צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת. … החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל ממשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו", כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שניה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת. 

* ניסוי וטעיה – בעקבות העליה החדה במספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי…

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא יעשה בדרך של ניסוי וטעיה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בניה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה".

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

הייתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה הייתה פוגענית בעיניהם.

חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות.

החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות לבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה.

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו.

בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו. 

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת…). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעתו. גשם לא בעתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה. ירדו 13 מ"מ.

בצהרים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שניה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון

נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק". אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.5.20  

יש שופטים בירושלים – בפתח משפטו של נתניהו, חשוב להבהיר, בראש ובראשונה, שכמו כל נאשם, הוא נכנס למשפט בחזקת חף מפשע. חזקת החפות עומדת לזכותו כל עוד לא הורשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו (אגב, בניגוד לערעור על הרשעה, שבו המערער הוא בחזקת אשם ועליו להוכיח את חפותו).

מבחינה ציבורית, מוסרית, ערכית – האיש אינו ראוי להנהגה הן בשל השחיתות הציבורית שכבר ידועה (לדוגמה – "המתנות") והרבה יותר מכך, בשל המערכה שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה ובשל ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק. עם זאת, אי אפשר לקחת ממנו את ההישגים הגדולים שלו כראש הממשלה. מי שמכחיש אותם עושה שקר בנפשו. ואני בטוח שמשפט ההיסטוריה יזכור אותו הן לטוב והן לרע.

אולם מבחינה פלילית, רק בית המשפט יכריע האם הוא אשם או זכאי ובאילו עבירות.

לפעמים שואלים אותי שאלה מוזרה. "אם בית המשפט יזכה אותו, תכבד את ההכרעה?" איזו שאלה טיפשית. מי אני שלא אכבד הכרעה של בית המשפט? כל הכרעה. גם אם אחשוב שהיא שגויה. והרי יתכן שהכרעה, לכאן או לכאן, תתקבל ברוב קולות. יכול להיות שאחשוב שעמדת המיעוט היא הנכונה. בדבר אחד אין לי ספק – יש שופטים בירושלים, והם שופטים משפט צדק ומבקשים את האמת. ואם בעיניהם הראיות לא תהיינה מספקות להכרעה, הם יזכו את נתניהו.

אם הוא יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדי להצדיק את תאוריית הקונספירציה על אודות "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, וכאשר הוא מחליט שאין להרשיע, אין זה אומר שכתב האישום היה "תפור" או מפוברק. ברור שאלה שמדקלמים את הסיפור ההזוי על "תפירת תיקים" יציגו כך החלטה על זיכוי, אך הם הרי יציגו הרשעה כהוכחה שגם השופטים הם חלק מן ה"מתפרה" הקונספירטיבית.

מה אני מאחל לנתניהו? שיזכה למשפט צדק.

מצב שבו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שמסית נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק הוא ראש ממשלה, הוא בלתי סביר ובלתי נסבל. ולמה תמכתי בהקמת ממשלת אחדות, שעד הרוטציה תהיה בראשותו? כי אחרי שלושה סיבובי בחירות ובעיצומו של משבר הקורונה, ברור שהחלופה האחרת רעה הרבה יותר.

* בזכות ממשלת האחדות – אלה שניסו לסכל את ממשלת האחדות, טענו שהיא נועדה למנוע את המשפט של נתניהו ושגנץ נתן את ידו לכך שנתניהו לא יעמוד למשפט. אז הנה, טעיתם. חלף שבוע מן ההשבעה, וטענתכם הוכחה כעורבא פרח. לא שאני מצפה שתתנצלו או אפילו תודו בטעות.

רק דבר אחד יכול היה לסכל את המשפט. אילו היה לנתניהו ולבלוק שלו רוב (וגם אז, לא רוב של 61, כי היו מתגלים כמה אנשי מצפון שלא היו מתקרנפים ולא היו נותנים לכך יד). אילו היה לו רוב מוחלט, הוא היה מנסה לחוקק חוקים, עם כל מיני שמות א-לה צרפתיים, אם כי אינם אלא חוקים ארדואנוקרטיים, שהיו מציבים אותו מעל החוק, ולפני כן מחוקקים פסקת התגברות רדיקלית שהייתה מבטלת למעשה את הרשות השופטת ומכפיפה אותה לרצונו של שליט אחד.

כדי שיגיע לרוב מוחלט, צריך היה להמשיך עם סבבי הבחירות ודרדור המדינה לאנרכיה. את זה סיכלה רק ממשלת האחדות. וברור שאילו הוא היה נבחר ברוב גדול בסיבוב הרביעי (או החמישי, או השישי) הכנסת הכפופה למרותו הייתה מבטלת (אחרי חקיקת פסקת ההתגברות הרדיקלית) כל חוק נגד נתניהו.

ממשלת האחדות, ללא רוב לנתניהו, היא המחסום בפני המהלך הזה.

* על סמך ראיות – לקראת פתיחת משפטו של ראש הממשלה, סביבתו מתפרעת ונוהמת, מסיתה ומאיימת, משתוללת ומנסה להלך אימים, כמו ארגון פשע. שעה שהם טוענים לחזקת החפות של נתניהו, שאמנם עומדת לו, אך עליו להתמודד עם כתב אישום קשה מאוד המבוסס על מסכת ראיות מסועפת וחמורה, הם מציגים את התובע כעבריין – הם השופטים והתליינים של מי שמה שיש נגדו הן רכילויות קלושות שנבדקו ונסגרו (אף שכפי שכבר כתבתי, אני תומך בחקירתם, בשל העניין הציבורי). נער השליחויות דודי אמסלם עלוב הנפש משתלח בתביעה. מירי רגב, שרה (!) בישראל הודיעה שתשתתף בהפגנה אספסופית נגד המשפט. הסוס הטרויאני במשרד לביטחון פנים, שתפקידו הוא להיות קבלן ביצוע של הרס מדינת החוק, הודיע שילווה את נתניהו עד היכן שיותר לו לגשת. ומעל כולם, או ליתר דיוק מתחת לכולם – המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו הג'ורה, מי שמנקז את כל הרעלים של המשפחה ומציף בהם את תעלות הביבים של תעשיית השקרים וההסתה, שיורֶה ויורה ויורה.

זה לא יעזור להם. ישראל היא מדינת חוק. נתניהו לא הצליח להימלט מאימת הדין. הוא לא הצליח להעמיד את עצמו מעל החוק. ואנשיו לא יצליחו להלך אימים לא על התביעה ולא על השופטים. השופטים ישפטו אך ורק על פי הראיות. מוטב שנתניהו יפסיק את מסע ההסתה ויתמקד בהתמודדות עם הראיות. כי גורלו לא יחרץ ברחוב אלא בבית המשפט.

* פוזת ה"נרדף" – כאשר נתניהו ביקש להיעדר ממשפטו, הוא ידע שבקשתו המופרכת תידחה. הוא ביקש זאת כדי שהיא תדחה, והדחייה תשמש דלק לבערת ההסתה שלו נגד הפרקליטות ובית המשפט, ולפוזת ה"נרדפות" המתבכיינת.

* סכנה – הסתה כמו זו שמתקיימת נגד השופטים והתובעים עוד לא הייתה בישראל. אני רואה סבירות גבוהה שההסתה תביא לידי מעשה.

* שוברים שתיקה על סטרואידים – שוברים שתיקה וגדעון לוי, ביום רע במיוחד, אינם משמיצים את מדינת ישראל כמו תעשיית השקרים של נתניהו, שמציגה את ישראל כמדינת משטרה מושחתת, שמערכת הצדק והמשפט המפוארת שלה היא מערכת רקובה. ומי עומד בראש תעשיית השקרים? האיש המושחת והשקרן ביותר שיש כאן. 

* הנאום שנתניהו היה נושא אילו היה מנהיג – אזרחיות ואזרחי ישראל!

ביום ראשון יחל משפטי. זהו רגע עצוב בעבורי ובעבור משפחתי.

אני מאמין בחפותי ומשוכנע שפרקליטיי ואני נצליח לשכנע את בית המשפט בצדקתי.

עם כל הצער והכאב, כולנו יכולים להתגאות בכך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שבה הכל שווים בפני החוק, ואיש אינו עומד מעל החוק. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה הוא נחקר, וכאשר יש נגדו ראיות הוא עומד לדין, בדיוק כמו כל אזרח.

המשפט אינו משפט פוליטי אלא פלילי. מי שעומדים לדין הנם אך ורק אני והנאשמים האחרים. אין זה משפט של בוחריי, אין זה משפט של תומכיי.

אני קורא לאזרחי ישראל לכבד את מערכת המשפט ואת ההליך המשפטי. אני מגנה את כל ההשמצות ודברי ההסתה נגד השופטים והתובעים ומוקיע אותם. אין להם מקום בחברה דמוקרטית. אני מבקש מכל מי שתכננו להפגין נגד המשפט לא להפגין. אין מקום להפגנה כזאת.

אני מאמין במערכת המשפט הישראלי, והולך למשפט בראש זקוף, ובאמונה וביטחון שאזכה למשפט צדק. יש שופטים בירושלים!

* שימשיך להצית תינוקות – במלחמת החורמה שלהם בחוק, בצדק ובמשפט הישראלי, עוכרי המשפט גם מציגים את בן-אוליאל, המחבל הרוצח שרצח את משפחת דוואבשה כ"חף מפשע", שהורשע בידי מערכת מושחתת בלה בלה בלה.

הם כנראה רוצים שהמחבל הרוצח יסתובב חופשי וימשיך להצית תינוקות ערבים.

* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות – לפני חמש שנים בדיוק, ב-21.5.15, כתבתי:

"את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא תוכל להשתתף בדיון עד תומו. 'אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי להתייצב במליאה'.

טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת. כוונתי לחקיקת 'החוק הנורווגי', על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת בהיכנסם לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות".

זו דעתי גם היום.

* הדרך לשלטון יחיד – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הרבה יו"ר הכנסת יריב לוין לדבר על כך שתפקידו הוא להגן על הכנסת וסמכויותיה מול בית המשפט העליון, בשם עקרון הפרדת הרשויות. אבל לא זו בלבד שלא הייתה בפיו מילה על הצורך בהגנה על הכנסת וסמכויותיה מול הרשות המבצעת, הממשלה; נהפוך הוא, הוא שב ואמר פעמים אחדות שאת יו"ר הכנסת בוחר ראש הממשלה, שבחירתו לתפקיד היא בחירה של ראש הממשלה, כאילו זה מובן מאליו. (אגב, היה בישראל יו"ר כנסת שנבחר כנגד רצונו של ראש הממשלה ונגד מועמדו. היה זה נחום ניר מאחדות העבודה שנבחר נגד רצונו של בן גוריון ונגד מועמד מפא"י ברל לוקר). לוין חותר לכך שהכנסת תבחר את השופטים (בשם הפרדת הרשויות…) אך מובן בעיניו שאת היו"ר שלה היא רק מאשררת כאוטומט ומי שבוחר בו הוא ראש של רשות אחרת. אין בעיניו צורך באיזונים ובלמים בין הממשלה והכנסת. והאמת היא, שהפגיעה האמתית במעמד הכנסת ועצמאותה, אינה מצד בית המשפט אלא מצד הממשלה. וכאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו שליחו של רוה"מ ולא של הריבון, הדבר עלול להביא לפגיעה בדמוקרטיה.

הצעתו של יריב לוין לבחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה שליטה של הכנסת על הרשות השופטת. כאשר בפועל הממשלה שולטת לחלוטין בכנסת, פירוש הדבר שהיא תשלוט בכנסת ובבית המשפט. וכאשר הממשלה עצמה נשלטת בידי ראש הממשלה (כפי שהיה עד הקמת ממשלת האחדות), פירוש הדבר שלטון יחיד. דיקטטורה בלע"ז.

* הצבעה חשאית – בטור השבועי שלו ב"הארץ" כתב יוסי ורטר, ברמה גבוהה של ודאות, שנתניהו חותר להיבחר לנשיא המדינה, כיוון שתפקיד זה יעניק לו שבע שנות חסינות, עד גיל 80. מראייניו של יריב לוין ב"ידיעות אחרונות" הפנו ללוין אף הם שאלה על הספקולציה הזאת. הם מצחיקים אותי. הסיכוי לתרחיש כזה הוא 0%. הסיבה לכך היא שההצבעה על תפקיד הנשיא היא חשאית. נתניהו לא טיפש. הוא יודע שבהצבעה חשאית 90% מהח"כים של הליכוד והימין יצביעו בעד כל מועמד אחר ולא בעד נתניהו. נכון שח"כים כמו סער, כ"ץ וברקת יצביעו בעד כדי שיתפנה להם מקום להתמודד על הצמרת, אך הרוב המוחלט לא יתאפק.

* שר התחת – הפארסה של המצאת משרדים עם שמות מוזרים בממשלה החדשה, הציפה את הרשת בקטע ויראלי מתוך הסדרה "פולישוק", שבה השר פולישוק מתמקח על שם משרדו, ובלבד שראשי התיבות שלו לא יהיו תח"ת, כדי שלא יכנו אותו שר התחת.

אבל היה שר התחת. בעקבות פרישת גח"ל (גוש חרות ליברלים בראשות בגין, הגלגול הקודם של הליכוד) מממשלת הליכוד הלאומי בראשות גולדה, כתגובה על הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, שודרג שר הקליטה שמעון פרס, וקיבל לאחריותו שני משרדים שהיו מאוישים בידי שרי גח"ל – משרד התחבורה שהיה בידי עזר ויצמן ומשרד הדואר שהיה בידי אלימלך רימלט. הדבר הראשון שעשה פרס בתפקידו, היה שינוי שמו של משרד הדואר למשרד התקשורת, וכך הוא היה שר התחבורה והתקשורת. ויצמן נהג לכנות אותו שר התח"ת.

* תזכורת לכבוד יום ירושלים – ב-29 בנובמבר 1947, מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את תכנית החלוקה, קם שגריר לבנון באו"ם שארל מאליכ, והצהיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אבא אבן, מבכירי המשלחת של היישוב היהודי, שהיה ידוע במענה הלשון החד שלו הגיב מיד: "אם תמשיכו לומר זאת אלפיים שנה, נתחיל להאמין בכך".

