שוויון ערך האדם

באסיפה האחרונה עלתה הצעה, מנוגדת להצעת המזכירות, לבטל את רף המקסימום של התקציב במסלול ב'. הרעיון נומק בשלושה טעמים. א. הדבר יגביר את המוטיבציה של בעלי השכר הגבוה להגדיל את שכרם וכך גם אורטל תרוויח יותר, את ה-50% מהשכר המשודרג. ב. הרי בלאו הכי אין אצלנו שוויון מלא, אז מה זה משנה אם הפער יגדל? ג. הפערים בינינו אינם בשל השכר אלא בשל מקורות חוץ, אז מה זה משנה?

כיוון שהאסיפה האחרונה לא נועדה לדיון, לא הבעתי בה את דעתי בנדון, ואעשה זאת כאן. אתייחס לכל הטענות.

שאלת המוטיבציה מבוססת על המחשבה שגובה התקציב הוא המניע לרצון של חברים להתקדם ולהצליח. אני כופר בטענה הזאת, בוודאי כאשר מדובר בבעלי השכר הגבוה. אמנם לא זו מטרת רף התקציב, אבל אם מדברים על הרווח של אורטל – הוא יקטן. השכר הנכנס לא יגדל, ואילו החלק של אורטל יקטן. בעיניי היופי במודל, הוא שחלק גדול מהשכר שמכניסים בעלי השכר הגבוה, הולך לטובת הכלל.

נכון, אין שוויון מלא. אבל הגישה של "הכל או לא כלום" היא גישה שמביאה תמיד ללא-כלום. למה? כי אף פעם אי אפשר להגיע ל"הכל". האם זו סיבה לקפל כל דגל, לוותר על כל עיקרון? הגישה הראויה היא שלמרות שאנו יודעים שלעולם לא נגיע ל"הכל", תמיד עלינו לשאוף ליותר. ובעניין הזה – גם אם אין שוויון, אין זו סיבה להגדיל את אי-השוויון.

אני רוצה להתייחס בעיקר לטענה שחוסר השוויון אינו נובע מהתקציב, וכאילו בשל כך נכון ליצור תקציב בלתי שוויוני. בעיניי, טענה זו מחמיצה את מהות השוויון הקיבוצי.

הרעיון המכונן של הקיבוץ אינו חברה שבה "כולם אותו הדבר". הרעיון הוא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". כמובן שזו אוטופיה; אף פעם אי אפשר להבטיח שכל אחד ייתן את כל יכולתו ויותר מכך, אין דרך לאפשר לכל אחד את צרכיו. אבל כאשר זה כוכב הצפון, זה האידיאל, אנו מתכווננים לכך, ועצם הניווט על פי המצפן הזה, מביא אותנו למקום יפה יותר, טוב יותר, צודק יותר, טהור יותר.

הדרך של הקיבוץ למימוש הרעיון הוא ההפרדה בין תרומה לתמורה. נקודת המוצא שלנו היא שאנו עושים ותורמים לא כדי לקבל תמורה אישית, אלא כי העשיה והתרומה הם הדבר הנכון לעשות, שאנו פועלים ועושים מתוך רצון; עשיה לשמה, לטובת הכלל. התמורה ניתנת באופן שוויוני.

התרומה אינה רק בעבודה בשכר, אלא גם בעשיה בקהילה ובהתנדבות בחברה הישראלית. והתרומה בשכר אינה מבטאת בהכרח עשיה טובה יותר, כישרון רב יותר, מאמץ גדול יותר. ואין סיבה לתקצב חבר א' יותר מחבר ב' רק בשל גובה השכר שהוא מכניס.

ואין המדובר רק בחבר א' לעומת חבר ב', אלא לעתים גם באותו חבר. אעיד על עצמי. שכרי כמנהל מתנ"ס ותיק, בשנותיי האחרונות בתפקיד, היה גבוה פי שלושה משכרי היום כעובד המטע. האם יש לי פחות יכולות וכישרונות? האם אני מתאמץ פחות? האם אני משקיע פחות למען הקהילה?

הפערים בשכר מבטאים את הגיון השוק. אנחנו חלק מן השוק, פועלים בתוכו ומתחרים במסגרתו ולכן גם השכר שאנו מתמחרים מבוסס על השכר המקובל בשוק. אבל אין צדק בהיגיון הזה. ההיגיון הקיבוצי צודק יותר. ולכן, גם כאשר השכר שהחברים מכניסים שונה זה מזה, התקציב שהם מקבלים – שוויוני. אנו מעלים על נס את החינוך והחקלאות, אך השכר למקצועות אלה על פי הגיון השוק נמוך מאוד. אין סיבה שנתגמל את חברינו על פי הגיון השוק.

