אובדן ה"אנחנו" וה"אני"

כשישראלים אומרים "אנחנו", למי ולמה הם מתכוונים? מהו ה"אני" הקולקטיבי שלנו?

בעבר התשובה לשאלה הזאת הייתה ברורה. ה"אנחנו" הוא מדינת ישראל, החברה הישראלית, עם ישראל. גם כשהיו מחלוקות, ותמיד היו מחלוקות חריפות, הבסיס היה משותף. והדבר בא לידי ביטוי בשעות חרום, שהתאפיינו בלכידות חברתית ולאומית.

ישראל נמצאת היום, בעידן הקורונה, במצב חרום – מהקשים שידענו. ובניגוד למצבי חירום קודמים אין ולא אמורה להיות כל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לקורונה. כפי שהקורונה אינה מבחינה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, כך לא אמורה להיות כל מחלוקת באשר למטרה – לנצח את הקורונה. המחלוקות על הדרכים להילחם בקורונה הן מחלוקות מקצועיות, שאין כל קשר בינן לבין השקפת עולם כללית.

ודווקא בתקופת החירום הזאת, הפילוג הפנימי; השסע הפוליטי בתוכנו, מחריף ומקצין כפי שלא היה מעולם. הקורונה הציפה את המציאות הקשה והמאיימת; האיום הגדול ביותר על עתידה של המדינה – מציאות של קרע עמוק בחברה הישראלית. מציאות של אובדן ה"אנחנו".

את ה"אנחנו" הלאומי החליף "אנחנו" שבטי, מחנאי. ההזדהות עם השבט גדולה יותר מן ההזדהות הכלל ישראלית. זו מציאות הרת אסון, במיוחד לנוכח העובדה שישראל עדין נמצאת תחת איום מתמיד של סביבתה, שלא קיבלה את זכות קיומה ולא השלימה עם עצם קיומה וחותרת להשמדתה. ללא "אנחנו" לאומי, מה יחזיק אותנו כמדינה וכחברה מול האיומים מבחוץ?

כשה"אנחנו" הוא השבט, היריב האידיאולוגי אינו בר שיח במחלוקת על טובתה של המדינה, אלא הוא אויב. והפרטים בכל מחנה נגררים אחרי הקיצונים במחנה וקשובים לכל דמוניזציה שלו. וכך לאובדן ה"אנחנו" מתווסף אובדן ה"אני". החשיבה השבטית, העדרית, מוחקת את החשיבה הביקורתית, העצמאית, האינדיבידואלית; זו שבה הפרט יכול לתמוך בנושא אחד בעמדת מחנה א' ובנושא אחר בעמדת מחנה ב'. די שנדע מה דעתו של אדם בנושא אחד, כדי שנבין לאיזה מחנה הוא שייך ומכאן שנדע מה דעתו בכל נושא ונושא.

איך רבים כל כך מסוגלים להאמין לתיאוריית קוסנפירציה מופרכת ומטורללת, על פיה משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, רשות המסים, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט, הם כנופיית פשע מושחתת שמבצעת "הפיכה שלטונית" להפלת הימין באמצעות תפירת תיקים על נתניהו? איך הם מסוגלים לקנות את הסיפור האבסורדי לפיו אנשי ימין מובהקים, שמונו לתפקידם בידי ממשלת נתניהו במידה רבה בזכות השקפתם הפוליטית הימנית, כרוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מובילים הפיכה שלטונית להפלת הימין? הרי אף בר דעת לא יעלה על דעתו היתכנותו של תרחיש כזה. אבל בתקופה של ליקוי מאורות, כאשר חושבים בצורה עדרית, מאבדים את כושר השיפוט האינדיבידואלי, ומוכנים לקלוט כל טענה על "האויב".