* הפסיקו להלך אימים – כאשר חמאס תפס את השלטון ברצועת עזה, הוא השליך מהקומות העליונות ומגגות הבתים את פעילי פת"ח אל מותם, ירה בהם ברחובות – אל מותם או בברכיהם והכניס רבים מהם לכלא. אבו-מאזן זוכר זאת היטב. הוא זוכר שחמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי והוא יודע שרבים הסיכויים שהם ינצחו גם בבחירות לנשיאות הרש"פ. זו הסיבה לכך שכבר שנים רבות מאוד הוא מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט (ולכן הפניית אצבע מאשימה לישראל על כך שאזרחי הרש"פ אינם רשאים לבחור היא טענת סרק). ובדיוק מאותה סיבה הוא מקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. נכון, התיאום הזה נוח גם לנו, למרות שגם כאן אין צורך להגזים – 95% מסיכול הטרור נעשה ישירות בידי ישראל – אולם בעבורו התיאום הזה הוא אבטחת חייו הפוליטיים והפיזיים. ולכן, כדאי לקחת בפרופורציות את איומו הסדרתי התורן על ישראל – לבטל את התיאום הביטחוני עם ישראל אם תחיל את ריבונותה.

האיום לבטל את הסכמי אוסלו הוא מגוחך. ההסכם בוטל למעשה ברגע שהפלשתינאים הפכו את השטחים שהועברו לשליטתם לבסיס טרור נגד ישראל. הם בוטלו למעשה בדמם של יותר מאלף ישראלים שנרצחו בטרור הפלשתינאי. הם בוטלו, למעשה, כיוון שמלכתחילה היו הונאה שערפאת הונה את ישראל, כדי שיתאפשר לו ולצבאו להיכנס ליש"ע ומכאן להמשיך את המלחמה בישראל בתנאים טובים יותר.

אל לנו להיבהל מן ההפחדות. אותן הפחדות ליוו אותנו בהחלטת ב"ג לקבוע את ירושלים כבירת ישראל, להעביר את הכנסת לירושלים, את החלטת בגין להחיל את הריבונות על הגולן ורק לאחרונה את החלטת ארה"ב להעביר את שגרירותה בישראל. לעומת זאת, תוצאות הסכמי אוסלו, הצגת ההצעות המופקרות של ברק בקמפ-דיוויד, עקירת גוש קטיף, עסקאות שבויים כעסקת ג'יבריל ועסקת שליט הוכיחו לנו, שלא אחת דווקא הפייסנות מובילה להתגברות התוקפנות נגדנו. אין לזלזל באיומים אך גם לא להיבהל מהם, כאשר מדובר במימוש האינטרסים הלאומיים שלנו.

אין להקל ראש באיומים, אך אל לה למדינה ריבונית למשכן את עתידה למען קצת שקט או אשליית שקט לטווח הקצר. והאינטרס הישראלי הוא לקבוע סוף סוף את גבולות הקבע של ישראל. האינטרס הישראלי הוא להבטיח את יכולתה לעמוד בתחזית הדמוגרפית על פיה בשנת 2048, בשנת עצמאותה המאה, יהיו כעשרים מיליון ישראלים, והצטופפותם במישור החוף תהפוך את החיים בה בלתי נסבלים, ומכאן הצורך בריבונות על שידרה מזרחית מהחרמון עד אילת, המקבילה לשידרה המערבית – רצועת החוף. האינטרס הישראלי הוא ליצור חיץ בין ירדן לבין השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי לסכל מציאות של רצף טריטוריאלי עוין מאיראן עד גוש דן (כולל ירדן, שאם גבולה המערבי יהיה עם המדינה הפלשתינאית, היא לא תקיים את הסכם השלום עם ישראל, אם היא בכלל תשרוד). האינטרס הישראלי הוא לסכל מציאות של מדינה פלשתינאית עוינת שתהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. האינטרס הישראלי הוא ביכולת להגיע בעתיד להסדר שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית הוגנת ובטוחה עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, כאשר האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביו"ש יהיו חלק מפורז אך ריבוני של אותה מדינה.

בשנות ה-90, כאשר נאבקנו נגד נסיגה מהגולן, איימו עלינו שאם ישראל לא תיסוג מהגולן תהיה כאן מלחמה איומה ונוראה. בפגישה של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, הוא הזהיר שאם לא נגיע להסכם עם סוריה, שמחירו ידוע – נסיגה מכל הגולן, תהיה מלחמה, והישראלים לא יעלו על הטנקים אם לא ידעו שעשינו הכל כדי למנוע אותה. אותן שנים היו שנות אוסלו העליזות. הבטיחו לנו יונה עם עלה של זית, הבטיחו לנו שלום ושלווה וראינו את התוצאות. אלה שהבהילו אותנו מפני השלכות הימנעות מנסיגה מהגולן, לעגו לאלה שאיימו שאוסלו יביא טרור. אני זוכר את פרס נואם בכנסת ולועג לבני בגין שאיים שייפלו טילים מעזה על אשקלון והח"כים של מפלגתו התפקעו מצחוק… אכן, בדיחה.

אני מקווה שהממשלה לא תיבהל ותפעל באחריות לעתיד של מדינת ישראל; תספח את בקעת הירדן רבתי לריבונות ישראל ותלווה את הסיפוח בהתיישבות מאסיבית בבקעה.

* עוד תתגעגעו – כאשר אני קורא את דברי הסגידה של אהוד בן עזר לנתניהו ואת הבוז והלעג לכל מנהיג ישראלי אחר שמוזכר כאופציה להחליף את נתניהו, ואת ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה נתניהו, איני יכול שלא לזכור את דברי הסגידה של אותו בן עזר לאהוד אולמרט ואת אותו הבוז ואותו הלעג לכל מנהיג ישראל אחר שהוזכר כאופציה להחליף את אולמרט, ואת אותה ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה אולמרט. כך, למשל, כתב בן עזר ב-12 במרץ:

הַקּוּטֵרִים, הפתאים והמאמינים לעיוותי התקשורת

אתם עוד תתגעגעו לאהוד אולמרט

אם בעזרת יללותיכם יחזור בִּיבִּי לשלטון

בראש 12 ח"כים נבחרי מרכז הליכוד

מרכז שיחזור בגדול לנהל את ענייני המדינה

וגם תתגעגעו לחלוץ כשיפרוץ העימות עם איראן.

* שלושת רבעי – לפני 41 שנה, הייתי תלמיד כיתה י' בביה"ס "בליך" בר"ג. קוד הלבוש איפשר לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך אסר זאת על הבנות. הבנות התקוממו, יצאו למאבק, והנהלת בית הספר הגיעה אתן לפשרה – הבנות תוכלנה ללבוש מכנסי 3/4.

ההודעה התקבלה בשמחה רבה. למחרת הגיעו הבנות לבית הספר כשרבות מהן לבשו מכנסי 3/4. כלומר, מכנסונים שכיסו 3/4 מהתחת.

וכעבור ימים אחדים ההנהלה החזירה את המצב לקדמותו, למגינת לבן של הבנות ועוד יותר מכך, למגינת לבנו, הבנים. 

* עם הציציות בחוץ – מדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה, היא מכינה קדם צבאית דו-שנתית, המשלבת חילונים ודתיים בנות ובנים, והלימוד בה הוא במתכונת ישיבתית.

כן, יושבים שם בחברותא אחת (והיום בקפסולה אחת) בנות עם מכנסונים וגופיות ובנים עם ציציות משתלשלות. האם הירכיים מפריעות ללימוד? מעודי לא נתקלתי בלימוד רציני כל כך, יסודי ומעמיק כל כך, כמו במדרשת השילוב.

* ביד הלשון 

מכנס – בכתבות על מאבקן של תלמידות על הזכות ללבוש מכנסיים קצרים, ראיינו בנות רבות והוריהן, שתמהו מדוע אינן יכולות לבוא לביה"ס "במכנס קצר".

ותמהתי, למה כוונתן כאשר הן אומרות "מכנס קצר"? האם הן מתכוונות למכנסיים שבהם מכנס אחד קצר ומכנס אחד ארוך? או אולי, רחמנא לצלן, בכלל ללבוש רק מכנס אחד?

והאם הן רוכבות לביה"ס על אופן, וכדי לקרוא את הכתוב על הלוח הן מרכיבות משקף?

* "חדשות בן עזר"

 

צרור הערות 20.5.20

* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.

אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא הייתה כל אלטרנטיבה. הברירה הייתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

הברירה הייתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא הייתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, הייתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.

האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.

ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.

* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.

גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.

* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* ללא שר ערבי – מי שבולט בהעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עמו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.

ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן הייתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.

* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!".

והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.

וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"מחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).

* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הייתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עופר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.

אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.

* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.

* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.

* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.

* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן הייתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".

* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא הייתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.

אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.

ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.

* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון… ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי אתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.

אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי אתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.

אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של… החייל שסרח.

* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.

כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.

* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.

לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.

אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.

והיה מחננו טהור!

* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה". אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.

* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעיה.

אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.

הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.

שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.

בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.

* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.

בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה".

אז הנה, רשמו לפניכם. אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.

* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.

המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.

ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.

מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.

* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.

אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, הייתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).

* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.
לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.
למה?
ככה.
וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.

* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).

הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.

משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.

מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?

למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?
ככה.

* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.

הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהנם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה הייתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).

זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.

ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.

* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA ? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?

* ביד הלשון

שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר".

זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השניה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.11.19

* כרעי תרנגולת – ב-14 בדצמבר 1976 הגישה סיעת החזית הדתית התורתית הצעת אי אמון בממשלתו של יצחק רבין, בטענה שהשרים לא הספיקו לחזור הביתה מטקס קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים לפני כניסת השבת. ההצעה נדחתה, אך הימנעות חלק משרי המפד"ל מהצבעה הביאה את רבין להודיע לכנסת שהצבעתם היא התפטרות (אז ראש הממשלה לא היה מוסמך לפטר שרים) ומיד לאחר מכן הוא התפטר ובכך הממשלה התפטרה והוחלט על הקדמת הבחירות.

בין התומכים בהצעת האי אמון הייתה, תחזיקו טוב – שולמית אלוני וסיעת רצ, המפלגה שנשאה את הדגל האנטי דתי, ואף פרשה מן הקואליציה ברגע שהמפד"ל הצטרפה אליה. היא הסבירה זאת בכך שהיא אמנם אינה תומכת בתוכן ההצעה, אך אין לה אמון בממשלה, וציטטה את דבריו של המלך ינאי לשלומציון המלכה טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים… אלא מן הצבועים".

שני עשורים לאחר מכן, הליכוד בראשות נתניהו הודיע שיתמוך בהצעת אי אמון בממשלת רבין שהגישו המפלגות הערביות, בעקבות החלטתה על בניה במזרח ירושלים. גם כאן, כמובן שלא הייתה תמיכה של הליכוד בתוכן ההצעה, אלא ביטוי לאי האמון בממשלה וניצול הזדמנות להפיל אותה. בעקבות הודעת הליכוד רבין ביטל את ההחלטה על הבניה, כי בהצבעה, לו התקיימה, היה רוב להפלת הממשלה.

מדוע אני מזכיר זאת? כי אני מאזין לאוטוסוגסטיה של הפנטזיונרים שמשתעשעים ברעיון ההזוי של ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. לטענתם, ברגע שתקום הממשלה, אי אפשר יהיה להפיל אותה. כאשר הרשימה המשותפת תנסה להפיל את הממשלה אחרי הפעולה הראשונה נגד הטרור בעזה, הליכוד והימין יתייצבו לימין הממשלה. וכאשר הימין ינסה להפיל את הממשלה הרשימה המשותפת תתמוך בה. כך נראית פנטזיה של מי שחושבים שכל השחקנים הפוליטיים האחרים טיפשים, שישחקו את התפקיד אליו ילוהקו בידי הפנטזיונרים.

נכון, בניגוד לדוגמאות שהצגתי, היום החוק מחייב אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר אפשר להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון רק כאשר האופוזיציה מצביעה בעד ראש ממשלה חלופי הנתמך בידי 61 ח"כים. נכון, האופציה הזאת לא תהיה קיימת בכנסת הזאת. אולם ניתן להפיל את הממשלה בהצעת חוק לפיזור הכנסת, למשל, או בהפלת הצעת התקציב. וממשלה שמידי שבוע הכנסת תביע בה אי אמון, הגם שאין בהצבעה כזו כדי להביא לנפילתה, תאבד את אמון הציבור ואת יכולת התפקוד ותתמוטט במהרה. הרי היא לא תוכל להעביר בכנסת חוקים והצעות, ויהיה עליה לנהל לפני כל הצבעה מו"מ קואליציוני מחודש, והיא תעמוד בפני סחטנות מתמדת.

הפנטזיונרים מאמינים שכל מה שנחוץ היום הוא להוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, הם מפנטזים, הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלה, או שה"בלוק" יתפורר וחלק ממרכיביו יצטרפו לממשלה. גם זו פנטזיה פרועה. ההיפך הוא הנכון. ממשלת מיעוט הנסמכת על עופר כסיף וחבר מרעיו האנטי ישראלים רק תגבש את הליכוד ואת הימין סביב מנהיגותו של נתניהו, והאופוזיציה תפיל את הממשלה בתוך זמן קצר. במערכת בחירות כזו, רבים סיכוייו של נתניהו לנצח ולהקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק. הפנטזיונרים של ממשלת המיעוט, שתהיה ממשלת כרעי תרנגולת מיומה הראשון, הם האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* טיפול המרה – הם לא מתנגדים לקיום המדינה. הם מתנגדים רק לכך שהיא מדינה יהודית.
– למה הדבר דומה? שמישהו יאמר לי: אני מוכן שתחיה. בתנאי שלא תהיה יהודי. עליך להמיר את דתך (או לעשות ניתוח לשינוי מין, או לעבור טיפולי המרה לנטייה מינית אחרת). מי שאומר לי דבר כזה, אומר לי בעצם שהוא מוכן שאורי אחר יחיה. לא אני.
מדינת ישראל, כשמה כן היא – מדינתו של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי. מדינת ישראל הוכרזה במילים אלו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מי שרוצה שישראל לא תהיה מדינה יהודית, מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, גם אם אולי המדינה שתקום תחתיה תישא אותו שם.
– אז מה אתה רוצה? להפוך את ערביי ישראל לציונים?
– איני מצפה מהם לאמץ אידיאולוגיה ציונית. אני בסך הכל מצפה מהם להשלים עם העובדה שגם לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו.
– ואם הם לא משלימים עם העובדה הזו?
– זאת זכותם. אבל הם אינם יכולים להיות חלק מן השלטון במדינה שהם שוללים את קיומה.

