צרור הערות ‏30.11.22

* הרשות לזהות הומופובית – יש בחברה הישראלית מחלוקת על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש קולות המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקוראים לבטל את יהדותה, כביכול בשם הדמוקרטיה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, תחת הקוד המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה". יש קולות שלא רוצים לבטל את יהדותה של המדינה, אך טוענים שיש לצמצם את מרכיב היהדות וכביכול בכך לחזק את מרכיב הדמוקרטיה. יש קולות הקוראים להחליף את ההמנון כיוון שזהו המנון יהודי המדבר בשם "נפש יהודי הומיה". יש הקוראים להוסיף בית נוסף להמנון, שייתן ביטוי למאווייו של המיעוט הערבי. יש המציגים את חוק השבות כחוק גזעני ומפלה, יש השוללים עקרונית את ההתיישבות היהודית ומציגים אותה כגזענות, יש שנלחמו מלחמת חורמה בחוק הלאום. יש המציגים סתירה בין יהודי לישראלי ומספרים שהם ישראלים ולא יהודים, או שהם יותר ישראלים מיהודים. בכל המחלוקות הללו, אני נמצא באופן חד משמעי בצד היהודי-ציוני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מהותה וזהותה יהודיים ואין לה שום זכות קיום אחרת. אני תומך בהתלהבות בחוק הלאום. אילו הייתי מנסח אותו, הייתי מגדיר את ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ישראל היא מדינה עם חזון ציוני ומשימת-העל שלה היא הגשמת הציונות.

לכאורה, עליי לשמוח על הקמת רשות לזהות לאומית-יהודית ולהפקדת סגן שר על הרשות הזאת. יתכן. אבל כאשר העומד בראשה הוא ראש המפלגה ההומופובית אבי מעוז, אני מתנגד לה בכל נימי נפשי. כי המחלוקת שלי עם מה שמייצג מעוז היא מחלוקת על מהותה של היהדות. כיהודי, היהדות כפי שמייצג אותה מעוז מקוממת אותי. זה סוג של יהדות שמעוררת בי סלידה.

מהי היהדות? על פי אחד ממדרשי חז"ל על טביעת פרעה וכל חילו בים סוף, מסופר על מלאכי השרת שביקשו לומר שירה בפני הקב"ה. גער בהם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

במדרש אחר על קריעת ים סוף נאמר: "טוב שבגויים הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

היהדות היא גם מדרש א' וגם מדרש ב' המנוגד לו.

אמור לי מה הבחירה שלך מתוך אוקיינוס היהדות ואומר לך מי אתה.

ראש המפלגה ההומופובית יכול להציג לי פסוקים על איסור משכב זכר. אני אציג לו מנגד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה אמר גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, שהוא כלל גדול בתורה. כלומר, שזה המפתח להבנת התורה. כאשר יש סתירה מוחלטת בין פסוק מסוים לבין "ואהבת לרעך כמוך" – ברור שהבחירה היהודית האמתית היא ב"ואהבת את רעך כמוך". וגם ב"ואהבת את הגר".

רשות לזהות לאומית-יהודית בישראל? אני בעד. רשות שתוביל ליישום מתווה הכותל. רשות שתוביל להכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, כיוון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי בלבד. אבל לא כזאת תהיה הרשות בהובלת נציג המפלגה ההומופובית.

בין השאר, ימונה מעוז על "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות רוסיה. מינוי עוכר העליה, עוכר העולים ומי שתומך בהתנקשות בחוק השבות לתפקיד הזה, דווקא היום, בשעת רצון וסיכוי לעליה גדולה מרוסיה ואוקראינה, הוא מינוי אנטי ציוני.

אוי, יצחק שמיר, יצחק שמיר. מי יגלה עפר מעיניך? ראה איך מי שמתיימר להיות ממשיך דרכך מתייחס להזדמנות לגל עליה גדול. איזה מזל שאתה ולא הוא הנהגת את המדינה אז, כשנפתחו שערי בריה"מ.

* על הומופוביה וערך המשפחה – המפלגה ההומופובית ("נועם" – איזה שם ציני, אוקסימורוני) מנמקת את ההומופוביה שלה בשם ערכי המשפחה.

אני מאמין גדול בערכי המשפחה, בקדושת המשפחה. ואני רוצה לספר סיפור על משפחתי היקרה. אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. האם בשם "ערכי המשפחה" הייתי צריך להיות מנוכר לו, לרצות ברעתו, לפגוע בו, לרצות שיחיה כל חייו בארון, למנוע ממנו את הזכות הטבעית הבסיסית לאהבה, למיניות ולמשפחה? אמיר חי חיי זוגיות מופתיים כבר שני עשורים וחצי עם בן זוגו אילן. הם הקימו משפחה למופת. הם מופת לזוגיות, להורות ולמשפחתיות. האם בשל "ערכי המשפחה" יש לפסול את זכותם למשפחה? את זכותם להוֹרוּת? את הקן המשפחתי הנפלא שהקימו? את הנדבך שהוסיפו למשפחה המורחבת שלנו? האם היה עליי ללמד את ילדיי, שבן זוגו של אחי אינו הדוד שלהם? שהילדים שלו אינם בני הדודים שלהם?

אחוז הלהט"ב בחברה הדתית זהה לזה שבחברה החילונית. ההבדל הוא שאחוז הלהט"ב הסובלים בארון גבוה יותר בחברה הדתית. שניים מחבריי הקרובים הם דתיים אורתודוקסים שיש להם בנים הומואים. אחד מהם הוא רב אורתודוקסי, איש חינוך משכמו ומעלה העומד בראש מוסד חינוכי חשוב. השני כיהן במשך עשרות שנים כמנכ"ל אחת מישיבות ההסדר המובילות וגם היום, כפנסיונר, הוא ממלא תפקידים בישיבה. הלוואי שהיחס של כל הורה חילוני לילדו ההומו היה כה מקבל, מחבק, מלווה ומסייע כמו אצל שתי המשפחות הללו. הלוואי שכל הורה יקבל כך את בן הזוג של בנו. האם הם אינם מכירים את הפסוקים שבהם מנפנפים ההומופובים "בשם היהדות"? הם מכירים. אבל הם מכירים גם את ערך המשפחה, את קדושת המשפחה, את "ואהבת לרעך כמוך", את פניה היפות, המוארות והמאירות של היהדות, שדרכיה דרכי נועם (ולא מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום.

האם את ערכי המשפחה וקדושת המשפחה נלמד ממנהיגה הרוחני של המפלגה ההומופובית, הרב טאו, שבשם ערכי המשפחה יצא להגן בתוקף על האנס הסדרתי משה קצב ועל חיים ולדר שפגע מינית בהמוני ילדים? והנה, גם נגדו יש תלונות קשות על עבירות מין. האם בשם ערכי המשפחה ניתן לקבל את התמיכה המוחלטת בו ללא בדיקת התלונות, את ההתנגדות המוחלטת לבדיקת התלונות ואת ההתנכלות המשפילה לנשים שהתלוננו נגדו? גם זאת "קדושת המשפחה"? אלה "ערכי המשפחה"?

ועכשיו ראש המפלגה ההומופובית ממונה לראש הרשות לזהות לאומית-יהודית. דווקא הוא.

לסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* המופת הציוני של שמיר – ב-1988 הימין ניצח בבחירות. ליצחק שמיר הייתה ביד קואליציה עם סיעות הימין והחרדים. הוא ניהל מו"מ להקמת הממשלה ואף הספיק לחתום על הסכם קואליציוני עם חלק מן המפלגות. אולם כאשר ניהל מו"מ עם החרדים, הוא נתקל בדרישה חד-משמעית שלהם לא להכיר בגיור שאינו אורתודוקסי.

יצחק שמיר ראה את עצמו כל חייו כמשרת הרעיון הציוני. שום שיקול אישי או מפלגתי לא היה גורם לו לקבל החלטה הפוגעת בחזון הציוני. הוא ידע שכניעה לדרישה הזאת משמעותה קרע בין ישראל ליהדות העולם, וכמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי הוא לא היה נותן לכך יד. הוא עשה סיבוב פרסה והקים ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה (כי הפעם לא היה תיקו).

אין היום מנהיגים שקורצו מן החומר של יצחק שמיר. בטח לא בליכוד, אך גם לא במפלגות האחרות. ובכל זאת, האם יש סיכוי לתסריט דומה גם היום?

* ממשלה אלטרנטיבית – זאת הצעתי: על לפיד וגנץ להעביר מסר לנתניהו, שהם ישמחו להצטרף לממשלה בראשותו, במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית.

אני יודע שהסיכוי לכך אפסי, אבל חייבים לנסות. יש בפניה כזאת מסר חשוב לציבור הישראלי. ויש בכך מסר לעתיד; על נתניהו לדעת שאם מפלגות הטירלול הרגרסיבי תגדשנה את הסאה והוא יפטר אותן, יש לו קואליציה חלופית (כמובן לא אוטומטית, בתנאים מסוימים).

נכון, ישיבה בממשלת תחת נאשם בפלילים אינה משאת נפש. אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי והפשרה. אם ניתן לבחור בין ממשלה בראשות הנאשם עם בן גביר וחבר מרעיו לממשלה בראשותו עם מפלגות מרכז אחראיות – הבחירה ברורה. אגב, גם לפני הבחירות קראתי להקים אחריהן ממשלת אחדות לאומית.

* לנצח ולהישאר בני אדם – הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי: "לנצח ולהישאר בני אדם!"

אם נהפוך מבני אדם לכהניסטים – נובס.

* שום קריצה – בעקבות חיסול המחבל שדרס חיילת בידי השוטרים, אמר המפכ"ל קובי שבתאי ש"מחבל הרוג – זו התוצאה שאני רוצה". בוויינט כתבו שהאמירה הזאת היא "קריצה לשר הבא, בן גביר". קשקוש. זו התוצאה המצופה על פי פקודות צה"ל והמשטרה, תחת כל שר. ההבדל הוא שבן גביר תומך בפשעי מלחמה, בחיסול מחבלים אחרי שנתפסו וכד'. אמירה שטותית כזאת היא חלק מההלבנה של בן גביר. לתקשורת יותר מיד ורגל בעליית בן גביר.

* אחריות האקטיביזם – מדינת החוק ומערכת המשפט עומדים תחת מתקפה חסרת תקדים. כל ישראלי פטריוט מחויב להגן עליהם.

אך ההגנה על המערכת אין משמעותה פטור מביקורת. מערכת המשפט חייבת לבחון את עצמה, מה חלקה בירידה במעמדה הציבורי, שהביא לכך שרוב הציבור נתן את קולו לגוש שנושא את דגל חורבנהּ.

אקדים ואומר שאין כאן האשמת הקורבן. אין בדבריי גרם של ביטול האשמה המרכזית של רודפי המערכת. אבל האקטיביזם המשפטי של בית המשפט העליון לאורך עשרות שנים והתעלמותו מהביקורת שהשמיעו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם שאינם שוחרי מדינת החוק, המשפט והצדק, כדוגמת רות גביזון ז"ל ודניאל פרידמן יבל"א, סיפקו תחמושת בלתי פוסקת לאויבי החוק, המשפט והצדק.

מאז שנות התשעים פרסמתי עשרות מאמרים ורשומות נגד האקטיביזם השיפוטי, והזהרתי שהדבר יפגע בסופו של דבר בעיקר במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון ובאמון בו. ואשר יגורתי בא לנו.

אקטיביזם אינו הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אין כמעט דמוקרטיה שאין בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. אקטיביזם, כשמו כן הוא – פעלתנות יתר; שימוש יתר בסמכות הזאת, שיש לראות בה נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במקרים חמורים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט ובחירויות האזרח. ודאי שחוק טל, למשל, (נוח לי להשתמש כדוגמה בפסילת חוק שבעצמי התנגדתי לו), אינו מהווה פגיעה כזו. מה פתאום בג"ץ בא לסיים דיון ציבורי חברתי, שנועד למצוא פשרה בנושא שנוי במחלוקת ולקדם מהלך חברתי ארוך טווח, בפסיקה משפטית, שככזו היא בהכרח דיכוטומית?

מספר החוקים שנפסלו בפועל אינו גבוה, אבל האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילה בפועל, אלא בעצם קיום דיון משפטי בסוגיות פוליטיות, במקום לדחות על הסף את העתירות בטענת אי-שפיטות. האקטיביזם מתבטא גם בהתערבות יתר בהחלטות ממשלתיות ומנהליות, שאין מקום להתערב בהן. המקרה הקיצוני ביותר הזכור לי, היה החלטתה של השופטת דליה דורנר לבטל את החלטת ראש הממשלה לסגור את אוריינט האוס – משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. מה זה עניינה? זו החלטה מדינית פרופר.

הדוגמה המוחשית ביותר לאקטיביזם השיפוטי היא הדיון על חוק האזרחות ב-2012. בהרכב של 11 שופטים החליט בית המשפט ברוב של 6:5 לאשר את החוק. יש משהו יפה בכך שבית המשפט חלוק בסוגיה ולא חושב כאיש אחד. יש משהו דמוקרטי מאוד בכך שנשיאת בית המשפט היא בעמדת מיעוט, ודעת הרוב מתקבלת. אבל כאשר קוראים את פסק הדין, שבו כל אחד מהשופטים נימק את עמדתו, מתגלה תמונה הזויה. ששת המצביעים נגד פסילת החוק הביעו תמיכה מפורשת בחוק. כל המתנגדים לחוק, תמכו בפסילתו. לא היה אפילו שופט אחד שאמר שהוא מתנגד לחוק, אך אין לפסול אותו. הדיון הוא מרתק, אך לא היה זה, למעשה, דיון משפטי על חוקיות החוק, אלא דיון פוליטי על החוק. האם חוק ששישה משופטי בית המשפט העליון, ובהם המשנה לנשיאה, חושבים שהוא מוצדק, הוא בלתי חוקי בעליל עד כדי פסילתו, לדעת חמשת שופטי המיעוט?

בנוסף לכך, לא פעם בית המשפט הציב את ערך חופש הביטוי מעל כל אינטרס ציבורי, לאומי, קולקטיבי ולעתים אף בניגוד לחוק הכנסת; כך למשל באישור לבל"ד ולבן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק.

בהתנהלות זו בית המשפט פגע במעמדו. לעתים תכופות מה שחסר בבית המשפט העליון הוא מזג שיפוטי, ריסון עצמי ואיפוק. התוצאה היא שחיקה מתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, מה שהקל על עוכרי החוק והמשפט להסית נגדו ולפגוע בו.

