צרור הערות 5.9.21

* אמת לא פופולרית – אטול נפשי בכפי ואכתוב משפט קשה, לא פופולרי, שקשה לי לכתוב אותו כאב לשני לוחמים קרביים (במילואים) אך אני מאמין בו: מדינת ישראל לא תתקיים, אם לא יהיו בה מפקדים שיקבלו החלטות שגויות שתעלינה בחיי חיילים.

במקום שבו מקבלים החלטות – מקבלים גם החלטות שגויות. ובמקום שבו מקבלים החלטות הנוגעות לחיי אדם – מקבלים גם החלטות שגויות הנוגעות לחיי אדם. בוודאי כאשר מדובר בהחלטות בתנאי אי הוודאות הקשים ביותר – תנאי קרב. אם לא יהיו לנו מפקדים שיקבלו החלטות הנוגעות לחיי אדם, שלבטח תהיינה בהן גם החלטות שגויות – מדינת ישראל לא תתקיים.

על הרמטכ"ל לגבות את מפקדי צה"ל שטעו בשיקול דעת באירועים במעבר קרני שעלו בחייו של בראל שמואלי. ועל הדרג המדיני להעניק גיבוי לצה"ל ולמפקדיו.

ומי שטוענים שכל שרשרת הפיקוד צריכים לפשוט את מדיהם, מציעים למעשה לפרק את צה"ל.

* עמדה ערכית ומנהיגותית – ב-25 ביוני 2006 חדרה חוליית מחבלים באמצעות מנהרה לשטח ישראל, הרגה שני חיילי צה"ל ושבתה חייל שלישי, גלעד שליט. שליט אמנם נשאר בחיים, אך בשחרורו ציווה את המוות לישראלים רבים שנהרגו בידי המחבלים ששוחררו בעסקה.

בעקבות האירוע, הקים הרמטכ"ל דן חלוץ ועדת חקירה בראשות אלוף (מיל') גיורא איילנד. איילנד וצוות הקצינים שצוות לו, ערכו תחקיר יסודי ביותר. לא הותירו אבן לא הפוכה. והדו"ח שלהם חשף עשרות ליקויים, בהיערכות, במודיעין ובניהול הקרב; ליקויים בכל הרמות, מרמת החיילים ועד רמת המטכ"ל. הדו"ח כלל שורה של המלצות לשיפור והפקת לקחים בנושאים רבים. ולא הייתה המלצה להדיח איש, למרות התרבות הפופוליסטית והמשפטיסטית של חיפוש ראשים לעריפה, כדי להשקיט את הזעם הציבורי.

ההחלטה לא להמליץ על הדחות הייתה עמדה ערכית של איילנד. וכך הוא כתב בספרו "לא נרדם בלילות": "למחרת הצגתי את התחקיר בפני הפורום שקבע הרמטכ"ל. עברתי על עשרות הליקויים שמצאנו, מרמת המטכ"ל, דרך פיקוד הדרום ועד דרגי האוגדה, החטיבה והגדוד. השאלה העיקרית שריחפה באוויר נגעה לעניין המסקנות האישיות. את הסעיף הזה שמרתי לסוף וקבעתי בפסקנות כי איני ממליץ להדיח איש מבין המפקדים שהיו מעורבים באירוע. אכן, הן המג"ד והן המח"ט נכשלו במבחן התוצאה וגם באופן שבו פעלו. אך היה מדובר בשגיאות מקצועיות קשות ולא בשום דבר ערכי. המג"ד אמנם איבד את השליטה באירוע, אבל גילה דוגמה אישית, חתר למגע, והצוות שלו גם הרג את אחד המחבלים". וכך ממשיך גיורא וסוקר את עמדתו לגבי שרשרת הפיקוד ושגיאותיה, והסביר מדוע אין להדיח אף אחד. "העמדה שלי", כתב גיורא (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי בגדוד 50, מפקד מעולה), "שיקפה גישה שגיבשתי במשך שנים רבות, שלפיה חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד. כמו כן יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה".

מפקד האוגדה בעת האירוע היה אביב כוכבי. אמנם לא נמצא פגם אישי הנוגע לו, אך הכישלון החמור הזה היה באוגדה שלו והוא נושא באחריות בתוקף תפקידו. ועדת חקירה משפטית לבטח הייתה מדיחה אותו. וצה"ל היה מפסיד את אחד הטובים במפקדיו, היום הרמטכ"ל.

יתכן שהזיכרון הזה היה במוח האחורי של כוכבי בגיבוי שנתן למפקדים חרף הכישלון המבצעי והכישלון בשיקול הדעת המקצועי באירוע שבו נהרג בראל שמואלי. כוכבי גילה מנהיגות אמת במסר שכתב באיגרת לחיילי צה"ל ומפקדיו. "חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שיילחם עבורה. הנכונות לשאת באבדות היא תנאי לחוסן לאומי, והחוסן הוא תנאי להמשך הקיום". מילים כדורבנות.

* שטח סטרילי – אני מודה בטעותי. בניגוד לביקורת שמתחתי בשבועיים האחרונים, מסתבר שבראל שמואלי וחבריו הלוחמים לא נצרו את האש, אלא קיבלו הוראה לירות וירו. בראל עצמו ירה במחבלים. שני מחבלים נהרגו באירוע וכ-45 נפצעו. ובניגוד למידע שפורסם, המחבל שניסה לחטוף את נשקו של בראל נורה ונהרג.

עם זאת, אני דבק בעמדתי, שיש לשנות את הנוהל הקיים כאן מאז החל טרור הגדר במרץ 2018 – יש להגדיר שטח סטרילי לאורך הגדר, שכל הנכנס לתוכו מתחייב בנפשו.

* פופוליזם הוא חרב פיפיות – נפתלי בנט עובר מסע הסתה ברוטלי מצד חוליגנים המופעלים בידי חוליגן, בעקבות נפילתו של בראל שמואלי. מסע פופוליסטי נואל, בזוי, שקרי ונתעב. אבל יש איזשהו קמצוץ של צדק פואטי בכך שהקורבן למסע ההסתה הוא נושא המסר הפופוליסטי המכוער ש"החיילים מפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מסינואר".

* איש רע – כל ההסתה, השנאה, מסכת השקרים והקונספירציות על בנט, נובעות אך ורק מסיבה אחת – שהוא החליף את נתניהו. כל ראש ממשלה, מכל מפלגה, בעיקר אם הוא היה מהליכוד, שהיה מחליף נתניהו – היה זוכה לאותה הסתה בזויה ואותם שקרים עלובים.

האיש הרע, הציניקן חסר העכבות, שמאי התענוגות בהוואי הפעיל את פסטיבל המחולות הארור על דמו של חלל צה"ל, היה עושה זאת על כל מקרה של נפילת חייל צה"ל בניסיון נואל, בזוי ומרושע להפיל כל ראש ממשלה.

לב האידיאולוגיה של הביביזם היא "המדינה זה אני". אם הוא לא ראש הממשלה, הוא מוכן לחולל כל נזק למדינת ישראל, להבעיר כל בערה בחברה הישראלית, כדי לפגוע במי שהעז להיות ראש ממשלה ובמטרה להחזיר לידיו את הצעצוע.

ייקח לחברה הישראלית עשרות שנים להתרפא מהביביזם.

* ביביזם מזוקק – רוצים לראות מהי תמצית מזוקקת של הביביזם? הנה, כך כתב לי עובד אלילים אופייני בפולחן האישיות של השרלטן: "אורי הייטנר עוד סמולן מטומטם פותח פה. קח את ממשלת האחים האשכנזים שלך ולך להתחרמן עם האחים המוסלמים שלך. אתם מתאימים בול אחד לשני. קואליציה של גזענים ואנטישמים. טינופת". וזו כל התורה הביביסטית על רגל אחת. אני ציוני אופטימי ולכן אני משוכנע שהממלכתיות תביס את הביביזם.

* איזה פתרון מדיני – שלוש אמירות במאמרו של נחום ברנע משכו את תשומת לבי.

א. "משהו בסיסי השתבש בדפוסי האבל שלנו. השירות ביחידות הלוחמות, בוודאי ביחידת עילית כמו הימ"מ, כרוך בסיכון חיים. חברה שלא יודעת להכיל את נפילתם של לוחמים, לא תדע לנצח במלחמה". יש לזכור שהכותב הוא אב שכול. ביקרתי אותו כשישב שבעה על בנו, לפני 25 שנה. כבר אז, בשבעה, הוא אמר דברים דומים וגילה חוסן נפשי, אישי ולאומי, מעורר השראה.

ב. "אני מקווה שבשב"כ ובצה"ל מחפשים דרך ליישב את החשבון עם שולף האקדח מעזה. הוא בחור אמיץ, בכך אין ספק, והוא בן מוות". אני חותם על המשפט בשינוי של מילה אחת. במקום "מקווה" אני כותב "בטוח".

ג. "אין לעזה פתרון צבאי". אילו הוא אמר שאין לעזה פתרון, הייתי אומר שאולי הוא צודק. לא לכל דבר יש פתרון. כאשר הוא אומר שאין לעזה פתרון צבאי, הוא כאילו רומז שיש פתרון מדיני. איזה פתרון מדיני הוא מציע? לסגת מרצועת עזה? לעקור את גוש קטיף? להתנתק?

* יחזור לדרך הסבא? – נחום ברנע ראיין את נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, חתן פרס ישראל למדעי המחשב פרופ' דוד הראל. מינויו של הראל עורר סערה ציבורית בשל היותו פעיל שמאל. אבל בחירתו במליאת האקדמיה הייתה פה אחד, ובאקדמיה יש מגוון דעות רחב, כך שהוא נבחר גם בקולות אנשי ימין. אני לא אוהב את מינויו, לא בשל מכלול פעולתו הפוליטית, אלא בשל פעולתו האקטיבית נגד הקמת אוניברסיטת השומרון באריאל. בתור שכזה, הוא אינו ראוי לתפקיד. עם זאת, יש לציין שבראיון הוא סיפר שהשתתף באירוע הענקת תואר ד"ר לשם כבוד לנשיא המדינה לשעבר ריבלין באוניברסיטת השומרון. הראל הסביר שהוא מבחין בין פעולתו הפוליטית למחויבותו בתפקיד הממלכתי, ואת זה אני מעריך.

למדתי מהראיון שהוא בנו של פרופ' אהרון הראל-פיש, אף הוא חתן פרס ישראל – לחקר הספרות. הראל-פיש היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מחותמי כרוז היסוד המיתולוגי של התנועה לאחר מלחמת ששת הימים ועורך ביטאונה "זאת הארץ". הוא היה מאוהדי "גוש אמונים" ודבק בעמדתו כל חייו. מכך הבנתי שהראל הוא אחיו של פרופ' מנחם פיש, כפי שאכן הוזכר בראיון. מנחם פיש, פרופסור לפילוסופיה של המדע, היה מחנך הכיתה שלי ומורה שלי למתמטיקה, פיזיקה ותולדות המדע. הוא היה מורה מעולה. בחור דתי, צעיר, קצין במיל', מוסיקאי, כריזמטי ואיש נעים הליכות, נחמד ובעל חוש הומור ייחודי. הוא לא הרבה לדבר פוליטיקה, אך מהמעט שדיבר עמדותיו היו באזורים המקובלים בקרב מה שנקרא אז "דור הכיפות הסרוגות". בערך 20-30 שנה לא שמעתי עליו ואז הופתעתי לקרוא את שמו חתום בעצומות הסדרתיות של השמאל הרדיקלי, בעד סרבנות, בעד חרם על ההתנחלויות וכו'. וממש התאכזבתי. פגשתי אותו בכנס לפני כ-15 שנה. הוא סיפר לי שבנו עומד לעלות לגולן, למכינה הקדם צבאית בקשת. ואז חשבתי שאולי הנכד יחזור לדרך הסבא. או לפחות לאמצע הדרך.

* אינדיבידואליזם ללא מחויבות – מרבית הלא-מחוסנים שייכים לשכבות סוציואקונומיות נמוכות ומוחלשות; הנם בעלי השכלה נמוכה והגורם לאי ההתחסנות שלהם הוא חוסר מודעות. אני מאמין שבפעולה נכונה, מדינת הרווחה יכולה להגיע אליהם ולהביא להתחסנותם.

המיעוט מבין הלא מתחסנים הם סרבני החיסונים האידיאולוגיים והקולניים. אלה באים משכבות סוציואקונומיות גבוהות ובעלי השכלה גבוהה. הגישה שלהם מבטאת אינדיבידואליזם ללא מחויבות. זו אידיאולוגיה של אגואיזם קיצוני, שאין בו כל מחויבות לקהילה, לחברה, לאומה. ויש בו חשדנות מובנית כלפי דבר קולקטיבי, כל מה שמייצג את הכלל, את החברה, את המדינה. חשדנות שבאה לידי ביטוי בתאוריות קונספירציה כלפי הכלל – כל כלל, הממסד – כל ממסד, כאילו אין הם אלא שלטון רודני שנועד לפגוע באינדיבידואל ולהפוך אותו ל"עדר". כי חברה = עדר. קהילה = עדר. לאום = העדר האולטימטיבי.

התופעה הזאת אינה קשורה לחיסונים בלבד, אבל שעת משבר מאירה באור חזק תופעות חברתיות שונות, וכך גם את התופעה של אידיאולוגיה אינדיבידואלית אגואיסטית קיצונית המתנערת מכל מחויבות לכלל.

* מייל שקיבל חבר שלי שכתב בעד החיסונים – "הלאה הפשיזם. גם הנאצים ועוזריהם רק מילאו אחר ההוראות… כשהאמת תתגלה, אם עדיין תישאר פה – תאסוף לך כמה כובעים של כל מיני חברות וארגונים כדי שיהיו לך מספיק כובעים לאכול. אני לא יכולה לסבול את השקר ואת כל הדוברים הכבשים שלו ובשמו. רחמנות עליך כבשה מסכנה. מזל שאתה וכמוך התחסלנו. ככה נהיה פחות אנשים שמסרו את נפשם לשקרי הממסד". כן, זה הלך הרוח בכת.

* ביקורת לא הוגנת – בנאום הצגת התקציב תקף ליברמן את הממשלה הקודמת בשל הגירעון הגדול והאשים אותה על כך שבזמן הקורונה פיזרה כספים ללא חשבון וקנתה מכל מקור מכונות הנשמה שאין בהן צורך.

הביקורת הזאת אינה צודקת ואינה הוגנת. במצב חירום, כמו מלחמה או מגפה, אין מדיניות גרועה יותר ממשמעת מוניטרית. עובדה, כל מדינות העולם הבינו זאת והממשלות שפכו כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה ולהניע את גלגליו.

בשלושת הגלים הראשונים של הקורונה עוד לא היו חיסונים ולכן לא היה מנוס מסגרים והגבלות קשות. מציאות זו חייבה את הממשלה לפצות את האזרחים והעסקים, כדי למנוע את קריסת המשק והחברה. לדעתי, היה עליה להשקיע יותר ולא פחות. ברור שבאופן חלוקת התקציב היו שגיאות, אך אין להלין על כך כיוון שמדובר בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות קשים.

הביקורת על רכש מכונות ההנשמה מקוממת במיוחד. בראשית המגיפה, גורמי המקצוע הצביעו על מחסור חמור במכונות הנשמה, שעלול להביא לאסון. בסיטואציה הזאת חובתה של המדינה הייתה להשיג כל מכונת הנשמה, מן הגורן או מן היקב. בחכמת הבדיעבד, לא היה בכך צורך. אך עדיף היה לרכוש מכונות שאין בהן צורך מאשר להיקלע למחסור במכונות הנשמה ולאבד חיים רבים.

אין לי עניין להיות מליץ יושר של ממשלת נתניהו. אי העברת תקציב המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה, הייתה פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של משבר לאומי קשה. אבל הביקורת הזו של ליברמן אינה צודקת.

* משימה חדשה – ברכות לר', ראש השב"כ החדש. השב"כ חייב לקחת על עצמו משימה חדשה – השתלבות במלחמה בפשיעה במגזר הערבי. מה לשב"כ ולפשיעה? ראשית, כפי שאנו רואים, המשטרה לבדה אינה מצליחה ונכון שתקבל סיוע מהשב"כ באמצעים הטכנולוגיים והיכולת המודיעינית. אבל בראש ובראשונה, כיוון שכפי שראינו במאורעות הדמים במבצע "שומר החומות", וכפי שאנו רואים בטרור החקלאי, הגבול בין הפלילי והלאומני מיטשטשים. אובדן הריבונות בנגב ובגליל, במגזר הערבי ובערים המאורעות בעשור + האחרון, הוא איום לאומי. הבעיה העיקרית היא הנשק הבלתי חוקי, והשב"כ חייב להיכנס לעובי הקורה ולקדם את פתרון הבעיה.

* פרי כיסופים ונאמנות של דורות – מה היית עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את ה"הדתה"?

אתם מכירים בוודאי את סיפורי האימים על שלטון מפא"י שעקר את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. ומנגד את ההפחדות מפני דחליל ה"הדתה" של ממשלות הימין.

לפני שנים אחדות, כאשר ד"ר צביקה צמרת היה ראש המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, בתקופת כהונתו של גדעון סער כשר החינוך, נערך נגדו מסע ציד מקארתיסטי, בהובלת אור קשתי מ"הארץ" שפרסם 200 כתבות ומאמרים נגדו, על כך שהוא מכניס "הדתה" ולאומנות למערכת, וזאת כיוון שהוא ניסה לחזק את החינוך היהודי והציוני. מהיכרותי אתו, הגדרתי אותו פעמים רבות "המפא"יניק האחרון", כיוון שהוא באמת מגלם את תנועת העבודה, את הממלכתיות, את הבן-גוריוניזם. האם באמת מערכת החינוך המפא"יניקית עקרה את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'?

להלן מטרות מערכת החינוך כפי שנוסחו בידי שר החינוך השני של ישראל, בשנים 1951-1955, ההיסטוריון הדגול פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל למדעי היהדות:

• לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

• להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו וחזונו.

• לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

• לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.

•להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים, שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

• להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

• לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל והרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה.

כן, זה שלטון מפא"י שניסה לעקור את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. מפא"י כפי שלא הכרתם.

* ממה חרד אור קשתי – אור קשתי הוא הממונה על תיק הדוסופוביה ב"הארץ". הוא הלוחם העקבי בדחליל ה"הדתה". והוא מקארתיסט שבמשך שנים רודף אחרי כיפות בשירות הציבורי. השבוע הוא פתח במסע צלב חדש, נגד קורס הכשרה לשירות הציבורי, המיועד לחרדים. העילה – הקורס ייעשה בהפרדה מגדרית.

בלשון המעטה, איני חסיד של הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. ההפרדה המגדרית מנוגדת להשקפת עולמי ובעיקר להשקפתי היהודית. הייתי שמח מאוד אילו לא הייתה עוד בעמנו תרבות של הפרדה.