* האם יש בסיס משותף? – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או התלויה ברשימה המשותפת נובעת מגזענות ומהתנגדות אתנית לערבים היא דמגוגיה. זו טענה, המתעלמת מן ההקשר הפוליטי והאידאולוגי של הפוליטיקה. קואליציה ואופוזיציה הן אורגנים פוליטיים. כדי להקים קואליציה, צריך איזשהו בסיס משותף אידיאולוגי ופוליטי. השאלה האם עופר כסיף הוא ערבי ואיימן עודה יהודי או להיפך, כלל אינה מעלה ומורידה בהקשר הפוליטי. גם אילו כל הרשימה המשותפת הייתה כולה עופר כסיפית, היא הייתה פסולה לפחות באותה מידה, בשל עמדותיה.

מה עמדותיה של הרשימה המשותפת? מה שכתוב במצע שלה.

"הרשימה המשותפת שואפת לשים קץ לכיבוש כל השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנוניים שנכבשו בשנת 1967, לפרק את כל ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה הגזענית, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים אשר יבטיח את זכות השיבה בהתאם להחלטה 194, ולשלום צודק המסתמך על הסכמה בינלאומית". תרגום: הם רוצים מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 תוך טרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים, וגירושי מהגולן. ומה יהיה בכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל? היא תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.

כאשר הרשימה המשותפת מדברת על שוויון, אין כוונתה לשוויון פרסונלי לכל אזרח, שזו עמדה ראויה ונכונה, אלא על כך שישראל לא תהיה מדינה יהודית. כך הדבר מוגדר במצעם: "הרשימה מדגישה שהפלסטינים בישראל הם תושבי הארץ הילידיים, ומעובדה זו נובעות זכויותיהם הקיבוציות והאישיות, ומוגדרים יחסיהם עם המדינה. הרשימה המשותפת דורשת להכיר בהם כמיעוט לאומי בעל זכויות קיבוציות, בזכותם לנהל בעצמם את ענייניהם התרבותיים, החינוכיים והדתיים, בהיותם חלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני והאומה הערבית, מבחינת השתייכותם הלאומית, התרבותית". הם טוענים שהם, הפלשתינאים, הנם "תושבי הארץ הילידיים", כלומר אנחנו, היהודים – פולשים זרים, קולוניאליסטים, צלבנים.

הרשימה המשותפת תובעת לממש את "זכות" השיבה. וכך כתוב במצעה: "הרשימה המשותפת שואפת להכרה בזכויות המהגרים בתוך מולדתם, ובמיוחד בזכותם להחזרת כפריהם ואדמותיהם שהופקעו והשיבה אליהם". חשוב לשים לב לדקויות. הם דורשים לחזור לכפרים עצמם, כלומר להחריב מאות יישובים יהודיים. כאשר הם כותבים במצעם: "הרשימה תפעל להפסקת הפקעת הקרקעות ולהחזרת האדמות שהופקעו, במיוחד אלה שהופקעו למה שנקרא 'צרכים ביטחוניים', ולא נוצלו למטרה זו עד עכשיו", הם מתכוונים, בין השאר, לעיר כרמיאל.

הרשימה המשותפת לוחמת נגד השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ומנסה לסכסך בין הדרוזים למדינתם ומסיתה את הדרוזים נגד מדינתם. הנה, כך הם כתבו במצע: "הרשימה המשותפת תפעל לביטול חוק גיוס חובה לבני העדה הערבית-הדרוזית. התנגדות לכל חוק או תכנית לשירות צבאי או אזרחי בחברה הערבית". הם אפילו נגד תכניות וולונטריות של שירות אזרחי בחברה הערבית, כי הדבר מתפרש כהשתלבות במדינת ישראל.

האם הרשימה המשותפת תתן ידה למאבק בטרור? האם היא תאפשר לממשלה התלויה בה להילחם בטרור? כמובן שלא. כי בעיניהם כלל לא מדובר בטרור, אלא במאבק לחירות שהם תומכים בו: "הרשימה תאשש זכותו של העם הפלסטיני למאבק נגד הכיבוש ולמען החופש, בהיותו מאבק חוקי וצודק לשחרור, המבוסס על ערכים אוניברסאליים ועל החוק הבינלאומי". אין שום הסתייגות במצע מסוג כלשהו של מאבק. למשל, נגד מאבק אלים, או נגד מאבק מזוין או נגד פגיעה באזרחים או נגד ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

מה עמדת הרשימה המשותפת בנושא ההסתה הפרועה ברוח עלילת "מסגד אל אקצא בסכנה", שנועדה לשלהב את הרוחות בכל העולם המוסלמי נגד מדינת ישראל? "הרשימה תתייצב נגד היוזמות לייהוד ירושלים והתמודדות עם כל ההתקפות על המקומות הקדושים, ההקדשים האסלאמיים והנוצריים ושאר המזימות שמטרתן מסגד אל-אקצא, ובכלל זה החפירות תחתיו והניסיונות לגרום לחלוקת הזמן והשטח [בין יהודים לערבים] במתחם אל-אקצא".

הרשימה המשותפת רואה סתירה בין מדינה יהודית לבין זכויותיהם של ערביי ישראל: "דחיית הדרישה הישראלית מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית וחשיפת הסכנות שבכך למעמדם ולזכויותיהם של האזרחים הערבים וזכויות הפליטים". הם מתנגדים למדינה יהודית, כי בעצם היותה יהודית היא פוגעת בזכויותיהם וב"זכות" השיבה של ה"פליטים", כלומר של מיליוני הפלשתינאים שהם דורשים להכניס לכאן.

ומה הגורל הצפוי לי, כתושב הגולן, ולכל חבריי, על פי המצע של הרשימה המשותפת? "הרשימה תיאבק לסיום הכיבוש בגולן ותציע חקיקה לביטול סיפוחו, כמו גם דחיית ניצול משאבי הטבע שלו על ידי שלטונות הכיבוש". יש לציין, שהדרישה הזאת אינה קשורה לשלום. הם אינם מציעים נסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה, אלא פשוט "סיום הכיבוש בגולן".

הרשימה המשותפת דורשת את שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל. כמובן שהם אינם מכונים מחבלים או טרוריסטים. "הרשימה תדרוש את שחרור כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים והגנה על זכויותיהם".

אלו רק דוגמיות מן המצע. ועכשיו אני רק שאלה: איזה בסיס משותף יכול להיות למפלגה ציונית עם הרשימה הזאת, שיאפשר הקמת קואליציה אתה, או קואליציה התלויה בה?

* ומה אין במצע? – מה אין במצע של הרשימה המשותפת? אין בה ההגדרה "שתי מדינות לשני עמים". ולא בכדי. בתכניתם, יש מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים. כל יהודי שחי בה ייעקר ויגורש. ולצדה מדינה חסרת זהות לאומית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שיממשו את "זכותם".

* חג לציונות – בימים האחרונים כתבתי רשומות רבות נגד הקמת קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. קיבלתי תגובות רבות ונקלעתי לוויכוחים ולמחלוקות. ובדרך כלל, ברגע שלבן שיחי נגמרו הטיעונים ולא היה בידו להתמודד עם טיעוניי; למשל כאשר ציטטתי קטעים שלמים ממצע הרשימה המשותפת והוכחתי שהאמת היא בניתוח שלי ולא בפנטזיות שלו, הוא שלף מיד את המפלט האחרון שלו בוויכוח. "אתה גזען". למה גזען? ככה. כי אין לי תשובות לטענותיך. הטענה הבזויה הזאת, מוחקת את כל המשמעות האידיאולוגית, הפוליטית בפוליטיקה, את הצורך בבסיס מינימלי של הסכמה כדי להקים קואליציה, ומרחיקים זאת לנושא האתני – אם אני חושב שהרשימה המשותפת אינה ראויה לקואליציה, אין זה בשל עמדותיה, אלא בשל היותה רשימה ערבית, ברובה.

אילו הרשימה המשותפת הייתה רשימה רק של יהודים מן הזן של עופר כסיף, ושל עיתונאים כגדעון לוי ורוגל אלפר, או של פוליטיקאים בדימוס כמו דב חנין ותמר גוז'נסקי, או של מנוחים כמאיר וילנר, או של אנשי אקדמיה כאילן פפה, או של עוכרי דין כלאה צמל, או כמרגלים כמו אודי אדיב – התנגדותי לכל מו"מ אתם הייתה נחרצת שבעתיים. אין שום קשר ולו קלוש בין ערביותם של חברי הרשימה המשותפת, להתנגדותי לקשר אתם. כל ההתנגדות שלי, היא לעמדות הרדיקליות האנטי ישראליות שלהן.

בינואר 2007 נבחר לראשונה שר ערבי לממשלה – ראלב מג'אדלה. הוא כיהן בממשלה מטעם מפלגת העבודה. ביום מינויו, פרסמתי מאמר, שכותרתו "ניצחון הציונות". משפט שכתבתי בו, בין השאר, היה: "מינויו של ח"כ ראלב מג'אדלה לשר בממשלת ישראל, הוא יום חג לדמוקרטיה, אך הוא גם יום חג לציונות… מינויו של שר ערבי, לראשונה בתולדות המדינה (בממשלת שרון הראשונה כיהן שר דרוזי, סלאח טריף) נעשה באיחור רב. מינוי זה מממש את הרעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית". הצטערתי מאוד שמג'אדלה היה שר כושל ומושחת. אני מייחל לכך שיתמנו עוד שרים ערבים בממשלות ישראל. אך לא ערבים אנטי ישראלים. את האבחנה הזאת כתבתי גם באותו מאמר: "רוב הייצוג הפוליטי של ערביי ישראל הוא במפלגות אנטי ישראליות. גישתם באה לידי ביטוי בוטה במלחמת לבנון השניה. מפלגות אנטי ישראליות פסולות לכל שותפות בקואליציה. מבחינה זאת, אין כל הבדל בין הח"כים הערביים עזמי בשארה ואחמד טיבי, לבין הח"כ היהודי דב חנין, נציג חד"ש".

זו בדיוק עמדתי גם היום, בחלוף כמעט 13 שנים.

* המבוגר האחראי – הנשיא עזר ויצמן אמר פעם שיזמן אליו את נתניהו וערפאת, יטיח את ראשו של האחד בראשו של השני, ויכריח אותם לשבת עד שיגיעו להסכם.

אני מצפה מנשיא המדינה ראובן ריבלין להיות המבוגר האחראי, לזמן אליו את נתניהו וגנץ (להבדיל) ולהכריח אותם לשבת עד שייצא עשן לבן והם יגיעו להסכמות. שריבלין ייתן לשניהם את הסולמות שיורידו אותם מן העצים.

* מילה זאת מילה – האם ליברמן ילך לממשלת ימין-חרדים צרה? אולי כן. אולי לא. האם ליברמן ילך לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת? אולי כן. אולי לא. אף פעם לא האמנתי לליברמן ואף פעם לא האמנתי בליברמן. אמנם אצל ליברמן מילה זאת מילה, אבל בכל פעם זו מילה אחרת.

* חרם עם שטריימל – נתניהו תיאר באופן ציורי את החיזור של כחול-לבן אחרי החרדים. "יאיר לפיד מוכן לחבוש שטריימל, להניח תפילין פעמיים ביום ולעשות שתי בריתות מילה כדי שהחרדים יצטרפו לממשלה עם כחול-לבן".

וואלה? רק אתמול שמעתי שכחול-לבן מחרימים את החרדים. מחרימים את הדתיים. די לחרמות.

מתי נתניהו שיקר? א. באמירה הראשונה? ב. באמירה השניה? ג. בכל פעם שהוא דיבר? ד. כל התשובות נכונות.

* איננו כובשים במולדתנו – הצהרת פומפאו היא הצהרה היסטורית בעלת חשיבות רבה. היא מבהירה שהעם היהודי אינו כובש במולדתו, וזכותו ליישב את ארצו.

זכותה של ישראל להחליט היכן ועד כמה היא מממשת את זכותה. אני בעד פשרה טריטוריאלית שבה אנו מוותרים על אזורים ביו"ש המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אך כל שעל שאני מוכן לוותר עליו, אינו שטח כבוש, אלא חלק ממולדתנו, שאנו בוחרים לוותר עליו משיקולים של אינטרסים לאומיים. איננו "מחזירים" שטחים, כי לא גנבנו מאף אחד שום דבר.

כל מי שניסו לערער על חוקיותה של ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון נדחו בידי בג"ץ שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות. לפני שבע שנים עיגן את שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי את זכויותינו המשפטיות בהתיישבות ביו"ש בדו"ח לוי. למרבה הצער והבושה, ממשלת ישראל שהקימה את הוועדה, לא אימצה עד היום את מסקנותיה (מלבד חלקים מן הדו"ח ששר הביטחון לשעבר בוגי יעלון אימץ על פי סמכותו).

עד היום, אף גורם בינלאומי לא קיבל את העמדה המשפטית הישראלית. היום, מעצמת העל, ארה"ב, הכירה בחוקיות ההתיישבות. החלטה היסטורית זו מצטרפת להחלטות קודמות של ארה"ב, להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות ולהכיר בריבונות ישראל על הגולן. ואני מאמין שיבוא יום והעולם כולו יכיר בזכויותינו אלו.

* העבריינים – יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ יצא נגד ההכרזה האמריקאית על חוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. אם ההתיישבות אינה חוקית, הרי שהעבריינים הם מנהיגי מפלגתו וראשי הממשלה לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין, ויו"רי ועדות השרים להתיישבות מטעם מפלגתו יגאל אלון וישראל גלילי, ושרי הביטחון מטעם מפלגתו משה דיין ושמעון פרס, ותנועת הקיבוץ המאוחד ותנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים. הרי מי אם לא הם פתחו את השער והיו הראשונים שיזמו את ההתיישבות. האם הם עשו מעשים בלתי חוקיים? האם הם היו עבריינים?