נכון, לפני למעלה מעשור סטינו מהעיקרון של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה, במודל השילובי. תמכתי בהחלטה הזו ואף הייתי שותף לעיצובה, למרות שהיא מנוגדת לאמונתי ועקרונותיי, כדי לשמור על שלמות אורטל. הבנו שיש צורך לרבים מן החברים ליהנות באופן אישי, גם אם באופן חלקי, מפרי עמלם. מצאנו את הדרך לאפשר זאת, תוך שמירה על יסודות הקיבוץ השיתופי. אחד העקרונות של המודל השיתופי היה הגבלת הפערים ל-1:2.5, כלומר שהפער המקסימלי בין התקציב הנמוך ביותר לגבוה יותר, יהיה פי 2.5. כיוון שגם קודם היו פערי תקציב, על פי ותק, השינוי היה צנוע, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

אין דבר כזה שוויון מוחלט, וזו גם לא שאיפה או אידיאל, כי אנו שונים זה מזה וטוב שכך. הרעיון הוא שוויון ערך האדם – על אף העובדה שאנו שונים זה מזה, כולנו שווים בערכנו. כשאנו מפרידים בין התרומה לתמורה, אנו מגשימים את הערך הזה. ולכן, גם אם יש פערים בתוכנו, בשל מקורות חוץ למיניהם, יש חשיבות רבה למסר שאנו משדרים בשיטת התקציב המבוססת על שוויון ערך האדם. על כך – ראוי שנשמור.

****

אני נכנס לשנת תשפ"ג בחשש כבד, בתקווה גדולה ובאמונה.

חשש כבד שמא בתהליך האסטרטגי נבחר לוותר על דרכנו. בעבורי, החלטה כזו תהיה שבר נורא. בגיל 17 בחרתי בחלום ומאז – יום יום שעה שעה אני מקדיש את חיי להגשמתו. אך חלום שיתופי אין מגשימים לבד, אלא יחד, עם השותפים, עם החברים. אני מרגיש שכל חיינו הם מסע להגשמת החלום, שלעתים המסע הזה קשה, אך אנו עושים אותו יחד. אני יודע שתש כוחם של חלק מן החברים מן המסע הזה, ואני חושש שמא הלך הרוח הזה יגבר.

תקווה גדולה, שנבחר שוב בחלום; שנבחר שוב בקיבוץ השיתופי. הבחירה היא היסוד המרכזי ביהדות. גם בקיבוץ. גם באורטל. אני שמח שאיננו קיבוץ שיתופי רק כי פעם-פעם החלטנו ומאז אנו זורמים עם זה. להיפך, מאז שנת העשור של אורטל, אנו עורכים אחת לכמה שנים תהליך אסטרטגי, שבו או פותחים את דרך חיינו ואורחות חיינו לבחינה מחדש, שבה הכל פתוח, ניתן להטיל ספק בכל; ובכל פעם מחדש אנו בוחרים בקיבוץ השיתופי, תוך שיפור יצירתי של השיטה האורטלית והתאמתה לאתגרים המשתנים. ובתהליך הנוכחי, התמורה הגדולה תהיה בתחום הביטחון הסוציאלי שלנו.

ואמונה. אני מאמין שחששי יתבדה ושתקוותי תוגשם. אני מאמין שנשוב ונבחר בחלום.

גם אם ארוך מסע הפרך

ואם רבים כושלים אחור,

ביחד נמשיך ללכת

בדרך אל האור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

סוף קיץ / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 12.9.22

הקיץ קרב לסופו. עדין יש ימים חמים, אפילו חמים מאוד, וכבר אמרו חכמינו ששלהי דקייטא קשיא מקייטא, כלומר שלהי הקיץ קשים מהקיץ. אגב, הם בהחלט הגזימו. אבל יש גם בסוף הקיץ גלי חום.

מצד שני, החצבים המבשרים את הסתיו כבר פורחים, הילדים כבר סיימו את חופשת הקיץ וחזרו ללימודים, הבקרים והערבים קרירים, בוודאי כאן בצפון הגולן, בשבוע שעבר היו טפטופים באזורים שונים בארץ, וגם מחר ומחרתיים צפויים טפטופים קלים בעיקר במישור החוף. רוב פירות הקיץ כבר נקטפו, חלקם כבר לגמרי מאחורינו. קטיף פירות הסתיו החל. ואו-טו-טו קרבים חגי תשרי, המזוהים עם הסתיו. והיום – אכלתי את הקרמבו הראשון השנה.

אני פריק של מזג האוויר, בעיקר של חורף ומשקעים, והשנה, שבה אני עובד בחקלאות, העניין שלי במזג האוויר גובר ועם המעקב אחרי השינויים העוברים על העצים, מזג האוויר מרתק אותי שבעתיים. ולכן, בסוף הקיץ הזה, אקדיש לעונה זו את הפינה ונשמיע את עופרה חזה באחד משיריה היפים – "סוף קיץ", שאת מילותיו כתבה חיה ורד והלחין יאיר רוזנבלום.