אבל אני תומך בכל לבי בתכנית. שילוב חרדים בעולם התעסוקה, במנהל הציבורי ובכלכלה הוא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. אחוז החרדים בחברה הישראלית גדל מאוד והוא צפוי להמשיך לגדול, והאינטרס הלאומי הוא שילוב מרבי של החרדים במעגלי החיים במדינה. אי אפשר יהיה לשלב אותם, בלי ללכת לקראתם וליצור תנאים המתאימים להם. חרדי שיכנס לשירות הציבורי יעבוד בסביבה מעורבת. אבל כדי שייכנס לשירות הציבורי, עליו להיות מוכשר לכך. ורובם הגדול של החרדים לא ישתתפו בהכשרה הזאת אם לא תהיה בהפרדה.

התכנית ממומנת בידי קרן רש"י, מתוך מגמה של שילוב מגזרים בחברה הישראלית בשירות הציבורי. השילוב הזה טוב לשירות הציבורי, כיוון שככל שמגזרים רבים יותר ישתלבו בו, כך החשיבה בו תהיה מגוונת ומעשירה יותר, כך תהיה לו השפעה רבה יותר בקרב אותם מגזרים, הוא ייהנה מיתר אמון באותם מגזרים והוא יידע לתת מענה טוב יותר לכלל האוכלוסיה על גווניה השונים.

כאשר מעמידים את התועלת הזאת מול העיקרון שלא תהיה הפרדה, אין לי ספק שהתכנית הזו רצויה וחשובה.

אבל זה לא מעניין את הקנאים הדוסופובים מסוגו של קשתי. ונראה לי שיותר משקשתי חושש מהפרדה בקורס ההכשרה, הוא חרד מחרדים בשירות הציבורי.

* אחריות המדינה לשלום הילד – ההאשמה של שרת התחבורה מרב מיכאלי באחריות למותו של הילד בן השש שנשכח במכונית – מכוערת, אך אופיינית לסגנונה של מירי רגב. עם זאת, לגופו של עניין, אני תומך ביוזמתה של מירי רגב, בהיותה שרת התחבורה, לחייב התקנת מערכת למניעת שכחת ילדים ברכב ומצר על ביטולה בידי מרב מיכאלי. התקנה הזאת מבטאת את אחריותה של המדינה לשלום ילדיה.

* גאווה ישראלית – ישראל – מעצמת שחיה פראלימפית! שמונה מדליות מתוכן שש זהב!

* מת בפעם השניה – פעם תאודורקיס, המוסיקאי היווני שהלך לעולמו, היה לוחם אמתי למען זכויות האדם ולחם גם נגד האנטישמיות ותמך בציונות. כפי שקרה לרבים באזור חיוג שמאל, הוא התקרנף עם השנים והפך לשונא ישראל מובהק.

מבחינתי, תאודורקיס מת כאשר הפך לאנטי ציוני.

* איש וולגרי בתכנית וולגרית – התקשורת אשמה בתופעת אורן חזן. היא בנתה אותו. כאשר המוקיון האלים היה ח"כ, התקשורת הפכה אותו לכוכב. לכאורה כדי ללעוג לו, להציג אותו כקוריוז, על פי העיקרון ש"אדם נשך כלב – ידיעה". אך למעשה הפכה אותו כמעט לדמות לאומית. ייאמר לזכותם של מתפקדי הליכוד שהם נפנפו אותו הרחק מחוץ לרשימה. וכאשר ניסה לרוץ לבד, בקושי קושש כמה קולות.

עכשיו התקשורת עושה לו קמבק, כאשר ליהקה אותו לתכנית "האח הגדול". האמת היא שתכנית וולגרית כזאת מתאימה לאיש הוולגרי הזה. אני מקווה שזו לא ראשית הקמפיין שיחזיר אותו, חלילה, לכנסת.

* הארנב, הצב ודן אריאלי – פרופ' דן אריאלי בכותרות, וזה הסיפור שלי עם דן אריאלי. בקיץ 2019 הגעתי ערב אחד לשבוע הספר העברי בכיכר רבין, כדי למכור על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". זרם הקונים של הספר ומבקשי החתימה היה באזור חיוג "הקיץ של אביה". אולי קצת יותר. לפתע, הוצב לצדי, עם הצד של הזקן – לכיווני, פרופ' דן אריאלי. ומיד השתרך תור אינסופי של מעריצים שבאו לקנות ולהחתים אותו על ספריו שרכשו. אילו הייתה בינינו תחרות, היא  נראתה כמו התחרות בין הארנב והצב, רק בלי ההפי-אנד.

ואם החכמתי מאז, הסיבה לכך היא קנאת סופרים.  

* הערה בשולי מאמר "איש השנה" – בגיליונות ראש השנה של "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר" מתפרסם מאמר איש השנה פרי עטי. זו השנה ה-16 שאני כותב מאמר איש השנה. להלן אנשי השנה הקודמים: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן. תש"פ – גנץ. תשפ"א – בנט.

כפי שניתן להבין מבחירתם של אויבים כנסראללה, ארודאן ואסד, בחירתי אינה מבטאת בהכרח סימפטיה לאיש שבחרתי בו. אני משתדל לבחור באופן האובייקטיבי ביותר את האדם שהיה הדמות המרכזית בשנה היוצאת, האיש המשפיע ביותר בשנה היוצאת או מי שמגלם את התופעה המרכזית בה או האירוע המרכזי בה. לעומת זאת, תוכן המאמר הוא בלתי אובייקטיבי לחלוטין – זהו מאמר פובליציסטי, שבו באמצעות הדברים שאני כותב על איש השנה, אני מבטא את השקפת עולמי ואת עמדתי על מה שהוא מייצג.

יש שנים שבהן התלבטתי בין שורה של מועמדים. הפעם, הבחירה בבנט נראתה לי מובנת מאליה. הפעם בחרתי אדם שאני אוהד אותו ובעיקר את תפקידו בשנה היוצאת. כיוון שהוא ראש הממשלה רק כעשרה שבועות, לא התמקדתי בפועלו כראש הממשלה, כי זה ממש לא רציני. התמקדתי בעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, שהוא מי ששם קץ לשלטון נתניהו וכמי שלמרות שהוא עומד בראש מפלגה קטנה מאוד, הוא היחיד שהיה יכול להקים ממשלה, ממשלה מורכבת מאוד. בעיקר, רציתי להזים את טענות השווא נגדו.

12 שנות נתניהו הביאו ברכה רבה בתחומים רבים, שעליהם שיבחתי אותו מאוד לאורך השנים, והיו בהן גם כשלים ושגיאות בתחומים השונים, אך אלו כשלים במסגרת הנורמה, כי כל מי שעושה – שוגה ולכן הם נסלחים. אולם אותן שנים התאפיינו גם בריסוק החברה הישראלית למגזרים, לשבטים, למתקפה על המוסדות הממלכתיים ועל מדינת החוק ומוסדותיה, והעמיקו את הקרע, השסעים והשנאה בין חלקי העם. והגרוע מכל, הוא שהדבר נעשה בכוונת מכוון מלמעלה, מצד מנהיג שנבנה מהקרעים ואת כוחו הוא שואב מן השנאה. האם בנט הוא האיש שיוכל לעמוד באתגר האדיר אך הקשה משאול, של עיצוב מחדש של המיינסטרים הממלכתי והציוני ולגבש מחדש אומה מן הרסיסים?

מול הכוחות הצנטריפוגליים של נתניהו ותומכיו, מצד אחד, ושל שונאיו ואנשי "רק לא ביבי", מצד שני, יש צורך בהפניית המבט פנימה, למרכז, כדי לייצב מרכז כובד חברתי ורעיוני שילכד את החברה המרוסקת. לכאורה, המסר האחרון שמגלם את האתגר הזה, מגולם במילה "ימינה", שם מפלגתו של בנט. כאילו מה שחסר לנו, בקרע המחריף בין שמאל לימין, הוא למשוך עוד יותר ימינה, עוד יותר החוצה, עוד יותר להעמיק את הקרע. והנה, דווקא על כתפיו של מנהיג ימינה מונח האתגר הגדול של "פנימה", כדי שנוכל להתקדם קדימה. וזאת, כאשר במקביל עליו להתמודד עם אתגרים גדולים כמו הקורונה, הגרעין האיראני, הפשיעה במגזר הערבי והאיומים מעזה ולבנון.

תקוותי הגדולה היא שבעוד שנתיים אוכל לבחור את בנט לאיש השנה, לא כהבטחה אלא כהגשמתה; כמי שעמד באתגר הלאומי הגדול.  

          * ביד הלשון

עץ שמן – בישעיהו מא יט נאמר: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו".

מבין העצים המוזכרים בפסוק, ובהם עצים מחטניים כמו הארז והברוש, רק עץ אחד אינו מוכר – עץ שמן. מהו העץ הזה?

בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, מוגדר עץ שמן כעץ האפרסמון. אין המדובר באפרסמון שאנו מכירים בימינו, אלא כפרי שממנו הופק בושם יוקרתי ויקר מאוד.

ההסבר הזה בעייתי. העץ מופיע גם בספר מלכים א פרק ו, בתיאור בניית מקדש שלמה: "וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן, הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית. וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב, וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב". קשה להאמין ששלמה השתמש בעץ האפרסמון לבניה, הן בשל יוקר הבושם והן כיוון שהאפרסמון הוא שיח קטן ועדין, לא מן החומרים שבהם בונים בית מקדש.

רש"י טוען שמדובר בעץ זית, שממנו מפיקים את שמן הזית. כך נכתב גם במשנה. אבל גם ההסבר הזה בעייתי, כיוון שבספר נחמיה, ח טו, נאמר: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". אם נאמר להביא עלי זית ועל עץ שמן, הרי שמדובר בשני עצים שונים.

 רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160–1235, מגדולי פרשני התנ"ך והבלשנים העבריים) מפרש שעץ השמן הוא האורן. מה הקשר בין האורן, לעץ שמן? הרי אין הוא מפיק שמן. חתן התנ"ך העולמי רפאל מיוחס טוען שהשמן הוא השרף של עץ האורן.

אבל משהו כאן לא מסתדר. הרי ח"כ איימן עודה כתב ב"הארץ", אחרי השריפה בהרי ירושלים, שהציונים ייבאו לארץ את עצי האורן האירופאים שאינם מתאימים לפלשתין, והארץ דחתה אותם בשריפה. והרי דבריו הם משל לציונים, שהנם צלבנים אירופאים שבאו לארץ, וכפו עליה את עצמם וסופם יהיה כסופם של האורנים. רק ל"ילידים" ששורשיהם בפלשתין יש כאן עתיד. הרי זה איימן עודה מפורש, ואיך אפשר לסתור אותו?

מסתבר שאורן ירושלים, שהוא עץ ים תיכוני, הוא עץ עתיק יומין בארץ ישראל. כאשר הצלבנים הגיעו לארץ בימי הביניים הם מצאו עצי אורן רבים נטועים בה, והשתמשו בהם לבניה, הסקה, תעשיה ומאכל (צנוברים).

אבל איימן עודה אמר…

שנה טובה ומבורכת!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.8.21

* מה שחסר במתווה – מתווה פתיחת שנת הלימודים הוא מתווה יצירתי, חכם, שמעיד על השקעת חשיבה וחיפוש דרך למזער ככל הניתן את המשך הפגיעה בלימודים ובתלמידים בגין הקורונה. זהו מתווה מאתגר ולא קל לביצוע. המבחן שלו יהיה בהעברתו מן הנייר למציאות בשטח.

הדבר החשוב ביותר אינו מה שיש במתווה אלא מה שחסר בו. ומה שחסר בו הוא הדבר החשוב ביותר למימוש מטרת העל שלו, מזעור הפגיעה בלימודים – מבצע לאומי של חיסון ילדי ישראל בני 12-16 בכל בתי הספר בארץ בשבוע הראשון ללימודים.

* דובוני לא-לא – הסתדרות המורים יצאה נגד מתווה חידוש שנת הלימודים. האם אי פעם שמענו אותם יוצאים בעד משהו? האם יש מתווה כלשהו שהם לא היו תוקפים אותו?

* קבינט הקורונה יכריע – בנט ושקד פועלים באמצעות הרשויות המקומיות לחיסון בבתי הספר, ובכך לעקוף את שרת החינוך המתנגדת לכך.

הם צודקים בכוונתם, אך אין שום צורך לעקוף את השרה. צריך להביא את הנושא להחלטת קבינט הקורונה. שרת החינוך כפופה להחלטות הקבינט והממשלה והיא תבצע, יחד עם הרשויות המקומיות, את החלטות הקבינט.

ההתנגדות של שאשא ביטון לחיסונים בבתי הספר הזויה. דווקא כיוון שהיא נלחמת לקיום שגרת לימודים בבתי הספר ומנסה למנוע סגר והגבלות ובידודים, מתוך הבנת הנזק שנוצר בשנה וחצי האחרונות, היא הראשונה שצריכה לקדם את הצעד האפקטיבי ביותר למניעת השיבושים והמשך הנזק – החיסונים. ודווקא בבתי הספר, כיוון שאם ארבעים אחוז מבני הנוער לא הלכו מיוזמתם לקופות החולים עד עתה, הם ימשיכו להתנזל גם עכשיו. אם החיסונים יהיו בבתי הספר, רובם המוחלט של התלמידים, למעט ילדיהם של אנשי כת סרבני החיסון, יתחסנו.

* אחריות קהילתית – התחום שבו השתלבותם של ערביי ישראל במדינה הוא המוצלח ביותר הוא תחום הרפואה. מספר הרופאים, האחיות והאחים ואנשי צוותים רפואיים מן המגזר הערבי גדול מאוד ובולט מאוד במערכת הבריאות הישראלית. גם בהנהגה הפוליטית של ערביי ישראל בולטים רופאים, ובהם אחמד טיבי ומנסור עבאס.

אז איך זה קורה שההתחסנות במגזר הערבי נמוכה כל כך? איך זה ש-50% מהבלתי מחוסנים בישראל הם מן המגזר הערבי?

ניתן לצפות מהרופאים הערבים להירתם בשעת חירום זו למסע הסברה מאסיבי בקרב הציבור שלהם להתחסנות.

ראש הממשלה החליט על הקמת צוות שרים להסברה בנושא הקורונה והחיסונים, בראשות "המסביר הלאומי" במיל' נחמן שי. זו החלטה חשובה, שמבטאת הבנה שאם למעלה ממיליון עוד לא התחסנו חיסון ראשון – יש כשל בתחום ההסברה. על הצוות הזה לפלח את הלא מתחסנים ולהגיע אליהם בדרכים הנגישות והאפקטיביות ביותר. כאשר בציבור הערבי קיימת בעיה קשה כל כך של אי-התחסנות, יש להגיע לציבור בשפתו ובאמצעות אנשים מתוכו. יש לרתום את הרופאים הערבים למסע ההסברה הזה.

* מחדל החיסונים – שבחים רבים הורעפו על מבצע החיסונים בישראל. גם אני גמרתי עליו את ההלל. ואין ספק שהיו בו הישגים כבירים. אבל בדיעבד, ברור שההצלחה הייתה חלקית. למעלה ממיליון בלתי מחוסנים, זו לא הצלחה כל כך גדולה. אילו היינו מגיעים ל-90% מחוסנים, לא היינו נמצאים היום בעיצומו של גל רביעי.

המחדל הגדול ביותר בטיפול בקורונה הוא מחדל חיסון הילדים. כאשר ניתן האישור לחסן את בני 12-16, צריך היה בו ביום לפתוח במבצע רבתי של חיסון הילדים, בעיקר בבתי הספר, עוד טרם היציאה לחופשת הקיץ. לא זו בלבד שזה לא קרה, משרד הבריאות, אולי מתוך אשליית "הקורונה מאחורינו", לא ממש המליץ להתחסן. אפילו פרופ' גליה רהב, התראיינה ואמרה שאין צורך לרוץ לחסן את הילדים. המסר של משרד הבריאות היה שאין סיבה למהר ולהתחסן מלבד ילדים בקבוצת סיכון או שהוריהם נמצאים בקבוצת סיכון. ואז פרץ זן דלתא ומשרד הבריאות הפך את מסריו והחל לעודד את חיסון הילדים. בכך איבדנו כמה שבועות קריטיים, שיכלו לחסוך מאתנו חלק ניכר מן הגל הנוכחי.

* כת פוגענית – מי שצפה בכתבתו המצוינת והחשובה של אילן לוקאץ' באולפן שני על כת מתנגדי החיסונים, וראה את ההפגנות הפרועות רוויות הגידופים של פעילי הכת ליד ביתה של ד"ר אלרעי-פרייס, לא הופתע ממתקפת הגידופים הפרועה עליה בשידור הזום של דיון ועדת החוקה, כאשר בריון גידף אותה פעמיים "בת זונה", עד שהושתק הזום.

יש להסיר כפפות במאבק בכת הזאת. היא כת פוגענית ומסוכנת.

בעלה של אלרעי פרייס תקף את יו"ר ועדת החוקה על שלא עצר מיד את הדיון. איני מסכים אתו. עצירת הדיון הייתה פרס לבריון, שהצליח לעצור את ישיבת ועדת הכנסת, ואחרים היו מחקים אותו. מה שחשוב הוא שהמשטרה תנטר את השידור ותאתר את הבריון ותעצור אותו על תקיפה והפרעה לעובד ציבור.

ובכלל, עם כל הכבוד לשקיפות, אני בכלל לא בטוח שנכון לשתף אזרחים בזום בדיוני ועדות הכנסת.

* עונג שבת – באמנת מדן גביזון, להסדרת יחסי חילונים ודתיים, דת ומדינה בישראל,  ההסכמה הראשונה נגעה לשבת – לא למסחר ועבודה בשבת, כן לתרבות, ספורט, תיירות ופנאי בשבת. באותה תקופה היו עוד קבוצות שעסקו בהידברות בין חילונים ודתיים וגם אני השתתפתי בכמה כאלו. בכולן הצדדים הגיעו להסכמה ברוח זו. הסיבה לכך, היא שהשבת אינה שייכת לדתיים, ולא הייתה כאן פשרה שהחילונים מוכנים לסבול קצת שבת והדתיים מוכנים לוותר על קצת שבת. ההסכמה הייתה שהשבת היא של כולנו, מתנה לעם ישראל כולו, ויש להימנע ממנה כיום של מסחר ועבודה, אך יש לעודד את עונג השבת לכל. ועונג השבת הוא גם ספורט. זהו עונג שבת לעסוק בספורט, להתחרות בספורט ובוודאי להביא מדליית זהב למדינת ישראל. וזהו עונג שבת גדול לצפות בדגל ישראל מתנוסס אל על מראש הפודיום ואת "התקווה" מתנגנת בגאון. וזה עונג שבת גדול לישראלים הרבים שצפו  בהתרגשות רבה בשידור החי. ואני בטוח שזה גם עונג גדול למי שאינם צופים בטלוויזיה בשבת וקיבלו את הידיעה המשמחת עם צאת השבת. ואני מאמין שגם הם, ברובם, קיבלו את הידיעה בשמחה ולא בחמיצות.

* טעות טכנית – חברי הכנסת סמוטריץ', גפני וליצמן תקפו את יו"ר האופוזיציה נתניהו על כך שהוציא הודעת ברכה לאלופה האולימפית לינוי אשרם במהלך השבת. בתגובה, הוציא הליכוד הודעת התנצלות, בה נאמר שהדבר קרה בשל טעות טכנית.

ניסיתי לברר איזו טעות טכנית זו הייתה, ואלו ממצאיי: ההודעה צולמה אחרי צאת השבת, ובטעות נלחץ send והיא נשלחה במהלך השבת.

* כלים ציוניים שלובים – שר התפוצות נחמן שי התראיין לתכנית קלמן-ליברמן ברשת ב', ואמר שהעליה אינה יעד של משרדו. ובאשר ליהודים החיים בחו"ל הוא אמר, שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל משרד התפוצות צריך לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ. אם השר אומר מראש שזו לא המשימה שלו ושל משרדו, הוא מועל בשליחותו.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי שבדברי השר בראיון; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. הקריאה לעליה וחיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לבינינו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת לאום של העם היהודי כולו, חשוב לשמוע דברים כשל שר התפוצות על שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

* ללא אתיקה 1 – כחלק ממלחמת העולם שמנהלת האופוזיציה הביביסטית, מתוך רצון ליצור דה-לגיטימציה לממשלה החוקית, היא מסרבת להציג את נציגיה לוועדת האתיקה ובכך היא מונעת את הקמתה.

טוב להם שלא תהיה בכנסת ועדת אתיקה. הבעיה שלהם אינה עם הוועדה אלא עם האתיקה. טוב להם שלא יהיה פורום המוסמך לדון ואף להעניש ח"כים על עבירות אתיות. טוב להם שגפני יוכל לנבוח מעל הדוכן ולהסית נגד ראש הממשלה ולכנות אותו רוצח. נוח להם שהח"כ הגזען אבוטבול מש"ס יוכל להשתולל כאוות נפשו ולצווח לעבר ח"כ בליאק מ"יש עתיד", שהנו עולה מחבר המדינות, "וודקה, וודקה" לאורך נאומו.

זו דרכם. נתניהו שולח את חייליו להתפרע כאספסוף בישיבות הכנסת, כדי לשבש את פעולתה, ומונע הקמת ועדת אתיקה כדי שיוכל ללא הפרעה לנהל מלחמה בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים.

* ללא אתיקה 2 – ח"כ נתניהו התארח לשני לילות בסוויטה נשיאותית במלון בחיפה. עלות לילה בסוויטה הזאת היא 9,000 ₪. נתניהו שילם ללילה פחות מרבע – 2,000 ₪.

לח"כ אסור לקבל "מתנה", כלומר טובות הנאה. אמנם נתניהו, כשעוד היה ראש הממשלה, עמד מעל במת הכנסת ובלי בושה אמר שמותר לקבל מתנות. לא. אסור. ונתניהו אינו עומד מעל החוק.

מן הדין שוועדת האתיקה של הכנסת תתכנס כדי לדון בעבירה האתית של נתניהו ותגזור את עונשו. אופס… אין ועדת אתיקה. למה? כי נתניהו מסרב לשלוח את נציגי האופוזיציה לוועדה.

* מותר לח"כ לעתור לבג"ץ? – פעמים אחדות, מראשית כהונת הממשלה הנוכחית, הבעתי את עמדתי נגד היחס הבלתי הוגן של הקואליציה כלפי האופוזיציה, בחלוקת הוועדות וראשות הוועדות בכנסת. אמנם, מאז הקואליציה התרככה והלכה לקראת האופוזיציה, אך עדין אין היא מגלה את גדלות הנפש הראויה של מנצחים. ובעצם אין זו נדיבות או גדלות נפש, אלא הבנת חשיבותה של אופוזיציה אפקטיבית במדינה דמוקרטית. יכולה הקואליציה להצביע על התנהגותה שלוחת הרסן והחפה מממלכתיות של האופוזיציה, אך משחקי "הם התחילו" לא  יקדמו את סיום המשבר של הכנסת. להיפך, אני מאמין שגילוי חד-צדדי של רצון טוב, עשוי במקרה הטוב לפגוש יד-אחות מצד האופוזיציה, ואם לא – יראה הציבור איך מתנהג כל צד.

בינתיים ח"כים מהליכוד וש"ס עתרו לבג"ץ נגד הקואליציה. מה?!?! מותר לח"כים לעתור לבג"ץ?! מה, ח"כים רוצים ששופטים "שאף אחד לא בחר בהם" והם מונו בשיטת "חבר מביא חבר", ש"מפלגת הבג"ץ" תתערב בהתנהלות הריבון, הכנסת הנבחרת? ש"ס?!?! פונה ל"ערכאות של גויים"?!

אני לא אוהב שח"כים עותרים לבג"ץ, כיוון שכחברי הרשות המחוקקת הזירה שבה עליהם לפעול היא הפוליטית ולא המשפטית. אולם דווקא במקרה זה, כאשר ח"כים חשים שיכולת פעולתם נפגעת בשל שרירות השלטון – יש עילה המצדיקה עתירה. כמי שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אני סבור שעל בית המשפט להימנע ככל האפשר מהתערבות בהתנהלות הכנסת, אלא אם כן יגיע למסקנה שמדובר כאן במקרה חריג וקיצוני של שבירת הכלים.

אולם בעצם העתירה של ח"כים מן הליכוד וש"ס לבג"ץ אני רואה צד חשוב. פתאום, כשהם באופוזיציה, הם מבינים עד כמה בית המשפט העליון חיוני בדמוקרטיה. פתאום הם מבינים, שהעובדה שאדם נבחר לשלטון, אינה מעמידה אותו מעל החוק, ורצונו של השלטון אינו בהכרח "רצון העם" ולכן הוא עומד מעל הכל. כן, בית המשפט נועד לתת סעד לכל אזרח החש נפגע, בצדק או שלא בצדק, מהתנהלות השלטון ומהחלטות השלטון. אחרי שלטון ממושך כל כך, שלווה בעיוות הדמוקרטיה, האופוזיציה היא הזדמנות לחזור וללמוד א"ב של דמוקרטיה. ומן השלטון החדש ניתן לצפות שלא יחקה את דרכיו הקלוקלות של השלטון הקודם, אלא שתהיה זו ממשלת שינוי באמת. וזה נכון גם ביחסו לאופוזיציה.   

* הלקונה הנכלולית – בראיון לאראל סג"ל ב-103fm, האשים שר האוצר לשעבר ישראל כץ ש"בגלל ביבי וגנץ אין תקציב, כי ההסכם שלהם כלל סעיף אחד מטורף, האומר שאם התקציב לא עובר אין רוטציה. כולנו נקלענו לוויכוח על הרוטציה תוך כדי התקציב. גנץ חשב שהוא נלחם מבחינתו בצדק שהוא רוצה לקיים את הרוטציה. השיתוק הפוליטי מנע העברת תקציב וחוק הסדרים".

יש בדברים אלה חצי אמת. קודם כל אני שמח שכ"ץ מודה שאי העברת תקציב הייתה תקלה חמורה, ולא ממשיך להגן על המעשה. טוב גם שהוא מעז סוף סוף לבקר את נתניהו. זה סימן חיובי. אבל ההצגה כאילו ישבו נתניהו וגנץ וחתמו על הסכם שיש בו סעיף על פיו אם התקציב לא עובר אין רוטציה, היא עיוות של המציאות. איזה אינטרס יש לגנץ לחתום על הסכם כזה? כמובן שאין, ואכן, אין סעיף כזה.

כשכחול לבן חתמו על הסכם הרוטציה, הנחת העבודה שלהם הייתה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, שינסה להפר אותו. לכן הם יצרו את כל מנגנון החילופין המסובך והמתוסבך; כדי לעגן, למסמר ולסנדל את ההסכם באופן שאי אפשר יהיה לברוח ממנו. למשל, כדי שראש הממשלה לא יתפטר ערב הרוטציה ונלך לבחירות, נאמר בהסכם, שעוגן בחוק יסוד, שאם נתניהו מתפטר, ראש הממשלה החלופי הופך אוטומטית לראש הממשלה. מדוע נתניהו חתם על ההסכם הזה? כי הוא עלה על הלקונה שבו – בין העילות לחילופים אוטומטיים של ראש הממשלה לא הוזכר התקציב. העו"דים הרשלנים שניהלו את המו"מ מטעם כחול לבן לא שמו לכך לב. וכך, נחתם הסכם שמשאיר לנתניהו פתח לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור תקציב, הכנסת תתפזר ונלך לבחירות. לכן הוא אסר על כ"ץ למלא את מחויבותו המרכזית כשר האוצר ולהעביר תקציב, וכך גנב את הרוטציה.

* הח"כית המופקרת – אף אופוזיציה אינה יכולה להזיק לממשלה כמו דברי ההבל של הח"כית המופקרת ממרצ ג'ידא רינאווי-זועבי. אף ניסיונות דה-לגיטימציה לממשלה שמובילה האופוזיציה לא יערערו את הלגיטימיות של הממשלה כמו הדברים המופקרים של רינאווי-זועבי.

וכשאני קורא את החגיגה של האופוזיציה המהדהדת את דבריה של רינאווי-זועבי, איני יכול להלין עליה. כל אופוזיציה הייתה חוגגת כך על הצהרה אובדנית כזו מן הקואליציה.

אני מבין את המצוקה של אנשי מרצ היושבים בממשלת מרכז-ימין, מול הבייס שלהם, אבל אם הם בחרו להיות חלק מהממשלה, הם חייבים לגלות אחריות ולהפגין מנהיגות מול הבייס.

ההתפארות של רינאווי-זועבי על כך שמרצ תמנע מהממשלה לבצע פעולות צבאיות החיוניות לביטחון ישראל היא חסרת שחר. די בשינוי המדיניות בדרום והפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור הבלונים, בידי הממשלה הנוכחית, כדי להפריך את הדברים. אבל אף שהאמירה הזאת מנותקת מן המציאות הביטחונית, היא פוגעת בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל ובאמון הציבור בכך שהממשלה לא תמנע מלהגן על הביטחון מטעמים פוליטיים זרים. ופגיעה כזו באמון, מערערת את החוסן הלאומי.

נכון, הממשלה עם מרצ ורע"ם אינה ממשלה פשוטה. ברור שממשלה הפרושה מימינה עד רע"ם מנוטרלת מיכולת לבצע מהלכים מדיניים גדולים. אי אפשר בממשלה הזו להחיל ריבונות על שטחים (מה שבלאו הכי לא נעשה כבר ארבעים שנה, מאז חוק הגולן) ולא לבצע נסיגה משטחים או לקדם מו"מ על נסיגה כזו. ברור שממשלה זו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביו"ש ולא תעקור יישובים.

אבל בכל הקשור לביטחון, שום שיקול עסקני לא יעצור את הממשלה ואת הקבינט מלעשות את הנדרש לביטחון ישראל. הגדלת תקציב הביטחון כדי להכין את צה"ל לתקיפה באיראן התקבלה בממשלה פה אחד. גם שרי מרצ תמכו בכך. מן הראוי שאותם שרים יגלו מנהיגות ויעמידו את הח"כית המופקרת במקומה. טוב עשה יו"ר מרצ ניצן הורביץ, שהתנער מדבריה בפומבי.

          * ביד הלשון

האזרח ק' – אורי קליין, מבקר הקולנוע של "גלריה", פרסם מאמר ביקורת מפרגן מאוד על סרטו הדוקומנטרי של שלומי אלדר "להיות ענת קם", על המרגלת ענת קם, שבע שנים אחרי שחרורה מהכלא.

הכותרת שהוא נתן למאמר הוא "האזרחית ק'". בכך הוא רמז, כמובן, ל"אזרח ק'" גיבור הספר האלמותי "המשפט" של קפקא. בספר, האזרח ק' עומד למשפט על ידי מערכת בעלת סמכויות עצומות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת כלל איזה פשע ביצע, ומבלי שהקורא יודע, עד סוף הרומן, במה האזרח ק' נאשם.

קליין רומז, משום מה, שענת קם שהורשעה על פי הודאתה בעסקת טיעון בריגול חמור, הורשעה במשפט שרירותי של מערכת שרירותית על אישום שלא היה לה מושג מהו. מעניין.

* "חדשות בן עזר"

המשת"פים של הנגיף

פרדוקס הקורונה

הקורונה היא מגפה עולמית, שתוקפת את העולם כולו, אך המענה לקורונה תלוי בי אישית. כלומר, לא רק בי, אורי הייטנר, באופן אישי, אלא גם בך, הקורא. בך ובכל אדם. ללא הרתמות שלנו, אף מדינה ואף ממשלה ואף ארגון בריאות עולמי או מקומי לא יצליחו להדביר את המגפה. כל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לשמור על בריאותו ובריאות משפחתו ולתת את חלקו להגנה על קהילתו, על מדינתו ועל העולם מפני המחלה.

התפקיד של כל אחד מאתנו הוא לשמור בהקפדה על הנחיות עטיית המסכות והריחוק החברתי, ומעל לכל – להתחסן. ברור לכל שהמענה האפקטיבי ביותר, שגם אם אינו תנאי מספיק הוא בוודאי תנאי הכרחי להתגברות על המגפה, הוא התחסנות. מי שאינו מתחסן – עורק מן המערכה, פוגע בעצמו ופוגע בכל סביבתו. מי שאינו מתחסן הוא סייען של הנגיף.

הקורונה הסבה נזק כבד לכלכלה הישראלית ולחברה הישראלית, בשל הסגרים וההגבלות בשלושת הגלים הראשונים. כיוון שעוד לא היו אז חיסונים, הסגרים הללו היו סגרי אין ברירה. היום, כאשר יש חיסונים, אין שום סיבה שבעולם להגיע לסגר ולהגבלות. ואם נגיע לכך, ונחזור שוב לנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי והנפשי שכרוך בסגר, תהיה זו אשמתו הישירה של כל מי שלא התחסן ולא חיסן את ילדיו בני ה-12 ומעלה (ובקרוב יהיו חיסונים לבני 5-12). סרבן החיסונים מסכן את עצמו, מסכן את ילדיו ומסכן את החברה כולה.

          מכחישי המדע

החיסון אינו שנוי במחלוקת. אין כאן ויכוח בין עמדות שונות; זה לא ויכוח בין ארץ ישראל השלמה לשתי מדינות לשני עמים, זה לא ויכוח בין קפיטליזם ומדינת רווחה, זו לא מחלוקת בעד או נגד התיישבות בגולן, זו לא מחלוקת בעד או נגד הטורבינות בגולן, זה אפילו לא עימות בין הציונות לאויביה. אין "דעה" נגד ההתחסנות. ה"מחלוקת" על החיסונים היא כ"מחלוקת" בין העובדה שכדור הארץ עגול לבין ה"דעה" שכדור הארץ שטוח. אלא שמי שטוענים שכדור הארץ שטוח, הם אולי תמהונים אך הם אינם מזיקים לבריאותם ולבריאות הציבור, ולכן אפשר לפטור אותם בחיוך סלחני. לא כן מתנגדי החיסונים. עמדתם התמהונית מהווה סכנה חמורה לבריאותם ולשלום הציבור.

אני באמת תמה איך זה שאנו כבר עמוק בתוך המאה ה-21 ועדיין רבים כל כך נוהים אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, מאחזי עיניים וממציאי קונספירציות ומעדיפים להאמין לפייק-ניוז שהם מפיצים ולא לעובדות המדעיות החד-משמעיות ולקונצנזוס של 99.99% מהקהילה המדעית והרפואית בארץ ובעולם. זה נשגב מבינתי.

          דילמה מוסרית

חברות הענק גוגל ונטפליקס החליטו לחייב את כל עובדיהן להתחסן. האם הצעד הזה נכון? האם הוא מוסרי? האין זו פגיעה בחופש של האזרח על גופו?

אני בדילמה. אין לי ספק שככל שרבים יותר יתחסנו כך ייטב לאנושות. ושיש בכל העולם כת הזויה של מכחישי המדע והרפואה שמסיתה נגד ההתחסנות ומסכנת את האנושות. האם זה נכון לכפות? כפיית החיסונים נגד הפוליו בישראל בשנות החמישים והשישים, הצילה את חייהם של מאות אלפי ילדים מהמחלה האיומה הזאת (ומדובר בחיסון שיעילותו פחותה בהרבה מזו של החיסון נגד הקורונה, שהוא החיסון היעיל ביותר בתולדות הרפואה). מצד שני, אני בספק אם כפיה כזאת אפשרית בימינו. אולי המדינה לא צריכה לכפות, אבל מקום עבודה רשאי לומר שהוא אינו רוצה לסכן את עובדיו. יש הבדל בין מצב שבו מדינה מחייבת את אזרחיה להתחסן, למצב שבו עסק פרטי בשוק החופשי אומר לעובדיו שאם הם בוחרים לא להתחסן, הם מוזמנים לבחור בין הרבה מקומות עבודה אחרים, שעדיין אינם מחייבים להתחסן.

האם זכותו של אדם על גופו עומדת מעל הכל? אם חולה סרטן, למשל, בוחר להימנע מטיפולים, הוא פוגע רק בעצמו; בגופו, בבריאותו ובחייו. הבחירה הזאת היא זכותו המלאה, וכל ערעור על הזכות הזאת הוא בלתי מוסרי. אבא שלי ז"ל, חתם על צוואה לחיים, שבה אסר על כל התערבות להארכת חיים מלאכותית. היה לו חשוב לחיות ולמות בכבוד. אנו, ילדיו, הקפדנו על כך באדיקות, וראינו בבחירתו החופשית, כשעוד היה מפוכח, בחירה מוסרית ואנושית המחייבת אותנו ואת מערכת הרפואה. אני חייב לציין שגם הרופאים כיבדו לחלוטין את הבחירה.

אילו סרבני ההתחסנות היו פוגעים רק בעצמם, היה זה בלתי מוסרי בעליל להתערב בבחירתם. העובדה שהם פוגעים גם בחסרי ישע – ילדיהם (בוודאי כאשר גיל החיסון יירד בקרוב לגיל חמש), משנה את התמונה. ולמרות הדילמה המוסרית, איני יכול להעלות על דעתי כפיית חיסון על ילדים שהוריהם מתנגדים לכך. אך האין זו זכותו של גן ילדים לומר שמתוך אחריות לשלום הילדים האחרים, הוא מוכן לקבל רק ילדים שהתחסנו (דילמה שאינה נוגעת רק לקורונה, אלא גם לחיסונים אחרים)?

כיוון שמדובר במגפה, הפגיעה של מי שאינם מתחסנים היא בחברה כולה. זכותה של החברה להגן על עצמה ועל חבריה, על חייהם ועל בריאותם. לכן המדינה כופה עטיית מסכות. לכן המדינה כופה בידוד. ולדעתי, יש להחמיר את הענישה על הפרת בידוד. האם זה נכון לכפות חיסונים?

כאמור, אני בדילמה מוסרית. טענה קטגורית לפיה כפיה כזאת בלתי מוסרית, כי היא פוגעת בזכות האדם על גופו, תוך התעלמות מהפגיעה בזולת, היא בריחה מהדילמה המוסרית.

          חובתה של מערכת החינוך

הצלחת מבצע החיסונים הראשון (לא הצלחה מלאה, כי כפי שאנו רואים עד היום יש רבים שלא התחסנו) היא הישג אדיר של מדינת ישראל.