אין פלא שבתקופה שממשלות המערך הקימו את היישובים, מנה המערך 56 ח"כים ואילו בעידן עמיר פרץ מפלגת העבודה מונה 6 ח"כים בלבד.

* שוויון בפני החוק – הפרקליטות הודיעה שהחלה לבדוק את החומרים הנוגעים לפרשת חברת "הממד החמישי", שבני גנץ עמד בראשה. בהתאם לתוצאות הבדיקה, יוחלט בפרקליטות האם יש לפתוח בחקירה פלילית בפרשה. יש לציין, שמבקר המדינה, שחשף את הפרשה, קבע שאין בה חשד לפלילים. אף על פי כן, טוב עשה היועמ"ש כשהורה לפרקליטות לפתוח בבדיקה, בשל העניין הציבורי בפרשה ומעמדו הציבורי של גנץ.

השוויון בפני החוק הוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק דמוקרטית. איש אינו עומד מעל החוק. וכאשר יש חשדות לעבירות של מנהיג לאומי, יש לחקור אותם ללא הנחות וללא משוא פנים.

באופן אישי, יש לי אמון בגנץ – ביושרו ובאמינותו. אולם אין שום משמעות לאמונה שלי באדם זה או אחר. מה שיקבע הוא רק מבחן אחד – מבחן הראיות.

* מבחן הראיות – גם אם כל הטענות של הישראלים יוצאי אתיופיה על אודות אפליה, הדרה ושיטור יתר מוצדקות, והן לבטח מוצדקות בחלקן, אין הדבר צריך להשפיע על בחינה משפטית של אירוע בודד, כדוגמת הריגתו של סלמון טקה.

גופי החקירה צריכים להתעלם מרעשי רקע, ולבחון כל מקרה על פי מבחן אחד בלבד – מבחן הראיות. כל תוצאה של חקירת השוטר היורה, מחוסר אשמה והגנה עצמית ועד רצח בכוונה תחילה, צריכה להיגזר מן הראיות של המקרה הבודד. אף חשוד אינו אמור לשאת על גבו בעיה לאומית כבדה.

בסופו של דבר, מי שיכריע יהיה בית המשפט. כך נוהגת מדינת חוק. וגם היום, כאשר ראש הממשלה עומד בראש המנסים לקעקע את יסודות מדינת החוק, חובה עלינו לשמור על יסודות אלה מכל משמר.

* במו ידיו – השבוע מלאו חמישים שנה למותו של אברהם קריניצי, מייסד העיר ר"ג וראשה במשך 43 שנים, עד יום מותו בתאונת דרכים. הייתי אז תלמיד בכיתה א' בבית הספר "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'ק"), והייתה זו הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי לאבל ציבורי. שוחחו אתנו בכיתות על קריניצי ופועלו, נערך טקס בבית הספר.

בתום אותה שנה, חולקו לכל התלמידים עותקים מספרו האוטוביוגרפי "במו ידיי". הייתה זו הביוגרפיה הראשונה שקראתי (בשקיקה, יש לציין), ועד היום ביוגרפיות הן הסוגה האהובה עליי.

אני זוכר שגם בביתי, הוריי כאבו את לכתו והתאבלו עליו. עם זאת, הם כעסו על כך שהחליטו לקרוא את שמו ברחוב שהיה קרוי על שם אדם אחר – יהל"ם, יהודה לייב מוצקין.

לימים שמעתי גם על צדדים אחרים שלו – פולחן אישיות, כוחנות ואפילו שחיתות. אולם בתודעתי, קריניצי נותר בגרסא דינקותא שלי, כבנאי הגדול של עיר הגנים.

* מכינת הורים – אני קשור לעולם המכינות הקדם צבאיות, מאז הקמתן בשנות ה-90, ובין השאר אני מרבה להרצות בהן. ולאורך השנים, יש לי פנטזיה. להיות שנה אחת חניך במכינה כזאת. מסתבר שאני לא היחיד שמפנטז על כך, ויש מי שגם לקחו את הפנטזיה הזאת צעד אחד קדימה.

אתמול הרציתי בזה אחר זה בפני שתי קבוצות של מכינת הורים. כן, יש דבר כזה. פניה להורים שילדיהם חניכים במכינות קדם צבאי, הולידה מספר קבוצות של הורים שמתנסים במעין-מכינה. לא, הם אנשים עובדים ובעלי משפחות ואינם יכולים להתנתק לפתע לשנה במכינה. אך מדי שבוע הם נפגשים למספר שעות ללימודים ברוח המכינות ויוצאים לסיורים וטיולים לימודיים ברוח המכינה. אין זה עוד חוג העשרה למבוגרים, אלא קבוצה שייעודה, בדומה לייעודן של המכינות, להפוך את חבריה לאזרחים אכפתיים, אקטיביים, לוקחים אחריות. זו שנה ראשונה של המיזם ומוקדם עדין לחקור ולבחון את תוצאותיו.

נושא ההרצאה שלי היה: הציונות – מקלט או ייעוד? נהניתי מקהל סקרן, דעתן, משתתף ואכפתי, ששיח ציוני חשוב לו ומרתק אותו.

עד שהוזמנתי להרצות, לא ידעתי על קיומה של מכינה כזאת, וממש התלהבתי מהמפגש אתה.

* טעיתי – ב-11.11 הופיעה כותרת ב-ynet: שר החוץ הירדני: "ישראל סירבה לקנות את האדמות החקלאיות בנהריים".
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5623206,00.html
בתגובה כתבתי את ההערה "היה מחדל?". לאחר הפרסום העמידו אותי מספר קוראים על טעותי, שהיא בעצם טעות של ynet, ששר החוץ הירדני דיבר על קניית השטח בידי ירדן מהבעלים של אותן אדמות.

* ביד הלשון

תל יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. ביום השנה לרצח רבין הצגתי את היישוב הקרוי על שמו, צור יצחק. והיום – על תל יצחק.

תל יצחק הוא קיבוץ בשרון, מדרום לנתניה, סמוך ליובל של נחל פולג. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1938 במסגרת יישובי חומה ומגדל. היישוב הוקם בידי תנועת "הנוער הציוני", של ברית הציונים הכלליים, ונקראה על שם אחד המנהיגים והאידיאולוגים של התנועה, יצחק שטייגר.

על יצחקים נוספים – בקרוב.

* "חדשות בן עזר"

מופת לאומי

מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוסכם על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר, המייסד של מכינת רבין, שהנה מכינה חילונית:
"לא מפחדים להיות אחים.
אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.
או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.
לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו".

האמירה הברורה הזאת, היא קרן אור באפלת הפלגנות הקיימת בחברה הישראלית, המועצמת בידי המערכת הפוליטית, ובראש ובראשונה בידי העומד בראש הפירמידה הפוליטית, ובידי התקשורת. מפעל המכינות הקדם צבאיות, שהנו מפעל מופת לאומי, מעמיד חלופה של חברה אחרת, המבוססת על ערכים של נתינה, משימתיות, אחריות לאומית, וממלכתיות; ערכים של ציונות במיטבה.

וכשאני מגדיר אותה כמפעל ציוני, עולה בדעתי האמירה היפה של עמוס עוז, שהציונות אינה שם פרטי אלא שם משפחה. הציונות אינה אחידה – יש ציונות דתית וחילונית, יש ציונות סוציאליסטית וציונות רוויזיוניסטית, יש ציונות רוחנית, ציונית מדינית, ציונות מעשית. האתגר הוא לקיים משפחה ציונית אחת, המכילה את השונות, שהמחלוקת בתוכה היא לשם שמים ושהיא יודעת להיות מאוחדת, אף שאינה אחידה.

בימים אלה, שבהם כוחות צנטריפוגליים יוצרים חברה שסועה, קרועה, מחולקת למחנות עוינים הלוחמים ביניהם, וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הרדיקליים שלו, מציב מפעל המכינות הקדם צבאיות עוגן של לכידות חברתית, שהינה עוגן של חוסן לאומי. מפעל המכינות הקד"צ, יחד עם תופעות חיוביות בחברה הישראלית, כמו עולם ההתחדשות היהודית ועוד, מבטא תרבות-נגד לתרבות השסע, יוצר למדינת ישראל אופק חיובי ומחנך מנהיגות צעירה שבעשורים הבאים תצעיד את החברה הישראלית בדרך אחרת.

האחדות שמעבר לשונות, עמדה לא אחת בפני סערות וטלטלות שאיימו על לכידותה.

– כך היה בהתנתקות, שעליה הייתה מחלוקת חריפה בחברה הישראלית ובעולם המכינות, כולל בין ראשי המכינות.
– ההצהרות הקיצוניות והקשות של אחדים מראשי המכינות הקד"צ הדתיות, בנושאים כמו גיוס בנות לצה"ל והיחס ללהט"בים.
– האסון הנורא בנחל צפית, מתוך רשלנות פושעת של מחנכים במכינת בני ציון, שעורר חשבון נפש עמוק בעולם המכינות וגם חשף אותו לביקורת קשה, חלקה מוצדקת, וחלקה של מי שניצלו את האסון כדי לפגוע במפעל המכינות מתוך שלילה לרוח הציונית שלו.

היכולת של מפעל המכינות והנהגתו לצלוח את המשברים הללו ולהמשיך יחד, ואף לצאת מחוזקים מהם, מעידה על חוסנו של המפעל ועל האמת הטמונה בו.

זכיתי להרצות רק השבוע בפני ארבע מכינות קדם צבאיות. פגשתי מגוון רחב של החברה הישראלית – בני עדות שונות, בני שכבות סוציואקונומיות שונות, עולים חדשים וצברים, דתיים, מסורתיים וחילונים, בעלי השקפות פוליטיות שונות. בכל המפגשים הללו אני פוגש נוער נפלא, דור מצוין, המעורר בי תקווה ואמונה בעתיד החברה הישראלית.

גילוי נאות – אני שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 17.11.19

* ההפסקה והאש – יום חמישי 14.11.19. 5:30 – הפסקת אש. 6:00-7:00 – ירי של מטחי רקטות לעבר עוטף עזה. 10:54 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 17:23 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 22:00 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

בצוק איתן היו 12 הפסקות אש כאלו. כך זה עובד: מהצד שלנו – הפסקה. מהצד שלהם – אש.

* סיבה ומסובב – יש אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע. יש שאינם יודעים להבחין בין אמת ושקר. ויש שאינם יודעים להבחין בין סיבה למסובב.

אני שומע אנשים שהסיקו את המסקנה הגאונית שלא היה צריך לסכל את אבו אל-עטא, כי התוצאה של הסיכול היא ירי רקטות על ישראל. כלומר, יום אחד ישראל התחרפנה, חיסלה פלשתינאי תמים ובתגובה חטפה מטחי רקטות. כמובן שההיפך הוא הנכון. אל-עטא חוסל בשל ירי הרקטות, ולא להיפך. הוא אישית אחראי על ירי מאות רקטות על ישראל, ותכנן עוד פעולות טרוריסטיות רבות מסוג זה. הוא בן מוות וטוב שחוסל. כמובן שסיכול בודד אינו שינוי הכיוון הרצוי, ויש לקוות שאין זה סיכול בודד. מכל מקום, מי שטוענים שהסיכול הוא הגורם לרקטות, גאונים כמו מי שטוענים שעגלה מובילה את הסוסים.

כך גם אלה שטוענים שהסיבה לאלימות מרצועת עזה היא "המצור" על עזה. אין מצור, כמובן. זה שקר. אבל לצורך הדיון, נניח שהסגר הימי וסגירתו החלקית של הגבול עם האויב והעברת מאות משאיות אספקה מידי יום לפלשתינאים שיורים עלינו רקטות נקרא "מצור".
האם באמת הטרור הפלשתינאי הוא תוצאת ה"מצור" או הגורם ל"מצור"?

אסור לשכוח לְעולם, ולכן חשוב להזכיר תמיד – ב-2005 ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. למה הנסיגה והעקירה היו טוטליים כל כך? כדי לא להשאיר בידי הפלשתינאים ולו עילה קלושה לפעולת טרור כלשהי. אף לא בדל תירוץ.

שמעון פרס נהג להתפייט לפני הנסיגה שעזה תהפוך לסינגפור של המזה"ת. ואכן, היה לה פוטנציאל כזה. הרי כל העולם וישראל בראשו, היו עומדים בתור כדי להשקיע הון עתק בפיתוח הרצועה. אולם הם לא רצו להיות סינגפור, לא רצו פיתוח, לא רצו שגשוג, לא רצו רווחה. הם רצו לנצל הצלחה, להילחם בישראל והפכו כל פיסת שטח שישראל מסרה להם -בסיס לתוקפנות רצחנית נגד ישראל ואזרחיה. הכאילו "מצור", בקושי מצורניק, אינו הגורם לטרור אלא התגובה לטרור.

וראוי לזכור, שכאשר ישראל נסוגה הרש"פ שלטה ברצועת עזה, וכבר אז החלו הירי והטרור, ולא אחרי עליית חמאס לשלטון.

אזרחי ישראל, תושבי הדרום, סובלים מאוד כתוצאה מהשכנות הטובה הזאת, אך תושבי עזה הערבים סובלים שבעתיים. הם חיים בתת תנאים, באבטלה רבתי, בעוני מנוון, בהזנחה פושעת. עזה הפכה לאזור מוכה סמים, זנות, פשע. לכל אלה יש סיבה – הטרור. השלטון שלהם מאמלל אותם, כי סדר היום שלו אינו של רווחה ושגשוג אלא של טרור ורקטות.

* אחריות הריבון – הסבב האחרון התמקד לחלוטין בג'יהאד האסלאמי. במקרה הספציפי הזה הייתה לכך הצדקה טקטית. כאן ישראל הייתה הצד היוזם, והיא חיסלה את בכיר הג'יהאד. התגובה הייתה רק של הג'יהאד. אין לישראל סיבה להכניס מיוזמתה גם את חמאס ללחימה.

עם זאת, חשוב שלא נתבלבל ושהאויב לא יתבלבל. חמאס הוא השלטון ברצועת עזה, הוא הריבון. וריבונות היא אחריות. ולכן, חמאס אחראי לכל מה שקורה ברצועה ולכל רקטה או "עפיפון" המשוגר ממנה, ועליו לשאת בתוצאות.

