צרור הערות ‏19.3.23

* נאום לאומה – אזרחי ישראל!

לפני ארבעה חודשים וחצי יצאנו כולנו לקלפיות. בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, רוב העם בחר במפלגות שתמכו בי לראשות הממשלה. הגוש שאני עומד בראשו זכה ב-64 מנדטים. קיבלנו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא, שיש לה סמכות לקדם את דרכה ומדיניותה. לכנסת שבה הגוש שלנו זכה לרוב, יש סמכות לחוקק חוקים ברוחנו.

זאת הסמכות שלי כראש הממשלה. אך כראש הממשלה אין לי רק סמכות, אלא גם אחריות. בראש ובראשונה – אחריות. אני נושא באחריות הלאומית העליונה – האחריות לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל. אני נושא באחריות לכלכלת ישראל, לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית. ומעל הכל, אני נושא באחריות לאחדות ישראל, לשלמותו של הבית המשותף שלנו.

ביום שבו נבחרתי, התחייבתי להיות ראש הממשלה של כולם. איני ראש הממשלה רק של מי שבחרו בי, אלא גם של מי שבחרו ביריביי. את ההתחייבות הזו בכוונתי לקיים.

לפני קרוב לשלושה חודשים, יצאה לדרך הרפורמה המשפטית שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עשינו זאת מתוך כוונה לתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט ובמערך האיזונים בין הרשויות בישראל.

כשיצאנו לדרך, לא ידענו ולא הבנו, עד כמה התכנית הזאת פוגעת בציפור הנפש של חלקים רבים כל כך בעם ישראל. לא הערכנו את גודל הפגיעה, את עוצמת הפחד; לא תיארנו לעצמנו כמה גדולה, בכמות, בהתמדה ובעוצמה תהיה ההתנגדות לתכנית. לא שיערנו שרבים כל כך מקרב אזרחי ישראל רואים בתכנית הזו גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. לא העלינו על דעתנו שחלקים גדולים כל כך מקרב אזרחי ישראל יחושו שהם איבדו את המדינה.

אני מכבד את יריבינו, הגם שאני חולק עליהם. הם לא בוגדים, לא אנרכיסטים ולא טרוריסטים, ואני חש צורך להביע צער על אמירות חמורות כלפיהם, שנאמרו מפי שרים בממשלתי ואף מתוך משפחתי. אני יודע שמדובר באזרחים פטריוטים ותורמים, מהתורמים ביותר לכלכלה ולביטחון. איני יכול שלא להיות קשוב אליהם. קיבלתי מנדט להוביל דרך, אך אין לי מנדט לקרוע את העם.

אני מודע לכך שהמתח בחברה הישראלית הגיע לסף פיצוץ שסופו – מי ישורנו. אני רואה את המשבר הכבד שאליו נקלעה החברה הישראלית, ואין לי הזכות להתעלם מכך. האחריות הלאומית מחייבת אותי לעשות מעשה. זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר בחיי.

קיבלתי החלטה. אני יודע שחלק מחבריי למפלגה, חלק משותפיי הקואליציוניים, חלק מבוחריי יתאכזבו ממנה. אבל כמנהיג לאומי, אני מחויב בראש ובראשונה לטובת האומה ולעתיד המדינה.

אני מחויב לרפורמה במערכת המשפט. אני מודע לכך שרוב הציבור, כולל רבים מן המפגינים, מבינים שאין מנוס מרפורמה ושינויים. אך בכוונתי להוביל רפורמה שתתקבל על רוב העם, ושהכל יוכלו לחיות עמה.

לפיכך החלטתי לגנוז את הרפורמה המשפטית שזכתה לכינוי "מהפכה משטרית", וללכת במקומה להידברות שתביא להסכמה לאומית רחבה על רפורמה משפטית אחרת. ברור לי שלא כל מה שאני והמחנה שאני עומד בראשו רצינו – ימומש. אבל נחולל שינוי בסדר הקיים, ובהסכמה רחבה, שתקדם את אחדות ישראל ואת חוסננו הלאומי.

אני קורא לראשי האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, כפי שעשיתי אני, ולא לדחות את ידי המושטת. להתכנס כבר מחר בבוקר להידברות אינטנסיבית על רפורמה מוסכמת, שבה כל צד יידרש לוותר על חלק מעמדות המוצא שלו. זה המהלך הלאומי החיוני לשלומה של מדינת ישראל.

שבוע טוב לכם, אזרחי ישראל!

* אף על פי כן – פשרה – חרף אכזבתי העמוקה מן הדחיה חסרת האחריות של הקואליציה את מתווה הנשיא; אף על פי כן ולמרות הכל, אני איתן בדעתי שאין ברירה אלא להתפשר ולהגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על ביתנו המשותף וכי האלטרנטיבה היא אסון לאומי שסופו – מי ישורנו.

תהיה זו רפורמה שתעקור את המהפכה המשטרית, כלומר את הכפפת הרשות השופטת לממשלה, אך תחולל שינוי משמעותי במערך האיזונים והבלמים בין הרשויות לעומת המצב הנוכחי, ברוח הביקורת הצודקת של מחוללי המהפכה.

איך ניתן להגיע להסכמה אחרי דחיית מתווה הנשיא? הדרך היא הפסקה מיידית של חקיקת המהפכה המשפטית וכניסה להידברות בין הממשלה והאופוזיציה, שגבולות הגזרה שלה הם מתווה הנשיא ומתווה פרידמן אלבשן. הידברות מתוך נחישות להגיע להסכמה ומתוך נכונות לחטוף ביקורת חריפה מהבייסים של שני הצדדים. אני משוכנע שהדבר אפשרי.

* סדר יום חדש [דברים שכתבתי מיד בתום נאום הנשיא (וכך גם שלוש ההערות הבאות)] – לפני כשלושה חודשים, הטיל יריב לוין את פצצת המהפכה המשטרית וקבע את סדר היום הצפוף של המדינה, שהוביל למשבר חברתי חסר תקדים ולאיום ממשי על עתידה של המדינה.

הערב הטיל הרצוג את "מתווה העם". המתווה הזה ראוי לקבוע סדר יום חדש, שישליך את המהפכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

מן הראוי שהממשלה תאמץ את המתווה ותוותר על המהפכה.

מן הראוי שהאופוזיציה תאמץ את המתווה ותקרא לציבור הישראלי לתמוך בו.

מן הראוי שארגוני המחאה ישנו את מהות המחאה, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית יוסיפו תמיכה במתווה העם.

על השרים והח"כים הרבים בליכוד המתנגדים למהפכה ובטח לאופן האלים של ביצועה, לצאת מהארון ולהודיע שהם מקבלים את מתווה הנשיא ולא יתנו את ידם למהפכה.

כל אחת מן התגובות הללו אינה צריכה להיות מותנית. על הממשלה לאמץ את המתווה גם אם האופוזיציה לא תעשה כן ובלי להמתין להחלטות האופוזיציה. על האופוזיציה לאמץ את המתווה בלי קשר לעמדת הממשלה ובלי להמתין לה. עליהם לאמץ את המתווה גם אם המחאה תמשך, גם אם הבייס יכעס.

מי שלא ייתן ידו למתווה ההצלה של מדינת ישראל ויכשיל אותה – יישא באחריות קשה לתוצאות הרות האסון של הכישלון.

המתווה אינו מושלם, אך הוא גלגל ההצלה של החברה הישראלית.

* העם יכריע – יש להביא את מתווה העם – למשאל עם! תנו לעם להחליט!

* על אף פגמיו – תמיכתי בקבלת מתווה העם כמקשה אחת, אינה כי הוא מושלם, אלא למרות פגמיו, כי האלטרנטיבה היא התרסקות לאומית מטורפת.

אין שום סיבה לשנות את הוועדה למינוי שופטים. השיטה הנוכחית, אחרי מתווה סער, היא אידיאלית. אבל למען השלום אני מקבל את הפשרה, כיוון שהיא במסגרת הקו האדום – לא הופכת את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה, כמו במהפכה המשטרית.

אני רואה בעיה חמורה בהעדר ביקורת משפטית על מינוי שרים. למה? כי עינינו רואות לאיזה אבסורד אנו מגיעים, כשעבריין סדרתי נבחר לממשלה.

אך, כאמור, על אף פגמיו – זה המתווה ואין בלתו.

* יישאו באחריות לאסון – הודעתם המופקרת של ראשי הקואליציה על דחיית מתווה העם, שבע דקות אחרי נאום הנשיא, מעידה על הטירוף שאחז בממשלה הזאת, שבמקום לקפוץ כמוצאת שלל רב על הסולם שהנשיא הציע לה כדי לרדת מן העץ, שעליו היא מתבצרת, היא דחתה אותו בגסות.

חבר המטורפים אחוז האמוק הזה ממשיך לדהור ולדרדר את ישראל לעבר התהום.

מי שדחה בגסות את מתווה העם יישא באחריות לאסון החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני שאליו הוא גורר את מדינת ישראל.

אני מקווה שתקום קבוצה של שרים וח"כים בעלי מצפון מן הליכוד, תאזור אומץ לצאת מהארון, להודיע שהיא מקבלת את מתווה העם ותכשיל את המהפכה המשטרית.

* אִמרו כן לנשיא – ב-1984, בסיטואציה של קרע עמוק, הקימו יצחק שמיר ושמעון פרס ממשלת אחדות לאומית.

ביום חמישי חתמו בניהם, השר לשעבר יאיר שמיר וחמי פרס, על גילוי דעת הקורא לאמץ את מתווה הנשיא; מתווה של אחדות לאומית. כותרת גילוי הדעת: אִמרו כן לנשיא.

עוד חתומים על גילוי הדעת נתן שרנסקי, קהלני, פרופ' בני איש שלום, פרופ' שלמה מור יוסף, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין ואחרים (כולם סססמולנים ידועים).

* געגועים לקהלני – הכל מעריצים את גבורתו העילאית של קהלני תחת אש, אך אני מעריץ לא פחות את האומץ הפוליטי והציבורי שלו. הוא היה ח"כ טרי ממפלגת העבודה, עם עתיד מבטיח במפלגתו. אולם כאשר רבין, המנהיג הנערץ עליו, סטה מדרכו והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני יצא נגדו והוביל את המאבק נגד הנסיגה, לצד ועד יישובי הגולן. הוא לא נשבר מול הלחצים הכבדים ובסופו של דבר פרש מן המפלגה.

יואב גלנט, אבי דיכטר וניר ברקת הם לוחמים עזי נפש בשדה הקרב, אך פחדנים פוליטיים. מדוע אינם קמים לעצור את המהפכה המשטרית? פחד הבייס משתק אותם.

ואנא, חסכו ממני תגובות מגוחכות כמו "ואולי הם תומכים במהפכה המשטרית"?

* כשל מנהיגותי – נתניהו אינו מנהיג.

בוודאי שאינו מנהיג לאומי.

מי שמוביל את מדינתו לקרע נורא ודוחה כל הצעה שיכולה לאחות את הקרע ולמנוע אסון לאומי – הוא אדם מופקר שאינו ראוי למנהיגות.

* למה בלי הידברות? – לפני למעלה מחודש הנשיא הציע הידברות. הממשלה חסרת האחריות דחתה בגסות את הצעתו והמשיכה בבליץ חקיקת הקלון המושחתת בכל העוצמה. ועכשיו הם מיתממים – מה פתאום הנשיא הציג מתווה באופן "חד-צדדי"?

* מה אתם מציעים? – לא רוצים את מתווה הנשיא? אדרבא. עצרו את המהפכה המשטרית והציעו אתם רפורמה קונסטרוקטיבית שניתן לגבש סביבה הסכמה לאומית רחבה.

* מתווה חלופי – אם הממשלה תבטל את המהפכה המשפטית ותציע הידברות על בסיס מתווה פרידמן – אלבשן, יש לקבל בברכה הצעה כזאת, למרות הבעייתיות במתווה הזה.

* וידבר כעצת הילדים – כאשר הנשיא דיבר על אלה שתמכו במתווה אך יכחישו זאת, הוא התכוון לנתניהו שתמך אבל נבהל מאיומי ההתפטרות של יריב לוין.

וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ? וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם".

והתוצאה ידועה.

* להחריב עולמי יצאתם – כששמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה, הם התקשו להשלים עם מראה עיניהם – יהודים שעוסקים בפרנסה ובחיי יום יום, ולא רק בלימוד תורה. בזעמם הקנאי, "כל מקום שנתנו עיניהם נשרף". לנוכח ההרס הנורא שהם גרמו לו, "יצתה בת קול ואמרה להן: להחריב עולמי יצאתם? חִזְרו למערתכם!"

קנאותם של יריב לוין ושמחה רוטמן מזכירה לי אותה קנאות. גם הם, בקנאותם, שורפים הכל; מכלים כל חלקה טובה בישראל, ועלולים להשאיר כאן, חלילה, אדמה חרוכה. כיוון שאיננו יכולים לסמוך על בת קול – מי יכול לעצור אותם בדהירתם ולזעוק באוזניהם: "להחריב עולמי יצאתם?"

* הסכנה הגדולה ביותר – על פי ידיעות ושמועות, לוין מתכוון להשעות את חקיקת המהפכה החוקתית, מלבד השינוי בוועדה לבחירת שופטים. זו ה"פשרה". אם הוא היה נוהג הפוך, כלומר מקפיא את החוק הזה ומעביר את כל האחרים, זה היה חמור פחות. כי הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה ולמדינת החוק היא השתלטות הממשלה על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. זו ההפיכה המשטרית.

* לוין נגד שופטים שמרנים – בניגוד לאגדות לילדים שמספרים לנו, על "השופטים הבוחרים את עצמם", "משובטים" וכו', האמת היא שהיום, ודווקא בזכות שיטת בחירת השופטים הנוכחית, מחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים, ימניים. הבולט שבהם, נועם סולברג, תושב אלון שבות שבגוש עציון, כלומר "מתנחל" רחמנא לצלן, יהיה, בזכות שיטת הסניוריטי המושמצת, הנשיא בעוד חמש שנים.

אז מה הבעיה של לוין, רוטמן ושות'? שאותם שופטים שמרנים, דתיים, ימנים אינם מספקים את הסחורה. לוין ושות' אינם רוצים שופטים שמרנים, דתיים, ימניים. הם רוצים שופטים מטעם, שופטים אומרי-הן. כאלה שלא יבריזו להם, כפי שעשו בפסיקה הנוגעת לדרעי.

הרי אין שום ערך דתי, שמרני או ימני בשחיתות שלטונית ובישיבת עבריינים סדרתיים בממשלה. והם פסקו שאין הוא יכול להיות שר בממשלה. ובאופן כללי, השופטים השמרנים, דתיים, ימניים, הם שופטים, לא עסקני מפלגה. ולכן לוין ושות' לא רוצים שופטים כמותם. הם רוצים "שופטים" מזן אחר לגמרי.

* מכונת השנאה – מכונת הרעל והשנאה של תעשיית השקרים וההסתה תמקד כעת את חיציה המורעלים בנשיא הרצוג, כפי שעשתה כלפי הנשיא ריבלין.

* הסולם – ישראל עומדת בפני איומים ביטחוניים חמורים. איראן כמטחווי קשת מפצצה גרעינית. הטרור מלבנון מרים ראש והשבוע היינו על סף התפוצצות. גל טרור ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומתוך אותם אזורים, שלא ידענו כמותו זמן רב. חידוש ה"טיפטופים" מעזה.

במציאות הזאת – אחדות לאומית היא הכרח קיומי. היא ליבת החוסן שלנו. יתר על כן, הקרע וההתפוררות הלאומית שוחקים את ההרתעה ומעודדים את האויב לפעול, מה שיחייב אותנו לפעולה, שאולי מחירה יהיה כבד. אי אפשר לעשות זאת ללא אחדות לאומית.

חוסר האחריות של הממשלה, שממשיכה לדהור בכל העוצמה עם המהפכה המשטרית הקורעת את העם בלתי נתפסת. יתכן שמלכתחילה הממשלה לא צפתה את עומק הקרע ואת הסכנות הכלכליות, החברתיות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות במהפכה. אבל היום איש אינו יכול לטעון שאינו יודע. הממשלה חייבת להתעשת ולקחת אחריות.

מתווה העם, ברקע המצב הביטחוני, ראוי להיות הסולם שיוריד את הממשלה מן העץ.

* איפה שיקול הדעת – למחרת הדברים הקשים מאוד שאמר ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בראיון לתכנית "עובדה", יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר זאב שניר אמר דברים קשים לא פחות בראיון ל"ידיעות אחרונות".

איך נתניהו נופל כך, שוב ושוב, וממנה לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש ונגיד בנק ישראל אנרכיסטים שמאלנים בוגדים?

אין לו שיקול דעת מינימלי. איך איש כזה יכול להיות ראש הממשלה?

* תירוץ חדש – כיוון שיש סכנה מוחשית לכך שבקרוב תתקבל המהפכה המשטרית, על תומכיה להזדרז ולחפש תירוץ חדש לכישלונות הממשלה ושעירים חדשים לעזאזל במקום בג"ץ.

* תוצאות ההסתה – הממשלה מסיתה לאלימות ויש כבר תוצאות. גז פלפל על מפגינים. ניסיון פיגוע דריסה נגד מפגינים.

* עליהום על פורום "קהלת" – לא אהבתי, בלשון המעטה, את חסימת משרדי פורום קהלת בידי מפגינים. זה היה מעשה ונדליסטי ואלים ואני מתנגד למעשים כאלה, גם במאבקים שאני שותף להם. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. וכפי שיש חוקי מלחמה, מן הראוי שיהיו חוקים גם למאבקים ציבוריים. הפעולה הזאת, למיטב הכרתי, אינה עומדת בתקן של "אמנת ז'נבה" של מאבקים ציבוריים.

ומעבר למעשה הזה, איני שותף לעליהום על פורום "קהלת". פורום "קהלת" הוא מכון מחקר שמרני, ימני, הדוחף בעיקר לגישה כלכלית נאו-ליברלית בואכה ליברטאריניות. אני רחוק מהגישה הזאת כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני רואה בחיוב קיומם של מכונים כאלה, בכל קצוות הקשת הפוליטית, כי הם מעניקים עומק ותוכן ובסיס מחקרי לעמדות השונות במערכת הפוליטית. מבחינתי, ההתמודדות עם פורום "קהלת" אינה בפסילתו ובעליהום עליו, אלא במכוני מחקר שיפיקו תכני עומק של גישה אחרת. ויש כאלה, כגון קרן ברל כצנלסון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.

הצגת הפורום כגורם שעומד מאחורי המהפכה המשטרית מוגזמת. יריב לוין הגה אותה והביע את עמדותיה שנים רבות לפני שקם הפורום. אני שמעתי הרצאה שלו בנושא בכנס הרצליה בשנת 2010, שנתיים לפני הקמת הפורום. נכון, הפורום הפיק ניירות עמדה בעד עקרונות המהפכה והיה שותף למהלך. אולם משפרץ המשבר בעקבות הודעת לוין על המהפכה, פעילות הפורום היא דווקא בכיוון החיובי.

חברים בפורום שותפים מלאים בכל הדיונים והמגעים לגיבוש פשרה, שתבטל את החלקים במהפכה המשטרית המאיימים על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט ותמיר אותה ברפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הליקויים במערכת המשפט ותאזן את מערכת היחסים בין רשויות השלטון. חברים בפורום שותפים לדיונים עם הנשיא ולגיבוש מתווה הנשיא.

הכלכלן הראשי של "קהלת" ד"ר מיכאל שראל תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית והסביר מדוע היא איום על הדמוקרטיה.

וכעת, הפורום הביע תמיכה רשמית בפשרה על בסיס מתווה הנשיא (אם כי לאחר פרסומה קיבל רגלים קרות ודחה אותה, אך עדין קורא לפשרה). ואם אכן הייתה לפורום השפעה מכרעת כל כך על גיבוש המהפכה, אולי תהיה לו גם השפעה על מקבלי ההחלטות, שתוריד אותם מעץ המהפכה אל קרקע המציאות ואל מתווה של רפורמה בונה.

אגב, גם בחלקו של הפורום בחוק הלאום יש הגזמה רבה. אני תומך מובהק בחוק, כך שבעיניי אין זו "האשמה" אלא דווקא מחמאה, אך אין הפורום ראוי לה. את החוק יזם המכון לאסטרטגיה ציונית לפחות ארבע-חמש שנים לפני שקם פורום "קהלת". הצעת החוק הוגשה לראשונה בידי ח"כ אבי דיכטר, אז ח"כ מטעם קדימה, ב-2011, שנה לפני הקמת הפורום. נכון שהפורום העניק גיבוי אקדמי למצדדי החוק בדיון הציבורי, אך הוא לא הגורם שעמד מאחורי החוק.

* שורפי האסמים – מאות קצינים וחיילים במילואים, במערך המבצעים המיוחדים במודיעין, הודיעו שהחל מיום ראשון לא יתייצבו לשירות, כי "אין להם חוזה עם דיקטטור".

זהו מעשה חמור מאוד, לא פחות מסוכן מהמהפכה המשטרית. אותם מילואימניקים הפנימו את התרבות הביביסטית על פיה המדינה זה ביבי. לכן, הם חושבים שאם הם פוגעים במדינה הם פוגעים בנתניהו.

החוזה שלכם אינו עם נתניהו, אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלכם הוא אתי. החוזה שלכם אתי מחייב אתכם להגן עליי, על משפחתי, על קהילתי ועל כל אזרחי מדינתי, בדיוק כפי שאני הגנתי עליכם בעשרים וחמש שנותיי מילואים כלוחם בצנחנים וכפי שבני מגן עליכם היום כלוחם קרבי במילואים. אין לכם שום זכות מוסרית להפר את ההסכם אתי, שכמוכם מתנגד למהפכה ובאותה מידה אין לכם זכות מוסרית להפר את ההסכם עם אזרח שבניגוד אליכם ואליי תומך בה.

בדומה ללוין, רוטמן ושות', גם אתם שורפים את אסמי המזון של כולנו.

* המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית – תנועת בל"ד פרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה, שבה הסבירה מדוע אינה שותפה והציבור הערבי ברובו אינו שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית.

"… לא למען דמוקרטיה אמתית ואזרחות מהותית יוצא כיום ההמון לרחובות, כי אם למען שימור המשוואה של 'יהודית ודמוקרטית', שמתמקדת בדמוקרטיה פרוצדורלית המבוססת על תפיסת העליונות היהודית. ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה בעלת משטר יהודי עבה מאוד ודמוקרטיה דקה ורדודה… כעת הסדקים המעמיקים בציפוי דמוקרטי זה מאיימים גם על מרחבי הזכויות הליברליות ועל חרויות הפרט של הציבור היהודי, המזדעק לרחובות בשם ההגנה על הדמוקרטיה… היא [המחאה] לא יותר ממאבקי כוח פנים-יהודיים על כוח ועל הגמוניה, שאין בינם לבין מאבק אמתי על משטר דמוקרטי דבר וחצי דבר… הציפיה מהציבור הערבי-פלסטיני להתגייס למאבק הזה היא יותר ממופרכת; היא בגדר עזות מצח… דמוקרטיה ליהודים בלבד. הניסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור, לימים שבהם המסכה על פני משטר העליונות היהודית הייתה מהודקת יותר… יש להכיר בסתירה המובנית בין משטר המבוסס על תפיסת עליונות יהודית לבין משטר דמוקרטי…" וכו' וכו'.

בל"ד, כדרכה, משתמשת בג'יבריש שהגה מייסדה, המרגל עזמי בשארה. את הגישה השוללת מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלו, כינה בשארה בשם המונפץ והמכובס "מדינת כל אזרחיה". את קיומה של מדינה יהודית הוא כינה "עליונות יהודית" (כדי להתכתב בדמגוגיה מובהקת עם המושג "עליונות לבנה" של האפרטהייד). את הרצון להשמיד את המדינה היהודית הדמוקרטית הוא הגדיר כמאבק למען הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה מהותית מנוגדת לדמוקרטיה במדינת לאום. כלומר לא במדינת הלאום הצרפתית, האיטלקית, הגרמנית, הצ'כית, היוונית והבולגרית, אלא אך ורק במדינת הלאום היהודית; המדינה של הלאום היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, על פי גישתו האנטישמית של המרגל בשארה ושל מפלגתו בל"ד.

הפשקוויל שהם פרסמו כתוב בג'יבריש הזה, אבל ניכר בבל"ד שהם מיטיבים להבין את מהותה של המחאה. לא בכדי, זו מחאה ששני סמליה הם דגל הלאום הכחול לבן ומגילת העצמאות. זהו מאבק להגנה על ההסדר המכונן שעליו מושתתת המדינה – מדינה יהודית דמוקרטית, מול הניסיון לקעקע אותו במהפכה החותרת תחת הדמוקרטיה. אכן, הצלחת המאבק תהיה שמירה על הסדר של מדינה יהודית דמוקרטית, שבל"ד קמה כדי להילחם בו.

המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית, הוא ששתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לקעקע את ההסדר המכונן – מדינה יהודית דמוקרטית.

* ביטול תורה כדי להתפרע – שעה שנערכה הפגנה ליד ביתו של ח"כ גפני, התנפלו בריונים חרדים באלימות קשה, כולל ירי זיקוקים בכינון ישיר, התזת גז פלפל בפרצוף, יידוי ביצים וכד' על המפגינים, על עיתונאים ועל השוטרים.

כבוד השר לא הורה למשטרה להיכנס באמ-אמ-אמא של האנרכיסטים המתפרעים.

ובאשר למתפרעים – אם מותר לבטל תורה כדי להתפרע, למה שלא יוציאו את האנרגיות שלהם בהגנה על המולדת, ולא ישתמטו בתירוץ של לימוד תורה?

* הפגנות ליד בתים – במאי 1980 נטבחו 6 יהודים ליד בית הדסה בחברון. הייתי אז נער בן 17, חבר בנוער "התחיה". הוזמנתי להפגנה, למחרת, ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, ככל הזכור לי – ברמת השרון (עוד טרם המעבר שלו לקיסריה). היה זה כשלושה שבועות טרם התפטרותו מהתפקיד.

הגעתי באוטובוס למקום. כשהחלה ההפגנה נשלפו בריסטולים והחלו קריאות "ויצמן רוצח יהודים". עזבתי מיד, מזועזע, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ונסעתי הביתה. מאז, למשך מספר חודשים הפסקתי את הפעילות. רק כאשר התקשרו אליי, לספר לי שאלה שהובילו את הקו המיליטנטי פרשו / הופרשו והיום הקו הוא אחר לגמרי – חזרתי.

ב-1992, בתחילת המאבק על הגולן, כאשר עוד היינו בשלב של גיבוש האסטרטגיה, ערכנו הפגנה של כמה מאות אנשים ליד ביתו של רבין ברמת אביב, וממנה עברנו לקרבת מקום, ליד ביתו של פרס. הפגנו עם משרוקיות ועשינו הרבה רעש.

לאחר האירוע ערכנו סיכום בהנהלת ועד יישובי הגולן. המסקנה שלנו הייתה שהפגנות כאלו ליד בתיהם הפרטיים של המנהיגים, תוך הפרעה לשכניהם, שאנו רואים בהם תומכים פוטנציאליים – לא זו בלבד שלא תועיל לנו, היא רק תזיק. החלטנו להימנע מהפגנות ליד בתים, ועמדנו בכך לאורך כל שנות המאבק.

אלו היו שתי ההפגנות היחידות ליד בתים פרטיים שהשתתפתי בהן.

אני לא מאמין בדרך הזו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא אינה אפקטיבית, אחרי שמצור טרוריסטי של חודשים רבים, תוך מרדף טרוריסטי של ממש על עידית סילמן, בעלה וילדיה, אחרי שסומנה, בצדק, כחלשת אופי, הפילו ממשלה מצוינת, ללא כל סיבה זולת העובדה שנתניהו אינו ראש ממשלה. כך, שעקרונית אני עדין נגד הפגנות כאלו, אך קשה לי להצדיק עוד את התנגדותי בסיבות תועלתניות.

אני מקווה שהמשבר הנוכחי יסתיים ברפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על פי מתווה הנשיא. לאחר מכן, יהיה מקום לדיון נוקב על קביעת כללים וקווים אדומים מוסכמים במאבקים ציבוריים. בראש ובראשונה יש להוציא מן הארסנל את הסרבנות. צה"ל צריך להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אני מקווה שתהיה הסכמה על הוצאת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובוודאי עובדי ציבור, אל מחוץ לתחום ההפגנות.

* פצצות מתקתקות – מעל חמישים שרים וח"כים מן הקואליציה כתבו מכתב נגד המעצר המנהלי של ארבעה מחבלים שהנם פצצות מתקתקות.

גלנט עומד בלחץ ולא מתקפל.

* גם הבוקר נתניהו עוד לא פיטר את בן גביר.

* משילות – במקום להילחם בפשיעה, השר ל"ביטחון" לאומני נלחם במשטרה.

* ומה חושב עכשיו האספסוף? – אז מה חושב כעת האספסוף שהלך אחרי הכהניסט, בשל הבטחות הכזב שלו ל"משילות" ולכך שיש לו פטנט להפסקת הטרור? מה הם חושבים עכשיו, כשהחוליגן ל"ביטחון" לאומני, מחריב את משטרת ישראל בשם ה"משילות" והטרור גואה. הם מבינים שהצבעתם לא הייתה שפויה?

* מה קרה להרתעה? – מה הסיבה לפיגוע מלבנון? כנראה חיזבאללה עוד לא שמעו על רפורמת הפיתות, ולכן הם לא מורתעים.

* ההבטחה שקוימה – ב"ארץ נהדרת" הוצג קטע מראיון עם בן גביר שבו אמר "הטרור היה והטרור יהיה" וקיציס הגיב: "סוף סוף הבטחה שלו שתקוים".

קיציס שכח, שלפחות הבטחה אחת של בן גביר קוימה. כאשר הציג למצלמות בגאווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, הוא הבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו".

* הצוואה מחייבת – בהלוויית "הרב" כהנא שר"י, צווח האספסוף "מוות לשמאלנים". בעבור בן גביר, זו צוואת מורו ורבו. את זה הוא מנסה ליישם בניסיונו להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית (מבחינתם המפגינים הם בהכרח "שמאלנים").

* קרן אור באפילה – כשמגיעה מחמאה לממשלה הרעה הזאת – אני שמח להחמיא.

שר החקלאות אבי דיכטר הוא חוויה מתקנת בהשוואה לשר החקלאות הקודם, פורר. פורר היה עוכר החקלאות. דיכטר אוהד, אוהב, מבין את החשיבות הלאומית של החקלאות ואינו שבוי בדוגמות ליברטריאניות. כל מי שאני מדבר אתו במגזר ההתיישבותי – ראשי מועצות אזוריות ומזכירי תנועות ההתיישבות מלאים שבחים לשר. גם שרת ההתיישבות אורית סטרוק זוכה לשבחים. גם היא אוהדת ההתיישבות.

* הערת שוליים קטנה – בפברואר 1973 חדר מטוס אזרחי לובי לשטחה של ישראל, עקב טעות בניווט. היה זה בתקופה שבה הטרור האווירי היה בשיאו – חטיפות מטוסים, פיצוץ מטוסים ועוד. בישראל הייתה כוננות עקב התרעה על כוונה לפוצץ בת"א מטוס תופת. לעבר המטוס הוזנקו מטוסי פנטום של חיל האוויר. הם הורו לטייס הצרפתי לנחות ברפידים. הטייס, מבוהל ומבולבל, לא הבין אותם והתנהג באופן מוזר ומעורר חשד. בהחלטה של שניות הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר להפיל את המטוס. הייתה זו טרגדיה נוראה, שבה קיפדו את חייהם 108 אזרחים תמימים, נוסעי המטוס.

ישראל יצאה מגדרה בהבעת צער על מותם של חפים מפשע, אך סירבה בתוקף לקבל על עצמה את האשמה. הממשלה סירבה בתוקף, בצדק רב, להקים ועדת חקירה משפטית, על החלטה של שבריר שניה בתנאי אי ודאות קשים. היועמ"ש מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, הסביר שהפעולה הייתה בהתאם לחוק הבינלאומי ואף הוא שלל ועדת חקירה ממלכתית.

במוסף "הארץ" התפרסם מאמר, במלאת חמישים שנה לאירוע, שהגחיך ותקף את הממשלה, את סירובה לקחת אשמה, את ה"צדקנות". ואף נאמר שצריך היה להדיח בעקבות האירוע את גולדה, דיין ודדו, ואז אולי הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים.

אילו הייתה יושרה בלבו של הכותב, יעקב לזוביק, דווקא לא איזה שוקניסט אלא גנז המדינה לשעבר, הוא היה מציב סימן שאלה קטן על פסיקותיו הנחרצות או איזו כוכבית או הערת שוליים קטנה, במילים: 11 בספטמבר 2001.

* כל הכאבים מלבינים – כשהתחלתי ללמד פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", נאמר לי שאלמד בכיתת מאיר אריאל. כיתת מאיר אריאל? מה מתאים לי יותר. ומדוע היא נקראת כך? כיוון שעל הקיר יש כתובת גדולה ובה פסוק משירו הנפלא "באס בבלון": "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". זו אחת השורות האהובות עליי בשירתו. והיא כל כך מתאימה לכיתה בבית ספר חקלאי, כי אין כמוה לבטא מהות משמעותית בהוויית החקלאי; התלות שלו במזג האוויר.

השבוע, בשיעור על פרשת "ויקהל פקודי", לימדתי את שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרשה, ודרך המסרים שלו בשיר, שהם פרשנות לפרשה, ניהלתי את הדיון על הפרשה ואיך היא מדברת אלינו.

והיה זה בעבורי ממש עניין מרגש – ללמד מאיר אריאל, בכיתת מאיר אריאל, כאשר אחת מתלמידותיי היא נכדה של מאיר אריאל, שעם אביה העליתי לפני שנים אחדות מופע משותף על מאיר אריאל ("מאיר לעולם כולו"), ועם התלמידים אני עובד בבקרים במטע, ובחוץ גשם כבד ניתך; הכל התנקז להתרגשות רבתי.

          * ביד הלשון

צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו – בנאומו לאומה, בו הציג את מתווה העם, ציטט הנשיא הרצוג את הפסוק: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו".

מאיפה לקוח הפסוק הזה? אין פסוק כזה. זהו הלחם של שני שברי פסוקים.

"צדק צדק תרדוף" מופיע בדברים טז, כ. "בקש שלום ורדפהו" מופיע בתהלים לד, טו.

אז למה הפסוק הזה בשלמותו מוכר לנו?

כי את ההלחם הזה עשה מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף", שפזמונו הוא:

צדק צדק תרדוף

בקש שלום ורדפהו

בקש שלום ורדפהו

צדק צדק תרדוף

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.3.23

* חוקת-על – אין לישראל חוקה כתובה, אך יש לה חוקת-על, המתומצתת בשלוש מילים: מדינה יהודית דמוקרטית. זה ההסדר המכונן שעליו מושתתת מדינת ישראל מיום היווסדה. כל פגיעה בהסדר הזה יוצרת רעידת אדמה המסכנת את המבנה כולו.

אם תקום פעם ממשלה שתניף יד גסה על יהדותה של המדינה, היא תעורר תגובה קשה לפחות כמו התגובה הציבורית היום. היום, כאשר הממשלה מניפה יד גסה על הדמוקרטיה, היא מעוררת תגובת נגד שאנו עדים רק לקדימון שלה, עוד בטרם חוקי המהפכה עברו קריאה שניה ושלישית.

מטורפים, אתם משחקים באש. הסירו את ידכם הגסה מעל הדמוקרטיה הישראלית. עצרו את ההידרדרות. בלמו את המהפכה המשטרית ושבו להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא; מתווה שמבטיח שישראל תישאר מדינה יהודית דמוקרטית.

* בעד מתווה שאיני מכיר – מי שמכיר אותי יתקשה להאמין שאני כותב זאת וגם אני מתקשה להאמין בכך. אבל אני מודיע מראש, שאני תומך במתווה הנשיא, שלא ראיתי אותו ועוד איני יודע מה כתוב בו.

אין לי ספק שיהיו בו דברים שאיני חושב שהם נכונים. אני בטוח ש"מתווה הייטנר" הוא המתווה המושלם ולבטח טוב יותר. אך במצב הנוכחי, רק קבלת מתווה הנשיא תמנע אסון לאומי של קרע בלתי הפיך והתפוררות החברה הישראלית ומדינת ישראל, שבר כלכלי, שבר בצה"ל, התפוררות משפחות ומשבר, שעוד לא היה כדוגמתו בתולדות המדינה.

מתווה הנשיא הוא תוצר של שיחות רבות בשבועות האחרונים של הנשיא עם כל גורמי הקשת הפוליטית, עם מומחים ואנשי אקדמיה רבים, שפעלו עמו לגיבוש התכנית. התכנית לא תכלול את האלמנטים במהפכה המשטרית שמסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, הוא ייתן מענה לתחושות הקשות בקרב ציבור רחב כלפי מערכת המשפט כמות שהיא, והמתווה מחויב לשינויה.

כבר קראתי שהרצוג הוא "עסקן שמאלני" ומצד שני שהוא עובד אצל מכון "קהלת" ואצל נתניהו. מי שכתבו את הדברים הללו, לבטח יטענו כך גם אחרי שיפורסם המתווה. יש לבודד אותם ולגבש את רוב העם סביב המתווה.