המשוררת חיה ורד נולדה בפולין ב-1912, עלתה לארץ ב-1924. ב-1941 עברה לקיבוץ גברעם, שבו עבדה כמורה ומחנכת, ולאחר מכן כעיתונאית ועורכת בעיתונות של התנועה הקיבוצית. ב-1958 עברה להתגורר ביישוב חופית שבעמק חפר, ושם עבדה כמורה ומחנכת במוסד הנוער "נעורים". לאורך כל השנים פעלה, במקביל לעבודתה, כמשוררת וסופרת, לילדים ולמבוגרים. היא נפטרה ב-1997. לא רבים משיריה הולחנו. אני מצאתי איזכור אחד ב"זמרשת" לשיר שנקרא "האשכול", ומלבדו – רק את השיר הזה, שזכה להצלחה.

השיר "סוף קיץ" יפה מאוד ואהוב עליי מאוד. ניכר על המשוררת, שהיא חיה רוב חייה בהתיישבות הכפרית, מכירה את הטבע ומיטיבה להתבונן בו ולתארו בְּשירהּ. הנה, מספר תיאורים של העובר על החקלאות ועל הטבע בעונה זו של סוף הקיץ: בגנות כבר מונָה אדמה את וְלדיה, בגרנות הֶחציר על עצמו נערם, בשׂדרות משליכה צפצָפה את בגדיה, בַּגדרות מעלות הכבשים את צַמרן, בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן, בתלמים משחימה אדמה קו לקו, בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם, בִּנְכאים חלילו של הרוח נתקף. והיא מספרת על ברבורי הענן שטסים בשרשרת, על הדרדר שכמש ועל עמוד המטר שמעבר לאופק ניצב. על להבו הצחור של החצב שנשלף מהקרקע. את הימים המתקצרים.

ולצד תיאורי הטבע, היא מתארת את ההשפעה על נפש האדם. היא מתארת עגמומיות מסוימת לנוכח הסתיו הקרב. העולם מתלבלב, אך מסכית עוד הלב לתוגה שבעין נקשרת. כשהימים מתקצרים, בנפש הומים כיסופים ותוגות. הבית האחרון מוקדש לאיכר, הצופה בבוקר הקר איך הקיץ מַפנה את העורף, וכברת אדמה, שדמו בדמה, מחכה לזרעים ומטר.

בראש השנה תשמ"ג, לפני ארבעים שנה בדיוק, שודר ברשת ג' מצעד הפזמונים השנתי לשנת תשמ"ב. עפרה חזה זכתה בתואר זמרת השנה. לכבוד הזכיה, שודר במצעד שירה החדש של עפרה חזה "סוף קיץ", שאותו הלחין במיוחד יאיר רוזנבלום ועיבד אלדד שרים. השיר היה ללהיט גדול, וגם בשנה הבאה, תשמ"ג, זכתה עפרה חזה בתואר זמרת השנה. "סוף קיץ" היה מלהיטיה הגדולים באותה שנה, שצעד שבועות רבים במצעדי הפזמונים ואף בראשם ובאותו פסטיבל שנתי הגיע למקום השביעי. השיר מופיע בתקליטה של עפרה חזה "חי".

מילותיה היפות של חיה ורד, לחנו היפה של יאיר רוזנבלום וקולה הענוג ושירתה המדויקת של עפרה חזה, מטיבים לבטא את העונה המיוחדת הזו.

כבר הקיץ חלף,

כבר טסים מעליו

ברבורי הענן בשרשרת.

כבר כמש הדרדר,

ועמוד המטר

מעבר לאופק ניצב.

העולם מתלבלב,

אך מסכית עוד הלב

לתוגה שבעין נקשרת,

כשהקיץ חלף

ומקרקע נשלף

להבו הצחור של חצב.

בגנות כבר מונה אדמה את ולדיה,

בגרנות החציר על עצמו נערם,

בשדרות משליכה צפצפה את בגדיה,

בגדרות מעלות הכבשים את צמרן,

בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן,

בתלמים משחימה אדמה קו לקו,

בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם,

בנכאים חלילו של הרוח נתקף.

כי הקיץ חלף,

כי רוחף מעליו

מפרשו הסמוי של החורף.

מתקצרים הימים,

ובנפש הומים

כיסופים ותוגות כמיתר…

וצופה לו איכר,

איך בבוקר הקר

הקיץ מפנה את העורף.

וכברת אדמה

שדמו בדמה,

מחכה לזרעים ומטר.

בגנות כבר מונה אדמה…

רגע של תאילנדית

בעבודתי במטע, ובפרט בקטיף האוכמניות, זכיתי להכיר את העובדים התאילנדים. זכיתי, אני אומר, כי התאהבתי בהם. ראשית, כי הם עובדים מצוינים – חרוצים, מסורים, יעילים ומקצועיים. ולא פחות מכך, בזכות שמחת החיים שלהם.

כל יום העבודה הם אינם מפסיקים לצחוק; כאילו היו ברסלבים המצווים מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. בכל זאת, הם רחוקים מהבית, רחוקים מהמשפחה, רחוקים מהמולדת; הם באו לישראל לשבור שבר. נכון, זהו אילוץ קיומי בעבורם, אבל לשמחה – מה זו עושה? עובדה, הם שמחים, עליזים, מתרוננים.

את הבדיחות שלהם איני מבין. בכל זאת, איני שולט בשפתם. על מה הם צוחקים? מן הסתם, בטח גם עלינו. וזה סבבה לגמרי, מבחינתי. בעצם, יש להם בדיחה אחת שאין צורך לתרגמה לעברית. אחד מהם נופח בקול תרועה רמה וחבריו מתפוצצים מצחוק.

בעבודתי אתם, שיפרתי את התאילנדית שלי. האמת היא שנכון יותר לומר, את התאית שלי. להלן, כשירות לציבור, שיחון תאילנדי-עברי בסיסי.

מנהל – בַּלָבַּיִת

מנהל בכיר – בלבית גדול

מנכ"ל – בלבית אופיר

קטיף – קטיפּ

מערך מיון, שקילה ואריזה – מיון

מיון – מיון מיון

חרמש – הֶלְמֶט

מה שלומך? – הכל בסדר?

הרבה – הַלְבֵּה

בררה –  תַּשִׂיָּה [תעשיה]

אתמול היו הרבה פירות פגומים – אתמול תַּשִׂיָּה הַלְבֵּה

טוב – טופּ

רע – לא-טופּ (נאמר כמילה אחת, במילרע)

רע מאוד – לא-טופ לא-טופ.

על הפנים – לא-טופ לא-טופ לא-טופ (יש לזה גם מנגינה)

אוֹי – אווווווווווווווייי (עם קרשצ'נדו בסוף)

תקלה – בלגן

בעיה – בלגן

משבר – בלגן גדול

גנב – עלי באבא

פועל שאוכל הרבה אוכמניות בזמן הקטיף – עלי באבא

חם – הַם הַם

אישה – מדאם

נערה – ליידי

אסף – אתפּ

אורי – אוּלִי / אוּנִי / אוּקִי / אבא אתפּ

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

הנחלן

"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'". התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין.

מלחמת ששת הימים היא גולת הכותרת של כהונתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. ברמה האישית-פוליטית, היא גם הטרגדיה שלו. אשכול, איש ביצוע מצטיין, משכמו ומעלה, הוא האיש שהכין את צה"ל למלחמת ששת הימים, לניצחון הגדול ביותר של צה"ל ושל מדינת ישראל. אולם אשכול לא היה מנהיג כריזמטי, לא נואם חוצב להבות ומעמדו הציבורי כראש הממשלה היה בשפל. הוא לא הצליח, בעיני דעת הקהל, להשתחרר מצלו של בן גוריון הכריזמטי. בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, כשהציבור הישראלי היה בחרדה, הוא חיפש מנהיג כריזמטי, מין צ'רצ'יל ישראל. גל ציבורי פופוליסטי סחף את הציבור בדרישה להחליף את אשכול בתפקיד שר הביטחון, במשה דיין הכריזמטי, רמטכ"ל מבצע קדש. בלבול קל בעת נאום רדיופוני של אשכול לאומה, בשל מחיקה ושינוי בכתב יד בנוסח הכתוב, התפרש כ"גמגום" המעיד על העדר נחרצות והנהגה. אשכול נאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, דיין מונה תחתיו שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, וקצר את תהילת הניצחון. אך, כאמור, מי שהכין את צה"ל למלחמה וחימש אותו במיטב התחמושת, היה אשכול. מי שהנהיג בתבונה מדינית יוצאת דופן את מדינת ישראל בתקופת ההמתנה, היה אשכול. הוא הגיבור הגדול של המלחמה. שש שנים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הציבור שהעלה על נס את דיין, מאס בו. לוי אשכול, המנהיג ה"אפור", ה"לא כריזמטי" מוכר היום בצדק כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר של ישראל.

במלחמת ששת הימים, תמך אשכול בכל לבו בשחרור הגולן, אך שר הביטחון דיין הטיל וטו. רק כאשר דיין שינה את דעתו, צה"ל יצא למשימה. לאחר המלחמה תמך אשכול בכל לבו בהתיישבות בגולן. 11 מתוך 34 היישובים בגולן, שליש ממספר היישובים, קמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לבין פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאמא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העליה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר… אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.

מי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה – כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך".

לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.

אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות… התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו … כתשובות לשנות השישים".

****

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו הייתה עמדתו גם בנוגע לתכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה [סיפור המופיע בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" א.ה.]. 

הנקודה הזמנית השניה של חלוצי מרום גולן הייתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.

* "תבור – יהדות ישראלית"  

צרור הערות 10.7.22

* על כל שעל של אדמת הגולן – המדיניות הישראלית החדשה, אחרי כחמישים שנה – היא מימוש הריבונות הישראלית על כל שעל של הגולן, גם ממזרח לגדר המערכת, עד הגבול הרשמי שנקבע בהסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים, הסורים התבססו ממערב לגבול וישראל הבליגה. לא עוד. במיוחד כאשר היום ניסיונות ההתבססות הם של איראן וחיזבאללה. פעולות התקפיות וסיורים אלימים של ישראל מתנהלים בחודשים האחרונים בכל השטח הריבוני הזה, שצה"ל משחרר אותו ומחזיר אותו לבעליו. ובמקביל, מתנהל מהלך חשוב ומוצלח של הידוק הקשר בין מדינת ישראל וצה"ל לבין הדרוזים בגולן, והוא כולל, בין השאר, אישור לחקלאים הדרוזים לשוב ולעבד את אדמותיהם בשטחים שממזרח לגדר המערכת ועד הגבול. כתבה מקיפה (ומומלצת) על הנושא פרסם יואב זייתון ב-ynet.

