צרור הערות ‏28.5.23

* לא קומץ – יש לשלול מבית"ר את הגביע. הפעם אי אפשר לטעון שזה היה "קומץ".

* סיפור מקומי ולאומי – מוישיק גרליק היה ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומעמודי התווך של ההתיישבות בגולן בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. הוא נפטר בטרם עת, בן שישים, שבע מעשים, בשנת 2001. מאז, כמעט מדי שנה אנו עורכים לזכרו את כנס ההתיישבות, שבו אנו עוסקים מדי שנה בנושא כלשהו העוסק בהתיישבות.

השנה, לראשונה, בכנס ההתיישבות ה-17 לזכר משה גרליק, התמקדנו בעיקר בהיסטוריה, אך עם מבט לעתיד. במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, הנושא היה: "מלחמת יום הכיפורים – סיפור מקומי". כותרת המשנה: "מלחמת יום הכיפורים מהזווית המקומית. אנשים – התיישבות – צבא".

הכנס התמקד בצד האזרחי-התיישבותי של המלחמה, ובראש ובראשונה סיפור פינוי היישובים והשיבה אליהם. ותיקי ההתיישבות עדני מינרט ממרום גולן ומאירה גרליק מרמת מגשימים סיפרו את סיפור הפינוי והאירוח ביישובים עורפיים. חיימקה גרליק והגר הראל קוניאל סיפרו את חוויית המלחמה והפינוי מנקודתם ראותם כילדים (היום שניהם סבים). יהודה הראל סיפר על המאבקים אחרי המלחמה. אפרת בדיחי סיפרה על הקמת קשת. אני הרציתי על הקמת קצרין, שהיא תוצאה ישירה של המלחמה ולקחיה. אסף קוטף מרמות, אז ממרום גולן, סיפר על לחימתו במילואים על הבית, בגולן, ובעיקר על פועלו לאחר המלחמה, בשיקום מחצבת תל-פארס, שמנהלה נהרג והוא החליף אותו ועל האנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא, שהוא היה הפרויקטור שלה. הוא רק "שכח" לספר שהוא זכה בעיטור העוז על גבורתו במלחמה. מה שהתחדש לי, היה סיפור הדרוזים בגולן, אותו סיפר נזיה פרחאת מבועקתא. מסתבר שהסורים הפגיזו את הכפרים הדרוזים. מטוס סורי הפציץ את מג'דל שמס. תושב בוקעתא נהרג ובתו נפצעה קשה. בתום הכנס, שנערך במדרשת הגולן בחספין, יצאנו לסיור קצר בשביל מורשת רמת מגשימים.

אירוע דרמטי היה בהרצאתו של יהודה הראל. לאחר שסיפר את סיפורו, הוא אמר שברצונו להוסיף כמה מלים אישיות. את החלק הזה הוא קרא מן הכתב. הוא דיבר על הגעגוע למוישיק, ולאופי החברות בין המתיישבים החילונים והדתיים שהוא ייצג. הוא הביע צער עמוק על ההקצנה בציונות הדתית, שהעדיפה את הברית עם בן גביר, גולדקנופף ודרעי, על השותפות עמנו. הוא אמר שמדינת "ימין מלא מלא" אינה המדינה שעליה חלמו אבות הציונות הרצל, אחד העם, בן גוריון וז'בוטינסקי.

יהודה אמר דברים קשים ונוקבים. כדרכו, הוא דיבר בשקט. הייתה דממה באולם. סביר להניח שאילו אדם אחר היה אומר את הדברים הייתה פורצת סערה. אבל יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן. בכל ההרצאות הוא היה הגיבור המרכזי. ההערכה אליו עצומה. וכשהוא מדבר, מקשיבים.

אני בטוח שיש מי שנפגעו מדבריו. אבל אני מקווה שהעובדה שיהודה הראל, שמקרב תנועת העבודה ספק אם יש מי שמזוהה כמותו עם החיבור לציונות הדתית ולגוש אמונים, חש תחושה כה קשה כמוהו, תעורר חשבון נפש בקרב הציבור הדתי בגולן.

שתי תגובות שאמרו לי אנשים מן הציבור הדתי בקהל: אחת אמרה לי ש-95% מהדתיים באולם מסכימים עם יהודה, ומי שגרם למצב הזה הוא ביבי. אחר אמר לי שדברי יהודה הם שערוריה. "הוא דיבר מדם לבו", השבתי והוא ענה: "גם אני יכולתי לדבר מדם לבי. לכל אחד יש מטען כבד. זה לא מתאים לאירוע". אני מקווה שגם הוא, אחרי שהכעס ישכך, ינסה להבין מה הביא את יהודה למקום הזה.

* סתימת פיות – אני מתנגד למהפכה המשטרית, תומך במאבק נגדה ושותף לה, אך כפי שכתבתי פעמים רבות, הרבה דברים במחאה אינם לרוחי. הדבר הבעייתי מכל, עליו כתבתי רבות, הוא האיום בסרבנות.

אני גם נגד המרדף אחרי השרים בכל מקום שבו הם נואמים, וההפרעה בנאומם. זה ממש ניסיון למנוע מהם לדבר. זו כבר ממש סתימת פיות, דבר הרחוק מהדמוקרטיה שעליה נסוב המאבק. האם פעילי המאבק אינם מבינים שהם מכשירים אותן פעולות בעתיד, נגד ממשלה בראשותם? וגם אם לא – הדבר פסול כשלעצמו.

זכות הצעקה מאפשרת מדי פעם לעשות הפגנה כזו, של פיצוץ נאום. לבוא לכנס מסוים, שבו נואם השר לוין, למשל, ולהפגין ולהפריע לו. זה חלק מכללי המשחק. אבל מרדף יומיומי אחרי כל שר ושר, בכל כנס וכנס ולא לאפשר להם לדבר – זו חציית הקו האדום של מאבק לגיטימי.

* עליהום מקארתיסטי – פורום "קהלת" הוא בראש ובראשונה גורם המקדם השקפת עולם כלכלית-חברתית ימנית קיצונית של דרוויניזם ליברטריאני. גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד להשקפת עולמי הסוציאל דמוקרטית, שאותה אני מגשים בחיים שבחרתי כחבר קיבוץ ובה אני מאמין ודוגל. ולכן, קשה לחשוד בי באיזו אהדה גדולה לפורום. אך העליהום עליו מקומם ומקארתיסטי. פורום "קהלת" הוא ארגון לגיטימי, שמקדם באופן לגיטימי, השקפת עולם לגיטימית שאני מתנגד לה. הוא לגיטימי בדיוק כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ברל כצנלסון, מרכז "מולד" ועוד, המקדמים גם הם השקפות עולם לגיטימיות, שונות לחלוטין משל "קהלת". גם הם חותרים להשפיע על המדינה ועל מקבלי ההחלטות ולקדם אידיאולוגיה. ולא רק שכל הגופים הללו לגיטימיים, הם מבורכים, כי הם מעשירים את הדיון הפוליטי במחקרים, בנתונים ובעומק.

אני מכבד את פורום "קהלת" על אף שאני מתנגד לרבות מעמדותיו. אני שותף לחלק מביקורתו על מערכת המשפט ומעוניין ברפורמה משפטית למרות התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית שהם תומכים בה. עם זאת, ראוי לציין, שבשיא תנופת הדי-9 של שיכורי הכוח שניסו לחולל את המהפכה בשם "רצון הרוב", כביכול, אנשי פורום "קהלת" קראו להידברות ולהסכמה והיו שותפים להידברות של גורמי מקצוע משני צדי המתרס על הסכמות. ראש התחום הכלכלי בפורום יצא חוצץ נגד המהפכה והסביר מדוע ריכוז שלוש הרשויות ביד אחת היא סכנה לדמוקרטיה. אני תומך בחוק הלאום שהם תמכו בו, אם כי בניגוד לאגדות, הם לא יזמו אותו, כיוון שכאשר הפורום קם החוק כבר הונח על שולחן הכנסת ורק מוסמס בידי נתניהו במשך שנים. האמת היא, שהחוק הוא אכן יוזמה של אקטיביסטים במכון של החברה האזרחית, אך מכון אחר, המכון לאסטרטגיה ציונית. גילוי נאות – עבדתי תקופה מסוימת במכון לאסטרטגיה ציונית ועמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה מטעמו.

* מי ייתן עוד שמפניות – רוב הסוטים, שמאמינים בתאוריית הקונספירציה המטורללת על רצח רבין, לא ישנו את דעתם גם אחרי תכנית "עובדה" עם אבישי רביב. לשכנע אותם באמצעות עובדות זה בלתי אפשרי. לשכנע אותם לשנות את דעתם, זה כמו לשכנע את המאמינים שהרבי מילובביץ' חי, שהוא מת, או לשכנע את המאמינים שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר, שאין לכך שחר.

ניכרים דברי אמת, ולרוב דבריו של רביב אני מאמין. ודווקא בשל כך, ניכרים גם השקרים. ההתפתלות שלו בשאלת הכרזה של רבין במדי SS אינה אמינה. אבישי רביב לא הדפיס את הכרזה ובוודאי שלא השב"כ, אלא שני נערים בני 16 שהורשעו על כך בדין (ושמם חסוי כי היו קטינים). אבל רביב הוא שהראה לניצן חן, כתב ערוץ 1, ואולי גם לעיתונאים אחרים, את הכרזה.

הריאיון עם רביב חשוב מאוד ומעורר מחשבות רבות. לב העניין, הוא הדילמה של סוכן שיצא מכלל שליטה. ברגע שרביב, שרצה להסיר מעצמו את החשד שהוא סוכן, החל ליזום פרובוקציות ופעילות אלימה, בניגוד להנחיות הממונים עליו, איך היה על השב"כ לפעול? האם היה עליו להפסיק לאלתר את הפעלתו ולאבד סוכן חשוב כל כך, שבמשך 8 שנים נכנס ללב המאפליה של הימין הכהניסטי? זו דילמה קשה מאוד. אם יאבד הסוכן, לא יהיה מי שיסכל פיגועים קשים ביותר. אם יישאר, למרות אובדן השליטה, הוא עלול בעצמו ליצור פיגועים. ככל שאני חושב על כך, איני מצליח לגבש עמדה מה נכון לעשות.

אבישי רביב אינו דמות מופת. בדרך כלל, אנשים מן היישוב אינם הופכים לסוכנים, לא בקרב ארגוני פשיעה וסוחרי סמים ולא בקרב ארגוני טרור ערבי או יהודי. כבר בנעוריו רביב היה פעיל בכהנא-יוגנד והעריץ את "הרב" שר"י. אבל אי אפשר להילחם בטרור ללא מודיעין אנושי; סוכנים, המוחדרים עמוק ללב ארגוני הטרור ומספקים מידע מסכל. מן הבחינה הזאת, הלוואי שיהיו עוד שמפניות.

חשוב מאוד שיהיו שמפניות כאלה, אבל המבחן שלהם הוא בתוצאה. רביב היה שתול בלב הכנופיה הכהניסטית ובכל זאת לא הצליח למנוע את רצח רבין ואת הטבח במערת המכפלה, כך שמהבחינה הזאת הוא כישלון חרוץ. מצד שני, איננו יודעים כמה ואיזה פיגועים ומעשי רצח הוא הצליח לסכל. עכשיו, אחרי שני פרקי הריאיון אתו, אנו יודעים שהוא סיכל פיגוע בהר הבית. רק על כך הוא ראוי להוקרת המדינה ולהערכתה.

הדבר הנורא העולה מן הסרט, הוא דמותו הטרוריסטית של הפשיסט הגזען החוליגן המכהן היום כשר (!) ל"ביטחון" לאומני בממשלת ישראל.

* הוא לא מאמין – אב"ע תמה איך זה יתכן שנתניהו מאמין לעלילת ילדי תימן. ובכן, הוא לא מאמין לה, כמובן. הוא משקר ביודעין, כדי לפלג ולהסית ולחרחר מדנים בעם ישראל, כי הוא נבנה מן השנאה והפילוג. המסר שלו, הוא ש"השמאל", "האנרכיסטים", המפגינים בקפלן וכו' הם חוטפי תינוקות מתימן.

נתניהו מאמין לאגדה הזאת כמו שהוא מאמין לאגדת ה"53 מיליארד לאחים המוסלמים" ולשאר הפייק המופק בתעשיית השקרים וההסתה, שהוא עומד בראשו.

* מבינים באנטישמיות – בגרמניה נפתחה חקירה נגד רוג'ר ווטרס בגין הפצת מסרים אנטישמיים.

הגרמנים מבינים דבר וחצי דבר באנטישמיות.

אצלנו יש עדין מעריצים לצורר, כולל עיתון לאנשים חושבים שמתן במה לגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה זו פתיחות ונאורות.

* תיקון ליל שבועות – לב חגיגות שבועות באורטל, הוא טקס הביכורים הנערך מדי שנה במטע – החג החקלאי. עם שיבתו של העם היהודי לארצו, החזירה התנועה הקיבוצית את עטרת חג השבועות ליושנה, כחג חקלאי, כפי שהיה במקורו. טקס הביכורים באורטל מרשים תמיד, מרגש תמיד, ומוציא את החקלאות, שהיא מטה לחמנו העיקרי, מן החולין והיומיום אל החגיגי ומרומם הנפש. והן זו מהותו של חג.

אולם שבועות הוא גם חג מתן תורה, וקהילה יהודית אינה יכולה להתעלם מן התוכן הזה. זה כעשור וחצי, אני מוביל באורטל תיקון ליל שבועות. השנה עסקנו בתכנים של היחיד והיחד, פרט – משפחה – קהילה – עם. מאור רובין, בחור צעיר מאורטל שזכות גדולה נפלה בחלקו, לנהל את עיזבונו של חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שבייד, מענקי הרוח של עם ישראל בדורות האחרונים, שהוריש את עיזבונו למדרשת עין פרת, לימד על היחיד והבודד במשנתו של אליעזר שבייד. אני הנחתי לימוד העוסק בנושא היחיד והיחד, תחת הכותרת "או חברותא או מיתותא", ושילבתי בו טקסטים עתיקים וחדשים, סיפורים ושירים.

הייתה זו חוויה מיוחדת של לימוד ושירה.

* רות אלון – ב-1981 הגעתי עם הגרעין שלי לתקופת השל"ת המוקדם, לפני הצבא, בקיבוץ בית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל.

באותה תקופה רות אלון, מורה ומחנכת רבת פעלים, הייתה רכזת התרבות של הקיבוץ. בית השיטה הייתה אימפריה תרבותית. מידי יום היו פעילויות וחוגים לכל הגילאים, החגים נחוגו ברוב עם והדר, עם תוכן יהודי, ציוני וקיבוצי. רות ניצחה על הפעילות הזאת ביד רמה. הנוכחות שלה הייתה אצילית ומרשימה ביותר.

כתרבותניק בנשמתי, כבר אז ועד עתה, הערצתי את חיי התרבות של בית השיטה. רות אלון הייתה ועודנה מודל של מנהיגת תרבות קהילתית קיבוצית.

רות ועזריה אלון היו מאוהדי אורטל ואוהביה בבית השיטה. עזריה אלון, חתן פרס ישראל, הוא שנתן לאורטל את שמה. במשך שנים רבות הובלתי יחד עם בוג'ה ממכון שיטים ועם עזריה אלון סדרי טו בשבט. בדרך כלל רות התלוותה לעזריה, וכך פגשתי אותה מדי שנה, עד מותו של עזריה, לפני 9 שנים.

בשבועות הלכה רות לעולמה. בת 99 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך!

          * ביד הלשון

טנא עומרים – מקום בחדשות – היישוב הקהילתי בדרום הר חברון, המשלב דתיים וחילונים, טנא עומרים, עלה לכותרות בעקבות סיכול הפיגוע בתוכו בשבועות, בידי חברי כיתת הכוננות של היישוב שחיסלו מחבל חמוש בסכין שחדר ליישוב.

היישוב עצמו קם כתגובה לפיגוע. ב-1983 נרצחה אסתר אוחנה, תושבת בית שאן, בדאהריה שבדרום הר חברון. בתגובה, החליטה הממשלה להקים בקרבת מקום את היאחזות הנח"ל עומרים.

באפריל 1984, החליטה ועדת השרים להתיישבות בממשלת שמיר, שבראשה עמד יו"ר תנועת התחיה, שר המדע, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים פרופ' יובל נאמן, על הקמת שורה של יישובים ביהודה, שומרון, הנגב והגליל. בין השאר הוחלט על אזרוח היאחזות עומרים. כעבור חודש עלה לקרקע הגרעין החלוצי המייסד, שהתיישב בחמישה קרוונים. בניית בתי הקבע החלה ב-1986. ב-2005 קלט היישוב עשרים משפחות מעקורי היישוב מורג בגוש קטיף, שנעקר בהתנתקות.

מייסדי היישוב קראו לו בשם ההיאחזות – עומרים וכך הם קוראים לו עד היום. ועדת השרים להתיישבות החליטה לקרוא לו טנא, על שמו של מנכ"ל משרד השיכון הראשון דוד טַנֶה. המעניין בהחלטה הוא שהנצחת שמו של טנה, אינה בשמו הלועזי, אלא במילה עברית הדומה לו במצלול – טנא.

טֶנֶא הוא סל עשוי מענפים המשמש לנשיאת תבואה. המונח קשור מאוד לחג הביכורים, שבו נעשה ניסיון הפיגוע. הוא מופיע בתורה במצוות הבאת הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כו, ב).

עונת הבאת הביכורים מתחילה בשבועות, שבו הובאו ביכורי קציר החיטים. בתרבות הציונית חודש אופיו החקלאי של החג, וילדים בגנים ובבתי הספר הלכו למוסדות החינוך עם טנא, סל קלוע ובו פירות וירקות העונה.

כאמור, תושבי היישוב ממשיכים לקרוא ליישובם עומרים. בכיתוב הרשמי הם מכנים את יישובם בשני השמות: טנא עומרים.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבועות ולפרשת "נשא" תשפ"ג

כאשר השבת צמודה לחג השבועות, אנו זוכים, למעשה, לחג כפול, עמוס באירועים אך בנחת, בלי לחץ.

פתחנו את החג בסעודת החג החלבית, החגיגית, במגרש הכדורגל, עם מסכת החג והריקודים. המשכנו הבוקר בטקס הביכורים היפה ורב המשתתפים במטע. לאחר מכן מלחמת מים, בהובלת הנוער. את תיקון ליל שבועות, העברנו לליל שבת, הערב ב-21:00 במועדון. וגם קבלת השבת היא חלק מאירועי החג ונעסוק בה בעיקר בתכני החג. כבר מספר שנים אנו עורכים את קבלת השבת הסמוכה לשבועות בגינה הקהילתית. האמת היא שהגינה ידעה ימים טובים מאלה, ונקווה שקבלת השבת תעורר את חידושה.

חג השבועות הוא חג מן התורה, חג חקלאי, שבו אנו חוגגים את קציר החיטה ומביאים לבית המקדש את ביכורי קציר חיטים. לאחר שבית המקדש חרב ועם ישראל גלה מארצו, עשו חז"ל את הרפורמה המשמעותית ביותר של היהדות, שהצילה אותו מכליה; יצרו יהדות שמתאימה למציאות החדשה, ועיקרה הוא הספר, לימוד התורה, בית המדרש ובית הכנסת. התוכן החדש שהוענק לחג השבועות, הוא חג מתן תורה.

החלוצים ששבו לארץ ישראל בראשית הציונות והכו שורשים באדמת המולדת, חידשו את החג החקלאי. את הביכורים הם תרמו לקק"ל, במקום לבית המקדש. היום אנו מסתפקים בהצגת הביכורים, כולל ביכורי הבטן. כאשר החלו חגיגות הביכורים, התעוררה סערה בארץ. החוגים הדתיים קצפו על כך שקדושת החג מחוללת, באירוע שנוסעים בו בטרקטורים ויש בו, לשיטתם, חילול חג המוני.

חברי הקיבוצים האמינו בדרכם, האמינו שהם משיבים את עטרת החג ליושנה, מתחברים למקורות החג ומחיים אותם ומעניקים נופך של קדושה לחיי החולין שלהם, המבוססים על חקלאות. כך כתב יוסקוביץ', מחלוצי אשדות יעקב בשנת 1925: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה, שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. ערכים קרקעיים אלה וחתירה זו למגע בלתי אמצעי עם הטבע ועם ענפי עבודה בראשיתיים הממלאים את ישותנו כל ימות השנה ביצירתנו ובמפעלנו – לאלה אנו רוצים למצוא ביטוי הולם בימי חג ומועד. לא מקרי הוא הדבר, שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו".

יורם טהרלב, בהומור האופייני לו, שיתף את חוויית חג הביכורים בילדותו ביגור, בהרבה פחות פאתוס:

אני יושב על חבילת שחת

ועל ראשי זר, ושושנים שלוש,

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש.

לצד המעשה היהודי המשמעותי של חידוש החגים החקלאים, נטשו הקיבוצים והחברה החילונית כולה, את התוכן האחר של החג, שהתקדש במשך אלפים שנה – חג מתן תורה. זהו אובדן תרבותי משמעותי, וצר על כך. אולם דווקא בקיבוצים, התחדש במתכונת חדשה תיקון ליל שבועות, אותו מנהג שהחלו שכנינו המקובלים בצפת במאה ה-16, של לימוד תורה לאורך הלילה. חידש את המנהג מאיר איילי בקיבוץ יפעת בשנות השישים, ומאז בהדרגה נפוץ המנהג לקיבוצים רבים ומהתנועה הקיבוצית החוצה לעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית כולה. באורטל אנו עורכים תיקון מדי שנה כבר כעשור וחצי, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו בשעה 21:00 במועדון.

פרשת השבוע היא פרשת "נשא", הפרשה הארוכה בתורה. יש הרבה מה לדרוש ולדבר על הפרשה, וניתן להפליג עמה לסוגיות אקטואליות כמו שאלת הגיוס וההשתמטות, מעמד האישה, אלימות נגד נשים וקנאות של גברים. באווירה החגיגית הזאת, בחרתי מתוך הפרשה שלושה פסוקים נפלאים ומרגשים, נוסח ברכת הכוהנים. טקסט ברכת הכוהנים הוא הטקסט התנ"כי העתיק ביותר שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. זהו טקסט שקוראים הכוהנים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, ובאמצע שבוע לרוב רק החזן קורא אותו בחזרה על תפילת עמידה. ובבתים רבים, מברכים בה ההורים את ילדיהם מדי ליל שבת.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית

"קיבוץ שיתופי, משימתי" – כך נפתח חזון אורטל.

