* החלטה היסטורית – מה גדול היום הזה!
54.5 שנים לאחר תחילת ההתיישבות בגולן וארבעים שנה לאחר שהכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה ההיסטורית על תנופת פיתוח רבתי של הגולן. מאז ראשית ההתיישבות בגולן, ביולי 1967 ועד היום, אף ממשלה לא קיבלה החלטה הנוגעת לפיתוח הגולן, המתקרבת להחלטה הנוכחית ולתקצוב שנלווה אליה.
זו תכנית לאומית, היסטורית, בתקציב עשר-ספרתי, עם השקעות עתק בתשתיות, בכבישים, בחינוך פורמלי וחברתי-קהילתי, בתקשורת, בחקלאות, בהיי-טק, בתיירות, בתרבות, באנרגיה חדשנית, בתשתיות תעסוקתיות ובתוכנית להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן.
זו החלטה היסטורית בעבור הגולן, אך משמעותה גדולה מעבר לכך – מאז ממשלת שמיר, לא הייתה ממשלה שלקחה על עצמה משימה כזו של אקטיביזם ציוני יזום.
זהו יום גדול לגולן. זהו יום גדול למדינת ישראל. זהו יום גדול לציונות.
שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה!
* הממשלה עם הגולן – גם כשראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי, העם היה עם הגולן. היום גם הממשלה עם הגולן.
* על אדמת שדותיך הנגאלת – קראתי לאחרונה בקבוצת ווטסאפ מסוימת את הקינה הזאת, בעקבות "שיר בוקר" של אלתרמן וסמבורסקי: "מי עוד יכול לשיר 'על אדמת שדותיך הנגאלת…' מי מרשה היום ליהודים להמשיך לגאול אדמת מולדת? אפילו לא מרשים יותר לדבר על זה".
אז הנה, ממשלת ישראל קיבלה היום החלטה על גאולת אדמת מולדת.
* הממשלה האנטי ציונית הציונית ביותר – מעניין שממשלת הססמול האנטי ציונית והאנטי יהודית בהנהגת ראש הממשלה בפועל הארכי מחבל מנסור עבאס, מקבלת את ההחלטות הציוניות ביותר שהתקבלו כאן מאז ממשלת שמיר.
* בתמיכה של מרצ – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן הייתה התנאי הראשי של תקווה חדשה במו"מ הקואליציוני והיא עמדה בראש ההסכם הקואליציוני של תקווה חדשה. האמת היא שתקווה חדשה לא הייתה צריכה להפעיל לחץ כבד במיוחד להכנסת הסעיף, כי הוא מייצג גם את השקפת עולמן של ימינה ויש עתיד באשר לגולן. בשל כך, איני מופתע מהחלטת הממשלה.
מה שהפתיע אותי, הוא שההחלטה התקבלה ללא התנגדות. עד לאחרונה, הערכתי שמרצ ומרב מיכאלי (בניגוד לשרי מפלגת העבודה האחרים) יתנגדו. אפילו חשתי בנוח עם חלוקת העבודה בתוך הממשלה – הממשלה תקבל את ההחלטות הנכונות ומרצ תצביע נגדן. אולם בשבועות האחרונים, בשיחותיי עם ראשי המועצות בגולן, הבנתי ששרי העבודה ומרצ נלהבים בקידום תכניות הפיתוח הנוגעות למשרדיהם.
ראוי לזכור שבניגוד להצבעות בכנסת, אין בממשלה משמעת הצבעה. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו. כלומר, אם שרי מרצ הצביעו בעד בממשלה, פירוש הדבר שהם באמת ובתמים תומכים בתכנית. כיוון שמרצ הייתה עקבית לאורך השנים בתמיכתה בנסיגה מהגולן ובהתנגדותה להתיישבות בגולן, מדובר במהפך משמעותי ביותר.
צירוף מרצ לקונצנזוס הלאומי על הגולן, הוא הישג גדול של מפעל ההתיישבות בגולן.
* מה עדיף? – עדיפה ממשלה עם מרצ ורע"ם שמיישבת את הגולן על ממשלת ימין שמברברת.
* האיש שהניע את התהליך – עם קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מן הראוי להעלות על נס את צביקה האוזר, האיש שהניע את התהליך. האוזר, ראש שדולת הגולן בכנסת, הוא מגדולי הלוחמים למען הגולן מאז שנות ה-90. כמזכיר הממשלה הוא הראשון שהחל להניע את המהלך להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, צעד שנראה דמיוני. לאחר פרישתו מן התפקיד, הקים את היחדה למען הגולן, שעיקר פועלה היה קידום ההכרה האמריקאית בריבונות. במסגרת תפקידו כתב ספרון הקורא לפיתוח רבתי של הגולן. הוא עמד בראש היחדה עד היבחרו לכנסת. ביוזמתו, העלתה תקווה חדשה את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן כתנאי להצטרפותה לממשלה ועמדה על הכנסת התכנית להסכם הקואליציוני. צביקה היה מעורב מאוד בהכנת התכנית. עם קבלתה, הוא ראוי לתודה ולברכה.