מן הראוי לקיים הידברות בין נציגי שלוש הרשויות על הסדרת היחסים ביניהם ועל גיבוש בהסכמה של חוק יסוד החקיקה, שיעגן את הנושאים ואת האופן שבו ניתן לפסול חוקים ואת הרוב הנדרש לכנסת כדי לבטל פסילת חוק (כמובן שלא פחות מ-70 ח"כים). למרבה הצער, הקואליציה הנרקמת, קואליציית ה-דיניין, אינה חפצה בהידברות אלא בדריסה ורמיסה; בעריצות הרוב. אבל האם בית המשפט אינו שותף באחריות לכך שהידברות כזו לא נעשתה עד כה?

כמובן שהאשמות הכזב נגד מערכת המשפט ברוח הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ועל אפליה בסוגיות פליליות, חסרת שחר לחלוטין. אין בה ולו שמץ של אמת. כאמור, אזרחים הגונים צריכים להתייצב היום לצד המערכת מול המניפים עליה יד גסה. אך לצד ההגנה על מערכת המשפט, יש מקום גם לביקורת. אילו מערכת המשפט שעתה לביקורת שהייתה בחינת "פצעי אוהב", אולי הייתה נחסכת ממנה ההתמודדות עם שנאת אויב.

(אני יודע שעמדה מורכבת כשלי חריגה בשיח השחור-לבן הקיצוני בישראל של היום וקשה למצוא לה קשב. אבל אני לא מוותר על השמעתה, בתקווה לימים טובים יותר).

* הכה בקיבוצים והצלת את מרצ – זהבה גלאון התראיינה למוסף "הארץ" (18.11) וכביכול עשתה את חשבון הנפש של מרצ ושל השמאל הישראלי. לא על ההתחפרות העיקשת בדרך מדינית שנוסתה וכשלה במחיר דמים כבד, בלי לבחון אותה ולחפש לה חלופות אחרות. לא על ההקצנה ואימוץ שיח פוסט ציוני וניכור לכל ערך לאומי, כמו בחילול יום הזיכרון ובמאבק הפנאטי נגד חוק הלאום. לא. אז איזה חשבון נפש? על כך שמרצ לא שותפה למלחמה של השמאל הרדיקלי&הימין הקיצוני נגד הקיבוצים. על כך שמרצ לא הצטרפה למסע המכוער נגד קיבוץ ניר דוד בנושא נחל אסי. על כך שמרצ לא נלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שהסדיר איזושהי אפשרות ליישובים כפריים קטנים בגליל ובנגב לבחור את חבריהם. אגב, היא כן נלחמה נגד החוק החשוב הזה. "בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות הקבלה הוא חוק גזעני". איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. איזו חקיינות זולה של אזור חיוג אמסלם&עופר כסיף. מה גזעני בזכות של קהילה להתקיים? וקהילה לא תתקיים אם לא תוכל לבחור את חבריה. הרמז כאילו הקיבוצים קולטים אשכנזים ומפלה מזרחים, הוא שקר גס ונתעב, חסר שחר לחלוטין. אין בו אפילו שמץ של אמת. הטענה כאילו חוק ועדות הקבלה נועד למנוע קבלת ערבים היא קשקוש. בשנותיי הרבות בתחום הצמיחה הדמוגרפית באורטל טיפלתי במאות רבות של פניות לקליטה בקיבוץ. לא הייתה אפילו פניה אחת של ערבים. לא בכדי. הקיבוץ הוא יישוב יהודי בתרבותו, בחינוכו ובאורח חייו. לכן אין לערבים עניין להיקלט בו. ובודדים שביקשו להיקלט בקיבוצים ונמצאו מתאימים – התקבלו. זו הדרך של מרצ לחזור לחיים? הכו בקיבוצים והצלתם את מרצ? גלאון מתעקשת להתגולל בכל דבר ציוני.

* תהומות של כיעור נפשי – ישראל פריי הוא עיתונאי חרדי אוטואנטישמי, אנטי ישראלי תומך בטרור.

לאחרונה הוא העלה ציוץ בו פיאר, הילל ושיבח מחבל שנתפס בתל-אביב בדרכו לפיגוע טרור רצחני. בתגובה הוא הושעה עד לבירור ממשרתו העיתונאית ב-"דמוקרTV". כשקיבל את ההודעה פצח בהתפרעות אלימה שלוחת רסן במשרדי הרשת, שבבית "ידיעות אחרונות", עד שקצין הביטחון נדרש להתערב ולפנות אותו בכוח.

בשנאתו התהומית למדינה היהודית, הוא מזכיר את נטורי קרתא. לכך נוסף גם תיעוב איום ונורא לציבור החרדי ממנו בא.

אני תמה – איך אדם מסוגל להידרדר לכאלה תהומות? מהיכן אדם מסוגל לגייס תועפות כאלו של כיעור נפשי?

* הרצל פינת אחד העם – לעתים, כאשר בוחנים מחלוקות עזות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שהצדק היה בשני הצדדים. אפשר לראות בדיעבד שרבן יוחנן בן זכאי צדק ושהקנאים צדקו. בזמן אמת אי אפשר היה לפסוח על שתי הסעיפים, אך בדיעבד אפשר לראות את הצדק בכל צד.

בדיאלקטיקה הזאת, אוסיף את הקיסם שלי למחלוקת "בין שני הרים"; בין פרופ' אודי מנור ופרופ' זיוה שמיר, שאני מעריך ומכבד מאוד את שניהם, באשר לאחד העם.

אין ספק שהרצל צדק במחלוקת בין השניים. הרצל הציע את הפתרון הנכון והראוי שגם הוכיח את עצמו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז רוחני נוסח השקפתו של אחד העם לא היווה שמץ של פתרון אמת לבעיית העם היהודי.

עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל – הציונות הרוחנית, הוא רעיון נכון, יפה וצודק. תרומתו של אחד העם ותרומת החוגים שסביבו וסביב תלמידיו ליצירת תרבות עברית היא אדירה, והתרבות העברית, לצד תחיית השפה העברית, היא הישג אדיר של הציונות.

האתגר של הפיכת מדינת ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי טרם הוגשם והוא תקף ונכון גם היום. רק במדינת ישראל, כלומר בהגשמת חזונו של הרצל, ניתן להגשים את חזונו של אחד העם. ניתן – וראוי.

          * ביד הלשון

גבעת השלושה – גִּבְעַת הַשְּׁלֹוֹשָׁה שוכן ליד מקורות הירקון, כארבעה קילומטר ממזרח לפתח תקווה, בשטחי המועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נוסד ב-1925 בידי חלוצים בני תנועת "החלוץ", רובם מפולין. מיקומו המקורי היה ממערב לפ"ת, אך בשל התרחבות העיר הוא עבר בראשית שנות החמישים למיקומו הנוכחי. בפילוג בתנועת הקבה"מ התפלג הקיבוץ. חברי מפא"י בתוכו הקימו את קיבוץ עינת.

הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה, מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג, אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העות'מאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏27.11.22

* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח אתם. יפה.

המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.

אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.

אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן הייתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק אתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.

לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.

צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.

יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים".

זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים", "שישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים". קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.

שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האויב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש.

שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:

רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".

גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.

ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:

– רוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.

– המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.

– לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה הייתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?

– כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.

– ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.

– אם המדינה תתנהג ככנופיה, לא תהיה לה תקומה.

– לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו השומר החדש. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.

דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.

בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תכנית מפורטת להחזרת הריבונות. איזנקוט כתב תכנית מפורטת. תכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים.

מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה.

החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית.

לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר". סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ' מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד'ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת ווילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאויב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.

היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.

אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעליה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמתי, וטוב ששורץ עושה כן.

בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ' ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.

ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים". אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה… צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש".

אני מסכים אתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפליה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו הייתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.

יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.

המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתיה. מי שהיא דתיה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתיה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין לאומיות והומניזם, בין ציונות וסוציאליזם ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.

שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטלטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם.

רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.

זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.

לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.

דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!

אני עדין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה; הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע… האמת היא שאני מרחם עליהם.

השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

          * ביד הלשון

אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.

תפוחים בדצמבר? ובכן, כן.

הסאן-דאונר הוא זן אפיל. מה פירוש אפיל?

זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.

מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות; מאוחרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.11.22

* לא לשתף פעולה – אחד האתגרים המדיניים הראשונים לפתחה של הממשלה החדשה, הוא ההחלטה שתתקבל, קרוב לוודאי, בעצרת האו"ם, לאמץ את המלצת ועדת האו"ם להעביר לבית הדין בהאג את סוגיית "אקיבוש".

לסכל את קבלת ההחלטה קרוב לוודאי שאי אפשר, בשל הרוב האנטי-ישראלי האוטומטי בגוף הצבוע הזה. אולם יש לעשות מאמץ לשכנע כמה שיותר מדינות להתנגד להצעה. ואם לא להתנגד, לפחות להימנע או להיעדר.

לאחר שתתקבל ההחלטה, על ישראל להבהיר שלא תשתף פעולה עם בית הדין בהאג; לא תשלח עדים, לא תעביר מסמכים, לא תציג את צדקתה, כיוון ששיתוף פעולה משמעותו הכרה בלגיטימיות של המשפט הצבוע הזה.

גם לאחר קבלת ההחלטה, יש להפעיל את ידידותינו בעולם להיאבק נגד בית הדין שדן בסוגיה.

* צביעות בכיינית – אילן רועה היה כתב קול ישראל בצפון. הוא שידר בעיקר משתי זירות – רצועת הביטחון בלבנון והגולן בשנות המאבק נגד הנסיגה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, עבדתי עם אילן ונוצרו בינינו יחסי חברות קרובים.

במסגרת תפקידו, הרבה אילן לנסוע לרצועת הביטחון, לראות מקרוב את המתרחש וראה עצמו כשליח הציבור הישראלי, הנמצא שם כדי לדווח לו ולסקר בעבורו את הנעשה שם.

ב-28 בפברואר 1999 הצטרף אילן למפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין, ונסע עמו בשיירה. הרכב של גרשטיין עלה על מטען צד שהופעל מרחוק. כל ארבעת הנוסעים ברכב, ובהם תא"ל גרשטיין ואילן רועה נהרגו.

נפילתו של אילן רועה בן ה-32 הייתה אבדה גדולה לתקשורת הישראלית, שאיבדה את אחד הטובים, המוכשרים, המסורים והצעירים בשורותיה.

אילן לא היה העיתונאי הראשון ולא האחרון, בארץ ובעולם, שנהרג במילוי תפקידו, בסיקור אזורי קרבות. אין שנה שלא נהרגים בעולם עיתונאים. גם השנה, במלחמה באוקראינה.

בכל העולם וגם אצלנו, מקובל שזה מחיר הרצון והנכונות לשדר מהשטח, גם בזמן מלחמה ועימותים צבאיים. עם כל הצער על נפילתו של אילן, אף אחד לא התבכיין על שהאויב רוצח עיתונאים. איש לא דרש לפתוח בחקירה.

אבל כאשר עיתונאית פלשתינאית, שכמו אילן רועה וכמו אלפי עיתונאים אחרים ברחבי העולם בחרה לסקר משטח קרבות, נקלעה לחילופי אש ונהרגה, כל העולם כמרקחה, מחפשים אשמים ומפנים אצבע מאשימה לישראל. ועכשיו גם הבולשת הפדרלית האמריקנית -FBI  החליטה בצעד חריג לפתוח בחקירה על הרג העיתונאית שירין אבו עאקלה בג'נין. עיתונאים אמריקאים רבים נהרגו בסיקור אזורי קרבות. עיתונאים רבים שאינם אמריקאים נהרגו מאש צבא ארה"ב בעת ביצוע שליחותם העיתונאית. מה יום מיומיים?

מדוע העולם מאמץ את הבכיינות הפלשתינאית הצבועה? מדוע כאשר מדובר בפלשתינאים, העולם מאמץ נורמות שאינן קיימות בשום מקום אחר בעולם?

טוב שלפיד וגנץ הבהירו שישראל לא תשתף פעולה עם החקירה הזאת.

* טרור נגד תומכי הטרור – מהבחינה האנושית, כואב הלב על כל אחד ואחד מן ההרוגים והפצועים בפיגוע הטרור בטורקיה.

מבחינה מדינית, מדינה תומכת טרור, שבמשך שנים מסייעת לחמאס ומממנת אותו – לא נורא אם תחווה טרור.

* דמגוג זול – בפיגוע הרצחני באריאל היה כשל חמור של המאבטח שלא חתר למגע ולא ירה במחבל והרגו, וכך לא הפסיק את מסע הרצח.

בן גביר, הדמגוג הזול, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והשתמש בכשל הזה כדי להפיץ את סיסמת הכזב הפופוליסטית שלו על "שינוי נהלי הפתיחה באש".

כמובן שאלה דברי הבל, כיוון שעל פי נהלי הפתיחה באש חובתו של המאבטח הייתה לירות על מנת להרוג. הבעיה אינה בכך שהוא פעל על פי נהלים שגויים, אלא שלא פעל על פי הנהלים.

הנהלים ברורים. כל חייל, כל שוטר וכל מאבטח מכיר אותם. לצערנו, חווינו פיגועים רבים בחודשים האחרונים, ותמיד, כל מי שחתר למגע והרג את המחבלים, זכו לשבחים רבים, לצל"שים, להזמנה לפגישה אישית עם רוה"מ וכו'. הכל העלו זאת על נס. ואילו רק השבוע הודחו שני שוטרי מג"ב שלא חתרו למגע ולא חיסלו מחבל בפיגוע. וחייל שהרג אזרח בשוגג, כי סבר שהוא מחבל בפיגוע – זוכה מכל חשד והובהר שהוא פעל נכון.

אבל הדמגוג הכהניסט משקר כדי לקדם את הסיסמה הפופוליסטית. הוא רוצה להסיר כל כבלי מוסר לחימה וטוהר הנשק מלוחמי צה"ל והמשטרה.

ח"כ צביקה פוגל מעוצמה כהניסטית אמר בראיון לגל"ץ שבן גביר כשַׂר ינהג אחרת מהפרובוקציות שלו כח"כ מהאופוזיציה. והנה, כאשר הוא עומד להתמנות לשר, הוא ממשיך לרקוד על הדם.

* בן גביר בכאפיה – כשקהל כהניסטי קרא קריאות בוז לבן גביר ה"מתון", באזכרתו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, כיוון שאמר שהיום הוא אינו מציע לגרש את כל הערבים (בטח הוא מוכן להשאיר שניים שלושה שואבי עצים  וחוטבי מים), חשבתי שאולי נזכה לראות בקרוב תמונות של בן גביר בכאפיה. יהיה בכך צדק פואטי.

* בעד הליכוד – כאשר אני שומע את הדרישות של הכהניסטים ועוזריהם ושל החרדים, אני נהיה אוהד הליכוד. אני רוצה לראות את אנשי הליכוד מאיישים את התפקידים שהמפלגות הללו דורשות. כמובן שכוונתי גם למשרד לביטחון פנים, שמדובר עליו כאילו הוא רשום בטאבו על הפרחח הכהניסט.