על החזון השיתופי החלטנו, ברוב קולות, לוותר. ומה באשר לחזון המשימתי?

תמיד ראיתי את מאזן הכוחות בין שני צירי החזון האלה ככלים שלובים. ככל שמפלס השיתופיות גבוה יותר, כך גם מפלס המשימתיות גבוה יותר. בקיבוץ שמבוסס על הנתינה לכלל, על העדפת אינטרס הכלל על האינטרס הפרטי, אך טבעי שגם הקיבוץ יהיה מחויב למה שמחוצה לו, שגדול ממנו, ויירתם למשימות לאומיות.

כעת, לאחר ההחלטה שקיבלנו, אני רוצה מאוד להתבדות. אדרבא, אני מייחל לכך, שהמאזן יהיה של יחס הפוך. שדווקא כאשר הורדנו את מפלס השותפות, ילך חלק מן האנרגיה שהשקענו בשותפות למשימתיות, ומפלס המשימתיות יעלה. זו תקוותי.

****

המשימתיות היא ההירתמות של אורטל למשימות חברתיות ולאומיות שמחוצה לה. בעצם קיומה, אורטל ממלאת משימה לאומית של יישוב הגולן, אולם מעולם לא הסתפקנו בכך. לאורך השנים לקחנו על עצמנו משימות לאומיות, כמו קליטת ארבעה גרעיני עולים, קליטת גרעין צב"ר, אירוח "בית ראשון במולדת", אימוץ חיילים בודדים, אימוץ מבקשות מקלט מאריתריאה ועוד. בשנותיה הראשונות של אורטל, אורטל גם הקימה שבט צופים בקצרין הצעירה. ולצד המשימות הגדולות – הרבה משימות התנדבות נקודתיות.

גולת הכותרת של המשימתיות האורטלית, היא "אדם ואדמה".

****

אורטל היא תולדה של קיבוץ משימתי. קיבוץ בית השיטה, שנתיים וחצי בלבד אחרי האסון הכבד שפקד אותו, עם נפילת 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, לקח על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ חדש בגולן.

הקיבוץ נרתם למשימה. הוקם צוות ליווי אורטל. בית השיטה הייתה מעורבת בכל המהלכים להקמת אורטל. חברים ובנים של הקיבוץ עלו לקיבוץ הצעיר, להיות שותפים לו. בית השיטה הקצתה מלווה חברתי, מלווה משקי, מלווה תעשיה, מלווה בניה, מלווה חינוכי. בית השיטה הדריכה את הגרעינים הראשונים ואירחה לתקופות ההכשרה את החבורות הראשונות ואת שמונת הגרעינים הראשונים. בית השיטה הייתה מופת של קיבוץ מאמץ. ספק אם יש אח ורע בתנועה לאימוץ כזה. ובאותם שנים של אימוץ אורטל, בית השיטה לקחה על עצמה עוד משימה חברתית, של שיקום אסירים בכלא שאטה, באמצעות העסקתם בקיבוץ.

לצד בית השיטה, גם מרום גולן, קיבוץ בן עשר, נרתם להקמת אורטל, סייע ואף אירח בתוכו את הקיבוץ החדש טרם העליה לקרקע.

כקיבוץ עם היסטוריית הקמה כזו, ניתן לצפות שהמשימתיות תהיה ב-DNA שלנו.

ואכן, לאורך שנים, אנו חולמים על משימה גדולה שניקח על עצמנו, אולי בתחום החינוך, אולי בתחום הרווחה; משימה שרבים מאתנו יירתמו אליה והיא תהיה ארוכת טווח.

הדבר הקרוב ביותר לכך הוא "אדם ואדמה".

****

רן ק', כמזכיר הקיבוץ, נשא ברמה את דגל המשימתיות. הוא הרבה לדבר על כך שארגון משגשג הוא ארגון שאחוז האנרגיה והמשאבים שהוא מקדיש החוצה גבוה יחסית לאלה שהוא מקדיש פנימה. הוא הוביל מהלך של "קיבוץ משימתי" ועיקרו היה מציאת מיזם קהילתי גדול שאורטל תיקח על עצמה.

במסע הזה הגענו ל"אדם ואדמה". אך טבעי שרן נבחר לנהל את בית הספר.

אחד מראשי "השומר החדש", הארגון ש"אדם ואדמה" הוא זרוע שלו, סיפר לי, שאחרי המפגש הראשון עם הנהגת אורטל, במועדון הקיבוץ, יצאו הוא וחבריו ואמרו זה לזה, על אורטל: "הם מדברים בשפה שלנו". נזכרתי מיד, שרן סיפר לי, שמיד בתום אותה פגישה, אחרי שאנשי "השומר החדש" יצאו, החברים מאורטל ציינו ש"הם מדברים אורטלית".

"אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי מופתי, שלא בכדי זכה השנה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי. רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס בזכות "חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים". "אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי נפלא, המחנך על ערכי הציונות, החלוציות, ההתיישבות, העבודה והחקלאות. הוא מפעל המחנך באמצעות הגשמה – לא "מדבר על", אלא "עושה את". הערכים שעליהם מחנך "אדם ואדמה", הם הערכים המובילים של אורטל.

זכות גדולה נפלה בחלקנו, להקים את "אדם ואדמה" באורטל. לצערי, הקיבוץ אינו מעורב מספיק ב"אדם ואדמה". בפועל, אין זו ממש משימה שלנו. אנו בעיקר מארחים את המיזם. זו בהחלט נקודה הטעונה שיפור. אך גם עצם האירוח הוא משימה גדולה וחשובה. "אדם ואדמה" הוא סיבה גדולה לגאוות יחידה שלנו. "אדם ואדמה" הוא ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית.

****

משימתיות של קיבוץ נבחנת בראש ובראשונה בנתינה. הקיבוץ נותן מעצמו למען המשימה. מה הוא מרוויח? שכר מצווה – מצווה. מה בית השיטה הרוויחה מהקמת אורטל? היא הרוויחה מעצם העשיה, מעצם התרומה. מי שתורם, נהנה מעצם תרומתו ותמיד הוא נשכר ממנה.

אך אנו בהחלט גם מקבלים הרבה מ"אדם ואדמה". תרומתם לחקלאות האורטלית גדולה מאוד. כמי שעובד אתם, אני שוב ושוב מתפעל ממוסר העבודה שלהם, מהחריצות שלהם, מהרצינות שלהם. תקצר היריעה לתאר כאן את חוויותיי מן העבודה אתם במטע ומכך שאני מלמד ב"אדם ואדמה". עוד אקדיש לכך מאמר בפני עצמו.

ומעבר לתרומה בחקלאות, הם תורמים גם לקהילה, כמדריכים בתנועת הנוער, בפעילות תרבותית כמו הובלת טקס יום השואה כבר שנה שניה ברציפות, ערב שירה בפאב לפני חודשים אחדים, קבלת שבת קהילתית מדי שנה ועוד. וגם בנושא הזה יש מקום לשיפור ולקידום שיתוף הפעולה הקהילתי. כיו"ר פורום חינוך ניסיתי לקדם זאת, אך לא בהצלחה מספקת. אני סבור שיש להקים צוות משותף, קבוע, שיקדם את הידוק השותפות בין אורטל ל"אדם ואדמה".

****

בכל מקרה של יישוב המארח בתוכו מוסד או קבוצה זו או אחרת, יש גם חילוקי דעות בעניינים תקציביים וחיכוכים אלה או אחרים. אך טבעי שזה יקרה. וכשזה קורה, סביר להניח שיש אמת וצדק בטענות שני הצדדים. מה עושים? משוחחים ופותרים את הבעיות. ובעתיד תצוצנה בעיות חדשות וגם הן תיפתרנה בשיח והידברות.

מה שחשוב הוא לא לאבד פרופורציות ולדעת להפריד בין טפל ועיקר; בין החזון הגדול והתרומה הגדולה, לבין זוטי זוטות בחיים השוטפים. הבסיס לראיה כזו, היא לא להתייחס למשימה לאומית כאל עוד "כל פעילות עסקית".

קראתי את מאמרו של ע' במידף שעבר בצער רב.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏24.5.23

* נתניהו מפחד מבן גביר – אני תומך בעליית יהודים להר הבית. זהו צעד חשוב של מימוש ריבונותנו והידוק זיקתנו לאדמת המולדת, לערש האומה.

אבל לא בן גביר. בן גביר הוא מנהיג הכהניזם. נדבך מרכזי בתורת הגזע הכהניסטית הוא הדרישה "לגלח" את הר הבית ולהסיר ממנו את "השיקוץ", כפי שהם מכנים את המסגדים. למותר לציין שפעולה כזו תביא למלחמה איומה של כל העולם המוסלמי נגד ישראל. זהו איום קיומי של ממש. אבל מבחינת הקנאים הדתיים, הצעד הזה יעורר את הקב"ה ויביא לגאולה השלמה.

עליה פרובוקטיבית של בן גביר, מעניקה תחמושת לגרועים שבאויבינו, ובעיקר לעלילת "אל-אקצה בסכנה". כאשר כהניסט כזה עולה להר הבית כשר בישראל, הוא מחבר את מדינת ישראל לעלילה. הפרובוקציות שלו עלולות להביא לשפיכות דמים, והוא מעוניין בכך כי הכהניסטים נבנים ממנה.

על ראש הממשלה לאסור על בן גביר לעלות להר הבית. הבעיה היא שנתניהו מפחד מבן גביר.

* מיהו יהודי – יהודי שאינו שונא את הכהניזם, שכח מה זה להיות יהודי.

* מחויבות המדינה לילד החרדי – על מדינת ישראל לראות כיעד ממלכתי ממעלה ראשונה, לקדם את המגזר החרדי. לשם כך, עליה להשקיע השקעות עתק בחינוך הממלכתי חרדי, ולעצור לחלוטין כל תמיכה בחינוך חרדי פרטי. לכל ילד חרדי מגיע חינוך טוב, השכלה ראויה, חינוך שיביא אותו לנקודת זינוק שווה בשוק העבודה ויאפשר לו להתנהל במאה ה-21.

העסקונה החרדית מנציחה את העוני של החרדים. מדינת ישראל נושאת באחריות לצמצום הפערים ולמלחמה בעוני. אם המדינה תבין שעליה להתחרות על כל ילד חרדי, מול הגורמים האנטי ממלכתיים, יהיה זה צעד חשוב לריפוי החברה החרדית ותרומה גדולה לכלכלה, לחברה ולביטחון של מדינת ישראל.

* המשותף לגפני ולי – "גם לבת שלי מגיע תקציב", מתחכם ח"כ גפני ומתבכיין, "למרות שהיא לא למדה על נועה קירל". או, הנה מצאתי משהו משותף לילדים שלי ולילדים של גפני. גם הילדים שלי לא למדו על נועה קירל. אבל בניגוד לבנים שלו, הבנים שלי למדו אזרחות, מתמטיקה, אנגלית, לשון, מדעים, היסטוריה, ספרות, חינוך גופני ו…תנ"ך. כן, בישיבות החרדיות לא לומדים תנ"ך. ובניגוד לילדים שלו, הילדים שלי שרתו בצה"ל. למדינת ישראל יש אינטרס לאומי לממן את החינוך שהילדים שלי קיבלו. אין לה אינטרס לממן את החינוך של הילדים שלו. זכותו לבחור לילדים שלו מערכת חינוך פרטית שערכיה מנוגדים לחינוך של מדינת ישראל, אבל עליו לשלם את מחיר בחירתו. היום, כאשר הוקם זרם חינוך ממלכתי חרדי, יש להפסיק כל תקצוב לחינוך החרדי הפרטי.

* האם הפולנים אשמים בשואה? – "לקבל 12 נקודות מפולין אחרי שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה – זה ניצחון"; האמירה הזאת של נועה קירל אחרי האירוויזיון חוללה סערה ציבורית בפולין, גינויים במערכת הפוליטית, בתקשורת וברשתות ודברים מפורשים של סגן שר החוץ הפולני.

כאשר שר החוץ אלי כהן נשאל על כך בערוץ 12 הוא השיב בתבונה, שלא נכון להעמיס את סוגיית יחסי ישראל-פולין על כתפיה של נועה קירל. צודק לחלוטין.

אז נניח את נועה קירל בצד, ואתייחס לסוגיה עצמה. אני יודע שדעתי בנדון אינה פופולרית.

7,323 פולנים הוכרו כחסידי אומות העולם, וסביר מאוד להניח שהם אינם היחידים. חשוב לזכור, שחסידי אומות העולם אינם פשוט אנשים טובים שראו יהודים במצוקה והסתירו אותם. מדובר באנשים שסיכנו במודע את חייהם וחיי משפחותיהם. הם ידעו, שאם יתפסו מצילים יהודי, כל משפחתם תוצא להורג. אולי אפילו כל הכפר שלהם. ואף על פי כן, הם נטלו סיכון גדול כל כך. זה ממש לא מובן מאליו. וזה ממש לא מספר מבוטל. לא היה מספר דומה של חסידי אומות העולם באף ארץ. המדינה השניה במספר חסידי אומות העולם היא רוסיה. מספר חסידי אומות העולם הרוסים הוא 217.

נכון, מספר משתפי הפעולה עם הנאצים ורוצחי יהודים היה גדול הרבה יותר. אך נכון גם שהרוב המוחלט של הפולנים לא שיתפו פעולה.

מחנות ההשמדה הוקמו בפולין, אך לא בידי הפולנים כי אם בידי הגרמנים. פולין הייתה כבושה בידי הנאצים. מלחמת העולם פרצה בפלישה הגרמנית לפולין ולאחר מכן פלשו לפולין גם הסובייטים, שהיו בראשית המלחמה בני בריתם של הגרמנים (הסכם מולוטוב ריבנטרופ). מראשית הפלישה, הפולנים התנגדו לנאצים ונלחמו בהם. הפולנים מרדו בשלטון הכיבוש הנאצי; מרד שדוכא באכזריות. פולנים גם נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו בהם להורג.

לשם השוואה, באותן שנים צרפת שיתפה פעולה עם הנאצים. כמה מאתנו זוכרים ומזכירים זאת?

המגמה בפולין להכחיש את העובדה שהיו משת"פים עם הנאצים ורוצחי יהודים רבים בין הפולנים, מסלפת את האמת ואין לקבל אותה. אבל הפולנים צודקים בטענתם שהפולנים, כהכללה, הם קורבנות הנאצים ולא שותפיהם. העובדה שפולין מעלה על נס את חסידי אומות העולם ורואה בהם גיבורים לאומיים ראויה לשבח.

השואה אמנם התקיימה, ברובה, על אדמת פולין, אך הפולנים לא אירחו את הנאצים אלא נכבשו בידיהם. המגמה הקיימת בישראל, של הצגת הפולנים כשותפיהם של הנאצים בהשמדת היהודים אינה מוצדקת, ויש צדק בביקורת הפולנית עלינו בנושא זה.

* רב טבחים – בשאר אסד הוא אחד העריצים האכזריים בהיסטוריה. מאז רצח העם בקמבודיה בידי פול פוט, במחצית השניה של שנות השבעים, לא היה עוד רודן שאחראי לרצח עם, רצח עמו, בממדים כאלה. אסד רצח כחצי מיליון מבני עמו. לאלה מצטרפים 5.5 מיליון פליטים ועוד 7.5 מיליון עקורים. אסד לא בחל באף צעד אכזרי ולא בנשק להשמדה המונית, במלחמת האזרחית הנוראה.

והנה, אחרי כמה שנות נידוי, העולם הערבי מחבק אותו שוב ומקבל אותו אל חיקו. הוא מקבל אותו כמנצח, יש לציין. הרי הוא המנהיג היחיד שניצח ב"אביב הערבי".

קבלתו של אסד מעידה עד כמה חיי ערבים מעניינים את שליטי ערב, ומסירה את מסכת הצביעות מעל היללות שלהם כאשר ישראל נאלצת להרוג פלשתינאים בהגנתה על חיי אזרחיה.

נרמול היחסים של מדינות ערב עם רב הטבחים מדמשק, היא צעד מסוכן של התקרבות לבעלת בריתו, איראן. היא מתחברת לצעדים כמו חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, והשמועות על חידוש צפוי של היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן.

המאמץ המדיני לביצור הברית האנטי איראנית במזרח התיכון, ספג בשבועות האחרונים מכה קשה. אולם אסור להתייאש ויש לפעול בכל דרך לגיבוש הברית הזאת. אגב, פרובוקציות בן גביר בהר הבית אינן מסייעות במיוחד למאמץ הזה.

* כך הצבעתי בקונגרס – לפני כחודש השתתפתי בקונגרס הציוני המיוחד, כציר מטעם תנועת דרך ארץ. הקונגרס בלט בפילוג ובמתח, אפילו שנאה, בין מפלגות השמאל והמרכז למפלגות הימין. בעקבות תרגיל פיליבסטר של המזרחי, אי אפשר היה לקיים את ההצבעות בקונגרס. ההצבעה נערכת השבוע באופן מקוון.

הצבעתי ביום ראשון. כמו בקונגרס עצמו, איני רואה את עצמי שייך לאחד הגושים ואיני מחויב להם. אני מצביע בכל נושא על פי מצפוני, על פי ערכי הציונות ועל פי דרכה של דרך ארץ. כך שהצבעתי לעתים עם השמאל ולעתים עם הימין, והאמת היא שכל ענייני השמאלימין לא מעניינים אותי.

אציג כאן את הצבעותיי בהצבעות העיקריות. הייתה הצעה של הרפורמים לאמץ לצד תכנית ירושלים (מצע ההסתדרות הציונית העולמית) את מגילת העצמאות. הצעה מבורכת. אלא שבנימוקים, מגילת העצמאות מוצגת באופן מסולף, המבליט רק את הסעיפים על התחייבות לשוויון וכד' ומתעלם מן המסרים בדבר זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. הייתי חבר בוועדה שדנה בסעיף הזה. הצעתי הצעה המתייחסת לכל תכני מגילת העצמאות כמכלול; כמקשה אחת. הצעתי שברה את האוטומט של המרכז-שמאל, שבמקרה זה התפלגו. לצערי, ההצבעה על הצעתי נגמרה בתיקו, ולכן הצעתי לא התקבלה. לא יכולתי להצביע בעד ההצעה כמות שהיא, אך גם לא להצביע נגד ההצעה הקוראת לאמץ את מגילת העצמאות ולכן נמנעתי. לעומת זאת, הצבעתי בעד הצעה דומה של מפלגת העבודה, שקראה גם היא לאמץ את מגילת העצמאות, אך הנוסח שלה היה הרבה יותר ראוי ואמתי.

הצבעתי בעד הצעה של הליכוד בדבר עקרונות הציונות ובהן זכותנו על הארץ. ההצעה המקורית הייתה קיצונית מאוד, באזור חיוג סמוטריץ'. ברור שלא הייתי תומך בה. אולם הליכוד ריכך מאוד את הצעתו ותמכתי בה.

תמכתי בהצעה נגד שינוי חוק השבות. תמכתי בהצעה נגד המהפכה המשטרית, הקוראת לרפורמה בהידברות והסכמה ותוך שמירה על עקרון האיזונים והבלמים בין הרשויות.

עלתה הצעה לתמיכה של ההסתדרות הציונית העולמית בבתי הכנסת, העומדים בלב הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. בוועדה שעסקה בכך הוגדר שמדובר בבתי הכנסת משלושת הזרמים. מציע ההצעה דרש להצביע על הצעתו המקורית שלא נאמר בה שמדובר בשלושת הזרמים, אם כי הוא ציין שגם לא כתוב שמדובר רק בזרם האורתודוכסי. ברור שברגע שהוא טרח להתנגד ולעמוד על הנוסח המקורי, הצעתו נועדה להפלות לרעה את הזרמים הלא אורתודוקסים. בהצבעה תמכתי בהצעה הכוללת את כל הזרמים והתנגדי להצעה שאינה כוללת זאת.

הצבעתי נגד הצעה של מרצ בנושא הלהטבק"א. ההצעה רצתה לרתום אל ההסתדרות הציונית למאבקים האלה, למצעדי הגאווה וכו'. לא קל לי להצביע נגד, כאילו שאני נגד הלהט"ב או נגד זכויותיהם, ובכל זאת הצבעתי נגד, כי איני חושב שההסתדרות הציונית צריכה להירתם לנושא, בוודאי כאשר הוא שנוי במחלוקת.

הצבעתי בעד הצעות שקוראות להתנגד לחוקי הגיור שנועדו להפלות את הזרמים הלא אורתודוקסיים. הצבעתי בעד סעיפים הנוגעים למלחמה באנטישמיות ולזיכרון השואה.

נמנעתי בהצבעה על הצעה שקוראת לכבד את חוקת ההסתדרות הציונית, שלמעשה משמעותה הייתה להדיר את החרדים שהצטרפו לאחרונה להסתדרות הציונית. אני מסכים עם העיקרון שמי שמצטרף להסתדרות הציונית צריך לקבל על עצמו את כל עקרונותיה וסמליה. מצד שני, אני רואה חיוב ברצון של גורמים שבעבר התנגדו לציונות, להצטרף אליה היום, ומעדיף לקיים את המחלוקת האידיאולוגית אתם בפנים. היה לי קשה להצביע בעד או נגד ולכן נמנעתי.

* הטרור החקלאי משתלם – ביום של פיגוע טרור חקלאי קשה – הצתת מטעי התמרים של קיבוץ אלמוג, מקבל הטרור החקלאי פרס. רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) מעניקה בחכירה שטח נרחב, שהוחזק בחכירה במשך ארבעים שנה בידי ענף המרעה של קיבוץ מורן שבגליל, לידי והייב להייב, טרוריסט חקלאי סדרתי מורשע.

הפקרות וטימטום.

* אהוד בן עזר מחרים את נתניהו – אהוד בן עזר: "מי שמאמין בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, אינו אמין עליי גם בכל דבר אחר שהוא כותב או משדר, אני לא קורא אותו, לא מאזין לו ולא מתייחס אליו במכתב העיתי".

כך אמר נתניהו, ב-22.2.21, בהתייחסו לעלילת חטיפת ילדי תימן: "זאת פרשה מהכואבות בתולדות מדינת ישראל. הגיעה העת שהמשפחות שהתינוקות שלהן נלקחו מהן יקבלו הכרה מהמדינה ומממשלת ישראל, וגם פיצוי כספי. אני מבקש משר החינוך לכלול את פרשת ילדי תימן בספרי הלימוד של תלמידי ישראל, יש להכיר את הפרשה הזאת".