* אלטרנטיבה שלטונית – בימים האחרונים נשמעו במקביל דיבורים על שני חיבורים אפשריים של תקווה חדשה – עם ימינה או עם כחול לבן. לכאורה, זו ברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'. ונשמעת אפילו אפשרות של פיצול בתקווה חדשה בין שתי החלופות.

לדעתי, נכון להקים חיבור משולש של תקווה חדשה עם ימינה וכחול-לבן. אפשר לקבוע בעליל שהפער בין הח"כ ה"ימני" ביותר בימינה ל"שמאלני" ביותר בכחול-לבן קטן לאין ערוך מהפערים בין יונים וניצים במערך ובין הקצוות בליכוד, בשנות השבעים והשמונים. יש מספיק אוויר להקמת כוח מרכז-ימין ממלכתי ביטחוניסטי, שיהווה אלטרנטיבה לשלטון, ולכל הפחות כוח גדול ומשמעותי שהשפעתו תהיה מכרעת בכל קונסטלציה פוליטית אחרי הבחירות.

חיבור כזה יחייב את איילת שקד וימינה להבהיר שבכל מקרה לא ילכו לממשלת "ימין-על-מלא", קוד מכובס לגוש בן גביר. יהיה עליהם להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם בכל מקרה פסולי חיתון ולא תהיה שום ישיבה בקואליציה הכוללת אותם. מכחול לבן יידרש להבהיר חד משמעית שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת פסולת חיתון מבפנים או מבחוץ, מלפנים או מאחור, מלמטה או מלמעלה, בלי כל סיפורי "הצבעה אחת" למיניהם. ומה יידרש מתקווה חדשה? להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת הם פסולי חיתון. אבל תקווה חדשה כבר הבהירה זאת.

על פי הפרסומים בתקשורת, גנץ מעוניין בחיבור עם תקווה חדשה, אך ללא דרך ארץ – תנועתם של יועז הנדל וצביקה האוזר. ההסבר לכך הוא שגנץ לא שוכח ולא סולח על שהשניים האלה סיכלו את הקמת הממשלה בראשותו, התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הסבר נוסף הוא וטו על יועז הנדל של המפלגות החרדיות, השותפות הרצויות לקואליציה בראשות גנץ, בשל רפורמת הסלולר הכשר במגזר החרדי. איני יודע אם יש בכך אמת או שזה פייק ניוז, אך אם זה נכון, זו דרישה בלתי נסבלת. אם מדובר בתחושות נקם של גנץ – אין להן מקום כאשר על הפרק עומד האינטרס הלאומי. אם מדובר ברצון של גנץ לשמור על הרשימה המשותפת כאופציה לשיתוף פעולה – ממילא הוא פסול לחיבור כזה, שלא יוכל לקום. ואם מדובר בדרישת החרדים, כדאי לזכור שלא היה מי שעשה כל כך הרבה למען הציבור החרדי כמו יועז ברפורמת הסלולר. הוא שיחרר את המוני החרדים מן הלפיתה האכזרית באשכיהם, של העסקונה החרדית וכמה בעלי זרוע כלכליים השולטים על האינטרנט שלהם.  

* ישראל השניה – הזוג נתניהו, כפי שאורח חייו נחשף בימים אלה בעדותה של הדס קליין, הוא התגלמות "ישראל השניה".

* נתניהו הוא ביביסט – אחד מדפי המסרים הביביסטיים המשעשעים, בתגובה לעדותה של הדס קליין, הוא ש"גם צ'רצ'יל היה נהנתן ואהב סיגרים ואלכוהול". וואו!

קודם כל, המגלומניה… המגלומניה… למי נתניהו משווה את עצמו? איזה חוסר מודעות עצמית. ושנית, דווקא את אהבת הסיגר הוא לוקח מצ'רצ'יל? זאת התכונה שהפכה אותו למנהיג דגול?

אך הכשל בדף המסרים הזה הוא הדמגוגיה. האם זאת הבעיה? שהוא חובב סיגרים? אם הוא יקנה את הסיגרים והשמפניה מכספו, אגב – לא חסר כסף לאיש ישראל השניה מקיסריה, זו בעיה שלו ואין בכך עניין ציבורי וערכי. מקסימום שאלה של טעם טוב.

ועוד דף מסרים – "את מי מעניינת הרכילות הזאת? מה שחשוב הוא איזה ראש ממשלה הוא. אני מעדיף מושחת שהוא ראש ממשלה טוב מאשר איש ישר שהוא ראש ממשלה גרוע".

