לא כצעקתה

אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי מיזם אנרגיית הרוח, מזהיר מפני מפגע הרעש הנורא, שיפגע באוכלוסיה ברדיו גדול מהטורבינות.

אין יישובים בקרבת הטורבינות, אבל יש שטחים חקלאיים ועובדים בהם אנשים. גם אצלנו, בבראון. יש טורבינות בתוך שטח המטע, ויצא לי לעבוד בחלקות שיש בתוכן טורבינות ואף בשורות הצמודות אליהן. אני מעיד מניסיון על עצמי: לא כצעקתה. תרתי משמע.

אם לא נמצאים ממש בקרבת הטורבינות, הרעש הוא קצת יותר מרעש של מזגן. כאשר ממש קרובים, הרעש חזק יותר. כמובן שככל שהרוח חזקה יותר – רעש הטורבינות חזק יותר. אבל גם בשרקיות העזות לפני שבועיים, ובאותם ימים עבדתי בחלקה שיש בתוכה טורבינות – כאשר עבר טרקטור במרחק חלקה או 2 לידנו, הרעש שלו היה חזק יותר.

אם להשוות את רעש העבודה בקרבת הטורבינות לעבודה על האפרונים, שוותיקי אורטל זוכרים איך עבדנו עליהם ימים שלמים לאורך שבועות – הרעש של האפרון חזק פי מאה. וכך גם עבודה על טרקטור. וכך גם העבודה במדיח הכלים בחד"א.

גם הסיפור על הריצודים שמשגעים ומטריפים את מי שנמצא ברדיוס ענק מהטורבינות, מוגזמים בטירוף.

****

לפני כשנתיים, עת שירתתי כחבר מליאת המועצה, השתתפתי בסדרת מפגשי לימוד ועיון בנושא הטורבינות, ובהם מפגשים שאורגנו והוגשו בידי מתנגדי המיזם – "שומרי הגולן" והארגונים הירוקים.

האזנתי לדבריהם ולעמדותיהם ברוב קשב והתייחסתי אליהם במלוא כובד הראש. והם בהחלט העלו נתונים מדאיגים. אני שמח שמכון שמיר למחקר לקח על עצמו לבצע מחקר עומק מקיף על ההשפעות הסביבתיות, הבריאותיות, הכלכליות והאנרגטיות של המיזם, שיהווה בסיס נתונים להחלטה אם להרחיבו.

אם כל האיומים וההפחדות מפני המיזם מדויקים כמו ההפחדה ממפגע הרעש והריצוד – אין מקום לדאגה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נגענו בכוכב הצפון

ב-1990, הפרדנו את העסק מהקהילה. היה זה שינוי מהפכני בתנועה הקיבוצית. היינו בין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, ככל הזכור לי רק מרום גולן קדמה לנו. מכל עבר סיפרו לנו שזה סוף הקיבוץ. היום זאת בדיוק דרכם של הקיבוצים השיתופיים.

כאשר בנינו את המבנה החדש, הצגנו כאידיאל מצב שבו הקהילה תוכל לממן את פעילותה ממקורותיה ובראשם שכר החברים. "כאידיאל", כתבתי, כי זו לא הייתה מטרה לביצוע או תכנית מעשית. זה היה כל כך רחוק, שניתן היה רק לחלום על כך. אולם הצבנו זאת בפנינו ככוכב צפון שלאורו אנו מנווטים את דרכנו. לאורך למעלה משלושים שנה, לאט לאט, צעד אחר צעד, צימצמנו את תלות הקהילה בעסק. לפני שנים אחדות, כשזה כבר לא נראה מדע בדיוני, רונן הציב את היעד – "המרוץ למיליון". לצמצם פער של מיליון ₪ ולכסות את כל פעילות הקהילה מהכנסותיה. בשנה היוצאת, 2022, הגענו ליעד; נגענו בכוכב הצפון.

בעיניי, זו בשורה גדולה וחשובה, החשובה ביותר בסיכום 2022 ותכנית 2023. היא קצת אבדה בתוך תשומת הלב שהוקדשה בעיקרה לתוצאות הלא טובות של העסק בשנה האחרונה. אני מודה שאיני מתרגש במיוחד מהתוצאות הללו. אני מאמין בחוסן הכלכלי שלנו ובעסקים שלנו. 2021 הייתה שנה מצוינת. ב-2022 היה מצבור של נסיבות שהביא לתוצאה, אבל אני סמוך ובטוח שכבר ב-2023 נראה היפוך מגמה שתלך ותגבר בשנים הקרובות.

ההישג בתוצאות הקהילה נראה לי דבר יציב, שנבנה צעד אחר צעד לאורך שנים רבות, והוא משקף תמונה אמתית של הקהילה. ועל כך ראויים למלוא האשראי יאיר, רונן, מנהלי הוועדות וענפי הקהילה והעובדים בהם ובעצם כולנו, הקהילה כולה.

****

היכולת של הקהילה לעמוד ברשות עצמה, אינה אמורה לצמצם את השתתפות העסק בקהילה. היא מגינה על הקהילה מפני תלות במצב העסק, כפי שנוכחנו כעת. אבל העסק ממשיך להיות מחויב לקהילה, שהיא בעלת העסק; אלא שכעת העברת הכספים מן העסק לקהילה תלך רק להשקעות, לפיתוח הקהילה ולמיזמים חברתיים.

איך נתנהל אחרי המעבר לקיבוץ "מתחדש", כאשר הבסיס של הכנסות הקהילה – שכר העבודה, ילך ישירות לחברים? זה המבחן הגדול של אורטל. מנעד ההבדלים בין המודלים השונים של קיבוצים מתחדשים – רחב מאוד. יש קיבוצים שגם אחרי השינוי בנו את חברתם על בסיס של צדק חברתי, ערבות הדדית גבוהה, קהילתיות רחבה, חינוך משותף ומשימתיות. הם הגיעו לכך באמצעות מס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, השתתפות יפה של העסק ושמירה על רוח ההתנדבות. בקצה השני של המנעד נמצאים קיבוצים שהסתפקו בדיאט-קהילתיות כמו ביישוב קהילתי או מושבה. מה תהיה הדרך שלנו? זה האתגר הגדול הניצב לפנינו. אני מקווה מאוד שנבחר בקוטב הקיבוצי של המנעד, ונמצא את הדרך החדשה לדבוק במידה רבה בערכי היסוד שלנו.

****

הערת ביקורת על האסיפה בנושא התכנית השנתית. להעברת התכנית כולה, של המשק והקהילה, באסיפה אחת, הגם שהייתה ארוכה מאוד, יש יתרונות רבים ובעיקר – שאותם אנשים נמצאים באסיפה עד ההצבעה. בעבר, כאשר חילקנו את הנושא למספר אסיפות, מי שהיה באסיפה א' הוא לא בהכרח מי שהיה באסיפה ב' ולעתים מי שהצביע לא נכח בדיון על נושא ההצבעה.

אבל יש בכך החמצה רבה. תכנית העבודה מורכבת ממטרות ויעדים ומתקציב. התקציב הוא המימוש המעשי של המטרות והיעדים. אבל העיקר הוא המטרות והיעדים. השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו כשאנחנו דנים בתכנית, היא לאן מועדות פני הקהילה ומה המטרות של כל ועדה וענף. מכך נגזרת השאלה איך נגשים את המטרות, כלומר מה התקציב ואיך הוא מחולק. כך גם בסיכום השנה היוצאת. הדבר העיקרי שצריך לעניין אותנו הוא האם עמדנו במטרות וביעדים ורק אח"כ האם ואיך עמדנו בתקציב. אם תקצבנו ועדה מסוימת והיא לא עמדה במטרותיה וביעדיה, האם יש לשבח אותה על כך שלא חרגה מהתקציב?

באסיפה לא עסקנו בתכנים אלא רק בתקציב, וזו החמצה גדולה. מן הראוי לנהוג אחרת בשנים הבאות.

****

באסיפה, ירון הסביר את חשיבות הסיור המקצועי של צוות המטע באיטליה. נשאלה שאלה: האם אפשר לעשות העתק-הדבק מאיטליה לכאן?

התשובה שלי היא: הלוואי. הלוואי שיכולנו לעשות העתק-הדבק ליותר משקעים, פחות רוחות, אדמה ללא אבנים ותמיכה ממשלתית מסיבית במו"פ חקלאי.

אך למרות ההבדלים, יש הרבה מאוד מה ללמוד משיטות הגידול באיטליה, ולמצוא את הדרך המתאימה ליישם אותן ככל הניתן בתנאי צפון הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏8.1.23

* מהפכה משטרית – עיתוי ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה במשפט, יום לפני הדיון בבג"ץ על מינוי דרעי, נועד להלך אימים על בית המשפט לבל יפריע לממשלה למנות פושע סדרתי לשר.

אבל הבעיה אינה העיתוי אלא המהות. מדובר במהפכה משטרית – ביטול מדינת החוק, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, מדובר ב"דמוקרטיה" של לינץ'; בלינץ', כידוע, הרוב קובע והרוב יכול לעשות למיעוט או לפרט מה שהוא רוצה. כי הוא הרוב. כי הוא הכוח.