* גדול המשוררים – בראיון לחדשות 12 הגדיר אביב גפן את אביו, יהונתן גפן, "גדול משוררי ישראל".

נו, נו. אין לצפות מאדם להיות אובייקטיבי כלפי אביו, ובכל זאת… קצת פרופורציות.

אולי כדי להכניס את אביב גפן לפרופורציות, אזכיר כמה שמות של משוררים שאולי חלקם לא פחות גדולים מאביו, כמו, למשל, אלתרמן, ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל, חיים גורי, יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ', נעמי שמר, מאיר אריאל, נתן יונתן, רוני סומק.

בהלווייתו של מאיר אריאל, אמר עליו יהונתן גפן: "הוא היה גדול מכולנו. גדול המשוררים של דורנו". והוא לא נהג להצטנע.

יהונתן גפן היה בהחלט משורר ופזמונאי מוכשר.

* אלישע שלם – אלישע שלם, חקלאי, לוחם ומפקד, מהמנהיגים ועמודי התווך של קיבוץ רמת יוחנן, הלך לעולמו בגיל 89.

אל"מ אלישע שלם מוכר בעיקר בזכות עברו הצבאי המפואר, כאחד מגדולי המפקדים של חטיבת הצנחנים בסדיר ובמילואים, מג"ד במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שהוביל בהצלחה קרבות מפוארים, ולאחר מכן מח"ט החרמון ומח"ט הצנחנים במילואים.

אך אלישע עצמו ראה את עצמו קודם כל כחקלאי. את שירותו בצה"ל ראה כהכרח קיומי; לא כמטרה, אלא כאמצעי הכרחי להגנה על מימוש המטרה. המטרה בה האמין כל חייו היא ההתיישבות והחקלאות. הוא היה חקלאי מוכשר ומסור כל חייו, ועד חודשיים לפני מותו המשיך לעבוד במטע האבוקדו.

אלישע היה בנו של מתתיהו שלם, המשורר והמלחין, עמוד התווך של תרבות החג הקיבוצי, מי שהעמיד את טקסי העומר, הביכורים והגֵז, וכתב שירים רבים ובהם "שיבולת בשדה", "הבו לנו יין", "הזורעים בדמעה", "פנה הגשם", "רוב ברכות", "רועה ורועה", "שבת בכפר" ועוד רבים וטובים. אחיו של אלישע, חברי אמתי שלם, הוא ממייסדי ההתיישבות בגולן וממנהיגיה, מראשוני קיבוץ מבוא חמה, היישוב השני בגולן, שעלה לקרקע בינואר 1968, והיה מראשי ועד יישובי הגולן.

הכרתי את אלישע בשנות השמונים, במסגרת עמותת "השידרה המזרחית", ששנינו היינו חברים בה. העמותה נועדה לקדם את תכנית "השידרה הכפולה" להתיישבות רבתי וריבונות על כל השידרה המזרחית של ארץ ישראל, מהגולן, דרך בקעת הירדן ועד אילת ומן הירדן ועד קו האוכלוסיה הפלשתינאית; תכנית שתאפשר פשרה טריטוריאלית שבה ניתן לוותר על האזורים הצפופים בערבים ביו"ש, בלי לפגוע באינטרסים הלאומיים של ישראל. כחלק מהשקפת עולמו, אלישע תמך בגולן במאבקים נגד הנסיגה, בשנות התשעים.

אלישע היה אדם מיוחד, אהוב על חבריו ועל חברי קיבוצו. לפני שנים אחדות התארחתי בטקס העומר ברמת יוחנן, והוא, בעשור התשיעי לחייו, עוד השתתף בקציר הידני המסורתי עם מגל, בשיאו של הטקס.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חבל תענך – חבל תענך הוא חבל התיישבות ציוני בדרום עמק יזרעאל, בין עפולה לפאתי ג'נין. בחבל 13 יישובים, ובהם עשרה מושבים ושלושה יישובים קהילתיים. כל היישובים הם חלק מן המועצה האזורית גלבוע.

החבל הוקם בשנות החמישים, במאמץ הלאומי האדיר לעליה והתיישבות. את היישובים הקימו חלוצים שעלו ממרוקו, פולין, איראן, כורדיסטן, תוניס וטורקיה. היישובים הקהילתיים קמו כמרכזי אזוריים שנועדו לספק שירותים למושבים הסמוכים אליהם.

שמו של החבל ניתן לו על שם העיר המקראית תענך. תענך מוזכרת בתנ"ך בכיבושי יהושע בן נון ובתעודות מצריות מן המאה ה-15 לפנה"ס בקשר לכיבוש מגידו הסמוכה. העיר מזוהה עם תל תענך, בצפון השומרון, לצד כביש מגידו-ג'נין, בקרבת הכפר הפלשתינאי תיעניכּ.

* "חדשות בן עזר"

אל נאחר רגע נכסף

בעוד ימים אחדים, ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".

וכך כתבתי בהקדמה האישית לספר, לפני המבוא:

בשירו "מסביב למדורה", שכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, אפיין אלתרמן את הפלמ"ח במילים אלו:

מה נשיר עליהם מה נשיר

הם עושים זאת יפה מאתנו

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו.

אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ"ח, "ואפילו ספרים כבר נתנו". גם אנשי העליה השניה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט "בשידור חי". כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים" ביש"ע.

ואילו ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.

רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשיה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות, נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. ובמשימה הזאת אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!

ב-2019 פרסמתי את ספרי הראשון "יהודה הראל – ביוגרפיה". באמצעות סיפור חייו של "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן.

מחקר נוסף שערכתי וטרם פורסם, הוא "קצרין בירת הגולן". במחקר זה עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין, וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן עד שנת 2000.

במחקר זה, התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן ב-55 השנים מאז הקמתה, הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב ה-DNA ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות, לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט.

כותרת הספר, "אל נאחר רגע נכסף", לקוח מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקוניטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה יצחק טבנקין, ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא הייתה הרוח בתנועות האחרות, ובקיבוץ המאוחד עצמו, היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.

****

עד כאן ההקדמה. שער הספר מחולק לשנים. בחלקו העליון תמונת סיור של ראש הממשלה לוי אשכול בגולן, מלווה באלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר – דדו, לימים הרמטכ"ל. התמונה – בשחור לבן. בחלקו התחתון של השער – תמונה צבעונית של גמלא העתיקה, ממעוף הציפור. יש דיסוננס מעניין בין הצבע שבתמונת אתר ארכיאולוגי עתיק לבין השחור לבן בתמונה בת ימינו. איני בטוח שחשבתי על כך כשבחרתי בתמונות, אך לבטח בתת ההכרה הדבר מייצג את ראייתי את גמלא העתיקה ואת מה שהיא מסמלת, כדבר חי ועכשווי. עלייתנו לגולן היא חידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שגמלא, בירת הגולן, מייצגת אותו.

גמלא היא סמל לשורשים יהודיים של יישוב יהודי שנאחז באדמת הגולן במשך מאתיים שנה, ונאבק מאבק גבורה עד כלות מול הכובש הרומי. ולהבדיל מהמיתוס של גמלא כ"מצדה של הגולן" – גמלא, שלא כמצדה, לא הייתה מבצר אלא יישוב חי. שלא כמצדה, אנשי גמלא לא התאבדו, אלא נפלו בקרב, שניהלו עד טיפת דמם האחרונה.

ההתיישבות הציונית בגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החייאת ההתיישבות היהודית העתיקה בגולן, שגמלא היא הסמל שלה. גמלא העתיקה התגלתה במסגרת הסקר הארכיאולוגי של הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים. לצד הארכיאולוג שמריה גוטמן שהוביל את הסקר, רוב עובדי הסקר היו תושבים ביישובי הגולן הצעירים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוקמה האנדרטה היפהפיה והייחודית לנופלי הגולן, היא הוקמה, לא בכדי, באתר גמלא העתיקה. לא בכדי, שם אנו עורכים את הטקס הייחודי והמרגש ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעבורי, גמלא היא האתר של אחד האירועים המכוננים של חיי, שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן, שבו חבריי ואני צמנו ורק שתינו מים במשך 19 יום, שבהם מיקדנו את מרב תשומת הלב הציבורית, הפוליטית והתקשורתית למאבקנו על הגולן. האירוע הזה הוא נדבך חשוב בניצחוננו במאבק.

הבחירה בתמונת סיורו של אשכול אינה מקרית, והיא נובעת ממקומו המרכזי של ראש הממשלה לוי אשכול בהובלת ההתיישבות בגולן בראשיתה. איני בטוח שבתודעה, גם של תושבי הגולן, ההתיישבות מזוהה עם אשכול, אך ככל שהעמקתי במחקרי, התחוור לי מקומו המרכזי. בהצבת תמונתו בשער, ראיתי מחווה של הוקרה ושל הכרת תודה, מצדי, כתושב הגולן.

****

הספר הזה אינו פובליציסטי אלא מחקרי. זוהי עבודת תזה לקראת דוקטורט בחוג ללימודי מדינת ישראל, במכון בן-גוריון בשדה בוקר, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון. את הדוקטורט החלטתי שלא להשלים, אך את התזה הוצאתי כספר. אם אחזור לחקר ההתיישבות בגולן, דומני שלא אעשה זאת דרך האקדמיה, שאיני מוצא בה את מקומי.

אי אפשר שלא לזהות, כשקוראים בספר, את האהבה שלי למפעל ההתיישבות בגולן. אך אין זה ספר המביא את דעתי על ההתיישבות, אלא מספר את סיפור ההתיישבות, והפעם מהזווית הפוליטית, דרך המפלגות ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.

הספר אינו מתאר סיפור של הצלחה. במידה רבה הוא מתאר סיפור של כישלון. כאמור, יותר משהוא עוסק בהתיישבות עצמה, הוא עוסק בתנועת העבודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיון בסוגיית ההתיישבות בגולן. והתמונה שהמחקר הציב לנגד עיניי היא של פער עצום, דרמטי, בין התודעה העצמית של תנועת העבודה כתנועה מגשימה ומיישבת, לבין היכולת שלה להוציא לפועל את חזונה, בהעדר נושא אנושי מגשים, שיוציא לפועל את החזון. אפשר לומר שהספר מתעד את שקיעתה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, שקדמה לשקיעתה כמפלגה פוליטית. דומני, שהשקיעה הפוליטית, שקדם לה אובדן דרך אידיאולוגי, היא תוצאה של שקיעתה כתנועה מגשימה. ולכן, למרות שאני רואה בהתיישבות בגולן סיפור הצלחה – כיוון שהספר מתמקד בתנועת העבודה, הוא במידה רבה סיפור עצוב של כישלון. מצד שני, ההתיישבות בגולן היא שירת הברבור של תנועת העבודה, ואולי היא תזכורת לעברה המפואר.

****

בכריכה האחורית, שבה בין השאר מופיעות כמה שורות על מחבר הספר, מופיע תואר שלא הופיע בספרי הקודם, המעיד על המהפך בחיי בשנה וחצי האחרונות, ואני גאה בו מאוד – חקלאי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן", "בין חברים", "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.3.23

* נאום לאומה – אזרחי ישראל!

לפני ארבעה חודשים וחצי יצאנו כולנו לקלפיות. בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, רוב העם בחר במפלגות שתמכו בי לראשות הממשלה. הגוש שאני עומד בראשו זכה ב-64 מנדטים. קיבלנו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא, שיש לה סמכות לקדם את דרכה ומדיניותה. לכנסת שבה הגוש שלנו זכה לרוב, יש סמכות לחוקק חוקים ברוחנו.

זאת הסמכות שלי כראש הממשלה. אך כראש הממשלה אין לי רק סמכות, אלא גם אחריות. בראש ובראשונה – אחריות. אני נושא באחריות הלאומית העליונה – האחריות לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל. אני נושא באחריות לכלכלת ישראל, לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית. ומעל הכל, אני נושא באחריות לאחדות ישראל, לשלמותו של הבית המשותף שלנו.

ביום שבו נבחרתי, התחייבתי להיות ראש הממשלה של כולם. איני ראש הממשלה רק של מי שבחרו בי, אלא גם של מי שבחרו ביריביי. את ההתחייבות הזו בכוונתי לקיים.

לפני קרוב לשלושה חודשים, יצאה לדרך הרפורמה המשפטית שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עשינו זאת מתוך כוונה לתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט ובמערך האיזונים בין הרשויות בישראל.

כשיצאנו לדרך, לא ידענו ולא הבנו, עד כמה התכנית הזאת פוגעת בציפור הנפש של חלקים רבים כל כך בעם ישראל. לא הערכנו את גודל הפגיעה, את עוצמת הפחד; לא תיארנו לעצמנו כמה גדולה, בכמות, בהתמדה ובעוצמה תהיה ההתנגדות לתכנית. לא שיערנו שרבים כל כך מקרב אזרחי ישראל רואים בתכנית הזו גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. לא העלינו על דעתנו שחלקים גדולים כל כך מקרב אזרחי ישראל יחושו שהם איבדו את המדינה.

אני מכבד את יריבינו, הגם שאני חולק עליהם. הם לא בוגדים, לא אנרכיסטים ולא טרוריסטים, ואני חש צורך להביע צער על אמירות חמורות כלפיהם, שנאמרו מפי שרים בממשלתי ואף מתוך משפחתי. אני יודע שמדובר באזרחים פטריוטים ותורמים, מהתורמים ביותר לכלכלה ולביטחון. איני יכול שלא להיות קשוב אליהם. קיבלתי מנדט להוביל דרך, אך אין לי מנדט לקרוע את העם.

אני מודע לכך שהמתח בחברה הישראלית הגיע לסף פיצוץ שסופו – מי ישורנו. אני רואה את המשבר הכבד שאליו נקלעה החברה הישראלית, ואין לי הזכות להתעלם מכך. האחריות הלאומית מחייבת אותי לעשות מעשה. זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר בחיי.

קיבלתי החלטה. אני יודע שחלק מחבריי למפלגה, חלק משותפיי הקואליציוניים, חלק מבוחריי יתאכזבו ממנה. אבל כמנהיג לאומי, אני מחויב בראש ובראשונה לטובת האומה ולעתיד המדינה.

אני מחויב לרפורמה במערכת המשפט. אני מודע לכך שרוב הציבור, כולל רבים מן המפגינים, מבינים שאין מנוס מרפורמה ושינויים. אך בכוונתי להוביל רפורמה שתתקבל על רוב העם, ושהכל יוכלו לחיות עמה.

לפיכך החלטתי לגנוז את הרפורמה המשפטית שזכתה לכינוי "מהפכה משטרית", וללכת במקומה להידברות שתביא להסכמה לאומית רחבה על רפורמה משפטית אחרת. ברור לי שלא כל מה שאני והמחנה שאני עומד בראשו רצינו – ימומש. אבל נחולל שינוי בסדר הקיים, ובהסכמה רחבה, שתקדם את אחדות ישראל ואת חוסננו הלאומי.

אני קורא לראשי האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, כפי שעשיתי אני, ולא לדחות את ידי המושטת. להתכנס כבר מחר בבוקר להידברות אינטנסיבית על רפורמה מוסכמת, שבה כל צד יידרש לוותר על חלק מעמדות המוצא שלו. זה המהלך הלאומי החיוני לשלומה של מדינת ישראל.

שבוע טוב לכם, אזרחי ישראל!

* אף על פי כן – פשרה – חרף אכזבתי העמוקה מן הדחיה חסרת האחריות של הקואליציה את מתווה הנשיא; אף על פי כן ולמרות הכל, אני איתן בדעתי שאין ברירה אלא להתפשר ולהגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על ביתנו המשותף וכי האלטרנטיבה היא אסון לאומי שסופו – מי ישורנו.

תהיה זו רפורמה שתעקור את המהפכה המשטרית, כלומר את הכפפת הרשות השופטת לממשלה, אך תחולל שינוי משמעותי במערך האיזונים והבלמים בין הרשויות לעומת המצב הנוכחי, ברוח הביקורת הצודקת של מחוללי המהפכה.

איך ניתן להגיע להסכמה אחרי דחיית מתווה הנשיא? הדרך היא הפסקה מיידית של חקיקת המהפכה המשפטית וכניסה להידברות בין הממשלה והאופוזיציה, שגבולות הגזרה שלה הם מתווה הנשיא ומתווה פרידמן אלבשן. הידברות מתוך נחישות להגיע להסכמה ומתוך נכונות לחטוף ביקורת חריפה מהבייסים של שני הצדדים. אני משוכנע שהדבר אפשרי.

* סדר יום חדש [דברים שכתבתי מיד בתום נאום הנשיא (וכך גם שלוש ההערות הבאות)] – לפני כשלושה חודשים, הטיל יריב לוין את פצצת המהפכה המשטרית וקבע את סדר היום הצפוף של המדינה, שהוביל למשבר חברתי חסר תקדים ולאיום ממשי על עתידה של המדינה.

הערב הטיל הרצוג את "מתווה העם". המתווה הזה ראוי לקבוע סדר יום חדש, שישליך את המהפכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

מן הראוי שהממשלה תאמץ את המתווה ותוותר על המהפכה.

מן הראוי שהאופוזיציה תאמץ את המתווה ותקרא לציבור הישראלי לתמוך בו.

מן הראוי שארגוני המחאה ישנו את מהות המחאה, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית יוסיפו תמיכה במתווה העם.

על השרים והח"כים הרבים בליכוד המתנגדים למהפכה ובטח לאופן האלים של ביצועה, לצאת מהארון ולהודיע שהם מקבלים את מתווה הנשיא ולא יתנו את ידם למהפכה.

כל אחת מן התגובות הללו אינה צריכה להיות מותנית. על הממשלה לאמץ את המתווה גם אם האופוזיציה לא תעשה כן ובלי להמתין להחלטות האופוזיציה. על האופוזיציה לאמץ את המתווה בלי קשר לעמדת הממשלה ובלי להמתין לה. עליהם לאמץ את המתווה גם אם המחאה תמשך, גם אם הבייס יכעס.

מי שלא ייתן ידו למתווה ההצלה של מדינת ישראל ויכשיל אותה – יישא באחריות קשה לתוצאות הרות האסון של הכישלון.

המתווה אינו מושלם, אך הוא גלגל ההצלה של החברה הישראלית.

* העם יכריע – יש להביא את מתווה העם – למשאל עם! תנו לעם להחליט!

* על אף פגמיו – תמיכתי בקבלת מתווה העם כמקשה אחת, אינה כי הוא מושלם, אלא למרות פגמיו, כי האלטרנטיבה היא התרסקות לאומית מטורפת.

אין שום סיבה לשנות את הוועדה למינוי שופטים. השיטה הנוכחית, אחרי מתווה סער, היא אידיאלית. אבל למען השלום אני מקבל את הפשרה, כיוון שהיא במסגרת הקו האדום – לא הופכת את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה, כמו במהפכה המשטרית.

אני רואה בעיה חמורה בהעדר ביקורת משפטית על מינוי שרים. למה? כי עינינו רואות לאיזה אבסורד אנו מגיעים, כשעבריין סדרתי נבחר לממשלה.

אך, כאמור, על אף פגמיו – זה המתווה ואין בלתו.

* יישאו באחריות לאסון – הודעתם המופקרת של ראשי הקואליציה על דחיית מתווה העם, שבע דקות אחרי נאום הנשיא, מעידה על הטירוף שאחז בממשלה הזאת, שבמקום לקפוץ כמוצאת שלל רב על הסולם שהנשיא הציע לה כדי לרדת מן העץ, שעליו היא מתבצרת, היא דחתה אותו בגסות.

חבר המטורפים אחוז האמוק הזה ממשיך לדהור ולדרדר את ישראל לעבר התהום.

מי שדחה בגסות את מתווה העם יישא באחריות לאסון החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני שאליו הוא גורר את מדינת ישראל.

אני מקווה שתקום קבוצה של שרים וח"כים בעלי מצפון מן הליכוד, תאזור אומץ לצאת מהארון, להודיע שהיא מקבלת את מתווה העם ותכשיל את המהפכה המשטרית.

* אִמרו כן לנשיא – ב-1984, בסיטואציה של קרע עמוק, הקימו יצחק שמיר ושמעון פרס ממשלת אחדות לאומית.

ביום חמישי חתמו בניהם, השר לשעבר יאיר שמיר וחמי פרס, על גילוי דעת הקורא לאמץ את מתווה הנשיא; מתווה של אחדות לאומית. כותרת גילוי הדעת: אִמרו כן לנשיא.

עוד חתומים על גילוי הדעת נתן שרנסקי, קהלני, פרופ' בני איש שלום, פרופ' שלמה מור יוסף, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין ואחרים (כולם סססמולנים ידועים).

* געגועים לקהלני – הכל מעריצים את גבורתו העילאית של קהלני תחת אש, אך אני מעריץ לא פחות את האומץ הפוליטי והציבורי שלו. הוא היה ח"כ טרי ממפלגת העבודה, עם עתיד מבטיח במפלגתו. אולם כאשר רבין, המנהיג הנערץ עליו, סטה מדרכו והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני יצא נגדו והוביל את המאבק נגד הנסיגה, לצד ועד יישובי הגולן. הוא לא נשבר מול הלחצים הכבדים ובסופו של דבר פרש מן המפלגה.

יואב גלנט, אבי דיכטר וניר ברקת הם לוחמים עזי נפש בשדה הקרב, אך פחדנים פוליטיים. מדוע אינם קמים לעצור את המהפכה המשטרית? פחד הבייס משתק אותם.

ואנא, חסכו ממני תגובות מגוחכות כמו "ואולי הם תומכים במהפכה המשטרית"?

* כשל מנהיגותי – נתניהו אינו מנהיג.

בוודאי שאינו מנהיג לאומי.

מי שמוביל את מדינתו לקרע נורא ודוחה כל הצעה שיכולה לאחות את הקרע ולמנוע אסון לאומי – הוא אדם מופקר שאינו ראוי למנהיגות.

* למה בלי הידברות? – לפני למעלה מחודש הנשיא הציע הידברות. הממשלה חסרת האחריות דחתה בגסות את הצעתו והמשיכה בבליץ חקיקת הקלון המושחתת בכל העוצמה. ועכשיו הם מיתממים – מה פתאום הנשיא הציג מתווה באופן "חד-צדדי"?

* מה אתם מציעים? – לא רוצים את מתווה הנשיא? אדרבא. עצרו את המהפכה המשטרית והציעו אתם רפורמה קונסטרוקטיבית שניתן לגבש סביבה הסכמה לאומית רחבה.