התופעה הזאת אינה מנת חלקו של מחנה אחד. תאוריית הקונספירציה על פיה נתניהו הכניס את כל מדינת ישראל לסגרים ללא כל סיבה וללא כל הצדקה, כדי להשליט כאן דיקטטורה שנועדה לסכל את משפטו, והמשטרה "הפוליטית" שלו מדכאת הפגנות באלימות כדי לסתום פיות למי שמוחים נגדו – אינה פחות מופרכת, מטורללת ואבסורדית מתאוריית תפירת התיקים. גם כאן, כשאנשים הופכים לחלק מהמון, מעדר, הם מאבדים את חשיבתם האינדיבידואלית ומסוגלים לקנות ולדקלם כל דמוניזציה של היריב, שהפך ל"אויב".

התרבות הזאת היא איום קיומי על מדינת ישראל. על החברה הישראלית להתעשת, להפסיק להיגרר אחרי קיצונים, ולשקם את ה"אנחנו" ואת ה"אני".

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.9.20

* נגיף עיוור – רשומה שבה ביקרתי את מכחישי הקורונה הופצה כנראה באיזו קבוצה של הכת והניבה צונאמי של תגובות הזויות. בין השאר הואשמתי שאני (!) שייך ל"כת הביביסטים". נו, זה ברור. הרי נתניהו המציא את הקורונה ולכן מי שאינו מכחיש אותה מעיד על עצמו שהוא ביביסט.

האמת היא, שמכחישי הקורונה הם תמונת הראי של כת פולחן האישיות לנתניהו. אצל אלה כאצל אלה נקודת הייחוס של השקפותיהם היא נתניהו. וסגידתם / שנאתם אליו, מגדירה את עמדתם בכל נושא שעל הפרק. הם מדקלמים כל קונספירציה, הזויה ומטורללת ככל שתהיה, אם על "הדיפ-סטייט" הדמיוני ש"תופר תיקים" לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית" או על "המגיפה המומצאת" כדי להציל את נתניהו מהמשפט. והרי ברור, שאילו יחסו של נתניהו לקורונה היה כשל טראמפ, או אז מכחישי הקורונה אצלנו היו אותם מדקלמי "תפירת התיקים" ומכחישי הקורונה היום היו בראש המזהירים מפניה, מקפידים על קלה וחמורה ומטיפים לסגר. כמו בקרב מעריצי/שונאי טראמפ בארה"ב.

אך מה לעשות, הקורונה אינה ימנית ולא שמאלנית, לא ביביסטית ולא רל"ביסטית, אין לה דעות פוליטית, היא לא חרדית ולא חילונית, לא דתית ולא מסורתית, לא יהודית ולא ערבית והיא עיוורת לחלוטין לדת, גזע ומין. ומן הראוי שכולנו נתייצב יחד למלחמה בנגיף.  

* אחריות אישית – ביום שני הייתי עם אשתי ובתי בצפת, בטיפול רפואי. בדרכנו הביתה נכנסנו לקניות בקצרין. ביציאה מקצרין עצר אותנו מחסום. עטינו מסכות ופתחנו את השמשה. לאן אתם נוסעים ומאין? השבנו להם, הם לא ביקשו לראות את האישור מצפת ואפשרו לנו לעבור.

ואילו שיקרנו? או אם משפחה אחרת הייתה משקרת? מה הם יכולים לעשות? להציב פוליגרף?

בסופו של דבר, העיקר הוא האחריות האישית – להקפיד באדיקות על הוראות הסגר ובוודאי על הבידוד (להבדיל מיועצי רוה"מ שהפרו את הוראות הבידוד והם עדין בתפקידם, אוי לבושה), לעטות מסכות, לשמור על מרחק, להקפיד על היגיינה.

אין זה מוריד גרם של אחריות מהממשלה לבצע את תפקידה, אך כל אחד ואחד מאתנו צריך לראות עצמו כאילו הוא אישית, במעשה שיעשה עכשיו, יכריע אם אנו ננצח את הקורונה או הקורונה תנצח אותנו.