נכון לזקוף את ההישג הזה לשני גורמים. האחד, הוא ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהוביל להישג גדול, בהבנה המוקדמת שהפתרון המרכזי למגפה, בוודאי כל עוד אין תרופה, הוא חיסונים והירתמותו המהירה והטלת כל כובד משקלו להשגת החיסונים בכמות הדרושה, לפני כל מדינה אחרת בעולם. איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו, בלשון המעטה, אבל מי שמתכחש לגודל הישגו, עושה שקר בנפשו.

אולם לא די בכך שיש חיסונים כדי להצליח כל כך במבצע החיסון. גם להצלחה הזו אין אח ורע להישג הישראלי. ההישג הזה נובע ממערך הבריאות הציבורית, שנבנה עוד בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל טרם המדינה, כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, עם הקמת קופת חולים של ההסתדרות הכללית ובהקמת קופות החולים האחרות בעקבותיה, לפני הקמת המדינה ואחריה. המערך הזה הוא ביטוי לחברת הרווחה שנבנתה טרם קום המדינה, הפכה בתש"ח למדינת רווחה, ולמרות הכרסום בה בשנים האחרונות, היא עדין שרירה וקיימת.

אחד הביטויים היפים של הבריאות הציבורית ביישוב ואח"כ במדינה הוא מערך הבריאות בבתי הספר – אחות בכל בית ספר, ביקורי רופא בבתי הספר. למערך הבריאות בבתי הספר היה תפקיד כפול. האחד הוא הדאגה לשלומם ובריאותם של הילדים וראיית מערכת החינוך עצמה כאחראית על כך, כראוי לחברת רווחה. השני הוא חינוך הילדים לבריאות.

ההישג הגדול ביותר של מערך הבריאות בבתי הספר הוא החיסונים שמקבלים ילדי ישראל מזה עשרות שנים, שהצילו מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים, ממחלות שונות ומשונות. אך טבעי, שכאשר העולם ואנו בתוכו מצויים בעיצומה של מגפה קשה, והפתרון למגפה הוא חיסון, מערכת החינוך תראה כתפקיד ראשון במעלה שלה לחסן את ילדי ישראל.

למה דווקא בבתי הספר? כאשר מחסנים בבתי הספר, החיסון זמין, פשוט, מהיר וכמעט כל הילדים יתחסנו. בתוך שבוע אפשר לחסן כמעט את כל ילדי ישראל. כאשר צריך לסמוך על בני נוער שבזמנם החופשי ילכו לקופת חולים… זה לא יקרה. כפי שאנו רואים שזה בקושי קורה היום. צריך בכל דרך לקדם את החיסונים הללו. אין שום סיבה הגיונית לא לעשות זאת בבית הספר. שרת החינוך צריכה לראות את בריאות ילדי ישראל כאחריות שלה. האינטרס שלה כשרת הבריאות הוא שלא יהיו עוד הגבלות, סגרים, בידודים ארוכים והמשך הפגיעה בתלמידים, אחרי הפגיעה הקשה כל כך בשנה וחצי האחרונות. הדרך לכך היא החיסונים.

יש לי הערכה רבה ליפעת שאשא ביטון ואני מאמין שהיא תהיה שרת חינוך מצוינת. אבל בנושא הזה עמדתה הזויה והיא מועלת באחריותה. ואם היא אינה מבינה את אחריותה, יש להפקיע מידיה את ההחלטה ולהעבירה לקבינט הקורונה. יש ממשלה בירושלים ולא כל שר הוא שליט עליון בתחום אחריותו.

העובדה שמערכת הבריאות והחינוך לא עשו מבצע כזה מיד עם האישור לחסן את בני הנוער, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, היא מחדל חמור שאת תוצאותיו אנו משלמים עכשיו.

ומעבר לחיסונים בבתי הספר יש עוד דרכים של המדינה לעודד את ההתחסנות בדרכי חינוך והסברה, גזרים ומקלות.

          רוצו להתחסן

החדשות הטובות הן שבני השישים ומעלה ממהרים בהמוניהם לחיסון השלישי. החדשות הרעות הן שלמעלה ממיליון ישראלים חסרי אחריות עוד לא התחסנו בפעם הראשונה.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה… לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת "קידושין").

אם כל אחד מאתנו יתייחס לחיסון שלו כאילו הוא שיכריע לשבט או לחסד את המערכה נגד הקורונה, כולנו יחד נמגר את הקורונה.

רוצו להתחסן!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 4.8.21

* אל אל ישראל! – "התקוה" מעל הפודיום. גאווה לאומית!!!

* והרי התחזית – בפשקוויל שפרסם בשבוע שעבר לעג רוגל אלפר לישראלים, השנואים עליו כל כך, שהם מתלהבים ממדליות בענפי ספורט זניחים, לא חשובים, בשולי האולימפיאדה, כמו ג'ודו וטקוואנדו. ספורט אמתי הוא אתלטיקה, שחיה והתעמלות, שבהם ישראל עלובה.

מה יעשה עכשיו, כאשר דווקא בהתעמלות זכינו בזהב וההמנון "הגזעני" השנוא עליו כל כך נשמע ברמה? והרי התחזית – הוא ילעג לישראלים שמנכסים לעצמם הישג אישי של ספורטאי בודד. זו לא ישראל. זה ארטיום דולגופיאט.

* השם המפורש –  אני מעריך בזהירות שעד סוף השבוע אדע לבטא את השם ארטיום דולגופיאט.

* האתגר הציוני של יהדות העולים מחבר המדינות – דברי אמו של ארטיום דולוגפיאט, על כך שבנה, האלוף האולימפי הישראלי, אינו יכול להתחתן בישראל, עוררו סערה ציבורית. רבים דיברו על האבסורד הזה, ועל כך שחייבים למצוא את הדרך לאפשר לו להתחתן בישראל, אחרי שהביא לנו כבוד וגאווה כאלה. זה נכון, אך זו לא בעיה אישית של ארטיום והפתרון אינו צריך להיות אישי. אדרבא, מן הראוי שזכייתו במדלית הזהב באולימפיאדה תמונף לשינוי.

מי שדיברו על הפרשה ברמה הלאומית, הציעו את הפתרון של נישואין אזרחיים. נכון שתהיה האפשרות הזאת, לבטח למי שאינם יכולים להתחתן ברבנות. למרות שבעיניי נישואין כאלה הם החמצה של מהות הנישואין, שאינם רק ברית בין שני אוהבים, אלא גם בניין בית ומשפחה בישראל, והמהות הגדולה הזאת באה לידי ביטוי בחתונה יהודית, על בסיס מסורת ישראל, אף שהיא אינה צריכה להיות בהכרח אורתודוכסית ובהחלט רצוי להעשיר אותה בתכנים וסמלים נוספים.

אך הפתרון של נישואין אזרחיים אינו מתמודד עם הבעיה המרכזית, בעיניי, והיא יהדותם של עולי חבר המדינות.

לא הייתה בדורות האחרונים הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק וסוכני הקג"ב, שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה.

בסיטואציה שבה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהייתה התבוללות. ולכן אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו הייתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, הייתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כמעט כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין.

מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוקסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים – שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר – נפסלים בידי מדינת העם היהודי ואינם רשאים להיות בבחינת שער כניסה ליהדות. ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי־ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, שהשתלט על הרבנות הראשית (שהוא עצמו אינו מכיר בה כסמכות!) מקשה על הפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוקסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

נישואין אזרחיים והכרזה על הפרדת הדת והמדינה וכל פתרונות הקסם האלה לא יתנו מענה ציוני לבעיית ההכרה ביהודים שעלו מחבר המדינות, והיא תישאר כפצע פתוח ומדמם בחברה הישראלית ובעם היהודי. הפתרונות הללו הם בריחה מהתמודדות עם האתגר הציוני הזה.

* עמך עמי – הרבנות של ימינו לא הייתה מעלה על דעתה להכיר ברות המואביה, אִמָהּ של מלכות, כיהודיה.

* הרבנות מאיימת באנרכיה – הרבנות הראשית מאיימת במרי אזרחי; באי ציות לרפורמה בכשרות, אם תתקבל בכנסת.

אין זה מאבק על כשרות ולא על ההלכה, אלא על שליטה, כוח ובעיקר כסף.

החרדים השולטים ברבנות, שהנה רשות של מדינת ישראל, כלל אינם רואים בה סמכות בעבורם, בעיקר לא בתחום הכשרות. שליטתם בה היא רק למטרות כוח וכסף.

ההשתלטות החרדית על הרבנות היא באשמת החילונים; השמאל והימין הפוליטי שכל אחד מסיבתו טיפח אותם כפרטנרים והעדיף אותם על הציונות הדתית. התוצאה היא פגיעה בחברה הישראלית, ניכור כלפי הדת היהודית ופגיעה במהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית.

חובתה של ממשלת השינוי לשנות את המצב הזה, בלי להירתע מאיומים. אסור לתת יד לאנרכיה.

* החלטה מנהיגותית אמיצה – החלטתו של ראש הממשלה בנט על מבצע חיסון שלישי, חרף העובדה שעוד אין החלטה דומה של ארגון הבריאות העולמי ושל FDA, היא החלטה מנהיגותית אמיצה. הדבר הכי רחוק שיש מכסת"ח. אני משוכנע שזו החלטה נכונה.

מכלול המדיניות שבנט מוביל במאבק בקורונה מבטא מנהיגות אמיצה. קור הרוח שבהימנעות מהגבלות שעלולות להכות בכלכלה, בחברה, בחינוך ובחוסן הנפשי תוך התבססות על החיסונים ועל הגבלות מינוריות, מבטא אומץ של מי שמוכן לקבל החלטות שיש בהן סיכון. בדיעבד, החלטות נועזות כאלו נחשבות להתגלמות המנהיגות. אולם התנאי לכך הוא שבדיעבד הן מוכחות כנכונות. האם כך יוכח במקרה הזה? נקווה מאוד שכן. אחרי המחיר החברתי והכלכלי ששילמנו בשנה וחצי האחרונות, אני מאמין שהכיוון שבנט הולך בו נכון. אולם לדעתי, כדי להצליח בדרך הזאת, יש מקום למגבלות קשות בנתב"ג, אולי אפילו איסור על נסיעות שאינן חיוניות ולכל הפחות חובת בידוד על כל החוזרים מחו"ל. כמובן, שיש להגביר ולהכביד את האכיפה. צעד הכרחי נוסף הוא חיסון המוני בבתי הספר. במקרה הזה, אין לאפשר לשרת החינוך יפעת שאשא ביטון, עם כל הכבוד (ויש כבוד!) להיות הפוסקת האחרונה. התנגדותה לחיסון בבתי הספר מנוגדת למדיניות הממשלה ולאינטרס הציבורי, ולכן על ראש הממשלה להחליט על כך בעצמו או להביא זאת להכרעת קבינט הקורונה.

איני אוהב את ההשוואות שעושה בנט בין מדיניותו למדיניות נתניהו, שכביכול ידו הייתה קלה על הדק הסגרים והמגבלות. ההשוואה הזו אינה רלוונטית כיוון שראשי הממשלה פעלו בתנאי מציאות אחרים. נתניהו פעל במגפה שתקפה אותנו כשהאוכלוסיה לא הייתה מחוסנת, ואילו בנט פועל במתקפת זן דלתא, כאשר האוכלוסיה מחוסנת. אין לי ספק שבתנאי של 2019 ו-2020 גם בנט היה מטיל סגרים. אני מאמין שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, גם הוא היה נוהג אחרת מכפי שנהג בשנתיים שחלפו. בנושא הזה ראוי דווקא לחלוק שבחים לנתניהו על ההישג של חיסון האוכלוסיה הישראלית, שמאפשר התנהלות אחרת בגל הרביעי לעומת שלושת הגלים הראשונים.

* השונה והדומה – המשותף למתנגדי החיסונים ולאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, הוא ששניהם מכחישי המדע.

ההבדל ביניהם, הוא שאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, לא מסכנים אף אחד.

* תחרות בתנאי פתיחה שווים – מן הראוי שתכנית הרפורמה בחקלאות תצא מחוק ההסדרים, ותבנה במקומה תכנית לאומית לחיזוק החקלאות הישראלית לאורך שנים, בהידברות בין הממשלה והחקלאים. תכנית שתיקח בחשבון את התחזיות להכפלת האוכלוסיה בארץ עד אמצע המאה והצורך להאכיל את האוכלוסיה הזאת ולהבטיח את עצמאות המזון ואת היכולת לתפקד בימי מלחמה ומגפה. בארה"ב הקפיטליסטית הנשיא טראמפ ראה מתפקידו להגן על תעשיות מקומיות באמצעות העלאת מכסים על היבוא. ואילו אנו רק מקשים על החקלאות, תוך התעלמות מחשיבותה הלאומית.

בינתיים התכנית עברה בממשלה כחלק מן ההצבעה על התקציב, ללא התנגדות. אולם במו"מ עם האוצר התקבלו מספר הסכמות חשובות: הורדת מחירי המים לחקלאות, הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים וטיפול בבעיית פערי התיווך. הורדת המים – לאיזה מחיר? הגדלת התמיכה – בכמה? טיפול בפערי התיווך – כיצד? על כל אלה צפוי מו"מ קשה ומאבק ציבוריי עד שחוק ההסדרים יובא לכנסת.

למרבה הצער, האוצר ושר החקלאות מתעקשים על הסרת המכסים ליבוא בשם התחרות. אולם כדי לקיים תחרות הוגנת, יש להבטיח תנאים שווים למתחרים. תנאים כאלה אינם מתקיימים בין החקלאות בארץ והחקלאות בארצות שמהן אנו אמורים לייבא תוצרת חקלאית. כך כתב בנדון שר החקלאות לשעבר אברהם כץ-עוז, אגרונום במקצועו: "ממשלות הולנד או צרפת מסבסדות בצורות שונות את החקלאים שלהן. היבוא של מוצריהן משמעותו האמתית היא קבלת הסבסוד ההולנדי או הצרפתי לצרכן הישראלי. אבל לא מדובר רק בסיוע הממלכתי של כל הארצות לחקלאות שלהן, אלא בהבדל של מחירי התשומות שיקרות יותר בישראל בעיקר בגלל הממשלה. הנה דוגמאות אחדות: מחיר המים לחקלאות בארה"ב ובאירופה לחקלאות הוא 50% מהמחיר בארץ. … עלות העובדים החקלאיים באירופה הוא 75% מהמחיר של עבודת עובדים חקלאיים מחו"ל בישראל, כפי שנקבע על ידי הממשלה בארץ. לא רק המחיר מוגבל, אלא גם מספר העובדים האפשרי מוגבל. מחיר הקרקע – התשלום של החקלאי הישראלי גבוה בכ-50% ממחיר הקרקע לחקלאות באירופה ובארה"ב, כי שם רוב הקרקעות פרטיות ואין עליהן כל מס או תשלום. ואילו בישראל כל הקרקעות הן של הממשלה ויש תשלום שנתי למ"ר. מחיר הדלק להפעלת ציוד חקלאי בישראל גבוה ב-60% מאשר באירופה וב-150% מאשר בארה"ב. עלות החשמל בארץ גבוהה מזו שבספרד או בהולנד. בישראל יש עלות לכשרות, יש שנה של טרם יבול שזורקים לזבל, יש מעשר, יש פיקוח כשרות, יש תשלום לכל מיני עוזרי שוחטים וכו'. עלות זו כלל לא קיימת באירופה. בישראל החקלאי הרגיל שרוצה לשווק לכולם, חייב בשנת שמיטה שמשמעותה היא שנה ללא הכנסה אחת לשבע שנים. עלות  המיכון החקלאי בישראל כתוצאה ממיסוי של הממשלה גבוה ממחיר הכלים החקלאיים באירופה ובארה"ב, מחיר חומרי הדברה בישראל  גבוה ממחירם באירופה ובארה"ב. מחירי הפלסטיק גבוהים. אני יכול בלי בעיה להשוות את הרגולציה הממשלתית ועלותה ואת עלות הביטחון ביישובי הגבול החקלאיים בחשמל, בביטחון, שמירה ומילואים. כל אלה הם תנאים בתחרות. מה עוד צריך כדי להוכיח שאין תנאי תחרות שווים? בין השאר כיוון שכל מדינות ה-OECD מסבסדות את חקלאותן והדוגמאות כוללות את ייצור כל סוגי החקלאות והמזונות, בעלי החיים, הפירות, הירקות, הדגים ועוד ועוד… כדי לייצר תחרות הוגנת יש להשוות את תנאי הפתיחה. ואת רובם יכולה הממשלה לעשות, ולהוריד עלויות  לחקלאות".

* תכנית לאומית לחיזוק הגולן – בשורה במסגרת תקציב המדינה – רבע מיליארד ₪ הוקצו לתכנית לאומית לחיזוק הגולן והעיר קצרין, ביוזמת ח״כ צביקה האוזר מתנועת דרך ארץ שבסיעת תקווה חדשה. כל הכבוד לצביקה ותודה רבה! זהו אחד מרשימה ארוכה של הישגים, בעיקר בתחום החברתי, שהשיגה תקווה חדשה בדיוני התקציב.

כעת יש לפרוט את התקציב הזה לתכנית מעשית ובת ביצוע. יש לקוות שראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח וראש המועצה המקומית קצרין דימיטרי אפרצב ישכילו להבין שזו תכנית משותפת וישלבו ידיים לפעולה משותפת למען עתיד הגולן שלנו.

* להחזרת הריבונות – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת קיבלה פה אחד את הצעת החוק של שרן השכל (תקווה חדשה) לקביעת עונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי והכינה אותו להגשה בקריאה ראשונה על שולחן הכנסת. זהו צעד חשוב במערכה להחזרת הריבונות והמשילות וחידוש ביטחון הפנים שנשחק כל כך בעשור האחרון.

אני רואה חשיבות רבה בכך שההצעה התקבלה פה אחד, גם בתמיכת האופוזיציה. זהו אחד הניצנים הראשונים של שיתוף הפעולה בין ממשלה ואופוזיציה, החיוני לדמוקרטיה הישראלית, בניגוד למדיניות מלחמת ההתשה המאפיינת בד"כ את הכנסת הנוכחית.

* מהפך – מהפך! נתניהו חדש נולד. נתניהו כראש האופוזיציה נהיה פתאום "חברתי". מילא "חברתי"; פופוליסט "חברתי", דמגוג "חברתי". היפוכו המוחלט של נתניהו ראש הממשלה ושר האוצר. ונערת השליחויות שלו מירי רגב עומדת ליד דוכן הנואמים בנאום שטנה, משלהבת את הרוחות והיצרים ומעוררת מדנים תוך נפנוף בשד העדתי הגלותי, בנאום הסתה נגד "הלבנים". וכשראש הממשלה מדבר, נתניהו שולח את חייליו להתפרע ולהשתולל במליאה כאספסוף. לא כל ח"כי הליכוד. חלקם יושבים על מושבם, מרכינים את ראשם מבושה ולא יודעים היכן לקבור את עצמם.

נתניהו מוכיח, שלא זו בלבד שהוא אינו ראוי להיות ראש ממשלה, הוא גם אינו ראוי להיות ראש אופוזיציה.