* מתווה חלופי – אם הממשלה תבטל את המהפכה המשפטית ותציע הידברות על בסיס מתווה פרידמן – אלבשן, יש לקבל בברכה הצעה כזאת, למרות הבעייתיות במתווה הזה.

* וידבר כעצת הילדים – כאשר הנשיא דיבר על אלה שתמכו במתווה אך יכחישו זאת, הוא התכוון לנתניהו שתמך אבל נבהל מאיומי ההתפטרות של יריב לוין.

וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ? וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם".

והתוצאה ידועה.

* להחריב עולמי יצאתם – כששמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה, הם התקשו להשלים עם מראה עיניהם – יהודים שעוסקים בפרנסה ובחיי יום יום, ולא רק בלימוד תורה. בזעמם הקנאי, "כל מקום שנתנו עיניהם נשרף". לנוכח ההרס הנורא שהם גרמו לו, "יצתה בת קול ואמרה להן: להחריב עולמי יצאתם? חִזְרו למערתכם!"

קנאותם של יריב לוין ושמחה רוטמן מזכירה לי אותה קנאות. גם הם, בקנאותם, שורפים הכל; מכלים כל חלקה טובה בישראל, ועלולים להשאיר כאן, חלילה, אדמה חרוכה. כיוון שאיננו יכולים לסמוך על בת קול – מי יכול לעצור אותם בדהירתם ולזעוק באוזניהם: "להחריב עולמי יצאתם?"

* הסכנה הגדולה ביותר – על פי ידיעות ושמועות, לוין מתכוון להשעות את חקיקת המהפכה החוקתית, מלבד השינוי בוועדה לבחירת שופטים. זו ה"פשרה". אם הוא היה נוהג הפוך, כלומר מקפיא את החוק הזה ומעביר את כל האחרים, זה היה חמור פחות. כי הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה ולמדינת החוק היא השתלטות הממשלה על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. זו ההפיכה המשטרית.

* לוין נגד שופטים שמרנים – בניגוד לאגדות לילדים שמספרים לנו, על "השופטים הבוחרים את עצמם", "משובטים" וכו', האמת היא שהיום, ודווקא בזכות שיטת בחירת השופטים הנוכחית, מחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים, ימניים. הבולט שבהם, נועם סולברג, תושב אלון שבות שבגוש עציון, כלומר "מתנחל" רחמנא לצלן, יהיה, בזכות שיטת הסניוריטי המושמצת, הנשיא בעוד חמש שנים.

אז מה הבעיה של לוין, רוטמן ושות'? שאותם שופטים שמרנים, דתיים, ימנים אינם מספקים את הסחורה. לוין ושות' אינם רוצים שופטים שמרנים, דתיים, ימניים. הם רוצים שופטים מטעם, שופטים אומרי-הן. כאלה שלא יבריזו להם, כפי שעשו בפסיקה הנוגעת לדרעי.

הרי אין שום ערך דתי, שמרני או ימני בשחיתות שלטונית ובישיבת עבריינים סדרתיים בממשלה. והם פסקו שאין הוא יכול להיות שר בממשלה. ובאופן כללי, השופטים השמרנים, דתיים, ימניים, הם שופטים, לא עסקני מפלגה. ולכן לוין ושות' לא רוצים שופטים כמותם. הם רוצים "שופטים" מזן אחר לגמרי.

* מכונת השנאה – מכונת הרעל והשנאה של תעשיית השקרים וההסתה תמקד כעת את חיציה המורעלים בנשיא הרצוג, כפי שעשתה כלפי הנשיא ריבלין.

* הסולם – ישראל עומדת בפני איומים ביטחוניים חמורים. איראן כמטחווי קשת מפצצה גרעינית. הטרור מלבנון מרים ראש והשבוע היינו על סף התפוצצות. גל טרור ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומתוך אותם אזורים, שלא ידענו כמותו זמן רב. חידוש ה"טיפטופים" מעזה.

במציאות הזאת – אחדות לאומית היא הכרח קיומי. היא ליבת החוסן שלנו. יתר על כן, הקרע וההתפוררות הלאומית שוחקים את ההרתעה ומעודדים את האויב לפעול, מה שיחייב אותנו לפעולה, שאולי מחירה יהיה כבד. אי אפשר לעשות זאת ללא אחדות לאומית.

חוסר האחריות של הממשלה, שממשיכה לדהור בכל העוצמה עם המהפכה המשטרית הקורעת את העם בלתי נתפסת. יתכן שמלכתחילה הממשלה לא צפתה את עומק הקרע ואת הסכנות הכלכליות, החברתיות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות במהפכה. אבל היום איש אינו יכול לטעון שאינו יודע. הממשלה חייבת להתעשת ולקחת אחריות.

מתווה העם, ברקע המצב הביטחוני, ראוי להיות הסולם שיוריד את הממשלה מן העץ.

* איפה שיקול הדעת – למחרת הדברים הקשים מאוד שאמר ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בראיון לתכנית "עובדה", יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר זאב שניר אמר דברים קשים לא פחות בראיון ל"ידיעות אחרונות".

איך נתניהו נופל כך, שוב ושוב, וממנה לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש ונגיד בנק ישראל אנרכיסטים שמאלנים בוגדים?

אין לו שיקול דעת מינימלי. איך איש כזה יכול להיות ראש הממשלה?

* תירוץ חדש – כיוון שיש סכנה מוחשית לכך שבקרוב תתקבל המהפכה המשטרית, על תומכיה להזדרז ולחפש תירוץ חדש לכישלונות הממשלה ושעירים חדשים לעזאזל במקום בג"ץ.

* תוצאות ההסתה – הממשלה מסיתה לאלימות ויש כבר תוצאות. גז פלפל על מפגינים. ניסיון פיגוע דריסה נגד מפגינים.

* עליהום על פורום "קהלת" – לא אהבתי, בלשון המעטה, את חסימת משרדי פורום קהלת בידי מפגינים. זה היה מעשה ונדליסטי ואלים ואני מתנגד למעשים כאלה, גם במאבקים שאני שותף להם. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. וכפי שיש חוקי מלחמה, מן הראוי שיהיו חוקים גם למאבקים ציבוריים. הפעולה הזאת, למיטב הכרתי, אינה עומדת בתקן של "אמנת ז'נבה" של מאבקים ציבוריים.

ומעבר למעשה הזה, איני שותף לעליהום על פורום "קהלת". פורום "קהלת" הוא מכון מחקר שמרני, ימני, הדוחף בעיקר לגישה כלכלית נאו-ליברלית בואכה ליברטאריניות. אני רחוק מהגישה הזאת כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני רואה בחיוב קיומם של מכונים כאלה, בכל קצוות הקשת הפוליטית, כי הם מעניקים עומק ותוכן ובסיס מחקרי לעמדות השונות במערכת הפוליטית. מבחינתי, ההתמודדות עם פורום "קהלת" אינה בפסילתו ובעליהום עליו, אלא במכוני מחקר שיפיקו תכני עומק של גישה אחרת. ויש כאלה, כגון קרן ברל כצנלסון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.

הצגת הפורום כגורם שעומד מאחורי המהפכה המשטרית מוגזמת. יריב לוין הגה אותה והביע את עמדותיה שנים רבות לפני שקם הפורום. אני שמעתי הרצאה שלו בנושא בכנס הרצליה בשנת 2010, שנתיים לפני הקמת הפורום. נכון, הפורום הפיק ניירות עמדה בעד עקרונות המהפכה והיה שותף למהלך. אולם משפרץ המשבר בעקבות הודעת לוין על המהפכה, פעילות הפורום היא דווקא בכיוון החיובי.

חברים בפורום שותפים מלאים בכל הדיונים והמגעים לגיבוש פשרה, שתבטל את החלקים במהפכה המשטרית המאיימים על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט ותמיר אותה ברפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הליקויים במערכת המשפט ותאזן את מערכת היחסים בין רשויות השלטון. חברים בפורום שותפים לדיונים עם הנשיא ולגיבוש מתווה הנשיא.

הכלכלן הראשי של "קהלת" ד"ר מיכאל שראל תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית והסביר מדוע היא איום על הדמוקרטיה.

וכעת, הפורום הביע תמיכה רשמית בפשרה על בסיס מתווה הנשיא (אם כי לאחר פרסומה קיבל רגלים קרות ודחה אותה, אך עדין קורא לפשרה). ואם אכן הייתה לפורום השפעה מכרעת כל כך על גיבוש המהפכה, אולי תהיה לו גם השפעה על מקבלי ההחלטות, שתוריד אותם מעץ המהפכה אל קרקע המציאות ואל מתווה של רפורמה בונה.

אגב, גם בחלקו של הפורום בחוק הלאום יש הגזמה רבה. אני תומך מובהק בחוק, כך שבעיניי אין זו "האשמה" אלא דווקא מחמאה, אך אין הפורום ראוי לה. את החוק יזם המכון לאסטרטגיה ציונית לפחות ארבע-חמש שנים לפני שקם פורום "קהלת". הצעת החוק הוגשה לראשונה בידי ח"כ אבי דיכטר, אז ח"כ מטעם קדימה, ב-2011, שנה לפני הקמת הפורום. נכון שהפורום העניק גיבוי אקדמי למצדדי החוק בדיון הציבורי, אך הוא לא הגורם שעמד מאחורי החוק.

* שורפי האסמים – מאות קצינים וחיילים במילואים, במערך המבצעים המיוחדים במודיעין, הודיעו שהחל מיום ראשון לא יתייצבו לשירות, כי "אין להם חוזה עם דיקטטור".

זהו מעשה חמור מאוד, לא פחות מסוכן מהמהפכה המשטרית. אותם מילואימניקים הפנימו את התרבות הביביסטית על פיה המדינה זה ביבי. לכן, הם חושבים שאם הם פוגעים במדינה הם פוגעים בנתניהו.

החוזה שלכם אינו עם נתניהו, אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלכם הוא אתי. החוזה שלכם אתי מחייב אתכם להגן עליי, על משפחתי, על קהילתי ועל כל אזרחי מדינתי, בדיוק כפי שאני הגנתי עליכם בעשרים וחמש שנותיי מילואים כלוחם בצנחנים וכפי שבני מגן עליכם היום כלוחם קרבי במילואים. אין לכם שום זכות מוסרית להפר את ההסכם אתי, שכמוכם מתנגד למהפכה ובאותה מידה אין לכם זכות מוסרית להפר את ההסכם עם אזרח שבניגוד אליכם ואליי תומך בה.

בדומה ללוין, רוטמן ושות', גם אתם שורפים את אסמי המזון של כולנו.

* המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית – תנועת בל"ד פרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה, שבה הסבירה מדוע אינה שותפה והציבור הערבי ברובו אינו שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית.

"… לא למען דמוקרטיה אמתית ואזרחות מהותית יוצא כיום ההמון לרחובות, כי אם למען שימור המשוואה של 'יהודית ודמוקרטית', שמתמקדת בדמוקרטיה פרוצדורלית המבוססת על תפיסת העליונות היהודית. ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה בעלת משטר יהודי עבה מאוד ודמוקרטיה דקה ורדודה… כעת הסדקים המעמיקים בציפוי דמוקרטי זה מאיימים גם על מרחבי הזכויות הליברליות ועל חרויות הפרט של הציבור היהודי, המזדעק לרחובות בשם ההגנה על הדמוקרטיה… היא [המחאה] לא יותר ממאבקי כוח פנים-יהודיים על כוח ועל הגמוניה, שאין בינם לבין מאבק אמתי על משטר דמוקרטי דבר וחצי דבר… הציפיה מהציבור הערבי-פלסטיני להתגייס למאבק הזה היא יותר ממופרכת; היא בגדר עזות מצח… דמוקרטיה ליהודים בלבד. הניסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור, לימים שבהם המסכה על פני משטר העליונות היהודית הייתה מהודקת יותר… יש להכיר בסתירה המובנית בין משטר המבוסס על תפיסת עליונות יהודית לבין משטר דמוקרטי…" וכו' וכו'.

בל"ד, כדרכה, משתמשת בג'יבריש שהגה מייסדה, המרגל עזמי בשארה. את הגישה השוללת מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלו, כינה בשארה בשם המונפץ והמכובס "מדינת כל אזרחיה". את קיומה של מדינה יהודית הוא כינה "עליונות יהודית" (כדי להתכתב בדמגוגיה מובהקת עם המושג "עליונות לבנה" של האפרטהייד). את הרצון להשמיד את המדינה היהודית הדמוקרטית הוא הגדיר כמאבק למען הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה מהותית מנוגדת לדמוקרטיה במדינת לאום. כלומר לא במדינת הלאום הצרפתית, האיטלקית, הגרמנית, הצ'כית, היוונית והבולגרית, אלא אך ורק במדינת הלאום היהודית; המדינה של הלאום היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, על פי גישתו האנטישמית של המרגל בשארה ושל מפלגתו בל"ד.

הפשקוויל שהם פרסמו כתוב בג'יבריש הזה, אבל ניכר בבל"ד שהם מיטיבים להבין את מהותה של המחאה. לא בכדי, זו מחאה ששני סמליה הם דגל הלאום הכחול לבן ומגילת העצמאות. זהו מאבק להגנה על ההסדר המכונן שעליו מושתתת המדינה – מדינה יהודית דמוקרטית, מול הניסיון לקעקע אותו במהפכה החותרת תחת הדמוקרטיה. אכן, הצלחת המאבק תהיה שמירה על הסדר של מדינה יהודית דמוקרטית, שבל"ד קמה כדי להילחם בו.

המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית, הוא ששתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לקעקע את ההסדר המכונן – מדינה יהודית דמוקרטית.

* ביטול תורה כדי להתפרע – שעה שנערכה הפגנה ליד ביתו של ח"כ גפני, התנפלו בריונים חרדים באלימות קשה, כולל ירי זיקוקים בכינון ישיר, התזת גז פלפל בפרצוף, יידוי ביצים וכד' על המפגינים, על עיתונאים ועל השוטרים.

כבוד השר לא הורה למשטרה להיכנס באמ-אמ-אמא של האנרכיסטים המתפרעים.

ובאשר למתפרעים – אם מותר לבטל תורה כדי להתפרע, למה שלא יוציאו את האנרגיות שלהם בהגנה על המולדת, ולא ישתמטו בתירוץ של לימוד תורה?

* הפגנות ליד בתים – במאי 1980 נטבחו 6 יהודים ליד בית הדסה בחברון. הייתי אז נער בן 17, חבר בנוער "התחיה". הוזמנתי להפגנה, למחרת, ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, ככל הזכור לי – ברמת השרון (עוד טרם המעבר שלו לקיסריה). היה זה כשלושה שבועות טרם התפטרותו מהתפקיד.

הגעתי באוטובוס למקום. כשהחלה ההפגנה נשלפו בריסטולים והחלו קריאות "ויצמן רוצח יהודים". עזבתי מיד, מזועזע, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ונסעתי הביתה. מאז, למשך מספר חודשים הפסקתי את הפעילות. רק כאשר התקשרו אליי, לספר לי שאלה שהובילו את הקו המיליטנטי פרשו / הופרשו והיום הקו הוא אחר לגמרי – חזרתי.

ב-1992, בתחילת המאבק על הגולן, כאשר עוד היינו בשלב של גיבוש האסטרטגיה, ערכנו הפגנה של כמה מאות אנשים ליד ביתו של רבין ברמת אביב, וממנה עברנו לקרבת מקום, ליד ביתו של פרס. הפגנו עם משרוקיות ועשינו הרבה רעש.

לאחר האירוע ערכנו סיכום בהנהלת ועד יישובי הגולן. המסקנה שלנו הייתה שהפגנות כאלו ליד בתיהם הפרטיים של המנהיגים, תוך הפרעה לשכניהם, שאנו רואים בהם תומכים פוטנציאליים – לא זו בלבד שלא תועיל לנו, היא רק תזיק. החלטנו להימנע מהפגנות ליד בתים, ועמדנו בכך לאורך כל שנות המאבק.

אלו היו שתי ההפגנות היחידות ליד בתים פרטיים שהשתתפתי בהן.

אני לא מאמין בדרך הזו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא אינה אפקטיבית, אחרי שמצור טרוריסטי של חודשים רבים, תוך מרדף טרוריסטי של ממש על עידית סילמן, בעלה וילדיה, אחרי שסומנה, בצדק, כחלשת אופי, הפילו ממשלה מצוינת, ללא כל סיבה זולת העובדה שנתניהו אינו ראש ממשלה. כך, שעקרונית אני עדין נגד הפגנות כאלו, אך קשה לי להצדיק עוד את התנגדותי בסיבות תועלתניות.

אני מקווה שהמשבר הנוכחי יסתיים ברפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על פי מתווה הנשיא. לאחר מכן, יהיה מקום לדיון נוקב על קביעת כללים וקווים אדומים מוסכמים במאבקים ציבוריים. בראש ובראשונה יש להוציא מן הארסנל את הסרבנות. צה"ל צריך להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אני מקווה שתהיה הסכמה על הוצאת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובוודאי עובדי ציבור, אל מחוץ לתחום ההפגנות.

* פצצות מתקתקות – מעל חמישים שרים וח"כים מן הקואליציה כתבו מכתב נגד המעצר המנהלי של ארבעה מחבלים שהנם פצצות מתקתקות.

גלנט עומד בלחץ ולא מתקפל.

* גם הבוקר נתניהו עוד לא פיטר את בן גביר.

* משילות – במקום להילחם בפשיעה, השר ל"ביטחון" לאומני נלחם במשטרה.

* ומה חושב עכשיו האספסוף? – אז מה חושב כעת האספסוף שהלך אחרי הכהניסט, בשל הבטחות הכזב שלו ל"משילות" ולכך שיש לו פטנט להפסקת הטרור? מה הם חושבים עכשיו, כשהחוליגן ל"ביטחון" לאומני, מחריב את משטרת ישראל בשם ה"משילות" והטרור גואה. הם מבינים שהצבעתם לא הייתה שפויה?

* מה קרה להרתעה? – מה הסיבה לפיגוע מלבנון? כנראה חיזבאללה עוד לא שמעו על רפורמת הפיתות, ולכן הם לא מורתעים.

* ההבטחה שקוימה – ב"ארץ נהדרת" הוצג קטע מראיון עם בן גביר שבו אמר "הטרור היה והטרור יהיה" וקיציס הגיב: "סוף סוף הבטחה שלו שתקוים".

קיציס שכח, שלפחות הבטחה אחת של בן גביר קוימה. כאשר הציג למצלמות בגאווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, הוא הבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו".

* הצוואה מחייבת – בהלוויית "הרב" כהנא שר"י, צווח האספסוף "מוות לשמאלנים". בעבור בן גביר, זו צוואת מורו ורבו. את זה הוא מנסה ליישם בניסיונו להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית (מבחינתם המפגינים הם בהכרח "שמאלנים").

* קרן אור באפילה – כשמגיעה מחמאה לממשלה הרעה הזאת – אני שמח להחמיא.

שר החקלאות אבי דיכטר הוא חוויה מתקנת בהשוואה לשר החקלאות הקודם, פורר. פורר היה עוכר החקלאות. דיכטר אוהד, אוהב, מבין את החשיבות הלאומית של החקלאות ואינו שבוי בדוגמות ליברטריאניות. כל מי שאני מדבר אתו במגזר ההתיישבותי – ראשי מועצות אזוריות ומזכירי תנועות ההתיישבות מלאים שבחים לשר. גם שרת ההתיישבות אורית סטרוק זוכה לשבחים. גם היא אוהדת ההתיישבות.

* הערת שוליים קטנה – בפברואר 1973 חדר מטוס אזרחי לובי לשטחה של ישראל, עקב טעות בניווט. היה זה בתקופה שבה הטרור האווירי היה בשיאו – חטיפות מטוסים, פיצוץ מטוסים ועוד. בישראל הייתה כוננות עקב התרעה על כוונה לפוצץ בת"א מטוס תופת. לעבר המטוס הוזנקו מטוסי פנטום של חיל האוויר. הם הורו לטייס הצרפתי לנחות ברפידים. הטייס, מבוהל ומבולבל, לא הבין אותם והתנהג באופן מוזר ומעורר חשד. בהחלטה של שניות הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר להפיל את המטוס. הייתה זו טרגדיה נוראה, שבה קיפדו את חייהם 108 אזרחים תמימים, נוסעי המטוס.

ישראל יצאה מגדרה בהבעת צער על מותם של חפים מפשע, אך סירבה בתוקף לקבל על עצמה את האשמה. הממשלה סירבה בתוקף, בצדק רב, להקים ועדת חקירה משפטית, על החלטה של שבריר שניה בתנאי אי ודאות קשים. היועמ"ש מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, הסביר שהפעולה הייתה בהתאם לחוק הבינלאומי ואף הוא שלל ועדת חקירה ממלכתית.

במוסף "הארץ" התפרסם מאמר, במלאת חמישים שנה לאירוע, שהגחיך ותקף את הממשלה, את סירובה לקחת אשמה, את ה"צדקנות". ואף נאמר שצריך היה להדיח בעקבות האירוע את גולדה, דיין ודדו, ואז אולי הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים.

אילו הייתה יושרה בלבו של הכותב, יעקב לזוביק, דווקא לא איזה שוקניסט אלא גנז המדינה לשעבר, הוא היה מציב סימן שאלה קטן על פסיקותיו הנחרצות או איזו כוכבית או הערת שוליים קטנה, במילים: 11 בספטמבר 2001.

* כל הכאבים מלבינים – כשהתחלתי ללמד פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", נאמר לי שאלמד בכיתת מאיר אריאל. כיתת מאיר אריאל? מה מתאים לי יותר. ומדוע היא נקראת כך? כיוון שעל הקיר יש כתובת גדולה ובה פסוק משירו הנפלא "באס בבלון": "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". זו אחת השורות האהובות עליי בשירתו. והיא כל כך מתאימה לכיתה בבית ספר חקלאי, כי אין כמוה לבטא מהות משמעותית בהוויית החקלאי; התלות שלו במזג האוויר.

השבוע, בשיעור על פרשת "ויקהל פקודי", לימדתי את שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרשה, ודרך המסרים שלו בשיר, שהם פרשנות לפרשה, ניהלתי את הדיון על הפרשה ואיך היא מדברת אלינו.

והיה זה בעבורי ממש עניין מרגש – ללמד מאיר אריאל, בכיתת מאיר אריאל, כאשר אחת מתלמידותיי היא נכדה של מאיר אריאל, שעם אביה העליתי לפני שנים אחדות מופע משותף על מאיר אריאל ("מאיר לעולם כולו"), ועם התלמידים אני עובד בבקרים במטע, ובחוץ גשם כבד ניתך; הכל התנקז להתרגשות רבתי.