* הפקרות – הפקרת תיק הביטחון בידי סמוטריץ' – הפקרות.

* שור מועד – שדר הרדיו נתן זהבי הושעה מתחנת הרדיו 103 אף אם, בעקבות דברי בלע נוראים שאמר בשידור, שהיה שמח "לו כמה מכם היו קושרים את התפילין לגרון שלהם ותולים את עצמם".

מעסיקיו שהשעו אותו – מיתממים. הרי כאשר הם העסיקו אותו, הם ידעו שמדובר בפרובוקטור גס רוח וביריון מיקרופון. הרי הם העסיקו אותו דווקא בשל תכונה זו, התכונה הבולטת שלו, כי היא מושכת, משום מה, רייטינג.

כשמדובר בשור מועד – מי שהעסיק אותו אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהתנער מדברי הבלע. מי שהעסיק אותו, נושא באחריות ובאשמה לדברים האלה.

יש אנשים, כמו נתן זהבי ותמונת הראי שלו עוכר הדין שפטל, שאין זה ראוי להפקיר בידיהם זמן שידור, ומי שמפקיר בידיהם זמן שידור, אל לו להלין על תוצאות החלטתו, אלא על עצמו.

* מֶכָּה של הנוטעים – איטליה נחשבת למֶכָּה של מגדלי התפוחים. נוטעים ומגדלים מכל העולם עולים אליה לרגל, ללמוד מהשיטות החדשניות של המגדלים האיטלקים.

אתמול יצאתי, יחד עם צוות המטע של אורטל כמעט בשלמותו, לסיור מגדלים של "בראשית" בבולזאנו שבצפון איטליה.

          * ביד הלשון

בית אלפא – בימים אלה חוגג קיבוץ בית אלפא מאה שנים להיווסדו. בית אלפא הוא הקיבוץ הראשון של תנועת "השומר הצעיר". הוא הרחיב מזרחה את הגבול המזרחי של עמק יזרעאל ושל ההתיישבות היהודית. הוא היה לאורך שנים יישוב ספר מבודד במלוא מובן המילה. ב-1929, במאורעות תרפ"ט, הוא הותקף, אך בסיוע חיל הסְפָר ההתקפה נהדפה.

אירוע דרמטי מרכזי בתולדות הקיבוץ ארע ב-1940, וזעזע את התנועה הקיבוצית כולה. הוא זכה לכינוי "הטרנספר". הקיבוץ התפלג על רקע פוליטי, בין תומכי השומר הצעיר לתומכי מפא"י. תומכי מפא"י נאלצו לעזוב את ביתם, את יישובם, להיעקר ממפעל חייהם, ולנדוד יחד עם ילדיהם לקיבוץ רמת יוחנן. במקביל, תומכי השומר הצעיר ברמת יוחנן עברו לבית אלפא.

בית אלפא נושא את שמו של היישוב היהודי הקדום בית אלפא שהיה באזור עד המאה השישית לספירה. לאחר מכן ישב במקום יישוב ערבי שנקרא בית אילפא, ובכך שימר את שם היישוב היהודי שקדם לו.

על פרוש השם הקדום יש שתי סברות: האחת מהמילה 'אלוף' שפרושה שור, כלומר מקום שגידלו בו שוורים. השנייה מהמילה 'אולפנא', כלומר מקום לימוד, בית ספר.

ב-1928 התגלו שרידי בית הכנסת הקדום של היישוב ובמרכזה רצפת הפסיפס היפהפיה. הגן הלאומי בית אלפא ובו בית הכנסת נמצא בתחום קיבוץ חפציבה הסמוך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.10.22

* דרכי הממלכתית – בבחירות אצביע למחנה הממלכתי. זו המפלגה הקרובה אליי ביותר בתפיסותיה, הן המדיניות-ביטחוניות, הן החברתיות-כלכליות, הן המשפטיות ובעיקר כמייצגת הממלכתיות.

המחנה הממלכתי אינו שביל עזים אידיאולוגי צר, אלא אוטוסטרדה רחבה, בדומה למה שהיו בעבר המערך והליכוד. יש בו זרם ניצי שמיטיב לבטא את השקפותיי, יש בו זרם יוני שדעותיו שונות משלי והכיוון המרכזי המשותף שלה בענייני חוץ וביטחון מקובל עליי. יש בו זרם חברתי שהשקפתו החברתית כלכלית מייצגת אותי וזרם ימני שדעותיו שונות משלי, והכיוון המרכזי המשותף בנושאים האלה מקובל עליי. יש בו רצון ונכונות לחולל רפורמות חיוביות במערכת המשפט, כפי שגדעון סער מקדם כשר המשפטים, אך מחויבות בלתי מתפשרת לשמור ולהגן על ישראל כמדינת חוק ועל מערכת משפט עצמאית וטובה. הוא מייצג ממלכתיות, של העדפת הטוב המשותף לכולנו על פני אינטרסים אישיים, כיתתיים, שבטיים ומגזריים צרים וזרים. זו מפלגה ציונית כלבבי.

אני מעריך ומכבד את הנבחרת של המחנה הממלכתי. יש בה אנשים מצוינים שאני בוחר בהם בשמחה, כמו גדעון סער, חילי טרופר, מתן כהנא, איזנקוט, אלקין, טמנו שטה, מיכאל ביטון, אלון שוסטר, שאשא ביטון ואחרים.

אני מעריך את מנהיגותו של בני גנץ. אני מעריך אותו מאוד כשר ביטחון מוצלח. אילו היו בחירות אישיות לראשות הממשלה, מבין שלושת המועמדים הייתי בוחר בו.

עם זאת, לנוכח התיקו הצפוי, להערכתי, דומני שהממשלה הראויה ביותר תהיה ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה יש עתיד, הליכוד והמחנה הממלכתי, שתהיה ממשלת רוטציה בין לפיד לנתניהו (כמובן שלפיד ראשון). אם יש עתיד תדבק בהתנגדותה לממשלת אחדות, נכון יהיה להקים ממשלת אחדות עם רוטציה בין גנץ לנתניהו (כמובן שגנץ ראשון). בכל מקרה, התנאי הראשוני והבסיסי לכל מו"מ על שותפות עם הליכוד, הוא שהכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתמונה. בעדיפות שלישית – ממשלה של גוש השינוי והחרדים בראשות גנץ. להערכתי, הסיכוי שהחרדים ינטשו את גוש נתניהו קלושים, ואם יעשו כן, המחיר שידרשו עלול להיות בלתי נסבל מבחינה ציונית. לכן, העדיפות שלי היא לממשלת אחדות.

אני יודע שהמחנה הממלכתי מתנגד לממשלת אחדות עם הליכוד כל עוד נתניהו עומד בראשו. לצערי, אין אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו. היחידים הקוראים לממשלת אחדות, הם מי שפרשו מהחיים הפוליטיים – בנט ויועז הנדל. אני מקווה שהמנהיגים יירדו מן העצים הגבוהים עליהם טיפסו, ולמען האינטרס הלאומי יתירו את נדריהם.

כמובן שהפתרון הטוב ביותר יהיה פרישה של נתניהו. פרישה כזו תשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך. ברור שכל מנהיג נורמטיבי היה מסיק את המסקנות לפחות אחרי הסיבוב השני. מתוך היכרות עם דרכו של נתניהו ועם אופיו, כנראה שהסיכוי למהלך המתבקש הזה – אפסי.

* שמח לבחור במיכאל ביטון – ח"כ מיכאל ביטון מן המחנה הממלכתי מייצג בעבורי את ישראל היפה. ביטון מגלם באישיותו את סיפורה של ירוחם. אני זוכר את ירוחם כעיירת פיתוח נחשלת. היום היא עיירה מפותחת ומשגשגת, עם מערכות חינוך וחברה מצוינים, צמיחה דמוגרפית מואצת וביקוש רב למגורים במקום.

מיכאל ביטון נולד בירוחם, גדל בירוחם, שירת כקצין בגולני, חזר לירוחם וקידם אותה כפעיל חברתי, כמנהל המתנ"ס וכראש המועצה המקומית. הוא קידם אותה באופן מעורר השראה והתפעלות, לצד שותפים רבים מן היישוב, שידע לגייס, לרתום ולהלהיב. את דרכו זו הביא אתו לפוליטיקה הארצית, לכנסת ולממשלה.

בכנסת היוצאת, בה הוא מכהן כיו"ר ועדת הכלכלה, הוא היה הלוחם מספר 1 למען מדינת הרווחה ולקידום הנושאים החברתיים. לעתים סברתי שהוא מגזים בפעולות המסכנות את הקואליציה השברירית, אף שתמכתי בעמדות עצמן.

אני מעריך במיוחד את פועלו של ביטון למען החקלאות וההתיישבות. ביטון סירב להשתבץ במשבצת שגורמים מחרחרי שנאה מנסים לשבץ בה את מי שהביוגרפיה שלהם כשל ביטון – בן למשפחה שעלתה ממרוקו ומי שגדל בעיירת פיתוח בפריפריה. בעיני גורמים כמו הקשת המזרחית משמאל ואבישי בן-חיים ושכמותו מימין, הוא "ישראל השניה" ולכן עליו להילחם ב"שבט הלבן הפריבילגי" שהחקלאים הם סמליו. ביטון בחר לא ללכת בדרך השנאה, ההסתה לא טמטמה אותו, וכמנהיג חברתי היה הפעיל המרכזי במאבק הפרלמנטרי הצודק למען החקלאות בישראל.

אני שמח לבחור במפלגה שמיכאל ביטון הוא ממנהיגיה.

* עוד נתגעגע לנתניהו – כאשר אני מעלה בדעתי את הסכנה של ממשלת גוש בן גביר נתניהו, אני כבר מתגעגע לממשלות הקודמות של נתניהו.

בכל ממשלותיו עד כה, הקפיד נתניהו להקים קואליציה עם מבוגר אחראי. פעם הייתה זו הדרך השלישית בראשות קהלני, פעם מפלגת העבודה בראשות ברק, פעם יש עתיד בראשות לפיד והתנועה בראשות לבני, פעם כולנו בראשות כחלון ופעם כחול לבן בראשות גנץ, מפלגת העבודה בראשות פרץ ודרך ארץ בראשות הנדל.

נתניהו העדיף תמיד להימנע מהמיקום כסמן השמאלי בממשלתו. תמיד הוא העדיף להיות הציר המרכזי. תמיד הוא רצה שיהיה לו מפלט שקול של "תחזיקו אותי" וגם מי שיוכל לשמש כשעיר לעזאזל לכישלונותיו, במידת הצורך.

אם הוא ינצח הפעם, זו תהיה ממשלה אחרת לגמרי. ממשלה שגורם מרכזי ודומיננטי בה יהיה הכהניסט – גזען, פשיסט, צמא דם ותומך טרור. לצדו סמוטריץ', ימנן פנאט, על הרצף הכהניסטי, ששעה שחבריו ובני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, המפגש שלו עם ביטחון המדינה היה עם השב"כ, ולא בצד של מסכלי הטרור. הוא גאה עד היום בשתיקתו בחקירות. זכות השתיקה נועדה למנוע מאדם להפליל את עצמו. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו. מבחינה משפטית, הוא חף מפשע. מבחינה ציבורית – הוא אשם, ואינו ראוי להיות חלק מן החיים הציבוריים. וכמובן שבגוש הזה יככב האסיר המשוחרר שחזר להיות עבריין מורשע, סדרתי,  אריה דרעי.

המשימה הראשית של ממשלת הפיגולים הזאת תהיה להחריב את מדינת החוק ולמוטט את מערכת המשפט, באמצעות חוקי מגה שחיתות שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

ניצחון גוש בן גביר, חלילה, הוא סכנה ממשית למדינת ישראל.

* לא מספיק ביביסט – חלק מהביביסטים מצביעים לכהניסט, כי הם אינם סומכים על ביבי שהוא מספיק ביביסט.

* מלחמת חורמה בתועבה הכהניסטית – 140 שנה אנו נלחמים על ארצנו. 140 שנה הטרור מלווה את פועלנו. אנו מנצחים בגדול. תראו איפה אנחנו – מדינה חזקה ורבת עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית ואיפה הם – שתי ישויות מקרטעות ומחנות פליטים בכל מיני מדינות. והם לא לומדים את הלקח וממשיכים במלחמה ובטרור שממיט עליהם עוד ועוד אסונות. ולא נראה שהם ילמדו את הלקח בעתיד.

אנו מנצחים כי אנו נוהגים בתבונה מדינית ובאחריות ושומרים על עליונות מוסרית וכיוון שאנו מגלים נחישות וחוסן, ומכים בטרור.

כל עוד אנחנו פה, הטרור ילווה אותנו. כל מיני מוכרי אשליות מפתים אותנו בנוסחאות ריקות וילדותיות, כמו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" וכבר ראינו את התוצאות, וכמו "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" ו"מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח", "יאללה בכסאח" ו"שישרף להם הכפר". מקסמי השווא משני הסוגים מנותקים מן המציאות ומנוגדים לדרך שהובילה אותנו מניצחון לניצחון ומהישג להישג והביאה אותנו לעוצמה שלנו.

זה למעלה מחצי שנה שצה"ל והשב"כ מובילים את מבצע "שובר גלים". מדי לילה כוחותינו מגיעים אל המחבלים במיטותיהם ובמקומות המסתור שלהם, לפני שהם מגיעים לפגע בנו. מראשית המבצע סוכלו 340 פיגועים ונחסכו חייהם של מאות רבות של ישראלים; גברים, נשים וילדים. כאשר קמה התארגנות "גוב האריות", לקח זמן קצר יחסית עד שהושג המודיעין המספיק וצה"ל היכה בארגון הזה מכה ניצחת. כזו גם המכה הקשה שחטף הג'יהאד האיסלמי במבצע "השחר העולה". כך, באורך רוח, בנחישות, בחכמה ובעוצמה, אנו מנצחים את הטרור ומכים במחבלים.

ואנו גם נאלצים לספוג טרור. כן, חיינו בארץ ישראל כרוכים גם באובדן ובשכול. כך כבר 140 שנה. אל תאמינו לדמגוגים ושרלטנים כמו הכהניסטים ועוזריהם, שמתפארים בפתרונות קסם שקריים. הם ימיטו עלינו רק אסונות. אם נאבד את עליונותנו המוסרית ונאמץ את שיטות הגרועים באויבינו, נידרדר למצבם.

הכהניסט מספר לכם על "חסינות ללוחמים". הכוונה שלו היא לא לשפוט חיילים שיאנסו וירצחו וישדדו ערבים, שירצחו שבויים, כי יש להם "חסינות". הכוונה שלו היא לעודד פשעי מלחמה. הכהניסט מספר לכם על "שינוי הוראות הפתיחה באש". הוא רוצה הוראות פתיחה באש לצורך מבצעי "גבורה" פחדניים ושפלים נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור אזריה.