מדובר במהפכה שמכפיפה את מערכת המשפט לשליט, כאשר בפועל גם הכנסת כפופה אליו. זו לא דמוקרטיה אלא ארדואנוקרטיה.

* נגד האקטיביזם אך בעד מדינת החוק – בדין ודברים בקבוצת ווטסאפ מסוימת, על המהפכה נגד מדינת החוק, סנט בי אחד מבני הפלוגתא שאני במשך שנים ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי, את המישפוט של המדינה ואיך פתאום נהייתי מתנגד חריף כל כך של מי שרוצה לחולל שינוי במערכת?

קודם כל, אני מודה בעובדות. אכן, מאז שנות ה-90, הרבה לפני שזה היה נושא פופולרי, ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי והמישפוט וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים, אם לא מאות.

למה הדבר דומה? אדם שמותח ביקורת על קק"ל, על התנהלותה, על סדרי העדיפויות שלה. הוא עושה זאת מתוך אכפתיות לערכים הציוניים-התיישבותיים שקק"ל קיימת כדי להגשים אותם. וכאשר יש מתקפה של פוסט ציונים ואנטי ציונים על קק"ל מתוך רצון לפרק אותה, הוא מתייצב להגן עליה בגופו.

הביקורת שלי הייתה תמיד מתוך הערכה רבה לבג"ץ, כבוד לשופטים, אמונה במדינת החוק ורצון להגן על בג"ץ מפני הפגיעה במעמדו בשל האקטיביזם השיפוטי. ההתנגדות שלי היא לאקטיביזם, כלומר לפעלתנות היתר וההתערבות בנושאים שאינם שפיטים, אך מעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון האנטי דמוקרטיה לשלול מבג"ץ את היכולת לביקורת שיפוטית. רציתי למתן את השימוש שלו בכלי הזה. בוודאי שבנושא המלחמה בשחיתות הייתי תמיד קיצוני ותבעתי יתר שיניים לזרועות החוק ובשום אופן לא חיברתי את ביקורתי על האקטיביזם בתמיכה בשחיתות ובמושחתים. מתחתי ביקורת רבה על בג"ץ, אך מעולם לא רציתי לשפוך את התינוק עם המים. מה שיריב לוין עושה, הוא שפיכת התינוק.

היום רוצים לפרק את בג"ץ, כלומר להפוך אותו לגוף מת, למעשה, לצד הרצון לפרק את מערך מדינת החוק המגן עלינו מפני שלטון השחיתות. ביקורתי על בג"ץ – כבודה במקומה מונח. כעת אני רואה לנכון להגן על בג"ץ, כי זו הגנה על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.

* רפורמה בהסכמה – הצעתו של גנץ להקמת פורום משותף לחלקים השונים בציבור, לגיבוש רפורמה בהסכמה במערכת המשפט, היא הצעה נכונה וצודקת. ההצעה הצודקת ביותר.

סיכוייה להתקבל אפסיים, כי מטרת הממשלה אינה רפורמה קונסטרוקטיבית, אלא מהפכה משטרית.

* אמת היא שקר – שלוש סיסמאותיה של המפלגה השלטת ברומן של ג'ורג' אורוול "1984" הן: "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בורות היא כוח".

הממשלה החדשה מיישמת את הדיסטופיה הזאת. בן גביר, הגזען המוחלט, האיש שהאידיאולוגיה המניעה אותו והעומדת מעל כל מעשיו, היא תורת הגזע הכהניסטית – מתראיין עם החיוך הזחוח ומדושן העונג שלו ומסביר שהוא בסך הכל נאבק נגד… הגזענות. אותו בן גביר, עוכר הדמוקרטיה, מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה.

וכך גם יריב לוין, בהצגתו את המהפכה המשטרית שהוא מוביל. הוא רוצה להחליף את היועצים המשפטיים של המשרדים, העומדים על משמר החוק ומקפידים שהמשרד יפעל על פי חוק, ורוצה להמירם בפרקליטי השר, המחפשים את הדרך המשפטית לקדם את רעיונותיו של השר, גם אם מדובר בעקיפת החוק. ואיך הוא מציג זאת בלשונו האורווליאנית? להחליף את הפקידים שמונעים מהשר לפעול בניגוד לדעותיהם הפרטיות. אפשר לומר שלוין הוסיף קומה נוספת לשלוש הסיסמאות האורווליאניות: "אמת היא שקר".

יש לו גם הומור, ללוין, הנראה יבשושי. את מסיבת העיתונאים שלו הוא פתח בזיקה שלו לרעיונותיו של בגין, שהיה הסנדק בברית המילה שלו. הרי הרפורמה שלו היא ההיפוך המוחלט, ב-180 מעלות, מתפיסת עליונות המשפט של בגין. אם יש בהיסטוריה של המדינה אדם המייצג את היפוכה של המהפכה שמוביל לוין – אין זה אהרון ברק אלא מנחם בגין, שברק יישם באופן חלקי ומתון את תפיסת עליונות המשפט האקטיביסטית שלו.

לוין אינו בור. הוא יודע זאת היטב. אבל הוא מזלזל באזרחים ובונה על בורותם, כאשר הוא אומר זאת.

* הפרוטקשן של נתניהו – במשך שנים נתניהו התגאה, במידה רבה של צדק, שהוא המגן של מערכת המשפט. מסתבר שלא הייתה זו הגנה אלא פרוטקשן. הוא הגן עליהם, בהנחה ש"יד רוחצת יד" והם יגנו עליו. הם יעלימו עין מן השחיתות שלו והוא ימשיך להגן עליהם.

אבל מערכת המשפט מחויבת לחוק ולמשפט ולא לעסקאות מלוכלכות ברוח העולם התחתון. כעת הגיע יום נקם ושילם. נתניהו ולוין נוקמים במערכת המשפט במהפכה שנועדה להחריב את מדינת החוק.

* פסול מעיקרו – יחליט מה שיחליט בג"ץ בנוגע לחברותו בממשלה של העבריין הסדרתי. בעיני, הביזיון הוא בכך שיש צורך בדיון כזה. הרעיון הבזוי של צירוף העבריין המועד לממשלה פסול מעיקרו, לא כי הוא לא חוקי, אלא כי הוא חרפה מוסרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אני תומך, כבר שנים רבות, בפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בינו לבין התובע הכללי. כפי שכתבתי פעמים רבות, המטרה של ההפרדה אליה אני חותר, היא עצמאותו של התובע הכללי. מי שייעודו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, לא צריך להיות האיש היושב בישיבות הממשלה, שנפגש ברמה יומיומית עם ראש הממשלה והשרים. החיכוך הזה אינו יכול שלא להשפיע על היועמ"ש; כל יועמ"ש הוא בשר ודם והדרישה ממנו לגלות חתירה למגע, נחישות ונחרצות מול האנשים עמם הוא מתחכך היא כמעט בלתי אנושית.

אסור שהממשלה תמנה את התובע הכללי. עליו להיבחר בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שבה יושב גם שר המשפטים, אך הוא הפוליטיקאי היחיד בהרכב של חמישה איש.

ההפרדה שאני דוגל בה נועדה למטרה הפוכה למטרה של יריב לוין, החותר אף הוא להפרדה. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד, כדי שלא ינג'ס לה עם טוהר מידות, ניקיון כפיים, מנהל תקין וכל מיני דברים שמפריעים לה. כעת הוא חותר למנות בובה שיבטל את משפט נתניהו. ההפרדה שאליה הוא חותר נועדה להתנקש במדינת החוק.

* בשם "רצון העם" – אם הרוב יצביע בעד מועמד המרצה בכלא מאסר על אונס או רצח – יש לשחרר אותו מהכלא כדי שיכנס לכנסת ולממשלה? הרי זה "רצון העם".

* צדק פואטי – דודי אמסלם מאשים את נתניהו שלא מינה אותו ליו"ר הכנסת, כיוון שהוא "מזרחי". כיוון ששמו אמסלם. קצת מוזר לנוכח העובדה שמי שנבחר לתפקיד – שמו אוחנה. הרי גם בשם הזה קשה למצוא ביץ' או סקי.

אבל יש צדק פואטי בכך שהדמגוגיה הפופוליסטית על "ישראל השניה", שנתניהו נבנה ממנה, מופנית נגדו.

אגב, בעיניי הבעיה היא שראש הרשות המבצעת ממנה את ראש הרשות המחוקקת. חולשת הכנסת האמתית אינה מול בית המשפט אלא מול הממשלה השולטת בה. דווקא לכן, חשוב שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא נשלטת בידי הממשלה.

* לשבת עם היעדים – לבי לבי לבכירי השב"כ, שנאלצים לשבת בקבינט ולקיים דיונים ביטחוניים עם מי שעד לאחרונה היו יעדים מודיעיניים שלהם. הם יודעים היטב עד כמה האנשים האלה  מסוכנים. וקצרה ידם מלהושיע.

* הקושאן שלנו בגולן – בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, הם הקושאן שלנו על הגולן. הם השורשים שלנו. הם העדות שלא ארץ נוכריה כבשנו, אלא שבנו אל נחלת אבותינו. ההתיישבות בגולן לא החלה לפני 56 שנים – לפני 56 שנים היא חודשה.

כל ביקור שלי בעין קשתות, בגמלא, בקצרין העתיקה, בדיר עזיז, בעין נשוט, במג'דוליה – הוא טיול שורשים. אני חש התעלות לפסוע בשבילים שבהם פסעו אבות אבותיי לפני אלפיים שנה.

בתי הכנסת העתיקים בגולן הם מרכיב מרכזי בזהות שלנו, תושבי הגולן. ילדי בתי הספר בגולן מגיעים אליהם, עורכים בהם טקסים, לעתים שותפים בחפירות ארכיאולוגית. הטקס הגולני ביום הזיכרון לחללי צה"ל נערך מדי שנה באתר גמלא. בתי הכנסת העתיקים הם חלק מן ה-DNA הגולני, חלק מן התרבות הגולנית. הם לב הסיפור שלנו.

זה כחמש עשרה שנה, מוצגת בקצרין תערוכת רחוב מתחלפת, של יצירות אמני הגולן. אחת למספר חודשים מתחלפת התערוכה, ובכל פעם היא מוקדשת לנושא אחר.

ביום חמישי הושקה התערוכה החדשה, העוסקת בבתי הכנסת בגולן; יצירות בעיקר של צלמים, אך גם של ציירים ומשוררים. תערוכה מקסימה ומרגשת מאוד. אחרי ההשקה, נערך ערב עיון שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן ובכלל בחדשות בעתיקות הגולן. גולת הכותרת של הטקס, בעבורי, הייתה הרצאתו של שלום אריאל על בית הכנסת העתיק האחרון שנחשף, באתר מג'דוליה, שהוא בית הכנסת הראשון שהתגלה מהתקופה הרומית. עד עתה, בתי הכנסת שהתגלו היו מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. תחילה חשבו החוקרים, שבמאה ה-2 וה-3 לא היום חיים יהודיים בגולן. לימים, הוכח שהיה רצף של חיים יהודיים מתקופת בית שני עד התקופה הביזנטית, אך לא נתגלו בתי כנסת בני התקופה. גילוי בית הכנסת במג'דוליה מהווה פריצת דרך במחקר.

בטקס ההשקה הוזכר שמי – סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני שנשא דברים בטקס, דיבר על הזיקה בין יישובי המועצה האזורית גולן לקצרין, ציין את מחקרי "קצרין בירת הגולן", העוסק בכך והביא דברים מתוכו.

* לוגיקה עקומה – כל אימת שאני כותב על בתי הכנסת בגולן או במקומות אחרים בארץ ישראל, כביטוי לשורשיו של עם ישראל בארץ ישראל ולזכותנו עליה, קופץ איזה חוכמולוג עם ההברקה שיש בתי כנסת גם בפולין, האם יש לנו זכות על פולין?

מעניין איך הטיעון השחוק מיוֹשֶׁן נתפס בידי מי שמציג אותו כאיזו הברקה מקורית. ואף שהטיעון המאוס הזה כבר היה לי לזרא, בכל פעם אני מופתע מחדש שעוד מישהו חוזר עליו. ואני מופתע אף יותר שאנשים אינטליגנטים משמיעים אותו.

הלוגיקה העקומה הזאת מנתקת את בית הכנסת מהקשרו – האדמה עליה הוא ניצב ומתייחסת אליו במנותק, כאילו הטיעון הוא שבית כנסת נותן זכות על מקום. אבל בית כנסת בפולין, בעיראק, בארה"ב או בגרמניה הוא בית כנסת בגלות, שהמתפללים בו היו בני גלות, שערגו לציון וחלמו לשוב אליה. כאשר הם התפללו לגשם בשמחת תורה, בעוד גשם זלעפות יורד סביבם, הם התפללו לגשם בארץ ישראל. לעומת זאת, בתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובעין קשתות הם בארץ ישראל, המתפללים בהם היו בני הארץ, חשו כבני הארץ, וכשהם התפללו לגשם הם התפללו לגשם שירווה את שדותיהם, כדי שיוציאו לחם מן הארץ.

כאשר אני מדבר על בתי הכנסת בגולן, כוונתי ליישוב היהודי בגולן. בתי הכנסת הם הסמל של החיים היהודיים והם הסימן לכך שיישוב שהתגלה הוא יהודי.

כשהעליתי רשומה בפייסבוק אחרי פתיחת תערוכה וערב עיון על בתי הכנסת העתיקים בגולן – בתוך דקות עלה הטיעון הזה. הוא פתח דיון שנמשך למעלה מ-24 שעות ואז קפץ מישהו אחר, שלא קרא את הדיון, ושלף את הטיעון ה"מקורי" כאיזה קלף מנצח. ועוד אחד. זה קצת מעייף.

* אתר המורשת החקלאית – מוזיאון הטרקטור במושב עין ורד הוא אתר נפלא המציג את מורשת החקלאות וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטרקטורים, בכלים החקלאיים ולא רק חקלאיים אלא גם כלי בית, רפואה ועוד. קשה להאמין שהכל מתופעל על טהרת ההתנדבות, של כשישים פנסיונרים, המבוגר בהם בן 93. יש בהם מכונאים, מסגרים ונגרים והיכרות מימי עלומיהם עם הטכנולוגיות של פעם, וכך הם משפצים את הכלים ומשמישים אותם. כל כלי המופיע בתצוגה – מושמש להפעלה. אגב, טרקטור מהמשק של חמי, אריק שליין ז"ל, נמסר למוזיאון אך שיפוצו טרם הושלם והוא אינו מופיע בתצוגה.

ביום שישי פתחנו שם סיור בשרון בעקבות החקלאות. בין השאר במיזם "קיימא", שבו משתקם נוער בסיכון באמצעות עבודה בחקלאות אורגנית. כל הסיור היה מרתק.

זו הייתה מתנה של האחים שלי ובני זוגם ליום הולדתי השישים. כולנו השתתפנו בסיור והיה זה יופי של מסע בארץ ישראל היפה, שאיני נמנה עם המיואשים ממנה.

* החיטה צומחת שוב – העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בהיותי חייל, בשנות השמונים המוקדמות, היה "יחד", בטאון התק"ם. עורכת העיתון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. ביום חמישי הלכה דורית לעולמה, בת שמונים.

דורית כתבה את השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב", לאחר נפילתם של 11 בני בית השיטה במלחמת יום הכיפורים.

בשבוע הקרוב אקדיש לזכרה את פינתי השבועית ברדיוטק, שבו אשמיע את השיר "החיטה צומחת שוב".

          * ביד הלשון

שפיים – ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי… הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

שמם של לא פחות מחמישה יישובים ציונים בא"י נלקחו מפרק זה – ראשון לציון, ברוש, תדהר, תאשור ושפיים.

שמו של קיבוץ שפיים לקוח מן הפסוק שהיה המוטו של מקורות. ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק ששימש מוטו ל"מקורות": "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

* "חדשות בן עזר"

חקלאות היי-טק

בנובמבר האחרון, ביום שבו החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל, נטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי.

מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.

בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.

חקלאות היי-טק.

****

עבודתי הראשונה בגולן, לפני 39 שנים, הייתה במטע קשת. במשך שלושה חודשים עבדתי במטע האורגני למרגלות הר שיפון. המטע הזה היה פאר הקדמה וההתחדשות בתחום המטע. בכלל, מטע אורגני היה אז הצעקה האחרונה. עבודתי לאורך שלושת החודשים הייתה גיזום עצי התפוח (משם עברתי לכרם אורטל).

כשהתחלתי לעבוד במטע, לפני כשנה, נכנסתי לגיזום תפוח בבראון. לקח לי פחות מחמש דקות להבין, שעליי לשכוח כל מה שידעתי על גיזום. הכל השתנה. עיצוב העץ, עיצוב השורה, עיצוב החלקה ואפילו אופן הגיזום.

חדשנות היא שם נרדף לחקלאות שלנו. לומדים מן הניסיון של עצמנו ומהניסיון של אחרים ומתקנים, וטועים ומתקנים, ומשפרים ומחדשים.

לפני שבועות אחדים נסענו, צוות המטע בהרכב כמעט מלא, לסיור מקצועי של "בראשית" באיטליה.

כשכתבתי בפייסבוק על הנסיעה, קיבלתי את התגובה המפרגנת הזאת: "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?"

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחות בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו היכרנו זנים חדשים. 

לא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לכאן, אך למדנו המון ואני יכול להעיד על עצמי, שדברים שראיתי שם ניצבים כל הזמן לנגד עיניי.

בעוד ההתחדשות בענפים מסורתיים כמו התפוח היא אבולוציונית, הכניסה לענף כמו הכמהין הוא קפיצת מדרגה.

החיים במטע מרתקים!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏27.11.22

* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח אתם. יפה.

המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.

אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.

אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן הייתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק אתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.

לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.

צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.

יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים".

זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים", "שישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים". קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.

שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האויב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש.

שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:

רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".

גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.

ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:

– רוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.

– המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.

– לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה הייתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?

– כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.

– ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.

– אם המדינה תתנהג ככנופיה, לא תהיה לה תקומה.

– לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו השומר החדש. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.

דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.

בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תכנית מפורטת להחזרת הריבונות. איזנקוט כתב תכנית מפורטת. תכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים.

מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה.

החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית.

לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר". סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ' מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד'ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת ווילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאויב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.

היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.

אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעליה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמתי, וטוב ששורץ עושה כן.

בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ' ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.

ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים". אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה… צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש".

אני מסכים אתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפליה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו הייתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.

יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.

המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתיה. מי שהיא דתיה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתיה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין לאומיות והומניזם, בין ציונות וסוציאליזם ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.

שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטלטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם.

רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.

זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.

לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.

דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!

אני עדין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה; הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע… האמת היא שאני מרחם עליהם.

השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

          * ביד הלשון

אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.

תפוחים בדצמבר? ובכן, כן.

הסאן-דאונר הוא זן אפיל. מה פירוש אפיל?

זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.

מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות; מאוחרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏20.11.22

* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'.

חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי.

אני מקווה שהוא לא יתקפל.

לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.

אבל לא הייתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים.

לא הייתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה.

ולא הייתה לו בעיה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.

רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?

אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?

ובכן, סמוטריץ' היה עצור ששה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.

זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.

מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.

עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.

הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.

בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.

המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.

זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.

כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.

אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.

אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.  

למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעיה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.

אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה הייתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והייתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.

והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").

זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

          * ביד הלשון

מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.

מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותO לאורך עשרות שנים.

הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעיה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במילרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במילרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.

בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏13.11.22



* קיצור תולדות עלייתה לשלטון של קואליציית בן גביר-נתניהו – אחרי שלושה סיבובי הבחירות שבהם נתניהו לא הצליח לנצח, הוא אימץ אסטרטגיה חדשה, מפתיעה וגאונית, שתבטיח לו את הניצחון בסיבוב הרביעי. לזכותו ייאמר, שהוא היה הראשון שזיהה את מגמת ההתמתנות של מנסור עבאס, שנטש את המאבק נגד מדינת ישראל ואימץ את דרך ההשתלבות בה. נתניהו כרת ברית בין עבאס לימין הישראלי. הוא בנה על עבאס כקלף המנצח שיבטיח לגוש הימין את ה-61 ואת השלטון. הוא ידע שרע"ם תתמוך בחקיקה נגד מדינת החוק וכל חבריה יצביעו כאיש אחד בעד חוק ההתגברות הרדיקלי, חוק מגה-שחיתות הצרפתי וכד'. פילוג הרשימה המשותפת ויציאתה של רע"ם הייתה בתיאום עם נתניהו. נתניהו, שאירח בביתו את עבאס 4 פעמים (בודדים בליכוד זכו לכבוד הזה) הבטיח לו הרבה יותר ממה שקיבל בסופו של דבר בממשלת בנט-לפיד. יחד עם נתניהו, גם יריב לוין, מיקי זוהר ויואב קיש היו עמוק בתמונה. לאחר הסיבוב הרביעי של הבחירות, שני הצדדים עמדו במחויבותם. מנסור עבאס ורע"ם ראו את עצמם חלק מקואליציית הימין, ולא הייתה להם שום בעיה לשבת גם עם הכהניסט. גם נתניהו ראה אותם ככאלה. הליכוד היה אתו. החרדים היו אתו ותמכו בהתלהבות בקואליציה הזאת, עם החולקים אתם תפיסה שמרנית דומה מאוד. בנט וימינה, נאמנים להתחייבות הבחירות שלהם ללכת עם קואליציה של הימין, נטשו הבטחת בחירות אחרת שלהם – לא ללכת עם רע"ם ובנט נתן לנתניהו "7 אצבעות", כלומר גם שיקלי תמך בקואליציה הזאת. במסע השתדלנות האינטנסיבי שלו, נתניהו הצליח לשכנע את רבני "נעם" וגם אבי מעוז היה בקואליציה הזאת, אולי כיוון שמצאו ברע"ם בעלת ברית לאידיאולוגיה ההומופובית שלהם. מוקש אחד נתניהו לא הצליח לפרק – "הציונות הדתית". לפני הבחירות נתניהו התרברב (בשיחה שהוקלטה בחשאי) ש"נפתלי עושה מה שאני אומר לו". הוא כנראה האמין בכך. ולכן היה לו ברור שסמוטריץ' ומפלגתו ילכו לממשלה הזאת. וכאן הוא טעה. הוא הפעיל מסע לחצים מאסיבי על הרבנים, וחלקם תמכו במהלך. הוא הפגיש בין עבאס לרב דרוקמן. את נוסח הנאום הפומבי של עבאס, שבו הצהיר על הדרך שבחר, של השתלבות במדינת ישראל, הם תיאמו יחד. הוא העביר אותו מראש לסמוטריץ', להערות, בתקווה שיימצא נוסח שיזיז את סרבנותו של סמוטריץ'. אך זה לא עזר. סמוטריץ' והכהניסט העדיפו לסכל ממשלת ימין, ובלבד שלא יהיו ערבים בקואליציה. הרי בן גביר, שאידיוטים שימושיים שלו מאמינים שהוא "הפנה עורף לשלילה המוחלטת של הערבים" – לב תורת כהנא – רואה במנסור עבאס מחבל, כי כל הערבים מחבלים ולכן אפשר "להתמתן" ולצווח רק "מוות למחבלים" והאידיוטים השימושיים ייראו בכך ביטוי להתמתנות. וכך, הקמת ממשלת הימין עם עבאס ורע"ם לא צלחה.

ניתן היה לצפות שנתניהו ייצא למלחמת חורמה נגד אלה שהכשילו את הקמת ממשלתו ובכך הדיחו אותו מהשלטון. אבל נתניהו הוא איש קר ומחושב והוא עשה את החשבון המקיאווליסטי של הדבר היחיד שחשוב לו – להביא במהרה לסיבוב חמישי שבו יחזור  לשלטון, בתקווה שיצליח להיחלץ מאימת הדין באמצעות חוקי מגה-שחיתות. הוא הבין שלשם כך הוא לא יכול לוותר על סמוטריץ' ובן-גביר. לכן, במקום לצאת נגדם, הוא כרת אתם ברית ופתח במתקפה ברוטלית וחסרת תקדים נגד בנט, מי שהלך אתו לקואליציה הזאת, תוך רצח אופי שלו והפעלה נגדו של כל הכתב"מים של תעשיית השקרים וההסתה.

מבחינתו, ברגע שרע"ם הלכה לממשלה עם מפלגה ימנית יותר מהליכוד ועם מנהיג ימני יותר ממנו, כלומר עם ה"סססמולנים" – היא בגדה בברית אתו והכל מותר במלחמה נגדה. והוא הסית נגד בעלי בריתו עד לפני רגע, החל להציג אותם כ"תומכי טרור", את הקואליציה אתם כלא לגיטימית, את הממשלה, שמדיניותה המדינית-ביטחונית ובוודאי התיישבותית הייתה ציונית יותר משל ממשלותיו, הוא הציג "כממשלה אנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים". את אובדן הריבונות בנגב ב-12 שנותיו כראש הממשלה, הוא ובני בריתו הכהניסטים הציגו כתוצאה של "ממשלת השורא". בן גביר, בדומה לדמגוגים פשיסטיים כמוהו בהיסטוריה העולמית, זיהה מצוקת אמת וידע להיבנות ממנה. לכן הוא עט כמו ערפד על כל טיפת דם יהודי שנשפכה ויצא בפסטיבלי מחולות סוערים על הדם, בעידודו של נתניהו. זה הסיפור של מה שקרה בפוליטיקה הישראלית בשנתיים האחרונות והביא לעליית גוש בן גביר-נתניהו לשלטון.

* ה"לא כהניסט" – ביום חמישי בערב נערכה עצרת לזכרו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ומי היה אורח הכבוד והנואם המרכזי? סורפרייז! "המתון". ה"מתמתן". "זה ששינה את עמדותיו". ה"כבר לא כהניסט".

בן גביר הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר מהמקור. במסגרת תכנית השלבים להשתלטות על מדינת ישראל, הוא נמנע מחזרה על שגיאותיו של מורו ורבו, שבעטיין לא הורשה להתמודד לכנסת. אך מי שהולך להתייחד עם זכרו, אינו עושה זאת במקרה. זה לא כיוון שהוא מזדהה רק עם פרקים ממשנתו המורכבת, כיוון שמשנתו כלל וכלל לא מורכבת. האספסוף שמקשקש גרפיטי של "כהנא צדק" אינו זקוק ליותר משתי המילים הללו, כי ברור למה הכוונה.

לאיזה שפל מוסרי הידרדרה החברה הישראלית, שאדם שבעוד שבוע-שבועיים יהיה שר בכיר, משתתף באזכרה לכהנא. ובשנה הבא, שר בממשלת ישראל ייצג את הממשלה ליד קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה.

* כך נהג הנשיא הרצוג – בדרכו לאזכרה של מורו ורבו, אבי תורת הגזע, עבר הכהניסט בבית הנשיא.

נזכרתי בגעגוע בנשיא השישי חיים הרצוג, שהזמין להתייעצויות את כל סיעות הבית, חוץ מסיעת "כך". הוא לא הסכים שכהנא יחצה את סף משכן הנשיא.

* בדרכו של אברהם אבינו – בפרשת השבוע, שקראנו בשבת האחרונה, פרשת "וירא", אברהם אבינו עומד מול הקב"ה, מעז להתריס כלפי שמיא ולקרוא תיגר על החלטתו של אלוהים להפוך את סדום ועמורה בענישה קולקטיבית. אברהם נאבק בכל כוחו למען "גויים", מטעמי מוסר.

הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! …  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? … אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? … הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?

מעשה אבות – סימן לבנים.

ומהו היפוכה המוחלט של דרכו של אאע"ה?

הכהניזם.

* דרעיזם – גישתו של אריה דרעי ליהדות, סלקטיבית למדיי. למשל, הכתוב במשנה, במסכת סוטה, "במלחמת מצווה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחפתה", לא מחייב אותו. ההיפך הוא הנכון.

לעומת זאת, הוא מאמץ בחום את דברי רבי יוחנן משום רבי יהושע בן יהוצדק, במסכת יומא בתלמוד הבבלי: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". אוהו, כמה הוא מאמץ את האמירה הזאת. בכל זאת, כאן מדובר בפרנס שפול-טריילר של שרצים מאחוריו.

אותה אמירה תלמודית אומללה, אך היא מנומקת: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!" כלומר אם הוא יתנשא ויתגאה ויחטא בזחיחות, יזכירו לו: "הלו, תרגיע. אל תחשוב ששכחנו את עברך".

ודרעי? היש זחוח ויהיר ממנו?

אותה אמירה במסכת יומא מביכה, ופרשנים ניסו לתרץ אותה. כך פרשן התלמוד ר' מנחם המאירי, שפעל בפרובנס במאה ה-14: "אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם מחמת תוקפם… דרך צחות ודרך הפלגה אמרו: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו, כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך".

על פי המאירי, ברור שראוי לבחור להנהגה ציבורית אנשים ישרים והגונים, שומרי חוק וענווים. רק במקרה שלא נמצאו כאלה מבין המועמדים, יש להיזהר מבחירת אנשים שתלטנים ותאווי שלטון, שעלולים לראות בשלטונם זכות מולדת. בלשון הגזמה (=הפלגה, בלשונו) קובע התלמוד שיש להעדיף עליהם אנשים שהיום הם הגונים, אך בעבר חטאו ונתפסו בקלקלתם, כדי שיהיה לציבור כוח לבלום אותם ברגע שינסו להתבסס בשלטון, ולהזכיר להם את עברם.

ואילו דרעי הזחוח והיהיר – גם אחרי שישב בכלא, חזר להנהגת ציבור הוא חזר גם לעולם העבריינות. רק לאחרונה הורשע בפלילים ואף הודה בכך, מה שלא מפריע לו לשוב ולבסס את פרנסותו על הציבור, ואולי יביא הדבר אף למינויו לשר האוצר. כן, מי שהורשע בשוחד, מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וחזר לסורו ולעבריינותו ורק לאחרונה הורשע בעבירות מס – הוא האיש שיהיה אחראי על אוצר המדינה.

הלסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* יד איש באחיו – מלחמות האגו בין לפיד וגנץ מיותרות ומזיקות.

עומדת לקום ממשלת ה-D9, שמתכוונת לרמוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט.

מולה צריכה לעמוד אופוזיציה ממלכתית, אחראית ופטריוטית, בניגוד לקודמתה, אך תקיפה, נחושה ולוחמת. במקום להילחם על הגנת מדינת החוק, הם נלחמים זה בזה.

ובאשר להמלצה לנשיא – זה משחק מגוחך. כיוון שבבחירות הייתה הכרעה ברורה, אין שום צורך להציע הצעה פיקטיבית להטיל על אדם אחר את הרכבת הממשלה. בכל שנותיו של בגין באופוזיציה, חירות והליכוד לא המליצו לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה. הפעם היחידה שהם עשו זאת, הייתה עם התפטרות ממשלת רבין ב"תרגיל המבריק", בדצמבר 1976. היה ברור שזה סבב סרק, ושבתוך ימים הכנסת תתפזר. הליכוד המליץ על בגין, כדי למצב את מועמדותו לראשות הממשלה.

בסיבוב הזה, מפלגות גוש בן גביר נתניהו תמלצנה על נתניהו. מפלגות גוש השינוי אינן צריכות להמליץ על איש, אלא רק להזהיר מפני הסכנה למדינת החוק.

* אופוזיציה אחרת – כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההכתרה ולהציג את ממשלתו, פרצה כנופיית פרחחים חוליגנים, ח"כים ביביריונים, בהתפרעויות והפרות סדר מטורפות. מנהיגם ישב לפניהם, הסתתר מאחורי מסכה, ולא הביט אחורה, כמי שאינו רואה ואינו שומע. הפרות הסדר לא היו אקט מחאה לקראת הנאום, אלא נמשכו לאורך כל הנאום. ונמשכו בכל הנאומים של בנט וגם בנאומים של אחרים. וחלק מהביביריונים השתוללו גם מעל הדוכן, בהסתה, השתלחות והפצת שקרים כנגד הממשלה, ראש הממשלה, שרי הממשלה ושופטי ישראל.

היה זה ביטוי דוחה ואנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת. ביטוי אחר של אותה אופוזיציה, היה היותה אופוזיציה למדינה. הדבר בא לידי ביטוי בהצבעות בוגדניות נגד מדינת ישראל, האינטרסים הלאומיים שלה, ביטחונה וזהותה היהודית, כמו ההצבעות נגד חוק האזרחות ונגד הארכת תקנות יו"ש.

בשבוע הקרוב או לכל המאוחר בשבוע שאחריו, אותם פראי אדם יהפכו לממשלה. ואילו המפלגות שהרכיבו את הממשלה יהיו לאופוזיציה (אני מדגיש, המפלגות שהרכיבו את הממשלה ולא את הקואליציה, כיוון שמנסור עבאס הבהיר שמפלגתו אינה חלק מן האופוזיציה ולא מן הקואליציה).

איך תנהג האופוזיציה החדשה?

האם היא תנקום בממשלה על התנהגותה באופוזיציה – ותנהג נגדה באותה דרך?

האם היא תאמץ מסקנה לפיה הדרך הזו היא הצלחה מוכחת, והיא תחקה את ההתנהגות הפרועה הזאת בתקווה שגם היא תפיל כך את השלטון?

אני מקווה ומאמין שלא. גם לאופוזיציה יש אחריות. ואני מקווה שהאופוזיציה החדשה תהיה אמנם אופוזיציה לוחמת ונחושה, אך תכבד את כללי המשחק הפרלמנטריים, תכבד את הכרעת הבוחר, תהיה אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית ונאמנה למדינה. המבחן הראשון יהיה בדיון על השבעת הממשלה החדשה ובראש ובראשונה בעת נאומו של נתניהו. אני מקווה מאוד שהאופוזיציה תנהג כלפיו אחרת לחלוטין מכפי שהוא נהג כלפי הממשלה היוצאת. קריאת ביניים עניינית פה ושם – בהחלט. אך לא התפרעויות ולא השתוללות. הציבור הישראלי צריך להיזכר שיש אופוזיציה מסוג אחר.

ובשעה שהכהניסט יעלה להישבע אמונים, על כל חברי האופוזיציה לקום כאיש אחד ולצאת במחאה את האולם. צירופו של הכהניסט לממשלה הוא חרפה וכתם על תולדות עם ישראל ומדינת ישראל.

חבל שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. זה רע מאוד למדינת ישראל. אבל הצד החיובי, הוא שנתניהו יחדל להיות ראש האופוזיציה.

* תזכורת – הרב טאו החשוד בעבירת מין, הגן על האנס הסדרתי משה קצב והמציא איזו קונספירציה חולנית לפיה תפרו לו תיקים כיוון שסירב לקבל משלחת של יהודים רפורמים. הוא גם התייצב לצד הסופר החרדי חיים ולדר, שנחשד בעקבות תלונות רבות על עבירות מין, כולל נגד קטינות וקטינים.  

* המנהיג הרוחני-תרבותי – שוב, ברכות לזיוה שמיר על זכייתה בפרס ביאליק לחכמת ישראל וכן על דבריה היפים בטקס. הערה אחת בנוגע לדבריה – מזל שאחד העם לא נבחר להנהיג את התנועה הציונית.

הוא היטיב להיות המנהיג הרוחני-תרבותי, אך מזל שהרצל היה המנהיג הפוליטי. אלמלא כן, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

* חקלאות הייטק – יום חמישי האחרון היה יום היסטורי במטע אורטל. החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל ונטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי.

מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.

בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.

גידול הכמהין הוא בשותפות של מטע אורטל וחברת ״אילסר״. חקלאות היי-טק.

ואם התרשמתם שאני מתרגש – התרשמתם נכון.

* שלום זבטני – זבטני הוא מותג בגולן ובפרט בקצרין.

יותר מכך, הוא מוסד.

משפ' זבטני היא מראשוני קצרין. שלום הקים וניהל לאורך עשרות שנים מסעדה קטנה שנקראה "המסעדה הגדולה". פינה של אוכל ביתי, תימני.

מי בגולן לא הכיר את זבטני? ולא רק תושבי הגולן – גם מטיילים בגולן, גם חיילים ששירתו בגולן.

בשנים שבהן שירתתי בוועד יישובי הגולן, כמעט בכל יום אכלתי, יחד עם חבריי, אצל זבטני. וגם כשניהלתי את המתנ"ס השתדלתי לאכול שם אחת לשבוע-שבועיים.

אוכל תימני טעים, הכל תוצרת עצמית. הסחוג, החילבה, הלחוח, הזלוף, המרקים. המנה האהובה עליי מכולם הייתה מרק רגל.

זבטני היה אדם צנוע, מעט ביישן, אוהב אדם. התנהלותו הייתה איטית; הלך לאט, כשהאוכל התבשל ישב בפינה הקבועה וקרא ספר או שוחח עם הלקוחות. והיה שווה להמתין, כי האוכל היה נפלא.

על קירות המסעדה היו תלויות תמונות מראשיתה של קצרין. למשל, תמונה של גולדה עם תושבי קצרין, בביקור בגולן, חודשים ספורים לפני פטירתה.

הצטערתי לשמוע על מותו של שלום זבטני. הידיעה הציפה אותי בזיכרונות, ריחות וטעמים.

בבניין קצרין והגולן ננוחם!

          * ביד הלשון

רילוקיישן – מילה בחדשות – רילוקיישן. אחרי הבחירות, נשמעו קולות בקרב חוגים בשמאל, שאין ברירה אלא לעשות רילוקיישן. מושג נלווה שנשמע היה "דרכון זר".

רילוקיישן הוא תהליך של מעבר זמני ממדינה למדינה, לרוב לצורך עבודה. משתמשים בביטוי גם לתיאור מעבר דומה מאזור לאזור בתוך אותה מדינה. אבל במקרה הזה, השימוש במילה רילוקיישן הוא כתחליף מכובס לירידה מן הארץ.

המילה רילוקיישן היא בשפה האנגלית. המונח העברי, שעליו החליטה האקדמיה ללשון עברית, היא עיתוק.

* "חדשות בן עזר"

חמוש במזמרה

חברים הפוגשים אותי בשבילי הקיבוץ לבוש בגדי עבודה, נעלי עבודה לרגליי ואני חמוש במזמרה, מרימים גבה, תוהים ושואלים אותי: מה יום מיומיים? הרי כמעט ארבעים שנה הייתי "על א'" – עבדתי בתפקידי ניהול והנהגה ציבורית וחינוכית באורטל, בגולן ובגליל או במחקר וכתיבה. מה הביא אותי למטע?

בראשית 2022 נקלעתי לסיטואציה הבלתי סימפטית של "בין עבודות". בנוסף לכך, החלטתי להפסיק את הדוקטורט ולהסתפק בעבודת התזה, שעתידה לצאת לאור השנה כספר. הסיטואציה הזאת עלולה להיות מתסכלת מאוד. אשריי, מה טוב חלקי, שאני חבר בקיבוץ שיתופי, וככזה יכולתי למצוא לי עוגן תעסוקתי, שממנו אוכל לחפש בנחת את האתגר הבא, בלי להתפשר; בלי לרוץ אחרי כל מכרז של יישוב בגולן או בגליל שמחפש מנהל קהילה או יו"ר אגש"ח וגם בלי להיענות לכל הצעה המופנית אליי, מחוסר ברירה.

כיוון שיש לי זיכרונות טובים מימיי הרחוקים בחקלאות, לא חששתי שאסבול במטע. ואכן, מן היום הראשון, נהניתי מאוד.

אני נהנה מן העבודה בטבע, בנוף האהוב עליי ביותר בעולם, באוויר הצח והנקי של צפון הגולן ומעצם העבודה החקלאית.

כדרכי, אני מחפש משמעות בכל מעשיי, ובעבודה במטע היא קיימת בשפע. משמעות אורטלית – להיות חלק מן המאמץ המשקי-עסקי המרכזי של אורטל; הרי אצלנו הכסף כן גדל על העצים. משמעות לאומית – עצם עבודת האדמה, אדמת המולדת, אדמת הגולן; השמירה על אדמות הלאום (אנו רואים בנגב שאין ואקום), הבטחת הביטחון התזונתי של ישראל. דווקא העובדה שהחקלאות נמצאת תחת מתקפה, מחזקת בי את האמונה בחיוניותה. משמעות מקצועית – ההבנה שכאשר אני מעצב היום עץ צעיר, אני משפיע על תנובתו לעשרים השנים הבאות ואף למעלה מכך. וכך גם של כל פעולה שאני מבצע בשטח. בנוסף לכך, מצאתי עניין רב בחקלאות. אהוד מנור שורר: "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד". והנה, ניתן, ולא רק של עץ אחד אלא של אלפי דונמים ולא רק ללמוד את דרכו אלא גם לעצבהּ.

אני מודה שלא תמיד היה לי קל. כיוון שאיני חקלאי מקצועי, לא נכנסתי לתפקיד מקצועי או ניהולי, אלא להיות פועל פשוט. העבודות הפשוטות – בחלקן הן הקשות ביותר פיזית. מדובר בעבודה פיזית קשה ובתנאי אקלים לא פשוטים; לעתים כאשר הטמפרטורות הן מתחת לאפס והאדמה מכוסה שכבת קרח, לעתים כאשר השמש קופחת בחום הלוהט בעבודה במטעים צעירים שעוד אין בהם טיפת צל, לעתים ברוחות קדים (שרקיות) עזות ולעתים תוך התבססות ואף התפלשות בבוץ טובעני. והרי כבר איני נער. לא בכדי, עבדתי ואני עובד יחד עם אנשי העבודה המועדפת, ואני מודה שהעבודה הזו מתאימה לבני עשרים יותר מאשר לבני שישים. אבל אם במשמעות עסקינן, עובדה זו הוסיפה משמעות נוספת – חדוות ההתגברות על הקושי. עם אנשי העבודה המועדפת נמנה, רוב התקופה, גם אסף. עבדנו צמוד, וכך זכיתי גם לחוויה הורית נפלאה. וגם עם שאר הצעירים נהניתי ואני נהנה מאוד לעבוד.

****

כיוון שנכנסתי למטע כעוגן תעסוקתי זמני, לא ידעתי לכמה זמן אני נכנס – שבועות? חודשים? שנה? יותר?

מה שלא היה בתודעתי, הוא האפשרות שאת האתגר הבא אמצא דווקא במטע. אך זה מה שקרה. הזמני היה לקבוע. אני התאהבתי במטע. וכנראה שגם לא הייתי הפועל הגרוע ביותר, וכנראה שהשבעתי את רצון מעסיקיי. כאמור, רוב התקופה הייתי "פועל פשוט", אך בתקופת קטיף האוכמניות ניהלתי בשטח את מערך המיון והאריזה, שהיה אתגר משמעותי.

לאחרונה, נעניתי להצעה של אופיר וירון, להישאר במטע ולקחת אחריות על המטע הצעיר. אני מסתער על האתגר בחדווה ובהתלהבות. זאת, לצד יזמות בתחום ההרצאות והכתיבה שבכוונתי להקים בקרוב.

****

מה ההבדל העיקרי בין העבודה במטע היום, לעבודה בכרם בשנות השמונים המוקדמות?

אז עוד לא המציאו את סרטן העור. עבדנו עם מכנסיים קצרים ובלי חולצה (על קרם הגנה כמובן שלא שמענו) והבנות לבשו מכנסיים קצרים והחלק העליון של הביקיני. ואילו היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש, כמעט כמו אמא טליבן.

מה עדיף?

****

אני שמח וגאה להימנות עם "ירוקי הידיים".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏2.10.22

* החלטה תמוהה – החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט עמית,  לפסול את מועמדותו של עמיחי שיקלי ולאשר את מועמדותה של עידית סילמן תמוהה. אם אין להם דין אחד, ההחלטה צריכה הייתה להיות הפוכה.

סילמן תמכה בהקמת הממשלה בהרכב שקמה, הייתה יו"ר הקואליציה ואין ספק שבחלומותיה הוורודים ביותר לא חלמה שהממשלה תהיה כה ימנית, כפי שהייתה. ברור שהיא פרשה כיוון שהתמוטטה מול הטרור האישי שהופעל נגדה ונגד משפחתה. אילו הייתה אדם הגון ובעל כבוד עצמי, הייתה מכריזה: "איני יכולה עוד" ופורשת. היא נהגה אחרת – מכרה את נשמתה לרודפיה בעד אתנן השריון. אם השריון הזה אינו שוחד פוליטי – איני יודע שוחד פוליטי מהו.

גם את צעדו של שיקלי לא אהבתי, בלשון המעטה. אך שיקלי התנגד להקמת הממשלה מלכתחילה, ולא הובטח לו דבר תמורת הפרישה, וגם איש אינו טוען שהובטח לו דבר מה. נכון שהוא הוכרז פורש, ובצדק הוא הוכרז כך, אולם כאשר עתר לבית המשפט המחוזי, הציעו השופטים את הפשרה, שהוא יתפטר מהכנסת ויוכל להתמודד במסגרת רשימה קיימת. כיוון שהוא נהג על פי הפשרה שהציעו השופטים, נראה לי תמוה ששיריונו בוטל, ולא אתפלא אם בג"ץ יהפוך את ההחלטה על פיה. בעיניי, גם אופן ההכרזה על שיקלי כפורש היה מוזר. שיקלי פרש מיד עם הקמת הממשלה. אחרי שבועות ספורים כבר היה ברור שהוא אופוזיציה לכל דבר. לכן, ראוי היה כבר אז לכנס את ועדת הכנסת ולהכריז עליו כפורש. הדבר לא נעשה, ופתאום, רק אחרי פרישת סילמן, כאשר ברור היה שהממשלה כבר מחשבת את קצה לאחור, נזכרה ימינה להגיש את הבקשה, ואולי השיהוי הזה הוא הסיבה לכך שהשופטים המליצו על פשרה.

יתכן שנכון היה לפסול את שניהם, אבל פסילה של שיקלי בלי לפסול את סילמן היא החלטה מוזרה מאוד.

* הכשרת קרקע לטענת זיוף – כאמור, לדעתי השופט עמית, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שגה הן בהחלטתו על אישור המועמדות של סילמן והן בהחלטתו על פסילת המועמדות של שיקלי. שופטים הם בני אדם ויכולים לטעות. והרי גם אני בן אדם – אולי דווקא אני טועה והשופט צדק? כך או כך, כל החלטה של בית משפט או של גוף שיפוטי עומדת לביקורת – שום גוף אינו עומד מעל הביקורת ואינו חסין מביקורת.

יש הבדל תהומי בין ביקורת על ההחלטה, לבין ההסתה של הליכוד, והטענה שהשופט פוליטי וההחלטה פוליטית. זה שקר. זו דה-לגיטימציה. זו קונספירציה. זו הסתה. והשילוב של תרבות שקר, דה-לגיטימציה, קונספירציות והסתה – הוא הוא הביביזם (לצד פולחן האישיות).

כל דוברי הליכוד דִקלמו כאיש אחד את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. כך מי שהיה הסוס הטרויאני במשרדי המשפטים והבט"פ, השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל אמיר אוחנה, כך ח"כ קיש(קוש) וכל היתר (והאמת שאין טעם לנקוב בשמותיהם כי כולם בסך הכל דקלמו אותו דף מסרים).

המסר הזה הוא חלק מהקונספירציה הביביסטית השקרית על איזו "מדינת עומק" בלה בלה בלה. כמו הקונספירציה המטורללת שתפרו תיקים לנתניהו. כמו הקונספירציה המטורפת שהשב"כ רצח את רבין. כמו כל מיתוס הדיפ-סטייט ששולט במדינה ובגלל זה "אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" וכל הנראטיב הביביסטי שכל מטרתו לפורר את מדינת החוק ולהעמיד את נתניהו כמנהיג-העליון מעל החוק. במילים אחרות, להמיר את הדמוקרטיה בארדואנוקרטיה.

המטרה בעלילה הבזויה על השופט עמית היא להכשיר את הקרקע לטענה שהבחירות זויפו, א-לה טראמפ. מצמרר. וכבר, שיקלי עצמו, בראיון ל"כאן 11", דיבר על אפשרות שעמית יטה את תוצאות הבחירות.

אגב, אם השופט פוליטי, למה הוא הכשיר את סילמן?

* חרטה מאוחרת – ח"כ ישראל כץ מהליכוד הביע חרטה על כך שעמד מאחורי נתניהו בנאומו במסדרון בית המשפט.

חרטתו המאוחרת על השתתפותו במופע האימים של נתניהו, מוקף בכנופיית ראשי הליכוד רעולי הפנים, כאשר הוא מסית נגד מערכת המשפט ומאיים עליה, היא חשובה.

מתי יביע חרטה על כך שהתקרנף ובמצוות נתניהו לא ביצע את חובתו הבסיסית כשר האוצר ולא העביר תקציב, כדי לאפשר לנתניהו לגנוב את הרוטציה?

* הביביריון – מותר להיות קצת רשע?

אני מאחל לביביריון רמי בן יהודה, שאלפית מהקללות שהוא מטיח במי שאינם סוגדים לשרלטן יתקיימו בו.

* לא ניתן לו את התענוג – שמעתי יותר מאדם אחד המתבטא ברוח "אם בן גביר יגיע לממשלה, נתחיל לארוז את הפקלאות". אומרים זאת פטריוטים, אנשים שהיו מוכנים לתת את חייהם למען המדינה.

איני מקבל זאת בשום אופן. אין לנו ארץ אחרת, ובשום אופן איננו ישראלים על תנאי. זו ארצנו, זו מדינתנו, ללא תנאי. בכל מצב. בכל מזג אוויר. גם תחת שלטון זר. גם תחת שלטון עוין. גם תחת ממשלת פיגולים שהכהניסט הגזען הפשיסט יכהן בה.

נאבק. נילחם. אך לא ננטוש.

לא ניתן לכהניסט את התענוג הזה.

* מוטציה רחוקה – הרב ש"ך, מי שהנהיג במשך עשרות שנים את הציבור הליטאי, נהג לומר על חב"ד, שהיא הדת הקרובה ביותר ליהדות.

המוטציה הכהניסטית אינה ראויה למחמאה. היא רחוקה ת"ק פרסה מן היהדות.

* חותם משמעותי – במו"מ הקואליציוני על הקמת הממשלה, הציגה תקווה חדשה שתי דרישות מהותיות לחיזוק אזור הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל. הראשונה הייתה החלטת ממשלה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה היהודית בו. השניה הייתה הקמת אוניברסיטת הגליל – בגליל המזרחי.

אף שהממשלה הספיקה לכהן שנה אחת בלבד, שתי הדרישות הללו קוימו. כבר בדצמבר שעבר קיבלה הממשלה פה אחד, בישיבה שנערכה בקיבוץ מבוא חמה שבגולן, את ההחלטה ההיסטורית, חסרת התקדים לפיתוח הגולן. התכנית כבר מבוצעת בשטח.

השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) על מיזוג בין המכללה האקדמית תל-חי ומכון המחקר מיגל והקמת אוניברסיטת הגליל על בסיס המיזוג הזה. כבר ב-2005 החליטה ממשלת שרון על הקמת אוניברסיטה בגליל, אך ההחלטה לא קודמה. הכיוון שאליו משכו הגורמים הפוליטיים (למשל, שמעון פרס, בשבתו כשר לפיתוח הגליל והנגב) היה להקמת האוניברסיטה בגליל המערבי; כיוון לא הגיוני, כיוון שהגליל המערבי צמוד לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. השרה שאשא ביטון, שבאה מקריית שמונה (אף שבשנים האחרונות היא מתגוררת בזיכרון יעקב) ומכירה את חשיבות האוניברסיטה לפיתוח הספר הצפון מזרחי, התחייבה לכך לפני הבחירות, חזרה על הבטחתה מיד עם מינויה לתפקיד – והביאה להחלטה ההיסטורית של המל"ג.

היום תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי, וכנראה בדרך למיזוג עתידי של המפלגות. אך בחייה הקצרים כסיעה בפני עצמה, היא השאירה חותם משמעותי, ובראש בראשונה – שתי ההחלטות החשובות הללו.

* אל תגעו בערוץ 14 – אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי הזה. הוא מזכיר לי את "קול הרעם מקהיר". אך הדמוקרטיה צריכה להכיל את זה. אל נגלוש במדרון החלקלק של פסילת ערוצים. הוא עלול להיות חרב פיפיות. וגם לולא היה חרב פיפיות, אין לכך מקום.

ריבוי ערוצים ודעות הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

לימין אני מאחל שישכיל ליצור תקשורת ברמה אחרת וברמת אמינות אחרת.

* יהודיה ארץ ישראלית  – במאמר ביקורת על סרט תעודה על שושנה דמארי, שהוקרן בערוץ 13, הגדיר אותה רוגל אלפר שלוש פעמים כ"ערביה ממוצא יהודי".

ההגדרה הזו נובעת מגישתו השוללת את קיומו של העם היהודי. היהדות היא איזה "מוצא", אולי דת, אבל לא לאום. לכן, שושנה דמארי היא כביכול ערביה.

היא לא ערביה, כי אינה שייכת ללאום הערבי. היא יהודיה, כי היא שייכת ללאום היהודי. היא יהודיה ילידת תימן, שעלתה לארץ בגיל שנה וחצי, כך שהיא גדלה והתחנכה בארץ ישראל. כך שהגדרתה האמתית היא יהודיה ארץ ישראלית ילידת תימן.

* הנדסת תודעה אנטי-ציונית – יהודים שעלו (או הוריהם או הורי-הוריהם עלו) מרוסיה אינם "רוסים". ואלה שעלו ממרוקו אינם "מרוקאים". אלה שעלו מפולין אינם "פולנים". אלה שעלו מתימן אינם "תימנים". אלא שעלו – מרומניה אינם "רומנים". אלה שעלו מאתיופיה אינם "אתיופים".

כל אלה יהודים ישראלים. הם או הוריהם או הורי-הוריהם עלו מגולה זו או אחרת. אך הגולה אינה מגדירה אותם. מה שמגדיר אותם זו השתייכותם הלאומית, המולדת שלהם (כן, המולדת של יהודי שנולד בניו-יורק או בבגדד היא ארץ ישראל, מולדתו היחידה של העם היהודי), האזרחות שלהם. הגיע הזמן שנשתחרר מן המנטליות הגלותית של הגדרת יהודים ישראלים על פי המוצא הקרוב או הרחוק של משפחתם.

עם זאת, יש הבדל עמוק בין הגדרה על פי גולת המוצא ("רוסים", "תימנים" וכן הלאה) לבין ההגדרה "ערבים יהודים", או "יהודים ערבים", או "יהודיה ממוצא תימני" (כהגדרת רוגל אלפר את שושנה דמארי). כי ההגדרה על פי ארץ המוצא, מגדירה באמת ובתמים את ארץ המוצא של המשפחות. ההגדרה "ערבי" היא הגדרה לאומית, לא גיאוגרפית. יהודי שעלה מתימן הוא "תימני" מבחינת ארץ המוצא שממנה בא, או נכון יותר מבחינת הגולה שממנה בא. אבל הוא מעולם לא היה בן הלאום הערבי. לא הוא, לא הוריו, לא אבות אבותיו ולא אימהות אימהותיו. מעולם לא. ההגדרה הזו היא המצאה אנטי ציונית, שלא נועדה אלא לטעון שאין לאום יהודי, ולכן היהודים יוצאי ארצות ערב אינם בני הלאום היהודי, אלא בני הלאום הערבי בני דת משה. וחבל שיש גם כמה ציונים מבולבלים שבוחרים להיות אידיוטים שימושיים של הנדסת התודעה האנטי-ציונית.

* אנטישמיות בברקלי – ארגוני סטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אימצו תקנה אנטישמית רדיקלית האוסרת על פרו-ישראלים לנאום באירועים. יש לקוות שהממשל המרכזי האמריקאי יתערב כדי לסכל את התקנה האנטישמית, הסותרת את חוקת ארה"ב ואת ערכי החירות שעליהם היא מושתתת. כמובן שהתקנה עולה בקנה אחד עם הגדרת העבודה של האנטישמיות של IHRA, שאומצה, בין השאר, בידי ארה"ב והאיחוד האירופי.

לאנטישמיות כמותג, יש שם רע במערב מאז השואה. הארגון הפלשתינאי האנטישמי מסר ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד, מה שמחייב אותנו לפעול. תמיכה בשחרור פלסטין אינה משמעותה התנגדות ליהודים או לדת היהודית". המסווה לאנטישמיות הוא הגדרתה כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות". כמובן שזה שקר אנטישמי נתעב. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. משמעותה – שהעם היהודי זכאי כמו כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו. כאשר האנטישמים האלה אומרים שהם לא מתנגדים ליהודים (ובלבד שיהיו בגולה) או לדת היהודית, הם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומגדירים אותו רק כדת. זו פרקטיקה אנטישמית שנועדה למנוע מן העם היהודי את הזכויות הלאומיות הטבעיות שלו.

* ניצחנו – שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, תמיד מעורר בי ריגוש. גם כיוון שלפני ארבע שנים בתי הצעירה, תמר, עלתה לתורה בבת המצווה שלה. אבל הריגוש הזה הוא בן 28 שנים. במוצאי שבת שובה תשנ"ה, 10 בספטמבר 1994, נערך כנס חירום של תושבי הגולן בפארק קצרין העתיקה. אלפים רבים באו לאירוע. יישובי הגולן נשארו כמעט כערי רפאים. בכנס הודענו לציבור על מבצע "עוז 94". למחרת בבוקר עלינו לגמלא, קבוצת פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן, ופתחנו בשביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שנמשכה 19 יום. במשך 19 יום שתינו רק מים. רבע מיליון איש עלו לרגל לבקר אותנו ולהזדהות אתנו.  התקשורת הישראלית והעולמית סיקרה את השביתה מידי יום. רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו בנאום בכנסת, שבו ניסה להסביר שהוא פועל גם למעננו ולמען עתיד ילדינו בניסיונו להביא לשלום עם סוריה. שביתת הרעב הייתה אחת מאבני הדרך המרכזיות במאבק על הגולן בשנות ה-90. מבחינתי, זה אולי האירוע המכונן החשוב ביותר בחיי. אין דבר שאני גאה בו יותר מהזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שותף לקבוצה קטנה של אנשים מהגולן, שהנהיגה מאבק לאומי שהציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.

הערב, במוצאי שבת שובה, לגמרי במקרה (הכתבה נדחתה מהשבוע שעבר), הייתה כתבה יוצאת מן הכלל על ההתיישבות בגולן בערוץ 13. היא התמקדה באופן שבו הגולן הפך לאימפריית יין בינלאומית, אך הזכיר גם את הימים הקשים והמאיימים שבהם הונפה חרב העקירה והחורבן מעל ראשינו. בכתבה רואיינו בין השאר יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ואלי מלכה, מי שהיה יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק ולאחר מכן ראש המועצה האזורית גולן. אלי דיבר על הנס שקרה לעם ישראל בזכות מאבקנו. אלמלא כן, היום איראן, חיזבאללה ודאע"ש היו מתמקמים על הגולן ובחופי הכינרת.

בשעת הרעיון עם אלי, הוקרנו תמונות מעצרת החירום היום, לפני 28 שנים. מרגש.  

לשביתת הרעב יצאתי בדיוק חודש לאחר חתונתי. בשביתת הרעב יעל סיפרה לי שהיא בהריון, נושאת ברחמה את בננו הבכור. רבין אמר שהוא דואג גם לילדים שלנו. אילו צלחה מזימתו, חלילה, איזה עתיד היה לדורות הבאים של עם ישראל?

והנה, אנחנו כאן, בגולן. ממשיכים לייצר את היין הנפלא. מייצרים חקלאות מתקדמת, ולצד הפירות המסורתיים, אנו מגדלים גם אוכמניות, פטריות כמהין, ווסאבי, קנאביס, פירות יער

 ועוד. הגולן הוא אזור התיישבות מופתי, ועל פי החלטת הממשלה אשתקד, הוא עומד בפתחה של תנופת התיישבות ופיתוח חסרת תקדים.

ניצחנו! העם היה עם הגולן והניצחון היה ניצחון הגולן וניצחון העם.

* חופשה בירושלים – אנו מבלים סופ"ש ארוך בירושלים היפהפיה, המקסימה, האהובה עלינו כל כך. אנו משתכנים במלון בצלאל (נועה, החברה של בננו עמוס עובדת שם). חרשנו את העיר ברגל. אחד הדברים שאני אוהב בירושלים הוא השילוט ההיסטורי. העיר מרושתת בשילוט, על בתים רבים, המספרים על אישים שהתגוררו בהם ועל השכונות והמבנים ומבני הציבור והחינוך שהיו בהם וההיסטוריה שלהם. אנו עוצרים לקרוא כל מילה, וכך השיטוט ברחובות העיר הוא שיעור היסטוריה מהלך.

קצת על חוויית עונג שבת, בשעות ליל שבת הקסומות. הלכנו ברחוב אוסישקין ברחביה, וכל הדרך המתה באנשים הנושאים עמם סירים. מדובר באנשים ההולכים לסעודת ליל שבת עם המשפחה המורחבת או עם חברים, כשכל אורח מביא אתו תבשיל. ולפתע שמענו שירת נשים יפה בוקעת מרחוב צדדי. הלכנו למקום, והיה שם מניין נשים שקיבלו את השבת, ותפילתם התארכה כי בתי הכנסת באזור היו כבר אחרי התפילה, ושם עשרות נשים עוד שרו ורקדו וקיפצו, ולא עצרו – הן שרו ורקדו את "לכה דודי" ולאחר מכן שרו את "מזמור שיר ליום השבת". זה היה כל כך יפה ומרגש, שעמדנו ליד דקות ארוכות כדי לספוג מן האווירה. קול באישה – קדוּשה. המקום הוא בית הכנסת "מעיינות". הרב גוגל סיפר לנו שזה בית כנסת של חב"ד.

בשבת ביקרנו במוזיאון ישראל ובעין כרם. ביום ראשון נבקר במוזיאון הרצל.

* כל נדרינו – ערכתי קובץ של מאמרים שכתבתי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית, ל-uriheitner@gmail.com.  

          * ביד הלשון

מיונית – מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "היינו מכינות יחד מיונית ועושות סלט תפוחי אדמה".

מיונית! עשרות שנים לא שמעתי את המילה. מיונית היא מיונז בעברית. אמי נהגה לומר מיונית, וכך נקרא המאכל בביתנו.

כבר כילד הבנתי שמחוץ לביתנו, מיונית נקראת מיונז, וכאמור, מאז ימי נעוריי לא נתקלתי במילה מיונית, שנשתכחה ממוחי.

וכאשר קראתי את המשפט הזה אצל רות אלמוג, ממש התרגשתי. המילה מיונית עוררה בי געגועים.

* "חדשות בן עזר"