          * ביד הלשון

צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו – בנאומו לאומה, בו הציג את מתווה העם, ציטט הנשיא הרצוג את הפסוק: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו".

מאיפה לקוח הפסוק הזה? אין פסוק כזה. זהו הלחם של שני שברי פסוקים.

"צדק צדק תרדוף" מופיע בדברים טז, כ. "בקש שלום ורדפהו" מופיע בתהלים לד, טו.

אז למה הפסוק הזה בשלמותו מוכר לנו?

כי את ההלחם הזה עשה מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף", שפזמונו הוא:

צדק צדק תרדוף

בקש שלום ורדפהו

בקש שלום ורדפהו

צדק צדק תרדוף

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.3.23

* חוקת-על – אין לישראל חוקה כתובה, אך יש לה חוקת-על, המתומצתת בשלוש מילים: מדינה יהודית דמוקרטית. זה ההסדר המכונן שעליו מושתתת מדינת ישראל מיום היווסדה. כל פגיעה בהסדר הזה יוצרת רעידת אדמה המסכנת את המבנה כולו.

אם תקום פעם ממשלה שתניף יד גסה על יהדותה של המדינה, היא תעורר תגובה קשה לפחות כמו התגובה הציבורית היום. היום, כאשר הממשלה מניפה יד גסה על הדמוקרטיה, היא מעוררת תגובת נגד שאנו עדים רק לקדימון שלה, עוד בטרם חוקי המהפכה עברו קריאה שניה ושלישית.

מטורפים, אתם משחקים באש. הסירו את ידכם הגסה מעל הדמוקרטיה הישראלית. עצרו את ההידרדרות. בלמו את המהפכה המשטרית ושבו להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא; מתווה שמבטיח שישראל תישאר מדינה יהודית דמוקרטית.

* בעד מתווה שאיני מכיר – מי שמכיר אותי יתקשה להאמין שאני כותב זאת וגם אני מתקשה להאמין בכך. אבל אני מודיע מראש, שאני תומך במתווה הנשיא, שלא ראיתי אותו ועוד איני יודע מה כתוב בו.

אין לי ספק שיהיו בו דברים שאיני חושב שהם נכונים. אני בטוח ש"מתווה הייטנר" הוא המתווה המושלם ולבטח טוב יותר. אך במצב הנוכחי, רק קבלת מתווה הנשיא תמנע אסון לאומי של קרע בלתי הפיך והתפוררות החברה הישראלית ומדינת ישראל, שבר כלכלי, שבר בצה"ל, התפוררות משפחות ומשבר, שעוד לא היה כדוגמתו בתולדות המדינה.

מתווה הנשיא הוא תוצר של שיחות רבות בשבועות האחרונים של הנשיא עם כל גורמי הקשת הפוליטית, עם מומחים ואנשי אקדמיה רבים, שפעלו עמו לגיבוש התכנית. התכנית לא תכלול את האלמנטים במהפכה המשטרית שמסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, הוא ייתן מענה לתחושות הקשות בקרב ציבור רחב כלפי מערכת המשפט כמות שהיא, והמתווה מחויב לשינויה.

כבר קראתי שהרצוג הוא "עסקן שמאלני" ומצד שני שהוא עובד אצל מכון "קהלת" ואצל נתניהו. מי שכתבו את הדברים הללו, לבטח יטענו כך גם אחרי שיפורסם המתווה. יש לבודד אותם ולגבש את רוב העם סביב המתווה.

מי שידחה את המתווה, יישא באחריות לאסון לאומי. על הממשלה להעביר מן העולם את המהפכה המשטרית ולאמץ את מתווה הנשיא. על האופוזיציה, ולכל הפחות שתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות – יש עתיד והמחנה הממלכתי, לאמץ את המתווה ככתבו וכלשונו, גם אם לא יאהבו את כל מה שיש בו. בשני הצדדים יהיה צורך במנהיגות חזקה ואחראית שלא תיסחף אחרי הבייס ותוביל לפשרה לאומית ולהסכמה לאומית.

אז יריב לוין ירקע ברגליו, אהוד ברק יצרח, וקיצונים רבים ינהו אחריהם. אך אלה אנשים מסוכנים וחסרי אחריות לאומית, שלא רואים בעיניים, כאילו אין מחר. הם עלולים להוביל אותנו לחורבן.

אם אחד הצדדים בוויכוח הזה יצליח להכניע את הצד השני – יהיה זה אסון. יהיה זה ניצחון פירוס. התבוסה תהיה של מדינת ישראל כולה.

זו שעת האחריות הלאומית.

* win-win – צד א': ניצחנו! הרי אף אחד לא חושב שבאמת התכוונו להעביר את המהפכה המשטרית. הכנסנו לחוק הזה דיר עזים שלם. הרי שלושים שנה לא הצלחנו להזיז במילימטר את המצב המשפטי בישראל. והנה, בזכות המהלך הגאוני והמבריק שעשינו, לא זו בלבד שהצלחנו להעביר רפורמה משמעותית במערכת המשפט, אלא שהיא התקבלה בהסכמה רחבה. נכון, עברנו תקופה קשה של הפגנות סוערות, מחאה המונית, סרבנות וכד', אך לא מצמצנו, לא נבהלנו, לא התקפלנו ובסופו של דבר השגנו את מה שרצינו.

צד ב': ניצחנו! הממשלה הייתה נחושה להעביר את המהפכה המשטרית ככתבה וכלשונה, מה שהיה הופך את ישראל לדיקטטורה מושחתת. בזכות מאבק נחוש וממושך של מאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי הלאום, ימים שבהם שיבשנו את החיים במדינה ויצירת תובנה שהכלכלה תקרוס וצה"ל יפגע אם המהפכה תתממש, קיפלנו את הממשלה, הורדנו אותה מן העץ הגבוה שעליו טיפסה. נכון, התקבלה רפורמה משפטית בהסכמה רחבה. אבל מי אמר שהמצב הנוכחי מושלם? מעולם לא התנגדנו לתיקונים במערכת, נהפוך הוא. ובזכות מאבקנו, במקום מהפכה משטרית קיבלנו רפורמה משפטית.

ממש לא משנה מי יצדק בוויכוח הזה. כי אם נגיע לוויכוח win-win הזה, יהיה זה הניצחון הגדול של מדינת ישראל ונכון יהיה לברך שהחיינו.

* ממשלת הצלה לאומית – לו אני במקומם של לפיד וגנץ, הייתי מציע לנתניהו הקמת ממשלת הצלה לאומית בראשותו, בהשתתפות הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, ללא עוצמה כהניסטית, הקיצוניות הדתית ומפלגת הטרלול הרגרסיבי – נועם, תוך ביטול המהפכה המשטרית וחקיקת רפורמה משפטית על בסיס מתווה הנשיא. כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידי יש עתיד והמחנה הממלכתי.

לו אני במקומו של נתניהו, הייתי קופץ על הצעה כזו כמוצא שלל רב.

* והדי-9 בשלו – ממשלת הדי-9 ממשיכה לדהור, לדרוס, לרמוס, לשבר ולנתץ. היא ממשיכה במסע ההרס והחורבן של מדינת החוק ומערכת המשפט. היא ממשיכה לדהור למרות שברור לכל שהמהפכה תדרדר את מדינת ישראל לתהום חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית. שיכורי כוח, תאבי נקם, באובססיה מטורפת, הם ממשיכים בריצת האמוק ההרסנית, הכוחנית. אין להם אלוהים.

במקום לעצור את המהפכה ולהמיר אותה בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית לדורות, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא, הם ממשיכים להפציץ בחוקי תועבה מושחתים, עם הרוב האוטומטי (שרבים ממנו, אולי רובם, מצביעים בעבורו כמי שכפאם שד, מפחד הבייס).

מופקרים.

* תרבות השקר והבריחה מאחריות – כאשר נתניהו חוזר על המנטרה השקרית שהממשלה בעד הידברות ופשרה והאופוזיציה דוחה זאת – הוא משקר, והשקר נועד להאשים את האופוזיציה בנזקי המהפכה המשטרית. זה אותו שקר כמו השקר שהוא הקים ממשלת אחדות עם גנץ וגנץ וכחול לבן הפרו אותו ופירקו את הממשלה. זה אותו שקר כמו השקר שהוא התנגד לעקירת גוש קטיף ועמד בראש האופוזיציה. זאת תרבות השקר והבריחה מאחריות, שהיא התרבות הביביסטית. וחסידיו השוטים מדקלמים גם את השקר הזה.

נכונותו כביכול של נתניהו להידברות היא מצג שווא, כל עוד הדי-9 ממשיך בדהרתו הכוחנית בכל העוצמה, ובליץ חוקי התועבה ממשיך לשבור את מהירות הקול. הוא מציע "מו"מ" בנוסח ערפאת; תחת אש וטרור.

אילו רצה במו"מ, היה עוצר את החקיקה. היה מבטל את המהפכה לטובת רפורמה קונסטרוקטיבית.

כעת, על הנשיא להציג את המתווה שלו. מי שידחה אותו, יישא באחריות לאסון הלאומי.

* שכרון כוח – ארגוני המחאה שיוצאים בתוקף נגד פשרה, לוקים באותו שכרון כוח של לוין ורוטמן.

* סנונית ראשונה של אומץ לב – לוחם החרות יולי אדלשטיין, אדם שישב בכלא הסובייטי במאבקו על החרות, מתחיל לגלות אומץ לב. אתמול הוא נעדר מההצבעות על המהפכה המשטרית. רבים מן השרים והח"כים של הליכוד יודעים שהמהפכה הזאת היא איום על מדינת ישראל ומשתוקקים שתבוטל ותוחלף ברפורמה קונסטרוקטיבית. אבל הם משתפנים מפחד הבייס.

יש לקוות שצעדו הקטן, המהוסס, של אדלשטיין, הוא הסנונית הראשונה של המורדים בליכוד.

* הפעימות הבאות – בנאום שבו הציג את עיקרי המהפכה המשטרית, הציג אותה יריב לוין כ"פעימה הראשונה" ומאז לא אמר מה מתוכנן לפעימות הבאות. ומה באמת צפוי, אם חלילה תאושר המהפכה? חוקים בלתי חוקתיים שכעת ישוריינו בפסקת ההתגברות הרדיקלית, האוטומטית? חוקי מגה-שחיתות שיוגדרו "חוקי יסוד" כדי שבג"ץ לא יוכל להתערב? חוקים פרסונליים מושחתים לחילוץ נתניהו מהמשפט?

משום מה האופוזיציה, התקשורת וארגוני המחאה מתעלמים מן הסוגיה ולוין מכין את הפעימות הבאות תחת הרדאר. חשוב מאוד להעלות זאת על סדר היום ולדרוש ממנו שקיפות והבהרת המשך המהפכה. אם תפתח, כפי שאני מקווה, הידברות, יש להעמיד בראשיתה את דרישת ההבהרה הזו.

* חוק מגה-שחיתות – מה צפוי בפעימות הבאות, אם יתקבלו, חלילה, חוקי המהפכה המשטרית? אמסלם כבר נתן לנו טעימה. הוא מיהר להגיש את "החוק הצרפתי", על פיו אסור יהיה לחקור ראש ממשלה מכהן. זהו חוק מגה-שחיתות, המעודד שחיתות, ומשמעותו היא שמותר לראש הממשלה להיות מושחת. זהו חוק המקעקע את אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה – שוויון בפני החוק. אף אחד, גם לא ראש הממשלה, אינו עומד מעל החוק.

נכון, בצרפת קיים החוק המושחת הזה. חבל שמחפשים בפינצטה בכל מדינות העולם את החוקים הרעים והמושחתים ביותר ודווקא אותם מייבאים למדינה שהתיימרה להיות אור לגויים. אבל בצרפת, הנשיא מוגבל לשתי קדנציות והחקירות נגדו נפתחות מיד עם סיום תפקידו (ע"ע ז'אק שיראק). אצלנו מקדמי החוק מתנגדים להגבלת קדנציות בכל כוחם ומכנים אותו חוק "צפון קוריאני" (שהרי כידוע בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות…). והאיש שהחוק נתפר בעבורו הוא כבר בקדנציה השישית, ומבחינת עובדי האלילים הוא אמור לשלוט לנצח.

אמסלם מציע את חוק מגה-שחיתות הזה במסגרת חוק יסוד הממשלה, כדי לחסן אותו מפני ביקורת שיפוטית. זאת תהיה השיטה. כל חוק מושחת וכל חוק המעודד עבריינות שלטונית יוגדר "חוק יסוד".

* סעיפי החוק – למה הצעת חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" אינה כוללת עבירות ביטחון, מין, סמים ואלימות?

כי נתניהו אינו נאשם בהם.

* לא פראיירים – טיעון מעניין ששמעתי אמש, הוא שגם אם הממשלה תבחר שופטים – מן הרגע שהם יבחרו הם לא יהיו תלויים בה ויפעלו במקצועיות וללא משוא פנים. הדוגמה לכך היא מנדלבליט. נתניהו בחר את יד ימינו ואיש סודו ושותפו האידיאולוגי, והוא דבק בחוק, בראיות, במצפונו ובמקצועיותו, וכך ינהגו גם אחרים.

העובדה הזאת נכונה ואוסיף עליה שהשופטים הימנים השמרנים הרבים שנבחרו בשנים האחרונות לעליון, לא חשבו שתפקידם להכשיר שחיתות ופסקו בעד פסילת מינויו המחפיר של העבריין הסדרתי לשר בממשלה.

אלא מה? יריב לוין וחרב מרעיו אינם פראיירים. גם הם יודעים זאת וידאגו שזה לא יקרה להם שוב. הם יקפידו לא למנות לתפקידים האלה אנשים ישרי דרך אלא אומרי-הן הכפופים להם.

כל השופטים יהיו תלויים בהם לקידום. וגם מבין השופטים בעליון השליט יבחר את הנשיא, ואם אף אחד מהשופטים לא יהיה מספיק "נאמן" הוא יביא מיקור חוץ. אולי איזה חבר מרכז. אולי בן דוד של קבלן קולות בפריימריז.

ואולי גרוע יותר – עוכרי דין מן הזן של שפטל, גוטליב או בן גביר.

* גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה – לאורך השנים הרבות שבהן דחפנו את חוק משאל העם, המחייב משאל עם כדי לוותר על שטח ריבוני, היה לנו קושי לשכנע את החרדים לתמוך בו (בסוף הם הצביעו בעד). החשש שלהם היה מתקדים – משאל עם עתידי על גיוס בחורי ישיבות.

היה ברור להם מה תהיינה תוצאות משאל כזה. זה ברור לכולם. ברור שרוב עצום בעם מתנגד להשתמטות. ברור שרוב ענק סבור שעל החרדים להתגייס לצה"ל בדיוק כמו החילונים והדתיים-לאומיים.

ואף על פי כן, אין ולו הצעה פוליטית אחת לחיוב החרדים להתגייס. כל ההצעות הן הצעות פשרה, המדברות על מכסות גיוס, המדברות על עידוד יציאה לעבודה, המציעות מסלולי השתלבות ייחודיים; כל ההצעות מדברות של שיפור המצב הקיים, על יצירת תנאים שיגדילו במידה מסוימת את הגיוס בעתיד.

למה? כי ברור לכולם שניסיון לכפות בכוח גיוס המוני לא יעבוד. ולמרות שיש למדינה סמכות ואמצעי אכיפה, איש אינו מציע להשתמש בהם, כדי לכפות גיוס על ציבור גדול שאינו מוכן לו. יש הבנה כללית שגיוס שווה, שהוא הצעד הראוי והנכון מבחינה מוסרית, מבחינה ציונית ומבחינה יהודית, בלתי אפשרי. שזו גזירה שאין הציבור החרדי יכול לעמוד בה, וניסיון לכפות אותה יביא לשבר חברתי, שיערער את המרקם העדין של החיים המשותפים. ולכן, המחלוקת היא בין מי שדבקים בהשתמטות כעקרון חיים, לבין מי שמציעים הצעות פשרה לריכוך ההשתמטות.

ציבור גדול לאין ערוך, שתורם לאין ערוך יותר לביטחון ולכלכלה, זועק שהמהפכה המשטרית היא גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה. מנהיגות לאומית אמתית, שאינה שיכורת כוח, לא תנסה לכפות את האג'נדה הכוחנית על הציבור. מנהיגות לאומית אמתית תחתור לרפורמה בהסכמה רחבה, שרוב גדול בציבור יתמוך בה, ואלה שלא יתמכו בה – יוכלו לחיות אתה.

* הצעירים האחראיים – תנועות הנוער נטלו על עצמן תפקיד חיובי מאוד בטלטלת המהפכה המשטרית. בני נוער, מטבעם, נוטים להקצנה. בוודאי בני נוער בעלי תודעה פוליטית וחברתית, כמו הנוער של תנועות הנוער. לא הייתי מופתע, אילו החולצות הכחולות, תנועות הנוער של השמאל הציוני, היו החלק המיליטנטי ביותר במאבק נגד המהפכה ובני עקיבא היו המיליטנטים ביותר בין תומכיה. הדבר עלול היה להגיע עד כדי אלימות.

והנה, תנועות הנוער מתגלות כצעיר האחראי. תנועת המחנות העולים הובילה פעילויות ופרסמה מודעות בעד הידברות ופשרה והזהירה מפני הקרע בעם. וכעת קראתי על הפגנה משותפת של תנועות בני עקיבא, הנוער העובד והלומד ודרור ישראל, מול הכנסת ובית המשפט העליון, תחת הכותרת: "צו השעה – ממשיכים ביחד". במנשר משותף של שלוש התנועות נכתב: "לאור המשבר שמטלטל בשבועות האחרונים את החברה הישראלית – מתעצם שיתוף הפעולה בין תנועת הנוער העובד והלומד, תנועת בני עקיבא ותנועת דרור ישראל. לאחר שורה של מפגשי שיח של הנהגות התנועות בשבועות האחרונים – החליטו התנועות לצאת יחד לשטח על מנת למנוע את הקרע בחברה הישראלית ולהביא לפיוס ותקווה". שלוש התנועות פנו בקריאה משותפת למנהיגי הציבור: "על כולכם מוטלת אחריות היסטורית לקיומה של מדינת ישראל. בשום פנים ואופן אינכם יכולים להתעלם ממנה ואל לכם להשתמש במשבר זה להעמקת הקיטוב, השסע והקרע. פעלו מיד לעצור את ההתדרדרות. זו אחריותכם! לא נעמוד מנגד בעוד אנו שוקעים לתרבות פוליטית של שיסוי וקיטוב. זה הזמן לאחריות – מונעים את הקרע, דואגים לעתיד המדינה. אנשים אחים אנחנו, ועלינו לפעול יחד על מנת להמשיך ולהוביל יחד את המפעל הציוני הגדול שנקרא מדינת ישראל".

הרי מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי.

* קנה את עולמו – אמוץ עגנון, נכדו של הסופר, חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, פרסם מאמר במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, שבו יצא נגד הצעת החוק שיזם שר החינוך יואב קיש, שנועד להביא להשתלטות פוליטית על הספריה הלאומית, שבה נמצא ארכיונו של עגנון. הוא סיים את המאמר במילים הבאות: "בפרקי אבות למדנו: יש הקונה עולמו בשעה. השר יקנה עולמו בשעה זו, אם יחזור בו מהצעת החוק המופרכת שלו".

ואכן, השר קיש ראוי לשבח על שחזר בו מהצעת החוק. מודה ועוזב – ירוחם.

* המודל – שר החינוך יואב קיש חזר בו מהניסיון להשתלט על הספריה הלאומית. הוא עשה זאת בעקבות הידברות עם ראשי הספריה הלאומית, שבה הם הגיעו להסכמות. בהסכמות, תישמר העצמאות של הספריה הלאומית, היא לא תוכפף לשלטון ולא לפוליטיקאים. שר החינוך ימנה אדם מטעמו כחבר בוועדת ביקורת.

זה צריך להיות המודל לביטול המהפכה המשטרית.

* היסטוריה משוכתבת – במאמר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", חוזר גלעד שרון לעקירת גוש קטיף, או בלשון המכובסת "ההתנתקות". שני המסרים העיקריים שלו הם הצדקת העקירה והפרכת שקריו של נתניהו כאילו התנגד לה.

באשר לעקירה עצמה – דעתי הפוכה משלו. התנגדתי לעקירה בזמן אמת ובוודאי שלאחר מעשה המציאות הוכיחה שזו הייתה טעות. אגב, התנגדותי העיקרית לא הייתה הערכתי, שהוכחה כנכונה, שהיא תגביר את הטרור, אלא ההתנגדות הערכית לעקירת גוש התיישבות. למען הדיוק ההיסטורי, כדאי לשוב ולהזכיר שלא יצאנו מעזה בהתנתקות. מעזה וערי הרצועה יצאנו כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. זו הייתה יציאה מוחלטת, בדיוק כפי שהיום צה"ל אינו נמצא שם, ללא חופש הפעולה שיש לכוחות הביטחון ביהודה ושומרון מאז "חומת מגן". ההתנתקות לא הייתה יציאה מעזה, אלא עקירת חבל התיישבות ונסיגה מלאה לקווי 4 ביוני 1967.

באשר לשכתוב ההיסטוריה בידי נתניהו, גלעד שרון צודק לחלוטין. כך הוא כתב: "האיש היה בין מנסחי החלטת הממשלה על ההתנתקות, הצביע בעדה ב-6 ביוני 2004 בממשלה, הצביע בעדה ב-26 באוקטובר 2004 בכנסת, ואף אמר באותו יום לאורי אריאל במליאה: 'שלא תהיה לך טעות, במשאל העם אני אתמוך בתכנית'. ב-3 בנובמבר הצביע בכנסת בעד וב-16 בפברואר 2005 שוב הצביע בעד. הצבעות אלו היו כולן לאחר משאל המתפקדים. 'אני מבין את השאיפה לצאת מעזה. תתפלאו, אני שותף לה', כך אמר נתניהו בעצמו שמונה ימים לפני הפינוי. קיים גם תיעוד לתמיכתו בתכנית בשיחות לא פומביות".

נכון ומדויק. ארחיב מעט את נושא ניסוח החלטת הממשלה. כאשר היה ספק אם יהיה רוב בממשלה לעקירה, נתניהו לקח על עצמו לנסח את ההחלטה בצורה מעורפלת שתבטיח את תמיכת שרי הליכוד, וכך אכן היה.

