צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

לא לפתרון "שתי המדינות" ולא לפתרון "המדינה האחת" – הגיע הזמן לחשוב על דרך שלישית

בשיח הציבורי בישראל, רווח הביטוי "היפרדות". המסר הוא שהגיע הזמן להיפרד מן הפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. הטענה הזו נכונה. אכן, הבטחת זהותה של ישראל כמדינה יהודית עם רוב יהודי לדורות היא עיקרון ציוני מהותי ויש הצדקה לתביעה להיפרד מן הפלשתינאים. אבל הקוראים לכך שוכחים שכבר נפרדנו.

נפרדנו מרצועת עזה. נפרדנו משטחי הרש"פ שבהם חי רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים ביו"ש. מעזה נפרדנו כבר ב-1994, אחרי הסכם אוסלו. כעבור 11 שנים, כפרס על התנהגות רעה, נתנו להם גם את אדמות גוש קטיף, שהפרדנו מהם את תושביהם. רצועת עזה היא ישות מדינית בהנהגת חמאס. הרש"פ היא ישות מדינית בהנהגת פת"ח. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, משטרה וכוחות ביטחון, שב"כ, בתי כלא, שגרירויות במדינות רבות בעולם. נכון, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בחופשיות באזורי הרש"פ, אך זה מחוסר ברירה, אחרי למעלה מאלף ישראלים שנרצחו כאשר צה"ל לא פעל שם וכדי לעצור את הטבח ההמוני.

נכון, עוד אין הסכם קבע ולא יהיה בעתיד הנראה לעין ומי יודע אם יהיה אי פעם. אבל היפרדות – יש ויש.

****

ההתעלמות מן העובדה שההפרדה כבר נעשתה, היא ביטוי אחד לשטחיות של השיח הציבורי בסוגיות הלאומיות ובשאלות החוץ והביטחון של ישראל. קריאה להיפרדות היא יותר סיסמה מאשר מדיניות. איך ניתן עוד להיפרד מעזה? לכבוש אותה מחדש ואז לסגת ממנה? או אולי להפסיק להכניס עובדים מעזה, להפסיק להעביר סחורות לעזה, להפסיק לספק חשמל לעזה? ספק אם המדברים על היפרדות מתכוונים לכך.

ואיך להיפרד משטחי הרש"פ? להפסיק לעצור את המחבלים בביתם ולאפשר להם לפגע בבתינו, כפי שעשו בשנים שבין הסכם אוסלו לחומת מגן? או שמא הכוונה לנסיגה משטחי C שבהם האוכלוסיה הפלשתינאית דלילה, כך שאין זו היפרדות אלא נסיגה לשמה.

רדידות הדיון, כמו בהפרחת סיסמאות ה"היפרדות" מייצגת את השיח כולו.

****

אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד, שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי התנגדות נחרצת למדינה פלשתינאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה התלהמות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"? 

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). על אף דבריו של ראש הממשלה יאיר לפיד הערב בעצרת האו"ם כי "הסכם עם הפלסטינים, שמבוסס על שתי מדינות לשני עמים, הוא הדבר הנכון לביטחון ישראל" אפשר היה לראות כי הוא מודע היטב להרעה הביטחונית שנוצרה בכל פעם שנסוגנו כאשר הציב את התנאי שהמדינה הפלסטינית העתידית "לא תהפוך לבסיס טרור נוסף ממנו מאיימים על שלומה וקיומה של ישראל".

לא בכדי, אחרי יותר מאלף ישראלים שנרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין הוא זוועה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. ה"פתרון" הזה אינו לגיטימי ואינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז ממערב לירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, וגושי ההתיישבות תוחל ריבונות ישראל. הפתרון הזה מבוסס על מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* "דיומא"

צרור הערות 18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. הייתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים.

לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת". וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו הייתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית.

אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעיה שלהם על הזולת. הבעיה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים". והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם", הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור". ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופיה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו הייתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי".

אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין.

הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא הייתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים הייתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו". את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח. "אל תממנו אותנו".

מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני.

יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצדם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. 

יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים.

איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. ויתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עליה רבתי מרוסיה ואוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך.

והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש.

זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש.

בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית". השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה.

כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה.

כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים הייתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?".

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל.

אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעליה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא הייתה קמה המדינה. אבל היא לא הייתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה הייתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא הייתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית הייתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש הייתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם". את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "שטאזי הישראלי".

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב־סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם". וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים". והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן… רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש".

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ונבלים מנוולים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות". בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק".

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מלבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי.

אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי הייתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא הייתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל.

חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

          * ביד הלשון

אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה.

המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה.

ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שנים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה. כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בסימון פטליורה, נשיא אוקראינה שהיה אחראי לפרעות ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

על פוליטיקה קהילתית וביקורת

האם הקיבוץ הוא מערכת פוליטית?

האם יש פוליטיקה בהתנהלות קיבוצית?

התשובה חיובית. בכל מבנה חברתי, שיש בו יותר מאדם אחד, יש פוליטיקה. יש יחסי עוצמה, יש הובלה ולעתים תחרות על ההובלה, יש מנהיגים ומונהגים.

יש בקיבוץ הנהגה נבחרת. יש בקיבוץ רשות מחוקקת – האסיפה ורשות מבצעת – המזכירות ומתחתיה הוועדות.

השאלה היא איזה סוג של פוליטיקה ראוי שיתקיים בקיבוץ?

אם בכל מבנה חברתי יש פוליטיקה, הרי שכך גם במשפחה. אבל יש הבדל של יום ולילה בין פוליטיקה במדינה לפוליטיקה במשפחה.

אמחיש את ההבדל בין שני סוגי הפוליטיקה באמצעות מרכיב אחד – במשפחה נורמטיבית אין אופוזיציה.

אופוזיציה היא גורם חיוני ביותר במערכות פוליטיות כמו מדינה. היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון, תפקידה לחתור להחליף את השלטון, והפרקטיקה שלה היא לתקוף את השלטון, לחפש את מחדליו ולהצביע עליהם, לכרות בריתות פוליטיות נגד השלטון. אין כוונתי רק לאופוזיציה הנוכחית בישראל, שנוהגת כאופוזיציה למדינה, באופן השונה מכל אופוזיציה בעבר. גם האופוזיציה האחראית והממלכתית ביותר – תפקידה להיאבק בשלטון, לחתור להחליף אותו.

במשפחה נורמטיבית, אין שלטון ואין אופוזיציה. וגם אם יש דמות דומיננטית יותר, המשפחה תתפרק אם תפעל בתוכה אופוזיציה. במשפחה נורמטיבית יש הירתמות משותפת למען טובת כלל המשפחה. יש ויכוחים, יש מחלוקות, אך אלו מחלוקות ענייניות פֶּר נושא, ולא התנגדות גורפת של "אופוזיציה".

מן הראוי שפוליטיקה קהילתית, בוודאי קיבוצית, תהיה דומה יותר למשפחה מאשר לפוליטיקה של מדינה. אין מקום לאופוזיציה בקהילה. ויכוחים ומחלוקות לגופו של עניין – כמובן וכמובן. אך לא מפלגות, לא קבוצות לחץ, לא התאגדות של אנשים להיות אנשי-נגד, כלומר אופוזיציה, או אנשי-בעד, כלומר הקואליציה, אלא הכל רתומים למען מטרה משותפת, ותמיכה והתנגדות היא סביב כל נושא בנפרד, בפני עצמו, בדיון ענייני על מה נכון במקרה הזה לקהילה כולה.

כשזו הפוליטיקה בקיבוץ, ביקורת עניינית ובונה מתקבלת כרצויה, מתוך הבנה שאין לה מניעים זרים, אין בה מאבק בהנהגה, אלא היא תרומה לקהילה מצד חברים שרוצים קהילה טובה יותר.

****

ברוב ימיי באורטל מילאתי תפקידים מרכזיים. גם היום, כאשר איני ממלא תפקיד מרכזי, במנטליות שלי ובתפיסתי את עצמי, אני בעל תפקיד וחלק מן המערכת. כאשר אני מותח ביקורת על דבר מה שאינו לרוחי, אני עושה זאת כביקורת מתוך המערכת, שנועדה לשפר אותה. כך נהגתי גם כבעל תפקיד. גם כמזכיר, לא חסכתי ביקורת מהמערכת שבראשה עמדתי. גם הדברים שכתבתי בנוגע למ' באו בדיוק מאותו מקום.

קל לצאת נגד ביקורת בטענה שלבעלי התפקידים יש מידע ולמי שמותח ביקורת חסר המידע. לא כל דבר קשור למידע, אלא להשקפת עולם. חבר יכול למתוח ביקורת כיוון שעל פי השקפת עולמו צעד מסוים הוא שגוי, ואין לכך קשר למידע שיש או אין לו.

ובמקרה דנן, י' טען שבמקום לבקר היה עליי לפנות אליו ולקבל ממנו את התשובות. ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי. אמנם הפניה שלי לא הייתה אליו, אלא לבעל תפקיד אחר. פניתי פעמיים – פעם כאשר יצא המכרז ופעם כאשר התפרסמו תוצאות המכרז. לאחר מכן כתבתי את הדברים.

עצתי לי', ממרום ניסיוני הציבורי והניהולי, היא לא להילחץ מביקורת. לא לראות בה איום, אלא הזדמנות. משוב הוא משאב. לא חייבים לקבל אותה, אבל תמיד ראוי לעודד אותה. ואין כמו המידף, הבמה הקהילתית של חברי אורטל, כדי להשמיע אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.8.22

* לנוכח התיקו – על פי כל הסקרים, גם הסיבוב החמישי יסתיים בתיקו. לגוש נתניהו בן גביר אין רוב. תקרת הברזל שלו היא 59 מנדטים. גם לגוש השינוי אין רוב. הוא אף לא מתקרב ל-61 ותקרת הברזל שלו היא 55 מנדטים. משמעות התוצאות הללו היא סיבוב בחירות שישי. ואיזו סיבה יש לנו להעריך, שהסיבוב השישי יהיה שונה מהתיקו של חמשת קודמיו?

אם אכן תוצאות הבחירות תהיינה כמו הסקרים (יש לזכור שיש עוד למעלה מחודשיים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות) – מה יהיה אז? האם יש דרך לעצור את סחרור סבבי הבחירות הבלתי פוסקים?

המחנה הממלכתי מדבר על "ממשלת אחדות בלעדיו". בעיניי, ממשלה כזו היא הממשלה האידיאלית היום לישראל. לנוכח המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, ולנוכח הקרע והשסע ההולכים ומתרחבים, ממשלת אחדות עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי. היא תוכל להיות כזאת רק בלעדיו. כי נתניהו הוא מחולל הקרע, הוא הסיבה והמסובב של השסע. ממשלת אחדות אתו, עשויה אולי לעצור את סבבי הבחירות, אך לא לאחות הקרעים. השאלה היא האם יש לכך היתכנות.

ליברמן ואחרים אומרים בשכנוע פנימי עמוק, שאם גם בסיבוב החמישי נתניהו לא יזכה לרוב – הוא יפרוש. הלוואי. אבל איזו סיבה יש לנו להניח שינהג הפוך מכפי שנהג אחרי ארבעת הסיבובים הקודמים? הרי בעבר שמענו שממשלה בחסות הרשימה המשותפת תהיה רק להצבעה אחת, כי ביום שנתניהו יעזוב את בלפור, תהיה זחילה מהליכוד לממשלה וגוש נתניהו יתפרק. זה לא קרה, כפי שראינו. נכון לקוות שנתניהו יפרוש במקרה כזה, אך לבטח אין לקבל זאת כהנחת עבודה.

אפשרות שניה היא, שאחרי הפסד נוסף – נתניהו יודח או הליכוד יתפלג. שוב, יש סיבה טובה לקוות שזה מה יקרה, אך אף אדם רציני לא יהמר על כך.

אפשרות שלישית היא שהחרדים אינם בנויים לעוד אופוזיציה, אחרי השנה האחרונה, והם יצטרפו לממשלה בראשות גנץ. והנה, ח"כ גפני, מי שנחשב לחוליה החלשה במפלגות החרדים מבחינת נתניהו, הודיע באופן חד-משמעי שהם ילכו עם נתניהו. זה מה שהציבור שלהם רוצה. אולי במקרה זה החרדים יפעלו לממשלת אחדות לאומית. אולי אפילו לכזו שבה גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון. אולם להצטרף לבד לממשלה עם מרצ וישראל ביתנו? ובכלל, ישראל ביתנו מוכנה לכך? הרי ליברמן מכריז על התנגדותו הנחרצת לקואליציה עם החרדים. אם החרדים יצטרפו לממשלה ללא הליכוד, יתכן שהמחיר שיגבו בעבור הצעד הזה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה לאומית וממלכתית.

ואז – מה? ממשלה שנשענת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת? זה לא יקרה. יש מספיק כוחות במחנה השינוי שלא יתנו לכך יד. וכי לא ראינו במבצע "עלות השחר" את התייצבותה המוחלטת של הרשימה המשותפת לצד הג'יהאד האיסלמי ונגד מדינת ישראל? גם אם תקום, חלילה, ממשלה כזו, אין שום סיכוי שתחזיק מעמד יותר משבועות ספורים, כיוון שניגוד העניינים בין ממשלה, שתפקידה לקדם את מדינת ישראל לבין מפלגה שחזונה הוא חורבנה של מדינת ישראל, לא יאפשר את קיומה. אם תקום, חלילה, היא תיפול במהרה, והציבור ינהר בהמוניו לבן גביר ונתניהו ויעניק להם ניצחון סוחף.

נכון לחתור לממשלת אחדות ללא נתניהו, אך כיוון שהסיכוי לכך קלוש, אין לשלול את האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, עם כל הבעייתיות שבכך.

נכון, כבר ניסינו את זה ואנו זוכרים איך זה נגמר. ולכן, יש להפיק לקחים. בראש ובראשונה, ברור שנתניהו יהיה שני ברוטציה. זה תנאי בסיסי, שלא צריך להיות פתוח לדיון. אם הוא יהיה ראשון, לא תהיה רוטציה. הרי כבר היינו בסרט הזה. הלקח השני, הוא שממשלת אחדות חייבת לכלול גם את יש עתיד, כדי שיהיה כוח פוליטי משמעותי בממשלה למחנה השינוי.

כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו, יש להציב בפניו תנאים שלא יהיה לו קל לקבלם. יתכן שבסופו של דבר גם האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, תתברר כבלתי ריאלית. אבל חייבים לנסות.

* איך תנהג זהבה גלאון – מרצ הפתיעה אותי לטובה בממשלת השינוי. הכרתי אותה כמפלגת אופוזיציה כרונית עם מנטליות של תנועת מחאה. ציפיתי שהיא תהיה החוליה החלשה בממשלה. זה לא קרה.

אולי זה כובד האחריות, אולי זה "דברים שרואים מכאן", אבל מרצ הייתה שותפה לממשלה ששלחה מדי לילה לוחמים למעצרים ביו"ש, והבינה שאלה לא "קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם", אלא הגעה אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע לרצוח בתוכנו. הם הבינו שהפעולות הללו, שכה גינו אותן, הן פעולות המסכלות טרור ומצילות חיי אדם. הם היו שותפים לממשלה ששלחה את צה"ל לפעולות מב"מ בסוריה, בעיראק, באיראן ובמקומות אחרים, והבינו שזה לא "הביריון השכונתי שמשתולל ועושה כל מה שהוא רוצה, רק כי הוא יכול", אלא אלו פעולות חיוניות להגנה על ביטחון ישראל.

מרצ גילתה נאמנות לממשלה שמדיניותה הייתה הפוכה לאידיאולוגיה של מרצ. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה אחרי אוסלו, שהעומד בראשה הצהיר פומבית שהוא מתנגד למדינה פלשתינאית.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה הצבעת שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל מחשבה על נסיגה מהגולן. יש לציין, שבממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. והם הצביעו בעד. כמי שזוכר איזה תפקיד מילאה מרצ בהמרצת נסיגה מהגולן, בשנות המו"מ עם סוריה והמאבק על הגולן, לא יכולתי שלא להתפעל מגודל המהפך.

נכון, הם רטנו כאשר שר הביטחון הכריז על שבעה ארגוני טרור שהם ארגוני טרור, והתנגדו לחוק האזרחות והצביעו בממשלה נגד הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב. אבל הם מעולם לא שברו את הכלים.

זהבה גלאון תמכה בהצטרפות מרצ לממשלה ולא קראה למרצ לפרק את החבילה. אולם בהתבטאויותיה הפומביות ובמאמריה ב"הארץ" היא הייתה אופוזיציה של ממש לממשלה ולא הפסיקה לזנב במרצ שלא תתמוך במדיניות הממשלה. קשה לי לראות את מרצ בהנהגת זהבה גלאון נוהגת כמו מרצ בהנהגת ניצן הורוביץ.

* תנועה של הגשמה – השקפת עולמי החברתית-כלכלית היא בצד שמאל של רצף הדעות. תנועת העבודה הציונית, היא עולמי האידיאולוגי, על כל המשתמע מכך. מדוע, אם כן, איני תומך במפלגת העבודה, אלא מצביע לרוב למפלגות שמייצגות השקפה חברתית-כלכלית שונה בתכלית?

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי.

את השתייכותי לתנועת העבודה, אני מגשים בחיי ובאורח חיי, מדי יום ביומו, מהשכם עד הערב, משחר נעורי; בעליה לגולן, בהקמת התיישבות עובדת בגולן, בחיי כחבר פעיל ומרכזי בקיבוץ שיתופי וכאחד ה"אשמים" בכך שאורטל הוא קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוב הקיבוצים. מבחינה תנועתית, יש לכך משמעות העולה לאין ערוך על הטלת הפתק "הנכון" אחת לארבע שנים (או חמש פעמים בשלוש שנים וחצי).

ב-1992 הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין (דבר שנמנעתי ממנו כאשר פרס עמד בראשה). מלבד הערכתי אליו באופן כללי, הערכתי את עמדתו בנושא הגולן; התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה נלהבת בהתיישבות ובפיתוח, כפי שבוטאה לאורך מערכת הבחירות, כולל בביקורים בגולן ואף בביקור באורטל יום לפני הבחירות. זכרתי גם את תרומתו הגדולה להתיישבות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה.

כה מרה הייתה אכזבתי, כאשר לאחר עלייתו לשלטון הוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. האכזבה הייתה קודם כל מן הפן הלאומי והשקפת עולמי באשר לחשיבות ההתיישבות בגולן הישראלי; השקפה שאותה אני מגשים בחיי בגולן. היא הייתה גם מן הפן האישי – החשש מפני חורבן מפעל חיי, נישולי מאדמתי ועקירתי מביתי. והיא הייתה גם מן הפן התנועתי. מבחינתי, תנועת העבודה היא תנועה שמקימה קיבוצים ומושבים, לא תנועה שמחריבה קיבוצים ומושבים. מפלגת העבודה התומכת בעקירת היישובים מפנה עורף לערכי תנועת העבודה. כמי שדוגל בערכי תנועת העבודה, הפניתי עורף למפלגת העבודה.

לא חשבתי שעוד אצביע אי פעם למפלגת העבודה, אך עשיתי זאת ב-2013. הייתה זו בחירה אישית בשלי יחימוביץ', שאותה אני מעריך ושאני מאמין לה ומאמין בה. עמדותינו בנושאי חוץ וביטחון שונות, אך היא הודתה שאין לכך היום משמעות מעשית (גם אם נרתעה מלומר בגלוי שאין לנו פרטנר). את כל יהבה היא שמה על הנושא החברתי-כלכלי, ובנושא הזה היא ייצגה אותי.

השבר הבא, מבחינתי, היה ההתנגדות של מפלגת העבודה לחוק הלאום. אילו הייתה זו התנגדות רק בטענה שהחוק מיותר והסתדרנו בלעדיו עד כה וניתן להסתדר בלעדיו גם הלאה, ניחא. איני חושב כך, אך אני יכול לחיות עם העמדה הזאת.

אבל היציאה האידיאולוגית נגד חוק הלאום והצגתו כחוק לאומני ואף גזעני, היה בעיטה של מפלגת העבודה בתנועת העבודה הציונית, בדרכה, באידיאולוגיה שלה ובהיסטוריה שלה. חוק הלאום מבטא את הציונות; את השקפת העולם שעמה בנינו את המדינה ובשליחותה פעלה תנועת העבודה כל ימיה. ומכל סעיפי החוק, מפלגת העבודה יצאה דווקא נגד סעיף ההתיישבות. והרי מה יותר תנועת העבודה מהתיישבות ציונית?

לא אחת אני מזדהה עם העמדות והרעיונות שמבטאים נציגי מפלגת העבודה בנושאים החברתיים והכלכליים, אך מפלגת העבודה אינה יכולה להיות המפלגה שלי.

* ז'בוטינסקי כסוציאליסט פופוליסט – הצגתי את עיקרי תכניתו של פרופ' מנואל טרכטנברג למלחמה ביוקר המחיה, באמצעות נטילת אחריות של המדינה והזרמת משאבים למימון הבריאות, החינוך בגיל הרך, התחבורה ועוד.

כצפוי, הגיעו התגובות הימנניות, בואכה ליברטריאניות, על "סוציאליזם פופוליסטי" ו"למה שהמדינה לא תקנה לי גם את האוכל?" וכו'.

וחשבתי בלבי – אם טרכטנברג הוא סוציאליסט פופוליסט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר זאב ז'בוטינסקי, שבחזון מדינת הרווחה שלו, המדינה אחראית להבטיח לכל אזרח את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

* עובדים עניים – אני חבר בוועדת הנחות של מוסד חינוכי. ואני נדהם מהתופעה המדאיגה של עובדים עניים. אנשים העובדים לפרנסתם ואינם מסוגלים לפרנס בכבוד את משפחותיהם. מגזר בולט בתופעה הזאת הוא עובדים סוציאליים. הורים, שבחרו במקצוע שכולו נתינה וסיוע לאנשים "שנשארו מאחור"… נשארים מאחור, כיוון שבחרו במקצוע החשוב הזה. כאשר הורים שהם עובדים סוציאליים נאלצים להתגבר על הבושה ולבקש הנחה לילדם, כי אינם מסוגלים לממן את שכר הלימוד, ואנו רואים את צילום משכורתם האחרונה – זה קורע את הלב.

זאת חרפה חברתית. זאת חרפה למדינת ישראל.

          * ביד הלשון

ניצחו אראלים את המצוקים – שר הביטחון בני גנץ ספד לרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, וכתב בחשבון הטוויטר שלו: " נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים ונשבה ארון האלוקים. צער עמוק על מותו של חכם שלום כהן זצוק"ל, נשיא מועצת חכמי התורה".

מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.8.22

* ממשלת אחדות בתנאים מסוימים – ממשלת אחדות עם נתניהו אינה רצויה, אך היא עדיפה על שתי האלטרנטיבות האחרות: ממשלה צרה צרורה עם בן גביר או ממשלה צרה צרורה עם המשותפת. כאשר אלו האלטרנטיבות, ממשלת אחדות עם נתניהו היא הרע במיעוטו.

אולם ממשלה כזאת מחייבת עמידה על ארבעה תנאים. א. הכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתחום. ב. נתניהו יהיה שני ברוטציה. למה? כי אם הוא יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו. ג. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיה בידי גוש נתניהו. משמעות הדבר, היא שתיקי הביטחון, החוץ והאוצר יהיו בידי גוש נתניהו. ד. זכות וטו לגוש השינוי על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט.

* כססתי את הציפורניים – כאשר נמסר על מסיבת עיתונאים "חשובה" עם בן גביר, ממש כססתי את הציפורניים. מה הוא יראה לנו הפעם? סמל שנתלש מרכבו של לפיד?

* חוק המורשע – אני תומך, כפי שכתבתי פעמים רבות, ב"חוק הנאשם", על פיו מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה. בנושא הזה אני בהחלט תומך בעמדתו הצודקת של נתניהו, כפי שהביע אותה והצביע עליה כאשר אולמרט היה רוה"מ. אגב, נתניהו דרש את התפטרותו של אולמרט כשרק החלה החקירה נגדו. אפשר לכנות זאת "חוק החשוד".

לצערי, לא היה לחוק הזה רוב בכנסת הקודמת ולכן הוא לא עלה להצבעה. איני יודע אם כך יהיה גם בכנסת הבאה. אך גם אם לא, יש לכל הפחות לתקן אבסורד הזוי בחוק הקיים. על פי החוק הקיים, ראש הממשלה יכול להמשיך לכהן כל עוד לא הורשע הרשעה חלוטה. מה הכוונה? שגם אם הוא הורשע בדין, אך הגיש ערעור, הוא יכול לכהן, כל עוד הערעור לא נדחה.

ההיגיון בהתנגדות לחוק הנאשם (ולמרות תמיכתי בחוק, יש בהחלט, בעיניי, היגיון בעמדה האחרת), מבוסס על חזקת החפות. נאשם הוא בחזקת חף מפשע, כל עוד לא הורשע בדין, ועל כך מבססים המתנגדים את התנגדותם. אולם בערעור, המערער אינו בחזקת חף מפשע, אלא בחזקת אשם, כיוון שהורשע בדין. בעוד במשפט, הנאשם זכאי אלא אם הוכח אחרת, בערעור המערער אשם אלא אם הוכח אחרת. בעוד במשפט, חובת ההוכחה היא על התביעה, בערעור, חובת ההוכחה היא על המערער.

על פי החוק הקיים, ראש ממשלה שהורשע בפלילים והוא בחזקת אשם, יכול להמשיך לכהן כראש הממשלה עד אחרי הערעור, וזה יכול לקחת שנים. אם אי אפשר להסכים על חוק הנאשם, יש למצער לגבש הסכמה לכל הפחות על חוק המורשע.

* בקרוב על מסכנו – בימים הקרובים תעשיית השקרים וההסתה תציף אותנו בחומרי השמצה, שיימינג ופייק ניוז למכביר על איזנקוט. איזה אפס הוא היה בצבא, איזה רמטכ"ל גרוע הוא היה, שהוא בכלל בוגד ומושחת. והתוצרים ידוקלמו בידי ההמון הביביסטי.

* נפרדנו – איזנקוט קרא בנאומו להיפרד מן הפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. הוא צודק. זה עיקרון ציוני מהותי. אבל הוא רק שכח שכבר נפרדנו.

נפרדנו מרצועת עזה. נפרדנו משטחי הרש"פ שבהם חי רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים ביו"ש. מעזה נפרדנו כבר ב-1994, אחרי הסכם אוסלו. כעבור 11 שנים, כפרס על התנהגות רעה, נתנו להם גם את אדמות גוש קטיף, שהפרדנו מהם את תושביהם. רצועת עזה היא ישות מדינית בהנהגת חמאס. הרש"פ היא ישות מדינית בהנהגת פת"ח. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, משטרה וכוחות ביטחון, שב"כ, בתי כלא, שגרירויות במדינות רבות בעולם. נכון, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בחופשיות באזורי הרש"פ, אך זה מחוסר ברירה, אחרי למעלה מאלף ישראלים שנרצחו כאשר צה"ל לא פעל שם וכדי לעצור את הטבח ההמוני.

נכון, עוד אין הסכם קבע ולא יהיה בעתיד הנראה לעין ומי יודע אם יהיה אי פעם. אבל היפרדות – יש ויש.

* טפילים חסרי מצפון – גדי איזנקוט שירת כל חייו הבוגרים כלוחם ומפקד בצה"ל. הוא שרת כלוחם ומפקד בגולני, עד תפקיד המח"ט, ומפקד בכל שדרות הפיקוד על תפקיד הרמטכ"ל. תמיד בדרג המסתער. פעמים רבות תחת אש. תמיד מתוך נכונות למסירות נפש.

וכך מתאר אותו גיבור המקלדת רוגל אלפר: "מוג לב… שרתָּ גם את עצמך, אתה לא איזה אלטרואיסט… לו היה איזנקוט מפגין בקרב התנהגות מוגת לב כמו זו שהוא מפגין בסוגיה הפלשתינאית, הוא היה משתחרר מצה"ל רב"ט אחרי ישיבה בכלא על עריקה… איזנקוט הפחדן… הוא לא אמיץ… עגלה ריקה".

במה זכה איזנקוט שהורעף עליו כל הטוב הזה? בכך ש"אין לו אומץ לב" לומר שישראל היא "מדינת אפרטהייד". ולכן, "לכל סרבנית מצפון יש אומץ לב ציבורי גדול לאין שיעור ממה שיש לאיזנקוט". "סרבנית מצפון" זה שם מכובס לעריקה מצה"ל.

ומן הראוי לשרש מהשיח הישראלי את המונח השקרי "סרבני מצפון". אין שום מצפון בעריקה מצה"ל, אין שום מוּסָר בהשתמטות מהגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל, אין שום ערכים בהשתמטות משירות למען המדינה. להיפך, מדובר בנמושות; בטפילים שחיים על הדם של בנינו. אנשי המצפון הם אלה שנותנים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ושמחרפים את נפשם על הגנתם. הסרבנים הם פרזיטים, שבזכות אחיהם שמגינים על עליהם, הם יכולים לפעול בחופשיות, להשמיץ את המדינה ולהיות משת"פים עלובים של אויביה.  

* הפשקוויל הבא – והרי התחזית: אם מחר רוגל אלפר לא יפרסם פשקוויל של שמחה לאידה של משפחת פיטוסי, שבנה נהרג בתאונת ירי בטול-כרם, הוא יפרסם אותו מחרתיים. ההימור שלי – מחר.

* עוכרי הארכיאולוגיה – יהודה ושומרון הם אזור רווי בארכיאולוגיה, המלמדת על תולדות עם ישראל בארץ ישראל ובכלל על ההיסטוריה של המזרח הקדום. לכן, הוא אזור מבוקש לחפירות ומחקרים ארכיאולוגיים.

פשקוויל המערכת של "הארץ" יצא חוצץ נגד חפירות ארכיאולוגיות ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים, כי הן "פעולה בלתי חוקית בשטח כבוש… אינה לגיטימית… הכחשת הכיבוש" וכו' וכו'.

זו עמדה עוכרת מדע, עוכרת מחקר, עוכרת ארכיאולוגיה. זו עמדה חשוכה המנוגדת לערכי הנאורות. זו עמדה הדורשת להכפיף את המחקר המדעי לשיקולי פוליטיקה רדיקלית. מערכת השוקניה תוקפת את האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל, שהעיתון כמובן מתנגד לעצם קיומה.

האמת היא שהם בעיקר חוששים מן הממצאים של החפירות, המחזקים את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, או בלשונם את "הנרטיב של זכות יהודית על השטח". נרטיב…

* אמי פלנט – שמעתי בצער על פטירתו של אמי פלנט, בעל עיטור העוז, שתחת פיקודו של קהלני היה בין בולמי הפולש הסורי בגולן, בקרב עמק הבכא, במלחמת יום הכיפורים.

הכרתי את אמי פלנט בתנועת הדרך השלישית. הוא היה מנכ"ל המפלגה ואח"כ מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, בתקופת כהונתו של קהלני כשר.

בשנה שעברה השתתפתי באירוע של יוצאי חטיבה 7 ליום הולדתו ה-77 של קהלני, שנערך באתר עמק הבכא. בלט בהיעדרו אמי פלנט, ושם שמעתי שהוא מתמודד עם מחלת הסרט. ביום שני הוא נפטר.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אפעל – השם אפעל הוא ראשי תיבות של אגודת פועלים עברית לאומית. אפעל קם כקיבוץ עירוני, בבקעת אונו. החזון של מייסדיו היה לרכוש קרקע בתוך העיר, ולהיות קיבוץ בתוך עיר, אך בשל העלויות הגבוהות של הקרקע, נגאלה קרקע בבקעת אונו, ליד כפר אז"ר, ושם קם הקיבוץ. הקימו אותו קבוצה של פועלים בהנהגת ד"ר שמעון גלביץ ואליהם הצטרפה קבוצה של כעשרים יוצאי קיבוצים שעבדו בנמל תל-אביב. הקיבוץ עלה לקרקע בתחילת 1947. הקיבוץ גבל בכפרים ערביים רבים והוא היישוב הראשון שהותקף במלחמת השחרור, כבר ב-4 בדצמבר 1947, חמישה ימים בלבד לאחר החלטת כ"ט בנובמבר. חברי הקיבוץ ותגבורת של ההגנה בלמו את ההתקפה. בחודשים שלאחר מכן היו עוד שתי התקפות על הקיבוץ ואירועי ירי רבים. לאחר המלחמה, קיבל הקיבוץ אדמות של כפרי הפורעים שתקפו אותו ונטשו. וכך, חלק מחבריו החלו לעסוק בחקלאות, בניגוד לחזון המקורי של הקיבוץ העירוני. ב-1949 התקבל הקיבוץ לתנועת הקיבוץ המאוחד. ב-1952 הקיבוץ התפרק, בשל סכסוכים פנימיים, פער בין החקלאים לעובדים בעיר והעדר מנהיגות (ד"ר גלביץ נפטר במפתיע בגיל 47 עוד טרם עלה הקיבוץ לקרקע).

על שטח הקיבוץ קמו הסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהיום הוא הסמינר של התנועה הקיבוצית כולה וכפר הגמלאים "נווה אפעל" של רשת "משען".

ב-1969 הקימה חברת "שיכון עובדים" את שכונת הווילות היוקרתית רמת אפעל. השכונה הייתה ועד מקומי במסגרת המועצה האזורית אונו, שב-1984 שינתה את שמה למועצה האזורית אפעל. רמת אפעל פעלה כיישוב קהילתי עד 2008, אז סופחה כשכונה לרמת גן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.8.22

* ככה יעשה לאיש – נתניהו כמעט הצליח לחסל את יולי אדלשטיין. מי שזכה במקום הראשון בשתי מערכות הבחירות המקדימות הקודמות בליכוד, גורש בבושת פנים לירכתי הרשימה. שנתיים של חיסול ממוקד בידי תעשיית השקרים וההסתה עשו את שלהם. וכי מה יש לציוני ממלכתי לעשות בליכוד הביביסטי? ממלכתי – החוצה! החוצה!!!

ואף על פי כן, היו מספיק ליכודניקים שהשאירו אותו ברשימה.

* איש קיצוני ומסוכן – כאשר בג"ץ התערב שלא בצדק בפעולת הכנסת, יולי אדלשטיין הודיע על התפטרותו מן התפקיד, כי מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ. הוא לא העלה על דעתו שהכנסת לא תציית לפסיקת בית המשפט. יריב לוין קרא לו לא להתפטר, אלא להפר בגלוי את צו בג"ץ. הוא הציע פוטש של יו"ר הכנסת. "אסתר חיות מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט ולפתוח את ישיבת המליאה בעצמה", הוא אמר. במילים אחרות, הוא קרא ליו"ר להורות למשמר הכנסת להתעמת עם משמר בתי המשפט.

יולי אדלשטיין, כיו"ר הכנסת, שמר על המסורת של כל היו"רים, מאז יוסף שפרינצק, היו"ר הראשון – התנהלות ממלכתית, של אדם המייצג את כלל הכנסת ומגן עליה, על כבודה ועל מעמדה. יריב לוין לא ניסה לייפות את העובדה, שהוא רואה את תפקידו כיו"ר הכנסת כשליחו של נתניהו, ובכך הכפיף את הרשות המחוקקת למנהיג העליון. וכעת הוא מנסה להכפיף למנהיג העליון גם את הרשות השופטת.

יריב לוין הוא אחד הפוליטיקאים החכמים בכנסת, המשכילים, המעמיקים, הרהוטים, הבקיאים בחומר. והוא אדם קיצוני ומסוכן.

דחיקתו של יולי אדלשטיין, שהיה מס' 2 עד כה, לתחתית הרשימה, והחלפתו ביריב לוין, היא סמל להידרדרות הליכוד, ממפלגה לאומית ליברלית ממלכתית, למפלגת פולחן אישיות פופוליסטית ביביסטית, המסכנת את הדמוקרטיה.   

* לזכותו של יריב לוין – דווקא בשל הביקורת שמתחתי על לוין, וראייתי אותו כאדם קיצוני ומסוכן, אני רואה לנכון, למען ההגינות, להציג גם את זכויותיו.

בתוך הליכוד, היה זה יריב לוין שדחף בהצלחה את חוק יסוד משאל עם, שהוא נדבך מהותי ומשמעותי בדמוקרטיה הישראלית וחיזוק משמעותי לריבונות הישראלית. יש לציין, שנתניהו מאוד לא רצה בחוק, ובמשך שנים מרח, התחמק, מסמס ועשה הכל כדי לייבש אותו. יריב לוין לקח זאת כפרויקט אישי, והביא לתמיכת הליכוד בחוק. בסופו של דבר, מי שהביא לקבלת החוק, היה נפתלי בנט, אז מנהיג הבית היהודי, שהשתמש לשם כך בזכות שהייתה לכל סיעה בקואליציה להביא להצבעה חוק יסוד.

אני מציין לזכותו של לוין גם את מה שבזמן אמת שללתי אותו – יחד עם נתניהו הוא האיש שהביא לברית בין הליכוד לרע"ם. הוא היה אז יו"ר הכנסת, מנסור עבאס היה סגנו ויחד הם רקחו את המהלך שהוביל לפילוג הרשימה המשותפת והפיכת רע"ם לרשימה עצמאית, כדי להעניק את השלטון לנתניהו באמצעות רע"ם, אחרי שאיבד סיכוי להרכיב קואליציה של מפלגות ציוניות. כזכור, בצלאל סמוטריץ' הכשיל בסופו של דבר את המהלך. למה אני רואה את המהלך הזה כחיובי? כי הוא קידם את רעיון ההשתלבות של ערביי ישראל במדינה, ברגע שהם בוחרים להשתלב בה ולא מנסים לרשת אותה.  

* לתשומת לבו של יריב לוין – מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין.

* השר הגרוע בתולדות המדינה – אמיר אוחנה הוא השר הגרוע בתולדות המדינה. היו לאורך השנים שרים גרועים, שרים שכשלו, אך אמיר אוחנה הוא השר היחיד בתולדות המדינה, שבא להרוס במזיד את התחום שעליו הוא אחראי. אוחנה היה מלאך חבלה, שליח לדבר עבירה, שנשלח למשרד המשפטים כדי להיות סוס טרויאני במערכת המשפט.

כאשר בממשלת האחדות הלאומית נאלץ הליכוד לוותר על תיק המשפטים, נשלח הפרויקטור להרס מדינת החוק להמשיך את מפעלו במשרד לביטחון הפנים. התוצאה הישירה – מחדל הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" ואסון הר מירון.

ועל כך גמלו לו מצביעי הליכוד בשיבוצו במקום השישי ברשימה (אגב, קראתי כמה אנשים שנשבעו שהוא ייבחר למקום הראשון. כלומר, זה עלול היה להיות אפילו עוד יותר גרוע).

* תועמלן בנשמה – בתקופת המאבק על הגולן, "ידיעות אחרונות", שהיה מגויס לתמיכה בנסיגה, השתמש בקלף מנצח להינדוס תודעת הציבור. הקלף המנצח הוא כתב העיתון בעל האזרחות הצרפתית, בועז ביסמוט. ביסמוט נשלח לפחות פעמיים לדמשק, להביא את מסר ניגוב החומוס בדמשק, אם רק ניפטר מהגולן. כתבותיו היו נוטפות צוף וחומוס, על הסורים שוחרי השלום. לא הייתה זו עיתונות. זו הייתה תעמולה לשמה.

תועמלן היה ותועמלן נשאר. כך היה ב"ישראל היום". כך היה ב"אולפן שישי". כך הוא יהיה בכנסת.

* אין משפט צדק ללא ייצוג הולם – עו"ד טלי גוטליב, שנבחרה לרשימת הליכוד בכנסת, מגלמת את כל הרע והמכוער בביביזם – השנאה למדינת החוק ולמערכת המשפט, הפצת תאוריות קונספירציה, התלהמות כלפי אנשי הפרקליטות, הרצון להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, הניסיון להלך אימים על הפרקליטות, בנוסח "נפטר את כל הבכירים ששמים לנו מקלות בגלגלים" וכיו"ב.

אבל לא על כך תוקפים אותה מכל הכיוונים, ובנושא שעליו תוקפים אותה – התוקפים אינם צודקים. תוקפים אותה על כך שכעו"ד היא מייצגת אנסים.

אין משפט צדק בלי הגנה מקצועית טובה לכל נאשם. כל אדם ראוי לייצוג, יהיה הנאלח שבפושעים; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאצים. הסניגורים של אותם פושעים, שבזכות התייצבותם להגן על הפושעים, מאפשרים משפט צדק, מבצעים שליחות ציבורית וחברתית חשובה. אוי למערכת משפט, שאין בה ייצוג הולם לנאשמים. אוי לחברה, שאין בה משפט צדק.

העובדה שסניגור מייצג פושע, אין משמעותה בשום אופן תמיכה בפשע. למעט מקרים שבהם ההגנה היא מתוך הזדהות אידיאולוגית עם פושעים לאומנים, כמו במקרים של לאה צמל ואיתמר בן גביר.

* הליכוד ופרדוקס ההתנתקות – כצפוי, גלעד שרון לא נבחר בפריימריז של הליכוד. התעמולה נגד בחירתו ציינה את חלקו המשמעותי בעקירת גוש קטיף. זה נכון. אבל זה מגוחך, כאשר מדובר במפלגה, שהעומד בראשה, מאז חודשים ספורים לאחר העקירה ועד היום, תמך בה והיה שותף לה.

מכונת הכביסה של תעשיית השקרים וההסתה מפיצה נראטיב שקרי, לפיו נתניהו התנגד להתנתקות ואף שהוא עמד בראש המתנגדים. ולא ייאמן כמה רבים, ובהם רבים שכבר עמדו על דעתם באותה תקופה, מדקלמים בשכנוע עצמי עמוק את הפייק נראטיב הזה.

זהו שקר; אחד השקרים החביבים על נתניהו. לא זו בלבד שהוא תמך בעקירה – מעמדו הציבורי הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו, כנראה בצדק, שמאחורי הקלעים הוא גם פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. לא זו בלבד שהצביע בעד, הוא ניסח עבור שרון נוסחת "פשרה" שתבטיח את הרוב הזה. למשל, נוסחה שבעטיה לימור לבנת הצטרפה להצבעתו בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. אגב, בנאומו פנה נתניהו לאורי אריאל ואמר לו: 'אני דורש משאל עם, אבל אני אעשה הכל כדי שההתנתקות תעבור'.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

תעשיית השקרים שלו הפיקה סרטון שקרי המנסה להציג אותו כמי שהתנגד לעקירה. אם חצי אמת גרועה משקר, רסיסי אמת הם שקר בריבוע. בשעה שנתניהו תמך בעקירה והצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעדה, הוא במקביל גם דיבר נגדה. בשעה שהודיע על תמיכתו בעקירה במשאל חברי הליכוד, יש עדויות שהוא גם פעל מאחורי הקלעים לשכנע חברי ליכוד להצביע נגד. הסרטון אוסף את הרסיסים האלה כדי להציג תמונת כזב על התנגדותו, כביכול, לעקירה. זהו שקר וכזב. אפילו בסטנדרטים של תעשיית השקרים של נתניהו, סרטון התעמולה הזה קיצוני בשקרנותו.

במסגרת הפריימריז, מירי רגב הותקפה על חלקה בהתנתקות כדוברת צה"ל. איני חשוד באהדה לרגב, אבל בנושא הזה הביקורת עליה אינה מוצדקת. היא לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית אלא קצינה בצה"ל, וחובתה הייתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. איני יודע מה הייתה אז דעתה הפרטית, אך זה ממש לא רלוונטי.

* האויב של עומר בר לב – תמונה המסמלת את נפילתו של השר לביטחון פנים עומר בר לב: בר לב מגיע לאזור פיגוע בתל-אביב, כדי לעמוד מקרוב אחרי המרדף ולמלא את משימתו כשר לביטחון פנים. למקום הגיע גם הפרובקטור הכהניסט החוליגן, שכמו ערפד מגיע לכל מקום שבו הוא מריח דם, כדי להסית, להתסיס, לשלהב יצרים ולפרוץ בפסטיבל מחולות על הדם, כשהוא חמוש בחסינות הפרלמנטרית. החוליגן הכהניסט הסתער על השר, כדי להפריע לו במילוי תפקידו, בצווחות, והתקשורת כמובן עטה על ההצגה. במקום להתעלם, בר לב החל להתווכח אתו בקולניות, כאילו יש לו סיכוי בקרב צווחות עם מי שהפרובוקציה והצווחנות אומנותו מאז ימי נעוריו (לצד תלישת סמלים ממכונית רוה"מ). זאת התמונה שיצאה מן האירוע – שני פרצופים מביטים זה בעיני זה, האחד כולו שנאה ופרובוקציה והשני – מבוכה. מפקד סיירת מטכ"ל, מייסד ארגון "אחרי", עומד נזוף מול הביריון שלא שירת יום אחד בחייו בצה"ל או בשירות לאומי; מי שכל חייו רק גרם נזק.

עומר בר לב קיבל על עצמו תפקיד קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. לשקם את משטרת ישראל; ארגון שהממשלה הקודמת ראתה בו אויב, פעלה נגדו ופגעה בו בחמש השנים האחרונות. להתמודד עם ירושה קשה של אובדן הריבונות הישראלית בנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות. להתמודד עם ירושה קשה של פשיעה ונשק בלתי חוקי למכביר במגזר הערבי. יחד עם סגנו סגלוביץ', בר לב עשה עבודה טובה, ואף שחלפה שנה אחת בלבד, בהחלט רואים כבר שיפור משמעותי במאבק בנשק הבלתי חוקי, במלחמה בטרור החקלאי, במלחמה בפרוטקשן ובמשפחות הפשע. בר לב עשה עבודה טובה, אך האויב שלו היה… הוא עצמו, בשורה של אמירות מביכות, כמו ההתחייבות לרדוף, לתפוס ולהכניס לכלא מחבל שנהרג בפיגוע ועוד. תדמיתו ירדה לשפל, והוא הודח בפריימריז. חבל.

* לגיון הזרים – כל חייו שרת יאיר גולן, כלוחם ומפקד, בצבא ההגנה לישראל. היום, כדי להחניף לבייס בפריימריז, הוא מכנה את צה"ל "צבא הכיבוש".

* לאומן גס רוח ואלים – את חכל"ש דב חנין נהגתי להגדיר "יהודי המחמד של הרשימה המשותפת". לעופר כסיף, גם באירוניה וכבדיחה אי אפשר להצמיד את השרש חמד. איש רע, גס, אוטואנטישמי נתעב, חוליגן אלים. מכל חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הלאומן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר. בחירתו במקום המשוריין ליהודי בחד"ש, מבטא את הקיצוניות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. רשימה שמסוגלת להחזיק בתוכה אנטישמי מיליטנטי כמוהו, היא פסולת-חיתון באופן מוחלט לכל קואליציה, בלי סיפורי "הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ" וכו'.

* כלכלה ציונית – שר התקשורת יועז הנדל הודיע על החלטתו לחוקק רפורמה חדשה שתחייב את נטפליקס, דיסני, סלקום ופרטנר להשקיע מיליונים בתכני מקור. על כך, נמתחה עליו ביקורת שצעד זה אינו ליברלי – הרגולטור אינו צריך להתערב בשוק החופשי.

יועז הנדל דוגל בכלכלת שוק כשיטה כלכלית, אך לא כדת, העומדת מעל לכל שיקול וכל ערך. מיזם הדגל שלו כשר התקשורת, הוא פריסת הסיבים האופטיים; מיזם שהקפיץ את ישראל מהמקום המאה בעולם, לצד מדינות עולם שלישי, לצמרת העולמית ולמקום הראשון בקצב פריסת הסיבים. השבוע יועז השיק את פריסת הסיבים בנווה אור שבעמק המעיינות, בשבוע שעבר – בחד-נס שבגולן. השוק החופשי לא היה פורס סיבים בגליל ובנגב, בגולן ובערבה, במגזר הכפרי וביש"ע, במגזר הערבי ובפריפריה החברתית. רק התערבות הרגולטור איפשרה את המיזם הציוני הזה.

גאולה כהן אמרה פעם שלא מעניינת אותה כלכלה סוציאליסטית ולא כלכלה קפיטליסטית, אלא כלכלה ציונית.

אגב, האם כלכלות העולם ובהן כלכלת ישראל התאוששו מהקורונה בדרכי השוק החופשי?

* מחוץ לקופסה – כאשר מדובר על המחויבות הגדולה של ישראל להחזיר את החטופים ואת גופות חללי צה"ל שבידי חמאס, המחשבה הראשונה שעולה, היא עסקאות חליפין נוסח עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים ועסקת שליט. אלא שהעסקאות הללו עלו לנו במחיר דמים כבד, ואסור לחזור עליהן.

כמובן שהדרך הראויה היא דרך אנטבה, כלומר חילוץ בידי צה"ל. אך אפשר לחשוב על דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

כתבה לראש הממשלה אורנה שמעוני:

אדוני ראש הממשלה כל הכבוד!

מבצע שהשיג מטרותיו.

עכשיו הרגע להשיב את הבנים!

ביקשת אדוני ראש הממשלה שיביאו לך הצעות. אני האישה הקטנה מציעה מה שהצעתי ביומיים האחרונים לכמה "יועצי על" בתקשורת.

הצעתי היא: תמורת עוד 1,000 עובדים (היום כבר עוברים 15,000 ללא תמורה) נוספים עליהם, להשיב את הבנים ולהוסיף עוד 1,000 ועוד 1,000 לפי המשא ומתן.

עד שיסכימו. לא להתקפל ולא לקבל סירוב.

זה חשוב מאוד לחמאס, אתה אדוני הן יודע, שהם מקבלים חלק מכל משכורת. חשוב להם הכסף ויותר מכך אהדת העם הפלסטיני. לא רק יורים גם עובדים.

נהדר לעזתים.

גם לנו כמדינה.

זה הזמן, זו השעה אחרי מבצע שכל מטרותיו הושגו.

עכשיו תחזיר את הרעות עם הבנים.

תחזיר את הערבות ההדדית, שהביאה במבצע עליו ניצחת, לניצחון רק עם השבת הבנים.

לא משאירים חייל בכל מצב שהוא בשדה הקרב.

איתם עם חללי צה"ל את הבנים החיים.

ראש הממשלה יאיר לפיד זו שעתך!

תשיב את הבנים!

מעריכה אותך מאוד ואת מנהיגותך כראש ממשלה.

אורנה שמעוני.

האם ההצעה, כמות שהיא, מעשית? איני יודע. אבל זה הכיוון. לא לחזור על שגיאות העבר, אלא לחפש דרכים חלופיות, יצירתיות.

* סליחה שלא נהרגנו – מאז תחילת מבצע "עלות השחר", השוקניה באטרף. בכל מלחמה, מבצע או סבב הם תוקפים בחריפות את ישראל, אך הפעם – ביתר שאת. במה שונה המבצע הזה מקודמיו, שכל כך מעורר את חמתם?

ההבדל הראשון, הוא שהפעם ישראל נטלה את היוזמה, במכת מנע מקדימה. כך הם יכולים לחגוג על טענת ה"תוקפנות". הרי בעיניהם, נכון היה לאפשר לג'יהאד האיסלמי לבצע את זממו ולשגר טילי נ"ט לעבר אוטובוסים אזרחיים ישראליים. ורק אז… ואז מה? אז הם היו תומכים בתגובה הישראלית? חחחח. כפי שהם תמכו בפעולות התגובה הישראלית על הטרור בעבר.

ההבדל השני, שבאמת מטריף אותם, הוא שהפעם אין הרוגים ישראליים. הם אינם יכולים לסבול את המחשבה הזאת. הפעם, אפילו הדבר היחיד שניחם אותם, ניטל מהם. גדעון האו האו: "זה היה אחד המבצעים המשחיתים ביותר שידעה ישראל. לא בחצי חינם כמו קודמיו בעזה, אלא הפעם בחינם, על מלא. לא טיפת דם ישראלית, לא בית שחרב, לא גינוי מהעולם, ולו רפה. במחיר אפס שכזה, התאווה לעוד מבצעים תגדל כמובן. שלשום בשכם כבר היה אפשר להיווכח בתוצאות. לשחצנות הרגילה נוספה עכשיו גם התחושה הממכרת של הניצחון הקל והמתוק. רק הביאו לנו עוד מלחמות במחירי רצפה. הרי איש לא נהרג וכמעט שום בית לא נפגע ב'עלות השחר' ".

ועכשיו, גדעון לוי רוגל אלפר מתנפלים על החברה הישראלית, בשל הכתבות על מותו של הכלב זילי בחיסול המחבל בשכם. איזה חוסר הומניות של החברה הישראלית – מתאבלת על כלב, ולבה גס על ילדה בת חמש שנהרגה בעת סיכול ממוקד במבצע "עלות השחר". ורוגל אלפר לועג לכך שהצבא שהרג את הילדה מתיימר להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם.

נתחיל בהרג ילדים. לא ילדה אחת נהרגה ב"עלות השחר" אלא שישה. עוד חמישה ילדים נהרגו מירי רקטה ששוגרה לישראל ונפלה בעזה. אם רקטה אחת הרגה חמישה ילדים, נכפיל זאת באלף רקטות ששוגרו לישראל במהלך המבצע, נבין מה ניסה גא"פ לעשות במבצע – לרצוח אלפי אזרחים ישראליים. כל אלף הרקטות שוגרו במכוון למטרות אזרחיות.

ואילו צה"ל, אכן, הצבא המוסרי ביותר בעולם, עצר פעולת סיכול כיוון שהטייס זיהה אזרחים שעלולים להיפגע. מפקד חיל האוויר פיקד באופן אישי על מכת הפתיחה, כדי להבטיח שלא ייפגעו בלתי מעורבים. צה"ל, יותר מכל צבא אחר בעולם, עושה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. אחוז הבלתי מעורבים שנהרגים בפעולות צה"ל, נמוך לאין ערוך משל כל צבא אחר בעולם, ובמבצע הזה – ביתר שאת. הפשע נגד האנושות של המחבלים כפול – גם ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית וגם ירי מתוך אוכלוסיה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.

עודא בשאראת, גדעון לוי ורוגל אלפר מלינים על כך שאיננו מתמקדים בילדה שנהרגה, תמונתה אינה מתנוססת בכלי התקשורת ושמה אינו מוזכר. וכי יש עם כלשהו בעולם, שבמלחמה מתייחד עם ההרוגים בצד השני? כן, כאשר כלב הלוחם בשורות ימ"מ נופל בקרב, ראוי שנזכיר אותו. במותו, הוא הציל חיי לוחמים ישראליים, למגינת לבם של לוי ואלפר.

סיבה נוספת לזעם השוקניסטי על המבצע, הוא הזהות של ראש הממשלה והממשלה שהחליטה עליו וניהלה אותו. כל עוד את המבצע מובילה ממשלת "ימין", ניחא. אבל יאיר לפיד? כותב עודא בשארת: "בישראל מנהיג בעל רקורד אזרחי אינו נחשב. בלי טבילת אש, או ליתר דיוק טבילת דם, הוא נחשב לצולע. הרקורד האזרחי טוב לרכרוכיים, לא לנכדי המכבים. ואם לאיש הימין די בתעודת הזהות הימנית שלו — לעומתו איש המרכז, או מה שנקרא 'שמאל ציוני', זקוק למשהו נוסף בשביל להיכנס לפנתיאון המנהיגותי: דם פלסטיני או דם לבנוני, תלוי בעונה… בעל בריתו של לפיד בממשלת השינוי, בני גנץ, החל את מסע הבחירות שלו בהצגת 1,364 גולגולות פלסטיניות שקצר בעזה. לפי שעה לפיד עדיין מדשדש בתחתית המאה הראשונה… אל תעצור לפיד. מנהיגות בישראל בנויה על גולגולות של פלסטינים".

ואם זה החטא של השמאל הציוני, מבטיח עודא את העונש – נתניהו. העונש לפרס על מבצע "ענבי זעם" היה נתניהו. העונש לאולמרט על מלחמת לבנון השניה היה נתניהו. ניצחון נתניהו יהיה העונש ללפיד על "עלות השחר". "לכן ברצוני לבשר למכובדים העוסקים בהמרת מטבעות דם־קולות, שהדם הפלסטיני אינו מעניק קולות, אלא בעיקר מעניש את המספסרים בו… לכן כבר מהיום אפשר לומר: ביי ביי לפיד, מברוכ נתניהו".

בשם ההנהלה וצוות העובדים אני מתנצל בפני גדעון לוי: סליחה שלא נהרגנו.

* מכה מקדימה – מנחם רהט העלה על נס, בצדק, את מכת המנע המקדימה במבצע "עלות השחר". הוא טען שהיוזמה מנוגדת למדיניות התגובה ב-13 השנים האחרונות. באשר לעזה הוא צודק, אך יש לזכור שבאותן שנים החלה המב"מ, מערכה בין מלחמות, בסוריה ואף מחוצה לה, נגד התבססות איראן בסוריה ונגד התעצמות חיזבאללה. במערכה הזו צה"ל נוטל יוזמה ואינו מסתפק בתגובה. מדיניות זו החלה בתקופת ממשלת נתניהו והתרחבה בממשלת בנט-לפיד.

* בלתי תקין – ניצן הורוביץ צודק בביקורתו על כך שלא כונס הקבינט להחליט על המבצע.

אני תומך בכל לבי במבצע, ואין לי ספק שהקבינט היה מאשר אותו. אבל גם כשהתותחים רועמים, הדמוקרטיה צריכה לפעול. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, אינם יכולים להיות תחליף לקבינט. אי כינוס הקבינט – צעד לא תקין.

* רקע רומנטי – אתנחתא קומית – במבזק על מעצרו של המתנקש בסלמן רושדי, נאמר שלא ידוע המניע.

* לא פרופסור – בצרור הקודם הזכרתי את הפוסט היסטוריון עוכר ישראל אילן פפה, והצמדתי לו את התואר פרופסור. מסתבר שטעיתי והוא אינו פרופסור. אני מאושר לשלול ממנו את התואר שהענקתי לו בטעות. זו הייתה טעות גדולה.

* אהרון ידלין – אהרון ידלין הוא אחרון השרים של ממשלות המערך, לפני המהפך של 1977. ערב שבת הוא נפטר, בגיל 96, ולא נותר עוד אף שר מאותה תקופה.

האמת היא שכבר באותם ימים, הוא היה זן נדיר במפלגתו ובממשלה, בדבקותו בערכים המכוננים של תנועת העבודה ושל הקיבוץ. היה שר חינוך מצוין בממשלת רבין הראשונה, ועד היום נחשב לאחד משרי החינוך הטובים בתולדות המדינה, אם לא הטוב שבהם. הוא היה שר החינוך היחיד שבימיו לא הייתה אף שביתת מורים – הוא הצליח להגיע להסכמים עם הסתדרות המורים, ברוח טובה,  שהבטיחו את הלימודים הסדירים. בתקופתו, ישראל הייתה המובילה בעולם במבחני המצוינות בנושאים השונים, אף שהאתוס לא היה תחרות ומצוינות, אלא צדק חברתי ושוויון. ואולי דווקא מסיבה זאת.

כאשר ידלין היה מזכ"ל התק"ם, הייתי באופוזיציה אליו ומתחתי עליו ביקורת בכנסי התנועה ובעיתונות התנועתית. ואף על פי כן, הוא גמל לי בחיבה והערכה, ונוצר בינינו קשר יפה שנמשך לאורך השנים. נפגשנו בכנסים רבים של התנועה הקיבוצית, של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, של יד טבנקין שהוא עמד בראשו עד לפני כשנה, בפורום חוקרי הקיבוץ, ובכנסים רבים בענייני החברה הישראלית. תמיד התפעלתי מכך שבעשור העשירי לחייו הוא לא רק צלול וחד, אלא פעיל מאוד, ב"תחביבים" שלו, כפי שכינה את עשרות המוסדות והפורומים, בתחומי הקיבוץ,  התנועה, מפלגת  העבודה, החינוך והתרבות בישראל, שהוא היה חבר בהם או עמד בראשם; באוניברסיטת בן גוריון, בבית ברל, ביד טבנקין, במוסד ביאליק ועוד ועוד.

פגשתי אותו לאחרונה, לפני חודשים אחדים, באירוע השקת ספרו של אורי יזהר,"חלוץ ללא מחנה". הוא ישב על כיסא גלגלים, ולפני לכתו, נשא דברים ממקומו, בהם שטח, אולי בפעם האחרונה, את עיקרי השקפתו הקיבוצית והציונית. לפני שבועות אחדים הוא בלט בהעדרו מכנס טבנקין ב"יד טבנקין".

תמיד הקפיד לציין את השילוש הקדוש של הקיבוץ: ערכיות, משימתיות ורווחיות, והצורך באיזון ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם. תמיד דיבר על הקיבוץ כמגשים ערכי הצדק ביהדות, ברוח "ואהבת לרעך כמוך".

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

תל מונד – תל מונד היא מושבה שנוסדה ב-1929 והפכה למועצה מקומית ב-1954. היא קרוי על שם מייסדה, הלורד אלפרד מונד, המוכר יותר בכינויו הלורד מלצ'ט. לורד מונד היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי אנגלי, ידידו הקרוב של חיים ויצמן שסחף אותו לציונות.

מונד היה חבר הפרלמנט הבריטי ושר העבודה והבינוי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ב-1928 הוענק לו תואר לורד והוא כיהן בבית הלורדים. בגיל חמישים, לאחר שנכבש לציונות, הקדיש את מירב זמנו, מרצו וכספיו לציונות. הוא דיבר על הצורך להקים "מבנה איתן במקום שבו שכן מקדש שלמה", ודבריו היו חלק מהדלק שהשתמשו בו הערבים לאגדת "מסגד אל-אקצה בסכנה", המתדלק את לאומנותם הקנאית האנטי ציונית, משנות העשרים של המאה שעברה ועד היום. פועלו למען הציונות היה רב, ובין השאר הוא היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, הנשיא הראשון של הטכניון, מממן אנדרטת האריה השואג על קבר האחים של טרומפלדור וחבריו, חללי תל-חי ועוד ועוד.

ב-1928 הוא הקים את חברת "מטעי ארץ ישראל", להשקעה בגאולת אדמות בארץ ישראל. ב-1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות בשרון, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות חקלאית. הוא הקים את המושבה הנקראת על שמו, לצורך מגורים של עובדי הפרדסים, ואף בנה שם את ביתו, שבו שוכן היום מוזיאון "בית הלורד". אלפרד מונד נפטר ב-1930.

* "חדשות בן עזר"