אל ניפול למלכודות נוסח "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שהפעיל נגדנו טרור באמצעות קבלני משנה וקיבל מאתנו חסות. עלינו לתבוע אחריות ברצועת עזה מחמאס ולא מארגונים אחרים ובלבנון עלינו לתבוע אחריות מהממשלה ולא מחיזבאללה.

* צדיקי החמאס – כל השבוע שמענו על הצדיקים מחמאס. כבר חמש שנים כל מה שמעניין אותם זה הכלכלה, רווחת התושבים. הם משתוקקים להסדרה. אלא שאנחנו פשוט לא הבנו. כל פעם שהג'יהאד ירה, ירינו על חמאס ולא הייתה להם ברירה אלא להפציץ אותנו. הנה, הפעם לא פגענו בהם, הם לא פגעו בנו. שקט נענה בשקט. הם בעלי בריתנו החדשים. הם הפרטנרים לפיתוח הרצועה. הגיע הזמן להציע להם הצעה נדיבה, סל פיתוח גדול.

ים של מלל.

… ובליל שבת חמאס הפציץ את באר שבע.

* החידוש – היכולת של צה"ל ושב"כ לסכל מחבל במחבואו בפעולה ממוקדת, אינה חדשה. החידוש בסבב האחרון, היה ההצלחה בהשמדת חוליות שיגור בזמן אמת. מאז מלחמת לבנון השניה ועד עתה, נכשלנו בניסיונות הללו, וכעת סוף סוף מצאנו את הדרך. זהו הישג מרשים. (כמובן שאין שחר לדברי ההבל של התועמלן ברדוגו, בתחנה הצבאית, שהעליל עלילה שפלה על הרמטכ"ל הקודם, שהחליט בכוונת מכוון לא לפגוע במחבלים. האיש הרע הזה, המשתלט על המיקרופון שעה ביום ומתחרה בג'ורה של יאיר נתניהו, הוא חרפה לשידור הישראלי).

* מה שחק את ההרתעה – מה ששחק את ההרתעה הישראלית מול עזה, היה ההבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות – ה"עפיפונים" וה"בלונים". כאשר ישראל השלימה עם פגיעה בריבונותה, פגיעה באזרחיה, פגיעה בחקלאיה ולא התייחסה לכל הצתה כאל ירי רקטה, היא שידרה חולשה ופחדנות, היא שידרה חולשה. זה מה שגרם להידרדרות שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו קשה להחזיר את הגלגל לאחור, וכנראה שמבצע גדול נוסף הוא שאלה של זמן. תהיה זו מלחמת אין ברירה, אך מלחמה שניתן היה למנוע אותה, אלמלא שגיאותינו הקשות.

* בעד שיקום – שיקום הרצועה? בהחלט. תמורת פירוז.

* שיקול פוליטי – הטוענים שההחלטה על מבצע "חגורה שחורה" נבעה משיקולים פוליטיים של נתניהו (כלומר, טוענים שהרמטכ"ל וראש השב"כ משקרים), מבססים את טענתם, בין השאר, על כך שבעבר נתניהו לא אישר את הפעולה והפעם הוא אישר אותה.

על פי הטענה, כל עוד נתניהו נמנע מלאשר את הפעולה הוא קיבל החלטה עניינית, חפה מכל שיקול פוליטי. כאשר הוא אישר את הפעולה – הפעם זו הייתה החלטה ממניעים פוליטיים.

ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון? אולי כאשר הוא לא אישר את הפעולה, הוא היה מונע משיקול פוליטי זר (למשל, לא להכניס את הבוחרים למקלטים לפני בחירות) ודווקא עכשיו השיקול היה ביטחוני, מקצועי, ענייני?

האמת היא שבעיניי השאלה לגבי מניעיו הנסתרים פחות מעניינת. מה שחשוב, הוא שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת הפגינו, בתל אביב המופצצת, נגד ישראל ובעד האויב.

כאשר אזרחי ישראל יושבים במקלטים ובממ"דים כדי להתגונן ממאות הרקטות שהג'יהאד האסלמי יורה בכוונת מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ברור באיזה צד של המשגר נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

כאשר טייס חיל האוויר משחרר את העולם מנוכחותו של ארכיטרוריסט, ברור באיזה צד של הפצצה נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

אם מישהו היה זקוק להוכחה על כמה הזוי רעיון העוועים של ממשלת מיעוט הנסמכת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, עופר כסיף וחבר מרעיו סיפקו לו אותה השבוע.

מלכתחילה היה זה רעיון נפל, שלא נועד אלא להוות מנוף טקטי ללחץ על נתניהו. אך גם ככזה הוא רעיון מעוות, כי הוא נותן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, וכי במקום מנוף על נתניהו הוא גרם לנזק חמור לכחול לבן.

וגם אם עופר שלח עוד משתעשע בצעצוע הקלוקל הזה, הגיע הזמן שכחול לבן תודיע רשמית ופומבית שהרעיון הזה הוא מחוץ לתחום.

* תחתית החבית – אם מישהו חשב ש לא יהיה עוד בכנסת שונא ישראל גרוע כחנין זועבי, עופר כסיף הוכיח לו את טעותו. הוא גרוע יותר מזועבי.

* הדמגוגיה השוקניסטית – הקמפיין התורן של השוקניה הוא למען הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת. זהו קמפיין דמגוגי שמבוסס על שני אדנים: א. הטענה שאי הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת היא "גזענות", כביכול. ב. הפעלת לחץ על גנץ וכחול לבן, באמצעות הצגתו של גנץ כ"פחדן" ו"לא מנהיג", כי אינו מקים קואליציה עם הרשימה המשותפת.

טענת ה"גזענות" היא דמגוגיה צרופה, שפורטת על הנימים הדקים של סלידה מגזענות הטבועים בחברה הישראלית מצד אחד ועל בורות מצד שני. הרעיון שמאחורי הטענה הדמגוגית, הוא התעלמות מהשקפות עולם, מאידיאולוגיה, מפוליטיקה, מהמשמעות של קואליציה ואופוזיציה, והצגת אי הקמת קואליציה עם הרשימה בטיעון אתני – לא מכניסים אותם לקואליציה כי הם ערבים. לא בשל העמדות שלהם, לא בשל התנגדותם לקיומה של מדינה יהודית, לא בשל תמיכתם באויב, לא בשל יציאתם האוטומטית נגד מימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. כאילו, אילו כל הרשימה המשותפת הייתה מורכבת מיהודים מן הסוג של עופר כסיף, הם היו רצויים בממשלה. כאילו כאשר בראשות חד"ש עמד מאיר וילנר היהודי, הוקמו קואליציות אתו.

הטענה שאי צירופה של הרשימה המשותפת לקואליציה חוסמת את הייצוג של ערביי ישראל, היא טענה חסרת שחר. קואליציה אינה אמורה לייצג את כל הציבור. הכנסת היא המייצגת את כל הציבור. והייצוג הזה מתבטא בקואליציה ובאופוזיציה באותה מידה. קואליציה קמה על בסיס קווי יסוד משותפים. גם מפלגות יריבות בעלות אידיאולוגיה סותרת, מסוגלות להגיע לקווי יסוד משותפים. אבל מפלגה ציונית אינה יכולה להגיע להסכמות עם מפלגה אנטי ישראלית. אין שום בסיס רעיוני משותף.

כדי להעצים את הטענה הדמגוגית לפיה חוסמים את הייצוג של "הערבים", חוזרים שוב ושוב על המנטרה הדמגוגית של חסימת "עשרים אחוז מהאוכלוסיה". עשרים אחוז הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת – 13 מנדטים, כחצי מאותם 20%. אבל הטענה על 20% משתלבת בטיעוני השקר הדמגוגיים.

הכותרת הדמגוגית של פשקוויל המערכת הוא "ממשלת אחדות גזענית". ובפשקוויל של רווית הכט, "אחד נבזי, אחד פחדן", המכוון לליברמן ולגנץ (בהתאמה), היא כותבת: "נסו לדמיין שיח כזה במדינה אירופית, גרמניה למשל, שבה חברי פרלמנט יהודים היו מכונים בעקביות לפי שיוכם הגזעי או האתני". אחרי שהם שוטפים את המוח בטענות השקר על חסימה על רקע "גזעי או אתני", רצים מיד להשוואה החולנית, וכמובן, לגמרי במקרה, יצא לה, נפלט לה… גרמניה דווקא. אז הבה נציג השוואה קוהרנטית יותר. לצד גרמניה שוכנת מדינה יהודית, החותרת להשמדת גרמניה ומשגרת מאות רקטות לעבר אזרחים גרמנים. בתוך גרמניה פועלת מפלגה יהודית, שמזדהה עם המדינה השכנה, עם מטרותיה ופעולותיה. כאשר זה יהיה המצב, יהיה טעם להשוואה.

דמגוגיה שוקניסטית נחותה.

* ממשלת מיעוט – פעמים רבות הבעתי את התנגדותי להקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת של עופר כסיף וחבר מרעיו. אבל בנוסף לכך, אני מתנגד עקרונית לממשלת מיעוט, גם אם היא נתמכת בידי מפלגה ציונית ודמוקרטית לעילא ולעילא. הסיבה לכך, היא שממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד.

נכון, אי אפשר להפיל ממשלה אלא באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כאשר 61 ח"כים מציגים ראש ממשלה חלופי. אבל כדי להתקיים, ממשלה צריכה להעביר בכנסת החלטות, חוקים וכו', מעשה יום ביומו, ואחת לשנה עליה להעביר תקציב, ואם אינה מעבירה את התקציב, היא נופלת באופן אוטומטי.

כאשר אין לממשלה רוב, עליה לנהל מו"מ קואליציוני מדי יום, על כל הצבעה בכנסת. מציאות כזו מעניקה כוח סחיטה אדיר למפלגות הקטנות שמחוצה לה. ממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים.

* מצור כלכלי מוחלט – המוני המפגינים באיראן צועקים: "לא עזה ולא לבנון". הם מבינים היטב מה גורם למצוקתם. הם מבינים שניסיונות ההשתלטות של הנהגתם הקנאית על המזרח התיכון, הניסיון לייצר נשק גרעיני, כל אלה באים על חשבונם. המסקנה היא שיש להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן, עד כדי מצור כלכלי טוטלי. בסוף המוני האיראנים יפילו את שלטון האיאתולות.

* היעד הבא – ביום שבו יתפרסמו שמותיהם של השופטים במשפט נתניהו (בהנחה שיוגש כתב אישום) הם יהפכו באחת ל"ליאת בן ארי", ה"שי ניצן" וה"רוני אלשייך" החדשים. ומדי יום נקרא סיפורי לילה ולילה על ה"מנוולים" האלה, ששותפים לקנוניה לתפור תיקים לנתניהו כדי להדיחו.

* מופת לאומי – מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוחלט על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר: "לא מפחדים להיות אחים.
אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.
או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.
לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו".

כל הכבוד! אני גאה להיות שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

* היכונו לביאת הצורר – על ישראל להיערך לאפשרות שהצורר האנטישמי קורבין ינצח בבחירות בבריטניה. איני מתכוון ליחסים הבילטרליים בין המדינות, שלבטח יגלשו לשפל חסר תקדים, אלא להיערכות ציונית.

אם הצורר יעלה לשלטון, סביר להניח שרבים מיהודי בריטניה ירצו לעזוב אותה. לאן הם ילכו? לישראל? לארה"ב? לקנדה? למדינה אירופית אחרת? למדינה אנגלוסקסית אחרת? האתגר שלנו הוא למשוך רבים ככל הניתן מהם לעלות לארץ. עלינו להיערך לפעולת הסברה ושכנוע, כמו תכניות תיירות בישראל, תכניות חינוכיות בקרב הילדים והנוער בבריטניה וכד'. במקביל, עלינו להיערך לתכניות קליטה אטרקטיביות בארץ. זו משימה לאומית חשובה, שאסור לנו להחמיץ אותה.

(ולמרות ההזדמנות ההיסטורית הזאת, אני מעדיף שהצורר לא יעלה לשלטון. איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות שמנהיג אנטישמי כזה ישב על כסאו של צ'רצ'יל).

* סור מרע – החלטתי שלא להתווכח עוד עם הפסיכופט. חבל לשחוק עליו את מקשי מקלדתי. לא נותר לי אלא לאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

* ביד הלשון

סיכול ממוקד – מטבע לשון צה"לית, שהוטבעה במתקפת הטרור של תחילת שנות האלפיים (האינתיפאדה השניה) לתיאור התנקשות בפעילי טרור.

הביטוי נועד לבדל תודעתית את הפעולות הללו מהמושג "חיסול", המקובל בעולם התחתון.

יש משמעות רבה לשתי המילים המרכיבות את הביטוי. סיכול – המטרה אינה ההתנקשות עצמה, אלא היא נועדה לסכל פעולות טרור. ממוקד – המטרה היא למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים ולהשתדל ככל האפשר שהפגיעה תהיה ביעד עצמו.

בעבר נהגו לומר ש"בוצע סיכול ממוקד נגד השייך יאסין". לאחרונה, בעיקר בסיכול הממוקד של אבו אל-עטא, חל שינוי בביטוי, ויותר ויותר נשמע הביטוי: "אבו אל-עטא סוכל". כך אמרו רוה"מ, הרמטכ"ל וראש השב"כ בהצהרתם לתקשורת וכך אמרו גם עיתונאים ופרשנים (וכך גם אני כתבתי). השינוי הזה מעיד על הטמעת המושג בשפה.

* "חדשות בן עזר"

ברכה לאיקי

דברים שאמרתי במסיבת פרידה מאיקי רהט, מנהל מחלקת הספורט המיתולוגי, עם צאתו לגמלאות:

ברכה לאיקי עם צאתו לגמלאות

אני מכיר את איקי 18 שנים, מאז נכנסתי לתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן. אפשר לומר שאיקי קלט אותי בעבודה. הוא היה הוותיק ביותר והמבוגר ביותר בצוות. רק בן 49, אבל יותר מעשרים שנה במתנ"ס, מיום הקמתו.