צודק גלעד שרון כשהוא כותב "…תמכתי גם אני בתכנית. אלא שבאותו זמן, בעוד שאני עסקתי בגידול כבשים, נתניהו הרים את ידו בעד התכנית פעם אחר פעם. כלל לא בטוח שהתכנית הייתה עוברת אילו יצא נגדה בכל כוחו". אמת ויציב.

* פתאום הם מגוננים על בג"ץ – במשך שנים רבות, בעקביות ובהתמדה, סונט "הארץ" בבג"ץ ומיידה בו בליסטראות, במאמרי המערכת ומאמרי הדעה. מה הם לא כתבו עליו? מכשיר אקיבוש, מטהר שרץ ההתנחלות, מלבין עוולות הכיבוש, מגונן על פשעי המלחמה, מכשיר האפרטהייד והעליונות היהודית בלה בלה בלה.

פתאום הם קופצים בראש לגונן עליו. לא קונה את הפוזה.

* תמצית הביביזם – לשיטתו של אהוד בן עזר, מחבל שבא לרצוח יהודים בלב תל-אביב ואזרחים ישראליים התורמים כל חייהם למדינה שמפגינים נגד מהפכה משטרית, הם שותפים ובני ברית, כי שניהם נגד נתניהו.

זה פולחן האישיות הביביסטית על רגל אחת. המדינה היא ביבי. מי שאינו סוגד לשליט העליון – הוא אויב המדינה. אכן, גישה דמוקרטית למופת.

* כאין וכאפס – אהוד בן עזר דיווח לקוראים שהוא צינזר דברים שכתבתי על בן גביר כי ההוא מפחד מתביעה. האמת היא שבן גביר מומחה לתביעות השתקה. אני כותב זאת מניסיון. אבל כאשר הוא שלח לי מכתב התראה, הוא קיבל תשובה שאחריה לא שמעתי ממנו. הוא התקפל עם הזנב בן הרגליים. הלקח – לא לפחד מתביעות השתקה של כהניסטים. אגב, פעם גם ניצחתי בתביעת דיבה של כהניסט אחר.

כיוון שדבריי צונזרו, יכול הקורא להבין שהדברים הקשים שהוא קרא בדבריי על בן גביר הם כאין וכאפס לעומת הדברים שכתבתי על בן גביר. אני יכול להעיד שהדברים שכתבתי על בן גביר הם כאין וכאפס לעומת מה שאני חושב עליו. וסביר להניח שמה שאני חושב עליו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהוא באמת.

עצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי. לא כל שכן, העובדה המבישה שמנהיג הכהניסטים הוא שר בכיר בממשלת ישראל.

* תפקיד המפכ"ל – אוי לנו שהידרדרנו למצב שבו אחד מתפקידיו המרכזיים של מפכ"ל המשטרה הוא להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של השר הממונה.

* לנתק מגע – אחרי הוראתו המובנת מאליה של המפכ"ל לניצבים לא לקיים שום מגע עם החוליגן ל"ביטחון" לאומני, הנ"ל מיהר להרים טלפונים לניצבים, במלחמתו לשבור את הארגון ולעקוף את סמכות המפכ"ל. לטענתו, הם השיבו לו. אם הוא לא שיקר, זה חמור מאוד. על המפכ"ל להדיח ניצב אחד שיפר את הוראתו, למען יראו ויירָאו.

* החוק לעידוד פשעי מלחמה – חוק "החסינות" הוא שם מכובס לחוק כהניסטי שנועד לעודד פשעי מלחמה. המשמעות שלו היא שהכל מותר – לרצוח, לאנוס, לבזוז. הכהניסטים רוצים צבא של גולדשטיינים.

אם צה"ל יהפוך חלילה לכנופיה, הוא יהיה צבא מובס. ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, הם מרכיב משמעותי בעוצמתו של צה"ל ובחוסנה של ישראל. אם נאמץ את הנורמות של אויבינו, מצבנו יהיה כמצבם.

* מנת חלקם של החקלאים – כיוון שרם בן ברק [גילוי נאות – אנו קרובי משפחה] הוא ח"כ בכיר והיה המשנה לראש המוסד, הצתת המתבן שלו הגיעה לכותרות. אך זו מנת חלקם של החקלאים זה עשור וחצי ואולי אף יותר. החקלאות הישראלית נמצאת כל השנים הללו תחת מתקפת הטרור החקלאי, שהוא שילוב של טרור לאומני ופשיעה פלילית.

ממשלות נתניהו הקודמות לא נקפו אצבע ו"הכילו" את הטרור החקלאי, מתוך התמכרות לשקט ופחד מאינתיפאדה של ערביי ישראל. ממשלת השינוי החלה לפעול. המשרד לביטחון פנים בהובלת עומר בר-לב ובעיקר סגנו, שהיה פרויקטור למלחמה בפשיעה הערבית, יואב סגלוביץ', הובילו מלחמה, שהחלה להניב תוצאות, מרדפים חמים ולכידת טרוריסטים, אך זה היה רק המבוא להקדמה למלחמה בטרור החקלאי.

מהממשלה הזאת, שהעמידה בראש המשרד לביטחון "לאומי" פרחח שהרקורד שלו הוא של ראש כנופיה, אין לי ציפיות.

* מונופול גרעיני – ימים אחדים לפני חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, התפרסם שהתנאי של סעודיה לשלום ונורמליזציה עם ישראל הוא שארה"ב תספק לסעודיה כור גרעיני אזרחי, למטרות שלום.

על ישראל להתנגד לכך בתוקף. כור גרעיני למטרות שלום יכול להיות המסד לכור גרעיני מלחמתי. היכולת לעבור מיחסי שלום עם ישראל ליחסי איבה קלה מאוד.

על ישראל לדבוק ב"דוקטרינת בגין" על פיה יש למנוע בכל דרך גרעון של כל מדינה במזרח התיכון. ישראל צריכה לעמוד על מונופול גרעיני מוחלט במזה"ת.

          * ביד הלשון

מאמץ סיזיפי – בדבריו בטקס שבו הוענק לו העיטור יקיר תל-אביב, התייחס נשיא המדינה יצחק הרצוג למתווה הנשיא, עליו הוא עמל יום ולילה, ואמר, בין השאר: "לא מדובר בפשרה פוליטית, אלא במאמץ סיזיפי למצוא נוסחה נכונה של איזון ותקווה, כי קשה ומדאיג המצב".

סיזיפוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית, מייסדה של קורינתוס ומלכה הראשון. על פי המיתוס, לאחר מותו הוא קיבל עונש נורא: נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה ההר, ובהגיעו לפסגה, הסלע ישוב ויתגלגל למטה, והוא ירד ויגלגל אותו מחדש עד לפסגה והוא ישוב ויתגלגל חזרה וחוזר חלילה, יום אחר יום, עד סוף הדורות.

מהמיתוס הזה נגזרו הביטויים עבודה סיזיפית ומאמץ סיזיפי, כביטוי לעבודה קשה ומפרכת ללא תכלית.

הרצוג התכוון בדבריו לקושי של מלאכת התיווך ורקימת המתווה, ולכך שכאשר נדמה שיש פריצת דרך, מישהו מגלגל את הסלע לתחתית וצריך להתחיל מהתחלה. נקווה שהמאמץ הזה לא יהיה סיזיפי, אלא יוביל לתוצאה הרצויה – רפורמה קונסטרוקטיבית לדורות, בהסכמה לאומית רחבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏26.2.23

* המוצא מהמשבר – המוצא מהמשבר הלאומי הקשה שאנחנו מצויים בו, הוא מתווה הנשיא.

תמיכתי במתווה הנשיא אינה רק כיוון שאל מול מצב שבו נפערת תהום בעם ישראל הוא מציע גשר, אלא גם כיוון שהגשר שהוא מציע הוא הדרך הנכונה.

המתווה שלו מנטרל מהמהפכה המשטרית את מה שהופך אותה למהפכה משטרית, אך הוא משאיר בתוכה את הרפורמה המשפטית.

המתווה שלו אינו מקדש את הסדר הקיים, שהוא סדר בעייתי, שבמידה רבה גרם לריאקציה של המהפכה המשטרית, אלא משנה אותו באמצעות רפורמה משפטית.

הרפורמה שהוא מציע היא קונסטרוקטיבית, להבדיל מן המהפכה ההרסנית. המתווה שלו נותן מענה לבעיות האמתיות שמציגים תומכי המהפכה, אך הוא מגן על הדמוקרטיה מפני היסודות האנטי דמוקרטיים במהפכה, ובראשם אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה.

המתווה שלו מכיר בכאבים השונים של החלקים השונים בעם ומנסה לתת מזור לאותם כאבים, קודם כל באמצעות ההכרה בהם.

הנשיא נוהג כמבוגר האחראי, שמנסה למנוע מהפירומנים להדליק תבערה. המאפיין המרכזי של יוזמתו הוא אחריות לאומית, הנעדרת לחלוטין בהנהגה הנוכחית.

מתווה הנשיא מציע לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיסדיר בהסכמה רחבה את מערכת היחסים ומערך הכוחות בין הרשויות השונות, במקום הניסיון של רשות אחת להשתלט על רעותה. החוק הזה יאפשר, בצדק, גם התגברות של הכנסת על ביטול של חוק. אבל כאן יש לי ביקורת על המתווה – הנשיא לא נכנס לסוגיית הרוב הדרוש בהתגברות. הוא השאיר את זה להידברות. זו טעות. הוא לא היה צריך לקבוע האם יהיה זה רוב של שבעים או שמונים ח"כים, או של 65 כולל חמישה מהאופוזיציה. את זה צריך היה להשאיר להידברות. אבל היה עליו לציין כחלק מן המתווה, שלא תהיה פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה. כלומר, שהסעיף הזה במהפכה אינו קביל והוא מחוץ לתחום בהידברות.

מתווה הנשיא מתמודד עם הבעיה הקשה ביותר במערכת המשפט, שהמהפכה המשטרית התעלמה ממנה לחלוטין – המחסור בשופטים שגורם לסחבת, היוצרת עינוי דין.

רוב מוחלט בקרב העם תומך בעמדת הנשיא. רוב מוחלט בקרב מצביעי הליכוד תומך ביוזמת הנשיא. רוב מוחלט בקרב המוחים נגד המהפכה תומכים ביוזמת הנשיא ולא בעמדה הרדיקלית השוללת הידברות ורואה בה כניעה.

כעת על הנשיא ללכת צעד נוסף, ולזמן את הצדדים אליו, לבית הנשיא, ביום ובשעה שיקבע, עוד השבוע.

ההידברות חיונית מאוד, אך כדי שתהיה תכליתית יש צורך בשני גבולות משחק: א. עצירת מהלך החקיקה. ב. נקודת המוצא להידברות אינה המהפכה המשטרית אלא מתווה הנשיא.

* הפנטזיה של אהוד ברק – יום לאחר השבעתו של ברק לראש הממשלה, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, למפגש קשה וסוער. הוא לא הסתיר את כוונותיו; הוא הבהיר שהוא נחוש וממוקד מטרה למסור את הגולן לאויב הסורי.

משפט אחד שהוא אמר זעזע אותי במיוחד. "אני לא אשאיר אבן בלתי הפוכה בניסיון להביא לשלום עם סוריה, כי אם לא יהיה שלום עם סוריה תהיה מלחמה, ואם תהיה מלחמה והציבור לא יידע שעשינו כל שלאל ידינו כדי למנוע אותה, החיילים לא יעלו על הטנקים".

אלה דברים שאומר ראש הממשלה ושר ביטחון? כך מתבטא הרמטכ"ל לשעבר? הא מעלה על דעתו שבמלחמה על קיום המדינה אנשים לא יעלו על הטנקים כדי להגן עליה, מסיבות פוליטיות? זה מה שמניע אותו?

אבל אם אז חששתי שהוא מונע מפחד שמא זה יקרה, כעת נדמה לי שזו דווקא הפנטזיה שלו. התבטאויותיו הקיצוניות, ההולכות ומסלימות, מעודדות תסריט אימים כזה. בוועידת "הארץ" לדמוקרטיה אמר ברק: "במשטר בלתי לגיטימי בעליל אין לבצע פקודות עם דגל שחור".

ברק יודע, בוודאי, שגם בדמוקרטיה הליברלית ביותר, אין לבצע פקודות שמתנוסס עליהן דגל שחור, כי אותן פקודות הן בלתי חוקיות בעליל. מה פירוש בעליל? כאלו שכל חייל יודע וחייב לדעת שאסור לו לבצע אותן, וכי אם יבצע אותן לא יוכל להסתתר מאחורי נותן הפקודה, אלא הוא עצמו יישא באחריות פלילית. למשל, אם מפקד יורה לחייל לירות סתם באזרח ולהרוג אותו או לרצוח שבוי – זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס עליה דגל שחר. היא כזאת, גם במדינה הדמוקרטית ביותר.

ברק לוקח את הטרמינולוגיה של בלתי חוקית בעליל ושל דגל שחור לעבר אמירה אמורפית על ממשלה לא לגיטימית. הוא לא אומר (עדין?) בפירוש שהממשלה אינה לגיטימית, או שהיא לא תהיה לגיטימית אם הכנסת תחוקק את חוקי המהפכה המשטרית. אבל הוא כבר רומז לכך. והמסר שהוא מעביר, הוא שאם הממשלה "אינה לגיטימית בעליל", אפשר להתייחס לכל פקודה של הצבא שסר למרותה, כאל פקודה בלתי חוקית בעליל ויש לסרב לה. כלומר, חובה של חייל לסרב לה, גם כאשר הוא נשלח לעצור חוליית מחבלים בדרך לפיגוע בישראל, או להפציץ מתקן לדיוק טילים בסוריה, או להפציץ כור גרעיני באיראן או… לפנות מאחז בלתי חוקי שעלה באישון לילה.

הדרך הקיצונית שמוביל ברק, מסוכנת למדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית, ואני אומר זאת כמתנגד חריף של המהפכה.

תמיכתי במהלכיו של הנשיא הרצוג להביא לפשרה ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהידברות ובהסכמה לאומית רחבה, נועדה לא רק לסכל את המהפכה המשטרית, אלא גם כדי לבלום את מה שנראה כהתנגשות אלימה בלתי נמנעת בין הדהרה הדורסנית של הפירומנים נתניהו, לוין ורוטמן לבין ההתנגדות הקיצונית והמטורפת שהפירומן ברק מטיף לה. לא בכדי, ברק תוקף בחריפות את הנשיא ומשווה אותו לצ'מברליין. כמו לוין ורוטמן – גם הוא רואה במהלך הפשרה של הנשיא – איום. וכמו נתניהו, גם הוא מונע במידה רבה מאינטרסים אישיים זרים.

* מני מאוטנר נגד המהפכה המשטרית – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים – לצטט את אלה שמתחו ביקורת על האקטיביזם השיפוטי לאורך השנים, כאילו משמעות הביקורת שלהם היא תמיכה במהפכה.

אחד המצוטטים הפופולריים הוא מני מאוטנר. ומה עמדתו של מאוטנר על המהפכה? במאמר ל"הארץ" הוא הבהיר שהוא "מתנגד בתקיפות לשני הרכיבים המסוכנים ביותר שבהצעת הרפורמה של השר לוין: פוליטיזציה של המינויים לתפקידי שפיטה, והעתקת הנאמנות של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה מהציבור לשרים".

המסר המרכזי במאמרו של מאוטנר הזוי, בעיניי. הוא מציע הקמת ממשלת אחדות של נתניהו עם גנץ ולפיד ובלי הציונות הדתית, הכהניסטים והחרדים, תמורת ביטול משפטו של נתניהו. הוא מגדיר את הצעתו כ"להיות חכם ולא צודק", כלומר בעיניו התנגדות לביטול המשפט היא "טהרנות" שתאפשר את המשך קיום הממשלה שתגרום לנזק חמור ביותר לישראל.

מתווה הנשיא הוא בסיס לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שמתקנת את הלקוי ואינה הורסת את הראוי. זו החלופה הראויה למהפכה המשטרית, ולא כל מיני התחכמויות.

* שופטים אומרי-הן – בשנים האחרונות, שבהן איילת שקד וגדעון סער כיהנו כשרי המשפטים, נבחרו שופטים שמרנים רבים לבית המשפט העליון. הטענה על המונוליטיות האידיאולוגית בעליון אנכרוניסטית. היום המציאות שונה לגמרי. גם מחוללי המהפכה המשטרית יודעים זאת.

השופטים השמרנים אינם מתאימים ללוין, רוטמן ושות'. הרי השופטים השמרנים אינם אוטומטים שלהם. הם נאמנים לתפקידם, לחוק ולצדק. הם עצמאיים. כל השופטים השמרנים, כולל אלרון בדעת המיעוט שלו, מנעו את כהונתו של העבריין הסדרתי אריה דרעי בממשלה.

לוין ושות' אינם רוצים שמרנים כאלה. הם רוצים אומרי-הן. לכן הם רוצים להשתלט על מינוי השופטים. הם עלולים לבחור לשופטים עוכרי דין מן הסוג של גוטליב, שפטל, ברדוגו וארי שמאי.

* השתלבות במרחב השמי – למה לראות רק את השלילי? הנה, ברגע שננטרל את הרשות השופטת, ניטיב להתמזג במרחב, בתרבות המזרח תיכונית. זו לא הגשמת חלום?

* לינצ'וקרטיה – בדמוקרטיה, ראש הממשלה אינו הולם באזרחים שמפגינים נגדו.

אבל בדמוקרטיה, ראש הממשלה גם אינו מנסה להשתלט על הרשות השופטת.

בדמוקרטיה, הרשות השופטת לא מאפשרת לראש הממשלה להלום באזרחים שמפגינים נגדו.

אבל מיהי הרשות השופטת שאף אחד לא בחר בה שתגיד לראש הממשלה שנבחר בידי העם לא להלום באזרחים שמפגינים נגדו. הרי להלום במתנגדי משטר זה רצון הרוב. ורצון הרוב זה הדמוקרטיה.

כמו בלינץ'. הרוב קובע שצריך להלום ב אז הולמים ב.

זאת הדמוקרטיה, לא?

* לוגיקה אגוצנטרית – נתניהו אומר שהמוחים נגד המהפכה המשטרית הם אותם סרבני חיסונים.

מיותר לציין שזאת שטות מוחלטת.

ברור שהוא משקר. השאלה היא אם הוא משקר גם לעצמו.

איזה איש רדוף ואגוצנטרי. ככה הוא חושב. כיוון שהוא היה ראש הממשלה בקורונה וקידם (לזכותו ייאמר, שבהצלחה רבה) את החיסונים, הרי שמתנגדי החיסונים עשו זאת נגדו.

וגם מתנגדי המהפכה המשטרית מפגינים נגדו.

ההיקש הלוגי, הוא שאם מתנגדי החיסונים הם נגדו ומתנגדי המהפכה המשטרית הם נגדו, הרי שמתנגדי המהפכה הם מתנגדי החיסונים.

אין ברירה. צריך להלום בהם.

* לבירא עמיקתא – המחשה מושלמת לביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", היא חילופי השרים במשרד התקשורת – מיועז הנדל לשלמה קרעי.

יועז הנדל היה מופת של שר המבין מהי שליחותו ומהי משימתו. שר, היודע שתפקידו הוא לשרת את אזרחי ישראל ולקדם את התחום שתחת אחריותו למען כל אזרחי ישראל. הוא היה בולדוזר במובן החיובי של המושג, להבדיל מן הדי-9 ההרסני והדורסני של הממשלה הנוכחית. הוא פתח ופרץ את כל מה שהיה תקוע במשך עשור, הוביל את מהפכת הסיבים, פרץ דרך בתשתיות התקשורת וקידם רפורמות רבות. הוא לא ראה את עצמו קומיסר התקשורת, לא צנזור ראשי, והגן על התקשורת מפני המתנכלים לה.

בשנתיים שכיהן בתפקיד עשה יועז אלף מונים יותר מכל מה שנעשה שם במשך עשור; עשור שבו שרי התקשורת לא ראו את עצמם כמשרתי הציבור ומה שעניין אותם היה להשתלט על התקשורת. הם הקדישו את מיטב זמנם לנושאים שנדונים היום בבתי המשפט. אם בעבר ראשי ממשלה לקחו על עצמם גם את תפקיד שר הביטחון, נתניהו בחר להיות ראש הממשלה ושר התקשורת, או ליתר דיוק שר התקשורת וראש הממשלה. והוא בחר בתפקיד לא כדי לקדם את התקשורת הישראלית אלא בניסיון להשתלט עליה. וכאשר נמנע ממנו להישאר בתפקיד, מינה נערי שליחויות כמו דודי אסמלם ואיוב קרע, שדרכם המשיך את מסע ההשתלטות.

אחרי תקופת הפריחה שהוביל יועז, בחר נתניהו לתפקיד במזיד, את עוכר התקשורת מס' 1, שלמה קרעי. במקום לקדם את התקשורת, הוא מנסה להרוס, לדרוס ולרמוס. הוא מנסה לחסל את השידור הציבורי. הוא מנסה לפגוע בתקשורת החופשית. הוא לא רוצה תקשורת חופשית, תקשורת ביקורתית, תקשורת דעתנית, תקשורת חוקרת, כלב השמירה של הדמוקרטיה. הוא רוצה תקשורת שתהיה כלב השמירה של השליט וכלב תקיפה של מתנגדי המשטר. במילים אחרות, הוא רוצה להפוך את התקשורת הישראלית כולה לערוץ 14, ערוץ התעמולה.

* להשתלט על נכס לאומי – קומיסר החינוך יואב קיש מנסה להשתלט על הספריה הלאומית, להפוך את הנכס הלאומי הזה לעוד יעד למינויים פוליטיים.

הוא רוצה, בראש ובראשונה, להדיח את חבר הדירקטוריון שי ניצן. כמובן ששום שיקול מקצועי או ציבורי אינו מניע אותו, אלא רק חנופה לבוס הנאשם ונקמה בניצן על כך שפעל במקצועיות במלחמתו בשחיתות, מתוך מחויבות לחוק ולטוהר המידות וללא מורא מהשליט.

והאנשים האלה רוצים להשתלט על מערכת המשפט ולמנות את שופטי ישראל.

* האויב המשותף – מחאת דגלי הלאום מבטאת את אהבת הארץ ואהבת המדינה של ציבור פטריוטי וציוני שנאבק על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית. דגל הלאום מקבץ תחתיו ציבור המורכב מאנשים שבמחלוקות רבות נמצאים משני צדי המתרס, ומתלכדים מול הסכנה של ניטרול מערכת המשפט.

