צרור הערות 22.8.21

*  מי רוצה אפגניסטן ביהודה ושומרון?

* מביך – השופר בועז ביסמוט פרסם ב"ישראל היום" מאמר שניתן להגדיר אותו במילה אחת: מביך. גם בקנה המידה השופרי של ביסמוט, זה מאמר הזוי במיוחד. הוא קרא לבנט לדחות את ההזמנה לבקר בבית הלבן, כדי לא להצטלם ליד ביידן, הנשיא שהפקיר את אפגניסטן.

כיוון שיותר משביסמוט הוא שופר של נתניהו, הוא שופר של טראמפ, כדאי להזכיר לו, שהנושא היחיד שבו מדיניותו של ביידן זהה למדיניותו של טראמפ הוא אפגניסטן. ביידן מממש לא רק את ההחלטה של טראמפ לסגת מאפגניסטן, אלא גם את תכנית הנסיגה המפורטת שעיצב ממשלו של טראמפ.

מן הסתם, אילו טראמפ היה הנשיא, ביסמוט היה מהלל ומשבח את הנסיגה. את הנשיא שנאמן להבטחתו "אמריקה תחילה" ועל אומץ לבו לחתוך באבחת סכין את הפלונטר האפגני ובמיוחד את הנחרצות שביציאה בלי להתעכב על כמה אפגנים שרוצים לתפוס טרמפ על הטיסה.

הרעיון שישראל תחרים את נשיא ארה"ב הזוי באופן קיצוני. מה שמפריע לביסמוט אינו הלגיטימציה של בנט לביידן, אלא הלגיטימיות של בנט כראש הממשלה, שאותה הוא ושולחו מנסים לערער. הרי הם מנסים לטעון שבנט "לא מדינאי", "לא אפוי" וכו'. תמונותיו של בנט בבית הלבן עלולות, חלילה, לגרום להם לצרבת.

* היהודי האחרון – זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, מצהיר שבכוונתו להישאר שם, כי "זה הבית". לא. הבית שלך, כיהודי, הוא ארץ ישראל, מדינת ישראל. הוא מזכיר לי יהודים בגרמניה של שנות השלושים.

האם יקיץ הקץ על יהדות אפגניסטן בת אלפי שנים? תוהה כותרת כתבה בוויינט על היהודי האחרון באפגניסטן. אני מגדיר זאת אחרת – כאשר זבולון סימן-טוב יעזוב את אפגניסטן ויעלה לארץ ישראל, תוגשם במלואה תפילתם של יהודי אפגניסטן לאורך אלפי השנים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

* הדדיות ביחסים – נשיא מצרים א-סיסי הזמין את ראש הממשלה בנט לביקור רשמי במצרים. אלו חדשות מצוינות, המעידות על התחממות היחסים בין המדינות. על בנט להיענות להזמנה ולבקר בקהיר.

בביקורו בקהיר עליו להזמין את א-סיסי לביקור רשמי בירושלים. ויש להעביר למצרים מסר שישראל לא תראה בעין יפה אי היענות להזמנה. אל לנו לחזור למערכת יחסים נוסח מובארק.

בארבע השנים בין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. בשלושים שנות שלטונו, מובארק הקפיד לא לערוך ולו ביקור אחד בישראל (למעט גיחונת להלוויית רבין). ובאותה תקופה, נשיאים וראשי ממשלה ישראל עלו אליו לרגל לחלות פניו. חוסר ההדדיות בביקורים ביטא את חוסר ההדדיות ביחסים. ישראל שאפה לקיים עם מצרים שלום חם, כפי שעוצב בהסכם השלום שנחתם עם סאדאת. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.

על הממשלה לעצב מחדש את היחסים עם מצרים כיחסי הדדיות.

* כלכלה ציונית – גאולה כהן אמרה פעם שהיא לא בעד כלכלה סוציאליסטית ולא בעד כלכלה קפיטליסטית – היא בעד כלכלה ציונית. זו השקפת עולמי. כלכלה שתוצאתה היא קריסת המשקים לאורך גבול עזה – אי אפשר להצדיק בשום "איזמים" למיניהם.

* המאזן הפאתטי של אריאלי – "המתנחלים חוזרים הביתה לישראל" זועקת כותרת מאמרו של שאול אריאלי ב"הארץ". אריאלי חוגג פרסום של הלמ"ס על מאז הגירה שלילי ביישובים הגדולים ביהודה ושומרון ב-2020.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תכנית אלון, תכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. בתכניתו חמישה יסודות. היסוד הראשון מוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל הצגה של התכנית הקפיד אלון לפתוח ביסוד הזה. משמעותו היא זכותו שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומכאן זכותה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, להתיישב באותם שטחים ולהחיל עליהם את ריבונותה. רק לאחר הנחת היסוד הזה ובכפוף לו, בחן אלון מה האינטרסים הלאומיים של ישראל והפריד בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, שמאיימים על הרוב היהודי ומסכנים את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין לממש בהם את זכותנו, לבין אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ולכן אין בהם סכנה והם הכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל ולכן יש ליישב אותם ולהחיל עליהם את הריבונות. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית, המבוססת על עקרונות תכנית אלון, מותאמים למציאות שנוצרה ב-54 השנים מאז נהגתה. אבל ברור לי שגם אזור שאני מוותר עליו הוא ארצי ומולדתי.

אני מכבד גם אנשים שתומכים בנסיגה לקווי 4.6.67 למרות המחלוקת העמוקה שלי אתם, כי הם באמת חושבים שזו טובתה של ישראל. איני מכבד מי שמתנכר לכך שאלו חלקי ארץ ישראל. מי שמכנה מעבר של יהודים מביתם ביהודה ושומרון לצד שממערב לקו הירוק "חזרה הביתה", כופר בזכותנו על ארץ ישראל. כי אם אין לנו זכות על מקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל.

ובאשר לחגיגה של אריאלי – היא פאתטית. אריאלי טוען שההתנגדות למדינה פלשתינאית נובעת מהטענה שאין פרטנר פלשתינאי ומכך שההתיישבות יצרה מציאות בלתי הפיכה. ברבים ממאמריו הוא "מוכיח" שיש לנו פרטנר לפשרה תוך שהוא מכחיש את סרבנותם של הפלשתינאים להצעות מרחיקות הלכת ביותר של ברק ואולמרט. הפעם הוא רוצה "להוכיח" שההתיישבות ביהודה ושומרון הפיכה. הנה, המתנחלים בעצמם כבר נוטשים. הוא מציג כל מיני תמונות סלקטיביות מתוך הדו"ח שיאוששו את הטענה, אולם השורה התחתונה שלו מעידה עד כמה התזה שלו פאתטית: בשנת 2020 האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון גדלה ב-10,044 נפש. "זהו גידול של 2.46% בלבד – הנמוך ביותר מאז תחילת ההתנחלות ב-1967!".

נו, נו. אם היה גידול שלילי של 2.46% ב-2020, ניתן היה ללעוג לו על שהוא מנסה לייבש את האוקיינוס בכפית – הוא מתלהב כאשר 10,000 איש מתוך כחצי מיליון איש עזבו השנה. בקצב הזה הוא יצטרך לחיות 500 שנה כדי לחגוג את ניצחונו. אבל החגיגה שלו היא על כך שנוספו רק 10,000 איש בשנה, שבה הצמיחה הדמוגרפית בהתיישבות היהודית הייתה הנמוכה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. כלומר, גם בשנה שבה, בשפתו של אריאלי, מספר המתנחלים שחזרו הביתה הוא הגבוה ביותר, מאזן ההגירה הוא חיובי.

אפרופו "הגירה" – בין הגורמים לגידול הכללי למרות העזיבה שאותה הוא מתאר, הוא מונה את "ההגירה מחו"ל". קטן עליו לדבר על עליה לארץ. "הגירה"…

* מדרון חלקלק – הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה של רבני צֹהר, קורא לתעדף חולים שהתחסנו על פני חולים שלא התחסנו, במחלקות הקורונה. הוא מסביר זאת בכך ש"אדם אחראי למעשיו, ואסור לבחירתו האישית לפגוע באחרים".

אני מעריך מאוד את הרב שרלו, רואה בו בר-סמכא בנושאי אתיקה ומוסר, אנו גם מכירים ומיודדים שלושים שנה, ואני תומך מאוד במאבק למען ההתחסנות ושותף לה. אולם במקרה הזה אני סבור שהרב שרלו טועה, ודווקא בצד האתי והמוסרי של הטיעון שלו. אני חושש מפני המדרון החלקלק של העמדה הזאת.

האתיקה הרפואית קובעת שיש לטפל בכל החולים ללא משוא פנים וכאשר צריך לתעדף בין חולים, השיקול היחיד הוא דחיפות הטיפול וחומרת המחלה. האם נעדיף את הטיפול בחולה סרטן שאינו מעשן על הטיפול בחולה סרטן שמעשן? האם נעדיף טיפול בטובע בחוף מוסדר על פני טיפול בטובע בחוף שאינו מוסדר? אם יגיעו לחדר המיון שני פצועים מתאונה, ניתן עדיפות לפצוע שאינו אשם בתאונה על פני הטיפול באשם? הרי אנו מעניקים טיפול שווה לחייל אויב פצוע כמו לחייל צה"ל. אז כאן, פתאום, נסטה מן הדרך האתית? ובין חולי הקורונה המחוסנים – האם יש לחקור את רמת ההקפדה של החולים על עטיית מסכות ועל ריחוק חברתי כדי לתעדף את הטיפול בהם?

יש למצוא כל דרך לשכנע את הלא מתחסנים לשנות את דרכם ולהתחסן, אך בלי לפגוע באמות המידה המוסריות שלנו.

* הסגר שבנט היה מטיל – אני תומך במדיניותו של בנט, לעשות הכל כדי להימנע מסגר, בשל המחיר הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. אבל הצגת מדיניותו כנגטיב של מדיניות ממשלת נתניהו, שכביכול ידה הייתה קלה על הדק הסגר, אינה מוצדקת ואינה הוגנת.

כאשר בנט קורא לאזרחים להתחסן, להתחסן ולהתחסן כדי למנוע סגר, ומצהיר שאם נתחסן באלול נוכל לשמוע קול שופר בתשרי, הוא אומר, למעשה, שבלי החיסונים הוא וממשלתו היו מטילים סגר. ואין ספק שהוא היה נוהג כך, מתוך אחריות. כלומר, הוא היה נוהג כפי שנהג נתניהו, מתוך אחריות, בשלושת גלי הקורונה הקודמים, כאשר לא היו חיסונים. וסביר להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, בגל הרביעי, כאשר יש חיסונים, גם הוא לא היה ממהר להטיל סגר.

* לא שאלה פוליטית – בנט צייץ שמי שמתחסן מביע אמון בו ובממשלתו.

יש לי אמון בבנט ובממשלתו. אבל כאשר התחסנתי בפעם השלישית – לא היה בכך שמץ של הבעת אמון בבנט, בדיוק כפי שכשהתחסנתי בפעמיים הראשונות לא הבעתי בכך אמון בנתניהו.

מעבר לכך שזו אמירה טיפשית – מה שמפריע לי יותר, זה שזו אמירה ביביסטית. זו לא רוח השינוי.

הייתי מצפה מבנט לומר את ההיפך: בין אם אתה תומך בי ובין אם אתה מתנגד לי, לך להתחסן. החיסון אינו שאלה פוליטית!

* נתון מדאיג – הנתון על פיו שליש (!) מן המורים והגננות לא התחסנו חיסון ראשון, מדאיג מאוד. לא רק בהקשר הבריאותי – מורה או גננת בלתי מחוסנת בחדר סגור עם שלושים ילדים, שאף הם אינם מחוסנים מפאת גילם. ולא רק בהקשר החינוכי של דוגמה אישית שלילית, בשעה של התגייסות לאומית להדברת המגפה. מדאיגה הידיעה שכשליש (!) מהמורים נוהים אחרי עוכרי מדע למיניהם. בידיהם אנו מפקידים את החינוך וההשכלה של ילדינו, את עתידנו?