* כישלון מבורך – יש כישלונות מבורכים. כזה הוא הכישלון של נתניהו בניסיונו לכונן ברית הגנה עם ארה"ב. אילו הצליח, חלילה, ישראל הייתה מאבדת את חופש הפעולה שלה במזה"ת והופכת למעשה למדינת חסות של ארה"ב. אלמלא נכשל, היה מתגשם הפייק-ניוז שהוא בדה מלבו וחוזר עליו שוב ושוב, על מדיניות אי-הפתעה, כביכול, של ממשלת בנט; מדיניות שלא הייתה ולא נבראה.

* חילול זכרה של שירה – פשע השנאה של חילול שני בתי כנסת בבני ברק וריסוס צלבי קרס על קירותיהם מזעזע. לא פחות מזעזע השימוש של בני העוולה בתמונתה של שירה בנקי ז"ל, כדי לשוות לפיגוע צביון של "תג מחיר"; כאילו מדובר בנקם על רצח שירה בנקי.

אני מכיר את אורי בנקי, אביה של שירה. אנו מכירים עוד מהמילואים ושוב לאחרונה מפורום עמק השווה. כל פועלה של משפחת בנקי מאז רצח בתם, היא עשייה ללא לאות למען קירוב לבבות, למען גישור בין חלקי העם, למען אהבת חינם בעם ישראל. וכאשר משתמשים בתמונתה כתפאורה לפשע שנאה, זהו חילול זכרה.

מי שצייר צלבי קרס על בתי הכנסת – מעיד על עצמו ולא על בתי הכנסת.

הלוואי שיתברר שלא יהודים עשו את המעשה.

* מהלך חינוכי ראוי – אחד המהלכים הגדולים בתחום החינוך שנעשו בדור האחרון, היה ועדת דוברת, שאותה הקימה שרת החינוך בממשלת שרון לימור לבנת, שבחנה לעומק את תחום החינוך והציעה רפורמה מקיפה לקידום החינוך בישראל. לא כל המלצותיה היו נכונות, לטעמי, אך רבות מהן היו מצוינות. בין השאר – מעבר ליום לימודים מלא (יול"ם) ולחמישה ימי לימודים בשבוע. כך, בלי לגרוע בשעות הלימודים, ניתן היה לאפשר לתלמידים יום לחינוך החברתי-קהילתי, כאשר דובר על תקצוב הפעילות ליום שישי, שיעבור לרשויות המקומיות על פי מספר התלמידים ברשות, ועם השתתפות ההורים.

בשנה"ל תשס"ו החל יישום הדו"ח. היישום החל מאוד בקטן. הוא החל כניסוי בכ-35 רשויות בלבד. הוא התמקד ביול"ם ובמעבר ל-5 י"ל בשבוע בלבד. התקציבים שניתנו לכך היו קטנים מידי. ואף על פי כן, במקומות שבהם הניסוי יושם, התרומה למערכת החינוך הייתה כבירה. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל קודם לכן.

המועצה האזורית גולן הייתה אחת מאותן רשויות. כמנהל המתנ"ס האזורי באותם ימים, הייתי אחראי על יישום יול"ם ושח"ף (יום שישי חופשי פעיל). כמנהל המתנ"ס וכאבא לילדים במערכת החינוך, נחשפתי למשמעות הגדולה של התכנית ולתרומתה הגדולה.

התקציב ליול"ם היה נמוך מכדי לאפשר תכנית טובה. ההורים תרמו סכום נוסף ועמו נבנתה תכנית שאפשרה מתן מענה הולם לצרכי הילדים. ילדי הגולן קיבלו העשרה בתחומי האמנות והיצירה, הספורט, המחשבים ועוד, לצד פעילות חברתית וארוחה חמה, ביום מגוון ומעניין. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל בלימודים הפורמליים עד אז. הוא קיבל אפשרות לבטא את עצמו בתחומים שנמנעו ממנו קודם לכן, ולהצטיין בתחומים שלא הייתה לו אפשרות להתבטא בהם עד אז. ביה"ס פעל לפיתוח ריבוי האינטליגנציות של הילד. מערכת החינוך קפצה מדרגה.

בעבור יום שישי, ניתן תקציב לילדי כיתות א'-ג' בלבד. הסכום שניתן היה נמוך – 500 ₪ לילד לשנה (!) בלבד. המועצה האזורית לקחה אחריות והכפילה את הסכום מתקציבה. בסכום המוכפל קיבלו ילדי כיתות א'-ג' תכנית נפלאה ביישובים, שנקראה "הבית שלנו", שבה קיבלו העשרה ערכית ותרבותית, בתחומים של הכרת היישוב, בניית חברת הילדים בו, זהות יהודית ישראלית, פעילות תרבותית ועוד. לאורך השנה 85% מהילדים בממוצע, השתתפו בתכנית. משובי הילדים, ההורים והקהילה היו נפלאים.

כל הטוב הזה נפסק באחת, אחרי שנה אחת, כאשר יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה בתולדות המדינה, נכנסה לתפקיד, ועוד בטרם חיממה את כיסאה ולפני שהספיקה לעשות משהו, הדבר הראשון שהחליטה היה לבטל את רפורמת דוברת. למה? איני רואה כל הסבר, זולת העובדה שהרפורמה הייתה מזוהה עם קודמתה. האג'נדה הפוליטית הקלה והזמינה של השרה החדשה היה להרוס מה שנבנה בידי לבנת. ציפינו, שלפחות ב-35 רשויות הפיילוט ימשך הניסוי. אולם אפילו לכך תמיר סירבה, אולי מחשש שמא הפיילוט יצליח, חלילה.

אבל גם עם ביטול הרפורמה, את יול"ם והמעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע והקדשת יום שישי לחינוך חברתי-קהילתי שימרנו, גם ללא התקציב הממשלתי. בשום אופן לא העלינו על דעתנו הליכה אחורה. היום, בכל המועצות האזוריות הדבר נהוג.

אני שמח שד"ר יפעת שאשא-ביטון, שרת החינוך החדשה, מקדמת החלת המעבר לחמישה ימי לימודים על כל הארץ. מה שהולך מצוין במועצות האזוריות – אין שום סיבה למנוע אותו משאר ילדי ישראל. אני מקווה מאוד שהיא תתעקש על כך והרפורמה הזאת תיושם. 

          * ביד הלשון

שאוויש – הלהיט הוויראלי ביותר ברשתות בימים האחרונים, הוא המופע המביך של השרה (!) לשעבר מירי רגב, שכינתה את השר אלקין מעל דוכן הכנסת "שאוויש" והתפרצה בצחוק פרוע מה"הברקה" שלה ולא הצליחה להירגע.

ומה פירוש המושג שאוויש? מדובר במילה טורקית שמשמעותה סַמָּל. בתקופת השלטון העות'מאני היא התפשטה בסלנג המזרח תיכוני, ובמצרים פירושה שוטר מג"ב שמופעל לדיכוי הפגנות והשלטת סדר. בסלנג הפלשתינאי פירושה משרת, עבד, בעל תפקיד נחות. בשפת המחבלים בבתי הכלא בישראל שאוויש הוא כינוי לסוהר.

אז למה התכוונה מירי רגב כשכינתה את אלקין "שאוויש"?

האמת? מה זה משנה?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.7.21

* מגמה מסוכנת – מספר החולים קשה עדין נמוך, אין סכנת קריסה של בתי החולים ולכן ניתן לנהל מדיניות שנמנעת מגזירות והגבלות שעלולות לפגוע בכלכלה, בחברה, בחינוך ובמצב הנפשי של הציבור. אבל גם בנושא החולים-קשה יש מגמה מסוכנת. יש כבר 145 חולים קשה. לפני חודש וחצי כבר ירדנו ל-22. מספר החולים-קשה הוכפל פי 6.5. בימים האחרונים קצב העליה גבוה במיוחד. ובקצב הזה אנו עלולים להיקלע למצב מסוכן. אסור להיות שאננים.

החסם הכמעט מוחלט מפני תחלואה קשה הוא החיסון. לכן, טוב שהממשלה נוקטת בצעדי הסברה ותמרוץ – חיובי ושלילי, כדי לעודד התחסנות ולהוקיע את סרבני החיסון, שפוגעים בראש ובראשונה בעצמם אך גם בכולנו.

ראיתי את המפגינים האלימים נגד החיסונים ליד ביתו של בנט ובזתי להם. איני בז לבעלי דעה פוליטית או אידיאולוגיה מנוגדת לשלי. אבל לסרבני החיסונים אני בז, כי ההתנגדות לחיסון אינה דעה, אלא בורות; הכחשת המדע ואימוץ פייק-ניוז קונספירטיבי. מבחינתי, ה"דעה" של סרבני החיסון היא באותה רמה של ה"דעה" שכדור הארץ שטוח.

סרבני החיסון הם מקרים אבודים, שום עובדה לא תשכנע אותם. אבל רוב הבלתי מחוסנים, ובעיקר בני הנוער, אינם נגד החיסון אלא מתנזלים, דחיינים, "לי זה לא יקרה" וכד'. על אלה ניתן להשפיע, הן בהסברה והן באמצעות החזרת התו הירוק.

* הקוזאק הנגזל – יש דרך אחת להתמודד בהצלחה בקורונה, כל עוד אין תרופה למחלה – החיסונים. כל שאר הצעדים יכולים להאט, לצמצם, אך מחירם הכלכלי, החברתי והרפואי עלול להיות כבד אף מנזקה של המחלה. מי שאינם מתחסנים, פוגעים קודם כל בעצמם ובמשפחותיהם, אבל גם בַּכְּלל, ביכולת של החברה כולה להתגבר על המגפה. בכך הם חותרים תחת בסיס הערבות החברתית, ופוגעים פגיעה קשה בכל אחד מאתנו.

המוסכמה שעל פיה בעשור השלישי של המאה ה-21 אי אפשר לכפות חיסון, כנראה שאינה ניתנת לערעור. אולם ניתן וראוי לתמרץ את האזרחים להתחסן. המדיניות שבנט מקדם, היא של החזרת התו הירוק, כלומר שמי שאינו מחוסן חייב להציג בדיקה שלילית כדי שיוכל להיכנס לאירועים, והבדיקות תהיינה על חשבון הבלתי מחוסנים. ועל כך עולה זעקת הקוזאק הנגזל – "כופים עלינו להתחסן".

אף אחד לא כופה עליכם להתחסן. אבל אינכם יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גם לפגוע בכלל באמצעות אי התחסנות, וגם לצפות שלא יהיה לכך שום מחיר. המדינה מציעה לכם חיסון על חשבונה. בחרתם לא להתחסן – האם המדינה צריכה לממן את בחירתכם, למרות שהיא פוגעת באינטרס הלאומי ובבריאות הציבור? קיבלתם החלטה? אתם עומדים מאחוריה? יש לה מחיר. אז די להתבכיינות. קחו אחריות. עם זאת, קשה לצפות לאחריות ממי שהחליטו לא להתחסן…

כיוון שהפתרון למגיפה הוא ההתחסנות, ברור שהיה מחדל חמור בנושא התחסנות הילדים והנוער. מרגע שניתן היה לחסן את הילדים מעל גיל 12, היה על משרד הבריאות לצאת בקמפיין המרצה רבתי ובעיקר – היה עליו לפתוח במבצע חיסון בבתי הספר, לפני היציאה לחופש. במקום זאת, התענגנו על "הניצחון על הקורונה". משרד הבריאות משום מה לא עודד חיסון, להיפך – המסרים היו שאין סיבה למהר להתחסן ושרק מי שבקבוצת סיכון או רוצה לנסוע לחו"ל צריך להתחסן. איבדנו זמן יקר ואז תקף אותנו זן דלתא, וכבר נכנסנו לחופש הגדול ועכשיו קשה לרדוף אחרי בני הנוער ולהביא אותם להתחסן. כעת מדברים על חיסונים בבתי הספר, אבל זה יהיה רק עוד יותר מחודש, בספטמבר, שגם הוא חודש של יותר חגים מימי לימודים.

* מועלת באחריותה – התנגדותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון לחיסונים בבתי הספר היא בלתי נסבלת. זו פגיעה משמעותית במאמץ הלאומי לנצח את הקורונה, ובכלי המרכזי לניצחון – החיסונים.

שאשא-ביטון צודקת ברצונה למזער ככל הניתן את הפגיעה בלימודים בשל הקורונה. דווקא לשם כך, על משרד החינוך להירתם להדברת הקורונה, באמצעות החיסונים בבתי הספר.

שאשא-ביטון חוששת שחיסון בבית הספר יגרום לחץ להתחסן? ברוך ומבורך יהיה הלחץ הזה. אכן, הממשלה החליטה להפעיל לחץ על הציבור להתחסן. ראש הממשלה מסר על כך הצהרה מיוחדת לתקשורת והחזרת התו הירוק נועדה בראש ובראשונה לעודד התחסנות.

אין להשאיר את ההחלטה הזאת בידי שרת החינוך. על ראש הממשלה והממשלה להחליט על מבצע חיסונים בבתי הספר.

אני מעריך מאוד את יפעת שאשא-ביטון ובטוח שהיא תהיה שר חינוך מצוינת. אבל במקרה הזה, התנגדותה לחיסון בבתי הספר היא מעילה באחריותה.

אגב, כאשר הייתי תלמיד, התחסנתי בבית הספר. זה היה מובן מאליו אז וזה צריך להיות מובן מאליו היום.

* פוליטיקקי – ח"כ אלי אבידר היה הח"כ הפעיל ביותר בבלפוריאדה. הוא היה אביר המלחמה בשחיתות השלטונית. והנה, הוא מתגלה כהתגלמות המכוער, המסואב והרקוב בפוליטיקה, עסקן ופוליטיקקי מן הדרגה הנמוכה ביותר.

בקואליציה של 62 ח"כים, ובניכוי שיקלי – 61 ח"כים, קיומה של הממשלה תלוי בכל אצבע של כל ח"כ. אבל אף אחד לא הרשה לעצמו להתנהג כמו אבידר. ניתן היה לצפות לקשיים מצד רע"ם ומרצ, שלא קל להן בממשלת מרכז-ימין ולשיטתן הן נאלצות לבלוע צפרדעים מדי יום, אך הן מגלות אחריות. לעומת זאת אבידר, איש ישראל ביתנו, שלבטח אין לו שום מחלוקת עקרונית עם הממשלה, עשה שבת לעצמו והתנהג כסיעת יחיד לא קואליציונית ולא אופוזיציונית אלא אלקטרון חופשי שידרוש מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והחמור מכל, הוא הודיע שיצביע נגד התקציב, כלומר יצביע למעשה בעד נפילת הממשלה, שקיומה תלוי ברצונו הרע. למה? בשביל ג'וב. הוא הניח אקדח לרקתה של הממשלה וסחט תפקיד של שר. כך, פשוט, בלי בושה, אפילו בלי דאווין של משהו אידיאולוגי או עקרוני, כביכול. אין בושה.

במקום להיות ח"כ רציני שיתרום בעשיה פרלמנטרית, הוא העדיף "שידרוג" לתואר שר בלי תיק חסר תועלת וחשיבות. העיקר שיוכל לספר שהוא שר והוא נשוי לאשת שר.

בנוסף לכך, אבידר הוא מכחיש קורונה וסרבן חיסון. והנה, התבשרנו שלקראת הצטרפותו לממשלה הוא התחסן. אולי בנט הציב זאת כדרישה? מכל מקום, לפחות נחסך מאתנו ביזיון שסרבן חיסון פעיל יהיה שר בממשלה. גם בלי זה, עצם חברותו בממשלה היא ביזיון.

* מנגנון מאוס – הכנסת אישרה את מנגנון הרוטציה בין בנט ולפיד. אני סולד מהמנגנון המאוס הזה. הוא מבוסס על מנגנון הרוטציה בין נתניהו וגנץ. אולם אז היה זה מנגנון מותאם לידיעה של גנץ שהוא חותם על הסכם עם נוכל, ולכן נבנה מנגנון חילופין, ראש ממשלה חלופי (תואר הזוי) וכו'. וכפי שראינו, גם זה לא עזר, כי הנוכל מצא את הדרך הנכלולית להתגבר על המנגנון.

לא הייתה שום הצדקה להעתקת המנגנון הזה בממשלת בנט-לפיד. כאשר פרס ושמיר הקימו ממשלת אחדות לאומית, כל שנדרש הייתה לחיצת יד. כך בדיוק צריך היה לנהוג גם עתה. ובנט הרבה יותר ישר והגון מפרס.

* הישנה והחדשנית – במושב טל שחר נערך ביום ראשון בערב כנס של הפעילים המרכזיים בתנועת דרך ארץ, שבתקווה חדשה, בהשתתפות יועז הנדל. דנו בסוגיות של עתיד החקלאות בישראל, המשילות, חוץ וביטחון, חברה ורווחה, תקשורת ועתידה של דרך ארץ.

היה זה דיון ערכי של אידיאליסטים פטריוטים, חפים מעסקנות וציניות. ארץ ישראל הישנה והטובה החדשנית.

* רשע מרושע – חברי צביקה האוזר מאושפז בבית החולים. האופוזיציה למדינה, בראשות השרלטן הנקמן ונער השליחויות הרשע המרושע שלו יריב לוין, מסרבים להתקזז אתו. במלחמה הנואלת שלהם הם מתכננים עוד שבוע של לילות פיליבסטר שערורייתיים, ומבחינתם שהוא יבלה כל הלילות הללו בהצבעות בכנסת.

נתניהו הוא אדם ללא גבולות. אין דבר שלא יעשה למען האינטרס האישי שלו. ואין אדם שלא ירמוס בדרך לתאוות השלטון האובססיבית שלו (ובוודאי אם הוא יכול לנקום בהאוזר, שכמזכיר הממשלה פוצץ את פרשת המין של חברו המציצן נתן אשל). האם יקום בליכוד או באחת מסיעות האופוזיציה אדם אחד בעל מצפון, שיבהיר לשרלטן ולרשע שהוא מפר את הוראתם ויתקזז עם צביקה?

רפואה שלמה והחלמה מהירה לצביקה!

* רפורמה מסוכנת – לפני שנים אחדות נפתח שוק התפוח לייבוא, במטרה להוריד את מחירי התפוח. האם מחירי התפוח ירדו? ק"ג תפוחים עולה היום 15-17 ₪. התפוח הוא הענף המרכזי באורטל, הקיבוץ שלי. אנו מוכרים את התפוח במחיר 2.5 ₪ לק"ג. באמת? הבעיה היא בחקלאות? הדרך להוריד את המחירים היא בפגיעה בחקלאות הישראלית, בביטחון התזונתי של ישראל, במטה לחמם של החקלאים המיישבים את גבולות המדינה ומחזיקים אותה?

אלוף (מיל') גרשון הכהן מזהיר במאמר חשוב ב"ישראל היום" מפני אימוץ גישות הימין האמריקאי של שוק פרוע, המסכן את החקלאות ואת ההתיישבות הציונית. לא עם כל הטיעונים שלו אני מסכים. למשל, הטענה שבלי החקלאות כל תושבי הגליל יעבדו בחיפה והגליל יהיה רק פרוור שינה אינה נכונה, כי בעובדה – רוב תושבי הגליל אינם עוסקים בחקלאות ויש להם תעסוקה באזור יישובם. אבל גם אם איני מסכים עם כל פרט אני מסכים עם המסר המרכזי.

הרפורמה בחקלאות שמציעים ליברמן ופורר מסוכנת. זו רפורמה שפקידי האוצר דוחפים כבר שנים, לקול עידודם של עיתונאי ימין כלכלי קיצוני כמו נחמיה שטרסלר וכמו ארגון "קהלת". ההצעות הללו נבלמו. גם כחלון ניסה ליישם רפורמה דומה באופן חלקי, בשם המאבק ביוקר המחיה, אך כאשר הוא למד את הסוגיה לעומק הוא חזר בו. כעת ליברמן מאמץ את הרעיונות הללו, יחד עם שר החקלאות פורר, ומנסה להעביר אותה במהלך בזק כוחני במסגרת חוק ההסדרים.

יש צורך ברפורמה בחקלאות, אבל ממש לא בכיוון של הרפורמה של ליברמן שמסכנת את החקלאות. יש להוציא את הרפורמה הזאת מחוק ההסדרים ולהתחיל לדון עם נציגי החקלאים על רפורמה שתחזק את החקלאות ואת החדשנות החקלאית ותבטיח את עתיד החקלאות, ההתיישבות והציונות. וצריך להפסיק לחזור על השקר שמאשים את החקלאים ביוקר הירקות והפירות, למרות שהחקלאים מרוויחים מעט מאוד, וכל הרווח הוא של מונופולים חזקים כמו רמי לוי ושופרסל, שבהם הממשלה מפחדת לטפל.

אני קורא לשרי תקווה חדשה להתנגד לרפורמה הזאת ולתמוך בהוצאתה מחוק ההסדרים. המשימה הראשונה היא הוצאתה מחוק ההסדרים, כדי לאפשר דיון דמוקרטי ומושכל, בתהליך משתף שהחקלאים יהיו חלק ממנו, על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות ולא תפגע בה.

* חצוף – כבר קראתי חצוף אחד שמאשים את החקלאים שהם עצלנים שלא רוצים לעבוד אלא שיממנו אותם ולכן הם נגד הרפורמה.

זו הרוח הרעה שדוחפי הרפורמה יוצרים.

* הכהניסט – הבעיה אינה שבן גביר הורד מן הדוכן. הבעיה היא שהוא עלה לדוכן.

* הידרדרות ממאירה – כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שם רשעים ירקב, עלה לנאום מעל דוכן הכנסת, כל חברי הכנסת מכל הסיעות, ובראשם ראש הממשלה יצחק שמיר, וכולל כל הליכוד, כל המפלגות הדתיות והחרדיות, מפלגת "מורשה" של הרב דרוקמן, תנועת התחיה – כולם יצאו בהפגנתיות מן האולם. כל המפלגות הללו, ללא יוצא מן הכלל, תמכו בחוק שמונע ממנו להתמודד. בדיון על החוק נגד הגזענות אמרה גאולה כהן שכיהודיה היא מתביישת שבעם היהודי צמחה תופעה כהניסטית. כאשר יחד עם כהנא היה לימין רוב של 61, אף אחד לא העלה על דעתו לספור אותו. המוסכמה הייתה שיש לימין 60 ח"כים ולכן קמה ממשלת אחדות לאומית. הנשיא הרצוג האב סירב להזמין אותו להתייעצויות בכנסת.

נתניהו הכשיר את התועבה הכהניסטית, תלמידם המובהק של כהנא שר"י ושל המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, ואף פעל רבות כדי לאנוס את צירופו לרשימת הציונות הדתית. הוא לא עשה זאת כי הוא חושב אחרת משמיר על הזוהמה הכהניסטית, אלא כי הוא ידע שהכהניסט יתמוך בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. אבל הלגיטימציה עשתה את שלה.

כאשר כתבתי בפייסבוק שהבעיה אינה שהכהניסט הורד מהדוכן אלא שהוא עלה לדוכן, נעניתי בעשרות תגובות על פיהן אני שונא ישראל, תומך במחבלים, טיבי הוא הנציג שלי, וכו' (מטומטם אחד אפילו כינה אותי "איסלמיסט"). הנה, זו ההידרדרות הממאירה של הימין הישראלי.

* אוהב ערפים – לפני כעשר שנים עמדתי בראש התכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. במסגרת התכנית, ערכנו סופשבוע להיכרות עם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובשישבת התארחנו בעפרה.

במסגרת השבת, נפגשנו עם תושב עפרה, אורי אליצור ז"ל. אליצור, חתן פרס סוקולוב, היה ממייסדי ומנהיגי גוש אמונים, ממנהיגי תנועת התחיה, ובין שלל תפקידיו – מזכ"ל מועצת יש"ע, יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה מסיני וראש לשכת ראש הממשלה נתניהו. בקיצור, סססמולן ידוע.

לצד דבקותו בשלמות ארץ ישראל, האמין אליצור בשוויון אזרחי מלא לערבים; כתב על כך רבות ויצא נגד כל גילויי גזענות נגדם. בשיחה עמנו הוא סיפר, שמטיחים בו את כינוי הגנאי "אוהב ערבים", אבל הוא דווקא מקבל זאת כמחמאה. אכן, הוא אוהב אדם ובין השאר הוא אוהב ערבים והוא חי עם ערבים ויש לו חברים ערבים. נכון, הוא אמר, יש בינינו סכסוך על הארץ. אבל כבני אדם אני אוהב ערבים.

נזכרתי זאת כאשר בעקבות הדברים שכתבתי נגד הכהניסט, האשימו אותי באשמה הנוראה שאני אוהב ערבים. וב"הומור" גזעני ירוד איזו גסת רוח כתבה שאני "אוהב ערפים". בדומה לאורי אליצור, גם אני מקבל את התואר באהבה.

* חזיז ורע"ם – אהוד בן-עזר כותב שמי שהביאו לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה – הם רשימת רע"ם של "האחים המוסלמים" – בברכת מועצת השורא שלהם.

בן-עזר שכח שרע"ם, בברכת השורא שלהם, דווקא הלכו עם נתניהו ורצו להצטרף לממשלתו. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה היו מוכנים לכך. מי שסיכל זאת היה סמוטריץ', שחמישה מששת חברי סיעתו סירבו לכך.

* אבירת זכויות האדם – איראן, שיורה על אזרחיה הצמאים, היא ממובילות ההחלטות המגנות את הדמוקרטיה הליברלית ישראל על… פגיעה בזכויות האדם.

* מעל הכל – פטריוט – אחרי כל כך הרבה עשרות שנים, מאז ילדותי, שבהם רוני דניאל היה אורח יומיומי בסלון ביתי (דרך המרקע), ההיכרות אתו נראית ממש אישית.

אני לגמרי בשוק מהידיעה על מותו הפתאומי.

רוני דניאל היה בראש ובראשונה פטריוט. לפני שהיה עיתונאי, היה פטריוט. כעיתונאי הוא היה פטריוט ובשליחותו העיתונאית ראה בראש ובראשונה שליחות פטריוטית. הוא היה ביטחוניסט. יש מי שבעיניהם זהו ביטוי גנאי. בעיניי זהו ביטוי של כבוד והערכה.

נטען נגדו שהוא מסנגר תמיד על הממסד הביטחוני, וכך נפגעה מלאכתו העיתונאית. יש בזה מידה של אמת. אבל במכלול הפאנל בערוץ 12 ובערוצים נוספים שבהם עבד בעבר, הסניגוריה הזאת הייתה איזון ראוי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חיוג – בפרסומת לחברת "מגדל" נאמר שיש לחייג למספר כלשהו, וברקע מישהו תוהה בינו לבינו "איך לחייג? מה, יש עוד טלפון חוגה?" (ציטוט מהזיכרון).

אהבתי. המילה חיוג משמשת היום לתיאור פעולה של הקשת מספר טלפון כדי להתקשר ליעד מסוים. אבל מה הקשר המילולי בין החיוג להתקשרות?

נתחיל את מסענו עם השיר "עוגה עוגה עוגה", שכתב המשורר אהרון אשמן והלחין המלחין האגדי "עממי". אנו אומרים שם עוגה במלעיל. זו לא טעות? הרי עוגה היא במלרע. לא. עוגה במלרע היא מאפה, והשיר אינו מדבר על המאפה. כאן עוגה היא צורת ציווי ארוכה של הפועל עג. זו הנחיה לרקוד במעגל. בהמשך השיר מופיעות שתי מילים נרדפות: נחוגה ונסתובבה, שהן בצורת עתיד מתמשך, גוף ראשון רבים, של פעלים נרדפים ל"עג". ניתן היה לשיר נעוגה. או בציווי ארוך – חוגה או הסתובבה.

נחוגה פירושו נסתובב במעגל. השורש הזה הצמיח שמות עצמים כמו מחוגה – הכלי המשמש לציור עיגול, ומחוג – הקנה הקבוע בשעון ומסתובב במעגל כדי להורות על השעה / דקה. וכך גם חוגה – טבעת עגולה המסתובבת על צירה. במכשירי הטלפון הישנים, הייתה טבלת ספרות עגולה, עם חורים בגודל אצבע ליד כל מספר. ההתקשרות נעשתה באמצעות הנחת האצבע בחור שמעל הספרה וסיבוב לצד ימין עד המעצור. במרכז המכשיר הייתה כתובה הנחיה: "סובב את החוגה עד המעצור והרפה". הפעולה הזאת נקראה חיוג. טלפון החוגה כבר מזמן נמצא במוזיאונים למכשירים עתיקים, אבל פעולת החיוג נשארה בשפה, במנותק משורשה הלשוני, לתיאור פעולת ההתקשרות הטלפונית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.7.21

* דרוש: המורד הראשון – ההצבעה הצפויה על הוראת השעה להאריך את חוק האזרחות, היא מבחן אישי של כל אחד ואחד מח"כי הליכוד – האם הנאמנות שלו היא למדינת ישראל או לנתניהו. ובמקרה הזה – יש סתירה מוחלטת בין השנים. האינטרס של נתניהו מנוגד לאינטרס הלאומי. ההצבעה הזאת מעמידה כל אחד ואחד מהם בפני הכרעה מצפונית – האם להיות נאמן לציונות או לניהיליזם הביביסטי. ההצבעה הזאת היא מבחן לכל ח"כ מהליכוד, האם הוא נאמן למצפונו או לחליל של השרלטן שמוליך את חבריו ואותו כמו עדר כבשים.

דרוש – המורד הראשון. האמיץ הראשון שיודיע לנתניהו שהוא מצפצף על הוראתו הבלתי ציונית בעליל והוא יצביע בעד האינטרס הלאומי והביטחוני. אני מאמין שברגע שיקום האמיץ המצפונאי הראשון, רבים ילכו אחריו והמזימה של נתניהו לחבור לבל"ד ולפגוע בדם קר במדינת ישראל תתפורר בתוך שעות.

* ענייניות באופוזיציה – שלי יחימוביץ' היא אחת הפרלמנטריות הטובות ביותר בתולדות הכנסת. על כך, יש הסכמה כללית משמאל ומימין, של ח"כים ששירתו אתה ועיתונאים שסיקרו אותה. מה הייתה גדולתה? קודם כל, העובדה שהשכילה והצליחה להשפיע על השיח הציבורי ולקדם את סדר היום החברתי כלכלי שבו האמינה. שנית, העובדה שהצליחה להעביר חוקים רבים וחשובים. כל זאת, כח"כית מהשורה באופוזיציה (עוד בטרם הייתה יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה).

איך ח"כית באופוזיציה מצליחה לגבש רוב לחוקים שהיא מקדמת? באמצעות בריתות ושיתופי פעולה עם גורמים בקואליציה; בראש ובראשונה במפלגות החרדיות אך גם בליכוד. רק באמצעות שיתופי פעולה כאלה ניתן להצליח. בלעדיהם, ניתן לצעוק, אך לא להשפיע. הדרך היחידה להשפיע מהאופוזיציה, היא לא להיות אופוזיציה אוטומטית, שמתנגדת אוטומטית לכל מה ששייך לקואליציה; או כפי שנהגנו להזכיר לעצמנו במאבק על הגולן, כאשר ריסנו את הזעם שהיה אצור בתוכנו – שהמטרה שלנו אינה לריב עם השומר אלא לאכול את הענבים. אופוזיציה עקרה שעוסקת אך ורק בריב עם השומר, מבוקר על הבוקר שלמחרת, היא אופוזיציה עקרה. גם אם היא מרגישה נהדר מכך שהיא "אופוזיציה לוחמת", אין לה כל השפעה.

ההצבעה הצפויה של האופוזיציה הביביסטית נגד הוראת השעה בחוק האזרחות היא בעייתית קודם כל בהיותה הצבעה אנטי ציונית, מנוגדת לאינטרס הלאומי ופוגעת בביטחון המדינה. אבל היא אבסורדית גם מן הסיבה שזו הצבעה של מפלגות האופוזיציה נגד חוק שהן הניחו על שולחן הכנסת בשבוע האחרון של ממשלתם. הרי הצבעה אבסורדית כזאת, מעבירה לציבור מסר של חוסר רצינות. אם אתם הגשתם את החוק, איך אתם מצביעים נגדו.

מרבית החוקים שעולים היום לכנסת, הם עדיין חוקים שהממשלה הקודמת הניחה על שולחנה, והאופוזיציה עושה פיליבסטרים ולוחמת בשצף קצף בחוקיה שלה. הרי זה ממש מגוחך.

אופוזיציה אפקטיבית, היא אופוזיציה עניינית. אופוזיציה שנאבקת נגד הממשלה, שמציגה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ופרסונלית, אך גם תומכת במה שראוי לתמוך. האם תנועת החירות העלתה על דעתה להצביע נגד חוק השבות, נגד ירושלים כבירת ישראל או נגד מלחמת סיני, כיוון שהיא אופוזיציה? האם הליכוד הצביע נגד הממשלה בישיבה החגיגית לאחר מבצע אנטבה? האם הרוב המוחלט של המערך לא תמך בהסכם השלום עם מצרים למרות היותו באופוזיציה? (ואלה מהמערך שהתנגדו, לא עשו זאת כיוון שהם באופוזיציה אלא כיוון שהתנגדו עקרונית לעקירת היישובים). האם תנועת התחיה שבאופוזיציה העלתה על דעתה להתנגד לחוק הגולן, כיוון שבגין, שבאותם ימים היא נלחמה נגדו בשל הנסיגה מסיני, הוא שהציג את החוק לכנסת? האם מרצ הצביעה נגד ההתנתקות, כיוון שהיא באופוזיציה?

איזה ליקוי מאורות יכול לגרום לליכוד ולמפלגות הימין להצביע נגד חוק האזרחות אך ורק כיוון שהם אופוזיציה? הרי אם הממשלה תציג חוק יסוד ההגירה, על פי אותו היגיון הם יצביעו נגדו, גם אם יתמכו בתוכנו.

וכאשר האופוזיציה היא אוטומטית, נגד הכל, ללא שיקול דעת ובלי להפעיל את השכל הישר, קל וחומר שחבריה לא ישתפו פעולה עם הקואליציה או עם ח"כים מהקואליציה בשום נושא. וכך, השפעתם תהיה אפסית. אז אני מבין שיש בבייס מי שמוחאים כפיים על הלוחמנות חסרת הפשרות, אבל אני משוכנע שרוב האזרחים מצפים מנבחריהם לענייניות.

* תנועת מחאה או נשיאה באחריות – על מרצ להחליט האם היא עדין תנועת מחאה, האם היא עדין אופוזיציה עקרה, או היא בשלה לאחריות לאומית. כפי שמרצ ידעה לתמוך בגירוש 400 פעילי חמאס ובמבצע "דין וחשבון" בממשלת רבין כי כחברה בממשלה היא נשאה באחריות לביטחון המדינה, כך עליה לנהוג גם עתה, בהצבעה על חוק האזרחות.

ממשלת האחדות הרחבה מורכבת ממפלגות בעלות אידיאולוגיה מנוגדת, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי והחברתי העליון מחייב זאת. ברור היה לכל הצדדים שהשותפות הזאת מחייבת פשרות. ברור לימינה ולתקווה חדשה שהממשלה הזאת לא תוכל להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. ברור למרצ שהממשלה הזאת לא תעקור יישובים ולא תקדם מדינה פלשתינאית. יש נושאים שימתינו בארבע השנים הללו. יש די נושאי פנים וחברה, נושאים של שיקום החברה הישראלית, שהממשלה צריכה להתמקד בהם.

פירוש הדבר הוא דבקות בסטטוס קוו בנושאים האלה. פתיחת שערי מדינת ישראל לפלשתינאים, תוך שינוי דרמטי של המדיניות של כל ממשלות ישראל מאז 2003, כולל הממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, ממשלתו של אולמרט, היא הפרת הסטטוס קוו.

אם מרצ חוברת לנתניהו הנקמן, שמתכוון בעליל לפגוע במדינת ישראל בהצבעה הזאת, כי מי צריך את מדינת ישראל אם אני לא שולט בה, וכנראה שמפלגות גוש ביבי הולכות אחריו כמו עדר, אז מה הטעם בקואליציה הזאת?

* דברים שרואים מכאן – יש למרצ אחריות על הבריאות, אחד התחומים החברתיים הגדולים והחשובים, שבשנה האחרונה ראינו עד כמה הוא מהותי לחוסן הלאומי של ישראל. יש למרצ אחריות על איכות הסביבה – נושא שבכל העולם הוא בראש סדר היום ואצלנו הוא כמעט בתחתית ויש לה הזדמנות להעלות אותו על ראש שמחתנו כראוי. יש למרצ אחריות על שיתוף הפעולה האזורי; אמנם בעיניי זה משרד מיותר וצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אבל זה תחום חשוב מאוד ליחסי החוץ של ישראל והעצמת מעמדה במזרח התיכון והעמקת השלום. יש להם אחריות גדולה. אבל יש לזה גם מחיר. הם לא יכולים לשבת בממשלה ולברוח מאחריות כדי לקרוץ לבייס. שיגלו מנהיגות ויאמרו לבייס את האמת – שדברים שרואים מכאן, כשהאחריות עלינו, לא רואים משם כשהאחריות היא רק להפגין ולמחות.

* השוואה נואלת – בשבועות האחרונים השוקניה מצויה באמוק של מאבק אובססיבי נגד חוק האזרחות. בימים האחרונים, אולי מתוך הנחה שנתניהו ועושי דברו יוציאו להם הפעם את הערמונים האנטי ציוניות מהאש, הם התפנו לנושא חדש – החוק הפולני והחזרת הרכוש היהודי. שני פשקווילים התפרסמו השבוע, של שני כותבים אנטי-ציוניים מדופלמים, דניאל בלטמן וב' מיכאל, שגינו את ישראל על צביעותה, בכך שהיא דורשת את הרכוש הגזול של יהודי פולין בעוד היא עצמה שדדה את רכושם של הפלשתינאים שהיא גירשה בנכבה.

כל עולמם האפל מוכוון מטרה – להציג את הפלשתינאים כבני דמותם של היהודים בשואה, ומכאן שאנחנו בני דמותם של הנאצים (במקרה הזה ההשוואה הפופולרית היא חלקית, כי כאן מדובר בסכסוך "רק" עם הפולנים, כך שהם נאלצים להסתפק בהשוואתנו לפולנים).

כדאי לזכור – היהודים מעולם לא נלחמו בפולנים. הם מעולם לא איימו על פולין. פולין מעולם לא נאלצה להילחם על קיומה מול היהודים שניסו להשמידה. הפולנים לא איבדו אחוז מאוכלוסייתם במלחמת מגן מול היהודים שקמו עליהם להורגם. הרי כלל לא היה סכסוך בין העמים. ולכן, כל ההשוואה הזאת היא עיוות אינטלקטואלי ובעיקר מוסרי מוחלט.

ב' מיכאל כמובן שירבב בפשקוויל שלו גם את חוק האזרחות, כי הרי אסור לאפשר לאובססיה הזאת לדעוך. הפעם כל חציו האנטי ישראליים מכוונים לשר החוץ לפיד, אותו הוא מכנה "ראש הממשלה הרזרבי". וזה טבעי ששר החוץ של המדינה השנואה עליו והנתעבת בעיניו יהיה על המוקד של אש השנאה החולנית שלו; שנאת ישראל היוקדת, המפעפעת מכל נקבוביות עורו.

* זה טבעו – אני לא מבין את הכעס על נתניהו שבדה מלבו את השקר כאילו ישראל ויתרה על חופש הפעולה הצבאי שלה. וכי מה ציפיתם משקרן? שיאמר אמת?

* שחיתות פוליטית – הצבעה כפולה היא גניבת הצבעה – מעשה של שחיתות פוליטית מובהקת. ח"כ קארה טוען שעשה זאת בשוגג, אך זה נשמע תמוה. אילו הצביע פעם אחת במקום ח"כ סילמן בלבד, ניתן היה לקבל את הטענה. אך כיוון שהצביע פעמיים –  גם בשם עצמו וגם בשמה, קשה לקבל את טענתו.

הליכוד דורש לבדוק את הצבעותיו הקודמות, לראות אם הוא לא עשה זאת בעבר, וזו דרישה מוצדקת. נקווה מאוד שיתברר שהיה זה מקרה חד-פעמי.

על סמך תקדים יחיאל חזן (2003), מדובר בעבירה פלילית ולכן על היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית. אך אני מודה שהשאלה הפלילית פחות מעניינת אותי מהעבירה הציבורית, המוסרית והאתית. ללא קשר להחלטה זו או אחרת של היועמ"ש, על ועדת האתיקה של הכנסת לנקוט נגדו באמצעים על פי סמכותה.

מן הראוי שראש הממשלה, שהוא יו"ר מפלגתו ויו"ר הכנסת יגנו את המעשה.

המהפך השלטוני והחיבור הקואליציוני בין מפלגות בעלות עמדות מדיניות מנוגדות נועד להתאחד למען ניקוי החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית מן המעשים הללו, ולכן מתבקש שהשלטון החדש יוקיע באופן נחרץ את המעשה.

* ראש ממשלת ישראל בבירת ישראל – לא יעלה על הדעת שנשיא ארה"ב לא יתגורר בבית הלבן בוושינגטון, שראש ממשלת בריטניה לא יישב ברחוב דאונינג 10 בלונדון ושמנהיגי צרפת, בריטניה ורוסיה לא יתגוררו בבירותיהם פאריס, ברלין ומוסקבה. קל וחומר, כאשר מדובר בראש ממשלת ישראל, שנאבקת בהכרת העולם בירושלים כבירתה ופועלת להעברת שגרירויות אליה. לא יתכן שראש ממשלת ישראל יתגורר ברעננה ולא בירושלים.

יתר על כן, המדינה מעמידה מעון רשמי לרשותו, ואם הוא יתגורר בביתו ברעננה, המדינה תתחזק את המעון, ובוודאי גם ייעשה בו שימוש לפגישות רשמיות וגם את ביתו הפרטי של בנט ברעננה. בעיניי, יש לשנות את החוק כך שהמדינה תממן את מעונו הרשמי של רוה"מ ולא תממן ולו באגורה אחת את ביתו הפרטי (למעט הוצאות אבטחה).

אילו היינו באמצע שנת הלימודים, ובנט היה מבקש להישאר בביתו ברעננה עד סוף שנת הלימודים כדי שילדיו לא יעברו באמצע השנה, ניתן היה לאפשר זאת. אבל אנו בחופש הגדול, וזה העיתוי המתאים ביותר למעבר משפחת בנט לבלפור.

עם טיעון נוסף שעשוי להצדיק את הדרישה למעבר לבלפור – הסבל של שכני משפחת בנט ברעננה בשל ההפגנות, איני מסכים. גם לבית בבלפור יש שכנים, וגם הם יסבלו אם תמשכנה ההפגנות. יתר על כן, אחרי שנתיים של סבל מגיעה להם קצת מנוחה.

אך, כאמור, בעיניי רצונו של בנט להמשיך להתגורר ברעננה אינו קביל.

* הפסקה שנשמטה – אמיר אוחנה התראיין בשש עם אמנון לוי בערוץ 13 וציטט מתוך מאמר שלי ב"ידיעות אחרונות", שבו הבעתי תמיכה בפיצול תפקיד היועמ"ש והתובע הכללי. חבל שהוא לא ציטט מתוך אותו המאמר את המשפטים הבאים: "אוחנה התנהל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור למסע נקם של רוה"מ במערכת המשפט. הוא נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס; המציא והפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה'פרקליטות בתוך פרקליטות', סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת חשדנות ופחד במשרד ובמערכת המשפטית".

* נגד מרים נאור – אני מתנגד למינויה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית על אסון מירון. למה? מה יש לי נגד נאור? שום דבר. נהפוך הוא – יש לי אליה כבוד רב והערכה רבה. קראתי ברשת הפצת טענות על "ניגוד עניינים" כביכול של נאור, ולמיטב שיפוטי אלה קשקושים. אין שום ניגוד עניינים. אז למה אני מתנגד למינויה?  אני מתנגד לה כיוון שהיא זאת שמונתה לעמוד בראש הוועדה. הייתי מתנגד באותה מידה לכל מינוי אחר. פשוט, כי איני מאמין בוועדות חקירה שיפוטיות. חוק ועדות החקירה הממלכתיות קובע שנשיא בית המשפט העליון ממנה את ועדת החקירה, ובראשה יעמוד שופט בית המשפט העליון, או שופט בית המשפט המחוזי או שופט בדימוס. ועדת חקירה פועלת כבית משפט, עם עדים שעדותם כמוה כעדות בבית משפט. כל מושאי החקירה רואים עצמם והכל רואים בהם נאשמים במשפט והם מיוצגים בידי עורכי דין. והמשמעות של ועדת החקירה היא מציאת האשם.

יופי, אז מצאנו את האשם. איך זה ימנע את האסון הבא? לא ימנע. מה שאנו זקוקים לו אינו ועדת חקירה למציאת האשם לאסון הקודם, אלא ועדת תחקיר להפקת לקחים כדי למנוע את האסון הבא. ועדה כזו צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע ומומחים. אחד מהם, ולא היו"ר, צריך להיות משפטן, כדי להביא לידי ביטוי את ההיבטים המשפטיים.

מרים נאור היא שופטת, ועל כך היא ראויה לכבוד ויקר, אך היא לא רלוונטית לחקירה הזאת.

* התפוז המכני – צפיתי בזעזוע בתכנית "זמן אמת" בכאן 11, שהוקדשה לתחקיר על תכנית לנערים פגועי ראש שהוביל פרופ' עמוס רולידר בקנדה לפני כשלושים שנה. בזעזוע, אך אני מודה שלא נפלתי מהכיסא מתדהמה. מאז ומתמיד רולידר נתפס בעיניי כאדם מסוכן. לא יכולתי לפספס אף פעם את זיק הטירוף בעיניו, במבטו, בצורת הדיבור שלו ובצחוק המרושע שלו. ולכן, אף פעם לא יכולתי להבין איך רואים בו גורו של הורות. אמנם לא תיארתי לעצמי שהוא הפעיל מכונת אילוף סדיסטית כזו, אך כשנחשפתי לעדויות ולצילומים, הם די אוששו את הרושם האינסטינקטיבי שלי ממנו.

שתי תובנות הציפו אותי מהרגע הראשון של התחקיר, ולא הופתעתי שהם עלו אח"כ בפי דוברים אחרים. האחד הוא התפוז המכני. כאשר הוצגה מהות הטיפול – יצירת מיאוס בקרב ה"מטופל" מההתנהגות הבעייתית שלו, שבעטיה הוא הגיע לטיפול, או בעצם לאילוף, נזכרתי מיד בסרט "התפוז המכני". צפיתי בסרט הזה כנער בכיתה ט', לפני למעלה מ-43 שנים. ואף על פי כן אני זוכר היטב סצנות מזעזעות מהסרט ובעיקר את התפיסה של גמילה מאלימות, באופן שעיקר את האישיות של ה"מטופלים". והרי זה בדיוק מה שעשה רולידר. התובנה השניה היא "בלתי חוקי בעליל". לא יכולתי לקבל את ההצגה של המטפלים שהיו כפופים לרולידר כקורבנותיו. מדובר באנשים בוגרים, אנשים העוסקים בטיפול, ואסור היה להם לשתף פעולה אתו ועם הוראותיו. ברגע שהם נהגו כך, הם אשמים במעשים נוראים ואינם יכולים להתחבא מאחורי הפקודה שקיבלו מהבוס, כי זו פקודה בלתי חוקית בעליל. בעליל – כלומר כזו שמצופה מכל אדם נורמטיבי להבין שאסור לו לבצע אותה.

אחת העדויות המזעזעות והמצולמות, הייתה הטיפול בילד שהתקשה לשלוט ביצר שלו לשלוח יד לאוכל. בכל פעם שהתאפק מלשלוח יד קיבל סוכריה לפיו, וכששלח את היד כופפו לו בכוח את הידיים אל מאחורי הכיסא. זעקות הכאב שלו ממש שוברות את הלב. הרי כך בדיוק מאלפים בעלי חיים. ואני בספק אם היום מותר לנהוג כך גם בחיות.

          * ביד הלשון

קץ הימין – בגיליון החדש של כתב העת המשובח "האומה" מופיע מאמר של ניצה פרילוק על "חרוזים לעת מצוא" – ברכות מחורזות לאירועים, הקדשות וכד', ובהם של גדולי המשוררים והסופרים כמו ביאליק, יל"ג, ז'בוטינסקי, ש"י עגנון ואחרים.

בין השאר מובא שיר שכתבה כלה יהודיה איטלקיה, רחל לוצאטו מורפורגו, ליום חתונתהּ בשנת 1824. בשיר מופיע הביטוי "קץ הימין" ומבארת מחברת המאמר: "המילה 'ימין' מובנָהּ בשיר 'ימים' (כמו נישואין בסיומת האות נון) אך גם 'אלוהים' ('ימין ה' עשה חיל')". איני מכיר פירוש ש"ימין" הוא אלוהים. בפסוק מתהילים "יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל" יש מעין האנשה של האלוהים באמירה שיד ימינו עושה חיל.

קץ הימין פירושו קץ הימים (הנו"ן במקום המ"ם הוא מן הארמית). מהו קץ הימים? אחרית הימים, הגאולה השלמה, ביאת המשיח. קץ הוא יקיצה; יקיצה מהסיוט של הגלות הארוכה וכו'.

כתבה לוצאטו מורפורגו בשירהּ: "ברך יום שמחתנו, הגיה את חשכנו; חיש נא קץ הימין". ביום חתונתה היא פונה לאלוהים שיברך את יום שמחתה ובהזדמנות חגיגית זו היא מבקשת להחיש את קץ הימין, כלומר לקצר פז"ם ולזרז את הגאולה השלמה.

בתפילת "אל מלא רחמים" לחללי צה"ל אנו מתפללים שהחללים "יעמדו לגורלם לקץ הימין" כלומר בתחיית המתים. הפסוק הזה אינו מופיע בתפילת "אל מלא רחמים" לאדם פרטי. הביטוי לקוח מספר דניאל, שמסתיים במילים: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". אומר לדניאל האיש (המלאך?) שבעצם תמה שליחותו, שילך להשלים את חייו. לאחר מכן, אם לא כמו פולניה טובה אז לפחות כמו בבלי טוב, שינוח בקבר, עד יום תחיית המתים. ואז, בתחיית המתים, הוא יקום וישמע מה הגורל הצפוי לו בסיבוב הבא. זהו המקום היחיד בתנ"ך שמדובר בו על תחיית המתים!

נעמי שמר השתמשה בביטוי, הפעם בסיומת המקובלת בעברית – ימים, בשירה "כמו חצב":

אִמְרוּ מָתַי קֵץ הָיָּמִים

הֲלֹא מִדְבָּרִיּוֹת שְׁלֵמִים

יֵשׁ לַעֲבֹר בְּמְחִי כַּנָף

שֶׁבֵּין הַקָיִץ וְהַסְּתָו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.6.21

* שינוי – הלכה למעשה – מבחנה של ממשלת שינוי, הוא שהיא אכן מחוללת שינוי.

שינוי אינו נראה לעין מיד, אבל במקרה הזה, ביומו השני של בנט כראש הממשלה, הוא אותגר בידי האויב הפלשתינאי, שחידש את טרור ההצתות.

בניגוד למדיניות ההבלגה וההכלה של ממשלת נתניהו, בנט הורה מיד ליישם את העיקרון של דין הצתה כדין רקטה, ושיגר את חיל האוויר להפציץ בעזה. ההפצצה הראשונה לא הייתה תגובה מספקת, אבל לבטח איתות לאויב שמה שהיה לא יהיה. ושחמאס המשיך להצית גם למחרת – הפעם התקיפה הייתה משמעותית וכואבת הרבה יותר.

נגמרה החלוקה המסורתית בינם לביננו של הפסקת האש – אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש. ומה יותר אש מהצתה? ומכאן שהצתה היא הפרה ברורה.

ישראל מבהירה לאויב שכל פגיעה בריבונות תיענה בחומרה. לא עוד אישור להשיא אש ובלבד שלא תשוגרנה רקטות.

בראשית טרור ההצתות ומדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו, התראיין השר לשעבר צחי הנגבי, והיתמם: "מה אתם רוצים, שנירה בילדים בני שמונה עם עפיפונים"?

השבוע חמאס פרסם את התמונות של מפריחי בלוני התבערה – מדובר בגברים, יחידה מובחרת של חמאס. יש להתייחס לחוליות הללו בדיוק כמו אל חוליות משגרי רקטות. לנסות לחסל אותן טרם ביצוע זממן או מיד אחריו.

ואם טרור ההצתות לא יפסק, יהיה עלינו להצית את שדותיהם של הפלשתינאים.

בנאומו כראש האופוזיציה בדיון על השבעת הממשלה, הזהיר נתניהו שאחרי שהוא ילך, מי יוכל להורות לצה"ל לפעול מעבר לקווי האויב… הנה, ראינו. אגב, על פי מקורות זרים צה"ל תקף גם בסוריה (בעניין זה אין צורך בשינוי, אלא בהמשך המדיניות הנכונה).

* יעד מודיעיני ומבצעי – אחד מיעדי חמאס שהושמדו היה בור רקטות. בעיניי, אחד הלקחים המרכזיים ממבצע "שומר החומות" הוא מאמץ מודיעיני לאתר את מצבורי הרקטות ומאמץ מבצעי ראשון במעלה להשמיד אותם.

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – אחרי פרישת ש"ס מממשלת רבין, לאחר שדרעי נאלץ לפרוש בשל כתב האישום נגדו, הממשלה הייתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת מד"ע וחד"ש מבחוץ. כשרבין החליט על בניית השכונה היהודית בהר חומה, מד"ע הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה, באקט אנטי פטריוטי אופייני, החליט שהליכוד ומפלגות הימין יצביעו אי אמון בממשלה יחד עם חד"ש ומד"ע. כל הניסיונות לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו כדי להבטיח את הקמת השכונה עלו בתוהו. הוא התעקש להצביע נגד, בשל העדפת האינטרס הפרטי על האינטרס הלאומי. הממשלה עמדה ליפול ורבין נאלץ לבטל את ההחלטה על הר חומה, שהתעכבה שנים אחדות, באשמת נתניהו.

והנה, נתניהו חזר לתפקיד ראש האופוזיציה ושוב אותו סיפור. בעוד ימים אחדים עומד לפוג תוקף האיסור על איחוד משפחות פלשתינאיות וייפתח פתח לנהירה רבתי של פלשתינאים לתוך ישראל, עם כל המשמעות הדמוגרפית והביטחונית הכרוכה בכך. עד כה, תמיד,  המפלגות הציוניות התאחדו להצבעה בעד הארכת החוק. הממשלה הביאה את הארכת החוק, אך בשל התנגדות רע"ם ומוסי רז (שהחברות שלו בקואליציה יותר בעייתית משל רע"ם, כי בעמדותיו הוא איש חד"ש) אין לה רוב. אבל הרי ברור שכמו תמיד גם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות יתאחדו יחד עם הממשלה להארכת האיסור. אז זהו, שלא. נתניהו הורה למפלגות הקואליציה למנוע, לצד בל"ד והרשימה המשותפת, את הארכת החוק. למה? כדי להביך את הממשלה ולהכשיל אותה. אבל את מה הוא מכשיל? את האינטרס הלאומי. כהרגלו, הוא מכפיף כל אינטרס לאומי, ציוני, פטריוטי לאינטרס הפרטי שלו, לאינטרס העסקני הצר. הוא והמחנה המתחזה ל"לאומי". בושה וחרפה.

אם ישראל תוצף בפלשתינאים בשנים הקרובים, האשם בכך יהיה אחד – נתניהו, שמוכיח שכוח ההרס שלו והכישרון שלו לחבל קיימים גם באופוזיציה (אגב, לתשומת לבם של עובדי אלילים כמו קרעי ומיקי זוהר שממשיכים לקרוא לו "ראש הממשלה" והוא "לא מתווכח אתם" – הוא ל-ש-ע-בר. תתרגלו).

אני מקווה שדעת הקהל תפעיל עליו לחץ כבד לחזור בו, או שח"כים / סיעות מגוש הביבי יתעשתו, יפרו את המשמעת ויעשו את המעשה הציוני הנכון.

עם זאת, כבר בשבוע הראשון אנו רואים את הבעייתיות בקואליציה עם רע"ם. אם היא אינה מחויבת לקואליציה – לא תהיה תקומה לממשלה הזאת.

* מבחנה של האופוזיציה – ההצבעה על חוק איחוד המשפחות היא נייר לקמוס לאופוזיציה – האם זו אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

ההצבעה היא נייר לקמוס לליכוד, האם הוא בוחר בציונות או בביביזם.

אין לי צל של ספק, שאילו נתניהו הצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, מפלגות האופוזיציה לא היו מעלות על דעתן לא לתמוך בחוק הזה רק כדי לדפוק את הקואליציה.

* בעד איחוד משפחות – אני דווקא בעד איחוד משפחות פלשתינאיות. למה לא? אבל שזה יהיה ברש"פ.

* רגע, אז מותר לבג"ץ להתערב? – ח"כ משה ארבל מש"ס עתר לבג"ץ נגד יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך שהקפיא העלאת הצעות חוק בחודש הקרוב, עד התארגנות הקואליציה. בג"ץ הוציא צו המורה ליו"ר הכנסת להשיב עד יום שני ולהסביר את החלטתו.

וזה מעלה כמה שאלות. הרי גוש ביבי בכלל וש"ס כחלק ממנו מסיתים נגד בג"ץ ובעיקר יוצאים נגד ח"כים שעותרים לבג"ץ. והנה, שבוע באופוזיציה והם עותרים לבג"ץ. שנית, הם מספרים לנו את סיפורי הבדים מסמרי השיער על בג"ץ הסססמולני שפועל באופן בלתי חוקי נגד נתניהו ונגד הימין בלה בלה בלה. והנה, בית המשפט הוציא כרטיס צהוב ליו"ר הכנסת והעביר מסר שזה לא לרוחו. רגע, מותר לבית המשפט להתערב בענייני הכנסת? הלו, זה ש"ס? זה מחנה ביבי?!

עמדתי בנושא: ח"כים לא צריכים לעתור לבג"ץ. אמנם החוק מאפשר להם זאת, כמו לכל אזרח, אבל הזירה שלהם היא הפרלמנטרית ושם בכוחם להשפיע ולהיאבק על דרכם.

עם זאת, במקרה הזה נכון לעתור, כיוון שאין זו עתירה נגד פעולת ממשלה, החלטה של הכנסת או חוק של הכנסת, אלא עתירה של ח"כ נגד יו"ר הכנסת בטענה שזכותו לממש את תפקידו נפגעת. אני סבור שבעיקרון בג"ץ לא צריך להתערב בענייני הכנסת, אבל במקרה הזה אולי נכון להתערב. בעיקרון, אני סבור שהכנסת סובלת מחקיקת יתר, אך אין למנוע מח"כים לבצע את פעולתם וההקפאה לחודש אינה מוצדקת ואינה מתבססת על תקדימי עבר.

* הציונות תנצח – מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עליה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא הייתה לו שפה משותפת (כלומר הייתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי  "ישראל השניה" ה"מזרחית," שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השניה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השניה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עליה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* בחזרה לדוברת – אחת הרפורמות ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה במערכת החינוך, היא מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים והקדשת יום שישי לפעילות חברתית-קהילתית.

זו יוזמה ברוכה מאוד. אין זה פטנט של שאשא ביטון. הרעיון הזה הופיע בדו"ח ועדת דוברת שנועד להקפיץ את מערכת החינוך. לאחר הגשת הדו"ח, שרת החינוך לימור לבנת החליטה לערוך פיילוט של יישום הדו"ח בשלושים רשויות מקומיות. אחת מהן הייתה המועצה האזורית גולן. ניהלתי אז את המתנ"ס האזורי גולן ואכן קיבלנו תקציב ייחודי לפעילות החברתית-קהילתית ביישובים, בהנחייתנו וסיוענו, על פי תכנית שאושרה במשרד החינוך (במאצ'ינג עם תשלומי היישובים וההורים).

אלא שכעבור שנה יולי תמיר התמנתה לתפקיד שרת החינוך. היא הייתה שרת חינוך גרועה ביותר. הדבר הראשון שהיא עשתה, עוד לפני שלמדה מי נגד מי במערכת החינוך, היה לגנוז את דו"ח דוברת. למה? ככה. כי הדו"ח מזוהה עם קודמתה ועולם ישן עד היסוד נחרימה. ביקשנו שלפחות תאפשר את המשך הפיילוט בשלושים הרשויות שכבר החלו ליישם את הדו"ח, אולי בכל זאת יהיו לקחים להפיק מכך. אך היא התעקשה. כנראה חששה שהניסוי יצליח, חלילה.

עם זאת, לא חזרנו לשישה ימי לימודים בשבוע, וכך פועלים בתי הספר בכל המועצות האזוריות.

אני מקווה מאוד ששאשא-ביטון אכן תיישם את הרפורמה הזאת.

* עוד בית חולים חיפאי – התאכזבתי לשמוע שבית החולים החדש שיוקם בצפון, יוקם בקריית אתא. משמעות הדבר היא עוד בית חולים חיפאי. זה לא פיתוח הגליל.

* אוחזים בחבל בשני קצותיו – מהומות בדיר אל-אסד שבגליל כנגד המשטרה והצתת שתי ניידות משטרה, בשל התערבותה של המשטרה בחתונה שבה נורו יריות באוויר.

הנשק הבלתי חוקי ופנטזִיות הירי בחתונות הם מסמלי האנרכיה במגזר הערבי. לאחר שנים של אובדן המשילות והריבונות, כעת מוטל על ממשלת השינוי האתגר הקשה של החזרת הריבונות. הדבר יחייב עימותים קשים, כפי שנוכחנו בדיר אל-אסד.

זהו מבחן גם למפלגות הערביות – בראש ובראשונה לרע"ם שבקואליציה, אך גם לרשימה המשותפת שבאופוזיציה. הם מלינים ובצדק על אוזלת ידה של המשטרה מול האלימות והנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי, אך כאשר המשטרה פועלת וההמונים יוצאים לרחובות, עד כה הח"כים מהמשותפת הגיעו מיד למקום, הסיתו והוסיפו שמן לבערה. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מי שרוצה התמודדות של המשטרה עם האלימות חייב לגבות את המשטרה כאשר היא פועלת. מי שאינו מגבה אותה – טענותיו נגד האלימות אינן אלא מס שפתיים.

ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם המשך האנרכיה. השינוי העמוק בנושא הזה חייב להיות במקום מרכזי בסדר העדיפויות של הממשלה החדשה.

* תמצית הסיאוב – לפני פחות משנה השתתפתי במפגש בעיריית בני ברק. ראיתי שם אגף חדש, ובכניסה אליו שלט שעליו חתומים עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב. בני ברק! הגליל והנגב! אתם מבינים מה זה? השר לפיתוח הגליל והנגב היה אריה דרעי. השלט מעיד על כך שאפילו הבושה אבדה.

והנה, בקליפת אגוז, תמצית הסיאוב של השלטון היוצא, המעידה על ההכרח בחילופי השלטון.

* מיידים אבן אחרי הנופל – הביטוי היפה ליידות אבן אחרי הנופל, המבוסס על הביטוי התלמודי, מתוך מסכת "קידושין" "לידחי אבן אחר הנופל" (בתרגום מילולי – לדחות אבן וגו'), מתאר את מי שרודפים אדם אחרי שכבר הובס.

אני נזכר בביטוי הזה לנוכח קמפיין מכוער שנערך בימים האחרונים נגד נתניהו, אחרי נפילתו. יש מקום להמשיך ולבקר את מחדלי כהונתו, יש מקום להמשיך להיאבק בביביזם ובוודאי שיש לבקר אותו כראש האופוזיציה, כי גם ראש האופוזיציה, שהוא תפקיד בכיר מאוד במערכת הפוליטית, עומד לביקורת הציבור.

לא כן הרדיפה אחריו כמי שכביכול "מתבצר בבלפור" ואפילו קראתי "פלש לבלפור", כלומר דקה אחרי השבעת בנט, אם הוא עדין בבלפור הוא בגדר פולש.

מעבר בית הוא לא תהליך של יום אחד. לראשי הממשלה הקודמים זה לקח שבועות ספורים וכך יהיה עם גם עם נתניהו. נתניהו ולשכת בנט יסכימו ביניהם על המועד לפינוי הבית. אני בטוח שנתניהו יעזוב במהלך יולי. אם זה יידחה מעבר לכך, יהיה מקום לביקורת. אבל עכשיו? יומיים אחרי שסיים את תפקידו? אני סבור שיש לעגן בחוק פרק זמן מוסכם לפינוי מעון ראש הממשלה, אך חוק כזה יחול כמובן רק על ראשי הממשלה הבאים.

ועכשיו טוענים נגדו על כך שהעז לפגוש במעון את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מה הבעיה בכך? הוא ראש האופוזיציה ומקובל שבכירים מחו"ל המבקרים בארץ פוגשים גם את ראש האופוזיציה. וכיוון שהוא עדין יושב בבלפור, אין סיבה שהפגישה לא תיערך שם. בוודאי כאשר אין מדובר בביקור רשמי של בעל תפקיד מכהן.

אני קורא את הפשקווילים בנושא של אורי משגב והפניה ליועמ"ש של "קריים-מיניסטר" וזה מעורר בי דחיה. זו שנאה לשמה. אני יודע שהביביסטים נוהגים להציג את כל מי שאינו סוגד לנתניהו כמקשה אחת ומציגים את כל הביקורת עליו כ"שנאה" ומכנים את כל מי שאינו עובד את פולחן האישיות כרל"ב, "רקלוביבי",רק-לא-ביבי. אבל יש כאלה שבאמת נוטפים משנאה. כך אלה שהאשימו אותו שיזם בכוונה את ההסלמה שהובילה למבצע "שומר החומות" כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, כך אלה שדיברו על "סגר פוליטי" בשיא הקורונה ועכשיו אלה שמזנבים בו בקמפיין בלפור החדש. דומה שהם מכורים למחאה ומתקשים להיגמל. יאללה, תרגיעו.

* שינויי חקיקה הכרחיים – בפני הכנסת יונח בימים הקרובים תיקון לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה שמסיים את תפקידו יפנה את המעון בתוך 14 יום. החוק הזה לא יחול על נתניהו, אלא על בנט וראשי הממשלה הבאים.

בהזדמנות זו יש לחוקק שני חוקים נוספים, שגם הם נובעים מלקחי כהונת נתניהו. האחד הוא שהמדינה לא תממן אגורה אחת באחזקת ביתו הפרטי של ראש הממשלה, זולת אבטחה. המדינה מעמידה לראש הממשלה מעון רשמי הממומן במלואו על ידי משלם המסים. ביתו הפרטי – כשמו כן הוא, בית פרטי, וכל הוצאותיו הן הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו. אם ראש הממשלה רוצה לקיים פגישות עבודה בביתו הפרטי זו זכותו, אך אז עליו לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. השני הוא, שאין לרעיית ראש הממשלה כל מעמד בהיררכיה של ניהול אחזקת מעון ראש הממשלה. כל עובדי האחזקה, הניקיון והמזון במעון כפופים לאחראי על כך מטעם משרד ראש הממשלה. רעיית ראש הממשלה, כדיירת במעון, מוזמנת להציע את הצעותיה ולהגיש את בקשותיה לאחראי על כך במשרד. אין לה שום סמכות לתת הוראות לעובדות ולעובדים.

* הסרת מסכות – איראן לא בחרה ביום שישי את מנהיגה. נשיא איראן אינו מנהיג המדינה. מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני, חמינאי. על פיו יישק דבר. הנשיא הוא עושה דברו.

חמינאי הוא האיש שמאשר את ההתמודדות בבחירות לנשיאות. מבין המועמדים שהוא מאשר, ברור במי הוא רוצה וברור שהוא יבחר. וברור שהוא סר למרותו של חמינאי. ולכן, השאלה האם הנשיא הוא קיצוני או "מתון" אינה חשובה כשלעצמה. חשיבותה היא ההבנה האם חמינאי רוצה להציב מסכה "מתונה" על פניו בעיתוי זה או אחר. כאשר הוא רצה לקדם את הסכם מינכן של המאה ה-21, הסכם הגרעין האיראני, הוא החליף את מסכת אחמדיניג'אד הקיצוני במסכת רוחאני ה"מתון", שירכך את ההתנגדות במערב ויביא לחתימת ההסכם, שמבסס את איראן כמדינת סף-גרעינית, שהפצצה היא בהישג ידה. כנראה שבבחירת רוצח ההמונים ראיסי, הוא מאותת שהוא מעריך שחזרת ארה"ב, על אף כל ההפרות האיראניות, היא בידו, שביידן שבוי בידי הרצון העז לחזור להסכם, והוא כבר אינו זקוק למסכה מתונה.

בשבוע שבו בישראל הסרנו את מסכות הנ.ק. (נגד קורונה) גם בחללים הסגורים – גם איראן הסירה את המסכות. ואם לשפוט על פי הנזק שנגרם בתקופת רוחאני – המסכה המתונה של איראן, שהיה חמור יותר מבתקופת אחמדניג'אד, אני מקווה שהסרת המסכה בבחירת ראיסי, היא חדשות טובות.

הרמטכ"ל כוכבי יוצא השבוע לארה"ב ובשבוע הבא – הנשיא ריבלין ואני מניח שבקרוב מאוד גם ראש הממשלה בנט. על ישראל להשתמש בבחירת ראיסי כטיעון מוביל במאבק נגד החזרה להסכם מינכן 2.

בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהשמדת הגרעין האיראני בכוח.

* שנאה מזוקקת – יחסו של חתן פרס סוקולוב (למרבה החרפה) התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי לממשלת נתניהו היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ את נתניהו. מצד שני הוא מתעב על עמקי נשמתו את המדינה שנתניהו עמד בראשה. כעת אין לו כבר בעיה כזאת. מול הממשלה הנוכחית שנאתו מזוקקת. בפשקוויל האחרון הוא ברך על הצתת השדות בנגב ("פרובוקציה מוצדקת") וגינה את התגובה הישראלית, כי הרי לישראל אסור להגן על אזרחיה, והוקיע את הממשלה ובעיקר את השר עומר בר לב על אישור מצעד הדגלים. מה שהרתיח אותו יותר מכל הוא שעומר בר לב כינה את ירושלים "בירתנו הנצחית". אוי אוי אוי. ולכן הוא הציב אותו בשורה אחת עם בן-גביר. לדידו אין שום הבדל בין בר לב לבן גביר. בדיוק כפי שבאחד מסבבי הבחירות, שבכולן הוא קרא לתמוך ברשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר, כי שניהם ציונים.

* עֹז לקהלני – האם השתתפתם פעם במסיבת יום הולדת שנפתחה בשירת "התקווה"? אם לא, כנראה שלא נכחתם ביום הולדת של אביגדור קהלני. לכן, סביר להניח שלא השתתפתם ביומולדת שכללה אזכרה לחללי גדוד 77. וגם לא השתתפתם במסיבת יום הולדת שנערכה באנדרטת עֹז 77 בעמק הבכא שבצפון הגולן, ולא ישבתם שלוש שעות בקור העז וברוח החזקה.

קהלני חגג ב-16 ביוני את יום הולדתו ה-77. את האירוע הגדול הוא לא חגג בגיל שבעים ולא יחגוג בגיל שמונים, אלא בגיל הסמלי – במספר של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפור, לוחמה שעליה קיבל את עיטור הגבורה (בנוסף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים).

האמפיתאטרון ליד האנדרטה היה מלא מפה לפה. דומני שהייתי אחד הבודדים במקום שלא היה שריונר. לכן פחות התרגשתי מטנק המרכבה סימן 4 שהחטיבה הביאה למקום וכל הטנקיסטים הוותיקים נהרו אליו בהתרגשות של ילדים.

מח"ט 7 הנוכחי אל"מ אודי צור העלה על נס את פועלו של אביגדור כיו"ר עמותת החטיבה וגם שאר הדוברים הודו לו על פועלו להנצחת מורשת הגדוד והחטיבה וזכרם של החללים. צור סיפר על פגישה עם חניכי הפנימיה הצבאית לפני ימים אחדים. "למה הלכת לחטיבה 7?", שאל אותו אחד החניכים וצור השיב: "בזכות שני ספרים, 'חשופים בצריח' ו'עֹז 77' ". גיבורם של שני הספרים, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים, הוא אביגדור, שאף כתב את "עֹז 77".

את "עֹז 77" קיבלתי לבר המצווה שלי, ואמנם לא הלכתי לשריון, אך אין ספק שזה ספר שגדלתי עליו. התגייסתי לצה"ל 8 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה זה 8 שנים? כלום. אבל בעיניי מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בה ילד בכיתה ה', הייתה מלחמה היסטורית רחוקה ולוחמיה היו בעבורי בערך לוחמי בר-כוכבא. ותמיד ידעתי, שהמלחמות שלנו בלבנון הן משחק ילדים לעומת מלחמת יום הכיפורים.

כך חשתי גם ביום ההולדת של קהלני, כאשר הלוחמים והמפקדים סיפרו את סיפורי המלחמה. ניכרה והרשימה האהבה וההערצה שהלוחמים הרעיפו על מפקדם גם בחלוף כמעט יובל שנים.

אביגדור השיב להם אהבה בנאום ציוני חוצב להבות.

          * ביד הלשון

הפיל שבחדר – במאמר שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "הפיל שבחדר" (זה היה בנושא האנטישמיות בזרם הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב). שאלה אותי הקוראת ריקי איתן מה מקור הביטוי.

זהו ביטוי ציורי, המתאר מצב שבו אנשים יושבים בחדר, ובשיחתם מסתובבים סחור סחור סביב בעיה גדולה כמו פיל שמונחת מול עיניהם, אך הם מעדיפים להתעלם ממנה.

מקור הביטוי הוא באנגלית – elephant in the room.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.6.21

* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!

* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה, חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות וגיבוש מידי של תכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.

* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.

* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.

דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.

מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה? בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העליה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.

אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.

שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.

הפעם, הדרישה הזאת הייתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה הייתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרך המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).

אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.

* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.

עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.

אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.

* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה.

אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו.

ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם.

יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראל גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השניה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית.

אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.

* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים.

רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים.

בהצלחה!

* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.

אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעיה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.

שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.

שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.

לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.

* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל.

ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, הייתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.

* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה).

יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו הייתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.

* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?

* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקיה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.

אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר… אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן.

אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו.

כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?

* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות.

ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.

* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה.

חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.

* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך", "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה.

ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.

* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק.

הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46.

אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.

* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן הייתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור.

מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות הייתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא  נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר הייתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת. 

* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר.

קדמו לו פרס ונתניהו.

* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון.

מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".

* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים.

ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם.

המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.

* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.

* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי.

נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי.

נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו.

ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.

* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי", הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה.

אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות?

כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא הייתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא הייתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו הייתה "מסוכנת".

כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".

* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".

אני רק מניח את זה כאן.

* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו.

כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.

* הערכה לאדלשטיין – בתכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.

אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין.

מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט.

מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.

* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך.

אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.

* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית.

יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפיה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון.

ברוך שפטרנו!

אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.

בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).

* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת הייתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביע נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות  נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.

* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.

* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ.

לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?

* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". הייתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!

* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן".

מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה.

לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.

* זוהי סאטירה – התכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות.

לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.

* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול". אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.

* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות.

במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן".

מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות".

חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה.

בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון.

כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו.

העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.

* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי.

השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס.

היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח.

במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים", "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים.

ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.

* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.

* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האויב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו.

אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.

* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אמי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב.

היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה.

סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה.

סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.

ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב.

אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.

* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.

* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא הכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן.

לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.

עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.

* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?

* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם.

ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.

          * ביד הלשון

הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.

* "חדשות בן עזר"