ככל שיהיה לכהניסט יותר כוח, כך הוא ימיט על עם ישראל אסונות כבדים יותר. נתניהו יודע זאת, אבל מטעמי אינטרס אישי הוא טיפח את גידול הפרא, השקה אותו ודישן אותו ועוד מעט הגולם יקום על יוצרו.

הציונות מנצחת בשל הדרך החכמה שבה היא פועלת. אם היא תאמץ את הדרך הכהניסטית הארורה, היא תובס. אנחנו נובס. מלחמת חורמה לציונות בתועבה הכהניסטית!  

* פתרון כזב שהוליד פתרון כזב – בניסיון להבין את התופעה המאיימת של הנחשול הכהניסטי שלפתע סוחף המונים רבים כל כך, נשמעת אמירה לפיה זו תוצאה ישירה של אקיבוש, ההתנחלות וכו', ליבוביץ' הנביא ניבא וצדק וכו' וכו' וכו'.

אני מציע הסבר הפוך. החל משנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים חל סחף בציבור הישראלי, של עליית עמדות השמאל היוני הקיצוני. תפיסות שעד אז היו בשולי השוליים, כמו הכרה באש"ף ואפילו חלוקת ירושלים, הלכו וצברו תאוצה. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, הייתה המאיץ של המהלך, שהביא בסופו של דבר לאוסלו, להצעות השלום של ברק ואולמרט ולהתנתקות.

אילו הסכם אוסלו הצליח, כלומר לא רק הצד הישראלי שלו בוצע ונמסרו השטחים לידי הרש"פ, אלא גם הצד הפלשתינאי – הפסקת המאבק המזוין והטרור היה מבוצע; אילו בעקבות ההתנתקות הייתה קמה ברצועת עזה "סינגפור של המזרח התיכון" ולא מדינת טרור המשגרת רקטות לעבר האוכלוסיה האזרחית בכל רחבי המדינה – סביר להניח שרוב העם היה הולך אחרי הדרך הזאת, תומך בה ומאמין בה.

אולם התוצאות של הנסיגות היו הפוכות ב-180 מעלות מהציפיות של מחולליהן. הצעות השלום מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, שאימצו באופן מוחלט את ההשקפה היונית הקיצונית ביותר, של מסירת כל "השטחים" לפלשתינאים (עם "חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ביהודה, שומרון ועזה ובירתה ירושלים, נדחו בבוז ובדם ואש ותמרון עשן בידי האויב, שהמשיך להעלות על ראש שמחתו את "זכות" ה"שיבה", כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים, עד שתהפוך גם היא למדינה פלשתינאית נוספת.

כל אלה הביאו לתחושה שהמלחמה היא מלחמת נצח עם אויב שלעולם לא ישלים עם קיומנו. באווירה כזו, המלובה בטרור יומיומי נגד ישראל, ואליו נוספו הפרעות של ערביי ישראל במבצע "שומר החומות" – קל לדמגוגים קיצוניים ומטיפי שנאה ורעל, כמו החיה הכהניסטית, לסחוף המונים אחרי פתרונות הכזב שלהם.  

* תשובה אומללה – בני גנץ יצא נגד חזיון התעתועים המזעזע, על פיו סמוטריץ' יהיה, חלילה, שר הביטחון והכהניסט יהיה, חלילה, השר לביטחון פנים. הוא אמר שעכשיו הוא יצא משעות של הערכת מצב. השניים הללו אפילו לא מכירים את המושגים שנדונו שם.

זו תשובה אומללה, שמחמיצה את עומק הסכנה וחומרתה. נכון, הם אינם מכירים את המושגים, אך הם יוכלו ללמוד אותם. שר ביטחון שלא בא מהמיליה הביטחוני, זקוק לזמן ללמוד את המושגים ואת המאטריה, אולם לאחר שהוא השתלט עליה, הוא יכול להצליח בתפקידו לא פחות משר שבא מצמרת צה"ל. לעתים יש לו אפילו עדיפות, כיוון שאינו מקובע בדוגמות הצה"ליות.

הבעיה עם סמוטריץ' והכהניסט היא שהם שני פירומנים קיצונים, שערכי צה"ל וערכי מדינת ישראל זרים להם, הם חסרי אחריות וקלי דעת ועלולים להמיט אסון על מדינת ישראל.

* ליד קברו המשוקץ – לקראת הבחירות ערך "ישראל היום" ראיון מפנק עם אשתו של בן גביר. כחלק מתחפושת ה"תאקיה" של הכהניסט, היא לא סיפרה שאת הצעת הנישואין היא קיבלה מהכהניסט ליד קברו המשוקץ של המחבל, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש.

* מתנה לבן גביר – המחבל בן העוולה שביצע את הרצח הנתעב בקריית ארבע לא ירה לעבר ביתו של הכהניסט. אך עוצמה כהניסטית מיהרה להפיץ את הבדותה שהירי היה לעברו. יתכן שאותו מחבל העניק לכהניסט במתנה עוד מנדט.

כבר קראתי איזה נמושה שכתב שבשל הפיגוע הזה הוא יתמוך בכהניסט.

* אם למישהו היה ספק – אם למישהו היה ספק בכך שחד"ש-תע"ל פסולי חיתון, הח"כים עאדיה תומא סלימן ועופר כסיף הסירו את הספק, בהודעות התמיכה הנלהבות שלהם בכנופיית הטרור "גוב האריות" ובהשתלחות שלהם בצה"ל.

מותר לחלוק על מדיניות הממשלה ולהתנגד לפעילות זו או אחרת של צה"ל ולבקר אותה. אך כאן אין המדובר במחלוקת פנימית מה הדרך הנכונה לפעול לנוכח הטרור, גם לא קריאה לפייסנות ישראלית כלפי הטרור, אלא בהזדהות מוחלטת עם האויב, עם הטרור. ברור שהישענות על האויב היא בלתי נסבלת. יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית, שהמנדט שלה הוא לקדם את מדינת ישראל והאינטרסים שלה, למפלגה השוללת את קיומה של ישראל ועוינת את האינטרסים שלה. אם תקום ממשלת פיגולים כזו, היא תתפורר מיד.

אני מאמין להצהרותיו של לפיד שלא יקים עמם קואליציה, אולם הוא אינו מתחייב לא להקים קואליציה הנשענת עליהם מבחוץ. הישענות מבחוץ מסוכנת יותר מחברות בקואליציה, כיוון שהתלות בהם היא אותה תלות, אך אין הם נושאים בכל אחריות, ולכן הם ינהלו מו"מ סחטני על כל הצבעה, ויש עשרות הצבעות בשבוע.

המחנה הממלכתי מכריז שלא ייתן יד לממשלה שתישען על תמיכת חד"ש-תע"ל ולכן זה לא יקרה. נכון, שבעבר גנץ היה מוכן לכך, אך אני משוכנע שהוא התפכח. אולם אם הוא ינסה, באותו רגע המחנה הממלכתי יתפרק, כיוון שתקווה חדשה, בראשות סער, מתן כהנא ואולי גם חברים אחרים יפרשו.

אין לקבל את המוסכמה שהממשלות היחידות שניתן להקים הן ממשלה עם הכהניסטים ועוזריהם וממשלה עם נציגי האויב. יש לקדם ממשלת אחדות לאומית, ללא הקצוות הרעילים.

* מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – רוגל אלפר תומך בהתלהבות בדבריה של תומא סלימן. גם הוא בצד של המחבלים. גם הוא תומך בטרור. גם הוא רואה במחבלים לוחמי חירות שמנהלים מלחמה צודקת נגד מדינת האפרטהייד ואקיבוש הפשיסטית שהוא כה מתעב.

את הפשקוויל שלו הוא מיקד במרב מיכאלי, והתגולל בה על כך שגינתה את תומא סלימן ושיבחה את צה"ל ואת הפעולה. המסקנה שלו היא שאין הבדל בין מרב מיכאלי לבן גביר. ואם יש הבדל סגנוני, הוא לטובתו של בן גביר: הוא אומר בגלוי את מה שהוא חושב, והיא עוטפת זאת במילים מטעות ואומרת "רבין". אבל שניהם קוראים להתנגדות טרור, שניהם מכחישי אקיבוש, שניהם מתנגדים לממשלה עם המשותפת. לפחות הייתה לו הברקה על חשבון מיכאלי – הוא אמר שהיא בעד מוות למחבלים ולמחבלות.

ברור שמבחינת אויבינו המרים, עמם אלפר מזדהה כל כך, אין הבדל בין בן גביר למיכאלי. אך האמת היא שמבחינתם אין הבדל בין השנים לבין אלפר. כאשר הם משגרים רקטות לתל-אביב, הן מכוונות גם לפגיעה באלפר. אלפר יודע זאת, כמובן. בתקופת "אינתיפאדת הסכינים" הוא פרסם מכתב גלוי מראש לפלשתינאי שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את המעשה ורק תוהה מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן לעשות זאת, כי הרי הוא, אלפר, שייך לעם הכובשים.

מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר? שאוטו ויינינגר לקח את עצמו ואת רעיונותיו ברצינות. אלפר סתם פקה-פקה.

* בוגדים – חייל צה"ל, פעיל שמאל רדיקלי בחופשה, יידה אבנים בחיילי צה"ל בהר חברון.

הנ"ל בוגד. הוא ותמונת הראי שלו מימין שתקף את מג"ד 202 הם גיס חמישי ויש להעמיד אותם לדין על בגידה.

* הפגישה שהייתה או לא הייתה – טרם קראתי את האוטוביוגרפיה של נתניהו "ביבי: סיפור חיי", למעט הפרק הראשון, שפורסם ב"ידיעות אחרונות".

במאמר ביקורת על הספר מאת אנשיל פפר, ב"הארץ ספרים", מסופר הסיפור הבא. "הביקור הראשון של בנימן נתניהו בבית אגיון, המבנה שבפינת רחוב בלפור בירושלים שלימים יהיה כה מזוהה עמו, היה 22 שנה לפני שהפך לדייר הרשמי בבית. נתניהו בן ה-24 הגיע לשם בערב קיצי יחד עם אביו, ההיסטוריון בנציון נתניהו, לפגישה פרטית עם ראש הממשלה יצחק רבין, שאורגנה בעזרת בתו דליה, שאותה הכיר נתניהו הצעיר בתקופה שבה שירתה כפקידה בסיירת מטכ"ל. השניים ביקשו לשכנע את רבין שלא יתקפל בפני הלחץ של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר להסיג את כוחות צה"ל בסיני וברמת הגולן מהקווים שתפסה ישראל בתום מלחמת יום כיפור. אף שהאזין להם בעניין, רבין נענה בסופו של דבר להצעתו של קיסינג'ר".

גם פפר, בביקורתו, לא הבחין או אינו מודע לעובדה, שאת המו"מ בין ישראל למצרים ולסוריה על הסדרי הפרדת כוחות לאחר מלחמת יום הכיפור, לא רבין ניהל אלא גולדה מאיר. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם בינואר 1974, שבועיים וחצי לאחר הבחירות לכנסת השמינית, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה. רבין היה אז ח"כ צעיר וחדש. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם במאי 1974, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה, לאחר התפטרותה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט (שזיכו אותה מאחריות למחדל, אך היא לקחה על עצמה באצילות את האחריות המיניסטריאלית). רבין היה אז שר העבודה. הוא הושבע לראשות הממשלה ביוני 1974, שלושה ימים לאחר חתימת ההסכם.

עוד אקרא את ספרו של נתניהו. מעניין כמה סיפורים כאלה אזהה וכמה יחמקו מעיניי.

* חיים בשאננות – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר ביקורת מפרגן ביותר על ספרה של אורה אחימאיר "בסלון של ברטה". הספר הוא רומן היסטורי ביוגרפי, המספר את סיפורה של ברטה צוקרקנדל, גיבורת תרבות וינאית, דמות מרכזית באליטה התרבותית הווינאית, וכמו רבים באליטה הזו, היא הייתה יהודיה. יהודיה שהיהדות וענייני העם היהודי היו שוליים מאוד בחייה, כבחיי רבים מחבריה היהודים בני האליטה הווינאית, וכשהרצל הקים את התנועה הציונית, היא ראתה בכך בגידה במולדת האוסטרית (הרצל נולד בהונגריה שהייתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית).

העילית היהודית בווינה ראתה עצמה כאוסטרית לכל דבר, הייתה מודעת לאנטישמיות הרוחשת סביבה, אך ראתה בה תופעה שניתן להכיל אותה ולחיות לצדה. עד שב-1938 היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה הנאצית והתקבל בידי האוסטרים בהתלהבות והערצה כגיבור לאומי וכמשחרר. ברטה הפכה לפליטה שנדדה לצרפת ומשם למרוקו ולאלג'יריה ומתה ב-1945 בגיל 82.

כך מסיים יוסי ביילין את מאמרו: "כדאי מאוד לתרגמו לאנגלית. יש אנשים החיים בשאננות מעבר לאוקיינוס, וסיפורם של יהודי וינה עשוי לעניין אותם". האמירה הציונית הזאת של ביילין, נאמרה באנדרסטיימנט, אך המסר שלה ברור – יהודי ארה"ב, מקומכם בישראל, המדינה היהודית.

יוסי ביילין הוא יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף שלי, אך הוא ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. גם השקפתו היונית הקיצונית, אינה נובעת מהחזון "אימג'ן" הג'ון לנוני, משמאלנות "פרוגרסיבית" או מקוסמופוליטיות, אלא מדאגה לכך שישראל תהיה מדינה יהודית עם רוב יהודי מוצק לדורות. אמנם הפתרונות שהוא מציע גרועים ומסוכנים, והוא לא התפכח מהם גם אחרי שנוסו, והוא היה המנוע שלהם, ונחלו כישלון עקוב בדם, אך יש הבדל עצום, בעבורי, בין מחלוקת אתו על הדרך להגשים את החזון הציוני למחלוקת עם זהבה גלאון או מוסי רז, שאיני מוצא מצע משותף למחלוקת עמם.

יוסי ביילין אינו רק אוסלו ויוזמת ז'נבה, אלא, לא פחות מכך, מיזם "תגלית" – אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בדור האחרון, שהוא יזם והקים אותו.

* תורנות אחרונה – בגיל שישים, חברי אורטל מקבלים פטור מתורנות חדר אוכל בסעודת ליל שבת ("שישי ערב") ומתורנות בבראנץ' של שבת בבוקר. בליל שבת האחרון הייתה התורנות האחרונה שלי, אחרי כמעט 39 שנים. מחצית התקופה עשיתי תורנויות חליבה ומחציתה – חדר אוכל.

האמת היא שאף פעם לא ראיתי בתורנות עונש או סבל מיוחד, אבל אני שמח לפרוש. יש בכך מעין הכרת תודה של הקהילה לוותיקיה.