רק השותפות הזאת יכולה לכנס מאות אלפי ישראלים למאבק משותף. מחאת של דגלים שחורים, למשל, דגלי האנרכיזם, יכולה לקבץ כמה מאות. וכשמחאה יכולה לקבץ רק כמה מאות, הדרך שלה להתבלט היא להתפרע ולהפר חוק. מחאת דגלי כחול לבן יודעת שהכוח שלה הוא המספר הגדול של משתתפיה. ואין איום גדול יותר על שלטון, מאשר המספרים. שני סוגים של מספרים – מספר המפגינים והמספרים בסקרים. אני יכול להעיד על כך ממאבק "העם עם הגולן", שהצלחתו נבעה מהתמיכה ההמונית בו, שחצתה מפלגות ומגזרים.

צביונו הכחול-לבן של המאבק מעורר סלידה בקרב שני גורמים. גורם אחד, הוא תומכי המהפכה המשטרית. הם היו רוצים לראות מולם דגלי אש"ף. לא בכדי הם מבליטים (בצדק מבחינתם) כל תמונה של איזה פרובוקטור עם דגל אש"ף. הגורם השני, הוא השמאל הרדיקלי. אופי המאבק מחרפן אותו. הם רוצים מאבק אחר לגמרי ובעיקר – תחת דגל אחר. והאמת היא שתכליתו אחרת.

כך, לדוגמה, נועה אסטרייכר בפשקווילה ב"הארץ". "משבוע לשבוע התמונות מההפגנות מכמירות לב יותר. ים של כחול לבן מאופק לאופק: דגלים, בלונים, צעיפים, חולצות וכובעים… מה הלאה? קעקועים של גבעת התחמושת? ברית מילה חוזרת על הבמה המרכזית?… הדגלנים הציונים בטוחים שאם הם יצעקו מספיק חזק שהם אוהבים את ישראל… ויפזמו בדמעות 'אין לי ארץ אחרת', מישהו יעצור לחשוב לפני השלכת הרימון?" לשיטתה, דגל הלאום הוא דגלם של יונה אברושמי ויגאל עמיר, וציבור המפגינים יודע "לתת גוו למכים, לנשק את היד שמחטיפה לו". היא סולדת מן המחאה, כי היא מחאה ציונית. היא רוצה מחאה אחרת. "ש-80% ממתגייסי המחזור הקרוב לא יתייצבו בבקו"ם". ברור שמה שמעניין אותה אינו אם מערכת המשפט תהיה עצמאית. מה שמפריע לה הוא שיש מדינה יהודית. לכן היא ושכמותה, רוצים עריקה המונית מצה"ל, כדי שלא יהיה מי שיגן על המדינה. גם קרולינה לנדסמן, באותו עמוד, יוצאת נגד המחאה, כי בעיניה אין משמעות למאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. זה בזבוז זמן. צריך "לחזור לדבר על הבעיה המרכזית של ישראל: הכיבוש".

מחאת דגלי הכחול לבן היא אויב משותף של הימין הקיצוני ושל השמאל הקיצוני.

* הגיס החמישי של המחאה – גם המשורר אלמוג בהר נמנה עם עוכרי המחאה מן השמאל הרדיקלי. הוא כתב: "התקבלו חוקי ההפיכה. לא משרתים בצבא של דיקטטור".

הגבתי: "אני מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית, וביתר תוקף לדברים הנואלים שלך, המסיתים לערוק מהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. אתה מאמץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הביביסטית: 'המדינה זה ביבי'. כאילו כאשר אנחנו מתנגדים לו פירוש הדבר שאנחנו מתנגדים למדינה. ומי יעצור את האויב ואת הטרור ואת חורשי רעתנו? עובדים זרים? אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. המאבק הזה הוא מאבק הדגלים – דגלי כחול לבן; מאבק ציוני פטריוטי. אנשים כמוך מכתימים את המאבק ומשמשים אידיוטים שימושיים של נתניהו וחבר מרעיו".

את בהר זה הצחיק.

כי מה לו ולציונות? מה לו ולפטריוטיות? הרי מזמן הוא קרא להתנתק מהציונות. והאם פתאום הוא בעד סרבנות? בגלל חוקים שהתקבלו? הרי מזמן הוא קורא לשמאל "להיפרד מן הצבא והמסגרות הביטחוניות המשמרות את הדיכוי והכיבוש, ולשקול האם סרבנות קולקטיבית אינה מעשה פוליטי מהותי יותר מאשר השאלת הילדים למלחמות החורמה שמתכנן הימין. מדובר למעשה גם במאבק על מערכת החינוך כולה, כנגד האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית".

אז הוא תופס טרמפ על המחאה. מחאה שזרה לו ולמה שהוא מייצג והוא זר לה ולמה שהיא מייצגת. דגל הכחול לבן – זה דגל המחאה. זה הדגל שמניפים מאות אלפי ישראלים. את דגל מה שהוא מכנה "האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית". אנשים כמותו הם גיס חמישי במחאה.

* להישאר על המשמר – כאשר השלטון יתחלף, ולפיד או מישהו אחר יהיה ראש הממשלה. האם בטוח שהוא יבטל מיד את חוקי המהפכה המשטרית?

הלוואי שיכולתי לחתום על כך. אבל אני יודע ששליטים אוהבים כוח ובעיקר שונאים לוותר על כוח. ומי שיגיע לתפקיד וימצא כוח של שלטון ללא מיצרים, ללא איזונים ובלמים – מה רע לו?

בקיצור, אנחנו, האזרחים שוחרי הדמוקרטיה, נצטרך להישאר על המשמר.

אבל אני מקווה שבסופו של דבר המהפכה המשטרית תסוכל וישראל תישאר דמוקרטיה.

* כדי לקחת ולא כדי לתת – מיליונים רבים יועברו למשפחות השכולות – תרומה של נפתלי בנט שיעביר את כל כספי תביעות הדיבה למשפחות שכולות. אחד ממוקדי תביעות הדיבה הוא השקר על המיליונים הרבים שהושקעו בשידרוג ביתו הפרטי ברעננה. הכל היה שקר וכזב. אגורה אחת לא עברה מעבר לדרישות המיגון של השב"כ.

ועכשיו, מי שעומד בראש תעשיית השקרים וההסתה שהמציאה והפיצה את הדיבה על בנט, ממשיך לגרד עוד ועוד מכספי משלם המסים לו ולמשפחתו הגרגרנית, לבתיו כולל הבית בקיסריה, שלא מוגדר כמעון רשמי זמני, עם דרישות אבסורדיות עד גיחוך לביגוד ואיפור שלו ושל אשתו. אין להם בושה. וועדת הכספים כמובן מאשרת על אוטומט כל דרישה של "המשפחה" כי זה "רצון הרוב".

נעמי שמר כתבה על ארץ ישראל האבודה והיפהפיה והנשכחת שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.

"המשפחה" מגלמת את הישראלי המכוער, שמושיט את ידו כדי לקחת ולא כדי לתת.

* הטייקון החדש – "המשפחה" כבר מבינה שהסתבכה בקבלת "מתנות" מטייקונים, והיא פונה לטייקון אחר – משלם המסים הישראלי, בדרישה שיממן את תפנוקיה וגרגרנותה. האם סעיפי העתק של לבוש ואיפור לגרגרנים האלה, שאישרה ועדת הכספים של הכנסת, כי "זה רצון הרוב", כוללים גם שעוני רולקס?

* מחיר האקטיביזם – נדב איל כתב בטורו ב"ידיעות אחרונות" על אלה שהכשירו את בן גביר והכהניזם. ראש וראשון הוא כמובן נתניהו, מפלגות הימין והתקשורת, שמטעמי רייטינג ומתוך רצון להפגין פלורליזם הכשירו את השרץ.

איל שכח שהיו גם שותפים אחרים – שופטי בית המשפט העליון, שאיפשרו את ריצתו של הכהניסט. ההחלטה שלהם היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. הם העמידו את חופש הביטוי כעקרון-על העומד מעל חוק יסוד הכנסת.

וכאשר אנו רואים את הח"כהניסט אלמוג כהן מתגזען, מתבהם ומתפרע, כדאי שנדע שזה מחיר האקטיביזם השיפוטי. ולכן, במאבק נגד המהפכה המשטרית אין זה נכון להגן על הסדר הקיים, אלא לקדם פשרה שתתקן את המעוות, אך בלי לשפוך את התינוק עם המים.

* התנצלות – אני רוצה להתנצל בפני גוטליב.

לפני ימים אחדים כיניתי אותה "תחתית החבית".

אני מצטער על האמירה הזאת.

גוטליב אינה תחתית החבית.

תחתית החבית היא אלמוג כהן.

אני מקווה שלא אצטרך להתנצל גם בפניו.

* תמונת ראי – כאשר עופר כסיף ואלמוג כהן צווחים זה על זה, כל אחד מהם רואה מולו את הישראלי המכוער.

* יש בשורה – יש בשורה בתקציב המדינה!

חינוך חינם לגילאי שנתיים שלוש.

נקווה שאכן זו הפעימה הראשונה של ההתחייבות לחינוך חינם מהלידה.

ברכות לממשלה על ההחלטה.

וראוי לזכור ולהודות למחאה החברתית של 2011. לקח 12 שנים, אבל בלי המחאה ההיא זה לא היה קורה.

* איך אומרים "אין פרטנר" בלשון דיפלומטית – במשך שלושים שנה שירת אלון אושפיז במשרד החוץ והיה מעורב מאוד בכל תחומי הדיפלומטיה הישראלית, יחסי החוץ שלה, המשאים והמתנים, הגלויים והחשאיים, עם הפלשתינאים ועם מדינות ערב, ובמאבקים נגד BDS והדה-לגיטימציה לישראל. לפני שנתיים וחצי מונה אושפיז בידי שר החוץ אשכנזי למנכ"ל משרד החוץ, תפקיד שמילא במשך שנתיים וחצי בלבד תחת שלושה שרי חוץ – אשכנזי, ישראל כץ ולפיד.

בראיון מעניין מאוד ב"הארץ" הוא הציג את משנתו, המבוססת על שלושים שנות ניסיון. בין השאר דיבר על האפשרות למו"מ עם הפלשתינאים. הוא הזהיר מפני מו"מ כזה, כי "ניסיון לקדם פתרון מדיני ייגמר בהסלמה. המחיר של כישלונות בעולם הזה בדרך כלל מגיע בשפיכות דמים. זה לא ודאי" אמר אושפיז בניסוח דיפלומטי, "אבל זו אפשרות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון". בשפה דיפלומטית לא מקובל להתנסח במילים כמו "אין פרטנר", אך זה בדיוק מה שהוא אמר. "אני חושב שריאלי יותר לתאר זאת כחוסר יכולת לקדם תהליך מדיני. אני לא יודע מה עיתון 'הארץ' יחשוב על האמירה הזאת, אבל אני לא חושב שאפשר לקדם כעת תהליך מדיני עם הפלשתינאים, שלא ייגמר בהסלמה קשה שתבוא לידי ביטוי בחיי אדם… הפלשתינאים לא בשלים בשום דרך למשא ומתן מדיני". אושפיז מזכיר בדבריו, שגם הכרזתו של לפיד בעצרת האו"ם על פתרון שתי המדינות "לא הורידה את הפלשתינאים מהעץ. בחלקים מסוימים הם טיפסו עוד יותר גבוה".

אושפיז דיבר על חשיבות המאבק ב-BDS.הוא הציג כאיום חמור על ישראל, את הניסיון להציג אותה כמדינת אפרטהייד והזהיר שהניסיון הזה זוכה להצלחות. את BDS וכל תנועת החרם הוא מגדיר כאנטישמיות. בלשונו הדיפלומטית הוא גינה את הישראלים המשתפים פעולה עם BDS. "אני לא מאשים אותם באנטישמיות או באוטו-אנטישמיות, יש לזה צדדים פוליטיים. אבל יש במקומות האלה, בארגונים האלה, מצע רעיוני שבעיניי הוא אנטישמי".

אושפיז הזהיר מפני ההשלכות של פגיעה בחוזקה ובעצמאותה של מערכת המשפט בישראל על מדיניות החוץ של ישראל. הוא הגדיר את היותה של מערכת המשפט הישראלית עצמאית וחזקה "אינטרס לאומי מובנה". לדבריו, "היכולת לקדם אינטרסי ליבה של מדינת ישראל ולהגן עליהם תלויה בכך במידה משמעותית. אלה גם דברים שנוגעים לביטחון של המקום הזה, חד-משמעית". הוא מזהיר שפגיעה במערכת המשפט תרחיק מאתנו את השותפים הכי חשובים שלנו בקהילה הבינלאומית והדבר עלול להביא להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל. הידרדרות כזו עלולה "להקל על הניסיונות לפעול משפטית נגד קציני צה"ל בחו"ל". הוא הציג דוגמאות שהסבירו כיצד ישראל בלמה מתקפות חמורות עליה, בזכות הקרדיט העולמי לעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית.  

* בצד הנכון – ביקורו של שר החוץ אלי כהן באוקראינה וביקור משלחת של הכנסת – הח"כים אדלשטיין ואלקין (נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה), וההצבעה באו"ם בעד ההחלטה, הקוראת לנסיגה מיידית של רוסיה מאוקראינה, הן התפתחויות חיוביות ביחס של ישראל למלחמה.

אך במלאת שנה לפלישה, הגיע הזמן שישראל תהיה חד-משמעית יותר בתמיכה באוקראינה ובגינוי לרוסיה ואף תסייע לאוקראינה באמצעים להגנה על אזרחיה.

* אדם ואדמה – "אדם ואדמה" היא רשת פנימיות חקלאיות, בניצנים, בערבה, בתבור ובגולן, שהוקמה בידי ארגון "השומר החדש". הפנימיות מובילות שיטה חינוכית חדשנית המשלבת עבודה חקלאית עד הצהרים, לימודים בצהרים ופעילות חברתית ורעיונית בערב. מאפיין חשוב נוסף של הרשת, הוא לימודים משותפים של חילונים ודתיים.

הפנימיה בגולן נמצאת בקיבוצי, אורטל. אני עובד במטע עם תלמידי "אדם ואדמה" ואני גם מלמד שם. ואני אוהב מאוד את הרעיון, את הביצוע, את המיזם ובעיקר את התלמידים.

רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי, "על חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים".

אין ראויים מהם.

* מסרב להידרדר – חנן יובל הופיע השבוע בבית הפלמ"ח, בטקס הענקת פרסי יגאל אלון למעשה מופת חברתי חלוצי, בין השאר לרשת בתי הספר "אדם ואדמה". מה הפלא שלאחר מכן הוא מסרב להידרדר להופעה בפני אלמוג כהן, גוטליב, אטבריאן, קרעי ואמסלם?

* הזמנה אישית – כיוון שאהוד בן עזר מצנזר את מאמריי, כפי שהוא התהדר באחד הגיליונות האחרונים (הוא חושש שאם אכתוב על מי שהורשע פעמים רבות בפלילים וישב בכלא על עבירות חמורות ביותר, שהוא פושע, הוא צפוי לתביעת דיבה), אני מזמין את כל מי שמעוניין לקרוא את מאמריי ללא צנזורה, לפנות אליי באופן אישי לדואל uriheitner@gmail.com  ואצרפו לרשימת התפוצה של כל מאמריי (גם אלה שלא נכתבו ל"חדשות בן עזר" אלא לבמות אחרות).

          * ביד הלשון

הרבה טקס בישבן – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "נהוג שראשי ממשלה ישראלים – כמו למשל רבין, ברק, שרון, אולמרט, אפילו נתניהו עצמו בהזדמנויות קודמות – מטפסים על כבש המטוס עם כל הטקס בישבן שבועות ספורים בלבד לאחר כניסתם לתפקיד".

את הטקס בישבן הוא לקח ממאיר אריאל. בשירו "טרמינל לומינלט" מופיעות השורות הבאות:

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן

אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן

וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏8.2.23

* רעידת אדמה – בניגוד לרעידת האדמה בטורקיה, את רעידת האדמה בישראל עוד אפשר למנוע.

יש לעצור את הדהירה המטורפת לעבר תאונת דרכים קטלנית.

על הממשלה לעצור את דהרת הדי-9 של המהפכה המשטרית. על האופוזיציה לא להתחפר בסרבנות לשינוי ולהוקיע את הקולות הקיצונים הדוחפים למאבק אלים.

על הצדדים להיענות ליוזמת הנשיא ולבנות יחד רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה.

* המבוגר האחראי – לא תמכתי בבחירתו של הרצוג לנשיא המדינה. הסיבה הראשית לכך הייתה אהבת מרדכי – תמכתי במרים פרץ, שהתמודדה נגדו. הסיבה השניה הייתה מעורבותו בפרשיית השחיתות של עמותות ברק ושתיקתו בחקירה.

אבל אני מעריך אותו מאוד כנשיא. כעת, עיניי ולהערכתי עיני רוב העם נשואות אליו, בתור המבוגר האחראי המנסה לעצור את הדהרה המטורפת להתנגשות חזיתית ולקרע חסר תקדים בעם. הוא דוחף בכל כוחו לעצירת דהרת האמוק המטורפת של ממשלת הדי-9 שהורסת, רומסת, דורסת ומנסה להחריב את מדינת החוק ואת מערכת המשפט. הדרך לכך היא לא התבצרות במצב הקיים במערכת המשפט וסרבנות לכל שינוי, אלא הידברות בין הממשלה, בית המשפט העליון והכנסת על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה; רפורמה של תיקון הפגמים במערכת המשפט ולא של שפיכת התינוק עם המים.

על לפיד וגנץ להביע תמיכה בלתי מסויגת במהלך שהרצוג מוביל, ולו בעקבות הידרדרות המחאה לשיח אלים ומסוכן. עליהם לעשות זאת מיד, ולא להמתין לתגובת הממשלה. תמיכה שלהם במהלכי הנשיא, תיצור לחץ על דובוני הלא-לא בממשלה לעצור את הדהרה ולגשת להידברות אמת.

הרצוג מנסה להציל את מדינת ישראל. מן הראוי שכל פטריוט אמתי יתמוך במאמציו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

* אם הוא רציני – בראיון להסכת "רואים רחוק" של "ישראל היום" אמר יריב לוין, שהוא מוכן ורוצה בהידברות על הרפורמה המשפטית".

אם הוא כן ורציני, עליו להוכיח זאת במעשים. עליו להקפיא מיד את כל הליך החקיקה, ולהיכנס להידברות אמתית, בלב פתוח ונפש חפצה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.  

* זה הזמן לאחריות – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות החרימה את המפגש המסורתי בטו בשבט, יום ההולדת של הכנסת, בהשתתפות הנשיא, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה וראש האופוזיציה.

זו טעות חמורה מצדה. אפשר להבין את רצונה לא לשדר "עניינים כרגיל", שעה שהממשלה מנסה להשתלט על הרשות השופטת. אבל המפגש הזה, בהרכב הזה, בעיתוי הזה, עשוי להיות תחילתה של הידברות בין הגורמים הרלוונטיים על רפורמה קונסטרוקטיבית במקום המהפכה המשטרית. זה לא זמן למשחקי חרמות. זה הזמן לאחריות.

* רפורמה לדורות – בעוד ארבע שנים, או שנתיים, יתחלף השלטון. ואז מיד תבוטל כל המהפכה המשטרית. ואז יחלפו עוד ארבע שנים, או שנתיים, או שמונה שנים, ושוב יתחלף השלטון. ושוב תחוקק המהפכה הזאת.

ככה אי אפשר לנהל מדינה. יש לעצור את המהפכה ולגבש יחד, בהסכמה רחבה, רפורמה קונסטרוקטיבית שתזכה לתמיכה של הרוב הגדול בכנסת ובעם. רפורמה לדורות.

* יגאל עמיר הבא – מנהיגי המחאה חייבים להוקיע בכל לשון את זאב רז, שהסית לרצוח את נתניהו.

אם יקלו ראש בכך, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר שידם לא שפכה את הדם, אם יקום יגאל עמיר של המחאה.

אין לי חשק להסביר איזה נזק הדברים האלה מסבים למחאה הצודקת, כי כאשר מדובר בחציית קו אדום ערכי ומוסרי, אין לי עניין בטיעונים תועלתניים, צודקים ככל שיהיו.

* הסכנה הגדולה יותר – האיומים על חיי נתניהו חמורים ומסוכנים ומחייבים את השב"כ והמשטרה להתייחס אליהם בכל כובד הראש.

עם זאת, עדין האיומים על בהרב-מיארה (כרגע היא היעד המרכזי, כמו מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך לפניה) הם בסבירות גבוהה יותר.

* תפילת הכהניסטים – לאחר מופע האימים של השר החוליגן בן גביר למחרת הטבח בנווה יעקב, שבו הסית נגד היועמ"שית והתיר את דמה, נשלחה בקבוצות הווטסאפ של עוצמה כהניסטית הודעה עם פרק תהילים למותה של גלי בהרב מיארה.

לא בכדי, האבטחה עליה הועלתה לדרגה הגבוהה ביותר. הסכנה היא מוחשית.

אסור לזלזל בבן גביר. כאשר נופף בסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והתחייב: "בפעם הבאה נגיע אליו", לקח חודש פחות יום והם הגיעו אליו.

* עוד חוק מושחת – אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק. הבסיס של מדינת חוק הוא השוויון בפני החוק. בדמוקרטיה איש אינו עומד מעל החוק.

חבילת חוקי המהפכה המשטרית שעוכר המשפט יריב לוין הציג במסיבת העיתונאים, הוגדרה בפיו כפעימה הראשונה של המהפכה. הוא מסתיר את תכני שלוש הפעימות הבאות. הוא משהה אותן עד לאחר קבלת פסקת ההתגברות האוטומטית, ואז יוצגו, בין השאר, חוקי מגה-שחיתות, שנועדו לפסילה, אך הרוב האוטומטי יתגבר עליה.

אין זה מן הנמנע שהפעימות הבאות תכלולנה חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

בינתיים, יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ כבר יוזם חוק חסינות לראשי ערים. יש לציין, שלהוותנו קיימת בשלטון המקומי תופעה של שחיתות נרחבת. ראשי הרשויות, שלרוב הם יושבי ראש ועדות התכנון והבניה של יישוביהם, עומדים בפני פיתויי שוחד מצד אחד ואיומים מצד שני של קבלנים מושחתים ושל גורמים עברייניים, כדי לקדם את המיזמים שלהם. רבים עומדים בפיתוי, אך לא מעט נופלים.

מה שעומד בפני פיתויי השוחד, הוא מצפונם של ראשי ערים ואימת החוק. אופיר כץ רוצה להסיר את אימת החוק.

לכאורה, החסינות לראשי הערים היא "רק" ממעצר. אך הרי המעצר הוא לצורך חקירה, למניעת שיבוש החקירה, ליצירת לחץ על הנחקרים. משמעות הצעתו של אופיר כץ, היא מתן אפשרות לראשי ערים לעבור על החוק ללא הפרעה.

מה דוחף אותו לקדם שחיתות? איזו חברה הוא רוצה שתהיה כאן? סביר להניח שהמוטיבציה שלו היא כוחם והשפעתם של ראשי רשויות מן הליכוד על מתפקדים בפריימריז. הם יהיו חייבים לו ויקדמו אותו.

אני שב וקורא לפשרה והידברות ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל במה שקשור לטוהר המידות ולניקיון כפיים של נבחרי הציבור אין מקום לשום פשרה. להיפך, יש לצמצם גם את חסינות הח"כים. במלחמה בשחיתות אין פשרות.

אני מצפה מראשי רשויות הגונים ושונאי שחיתות להתייצב נגד היוזמה המושחתת.

* מינויים הזויים של אנשים הזויים – הממשלה ההזויה הזאת ממשיכה לנפח את עצמה במינויים הזויים של אנשים הזויים לתפקיד שרים מיותרים. עכשיו ניפחו את משרד המשפטים בעוד שר. שני הגרועים בעוכרי המשפט בישראל, לוין ואמסלם, מאכלסים עכשיו את משרד המשפטים. דודי אמסלם מתאים למשרד המשפטים כמו שעופר כסיף מתאים למשרד הביטחון, כמו שמרדכי וענונו מתאים לתפקיד יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית וכמו שבן גביר מתאים לשר לביטחון "לאומי".

* התנהלות נכלולית – כעסתי מאוד כשקראתי ששגרירת ישראל בפריז יעל גרמן לא קיבלה את פניו של ראש הממשלה בהגיעו לפריז. איזו התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. הוא ראש הממשלה הנבחר, היא אמנם התפטרה אך טרם הוחלפה, היא מייצגת את מדינת ישראל וראש הממשלה נבחר בידי אזרחי ישראל בהצבעה דמוקרטית. ראיתי בהתנהגותה חוצפה.

מה מסתבר? שגרמן הכינה במסירות ובמקצועיות את הביקור אבל לשכת ראש הממשלה הודיעה לה שאינה רצויה בטקס והיא "התבקשה" לא להגיע. במקביל, הם הדליפו את השקר שהיא החרימה את הטקס. ומיד, הכתב"מים נשלחו להפיץ את הבשורה.

אכן, התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. אך לא של גרמן אלא של נתניהו. כרגיל, התנהגות נכלולית, התנהלות שקרית.

גם כשדוקטור נתניהו יוצא לשליחות מדינית, מיסטר ביבי מאפיל עליו.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", אנו קוראים על המהלך שביצע משה על פי עצת יתרו כהן מדיין – להקים מבנה ארגוני שיבזר את העומס, אך יהיה היררכי. עד אז, משה לבדו הנהיג ושפט את העם. העומס עליו היה בלתי נסבל. הוא פתר כל סכסוך בין שני אנשים. כעת הקים מערכת של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. במבנה הזה, אין עדין הרעיון המודרני של הפרדת רשויות. כל המבנה הזה הוא הרשות המבצעת והשופטת כאחד והיא כפופה למשה, שהוא המנהיג העליון והשופט העליון. את המסר הזה אסור לנו לקחת מן הפרשה. 

מה שחשוב לתת עליו את הדעת, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

זה המסר שכה חשוב שנאמץ.

* חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט – אבי היה חבר תנועת החרות מיום הקמתה ואח"כ חבר הליכוד עד יומו האחרון. על תעודת החבר שלו, בחתימת מנחם בגין, מופיע הסעיף "שליחות התנועה ועקרונותיה". ובו נכתב: "השקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט".

* כרזות בכנסת – התפרצות מפגינים צעירים לאולם ועדת החוקה הזכירה לי אירוע מלפני שלושים שנה.

באותו יום (28.4.93) נערך בכנסת דיון מדיני, שיפתח בנאום מדיני של ראש הממשלה יצחק רבין.

נאום של ראש הממשלה ממקד תמיד את כל התקשורת. החלטנו לעשות מעשה הפגנתי תקשורתי בעת הדיון. קבוצה של תושבים מהגולן, בראשותי, הגיעה עם שלטים "העם עם הגולן" וסיסמאות נגד נסיגה מהגולן. אמנם באותה תקופה עוד לא הייתה בדיקה קפדנית בכנסת, כפי שקיימת מאז רצח רבין, אך בכל זאת, להיכנס עם כרזות, לא היה פשוט.

תיאמתי עם ח"כ משה פלד מצומת, הוא נפגש עמנו ליד הכניסה והכניס את הכרזות. נכנסנו והלכנו לחדרו של פלד לקחת את הכרזות. ואז התברר שרבין הבריז לנו ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. זה היה מאכזב מאוד, כי היה ברור שנאום של שר אינו מעורר תשומת לב כמו נאום ראש הממשלה.

מה עושים? האם לקיים את ההפגנה בכל זאת, או להמתין להזדמנות אחרת שבה ראש הממשלה ינאם? הרי ברור שזה לא תרגיל שנוכל לעשות פעמיים. מה שהכריע מבחינתי את הכף, הוא שהאנשים אתי היו פעילים מן השורה, שלקחו יום חופש מהעבודה ולא רציתי שירגישו שסתם בזבזו את זמנם לריק.

הסתרנו את הכרזות מתחת לחולצות. בעת נאום רמון, שלפנו אותן והנפנו אותן. מיד כל המצלמות כוונו לעברנו. היו"ר, שבח וייס שהלך השבוע לעולמו, הורה לסדרנים לסלק אותנו. אחרי כדקה, שבה עמדנו והנפנו את הכרזות, הגיעו הסדרנים, חטפו את הכרזות וסילקו אותנו אחר כבוד מן המשכן.

ברור שלא זכינו להד שציפינו לו אם רבין היה נואם, אך היה סיקור ולמחרת תמונתנו התנוססה בעיתונים.

אגב, האירוע הזה ממש לא היה האירוע החשוב מבחינתי באותו יום. באותו ערב היה לי הדייט, ששינה את חיי.

* המקפיא הסדרתי – נתניהו הסכים לבקשת ארה"ב להאט את קצב הבניה ביהודה ושומרון. זה לא צריך להפתיע. הוא רגיל לזה. הרי הוא כבר הקפיא את ההתיישבות והבניה ביו"ש ובירושלים. איך הוא היה מסתער על הממשלה הקודמת אילו הסכימה לכך… באיזו אלימות ותוקפנות. אבל זה לא היה קורה, כי בשום מצב הממשלה הקודמת לא הייתה מוכנה לכך.

* מי יכפה את פינוי חאן אל אחמר – הממשלה ביקשה מבג"ץ אורכה של ארבעה חודשים לפינוי חאן אל אחמר. בית המשפט אישר לה חודשיים.

האם בג"ץ הססססס0000000מולני יכפה על ממשלת ימין על מלא מלא מלא מלא לפנות את חאן אל אחמר?

* בחזרה לטיפטופים – בגבול עזה מסתמנת בימים האחרונים חזרה לתקופת ה"טיפטופים" הזכורה לרע. אפילו רפורמת הפיתות לא מרתיעה אותם.

* ספין ההטבות למחבלים האסורים – המנטרה של בן גביר והאספסוף הנוהה אחריו, היא שהמחבלים האסורים נהנים מתנאים טובים יותר מן האסירים היהודים.

מה ההטבות שניתן ליהנות מהן בכלא?

במקרה של אסירי עולם – קציבת העונש.

היכולת לקצר שליש על התנהגות טובה.

קבלת ביקורים של קרובי משפחה.

חופשות.

התייחדות עם בת הזוג.

כל שאר ההטבות הן חרטא. הן בשוליים.

כל ההטבות המשמעותיות הללו נמנעות מהמחבלים, ולכן הטענה הזאת שקרית וכל האובססיה על תנאי האסירים היא דמגוגיה פופוליסטית.

יש רק יתרון אחד למחבלים על אסירים אחרים – היכולת שלהם להשתחרר בעסקאות שבויים. הפתרון לכך הוא לא לבחור מנהיגים חלשים לתפקיד ראש הממשלה, בוודאי לא כאלה שכבר כשלו בעסקה כזו.

* מפרקים את משרד החקלאות – כחלק ממהלכי פירוק המשרדים של ממשלת הדי-9, הממשלה עומדת להוציא ממשרד החקלאות את אחת היחידות החשובות שלו, הרשות לתכנון ופיתוח ההתיישבות והכפר, ולהעביר אותה למשרדו של פרח-הכהניסטים יצחק וסרלאוף. למה? כי הכהניסטים רוצים עוד ועוד כוח ושליטה ומולם עומד ראש ממשלה רופס, שהחקלאות מעולם לא עניינה אותו, ולכן בין השאר הוא "הכיל" את הטרור החקלאי ואת טרור ההצתות.

שר החקלאות דיכטר מתנגד, אבל נתניהו אפילו לא דיבר אתו על כך. הוא לא סופר אותו.

מה לכהניסטים ולחקלאות? חקלאות זה לא לעקור עצי זית של פלשתינאים.

* מעצמה הומניטרית – ישראל היא מעצמת-על הומניטרית.

בכל אסון המתרחש במקום כלשהו בעולם, ישראל הראשונה שנלחצת לעזרה.

טוב מאוד שישראל מסייעת גם לסוריה. בסיטואציות כאלו יש להיחלץ גם לעזרת אויב.

ברעידת האדמה באיראן, ישראל הציעה לה סיוע אך איראן דחתה את ההצעה. אני מודה שהופתעתי שאסד ביקש עזרה ישראלית, אך משביקש, על ישראל להיענות לבקשה. טוב עשה נתניהו שהחליט על כך.

* שאילתה לשלטונות ריכטר – לפני שבועות אחדים ערכנו – צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל, תרגיל היערכות לרעידת אדמה. ימים אחדים לפני התרגיל, הזמנו מומחה לרעידות אדמה, רפי סדי, להרצאה בנושא.

בהרצאה הוצגה בפנינו רשימה עם מועדי רעידות האדמה הגדולות שפקדו את ארץ ישראל. לאורך מאות שנים, אחת בכמאה שנה מתרחשת רעידת אדמה חזקה בא"י. הרעידה החזקה האחרונה הייתה ב-1927, אז דיר בלאק.

ואני רק שאלה לשלטונות ריכטר – האם אפשר להכיר ברעידת האדמה הגדולה בשכונה שלנו, בטורקיה וסוריה, כרעידת המאה שלנו ולדחות את הרעידה בעוד מאה שנה?

* רוגל אלפר, אחי – אם אח או אחות או קרוב משפחה קרוב של רוגל אלפר היה עכשיו בטורקיה, הוא היה דואג לשלומו יותר מאשר לשלומם של שאר הטורקים ושאר האנשים שנמצאים בטורקיה? למה? הרי כולם בני אדם. איזה אגואיסט.

הוא מגנה את הישראלים והתקשורת הישראלית שמתעניינת קודם כל אם יש ישראלים בקרב הנפגעים. אבל העניין שלנו בשלומם של אחינו הישראלים והיהודים הוא מובן מאליו, ואין בו כל זילות, חלילה, של הצער על חיי בני אדם אחרים. בדיוק כמו הדאגה שלו למשפחתו הקרובה.

הבעיה היא שאלפר מצהיר שאינו יהודי, הוא בז לכל רגש לאומי ופטריוטי, הוא סולד מכל אחווה יהודית. זאת, שעה שהוא מעריץ כל רגש לאומי ואף לאומני של הפלשתינאים, ומסביר שערביי ישראל אינם יכולים שלא לתמוך בפיגועים של "אחיהם". לנו, לעומת זאת, אין אחים.

אז אני מצהיר, שכהומניסט שחונך על אהבת האדם, האכפתיות שלי לאחיי היהודים והישראלים חזקה יותר מהאכפתיות הכלל אנושית. וכאשר קורה אסון או פורצת מלחמה במקום כלשהו בעולם, מעניין אותי קודם כל מה שלומם של היהודים באותו מקום.

ואפילו רוגל אלפר, המתכחש ליהדותו, הוא אחי. אמנם אח שאני מתבייש בו, אח שמגעיל אותי, אח המעורר בי חלחלה. ובכל זאת אחי. לכן, כאשר ערבי, למשל, כותב דברי שנאה למדינת ישראל כמו רוגל אלפר, זה לא כל כך מזיז לי. וכאשר אלפר כותב את הדברים, הם כואבים לי.  

* שבת אחים גם יחד – ביום ראשון, ערב החג, אירחנו באורטל את חברינו מהמושב הדתי אלוני בשן לסדר טו בשבט משותף. היה זה אירוע מרגש, שמח ומרומם נפש.

חשנו עד כמה אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן, אהבת התרבות היהודית הישראלית; כל אלה חזקים יותר מכל מחלוקת ומכל הבדל באורחות החיים.

את הערב הנחיתי יחד עם חברי ד"ר ערן מאיר מאלב"ש.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

לאחר הסדר, ניגש אליי אחד החברים מאלב"ש, שהודה לי על היוזמה והאירוח, ואמר: "אלה החיים האמתיים. בתקשורת ובפוליטיקה אנחנו שומעים על הקרע והשסע ומלחמת אחים, אבל המציאות היא מה שאנחנו עושים כאן". לא הסכמתי אתו. אמרתי לו שהקרע הוא המציאות ומה שאנחנו עושים זאת המציאות. השאלה היא איזו מציאות תגבר. מה שאנו עושים זה מאבק על דמות החברה, ועלינו להתעקש ולפעול ולא לתת לשוחרי הקרע ולמפיצי השנאה לנצח.

למחרת בבוקר קראתי בוויינט פשקוויל של איזה ימנן מחרחר שנאה וקרע, שמדקלם את המנטרה רוויית השנאה והדעות הקדומות, על פיה המאבק הוא בין יהודים וישראלים. לא ניתן לחצוף הזה ושכמותו להטיל דופי ביהדותנו, ולא ניתן להם להתנער מן הישראליות שלהם. הדיכוטומיה בין ישראליות ויהודיות היא המתכון לקרע. התרופה היא היהדות הישראלית והישראליות היהודית של מחנה המיינסטרים הציוני, שיעמוד מול מחנה השונאים, הקורעים והמשסעים, שקיימים בין שני המחנות.

* עדות לדור – מו"ר יריב בן אהרון זצ"ל הוא מחדש סוגת המסכת. המסכתות של יריב, היו טקסטים ציוניים ובעיקר של הגרעין החלוצי של הציונות, שאותם פרסם כדף גמרא – המקור, וסביבו פירושים, הצגת המקורות היהודיים שצוטטו או נרמזו בטקסט ולעתים טקסטים נוספים של בעל הטקסט עצמו המפרשים את דבריו בטקסט הנדון. מפעלו התרבותי הזה כלל מסכתות על "שירי עיר היונה" של אלתרמן, "מסדה" של יצחק למדן, "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק", "לפני החוק" של קפקא, "זמר" של שלונסקי, מספר מסכתות על יצירותיו של ברנר ועוד. את המסכת האחרונה שכתב הוא לא זכה לראות בדפוס, וכשהיה על ערש דווי, עסק בעריכתה הסופית; הייתה זו מסכת על כתבים של ברל כצנלסון. תלמידו המובהק של יריב, תום נבון, השלים את המלאכה ואף כתב מבוא חשוב ומעניין. הספר, שיצא בשנת 2019, אך קראתי אותו רק עתה, הוא: "ברל כצלנסון – ניצוצות מעולמו הרוחני".

כמו המסכתות הקודמות שערך, גם את המסכת הזאת יריב כתב מתוך לימוד משותף עם תלמידיו.

מבין חמשת המאמרים של ברל המופיעים בספר (בתום הספר הובא כנספח מאמר של יריב על ברל, שפורסם ב-1972) אציין את "עדות לדור", מאמר שכתב ברל לספר "מאורעות תרצ"ו", שיצא לאור חודשים אחדים לאחר פרוץ המאורעות. את המסכת הזאת כתב יריב בתקופת מתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה", והפירוש שלו נע רצוא ושוב ממאורעות תרצ"ו למאורעות האינתיפאדה.

היכרותי האישית עם יריב וחברותי אתו החלה בשנת 2001. עד אז הכרתי אותו ברמה הציבורית מקריאת כתביו. תמיד הערכתי אותו מאוד כאיש רוח דגול, כמחנך וסופר, אבל פוליטית הייתי רחוק מעמדותיו. הוא השתייך למחנה היוני בתנועה הקיבוצית. כאשר הכרנו אישית, הייתה בינינו קרבה פוליטית רבה. דחיית הצעותיו של ברק בידי ערפאת ומתקפת הטרור, הביאו אותו להתפכחות מחלומות השלום ולאימוץ השקפה ניצית מפוכחת. ההשקפה הזו באה לידי ביטוי ברור במסכת.

יריב הקפיד להשתמש במינוח הציוני "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" ולא לאמץ את המינוח הפלשתינאי "המרד הערבי הגדול", כצו האופנה של ההיסטוריונים. אגב, הוא גם הקפיד לאיית "פלשתינאים" ולא "פלסטינים" כאותו צו אופנה. הוא מתאר את הסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישות יהודית בארץ ישראל ב-1936 ואת דרכי הטרור של הפלשתינאים, כמאפיין המרכזי העובר כחוט השני לאורך כל שנות הסכסוך. וכך, הזדהותו עם דבריו הציוניים, הלאומיים, של ברל בתקופת המאורעות, באה לידי ביטוי בדברים שכתב במסכת על זמננו. וכפי שברל יצא בחריפות נגד הגורמים בתוכנו שמזדהים עם האויב בשנות ה-30, כך יריב עם ממשיכי דרכם היום. ובעניין זה, שבער בקרבו, יריב פירש את דברי ברל במאמר, בעיקר באמצעות ציטוטים נרחבים מנאומים ומאמרים אחרים של ברל באותם ימים, שבהם הוא יצא חוצץ נגדם. ולצד זאת, יריב הזדהה עם ברל גם בתביעתו הברורה לטוהר הנשק (ביטוי שהוא הגה) ויציאתו נגד פגיעה בחפים מפשע, ויצא נגד גורמים בימין הקיצוני בימינו שנוהגים כך. בעיקר הזדהה יריב עם הנחישות של ברל לדבוק במעשה הציוני ולהגביר את הגשמתו, חרף הקושי, הכאב ומחיר הדמים, ברוח ה"אף על פי כן" הברנרי.

אהבתי מאוד את המסכת, שעוררה את געגועיי ליריב.

          * ביד הלשון

נווה – בעקבות הפינה שהוקדשה למילה "ינוו", מתוך שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא", שאלה אביבה קם: "הייתכן שהמילה יִנְווּ באה מהשם נווה, נראה לי יותר מתאים מאשר מהתואר נאה?"

התשובה היא שאכן, היא באה גם מן המילה "נווה", אך גם מ"נאה" ו"ונאוֶה".

המילה נווה היא מילה נרדפת של שתי הצורות שציינתי.

כך נאמר באתר האקדמיה ללשון העברית: "נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה – שם תואר שמשמעו 'נאה', 'יפה': 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה' (שיר השירים ב, יד). הצורה נָוֶה (בלי אל"ף) אינה מתועדת בתנ"ך, אך פעם אחת מצויה צורת הנקבה נָוָה: 'הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן' (ירמיהו ו, ב). גם בנקבה הכתיב הרגיל בתנ"ך הוא באל"ף (נחה): נָאוָה (מילה זו משמשת אף היא שם פרטי לפחות כמה דורות). בספרות חז"ל יש גם נָוֶה בזכר (למשל משנה ערכין ג, א)".

עוד אציין, שהמילה "נוי" נגזרת מאותה קבוצת מילים.

* "חדשות בן עזר"

לא כצעקתה

אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי מיזם אנרגיית הרוח, מזהיר מפני מפגע הרעש הנורא, שיפגע באוכלוסיה ברדיו גדול מהטורבינות.

אין יישובים בקרבת הטורבינות, אבל יש שטחים חקלאיים ועובדים בהם אנשים. גם אצלנו, בבראון. יש טורבינות בתוך שטח המטע, ויצא לי לעבוד בחלקות שיש בתוכן טורבינות ואף בשורות הצמודות אליהן. אני מעיד מניסיון על עצמי: לא כצעקתה. תרתי משמע.

אם לא נמצאים ממש בקרבת הטורבינות, הרעש הוא קצת יותר מרעש של מזגן. כאשר ממש קרובים, הרעש חזק יותר. כמובן שככל שהרוח חזקה יותר – רעש הטורבינות חזק יותר. אבל גם בשרקיות העזות לפני שבועיים, ובאותם ימים עבדתי בחלקה שיש בתוכה טורבינות – כאשר עבר טרקטור במרחק חלקה או 2 לידנו, הרעש שלו היה חזק יותר.

אם להשוות את רעש העבודה בקרבת הטורבינות לעבודה על האפרונים, שוותיקי אורטל זוכרים איך עבדנו עליהם ימים שלמים לאורך שבועות – הרעש של האפרון חזק פי מאה. וכך גם עבודה על טרקטור. וכך גם העבודה במדיח הכלים בחד"א.

גם הסיפור על הריצודים שמשגעים ומטריפים את מי שנמצא ברדיוס ענק מהטורבינות, מוגזמים בטירוף.

****

לפני כשנתיים, עת שירתתי כחבר מליאת המועצה, השתתפתי בסדרת מפגשי לימוד ועיון בנושא הטורבינות, ובהם מפגשים שאורגנו והוגשו בידי מתנגדי המיזם – "שומרי הגולן" והארגונים הירוקים.

האזנתי לדבריהם ולעמדותיהם ברוב קשב והתייחסתי אליהם במלוא כובד הראש. והם בהחלט העלו נתונים מדאיגים. אני שמח שמכון שמיר למחקר לקח על עצמו לבצע מחקר עומק מקיף על ההשפעות הסביבתיות, הבריאותיות, הכלכליות והאנרגטיות של המיזם, שיהווה בסיס נתונים להחלטה אם להרחיבו.

אם כל האיומים וההפחדות מפני המיזם מדויקים כמו ההפחדה ממפגע הרעש והריצוד – אין מקום לדאגה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל