צרור הערות 26.6.22

* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז.

אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף"? ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה.

עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה הייתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות.

עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי".

למירי רגב אין ולא הייתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו.

מי את, חתיכת סחבה, שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכל מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם.

המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי – לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט"… כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק.

אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים.

מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף.  

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות – ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השניה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית.

בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה.

את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות.

בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים.

בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות.

ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת הייתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים אתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת?

זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו.

ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – לבי לבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן.

ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים.

מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים.

מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו אתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

          * ביד הלשון

להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו".

"להישאר על הגלגל", זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מנין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, הייתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80, 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת". אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר.

המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה", "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמים". יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפיה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד וביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים.

הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפיה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו.

אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות.

תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין". ולעתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך".

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר".

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפרסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה.

בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי.  

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם; כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעליה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעליה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עליה, לחנך לעליה, לסייע לעליה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים; ערוץ העליה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעיה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות.

הבעיה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם.  

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעיה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעיה היא בתוך המפלגות. הבעיה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות.

באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם.  

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם".

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות; איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים.

האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית", ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמתית, שאני מזדהה עמה מאוד. "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה". אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת.

בין שאר הסעיפים הוא כתב:

✔אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

✔בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ושומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

✔התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות".

הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות; שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 ₪ לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט?

הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה.

כדאי לזכור מה הייתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאויב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכרסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים"; הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא הייתה זו באמת הפסקת אש. הייתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה.

השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט.

אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הפעמון ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ.

לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל.

הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם.

אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה.

כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו.

כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

          * ביד הלשון

אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי.

צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

מעשה בלעם של מוסף "הארץ"

ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במונח המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

בשבוע שעבר התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 18.5.22

* פיל בחנות חרסינה – ליברמן נוהג כפיל בחנות חרסינה. הניצול הציני של פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר א-דין לסיבוב פופוליסטי דמגוגי על חוק הלאום הוא מעשה מכוער ומגונה. בדבריו הוא הצית מחדש את המחאה הבלתי מוצדקת בעדה הדרוזית, כאילו זה מה שחסר היום למדינה.

בג"ץ שדן בחוק הפריך את כל טענות הסרק השקריות על "אזרחים סוג ב'". חוק הלאום עוסק בזהותה הלאומית של המדינה ואין בו שום נגיעה לזכויות הפרט וזכויות המיעוט. הוא לא מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר בנוגע לזכויות אלו (מלבד שדרוג מעמדה של השפה הערבית שלראשונה הוגדר מעמדה המיוחד בחוק יסוד).

סא"ל א-דין ז"ל התגייס לצבא ההגנה לישראל; צבאה של המדינה היהודית שהוגדרה במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא לחם על ביטחונה של המדינה הזו ונפל על הגנתה. כל החיילים הדרוזים משרתים בצה"ל מתוך ידיעה שזה צבאה של המדינה היהודית. חבל שפוליטיקאים פופוליסטים מבעירים שריפות מיותרות, ללא כל צורך.

ליברמן וישראל ביתנו הצביעו בעד החוק. פתאום ליברמן נגד החוק? מה קרה? החוק השתנה? או שליברמן פשוט מנסה להחליף בייס?

על תקווה חדשה וימינה להבהיר שלא תתנה ידיהן לכל דיון מחודש בחוק הלאום.

אגב, כפי שאני כותב כבר שנים, אני בעד עיגון שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד. אך אין לכך שום קשר לחוק הלאום.

* מה נכתב במגילת העצמאות – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 שבמגילת העצמאות כתוב שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואילו חוק הלאום מדבר על מדינה יהודית לא דמוקרטית.

מגילת העצמאות לא דיברה על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא על מדינה יהודית. "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המילה דמוקרטיה כלל אינה מופיעה במגילה.

ובחוק הלאום אין דבר וחצי דבר שאינו דמוקרטי. חבל שאברמוביץ' ממשיך להפיץ את השקרים, שהופרכו לחלוטין בפסק הדין של בג"ץ, שדחה את העתירות נגד החוק.

* כל ציוני אמור לתמוך בו – היוזמה לחוק הלאום הייתה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל (באותה תקופה עמדתי בראש תכנית מנהיגות של המכון, ואף שלא הייתי מעורב בנושא החוק, התעדכנתי בנושא מדי שבוע). בעקבות הקרע בחברה הישראלית סביב אוסלו וההתנתקות, הראל יזם חוק יסוד שבו כל הציונים, משמאל ומימין, יתאחדו סביבו וידגישו את המשותף; גם אם יש בתוכנו מחלוקת על גבולות המדינה, אין לנו מחלוקת על תוכן המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא פנה תחילה לציפי לבני, אז ראש האופוזיציה ויו"ר קדימה, והציע לה להגיש את החוק. היא התלהבה. היו לה אי אלו הערות, אבל תמכה בו בהתלהבות ורצתה להגיש אותו. והחוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהגרסה המסורסת שהתקבלה בסופו של דבר. ביום בהיר אחד, גברת ציפי לבני הבינה, כנראה, שמדינה יהודית כבר לא כל כך בו-טון בבייס שלה וקיבלה רגליים קרות. מאותו יום, התומכת הנלהבת הייתה למתנגדת הראשית. צבועה! במקומה, הגיש את החוק ח"כ דיכטר, אז חבר סיעתה, קדימה. חתמו עליו רבים ממפלגת העבודה. אלמלא נתניהו מסמס את החוק במשך 8 שנים, הוא היה מתקבל ברוב של 90 ח"כים. זה חוק שכל ציוני צריך לתמוך בו.

* מתנגדי חוק הלאום – קווים לדמותם – חבל ששוב התעורר הוויכוח על חוק הלאום, רק בשל אמירה פופוליסטית דמגוגית של ליברמן, שמנסה לבנות לעצמו בייס חדש. אולם משהתעורר הוויכוח, אנסה לעשות קצת סדר, ולנתח את ההתנגדויות השונות לחוק.

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלושה סוגים.

הסוג הראשון הוא המתנגדים האידיאולוגיים. אלה שמתנגדים למדינה יהודית. אלה שחושבים שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם, זולת העם היהודי. בקיצור – אנטי ציונים למיניהם. לשיטתם, הם צודקים. מי שנגד מדינה יהודית, ודאי שיתנגד לעיגון זהותה היהודית של המדינה בחוקה.

הסוג השני הוא המתנגדים הטקטיים. אלה שהסבירו שחיִינו שבעים שנה בלי חוק הלאום, מה דחוף עכשיו ולמה צריך לחוקק את המובן מאליו ובשביל מה צריך לנופף ביהדותה של המדינה כאשר יש מי שבעבורם זו הכנסת אצבע לעין. למה צריך להעיר דובים מרבצם? בין המתנגדים מסיבה זו בלטו משה ארנס ורובי ריבלין. בעיניי, גם המובן מאליו צריך להיות מעוגן בחוק. חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, וברור שבבסיס החוקה עומדת זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה. מגילת העצמאות מסבירה ומפרטת מדוע היא כזאת. גם החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר דיברה על הקמת מדינה יהודית. אך הוויכוח על חוק הלאום הוכיח שמה שחשבנו שהוא מובן מאליו, כבר לא כל כך מובן מאליו, ולכן הטיעון הזה אינו רלוונטי. ואם היה זה טיעון נגד חקיקת החוק, כדי לא לעורר דובים מרבצם, ברור שהוא אינו תקף היום, כאשר החוק כבר קיים, ומי שעוררו הפעם דובים מרבצם הם מתנגדיו.

הסוג השלישי, שלמיטב הכרתי כולל את הרוב המוחלט של מתנגדי החוק, הם אלה שמתנגדים לחוק בלי להכיר אותו, כיוון שאינם מכירים אותו, ואילו הכירו אותו, לא היו מתנגדים. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בשוויון הזכויות לפרט. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בזכויות המיעוט. אלה שטוענים שהחוק הופך את האזרחים הלא יהודים לאזרחים סוג ב'. אלה שטוענים שהחוק פוגע במעמד השפה הערבית. כל אלה שתוקפים את החוק מהסיבות הללו, תוקפים חוק שאינו קיים. אילו היה חוק כזה, גם אני הייתי מתנגד לו. חוק הלאום רחוק מכך כרחוק מזרח ומערב. חוק הלאום אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהשוויון האזרחי, מהסיבה הפשוטה שהוא כלל אינו עוסק בו. ואכן, כאשר בג"ץ דן בעתירות הללו, הוא דחה אותן ברוב של 10:1, והסביר שכל הטענות הללו מופרכות. בג"ץ לא דחה את העתירות כי אינו רוצה להתערב בחוק יסוד. אחרת היה דוחה אותן על הסף. הוא דן לעומק בטענות כאילו החוק מפלה ופוגע בזכויות והבהיר באופן חד-משמעי שאין שחר לטענות הללו.

ואף על פי כן, ממשיכים לתקוף את הדחליל המדומיין שהם קוראים לו "חוק הלאום", אך הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

* בעד חוק השוויון – אני מצדד בחקיקת חוק יסוד המעגן את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל או לחלופין להוסיף סעיף ברוח זו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם השוויון הזה קיים גם בלי חוק יסוד, אך חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת של ישראל, וגם המובן מאליו צריך להיחקק (כפי שחוק הלאום היה מתבקש, למרות שהוא לא המציא דבר שלא קיים מאז קום המדינה).

הבעיה שלי היא הלינקג' הדמגוגי בין חוק השוויון לחוק הלאום, כאילו הם מנוגדים זה לזה. כך גם הצפתו בידי גנץ פתאום, ביום שבו ליברמן הפיח מחדש את המחלוקת על חוק הלאום, בתכסיס פוליטי ציני ופופוליסטי חסר אחריות.

אין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי, ולכן אין סתירה בינו לבין חוק יסוד השוויון. הם גם לא משלימים זה את זה, כי אינם קשורים זה לזה. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו.

* מעשה בלעם של מוסף "הארץ" – ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במושג המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

ביום שישי התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* עצור או שאני יורה – ב"הארץ" ספרים התפרסם מאמר ביקורת של עדי אנגרט על ספרו של מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים" – "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב". כיוון שתרמתי במימון המונים להוצאת הספר, נשלח לי עותק ממנו, אך טרם הספיקותי לקרוא אותו. ולכן, לא אכתוב על הספר ולא אתייחס לתוכן המאמר, שבלט לכל אורכו בעוינותו הקיצונית לספר.

אתייחס רק למשפט אחד במאמר, הזוי באופן קיצוני, ומעיד על המאמר כולו. "הפתרון לבעיית הגניבות מצה"ל טמון בכך שחיילים ישתמשו בנשקם לא כדי להתאמן לקראת מלחמה עם האויב, אלא כנגד אזרחי המדינה שדויטש רואה בהם אויב: הבדואים". אהה. מה שהם מציעים זה שצה"ל יפסיק להתאמן ויתחיל לירות בבדואים. אולי להיכנס לרהט ולירות לכל עבר… איזו דמגוגיה זולה.

כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בשבוע הראשון של הטירונות, עוד לפני המטווח הראשון ולפני הכדור הראשון שיריתי, ידעתי לדקלם על פה את הוראות הפתיחה באש. א. עצור. ב. עצור או שאני יורה. ג. יריה באוויר. ד. יריה לרגליים. ה. ירי על מנת להרוג. לאיזה צורך למדנו את ההוראות הללו? להגנה על הבסיס. הרי זה ברור, יש להגן על הבסיס מפני חדירות. ובוודאי שיש להגן על הנשק והתחמושת. כך יודע, או לפחות אמור לדעת, כל חייל.

אבל המובן מאליו הזה לא מתקיים. ביזת נשק ותחמושת מבסיסי צה"ל ומשטחי האש שלו, ובפרט בבסיס צאלים, היה למכת מדינה. ועל חיילי צה"ל נאסר לעשות דבר כדי להגן על הנשק והתחמושת. ואלה הולכים לארגוני טרור ופשיעה במגזר הערבי. יש לציין שלאחרונה שונתה המדיניות והחיילים נדרשים להגן בנשקם על המחנה ועל התחמושת. כנראה שהספר יצא לפני השינוי הזה. ואת זה המבקר ההזוי מכנה שימוש בנשק נגד האזרחים הבדואים.

* חקירה פלילית – החסינות הפרלמנטרית לא נועדה לאפשר לח"כ לתקוף באלימות קצין משטרה ולהטיח אגרוף בראשו, ולא לאפשר לח"כ להבריח חשוד.

יש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד אחמד טיבי ועופר כסיף.

* מי החצוף – אמיר אבגי הוריד את אחמד טיבי משידור, אחרי שטיבי צעק עליו "תשתוק" וכינה אותו "חצוף". התנהגותו היהירה, האדנותית והחצופה הזאת של טיבי, היא סדרתית, כמעט בכל ראיון, כבר שנים רבות. טוב עשה אבגי שהציב בפניו גבול.

* יום האסון – ה-15 במאי הוא יום הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים מציינים את יום ה"נכבה", כוונתם היא שקיומה של מדינת ישראל הוא אסון, ואת האסון יש להסיר.

ויש בתוכנו מי שקוראים לנשיא המדינה לשאת נאום ביום העצמאות שבו יביע השתתפות בצערם על ה"נכבה". כן, כן. אני לא ממציא את זה. ביום העצמאות של מדינת ישראל נשיא מדינת ישראל צריך, לטעמם, להביע את צערו על אסון קיומה של מדינת ישראל.

* להחזיר את הגופה – אני בעד החזרת גופת אחיו של זביידי למשפחתו. וגם את החזרת כל הגופות של כל המחבלים שבידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

* הכל או לא-כלום – לאחר פרסום תכנית טראמפ, כאשר ממשלת ישראל עמדה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, מועצת יש"ע יצאה נגד המהלך. מי שעמד בראש ההתנגדות היה יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן!

למה הם נהגו כך? כי תכנית טראמפ לא מספיק טובה להם. איני יודע מה חלקה של התנהלות מועצת יש"ע בכך שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהמהלך ההיסטורי, אבל ברור שההתנהלות הזאת לא סייעה למהלך. התוצאה היא בכיה לדורות. מתי יהיה עוד מצב שבו ניתן להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, עם רוב בממשלה ובכנסת ובהסכמה עם ארה"ב?

הגישה שהובילה להתנגדות של מועצת יש"ע הייתה של "הכל או לא-כלום". אלא שהגישה הזאת מביאה בדרך כלל לוויתור על הכל והסתפקות בלא-כלום. הציונות המגשימה פעלה תמיד בשיטת "עוד דונם ועוד עז" ובניצול הזדמנויות להתקדם. בן גוריון היה קשור לכל חלקי ארץ ישראל לא פחות מיריביו מימין ומשמאל, אך הוא קפץ על תכנית החלוקה כמוצא שלל רב, בהבינו שזאת הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להקמת מדינה יהודית. הערבים נהגו בגישת "הכל או לא-כלום" ועד היום הם מתאבלים על תוצאות התנהלותם (אבל בלי חשבון נפש והפקת לקחים).

ועכשיו, כאשר מועצת התכנון החליטה על הקמת 4,000 יח"ד ביו"ש, מועצת יש"ע שוב קופצת ורוקעת ברגלים. שוב אותו "הכל או לא-כלום".

* ספר תורה לרמת טראמפ – עוד נדבך חשוב בהקמת היישוב רמת טראמפ; נדבך תרבותי, רוחני. ביום ראשון הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "טל חרמון" שביישוב, המשותף לחילונים ודתיים. את ספר התורה תרם תושב אלוני הבשן טל לוי; ספר תורה של המשפחה, שנכתב לפני 32 שנה לעילוי נשמת אמו של טל.

היה זה אירוע צנוע, אך מרגש ומרומם נפש. הוא החל בבית הכנסת של אלוני הבשן ונמשך ברמ"ט. השתתפו באירוע תושבי רמ"ט, תושבים מאלוני הבשן ואנו, חברי הוועד המנהל של היישוב. נשאו דברים באירוע ראש המועצה חיים רוקח, רב היישוב חספין אהרון איזנטל, הרב של אלוני הבשן שהגיע למקום היישר משירות מילואים, כשהוא לבוש מדי קצין מילואים ונציגת התושבים.

* בעיה בשריר הלב – בתגובה לפוסט שגינה את חברת הכנסת בן ארי מיש עתיד שאמרה שאינה מצטערת על מותה של שירין אבו-עאקלה כתבתי שאני מצטער על הנזק שנגרם לישראל ממותה, ורק על כך.

וואהו וואהו, איזה תגובות. "בן גביר היה עושה לך לייק ענק". ומישהו כתב שיש לי בעיה בשריר הלב.

בכל שניה בממוצע מת אדם בעולם. למה שרירי הלב שלי צריכים להתאבל דווקא על תועמלנית אנטי-ישראלית?

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי על עומר בר לב: "אם זהו שר לביטחון פנים וזוהי מפלגתו העבודה, כי אז מוטב לנו איתמר בן־גביר בתפקיד".

* מהלך שגוי – ההתפטרות של מתן כהנא היא מהלך שגוי, בעיניי, ממספר טעמים.

א. כפי שכתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות, אני תומך נלהב בחוק הנורווגי וסבור שיש לאמץ אותו כחוק גורף ומחייב. שרים אינם צריכים להיות ח"כים, חשוב שיהיו 120 ח"כים שזה תפקידם וזו משימתם. השרים צריכים להיות מרוכזים כל כולם בתפקידם המיניסטריאלי. איני אוהב את ההתייחסות האינסטרומנטלית לחוק הנורווגי שאותו מקיימים על פי קוניוקטורות פוליטיות אלו או אחרות.

ב. אם הכוונה הייתה להדיח את ח"כ כלפון (יש לציין שבנט, כהנא וסיעת ימינה מכחישים זאת), הרי שאין לכך כל הצדקה. כלפון הוא ח"כ רציני, מחויב ונאמן למפלגתו ולקואליציה. הוא לא שידר שום סימני עריקה ולא הייתה כל סיבה לחשוד בו.

ג. החשש שכלפון יעשה מעשה עידית סילמן מופרך, כיוון שבניגוד לסילמן, עצם היותו "נורווגי" אינו מאפשר זאת. אם יערוק – יכול שר של ימינה להתפטר, והוא מחוץ לכנסת.

ד. מתן כהנא הוא שר מצוין, שמוביל באומץ ובנחישות רפורמות שנועדו לחזק את זהותה היהודית של ישראל ולשחרר את הזהות היהודית של המדינה משבי החרדים. במצב הרעוע של הקואליציה, ספק אם הכנסת תאשר את חזרתו לתפקיד. איזו סיבה יש לתת לעריקה עידית סילמן את הכוח להכריע אם מתן יהיה שר הדתות?

חבל.

ובשולי הפרשה – נתניהו צייץ ציטוט של סיפור כאילו המהלך נעשה על פי דרישת רע"ם, בשל עלייתו של כלפון להר הבית. נתניהו ידע, כמובן, שזהו שקר מוחלט. הוא המתין קצת, עד שווידא שהמסר עבר והשקר מופץ בתעלות הביבים, תרתי משמע. ואז הוא מחק את הציוץ, כאילו השקר לא קשור אליו. כך עובד השרלטן.

* אופוזיציה למדינה – למה הליכוד יצביע נגד חוק "ממדים ללימודים", שנועד להעניק מלגת לימודים ללוחמים? כי הוא אופוזיציה למדינה.

          * ביד הלשון

קידה – רנ"ג נועם רז, לוחם ימ"מ שנפל בקרב עם מחבלים בג'נין, הוא תושב היישוב קידה.

קידה הוא יישוב קהילתי בבנימין, בגוש שילה, שעלה לקרקע ב-2003. ההחלטה על הקמת יישוב במקום התקבלה בידי הממשלה כבר ב-1984.

שמו של היישוב נקרא על שם השיח קידה-שעירה, הנפוץ באזור.

* "חדשות בן עזר"

מורשת ימית

בשיחה שקיימתי לפני חודשים אחדים עם דבורה בר מנוב, החלפנו בינינו רשמים וחוויות מהרצאותינו, בעיקר בפני נוער, בנושאי ציונות והתיישבות. דבורה, שנעקרה עם משפחתה, לפני ארבעים שנה, מחבל ימית, סיפרה בכאב שסיפור ההתיישבות הציונית בסיני נשכח, נמחק מן הזיכרון ההיסטורי. כאשר היא שואלת קבוצה של עשרות תלמידים מי שמע על ימית, במקרה הטוב מישהו מרים אצבע מהוססת ומספר ששמע משהו.

נחמץ לבי כששמעתי את הדברים. לא זו בלבד שהיישובים נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו (כמובן שכל העקורים מצולקים, אבל רובם הצליחו לשקם את חייהם. אך יש מי שעמדו מלכת וחייהם נחרבו), כבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק; אותו פרק קצר ויפה של מפעל התיישבות במדבר התפזר כאבק פורח. אי אפשר להשפיע על העבר ולשנות אותו, אך מן הראוי שהחברה הישראלית תזכור ותוקיר את חלוציה, שהקימו מפעל לתפארת בשם החברה הישראלית ושילמו מחיר כה כבד על החלטותיה כעבור שנים ספורות.

בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת יישובי סיני; חבל ימית ומרחב שלמה. העיר ימית בצפון סיני ובנותיה, המושבים והקיבוצים, שדות (בכור היישובים), אבשלום, אוגדה, דקלה, חולית, חרובית, חצר אדר, נאות סיני, ניר אברהם, נתיב העשרה, פריאל, פרי גן, סופה, עצמונה, ותלמי יוסף. ובמרחב שלמה, במזרח סיני – אופירה, נביעות ודי זהב.

יישובי סיני נעקרו במסגרת השלב האחרון במימוש הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. מבלי להיכנס למחלוקת האם עקירת היישובים היא מחיר מוצדק תמורת השלום עם מצרים, אני רוצה להעלות בזיכרון את היישובים והתושבים, שדומה שנשכחו מהתודעה. אם עקירת גוש קטיף נצרבה בתודעה כטראומה לאומית, אולי כיוון שהייתה במסגרת נסיגה חד-צדדית ללא תמורה, או בשל מתקפות הרקטות והטרור מרצועת עזה שאחרי הנסיגה, עקירת יישובי סיני לא נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית, וכמעט נשכחה מלב, מה שאולי הגביר את הטראומה האישית של העקורים.

מדובר באלפי חלוצים, מלח הארץ, פאר החברה הישראלית, שנענו לקריאת ממשלות ישראל והקונצנזוס הלאומי, עזבו את חיי הנוחות במרכז, והדרימו למדבר למלא משימה לאומית ציונית, ליישב את הארץ ולעצב את גבולה של המדינה. הם יצרו בתוך החולות והשממה בית לתפארת, בנו חיים, יצרו קהילה, עיצבו הווי ותרבות, הקימו חקלאות מפוארת ותעשיה. הלכו להגשים חלום – וחלומם נופץ בעודו באיבו. וכאילו לא די באסון שפקד אותם, נוספה עליו מכה נפשית קשה – הסתה חמורה נגדם והצגתם כעוכרי השלום וכתאבי בצע ורודפי פיצויים. קצת יותר מחודש לאחר העקירה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והאפילה על הזיכרון הקיבוצי של יישובי סיני, שכאילו החולות כיסו אותם והדירו אותם מן הזיכרון.

היום, ארבעים שנה לאחר העקירה, מן הראוי להקדיש להם את המקום שהם ראויים לו בתודעה הלאומית, לזכור ולהזכיר את מפעל חייהם הנפלא שנהרס באבחת בולדוזר.

****

בעת עקירת חבל ימית, הייתי חייל בטירונות. החשש הגדול שלי, היה שנישלח לימית. היה לי ברור שעל אף התנגדותי לנסיגה, לא אסרב פקודה, כי סרבנות היא הרס הצבא והרס הדמוקרטיה. לשמחתי, לא נדרשתי לעמוד במבחן. באותה תקופה נשלחנו לאבטחת יישובים בגבול לבנון הסוער. צפיתי בעקירה בטלוויזיה, במועדון היישוב בית הלל.

בשנות נעוריי, טרם גיוסי לצה"ל, הפגנתי נגד הנסיגה, צעדתי בצעדת ימית ביום העצמאות ובקיץ 1981 נסעתי בטרמפים עם חברתי באותם הימים לחגיגת העשור של מושב שדות, בכור יישובי חבל ימית, שהיה למפגן הזדהות עם יישובי החבל כולו. מתכונת האירוע, לא הייתה של הפגנת מחאה, אלא דומה יותר לחגיגת עשור להתיישבות שכל חייה לפניה. מופע אמנותי ברמה גבוהה, שבו המתיישבים – הורים וילדים, מספרים את סיפור היישוב במשחק, בשיר ובריקוד. הייתה בכך עוצמה גדולה, של קהילה שבנתה בעשר אצבעותיה, באמצע שום-מקום, בתוך חולות סיני, יישוב לתפארת. גם אם נגזרה הגזרה ושדות נעקרה, כמו שאר יישובי החבל – את הסיפור שלה ראוי להציל.

כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל (יהודה הראל – ביוגרפיה; הוצאת "ידיעות ספרים", 2019), שהיה ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, ראיינתי את חבריו להנהגת המאבק אלה וויטו ויצמן. ויטו ואלה היו מחלוצי שדות, שביתם היה הבית האחרון שחרב. הם הקימו בשדות משק גדול ומצליח, שכלל משתלות, הדרים, מנגו ואבוקדו. לאחר העקירה, הם המשיכו את דרכם החלוצית, הקימו עם חבריהם יישוב חדש בחבל הבשור, המושב עין הבשור. מצאתי יישוב פורח, בית יפה, משק חקלאי מצליח. פאר תחת אפר. כשאני רואה זאת, אני מצפה למצוא אנשים מאושרים, שהקימו במשך כמעט ארבעה עשורים מפעל חיים נפלא. אך מצאתי אנשים כואבים, שכאב העקירה פצע את נפשם, וגם היש הגדול שהם יצרו, לא ריפא את הפצע.    

ההתיישבות בסיני ועקירתה, לא הותירו אחריהם יד ושם בתרבות הישראלית; בספרים, בסרטים ובשירים.

השיר המזוהה ביותר עם המאבק נגד הנסיגה, הוא שירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", והשורה המצמררת מתוכו, התחינה, התפילה "אל נא תעקור נטוע", שהייתה לסיסמת המאבק. אבל נעמי שמר לא כתבה את השיר על ימית ועל יישובי סיני. השיר נכתב כשיר אישי מאוד, בהקשר משפחתי. נעמי שמר הייתה מראשי המאבק נגד הנסיגה, פעילה מרכזית ביותר בתנועה לעצירת הנסיגה בסיני, והיא נתנה בדיעבד את הסכמתה לשימוש בשיר למאבק.

השורה "אל נא תעקור נטוע" נכתבה בהשראת הפסוק מקֹהלת "עת לטעת ועת לעקור נטוע". חיים חפר כתב אז את השיר "עת", שנכתב מתוך התכתבות עם קהלת ובו הפסוק הזה, כמעין תשובה ל"אל נא תעקור נטוע". היה זה שיר שהביע תמיכה בעקירה כמחיר ראוי לשלום עם מצרים, אך לצד התמיכה, ביטא השיר אהבה עזה לסיני ולנופיה.

שיר שיצא ממש באותם הימים והיה מזוהה מאוד עם יישובי סיני, היה שירו של מני בגר "זה היה ביתי". גם השיר הזה לא נכתב על הבית שננטש ונהרס בסיני. זהו שיר של געגוע לבית בישראל, שהוא כתב בתקופה שערך טיול תרמילאים באירופה, אך גם מני בגר קיבל בדיעבד את האימוץ שלו לביטוי הכאב על עקירת היישובים.  

כעבור 25 שנים, ערב עקירת גוש קטיף, כתבו חברי הרכב הראפ "כלא 6" גרסת ראפ מעודכנת לשירו של מני בגר. בשיר הזה, המילים מתייחסות בפירוש לשיר המקורי כשיר על ימית. מני בגר, שכתב והלחין את השיר המקורי, לא זו בלבד שנתן את ברכתו לגרסה החדשה ואת הרשות להשתמש בלחנו ובחלק מן המילים שכתב, אלא הוא עצמו הצטרף להילה הררי ולהרכב הראפ "כלא 6", בשירה.

השיר הוא קינה על הבית שחרב, על כל הזיכרונות והגעגועים שנצרבו בו. הוא נפתח בפזמון של השיר המקורי. בבית הראשון נאמר "ימית קמה לתחיה". המסר הוא שחבל ימית קם לתחיה כחבל התיישבות ישראלית משגשג לא רחוק משם, בגוש קטיף, אך גם שעקירת חבל ימית קמה לתחיה בעקירת גוש קטיף. "הזיכרונות לא מתו, הם עברו דירה". ויש בשיר הרבה זעם, והרבה "אנחנו והם". "בשבילי זה הבית, בשבילם זה עוד סתם קו על מפה". וכמו בשיר המקורי, גם השיר הזה מדבר על בית ועל הזיכרונות מהבית, ואיך הכל נגדע.

"אנחנו לא ניצור בו זיכרונות יותר.

אני זוכר לילה ראשון, נשיקה ראשונה

פרידה שלא תשוב יותר".

והוא מוסיף: " מתכופף אל הארץ, לוקח חופן אדמה

כאן זה הבית שלי, זאת הילדות, הנשמה".

ושיא הקינה הוא במשפט מתוך השיר המקורי, ושוב בביצועו של מני בגר:

"שוב לא רואים נרות דולקים

בחלונות מאז עזבנו".

בפינה שבועית שלי זה למעלה מ-11 שנים בתכנית "ינשופים", שעברה לאחרונה מרדיו אורנים לרדיוטק, אני משמיע בכל שבוע שיר עברי ומדבר עליו. את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לציון ארבעים שנה לעקירת חבל ימית. גרסת הראפ ל"זה היה ביתי", היה השיר שבחרתי לציין בו את כאב העקירה ואת הרצון להזכיר את הבית בסיני ולהעלותו מתהום הנשיה וההדחקה.

את הפינה סיימתי במילים אלו: אני מקדיש את השיר הזה לזכרם של יישובי סיני ולזכרם של יישובי גוש קטיף ובתקווה שלא ייעקרו עוד, חלילה, יישובים בארץ ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 3.4.22

* ברירת חיינו – "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. … אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

66 שנים חלפו מאז הספדו של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. והדברים נכונים גם היום.

* להגיע אל מיטתו של המחבל – כאשר אנחנו שומעים את הטרוניות על חיילי צה"ל הקלגסים שנכנסים בלילה לבתי פלשתינאים וחוטפים ילדים בלה בלה בלה, כדאי להבין את משמעות הדברים. לוחמי צה"ל ושב"כ עוצרים מדי לילה מחבלים כמו המחבל מג'נין שרצח 5 אנשים בר"ג ובני ברק, לפני שהם מצליחים לבצע את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועים, כאשר בכל פיגוע יש פוטנציאל להרבה יותר מחמישה הרוגים.

למרבה הצער, אין דבר כזה ביטחון הרמטי, ולא תמיד ניתן לסכל מראש את כל הפיגועים. והפעם לא הגענו אל המחבל במיטתו לפני שהגיע לרצוח יהודים. מי שמבטיחים ביטחון הרמטי, הם שרלטנים ומאחזי עיניים.

מה שחשוב הוא להמשיך בהגנה האקטיבית בשטח האויב ואף להגביר אותה, וללמוד מטעויות. וגם לדעת לנשוך שפתיים ולא להתפרק ולהישבר כאשר ישיבתנו בארץ גובה מאתנו מחיר דמים. כי כל התפרקות כזו היא פרס לטרור.

* כרוניקה של פיגוע ידוע מראש – כך כתבתי ב-25.7.20: "מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע 'חומת מגן'. הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים".

חלפו שנתיים, ממשלה התחלפה, והמחדל נמשך והביא השבוע למותם של חמישה בני אדם. הפיגוע לא היה בתרחיש שכתבתי. זו לא הייתה חגורת נפץ אלא רובה. אבל המחבל חדר לארץ עם רכב, דרך פרצה בגדר.

הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ – המעצרים הנעשים מדי לילה, מונעים מאות פיגועים ואלפי נרצחים בשנה. אבל גדר ההפרדה נועדה להיות כלי עזר נוסף למנוע את זליגת המחבלים שלא הגענו אליהם. והגדר הזו פרוצה.

שתי המשימות הביטחוניות המרכזיות שיש לבצע כעת, אחת נוגעת לרש"פ ואחת לערביי ישראל: סתימת הפרצות בפני שב"חים ואיסוף הנשק הבלתי חוקי. אלו משימות גדולות וכבדות, והן הכרח. בהן יש להתמקד.

* גיבור ישראל – השוטר אמיר חורי, ערבי ישראלי, חרף את נפשו, הסתער על המחבל, חיסל אותו ונהרג. הוא עצר בגופו את מסע הטבח. גיבור ישראל!

ערביי ישראל נעים על הרצף שבין חורי לאגבריה, בני  הדודים המחבלים שרצחו בפיגוע בחדרה. המשימה המורכבת שלנו, היא לטפח את החורים ולמגר את האגבריות. לטפח את הרצון להשתלב כאזרחים חופשיים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית ולהיאבק ברצון לרשת את ישראל.

ההכללה על "הערבים" משרתת את האגבריות.

* הערבי מת – שעה שאספסוף מוסת ופרוע קרא את קריאות הזוועה המצמררות, המחרידות כל יהודי שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים", אכן משאלתם התגשמה. ערבי מת.

השוטר הערבי רס"מ אמיר חורי, מת מות גיבורים עת הרג את המחבל ועצר את הטבח ובמותו הציל חיים, אולי גם של אלה שקראו את הקריאות המייחלות למותו.

* הרוב הדומם – התרגשתי למראה החרדים הרבים שהשתתפו בהלווייתו (הנוצרית) של רס"מ אמיר חורי. המחווה הזאת היא היפוכה המוחלט של הפגנת "מוות לערבים" של חרדים לאחר הפיגוע.

אני מאמין שהמשתתפים בהלוויה מייצגים את הרוב הדומם בקרב החרדים.

* פסטיבל המחולות – ככה זה עובד אצל הכהניסט. כאשר הוא מריח דם, הוא נכנס לנוהל מהר-שלל-חיש-בז וממהר למקום לגזור את הקופון ולפתוח את פסטיבל המחולות על הדם; לשלהב את היצרים, להלהיט את הרוחות, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון לבצע את משימתם.

וכאשר מבקרים אותו, מיד מתחילות התגובות המתחסדות: "זה מה שמעניין אותך ביום הקשה הזה? אני מבין שעם המחבלים אין לך בעיה, רק עם בן גביר". וכו' וכו' וכו'. כלומר, מי שאינו מצטרף למחולות הכהניסטיים על הדם, הוא בכלל תומך במחבלים. טירוף.

* לא השיג את מטרתו – הפרובוקציה של הכהניסט הפירומן נכשלה. הוא לא הצליח להבעיר את השטח. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהוא יחפש פרובוקציה אחרת ובסוף יצליח.

* איש קטן – בשעת משבר כזו, מול גל הטרור, על עם ישראל להתאחד ולהתלכד מול הטרור.

אבל עסקן סוג ז', איש קטן וערל לב, הכוריאוגרף של פסטיבל המחולות על הדם, הולך למשפחה האבלה ומסית נגד הממשלה. וטוען שהיא לא נלחמת בטרור כי הוא כבולה בקואליציה עם התנועה האסלמית. כן, אותו שרלטן שבנה את רע"ם ובמשך שנתיים רקם את הקלף המנצח שלו – ממשלה עם רע"ם, שכמעט קמה ורק סמוטריץ' סיכל אותה.

ראש האופוזיציה למדינה.

* גל הטרור הקודם – ב-2015 פרץ גל טרור רצחני, שכינוייו היו "אינתיפאדת הבודדים" ו"אינתיפאדת הסכינים". בתוך כשנה נרצחו 50 איש במאות פיגועי טרור.

ראש הממשלה היה נתניהו. הוא לא היה אשם בפיגועים. הוא לא היה אחראי לפיגועים. אחריותו הייתה למגר את גל הטרור, ואכן, מערכת הביטחון והוא בראשה הצליחו לשים קץ לגל הזה. ועל כך ראוי נתניהו לכל שבח. אגב, גם בגל הפיגועים ההוא הכהניסטים יצאו לרקוד על הדם.

היום אנו נמצאים שוב בגל טרור. וגם הפעם נתגבר עליו. את ההתגברות עליו ינהיג בנט. נקווה מאוד שהפעם נתגבר עליו מהר יותר ובמחיר דמים נמוך יותר. חבל מאוד, שבמקום להתאחד מול הטרור ולעמוד מאחורי הממשלה וכוחות הביטחון במלחמתם בטרור, אופוזיציה צינית, עסקנית, חסרת אחריות לאומית, מנצלת את המצב לפוליטיקה קטנה.

* אצל גדעון לוי אין חדש – הגינויים בציבור הערבי לגל הטרור חסרי תקדים. אבל אצל חובב הטרור גדעון לוי אין חדש. הוא ממשיך לתמוך במחבלים ובפיגועים בהתלהבות, כמו בעבר. בעיניו, אין להם ברירה אלא לפגע. "בלי הטרור מי יסתכל עליהם בכלל" אומרת הכותרת וזה גם תוכן הפשקוויל. הפיגועים הם העונש המוצדק לחטאים שלנו; "השחצנות" וכמובן "אקיבוש". ובכלל, מי שטרוריסטים באמת הם אנחנו, חיילי צה"ל ביהודה ושומרון. והוא מאשים גם את פסגת שדה בוקר והעליה לקברו של "מצביא הנכבה" כפעולה שמצדיקה את הפיגועים.

* המשימה העליונה – גל הטרור הרצחני השתלט על סדר היום הציבורי וכל תשומת לבנו מופנית אליו. אבל מן הראוי שגם בימים הקשים האלה נזכור את המשימה הלאומית העליונה שלנו, הראשונה במעלה, והיא העליה ההמונית מאוקראינה ורוסיה, שאם ננהג בתבונה עשויה להגיע למאות אלפים.

איני מדבר רק על היערכות לקליטה, אלא לא פחות מכך על עשיה אקטיבית לעידוד עליה. דווקא עכשיו, יש לשלוח שליחי עליה רבים, מטעם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית ו"נתיב", בעיקר יוצאי חבר המדינות – לרוסיה ולאוקראינה, כדי לעודד עליה. ולפשוט על מעברי הגבול, תחנות המעבר ומחנות הפליטים כדי להגיע לכל יהודי ולשווק לו את מדינת ישראל, את העליה ואת חוק השבות. לפעול באופן אקטיבי לכך, שאותם יהודים יבחרו לעלות לישראל, ולא להמיר גולה בגולה.

ויש קשר הדוק בין המשימה הזו לבין המלחמה בטרור, כי התשובה המרכזית לטרור היא ה"אף על פי כן" –  המשך תנופת הגשמת הציונות בעליה ובהתיישבות.

* בזכות מלחמת האזרחים – פרד הוף היה חבר בצוות המזרח התיכון של הנשיא אובמה והיה המתווך בין נתניהו לבשאר אסד. לאחרונה, הוא פרסם ספר המתאר את הניסיון להביא להסכם שלום בין ישראל וסוריה בשנים 2009-2011: "Reaching for the Heights: The inside Story of a Secret Attempt to Reach a Syrian-Israeli Peace".. הספר טרם תורגם לעברית. פרופ' איתמר רבינוביץ', מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה בממשלת רבין, כתב סקירה על הספר במוסף ספרות תרבות של "הארץ".

כזכור, תשע שנות מו"מ בין סוריה לישראל הסתיימו ב-2000 כאשר חאפז אל-אסד דחה את הצעתו של ברק, שנמסרה לו מפי הנשיא קלינטון, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 זולת רצועה של כמה עשרות מטרים מן הכינרת. אסד דחה בזעם את ההצעה, בשל אותם עשרות מטרים. בשאר אסד, שנכנס לתפקידו עם מותו של אביו, כחודשיים לאחר סיום המו"מ, מתנה מאז את חידוש המו"מ עם ישראל, בכך שנקודת הפתיחה שלו תהיה היכן שהסתיים המו"מ הקודם. כלומר, שהוויתור הישראלי על כל הגולן ועקירת כל היישובים תהיה עובדה שעליה לא יהיה עוד דיון.

הוף פתח את המו"מ בניסוח נייר עבודה שהביא להסכמתם של נתניהו ואסד. המסמך דיבר על נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר ויתור גם על חוף הכינרת, תמורת "שינוי אסטרטגי" שיכלול שלום עם סוריה והתנתקות של סוריה מאיראן וחיזבאללה. המו"מ התקדם והגיע אל סף פסגה בין נתניהו ואסד כדי לסגור את הפרטים האחרונים. אלא שאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, שבה טבח אסד כחצי מיליון מאזרחיו תוך שימוש נרחב בנשק בלתי קונבנציונלי, ואיבד (זמנית?) את הלגיטימיות הבינלאומית שלו. רק מלחמת האזרחים שמה קץ לניסיון הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי. יתכן שמלחמת האזרחים בסוריה הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

יש לציין שלא הייתה זו הפעם הראשונה שנתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי. הפעם הראשונה הייתה בקדנציה הראשונה שלו, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר, וגם על כך כותב רבינוביץ' במאמרו.

ב-2000, לאחר שכשלו תשע שנות מאמץ מדיני אינטנסיבי להגיע להסכם בין ישראל לסוריה, תוך נכונות של ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק למסור את הגולן, האמנו שהפעם מדינת ישראל ניצלה סופית מאסון הנסיגה. והנה, ב-2008, שנה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי, אולמרט ניגש למו"מ על נסיגה מהגולן, בתיווכו של "המתווך ההוגן" ארדואן. הסורים פוצצו את המו"מ כמחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. ומסתבר שבמשך שנתיים נתניהו ניהל מו"מ וכמעט הביא לנסיגה.

המסקנה מכך צריכה להיות התובנה, שהאיום הזה על מדינת ישראל לא הוסר סופית, וכנראה שהפיתוי לשכנע את דעת הקהל בישראל להסכים לנסיגה יהיה הקלף האיראני. לכן, יש ליצור בגולן מציאות בלתי הפיכה, שתשליך באופן סופי ומוחלט את רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן אל פח האשפה של ההיסטוריה. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן עליה החליטה פה אחד ממשלת בנט, שנועדה להכפיל בתוך שנים ספורות את ההתיישבות היהודית בגולן, עשויה להיות וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון הנסיגה מהגולן.  

* אל תהרסו את החקלאות – החשיפה הפרועה של הירקות ליבוא, הביאה את ענף העגבניות למשבר. בתוך חודשים ספורים, חוסלו שליש משטחי גידול העגבניות בישראל, בשל חוסר היכולת להתחרות עם הסחורה הפגומה והזולה מטורקיה, המבוססת על העסקה בתנאי עבדות. והנה, מחירי העגבניות המיובאות מטורקיה הפכו למונופול ועלו פלאים. נוצר מחסור בעגבניות תוצרת ישראל. והתוצאה – נסיקה מיידית במחירי העגבניות, שזינקו ל-9-10 ₪ לק"ג וצפויים לעלות ל-15 ₪ לק"ג. בינתיים, ליברמן ופורר הוציאו באופן חד-צדדי צווים להעמקת היבוא הפרוע, מה שצפוי לגרום לתוצאה דומה בעוד ענפים. את החקלאות הישראלית הם יהרסו, ויוקר המחיה רק יעלה.

מן הראוי שהם יעצרו את הדהירה המטורפת וההרסנית, יישבו עם נציגי החקלאים וייבנו יחד רפורמה טובה ויעילה, שתיטיב עם החקלאות הישראלית ועם הצרכן הישראלי, שתהיה בה באופן מושכל ומוסכם חשיפה מבוקרת ליבוא לצד תמיכה ישירה בחקלאים. ובדרך הפוכה לזו של ליברמן – קודם תמיכה ורק אח"כ חשיפה.

* ממצא מבורך בהר הקללה – על הר עיבל שבשומרון, באתר שזוהה בידי פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבח ישראלי מן המאה ה-13 לפנה"ס, נמצאה הכתובת העברית העתיקה אי פעם, הוזכר בה שם ה' והיא טקסט של קללות, שהתגלה על הר הקללה. הזיהוי נעשה בידי קבוצת ארכיאולוגים מישראל, ארה"ב וגרמניה. זהו ממצא בעל משמעות מדעית אדירה וגם בעל משמעות לאומית, באישוש הקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל.

גילוי ממצא כזה הוא יום חג, אך לא ב"הארץ"."הארץ" פרסם מאמר חמוץ בנדון. הוא מנסה לקעקע את אמינות הממצא. והמסר המרכזי הוא שהממצא נתגלה באופן בלתי חוקי, ולמעשה מדובר כאן יותר בשוד עתיקות מאשר בארכיאולוגיה. ומדוע הוא בלתי חוקי? כי הוא נעשה ללא רישיון של הפלשתינאים, והר עיבל הוא בשטח B, שהשליטה האזרחית בו, על פי הסכם אוסלו, היא של הרש"פ.

הו, אוסלו אוסלו. בהסכם אוסלו נאמר גם שהפלשתינאים מתחייבים לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. זה לב ההסכם. ואנו זוכרים היטב כיצד הסעיף השולי הזה קוים ותזכורת נוספת קיבלנו השבוע. אך בעבור "הארץ" הסכם אוסלו בר-תוקף כדי לסכל גילוי ממצא מדעי שמחזק את זהותה ההיסטורית של ארץ ישראל כארצו של ישראל. על השמנת הזאת יש לתת לפלשתינאים לשמור. והרי הפלשתינאים ידועים במסעות ההרס המכוון של כל ממצא ארכיאולוגי המאושש את ההיסטוריה היהודית של הארץ, כפי שהם עושים עם הממצאים הארכיאולוגי בהר הבית, בשילה ובמקומות אחרים.  

* נועם שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט ולמאבק שקדם לו – הפעלת הלחץ על הממשלה להיכנע לטרור.

אבל ההתנגדות שלי לא הייתה כלפי נועם שליט וכלפי משפחת שליט. אותם הבנתי ועמם הזדהיתי. וכעסתי מאוד על אלה שתקפו אותם.

גאולה כהן הייתה בין המתנגדים החריפים ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה: "ומה היית עושה אילו הבן שלך היה שבוי בידי המחבלים?" ותשובתה הייתה: "הייתי נלחמת למען שחרורו כמו לביאה ודורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי להחזירו הביתה. אבל אני רוצה לקוות שהממשלה הייתה מספיק חזקה ואחראית כדי לא להיכנע ללחץ שלי".

הזדהיתי עם נועם שליט שלחם כלביא למען שחרור בנו. חבל שהממשלה לא הייתה חזקה ואחראית כדי לעמוד בלחץ.

יהי זכרו של נועם שליט ברוך!

* למה נוזהת קצב לא כיהנה בכנסת התשיעית – ב"גלריה" הופיעה כתבה על ח"כ לשעבר מן המערך נוזהת קצב, במלאת לה 90. קצב עצמה לא התראיינה לכתבה; בין אם לא רצתה, או שמצבה הבריאותי אינו מאפשר זאת.

אחד המרואיינים, הסופר אלי עמיר, הסביר מדוע לא נבחרה ב-1977 לקדנציה נוספת: "היא לא נשארה בכנסת משום שמפא"י הציבה מכסות עדתיות והייתה שם גם שושנה ארבלי אלמוזלינו". כתב רציני יותר מאינס אליאס היה בוחן את התזה.

ראשית, באותן שנים מפא"י כבר לא הייתה קיימת; היה זה 9 שנים לאחר הקמת מפלגת העבודה. שנית, שושנה ארבלי-אלמוזלינו כלל לא הייתה במפא"י, אלא באחדות העבודה, אך כאמור באותה תקופה הן כבר היו מפלגה אחת. שלישית, ארבלי-אלמוזלינו הייתה ח"כית כבר מ-1966 וכמובן גם בכנסת השביעית (1974-1977) לצד נוזהת קצב. אילו הסיבה לאי בחירתה ב-1977 הייתה מכסה עדתית, היא לא הייתה מכהנת גם בכ-1974. הסיבה לכך אחרת לגמרי. ב-1977 המערך איבד את השלטון, וירד מ-51 מנדטים ל-32 מנדטים. נוזהת קצב הייתה המועמדת ה-39, שלכל הדעות נחשב למקום בטוח. לכל הדעות, זולת דעתם של המצביעים, והיא הקובעת.    

* 360 מעלות – בראיון לדנה וייס אמר אייל ברקוביץ' שהתדמית שלו שונה ממי שהוא באמת ב-360 מעלות.

360 מעלות הם מעגל שלם. כלומר, התדמית שלו זהה למי שהוא באמת.

          * ביד הלשון

אביב – אביב הוא עונת השנה שבין החורף לקיץ. אביב הוא גם חודש האביב – חודש ניסן. אביב הוא גם חג האביב – חג הפסח.

המילה העברית המקראית אביב, אינה עונה בשנה, אלא מצב של החיטה, טרם גמר ההבשלה; אז צבעה ירוק וגרעיניה רכים. המצב הזה של החיטה הוא בעונה זו של השנה, ולכן נאמר בתורה "חודש האביב", כלומר התקופה שבה מצב החיטה הוא אביב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.3.22

* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש". זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.

אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעליה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.

השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעיה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העליה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.

* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.

אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.

אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.   

* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.

* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני". הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.

* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פרסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.

פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.

* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח. אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.

הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 ₪ לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 ₪. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 ₪. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.

משמעות הדבר, היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.

* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.

פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.

בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה ליבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.

כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העליה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.

בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.

* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.

הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתכנית טראמפ.

את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.

לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.

* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם הייתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמתי על ה"נכבה". כן, הייתה נכבה לערביי א"י. זו הייתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.

מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא בסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי ייבז בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא הייתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" היא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.

כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".

לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אמי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו. וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו". וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.

כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.

* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין.

הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.

רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא הייתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.

אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.

* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.

לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והייתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר הייתה שונה לחלוטין.

שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.

כל הכבוד למתן כהנא!

* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.

זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. יתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.

דברי של חנן פורת בעקבות הטבח, היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו הייתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.

* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורלל.ת הזאת של כיעור השפה העברית?

* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.

          * ביד הלשון

שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות".

ברירה היא בחירה בין מספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.

* "חדשות בן עזר"