רמת האיום נמצא בידו, להתריע ולהזהיר. וברגע שעשה זאת, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית החלה להסית גם נגדו.

נתניהו, המתנהג כחיה פצועה, הפך לסכנה של ממש, סכנה מידית לחברה הישראלית. אך בניגוד לשליחי ראש הממשלה אני מבהיר שאין לעשות "הכל" כדי להחליף אותו. בשום פנים ואופן. אמירה כזאת היא דבר איום ונורא שלעולם לא אעלה אותה על דעתי ולבטח לא על דל שפתיי או רש מקלדתי. הרי איני "רבני ביבי". 

* עולמם האפל – ראש השב"כ נדב ארגמן מילא את חובתו האזרחית, והזהיר מפני ההסתה המטורפת של נתניהו, שמתנהג כמו חיה פצועה כאשר הוא עומד לאבד את השלטון; הסתה שעלולה להוביל לשפיכות דמים, ומיד הפך בעצמו מושא להסתה.

כמו מינויים קודמים של נתניהו, אלשייך ומנדלבליט, ברגע שראש השב"כ העדיף את הנאמנות למדינת ישראל ולביטחון המדינה, על נאמנות אישית למי שמינה אותו, הוא הפך להיות אויב.

כך, למשל, דיקלם ביביסט מוסת את דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית: "הקיבוצניק הקטן סכר פיו לנוכח הסתה קשה מאוד בשנתיים האחרונות. כנראה מזהה עכשיו היכן תהיה מרוחה החמאה. הפרסום שלו פוליטי ותו לא".

"הקיבוצניק הקטן" הוא ראש השב"כ, מינוי מקצועי של נתניהו, שכל חייו קודש לביטחון ישראל. אבל מהי מדינת ישראל וביטחונה לעומת תאוות השלטון המטורפת של נתניהו? ועל הדרך זו גם הזדמנות להסית שוב נגד הקיבוצים.

זה עולמם האפל של הביביסטים המוסתים. נתניהו הפך לסכנה לאומית.

* מי נושא באחריות – במוצ"ש הוקל מעט עומס ההסתה האלימה נגד בנט ושקד והתמקד בנדב ארגמן, ראש השב"כ.

אחד הביביסטים המוסתים הציג תמונה מהפרעות בלוד ושאל: "היכן נרדם ראש השב"כ כשפורעים ערבים ביצעו לינץ' ביהודים ושרפו בתי יהודים בתי כנסת ומכוניות בלוד, עכו, יפו נצרת ועוד …".

ואיפה היה ראש הממשלה כשזה קרה? מי נושא באחריות?

מי שהיה ראש הממשלה בפרעות תשפ"א חייב להתפטר לאלתר. במקום זאת הוא מסית נגד ראש השב"כ (שהוא עצמו מינה).

* מידע מודיעיני מדאיג – את הדברים הבאים כתב מנחם לנדאו, בכיר השב"כ לשעבר, מי שעמד בראש "החטיבה היהודית", איש הציונות הדתית ובעל עמדות ימניות ממלכתיות.

בקבוצת הווטסאפ של "מבטחי ישראל" – פורום מפקדים לאומי, נמתחה ביקורת חריפה על ראש השב"כ על כך שהזהיר מפני הסכנה של ההסתה היום, לקראת הקמת ממשלת השינוי, בעוד לא שמענו ממנו דבר לנוכח האיומים על נתניהו ומשפחתו.

מתוך תגובתו של לנדאו בקבוצה (הוא הרשה לי לצטט את דבריו): "השב״כ לא מתעסק עם הפגנות, הפרות סדר, הסתות וכל פעילות גלויה – זה עניין למשטרה! השב״כ עוסק בסיכול טרור, חתרנות מדינית, הגנה ואבטחת נכסי מדינה, שמירת סדרי שלטון וכנגד פעילות חשאית!