וכעת יש לי עוד חמש שנים של תורנויות חול.

* חוה פנחס כהן – שמעתי בצער על מותה, בגיל 67, של המשוררת חוה פנחס כהן, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. חוה הייתה משוררת מצוינת, מקורית מאוד, יצירתית מאוד. היא הייתה משוררת דתיה, ששירתה ייצרית, פתוחה ונועזת וכביכול חילונית מאוד, אך בה בעת נטועה עמוק בתרבות היהודית, בארון הספרים היהודי, באמונה ובדתיות. והשניות הזאת, המורכבות הזאת, היא שעושה את שירתה למעניינת וטובה כל כך.

הכרתי את חוה בשנות התשעים, באמצעות חברה משותפת שהכירה בינינו ואמרה שאנו חולקים השקפת עולם פוליטית ותרבותית דומה. חוה הייתה דמות משמעותית בעולם ההתחדשות היהודית, לימדה בבית המדרש "אלול" ובמכון הרטמן, ערכה את כתב העת "דימוי". נפגשנו באירועים של ההתחדשות היהודית, הזמנתי אותה להרצות בבית המדרש "חברותא" שהובלתי בגולן. תמיד היה מרתק לפגוש בה ולשמוע את דבריה, שתמיד היו מקוריים, לעתים מפתיעים, תמיד מעוררי מחשבה.

חוה זכתה השנה בפרס אשת הנשיא. בשבת היא הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך!

          * ביד הלשון

גוב האריות – מושג בחדשות: גוב האריות, שמה של כנופיית טרור בקסבה של שכם, שביצעה עשרות פיגועים ירי, והנהגתה חוסלה בידי כוחות צה"ל, ימ"ם והשב"כ.

מקור המושג הוא ספר דניאל, שם מסופר על דניאל, שהושלך לגוב האריות כגזר דין מוות על כך שהתפלל לאלוהי ישראל; פעולה אסורה בממלכות פרס ומדי. מלאך ה' סוגר את פי האריות ודניאל יוצא בריא ושלם. המלך דריווש מכיר בזכות הנס בה' אלוהי ישראל.

גוב האריות הוא מתחם של אריות, שאליו הושלכו בני אדם אל מותם באכזריות נוראה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.10.22

* זיכרון קצר – הקריאות לבצע "חומת מגן" 2 ביו"ש בעקבות גל הפיגועים, מעידות על זיכרון היסטורי קצר. אין שום דמיון בין המציאות שהביאה ל"חומת מגן" למציאות הנוכחית.

בשנים שבין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", צה"ל וכוחות הביטחון הדירו את רגליהם משטחי הרש"פ. הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הנה, רק אתמול ראינו בתחקיר על רצח גנדי בערוץ 12, שברגע שהרוצחים הצליחו להימלט לשטחי הרש"פ, נגמר המצוד ונאמר בפירוש ששם איננו יכולים לפעול. כתוצאה מכך, הרש"פ הפך לתשתית טרור ענקית, שהוציאה מדי יום פיגועים רצחניים בישראל, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים, והחיים במדינה היו סיוט. הורים חששו לתת לילדיהם לצאת מהבית. עליה על אוטובוס או כניסה למסעדה היו רולטה רוסית.

במבצע "חומת מגן" השמדנו את תשתיות הטרור, אולם מה שחשוב יותר, הוא שהחזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ אל שטחי הרש"פ. אלמלא כן, אילו רק הרסנו את תשתיות הטרור וחזרנו למצב שקדם למבצע, התשתיות היו משתקמות במהרה וכך גם מרחץ הדמים. אולם מאז שצה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, המציאות היא אחרת לגמרי.

כעת, אנו מגיעים לרוב אל המחבל במיטתו, לפני שהספיק לפוצץ את עצמו בישראל. בחצי השנה האחרונה, במסגרת מבצע "שובר גלים", הפעילות של צה"ל באזורי הרש"פ ובעיקר באזורים המועדים ביותר לפורענות כמו ג'נין ושכם, היא האינטנסיבית ביותר מאז "חומת מגן". פעילות הנערכת יום יום ובעיקר לילה לילה. אלפי מחבלים עצורים. הרבה מאוד מחבלים הרוגים. סיכול של מאות פיגועים ובכך הצלת חייהם של אלפי ישראלים, שעלולים היו להיהרג בפיגועים אלמלא סוכלו. מבצע "חומת מגן" נעשה בדיוק כדי ליצור את המצב הנוכחי. האם אפשר לעשות יותר? תמיד ניתן להשתפר ותמיד צריך לנסות להשתפר.

אין חיה כזו אפס פיגועים, כיוון שהאויב לא השלים ואינו עומד להשלים בעתיד הנראה לעין עם קיומה של מדינת ישראל והוא ממשיך להילחם. חיינו, מראשית הציונות, מלווים בטרור הזה וכנראה שכך יהיה גם בעתיד. עוד "חומת מגן"? סתם סיסמה, שמה שעומד מאחוריה אינו ביטחון אלא פוליטיקה קטנה.

יש צורך ב"חומת מגן" 2, אך לא ביו"ש כי אם ברצועת עזה. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, בשלב השני של "חומת מגן", בוטל ברגע האחרון (ואני יודע זאת היטב, כיוון שגויסתי בצו 8 ל"חומת מגן" ברצועה, ערכנו מודלים לתפקיד שלנו בכיבוש הרצועה, וברגע האחרון הפעולה בוטלה והועברנו לטול כרם), ברצועה קמו תשתיות טרור ורקטות, המאיימות על כל מדינת ישראל. בזמן שבו נורו עשרות אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, לא נורתה אפילו רקטה אחת מהרש"פ. גוש דן לא הפך ל"עוטף רש"פ" כמו הנגב המערבי. לא כיוון שהפלשתינאים ברש"פ שונאים אותנו פחות מברצועת עזה ולא כיוון שהם כמהים פחות להשמיד את ישראל, ולא כיוון שהם צמאים פחות לדמם של יהודים, אלא כיוון שאין להם תשתית כזו. אין להם תשתית כזאת, כיוון שאינם יכולים לייצרה. הם אינם יכולים ליצרה, כיוון שכוחות הביטחון פועלים שם 24/7. בניגוד לרש"פ, סיומו של כל מבצע ישראלי ברצועת עזה מתחיל את הספירה לאחור עד המבצע הבא. אחרי שיחודש ירי הרקטות (ואני בפירוש כותב "אחרי שיחודש" ולא "אם יחודש"), יהיה על צה"ל לערוך מבצע "חומת מגן" בעזה, להשמדת תשתית הטרור ולהחזרת חופש הפעולה של ישראל בשטח הרצועה.

* הצדעה ללוחמי המחסומים – אין שם טוב למחסומים ביהודה ושומרון. משימת המחסום דפנסיבית, אינה "סקסית" כמו הפעילות היזומה בתוך ערי יו"ש, משעממת. ובנוסף לכך, יש המציגים אותה כקלגסות אטומה הפוגעת בחופש התנועה של הפלשתינאים וכו'.

הפיגוע במחסום שועפט ונפילתה של לוחמת צה"ל סמלת נועה לזר העלו לתודעה הציבורית את המחסומים. זו הזדמנות להצדיע ללוחמי המחסומים, שמגִנים עלינו בגופם. אלמלא לוחמי המחסום, אותו מחבל היה מגיע עם כלי הנשק שלו לתוך יישוב אזרחי וטובח בתושביו. אלמלא המחסומים, מחבלים רבים היו מגיעים לאזורים מיושבים ומבצעים פיגועים. המחסום גם מרתיע מפני פיגועים וגם מסכל רבים מהם בפועל. ובמקרה המצער הזה, גם במחיר חייה של לוחמת צה"ל. נפילה של לוחם צה"ל היא אירוע כואב מאוד, אך זה המחיר שאנו משלמים בהגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה.

במקרה הזה, התפקוד של המחסום היה לקוי. מקרה שבו מחבל מגיע לעמדה של צה"ל, ומחסום הוא עמדה, יורה שמונה כדורים, הורג לוחמת ופוצע קשה מאבטח, מפסיק את מסע ההרג רק בשל מעצור בנשק ומצליח להימלט מבלי שנורתה לעברו אפילו יריה אחת – אסור שיקרה. קורה שמחבל מפתיע והורג חייל, אבל חייבים להיות לוחמים שישיבו מיד אש ויחסלו את היורה. חייבים לתחקר את המקרה ולהפיק לקחים. אולם למרות הכישלון הנקודתי, ברור שהמחסומים, לצד הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ, הם אמצעי חשוב בהגנה על אזרחי ישראל. מן הראוי שכולנו, אזרחי ישראל, נצדיע ללוחמי המחסומים.

יהי זכרה של לוחמת צה"ל נועה לזר ברוך!

* לנוכח מחדל אזור C – בחציון הראשון של שנת 2022 ( ינואר עד יוני) נהרסו 250 מבנים, על פי תיקי בניה בלתי חוקית פלשתינאית. מספר זה דומה לתיקי הבניה הבלתי חוקית שנהרסו במשך שנה שלמה בשנים קודמות: 279 מבנים בכל שנת 2021 ו- 290 מבנים בכל שנת 2020.

מחדל ההשתלטות הפלשתינאית בבניה בלתי חוקית על חלקים משטח C חמור ומסוכן. הממשלה הנוכחית לא חוללה שינוי דרמטי, כפי שראוי, באוזלת היד שאפיינה את הממשלות הקודמות. עם זאת, חל שיפור במענה הישראלי, כפי שמוכיחים המספרים הללו. שר המשפטים פועל למימוש התקנים לאכיפה שכבר תוקצבו, מה שיקדם את המאבק בהשתלטות הבלתי חוקית.

* האשם האוטומטי – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" הוא "די להרג בשטחים". המאמר אינו מדבר על נועה לזר, אלא על המחבלים שנהרגו בפעולות צה"ל וכוחות הביטחון ביו"ש.

גדעון לוי מכנה את ממשלת לפיד "ממשלת המלחמות", בשל פעולות צה"ל ביו"ש ובשל עמדתה בנושא ההסכם עם לבנון. כידוע, אחרי מו"מ ממושך בין ישראל ולבנון הביאה ארה"ב הצעת פשרה, שכללה ויתורים ישראליים משמעותיים. אף על פי כן, לפיד וגנץ בירכו על ההצעה וסביר להניח שהייתה מתקבלת בממשלה. לעומת זאת, הלבנונים הכניסו שורה של דרישות נוספות. לפיד, בצדק, הודיע שישראל דוחה את הדרישות החצופות. ולכן, לוי מאשים את הממשלה שהיא "ממשלת המלחמות… לפיד יישא באשם לפרוץ המלחמה הבאה בצפון…. שוב יוכח שהשמאל יכול: הוא יכול לחרחר מלחמות ולדרדר את ישראל לעוד סיבוב דמים, כפי שעשה גם בימיו היפים ביותר… אסור יהיה לשכוח לו [ללפיד א.ה.] זאת. אם ישראלים ולבנונים ישלמו בחייהם וברכושם בגלל גובה תמלוגים, או אפילו בגלל מיקומו של קו מצופים, מלחמת לבנון השלישית תהיה חסרת תוחלת בדיוק כמו שתי קודמותיה. נסיגה מההסכם פירושה כנראה מלחמה. שום דבר לא יצדיק אותה, והסכם, כל הסכם, עדיף עליה אלף מונים".

נניח שממשלת ישראל תאמר שהיא מקבלת את כל הדרישות הלבנוניות, ולמחרת הלבנונים יכניסו עוד איזה עז או איזה "חוות שבעא" וישראל תדחה זאת, מי יהיה אשם לדעת לוי במלחמה?

[הערה זו נכתבה לפני ההתפתחות של היומיים הראשונים – הסכמה בין לבנון וישראל על ההסכם].

* לאישור הכנסת – מסע השקרים של נתניהו בנוגע להסכם עם לבנון, שלבטח היה מאושר לחתום על הסכם כזה, אינם מצדיקים בשום אופן את הדרת הכנסת מאישור הסכם הקובע לדורות את גבולה הימי של ישראל.

הסיבה שההסכם לא מובא לכנסת, היא חששה של הממשלה שאין לה רוב בכנסת. זה חמור מאוד. זו עקיפת הכנסת בשל העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט היא דבר בעייתי מאוד, שקיומו אפשרי רק כממשלת מעבר עד בחירות. באופן כללי, לא ראוי לחתום על הסכם כזה בממשלת מעבר לפני בחירות. אולם אילו היה לממשלה רוב והיא הייתה מביאה את ההסכם לאישור הכנסת גם לפני בחירות, זה לא היה תקין אך עוד אפשר היה לחיות עם זה. אולם הוצאת הכנסת מן התהליך היא מהלך פסול.

להערכתי, בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, אך בין אם ינהג כך ובין אם לאו, עקיפת הכנסת אינה הולמת משטר דמוקרטי פרלמנטרי. כל מי שהיה יוצא בשצף קצף נגד התנהלות כזו, אילו הייתה מצד ממשלת נתניהו, ומוכן לקבל התנהלות כזו היום – צבוע. והתנהלות כזו היום, תיצור תקדים שממשלה אחרת תחזור עליו אם יהיה לה נוח.

הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה בשנות השבעים, הסכם קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו א' ו-ב', הסכם השלום עם ירדן, הסכם חברון, הסכם ואי, ההתנתקות  והסכמי אברהם, הוגשו להחלטת הכנסת. החוק לא חייב זאת, אך תקדים בן כמעט חמישים שנה, שכובד בכל המקרים, חזק לא פחות מחוק. והגיעה השעה לתקן את החוק, כדי שלא יהיה בנושא שיקול דעת לאף ממשלה.

* החלטה מוצדקת – כפי שצפיתי, בג"ץ אישר ברוב גדול את התמודדותו של עמיחי שיקלי. שיקלי פעל על פי המלצת בית המשפט המחוזי ובהסכמת הייעוץ המשפטי לכנסת. נכון שבג"ץ מוסמך להפוך על פיה החלטה של ערכאה נמוכה יותר, אך צריכה להיות סיבה מובהקת כדי לראות את ההחלטה כשגויה בעליל, וזה לא המקרה כאן.

אמנם לדעתי צריך היה לפסול את עידית סילמן, אך גם כאן, היה לי ברור שבית המשפט יאשר את הריצה.

כמובן שהחלטת השופט עמית לא נבעה משום שיקולים זרים, והייתה עניינית, הגם ששללתי אותה. המחלוקת בין עמית לבג"ץ היא מקצועית, ועובדה שהייתה גם עמדת מיעוט שתמכה בפסיקת עמית.

כמובן שהליכוד הביביסטי ימשיך להשתלח בבג"ץ גם אחרי ההחלטה הזו, כפי שהשתלח בו גם אחרי שדחה ברוב של 11:0 את העתירות נגד כהונת נתניהו בשל כתבי האישום, אחרי שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום וחרף אותן פסיקות שבעטיין "הארץ" משתלח ללא הרף בבג"ץ. אף אחד אינו מתכוון לדומם את מנועי הדי-9.

ההחלטה לאשר את ריצת בל"ד שגויה ומנוגדת לחוק, אך היא בהתאם לתקדימים של בג"ץ עוד מאז עזמי בשארה ועד בן גביר.

* הגולם הכהניסטי קם על יוצרו – בסקרים בערוצים 11 ו-12 הכהניסטים ועוזריהם מקבלים 13 מנדטים. עמית סגל הציג את תמונת הסקרים האחרונים והצביע על מגמה מזוויעה – מסקר לסקר עובר מנדט שלם מן הליכוד לכהניסטים.

נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, כדי להבטיח רוב לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. הוא חשב שהשד יהיה תחת שליטה. הוא לא העלה על דעתו שזה יהיה האיום הגדול ביותר עליו. הגולם הכהניסטי קם על יוצרו. ממשלה עם 13 מנדטים לכהניסטים (ואם המגמה הזאת תמשך, המספר עלול להיות גבוה יותר) משמעותה שהכהניסטים יהיו המרכיב המשמעותי ביותר בממשלה, הם ינהיגו אותה ביד רמה, ללא רסן, ונתניהו יהיה פיון שלהם. הם יקבלו מספר רב של שרים ובהם שרים בכירים וינסו לכפות עמדות קיצוניות, הולכות ומקצינות, מטורפות, נגד האינטרסים הלאומיים של ישראל.

איני שמח לאידו של נתניהו. נהפוך הוא, הלוואי שכל אותם 13 מנדטים יעברו לליכוד; אם הליכוד יקבל 44 מנדטים והכהניסטים ישארו בחוץ, זו תהיה בשורה גדולה. אבל צריך להיות ברור מה המשמעות של 61 מנדטים לגוש בן גביר-נתניהו. מה המשמעות הלאומית, מה המשמעות הבינלאומית, מה המשמעות הביטחונית. זו זוועה! איום של ממש על מדינת ישראל.

* מעשיך יקרבוך – ח"כ מיקי זוהר, היה עד הכנסת האחרונה מהגרועים שבח"כים הביביריונים – פרא פרוע. לאחר אובדן השלטון, זוהר עשה חשבון נפש פומבי, אמר שאובדן השלטון נובע מההתלהמות המשתלחת והמאיימת, ולקח אחריות אישית כאחד מהגרועים בתופעה הזאת. הוא אמר שבכוונתו לתקן את דרכיו.

כמו רבים, גם אני פקפקתי בהצהרתו, אך שיבחתי את עצם האמירה, וכתבתי: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". יש לבחון אותו על פי התנהגותו בפועל.

אחרי כשנה וחצי, ראוי לומר בהגינות, שהוא עמד במילתו. דווקא בכנסת הנוכחית, שבה הביביריונות הפרלמנטרית של סיעת "לה-פמיליה" בהובלת אמסלם וקרעי (ובעידוד בקריצה של המנהיג העליון) הגיעה לשפל חסר תקדים, זוהר בלט כמי שמתנהג אחרת. יתר על כן, לעתים הוא אף הסתייג מחבריו הביביריונים.

מיהו מיקי זוהר האמתי? האם בכנסות הקודמות הוא היה זוהר האותנטי ועכשיו הוא משחק משחק? לטענתו, היום הוא מיקי זוהר האמתי ואילו אז הוא חשב שזו הדרך להתבלט ולכן נהג כפי שנהג. כך או כך, כאשר אדם משנה לטובה את התנהגותו, ראוי לשבח אותו על כך.

כמובן, שמיקי זוהר החדש הוא סדין אדום בקרב הגרעין הקשה של הביביסטים.

וכך אמר עליו חוד החנית של הביביריונות, רמי בן יהודה, בהפגנה ביביריונית בחולון: "יש לנו פצצה בליכוד ושמה מיקי מכלוף זוהר השפן הקטן העלוב… אנחנו אנשי השטח, אורלי לב פה, חמש שנים נותנת מהלב שלה… ומיקי מכלוף זוהר מלכלך עלינו. אנחנו בבית לא נותנים לבוגדים ללכלך על פעילי השטח".

* ביביזם לפידיסטי – מתחתי ביקורת על דברים מביכים של לפיד בעצרת הממלכתית לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אמר שמתפללים שיצאו מבית הכנסת החליפו את התפילין ברובים. כידוע (או אמור להיות ידוע), אין מניחים תפילין ביום הכיפורים. ברשומה עצמה כתבתי שהרעיון אותו ביטא לפיד בנאומו היה נכון, יפה וראוי לתקופה הזו – רעיון של אחדות העם. אך השגיאה – מביכה. לא רק את ראש הממשלה, אלא את אזרחי ישראל.

חלק מהתגובות לרשומה היו של ביביזם א-לה לפיד. כלומר, של אוהדי לפיד שקופצים כנשוכי נחש לגונן על מנהיגם האהוב, שאסור לבקר אותו. מה קרה? מנהיגכם מורם מעם? אסור לבקר אותו?

אם נחליף את הביביזם בלפידיזם – ביביזם לפידיסטי, לא עשינו כלום. את הביביזם יש להחליף ברוח דמוקרטית, שבה ראוי שנבקר את מנהיגינו, גם כאשר אנו תומכים בהם. פולחן אישיות היא ההיפך מדמוקרטיה.

* יש סיכוי שאתם עוברים את אחוז החסימה – מתוך ספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, שפרק מתוכו התפרסם ב"7 ימים": "צביקה האוזר [אז יועצו של נתניהו א.ה.] רץ עם הניירות והחישובים בעיפרון של ארתור [פינקלשטיין א.ה.] ל'קאונטרי דקל' בשיכון בבלי, כדי לתפוס שם את אמנון אברמוביץ' ולשכנע אותו שמדובר במרוץ צמוד ביותר. כשחזר הוא סיפר שאברמוביץ' אמר לו: 'אתם מפסידים בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים' ".

זה היה שלושה ימים לפני הבחירות, שבהן נתניהו ניצח. אמנון אברמוביץ' היה אז הפרשן של ערוץ 1. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הדרך השלישית, והוזמנתי לפאנל של הערוץ הראשון בליל הבחירות, בהובלת חיים יבין ולצדו מינה צמח. כשנכנסתי לאולפן, אברמוביץ', שיצא ממנו לרגע, ראה אותי, ובמבט של ממתיק סוד, המכיר את תוצאות המדגם, אמר לי: "יש לי חדשות שעשויות לשמח אותך. יש סיכוי מסוים שתעברו את אחוז החסימה".

אחוז החסימה היה אז 1.5%, כלומר ניתן להיכנס עם שני מנדטים לפחות. כוונתו של אברמוביץ' הייתה, שהוא יודע שהדרך השלישית מגרדת בקושי רב את המנדט השני. הדרך השלישית קיבלה בבחירות ארבעה מנדטים.

* השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית – "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

דברים אלה כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים".

וזו התשובה לאלה שסונטים בי, על שאני מגדיר את הכהניזם כתופעה המנוגדת לציונות.

* שישים שנה ל"האומה" – כתב העת "האומה", במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות בהוצאת המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, ובגיליונות האחרונים גם של עמותת שלטון בית"ר, חוגג שישים שנה, מתוכם 23 שנים בעריכתו המצוינת של יוסי אחימאיר.

אני קורא את "האומה" שנים רבות, תמיד מכריכה לכריכה; אמנם אין זה כתב עת אקדמי, אך זהו כתב עת אינטלקטואלי ותרבותי ברמה גבוהה מאוד והוא מעניין מאוד. אני נהנה לקרוא את המאמרים המתפרסמים בו, כולל ואולי בעיקר את אלה שאיני מסכים עמם (והם רבים), כיוון שם עמוקים, ענייניים, רציניים ומתעלים הרבה מעל מי האפסיים של הפוליטיקה העסקנית. יש בהם הרבה היסטוריה ציונית, בעיקר של תנועת ז'בוטינסקי, ספרות, ביקורת ספרים ושירה.

מעטים מאוד כתבי העת השורדים שנים כה רבות; לא כל שכן, כתב עת מודפס בעידן הווירטואלי.

כתב העת "האומה" הוא תזכורת לימים של הליכוד הקדם-ביביסטי, להדר הבית"רי. תזכורת לכך שהדבר אפשרי ומכאן, שאולי עוד ישוב. באופן ציורי, ניתן לומר ש"האומה" מחובר יותר לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא, מאשר לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כסף, כוח, כבוד. אין זה אמור להפתיע, כאשר עורך "האומה" זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, ראש הממשלה שהיה מופת של ממלכתיות, אהבת ישראל וחתירה לאחדות לאומית.

הגיליון החגיגי לציון שישים השנה, היה מעניין כתמיד. לצד ברכות ומאמרים על "האומה", חלק נרחב ממנו הוקדש לתולדות העיתונות של תנועת ז'בוטינסקי ובכלל תולדות העיתונות הישראלית. מבין המאמרים אציין את מאמרה של חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין, שמפרסמת מסות ספרותיות ב"האומה", שדיברה על המקום שלה, כבת למשפחה מפא"יניקית מובהקת, בכתב עת של היריב האידיאולוגי. זה המקום לציין את הפתיחות הרבה של עורך "האומה", שפתח את כתב העת גם לכותבים שאינם חלק מתנועתו (ולכן השתוממתי מרשומה של יוסי אחימאיר בפייסבוק, שבה תקף את "ישראל היום", על שראיין את זהבה גלאון). כן, הוקדש מקום לזכרו של פרופ' אליעזר שבייד, שבו ספד לו אחימאיר וסיפר על הזיקה המיוחדת של שבייד ל"האומה" שבה פרסם שורה של מסות, בשנים האחרונות. המאמר כלל את הספדו של צביקה צמרת על רעו שבייד. יש לציין, ששבייד היה סוציאל-דמוקרט מובהק, שלאורך שנים תקף בחריפות את תנועת העבודה על שסטתה מדרכה הפועלית. אף שבהשקפותיו בנושאי חוץ וביטחון, היחס למסורת וזהותה הציונית של המדינה שבייד היה קרוב להשקפות "האומה", עדיין אני רואה במקום שקיבל שבייד בכתב העת ביטוי נוסף לפתיחותו.  

את הצביון של הליכוד הקדם ביביסטי אמחיש בשתי דוגמאות מן הגיליון החגיגי. אחד המאמרים המרתקים בו, היה של שלמה נקדימון, שסיפר זיכרונות מעבודתו בעיתון היומי "חירות", בטאון תנועת החירות (אגב, מאמר שנפלו בו כמה שגיאות היסטוריות מביכות, שאינן הולמות את ידיעותיו המפליגות של נקדימון בתולדות הפוליטיקה הישראלית). במאמרו הופיעה האנקדוטה הבאה: נקדימון פרסם רשימה על ח"כ אבא אבן, שכותרתה: "פרולטר על קדילאק". עם צאת העיתון, זומן נקדימון לשיחה בחדרו של יו"ר התנועה מנחם בגין. "נכנסתי לחדרו במצודת זאב. על שולחנו היה פרוש הגיליון של העיתון. הסתבר כי רשימתי על אבן לכדה את מבטו והוא קרא אותה בדקדקנות. ביושבי מולו תלה בי את עיניו, שנראו גדולות יותר מבעד לעדשות משקפיו, ואמר לי כך: 'שלמה, אני קורא אותך בעניין. רצוני שתדע, שמלחמתנו איננה כלפי פרטיותם של מנהיגים, אפילו הם יריבינו. אין זה נאה לעיתון כשלנו לפרסם כתבות מן הסוג האמור' ". אפשר להשוות לתעשיית השקרים, ההסתה והשיימינג ול"צבא הכתב"מים" של נתניהו?

דוגמה שניה – אחימאיר נוהג לפרסם בכל גיליון קטעי עיתונות קצרים, ההולמים לטעמו את הגיליון. בגיליון זה הוא הביא קטע ממאמר של עוזי ברעם ב"הארץ": "אני זוכר פגישה אחת עם מנחם בגין עד היום. ראשי הליכוד והמערך בכנסת דנו בהעלאת אחוז החסימה. ח"כ חיים קורפו מהליכוד אמר לבגין, שאפשר להגיע להסכמה על העלאת של שני אחוזים. בגין שאלה מה יקרה לייצוג הערבי. קורפו לא ידע לענות. לתדהמתנו אמר בגין: 'אינני רוצה כנסת בלי נציגים ערבים, שהרי הם משקפים גוון באוכלוסייה של מדינת ישראל'. ואז הוא הוריד את הנושא מסדר היום". האם ניתן לראות שרידי DNA של הגישה הזו, בליכוד הביביסטי?

לצערי, התפרסם בגיליון זה, במדור המכתבים, פשקוויל שאינו ראוי לדפוס, של קורא שמיחזר את עלילת הדם הקונספירטיבית המטורללת, על פיה השב"כ רצח את קסטנר בהוראת ראשי מפא"י, מחשש שקסטנר יתחיל לזמר ולחשוף את שיתוף הפעולה, כביכול, בין מפא"י לנאצים. כזכור, קסטנר נפצע אנושות בהתנקשות בחייו ונפטר בבית החולים. לטענת הכותב, אחרי כישלון ההתנקשות השב"כ חיסל אותו בבית החולים. הוא טוען שלכידת אייכמן ומשפטו נועדו להשכיח את פרשת קסטנר. פשקוויל שאינו ראוי לפרסום בכלל, ובכתב עת סולידי ורציני כ"האומה", בפרט.

גילוי נאות – אני כותב ב"האומה". לאורך השנים פרסמתי בו 21 מסות, מאמרים ומכתבים, כולל בגיליון שנת השישים. כמו כן, התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

          * ביד הלשון

כפות תמרים – בתורה אנו מצווים על ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל". לאורך הדורות, נקבעה המסורת ובעקבותיה ההלכה, שפרי עץ הדר הוא האתרוג, כפות התמרים הם הלולב, ענף עץ-עבות הוא ההדס. כלומר, הערבה היא המין היחיד, מתוך הארבעה, שמופיע בפירוש בתורה.

האם כפות התמרים הם אכן הלולב? במאמר שפרסם ב"הארץ" בסוכות שעבר, סוכות תשפ"ב, מציע מולי ברוג הצעה, שאותי לפחות היא שכנעהּ, שכפות תמרים אינם הלולב, אותו ענף דקל דמוי חרב, אלא אשכול פרי התמר.

בתרגום השבעים, המונח "כפות תמרים" מופיע כ- "kalunthra phoinikon" שתרגומו לעברית הוא "מטאטא התמר". במקורותינו יש שימוש בדימוי המטאטא, לאשכול תמרים. אשכולות התמרים נקראים "סינסנים", ואחרי שהורידו מהם את הפירות, הם שימשו כמטאטאים. על כתובת אכדית שנמצאה נכתב: "בסנסן תטאטא את הקרקע". בלשון חז"ל, טיאטוא נקרא כיבוד. מטאטאים את הבית – מכבדים את הבית. "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (משנה ברכות, דף נ"א, ע"ב). במה מטאטאים? במקום אחר במשנה נאמר: "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה". כלומר, הסנסן כמוהו ככף יד שבה מכבדים, כלומר מטאטאים. ברוג מוכיח שהדימוי של אשכול התמרים ככף יד, מופיע גם ביוונית עתיקה ובאשורית עתיקה. בהמשך המאמר, מצביע ברוג על מקורות יהודיים עתיקים, המדברים על איסוף תמרים בחג הסוכות. כמו כן, הוא מציין שאשכולות הדקל נושאי התמרים תואמים את תקופת סוכות, בעוד הלולב קיים על הדקל לכל אורך השנה.

כל הפרטים – במאמר עצמו: https://www.haaretz.co.il/literature/study/2021-09-26/ty-article/.premium/0000017f-e571-dc7e-adff-f5fd96490000?fbclid=IwAR11JESjlaCpdRqk1YCMxmfFZww86AtNyZF13PR8brFeGM1M9o8-zcct988

כאמור, ברוג שכנע אותי שהכוונה המקורית בכפות תמרים אינה ללולב אלא לאשכולות התמרים. עם זאת, אני מכבד ומקבל על עצמי את מסורת הדורות, שבה הלולב הוא "כפות תמרים" בארבעת המינים, לצד ההכרה האינטלקטואלית שהמסורת הזאת – מקורה בטעות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.8.22

* ממשלת אחדות בתנאים מסוימים – ממשלת אחדות עם נתניהו אינה רצויה, אך היא עדיפה על שתי האלטרנטיבות האחרות: ממשלה צרה צרורה עם בן גביר או ממשלה צרה צרורה עם המשותפת. כאשר אלו האלטרנטיבות, ממשלת אחדות עם נתניהו היא הרע במיעוטו.

אולם ממשלה כזאת מחייבת עמידה על ארבעה תנאים. א. הכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתחום. ב. נתניהו יהיה שני ברוטציה. למה? כי אם הוא יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו. ג. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיה בידי גוש נתניהו. משמעות הדבר, היא שתיקי הביטחון, החוץ והאוצר יהיו בידי גוש נתניהו. ד. זכות וטו לגוש השינוי על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט.

* כססתי את הציפורניים – כאשר נמסר על מסיבת עיתונאים "חשובה" עם בן גביר, ממש כססתי את הציפורניים. מה הוא יראה לנו הפעם? סמל שנתלש מרכבו של לפיד?

* חוק המורשע – אני תומך, כפי שכתבתי פעמים רבות, ב"חוק הנאשם", על פיו מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה. בנושא הזה אני בהחלט תומך בעמדתו הצודקת של נתניהו, כפי שהביע אותה והצביע עליה כאשר אולמרט היה רוה"מ. אגב, נתניהו דרש את התפטרותו של אולמרט כשרק החלה החקירה נגדו. אפשר לכנות זאת "חוק החשוד".

לצערי, לא היה לחוק הזה רוב בכנסת הקודמת ולכן הוא לא עלה להצבעה. איני יודע אם כך יהיה גם בכנסת הבאה. אך גם אם לא, יש לכל הפחות לתקן אבסורד הזוי בחוק הקיים. על פי החוק הקיים, ראש הממשלה יכול להמשיך לכהן כל עוד לא הורשע הרשעה חלוטה. מה הכוונה? שגם אם הוא הורשע בדין, אך הגיש ערעור, הוא יכול לכהן, כל עוד הערעור לא נדחה.

ההיגיון בהתנגדות לחוק הנאשם (ולמרות תמיכתי בחוק, יש בהחלט, בעיניי, היגיון בעמדה האחרת), מבוסס על חזקת החפות. נאשם הוא בחזקת חף מפשע, כל עוד לא הורשע בדין, ועל כך מבססים המתנגדים את התנגדותם. אולם בערעור, המערער אינו בחזקת חף מפשע, אלא בחזקת אשם, כיוון שהורשע בדין. בעוד במשפט, הנאשם זכאי אלא אם הוכח אחרת, בערעור המערער אשם אלא אם הוכח אחרת. בעוד במשפט, חובת ההוכחה היא על התביעה, בערעור, חובת ההוכחה היא על המערער.

על פי החוק הקיים, ראש ממשלה שהורשע בפלילים והוא בחזקת אשם, יכול להמשיך לכהן כראש הממשלה עד אחרי הערעור, וזה יכול לקחת שנים. אם אי אפשר להסכים על חוק הנאשם, יש למצער לגבש הסכמה לכל הפחות על חוק המורשע.

* בקרוב על מסכנו – בימים הקרובים תעשיית השקרים וההסתה תציף אותנו בחומרי השמצה, שיימינג ופייק ניוז למכביר על איזנקוט. איזה אפס הוא היה בצבא, איזה רמטכ"ל גרוע הוא היה, שהוא בכלל בוגד ומושחת. והתוצרים ידוקלמו בידי ההמון הביביסטי.

* נפרדנו – איזנקוט קרא בנאומו להיפרד מן הפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. הוא צודק. זה עיקרון ציוני מהותי. אבל הוא רק שכח שכבר נפרדנו.

נפרדנו מרצועת עזה. נפרדנו משטחי הרש"פ שבהם חי רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים ביו"ש. מעזה נפרדנו כבר ב-1994, אחרי הסכם אוסלו. כעבור 11 שנים, כפרס על התנהגות רעה, נתנו להם גם את אדמות גוש קטיף, שהפרדנו מהם את תושביהם. רצועת עזה היא ישות מדינית בהנהגת חמאס. הרש"פ היא ישות מדינית בהנהגת פת"ח. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, משטרה וכוחות ביטחון, שב"כ, בתי כלא, שגרירויות במדינות רבות בעולם. נכון, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בחופשיות באזורי הרש"פ, אך זה מחוסר ברירה, אחרי למעלה מאלף ישראלים שנרצחו כאשר צה"ל לא פעל שם וכדי לעצור את הטבח ההמוני.

נכון, עוד אין הסכם קבע ולא יהיה בעתיד הנראה לעין ומי יודע אם יהיה אי פעם. אבל היפרדות – יש ויש.

* טפילים חסרי מצפון – גדי איזנקוט שירת כל חייו הבוגרים כלוחם ומפקד בצה"ל. הוא שרת כלוחם ומפקד בגולני, עד תפקיד המח"ט, ומפקד בכל שדרות הפיקוד על תפקיד הרמטכ"ל. תמיד בדרג המסתער. פעמים רבות תחת אש. תמיד מתוך נכונות למסירות נפש.

וכך מתאר אותו גיבור המקלדת רוגל אלפר: "מוג לב… שרתָּ גם את עצמך, אתה לא איזה אלטרואיסט… לו היה איזנקוט מפגין בקרב התנהגות מוגת לב כמו זו שהוא מפגין בסוגיה הפלשתינאית, הוא היה משתחרר מצה"ל רב"ט אחרי ישיבה בכלא על עריקה… איזנקוט הפחדן… הוא לא אמיץ… עגלה ריקה".

במה זכה איזנקוט שהורעף עליו כל הטוב הזה? בכך ש"אין לו אומץ לב" לומר שישראל היא "מדינת אפרטהייד". ולכן, "לכל סרבנית מצפון יש אומץ לב ציבורי גדול לאין שיעור ממה שיש לאיזנקוט". "סרבנית מצפון" זה שם מכובס לעריקה מצה"ל.

ומן הראוי לשרש מהשיח הישראלי את המונח השקרי "סרבני מצפון". אין שום מצפון בעריקה מצה"ל, אין שום מוּסָר בהשתמטות מהגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל, אין שום ערכים בהשתמטות משירות למען המדינה. להיפך, מדובר בנמושות; בטפילים שחיים על הדם של בנינו. אנשי המצפון הם אלה שנותנים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ושמחרפים את נפשם על הגנתם. הסרבנים הם פרזיטים, שבזכות אחיהם שמגינים על עליהם, הם יכולים לפעול בחופשיות, להשמיץ את המדינה ולהיות משת"פים עלובים של אויביה.  

* הפשקוויל הבא – והרי התחזית: אם מחר רוגל אלפר לא יפרסם פשקוויל של שמחה לאידה של משפחת פיטוסי, שבנה נהרג בתאונת ירי בטול-כרם, הוא יפרסם אותו מחרתיים. ההימור שלי – מחר.

* עוכרי הארכיאולוגיה – יהודה ושומרון הם אזור רווי בארכיאולוגיה, המלמדת על תולדות עם ישראל בארץ ישראל ובכלל על ההיסטוריה של המזרח הקדום. לכן, הוא אזור מבוקש לחפירות ומחקרים ארכיאולוגיים.

פשקוויל המערכת של "הארץ" יצא חוצץ נגד חפירות ארכיאולוגיות ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים, כי הן "פעולה בלתי חוקית בשטח כבוש… אינה לגיטימית… הכחשת הכיבוש" וכו' וכו'.

זו עמדה עוכרת מדע, עוכרת מחקר, עוכרת ארכיאולוגיה. זו עמדה חשוכה המנוגדת לערכי הנאורות. זו עמדה הדורשת להכפיף את המחקר המדעי לשיקולי פוליטיקה רדיקלית. מערכת השוקניה תוקפת את האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל, שהעיתון כמובן מתנגד לעצם קיומה.

האמת היא שהם בעיקר חוששים מן הממצאים של החפירות, המחזקים את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, או בלשונם את "הנרטיב של זכות יהודית על השטח". נרטיב…

* אמי פלנט – שמעתי בצער על פטירתו של אמי פלנט, בעל עיטור העוז, שתחת פיקודו של קהלני היה בין בולמי הפולש הסורי בגולן, בקרב עמק הבכא, במלחמת יום הכיפורים.

הכרתי את אמי פלנט בתנועת הדרך השלישית. הוא היה מנכ"ל המפלגה ואח"כ מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, בתקופת כהונתו של קהלני כשר.

בשנה שעברה השתתפתי באירוע של יוצאי חטיבה 7 ליום הולדתו ה-77 של קהלני, שנערך באתר עמק הבכא. בלט בהיעדרו אמי פלנט, ושם שמעתי שהוא מתמודד עם מחלת הסרט. ביום שני הוא נפטר.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אפעל – השם אפעל הוא ראשי תיבות של אגודת פועלים עברית לאומית. אפעל קם כקיבוץ עירוני, בבקעת אונו. החזון של מייסדיו היה לרכוש קרקע בתוך העיר, ולהיות קיבוץ בתוך עיר, אך בשל העלויות הגבוהות של הקרקע, נגאלה קרקע בבקעת אונו, ליד כפר אז"ר, ושם קם הקיבוץ. הקימו אותו קבוצה של פועלים בהנהגת ד"ר שמעון גלביץ ואליהם הצטרפה קבוצה של כעשרים יוצאי קיבוצים שעבדו בנמל תל-אביב. הקיבוץ עלה לקרקע בתחילת 1947. הקיבוץ גבל בכפרים ערביים רבים והוא היישוב הראשון שהותקף במלחמת השחרור, כבר ב-4 בדצמבר 1947, חמישה ימים בלבד לאחר החלטת כ"ט בנובמבר. חברי הקיבוץ ותגבורת של ההגנה בלמו את ההתקפה. בחודשים שלאחר מכן היו עוד שתי התקפות על הקיבוץ ואירועי ירי רבים. לאחר המלחמה, קיבל הקיבוץ אדמות של כפרי הפורעים שתקפו אותו ונטשו. וכך, חלק מחבריו החלו לעסוק בחקלאות, בניגוד לחזון המקורי של הקיבוץ העירוני. ב-1949 התקבל הקיבוץ לתנועת הקיבוץ המאוחד. ב-1952 הקיבוץ התפרק, בשל סכסוכים פנימיים, פער בין החקלאים לעובדים בעיר והעדר מנהיגות (ד"ר גלביץ נפטר במפתיע בגיל 47 עוד טרם עלה הקיבוץ לקרקע).

על שטח הקיבוץ קמו הסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהיום הוא הסמינר של התנועה הקיבוצית כולה וכפר הגמלאים "נווה אפעל" של רשת "משען".

ב-1969 הקימה חברת "שיכון עובדים" את שכונת הווילות היוקרתית רמת אפעל. השכונה הייתה ועד מקומי במסגרת המועצה האזורית אונו, שב-1984 שינתה את שמה למועצה האזורית אפעל. רמת אפעל פעלה כיישוב קהילתי עד 2008, אז סופחה כשכונה לרמת גן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע הכה באויב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי.

שינוי אסטרטגי אמתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה".

אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר", הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אויב.

לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פרסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל".

זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך.

אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים.

בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים.

המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכל קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק.

אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השניה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה.

עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו.

אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא ברבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם.

המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי.

איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו.

אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי.

אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות".

מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול.

כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות.

אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ.

אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם.

באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן?

החזיקו טוב. 8,800 ₪ ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק.

השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 ₪; יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה.

כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 ₪. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 ₪, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל.

הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מספר התושבים ברשות.

זו אפליה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם". רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת".

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פרסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פרסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים. אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם השומר החדש.

השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

– "לא".

– "טוב, שמאלני".

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק / פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי / חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי / מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

          * ביד הלשון

היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

פרק ב': " אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".    

פרק ד': " אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת".

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי".

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו".

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי.

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' יב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ: אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.6.22

* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז.

אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף"? ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה.

עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה הייתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות.

עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי".

למירי רגב אין ולא הייתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו.

מי את, חתיכת סחבה, שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכל מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם.

המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי – לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט"… כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק.

אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים.

מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף.  

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות – ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השניה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית.

בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה.

את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות.

בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים.

בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות.

ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת הייתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים אתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת?

זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו.

ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – לבי לבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן.

ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים.

מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים.

מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו אתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

          * ביד הלשון

להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו".

"להישאר על הגלגל", זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.5.22

* ברוח הרצב"י – מסורת ריקוד הדגלים, או ריקודגלים, ביום ירושלים בבירה, היא מסורת יפה ומרגשת. מסורת של יהודים ישראלים החוגגים את שחרור העיר העתיקה, את חירותה של ירושלים, את איחודה מחדש, את השיבה אל בורות המים, לשוק ולכיכר, את "הר הבית בידינו", את החזרתו לידינו של הכותל המערבי שהיה שבוי בידי אויב 19 שנים, בריקוד המוני עם דגלי הלאום.

זו מסורת יפה ורבת שנים – כבר בכ"ח באייר תשכ"ח (1968), יום ירושלים הראשון, במלאת שנה לשחרור ירושלים, יזם הרב צבי יהודה הכהן קוק את ריקודגלים היוצא מישיבת מרכז הרב ומסתיים בכותל (אגב, הרצב"י התנגד עד יומו האחרון, מטעמים דתיים, לעליית יהודים להר הבית, ואולי לכן ריקודגלים אינו כולל את הר הבית). מאז הוא מתקיים כסדרו מדי שנה (למעט השנה שעברה שבה ממשלת נתניהו צמצמה אותו מאוד בשל המתח הביטחוני, אך ממשלת בנט אישרה את קיומו, באיחור של שבועות אחדים, מיד לאחר הקמתה), ואין כל סיבה למנוע את קיומו. טוב עשה שר הבט"פ עומר בר לב (שק החבטות של השמאל והימין) שאישר את המצעד, כפי שנהג אשתקד. איומי הפלשתינאים אינם סיבה להתקפל ולהיכנע.

ריקודגלים הוא מסורת יפה, אך בשנים האחרונות היא הוכתמה. היא הוכתמה בידי מיעוט צווחני וקולני של כהניסטים, לה-פמיליסטים ולה"ביסטים (שבעצם, זו אותה תועבה), שתפסו טרמפ על הריקוד והפכו אותו מחגיגה לאומית לפרובוקציה גזענית. מדובר בקבוצת חוליגנים פראי-אדם, שבהגיע הריקוד לאזורים ערביים, מתחילים להשתולל ולהתפרע, לקרוא את הקריאות הגזעניות המזעזעות "מוות לערבים", "נשרוף לכם את השכונה", "מוחמד ההומו מוחמד ההומו מוחמד הבן זונה" וכו'. ואף שהרוב הגדול של הרוקדים אינם שותפים לזוועה, עצם קיומה מכתים את המפעל כולו. יש לציין, שהפראים האלה מייצגים דרך שאותה רצב"י תיעב בכל לבו ובכל נשמתו ויצא נגדה כל חייו.

ההתפרעויות הכהניסטיות הללו אינן צריכות לגרום לביטול ריקודגלים, אך מצד שני אסור לאפשר את ההתפרעות. בעניין הזה צריך להיות שיתוף פעולה הדוק בין מארגני האירוע, שעליהם להציב סדרנים כדי למנוע זאת, לבין משטרת ישראל, שצריכה ללוות את האירוע כולו הן כדי להגן על ביטחון הרוקדים והן כדי לדכא מיד כל התפרעות כהניסטית חוליגנית. כן, שוטרים עם אלות שילוו את ההפגנה ויקבלו פקודה חד-משמעית, שאינה משתמעת לשני פנים, מה עליהם למנוע.

פעולה כזו של המשטרה חיונית קודם כל לריקודגלים עצמו, שיחזור להיות ברוח הרצב"י.

* לא השופט יקבע – סוגיית הר הבית היא סוגייה מורכבת, בעלת משמעות מדינית וביטחונית ארוכת טווח ונפיצה. רק הממשלה והכנסת יכולות לשנות את הסטטוס קוו. זו לא החלטה של שופט, בוודאי לא של שופט בית משפט השלום.

הדבר היחיד שטוב בפסיקה של אותו שופט, הוא שאולי שוחרי האקטיביזם השיפוטי, שמריעים להכפפת כל שיקול לאומי לפֶטיש "זכויות הפרט", יבינו את המשמעות כאשר הפסיקה אינה לרוחם.

* הפלשתינאים יודעים – איני יודע מי ירה בכתבת אל-ג'זירה. אבל הפלשתינאים יודעים היטב. לכן הם מסרבים להעביר את הקליע לבדיקה בליסטית.

* סוף תרגיל יבש – מיראווי-זועבי לא קיבלה אפילו פרוטה שחוקה תמורת הכרזה על סוף תרגיל יבש. בסה"כ מיחזור של מה שכבר נמצא בתקציב, ואולי קצת פתיחת חסמים בירוקרטיים  בהעברתם לרשויות, כסולם בעבורה.

ואף על פי כן, היה זה מביש לראות את שרי הממשלה מתרוצצים סביב חולת הצומי הריקה הזאת כפורפרות (אגב, תחילת תרגיל יבש הייתה הכרזה על מסגד אל-אקצה, כתבת אל-ג'זירה וכו', ולא שום דבר שקשור לתקציבים).

 מצער לראות את הפער בין ממשלה מצוינת בביצועיה ובמדיניותה, לבין קואליציה מחורבנת, שתלויה בחסדיהם של ריקים ופוחזים מן הזן של זועבי ואלי אבידר.

* החיוב והשלילה – הדבר הטוב היחיד שיצא מתרגיל התפטרותה של מיראווי-זועבי, הוא שהיא לא תהיה קונסולית ישראל לשנגחאי. מצד שני, כתוצאה מכך היא תמשיך לכהן כח"כית.

* מיהו משת"פ – גדעון לוי פרסם פשקוויל חריף נגד מיראווי זועבי. לא על פרישתה, אלא על כך שהצטרפה "כקישוט" למפלגה ציונית. פלשתינאי שמצטרף למפלגה ציונית, כתב לוי, הוא משת"פ, כי כל ציוני תומך, "בהגדרה", ב"עליונות יהודית".

ומי כותב זאת? יהודי שהוא משת"פ בוגדני של הלאומנות הערבית האנטישמית והתועמלן מס' 1 של הטרור הרצחני.

* דגל השמדת ישראל – הטיעון המשפטפטני לפיו יש לאפשר הנפת דגלי אש"ף בישראל, הוא שישראל חתומה על הסכם הכרה באש"ף. הכוונה, כמובן, להסכם אוסלו. אבל בהסכם הזה היו שני צדדים. תמורת ההכרה באש"ף, הכנסת ערפאת וצבאו ליש"ע והעברת שטחים לידיהם, הם חתמו על התחייבות להפסיק את המאבק המזוין. אולם ההסכם היה הונאה מראשיתו, שנועדה להכניס את ערפאת וצבאו ללב הארץ כדי לשדרג את מלחמת הטרור, וזה מה שאכן קרה, ועלה לנו ביותר מאלף נרצחים. וזה מה שממשיך לקרות גם היום. אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראל עצמה חזרה להתייחס לאש"ף כאל אויב ונלחמה בו במבצע "חומת מגן", כולל מצור על ערפאת, שבו חיילי צה"ל הגיעו עד קיר לשכתו במוקטעה. כך, שאין שום משמעות להסכם ולהכרה באש"ף, ואין לאפשר הנפת הדגל שמסמל את הקמת פלשתין על חורבותיה של ישראל.

* אם ב"ג היה חי – אילו בן גוריון היה חי, והיה רואה שבאוניברסיטה הקרויה על שמו מציינים את יום הנכבה-שמכבה ומניפים את דגלי אש"ף – הוא היה מת על המקום.

* אם בגין היה חי – בן כספית אמר באולפן שישי, שאם בגין היה חי היום, הוא היה מתהפך בקברו. מעניין.

* הרעיון המכונן של האופוזיציה למדינה – אם שבתי צביבי לא שולט  – אף אחד לא ישלוט כאן.

* אין להם כאבי בטן – מירי רגב ניסחה את תמצית רעיון האופוזיציה-למדינה: "החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזו, אז אין כאבי בטן. אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים". זה הביביזם. הכל כשר למען תאוות השלטון החולנית של נתניהו, שאינה יודעת שובע.

* הסולם של נתניהו – אם ראש האופוזיציה-למדינה ירד מהעץ, כנראה שהוא חשש מח"כים פטריוטים מהליכוד שיפרו את הוראתו ויצביעו בעד לוחמי צה"ל.

* הפרא מתפרע – הביביריון אמסלם, איש לה-פמיליה הפרלמנטרית, שוב התפרע מעל הדוכן, מנצל את העובדה שמנהיג האופוזיציה-למדינה אינו מאפשר להקים ועדת אתיקה בכנסת, כדי לאפשר להם להשתולל בלי סנקציה.

ושוב, כדאי לראות גם את חצי הכוס המלאה – הוא עדין לא הצית צמיגים במליאת הכנסת.

* השב"כ הציל את הלוחם בו – במשך עשרות שנים הכהניסט וחבריו נלחמים בשב"כ ורואים בו אויב. גם כח"כ הוא ממשיך להסית נגד השב"כ והעומד בראשו. אמש אושר לפרסום שהשב"כ הציל את חייו.

* רוקד על הדם שלא נשפך – משחר נעוריו ועד היום, מפעל חייו של הכהניסט הוא הסתה והפצת שנאה נוראה. עוד כפרח כהניסטים, כמנהיג הכהנא-יונגד, הוא הציג בפני המצלמות את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח: בפעם הבאה נגיע אליו. ואכן, בפעם הבאה הם הגיעו אליו.

והיום, אחרי ששנואי נפשו ומושאי רדיפתו – השב"כ, הצילו את חייו, הוא מאשים את בנט ולפיד ב… הסתה נגדו. עצם הטענה שהחמאס פועל על פי הסתה של ראש ממשלת ישראל, היא הסתה כהניסטית נתעבת ובזויה.

הכהניסט הוא אלוף העולם בריקודים על הדם במשקל כבד. כאשר הוא מריח דם יהודי, הוא מסתער עליו כערפד ופורץ בריקודים ריקודים עד אור הבוקר. אולם הפעם הוא שבר את חוקי הפיזיקה. הוא רוקד על הדם של עצמו, שלא נשפך.

* תקדים הבלפוריאדה – בתקופת הבלפוריאדה יצאתי נגדה בחריפות, במאמרים רבים ובאינספור רשומות בפייסבוק. התנגדתי לבלפוריאדה מסיבות רבות; בראש ובראשונה בשל הרוח האנרכיסטית שהיא נשאה. שנית, בשל תפקידה החמור וההרסני במאבק נגד הקורונה. שלישית, בשל התפיסה של "לנו מותר הכל, כי אנחנו צודקים". הרי כל מי שנאבק על משהו צודק, מבחינתו. ובכל זאת, יש כללי משחק. אני גם משוכנע שהבלפוריאדה לא תרמה להחלפת נתניהו. הוא הוחלף למרות הבלפוריאדה ולא בזכותה.

והשמעתי נימוק נוסף – התקדים של הבלפוריאדה ייצור בלפוריאדות דומות נגד כל ראש ממשלה שיבוא אחרי נתניהו. והנה, זה בדיוק מה שקורה ברעננה, וליד בתי הח"כים של ימינה. ואיך מי שתמך בבלפוריאדה, לא כל שכן השתתף בה, יכול להלין על כך? אם זה היה לגיטימי אז – זה לגיטימי גם היום.

מן הראוי שהחברה הישראלית תעצב כללי משחק מחייבים למאבקים ציבוריים. בין השאר – הימנעות מהפגנות ליד בתים פרטיים, ובוודאי לא הפגנות מתמשכות, אין סופיות. וכן, גם בלפור, אף שהיא דירת שרד, היא המעון שבו ראש הממשלה ומשפחתו חיים את חייהם. וגם לראש הממשלה מגיעים חיים פרטיים, קל וחומר – למשפחתו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לשכניו.

ואם יש סיבה אחת שאני שמח שבלפור בשיפוצים, היא שהשכנים נהנים מפסק זמן, אחרי הסבל הנורא שהם חוו בשנים האחרונות, ולפני הסבל הצפוי להם כשראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, ישוב לבלפור.

          * ביד הלשון

גודגדן – קטיף הדובדבן בעיצומו. ובעצם, מה אנחנו קוטפים? דובדבנים או גודגדנים?

הדובדבנים שאותם הכרתי בילדותי, היו שונים מהדובדבנים שאנו אוכלים היום. הם היו קטנים יותר, בהירים יותר וחמצמצים. טעמם היה נפלא. טוב, כי עוד לא הכרנו את הדובדבנים המתוקים.

ב-1973 ביקרו הוריי ברומניה, ואני זוכר שאמי חזרה מלאת התפעלות מן הדובדבנים שאכלה שם, שהם כל כך שונים מהדובדבנים שאנו מכירים – גדולים יותר, בשרניים, סגולים ומתוקים מאוד. את הדובדבנים הללו הכרתי לראשונה בלבנון, ואכן, טעמם – טעם גן עדן.

בשנות ה-80 החלו לגדל בארץ, בעיקר בגולן, בגליל העליון ובגוש עציון, דובדבנים מתוקים. עבודתי הראשונה בגולן, ב-1984, הייתה במטע של מושב קשת. באותה שנה הם חיסלו את מטעי הדובדבן החמוץ, ואני זוכר שכל הקהילה הוזמנה לפשוט על המטע לפני עקירתו ולקטוף ככל הבא ליד. באורטל, מלכתחילה נטעו רק דובדבן מתוק – סגול, אדום וצהוב. היום, משתמשים בדובדבן החמוץ רק לתעשיה – דובדבנים מסוכרים, לפתנים, יוגורט וריבות.

לדובדבנים המתוקים ניתן השם גודגדן. השם לא נקלט בציבור, אך כל עוד שׁוּוְקוּ שני סוגי הדובדבן (שבכל אחד מהם יש זנים שונים) השם המסחרי של הדובדבן המתוק היה גודגדן. היום אין כבר שימוש מסחרי בשם, והגודגדן משווק כדובדבן.

אבל השם המדעי של הדובדבן המתוק הוא גודגדן. שני השמות, דובדבנים וגודגדנים, לקוחים מן המשנה והתלמוד, שם הם קרויים דובדבניות וגודגדניות.

אבל הדובדבן והגודגדן אינם פירות מזרח תיכוניים אלא דרום מזרח אירופאים ודרום מערב אסיאתיים והם הגיעו לארץ רק בתקופה הצלבנית, ולכן סביר להניח שהשמות העבריים הקדומים הללו, היו של פירות אחרים, כנראה זנים של ענבים.

הדובדבן בולט לא רק בשל טעמו הנפלא, אלא גם בזכות פריחתו המקסימה.

בשירו של ביאליק "קומי צאי" מופיעות השורות הללו (יש לקרוא בהברה אשכנזית, מילעילית):

"לבלבו בגן העצים,  

אביב בא, אביב בא

הדובדבניה הלבינה".

ביאליק שימר את צורת ה"דובדבניה" כשם של העץ, להבדיל מן הפרי – דובדבן. זו הייתה שיטתו, וכך גם הבחין בין השקדיה – העץ והפרי – השקד וכד'. כאשר הוא כותב "הדובדבניה הלבינה" הוא מתאר את התפרחת הלבנה היפהפיה של עץ הדובדבן.

* "חדשות בן עזר"