אחד הדברים הראשונים שעשינו אז, היה ניסוח חזון המתנ"ס. החזון נפתח במילים שהיו שנויות במחלוקת בצוות ובהנהלה, אך אני עמדתי עליהם ואיקי – ביתר שאת. "המתנ"ס יעצב את קהילת הגולן…" על ההמשך לא הייתה מחלוקת. אבל היו שראו בכך יומרה. מי אנחנו שנעצב את הקהילה. תפקידנו לתת שירות. ואכן, קודם כל שירתנו, אך האמנו שהשירות שלנו נועד לעצב את רוח הקהילה.

איקי הוא דוגמה לעיצוב הקהילה. החותם שהטבעת בגולן, בארבעה עשורים של עשיה, במתנ"ס ולאחר מכן במחלקת התיירות, עמוק ביותר. אתה ייסדת את תחום הספורט בגולן, ויצרת יש מאין. יצרת את הספורט העממי והתחרותי, אך תמיד עם דגש על העממי, החינוכי, הקהילתי. יצרת את ליגות היישובים בכדורסל, כדורגל וכדורעף. פתחת ופיתחת תחומים כמו הג'ודו והימיה, וכן תחומים אחרים, יחד עם שותפים שמצאת ביישובי הגולן.

אפשר להרים גבה, ולתמוה כיצד אדם יכול להישאר כל כך הרבה שנים באותו תפקיד, שיש בו גם לא מעט תסכולים, כמו התמודדות מתמדת עם בעיית ההסעות, עם תשלומי חוגים, עם ביקורת של הורים, עם בירוקרטיה וטופסולוגיה מעצבנת של אגודות הספורט וכו'. והתשובה אינה רק האמונה בחשיבות החינוכית של העשיה; האמונה שהספורט הוא כלי נפלא לחינוך ילדים ונוער לערכים. התשובה היא גם, שמעולם לא נחת על שמריך. מה שאפיין אותך היה היוזמה – עוד ועוד יוזמות חדשות.

כך היה עם יוזמה נפלאה, שכביכול לא התרוממה – נט"ף, נופש טיפולי פעיל. היה זה ניסיון לפתח דרך הספורט שני תחומים: ספורט תיירותי, וספורט לבעלי צרכים מיוחדים. נט"ף לא האריכה ימים, אך מתוכה צמחה המחלקה לבעלי צרכים מיוחדים, שעד היום היא פנינה גולנית, ופיתוח תיירות הספורט, תחום שבו המשכת גם בשנים האחרונות, במסגרת מחלקת התיירות.

כך היה עם תחום ההליכה – קבוצות ההליכה, אירועי ההליכה שרבים מתושבות ותושבי הגולן נטלו בהם חלק.

אך אין ספק שגולת הכותרת של פועלך היה בתחום אופני ההרים. בנושא זה, הפכת לשם דבר בקרב כל חובבי אופני ההרים בארץ, ומפעל חייך זה למעלה מעשרים שנה, "בכל אופָן גולן", שבו השקעת את מרצך והפגנת כושר ארגון, כשרון שיווק, יצירתיות והתמדה, היה למפעל מופת ששמו נישא בכל רחבי הארץ, ובזכותו – גם שם המתנ"ס ושם הגולן. וקנית לך מעריצים רבים בכל רחבי הארץ, והרבה פעילים, בהתנדבות ובשכר, שנטלו חלק בלוגיסטיקה המורכבת של המפעל. אתה ישבת על מסלולים, המצאת נתיבים, הצלחת להפתיע שוב ושוב כדי שמאות הרוכבים לא ישתעממו מחזרה על מסלולים שרכבו בהם בשנים עברו. ואת מסעות האופניים עצמן, אתה הובלת, כמובן, על האופניים, בכושר של בן 18, רוכב רצוא ושוב, לראות שהכל בסדר, ואולי בכל מסלול רוכב מספר ק"מ כפול מן המסלול עצמו.

ראיתי אותך גם בשעות משבר, אישי ומשפחתי, ולאחר פציעה קשה כשהתרסקת על האופניים, וכעבור שבועות אחדים, שוב על האופניים בעשרות קילומטרים, גם בעשור השישי לחייך. וראיתי אותך כשצריך היה לקבל החלטות קשות, בשל קיצוצים בתקציב. בחרת לסגור את קבוצת הכדורסל הייצוגית, אף שידעת איזו ביקורת תהיה על צעד זה, כי ראית במתנ"ס בראש ובראשונה כלי קהילתי וחינוכי, ואם צריך לחתוך – עדיף לחתוך בספורט המקצועני. החלטה זו הייתה מופת מנהיגותי וחינוכי.

אני חייב להודות, שלנהל את איקי זה לא פשוט. איקי יודע מה הוא רוצה, הוא נחוש ועקשן. אבל למדנו למצוא מסילות זה ללבו של זה ולהיטיב לעבוד יחד למען הקהילה. ואני, כמנהל, אימצתי את דבריו של הרמטכ"ל משה דיין ביומן מערכת סיני: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז". והעקשנות שלך אינה של שור המסרב לזוז, אלא של סוס אביר הדוהר על אופניים.

לאורך שנים רבות, בהתמדה מעוררת השתאות, תרמת תרומה גדולה לגולן. קשה לי לראות אותך נח על שמריך כפנסיונר ולבטח עוד נהנה מפועלך. תודה לך על עשייתך ותרומתך, בשם כל תושבי הגולן לדורותיהם.

צרור הערות 8.9.19

* מסר פלגני – כתומך בכחול לבן וכחבר בתל"ם אני מאוכזב מהודעת כחול לבן על חתירתה לממשלת אחדות חילונית. יש סתירה בין ממשלת אחדות לבין ממשלה חילונית. ממשלה חילונית מדירה אפריורי את כל מי שאינו חילוני – דתיים, מסורתיים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים (כמוני) שאינם מגדירים את עצמם על פי המגירות הללו.

מי שנושא את דגל האחדות, צריך להציג מסר לאומי שמתעלה מעל הכיתתיות הפלגנית של שמאל/ימין, חילונים/דתיים, מזרחים/אשכנזים וכן הלאה. יש בין הח"כים של כחול לבן אנשים דתיים כחילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ' (שהיא חרדית) ונדמה לי שנוספים. בהנהגת תל"ם ובין פעיליה יש דתיים לא מעטים, ובוודאי מסורתיים, כמו יועז הנדל. האם הם יהיו מחוץ לקואליציה? אם הרצון הוא להקים ממשלה עם הליכוד, ואני שמח שזאת השאיפה המוצדקת של כחול לבן, האם יולי אדלשטיין ואלקין, למשל, לא יהיו חלק ממנה, כי הם אינם חילונים?

כחול לבן פונה, בצדק, לציונות הדתית, ומנסה למשוך מתוכה תמיכה של דתיים לאומיים שמאסו בקשר הגורדי הבלתי מותנה עם נתניהו ומתהליכי הסמוטריצ'יאציה של הפוליטיקה הדתית לאומית. איך היא תפנה אליהם, אם היא משדרת שהם מחוץ לתחום?

זו שגיאה חמורה. יתכן שהיא נובעת מסקרים המעידים שמסר כזה יוסיף לכחול לבן קולות, אך אני מאמין שמפלגה צריכה לשמור על עמוד השדרה הרעיוני שלה, ולא להתנהל על פי סקרים.

* איש מסוכן – כל טרפת ה"מצלמות" נועדה למטרה אחת ויחידה – לכך שאם ראש הממשלה יוחלף בקלפי, הוא ינסה להסית את הרחוב בטענה ש"הבחירות נגנבו". האיש מסוכן!

* למה יש לצפות משקרן? – תעשיית השקרים על ממשלת גנץ עם טיבי, לא צריכה להפתיע. טבעו של שקרן הוא לשקר, ומה הטעם לצפות ממנו לומר אמת? הבעיה היא בהמוני מאמיניו, שאבדו את היכולת להבחין בין אמת ושקר, וקונים ומפיצים ללא כל חוש ביקורת כל שקר שהוא מפיץ.

מה יציע נתניהו לאחמד טיבי תמורת תמיכתו בחסינות?

* דמי-לא-יתמודד – מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משחד את המפלגה ההומופובית – נועם, כדמי לא-יתמודד, בשתי הבטחות אנטי ציוניות, החותרות תחת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: א. ביטול רחבת המשפחות בכותל המערבי, כלומר הפיכתו הסופית מנכס לאומי לשטיבל חרדי. ב. ביטול מתווה הגיור.

המחנה ה…"לאומי".

* שבחים לנתניהו – לפני כשש שנים, כתבתי מאמרים בשבחו של נתניהו, שיחד עם שרנסקי ובנט הובילו את מתווה הכותל. היה זה מהלך מנהיגותי הראוי לראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, ליו"ר הסוכנות היהודית שהוא מעין "ראש ממשלת העם היהודי" ולשר לענייני תפוצות.

אך מהר מאוד נתניהו בגד בייעודו, נכנע לחרדים הלא ציונים, התקפל וביטל את מתווה הכותל. ועכשיו, כשוחד פוליטי למפלגה ההומופובית, הוא מציע לגזול את כבשת הרש – ביטול רחבת המשפחות בכותל, אם לא יתמודדו.

הכל מותר למען החסינות.

* כבוד השר החוליגן – הסכנה הגדולה ביותר במערכת הבחירות, היא שארבעה חוליגנים כהניסטים יכנסו לכנסת. החוליגן המנוול איתמר בן גביר עוד עלול להיות שר בממשלת החסינות.

* געגועים לסמוטריץ' – סמוטריץ' הוא על הרצף הכהניסטי, אבל אם בן גביר יבחר, חלילה, עוד נתגעגע לסמוטריץ'.

* הג'ורה של נתניהו – כאשר נתניהו "מסתייג" מדברים שכתב בנו, הוא שוב משקר. יאיר הוא הג'ורה של ביבי. הוא כותב את מה שמעמדו של אביו כראש הממשלה לא מאפשר לו. לא בכדי, כל מה שהבן כותב, מצוטט מיד בידי חסידי האב.

* עד מומחה – להזמין את אולמרט לראיונות בתקשורת בנושאי שחיתות, בתור עד מומחה, זה הגיוני. אבל להזמין אותו בתור מוכיח בשער – זו בדיחה. זה כמו שמשה קצב יצא למסע הרצאות מטעם Me-too.

* סרבנים – דוברו של אבו-מאזן הביע שמחה על התפטרותו של שליח נשיא ארה"ב למזה"ת גרינבלט. טוב, אפשר להבין אותו. גרינבלט לא סיפק לפלשתינאים את הסחורה שהם רצו. אבל כדאי לזכור, שהפלשתינאים דחו גם את תכנית קרי, שר החוץ בממשל אובמה, את מפת הדרכים של בוש ואת מתווה קלינטון. בעצם, האם אי פעם הפלשתינאים הסכימו לתכנית כלשהי, הכוללת את קיומה של מדינת ישראל?

* ברק המאכלת – במוסף "7 ימים" פורסמו קטעים מתוך ספר שיחות שקיים שמעון שיפר עם אלוף (מיל') עמוס גלעד, מבכירי המודיעין הישראלי ומי שהיה ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון. בין השאר, מספר גלעד על הערכת המצב שהציג לראש הממשלה אהוד ברק, בתפקידו כראש אגף מחקר באמ"ן, ערב צאתו של ברק לקמפ-דיוויד (שנת 2000). "דע לך שהוא [עראפת] לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא הייתה קרוב למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותימרות עשן. אמרתי לברק שערפאת הוא אדם רצחני שמאמין באלימות. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו , קרי – פלשתין הגדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול חמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי… אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור". ברק שמע, אך הוא היה נחוש ללכת בדרכו. התוצאה ידועה.

אחרי הכישלון, היו שהתנחמו בכך שברק "הסיר את הצעיפים" וגילה את פרצופו האמתי של ערפאת. ובאזור חיוג המפלגה שהרשתה לברק להתברג למקום העשירי שלה, כבר כמעט 20 שנה מאשימים אותו על שהרג את השלום כשאמר שאין פרטנר.

אכן, אין פרטנר, אבל ברק דווקא לא נהג כמי שהפנים את המציאות. כאן אצטט מספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה": "אחרי שהאמת התבררה בקמפ דיוויד, אחרי שפרצופו של ערפאת נחשף ואחרי שערפאת עצמו פתח נגדנו במלחמה, ברק לא הוביל את העם למלחמה כפי שנדרש. הוא לא התייצב בפני האומה כדי לומר את האמת הקשה במלואה. ממשלתו הצרה, שרוב שריה היו בין אבות הסכם אוסלו ותומכיו, לא אפשרה לו לבצע את הנדרש: להכריז על ערפאת כאויב. להיפך, שרים אלה דרשו מברק להציע עוד ויתורים, או כפי שחלקם ביטא זאת, 'ללכת צעד נוסף לכיוון ערפאת'. נראה שכדי לשרוד פוליטית הניח ברק לאנשים שהקיפו אותו ללכת צעד נוסף לקראת ערפאת. וכשהתברר שאין די בצעד אחד הלכו עוד צעד, וכשהתברר שאין די בשני צעדים הלכו שלושה. בצורה זו, ברק עצמו טשטש את האמת שאותה חשף. על מנת לשרוד פוליטית הוא יצר מצב אמביוולנטי של מלחמת בלימה בטרור מחד גיסא, ונסיגה במשא ומתן המדיני מאידך גיסא; התמודדות צבאית עם האלימות הפלשתינאית תוך המשך ההתקפלות המיידית אל מול הדרישות הפלשתינאיות. ערפאת ראה זאת ושוב זיהה חולשה. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא פתח במלחמה, וידע שאנחנו חוששים לומר זאת. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא אויב ולמרות זאת ממשיכים לומר עליו שהוא 'פרטנר' ".

איך אפשר להסביר את הרמייה העצמית הזאת, של מנהיגים פטריוטים וחכמים, כמו רבין, פרס, ברק, ביילין ואחרים? דומני שמשה דיין היטיב להגדיר זאת בנאום ההספד שלו על קברו של רועי רוטברג: "האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

* יש לזה מילה בעברית – כותרת פשקוויל המערכת של השוקניה: "יהדות במקום מדעים". טוב, לא חייבים לקרוא את כל הפשקוויל, כדי להבין, על פי הכותרת, את המסר. מסר של דיכוטומיה בין יהדות לבין מדעים. לימודי יהדות הם הרי "לימודי דת", כלומר משהו מפגר, חשוך, קנאי, ביום בהיר אולי גם מזכיר תהליכים. לעומת זאת המדעים הם המחר, הם הקִדמה, הם האור והשמש. וכפי שהשמש אינה זורחת בלילה, כך מדעים ויהדות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. זה או יהדות או מדעים.

אלא שזכורים לי ימים, לא כל כך רחוקים, שהיה כאן שר חינוך דתי, שהעלה על ראש שמחתו את לימודי המתמטיקה דווקא. ואני לא ממש זוכר את אזור חיוג שוקן מריע לו. נהפוך הוא, אני זוכר שהוא הוצג כמי שדוחק את לימודי ההומניסטיקה, כיוון שהם מעודדים מחשבה ביקורתית, מצפון וכו', והרי מזה הוא חושש, ואקיבוש וכו', והוא מתמקד במתמטיקה, כדי לגדל רובוטים צייתנים וקונפורמיסטים, ואקיבוש וזה וכו', וגו' ,וכיו"ב וכל הארסנל השחוק עם האפרטהייד, המתנחבלים, התהליכים וכמובן אקיבוש.

יש לזה מילה בעברית. צביעות.

הטריגר לפשקוויל הוא פרסום על פיו המקצוע שבו השתלמו המורים החדשים הרבים ביותר הוא יהדות, בעוד יש מחסור במורים לאנגלית, מתמטיקה ומדעים. כידוע, אחד ממוקדי הביקורת הדוסופובית על דחליל ה"הדתה", היא הטענה נגד הכנסת עמותות דתיות לבתי הספר. וגם אני לא אוהב כניסה של עמותות לבתי הספר, אך מה הגורם לכך? בורות של מורים בנושא ומחסור במורים לנושא. ואם יש עליה במספר המורים ליהדות, בהכרח תהיה ירידה בכניסת עמותות לבתי הספר. ובמקביל, תהיה עליה במתקפות, ברוח פשקוויל המערכת, על המורים ליהדות וירידה במתקפות על העמותות.

גם לזה יש מילה בעברית. צביעות.

* בין סאטירה לגועל נפש – התכנית "ארץ נהדרת" השבוע הייתה מעולה. סאטירה נשכנית, מדויקת ומצחיקה. הקטע של הנשיא ליברמן היה מעולה. החיבור נתניהו / דודו טופז היה מדויק. כן, גם הסאטירה על כחול לבן, על גנץ ולפיד ('צה רוטציה) הייתה כואבת ומדויקת.

אבל המערכון על אשתו של רפי פרץ היה וולגרי, סטריאוטיפי, רע ומכוער. עשו קטע נמוך על אישה שאינה מוכרת, שאני בטוח שאם טל פרידמן או כותב המערכון יפגשו אותה ברחוב – לא יכירו אותה, והציגו אותה בצורה שכל מטרתה להשפיל. זו לא סאטירה. זה לא הומור. זה גועל נפש.

* פראי אדם – במסגרת אירועי חג המשק ה-41 לאורטל, שאותו חגגנו בשישבת, יצאנו בשבת לשיט קייקים בנחל שניר (חצבני), ואח"כ לפיקניק בחורשת טל (שם בילו מהבוקר המשפחות עם הילדים הקטנטנים). היה כיף גדול, אך בתוכו חוויה לא כל כך מלבבת.

בתום מסלול השיט, המתנו לאוטובוסים; שאטלים של האתר. חלקנו עלו על האוטובוס הראשון, והמחצית השניה, משפחתי בתוכם, המתנו בסבלנות לאוטובוס השני. יחד אתנו נקבצו מטיילים נוספים, בעיקר משתי קבוצות מאורגנות אחרות. האוטובוס הגיע, מספר הממתינים לו היה גדול הרבה יותר מתכולתו, ומיד החלו צרחות, דחיפות ודוחק, להיכנס פנימה. מיד קראנו לכל החבר'ה מאורטל (רובם ילדים) לנתק מגע. הבנו שמה שעומד להתרחש הוא ממש לא בשבילנו. ואכן, הצעקות היו לדחיפות, הדחיפות – למכות; גברים ונשים, מריטת שערות. מפחיד. הנהג נראה חסר אונים. מוטב להמתין בשמש ובחום לאוטובוס הבא, מאשר לנסוע עם הברברים הללו.

ואכן, ההמתנה לא הייתה נעימה, אך… הגענו ליעדנו לפני האוטובוס ההוא. בדרכנו חזרה לאתר, ראינו את האוטובוס חונה על אם הדרך, חסום בידי ניידת משטרה.

ברור שהאשמה היא של אותם פראי אדם, אך גם לקייקי הגושרים יש אחריות. הרי בכל שבת וחופשה מספר המטיילים רב, ובחום שבסוף המסלול רבים העומדים בדוחק בתור לאוטובוס. ניתן לארגן שם חניון מסודר יותר, ובעיקר – סדרן שיווסת את העליה לאוטובוסים, וגם את קצב הגעת השאטלים בהתאם לעומס המטיילים.

* משפט ששמעתי – "אתה בן זונה, אחי".

* ביד הלשון

ללא כָּחָל ושָׂרָק – בהצהרת נשיא המדינה בעת העימות עם חיזבאללה באזור אביבים, הוא השתמש בביטוי "ללא כָּחָל ושָׂרָק"; כך, עם קמץ תחת הכ"ף והשי"ן. אבל בדרך כלל אנו אומרים ללא כְּחל ושְׂרק, עם שווא תחת הכ"ף והשי"ן. האם הנשיא טעה?

הוא צדק. משמעות הביטוי היא אמירת האמת כפי שהיא, ללא כיסוי כלשהו, של איפור או פאה. כָּחָל הוא איפור ששמים סביב העיניים. שָׂרָק הוא טיפול יופי בשיער (מכאן השורש סרק – תסרוקת, להסתרק וכו'). חילופין בין סמ"ך לשי"ן שמאלית הן חזון נפרץ. הביטוי הוא תלמודי: "כשבא רב דימי מארץ-ישראל לבבל אמר: כך היו שרים לפני הכלה בארץ-ישראל: לא כָּחָל וְלא שָׂרָק וְלא פִּרְכּוּס – וְיַעֲלַת חֵן". כלומר, את יפהפיה גם כאשר אינך מאופרת ומקושטת.

אגב, הר כחל שבחרמון נקרא כך, בשל מינרל הכחל, שנחצב ממנו.

* "חדשות בן עזר"

רוב הנוער, מודל שנות החמישים

"מי מכיר? מי יודע? מי ראה, מי שמע? לאן, בעצם, נעלם מגש הכסף?

– יש הנאנחים בלאט: הלך לאיבוד המגש – שוב לא ימצא לעולם. חייבים נהיה להסתפק באחד זול יותר – עשוי פח.

– תמצא כאלה שיאמרו לך בחיוך ערמומי: נתיישן מגש הכסף, השתפשף מרוב שימוש, גם חלודה אכלה בו קצת. עשר שנים, חביבי, זה זמן!

זו האמורטיזציה [=פחת] המקובלת של אידיאלים!

– פה ושם שמעתי מלחשים, כי אמנם ראו את המגש, מוטל בזווית איזו עליית-גג מאובקת, אלא שאיש אינו יודע כיצד להורידו משם. וציניקאי אחד סיפר לי השבוע במין הנאה ארורה, כי במסיבת קוקטייל אחת, הבחין כיצד מגישים כוסיות קוניאק צרפתי על מגש הכסף שלנו.

… מוטב לא לנסות ולדבר עם צעיר ישראלי ממוצע… על חול וחגור, על יום פרך ונזירות ממרגוע, על התנדבות ופקודה, התמסרות וויתורים, על אינטרס המדינה שהוא קודם להנאות הפרט ועל כל שאר דברים טובים ואמיצים, אשר מילאו אי פעם את לבנו על גדותיו.

… מה מתרחש כאן? מדוע צוחקים לך בפרצוף כאשר אתה מהין להעלות על דל שפתיך חלוציות? איזה פער מבעית משתרר בין הדור הצעיר לאידיאלים? היכן ראשית נביטת הציניות, הלא-אכפתיות, הריקנות? על איזה דשן משגשגים ברקני הקרייריזם לסוגיו? מה הפיג את טעמם של הערכים והפכם פוחלצים נלעגים בעיני הדור הצעיר?

האם נמצאים 'טללי נעורים עבריים' בתהליך של ייבוש?"

הציטוטים הללו, אינם עוסקים ב"דור ה-y". הציטוטים הם בני שישים שנה בדיוק. בפסח תשי"ט (1959) החלה להתפרסם ב"מעריב" סדרה בת שמונה מאמרים רחבי יריעה, שהוגדרו כ"מחקרו הגדול של רפאל בשן על הנוער הישראלי", ולסיכום – מסה מסכמת של הפובליציסט שמואל שניצר (לימים עורך העיתון). רפאל בשן היה אז מבכירי העיתונאים והמראיינים בישראל. לא היה זה מחקר אקדמי, אלא מחקר עיתונאי, שכלל שיחות עם בני נוער ועל בני הנוער. דמותו של הנוער, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, עגומה ומייאשת. איזה עתיד יש למדינה, לחברה, עם נוער כזה?

שנה קודם לכן, התפרסם ספרו של יוסי גמזו הצעיר, "אתם נוער אתם?!". שם הספר לקוח מאמרת הכנף המיוחסת ל"זקן השומרים" אברום שפירא (1870-1965): "אתם נוער אתם? אתם חרא!" גמזו שמר על שפה נקיה, ועידן את האמירה ל"אתם בררה", והיא מופיעה הן בספר והן בשירו "סימן שאתה צעיר".

שנה לאחר פרסום מחקרו של בשן, הופיע הסופר ס. יזהר, אז ח"כ, בישיבה של סיעת מפא"י, והדביק לנוער של התקופה את הכינוי "דור האספרסו". בכינוי זה הגדיר והאשים יזהר את צעירי המדינה ברדיפה אחרי בידור ושעשועים וקריירה. זה היה ההיפך הגמור מדור הפלמ"ח הנערץ, שקדם להם ושישב "מסביב למדורה". מה אפשר להציע לצעירים "המבקשים להם חוויית-מעט ובלבד שתהיה חריפה, מהירה וזולה", תהה יזהר. הוא גילה תהייה על בילויי בתי הקפה של צעירי ישראל, שזה עתה יצאה מתקופת הצנע של שנות ה-50 הקשות, ועל החיבה שלהם לנהנתנות ועל האגואיזם והחומרנות שדבקו בהם. לרבים הפריעה אז הנהייה של הצעירים אחרי כוכבי הרוקנ'רול מחו"ל.

כותרת סדרת מאמריו של רפאל בשן הייתה: "הבט קדימה בזעם!" הציטוטים שהבאתי, הם מהפרק השני, שכותרתו: "לאן נעלם מגש הכסף?". הוא הצביע על הפער בין "הנוער של היום" לנוער שקדם לו בעשר שנים, דור תש"ח. "מגש הכסף" הוא הנוער של תש"ח, על פי שירו המפורסם של אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", אותו פרסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947. רבים ממטבעות הלשון בהן השתמש בשן, לקוחות מן השיר: "חול וחגור", "יום פרך", "נזירים ממרגוע", "טללי נעורים עבריים". "מסביב למדורה", שהזכיר יזהר, הוא שם של שיר אחר של אלתרמן, אף הוא מ"הטור השביעי", שפורסם כעבור פחות מחמישה חודשים, ב-7 במאי 1948, שבוע טרם הכרזת העצמאות, לציון שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בשן ויזהר, המביטים קדימה בזעם, מביטים אחורה בגעגוע, לדור תש"ח.

באותם ימים שבהם התפרסם "מגש הכסף" – הימים שבין החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת המדינה, נערך דיון במועצת ההסתדרות הכללית על המצב. הדוברים עלו בזה אחר זה וביטאו פחד מפני הצפוי. רבים מהם הטיחו האשמות קשות ב"נוער של היום", ואיך הוא יעמוד באתגר הגדול? איזה פער קיים בין הנוער הזה לנוער של העליה השניה והשלישית!

כאשר עלה בן גוריון להשיב לנואמים, הוא הביע אמון מוחלט בנוער העברי, במסירותו, בנכונות ההקרבה שלו ובכך שיוכל לעמוד באתגרי המלחמה. והוא סיפר סיפור קטן. כאשר חבריי ואני, חלוצי העליה השניה, עלינו לארץ, ותיקי היישוב הביטו בנו, "היחפנים האלה", בעין שלילית וקיטרו אף הם על "הנוער של היום", השונה כל כך מהנוער שהקים את המושבות…

וכבר נאמר – סדנא דארעא חד הוא… הנה, בחרס שנמצא באתר חפירות במסופוטמיה ושגילו מוערך בכ-4000 שנה, כתוב משהו בסגנון של 'עם הנוער של ימינו אין לאנושות שום סיכוי'.

****

הרבה ביקורת הוטחה בנוער הישראלי, בעקבות אירועי איה-נאפה. הייתה קריאה לחשבון נפש. גם אני הייתי בין הכותבים. יש אמת רבה בביקורת הזאת, כמו גם במחקרו של בשן, כמו גם באמירות של חברי ההסתדרות בתש"ח וכמו האמירות כלפי יחפני העליה השניה. אלא שאני מאמין שזו אינה התמונה השלמה. התמונה השלמה כוללת מציאות נוספת, סמויה – בעיקר מהרדאר התקשורתי, של נוער חלוצי, ערכי, מתנדב, שהוא הוא זה שנותן וייתן את הטון וינהיג את החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק.

רפאל בשן סייג את דבריו. "איך שלא יהיה, המגש יימצא ביום מן הימים… אפשר שהנוער הטוב, החושב, ההוגה, המגשים, מסתתר אי שם ואת הטון בחוצות ובשווקים נותן דווקא קומץ צרכנים 'שוויצרים' ריקניים"?

8 שנים לאחר מכן, אותו נוער ריקני, אותו דור אספרסו, הנחיל למדינת ישראל את הגדול בניצחונותיה, שחרר את כל א"י המערבית ואת הגולן, גילה מסירות אין קץ והקרבה ללא מיצרים בהגנה על מדינת ישראל.

41 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את שירו "כמו רקפות בין הסלעים". כמו אמו, נעמי שמר, שממש שפשפה את עיניה, כאשר פתאום מצאה בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה, והיפהפיה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת", כך גם הוא הופתע פתאום לגלות איך "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים".

אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה". נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד. גם בשיר הזה, הוא אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציואקנומיים, כשלי קליטת העליה, היחס לעובדים הזרים. אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה.

האם רק במלחמה באים לידי ביטוי הפנים היפים של הדור הצעיר בישראל? רק בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השניה, ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן"?

במלחמה אנו מנסים להסיר מנגד עינינו את מעטה הציניות, ולכן אנו רואים את הדברים, אך הם קיימים בכל השנה. הורביץ הופיע, לפני שנים אחדות, באירוע "לימוד גולן", במכללת "אוהלו" בקצרין. הוא סיפר שהוא הגיע אחרי לילה בלי שינה, כיוון שאת הלילה הקודם הוא בילה כמתנדב בארגון "השומר החדש". הוא בילה את הלילה עם חבריו המתנדבים, הצעירים ממנו בעשרים שנה.

"השומר החדש", שאני שמח מאוד על הקשרים שאורטל מעמיקה אתו ובראשם מיזם "אדם ואדמה", הוא ארגון אחד מתוך ארגונים רבים מאוד, של צעירים ובני נוער נפלאים, המתנדבים כל השנה בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה, בביטחון, בחקלאות – חלקם במסלולי הגשמה כדרך חיים, חלקם בהתנדבות כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם. הם משלבים עשיה ולימוד. הארץ, לאורכה ולרוחבה, זרועה בארגונים כאלה, כאשר על כל מקום בתוכם מתחרים מועמדים רבים; תנועות הנוער, שלפני שנות דור כבר הספידו אותם והנה הייתה להם עדנה רבתי, מכינות קדם צבאיות, התנדבות חסרת תקדים לשנות שירות לפני הצבא, התנדבות רבה לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, תנועות הבוגרים, הקומונות העירוניות, הקבוצות השיתופיות, תכנית המשך לבוגרי צבא במכינות הקד"צ, תכניות בוגרים המשלבות חקלאות ולימוד, הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, ארגונים של אקטיביזם חברתי, בתי מדרש רבים ומגוונים, תנועות וארגונים של התחדשות יהודית וציונית ועוד ועוד. כיו"ר עמותת מדרשת השילוב בנטור, אני נפגש עם הנוער הנפלא המגיע לשם, ונפעם שוב ושוב.

לפני 40 שנה בדיוק, השתתפתי כנער בקורס רשג"דים של תנועת הצופים; חוויה משמעותית מאוד, שהשפיעה עליי יותר מכל קורס פיקודי וניהולי בצה"ל ובחיים האזרחיים עד היום. באותו קורס, דיברנו על היותנו "300 הגדעונים"; כמו 300 לוחמיו של גדעון המקראי – אוונגרד קטן מאוד מבחינה מספרית, שיכול להנהיג ולהוביל ולחולל שינוי. היום מדובר על הרבה יותר מ-300, מ-3,000 וגם מ-30,000 גדעונים. ולכן, איני שותף לאווירת היאוש ולנהי.

אין צורך להסתיר את הבעיות, את הכשלים, את הנוער הרע והבעייתי ואת התופעות הקשות בקרב הנוער. אך חשוב שנראה ונכיר את המכלול, שנכיר את הטוב, והוא רב, והוא הרוב.

אני גאה מאוד במיזם המצליח שמובילים אוהד ועופר, "רוב הנוער", המציג בפני הציבור את החלק היפה והמואר של הנוער הישראלי, שהוא רוב הנוער.

"הבט קדימה בזעם" כתב רפאל בשן, מיואש מ"הנוער של היום", ארבע שנים לפני שנולדתי. אך כשאני רואה את הנוער של היום, אני מביט קדימה בתקווה ובאמונה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 1.9.19

* פסגת הזדמנות או פסגת איום? – נשיא צרפת מקרון הכריז על פגישה קרובה בין טראמפ לרוחאני. האם אכן תתקיים פגישה כזו? יש לזכור, שהנשיא טראמפ הביע לכל אורך הדרך, כולל ביום הודעתו על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני ובמקביל להודעותיו על החרפת הסנקציות על איראן, את רצונו במו"מ עם איראן על הסכם חלופי. יתר על כן, טראמפ אוהב להפתיע במחוות גרנדיוזיות ובפוליטיקה אישית, וראינו זאת בפגישותיו עם נשיא צפון קוריאה, זמן קצר אחרי שאיים להשמידה. לכן, אין ספק שמבחינתו של טראמפ, פגישה כזו רצויה. השאלה האם היא תתקיים תלויה בעיקר באיראנים. עד כה איראן סירבה לכל מגע עם ממשל טראמפ, אלא אם כן יחזור בו מהחלטתו בנוגע להסכם הגרעין. כך שאם איראן תשנה את דעתה, ורוחאני ייפגש עם טראמפ, ניתן יהיה לראות בעצם הפגישה הישג של מדיניות טראמפ. כנראה שהסנקציות החריפות עושות את שלהן.

האם פגישה כזאת, מנקודת מבט ישראלית ומבחינת האינטרס של שלום העולם, מועילה או מזיקה? האם יש לראות בה איום או הזדמנות?

התשובה לשאלות אלו תלויה בתוצאות הפגישה והתהליך אליו תוביל. מו"מ ותהליך מדיני, אינם טובים או רעים כשלעצמם, אלא בהתאם לתוצאותיהם. אין לראות איום בעצם קיומו של מו"מ. הרי עמדתה של ישראל תמיד הייתה שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, ובלבד שיביא לתוצאה הרצויה.

המשימה המדינית העליונה, היא לוודא שטראמפ לא מתכוון להתפשר על התוצאה הקבילה היחידה – ביטול מיזם הגרעין האיראני. הרי אין ילד שיחשוד באיראנים שהם מקימים כוח גרעיני לשם שלום. ברור בדיוק מה מטרת המיזם. מיזם כזה הוא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל. יש לדחות כל הסכם של מריחת זמן, ויש לעמוד על הדרישה האולטימטיבית של ביטול המיזם. לשם כך על ארה"ב לגשת למו"מ עם שני נבוטים גדולים: נבוט כלכלי – החרפת הסנקציות עד כדי חרם כלכלי מוחלט על איראן, ונבוט ביטחוני – פעולה צבאית להשמדת הכורים האיראניים. ולצד הנבוטים, גזר גדול – סיוע כלכלי רבתי לאיראן, אם תפרק את הכורים הגרעיניים ותחדל מפעולתה הטרוריסטית ברחבי המזה"ת.

אם כוונתו של טראמפ במפגש עם רוחאני ובתהליך דיפלומטי מול איראן היא להגיע לתוצאה הזאת, ללא פשרות – הפגישה מבורכת. החשש שלי, הוא שמא טראמפ יסתפק בהרבה פחות. אין לי ספק, שאם טראמפ יגיע להסכם עם האיראנים הוא יהיה טוב מן ההסכם הקודם, כיוון שטראמפ לא ירשה לעצמו שלא להציג הישג שניתן להתהדר בו. אולם אם יהיה זה הסכם משופר אך ברוח הסכם מינכן ב' של אובמה, האיום יישאר על כנו.

יש לקוות שעמדתו של טראמפ תהיה חדה ונחושה, ויש לפעול ולהפעיל את השפעתנו כדי שכך יהיה.

* געגועיי לנתניהו – בדרך כלל, כשמדברים בגעגוע על "הליכוד של פעם", מתכוונים לליכוד הממלכתי והחברתי של בגין ושמיר. אבל אני מתגעגע אפילו לליכוד של נתניהו של פעם. למשל, נתניהו שלחם נגד ניסיון ההשתלטות הפייגליני על הליכוד, מתוך רצון לשמור על אופיו של הליכוד כתנועה לאומית, ליברלית ממלכתית. אבל נתניהו של היום מוכן למכור הכל למען קואליציית החסינות, וכעת הוא הבטיח לפייגלין חברות בממשלה (הדבר היחיד שיכול לנחם, אולי, הוא שנתניהו אינו בעל רקורד של קיום הבטחות). נקווה שהוא לא יבטיח לעוכר הדין הפרא-אדם איתמר בן גביר להיות שר המשפטים, כדמי לא-יתמודד.

* דמוקרטיה במיטבה – המנהיג מסית נגד עיתונאי. מוסתים מאיימים על חייו. לעיתונאי מוצמדת אבטחה.

* בוקי – דף הפייסבוק שלי משופע בתגובות רבות של זרזירי מקלדת ותועמלנים ביביסטיים, שתחביבם הוא להלעיג על הנהגת כחול לבן ולהגחיך אותה. המסר הוא, כמובן, מסר פולחן האישיות – חוץ מהאלוהים האחד והיחיד נתניהו, כל השאר גמדים נלעגים. הם נוהגים לעוות את שמותיהם של מנהיגי כחול לבן. למשל, את בוגי הם מכנים בוקי.

למה בוקי? בצבא נהגו לומר על יעלון שהוא בוק. למה בוק? בשל היושר והיושרה הקיצוניים שלו; מי שמסרב לעגל פינות ולעולם אי אפשר לגנוב אתו סוסים. מובן מאליו שבעבור חסידי נתניהו יושר ויושרה הם תכונה מגונה.

והנה, עולה לו לשידור איש קטן, שר בממשלה, אקוניס שמו, שחנפנותו אומנותו ומכנה את יעלון "שקרן".

אלמלא האיש הקטן הזה היה שר בממשלה שלנו, זה היה מצחיק.

* שיעורי דת – לקראת ראש חודש ספטמבר, עולה רמת ההסתה הדוסופובית, עם דחליל ה"הדתה". תפוצת המסרונים של המחנה הדמוקרטי, כפי שמרצ מתקראת (כן, אני משום מה בתפוצה הזאת, אבל אני שמח על כך; זה חומר מודיעיני חיוני) קיבלה הודעה על "קו חם נגד הדתה", להורים החרדים מפני הוצאת ילדיהם לשמד. לא חלילה קו חם נגד אלימות, פדופיליה, הטרדות או שטויות זניחות כאלה, אלא נגד הסכנה האמתית – חטיפת ילדינו בידי בעלי זקן וקרניים. רוגל אלפר קורא למורים לא להכיר ברפי פרץ כשר החינוך, אחת מראשי הפורום הדוסופובי כותבת מאמר על חרדותיה כשהיא שולחת את ילדתה לכיתה א', וקראתי כותרת אחד על כך שכמות "שיעורי הדת" בישראל היא פי שלושה מבאירופה. ואו.

ובכן, כשאני הייתי תלמיד בחינוך הממלכתי (ה"חילוני") למדתי הרבה יותר תנ"ך מכפי שלומדים התלמידים היום, ולמדתי גם תלמוד, שהתלמידים היום כלל אינם לומדים. חלק ממוריי היו "דתיים" וחלקם "חילונים", אם זה מעניין מישהו. ולאורך כל השנים לא הייתי ולו בשיעור דת אחד.

אין אלו לימודי דת, אלא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. והדוסופובים שמנסים להפחיד אותנו מפני שיעורי הדת, מצאו את הנקודה הרגישה להסית אותנו, אבל מה שבאמת חורה להם הוא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. כי מה שמעורר את סלידתם אינו הדת, אלא עצם הלאומיות היהודית.

ברב שיח בגולן בהשתתפות מייסד הפורום הדוסופובי ("החילוני" בכיבוסית) ד"ר פורמן, הוא סיפר על מפגש שהוא השתתף בו, שבו תיארה מרצה ממכון הרטמן את השתייכותנו לזהות היהודית, במשפט ש"היהדות היא האמא של כולנו". ועל כך הגיב פורמן: "היהדות אינה אמא שלי. היא אולי דודה רחוקה". הנה, בתמצית מרוכזת, מהות המוטיבציה שמאחורי דחליל ה"הדתה". לא ה"הדתה" היא העניין, אלא היהדות. כי פורמן אמנם הכיר ביהדות כדודתו הרחוקה, אולם מדבריו משתמע שהוא רואה בה דודה רחוקה ומכוערת; "גזענית", "מיזוגינית" וכל הסדרה המוכרת.

שותפו להובלת המסע, אור קשתי מן השוקניה, ניהל מסע ציד מקארתיסטי נגד מי שהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית, ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת (שאני מכנה אותו המפא"יניק האחרון), כיוון שפעל להכניס חינוך ציוני למערכת החינוך. כי זה מה שבאמת מרתיע אותו, החינוך הציוני, אבל קל יותר להסית עם דחליל ה"הדתה".

אני בעד שיאפשרו לדוסופובים החרדים להקים, כבקשתם, זרם חינוך משלהם. שימצאו איזו כיתה או תא טלפון ישן לרכז את כל התלמידים שיגייסו.

* ביד הלשון

פרא אדם – "פראי אדם" כינה ירון לונדון את הערבים ועורר סערה.

מנין הביטוי? המקור הוא מקראי, והוא קרוב מאוד לדבריו של לונדון – הביטוי "פרא אדם" נאמר על ישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב).
הביטוי מופיע גם בספר איוב: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, פסוק יב).

אורגד – הלך לעולמו שר האוצר לשעבר ומייסד אוניברסיטת השומרון באריאל יגאל כהן אורגד. יהי זכרו ברוך!

מה זה אורגד? יש מילה כזאת?

יגאל כהן נבחר לראשונה לכנסת, מטעם הליכוד, ב-1977. בסיעת הליכוד כבר היה אז ח"כ ששמו יגאל כהן. כדי להבחין בין השניים, הוסיף אורגד לשם משפחתו את ראשי התיבות של שמות ארבעת ילדיו: אורלי, רנן, גלעד ודרור.

אורגד לא היה היחיד שנהג כך. כאשר חבר הכנסת אברהם כץ מהמערך נבחר לכנסת, כבר כיהן בה ח"כ אברהם כץ מן הליכוד. כדי להבחין בין השניים, הוא הוסיף לשם משפחתו את המילה עוז, כשם קיבוצו נחל עוז.

* "חדשות בן עזר"