השב״כ, בין השאר, מאבטח את ראש הממשלה 24/7 הן בהיבט של האבטחה הפיזית והן בהיבט המודיעיני. כל ידיעה המתקבלת שמאיימת על רוה״מ מטופלת ע״י יחידת המודיעין של יחידת האבטחה ומטופלת ביסודיות (מי למעצר וחקירה ומי לשיחת אזהרה-על ידי המשטרה). ההפגנות וההסתה שהיו כנגד רוה״מ היו אמורות להיות מטופלות על ידי המשטרה (גם המודיעין שמגיע לשירות מועבר לטיפול המשטרה, אלא אם מדובר בפעילות חשאית וכך נעשה בזמן אמת). היות ולא היה איום פיזי על רוה״מ בין השאר בשל העובדה כי הוא מאובטח מלא מלא (כולל המשפחה) אין זה מעניינו של השב״כ להצהיר הצהרות! הפעם היו כנראה אלפי ידיעות שהובילו לכיוון מדאיג ובין השאר כנגד נבחרי ציבור שאינם מאובטחים, וגם בין מפגינים כנגד מפגינים, אז במקביל להעברת המידע למשטרה מצא ראש השב״כ לצאת גם באזהרה פומבית (ובצדק!) לפני שיהיה מאוחר. הפניה הייתה ממלכתית ולכולם מבלי להצביע על אשמה של צד כלשהו.

אני שמח שהמשטרה ,שמישהו דאג לסרס אותה ולפרק אותה במהלך 3 השנים האחרונות, סוף סוף החליטה לטפל במידע החשאי שהועבר אליה (במידע הגלוי היא הייתה צריכה לטפל מזמן). חבל שגורמים בימין לוקחים את הנושא הזה לפינה הפוליטית וגם גוררים את השב״כ הממלכתי לשם. חבל שאחרי שהיה מי שפירק וסירס את המשטרה, יש המנסים לפרק ולסרס גם את השב״כ".

אוסיף ואציין, שראש השב"כ לא צריך לשחק פוליטיקלי קורקט בשם "האיזון הקדוש", וכאשר הוא מזהה איום מידי ישיר על חייהם של ח"כים מה"שמאל" ה"רדיקלי" (בנט, שקד, סער…) עליו לפעול ולהזהיר, ולא לשחק משחקי איזון.

* סתימת פיות – העיתונאי ידידיה מאיר נחסם על ידי פייסבוק. בעקבות זאת הוא התראיין ברשת ב', סיפר על החוויה הזאת, על  תחושת סתימת הפיות ועל כך שזו אכן סתימת פיות. אחת הטענות שלו הייתה על כך שהוא לא קיבל שום הסבר מה חטאו ועל מה נחסם. ושאין למי לפנות כדי לשאול על כך. הוא אף אמר, שעמדותיו וסגנונו ידועים. הרי הוא לא איתמר בן גביר או גופשטיין או מישהו קיצוני שמתבטא בקיצוניות. והוא נחסם.

הזדהיתי אתו מאוד, כיוון שגם לי זה קרה פעמיים. חשתי אותו תסכול, אותה תחושה של סתימת פיות וגם לי הפריעה בעיקר השרירותיות ואי ההסבר ואי היכולת האמתית לברר ולערער. ובעיקר כעסתי על כך שבכל יום אני מקבל עשרות תגובות חריפות וקיצוניות לאין ערוך מהאמירות שבעטיין נחסמתי.

בפעם הראשונה היה זה כאשר גיניתי את ההסתה נגד מנדלבליט וכתבתי שאם הוא ירצח, נתניהו לא יוכל להתנער מאחריות. טוב, האמת היא שכתבתי את זה במילים בוטות יותר, שלא אחזור עליהן לבל אחסם שוב (אבל מי שמאוד סקרן מוזמן לעלעל ביחזקאל לג, פסוק ד).

הפעם השניה, הייתה כאשר הבעתי שמחה, כאזרח וכאבא, על חידוש הלימודים אחרי הקורונה. ציינתי שם את שמחת הילדים. מישהי כתבה לי, בסגנון פרוע, שאף ילד לא שמח, זולת ילדים שרע להם בבית. השבתי, שהילדה שלי, שנהדר לה בבית והיא לא ממש אוהבת את הלימודים, מאושרת לחזור אחרי תקופה ארוכה כל כך. והיא השיבה במילים גסות, שאני צריך לבדוק טוב טוב למה כל כך רע לילדה שלי בבית עד כדי כך שהיא רוצה לחזור ללימודים ועוד כהנה וכהנה. וחתמתי את הדיון במילים קשות שהופנו כלפי גסת הרוח הזאת. ושוב נחסמתי.

והבנתי למה נחסמתי בשני המקרים. כי מישהו התלונן שדבריי פוגעניים. למשל, אותה אישה חצופה. ואם מתלוננים, פייסבוק חוסם. החסימה הזאת היא כשלעצמה אלימות.

במקרה של ידידיה מאיר, כיוון שהסיפור שלו הגיע לתקשורת, פייסבוק ראו לנכון להסביר. הם הסבירו שמאיר צירף לרשומה שלו הזמנה להפגנה ליד ביתה של איילת שקד עם ציון כתובתה, והדבר מנוגד לכללי הקהילה.

