מהפכה חובקת כל

מאה שנה למותו של גורדון

בכ"ד בשבט מלאו מאה שנה למותו של אהרון דוד גורדון. 

אחת מאמרותיו מצוטטת מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט כל אחד מאתנו, האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס שעליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

הגדרתו של א.ד. גורדון את הציונות הייתה: "תחיית העם היהודי בארצו". הוא ראה בבניין אומה את מטרת הציונות. "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות… אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים… הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית".

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כל, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון: "אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף … את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו".

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון: "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". 

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות תרט"ז, 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרקסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרקסיסטית-לניניסטית, אימצו אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון הייתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו הייתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו הייתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא".

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו עבודה פיזית. מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?" מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב ל"אלוף המעדר", אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן".

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העליה השניה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העליה השניה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בכ"ד בשבט תרפ"ב, 22 בפברואר 1922, בגיל 66.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"

צרור הערות 26.1.22

* נגד ועדת החקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית על פרשת הצוללות. הנושא הפלילי נבדק בידי המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש. הוגשו כתבי אישום. הדרג המדיני לא נחשד בפלילים. הנושא הביטחוני-מקצועי, צריך להיבדק בידי ועדה מקצועית ביטחונית, כדי להפיק את הלקחים לעתיד. הוא יעשה זאת טוב יותר מכל ועדה משפטית. הנושא הציבורי צריך להידון בידי הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת. בצד הציבורי, ערכי, מוסרי – אין שום צורך בוועדת שופטים. מן הסיבה הזאת אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות.

מעבר לכך, אין תפארתה של ממשלה בחקירת מעשיהן של ממשלות קודמות. הממשלה הנוכחית פועלת חצי שנה וכבר הקימה שתי ועדות חקירה ממלכתיות על מחדלי קודמתה – באסון הר מירון ובפרשת הצוללות. אין זה ראוי.

הימנעותו מהצבעה של בנט אינה מכובדת. כראש הממשלה, מן הראוי שינקוט עמדה, לכאן או לכאן. ראש ממשלה יכול בהחלט להיות במיעוט בממשלתו. בן-גוריון היה לא פעם במיעוט והדבר לא גרע ממנהיגותו. הימנעות אינה מנהיגות.

* המסר של נתניהו – אם לא יחול שינוי ברגע האחרון, מסתמן שלא תהיה עסקת טיעון עם נתניהו.

אני שמח על כך. מלכתחילה ראיתי בעצם המו"מ אתו על עסקת טיעון שגיאה חמורה, וסברתי שיש לדחות את בקשתו על הסף. אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר יש חשד שנבחרי ציבור עברו על החוק ופעלו בשחיתות, העניין הציבורי הוא להגיע לחקר האמת עד תומו. ככל שנבחר הציבור רם מעלה יותר, בוודאי ראש ממשלה – העניין הציבורי חשוב יותר והעסקה חמורה יותר. בשחיתות השלטונית צריך להילחם – לא להגיע אתה להודנה.

במקרה של נתניהו העסקה חמורה יותר, בשל שנים של מסע הסתה איום ונורא שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה; מסע של שקרים, עלילות, שיימינג, רדיפה אישית של אנשי החוק והפצת תאוריות קונספירציה מטורללות. במסע הזה, האיש שלא העלה על דעתו לשתף את מעריציו בטובות ההנאה שזרמו אליו בקווי אספקה מושחתים (כפי שהיה מוכן להודות בעסקת הטיעון), גילה נדיבות אדירה בהושיבו אותם לצדו על ספסל הנאשמים, בטענות שקריות וחולניות על "תפירת תיקים נגד הימין" בלה בלה בלה. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי, המונים רבים של חסידים שוטים הלכו כעיוורים אחרי תעמולת הכזב והזוועה הזאת. תוך כדי המו"מ על העסקה, הוא המשיך במסע הזה, כולל "מצעד הפרוטות" הפאתטי של הקבצן מקיסריה; אחד המחזות הנלעגים והמבישים ביותר שהיו כאן במדינה.

אם כבר דנו אתו על עסקת טיעון, המינימום המתבקש היה להקדים למו"מ הצהרה שלו בכתב ובע"פ שבה הוא חוזר בו מעלילות "תפירת התיקים" וה"רדיפה הפוליטית" ומתנצל עליהן, ומתחייב לא לחזור עליהן.

הבעיה המרכזית בעסקת טיעון עם נתניהו, היא המסר למנהיגים מושחתים בעתיד. המסר הוא שאם המנהיג כריזמטי, יש לו המוני תומכים, והוא מסית אותם נגד המערכת – המדינה תתפשר אתו ותגיע אליו לעסקאות, מפחד תגובת ההמון לתוצאות המשפט. בכך, המדינה נכנעת לשחיתות, שהיא האויב הפנימי שלה.

המו"מ הזה לא צריך היה להתקיים, אולם משהוא התקיים, הוא העלה כמה דברים מעניינים ומשמעותיים.

הדבר החשוב ביותר הוא נכונותו של נתניהו להודות בפשעים מושחתים של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. אחרי שנים שבהן הוא סימם את מעריציו בסיסמה ש"אין כלום ולא יהיה כלום כי לא היה כלום" ובכך גייס אותם למלחמה במדינת החוק, הוא מודה ששיקר, שיש גם יש כלום. נתניהו הסכים להודות שהוא רמאי ושהוא מפר אמונים. זה דבר חשוב מאוד.

כל עסקת טיעון היא פשרה. בכל עסקת טיעון, הנאשם מודה בחלק מן האישומים כי הוא יודע שהאלטרנטיבה היא הרשעה באישומים רבים וחמורים יותר. בעצם תחינתו לעסקה, נתניהו הסביר לחסידיו, שכל הקמפיין הפאתטי על "קריסת תיקי האלפים" וגיוס תועמלנים ועורכי-דין-מטעם שישטפו את מוחות הציבור ב"פרשנות" על ה"קריסה", הייתה מצג שווא.

* איש תרומות – מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה (משלי כט, ג-ד).

* דרבי השחיתות – ההצגה הכי דוחה בעיר היא דרבי השחיתות של אולמרט ונתניהו בבית המשפט. די, הרפו, הניחו לנו.

* עבריין סדרתי  – עסקת הטיעון עם אריה דרעי, שאושרה בבית המשפט, אינה בשורה טובה למדינת החוק. לא זו בלבד שמדובר בשר עבריין – מדובר בשר עבריין סדרתי, אסיר משוחרר שחזר לממשלה והמשיך לפרוע חוק. הוא אינו ראוי לשום עסקה.

* שלוש שאלות בפרשת תוכנות הרוגלה במשטרה – פרשת תוכנות הרוגלה במשטרה, מעוררת שלוש שאלות: א. האם המשטרה פעלה באופן חוקי? ב. האם היא פעלה למען מטרות ראויות? ג. האם ראוי שיהיו בידי המשטרה האמצעים הטכנולוגיים האלה?

לגבי השאלה הראשונה – העניין חייב להיבחן עד תום. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק, ובמדינת חוק הכל כפופים לחוק, מהנשיא וראש הממשלה עד האזרחים הפשוטים, וכמובן שגם המשטרה והמערכת המשפטית. מי שממונה על אכיפת החוק, חייב להיות מופת של כיבוד החוק.

לגבי השאלה השניה – המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. מטרות שונות מקדשות אמצעים שונים. אמצעי שראוי להשתמש בו לחשיפת ארגון פשע אינו ראוי לשימוש נגד מחאה פוליטית, גם אם יש בה סכנה לעבירה על החוק והפרת הסדר הציבורי.

לגבי השאלה השלישית – התשובה חיובית. חשוב מאוד להבטיח שהמשטרה תהיה מצוידת במיטב היכולות הטכנולוגיות לצורך המודיעין במלחמתה בפשע ובשחיתות. במלחמת המוחות הזאת, יש לצייד את המשטרה בטכנולוגיות המתקדמות והטובות ביותר. אולם יש להכפיף את השימוש באמצעים לחוק ולאתיקה.

* יחזור לכתוב ספרים  – בוריס ג'ונסון נאחז בכיסאו, אבל זה לא יעזור לו. הוא ייפרד מתפקידו – אם לא בתוך ימים, לכל המאוחר בתוך שבועות. וככל שזה יתארך, זה יהיה קשה יותר, מביך יותר ומשפיל יותר בעבורו; הוא יאכל את כל הדגים המסריחים, ילקה בכל המלקות ויגורש מן העיר.

כאשר כל העם הבריטי היה בסגר הדוק, בני משפחות לא נפגשו, סבים לא ראו את נכדיהם במשך שבועות וחודשים, אנשים קברו את מתיהם ללא קהל, חגים בקושי נחוגו – מנהיג המדינה, האיש שצריך לתת דוגמה אישית, כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית, ערך מסיבות בדאונינג 10 תוך צפצוף בוטה על כל ההנחיות. אדם כזה אינו ראוי להנהיג ולא יכול להנהיג.

איזו סערה פרצה בישראל לפני שנתיים כשהנשיא וראש הממשלה הפרו את הנחיית ליל הסדר, כאשר היה מדובר בבן משפחה גרעינית אחד או כאשר אשת ראש הממשלה נסעה לחו"ל בניגוד להמלצת (!) ראש הממשלה. וזה הרי כלום לעומת אותן מסיבות, ובמדינה שבה הציבור לא ויתר, כמו אצלנו, על הציפיה לדוגמה אישית.

אפשר לקבוע, במידה רבה של ודאות, שג'ונסון יחזור בקרוב מאוד לכתוב ספרים. אגב, הוא עושה זאת היטב.

* לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ – אחת הפרשות החשובות בתורה, היא פרשת "קדושים" בספר "ויקרא"; פרשה שבה התורה מבהירה לנו למה היא מצפה מאתנו, איזה בני אדם אנחנו צריכים להיות. אחד היפים שבציוויים הוא "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

מה פירוש לעמוד על הדם? ראינו השבוע את ההמחשה הברורה של המושג: אדם היורד במדרגות, מדלג מעל גופה ומעלים את עצמו מן המקום.

הציווי הזה נוגע לכל אדם. חוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" בספר החוקים הישראלי, מכוון אף הוא לכל אזרח: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

אם כך נדרש מאזרח – קל וחומר משוטר, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מקצין משטרה, לא כל שכן מניצב במשטרה, על אחת כמה וכמה מניצב שתפקידו הוא הובלת המלחמה בפשיעה במגזר הערבי. ניצב חכרוש אינו ראוי להיות שוטר במשטרת ישראל.

מינוי ערבי לתפקיד ניצב במשטרה, הוא מסר חשוב של השתלבות ערבים במערכות השלטון  ויכולתם להתקדם בו. לכן, מעילה כזו באמון, היא סכין בגב הציבור הערבי הנורמטיבי, המעוניין להשתלב במדינה.

* הקראים של ההלכה – בראיון ל"ישראל היום" נימק הרב הראשי דוד לאו את התנגדותו לרפורמה ברבנות, והדגיש ש"היהדות לא השתנתה מאז מעמד הר סיני והיא לא תשתנה בעתיד". מעבר לשקר שהוא מפיץ, כאילו הרפורמה בגיור מאשרת גיורים שאינם על פי הפרשנות האורתודוקסית של ההלכה, האמירה על היהדות שלא השתנתה היא בורות ועמארצות מובהקת.

ההלכה שעוצבה בידי חז"ל היא המהפכה הגדולה ביותר בתולדות היהדות. שום רפורמה מאז ועד היום אינה מתקרבת לגודל המהפכה הזאת.

למה ללכת רחוק? אפשר לראות את הדברים בפרשת השבוע, פרשת "שופטים". חז"ל, בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

כך כתוב בפרשה: "וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה".

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, באמצעות היקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו הייתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטריה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, שאותו ישלם הפוגע.

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך מן הראוי שגם אנו נבין שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. מן הראוי שגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העתים.

* רפורמת הגיור הממלכתי – סיפורה של יהדות בריה"מ היא התגלמות המושג "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, לא חסכה המעצמה הסובייטית באמצעים, כדי לבולל את היהודים בבריה"מ, לנתק אותם מיהדותם, לנתק אותם מזיקה למולדתם, לנתק אותם ממדינת הלאום שלהם; היא אסרה כל גילוי של יהדות – דתית או חילונית, אסרה את לימוד השפה העברית, רדפה את היוצרים בעברית ואת כל מי שניסה לעסוק בתרבות יהודית במחתרת. וכאשר האימפריה התמוטטה, העם היהודי הרים את ראשו והוא חי וקיים, והוא עלה בהמוניו לארץ ישראל.

במהלך שנות השעבוד הסובייטי, יהודים רבים נישאו עם לא יהודיות. הם, צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם עלו לארץ על מנת להשתלב בעם היהודי, במדינה היהודית, בתרבות היהודית, בשפה העברית. הם חלק בלתי נפרד מעמנו – מתערים בחברה היהודית בכל תחומי החיים,  לומדים בחינוך היהודי מגיל הגן ועד י"ב, הולכים לתנועות נוער ציוניות, יוצאים למכינות קדם צבאיות, מתגייסים לצה"ל וליחידות קרביות בשיעור גבוה יותר מחלקם באוכלוסיה, ורבים מהם נפלו על הגנת המולדת.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית בעלת שיעור קומה כבתקופת חז"ל, אין ספק שהיא הייתה מכירה ביהדותם של העולים מחבר המדינות. לכל היותר, הייתה מבצעת אקט סמלי של גיור קולקטיבי, כפי שהציע בשעתו הרב יואל בן נון. אלא שאין לנו הנהגה רוחנית, אלא בעיקר רבנים שהם עסקני דת פחדנים, המביטים כל אחד על זה שלצדו, לראות מי מחמיר וקיצוני יותר, כדי לא להיראות "חפיפניקים". והתוצאה היא מצב נורא, של מאות אלפי יהודים שהרבנות – לא זו בלבד שאינה מכירה ביהדותם, אלא כיוון שהיא נשלטת בידי חרדים לא ציונים, עוכרי גיור, היא עושה הכל כדי להקשות ככל הניתן על גיורם, דורשת ממי שמתגייר לאמץ את אורח החיים החרדי, שהוא אורח חייו של מיעוט קטן בעם ישראל, כתנאי לגיורו, ואף פוסלת, בניגוד מובהק להלכה, גיורים שלא נראים בעיניה.

אין היום הנהגה רוחנית שתוביל מהלך אמיץ מן הסוג שהצעתי, ואין מנוס מפשרה. ובמציאות הפוליטית הישראלית, אין היום היתכנות לפשרה ראויה שתאפשר לכל הזרמים ביהדות לגייר. במצב הנוכחי, הפשרה מחייבת גיור כהלכה, על פי פרשנות אורתודוקסית. וכזו היא רפורמת הגיור. רפורמת הגיור, מבוססת על העיקרון של "עשה לך רב" – מתן אפשרות לכל רבני הערים לגייר. לא כל רבני הערים הם עוכרי גיור. רבים מהם מאירים פנים ומאמצים את דרך בית הלל. על פי ההלכה, אותם עולים הם "זרע ישראל" ויש לראות בצירופם המלא לעם היהודי משימה לאומית עליונה, ולא ספחת שיש להתרחק ממנה כמו מאש, כמו אצל עסקני הרבנות החרדית. הרפורמה תאפשר לרוצים בגיור לבחור את רבני הערים שיגיירו אותם. והרי כל רבני הערים הם רבנים אורתודוקסים, שהוסמכו ואושרו בידי הרבנות.

המטרה של הרפורמה היא לפתור את הבעיה. פתרון הבעיה היא איום על הקנאים. לכן, הם עושים הכל כדי להכשיל אותה. הבעיה ברפורמת הגיור, היא שרשות הגיור אמורה להיות כפופה לרבנות החרדית, מה שנותן לה זכות וטו ויכולת לטרפד את הגיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, ממנהיגי הליכוד לשעבר, שר המשפטים לשעבר, שהוא עצמו יהודי דתי אורתודוקסי, בנו של הרב הראשי הראשון לציון לשעבר, ולפיו תוקם רשות גיור ממלכתית, שתגייר על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית, אבל באופן עצמאי, ללא כפיפות לרבנות החרדית. את ועדת ניסים הקימה ממשלת נתניהו.

גם את הרפורמה המרוככת של השר כהנא החרדים דוחים בגסות, בבורות ובאלימות. בשנאת החינם שלהם הם מובילים את העם היהודי לקרע עמוק. לעומתם, מרבית רבני הציונות הדתית תומכים ברפורמה. ארגון רבני צה"ר החליט פה אחד לתמוך ברפורמה, מתוך דאגתם הכנה לצביונה וזהותה היהודית של מדינת ישראל ולשלמות העם היהודי. תנועת הקיבוץ תומכת ברפורמה בגיור. יש לקוות שהממשלה תעמוד איתן בלחץ, תעביר את הרפורמה ויש לקוות שתשפר אותה ותחלץ את רשות הגיור הממלכתית מלפיתת החנק של הרבנות החרדית האנטי ממלכתית והלא ציונית.

* חוק ציוני פרופר – הכנסת אישרה בקריאה טרומית הצעת חוק ציונית חשובה מאוד של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה), להסדרת הקמת מבני מגורים ומבנים חקלאיים בשטחי מרעה. החוק הזה הוא חלק מהמלחמה בטרור החקלאי. הוא יאפשר לחקלאים להשגיח על שלמות עדריהם, בכך שיוכלו להתגורר בקרבת שטחי המרעה. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "מאז קום המדינה מהווה המרעה אחד הכלים האפקטיביים ביותר לשמירה על הקרקע, זאת לצד יתר יתרונותיו הסביבתיים והכלכליים. בשנים האחרונות גובר איום הפשיעה החקלאית והמגדלים נאלצים להתמודד עם פשיעה חקלאית הפוגעת בהם אנושות ומעמידה בסימן שאלה את הכדאיות הכלכלית של ניהול העדרים. כחלק מההתמודדות עם נגע הפשיעה החקלאית וכדי להשגיח על שלמות העדרים, נדרשים הרועים ששטחי המרעה שלהם מרוחקים ממקום יישוב, להתגורר בשטחי המרעה בסמוך לעדר. במרבית שטחי המרעה, דיני התכנון והבנייה לא מאפשרים הקמתם של מבני מגורים לרועים. כתוצאה מכך, הרועים נאלצים לבלות את שעות הלילה בהשגחה על שלמות עדריהם ללא כל מחסה. מציאות בלתי אפשרית זאת מביאה את מקצת הרועים להקים מבנים שאינם מאושרים ולהתגורר בהם לצורך השמירה על שלמות העדר. מצב הדברים מוביל להליכים משפטיים ולצעדי אכיפה קשים כלפי אותם רועים".

ח"כ השכל אמרה בדיון: "החקלאים קורסים ופושטים את הרגל משום שהמשטרה לא מצליחה להתמודד עם תופעת הפשיעה החקלאית. החקלאים נמצאים בסדר העדיפויות של הקואליציה הנוכחית ואנו שומרים על מפעל החיים של החקלאים במדינת ישראל".

כמו עופר כסיף בדיון על החוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית, כך ח"כ אוסמה סעדי ייצגה בדיון הזה את הטרור החקלאי. טענתה הייתה דומה לטענתו של כסיף: "זה עוד חוק ציוני פרופר". אמרה וצדקה. אכן, מדינת ישראל היא מדינה ציונית ותפקיד הכנסת לחוקק חוקים ציוניים.

להתיישבות הציונית מטרה דמוגרפית – הבטחת הרוב היהודי באזורי ההתיישבות ומטרה טריטוריאלית – שליטה במרחב, לצורך הגנה על אדמות הלאום. המרעה הוא ענף חשוב מאוד להגשמת המטרה הטריטוריאלית. הוא חשוב במיוחד בנגב, שבו את הוואקום של שנים רבות ללא התיישבות יהודית, תפסה הפלישה הבדואית הבלתי חוקית לאדמות הלאום.

למרבה הצער, ח"כים מן העבודה ומרצ ערקו מן ההצבעה. למרבה השמחה, האופוזיציה גילתה הפעם אחריות לאומית ותמכה בחוק. כעת רע"ם מאיימת להחרים את ההצבעות אם החוק יקודם. החוצפה שלהם עוברת כל גבול.

* שיתחייבו לתמוך בחוק האזרחות – במרצ זועמים על הכוונה להעביר את חוק האזרחות בשיתוף פעולה עם האופוזיציה, תוך ניטרולהּ של מרצ. אני רואה בעצם שיתוף הפעולה בין האופוזיציה לקואליציה מהלך חשוב. המהלך הוא תיקון להצבעה המחפירה של האופוזיציה נגד החוק לפני חצי שנה. נושא לאומי וביטחוני כה חשוב צריך להיות מעבר לשיקולים מפלגתיים צרים ועל הקואליציה והאופוזיציה להתלכד סביבו.

אבל אם מרצ מתנגדת לעסקה עם האופוזיציה – אדרבא. שמרצ ורע"ם יתחייבו שכל חבריהם יתמכו בחוק האזרחות כמות שהוא, בלי לנגוס בו ובלי לקלקל אותו. עליהם להבין שלא יינתן להם לכפות את דעתם על הכנסת, שלמעלה ממאה מחבריה תומכים בחוק.

* אגדת הטבח – לפני כשלושים שנה, באחת הקדנציות שלי כרכז התרבות של אורטל, השתתפתי בכנס רכזי ופעילי תרבות בקיבוצים. אחת הסדנאות שבחרתי להשתתף בהן הייתה של מכון "שיטים" בנושא יום העצמאות, בהנחיית מורי ורבי בוג'ה – עובד המכון ולימים מנהלו.

הרעיון של הסדנה היה יציקת תוכן ליום העצמאות, על מנת שלא על המנגל לבדו יעמוד החג. הסדנה נפתחה בסבב, שבו כל אחד מן המשתתפים הציג רעיון ליציקת תוכן כזה. לקראת סוף הסבב הגיע תורו של איש מזוקן מקיבוץ מגל, שמיהר להבהיר שאינו התרבותניק של קיבוצו ומיד הבנו שהוא יותר שוטה הכפר. הוא הציע רעיון "מקורי" – שכל קיבוץ יזמין אליו ביום העצמאות את הפליטים הפלשתינאים שנעקרו מן האדמה שעליה או בקרבתה קם הקיבוץ וגורשו ב"נכבה".

זה כוחה של פרובוקציה. חלפו כשלושים שנה, איני זוכר מה היה הרעיון שלי, איני זוכר אף רעיון של אף משתתף, אך אני זוכר את הפרובוקציה הזו, שנועדה והצליחה להכעיס את כל המשתתפים.

הפרובוקטור הוא תדי כץ, אובססיבי ל"נכבה"; להצגת מלחמת השחרור כפשע ואת תוצאתו – מדינת ישראל, כעוול.

לימים, האובססיב הלך לאוניברסיטה, לנסות לעשות קריירה מהאובססיה. בשיטת "עשה לך רב" הוא בחר כפטרון את אילן פפה, בחינת חרא נדבק לחרא. אילן פפה הוא מהנחותים באוטו-אנטישמים, שלצד תיעובו הקיצוני את מדינת ישראל, הוא גם מהקיצונים בפוסט-היסטוריונים; אלה שמתעקשים שאין אמת אלא נרטיבים בלבד, והוא נשא של הנרטיב הפלשתינאי. מאז הוא גם הגשים את הנבואה "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" ויצא מן הארץ, להמשיך בהסתה שלו מלונדון.

כץ כתב תזה, על פיה "ההגנה" ביצעה טבח המוני בכפר טנטורה במלחמת השחרור. התזה זיכתה אותו בציון 97. הוא מיהר עם התזה לעיתונות וכתבה גדולה המציגה את ה"סקופ" עוררה סערה גדולה. ותיקי חטיבת "אלכסנדרוני" המושמצים הגישו תביעת דיבה. אש"ף מימן לכץ את ההגנה, מתוך כוונה שיהפוך למשפט ראווה נגד מדינת ישראל וה"נכבה", אך למגינת לבו, בית המשפט פעל במקצועיות, נכנס לפרטים, אילץ אותו, בניגוד לרצונו, למסור לבית המשפט ולאקדמיה את הקלטות הראיונות שעל פיהן כתב את התזה, וההקלטות הפילו אותו הן בבית המשפט והן באקדמיה. התברר שלא היה בהן דבר וחצי דבר המוכיח את האגדה ושבמקרים רבים לא היה מתאם בין ההקלטות ל"ציטוטים"; ההקלטות שופצו כדי להתאימן לנרטיב.

התברר שהעבודה הייתה זיוף אחד גדול; אין היא יותר מרכילות, אין לה כל ערך מדעי או אקדמי. בית המשפט קיבל את תביעת הדיבה וחייב את כץ להתנצל בפני העותרים. הוא התנצל, אך כנראה בלחץ מממניו ביקש לחזור בו, אך הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון דחו את בקשתו. שתי ועדות אקדמיות של אוניברסיטת חיפה שבדקו מחדש את העבודה פסלו אותה והציון עליה התעגל על אפס.

פרופ' יואב גלבר מגדולי ההיסטוריונים בישראל ועמיתו פרופ' יוסי בן ארצי, לשעבר רקטור האוניברסיטה (וממייסדי "שלום עכשיו" ומנהיגיו), שקראו את העבודה עוד לפני שמיעת ההקלטות, שהוכיחו בעליל שמדובר בזיוף, קבעו שזו עבודה גרועה ורשלנית, רכילות בלתי מבוססת.

לאחר פרסום ה"מחקר", פנו אליי חברי עמותת "אלכסנדרוני", ושלחו את עדויותיהם על קרב טנטורה. מן העדויות ברור שהיה זה קרב קשה ועקוב מדם, שבו נפלו 14 לוחמי החטיבה. גם העדויות הפלשתינאיות מספרות על קרב קשה, שבו נהרגו 52 ממגיני הכפר. הייתי עמם בקשר לאורך התקופה, כתבתי מאמרים שבהם הצגתי את טענותיהם. פרופ' גלבר העלה השבוע בדף הפייסבוק שלו את תיאור קרב הגבורה של מגיני טנטורה כפי שתוארו בספר פלשתינאי על תולדות הכפר, שפורסם בדמשק ב-1998, והוא מתאר בפרוטרוט את הקרב ואת שמות כל ההרוגים הפלשתינאים, כרבע ממספר ה"נטבחים" באגדת כץ-פפה. הוא מתאר גם מספר מקרים של פשעי מלחמה של לוחמי "ההגנה", שאם הם נכונים הם חמורים ביותר, אך תהום פעורה בינם לבין אגדת ה"טבח".

בימים אלה הוקרן לראשונה בארה"ב סרט תעודה ישראלי, שמפיץ את האגדה. אלון שוורץ, במאי הסרט, הוא מנוול שטוען שמלחמת השחרור הייתה טיהור אתני. היועץ המדעי שלו, אדם רז, הזדרז לפרסם במוסף "הארץ" מאמר המפיץ אף הוא את הבשורה. שאלתי את יואב גלבר, שצפה בסרט, והוא דבק לחלוטין במחקר ההיסטורי, שמזים את עלילת הטבח.

* פעיל אנטי חברתי – תושב קריית שמונה, דוד קמרי, החליט לרוץ לראשות העיר. הדרך שבה הוא בחר היא דרך ההסתה, חרחור ריב ומדון, הפצת שנאת חינם, שנאת אחים. הוא תלה ליד המועצה האזורית גליל עליון, הסמוכה לקריית שמונה, שלט בזו הלשון: קיבוצניקים, תתחפפו מהשטח, זה הבית שלנו בקריית שמונה".

גבעת המועצה האזורית אינה בקריית שמונה אלא בשטח המועצה האזורית. המועצה האזורית גליל עליון העבירה במשך השנים שטחים רבים לקריית שמונה, כדי לאפשר את צמיחתה. היום אין לקריית שמונה מחסור בעתודות קרקע לבניה. אין לי ספק שאם קריית שמונה תצמח ויהיה לה מחסור בקרקעות, המועצה האזורית תעביר לה קרקעות נוספות. אבל מה זה חשוב? אפשר להפיץ את הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים? אפשר לאמץ את השיטה: הכו בקיבוצניקים והצלתם את קריית שמונה? אם באמצעות הפצת שנאה אפשר לגרוף הון פוליטי, אז למה לא?

איזה איש נקלה. והוא עוד מגדיר את עצמו "פעיל חברתי"? חברתי?! אנטי חברתי!

הדבר החיובי שהפרובוקציה גרמה לו הוא הודעת גינוי משותפת של ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן וראש המועצה האזורית גליל עליון גיורא זלץ. "אנו מגנים את הצבת השלט בכניסה למועצה. ראשית, חשוב לומר שיש הרבה מאוד מחבר ומשתף בין תושבי האזור כולם. שנית, גם כאשר ישנן אי הסכמות, מחלוקות ואינטרסים שונים, נכון לנהל אותם בצורה מכובדת ומכבדת ולא באמצעות שיסוי ופילוג. תושבי קריית שמונה, המושבים והקיבוצים הסובבים אותה, ימשיכו לחיות באותו אזור, לעבוד וללמוד ביחד, להיות שותפים בחוגי ספורט ואמנות, לחלוק חוויות תרבותיות ואף להקים משפחות משותפות. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו להמשיך בעשייה שמחברת אותנו יחד לרווחת כלל תושבי האזור".

אני מקווה מאוד שתושבי קריית שמונה ינחילו לפעיל האנטי-חברתי תבוסה משפילה ומוחצת. שהאחריות החברתית ואהבת ישראל יביסו את רוחות השנאה.

* שירלי, תום ושרי – נעמן כהן כתב על האמנים שקראו לילדיהם בשמות לא עבריים. גם יורם טהרלב כתב על כך בשירו "ארצנו הקטנטונת" (לא "עוד לא תמו כל פלאיך", בלחנו של רמי קליינשטיין  שמתחיל אף הוא במילים "ארצנו הקטנטונת", אלא בשיר שזה שמו, ואותו הלחין ושר יגאל בשן). בשיר יורם מבקש את עלבונה של השפה העברית, ובין השאר הוא כותב, כבר בשנות השמונים:

ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בוואריה

מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה

מנגנים ומדברים עם צ'רצ'יל ועם גרי

וקוראים לילדינו שירלי תום ושרי.

האמת היא שתום ושירלי הם גם בעלי משמעות עברית, אבל הכוונה של יורם טהרלב ברורה.

          * ביד הלשון

כוכב יאיר – היישוב כוכב יאיר במזרח השומרון, הוקם ב-1981 בידי קבוצה של 15 משפחות חלוצות של צעירי חירות, שהתיישבו במקום שהוגדר כמצפה. בשנים שלאחר מכן תוכנן ונבנה יישוב הקבע והתיישבו בו מאות משפחות. בשנותיו הראשונות הוא היה יישוב במועצה האזורית דרום השומרון. ב-1987 הוכר היישוב כמועצה מקומית. ב-2003 איחד משרד הפנים את כוכב יאיר וצור יגאל (יישוב שהקדשנו לו את אחת הפינות) למועצה מקומית אחת – כוכב יאיר צור יגאל.

כוכב יאיר מנציח את זכרו של מייסד הלח"י ומפקדו אברהם שטרן, שכינויו המחתרתי היה יאיר. שטרן הוא כוכב בגרמנית.

מחר, בכ"ה בשבט, ימלאו שמונים שנה להירצחו של יאיר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.1.22

* שיטה טוטליטרית – השאלה המרכזית בפרשת הריגול המשטרתי, היא האם המשטרה הפעילה את תכנת NSO לריגול אחרי אזרחים ללא אישור בית המשפט, כטענת התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" או שהכל נעשה באישור שופט מחוזי, כפי שטוענת המשטרה וכפי שהחוק מחייב.

אם יתברר שהמשטרה דוברת אמת והכל נעשה תחת בקרה שיפוטית, עדין יש לתהות מדוע שופט אישר שימוש בצעדים, שנועדו למלחמה בפשע ובשחיתות, לריגול אחרי מחאה פוליטית. השאלה הזו צריכה להטריד כל אזרח שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, תהיה דעתו על הבלפוריאדה אשר תהיה. אני התנגדתי לבלפוריאדה בתוקף ולא שיניתי את דעתי על אודותיה, אך זו הייתה מחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית ואסור היה לפעול נגדה בדרכים שמתאימות למשטר טוטליטרי. מן הראוי לברר האם הדרג המדיני – השר לביטחון פנים ואולי אף ראש הממשלה היו מודעים לצעד הזה.

* סיירת מטכ"ל של היהדות – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן כינתה מעל במת הכנסת את החרדים: "סיירת מטכ"ל של היהדות". העיתונאי ביני אשכנזי ערך בדיקה בחשבון הטוויטר שלו מול בוחרי הליכוד האם הם מסכימים עם הדברים. מאות מצביעי ליכוד חילונים ומסורתיים השיבו בחיוב.

איזו בורות והתבטלות. החרדים לחמו בציונות וראו בה תנועה של כפירה. הם כבלו את עצמם במדרש "שלוש השבועות" לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. לא לעלות בחומה, הכוונה שלא תהיה עליה קולקטיבית לאומית לארץ ישראל. אישית מותר ליהודי לעלות לארץ, אולי כדי להיקבר בה. אבל לא עליה לאומית כדי לחונן עפרות הארץ. לא למרוד בגויים – יש לקבל כעובדה את הנתון שאיננו עם חופשי בארצנו, שאנו נשלטים בידי גויים ולהשלים אתה. לא לדחוק את הקץ – קץ במובן של גאולה, של קץ השעבוד. להמתין בסבלנות לבוא המשיח שיגאל אותנו, ולא לנסות לקרב בעצמנו את הגאולה.

החרדים יצאו בשצף קצף נגד התנועה הציונית. הורים ישבו שבעה על ילדיהם שעלו לארץ. ואפשר להבין זאת – הציונות אכן מרדה מרד טוטלי בכל ההוויה החרדית של ציפיה פאסיבית לגאולה נִסית. הציונות קמה כדי להוביל את העם היהודי לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא הצלחת המרד בהוויה החרדית. אלמלא המרד הציוני, העם היהודי לא היה שורד את השואה. התפיסה הגלותית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו עלתה לשמים בארובות אושוויץ וטרבלינקה. אלמלא הציונות, שהציבה חלופה של גאולה לאומית, לא היה היום לאום יהודי.  

בזכות הציונות והקמת מדינת ישראל ובחסות תקציב המדינה, כלומר משלם המיסים הישראלי, החרדים הצליחו להקים את "עולם התורה", בממדים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. ואף על פי כן, הם לא הפנימו את שגיאתם ההיסטורית. להיפך, הם דבקים בה. נכון, היום החלק האנטי ציוני הוא מיעוט בין החרדים, אך הרוב הגדול אינו ציוני, אלא משלים עם המציאות ומקבל אותה בדיעבד; בעיקר את מה שהוא מרוויח ממנה.

החרדים שעלו לארץ וחיים במדינה, העתיקו לתוכה את הגלות. ההשתמטות מהגנה על המולדת ועל שלומם של אזרחי המדינה והעריקה ממלחמת מצווה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? הרי עיקר העיקרים הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". ההשתמטות היא הערבות ההדדית? האידיאל של "חברת הלומדים" לפיו רצוי שרוב הגברים יתבטלו מעבודה ופרנסה וילמדו תורה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? ומה הערך בתלמוד תורה שאינו מביא לידי מעשה? מה ערך של לימוד תורה, אם הוא מביא לידי השתמטות? התורה היא תורת חיים – מה בצע בתלמוד תורה הפורש מן החיים, שאינו מאתגר את עצמו בשאלות של קיום תורה בחברה מודרנית ובמדינה יהודית בארץ ישראל.

סיירת מטכ"ל של היהדות?! זה המחנה ה"לאומי"? מי יגלה עפר מעיניך, זאב ז'בוטינסקי.

* ייהרג ובל יעבור – הדמוקרטיה הישראלית ידעה הפגנות רבות – נגד השילומים מגרמניה, נגד נסיגות, נגד מלחמות, בעד ונגד התנחלויות, נגד שחיתות, נגד יוקר המחיה, נגד אפליה עדתית, בעד שינוי שיטת המשטר.

ועל מה הפגינו בשבוע שעבר אלפים במאה מוקדים ברחבי הארץ? סתם. סרק. נגד כלום. נגד ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. זה הכל. מחאה פרסונלית ריקה מתוכן. אנשים שטופי מוח שמכלים את כוחם ומבזבזים את זמנם בהפגנות הבל ורעות רוח.

"בעד מדינה יהודית", הם הגדירו את הפגנת-האונן שלהם. אני יכול לקבוע חד-משמעית, שבין המפגינים אין ולו אחד שרוצה מדינה יהודית יותר ממני. ואני סמוך ובטוח שממשלת ישראל, שנגדה הם הפגינו סתם, נאמנה לזהותה היהודית של המדינה ואף פועלת לקידומה ולחיזוקה יותר מכל ממשלה אחרת.

אם יש היום תופעה המונית המנוגדת ליהדות ולרוחה, זו תופעת פולחן האישיות לנתניהו. פולחן אישיות הוא עבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור.

* לא תעשה לך פסל וכל תמונה – פרשת השבוע שקראנו השבת הייתה פרשת "יתרו", שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. פרשת השבוע באקטואליה החדשותית הייתה עסקת הטיעון לנתניהו. בעשרת הדיברות קראנו את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והשבוע נחשפנו לאחד משיאי פולחן האישיות הפגאני לנתניהו; התרומות והמעשרות לקבצן מקיסריה ושלט החוצות הדוחה "אהוב שלנו".

* אתה החזון – שלט חוצות חדש, דוחה במיוחד, אומר: "אהוב שלנו, אתה העוגן, אתה התקווה, אתה החזון, אתה יפה התואר, בכל אשר תלך נלך. אל נא תעניק לקושרים פתח מילוט". הנה, תמצית הביביזם על רגל אחת. "אתה החזון". כלומר אין חזון. אין מדובר במנהיג שתפקידו להציב חזון ולקדם חזון. "החזון זה אני". ולכן, כל דבר שהוא יעשה, כולל מעשי שחיתות והפרת חוק, הם החזון. אם ינסה להקים ממשלה עם רע"ם – ממשלה עם רע"ם היא החזון. אם ישלח את אנשיו לספר שממשלה עם רע"ם היא סוף המדינה היהודית ומכירת הנגב למחבלים – זה החזון. אם הוא ייצא נגד שחרור מחבלים – זה החזון. אם הוא ישחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים – זה החזון. "בכל אשר תלך" – אנחנו אתך. כלומר, אין דרך שבה אנו מצפים ממך, המנהיג, ללכת, שבה אנו מצפים ממך להוביל. לך לאן שתרצה, לכל כיוון והיפוכו, ואנחנו נלך אתך בכל אשר תלך, אהוב שלנו, יפה התואר.

עבודת אלילים.

* הג'יבריש הפוסטי – מעניין איך הביביזם אימץ את השיח הפוסט-מודרני הפוסט-סוציולוגי של השמאל הרדיקלי, עם כל הבלי ה"פריבילגים", "הגמוניה" בלה-בלה-בלה.

* בראש ובראשונה פטריוט – על אף התנגדותי לעסקת טיעון עם נתניהו, איני שותף לעליהום על אהרון ברק, השושבין של העסקה שאולי תקרום עור וגידים, שנענה לפנייתו של נתניהו ונרתם לשכנע את היועמ"ש ולתת גיבוי ציבורי לעסקה. אולי העובדה שמעולם לא הייתי מחסידיו של ברק, גורמת לכך שאין בי אותו שבר כמו של חסידיו החשים נבגדים. אך הסיבה העיקרית לכך היא שאני מאמין בטוהר כוונותיו של ברק. אני מאמין שברק פועל מתוך שכנוע שעסקת טיעון תעצור את הידרדרות הקרע בחברה הישראלית ויהיה בה כדי לאחותו. ברק הוא בראש ובראשונה פטריוט ישראלי, וזו דעתי עליו גם כאשר אני שולל את פעולותיו, פסיקותיו ואמירותיו, ומכאן המוטיבציה שלו לפעול לאיחוי הקרע. מעבר להתנגדותי העקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור ובוודאי עם נתניהו שפועל למיטוט מדינת החוק, גם איני מאמין שעסקה אתו תמתן את הקרע, אלא היא תמותג כחלק מן הקונספירציה של "תפירת התיקים", ואנו שומעים כבר עתה איך תעשיית הקונספירציה כבר מסבירה את העסקה.

אני מתנגד לדרכו המשפטית של ברק, שלטעמי יותר משפגעה בהפרדת הרשויות, פגעה במעמד הרשות השופטת; פגיעה שהכשירה את הקרקע לתאוריות הקונספירציה המסיתות של נתניהו, מרגע שהחלו החקירות נגדו. אני מתנגד לשני יסודות בשיטתו של ברק, שהיו לשיטות המערכת השיפוטית בישראל. האחד הוא האקטיביזם השיפוטי. ברק הוא נושא הדגל של האקטיביזם השיפוטי, ששלושה משפטים שאמר ממצים אותו: "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם דילמה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין נתונה לביקורת שיפוטית". האמת היא שמערכת המשפט לא הרבתה לפסול חוקים, ומבחינה זו היא שמרנית יחסית. אבל היא הרבתה מאוד בדיון על עתירות נגד חוקים ואפילו חוקי יסוד. האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון עליהם, גם אם הם מאושרים בסופו של דבר, כיוון שמשמעות הדבר היא הכפפת החקיקה לאישור בית המשפט. הסמכות לפסול חוקים הייתה קיימת תמיד, אך שופטי בית המשפט ידעו שזה נשק יום הדין שיש להשתמש בו רק במקרה של חוק הפוגע בעליל ובאופן קיצוני בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. האקטיביזם הוא המחשבה שכל חוק ראוי לביקורת שיפוטית. האקטיביזם מתבטא גם בפסיקות על פי מידת "הסבירות" של "הציבור הנאור" ובזכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת (בנושא הזה המהפכה הייתה דווקא של השופט שמגר, קודמו של ברק כיועמ"ש ואח"כ כשנשיא בית המשפט העליון, אך גם הוא מיוחס בטעות לברק).

היסוד השני הוא שיח הזכויות המשפטי שהפר את האיזון בין זכויות הפרט לטובת הכלל והציבור, בין אם הקולקטיב הוא קהילה ובין אם הוא הלאום. כך בא לעולם פסק דין קעאדן, שפגע הן בשיקול הציוני של התיישבות ציונית אך יותר מכך באוטונומיה של הקהילה לבחור את חבריה. הגישה המגמדת את הקהילה ואת הלאום, מעמידה שתי ישויות – האזרח והמדינה המשרתת את האזרח. העדפת חופש הביטוי על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי, הכשירה הן את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והן את הימין הכהניסטי, ואת הייצוג שלהם בכנסת. אלה גם הגורמים הנהנים מהעדפת זכות ההפגנה על שלום הציבור, ולא אחת שלום הציבור נפגע מכך שבית המשפט כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של השמאלימין הרדיקלי.

בשני היסודות הללו, ברק הוא בראש ובראשונה תלמידו של מנחם בגין, אף שהוא לא הרחיק לכת באקטיביזם השיפוטי כמו הקיצוניות של "עליונות המשפט", על פי משנתו של בגין, שבה הרשות השופטת היא בעליל עליונה על הרשויות האחרות. יש לציין, שהשופט האקטיביסט הרדיקלי ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שאף הוא תלמידו של בגין. הגישה של האקטיביזם השיפוטי היא מבית מדרשו של הימין הישראלי, וניתן לקבוע באופן חד-משמעי שבנושא הזה נושאי הדגל של דרכה ההיסטורית של תנועת החירות הם בני בגין ודן מרידור.

על אף ביקורתי על שיטתו המשפטית של ברק, אני סולד מן הטענות השקריות הנפוצות בימין, המטילות דופי בציוניותו של ברק. ברק הוא ציוני, הוא ביטחוניסט והוא פטריוט גדול. השקפת עולמו הציונית הייתה תמיד המצפן שלו. רוב מוחלט של פסיקותיו בנושא הביטחון צידדו בעמדת מערכת הביטחון וכך גם כמעט כל פסיקותיו בנושא ההתנחלויות. ודווקא כיוון שהוא היה אקטיביסט ולא סבר שמערכת המשפט צריכה להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון – פסיקותיו אלו מעידות על היותו ביטחוניסט ופטריוט בפני עצמו. ברק גם היה רתום למערכה נגד הדה-לגיטימציה לישראל והניסיונות להעמידה לדין בהאג, ובנושא הזה כל ראשי הממשלה ובהם נתניהו עלו אליו לרגל וראו בו את המנטור שלהם בנושא.

תמיכתו של ברק בעסקת הטיעון עם נתניהו נובעת מפטריוטיות. במקרה זה, מי שהיה סמל למלחמה בשחיתות השלטונית, ואומץ לבו כיועץ המשפטי לממשלה ואח"כ כשופט בית המשפט העליון, פרץ את הדרך למלחמה בשחיתות השלטונית, הכפיף את עקרון המלחמה בשחיתות למען העיקרון של טובת החברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותה. וגם אם אני רואה את הדברים אחרת לגמרי ממנו, אני מעריך אותו על כך.

* צדק חשמלי – החשמל הוא מצרך יסוד. שלילתו היא פגיעה בזכויות יסוד של האדם. זו המשמעות של פסיקה חברתית פורצת דרך של בג"ץ. בית המשפט העליון קבע שחברת החשמל לא תוכל לנתק בעלי חוב שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה שמצדיק הימנעות מניתוק. במצב כזה תידרש חברת החשמל לגבות את החובות באמצעי גבייה מתונים יותר, שאינם כרוכים בניתוק החשמל. עוד נקבע כי על רשות החשמל לשמוע את טענותיו של הצרכן ולבחון את נסיבותיו הפרטניות לפני ההחלטה על ניתוק.

מן הראוי שהכנסת תזדרז לעגן את הפסיקה הזאת בחוק.

* נציג הטרור החקלאי – קואליציה ואופוזיציה התלכדו לפעולה להגנה על חקלאי ישראל, הסובלים מזה עשור ומעלה מהטרור החקלאי, הגורם להם לנזק חמור ביותר. חברי הכנסת אופיר סופר (הציונות הדתית), יעקב מרגי (ש"ס), רם בן ברק (יש עתיד), מירב בן ארי (יש עתיד) ועמיחי שיקלי (על הנייר – ימינה) הגישו הצעת חוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית. על פי החוק, הורשע נידון בעבירה של פשיעה חקלאית – רשאי בית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על חילוטו של רכוש בשווי תקבולי העבירה שבה הורשע הנידון.

מי שיצא בשצף קצף נגד החוק, הוא נציג הטרור החקלאי בכנסת, עופר כסיף. בנאום מתלהם הוא האשים את מציעי החוק בפשע הנורא, שהחוק נועד לשרת את הציונות. הוא הגדיר את החוק "גזעני". הוא כינה את חקלאי ישראל פושעים, היושבים על אדמות פלשתינאים. וכמובן שהוא דיבר על "המתנחבלים". רק על הביטוי הזה צריך היה להפסיק את נאומו ולהוציאו מן המליאה.

היטיבה מירב בן ארי להגדיר את העובדה שעופר כסיף חבר כנסת במילה אחת: בושה.

העימות בין עופר כסיף לחברי השדולה החקלאית היה שיקוף פרלמנטרי של העימות בשטח בין חקלאי ישראל למפגעי הטרור החקלאי.

ומעבר לחוק הספציפי הזה – כל שיתוף פעולה בין ח"כים מן הקואליציה ומן האופוזיציה מבורך. לצערי, בכנסת הנוכחית הוא נדיר.

* האובססיה של הנינה – יוסף ויץ, "אבי היערות", מראשי קק"ל לאורך עשרות שנים, הוא אדם רב זכויות, שראוי להיות בפנתיאון של גדולי האומה. מעטים תרמו כמוהו לגאולת אדמות ארץ ישראל, ייעור הארץ ויישובה.

נינתו מיכל ויץ סולדת ממפעל חייו הציוני של סבא רבא שלה. מבחינתה הוא "אבי הטרנספר". היא ערכה את סרט התעודה "קופסה כחולה", שנועד לנתץ את דמותו של יוסף, מתוך סלידה ממפעל חייו.

בתור שכזאת היא הפכה "מומחית" לקק"ל, לפחות ב"הארץ". וכאשר קק"ל פועלים לייעור הנגב, על מנת להחזיר את הריבונות הישראלית ולבלום את הפלישה הבדואית לאדמות הלאום – האובססיבית ממהרת לפרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הייעור ונגד קק"ל. כותרת הפשקוויל היא "עץ בתפקיד חייל". המשמעות היא התנגדות לשימוש בנטיעות לקידום המטרות הלאומית של עם ישראל, מתוך התעלמות מכך שעדין אנו במאבק על הארץ. כמובן אי אפשר בלי להמשיך בהאשמות נגד סבא רבא שלה ומפעל חייו ונגד בן גוריון שנמנע מלעסוק "בפליטים הערבים וזיקתם לאדמתם", כלומר שלא איפשר הצפת הארץ בפלשתינאים, כדי לערער את תוצאות ניצחוננו במלחמה – קיומה של מדינת ישראל. והיא יוצאת נגד קק"ל שממשיכה את מפעל חייו של סבא רבא שלה, מפעל שלא תם, כפי שהציונות, שהרצל הגדיר אותה "אידיאל אינסופי", לא תמה. היא ממחזרת את השקר שהנטיעות הן ב"קרקע שהבעלות עליה נתונה במחלוקת". הבעלות אינה נתונה במחלוקת. כל תביעות הבעלות של הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט בישראל. מדובר בפולשים לאדמות הלאום, והמחלוקת עמם על האדמה, היא כמחלוקת עם גנב שיפרוץ לביתה ויטען לבעלות על התכשיטים שגנב.

שום דבר בפשקוויל לא ראוי לדפוס, וסביר להניח שאלמלא העובדה הצהובה שהכותבת היא נינתו-של, שבחרה לשחוט את זכרו, אפילו "הארץ" לא היה טורח לפרסמו.

* לעקור מן השורש – התמונות המזעזעות של מתקפת הפלנגות של נערי הזוועות, בני עמי שבחרו בטרור, מחייבות שינוי דפוס הפעולה של מדינת ישראל נגד התופעה. כבר שנים שהמדינה מגלה חולשה ונרפות במאבק נגדם. הגיע הזמן לשנות כיוון. זו צריכה להיות החלטה מדינית, של ראש הממשלה, למגר את התופעה הנוראה הזאת, עד שלא ייוותר ממנה זכר. על השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, ועל בתי המשפט שלאורך שנים מגלים רפיסות כלפי המחבלים הללו, להבין שהמשימה שלהם היא להכרית לחלוטין את התופעה. כן, דווקא היום כאשר יש להם נציג בכנסת.

מועצת יש"ע גינתה בחריפות את המעשה הברברי וקראה לכוחות הביטחון למצות את הדין עם הפורעים. מועצת יש"ע יודעת שנערי הזוועות הללו הם אויבי מפעל ההתנחלויות. אבל אין די בגינוי. על מועצת יש"ע לקרוא לכל תושבי יהודה ושומרון לגלות אזרחות טובה, למסור לכוחות הביטחון כל פירור מידע על הפורעים ולעשות הכל כדי לסייע למדינה לעקור מן השורש את הגיס החמישי הארור.

* חשדהו וחשדהו – טורקיה מחזרת אחרי ישראל ומנסה להגיע לנורמליזציה ביחסי המדינות.

עקרונית, כל שיפור היחסים בין ישראל לכל מדינה הוא התפתחות חיובית, בוודאי כאשר מדובר במעצמה אזורית במזרח התיכון.

אלא שמדובר בארדואן. הניסיון המר שלנו אתו כולל גם כמה מתקפות "פיוס" ואנו יודעים מה הן שוות. הגישה לארדואן צריכה להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו, חשדהו וחשדהו.

אולי ניתן בעתיד לשקם את הברית בין המדינות ואת יחסי הידידות הקרובים בינינו. זה לא יהיה בעידן ארדואן.

* הרפורמה היא אסון – הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ועידו קן, בכירי כלכלני החקלאות בארץ ומהמובילים בתחום בעולם, עומדים בראש מיזם שאפתני שפיתחו ושכללו במהלך עשר שנים כלכלנים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המדען הראשי של משרד החקלאות. המיזם פיתח מודל כלכלי ייחודי, VALUE שמו, שמאפשר לחזות את התנהלות החקלאים ואת מחירי התוצרת החקלאי, על פי מכלול המשתנים בשוק החקלאי. במסגרת המודל הם בחנו את הרפורמה בחקלאות שמובילים ליברמן ופורר, והתוצאות עגומות. הם מנבאים חיסול של ענפים רבים בחקלאות הישראלית, שיסלקו מן השולחן של הישראלים את תפוח העץ הישראלי, את העגבניה הישראלית, את האפרסקים, הענבים, הקלמנטינות, השזיפים, התפוזים, הלימונים, המלפפונים, הזיתים, השום, השקדים, הבטטה ותפוחי האדמה. את מקומם תחליף סחורה זולה באיכות נחותה מטורקיה, ירדן, מרוקו ומצרים. רווחי החקלאות יקטנו, גם אחרי הפיצויים מהאוצר שהם חלק מן הרפורמה, ב-1.3 מיליארד ₪ בשנה. רווחיות חקלאי הגולן תקטן ב-64%, הגליל ב-51% והנגב ב-35%. הצרכנים עשויים לחסוך 60 ₪ בחודש ולקבל סחורה נחותה, במקרה שבו ההוזלה תגיע בכלל לצרכן. סביר יותר להניח שהיא לא תגיע לצרכנים וירוויחו ממנה היבואנים, הסיטונאים והקמעונאים. את עיקרי המחקר פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" האחרון.

הרפורמה הזאת היא אסון – היא עלולה להמיט מכה נוראית על ההתיישבות ועל החקלאות, כביכול מתוך תפיסה צרכנית, אך למעשה גם בפגיעה בצרכן, שיקבל תוצר נחות וישלם אותו המחיר, או לכל היותר יחסוך כמה אגורות בחודש.

בינתיים הרפורמה נתקלת בקשיים בקואליציה ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותלך על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות, ותיבנה בשיתוף עם החקלאים ומתוך הידברות עמם.

* צמרת הפזמונאות – חמישיית הצמרת של הפזמונאים העבריים (איני מכליל משוררים כאלתרמן שכתבו גם פזמונים ולא סינגר-סונגרייטרים כמאיר אריאל, אלא מי שבחרו בפזמונאות כליבת יצירתם), על פי הסדר הזה (לטעמי האישי, כמובן): 1. נעמי שמר. 2. חיים חפר. 3. יורם טהרלב. 4. אהוד מנור. 5. יוסי גמזו.

חמישתם הלכו לעולמם.

* מאין נחל יורם טהרלב את אהבת המולדת? – הוא ענה על כך בעצמו:

"אנחנו ילדי הקיבוץ המאוחד, ידענו

כי על שני דברים העולם עומד – עזריה ושמריה

לא היית צריך להוסיף שום תואר מלפנים ומאחור,

עזריה ושמריה – מורי הדור.

ותאמינו לי, מי שעבר את כל הארץ עם שני אלה ביחד

או עם כל אחד לחוד

לעולם לא יוכל לטעות בדרך או ללכת לאיבוד.

וגם עכשיו, אחרי שלמדנו הרבה וגילינו הרבה,

כשאני עושה גם היום את השקלא וטריא

עדיין אני שואל: תגידו לי, איך הייתה הארץ שלנו נראית

בלי עזריה ובלי שמריה".

עזריה הוא עזריה אלון. שמריה הוא שמריה גוטמן.

* מגדלור רוחני ותרבותי – בעת שירותי בסדיר, קראתי את ספרו של פרופ' אליעזר שבייד "מולדת וארץ יעודה". כיוון שאלי שבייד היה תמיד אינטלקטואל מעורב, המשמיע את קולו, ידעתי מיהו, שמעתי אותו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים פובליציסטיים שלו. אבל הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלו. הספר, שעסק בזיקה הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, שבה אותי בקסמו. חשתי הזדהות עצומה, ואפשר לומר ש"אימצתי" את שבייד, בחינת "עשה לך רב"; לא תמיד הסכמתי עם כל רעיונותיו, אך הקול הציוני, היהודי והחברתי הייחודי שלו, השפיעו עליי וייצגו את מחשבותיי ועמדותיי. ראיתי בו מגדלור רוחני ותרבותי בעבורי.

מאז, קראתי מספריו ומסותיו ושמעתי הרצאות שלו, ותמיד הייתי מרותק לפאתוס שלו והזדהיתי מאוד עם החזון שלו, עם התפיסות שביטא, וגם עם הביקורת החריפה שהציג, כנביא זעם בחברה הישראלית. לצערי, לא זכיתי ללמוד אצלו באופן סדיר, אך שמעתי הרצאות שלו בפורומים של התחדשות יהודית, במושב מיוחד לכבודו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, בכנס של המדרשה באורנים, בכנסי "לא בשמים" בגליל העליון ועוד.

שלוש פעמים זכיתי להיפגש אתו באופן אישי. פעם אחת שנינו ספדנו לאברהם אדרת בקיבוץ איילת השחר, בשלושים למותו. פעם הוא היה המרצה המרכזי בכנס שהנחיתי, של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהייתי בין מייסדיה, ולצערי לא האריכה ימים. ופעם הפגשתי אותו עם קבוצה שהנחיתי במסגרת משותפת למרכז "יובלים" שניהלתי בתל-חי והפדרציה של סן פרנציסקו, תכנית "גוונים בגליל", בסיור שערכנו בירושלים.

חתן פרס ישראל פרופ' אלי שבייד, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונות. אדם בעל ידע עצום ומקיף בתחומי פילוסופיה, יהדות, תנ"ך, חינוך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל ובעל השקפת עולם מקורית ייחודית, שאותה הציג בעשרות ספרים ומאות מסות.

הוא דגל בהשקפת עולם של מחויבות אדירה לקולקטיב החברתי והלאומי. הוא יצא נגד שיח הזכויות ודגל בשיח של חובות, של מחויבות ואחריות, של ערבות הדדית שבה הפרט מחויב לכלל והכלל מחויב לפרט. הוא שלל את רוחות השוק החופשי, האקדמיזציה של החינוך המחנכת לתחרות ורווחיות, הניאו-ליברליזם, המשפטיזציה, הפוסט מודרניזם, הפוסט ציונות, ההפרטה, הגלובליזציה, הרלטיביזם, האינדיבידואליזם הקיצוני, החילוניות הריקה; את כל אלה הוא כרך בצוותא כאיום ממשי על הציוויליזציה המערבית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. הוא הציג מולם מופת של מדינת רווחה האחראית לספק לפרט את צרכיו ובהם את הזכות לעבודה, והפרט מחויב לכלל ונותן מעצמו לחברה ולאומה. הוא הציג גישה אחידה של לאום וחברה, עם מחויבות גדולה ליהדות על כל גווניה, זרמיה, מסורותיה וארון הספרים שלה, שהוא היה מגדולי הבקיאים בו והמפרשים שלו. הוא דגל במחויבות עמוקה לתרבות היהודית, להתחדשות יהודית וציונית פלורליסטית, ההופכת את העימות בין הזרמים, לחיבור סינרגטי שלהם. הוא דגל בחינוך הומניסטי ויהודי המחבר את הילד והנער למקורותיו ומחנך אותו למחויבות לכלל; למשפחה, לקהילה ולאומה. קשה היה למקם אותו במגירות המקובלות של שמאל ימין. הביקורת שלו על המשפטיזציה, על בית המשפט העליון ועל דרכו של אהרון ברק, הייתה דומה לעמדות המקובלות בימין הישראלי. ביקורתו החריפה על ההפרטה ותרבות ההפרטה הייתה קיצונית משל השמאל הישראלי. אך הוא היה קוהרנטי מאוד, וראה בהפרטה, בגלובליזציה, בחיקוי הזול של תרבות זרה – מגמה אחת, שנגדה הוא יצא. הוא היה מאמין גדול בלאומיות ומבקר חריף של הלאומנות וסבר שהגלובליזציה, שמשמעותה שלטון תאגידים קפיטליסטי וריסוק המדינה והסולידירות הלאומית, תביא לניכור חברתי ובתהליך דיאלקטי תעורר רוחות לאומניות וגזענות. הוא קרא ליצירה חברתית ותרבותית, יהודית ציונית הומניסטית, המתחדשת כל העת ויוצרת כאן חברת מופת.

לפני למעלה מעשור ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב"; קהילה ייחודית בעמק יזרעאל, המשלבת מסורת וחידוש. את המחקר סיימתי בציטוט מכתב שכתב שבייד לחברי הקהילה, אחרי שהשתתף בקבלת שבת שלה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם, ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטקס שאינו חוצץ בין הספונטניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי.

תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

אלי שבייד הלך שבוע לעולמו, בגיל 92. יהי זכרו ברוך!

* תעודת עניות – יש פינה שבועית ב"הארץ", שאהובה עליי מאוד – "אחרי מות". בפינה זו, עופר אדרת מספר בכל שבוע על דמות שהלכה לעולמה; אדם שמותו לא תפס את הכותרות הראשיות, אך הסיפור שלו חשוב ומעניין. אני שמח על הכבוד הניתן לזכרם של אנשי המעגל השלישי והרביעי.

השבוע הוקדשה הפינה לחתן פרס ישראל אלי שבייד. עצם העובדה שזה המקום שבו נכתב על ענק רוח כזה, כאילו היה שחקן ספסל, היא תעודת עניות לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית. אני זוכר את המקום התקשורתי שניתן לישעיהו ליבוביץ' במותו. ועם כל הכבוד לליבוביץ', ויש כבוד, אין הוא מתקרב לשיעור קומתו ולעומק מחשבתו ותרומתו להגות היהודית וההומניסטית של שבייד. הגותו של שבייד תילמד דורות רבים אחרי שליבוביץ' יישכח.

          * ביד הלשון

סופות בנגב – כותרת ב"ישראל היום" לכתבה על מהומות הבדואים בנגב, הייתה: "סופות בנגב".

סופות בנגב הם כינוי לשורה של פוגרומים ביהודים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. הטריגר לפרעות היה רצח הצאר אלכסנדר השני, והאשמות שווא כאילו היהודים הם הגורמים המהפכניים שהביאו לרצח. הפרעות החלו בפסח תרמ"ב ונמשכו למעלה משנה.

בעקבות הסופות בנגב כתב יהודה לייב פינסקר את החוברת "אוטואמנציפציה", שבה קרא לעם היהודי לשחרר את עצמו באמצעות הקמת תנועה לאומית יהודית. המאורעות חיזקו את תנועת "חיבת ציון" ברוסיה ומזרח אירופה. הם יצרו תנועה גדולה של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה ותנועה קטנה הרבה יותר, אך בפרספקטיבה היסטורית חשובה הרבה יותר, של עליה לארץ ישראל – העליה הראשונה.

הפרעות נקראו סופות בנגב, כיוון שהיו בדרום האימפריה. נגב, בשפת התנ"ך, הוא דרום. הביטוי לקוח מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.22

* המבחן הגדול – המבחן מספר 1 של הממשלה, הוא השבת הריבונות הישראלית לנגב, שאותה איבדנו בעשור האבוד. אם המצב יישאר עגום כמו זה שהממשלה ירשה, יהיה זה כישלונה הגדול ביותר.

אסור לממשלה להיכנע לרע"ם ולאלימות הבדואית בנושא הנטיעות בנגב, יהיה המחיר של החלטה זו אשר יהיה.

* אסור להיכנע – חודשו הנטיעות של קק"ל בנגב.

תקציר הפרקים הקודמים. בעשרות השנים האחרונות, הממשלות מנעו את ייעור הנגב. העצירות בהתיישבות ובייעור יצרה ואקום שאותו תפסה ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית, שהפכה חלקים נרחבים של הנגב לאוטונומיה, הנשלטת בידי גורמי פשע וטרור.

עם כניסתו של אברהם דובדבני – דובדב לתפקיד יו"ר קק"ל הוא פעל במרץ לשינוי המדיניות ולהחזרת עטרת הייעור הציוני ליושנו. הוא הגיע להסכם עם הממשלה על חידוש הייעור, במאצ'ינג של הממשלה וקק"ל (50:50).

עם תחילת הנטיעות החלה מחאה של בדואים בנגב, ולבקשת יו"ר רע"ם העבודות הושעו לבדיקה. חלפו כשבועיים והוחלט להמשיך בנטיעות. הנטיעות מתבצעות בפועל.

רע"ם מאיימת במשבר קואליציוני וחבריה הודיעו שיחרימו את ישיבות המליאה.

אסור לממשלה להיכנע לסחיטה. בראש ובראשונה, כיוון שהדבר בנפשנו. האתגר החשוב והגדול ביותר של הממשלה הוא החזרת הריבונות שאבדה בנגב. שנית, כי אי אפשר לנהל את המדינה עם אקדח של רע"ם מכוון אל הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מאשר לשאר מרכיביה. אם תלך לבחירות בלי שהוכיחה הישגים אזרחיים למגזר הערבי, שיצדיקו את מדיניותה של ישיבה בקואליציה (כל קואליציה, כפי שהתחייבו בבחירות) הם לא יעברו את אחוז החסימה. אז שיפסיקו לאיים. ברגע שדרישתם תידחה, אולי הם יבינו את מקומם ומה המשמעות של חברות בקואליציה, שמחייבת לא אחת את מרכיביה לחרוק שיניים.

אסור להיכנע!

* לעמוד איתן באתגר – קריאתו של יאיר לפיד לעצור את הנטיעות בנגב חמורה ביותר. הממשלה התחייבה להחזיר את הריבונות לנגב ולהילחם בפשיעה הערבית, והוא מציע להפסיק מיזם ציוני חשוב ביותר, שנועד לעצור את ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב, בשל ההתפרעויות האלימות של הבדואים בנגב ובשל האיום הסחטני של רע"ם. קריאתו מבישה.

אני גאה בשרי "תקווה חדשה", גדעון סער, יועז הנדל וזאב אלקין, על עמדתם הנחרצת בנדון. זהו המבחן הקשה ביותר של הממשלה מיום הקמתה. כולי תקווה שהממשלה תעמוד איתן באתגר ולא תתקפל.

* אף אחד לא יעצור – נתניהו: "אף אחד לא יעצור נטיעות בארץ ישראל". באשר לעתיד, אני מקווה מאוד שהוא צודק. באשר לעבר – יש מי שעצר את הנטיעות בנגב. שמו בנימין נתניהו.

* הנגב הכבוש – חמאס מביע תמיכה בהתקוממות הבדואית האלימה נגד העשיה הציונית בנגב, ודיבר על ההתנגדות ל"ייהוד הנגב הכבוש".

לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון ואפילו עקרה את קבריה – נמשכת ההתנגדות לכיבוש. לכיבוש הנגב.

לתשומת לבם של מי שחולמים על נסיגה דומה מיהודה ושומרון.

* מהותה של ממלכתיות – זאב קם ברשת ב': ‏עימות בין תקווה חדשה למרצ. "במרצ הביעו את חוסר שביעות רצונם באוזני השר הנדל מכך שהוא חונך מיזמי סיבים והנחת תשתיות אינטרנט באופן מוגבר באזורים רבים ביהודה ושומרון, כולל במקומות שאינם נמצאים בתוך גושי ההתיישבות".

רצונם של אנשי מרצ להפוך אזרחים ישראליים שעמדתם הפוליטית שונה משלהם או שמקום מגוריהם אינו תואם את המפה שבה דוגלת מפלגתם, לאזרחים סוג ב', מנוגד לכל הלהג שלהם על זכויות האזרח ועל שוויון. תפקיד הממשלה לשרת את כל אזרחיה, באשר הם, ללא כל אפליה.

זו מהותה של הממלכתיות.

* קוו-ואדיס מרצ – לטיף דורי הוא פעיל מרכזי במפ"ם ואח"כ במרצ מאז 1956, כלומר במשך 66 שנים. ובעצם עוד קודם לכן, כפעיל בתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף ב-1952, לאחר עלייתו מעיראק. הוא מילא תפקידים מרכזיים במפלגה ואף היה מועמדה לכנסת, אך אף פעם לא נכנס אליה.

לאורך השנים, לטיף היה הסמן השמאלי במפ"ם ובמרצ. תמיד – מגמה אחת שמאלה ממפלגתו. הוא נפגש עם אש"ף כאשר החוק אסר זאת ומפ"ם התנגדה לכך. הוא היה בין מובילי מאהל המחאה נגד גירוש מחבלי חמאס ב-1992, אף ששרי מרצ תמכו בגירוש.

השבוע, לאחר שנים רבות כל כך, פרש דורי ממפלגתו, בעקבות הצבעת שריה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – סתימה הרמטית של הגולל על כל אפשרות של נסיגה בעתיד מהגולן. ובלשונו – "ישיבת הממשלה המתגרה שהתקיימה ברמת הגולן הכבושה".

למה הפעם דורי פרש ממפלגתו, בניגוד לחילוקי הדעות שלו עם מפלגתו בעבר? כיוון שמה ששונה הפעם הוא הוֶקְטוֹר. עד כה, דורי ראה בעצמו אוונגרד, חלוץ ההולך לפני המחנה, ואכן המחנה הלך אחריו בהקצנה עקבית של עמדות מפ"ם ומרצ. הפעם הווקטור התהפך. מרצ הצביעה בניגוד מוחלט לעמדתה בעבר. לא זו בלבד שהיא חברה בממשלת מרכז ימין, המקדמת מדיניות המנוגדת לעקרונות מרצ – היא מצביעה בעד התכנית הניצית ביותר של הממשלה. היא יכלה להתנגד או להימנע. בלאו הכי היה לתכנית רוב עצום. ההחלטה הייתה מחייבת אותם והיא הייתה נושאת באחריות משותפת לקבלתה, אבל שריה יכלו לחיות בשלום עם הקיצונים במרצ, באמירה שהם הצביעו נגד, אך לא הפילו את הממשלה. אך לא. הם בחרו להצביע בעד.

התפטרותו של דורי והקולות במרצ, כולל בסיעתה בכנסת, נגד ההחלטה, רק מחזקים את הערכתי להצבעה האמיצה של השרים.

השאלה היא לאן הולכת מרצ. האם היא תעצור ותקצין מחדש כדי לקרוץ לקיצוני הבייס, או שההצבעה על הגולן מבטאת התפכחות והתנערות של מרצ מדוגמות שאבד עליהן כלח? מפ"ם הייתה אמיצה דיה כדי להכות על חטא ולנטוש את תמיכתה בבריה"מ, "המולדת השניה" ולאמץ קו פרו-מערבי מובהק. האם מנהיגי מרצ היום יהיו אמיצים דיים למהלך התפכחות דומה בסוגיה המדינית?

* האם לחייב בחוק להתחסן? – איטליה אישרה בשבוע שעבר חוק המחייב את בני חמישים ומעלה להתחסן. ההחלטה נכנסה לתוקף מיד. הבאה בתור היא אוסטריה.

האם נכון לחוקק חוק כזה גם אצלנו?

בשנת 2020, מעט לפני שהגיעו החיסונים הראשונים, פרסמתי רשומה תחת הכותרת "חוק חיסון חינם", והצעתי לחוקק חוק כזה. התגובות שקיבלתי שללו את ההצעה מכל וכל ושכנעו אותי. שיניתי את דעתי, ומאז אני דוגל בדרכי הסברה, חינוך והנגשה.

התארכות המגפה והמספר הגבוה של הבלתי מחוסנים, מעלים אצלי לאחרונה הרהורי ספק, שמא דווקא עמדתי הראשונית הייתה נכונה.

פרופ' שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי בריאות באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית של מערכות בריאות ומגפות מהבולטות בעולם, ששימשה משנה למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי להיסטוריה של הרפואה, התראיינה לסבר פלוצקר ב"ממון", והציעה להחיל חובת חיסונים בישראל. אצטט מדבריה: "צריך לחוקק גם בישראל חוק חיסון חובה או להשתמש בתקנות בריאות העם הקיימות המאפשרות את חיסון החובה. זהו אמנם אמצעי קיצוני, אבל זמנים קיצוניים דורשים אמצעים לא שגרתיים. לא מדובר בבחירה אישית אלא בהתנהגות ציבורית, קהילתית. מי שלא מתחסן בוחר להדביק במחלתו את הסביבה שלו, את האנשים שבאים במגע עמו, את כולנו. הוא בוחר להצית את שרשרת ההדבקות. למדינה הזכות לחייב אותו להימנע מכך, כלומר להתחסן כשצריך… חוק חיסון חובה הרבה פחות פוגע בזכויות הפרט מחוק גיוס חובה, שמכוחו נשלחים צעירם לחזית, להילחם ולמות למען הכלל. לעומת זאת חיסון חובה לא רק שלא כרוך בסיכון למות, הוא מקטין בעשרות אחוזים את הסיכונים למלחמה קשה ולמוות – של המחוסן עצמו ושל האוכלוסיה כולה".

* על קורונה ודמגוגיה – נתוני התחלואה בגל החמישי וגם הנתונים בשיאו של הגל הרביעי, מעידים עד כמה דמגוגית וחסרת אחריות הייתה ההשתלחות בנתניהו ובממשלתו בנושא הקורונה. אין כוונתי לביקורת עניינית על צעדים אלה או אחרים, שגם אני מתחתי ושנכון למתוח גם היום על צעדים של ממשלת בנט. אני מדבר על השלילה המוחלטת, על הטיעונים הגורפים נגד המגבלות, על האמירות הפופוליסטיות כמו "אפס הדבקות", "מדינת אי", "איך לנצח מגפה" ובעיקר – ספירת הנדבקים והמתים ככתב אשמה נגד הממשלה.

האמת היא שההתנהלות של ממשלת נתניהו בנושא הקורונה הייתה בסך הכל טובה, יותר מאשר במרבית מדינות העולם. ולנוכח העובדה שמדובר בתפקוד בתנאי אי-ודאות קשים, מול מגפה חדשה שאין עליה מידע, גם השגיאות, הן של מערכת הבריאות והן של הדרג המדיני, מובנות וסבירות. היו גם החלטות פוליטיות שנגדו את האינטרס הציבורי והבריאותי, בעיקר בנוגע למגזר החרדי, שבהן מתוך כניעה לעסקנים החרדים, נפגע הציבור שהם אמורים לייצג. אבל באופן כללי, ההתמודדות הייתה טובה. אמרתי זאת בזמן אמת וזו דעתי גם היום, בדיעבד. כמובן שההישג הגדול של נתניהו היה העובדה שישראל הייתה המדינה הראשונה שחיסנה את הציבור והאופן שבו הדבר נעשה. ואילו הביקורת על הבלבול, וההחלטות הסותרות, והשינויים התכופים במדיניות, לא לקחה בחשבון את ערפל הקרב מול הנגיף המתעתע, והדבר נכון גם היום, מול הווריאנטים המשתנים חדשים לבקרים.

עיקר הביקורת המותחת בדיעבד על ממשלת נתניהו היא על הסגרים, בהשוואה לממשלה הנוכחית שאינה מטילה סגרים. גם הביקורת הזו אינה מוצדקת. הסגרים היו הכרח כל עוד לא היו חיסונים. ואלמלא היו היום חיסונים, היינו כבר בסגר החמישי. באין חיסונים – ללא הסגרים המדינה הייתה קורסת.

ובאשר להתמודדות של ממשלת בנט; כבר בראשית כהונתו הוא קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה וחשובה ביותר – חיסון הבוסטר בלי להמתין לאישור ה-FDA, מתוך הסתמכות על מומחי משרד הבריאות. החלטה זו איפשרה להימנע מהגבלות בגל הרביעי. הדבר נכון גם לגבי מנת החיסון הרביעית. אולם המחדל הגדול של ממשלת בנט, היה בחיסון הילדים בכלל ובחיסונים בבתי הספר בפרט. אילו נערך מבצע לאומי אמתי, שבו הממשלה הייתה מתגייסת לחיסון רבתי של הילדים בבתי הספר, רוב מוחלט של הילדים היו מחוסנים ומצבנו היום היה אחר לגמרי.

באופן כללי, המדיניות של בנט, של משק פתוח ככל האפשר ופגיעה מינימלית בכלכלה ובחיים הסדירים נכונה, בעידן החיסונים. את הגל הרביעי בנט ניהל בצורה מצוינת. גם סגירת השמים בפתח הגל החמישי הייתה החלטה נכונה, אם כי הייתה צריכה להיות מהירה, הדוקה ונחרצת יותר. כעת, הרושם הוא של בלבול וחוסר שליטה מול גל האומיקרון המתעתע, אבל רק בעוד כשבועיים שלושה ניתן יהיה לשפוט את המדיניות וההתנהלות.

דומני שמי שהטיחו האשמות שווא בממשלה הקודמת תוך שימוש בדמגוגיה של "אפס הידבקות" ו"איך מנצחים מגפה", למדו שיעור בצניעות כאשר המושכות עברו לידיהם, ולא מוגזם לצפות מהם, ובעיקר מבנט, להודות בכך. ומן הראוי היה, שמי שניהלו את המשבר בשלושת הגלים הראשונים, ולמדו על בשרם עד כמה סוג הביקורת מן הסוג הזה פופוליסטי ודמגוגי, לא ינהגו באותה דרך היום.

* אחריות לבריאות הציבור – בערב טו בשבט, היינו אמורים לארח באורטל את היישוב הדתי אלוני הבשן לסֵדֶר טו בשבט משותף. הייתי אמור להוביל אותו לצד חברי ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. ההכנות היו בעיצומן, אך החלטנו לדחות אותו לערב טו בשבט תשפ"ג, בשל התפשטות המגפה.

אין הגבלות על התכנסויות כאלו, אך גילינו אחריות, ולא ראינו לנכון לצופף ציבור גדול במתחם סגור למשך שעתיים ומעלה, עם שירה, אכילה ושתיה.

בתחילת הקורונה, ההחלטה הראשונה שקיבלנו במטה קורונה של אורטל, הייתה לדבוק בהוראות משרד הבריאות. אבל נדמה לנו שכעת הן אינן מספקות ואינן עונות על חומרת השעה.  

* האינטרס הציבורי בחיסיון – אחד הטיעונים החביבים על שוחרי קונספירציית הקורונה, היא "למה דיוני הקורונה חסויים לשלושים שנה? מה הם מסתירים?" הרי ברור, בפרוטוקולים מסופר איך בדו את הקורונה, איך החליטו להחדיר שבבים בחיסונים כדי שהממשלה תשלוט באמצעותם באזרחיה ומתואר השוחד של פייזר לכל חברי הממשלה ובכירי מערכת הבריאות.

ככל קונספירציה, הם לוקחים כמה רסיסי אמת ובודים סביבו סיפור. האמת היא שאין חיסיון על דיוני הקורונה אלא חיסיון על דיוני הממשלה וועדות השרים. וטוב שהשרים ידונו באופן ענייני, יהיו חופשיים לבטא את דעתם, ולא לדבר גם בישיבות הממשלה אל דעת הקהל, אל הבייס, אל התקשורת. הדבר חיוני ליכולת הממשלה לפעול באופן תקין. להערכתי, בלחץ דעת הקהל יוסר החיסיון מעל דיוני הקורונה הרבה יותר מוקדם, וזה יהיה בניגוד לאינטרס הציבורי.

ועוד טיעון – אם כל הזמן ההחלטות משתנות, אתמול בידוד של עשרה ימים והיום בידוד של שבוע, אתמול צריך לחטא משטחים והיום לא, זו הוכחה שהכל חרטא. אם היום הם אומרים את ההיפך ממה שאמרו אתמול, למה אני צריך להאמין להם ולתת להם לחדור לגוף שלי ולהזריק לשם חומרים מסוכנים.

הקורונה היא מגפה חדשה, וצריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה ולהתאים את החלטותינו לווריאנטים המשתנים והמתעתעים. אבל על שלושה דברים אין מחלוקת ואין בהם שינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד: הצורך בעטיית מסכות, שמירת מרחק ובעיקר – חיסונים.

והצצה לאחד הסיפורים המופצים בידי הכת: משרד הבריאות הורה לבתי החולים לזייף את תעודות הפטירה, ולכתוב על אנשים שמתו מסרטן, מחלות לב, דלקות ריאות וכו' שהם מתו מקורונה. ואנשים קונים את הזבל הזה. ועוד שמועה (שמועות אינן פורחות מעצמן. מישהו ממציא אותן ומפיץ אותן) המתרוצצת בקבוצות הכת: האסון שבו נהרגו שני טייסי חיל האוויר נגרם כתוצאה מדום לב של הטייס, בעקבות חיסון הבוסטר.

* ומה עם העל-יסודיים? – הממשלה קיבלה החלטה נכונה וצודקת, לחלק ערכות אנטיגן לכל הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים. ומה עם העל-יסודיים? הם לא צריכים? הם עשירים?

* להחזיר לאזרחים – מכירים את המונח "פופוליזם חברתי" המשמש לדחות דרישות לטובת החברה והחלשים בה? ובכן, יש גם פופוליזם אנטי-חברתי. למשל, הסלוגן של ליברמן "המדינה לא תחלק מתנות".

כדאי שליברמן יזכור, שאלה שאין הוא רוצה לחלק להם מתנות, משלמים כל חייהם מסים למדינה, משלמים כל חייהם ביטוח לאומי, הם המדינה. וכאשר הם נקלעים למצוקה, בשל מגפה שמכה בכולנו – על המדינה לפצות אותם. לא לחלק להם מתנות, אלא להחזיר להם את שלהם.

* חוויה טובה מאוד – טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, חברת הליכוד, בראיון ל"7 ימים": "זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול הייתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותכניות עבודה ועד לקשר עם השרים".

זה בדיוק מה שאני שומע מראשי הרשויות בגולן.

* עשה צדקה ומשפט – ושוב… כתב אישום נגד אריה דרעי, הפעם במסגרת עסקת טיעון, על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. זהו אותו אריה דרעי שהתבגר, שלמד את הלקח… אותו דרעי שישב בכלא על עבירת השחיתות החמורה ביותר – על שוחד.

ונשאלת השאלה – אלמלא היה מדובר בשוחד ומרמה ובעבירות מס, אלא הוא היה נתפס זולל טריפה במסעדה לא כשרה, האם הוא היה יכול להנהיג מפלגה חרדית? האם היו מקבלים אותו כרב? האם הוא בכלל היה נחשב דתי?

שאלה רטורית.

ובדיוק לכך מתייחס החכם מכל אדם, כאשר הוא מסביר את סדר העדיפויות. מה באמת חשוב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי, כא).

* כשהזרזיר והעורב נפגשים – המפגש בין נתניהו לאולמרט בבית המשפט, הוא מפגש הפסגה של השחיתות.

* רלל"ב – היו בתולדות המדינה מחלוקות כבדות וקשות. אופוזיציות שנאבקו בממשלות בחרי אף. השילומים מגרמניה. מלחמת לבנון. הסכם אוסלו. ההתנתקות. שחיתות שלטונית.

על מה המחלוקת עכשיו? על מה נאבקת האופוזיציה? על כלום. טענות סרק. הכל מתחיל ונגמר בדבר אחד – רלל"ב. רק לא לא-ביבי. לא חשוב אם זה ראש ממשלה שמימין לנתניהו, כמו בנט, או כשיהיה זה לפיד, או אם היה זה אדם אחר מהליכוד. יש כאן דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה. על זה ורק על זה, ואך ורק על זה, כנופיית הביביריונים החוליגנים משביתים את הכנסת ומתפרעים בה ללא רסן (וכמובן בלי ועדת אתיקה שהבוס שלהם לא מאפשר להקים, כדי שיוכלו להשתולל באין מפריע).

מי שעשה דה-לגיטימציה לרשות השופטת עושה היום דה-לגיטימציה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם באף דמוקרטיה, הוא באמת מצליח לשכנע המונים שהם נאבקים על משהו.

* פרס ישראל – המועמד שלי לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית הוא בצלאל סמוטריץ'. בזכותו נתניהו איבד את השלטון. ההתעקשות שלו על עקרונותיו היא שסיכלה את ממשלת החסינות נתניהו-עבאס-בן גביר.

* הקונספירטור – לפני למעלה מעשר שנים, פרסם אמנון לורד ביוגרפיה של אורי אבנרי: "רצח בין ידידים". אני חובב ביוגרפיות ומעבר לכך, דמותו של אורי אבנרי תמיד ריתקה אותי, כתבתי עליו שני מחקרים, ובלי להצטנע אני יכול לומר שאני אחד המומחים הגדולים שיש לאורי אבנרי. כמובן שמיהרתי לקנות את הספר. עוד בטרם קראתי אותו, נחשפתי לקדימונים שבהם נחשפה התזה המקורית של לורד – אורי אבנרי היה סוכן סובייטי.

מכל אלפי מאמריו וכל ספריו של אבנרי שאותם קראתי ומכל מה שקראתי וראיינתי עליו, מהקרובים לו ביותר ועד אויביו המרים ביותר, מעולם לא מצאתי משהו שיכול לרמוז על כך. דווקא לכן, הספר סקרן אותי כל כך. כיוון שאין שום דרך להסיק מסקנה כזו מקריאת החומרים הנ"ל, מן הסתם הוא הגיע לכך באמצעות מידע סודי שהגיע לידיו. אם כן, לא היה לכך שום סימן או רמז בספר.

אחרי שקראתי את הספר, שלחתי לאמנון את מחקרי והוא קרא אותו, ונפגשנו לשיחה. ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בירושלים. אמנון הוא איש שיחה מרתק. כבר בראשית שיחתנו אמרתי לו שהספר מרתק, אך ממש ממש לא משכנע בתאוריית הריגול. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לכך. מסתבר שהוא לא התבסס על מידע כלשהו. הוא פשוט בדה תאוריית קונספירציה מדמיונו.

במהלך השיחה הוא העיד על עצמו שהוא חובב קונספירציות ושזו צורת החשיבה שלו.

בגיליון שבת של "ישראל היום" הוא פרסם מאמר, שהתחיל מגדעון סער עבר ל"נסיכי הליכוד" ונמשך בתאוריית קונספירציה רחבת היקף, על סער ונסיכי הליכוד שחברו לאליטות של צמרת צה"ל, מערכת המשפט (שכמובן תפרה לנתניהו תיקים) והתקשורת שהמטרה שלה היא לשבור ולפרק את הליכוד כיוון שהוא מייצג את העם. כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא חלק מן הקונספירציה הזאת. חלק מן התאוריה מציגה קשרים משפחתיים של בעלי הדבר. אפילו דוד לוי הוא חלק מהמזימה של האליטות נגד העם ונגד הליכוד העממי.

התאוריה שלו כל כך מופרכת, כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך פנטסטית, שאין לי ספק שדווקא בשל כך היא תיקלט בחדווה בידי המוני הביביסטים המכורים לקונספירציות הללו כמו נרקומנים למנת סם. הוא מתכתב עם התאוריות של משה ברנט, של אבישי בן חיים ושל ארז תדמור. מאמץ מרוכז להנדסת תודעה.

* כבר לקחו מהכהניסט את האקדח?

* מי השליט את החרדים על הרבנות – הראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921. הייתה זו רבנות ציונית. החרדים הקנאים רדפו את הרב קוק, החרימו אותו, גידפו אותו. באחד הפשקווילים, לדוגמה, מטבת תרצ"ג (1933) הם הגדירו אותו: "אותו האיש עמלק יימח שמו וזכרו". וכן "צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועד בשם רב יכונה". וכן "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סירחון". ועל שאר אנשי הרבנות הראשית: "עוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגדילים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשו ישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

עם קום המדינה, הפכה הרבנות הראשית לארץ ישראל לרבנות הראשית למדינת ישראל, גוף ממלכתי על פי חוק. עמדו בראשו רבנים ציונים דגולים – הרב הראשי האשכנזי היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא) והראשון לציון הרב בן ציון ח"י עוזיאל. בין השאר, הם כתבו, בסיוע ש"י עגנון, את התפילה לשלום המדינה. אחד הרבנים הראשיים הבולטים היה מייסד הרבנות הצבאית, אלוף שלמה גורן.

איך הידרדרה הרבנות לשפל המדרגה, כאשר היא נשלטת בידי החרדים הקנאים?

אשמים בכך השמאל הישראלי והליכוד. בסדר הזה. השמאל ראה בציונות הדתית את האויב האידיאולוגי הגדול שלו, "הימין המתנחלי". הם רצו לדחוק את הציונות הדתית מכל עמדותיה, לפגוע בה. החרדים נראו להם הרבה יותר נוחים. חלק ממנהיגיהם היו בעלי השקפות יוניות. והם האמינו שבאמצעות תקציבים וג'ובים הם יעבירו את החרדים לצדם (ע"ע התרגיל המסריח). הליכוד, לעומתם, התייחס לציונות הדתית כמונחת בכיסו ורצה לצ'פר את החרדים, לשון המאזניים, כדי להבטיח שיהיו חלק מן הגוש שלו. שני הצדדים מסרו את הרבנות הממלכתית, הציונית, לרבנות חרדית קנאית לא ציונית.

המגזר החרדי מעולם לא ראה ברבנות הראשית סמכות דתית ורוחנית. גם היום לא. אבל בשליטה ברבנות הם ראו כר נרחב למינויים, לתקציבים ולכוח.

המציאות הזו פוגעת בחברה הישראלית, משניאה את הדת והמסורת על הציבור, מרחיקה במקום לקרב. והפגיעה הקשה ביותר היא בהיותה גוף עוכר גיור, ובכך היא פועלת נגד העניין הציוני.

בדמותה הנוכחית של הרבנות, כבר עדיף שמדינת ישראל תפרק את המוסד הזה.

* עלילת דם – בהמשך לרשימות בגיליון הקודם בנוגע לעלילת הדם נגד גולדה מאיר, אני שב וממליץ על ספרו החשוב והמצוין של פרופ' יואב גלבר "רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים". כל מי שקורא את הספר הזה מבין עד כמה כוזבת האשמתה של גולדה בדחיית הצעת שלום מצרית, שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

* מכת ונדליזם – לפני 17 שנים נהרג הנער רזיאל נגר, בן מושב רמת מגשימים בגולן, מהתפוצצות נפל שהרים, עת טייל בבריכת ג'וחדר שבמרכז הגולן, שבטעות נקראת בריכת הקצינים. חבריו ומשפחתו הקימו במקום אנדרטה לזכרו.

מטייל שהגיע למקום ביום שני האחרון, גילה שהאנדרטה חוללה, ובשני צדדיה רוססה המילה סוריה. הוא שלח את הצילום שהגיע במהרה לקבוצת הווטסאפ של ועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, שבה אני חבר. מנכ"ל המועצה שלח מיד את הצוות התפעולי של המועצה למקום, והכתובות נמחקו.

מעשה ונדליזם דומה נעשה לאחרונה באנדרטה לזכרו של אלי כהן בקוניטרה.

ולפני ימים אחדים, ערבים ניסו לגרור ממקומו טנק המוצב, כאנדרטה, באתר ההנצחה של חטיבה 7, בצומת קצביה שממזרח לקצרין.

מכת הוונדליזם הזו היא מערכה בזויה, שנועדה לפגוע, להרוס, למרר את החיים.

המשטרה חייבת להיכנס לעובי הקורה כדי לתפוס את בני העוולה, על מנת שיבואו על עונשם.

* לחי צוואר כתף – רז שכניק כתב ב"ידיעות אחרונות" מאמר יפה מאוד על שירתו של יורם טהרלב. הוא עסק בצורה יפה מאוד ברבים משיריו של טהרלב. בשיר אחד, הוא פספס, לדעתי. על "חשמל זורם בכפות ידיך" הוא כתב: "טהרלב לא נרתע מהשמרנות הסבנטיזית ומלטף במילותיו, לחי-צוואר-כתף".

קודם כל, הסבנטיז ממש לא היו שמרניות. שנית, "לחי-צוואר-כתף", הוא ממש ביטוי "שמרני", במובן החיובי של המילה, כלומר ביטויים מרומזים למעשה האהבה, להבדיל מביטויים בוטים ופורנוגרפיים.

אתגר אמנותי של יוצרים, הוא לכתוב מתוך הזדהות עם בני המין השני. האתגר אינו לכתוב באופן טכני את הפעלים בלשון נקבה או זכר, אלא להיכנס לראש ולתודעה של בת או בן המין השני ולבטא את תחושותיו.

"חשמל זורם בכפות ידיך" הוא שיר של אישה הנרתעת מעט מהחשמל הזורם בכפות ידיו של הגבר שאִתָה, מן הרעב בכפות ידיו, והיא מבקשת ממנו – "אהוב אותי חלש… לאט לאט… לחי, צוואר, כתף… לאט, לאט לוטף… מותן ירך וגב… במשעול שפתיך… לאט". "רעב בכפות ידיך", היא מזהה, אך מפנה את תשומת לבו לכך ש"כפור בכפות רגליי". האהבה היא מסע והיא אינה רוצה קיצורי דרך.

את השיר הזה, כתב ברגישות רבה, גבר – יורם טהרלב, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, שהלך מעמנו בשבוע שעבר.

* מוידה אני – "מודה אני" של מאיר אריאל ביידיש. הייתם מאמינים? כתב לי גל קליין (איני מכירו):

לפני למעלה משנה מצאתי את עצמי מתרגם ליידיש את השיר ׳מודה אני׳ של מאיר אריאל. כאשר התחלתי במלאכת התרגום, גם חיפשתי חומרים ברשת אודות מאיר ויידיש. המאמר הכי מעניין בו פגשתי הוא הטקסט שלך משנת מתאריך 30.8.2015. אז אני אנצל את הרגע כדי לומר לך תודה. הנה הביצוע היפה ביידיש:

* רביצוב – נעמן כהן מתבלבל. משום הוא חוזר שוב ושוב על השם השגוי יצחק רבין, והרי כל ילד יודע ששמו האמתי הוא יצחק רביצוב-רבין. אמנם יצחק כבר נולד רבין, אבל הרי כהן מדביק גם לאנשים שהוריהם נולדו בשם העברי, את השם של הסבא או הסבא רבא, כפי שמצא בחפירות ארכיאולוגיות, או של השושלת של האמא (כמו במקרה של מרב מיכאלי). אנא, נעמן, מהר ותקן את הטעות.

* עמיקם אסם – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של עמיקם אוסם, חבר קיבוץ אפיקים, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

אהבתי מאוד את עמיקם. כל שיחה אתו שפעה סיפורים ואנקדוטות שסופרו בכישרון רב. פגשתי אותו לראשונה ב-1985, כשאני הדרכתי גרעינים והוא ריכז את מרכז ההדרכה של התנועה. היינו משני צדי המתרס הפוליטי בתק"ם, הוא היה מהיונים ואני מהניצים, אבל בנושא הגולן הוא תמך בנו. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי, ונהג להגיב עליהם, ולעתים בילינו לילות שלמים בוויכוחים פוליטיים במייל. כך, עד שהדמנציה היכתה בו.

פגשתי אותו לאחרונה בוועידת התנועה הקיבוצית בכפר חרוב ועין גב במלאת 50 שנה להתיישבות בגולן, ב-5-6 ביוני 2017. הוא כבר לא היה לגמרי אתנו. הוא רזה מאוד ונראה רע. אך היה מרשים ומכמיר לב כאחד, לראות איך הוא מנסה להיאחז בתנועה, בפעילות, באנשים שהוא מכיר וזוכר וממשיך להיות מאיר פנים כשהיה, למרות מצבו.

שירו "לבוא הביתה" מגלם את מהות הבית הקיבוצי ומשמעות החברות בקיבוץ.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשׁוּב;

לְשָׁעָה, לְשָׁנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשׁוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשׁוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵׂה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אבוקדה – ערב עיון מקוון מטעם האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לזכרו של בוג'ה – בנימין יוגב, איש החגים של התנועה הקיבוצית, שהיה חברי, מורי ורבי, נערך השבוע והוקדש לציון מאה שנים למותו של א.ד. גורדון.

ראשון המרצים היה מוקי צור. בהרצאתו הוא סיפר את הסיפור הבא: בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל, ממייסדות קיבוץ  דגניה. היא אמרה: כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה. חיותה בוסל התקשרה לשרת העבודה גולדה מאיר והסבירה לה שעץ אבוקדה אין  עוקרים. אז עד היום הצינור  עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה.

איזה מין עץ זה אבוקדה? הכוונה כמובן לאבוקדו. אבל חיותה בוסל קראה לו אבוקדה. לדעתו של מוקי, הסיבה לכך היא היותה של חיותה פמיניסטית לוחמת מושבעת. היא אכן הייתה כזו, אך לא נראה לי שהיא כינתה את הברוש, למשל, ברושה. מתקבל יותר על דעתי, שזהו המבטא הרוסי, שבו החולם נשמע כמו קמץ. כמו עבָדָה ב"שלוש ארבע לעבודה" ובמשפחה של אשתי יש מסורת על הגידוף "זָנָה".

חיותה נפטרה כבר לפני 47 שנה ומן הסתם, גם עץ האבוקדה שלה. אבל עץ האבוקדה חי וקיים בשירו של יורם טהרלב "בים בם בום".

התיישב אותו ביש גדא,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

(קודם שם פרה עמדה),

בים בם בום.

בשירו, מעדן טהרלב את סיפורו ברמזים וב"שפה נקיה". כדי לספר שאחד קיבל מכה בביצים, הוא כותב: "אחד קיבל מכה בברך, לא בדיוק אבל בערך". וכדי לספר שהוא התיישב על חרא של פרה, הוא מספר שבמקום שבו הוא התיישב, "קודם שם פרה עמדה".

אבל איזה מן עץ זה האבוקדה? שמא זה העץ של חיותה בוסל? אולי. האמת היא שהעץ הוא כמובן אבוקדו, אבל כדי שיתחרז עם ביש גדא ועם עמדה, היה האבוקדו לאבקודה. חירות היוצר.

אמבש – הלכה לעולמה אורה הרצוג, אמו של נשיא המדינה ואשת הנשיא השישי חיים הרצוג.

עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, הקדשתי את הפינה לשמה:

אורה הרצוג בת ה-97 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.1.22

* מי זוכר את הפריטט? – ממשלת בנט-לפיד הוקמה כממשלה פריטטית. לשרי ימינה ותקווה חדשה ניתן מעמד שווה בממשלה כלשרי שאר המפלגות, בהצבעות בממשלה ובקבינט, למרות שמספרם קטן יותר.

היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהדרך המדינית ביטחונית של ימינה ותקווה חדשה מבטאת את עמדות רוב הציבור ורוב הכנסת, ואם קמה ממשלת אחדות, מן הדין שעמדת הרוב לא תהיה במיעוט בתוכה. השניה, היא להבטיח שראש הממשלה בנט לא יהיה במיעוט בהצבעות בממשלתו.

יש לציין, שאחת המפלגות בחציון שבראשות לפיד, ישראל ביתנו, שייכת מבחינת עמדותיה לגוש של ימינה ותקווה חדשה. והאמת היא שיש עתיד וכחול לבן, אולי בניגוד לתדמיתן, קרובות אף הן לעמדות ימינה ותקווה חדשה יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה ומרצ.

לאחר למעלה מחצי שנה מהקמת הממשלה, מי זוכר בכלל את העיקרון הפריטטי? ספק בידי אם הייתה ולו הצבעה אחת שבה הממשלה התחלקה על פי גושים. הדבר נובע מהרמוניה בעבודת הממשלה, מעל ומעבר למחלוקות וכן מכך שבנושא המחלוקת המרכזי, הסוגיה הפלשתינאית, ההסכמה בין הצדדים הייתה לא להסכים ולא לבצע מהלכים משמעותיים כמו החלת ריבונות או ויתור על שטח.

לא אחת, הבעתי חשש שמרצ היא החוליה החלשה בממשלה, בשל הלחץ עליה של הבייס שלה ושל "הארץ", בהיותה חברה בממשלה המגשימה מדיניות רחוקה מעמדותיה. והנה, עברנו בשלום מספר משברונים כמו הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית כארגוני טרור. הם מחו, ביטאו את התנגדותם והמשיכו הלאה.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה בהצבעה על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן. בחלומותיי הוורודים לא העליתי על דעתי ששרי מרצ יתמכו בתכנית הזאת. אני זוכר היטב את עמדתה האידיאולוגית התקיפה של מרצ בעד נסיגה מהגולן, נגד ההתיישבות בגולן, נגד הריבונות בגולן, בטענה שהגולן סורי והוא שטח כבוש. והנה, לא זו בלבד שמרצ יושבת בממשלה המיישבת את הגולן יותר מכל ממשלה אחרת בעבר – היא הצביעה בעד התכנית הזאת. השר פריג' לא הגיע לישיבה. אילו רצה, יכול היה להתנגד ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. אפילו הוא לא עשה כן (אולי גם הוא מבין שהתכנית היא הדבר הנכון למדינה, אך אינו מעז לתמוך בה). השרים הורוביץ וזנדברג תמכו. מי היה מאמין?

הממשלה הזאת מחזקת, מגבשת ומחדשת הסכמה לאומית רחבה בנושאים שיצאו מהקונצנזוס, כמו הגולן, וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית. חבל כל כך, שבעוד הקונצנזוס על הנושאים הלאומיים מתהדק, האופוזיציה מעמיקה את הקרע בהפצת שקרים ושנאה. האמת היא שאין לאופוזיציה באמת סיבות להתנגד לממשלה ולמדיניותה. "הארץ" הוא באמת אופוזיציה עקרונית, אידיאולוגית, לממשלה. מוסי רז, החבר בקואליציה, הוא באמת אופוזיציה מהותית, עניינית, אידיאולוגית לממשלה. כך גם הרשימה המשותפת. המפלגות החרדיות הן אופוזיציה למהלכי הממשלה בנושאי דת ומדינה, שמחזקים את הצביון היהודי של המדינה בכך שהם מערערים את המונופול החרדי על הגיור והכשרות. אולם באופן כללי, האופוזיציה של הליכוד וגרורותיו היא אופוזיציית סרק, אופוזיציה פרסונלית נטו, נגד ממשלה שחטאה היחיד הוא שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, ולכן היא לא לגיטימית, לשיטתם. וכיוון שאין להם סיבות אמתיות לביקורת, הם מפיצים פייק ניוז ומייצרים דחלילים כדי שיהיה להם מה לתקוף. והם עושים זאת בחמת זעם, בשנאה מטורפת, למרות שמבחינה מהותית זה באמת פול גז בניוטרל.

* הפנטזיה של ביילין – ליוסי ביילין קרה השבוע אסון. המפלגה שהוא עמד בראשה, ואחת ממטרותיה המרכזיות הייתה מסירת הגולן לאויב הסורי וחורבן מפעל ההתיישבות הישראלי, הצביעה בעד התכנית הגדולה ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן הישראלי. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא מבטיח שלא התייאש מהפנטזיה ושישראל תיסוג בסופו של דבר מהגולן. הוא מנחם את עצמו שלא ייצא כלום מן התכנית, ויש לו "הוכחה": "ב-16 ביוני 2019 עלתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, לרמת הגולן כדי להכריז על הקמת היישוב רמת טראמפ… ההצלחה הייתה מוגבלת ובימים אלה ממש יש שם עשרים קרווילות". בכך הוא מוכיח בורות בהתיישבות; בורות שאינה צריכה להפתיע, כשמדובר באדם שרעיון ההתיישבות זר כל כך לעולמו ולהשקפת עולמו. מה שקורה ברמת טראמפ הוא הישג גדול. ראשית, היו פניות של מאות משפחות להתיישב במקום. אולם מלכתחילה סוכם שתקום תחילה שכונת מגורונים של 20 משפחות, שכונת החלוצים. ובפינצטה נבחרו עשרים המשפחות המתאימות ביותר להקים קהילה חילונית-דתית משולבת, שמתאים להן לחיות שלוש שנים במגורונים קטנים ובקהילה קטנה וצפופה על כל הכרוך בכך. אותן עשרים משפחות אמורות ליצור את התרבות וה-DNA הקהילתי, כיוון שהניסיון ההתיישבותי מוכיח שלרוב, הרוח הייחודית של השנים הראשונות בכל יישוב מעצבת אותו לדורות.

במהירות שיא הוכשר השטח, נבנו התשתיות, הוצבו עשרים המגורונים ועשרים המשפחות כבר יושבות שם. במקום כבר פועל גן ילדים. ובעוד חודש-חודשיים ייצא כבר המכרז ל-100 המגרשים הראשונים למגורי הקבע (ושכונת המגורונים תשמש "מחסנית קליטה" למשפחות בעתיד שתוכלנה להתגורר במקום בזמן שהן בונות את בתיהן).

יוסי ביילין הוא האיש שהמציא בשנות ה-90 את רעיון העוועים של "חילופי שטחים" כלומר מסירת אזורים ריבוניים של ישראל בנגב לידי הפלשתינאים, כדי "לפצות" אותם על כך שגושי היישובים הגדולים יסופחו לישראל. כלומר, גם הוא הבין, כבר בשנות התשעים, שבאותם גושי יישובים נוצרה מסה קריטית של אוכלוסיה שכבר אי אפשר לעקור אותה. זה מה שתעשה התכנית הלאומית, שהתקבלה בתמיכת מרצ. זה מה שאוכל את ביילין. כאשר יהיו בגולן 50-60 אלף יהודים, הוא ייאלץ להודות שזו מציאות בלתי הפיכה. אולי בתמורה הוא יציע גם לסורים שטח בנגב.

* השתתף גם השתתף – בניגוד לדבריו של נעמן כהן, נפתלי בנט השתתף גם השתתף בישיבת הממשלה בגולן. כבר בבוקר הוא השתתף בטקס השקת מיזם הסיבים האופטיים בקצרין. לאחר מכן נפגש במבוא חמה עם הנהגת הקיבוץ ועם ילדי הגן. הוא פתח את הישיבה בנאום חשוב על החשיבות הלאומית של הגולן וניהל את הישיבה. סמוך לסיומה של הישיבה הוא קיבל את הידיעה שבתו מאומתת לקורונה ועזב אותה כדי להיכנס לבידוד.

* ביקורת צבועה – הביקורת של הליכוד על פגישת גנץ עם אבו-מאזן צבועה. וכי נתניהו לא נפגש עם אבו-מאזן? נפגש גם נפגש, אתו וקודם לכן עם ערפאת, ובצדק. נכון, בשנים האחרונות הם לא נפגשו, אך הסיבה לכך לא הייתה סירובו של נתניהו לפגוש את אבו-מאזן אלא סירובו של אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. וגם באותן שנים, בכל נאומיו באו"ם קרא נתניהו לאבו-מאזן לחזור מיד לשולחן הדיונים ותקף אותו על סרבנותו.

בעיניי, אין הצדקה לסירובו של בנט לפגוש את אבו-מאזן. השאלה אינה עם מי מדברים אלא על מה. יש מספיק נושאים שניתן לדון בהם בין הצדדים. אין לישראל אינטרס בקריסת הרשות, ועובדה שכך נהגו כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד. יתכן שדי בפגישות מקצועיות של שר הביטחון ואין הכרח בפגישות של ראש הממשלה, אך אין מקום לאמירה העקרונית של בנט שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן.

אין מקום למו"מ מדיני, כי הוא יהיה עקר. הפלשתינאים דחו על הסף הצעות למדינה עצמאית ובירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה + חילופי שטחים. אחמד טיבי הגדיר זאת פעם נכון – המקסימום שישראל יכולה לתת רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. בוודאי שאין טעם למו"מ כאשר בתוך ממשלת ישראל יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בסוגיה הפלשתינאית. אבל יש מקום לערוץ הידברות ישיר ופתוח, בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. אין אפשרות לפתור את הסכסוך, אבל רצוי לנהל אותו בצורה מושכלת, וברוגז אינו הדרך הנכונה לעשות כן.

* הדרך לשלום אמת – פגישות שוטפות עם הפלשתינאים לצורך ניהול הסכסוך רצויות וחשובות. אולם אין מקום למו"מ מדיני עמם, שנגזר שיהיה עקר וחסר תוחלת. מה הבעיה בניהול מו"מ עקר אינסופי? שהוא עלול לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון, שקיומו מותנה בניתוק הקשר הגורדי בין תהליך השלום עם מדינות ערב לבין התהליך עם הפלשתינאים. הדרך הראויה לשלום היא הרחבת הסכמי אברהם על מדינות ערב האחרות ובידוד הפלשתינאים והסכסוך עמם. רק שלום אמת עם מרבית מדינות ערב, עשוי לאפשר מו"מ עתידי עם הפלשתינאים והירדנים על סיום הסכסוך בתנאים סבירים.

* משפחת פשע – שר החקלאות עודד פורר מתח ביקורת על פגישתו של גנץ עם אבו-מאזן, ואמר שאין לדבר עם אבו-מאזן בשל היותו מושחת וראש משפחת פשע.

עמדתי בנדון היא שפורר צודק בעובדות, אך הן אינן רלוונטיות למסקנה. האם המדינות שעמן חתמנו על הסכמי אברהם הן מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם מצרים וירדן שעמן אנו חתומים על הסכמי שלום אינן מדינות מושחתות? ההישג המדיני הגדול ביותר שיכול להיות להסכמי אברהם, הוא אם סעודיה תצטרף אליהם. אין טעם להכביר מילים על השלטון הסעודי המושחת. יש לנו יחסים עם מדינות מושחתות לא רק במזה"ת. האם פורר מציע לנתק את היחסים אתן?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחת – האם הפגישות עם אבו-מאזן משרתות את האינטרסים של ישראל? אם התשובה חיובית, ראוי להיפגש אתו למרות היותו מושחת. אם התשובה שלילית, אין להיפגש אתו גם אם ינהל שלטון תקין, נקי ואיכותי.

יש לנו לא מעט עבודה לביעור השחיתות אצלנו, ולצערי הרב עסקאות הטיעון עם השרים לשעבר דרעי וחיים כץ אינן מעידות על מלחמה נחרצת בשחיתות. אין זה מעניינינו לדאוג לאיכות השלטון של אויבינו.

* תקלת מזג אוויר – בשנה שעבר שוגרו שתי רקטות מעזה, וחמאס הודיעו שזאת טעות שנבעה מפגיעת ברק. ואנחנו "הכלנו" את הסיפור ההזוי הזה.

הקיץ חלף והחורף חזר ושוב, שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן, ושוב זאת תקלה בגלל מזג האוויר.

כיוון שהתחלפה ממשלה, אני מקווה מאוד שהפעם לא נכיל שוב הירי.

על צה"ל להגיב, וצריך להסביר שהתגובה היא תקלה בשל מזג האוויר.

* לא לוותר על הייעור – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, הוא חידלון בהגשמת הציונות, כלומר אי הקמת יישובים חדשים ואי נטיעת יערות. במשך עשרים השנים האחרונות, פסקו הנטיעות בארץ, על פי מדיניות הממשלות. עם כניסתו של אברהם דובדבני, הידוע יותר בכינויו דּוּבְדֵב לתפקיד יו"ר קק"ל, בשנה שעברה, הוא פעל לשינוי ההחלטה. בכנס "אדמות הלאום – ללאום" של ארגון "מבטחי ישראל" ובשותפות עם קק"ל, שנערך בכ"ט בנובמבר, סיפר דובדב שההחלטה שונתה, וקק"ל מתחילה בתוך שבועות בעבודות ייעור בנגב, בהשתתפות הממשלה ב-50% מהמימון. זו בשורה גדולה.

העבודות החלו, תוך התנגדות ומחאה של הבדואים השכנים. השבוע, בהתערבותו של מנסור עבאס, הופסקו העבודות, עד קיום ישיבה דחופה בנושא. בגל"צ נמסר שעבאס איים בפירוק הקואליציה אם העבודות ימשכו, אולם מהבירורים שאני עשיתי, אני מבין שכנראה שלא היה איום כזה.

אסור לוותר על המשך העבודות, שהן יעד לאומי וציוני חשוב ביותר ואמצעי משמעותי להחזרת הריבונות לנגב. ואם אכן רע"ם מאיימת לפרוש – אין להיכנע לאיומים. אי אפשר לנהל ממשלה עם אקדח על הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מלשאר השותפות, כי אם נלך עכשיו לבחירות (אם הממשלה נופלת נלך לבחירות, כי איני מתרשם שסמוטריץ' הסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם), עוד בטרם הם יכולים להציג הישגים לציבור שלהם, הם לא יעברו את אחוז החסימה. האינטרס שלהם הוא שהממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור הערבי שדרכם – להשתלב במדינה ובממשלה (כל ממשלה) ולא לנהל מלחמת עולם נגד המדינה, צלחה, והם יביסו את המשותפת.

אם הוחלט להפסיק את העבודות עד לקיומו של דיון בנושא, יש לקיים את הדיון בדחיפות ולהחליט על המשך העבודות. אסור להמשיך את המחדל של הממשלות הקודמות, שגרם לנזק לאומי עצום.

* האמנה הבסיסית – בתגובה לרשומה שבה קראתי לממשלה להגדיר את שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את בעלי הלולים על הנזק, קיבלתי תגובות על פיהן החקלאים מבוטחים נגד נזקי טבע ולכן אין צורך שגם המדינה תעשה זאת.

אכן, החקלאים מבוטחים, ומשלמים סכומי עתק לחברות הביטוח, אולם הביטוח אינו מכסה מקרי קצה כמו אסון טבע הגורם לחיסול מוחלט של לולים שלמים. אם החקלאים יצטרכו לשלם על ביטוחים שלוקחים בחשבון מקרי קצה כאלה – הם יקרסו.

יש לזכור את העובדה שהחקלאים בארץ סובלים כבר שנים רבות מן הטרור החקלאי ומאוזלת היד של המדינה לנוכח התופעה. בממשלה החדשה אנו רואים שינוי, לפחות ברמת ההצהרות וההחלטות בנושא הטרור החקלאי, כמו תוספת 6 מחוזות של שיטור מחוזי שמטרתו לפעול בעיקר נגד הטרור החקלאי, הקמת שני מוקדים של מתנדבים במג"ב, בדרום ובצפון, למטרה הזאת וחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן. אולם בשטח, השינוי עדין מינורי, והבעיה עדין מעיקה מאוד, כיוון שמדובר באלפי פיגועים בשנה. הנזקים לחקלאות כבדים ביותר וכך גם חוסר האמון במוסדות, המביא לכך ש-35% אחוז מן החקלאים התייאשו מלהתלונן במשטרה על הפיגועים וכאשר כבר יש חשודים, 60% מהתיקים נסגרים. המחיר הכלכלי של הטרור החקלאי כבד ביותר. רק לאחרונה הוצתו מתבנים שלמים של קיבוץ שניר ושל קיבוץ גינוסר. האם מישהו חושב שהביטוח מכסה הצתת מתבן של 100 טון קש?

ועכשיו, אסון טבע כבד פוגע בצורה קשה כל כך בענף הלול. הממשלה יכולה לעמוד מן הצד ולא לפצות את המגדלים בנדיבות? אם תנהג כך, תהיה זו מעילה באמנה הבסיסית בין המדינה לאזרח, המשלם מסים ומשרת בצה"ל, ובמקרה של החקלאות – גם ממלא משימה לאומית גדולה.

* שעון קוקיה מקולקל – "כאשר עשרות אחוזים מהמשק מושבתים, כאשר מיליון עובדים נשלחים לחופשה ללא תשלום, משימת הממשלה היא להציל את הכלכלה באמצעות תקציבים נוספים. רק כך ניתן למנוע הידרדרות לשפל רב-שנתי, לריסוק. אדוני ראש הממשלה, לך על תכניות הסיוע הגדולות בלי לחשוש מאינפלציה. אני מבטיח לך שאינפלציה, בניגוד לאבטלה, תהיה הדאגה האחרונה שלך, לפחות בשנתיים הקרובות". במילים אלה, מספר סבר פלוצקר בטורו השבועי ב"ממון", שכנע בליל 20 במרץ 2020 נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון את נתניהו לשנות את מדיניותו הכלכלית "ב-180 מעלות, מהידוק וריסון להרחבה והזרמה". מספר פרופ' ירון: "הייתי צריך לשכנע גורמים בכירים באוצר שלא הבינו את גודל האירוע. הייתי צריך לדחוף בעליה, כמו שאומרים במקומותינו, את התובנה שלמרות הגירעון בתקציב, אין מנוס מסיוע ענק". פלוצקר: "זה לא הנרטיב שאפשר היה לצפות לשמוע ממך, פרופ' בעל שם באוניברסיטה אמריקאית מובילה". ירון: "שלוש שנים אני על ההגה של הכלכלה הישראלית, מזה שנתיים של התמודדות עם משבר שלא היה כמותו. פעם בדורות. הייתי שקוע 24/7 בניהולו והתובנה שלי ממנו היא שבנסיבות יוצאות דופן, תחת אי – ודאות קיצונית, אסור להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל האומר שוב ושוב, זהירות גירעון, זהירות יחס חוב/תוצר, לא נשפוך כסף, הבה נסמוך על השוק החופשי שיעשה את העבודה. את כל זה צריך לשם בצד ולהבין: אנחנו לא בעולמות של שוק חופשי".

"שפיכת הכסף" של הממשלה למשק, הוכיחה את עצמה. היא הייתה נכונה. בלעדיה היינו היום במצב קשה מאוד. לא צריך להיבהל מהגירעון שירשה הממשלה הנוכחית, בעיקר כי האלטרנטיבה הייתה הרת אסון. כך נהגו הממשלות ברוב מדינות העולם, בארה"ב  ובאירופה. כך הן נהגו גם במשבר של 2008.

מעבר לוויכוח המסורתי, האידיאולוגי (כן זה ויכוח אידיאולוגי, לא ויכוח בין "מדע הכלכלה" למתנגדיו, כפי שיש המציגים אותו), בין כלכלה מרחיבה, מדינת רווחה ומעורבות המדינה במשק לבין המדינה הקטנה, "היד הנעלמה" וריסון תקציבי, שכיוון שהוא ויכוח אידיאולוגי, הוא ימשך לדורות, יש סוגיה נפרדת של כלכלת חירום בשעות משבר. לא צריך לדגול בכלכלה מרחיבה ובמדינת רווחה כדי להבין, שבשעת משבר גדול כמו מלחמה, אסון טבע כבד, מגפה וכד' או מול אתגר לאומי ענק כמו קליטת העליה הגדולה אחרי קום המדינה, השוק החופשי אינו יכול לתת מענה לאתגרים ואין מנוס ממעורבות עמוקה ביותר של המדינה. דבקות בסיסמאות הכלכלה החופשית בשעת משבר היא, כמאמר פרופ' ירון, להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל.  

חוששני שליברמן מצוי בסביבת שעון הקוקיה המקולקל, וזקוק בדחיפות לשעון מעורר.

* הפייק-ניוז הורג – יולדת לא מחוסנת מחוברת לאקמו. עוד קורבן ישיר של תעמולת הפייק ניוז. הקורונה מסוכנת להריון ומסכנת את היולדת ואת הילוד – את בריאותם ואת חייהם. הצורך בחיסון חיוני לכולם, אך ביתר שאת לנשים הרות. תעמולת הפייק ניוז מבהילה אותן, ללא כל ביסוס מדעי, בטענת כזב שהחיסון מסכן אותן. התעמולה הזאת גובה חיי אדם.

אורלי וגיא, מהבולטים בסוכני הפייק ניוז והקונספירציות, שיתפו בדף הפייסבוק שלהם, שלו 180,000 עוקבים, רשומה שמבהילה את היולדות מפני לידות שקטות בשל החיסונים, ומספרת שכביכול היו מקרים כאלו. משרד הבריאות פרסם אזהרה מפני הרשומה הכוזבת הזאת, אך הם התעקשו להשאיר אותה והגיבו בבוז לתגובת משרד הבריאות. הפעם "מטא", חברת האם של פייסבוק וטוויטר התערבה והסירה את הרשומה.

ב"7 ימים" התפרסמה כתבה חשובה על מסע הפייק-ניוז של אורלי וגיא, תחת הכותרת "אורלי וגיא קונספירציות בע"מ".

המשפט שהכעיס אותי במיוחד בכתבה, הוא שגיא ואורלי התחסנו שלוש פעמים. כלומר, לעצמם ולבריאותם הם דאגו, ולמען מולך הרייטינג הם מסכנים את הזולת.

* מדגרת קורונה – מסיבת סוף השנה האזרחית באורטל, המתקיימת מדי שנה (אני לא שותף לה, כי לי יש ראש השנה אחד) בוטלה השנה, בשל התפרצות הגל החמישי של הקורונה.

לדעתי, היה על הממשלה לאסור קיומן של המסיבות הללו השנה, כי הן עלולות להיות מדגרת קורונה.

* פיקוח נפש – המתקפות של עסקני ש"ס בראשות העבריין הסדרתי על ההחלטה המקצועית לאסור את ההתקהלות ההמונית בת 100,000 איש בהילולת הבאבא-סאלי, והטענה כאילו זו החלטה שנועדה לפגוע, כביכול, בציבור המסורתי, אינה אלא הסתה, שנועדה להרוויח הון פוליטי באמצעות הפצת שנאה, תוך סיכון בריאותו של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. מן הראוי היה, שהרבנים יבטלו השנה את האירוע ביוזמתם, מחמת פיקוח נפש. הם לא למדו את לקח אסון הר מירון.

בסוף, נמצאה פשרה שמאפשרת את קיום ההילולה רק באוויר הפתוח. כמובן שהיא עדיפה על הצטופפות במתחם, אך אני בספק אם זו פשרה מוצדקת ולא כניעה ללחץ הפוליטי. עצם הפשרה מעידה שהטענה על רצון הממשלה לפגוע בציבור המסורתי היא שקר, עלילה והסתה. מישהו מוכן לסכן חצי שקל בהימור על כך שהעבריין הסדרתי יתנצל?

* מיהו אנטישמי – לעסקנים החרדים יש שיטה. כל אימת שמותחים עליהם ביקורת הם מתקרבנים: "זאת אנטישמיות".

מעבר להתבכיינות התוקפנית המתקרבנת, שזו תופעה דוחה כשלעצמה – למה דווקא "אנטישמיות"?

כי המסר הסמוי שלהם, הוא שהם היהודים האמתיים. אם תוקפים אותם, תוקפים את היהודים ולכן זאת אנטישמיות. אם הם תוקפים את החילונים, או את הציונים הדתיים, או את הרפורמים, או את העולים החדשים, זו לא אנטישמיות כי אלה לא באמת יהודים.

זו כשלעצמה אמירה נוראית, מתנשאת, שונאת, מדירה. מי אתה, חתיכת גפני חצוף, מי אתה חתיכת ליצמן עז מצח; מי אתם שתתייחסו אליי כאל פחות יהודי מכם? מי אתם, חצופים? מי אתם, חבורת משתמטים מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל העם היהודי, שתטיפו על יהדות? מי אתם שחיים בזכות ההקרבה שלנו ושל בנינו, החילונים, הדתיים הלאומיים, החרד"לים והמסורתיים, שתטילו דופי ביהדות שלנו?

ולאחרונה יש להם תחביב חדש. הם מתגזענים על ח"כים יוצאי חבר המדינות בקריאות "שיכור". המקבילה החרדית לסטיגמה הגזענית הבזויה של "רוסים שיכורים" היא "חרדים מסריחים". אז תרגיעו.

והם עושים זאת בגלוי, בצווחות, בכנסת, ללא טיפת בושה, כדרכה הנלוזה של האופוזיציה הביביסטית הנוראית. ההתנהגות שלהם היא כמעט הדבר הכי פחות יהודי שיש. למה כמעט? כי ההשתמטות שלהם עוד פחות יהודית.

* להעמיד את הפקיד במקומו – הרב הראשי דוד לאו הודיע שלא יאשר גיורים על פי המתווה החדש.

על דוד לאו לזכור שאינו אלא פקיד מדינה ואין לו שום סמכות להפר את החוק ואת החלטות הממשלה והכנסת. יתר על כן, כיוון שמתווה הגיור החדש מאשר רק גיור אורתודוקסי הלכתי, ביטול גיור כזה מנוגד גם להלכה. אם הוא מתנגד למתווה ואינו רוצה לפעול על פיו וברוחו, שיתכבד ויפנה את המקום לרב טוב וראוי ממנו.

דבריו של לאו מצביעים על הכשל הבסיסי במתווה הגיור של השר מתן כהנא, המעניק זכות וטו על גיורים לרבנות הראשית, שכידוע נשלטת בידי חרדים לא ציונים ועוכרי גיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, המפקיעה מדי הרבנות את השליטה ומבזרת אותה לרבני ערים, שיש בהם בהחלט רבנים ציונים ורבנים מבית הלל. מתן כהנא אימץ את רעיון הגיור בידי רבני הערים ואת חופש הבחירה של המתגייר ברב שיגייר אותו, אולם הוציא את העוקץ ממתווה ניסים כאשר הכפיף את הגיורים לרבנות החרדית.

אני בעד הכרה גורפת בגיור של כל הזרמים ביהדות ובגיור לאומי שאינו דתי. אני גם בעד הכרה גורפת בדיעבד ביהדותם של כל העולים מחבר המדינות. לצערי, אני יודע שאין לכך סיכוי היום. לכן, לעת עתה אני בעד פשרת משה ניסים.

* לא נקרא לך דודי – פרא האדם משולח הרסן אמסלם, ממשיך להתפרע ולהשתולל במליאה, מן הספסל או מן הדוכן. ביום רביעי הוא עמד על הדוכן, שילח כהרגלו את גפיו העליונות לכל עבר והשתלח בגסות אופיינית בשופט בית המשפט העליון מינץ, בפרץ של גידופים. בין השאר צווח "אם הוא לא שתה בקבוק ויסקי לפני שכתב את פסק הדין, אל תקראו לי דודי". בסדר, מעתה נקרא לך "הבהמה".

* סיבולת – הצלחתי לשרוד ראיון עם מירי רגב בלי להקיא.

* מתחפשים לטהרנים – אילו שי ניצן היה ממונה לעוזר סגן מנהל הקיוסק השכונתי – גם אז תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הייתה רודפת אותו עד חורמה, וגם אז היא הייתה "מוצאת" "טיעונים" נגדו. כל המסע המכוער הזה אינו אלא מסע נקם נגד מי שהיה שותף מרכזי לכתבי האישום של אלילם ויותר מכך – ניסיון להלך אימים על השופטים.

לתופעה המאיימת הזו יש גם צד גרוטסקי – לראות את שוחרי השחיתות מתחפשים לטהרנים.

* המסר ההזוי של השופטת – שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר־אשר צבן, גזרה עונש מגוחך של 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל שתקף בנשק קר שני יהודים בירושלים במהלך מבצע "שומר החומות". היא נימקה את החלטה ההזויה בהסבר הזוי עוד יותר, שבסרטון האבטחה קורבנות התקיפה לא נראו לה מפוחדים מספיק והם אף השיבו מלחמה שערה. המסר למותקפים בעתיד הוא לא להגיב, אלא לנוס מפוחדים כל עוד נפשם בם ולאפשר למחבל להמשיך במסע התקיפה או לברוח.

יש לקוות שהפרקליטות, שדרשה עונש, נמוך גם הוא, של 30 חודש, תערער על ההחלטה לעליון.

המותקפים שלא נרתעו, הסתערו על המחבל, השכיבו אותו על הרצפה ולא אפשרו לו לברוח עד הגעת כוחות הביטחון, ראויים לצל"ש.

* האומץ האזרחי של כוכבי – כל הכבוד לרמטכ"ל אביב כוכבי, שסירב להיענות ל"פשרה" שהוצעה לו בידי בג"ץ, או ליתר דיוק ל"הצעה של בג"ץ שאי אפשר לסרב לה" ולהימנע מהדחת רס"ן פרנקן, שמחדליו הביאו להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון. יותר משעמדתו נכונה נקודתית, למקרה הזה, היא נכונה עקרונית. ההצעה של בג"ץ חותרת תחת סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל ולכן היא בלתי נסבלת.

כעת הכדור חוזר לבג"ץ. האם הם ידבקו באקטיביזם תוך פגיעה בצה"ל ויאנסו את הרמטכ"ל לפעול בניגוד לעקרונותיו, או יפעלו על פי השכל הישר ודרך הישר, ולא יתערבו בהחלטת הרמטכ"ל?

הרמטכ"ל הפגין בתשובתו לבג"ץ אומץ אזרחי ומנהיגות.

* אחשל – קראתי ראיון עם איזה כוכבי, עמוס בקלישאות הנדושות, המשומשות, השחוקות והמשמימות על אקיבוש, ולא מצאתי שום סיבה לפרסומו, זולת העובדה שהמרואיין הוא אחשל.

* הישג גדול – מתחילת 2022 לא נרצח ולו אדם אחד במגזר הערבי.

* הח"כ האוטואנטישמי – רבים מבין ערביי ישראל והרש"פ משתלחים  במנסור עבאס, בשל דבריו על כך שישראל קמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. אולם המסית הקיצוני מכולם הוא הח"כ האוטואנטישמי הנאלח עופר כסיף, שבנאום בכנס אנטי ישראל של ערבים תקף אותו בחריפות, כמשת"פ של הממשלה הגזענית בכלל, ושל השרה איילת שקד, שעליה הוא אמר שאינה ראויה להיקרא בן אדם, בפרט.

* "אמנות" מהתחת – המשותף ל"אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל הלאום ול"אמן" שצילם תמונה של חרדי מתפלל בכותל ולידו הכיתוב "ירושלים של חרא" הוא מוטיב החרא. שני "אמנים" מחורבנים "יוצרים" חרא של "אמנות".

אני שמח שבית המשפט דחה את עתירתו של היוצר דוד ריב ומדון נגד טיהור מוזיאון ר"ג מן ה"יצירה" שלו.

* מועמדת מצוינת – רות קלדרון, מייסדת בית מדרש "אלול" ובית מדרש "עלמא", ח"כית לשעבר, היא תלמידת חכמים מובהקת, גדולה בתורה, בעלת מחויבות גדולה לתורה, ללימוד תורה, ליהדות, לעם היהודי בארץ ובגולה, ובעלת יכולות רבות. יאיר לפיד הגיש את מועמדותה לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ובעיניי היא מועמדת מצוינת.

למרבה השמחה, בנוסף אליה יש מועמדים מצוינים נוספים לתפקיד, וכוונתי בעיקר למיכל קוטלר-וונש ולמייקל אורן. גם מועמד הליכוד דני דנון הוא מועמד טוב. בעבר, בהיותו ח"כ, לא הערכתי אותו, בעיקר בשל העמדות הקיצוניות שבהן נקט ובשל התנהגותו הלא ממלכתית כסגן שר הביטחון. אולם שיניתי את דעתי על אודותיו כאשר הצטיין כשגריר ישראל באו"ם.

* התקשורת אשמה – כבר שנתיים אני מתריע כנגד התופעה המטרידה, שלצד נתניהו, גם התקשורת אשמה בהכשרת השרץ הכהניסטי ובהלבנת בן גביר. התקשורת, רודפת רייטינג וחולת צהבת, אוהבת את ה"אדם-נשך-כלב", ומבחינתה להביא את הבנדיט לאולפן, זה אירוע שואב רייטינג כמו סרט פורנו או סנאף. הדבר נכון בעיקר לגבי ערוצים 12 ו-13, שהאקדוחן הכהניסט היה לבן בית באולפניהם, והם פינקו אותו והתסחבקו אתו.

את תחושת הבטן שלי תיקף דו"ח של חברת "יפעת מידע תקשורתי" על רשימת האנשים שהופיעו במספר האייטמים הגבוה ביותר בתקשורת ב2021. וזה הרכב החמישיה הפותחת: 1. בנט. 2. נתניהו. 3. לפיד. 4. גנץ. 5. הכהניסט. כלומר, מי שהופיע יותר מכל אחד אחר זולת ראשי הממשלה וראשי הממשלה החליפיים, היה החוליגן.

בשנות ה-80 התקשורת הישראלית הייתה אחראית יותר, פחות צהובה, פחות רודפת סנסציות ובלגן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י כיהן בכנסת, התקשורת החרימה אותו. הוא לא הוזמן לאף אולפן ואף תחנת רדיו וטלוויזיה לא ראיינה אותו. יכול להיות שב-2021 אי אפשר עוד לנהוג באחריות כזו, אך מכאן ועד ההפקרות הנוכחית, שאין לה שום הצדקה חדשותית, זולת רדיפת הצהוב, הדרך ארוכה.

* מתי נתעורר? – שלושה לוחמי צה"ל נפצעו מידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות ליד יצהר. האם רק אחרי שחייל צה"ל יחזור הביתה בארון נתעורר?

מלחמת חורמה למדינת ישראל ולציונות נגד הגיס החמישי – נוער הזוועות הכהניסטי, בני עמנו שבחרו בטרור!

* היצירה עומדת בפני עצמה – מעולם לא קראתי ספר של חיים ולדר, לא ראיתי ספר שלו, הילדים שלי לא הכירו ספר שלו. כך שדבריי הם במישור העקרוני. אני מתנגד לדיבור על השלכת ספריו, הוצאתם מן הספריות ומן החנויות. יהיה הסופר אדם נתעב ככל שיהיה, והוא אכן אדם נתעב – יצירתו עומדת בפני עצמה ויש לשפוט אותה כיצירה; על פי תוכנה ועל פי סגנונה. גם רשע מרושע יכול לכתוב ספר טוב או להלחין יצירה נפלאה. ע"ע רוג'ר ווטרס ואחרים.

          * ביד הלשון

הסגנון הוא האדם – תגובה יפה וקולעת שקראתי, על השתלחויותיו המתלהמות של דודי אמסלם, היא "הסגנון הוא האדם".

הביטוי הזה לקוח מצרפתית. המקור הוא "הסגנון הוא האדם עצמו". את הביטוי הזה כתב לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788. ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג, עורך דין ומתרגם. יצירתו הגדולה היא "ההיסטוריה של הטבע" – יצירה בת 44 כרכים. דרווין הושפע מיצירתו, בכתיבת תורת האבולוציה, וטען שזכות היוצרים היא שלו.

עוד אמרת שפר שלו: "אלה הכותבים כפי שהם מדברים, מדברים היטב אך כותבים באופן גרוע".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.21

* יעד לא ריאלי – תכנית המיליארד, התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת תושביו, היא קפיצת מדרגה היסטורית בתולדות ההתיישבות בגולן. היא תקדם באופן משמעותי את כל תחומי החיים בגולן.

היעד שלה, הוא הכפלת מספר התושבים היהודיים עד 2025, כלומר להגיע לכ-60,000 איש בתוך כשלוש שנים. להערכתי, גם אם החלטת הממשלה על כל סעיפיה תתממש במלואה, לא נגיע ליעד הזה. צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע ליעד צנוע יותר, של 50,000 תושבים עד 2030.

* פשע מלחמה – סוריה גינתה את החלטת ממשלת ישראל לאשר תכנית להכפלת אוכלוסיית רמת הגולן. משרד החוץ הסורי פרסם הודעה שבה כינה את ההחלטה "הסלמה חמורה וחסרת תקדים מצד הרשויות בישראל בגולן הסורי הכבוש". עוד נאמר בהודעה: "ישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות ובהפרות השיטתיות, שהן פשעי מלחמה. הגולן הוא חלק בלתי נפרד מאדמת סוריה, ונפעל להשיבו במלואו לחיק המולדת, בכל האמצעים שמאפשר הדין הבינלאומי".

נו, נחמד לשמוע את מי שטבח בבני עמו, רצח מאות אלפים מהם, רובם נשים וילדים, חלקם בנשק כימי, מכנה פעולות של שלום כמו התיישבות אזרחית, הפרחת השממה, הקמת בתי ילדים ומוסדות חינוך ותרבות, תיירות וחקלאות "פשע מלחמה".

הגולן ישראלי לעד, ולא יעזור לסורים. הלוואי שאי פעם, אולי הנינים שלנו יזכו לכך, אולי ניני הנינים שלנו – תהיה מדינה סורית שוחרת שלום, והגולן הישראלי הפורח יהיה גבול השלום ושגם החלק של הגולן שבידי סוריה יפרח ושכנות טובה תהיה בין המדינות ובין העמים.

* מפרגן לממשלה – במאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, מאבק "העם עם הגולן", שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כשנכנסתי לתפקידי, מנחם הורביץ היה הכתב בצפון של גל"צ, "הארץ" ו"חדשות". כשקם הערוץ השני, הוא עזב את העיתונות הכתובה ולצד גל"צ היה גם הכתב של הערוץ. הייתי אתו בקשר יומיומי, לעתים מספר פעמים ביום; ראיונות, תגובות, שיחות רקע ואין סוף הודעות לתקשורת ששלחתי אליו ולעמיתיו לביפרים (מי שאינו יודע מה זה ביפר, שישאל את הוריו, ובאותה הזדמנות שישאל אותם מה זה העיתון "חדשות").

בכל הראיונות באותה תקופה הייתי לעומתי מאוד לממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן ופגעו בפיתוח הגולן. אמש התראיינתי למנחם הורביץ בתחנת "גלי ישראל", לכבוד החלטת הממשלה על פיתוח הגולן, ולחדוותי הפעם היה זה ראיון מפרגן מאוד לממשלה הציונית המיישבת, שמובילה את המהלך ההיסטורי הזה.

* צעד משלים – צעד משלים להחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא הקמת אוניברסיטת הגליל. כמו התכנית לפיתוח הגולן, כך גם הקמת האוניברסיטה מופיעה בהסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. אני יודע שיש התקדמות רבה בנושא. תהיה זו החלטה אסטרטגית לקידום משמעותי של הגליל והגולן.

* שפל ערכי – החמיצות שבה הביביסטים מקבלים את החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מעידה על השפל הערכי העמוק שלתוכו הם שקעו.

ההחלטה ההיסטורית חסרת התקדים מטריפה את החמוצים הביביסטים. איך השנאה והקנאה מוציאה אנשים מדעתם.

דף הפייסבוק שלי עמוס במאות תגובות ביביסטיות מטורללות של החסידים השוטים שלא יודעים את נפשם מאכזבה על ההחלטה. אחד מעובדי האלילים הגדיר את ההחלטה כ"אתנן" לתושבי הגולן.

לא נורא. הכלבים נובחים והשיירה הציונית עוברת.

* בגין מתהפך בקברו – כנופיית ביביריונים מוסתים התנפלה על ח"כ בני בגין בצווחות ביביסטיות אופייניות, כמו "בוגד מתועב וזקן" ו"אבא שלך מתהפך בקרבו".

הם צודקים. אכן אבא של בני בגין מתהפך בקרבו, כאשר הוא רואה לאיזו מוטציה ביביסטית הידרדרה התנועה שהקים.

* התעשיה לא נחה לרגע – תשלובת תעשיות השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה שמועה שגילת בנט נשארה בחו"ל ולא חזרה. הנשאים מפיצים, כהרגלם בטומאה, את השקר הזה בתעלות הביבים וברשתות, עם "פרשנות" ביביסטית רעילה.

זאת חלוקת העבודה. יש מי שעסוקים בקידום הציונות, בהקמת יישובים והרחבת היישובים בגולן, ביישוב הנגב, במלחמה להחזרת הריבונות שאבדה בנגב, בפריסת סיבים אופטיים לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך אילת, הערבה, בקעת הירדן, הגולן והגליל. ויש מי שמתעסקים בייצור הסתה, שקרים, הכפשות, השמצות, קונספירציות ועלילות. זו תמצית המציאות הפוליטית הישראלית.

* אפשר לפטר את יאיר – אם הטוקבקיסט ביבי נתניהו כותב גדעון 0ער, באחד מציוצי הבלע, ההסתה והשקרים, אפשר לפטר את יאיר נתניהו מתפקיד המעי הגס של אבא שלו. הוא כבר מסתדר לבד.

* אין ואקום – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, אינו אי אכיפה, אינו חולשת מערכות השלטון, אינו המחדל החמור של ממשלות נתניהו, אינו הסלחנות המוזרה של מערכת המשפט. כל הגורמים הללו הם חלק מן הבעיה, הם מחדלים חמורים ביותר, אך אינם הגורם המרכזי. הגורם המרכזי הוא עשרות שנים ללא התיישבות יהודית בנגב. אין ואקום. יש כאן מאבק על אדמת הארץ. ריבונות אין מממשים רק בכוח צבאי, משטרתי, ממשלתי ומשפטי. ריבונות מממשים קודם כל בהתיישבות, בהכאת שורשים בקרקע.

אם החקלאות היהודית תיהרס לא יהיה ואקום. אנו רואים זאת כבר היום במקומות רבים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו ננטוש את אדמות הארץ – אחרים יתפסו אותן, והאוטונומיה של ה"פזורה" הבדואית הפיראטית, תתפשט גם לגליל, לכרמל, לשפלה ואף לשרון.

לכן, גם אילו הייתה אמת בטענה שיוקר הפירות והירקות הוא בשל החקלאים ולא בשל פערי התיווך וכוחם חסר הגבולות של רשתות השיווק; גם אם באמת החקלאים היו מרוויחים מיוקר הפירות והירקות ולא רק אחוזים קטנים מאוד מאוד מהמחיר; גם אם החשיפה הבלתי מבוקרת ליבוא לא הייתה מחייבת תחרות עם ניצול עבדים בעזה, ברש"פ ובטורקיה; גם אם היא לא הייתה מחייבת תחרות עם מדינות אירופה שבהן המדינה מסבסדת ברוחב לב את החקלאות; גם אלמלא ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהורדת המכסים ויבוא בלתי מוגבל בענפים שונים לא הורידה את המחיר. גם אם כל הטיעונים הדמגוגיים של עוכרי ההתיישבות הציונית ושונאי החקלאים היו נכונים – גם אז היה זה אינטרס לאומי עליון להבטיח את קיומה של החקלאות, כדי להבטיח שאדמות הלאום תהיינה בידינו. קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שלנוכח העובדות הללו, מדובר בהרס ופגיעה שלא תצמח מהם שום תועלת למולך יוקר המחיה. ועוד לא אמרתי מילה על ביטחון המזון של מדינה בישראל, שהיא מדינה במלחמה, שלא צריך דמיון מפותח מדי כדי לתאר מצבים שבהם, בשל מצב ביטחוני בארץ, או אפילו בשל מגיפה כמו הקורונה, לא תהיה אספקת מוצרים חקלאיים מחו"ל.

ויש לזכור, שהחקלאים מעוניינים ברפורמות של התייעלות, של חדשנות, של הסכמה על ענפים שבהם נכון לחזק את החקלאות הישראלית וענפים שאותם נכון לחשוף לייבוא, של פעולה של כל הגורמים המשפיעים על יוקר הפירות ירקות (שהחקלאים אינם הגורם המשפיע עליהם ביותר) להוזלת מחיריהם.

השאלה היא מה נקודת המוצא לרפורמה. האם נקודת המוצא היא החזון הציוני או החלום הליברטריאני.

* אסון טבע – על הממשלה להכריז לאלתר על מגפת שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את מגדלי העופות שמטה לחמם נשבר.

* קורונה עם יחסי ציבור – יורם לס: זו לא שפעת העופות. זאת קורונת העופות עם יחסי ציבור.

* הנתון המשמעותי – בקרב המאושפזים קשה 87% לא התחסנו אפילו פעם אחת. וזאת, אף שרוב גדול מן הציבור התחסן. זה הנתון המשמעותי ביותר.

* לא לחכות למערכה השלישית – מסתבר שקצין הכנסת חסר האחריות שהפקיר נשק בידי הכהניסט בן-גביר, הוא כבר לשעבר.

אם כן, על מחליפו להתעשת ולהחרים את הנשק מיד. לא צריך להמתין למערכה השלישית.

אל תתנו להם אקדחים!

* לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה – איש אינו חושד בדודי אמסלם, שיש שיקול ענייני כלשהו, מצדו, בהצעת החוק על פיה יש להגביל את הוצאות מועמד בבחירות מקדימות ל-100,000 ₪ לשנה. ברור שהשיקול היחיד שלו הוא הרצון לעצור את ניר ברקת. לא בכדי, זכתה ההצעה, בצדק, לכינוי "חוק ברקת".

ואף על פי כן, בעיניי זו הצעה נכונה וטובה. היא נועדה לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) ולצמצם את אי-השוויון בין מועמדים, על בסיס מצבם הכלכלי.

אני מקווה שוועדת השרים לחקיקה תאשר את הצעת החוק ושהוא יתקבל, בתמיכת הקואליציה, בכנסת.

* אילו הוצג בגרמניה – איני אוהב שפוליטיקאים מתערבים בחופש האמנותי, אולם יש מקרים חריגים, שבהם ההתערבות הכרחית. כזו היא החלטתו של כרמל שאמה, ראש העיר ר"ג, להסיר מיצג מתערוכה במוזיאון ר"ג, עם הכתובת "ירושלים של חרא" ליד דיוקן של יהודי חרדי מתפלל ליד הכותל.

איך היינו מגיבים למיצג כזה במוזיאון בברלין? אמנם אין סיכוי שהיה עולה שם מיצג כזה, אבל אילו עלה, כולנו היינו זועקים נגד האנטישמיות.

ומה הייתה התגובה למיצג כזה בישראל, לצד דיוקנו של ערבי שמתפלל במסגד אל-אקצא. גם במקרה זה אין סיכוי שהיה עולה מיצג כזה, אך אילו עלה, כולנו היינו מגדירים אותו גזעני והוא היה מוסר.

אני מקווה מאוד שבית המשפט העליון ידחה את עתירת היוצר והמוזיאון נגד החלטת ראש העיר.

* היסטוריה משפחתית – רדאוץ היא עיר בבוקובינה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לרומניה. אבי נולד וגדל ברדאוץ. לפני 15 שנים ביקרתי שם עם אחיי ואבי. העיר התפתחה מאוד, אך כשאבי חי בה, היא הייתה עיירה קטנה. קרוב למחצית תושביה היו יהודים, אך לתחושתם, הייתה זו עיירה יהודית. היו בה מוסדות קהילה וחיים קהילתיים עשירים; בתי כנסת, מוסדות חינוך דתיים וחילונים, מוסדות עזרה הדדית, צדקה ורווחה, איגודים מקצועיים, תנועה ציונית חזקה, מפלגות ותנועות נוער.

ב-1990 יצא לאור ספר על רדאוץ – "קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה". אף שגם אחרי שעזבתי את הבית עקבתי אחרי הספריה של אבי וגם הוא נהג לשתף אותי, במקרה, את הספר הזה לא פגשתי, עד שפינינו אותו אחרי מות אבי. לקחתי את הספר הזה לביתי.

מצאתי בו כמה אזכורים שהביאו אותי לידי התרגשות גדולה. "ב-1938 התמרדה קבוצת בית"רים צעירים תלמידי גמנסיה וחברי צרור הביריונים ע"ש אבא אחימאיר נגד מפקדת הקן, בדרישה לחייב כל בית"רי בהגיעו לגיל 21 (שאינו זקוק להסכמת הורים) לעלות ארצה. בראש קבוצת המורדים היו: טמלר איתמר, הייטנר חיים וקרייזל חיים. הללו שכרו מועדון גדול (אצל ד"ר דולר) ופעלו בנפרד כמה חודשים עד בואו של אייזיק רמבה שהצליח אחרי מאמצים רבים לפשר בין הצדדים והפעילות שוב אוחדה".

חיים קארל הייטנר הוא דודי, אחיו הבכור של אבי. הוא היה אז בן 18. בגיל 21, במקום לעלות לארץ, הוא נספה במחנה הריכוז טרנסניסטריה. הוא התחתן בגיל 20 ואשתו והוא התארגנו לעליה לארץ (כשראיינתי את אבי על חייו, בהגיעו לגיל 80, הוא לא זכר אם אחיו אמור היה לעלות באמצעות רסטיפיקט, או בעליית "אף על פי כן" הבלתי לגלית). אך הגירוש לטרנסניסטריה הקדים את העליה.

"בקיץ 1947, נשלח המפקד מקס קורץ לנהל את סניף ההכשרה של בית"ר בפוקשן. אליעזר זונטג מונה מפקד הקן, יוסף הייטנר כמפקד בית"ר הצעירה". ובמקום אחר – "בעליה זו עלו ארצה חלק נכבד ממפקדי הקן ומוותיקיו ביניהם ד"ר מכל, שלמה קרן, ינקו קסטנר, מקס קורץ, אליעזר זונטג, אוניו מלצר, יוסף הייטנר, דוד שיפר, אריה פוקס, האחים אברהם ואמם ועוד רבים אחרים. כמפקד הקן מונה אוטו וילדמן ומפקד בית"ר הצעירה ניסן אלנבוגן".

יוסף הייטנר הוא אבי. חלק מן המוזכרים כאן הם חבריו, שאותם הכרתי. כולם כבר אינם בין החיים. ניסן אלנבוגן היה חברו הטוב מנוער ועד אחרית ימיהם; חברי נפש. אוטו וילדמן, שבארץ נקרא חיים שלמון, לאו זונטג אריה אברהם ועוד היו חברים טובים שלו.

* אבאל'ה – אם המוכר בסופר קורא לי "אבאל'ה", אני צריך לעשות בדיקת רקמות?

          * ביד הלשון

יושב עם נרגילה – חנוך דאום סירב להשתתף בפאנל בנושא "אלימות המתנחלים", בטענה שעצם ההשתתפות בדיון יוצרת לגיטימציה לקמפיין הזה.

רשומה שבה הוא הסביר את עמדתו, מסתיימת במילים: "ובסוף כל משפט שיאמר שם בעברית, ישב בבריסל בנאדם אנטישמי עם נרגילה, יחכך את ידיו, והבה נגילה".

דאום כתב זאת בהשראת "שיר כאב" של מאיר אריאל, שבו מופיעה השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.12.21

* החלטה היסטורית – מה גדול היום הזה!

54.5 שנים לאחר תחילת ההתיישבות בגולן וארבעים שנה לאחר שהכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה ההיסטורית על תנופת פיתוח רבתי של הגולן. מאז ראשית ההתיישבות בגולן, ביולי 1967 ועד היום, אף ממשלה לא קיבלה החלטה הנוגעת לפיתוח הגולן, המתקרבת להחלטה הנוכחית ולתקצוב שנלווה אליה.

זו תכנית לאומית, היסטורית, בתקציב עשר-ספרתי, עם השקעות עתק בתשתיות, בכבישים, בחינוך פורמלי וחברתי-קהילתי, בתקשורת, בחקלאות, בהיי-טק, בתיירות, בתרבות, באנרגיה חדשנית, בתשתיות תעסוקתיות ובתוכנית להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן.

זו החלטה היסטורית בעבור הגולן, אך משמעותה גדולה מעבר לכך – מאז ממשלת שמיר, לא הייתה ממשלה שלקחה על עצמה משימה כזו של אקטיביזם ציוני יזום.

זהו יום גדול לגולן. זהו יום גדול למדינת ישראל. זהו יום גדול לציונות.

שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

* הממשלה עם הגולן – גם כשראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי, העם היה עם הגולן. היום גם הממשלה עם הגולן.

* על אדמת שדותיך הנגאלת – קראתי לאחרונה בקבוצת ווטסאפ מסוימת את הקינה הזאת, בעקבות "שיר בוקר" של אלתרמן וסמבורסקי: "מי עוד יכול לשיר 'על אדמת שדותיך הנגאלת…' מי מרשה היום ליהודים להמשיך לגאול אדמת מולדת? אפילו לא מרשים יותר לדבר על זה".

אז הנה, ממשלת ישראל קיבלה היום החלטה על גאולת אדמת מולדת.

* הממשלה האנטי ציונית הציונית ביותר – מעניין שממשלת הססמול האנטי ציונית והאנטי יהודית בהנהגת ראש הממשלה בפועל הארכי מחבל מנסור עבאס, מקבלת את ההחלטות הציוניות ביותר שהתקבלו כאן מאז ממשלת שמיר.

* בתמיכה של מרצ – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן הייתה התנאי הראשי של תקווה חדשה במו"מ הקואליציוני והיא עמדה בראש ההסכם הקואליציוני של תקווה חדשה. האמת היא שתקווה חדשה לא הייתה צריכה להפעיל לחץ כבד במיוחד להכנסת הסעיף, כי הוא מייצג גם את השקפת עולמן של ימינה ויש עתיד באשר לגולן. בשל כך, איני מופתע מהחלטת הממשלה.

מה שהפתיע אותי, הוא שההחלטה התקבלה ללא התנגדות. עד לאחרונה, הערכתי שמרצ ומרב מיכאלי (בניגוד לשרי מפלגת העבודה האחרים) יתנגדו. אפילו חשתי בנוח עם חלוקת העבודה בתוך הממשלה – הממשלה תקבל את ההחלטות הנכונות ומרצ תצביע נגדן. אולם בשבועות האחרונים, בשיחותיי עם ראשי המועצות בגולן, הבנתי ששרי העבודה ומרצ נלהבים בקידום תכניות הפיתוח הנוגעות למשרדיהם.

ראוי לזכור שבניגוד להצבעות בכנסת, אין בממשלה משמעת הצבעה. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו. כלומר, אם שרי מרצ הצביעו בעד בממשלה, פירוש הדבר שהם באמת ובתמים תומכים בתכנית. כיוון שמרצ הייתה עקבית לאורך השנים בתמיכתה בנסיגה מהגולן ובהתנגדותה להתיישבות בגולן, מדובר במהפך משמעותי ביותר.

צירוף מרצ לקונצנזוס הלאומי על הגולן, הוא הישג גדול של מפעל ההתיישבות בגולן.

* מה עדיף? – עדיפה ממשלה עם מרצ ורע"ם שמיישבת את הגולן על ממשלת ימין שמברברת.

* האיש שהניע את התהליך – עם קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מן הראוי להעלות על נס את צביקה האוזר, האיש שהניע את התהליך. האוזר, ראש שדולת הגולן בכנסת, הוא מגדולי הלוחמים למען הגולן מאז שנות ה-90. כמזכיר הממשלה הוא הראשון שהחל להניע את המהלך להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, צעד שנראה דמיוני. לאחר פרישתו מן התפקיד, הקים את היחדה למען הגולן, שעיקר פועלה היה קידום ההכרה האמריקאית בריבונות. במסגרת תפקידו כתב ספרון הקורא לפיתוח רבתי של הגולן. הוא עמד בראש היחדה עד היבחרו לכנסת. ביוזמתו, העלתה תקווה חדשה את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן כתנאי להצטרפותה לממשלה ועמדה על הכנסת התכנית להסכם הקואליציוני. צביקה היה מעורב מאוד בהכנת התכנית. עם קבלתה, הוא ראוי לתודה ולברכה.

* הפחד עלול לשתק – אין בגולן קונצנזוס על התכנית. יש בגולן התנגדויות לתכנית, הנובעות מחשש מפני שינוי, ובעיקר מניסיון לא מוצלח עם ממשלות בעבר. יש חששות שמא האופי הכפרי הקהילתי של הגולן יפגע. יש חששות מפגיעה אקולוגית (לדעתי, ההתנגדות הזאת נובעת מהתנגדות שיש בגולן לטורבינות הרוח, שהפכה את המתנגדים לאופוזיציה אקולוגית אוטומטית לפיתוח). יהודה הראל, למשל, לא מאמין במעורבות ממשלתית ומעוניין בצמיחה אטית של הגולן, כפי שהיה עד כה.

אשרי אדם מפחד תמיד, אבל הפחד עלול לשתק. בכל שינוי יש סיכונים אבל כל השנים  לחצנו על הממשלות לפתח את הגולן. כאשר סוף סוף ממשלה יוזמת זאת בעצמה ומחליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן, מלווה בתקציבים גבוהים לפיתוח ולתשתיות, עלינו לקבל זאת בברכה, ולנתב את הגשמת התכנית בדרך הנכונה על פי הבנתנו. גם לי יש השגות אלו ואחרות על התכנית, ואני בטוח שגם אחרי קבלת ההחלטה, ניתן להשפיע על התכניות.

אני בספק אם התכנית תגשים את מלוא שאיפותיה הדמוגרפיות, אבל גם אם היא תוגשם חלקית, אני רואה בכך תרומה גדולה לגולן וברכה גדולה למדינת ישראל.

* ניתן לנתונים לדבר – את הטענה שהקמת שני יישובים חדשים פוגעת באקולוגיה של הגולן כמרחב נופי פתוח וריאה ירוקה, ניתן לעמת מול הנתונים. סה"כ השטח המתוכנן לשני היישובים הוא פחות מ-4,000 דונם, מתוך שטח הגולן המתפרס על פני 1,180,000 דונם. כיוון שבין המתנגדים מטעמים אקולוגיים יש חברים טובים שלי, אמנע מלהגדיר את הטענה הזאת כדמגוגית.

* נגד פרברים עירוניים – אני שמח מאוד על קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, אך אין זה אומר שאני שלם עם כל סעיפיה. אני מתנגד לאחד מדגליה המרכזיים – אופיים של שני היישובים החדשים.

במשך שנים אני קורא לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל בכלל ובגולן בפרט. אני מאושר על עצם ההחלטה להקים יישובים חדשים. אך איני שלם עם אופי היישובים המתוכננים. החזון ההתיישבותי הגולני שלי, דוגל בקצרין, בירת הגולן, עיר ואם בישראל, עם עשרות אלפי תושבים, וסביבה ברחבי הגולן כארבעים יישובים כפריים קהילתיים קטנים ובינוניים. קצרין היא העוגן הדמוגרפי של הגולן. היישובים הם העוגן הגיאוגרפי, המרחבי.

התכנית מדברת על הקמת שני יישובים גדולים של 2,000 משפחות כל אחת, כלומר כ-10,000 תושבים. קצרין, אחרי 44 שנים, טרם הגיעה לגודל הזה. אילו היו היום 50,000 איש בקצרין, היה טעם לבחון את השאלה אם נכון שבין יישובי המועצה האזורית יהיו שני יישובים בסדר גודל כזה. במצב הנוכחי, עצם הקמת פרברים עירוניים שאינם חלק מקצרין, עלולה לפגוע ביעד המרכזי שהוא צמיחה דמוגרפית רבתי של קצרין.

אף שההחלטה כבר התקבלה, אני מאמין שיש מקום לבחון את פרטיה, ועל בסיסה להכין תכנית מפורטת לביצוע, לא בבחינת כזה ראה וקדש, אלא כבסיס לשינויים.

* שחרור אחמדיה – פיתוח הגולן צריך להתבסס על קצרין, בירת הגולן, כעיר המחוז הגדולה במרכז הגולן וסביבה התיישבות קהילתית כפרית. קצרין תתן את המסה הכמותית הדמוגרפית, והיישובים הכפריים את השליטה המרחבית הגיאוגרפית.

קצרין בגבולותיה הנוכחיים קרובה למיצוי פוטנציאל הגידול שלה, בעוד הצורך הוא בגדילתה פי כמה וכמה, כדי שתהיה עיר ואם בישראל. לשם כך עליה להתפתח לכיוון צפון מזרח, בהתאם לתוכניות המתאר המקוריות שלה. הבעיה היא שהשטח שמצפון לכביש 9088 הוא שטח אימונים פעיל של צה"ל, ועד היום משרד הביטחון סרב לשחרר אותו לטובת פיתוח קצרין.

אחת הבשורות החשובות בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, היא שחרור אחמדיה עד הרבעון הראשון של 2023 למען פיתוח קצרין.

* למי תודה למי ברכה – לקראת ישיבת הממשלה בגולן, שבה התקבלה ההחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, פרסם ראש הממשלה ב"ישראל היום" מאמר מרומם נפש ומחמם את הלב, שהציג את התכנית וקרא לישראלים להתיישב בגולן.

הוא פתח את מאמרו בכך שהממשלה ממשיכה את מפעלו של בגין, שהביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן לפני ארבעים שנה. עם כל הכבוד לבגין ולמהלך המדיני מרחיק הראות והאמיץ שהוביל, ראש הממשלה שהחל את המסע היה לוי אשכול, שבשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו, קמו בגולן 11 יישובים, כשליש מ-34 היישובים הקיימים היום בגולן. והאמת היא שאשכול היה ראש הממשלה אך היוזמה צמחה מלמטה, מאיתן סט, יהודה הראל וחבריהם, שיזמו את ההתיישבות והחבורה החלוצה שעלתה לגולן השומם ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.

ללא 14.5 שנות התיישבות, הכנסת לא הייתה מחילה את הריבונות. ההתיישבות היא אם הריבונות.

* עדות הנחתום – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שעליה החליטה הממשלה, היא ציון דרך היסטורי בתולדות ההתיישבות בגולן. הסיפור המרתק על ההתיישבות בגולן מראשיתה,  מסופר בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2019. מה? עוד לא קראתם את הספר?

* לא מבזבזים זמן – הבוקר, עוד לפני ישיבת הממשלה בגולן, נערך טקס השקה לפריסת הסיבים האופטיים בקצרין, בירת הגולן, בהשתתפות ראש הממשלה בנט ושר התקשורת יועז הנדל. ציונות בפעולה!

* אילו הייתה צריכה להתקבל בכנסת – איזה מזל שהתכנית הלאומית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות בגולן אינה צריכה לעבור לאישור הכנסת. אילו נדרשה לכך, קואליציית ביבי&טיבי הייתה מתגייסת להפיל אותה, ואולי היו מצליחים להעביר אליהם איזה מוסי רז או גבי לסקי ומצליחים במזימתם. ואז היינו רואים את הליכודניקים וחבריהם מהרשימה המשותפת צוהלים ומתחבקים לרגל ניצחונם על המדינה, כפי שעשו בהצבעתם בעד "איחוד משפחות" פלשתינאיות.

* מעשה שפל – נתניהו, שאיבד את הבלמים, הידרדר לשפל המדרגה מבחינה מוסרית אפילו בקנה המידה שלו. אין לו שום גבולות. הוא מסית את העולם נגד מדינת ישראל. הוא מעליל עלילות זדוניות על ישראל. הוא חותר נגד מדינת ישראל ופוגע בה במזיד. הוא נוהג בדיוק כמו שוברים שתיקה. האם השלב הבא יהיה קריאה לחרם על הדיקטטורה הישראלית? אולי פניה לבית הדין בהאג?

הוא נוהג כך אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא ראש הממשלה. האיש חסר המעצורים הזה נוקם במדינה שהדיחה אותו מראשות הממשלה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?

אין פטריוט אמתי שאינו נחרד ממעשהו השפל של נתניהו.

* ללעג ולקלס – כשנתניהו אסר על ישראל כץ להגיש תקציב מדינה, כלומר לבצע את חובתו כשר האוצר, היה על כץ להתפטר. כך היה נוהג אדם נורמטיבי, המכבד את עצמו, את תפקידו, את חובתו הציבורית ואת האחריות הלאומית המוטלת על כתפיו. אבל כץ השתפן. הוא השפיל את עצמו ועשה עצמו ללעג ולקלס כשר האוצר. הוא הלך בשמו של נתניהו לשקר לעם ישראל בכלי התקשורת ולספר כל מיני סיפורים שיתרצו את המחדל הזה, אף שכל צופה יכול היה לראות שהוא עצמו אינו מאמין לאף מילה היוצאת מפיו. מה הוא לא עשה כדי לרצות את נתניהו ואת קהל חסידיו?

והנה, נתניהו זרק אותו לכלבים. והוא פועל לחיסולו הפוליטי. למה? הרי הוא לא מתמודד נגדו. אבל די בכך שהוא רואה עצמו כמתמודד אחריו, כמתמודד אי פעם, כדי להפוך את עצמו לאויב.

* המועמד האחר – אם מישהו חושב שהשתלחותו של נתניהו בישראל כץ, שנועדה לחסל אותו, מסמנת תמיכה שלו במועמד אחר, אינו אלא צודק. המועמד האחר הנו הוא עצמו. הוא יפעל באותה מידה נגד כל מי שיעז לחשוב שיהיה אי פעם היורש.

* עסקה שיש עמה קלון – עסקת טיעון עם נבחר ציבור מנוגדת לאינטרס הציבורי.

אם הפרקליטות מאמינה שדרעי עבר על החוק, עליה להגיש כתב אישום על פי ממצאי החקירה. אם אינה מאמינה בכך, שתסגור את התיק. אם היא תגיש כתב אישום, בית המשפט יבחן את הראיות ויפסוק על פיהן. יש משהו רקוב בעסקת טיעון עם פוליטיקאי.

חלק מן העסקה, היא שלא יוטל על דרעי קלון, כך שיוכל בבחירות הבאות לחזור לכנסת ולכהן בממשלה. כבר כתבתי פעמים רבות את דעתי על "הטלת קלון". זה המישפוט בהתגלמותו. השופט יקבע אם יש קלון. וכי יעלה על הדעת שהרשעה פלילית של נבחר ציבור אינה קלון? צריך כאן קביעה של שופט?

אריה דרעי הורשע בעבירות השחיתות החמורות והקשות ביותר ובראשן שוחד. חזרתו לפוליטיקה היא חרפה. אומרים: "אבל הוא ריצה את עונשו + תקופת הקלון ובכך החזיר את חובו לחברה". נכון, לכן הוא אדם חופשי ולא יושב עוד בכלא. זה הופך אותו ראוי להנהגת ציבור? אם שופט יורשע בשוחד, ירצה את עונשו ובכך יחזיר את חובו לחברה, הוא יוכל לחזור להיות שופט?

ואם אחרי חזרתו לפוליטיקה הוא שב להתנהלות עבריינית הוא ראוי להנחה של אי הגדרת קלון? כלומר, עבריין מורשע ואסיר משוחרר שחוזר לחיים הפוליטיים וחוזר לעבריינות, יוכל שוב לחזור להנהיג ציבור?

זהו קלונו של מנדלבליט שמסיים את תפקידו בעסקאות טיעון לדרעי וחיים כץ. עסקאות טיעון כאלו הן רוח גבית לשחיתות שלטונית.

אני מקווה מאוד שגדעון סער יקדם את החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי. מן הראוי שיהיה בישראל תובע כללי, שאינו מתחכך עם הפוליטיקאים מבוקר עד ערב, ורואה את משימת חייו להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית.

* אל תתנו להם אקדחים! – את התקרית בין הכהניסט והמאבטח ראיתי רק דרך הצילום של בריוניו של בן גביר כלומר מאמצע האירוע וכפי שהם רצו להראותו. ואפילו מן הסרטון הזה, כשאני מנסה לשחזר את התמונה המלאה, היא מצטיירת לי כך: בן גביר חנה במקום אסור. המאבטח העיר לו על כך. הוא מיד זיהה על פי המבטא שהמאבטח ערבי, יצא מהרכב והחל בפרובוקציה. סירב להישמע לו, החל לצרוח עליו, לגדף אותו ולהתגרות בו וכשהוא הגיב, שלף נשק ואיים לירות בהם.

והשאלה הנשאלת היא האם יש לו רישיון לשאת נשק. אם כן, זה דבר חמור מאוד. הסיבות שבעטיין צה"ל לא גייס אותו, תקפות באותה מידה באשר למתן רישיון לנשק. לא רק בשל עברו הפלילי, אלא גם כיוון שהוא שור מועד.

אני מקווה מאוד שיש מצלמות אבטחה במקום ונראה את התמונה המלאה.

אגב, מי שהתלווה לבן-גביר היה ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין.

* ליקוי מאורות – מי שנתן לכהניסט בן גביר אקדח הוא קצין הכנסת. זה ליקוי מאורות. קצין הכנסת לקה בשיקול הדעת, עד כדי ספק אם הוא ראוי לתפקידו. אם קצין הכנסת חושב שיש סכנה לחייו של בן גביר, שיצמיד לו אבטחה. שלא ייתן לו נשק. אסור שאדם כזה יישא נשק. אדם שמעריץ את המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, רק כיוון שהוא הגשים יותר מכל אחד את האידיאולוגיה של "מוות לערבים" ואפילו את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו המשוקץ של המחבל, אינו אדם שהמדינה צריכה להפקיר בידיו נשק.

* עבאס נגד עבאס – בוועידת ישראל לעסקים של העיתון "גלובס" אמר יו"ר רע"מ מנסור עבאס: "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. היא נולדה ככה וככה תישאר. אני לא רוצה להשלות אף אחד. השאלה מה מעמדו של האזרח הערבי במדינת ישראל היהודית. זאת השאלה". דברים דומים הוא אמר בראיונות לכלי התקשורת, בעברית ובערבית.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, אבו-מאזן, גינה בחריפות את מנסור עבאס. "ההצהרות חסרות האחריות האלה מתואמות עם קריאות הקיצונים בישראל לגירוש פלשתינאים ולפגיעה במעמד מסגד אל-אקצא ובהיסטוריה של העם הפלשתינאי לאורך הדורות… מנסור עבאס מייצג בהצהרות האלה רק את עצמו, ולא מייצג את העם הפלשתינאי במולדת ובכל מקום בעולם… הצהרות כאלה הסותרות את הדת וההיסטוריה והמורשת הפלשתינאיים הנמשכות מאז תחילת ההיסטוריה… עבאס הפך להיות חלק מזרם המחזק את הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני במקום לתמוך בזכויות עמו. במקום לגנות את ההתנחלות ואת פעולות ההרג והגירוש שמבצע הכיבוש, ותוכניות הקיצונים הישראלים לפנות את הקרקעות הפלשתיניות, אנחנו רואים אותו חוזר על השקרים של התנועה הציונית שאין להם קשר להיסטוריה… שתיקתו המוזרה של מנסור עבאס על מה שעושים המתנחלים המחללים את רחבת מסגד אל-אקצא, ושתיקתו המבישה לנוכח המערכה על ירושלים והמקומות הקדושים, ומאמציו של הנשיא מחמוד עבאס להדוף את עסקת המאה והפלתה", וכן הלאה וכן הלאה.

אבו מאזן התרגל לכך שהמפלגות הערביות הן הזרוע הארוכה שלו במלחמתו נגד מדינת  ישראל ונגד הציונות. לפתע הוא רואה מפלגה ערבית עצמאית ומנהיג ערבי עצמאי, שבוחר להשלים עם המציאות של ישראל כמדינה יהודית, ולנסות להשתלב בה ולא לרשת אותה. הוא רואה בעיניים כלות איך מצליח מנסור עבאס לפעול למען אזרחי ישראל הערבים ולהביא להם הישגים. הפחד הגדול שלו, הוא מפני הצלחה של עבאס, שתביא לתמיכה גדולה בו ובדרך ההשתלבות בקרב ערביי ישראל. מבחינתו זו מכה אסטרטגית, כי טיפוח ערביי ישראל כגיס חמישי היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה הפלשתינאית.

* אולטרה ימנית – ציפיתי וקיוויתי שהממשלה המורכבת הזאת, שיש בה מן הימין ומן השמאל, תוביל מדיניות נכונה וראויה – "ימין" מדיני ו"שמאל" חברתי כלכלי. לשמחתי, זה מה שקורה בנושא המדיני-ביטחוני-התיישבותי. לצערי, המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, שאותה מוביל ליברמן, היא אולטרה ימנית. הדבר בא לידי ביטוי בפגיעה בחקלאות בשם השוק החופשי (ולמעשה בשם האינטרס של רשתות השיווק) ובסירוב השערורייתי לפצות את הנפגעים מנזקי הקורונה.

* שאלה של החלטה – כל אימת שאני כותב את עמדתי שאין מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראני בפעולה צבאית, אני מקבל תגובות כמו: "אתה כותב על נושא שאינך מבין בו. אין לישראל יכולת לפעולה כזאת". אני באמת לא מתיימר להיות בקיא ביכולת המבצעית של צה"ל. אלא שגם אלה שמגיבים בצורה פסקנית כל כך, אינם בקיאים יותר ממני. לכל היותר הם מסתמכים על אמירות אלו או אחרות של גורמי מקצוע הטוענים כך. גם אני מסתמך על גורמי מקצוע. למשל, על מפקד חיל האוויר הנכנס וראש אגף תכנון היוצא אלוף תומר בר, בראיון ל-"7 ימים". האמירה שלו חד-משמעית. יש יכולת כזו. דברים דומים אמרו לאחרונה מפקד חיל האוויר היוצא, הרמטכ"ל וראש המוסד. ובכן הוויכוח האם נכון לתקוף הוא ויכוח לגיטימי. אילו חשבתי שניתן לסכל את תכנית הגרעין בדרך אחרת, הייתי מעדיף אותה. אבל השאלה אינה שאלה של יכולת אלא של החלטה.

ועוד אמירה חשובה בראיון – בניגוד לדברים מדאיגים שאמר האלוף טולדנו על כך שצה"ל מצא דרכים חליפיות למעבר הכוחות כדי לא לעבור בוואדי ערה, מחשש להתנגדות אלימה של הערבים, אמר האלוף בר: "אסור שהיכולת לממש משימות וחופש הפעולה לנייד כוחות ייפגעו. אנחנו מקימים שלוש חטיבות שייעודן יהיה להבטיח את אותו חפש פעולה. הצירים יהיו פתוחים. נקודה. הכל יהיה פתוח. נהיה מאוד אגרסיביים אם צריך. בשעת מלחמה לא יתכן שנתעכב איכשהו, ולשם כך צריך כוחות ייעודיים. גם חטיבת מג"ב עם סמכויות שיטור ועוד שתי חטיבות מילואים מבוססות על פיקוד העורף".

* חומץ בן יין – כשתלמידיו של הרב שלמה זלמן אויערבך (1910-1995), ממנהיגי היהדות החרדית במאה העשרים, ביקשו רשות להיעדר מיום לימודים בישיבת "קול תורה" כדי לנסוע לגליל להתפלל על קברי צדיקים, הוא השיב להם: "בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני חוצה את הכביש והולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש השם".

בנו, הרב שמואל אויערבך (1931-2018) הוא מייסד הפלג הירושלמי הקנאי, הלוחם באלימות נגד גיוס חרדים. לא רק נגד גיוס חרדים – אפילו נגד החובה של החרדים לגשת ללשכת הגיוס כדי לסדר את הפטור מגיוס. וההפגנות האלימות שלהם הן ברובן נגד מעצר עריקים שלא הלכו ללשכת הגיוס.

היהדות מכנה תופעה כזו – ירידת הדורות.

* הנאצים בעקבות אושרת – אושרת קוטלר היא מהגרועים והבולטים בכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים ומדקלמי הדיקטטורה של ה"מדענים" (המירכאות במקור) שממומנים בידי רודפי הבצע של פייזר כדי להחדיר לגופנו חומרים מסוכנים, בשם "מגפה" (המירכאות במקור) בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה. היא רואה בה ובחבריה לכת, לא משת"פים של מגפה, אלא לוחמי זכויות האדם, נגד כוחות הרשע עם המזרקים הרעילים.

ואחרי שנתיים שהגברת הנכבדה נלחמת נגד המשטר הפשיסטי בישראל (בעיני הכת לא היו חילופי שלטון, כי מי ששולט באמת הוא אלברט בורלא) היא נסעה לפוש בגרמניה. ולתדהמתה, התברר לה ששם התו הירוק קשוח הרבה יותר מבישראל והאכיפה הדוקה וקפדנית לאין ערוך מאשר כאן. היא פרסמה רשומה שהשורה התחתונה שלה, היא שגם בגרמניה לא התחלף המשטר, והיא עדין תחת המשטר הנאצי. אלא שאז הנאצים רדפו את הצוענים וההומואים (אפעס, היא שכחה מישהו) ועכשיו הם רודפים את הלא-מחוסנים. והיא מזהירה את קוראיה, שהממשלה הישראלית עומדת לאמץ את השיטות הגרמניות (כלומר הנאציות) ולכן צריך למהר להתקומם, לסרב ולהתנגד.  

והיא התנצלה שהשבוע תיאלץ להיעדר מההפגנה השבועית ברעננה בעד הקורונה.

* במקום טיפול גמילה – ההפגנה השבועית של כת שוחרי הקורונה (סרבני החיסונים) ליד ביתו של ראש הממשלה ברעננה, גלשה לחסימת כביש 4. כאילו לא די בפגיעתם בבריאות הציבור, הם רוצים לפגוע באיכות חייו, בתחבורה, בעונג מוצאי שבת שלו.

לפחות חלק מהמפגינים הם אנרכיסטים בלפורואידים שאינם מסוגלים להיגמל מן הבלפוריאדה. אחרי הקורונה הם כבר ימצאו צעצוע חדש.

* שיר פטריוטי – כתב המשורר רוני סומק:

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף. 

השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עירקי פיג'מה – "העירקים"

יושבים כל היום על המרפסת עם פיג'מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים.

"הרומנים" הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם

עיראקית ייצא "הגנב מבגדד" – שם של סרט פופולרי באותם ימים. "המרוקאים"

הם כמובן "מרוקו סכין" וכו' וכו'.

לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין

צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות – אף שהן גזעניות בעליל, וגם

אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת, היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח אותה. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה הארכאית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

"שיר פטריוטי" הכתיר רוני סומק את שירו, והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכל מתמזג ליצירה יהודית ישראלית גדולה ומגוונת. ומה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי, ויצירת מטבח עשיר הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון ביתר שאת גם ליצירה התרבותית והספרותית.

אכן, זו פטריוטיות אמתית.

עולם התרבות סוער השבוע בעקבות שיר הנאצה והשטנה הגזעני נגד האשכנזים שכתב מואיז בן הראש, "זכור את אשר עשו לך האשכנזים"; שיר המציג את האשכנזים כעמלק.

הבחירה החברתית והתרבותית שלנו היא בין "זכור את אשר עשו לך האשכנזים" של בן הראש לבין "שיר פטריוטי" של רוני סומק. כפטריוט וכציוני, אני מזדהה עם שירו הפטריוטי של רוני סומק הפטריוט. רוני סומק מתאר את מיזוג הגלויות, הניצחון הגדול של הציונות על הגלות. בן הראש מזנב בתהליך הציוני, תוקע מקלות בגלגלי השיירה הציונית, מנסה בכל מאודו להנציח את הגלות. יש לו ולשכמותו יכולת להזיק, לחבל ולעכב, אך השיירה עוברת ומתקדמת. מיזוג הגלויות חזק יותר והציונות תנצח.

* גולדה והנראטיב הפנתרי – שנות השבעים היו ימי הזוהר של מדינת הרווחה הישראלית. בשנות החמישים והשישים ממשלות ישראל היו של מפלגות הפועלים, ומדינת הרווחה הייתה האידיאולוגיה שלהן, אבל ישראל הצעירה הייתה מדינה עניה, קטנה, ללא גבולות בני הגנה, מבודדת מדינית, מוקפת אויבים הצרים עליה והחותרים להשמידה, ובתוך המצב הזה היא לקחה על עצמה את המיזם הציוני הגדול ביותר, של יותר מהכפלת אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות בקליטת העליה ההמונית של שורדי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב הנרדפים ויישוב הנגב והגליל במאות יישובים חדשים. באותן שנים הונחו היסודות למדינת הרווחה, אולם לא הייתה דרך לממש את הרעיונות בתקציבים הזעומים, שהוקדשו למטרות החשובות יותר של התקופה. מדינת ישראל הטילה מדיניות צנע בשנות החמישים, שאילצה את כל אזרחי ישראל לצמצום רווחת חייהם כדי לאפשר את מימוש המשימות הלאומיות הגדולות. בשנות השישים נקלעה המדינה למיתון הגדול.

מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה תקופה של שגשוג כלכלי אדיר וצמיחה כלכלית חסרת תקדים בקנה מידה עולמי. גולדה מאיר, שעלתה לשלטון ב-1969, מינפה את השגשוג הכלכלי למדיניות רווחה מרחיבה כפי שלא הייתה מראשית שנות המדינה. יש לציין, שכשרת העבודה בשנות החמישים, לצד המשימה העיקרית שלה בקליטת העליה והבטחת קורת גג ועבודה להמוני העולים, היא הקימה את הביטוח הלאומי, ייסדה את מעונות היום והובילה חקיקה חברתית נרחבת. כראש הממשלה, כשהמדינה הייתה במצב אחר, היא הובילה מדיניות חברתית כלכלית מרחיבה, על פי השקפת עולמה. מדיניות זו הועצמה והורחבה למרות מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי שבעקבותיה ובעקבות משבר הנפט העולמי, בהובלת ראש הממשלה רבין, בקדנציה הראשונה שלו. לאחר מכן, תחת שלטון הליכוד צומצמה מדינת הרווחה, וביתר שאת – בתכנית לייצוב המשק של ממשלת האחדות בראשות פרס ב-1985 ועוד יותר בתקופת ממשלת שרון וכהונתו של נתניהו כשר האוצר. המחאה החברתית של 2011 וועדת טרכטנברג שמונתה בעקבותיה, שינו את המגמה לטובה, וממשלות נתניהו האחרונות הפיחו חיים במדינת הרווחה, ויש לומר זאת לזכותן, הגם שניתן ונכון היה לעשות יותר.

במלאת חמישים שנה לפנתרים השחורים הוציא העיתון המקוון "דבר" מגזין מודפס, שיוחד לנושא. המגזין מעלה על נס את הפנתרים השחורים והמהפכה שחוללו בחברה הישראלית, ובין השאר מציג את מאבקם כגורם למדיניות הרווחה של שנות השבעים. איני ממעיט מתרומתם של הפנתרים השחורים ומהיותם זרז בתהליך הזה. אבל הוא לא היה קורה ללא גולדה ורבין, שמינפו אותו לקידום הדרך שבה האמינו. גולדה מאיר החלה בתהליכים הללו מיד עם בחירתה, שנתיים לפני הפנתרים השחורים. היא זו שחוללה שינויים תקציבים ומבניים. אבל, כידוע, כאשר מדברים על הפנתרים השחורים, גולדה מאיר היא האישה הרעה, היא התגלמות הממסד האשכנזי המנותק, המרושע והעושק, כיוון שאמרה את המשפט הלא נחמד ולא תקין-פוליטי (עשרים שנה לפני שהמציאו את התקינות הפוליטית) "הם לא נחמדים". והרי המסר של הפנתרים עצמם היה שהם לא רוצים להיות נחמדים.

אבל האמת היא, שגולדה מאיר, ראש הממשלה, ראתה לנכון להזמין חבורה של צעירים חסרי כל משכונת מוסררה בירושלים שהובילו מחאה אלימה ופרועה, הקדישה להם שעה ארוכה מזמנה, והחשוב מכל – קיבלה את כל דרישותיהם. היא הקימה את ועדת כ"ץ ואימצה את המלצותיה למלחמה בעוני ומתן מענה למצוקה. אבל מבחינת הנראטיב הפנתרי, גולדה לא התעניינה בהם, כי היא שאלה אותם היכן הם עובדים ולמה אינם עובדים.

דומני שחמישים שנה הם זמן ארוך דיו, כדי להחליף את הנראטיב באמת ההיסטורית.

* תגובה שוקניסטית הולמת – אורי משגב ומורן שריר סטו מהקו השוקניסטי; משגב פרסם שני מאמרים נגד אובססיית ה"נכבה" השוקניסטית ושניהם יצאו נגד הקו השוקניסטי ההזוי המתייחס לגולן כאל שטח קבוש והביעו תמיכה בפיתוח הגולן. שריר הודה בטעותו והודה לאלה שלא טעו כמוהו ונאבקו על הגולן, בזמן אמת.

התגובה השוקניסטית לא בוששה לבוא. עודה בשארת השתלח ב"ימנים" האלה במלוא עוזו, ושיגר אותם ל"ישראל היום" וערוץ 14, כי אין מקום לשכמותם ב"הארץ". על מאמריו של משגב נגד אובססיית ה"נכבה" הוא כתב: "כשלא מצליחים להילחם ברוע, נטפלים לקורבנו". כיוון שעל פי נראטיב תש"ח השוקניסטי, מדינת ישראל היא הרוע, ואלה שניסו למנוע בכוח את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, הם "קורבנו".

גם גדעון לוי לא טמן את ידו בצלחת. "נאו-ציונים" הוא כינה אותם… כן, ברח' שוקן זהו גידוף. "הם צצים עכשיו, מגיחים מהמחילות, קורעים את המסכות, משילים את התחפושות ויוצאים מהארון". על הדרך הוא השתלח גם באורי זכי, מראשי מרצ, שהביע תמיכה פומבית בתכנית לפיתוח הגולן. אך האיומה והנוראה מכל היא מרב מיכאלי, שבחוצפתה העזה לגנות את רצח יהודה דימנטמן, וגרוע מכך, היא כינתה אותו פיגוע. "כשפלסטינים אורבים למכונית שיורדת מאחד המקומות האלימים והנפשעים בהתנחלויות והורגים את אחד מנוסעיה" זה לא פיגוע. הרי לרצוח מתנחלים זו מצווה.

* פרימיטיבי גאה – הרמטכ"ל אביב כוכבי, בנאום מכונן בטקס סיום קורס טיס, יצא נגד הסיסמה "הטובים לסייבר" והזכיר את אמת חיינו, שהטובים ביותר הם ההולכים ליחידות קרביות, ומוכנים לסכן את חייהם כדי להבטיח את קיומה של המדינה.

רווית הכט השתלחה בו ב"הארץ" ובין השאר כתבה בלעג על "הפרט שנותן את גופו ולפעמים אף מקריב את חייו בדרך הישנה והפרימיטיבית של קרבות פנים מול פנים, של חיכוך גוף בגוף, של פעולות הנחשבות לנחותות משום שהן פיזיות ולא מבטאות את ניצחון שלטון התודעה" ופינטזה על היום שבו "הפרט הזה יבין עד כמה נמוך מיקומו בסדר ההיררכי החדש".

שירתתי כלוחם קרבי בסדיר ועוד למעלה מעשרים שנים במילואים, ואני גאה בבניי ששירתו כלוחמים קרביים (אחד מהם משרת ממש עכשיו במילואים). אני פרימיטיבי גאה. ובזכות פרימיטיבים כמוני וכמו ילדיי יכולה רווית הכט להגג את הבליה ברח' שוקן.

* המתקפה על המודרניות – הברית בין האסלאם הקנאי לשמאל הרדיקלי היא ברית בין הפרה-מודרניות והפוסט-מודרניות במתקפה נגד המודרניות המערבית.

בנושא אחד, הברית הזאת כוללת גם את הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה – האנטישמיות.

* ועד הלשון העברית – לכבוד יום השפה העברית, כדאי שהאקדמיה ללשון עברית תחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית.

אמנם המילה ועד פחות פלצנית אבל היא יותר עברית.

* בחברה טובה – ביום השפה העברית, פרסמתי רשומה שבה קראתי לאקדמיה ללשון עברית לחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית. בו ביום, גם האקדמיה עצמה העלתה רשומה באותו נושא, שבו הסבירה מדוע היא מתעקשת להיקרא אקדמיה והציגה את ההיסטוריה של בחירת השם.

לא השתכנעתי, אבל שמחתי למצוא את עצמי בחברה טובה, לצד יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ומשה שרת.

* זה לא גברת? זה אדון? – בתגובה לאיילה זמרוני – תמהני, האם מישהו חשב שראש הממשלה הגברת גולדה מאיר, זה לא גברת? זה אדון? היה צריך לכנות אותה "ראשה" (אוף, איזו מילה מכוערת!) כדי למנוע בלבול?

* אנשיו – בעקבות הפצת סקר על ריצה אפשרית של אביב גפן לפוליטיקה, הוא צייץ שהסקר לא יצא ממנו או מאנשיו.

ואני רק ארבע שאלות: א. מיהם אנשיו? ב. האם יש לו רק אנשים או גם מקורבים? ג. אם יש לו מקורבים, האם המקורבים הם גם אנשיו, ולהיפך? ד. מה תנאי המכרז להיות אנשיו?

          * ביד הלשון

בדימוס – במודעת אבל צה"לית על מותו של אורי שמחוני, נכתב אלוף (בדימוס).

פירוש המילה דימוס הוא חופש. ומכאן, יצא בדימוס פירושו השתחרר. חייל בדימוס הוא חייל משוחרר.

בלשון עכשווית אנו משתמשים במילה "בדימוס" כנרדפת ל"לשעבר".

איני אוהב את השינוי שחל בהגדרה הצה"לית מ"במיל'" או "(מיל')", כלומר במילואים, ל"בדימוס". ההגדרה במיל' נכונה יותר למסר הערכי של צבא העם בחברה מגויסת, ולכך שמי שהשתחרר משירותו הסדיר או משירות הקבע שלו, הוא חייל בצבא המילואים. "משורה ישחרר רק המוות". והדבר נכון בהחלט לגבי בכירים, שלא אחת נקראים למילואים, אם לדיונים והתייעצות, לפרויקטים, לוועדות תחקיר ובדיקה או להרצאות. בוודאי שהדבר נכון בשעת מלחמה.

כמובן שדעתי מעוררת את השאלה, בהקשר של מודעת האבל, האם יש לכתוב במודעת אבל על אדם מת אלוף (מיל'). מה, גם אחרי מותו הוא מילואימניק? לא. אבל באותה מידה לא נכון לכתוב שהוא אלוף בדימוס. נכון לכתוב אלוף. זו דרגתו. זו הייתה דרגתו בשירותו הפעיל, זו דרגתו במילואים וזו דרגתו אחרי מותו. דרגת החיילים נכתבת על מצבתם ולא אחת הם עולים בדרגה אחרי מותם.

יהי זכרו של אלוף אורי שמחוני ברוך!

* "חדשות בן עזר"

מפעל חיים

אין עוד אדם באורטל, המזוהה עם תחום אורטלי כלשהו, קהילתי או עסקי, כפי שאיתן פלג מזוהה עם ענף הבקר. איתן זה הבקר והבקר זה איתן. קשה לדמיין את הבקר ללא איתן כפי שקשה לתאר את איתן ללא הבקר.

איתן הקים את הענף וניהל אותו למעלה מארבעה עשורים. המילה "ניהל" מצמצמת את תיאור עשייתו של איתן בבקר, כי הזהות המוחלטת הזאת היא הרבה מעבר לניהול. זהות ומחויבות ללא גבולות; ימי חול, שבתות וחגים, יום ואם צריך גם לילה, בשרב כבד ובסופות שלגים סוערות; בשנים של שגשוג הענף ובשנים של קושי ומשבר, בהתמודדות עם פגעי טבע, עם טריפות של זאבים, עם טרור חקלאי ועם מדיניות אנטי חקלאית של ממשלות, וכל זאת לאורך עשרות שנים בלי להתעייף ובלי להישבר, בהתמדה, מסירות, חריצות ואכפתיות שאין כדוגמתן.

חשיבות ענף הבקר, מעבר לפרנסת החקלאים והיישובים, ומעבר לסיפוק מזון לאזרחי ישראל, היא גם חשיבות לאומית וביטחונית של פריסה על מרחבים רחבי ידיים ובכך מימוש הריבונות הישראלית על אותם שטחים. השתתפתי השבוע בכנס בנגב, שעסק באובדן הריבונות הישראלית בנגב. אנו חדלנו להתיישב בנגב ואת הוואקום תפסו הבדואים במאות יישובים בלתי חוקיים והפכו את הנגב לשטח אקס-טריטוריאלי, הנשלט בידי כנופיות טרור. חשיבותה הלאומית של החקלאות היא אדירה, ובמשימה הלאומית של שליטה מרחבית מקיפה, אין ערוך לחשיבות הבקר. כך שהתרומה של איתן אינה רק לאורטל, אלא לגולן כולו ולהגשמת הציונות.

בכל פעם שאני פוגש אנשים, לא רק בגולן אלא בכל רחבי הארץ, שיש להם או הייתה להם זיקה כלשהי לענפי הבקר והסוסים, והם שומעים שאני באורטל, הם מיד מדברים על איתן. איתן הוא שם דבר בענף הבקר בארץ. הוא זוכה להערכה רבה ונתפס כסמכות מקצועית ממדרגה ראשונה.

תרומתו של איתן ותרומת ענף הבקר לאורטל, הם גם בתחומי החינוך והתרבות. לאורך השנים, בני נוער רבים עבדו בבקר. לא כולם ידעו להסתגל לתובענות ולדרישות הגבוהות של איתן ולא האריכו ימים בענף, אבל אלה שנשארו בו לאורך שנים, זכו למתנה לחיים; לא רק החוויה הבלתי נשכחת ורכישת הידע המקצועי, אלא בית ספר לערכים של מוסר עבודה, חריצות ואכפתיות. כשעמוס יצא לגיבוש, איתן הבטיח לי שהוא יעבור אותו "בוודאות", והוסיף שמי שעבר בהצלחה את הגיבוש של הבקר, כל גיבוש צה"לי קטן עליו. ואכן, כך היה.

הבקר הוא גם חלק מעולם התרבות באורטל. בעשור הראשון הוא אירח מדי שנה את הרודאו המיתולוגי ביום העצמאות. וכבר שני עשורים הוא מארח את ערב השירה בטו באב, אחד מאירועי השיא בלוח השנה האורטלי.

ועכשיו איתן יוצא לפנסיה. אני שמח שהוא לא נאלץ ללכת הביתה ולהיפרד ממפעל חייו, אלא הוא ינהל את המפטמה. כולנו נרוויח מכך.

תודה, איתן! אני בטוח שאני מבטא בתודה הזאת את כל חברי אורטל. ובהצלחה בניהול המפטמה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 24.10.21

* פיגוע התאבדות – החוק הישראלי מתיר הזנה בכפיה של אסירים השובתים רעב. עתירה נגד החוק נדחתה בבג"ץ.

ההזנה בכפיה מוצדקת מסיבה הומניטרית ומסיבה פוליטית ביטחונית. הומניטרית – האחריות על שלומם של אסירים החובשים את בית הסוהר הישראלי, היא על מדינת ישראל. היא אחראית על בריאותם ועל חייהם. אם סוהר ימצא אסיר תלוי על חבל, חובתו להוריד אותו מיד מן החבל ולעשות כל מאמץ להציל את חייו. אין הבדל בין התאבדות בתליה או בהרעבה. חובת בתי הסוהר וחובת הרופאים להציל את חייו של האסיר. מדינית ביטחונית – שביתות הרעב של מחבלים כלואים הן פיגועי התאבדות. מטרתן להזיק למדינת ישראל ולהצית תבערה ביטחונית. אין לישראל שום סיבה לאפשר להם להשיג את מבוקשם. וכפי שקבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בפסק הדין: לשביתת רעב של אסיר "השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב". כלומר, על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול המדיני-ביטחוני הוא מכריע בסוגיה.

מקדאד קוואסמה, מחבל חמאס העצור בכלא הישראלי, ששובת רעב ומאושפז בבית החולים קפלן, הועבר ליחידת טיפול נמרץ ונשקפת סכנה לחייו. מותו יהיה פיגוע התאבדות, שייתן לאויב הישג תודעתי ומדיני ויצית תבערה של טרור. עד כמה אנחנו מטומטמים כדי לתת לו את ההישג הזה, כאשר החוק המפורש נותן למדינה כלים לסיכול הפיגוע?

* מוקד הבעיה – כמעט כל מקרי הרצח במגזר הערבי נעשו בנשק חם. כך גם הפשיעה של ערבים כלפי יהודים. נשק חם הופעל גם בפשיעה הלאומנית וראינו זאת בפרעות במהלך "שומר החומות". והחשש הגדול הוא שבשעת מלחמה הנשק הזה יופעל בידי גיס חמישי בתוך מדינת ישראל נגד צה"ל.

לכן, יש להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי כאל מוקד הבעיה בכל תכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי. מדובר בשעת חירום לאומית, המחייבת צעדי חירום לאומי. הפעולה הזאת חייבת לכלול את השב"כ ואת צה"ל, כי המשטרה לבדה לא תוכל להתמודד עם הבעיה. ובאשר לצה"ל, השינוי העיקרי צריך להיות בתוכו, כי שוד הנשק בבסיסי צה"ל, בעיקר בדרום, הוא התגלמות אובדן הריבונות. השינוי צריך להיות הן באבטחת הבסיסים והן בהוראות הפתיחה באש. גניבת נשק היא פיגוע קטלני ויש לנהוג בה כבפיגוע קטלני, כלומר יש לירות בשודדי הנשק על מנת להרוג. יש לאפשר לצה"ל לערוך מרדפים אחרי שודדי הנשק מחוץ לבסיס, עד תפיסתם ונטרולם.

* צעדי חירום – לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו, גדעון סער היה נושא הדגל של זכויות האדם בחקירה ובמשפט. החוק הראשון שהוא חוקק היה האיסור על כבילת עצורים בפומבי. וברוח הזו הוא פעל לאורך כל השנים. כך, למשל, הוא העביר את חוק "ההגנה מן הצדק", המאפשר לבית המשפט לבטל אישום שהוגש נגד אזרח בניגוד לצדק (אגב, פרקליטי נתניהו נתלים בחוק הזה בטענתם לאכיפה בררנית ולאישום תקדימי). גם בנאומו בטקס חילופי השרים, עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים, נושא זכויות חשודים, עצורים ואסירים ומניעת עינוי דין, עמד במוקד דבריו והוא מתכנן רפורמות בנושא הזה. למשל – הגבלת זמני חקירת חשודים על חומרת העבירה המיוחסת, צמצום היקף כתבי האישום נגד אזרחים והפיכת חלק גדול מהקוד הפלילי לעבירות מנהליות, חוק "פירות העץ המורעל" על פיו ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות בבית המשפט ועוד ועוד. בספר השיחות עם סער, "שיחות על הדרך", הוא אמר, בנושא זכויות האדם בחקירה ובמשפט: "אני מאמין גדול בחירות האדם ובכבוד האדם. אלו היסודות עליהם מושתתת חברה צודקת, ואני חושב שהערכים האלו חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט שלנו".

אז איך זה שדווקא סער, כשר המשפטים, הציע את ההצעה שהיא בדיוק בכיוון הפוך לעקרונותיו, המאפשרת חיפוש בבתי חשודים, במקרים של חשד סביר להימצאות עבריינים או אמצעי לחימה בבית, בהחלטת קצין משטרה, ללא צו שופט? התשובה לכך היא בשתי מילים: מצב חירום. לא בכדי, ההצעה מוגדרת כתקנה לשלוש שנים. סוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי והנגזרת שלו – הפשיעה הפלילית והלאומנית שכבר קטלה מעל מאה נרצחים בחברה הערבית בכעשרה חודשים, יצרה מצב חירום, ואי אפשר לפעול בחירום כבשגרה. בדיוק כפי שבמגיפה קשה ממשלה יכולה להכניס את אזרחיה לסגר, צעד שהיא לא הייתה מעלה על דעתה בשגרה, כך גם מצב החירום הנוכחי מחייב החלטות חירום. לכן, נכון שהשב"כ יכנס לפעולה ולכן נכון גם החוק הזה.

אחת הטענות שהושמעו נגד החוק, היא שהוא כללי ואינו מגביל את המשטרה רק במאבק בפשיעה במגזר הערבי. מה רוצים הטוענים? שיהיה חוק אחד ליהודי ולערבי? חוק כזה יעלה על הדעת? חוק כזה יעבור בג"ץ? איזה נזק בינלאומי ייגרם מחוק כזה? החוק אינו מבטל את הצורך באישור שופט, אלא הוא מאפשר להימנע מאישור זה במקרים חריגים, והשימוש בו יהיה במה שקשור לשעת החירום. למשל, סוחר נשק יהודי שמוכר נשק לעברייני המגזר הערבי הוא יעד לגיטימי לפעולה על פי תקנות החירום.

אני תומך בחוק הזה, ובלבד שהוא אכן מוגבל בזמן. אני בספק אם בג"ץ יאשר אותו.

* אדם נשך כלב – ביום שלישי בלילה הוצת מתבן בקיבוץ שניר.

נו? אז איפה החדשות? הוצת מתבן זה בערך כמו כותרת "הבוקר זרחה השמש". למה אני מטריח בידיעה המשעממת הזאת? הן אחד מכללי היסוד של התקשורת הוא שכלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה.

אז זהו, שבמקרה הזה יש גם "אדם נשך כלב".

המשטרה יצאה למרדף אחרי המציתים, שכלל ירי, ובסופו נעצרו שני החשודים, תושבי טובא-זנגריה.

* בחרו בטרור החקלאי – הטרור החקלאי שמבצעים מחבלים ערבים, בעיקר ערבים ישראלים וגם פלשתינאים מיו"ש, הוא מכה קשה וארוכת ימים, שהוזנחה בידי מדינת ישראל ועל הממשלה והמשטרה להתעשת ולהילחם בה עד חורמה.

לבושתנו, יש גם טרור חקלאי של יהודים. טרור של עקירת שתילים של פלשתינאים ביו"ש, ביזת כרמי זיתים לפני שבעלי הכרם מגיעים למסיק והפרעה אלימה למסיק של פלשתינאים העובדים את אדמתם.

מלבד ממדי התופעה (הטרור החקלאי הערבי נפוץ הרבה יותר) אין שום הבדל בין הטרור החקלאי הערבי והטרור החקלאי היהודי, ואין שום הבדל בין המחבלים האלה והאלה. בשני המקרים מדובר בשנאה לאומנית חשוכה ואלימה. בשני המקרים מדובר באנשים שבמעשיהם מוכיחים שהם שונאים את הארץ. בשני המקרים, הטרור החקלאי הוא רק חלק ממסכת הטרור. בשני המקרים, המחבלים פוגעים גם בצה"ל ובכוחות הביטחון. ובשני המקרים מדינת ישראל וכוחות הביטחון מגלים אוזלת יד מתמשכת ו"מכילים" את הטרור. ובשני המקרים, על המדינה לשנות את דרכה, להפסיק להכיל ולחתור למגע, כדי לגדוע את התופעה הארורה.

אבל יש הבדל בין המחבלים האלה והאלה. כאשר המחבלים הם בני עמי שבחרו בטרור החקלאי, הם ממיטים קלון על עמנו.

* מחמאה למראיינים – קלמן וליברמן היקשו בשאלות קשות על ח"כ מירב בן ארי, באשר לתמיכתה בחוק לפיו לא יוטל על ח"כ שנאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל שלוש שנים להרכיב ממשלה. בן ארי נזפה בהם, איך זה שרק לפני רגע הם הקשו בשאלות קשות על ח"כ דוד ביטן שמתנגד לחוק, ופתאום הם הופכים את עורם בטענות הפוכות?

בעיניי, היא נתנה למראיינים מחמאה גדולה. זה בדיוק תפקידם. זה השירות שלהם למאזיניהם ולציבור – לשאול את השאלות הקשות ביותר את המרואיין. השאלות אינן צריכות לשקף את דעתם האישית, אלא לחדד את הדיון הציבורי באמצעות השאלות הקשות. כאשר הם עקביים בכך, מי שמאשים אותם בחוסר עקביות אינו מבין מהי שליחותם העיתונאית.

* זה לא מצחיק – אם רצונכם להבין מהי עבודת אלילים של פולחן אישיות, אתם מוזמנים לצפות בתמונות חגיגת יום ההולדת של נתניהו בסיעת הליכוד. "חג לו שמח וזר לו פורח" – עלא כיפאק. "היום יומולדת ל" – אחלה. למי?

לא לנתניהו. "היום יום הולדת לראש הממשלה".

יפה מאוד שסיעת אופוזיציה חוגגת את יום ההולדת של ראש הממשלה. זה ביטוי נאה של ממלכתיות, של אחדות. אבל האם ראש הממשלה חגג השבוע יומולדת?

התייעצתי עם היועצת שלי לענייני ימי הולדת – ויקיפדיה, ולטענתה, ואני סומך עליה, יום הולדתו של נפתלי בנט חל ב-25 במרץ.

אפשר ללעוג לאיש הילדותי שמשחק במטוס צעצוע ומאמין שהוא טייס. אפשר לבוז לחבורה העלובה של המשרתים שממלאים את הצו של נתניהו לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה". אפשר לרחם על האנשים שרואים ששרה נמצאת שם ועינה פקוחה ומבינים שאם לא ישירו "ראש הממשלה" הם צפויים לשיימינג של תעשיית ההסתה. אפשר להשתעשע מהטקס הפגאני של סיעת הליקוק.

אבל זה לא מצחיק. זה מסוכן. כי זה ביטוי אנטי דמוקרטי של קבוצה העושה דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. וכאשר הח"כים והשרים לשעבר עושים כך, זהו מסר להמוני התומכים, שהממשלה לא לגיטימית. זאת חבורה אנטי דמוקרטית מסוכנת שמסרבת להשלים עם תוצאות הבחירות ועם אובדן השלטון.

* שונא ישראל על פי רגב – רם בן ברק הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל. אף ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התנדב לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם וכקצין. עם שחרורו, התגייס למוסד כלוחם והתקדם עד תפקיד המשנה לראש המוסד. לאחר מכן שירת כמנכ"ל המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בן ברק הוא איש של ביטחון והתיישבות, חבר מושב נהלל ויו"ר השדולה החקלאית בכנסת.

מירי רגב, בחוצפתה ועזות מצחה, לא התביישה לכנות אותו, במליאת הכנסת, "שונא ישראל".

מה עומד מאחורי הכינוי הזה?

בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הדיבר הראשון הוא "המדינה זה ביבי". מכאן שמי שכופר באלוהותו ואינו סוגד לו, הוא "שונא ישראל".

כאשר התגרנית הזאת צווחה את דברי הבלע שלה, ראיתי את יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו, מחוויר מבושה, מחפש היכן לקבור את עצמו. כשבן ברק השתחרר מן המוסד, שטייניץ מינה אותו למנכ"ל משרדו, ולא עניין אותו באיזו מפלגה הוא תומך.

גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אחיה של גיסתי.

* על כהניזם וחתולים – הח"כ הכהניסט כינה את ח"כ יסמין סאקס פרידמן: "הגברת מאכילת החתולים". וזה הזכיר לי את הבדיחה על האיש שרצה להתקבל למפלגת "עוצמה כהניסטית". אמרו לו: "קודם אתה צריך להרוג ערבי וחתול". הוא הגיב: "למה להרוג חתול?". – "התקבלת!"

* השבועה של שלמה הלל – הסרט "קלון" ששודר ב"כאן 11" החזיר אותנו לפרשיות השחיתות הגדולות שהסעירו את המדינה בשנים 1976-1977 והיו נדבך מרכזי באובדן שלטונו של המערך; פרשות ידלין ועופר.

כאשר מציבים את עופר וידלין יחד, ראוי לציין שאשר ידלין הורשע בדין וישב בכלא ואילו עופר התאבד עוד במהלך החקירות, וכפי שכתב היועמ"ש אהרון ברק: עופר היה בחזקת זכאי בחייו והוא מת בחזקת זכאי.

שחיתות שלטונית היא מבחנה העליון של מדינת החוק. קשה מאוד למוסדות החוק והמשפט להתמודד עם האנשים בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית החזקה ביותר במדינה. במקרה הזה, היו שלושה גיבורים שנאמנותם לחוק ולטוהר המידות הייתה מוחלטת, והם הלכו עד הסוף, ייקוב הדין את ההר. ומן הראוי לזכור ולהזכיר אותם ולהעלות אותם על נס.

ראש וראשון להם היה היועמ"ש אהרון ברק, שהנהיג את המערכה למען מדינת החוק ונגד השחיתות באומץ וביושרה, ללא פשרות. השני הוא שר המשטרה שלמה הלל. הלל היה פוליטיקאי, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, החקירות היו נגד בכירים במפלגתו, וכפי שהוא סיפר, הם גם היו חברים אישיים קרובים שלו. הוא עמד איתן מול כל הלחצים, נתן גיבוי מוחלט לשוטרים וסירב להתערב כהוא זה כדי לגונן על חבריו. השלישי הוא ראש היחידה לחקירות הונאה נצ"מ (לימים ניצב) בנימין זיגל. חוקר חכם, ישר ונחוש ללכת עד הסוף כדי לנקות את אורוות השחיתות. וכאשר חסמו הגורמים שמעליו העברת חומר על החשדות נגד השר עופר, הוא מצא את הדרך להדליף אותו לעיתונאי, כדי להבטיח שהחקירה תימשך.

יש לציין לשבח גם את העיתונאי החוקר יגאל לביב מ"העולם הזה" ועורך העיתון אורי אבנרי, שלא הרפו מהפרשה והיו חלק משמעותי בחשיפתה. על אורי אבנרי לחצו אנשי שמאל להרפות מעופר, שהיה ממנהיגי היונים במפלגת העבודה, אך הוא העדיף לדבוק בשליחותו העיתונאית.

מי שלא יוצא טוב מהפרשה הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על היועמ"ש ושר המשטרה להרפות מהחקירות.

והייתה גם דמות גרוטסקית, בדיעבד. אהוד אולמרט, הח"כ מהליכוד שחשף מעל במת הכנסת את פרשת עופר. אולמרט, בצעירותו (הוא נבחר לכנסת ב-1973 בגיל 28), היה הלוחם מס' 1 בשחיתות: תחילה בשחיתות בספורט, אח"כ בפשע המאורגן וגם בפרשת ידלין-עופר. אבל הכוח משחית, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי, והלוחם הגדול בשחיתות היה לאחד מגדולי המושחתים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

שלמה הלל הוא בעיניי ניגודו המוחלט של אמיר אוחנה. הוא סיפר על חברותו עם "אושרק'ה" ידלין ואברהם עופר, על כך שגם למעלה מארבעים שנה אחרי האירועים עוד קשה לו ברמה האישית, אך כפי שהצהיר: "כשנשבעתי אמונים כחבר כנסת ושר, נשבעתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא נשבעתי להגן על חבריי מפני החוק". דמות מופת.

* היכונו לגל החמישי – הגל הרביעי בדעיכה. הוא עוד לא חלף, אסור להיות שאננים, אבל הכיוון ברור. וזה הזמן שהמערכת תיערך בכל כוחה לגל החמישי.

יש לנו כל הנתונים להיווצרות גל חמישי – 600,000 איש עוד לא התחסנו אפילו חיסון ראשון ו-1.15 מיליון איש, שחלפה חצי שנה מאז שהתחסנו בחיסון השני, טרם התחסנו במנת הדחף. עם נתונים כאלה, השאלה אינה אם יהיה גל חמישי, אלא מתי.

כאשר אני מדבר על היערכות המערכת לגל החמישי, כוונתי בעיקר לפעולה מאסיבית לחיסון האוכלוסיה, דווקא כעת, ולא אחרי שסוסי הגל החמישי כבר יברחו מן האורווה.

* ציונות מעשית – בנוסף לתכנית הממשלתית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, הממשלה מקדמת תכנית להכפלת ההתיישבות בבקעת הירדן. זאת, בנוסף להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב.

אפשר לציין בסיפוק, שכבר שנים רבות לא הייתה כאן ממשלה כה ציונית.

* היכן יוקם שדה התעופה – תושבי ויישובי עמק יזרעאל מנהלים מאבק נגד הקמת שדה תעופה אזרחי חדש בעמק, ברמת דוד, מתוך חשש שהוא יהווה מפגע רעש ומפגע סביבתי שיפגע קשות באיכות החיים בעמק וביכולת יישובי העמק להמשיך להיות אבן שואבת לצמיחה דמוגרפית. הם רואים בהקמת שדה התעופה איום של ממש על עתידם.

במקביל, יישובי הנגב רחב-הידיים נאבקים על כך ששדה התעופה יוקם בנגב, בנבטים, כאמצעי לפיתוח הנגב. הם מאמינים ששדה תעופה כזה, לצד הקמת תשתיות נוספות, יהווה קפיצת מדרגה בפיתוח הנגב.

החלטה על שינוי מיקומו המיועד של שדה התעופה מהעמק לנגב היא win-win. יש לקוות שהממשלה תשנה בהקדם את ההחלטה.

* מפגן מבחיל של שנאה – כאשר בני הציונות הדתית הלכו בשנות השבעים ליישב את יהודה ושומרון, סנטו בהם הדוסופובים: לכו לגליל ולנגב. אבל כאשר הם הולכים לגליל ולנגב, התיישבות בכלל היא כבר מעשה מגונה. שילכו לערי הפיתוח. אבל כאשר הם הולכים לערי הפיתוח מאשימים אותם הדוסופובים ב"הדתה" ובמיסיונריות וכשהם הולכים למקומות הקשים ביותר ומקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, מאשימים אותם בפרעות של הערבים נגד יהודים.

ונראה שאין גבול לשנאה, וכל מה שיעשו הדתיים, כולל הפעולה הכי טהורה ושלא אמורה להיות עליה מחלוקת – אפילו אז יאשימו אותם במשהו. לא חשוב במה, במשהו. אפילו אם… אני מנסה לחשוב על דוגמה קיצונית. טוב, הדוגמה הזאת אולי קיצונית מדי, אבל רק כדי להמחיש את האבסורד אשתמש בה. אפילו אם דתיים יתרמו כליה לאנשים שאינם מכירים, אפילו אז יתקיפו אותם. הגזמתי, הא?

מסתבר שלא. טל ניב, מבכירות השוקניה, פרסמה פשקוויל נאצה, שאפילו במונחי השוקניה הוא פשקוויל שפל, שבו היא משתלחת בגסות בדתיים שתורמים כליה לאנשים שאינם מכירים. ויש מעל אלף כאלה, ראוי לציין. לאחר שהשר חילי טרופר ואחיו, שניהם דתיים, תרמו כליות לאנשים שאינם מכירים, היא פתחה במתקפה, תחת הכותרת: "האחים טרופר מציגים: תרומת כליה כעליונות מוסרית". כמה פנינים מהפשקוויל המבחיל: "בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה לאידיאל, חלק מאתוס… למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות?… הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו… באימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר".

להקיא. דומני שהיא מאתגרת אפילו את רוגל אלפר בתחרות השנאה.

אני שומע מדי פעם אמירה, שאין דבר כזה אלטרואיזם, כי האלטרואיסטים הם בעצם אגואיסטים, שפועלים למען הזולת למען ההרגשה העצמית הטובה שלהם או כדי לזכות בתהילה. אוקיי. אז נתאר לעצמנו איזה עולם נפלא היה, אילו האפיק של כל האגואיסטים למימוש האגואיזם שלהם היה… אלטרואיזם.

איני מאחל, חלילה, לטל ניב להזדקק לתרומת כליה. אך אם, חלילה, היא תזדקק לתרומה כזו, רבים הסיכויים שהיא תבוא מצד אלא שבהם היא סנטה בפשקוויל הזה.

* רצחתם וירשתם – אחרי הפשקוויל של טל ניב, שתקפה את הדתיים שתורמים כליה, קרולינה לנדסמן לא יכלה לשבת בשקט בצילה, בלי להפציץ בפשקוויל שנאה משל עצמה נגד הציונות הדתית. המסר שלה, הוא שרצח רבין הוא ניצחון הציונות הדתית, והביטוי לכך הוא עלייתו לשלטון של נפתלי בנט הדתי, נציג מחנה הרוצחים. "לא רק רצחתם. רצחתם וירשתם. האם יש למישהו ספק שהציונות הדתית ירשה את הארץ? איפה שלא מסתכלים היום רואים את הציונות הדתית. הם בכל מקום, עם כיפות, בלי כיפות, במחנה הימין, במחנה השמאל, בממשלה ובאופוזיציה, בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת. כולם מדברים את שפת הציונות הדתית. מי זה ראש הממשלה, לכל הרוחות?"

הפשקוויל הזה, בתרגום לשפות שונות, יכול היה להשתלב בקלות בעלילות הדם נגד יהודים לאורך הדורות.

* האיום על הממשלה – הברקה ישנה, שלא נס לחה, אומרת שהממשלה האחרונה שמערכת "הארץ" תמכה בה הייתה ממשלת המנדט. והנה היום, כל העוצמה האופוזיציונית של השוקניה מופנית כלפי ממשלת בנט.

כך מגדיר את הממשלה מאמר המערכת: "ממשלת ימין סיפוחיסטית שמשרתת את האינטרסים של המתנחלים". מחרה מחזיק אחריה ב. מיכאל: "תם פסק הזמן… הממשלה הנוכחית, כך מתברר, איננה טובה מקודמתה". פסק זמן?! מעניין, לא הבחנתי בו. שלא לדבר על גדעון לוי וקרולינה לנדסמן שחובטים בממשלה בכל כוחם, מאמר אחר מאמר.

הבעיה היא שהעיתון הזה מעצב את הבייס של מרצ ובמידה מסוימת גם של מפלגת העבודה. הלחץ הזה עלול לסדוק את המחויבות של מפלגות אלו, בעיקר מרצ, לממשלה. דומני שהאיום האמתי על קיום הממשלה אינו מן האופוזיציה הפרלמנטרית, אלא דווקא מצד הבייס של מרצ.

* טשטוש ההבדלים – השתתפתי ביום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ושל מעגל הקבוצות השיתופיות לזכרו של אמרי רון, שנערך מדי שנה בקיבוצו משמר העמק (מלבד השנה שעברה שבה הוא נערך בזום). אמרי רון היה מזכיר הקיבוץ הארצי, חבר כנסת מטעם מפ"ם (כשעוד הייתה חלק מן המערך) ובעשרים השנים האחרונות לחייו היה המנהיג הבלתי מוכתר של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. אמרי רון הוא האדם שחי עם לב מלאכותי יותר מכל מושתל לב מלאכותי אחר בעולם, ועד יומו האחרון המשיך לכתוב ולפעול.

אמרי רון, כתלמידו המובהק של יעקב חזן, היה איש הזרם הניצי והביטחוניסטי במפ"ם. אחרי שמפ"ם איבדה את זהותה והתמזגה במרצ הוא פרש ממנה ועבר למפלגת העבודה, שבה פעל עד אחרית ימיו.

מזכירת משמר העמק, שנשאה בפתח יום העיון את דבר הקיבוץ המארח, הזכירה את העובדה שאמרי רון היה חבר מפלגת העבודה והיא חברת מרצ, אבל אמרה שאילו היום הייתה יושבת אתו בארוחת הבוקר והם היו מנסים להתווכח על ההבדלים בין שתי המפלגות, הם היו משתעממים על נקלה, כי לא היה להם על מה להתווכח.

איני מתיימר לדעת, שמונה שנים אחרי מותו, מה אמרי רון היה חושב ואומר היום. אך נדמה לי שהוא לא היה שבע רצון מהמציאות שהמזכירה היטיבה לתאר. זאת, כיוון שהשינוי לא קרה במרצ, אלא במפלגת העבודה. כלומר, הסיבות שבעטיין הוא עזב את מרצ נשארו בעינן ואולי אף הקצינו, אולם מה שהוא חיפש במפלגת העבודה אבד, כי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי אינה שונה ממרצ.

אמרי רון היה איש תנועת העבודה הציונית בכל רמ"ח ושס"ה; תנועת העבודה של בניין הארץ, יישוב הגבולות, בניית אומה, יצירת תרבות עברית, חיזוק הביטחון הלאומי. כשמפ"ם נטשה את הדרך הוא נטש אותה ועבר למפלגת העבודה. כעת גם מפלגת העבודה נטשה את הדרך.  

* עצם לבייס – ניצן הורוביץ הביע התנגדות להחלטתו של בני גנץ להכריז על ארגוני-הדמה ה"אזרחיים" של החזית העממית – ארגוני טרור. אוקיי. הורוביץ יזרוק עצם לבייס וגנץ יבצע את הנחוץ לביטחון המדינה. אני יכול לחיות עם החלוקה הזאת עד סוף הקדנציה.

* צדיק אחד בסדום – לפני שנים אחדות התפרסם "מחקר" של אחת, טל ניצן, הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו "מחקר" שנעשה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. השורה התחתונה של ה"מחקר" המלומד, היא שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות כי הם גזענים. למשל, הם חוששים להוליד תינוק פלשתינאי וכיוון שהנשים הפלשתינאיות עברו תהליך דה-הומניזציה, וקשה לאנוס מי שאינה נחשבת אדם, ועוד טיעונים "מחקריים" ברוח זו.

אז הנה, יש חדשות טובות. סוף סוף נמצא קצין במנהל האזרחי שאינו גזען. הוא הורשע באונס פלשתינאיות ובקבלת שוחד מיני מאחרות.

* שיטת ערפאת – למה חמאס אינו מפרק את הג'יהאד האסלאמי מנשקו? הרי הבסיס של ריבונות הוא מונופול מוחלט של הריבון על הנשק ועל הפעלת הכוח. אין איום גדול יותר על ריבונות מצבאות פרטיים שאינם סרים למרותו.

לבנון אינה יכולה לפרק את צבא חיזבאללה, כי הוא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא המדינה. זה לא המצב ברצועת עזה. חמאס חזק הרבה יותר מהג'יהאד האסלאמי, ואם הנהגת חמאס תרצה בכך, יהיה בכוחה לפרק את הג'יהאד האסלאמי.

חמאס נוהג בשיטת ערפאת. נוח היה לערפאת לקיים את חמאס כקבלן משנה לפיגועים שעה שהוא הונה את ישראל ואת העולם במשאים ומתנים פיקטיביים ובהצהרות שלום (לעולם לא בערבית. בערבית הוא נאם על ג'יהאד). כך נוהג חמאס. נוח לו לקיים זרוע משנה, שניתן להטיל עליה אחריות כדי להתחמק מאחריות על הפרת הסכמים ורגיעות, וכדי שאפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הרגעה נוחים, ובמקביל להשתמש בקבלן המשנה לפיגועים.

אבל מבחינתנו, יש להתייחס לשליט בשטח, חמאס, כאחראי ואשם בכל פעולת תוקפנות היוצאת מרצועת עזה, גם אם זה "ארגון סורר" וגם אם זו "פגיעת ברק".

* ספרא וסייפא – איני שותף לביקורת על כך שהרמטכ"ל אביב כוכבי כתב ספר, ועל הטענה שאם הוא מצא זמן לכתוב ספר, סימן שהוא אינו ממלא כראוי את תפקידו. בן-גוריון כתב מספר ספרים כאשר היה ראש הממשלה ושר הביטחון. האם נטען שהוא התרשל בתפקידו?

אני רואה בחיוב את העובדה שהרמטכ"ל הוא אינטלקטואל ולא רק טכנוקרט צבאי. ואני מאמין שספר שלו, העוסק במנהיגות צבאית, הוא תרומה לחיזוק המנהיגות של מפקדי צה"ל ולביטחון ישראל.

ספרא וסייפא הוא אידיאל יהודי ואני שמח שרמטכ"ל צה"ל מגשים אותו.

* סטיה מינית – פרשיות הרצח המזעזעות משנות ה-80 בידי שלוחיו של "הרב" ברלנד, החלו במתקפות אלימות של "משמרות הצניעות" של הכת, כלפי מי שהואשמו בחריגה מהתנהגות "צנועה" שאותה ברלנד הכתיב.

כידוע, תו התקן החולני של ה"צניעות" אינו חל על "הרב" עצמו, שהנו אנס, תוקף מיני ומבצע מעשים מגונים. הוא אף ישב, מעט מדי זמן, במקום הראוי לאנשים כמותו, מאחורי סורג ובריח.

זה לא צריך להפתיע. עצם ההתעסקות האובססיבית ב"צניעות" היא כשלעצמה סטיה מינית.

* צדיק גמור – הרב אהרון בוימל על חברו יהודה משי זהב: "בחמש השנים האחרונות הוא צדיק גמור". לא הייתי בונה על זה, אבל על חמשת החודשים האחרונים אני מוכן לחתום.

          * ביד הלשון

חוטבי עצים ושואבי מים – בהקלטות שהודלפו מישיבת סיעת הליכוד בכנסת, נשמע ח"כ דוד ביטן במילים אלה: "מה, אנחנו שואבי אבק וחוטבי עצים? איך בדיוק אומרים את זה?"

לשם כך אנחנו כאן. לעזור לח"כ ביטן. כך בדיוק אומרים את זה: חוטבי עצים ושואבי מים. הכוונה לאנשי המעמד הסוציו-אקונומי והתעסוקתי הנמוך ביותר; אלה שמבצעים את העבודות הפשוטות ביותר.

מקור הביטוי הוא תנ"כי, והוא מופיע בשני מקומות.

הראשון הוא בפרשת "ניצבים", לקראת סוף ספר "דברים", ערב הכניסה לארץ כנען; הפרשה שאנו קוראים לפני ראש השנה. משה פונה לבני ישראל במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". זהו מסר מהפכני מבחינה תיאולוגית, לפיו היכולת לעמוד לפני האלוהים היא של כל ישראל. אין ביהדות אפיפיור. הוא מעביר את המסר באמצעות פירמידה אליטיסטית שנפתחת ב"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", ועוברת לכלל ישראל – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" וכן לבני המיעוטים החיים בקרב עם ישראל – "גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ". בתחתית הרשימה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

 המקור השני מופיע ביהושע, פרק ט'. כאשר ראו הגבעונים, תושבי העיר גבעון, את ניצחונותיו של יהושע, והבינו שאי אפשר לעצור אותו ושכיבושיו פירושם השמדה, הם פעלו בדרך תחבולה. התחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה כדי לחתום עם יהושע ברית שלום. יהושע ונשיאי ישראל חתמו אתם על ברית. לאחר שלושה ימים התגלתה התרמית. הישראלים כעסו והאשימו את הגבעונים בתרמית. הגבעונים הודו בתרמית ואמרו לישראלים שיעשו בהם כרצונם. החלטת נשיאי ישראל הייתה להשאיר את הגבעונים בחיים ובמקומם, אך הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.10.21

* י' הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 75 שנה, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.

היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל הייתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים; אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.

בעשור האחרון נשחקה ריבונותנו בנגב. במבצע "שומר החומות" צירים מרכזיים נשלטו בידי פורעים בדואים ויישובים ישראליים היו במצור, אוי לבושה. דומני שאירוע זה מעיד על פשיטת הרגל של הפוסט-התיישבות ואובדן ההכרה וההבנה בחשיבות ההתיישבות והקמת יישובים חדשים כדי לשלוט על השטח, לשמור על אדמות הלאום ולממש את הריבונות.

התכנית המתגבשת בממשלה להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב היא בשורה ציונית מרעננת. תכנית זו לצד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בו, נושאת בשורה של התחדשות ציונית בישראל.

* המרוץ לגולן – בנאומו בוועידת הגולן, סיפר ראש הממשלה ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יתרום יותר לפיתוח הגולן. ואכן, ביום עמוס שכלל גם ישיבת ממשלה ודיון מיוחד בכנסת, הרחיקו עד הגולן, בנוסף לראש הממשלה, עוד חמישה שרים – גדעון סער, יועז הנדל, זאב אלקין, איילת שקד וקארין אלהרר.

* ומה עם הטרור החקלאי? – עיקרי תכנית החירום למלחמה בפשיעה במגזר הערבי של סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ', הפרויקטור של הנושא, התפרסמו בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". התכנית אמנם אינה של טיפול עומק לטווח הרחוק, אלא תכנית חירום לייצוב המצב בחצי השנה הקרובה, כדי לאפשר טיפול עומק לאחר מכן. התכנית מרשימה, ודומה שסוף סוף, אחרי שנים מבוזבזות של אוזלת יד, מחדל ואובדן הריבונות, הממשלה מתכוונת להתמודד עם התופעה ולחולל שינוי.

אולם נושא אחד לא מוזכר ולו במילה בתכניתו של סגלוביץ', או לפחות בהצגתה בטור של ברנע – הטרור החקלאי. האם בכוונת הממשלה הנוכחית להמשיך במדיניות ה"הכלה" של הטרור החקלאי, כפי שנהגו קודמותיה? בלי מלחמת חורמה בטרור החקלאי, כל התמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי תהיה נכה ובלתי אפקטיבית.

* נגע עמוק – משטרה הוזעקה לטפל בתלונות על רעש חריג בחתונה במג'ד-אל-כרום. כשהגיעו השוטרים הם מיד הוקפו בחוגגים שניסו לעצור אותם מלבצע את משימתם. כך נראית התפוררות הריבונות. המשך להתקפה האלימה של המיליציה האסלאמית של עיריית כפר קאסם על השוטרים בשבוע שעבר.

המראות הללו מבהירים עד כמה עמוק הנגע בחברה הערבית ועד כמה תהיה קשה המלחמה להחזרת הריבונות, אך זו מלחמת אין ברירה ואין אנו בני חורין להשתמט ממנה.

ואם להנהגה הערבית באמת אכפת מהמצב, מוטב שלפחות חלק מן האנרגיה שהיא משקיעה בהאשמת המדינה, הממשלה והמשטרה באחריות למצב, תופנה לגילוי מנהיגות אמת ולפעולה לשינוי הנורמות בחברה הערבית. ובין השאר, בשינוי היחס למשטרת ישראל.

* מה כן – מצב הפשיעה בחברה הערבית הוא מצב חירום לאומי. במצב חירום יש לנקוט צעדי חירום, כי צעדי השגרה מתאימים לשגרה ולא לחירום. לכן עלו רעיונות לצעדי חירום, כמו כניסת השב"כ וצה"ל לפעולה ומעצרים מנהליים.

כל אחד מהצעדים הללו בעייתי וניתן להציג סיבות רבות ומוצדקות למה לא לעשות אותו. אבל מי שמתנגד לכל צעד של חירום – מה הוא מציע? איך הוא רוצה לפתור את הבעיה? ו… האם הוא באמת רוצה לפתור את הבעיה?

* לפחות חמש שנים – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה טרומית, את הצעת החוק הפרטית של ח"כ שרן השכל מתקווה חדשה, לקבוע עונש מינימום של שנתיים מאסר על אחזקת נשק בלתי חוקי. החוק הזה מוצדק אבל מתון מדי. לא, איני מציע לאמץ את תקנות החירום של המנדט הבריטי – גזר דין מוות על אחזקת נשק בלתי חוקי. אבל עונש המינימום לא צריך להיות פחות מחמש שנות מאסר. ועונש המינימום על סחר בנשק בלתי חוקי אינו צריך להיות פחות מעשר שנות מאסר.

* לא ויתר על חלום רע"ם – עמית סגל מביא ב"ידיעות אחרונות" סיפור מעניין. נער השליחויות של נתניהו שלמה קרעי פנה לח"כ ווליד טאהא. "מתי תפילו כבר את הממשלה הזו, מתעניין ח"כ שלמה קרעי אצל ח"כ ווליד טאהא. הח"כ מרע"מ השיב: אם יש לך הצעה רצינית לממשלה חלופית תבוא אליי. תלך לאבו יאיר ותגיד לו שיציע לנו כזו. כידוע, מנסור עבאס עדיין חולם בלילות על ממשלה כזו, שאותה הוא מעדיף על הנוכחית, אבל אין סיכוי שסמוטריץ' יסיר את הווטו".

כידוע, רע"ם היא הבייבי של נתניהו, היא בת טיפוחיו, היא הסטארט-אפ הפוליטי הגאוני שלו. כאשר הבין שאיבד את הסיכוי לקואליציה של רוב יהודי, בנה במשך שנתיים את רע"ם, הביא אותה לפרישה מהרשימה המשותפת וטיפח אותה כשותפתו הקואליציונית. הוא בנה על כך ש"סמוטריץ' מצביע כמו שאני אומר לו", כפי שהתרברב בפגישה עם נציגי העצמאים לפני הבחירות, והיה בטוח שיקים את ממשלת נתניהו-עבאס-בן גביר. לאחר הבחירות הוא הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלה כזו, שכנע רבנים לתמוך בה ושיגר אותם לשכנע את סמוטריץ'. אלא שסמוטריץ' הבריז לו. מסתבר שנתניהו לא מתייאש וממשיך להשאיר ערוץ פתוח עם רע"ם בתקווה שיפרשו מן הקואליציה ויצטרפו לממשלה בראשותו. הרי עד הרגע האחרון לפני הקמת הממשלה הוא התחייב לרע"ם שכל מה שיקבלו מממשלת בנט, הוא ייתן להם יותר (ובכך האמיר את מחירם במו"מ).

אלא שסמוטריץ' לא ישנה, קרוב לוודאי, את עמדתו. יתר על כך, הקואליציה של נתניהו עם רע"ם, שאותה הכשיל סמוטריץ', כללה את ימינה. ברור שכעת ימינה לא תצטרף לממשלה כזו, כך שגם אם סמוטריץ' ישנה את דעתו, זה לא ישנה את התמונה.

* דוד וגוליית – יולי אדלשטיין הוא מנהיג אמיץ. הוא יודע היטב מה מחיר קפיצתו הנחשונית למים, בהודעתו על התמודדות נגד נתניהו. שמץ ממנה הוא חש על בשרו. ביום שהעז להיבחר במקום הראשון בפריימריז ולהיות שני ברשימה בליכוד, הוא הפך יעד לשנאה, שיימינג, הגחכה והסתה. בדיוק כפי שחוו קודמיו כחלון, גדעון סער וארדן. להיות מספר 2 במפלגת ביבי זה פשע נורא, אין עליו מחילה. הוא חווה על בשרו את נחת זרועה של תעשיית השקרים וההסתה. בכל פעם שהעז לנהוג כיו"ר כנסת ממלכתי ולא אסקופה נרמסת של נתניהו ולהגן על עצמאותה של הכנסת, ניתן האות למתקפה מאורגנת. בדפי המסרים הוא לא יהודי, בן של כומר אנטישמי וכו' וכו'. וכל זה קייטנה לעומת מה שהוא יחווה עכשיו. הוא יודע זאת היטב ובכל זאת אזר אומץ לצאת למסע שאיש ממנו חי עוד לא חזר.

ההתמודדות של אדלשטיין נגד נתניהו בליכוד של היום נראית כמו מלחמת דוד וגוליית. קרב חסר סיכוי. אבל דוד הוכיח שגם בקרב כזה אפשר להפתיע.

אגב, כבר ראיתי בין שלל דברי הבלע נגד אדלשטיין, שהוא צריך לעבור למרצ, שמבטאת את עמדותיו הפוליטיות. כזכור, אדלשטיין היה מהמתנגדים העקביים ביותר והנחושים ביותר לעקירת גוש קטיף, שבה נתניהו תמך בממשלה ובכנסת. אבל כאשר הביביולוגיה עומד מעל האידיאולוגיה, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא כופר ובוגד.

ועוד – מיד אחרי הריאיון עם אדלשטיין, צייץ יאיר נתניהו: "חמו של אדלשטיין הורשע בניסיון רצח ושותף בהארץ". כל הביביסטים שקוראים זאת יודעים שיאיר הוא הצינור ושאלה דברי "אלוהים" חיים וזה האות להסתער.

* האיומים על קיום הממשלה – מה האיומים על קיום הממשלה ועל יציבותה? האיום שבנט לא יקיים את הרוטציה לא קיים. יש אפס היתכנות לתרחיש כזה. בנט אדם הגון, אינו נוכל כמו קודמו, והוא יכבד את ההסכם שעליו הוא חתם. האיום שגנץ יפיל את הממשלה כדי להיות ראש ממשלת ביבי, גם הוא אפסי. הוא יודע שכל ההצעות הללו הן תרגיל עוקץ של מי שכבר עקץ והכיש אותו, ושגם במקרה התיאורטי שנתניהו יאפשר הקמת ממשלה בראשותו, הוא יהיה בובה של ממשלה שנתניהו עומד בראשה בפועל. כיוון שגנץ יודע זאת, זה לא יקרה. גם הסיכוי שרע"ם תפרוש ותפיל את הממשלה קלוש. כל זכות הקיום של רע"ם כמפלגה עצמאית ופירוק הרשימה המשותפת, היא הבטחתה להצטרף לכל ממשלה, בין אם תהיה זו ממשלת ימין, מרכז או שמאל, כדי לקדם מתוכה את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל. אם היא תפרוש, היא תאבד את הצדקת קיומה הנפרד ותימחק.

אין זה אומר שמובטחת יציבות של הממשלה ושקיומה עד סוף הקדנציה בטוח. בעיניי, החוליה החלשה בקואליציה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית, עם בייס אידיאולוגי קיצוני, ולא קל לה לשבת בממשלה שמגשימה אידיאולוגיה אחרת לגמרי משלה. ככל שנתרחק מטראומת שלטון נתניהו, הבייס יתקשה להצדיק את הוויתור על האג'נדה המדינית והזהותית של מרצ, את ישיבתה בממשלה שלא מקדמת מדינה פלשתינאית, שלא מביאה לביטול חוק הלאום, שבונה ביהודה ושומרון, שמובילה פיתוח חסר תקדים בגולן, שממשיכה לתקוף בסוריה ובמקומות אחרים במסגרת המב"מ, שדבקה בחוק האזרחות ועוד. נכון, יש למרצ הישגים שהיא תוכל להציג לבוחריה, כמו האחריות שלה על נושאים חשובים ומרכזיים כמו מערכת הבריאות בתקופה שבה משרד הבריאות הוא כמעט בחשיבות של משרד הביטחון ועל איכות הסביבה, וכמו העובדה שבשל ישיבתה בממשלה היא ממתנת ומאזנת מדיניות "ימנית" ברורה. אך ספק אם זה יספק לאורך זמן את הבייס. חשש דומה קיים גם מצד מפלגת העבודה, שמנהיגתה אינה שונה בעמדותיה ממרצ, אך הקהל של מפלגת העבודה הרבה יותר מתון ופרגמטי לכן מפלגת העבודה חוליה חזקה יותר ממרצ, אם כי היא עלולה להיגרר אחריה.

* נגד שלטון ההון – האם הצעת החוק של דודי אמסלם להגבלה משמעותית של התרומות של מועמד בפריימריז ובני משפחתו נועדה לחסום את מועמדותו של ברקת, או שהיא באמת נועדה ליצור שוויוניות והוגנות?

איני יודע מה המטרות של אמסלם (אם כי יש לי השערה), אבל החוק כשלעצמו נכון וטוב, למניעת פלוטוקרטיה, שלטון ההון.

* האויב של שטרן – מאז ומתמיד האויב הגדול ביותר של אלעזר שטרן היה הפה שלו.

* המגרסה – מועמדותו של שטרן לתפקיד יו"ר הסוכנות נגרסה.

* סוגרת חשבון – מירי רגב פנתה ליועמ"ש בתביעה לפתוח בחקירה נגד השר אלעזר שטרן על טיוח הטרדות מיניות.

ניתן היה לראות בכך עוד חלק מהמתקפה חסרת הגבולות של האופוזיציה על הממשלה וחבריה, אך כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר בסגירת חשבונות.

כאשר רגב הייתה שרה ושטרן היה באופוזיציה, הוא אמר מעל דוכן הכנסת ש"אני יודע איך התקדמת בצבא" ואף חזר על כך פעמים אחדות. הייתה זו מתקפה סקסיסטית מכוערת ומרושעת. כאשר נקרתה לרגב ההזדמנות, שעת הנקם הגיעה.

אין מה לומר, שטרן הזמין זאת על עצמו הן בדבריו אז והן בדבריו עתה.

* החדשות הרעות – הגל הרביעי של הקורונה דועך, ואלו חדשות מצוינות, אך לצדן יש גם חדשות רעות – צניחה במספר המתחסנים. כאילו… אם אין קורונה למה להתחסן? גם לבזבז רבע שעה, גם לחוש (אולי) דקירה קלילה ואולי יש משהו בפייק ניוז של הכת?

הבעיה היא שאם אלה שטרם עשו זאת לא יתחסנו ולא יקחו את מנת הדחף, הגל החמישי עלול להכות בנו (וגם הגל הרביעי אמנם דועך אך הוא עוד כאן). ולכן, על הממשלה ומערכת הבריאות לפעול בכל דרך כדי להגיע אל המהססים, הדחיינים, החוששים, המושפעים מהפייק ניוז (אך לא לבזבז אנרגיה על הכת, כי זה כמו לדבר עם הודעה מוקלטת), כדי להשלים במהירות את מבצע החיסונים.

* בגידה במולדת – חייל צה"ל נפצע בהתקפה של נערי זוועות על כוחותינו. התוקפים הם גיס חמישי; בוגדים שנלחמים בצה"ל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות ולהכות בהם בכל העוצמה. ויש להעמיד אותם לדין על בגידה במולדת.

* הכמיהה לחופש – לאחר בריחת האסירים מכלא גלבוע, היה גל של גילויי גלוריפיקציה של הבורחים, מצד עיתונאים מ"הארץ" ומנהל בי"ס בתל-אביב, שהתפייטו על הכמיהה לחופש והצורך להזדהות אתה והזהירו מ"ציד אדם".

אין ספק שאדם נורמלי כמה לחופש ואך טבעי שאדם היושב בכלא ישאף לחופש. זאת יודע כל שופט ששולח אדם למאסר. אפשר להזדהות עם השאיפה של אסיר לחופש, אולם הכלא נועד להגן על כלל החברה מפני הפוגעים בה והעוברים על חוקיה. ועד היום האנושות טרם מצאה פתרון פחות גרוע מכלא.

זביידי וחבריו לא היו האסירים הראשונים שברחו מהכלא בישראל. אזכיר כמה בורחים מפורסמים: צבי גור, רוצחו האכזר של הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע, הרוצח הרצל אביטן. גם הם אנשים הכמהים לחופש וברחו אל הדרור. ולא זכור לי שאותם עיתונאים יצאו מגדרם כדי לפאר את הנמלטים. ולא זכור לי שהם יצאו נגד ציד אדם אכזרי, כלומר נגד המצוד אחרי הנמלטים.

כך שהסיבה להזדהות שלהם עם הבורחים הפעם, אינו הבריחה שלהם, אלא הפעולות שלהם שבעטיים הם נכנסו לכלא. כלומר הזדהות עם הטרור.

* הרי אין כבר סכסוך – השר לשעבר אברהם כץ-עוז קרא בניוזלטר שלו לראש הממשלה בנט לקחת דוגמה מאריק שרון. "דווקא בגלל שאתה מימין (גם  שרון היה איש ימין) יש ביכולתך להנציח את עצמך לדורות בעם היהודי, אם תגמור את נושא הסכסוך רב השנים".

ואני תמה. הרי אם שרון כבר גמר את נושא הסכסוך רב השנים, למה צריך שוב לגמור את נושא הסכסוך רב השנים?

          * ביד הלשון

קלקולים – בימים האחרונים דובר רבות על "הקלקולים בממשלה". כך, למשל, במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "וגם אם יש קלקולים, הרי שהוא מנחה את אנשיו ברוח חז"ל, שפירושה להיות 'הנעלבים ואינם עולבים' ".

הביטוי "קלקולים" מדבר על התנהלות בלתי תקינה ושאינה הרמונית של הממשלה.

מקור הביטוי הוא אחרי המהפך הפוליטי של 1977. ממשלת רבין הראשונה התאפיינה בהתנהלות בעייתית; בראש ובראשונה החתרנות של שר הביטחון שמעון פרס תחת ראש הממשלה, וכן במכת הדלפות בלתי פוסקות ובמריבות מתוקשרות בין שרים. עם המהפך והקמת ממשלת בגין, חל גם מהפך בהתנהלות. הממשלה תפקדה היטב ובולט היה שיש בעל בית. אולם זה החזיק מעמד חצי שנה. כעבור חצי שנה, העסק החל להתפורר, והתופעות הקלוקלות של הממשלה הקודמת שבו והופיעו ואף ביתר שאת, וכך עד תום שלטונו של בגין.

כאשר הסדר החל להתערער, בגין נהג לספר בערגה על חצי השנה המצוינת, ועל כך שהחלו "קלקולים". דומני שבאמירה זו הוא רצה לשכנע שמדובר בתקלה קלה שלבטח תתוקן והסדר הטוב יחזור לתיקונו. מאז נשאר המושג "קלקולים" בלקסיקון הפוליטי של ישראל, כביטוי למריבות, מתחים, הדלפות ותדרוכים נגטיביים בכל ממשלה.

* "חדשות בן עזר"