מי שידחה את המתווה, יישא באחריות לאסון לאומי. על הממשלה להעביר מן העולם את המהפכה המשטרית ולאמץ את מתווה הנשיא. על האופוזיציה, ולכל הפחות שתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות – יש עתיד והמחנה הממלכתי, לאמץ את המתווה ככתבו וכלשונו, גם אם לא יאהבו את כל מה שיש בו. בשני הצדדים יהיה צורך במנהיגות חזקה ואחראית שלא תיסחף אחרי הבייס ותוביל לפשרה לאומית ולהסכמה לאומית.

אז יריב לוין ירקע ברגליו, אהוד ברק יצרח, וקיצונים רבים ינהו אחריהם. אך אלה אנשים מסוכנים וחסרי אחריות לאומית, שלא רואים בעיניים, כאילו אין מחר. הם עלולים להוביל אותנו לחורבן.

אם אחד הצדדים בוויכוח הזה יצליח להכניע את הצד השני – יהיה זה אסון. יהיה זה ניצחון פירוס. התבוסה תהיה של מדינת ישראל כולה.

זו שעת האחריות הלאומית.

* win-win – צד א': ניצחנו! הרי אף אחד לא חושב שבאמת התכוונו להעביר את המהפכה המשטרית. הכנסנו לחוק הזה דיר עזים שלם. הרי שלושים שנה לא הצלחנו להזיז במילימטר את המצב המשפטי בישראל. והנה, בזכות המהלך הגאוני והמבריק שעשינו, לא זו בלבד שהצלחנו להעביר רפורמה משמעותית במערכת המשפט, אלא שהיא התקבלה בהסכמה רחבה. נכון, עברנו תקופה קשה של הפגנות סוערות, מחאה המונית, סרבנות וכד', אך לא מצמצנו, לא נבהלנו, לא התקפלנו ובסופו של דבר השגנו את מה שרצינו.

צד ב': ניצחנו! הממשלה הייתה נחושה להעביר את המהפכה המשטרית ככתבה וכלשונה, מה שהיה הופך את ישראל לדיקטטורה מושחתת. בזכות מאבק נחוש וממושך של מאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי הלאום, ימים שבהם שיבשנו את החיים במדינה ויצירת תובנה שהכלכלה תקרוס וצה"ל יפגע אם המהפכה תתממש, קיפלנו את הממשלה, הורדנו אותה מן העץ הגבוה שעליו טיפסה. נכון, התקבלה רפורמה משפטית בהסכמה רחבה. אבל מי אמר שהמצב הנוכחי מושלם? מעולם לא התנגדנו לתיקונים במערכת, נהפוך הוא. ובזכות מאבקנו, במקום מהפכה משטרית קיבלנו רפורמה משפטית.

ממש לא משנה מי יצדק בוויכוח הזה. כי אם נגיע לוויכוח win-win הזה, יהיה זה הניצחון הגדול של מדינת ישראל ונכון יהיה לברך שהחיינו.

* ממשלת הצלה לאומית – לו אני במקומם של לפיד וגנץ, הייתי מציע לנתניהו הקמת ממשלת הצלה לאומית בראשותו, בהשתתפות הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, ללא עוצמה כהניסטית, הקיצוניות הדתית ומפלגת הטרלול הרגרסיבי – נועם, תוך ביטול המהפכה המשטרית וחקיקת רפורמה משפטית על בסיס מתווה הנשיא. כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידי יש עתיד והמחנה הממלכתי.

לו אני במקומו של נתניהו, הייתי קופץ על הצעה כזו כמוצא שלל רב.

* והדי-9 בשלו – ממשלת הדי-9 ממשיכה לדהור, לדרוס, לרמוס, לשבר ולנתץ. היא ממשיכה במסע ההרס והחורבן של מדינת החוק ומערכת המשפט. היא ממשיכה לדהור למרות שברור לכל שהמהפכה תדרדר את מדינת ישראל לתהום חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית. שיכורי כוח, תאבי נקם, באובססיה מטורפת, הם ממשיכים בריצת האמוק ההרסנית, הכוחנית. אין להם אלוהים.

במקום לעצור את המהפכה ולהמיר אותה בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית לדורות, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא, הם ממשיכים להפציץ בחוקי תועבה מושחתים, עם הרוב האוטומטי (שרבים ממנו, אולי רובם, מצביעים בעבורו כמי שכפאם שד, מפחד הבייס).

מופקרים.

* תרבות השקר והבריחה מאחריות – כאשר נתניהו חוזר על המנטרה השקרית שהממשלה בעד הידברות ופשרה והאופוזיציה דוחה זאת – הוא משקר, והשקר נועד להאשים את האופוזיציה בנזקי המהפכה המשטרית. זה אותו שקר כמו השקר שהוא הקים ממשלת אחדות עם גנץ וגנץ וכחול לבן הפרו אותו ופירקו את הממשלה. זה אותו שקר כמו השקר שהוא התנגד לעקירת גוש קטיף ועמד בראש האופוזיציה. זאת תרבות השקר והבריחה מאחריות, שהיא התרבות הביביסטית. וחסידיו השוטים מדקלמים גם את השקר הזה.

נכונותו כביכול של נתניהו להידברות היא מצג שווא, כל עוד הדי-9 ממשיך בדהרתו הכוחנית בכל העוצמה, ובליץ חוקי התועבה ממשיך לשבור את מהירות הקול. הוא מציע "מו"מ" בנוסח ערפאת; תחת אש וטרור.

אילו רצה במו"מ, היה עוצר את החקיקה. היה מבטל את המהפכה לטובת רפורמה קונסטרוקטיבית.

כעת, על הנשיא להציג את המתווה שלו. מי שידחה אותו, יישא באחריות לאסון הלאומי.

* שכרון כוח – ארגוני המחאה שיוצאים בתוקף נגד פשרה, לוקים באותו שכרון כוח של לוין ורוטמן.

* סנונית ראשונה של אומץ לב – לוחם החרות יולי אדלשטיין, אדם שישב בכלא הסובייטי במאבקו על החרות, מתחיל לגלות אומץ לב. אתמול הוא נעדר מההצבעות על המהפכה המשטרית. רבים מן השרים והח"כים של הליכוד יודעים שהמהפכה הזאת היא איום על מדינת ישראל ומשתוקקים שתבוטל ותוחלף ברפורמה קונסטרוקטיבית. אבל הם משתפנים מפחד הבייס.

יש לקוות שצעדו הקטן, המהוסס, של אדלשטיין, הוא הסנונית הראשונה של המורדים בליכוד.

* הפעימות הבאות – בנאום שבו הציג את עיקרי המהפכה המשטרית, הציג אותה יריב לוין כ"פעימה הראשונה" ומאז לא אמר מה מתוכנן לפעימות הבאות. ומה באמת צפוי, אם חלילה תאושר המהפכה? חוקים בלתי חוקתיים שכעת ישוריינו בפסקת ההתגברות הרדיקלית, האוטומטית? חוקי מגה-שחיתות שיוגדרו "חוקי יסוד" כדי שבג"ץ לא יוכל להתערב? חוקים פרסונליים מושחתים לחילוץ נתניהו מהמשפט?

משום מה האופוזיציה, התקשורת וארגוני המחאה מתעלמים מן הסוגיה ולוין מכין את הפעימות הבאות תחת הרדאר. חשוב מאוד להעלות זאת על סדר היום ולדרוש ממנו שקיפות והבהרת המשך המהפכה. אם תפתח, כפי שאני מקווה, הידברות, יש להעמיד בראשיתה את דרישת ההבהרה הזו.

* חוק מגה-שחיתות – מה צפוי בפעימות הבאות, אם יתקבלו, חלילה, חוקי המהפכה המשטרית? אמסלם כבר נתן לנו טעימה. הוא מיהר להגיש את "החוק הצרפתי", על פיו אסור יהיה לחקור ראש ממשלה מכהן. זהו חוק מגה-שחיתות, המעודד שחיתות, ומשמעותו היא שמותר לראש הממשלה להיות מושחת. זהו חוק המקעקע את אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה – שוויון בפני החוק. אף אחד, גם לא ראש הממשלה, אינו עומד מעל החוק.

נכון, בצרפת קיים החוק המושחת הזה. חבל שמחפשים בפינצטה בכל מדינות העולם את החוקים הרעים והמושחתים ביותר ודווקא אותם מייבאים למדינה שהתיימרה להיות אור לגויים. אבל בצרפת, הנשיא מוגבל לשתי קדנציות והחקירות נגדו נפתחות מיד עם סיום תפקידו (ע"ע ז'אק שיראק). אצלנו מקדמי החוק מתנגדים להגבלת קדנציות בכל כוחם ומכנים אותו חוק "צפון קוריאני" (שהרי כידוע בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות…). והאיש שהחוק נתפר בעבורו הוא כבר בקדנציה השישית, ומבחינת עובדי האלילים הוא אמור לשלוט לנצח.

אמסלם מציע את חוק מגה-שחיתות הזה במסגרת חוק יסוד הממשלה, כדי לחסן אותו מפני ביקורת שיפוטית. זאת תהיה השיטה. כל חוק מושחת וכל חוק המעודד עבריינות שלטונית יוגדר "חוק יסוד".

* סעיפי החוק – למה הצעת חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" אינה כוללת עבירות ביטחון, מין, סמים ואלימות?

כי נתניהו אינו נאשם בהם.

* לא פראיירים – טיעון מעניין ששמעתי אמש, הוא שגם אם הממשלה תבחר שופטים – מן הרגע שהם יבחרו הם לא יהיו תלויים בה ויפעלו במקצועיות וללא משוא פנים. הדוגמה לכך היא מנדלבליט. נתניהו בחר את יד ימינו ואיש סודו ושותפו האידיאולוגי, והוא דבק בחוק, בראיות, במצפונו ובמקצועיותו, וכך ינהגו גם אחרים.

העובדה הזאת נכונה ואוסיף עליה שהשופטים הימנים השמרנים הרבים שנבחרו בשנים האחרונות לעליון, לא חשבו שתפקידם להכשיר שחיתות ופסקו בעד פסילת מינויו המחפיר של העבריין הסדרתי לשר בממשלה.

אלא מה? יריב לוין וחרב מרעיו אינם פראיירים. גם הם יודעים זאת וידאגו שזה לא יקרה להם שוב. הם יקפידו לא למנות לתפקידים האלה אנשים ישרי דרך אלא אומרי-הן הכפופים להם.

כל השופטים יהיו תלויים בהם לקידום. וגם מבין השופטים בעליון השליט יבחר את הנשיא, ואם אף אחד מהשופטים לא יהיה מספיק "נאמן" הוא יביא מיקור חוץ. אולי איזה חבר מרכז. אולי בן דוד של קבלן קולות בפריימריז.

ואולי גרוע יותר – עוכרי דין מן הזן של שפטל, גוטליב או בן גביר.

* גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה – לאורך השנים הרבות שבהן דחפנו את חוק משאל העם, המחייב משאל עם כדי לוותר על שטח ריבוני, היה לנו קושי לשכנע את החרדים לתמוך בו (בסוף הם הצביעו בעד). החשש שלהם היה מתקדים – משאל עם עתידי על גיוס בחורי ישיבות.

היה ברור להם מה תהיינה תוצאות משאל כזה. זה ברור לכולם. ברור שרוב עצום בעם מתנגד להשתמטות. ברור שרוב ענק סבור שעל החרדים להתגייס לצה"ל בדיוק כמו החילונים והדתיים-לאומיים.

ואף על פי כן, אין ולו הצעה פוליטית אחת לחיוב החרדים להתגייס. כל ההצעות הן הצעות פשרה, המדברות על מכסות גיוס, המדברות על עידוד יציאה לעבודה, המציעות מסלולי השתלבות ייחודיים; כל ההצעות מדברות של שיפור המצב הקיים, על יצירת תנאים שיגדילו במידה מסוימת את הגיוס בעתיד.

למה? כי ברור לכולם שניסיון לכפות בכוח גיוס המוני לא יעבוד. ולמרות שיש למדינה סמכות ואמצעי אכיפה, איש אינו מציע להשתמש בהם, כדי לכפות גיוס על ציבור גדול שאינו מוכן לו. יש הבנה כללית שגיוס שווה, שהוא הצעד הראוי והנכון מבחינה מוסרית, מבחינה ציונית ומבחינה יהודית, בלתי אפשרי. שזו גזירה שאין הציבור החרדי יכול לעמוד בה, וניסיון לכפות אותה יביא לשבר חברתי, שיערער את המרקם העדין של החיים המשותפים. ולכן, המחלוקת היא בין מי שדבקים בהשתמטות כעקרון חיים, לבין מי שמציעים הצעות פשרה לריכוך ההשתמטות.

ציבור גדול לאין ערוך, שתורם לאין ערוך יותר לביטחון ולכלכלה, זועק שהמהפכה המשטרית היא גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה. מנהיגות לאומית אמתית, שאינה שיכורת כוח, לא תנסה לכפות את האג'נדה הכוחנית על הציבור. מנהיגות לאומית אמתית תחתור לרפורמה בהסכמה רחבה, שרוב גדול בציבור יתמוך בה, ואלה שלא יתמכו בה – יוכלו לחיות אתה.

* הצעירים האחראיים – תנועות הנוער נטלו על עצמן תפקיד חיובי מאוד בטלטלת המהפכה המשטרית. בני נוער, מטבעם, נוטים להקצנה. בוודאי בני נוער בעלי תודעה פוליטית וחברתית, כמו הנוער של תנועות הנוער. לא הייתי מופתע, אילו החולצות הכחולות, תנועות הנוער של השמאל הציוני, היו החלק המיליטנטי ביותר במאבק נגד המהפכה ובני עקיבא היו המיליטנטים ביותר בין תומכיה. הדבר עלול היה להגיע עד כדי אלימות.

והנה, תנועות הנוער מתגלות כצעיר האחראי. תנועת המחנות העולים הובילה פעילויות ופרסמה מודעות בעד הידברות ופשרה והזהירה מפני הקרע בעם. וכעת קראתי על הפגנה משותפת של תנועות בני עקיבא, הנוער העובד והלומד ודרור ישראל, מול הכנסת ובית המשפט העליון, תחת הכותרת: "צו השעה – ממשיכים ביחד". במנשר משותף של שלוש התנועות נכתב: "לאור המשבר שמטלטל בשבועות האחרונים את החברה הישראלית – מתעצם שיתוף הפעולה בין תנועת הנוער העובד והלומד, תנועת בני עקיבא ותנועת דרור ישראל. לאחר שורה של מפגשי שיח של הנהגות התנועות בשבועות האחרונים – החליטו התנועות לצאת יחד לשטח על מנת למנוע את הקרע בחברה הישראלית ולהביא לפיוס ותקווה". שלוש התנועות פנו בקריאה משותפת למנהיגי הציבור: "על כולכם מוטלת אחריות היסטורית לקיומה של מדינת ישראל. בשום פנים ואופן אינכם יכולים להתעלם ממנה ואל לכם להשתמש במשבר זה להעמקת הקיטוב, השסע והקרע. פעלו מיד לעצור את ההתדרדרות. זו אחריותכם! לא נעמוד מנגד בעוד אנו שוקעים לתרבות פוליטית של שיסוי וקיטוב. זה הזמן לאחריות – מונעים את הקרע, דואגים לעתיד המדינה. אנשים אחים אנחנו, ועלינו לפעול יחד על מנת להמשיך ולהוביל יחד את המפעל הציוני הגדול שנקרא מדינת ישראל".

הרי מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי.

* קנה את עולמו – אמוץ עגנון, נכדו של הסופר, חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, פרסם מאמר במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, שבו יצא נגד הצעת החוק שיזם שר החינוך יואב קיש, שנועד להביא להשתלטות פוליטית על הספריה הלאומית, שבה נמצא ארכיונו של עגנון. הוא סיים את המאמר במילים הבאות: "בפרקי אבות למדנו: יש הקונה עולמו בשעה. השר יקנה עולמו בשעה זו, אם יחזור בו מהצעת החוק המופרכת שלו".

ואכן, השר קיש ראוי לשבח על שחזר בו מהצעת החוק. מודה ועוזב – ירוחם.

* המודל – שר החינוך יואב קיש חזר בו מהניסיון להשתלט על הספריה הלאומית. הוא עשה זאת בעקבות הידברות עם ראשי הספריה הלאומית, שבה הם הגיעו להסכמות. בהסכמות, תישמר העצמאות של הספריה הלאומית, היא לא תוכפף לשלטון ולא לפוליטיקאים. שר החינוך ימנה אדם מטעמו כחבר בוועדת ביקורת.

זה צריך להיות המודל לביטול המהפכה המשטרית.

* היסטוריה משוכתבת – במאמר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", חוזר גלעד שרון לעקירת גוש קטיף, או בלשון המכובסת "ההתנתקות". שני המסרים העיקריים שלו הם הצדקת העקירה והפרכת שקריו של נתניהו כאילו התנגד לה.

באשר לעקירה עצמה – דעתי הפוכה משלו. התנגדתי לעקירה בזמן אמת ובוודאי שלאחר מעשה המציאות הוכיחה שזו הייתה טעות. אגב, התנגדותי העיקרית לא הייתה הערכתי, שהוכחה כנכונה, שהיא תגביר את הטרור, אלא ההתנגדות הערכית לעקירת גוש התיישבות. למען הדיוק ההיסטורי, כדאי לשוב ולהזכיר שלא יצאנו מעזה בהתנתקות. מעזה וערי הרצועה יצאנו כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. זו הייתה יציאה מוחלטת, בדיוק כפי שהיום צה"ל אינו נמצא שם, ללא חופש הפעולה שיש לכוחות הביטחון ביהודה ושומרון מאז "חומת מגן". ההתנתקות לא הייתה יציאה מעזה, אלא עקירת חבל התיישבות ונסיגה מלאה לקווי 4 ביוני 1967.

באשר לשכתוב ההיסטוריה בידי נתניהו, גלעד שרון צודק לחלוטין. כך הוא כתב: "האיש היה בין מנסחי החלטת הממשלה על ההתנתקות, הצביע בעדה ב-6 ביוני 2004 בממשלה, הצביע בעדה ב-26 באוקטובר 2004 בכנסת, ואף אמר באותו יום לאורי אריאל במליאה: 'שלא תהיה לך טעות, במשאל העם אני אתמוך בתכנית'. ב-3 בנובמבר הצביע בכנסת בעד וב-16 בפברואר 2005 שוב הצביע בעד. הצבעות אלו היו כולן לאחר משאל המתפקדים. 'אני מבין את השאיפה לצאת מעזה. תתפלאו, אני שותף לה', כך אמר נתניהו בעצמו שמונה ימים לפני הפינוי. קיים גם תיעוד לתמיכתו בתכנית בשיחות לא פומביות".

נכון ומדויק. ארחיב מעט את נושא ניסוח החלטת הממשלה. כאשר היה ספק אם יהיה רוב בממשלה לעקירה, נתניהו לקח על עצמו לנסח את ההחלטה בצורה מעורפלת שתבטיח את תמיכת שרי הליכוד, וכך אכן היה.

צודק גלעד שרון כשהוא כותב "…תמכתי גם אני בתכנית. אלא שבאותו זמן, בעוד שאני עסקתי בגידול כבשים, נתניהו הרים את ידו בעד התכנית פעם אחר פעם. כלל לא בטוח שהתכנית הייתה עוברת אילו יצא נגדה בכל כוחו". אמת ויציב.

* פתאום הם מגוננים על בג"ץ – במשך שנים רבות, בעקביות ובהתמדה, סונט "הארץ" בבג"ץ ומיידה בו בליסטראות, במאמרי המערכת ומאמרי הדעה. מה הם לא כתבו עליו? מכשיר אקיבוש, מטהר שרץ ההתנחלות, מלבין עוולות הכיבוש, מגונן על פשעי המלחמה, מכשיר האפרטהייד והעליונות היהודית בלה בלה בלה.

פתאום הם קופצים בראש לגונן עליו. לא קונה את הפוזה.

* תמצית הביביזם – לשיטתו של אהוד בן עזר, מחבל שבא לרצוח יהודים בלב תל-אביב ואזרחים ישראליים התורמים כל חייהם למדינה שמפגינים נגד מהפכה משטרית, הם שותפים ובני ברית, כי שניהם נגד נתניהו.

זה פולחן האישיות הביביסטית על רגל אחת. המדינה היא ביבי. מי שאינו סוגד לשליט העליון – הוא אויב המדינה. אכן, גישה דמוקרטית למופת.

* כאין וכאפס – אהוד בן עזר דיווח לקוראים שהוא צינזר דברים שכתבתי על בן גביר כי ההוא מפחד מתביעה. האמת היא שבן גביר מומחה לתביעות השתקה. אני כותב זאת מניסיון. אבל כאשר הוא שלח לי מכתב התראה, הוא קיבל תשובה שאחריה לא שמעתי ממנו. הוא התקפל עם הזנב בן הרגליים. הלקח – לא לפחד מתביעות השתקה של כהניסטים. אגב, פעם גם ניצחתי בתביעת דיבה של כהניסט אחר.

כיוון שדבריי צונזרו, יכול הקורא להבין שהדברים הקשים שהוא קרא בדבריי על בן גביר הם כאין וכאפס לעומת הדברים שכתבתי על בן גביר. אני יכול להעיד שהדברים שכתבתי על בן גביר הם כאין וכאפס לעומת מה שאני חושב עליו. וסביר להניח שמה שאני חושב עליו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהוא באמת.

עצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי. לא כל שכן, העובדה המבישה שמנהיג הכהניסטים הוא שר בכיר בממשלת ישראל.

* תפקיד המפכ"ל – אוי לנו שהידרדרנו למצב שבו אחד מתפקידיו המרכזיים של מפכ"ל המשטרה הוא להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של השר הממונה.

* לנתק מגע – אחרי הוראתו המובנת מאליה של המפכ"ל לניצבים לא לקיים שום מגע עם החוליגן ל"ביטחון" לאומני, הנ"ל מיהר להרים טלפונים לניצבים, במלחמתו לשבור את הארגון ולעקוף את סמכות המפכ"ל. לטענתו, הם השיבו לו. אם הוא לא שיקר, זה חמור מאוד. על המפכ"ל להדיח ניצב אחד שיפר את הוראתו, למען יראו ויירָאו.

* החוק לעידוד פשעי מלחמה – חוק "החסינות" הוא שם מכובס לחוק כהניסטי שנועד לעודד פשעי מלחמה. המשמעות שלו היא שהכל מותר – לרצוח, לאנוס, לבזוז. הכהניסטים רוצים צבא של גולדשטיינים.

אם צה"ל יהפוך חלילה לכנופיה, הוא יהיה צבא מובס. ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, הם מרכיב משמעותי בעוצמתו של צה"ל ובחוסנה של ישראל. אם נאמץ את הנורמות של אויבינו, מצבנו יהיה כמצבם.

* מנת חלקם של החקלאים – כיוון שרם בן ברק [גילוי נאות – אנו קרובי משפחה] הוא ח"כ בכיר והיה המשנה לראש המוסד, הצתת המתבן שלו הגיעה לכותרות. אך זו מנת חלקם של החקלאים זה עשור וחצי ואולי אף יותר. החקלאות הישראלית נמצאת כל השנים הללו תחת מתקפת הטרור החקלאי, שהוא שילוב של טרור לאומני ופשיעה פלילית.

ממשלות נתניהו הקודמות לא נקפו אצבע ו"הכילו" את הטרור החקלאי, מתוך התמכרות לשקט ופחד מאינתיפאדה של ערביי ישראל. ממשלת השינוי החלה לפעול. המשרד לביטחון פנים בהובלת עומר בר-לב ובעיקר סגנו, שהיה פרויקטור למלחמה בפשיעה הערבית, יואב סגלוביץ', הובילו מלחמה, שהחלה להניב תוצאות, מרדפים חמים ולכידת טרוריסטים, אך זה היה רק המבוא להקדמה למלחמה בטרור החקלאי.

מהממשלה הזאת, שהעמידה בראש המשרד לביטחון "לאומי" פרחח שהרקורד שלו הוא של ראש כנופיה, אין לי ציפיות.

* מונופול גרעיני – ימים אחדים לפני חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, התפרסם שהתנאי של סעודיה לשלום ונורמליזציה עם ישראל הוא שארה"ב תספק לסעודיה כור גרעיני אזרחי, למטרות שלום.

על ישראל להתנגד לכך בתוקף. כור גרעיני למטרות שלום יכול להיות המסד לכור גרעיני מלחמתי. היכולת לעבור מיחסי שלום עם ישראל ליחסי איבה קלה מאוד.

על ישראל לדבוק ב"דוקטרינת בגין" על פיה יש למנוע בכל דרך גרעון של כל מדינה במזרח התיכון. ישראל צריכה לעמוד על מונופול גרעיני מוחלט במזה"ת.

          * ביד הלשון

מאמץ סיזיפי – בדבריו בטקס שבו הוענק לו העיטור יקיר תל-אביב, התייחס נשיא המדינה יצחק הרצוג למתווה הנשיא, עליו הוא עמל יום ולילה, ואמר, בין השאר: "לא מדובר בפשרה פוליטית, אלא במאמץ סיזיפי למצוא נוסחה נכונה של איזון ותקווה, כי קשה ומדאיג המצב".

סיזיפוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית, מייסדה של קורינתוס ומלכה הראשון. על פי המיתוס, לאחר מותו הוא קיבל עונש נורא: נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה ההר, ובהגיעו לפסגה, הסלע ישוב ויתגלגל למטה, והוא ירד ויגלגל אותו מחדש עד לפסגה והוא ישוב ויתגלגל חזרה וחוזר חלילה, יום אחר יום, עד סוף הדורות.

מהמיתוס הזה נגזרו הביטויים עבודה סיזיפית ומאמץ סיזיפי, כביטוי לעבודה קשה ומפרכת ללא תכלית.

הרצוג התכוון בדבריו לקושי של מלאכת התיווך ורקימת המתווה, ולכך שכאשר נדמה שיש פריצת דרך, מישהו מגלגל את הסלע לתחתית וצריך להתחיל מהתחלה. נקווה שהמאמץ הזה לא יהיה סיזיפי, אלא יוביל לתוצאה הרצויה – רפורמה קונסטרוקטיבית לדורות, בהסכמה לאומית רחבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.3.23

* הסכמה או אסון – נאום הנשיא – רגע מכונן של מנהיגות לאומית.

הרצוג הבהיר – הסכמה או אסון.

חובתה של הממשלה, אם יש בה מינימום של אחריות, להשליך את המהפכה המשטרית לפח האשפה של ההיסטוריה ולהחליף אותה ברפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

* המחנה השלישי – במחלוקת הציבורית אין שני מחנות אלא שלושה. מחנה תומכי המהפכה, מחנה ההתנגדות הטוטלית לכל שינוי ולכל פשרה והמחנה המחפש פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית ומניעת קרע בעם. אני נמנה עם המחנה השלישי. אני מאמין שרוב הציבור, שמנהיגי מחנות א' וב' מתיימרים לדבר בשמו, משתייך למחנה השלישי. בנאומו לאומה, הנשיא ביטא את המחנה הזה.

* ממשבר לצמיחה – המילה משבר, בעברית המקראית, היא "פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם" (מילון אבן שושן). בעברית התלמודית משבר הוא המקום שעליו יושבת היולדת במהלך הלידה. בשתי התקופות, המילה משבר קשורה ללידה.

כך נכתב בישעיהו לז: "וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ: יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". רש"י מבאר: "עת צרה הדומה לאישה היושבת על המשבר ואין כוח לוולד לצאת".

צירי הלידה הם משבר, גם על פי פירוש המילה בעברית המודרנית. אך מתוך המשבר הזה יוצא ולד, נבראים חיים.

אני מאמין שניתן לצאת מתוך משבר לצמיחה גדולה.

החברה הישראלית מצויה היום באחד המשברים הקשים בתולדותיה, בעקבות המהפכה המשטרית. אולם אם נשכיל לנתב את המשבר להידברות שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, זה עשוי להיות רגע מכונן בתולדות המדינה. אם מתוך קרע גדול כל כך אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה, ניתן יהיה למנף זאת למעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית יו"ש. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית דת ומדינה. כמובן שהסכמה כזו לא תהיה מקובלת על הכל, אולם היא תחליף את משטר המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים בכל מחנה, והווקטור שלהם הוא כלפי חוץ, לקרע ולשסע, והחלפתה במרכז כובד של קונצנזוס ציוני, דמוקרטי ממלכתי גדול, שמאותגר בידי הקיצונים משני הצדדים.

מה שנדרש כעת, הוא לעצור את המהפכה המשטרית ולשבת מיד להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* הפשרה הראויה – בראשית המשבר, פרסמתי מאמר בשם "רפורמה קונסטרוקטיבית" שבו הצגתי את הצעתי לרפורמה במערכת המשפט, המתמודדת עם הכשלים בסדר הקיים, אך שומרת על עצמאות מערכת המשפט והפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, בניגוד למהפכה המשטרית.

מבחינתי, ההצעה הזו אינה פשרה. זו עמדתי, כלומר בעיניי היא המצב הרצוי. אולם ברצף הדעות במחלוקת הציבורית, הצעתי היא במתחם המאפשר פשרה.

כאשר אני קורא הצעות פשרה אחרות, מן הסתם אני אוהב אותן פחות ומסתייג מחלקן ואולי מתנגד לרעיונות אלה או אחרים. אך הן פשרות ראויות וטובות, בוודאי כבסיס להידברות.

לשכת נשיא המדינה פרסמה הודעה על פיה מתווה הנשיא, שהודלף, הוא רק טיוטה אחת ויש גם אחרות. בנאומו לאומה, אמר הרצוג, שרק מה שייאמר בקולו, יהיה מתווה הנשיא. יתכן שההדלפה היא בלון ניסוי לשמוע את התגובות ולהתקדם. לא עם כל פרטי הטיוטה הזו אני מסכים, אבל היא עשויה בהחלט להוות מסד להסכמה רחבה.

לוין ורוטמן, שירקו בפרצופו של הנשיא כאשר הציע לראשונה את הצעתו והמשיכו בריצת האמוק הדורסנית, נהגו כך גם עתה, בעקבות פרסום טיוטת המתווה המפורט. הדהרה שלהם מסכנת את המדינה, כי היא מתכון לקרע חסר תקדים בעם. איזה אנשים חסרי אחריות ומופקרים; אין להם מחר. הם לא רואים ממטר.

לצערי, הדחיה הטוטלית של ההצעה בידי מטה המחאה, חסרת אחריות אף היא. קראתי מסמך מפורט של מטה המאבק שדוחה מכל וכל ובסגנון תוקפני כל סעיף וסעיף בהצעה. המסר הוא שזו הצעה שתוביל להפיכה משטרית בשלבים בדרך לדיקטטורה. ניכר היה שכותבי המסמך ירו את החץ ואח"כ סימנו סביבו עיגול. הם פשוט עקרונית נגד פשרה, ולכן הם יגחיכו כל הצעה. הדרך הדמגוגית שבה הם נקטו, היא לקיחת כל סעיף וסעיף לידי תרחיש הקצה האבסורדי, וכך "להוכיח" שזה מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה. בשיטה הזאת אפשר תמיד לקטול כל רעיון בכל נושא. אבל זה לא רציני.

* קו אדום בוועדה לבחירת שופטים – לדעתי, שיטת בחירת השופטים היום בישראל, בעיקר לאחר "תיקון סער", שהוביל לשינוי דרמטי בהרכב בית המשפט העליון, היא מצוינת. אין טובה ממנה. היא לבטח טובה יותר מהוועדה על פי הצעת הנשיא.

אבל כנראה שהוועדה הפכה לסמל. תומכי המהפכה לא יסכימו לפשרה שתותיר את המצב על כנו. לכן, הצעות פשרה בנדון, כמו אלו של הנשיא או של פרופ' פרידמן וחבריו, הן פחות טובות מהמצב הנוכחי, אך שומרות על כך שלא יהיה רוב לממשלה, ולכן הן לגיטימיות וראויות לדיון. הקו האדום בכל פשרה, הוא שבשום מקרה לא יהיה רוב לממשלה בוועדה. אם יהיה רוב – זו לא פשרה. זאת המהפכה בכל כיעורה.

בטיוטת הנשיא, נאמר שיש מחלוקת בוועדה שניסחה אותה, אם יהיה צורך ברוב מיוחד לבחירת שופטי בית המשפט העליון. עמדתי בנושא חד-משמעית – צריך רוב של שני שליש. הדבר הוכיח את עצמו היטב מאז תיקון סער.

* חוקי יסוד ברוב מיוחד – בהצעת הנשיא ובהצעות אחרות שעולות, מדובר על צורך ברוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד ויש הצעות מעניינות מאוד, על ארבע קריאות, שהרביעית תיערך בכנסת הבאה אחרי שלוש הקריאות הראשונות ויהיה בה צורך בתמיכת 70 ח"כים. ואם הקריאה הרביעית תהיה באותה כנסת, יידרשו 80 ח"כים כדי להעביר אותה.

אני תומך בכך מאוד (לאו דווקא בפרטים, אך לבטח בעיקרון). הדבר נכון בוודאי לנוכח זילות חוקי היסוד בשנים האחרונות והמגמה לכנות חוקים בלתי חוקתיים בתואר "חוקי יסוד" רק כדי שבית המשפט העליון לא יתערב בהם.

אך גם ללא אותה זילות, נכון לדרוש רוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד. זה אחד הלקחים מאופן קבלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בחוק הזה, שהובל בידי ממשלת הליכוד בהנהגת שמיר ובשיתוף עם מפלגות האופוזיציה מפלגת העבודה ומרצ, תמכו למעלה מ-90 ח"כים. כיוון שהרוב היה מובטח, הח"כים לא טרחו להגיע להצבעה. ההצבעה נערכה ביום של הפריימריז במפלגת העבודה, ולכן כל הח"כים של העבודה נעדרו ממנה. החוק התקבל ברוב של 32 מול 21. התוצאה הזאת יצרה את הנראטיב חסר השחר כאילו החוק עבר במחטף. אילו היה נדרש רוב מיוחד, ההצבעה לא הייתה נקבעת על הפריימריז. הח"כים היו מגיעים להצבעה, והחוק היה מתקבל ברוב עצום, כראוי לחוק יסוד. אגב, חוק יסוד חופש העיסוק התקבל פה אחד. אבל ברוב של 23 תומכים, ללא מתנגדים וללא נמנעים. מן הראוי היה שיתקבל פה אחד בידי 120 חברי הכנסת.

* השגיאה של פרידמן וחבריו – אני מעריך מאוד כל מי שנרתם בניסיון להוביל לפשרה. אני מוקיר את מעצבי פשרת פרידמן, ששנים מהם, פרופ' יובל אלבשן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (שהיה המג"ד שלי) אני מכיר אישית.

בכוונותיהם הטובות הם עשו שגיאה דרמטית. שעה שעל הפרק ניצבת יוזמת הנשיא, הייתה זו שגיאה לצאת בהצעה אחרת, הקרובה יותר לעמדת תומכי המהפכה. ברגע זה, קל היה ללוין, שדחה את הצעת הנשיא, להציג את ההצעה החדשה כ"בסיס לדיון". הרי הוא ידע, שהאופוזיציה לא תסכים להצעה רחוקה יותר מהצעת הנשיא. וכך, הם יכולים להציג את עצמם כמי שכביכול מוכנים לפשרה ואת האופוזיציה כמי שדוחה את הפשרה. כמובן שזה מצג שווא.

היה על פרידמן וחבריו לנהוג אחרת. היה עליהם להעביר את הצעתם לנשיא ולהציע לו למזג אותה כאחת האופציות לדיון. כך, הצעתם הייתה עשויה לקדם אותנו לפשרה. השגיאה שעשו מרחיקה אותנו מהפשרה המיוחלת.

באשר לתוכן הצעתם. ההצעה באשר לוועדה לבחירת שופטים עדיפה, כמובן, על המהפכה המשטרית, כי הממשלה אינה שולטת בוועדה. כל הצעה שאין בה רוב לקואליציה, ראויה למו"מ. אך הצעתם אינה טובה. חשוב מאוד שיהיו שופטים בוועדה. תרומתם המקצועית לא תסולא בפז. יתר על כן, ועדה על טהרת הפוליטיקאים, הגם שהם מייצגים באופן שוויוני את הקואליציה והאופוזיציה, עלולה להביא לשיתוק, בעידן של מלחמת כל וכל בין האופוזיציה והקואליציה, כפי שהיא עכשיו וכפי שהייתה בכנסת הקודמת.

גם הצעתם בנושא פסקת ההתגברות אינה טובה. אמנם זו לא ההתגברות האוטומטית של המהפכה המשטרית, אך התגברות ברוב של 65 ח"כים אינה מתקבלת על הדעת.

ההתגברות צריכה להיות לפחות של 70 ח"כים. לדעתי, גם זה נמוך מדי, אך הרי יש צורך בפשרה. אפשרות נוספת, פחות טובה בעיניי, היא התגברות ברוב של 65 ח"כים כולל לפחות חמישה מן האופוזיציה.

* עוד סססמולן – גם הכלכלן הראשי של פורום "קהלת", מיכאל שראל,  מתריע מפני המהפכה המשטרית והאיום שלה על הדמוקרטיה.

עוד סססמולן…

הביקורת שמתח שראל חריפה ביותר. עם זאת, הוא בהחלט מבקר את הסדר הקיים, סבור שיש לחולל שינוי והוא תומך בְּרפורמה. רפורמה אחרת, ברוח הצעות הפשרה המוצגות בימים אלה.

אצטט משפט אחד מדבריו, שאני מזדהה עמו מאוד: "גרסאות כאלה ואחרות של המשפט 'יש בשיטה כיום פגמים ולכן הרפורמה הזאת מצוינת' הושמעו לאחרונה על ידי חלק מתומכי הרפורמה המוצעת. אולם משפט זה פגום ושגוי מבחינה לוגית. המשפט התקני והראוי הוא 'יש בשיטה כיום פגמים חמורים ולכן נדרשת רפורמה'. ברם, הרפורמה הספציפית המוצעת אינה זו הנדרשת. הרפורמה המוצעת תייצר מצב שבו לא תהיה הפרדה בין הרשויות, בכך שהיא מכפיפה את מערכת המשפט לרצון הקואליציה". ובלשוני – הפתרון לכאב ראש אינו לערוף את הראש.

* פסגת הידברות – לעצור את פסקת ההתגברות ולהחליף אותה בפסגת הידברות.

* אל סלע המציאות – האסון של השמאל המדיני, היה שניתנה לו ההזדמנות לממש את המדיניות שלו והפנטזיה התנפצה אל סלעי המציאות.

זה מה שקורה היום לימין המלא-מלא.

כאז, כן עתה, החברה הישראלית כולה משלמת את המחיר.

* ציפור הנפש – תרחיש לא דמיוני. אחרי הבחירות קמה ממשלה חדשה, המבוססת על קואליציה בת 64 חברים. ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, נואם שר המשפטים לאומה ומכריז על "רפורמה" – הפרדת הדת מהמדינה בישראל. הוא מציג את עיקריה ומודיע שיפתח לאלתר בתהליכי חקיקה. יו"ר ועדת החוקה, שותפו למהפכה, פותח בבליץ של חקיקה חפוזה, שנועדה לבטל כל חוק שיש בו זיקה כלשהי לדת היהודית ולמסורת ישראל.

מה היה קורה בחברה הישראלית בתרחיש כזה? סביר להניח שהיה קורה מה שקורה עכשיו. ציבור גדול מאוד בישראל היה חש, שפגעו בציפור הנפש שלו; שרומסים את הקדוש והיקר לו. "זו לא המדינה שלי"… "זו לא המדינה שעליה לחמתי, שבה איבדתי את טובי חבריי, שבה נפצעתי"… אלה הקולות שיישמעו. תהיה מחאה המונית וחריפה מאוד. תהיה תופעה של סרבנות ביחידות מילואים (אילו כתבתי את הדברים לפני שבועיים לא הייתי מציג גם את תרחיש הסרבנות, אבל הסכר נפרץ).

נשיא המדינה היה נואם לאומה וקורא להידברות ואף מציג מתווה להסכמות רחבות. הממשלה אומרת שהיא מוכנה להידברות אבל ממשיכה את המהלך הדורסני של ההצבעות. המסר של הממשלה – זה רצון הרוב. קיבלנו מנדט ואנחנו מחויבים לרוב. הם גם יצטטו כל מיני אמירות של ראשי המתנגדים למהפכה – האחד כתב פעם נגד השתמטות בחורי ישיבות, אחר כתב משהו בעד תחבורה ציבורית בשבת. הנה, גם אתם תמכתם… מה קרה?

לא אמשיך את התרחיש, כפי שאיני יודע לצייר את המשך המשבר הנוכחי.

את התרחיש הלא-דמיוני הזה אני ממען לשתי כתובות. האחת היא מחוללי המהפכה המשטרית ותומכיה. דמיינו את התרחיש הזה – איך אתם מרגישים אתו? הוא נראה לכם לגיטימי? הייתם רוצים להיות בצד של הנפגעים והמוחים בתרחיש כזה? היה מקובל עליכם שבשם "רצון הרוב" יפגעו בציפור הנפש שלכם ושל חלקים עצומים בעם?

הכתובת השניה היא האנשים המטיפים להפרדת הדת והמדינה. דמיינו את התרחיש הזה, שבו חלקים עצומים בעם חשים בדיוק מה שאתם חשים היום. נראה לכם נכון? אם הכוח יהיה בידיכם, תנהגו כפי שנוהגת הממשלה הנוכחית, כדי לקדם את האג'נדה שלכם?

אני מפנה את המראה לשני המענים, ותוהה: האם עוד קיים בנו השריר של היכולת לראות את האחר, לגלות אמפתיה לציבור אחר, להעמיד את עצמי במקומו?

העמדה שאני מציג כאן מעוררת שאלה רצינית. האם מה שאני מציע אינו מתכון לשיתוק לאומי, לסטגנציה? האם אני מציע שאף שלטון לא יוכל לקדם שום אג'נדה כי למתנגדיה תהיה זכות וטו?

שאלה טובה. יש חשש כזה, אך בראיה רחבה יותר, איני מאמין ביכולת לקדם את החברה הישראלית באמצעות מהלכים רדיקליים של רוב קטן השולט לתקופה מסוימת תוך ניכור של כל מתנגדיו לאותם מהלכים. זה פשוט לא יעבוד. ומה שיקרה זה רק קרע וחורבן.

אני רוצה שנחליף את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. אנחנו מדינה צעירה, עדין בשלב של עיצוב האומה. איננו יכולים להרשות לעצמנו קרע בעם. יש נושאים שהם ציפור הנפש של ציבורים גדולים. שום דבר טוב לא יקרה כאשר חצי עם יחוש שציפור הנפש שלו נרמסה.

את המחלוקת בנושאי דת ומדינה יש לנהל בהידברות כדי להגיע להסכמות שהרוב הגדול יקבל אותן, המיעוט בשני הצדדים יוכל לחיות אתם והחברה לא תקרע. הוא הדין בסוגיית הרפורמה המשפטית.

* פרי הבאושים של ההסתה – כרזות ענק בקריית שמונה: "קיבוצניקים תתחפפו מהשטח. זה הבית שלנו".

זו תוצאת מכונת ההסתה הביביסטית. "מנהיג" שנבנה על "הפרד ומשול", על סכסכנות, על שנאה, על הסתה ועל שקרים.

ראו למה מדרדרת אותנו ממשלת הקלון.

* מדרש שם – האם שמו של קרעי נובע מכך שהוא אחד הסמלים של הקרע בעם? של השנאה וההסתה?

* מופת של אחריות לאומית – "שלום גרשון, מה נשמע?" כך פתחתי כל שיחת טלפון עם חברי גרשון הכהן, אז מפקד אוגדה 36 ונעניתי בתשובות כמו: "רע, רע מאוד. נורא ואיום". – "מה קרה, גרשון?" – "מגרשים יהודים. עוקרים ישובים. אסון".

היה זה לאחר ההחלטה של ממשלת שרון-נתניהו לעקור את גוש קטיף, שקיבלה את שם החיבה המכובס "התנתקות".

לא חלף זמן רב, ודווקא על הכהן, שדעותיו היו ידועות למפקדי צה"ל, הוטלה המשימה לעקור את גוש קטיף. גרשון קיבל את הגזרה בהכנעה ופיקד על העקירה.

הוא עשה זאת מתוך אחריות לאומית. הוא הבין שחובתו של צה"ל למלא את ההחלטה ושחובתו כחייל וכמפקד לציית לה. הוא הבין שסרבנות תפורר את צה"ל ותסכן את קיום המדינה ואת ביטחונה אף יותר מעקירת גוש קטיף. הוא הבין שעליו לגלות דוגמה אישית בקבלו על עצמו את המשימה.

עד היום חלק מהמיליה שלו לא סלח לו על כך. כשזה עוד היה טרי, הטילו עליו חרם. בתשעה באב, בדיוק שנה אחרי העקירה, הזמנתי את גרשון להרצאה במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי (באירוע שנתי שאנו מקיימים עד היום בתשעה באב). גורמים קיצוניים בגוש הדתי בגולן הפעילו עליי לחץ לבטל את ההזמנה של "אלוף הגירוש". התעקשתי. כאשר הודיעו לי שהם מארגנים הפגנה נגדו, ראיתי חובה לדווח לו על כך. גרשון אמר, שאינו רוצה תמונות בתקשורת של הפגנה נגד אלוף בצה"ל, בשל הנזק שייגרם מכך לצה"ל, וביטל את ההרצאה.

בעיניי, החלטתו של גרשון לקחת על עצמו את המשימה הייתה מופת של אחריות לאומית. היא צריכה לשמש מופת לכל אותם טייסים, לוחמים ואנשי מודיעין, שחשים כמוני כלפי המהפכה המשטרית וכמו שגרשון חש כלפי העקירה. הסרבנות – מחוץ לתחום. צה"ל אינו חלק מהמחלוקת. הסרבנות מסוכנת אפילו יותר מהמהפכה המשטרית.

מי שהטיל על גרשון את המשימה היה הרמטכ"ל, בוגי יעלון. יעלון עצמו התנגד בתוקף לעקירה. הוא הגדיר אותה "רוח גבית לטרור", ותיאר בדיוק מצמרר את תוצאותיה. וגם הוא לא העלה על דעתו לסרב והכין את צה"ל למשימה שכל כולו התקומם נגדה. בסופו של דבר, שרון הדורסני לא האריך את כהונתו לשנה רביעית, חרף היותו רמטכ"ל מצטיין, כנקמה על התנגדותו לעקירה. חבל מאוד שהיום, יעלון, שהוא ממנהיגי המאבק במהפכה המשטרית, אינו יוצא נגד הסרבנות. יתר על כן, מדבריו אפשר להבין שהוא לכל הפחות מבין, אם לא מסכים, עם הסרבנות. מיעלון, שהאחריות הלאומית היא כמעט שמו השני, אני מצפה להתנהגות אחרת.

אגב, המינוי של גרשון הוכיח את עצמו מעל המשוער. בזכות חוכמתו הרבה, העקירה הסתיימה ללא שפיכות דמים. סביר להניח שיצור מן הזן של בן גביר היה מדיח אותו כפי שבן גביר הדיח את ניצב אשד. שום דבר פחות מדם של "אנרכיסטים", שיישפך ברחובות, לא יספק את תאוותו.

* פרחח – בן גביר הוא חוליגן כהניסט, שכל חייו עימותים אלימים עם המשטרה וכוחות הביטחון.

הפרחח הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי, קיבל בחוסר אחריות לאומית משוועת צעצוע – אחריות על המשטרה.

המנוול מנסה להשתלט עליה כדי להפוך אותה למיליציה כהניסטית שתלחם בכוח באזרחים המפגינים נגד הממשלה (שעה שאנשיו מבצעים פוגרום בערבים באין מפריע). הוא רוצה לראות דם. הוא משתוקק לשפיכות דמים. הוא צמא דם.

ההדחה השערורייתית של מפקד מחוז ת"א מעידה עד כמה מטורף בן העוולה הזה.

רק ראש ממשלה מושחת עד שורשי שערותיו משאיר את הנבל כשר בממשלה.

ממשלת קלון.

* ראה את הנולד – בזכות מעלליו של פרא האדם בן גביר, אני מתחיל להבין למה בגין התנגד כל חייו לקיומו של משרד המשטרה, בטענה שמקומו לא יכירהו במדינה דמוקרטית, ומדוע הוא ביטל את המשרד כשהקים את ממשלתו. אגב, משרד המשטרה הוקם כיוון ששר הפנים הראשון יצחק גרינבוים סירב להיות אחראי על המשטרה.

בגין טען שכאשר המשטרה, שנועדה לשרת את הציבור ולהגן עליו ומצד שני מוסמכת להפעיל כוח, תהיה כפופה לפוליטיקאי, הוא עלול להשתמש בה לרעה, לא לטובת האזרחים, אלא לשירות האינטרס הפוליטי שלו. תמיד חשבתי שהוא רואה צל הרים כהרים. מסתבר שהוא ראה את הנולד.

* שיקול דעת מינימלי – מי שהפקיר את ביטחון הפנים בידי פרחח כהניסט אינו ראוי להיות ראש ממשלה.

אין לו שיקול דעת מינימלי.

* גם מאיטליה – את החוליגן ל"ביטחון" לאומני אפשר לפטר גם מאיטליה.

* אל תתפטר – המפכ"ל כָּשַׁל כֶּשֶׁל מקצועי וערכי חמור בפרשת הדחתו של ניצב אשד ובהצהרתו לציבור הוא עצמו הודה בכך. אף על פי כן, איני שותף לקריאות להתפטרותו. עליו להישאר בתפקידו ולהגן על המשטרה מפני השר החוליגן. כי אם הוא יתפטר, הכהניסט ימנה בובה ובאמצעותו ישתלט על המשטרה בניסיון להפוך אותה למיליציה כהניסטית.

הקריאות להתפטרותו של קובי שבתאי משחקות לידיו של הפרחח הכהניסט.

* מסר לכהניסט – המסר החשוב ביותר בהצהרתו של קובי שבתאי, היה האמירה שאינו רוצה לראות רימון הלם מושלך לעבר מפגינים ולא אישה בת שבעים אזוקה.

בכך הוא מבהיר לבן גביר, שהביקורת שלו על התנהלות מחוז ת"א של המשטרה בהפגנות הפוכה לשלו. בעוד בן גביר רוצה להיכנס במפגינים בכוח, בכסאח, חותר לראות דם ברחובות ותוקף את מפקד מחוז תל-אביב שלא נהג כך, שבתאי מבקר את מפקד המחוז על כך שהפעיל כוח רב מדי.  

* הסיבה האמתית לפוגרום – המחבל שרצח את האחים יניב, כלל לא בא מחווארה. אבל ברור שהרצח היה סתם תירוץ. הסיבה לפוגרום היא האידיאולוגיה הכהניסטית ("שיישרף לכם הכפר", "מוות לערבים" וכו') והידיעה שיש להם נציג בכיר בממשלה ועכשיו מותר.

* ממשלת חוסר אחריות – ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור, ובמקום ללכד את העם הממשלה הרעה הזאת מפלגת וקורעת את העם, בטירוף המהפכה המשטרית.

ממשלה חסרת אחריות.

* במה הם מתעסקים – בנאום ההשבעה בכנסת, הציב נתניהו כאחד משלושת היעדים שלו השגת הסכם שלום עם סעודיה. יעד מאתגר, אך חשוב מאוד.

במקום שלום עם ישראל, סעודיה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן.

זה כישלון מדיני של ישראל, הנובע מכך שבמקום לקדם את היעדים עליהם התחייב נתניהו בנאומו, הממשלה מתמקדת במהפכה שכלל לא הוזכרה בנאום, מפלגת את העם ומחלישה את ישראל.

* דרוש תיקון – ביליתי ביום שישי בכנס העשירי של ארגון "ניצנים", ארגון גג של ארגוני התחדשות יהודית בקהילות. השתתפתי באירוע כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות" בגולן, ארגון ההתחדשות היהודית במרכז הקהילתי גולן.

הכנס החל ביום ה', אך לא יכולתי לעזוב את העבודה ליומיים.

בימים הקשים כל כך לחברה הישראלית, אני רואה בעולם ההתחדשות היהודית, המחבר בין חילונים ודתיים סביב מורשת ישראל, חלק מן הפתרון.

כותרת הכנס, שנערך בזיכרון יעקב: דרוש תיקון.

* כפר של שלום – חתן פרס ישראל חיים טופול, תרם תרומה שלא תסולא בפז לתרבות הישראלית, כאחד מגדולי השחקנים ומי שגילם דמויות שמזוהות עמו במשך עשרות שנים, כמו סאלח שבתי וטוביה החולב.

אני רוצה להעלות על נס דווקא את תרומתו החברתית, בכפר "נהר הירדן", שהקים.

בשנת 2017 השתתפתי בסיור בכפר. את רשמיי מהסיור, כתבתי כעבור ימים אחדים, במאמר במסגרת מיזם 929 על מזמור קמו בתהלים. את מאמרי הקדשתי לשבר הפסוק "אל תבטחו בנדיבים". בין השאר, סיפרתי על הכפר:

"בראשית השבוע השתתפתי בסיור מפעים ומרגש, במיזם חברתי מקסים – כפר נהר הירדן; כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות גנטיות או מחלות מסכנות חיים, ולילדים עם צרכים מיוחדים. הכפר מאפשר לילדים המתארחים בו לקחת פסק זמן של מספר ימים משגרת הטיפולים, הכאבים והמגבלות, ליצור קשרים חברתיים חדשים, לחזק את ביטחונם העצמי ולבלות באושר עם גיבוי רפואי מלא – ללא עלות לילד ולמשפחתו.

העלויות של אחזקת הכפר הזה מטורפות – והכל הכל, עד הפרוטה האחרונה, מכספי תרומות. ורובם המכריע של התורמים – ישראלים.

אז נכון, אל לנו לבטוח רק בנדיבים, אך יש להוקיר את הנדיבים באמת, שתרומתם לחברה גדולה ולשם שמים.

ועוד הערה הנוגעת לכפר נהר הירדן – היוזם והרוח החיה של המיזם הוא השחקן חיים טופול. זהו מפעל חייו. כידוע, עמדותיו הפוליטיות של טופול ימניות, אפילו ימניות קיצוניות – הוא היה מתומכי מפלגתו של רחבעם זאבי.

והנה, אחד הדגלים של הכפר, הוא השוויון והשיתוף של כל המגזרים בחברה, ללא כל הבדל ואפליה. הכפר נותן שירות שוויוני ליהודים, ערבים ודרוזים, לחילונים, דתיים וחרדים, למוסלמים ונוצרים ואף לילדי הרשות הפלשתינאית. זהו כפר של שלום, המגשים בחיים עצמם שלום אמת, ומעניין כמה מחרחרי שלום מקצוענים, אנשי 'מחנה השלום', מתקרבים לקידום השלום במפעלו של טופול".

טופול הלך לעולמו בגיל 88. יהי זכרו ברוך!

* הייתה לו דעה – עניין אותי איך יתייחס "הארץ" למותו של חיים טופול. האם הוא יעניק לו את הכבוד המגיע לגדול שחקני ישראל או יתנער ממנו ויקטול אותו בשל עמדותיו הפוליטיות הימניות, כפי שנהג בנעמי שמר.

ובכן, "הארץ" בהחלט כיבד את טופול. הקדיש לו עמוד שלם – כתבה ומאמר הספד. בשתיהן שיבח והלל אותו. מאמר ההספד, של ננו שבתאי, יצא מגדרו בשבחי טופול, בסגנון החורג מן הסגנון המאופק, בדרך כלל, של הספדים בעיתון זה.

ואיך התייחס העיתון לעמדותיו הפוליטיות של טופול? בהדחקה. מרוב מאמץ לא להזכיר את השקפותיו, שבתאי הגחיכה את עצמה. כך היא כתבה: "יהיו שיראו בתזמון מותו, במומנט הפוליטי והחברתי שבו ישראל נמצאת, סמליות כלשהי. טופול היטיב לגלם כל דמות, להבין ולכבד כל אדם ודעה, אף שהייתה לו אחת משלו".

וואלה. הייתה לו אחת. דעה אחת. לא שתיים. מה הייתה הדעה שלו? נחשו. הייתה לו דעה סודית. אולי אילו קצת פירטה בנדון, היא הייתה מתקשה לגלוש למשפט הבא: "לאיש כזה, נדמה לי, קראו פעם מענטש. אז היה שלום, מענטש מוכשר ואלגנטי. מענטש ישראלי ובינלאומי. ותודה על המתנות הנפלאות שהשארת לנו". כמובן שעם משפט הסיכום הזה אני מזדהה.

          * ביד הלשון

פה זה ארץ ישראל – כותרת הכתבה על מותו של חיים טופול ב"ידיעות אחרונות" הייתה: "חיים, פה זה ארץ ישראל".

הסיבה לכך היא כמובן השיר "סאלח פה זה ארץ ישראל". סאלח הוא סאלח שבתי, הדמות שגילם טופול בסרט המיתולוגי. אלא שהשיר הזה כלל לא הופיע בסרט, אלא דווקא במחזמר, משנות השמונים המאוחרות, שטופול לא השתתף בו, ואת סאלח גילם זאב רווח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏8.3.23

* היזהרו בדבריכם – אם המהפכה המשטרית תעבור, ישראל תהיה דמוקרטיה פגומה, דמוקרטיה נכה. מערכת משפט עצמאית, בלתי תלויה וחזקה ושוויון מלא בפני החוק הם אבני יסוד של הדמוקרטיה, והמהפכה נועדה לבטל אותם. אבל אם המהפכה תעבור, ישראל לא תהיה דיקטטורה. מדינה שיש בה פרלמנט, אופוזיציה, בחירות חופשיות, תחרות חופשית על השלטון, זכות חופשית לבחור ולהיבחר, חופש ההתארגנות, חופש הביטוי, חופש העיתונות וכד', אינה דיקטטורה. נכון, שללא ביקורת שיפוטית קל הרבה יותר לאמץ סממנים דיקטטוריים, אך מכאן ועד הגדרת המהפכה כדיקטטורה, הדרך ארוכה.

אין דיכוטומיה בין דמוקרטיה ודיקטטורה. יש רצף בין דמוקרטיה ליברלית מלאה לבין דיקטטורה. המהפכה תעביר את ישראל נימה וחצי לכיוון הדיקטטורה על קו הרצף. אבל עדין ישראל תהיה רחוקה מלהיות דיקטטורה. הכוונה להפוך את ישראל לדמוקרטיה פגומה או דמוקטטורה, היא סיבה טובה למאבק נגד המהפכה. אבל לא צריך להחריף ולהסלים במצג שווא והפחדה כאילו ישראל תהפוך לדיקטטורה.

את הדברים האלה כתבתי פעמים רבות לאורך המשבר, אבל בעוד בפעמים הקודמות כתבתי על כך בשל רצוני לדייק וחתירתי לאמת, הפעם אני כותב זאת מתוך כוונה להתריע. הצגת המהפכה כדיקטטורה מסוכנת והחברה הישראלית עלולה לשלם עליה מחיר יקר.

אם המהפכה היא דיקטטורה, אז אין מקום להידברות ולפשרה, כי איננו רוצים להתפשר על חצי דיקטטורה. מגפת הסרבנות, שאני המום מזהות האנשים, ובהם קרובים לי ביותר, אישית ואידיאולוגית, שמגלים הבנה ואף תמיכה בסרבנות הרת האסון, מסבירים זאת בכך שאין לציית לדיקטטורה. אכן, כמי שנאבק ארבעים שנה בסרבנות, תמיד אמרתי שבדיקטטורה, שבה אין לאזרח יכולת להשפיע, הסרבנות מוצדקת. אם נאמין שזו דיקטטורה, הסרבנות תהיה מוצדקת, לכאורה, והנזק שהיא תסב למדינת ישראל יהיה רע ואיום. אבל זה לא נגמר בסרבנות. דיקטטורה מותר להפיל בכוח, בהפיכה. דיקטטור מותר לרצוח, ע"ע צ'אושסקו.

הדיבור על דיקטטורה מסוכן. חכמים, היזהרו בדבריכם.

* אתנחתא קומית – בתקופת ממשלת השינוי האופוזיציה למדינה הציגה את הממשלה כ… דיקטטורה. הבדיחה המגוחכת ביותר, הייתה הצגת חוקים המגבילים את כוחו של השלטון, כמו הגבלת קדנציות וחוק הנאשם, כחוקים דיקטטוריים… חוקים צפון קוריאנים. אכן, בצפון קוריאה הנשיא מוגבל לשתי קדנציות ואם יש נגדו כתב אישום הוא אינו יכול להתמודד על הנשיאות…

שטות שטות, אך כמו היום, הדרך ליצור דה-לגיטימציה ולהכשיר כל שרץ במאבק נגד השלטון, מציגים אותו כדיקטטורה.   

* תואם ביבי – בראשית דרכו הפוליטית, זכה אהוד ברק במפלגתו, מפלגת העבודה, לכינוי "תואם ביבי". תומכיו השתמשו בכינוי כדי להציג אותו כמי שיוכל להביס את נתניהו, שבתנאים כמעט בלתי אפשריים גבר על פרס. כמו נתניהו, ברק צעיר, נמרץ, כריזמטי, בעל אמביציה מטורפת, תאוות שלטון חסרת מעצורים, קילר-אינסטינקט. רק אדם כזה יידע להתמודד עם נתניהו. יריביו של ברק השתמשו בכינוי כדי להתריע שברק עלול להרוס את מפלגת העבודה, ואולי בלי לומר זאת בגלוי התכוונו שהוא עלול להרוס גם את המדינה.

מאז תבוסתו בבחירות, לאחר כהונתו הכושלת כראש הממשלה, ברק מחפש כל דרך לקמבק היסטורי. כעת, הוא רוכב על גבי המחאה, בתקווה להיות המנהיג הגולה שיציל את המדינה. לכן, המטרה שלו היא המשך המאבק והסלמתו. האיום הגדול ביותר עליו הוא פשרה. הוא מעדיף מאבק ממושך כדי לסכל לחלוטין את המהפכה, ואם היא תעבור – מה טוב, אפשר יהיה להחריף עוד יותר את המאבק.

במאמר שפרסם ערב שבת ב"ידיעות אחרונות" שוב יצא נגד פשרה, שוב לעג להרצוג ולגנץ, שוב הציג את המהפכה כדיקטטורה שנגדה הכל מותר, שוב הטיף למאבק יותר ויותר אלים וחריף. והוא ממש הטיף לסרבנות, כולל בשב"כ ובמשטרה.

ברק הוא איש מסוכן, וככל שהוא ישפיע על אופי המאבק, כך המאבק יעבור לפסים מסוכנים. כמו יריב לוין ורוטמן שדוהרים עם הדי-9 בריצת אמוק דורסנית, שיכורי כוח, תאבי נקם, כך גם ברק.

כמו לוין ורוטמן, גם ברק מגלם פוליטיקה של הכנעה. פוליטיקה של משחק על כל הקופה. או שאתה מנצח וזוכה בכל הקופה או שאתה מפסיד את המכנסיים. ברק, במאמרו, משדר אופטימיות, כדי לבשר לאנשיו שאנו הולכים לנצח ולזכות בכל הקופה. אך זה עלול להיות הפוך. ובכל מקרה, מדינה אינה קזינו. במשחק סכום אפס אין מנצחים. רק מפסידים. והמפסידה הגדולה תהיה מדינת ישראל.

ברק מתאר מצג שווא, איך אחרי שהיריב יובס ניתן יהיה ליצור הסכמות רחבות בכל הנושאים וכו'. קשקוש גמור. הכנעה והבסה תהפוך חצי עם למר ומושפל, והנקמה תגיע כואבת שבעתיים. הרי עכשיו אנו רואים מה קורה כדוחקים ציבור גדול לפינה. דחיקת ציבור אחר היא תרופה אלא העמקת המחלה.

רק פשרה על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא, במתכונת win-win, תוכל לשמש מסד להסכמות רחבות בכל הנושאים. זו הדרך. במקום פוליטיקה של הכנעה – פוליטיקה של הסכמות.

* מגפת הסרבנות – מגפת הסרבנות והאיומים בסרבנות מסכנת את מדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית.

מדינת ישראל (בניגוד למה שחושבים עובדי האלילים בפולחן האישיות הביביסטי) אינה שייכת לנתניהו. היא שייכת לנו, האזרחים. אם אנו פוגעים בה – איננו פוגעים בנתניהו אלא בעצמנו. אם אנו פוגעים בביטחונה – איננו פוגעים בביטחונו של נתניהו אלא בביטחונם של כל אזרחי ישראל. מי שמסרב אינו מעניש את נתניהו אלא את המדינה כולה.

המחשבה שכתגובה על הנזק שהממשלה גורמת למדינה במהפכה המשטרית נגרום אנחנו נזק ביטחוני וחברתי בסרבנות, כמוה כמי שעקרו לו עין וכנקמה הוא עקר לעצמו גם את העין השניה.

אם הממשלה חסרת אחריות לאומית, אין זו סיבה שגם אנחנו נהיה חסרי אחריות לאומית. ההיפך הוא הנכון. הרי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.

סרבנות היא חרב פיפיות. ברגע שנותנים לה לגיטימציה, כל חייל יבחר אם למלא את המשימות בהתאם להשקפותיו הפוליטיות. לדוגמה, כשתקום בע"ה ממשלה שפויה שתבטל את המהפכה המשטרית (אם המהפכה תיושם, חלילה) יקומו מילואימניקים אחרים התומכים במהפכה ויסרבו. הסירוב שלהם לא יהיה פחות לגיטימי מסירוב של מתנגדי המהפכה.

הסרבנות מפרקת את צה"ל, מפרקת את היחידות, מפרקת את הלכידות. היא חוסר אחריות.

המילואימניקים הם השאור שבעיסה של החברה הישראלית. הם קומץ שבקומץ שבקומץ, בעידן שבו רוב מוחלט מקרב משוחררי צה"ל אינם הולכים למילואים. לכאורה, קשה לבוא בטענות למי שמתנדב. אין זה נכון. הם ראויים לכל הכבוד והיקר על התנדבותם למילואים, אך מרגע שהתנדבו – ההתנדבות מחייבת. היא אינה מקנה זכויות יתר, אלא חובות יתר. זו מהותה של אליטה משרתת. אם הם יסרבו, מי יישא במקומם את המשא הזה?

אני מצפה ממנהיגי האופוזיציה וממנהיגי המאבק לפעול נגד התופעה, הן בקריאה פומבית והן בפגישות עם המילואימניקים כדי לשכנע אותם למלא את חובתם ולהפריד הפרדה מוחלטת בין השירות במילואים לבין השקפתם הפוליטית. כאזרחים – שימלאו את חובתם וזכותם וייאבקו. כחיילים – שיבצעו את המשימה.

כמובן שהביקורת על הסרבנים אינה משחררת את הממשלה מאחריותה למצב שנוצר. בחוסר אחריות משווע היא דרדרה את החברה הישראלית למשבר חסר תקדים. עליה לגלות אחריות, להפסיק את המהפכה המשטרית ולשבת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית ואחראית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – סרבנות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.

* הברירה הדמוקרטית – להיאבק במהפכה המשטרית כאילו אין סרבנות ולהיאבק בסרבנות כאילו אין מהפכה משטרית.

* לפקודה תמיד אנחנו – התנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף. כתבתי על כך מאמרים רבים, השתתפתי בכנס מחאה. השתתפתי בביקורי הזדהות בגוש. באותם ימים ניהלתי את מתנ"ס הגולן. על אף המרחק הגיאוגרפי, אימצנו באותם ימים את מתנ"ס גוש קטיף. ערכנו אצלם ביקור הזדהות. אירחנו אותם במתנ"ס שלנו. מקהלת הילדים שלנו הופיעה בפניהם ועוד.

ויחד עם זאת, פעלתי באותה תקופה נגד הקריאות לסרבנות. את האירוע האזורי ביום השנה לרצח רבין, הקדשתי להתנגדות לסרבנות. בדרך כלל באירוע הזה הזמנו בני פלוגתה לדיון בנושא שנוי במחלוקת. הפעם לא הזמנתי ממול מישהו התומך בסרבנות, כי זו דעה בלתי לגיטימית. ערכתי באותם ימים בשלוחת המתנ"ס בגוש הדתי, בחספין, ערב עם תא"ל (מיל') יעקב עמידרור, מהבולטים במתנגדי העקירה, שכותרתו הייתה: "לא לסרבנות".

מאז שנות השמונים אני פועל נגד הסרבנות. אז היה זה נגד הסרבנות לשרת בלבנון וביש"ע. עיקר פועלי בנדון היה בתנועה הקיבוצית. התעמתתי חזיתית עם סרבנים ותומכיהם. אבל אז היה לי קל – גם בלי הסרבנות הם היו יריבים אידיאולוגיים שלי. לא כן, בנושא ההתנתקות. כאן גם אני התנגדתי לה, ובכל זאת נאבקתי בסרבנות. בנוסף להתנגדות העקרונית שלי לסרבנות, אמרתי להם שהיא חרב פיפיות. היא תתן לגיטימציה לסרבני השירות בשטחים.

בסופו של דבר, איומי הסרבנות בגוש קטיף כמעט ולא מומשו. הסירוב בפועל היה זניח.

אם, חלילה, תהיה בעתיד שוב עקירת יישובים, אני מקווה מאוד שלא, אין לי ספק שיהיה סירוב המוני. הסיבה לכך היא איומי הסרבנות והסרבנות בפועל עכשיו, והרוח הגבית שהיא מקבלת מרבים בחברה הישראלית.

יש להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, ואת המחלוקת הפוליטית – מצה"ל.

* לוגיקה דמגוגית – אמנון אברמוביץ' מכשיר את שרץ הסרבנות בלוגיקה דמגוגית להפליא, אך מנותקת מן המציאות.

הוא אמר שאין זו סרבנות אלא אי ציות לחקיקה בלתי חוקית ולחקיקה כזו אסור לציית. לאיזו חקיקה הוא מתכוון? קודם כל עוד לא התקבלו חוקי המהפכה המשטרית. אבל נניח שחלילה יוחלט על שליטת הקואליציה בוועדה למינוי שופטים. ונניח שיוגדר שהחוק הרע הזה הוא בלתי חוקי. האם חייל יקבל פקודה למנות את חברי הקואליציה לוועדה, ועליו לא לציית כי היא בלתי חוקית?

חייל צריך לציית לפקודות, זולת פקודה בלתי חוקית בעליל. איזה חוק אמור להתקבל שהוא פקודה לחייל והיא בלתי חוקית בעליל? הרי זו ממש דמגוגיה. פקודה בלתי חוקית בעליל, היא למשל לבצע פוגרום בחווארה, כפי שעשו חייליו של בן גביר. פקודה כזו אסור לחייל לבצע. אבל אסור לו לבצע פקודה כזו, בין אם המשטר הוא דיקטטורי ובין אם דמוקרטי-ליברלי לעילא ולעילא.

אם חייל מקבל פקודה לעצור מחבל או להפציץ בסוריה – איך בדיוק זה מתקשר לחוק המושחת של התרומות לנתניהו? מה הוא מבלבל את המוח?

* דברי הבלע של שרת התעמולה – שרת התעמולה דיסטל, כינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים משרתים יום בשבוע במילואים, אלה שמפציצים מאחורי קווי האויב בסוריה, ברצועת עזה ובאיראן: "לא ציונים, לא פטריוטים, נפולת של נמושות".

אותה נמושה עלובה ונבערת מדעת, כינתה לא מכבר את המשתמטים מצה"ל "סיירת מטכ"ל של היהדות".

כל אחד מאותם טייסים, עם כל ביקורתי הנוקבת על סירובם, עושה בשעה ממוצעת בחייו למען מדינת ישראל לאין ערוך יותר מכל מה ששרת התעמולה עשתה ותעשה כל חייה. ואילו שרת התעמולה מזיקה למדינת ישראל, בכל שעה נתונה, הרבה יותר מכל אותם טייסים גם יחד כל חייהם.

* גיבורי ישראל – כשעוכר התקשורת שלמה קרעי אומר לטייסים "לכו לעזאזל. נסתדר בלעדיכם", הוא מתכוון מן הסתם, שאת הכור האיראני יפציצו לוחמים מהוללים ועתירי קרבות, גיבורי ישראל מן הזן של דרעי, גולדקנופף, סמוטריץ', בן גביר, רוטמן, יאיר נתניהו וחבר מרעיהם.

* חילול הקודש – ההפגנה בטקס י"א באדר ברחבת האריה השואג סרת טעם, מכוערת ומחללת את הקודש.

היא מזכירה לי את ההתפרעות המאורגנת בעת דבריו של בנט בטקס בהר הרצל ביום הזיכרון אשתקד.

* שלוש תובנות על פיזור הפגנות – המפגינים שספגו את נחת זרועהּ של המשטרה בשבוע שעבר, חוו את מה שחוו לפניהם מפגיני ימין, מתנחלים, חרדים, יוצאי אתיופיה וערבים.

שלוש תובנות מן הפרשה:

א. מן הראוי שכולם יפגינו על פי חוק ולא יפרו את הסדר הציבורי.

ב. מי שמפר את הסדר הציבורי, צריך להבין שיש לכך השלכות ולקחת אחריות על כך. כלומר, מי שמפר חוק אינו יכול להלין על כך שהוא נעצר. הוא יכול להחליט שהנושא כה חשוב לו שהוא מוכן להיעצר בעבורו. אך גם להפר חוק וגם להתבכיין שעוצרים אותך?

ג. המשטרה צריכה להיות מרוסנת יותר ואלימה פחות בפיזור הפגנות, כלפי כולם.

* ברור אצל הכהניסט – דובר המשטרה זומן לברור אצל הכהניסט, בשל הכחשת המשטרה את השקר שלו על כך שיש מידע על כוונה לרצוח אותו ואת נתניהו. הכהניסט השקרן רוצה לשבור את המראה. הוא יבהיר לדובר המשטרה שעליו לדקלם את שקריו.

כאשר בן גביר יציג את הסמל שיתלוש ממכוניתו ויבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו, אפשר יהיה להאמין לו, כי במקרה הזה הוא דווקא הוכיח אמינות.

* הטוב במרבו – בעבורי, רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט היא הטוב במרבו. ברור שהיא עדיפה על המהפכה המשטרית, שתרסק את מערכת המשפט ואת מדינת החוק. אך היא עדיפה גם על הסדר הקיים, עם משפטיזציית היתר ועם האקטיביזם השיפוטי המוגזם והמזיק.

אבל רפורמה בהסכמה רחבה היא האינטרס הראוי גם בעבור מי שרואה בה את הרע במיעוטו. מי שתומך במהפכה צריך להבין שמשטר שאינו מקובל על קונצנזוס לאומי לא יחזיק מעמד לאורך ימים ויגרום לריאקציה קיצונית. מי שתומך בסדר הקיים צריך להבין שהסדר הזה הוא הגורם למהפכה, ורבים וטובים הזהירו שכך יהיה. הפנטזיה שהכנעת הממשלה תוריד מהפרק את המהפכה חסרת שחר. במקרה כזה, המהפכה תבעבע מתחת לרגלינו ועלולה להתפרץ באופן קיצוני עוד יותר ביום מן הימים.

אם נגיע לפשרה, תומכי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שניתן מענה לחלק ניכר מרצונותיהם, ובהסכמה רחבה שתבטיח שהרפורמה תחזיק מעמד לדורות. מתנגדי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שהמהפכה סוכלה וההסכמה על הרפורמה תסיר מהפרק לדורות את רעיונותיה המסוכנים.

פוליטיקה של הכנעה; הניסיון לנצל כוח כדי להכניע את היריב, היא פוליטיקה הרסנית. במלחמה כזו אין מנצחים ומנוצחים, יש רק מנוצחים. והמפסידה הגדולה היא מדינת ישראל. 

* מה יקרה ללא ביקורת שיפוטית – חוק התרומות לנתניהו הוא חוק מושחת המעודד שחיתות ומעודד שוחד.

ממשלת הקלון נוהגת כמוכת כלבת, בבליץ החוקים הנתעבים שלה. חוקי השחיתות הללו הם העדות מדוע חשובה כל כך הביקורת השיפוטית על החקיקה. ללא ביקורת שיפוטית, הכנסת מוּעדת להשתולל ולחוקק חוקי שחיתות ועבריינות שישרתו פוליטיקאים מושחתים.

* אילו הייתי מורה לאזרחות – אילו הייתי מורה לאזרחות, לא הייתי יושב על הגדר ולא משחק אותה מהאו"ם. כשהייתי מלמד על עקרון הגבלת השלטון, הייתי מסביר לתלמידיי שהמהפכה המשטרית רומסת את העיקרון. כשהייתי מלמד על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן, הייתי מסביר להם שהמהפכה מבטלת אותם.

כמו כן, הייתי מדבר אתם על משמעות המושג צבא העם, צבא ממלכתי, ועל כך שאסור לערב אותו במחלוקת פוליטית וכמובן נגד הסרבנות.

* שר הפוגרום מדבר על אנרכיסטים.

* מחווה נאה – שר החינוך יואב קיש ערך ביקור תנחומים בבית משפחה ממחנה הפליטים שועפט, ששלושה מילדיהם נהרגו בתאונת דרכים בדרך לבית הספר. זו הפעם הראשונה ששר ישראלי מבקר במחנה.

כל הכבוד לשר על המחווה היפה. כך ראוי שינהג שר חינוך בישראל. טוב שיש בממשלה גם משקל נגד לגזענים.

* כך נלחמים בטרור – כל הכבוד ללוחמים שביצעו את הפעולה המוצלחת במחנה הפליטים ג'נין. כך נלחמים בטרור.

איחולי החלמה לפצועים!

* זכות ההגנה העצמית – דברי מנכ"ל סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) על פיהם הפצצת הכור האיראני היא פעולה בלתי חוקית היא אבסורדית. היא שוללת את זכות ההגנה העצמית של מדינה מפני איום על עצם קיומה.

* שלום רוזנברג – בשנות האלפיים, נהגתי בכל יום שישי בצהרים, לפתוח את הקריאה בעיתוני השבת, בקריאת שני עמודים סמוכים ב"מעריב". בדף אחד היה המדור "שישי" של אדם ברוך ז"ל ולידו מאמר על פרשת השבוע של הוגה הדעות הדגול פרופ' שלום רוזנברג.

פרופ' רוזנברג מעולם לא הסתגר במגדל השן האקדמי. הוא חש אחריות ציבורית, ועסק רבות בעידוד הידברות והסכמות בין חילונים ודתיים, על בסיס לימוד משותף, פלורליסטי ופתוח, במקורות ישראל. כחלק מפעילות זו, כתב את טור פרשת השבוע בעיתון פופולרי, בלשון שווה לכל נפש, ללא הערות שוליים ושאר סממני הכתיבה המדעית. במאמריו על פרשת השבוע השכיל רוזנברג לחבר את הפרשה לאקטואליה, ותמיד במסר מורכב הכתוב בצורה פשוטה ומונגשת והמסרים הם מסרים של מתינות, חתירה לאחדות ואהבת ישראל. בקריאתי אותו, נהניתי בעיקר לעקוב אחרי חוט-המחשבה הלוגי המקורי והיצירתי שלו.

רוזנברג נפטר ביום ראשון בגיל 88. הוא היה איש אשכולות. בנוסף לתאריו והשכלתו בפילוסופיה כללית ובפילוסופיה יהודית, הוא היה גם מתמטיקאי ומהנדס. הוא היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ועסק בעיקר בפילוסופיה של הדת וביחסי דת ומדע. הוא היה תלמידו של "מר שושני", הפילוסוף המסתורי, וכן של עמנואל לוינס ויוסף בן שלמה. כתב וערך עשרות ספרים ומילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים ואקדמיים.

פרופ' שלום רונזברג נולד בארגנטינה ב-1935 ועלה לארץ ב-1963. יהי זכרו ברוך!   

* מדיניות ההכלה – לאורך השבוע שעבר התנזרתי מהתנצחות בפייסבוק עם מגיבים ביביסטים, שטופי מוח ודקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה ועם כהניסטים.

ביום ראשון שעבר, על הבוקר, פתחתי את השבוע עם שתי תגובות נתעבות של ביביסטים שטופי שנאה ואכולי שקרים. התגוששתי אתם. ואח"כ שאלתי את עצמי – למה לי? למה אני נגרר לפרובוקציות? למה אני צריך לפתוח כך את השבוע? וקיבלתי החלטה – שבוע בלי להגיב לתגובותיהם (כמובן שאין כוונתי לתגובות ענייניות ומכובדות של יריבים פוליטיים, שאותם אני בהחלט מכבד ומגיב בענייניות).

האמת היא שפעם אחת נגררתי לוויכוח עם עובדי אלילים שמתעקשים שנתניהו התנגד להתנתקות. מהר מאוד הבנתי שאין טעם בדיון הזה. זה כבר לא דיון על עמדות, אלא ויכוח עם מי שקוראים ליום לילה וללילה יום, לשחור לבן וללבן שחור. איזה דיון אפשר לקיים כאשר מטילים ספק בבסיס העובדות שלא יכולה להיות עליהן מחלוקת? מה הטעם בוויכוח אתם?

האיפוק, ההבלגה וההכלה דרשו ממני תעצומות נפש רבות (במיוחד מול מצדיקי הפוגרום בחווארה וכאלה שבעיניהם מי שאינו תומך בפוגרום – תומך בפיגועי המחבלים הערבים), אך עמדתי בכך ואני שמח על כך.

נראה לי שכך אנהג גם בשבוע הבא.

          * ביד הלשון

בני ראם –  בְּנֵי רְאֵם הוא מושב דתי בשפלה, במועצה האזורית נחל שורק. הוא היישוב הדרומי ביותר במועצה. היישוב, השייך לארגון פועלי אגודת ישראל, עלה לקרקע ב-1949. הקימו אותו חלוצים חרדים (כן, היה דבר כזה) שעלו מהונגריה. לא רבים מהם שרדו לאורך זמן את קשיי החיים במקום, ואל היישוב הצטרפו חלוצים שעלו מתימן.

היישוב "בני ראם" נקרא על שמם ולזכרם של 2 אדמו"רי גור הראשונים, הבן הרב אברהם מרדכי אלתר "האמרי אמת" שעלה לארץ ישראל לירושלים ואביו הרב יהודה אריה לייב אלתר שנפטר בפולין. שם המושב הוא ראשי תיבות בני יהודה רבי אברהם מרדכי. המושב נוסד ביום כ"ט בניסן ה'תש"ט, יום הולדתו של הרב יהודה אריה לייב אלתר האדמו"ר מגור. הצירוף 'בני ראם' הוא בהשראת הכתוב "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים" (תהילים כט).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.3.23

* נדרשת אחריות לאומית – אם תתקיים הידברות שתסתיים ברפורמה על בסיס מתווה הנשיא, תומכי המהפכה ישיגו חלק ניכר משאיפותיהם ויהיה זה שינוי משמעותי לעומת הסדר הנוכחי. השינוי הזה יהיה בהסכמה רחבה, בלי שחלקים רחבים בעם יחושו שעולמם חרב עליהם ובלי המשך ההידרדרות לקרע נורא בעם.

ברפורמה כזו, מתנגדי המהפכה ידעו שסיכלו את החלקים הקשים שבעטיים יצאו למחאה ובראש ובראשונה – מערכת המשפט תישאר עצמאית.

רפורמה בהסכמה רחבה תוכל להתקיים לאורך עשרות שנים קדימה, ולא תבוטל מיד בהתחלף השלטון, על מנת ששוב תוטל כששוב יתחלף השלטון וחוזר חלילה.

מתנגדי ההידברות וההסכמות, בשני הצדדים, אינם מביטים צעד אחד קדימה, ליום שאחרי, ליכולת שלנו להתקיים כעם אחד, כמדינה אחת. הרצון בכל צד להכניע את הצד השני, יביא בהכרח למציאות שבה יהיו רק מפסידים.

נשיא המדינה הציג מתווה של אחריות לאומית. דחיית המתווה היא חוסר אחריות לאומית.

* נאום השקרים וההסתה – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, או אפילו אם היה לו קורטוב של אחריות לאומית, הוא היה מודיע בנאומו על הקפאת המהפכה המשטרית ואימוץ מתווה הנשיא וקורא לאופוזיציה לשבת מיד להידברות על בסיס מתווה הנשיא.

במקום זאת, כאשר החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, עלה הפירומן הזה לשידור ושפך שמן לבערה, בחוסר אחריות לאומית קיצוני. הוא נשא נאום הסתה ושיסוי רצוף שקרים.

את ההפגנות נגד המהפכה המשטרית הוא השווה לפוגרום של פורעים שהציתו עשרות בתים על יושביהם. לדיכוי ההפגנות, השר הפשיסט הגזען בן גביר, השתלט בניגוד לחוק על חפ"ק המשטרה ושיסה את השוטרים במפגינים תוך הפעלת כוח בלתי סביר, בלתי מידתי בעוד הפוגרום נעשה באין מפריע. כי את הפוגרום עשו חייליו של השר הכהניסט, שמינויו לתפקיד הוא הפשע החמור ביותר של נתניהו נגד עם ישראל.

אח"כ השקרן שיקר באמירה שלו שבמאבק נגד ההתנתקות לא חסמו כבישים. שקרן! חסמו גם חסמו, והרבה. והציתו צמיגים וכו'. וקראו למרי אזרחי. תמכתי במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית. התנגדתי להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני מתנגד להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד המהפכה המשטרית. אבל השקרן משקר ומשסה.

והשקר הכי גדול של השקרן, הוא בהציגו את עצמו כאחד מראשי האופוזיציה להתנתקות. איזה שקרן עלוב. אחרי שרון, הוא האחראי העיקרי לחורבן גוש קטיף. הוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה, אך הוא תמך בה בכל ההצבעות בממשלה (שם אין משמעת, כל אחד מצביע על פי מצפונו) ובכנסת. רק אחרי שהכל היה סגור, כאשר הבין ששרון איבד את התמיכה בליכוד, נזכר להתפטר, כי הבין היכן מרוחה כעת החמאה בליכוד.

ובהזדמנות חגיגית שהוא נואם לאומה, ניתן היה לצפות ממנו להוקעה של דברי הבלע הנוראים של הסמוטריץ', שקרא למחוק עיירה. לא שמענו אפילו לא גינוי סמלי קל.

ואפרופו סמוטריץ' – סמוטריץ' טעה כאשר קרא לו "שקרן בן שקרן". בנציון נתניהו לא היה שקרן. אבל ביבי שקרן אבא של שקרן.  

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את מועד ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה נראטיב מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* הידברות שכזו – אריק שרון: אני קורא להידברות על ההתנתקות. במקביל נמשיך לעקור את היישובים.

* אחריות לאומית ואומץ ציבורי – יולי אדלשטיין ודני דנון הם הראשונים בליכוד שמגלים אחריות לאומית ואומץ ציבורי. רוב עמיתיהם עדין מתקרנפים ומשתפנים. יש לקוות שצעדם ינסוך קצת אומץ אצל אחרים.

מן הראוי שאדלשטיין ודנון ילכו צעד אחד קדימה ויבהירו שלא ייתנו ידם לחקיקת חוקי המהפכה, אם לא תיעשה בהסכמה רחבה.

* מסית לרצח – המעי הגס של "המשפחה", יאיר נתניהו הג'ורה, מכנה את מתנגדי המשטר "טרוריסטים" ומבטיח להעמיד אותם לדין. על מה? על טרור. ומה דינם של טרוריסטים? הנה, הם מציעים לנו עונש מוות למחבלים.

הוא כבר הסית לרצוח את השופטים והפרקליטים של אביו המושחת. עכשיו הוא מסית לרצח המפגינים.

זאת הפעימה הבאה של המהפכה המשטרית?

* הפגנה בעד – כשאני מפגין בקפלן, אני חלק מקהל עצום שאני שותף לו ב"נגד"; בהתנגדות למהפכה המשטרית. אבל ספק עד כמה אנו שותפים ל"בעד", כלומר לאותו חזון. דגל הלאום מאחד אותנו, כלומר כולנו ציונים פטריוטים שאכפת להם מהמדינה וכואבים את האיום על המבנה הדמוקרטי שלה, אך אם ננסה לראות מה אנו מציעים, סביר להניח שהפערים גדולים מאוד.

כשאני משתתף בהפגנות הימין האחראי, אני יודע שמשתתפי ההפגנה אינם שותפים רק ל"נגד" אלא גם ובעיקר ל"בעד"; בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי. אנו בעד רפורמה, שלא תפגע בעצמאות מערכת המשפט ובהפרדת הרשויות, אך תשנה את הסדר הקיים, שגם הוא בעייתי ולא מאוזן. אנו בהחלט בעד רפורמה קונסטרוקטיבית שתחולל שינוי שיוכל לגבש סביבו הסכמה לאומית רחבה, ושגם מי שלא יסכימו עם פרטי הרפורמה, יוכלו לחיות אתה. אנו בעד רפורמה בהסכמה על בסיס מתווה הנשיא.

ולמען הסר ספק – אני בעד המחאה בקפלן. אך אני מבכר את ההפגנות בעד מתווה הנשיא.

* פגיעה במחאה – ההתפרעויות, החסימות, האלימות – רק פוגעות במחאה וגורעות מעוצמתה.

* התנהגות אספסופית ואנטי-דמוקרטית – אני נגד כל הפעולות הבלתי חוקיות והאלימות שערכו מתנגדי המהפכה המשטרית במסגרת המחאה. אבל החמור מכל היה המצור על המספרה שבה שרה נתניהו הסתפרה. זו התנהגות אספסופית, אלימה ואנטי דמוקרטית.

אין לי ספק שפעולות כאלו רק מזיקות למאבק הצודק נגד המהפכה, אבל גם אילו הפעולה הזאת הייתה מועילה, אסור היה לעשות אותה. היא הייתה ראויה לגינוי ולהוקעה.

המצב הנוכחי הוא של שתי רכבות דוהרות זו מול זו לעבר תאונת דרכים קטלנית. ממשלת הדי-9 שממשיכה בדהירתה הדורסנית המטורפת, דהרת אמוק של שיכורי כוח תאבי נקם ומולה מחאה דמוקרטית שירדה מהפסים ודוהרת באלימות ברוח נאומיו של ברק, שלא בכדי כבר בשנות ה-90 כונה "תואם ביבי".

הדבר הנחוץ ביותר היום הוא הדבר החסר ביותר – אחריות לאומית.

* משל הענבים והשומר – תשע שנים נאבקנו על הגולן, מול ממשלות שניסו לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. אין ולא יכול להיות מאבק קיומי יותר מזה. קיומי במובן הפשוט ביותר של המושג – פשוטו כמשמעו.

מעולם לא העלינו על דעתנו לשבש את החיים במדינה.

ראשית, כי זו לא דרכנו.

שנית, כי לא חשבנו שיש לנו זכות לעשות כן.

שלישית, כי ידענו שצעדים כאלה הם חרב פיפיות, שרק יפגעו במאבק.

כדי לעמוד בכך לאורך כל כך הרבה שנים, היה צורך ביכולת איפוק גדולה ובמנהיגות חזקה. הרי הכי קל למנהיגות להתסיס ולשלהב את היצרים. מנהיגות אמת יודעת את סוד האיפוק ואת עוצמת האיפוק.

לנגד עינינו עמד מדי יום ביומו משל הענבים והשומר: מה מטרתנו? לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

בכל יום בחרנו מחדש לאכול את הענבים, ובזכות עובדה זו עם ישראל שותה עד היום את יינות הגולן.

מאבק פרוע הוא נשק של לוזרים. מי שאינם מסוגלים להתבטא בפה, מתחילים להתבטא בידיים. מי שאינם יודעים לגייס המונים לאורך זמן, נאלצים להתפרע כדי להישאר בתמונה. אנו ידענו לגייס את ההמונים ולבטא אותם. היה ברור לכל שהעם עם הגולן. ובזכות הדרך הזו ניצחנו.

גם המאבק נגד המהפכה המשטרית יודע לגייס המונים. גיוס מאות אלפי אזרחים לפעילות מחאה אקטיבית לאורך זמן ובנחישות, היא הישג אדיר. זו הדרך היחידה שאתה ניתן לנצח. ברגע שמתחילים להתפרע ולעבור על החוק, מתחילים לאבד את התמיכה ולהפסיד במערכה.

לא בכדי, כאשר המאבק התנהל בסדר מופתי, נתניהו, בן גביר וחבר מרעיהם ניסו להיתלות באיזו תמונה או איזו התבטאות כדי להציג את המאבק בפנים כעורות ואלימות. הם לא טיפשים. הם יודעים שמאבק פרוע ואלים משחק לטובתם. המטרה שלהם היא שהמאבק יהיה כזה. קשה להם להתמודד עם מאות אלפי מפגינים עם דגלי הלאום שמפגינים שבוע אחר שבוע בסדר מופתי. הרבה יותר קל להם להתמודד עם מראות של מהומות ואנרכיה.

אם חלילה המאבק יכשל והמהפכה המשטרית תצליח – מי שהסיטו את המאבק ממסלולו הדמוקרטי הנאות, יהיו אחראים לכישלון.

* זה כן אותו הדבר – אלה שמתקוממים נגד ההשוואה בין המאבק במהפכה המשטרית למאבק נגד הנסיגה מהגולן או נגד עקירת גוש קטיף, כי "זה לא אותו הדבר", מגלים אטימות וגבהות לב. כוונתי הן לאלה שמנסים להקטין את המאבקים נגד העקירה והן לאלה שמנסים להקטין את המאבק נגד המהפכה המשטרית.

* חד-גדיא – אני שומע את האמירות של "מה שעשיתם לנו בהתנתקות אנחנו עכשיו עושים לכם במהפכה המשפטית".

נעזוב את זה שהם נוהים אחרי מנהיג שהיה שותף להתנתקות.

נעזוב את זה שעם מתנגדי המהפכה נמנעים לא מעט מתנגדי ההתנתקות (ובהם הח"מ).

נעזוב את זה שללא מערכת משפט עצמאית, הם מענישים גם את עצמם כאזרחי ישראל.

שאלתי אחרת – מה התוחלת במעגל הקסמים של ילד מוכה שהופך לאבא מכה? האם לא הגיעה השעה להפסיק את ה"חד-גדיא" הזה?

* שור מועד – השר הכהניסט ל"ביטחון" לאומני, עובר על החוק, לוקח סמכויות לא לו, שובר את שרשרת הפיקוד במשטרה, ומחלק הוראות להיכנס בכוח בלתי מידתי במפגינים, שהם יריביו הפוליטיים.

זאת, שעה שאנשיו מבצעים פוגרום.

מי המופקר שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי השור המועד הזה?

* מחדל – הפוגרום בחווארה הוא מחדל מודיעיני ומבצעי של השב"כ ושל צה"ל.

* א-דאולה מענא – בימי המנדט הבריטי היו הפורעים הערבים, הרוצחים במאורעות תרפ”א ותרפ”ט, יוצאים לשחוט יהודים בקריאות "איטבח אל יאהוד" ו"אללה הוא אכבר" המוכרות עד ימינו. אבל באותם ימים נוספה גם הקריאה "א-דאולה – מענא": "הממשלה אתנו".

הממשלה הייתה ממשלת המנדט הבריטי. הפורעים עודדו את עצמם בקריאות הללו מתוך הבנה שיש להם רוח גבית מהשלטון.

כך חשו גם הפורעים בחווארה. כאשר יש להם נציגים בממשלה, המנהיג שלהם הוא חבר הקבינט והשר ל"ביטחון" לאומני ושר האוצר שהוא גם קצת שר הביטחון קורא למחוק את חווארה, הם חשו ברוח גבית של "א-דאולה-מענא".

* דגל שחור – אילו אזרחים ישראלים היו חודרים על דעת עצמם לשכם ומחסלים את ראשי "גוב האריות", נכון היה להשתמש בביטוי "לא לקחת את החוק בידיים", ולהשאיר לצה"ל לבצע את המלאכה.

לא כן באירוע כמו הפוגרום בחווארה. לא החוק נלקח בידיים, כי אין המדובר במעשה שהגורמים המוסמכים על פי חוק רשאים לעשותו. ההיפך הוא הנכון, מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. מדובר בפשע מלחמה. אילו בצה"ל ניתנה פקודה לחיילים לבצע פוגרום כזה, היה מתנוסס עליה דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית.

* למחוק עיירה – האמירה של סמוטריץ' על מחיקת חווארה, היא חמורה, מזוויעה, אלימה, לא מוסרית ולא יהודית.

הוא הדין במי שמייחל לכך שקריית ארבע תימחק.

ומי שטוען שזה לא אותו דבר – אני מציע לו לצאת מגדרו, לבחון מחדש את עמדתו ולהעמיד אותה במבחן היושרה.

* מלא מלא – השר גלנט מממש את חובתו להילחם בטרור ולמנוע אנרכיה. הוא חתם על מעצר מנהלי לשני מחבלים יהודים, פצצות מתקתקות. השר האנרכיסט הפרחח בן גביר משתלח בו.

יד ימין אינה יודעת מה יד ימין עושה.

* את מי בגין הכניס למעצר מנהלי – בגין התנגד כל חייו למעצרים מנהליים. הוא טען שהם ירושה אנטי דמוקרטית של הקולוניאליזם הבריטי. אבל כשהוא עלה לשלטון, והאחריות על המלחמה בטרור הייתה על כתפיו, הוא הבין שקדושת חיי אדם מחייבת לעתים מעצרים מנהליים. כשעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, בגין היה למשך כשנה שר הביטחון. המעצר המנהלי הראשון שעליו חתם, היה של ה"רב" כהנא שר"י, מורם ורבם של בן גביר ופורעי חווארה.

* חמישה כוכבים – "דין מחבל יהודי שמצית בית של ערבי כדינו של מחבל ערבי שמצית בית של יהודי", כתבתי. בין התגובות שקיבלתי היו כמה מתחכמות ברוח של: "אתה מתכוון למלון 5 כוכבים על חשבון משלם המסים?" וכן הלאה.

ובכן, כן. בדיוק לזה אני מתכוון. הם צריכים לקבל בדיוק אותו "מלון חמישה כוכבים" באותם תנאים בדיוק. זה העונש הראוי להם.

* מקור לאופטימיות – בימים של קרע ושל התנגשות קשה כל כך – עצם העובדה שההסתדרות והאוצר הגיעו להסכם היא מקור לאופטימיות.

* הסמינר הרעיוני – בימים חמישי ושישי השתתפתי בסמינר הרעיוני של תנועת הרבעון הרביעי, שעסק בגיבוש דרכה הרעיונית של התנועה.

המחלוקת על המהפכה המשטרית מרחפת מעל הכל, אבל היא אינה נושא מרכזי בדיונים. בראש ובראשונה אנו עוסקים בגיבוש הברית הישראלית; לנסות לבנות את היסודות לגיבוש הקונצנזוס בין הפלגים, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל בואכה שנת המאה.

זה אתגר לא פשוט כלל וכלל. המחלוקות גדולות וכבדות, ואם כך בין אנשים שהצורך בהסכמות בוער בקרבם, שלקחו יומיים חופשה מהעבודה כדי לעסוק בכך, איך ניתן יהיה להסכים בקרב כלל הציבור, במיוחד בתקופה שהגורמים הצנטריפוגליים המפרקים את החברה וקורעים אותה לגזרים הם הדומיננטיים?

עם זאת, עצם היכולת לשבת ימים שלמים, לדון בכבוד הדדי בסוגיות שבמחלוקת עמוקה כל כך ואף להגיע להסכמות חלקיות, בהחלט מעודדת.

אני בחרתי להשתתף בקבוצה המנסחת את היסוד הציוני של המדינה. הניסוח הבסיסי (כמובן לא היחיד) שהצעתי ועמדתי עליו, כיוון שבעיניי הוא העיקר, הוא המהות, הוא ליבת זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". אתנו בקבוצה היה אדם חרדי, שבשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל זאת. מבחינתו, עצם התייחסות לעם היהודי כאל לאום, היא כפירה בעיקר. לא זו בלבד שלא הגענו להסכמה – לא התקרבנו במילימטר זה אל זה.

אין מצב שאתפשר על ההגדרה הזאת, אך גם אין מצב שאוותר על הניסיון לגבש הסכמות גם עם יריבים אידיאולוגיים.

הציבור השותף בסמינר איכותי מאוד ואני בהחלט רואה חשיבות עצומה במהלך הזה, ושמח על היותי חלק ממנו, מתוך רצוני להשפיע על מדינת ישראל ועל עתידה.

* בייס חלופי – תנועת הרבעון הרביעי מפגישה ישראלים מכל קשת הדעות, האמונות והעדות לשיח שהוא הרבה יותר ממפגשי הידברות (החשובים מאוד בפני עצמם), אלא ניסיון משותף לעצב יחד מחדש את הברית הישראלית, מתוך מטרה להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה מלוכדת, המבוססת על אמון הדדי ויש לה סיפור משותף (גם אם לא כל חלקיה שותפים לו במלואו). מטרת התנועה להיות תנועת המונים שתשפיע על השיח הישראלי ותשנה אותו.

בימים אלה של קרע ופילוג ודהרה להתנגשות קטלנית, מאות אנשים שותפים ליצירת שיח אחר המבוסס על היחד הישראלי. שעה ש"בייסים" קיצוניים מפעילים כוחות צנטריפוגליים המפוררים את החברה הישראלית ומסנדלים את המערכת הפוליטית אל הקצוות, אנו מנסים לבנות "בייס" חלופי, שיהיה לתנועת המונים, שההנהגה לא תוכל להתעלם ממנו – בייס של אחדות לאומית ואהבת ישראל; בייס של יצירת הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל.

* הסיפור הישראלי שלי – לקראת הסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקש כל משתתף לשלוח תמונה שמגלמת בעבורו את הסיפור הישראלי, התבקש לתת לה כותרת ולהסביר בכמה מילים את בחירתו.

אני בחרתי את תמונת הצנחנים בכותל. וזה ההסבר שלי: תמונה זו מספרת את הסיפור הישראלי – החיבור בין היהדות והישראליות. את החיבור העמוק למורשת ישראל של  הישראליות החדשה שאחד מביטוייה הוא צה"ל. היא מספרת גם את סיפורו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, על כל זרמיו, להבדיל ממי שמנסים להפוך אותו לשטיבל חרדי.  

* יצחק שמיר צדק – זו כותרת למאמר חשוב של המשורר מירון איזקסון ב"וויינט", שבו הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שהעדיף ממשלות אחדות לאומיות על פני ממשלות ימין "מלא מלא", מתוך הבנה לנזק שבקיום ממשלה התלויה בקיצונים ונגררת אחריהם, להבדיל ממשלה מאוזנת, שגורמיה מאזנים זה את זה ובכך נמנעת הקצנה מסוכנת.

אני מסכים מאוד עם המאמר. בעיניי, יצחק שמיר הוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. אני רוצה קצת לדייק ולהרחיב. בבחירות 1984 היה תיקו, ולכן הממשלה הייתה רוטציונית. אמנם על הנייר היו לשמיר 61, אם סופרים את אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אלא שלא רק שמיר כי אם כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, כולל התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן) לא העלו על דעתם לספור אותו. גם הנשיא חיים הרצוג לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כלל לא היה על כך דיון. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כמה הם צדקו אנחנו רואים היום. כאשר ממשיך דרכו ותלמידו המובהק הוא השר ל"ביטחון" לאומני, חייליו חשים בטוחים דיים לצאת לפוגרום בחווארה. ב-1988 היה רוב חד משמעי לימין. שמיר ניסה להקים ממשלת ימין-חרדים מלא מלא. הוא אף הספיק לחתום על הסכמים קואליציוניים עם המפד"ל ועם התחיה. אבל במו"מ עם החרדים הם דרשו לחוקק חוק האוסר הכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. שמיר, שכל מעייניו היו להגשמת הציונות, לא היה מוכן להסכים שבמשמרת שלו מדינת ישראל תפנה עורף ליהדות הגולה ותקרע את העם היהודי, ניהל מו"מ בזק עם המערך והקים את ממשלת האחדות הלאומית. כאשר הממשלה הזאת נפלה כעבור שנתיים, בשל החתרנות של פרס בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. הוא הלך רחוק בוויתוריו לחרדים בנושאים השונים, אבל את נושא הגיור הם לא העזו להעלות שוב, כי ידעו שהוא יעדיף בחירות ואובדן השלטון מאשר להיענות לדרישתם. שמיר היה ראש ממשלה מצוין, והיה ממוקד בעיקר במהפכה הציונית הגדולה של העליה הגדולה מחבר העמים. בצעד מאוד לא פופולרי הוא שכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט. וכך הוא ניתב את ההגירה מבריה"מ לעליה הברוכה לישראל. הוא הוביל את המהלך הלאומי הגדול של קליטת מיליון עולים. הוא הוביל את המהלך הציוני הדרמטי של מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל. אני מאמין שאילו נשאר בתפקידו עוד שנים אחדות, הוא היה מוביל מהלך לפתרון בעיית העולים מבריה"מ, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. ברור שהיום הוא לא היה נכנע לתביעות כמו ביטול מתווה הכותל או ההתנקשות בחוק השבות (סעיף הנכד). אגב, ממשלותיו היו המיישבות המאסיביות ביותר של יהודה ושומרון, למרות שמפלגת העבודה השתתפה ברובן.

* שאילתה לשרות המטאורולוגי – מה נסגר אתכם? שבועיים חורף? זה כל מה שיכולתם לפרגן לנו?

          * ביד הלשון

כאשר אבדתי אבדתי – משמעות הביטוי היא שאין מה להפסיד, כיוון שבלאו הכי כל האפשרויות הניצבות בפניי מסוכנות. ביטוי של השלמה עם הגורל לפני עשיית מעשה מסוכן,  כמו, "יהיה מה שיהיה".

המושג לקוח מתוך מגילת אסתר. כאשר אסתר משתכנעת להסתכן ולפעול להצלת עמה, באמצעות הליכה אל המלך מבלי שהוזמנה, כלומר בניגוד לחוק ("אשר לא כדת"), מה שעלול להביא להוצאתה להורג, היא אומרת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם; גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". (אסתר ד טז).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏1.3.23

* פגיעה בביטחון הלאומי – מדיווחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אנו עדים עד כמה האיראנים קרובים לפצצת אטום. כנראה שלא יהיה מנוס מפעולה צבאית ישראלית להשמדת תכנית הגרעין האיראנית. פעולה, שעלולה לגבות מחיר כבד, של מתקפות רקטות חסרות תקדים מאיראן, סוריה, לבנון ועזה.

זאת, שעה שגל הטרור הולך וגואה וגובה מאתנו מחיר דמים כבד. זאת, שעה שחוּדָשׁ משטר ה"טיפטופים" מרצועת עזה, שכנראה יחייב אותנו למבצע נוסח "חומת מגן" גם ברצועת עזה, באיחור אופנתי של 21 שנים.

כל אלה מחייבים לכידות לאומית, שהיא תנאי לחוסן לאומי, שהוא תנאי לביטחון לאומי. ללא אמון הציבור, ללא אחדות לאומית, איך אפשר להוציא עם למערכה כבדה כל כך?

הטחו עיניו של נתניהו לראות מה מעוללת ממשלתו לעם הזה במהפכה המשטרית הקורעת את העם לגזרים? הרף! עצור! אל תתעלל בעם הזה!

יש לעצור את מרוץ הדי-9 ולשבת מיד לגיבוש רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא, ולחזור לעסוק בסוגיות הכבדות שבפנינו, ולגייס את העם לנוכח האתגרים הביטחוניים הניצבים בפתחנו.

* ממשלת אחריות לאומית – בתוך שמונה שבועות, הממשלה הרעה הזאת דרדרה את מצבה של ישראל בכל התחומים.

על לפיד וגנץ לגלות אחריות ולהציע לנתניהו הקמת ממשלת אחריות לאומית, בלי עוצמה כהניסטית, הקיצוניות הדתית והמפלגה ההומופובית.

ממשלה שתתמודד עם האתגרים הביטחוניים והכלכליים, תבטל את המהפכה המשטרית ותוביל רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס יוזמת הנשיא.

איני יודע מה הסיכויים שההצעה תתקבל, אך חייבים להציע אותה.

מה האינטרס של נתניהו להסכים לכך? מקומו בהיסטוריה חשוב לו. הוא לא רוצה שכל הישגיו ירדו לטמיון.

* מתפוררים – התפטרות אבי מעוז – הלבנה הראשונה.

* אסון כפול – בתוך שבועיים, בשני פיגועים שונים, נרצחו שני אחים. איזה אסון כפול למשפחות. נורא! כאב גדול לעם ישראל כולו.

* פוגרום – הצתת עשרות בתים ומכוניות של ערבים, כביכול כנקמה על רצח האחים, הוא מעשה נבלה חמור ביותר. הוא חמור בפני עצמו והוא חמור כי הוא יעלה גם בדם יהודי.

נערי הזוועות חשים שיש להם כעת נציג בממשלה והם יכולים להתפרע ככל העולה על רוחם. צה"ל וכוחות הביטחון צריכים לדכא את הפוגרום באפס סובלנות.

* לא את החוק הם לקחו לידיים – טוב עשה נתניהו, שמיהר להוציא סרטון שבו קרא לשים קץ לפרעות הנקם ביו"ש.

אולם ההגדרה "לקחת את החוק בידיים" היא אומללה. כאילו מי שצריך לעשות את הפוגרום זה צה"ל ולא אזרחים. המעשה כשלעצמו מגונה וראוי לכל לשון של הוקעה.

בצדק ציין נתניהו שצה"ל וכוחות הביטחון חיסלו עשרות מחבלים וסיכלו עשרות פיגועים. זה תפקידם. והם עושים זאת היטב. ולמרבה הצער אינם מצליחים להגיע לכל מחבל ולסכל כל פיגוע. הפעילות של צה"ל, הממוקדת במחבלים עצמם, היא הדרך הנכונה להילחם בטרור. פוגרום נגד אזרחים שלווים, הוא מעשה לא אנושי, לא יהודי, ראוי להוקעה בכל לשון של גינוי.

ולחשוב על כך שיש היום לפורעים נציג בממשלה…

* עלילת דם – מי שמדבר על אלימות "המתנחלים", בה"א הידיעה, מעליל עלילת דם על חצי מיליון אזרחים ישראלים, ציונים פטריוטים, שומרי חוק, משרתים בצה"ל בסדיר ובמילואים, משלמים מסים ורובם המוחלט סולד מהפוגרומצ'יקים, בגלל קבוצה איומה ונוראה אך קטנה של מחבלים ממוצא יהודי.

אם רוצים להכליל על קולקטיב גדול את המעשה הנואל של הפוגרומצ'יקים, למה להיעצר בתושבי יש"ע? אפשר לומר ש"הישראלים" או "היהודים" ביצעו את הפוגרום בחווארה. זה יהיה נכון באותה מידה.

מי שטוענים שבלי ההתנחלויות זה לא היה קורה – כמוהם כמי שטוענים שאלמלא היו יהודים בישראל זה לא היה קורה.

מי שטוען שכדי שפוגרומים כאלה לא יקרו צריך לעקור את ההתיישבות ביו"ש, הוא תמונת ראי של הסיסמה הכהניסטית "בלי ערבים אין פיגועים".

כדי להילחם בפוגרומצ'יקים ובמחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, יש לבודד אותם ולהבחין בינם לבין הציבור הרחב. מי שמכליל, כדי לגזור איזה קופון פוליטי מעלילת הדם, הוא משת"פ של הפוגרומצ'יקים.

המלחמה בפוגרומצ'יקים צריכה להיות ממוקדת ונחושה. וקודם כל לבעוט במנהיג שלהם, השר ל"ביטחון" לאומני, אל מחוץ לממשלה.

* הם גם בוגדים – הפוגרומצ'יקים המנוולים, הם גם בוגדים – גיס חמישי שנלחם בצה"ל.

מחבל יהודי ניסה לבצע פיגוע דריסה נגד חיילים. מחבלים אחרים יידו אבנים בחיילי צה"ל. אבן היא נשק קטלני.

מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. יש להילחם באויב ולמגר אותו.

הבעיה היא שהמנהיג שלהם הוא שר בכיר בממשלה.

* לירות במפגע – החיילים שלא ירו במחבל (שנולד לאם יהודיה) שניסה לדרוס אותם על מנת להרוג אותו, כפי שצריך לעשות בפיגוע דריסה, נהגו בחוסר מקצועיות. אין צורך לשנות את הוראות הפתיחה באש. יש צורך לפעול על פיהן. יש לחדד את הנהלים בכל הדרגים.

* דין אחד – דינו של מחבל יהודי שהצית בית של ערבי, כדינו של מחבל ערבי שהצית בית של יהודי. כולל רפורמת הפיתות.

* תומכי טרור – ממשלה עם בן גביר – ממשלה של תומכי טרור.

* מי מדבר על אנרכיה – בן גביר מדבר על אנרכיה. בן גביר!!! בן גביר מדבר על… חוק וסדר. הרי מדובר באדם שמשחר נעוריו כל חייו אנרכיה והפרת החוק והסדר. כל חייו עימותים פיזיים עם השוטרים. שעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הוא התפרע והפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם. שעה שבני גילו נלחמו בטרור הוא הפך דוכנים בשוק, של ירקנים ערבים חפים מפשע. הוא מדבר על חוק וסדר? הוא?! ראש כנופיית הכהנא-יוגנד? זה שנופף בסמל שנתלש מרכבו של ראש הממשלה והבטיח ש"בפעם הבאה נגיע אליו". והם הגיעו. הם הגיעו. בתוך חודש הם הגיעו. הוא? המעריץ של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, שהעלה קבוצות לרגל אל קברו המשוקץ כדי לקבל השראה ממי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורת הגזע הכהניסטית. מי שהציע לאשתו נישואין ליד קברו של הרוצח השפל. מי שתמונתו של המחבל הרוצח הייתה תלויה על קיר ביתו 25 שנה, עד שהסיר אותה, בקריצה, על פי דרישת רבני הציונות הדתית כדי שיאפשרו לו לרוץ אתם, כחלק מן ה"תאקיה" שלו. הוא, החוליגן, הביריון, הפרחח, הכהניסט הפשיסט הגזען – הוא מדבר על אנרכיה? הוא?!?!

בן גביר מדבר על אנרכיסטים?! אין יותר אנרכיה מהפוגרום שעשו חייליו, בעידודו של הח"כהניסט צביקה פוגל.

מי המופקר שהפקיר בידי פרא האדם הזה את ביטחון הפנים של אזרחי ישראל?

* הממודר – בן גביר מתלונן שנתניהו ממדר אותו מישיבות ביטחוניות.

אני מקווה מאוד שזו אינה האשמת שווא.

* הקדימון של בן גביר – ההיעדרות של עוצמה כהניסטית מהדיון וההצבעה בכנסת היא קדימון לקמפיין של בן גביר בבחירות הבאות: יכולתי לחסל את הטרור אבל נתניהו השמאלן הבוגד סיכל זאת.

* פרס לטרור – אין מי שיודע יותר מנתניהו, שאין פרס גדול יותר לטרור מעונש מוות למחבלים, שיעודד ויסלים את הטרור ויגרום לשפיכות דמים של אזרחים ישראלים רבים ולבידוד מדיני. אבל במו"מ על הקמת הקואליציה, ניתן היה להחתים אותו על הכל, כי המטרה מקדשת את כל האמצעים.

והוא חשב לעצמו, שאין בעיה שהוא חותם על הסכמים, הרי בלאו הכי הוא יפר אותם, כהרגלו. והנה מתברר לו שכללי המשחק השתנו. לא עוד פראיירים כמו גנץ ומופז. סמוטריץ' התעקש על מימוש ההבטחה לפרק את משרד הביטחון והוא נכנע. ובן גביר מתעקש על החוק הפופוליסטי המזיק של עונש מוות.

ממשלת הפקרות.

* סכין בגב – הח"כהניסטית שמעלילה על השוטרים פגיעה מינית, טוענת שהיא משמשת קול לנשים רבות. האמת היא שהיא תוקעת סכין בגבן של מותקפות אמתיות בתלונת הסרק שלה.

* ממשלת מלא מלא מקפיאה את הבניה – תארו לעצמכם איזו רעידת אדמה הייתה מתחוללת כאן, אילו ממשלת בנט הייתה מחליטה, בהסכם עם הרש"פ וירדן, לא לדון על בניה חדשה במשך ארבעה חודשים.

טוב, זה כמובן היפותטי לחלוטין, כי אין מצב שבנט היה נותן לכך את ידו. אבל בממשלת מלא מלא מלא הכל מותר.

טוב, נתניהו רגיל להקפאות בניה.

* הכל דיבורים – בנאומו בכנסת קרא נתניהו להידבר.

אילו היה רציני, היה מודיע על הקפאת המהפכה המשטרית וקורא להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה. אחרת אלה דיבורים בעלמא.

* ביקורת הפגנות – במוצ"ש האחרון הפגנתי בסלון ביתי, כלומר צפיתי בדיווחים בכלי התקשורת.

ארבע הערות על ההפגנות:

– הנואם הראשי בבאר שבע היה עמרי שרון. האם עבריין מושחת, אסיר משוחרר שריצה מאסר בפועל על שחיתות שלטונית, הוא הדמות הראויה לקבל במה במאבק על מדינת החוק?

– הנואם הראשי בקפלן היה אהוד ברק. מנאומו משתמע שהיריב הקשה אינו לוין ולא נתניהו אלא הרצוג. והאיום הגדול אינו המהפכה המשטרית אלא ההידברות. דומני שאם ברק יצטרך לבחור בין המהפכה המשטרית לבין רפורמה בהסכמה רחבה שתנטרל את האיום על עצמאות הרשות השופטת, הוא יעדיף את המהפכה. כי מה שעושה לו טוב הוא עצם המחאה, שדרכה הוא מנסה לשקם את מעמדו כמנהיג לאומי. אך יש סתירה מובהקת בין האינטרס האישי שלו לאינטרס הלאומי.

– הנואם הראשי בירושלים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא, בעבורי, התגלמות המקף שבין הדתי והלאומי. משרת ציבור נאמן לאורך עשרות שנים בתפקידים רבים ואח"כ בבית המשפט העליון. ציוני, יהודי ודמוקרט בלב ובנפש. חכם מאוד, ידען, ישר והגון.

רובינשטיין הוא אדם המאמין באחדות העם וחותר לכך בכל מאודו. אנו מכירים מחברות משותפת בפורום "עמק השווה", שזו מטרתו. הוא אינו מרבה להשתתף במחאות. אני בספק האם השתתף אי פעם בהפגנה. אם הוא נזעק לנאום בהפגנה, אות הוא כי באמת הגיעו מים עד נפש והוא חש באיום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.

הוא ההיפך ממי שמעוניינים במאבק למען מאבק. הוא קרא להידברות. לא הידברות לשם הידברות, אלא כדי לגבש הסכמה לאומית רחבה. "הידברות תמיד רצויה לשם אחדות העם ולמניעת קרע נורא, אך בתנאי שאינה 'קוסמטית', אלא תוך פסק זמן ודיון אמיתי בכל הנושאים. לא בכוח המקבת המונפת שהייתה עד כה".

– חסימת נתיבי איילון וההתפרעויות אחרי ההפגנה בקפלן רק גורעות מעוצמת המחאה והן מתנה לנתניהו, לוין, בן גביר ושות'. מה שמפחיד אותם באמת אלה המספרים העצומים של מאות אלפי המפגינים וההתמדה שלהם. מראות של אלימות, הצתות וכו' הם המראות שלהם הם מצפים. לא בכדי נתניהו וחבר מרעיו מנסים בכל דרך להציג את המחאה כאנרכיסטית ואלימה. מי האידיוטים השימושיים המספקים להם תחמושת?

* בין ברק לרובינשטיין – בפסקת קמפ-דיוויד בשנת 2000 הציע ברק לרב המרצחים ערפאת את הצעתו המופקרת, שריסקה את הקונצנזוס הלאומי בכך שחצתה את כל הקווים האדומים שהיוו את ההסכמה הלאומית. רב המרצחים דחה את ההצעה בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה.

במקום להבהיר: ההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, שב והכריז ברק ללא הרף ש"זה המתווה ואין בלתו". אחרי שממשלתו נפלה, כראש ממשלת מעבר, ימים ספורים לפני הבחירות, הוא שלח משלחת לעזה (שם ישב ערפאת) למו"מ תחת אש וטרור, בניסיון לחלץ איזה נייר לפני הבחירות.

ב-26 בדצמבר 2000 שלח היועמ"ש אליקים רובינשטיין תזכיר לראש הממשלה, ולאחר מכן הציג את חוות דעתו בפני הממשלה ופרסם אותה לציבור. בתזכיר הוא הבהיר שאין לברק סמכות חוקית להוביל מהלך כה מרחיק לכת ימים ספורים לפני הבחירות.

ברק צפצף על פסיקת היועמ"ש ואף איים לפטר אותו. איזו התנהלות דורסנית, כוחנית, יהירה. מזכירה כל כך את ההתנהלות של יריב לוין ורוטמן היום. בסופו של דבר, המהלך של ברק כשל כי הפלשתינאים שוב דחו אותו. ברק נחל תבוסה משפילה בבחירות.

היום ברק ורובינשטיין שותפים לאותה מחאה. שעה שברק נאם בת"א רובינשטיין נאם בירושלים. ואיזה הבדל בין הנאומים. ברק נשאר אותו ברק – דורסני, כוחני, יהיר. רובינשטיין נשאר אותו רובינשטיין – ענו, ענייני, מקצועי, דבק באמת, חותר לאחדות לאומית. בעוד רובינשטיין חותר להידברות שתוביל להסכמה לאומית רחבה, ובלבד שהממשלה תעצור את המהלך כדי לגשת להידברות בידיים נקיות, ברק הציב את ההידברות כאיום הגדול ביותר ואת הרצוג, החותר לאחדות, כמעט כאויב. בעוד רובינשטיין מצטרף בדחילו ורחימו למאבק, מתוך כאב עצום ותחושה קשה של איום אמתי על הדמוקרטיה הישראלית, ברק רוכב על הגל כדי להיבנות ממנו ולכן הוא מנסה להכשיל כל פשרה שעלולה להפסיק את המאבק ממנה הוא רוצה להיבנות.

* זה לא צבא של נתניהו – השימוש בשם יחידות המילואים של צה"ל לצורך המחאה, פסול ופוגע בצה"ל כצבא העם. אך אם על עצם השימוש עוד אפשר לסלוח, לא כן על האיומים בסרבנות, בסרבנות אפורה, באי התייצבות וכד'. מדובר בתופעה מסוכנת מאוד.

כאשר רק אחוז אחד מתנדב למילואים, קצת קשה לבוא בטענות לאחוז הזה. ובכל זאת, מרגע שבחרתם בדרך החיים הזאת – היא מחייבת. אני כותב זאת כמי ששירת למעלה מעשרים שנה בשירות מילואים קרבי (ואז היה מדובר ביותר מחודש בשנה) וכאבא ללוחם במילואים.

דומה שהדיבר הראשון בפולחן האישיות של נתניהו – "המדינה זה ביבי", חלחל גם למתנגדיו, עד שהם מתייחסים לשירות המילואים להגנת המדינה, כשירות למען נתניהו. אינכם משרתים את נתניהו. אתם משרתים אותי, כאזרח המדינה ואת כל אזרחי המדינה שצה"ל מגן עליהם. אתם מגינים על ילדי ישראל, מפני אויבינו חורשי הרע.

התופעה הזאת מסוכנת מאוד. מן הראוי שמנהיגים אחראיים, כמו בני גנץ, איזנקוט ויועז הנדל, יירתמו לשיחות עם אנשי המילואים כדי לחזק אותם ולשכנע אותם להפריד בין המאבק הצודק שלהם כאזרחים על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, לבין שירותם במילואים להגנה על עצם קיומה של המדינה ועל חיי אזרחיה. יש לעשות זאת בדחיפות.

ועם כל הביקורת על אותם מילואימניקים – על הממשלה להתעשת ולראות לאן היא גוררת את עם ישראל בריצת האמוק המטורפת והדורסנית של המהפכה המשטרית. עליה לעצור את המהלך ההרסני ולגשת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית, אחרת לגמרי מהמהפכה, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* תרבות השקר הביביסטית – כחלק מתקציב המדינה, אישרה הממשלה פה אחד את כל סעיפי התקציב להשקעות בחברה הערבית… על פי החלטות ממשלת בנט, בלי להוסיף או להחסיר אגורה. חבורת שקרנים עלובה. במשך שנה וחצי הסיתו נגד בנט תוך הפצת שקרים נתעבים, עם סכומים דמיוניים וטענות בזויות כאילו זה כסף העובר למחבלים ולכן יש טרור. זה הביביזם – תרבות של שקר. תרבות של הסתה. תרבות של שנאה. ממשלה מצוינת נפלה על תעמולה שכל כולה שקר וכזב. השקרנים ידעו שהם משקרים, אבל ההמון האמין לשקרנים. אין חלקה טובה בחברה הישראלית שחבורת השקרנים הזאת אינה הורסת.

מומחים לשפת גוף מצאו את השיטה להבחין מתי נתניהו משקר: כשהפה שלו פתוח וכשהפה שלו סגור.

* חדר כושר – מלאכת הגיזום, שבה אני עסוק כעת בעבודתי במטע, היא עבודה פיזית קשה, המפעילה שרירים רבים בגוף. ונשאלת השאלה – האם עבודה כזאת מתאימה לבן שישים? תשובתי היא, שרבים מחבריי ובני גילי משלמים הון תועפות על שעתיים חדר כושר בשבוע. אני זוכה לשישה ימי חדר כושר בשבוע, 8 שעות ביום (ביום שישי 6 שעות) ועוד משלמים לי על זה.

לא עסקה טובה?

          * ביד הלשון

יישובי יחדיו – החלוצים הציונים ראו בחזונם את חזון הנביאים מתגשם, בהפרחת השממה. "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיהו מא). אולם בעוד הנביא דיבר על הפרחת השממה כנס אלוהי, "כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ", החלוצים הבינו שקדוש ישראל הוא המוטיבציה הציונית שבלבם, ולכן היד שתטע עץ וניר במדבר, היא עמל כפיהם.

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, היו לשלושה יישובים בנגב, שהפריחו את השממה; שלושה מושבי עולים בצפון מערב הנגב, בין נתיבות לאופקים, שעלו על הקרקע ב-1953. שלושת היישובים הללו נקראים גוש יַחְדָּו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.2.23

* מו"מ תחת אש – כדי לקיים הידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, יש להגיע אליה בידיים נקיות.

אי אפשר לקיים אותה ולהמשיך במקביל לקדם את חקיקת הבזק של המהפכה המשטרית. יש סתירה מוחלטת בין המהלכים. ההידברות נועדה ליצור תוצר אחר לגמרי מהמהפכה, ברוח מתווה הנשיא. מי שממשיך את המהפכה המשטרית מעיד בהתנהגותו שאין פניו להסכמות ונכונותו להידברות היא מס שפתיים.

קיום הידברות תחת המשך הבליץ, כמוה כניהול מו"מ תחת אש.

יש להקפיא את התהליך עד אחרי פגרת הפסח, ולשבת להידברות רצינית עד שייצא עשן לבן. או כהגדרתו המבריקה של עוזי דיין – עשן כחול לבן.

* מו"מ ישיר – יאיר לפיד צודק בתביעתו המובנת מאליה להקפאת החקיקה כדי לקיים את ההידברות (אם כי אני לא הייתי מתנה את הפגישה הראשונה בהקפאה, אלא נפגש ומעלה זאת בפתח הפגישה כתנאי למהלך). הוא טועה בהצעתו, שאת המתווה תכין ועדת מומחים.

לא מדובר כאן בעניין רפואי או הנדסי. זו אינה סוגיה מקצועית אלא ערכית, אידיאולוגית, פוליטית. ההידברות צריכה להיעשות בין הגורמים הפוליטיים, בתיווך הנשיא. כמובן שהם יכולים לזמן משפטנים, אנשי אקדמיה ומומחים על פי הצורך.

* רק ביבי – אני מקווה מאוד שהנשיא יצליח להביא להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה. אולם אם נציגי הקואליציה הם לוין ורוטמן, סיכויי ההצלחה של ההידברות קלושים. מדובר באידיאולוגים קנאים, שרואים בהשתלטות הממשלה על הרשות השופטת את ייעוד חייהם ולכן הם לא יתפשרו.

אבל הם שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה. מי אם לא הם?

אולי תופתעו, אבל תשובתי היא – נתניהו. בניגוד אליהם, נתניהו אינו דוגל באידיאולוגיה של המהפכה המשטרית. הוא חונך על ברכי הציונות הרוויזיוניסטית שדגלה בעליונות המשפט, בדיוק כמו בני בגין, דן מרידור, אריה נאור ולימור לבנת. תמיכתו במהפכה נובעת ממניעים אישיים הקשורים למשפטו.

האם אני סבור שדבקות בדרך אידיאולוגית היא מניע חזק יותר מיצר הישרדות? כאשר מדובר בקנאות, אני חושב שכן. נתניהו אדם פרגמטי. ומקומו בהיסטוריה חשוב לו מאוד. הוא רוצה להיזכר כמי שחולל את הסכמי אברהם, כמי שניצח את הגרעין האיראני (בתקווה שכך יהיה), כמי שהביא את החיסונים נגד קורונה לישראל וכד'. לא כמי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית לדמוקטטורה. המניע הזה חשוב לו לצד יצר ההישרדות, ולכן יש סיכוי שהידברות אתו תצלח.

הבעיה היא ניגוד העניינים. כן, יש בעיה חמורה בכך שנאשם בפלילים עוסק בענייני מערכת המשפט. אבל ראש הממשלה אינו יכול שלא לעסוק בנושא המרכזי שמובילה ממשלתו וכאשר המדינה בוערת הוא אינו יכול לא להתערב בשל ניגוד העניינים. הרי ניגוד העניינים אינו משחרר אותו מאחריות. אי אפשר שהוא יהיה ראש הממשלה וייאסר עליו לעסוק בנושא.

ניגוד העניינים הוא בכך שממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים מובילה מהפכה משפטית, בלי קשר לשאלה אם רוה"מ עצמו מעורב בה. הבעיה היא בכך שהנאשם הוא ראש הממשלה. אך הוא ראש הממשלה כי רוב הציבור בחר בו. הוא יכול היה להתמודד בבחירות כי בג"ץ אישר את התמודדותו פה אחד בהרכב של 11 שופטים. בג"ץ קיבל את ההחלטה הזאת כי זה החוק המפורש, בין אם נאהב אותו ובין אם לאו. ולמרבה הצער, להצעת "חוק הנאשם" של תקווה חדשה לא היה רוב בכנסת הקודמת בשל התנגדות ימינה.

מן הראוי שנשיא המדינה יזמן את היועמ"שית לשיחה, יבהיר לה שאנחנו במצב חירום ויסביר לה עד כמה חשוב שתמתן את חוות הדעת שלה. הנה, זו הבעיה של המשפוט. המשפט הוא דיכוטומי – אסור או מותר, חוקי או לא חוקי, אשם או זכאי. אבל החיים האמתיים, החיים החברתיים, החיים הפוליטיים אינם דיכוטומיים. מן הראוי שהפוליטיקה הישראלית תהיה פוליטיקה של הסכמות חברתיות. ורצוי שהמשפט יצמצם את עצמו וייתן למהלכים החברתיים והפוליטיים להתנהל. זו הבעיה של האקטיביזם המשפטי, שהביא לריאקציה של המהפכה המשטרית. בדיוק כמו החלטת בג"ץ של "ייקוב הדין את ההר", שהתערבה בהחלטת יו"ר הכנסת אדלשטיין לדחות בשלושה ימים את ההצבעה על בחירת היו"ר החדש, כדי לתת סיפק לצדדים להקים ממשלת אחדות ולמנוע בחירות רביעיות. לא "הכל שפיט", ולא כל מה ששפיט – ראוי לרוץ בו היישר להחלטה המשפטית.

בסיטואציה המשברית שאנו נמצאים בה, נתניהו חייב להיות שותף לפתרון, כי זו אחריותו.

* מכתב ראשי המל"ל – 12 ראשי המועצה לביטחון לאומי לשעבר, חתמו על מכתב הקורא להידברות כדי להגיע לפשרה על רפורמה מוסכמת. המכתב יצא עוד לפני נאום הנשיא. מה הקשר בין המהפכה לביטחוןה לאומי? הקרע בעם כתוצאה מהמהפכה הוא פגיעה חמורה בביטחון הלאומי של ישראל. הלכידות היא מרכיב משמעותי בחוסן הלאומי ובביטחון הלאומי.

את המכתב יזם ראש המל"ל וסגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') עוזי דיין, שהוא חבר הליכוד. אין זה צריך להפתיע. עוזי עמד בראש הפורום לאחריות לאומית שהובילה לפני למעלה מעשרים שנה את אמנת כינרת, שנועדה לגבש הסכמה לאומית רחבה ולגשר על פערים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית היהודית.

עם החותמים נמנה ראש המוסד וראש המל"ל לשעבר יוסי כהן, המקורב לנתניהו ונחשב לאחד המועמדים המובילים להנהגת הליכוד בעתיד. אני לא מופתע. בנאום שנשא כהן בכנס הרצל למנהיגות שנערך לפני כחצי שנה בבזל, הוא קרא להגן על המוסדות הממלכתיים.

* שתיקת הקרנפים – "ישראל היום" מדווח שרבים מבכירי הליכוד סבורים שיש להקפיא את החקיקה ולגשת להידברות. הם יוצאים נגד המהלך ומגדירים אותו כצעד קיצוני וטוענים ש"האירוע יצא משליטה".

זה חשוב מאוד, אך כמנהיגים מצופה מהם להפסיק את שתיקת הקרנפים, לומר את דבריהם בגלוי, בשמם, ולהבהיר שלא יתנו את ידם ואת קולם למהלך. הגיעה שעת המורדים.

* ערכי השחיתות – השופטים אינם צריכים להכריע במחלוקת בין ערכים ודעות. זה נכון. אבל הם בהחלט צריכים להתערב בענייני טוהר מידות וניקיון כפיים. איזה ערכים, איזו אידיאולוגיה מגלמת סדרת חוקי דרעי? ערכי השחיתות? ערכי העבריינות?

* מושגים אנרכוניסטיים – המושגים "ימין" ו"שמאל" הם מושגים אנכרוניסטיים, שאבד עליהם כלח. אני לא מגדיר עצמי על פי המושגים המיושנים הללו.

מקום המדינה עד מלחמת ששת הימים, המונחים שמאל וימין הגדירו את העמדות בענייני חברה וכלכלה. בסוגיות הללו הנטיה שלי היא לשמאל. בין מלחמת ששת הימים לחקירות נתניהו, המונחים הללו הגדירו את העמדות בענייני חוץ וביטחון. בסוגיות הללו הנטיה שלי היא לימין. מאז 2015 המונחים הללו הגדירו את העמדות בנושא נתניהו. מי שסוגד לו הוא ימין. מי שלא, גם אם בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה הוא ימין מובהק – מוגדר שמאל. מהבחינה הזאת אני שמאל.

בנושא המשפט, הימין ההיסטורי בהנהגת בגין היה נושא הדגל של עליונות המשפט. לא אהרון ברק הוא אבי האקטיביזם השיפוטי אלא מנחם בגין. מאז שנות ה-90 ו"המהפכה החוקתית", בדרך כלל הימין נטה לבקר את מערכת המשפט והשמאל – להגן עליה. מהבחינה הזאת אני נטיתי לימין, עוד לפני שהנושא היה בון טון. מאז 2015 הימין מזוהה עם תמיכה בשחיתות ומושחתים ובקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים" ו"מדינת עומק". אם כך, בנושא הזה אני שמאל.

מבולבלים? גם אנחנו.

אני ציוני, ממלכתי ודמוקרט. הגדרות השמאלימין משעממות אותי. הן מגוחכות בעיניי. הן חסרות קוהרנטיות כלשהי.

עם זאת, המפלגות והמנהיגים הפוליטיים שמייצגים פחות או יותר את השקפותיי, הם אלה שמגדירים את עצמם כימין ממלכתי.

הימין הממלכתי הפגין בעד עצירת המהפכה המשטרית והמרתה בהידברות על רפורמה על בסיס מתווה הנשיא. בלי קשר להגדרות השמאלימין, אני מזדהה עם ההפגנה וחש קרבה למארגניה. לכן, עליתי לירושלים והשתתפתי בהפגנה.

* כללים שאסור להפר – גם המחאה הצודקת ביותר, אינה מכשירה כל מעשה. חטיפת טנק מאנדרטה כדי להשתמש בו במחאה, היא פגיעה באתר מורשת לאומית ובמורשת שהאתר מסמל. אני מבין את הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, שחרפו את נפשם על הגנת המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, שנזעקים שוב להגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני מי שמניפים עליה יד גסה. אבל האתר בתל-סאקי הוא של כל עם ישראל, הוא לא אתר פרטי של לוחמי מלחמת יום הכיפורים. ובין הלוחמים יש לבטח גם בעלי דעות אחרות. פגיעה באתר לאומי כזה אינה לגיטימית וראויה לגינוי.

כתבתי "גם המחאה הצודקת ביותר". האמת היא שכל מחאה היא צודקת, לפחות בעיני המוחים. נוח לי יותר לבקר מחאה הצודקת בעיניי, ואני חלק ממנה. יש כללי משחק שאסור להפר. פגיעה באתר זיכרון אינה חלק מכללי המשחק.

* לאלוהים אין סגן – ביום שבו ניצח יריב לוין בפריימריז בליכוד, כתבתי: "מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין".

הנה, נתניהו מבין שהוא הסתבך. שהוא איבד שליטה על המהפכה המשטרית, שנזקיה עלולים להאפיל על הישגיו הרבים, שבהם הוא מתנאה. הוא חש שידיו כבולות, שהקנאים מובילים והוא אינו מסוגל לעצור אותם כי אז יאבד את השלטון. במקום חשבון נפש הוא מאשים את לוין שסיבך אותו. בין השניים הולכת ונפערת תהום של איבה. מנגנוני הפרנויה של נתניהו מבהילים אותו בסיפור פנטסטי, על פיו מטרת ריצת האמוק של די-9 המשפטים נועדה לגרום להוצאתו של נתניהו לנבצרות כדי שלוין יירש אותו. מקורביו מתחילים להפיץ את הקונספירציה, בינתיים לא לייחוס.

נדמה לי שסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין מכירים היטב את הסיטואציה. אגב, בניגוד אליהם, לוין באמת סיבך את נתניהו, או מה שחשוב יותר – את המדינה. אבל הקונספירציה על תאוות הנבצרות מופרכת ומטורללת כמו כל תוצרי בית החרושת לקונספירציות.

* ללא מבוגר אחראי – בכל אחת מממשלות נתניהו הקודמות היה מבוגר אחראי, שהיו לו שני תפקידים. האחד, לשמור על הממשלה שלא תיגרר אחרי קיצונים חסרי אחריות בתוכה. השני, להיות השעיר לעזאזל של נתניהו, כאשר יש עליו ביקורת מהבייס. בממשלתו הראשונה הייתה זו הדרך השלישית בהנהגת קהלני. בממשלתו השניה הייתה זו מפלגת העבודה ואח"כ עצמאות בהנהגת ברק ותקופה קצרה קדימה בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית היו אלה יש עתיד בהנהגת לפיד והתנועה בהנהגת לבני. בממשלתו הרביעית הייתה זו כולנו בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית היו אלה כחול לבן בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה בהנהגת עמיר פרץ ודרך ארץ בהנהגת יועז הנדל.

וכעת, בממשלת "מלא מלא" אין מבוגר אחראי. וגם אין שעיר לעזאזל. היטיבה להגדיר זאת בכנות השרה אורית סטרוק: "הפעם אין לנו שמאלני להסתתר מאחוריו".

אז נתניהו מנסה להפוך את גלנט לשמאלן התורן. מאשר לו את עקירת הכרם ואז פתאום מורה לו לחדול. שיהיה ברור מי עקר ומי חדל. כמו שעשה ליעלון בפרשת אלאור אזריה.

אבל הנה, נתניהו, שמנסה לבלום את הקיצונים, מוצא את עצמו כשמאלן התורן. סוף סוף יש ממשלה "הומוגנית", והנה, מתברר שהיא רעועה, מסוכסכת, על כרעי תרנגולת. רק חודש וחצי מכינונה והיא כבר מקרטעת.

בזמן המו"מ, כדי להבטיח את שלטונו, הוא הבטיח לשותפות הרים וגבעות. הרי הוא רגיל להבטיח ולא לקיים את הבטחותיו, לחתום על הסכמים ולהפר אותם. כרגע הוא זקוק להם, אח"כ יהיה בסדר, הם לא ירצו לוותר על תפקיד השר. איזו חלופה יש להם?

אבל מסתבר שסמוטריץ' אינו גנץ. הוא אינו פראייר. הוא מתעקש שנתניהו יכבד את ההסכם המופקר אתו. נתניהו לא נתקל עד היום בתופעה כזאת. המחשבה על כיבוד הסכמים לא חלפה בראשו; הפרקטיקה הזו זרה לו, היא לא חלק מארגז הכלים שלו.

ועכשיו הוא בבעיה.

* האיום העיקרי על ממשלת מלא מלא – האיום העיקרי על שלמותה של ממשלת "ימין מלא מלא" הוא בן גביר. את הישגו האלקטורלי הגדול הוא לא קיבל מכהניסטים. עם כהניסטים ספק אם היה עובר את אחוז החסימה. תמכו בו אנשים שהסתנוורו ממצג השווא שלו, כאילו בידיו הפטנט להעניק להם ביטחון אישי.

אולם בחודש וחצי שהוא בתפקיד, הטרור, הפשע והאלימות הולכים וגואים. ומסתבר שהמלך עירום. עם רקורד של ראש כנופיה אין לבן גביר כלים להתמודד עם האחריות הכבדה שעל כתפיו. אז הוא מכריז על מבצעים גדולים שלא היו ולא נבראו. והוא מתעסק בשטויות כמו רפורמת הפיתות ורפורמת המקלחות, שלא זו בלבד שאין בהן תרומה לביטחון – הן רק מזיקות. אבל הם מעשים פופוליסטיים ומתאים לדמגוג לברוח לשם.

לא נותר לו אלא למצוא אשמים. אחרי הטבח בנווה יעקב, השר הכושל נשא את נאום ההסתה והתרת הדם נגד היועמ"שית. אח"כ האשים את "המשפטנים" ואת אנשי המקצוע הביטחוניים. ועכשיו הוא כבר מתחיל להאשים את נתניהו.

בן גביר לא ירוץ לבחירות הבאות מהקואליציה. רק מהאופוזיציה הוא יכול להטיח האשמות בשלטון ולהבטיח שאם רק יקבל את הכוח… בשלב כלשהו הוא יפרק את החבילה, וירוץ לבחירות על תקן השר שראש הממשלה חסם אותו ולא איפשר לו לחסל את הטרור. ואם רק תתנו לו את הכוח…

* היום השמיני – היום הוא היום השמיני של מבצע "חומת מגן" 2.

* על שלושה דברים – על שלושה דברים מדינת ישראל עומדת: על היהדות, על הציונות ועל הדמוקרטיה. אין כל סתירה בין המרכיבים הללו. הם משלימים זה את זה ואם נשכיל לחזק ולטפח אותם נבטיח את ביתנו הלאומי כבנין עדי-עד. אולם אם ניטול, חלילה, אחד מן הנדבכים הללו, נסכן את הבניין כולו.

המהפכה המשטרית היא איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק, שהכל כפופים בה לחוק, שהכל שווים בה בפני החוק, שיש בה הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים, שיש לה מערכת משפט חזקה, עצמאית ובלתי תלויה. כל אלה ייעלמו אם תיושם, חלילה, המהפכה המשטרית. האיום על הדמוקרטיה הוא איום קיומי על מדינת ישראל.

האזנתי לראיון עם ד"ר חגי בן ארצי, גיסו של ראש הממשלה. ראיון מרתק, יש לציין. מרתק, אך מעורר דאגה. ישראל היא מדינת התנ"ך, הסביר בן ארצי ברהיטות. מי שרוצה דמוקרטיה, שילך לארה"ב.

דבריו על ארץ התנ"ך, על מדינת התנ"ך, על ערכי התנ"ך במגילת העצמאות, המדברת על ספר הספרים הנצחי שהנחלנו לעולם כולו, על ערכי החרות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, על הגשמת חזון הדורות לגאולת ישראל, מרוממי נפש ואני מזדהה עמם בכל לבי. אך אין כל סתירה בין יהדותה של ישראל להיותה דמוקרטית. ההיפך הוא הנכון. אם נוותר על הדמוקרטיה, ספק אם תהיה תקומה למדינת התנ"ך.

* הסדרת חוקיות – יישוב שקם בעידוד הממשלה, בדחיפת הממשלה, בסיוע צה"ל והמוסדות המיישבים, הוא יישוב חוקי, גם אם טרם הוסדר, ובלבד שאינו על אדמה פרטית. אין זה דומה לתפיסת שטח פיראטית של אנשים שעל דעת עצמם מחליטים לשבת במקום זה או אחר.

רוב ה"מאחזים הבלתי חוקיים" הם יישובים בלתי מוסדרים והגיעה השעה להסדיר אותם. אני תומך בהחלטת הממשלה בנדון.

על הממשלה להחליט גם על יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח 1E, כדי להבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי בין ירושלים למעלה אדומים. הרצף הזה חיוני בכל פשרה טריטוריאלית עתידית.

* לא על אדמות פרטיות – אני בעד הסדרת החוקיות של יישובים ביהודה ושומרון, אך לא כאלה שתפסו אדמות פרטיות. בבג"ץ אלון מורה, 1979, הורה הרכב השופטים בראשות משה לנדוי, אז מ"מ הנשיא ולימים נשיא בית המשפט העליון, ומי שאחרי פרישתו מכס המשפט אמר בגלוי שהוא דוגל בחזון ארץ ישראל השלמה, לפנות את היישוב מהאדמות, שעליהן ישב בהר כביר, כיוון שהיו אלו אדמות פרטיות.

לאחר מכן החליטה ממשלת בגין לא להקים עוד יישובים על אדמות פרטיות. החלטה זו לא בוטלה מעולם. אילו ההחלטה קוימה, הרבה צרות ועוגמת נפש, בעיקר למתיישבים עצמם, הייתה נמנעת.

עצוב לראות כרם נעקר, אך את פסיקת בג"ץ יש לקיים והפסיקה צודקת – אין להתיישב על אדמה פרטית.

* פגיעה בנפגעות האמתיות – טענת הסרק ההזויה של הח"כהניסטית המופקרת לימור סון הר-מלך כאילו השוטרים שחסמו אותה הטרידו אותה מינית (כמובן זה שקר, הרי הכל צולם ושודר) היא לא רק זילות של נושא הפגיעות המיניות אלא גם פגיעה בנפגעות האמתיות.

* מי הטריד? – קציני מג"ב חסמו את דרכה של הח"כהניסטית המופקרת, כדי לא לאפשר לה לשבש את פעילות כוחות הביטחון. היא זו שהתחככה בהם והתגוששה בהם באופן פיזי. כך, שאם הייתה כאן הטרדה מינית (לא הייתה), המופקרת היא המטרידה.

* גיבוי לכוחות הביטחון – השר הכהניסט הבטיח לתת גיבוי לכוחות הביטחון ואפילו חסינות לפשעים אם יבצעו. זה לא מפריע לו להשתלח בקצינים ובלוחמים שמבצעים את תפקידם ולגבות את הח"כהניסטית המופקרת שמעלילה על הלוחמים עלילת שווא על הטרדה מינית, שלא הייתה ולא נבראה.

* אופוזיציה פטריוטית – העובדה שהצעת החוק המאפשרת שלילת אזרחות ותושבות ממחבלים עברה ברוב עצום, של מעל 90 ח"כים, מאירה על ההבדל בין אופוזיציה פטריוטית לבין אופוזיציה למדינה, כמו זו שחווינו בתקופת ממשלת השינוי.

* די-9 התקשורת – בשבוע שעבר התבשרנו על הקפאת תכניתו של עוכר התקשורת שלמה קרעי לסגור את השידור הציבורי בישראל. אבל מסתבר שדי-9 התקשורת מתקנא בחברו די-9 המשפטים, וגם הוא רוצה ולו קצת לדרוס, קצת לרמוס, קצת להרוס. אז אולי אין לו כעת גיבוי להרס טוטלי, אז הוא מסתפק בהרס הדרגתי. נתחיל עם "כאן תרבות" ו"כאן 88". אחרי שנחסל את שתי הפנינות הללו, נלחץ על דוושת הגז.

* סמל הדי-9 – אין דבר המסמל את ממשלת הדי-9 יותר מניסיונו של קרעי לחסל את "כאן תרבות".

* הצד החיובי של גוטליב – יש גם צד חיובי בתופעת גוטליב. היא ההוכחה שהגענו לתחתית החבית.

עוד לא נולד המניאק שימציא שפכטל שיוכל לגרד מתחתית החבית חומר ירוד יותר מגוטליב.

מצד שני… ככה חשבנו גם על אורן חזן.

* יציאה אמיצה – היציאה האמיצה של יאיר שרקי מהארון, תעניק תעצומות נפש וכוח להתמודדות להמוני נערים ונערות להט"בים במגזר הדתי לאומי.

* מה הקב"ה רוצה? – במאמר מרגש ב"ידיעות אחרונות", בעקבות הודעתו של יאיר שרקי על יציאתו מהארון, העלתה שלי יחימוביץ' על נס את התגובה הציבורית על הרשומה המטלטלת שבה סיפר שרקי על נטייתו המינית: "בתוך דקות מעטות הפוסט שלו שבר את הרשת. לרגע נדם שדה הקרב הציבורי המדמם, הוכרזה הפסקת אש זמנית, ואומה נעמדה, קרועת לב אך נושמת, ללוות את שרקי במסעו ולחבק אותו. מי שהיו לו מלים רעות לומר, או חישובים פוליטיים לחשב, פשוט שתק".

הלוואי שתיאורה של שלי היה נכון. לצערי, לצד התגובות היפות, המעודדות, המחזקות, מעוררות ההשראה ונקיות הדעת, היו גם תגובות הומופוביות זועמות ומצליפות.

הנה, למשל, מתוך רשומה שכתב יאיר אנסבכר: "… להיות יהודי דתי זה לא רק להישמע נקודתית לחוקי התורה וההלכה, אלא גם לקבל מהותית את העובדה שיש לקב"ה רצון שהוא ביטא היטב בתורה שנתן לנו בהר סיני ושהרצון האלוקי הזה מבדיל בין טוב ורע. היהדות אומרת לכל אורך הדרך שעצם העובדה שלאדם יש תשוקה כזאת או נטייה אחרת, לא אומרת שהן דבר נכון. יש נטיות שליליות טבעיות ומולדות בכל אחד. האדם צריך להתמודד איתן, לשאוף  להתגבר, להתעלות ולתעל את הנטיות והיצרים למקומות חיוביים של תיקון עולם. אמנם, היהדות גם ערה מאוד לאפשרות של כישלונות בהתמודדות הזאת, של חטא. אבל זה חלק מלהיות אדם. זה לא דבר שמפריד מהותית בין האדם לבין האל. אין אדם שלא חוטא. בשביל זה המציאו את התשובה. אבל מה שאין בשום שלב ביהדות הוא כניעה עקרונית לתאווה.  אין דבר כזה שבשם החולשה, התאווה, היצר או הנטיה … אנחנו מחליפים מהותית הגדרת אויב באוהב וטמא בטהור. גם אם זה קשה… יש טוב ונכון וראוי ותקין ויש כל מה שלא… במקרה הכי גרוע שבו אדם לא מצליח להתרומם ומוצא עצמו נכשל שוב ושוב הוא צריך לשמור זאת לעצמו (כמובן לפנות לעזרת אנשי אמון ומעלה ראויים  שיסיעו לו) אבל לעשות זאת בצנעה ובפרטיות אמתית למען כבודו, כבוד משפחתו וכדי לא להחטיא אחרים".

שתי תגובות כתבתי לפשקוויל. הראשונה: "דומני שרצון הקב"ה כפי שמתבטא בתורה הוא גם 'ואהבת לרעך כמוך'. בכך נכשלת. במקום להתמודד עם הכישלון שלך, אתה מחצין את החטא ומנפנף בו".

השניה: "אני מביט בתמונתך המשפחתית המקסימה והיפה. ומי יודע אם אין בהם הומו או לסבית. הרי אין זה עניין תורשתי, גם לא עניין של חינוך. זו נטיה טבעית. איזה חיי אומללות נגזרו על הילד הזה, שיגדל ויהיה נער ולבוגר. בין אם הפחד ישתק אותו והוא יישאר כל חייו אומלל בארון ויישא אישה אומללה שבן זוגה אינו נמשך אליה ואינו חושק בה. ובין אם יתגבר על הפחד ויצא מן הארון ויתקבל במשפחתו, בביתו שאמור להיות מבצרו, בתגובה נוראית כמו ברשומה הזאת, על 'תאווה שהוא צריך להתגבר עליה'. כל כך הרבה נערים התאבדו בסיטואציות הללו".

* אזהרת מסע לביביסטים – אזהרה לביביסטים שמתלהבים מהרכש החדש שלהם, אלדד יניב. יניב אינו גדי טאוב, לא כנרת בראשי ולא עירית לינור, שהיו בצד אחד של המתרס, שינו בהדרגה את דעותיהם ועברו לצדו האחר. כאן מדובר בזגזגן סדרתי, פרובוקטור כרוני, תאב צומי כפייתי. הוא מדלג מדעה לדעה, ובכל פעם מצליח לאחז עיניים לתקופה מסוימת. בכל מקום הוא הופך למיליטנטי ביותר, עד שהיה לזרא לסובבים אותו שאט אט קולטים את הפוזה ונרתעים ממנו. כשהוא מבין שמיצה, הוא מדלג לתחנה הבאה, בלי להניד עפעף. הוא עוד יתהפך גם עליכם.

* להבחין בין טוב ורע – אני שמח על ביקורו של שר החוץ אלי כהן באוקראינה ופגישתו עם זלנסקי. חבל שחלפה כמעט שנה מפרוץ המלחמה עד הביקור הזה. חבל שבדברים שנשא בביקור הוא הלך בין הטיפות ולא הבחין בין טוב ורע.

חשוב שישראל תזדהה עם אוקראינה. אני מקווה שהביקור הוא רק צעד ראשון.

* קיצור תולדות המחל – בשאלון הטריוויה של מוסף "הארץ" נשאלה השאלה איזו רשימה התמודדה לכנסת עם האותיות חל טעם. התשובה היא – הליכוד בבחירות 1973.

כדאי להרחיב את היריעה. הליכוד קם, ביוזמת אריק שרון שהצטרף למפלגה הליברלית עם שחרורו מצה"ל, סמוך לבחירות לכנסת השמינית (1973). הרעיון היה להקים את "המערך הימני" מול המערך.

המפלגות שהקימו את הליכוד הן חרות בהנהגת בגין, המפלגה הליברלית בהנהגת אלימלך רימלט ושמחה ארליך, (חרות והמפלגה הליברלית הקימו רשימה משותפת כבר בבחירות לכנסת השביעית, 1965 – גח"ל, גוש חרות ליברלים), המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית, תנועת העבודה למען א"י השלמה. המרכז החופשי היא סיעה שהתפלגה מחרות ב-1966, בהנהגת שמואל תמיר, ועם ראשיה נמנו אליעזר שוסטק (מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית), עקיבא נוף ואהוד אולמרט הצעיר. הרשימה הממלכתית היא מפלגה בהנהגת בן גוריון שהתפלג מרפ"י כאשר התמזגה עם מפלגת העבודה ב-1968. הרשימה זכתה בארבעה מנדטים בבחירות לכנסת השביעית, 1969. כעבור שנה ב"ג התפטר מהכנסת. ב-1971 הוא התנתק מן הרשימה והודיע על תמיכתו במפלגת העבודה. מקורביו פרשו והצטרפו למפלגת העבודה ואחרים, בהנהגת יגאל הורביץ וזלמן שובל הצטרפו לליכוד. התנועה למען א"י השלמה קמה מיד לאחר מלחמת ששת הימים כתנועה חוץ פרלמנטרית, בעקבות מנשר, שעליו חתמו גדולי אנשי הרוח של התקופה ובראשם נתן אלתרמן. רבים מהם היו מתנועה העבודה, אך איני יודע מדוע בהצטרפותם לליכוד הם לא נקראו התנועה למען א"י השלמה אלא תנועת העבודה למען א"י השלמה. אולי כדי לשמר את התנועה למען א"י השלמה גם כתנועה חוץ פרלמנטרית. נציגם ברשימה היה אלוף אברהם יפה ובכנסת התשיעית הסופר משה שמיר.

סימן הבחירות של תנועת החרות, מאז הקמת המדינה, היה ח'. סימן הבחירות של המפלגה הליברלית היה ל'. סימן הבחירות של גח"ל – ח"ל. סימן הבחירות של המרכז החופשי – ט. סימן הבחירות של הרשימה הממלכתית – עמ. התנועה למען א"י השלמה לא התמודדה עד אז לכנסת ולכן לא היה לה סימן בחירות. חיבור האותיות הוא חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית התפלג המרכז החופשי. אחרי ששמואל תמיר, שטבע את המושג "שטח משוחרר לא יוחזר" והיה אופוזיציה מימין לממשלת הליכוד הלאומי שכללה את גח"ל, החל לדבר על אפשרות של פשרה טריטוריאלית, פרשו מהמפלגה שוסטק ואולמרט והקימו את המרכז העצמאי. המרכז החופשי פרש מהליכוד והתמודד לכנסת התשיעית במסגרת ד"ש. הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען א"י השלמה התאחדו למפלגה אחת – לעם.

בבחירות לכנסת התשיעית הסימן של הליכוד היה לראשונה מחל. האות מ' יצגה את לעם. ב-1981 לעם התפלגה, ואנשי הרשימה הממלכתית בראשות יגאל הורביץ פרשו ממנה ומהליכוד, הקימו את רפי-הרשימה הממלכתית ורצו תחת משה דיין בסיעת תל"ם. ב-1985 לעם התמזגה לתוך תנועת החרות. ב-1988 התמזגו תנועת החרות והמפלגה הליברלית למפלגה אחת – הליכוד, בהנהגת יצחק שמיר.

* דור דור ודורשיו – בכתבה בערוץ 12 לציון ארבעים שנה לשידור בצבע בטלוויזיה הישראלית, דובר על שר האוצר יורם ארידור והוצגו תמונות של שר הכלכלה יעקב מרידור.

          * ביד הלשון

קרועת לב אך נושמת – במאמר ב"ידיעות אחרונות" כתבה שלי יחימוביץ': "בתוך דקות מעטות הפוסט שלו שבר את הרשת. לרגע נדם שדה הקרב הציבורי המדמם, הוכרזה הפסקת אש זמנית, ואומה נעמדה, קרועת לב אך נושמת, ללוות את שרקי במסעו ולחבק אותו".

שלי מתכתבת עם שירו האלמותי של אלתרמן בטור השביעי: "מגש הכסף", שנפתח במילים:

…וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ

עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.

וְאֻמָּה תַעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת… –

לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס

הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי…

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.2.23

* על המלחמה בטרור – ממה נובעת הדרישה, שאיטום / הריסת בתי משפחות המחבלים תיעשה בתוך 24 שעות? האם באמת מי שיוצא לפיגוע תוך נכונות להיהרג (מה שקורה כמעט בכל הפיגועים) למרות שהוא יודע שבית משפחתו ייהרס בתוך חודש או יותר – מה שירתיע אותו הוא אם ביתו ייאטם עוד באותו יום? אולי הדרישה הזאת עולה כתוצאה מכך שמדיניות ההריסה לא הוכיחה את עצמה, ולכן מנסים לעשות "עוד מאותו דבר"? ואם גם זה לא יעזור – ידרשו להרוס בתוך שעה? ואם גם זה לא יעזור – תוך דקה?

כל הרעיונות הללו נראים לי בעיקר כרעיונות פופוליסטיים, שנועדו לספק את רגשות הזעם והרצון "לעשות משהו". האם הם מסייעים למלחמה בטרור? אני בספק רב. הגיע הזמן לערוך מחקר יסודי ולבחון האם מדיניות הריסת הבתים שפועלת כבר עשרות שנים קידמה את המאבק בטרור. לא אתפלא אם התשובה תהיה שלילית, ואם היא תהיה חיובית, לבטח מדובר בתרומה שולית.

אני מאמין ביוזמה – מלחמה מתמדת בטרור, לצורך חיסול תשתיות הטרור וסיכול פיגועים באמצעות הגעה אל המחבלים אל מיטתם לפני שיספיקו לבצע את זממם. לעצור אותם ואם יתנגדו – להרוג אותם. אני תומך גם בסיכולים ממוקדים של מנהיגי טרור. מה שנדרש הוא מודיעין מצוין, יכולת מבצעית מצוינת, נחישות ויצירתיות. ולצד זה, אני בעד מלחמה כלכלית לייבוש תשתיות הטרור.

האמת היא שכל אלה נעשים כבר מאז "חומת מגן" וביתר שאת במבצע "שובר גלים" ובכל זאת יש פיגועים. זה נכון. אך הפעילות הזאת מוצלחת מאוד, כיוון שהיא מסכלת מאות פיגועים בשנה ובכך מצילה חייהם של אלפי ישראלים. הבעיה היא שאיננו מצליחים להגיע ל-100% הצלחה ולאפס פיגועים. זה נכון. כל פיגוע הוא כישלון שלנו; הוא בוצע בידי מחבל שלא הגענו אליו קודם. כל כישלון כזה יש לתחקר לעומק כדי להפיק לקחים לשיפור הביצועים ולצמצם עוד יותר את מספר ההצלחות שלהם.

כמו כן, יש חשיבות לתגובה מיידית ונחושה בשעת פיגוע. הנראטיב השקרי על "תסמונת אלאור אזריה", כאילו חיילים ושוטרים פוחדים לירות במחבלים, מוכח בכל פיגוע כשקר. עובדה – ברוב המקרים השוטרים והחיילים חותרים למגע ומחסלים את המחבל.

ואחרי הכל יש לזכור – ארץ ישראל נקנית בייסורים. הטרור מלווה אותנו מראשית המיזם הציוני, מתוך מטרה לסכל את הקיום היהודי בארץ ישראל ולהמיר אותו במדינת פלשתין גדולה מן הים עד המדבר. והנה, אחרי 150 שנות טרור – איפה אנחנו ואיפה הם. אנחנו מנצחים ובגדול. וגם משלמים מחיר דמים על הניצחון. אין שום סיבה ליאוש. העיקר הוא להיות נחושים לנצח במאבק על הארץ ולהילחם בטרור בתבונה ובנחישות.

* איזו "חומת מגן" בראש שלו – מבצע "חומת מגן" הוא הפעולה המוצלחת ביותר נגד הטרור בתולדות המדינה. זהו מבצע שהכריע את מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כאשר הייתה אקסיומה שמדובר בטרור שאי אפשר להתמודד אתו. לכן, אין זה פלא, שמי שרוצה הכרעה והצלחה, נדבק למותג "חומת מגן".

אולם כדי לבצע "חומת מגן" צריכה להיות מציאות דומה לזו שקדמה ל"חומת מגן". "חומת מגן" נעשה לאחר שבע שנים שישראל לא הייתה בשטח. במשך שבע שנים פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה, נבנתה בכל רחבי יו"ש ורצועת עזה תשתית טרור ענפה ועמוקה ומסודרת, שהונהגה ביד רמה מהמוקטעה בידי ערפאת, וכל המערכת שתחתיו.

ההצלחה של מבצע "חומת מגן" לא הייתה של "זבנג וגמרנו" – פגע וברח. זה היה מבצע ארוך ומורכב להרס תשתיות הטרור, והעיקר – הוא שינה את המציאות. בעקבותיו חזר חופש התנועה של צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ. מאז, צה"ל פועל כל הזמן בשטחי הרש"פ ומדי לילה נערכים מעצרים ופעולות.

היום אין ברש"פ תשתיות טרור שניתן להילחם בהן. המכונית של המחבל שדרס את הילדים בירושלים אינו "תשתית". יש מקומות ספציפיים כמו מחנה הפליטים בג'נין, שבהם יש תשתיות טרור וניתן אולי לבצע בהם מינִי "חומת מגן". המקום האחרון שמתאים למבצע כזה הוא מזרח ירושלים.

מבצע אסטרטגי משנה כיוון כמו "חומת מגן" מתקבל כמובן בקבינט המדיני ביטחוני, במהלך יסודי ומובנה ותוך הפעלת שיקול דעת מושכל. והנה, ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון והרמטכ"ל שמעו בתקשורת שביום ראשון יוצאים למבצע "חומת מגן".

השר הפרחח והאינפנטיל הכריז ברחוב על מבצע "חומת מגן". לא צריך הרבה דמיון כדי לנחש מה חש ראש הממשלה כשהוא שומע על כך. אבל על מי הוא יכול להלין? מי שמכניס למיטה נחש צפע, אל יתפלא שהוא מכיש אותו. 

* משטרת ישראל או מיליציית בן-גביר – החוליגן הכהניסט, שכל ניסיונו הניהולי הוא הנהגת כנופיות פרחחים חוליגנים, נעדר כישורים להתמודד עם בעיות ביטחון הפנים. הוא מנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה למיליציה פרטית שתילחם במתנגדי המשטר. הטרור גואה, הפשע משתולל ומרים ראש, והכהניסט הנאלח מתעסק בדיכוי מחאה אזרחית וברפורמת הפיתות הפופוליסטית. מיהו חסר-האחריות שהפקיר בידי פרא האדם הזה את הביטחון ה"לאומי" של ישראל?

אחת הסיסמאות הפופוליסטיות של החוליגן היא "לתת גיבוי לשוטרים". אבל בשעה שהם מתמודדים עם ההפגנות הוא מבזה אותם, מסית נגדם, מזמן ל"בירור" פוליטי את מפקד המחוז שיסביר לו מדוע מאפשרים למתנגדי המשטר להפגין. ה"גיבוי" שעליו הוא מדבר הוא רק לשוטרים שיבצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל נגד אזרחים ערבים.

* האם המפכ"ל צריך להתפטר? – האם המפכ"ל קובי שבתאי צריך להתפטר, בעקבות ההשתוללות הפראית של השר החוליגן שמעליו, המפריע לו לתפקד ומנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה לכנופיה כהניסטית?

תהיה זו טעות אם יתפטר. עם כל הקושי והסבל שבעבודה עם הפרחח, חובתו הלאומית היא להישאר, לסבול, אך לנסות להיות המבוגר האחראי ולעמוד כחומה בצורה להגנה על משטרת ישראל ועל החוק מפני פרא האדם המטורף.

הרי אם יתפטר – הסיבה שבעטיה יתפטר היא הסיבה שבעטיה אף ניצב לא יסכים להיות מפכ"ל והיא הסיבה שבעטיה כל הניצבים יתפטרו. ומה אז? הפרחח ימנה נערי זוועות לנהל את המשטרה?

על המפכ"ל להיאחז בציפורניים בתפקידו על אף הסבל והקושי.

* בגין צדק – בכל שנותיו באופוזיציה נאבק בגין נגד קיומו של משרד משטרה. הוא טען שבדמוקרטיה המשטרה צריכה להיות עצמאית, כיוון שתפקידה הוא לשרת את האזרחים ולא את השלטון. הוא הציע ששר הפנים יהיה אחראי מיניסטריאלית על המשטרה, מבלי להתערב בפעולתה. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון יבטל את משרד המשטרה. ואכן, בעלותו לשלטון הוא ביטל את המשרד, ובנאום ההשבעה בכנסת אמר שביטול המשרד הוא צעד לחיזוק הדמוקרטיה בישראל. לאורך שש שנות שלטונו לא היה משרד משטרה. יצחק שמיר הלך בדרכו וגם בממשלתו הראשונה לא היה משרד משטרה. רק ב-1984, כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית והיה צורך במינוי שרים רבים, הוקם מחדש המשרד וחיים בר לב מונה לשר. כאשר הוקמה ממשלת פרס אחרי רצח רבין, הורחב המשרד על פי דרישתו של השר משה שחל, הוכנסו אליו תחומים נוספים והוא שינה את שמו למשרד לביטחון פנים.

למה בכלל הוקם בישראל משרד המשטרה? הרי מקובל בעולם הדמוקרטי שאין משרד כזה ושהמשטרה היא תחת אחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. הסיבה לכך מעניינת. שר הפנים הראשון היה איש הציונים הכלליים (לימים – המפלגה הליברלית בליכוד) יצחק גרינבוים (הוא עצמו עבר מאוחר יותר מהפך אידיאולוגי, עבר לשמאל והצטרף למפ"ם). התפקיד שלו אמור היה לכלול אחריות על המשטרה. גרינבוים הסביר שמסיבות אידיאולוגיות הוא אינו מוכן להיות אחראי על המשטרה, כי בדמוקרטיה המשטרה לא צריכה להיות כפופה לפוליטיקאים. כשבן גוריון הבין שהתנגדותו נחרצת, הוא הקים את משרד המשטרה.

לאורך שנים סברתי שנכון שיפעל בישראל משרד לביטחון פנים, לנוכח הבעיות הייחודיות של הטרור, אירועים קשים במגזר הערבי, פשיעה לאומנית וכד', שבעטיים תחום ביטחון הפנים הפך לסוגיה של ביטחון לאומי. אולם היום, כאשר הכהניסט הפשיסט קיבל את התפקיד, מנסה לקבל סמכויות של מפכ"ל ומנסה להפוך את המשטרה למיליציה פשיסטית שלו, אני מתחיל לחשוב שכנראה בגין צדק.

* דמוקרטיה למחצה – אם תתקבל המהפכה המשטרית, האם ישראל תהפוך לדיקטטורה?

התשובה היא שלילית.

תהיינה בה בחירות דמוקרטיות, תהיה בה אופוזיציה חופשית, תהיה בה תחרות על השלטון, ישמרו בה חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש ההפגנה, חופש העיתונות. בדיקטטורה אין את כל אלה.

אבל האם ישראל תישאר דמוקרטיה?

היא תהיה דמוקרטיה חלקית. יהיו בה חלק מסממני הדמוקרטיה, כפי שציינתי, אבל דמוקרטיה אמתית כוללת את שלטון החוק, השוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ומערכת משפט חזקה ועצמאית. כל אלה יאבדו אם המהפכה תצא לפועל.

ומה שמסוכן יותר, הוא שבאין רשות שופטת חזקה ועצמאית ובאין איזונים ובלמים על הממשלה, קלה מאוד ההידרדרות לדיקטטורה. והאובססיה של נתניהו להשתלט על התקשורת, שבאה לידי ביטוי בין השאר במינוי עוכר התקשורת קרעי לתפקיד שר התקשורת, מאותתת מה צפוי לנו בהמשך.

ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה אינו דיכוטומי. זה לא או-או. זה רצף. על קו הרצף הזה, המהפכה המשטרית תהפוך את ישראל למדינה הרבה פחות דמוקרטית, את הדמוקרטיה לחלקית, נכה וחלשה ואת הדיקטטורה לקרובה מאי פעם.

* זרוע מושחתת של שלטון מושחת – שאלה שנשאלתי: בסיס הטיעון שלך הוא ששופט שיתמנה בוועדה שהרוב בה של פוליטיקאים יהיה שופט מוטה שכפוף לאלה, שהיו חברים באותה ועדה. וזה בשונה מהמצב הקיים שבו שופט שמונה על ידי ועדה עם רוב של שופטים ופרקליטים לעולם לא יפסוק לפי בקשה של שופט, שהיה חבר בוועדה, ולעולם לא יטה משפט לטובת המשרד של פרקליט, שהצביע בעד המינוי שלו, כי הוא שופט מקצועי ולא מוטה.

איך זה מתיישב?

וזו תשובתי: היום שופטי העליון נבחרים בשיטה שלא יכולה להיות בה רובנות (מאיוריזציה) כי נדרשת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה במועמד. כך, באופן מובנה, לא יכול להיות רוב לא לשופטים ולא נבחרי הציבור. חייבת להיות הידברות והגעה להסכמה. עובדה שמאז ששונתה השיטה, ההרכב החד-מימדי של בית המשפט העליון השתנה. רוב השופטים שנבחרו הם שמרנים, שהוצעו בידי הימין, והתקבלו בהסכמה. היום בית המשפט העליון מגוון מאוד. אלא שהשופטים השמרנים אינם אומרי-הן של הממשלה, ולכן כולם, כולל אלרון (אם מבינים את עמדת המיעוט שלו), פסלו את מינוי העבריין הסדרתי לממשלה, וזה לא מספק את לוין ושות'. כלומר, הם לא רוצים שופטים שמרנים. הם רוצים שופטים אומרי-הן, שמבצעים את הוראות השלטון ומאפשרים שחיתות.

מה אומרת המהפכה המשטרית? הרכב הוועדה יכלול רוב מוחלט של נציגי השלטון, כולל "נציגי ציבור" שאף הם ייבחרו בידי השלטון. מביניהם – הממשלה תבחר את הנשיא הבא, כלומר, הצייתן ואומר-ההן מביניהם יהיה הנשיא. אם לא יהיה מישהו מספיק צייתן, הם יביאו מיקור-חוץ. הוועדה שבשליטה מוחלטת של ראש הממשלה, תבחר את השופטים על פי מה שמתאים לה, ולאחר מכן הם עוד יצטרכו לעבור שימוע בוועדת החוקה, שאף היא נשלטת בידי הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה (להבדיל מוועדת הסנאט בארה"ב), שם יחקרו אותם חקירה פוליטית צולבת, כדי להבטיח שאם בטעות התפלק מישהו לא מספיק צייתן, הוא לא יעבור. כשאני רואה את רמת המינויים של פקידים בכירים של רבים משרי הליכוד, אני כבר מבין איזה שופטים הם ימנו, חלילה. ואם בית המשפט עם השופטים שהם מינו בכל זאת יפסול חוק בלתי חוקתי או חוק הפוגע בזכויות האדם, הרוב האוטומטי של 61 יתגבר על כך. על פי המהפכה, לא זו בלבד שלא תהיה ביקורת שיפוטית על החקיקה – לא תהיה ביקורת שיפוטית גם על פעילות הממשלה, כי אין ביקורת כזו בלי עילת הסבירות, שהיא לב הביקורת על הממשלה בכל אחת מהדמוקרטיות, ללא יוצא מן הכלל, ובמדינת ישראל מיום הקמתה.

הנציגות של עורכי הדין נועדה להשמיע בתוך הוועדה גם את קולם של מי שמופיעים בפני השופטים ומביאים אתם היכרות מהשטח עם השופטים, ולכן הם חשובים. אבל אפשר, למשל, להסתפק בנציג אחד של עורכי הדין ובמקום השני למנות למשל את ראש החוג למשפטים באחת האוניברסיטאות. אבל באופן כללי, אין בעולם שיטה טובה יותר לבחירת שופטים משלנו.

אני בעד רפורמה במערכת המשפט, איני תומך בהקפאת המצב הקיים (זולת שיטת המינויים), אבל אני חותר לרפורמה אחרת לגמרי. רפורמה שתחזק את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים. משמעות המהפכה המשטרית היא שהרשות השופטת תהיה זרוע של השלטון. וכאשר המהלך הזה מובל בידי ממשלה מושחתת, שגם מנסה לחוקק חוגי מגה-שחיתות, משמעות המהפכה היא, שהרשות השופטת תהיה זרוע מושחתת של שלטון מושחת.

* הסוגיה המורכבת של ניגוד העניינים – סוגיית ניגוד העניינים של ראש הממשלה היא סוגיה מורכבת ואני אמביוולנטי לגביה. מצד אחד, אין ספק שיש כאן ניגוד עניינים בולט. ברור מה הסיבה למלחמה שנתניהו מוביל נגד מערכת המשפט. הרי כמי שהתחנך בבית רוויזיוניסטי, על ברכי ערכי עליונות המשפט, הוא דגל תמיד במערכת משפט חזקה ועצמאית, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. הוא הגן על בית המשפט מפני הקנאים שניסו לפגוע בו, סיכל כל הצעה ברוח המהפכה המשפטית כולל הצעות שהן חלק מן המהפכה בגרסה הרבה יותר מתונה. המוטו שלו היה ש"אין דמוקרטיה בלי מערכת משפט חזקה ועצמאית". ברור שהתפנית החדה, ב-180 מעלות, נובעת ממצבו המשפטי. ברור שהוא מוביל מהפכה משטרית מתוך תאוות נקם ומתוך ניסיון לחלץ את עצמו מאימת הדין. ברור שיש ניגוד עניינים כאשר מוצעת הצעה, שעל פיה הוא ישלוט בוועדה שתחליט על קידומם של שופטיו. ברור שהוא מוביל לפסקת התגברות רדיקלית ברוב אוטומטי כדי שיוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות, כמו חוק צרפתי רטרואקטיבי, ביטול סעיפי מרמה והפרת אמונים וכו', בלי שבג"ץ יוכל להתערב. מה אלה אם לא ניגוד עניינים?

אבל יש גם צד שני. הוא ראש הממשלה. הוא ראש הממשלה שנבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות, כאשר כהונתו, חרף כתב האישום החמור נגדו, אושרה פה אחד בהרכב של 11 שופטי בג"ץ. האם ראש הממשלה יכול לא להיות מעורב בנושא המרכזי שמעסיק את החברה הישראלית ובמהלך הראשי של ממשלתו? גם זה בעייתי מאוד ולא מעשי.

ויש דבר נוסף המגביר את המורכבות. הפתרון הראוי למשבר הוא הקפאת המהפכה והחלפתה בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, בהובלת הנשיא. הנשיא, שעמל יום ולילה כדי לקדם את המהלך, עבד על כך רבות מול נתניהו. מרגע שהיועמ"שית פרסמה את חוות דעתה בנושא ניגוד העניינים, שהיא ללא ספק חוות דעת רצינית ומנומקת היטב, הרצוג חדל לדבר על כך עם נתניהו והוא פועל מול לוין ורוטמן, עוכרי המשפט הקנאים. בניגוד לנתניהו, הם באמת מאמינים ברעיונות המהפכה ונחושים לבצע אותה בכל מחיר. אם הם המען של הרצוג – אין סיכוי למהלך. עם נתניהו יש סיכוי למהלך. ולכן, כיוון שאני רואה במהלך שמוביל הנשיא משימה לאומית ראשונה במעלה, אני מעדיף לבטל את הסדר ניגוד העניינים.

אין לי טענות ליועמ"שית. היא נתנה את חוות-הדעת המשפטית, ומבחינה משפטית היא לא יכלה לתת חוו"ד אחרת. אך בניגוד למשפט, שבו ההכרעות הן דיכוטומיות, החיים החברתיים והפוליטיים מורכבים יותר, ויש בהם שיקולים אחרים ונוספים, והתמונה המלאה אינה רק משפטית, כי לא "מלוא כל הארץ משפט". זאת הבעייתיות של המישפוט, ולכן אני נגד המישפוט ומסכים עם הביקורת עליו מצד תומכי המהפכה, אף שכמובן הדרך שלי, בניגוד לדרכם, היא להבריא את המערכת ולא להרוג אותה.

ניגוד העניינים האמתי הוא עצם כהונתו של נאשם בפלילים כראש הממשלה. פסיקת בג"ץ בנושא הייתה מחויבת המציאות כי החוק הוא חד-משמעי. לא הייתה יכולה להיות פסיקה אחרת. גם אילו היו 111 שופטים ההחלטה הייתה מתקבלת פה אחד. את החוק צריך לשנות. תקווה חדשה ניסתה לקדם את חוק הנאשם בכנסת הקודמת, אך למרבה הצער ימינה התנגדה ולכן לא היה לכך רוב. אני מקווה שמה שקורה היום ילמד לקח שיביא את הכנסת, כשתהיה בהרכב שפוי יותר, לתקן את המעוות.

* גיבור לאומי – אביחי מנדלבליט הוא לא רק בית"רי מלידה, ליכודניק כל ימיו, איש הציונות הדתית, איש ימין. הוא גם היה יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, שבחר בו למזכיר הממשלה ואח"כ ליועמ"ש. יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, בעל מזג סניגורי, זהיר מאוד ודבק במבחן הראיות באופן השמרני ביותר שניתן (סביר להניח שעם יועמ"ש אחר כתב האישום היה חמור יותר). כן, זה הססמולן-שתפר-תיקים-נגד-ראש-ממשלה-מהימין בלה בלה בלה.

מנדלבליט חווה מתקפה מרושעת דו-ראשית, שהייתה מתקפה דו-ראשית על מדינת החוק. מצד אחד המפגינים נגדו, שדרשו ממנו להגיש מיד כתבי אישום בכל הפרשיות, כלומר שלא הראיות יכתיבו את פעולתו אלא הרצון שלהם להפללה בכל מחיר של נתניהו; השמיצו והכפישו אותו. מצד שני נתניהו, תעשיית השקרים וההסתה שלו ואספסוף החסידים השוטים שהפיצו את תאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו, כביכול (תאוריית הקונספירציה המטורפת והנתעבת ביותר מאז התאוריה שהשב"כ רצח את רבין). והוא עמד במתקפה הדו-ראשית כצוק איתן, דבק רק בראיות, באמת ובחוק.

נתניהו ציפה ממנו לנאמנות אישית אליו. לא למדינה, לא חוק, לא לציבור. ועכשיו הוא מנסה להוביל מהפכה משטרית שבה היועמ"שים והשופטים יהיו נאמנים אליו ולא למדינה, לחוק ולציבור. מנדלבליט עמד בגבורה בלחצים, באיומים ובהסתה. מנדלבליט הוא גיבור לאומי.

הראיון עמו ב"עובדה" היה חשוב מאוד. חשוב מאוד שנטה אוזן לאזהרות שלו מפני המשמעות של המהפכה המשטרית, כולל המשמעות של הפגיעה בביטחון ובקציני ולוחמי צה"ל, ברגע שיוסר מהם השכפ"צ של מערכת משפט עצמאית, שהעולם מכיר בעצמאותה וסומך עליה.

תגובתו שלוחת הרסן של נתניהו, מעידה מיהו ראש הממשלה שלנו. זו הייתה תגובה של ראש כנופיה. של ביריון חסר מעצורים, מסית, מושחת, שקרן, נוכל ושרלטן.

* תובע עצמאי – בראיון עמו סיפר מנדלבליט איך במקביל לחקירות ולהגשת כתבי האישום, הוא המשיך להיפגש באופן שוטף עם נתניהו במסגרת תפקידו כיועמ"ש. גם במקביל להסתה נגדו. גם במקביל לשקרים הגסים שנתניהו אמר עליו.

בעיניי, זאת הסיבה לכך שצריך לפצל את תפקיד היועץ, ולהוציא ממנו את התביעה הכללית. התובע הכללי צריך להיות עצמאי לחלוטין וחף מהשפעה של השלטון, ולכן רצוי שהוא לא יתחכך עם רוה"מ והשרים. אך הפיצול שאני דוגל בו הוא היפוכו המוחלט של הפיצול שעוכר המשפט יריב לוין מציע, כחלק מן המהפכה המשטרית. ברור שבחירת התובע הכללי, מי שאמור להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית, חייב להיבחר בידי ועדת בחירה חיצונית, בלתי תלויה, שאחד מחבריה צריך להיות שר המשפטים, אך הוא אחד מתוך צוות של לפחות חמישה אנשים. לוין רוצה שהממשלה תמנה את התובע הכללי. זו הצעה מושחתת, שכוונתה מושחתת, שנועדה להגן על השחיתות, לגונן על המושחתים ובעיקר כדי לחלץ מושחת אחד מאימת הדין.

* אני קורא לכלוא אותי – בראיון לתכנית "עובדה" הזהיר מנדלבליט מפני הידרדרות לשפיכות דמים. הוא דיבר על כך בכאב עצום. כל גופו שידר כאב וחלחלה מפני התרחיש הנורא הזה.

ואז קפץ נהג הדי-9 הדורסני רוטמן ואמר שצריך לכלוא את מנדלבליט על כך שאיים במלחמת אחים.

על פי אותו עיקרון אני רואה לנכון להתוודות על כמה פשעים שלי, שעליהם ראוי להכניס גם אותי לכלא. בעקבות עסקת שליט הזהרתי שהעסקה תעלה בדם ותביא להרג ישראלים. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי למחבלים המשוחררים לרצוח ישראלים. לפני עקירת גוש קטיף הזהרתי שהנסיגה תתן רוח גבית לטרור מעזה. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי לטרור מעזה. אגב, אני אשם גם במהפכה המשטרית, כי הזהרתי שהאקטיביזם יגרום לתגובת נגד קשה כלפי מערכת המשפט.

האמת היא שהם רוצים לכלוא את מנדלבליט כיוון שמילא את תפקידו בנאמנות והגיש כתב אישום, על סמך ראיות, נגד ראש הממשלה. לכלא? יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה" כבר הבהיר שמדובר בבגידה, והעונש עליה אינו כלא. או במילים אחרות, הוא הסית לרצח מנדלבליט ושי ניצן.

* תרבות השקר – הח"כים מהשורות האחרונות בליכוד מתחרים ביניהם בהתלהמות, הסתה והפצת שקרים כדי להתבלט בניסיון לחלץ עצמם מאלמוניותם המוצדקת.

כזה הוא המילביצקי. כך צייץ המנוול על כבוד השופטת דפנה ברק ארז: "הבת של אהרון ברק, שכמובן התמנתה לתפקידה ללא שום קשר לייחוס המשפחתי, רוצה לקיים דיון בנבצרות. הפתעה? לא ממש!! הוועדה לבחירת שופטים של אחרי הרפורמה, תפסיק את הנפזיזם של 'משפחות השפיטה' בישראל. הצבע מתחילה ביום שני. בכל הכוח קדימה".

השופטת דפנה ברק ארז היא בתו של אלעזר ברק, שהיה קצין חימוש ראשי בצה"ל. אין שום קשר משפחתי בינה לבין ברק. אבל המנוול, כמו חבריו המנוולים, נוהגים כמו המנהיג שלהם – הם משקרים כמו שהם נושמים. אין להם שום בעיה לשקר כדי להסית ולהפיץ שנאה. עולמם הוא עולם של שקר. התרבות שלהם היא תרבות של שקר. והמהפכה המושחתת שלהם נועדה להפוך את תרבות השקר לתרבותה של מדינת ישראל.

* משתתף לראשונה בהפגנה – לראשונה מתחילת המאבק במהפכה המשפטית, השתתפתי אמש בהפגנה ברח' קפלן. לא בלב שלם הלכתי להפגנה. היעדרותי מההפגנות עד כה לא נבעו רק מסיבות של זמינות ומרחק, אלא גם כיוון שאני חצוי בנוגע למאבק.

אני שותף מלא להתנגדות למהפכה המשטרית ורואה בה סכנה של ממש לדמוקרטיה. מצד שני, אני שותף לחלק מן הביקורת על מערכת המשפט, על האקטיביזם המשפטי ועל המישפוט. הפתרון שלי הוא תיקון ולא שפיכת התינוק מהמים. אך איני שותף לשלילה המוחלטת של כל תיקון ורפורמה.

אני שותף לתחושה הקשה מול הדורסנות של ממשלת הדי-9, שיכורת הכוח ואחוזת האמוק, אבל אני יודע היטב שממשלות אחרות נהגו בעבר באותה דרך, בעיקר בהתנתקות; גם אז חשתי שממשלת די-9 דוהרת לעברי ואטומה לכל הביקורת ולכל התחושות הקשות בציבור. אין לי ספק שמה שקרה אז הוביל במידה רבה למה שקורה עכשיו ושתחושת שיכרון הכוח של התומכים במהפכה נובעת מהמועקה הקשה אז, בדומה לילד מוכה שהפך לאבא מכה. כמה משותפיי להתנגדות היום, חשים לפחות אמפתיה לעקורים אז?

אני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית, אך מתנגד לקיצוניות של "לעבור מדיבורים למעשים", "מרי אזרחי", שלא לדבר על "דין רודף" ואיומים בשימוש בנשק. ועוד יותר מכך אני נגד האיומים בירידה מן הארץ, במשיכת כספים מישראל (פה זה כבר לא רק איומים), באיומים באי הליכה למילואים ובאי התגייסות לקרבי. הרוח הזו זרה לי לא פחות מהמהפכה המשטרית. המאבק שלי הוא ברוח "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". אני בטוח שכך גם רוב המפגינים. ובכל זאת, יש בולטות יתר לקולות הרעים הללו, ומעט מאוד התנערות מהם בקרב המוחים.

וההבדל המשמעותי הוא במטרת המאבק. המאבק הוא טוטלי, נגד כל פשרה והידברות, שמוצגות בו כמילה גסה. ואילו אני תומך בהידברות ובחתירה לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

ומדוע בכל זאת החלטתי להשתתף בהפגנה? לא רק בשל התנגדותי הנחרצת למהפכה, אלא בעיקר כיוון שאני רואה את השעיטה הדורסנית של ממשלת הדי-9, בלי לראות בעיניים, בלי לגלות נכונות כלשהי להידברות אמתית ולפשרה של ממש. וכאשר זה המצב, מקומי עם המפגינים. ואולי, מה שיעצור את הדהרה ויביא את הממשלה לשולחן ההידברות, תהיינה ההפגנות.

* תל אביב תכלת לבן – התחמשתי בדגל הלאום ונסעתי עם בתי להפגנה בת"א. הבטתי לכל עבר וראיתי דגל, ועוד דגל ועוד דגל ועוד דגל. ים של דגלי ישראל. רבבות דגלים, בידי רבבות אזרחים שנשאו את הדגלים מבתיהם. מצעדגלים. תל אביב תכלת לבן!

הייתה זו הפגנה פטריוטית של אזרחי ישראל ציונים פטריוטים שבאו להיאבק על נשמתה של הדמוקרטיה היהודית.

לכל אורך ההפגנה התהלכתי בין המפגינים לאורכה ולרוחבה של ההפגנה. איני יודע לעמוד במקום, רציתי לפגוש משפחה וחברים ועל הדרך גם לעשות קצת כושר… אבל בעיקר עניין אותי לראות את המפגינים, לחוש אותם, את האווירה, לראות את הכרזות.

חששתי מפני טרמפיסטים שיתעלקו על הפגנת ההמונים עם סיסמאות "אקיבוש" למיניהן. לא ראיתי ולו כרזה אחת ברוח זו. ראיתי רק אישה אחת, שעל גב המעיל שלה הייתה מדבקה קטנה: "מסתכלים לכיבוש בעיניים". הכרזה היחידה שראיתי, שלא הייתה קשורה לנושא ההפגנה, הייתה בעד גירוש משפחות מחבלים לעזה. כל שאר הכרזות היו נגד המהפכה המשטרית ובעד הדמוקרטיה ומדינת החוק.

בסך הכל, החששות שלי מההפגנה התבדו. היא לא הייתה מתלהמת, לא הייתה קיצונית. היא הייתה הפגנה של דאגה ואכפתיות. חשתי בה בבית.

* ארבעה נאומים – ארבעה נאומים היו בהפגנה. הנואם הראשון היה יו"ר מועצת התלמידים של ת"א, בחור בן 17, מדריך בבני עקיבא ותלמיד בישיבה תיכונית. נשא נאום נפלא, בוגר, מנומק. נהניתי מאוד לשמוע אותו.

הנואמת השניה הייתה יו"ר איגוד העו"סים. הערכתי את יושרתה, בכך שאמרה שזו הפגנה אזרחית ולא איגודית והבהירה שבין העו"סים יש גם בעלי דעות אחרות.

מכל הנאומים, התחברתי במיוחד לנאומו של העיתונאי והתסריטאי של "פאודה" אבי יששכרוף. הוא סיפר שגדל במשפחה מסורתית ימנית בירושלים. גיבורי ילדותו היו אורי מלמיליאן ובגין. בצבא הוא שירת בדובדבן, עם חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, דרוזים ויהודים וכולם היו יחד תחת האלונקה. הוא קרא לנתניהו לא לקרוע את העם. הוא קרא לו לעצור את החקיקה ולהוביל מהלך היסטורי של הידברות לאומית לרפורמה בהסכמה רחבה. שמחתי מאוד לשמוע את דבריו, השונים כל כך מהמסרים המיליטנטים של אהוד ברק ואחרים השוללים כל פשרה.

הנואמת האחרונה הייתה ציפי לבני. המסר העיקרי שלה היה הצעה לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד. דבריה התקבלו בתשואות רמות ובהתלהבות. אבל זו הצעה פופוליסטית וחסרת ערך. מגילת העצמאות אינה חוק, אינה מנוסחת כחוק ויש בה דברים לא רלוונטיים כמו התחייבות לתאריך של קבלת חוקה, שחלף לפני 74 שנים… נכון, הערכים של מגילת העצמאות צריכים להנחות אותנו כחברה וגם בחקיקה. אבל ציפי לבני? מי שהובילה את ההתנגדות לחוק הלאום, מדברת על מגילת העצמאות? הרי למעלה מ-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. נו, באמת…

ציפי לבני היא מבחינתי יריבה אידיאולוגית, אבל דווקא עובדה זו התאימה לי בהפגנה. כי היפה במאבק הזה, הוא שבעלי דעות שונות ומנוגדות בנושאים השונים מתלכדים למאבק על הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* הניחו לנופלים – מחאת המילואימניקים בבית הקברות בהר הרצל אינה ראויה. לאף צד בוויכוח הזה, כמו בכל ויכוח ציבורי אחר, אין ייפוי כוח מהנופלים לדבר בשמם ולנכס אותם.

הניחו לנופלים. השכול צריך להישאר מחוץ למחלוקות.

מי שנאבקים על הממלכתיות, נדרשים להיות ממלכתיים.

* מאמצים את הדיבר הביביסטי הראשון – החברות ואנשי העסקים שמוציאים את כספיהם מהארץ ואלה שמריעים להם על כך, מאמצים בעצם את הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות הביביסטי: "המדינה זה אני". כלומר, המדינה זה ביבי.

האם כאשר הם פוגעים במדינה, הם פוגעים רק בנתניהו? הם פוגעים בכל אזרחי ישראל. הם פוגעים בעצמם.

בשנה וחצי הקודמות ראינו מה זו אופוזיציה למדינה. אסור לנו ללכת בעקבות התופעה הנואלת הזאת. לא נאבקים בביביזם בדרכים ביביסטיות.

* המדריך הנערץ של מדריכיי – יואב גלנט הוא בשבילי, בראש ובראשונה, המדריך של המדריכים והרשג"דים שלי בצופי ר"ג. מדריכם הנערץ. חברי שכבת "משגב", מדריכיי וחניכיו של יואב, כתבו לו את המכתב הבא:

מכתב גלוי ליואב גלנט מחניכיו בצופי רמת-גן

יואב,

צופי רמת גן, גדוד פלמחים – זוכר? שכבת משגב – זוכר? תראה את החתומים מטה ותיזכר. היינו חניכות וחניכים שלך בצופים. היית כריזמטי, מלח הארץ ובעיקר אמיץ. עיני כולנו היו נשואות אליך ולמדנו אז דבר אחד או שניים על אהבת הארץ, חברות, יושרה וחופש מחשבה. הטבעת בנו חותם והוא מלווה אותנו.

חלפו יותר מארבעים וחמש שנים, ושוב עינינו נשואות אליך. הפעם בתקווה. תקווה שתגייס את תבונתך ואת אומץ לבך, תביט באמת ולא תהסס לומר אותה.

כמונו, גם אתה יודע שהחברה המפוארת שהוקמה כאן לא תשרוד ללא שלטון החוק, ללא הפרדת רשויות, ללא דמוקרטיה של ממש. שלטון ללא מיצרים של ממשלה – כל ממשלה שהיא – יוביל בהכרח לדיכוי, לשחיתות ולחורבן. אל תיתן ידך לריסוק בתי המשפט ולאובדן ההגנות החוקתיות על הערכים והזכויות שלאורם גדלנו ושמונחים ביסוד קיומנו כחברה וכמדינה.

אם תשמיע קול, קול אחר מהסובבים אותך, אנו נעמוד מאחוריך כמו אז, ונזכור לך חסד נעורים של אומץ, תבונה ואהבת הארץ.

הֱיֵה נָכוֹן חֻקָּתְךָ לִשְׁמֹור!

אבנר פינצ'וק, אדר גייגר, אילת סטקלוב, איריס רדקו (כץ), אלי שבו, ארנה דביר שיינר, בתיה בראף מליכזון, הדס אבנרי, הדסה גולדברג, חיים זוארץ, טל אלון, יואב ונקרט, יעל כהן (דיכנה), מרגנית עופר, עדנה וישינגרד, ענת קידר עמית, שמוליק פוקס.

* לנשל את עם ישראל מהכותל – ממשלת הטירלול הרגרסיבי אינה נחה לרגע. ההברקה החדשה – נישול עם ישראל מהכותל והפיכתו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

* מי שיחרר את הכותל – ככל הזכור לי, הכותל לא שוחרר בדמם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה.

* עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור – דרעי ינסה לסלק רטרואקטיבי את הלוויים שניגנו בבית המקדש.

* לשחרר שוב את הכותל – לפני 56 שנים שחררנו את הכותל עם כלי נשק.

עכשיו עלינו לשוב ולשחרר את הכותל, הפעם עם כלי נגינה.

* עבירה פלילית – שאלה – אם מישהו ינגן בכותל, ובהתאם לחוק שדרעי מקדם יהפוך לעבריין ויכנס לכלא, הוא יוכל אח"כ לכהן כשר בממשלה?

* לב של אבן – והרי תגובתו של המשורר יוסי גמזו ז"ל, על המתקפה של דרעי על הכותל:

יש אנשים עם לב של אבן

יש אבנים עם לב אדם.

* גל אבנים – מתקפתו של דרעי על הכותל, זעזעה כל ציוני לאומי. לשוקניה זה לא הזיז. רוגל אלפר כתב פשקוויל קצר, שהפזמון החוזר שלו כמו הכותרת שלו היא שזה סתם גל אבנים.

ונדמה לי שדרעי היה מאושר אילו כל החילונים היו כמו רוגל אלפר.

* להמשיך ללחוץ – ההתקפלות המהירה מחוק ההתנקשות בכותל, כמו ההתקפלות מההתנקשות במיזם שבת ישראלית, כמו ההתקפלות מחיסול השידור הציבורי, מעידים עד כמה יש משמעות ללחץ ציבורי.

לכן, יש להמשיך וללחוץ ולהיאבק נגד המהפכה המשטרית. מאבק כזה עשוי להביא את הממשלה לרדת מהעץ ולגשת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

* בגידה במהותה של ישראל – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זאת מהותה, זאת זהותה, זו הצדקת קיומה. אין שום זכות קיום למדינת ישראל אם תתנער ממהותה ותהפוך לסתם איזו מדינה חסרת זהות וחסרת צבע במזרח התיכון.

מדינה המפנה עורף למרבית יהדות העולם, מדירה אותם מן הכותל המערבי, מתנכרת לגיוריה ורוצה להתנקש בחוק השבות, בוגדת בייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי, בוגדת בציונות ואינה ראויה להיקרא מדינת הלאום היהודי.

* האינטרס הציוני מעל הכל – בבחירות 1988 גוש הימין והחרדים זכה לניצחון ברור, שאיפשר להם הקמת ממשלת ימין מלא מלא. יצחק שמיר ניהל מו"מ על הקמת ממשלה כזו ואפילו חתם על הסכמים קואליציוניים עם חלק מן המפלגות. אולם המפלגות החרדיות דרשו כתנאי להצטרפותן, שישראל לא תכיר בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, גם כאלו שנעשו בחו"ל. שמיר, ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא העלה על דעתו לתת את ידו לחקיקה אנטי ציונית. הוא ניתק מגע ובמו"מ בזק הקים ממשלת אחדות נוספת עם מפלגת העבודה.

כעבור שנתיים, פרס פירק את ממשלת האחדות בתרגיל המסריח, הזכור לרע. אחרי שכשל בהקמת הממשלה, שוב הוטלה על שמיר מלאכת הרכבת הממשלה. הוא שוב ניהל מו"מ עם מפלגות הימין והחרדים. הוא הלך מאוד לקראת החרדים בנושאים שונים של דת ומדינה ועורר עליו ביקורת חריפה בקרב הציבור החילוני. אולם את ההצעות האנטי ציוניות לאי הכרה בגיור הם אפילו לא העזו להעלות בפניו, כי הם ידעו שהוא יעדיף ללכת לבחירות ואף לוותר על השלטון, ולא להניף יד גסה על הציונות.

מישהו מעלה על דעתו את האפשרות ששמיר היה מוכן, למען השלטון, להתנקש בחוק השבות או לא ליישם את מתווה הכותל? הוא ראה בשלטון אמצעי להגשמת הציונות. לא היה בו כל חפץ בשלטון לשם שלטון, ובטח לא בשלטון לעומתי לזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* למנוע אסון עתידי – על פי דו"חות מבקרי המדינה ועל פי חוות הדעת של כל המומחים בתחום, ישראל אינה ערוכה לרעידת אדמה קשה והממשלות לא ביצעו גם את ההחלטות שקיבלו בנדון. כשתהיה רעידת כזו, ולא בכדי כתבתי "כשתהיה" ולא "אם תהיה", צפויים אלפי הרוגים.

למה הממשלות אינן עושות זאת? כיוון שתמיד ההעדפה היא להקדיש את תשומת הלב ואת המשאבים למה שנראה בעין, ולא למה שאולי יקרה בעתיד הלא ידוע. תמיד יש נושאים ביטחוניים, כלכליים ואחרים דחופים יותר. אבל ברגע שתקרה רעידת אדמה, הטיפול בה יהיה חשוב ודחוף יותר מכל עניין אחר. תפקידה של הממשלה לחשוב קדימה, להשקיע את המשאבים ולמנוע אסון עתידי.

מן הראוי שהמראות האיומים והנוראים מטורקיה וסוריה, שכנותנו מצפון, תעוררנה את הממשלה לשינוי סדרי העדיפויות ולמהלך לאומי גדול של היערכות לרעידת אדמה.

* חיוך נצחי – בכל התמונות הרבות של צביקה צמרת שראיתי בשבועיים שחלפו מאז מותו, לא ראיתי תמונה אחת שהוא אינו מחייך בה. זה לא מקרי. חיוך נצחי היה נסוך על פניו.

* ביד הלשון

ראשון לציון – השבוע נערך בראשון לציון הכנס השנתי ללשון העברית "לשון ראשון". הפעם הכנס היה במסגרת חגיגות 140 שנה לעיר.

ראשל"צ היא העיר הרביעית בגודלה בישראל. היא נוסדה ב-31.7.1882 כמושבה, בידי 17 מתיישבים. ראשל"צ, שנוסדה בתקופת העליה הראשונה, היא המושבה השניה בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. היא עלתה לקרקע ארבע שנים אחרי אם המושבות פתח תקווה. ב-1950 המושבה הוכרה כעיר.

ראשל"צ נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו מא, כז). החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.2.23

* על פי כל גרסה – זו הפרת אמונים – בין אם נכונה גרסתו של עו"ד חימי שמדובר היה ברומן מתמשך ובין אם נכונה גרסתה של העו"דית שמדובר במעשה מגונה והטרדה מינית – הגשת מכתב ההמלצה היא הפרת אמונים. יתר על כן, הפרת האמונים חמורה אף יותר אם הייתה זו המאהבת שלו במשך שנים, והוא, כיו"ר לשכת עורכי הדין, תפקיד רב עוצמה והשפעה, החולש גם על נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים כתב מכתב המלצה (או בכיבוסית חוות דעת מקצועית) בלי שום גילוי נאות.

כמובן שיש הבדל עצום בין הגרסאות שלהם באשר לעבירת המין החמורה. אבל הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבורי באופן גס על פי שתי הגרסאות.

טענתו, שהעובדה שהעו"דית נפסלה כבר בראשית התהליך, מעידה שהוא לא פעל למענה, אינה מחזיקה מים. חומרת המעשה היא בעצם חוות הדעת. העובדה שההחלטה המקצועית של הוועדה הייתה לפסול אותה, אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת ההמלצה.

גם אם נכונה טענתו של חימי שעיתוי הפרסום נועד לחבל בחלקו במאבק הציבורי נגד המהפכה המשטרית, היא אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא השאלה האם עשה את המעשה או לא. נניח שאין תמימות בעיתוי הפרסום וסביר להניח שאין בו תמימות. אז מה? זה מכשיר את המעשה? אדרבא, מצופה מאיש ציבור לקחת בחשבון שמעשים פסולים שיעשה יצופו דווקא בעיתוי הפוליטי הכי לא נוח לו. אפשר לטעון שחשיפת העבירות שבעטיין הוגשו כתבי אישום נגד פואד בן-אליעזר שלושה ימים לפני התמודדותו לנשיאות הייתה מארב מתוכנן ובלתי הוגן. ואולי זה נכון. אבל אין בכך כדי להלבין את העבירה (יש לציין שפואד נפטר במהלך המשפט, כך שהוא נפטר בחזקת חף מפשע). כך גם התלונות על הטרדות מיניות שצצו באותו שבוע נגד סילבן שלום שהיה בין המתמודדים מולו בבחירות לנשיאות. וכך גם התלונה על עבירות מין שביצע אלוף (מיל') אורי שגיא, שצצה אחרי שהודיע על הצטרפותו לחיים הפוליטיים והתמודדותו מטעם מפלגת העבודה. ויש עוד דוגמאות רבות.

אין זה ראוי להשהות מידע על עבירה עד הרגע הזה ואפשר למצוא בעיתוי הפרסומים טעם לפגם ואקט פוליטי פוגעני, אך אין בכך כדי לעמעם כהוא זה את חומרת מעשיו של איש הציבור.

ובאשר להפרת האמונים – כדאי לזכור שתכנית ה"רפורמות" במערכת המשפט שהציע סמוטריץ' ערב הבחירות, כללה את ביטול עבירות המרמה והפרת האמונים, בהן נאשם נתניהו. כאשר עוכר המשפט יריב לוין הציג את המהפכה המשטרית, הוא הגדיר אותה כפעימה הראשונה של המהפכה. אין זה מן הנמנע, שלאחר השלמת הפעימה הראשונה, שתאפשר לרוב האוטומטי של הקואליציה להתגבר על כל פסיקת בג"ץ, ביטול העבירות הללו יהיה חלק מן הפעימות המושחתות הבאות. אם אין הפרת אמונים – אין כל עילה למנוע מראש לשכת עורכי הדין להמליץ על המאהבת הסודית שלו לשופטת.

* קונספירציית האתרוג – ההתנערות המוחלטת מחימי שאילצה אותו להתפטר מתפקידו בתוך פחות מ-24 שעות מאז החשיפה, מפריכה לחלוטין את תאוריית הקונספירציה המטורללת כאילו הוא התייצב נגד המהפכה המשטרית כדי ש"המערכת" תאתרג אותו.

ראשית, הנה, איש לא איתרג אותו. עובדה. להיפך. שנית, הטענה הזאת מציגה את חימי כמטומטם ואינפנטיל, שחושב שאם יתייצב נגד המהפכה מישהו יאתרג אותו. וחימי אינו מטומטם ואינו אינפנטיל.

אבל הקונספירציה תימשך. אם, למשל, יעמוד חימי לדין וייגזרו עליו מאסר עולם ועבודת פרך, דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה יטענו שבית המשפט הקל עליו, ואילו הוא היה "ימני" (אגב, הוא ימני, תומך ליכוד מוצהר, שמתנגד למהפכה המשטרית) בית המשפט היה גוזר עליו עונש מוות + עבודת פרך. מה שמוכיח שבית המשפט הוא חלק מ"דיפ-סטייט" הססססס00000מולני.

* המסר המשמעותי – המסר המשמעותי מפרשת חימי, היא שאיש ציבור שסרח מתפטר בתוך פחות מ-24 שעות. עוד לפני שהוא חשוד. זו צריכה להיות הנורמה הציבורית. קל וחומר מי שהוגש נגדו כתב אישום. על אחת כמה וכמה מי שהורשע בדין. 

* לינצ'וקרטיה – ב-1977 היו לראשונה בתולדות המדינה חילופי שלטון. אח"כ היו חילופי שלטון ב-1992, ב-1996, ב-1999, ב-2001, ב-2006 (ספק אם נכון להגדיר זאת כחילופי שלטון, אך בכל זאת קדימה החליפה את הליכוד בשלטון), ב-2009 וב-2021.

מעולם לא קרה ששלטון חדש עלה, ותרגם את המנדט שלו לייפוי כוח מטעם "רצון העם" לרמוס, לדרוס, להרוס, להחריב ולאבד כל מה שמפריע לו לשלוט ללא מיצרים.

ממשלת הדי-9 הדורסנית, שלוחת הרסן – אין לה אלוהים, אין לה מעצורים, אין לה קווים אדומים.

והכל בשם הסיסמה הפופוליסטית של "רצון הרוב". זו לא דמוקרטיה אלא לינצ'וקרטיה. בלינץ' הרוב רוצה להרוג את היחיד או המיעוט. רצון הרוב.

* הדי-9 דוהר – ממשלת הדי-9 ממשיכה ללחוץ על הגז. עוכר החינוך יואב קיש, שכבר הצהיר שהמשימה העיקרית שלו היא הגדלת התקציב למערכת החינוך האנטי ממלכתית והלא ציונית של החרדים, המחנכת להשתמטות, לבערות ולבטלה, הוציא הנחיה ז'דנוביסטית, שעל פיה יש צורך באישורו לכניסת פוליטיקאים להרצאות בבתי הספר. כלומר, שפוליטיקאי יחליט איזה פוליטיקאי כשר לפגוש תלמידים ואיזה לא.

יו"ר ועדת החוקה רוטמן יוזם חקיקה להגבלת זכות השביתה, שהיא זכות מוקנית בכל דמוקרטיה. אבל אחרי שיוחלט על פסגת התגברות אוטומטית של 61 ח"כים, לא תהיה בעיה לרמוס את זכויות האדם והאזרח, ולא יהי מי שיגן על האזרח ועל זכויותיו.

* מיתוס המחטף – אחד המיתוסים שמופצים בדיון על המהפכה המשטרית, הוא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף, במספר זעום של מצביעים, ברוב קטן של 32 נגד 21. כביכול, רוב הח"כים כלל לא נכחו ופתאום הייתה הצבעה. וכך השמאל כפה את רצונו על הרוב הגדול.

העובדה היחידה הנכונה במיתוס הזה היא שתוצאות ההצבעה היו 32 נגד 21. כל השאר חסר שחר.

הממשלה שהובילה את המהלך הייתה ממשלת הליכוד (ממשלת ימין מלא מלא היחידה עד הנוכחית) בראשות יצחק שמיר, עם שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין מן הליכוד. יש לציין שהחוק הזה מגלם את המאבקים של הליכוד ועוד קודם לכן של מרכיביו המרכזיים, תנועת החרות והמפלגה הליברלית (גם בגלגולה הקודם כציונים הכלליים) מאז קום המדינה. שלושת הח"כים הבולטים בניסיון לקדם את החוק הזה (בשמות שונים ובגלגולים שונים) היו מנחם בגין ובנימין הלוי מתנועת החרות ויצחק הנס קלינגהופר מן המפלגה הליברלית.

חקיקת חוק היסוד הזה הייתה מהלך משותף של הקואליציה והאופוזיציה. בהכנת קבלת החוק נערכו הרבה מאוד דיונים, הוא עבר תהפוכות רבות והיו בו פשרות בין עמדות שונות. אבל התוצאה הסופית הייתה מקובלת על רוב עצום של חברי הכנסת; כל הליכוד, כל מפלגת העבודה, שלוש המפלגות שהרכיבו את מרצ, צומת, חלק מן המפד"ל וחד"ש. בסך הכל – 95 ח"כים, ללא המפד"ל שהתפצלה. עם המפד"ל 96-97. רוב גדול ומוחלט.

למה מעטים כל כך הצביעו? כיוון שבדרך כלל, הצבעות שמשתתפים בהן ח"כים רבים הן או הצבעות בנושאים שבמחלוקת וכל קול חשוב, או הצבעות שנדרש בהן רוב מיוחד. אילו היה גיוס כללי, התוצאות היו כנראה 97:23.

ביום ההצבעה (או אולי למחרת), היו פריימריז במפלגת העבודה, שלה היו 39 ח"כים וכולם היו עסוקים בפריימריז ולא נכחו במליאה. ובכלל, ח"כים לא מיהרו להצביע על חוק שהתמיכה בו רחבה כל כך והעברתו בטוחה. לעומת זאת, המתנגדים ערכו גיוס כללי, כי טבעו של מיעוט הוא הרצון להשמיע את קולו. ובסופו של דבר, מיעוט המשתתפים מבין תומכי החוק הניב הישג משמעותי למתנגדים – הם הצליחו להעביר ברוב של 27:26 הסתייגות שמחקה מן החוק את הסעיף על פיו ניתן לשנותו רק ברוב של 61 ח"כים.

בסך הכל, העובדה שחוק יסוד חשוב כל כך עבר במספר נמוך כל כך של מצביעים הוא תעודת עניות לכנסת. זאת, לא כיוון שמישהו יכול היה להעלות על דעתו שיום יבוא ויקומו שרלטנים שימציאו את נראטיב ה"מחטף", אלא פשוט כי הצבעה על חוק כזה צריכה להיות אירוע חגיגי שכל הח"כים מתכנסים לדון בו ולהצביע עליו. אבל לא היה כל מחטף והרוב שתמך בחוק היה עצום.

* אגדת המהפכה החוקתית – אגדה נוספת הנוגעת לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, היא שהח"כים שהצביעו עליו לא ידעו שהוא במעמד של חוקה, ולמעשה אהרון ברק על דעת עצמו הפך את החוק לחוקה, וזו "המהפכה החוקתית".

גם הטענה הזו אינה נכונה. כל חוקי היסוד הם פרקים בחוקה. בכנסת הראשונה הייתה מחלוקת האם לחוקק מיד חוקה. בסופו של דבר התקבלה "פשרת הררי", איש המפלגה הפרוגרסיבית (לימים ל"ע), לבנות את החוקה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. בדיוק כפי שחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום), למשל, הוא פרק בחוקה וכך גם חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: הממשלה וכו'. לכן, אין שום צורך להכריז עליו ככזה – הוא כזה מעצם היותו חוק יסוד.

זה נוסח החלטת הכנסת הראשונה, שאימצה את פשרת הררי (13.6.50): "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".

* לא לעולם חוסן – כאשר יש מיגרנה, לא כורתים את הראש. אבל צריך לטפל במיגרנה.

משמעות המהפכה המשטרית היא לכרות את הראש ולכן יש לסכל אותה. אבל הכחשת המיגרנה מתעלמת מכך שהזנחתה הביאה למזימה לכריתת הראש.

בלי האקטיביזם השיפוטי והסירוב לכל בחינה עצמית של בג"ץ, לא היינו מגיעים למצב שחצי העם תומך בתכנית שמשמעותה היא ביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, שגם כך שולטת בכנסת. בלי המישפוט של החברה הישראלית, לא היינו מגיעים למצב שניתן לשכנע חצי עם בקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים", כביכול.

אין ספק שאהרון ברק הוא גאון משפטי בקנה מידה עולמי, אולם עמדותיו הקיצוניות ויהירותו, שבאו לידי ביטוי בסלוגנים נוסח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין היא שפיטה" וכו', הביאו אותנו למצב הנוכחי. השיא, או השפל, של היהירות הזאת, הייתה התנגדותו של ברק לצירופה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, שאף היא גאון משפטי לא פחות ממנו, ואף היא מנהיגה משפטית וציבורית לא פחות ממנו, לבית המשפט העליון. הוא שלל את מינויה בטענה ש"יש לה אג'נדה", אך המשמעות של דבריו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו. הוא רצה בית משפט חד-אג'נדאי. מה שנחוץ היה דווקא בית משפט פלורליסטי, רב אג'נדאי, שיש בו שני מנהיגים דגולים כמו ברק וגביזון. ההתנהלות הזאת חוללה את אי האמון של רבים בציבור במערכת המשפט, מה שהקל על שרלטנים מושחתים להסית את הציבור נגד המערכת ולגרום לחלקים רחבים ממנו לתמוך במהפכה המשטרית המסוכנת.

במשך שנים יצאתי נגד הקו הזה והזהרתי – לא לעולם חוסן. זה יתהפך עליכם.

חיפשתי מאמרים שכתבתי בזמן אמת בעד מינויה של גביזון, ועוד לא מצאתי. אבל מצאתי שני מאמרים שכתבתי מאוחר יותר. האחד, ביום כניסתה של דורית בייניש לתפקיד הנשיאה, שבו קראתי לה לשנות את הדרך. "פתחי חלון", הייתה כותרת המאמר.

המאמר השני הוא משנת 2016. כותרתו היא "לא לעולם חוסן". גיגלתי את הכותרת לצד שמי, בהנחה שאגיע למאמר בעד מינויה של גביזון. אך המאמר, שפורסם ב"ישראל היום", שהזכרתי בו גם את סוגיית גביזון, עסק דווקא בניסיון בוטה, אם כי מתון מאוד יחסית למהפכה המשטרית, של איילת שקד להשתלט בכוחניות על הוועדה לבחירת שופטים. שוב הזהרתי – "לא לעולם חוסן". זה יתהפך עליכם. באותו מאמר העליתי על נס את השינוי שהוביל גדעון סער, שפתר את בעיית הוועדה למינוי שופטים. קראתי לאיילת שקד לא להרוס את המבנה המושלם שנוצר. אין לי ספק, שאחרי התיקון של סער, גביזון הייתה מתמנה לבית המשפט העליון. ואכן, בעקבות התיקון, נוצר הרכב מאוזן מאוד לבית המשפט העליון, בין אקטיביסטים לשמרנים. כפי שהוכח בבג"ץ דרעי, גם השמרנים אינם אומרי הן של השלטון ואינם מכשירי שחיתות. לכן ממשלת הדי-9 רוצה לעקור הכל מן היסוד ולמנות בעצמה אומרי הן ומכשירי שחיתות.

התיקון בוועדה למינוי שופטים, הוא המופת לאופן שבו צריכה להיעשות רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. זה מה שנחוץ היום, במקום הדורסנות הכוחנית, והלוואי שהנשיא יצליח להוליך מהלך כזה.

וגם לממשלת הדי-9 אני אומר: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, זה יתהפך עליכם.

* מקלות בגלגלי הדי-9 – התכנית לסגירת תאגיד השידור הציבורי הוקפאה.

מעבר לבשורה המצוינת בפני עצמה לעיתונות החופשית, ליצירה הישראלית, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, זה סימן שאפשר לתקוע מקלות בגלגלי הדי-9 ולעצור את דהירתו המטורפת. זה סימן שהממשלה נלחצת מהמאבק. כך היה גם בביטול ההתנקשות במיזם שבת ישראלית בעקבות הביקורת הציבורית.

זה סימן מעודד למאבק במהפכה המשטרית. הוא יכול להביא את הממשלה להקפיא את המהלך ההרסני ולהיכנס להידברות אמתית, ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה.

* לעצור אותו מיד – אל"מ (במיל') זאב רז: "יש להחיל דין רודף על נתניהו. חובה להרוג אותו, את כל שריו ואת כל עושי דברו אם הרפורמה תעבור".

זאת הסתה נוראה לרצח.

את האיש צריך לעצור מיד בחשד להסתה לרצח.

שום דבר לא יכול להצדיק את הזוועה. גם לא עברו המפואר של אחד ממפקדי הפצצת הכור העיראקי. עם כל הכבוד לעברו, מסתבר שהוא קורץ מהחומר של יגאל עמיר. דודו, נחמן רז, המחנך והמנהיג הקיבוצי הדגול מתהפך בקברו.

* שערוריה באל-על – אם נכונה הידיעה על סירובם של טייסי אל-על להטיס את רוה"מ לצרפת, זו שערוריה.

סירוב להטיס כל אדם הוא חמור, אבל סירוב להטיס את ראש הממשלה, היוצא לשליחות מדינית בחו"ל, חמור שבעתיים.

גם במאבק הצודק ביותר, יש קווים אדומים, יש כללי משחק. אין טעם למאבק על הדמוקרטיה בדרכים בלתי דמוקרטיות.

מי שלא מתאים לו להטיס את רוה"מ – שיתפטר.

בינתיים דוברת "אל על" הכחישה את הסיפור. אני מקווה שדבריה נכונים.

* צ'רצ'יל דה-לה-שמאטה – אהוד ברק נהג בדרכו הידועה לשמצה של יאיר נתניהו: פרסם ציוץ השמצה מכוער ואלים, ואחרי שהבין שעבר מספיק זמן והאנשים קלטו את המסר והעבירו אותו הלאה – מחק אותו. אפילו מלמל איזו "התנצלות" דחוקה.

ברק תקף בחריפות את הנשיא הרצוג, הפועל לקדם הידברות ופשרה שתמיר את המהפכה המשטרית ברפורמה קונסטרוקטיבית. הלוואי שיצליח. ברק הציג אותו כבן דמותו של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה שחתם על הסכם כניעה עם הנאצים ערב מלחמת העולם השניה.

כאשר מישהו מכונה צ'מברליין, האסוציאציה המיידית היא שהוא צלע במשולש. הצלע השניה היא מי שצ'מברליין נכנע לו, בעצם הנכונות לשאת ולתת אתו ולהגיע אתו להסכם. ברק אינו מתכוון, כמובן, לערפאת. עם רב המרצחים אין בעיה לנהל מו"מ ולעשות עסקים. הרי ברק עצמו זחל על גחונו לרב המרצחים עם הצעות מופקרות, שניתצו את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כמו על ירושלים השלמה ובקעת הירדן. כזכור, לא שלום הוא הביא אלא מתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה, שגבתה חייהם של יותר מאלף ישראלים והפכה את החיים במדינה לסיוט. הצלע השניה במשולש צ'מברליין היא היטלר. אם הרצוג הוא צ'מברליין, נתניהו הוא בן דמותו של היטלר. אתו, בניגוד לערפאת, אסור לנהל מו"מ. כל מו"מ עמו, מעצם קיומו, הוא כניעה. הצלע השלישית היא צ'רצ'יל, המנהיג הדגול שינהל את המערכה באויב הטוטלי.

אז מיהו צ'רצ'יל במשוואה של ברק? ודאי שלא לפיד וגנץ שפועלים גם הם, כל אחד בדרכו, לפשרה. צ'רצ'יל הוא כמובן אהוד ברק. או כפי שכתב במאמר ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, "אסתר חיות ואנוכי". כמובן שהאסתר חיות הוזכרה לצאת ידי חובה.

את חיציו ברק אינו מפנה למהפכה המשטרית אלא לרעיון הפשרה, כי הוא מאיים עליו יותר מהמהפכה. פשרה תשים קץ למאבק, שעליו בונה צ'רצ'יל דה-לה-שמטה את הקמבק המנהיגותי שלו.

* אין קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ  – בכתבה באחד הערוצים על מחאת ההיי-טק, רואיין אחד ההיי-טקיסטים הבכירים, תום לבנה, ואמר: "הדבר הכי נכון לעשות, שאני אעשה ואני גם קורא לאחרים לעשות, הוא לעזוב את הארץ" (הציטוט הוא מהזיכרון).

אם אלה פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל ישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות זו או אחרת מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זה קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ היה כאן שלטון זר. אני אשאר בארץ גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הממשלה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מיסים. אך לא ארד מהארץ. אם אויב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 110 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו".

כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים במדינתנו בארצנו, והאנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ אלא להטיף לירידה מהארץ?!

לא יהי חלקי עמהם.

מה הפלא שרוגל אלפר כבר פרסם פשקוויל אהדה והערצה, מגדיר אותו מנהיג וגנרל בקרב וטוען שתום לבנה אחד שווה יותר מ-150,000 מפגינים ומה שדרוש לנו הוא עוד 10 טייקונים שינהגו כמוהו.

* שורשי עד – בהספד שכתבתי על אמי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: "הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו… ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ".

את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי. ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים.

הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי עד במולדת.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. ואם אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידיאולוגיה.

איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי הוא לא לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד.

אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, בכלל לא משנה מה דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.

אין לנו ארץ אחרת!

* נותנים שכר אניה לבוא תרשישה – חדשות ערוץ 12 הציגו כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה, היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה.

אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחויבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים ומציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב. ולמרבה האירוניה הכתבה דיברה על "קיבוץ" ישראלי בקפריסין ועל "התנחלות". כפי שכתבת גלוריפיקציה ליורדים ליוון במוסף "הארץ" לפני שבועות אחדים כינה אותם "חלוצים.

בי זה עורר קבס.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר היישוב היהודי בא"י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי "כיפת ברזל": "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו".

לזכותו של הערוץ יש לציין, שהכתבה הבאה, שעסקה בשיר "חי" הייתה ציונית ופטריוטית מאוד.

* רפורמת הפיתות – אחרי הפצצת חיל האוויר בעזה, המחבלים שבו וירו, ללא תגובה.

חוזרים למדיניות ה"הכלה"? או שהתגובה הישראלית היא רפורמת הפיתות של בן גביר?

* הכהניסט מלבה את הטרור – מה קל יותר לדמגוג פופוליסט מאשר לשלהב את הרוחות בנושא "תנאי המחבלים האסירים"? מי שמביע התנגדות מיד מוקע כ… על מי אתה מגן? על מחבלים ארורים? וכו'.

ובכל זאת, הבה נשאל את עצמנו שתי שאלות: א. האם פגיעה בתנאי העצירים תרתיע ותצמצם את הטרור? התשובה: חד משמעית לא. ב. האם היא תלבה את הטרור ותביא להסלמתו? התשובה: חד משמעית כן.

האם תאוות הנקם והשנאה מצדיקה פגיעה בביטחון ישראל, דרבון הטרור והסלמתו?

כל האובססיה הפופוליסטית הזאת על תנאי המעצר חסרת שחר. שלילת חירות היא עונש כבד ביותר. לחיות מאחורי סורג ובריח עשרות שנים, זה עונש קשה ביותר. ובמקרה של מחבלים, מדובר במאסר ללא חופשות וללא ביקור משפחות.

אז מה הקשקוש האובססיבי בשאלה האם אופים להם פיתות טריות? מה כל הקשקוש הזה על "בית הבראה"? ואם נכביד את עולנו – זה יספק את הציבור שבן גביר מסית? ואם הם יקבלו לחם ולא פיתות, אי אפשר יהיה לצרוח: למה הם מקבלים לחם? מה, זה בית הבראה? למה הם מקבלים לחם בלי עובש? למה הם מקבלים מים? אין לזה סוף.

שיהיה ברור. הצעדים של בן גביר יביאו ליותר טרור, ליותר פיגועים, ליותר הרוגים, ליותר שכול, ליותר יתמות, ליותר אלמנות, ליותר סבל. לנו, לישראלים, ליהודים.

אגב, נתניהו יודע ומבין זאת. לא בכדי, בכל שנות שלטונו הוא לא הלך למקומות האלה. וגם היום אני בטוח שהוא ינסה איכשהו לרסן קצת את החוליגן הכהניסט. אבל הוא שבוי בידיו, ולכהניסט אין אלוהים. הוא לא רואה בעיניים.

* ממשיך לפגוע בביטחון ישראל – אפיית הפיתות בבתי הכלא נועדה למנוע הברחות מהכלא ואליו, והיא גם חוסכת 1.5 מלש"ח בשנה. אבל החוליגן הכהניסט שיצא בפסטיבל מחולות על כל דם יהודי שנשפך ומכר מקסם שווא שאם רק יבחרו בו ייפסק הטרור, צריך להראות איזה הישג. אז מה יותר פופוליסטי מאשר להראות שהוא פוגע בתנאי המחבלים בכלא. זה יפגע בביטחון ישראל? מה אכפת לו? הרי משחר נעוריו הוא פוגע בביטחון המדינה. הרי בשעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של ערבים בחברון, הפריע ללוחמי צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה, ארגן עליות לרגל למוזילאום המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, תלש את הסמל ממכונית ראש הממשלה והבטיח שבפעם הבאה "נגיע גם אליו", מה שאכן קרה. שר בממשלת ישראל…

* חוק הרדיקלים השלובים ובן בריתו הלא-מפתיע של אבי מעוז – חוק הרדיקלים השלובים מחבר את גדעון לוי לרדיקלים מימין ביותר ויותר נקודות מפגש. שנאתו היוקדת לשמאל הציוני, שגרם בעיניו לפשע הנורא נגד האנושות – הקמת מדינת ישראל, גורם לו להעריץ את נתניהו, הנמסיס של השמאל הציוני ולאתרג את שחיתותו. גם הוא נוהג על די-9, גם אם די-9 של נייר, לרמיסת בית המשפט העליון השנוא עליו, בטענה שהוא המכשיר הגדול של אקיבוש, ה"אפרטהייד" והביטוי התורן "עליונות יהודית" והוא השכפ"ץ של קלגסי צבא אקיבוש הישראלי. וכמו הקיצונים שבחרד"לים, כמו אבי מעוז ושות', גם הוא נאבק נגד שירות בנות כלוחמות בצבא השנוא של המדינה השנואה. בפשקוויל האחרון הוא מתחרע בקצינה בדרגת סא"ל, שהשתתפה באטימת ביתו של המחבל שרצח 7 ישראלים, שבפשקוויל הקודם הוא הביע תמיכה נהלבת במעשהו, כי לא הייתה לו ברירה לנוכח פשעי אקיבוש וכי הוא בסך הכל רצח "מתנחלים" בירושלים, והרי ידוע שהם בני-מוות (כאילו אינו תומך בפיגועים רצחניים בתוך הקו הירוק). הוא כתב נגד השתתפות נשים בפשעי המלחמה, ואטימת ביתו של המחבל היא פשע מלחמה. הוא השתלח באורנה ברביבאי שהעלתה בגאווה סרטון של הקצינה בפעולה, והביע בוז לפמיניזם שדורש שוויון בקלגסות והשווה אותו לדרישה לשוויון לנשים במשפחות פשע.

* ניקי היילי לנשיאות – שמחתי לשמוע על החלטתה של ניקי היילי להתמודד לנשיאות ואהיה מאושר אם היא תיבחר.

היילי היא ציונית בכל רמ"ח ושס"ה, אוהבת את ישראל ונלחמת נגד אויבי ישראל. כשגרירת ארה"ב באו"ם, היא פעלה למען ישראל לא פחות משגריר ישראל.

הנשיא הפרו-ישראלי ביותר שהיה עד כה היה טראמפ. אך טראמפ היה בור בכל הנושא הישראלי עד בחירתו לתפקיד, ולא היה עומק לאהדתו. היא הייתה יותר כדי לרצות את האוונגליסטים שתמכו בו. יתר על כן, מדובר היה באיש מפוקפק, בלשון המעטה, ועל כן, על אף שביעות הרצון הרבה מתמיכתו בישראל וההחלטות הפרו-ישראליות ההיסטוריות, לא היה מדובר באדם שאנחנו יכולים להתגאות באהדתו אלינו.

לא כן היילי. היא רחוקה מהטירוף הטראמפי ומכל תכונותיו האיומות. להיפך, היא דמות חיובית ביותר. בניגוד לטראמפ, היא רחוקה מכל מה שמריח גזענות. כמושלת קרוליינה הדרומית, היא הורתה להסיר את דגל הקונפדרציה (הדגל של המדינות שדגלו בעבדות, שעד היום פופולרי בקרב הימין באותן מדינות) מבית הממשל, בניגוד לדעת הקהל הימנית במדינתה וחרף מחאותיו.

תמיכתה בישראל נובעת מהיכרות מעמיקה עם הציונות, עם ישראל ועם הסכסוך הישראלי ערבי, והיא נובעת מאמונתה בצדקתנו. כמושלת היא הייתה הראשונה שהובילה את מדינתה לחקיקה שהוציאה את BDS אל מחוץ לחוק. כחברת בית הנבחרים הייתה מראשי המבקרים את מדיניותו המזרח תיכונית של אובמה ובפרט את הסכם הגרעין האיראני. וכאמור, כשגרירה באו"ם היא נשאה את דגל התמיכה בישראל.

הגיעה השעה שאישה תנהיג את ארה"ב ותישא בתפקיד הרם בעולם. הלוואי שתהיה זו ניקי היילי.

* הוא ייצג אותנו? – על פי פרסום בוויינט, ראש הממשלה שוקל למנות את חבר הפרלמנט הצרפתי עד לאחרונה, מאיר חביב, לשגריר ישראל בצרפת.

חביב הודח השבוע מחברותו בפרלמנט, בשל עבירות על חוקי הבחירות. בנוסף לכך, מתנהלת נגדו חקירה בחשד לשחיתות. זה מי שצריך לייצג את ישראל בצרפת? הוא האיש שיפתח דלתות בעבורנו בממשל הצרפתי?

אגב, גם אם היה מדובר באדם הגון וישר שלא דבק בו רבב – את ישראל צריך לייצג אזרחי ישראלי תושב ישראל. חביב אמנם אזרח ישראלי, לצד אזרחותו הצרפתית, אבל הוא קודם כל צרפתי, חי בצרפת ועד לשבוע שעבר היה חבר בפרלמנט הצרפתי.

אני מקווה מאוד שהידיעה אינה נכונה. אבל היא גם יכולה להיות בלון ניסוי, ולכן חשוב להגיב כלפיה בשלילה.

* אתגר החיבור – יש מכנה משותף לחלק ניכר מן הפעילות הציבורית שלי.

יו"ר מדרשת השילוב – מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, במתכונת של ישיבה, המורכבת מבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני; שנועדה להכשיר אותם כתלמידות ותלמידי חכמים וכהנהגה רוחנית בעם ישראל.

מלמד שיעור פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, שהיא פנימיה משותפת לבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. אני גם עובד אתם במטע, ורואה בכך שליחות חינוכית לא פחות מאשר חקלאית.

חבר בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים" והמנחה שלו. בית מדרש של לומדות ולומדים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני.

חבר מנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ בצפון הגולן; יישוב מעורב של חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. קהילה כפרית מעורבת אינה דומה לעיר שחיים בה חילונים ודתיים. בעיר מדובר בשכנות. בקהילה מדובר בשותפות חיים, שותפות תרבותית, חינוכית וקהילתית.

חבר בצוות ההיגוי של תכנית "חולקים" המשותפת למרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, העוסקת בהידברות בין חלקי החברה בסוגיות המחלוקת בחברה הישראלית ובגולן.

כל הפעולות הללו עוסקות בחיבור בין חילונים ודתיים. אני רואה בשסע ההולך ונפער בין חלקי העם את האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. רבים מהקרעים, כמו סביב המהפכה המשטרית, הם במידה רבה תולדה של השסע הזה ושל אי האמון בין חלקי העם. הפתרון לשסע הוא חיבור. האתגר הוא יצירת החיבור. אני מאמין ביכולת לחולל שינוי באמצעות פעולות קטנות שצומחות בשטח, מלמטה, גם כאשר הרוח הנושבת מן ההנהגה הלאומית הפוכה. אני חש שליחות קדושה בעשיה הזאת.

ביום ראשון, ערב טו בשבט, אנחה סדר טו בשבט משותף של אורטל והיישוב הדתי אלוני הבשן. יחד אתי ינחה את האירוע הארכיאולוג ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. האירוע יתקיים באורטל. זה עוד נדבך באותו מהלך.

* המוהיקני האחרון – 24 ספרים כתב פרופ' שבח וייס – יו"ר הכנסת, השגריר בפולין, יו"ר יד-ושם. בצעירותו הוא היה חידונאי ידוע, וספריו הראשונים היו ספרי חידות ושעשועונים. רוב ספריו היו במדע המדינה, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ובפוליטיקה מוניציפלית.

אני רוצה להזכיר ספר אחד, שאני מזדהה עמו מאוד. ספר משנת 1991, שנקרא "ההסתדרות בין עבר לעתיד". וייס היה מאחרוני המוהיקנים של חברת העובדים וההסתדרות הכללית כתנועה חברתית וולונטרית החובקת חיי אדם וקהילה. הוא היה מאחרוני האידיאולוגים של תנועת העבודה הציונית. בספר זה, שהוא קובץ מאמרים שלו בנושא ההסתדרות, בימים שבתוך מפלגת העבודה הופנה עורף לרעיונות תנועת העבודה, שלוש שנים לפני מהפכת חיים רמון שמוטטה את ההסתדרות הכללית והפכה אותה לאיגוד עובדים בלבד, ברוח הטרייד-יוניוניזם שהיה נלעג בתנועת העבודה, ניסה וייס לצייר תמונה עתידית של תנועת העבודה הציונית, היונקת מיסודות העבר שלה ומתאימה אותם לאתגרי המחר. כמה עצוב שקולו נותר כמעט בודד וחסר השפעה.

וייס היה מודע לזרמים במפלגת העבודה המתכחשים לערכי תנועת העבודה, אך כאופטימיסט חשוך מרפא הוא סירב להשלים אתם. כותרת המאמר הראשון בספר היא: "ההודעה על מותה הייתה מוקדמת מדי".

להלן ציטוטים אחדים מן הספר: "חברת העובדים הפכה בשנים האחרונות לשק איגרוף לישראלים רבים, בהם גם חברי תנועת העבודה. המשבר הכלכלי, הניהולי והחברתי שפקד אותה, הסעיר את דעת הקהל. סביב המשבר הזה התפתח פולקלור של כישלון סוחף, שכמו כל פולקלור, יש בו גרעינים עובדתיים ודמיון ססגוני המשמשים בערבוביה. כאשר הונחה אבן הפינה לבנייני הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, בראשית שנות ה-50, אמר ישראל גלילי, כי 'בתים גדולים מטילים צל גדול'. הפן הפילוסופי והפסיכולוגי של האמירה הזאת מייצג ודאי את הבעייתיות של חברת העובדים. כאשר הניחו את אבן הפינה למבנה החברתי והכלכלי הייחודי הזה, היו מייסדי חברת העובדים חדורי אמונה בצדקת ערך השוויון וחרתו להגשמתו המלאה, בדרך אנושית, וולונטרית ודמוקרטית. ברטרוספקטיבה היסטורית קשה לתאר את בניין הארץ והקמת המדינה, ללא התרומה הסגולית של תנועת העבודה וחברת העובדים כמנוף ביצוע".

הספר נכתב אחרי נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. החדשות הנפלאות הללו היו עשויות להיות קן הפריצה של רעיונות הסוציאליזם הדמוקרטי, הוולונטרי, הקהילתי, ההומניסטי – היפוכה של הרודנות הקומוניסטית המרושעת. זו הייתה כוונתו של מחולל הפרסטרויקה והגלסנוסט מיכאיל גורבצ'וב. אך את החלל תפס דווקא גל קפיטליסטי אכזר וחזירי. הוא שתף גם את מפלגת העבודה ואפילו את התנועה הקיבוצית. שבח וייס התריע מפני הגל הזה וניסה בספרו להציב חלופה של סוציאליזם דמוקרטי. "תפילת האשכבה לקומוניזם, אסור שתיהפך למצעד ניצחון של קפיטליזם ציני, אלא כביטוי לניצחונו של הסוציאליזם הפרלמנטרי, הקונסטיטוציוני, המתחרה בתוך חברה חופשית ובכלים של חברה חופשית על השלטון ומשתמש בשלטון כבמנוף לטיפוח חברה אנושית וצודקת יותר". הוא העלה על נס את העליה הגדולה מבריה"מ וקרא לקיבוצים ולמושבים להירתם לקליטה ההמונית כדי להציג להמוני העולים קליטה מהסוג השיתופי, המעלה על נס את ערכי הצדק החברתי.

יהי זכרו ברוך!

* גלגולו של ספר – לפני שנים אחדות נעלם לי ספרו של הרב יואל בן נון "נס קיבוץ גלויות"; ספר שאני אוהב מאוד וגם חוזר אליו ומצטט מתוכו. ביום חמישי קיבלתי טלפון מפתיע מאדם שאיני מכיר. הוא אמר שהתגלגל לידיו הספר הזה והיה כתוב עליו השם הייטנר, והוא התעניין אם הספר שייך לי. כשהשבתי בחיוב הוא אמר לי שאחותו מתגוררת בגולן והוא ידאג שהספר יחזור אליי.

כל הכבוד לו! איך הספר התגלגל לידיו? חידה.

זה נשמע כמו נס קיבוץ גלויות של הספר.

כנראה שעליי לחזור למנהגי הישן, לכתוב את שמי על כל ספר.

          * ביד הלשון

תשבחת – "תשבחת בצלחת" היא ביטוי שאני זוכר מטו בשבט בילדותי. אמי נהגה לכנות כך את הגשת הפירות היבשים. אלה ראשי תיבות של תאנים, שקדים, בוטנים/בננות, חרובים ותמרים. כמובן שלרוב היו גם פירות נוספים, ובוודאי צימוקים. אך היא קראה לכך תשבחת. מעבר לראשי התיבות, יש כאן הטיה של השורש שבח, כלומר הביטוי נועד לשבח את פירות ארץ ישראל.

כיוון שלא נתקלתי בביטוי הזה מלבד בבית ילדותי, לא ידעתי אם זה מושג כללי או מילה מקורית של אמי. לשם כך פניתי לידידי הרב פרופ' גוגל. מצאתי שתי תוצאות, ללמדך שאין זה ביטוי נפוץ, אך הוא קיים ואינו המצאה של אמי.

הנה לדוגמה:

https://www.etlichtov.co.il/items/1552266-%D7%AA%D7%A9%D7%91%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94

*את הפינה הבאה אקדיש לתשובה לשאלתה של אביבה קם. הפעם רציתי להתמקד בטו בשבט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏1.2.23

* דמה בראשו – אספסוף פרוע ומוסת יצא במחולות על דם הנטבחים בפיגוע בירושלים, תקף את צוות ערוץ 13 וצווח שצריך "לנטרל", כלומר לרצוח, את היועמ"שית בהרב מיארה.

אין מוסתים בלי מסית. המסית הוא הפרחח הכהניסט, השר לביטחון "לאומי", איתמר בן גביר. כדי לברוח מכישלונו בהגנה על אזרחי ישראל, כפי שהבטיח שיקרה אם רק יבחר, הוא סימן מטרה להסית נגדה את האספסוף הכהניסטי. המטרה שהוא סימן היא היועמ"שית.

אם הצרחות תתורגמנה למעשים והיועמ"שית תירצח – דמה בראשו של השר החוליגן, הפשיסט הגזען.

* מוסתי בן גביר – אספסוף פראי האדם שתקפו את גנץ וטרופר ואת ניידת ערוץ 13 הם מוסתי בן גביר. הם לא באו לכאוב את הטבח הנתעב. הם באו לחגוג אותו, לרקוד על הדם. הם למדו מבן גביר להגיע לכל פיגוע, לשלהב את היצרים. אלא שהפעם הוא אינו מסית אותם, כדרכו עד עתה, נגד הממשלה והשר לביטחון פנים, אלא נגד היועמ"שית, האופוזיציה והתקשורת.

מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שמגיע לנו שאיש נתעב ונקלה כזה, ראש כנופיה פשיסטית, חוליגן נאלח כזה, יהיה שר בכיר בממשלת ישראל?

* מילה טובה על בן גביר – מן הראוי לציין לזכותו של בן גביר, שבנאום ההסתה והתרת הדם של היועמ"שית, הוא לא נפנף בסמל שנתלש ממכוניתה.

* לא סגר שבת – השר הפרחח מתבכיין/מתפאר איך עזב את שולחן השבת, את הילדים והאורחים. אזרח בוכה על כתפיו וזה מה שהוא מספר לו ולכל מי שרק מוכן לשמוע וכך הוא פתח גם את הצהרת ההסתה והתרת הדם שלוחת הרסן שלו.

האיש שלא לבש מדי צה"ל יום בחייו וגם לא שירת שרות לאומי, אינו יודע מה זה לסגור שבת, או שתי שבתות רצופות, או שלוש או יותר. אינו יודע מה זה לבלות שבת או חג במארב, או על בט"שית. האיש, שכאשר בני גילו מסרו את נפשם על הגנת המולדת, עמד בראש כנופיה ביריונית, הפך דוכנים בשוק, נאבק בכוחות הביטחון והפריע להם במלאכתם, מספר על ההקרבה הגדולה שלו. ואו, הוא עזב את שולחן השבת.

שריך סוררים.

* ליקוי מאורות – צפיתי בהופעתו הראשונה של יועז הנדל כפרשן ערוץ 13 ברגשות מעורבים. מצד אחד, נהניתי לראותו ולשמוע את דבריו. חשוב מאוד שדבריו הנכוחים יישמעו ויגיעו לכל בית בישראל. אין ספק שתרומתו לדיון הציבורי לא תסולא בפז.

מצד שני, אני מודה שהבטתי בו בתסכול רב. מקומו של יועז אינו באולפן הטלוויזיה אלא ליד שולחן הקבינט הביטחוני-מדיני.

אנחנו נמצאים בתקופה של ליקוי מאורות. מצב שבו יועז הנדל אינו חבר קבינט ואילו החוליגן הכהניסט חבר בקבינט הוא הזוי. מה יש לכהניסט לתרום לקבינט? את ניסיונו כמנהיג כנופיית פרחחים ורעיונות ברמה של כנופיה?

ברור לי שזה מצב זמני. לא רחוק היום שבו הממשלה הרעה הזאת תקרוס אל תוך שקריה ומזימותיה. ממשלה שבמקום להילחם בטרור נלחמת במדינת החוק ובמערכת המשפט, אינה ראויה למשול והיא לא תאריך ימים. השאלה היא, מה המחיר שעם ישראל ישלם על הטירוף הזה.

* זאב זאב – בהספד שכתבתי על צביקה צמרת, סיפרתי שיאיר גרבוז, בחוצפתו, כינה אותו "פשיסט". את צביקה, איש המרכז, התגלמות המתינות, הוא כינה "פשיסט".

הזילות הזאת, של השימוש במושג פשיזם… בעימות בין בן גוריון ונאמניו לצמרת מפא"י בעקבות פרשת לבון (1963) הגדירה צמרת מפא"י את הקבוצה שפרשה – פשיסטים. בן גוריון עצמו כינה את ז'בוטינסקי ואת בגין פשיסטים. בגין מצדו כינה את בן גוריון פשיסט, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה. גם יצחק שמיר ובנימין נתניהו כונו פשיסטים. שולמית אלוני אמרה שמוסוליני היה גאה בבוגי יעלון. בנט כונה "בניטו" (כמו בניטו מוסוליני).

השימוש הקל בהגדרת יריבים פוליטיים כפשיסטים, יצר את תופעת ה"זאב זאב". היום, כאשר כמו בסיפור הגיע זאב אמתי, ומפלגה פשיסטית גזענית מובהקת יושבת בממשלה והדוצ'ה שלה הוא השר לביטחון "לאומי", כבר לא מתרגשים.   

* מי אשם – לפני שבועות אחדים יצא גדעון לוי במאמר תמיכה נלהב בדברי התמיכה של ישראל פריי בפיגועים קטלניים נגד חיילי צה"ל, והסביר שפעולה נגד חיילים, להבדיל מאזרחים, אינה טרור ולכן היא מוצדקת.

טבח שבעת הישראלית בנווה יעקב לא כוון נגד חיילים. כמובן שזה לא מנע מלוי להצדיק אותו ולתמוך בו. "אין להם ברירה" כתב על המחבלים. ומי אשם בטבח? כמובן, מי ששלח את צה"ל לסכל פיגוע המוני באמצעות מעצר או הריגת המחבלים במחנה הפליטים בג'נין. את הפעלה הוא מגדיר "טבח". ומלבד זאת, מזכיר לנו לוי, הנרצחים הם מתנחלים בירושלים, וההתנחלות שלהם אינה חוקית. כלומר, הם בני מוות ואין למחבלים ברירה אלא לרצוח אותם. אגב, לא זכורה לי הסתייגות של המנוול הזה מרצח ישראלים שאינם "מתנחלים".

העיקר שהשוקניה החליטה לא לפרסם מאמרים של גדי טאוב. תמיכה נלהבת ברצח יהודים ועידודהּ, מצד לוי וחבריו לדבוקת שוקן, רצויה וחביבה.

* דגל הטבח – עשרות אלפי דגלי הלאום הונפו בהפגנה בקפלן. הם מבטאים את צבעה הכחול לבן של המחאה; מחאה ציונית על דמותה של המדינה היהודית.

ושוב הגיע קומץ פרובוקטורים עם דגל אש"ף; הדגל שבשמו נטבחו 24 שעות קודם לכן 7 מאחינו.

איני מקבל את האמירה שאין מה לעשות נגד הפרובוקטורים האלה. יש מה לעשות. מארגני ההפגנה צריכים להציב סדרנים, שמשימתם להוריד ולקרוע את הדגל הזה, מיד כשהוא מונף.

אני קובע זאת מניסיון. כך נהגנו אנו, ועד יישובי הגולן, בהפגנות שלנו במאבק של שנות ה-90. הסדרנים שלנו הונחו ליירט כל כרזה כהניסטית שתונף, ואף כרזה לא נותרה באוויר יותר משניות ספורות.

* הדחה לאלתר – יו"ר קיבוץ ראש הנקרה הוסיפה לתמונת הפרופיל שלה את דגל אש"ף. המעשה הנואל עורר סערה רבתי בקיבוץ והיא הסירה את התמונה.

אילו זה היה בקיבוץ שלי, הייתי תובע לאלתר את התפטרותה או פועל להדחתה (בלי קשר לאיכות תפקודה כיו"ר, גם אם היא היו"ר הטובה ביותר שיש, מבחינה מקצועית). דגל אש"ף הוא דגל השמדת ישראל, דגל הטרור נגד ישראל ונגד יהודים.

אילו מורי ורבי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, יריב בן אהרון זצ"ל היה חי, הוא היה מת.

* הידברות בהובלת הנשיא – במאמר ב"הארץ" קרא לפיד לרפורמה במערכת המשפט, במהלך שהנשיא יוביל. הוא היטיב לכתוב שאין תוחלת למחאה שאינה מציבה אלטרנטיבה ותקווה.

דבריו חשובים. חשוב שהוא מתייצב מול הבייס שבז לפשרה, ומציג מולו גישה קונסטרוקטיבית. זהו גילוי ראוי ויפה של מנהיגות. וטוב שהוא מסכים בפומבי שיש צורך ברפורמה במערכת המשפט.

הבעיה היא, שהוא מדבר על הקמת ועדה חיצונית בהובלת הנשיא, שתיפגש עם נציגי הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון. אין לכך כל היתכנות. אף ממשלה לא תסכים למשחק שהיא אינה חלק ממנו. אכן, מי שצריך להוביל את המהלך הוא נשיא המדינה. אך זה צריך להיות מהלך של הידברות בין הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון, שבין השאר יוזמנו אליה להביע את עמדותיהם אנשי אקדמיה ומומחים.

* מילה טובה על הממשלה – לזכותה של הממשלה ייאמר, שהיא אינה מתעלמת מן המחיר הכלכלי הכרוך במהפכה המשטרית. להיפך, היא נערכת לקטסטרופה.

הנה, היא כבר מסמנת שעירים לעזאזל האשמים במחיר מעשיה. ובראשם, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ששר האוצר סימן אותו כאשם בקטסטרופה הכלכלית שעלולה להתרגש עלינו.

* בלי בקרה שיפוטית – אם הממשלה תחליט למנות אסיר המרצה את עונשו לשר בממשלה – גם על כך לא תהיה ביקורת שיפוטית, על פי חוק מגה-שחיתות החדש שממשלת הדי-9 רוקמת.

* מדינה מושחתת – הימים שבהם אנס סדרתי היה הנשיא, נוטל שוחד סדרתי היה ראש הממשלה, גנב היה שר האוצר, הרב הראשי נטל שוחד ושבעה נציבים במשטרה הודחו בשל עברות פליליות, היו ימים רעים וקשים לישראל.

אולם ישראל לא הייתה אז מדינה מושחתת, כיוון שהחברה הקיאה את המושחתים והוקיעה אותם.

מה שהופך מדינה למושחתת, הוא התייחסות הציבור לשחיתות שלטונית. היום, לאסוננו, ישראל הפכה למדינה מושחתת. ראשיה ושריה מושחתים וההמון נושא אותם על כפיו ומריע לשחיתותם. השחיתות שלהם מוגדרת כ"רצון הרוב". ממשלה מושחתת וקואליציה מושחתת מחוקקת חוקי מגה-שחיתות לחיזוק השחיתות והמושחתים, כולל חוקים פרסונליים שנועדו לאפשר לפושע מורשע סדרתי, לחזור לממשלה וכדי לצפצף על פסיקת בג"ץ בנוגע אליו. ממשלת השחיתות מובילה מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, שנועדה לאפשר למושחתים להמשיך בשחיתותם, בטענה שהם מבטאים, בשחיתותם, את "רצון העם".

המחאה הציבורית נגד השחיתות וחבר המושחתים, היא התקווה של מדינת ישראל.

* תרבות של שוחד מיני – [נכתב טרם התפטרותו של חימי]. עו"ד חימי, ראש לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה למינוי שופטים, מודה שביצע מעשה מגונה בוידאו בפני עו"ד שהייתה זקוקה להמלצתו למינויה לשופטת. מדובר במעשה זוועתי, החורג מעבר למעשה עצמו של האיש עצמו. כאשר מחברים זאת לשוחד המיני של אתי כרייף לאפי נווה, קודמו של חימי בתפקיד, הדבר מצביע על תרבות קלוקלת, תרבות של שוחד מיני בארגון. אם זה מה שמשותף לשני היריבים המייצגים כל אחד תפיסה מנוגדת – זה אומר משהו על הארגון.

על חימי להתפטר מיד, ואם לא יעשה כן, יש להדיח אותו לאלתר ולפתוח בחקירה פלילית.

אמנם הדרישה הזאת נשמעת מגוחכת, כאשר שולטת בישראל ממשלת שחיתות, ראש הממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים ביותר, פרי חקירה יסודית ומעמיקה, והממשלה מתנקשת שוב ושוב בחוק יסוד הממשלה כדי לתפור לפושע סדרתי את הדרך להמשיך לכהן בה. ואף על פי כן, אין מקום לפשרה בנדון. גם בימים הקשים שבהם ממשלה מושחתת מושלת בישראל, והדוגמה האישית היא דוגמה של עבריינות, אסור לנו, האזרחים, להשלים עם עבריינות ושחיתות בכל מקום שהיא נמצאת. זה חלק מהמאבק למען טוהר המידות בישראל.

* הראה את הדרך לנתניהו – התפטרותו של עו"ד חימי מובנת מאליה. לא היה לו מנוס אלא להתפטר.

כך בדיוק צריך היה לנהוג נתניהו, שבניגוד לחימי, שאפילו לא נפתחה חקירה בעניינו, הוא כבר עומד לדין על אשמות חמורות מאוד. כך בדיוק צריך היה לנהוג דרעי, שכבר הורשע בדין.

טוב לראות שלמרות הנורמות של ממשלת השחיתות – השחיתות לא חלחלה לכל שדרות החברה הישראלית, ועדין קיימים בתוכנו נוגדנים לשחיתות. עדין יש בתוכנו איים של הוקעת  מי שסרחו ודרישה מהם להתפטר.

* פרקטיקה ביביסטית – טענתו של עו"ד חימי על רדיפה על רקע פוליטי, היא פרקטיקה ביביסטית מובהקת.

אבל האמת היא שנתניהו לא המציא את זה. גם לאולמרט הייתה תאוריית קונספירציה הזויה דומה, על הימין הקיצוני שחבר למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט בקשירת קשר לסכל את השלום העולמי שהוא כמעט הביא.

ההבדל הוא שהסביבה של אולמרט בעטה בו, בעוד תאוריית הקונספירציה ההזויה של נתניהו נישאת בפי המוני חסידים שוטים.

* בשם השוויון – שר החינוך יואב קיש אמר בדיון בוועדת הכספים, שמשימתו המרכזית כשר החינוך היא הגדלת תקציבי החינוך החרדי. ודוק, אין כוונתו לחינוך הממלכתי חרדי, אלא לחינוך העצמאי החרדי. וכפי שעוכר המשפט לוין טוען שמטרת המהפכה שלו היא לחזק את מערכת המשפט, וכפי שעוכר התקשורת קרעי טוען שהוא רוצה להחריב את השידור הציבורי למען חופש הביטוי, כך קיש טוען שהוא עושה זאת למען השוויון.

איזה שוויון צריך להיות בין חינוך ממלכתי, לבין חינוך של מגזר הבוחר לא להיות חלק מן הממלכה? לדעתי, חינוך פרטי לא צריך לקבל אפילו אגורה מהמדינה. שההורים יבחרו אם לשלוח את ילדיהם לחינוך ממלכתי חרדי, שעליו ורק עליו צריך לחול חוק חינוך חינם, או לממן מכיסם חינוך פרטי. הרי החינוך העצמאי, בעצם עצמאותו, בוחר לא להיות חלק ממערכת החינוך של המדינה, בשל עמדתו השלילית כלפי המדינה (למעט עמדתו החיובית כלפי כספיה).

איזה שוויון בין מערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה לשרת את המדינה במסירות נפש למערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה להשתמטות? איזה שוויון בין מערכת חינוך שמספקת לתלמידים כלים להיות אזרחים תורמים ומועילים, למערכת חינוך שמונעת מתלמידיה את הכלים שיאפשרו להם להיות אזרחים תורמים ומועילים?

אילו אמר השר שבשם השוויון הוא יתגבר ויחזק את החינוך הממלכתי החרדי, כדי שיהווה אבן שואבת לילדים החרדים, הוא היה ראוי לשבח ולברכה.

* חוק יסוד: השתמטות – ההפטרה שנקרא השבת, שבת שירה, מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים ומנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. וכעת יש המנסים להגן עליה בחוק יסוד. חוק יסוד: לימוד תורה, הוא נקרא בכיבוסית. נכון יותר לכנותו חוק יסוד: השתמטות. ואולי דווקא חוק יסוד: חילול השם.

* השמאל האמוני – בשבוע שעבר נערך כנס יסוד של השמאל האמוני; ארגון של דתיים וחרדים שמאלנים, בהשתתפות 700 איש.

עמדותיהם – רחוקות מעמדותיי, אבל אני שמח על ההתארגנות. אני חושב שהיא נושאת בשורה לחברה הישראלית בכלל ולציבור הדתי בפרט.

צביעת כל הציבור הדתי בצבע פוליטי אחיד, רעה לחברה הישראלית ולחברה הדתית. גיוון אידיאולוגי ופוליטי בציבור הזה, טוב לחברה הישראלית כחברה מגוונת ופלורליסטית.

אם יש רק קוטב אחד לציבור הדתי, פירוש הדבר הקצנה הולכת וגוברת בכיוון הימני, החרדי, הלאומני והביביסטי. טוב שהחברה הזו תאוזן בקוטב נגדי. בחברה דו-קוטבית יש רצף דעות. כשיש רצף דעות, יש מרכז, יש מתינות, יש הבנה למורכבות.

אנשי השמאל האמוני מאמינים ופועלים לאור ערכים יהודיים. הם אמנם מבודדים ערכים מסוימים ומבליטים אותם באופן בלתי פרופורציונלי, על חשבון ערכים אחרים, אבל גם הקוטב האחר עושה זאת, בערכים אחרים. גם מהבחינה הזו, חברה דו-קוטבית עשויה ליצור רצף מגוון של שילוב בין הערכים האלה. המגוון הזה יציג מורכבות, והמורכבות הזו חשובה וברוכה.

תרומה נוספת של השמאל האמוני היא לשמאל הישראלי. עצם קיומו של שמאל אמוני, עשוי למתן את המגמות בשמאל של התרחקות מהיהדות, של שנאת הדת ושל שנאת דתיים.

* שקדיה – איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?

מדי שנה אני מנחה סדרי טו בשבט, ותמיד חד את החידה הזאת. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".

כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן בתשע"א, 2011. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר על פי הזמנתי, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא הייתה זו סתם הבלחה של דושמן. הייתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.

ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה".

… ומאז, בכל סדר טו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.

אגב, עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה".

          * ביד הלשון

אל תגיד נגיד – פרק בטור של יוסי ורטר ב"הארץ", שעסק באזהרת נגיד בנק ישראל מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה המשטרית ובמתקפה הפרועה על הנגיד, קיבלה את הכותרת "אל תגיד נגיד".

הכותרת לקוחה מהמערכון של "הגשש החיוור" "שיח טבחים".

הטבחים הוותיקים, "מארבעים ושמונה", פסח (פולי) וינואר (שייקה), לועגים לרס"ר המטבח הצעיר, "מששת הימים", המכונה בשל כך "ששת" ובשם החיבה "ששתוניניו" (גברי).

הם מרבים בעלילות גבורה מארבעים ושמונה, והוא מנסה לספר להם ש"גם אצלנו בששת הימים… גם לנו היו מקרים בששת הימים".

ינואר: נגיד.

ששת: אל תגיד נגיד.

ינואר: אני אגיד נגיד.

ששת: אתה לא תגיד נגיד.

פסח (בצעקה): הוא יגיד נגיד!

* "חדשות בן עזר"