אני סולד מהפגנות ליד בתים פרטיים, ואם פרסומן נוגד את כללי פייסבוק, זה בסדר גמור. אבל למה ממהרים ישר לחסום? אפשר להודיע למי שהעלה את ההזמנה, שעליו להסיר אותה מיד, כי היא מנוגדת למדיניות ואם הוא לא יעשה כן בתוך פרק זמן סביר, או אם יחזור על כך, הוא יחסם. מה פתאום חסימה אוטומטית?

* מעשים קשים – הסמוטריץ' פרסם פשקוויל הסתה פרוע ושלוח רסן נגד ניר אורבך. וכאשר ביקרו אותו על סגנונו המתלהם והאלים הוא הגיב: "אני פשוט מאלו שמזדעזעים ממעשים קשים הרבה יותר מאשר מביטויים קשים". ואני רק שאלה: האם ארגון מצעד הבהמות נגד מצעד הגאווה הוא בגדר ביטויים או מעשים קשים? האם החזקת 700 ליטר דלק כדי לפגוע בתשתיות ולמנוע את ההתנתקות באמצעו פיגוע חבלני, היא בגדר ביטויים או מעשים קשים?

* חילול השם – במהלך ישיבה פרועה של סיעות יהדות התורה וש"ס אמר ליצמן החוצפן: "אני קורא לנפתלי בנט להוריד את הכיפה, הוא מבייש את הכיפה, אחרי מה שהוא חתם זו חוצפה שהוא חובש כיפה".

אני מבין שבעיני ליצמן הכיפה אינה ביטוי לאמונה בדת משה וישראל אלא בדת העבודה הזרה של פולחן האישיות של נתניהו.

ואני רק שאלה: איך הכיפה, המגבעת והשטריימל שהוא חובש מסתדרים עם ניסיונו להטות חוות דעת רפואית מקצועית כדי לסייע לפדופילית מרשעת שפגעה במאות ילדות חרדיות? איך הם מתיישבים עם שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים שעליהם הוגש נגדו כתב אישום כפוף לשימוע? זאת הדת שלו?

ליצמן הוא התגלמות המושג חילול השם.

* רה-ביליטציה לרב המרצחים – יוסי ורטר הזהיר במאמר ב"הארץ" מפני ההסתה החמורה והאלימה שעלולה להביא לרצח פוליטי, כמו רצח רבין, והוא צודק לחלוטין.

לא כך במשפט הבא: "יצחק רבין נרצח, נתניהו עלה לשלטון. הסכם אוסלו רוקן מתוכן". המשפט הזה עקום כולו. נתניהו לא עלה לשלטון בשל הרצח אלא למרות הרצח. אחרי הרצח פרס הוביל עליו בסקרים ב-40%. נתניהו ניצח כיוון שהסכם אוסלו רוקן מתוכנו לפני שנבחר, כאשר הפלשתינאים בראשות ערפאת הפכו את השטחים שקיבלו לבסיסי טרור רצחני. הם עשו זאת עוד בזמן רבין, שבשל כך הקפיא את הנסיגה הישראלית ("אין תאריכים קדושים"), הם הגבירו זאת בתקופת פרס שהפשיר את ההקפאה. לא זו בלבד שנתניהו לא רוקן את ההסכם מתוכן, אלא הוא אפילו דבק בהסכם למרות שכבר היה חסר ערך, כאשר נסוג מחברון, מה שאפילו פרס לא עשה. ושיא הטרור היה כאשר ברק הציע לערפאת בקמפ-דיוויד מדינה עצמאית על כל השטח (עם חילופי שטחים).

אין שום סיבה להאשים את עצמנו ולעשות רה-ביליטציה לאויבינו ובראשם רב המרצחים למען טיעון פוליטי.

* התפארות שווא – גנץ מתהדר בכך שהוצע לו מספר פעמים להיות ראש הממשלה והוא ויתר על כך בשל מחויבותו לגוש השינוי.

אין לו במה להתהדר כי הוא לא ויתר על ראשות הממשלה. הרי הוא יודע יותר מכל אחד אחר, שמציע ההצעה הוא נוכל, שאין שום ערך למילה שלו וכל הבטחה שלו היא על הקרח. שמטרת ההצעה הייתה רק לסכל את ממשלת השינוי, ואז נתניהו היה מבריז לו והולך לבחירות.

* אוטונומיה פלשתינאית בנגב – רועי שרון דיווח בכאן 11, ששבוע ניווטים בנגב של פלס"ר שריון הוזז ויתקיים בבסיס שיזפון, בשל פחד מהתנכלות של בדואים בנגב.