עוד דמגוגיה. כאילו אלו שתי האפשרויות וצריך לבחור ביניהן. מה דעתכם על הסטארט-אפ החדש – ראש ממשלה ישר וטוב? אגב, זה סטארט-אפ ישן מאוד. היו לנו כאלה. המסר הסמוי הוא שאדם ישר והגון הוא לא יוצלח. עוד פסולת ביביסטית שמזהמת את החברה הישראלית.

מעבר לגישה העקרונית, על פיה מנהיג צריך לשמש דוגמה אישית ולהיות מופת לציבור שאותו הוא מנהיג, וככל שמעמדו רם יותר, כך הדרישה ממנו צריכה להיות גבוהה יותר, ברצוני לעמוד על הזיקה ההדוקה בין הסיפורים המביכים על מערכת היחסים הנצלנית של נתניהו ומשפחתו עם שני הטייקונים, לבין אופן התנהלותו כראש הממשלה.

הבעיה המרכזית במנהיגותו של נתניהו, היא שהוא ביביסט. כלומר, הוא באמת שבוי בפולחן האישיות של עצמו. הוא רואה בעצמו נישא מעם, שהכל מותר לו, הכל מגיע לו, הכל צריכים לשרת אותו. הוא אשכרה מאמין שהמדינה זה הוא, שהציונות זה הוא, שהימין זה הוא, שהליכוד זה הוא. אם היפוכו המוחלט, יצחק שמיר, ראה עצמו כל חייו עבד של הרעיון הציוני ושל מדינת ישראל, ולכן ביטל כל אינטרס אישי אל מול האינטרס הלאומי, נתניהו מאמין באמת, שהאינטרס האישי שלו, הוא האינטרס הלאומי. ולכן, אם יהיה לו טוב, זה טוב למדינת ישראל. מי שמעז לחקור את שחיתויותיו, חותר תחת מדינת ישראל. מי שמגיש נגדו כתב אישום הוא בוגד במדינת ישראל. רק אדם שיכול כך לדרוש ולתבוע בלי בושה אספקה של מוצרי יוקרה ללא גבול לו ולמשפחתו, מסוגל לטרטר את מדינת ישראל לחמש מערכות בחירות עד שהאזרחים יבינו מה טוב להם ויבחרו נכון. הרי נתניהו משוכנע שמה שפאקר ומילצ'ן עשו למענו, בכל הטוב שהרעיפו עליו ועל רעייתו, הוא שירות לאומי, ועליהם להודות לו כל חייהם על הזכות הגדולה שהייתה להם לשרת אותם.

הרי ברור שכל מנהיג אחר במקומו, היה מפנה את המקום כאשר היה מבין שהוא אבן הנגף בפני שלטון מפלגתו ובפני יציאת מדינת ישראל מן המשבר הפוליטי. אבל כל מנהיג אחר, אילו איבד את השלטון, גם לא היה שורף את המועדון.

* צ'רצ'יל צדק – בנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי ב-1947 אמר צ'רצ'יל, ראש האופוזיציה באותם ימים: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום".

צ'רצ'יל צדק. לעולם לא ארצה להחליף את הדמוקרטיה, על אף כל פגמיה, בשיטת ממשל אחרת. אך הוא צדק במכלול האמירה שלו; כן, הדמוקרטיה רחוקה משלמות, יש בה בעיות רבות.

הכלל המרכזי בדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, המייצג את רצון הרוב. כן, זו שיטה עדיפה על יתר השיטות, אך רצון הרוב עלול להיות בעייתי ביותר. ניתן להיווכח בכך מן הסיפור של עמנו. רוב עם ישראל רקד סביב עגל הזהב. רוב העם נהה אחרי עשרת המרגלים. רוב העם הלך בעיניים עצומות אחרי שבתי צבי. כלומר, בדמוקרטיה הרוב קובע, אך אין זה אומר שהרוב צודק. לעתים המיעוט צודק. לעתים עמדת יחיד היא הצודקת. ויש שהרוב ממיט אסון על המדינה.

דמוקרטיה אינה רק רצון הרוב, אלא עוד סט של ערכים, שנועדו להגביל את הרוב ולמנוע את עריצות הרוב. אם רוב העם יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולבחור דיקטטור שישלוט שלטון מוחלט עד יומו האחרון – האם זו החלטה דמוקרטית? הרי הוכח שזהו רצון הרוב. כמובן שלא.

דמוקרטיה היא כללי משחק ששום רוב אינו יכול לחרוג מהם. דמוקרטיה היא זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה היא זכויות המיעוט. דמוקרטיה היא שלטון החוק, שהכל כפופים לו ואיש אינו עומד מעליו. וגם אם רצון הרוב הוא שהמנהיג יעמוד מעל החוק – מדינה שבה המנהיג עומד מעל החוק, אין בה שוויון בפני החוק ולכן אין היא מדינת חוק וככזו אינה מדינת דמוקרטית. אין דמוקרטיה ללא רשות שופטת עצמאית וחזקה. הרשות השופטת היא רשות שלטונית, שבכוחה לאזן ולבלום את רצונו של הרוב, כדי להגן על זכויות הפרט והמיעוט ועל שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים.

מי שרוצה להכפיף את כל אלה ל"רצון הרוב" – הוא איום על הדמוקרטיה, גם אם הוא מלהג בשם הדמוקרטיה.

* הרגל גנטי – גלעד שרון מנסה לשכנע את המצביעים בפריימריז שיחסיו עם נתניהו מצוינים. נו, כנראה שדבק בו ההרגל של אביו לא לומר אמת. מה שכן, יש דבר משותף לנתניהו ולגלעד שרון – שניהם שותפים לעקירת גוש קטיף.

* המִשְׂחָק בן זונה – המשורר והסופר מואיז בן הראש פרסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" סיפור שכתב בעקבות קריאת ספרו של אבישי בן חיים "ישראל השניה". "חלמתי חלום", הוא פותח את הסיפור, ובחלומו נערך משחק כדורגל בין ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. הוא השוער של ישראל היהודית. השופטת היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס. וכך, ברור שהשיפוט מוטה באופן קיצוני. השופטת ממציאה חוקים חדשים, שולפת כרטיס לבן ומעיפה את מי שתמה מה זה הכרטיס הזה. היא מאפשרת לישראל הדמוקרטית לשחק עם 22 שחקנים ושלושה כדורים ואת הנבחרת של ישראל היהודי היא מותירה עם שני שחקנים בלבד. כאשר ישראל הדמוקרטית מבקיעה גול השופטת מחשיבה אותו כשני שערים. כאשר ישראל היהודית מבקיעה גול בבעיטה מרחוק, השופטת מבטלת אותו בטענת נבדל. וכן הלאה וכן הלאה, הרי ברור איך בג"ץ שופט במשחק בין ישראל הדמוקרטית והיהודית. ואז נכנס למגרש אבישי בן חיים. הוא מצליח בערמומיות לבלבל את השופטת ואפילו להבקיע מספר גולים, אך לא לשנות את ההגמוניה הברורה של ישראל הדמוקרטית הנובעת משבירת כל כללי המשחק והמצאת חוקים חדשים שנועדו להנציח את ההגמוניה. ובסוף "ישראל היהודית יורדת ליגה".

מעבר להתבכיינות המאוסה, הבעיה האמתית בסיפור הזה, יותר מהקונספירציה הבוטה והמטורללת של בית המשפט העליון, הדיפ-סטייט שבאמצעותו נמשכת ההגמוניה של ישראל הדמוקרטית, היא עצם הצגת ישראל הדמוקרטית והיהודית כשתי קבוצות יריבות שנאבקות זו בזו. הדיכוטומיה הזאת בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית מאפיינת את השמאלימין הרדיקלי, כאשר שונאי המדינה היהודית ושונאי המדינה הדמוקרטית מזינים זה את זה ומפרנסים זה את זה בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים.

בסיפור של בן הראש, כאשר הקהל מתחיל לצעוק "השופטת בת זונה" מיד מסולק כל הקהל מן היציע המזרחי (איך לא?) ועל הקבוצה המפסידה מוטל קנס בסך 100,000 ₪. אבל מי שבן זונה כאן, אינו השופט אלא המשחק עצמו. כלומר, עצם הצגת הדיכוטומיה הזאת.

האתגר של הציונות הממלכתית היא להגן על ישראל היהודית דמוקרטית מפני המתקפה הדו-ראשית שנועדה למוטט אותה. אל לציונות הממלכתית לתפוס צד בין עופר כסיף ואיתמר בן גביר ולתת להם לקבוע מהו המשחק, אלא להגן על המגרש היהודי דמוקרטי, הציוני והממלכתי, מפני האויב המשותף שקם על הציונות הממלכתית, שהמגלמים הקיצוניים שלו הם עופר בן גביר ואיתמר כסיף, לצד בן חיים ובן הראש ודומיהם. האסון של מדינת ישראל הוא חלוקה לשני מחנות שמי שנותן בהם את הטון הם הבן גבירים והכסיפים. כל מי שאכפת לו מקיומה ועתידה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, כל מי שהציונות הממלכתית פועמת בלבו, חייב להימנע מבחירת צד במשחק הזה – כי עצם המשחק הזה הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.

ובאשר למואיז בן הראש – מה כל כך "יהודי" בהצגתם של היהודים "האשכנזים" כעמלק, כלומר כמי שחובה דתית להשמידם? הרי הוא כתב את השיר הנורא "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים". והרי אין דבר פחות יהודי מהשנאה היוקדת הזאת לרוב העם היהודי.

* הרוצח – הקלקול השני לחוקה האמריקאית רצח עוד ששה אנשים, פצע עוד שלושים ואחד והשבית את שמחת יום העצמאות למאות מיליוני אמריקאים.

* האם הפרי גדל על המדפים בסופר? – עוד מפעל חינוכי נפלא של ארגון השומר החדש – מחנות עבודה תלת יומיים לבני נוער שמתנדבים לשלושה ימי עבודה בחקלאות. במטע של אורטל הוקם מחנה אוהלים, ובו תעבורנה לאורך הקיץ קבוצות המתנדבים של השומר החדש שיעבדו באורטל.

השבוע עבדה אתנו הקבוצה הראשונה. כמה עשרות בנות ובני 15-17, מלאי רוח משימתית, רוח התנדבות, מוסר עבודה וחריצות, לצד רוח נעורים ומשובה. הם משכימים לפנות בוקר ויוצאים לעבודות קטיף, גיזום ועישוב.

הם מכנים את עצמם באירוניה "הפראיירים", ללמדך איך סביבתם רואה את ההתנדבות. אך הם חשים גאווה גדולה והתרוממות רוח בעבודתם.

אחד הדברים שאני אוהב בשומר החדש, הוא שהפעילות שלהם משותפת לחילונים ודתיים. זו בעיניי הבשורה החשובה ביותר לחברה הישראלית. כך גם במיזם הזה. בקבוצה הראשונה באורטל, היה רוב בולט לדתיים, בין הבנים ובין הבנות. כמובן שאני שמח על כל נער דתי שמשתתף במיזם, אך אני מקווה שבקבוצות הבאות יהיו חילונים רבים יותר. בעצם היחד של חילונים ודתיים, אני רואה חשיבות רבה לא פחות מאשר בעבודה בחקלאות. גם בקבוצה הבלתי מאוזנת הזאת, אני בטוח שהן החילונים והן הדתיים הרוויחו מהמפגש המשותף ומהחשיפה לזולתם.

שמעתי נערה אחת אומר לחברתה: "תחשבי על זה שתיכנסי לסופר ותקני אוכמניות, ותדעי שאת קטפת אותם וארזת אותם. איזה כיף זה, הא?"

          * ביד הלשון

רחוב רשי"ף – במדורו "רשימות תל-אביביות" במוסף ספרות ותרבות של "הארץ", לפני שבועות אחדים, הזכיר אברהם בלבן כבדרך אגב את רחוב פין ששינה את שמו לרח' רשי"ף.

מי שהרחיב על כך, היה פרופ' דוד אסף, שבבלוג המצוין שלו עונ"ש (עונג שבת) נוהג לחשוף, בין השאר, סיפורי רחובות.

רח' פִין בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים, שלמה יוסף פין. פין, בפ"א רפויה – Fünn. בפי משכילי תקופתו הוא כונה רש"י פין.

אולם מהר מאוד נקרא הרח' בפי כל רח' פִּין', בפ"א דגושה, כשמו של איבר המין הזכרי. יותר משהסיבה לכך היא בגד כפת דגושה בראש מילה, היא מיקומה בקרבת קולנוע "מרכז" שהרבו להקרין בו סרטי סקס ושעד היום הוא אזור זנות.

לא נעים. איך פותרים את המבוכה? היו שהעניקו לו את השם רח' פיין. אלא שהרחוב לא נועד להנציח אדם ששמו פיין. הפתרון היה לשנות את שמו לראשי התיבות רח' רשי"ף – ר' שמואל יוסף פין. אלא מה? מעולם פין לא נקרא בראשי התיבות הללו. לא בחייו ולא אחרי מותו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.6.22

* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז.

אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף"? ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה.

עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה הייתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות.

עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי".

למירי רגב אין ולא הייתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו.

מי את, חתיכת סחבה, שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכל מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם.

המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי – לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט"… כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק.

אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים.

מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף.  

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות – ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השניה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית.

בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה.

את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות.

בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים.

בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות.

ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת הייתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים אתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת?

זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו.

ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – לבי לבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן.

ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים.

מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים.

מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו אתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

          * ביד הלשון

להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו".

"להישאר על הגלגל", זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מנין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, הייתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80, 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת". אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר.

המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה", "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמים". יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפיה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד וביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים.

הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפיה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו.

אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות.

תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין". ולעתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך".

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר".

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפרסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה.

בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי.  

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם; כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעליה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעליה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עליה, לחנך לעליה, לסייע לעליה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים; ערוץ העליה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעיה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות.

הבעיה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם.  

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעיה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעיה היא בתוך המפלגות. הבעיה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות.

באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם.  

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם".

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות; איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים.

האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית", ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמתית, שאני מזדהה עמה מאוד. "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה". אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת.

בין שאר הסעיפים הוא כתב:

✔אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

✔בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ושומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

✔התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות".

הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות; שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 ₪ לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט?

הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה.

כדאי לזכור מה הייתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאויב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכרסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים"; הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא הייתה זו באמת הפסקת אש. הייתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה.

השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט.

אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הפעמון ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ.

לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל.

הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם.

אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה.

כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו.

כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

          * ביד הלשון

אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי.

צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"