* כת הזויה ואנרכיסטית – בכל העולם, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים מצויים בעיקר בימין, בקרב ציבורים המעריצים מנהיגים פופוליסטים כמו טראמפ. גם בישראל יש כאלה, אבל מה שייחודי אצלנו הוא כת אנרכיסטית הזויה של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים בקרב השמאל.

אני מסביר זאת בהשפעתו האדירה של נתניהו על תומכיו ומתנגדיו. גישתו האחראית במלחמה בקורונה, השפיעה לטובה על רבים מתומכיו, שבסיטואציה אחרת היו מכחישי וסרבני, ומאמינים בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות על דיפ-סטייט בלה בלה בלה, כמו במקומות אחרים בעולם. ובאותה מידה היא השפיעה לרעה על קבוצה לא גדולה, אך צווחנית ובולטת, מקרב מתנגדיו האוטומטיים, שבלי מחשבה הפכה אוטומטית למכחישת קורונה וסרבנית חיסונים ומאמינה בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות הזויות.

* אבחנה רפואית – מכחיש קורונה וסרבן חיסונים פנאט התעלק עליי בשבועות האחרונים, בתגובות ברוח הכת ההזויה והפנאטית שלהם וניסה להשתמש בדף הפייסבוק שלי, שיש לו אלפי חברים ועוקבים, כבמה להפצת הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות של הכת.

עם אשפוזו של אביגדור קהלני, הוא כתב בנחרצות שהוא אושפז כיוון שקיבל את החיסון השלישי. מה יש לומר בתגובה על כך? כתבתי לו: "אתה חולה נפש!" הוא התלונן עליי ונחסמתי לשבוע.

* מדיבורים למעשים – בראיון ל"כאן 11" אמר יאיר לפיד שהוא לא נוהג להגדיר עצמו "ראש ממשלה חלופי" אלא שר החוץ, כי אין שני ראשי ממשלה, יש ראש ממשלה אחד, נפתלי בנט, והוא והשרים נותנים לו גיבוי מלא.

יפה מאוד! עכשיו עליו לעבור מדיבורים למעשים. קודם כל לפטר את המנכ"לית שמינה למשרד ראש הממשלה החלופי. מיד אחר כך להתפטר מן התפקיד ולאחר מכן ליזום חקיקה המבטלת את הבדיחה הזאת.

* נטע אירופי מנוכר – במאמר ב"הארץ" חיבר איימן עודה את השריפה בהרי ירושלים עם הסרט הדוקומנטרי על גואל אדמת המולדת יוסף וייץ, שהוא גם "אבי היערות" שנטע אורנים בארץ, והגיע למסקנה – "יחד עם קק"ל וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח תיכונית". זה משפט המפתח לא רק במאמר, אלא בהשקפת העולם שעודה מייצג. היהודים הם נטע זר בפלשתין. הערבים הם הילידים, הם העצים המקומיים, המזרח תיכוניים הטבעיים. לכן האדמה תקיא מכאן את היהודים.

יערות הרי ירושלים לא נשרפו כיוון שהאורנים נטועים בהם אלא כיוון שהציתו אותם. ודומני שאף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר שמי שהציתו את היער הם מצביעי מפלגתו של עודה, ושעודה הוא "הזרוע המדינית" שלהם.

באמצע המאמר מופיע פתאום, כאילו בלי קשר, החוק הפולני המגונה, שנועד למנוע משורדי שואה לתבוע את רכושם והניסיון של הפולנים לשכתב את ההיסטוריה. במקרה, הפסקה שלפני כן מדברת על חוק נכסי נפקדים. ובמקרה הפסקה הבאה מבטאת הערכה לנינתו של וייץ, שמציבה מראה מול הפנים שלה". את השואה הוא הגדיר "רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות". וברור כמו האש של השריפה מי עוד נכלל בקטגוריה של "מהאכזריים ביותר", במאמרו.

* להלן תוצאות המדגם – ביום חמישי חזר גדעון לוי על הטענה לה הקדיש פשקוויל שלם בשבוע שעבר, לפיה "הישראלי" אינו מאותת כשהוא פונה.

כיוון שנסעתי באותו יום למרכז, החלטתי לעשות מחקר שטח – לספור את המאותתים ושאינם מאותתים בכל הדרך מרכזה.

להלן תוצאות המדגם: אותתו – 268 נהגים. לא אותתו – 54 נהגים. ובאחוזים: אותתו 83.2%. לא אותתו – 16.7%.

אני מודה שאחוז הלא מאותתים היה כפול מכפי שצפיתי ובוודאי מדובר במספר רב, רב מדי, של נהגים. ובכל זאת, רוב גדול מאוד מקרב הנהגים, 83.2%, מאותת.

זה מעיד בעיקר על שיטת עבודתו ועל רמת אמינותו של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אם כאשר 83.2% מהנהגים מאותתים הוא כותב שרק מיעוט מבוטל מהנהגים הישראלים מאותתים ומכאן ש"הישראלי" לא מאותת וזה מעיד על "אקיבוש" בלה בלה בלה, אפשר לראות מה הערך של כל הבלי אקיבוש בתעמולתו.

* אות השרות – כאשר קראתי על ההחלטה המבורכת להעניק אות השירות למשרתים בלבנון, מתום מבצע "שלום הגליל" ועד הנסיגה מלבנון, לא שיערתי עד כמה אתרגש כשאקבל את האות.

זהו אות השירות השלישי שלי. יש לי אות מבצע "שלום הגליל" ואות מלחמת לבנון השניה.

במבצע "שלום הגליל" הייתי בטירונות. הוקפצנו לצפון ערב המלחמה. ערכנו סיורי בט"ש על הגדר לאורך הגבול עם לבנון ואיישנו את מוצב ראש הנקרה. היינו חלק מן המערך הלוחם אך לא נכנסנו ללבנון ולא לחמנו בפועל.

מלחמת לבנון השניה פרצה בשנה שבה פרשתי משירות מילואים ארוך בצנחנים. את אות השירות קיבלתי יחד עם חבריי מנהלי המתנ"סים בקו העימות. לאורך המלחמה פעלתי רבות בתחום החירום והעורף בגולן ובעיקר בסיוע לקריית שמונה וצפת. אמנם לא הייתי בדרג הלוחם, אך בהחלט חשתי שתרמתי למערכה.

את אות השירות הזה, קיבלתי על חודשים ארוכים של לחימה קשה ועקובה מדם בתעסוקות מבצעיות בלבנון. ולכן, התרגשתי הפעם במיוחד.

כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי, בין השאר: "הענקת האות היא חובה לאומית ומוסרית. טקסים ואותות אינם רק סממן חיצוני. הם מגלמים הוקרה וכבוד, אבל בראש ובראשונה הם מבטאים את סולם הערכים של העם ושל החברה. אות המערכה אמנם ניתן לאנשים וליחידות, אך הוא מעיד גם על המדינה שמעניקה אותו, מדינה שמסמנת שערכי הביטחון, ההקרבה האישית והתרומה לכלל, הם ערכיה. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים רבים, וכדי לשמר צבא איכותי היא חייבת להוקיר ולטפח את שומריה ומגיניה, מתוך העיקרון הבסיסי והערכי – שמי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה במידה שווה".

* הפלמ"חניקית שתיעדה את מנהיגי לח"י – מקריאת מאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על הרומן "בין הזמנים" של עדה אמיכל ייבין, למדתי על פטירתה של הסופרת והמחזאית לפני ארבעה חודשים, בגיל 90.

לא קראתי אף אחד מהרומנים שכתבה עדה, אבל קראתי שתי ביוגרפיות מעולות פרי עטה: "בארגמן", הביוגרפיה של מייסד לח"י אברהם שטרן "יאיר" ו"סמבטיון", הביוגרפיה של חבר מרכז לח"י והמנהיג הרוחני של הארגון ד"ר ישראל אלדד.

יש לציין שעדה, שכתבה שתי ביוגרפיות על מנהיגי לח"י, הייתה בעצמה פלמ"חניקית. הזיקה שלה ללח"י היא פרי נישואיה עם הארכיאולוג וחוקר שירת אורי צבי גרינברג ד"ר צבי ייבין, שאביו, הסופר, הפובליציסט והרופא ד"ר יהושע השל ייבין היה ממנהיגי "ברית הבריונים" ולח"י.

יהי זכרה ברוך!  

          * ביד הלשון

רמת רזיאל – השריפה בהרי ירושלים העלתה למודעות כמה מיישובי המועצה האזורית מטה יהודה, שהשריפה איימה עליהם וחלקם פונו מתושביהם.

אחד היישובים הללו הוא רמת רזיאל. רמת רזיאל הוא מושב עובדים של תנועת חירות-בית"ר, שעלה לקרקע ב-1948. היישוב נוסד בידי לוחמי אצ"ל. הוא הוקם כמושב שיתופי, אך לאחר ארבע שנים הפך למושב עובדים.

היישוב מנציח את זכרו של מפקד האצ"ל ונציב בית"ר בארץ ישראל דוד רזיאל (1910-1941) שנפל בשליחות בעיראק מטעם בריטניה, במלחמת העולם השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.8.21

* אל אל ישראל! – "התקוה" מעל הפודיום. גאווה לאומית!!!

* והרי התחזית – בפשקוויל שפרסם בשבוע שעבר לעג רוגל אלפר לישראלים, השנואים עליו כל כך, שהם מתלהבים ממדליות בענפי ספורט זניחים, לא חשובים, בשולי האולימפיאדה, כמו ג'ודו וטקוואנדו. ספורט אמתי הוא אתלטיקה, שחיה והתעמלות, שבהם ישראל עלובה.

מה יעשה עכשיו, כאשר דווקא בהתעמלות זכינו בזהב וההמנון "הגזעני" השנוא עליו כל כך נשמע ברמה? והרי התחזית – הוא ילעג לישראלים שמנכסים לעצמם הישג אישי של ספורטאי בודד. זו לא ישראל. זה ארטיום דולגופיאט.

* השם המפורש –  אני מעריך בזהירות שעד סוף השבוע אדע לבטא את השם ארטיום דולגופיאט.

* האתגר הציוני של יהדות העולים מחבר המדינות – דברי אמו של ארטיום דולוגפיאט, על כך שבנה, האלוף האולימפי הישראלי, אינו יכול להתחתן בישראל, עוררו סערה ציבורית. רבים דיברו על האבסורד הזה, ועל כך שחייבים למצוא את הדרך לאפשר לו להתחתן בישראל, אחרי שהביא לנו כבוד וגאווה כאלה. זה נכון, אך זו לא בעיה אישית של ארטיום והפתרון אינו צריך להיות אישי. אדרבא, מן הראוי שזכייתו במדלית הזהב באולימפיאדה תמונף לשינוי.

מי שדיברו על הפרשה ברמה הלאומית, הציעו את הפתרון של נישואין אזרחיים. נכון שתהיה האפשרות הזאת, לבטח למי שאינם יכולים להתחתן ברבנות. למרות שבעיניי נישואין כאלה הם החמצה של מהות הנישואין, שאינם רק ברית בין שני אוהבים, אלא גם בניין בית ומשפחה בישראל, והמהות הגדולה הזאת באה לידי ביטוי בחתונה יהודית, על בסיס מסורת ישראל, אף שהיא אינה צריכה להיות בהכרח אורתודוכסית ובהחלט רצוי להעשיר אותה בתכנים וסמלים נוספים.

אך הפתרון של נישואין אזרחיים אינו מתמודד עם הבעיה המרכזית, בעיניי, והיא יהדותם של עולי חבר המדינות.

לא הייתה בדורות האחרונים הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק וסוכני הקג"ב, שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה.

בסיטואציה שבה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהייתה התבוללות. ולכן אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו הייתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, הייתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כמעט כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין.

מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוקסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים – שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר – נפסלים בידי מדינת העם היהודי ואינם רשאים להיות בבחינת שער כניסה ליהדות. ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי־ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, שהשתלט על הרבנות הראשית (שהוא עצמו אינו מכיר בה כסמכות!) מקשה על הפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוקסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

נישואין אזרחיים והכרזה על הפרדת הדת והמדינה וכל פתרונות הקסם האלה לא יתנו מענה ציוני לבעיית ההכרה ביהודים שעלו מחבר המדינות, והיא תישאר כפצע פתוח ומדמם בחברה הישראלית ובעם היהודי. הפתרונות הללו הם בריחה מהתמודדות עם האתגר הציוני הזה.

* עמך עמי – הרבנות של ימינו לא הייתה מעלה על דעתה להכיר ברות המואביה, אִמָהּ של מלכות, כיהודיה.

* הרבנות מאיימת באנרכיה – הרבנות הראשית מאיימת במרי אזרחי; באי ציות לרפורמה בכשרות, אם תתקבל בכנסת.

אין זה מאבק על כשרות ולא על ההלכה, אלא על שליטה, כוח ובעיקר כסף.

החרדים השולטים ברבנות, שהנה רשות של מדינת ישראל, כלל אינם רואים בה סמכות בעבורם, בעיקר לא בתחום הכשרות. שליטתם בה היא רק למטרות כוח וכסף.

ההשתלטות החרדית על הרבנות היא באשמת החילונים; השמאל והימין הפוליטי שכל אחד מסיבתו טיפח אותם כפרטנרים והעדיף אותם על הציונות הדתית. התוצאה היא פגיעה בחברה הישראלית, ניכור כלפי הדת היהודית ופגיעה במהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית.

חובתה של ממשלת השינוי לשנות את המצב הזה, בלי להירתע מאיומים. אסור לתת יד לאנרכיה.

* החלטה מנהיגותית אמיצה – החלטתו של ראש הממשלה בנט על מבצע חיסון שלישי, חרף העובדה שעוד אין החלטה דומה של ארגון הבריאות העולמי ושל FDA, היא החלטה מנהיגותית אמיצה. הדבר הכי רחוק שיש מכסת"ח. אני משוכנע שזו החלטה נכונה.

מכלול המדיניות שבנט מוביל במאבק בקורונה מבטא מנהיגות אמיצה. קור הרוח שבהימנעות מהגבלות שעלולות להכות בכלכלה, בחברה, בחינוך ובחוסן הנפשי תוך התבססות על החיסונים ועל הגבלות מינוריות, מבטא אומץ של מי שמוכן לקבל החלטות שיש בהן סיכון. בדיעבד, החלטות נועזות כאלו נחשבות להתגלמות המנהיגות. אולם התנאי לכך הוא שבדיעבד הן מוכחות כנכונות. האם כך יוכח במקרה הזה? נקווה מאוד שכן. אחרי המחיר החברתי והכלכלי ששילמנו בשנה וחצי האחרונות, אני מאמין שהכיוון שבנט הולך בו נכון. אולם לדעתי, כדי להצליח בדרך הזאת, יש מקום למגבלות קשות בנתב"ג, אולי אפילו איסור על נסיעות שאינן חיוניות ולכל הפחות חובת בידוד על כל החוזרים מחו"ל. כמובן, שיש להגביר ולהכביד את האכיפה. צעד הכרחי נוסף הוא חיסון המוני בבתי הספר. במקרה הזה, אין לאפשר לשרת החינוך יפעת שאשא ביטון, עם כל הכבוד (ויש כבוד!) להיות הפוסקת האחרונה. התנגדותה לחיסון בבתי הספר מנוגדת למדיניות הממשלה ולאינטרס הציבורי, ולכן על ראש הממשלה להחליט על כך בעצמו או להביא זאת להכרעת קבינט הקורונה.

איני אוהב את ההשוואות שעושה בנט בין מדיניותו למדיניות נתניהו, שכביכול ידו הייתה קלה על הדק הסגרים והמגבלות. ההשוואה הזו אינה רלוונטית כיוון שראשי הממשלה פעלו בתנאי מציאות אחרים. נתניהו פעל במגפה שתקפה אותנו כשהאוכלוסיה לא הייתה מחוסנת, ואילו בנט פועל במתקפת זן דלתא, כאשר האוכלוסיה מחוסנת. אין לי ספק שבתנאי של 2019 ו-2020 גם בנט היה מטיל סגרים. אני מאמין שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, גם הוא היה נוהג אחרת מכפי שנהג בשנתיים שחלפו. בנושא הזה ראוי דווקא לחלוק שבחים לנתניהו על ההישג של חיסון האוכלוסיה הישראלית, שמאפשר התנהלות אחרת בגל הרביעי לעומת שלושת הגלים הראשונים.

* השונה והדומה – המשותף למתנגדי החיסונים ולאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, הוא ששניהם מכחישי המדע.

ההבדל ביניהם, הוא שאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, לא מסכנים אף אחד.

* תחרות בתנאי פתיחה שווים – מן הראוי שתכנית הרפורמה בחקלאות תצא מחוק ההסדרים, ותבנה במקומה תכנית לאומית לחיזוק החקלאות הישראלית לאורך שנים, בהידברות בין הממשלה והחקלאים. תכנית שתיקח בחשבון את התחזיות להכפלת האוכלוסיה בארץ עד אמצע המאה והצורך להאכיל את האוכלוסיה הזאת ולהבטיח את עצמאות המזון ואת היכולת לתפקד בימי מלחמה ומגפה. בארה"ב הקפיטליסטית הנשיא טראמפ ראה מתפקידו להגן על תעשיות מקומיות באמצעות העלאת מכסים על היבוא. ואילו אנו רק מקשים על החקלאות, תוך התעלמות מחשיבותה הלאומית.

בינתיים התכנית עברה בממשלה כחלק מן ההצבעה על התקציב, ללא התנגדות. אולם במו"מ עם האוצר התקבלו מספר הסכמות חשובות: הורדת מחירי המים לחקלאות, הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים וטיפול בבעיית פערי התיווך. הורדת המים – לאיזה מחיר? הגדלת התמיכה – בכמה? טיפול בפערי התיווך – כיצד? על כל אלה צפוי מו"מ קשה ומאבק ציבוריי עד שחוק ההסדרים יובא לכנסת.

למרבה הצער, האוצר ושר החקלאות מתעקשים על הסרת המכסים ליבוא בשם התחרות. אולם כדי לקיים תחרות הוגנת, יש להבטיח תנאים שווים למתחרים. תנאים כאלה אינם מתקיימים בין החקלאות בארץ והחקלאות בארצות שמהן אנו אמורים לייבא תוצרת חקלאית. כך כתב בנדון שר החקלאות לשעבר אברהם כץ-עוז, אגרונום במקצועו: "ממשלות הולנד או צרפת מסבסדות בצורות שונות את החקלאים שלהן. היבוא של מוצריהן משמעותו האמתית היא קבלת הסבסוד ההולנדי או הצרפתי לצרכן הישראלי. אבל לא מדובר רק בסיוע הממלכתי של כל הארצות לחקלאות שלהן, אלא בהבדל של מחירי התשומות שיקרות יותר בישראל בעיקר בגלל הממשלה. הנה דוגמאות אחדות: מחיר המים לחקלאות בארה"ב ובאירופה לחקלאות הוא 50% מהמחיר בארץ. … עלות העובדים החקלאיים באירופה הוא 75% מהמחיר של עבודת עובדים חקלאיים מחו"ל בישראל, כפי שנקבע על ידי הממשלה בארץ. לא רק המחיר מוגבל, אלא גם מספר העובדים האפשרי מוגבל. מחיר הקרקע – התשלום של החקלאי הישראלי גבוה בכ-50% ממחיר הקרקע לחקלאות באירופה ובארה"ב, כי שם רוב הקרקעות פרטיות ואין עליהן כל מס או תשלום. ואילו בישראל כל הקרקעות הן של הממשלה ויש תשלום שנתי למ"ר. מחיר הדלק להפעלת ציוד חקלאי בישראל גבוה ב-60% מאשר באירופה וב-150% מאשר בארה"ב. עלות החשמל בארץ גבוהה מזו שבספרד או בהולנד. בישראל יש עלות לכשרות, יש שנה של טרם יבול שזורקים לזבל, יש מעשר, יש פיקוח כשרות, יש תשלום לכל מיני עוזרי שוחטים וכו'. עלות זו כלל לא קיימת באירופה. בישראל החקלאי הרגיל שרוצה לשווק לכולם, חייב בשנת שמיטה שמשמעותה היא שנה ללא הכנסה אחת לשבע שנים. עלות  המיכון החקלאי בישראל כתוצאה ממיסוי של הממשלה גבוה ממחיר הכלים החקלאיים באירופה ובארה"ב, מחיר חומרי הדברה בישראל  גבוה ממחירם באירופה ובארה"ב. מחירי הפלסטיק גבוהים. אני יכול בלי בעיה להשוות את הרגולציה הממשלתית ועלותה ואת עלות הביטחון ביישובי הגבול החקלאיים בחשמל, בביטחון, שמירה ומילואים. כל אלה הם תנאים בתחרות. מה עוד צריך כדי להוכיח שאין תנאי תחרות שווים? בין השאר כיוון שכל מדינות ה-OECD מסבסדות את חקלאותן והדוגמאות כוללות את ייצור כל סוגי החקלאות והמזונות, בעלי החיים, הפירות, הירקות, הדגים ועוד ועוד… כדי לייצר תחרות הוגנת יש להשוות את תנאי הפתיחה. ואת רובם יכולה הממשלה לעשות, ולהוריד עלויות  לחקלאות".

* תכנית לאומית לחיזוק הגולן – בשורה במסגרת תקציב המדינה – רבע מיליארד ₪ הוקצו לתכנית לאומית לחיזוק הגולן והעיר קצרין, ביוזמת ח״כ צביקה האוזר מתנועת דרך ארץ שבסיעת תקווה חדשה. כל הכבוד לצביקה ותודה רבה! זהו אחד מרשימה ארוכה של הישגים, בעיקר בתחום החברתי, שהשיגה תקווה חדשה בדיוני התקציב.

כעת יש לפרוט את התקציב הזה לתכנית מעשית ובת ביצוע. יש לקוות שראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח וראש המועצה המקומית קצרין דימיטרי אפרצב ישכילו להבין שזו תכנית משותפת וישלבו ידיים לפעולה משותפת למען עתיד הגולן שלנו.

* להחזרת הריבונות – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת קיבלה פה אחד את הצעת החוק של שרן השכל (תקווה חדשה) לקביעת עונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי והכינה אותו להגשה בקריאה ראשונה על שולחן הכנסת. זהו צעד חשוב במערכה להחזרת הריבונות והמשילות וחידוש ביטחון הפנים שנשחק כל כך בעשור האחרון.

אני רואה חשיבות רבה בכך שההצעה התקבלה פה אחד, גם בתמיכת האופוזיציה. זהו אחד הניצנים הראשונים של שיתוף הפעולה בין ממשלה ואופוזיציה, החיוני לדמוקרטיה הישראלית, בניגוד למדיניות מלחמת ההתשה המאפיינת בד"כ את הכנסת הנוכחית.

* מהפך – מהפך! נתניהו חדש נולד. נתניהו כראש האופוזיציה נהיה פתאום "חברתי". מילא "חברתי"; פופוליסט "חברתי", דמגוג "חברתי". היפוכו המוחלט של נתניהו ראש הממשלה ושר האוצר. ונערת השליחויות שלו מירי רגב עומדת ליד דוכן הנואמים בנאום שטנה, משלהבת את הרוחות והיצרים ומעוררת מדנים תוך נפנוף בשד העדתי הגלותי, בנאום הסתה נגד "הלבנים". וכשראש הממשלה מדבר, נתניהו שולח את חייליו להתפרע ולהשתולל במליאה כאספסוף. לא כל ח"כי הליכוד. חלקם יושבים על מושבם, מרכינים את ראשם מבושה ולא יודעים היכן לקבור את עצמם.

נתניהו מוכיח, שלא זו בלבד שהוא אינו ראוי להיות ראש ממשלה, הוא גם אינו ראוי להיות ראש אופוזיציה.

* כישלון מבורך – יש כישלונות מבורכים. כזה הוא הכישלון של נתניהו בניסיונו לכונן ברית הגנה עם ארה"ב. אילו הצליח, חלילה, ישראל הייתה מאבדת את חופש הפעולה שלה במזה"ת והופכת למעשה למדינת חסות של ארה"ב. אלמלא נכשל, היה מתגשם הפייק-ניוז שהוא בדה מלבו וחוזר עליו שוב ושוב, על מדיניות אי-הפתעה, כביכול, של ממשלת בנט; מדיניות שלא הייתה ולא נבראה.

* חילול זכרה של שירה – פשע השנאה של חילול שני בתי כנסת בבני ברק וריסוס צלבי קרס על קירותיהם מזעזע. לא פחות מזעזע השימוש של בני העוולה בתמונתה של שירה בנקי ז"ל, כדי לשוות לפיגוע צביון של "תג מחיר"; כאילו מדובר בנקם על רצח שירה בנקי.

אני מכיר את אורי בנקי, אביה של שירה. אנו מכירים עוד מהמילואים ושוב לאחרונה מפורום עמק השווה. כל פועלה של משפחת בנקי מאז רצח בתם, היא עשייה ללא לאות למען קירוב לבבות, למען גישור בין חלקי העם, למען אהבת חינם בעם ישראל. וכאשר משתמשים בתמונתה כתפאורה לפשע שנאה, זהו חילול זכרה.

מי שצייר צלבי קרס על בתי הכנסת – מעיד על עצמו ולא על בתי הכנסת.

הלוואי שיתברר שלא יהודים עשו את המעשה.

* מהלך חינוכי ראוי – אחד המהלכים הגדולים בתחום החינוך שנעשו בדור האחרון, היה ועדת דוברת, שאותה הקימה שרת החינוך בממשלת שרון לימור לבנת, שבחנה לעומק את תחום החינוך והציעה רפורמה מקיפה לקידום החינוך בישראל. לא כל המלצותיה היו נכונות, לטעמי, אך רבות מהן היו מצוינות. בין השאר – מעבר ליום לימודים מלא (יול"ם) ולחמישה ימי לימודים בשבוע. כך, בלי לגרוע בשעות הלימודים, ניתן היה לאפשר לתלמידים יום לחינוך החברתי-קהילתי, כאשר דובר על תקצוב הפעילות ליום שישי, שיעבור לרשויות המקומיות על פי מספר התלמידים ברשות, ועם השתתפות ההורים.

בשנה"ל תשס"ו החל יישום הדו"ח. היישום החל מאוד בקטן. הוא החל כניסוי בכ-35 רשויות בלבד. הוא התמקד ביול"ם ובמעבר ל-5 י"ל בשבוע בלבד. התקציבים שניתנו לכך היו קטנים מידי. ואף על פי כן, במקומות שבהם הניסוי יושם, התרומה למערכת החינוך הייתה כבירה. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל קודם לכן.

המועצה האזורית גולן הייתה אחת מאותן רשויות. כמנהל המתנ"ס האזורי באותם ימים, הייתי אחראי על יישום יול"ם ושח"ף (יום שישי חופשי פעיל). כמנהל המתנ"ס וכאבא לילדים במערכת החינוך, נחשפתי למשמעות הגדולה של התכנית ולתרומתה הגדולה.

התקציב ליול"ם היה נמוך מכדי לאפשר תכנית טובה. ההורים תרמו סכום נוסף ועמו נבנתה תכנית שאפשרה מתן מענה הולם לצרכי הילדים. ילדי הגולן קיבלו העשרה בתחומי האמנות והיצירה, הספורט, המחשבים ועוד, לצד פעילות חברתית וארוחה חמה, ביום מגוון ומעניין. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל בלימודים הפורמליים עד אז. הוא קיבל אפשרות לבטא את עצמו בתחומים שנמנעו ממנו קודם לכן, ולהצטיין בתחומים שלא הייתה לו אפשרות להתבטא בהם עד אז. ביה"ס פעל לפיתוח ריבוי האינטליגנציות של הילד. מערכת החינוך קפצה מדרגה.

בעבור יום שישי, ניתן תקציב לילדי כיתות א'-ג' בלבד. הסכום שניתן היה נמוך – 500 ₪ לילד לשנה (!) בלבד. המועצה האזורית לקחה אחריות והכפילה את הסכום מתקציבה. בסכום המוכפל קיבלו ילדי כיתות א'-ג' תכנית נפלאה ביישובים, שנקראה "הבית שלנו", שבה קיבלו העשרה ערכית ותרבותית, בתחומים של הכרת היישוב, בניית חברת הילדים בו, זהות יהודית ישראלית, פעילות תרבותית ועוד. לאורך השנה 85% מהילדים בממוצע, השתתפו בתכנית. משובי הילדים, ההורים והקהילה היו נפלאים.

כל הטוב הזה נפסק באחת, אחרי שנה אחת, כאשר יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה בתולדות המדינה, נכנסה לתפקיד, ועוד בטרם חיממה את כיסאה ולפני שהספיקה לעשות משהו, הדבר הראשון שהחליטה היה לבטל את רפורמת דוברת. למה? איני רואה כל הסבר, זולת העובדה שהרפורמה הייתה מזוהה עם קודמתה. האג'נדה הפוליטית הקלה והזמינה של השרה החדשה היה להרוס מה שנבנה בידי לבנת. ציפינו, שלפחות ב-35 רשויות הפיילוט ימשך הניסוי. אולם אפילו לכך תמיר סירבה, אולי מחשש שמא הפיילוט יצליח, חלילה.

אבל גם עם ביטול הרפורמה, את יול"ם והמעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע והקדשת יום שישי לחינוך חברתי-קהילתי שימרנו, גם ללא התקציב הממשלתי. בשום אופן לא העלינו על דעתנו הליכה אחורה. היום, בכל המועצות האזוריות הדבר נהוג.

אני שמח שד"ר יפעת שאשא-ביטון, שרת החינוך החדשה, מקדמת החלת המעבר לחמישה ימי לימודים על כל הארץ. מה שהולך מצוין במועצות האזוריות – אין שום סיבה למנוע אותו משאר ילדי ישראל. אני מקווה מאוד שהיא תתעקש על כך והרפורמה הזאת תיושם. 

          * ביד הלשון

שאוויש – הלהיט הוויראלי ביותר ברשתות בימים האחרונים, הוא המופע המביך של השרה (!) לשעבר מירי רגב, שכינתה את השר אלקין מעל דוכן הכנסת "שאוויש" והתפרצה בצחוק פרוע מה"הברקה" שלה ולא הצליחה להירגע.

ומה פירוש המושג שאוויש? מדובר במילה טורקית שמשמעותה סַמָּל. בתקופת השלטון העות'מאני היא התפשטה בסלנג המזרח תיכוני, ובמצרים פירושה שוטר מג"ב שמופעל לדיכוי הפגנות והשלטת סדר. בסלנג הפלשתינאי פירושה משרת, עבד, בעל תפקיד נחות. בשפת המחבלים בבתי הכלא בישראל שאוויש הוא כינוי לסוהר.

אז למה התכוונה מירי רגב כשכינתה את אלקין "שאוויש"?

האמת? מה זה משנה?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.7.21

* מגמה מסוכנת – מספר החולים קשה עדין נמוך, אין סכנת קריסה של בתי החולים ולכן ניתן לנהל מדיניות שנמנעת מגזירות והגבלות שעלולות לפגוע בכלכלה, בחברה, בחינוך ובמצב הנפשי של הציבור. אבל גם בנושא החולים-קשה יש מגמה מסוכנת. יש כבר 145 חולים קשה. לפני חודש וחצי כבר ירדנו ל-22. מספר החולים-קשה הוכפל פי 6.5. בימים האחרונים קצב העליה גבוה במיוחד. ובקצב הזה אנו עלולים להיקלע למצב מסוכן. אסור להיות שאננים.

החסם הכמעט מוחלט מפני תחלואה קשה הוא החיסון. לכן, טוב שהממשלה נוקטת בצעדי הסברה ותמרוץ – חיובי ושלילי, כדי לעודד התחסנות ולהוקיע את סרבני החיסון, שפוגעים בראש ובראשונה בעצמם אך גם בכולנו.

ראיתי את המפגינים האלימים נגד החיסונים ליד ביתו של בנט ובזתי להם. איני בז לבעלי דעה פוליטית או אידיאולוגיה מנוגדת לשלי. אבל לסרבני החיסונים אני בז, כי ההתנגדות לחיסון אינה דעה, אלא בורות; הכחשת המדע ואימוץ פייק-ניוז קונספירטיבי. מבחינתי, ה"דעה" של סרבני החיסון היא באותה רמה של ה"דעה" שכדור הארץ שטוח.

סרבני החיסון הם מקרים אבודים, שום עובדה לא תשכנע אותם. אבל רוב הבלתי מחוסנים, ובעיקר בני הנוער, אינם נגד החיסון אלא מתנזלים, דחיינים, "לי זה לא יקרה" וכד'. על אלה ניתן להשפיע, הן בהסברה והן באמצעות החזרת התו הירוק.

* הקוזאק הנגזל – יש דרך אחת להתמודד בהצלחה בקורונה, כל עוד אין תרופה למחלה – החיסונים. כל שאר הצעדים יכולים להאט, לצמצם, אך מחירם הכלכלי, החברתי והרפואי עלול להיות כבד אף מנזקה של המחלה. מי שאינם מתחסנים, פוגעים קודם כל בעצמם ובמשפחותיהם, אבל גם בַּכְּלל, ביכולת של החברה כולה להתגבר על המגפה. בכך הם חותרים תחת בסיס הערבות החברתית, ופוגעים פגיעה קשה בכל אחד מאתנו.

המוסכמה שעל פיה בעשור השלישי של המאה ה-21 אי אפשר לכפות חיסון, כנראה שאינה ניתנת לערעור. אולם ניתן וראוי לתמרץ את האזרחים להתחסן. המדיניות שבנט מקדם, היא של החזרת התו הירוק, כלומר שמי שאינו מחוסן חייב להציג בדיקה שלילית כדי שיוכל להיכנס לאירועים, והבדיקות תהיינה על חשבון הבלתי מחוסנים. ועל כך עולה זעקת הקוזאק הנגזל – "כופים עלינו להתחסן".

אף אחד לא כופה עליכם להתחסן. אבל אינכם יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גם לפגוע בכלל באמצעות אי התחסנות, וגם לצפות שלא יהיה לכך שום מחיר. המדינה מציעה לכם חיסון על חשבונה. בחרתם לא להתחסן – האם המדינה צריכה לממן את בחירתכם, למרות שהיא פוגעת באינטרס הלאומי ובבריאות הציבור? קיבלתם החלטה? אתם עומדים מאחוריה? יש לה מחיר. אז די להתבכיינות. קחו אחריות. עם זאת, קשה לצפות לאחריות ממי שהחליטו לא להתחסן…

כיוון שהפתרון למגיפה הוא ההתחסנות, ברור שהיה מחדל חמור בנושא התחסנות הילדים והנוער. מרגע שניתן היה לחסן את הילדים מעל גיל 12, היה על משרד הבריאות לצאת בקמפיין המרצה רבתי ובעיקר – היה עליו לפתוח במבצע חיסון בבתי הספר, לפני היציאה לחופש. במקום זאת, התענגנו על "הניצחון על הקורונה". משרד הבריאות משום מה לא עודד חיסון, להיפך – המסרים היו שאין סיבה למהר להתחסן ושרק מי שבקבוצת סיכון או רוצה לנסוע לחו"ל צריך להתחסן. איבדנו זמן יקר ואז תקף אותנו זן דלתא, וכבר נכנסנו לחופש הגדול ועכשיו קשה לרדוף אחרי בני הנוער ולהביא אותם להתחסן. כעת מדברים על חיסונים בבתי הספר, אבל זה יהיה רק עוד יותר מחודש, בספטמבר, שגם הוא חודש של יותר חגים מימי לימודים.

* מועלת באחריותה – התנגדותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון לחיסונים בבתי הספר היא בלתי נסבלת. זו פגיעה משמעותית במאמץ הלאומי לנצח את הקורונה, ובכלי המרכזי לניצחון – החיסונים.

שאשא-ביטון צודקת ברצונה למזער ככל הניתן את הפגיעה בלימודים בשל הקורונה. דווקא לשם כך, על משרד החינוך להירתם להדברת הקורונה, באמצעות החיסונים בבתי הספר.

שאשא-ביטון חוששת שחיסון בבית הספר יגרום לחץ להתחסן? ברוך ומבורך יהיה הלחץ הזה. אכן, הממשלה החליטה להפעיל לחץ על הציבור להתחסן. ראש הממשלה מסר על כך הצהרה מיוחדת לתקשורת והחזרת התו הירוק נועדה בראש ובראשונה לעודד התחסנות.

אין להשאיר את ההחלטה הזאת בידי שרת החינוך. על ראש הממשלה והממשלה להחליט על מבצע חיסונים בבתי הספר.

אני מעריך מאוד את יפעת שאשא-ביטון ובטוח שהיא תהיה שר חינוך מצוינת. אבל במקרה הזה, התנגדותה לחיסון בבתי הספר היא מעילה באחריותה.

אגב, כאשר הייתי תלמיד, התחסנתי בבית הספר. זה היה מובן מאליו אז וזה צריך להיות מובן מאליו היום.

* פוליטיקקי – ח"כ אלי אבידר היה הח"כ הפעיל ביותר בבלפוריאדה. הוא היה אביר המלחמה בשחיתות השלטונית. והנה, הוא מתגלה כהתגלמות המכוער, המסואב והרקוב בפוליטיקה, עסקן ופוליטיקקי מן הדרגה הנמוכה ביותר.

בקואליציה של 62 ח"כים, ובניכוי שיקלי – 61 ח"כים, קיומה של הממשלה תלוי בכל אצבע של כל ח"כ. אבל אף אחד לא הרשה לעצמו להתנהג כמו אבידר. ניתן היה לצפות לקשיים מצד רע"ם ומרצ, שלא קל להן בממשלת מרכז-ימין ולשיטתן הן נאלצות לבלוע צפרדעים מדי יום, אך הן מגלות אחריות. לעומת זאת אבידר, איש ישראל ביתנו, שלבטח אין לו שום מחלוקת עקרונית עם הממשלה, עשה שבת לעצמו והתנהג כסיעת יחיד לא קואליציונית ולא אופוזיציונית אלא אלקטרון חופשי שידרוש מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והחמור מכל, הוא הודיע שיצביע נגד התקציב, כלומר יצביע למעשה בעד נפילת הממשלה, שקיומה תלוי ברצונו הרע. למה? בשביל ג'וב. הוא הניח אקדח לרקתה של הממשלה וסחט תפקיד של שר. כך, פשוט, בלי בושה, אפילו בלי דאווין של משהו אידיאולוגי או עקרוני, כביכול. אין בושה.

במקום להיות ח"כ רציני שיתרום בעשיה פרלמנטרית, הוא העדיף "שידרוג" לתואר שר בלי תיק חסר תועלת וחשיבות. העיקר שיוכל לספר שהוא שר והוא נשוי לאשת שר.

בנוסף לכך, אבידר הוא מכחיש קורונה וסרבן חיסון. והנה, התבשרנו שלקראת הצטרפותו לממשלה הוא התחסן. אולי בנט הציב זאת כדרישה? מכל מקום, לפחות נחסך מאתנו ביזיון שסרבן חיסון פעיל יהיה שר בממשלה. גם בלי זה, עצם חברותו בממשלה היא ביזיון.

* מנגנון מאוס – הכנסת אישרה את מנגנון הרוטציה בין בנט ולפיד. אני סולד מהמנגנון המאוס הזה. הוא מבוסס על מנגנון הרוטציה בין נתניהו וגנץ. אולם אז היה זה מנגנון מותאם לידיעה של גנץ שהוא חותם על הסכם עם נוכל, ולכן נבנה מנגנון חילופין, ראש ממשלה חלופי (תואר הזוי) וכו'. וכפי שראינו, גם זה לא עזר, כי הנוכל מצא את הדרך הנכלולית להתגבר על המנגנון.

לא הייתה שום הצדקה להעתקת המנגנון הזה בממשלת בנט-לפיד. כאשר פרס ושמיר הקימו ממשלת אחדות לאומית, כל שנדרש הייתה לחיצת יד. כך בדיוק צריך היה לנהוג גם עתה. ובנט הרבה יותר ישר והגון מפרס.

* הישנה והחדשנית – במושב טל שחר נערך ביום ראשון בערב כנס של הפעילים המרכזיים בתנועת דרך ארץ, שבתקווה חדשה, בהשתתפות יועז הנדל. דנו בסוגיות של עתיד החקלאות בישראל, המשילות, חוץ וביטחון, חברה ורווחה, תקשורת ועתידה של דרך ארץ.

היה זה דיון ערכי של אידיאליסטים פטריוטים, חפים מעסקנות וציניות. ארץ ישראל הישנה והטובה החדשנית.

* רשע מרושע – חברי צביקה האוזר מאושפז בבית החולים. האופוזיציה למדינה, בראשות השרלטן הנקמן ונער השליחויות הרשע המרושע שלו יריב לוין, מסרבים להתקזז אתו. במלחמה הנואלת שלהם הם מתכננים עוד שבוע של לילות פיליבסטר שערורייתיים, ומבחינתם שהוא יבלה כל הלילות הללו בהצבעות בכנסת.

נתניהו הוא אדם ללא גבולות. אין דבר שלא יעשה למען האינטרס האישי שלו. ואין אדם שלא ירמוס בדרך לתאוות השלטון האובססיבית שלו (ובוודאי אם הוא יכול לנקום בהאוזר, שכמזכיר הממשלה פוצץ את פרשת המין של חברו המציצן נתן אשל). האם יקום בליכוד או באחת מסיעות האופוזיציה אדם אחד בעל מצפון, שיבהיר לשרלטן ולרשע שהוא מפר את הוראתם ויתקזז עם צביקה?

רפואה שלמה והחלמה מהירה לצביקה!

* רפורמה מסוכנת – לפני שנים אחדות נפתח שוק התפוח לייבוא, במטרה להוריד את מחירי התפוח. האם מחירי התפוח ירדו? ק"ג תפוחים עולה היום 15-17 ₪. התפוח הוא הענף המרכזי באורטל, הקיבוץ שלי. אנו מוכרים את התפוח במחיר 2.5 ₪ לק"ג. באמת? הבעיה היא בחקלאות? הדרך להוריד את המחירים היא בפגיעה בחקלאות הישראלית, בביטחון התזונתי של ישראל, במטה לחמם של החקלאים המיישבים את גבולות המדינה ומחזיקים אותה?

אלוף (מיל') גרשון הכהן מזהיר במאמר חשוב ב"ישראל היום" מפני אימוץ גישות הימין האמריקאי של שוק פרוע, המסכן את החקלאות ואת ההתיישבות הציונית. לא עם כל הטיעונים שלו אני מסכים. למשל, הטענה שבלי החקלאות כל תושבי הגליל יעבדו בחיפה והגליל יהיה רק פרוור שינה אינה נכונה, כי בעובדה – רוב תושבי הגליל אינם עוסקים בחקלאות ויש להם תעסוקה באזור יישובם. אבל גם אם איני מסכים עם כל פרט אני מסכים עם המסר המרכזי.

הרפורמה בחקלאות שמציעים ליברמן ופורר מסוכנת. זו רפורמה שפקידי האוצר דוחפים כבר שנים, לקול עידודם של עיתונאי ימין כלכלי קיצוני כמו נחמיה שטרסלר וכמו ארגון "קהלת". ההצעות הללו נבלמו. גם כחלון ניסה ליישם רפורמה דומה באופן חלקי, בשם המאבק ביוקר המחיה, אך כאשר הוא למד את הסוגיה לעומק הוא חזר בו. כעת ליברמן מאמץ את הרעיונות הללו, יחד עם שר החקלאות פורר, ומנסה להעביר אותה במהלך בזק כוחני במסגרת חוק ההסדרים.

יש צורך ברפורמה בחקלאות, אבל ממש לא בכיוון של הרפורמה של ליברמן שמסכנת את החקלאות. יש להוציא את הרפורמה הזאת מחוק ההסדרים ולהתחיל לדון עם נציגי החקלאים על רפורמה שתחזק את החקלאות ואת החדשנות החקלאית ותבטיח את עתיד החקלאות, ההתיישבות והציונות. וצריך להפסיק לחזור על השקר שמאשים את החקלאים ביוקר הירקות והפירות, למרות שהחקלאים מרוויחים מעט מאוד, וכל הרווח הוא של מונופולים חזקים כמו רמי לוי ושופרסל, שבהם הממשלה מפחדת לטפל.

אני קורא לשרי תקווה חדשה להתנגד לרפורמה הזאת ולתמוך בהוצאתה מחוק ההסדרים. המשימה הראשונה היא הוצאתה מחוק ההסדרים, כדי לאפשר דיון דמוקרטי ומושכל, בתהליך משתף שהחקלאים יהיו חלק ממנו, על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות ולא תפגע בה.

* חצוף – כבר קראתי חצוף אחד שמאשים את החקלאים שהם עצלנים שלא רוצים לעבוד אלא שיממנו אותם ולכן הם נגד הרפורמה.

זו הרוח הרעה שדוחפי הרפורמה יוצרים.

* הכהניסט – הבעיה אינה שבן גביר הורד מן הדוכן. הבעיה היא שהוא עלה לדוכן.

* הידרדרות ממאירה – כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שם רשעים ירקב, עלה לנאום מעל דוכן הכנסת, כל חברי הכנסת מכל הסיעות, ובראשם ראש הממשלה יצחק שמיר, וכולל כל הליכוד, כל המפלגות הדתיות והחרדיות, מפלגת "מורשה" של הרב דרוקמן, תנועת התחיה – כולם יצאו בהפגנתיות מן האולם. כל המפלגות הללו, ללא יוצא מן הכלל, תמכו בחוק שמונע ממנו להתמודד. בדיון על החוק נגד הגזענות אמרה גאולה כהן שכיהודיה היא מתביישת שבעם היהודי צמחה תופעה כהניסטית. כאשר יחד עם כהנא היה לימין רוב של 61, אף אחד לא העלה על דעתו לספור אותו. המוסכמה הייתה שיש לימין 60 ח"כים ולכן קמה ממשלת אחדות לאומית. הנשיא הרצוג האב סירב להזמין אותו להתייעצויות בכנסת.

נתניהו הכשיר את התועבה הכהניסטית, תלמידם המובהק של כהנא שר"י ושל המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, ואף פעל רבות כדי לאנוס את צירופו לרשימת הציונות הדתית. הוא לא עשה זאת כי הוא חושב אחרת משמיר על הזוהמה הכהניסטית, אלא כי הוא ידע שהכהניסט יתמוך בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. אבל הלגיטימציה עשתה את שלה.

כאשר כתבתי בפייסבוק שהבעיה אינה שהכהניסט הורד מהדוכן אלא שהוא עלה לדוכן, נעניתי בעשרות תגובות על פיהן אני שונא ישראל, תומך במחבלים, טיבי הוא הנציג שלי, וכו' (מטומטם אחד אפילו כינה אותי "איסלמיסט"). הנה, זו ההידרדרות הממאירה של הימין הישראלי.

* אוהב ערפים – לפני כעשר שנים עמדתי בראש התכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. במסגרת התכנית, ערכנו סופשבוע להיכרות עם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובשישבת התארחנו בעפרה.

במסגרת השבת, נפגשנו עם תושב עפרה, אורי אליצור ז"ל. אליצור, חתן פרס סוקולוב, היה ממייסדי ומנהיגי גוש אמונים, ממנהיגי תנועת התחיה, ובין שלל תפקידיו – מזכ"ל מועצת יש"ע, יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה מסיני וראש לשכת ראש הממשלה נתניהו. בקיצור, סססמולן ידוע.

לצד דבקותו בשלמות ארץ ישראל, האמין אליצור בשוויון אזרחי מלא לערבים; כתב על כך רבות ויצא נגד כל גילויי גזענות נגדם. בשיחה עמנו הוא סיפר, שמטיחים בו את כינוי הגנאי "אוהב ערבים", אבל הוא דווקא מקבל זאת כמחמאה. אכן, הוא אוהב אדם ובין השאר הוא אוהב ערבים והוא חי עם ערבים ויש לו חברים ערבים. נכון, הוא אמר, יש בינינו סכסוך על הארץ. אבל כבני אדם אני אוהב ערבים.

נזכרתי זאת כאשר בעקבות הדברים שכתבתי נגד הכהניסט, האשימו אותי באשמה הנוראה שאני אוהב ערבים. וב"הומור" גזעני ירוד איזו גסת רוח כתבה שאני "אוהב ערפים". בדומה לאורי אליצור, גם אני מקבל את התואר באהבה.

* חזיז ורע"ם – אהוד בן-עזר כותב שמי שהביאו לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה – הם רשימת רע"ם של "האחים המוסלמים" – בברכת מועצת השורא שלהם.

בן-עזר שכח שרע"ם, בברכת השורא שלהם, דווקא הלכו עם נתניהו ורצו להצטרף לממשלתו. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה היו מוכנים לכך. מי שסיכל זאת היה סמוטריץ', שחמישה מששת חברי סיעתו סירבו לכך.

* אבירת זכויות האדם – איראן, שיורה על אזרחיה הצמאים, היא ממובילות ההחלטות המגנות את הדמוקרטיה הליברלית ישראל על… פגיעה בזכויות האדם.

* מעל הכל – פטריוט – אחרי כל כך הרבה עשרות שנים, מאז ילדותי, שבהם רוני דניאל היה אורח יומיומי בסלון ביתי (דרך המרקע), ההיכרות אתו נראית ממש אישית.

אני לגמרי בשוק מהידיעה על מותו הפתאומי.

רוני דניאל היה בראש ובראשונה פטריוט. לפני שהיה עיתונאי, היה פטריוט. כעיתונאי הוא היה פטריוט ובשליחותו העיתונאית ראה בראש ובראשונה שליחות פטריוטית. הוא היה ביטחוניסט. יש מי שבעיניהם זהו ביטוי גנאי. בעיניי זהו ביטוי של כבוד והערכה.

נטען נגדו שהוא מסנגר תמיד על הממסד הביטחוני, וכך נפגעה מלאכתו העיתונאית. יש בזה מידה של אמת. אבל במכלול הפאנל בערוץ 12 ובערוצים נוספים שבהם עבד בעבר, הסניגוריה הזאת הייתה איזון ראוי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חיוג – בפרסומת לחברת "מגדל" נאמר שיש לחייג למספר כלשהו, וברקע מישהו תוהה בינו לבינו "איך לחייג? מה, יש עוד טלפון חוגה?" (ציטוט מהזיכרון).

אהבתי. המילה חיוג משמשת היום לתיאור פעולה של הקשת מספר טלפון כדי להתקשר ליעד מסוים. אבל מה הקשר המילולי בין החיוג להתקשרות?

נתחיל את מסענו עם השיר "עוגה עוגה עוגה", שכתב המשורר אהרון אשמן והלחין המלחין האגדי "עממי". אנו אומרים שם עוגה במלעיל. זו לא טעות? הרי עוגה היא במלרע. לא. עוגה במלרע היא מאפה, והשיר אינו מדבר על המאפה. כאן עוגה היא צורת ציווי ארוכה של הפועל עג. זו הנחיה לרקוד במעגל. בהמשך השיר מופיעות שתי מילים נרדפות: נחוגה ונסתובבה, שהן בצורת עתיד מתמשך, גוף ראשון רבים, של פעלים נרדפים ל"עג". ניתן היה לשיר נעוגה. או בציווי ארוך – חוגה או הסתובבה.

נחוגה פירושו נסתובב במעגל. השורש הזה הצמיח שמות עצמים כמו מחוגה – הכלי המשמש לציור עיגול, ומחוג – הקנה הקבוע בשעון ומסתובב במעגל כדי להורות על השעה / דקה. וכך גם חוגה – טבעת עגולה המסתובבת על צירה. במכשירי הטלפון הישנים, הייתה טבלת ספרות עגולה, עם חורים בגודל אצבע ליד כל מספר. ההתקשרות נעשתה באמצעות הנחת האצבע בחור שמעל הספרה וסיבוב לצד ימין עד המעצור. במרכז המכשיר הייתה כתובה הנחיה: "סובב את החוגה עד המעצור והרפה". הפעולה הזאת נקראה חיוג. טלפון החוגה כבר מזמן נמצא במוזיאונים למכשירים עתיקים, אבל פעולת החיוג נשארה בשפה, במנותק משורשה הלשוני, לתיאור פעולת ההתקשרות הטלפונית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.7.21

* הכו בחקלאים – בתכנית הרפורמה בחקלאות מצביעים שר האוצר ושר החקלאות על בעיה אמתית – יוקר הפירות והירקות לצרכן, אך במקום פתרון אמתי הם הלכו לפתרון שמתחת לפנס – הכו בחקלאים. הרפורמה הזו לא תקדם במאומה את המטרה לשמה נועדה, אך היא עלולה לחסל את החקלאות הישראלית ולהכות בהתיישבות הציונית בגליל ובנגב.

הענף המרכזי בקיבוץ אורטל הוא התפוח. אנו מוכרים את התפוח ב-2.5 ש"ח לק"ג בממוצע. מחיר התפוח על המדפים הוא 16-18 ש"ח בממוצע. הבעיה, אם כן, היא פערי התיווך.

במקום לטפל בבעיה ולהתמודד עם בעלי ההון שהרווח המטורף שלהם מביא למחירים הללו, הרפורמה תכה בחקלאים ובחקלאות הישראלית.

זו רפורמה הרסנית ומסוכנת.

* האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה – מהי האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה הימנית למלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה השמאלנית למלחמה בקורונה? כמובן שאלו שאלות לא רציניות. האידיאולוגיה היא אחת – לנצח את הקורונה. לכן, כל המחלוקות הפוליטיות על הקורונה, שמלוות אותנו מראשית המגפה, מגוחכות. בממשלת נתניהו התייצבו רוב תומכיה בסניגוריה על פעולתה ורוב מתנגדיה יצאו נגד החלטותיה. ועכשיו אנו רואים אותה תופעה בין תומכי ומתנגדי ממשלת בנט.

מתנגדי הממשלה טוענים שהיא מפחדת לקבל החלטות קשות, מן הסוג שקיבלה קודמתה. תומכי הממשלה מאשימים את הממשלה הקודמת שהיא אצה רצה לסגרים והממשלה החדשה מנסה להימנע מסגר.

אבל ההשוואה הזאת מנותקת מן המציאות. האמת היא שהמצב היום שונה מהמצב בגלים הקודמים ולכן הפתרונות אחרים. ההבדל הוא שהיום הציבור הישראלי מחוסן ברובו ולכן נזקי הקורונה נמוכים לאין ערוך.

אין לי ספק שאילו הממשלה הנוכחית הייתה קיימת בגלים הקודמים של הקורונה גם היא הייתה מטילה סגרים. אין לי ספק שאילו הממשלה הקודמת הייתה קיימת היום, גם היא הייתה נמנעת מכך. ההבדל אינו פוליטי אלא רפואי.

דילמת מדיניות הקורונה בישראל ובעולם כולו, מיומה הראשון, היא בין צרכי הדברת המגפה לבין הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי והנפשי של הסגרים. האתגר בדילמה הזאת הוא מציאת שביל הזהב – איך לתת את המענה המרבי לקורונה תוך מזעור מרבי של הנזק לכלכלה ולחברה.

בזכות החיסונים, ניתן להפעיל היום הרבה יותר שיקול דעת, לקחת סיכונים גדולים יותר במלחמה בקורונה כדי להימנע מנזקים לחברה ולכלכלה. ונכון להימנע מצעדים מזיקים, גם אם בסופו של דבר אולי נידרש להם.

עם זאת, יש להגביר את ההסברה לעידוד החיסונים והצהרת בנט בנדון הייתה חשובה מאוד, להגביר את האכיפה על מסכות בחללים סגורים ועל הבידודים, ולהחזיר את התו הירוק, בעיקר כדי לעודד התחסנות במיוחד של בני הנוער. יש להיערך גם לחיסון שלישי, כשיהיו האישורים לכך.

רק בתחום אחד אני בעד גזירות קשות – יש לסגור את השמים לטיסות, מלבד טיסות חיוניות, כיוון שזה הפתח לחדירת הנגיף והווריאנטים המשתנים שלו. במקביל, על המדינה לפצות את חברות התעופה ואת המלונאים על הנזק הנגרם להם כתוצאה מכך.

* ההימור של ג'ונסון – בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מנהיג אמיץ. הוא מעז לקחת סיכונים כבדים, כלומר דרכו היא היפוכו של כסת"ח. השאלה היא האם ההימורים מחושבים? האם הם חכמים? הימוריו יישפטו במבחן התוצאה.

בראשית הקורונה הוא הנהיג מדיניות "יורם לסית" והמיט אסון בריאותי על ארצו, וגם הוא כמעט איבד את חייו.

ואף על פי כן, הוא שוב מהמר, ועל אף התפשטות זן דלתא, אך במצב של התחסנות רוב הציבור, הוא החליט להסיר לחלוטין את כל המגבלות. אם מדיניותו תביא להידרדרות המצב בארצו הוא ייכנס להיסטוריה לדיראון עולם כשרלטן יהיר וחסר אחריות. אם מדיניותו תצליח וייווצר חיסון עדר שידביר את המגפה בלי מחיר המגבלות הוא יזכה לתהילת עולם והעולם כולו יחקה אותו.

זהו ניסוי מעניין ומסקרן. אני שמח שהוא לא נעשה עלינו, אלא במדינה אחרת…

* תמונה מאוזנת – ביום רביעי שעבר ביליתי, לאורך כל שעות היום, בפסטיבל "לא בשמים" ליהדות ישראלית, שנערך במכללה האקדמית תל-חי. לאורך שעות רבות המה קמפוס מזרח של המכללה במאות אנשים. לא ראיתי כמעט אדם אחד שלא עטה מסכה, וכמעט כולם כיסו במסכה את האף והפה, בלי לחפף. כל מושב נפתח בתזכורת שיש לעטות מסכה. כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר בכנס של התנועה הקיבוצית בעין חרוד מאוחד, לציון מאה שנים לעין חרוד וחמישים שנה למותו של טבנקין. וכך גם בהקרנה של הסרט "אגדות החורבן" בסימנטק בראש פינה, לפני ימים אחדים. התקשורת מציגה לנו תמונה של הפרה המונית וזלזול המוני בחובת עטיית המסכות. איני טוען שהיא ממציאה בעיה שאינה קיימת, אך התמונה האמתית הרבה יותר מאוזנת.

* כלב השמירה של הדמוקרטיה – "ידיעות אחרונות" מוביל השבת קו לוחמני ביותר נגד הממשלה, בעיקר בשני נושאים – הפרצות בנתב"ג ויותר מכך, הג'ובים המיותרים לח"כ אבידר (תוצאה של סחטנות) ויאיר גולן ("פיצוי" על ראשות ועדה, שכנראה רשומה על שמו בטאבו ואם היא נמסרת לאופוזיציה יש לפצות אותו בתפקיד המיותר של סגן שר).

אני מרוצה מכך, קודם כל כי הביקורת נכונה לפחות בחלקה, אך בעיקר כיוון שזה תפקידה של עיתונות: להיות נשכנית, מבקרת, מחפשת תקלות וחושפת אותן. כן, הקלישאה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נכונה. ואם כך במהלך מאה ימי החסד, ניתן לשער מה צפוי בעתיד.

ואיני יכול שלא לגחך למקרא דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים, שמתבכיינים על כך ש"התקשורת" "מלטפת" את הממשלה אחרי ש"רדפה" אחרי נתניהו בלה בלה בלה. פאתטים.

* הודנה בכנסת? – אני שמח על כך שאחרי שבועות של מלחמה טוטלית בין הקואליציה והאופוזיציה בכנסת, בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים, סוף סוף יש הידברות בין הצדדים יש אי אלו הסכמות, עדיין לא סופיות, על הרכב ועדות הכנסת. יש לי ביקורת חריפה על ההתנהלות של האופוזיציה, אבל בנושא איוש הוועדות הצדק אתה. הקואליציה נהגה בחזירות וגרגרנות, ושברה אפילו את השיאים של נתניהו, שמאז 2015 החל לכרסם בייצוגה של האופוזיציה.

אחת הדרישות המוצדקות של האופוזיציה היא לראשות ועדת הכלכלה. נכון שוועדת הכספים תהיה בשליטת הקואליציה, כדי לאפשר את המשילות והעברת התקציבים, אבל דווקא בשל כך ועדת הכלכלה היא המקום למימוש התפקיד הפרלמנטרי החשוב של פיקוח על פעולות הממשלה. ראשות הוועדה הזו בידי האופוזיציה הייתה נוהג מקובל לאורך שנים רבות, ומן הראוי לחזור אליו.

נכון עשתה הקואליציה כאשר ויתרה על ועדת הקליטה והעבירה אותה לאחריות האופוזיציה.

הצד המכוער של הדבר, הוא הפיצוי למי שיועד לתפקיד יו"ר ועדת הקליטה, יאיר גולן, במינויו לסגן שר. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר לגמרי, מינוי פוליטי שאין בו שום צורך. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור, ומתחתיו מנכ"ל מקצועי שעומד בראש מערכת מקצועית של משרתי ציבור. כאילו אין די סגני שרים מיותרים בממשלה – עכשיו עוד אחד.

אני מקווה מאוד, שההתקדמות הזו תביא להסכמה מלאה שתבשר שינוי גם בהתנהגות האופוזיציה, שנוהגת בחוסר אחריות וחוסר ענייניות.

* סימן חיובי – נער השליחויות של נתניהו, הבריון הגס מיקי "כוח, כבוד וכסף" זוהר, החליט לשנות תדמית. הוא מבין שההתנהגות שלו ושל חבריו, נערי השליחויות הגסים, היא הגורם לאובדן השלטון של הליכוד. בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות" הוא סיפר שהשתתף בערב לזכרה של שירה בנקי. "אם היית שואל אותי לפני שנה-שנתיים אם הייתי מגיע לאירוע כזה – הייתי אומר לך שלא". ועוד מדבריו בראיון: "אני עובר שינוי… יכול להיות שעשיתי קצת פרובוקציות ואפילו הלכתי על הקצה. מה חשבו אז על מיקי זוהר? מיקי זה אגרסיבי, קיצוני עם אמירות והתבטאויות חריפות… לא ויתרתי על האידיאולוגיה שלי, אבל החלטתי לשנות סגנון. הבנתי שהצד השני, היריבים הפוליטיים שלי, נאטמו כלפיי; לא היו מוכנים לשמוע מה אני אומר. הבנתי שחציתי כמה קווים… אני מעדיף שיכירו את מיקי בלי המסכות ובלי האמירות הקיצוניות על גבול ההסתה. אלה דברים שאני מצטער עליהם. היום אני הרבה יותר מכבד, ממלכתי… התמתנתי, אנשים יותר פתוחים לשמוע אותי… הוא [הציבור הימני שבחר בימינה, תקווה חדשה וכחול לבן] נטש אותנו בגלל אובר-אגרסיביות מצדנו… חציתי איזה רוביקון, סומנתי כאדם שלילי".

אהבתי מאוד לקרוא את הראיון. מה שאהבתי הוא את היכולת שלו לומר "טעיתי", לא להתבכיין, לא להאשים את הזולת, לא לטעון ש"הודחנו" וש"גנבו לנו" אלא לקחת אחריות על הברחת המצביעים בהתנהגות הזאת. אמנם גיחכתי מאוד כאשר הוא אמר: "עשיתי קצת פרובוקציות". קצת?! אבל עצם נטילת האחריות היא צעד ראשון וחשוב. עצם ההודאה בכך שמה שהוא עשה היא הסתה (גם אם הוא אמר "על גבול ההסתה") ראויה לשבח.

האם אכן הוא ישנה את דרכו? בכך הוא יבחן. אני מקווה מאוד שכן. וחשוב לדעת – אמירות כאלו של מיקי זוהר, הן בעצם שליחת חץ לשולח שלו ושל עמיתיו נערי השליחויות להתנהגות הזאת. הוא אמנם לא מעז להאשים ישירות את נתניהו, אבל ניתן לקרוא זאת בין השורות. אם אכן הוא ישנה את דרכו, יהיה זה סימן להתערערות שליטתו של נתניהו בחייליו.

מודה ועוזב ירוחם. בינתיים הוא מודה, וזה שלב חשוב ביותר. האם הוא גם עוזב? האם הוא באמת ישנה את דרכו? למען הדמוקרטיה הישראלית אני מקווה שכן, ואני מקווה שהוא לא יהיה היחיד.  

* עסקה עם מצרים – על פי כתבה של צבי בראל ב"הארץ", מתקיים מאבק בין מצרים ואתיופיה על מי הנילוס הכחול, ובמצרים מאשימים את ישראל שהיא מסייעת לאתיופיה בבניית סכר התחייה ובהגנה עליו. ישראל מכחישה זאת וטוענת לנייטרליות.

איני בקיא בנושא ולכן איני יוכל לנקוט עמדה. אבל משפט אחד בכתבה שעשע אותי במיוחד. מוסטפא פיקי, אחד האינטלקטואלים המצרים החשובים, לשעבר מזכירו של חוסני מובארק וכיום מנהל הספריה הלאומית באלכסנדריה טען, במאמר שפרסם, שישראל מפרה את הסכם השלום, הכולל סעיף שאוסר במפורש על שתי המדינות לפעול זו נגד זו: "איך יתכן שישראל תסייע למדינה שפועלת לגרום נזק למצרים?" כך כותב מי שהיה מזכירו של מובארק, האיש שהפך ביום היבחרו לנשיאות את השלום החם עם ישראל למלחמה קרה. הרי מצרים בתקופת מובארק, ובמידה רבה אם כי פחותה גם היום, היא המובילה של כל המערכה המדינית נגד ישראל באו"ם ובמוסדותיו ותומכת תמיד בכל יוזמה אנטי ישראלית. הרי מובארק הוא האיש שעמד מאחורי ועידת דרבן האנטישמית שהצמיחה את מסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל.

אדרבא, אפשר להציע למצרים עסקה. מעתה ואילך מצרים מתחייבת להצביע נגד כל ההצעות האנטי-ישראליות באו"ם, תצא נגד BDS ותתמוך בישראל בסכסוכיה עם הפלשתינאים, סוריה ולבנון ובתמורה ישראל מתחייבת לתמוך במצרים בכל סכסוכיה המדיניים. פייר אינאפ?

* הבן הרשע – אברום בורג, מי שלמרבה הבושה ישב פעם על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הוא היום אחד התועמלנים והמטיפים האנטי ציוניים הנחותים והבזויים בעולם.

הוא השתתף כתועמלן הארגון האנטישמי (על דעת ועל פי הגדרת המומחים לנושא האנטישמיות בעולם) BDS ב"פגוש את העיתונות", הביע תמיכה במלחמתם האנטישמית ("מחאה לגיטימית ומוצדקת" ואף פעולה של "אין ברירה" – "אתם לא מרשים להם לבצע פעולות טרור ולהתאבד בין שתיים לארבע – מה נותר להם לעשות?") אך בעיקר הזדהה עם כל מטרותיהם.

מהן מטרותיהם? א. נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4 ביוני 1964 (או בלשונו  הפסקת "אקיבוש") וטרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים מביתם במולדתם (או בלשונו המכובסת "פינוי כל ההתנחלויות") וחלוקת ירושלים. ב. כבשת הרש שתישאר בידי מדינת ישראל לא תהיה עוד מדינה יהודית, כי מדינה יהודית היא "אתנוקרטיה" וכל דמוקרטיה בעולם היא "מדינת כל אזרחיה". ג. "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיעוטו עליה, כי זה "כמו חוק השבות". אגב, אילו היה מראיין קצת יותר אינטליגנטי מרינה מצליח, היה משרבב בנאומו המתלהם של בורג את השאלה האם הוא בעד חוק השבות. עמדתו בנושא ידועה – זה חוק גזעני. אז גם "זכות" ה"שיבה" שבה הוא תומך היא גזענית? מה פתאום? רק שבות של יהודים למולדתם היא גזענות.

מה? אין ליהודים זכות למדינת לאום יהודית בארץ ישראל? לא, "כי הם היו פה לפניך". אגב, הוא אמר לבר שיחו, יוסי קופרווסר "לפניך", בגוף שני, כמו הבן הרשע בהגדה של פסח, ולא "לפנינו", כי הרשע הזה אינו מסוגל לדבר על העם היהודי בגוף ראשון.

העימות היה בין תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים לבינו. קופרווסר הוא אדם חכם מאוד וצודק בכל מילה שאמר, אך הוא אינו עובר מסך וכושר הביטוי שלו נופל בהרבה משל בן שיחו. בורג הוא דמגוג בעל כושר ביטוי יוצא דופן אך דובר שקר ותועמלן אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואנטישמי גס. בנוסף לכך, הוא התפרע באולפן כבריון גס ואלים. "תשתוק, תשתוק" צווח החצוף הרשע על בן שיחו.

מה משמעות האידיאולוגיה של בורג? לכל עם בעולם זכות למדינת לאום משלו זולת העם היהודי. זו עמדה אנטישמית מובהקת. הבורגאים למיניהם טוענים שהם לא מטיפים להשמדת מדינת ישראל, אלא רק לכך שהיא תחדל להיות מדינה יהודית. אין חיה כזו. אין מדינת ישראל זולת זו שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינה שלא תהיה המדינה הזאת, לא תהיה מדינת ישראל, גם אם כך תקרא, אלא תהיה מדינה שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל. אגב, היא גם לא תקרא מדינת ישראל. כי מה פירוש המושג "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי.

המשמעות של האידיאולוגיה של בורג היא גם השמדה פיזית של מדינת ישראל, כיוון שהרוב המוחלט של היהודים בישראל לא יהיו מוכנים בשום מחיר לוותר על מדינתם היהודית, והדרך היחידה לבטל זאת, היא באמצעות השמדתם הפיזית של היהודים בישראל.

כל פעם שאני שומע את הרשע האוטואנטישמי הזה מטיף, אני חושב על אבא של החומץ הזה, יוסף בורג ז"ל. איזה מזל גדול היה לו, שהוא הספיק למות לפני שבנו השתמד והפך לאנטישמי בזוי.

* חוד החנית של התמנון האנטישמי – יותר ויותר מדינות נאורות בעולם מכירות בכך ש- BDS הוא תמנון אנטישמי רב זרועות ועתיר ממון, שפועל מתוך שנאה קמאית לעם היהודי ולכן נלחם נגד מדינתו.

חוד החנית של התמנון האנטישמי הם יהודים אוטו-אנטישמים עלובים. כאלה הם פעילי הארגונים הבוגדניים "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שעוברים בכל רחבי העולם, מעיר לעיר ממדינה למדינה, מפיצים עלילות דם קולקטיביות על המדינה היהודית וצבאה ומפצירים במדינות העולם להילחם נגד ישראל, להחרים אותה ולפעול נגדה. גם דבוקת שוקן היא סוכנת BDS מדופלמת. כך, לדוגמה, רוגל אלפר, תומך נלהב בחרמות נגד ישראל, כיוון שהן משפילות אותה ואין דבר שיוצר אצלו עוררות מינית וריור תאווה יותר מלראות את מדינת ישראל, השנואה עליו, מושפלת ואת אזרחיה סובלים כתוצאה מפעולות נגד ישראל שיסבו לאזרחיה כאב. "יש משהו משפיל בחרם. אבל אין ברירה. רק לחץ בינלאומי יגרום לישראל לוותר על הקולוניאליזם הגזעני. לישראל היו 54 שנים להפסיק לכבוש. היא הוכיחה שברצונה להמשיך. על העולם לעצור בעדה… אם עוד 30 חברות ענק בינלאומיות יצטרפו לחרם, ועוד 50 כוכבי ענק יצטרפו לקו שמוביל רוג'ר ווטרס, אולי יתחולל פה שינוי. אבל הוא יתחולל רק אם לציבור יכאב, רק אם יושפל ויפחד. רק אם ייגרם לו נזק. אם יאבד את כבודו העצמי ופרנסתו בעקבות חרם. די לגלידה, הגיע זמן כאב". אם היהודים יאבדו את פרנסתם ויכאב להם, יבוא צדק לעולם. אבל התועמלן האוטואנטישמי הזה אינו מרוצה מהצעד של בי אנד רוג'ס, כי הוא מתון מדי. הוא לא יכאיב מספיק ליהודים. "החרם צריך להיות על ישראל כולה. ההתנחלויות פועלות בחסות הציבור, במימון מסיו, ובעידוד ממשלות שמקבלות את תוקפן מכלל האזרחים. הן מגובות בכוחות צבא העם הישראלי. ישראל כולה אשמה". ובהתייחסות לתגובות בישראל נגד החרם של בי אנד רוג'ס הוא משתמש בכל ארסנל הבוז כלפי התופעה השנואה עליו בעולם – הציונות.

גם חברו לדבוקה גדעון לוי מבקר את בי אנד רוג'ס: "בדיוק לכן דרוש חרם אמתי על ישראל, על כל הישראלים, בכל מקום, מכאיב, יקר ופוגע. לא חרם גלידה מפונפן בסניף של רמי לוי בצומת הגוש, אלא כזה שכל ישראלי ירגיש אותו בכיסו, בכוסו ובלבו". והוא מתחייב להתחיל ללקק את הגלידה הזאת, אף שהוא מגדיר אותה "בינונית", אם תעמוד במילתה בעוד שנה וחצי. אך הוא מפקפק בכך שהיא תעמוד ב"מכבש הלחצים היהודיים". הכוונה ל"יהדות העולמית", לא? חלאה אנטישמית.

האנטישמיות היא תופעה בזויה ונוראה. אבל יש סוגים שונים של אנטישמיות. מכל סוגי האנטישמיות, הנחותה ביותר, הנאלחת ביותר, הנפסדת ביותר היא האוטו-אנטישמיות.

* על המוקד: אבתיסאם מראענה – ח"כ אבתיסאם מראענה (מפלגת העבודה) עומדת תחת מתקפה חריפה ברחוב הערבי מאז בחירתה לכנסת. הם מאשימים אותה בבגידה בציבור הערבי ובמשת"פיות עם השלטון הציוני. תחילה, בשל הצבעתה בעד חוק האזרחות. אחר כך, בשל הצבעתה נגד ועדת חקירה ממלכתית בנושא האלימות במגזר הערבי. אך שיא השיאים הוא בהסכמתה להיות ממלאת מקום חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנתפסת כזרוע מלחמתית נגד הפלשתינאים. הם אף מאשימים את מפלגת העבודה בקונספירציה, בכך שמכל חבריה דחפה דווקא את הערבייה לוועדה הזאת, כדי שתהיה עלה תאנה לפשעי הציונות.

הפובליציסטית שירין פלאח-סעב, בעלת טור ב"הארץ", פרסמה בתוך שבוע שני מאמרים שבהם תקפה בחריפות את מראענה. לצד ההתקפה על הצבעותיה הנ"ל היא כתבה ש"הקש ששבר את גב הגמל הוא המינוי שלך כממלאת מקום בוועדת חוץ והביטחון. יש הבדל בין השתתפות בעשייה בחברה הישראלית לבין פעולה נגד החברה הערבית. העיניים של הנשים הערביות הצעירות, שהאמינו בך עד כה, נשואות אליך ושואלות: למה?"

ועודה בשאראת, אף הוא ב"הארץ", תמה: "מה יהיו מעשיה של מראענה שם, כשבני עמה בעזה ובגדה נתונים לכיבוש ולמצור וכשמיליוני פליטים, תוצר הנכבה המתגלגלת, חיים באיום קיומי במדינות ערב? האם תלוהק בתפקיד הפנים הרחמניות של הכיבוש, קוביית הסוכר בכוס היגונים של המצור? על מראענה לומר להם, 'חלקי לא יהיה עמכם'. בכלל, הייתי מצפה מכל אזרח ערבי ויהודי מתקדם לומר זאת, אך לצערי דווקא חברינו היהודים הטובים קופצים משמחה למראה מינויָהּ המביש, כאילו מדובר בצעד נוסף לשילוב הערבים".

את מפלגת העבודה הוא תוקף: "האם חסר למפלגה זו מומחי ביטחון, עד שהיא נאלצה להיעזר ברכש ערבי שאך רגע קודם הוכרז רשמית שהוא אזרח סוג ב'?" בשאראת יוצא בתוקף נגד שילובה של מרעאנה בוועדת החו"ב. "המשתתפים בה עוסקים במלאכת אחזקתו של בניין רקוב מוסרית, שמדינה נורמלית הייתה ממהרת להרוס עד היסוד. בניין שמתכננים בו איך לאמלל חיי מיליונים, בניסיון לדחוף אותם אל מעבר לקו הגבול. אז סליחה חברים, אנחנו איננו במשחק הזה. אתם רוצים לכבוש — כִּבשו. אתם רוצים לשלוח את בניכם לפשוט על חדרי ילדים פלסטינים באמצע הלילה, שִלחו. ידינו לא יהיו במעל… לאחר שהשחית את נפשם של צעירים יהודים במלאכת שימור הפרויקט המחליא הזה, הממסד המדיני־ביטחוני פועל עכשיו להשחית את נפשו של הערבי, גם כדי להקל את הכובד על המצפון הקולקטיבי שלו. 'הנה, ראו', רוצה הממסד לומר לעולם, 'אפילו במאית ערבייה מוכשרת שותפה בגיבוש המדיניות הביטחונית הצודקת שלנו'. אבתיסאם מראענה תשמש עלה התאנה של הכיבוש, של הסגר ושל התוקפנות נגד העם הפלסטיני… הציונות הגיעה למצב שבו היא זקוקה לילידים שיקשטו את מעשיה ויעניקו לגיטימציה לפרקטיקה שלה — פירוש הדבר שהיא במצוקה: מצד אחד מחוקקים את חוק הלאום המדיר את הילידים, מצד שני מנסים למשוך את המודרים למעגלי השלטון כדי שישמשו בבחינת אליבי למעשים נגד בני עמם… האם את, מראענה, מסכימה להעניק לו [ל"ממסד הביטחוני"] הכשר? האם באמת תבקשי שהחותמת שלך תתנוסס על העוולות נגד בני עמך? דעי לך, שגם אם תתנגדי למהלך זה או אחר בתוך הוועדה, את שותפה שם!"

* שִׁמרו על הילדים – מקבץ מבזקים בלתי נתפס, בלילה שבין יום רביעי וחמישי, באתר וויינט:

ילד מהפזורה הבדואית נעקץ על ידי עקרב, מצבו קשה.

בת 4 נעקצה על ידי בעל חיים בהר חברון, מצבה קשה.

מת מפצעיו בן הארבע שנפל מגובה ביישוב רכסים שבצפון.

ילד כבן 10 נפצע קשה בנפילה מחומה בגובה של 15 מטרים בגליל התחתון.

נורא!

* כבוד לחללי מינכן – לאחר טבח הספורטאים במינכן הוועד האולימפי החליט להמשיך בתחרויות ולקיימן כסדרן. ישראל מחתה על כך בתוקף.

לדעתי, הצדק היה בהחלטת הוועד ולא בעמדת ישראל. אילו האולימפיאדה הופסקה, היה זה הניצחון הגדול ביותר של המחבלים וכניעה מחפירה לטרור.

אולם העובדה שב-11 אולימפיאדות לא הונצח זכרם של חללי מינכן, היא בלתי נתפסת; אטימות שאין כדוגמתה.

49 שנים אחרי הטבח, סוף סוף ניתן הכבוד לחללי מינכן. היו אלה רגעים מרגשים. אני מאמין שמעתה ואילך לא יהיה טקס ללא אזכור הנרצחים.

* חיבור למורשת הגבורה – ביקורת חריפה מוטחת על הצניחה בסלובניה לציון מאה שנה להולדתה של הצנחנית חנה סנש. מאיר שלו קטל אותו במאמר ציני ומרושע ב"ידיעות אחרונות" (הציע להנחית צנחנים ליד פסל דוד המלך בפירנצה שיוכיחו ששלהם יותר גדול) ורבים דיברו על הבזבוז שבמבצע.

זכורה האמרה המיוחסת למר "חכם סיני זקן" על הלחם והפרח; הלחם כדי שנוכל לחיות והפרח כדי שיהיה לשם מה לחיות. הדבר נכון גם לגבי הצבא. יש משמעות רבה לפרח, כלומר לכל המערך החינוכי שנועד לצייד את חיילי צה"ל ברוח לחימה, באמונה בצדקת הדרך הציונית, בתעצומות הנפש שיגרמו לחייל להיות מוכן לקום מאחורי המחסה ולהסתער תחת אש ולסכן את חייו למען קיומה של המדינה וההגנה עליה. כן, תפקידו של הצבא לחנך, לחזק את החוסן המנטלי של הלוחם, בין השאר באמצעות חיבור למורשת הגבורה היהודית ולדמויות מופת של גיבורות וגיבורים כדוגמת חנה סנש.

לא הכל נמדד דרך החור שבגרוש.

* כמו שחזור הנחיתה בנורמנדי – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני של "הארץ", יצא נגד צניחת הראווה לזכר חנה סנש בגבול סולבניה וקרואטיה והשווה זאת לטיסות הראווה של מיליארדרים לחלל. השוואה אומללה ונואלת. ההשוואה הנכונה היא לשחזור הפלישה לנורמנדי בידי בעלות הברית במלאת שישים, שבעים ושבעים וחמש שנה לאירוע. הם לא חשבו שזה בזבוז.

* המגל והחרב – ב-25 ביולי 1951, לפני שבעים שנה בדיוק, עלו 120 נח"לאים אל סמוך לגבול עזה הפרוץ והקימו את היאחזות הנח"ל "נח"לאים א'", לימים קיבוץ נחל עוז, שעד היום מתמודד עם פגיעתה הרעה של עזה השכנה. ההיאחזות ביטאה את רעיון ההתיישבות הביטחונית, המגל והחרב, באמצעות כוח צבאי המקים התיישבות ושומר על הגבול.

לאורך השנים קמו 84 היאחזויות, לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, רובן היו ליישובי קבע שעיצבו את גבולות המדינה.

אני הייתי קשור לשתי היאחזויות. מאוגוסט 1982 עד פברואר 1983 שירתתי כחייל בהיאחזות שלח בבקעת הירדן. ריכזתי את גן הירק (ענף החקלאות היחיד), הייתי רכז תרבות וחבר מזכירות ההיאחזות. כשסיימנו את פרק ההיאחזות, החליף אותנו הגרעין שאזרח אותה. היום זה המושב שדמות מחולה. בכל פעם שאני נוסע בכביש הבקעה ועובר ליד שדמות מחולה, אני חש התרוממות רוח, על כך שיש לי מניה בהקמת היישוב.

ב-1986 הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד בגולן, בסמוך לחרמון, שאחד הגרעינים ששירת בו היה גרעין לאורטל. בשנת 2000 הייתי למשך תקופה קצרה המזכיר הראשון של היישוב הקהילתי נמרוד עם אזרוחו באותה תקופה. לצערי, עד היום נמרוד הוא יישוב זעיר, אך אני מאמין שיגדל, יתפתח ויתבסס.

אחרי תקופת ההיאחזות שלי הייתה לי ביקורת חריפה על ההיאחזות, שהייתה בה בטלה רבה ונראה היה לי שאין זה מיצוי ראוי של השירות הצבאי. אבל אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה – היישובים הרבים לאורך גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; בגליל, בנגב, בגולן וביו"ש; יישובים שעיצבו את גבולות המדינה.

          * ביד הלשון

נחל זאכי – שמורת הטבע הקסומה בקעת בית-ציידא (הבטיחה); הלגונה המנקזת את נחלי הגולן מצפון לכינרת, נוצרה מן הנחלים: הירדן, משושים (שאליו זורם נחל זוויתן), יהודיה, דליות ושפמנון. שפך נחל דליות מכונה מג'רסה. שפך נחלי משושים והיהודיה נקרא גם נחל זאכי.

מה מקור השם זאכי? יש לכך שתי גרסאות. האחת היא שזה בזכות המים הזכים שלו. השניה, היא שהשם מנציח את זכרו של זאכי יצחק עבאדי, יהודי מסוריה, שרכש את האדמות הפוריות של בקעת בית ציידא. לאחר קום המדינה, העבירה משפחת עבאדי את האדמות לחזקת המדינה.

ועדת השמות הממשלתית נתנה לזאכי את השם שפך נחל משושים.

* "חדשות בן עזר"