זו חרפה לאומית. בושה ליחידה, בושה לצה"ל כולו.

ב-12 שנות שלטונו של נתניהו הריבונות הישראלית בנגב התערערה וקרסה. נתניהו הקים למעשה אוטונומיה פלשתינאית בנגב.

אני מקווה שהממשלה החדשה תחזיר את הריבונות הישראלית על הנגב.

* פרובוקציה ריקה – במאמר ל"ישראל היום" קרא אלוף (מיל') גרשון הכהן לקיים את מצעד הדגלים והשווה זאת להחלטתו של בן גוריון לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את הכנסת והממשלה, למרות החלטות האו"ם והלחץ של ארה"ב ומדינות אחרות. זו השוואה חסרת שחר. בן גוריון סלד מדקלרציות ריקות מתוכן ומפרובוקציות. הוא היה מוכן לריב עם כל העולם על החלטה מדינית היסטורית כמו קביעת ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה. גם לוי אשכול החיל את הריבונות הישראלית על ירושלים למרות התנגדות העולם כולו. מה הקשר בין צעדים מדיניים חשובים כאלה לבין מפגן מיותר, מתריס ופרובוקטיבי, שעלול לפגוע בשלום הציבור?

* לוז-לוז – ראש הממשלה הוא נתניהו. אילו נתניהו רצה שמצעד הדגלים יתקיים, הוא היה מתקיים. אם מצעד הדגלים לא יהיה השבוע, סימן שנתניהו אנו רוצה בו. אילו האמין במצעד, היה מתאים לו לערוך אותו כאקט סיום של כהונתו. אבל הוא יודע שזה מקרה קלסי של לוז-לוז. אם המצעד יתקיים הוא עלול להביא להסלמה ולתבערה. אם יבוטל הוא עלול להתפרש ככניעה לחמאס. הפתרון של נתניהו – לדחות את תפוח האדמה הלוהט לבנט. שהוא יתמודד עם סיטואציית הלוז-לוז יומיים אחרי כניסתו לתפקיד. זה ממש משתלב עם מדיניות האדמה החרוכה של נתניהו.

איני מקנא בבנט על הירושה הזאת. אני מקווה שישכיל לפעול בתבונה ולנסות למזער את נזקי הפרובוקציה. אם ינהג בחוכמה – יאשר את המצעד, אך במתווה אחר, שלא יעבור ברובע המוסלמי. לצמצם את נקודות החיכוך שיאפשרו לפרובוקטורים הכהניסטים, שלבטח יהיו מיעוט בקרב הצועדים, אך הם הזנב המכשכש בכלב, לשלהב את היצרים ולהצית תבערה.

* אל תבזו את הדגל – משטרת ישראל לא אסרה על מצעד הדגלים אלא הציעה חלופות של קיום המצעד בעיר העתיקה אך לא ברובע המוסלמי. המארגנים, שהפכו גרורות של הכהניסט, סירבו.

בדרישה האולטימטיבית שלהם לצעוד דווקא ברובע המוסלמי ואך ורק ברובע המוסלמי, כאשר אנו יודעים שהמיליציות הכהניסטיות מתלהמות שם בקריאות הבזויות "מוות לערבים", "מוחמד מת", "מוחמד חזיר", "נשרוף לכם ת'כפר" ובפרובוקציות אלימות מסוג זה מתוך רצון לעורר מהומות – הם יצרו מצב שבו בכל מקרה הם פוגעים במדינת ישראל. אם יינתן להם, הם ידרדרו הסלמה מסוכנת. אם לא יינתן להם, הדבר ייראה ככניעה לחמאס.

זה מה שקורה כאשר הציונות הדתית נגררת אחרי הכהניסט, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיוכל להצית כאן תבערה רבתי.

אל תתנו לכהניסטים לבזות את דגלי ישראל.

* באף חזיר – ספר משלי היטיב להגדיר את דגל ישראל בידיים של כהניסט: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר".

* ימי המערך האחרונים – עמית סגל תיאר את התפוררות הימין תחת נתניהו והשווה זאת למה שקרה לתנועת העבודה לפני המהפך. "המחנה ששלט במדינה ללא מצרים בתריסר השנים האחרונות מזכיר בשנה האחרונה את המחנה שהקים את המדינה, בערוב ימיו ככוח שלטוני: ממרחק הזמן, איש לא מצליח להבין את הניואנסים שבגללם נאבקו עד זוב דם אחדות העבודה ומפא"י, ומדוע בעצם רפ"י הכריזה מלחמה על המערך".

עמית סגל עשה סלט בהיסטוריה הפוליטית. האירועים שאותם הוא מציג היו במחצית הראשונה של שנות ה-60, ולא בערוב ימיו של המחנה ככוח שלטוני. העשור האחרון של שלטון תנועת העבודה היה דווקא שונה לגמרי. ב-1968 מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י התמזגו למפלגת העבודה. ודוק – לא הקימו פדרציה של מפלגות אלא התבטלו והתמזגו למפלגה אחת. כעבור שנה הם הקימו עם מפ"ם את המערך. לראשונה מאז ראשית תנועת העבודה, כל מפלגותיה התאחדו תחת קורת גג אחת. בעקבות זאת, בבחירות לכנסת השביעית (1969) המערך זכה ב-56 מנדטים. בבחירות לכנסת השמינית (1973), למרות מחדל מלחמת יום הכיפורים, המערך זכה ב-51 מנדטים. והמערך, בהרכבו המלא, הפסיד בבחירות לכנסת התשיעית (1977), בחירות המהפך, בהן קיבל 31 מנדטים, כולל משה דיין שחצה מיד את הקווים והצטרף לממשלת בגין.

* עכו השדודה – ב-8 ביוני 1967 דיווח רדיו דמשק שהצבא הסורי "שחרר" את נצרת ועכו. ב-9-10 ביוני צה"ל שחרר את הגולן והחרמון.

          * ביד הלשון

עלה בידו – הביטוי הבולט ביותר בימים האחרונים הוא צירוף המילים "עלה בידי", הודעת מועמד לראשות הממשלה לנשיא, שהצליח להרכיב ממשלה. לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להרכיב ממשלה. יריב לוין הודיע ביום ב' לכנסת שעלה בידו של לפיד להרכיב ממשלה.

ככל הזכור לי, בפעמים קודמות הביטוי הזה לא היה בכותרות. הביטוי הזה אף אינו מופיע בלשון החוק. מעניין שדווקא מטבע לשון במשלב לשוני גבוה, הפך לביטוי שגור.

הביטוי הזה היה השבוע בכותרות וגם בבדיחות רבות, ממים וקריקטורות ושיבושים הומוריסטיים כמו "אלה בידו", "אללה בידו", "עלֵה בידו" ועוד.

עמית סגל כתב על בנט: "הממשלה שעלתה בידו". מן הסתם, כשכתב "עלתה בידו" בלשון נקבה, התכוון לממשלה. אך האמת היא שהוא קלע לביטוי המקורי.

משמעות הביטוי עלה בידו הוא: הצליח. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל, אך במשנה ובתלמוד הוא מופיע בלשון נקבה, "עלתה בידו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.5.21

צרור הערות הקודם לא פורסם ב"חדשות בן עזר" (כי הגיליון הוקדש כולו למאה שנה לרצח ברנר, כולל מאמר שלי בנדון). הצרור הזה מכיל בתוכו את ההערות שהופיעו בצרור הקודם. אם קראתם את הקודם, אתם מוזמנים לקרוא את זה בדילוגים.

* יהיה בסדר – בנאום בטקס סיום מחזור בבית הספר לפיקוד ולמטה בצה"ל ב-1992, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאום ה"יהיה בסדר", נאום מכונן, שבו אמר, בין השאר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם; שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר' ".

כל אסון מזכיר לנו עד כמה הוא צדק. כך אסון המכביה, כך אסון נחל צפית וכך אסון הר מירון. הדבר הקשה והזועק ביותר, באסון הר מירון, הוא שכל הכשלים היו ידועים, היו התרעות, היו דו"חות מבקר המדינה ולא נעשה דבר כדי לתקן את הליקויים, כי "יהיה בסדר" ולאסוננו נוכחנו עד כמה לא היה בסדר.

לפני שלוש שנים פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר נציב תלונות החיילים, דו"ח קשה ועגום על מצב המוכנות של צה"ל למלחמה. האם הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל התייחסו ברצינות מספקת לדו"ח או הסתפקו ב"יהיה בסדר"? האם הממשלה ומערכת הביטחון התייחסו ברצינות מספקת לדו"חות בדבר מוכנות העורף? או שמא גם כאן – "יהיה בסדר"? שאלות מטרידות.

ולמען הצדק ההיסטורי ראוי לציין, שהסכם אוסלו, עליו חתם רבין עצמו שנה לאחר נאומו, היה אף הוא מקרה קלסי של "יהיה בסדר". הדרגים המקצועיים מודרו לחלוטין מן המהלך ולאחר מכן הדרג המדיני התעלם מן ההערות הקשות של הדרג הצבאי. גם כאן התוצאה נכתבה בדם.

מתי נלמד?

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה: אני אחראי! אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל אינה הדבר החשוב ביותר. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה ממלכתיות שיפוטיות. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי. נכון יותר לומר, שאני בעד שינוי חוק ועדות החקירה ושינוי אופי והרכב הוועדות.

ועדת חקירה ממלכתית, במתכונתה הנוכחית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* כתובת הקורונה על הקיר במירון – המאבקים של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של המגזר החרדי, לאפשר פתיחת תלמודי התורה והישיבות בשיא הקורונה, לא לאכוף את ההנחיות, לא להשית קנסות, לאפשר תפילות בבתי הכנסת והלוויות המוניות, לא לבצע את תכנית הרמזור – היו לכאורה מאבקים למען האינטרס המגזרי, גם כשהוא פגע באינטרס הלאומי, אך למעשה פגעו פגיעה קשה קודם כל במגזר עצמו, פגיעה בבריאות ובחיים, שהביאה למותם של חרדים רבים, הרבה יותר מבאסון הר מירון. הכניעה של ראש הממשלה ושרי הממשלה ללחץ המפלגות החרדיות, משיקולים פוליטיים צרים, לכאורה היטיבה עם החרדים, אך למעשה פגעה בהם, בבריאותם ובחייהם.

וזה בדיוק מה שקרה במירון. כאשר אומרים שהכתובת הייתה על הקיר, זה נכון נקודתית במתן האפשרות לעליה של מאות אלפים למירון למרות שאין המקום יכול להכיל אפילו חלק קטן מן ההמון, אך בראייה רחבה, זה אותו דפוס של חוסר מנהיגות, הן אצל החרדים והן אצל הממשלות שנכנעות להם.

הפסוק במשלי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" עוסק בדיוק בדפוס המנהיגות הזה. מנהיגות שאינה יודעת להתייצב בפני הציבור שלה ולומר "לא"; ולומר דברים קשים ולקרוא להם להשתנות, רק מזיקה להם. ולא בסתם נזק מדובר, אלא בשפיכות דמים ממש. על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור" וכאן ההנהגה החרדית עוברת, עוברת בגדול, רק מתוך חולשה וחוסר מנהיגות ופחד לומר לצאן מרעיתה את האמת.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו הייתה מוצדקת.

אולם אני רואה חשיבות נוספת ביום האבל הזה – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצות בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* הציונות מיועדת לכל היהודים – אני סולד מדבריו של ירון לונדון, דברי הניכור מן האבל והכאב על אסון הר מירון, ובעיקר מן האמירה ש"אנחנו לא אותו עם". ולונדון אינו היחיד. קראתי עוד רבים ברוח זו ברשתות החברתיות. ואחת הטענות שקראתי הייתה שכיוון שהם לא ציונים, הם לא מעניינים אותנו.

מי שאמר זאת, אינו מבין את עומקה של הציונות. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. היא לא נועדה להקים מדינה לציונים אלא מדינה ליהודים. ספרו של הרצל נקרא "מדינת היהודים", לא מדינת הציונים. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל היהודים. גם של הלא ציונים. גם של המנוכרים לציונות.

ברור שאני רוצה שכל היהודים יאמצו את הציונות. ואני מקווה שהחרדים הלא ציונים יחזרו בתשובה. וחלק מייעודה של מדינת ישראל היא לגרום לכך. אך בראש ובראשונה, התנאי לכך, הוא ההכרה בכך שכולנו יהודים, כולנו אחים. והמסר לחרדים צריך להיות המסר של ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים".

ועוד לפני המסר הציוני – יש מסר אנושי. הזדהות עם אסון של בני אדם. הזדהות עם אסון שקרה בישראל. הזדהות עם אסון שקרה לאזרחים ישראלים. הניכור הזה הוא בעיה לאומית שמחייבת תיקון.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם הפגינו גם הפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* שיזוז כבר – בסחרחורת הספינים שנתניהו הפציץ אותנו בהם בניסיונו הנואש להיאחז בקרנות השלטון, אחד ההזויים היה ההצעה למין רוטציה שבה הוא יזוז לשנה, בנט יכהן שנה, וכאשר הוא יצבור קצת ניסיון – הופ, הוא יזוז ונתניהו יחזור. נראה לי שאין כלא גרוע יותר מהשנה הזאת שבה בנט יישא בתואר ראש הממשלה ויהיה ילד הכאפות של נתניהו "החליפי" ממשכנו בבלפור.

יש דרך להקמת ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד. שנתניהו יזוז "על מלא". הליכוד יבחר את המנהיג החדש שלו ונתניהו ילך להתעסק בענייניו המשפטיים. כך אין צורך ברוטציה, לא בפריטט, לא ב"חליפי".

ובעוד נתניהו מציע לבנט את ההצעה המגוחכת, בכלל אין לו ממשלה, כי סמוטריץ' מסרב לממשלה עם רע"ם.

* חקיקה כספין פופוליסטי דמגוגי – למה החצים של נתניהו מכוונים כלפי בנט ולא כלפי סמוטריץ'? הרי מי שסיכל את הקמת ממשלתו היה סמוטריץ', שסרב לאפשר ממשלה בתמיכה או השתתפות של רע"ם כפי שנתניהו ניסה, בעוד בנט היה מוכן להצטרף לכל ממשלה של נתניהו והבטיח לו את כל האצבעות של ימינה? כיוון שנתניהו כבר הבין שאינו יכול להקים ממשלה וכל מטרתו היא לסכל הקמת ממשלת שינוי.

זה גם מה שעומד אחרי אוסף החוקים שנער השליחויות שלו מיקי זוהר העלה להצבעת בזק. המהלך נועד לסכל הקמת ממשלת אחדות לאומית, כלומר ליצור מצב שבו ימינה לא תוכל שלא לתמוך בחוקים והעבודה ומרצ לא יוכלו לתמוך בהם. ציפיתי שבנט יגלה מנהיגות ויודיע שימינה תתנגד לכל ההצעות הללו, בלי קשר לתוכנן, ולאחר מכן תפעל על פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות הלאומית. התאכזבתי מכך שתקווה חדשה הצביעה בעד חלק מן החוקים.

כל הצעות החוק הן פופוליסטיות, שלא התקבלו ולא קודמו ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. רבות מהן – שליליות ומסוכנות. חלקן כותרות שאינן אומרות כלום. חלקן עשויות להיות חיוביות אם תיבננה באופן מושכל ולא כספין פוליטי. חקיקה היא דבר רציני, ויש להתייחס אליה ברצינות ולא להיסחף אחרי תרגילי דמגוגיה.

מבין החוקים הללו, יש רק אחד שנתניהו באמת מתכוון אליו והוא חוק הבחירה הישירה, שנועד לגרור את מדינת ישראל לסיבוב בחירות חמישי רק בשל גחמותיו של שליט שאוחז בכל כוחו בקרנות השלטון, וומנסה לחוקק חקיקה פרסונלית של שיטת בחירות שלהערכתו תשרת אותו. אני שמח שרעיון הנפל הזה שבק חיים לכל חי.

החלפתו הדחופה של נתניהו היא יעד לאומי פטריוטי עליון.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* ערך עליון – הרב הגזען שמואל אליהו, ש"אוסר" השכרת בתים לערבים בצפת, חתום על גילוי דעת התומך בממשלת ימין עם רע"ם, כי הנצחת שלטונו המסואב של נתניהו היא ערך עליון.

* רע"ם כבר הייתה בממשלה – אם רע"ם תהיה חלק מהממשלה שתקום, לא יהיה בכך שום תקדים. רע"ם כבר הייתה בקואליציה ובממשלה.

לא, לא רע"ם הנוכחית, הרשימה הערבית המאוחדת המזוהה עם התנועה האסלאמית, אלא רע"ם אחרת, שאף היא ראשי תיבות של הרשימה הערבית המאוחדת.

מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-80, השתתפו בבחירות רשימות מיעוטים שהיו מזוהות עם מפא"י / המערך. ב-1977, בשלהי הכנסת השמינית ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית, התאחדו שתיים מהן: קדמה ופיתוח ורשימה ערבית לבדואים וכפריים. שמה של המפלגה המאוחדת נקרא רע"ם. היו לה שלושה מנדטים, היא הייתה חלק ממשלת רבין הראשונה  וח"כ הדרוזי ג'אבר מועדי כיהן כסגן שר החקלאות.

בבחירות לכנסת התשיעית קיבלה רע"ם רק מנדט אחד (אחוז החסימה עמד אז על 1%). הוחלט אז על רוטציה בין שלושת ראשי הרשימה: סיף א-דין אל זועבי (שהיה ראש עיריית נצרת וסגן יו"ר הכנסת, פרו-ציוני מובהק שעוד טרם הקמת המדינה התנדב להגנה והוועד הערבי העליון הטיל עליו גזר דין מוות), חמאד אבו-רביעה הבדואי וג'בר מועדי הדרוזי.

סיף א-דין זועבי התפטר לאחר שליש כהונה על מנת לקיים את הרוטציה. בהגיע שעתו של אבו רביעה להתפטר הוא סירב. מועדי עתר לבית המשפט, אך בית המשפט פסק שאין הוא מתערב בהסכמים פנימיים בתוך מפלגות. אז בניו של מועדי רצחו את אבו-רביעה וכך נפתרה הבעיה – הרוטציה קוימה ומועדי כיהן בכנסת.

בבחירות לכנסת העשירית (1981) רע"ם לא עברה את אחוז החסימה.

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* על כל פיגוע – על כל פיגוע שיוצא לפועל – עשרות פיגועים מסוכלים. כאשר אתם שומעים את ההתבכיינות על "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" וכו' – תרגמו זאת לידיעה שסוכל פיגוע וניצלו חיי ישראלים.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* הוא לקח את הקורונה – נו, יש כבר תאוריות קונספירציה על הגירושין של ביל גייטס אחרי שייצר והפיץ את הקורונה והרוויח מהחיסונים? היא לקחה קפה, הוא לקח קקאו, היא לקחה דישוושר הוא לקח את הקורונה? משהו כזה. עדכנו.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבו אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצעי השייטת להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות לביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה בראשיתה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר, 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר מלאו 73 שנים להקמת צה"ל.  

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

* ועוד על מאה שנה למאורעות תרפ"א – האיבה והעוינות של ערביי ארץ ישראל ליהודים החוזרים למולדתם ליוותה את שיבת ציון מראשיתה. האלימות של הערבים כלפי היהודים לא הייתה זקוקה להמרצה מצד גורמים אחרים.

במאמרי בנושא בגיליון המיוחד, תיארתי את העובדות בנוגע לפרוץ המאורעות – ההסתה של הקומוניסטים היהודים לאחר ההתנגשות האלימה בינם לבין החלוצים הציונים בהפגנות האחד במאי בת"א. כמובן שלא התכוונתי לומר שהגורם למאורעות הוא ההסתה של הקומוניסטים היהודים, אלא שהטריגר המידי לפרוץ המאורעות דווקא ביום זה ובמקום זה הייתה אותה הסתה. כמובן שהקרקע הייתה בשלה למאורעות הדמים, כפי שהיו שנה קודם לכן בירושלים, באותה שנה בפ"ת ועוד.

* ושממו עליה אויביכם – אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאנא – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה? אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה; "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

מסלולי המראה

וּמַדּוּעַ הַטַּלִּית בְּפַסִּים וְלֹא בְּמִשְׁבְּצוֹת-שָׁחֹר-לָבָן

כְּמוֹ לוּחַ שַׁחְמָט. כִּי הָרִבּוּעִים הֵם סוֹפִיִּים וּבְלִי תִּקְוָה,

הַפַּסִּים בָּאִים מֵאֵין-סוֹף וְיוֹצְאִים לְאֵין-סוֹף

כְּמוֹ מַסְלוּלֵי הַמְרָאָה בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה

לִנְחִיתַת הַמַּלְאָכִים וּלְהַמְרָאָתָם.

בטקס בר המצווה של דביר, לאחר שהוא התעטף בטלית, קראנו את שירו של יהודה עמיחי "מי שהתעטף בטלית בנעוריו", מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח", ספר שיריו האחרון, ובעיניי – הטוב שבספריו.

אחרי הטקס נשאלתי האם זה טקס רפורמי. התשובה היא שלילית. אך ברור לי מה המחשבה בבסיס השאלה. ההנחה שאם אין זו התפילה האורתודוכסית, הרי זו תפילה רפורמית. אלה הריבועים שאליהם אנו רגילים.

אך כפי שכתב עמיחי, הריבועים הם סופיים ובלי תקווה. אני מאמין בדרך יהודית שאינה ממוסגרת באף ריבוע; בדרך שבה כל אוצרות הרוח היהודיים מכל הדורות הם מסלול ההמראה שלנו להמשך יצירת היהדות והתחדשותה, באופן שיתאים לנו, לערכינו, לדרך חיינו, לדורנו, לעתידנו. לא לראות את היהדות כספר חתום, אלא כספר שממשיך להיכתב ולעולם לא יחדל, וכולנו בני חורין לכתוב אותו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל