צרור הערות ‏1.2.23

* דמה בראשו – אספסוף פרוע ומוסת יצא במחולות על דם הנטבחים בפיגוע בירושלים, תקף את צוות ערוץ 13 וצווח שצריך "לנטרל", כלומר לרצוח, את היועמ"שית בהרב מיארה.

אין מוסתים בלי מסית. המסית הוא הפרחח הכהניסט, השר לביטחון "לאומי", איתמר בן גביר. כדי לברוח מכישלונו בהגנה על אזרחי ישראל, כפי שהבטיח שיקרה אם רק יבחר, הוא סימן מטרה להסית נגדה את האספסוף הכהניסטי. המטרה שהוא סימן היא היועמ"שית.

אם הצרחות תתורגמנה למעשים והיועמ"שית תירצח – דמה בראשו של השר החוליגן, הפשיסט הגזען.

* מוסתי בן גביר – אספסוף פראי האדם שתקפו את גנץ וטרופר ואת ניידת ערוץ 13 הם מוסתי בן גביר. הם לא באו לכאוב את הטבח הנתעב. הם באו לחגוג אותו, לרקוד על הדם. הם למדו מבן גביר להגיע לכל פיגוע, לשלהב את היצרים. אלא שהפעם הוא אינו מסית אותם, כדרכו עד עתה, נגד הממשלה והשר לביטחון פנים, אלא נגד היועמ"שית, האופוזיציה והתקשורת.

מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שמגיע לנו שאיש נתעב ונקלה כזה, ראש כנופיה פשיסטית, חוליגן נאלח כזה, יהיה שר בכיר בממשלת ישראל?

* מילה טובה על בן גביר – מן הראוי לציין לזכותו של בן גביר, שבנאום ההסתה והתרת הדם של היועמ"שית, הוא לא נפנף בסמל שנתלש ממכוניתה.

* לא סגר שבת – השר הפרחח מתבכיין/מתפאר איך עזב את שולחן השבת, את הילדים והאורחים. אזרח בוכה על כתפיו וזה מה שהוא מספר לו ולכל מי שרק מוכן לשמוע וכך הוא פתח גם את הצהרת ההסתה והתרת הדם שלוחת הרסן שלו.

האיש שלא לבש מדי צה"ל יום בחייו וגם לא שירת שרות לאומי, אינו יודע מה זה לסגור שבת, או שתי שבתות רצופות, או שלוש או יותר. אינו יודע מה זה לבלות שבת או חג במארב, או על בט"שית. האיש, שכאשר בני גילו מסרו את נפשם על הגנת המולדת, עמד בראש כנופיה ביריונית, הפך דוכנים בשוק, נאבק בכוחות הביטחון והפריע להם במלאכתם, מספר על ההקרבה הגדולה שלו. ואו, הוא עזב את שולחן השבת.

שריך סוררים.

* ליקוי מאורות – צפיתי בהופעתו הראשונה של יועז הנדל כפרשן ערוץ 13 ברגשות מעורבים. מצד אחד, נהניתי לראותו ולשמוע את דבריו. חשוב מאוד שדבריו הנכוחים יישמעו ויגיעו לכל בית בישראל. אין ספק שתרומתו לדיון הציבורי לא תסולא בפז.

מצד שני, אני מודה שהבטתי בו בתסכול רב. מקומו של יועז אינו באולפן הטלוויזיה אלא ליד שולחן הקבינט הביטחוני-מדיני.

אנחנו נמצאים בתקופה של ליקוי מאורות. מצב שבו יועז הנדל אינו חבר קבינט ואילו החוליגן הכהניסט חבר בקבינט הוא הזוי. מה יש לכהניסט לתרום לקבינט? את ניסיונו כמנהיג כנופיית פרחחים ורעיונות ברמה של כנופיה?

ברור לי שזה מצב זמני. לא רחוק היום שבו הממשלה הרעה הזאת תקרוס אל תוך שקריה ומזימותיה. ממשלה שבמקום להילחם בטרור נלחמת במדינת החוק ובמערכת המשפט, אינה ראויה למשול והיא לא תאריך ימים. השאלה היא, מה המחיר שעם ישראל ישלם על הטירוף הזה.

* זאב זאב – בהספד שכתבתי על צביקה צמרת, סיפרתי שיאיר גרבוז, בחוצפתו, כינה אותו "פשיסט". את צביקה, איש המרכז, התגלמות המתינות, הוא כינה "פשיסט".

הזילות הזאת, של השימוש במושג פשיזם… בעימות בין בן גוריון ונאמניו לצמרת מפא"י בעקבות פרשת לבון (1963) הגדירה צמרת מפא"י את הקבוצה שפרשה – פשיסטים. בן גוריון עצמו כינה את ז'בוטינסקי ואת בגין פשיסטים. בגין מצדו כינה את בן גוריון פשיסט, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה. גם יצחק שמיר ובנימין נתניהו כונו פשיסטים. שולמית אלוני אמרה שמוסוליני היה גאה בבוגי יעלון. בנט כונה "בניטו" (כמו בניטו מוסוליני).

השימוש הקל בהגדרת יריבים פוליטיים כפשיסטים, יצר את תופעת ה"זאב זאב". היום, כאשר כמו בסיפור הגיע זאב אמתי, ומפלגה פשיסטית גזענית מובהקת יושבת בממשלה והדוצ'ה שלה הוא השר לביטחון "לאומי", כבר לא מתרגשים.   

* מי אשם – לפני שבועות אחדים יצא גדעון לוי במאמר תמיכה נלהב בדברי התמיכה של ישראל פריי בפיגועים קטלניים נגד חיילי צה"ל, והסביר שפעולה נגד חיילים, להבדיל מאזרחים, אינה טרור ולכן היא מוצדקת.

טבח שבעת הישראלית בנווה יעקב לא כוון נגד חיילים. כמובן שזה לא מנע מלוי להצדיק אותו ולתמוך בו. "אין להם ברירה" כתב על המחבלים. ומי אשם בטבח? כמובן, מי ששלח את צה"ל לסכל פיגוע המוני באמצעות מעצר או הריגת המחבלים במחנה הפליטים בג'נין. את הפעלה הוא מגדיר "טבח". ומלבד זאת, מזכיר לנו לוי, הנרצחים הם מתנחלים בירושלים, וההתנחלות שלהם אינה חוקית. כלומר, הם בני מוות ואין למחבלים ברירה אלא לרצוח אותם. אגב, לא זכורה לי הסתייגות של המנוול הזה מרצח ישראלים שאינם "מתנחלים".

העיקר שהשוקניה החליטה לא לפרסם מאמרים של גדי טאוב. תמיכה נלהבת ברצח יהודים ועידודהּ, מצד לוי וחבריו לדבוקת שוקן, רצויה וחביבה.

* דגל הטבח – עשרות אלפי דגלי הלאום הונפו בהפגנה בקפלן. הם מבטאים את צבעה הכחול לבן של המחאה; מחאה ציונית על דמותה של המדינה היהודית.

ושוב הגיע קומץ פרובוקטורים עם דגל אש"ף; הדגל שבשמו נטבחו 24 שעות קודם לכן 7 מאחינו.

איני מקבל את האמירה שאין מה לעשות נגד הפרובוקטורים האלה. יש מה לעשות. מארגני ההפגנה צריכים להציב סדרנים, שמשימתם להוריד ולקרוע את הדגל הזה, מיד כשהוא מונף.

אני קובע זאת מניסיון. כך נהגנו אנו, ועד יישובי הגולן, בהפגנות שלנו במאבק של שנות ה-90. הסדרנים שלנו הונחו ליירט כל כרזה כהניסטית שתונף, ואף כרזה לא נותרה באוויר יותר משניות ספורות.

* הדחה לאלתר – יו"ר קיבוץ ראש הנקרה הוסיפה לתמונת הפרופיל שלה את דגל אש"ף. המעשה הנואל עורר סערה רבתי בקיבוץ והיא הסירה את התמונה.

אילו זה היה בקיבוץ שלי, הייתי תובע לאלתר את התפטרותה או פועל להדחתה (בלי קשר לאיכות תפקודה כיו"ר, גם אם היא היו"ר הטובה ביותר שיש, מבחינה מקצועית). דגל אש"ף הוא דגל השמדת ישראל, דגל הטרור נגד ישראל ונגד יהודים.

אילו מורי ורבי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, יריב בן אהרון זצ"ל היה חי, הוא היה מת.

* הידברות בהובלת הנשיא – במאמר ב"הארץ" קרא לפיד לרפורמה במערכת המשפט, במהלך שהנשיא יוביל. הוא היטיב לכתוב שאין תוחלת למחאה שאינה מציבה אלטרנטיבה ותקווה.

דבריו חשובים. חשוב שהוא מתייצב מול הבייס שבז לפשרה, ומציג מולו גישה קונסטרוקטיבית. זהו גילוי ראוי ויפה של מנהיגות. וטוב שהוא מסכים בפומבי שיש צורך ברפורמה במערכת המשפט.

הבעיה היא, שהוא מדבר על הקמת ועדה חיצונית בהובלת הנשיא, שתיפגש עם נציגי הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון. אין לכך כל היתכנות. אף ממשלה לא תסכים למשחק שהיא אינה חלק ממנו. אכן, מי שצריך להוביל את המהלך הוא נשיא המדינה. אך זה צריך להיות מהלך של הידברות בין הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון, שבין השאר יוזמנו אליה להביע את עמדותיהם אנשי אקדמיה ומומחים.

* מילה טובה על הממשלה – לזכותה של הממשלה ייאמר, שהיא אינה מתעלמת מן המחיר הכלכלי הכרוך במהפכה המשטרית. להיפך, היא נערכת לקטסטרופה.

הנה, היא כבר מסמנת שעירים לעזאזל האשמים במחיר מעשיה. ובראשם, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ששר האוצר סימן אותו כאשם בקטסטרופה הכלכלית שעלולה להתרגש עלינו.

* בלי בקרה שיפוטית – אם הממשלה תחליט למנות אסיר המרצה את עונשו לשר בממשלה – גם על כך לא תהיה ביקורת שיפוטית, על פי חוק מגה-שחיתות החדש שממשלת הדי-9 רוקמת.

* מדינה מושחתת – הימים שבהם אנס סדרתי היה הנשיא, נוטל שוחד סדרתי היה ראש הממשלה, גנב היה שר האוצר, הרב הראשי נטל שוחד ושבעה נציבים במשטרה הודחו בשל עברות פליליות, היו ימים רעים וקשים לישראל.

אולם ישראל לא הייתה אז מדינה מושחתת, כיוון שהחברה הקיאה את המושחתים והוקיעה אותם.

מה שהופך מדינה למושחתת, הוא התייחסות הציבור לשחיתות שלטונית. היום, לאסוננו, ישראל הפכה למדינה מושחתת. ראשיה ושריה מושחתים וההמון נושא אותם על כפיו ומריע לשחיתותם. השחיתות שלהם מוגדרת כ"רצון הרוב". ממשלה מושחתת וקואליציה מושחתת מחוקקת חוקי מגה-שחיתות לחיזוק השחיתות והמושחתים, כולל חוקים פרסונליים שנועדו לאפשר לפושע מורשע סדרתי, לחזור לממשלה וכדי לצפצף על פסיקת בג"ץ בנוגע אליו. ממשלת השחיתות מובילה מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, שנועדה לאפשר למושחתים להמשיך בשחיתותם, בטענה שהם מבטאים, בשחיתותם, את "רצון העם".

המחאה הציבורית נגד השחיתות וחבר המושחתים, היא התקווה של מדינת ישראל.

* תרבות של שוחד מיני – [נכתב טרם התפטרותו של חימי]. עו"ד חימי, ראש לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה למינוי שופטים, מודה שביצע מעשה מגונה בוידאו בפני עו"ד שהייתה זקוקה להמלצתו למינויה לשופטת. מדובר במעשה זוועתי, החורג מעבר למעשה עצמו של האיש עצמו. כאשר מחברים זאת לשוחד המיני של אתי כרייף לאפי נווה, קודמו של חימי בתפקיד, הדבר מצביע על תרבות קלוקלת, תרבות של שוחד מיני בארגון. אם זה מה שמשותף לשני היריבים המייצגים כל אחד תפיסה מנוגדת – זה אומר משהו על הארגון.

על חימי להתפטר מיד, ואם לא יעשה כן, יש להדיח אותו לאלתר ולפתוח בחקירה פלילית.

אמנם הדרישה הזאת נשמעת מגוחכת, כאשר שולטת בישראל ממשלת שחיתות, ראש הממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים ביותר, פרי חקירה יסודית ומעמיקה, והממשלה מתנקשת שוב ושוב בחוק יסוד הממשלה כדי לתפור לפושע סדרתי את הדרך להמשיך לכהן בה. ואף על פי כן, אין מקום לפשרה בנדון. גם בימים הקשים שבהם ממשלה מושחתת מושלת בישראל, והדוגמה האישית היא דוגמה של עבריינות, אסור לנו, האזרחים, להשלים עם עבריינות ושחיתות בכל מקום שהיא נמצאת. זה חלק מהמאבק למען טוהר המידות בישראל.

* הראה את הדרך לנתניהו – התפטרותו של עו"ד חימי מובנת מאליה. לא היה לו מנוס אלא להתפטר.

כך בדיוק צריך היה לנהוג נתניהו, שבניגוד לחימי, שאפילו לא נפתחה חקירה בעניינו, הוא כבר עומד לדין על אשמות חמורות מאוד. כך בדיוק צריך היה לנהוג דרעי, שכבר הורשע בדין.

טוב לראות שלמרות הנורמות של ממשלת השחיתות – השחיתות לא חלחלה לכל שדרות החברה הישראלית, ועדין קיימים בתוכנו נוגדנים לשחיתות. עדין יש בתוכנו איים של הוקעת  מי שסרחו ודרישה מהם להתפטר.

* פרקטיקה ביביסטית – טענתו של עו"ד חימי על רדיפה על רקע פוליטי, היא פרקטיקה ביביסטית מובהקת.

אבל האמת היא שנתניהו לא המציא את זה. גם לאולמרט הייתה תאוריית קונספירציה הזויה דומה, על הימין הקיצוני שחבר למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט בקשירת קשר לסכל את השלום העולמי שהוא כמעט הביא.

ההבדל הוא שהסביבה של אולמרט בעטה בו, בעוד תאוריית הקונספירציה ההזויה של נתניהו נישאת בפי המוני חסידים שוטים.

* בשם השוויון – שר החינוך יואב קיש אמר בדיון בוועדת הכספים, שמשימתו המרכזית כשר החינוך היא הגדלת תקציבי החינוך החרדי. ודוק, אין כוונתו לחינוך הממלכתי חרדי, אלא לחינוך העצמאי החרדי. וכפי שעוכר המשפט לוין טוען שמטרת המהפכה שלו היא לחזק את מערכת המשפט, וכפי שעוכר התקשורת קרעי טוען שהוא רוצה להחריב את השידור הציבורי למען חופש הביטוי, כך קיש טוען שהוא עושה זאת למען השוויון.

איזה שוויון צריך להיות בין חינוך ממלכתי, לבין חינוך של מגזר הבוחר לא להיות חלק מן הממלכה? לדעתי, חינוך פרטי לא צריך לקבל אפילו אגורה מהמדינה. שההורים יבחרו אם לשלוח את ילדיהם לחינוך ממלכתי חרדי, שעליו ורק עליו צריך לחול חוק חינוך חינם, או לממן מכיסם חינוך פרטי. הרי החינוך העצמאי, בעצם עצמאותו, בוחר לא להיות חלק ממערכת החינוך של המדינה, בשל עמדתו השלילית כלפי המדינה (למעט עמדתו החיובית כלפי כספיה).

איזה שוויון בין מערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה לשרת את המדינה במסירות נפש למערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה להשתמטות? איזה שוויון בין מערכת חינוך שמספקת לתלמידים כלים להיות אזרחים תורמים ומועילים, למערכת חינוך שמונעת מתלמידיה את הכלים שיאפשרו להם להיות אזרחים תורמים ומועילים?

אילו אמר השר שבשם השוויון הוא יתגבר ויחזק את החינוך הממלכתי החרדי, כדי שיהווה אבן שואבת לילדים החרדים, הוא היה ראוי לשבח ולברכה.

* חוק יסוד: השתמטות – ההפטרה שנקרא השבת, שבת שירה, מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים ומנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. וכעת יש המנסים להגן עליה בחוק יסוד. חוק יסוד: לימוד תורה, הוא נקרא בכיבוסית. נכון יותר לכנותו חוק יסוד: השתמטות. ואולי דווקא חוק יסוד: חילול השם.

* השמאל האמוני – בשבוע שעבר נערך כנס יסוד של השמאל האמוני; ארגון של דתיים וחרדים שמאלנים, בהשתתפות 700 איש.

עמדותיהם – רחוקות מעמדותיי, אבל אני שמח על ההתארגנות. אני חושב שהיא נושאת בשורה לחברה הישראלית בכלל ולציבור הדתי בפרט.

צביעת כל הציבור הדתי בצבע פוליטי אחיד, רעה לחברה הישראלית ולחברה הדתית. גיוון אידיאולוגי ופוליטי בציבור הזה, טוב לחברה הישראלית כחברה מגוונת ופלורליסטית.

אם יש רק קוטב אחד לציבור הדתי, פירוש הדבר הקצנה הולכת וגוברת בכיוון הימני, החרדי, הלאומני והביביסטי. טוב שהחברה הזו תאוזן בקוטב נגדי. בחברה דו-קוטבית יש רצף דעות. כשיש רצף דעות, יש מרכז, יש מתינות, יש הבנה למורכבות.

אנשי השמאל האמוני מאמינים ופועלים לאור ערכים יהודיים. הם אמנם מבודדים ערכים מסוימים ומבליטים אותם באופן בלתי פרופורציונלי, על חשבון ערכים אחרים, אבל גם הקוטב האחר עושה זאת, בערכים אחרים. גם מהבחינה הזו, חברה דו-קוטבית עשויה ליצור רצף מגוון של שילוב בין הערכים האלה. המגוון הזה יציג מורכבות, והמורכבות הזו חשובה וברוכה.

תרומה נוספת של השמאל האמוני היא לשמאל הישראלי. עצם קיומו של שמאל אמוני, עשוי למתן את המגמות בשמאל של התרחקות מהיהדות, של שנאת הדת ושל שנאת דתיים.

* שקדיה – איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?

מדי שנה אני מנחה סדרי טו בשבט, ותמיד חד את החידה הזאת. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".

כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן בתשע"א, 2011. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר על פי הזמנתי, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא הייתה זו סתם הבלחה של דושמן. הייתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.

ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה".

… ומאז, בכל סדר טו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.

אגב, עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה".

          * ביד הלשון

אל תגיד נגיד – פרק בטור של יוסי ורטר ב"הארץ", שעסק באזהרת נגיד בנק ישראל מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה המשטרית ובמתקפה הפרועה על הנגיד, קיבלה את הכותרת "אל תגיד נגיד".

הכותרת לקוחה מהמערכון של "הגשש החיוור" "שיח טבחים".

הטבחים הוותיקים, "מארבעים ושמונה", פסח (פולי) וינואר (שייקה), לועגים לרס"ר המטבח הצעיר, "מששת הימים", המכונה בשל כך "ששת" ובשם החיבה "ששתוניניו" (גברי).

הם מרבים בעלילות גבורה מארבעים ושמונה, והוא מנסה לספר להם ש"גם אצלנו בששת הימים… גם לנו היו מקרים בששת הימים".

ינואר: נגיד.

ששת: אל תגיד נגיד.

ינואר: אני אגיד נגיד.

ששת: אתה לא תגיד נגיד.

פסח (בצעקה): הוא יגיד נגיד!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏29.1.23

* אנו מנצחים – 400 פיגועים סוכלו ב-2022. הטבח בנווה יעקב מבהיר לנו את משמעותה של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון מדי לילה ביהודה ושומרון – חייהם של מאות ואלפי ישראלים ניצלו בזכות פעילות זו. כל אותה התבכיינות על הקלגסים שחוטפים פלשתינאים בלילות – היא תיאור מסולף של ההגעה אל המחבל במיטתו לפני שיגיע לבית כנסת או בית ספר או גן ילדים או מסעדה ויבצע טבח המוני.

31 מחבלים נהרגו בפעולות ביהודה ושומרון מראשית ינואר. הטבח שביצע מחבל אחד מעיד על המשמעות של ניטרול 31 מחבלים לפני הפיגוע.

גם הפעילות המוצלחת ביותר אינה יכולה להבטיח 100% הצלחה ולמרבה הכאב יש מחבלים שאיננו מצליחים להגיע אליהם לפני הפיגוע. השאיפה צריכה להיות 100%. יש לתחקר כיצד חמק אותו מחבל את הרדאר המודיעיני ולהפיק לקחים. אך אין מקום להלקאה עצמית.

אין מקום להטחת האשמות בממשלה, כפי שלא היה מקום להטחת ההאשמות בממשלה הקודמת. אני בטוח שלא נראה הפעם את פסטיבלי המחולות על הדם שהובילה האופוזיציה הקודמת.

ארץ ישראל נקנית בייסורים. המאבק בן 150 השנים על הארץ כרוך במחיר דמים כבד. אבל אנו מנצחים – ובגדול. איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם…

מי שמוכרים מקסמי שווא על חיסול הטרור ב"זבנג וגמרנו" חוטאים בדמגוגיה. זו מלחמה ממושכת, שאנו חייבים לנצח בה ואנו מנצחים בה וננצח בה. גם בלילה קשה של טבח נורא, עלינו לזכור זאת.

יהי זכרם של הנרצחים בטבח – ברוך!

* היכונו לפשקוויל – אזרחים חמושים ירו במחבל שביצע את הפיגוע בעיר דוד ופצעו אותו.

המחבל היה בן 13.

ככה נראה אקיבוש – הם יורים בילדים.

צפו לפשקווילים של גדעון לוי ברוח זו.

* החוליגן ממשיך להסית – לכל זירת פיגוע עד כה, מיהר ראש הכנופיה הכהניסטית ופצח בפסטיבל מחולות על הדם, תוך שהוא מסית נגד הממשלה ונגד השר לביטחון פנים. עכשיו יש לו בעיה להסית נגד הממשלה ובוודאי נגד השר לביטחון "לאומי". אז הוא מסית נגד היועמ"שית. והפעם זה מסוכן יותר, כי זו הסתה של שר בממשלה.

אחרי ההסתה הפרועה של השר הפרחח, חובה להצמיד בדחיפות אבטחה על היועמ"שית.

חוליגן כהניסט נקלה, פשיסט וגזען. היותו שר בממשלת ישראל – כתם על תולדות העם היהודי.

* בן גביר בכאפיה – מפגינים כהניסטים בירושלים צווחו "בן גביר חלש מול חמאס". או-טו-טו נראה תמונות שלו עם כאפיה. אני מודה שאני שמח לאידו. הוא חינך את האספסוף הכהניסטי, שדמגוגיה גזענית פשיסטית צווחנית היא הדרך להילחם בטרור. פתאום מוטלת עליו אחריות ומתברר שהרבה יותר קל להנהיג כנופיה כהניסטית מלהתמודד עם אחריות.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

(הערה זו נכתבה ביום חמישי, יום לפני הטבח בנווה יעקב).

* שוברים גלים – כל הכבוד לצה"ל וכוחות הביטחון על הפעולה המוצלחת בג'נין! כל הכבוד לממשלה שממשיכה את מבצע "שובר גלים"!

* למי מועיל התאום הביטחוני – התיאום הביטחוני עם הרש"פ אינו נובע מכך שאש"ף הפך לארגון של חסידי אומות העולם, שונא טרור ואכפת לו מחיי יהודים. הוא נובע מהבנתם שטרור כפי שהיה לפני מבצע "חומת מגן" ותגובה ישראלית כדוגמת "חומת מגן" תמוטט את הרשות. אם יפסק התיאום, הפלשתינאים ייפגעו מכך יותר מאתנו. לכן, איני מתרשם מהאיום הפלשתינאי, החוזר על עצמו בכל פעם שהם צריכים לשחרר בדעת-הקהל שלהם קצת לחץ.

על מה הם מלינים? על שצה"ל סיכל פיגוע המוני במרכז הארץ בפעולתו בג'נין? הרי אילו הרש"פ הייתה ממלאת את חובותיה על פי ההסכמים עם ישראל, לא היה צורך בפעולת צה"ל. אולם הרש"פ איבדה את ריבונותה במחנה הפליטים ג'נין, ולכן אין שם תיאום ביטחוני. אין לנו מנוס מלהגן על אזרחי ישראל בפעולות יזומות, בוודאי בג'נין.

* תרומה ממשית לביטחון – הח"כהניסט צביקה פוגל תקף את שר הביטחון גלנט בעקבות התקפות חיל האוויר ברצועת עזה. הוא הגדיר זאת בלעג "הפצצת נדל"ן" במקום להרוג מחבלים.

הנדל"ן הוא מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות. הפצצת מפעל כזה תורמת לביטחון לאין ערוך יותר מסיפוק תאוות הגולגלות של הח"כהניסט.

* איש מבולבל – כותב רוגל אלפר: "הערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים. בני אותו עם פלסטיני המתגורר בגדה, במזרח ירושלים ובעזה והנאבק בכיבוש. הם מקיימים עמם קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים ענפים. הם בני עם אחד, אף שהופרדו לאחר הקמת המדינה. בדיוק כשם שגרמנים במערב גרמניה ובמזרח גרמניה היו בני עם אחד גם לאחר שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה. ולראיה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם דרשו לשוב ולהתאחד בהקדם האפשרי בישות מדינתית אחת, שמשקפת את אחדותם הלאומית. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. לא גדר, לא קו ירוק, לא קלגסי צה"ל ולא שב"כ/שטאזי יצליחו להפריד ביניהם. הפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם אחיהם בגדה. זה לא ישתנה לעולם. שום חוק לא ישנה זאת. פלסטינים ישראלים ימשיכו להזדהות עם גוב האריות".

ואני תמה, איפה אותה הערצה ללאומיות נעלמת כאשר מדובר בלאומיות היהודית? למה הוא בז לה כל כך? כאשר אלפר מצהיר שאינו יהודי ושאין שום קשר בינו לבין יהודי בחו"ל (הם לא אותו עם, יהודים הם דת והוא חסר דת וכו'), הוא מתנכר ללאומיות ומדבר על אזרחות ומסביר שהסולידריות שלו היא אזרחית. ערבים ישראלים הם שותפיו לאזרחות בניגוד ליהודים אמריקאים, למשל, שאין לו שום קשר אתם.

ולמה זיקה של אזרחי ישראל הערבים ללאום שלהם כל כך מובנת מאליה בעיניו בעוד הוא בז מעומק נשמתו לזיקה של אזרחי ישראל היהודים ללאום שלהם ולבני עמם באשר הם? למה הוא מדבר בכזו ערגה על ההזדהות "עם אחיהם" ובכזה זלזול לדיבור בין יהודים על "אחים". לא רק עם אחינו בחו"ל, גם יהודים ישראלים. כמה קולמוסים הוא שבר בפשקווילי לעג למושג "אחים" כאשר מדובר ביהודים, ובאיזו קלות הוא מדבר על אחים, כדי להצדיק את תמיכתם של ערבים ישראלים בטרור. אגב, הוא מזדהה עם המחבלים ועם הפיגועים בלי להיות אח שלהם.

איש מבולבל ולא קוהרנטי. אני די מרחם עליו, למען האמת.

* שם קוד להשמדת המדינה היהודית – עזמי בשארה התנגד בתוקף לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולקיומה של מדינת ישראל. לעמדתו האנטישמיות הוא המציא סלוגן מכובס – "מדינת כל אזרחיה".

אין מדינה דמוקרטית שאינה מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אין שום סתירה בין מדינת לאום להיותה גם מדינת האזרחים. כפי שמדינת לאום איטלקית, למשל, היא גם מדינתם של כל אזרחי איטליה, כך גם מדינת הלאום של העם היהודי היא גם של כל אזרחיה. אדרבא, המדינה היחידה במזרח התיכון ששייכת גם לאזרחים ערבים היא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. הדמגוגיה המתוחכמת של בשארה, היא השימוש בסיסמה הזאת כשם קוד לחיסול המדינה היהודית. והסלוגן הדמגוגי הזה תפס. עובדה, עד היום הסיסמה הזאת מככבת במחלוקת הציבורית מצד תומכים ומתנגדים. יש התוקפים את ישראל על כך שכביכול אינה מדינת כל אזרחיה, וכוונתם היא לתקוף את קיומה של מדינה יהודית. ויש היוצאים נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ובכך משמשים אידיוטים שימושיים של מתנגדי מדינת ישראל. ההרחבה של הדמגוגיה של בשארה היא הצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.

השוקניה היא חוד החנית של הפצת תורתו של עזמי בשארה. רק בגיליון ערב שבת התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרים נגד קיומה של מדינה יהודית. קרולינה לנדסמן תוקפת את החוק, שקיים מאז שנות השמונים, השולל את ההתמודדות בכנסת ממפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אגב, חוק שבג"ץ מסמס באקטיביזם קיצוני, בדיוק כפי שגם הכניס את בן גביר ועוצמה כהניסטית בניגוד לחוק מפורש. לנדסמן: "אני מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה – אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת". כלומר, אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה, היא שלעם היהודי לא תהיה מדינה.

עמרי בהם, פרופסור יורד, פרסם מאמר שכותרתו: "רק דמוקרטית. נקודה". כלומר, הוא ממחזר את השקר שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומטיף לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה ל"רק דמוקרטית". זה מה שיביא גאולה לעולם, כנראה – שלעם היהודי לא תהיה מדינה. אף שבית המשפט העליון איפשר לבל"ד להתמודד, הוא תוקף בחריפות את אסתר חיות על כך שאיימה שבעתיד לא תאפשר למפלגה הזו להתמודד. הוא גם תוקף את המחאה, על שהיא נאבקת לשמירה על הסדר הקיים, כלומר של קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית, במקום להיאבק בעד המרתה במדינת שקשוקה לא יהודית.

אווה אילוז מתמקדת הפעם ביציאה נגד הדת והדתיים, אך גם היא יוצאת נגד הציונות ומדקלמת את השקר "שאיננו יכולים לרבע את המעגל של 'דמוקרטיה יהודית'. הגענו לרגע האמת שבו התרמית שבסיפור על דמוקרטיה יהודית נחשפת בפנינו". כלומר, הדמוקרטיה, בעיני אילוז, היא שלא תהיה מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא המדינה שבהכרזתה נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מדינת ישראל שלא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי.

מי שמציע שהמדינה לא תהיה מדינה יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל (גם אם הוא אינו מטיף להשמדה פיסית) ולהקים על חורבותיה מדינה אחרת.

מצער מאוד, שביום השואה הבינלאומי מקדם "הארץ" את רעיון השמדתה של המדינה היהודית.

* חובתו של נגיד בנק ישראל – על פי חוק בנק ישראל, נגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי של הממשלה.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהה שמהלך שהממשלה יוזמת עלול לפגוע בדרוג האשראי של ישראל – אם לא יתריע על כך בפני ראש הממשלה, ימעל בתפקידו. אם נגיד בנק ישראל יודע שצעד מסוים יביא לתוצאה כלכלית הרסנית והוא לא יתריע – אין הוא ראוי לתפקידו. כל ועדת חקירה ממלכתית לא תקבל שום תירוץ לכך שהנגיד ידע ושתק. שתיקה כזו היא הפרת אמונים.

נגיד הבנק פרופ' ירון מילא את חובתו כאשר הזהיר את ראש הממשלה מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות אם המהפכה המשטרית תצא לפועל.

אמר, וכאילו צלל אל תוך הג'ורה של הגוטליב'ס. הם לא אוהבים נגידים שנוקטים עמדה. כפי שאינם רוצים יועמ"שים שממלאים את תפקידם כנאמני הציבור. כפי שהם לא רוצים שופטים עצמאיים. מבחינתם כולם פקידונצ'יקים שתפקידם רק לבצע את מדיניות הממשלה, כי היא "רצון הרוב".

האם הם מעדיפים שהציבור הישראלי ילמד בדרך הקשה, באמצעות הכיס, שהנראטיב שמכרו לו מהנדסי התודעה, כאילו המהפכה תהפוך את ישראל ל"ככל הדמוקרטיות" – הוא שקר אחד גדול?

אני מקווה מאוד, שנתניהו, שמתגאה במעמדה של ישראל ובחוסנה הכלכלי, יפנים את הסכנה הכרוכה בביצוע המהפכה וילחץ על הבלם.

* שעירים לעזאזל – אם המהפכה המשטרית תתבצע ודרוג האשראי של ישראל יפגע ומשקיעים ימנעו מהשקעה בישראל, נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה יאשימו את האופוזיציה, את המחאה, את נגיד בנק ישראל ושאר שעירים לעזאזל.

* מסיבת העיתונאים ההיסטרית – במסיבת העיתונאים ההיסטרית דיבר נתניהו על בעיית המישפוט היוצרת ביורוקרטיה שפוגעת בפעילות הכלכלית. הבעיה אמתית, אך מה הקשר בינה למהפכה המשטרית? האם השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, כמו במדינת עולם שלישי, קשורה לבעיה? כמובן שלא.

נתניהו אמר שהתכנית נועדה להחזיר את מערכת המשפט למה שהייתה לפני חמישים שנה. האם לפני חמישים שנה הממשלה בחרה את השופטים? להיפך, אז כוחם של הפוליטיקאים בוועדה היה נחות לעומת המציאות מאז 2008, שביטלה את הרוב האוטומטי של השופטים ועורכי הדין. האם לפני חמישים שנה שופטי בית המשפט העליון פעלו תחת הידיעה שהממשלה תמנה את הנאמן לה מתוכם לנשיא, ואם לא יהיה בתוכם עבד נרצע, הם יביאו שופט חיצוני (חבר מרכז? קבלן קולות? שכן של בן דוד של קבלן קולות?)? האם לפני חמישים שנה היועמ"שים היו משרות אמון של השרים? האם לפני חמישים שנה לא הייתה ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה, שמהותה היא עילת הסבירות? נכון, לא היה אז אקטיביזם שיפוטי (רק יו"ר האופוזיציה מנחם בגין הטיף לאקטיביזם כזה, שאותו כינה "עליונות המשפט"). אבל כדי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי לא שופכים את התינוק עם המים, לא מכפיפים את הרשות השופטת לממשלה, אלא מחוקקים את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות.

נתניהו באמת מאמין שאם יחזור אלף פעמים על השקר שהמהפכה תחזק את הדמוקרטיה הוא יהפוך לאמת? הרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן.

מסיבת העיתונאים ההיסטרית מעידה שנתניהו בפאניקה. הוא יודע שחוות הדעת המקצועית של נגיד בנק ישראל, שהוא מינה אותו לתפקידו, אינה דבר האופוזיציה ולא נאמרה מפוזיציה. הוא יודע שהמאמר של הנגידים לשעבר יעקב פרנקל (שעמו עבד שנים רבות והוא מעריך אותו מאוד) וקרנית פלוג (שהוא מינה אותה לתפקיד) מקצועי ביותר. הוא יודע שהמכתב של למעלה מ-300 כלכלנים בכירים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי שמאל וימין כלכלי, ובהם הכלכלנים המוערכים עליו ביותר – מבטא חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית. הוא יודע היטב שמה שהוא מכנה בשפתו ההיסטרית "הפחדות" של כל המומחים, הן אמתיות ומוחשיות.

גאוותו של נתניהו הוא חוסנה הכלכלי של ישראל בתקופתו. הוא מתחיל להבין שהמהפכה המשטרית מסכנת את כל הישגיו. איזו מורשת הוא רוצה להשאיר אחריו?

במסיבת העיתונאים ההיסטרית ראינו מנהיג מפוחד, בפאניקה. להערכתי, הוא כבר מחפש את הסולם לרדת מן העץ.  

* מעשה אנטי פטריוטי – הסכנות לכלכלת ישראל, אם תתממש חלילה המהפכה המשטרית, הן אמתיות ומוחשיות. נתניהו מבין זאת היטב. חובת בכירי המשק והכלכלנים וכמובן נגיד בנק ישראל להתריע.

עם זאת, החלטה של חברה בבעלות ישראלית (!) להוציא את כספיה מהארץ חמורה מאוד. אמנם מדובר בחברה פרטית שזכותה לנהוג על פי הבנתה, אבל מן הראוי שהציבור ובראש ובראשונה מנהיגי האופוזיציה יגנו זאת.

במשך שנה וחצי סבלנו מאופוזיציה למדינה; אופוזיציה בוגדנית שהצביעה במזיד נגד האינטרסים הביטחוניים, הדמוגרפיים והלאומיים של ישראל. הוקענו אותה וגינינו אותה בכל פה. כעת יש להציג לציבור אלטרנטיבה, גם כאופוזיציה. מהי אופוזיציה ממלכתית ופטריוטית. אני מצפה מלפיד, גנץ וליברמן לגנות את המעשה.

* הניידים – קראתי פרסום של ארגון הנקרא "Saving Israel democracy" המספר על 15 ערים בארה"ב ובאירופה שתתקיימנה בהן הפגנות במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית.

אני מזדהה עם ההפגנות בת"א, בירושלים, בחיפה, בב"ש ובכל מקום בארץ, גם אם יש לי השגות על חלק ממאפייני המחאה. אין לי שום הזדהות עם הפגנות בפאריס, בבזל, בשיקאגו, בניו יורק ובברלין (אם אכן תהיינה שם הפגנות וזו לא סתם התרברבות). אתם רוצים להשפיע? חזרו הביתה. אל תשבו בגולה ותגנו על הדמוקרטיה הישראלית משם. ההפגנות בניכר, כמו הוצאת כספי חברה ישראלית מהארץ, כמו האיומים בירידה מן הארץ או בלשון מכובסת "רילוקיישן", או הדיבורים על סרבנות, רק מאמתים את האבחנה של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?

אני "נייח". אני "אסיר ציון" מבחירה. אני צומוד. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.

* מחאה בלתי לגיטימית – כשהשתחררנו משירות המילואים בצו 8 במבצע "חומת מגן", הופצה בקרב לוחמי החטיבה עצומה הקוראת להקים גדר ביטחון.

תמכתי בגדר הביטחון ואף כתבתי על כך, אולם סירבתי לחתום על העצומה. כחייל, תפקידי למלא את המשימות והפקודות. את דעותיי אני משמיע כאזרח. התארגנות של יחידות מילואים לפעולה פוליטית מסוכנת ואינה ראויה בדמוקרטיה.

מהסיפור הזה אפשר להבין מה דעתי על מחאת לוחמי הסיירות. בניגוד למחאת המשפטנים, האקדמיה, הכלכלנים, הרופאים, התלמידים, ההיי-טקיסטים וכן הלאה, מחאת לוחמי יחידות אינה ראויה ואינה לגיטימית.

* השמן בגלגלי הדי-9 – מפלגת העבודה צריכה להתבלט בגל המחאה, והפתרון שמצאה הוא להשיק קמפיין נגד פשרה בנושא המהפכה המשפטית.

הגישה של הכל או לא-כלום היא מתכון ללא-כלום. הדרך היחידה לסכל את המהפכה המשטרית היא הידברות ויצירת רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. משמעות הצלחת הקמפיין היא מימוש המהפכה המשטרית.

יש הרבה אמת בביקורת על המערכת המשפטית. ההתעקשות לדבוק בסדר הקיים יצרה את הריאקציה שהובילה לסכנת המהפכה המשטרית. מה הם רוצים? להמשיך ולהתחפר? הם יהיו השמן בגלגלי הדי-9.

* ואנוכי – אהוד ברק יוצא חוצץ נגד נשיא המדינה, גנץ ולפיד, על ניסיונותיהם לקדם הידברות ופשרה. הנשיא מגלה אחריות לאומית בניסיון למנוע את הקרע בעם ולהביא לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל ברק משסע ומקצין ומחמם את עצמו ומחריף עוד ועוד את התבטאויותיו. במאמר ל"ידיעות אחרונות" שלל מכל וכל כל הידברות עם ה"אויב".

הוא מציג את ההידברות כתמימות של מי שחשים שההידברות היא כולירע אך המהפכה המשטרית היא דֶּבֶר ועדיפה כולירע על דבר. לטענתו, ההידברות היא אכן כולירע, אך היא לא תמנע את הדבר. אך בסיס הטענה הזו שגוי. לא מדובר בכולירע. נכון, הידברות, אם תצליח, תסכל את הדבר. אבל היא עשויה להוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית שלא רק תסכל את הדבר, אלא תשפר מאוד את המצב הנוכחי, שהוא לא טוב, והוא אחד הגורמים לריאקציה לעבר הדבר.

ברק מזכיר להרצוג ולגנץ שהם כבר "נפלו קורבן לאשליה ותעתוע של שקרן כפייתי". הוא שוכח, שלא זו בלבד שהוא היה שותפו הבכיר והקרוב של נתניהו, אלא הוא פילג את מפלגת העבודה שבראשה עמד והקים את עצמאות שהייתה הנגררת של נתניהו.

כותב ברק: "משא ומתן אתם מהווה כניעה לסחיטה באיומים. לא פחות ולא יותר. להרצוג וגנץ, אם יתעקשו, ייאמר בפראפראזה על צ'ר'ציל: רציתם למנוע הרס גם אם תסתכנו בחרפה. תקבלו גם הרס וגם חרפה".

האמירה המקורית של צ'רצ'יל, כלפי צ'מברליין הייתה: "בחרתם בחרפה מפחד מלחמה, עכשיו תקבלו חרפה ומלחמה גם יחד". צ'רצ'יל צדק. וגם אצלנו היה מקרה דומה. ראש ממשלה שאץ רץ באמוק חסר מעצורים למו"מ עם רב המרצחים ערפאת, והציע לו הצעות מרחיקות לכת עד טירוף, שניתצו את הקונצנזוס הישראלי והפכו את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". זאת, כדי למנוע מלחמה וטרור. הוא בחר בחרפה מפחד מלחמה, והמיט עלינו את מתקפת הטרור הקשה והנוראה בתולדות המדינה, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה". לאיש קוראים אהוד ברק. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

כאשר אני קורא מאמר, אני מנסה לעתים לעשות "פוווו" כדי לנטרל את הפודרה ולמצוא את לוז המאמר. הנה לוז המאמר: "כל אדם חייב לשאול את עצמו האם הוא מאמין במה שאומרים חיות ואנוכי, או שהוא מאמין בדרכם של נתניהו ולוין. כי אם חיות ואנוכי צודקים" וכו'.

למאבק הזה אין הנהגה. מאז שהודח ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה מראשות הממשלה, הוא מחפש בכל דרך את ההנהגה. אסתר חיות אינה מנסה להנהיג את המאבק ולכן היא אינה מאיימת על המעמד שאליו הוא חותר. הוא בז לראשי האופוזיציה, הוא מתעלם מפעילים אחרים במאבק, הוא נאחז בלגיטימיות של נשיאת בית המשפט העליון ומעמיד את עצמו לצדה, בחיבוק דב ציני. לכאורה, היא המנהיגה שידיה כבולות והוא ינהיג את המערכה. מעין ברק ודבורה הנביאה. אלא שבניגוד לברק בן אבינועם המקראי, ברק אחי-אבינועם (אבינועם ברוג, אחיו של ברק), אינו רואה את חיות כמפקדת העליונה שלו, אלא הוא משתמש בשמה כדי להעצים את מעמדו.

הוא קורא למרי אזרחי. הוא משחק באש. גם במאבק נגד נתניהו השרלטן, צריך להיזהר מפני מקסם השווא של ברק השרלטן. המטרה שלו היא במרי אזרחי וכאוס והתפוררות, שיביאו לכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר. ברור למי הוא מתכוון.

* לא "רק לא" – עמית סגל: "אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותר אותנו בריק מוחלט כשרק כן-ביבי-לא-ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית".

סגל ממחזר את גימוד ההתנגדות לכהונתו של נאשם בפלילים שמנצל את כוחו למלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה ל"רק לא ביבי"; לאיזו פסילה פרסונלית, "חרם" של ילדים בגן על אחד הילדים. אבל מה שקורה היום מוכיח את צדקת ההתנגדות לנתניהו. נתניהו, שגדל בבית רוויזיוניסטי, גדל על תפיסה של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועליונות המשפט. לא בכדי, הוא סיכל כל ניסיון לפגוע במעמד בית המשפט ברוח המהפכה שאותה הוא מוביל היום. לא בכדי הוא הסביר, בכישרונו הרטורי, טוב יותר מכל אחד אחר, שאין בעולם דמוקרטיה ללא מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק נתפס בקלקלתו והחלו החקירות נגדו, והוא הפך את עורו והיום הוא מוביל מתקפה נגד מדינת החוק, שנועדה להכפיף את מערכת המשפט לממשלה. בכך הוא מוכיח שצדקו מי שהצביעו על הנזק החמור הנגרם מכך שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה, כפי שצדק ראש האופוזיציה שקרא להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה אולמרט כאשר רק החלו חקירות נגדו (הרבה לפני שהוגש כתב אישום).

אגב, עם השורה התחתונה של מאמרו של סגל, קריאה ליצירת מעין אמנת גביזון-מדן בנושא מערכת המשפט בישראל, אני תומך. אבל לא כתרגיל ביביסטי של "נעביר בקריאה ראשונה ואז נידבר", אלא הקפאת המהפכה וכניסה למהלך לאומי ממלכתי של הידברות בין הרשויות, בהובלת נשיא המדינה.

* מכון "קהלת" – מכון "קהלת" מוביל קו, שברובו מנוגד לערכיי ולהשקפת עולמי. הקו הכלכלי הליברטריאני שלו הוא היפוכה של השקפתי החברתית כלכלית. אני תומך ברפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט אך מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית של הממשלה, שהמכון עומד מאחוריה. בנושאים זהותיים, כמו חוק הלאום (שאגב, בניגוד לפרסומים הוא לא צמח במכון, אך המכון תמך בו) אני חש קרבה למכון. אני גם תומך בעמדת המכון בנושא לימודי ליבה והשכלה לחרדים ומסכים עם אזהרתם מפני הנזק החמור לכלכלת המדינה של העדר לימודי ליבה. אך בלי קשר להסכמתי או התנגדותי, אני רואה בחיוב את קיומם של מכוני מחקר שונים, כמו "קהלת", "אדווה", המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד, מכל הצדדים, שמעניקים עומק ותוכן לעמדות השונות ומעגנים אותם במחקר אקדמי ובכלים אינטלקטואליים. המכונים הללו קיימים בכל גווני הקשת, וכולם נעזרים במימון מחו"ל, כך שאיני מתרגש מה"גילויים המרעישים" על המימון החיצוני של "קהלת".

* מי מממן – בתי תמר התחמשה בדגל הלאום ויצאה להפגנה בקפלן.

וכעת אני יודע את התשובה לשאלתו-התרסתו הסדרתית של אהוד בן עזר: מי מממן את ההסעות?

התשובה היא: המפגינים. ההסעות הן בתשלום.

* על צדק, סבירות ו…מימון – ב-1995, בעיצומם של הימים הקשים במאבק על הגולן, עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בדרישה להפסיק לממן את ועד יישובי הגולן, הגוף שהנהיג את המאבק, ואף למשוך בחזרה את כל הכספים שכבר הועברו לוועד. טענתם הייתה, שהמועצות הן גופים מוניציפליים שתפקידם לספק שירות לאזרח ואסור להן להשתמש בכספי המסים לפעילות פוליטית.

מולנו עמדה ממשלה, שכל תקציב המדינה עומד לרשותה וכל הכוח של השלטון. התקשורת, ברובה, קידמה את עמדת הממשלה. ושלום עכשיו עצמה, הייתה תנועה עשירה עם יכולת פיננסית גדולה לאין ערוך מזה של ועד יישובי הגולן. ועד  יישובי הגולן היה גוף עני, שעיקר כספיו היו מתקציבי הרשויות בגולן.

שלום עכשיו רתמה לעתירה קומץ משת"פים מהגולן, שטענו שהם בחרו מועצה ומשלמים לה ארנונה כדי שתפנה את הזבל, לא כדי ש"תעסוק בפוליטיקה". בתגובה, החתמנו את כל חברי המזכירויות של כל יישובי הגולן ואת כל חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, מן הקואליציה והאופוזיציה, על מכתב התומך בוועד ובמימונו בידי המועצות.

אילו שופטי בג"ץ פסקו על פי החוק היבש, הם היו מקבלים את העתירה ומייבשים את המאבק על הגולן. אולם השופטים ידעו שבג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק, ושעליו להגדיל ראש מעבר לחוק היבש, ולפסוק גם על פי הצדק ולהגן על הדמוקרטיה. לשם כך קיים מבחן הסבירות. האם סביר שרשות מקומית תממן מאבק על עצם קיומו של היישוב שהיא מנהיגה? האם סביר למנוע זאת ממנה? האם סביר להשתיק אזור בסכנת חורבן בטיעונים פרוצדורליים וחוקיים יבשים ועבשים?

בג"ץ דחה את העתירות. הרשויות המשיכו לתמוך בוועד יישובי הגולן וניצחנו במאבק. כן, בית משפט לא יוכל לפסוק דין צדק, אם ישללו ממנו את הסבירות ואת המידתיות. אגב, נשיא בית המשפט העליון היה אז אהרון ברק.

מאז אותה עתירת-השתקה, אני חשדן מאוד כלפי העיסוק האובססיבי ב"מקורות המימון" של מאבקים ציבוריים. אני מבין מה האובססיה של המעלים זאת ומה המוטיבציה שלהם. אותה מוטיבציה זדונית, אפלה ומרושעת של עתירת שלום עכשיו – לסתום פיות של יריבים.

* המזימה של התקשורת – כלי תקשורת שמזמינים את גוטליב לראיון, מצדיקים את הטענה שהתקשורת רוצה להכפיש את הימין. איני יכול לראות שום הצדקה מקצועית להזמנתה להתפרע באולפנים.

* סותמת פיות – ההתנהגות האלימה והפרועה של גוטליב כלפי כל מראייניה, אינה עניין של סגנון. היא מהות. היא מעבירה להם (ולציבור) את המסר שהם מיותרים. היא בעלת הבית. היא "רצון העם". עליהם לסתום את הפה והיא זו שתסתום להם את הפה. אין כאן מקום לשאלות. שאלות הן עניין ללוזרים. היא עולה על מראייניה בדי-9.

* סותם פיות – החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב (לא מדובר בפיטורים כי הוא אינו עובד העיתון) – יותר משהיא פוגעת בטאוב, היא פוגעת בעיתון עצמו. גדי טאוב ימצא את הבמות להביע בהן את עמדותיו, אך "הארץ" ייתפס, בצדק, כסותם פיות.

העמדות של "הארץ" ידועות, אך לזכותו ייאמר שהעניק במה לכותבים שדעותיהם רחוקות ת"ק פרסה מעמדת העיתון – גדי טאוב, ישראל הראל ובעבר גם משה ארנס. פרסום העמדות הללו הפך את העיתון למעניין יותר ולכן העיתון נשכר מכך. עצם פרסום מאמרי תגובה רבים על מאמריו של טאוב הם עדות לתרומתו לוויכוח החופשי ולעיתון.

ההחלטה המבישה של מערכת "הארץ" מזכירה את צעדו של בעז ביסמוט שפיטר את דן מרגלית ומוטי גילת מ"ישראל היום", כיוון שלא הלכו בסך והביעו עמדות עצמאיות.

* ניגוד עניינים – עמית סגל כותב שיש ניגוד עניינים במינוי יועז הנדל לפרשן של ערוץ 13, חודש אחרי שכיהן כשר התקשורת.

דומני שניגוד העניינים הוא ביציאה של עמית סגל נגד בחירת עמיתו בערוץ המתחרה, שעתיד לערער את ההגמוניה שלו כפרשן המוביל בישראל.

* מלך ישראל השניה – טרם צפיתי בסרט "דוד מלך ישראל השניה", כי איננו קולטים "הוט 8" והסרט עוד לא עלה לרשת. אך קראתי ב"7 ימים" קטעים נרחבים מתמלילי הראיונות של לוי לסרט וכתבה ב"אולפן שישי" לקראת הסרט. איני יכול להתייחס לסרט, אך אומר כמה דברים על דוד לוי, מנקודת ראותי.

ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל לבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השניה הייתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בנין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה.  

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך הייתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. הייתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה".

אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עמו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.

בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה הייתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השניה הייתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עמנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם לבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית הייתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

* לא יציאה אלא הערכות מחדש – שני תיקונים לכתבה על דוד לוי ב"7 ימים". לוי אכן נבחר לכנסת לראשונה בכנסת השביעית, אך הבחירות היו ב-1969 ולא ב-1966. ב-1985 צה"ל לא יצא מלבנון, אלא נערך מחדש בלבנון – ברצועת הביטחון. צה"ל נשאר בלבנון עוד 15 שנה אחרי ה"יציאה".

* הכהן הגדול של הזמר העברי – אליהו הכהן הוא גדול חוקרי הזמר העברי. הוא אוטודידקט ענק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השבוע תרם אליהו את אוצרות האוסף האדיר והנדיר שלו, לספריית המוסיקה של אוניברסיטת בר-אילן. אוצרות האוסף שלו יהיו המעיין שירווה את חוקרי הזמר העברי ואוהביו עוד שנים רבות.

          * ביד הלשון

ינוו – באורטל מתקיים מדי שנה "ערב חורף" – ערב שירה, סביב נושא מסוים; שירת סולו בפי זמרי אורטל ובליווי נגני אורטל. לאחר פגרת קורונה בת שנתיים, אנו חוזרים ומחדשים את המסורת.

הנושא השנה הוא שירים של יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק וגרי אקשטיין, שהלכו השנה לעולמם. בתי תמר ואני נשיר בדואט את "עד עולם אחכה" של קלפטר.

אחת הזמרות תשיר את שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא". בשיר מופיעות המילים "על הרים יינוו רגלי המבשר".

מה פירוש המילה יינוו? היא שאלה אותי.

אשתף בתשובה גם את קוראי הפינה.

נַאֲוָה פירושה יפה. מילה נרדפת לנאה. בעברית הקדומה, המילה הופיעה גם בלשון זכר, נָאוֶה. לדוגמה, בשיר השירים: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

בנבואת הגאולה של ישעיהו נאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".

עם הפסוק הזה מתכתב יורם טהרלב בשירו. בשיר הוא מספר על שלושה בעלי מקצוע מירושלים, שחדלו ממלאכתם כי הם חולמים רק על תוצר אחד שייצרו עבור מבשר הגאולה, אליהו הנביא. אחד מהם הוא הסנדלר.

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.

טהרלב מתכתב עם הפסוק מישעיהו. המבשר הוא אליהו הנביא. הנעליים שיתפור לו, הן אותן נעליים שעליהן נאמר "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר". הסנדלר של טהרלב חולם בלשון עתיד על הנעליים ש"בן על הרים ינוו רגלי המבשר". ינוו – יהיו נאות, יפות.

* "חדשות בן עזר"

הצעה הזויה וילדותית

"מה דעתכם על שלום עם סוריה?", מכתיר פרופ' גדעון ביגר את מאמרו בוויינט.

האמת, למה לא? אמנם סוריה כבר לא באמת קיימת והפרטנר שעליו ממליץ ביגר הוא רב מרצחים מטורף, שטבח מאות אלפים מבני עמו. אבל האמת? אם ניתן היה להגיע אתו להסכם שלום בתנאים ההולמים את האינטרסים הלאומיים של ישראל, הייתי בעד.

הרי גם השלום עם מצרים נחתם עם דיקטטור, השלום ירדן נחתם עם מונרך אבסולוטי וכך גם הסכמי אברהם. אם נרצה לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שנוכל לחתום אתה על הסכם שלם היא… ישראל (ואחרי המהפכה המשטרית שמחוללים נתניהו ולוין גם האקסיומה הזאת מוטלת בספק). למה לא סוריה?

ביגר מסביר למה הסכם שלום עם ישראל כדאי לאסד. "סוריה… נתונה עדיין בבעיות רבות. מלחמת האזרחים עדיין מתחוללת, גם אם בעצימות נמוכה. חלקים מהמדינה מוחזקים בידי מתנגדי המשטר ושטחים אחרים נתפסו על ידי טורקיה, שפועלת בהם באופן חופשי. הנשיא בשאר אסד נתון בצבת של רוסיה מצד אחד ואיראן מהצד האחר. ישראל תוקפת בשטחו כמעט בחופשיות. ומעבר לכל זה, מיליוני פליטים סורים מסתובבים בעולם, רבות מערי סוריה עדיין הרוסות, כלכלתה רעועה וקשריה הבינלאומיים רופפים. ורוב הדברים הללו יכולים להיפתר אם סוריה רק תגיע להסכם שלום עם ישראל: איראן ורוסיה יתפנו ממנה, כלכלת המדינה תשוקם על ידי מענקים מאירופה וארה"ב, הוצאותיה על צבא יקטנו והשלטון הסורי יתפנה לשיקומה".

אם האינטרס של אסד הוא הסכם שלום עם ישראל, אדרבא, שיחתום על הסכם המכבד את ריבונותה של ישראל, בגבול הקיים, כשהגולן ישראלי. אני בטוח שכל אזרחי ישראל יסכימו להסכם כזה. וגם אם הוא יכשל, לא הפסדנו כלום.

אבל זו לא הצעתו של ביגר. הצעתו ההזויה, במציאות הנוכחית כמעט כיניתי אותה ילדותית, היא שישראל תיסוג מכל הגולן ותעקור את כל יישוביה, תמורת הסכם הזוי עם הרודן המפוקפק. איוולת כזו לא ברא השטן.

ביגר מסביר – הלא ארבעה ראשי ממשלה ישראלים הסכימו לכך, ואף מונה: רבין, נתניהו, ברק ואולמרט. הוא שכח את פרס. נו, אדרבא ואדרבא. חמישה ראשי ממשלה ישראלים ניסו למסור לאויב הסורי את הגולן ולא הצליחו, כי הסורים לא היו מוכנים לתת בתמורה הסכם שלום. הרי זו סיבה מספקת לישראל להבהיר שהצעותיה בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות. ביגר, שהיה שותף במשלחת של אהוד ברק לוועידת שפרדסטאון, מדקלם את המנטרה של אורי שגיא על "היד שקפאה". ידו של ברק, כמובן. כזכור, ברק הציע לאסד (האב) את הגולן כולו, תוך חורבן כל יישובי הגולן. הוא לא הציע לו נסיגה עד הגבול הבינלאומי, אלא לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים ישראליים שהסורים השתלטו עליהם בשנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. אולם הוא עמד על רצועת חוף צרה, ברוחב של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת, ואסד דחה זאת על הסף. בעיני שגיא & ביגר, מי שהציע לצד השני 99.99% מדרישותיו אשם בכישלון השיחות ולא מי שהתעקש גם על 0.01% הנותרים. מן היגיון עקום שכזה…

ביגר מעלה באוב עמדות של ראשי ממשלות במילניום הקודם, שאבד עליהן כלח, ומתעלם מכך שרק לפני שנה, בדצמבר 2021, החליטה ממשלת בנט פה אחד על תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות בגולן, שנועדה להסיר סופית מעל הפרק כל רעיון עוועים מהסוג שעליו מפנטז ביגר.

ביגר כותב: "הרי בשורש הסכסוך עם סוריה נעוצה האחזקה הישראלית את רמת הגולן". באמת?! זה שורש הסכסוך?! הסכסוך עם סוריה החל במלחמת ששת הימים?! הסכסוך עם סוריה אינו נעוץ באחזקה הישראלית את הגולן, אלא להיפך – הגולן בידי ישראל כתוצאה מהסכסוך; כתוצאה מכך שבימים שהסורים ישבו בגולן, הוא היה בסיס לתוקפנות יומיומית נגד ישראל. ואם הדברים אינם ידועים לגדעון ביגר, אני יכול להפנות אותו למאמר ביקורת מצוין שכתב… גדעון ביגר בכתב העת המנוח "כיוונים חדשים" על ספרו של יגאל קיפניס "ההר שהיה כמפלצת", שבו הפריך מכל וכל את ניסיונותיו של האחרון לשכתב את ההיסטוריה, להמעיט מחומרת התוקפנות הסורית ואף להציג את ישראל כצד התוקפן.

מאמרו של ביגר הזוי, אך יש לו גם חשיבות – הוא מזהיר אותנו מפני שאננות. הוא מזכיר לנו שיש מי שעדין מפנטזים על נסיגה מהגולן ושהסכנה עלולה לחזור ביום מן הימים. זה שעון מעורר לאלה מתוכנו, המתנגדים לתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה ממשלת בנט אשתקד. יש לפעול לכך, שהממשלה החדשה, שעלתה לשלטון חמושה בתאוות נקם והיא אחוזת אמוק להרוס כל מה שבנתה הממשלה הקודמת, לא תגנוז את החלטת הממשלה על פיתוח הגולן.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏15.1.23

* נשק יום הדין – תהיה זו החמצה גדולה, אם הוויכוח על ה"מהפכה המשפטית" יהיה ויכוח בעד או נגד ביקורת שיפוטית על החקיקה ובעד או נגד פסקת התגברות. כי אין בהכרח סתירה ביניהן. לטעמי, יש מקום לשתיהן.

אסור לוותר בשום אופן על הביקורת השיפוטית על החקיקה. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה. הביקורת השיפוטית נועדה להגן על הפרט ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. היא נועדה להבטיח שהשלטון לא יוכל לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

אבל יש חשיבות רבה גם ליכולת של הכנסת להתגבר על ביטול חוק. היכולת הזאת נועדה למנוע את עריצות המיעוט – למנוע מצב שבו רצון הרוב, שאף הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יישלל. אמנם יש להגן על זכויות האזרח והמיעוט מפני דורסנות הרוב, אך מי אמר שתמיד בית המשפט ינטה לצד האזרח והמיעוט? הרי היוצרות מתהפכים לעתים. בארה"ב בית המשפט העליון הגן על העבדות ועל האפרטהייד, ודווקא הרשות המחוקקת היא שהגנה על זכויות האדם בחקיקה ששחררה את השחורים. זה עלול להיות גם כאן. לא מן הנמנע, שבעתיד השופטים יהיו סופר-שמרנים ודווקא הכנסת תהיה מתקדמת ופתוחה יותר (לכן, הסכנה העיקרית במהפכה של לוין היא הניסיון להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים).

הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ההדדיים בין הרשויות הם הערובה הטובה ביותר לזכויות האדם והאזרח ולהגנה על הדמוקרטיה. קיומם זה לצד זה של ביקורת שיפוטית על החקיקה ושל יכולת התגברות של הכנסת, היא האיזון הנכון, ואשתמש במפורש במילה הגסה – הסָביר והמידתי, בין עוצמת הרשויות.

הדרך לכך היא בחוק יסוד חקיקה, שייבנה בהסכמה בין נציגי שלוש הרשויות, שיסדיר את האיזונים והבלמים ביניהן. למשל, הוא יגדיר באילו נושאים רשאי בית המשפט להתערב בחקיקה ובאילו נושאים אל לו להתערב. יש להגדיר שהתערבות בחקיקה היא אך ורק במקרה של פגיעה משמעותית וודאית בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. וכשמדובר בחוקי יסוד, הפגיעה צריכה להיות חמורה ביותר, כדי להצדיק התערבות. יש להגדיר את ההרכב והרוב הנדרשים לביטול חוק – לפחות 9 שופטים וברוב של 2/3. כדי לבטל חוק יסוד יש צורך בהרכב של כלל השופטים וגם אז ברוב של 2/3.

כדי להתגבר על החקיקה, יש צורך ברוב מיוחד. לדעתי נכון שיהיה זה רוב של 75 ח"כים, אך לבטח לא פחות מ-70. חוק התגברות של 61 ח"כים, פירושו התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי של כל קואליציה ופירוש הדבר ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה.

אך מעבר לאיזונים והבלמים שבחוק, נדרשת משתי הרשויות אחריות וזהירות. ושוב, מדובר במידתיות ובסבירות. על בית המשפט לפעול במידתיות בביקורת על החקיקה ולקחת על עצמו את מגבלת הסבירות. וכך גם הכנסת, בבואה להתגבר על פסיקת בג"ץ. על בית המשפט העליון לדעת שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין ויש לנהוג בו במסורה. על הכנסת להבין שהתגברות על פסיקת בג"ץ היא נשק היום הדין ויש להיזהר מאוד בשימוש בו.

בית המשפט העליון, למרבה הצער, לא תמיד הקפיד על ריסון עצמי, על חובת הזהירות ועל מבחן הסבירות והמידתיות בפסיקותיו. על אחת כמה וכמה – המערכת הפוליטית. בוודאי הממשלה הנוכחית, שחבריה נכנסו לתפקיד אחוזי אמוק מהפכני והרסני ורצון להרוס כל מבנה ממלכתי.

מסלול ההתנגשות שאנו צועדים בו מסכן את עתידה של החברה הישראלית. מה שחסר היום יותר מכל הוא מבוגר אחראי שיעצור את הדהרה הזאת.

* בג"ץ "קול העם" כמקרה בוחן – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה.

ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא הייתה ולא נבראה.

בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

האם החלטה כזו תוכל להתקבל אחרי המהפכה המשפטית שמוביל יריב לוין? הדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הביקורת השיפוטית על הכנסת, אך תכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל, שריה והדרג המנהלי במשרדיה. את היכולת הזאת שולל לוין באמצעות ביטול עילת הסבירות. בתצהיר של תכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת". משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. כעת, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. השופט אגרנט הסתמך על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. ולכן, פסק אגרנט, "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה".  

המילה "סבירות" לא נכתבה בפסק הדין, יתכן שטרם הומצאה. אבל כאשר לוין מדבר על ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון בדיוק לכך. כיוון שלא היה חוק מפורש השולל משר הפנים את הזכות לסגור עיתון, אסור היה לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו של השר, שמעצם היותו שר מבטא את "רצון הרוב", שהיא הדמוקרטיה. אבל בג"ץ, ארבעים שנה לפני "המהפכה החוקתית", לקח על עצמו באומץ להיות ראש גדול, ולפסוק פסק דין האוסר על השר ועל הממשלה לפגוע בזכות יסוד אזרחית. את היכולת הזאת להגן על האזרח ולהגן על הדמוקרטיה, יריב לוין מנסה לשלול מן הרשות השופטת.

ביטול עילת הסבירות מסוכן אף יותר מפיסקת ההתגברות האוטומטית.

* מיקרוקוסמוס של עריצות הרוב – בעבר, נמתחה ביקורת מוצדקת על הוועדה לבחירת שופטים, שהרוב האוטומטי של השופטים ונציגי לשכת עורכי הדין, שברוב המקרים היו מקשה אחת, קובע מי יהיו השופטים ולפוליטיקאים אין השפעה. חוק שיזם גדעון סער פתר את הבעיה – שופטי העליון ייבחרו ברוב של לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. כך, אף צד לא יוכל להשתלט, לא תהיה שליטה של הרוב, יתנהל מו"מ והשופטים יבחרו בהסכמה.

ברפורמה של לוין, יהיה בוועדה רוב מוחלט של הפוליטיקאים, נציגי השלטון. ולכן הוא ביטל את הדרישה לרוב מיוחד של מעל 2/3. כך, לא יהיה צורך בהידברות. הרוב הפוליטי ירמוס את עמדת המיעוט. הוועדה למינוי שופטים תהיה מיקרוקוסמוס של שיטת המשטר החדש – עריצות הרוב.

* דברים נכוחים וצודקים – נאומה של הנשיאה חיות היה חשוב, דבריה נכוחים וצודקים. היא היטיבה לתאר את מהות המתקפה על מדינת החוק ועל ההרס המתוכנן של המשפט בישראל. עם זאת, היא שגתה בכך שלא הציגה חלופות כמו פסקת התגברות ברוב סביר ופתרונות מסוג זה, שעשויים להיות פתח להידברות.

תגובתו של יריב לוין הייתה בריונית, מתלהמת ומסיתה, והיא הוכיחה את צדקת דבריה של חיות על מהות המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית.

* חמישים השנים הראשונות – בתגובתו לנאומה של אסתר חיות, היתמם נתניהו בשאלה האם ישראל לא הייתה דמוקרטיה בחמישים השנים הראשונות. זה חלק מהאתוס השקרי, לפיו המהפכה המשטרית משיבה על כנו את הסדר שהיה כאן עד 1992.

האם בחמישים השנים הראשונות הממשלה בחרה את השופטים? ההיפך הוא הנכון. הקואליציה והאופוזיציה החליטו יחדיו על מבנה מצוין, שהעיקרון שהנחה אותם בעיצובו הוא שתמיד תמיד הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה, כדי להבטיח שבית המשפט יהיה עצמאי ובלתי תלוי. רק לפני שנים אחדות התקבל תיקון של גדעון סער המחייב רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה בבחירת השופטים לעליון, ובכך חייב בחירה בהסכמה של השופטים והפוליטיקאים.

האם בחמישים השנים הראשונות לא הייתה עילת סבירות? קשקוש. הרבה לפני שהומצאה המילה הזאת, בית המשפט העליון פסק פסיקות על פי עילת הסבירות והמידתיות. זו מהות היותו של בית המשפט העליון – בית המשפט הגבוה לצדק. לצדק, כלומר לא רובוטים של החוק הכתוב. וכאלו היו הפסיקות ההיסטוריות הגדולות של בית המשפט מיום הקמתו.

הנה דוגמה לציטוט מפסק הדין המכונן בג"ץ "קול העם" (1953), שאותו כתב שמעון אגרנט. המילה "עילת הסבירות" אינה מופיעה בו. אך את כל האמור כאן ניתן לתמצת בשתי מילים: סבירות ומידתיות. "השימוש בסמכות… הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דווקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום 'קרובה לוודאי', רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העיתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי".

מה זה, אם לא סבירות ומידתיות? מה זה "רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם", אם לא עילת הסבירות? וכך כמעט בכל פסק דין של בג"ץ מאז קום המדינה. נתניהו מכיר את ההיסטוריה ומטעה את הציבור ביודעין. הרי עד שהיה לו אינטרס אישי לפגוע במערכת המשפט, הוא התגאה בכך שהוא, כראש הממשלה, מגן מערכת המשפט. והרי הוא לא היה ראש הממשלה לפני 1992.

* מערכת משפט חזקה ועצמאית – כה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא ב-23 בפברואר 2012: "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את הקיום של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אבל אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה! בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל; ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת, מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל – אנחנו נוריד אותו".

דבריו אלה של נתניהו אינם אמורים להפתיע. הרי האיש התחנך על ברכי תורתם של ז'בוטינסקי ובגין. הלא בית הגידול האידיאולוגי שלו הוא אותו בית גידול של בני בגין, דן מרידור ולימור לבנת, ואין סיבה שיראה את הדברים אחרת מהם.

מה גרם לד"ר נתניהו של הדברים הנפלאים האלה, שירת הדמוקרטיה הליברלית, להפוך למיסטר ביבי המוביל הפיכה משטרית שנועדה להחליש את מערכת המשפט, לבטל את עצמאותה ולהכפיפה לשלטון?

רק דבר אחד. העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ומאז, הוא אובססיבי באינטרס אישי להתנכל למדינת החוק ולמערכת המשפט, מתוך שאיפת נקם ורצון להביא להפסקת משפטו או להלך אימים על שופטיו.

* תפקידו של הנשיא – לנשיא המדינה יצחק הרצוג תפקיד משמעותי בעת הזאת. עליו לעשות כל מאמץ להוביל מהלך הידברות בין הרשויות, שמטרתו לגבש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט – בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה ההיתכנות של המהלך, אבל חובתו לעשות כל מאמץ ולהטיל את מלוא כובד משקלו, ניסיונו ותבונתו, כדי להגיע לכך. לשם כך, אסור לו לבצע מהלכים או לומר אמירות שיפגעו באמינותו כמתווך.

הקריאה של עו"ד אליעד שרגא שהרצוג יכריז על נתניהו כבלתי כשיר, לא רק שתכשיל כל יכולת תיווך והיא לא רק הזויה – היא מסוכנת ופוגעת בדמוקרטיה. הכרזה כזאת, שבועות ספורים אחרי שנתניהו קיבל, למרבה הצער, את אמונם של רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות, עלולה להוביל למלחמת אחים.

גם הקריאות להרצוג לא לחתום על חוקי הכנסת, צעד שמעולם לא ננקט בידי נשיא כלשהו, חמורות מאוד. נשיא שמסרב לחתום על חוק שהכנסת חוקקה – מן הראוי שיתפטר. ההתפטרות תהדהד כמחאה חזקה. אבל להשתמש בסמכות הפורמלית, הטקסית, כדי לסכל חוק שהכנסת קיבלה? הרי ברור שאחרי צעד כזה יבוטל מוסד הנשיאות.

ההפגנה ליד בית הנשיא וקריאות הבוז כשהושמע שמו בהפגנה בת"א, לא רק מכוערות, אלא פוגעות במאבק נגד המהפכה המשטרית ומשחקות לידי מחולליה.

* השלב הבא של המהפכה – אחרי שתחוקק פסגת ההתגברות האוטומטית, המעניקה לרוב האוטומטי של כל קואליציה אפשרות להתגבר על פסילת חוקים בלתי חוקתיים בידי בג"ץ, צפוי הגל הבא של המהפכה המשטרית – חקיקת חוקים שדינן פסילה בידי בג"ץ.

עם החוקים הללו עלול להימנות ביטול עברות מרמה והפרת אמונים – הבטחת הבחירות של סמוטריץ', שתהפוך את השחיתות השלטונית להליך חוקי ותבטל את הסעיפים עליהם נדון נתניהו.

ברוח זו, אולי יחוקק חוק דרעי 2 – הוצאת הדיבר "לא תגנוב" מעשרת הדיברות.

* עולם ישן עדי היסוד נחרימה – מה משעשע יותר, שהמהפכן מגדיר עצמו "שמרן", או שהוא מקשר את המהפכה שלו עם… בגין, המייצג את הקוטב ההופכי לתכניתו?

* לא לעולם חוסן – יבוא יום שבו המטוטלת הפוליטית תתהפך. אולי השלטון הנוכחי יקרוס לתוך שקריו.

ומה יקרה אז? האם השלטון שיקום ישקם את הרשות השופטת ויקים אותה מחורבותיה? האם הוא ייצור מחדש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים?

ראשי האופוזיציה מבטיחים שינהגו כך. עם זאת, קשה מאוד לשלטון לוותר מרצון על כוח שבידיו. לא מן הנמנע ששלטון חדש, שיעלה אף הוא שיכור כוח ותאב נקמה, ימסמס את הבטחותיו ויהנה מהצעצוע שיירש מנתניהו – שלטון ללא מיצרים.

או אז, מחוללי המהפכה המשטרית יהיו לקורבנותיה.

לא לעולם חוסן!

הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש.

* לא לשרת – כשהם אומרים "באנו למשול, לא להתנצל", כוונתם היא – באנו לשלוט, לא לשרת.

* חד גדיא – ההתנגדות העזה בשמאל, במרכז ובימין הממלכתי לצעדי הממשלה, אינה רק לעצם המהפכה, אלא גם לברוטליות, לגסות, להתנהלות כפיל בחנות חרסינה, לחוסר ההתחשבות בקולות אחרים, וביכולת לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם יכולים. כי הם השליטים והכל מותר להם. ולא פחות מכך, לקצף על השפתיים, ההתלהמות והשנאה והשמחה לאיד בקרב תומכי השלטון בקרב הציבור הרחב.

אני שותף לתחושה הזאת. והיא מוכרת לי. כך חשתי גם כשממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל חיינו הציוני. כך חשו המתנגדים להסכמי אוסלו. ובעיקר, כך חשו המתנגדים לעקירת גוש קטיף. גם בהתנתקות הממשלה נהגה בכוחנות, ללא מיצרים, בניסיון לרמוס את היריב ולמנוע את מחאתו. כי מותר לה. היא השלטון. היא הרוב.

אנשי השמאל שחשים היום נפגעים ונרדפים – מן הראוי שיבינו שכך בדיוק חשו יריביהם בגין התנהגותם בדוגמאות שנתתי. ויתכן מאוד שאילו אז השלטון לא היה נוהג כך, גם היום השלטון לא היה נוהג כך. והחשש הוא שכאשר יתחלף השלטון, השלטון החדש ינהג שוב באותה דרך. זה החד-גדיא של ילד מוכה שהופך לאבא מכה וחוזר חלילה. זו הדרך להידרדר לקרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי. ואז ממש לא תהיה חשיבות לשאלה "מי התחיל".

טוב יעשו אנשי השמאל, אם יפנימו את הפגיעה שהם פגעו ויכו על חטא. זו עשויה להיות תרומה חשובה למיתון השיח המתלהם.

את מקום הכוחנות והדורסנות והרצון של שלטון להשתמש ברוב שבידיו כדי להתעלם ממחצית העם, יש להחליף במערכת של הידברות מתוך כוונה להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן בנושאים רבים ככל האפשר. גם הסכמות רחבות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* הגיע שר חדש – ב-2003 מינתה ממשלת ישראל, על פי המלצת שרת החינוך לימור לבנת, את ועדת דוברת לביצוע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית. הוועדה מנתה 18 איש, מטובי המומחים, ועוד כמאה אנשים בוועדות בחינה של נושאים שונים. הייתה זו העבודה המקיפה ביותר בתחום החינוך בכל שנות המדינה.

על חלקים מן המסקנות נעשה פיילוט בכשלושים רשויות בכל רחבי הארץ. המועצה האזורית גולן נמנתה עמהם. ניהלתי אז את מתנ"ס הגולן והייתי מעורב מאוד ביישום החלקים הנוגעים לחינוך הבלתי פורמלי. בין ההמלצות היה מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים ובהם יערך יום חינוך מלא, שחלקו השני הוא העשרה וחינוך חברתי קהילתי. המתנ"ס הוביל, יחד עם בתי הספר, את החלק השני ביום החינוך. וביום שישי, נערכה תכנית ממומנת של חינוך חברתי קהילתי, "שישי חופשי". המתנ"ס הוביל את התכנית הזאת. היא בוצעה ביישובים עצמם עם אירועי שיא של מספר יישובים אחת לחודש.

ממשלה הלכה, ממשלה באה ולמשרד החינוך הגיעה שרה חדשה, יולי תמיר. היא נכנסה לתפקידה מלאה במוטיבציה להוכיח שבאה לשכונה שרה חדשה וכל מה שמזוהה עם קודמתה – יחוסל. מסקנות ועדת דוברת ייגנזו ולא ימומשו. למה? האמת היא שהייתה לכך סיבה אחת בלבד. הוועדה הוקמה ביוזמת לימור לבנת.

פנינו לשרה בבקשה, ממש בתחינה – תני לפחות להשלים את הפיילוט בשלושים הרשויות. הרי כבר התחלנו לממש את הפיילוט. נמשיך אותו ובטוח יש מה ללמוד ממנו. אולי יהיה משהו טוב ומוצלח שתרצי לקיים אותו? אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה. אולי היא אפילו פחדה שהפיילוט יצליח, חלילה.

כך קורה פעמים רבות במשרדים שונים, ובעיקר דווקא במשרד החינוך, המחייב תכניות לטווח ארוך.

כעת נכנס השר קיש, שאין לו שום מושג בחינוך ושום ניסיון בחינוך ועוד בטרם התיישב על כיסאו ביטל בהבל פיו את הרפורמה בבגרויות שהובילה יפעת שאשא ביטון, ושאף היא נבנתה בידי צוותי מומחים מתוך דיון מקצועי. הוא יכול היה להכריז על בדיקה מחודשת של התכנית. אך לא. הוא הכריז על ביטול. למה? כי זו תכנית של הממשלה הקודמת. כמו פיל בחנות חרסינה.

זו פגיעה של ממש בחינוך.

* מהלך אימים – התגוללותו המתלהמת של סמוטריץ' ברא"ל כוכבי, לא נועדה לאוזניו אלא לאוזני הרצי הלוי. הדברים נועדו להלך אימים על הלוי, שיבין שתפקידו להיות חניך תורן שעושה קולות של שטיח.

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא לא קרא לעצור את כוכבי בגין בגידה ולאזוק אותו.

* אגדת המחיר שבגין שילם – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977". בגין נשא הן באופוזיציה והן בשלטון את דגל ה"סיביל סרבנס", השירות הציבורי הממלא בנאמנות ובמקצועיות את דרכה של הממשלה הנבחרת ולכן נמנע מלהזיז ממקומה את הפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי, שירש משלטון המערך. האגדה הביביסטית מספרת על המחיר הכבד שבגין שילם על כך. האידיאולוג של הביביזם ארז תדמור כתב על כך מניפסט שלם, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".

איזה מחיר בגין שילם על החלטתו? מה הוא רצה להעביר ולא הצליח? את הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני? את מלחמת לבנון הראשונה? את חוק הגולן? את הפצצת הכור העיראקי? את המהפך הכלכלי? את מיזם שיקום השכונות?

אפשר לתמוך בהחלטותיו של בגין או להתנגד להן או לחלקן, אבל אי אפשר להכחיש שבגין היה ראש ממשלה, שחולל מהלכים היסטוריים גדולים ומשני מציאות. האם החלטותיו לא התקיימו? האם הדרג המקצועי סיכל אותן? האם המנגנון הממשלתי לא מימש אותן?

אותם משרתי ציבור שהשקיעו את כל אונם ומרצם בהקמת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, נאלצו לעסוק בפירוק ועקירה של היישובים. הם לא ביצעו את ההחלטה? בקרב בכירי מערכת המודיעין הישראלי הייתה התנגדות כמעט גורפת להפצצת הכור העיראקי. בגין היה נחוש לקבל את ההחלטה על ההפצצה. היא לא בוצעה?

האגדה הזאת נועדה לתרץ בשם "המשילות" מינוי מקורבים, עסקני מפלגה ואומרי-הן ללא קשר לכישוריהם ולהתאמתם.    

* איכות השלטון – ב-1990הפגנתי עם אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון. זה היה נגד התרגיל המסריח של פרס.

מאז ועד היום הוא עקבי. נאבק נגד השחיתות ובעד טוהר המידות, ועומד מול כל שלטון, מכל צד, ונאבק נגד כל צעד של שחיתות שלטונית.

* לבי עם המפגינים – לא השתתפתי אמש בהפגנה נגד המהפכה המשטרית, על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה.

למה, בעצם? יש לכך סיבות טכניות, כמו עומס, זמן, פניות, הצורך להשכים לפנות בוקר לעבודתי במטע וכד'. אבל האמת היא שלמרות שהסיבות הללו נכונות, הן בעיקר תירוצים. הרי ברור שאילו הייתה סכנה לגולן הייתי מתפנה להפגנה. ושאם הייתי שלם לחלוטין עם ההפגנה הנוכחית, הייתי מתגבר על הקשיים ונוסע.

הסיבה להימנעותי, היא חששי שההפגנה לא תהיה לרוחי, ושאצטער על שהייתי חלק מדברים שאני מתנגד להם. למשל, שבניגוד לכוונת מארגני ההפגנה ורצונם של רוב המפגינים, בתום ההפגנה יצאו גורמים קיצוניים לחסימות כבישים, הפרות סדר וכיו"ב והתמונות הללו הן שתצבענה את ההפגנה, תתקבענה בזיכרון הקולקטיבי, ותגרומנה נזק למאבק. או שההפגנה תיצבע בצבעים של מחאה נגד "אקיבוש", האפרטהייד וכד' יהיו בה קריאות לסרבנות או שחלילה יונפו בה דגלי אש"ף.

לא נסעתי להפגנה, אך בלבי אני עם המפגינים וייחלתי להצלחתה.

אני בעד שיתוף פעולה של אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות במאבק למען הדמוקרטיה, למען מערכת משפט חזקה ועצמאית, למען מדינת החוק, למען הפרדת הרשויות, נגד השחיתות. אני גם בעד שיתוף פעולה בין אנשים בעלי דעות שונות באשר למערכת המשפט; חסידיה המובהקים המתנגדים לכל שינוי לצד אזרחים (כמוני) שיש להם ביקורת ואף ביקורת חריפה על מערכת המשפט ותומכים ברפורמות במערכת, אך מתנגדים למתקפה נגד מדינת החוק, לשפיכת התינוק עם המים ולהשלטת הממשלה על הרשות השופטת.

זה לא מאבק קצר, ואני משער שבעתיד אשתתף גם בהפגנות.

* האינטרס של המפגינים – מניעת הנפתם של דגלי אש"ף בהפגנות נגד הממשלה, היא בראש ובראשונה אינטרס של המפגינים. על מארגני ההפגנות לפנות למשטרה ולדרוש ממנה להסיר כל דגל אש"ף אם יונף, חלילה. כמו כן, עליהם להציב סדרנים מטעמם, שזו תהיה גם משימתם. עליהם לפרסם לפני כל הפגנה גילוי דעת שבו יצאו נגד כל הנפת דגל כזה וידווחו על פנייתם למשטרה ועל הצבת הסדרנים.

* לא לסרבנות – כששרון הכריז על תכניתו לחורבן גוש קטיף ("התנתקות" בכיבוסית) בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. יעלון התנגד בכל מאודו לתכנית. הוא אמר שהיה תתן רוח גבית לטרור וניבא באופן מדויק את מה שיתרחש אם תבוצע. הוא הביע את דעתו בפני ראש הממשלה, השרים, המטכ"ל והתנגדותו דלפה אף לציבור הרחב. הוא שילם מחיר על סירובו להתקרנף – הקדנציה שלו לא הוארכה לשנה רביעית, אף שהצטיין כרמטכ"ל.

חרף התנגדותו התקיפה להתנתקות, הוא לא העלה על דעתו סירוב. הוא הכין את צה"ל למשימה בדיוק כפי שהיה נוהג אילו הזדהה אתה. ואילו נשאר עוד שנה בתפקידו, הוא היה נושך את השפתיים ומפקד עליה. למה? בשל האחריות הלאומית.

סרבנות היא חוסר אחריות לאומית משוועת. לצערי, מאז הבחירות אני שומע גל עכור הולך וגובר של קריאה לסרבנות בצה"ל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון וראוי לגנות אותה.

בוגי יעלון לא קרא לסרבנות. הוא הזכיר למפכ"ל המשטרה ולשוטרים את חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. מה פירוש "בלתי חוקית בעליל"? פקודה שכל אחד אמור לדעת שאסור לו לבצע אותה ואילו יבצע אותה, יישא בעונש ולא יוכל להיתלות בכך שהוא רק ביצע פקודה. ההלכה הזאת נאמרה במשפט הטבח בכפר קאסם. היא נוגעת למעשים כאלה.

אם תינתן למשטרה הוראה לירות במפגינים – תהיה זו פקודה בלתי חוקית שחובה על כל שוטר לסרב לה.

פקודה כזו או שמתקרבת אליה לא נשמעה וספק רב אם תשמע. ולכן, אין צורך בדבריו של בוגי. וכיוון שאין בהם צורך, הם מזיקים, כי הם מוסיפים שמן לבערה בימים שהאחריות הלאומית מחייבת הנמכת הלהבות. אמירה כזאת בעת הזאת, עלולה להישמע כקריאה לסרבנות, וזו סכנה כפולה – היא גם עלולה לעודד סרבנים והיא גם עלולה להסלים את המתקפה של השלטון נגד מתנגדיו.

בוגי יעלון, לאורך שנים, הוא מילה נרדפת לאחריות לאומית. מן הראוי שידבק בדרכו גם במאבק הצודק נגד מעשי הממשלה.

* לא למרי אזרחי – בתקופת המאבק על הגולן, כמדומני ב-1993 או אולי ב-1994, יצר אתנו קשר פרופ' חמי בן-נון, תלמידו המובהק של ישעיהו ליבוביץ', אדם שתמך בסרבנות בצה"ל (איני זוכר אם הוא עצמו סירב) וביקש להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על שינוי פני המאבק ומעבר למרי אזרחי.

הזמנו אותו להנהלת ועד יישובי הגולן. בפתח הישיבה הוא חילק לכל אחד מאתנו כמתנה את ספרו "מרי אזרחי".

הוא הציע לנו לשנות את דפוסי המאבק למרי אזרחי בלתי אלים, של אי ציות לממשלה ולחוקיה, מרד מסים וכד'. בעיניו, מרי אזרחי הוא דרך דמוקרטית למחאה ולמאבק. גם אחרי ההרצאה לא ידעתי להשיב לעצמי על השאלה האם הוא תומך במאבקנו או רק רוצה להפיץ את תורתו בדבר מרי אזרחי.

האיש מעניין, הספר שלו מעניין, ההרצאה שלו הייתה מעניינת, אבל לא קיימנו אחריה אפילו חמש דקות של דיון. היה ברור לנו שאנחנו לא שם, זו לא דרכנו. המאבק שלנו הוא על פי חוק; מאבק דמוקרטי, ממלכתי, אחראי ומכובד ולא פחות נחוש.

היינו אז כפסע, או לפחות דומה היה שאנו כפסע, מאבדן עולמנו. נאבקנו על הדברים היקרים לנו ביותר, על השקפת עולם שאותה אנו מגשימים בחיינו 24/365 מתוך אמונה יוקדת. נאבקנו נגד מעשה שלא זו בלבד שראינו בו טירוף ביטחוני, הפקרות מדינית ופיגוע מוסרי, אלא שהוא היה חורבן ברוטלי של מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ואף על פי כן, ולמרות הזעם האצור בקרבנו והפחד מן העתיד, חשנו אחריות לאומית מעבר להצלת הגולן והמשכנו לנהל את המאבק בדרכנו, עד הניצחון.

אני שומע את הדיבורים חסרי האחריות על מרי אזרחי נגד פעולות הממשלה. אני שותף להתנגדות החריפה לאותם מעשים, אך אני מצפה מן המתנגדים לנהוג כמונו, כמו תושבי הגולן בשעתנו הקשה. כי אין לנו ארץ אחרת.

* קול הרעם מקהיר – שלמה קרעי נוהג כמו שרי התקשורת שקדמו ליועז הנדל – נערי שליחויות של נתניהו. המטרה – להשתלט על התקשורת. הם רוצים שכל התקשורת תיראה כמו ערוץ 14 – ערוץ תעמולה מהזן של קול הרעם מקהיר.

בדרך הוא רוצה להחריב את השידור הציבורי בישראל. עוד פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. והוא ממשיך את ההסתה השקרית נגד התקשורת הישראלית וסילוף דמותה.

* האם זה באמת רצון הרוב? – בסקר שנערך בין מצביעי הליכוד בעבור "אולפן שישי", רוב מוחלט מבין מצביעי הליכוד מתנגדים למינויו של אריה דרעי כשר. רבע מהם מתנגדים למהפכה המשפטית.

חשוב להבין זאת ולהכיר בכך. הניסיון הנואל של רוב המונה 64 ח"כים מתוך 120 למחוק מיעוט גדול המיוצג בידי 56 ח"כים בשם "רצון הרוב", הוא עריצות הרוב, המנוגדת לדמוקרטיה. אולם גם הצגת הרוב היא מפוקפקת. האם באמת הרוב תומך בבן גביר? האם הרוב תומך בדרעי? האם הרוב תומך בהומופוביה של אבי מעוז ואורית סטרוק? האם הרוב תומך בטירלול הרגרסיבי הפונדמנטליסטי של מפלגת "נועם"? ברור שלא. ההשתבללות אל תוך "מחנות" ו"גושים", כאשר כל גוש נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא מכה לחברה הישראלית ולשלמות העם. אך הביטוי הפרלמנטרי של כל גוש, על פי כוח הסחיטה והאיום של הקיצונים שבו, מעוות את רצון הציבור.

ממשלת השינוי ששברה את המחנות והגושים וניסתה להחליף את משטר המחנות בשיקום הקונצנזוס הלאומי לא צלחה, וקרסה מול מסע ההסתה והשקרים האלים נגדה. אך הכיוון שהיא הציעה הוא הדרך לרפא את החברה הישראלית. הוא העתיד של החברה הישראלית.

המאבק הדמוקרטי נגד המגמות המסוכנות של הממשלה נועד בין השאר להבטיח את זכויות המיעוט, אך כדאי שהנאבקים ידעו שהם לא בהכרח מיעוט ושלפחות בחלק מן הנושאים, הם דווקא מבטאים את רוב העם.  

* תכנית סוציאליסטית – אני תומך בתכנית הממשלתית להאטת יוקר המחיה.

זו תכנית טובה, צודקת וחברתית. למעשה, זו תכנית סוציאליסטית, ואני מציין זאת כמחמאה. תפקיד הממשלה להתערב במשק לטובת הכלכלה והחברה, ולא להסתמך רק על היד הנעלמה של השוק החופשי.

אני מקווה שהממשלה תיישם גם את ההבטחה לחינוך חינם מלידה עד גיל שלוש.

* עוכרי הגיור – שר הדתות לשעבר מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר – לראש מערך הגיור הממלכתי. המינוי היה בהמלצתו של הרב דרוקמן.

הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד, פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשל סגולותיו אלה, הוא היווה סדין אדום בעיני עוכרי הגיור החרדים. הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני הגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" וראש מפלגת הטרלול הרגרסיבי אבי מעוז גידף וחירף – הייתה זו הוכחה לכך שהמינוי טוב, שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אבל התחלף השלטון והחרדים הלא ציונים, עוכרי הגיור, הטילו וטו על הארכת מינויו, ומינויו פקע. מפלגת הקיצוניות הדתית לא נאבקה על המשך תפקידו, בניגוד לבקשתו המפורשת של הרב דרוקמן.

עוכרי הגיור ימשיכו לפגוע באינטרס הלאומי, אבל על אפם ועל חמתם, העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית אינה מכירה ביהדותם, מצד אחד, ומצד שני – עושה הכל כדי להקשות על גיורם, ימשיכו להתמזג ולהיטמע בתוך עם ישראל; הם ובניהם ובני בניהם יהיו יהודים טובים לכל דבר ועניין. ושום מגילות יוחסין חרדיות לא תשפענה על כך.

* הדברים היפים שראה גדעון לוי – מחנה הפליטים בג'נין הוא קן צרעות טרוריסטי, עם מצבורי נשק אדירים. אין עוד מקום כזה ביו"ש. המחנה שורץ מחבלים הכמהים לחדור לישראל ולרצוח יהודים. אלמלא הפעילות היזומה של שב"כ וצה"ל הם גם היו מבצעים את זממם. בפעילות הזאת נהרגו בשנה החולפת במחנה 38 מחבלים. הרג המחבלים מבטיח את חייהם של אזרחים וילדים ישראלים.

גדעון לוי יצא לביקור במחנה וחזר ממנו נפעם. "המון דברים יפים ראו עיניי", הוא חילל את מילותיה הנפלאות של נעמי שמר, לאחר ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומהם הדברים היפים שראו עיניו? לא, הוא לא רצה להראות לנו שלצד הטרור יש שם גם דברים יפים, הפנים האחרות של המחנה, פעולות חסד ותרבות, למשל. לא. הדברים היפים שראו עיניו הם הטרור. זה מה שעושה לו את זה. המקום האהוד עליו ביותר ביו"ש הוא מחנה הפליטים ג'נין, לא למרות שהוא מרכז הטרור הרצחני, אלא כיוון שהוא מרכז הטרור הרצחני.

משפט אחד בפשקוויל מעניין מאוד. בין שאר הדברים היפים שהוא ראה שם, הוא מציין ש"כבר שנים שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס לתוכו". כלומר, מבחינתו הרש"פ היא רשות בוגדת ותבוסתנית, אולי משת"פית של האויב הציוני, ולכן הוא מעריץ את מי שלא סר למרותה.

זה האיש שראש הממשלה מזמין למסיבת יום הולדת של רעייתו, כדי לזכות לאיזה מאמר חנופה ממנו.

* חמישים שנה לישיבת הגולן – חמישים שנה מלאו לישיבת הגולן. הישיבה הוקמה ברמת מגשימים ולאחר שנים אחדות עברה לחספין, עם הקמת היישוב, ושם היא נמצאת ומשגשגת עד היום.

אחרי פטירתו של אבי, מצאתי בעיזבונו קבלה על תרומה לישיבת הגולן, מדצמבר 1975. כמובן שאז, בהיותי בן 13, עוד לא הייתי קשור לגולן. הדבר ריגש אותי מאוד ופרסמתי את צילום הקבלה בפייסבוק.

כעבור זמן קצר, התקשר אליי ראש הישיבה הרב יואל מנוביץ' והזמין אותי לביקור בישיבה. סיירתי אתו בישיבה ובעיקר סיקרנה אותי פינה היסטורית המתארת את ההיסטוריה של הישיבה, עם כותרות עיתונים ומסמכים הקשורים אליה. למשל, על הביקור של שר הביטחון משה דיין ברמת מגשימים לאחר הפגזה סורית, פגישה שבה העלה מוישיק גרליק, מראשי ההתיישבות בגולן וחבר המושב את הבקשה להקים את ישיבת ההסדר.

הטראומה הגדולה בתולדות הישיבה, שכמובן תפסה מקום משמעותי בפינה ההיסטורית, היא הפיגוע הנורא שבו חדרו מחבלים מסוריה לישיבה, רצחו במכות גרזן שלושה תלמידים ופצעו שניים. אני זוכר היטב את הפיגוע הזה.

הרב יואל סיפר לי, שלאחר הפיגוע, נערך קמפיין התרמה לישיבה. התרומה של אבי הייתה במסגרת הקמפיין.

הדברים ריגשו אותי מאוד. מאוחר יותר, כשעיבדתי את הדברים, נזכרתי שבליל שבת, ערב שבת הבר מצווה שלי, דיבר אורח בבית הכנסת על הצורך בתרומות לחיזוק הישיבה בעקבות הטבח.

* עסקת חבילה – בבית הכנסת שבו אבי התפלל בר"ג ואני, כילד, התלוויתי אליו, היה יהודי, שמו דרוקמן, שהיו לו תכונה אחת טובה ותכונה אחת רעה.

התכונה הטובה הייתה שתמיד היו לו סוכריות טופי בכיסים. התכונה הרעה הייתה שהוא צבט את הילדים בלחי. זו הייתה עסקת חבילה. או סוכריה וצביטה או לוותר על הסוכריה.

וכך כבר כילד למדתי להתמודד עם הדילמות של החיים.

* ישראל לוין – הלך לעולמו ישראל לוין, חבר קיבוץ יגור. ישראל היה שורד שואה, לוחם, מפקד וקצין בשריון, שלחם במלחמות ישראל. היה ממנהיגי קיבוץ יגור ונשא בו בתפקידים רבים בתחומי המשק והחברה ותפקידים ניהוליים בתעשיה בקיבוצו, באזור ובתנועה הקיבוצית. בין השאר, כיהן כמזכיר פנים של התק"ם.

ישראל הוא מאחרוני הטבנקינאים – נאמן לדרך שלמות הארץ על פי חזון הקיבוץ המאוחד. תמך מאוד במאבקנו על הגולן, אך בניגוד לתומכים אחרים בנו בתנועה הקיבוצית, הוא תמך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון והתנגד לנסיגות. את תפיסתו הניצית האקטיביסטית שייך למסקנותיו מן השואה; ההכרח להיות חזקים כדי להתקיים.

ישראל נפטר בן 90.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עולם מצחיק אז צוחקים – מתוך מאמרו השבועי של אברהם בלבן במוסף תרבות וספרות של "הארץ" במדור "רשימות תל אביביות": "החיים מצחיקים, כמאמר הגששים, אז צוחקים".

בלבן לא עבר את מבחן הבקיאות. הפסוק הוא "גשש" מפורש – לא "החיים מצחיקים אז צוחקים", אלא "עולם מצחיק אז צוחקים". ואם לדייק יותר: "צוחוקים".

המערכון הוא "קרקר נגד קרקר". הליקופטר, הלא הוא פליקס הובלות, בא לבית משפחת קרקר, כדי להעמיס את הציוד של הבעל בעקבות הגירושים. הליקופטר (שייקה) צוחק כל הזמן, ובכל פעם שיורם (פולי) שואל אותו מה הוא צוחק כל הזמן תשובתו היא: "אנא עראף, עולם מצחיק אז צוחוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏4.1.23

* תמונת הראי של השייח' סלאח – זכותם של יהודים לעלות להר הבית היא זכות יסוד שאינה ניתנת לערעור. חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להבטיח את מימוש הזכות הזאת. כמדינה דמוקרטית על ישראל לאפשר ליהודים את חופש התנועה ובהדרגה גם את חופש הפולחן בהר הבית. כמדינה יהודית עליה לממש את ריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ובוודאי לאפשר גישה חופשית ליהודית להר.

מן הראוי שגם שרי ממשלה וראש הממשלה יעלו על הר הבית, אך יש לעשות זאת בשום שכל ובאיזון בין האינטרס הלאומי שבביקור כזה לבין שלום הציבור וביטחונו.

אבל לא בן גביר. רק לא בן גביר. למען השם, רק לא בן גביר. מן הראוי היה שראש הממשלה יגלה אחריות לאומית ויאסור על בן גביר לבקר כְּשר בהר הבית.

למה לא בן גביר? כדי להסביר זאת, אציג תחילה מולו, לצורך השוואה, את ח"כ לשעבר יהודה גליק, מראשי הנאבקים למען הר הבית. יהודה גליק הוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא מכבד ואוהב את בני האדם בני כל הדתות וכל הלאומים. הוא רואה בהר הבית מקום שבו תתגשם נבואת ישעיהו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה". הוא מאמין בהר הבית כהר השלום, שבו יתפללו יהודים ומוסלמים זה לצד זה בשלום, ברעות ובידידות. גליק נלחם בכל גילוי של גזענות וכח"כ קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה עם הח"כים הערבים. זו דרך אחת להיאבק על הר הבית ועל זכותם של יהודים לבקר בו ולהתפלל בו.

דרך זו היא היפוכה של דרכו של בן גביר. בן גביר הוא כהניסט. כל כולו סמל לשנאת ערבים באשר הם ערבים. כל עלייתו המטאורית בפוליטיקה נעשתה באמצעות שנאה לערבים. ככהניסט, הוא דוגל באידיאולוגיה הגזענית על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל, לא כל שכן בירושלים ובעיקר בהר הבית. על פי האידיאולוגיה הכהניסטית, מסגד אל-אקצה וכיפת הגזע הם שיקוץ שאסור שישארו על הר הבית, כי הם מוקד של טומאה. בן גביר הוא איש הימין הרדיקלי שממנו עלו כל הרעיונות המטורפים לפיצוץ מסגד אל-אקצה.

מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י אמר בדיון בכנסת: "אם גדולי ישראל של המשנה, שראו שועל יוצא ממקום המקדש, געו בבכי כי לא היה בידם הכוח למנוע את החילול, מה נאמר אנחנו, כאשר היום שועלים הילכו בו, והם מכלים בכל רגע את קדוש ישראל, כאשר שמו אותותם הכוזבות, אותות האסלאם, אותות הריבונות שלהם בהר השם, ואנחנו, עם בזוי ושסוי, שיצא מהגלות להקים כאן מדינה יהודית, הפכנו לעם שמבזה את עצמו, ומשסה ומחלל את כבודו העצמי. בתקופת ההשפלה, כאשר ישב עם ישראל בגלות, הגיעו ארצה הישמעאלים מאותו מקור של הפסוק בבראשית 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', ובחירוף וגידוף עלו להר הקודש של אלוקי ישראל וחיללוהו במסגדים שסימלו את השתלטותו של אללה, כביכול, על אלוקי ישראל רחמנא ליצלן. ואנו, בחריקות שיניים עמדנו חסרי אונים מול ההשפלה, מול חילול השם… כנופיה של בריונים, פראי-אדם ישמעאלים, יושבים על הר קודשנו… הדרישה הלאומית וההלכתית לסלק משם את הזרים שכופרים באלוקי ישראל. כמו כן, שלא יהיה ספק כי ממשלה יהודית אמיתית של תנועת 'כך' תיגש מיד, בעזרת השם, לחסל את שורש הנגע, ותוריד מהר-הבית את הזרים ואת המסגדים".

מספר 2 ברשימתו של כהנא היה הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש, התובע להקים לאלתר בפועל את בית המקדש ו"לטהר" את הר הבית מן המסגדים.

בן גביר הוא סמל לגזענות, לשנאת ערבים ולרצון לעקור את המסגדים מהר הבית. בן גביר הוא התגלמות עלילת הדם המרושעת שבה בן דמותו המוסלמי השייח' ראאד סלאח מסית נגד ישראל: "מסגד אל-אקצה בסכנה". אם אכן יגיע בן גביר לשלטון, הוא יממש את העלילה של סלאח, בהתאם להבטחתו של כהנא מה תעשה ממשלה "יהודית אמתית" של תנועת "כך".

בן גביר הוא פרובוקטור. הוא רוצה לעלות להר הבית כדי לעורר מהומות דמים, כי הוא נבנה מהן. על נתניהו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו. אבל נתניהו מודל 2023 הוא חלש, סחיט ושפוט של הכהניסט.

* בלי פרובוקציות – בתקופת ממשלת השינוי הגיע מספר העליות של יהודים להר הבית לשיאים חסרי תקדים בכל הזמנים. הייתה זו קפיצת מדרגה של ממש. וכל זאת, בלי פרובוקציות של פירומן זחוח ומדושן עונג, שמשתוקק להביא לשפיכות דמים רבתי.

* חוק הייעוד – אם תובא להכרעת הכנסת ההתנקשות בחוק השבות (ביטול "סעיף הנכד"), אין ספק מי יהיו הראשונים לתמוך בה: עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה וחבר מרעיהם. לא הייתה עדנה כזאת לאויבי הציונות.

מהותה, ייעודה, זהותה, צביונה, זכות קיומה והצדקת קיומה של מדינת ישראל הם חוק השבות, החוק החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. זה החוק המגדיר את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקיימת למען העם היהודי כולו, הקיימת למען כל יהודי ויהודי באשר הוא; המדינה – שכל יהודִי בעולם הוא אזרח שלה בפוטנציה, וברגע שיעלה לארץ, אזרחותו תקבל תוקף ממשי, באופן אוטומטי. אם מבטלים את חוק השבות, אפשר לבטל את מדינת ישראל. אין בה עוד צורך. אין לה עוד הצדקה. כל פציעה של החוק הזה, עלולה להוביל לדימום שיביא בסופו של דבר לביטולו.

אל תגעו בחוק השבות. לא צריך להסיר ממנו אות, לא פסיק ולא נקודה. השינוי היחיד שצריך לעשות בו הוא להפכו לחוק יסוד, אולי אף להגדיר אותו כחוק-על (הגדרה שאינה קיימת היום בחוק הישראלי) – חוק שניתן להכניס בו שינוי כלשהו רק ברוב של 80 ח"כים ואפשר לבטלו רק בהצבעה פה אחד של 120 הח"כים.

חוק השבות הוא חוק הייעוד של מדינת ישראל.

* לחרות האדם – הלוגו של עיתון "חֵרות", ביטאונה היומי של תנועת החֵרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בהנהגתו של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היה: "לשלמות המולדת * לחרות האדם * לקיבוץ גלויות * לצדק חברתי". אלה ערכי היסוד של התנועה, כפי שעוצבה בידי מייסדה, מנחם בגין.

אחד מארבעת ערכי היסוד היה חרות האדם. ערך חרות האדם במשנתו של בגין בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכתיבת חוקה, גם אם היא תיווצר בהדרגה באמצעות חוקי יסוד, ובראש ובראשונה בחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שאכן חוקקה לימים, בהובלת ח"כים מן הליכוד וממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. נדבך שני הוא מאבק נגד חוקי החירום שישראל ירשה מן המנדט הבריטי, נגד מעצרים מנהליים, נגד עינויים, נגד הממשל הצבאי לערביי ישראל. בגין, ראש האופוזיציה, נאבק גם למען זכויותיהם של עצירים ביטחוניים וסיכל את סגירת העיתון "העולם הזה" ומעצר מנהלי של עורכו אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי. נדבך שלישי, אולי החשוב מכל, הוגדר בידי בגין "עליונות המשפט". גישת עליונות המשפט של בגין, הייתה גרסה קיצונית של אקטיביזם שיפוטי. בגין יצא נגד עריצות הרוב, שהיא עיוות של הדמוקרטיה, וניסה להשתית דמוקרטיה מהותית, ליברלית, באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, שיוכלו לבלום את הרוב כדי להגן על המיעוטים ועל זכויות האדם והאזרח. הגורם המרכזי במימוש עליונות המשפט הוא בית המשפט העליון, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא בקרה שיפוטית על החקיקה בכנסת וסמכות מלאה לפסול חוקים הפוגעים בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. בגין נאבק על עצמאות המשפט, כלומר על הפרדה כמעט מלאה בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט וניטרול כמעט מוחלט של מעורבות המערכת הפוליטית בבחירת השופטים. בגין גם עמד על תפקידו העצמאי של היועמ"ש, כמי שתפקידו אינו רק לייעץ, אלא להבטיח שהממשלה, הכפופה לחוק, תפעל על פי חוק, כשהיועמ"ש הוא מי שמפרש לה את החוק. בגין, כראש הממשלה, יזם ב-1977 את הנוהג, שהתקיים עד היום, על פיו היועמ"ש יושב באופן קבע בישיבות הממשלה. היועמ"ש היה אז אהרון ברק, שאותו ירש בגין מממשלת המערך, אך הייתה ביניהם הערכה הדדית גדולה.

עמדתו של בגין בנושאים האלה, הייתה עמדת תנועת החירות ועמדת הליכוד עד העשור הקודם. כל האתוס של שנאת מערכת המשפט והתאווה להחריבה, שאותו מגלם יריב לוין, שר המשפטים החדש, הוא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של הליכוד. לוין מדבר בשם השמרנות אך הוא מוביל מהפכה רדיקלית. את המהפכה הזאת ניתן להגדיר – מהפכת הדה-בגיניזציה של ישראל.

* חלקו של היועמ"ש בחוק הגולן – כחלק מהמתקפה על בג"ץ, התפרסם בוויינט מאמר של איש ההייטק אלחנן צווכר, הקובע חד-משמעית שאילו חוק הגולן היה נחקק היום, בג"ץ היה פוסל אותו ובעצם הוא היה נפסל מראש בידי היועמ"ש. הוא אף מציין שכלל לא הייתה מעורבות של היועמ"ש בחקיקה, כיוון שאיש לא חשב לערב אותו.

אין לכך שחר. הרי בגין, מי שהביא לחקיקת החוק, הוא זה שצירף את היועמ"ש לישיבות הממשלה והפך אותו לשותף מלא, הרבה יותר מבעבר, לכל החלטות הממשלה. היועמ"ש יצחק זמיר היה שותף מלא למהלך שהביא לחוק הגולן. בגין, מסיבות מדיניות, שמר על החוק בסוד, גם משרי ממשלתו, עד יום הגשתו לכנסת. היו לו שני שותפי סוד מתחילת המהלך – שר המשפטים משה נסים והיועמ"ש יצחק זמיר. בישיבה של שלושתם, חודשים לפני החקיקה, ביקש בגין מזמיר חוות דעת משפטית, האם החוק שהתקבל ב-1967, שמסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על חלקי ארץ ישראל, תקף בגולן שלא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית, או שמוטב לחוקק חוק נפרד. זמיר המליץ על חוק מיוחד.

לא הייתה עתירה לבג"ץ נגד החוק, כי לא הייתה כל עילה לכך. אבל בג"ץ פסק סמוך לקבלת החוק, שכל מקום בחוק הישראלי שנאמר בו "מדינת ישראל" תקף גם בגולן. כלומר, הוא נתן את הגושפנקה לחוק. אין ספק שאילו הייתה מוגשת עתירה נגד החוק, היא הייתה נדחית. ואין לי ספק שאילו החוק היה מתקבל היום – בשום אופן הוא לא היה נפסל, כי אין כל עילה לפסילה.

צווכר טוען שחוק הגולן היה נפסל, כמו שההתנתקות התקבלה. בבג"ץ ההתנתקות דווקא התייחס בית המשפט לגולן ולחוק הגולן. השופטים פסקו (בצדק, לדעתי, למרות שהתנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף), שכיוון שמדובר בשטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, ומי שמוסמך לקבוע בענייני ביטחון זו הממשלה, אין מקום להתערבות של בג"ץ. והם הוסיפו, שאילו היה מדובר בגולן, שעליו חלה ריבונות ישראל, הם היו נוהגים אחרת.

* פסול מבחינה מוסרית – היועמ"שית בהרב מיארה צודקת בהחלטתה האמיצה לא להגן על מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לממשלה.

אבל הבעיה האמתית היא שאנו נדרשים לדיון משפטי חוקתי על מינוי פסול מלכחתחילה מבחינה מוסרית, ציבורית.

* תרבות השקר – נתניהו הקצה שלושים מיליארד ש"ח לפיתוח המגזר הערבי. זה מוצדק וחשוב מאוד. וזה מוכיח עד כמה ההסתה הבזויה, הנואלת והגזענית, נגד הממשלה הקודמת, הייתה שקרית.

* נגד טובת הציבור – ההחלטה הראשונה של שר האוצר סמוטריץ', היא לבטל את המס על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלו שתי החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי. החלטה אחת פוגעת בעליל בהגנת הסביבה. החלטה שניה פוגעת בעליל בבריאות הציבור.

מסתבר שגם אחרי שהם עלו לשלטון, הם ממשיכים להיות אופוזיציה למדינה.

* אינטרס ציבורי מובהק – כלי הפלסטיק החד-פעמיים הם נזק חמור לסביבה. הם מזהמים את האוויר, את היבשה ואת הים. הם איום על בריאות הציבור ובעלי החיים. המס על הכלים החד-פעמיים הוא מס חשוב מאוד להגנה על הסביבה ולכן הוא אינטרס ציבורי מובהק. הוא אינטרס משותף לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לשמאלנים וימנים.

בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, הוסכם על ביטול מידי של המס, והשר סמוטריץ' מיהר ליישם זאת ביומו הראשון בתפקיד. איזה אינטרס מייצגים החרדים במלחמתם במס הזה? הרי אין כאן שום עניין דתי, שום עניין מסורתי. איזו סיבה יש לחרדים לא להיות שותפים לאינטרס הכלל, אלא לצאת נגדו?

הסיבה היחידה היא הרצון הילדותי לבטל כל החלטה שקיבלה הממשלה הקודמת, ובעיקר כל החלטה של שנוא נפשם ליברמן. הביטול נועד להצדיק את הקונספירציה הילדותית המטורללת, על פיה המס על כלים חד-פעמיים נועד לפגוע בציבור החרדי. איזו פרנויה מופרעת. למעלה משמונים מדינות הטילו מס על כלים חד-פעמיים. האם גם הן חלק מן הקונספירציה – הטילו את המס הזה כדי לפגוע בחרדים בישראל?

ולמה נתניהו נכנע גם לדרישה הזאת?

* למנוע את החופש מהאזרח – בשנים שקדמו לכניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, משרד התקשורת היה מיזם להשתלטות נתניהו על התקשורת הישראלית. הוא עסק בעיקר בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט. נתניהו כיהן בתפקיד, ובאובססיה המטורפת שלו לתקשורת הוא היה שר התקשורת וראש הממשלה, בסדר הזה. כאשר בג"ץ חייב אותו לוותר על התיק, הוא דאג שימלאו אותו נערי שליחויות הנאמנים לאדונם ככלבלבים מאולפים – איוב קרא ודודי אמסלם.

וכך, כאשר יועז נכנס לתפקיד, ישראל הייתה במקום ה-100 בעולם בפריסת סיבים, כמו מדינת עולם שלישי. בתוך שנתיים ישראל הייתה המדינה המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים ובין הראשונות בעולם באחוז הפריסה בפועל. זו רק אחת המהפכות שיועז הוביל, עד יומו האחרון בתפקיד, לקידום תשתיות התקשורת בישראל, לרווחת אזרחי ישראל כולם.

כששמעתי שדווקא קרעי מונה לתפקיד, נחרדתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי. הוא מסוג האנשים שנתניהו שולח לתפקיד הזה, כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת במשרד לצורך השתלטותו על התקשורת. לא בכדי, קרעי נושא את דגל חורבן השידור הציבורי בישראל, החיוני כל כך לדמותה הדמוקרטית והתרבותית של ישראל.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע קרעי: "בכוונתי לחתום בימים הקרובים על ביטול רפורמת הקומה הכשרה. לא נתערב בהחלטות של שום משתמש באף מגזר. מדיניות המשרד תחתיי תותיר את החופש בידי האזרח".

לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נואלת; מה שמרגיז במיוחד הוא השפה האורוויליאנית שבה הוא השתמש. הוא מדבר על "השארת החופש בידי האזרח?" ההיפך המוחלט הוא הנכון. רפורמת הקומה הכשרה במגזר החרדי, נועדה להעביר את החופש לידי האזרח; לאפשר גם לאזרח החרדי לנייד את מספר הטלפון שלו ולעבור עם אותו קו למסלול אחר. בכך, האזרחים החרדים ישוחררו מן השליטה הטוטליטרית של האח הגדול – "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", המשרתת אינטרסים כלכליים כוחניים, ומונעת מן האזרחים החרדים את יכולת השליטה על חייהם ואת הכניסה למאה ה-21 באמצעות הטלפון החכם.

הדגל של יועז הנדל היה ביטול האוטונומיות בישראל – לא אוטונומיה של המגזר הערבי ולא אוטונומיה של המגזר החרדי; כולם אזרחי ישראל וחובתה של ממשלת ישראל לתת את השירות הממלכתי לכל אזרחיה ועליה למנוע השתלטות אוטונומית שתמנע את חופש הבחירה מן האזרחים.

קרעי מסיג אחור את המהלך החשוב הזה, שנועד לשפר את חייהם של האזרחים החרדים.

שלמה קרעי – שר התקשורת בממשלת הטרלול הרגרסיבי.

* פשע שנאה אנטישמי – ח"כ הרב גלעד קריב התייחס לעימות בינו לבין ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה ואמר: "הוא בא משושלת פוליטית הידועה בשנאתה לחלקים גדולים בעם היהודי". הוא צודק. השנאה הזאת עוברת מאב לבן – ממשה למנחם וממנחם למאיר.

מנחם פרוש, אביו של מאיר פרוש, שהיה אף הוא ח"כ, ביצע פעם פשע שנאה אנטישמי בזוי בנאום בכנסת, כאשר השליך לרצפה סידור רפורמי וירק עליו.

* לא עלה תאנה – איני אוהב, בלשון המעטה, את האמירות לפיהן אמיר אוחנה הוא עלה תאנה. המסר של האמירות הללו, הוא שהממשלה הומופובית, מתכוונת לפגוע בלהט"ב, והמינוי של אוחנה לתפקיד יו"ר הכנסת הוא עלה תאנה.

התמונה הרבה יותר מורכבת. יש בקואליציה גורמים הומופובים. הבולט שבהם הוא אבי מעוז, שההומופוביה היא המסר המרכזי של מפלגתו, אך גם המפלגות החרדיות ולפחות חלק מהח"כים במפלגות הדתיות. אך יש בקואליציה גורמים השוללים לחלוטין את ההומופוביה. בראש ובראשונה הליכוד, שלפחות מרבית חבריו רחוקים מהומופוביה. לדוגמה, ח"כ גוטליב, אחת הח"כיות הקיצוניות והמתלהמות ביותר בליכוד, הפתיעה בנושא הזה, והודיעה שבכל מקרה תצביע נגד חוק האפליה, אם יובא להצבעה, ו"גם אם תהיה משמעת קואליציונית, היד שלי לא תוכל להתרומם בעד החוק". נתניהו עצמו רחוק מהומופוביה.

ההומופובים השיגו הישגים בהסכמים הקואליציוניים ולבטח ינסו לקדם את דרכם. סביר להניח שנתניהו והליכוד ינסו למסמס זאת. עיקר המאבק בנושא הזה יהיה בתוך הקואליציה.

מינויו של אוחנה ליו"ר הכנסת היא צעד חשוב מאוד, גם אם סמלי (אך לסמלים יש הרבה עוצמה) במאבק הפנימי הזה. במינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה יש מסר חשוב לציבור. בנאומו של אוחנה אחרי היבחרו ובתמיכה שקיבל בליכוד יש מסר חשוב מאוד. מנגד ראינו את השפלת המבט המוחצנת של ח"כים חרדים בעת נאומו של אוחנה, ואת דברי הבלע של הרב מאזוז ושל הרב עמאר.

מה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת ובציבור) בסיטואציה הזאת? אופוזיציה טוטלית, כמו האופוזיציה הקודמת, שאינה רואה דבר לנגד עיניה זולת הפלת השלטון, תצייר כמובן את כל הקואליציה בדמותו של אבי מעוז. ואיך היא תתמודד עם המינוי של אוחנה? תגדיר אותו כעלה תאנה. אופוזיציה קונסטרוקטיבית, לעומת זאת, שמטרתה לקדם את הטוב למדינת ישראל גם בשבתה באופוזיציה, תנצל את ההתגוששות הפנימית בקואליציה, לחיזוק האגף הליברלי בתוכה, על מנת לגבש התנגדות של רוב הכנסת לכל ניסיון לפגוע בלהט"ב.

* האידיוטים השימושיים של המוטציה הקנאית – הפובליציסט עפרי אילני לא ידליק יותר נרות חנוכה. כך הוא הכריז במאמר במוסף "הארץ". הוא גם קרא לא למול את הבנים. הוא התנתק מן היהדות. אם היהדות היא בן גביר ואבי מעוז – הוא מעדיף לא להיות יהודי.

כאשר אדם רציני מתבטא כמו רוגל אלפר זה כואב. אך אלה דברים מאוסים כמו של אלפר, גם אם אינם שטחיים וריקניים כמותו.

משמעות דבריו של אילני היא גושפנקא ליומרה של בן גביר ושכמותו להיות היהדות. היא ויתור על המאבק על דמותה של היהדות, שהוא המאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית. אני לא מוכן בשום אופן לוותר על המאבק הזה. מבחינתי, לוותר על יהדותי זה בדיוק כמו להתאבד. וכאדם תאב חיים לא עולה על דעתי להתאבד. וגם לא לאבד את זהותי. ולא את מהותי. וזהותי היא בראש ובראשונה – היותי יהודי וציוני.

אילני לועג לאנשים כמוני שנאבקים על היהדות מול המוטציה הכהניסטית. "אין טעם להמציא גרסה פרטית של יהדות – דת שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל". ודאי. ממש לא מדובר בהמצאת גרסה פרטית של יהדות. מדובר במאבק על דמותה של היהדות דווקא כיוון שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל. בדיוק על כך המאבק – דווקא כיוון שמדובר בזיקה לאומית.

בתגובה למאמרו של אילני פרסם פרופ' ישי רוזן צבי רשומה בפייסבוק שבה הוא מביע התנגדות להצעתו של אילני להתנתק מן היהדות, אך הוא מציע להתנתק, יחד עם היהדות, מהציונות. כפי שהמוטציה הכהניסטית מעוררת ומעודדת קולות פוסט יהודיים כך היא מעוררת ומעודדת קולות פוסט ציוניים. אילני, רוזן צבי ושכמותם, הם האידיוטים השימושיים של הקנאים הפנאטיים בכך שהם מאשרים את היותם המייצגים של היהדות (אילני) ושל הציונות (רוזן צבי).

כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אין לי שום כוונה להרהר ולו לשבריר שניה על ויתור על היהדות והציונות שלי. לכן, אאבק נגד המגמה המסוכנת שאותה מייצגים בן גביר, אילני ורוזן צבי, כל אחד בדרכו.

* כלי חמס מכרותיהם – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* תפילה לשלומו – מישהו יודע מה שם אמו של נסראללה? אומרים שהוא מאוד חולה. צריך להתפלל לשלומו.

* פתיחה מחקרית מאלפת – בקרוב ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". על העטיפה האחורית של הספר, יופיע הטקסט שכתב פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל:  נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן".

* אז איך חגגתי את יום הולדתי השישים? – ב-5:40 זינקתי מהמיטה היישר לבגדי העבודה ונעלי העבודה ונסעתי למטע התפוח הצעיר בדלאווה א'. אני עושה שם עכשיו משימה שאני מגדיר אותה "טיפול אישי בעץ". אני עובר ליד כל עץ, שואל אותו לשלומו, ומטפל בו על פי הצרכים הייחודיים לו. אין עץ שאין מה לעבוד עליו ואני מתעכב דקות אחדות ליד כל עץ. כיוון שמדובר בחמש חלקות ובסך הכל ב-84 דונם, מדובר במשימה הנמשכת שבועות רבים. למשימה הזאת נדרשים הרבה מאוד אורך רוח ובעיקר אהבה; אהבה לכל עץ. בעצם, זו הליבה של העבודה במטע הצעיר. ככל שנעניק תשומת לב וטיפול נכון לעץ, כך נהנה ממנו בעשרים-שלושים שנות חייו.

אני אוהב מאוד את העבודה הזאת, אם כי היום היה קצת מאתגר בשל מזג האוויר – רוחות קדים (שרקיות) עזות ומקפיאות. מי שמכיר את הרוחות המזרחיות בגולן יודע עד כמה הן קשוחות. אבל זה מה יש או כמאמר המשורר: "אדמתנו, בני, אין פנאי לה".

בערב ביליתי בישיבת ועדת הכספים של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה. הישיבה התקיימה בזום.

ומה עם חגיגות? לאורך היום קיבלתי טלפונים ומסרונים של ברכה וקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר המו מברכות.

שנים רבות אני מוביל את קבלות השבת באורטל – אני מזוהה עם קבלות השבת וקבלות שבת מזוהות אתי. אין דרך מתאימה יותר לחגוג את יום הולדתי העגול מאשר בקבלת השבת. וכך היה. ביום שישי היה התאריך העברי שלי. פרשת השבוע הייתה פרשת הבר מצווה שלי, פרשת "ויגש". ובקבלת השבת חגגנו, והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים רבות.

ובמשפחה? עמוס, בננו הבכור, כעת במילואים. כשישתחרר – נחגוג. אך עוד לפני כן, בתנו המוכשרת תמר כתבה והלחינה שיר לכבודי, שריגש אותי מאוד מאוד.

          * ביד הלשון

ברקאי – קיבוץ ברקאי, הנמצא בפתח המערבי של בקעת עירון, עלה לקרקע ב-1949. את הקיבוץ ייסדו חלוצים שעלו מרומניה ומפולין, אליהם הצטרפו ב-1960חלוצים שעלו מארה"ב. קיבוץ ברקאי השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) ומייסדיו ומשלימיו היו בוגרי תנועת השומר החדש. היום התנועה הקיבוצית מאוחדת בתנועה אחת (זולת הקיבוץ הדתי).  

שם הקיבוץ הוא מחווה לגרעין המייסד שלו; ראשי תיבות של "בני-עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל". הפירוש השני הוא שהקיבוץ מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה. את שם הקיבוץ הציע, הסופר, המורה וחוקר השפה העברית פרופ' נתן מארק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏1.1.23

* סוס טרויאני – אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של בן גביר (לצד מורו ורבו השני, הארכי-מחבל, רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש), הכריז בריש גלי שהדמוקרטיה היא ייבוא מערבי מנוון שהורס את הגוף הלאומי, מנוגדת ליהדות ושהדרך לגאולה כוללת את הרס הדמוקרטיה.

לכאורה, בן גביר סטה מדרכו של מורו ורבו. אדרבא, הוא מציג את עצמו כדמוקרט וכמגן הדמוקרטיה. אך זו טעות אופטית. בן גביר היה ונשאר כהניסט, אלא שבניגוד לכהנא הוא כהניסט חכם ומתוחכם, שאימץ את שיטת ה"תאקיה" של קנאי האסלאם שמוכנים טקטית להתחפש כדי לקדם את דרכם. לכן, הוא מסוכן לאין ערוך מכהנא. דרכו של בן גביר, היא להגיע לשלטון ורק אז לממש את תורת הגזע האנטי דמוקרטית של מורו ורבו. עד אז, הוא ישחק תמיד על תפר הלגיטימיות, ימתח למקסימום את הקווים האדומים, אך לא יחצה אותם. כך הסיר את תמונת מורו ורבו רוצח ההמונים מסלון ביתו (ואולי תלה בחדר אחר?), לדרישת רבני הציונות הדתית, כדי להיכנס לרשימת הבית היהודי. כך הקפיד שהתבטאויותיו לא יחצו את הקו האדום של האידיוטים השימושיים בבג"ץ כדי שלא יפסלו אותו. כך המיר את צווחות "מוות לערבים" בצווחות "מוות למחבלים", אך ברור שבעיניו כל ערבי הוא מחבל, ובמיוחד ערבים כמו מנסור עבאס, המוביל את מהפכת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית, הציונית. וכך הגיע לממשלה, לקבינט, לתפקיד השר לביטחון פנים, שסחט את שינוי שמו לשר לביטחון לאומי, סחט את הפיכתו למפכ"ל-על של המשטרה, סחט את העברת פלוגות מג"ב ביו"ש לפיקודו. והוא ימשיך לקדם את דרכו הגזענית, אך את הקווים האדומים הוא ימתח, אולם לא יקרע, כדי לא לסכן את היעד – השלטון. בינתיים הצליח לסחוט את חוק הקלון, החוק לעידוד הגזענות – ביטול האיסור על גזענים לרוץ לכנסת. בכך הוא ירחיב את הקווים האדומים ויוכל להסיר בהדרגה את התחפושת.

הטקטיקה של בן גביר היא "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", אך האסטרטגיה שלו היא: כדי לנצח אותם, היכנס אליהם כדי להרוס אותם מבפנים.

בן גביר הוא סוס טרויאני בדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו יודע זאת. נתניהו מתעב את הכהניזם ומתעב את בן גביר. הוא מודע לסכנות, אך הכל כשר כדי לנסות לחלץ את עצמו מאימת הדין, באמצעות חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. נתניהו מאמין שיצליח לתמרן את הכהניסט ולהגן מפניו על הדמוקרטיה. הוא רגיל לעבוד עם פראיירים ועם אומרי-הן שאינם מסוגלים לחשב כמוהו חמישה מהלכים קדימה. אלא שהפעם עומד מולו אדם מתוחכם לא פחות ממנו.

הרגע הרע והנמהר של השבעת הפרחח הכהניסט לשר בממשלת ישראל, ייזכר לדיראון עולם כרגע השֶׁפֶל בתולדות הכנסת, כיום שחור לדמוקרטיה הישראלית, ככתם על תולדות העם היהודי.

* אשמת בג"ץ – מינויו של הפרחח הכהניסט לממשלה הוא חרפה מוסרית וקלון על מדינת ישראל. ראוי להיאבק בממשלה הכוללת את הגזען הפשיסט מאבק ציבורי, פוליטי ותקשורתי. אבל אין עילה להתערבות בג"ץ במינוי הזה. התערבות כזו היא אקטיביזם שיפוטי קיצוני, ואין לכך מקום.

יש לזכור שהאקטיביזם הקיצוני של בג"ץ הוא זה שדרדר אותנו לשעה הקשה הזאת. כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את ההתמודדות של הכהניסט הגזען, בהתאם לחוק יסוד הכנסת השולל התמודדות של גזענים, מתוך העדפת פֶּטיש חופש הביטוי על חוק יסוד שחוקק הריבון, הוא קלע אותנו לצרה הזאת.

* אין לנו מדינה סְפֶּייר – את הכותרת לישיבת מרכז מפלגת העבודה שהכריע בעד הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד ב-1984 נתן יצחק רבין, בנאומו: "אין לנו מדינה סְפֶּייר".

בימים הקשים האלה, שבהם קמה ממשלת בן גביר, אני מקפיד לא לשכוח את האמירה החשובה הזאת. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

כיוון שאין לנו מדינה ספייר, אני מתנגד לקולות הקוראים למפכ"ל המשטרה להתפטר, עקב מינויו של הכהניסט לשר ובעקבות חוק בן גביר. הרי הסיבה שבעטיה עליו להתפטר, כביכול, היא בדיוק הסיבה לכך שאף ניצב לא יהיה מוכן למלא את התפקיד. ואז מה?

על שבתאי להישאר בתפקידו ולהשתדל להיות המבוגר האחראי. רק אם יחוש בפועל שאין בכוחו לעצור מהלכים כהניסטיים, אחרי שנתן צ'אנס וניסה, עליו להתפטר. אז, אזרחי ידעו, שהוא התפטר מחוסר ברירה.

* המסר שלא נאמר – האתגר הלאומי העליון הניצב לפתחנו בשנים הקרובות, הוא עידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה וקליטתה. כמדינה ציונית, בכך עלינו להתמקד, לפני כל משימה אחרת.

האזנתי בקשב רב לנאום ההכתרה של נתניהו. הוא לא הזכיר את האתגר הזה במילה וחצי מילה. האזנתי לנאומו של ראש האופוזיציה, לפיד. הוא לא מתח מילה של ביקורת על התעלמותו של נתניהו מהנושא.

איזה מזל שלפני 25 שנים ראש הממשלה היה שמיר, ולא מישהו מהמנהיגים הנוכחיים.

במקום להיערך לאתגר, הממשלה החדשה זוממת להתנקש בחוק השבות, ומְמנה לאחראי על "נתיב" ולשר העליה והקליטה אנשים שגישתם עלולה לחבל בעליה.

* מאז קום המדינה – תומכי ההתנקשות בחוק השבות, ביטול "סעיף הנכד", מיתממים ושואלים מה כל כך נורא לחזור למצב שקדם לחקיקת הסעיף ב-1970? למה זו היתממות? כי מאז קום המדינה וחקיקת חוק השבות, נכדים ליהודים עלו במסגרת חוק השבות ונטמעו בעם היהודי. ב-1970 הדבר עוגן בחוק.

* איחולי כישלון – כפטריוט ישראלי, אני מאחל הצלחה לכל ממשלה, גם כשאני מתנגד לה. הרי כל ממשלה, בדרכה, רוצה לחזק את ביטחון ישראל, את כלכלת ישראל, את מעמדה הבינלאומי של ישראל. לכן, הצלחתה של כל ממשלה היא הצלחתה של מדינת ישראל. גם לממשלה החדשה אני מאחל הצלחה. אבל לשר המשפטים יריב לוין אני מאחל בכל לבי כישלון. אני מאחל לו להיכשל כישלון חרוץ במזימתו להחריב את מערכת המשפט ולהרוס עד היסוד את מדינת החוק.

* דה-בגיניזציה – כשבגין נבחר לראשות הממשלה, ב-1977, הוא החליט להזמין באופן קבוע את היועמ"ש אהרון ברק לישיבות הממשלה. ב-45 השנים שחלפו מאז, הנוהג נשמר בכל הממשלות, כולל חמש הממשלות הקודמות של נתניהו.

החלטתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה החדשה, הייתה לא להזמין את היועמ"שית לישיבת הממשלה הראשונה.

החלטה סמלית, המציגה את מהפכת הדה-בגיניזציה שמובילים נתניהו ולוין.

* התביישתי – ההפרעות לנאומו של נתניהו בנאומו בישיבת ההשבעה בכנסת – מבישות. אמנם זה לא מתקרב להפרות הסדר של האופוזיציה הקודמת בנאום ההשבעה של בנט, אבל הציפייה שלי היא שהאופוזיציה תציג לציבור חלופה של התנהגות ממלכתית. לצערי ולאכזבתי זה לא קורה. גם מחיאות הכפיים של הקואליציה אינן פרלמנטריות. רע, רע מאוד.

* האויב החדש – אני שמח על מינויו של גלנט לשר הביטחון. קודם כל כיוון שאני יודע מי היה האלטרנטיבה (שאילו מונה, נכון היה לשנות את שם המשרד למשרד המלחמה), אבל גם כמינוי בפני עצמו. אני מעריך את גלנט, את מנהיגותו ואת אחריותו, גם אם לא תמיד אני מסכים עם דעותיו.

אבל על גלנט להבין, שברגע שד"ר נתניהו מינה אותו לתפקיד הבכיר ורב העוצמה, מיסטר ביבי סימן אותו כאיום פוליטי מסוכן. ואם הוא איום פוליטי הוא אויב. הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב הוא ימצא עצמו כאויב החדש של נתניהו. זה יתחיל ברשומות של יאיר נתניהו שידוקלמו בידי הדקלמנים ולאחר מכן יתחילו לצוץ כל מיני סיפורים עליו, מלוא הטנא שיימינג ופייק ניוז. כבר בשבועות הקרובים נשמע ונקרא שגלנט היה ב"פורום החווה" של שרון.

* נשימת רווחה – אמיר אוחנה, שנכנס כסוס טרויאני למשרד המשפטים ואח"כ למשרד הבט"פ, הוא השר הגרוע בממשלות ישראל לדורותיהן. הוא רחוק מלהיות דמות הראויה לתפקיד יו"ר הכנסת. אולם כאשר התברר שהוא המועמד, נשמתי לרווחה. העיקר שהביביריון החוליגן, ראש "לה פמיליה" הפרלמנטרית, האיש שמתפרע ומשתולל בישיבות הכנסת וגם מן הדוכן, האדם האחרון שראוי לתפקיד והוזכר כמועמד מוביל, דודי אמסלם, לא ימלא אותו.

בימים הקשים האלה, אני רואה בחיוב את עצם מינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה הזה. יש בכך אמירה חשובה, ובמידה מסוימת גם אצבע בעין לאבי מעוז ואורית סטרוק.

* שמחה לאיד – לא יפה לשמוח לאיד, אבל אני מודה שאני שמח לאידו של דודי אמסלם. אמסלם, האיש שיכול להיות פוסטר של הישראלי המכוער, מי שמבזה את כנסת ישראל בכל דקה שהוא במשכן – נשאר בלי כלום.

נער השליחויות של נתניהו, נאמן הנאמנים, יותר ביביסט מביבי – ונתניהו בגד גם בו. כמו בכולם. מגיע לו.

* אתנן כפול – עידית סילמן הייתה יו"ר הקואליציה בממשלת בנט-לפיד, תומכת נלהבת של הממשלה ושל דרכה. אבל היא עברה מסכת של התעללות וטרור אישי נגדה ונגד משפחתה, עד שהתפוררה לאבקה. אילו הייתה בה מעט יושרה, ברגע שנשברה היה עליה לומר "איני יכולה עוד" ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אך אין בה מעט יושרה. ולכן היא מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותיק בממשלה. גם אילו זה היה חוקי, זה היה מסריח, בלתי מוסרי ובלתי לגיטימי. אך זה גם לא חוקי. ובית המשפט העליון עוד יידרש לעסוק בסוגיה.

* הגדרת קלון לרמטכ"לים – ב-15 בספטמבר 1969, עם סיום תפקידו כראש אג"ם וכשהבין שקלושים סיכוייו להתמנות לרמטכ"ל, פרש אלוף עזר ויצמן מצה"ל. מיד עם פרישתו הצטרף לתנועת החרות ועוד באותו ערב, שעות אחדות אחרי שחרורו, מונה בידי בגין, יו"ר תנועת החרות, לשר התחבורה מטעם גח"ל (גוש חרות ליברלים, שקדם לליכוד) בממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה אז ממשלת האחדות הלאומית).

ב-1 בינואר 1972, סיים רא"ל חיים בר לב את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. מיד הצטרף למפלגת העבודה. ב-5 במרץ, חודשיים וארבעה ימים לאחר שחרורו, מונה בר לב לשר המסחר והתעשיה בממשלת גולדה מאיר.

ב-9 ביולי 2002 סיים רא"ל שאול מופז את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. ב-4 בנובמבר, פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה בראשות פואד בן אליעזר מממשלת שרון, מונה מופז לשר הביטחון מטעם הליכוד.

המקרים האלה ואחרים יצרו תחושת אי נוחות בציבור. המעבר המהיר מדי מן השירות הצבאי לתפקיד פוליטי בכיר, התקבל כפגיעה במעמדו הממלכתי של צה"ל כצבא העם. לכן, לקראת בחירות 2003 קיבלה הכנסת חוק מידתי וראוי, המחייב צינון של 6 חודשים בטרם ימונה קצין בכיר מדרגת אלוף ומעלה, והמקבילים לו בארגוני הביטחון האחרים, לתפקיד שר בממשלה או יתמודד לכנסת.

ב-2007 התקבל "חוק אשכנזי", שהאריך את הצינון באופן דרקוני, מ-6 חודשים לשלוש שנים. היה זה חוק פרסונלי שיזם הליכוד בשל הפופולריות של הרמטכ"ל אשכנזי וכדי לחסום את ריצתו לכנסת. הצינון הזה בלתי מידתי ואינו מוצדק.

ועכשיו, ממשלה של משתמטים ועבריינים עומדת ליזום את הארכת הצינון לחמש שנים. סמוטריץ' בכלל הציע צינון של עשר שנים. הם מכופפים את חוקי המדינה כדי לאפשר לעבריין סדרתי לכהן בממשלה, הקבינט מלא במשתמטים, אבל את מי שכל חייו קודש לביטחון המדינה – יש לחסום בכל דרך.

התירוץ לטיהור שרץ החוקים לצירוף עבריינים לממשלה, הוא שצריך לתת לציבור לקבוע. אם הציבור בוחר בפושע – זאת הדמוקרטיה. נו נו. אז תשאירו לציבור לקבוע אם רמטכ"ל בדימוס ראוי להיבחר לכנסת. לא. הם רוצים להטיל קלון על הרמטכ"לים ואלופי צה"ל. ממשלת קלון.

* צינון למשתמטיםאני מציע צינון למשתמטים מצה"ל.

הם יוכלו להיכנס לפוליטיקה חמש שנים אחרי שישרתו שירות צבאי מלא.

* לימודי ליבה על פי הגר"א – כה אמר הגר"א, הגאון רבי אליהו הידוע כ"הגאון מוילנה", על לימודי ליבה: "כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם… חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה. רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה".

המגזר החרדי ליטאי מתיימר ללכת בדרכו של הגר"א. אך האמת היא שהם הולכים נגד דרכו. גפני, הנציג הפוליטי של הליטאים, טען כלפי ח"כ מיכל שיר שהיא "שונאת את הילדים החרדים". היא שונאת את הילדים החרדים? היא מונעת מהם לימודי ליבה וגוזרת עליהם חיי עוני ובערות?

עם הארץ, צא ולמד מה אמר הגר"א על לימודי ליבה.

* מופת של מנהיגות – יועז הנדל הוא שר התקשורת הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא מופת לשר ממלכתי, שכל כולו קודש לקידום האינטרס הלאומי, בתחום שעליו הוא מופקד. בשנה וחצי בתפקיד, הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו קודמיו בעשר שנים.

עוד נכונו ליועז עלילות ומשימות בהנהגת המדינה.

* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו.

מה משמעות ההצהרה המוזרה הזאת? הרי אני אזרח ישראל והוא הושבע לראשות הממשלה. יש לי ברירה?

יש משמעות להצהרה הזאת. במשך קרוב לשנתיים הייתה כאן אופוזיציה שלא הכירה בממשלה הנבחרת. ראש האופוזיציה נתניהו ציווה על נתיניו לכנות אותו ראש הממשלה והם צייתו. ביביסטים פרסמו בהמוניהם ברשתות תמונה של בנט ותחתיה הכתובת "הוא לא ראש הממשלה שלי". ולפני כן הם נהגו באותה דרך אנטי-דמוקרטית כלפי הנשיא ריבלין – כתובת "הוא לא הנשיא שלי" תחת תמונתו.

אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי.

אני מתנגד לדה-לגיטימציה לממשלה שגורמי שוליים מטיפים לה. לדוגמה, קראתי פשקוויל של יואב גרוויס בשוקניה, שבה הוא הציע, בין השאר: "לסרב לקחת חלק בכל אירוע ממלכתי רשמי. זה להדיר רגליים מכל טקס שמתקיים בחסות המשטר, קדוש ככל שיהיה: לא טקסי יום הזיכרון, לא טקס יום העצמאות, לא טקס הענקת פרס ישראל, אפילו לא חידון התנ״ך – כלום. המשמעות היא גם לא לקבל כל פרס או אות הוקרה מטעמו של המשטר החדש. אני בטוח שהוא ימצא די והותר מדליקי משואות בקרב הפירומנים ששותפים בו".

דברים מעוררי קבס. בעצם הוא מאמץ את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית הפגאנית: "המדינה זה ביבי". מבחינתו, טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הם טקסים של נתניהו, טקסי יום העצמאות הם של מדינת נתניהו, פרסים ממלכתיים של מדינת ישראל הם פרסים מנתניהו. יאיר נתניהו לא היה מנסח את זה טוב יותר.

כציוני ממלכתי, אין דבר זר לי מהגישה הזו; בין אם היא באה מן הצד של יאיר נתניהו ובין אם היא מהצד של גרוויס הנ"ל. כל הטקסים הממלכתיים הללו – קודש הם בעבורי. גם מירי רגב וגם גרוויס לא יגרמו לי לראות בהם טקסים של נתניהו.

אגב, שלחתי המלצה למשיא משואה השנה. שלחתי את ההמלצה כשלפיד עוד היה ראש הממשלה וטרופר יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, אבל היום הייתי שולח בדיוק אותה המלצה.

* פסול חיתון גם באופוזיציה – במאמר ל"הארץ" קבל איימן עודה על שלושה דברים שקרו השבוע והטרידו את מנוחתו. האחד היה ההספד של בני גנץ לרב דרוקמן. השני הוא דיון שהשתתפו בו מזכ"ל התנועה הקיבוצית ומזכ"ל תנועת המושבים ואחרים בנושא האיום הדמוגרפי על הגליל והצורך הדחוף בהתיישבות יהודית בגליל שתשנה את המאזן הדמוגרפי. השלישי הוא העובדה שלפיד לא הזמין אותו לישיבת ראשי האופוזיציה. עודה רואה בשלושת האירועים הללו הוכחה שאין הבדל משמעותי בין לפיד, גנץ ותנועת העבודה לבן גביר. הדרך היחידה להפלת הממשלה ולמלחמה בפשיזם, כותב עודה, היא שותפות אמתית וקבלה מלאה שלו ושל האידיאולוגיה שלו.

אני מסכים עם עודה שיש מכנה משותף בין שלושת האירועים שהוא הציג. אכן, הרב דרוקמן ותלמידיו הם שותפינו להגשמת הציונות וגם כאשר אנו חלוקים עמם, זו מחלוקת על דרך הגשמת החזון הציוני. הציונות היא המצע המשותף בינינו. אכן, ייעודה של מדינת ישראל היא להיות מדינת הלאום של העם היהודי ובין השאר ליישב ביהודים את ארץ ישראל. כאשר היהודים הם מיעוט בגליל, זהו איום על חזונה של ישראל ועליה לתת לו מענה. תנועת העבודה ותנועות ההתיישבות שלה הן מרכיב משמעותי ביוזמה ציונית ליצירת רוב יהודי בגליל כדי להבטיח שלא נאבד אותו, חלילה. ציונים החלוקים ביניהם בשאלת יהודה ושומרון, מסכימים ביניהם בשאלת הגליל. אכן, החלטתו של לפיד לא להזמין את עודה לפורום ראשי האופוזיציה היא החלטה מובנת מאליה. אין שום מכנה משותף בין סיעות האופוזיציה לבין חד"ש-תע"ל. יתר על כן, בניגוד לכנסת הקודמת, שבה מפלגות האופוזיציה חברו לרשימה המשותפת להצבעות נגד מדינת ישראל ונגד הציונות, כמו חוק האזרחות וחוק יו"ש, בכנסת הזה אין אופוזיציה למדינה וזה לא יקרה. נהפוך הוא, סביר להניח שדווקא חד"ש-תע"ל תחבורנה לממשלה ותתמוך ביוזמות אנטי ציוניות שלה, כמו החוקים לעידוד ההשתמטות מצה"ל וכמובן ההתנקשות בחוק השבות.

הטענה שבאי הזמנתו לפיד נוהג כמו בן גביר דמגוגית מגוחכת. הרי לפיד זימן לישיבה את מנסור עבאס שנטל בה חלק. ואם עופר כסיף היה יו"ר חד"ש-תע"ל הוא לא היה מוזמן, בדיוק כפי שעודה לא הוזמן. כסיף לא היה מוזמן כי הוא מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית. עבאס הוזמן, כי הוא חותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך קבלת עובדת היותה מדינה יהודית ובלי לקרוא על כך תיגר ולהיאבק בכך. ברגע שעבאס אינו חותר נגד קיומה של המדינה, עובדת ערביותו וערביות רשימתו אינה מונעת את שותפותו באופוזיציה או בקואליציה, מה שמוכיח שטענת הגזענות וההשוואה לבן גביר היא שקר.

עודה פסול חיתון לא בשל היותו ערבי, אלא בשל עמדותיו השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית. כמוהו כעופר כסיף. עודה מציג את עבאס "צרכן בלי עמוד שדרה לאומי ובלי עמוד שדרה ערכי". הוא דורש מלפיד לזמן "אדם כמוני: פלסטיני, יליד המקום, שדורש שוויון לאומי ואזרחי מלא ודורש שתהיה כאן דמוקרטיה אמתית לכולם ושותפות יהודית-ערבית מהותית". זו הגדרה מכובסת לאדם ששולל את קיומה של מדינה יהודית. המושג המכובס "שוויון לאומי" הוא שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית ריבונית במולדתו והמרתה במדינה לא יהודית, אלא "יהודית-ערבית". יתר על כן, עודה אינו מסתפק בדרישה לשלב אותו באופוזיציה למרות עמדותיו ועל אף המחלוקת. הוא דורש לאמץ את דרכו.

איך אומרת ליאת הר לב בפרסומת ל"שופרסל"? "בחלום בלילה".

* תוחלת חיי הממשלה – הערכתי היא שתוחלת חיי הממשלה היא כשנתיים פלוס. הטריגר יהיה הטרור. 150 שנות המאבק על ארץ ישראל לא הסתיימו כיוון שהכהניסט חבר הממשלה, ומדי פעם תהיינה לטרור הצלחות. בן גביר יאשים את נתניהו שהוא כובל את ידיו ואם רק היה נותן לו יד חופשית הוא היה ממגר את הטרור. בשלב כלשהו הוא יפרוש מהממשלה כדי לרוץ לבחירות כאופוזיציה, עם הנראטיב שהוא ורק הוא יכול להדביר את הטרור, אם רק יבחרו בו לשלטון ואף אחד לא יכבול את ידיו.

* אתגר מדיני לממשלה החדשה – האו"ם הוא זירה אנטי ישראלית ותיקה וקיצונית, שלאורך כל שנות המדינה אין כמעט הצעת החלטה אנטי ישראלית ואנטישמית, מטורפת ומטורללת ככל שתהיה, שהרוב האוטומטי לא יתמוך בה. כך גם חגיגת הצביעות שבהצעה להביא את סוגיית "אקיבוש" לבית הדין בהאג.

לנוכח האוטומטיות הזאת, הדבר הבולט בהצבעה הוא דווקא ההישג המדיני שבא לידי ביטוי בתוצאותיה: ההתנגדות של 25 מדינות וההימנעות של 53 מדינות. רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם לא נתנו את ידן לצביעות המטורפת.

זהו הישג מדיני חשוב של הממשלה היוצאת ובעיקר של ראש הממשלה ושר החוץ לפיד ושל השגריר באו"ם ארדן.

יום לאחר תחילת תפקידו כראש הממשלה, נקלע נתניהו לאתגר מדיני לא פשוט. יש לציין שנתניהו הוא מדינאי מוכשר, מנוסה ועתיר הישגים. מי שמתכחש לכך, עושה שקר בנפשו. השאלה היא כיצד יוכל לתמרן עם ההרכב הנוכחי של ממשלתו.

האתגר שלנו הוא להעביר את 53 הנמנעות לתמיכה בעמדת ישראל ולהוציא מדינות כמו פולין, שאינן חלק מן התמיכה האוטומטית אך הפעם תמכו, מן הגוש האנטי ישראלי.

אל לישראל לשתף פעולה עם בית הדין בהאג. אסור לתת לגיטימציה לצביעות הזאת.

* כך נהייתי ביביסט – נכנסתי לדף פייסבוק של אשת שמאל קיצוני, והגבתי על ההאשטאג הוויראלי בחוגי השמאל הסהרורי "# אני ישראל פריי"; סיסמת הזדהות עם התועמלן החרדי, תומך טרור ומטיף לרצח ישראלים, שנעצר לאחר שסירב להגיע לחמש חקירות, אליהן זומן בעקבות דברי הסתה שפרסם. התגובות היו תחרות מי יקצין יותר בתיאורה של מדינת ישראל השנואה. האחד השווה לאנשים שנעלמו בארגנטינה בזמן המשטר הצבאי. אחרים לשטאזי המזרח גרמני. כמובן שישראל היא מדינה פשיסטית. והמשטרה, היא משטרת בן גביר. זאת, למרות שבעת מעצרו של תועמלן הטרור שר הבט"פ היה עומר בר לב והמעצר היה בהנחיית הפרקליטות, שאם נגדיר זאת בעדינות, היא לא בדיוק בן גביר…

כתבתי בתגובה את דעתי על האיש הנקלה הזה ועל אלה שקופצים בראש לגונן עליו. הנה, אחת התגובות שקיבלתי: "… האיש 'הנקלה' הזה, עיתונאי אמיץ נטו לעומת השופרות המתקרנפים עלובי הנפש של הנאשם בפלילים, עבריין פושע וגנב מדופלם, שקרן בן שקרן ובוגד, מסית ממריד מפלג ומשסע. מה אתה קופץ לגונן על חלאת המין האנושי שמאיים לשרוף את המדינה אחרי שהשחית הרס וחירב".

כלומר, אם אני יוצא נגד ישראל פריי, פירוש הדבר שאני קופץ לגונן על נתניהו. זאת תגובה הזויה, מעוררת גיחוך, אך אני מציג אותה, כי היא סימפטום. היא סימפטום לצורת החשיבה האוטומטית של הפנאטים. אין אצלם מורכבות. אין אצלם רצף דעות. אין אצלם אנשים שיש להם דעות משלהם. כל עולמם – שחור/לבן. או שאתה לחלוטין אתי, או שאתה לחלוטין נגדי, ואם אתה לחלוטין נגדי אתה אויב. בדיוק כמו אצל יאיר נתניהו. שמו של האיש שהגיב לי הוא יצחק מטלון. מטלון הנ"ל הוא ממש תמונת ראי של יאיר נתניהו. ברור שהפער ביניהם הוא אפס קצהו של הפער בין כל אחד מהם לביני. אותה צורת חשיבה וכנראה אותו מבנה אישיות.

זאת תרבות המחנאות בגילויה המכוער והנפסד ביותר. אדם משמיע דעה ומכאן הוא משויך אוטומטית ל"מחנה" וברור מה דעותיו בכל הנושאים. ודעותיו הן כמובן רדיקליות, כי אין דעות אחרות. יש רק קצוות. חוק הרדיקלים השלובים.

ויש כאן דבר נוסף. אותו מטלון ושכמותו מאמצים את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית: "המדינה זה ביבי". ולכן, מי שיוצא נגד המדינה, כמו אותו ישראל פריי הנקלה, יוצא בעצם נגד ביבי. ומי שכותב בעד המדינה ונגד התועמלן האנטי ישראלי הפנאט, הוא ביביסט.

וכך, מצאתי את עצמי בבוקר בהיר אחד … ביביסט.

* התנועה האחות – רוגל אלפר פרסם בשוקניה פשקוויל שמחה על מותו של הרב דרוקמן, אותו הוא כינה אויב. דרוקמן, בעבורו, הוא אויב "הציבור הליברלי", שהוא מתיימר להימנות עמו. במיוחד הוא יצא נגד אנשי שמאל שספדו לרב וסיפרו סיפורים אישיים על הקשר שלהם עמו והציגו אותו כדמות מופת. ובפשקוויל אחר הוא השתלח בבני גנץ, תלמידו של הרב דרוקמן בישיבת אור עציון, על הספדו לרב.

הנה, להבדיל, מודעה של תנועת דרור-ישראל: "לתנועתנו האחות בני עקיבא, אתכם באבלכם הכבד במותו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, מחנך, מורה דרך, מנהיג רוחני לבני עקיבא 70 שנה. משתתפים בצער המשפחה ודורות תלמידיו הרבים. חבריכם וחברותיכם בנוער העובד והלומד ובדרור-ישראל".

ההבדל בין אלפר לבין דרור-ישראל אינו רק הבדל בין איש קטן, גס רוח ומתבהם לבין אנשים נאורים שיודעים להתעלות ולגלות רגש אנושי גם כשמדובר ביריב אידיאולוגי. הוא הרבה יותר משמעותי.

מבחינתי, המילים החשובות ביותר במודעת האבל הן "התנועה האחות". כן, בני עקיבא היא תנועה אחות של הנוער העובד והלומד ושל תנועת דרור-ישראל. עם כל המחלוקות, מדובר באחים להגשמת הציונות, אחים לחינוך ציוני, אחים לחלוציות, אחים לתרומה לעם ולמדינה, אחים לשרות משמעותי, אחים למשימתיות ולערכיות.

אני מזדהה כל כך עם המודעה הזאת. מבחינתי, הרב דרוקמן ותלמידיו הם קודם כל שותפים. שותפים לדרך הציונית. לאחר מכן, הם לעתים יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים, במחלוקת על הדרך להגשים את הציונות.

לעומת זאת, רוגל אלפר האנטי ציוני הוא בעבורי אויב. מי שהנו אויב של הציונות, הוא אויבי.

* בן שישים פוקח עין – כשאני שומע בחדשות את הביטוי "גבר בשנות החמישים לחייו", זה נשמע לי משהו ממש רחוק. מישהו מן הדור של הוריי. והנה, היום 1.1 אני בן שישים.

בן שישים? אני?! זה לא כל כך מסתדר. הרי בן שישים אמור להיות כבר זקן. הרי בני שישים הם כבר ב"קבוצת הסיכון". בגיל שישים כבר מתחילים לדבר יידיש, לא? בתודעה שלי, בן שישים זה מישהו שאני צריך לקום לכבודו באוטובוס. הרי עודני נער.

ובכל זאת, הכרונולוגיה לא משקרת. כן, אני בן שישים. מוזר.

הן רק לפני שנה עשיתי שינוי משמעותי בחיי. אחרי עשרות שנים בתפקידי ניהול והנהגה ציבורית באורטל, בגולן ובגליל התחלתי לעבוד כחקלאי, בעבודה פיזית קשה. בדרך כלל הכיוון הוא הפוך. אני גם לא נראה בגילי. אני רגיל ששואלים אותי אם נולדתי באורטל (שנוסדה לפני 45 שנה), ולראות את הלסת הנשמטת כשאני משיב שכאשר נולדתי עוד הסורים שלטו בגולן. הנה סיפור; לפני חודשים אחדים נפגשתי עם מו"ל בתל-אביב. כשהגעתי הוא סקר אותי במבטו והעיר בהפתעה: "חשבתי שאתה הרבה יותר מבוגר". כדרך היהודים הגבתי בשאלה: "בן כמה חשבת שאני?" ותשובתו: "בערך בן חמישים"…

איני מתכחש לגילי. טוב לי בו, כפי שהיה לי טוב בכל גיל. משבר גיל הארבעים פסח עליי ולא פקד אותי גם בגיל חמישים. והיום אני מקבל בכיף ובשמחה את גיל שישים.

          * ביד הלשון

עינת – קיבוץ עינת שמדרום לראש העין עלה לקרקע ב-1952. עינת נולד בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד. הקימו אותו חברי מפא"י בקיבוץ גבעת השלושה, שאליהם הצטרפו חברי מפא"י שפרשו מרמת הכובש. בתחילה נקרא הקיבוץ גבעת השלושה איחוד, כדוגמת אשדות יעקב איחוד, עין חרוד איחוד וגבעת חיים איחוד. עם הצטרפות פורשי רמת הכובש שינה הקיבוץ את שמו לגבעת השלושה רמת הכובש. בסופו של דבר קיבל הקיבוץ את שמו מוועדת השמות הממשלתית. השם עינת נובע מקרבתו של היישוב למעיינות הירקון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏28.12.22

* סחיט ולחיץ – למה נתניהו התקפל מול הדרישות ההזויות והקיצוניות של השותפות הקואליציונית? למה הוא נתן להן הרגשה שהוא חותר לקואליציה בכל מחיר ואילו הן עושות לו טובה שהן מוכנות להצטרף לממשלתו?

וכי הייתה להן חלופה אחרת? הן היו הולכות לממשלה עם יש עתיד? הן היו מובילות לסיבוב שישי והולכות לבחירות כמי שהכשילו הקמת ממשלת ימין על מלא מלא מלא?

לכל קואליציה יש מחיר, אבל אילו נתניהו היה חזק יותר, אילו ניחן בחוסן נפשי ומנהיגות אמת, יכול היה להקים קואליציה תוך תשלום פחות מחצי מהמחירים שהוא שילם (על חשבון כולנו, על חשבון עתידנו). אבל הוא סחיט ולחיץ, וזו התוצאה.

* הפעם זה לא יעבוד – נתניהו רגיל לרמות את כולם ולדעת שאיכשהו בסוף זה מסתדר. הנה, הוא חתם על הסכם קואליציוני המאשר לגזענים לרוץ לכנסת באמצעות שינוי חוק יסוד הכנסת, ומיד מודיע שיחוקק חוק חדש שיאסור על ריצה של גזענים לכנסת. הוא חותם על הסכמים המאפשרים פגיעה בלהט"ב ומודיע שיגן בגופו על זכויות הלהט"ב ואולי אף ייזום חוק להגנה עליהם.

נתניהו חושב שכולם מטומטמים, אבל האמת היא שעד היום זה עבד לו. כעת הוא ילמד שבן גביר וסמוטריץ' אינם ברק, מופז, גנץ, ציפי לבני, לפיד או כחלון. הם ערמומיים ונחושים לא פחות ממנו. להטוטיו של הקוסם לא יעבדו הפעם.

* קבינט המשתמטים – הבעיה בחברותו של השר המיועד גולדקנופף בקבינט המדיני-ביטחוני אינה חוסר ניסיונו. ניסיון אפשר לרכוש ויותר חשובים ממנו שכל-ישר ויכולת לימוד. ואילו שירת גולדקנופף בצה"ל כלוחם ואף כקצין זוטר, לא היה בכך ניסיון רלוונטי לסוג ההחלטות הנידונות בקבינט.

הבעיה היא אחרת לגמרי. היא מוסרית, ערכית (סליחה על הביטוי). היא נוגעת לערך (מחילה) שכמעט נשכח – דוגמה אישית (כפרה).

אדם שהשתמט משירות בצה"ל אינו ראוי, מבחינה מוסרית, לשרת בקבינט. חמור יותר, מדובר באדם המייצג ציבור שלם של משתמטים מצה"ל. וחמור אף יותר – מדובר באדם שנאבק למען ההשתמטות, מטיף להשתמטות ופועל להכרה פורמלית בצדקת השתמטות בחוק יסוד. אדם שאצלו ההשתמטות היא אידיאולוגיה, דרך חיים.

אדם כזה ראוי לשבת בפורום השולח את חיילי צה"ל אל הקרב, ואת חלקם – למותם בקרב?

ומה שחמור עוד יותר, זו העובדה שהוא אינו היחיד. בנוסף אליו גם בן גביר לא שירת יום אחד בצה"ל ואף לא בשירות לאומי, אלא רק התכתש כל חייו עם כוחות הביטחון. גם הוא יהיה חבר הקבינט ועוד בתפקיד השר לביטחון לאומי, שעל פי החוק החדש הוא גם מפכ"ל המשטרה בפועל.

ועוד יושבים בקבינט סמוטריץ' ודרעי שהשתמטו מצה"ל ובשלב מאוחר יחסית בחייהם זרקו איזו עצם של שירותונצ'יק מביך.

אלה שריך ישראל. קבינט השתמטות על-מלא.

* תומך טרור – ח"כ עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, המיועד להיות השר למורשת, קרא להדיח את ראש העיר כפר קאסם בשל השתתפותו בהלוויית המחבל. "לא יתכן שראש עיר ייתן גיבוי למחבלים וימשיך לייצג את מדינת ישראל. אנחנו שוקדים על הצעת חוק שתמנע מתומכי טרור לקבל תמיכה מהמדינה. הגיע הזמן".

אכן, הגיע הזמן. ואני רק שאלה – מה דינו של שר בישראל, שתלה בסלון ביתו תמונה גדולה של ארכי-מחבל, רוצח-המונים, ועליה כתובת המפארת את הטבח שביצע ומציגה אותו כגאולת עם ישראל?

* שבועת הרופאים – רופאים שישבעו שבועת סטרוק, יהיה פטורים משבועת היפוקרטס.

* יישובים דתיים לאומיים – איפה הבעיה? – הביקורת הציבורית המוטחת באורית סטרוק מוצדקת. היא מעלה רעיונות קיצוניים, פנאטיים, קנאיים, והמחשבה על כך שהיא עומדת להיות שרה בישראל, ולא הקיצונית והמסוכנת ביותר בין השרים, מעוררת פלצות.

אך בנושא אחד הביקורת כלפיה אינה מוצדקת. האמירה שלה בעד הקמת יישובים ייעודיים לציבור הדתי-לאומי. כמובן מיד זה הופך ל"לציבור הדתי-לאומי בלבד" ומוצג כאפליה, כאי נכונות לקלוט אחרים וכו'.

מה חדש בהצעתה? מראשית ההתיישבות הציונית קמו יישובים דתיים-לאומיים. כאלה הם כל קיבוצי הקיבוץ הדתי. כאלה הם כל מושבי הפועל המזרחי. ההתיישבות הדתית-לאומית פרוסה לאורכה ורוחבה של ישראל, לאורך גבולותיה, מצפון הגולן ועד גבול עזה והנגב.

ויש הרבה יותר יישובים חילוניים. הקיבוצים, המושבים. הרבה יותר. נכון שהמגדיר אותם אינו החילוניות, כי למעשה החילוניות היא הגדרה על דרך השלילה של מי שאינו דתי. אלה יישובים ציוניים, רובם סוציאליסטיים, כמעט כולם משתייכים לזרם אידיאולוגי ופוליטי זה או אחר.

יישובים כפריים קהילתיים שונים במהותם מהעיר או המועצה המקומית. מדובר בקהילה, שקמה על בסיס מכנה משותף, אורח חיים משותף, אידיאולוגיה משותפת, תרבות משותפת, חינוך משותף. מי שיוצא נגד ההגדרה של סטרוק ובוחן אותה על דרך השלילה כ"יישוב מפלה שסגור בפני חילונים וחרדים", שולל למעשה את כל מפעל ההתיישבות הכפרי קהילתי בישראל, כלומר את תולדות ההתיישבות הציונית.

אני מאמין שהבשורה החברתית והרעיונית הגדולה ביותר לימינו, הוא החיבור בין חילונים ודתיים, ונושאי הבשורה הם היישובים המשלבים של חילונים ודתיים. אני חבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב כזה. זה אתגר חברתי ואידיאולוגי לא פשוט, אך מרתק ונפלא. ודוק – אין המדובר ביישוב עירוני שחיים בו גם חילונים ודתיים. אין כל רבותא ביישוב כזה. מדובר בקהילה אחת, בחיים משותפים, בתרבות משותפת, בחינוך משותף, באידיאולוגיה של חיים משותפים. רמ"ט אינו היישוב ה"דתילוני" היחיד, עוד יישובים כאלה קמו בשנים האחרונות או הפכו לכאלה (נטור, מיטל, שלפים, אשחר, כרם שלום, נופי פרת ועוד), וזו הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.

הדרך לקדם את הבשורה הזאת אינה בדה-לגיטימציה ליישובים דתיים או ליישובים חילוניים ובטח לא באיסור, חלילה, על הקמת יישובים כאלה (איסור כזה הוא טוטליטרי), אלא על דרך החיוב, בעידוד הקמת יישובים משלבים והפצת בשורתם.

* האחריות מחייבת – חובתו של הרמטכ"ל להתריע בפני איום ממשי על ביטחון מדינת ישראל. אלמלא עשה זאת, לא היה ראוי לתפקידו.

* המשתמטים נגד הרמטכ"לים – המטורללים שמחוקקים חקיקות בזק כדי לאפשר לפושע סדרתי לחזור למקום הפשע ולהיות שוב שר בממשלה, רוצים לחוקק חוק המאריך את הצינון, הארוך מידי בלאו הכי גם היום, של רמטכ"לים לפני כניסה לפוליטיקה, לחמש שנים.

משתמטים מצה"ל יהיו חברי קבינט ביטחוני, אך על אנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, מערימים עוד ועוד קשיים. סמוטריץ' המשתמט איים להאריך את הצינון לעשר שנים. את החוק להארכה לחמש שנים הציג חבר בסיעתו של בן גביר, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי.

כל זאת כדי להלך אימים על הרמטכ"לים לבל יציגו עמדות מקצועיות כאשר הממשלה תפגע בעליל בביטחון המדינה, כפי שעומדת לעשות ממשלת הטירלול הרגרסיבי הנכנסת.

* להטיל קלון – אני מציע להטיל קלון על כל רמטכ"ל שפורש.

* גוש הבלתי מזדהות – מול הממשלה החדשה יתייצב גוש אופוזיציוני שיכלול את יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה.

המפלגות הערביות, רע"ם וחד"ש-תע"ל, אינן משתייכות לאחד משני הגושים. עמית סגל הגדיר אותן "גוש הבלתי מזדהות", כשמן של מדינות אסיה ואפריקה שלא היו חלק מהגוש הסובייטי ולא מגוש המערב, בשנות המלחמה הקרה. אגב, את הגוש הקימה דווקא מדינה אירופית – יוגוסלביה.

אצל רע"ם זו אידיאולוגיה – המפלגה שחרטה על דגלה את ההשתלבות במדינת ישראל, חותרת להיות שותפה בכל קואליציה. היא הייתה שמחה להיות בקואליציה הנוכחית, ובכל מקרה אינה רוצה לשרוף גשרים ולכן אינה אופוזיציה אמתית (למרות שרע"ם הצהירה שאינה חלק מהאופוזיציה, השבוע עבאס השתתף בישיבת ראשי האופוזיציה. מעניין איך הוא ינהג בהמשך הדרך).

חד"ש-תע"ל היא כמובן סיעה אופוזיציונית לכל ממשלה ישראלית, כפי שראינו בממשלה היוצאת, והיא תהיה אופוזיציה לוחמת גם לממשלה החדשה. אולם בכמה נושאי ליבה שבלב המחלוקת הציבורית, הם יתמכו בחקיקה אנטי ציונית שמובילה הממשלה. הם יתמכו בחוקים המעודדים השתמטות מצה"ל וכמובן שיתמכו בהתלהבות בהתנקשות המתוכננת בחוק השבות.

* שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית – בנט עושה שירות לאומי ממדרגה ראשונה – ניסיון הירואי לשבור את המערכת החזקה והמשפיעה ביותר בישראל, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שהפילה ממשלה מצוינת. צריך להכות בהם בכיס ולשבור אותם. אבל אני מקווה שבנט לא יסתפק בדגי הרקק, אלא ילך על הכרישים. אמנם הוא אינו יכול ללכת על אלה שמסתתרים מאחורי החסינות, אבל את יאיר נתניהו הג'ורה, ראש וראשון למסיתים, למעלילים, לשקרנים ולמשמיצים, יש להכות בתביעות של מיליונים. אני מקווה שבעקבות הדוגמה האישית של בנט, נפגעים נוספים של התעשיה יתבעו תביעות אישיות את הנשאים. צריך לשבור אותם. לרסק אותם. לרמוס אותם. אין שירות חשוב יותר לדמוקרטיה הישראלית.

* מכרז לתפקיד התליין – המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, כותב על חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שכתוצאה מחקירה יסודית ועל סמך ראיות הביאו להגשת כתבי אישום חמורים נגד אביו, שהם בוגדים (!) ומסביר שהעונש שיש להשית עליהם אינו כלא… כלומר מוות.

ונשאלת השאלה – מי ישפוט אותם, יגזור את דינם ויבצע את פסק הדין? מערכת המשפח הרקובה והמושחתת המופעלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ואינה אלא סניף של מרצ? ודאי שלא.

התובע והשופט הוא יאיר נתניהו. ודברי ההסתה כמוהם כמכרז לתפקיד המוציא לפועל.

* תמצית הביביזם – ההגדרה של יאיר נתניהו את משטרת ישראל והפרקליטות – בוגדים, בשל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, היא תמצית הביביזם. עקרון היסוד של הביביזם הוא "המדינה זה אני", כלומר המדינה היא נתניהו. נתניהו הוא החוק, לכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. אם הוא עובר על החוק – העבירה שעבר היא החוק החדש. מי שחוקר את נתניהו או מגיש נגדו כתב אישום, פועל נגד המדינה, כי נתניהו הוא המדינה, ולכן הוא בוגד, הראוי לעונש מוות.

* התאבדות אופי – יאיר נתניהו, המסית לרצח חוקרי משטרה ואנשי הפרקליטות, מתבכיין שעושים לו "רצח אופי".

זה לא רצח אופי. זאת התאבדות אופי.

* מפי הגבורה – גם אחרי "הסתייגותו" הרפה של נתניהו, המוסתים מבינים שבנו דיבר "מפי הגבורה".

* איך הוא עוד לא נחקר? – האם חוק החסינות חל גם על בנים-של? איך זה שיאיר נתניהו לא נחקר על הסתה לרצח?

* # אני תומך בטרור – בשעות האחרונות מתרוצץ האשטאג של אנשי שמאל רדיקלי: "# אני ישראל פריי". כל זאת למה? כי משטרת הדיקטטורה (אגב, של ממשלת לפיד ושר הבט"פ עומר בר לב) עצרה עיתונאי שהביע את עמדותיו. והם מחממים את עצמם בתיאורי הדיקטטורה, סתימת הפיות בלה בלה בלה.

אז הבה נעשה סדר. הנ"ל לא נעצר בשל דברים שכתב, אלא כיוון שחמש פעמים זומן לחקירה וסירב להגיע אליה. הוא הוזמן לחקירה בחשד להסתה ולהמרדה, לאחר שביטא פעמים מספר תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בטרור ועודד רצח ישראלים.

ולכן, מי שכותב "# אני ישראל פריי" כאילו כתב: "# אני תומך בטרור ומעודד רצח ישראלים".

* עוול היסטורי – צפיתי אמש בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "קרתגו". מבחינה קולנועית יש לי רק שבחים – עלילה יפה ומותחת, משחק משובח, הומור טוב.

אבל הסדרה מתיימרת ליותר מכך, להביא סיפור היסטורי. לא תעודה, אבל עלילה היסטורית. ככזאת, היא רחוקה מאוד מיומרתה.

תרומתה היא בעצם ההעלאה לתודעה הציבורית את עובדת הגלייתם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי למחנות מעצר באפריקה. אולם כל העלילה מבוססת על תמונה מופרכת מבחינה היסטורית, על פיה הבריטים הושיבו באותם מחנות מעצר, אלה לצד אלה ואפילו ללא הפרדה את אסירי המחתרות היהודים עם שבויים נאצים. אין לכך שחר. הבריטים לא היו עד כדי טיפשים.

גם ההצגה באורך שלילי מאוד וגרוטסקי את אנשי אצ"ל ולח"י ובעיקר מפקדיהם רחוקה מן המציאות ועושה להם עוול.

אבי היה בית"רי וחבר אצ"ל, ובביתנו היה ארון ספרים רוויזיוניסטי מכובד. משחר ילדותי הייתי תולעת ספרים ונמשכתי להיסטוריה, וקראתי בשקיקה את הספרים הללו. שלושה ספרים המתארים את ההגליה, החיים בשבי באפריקה, הבריחות ההרואיות מן המעצר והחזרה לארץ עם הקמת המדינה נחרטו היטב בזיכרוני.

שני ספרים הם של יוסף ויניצקי נץ, הסופר העיתונאי והפיליטוניסט הרוויזיוניסט, שנעצר והוגלה לאריתריאה, קניה וסודן, למרות שלא היה חבר בארגון מחתרת, אלא בשל כתיבתו האנטי בריטית (היחיד שהוגלה אף שלא היה חבר מחתרת). הספרים הם יומניו, מן הגירוש ועד השיבה. הראשון נקרא "מאתים חמישים ואחד" – מספר הגולים בגירוש הראשון, והשני "משבי לשבות". ספר נוסף הוא של מפקד האצ"ל יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", שבו תיאר את בריחתו מן המעצר, בניסיון הבריחה השמיני!

מלבד הבריחות ההרואיות, ריתקו אותי החיים במעצר. בניגוד להצגת הכולאים הבריטיים כסדיסטים אלימים שמתעללים באסירים ב"קרתגו", השובים הבריטיים התנהגו בהגינות ובכבוד לאסירי המחתרת. למעשה, האסירים ניהלו את חייהם באופן אוטונומי. הם הפעילו חיי תרבות, השכלה, ספורט, עיתונאות ופוליטיקה.

אף שכמה מן הגולים הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל – ראש ממשלה (שמיר), נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר), שרים בממשלה (שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור) וחברי כנסת (איתן לבני ואליהו מרידור, אבותיהם של ציפי לבני ודן מרידור), סיפור ההגליה לאפריקה אינו מוכר לציבור הרחב. הסדרה העלתה את הסיפור הנשכח מתהום הנשיה, וחבל שבאופן כל כך רחוק מן המציאות.

* שתי קדנציות – גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, הודיע בתום שתי קדנציות שלא ירוץ לקדנציה שלישית. כך ראוי שינהגו כולם. כולל ראש העיר העברית הראשונה, המכהן בתפקידו עוד מהמילניום הקודם.

* הרב דרוקמן זצ"ל – על אף המחלוקת הפוליטית עם הציונות הדתית והביקורת החריפה שלי כלפיה, בעיקר בשנה האחרונה, אני אוהב ומעריץ את הציונות הדתית (לא את המפלגה הנושאת את השם הזה) על פועלה הציוני לאורך עשרות שנים, והחיבור של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה והשכלה, תורה ומדע. חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך ביום ראשון לעולמו, הוא ממובילי הציונות הדתית, מעצבי דרכה ומסמליה לאורך שבעים השנים האחרונות.

לצערי, הסחף וההקצנה בציונות הדתית בשנים האחרונות פקדה גם אותו. בכהונתו בכנסת ה-11 כמנהיג "מורשה", הוא נמנה עם המחרימים את "הרב" כהנא שר"י ותמך בחוק נגד הגזענות ובחוק שמנע מגזענים ככהנא להתמודד לכנסת. והנה, בשנים האחרונות הוא נתן את ידו לחיבור של הציונות הדתית ולפני כן של הבית היהודי עם עוצמה כהניסטית.

לפני שבועות אחדים פרסמתי מאמר נגד ביטול סעיף הנכד, ובו טענתי שיש להכיר בכל העולים מחבר המדינות כיהודים, והוספתי שהנס הגדול של תחיית יהדות בריה"מ לשעבר היא ההוכחה הניצחת ש"נצח ישראל לא ישקר". לאחר פרסום המאמר סיפר לי איתן סט, שהיה מראשי "נתיב" לאורך שנים, שבשנים ששירת ב"נתיב", המדיניות הייתה הכרה בכל העולים כיהודים, בלי לבדוק בציציותיהם. והוסיף, שהדמות הרבנית ב"נתיב", שנתנה לכך את הגושפנקא הדתית, הייתה "חיימקה". "אתה יודע מיהו חיימק'ה?", שאל אותי איתן ואישר את תשובתי – הרב חיים דרוקמן.

כאשר אריק שרון רצה לקדם גיור המוני של העולים מחבר המדינות שאינם מוכרים בידי הרבנות כיהודים, הוא מינה את הרב דרוקמן לראש מערך הגיור. הגיור של הרב דרוקמן היה כמובן אורתודוקסי, אבל גישתו הייתה מקלה ופתוחה. ולכן, הרבנות החרדית פסלה גיורים שלו (אגב, מעשה המנוגד בעליל להלכה, שאותה הם מקיימים באופן סלקטיבי). דווקא לכן, הצטערתי מאוד, שאחת הפעולות האחרונות בחייו הייתה חתימה על מכתב הקורא לביטול סעיף הנכד.

בראיון האחרון עמו, לפני שבועות אחדים, נשאל הרב דרוקמן על פרשיית התלונות נגד הרב טאו. דרוקמן השיב שיש לחקור את החשדות עד תום. לכאורה, זה מובן מאליו. אך ממש לא. בציבור החרד"לי יש זרמים המתנגדים לעצם החקירה, כי לא יעלה על הדעת שרב גדול כמו וכו' וכו' וכו'. הייתה חשיבות רבה לכך שהרב דרוקמן, המקובל על כל הזרמים בציונות הדתית, מן הליברלית ועד החרד"לית, הביע עמדה נחרצת כל כך.

יהי זכרו ברוך!

* מספר 2 – תיקון טעות לכתבה על הרב דרוקמן בוויינט – כפי שנכתב בכתבה, הרב דרוקמן היה מועמד מספר 2 ברשימת המפד"ל לכנסת התשיעית (1977). בניגוד לנאמר בכתבה, מס' 1 לא היה זבולון המר אלא יוסף בורג.

* מפגש היסטורי – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה":

פגישתם הראשונה של יהודה וחנן פורת התרחשה בביתו של הרב חיים דרוקמן, בה הוחלט על הקמת גוש אמונים. במהלך השנים זכתה הפגישה למעמד מיתי בציונות הדתית, רגע הרֵאשית של המהפכה הגדולה. נוכחותו של יהודה העניקה למייסדי גוש אמונים את הזיקה לכלל-ישראליות, ואפשרה להם לראות עצמם כממשיכי דרכה של תנועת העבודה ביישוב ארץ ישראל. הסנדלים והדובון, תיק שכל ושפם – סממנים חיצונים אופייניים לקיבוצניק וחניך תנועת הנוער, נעשו לסמליו של דור הכיפות הסרוגות.

למעשה הגיע יהודה לפגישה שנערכה ב-8 בינואר 1974במקרה. יהודה ושותפו למאבק נגד הנסיגה, מוישיק גורליק, נסעו לכמה פגישות בדרום הארץ. גורליק היה דמות דומיננטית במושב רמת מגשימים ובתנועת ההתיישבות הדתית בגולן בכלל. הוא היה איש משק וכספים ומתכנן התיישבות בחטיבה להתיישבות של הסוכנות. בדרכם חזרה לגולן התנצל גורליק שעליו להשתתף בישיבה במרכז שפירא, ותהה איפה ירצה יהודה לחכות בינתיים. יהודה ביקש להצטרף. גורליק חזר וטען שזו פגישה של החבר'ה שלהם בנושאים פוליטיים, ולמיטב זכרונו, הבטיח יהודה לשתוק במהלכה.

בפתח הישיבה אמר הרב דרוקמן, המארח: "נפתח בדבר תורה". הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה נתקל במושג. הוא זוכר כיצד הרב דרוקמן פתח ב"רבי אלעזר הקפר היה אומר…" והמשיך במצוות הנוגעות ליישוב הארץ. לאחר מכן הוקדש הזמן לעניינים פנימיים של המפד"ל, אך בפגישה השתתפו גם נציגי גרעין שכם, לימים אלון מורה, מנחם פליכס ובני קצובר וכן חנן פורת, ואלה הרחיבו בנושאים של התיישבות. כשהישיבה עמדה לפני סיומה, אזר יהודה אומץ וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר למשתתפים שבכפר דבוריה ברמת הגולן התגלה משקוף שעליו כתוב: "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר". עובדה זו גרמה התרגשות רבה לנאספים, אך יהודה הוסיף: "מכל מה שדיברתם לא ייצא כלום, אם לא יהיה בנאדם אחד עם רכב שייסע ויתחיל לעבוד". כעבור ימים אחדים אישרה אספת קיבוץ כפר עציון לחנן פורת להתחיל בעבודה והקצתה לו רכב מטעם הקיבוץ".

* להפתעתי גיליתי ששמו של הרב דרוקמן נשמט בטעות ממפתח השמות בספר.

          * ביד הלשון

בני יהודה – בני יהודה ת"א, קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה, שזכתה פעם אחת באליפות המדינה וארבע פעמים בגביע המדינה, נקראת כך, כיוון שההחלטה על הקמתה התקבלה בשבת פרשת "ויגש", השבת הקרובה, לפני 86 שנים. הפרשה נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.12.22

* ההחלטה ההיסטורית – פעמים רבות הזהירו אותי ביביסטים, שבהתנגדותי לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה, אביא לנסיגה מהגולן. תמיד הגבתי על כך בגיחוך. הרי נתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הן בתקופת אסד האב והן בתקופת אסד הבן, ורק מלחמת האזרחים והתפוררות סוריה גרמו להפסקת המהלך. יתר על כן, היחיד שמסוגל לצרף לקומץ, שעוד תומך ברעיון העוועים ההזוי של נסיגה מהגולן, עוד המוני תומכים; מעריציו התומכים בו בכל תנאי ורואים מלכתחילה בכל מעשה שיעשה הוכחה לגאונותו – הוא נתניהו.

והנה, קמה ממשלה אחרת, שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה. ובדיוק לפני שנה, ב-26 בדצמבר 2021, עלתה הממשלה לגולן, ובישיבה היסטורית במבוא חמה, קיבלה החלטה היסטורית חסרת תקדים, על פיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן והכפלתה בתוך שנים ספורות. זו לא הייתה הצהרת כוונות, אלא החלטה מעשית מפורטת ליעדים מוחשיים בכל תחומי החיים. משמעות ההחלטה, היא שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה עתידית מהגולן, בידי ממשלה כלשהי. ההחלטה כבר מיושמת בפועל, בשטח, בתנופה.

ההחלטה הזו התקבלה בממשלה פה אחד. אפילו מרצ, שכל השנים התנגדה להתיישבות בגולן, תמכה בה. יש לציין, שבהצבעות בממשלה, בניגוד להצבעות בכנסת, אין משמעת כלשהי. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו ודעתו האישית. הנה, בניגוד מוחלט לכל התיאורים, מרצ לא "המריצה" את הממשלה, אלא בנט "הבניט" את מרצ. מי היה מאמין שמרצ תתמוך בהחלטה דרמטית כזו? עובדה. זו המשמעות העמוקה של השותפות עם מרצ וגם עם רע"ם, שהחלטה זו לא הזיזה אותה כהוא זה מישיבה בקואליציה.

ההחלטה הזו היא גולת הכותרת של ממשלת השינוי, אך היא מצביעה על הכיוון של הממשלה, שהחליטה (כאן בהתנגדות מרצ) על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון ובכלל, כל מדיניותה הייתה ציונית, לאומית וניצית יותר משל קודמותיה מאז ממשלת שמיר.

לא הייתה בתולדות מדינת ישראל הצלחה לתרבות שקר, כמו השקרים הבזויים והנתעבים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ממשלת השינוי. לא ייאמן, איך רוב העם מדקלם פייק ניוז מוחלט, מנותק לגמרי מן המציאות, ואף מצביע על פיו. עד כה, התנגדות לממשלות, מימין ומשמאל, הייתה התנגדות למדיניותן, להחלטותיהן. הפעם כל ההתנגדות, המחאה והזעם היו על תדמית שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות. הסיבה היחידה להסתה, להפצת השנאה ולמבול השקרים, הייתה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. בזה הכל מתחיל ובזה הכל נגמר. ומתוך ההתנגדות לקיומה של ממשלה שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, הצמיחה תרבות השקר הנתעבת את סיפורי הבדים הללו.

לפני שבועות אחדים, בעיצומו של המו"מ הקואליציוני עם החרדים, דיווח יאיר שרקי, שכאשר נתניהו ביקש מהם לצמצם את דרישותיהם הכספיות המופרזות הגיב אחד הח"כים החרדים: "למה שאנחנו נתפשר אם הממשלה הקודמת העבירה למנסור עבאס 53 מיליארד? מה יש לנו להתבייש?" ברגע נדיר של אמירת אמת, השיב נתניהו שהממשלה היוצאת העבירה למגזר הערבי שני מיליארד. כמובן שאיש בחדר לא התווכח, כי גם הם יודעים ששיקרו כל הזמן.

אבל בעוד נתניהו, בחדרי חדרים, בדיון סגור, אמר את האמת, שופרות תעשיית השקרים וההסתה שלו ממשיכים להפיץ את השקר. ממש באותם ימים צייץ המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו: "אני מזכיר לכם שהממשלה הקודמת של לפיד, גנץ, בנט, שקד, ליברמן, סער ולפיד [החזרה על אותו שם – במקור א.ה.] – העבירה 53 מיליארד ש"ח ל'אחים המוסלמים', על חשבון משלם המסים הישראלי". כמובן שהשקר כפול ומכופל. גם בסכום המופרך ובעיקר בטענה השקרית, המסיתה, כאילו הכסף עבר ל"אחים המוסלמים", בעוד מדובר בתקציבים שהמגזר הערבי ראוי להם בדין ובצדק, וכל אגורה עברה ישירות דרך משרדי הממשלה לביצוע במגזר, ולא דרך רע"ם. שלא לדבר על כך, שאביו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם על בסיס אותו עיקרון: הימנעות של רע"ם מעיסוק בנושאים הלאומיים והמדיניים-ביטחוניים ובתמורה הענות לדרישותיהם הצודקות, ברובן, לתמיכה אזרחית והשקעה כלכלית במגזר הערבי.

ובאשר לגולן – ספק בידי אם ההחלטה שהתקבלה תיושם בידי הממשלה הנכנסת. בעוד השר אלקין שהיה מוכוון מטרה בביצוע ההחלטה ההיסטורית, המשקפת את השקפתו הציונית לאומית, והעמיד אותה בראש סדר העדיפויות של משרדו, השר המיועד גולדקנופף חף ממטרות לאומיות ואף הוא מוכוון מטרה; מטרה מגזרית של הציבור החרדי.

* החוק לעידוד הגזענות – היבחרו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י לכנסת ה-11 ב-1984 (אחוז החסימה עמד אז על 1%), עוררה זעזוע רבתי בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית על כל חלקיה. כאשר הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי הסיעות להתייעצויות, הוא הזמין את כולן זולת סיעת כך (הגלגול הקודם של עוצמה כהניסטית) ולאורך כל הקדנציה שלו כף רגלו של כהנא לא דרכה בבית הנשיא. יצחק שמיר וסיעות הימין לא ספרו את כהנא כאופציה למו"מ קואליציוני. כל אימת שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, כל הח"כים מכל סיעות הכנסת, מימין ומשמאל, קמו במחאה ונטשו את האולם. רק יו"ר הישיבה נאלץ להישאר ולסבול את דברי הבלע. גאולה כהן מתנועת התחיה, התנועה הימנית ביותר באותה תקופה, דייקה בהגדרתה את הכהניזם "כתם על תולדות העם היהודי". את המערכה הפרלמנטרית נגד כהנא הוביל יו"ר הכנסת שלמה הלל, אחד מיו"רי הכנסת הטובים והמוערכים ביותר, שהיה מקובל על השמאל והימין.

הדרך שבה בחרה הכנסת להתגונן מפני הכהניזם הגזעני, היה חקיקת חוק שלא יאפשר לגזענים להיבחר לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק נגד הגזענות. הליכוד בהנהגת שמיר, התחיה-צומת, המפד"ל, מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן), אגודת ישראל וש"ס תמכו בחוק. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "בעת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ובעקבותיהן, הלכו ורבו תופעות של התבטאויות פומביות, בכתב ובעל-פה, של דברים הקוראים לרדיפה, השפלה, ביזוי, איבה ומעשי עוינות ואלימות כלפי ציבור מתושבי המדינה, או הגורמים מדנים בין חלקים של האוכלוסייה, בשל השתייכות לגזע, ללאום או לדת". החוק הגדיר את הגזענות "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני", וקבעה ש"המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים".

עם קבלת החוק ובהמשך לו, קיבלה הכנסת את התיקון לחוק יסוד הכנסת, המאפשר לפסול רשימה מהתמודדות לבחירות לכנסת על סמך הסתה לגזענות. בראש הממשלה שהובילה את החוק עמד יצחק שמיר. כהנא היה המתנגד היחיד לחוק. על סמך החוק הזה, נפסלה התמודדות כך לכנסת. אחרי שכהנא נרצח, כך התפלגה ובנו של "הרב" שר"י, בנימין כהנא, שדרישתו לרשת את אביו נדחתה, הקים את מפלגת כהנא חי (כח). שתי הרשימות נפסלו.

לאחר שמועמד מספר שלוש ברשימת כך, תלמידו המובהק של כהנא ומורו ורבו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מימש את תורת הגזע הכהניסטית בביצוע הטבח במערת המכפלה, כך הוצאה אל מחוץ לחוק.

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר, כיוון שהוא חכם ומתוחכם יותר ממוריו ורבותיו. הוא אימץ את ה"תאקיה" ובאמצעות תחפושת של "מתמתן" עאלק, הוא נכנס לכנסת, וכעת גם לממשלה ולקבינט ומקבל את המשרד לביטחון לאומי תוך שכתנאי ל"הסכמתו" להיות שר בישראל, הכנסת חוקקה חוקים שיהפכו את המשטרה לפוליטית, סרה למרותו של הכהניסט הגזען והפשיסט, השואף להפוך את המשטרה למיליציה כהניסטית.

אבל כנראה שקצת נמאס לבן גביר מהתחפושת. ועכשיו, כחלק מן ההסכם הקואליציוני, הוא הצליח לסחוט את ביטול החוק נגד גזענות. למעשה, מדובר בחוק לעידוד הגזענות בישראל. ובכן, אפשר להסיר מחוק דרעי את ההגדרה הקולעת – חוק הקלון. הרי הכל יחסי. חוק הקלון הוא החוק לעידוד הגזענות, מבית מדרשו של בן גביר הכהניסט, ובאישורו של נתניהו.

דומה שמילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן, מתוך "שמחת עניים" (1941), שנלחם בכל כוחו נגד כל גילוי גזעני ואנטי מוסרי במדינת ישראל, לצד אמונתו בשלמות ארץ ישראל (הוא ייסד את התנועה למען א"י השלמה), רלוונטיות גם לימינו:

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצהּ וגם חורפהּ.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

* אידיוטים שימושיים – ביום השחור שבו יתקבל חוק הקלון לעידוד הגזענות, לבטח תוגשנה עתירות לבג"ץ. בג"ץ יישב על המדוכה, ואם יבטל את החוק, סביר להניח שהרוב האוטומטי של הקואליציה יתגבר על הביטול אחרי שיעביר את חוק ההתגברות האוטומטית, החוק לריקון בג"ץ מתוכן.

וכששופטי בג"ץ יישבו על המדוכה, כדאי שיזכרו את חלקם המכריע בהידרדרות. אחד משיאי האקטיביזם השיפוטי, היה הצבת עקרון חופש הביטוי מעל חוק יסוד הכנסת וביטול החלטת ועדת הבחירות הממשלתית לפסול את התמודדותו של בן גביר הגזען לכנסת.

שופטי בג"ץ נהגו כאידיוטים שימושיים של בן גביר והמיטו עלינו את האסון הזה.

* להחרים את ההשבעה – מן הראוי שבהשבעתו של בן גביר לשר בממשלה, כל האופוזיציה כאיש אחד תצא מן המליאה במחאה. אסור שהאירוע המחפיר הזה יצטייר כנורמלי ואסור שגם האופוזיציה תצטרף למתן הלגיטימציה לכהניזם.

* הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו – מדינת ישראל והעם היהודי מצויים בעיצומה של מערכה ממושכת מול גורמי האנטישמיות-החדשה, הממקדים את שנאת ישראל שלהם במלחמה תודעתית נגד מדינת ישראל והציונות, מנסים לבודד את ישראל בדה-לגיטימציה לקיומה, בחרמות ושאר פעולות התועבה האנטישמית BDS, החותרת להשמדת ישראל באמצעות חרמות על פי מודל דרום אפריקה.

במערכה הקשה הזאת, הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו, בגול העצמי של צירוף מפלגה גזענית לממשלה ומינוי גזען לחבר הקבינט ולשר לביטחון לאומי. אין מתנה גדולה מזו למנוולים הטוענים שהציונות היא גזענות. הנה, הם אומרים, המדינה הציונית מכניסה גזענים לשלטון. אחד ממרכזי ההזנה העיקריים שלהם הוא המהדורה האנגלית של השוקניה. הם יוכלו לצטט בשמחה את הפשקוויל של גדעון לוי, שקבע שבן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר. כמובן שבין הציונות לבין בן גביר פעורה תהום. אבל שונאי הציונות מאושרים להדביק את הגזענות הבן גבירית הכהניסטית לציונות.

אין ספק שהמערכה נגד האנטישמיות הזאת תהיה קשה לאחר צירוף הכהניסט לממשלה לאין ערוך מכפי שהייתה עד כה. אמנם זה לא האיום הגדול ביותר על המדינה כתוצאה מהקמת ממשלת בן גביר. האיום העיקרי הוא הפגיעה הקשה בדמותה הערכית והמוסרית של ישראל ובחוסנה הלאומי והחברתי. יתכן מאוד שצפוי גם איום ביטחוני קשה. ובכל זאת, אין להתעלם מהנזק החמור למעמדה הבינלאומי של ישראל.

* בדרך לאוכלוקרטיה – אילו מדינת ישראל הייתה מעניקה אות גבורה אזרחית, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך היה ראוי לו. בתפקידו כמפכ"ל המשטרה, הוא עמד איתן מול מסע הסתה נורא, הממוקד בו אישית, בהובלת מי שהיה ראש הממשלה, ותעשיית השקרים וההסתה שהוא מנהיג. הם הפעילו נגדו את כל מערכת הכטב"מים שלהם עם כל שיטות השקר, העלילה, הפייק-ניוז והשיימינג האהובים עליהם ושהם אומנותם. אלשייך הוא איש ימין, איש הציונות הדתית; ואין המדובר רק באידיאולוגיה, אלא בהשתייכות שבטית, משפחתית. קבוצת ההתייחסות שלו, הקהילה שאליה הוא משתייך, הפנתה לו עורף; דיקלמה והפיצה את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה נגדו. בודדה אותו. פגעה בו.

כל זאת, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה הוא העדיף את הנאמנות למדינת ישראל, לחוק, לצדק ולאמת על פני נאמנות למי שמינה אותו, ומדובר במקרה הזה בניגוד מוחלט בין הנאמנויות; במשחק סכום אפס. ככל שהוא היה נאמן יותר לתפקידו ולחוק, הוא היה נאמן פחות לנתניהו ולהיפך. אלשייך עמד במבחן בגבורה עילאית ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה, הכבוד והיקר של החברה הישראלית.

לכן, הצטערתי כל כך לנוכח הראיון התבוסתני שלו בערוץ 12, שבו הביע תמיכה בעסקת טיעון עם נתניהו בטענה המסוכנת שהחברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. אלו דברים חמורים ביותר. לְמה החברה הישראלית בשלה? לראש ממשלה העומד מעל החוק? היא בשלה לראש ממשלה עבריין? איני טוען שנתניהו עבריין. נתניהו נאשם ובית המשפט טרם פסק את דינו, ועומדת לו חזקת החפות. אבל אם החברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, פירוש הדבר שגם אם ראש הממשלה הוא עבריין, החברה הישראלית אינה בשלה לכך שיעמוד לדין; פירוש הדבר שהחברה הישראלית בשלה לביטול ערך השוויון בפני החוק.

הרעיון שלפיו לא בית משפט יקבע את דינו של ראש ממשלה אלא הציבור, אם הוא בשל ואם לאו, הוא רעיון איום ונורא. אם בית המשפט אינו קובע – משפט הרחוב קובע. זאת החלפת מדינת החוק במדינת הרחוב. אין דמוקרטיה אמתית שאינה מדינת חוק, שאינה מבוססת על שוויון בפני החוק ושאין אדם העומד בה מעל החוק. מדינה שבה הרחוב פוסק את דינו של ראש ממשלה שנאשם בפלילים אינה דמוקרטיה אלא אוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה – שלטון ההמון. ואולי מדויק יותר – שלטון האספסוף.

בעיניי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, וככל שהם רמים יותר, כך חמורה יותר עסקת טיעון עמם. בדיוק כפי שאין לסגור תיק בשל העדר עניין לציבור כאשר מדובר בנבחרי ציבור. בדיוק כפי שאין מקום לזכות השתיקה לנבחרי ציבור. כאשר יש חשדות נגד נבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא שהם יבוררו עד תום, בלי מריחות ובלי עסקאות. ועסקת הטיעון עם דרעי הנכלולי, שעשה ממנה צחוק ורימה את בית המשפט, מעידה עד כמה עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור הן ליטוף לשחיתות ולמושחתים.

על החברה הישראלית להילחם בשחיתות ולא להיכנע לה. צר היה להיווכח דווקא ברוני אלשייך מרים דגל לבן.

* המרגלת מניפה את נס המרי-שמרי  – המרגלת ענת קם פרסמה פשקוויל ב"הארץ" שבו היא קוראת למרי אזרחי נגד הממשלה הנרקמת, שיבוטא בהצגת עצי אשוח על המרפסות ולימוד על חג המולד בתנועות הנוער החילוניות.

מגוחך שהמרגלת, שמנסה אולי למצוא איזו השתייכות בתוך העם שבגדה בו, מתיימרת להיות חלק מן המחנה המתנגד לממשלה החדשה ואף להנהיג אותו לפעולה. אז כדאי שתרגיע ושתבין ש-99% ממתנגדי הממשלה הנרקמת מתנערים מהמרגלת וממה שהיא מייצגת ואין שום קשר בינה לבין המחנה (שגם הוא לא ממש מחנה אלא שילוב של גישות שונות בחברה הישראלית, שההתנגדות לממשלה הנרקמת משותפת להם, אך יש בתוכם מחלוקות רבות בנושאים שונים).

המרגלת תופסת טרמפ על הדיבורים על הצורך ב"מרי אזרחי" ומציעה הצעה. כל הפטפוטים האלה על מרי אזרחי הם הבל ורעות רוח. יריבי הממשלה ינהלו נגדה התנגדות דמוקרטית על פי חוק, בלי שום מרי-שמרי, שהוא פנטזיה ילדותית של כמה אנשים ותו-לא. מרי אזרחי דה-לה-שמאטע. הדבר היחיד שהמרגלת צודקת בפשקווילה, הוא ש"מרד מסים הוא לא בר ביצוע". אבל הוא לא רק "לא בר ביצוע" – הוא לא יקרה כי אין לו שום סיבה ושום הצדקה ואין קהל להבלי המרי האזרחי. כיוון שהיא יודעת שלא יהיה מרי אזרחי, היא מציעה מרי אזרחי "כיפי וקל לביצוע".

המוזר הוא שהמרגלת מדגישה שוב ושוב שהצעתה היא אקט חילוני, שאותו היא מציעה לציבור החילוני. אך מה שהיא מציעה לציבור החילוני הוא לאמץ סמל דתי וחג דתי, רק כיוון שהחג הדתי הזה אינו יהודי, כלומר אינו חג של עמנו.

המרגלת מספרת איזה סיפור מבית הספר שבו למדה, שבו התלמידים חגגו את חג המולד מתוך הזדהות עם "תלמידים רוסים וערבים". מי שמתכחשת ללאומיותה ומתנערת מתרבותה, מנסה לסלק מתוך העם שממנו היא מתנערת את היהודים שעלו מרוסיה, ומבחינתה הם "רוסים".

אני סולד מהמנהג המתייווני הזה להציב עץ אשוח. ברובו, אין הוא מבטא שום מחאה, התרסה או אמירה, אלא סתם רדידות תרבותית וחקיינות זולה. גם אלה שמציבים עץ אשוח, לא רק סולדים מן המרגלת, אלא מכל ניסיון להפוך את המנהג שלהם לאמירה פוליטית ואידיאולוגית מתריסה.

* סממן נוצרי דתי – העליה מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות היא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה ביובל האחרון. היא הניצחון הגדול ביותר של הציונות מאז הקמת המדינה והעליה ההמונית שלאחריה. תרומתה למדינה בכל תחומי החיים לא תסולא בפז.

מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, אני שב ומתריע מפני מחדל של החמצת ההזדמנות לעליה רבתי של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה, וקורא לממשלה (קודם היוצאת וכעת הנכנסת) להציב את העליה הזאת ואת קליטתה על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות.

הרעיון להתנקש בחוק השבות ולמחוק את "סעיף הנכד" מעורר בי זעם וצער רב ואני רואה בו צעד אנטי ציוני. גם על כך אני מרבה לכתוב.

ונשאלת השאלה, שנשאלתי לא פעם, איך אני חי עם הסתירה בין העמדה שלי בנוגע לעליה מחבר המדינות לבין ההתנגדות שלי, שגם אותה אני מרבה לבטא, למנהג של הצגת עצי אשוח בישראל. הרי מי שהביאו ומובילים את המנהג הזה הם עולים מחבר המדינות, שחוגגים את "נובי גוד", השנה האזרחית החדשה, ומציגים עצי אשוח. אם אני רוצה כל כך בעליה, עליי להשלים עם עצי האשוח ואם אני מתנגד כל כך לעצי האשוח, עליי להתנגד לעליה. עליה מחבר המדינות היא עסקת חבילה הכוללת בתוכה את האשוח.

ובכן, יש מורכבויות בחיים ואיני נוטה לקבל עסקות חבילה מסוג זה, בחינת "טייק איט אור ליב איט". כציוני אמשיך לפעול ולהילחם למען העליה, אך אמשיך להיאבק על צביונה התרבותי של החברה הישראלית, כצביון יהודי, שסמליו יהודיים. לא אתחמק מהשאלה ואבהיר – אני מעדיף עליה גדולה עם עצי אשוח מאשר עצירת העליה כדי לא לראות כאן עצי אשוח בחג המולד. אך יש לי מאבק תרבותי עם מנהג הצגת האשוח של העולים שאני מייחל לעלייתם. מורכבות כבר אמרנו?

אגב, אין שום קשר ל"סעיף הנכד". גם יהודים מחבר המדינות המוכרים על ידי הרבנות נוהגים להציג אשוח בנובי גוד, ובהם גם דתיים אורתודוקסיים.

מרגע שהיהודים מחבר המדינות עלו לארץ, הם חלק מן החברה היהודית ישראלית. הם יתמזגו בתוכה, יושפעו ממנה וישפיעו עליה. יש הרבה דברים שאני רוצה שהם ישפיעו עלינו בהם. ויש נושאים שאני מקווה שהם יושפעו ומנהגים שאני מקווה שהם יוותרו עליהם בהתערותם בתוכנו. אחד הבולטים שבהם הוא עץ האשוח. בעיניהם, זהו סמל אזרחי של חג לא-דתי. אבל האשוח הוא סממן דתי נוצרי, גם אם בבריה"מ לשעבר הוא אומץ כחלק מן האזרחות החילונית, ואין לו מקום בחברה יהודית ובתרבות יהודית. 

* קנאות והומור – נתאר לעצמנו את התרחיש הבא. אסי כהן, בשבתו כ"שאולי", היה מופיע באירוע של עיריית ירושלים. הוא היה מספר בדיחה על חשבון הדת או הדתיים. היה נענה בכמה קריאות בוז, כמה אנשים היו יוצאים במחאה, מישהו היה ניגש ולוחש משהו באוזנו, והוא היה מסיים את ההופעה ויורד מן הבמה.

איזו מהומה הייתה פורצת. "סתימת פיות", "צנזורה", "קנאות דתית חשוכה" וכו'.

האירוע הזה קרה באירוע של עיריית ת"א, אלא ש"שאולי" סיפר בדיחה על חשבון הטבעונים. ו…? האירוע עבר ללא סערת רוחות כי כאן לא מדובר בסתימת פיות אלא ב"תרבות הביטול". והקנאים אינם של הדת היהודית אלא של הדת הטבעונית הטרנדית.

אבל הקנאות היא אותה קנאות. וקנאות אינה מתיישבת עם הומור. אוי אוי אוי, צחקו על טבעונים…

והמגוחך מכל, הוא שהבדיחה כלל לא הייתה של אסי כהן אלא של "שאולי", הדמות הקומית הגאונית שאסי יצר. שאולי אינו מייצג את השקפותיו של אסי כהן. להיפך, הוא בנה אותו כאב טיפוס של "הישראלי המכוער" – מיזנטרופ, אגואיסט, נרקיסיסט, מניפולטור, תחמן. והוא לבטח יורד על כל המגזרים. אפילו על מגזרים מפונפנים. אפילו, שומו שמים, על טבעונים.

אבל קנאות היא קנאות, וכאמור, קנאות אינה חברה של ההומור.

* לאן הולכת ההלכה – השלטים של הרבנות הראשית בכניסה להר הבית, ועליהם אזהרה שהעליה להר מנוגדת להלכה הוחלפו בשלטי ברוכים הבאים. יפה ומנומס לברך את הבאים. אבל מה קרה לשלטים של הרבנות? הרבנות הראשית אינה סמכות הלכתית?

איש לא יטען שהרב קוק (האב והבן), הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו והרבנים החרדיים, ששללו ושוללים מבחינה הלכתית את העליה על הר הבית, אינה מכירים את ההלכה. ומצד שני, איש לא יטען שרבני הציונות הדתית שהיום, ברובם, תומכים בעליה להר ומעודדים אותה, אינם מכירים את ההלכה.

אז מהי עמדת ההלכה? תלוי בפוסק ההלכה. כלומר, בתוך ההלכה, שהיא תרבות של מחלוקת, פוסקים שונים מגיעים למסקנות שונות ואפילו הפוכות, וכולן רציניות.

הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי. יש בתוכו ענקי הלכה. הם לעולם לא יפסקו בניגוד להלכה מפורשת. והנה, בנושאים רבים פסיקתם שונה מהפסיקה האורתודוקסית, והיא מנומקת היטב וקשה לסתור אותה. הבחירה על מה להתבסס ואיך לפסוק, שונה מרב לרב, ובנושאים רבים קשה להציג "עמדת ההלכה". אגב, קשה למצוא נימוק תורני והלכתי שיצדיק את ההשתמטות מצה"ל.

ההלכה, שגובשה בידי חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד, הייתה הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות ובתולדות עם ישראל. חז"ל היו אמיצים דיים כדי לא לדבוק באופן פונדמנטליסטי בחוקי התורה כלשונם, כיוון שלא תאמו עוד את אמות המידה ואורחות החיים של תקופתם. ע"ע "בן סורר ומורה", "עין תחת עין" ועוד ועוד.

ההלכה, שנובעת מן המילה הליכה, חייבת ללכת ולהתקדם, על פי המודל של חז"ל. מעמדה של האישה בימינו אינו דומה לזה שהיה בימי חז"ל וההלכה אינה יכולה להתעלם מכך. ומבחינה לאומית – ההלכה אינה יכולה להתעלם מהמהפכה הציונית האדירה ומהשינויים הגדולים בעם היהודי במאות השנים האחרונות. ברור שאופן הגיור שהתאים לקיומו של העם היהודי, כשהיה מפורד ומפוזר בין העמים ובכל מקום מיעוט קטן שחייב לשמור על קיומו מפני החברה הסובבת בדרכי בדלנות, אינו רלוונטי בימינו, כאשר העם היהודי ריבוני במולדתו ואינו נמצא בסכנת התבוללות. אם ההלכה לא תדע להתאים את עצמה למציאות החדשה, היא תהפוך לאות מתה ותאבד כל רלוונטיות.

* להניח את הטירלול מאחורינו – האקדמיה ללשון עברית, שאשמה בפיגוע הלשוני הוולגרי העילג "ראשה", הוכיחה שיש לה קווים אדומים. היא פסלה את הייצורים המעוותים אתםן רוצות.ים אנשימות וכו'.

יאללה, הגיע הזמן להשאיר את הטירלול הזה מאחורינו, ולהשקיע את המאמץ בהבטחת שוויון מגדרי בחברה, בעבודה, בפוליטיקה, בשכר, בבית הכנסת; במקומות שבהם יש באמת אפליית נשים, ולא להתעלל בשפה העברית; לכער ולסרבל אותה.

* להחזיר את הגופות – אני תומך בכל לבי בהחזרת גופתו של המחבל אבו-חמיד למשפחתו, ואתו את כל הגופות של כל המחבלים המוחזקים בידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר שנקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול.

ולאחר מכן יש להגיע להסכם הומניטרי עם חמאס, המוציא את הגופות מה"משחק".

* הקונצנזוס של המומחים – במאמר ב"הארץ" הגדיר אלון פינקס את זלנסקי כמנצח הגדול של 2022, את ביידן כמנצח המדיני הגדול ואת פוטין כמפסיד הגדול. אני חותם על ההגדרות ועל ניתוחו של פנקס. על משפט אחד במאמרו אני משיג: "מינֵי מומחים מוּטֵי-פוטין ומתפעלי עוצמתה החלולה של רוסיה ניבאו כניעה מוחלטת ומיידית של אוקראינה בטרם המלחמה, או  נפילה של קייב בתוך 72 שעות". אלה לא היו "מומחים מוטי-פוטין". היה זה קונצנזוס של המומחים והפרשנים בעולם, מעריצי פוטין ומתעביו.

* אל נאחר רגע נכסף – בקרוב עומד לצאת לאור ספרי השני, "אל נאחר רגע נכסף" – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

          * ביד הלשון

מעוז – אחת הפינות הקודמות הוקדשה לאנשים שקראו את שם משפחתם העברי על שם הישוב (לרוב הקיבוץ) שהיו ממייסדיו, דוגמת חולדאי, כנרתי וגבתי.

גם אבי מעוז נמנה עם אותם אנשים, הגם שבהפרש של כמה דורות. שמו המקורי של מעוז היה אביגדור פישהיימר. הוא היה ממייסדי קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. לאחר נישואיו, בחר כשמה העברי של משפחתו את ראשי התיבות של מגדל עוז – מעוז.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏30.11.22

* הרשות לזהות הומופובית – יש בחברה הישראלית מחלוקת על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש קולות המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקוראים לבטל את יהדותה, כביכול בשם הדמוקרטיה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, תחת הקוד המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה". יש קולות שלא רוצים לבטל את יהדותה של המדינה, אך טוענים שיש לצמצם את מרכיב היהדות וכביכול בכך לחזק את מרכיב הדמוקרטיה. יש קולות הקוראים להחליף את ההמנון כיוון שזהו המנון יהודי המדבר בשם "נפש יהודי הומיה". יש הקוראים להוסיף בית נוסף להמנון, שייתן ביטוי למאווייו של המיעוט הערבי. יש המציגים את חוק השבות כחוק גזעני ומפלה, יש השוללים עקרונית את ההתיישבות היהודית ומציגים אותה כגזענות, יש שנלחמו מלחמת חורמה בחוק הלאום. יש המציגים סתירה בין יהודי לישראלי ומספרים שהם ישראלים ולא יהודים, או שהם יותר ישראלים מיהודים. בכל המחלוקות הללו, אני נמצא באופן חד משמעי בצד היהודי-ציוני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מהותה וזהותה יהודיים ואין לה שום זכות קיום אחרת. אני תומך בהתלהבות בחוק הלאום. אילו הייתי מנסח אותו, הייתי מגדיר את ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ישראל היא מדינה עם חזון ציוני ומשימת-העל שלה היא הגשמת הציונות.

לכאורה, עליי לשמוח על הקמת רשות לזהות לאומית-יהודית ולהפקדת סגן שר על הרשות הזאת. יתכן. אבל כאשר העומד בראשה הוא ראש המפלגה ההומופובית אבי מעוז, אני מתנגד לה בכל נימי נפשי. כי המחלוקת שלי עם מה שמייצג מעוז היא מחלוקת על מהותה של היהדות. כיהודי, היהדות כפי שמייצג אותה מעוז מקוממת אותי. זה סוג של יהדות שמעוררת בי סלידה.

מהי היהדות? על פי אחד ממדרשי חז"ל על טביעת פרעה וכל חילו בים סוף, מסופר על מלאכי השרת שביקשו לומר שירה בפני הקב"ה. גער בהם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

במדרש אחר על קריעת ים סוף נאמר: "טוב שבגויים הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

היהדות היא גם מדרש א' וגם מדרש ב' המנוגד לו.

אמור לי מה הבחירה שלך מתוך אוקיינוס היהדות ואומר לך מי אתה.

ראש המפלגה ההומופובית יכול להציג לי פסוקים על איסור משכב זכר. אני אציג לו מנגד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה אמר גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, שהוא כלל גדול בתורה. כלומר, שזה המפתח להבנת התורה. כאשר יש סתירה מוחלטת בין פסוק מסוים לבין "ואהבת לרעך כמוך" – ברור שהבחירה היהודית האמתית היא ב"ואהבת את רעך כמוך". וגם ב"ואהבת את הגר".

רשות לזהות לאומית-יהודית בישראל? אני בעד. רשות שתוביל ליישום מתווה הכותל. רשות שתוביל להכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, כיוון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי בלבד. אבל לא כזאת תהיה הרשות בהובלת נציג המפלגה ההומופובית.

בין השאר, ימונה מעוז על "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות רוסיה. מינוי עוכר העליה, עוכר העולים ומי שתומך בהתנקשות בחוק השבות לתפקיד הזה, דווקא היום, בשעת רצון וסיכוי לעליה גדולה מרוסיה ואוקראינה, הוא מינוי אנטי ציוני.

אוי, יצחק שמיר, יצחק שמיר. מי יגלה עפר מעיניך? ראה איך מי שמתיימר להיות ממשיך דרכך מתייחס להזדמנות לגל עליה גדול. איזה מזל שאתה ולא הוא הנהגת את המדינה אז, כשנפתחו שערי בריה"מ.

* על הומופוביה וערך המשפחה – המפלגה ההומופובית ("נועם" – איזה שם ציני, אוקסימורוני) מנמקת את ההומופוביה שלה בשם ערכי המשפחה.

אני מאמין גדול בערכי המשפחה, בקדושת המשפחה. ואני רוצה לספר סיפור על משפחתי היקרה. אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. האם בשם "ערכי המשפחה" הייתי צריך להיות מנוכר לו, לרצות ברעתו, לפגוע בו, לרצות שיחיה כל חייו בארון, למנוע ממנו את הזכות הטבעית הבסיסית לאהבה, למיניות ולמשפחה? אמיר חי חיי זוגיות מופתיים כבר שני עשורים וחצי עם בן זוגו אילן. הם הקימו משפחה למופת. הם מופת לזוגיות, להורות ולמשפחתיות. האם בשל "ערכי המשפחה" יש לפסול את זכותם למשפחה? את זכותם להוֹרוּת? את הקן המשפחתי הנפלא שהקימו? את הנדבך שהוסיפו למשפחה המורחבת שלנו? האם היה עליי ללמד את ילדיי, שבן זוגו של אחי אינו הדוד שלהם? שהילדים שלו אינם בני הדודים שלהם?

אחוז הלהט"ב בחברה הדתית זהה לזה שבחברה החילונית. ההבדל הוא שאחוז הלהט"ב הסובלים בארון גבוה יותר בחברה הדתית. שניים מחבריי הקרובים הם דתיים אורתודוקסים שיש להם בנים הומואים. אחד מהם הוא רב אורתודוקסי, איש חינוך משכמו ומעלה העומד בראש מוסד חינוכי חשוב. השני כיהן במשך עשרות שנים כמנכ"ל אחת מישיבות ההסדר המובילות וגם היום, כפנסיונר, הוא ממלא תפקידים בישיבה. הלוואי שהיחס של כל הורה חילוני לילדו ההומו היה כה מקבל, מחבק, מלווה ומסייע כמו אצל שתי המשפחות הללו. הלוואי שכל הורה יקבל כך את בן הזוג של בנו. האם הם אינם מכירים את הפסוקים שבהם מנפנפים ההומופובים "בשם היהדות"? הם מכירים. אבל הם מכירים גם את ערך המשפחה, את קדושת המשפחה, את "ואהבת לרעך כמוך", את פניה היפות, המוארות והמאירות של היהדות, שדרכיה דרכי נועם (ולא מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום.

האם את ערכי המשפחה וקדושת המשפחה נלמד ממנהיגה הרוחני של המפלגה ההומופובית, הרב טאו, שבשם ערכי המשפחה יצא להגן בתוקף על האנס הסדרתי משה קצב ועל חיים ולדר שפגע מינית בהמוני ילדים? והנה, גם נגדו יש תלונות קשות על עבירות מין. האם בשם ערכי המשפחה ניתן לקבל את התמיכה המוחלטת בו ללא בדיקת התלונות, את ההתנגדות המוחלטת לבדיקת התלונות ואת ההתנכלות המשפילה לנשים שהתלוננו נגדו? גם זאת "קדושת המשפחה"? אלה "ערכי המשפחה"?

ועכשיו ראש המפלגה ההומופובית ממונה לראש הרשות לזהות לאומית-יהודית. דווקא הוא.

לסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* המופת הציוני של שמיר – ב-1988 הימין ניצח בבחירות. ליצחק שמיר הייתה ביד קואליציה עם סיעות הימין והחרדים. הוא ניהל מו"מ להקמת הממשלה ואף הספיק לחתום על הסכם קואליציוני עם חלק מן המפלגות. אולם כאשר ניהל מו"מ עם החרדים, הוא נתקל בדרישה חד-משמעית שלהם לא להכיר בגיור שאינו אורתודוקסי.

יצחק שמיר ראה את עצמו כל חייו כמשרת הרעיון הציוני. שום שיקול אישי או מפלגתי לא היה גורם לו לקבל החלטה הפוגעת בחזון הציוני. הוא ידע שכניעה לדרישה הזאת משמעותה קרע בין ישראל ליהדות העולם, וכמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי הוא לא היה נותן לכך יד. הוא עשה סיבוב פרסה והקים ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה (כי הפעם לא היה תיקו).

אין היום מנהיגים שקורצו מן החומר של יצחק שמיר. בטח לא בליכוד, אך גם לא במפלגות האחרות. ובכל זאת, האם יש סיכוי לתסריט דומה גם היום?

* ממשלה אלטרנטיבית – זאת הצעתי: על לפיד וגנץ להעביר מסר לנתניהו, שהם ישמחו להצטרף לממשלה בראשותו, במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית.

אני יודע שהסיכוי לכך אפסי, אבל חייבים לנסות. יש בפניה כזאת מסר חשוב לציבור הישראלי. ויש בכך מסר לעתיד; על נתניהו לדעת שאם מפלגות הטירלול הרגרסיבי תגדשנה את הסאה והוא יפטר אותן, יש לו קואליציה חלופית (כמובן לא אוטומטית, בתנאים מסוימים).

נכון, ישיבה בממשלת תחת נאשם בפלילים אינה משאת נפש. אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי והפשרה. אם ניתן לבחור בין ממשלה בראשות הנאשם עם בן גביר וחבר מרעיו לממשלה בראשותו עם מפלגות מרכז אחראיות – הבחירה ברורה. אגב, גם לפני הבחירות קראתי להקים אחריהן ממשלת אחדות לאומית.

* לנצח ולהישאר בני אדם – הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי: "לנצח ולהישאר בני אדם!"

אם נהפוך מבני אדם לכהניסטים – נובס.

* שום קריצה – בעקבות חיסול המחבל שדרס חיילת בידי השוטרים, אמר המפכ"ל קובי שבתאי ש"מחבל הרוג – זו התוצאה שאני רוצה". בוויינט כתבו שהאמירה הזאת היא "קריצה לשר הבא, בן גביר". קשקוש. זו התוצאה המצופה על פי פקודות צה"ל והמשטרה, תחת כל שר. ההבדל הוא שבן גביר תומך בפשעי מלחמה, בחיסול מחבלים אחרי שנתפסו וכד'. אמירה שטותית כזאת היא חלק מההלבנה של בן גביר. לתקשורת יותר מיד ורגל בעליית בן גביר.

* אחריות האקטיביזם – מדינת החוק ומערכת המשפט עומדים תחת מתקפה חסרת תקדים. כל ישראלי פטריוט מחויב להגן עליהם.

אך ההגנה על המערכת אין משמעותה פטור מביקורת. מערכת המשפט חייבת לבחון את עצמה, מה חלקה בירידה במעמדה הציבורי, שהביא לכך שרוב הציבור נתן את קולו לגוש שנושא את דגל חורבנהּ.

אקדים ואומר שאין כאן האשמת הקורבן. אין בדבריי גרם של ביטול האשמה המרכזית של רודפי המערכת. אבל האקטיביזם המשפטי של בית המשפט העליון לאורך עשרות שנים והתעלמותו מהביקורת שהשמיעו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם שאינם שוחרי מדינת החוק, המשפט והצדק, כדוגמת רות גביזון ז"ל ודניאל פרידמן יבל"א, סיפקו תחמושת בלתי פוסקת לאויבי החוק, המשפט והצדק.

מאז שנות התשעים פרסמתי עשרות מאמרים ורשומות נגד האקטיביזם השיפוטי, והזהרתי שהדבר יפגע בסופו של דבר בעיקר במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון ובאמון בו. ואשר יגורתי בא לנו.

אקטיביזם אינו הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אין כמעט דמוקרטיה שאין בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. אקטיביזם, כשמו כן הוא – פעלתנות יתר; שימוש יתר בסמכות הזאת, שיש לראות בה נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במקרים חמורים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט ובחירויות האזרח. ודאי שחוק טל, למשל, (נוח לי להשתמש כדוגמה בפסילת חוק שבעצמי התנגדתי לו), אינו מהווה פגיעה כזו. מה פתאום בג"ץ בא לסיים דיון ציבורי חברתי, שנועד למצוא פשרה בנושא שנוי במחלוקת ולקדם מהלך חברתי ארוך טווח, בפסיקה משפטית, שככזו היא בהכרח דיכוטומית?

מספר החוקים שנפסלו בפועל אינו גבוה, אבל האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילה בפועל, אלא בעצם קיום דיון משפטי בסוגיות פוליטיות, במקום לדחות על הסף את העתירות בטענת אי-שפיטות. האקטיביזם מתבטא גם בהתערבות יתר בהחלטות ממשלתיות ומנהליות, שאין מקום להתערב בהן. המקרה הקיצוני ביותר הזכור לי, היה החלטתה של השופטת דליה דורנר לבטל את החלטת ראש הממשלה לסגור את אוריינט האוס – משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. מה זה עניינה? זו החלטה מדינית פרופר.

הדוגמה המוחשית ביותר לאקטיביזם השיפוטי היא הדיון על חוק האזרחות ב-2012. בהרכב של 11 שופטים החליט בית המשפט ברוב של 6:5 לאשר את החוק. יש משהו יפה בכך שבית המשפט חלוק בסוגיה ולא חושב כאיש אחד. יש משהו דמוקרטי מאוד בכך שנשיאת בית המשפט היא בעמדת מיעוט, ודעת הרוב מתקבלת. אבל כאשר קוראים את פסק הדין, שבו כל אחד מהשופטים נימק את עמדתו, מתגלה תמונה הזויה. ששת המצביעים נגד פסילת החוק הביעו תמיכה מפורשת בחוק. כל המתנגדים לחוק, תמכו בפסילתו. לא היה אפילו שופט אחד שאמר שהוא מתנגד לחוק, אך אין לפסול אותו. הדיון הוא מרתק, אך לא היה זה, למעשה, דיון משפטי על חוקיות החוק, אלא דיון פוליטי על החוק. האם חוק ששישה משופטי בית המשפט העליון, ובהם המשנה לנשיאה, חושבים שהוא מוצדק, הוא בלתי חוקי בעליל עד כדי פסילתו, לדעת חמשת שופטי המיעוט?

בנוסף לכך, לא פעם בית המשפט הציב את ערך חופש הביטוי מעל כל אינטרס ציבורי, לאומי, קולקטיבי ולעתים אף בניגוד לחוק הכנסת; כך למשל באישור לבל"ד ולבן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק.

בהתנהלות זו בית המשפט פגע במעמדו. לעתים תכופות מה שחסר בבית המשפט העליון הוא מזג שיפוטי, ריסון עצמי ואיפוק. התוצאה היא שחיקה מתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, מה שהקל על עוכרי החוק והמשפט להסית נגדו ולפגוע בו.

מן הראוי לקיים הידברות בין נציגי שלוש הרשויות על הסדרת היחסים ביניהם ועל גיבוש בהסכמה של חוק יסוד החקיקה, שיעגן את הנושאים ואת האופן שבו ניתן לפסול חוקים ואת הרוב הנדרש לכנסת כדי לבטל פסילת חוק (כמובן שלא פחות מ-70 ח"כים). למרבה הצער, הקואליציה הנרקמת, קואליציית ה-דיניין, אינה חפצה בהידברות אלא בדריסה ורמיסה; בעריצות הרוב. אבל האם בית המשפט אינו שותף באחריות לכך שהידברות כזו לא נעשתה עד כה?

כמובן שהאשמות הכזב נגד מערכת המשפט ברוח הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ועל אפליה בסוגיות פליליות, חסרת שחר לחלוטין. אין בה ולו שמץ של אמת. כאמור, אזרחים הגונים צריכים להתייצב היום לצד המערכת מול המניפים עליה יד גסה. אך לצד ההגנה על מערכת המשפט, יש מקום גם לביקורת. אילו מערכת המשפט שעתה לביקורת שהייתה בחינת "פצעי אוהב", אולי הייתה נחסכת ממנה ההתמודדות עם שנאת אויב.

(אני יודע שעמדה מורכבת כשלי חריגה בשיח השחור-לבן הקיצוני בישראל של היום וקשה למצוא לה קשב. אבל אני לא מוותר על השמעתה, בתקווה לימים טובים יותר).

* הכה בקיבוצים והצלת את מרצ – זהבה גלאון התראיינה למוסף "הארץ" (18.11) וכביכול עשתה את חשבון הנפש של מרצ ושל השמאל הישראלי. לא על ההתחפרות העיקשת בדרך מדינית שנוסתה וכשלה במחיר דמים כבד, בלי לבחון אותה ולחפש לה חלופות אחרות. לא על ההקצנה ואימוץ שיח פוסט ציוני וניכור לכל ערך לאומי, כמו בחילול יום הזיכרון ובמאבק הפנאטי נגד חוק הלאום. לא. אז איזה חשבון נפש? על כך שמרצ לא שותפה למלחמה של השמאל הרדיקלי&הימין הקיצוני נגד הקיבוצים. על כך שמרצ לא הצטרפה למסע המכוער נגד קיבוץ ניר דוד בנושא נחל אסי. על כך שמרצ לא נלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שהסדיר איזושהי אפשרות ליישובים כפריים קטנים בגליל ובנגב לבחור את חבריהם. אגב, היא כן נלחמה נגד החוק החשוב הזה. "בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות הקבלה הוא חוק גזעני". איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. איזו חקיינות זולה של אזור חיוג אמסלם&עופר כסיף. מה גזעני בזכות של קהילה להתקיים? וקהילה לא תתקיים אם לא תוכל לבחור את חבריה. הרמז כאילו הקיבוצים קולטים אשכנזים ומפלה מזרחים, הוא שקר גס ונתעב, חסר שחר לחלוטין. אין בו אפילו שמץ של אמת. הטענה כאילו חוק ועדות הקבלה נועד למנוע קבלת ערבים היא קשקוש. בשנותיי הרבות בתחום הצמיחה הדמוגרפית באורטל טיפלתי במאות רבות של פניות לקליטה בקיבוץ. לא הייתה אפילו פניה אחת של ערבים. לא בכדי. הקיבוץ הוא יישוב יהודי בתרבותו, בחינוכו ובאורח חייו. לכן אין לערבים עניין להיקלט בו. ובודדים שביקשו להיקלט בקיבוצים ונמצאו מתאימים – התקבלו. זו הדרך של מרצ לחזור לחיים? הכו בקיבוצים והצלתם את מרצ? גלאון מתעקשת להתגולל בכל דבר ציוני.

* תהומות של כיעור נפשי – ישראל פריי הוא עיתונאי חרדי אוטואנטישמי, אנטי ישראלי תומך בטרור.

לאחרונה הוא העלה ציוץ בו פיאר, הילל ושיבח מחבל שנתפס בתל-אביב בדרכו לפיגוע טרור רצחני. בתגובה הוא הושעה עד לבירור ממשרתו העיתונאית ב-"דמוקרTV". כשקיבל את ההודעה פצח בהתפרעות אלימה שלוחת רסן במשרדי הרשת, שבבית "ידיעות אחרונות", עד שקצין הביטחון נדרש להתערב ולפנות אותו בכוח.

בשנאתו התהומית למדינה היהודית, הוא מזכיר את נטורי קרתא. לכך נוסף גם תיעוב איום ונורא לציבור החרדי ממנו בא.

אני תמה – איך אדם מסוגל להידרדר לכאלה תהומות? מהיכן אדם מסוגל לגייס תועפות כאלו של כיעור נפשי?

* הרצל פינת אחד העם – לעתים, כאשר בוחנים מחלוקות עזות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שהצדק היה בשני הצדדים. אפשר לראות בדיעבד שרבן יוחנן בן זכאי צדק ושהקנאים צדקו. בזמן אמת אי אפשר היה לפסוח על שתי הסעיפים, אך בדיעבד אפשר לראות את הצדק בכל צד.

בדיאלקטיקה הזאת, אוסיף את הקיסם שלי למחלוקת "בין שני הרים"; בין פרופ' אודי מנור ופרופ' זיוה שמיר, שאני מעריך ומכבד מאוד את שניהם, באשר לאחד העם.

אין ספק שהרצל צדק במחלוקת בין השניים. הרצל הציע את הפתרון הנכון והראוי שגם הוכיח את עצמו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז רוחני נוסח השקפתו של אחד העם לא היווה שמץ של פתרון אמת לבעיית העם היהודי.

עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל – הציונות הרוחנית, הוא רעיון נכון, יפה וצודק. תרומתו של אחד העם ותרומת החוגים שסביבו וסביב תלמידיו ליצירת תרבות עברית היא אדירה, והתרבות העברית, לצד תחיית השפה העברית, היא הישג אדיר של הציונות.

האתגר של הפיכת מדינת ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי טרם הוגשם והוא תקף ונכון גם היום. רק במדינת ישראל, כלומר בהגשמת חזונו של הרצל, ניתן להגשים את חזונו של אחד העם. ניתן – וראוי.

          * ביד הלשון

גבעת השלושה – גִּבְעַת הַשְּׁלֹוֹשָׁה שוכן ליד מקורות הירקון, כארבעה קילומטר ממזרח לפתח תקווה, בשטחי המועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נוסד ב-1925 בידי חלוצים בני תנועת "החלוץ", רובם מפולין. מיקומו המקורי היה ממערב לפ"ת, אך בשל התרחבות העיר הוא עבר בראשית שנות החמישים למיקומו הנוכחי. בפילוג בתנועת הקבה"מ התפלג הקיבוץ. חברי מפא"י בתוכו הקימו את קיבוץ עינת.

הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה, מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג, אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העות'מאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917.

* "חדשות בן עזר"