* הפחד עלול לשתק – אין בגולן קונצנזוס על התכנית. יש בגולן התנגדויות לתכנית, הנובעות מחשש מפני שינוי, ובעיקר מניסיון לא מוצלח עם ממשלות בעבר. יש חששות שמא האופי הכפרי הקהילתי של הגולן יפגע. יש חששות מפגיעה אקולוגית (לדעתי, ההתנגדות הזאת נובעת מהתנגדות שיש בגולן לטורבינות הרוח, שהפכה את המתנגדים לאופוזיציה אקולוגית אוטומטית לפיתוח). יהודה הראל, למשל, לא מאמין במעורבות ממשלתית ומעוניין בצמיחה אטית של הגולן, כפי שהיה עד כה.
אשרי אדם מפחד תמיד, אבל הפחד עלול לשתק. בכל שינוי יש סיכונים אבל כל השנים לחצנו על הממשלות לפתח את הגולן. כאשר סוף סוף ממשלה יוזמת זאת בעצמה ומחליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן, מלווה בתקציבים גבוהים לפיתוח ולתשתיות, עלינו לקבל זאת בברכה, ולנתב את הגשמת התכנית בדרך הנכונה על פי הבנתנו. גם לי יש השגות אלו ואחרות על התכנית, ואני בטוח שגם אחרי קבלת ההחלטה, ניתן להשפיע על התכניות.
אני בספק אם התכנית תגשים את מלוא שאיפותיה הדמוגרפיות, אבל גם אם היא תוגשם חלקית, אני רואה בכך תרומה גדולה לגולן וברכה גדולה למדינת ישראל.
* ניתן לנתונים לדבר – את הטענה שהקמת שני יישובים חדשים פוגעת באקולוגיה של הגולן כמרחב נופי פתוח וריאה ירוקה, ניתן לעמת מול הנתונים. סה"כ השטח המתוכנן לשני היישובים הוא פחות מ-4,000 דונם, מתוך שטח הגולן המתפרס על פני 1,180,000 דונם. כיוון שבין המתנגדים מטעמים אקולוגיים יש חברים טובים שלי, אמנע מלהגדיר את הטענה הזאת כדמגוגית.
* נגד פרברים עירוניים – אני שמח מאוד על קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, אך אין זה אומר שאני שלם עם כל סעיפיה. אני מתנגד לאחד מדגליה המרכזיים – אופיים של שני היישובים החדשים.
במשך שנים אני קורא לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל בכלל ובגולן בפרט. אני מאושר על עצם ההחלטה להקים יישובים חדשים. אך איני שלם עם אופי היישובים המתוכננים. החזון ההתיישבותי הגולני שלי, דוגל בקצרין, בירת הגולן, עיר ואם בישראל, עם עשרות אלפי תושבים, וסביבה ברחבי הגולן כארבעים יישובים כפריים קהילתיים קטנים ובינוניים. קצרין היא העוגן הדמוגרפי של הגולן. היישובים הם העוגן הגיאוגרפי, המרחבי.
התכנית מדברת על הקמת שני יישובים גדולים של 2,000 משפחות כל אחת, כלומר כ-10,000 תושבים. קצרין, אחרי 44 שנים, טרם הגיעה לגודל הזה. אילו היו היום 50,000 איש בקצרין, היה טעם לבחון את השאלה אם נכון שבין יישובי המועצה האזורית יהיו שני יישובים בסדר גודל כזה. במצב הנוכחי, עצם הקמת פרברים עירוניים שאינם חלק מקצרין, עלולה לפגוע ביעד המרכזי שהוא צמיחה דמוגרפית רבתי של קצרין.
אף שההחלטה כבר התקבלה, אני מאמין שיש מקום לבחון את פרטיה, ועל בסיסה להכין תכנית מפורטת לביצוע, לא בבחינת כזה ראה וקדש, אלא כבסיס לשינויים.
* שחרור אחמדיה – פיתוח הגולן צריך להתבסס על קצרין, בירת הגולן, כעיר המחוז הגדולה במרכז הגולן וסביבה התיישבות קהילתית כפרית. קצרין תתן את המסה הכמותית הדמוגרפית, והיישובים הכפריים את השליטה המרחבית הגיאוגרפית.
קצרין בגבולותיה הנוכחיים קרובה למיצוי פוטנציאל הגידול שלה, בעוד הצורך הוא בגדילתה פי כמה וכמה, כדי שתהיה עיר ואם בישראל. לשם כך עליה להתפתח לכיוון צפון מזרח, בהתאם לתוכניות המתאר המקוריות שלה. הבעיה היא שהשטח שמצפון לכביש 9088 הוא שטח אימונים פעיל של צה"ל, ועד היום משרד הביטחון סרב לשחרר אותו לטובת פיתוח קצרין.
אחת הבשורות החשובות בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, היא שחרור אחמדיה עד הרבעון הראשון של 2023 למען פיתוח קצרין.
* למי תודה למי ברכה – לקראת ישיבת הממשלה בגולן, שבה התקבלה ההחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, פרסם ראש הממשלה ב"ישראל היום" מאמר מרומם נפש ומחמם את הלב, שהציג את התכנית וקרא לישראלים להתיישב בגולן.
הוא פתח את מאמרו בכך שהממשלה ממשיכה את מפעלו של בגין, שהביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן לפני ארבעים שנה. עם כל הכבוד לבגין ולמהלך המדיני מרחיק הראות והאמיץ שהוביל, ראש הממשלה שהחל את המסע היה לוי אשכול, שבשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו, קמו בגולן 11 יישובים, כשליש מ-34 היישובים הקיימים היום בגולן. והאמת היא שאשכול היה ראש הממשלה אך היוזמה צמחה מלמטה, מאיתן סט, יהודה הראל וחבריהם, שיזמו את ההתיישבות והחבורה החלוצה שעלתה לגולן השומם ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.
ללא 14.5 שנות התיישבות, הכנסת לא הייתה מחילה את הריבונות. ההתיישבות היא אם הריבונות.
* עדות הנחתום – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שעליה החליטה הממשלה, היא ציון דרך היסטורי בתולדות ההתיישבות בגולן. הסיפור המרתק על ההתיישבות בגולן מראשיתה, מסופר בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2019. מה? עוד לא קראתם את הספר?
* לא מבזבזים זמן – הבוקר, עוד לפני ישיבת הממשלה בגולן, נערך טקס השקה לפריסת הסיבים האופטיים בקצרין, בירת הגולן, בהשתתפות ראש הממשלה בנט ושר התקשורת יועז הנדל. ציונות בפעולה!
* אילו הייתה צריכה להתקבל בכנסת – איזה מזל שהתכנית הלאומית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות בגולן אינה צריכה לעבור לאישור הכנסת. אילו נדרשה לכך, קואליציית ביבי&טיבי הייתה מתגייסת להפיל אותה, ואולי היו מצליחים להעביר אליהם איזה מוסי רז או גבי לסקי ומצליחים במזימתם. ואז היינו רואים את הליכודניקים וחבריהם מהרשימה המשותפת צוהלים ומתחבקים לרגל ניצחונם על המדינה, כפי שעשו בהצבעתם בעד "איחוד משפחות" פלשתינאיות.
* מעשה שפל – נתניהו, שאיבד את הבלמים, הידרדר לשפל המדרגה מבחינה מוסרית אפילו בקנה המידה שלו. אין לו שום גבולות. הוא מסית את העולם נגד מדינת ישראל. הוא מעליל עלילות זדוניות על ישראל. הוא חותר נגד מדינת ישראל ופוגע בה במזיד. הוא נוהג בדיוק כמו שוברים שתיקה. האם השלב הבא יהיה קריאה לחרם על הדיקטטורה הישראלית? אולי פניה לבית הדין בהאג?
הוא נוהג כך אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא ראש הממשלה. האיש חסר המעצורים הזה נוקם במדינה שהדיחה אותו מראשות הממשלה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?
אין פטריוט אמתי שאינו נחרד ממעשהו השפל של נתניהו.
* ללעג ולקלס – כשנתניהו אסר על ישראל כץ להגיש תקציב מדינה, כלומר לבצע את חובתו כשר האוצר, היה על כץ להתפטר. כך היה נוהג אדם נורמטיבי, המכבד את עצמו, את תפקידו, את חובתו הציבורית ואת האחריות הלאומית המוטלת על כתפיו. אבל כץ השתפן. הוא השפיל את עצמו ועשה עצמו ללעג ולקלס כשר האוצר. הוא הלך בשמו של נתניהו לשקר לעם ישראל בכלי התקשורת ולספר כל מיני סיפורים שיתרצו את המחדל הזה, אף שכל צופה יכול היה לראות שהוא עצמו אינו מאמין לאף מילה היוצאת מפיו. מה הוא לא עשה כדי לרצות את נתניהו ואת קהל חסידיו?
והנה, נתניהו זרק אותו לכלבים. והוא פועל לחיסולו הפוליטי. למה? הרי הוא לא מתמודד נגדו. אבל די בכך שהוא רואה עצמו כמתמודד אחריו, כמתמודד אי פעם, כדי להפוך את עצמו לאויב.
* המועמד האחר – אם מישהו חושב שהשתלחותו של נתניהו בישראל כץ, שנועדה לחסל אותו, מסמנת תמיכה שלו במועמד אחר, אינו אלא צודק. המועמד האחר הנו הוא עצמו. הוא יפעל באותה מידה נגד כל מי שיעז לחשוב שיהיה אי פעם היורש.
* עסקה שיש עמה קלון – עסקת טיעון עם נבחר ציבור מנוגדת לאינטרס הציבורי.
אם הפרקליטות מאמינה שדרעי עבר על החוק, עליה להגיש כתב אישום על פי ממצאי החקירה. אם אינה מאמינה בכך, שתסגור את התיק. אם היא תגיש כתב אישום, בית המשפט יבחן את הראיות ויפסוק על פיהן. יש משהו רקוב בעסקת טיעון עם פוליטיקאי.
חלק מן העסקה, היא שלא יוטל על דרעי קלון, כך שיוכל בבחירות הבאות לחזור לכנסת ולכהן בממשלה. כבר כתבתי פעמים רבות את דעתי על "הטלת קלון". זה המישפוט בהתגלמותו. השופט יקבע אם יש קלון. וכי יעלה על הדעת שהרשעה פלילית של נבחר ציבור אינה קלון? צריך כאן קביעה של שופט?
אריה דרעי הורשע בעבירות השחיתות החמורות והקשות ביותר ובראשן שוחד. חזרתו לפוליטיקה היא חרפה. אומרים: "אבל הוא ריצה את עונשו + תקופת הקלון ובכך החזיר את חובו לחברה". נכון, לכן הוא אדם חופשי ולא יושב עוד בכלא. זה הופך אותו ראוי להנהגת ציבור? אם שופט יורשע בשוחד, ירצה את עונשו ובכך יחזיר את חובו לחברה, הוא יוכל לחזור להיות שופט?
ואם אחרי חזרתו לפוליטיקה הוא שב להתנהלות עבריינית הוא ראוי להנחה של אי הגדרת קלון? כלומר, עבריין מורשע ואסיר משוחרר שחוזר לחיים הפוליטיים וחוזר לעבריינות, יוכל שוב לחזור להנהיג ציבור?
זהו קלונו של מנדלבליט שמסיים את תפקידו בעסקאות טיעון לדרעי וחיים כץ. עסקאות טיעון כאלו הן רוח גבית לשחיתות שלטונית.
אני מקווה מאוד שגדעון סער יקדם את החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי. מן הראוי שיהיה בישראל תובע כללי, שאינו מתחכך עם הפוליטיקאים מבוקר עד ערב, ורואה את משימת חייו להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית.
* אל תתנו להם אקדחים! – את התקרית בין הכהניסט והמאבטח ראיתי רק דרך הצילום של בריוניו של בן גביר כלומר מאמצע האירוע וכפי שהם רצו להראותו. ואפילו מן הסרטון הזה, כשאני מנסה לשחזר את התמונה המלאה, היא מצטיירת לי כך: בן גביר חנה במקום אסור. המאבטח העיר לו על כך. הוא מיד זיהה על פי המבטא שהמאבטח ערבי, יצא מהרכב והחל בפרובוקציה. סירב להישמע לו, החל לצרוח עליו, לגדף אותו ולהתגרות בו וכשהוא הגיב, שלף נשק ואיים לירות בהם.
והשאלה הנשאלת היא האם יש לו רישיון לשאת נשק. אם כן, זה דבר חמור מאוד. הסיבות שבעטיין צה"ל לא גייס אותו, תקפות באותה מידה באשר למתן רישיון לנשק. לא רק בשל עברו הפלילי, אלא גם כיוון שהוא שור מועד.
אני מקווה מאוד שיש מצלמות אבטחה במקום ונראה את התמונה המלאה.
אגב, מי שהתלווה לבן-גביר היה ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין.
* ליקוי מאורות – מי שנתן לכהניסט בן גביר אקדח הוא קצין הכנסת. זה ליקוי מאורות. קצין הכנסת לקה בשיקול הדעת, עד כדי ספק אם הוא ראוי לתפקידו. אם קצין הכנסת חושב שיש סכנה לחייו של בן גביר, שיצמיד לו אבטחה. שלא ייתן לו נשק. אסור שאדם כזה יישא נשק. אדם שמעריץ את המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, רק כיוון שהוא הגשים יותר מכל אחד את האידיאולוגיה של "מוות לערבים" ואפילו את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו המשוקץ של המחבל, אינו אדם שהמדינה צריכה להפקיר בידיו נשק.
* עבאס נגד עבאס – בוועידת ישראל לעסקים של העיתון "גלובס" אמר יו"ר רע"מ מנסור עבאס: "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. היא נולדה ככה וככה תישאר. אני לא רוצה להשלות אף אחד. השאלה מה מעמדו של האזרח הערבי במדינת ישראל היהודית. זאת השאלה". דברים דומים הוא אמר בראיונות לכלי התקשורת, בעברית ובערבית.
יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, אבו-מאזן, גינה בחריפות את מנסור עבאס. "ההצהרות חסרות האחריות האלה מתואמות עם קריאות הקיצונים בישראל לגירוש פלשתינאים ולפגיעה במעמד מסגד אל-אקצא ובהיסטוריה של העם הפלשתינאי לאורך הדורות… מנסור עבאס מייצג בהצהרות האלה רק את עצמו, ולא מייצג את העם הפלשתינאי במולדת ובכל מקום בעולם… הצהרות כאלה הסותרות את הדת וההיסטוריה והמורשת הפלשתינאיים הנמשכות מאז תחילת ההיסטוריה… עבאס הפך להיות חלק מזרם המחזק את הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני במקום לתמוך בזכויות עמו. במקום לגנות את ההתנחלות ואת פעולות ההרג והגירוש שמבצע הכיבוש, ותוכניות הקיצונים הישראלים לפנות את הקרקעות הפלשתיניות, אנחנו רואים אותו חוזר על השקרים של התנועה הציונית שאין להם קשר להיסטוריה… שתיקתו המוזרה של מנסור עבאס על מה שעושים המתנחלים המחללים את רחבת מסגד אל-אקצא, ושתיקתו המבישה לנוכח המערכה על ירושלים והמקומות הקדושים, ומאמציו של הנשיא מחמוד עבאס להדוף את עסקת המאה והפלתה", וכן הלאה וכן הלאה.
אבו מאזן התרגל לכך שהמפלגות הערביות הן הזרוע הארוכה שלו במלחמתו נגד מדינת ישראל ונגד הציונות. לפתע הוא רואה מפלגה ערבית עצמאית ומנהיג ערבי עצמאי, שבוחר להשלים עם המציאות של ישראל כמדינה יהודית, ולנסות להשתלב בה ולא לרשת אותה. הוא רואה בעיניים כלות איך מצליח מנסור עבאס לפעול למען אזרחי ישראל הערבים ולהביא להם הישגים. הפחד הגדול שלו, הוא מפני הצלחה של עבאס, שתביא לתמיכה גדולה בו ובדרך ההשתלבות בקרב ערביי ישראל. מבחינתו זו מכה אסטרטגית, כי טיפוח ערביי ישראל כגיס חמישי היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה הפלשתינאית.
* אולטרה ימנית – ציפיתי וקיוויתי שהממשלה המורכבת הזאת, שיש בה מן הימין ומן השמאל, תוביל מדיניות נכונה וראויה – "ימין" מדיני ו"שמאל" חברתי כלכלי. לשמחתי, זה מה שקורה בנושא המדיני-ביטחוני-התיישבותי. לצערי, המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, שאותה מוביל ליברמן, היא אולטרה ימנית. הדבר בא לידי ביטוי בפגיעה בחקלאות בשם השוק החופשי (ולמעשה בשם האינטרס של רשתות השיווק) ובסירוב השערורייתי לפצות את הנפגעים מנזקי הקורונה.
* שאלה של החלטה – כל אימת שאני כותב את עמדתי שאין מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראני בפעולה צבאית, אני מקבל תגובות כמו: "אתה כותב על נושא שאינך מבין בו. אין לישראל יכולת לפעולה כזאת". אני באמת לא מתיימר להיות בקיא ביכולת המבצעית של צה"ל. אלא שגם אלה שמגיבים בצורה פסקנית כל כך, אינם בקיאים יותר ממני. לכל היותר הם מסתמכים על אמירות אלו או אחרות של גורמי מקצוע הטוענים כך. גם אני מסתמך על גורמי מקצוע. למשל, על מפקד חיל האוויר הנכנס וראש אגף תכנון היוצא אלוף תומר בר, בראיון ל-"7 ימים". האמירה שלו חד-משמעית. יש יכולת כזו. דברים דומים אמרו לאחרונה מפקד חיל האוויר היוצא, הרמטכ"ל וראש המוסד. ובכן הוויכוח האם נכון לתקוף הוא ויכוח לגיטימי. אילו חשבתי שניתן לסכל את תכנית הגרעין בדרך אחרת, הייתי מעדיף אותה. אבל השאלה אינה שאלה של יכולת אלא של החלטה.
ועוד אמירה חשובה בראיון – בניגוד לדברים מדאיגים שאמר האלוף טולדנו על כך שצה"ל מצא דרכים חליפיות למעבר הכוחות כדי לא לעבור בוואדי ערה, מחשש להתנגדות אלימה של הערבים, אמר האלוף בר: "אסור שהיכולת לממש משימות וחופש הפעולה לנייד כוחות ייפגעו. אנחנו מקימים שלוש חטיבות שייעודן יהיה להבטיח את אותו חפש פעולה. הצירים יהיו פתוחים. נקודה. הכל יהיה פתוח. נהיה מאוד אגרסיביים אם צריך. בשעת מלחמה לא יתכן שנתעכב איכשהו, ולשם כך צריך כוחות ייעודיים. גם חטיבת מג"ב עם סמכויות שיטור ועוד שתי חטיבות מילואים מבוססות על פיקוד העורף".
* חומץ בן יין – כשתלמידיו של הרב שלמה זלמן אויערבך (1910-1995), ממנהיגי היהדות החרדית במאה העשרים, ביקשו רשות להיעדר מיום לימודים בישיבת "קול תורה" כדי לנסוע לגליל להתפלל על קברי צדיקים, הוא השיב להם: "בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני חוצה את הכביש והולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש השם".
בנו, הרב שמואל אויערבך (1931-2018) הוא מייסד הפלג הירושלמי הקנאי, הלוחם באלימות נגד גיוס חרדים. לא רק נגד גיוס חרדים – אפילו נגד החובה של החרדים לגשת ללשכת הגיוס כדי לסדר את הפטור מגיוס. וההפגנות האלימות שלהם הן ברובן נגד מעצר עריקים שלא הלכו ללשכת הגיוס.
היהדות מכנה תופעה כזו – ירידת הדורות.
* הנאצים בעקבות אושרת – אושרת קוטלר היא מהגרועים והבולטים בכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים ומדקלמי הדיקטטורה של ה"מדענים" (המירכאות במקור) שממומנים בידי רודפי הבצע של פייזר כדי להחדיר לגופנו חומרים מסוכנים, בשם "מגפה" (המירכאות במקור) בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה. היא רואה בה ובחבריה לכת, לא משת"פים של מגפה, אלא לוחמי זכויות האדם, נגד כוחות הרשע עם המזרקים הרעילים.
ואחרי שנתיים שהגברת הנכבדה נלחמת נגד המשטר הפשיסטי בישראל (בעיני הכת לא היו חילופי שלטון, כי מי ששולט באמת הוא אלברט בורלא) היא נסעה לפוש בגרמניה. ולתדהמתה, התברר לה ששם התו הירוק קשוח הרבה יותר מבישראל והאכיפה הדוקה וקפדנית לאין ערוך מאשר כאן. היא פרסמה רשומה שהשורה התחתונה שלה, היא שגם בגרמניה לא התחלף המשטר, והיא עדין תחת המשטר הנאצי. אלא שאז הנאצים רדפו את הצוענים וההומואים (אפעס, היא שכחה מישהו) ועכשיו הם רודפים את הלא-מחוסנים. והיא מזהירה את קוראיה, שהממשלה הישראלית עומדת לאמץ את השיטות הגרמניות (כלומר הנאציות) ולכן צריך למהר להתקומם, לסרב ולהתנגד.
והיא התנצלה שהשבוע תיאלץ להיעדר מההפגנה השבועית ברעננה בעד הקורונה.
* במקום טיפול גמילה – ההפגנה השבועית של כת שוחרי הקורונה (סרבני החיסונים) ליד ביתו של ראש הממשלה ברעננה, גלשה לחסימת כביש 4. כאילו לא די בפגיעתם בבריאות הציבור, הם רוצים לפגוע באיכות חייו, בתחבורה, בעונג מוצאי שבת שלו.
לפחות חלק מהמפגינים הם אנרכיסטים בלפורואידים שאינם מסוגלים להיגמל מן הבלפוריאדה. אחרי הקורונה הם כבר ימצאו צעצוע חדש.
* שיר פטריוטי – כתב המשורר רוני סומק:
אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.
הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.
כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל
שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.
כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף.
השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עירקי פיג'מה – "העירקים"
יושבים כל היום על המרפסת עם פיג'מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים.
"הרומנים" הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם
עיראקית ייצא "הגנב מבגדד" – שם של סרט פופולרי באותם ימים. "המרוקאים"
הם כמובן "מרוקו סכין" וכו' וכו'.
לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין
צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות – אף שהן גזעניות בעליל, וגם
אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת, היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח אותה. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה הארכאית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".
"שיר פטריוטי" הכתיר רוני סומק את שירו, והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכל מתמזג ליצירה יהודית ישראלית גדולה ומגוונת. ומה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי, ויצירת מטבח עשיר הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון ביתר שאת גם ליצירה התרבותית והספרותית.
אכן, זו פטריוטיות אמתית.
עולם התרבות סוער השבוע בעקבות שיר הנאצה והשטנה הגזעני נגד האשכנזים שכתב מואיז בן הראש, "זכור את אשר עשו לך האשכנזים"; שיר המציג את האשכנזים כעמלק.
הבחירה החברתית והתרבותית שלנו היא בין "זכור את אשר עשו לך האשכנזים" של בן הראש לבין "שיר פטריוטי" של רוני סומק. כפטריוט וכציוני, אני מזדהה עם שירו הפטריוטי של רוני סומק הפטריוט. רוני סומק מתאר את מיזוג הגלויות, הניצחון הגדול של הציונות על הגלות. בן הראש מזנב בתהליך הציוני, תוקע מקלות בגלגלי השיירה הציונית, מנסה בכל מאודו להנציח את הגלות. יש לו ולשכמותו יכולת להזיק, לחבל ולעכב, אך השיירה עוברת ומתקדמת. מיזוג הגלויות חזק יותר והציונות תנצח.
* גולדה והנראטיב הפנתרי – שנות השבעים היו ימי הזוהר של מדינת הרווחה הישראלית. בשנות החמישים והשישים ממשלות ישראל היו של מפלגות הפועלים, ומדינת הרווחה הייתה האידיאולוגיה שלהן, אבל ישראל הצעירה הייתה מדינה עניה, קטנה, ללא גבולות בני הגנה, מבודדת מדינית, מוקפת אויבים הצרים עליה והחותרים להשמידה, ובתוך המצב הזה היא לקחה על עצמה את המיזם הציוני הגדול ביותר, של יותר מהכפלת אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות בקליטת העליה ההמונית של שורדי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב הנרדפים ויישוב הנגב והגליל במאות יישובים חדשים. באותן שנים הונחו היסודות למדינת הרווחה, אולם לא הייתה דרך לממש את הרעיונות בתקציבים הזעומים, שהוקדשו למטרות החשובות יותר של התקופה. מדינת ישראל הטילה מדיניות צנע בשנות החמישים, שאילצה את כל אזרחי ישראל לצמצום רווחת חייהם כדי לאפשר את מימוש המשימות הלאומיות הגדולות. בשנות השישים נקלעה המדינה למיתון הגדול.
מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה תקופה של שגשוג כלכלי אדיר וצמיחה כלכלית חסרת תקדים בקנה מידה עולמי. גולדה מאיר, שעלתה לשלטון ב-1969, מינפה את השגשוג הכלכלי למדיניות רווחה מרחיבה כפי שלא הייתה מראשית שנות המדינה. יש לציין, שכשרת העבודה בשנות החמישים, לצד המשימה העיקרית שלה בקליטת העליה והבטחת קורת גג ועבודה להמוני העולים, היא הקימה את הביטוח הלאומי, ייסדה את מעונות היום והובילה חקיקה חברתית נרחבת. כראש הממשלה, כשהמדינה הייתה במצב אחר, היא הובילה מדיניות חברתית כלכלית מרחיבה, על פי השקפת עולמה. מדיניות זו הועצמה והורחבה למרות מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי שבעקבותיה ובעקבות משבר הנפט העולמי, בהובלת ראש הממשלה רבין, בקדנציה הראשונה שלו. לאחר מכן, תחת שלטון הליכוד צומצמה מדינת הרווחה, וביתר שאת – בתכנית לייצוב המשק של ממשלת האחדות בראשות פרס ב-1985 ועוד יותר בתקופת ממשלת שרון וכהונתו של נתניהו כשר האוצר. המחאה החברתית של 2011 וועדת טרכטנברג שמונתה בעקבותיה, שינו את המגמה לטובה, וממשלות נתניהו האחרונות הפיחו חיים במדינת הרווחה, ויש לומר זאת לזכותן, הגם שניתן ונכון היה לעשות יותר.
במלאת חמישים שנה לפנתרים השחורים הוציא העיתון המקוון "דבר" מגזין מודפס, שיוחד לנושא. המגזין מעלה על נס את הפנתרים השחורים והמהפכה שחוללו בחברה הישראלית, ובין השאר מציג את מאבקם כגורם למדיניות הרווחה של שנות השבעים. איני ממעיט מתרומתם של הפנתרים השחורים ומהיותם זרז בתהליך הזה. אבל הוא לא היה קורה ללא גולדה ורבין, שמינפו אותו לקידום הדרך שבה האמינו. גולדה מאיר החלה בתהליכים הללו מיד עם בחירתה, שנתיים לפני הפנתרים השחורים. היא זו שחוללה שינויים תקציבים ומבניים. אבל, כידוע, כאשר מדברים על הפנתרים השחורים, גולדה מאיר היא האישה הרעה, היא התגלמות הממסד האשכנזי המנותק, המרושע והעושק, כיוון שאמרה את המשפט הלא נחמד ולא תקין-פוליטי (עשרים שנה לפני שהמציאו את התקינות הפוליטית) "הם לא נחמדים". והרי המסר של הפנתרים עצמם היה שהם לא רוצים להיות נחמדים.
אבל האמת היא, שגולדה מאיר, ראש הממשלה, ראתה לנכון להזמין חבורה של צעירים חסרי כל משכונת מוסררה בירושלים שהובילו מחאה אלימה ופרועה, הקדישה להם שעה ארוכה מזמנה, והחשוב מכל – קיבלה את כל דרישותיהם. היא הקימה את ועדת כ"ץ ואימצה את המלצותיה למלחמה בעוני ומתן מענה למצוקה. אבל מבחינת הנראטיב הפנתרי, גולדה לא התעניינה בהם, כי היא שאלה אותם היכן הם עובדים ולמה אינם עובדים.
דומני שחמישים שנה הם זמן ארוך דיו, כדי להחליף את הנראטיב באמת ההיסטורית.
* תגובה שוקניסטית הולמת – אורי משגב ומורן שריר סטו מהקו השוקניסטי; משגב פרסם שני מאמרים נגד אובססיית ה"נכבה" השוקניסטית ושניהם יצאו נגד הקו השוקניסטי ההזוי המתייחס לגולן כאל שטח קבוש והביעו תמיכה בפיתוח הגולן. שריר הודה בטעותו והודה לאלה שלא טעו כמוהו ונאבקו על הגולן, בזמן אמת.
התגובה השוקניסטית לא בוששה לבוא. עודה בשארת השתלח ב"ימנים" האלה במלוא עוזו, ושיגר אותם ל"ישראל היום" וערוץ 14, כי אין מקום לשכמותם ב"הארץ". על מאמריו של משגב נגד אובססיית ה"נכבה" הוא כתב: "כשלא מצליחים להילחם ברוע, נטפלים לקורבנו". כיוון שעל פי נראטיב תש"ח השוקניסטי, מדינת ישראל היא הרוע, ואלה שניסו למנוע בכוח את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, הם "קורבנו".
גם גדעון לוי לא טמן את ידו בצלחת. "נאו-ציונים" הוא כינה אותם… כן, ברח' שוקן זהו גידוף. "הם צצים עכשיו, מגיחים מהמחילות, קורעים את המסכות, משילים את התחפושות ויוצאים מהארון". על הדרך הוא השתלח גם באורי זכי, מראשי מרצ, שהביע תמיכה פומבית בתכנית לפיתוח הגולן. אך האיומה והנוראה מכל היא מרב מיכאלי, שבחוצפתה העזה לגנות את רצח יהודה דימנטמן, וגרוע מכך, היא כינתה אותו פיגוע. "כשפלסטינים אורבים למכונית שיורדת מאחד המקומות האלימים והנפשעים בהתנחלויות והורגים את אחד מנוסעיה" זה לא פיגוע. הרי לרצוח מתנחלים זו מצווה.
* פרימיטיבי גאה – הרמטכ"ל אביב כוכבי, בנאום מכונן בטקס סיום קורס טיס, יצא נגד הסיסמה "הטובים לסייבר" והזכיר את אמת חיינו, שהטובים ביותר הם ההולכים ליחידות קרביות, ומוכנים לסכן את חייהם כדי להבטיח את קיומה של המדינה.
רווית הכט השתלחה בו ב"הארץ" ובין השאר כתבה בלעג על "הפרט שנותן את גופו ולפעמים אף מקריב את חייו בדרך הישנה והפרימיטיבית של קרבות פנים מול פנים, של חיכוך גוף בגוף, של פעולות הנחשבות לנחותות משום שהן פיזיות ולא מבטאות את ניצחון שלטון התודעה" ופינטזה על היום שבו "הפרט הזה יבין עד כמה נמוך מיקומו בסדר ההיררכי החדש".
שירתתי כלוחם קרבי בסדיר ועוד למעלה מעשרים שנים במילואים, ואני גאה בבניי ששירתו כלוחמים קרביים (אחד מהם משרת ממש עכשיו במילואים). אני פרימיטיבי גאה. ובזכות פרימיטיבים כמוני וכמו ילדיי יכולה רווית הכט להגג את הבליה ברח' שוקן.
* המתקפה על המודרניות – הברית בין האסלאם הקנאי לשמאל הרדיקלי היא ברית בין הפרה-מודרניות והפוסט-מודרניות במתקפה נגד המודרניות המערבית.
בנושא אחד, הברית הזאת כוללת גם את הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה – האנטישמיות.
* ועד הלשון העברית – לכבוד יום השפה העברית, כדאי שהאקדמיה ללשון עברית תחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית.
אמנם המילה ועד פחות פלצנית אבל היא יותר עברית.
* בחברה טובה – ביום השפה העברית, פרסמתי רשומה שבה קראתי לאקדמיה ללשון עברית לחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית. בו ביום, גם האקדמיה עצמה העלתה רשומה באותו נושא, שבו הסבירה מדוע היא מתעקשת להיקרא אקדמיה והציגה את ההיסטוריה של בחירת השם.
לא השתכנעתי, אבל שמחתי למצוא את עצמי בחברה טובה, לצד יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ומשה שרת.
* זה לא גברת? זה אדון? – בתגובה לאיילה זמרוני – תמהני, האם מישהו חשב שראש הממשלה הגברת גולדה מאיר, זה לא גברת? זה אדון? היה צריך לכנות אותה "ראשה" (אוף, איזו מילה מכוערת!) כדי למנוע בלבול?
* אנשיו – בעקבות הפצת סקר על ריצה אפשרית של אביב גפן לפוליטיקה, הוא צייץ שהסקר לא יצא ממנו או מאנשיו.
ואני רק ארבע שאלות: א. מיהם אנשיו? ב. האם יש לו רק אנשים או גם מקורבים? ג. אם יש לו מקורבים, האם המקורבים הם גם אנשיו, ולהיפך? ד. מה תנאי המכרז להיות אנשיו?
* ביד הלשון
בדימוס – במודעת אבל צה"לית על מותו של אורי שמחוני, נכתב אלוף (בדימוס).
פירוש המילה דימוס הוא חופש. ומכאן, יצא בדימוס פירושו השתחרר. חייל בדימוס הוא חייל משוחרר.
בלשון עכשווית אנו משתמשים במילה "בדימוס" כנרדפת ל"לשעבר".
איני אוהב את השינוי שחל בהגדרה הצה"לית מ"במיל'" או "(מיל')", כלומר במילואים, ל"בדימוס". ההגדרה במיל' נכונה יותר למסר הערכי של צבא העם בחברה מגויסת, ולכך שמי שהשתחרר משירותו הסדיר או משירות הקבע שלו, הוא חייל בצבא המילואים. "משורה ישחרר רק המוות". והדבר נכון בהחלט לגבי בכירים, שלא אחת נקראים למילואים, אם לדיונים והתייעצות, לפרויקטים, לוועדות תחקיר ובדיקה או להרצאות. בוודאי שהדבר נכון בשעת מלחמה.
כמובן שדעתי מעוררת את השאלה, בהקשר של מודעת האבל, האם יש לכתוב במודעת אבל על אדם מת אלוף (מיל'). מה, גם אחרי מותו הוא מילואימניק? לא. אבל באותה מידה לא נכון לכתוב שהוא אלוף בדימוס. נכון לכתוב אלוף. זו דרגתו. זו הייתה דרגתו בשירותו הפעיל, זו דרגתו במילואים וזו דרגתו אחרי מותו. דרגת החיילים נכתבת על מצבתם ולא אחת הם עולים בדרגה אחרי מותם.
יהי זכרו של אלוף אורי שמחוני ברוך!
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 