* בן בנו של קל וחומר – משבר האמון בין האזרחים והממשלה הוא מכשול כבד ביותר בהתמודדות עם הקורונה (אם כי הוא לא מצדיק, כמובן, את ההתנהגות של הישראלי המכוער, המפר את ההוראות ומצפצף עליהן). אם כך הדבר בממשלת אחדות לאומית, קל וחומר אילו הייתה זו ממשלה צרה; קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אילו הייתה זו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לעומת זאת, אילו כחול לבן בשלמותה הייתה נכנסת תחת האלונקה ויש עתיד ותל"ם לא היו מפלגות אותה, האמון היה גדול הרבה יותר. וכמובן, שהאמון היה גדול יותר אילו נתניהו היה מתנהג כראש ממשלת אחדות לאומית ולא חותר תחתיה מיומה הראשון. מה חבל, ששיקולי פוליטיקה קטנה קודמים לשיקול הלאומי, בשעת חירום.

* לפטר לאלתר – ראש הממשלה אומר בצדק שהגורם המרכזי לעליה בתחלואה הוא אי הקפדה על ההנחיות.

משבר האמון של האזרחים בממשלה הוא הגורם המרכזי לאי ההקפדה על ההנחיות.

על נתניהו לפטר לאלתר את שני יועציו הבכירים שהפרו את הבידוד.

* דוגמה אישית – החלטת הממשלה על הורדת שכר השרים והח"כים ב-10% ראויה לשבח. אני מקווה שהחלטה זו מבטאת שינוי כיוון בכל הנוגע לדוגמה אישית.

המשמעות הכלכלית של ההחלטה אינה גבוהה, פחות מ-8 מלש"ח בשנה, אבל המשמעות הציבורית והמנהיגותית שלה גבוהה. המחיר של אי האמון הציבורי במערכת כבד מאוד, וכל צעד שעשוי לשנות את הכיוון הזה חשוב.

* פרלמנטרית למופת – ח"כ יפעת שאשא ביטון מזכירה לנו מהו פרלמנטריזם. לא להיות חותמת גומי של הממשלה, כי אז – לשם מה צריך פרלמנט? כן, הממשלה צריכה להזיע כדי לשכנע את הכנסת ולא לסמוך על רוב אוטומטי שמחויב לתמוך בה בכל דבר.

לא תמיד אני מסכים אתה, אך גם כשאיני מסכים אתה אני מעריך את יושרתה, את עצמאותה ואת אחריותה.

דמוקרטיה מבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. מאז ומתמיד הכנסת הייתה חלשה לעומת הרשות המבצעת ונשלטת על ידה. אבל בזמן נתניהו זה הגיע לשליטה מוחלטת. הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת. בעבר, לפני הצבעות מסוימות הכריזה הנהלת הקואליציה שעל ההצבעה הספציפית מוטלת משמעת קואליציונית. היום המשמעת הקואליציונית היא מוחלטת, על כל סעיף קטן בחוק זניח בדיון בוועדה. והדבר החריף היום כאשר היו"ר הוא יריב לוין, שגאה בכך שהוא שליחו של ראש הממשלה ואפילו אינו מנסה לשמור על מעמד הכנסת ועל כבודה. יו"ר שראוי לתפקידו היה קם אתמול ומגנה את ההשתלחות של נתניהו בשאשא ביטון ואת המתקפה הבריונית המתמשכת של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד שאשא ביטון.

נתניהו שתמיד מנכס לעצמו ורק לעצמו כל הצלחה, אמתית או מדומה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכישלונותיו. כעת אלה הם רוני גמזו ושאשא ביטון.

אגב, את יפעת שאשא ביטון אני מכיר מימיה בקריית שמונה. הייתי מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות פלורליסטית בגליל העליון ופעלתי רבות בקריית שמונה. היא הייתה אז בתפקיד כלשהו בעיריה, נדמה לי שאחראית על תיק החינוך, והשתתפנו במספר ישיבות משותפות. כבר אז היא התבלטה כרהוטה, מחויבת ודעתנית והרשימה אותי מאוד.

* הדקלום התורן – בדפי המסרים של כת פולחן האישיות יפעת שאשא-ביטון כבר מוגדרת "מלכת השמאל". כמובן.

* בזכותי – בבחירות 2015 בחרתי ב"כולנו". אני גאה שהכנסתי לכנסת את יפעת שאשא ביטון.

* את מי תחמנתם? – חרדים רבים ערכו הפגנות-דמה כדי להערים על "המדינע" ולעקוף את איסור המפגש והמעבר ממקום למקום.

יופי. את מי תחמנתם? הרי לא רוני גמזו יידבק כתוצאה מהתנהגותכם.

אבל, ניחא. רוצים לעשות הפגנות-דמה? שיעמדו עם שלטים ויקראו קריאות. לא. הם חייבים להצית פחי אשפה ולצעוק "נאצים" לעבר השוטרים.

* הפגינו אחריות – חופש ההפגנה הוא ערך מקודש בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר הפגנות נגדו הוא מסוכן ביותר והוא מדרון חלקלק שדמוקרטיה צריכה להיזהר ממנו כמו מאש.

המדינה אינה צריכה לאסור הפגנות, אבל הציבור נדרש לאחריות. גם האזרח נקרא לאחריות. אין לאסור הפגנות, אך מן הראוי שהאזרחים, גם המתנגדים החריפים ביותר של הממשלה, יגלו אחריות, יפגינו מחויבות, יוכיחו ערבות הדדית ויימנעו מהפגנות בתקופת הסגר.

אתם מגחכים כשאני מצפה מאותם אנשים לאחריות? אתם צודקים.

ואף שאין לאסור על הפגנות, חופש ההפגנה אינו בלתי מוגבל, וניתן לקבוע כללי מותר ואסור גם להפגנות, בוודאי הגבלות רפואיות בתקופת קורונה ולאכוף אותם.

אגב, בהתנתקות ההפגנות לא היו ערך מקודש כל כך. המשטרה עצרה אוטובוסים עם מפגינים עוד בנקודת היציאה שלהם לירושלים ולכפר מימון.

* קדושת ההפגנה – פיקוח נפש דוחה קדושה.

* גילוי מפתיע – האיש שעשה לי את היום הוא דווקא עופר שלח. דווקא הוא הפתיע הפעם בגילוי של אחריות לאומית וקרא להפסיק את ההפגנות בזמן הסגר. האם יש לו השפעה על המפגינים?

* נגד עסקה – שלושה עיתונאים שאי אפשר לחשוד בהם כשמאלנים (אם כי סביר להניח שמעתה הם יוגדרו ססס0000מולנים) פרסמו שלושה מאמרים שונים, שבהם הם קראו להסדר-טיעון מהיר עם נתניהו, שבו הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים תמורת הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו. השלושה הם עורך "מקור ראשון" חגי סגל, עקיבא נוביק ב"הארץ" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב". שלושתם הביעו חשש מן הנזק המתמשך של המשך שלטונו, את אי יכולתו לתפקד בשל השתעבדותו לענייניו המשפטיים ובעיקר את הידרדרות החברה הישראלית עד חשש למלחמת אחים עם התמשכות השלטון והמשפט שנים נוספות, ובכך הם מאשימים הן את נתניהו והן את מתנגדיו.

אני מתנגד לרעיון. ראשית, בשל עמדתי העקרונית בדבר השוויון בפני החוק, ויותר מכך בשל עמדתי העקרונית על דוגמה אישית של מנהיגות ועל כך שככל שאדם בכיר יותר, כך הציפיות ממנו לשמירה על החוק ועל הנורמות הציבוריות גדולות יותר. לדעתי, כאשר מדובר באיש ציבור, אין מקום לזכות השתיקה, לסגירת תיק "מחוסר עניין לציבור" ולהסדר טיעון כלשהו. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך ייקוב הדין את ההר. זו הייתה עמדתי בפרשות קצב ואולמרט. קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז אחרי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי. וזו עמדתי באשר לנתניהו. אני סבור שהאשמות נגד אישים בכירים כל כך חייבות להתברר בבית המשפט עד תומן.

יחד עם זאת, אילו האמנתי שצעד כזה יעצור את הדימום של החברה הישראלית ויביא לשלום בתוכנו, יתכן שהייתי מוותר על עמדתי העקרונית תמורת שלום. אלא שחוששני שהתוצאה תהיה הפוכה. מעריצי נתניהו והמאמינים בתאוריות הקונספירציה על "הפיכה שלטונית", "תפירת תיקים" וכו', יראו בכך הוכחה לנראטיב שלהם. הנה, כל המטרה הייתה להדיח את נתניהו, וברגע שהודח, פתאום אין משמעות לעבירות שעבר. הם אף יציגו זאת כהוכחה לכך שלא היה באמת בשר בתיקים. אם תחושתם תהיה שמנהיגם הנערץ הודח בהפיכה, לא תהיה להם כל מחויבות לדמוקרטיה והכרעותיה, והדבר עלול לדרדר אותנו למלחמת אחים, חלילה.

אני יודע שחלק ניכר ממעריצי נתניהו לא יקבלו גם הרשעה בדין ויראו בה הוכחה שגם בית המשפט הוא חלק מה"דיפ-סטייט"… ובכל זאת, אור השמש מחטא, ומשפט פומבי ושקוף, שבו הראיות תבחנה לאור השמש, יחייב את הרוב הגדול בציבור לקבל כל הכרעת דין.

הפתרון הזה הוא עכשוויזם – ניסיון למצוא פתרון קסם מהיר לקרע בחברה, אך כזה שעלול להעמיק את הקרע מעבר לפינה.

הביביזם מסוכן יותר מנתניהו עצמו, ואם נתניהו יוחלף אך הביביזם יתעצם, הסכנה תגדל. איני מאמין בקיצורי דרך. ובסופו של דבר, את תהליך הדה-ביביזציה יוביל הדור הבא של הנהגת הימין, שיטהר את הימין מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* נחל האסי וחוק הרדיקלים השלובים – חוק הרדיקלים השלובים בא לידי ביטוי מוחשי מאוד במלחמה נגד כל פשרה בנושא נחל האסי, מתוך תאוות שנאה מטורפת נגד התנועה הקיבוצית. כך יאיר נתניהו ושכמותו יחד עם השמאל הרדיקלי האנטי ציוני נלחמים כתף אל כתף במאבק, המחבר את תועפות הרעל והשנאה שבהם נגד האויב המשותף.

כותבים האנטי-ציונים הרדיקלים הני זבידה ובני נוריאלי בפשקוויל בשוקניה: "בהתאם למיתוסים המכוננים של האליטה האשכנזית הוותיקה, הקיבוץ מזוהה עם הממלכתיות והצבאיות הציוניים, וממוקם בלִבה של הפריבילגיה הגזעית והכלכלית בישראל". כל מה שמזוהה עם ציונות, עם התיישבות, עם מדינת ישראל מאוס בעיניהם. האסי הוא רק תירוץ למלחמתם בציונות. ועל הדרך הם משתלחים בראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, כיוון שהוא חותר לפתרון מוסכם, והרי פתרון הוא האיום הגדול ביותר על מחרחרי השנאה, המחפשים כל פצע פתוח כדי להשתין לתוכו.

נחשו אם הם שכחו לכתוב הפעם "קולוניאליים"?  

            * ביד הלשון

שעיר לעזאזל – יפעת שאשא ביטון היא השעירה לעזאזל התורנית של נתניהו. היו רבים לפניה ויהיו עוד רבים אחריה.

המונח שעיר לעזאזל אקטואלי מאוד השבוע, כיוון שמקורו קשור ליום הכיפורים. המקור הוא מקראי, מצווה ליום הכיפורים המופיעה בספר "ויקרא": וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" ט"ז, ט'-י').

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהייתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג. אהרון הכהן צווה להטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיעשות קורבן חטאת לה' והשני היה ל"עזאזל". לאחר שאהרון סמך את ידיו על ראשו והתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר נושא אותם אתו, הוא נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר. על פי חז"ל הוא היה נשלח לצוק שבו היה מוטל אל מותו. אולם במקור המקראי אין לכך סימוכין.

מצוות שילוח שעיר לעזאזל אינה מנומקת, ולכן יש לה פירושים רבים. על פי הרמב"ם השעיר מסמל כפרה על חטאים חמורים של עם ישראל, ולכן מרחיקים אותו הרחק מן הציבור, ממנו והלאה, והציבור חוזר בתשובה ומתנתק ממנו.

הביטוי "שעיר לעזאזל" – פירושו הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כאשֵמים ונושאים באחריות למחדל, כישלון, מעשה שלילי, ובכך פותרים את שאר החברה ובעיקר את האחראים או האשמים האמתיים מכל אשמה או אחריות.

* "חדשות בן עזר"

אחריות הפרט

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

הסיסמה הזאת אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות; על חייך, על סביבתך, על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא "מאשימה את האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

אחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה אינה פוטרת כהוא זה אותנו, האזרחים, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו.

האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". זו דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. אם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.

אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. חז"ל קוראים לפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם הוא כזה. ולכן, עליך לחשוב כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו.

זו דרישה כמעט על-אנושית למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.

(מאמר שפרסמתי בטור שלי ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשיים וחצי).

****

חלפו חודשיים וחצי מאז כתיבת המאמר, והיום תוקפו גדול אף יותר. בתקופה זו הכישלון של הממשלה נגלה לעינינו בצורה בולטת יותר, אך לא פחות מכך -התוצאות הקשות של חוסר האחריות האזרחית.

זה לא רק החרדים ולא רק הערבים. זו תופעה שקיימת בכל המגזרים. אנחנו יכולים להמשיך להכות "על חטא" על חזה המגזר השנוא עלינו ולהמשיך לשפוך את מררתנו על הממשלה, אך לא יהיה בכך כדי לקדם דבר. לעומת זאת, יש לכל אחד ואחת מאתנו יכולת להיות שותף לניצחון על הקורונה – באחריות אישית להקפיד באדיקות על כל כללי הזהירות של הקורונה ולמלא בקפדנות את הוראות הסגר.

זו הערבות ההדדית שלנו. זו האחריות האישית של כל אחד ואחת מאתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לפרשת "כי תבוא" תש"ף

דרשה בקבלת שבת באורטל עם חניכי פנימיית אדם ואדמה, 4.9.20

ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה לעם ישראל, טרם מותו ולקראת כניסתו של העם לארץ ישראל. הספר מכונה "משנה תורה", ומשה שב ומתאר בו את סיפור יציאת מצרים והמסע לארץ ישראל ושב ומסכם את העקרונות המוסריים, המשפטיים והדתיים של התורה.

בפרשת "כי תבוא" מופיעה מסכת של קללות וברכות. קללות איומות ונוראות על עם ישראל, קללות של חורבן ושואה וברכות של שפע, של הצלחה חקלאית וכלכלית, של גשמי ברכה. הקללה או הברכה אינם גורל, אלא הם תוצאה של התנהגות עם ישראל. אם ינהג כראוי, כמצופה ממנו, תבוא עליו הברכה. אם ינהג בניגוד לראוי, הוא יבחר, למעשה, בקללה. ומה מצופה ממנו? בעיקר רשימה של מצוות שבין אדם לחברו. זה המסר לכולנו לדורות – לחתור לחברה של צדק, של משפט, של הוגנות, שתביא עלינו ברכה.

נהוג לקרוא בבית הכנסת את הקללות בשקט ובמהירות. ויש בכך מסר יפה, לפיו אם נגזר עלינו לקטרג ולומר דברים קשים, מוטב להנמיך את הווליום, לא להתלהב, לומר אותם מתוך ענווה.

הפרשה שופעת מצוות ואיסורים ואזכיר רק שניים.

האחד, שלצערנו הוא אקטואלי היום, הוא "לא תיקח שוחד". אני מבקש לשים את הדגש על המילה "תיקח". בתרגום אונקלוס נכתב "לא תקבל שוחד". בעיניי, זו החמצת העיקר. המילה "תקבל" משדרת פאסיביות. אדם אחד חטא ופשע – שיחד, ומישהו רק קיבל את השוחד, את המעטפות, את המתנות. התורה אינה נותנת יד לטיוח הזה. לא תיקח שוחד. אף אחד לא מקבל שוחד, בפאסיביות. יש מי שנותן שוחד ויש מי שלוקח שוחד. הוא יודע מה הוא עושה והוא עושה זאת בהכרה ברורה והוא אחראי מוחלט למעשה. והמעשה הוא מעשה אקטיבי של לקיחה.

השני הוא "לפני עיוור לא תתן מכשול". זה מסר חברתי הנוגע לכל אחד ואחד מאתנו, בכל חברה, בכל גיל. אל תנצל את חולשתו של אדם – כל חולשה, פיזית, מנטלית, אינטלקטואלית, כדי לפגוע בו, לנצל אותו, להכשיל אותו. זה מסר הדורש מאתנו להיות בני אדם. להיות חברים. להיות הוגנים. זה מסר שכולנו צריכים ללמוד אותו ולהפנים אותו. גם אנו כקיבוץ. גם אתם – אדם ואדמה, כקבוצה וכחברים. כל אחד מאתנו באופן אישי. כך נהיה חברה טובה יותר.

פינתי השבועית ברדיו: המגדל הראשון

המגדל הראשון / אלי גורנשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.8.20

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול".

המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים".

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו  יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסיה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת היכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים, במשך שנים עמלו חברי הקיבוץ בייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.

הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכל עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, ויש להם זכויות מוצקות על המקום. פשרה שאפשר לחיות אתה. ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים פתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

את הפינה אני מקדיש היום לחברי ניר דוד (תל עמל). אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.

זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונותיה וערכיה, אומץ לבה ועוז הרוח שֶׁבָּהּ ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת. הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכניה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכניה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע.  

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם". המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי". ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש". את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל". תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

החלק המושר הוא רק כמחצית השיר המקורי שכתב אלתרמן.

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. בכנס חגיגי בדגניה, במלאת מאה שנים לתנועה הקיבוצית, הופיעו ילדי וחברי ניר דוד בשירה ובריקוד עם השיר הזה.

אנו נאזין לשיר בפיו של אלי גורנשטיין מתוך תכנית הטלוויזיה המיתולוגית של דן אלמגור ואליהו הכהן "שרתי לך ארצי". תל עמל – לחומה ומגדל!

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

צרור הערות 23.8.20

* מסע לעמק השווה – בהסכם הקואליציוני הוחלט על הקמת "קבינט פיוס", שיעסוק בשסעים בחברה הישראלית ויפעל לאיחוי הקרעים ולגיבוש פתרונות של הסכמה לאומית.

גם את הסעיף הזה בהסכם נתניהו הפר. אלא מה? הרי האיש נבנה מהקרע והשסע.

במקום שאין אנשים – היה אתה איש. שר התקשורת יועז הנדל מתנועת דרך ארץ הקים מעין "קבינט פיוס אזרחי" – מסע לעמק השווה, בהובלה של הרב בני לאו ושלו. הפורום כולל מנהיגים, אנשי רוח ומעשה שיפעלו לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית.

בין החברים בפורום השופט אליקים רובינשטיין, המשורר ארז ביטון, פרופ' יפעת ביטון, יו"ר זק"א יהודה משי זהב, פרופ' פניה עוז זלצברג ועוד.

שניים חסרים מאוד בפורום – פרופ' רות גביזון והרב עדין שטיינזלץ, שהלכו החודש לעולמם.

דוגמה לבעיה, שעם קצת רצון טוב ניתן לפתור בדרך של הסכמה ופשרה, היא הסיפור של נחל אסי בקיבוץ ניר דוד. זו סוגיה ששני הצדדים בה צודקים אבל בהידברות ניתן להגיע לפשרה שהכל יהיו מרוצים ממנה. הבעיה היא שיש מי שמטרתם אינה למצוא פתרון אלא להכניע ולהשפיל, לנהוג בחוסר התחשבות ובלי לבחול גם באלימות.

ואיך מתבטאת המנהיגות הלאומית בסוגיה הזאת? "הבן של", שהכל יודעים שהוא השופר של אביו, הוא גדול המסיתים, המשסים ומחרחרי השנאה בנושא הזה. הוא מצייץ פשקווילים של הסתה נגד קיבוץ ניר דוד ונגד התנועה הקיבוצית כולה. למה? כי הוא נהנה מהשסע, מהקרע, מהשנאה. כי הוא נבנה ממנה, בשיטת הפרד ומשול.

* תנועה אימפוטנטית – המסית והמדיח הסדרתי, הבן של, הוא לוחם ידוע לצדק ושוויון. באחד הפשקווילים שנועדו להסית ולחרחר שנאה הוא כתב (מתוך ידיעה שהרעל מופץ מיד בכל תעלות הביבים, כי המוני החסידים מבינים שזה בשם האב): "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים".

והתנועה הקיבוצית האימפוטנטית לא הגישה נגדו בו ביום תביעת דיבה על סך מיליון ₪. צריך להכות אותו באיבר שהכי כואב לו – הכיס.

* בגרמנית זה נשמע טוב יותר – "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים". אם נחליף את המילה "קומוניסטים" ב"יהודים", אפשר לתרגם זאת בקלות לשפה שבה אמר שר התעמולה: "אם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת".

* תרבות של פחד ושקר – כאשר אני שומע ליכודניקים שמתראיינים ומצדיקים את מידורם של שר הביטחון ושר החוץ מההסכם עם איחוד האמירויות, אני יודע שהם משקרים.

כאשר אני שומע אותם מדקלמים את השקר שנתניהו פחד מהדלפות, אני יודע שהם משקרים. הם יודעים שהוא עשה זאת בגלל האופי המחורבן שלו – אגו, רצון לנכס לעצמו את כל התהילה ולמדר כל שותף אפשרי בה; התנהגות בלתי ממלכתית, הפוגעת בסדרי ניהול מדינה בסיסיים, פוגעת במכוון באחדות הלאומית וגם מהווה סיכון ביטחוני (מכך שמערכת הביטחון אינה שותפה בתכנון ובחשיבה).

גם כאשר הם מצדיקים את התעלול של הפרת ההסכם הקואליציוני, תוך פגיעה בכלכלת ישראל, במניעת תקציב מדינה והחלפתו ב"תקציב" לחודשיים, אני יודע שכאשר הם מדקלמים איזו הצדקה "כלכלית" – הם משקרים. הם יודעים שמדובר בסך הכל בתעלול פוליטי שנועד לאפשר לו לגנוב את הרוטציה.

למה הם משקרים? כי הם מ-פ-ח-דים.

זה, אולי, הנזק החמור ביותר של נתניהו לחברה הישראלית – השלטת תרבות החשבון, הפחד והשקר.

* אוסלו ג' – הלקח של שלושת החודשים האחרונים, הוא שהסכם עם נתניהו הוא כמו הסכם עם אש"ף.

* בכיר בליכוד – אם מישהו לא הבין משום מה – בליכוד יש רק בכיר אחד.

* מופע אימים של מאפיונר – מופע האימים של אוחנה באולפן שישי בערוץ 12 הייתה הופעה של מאפיונר. נער השליחויות של נתניהו, שנכנס למשרד המשפטים כסוס טרויאני כדי להחריב את מערכת המשפט בשירותו של המושחת, מנסה לגונן על הנאשם באמצעות הטלת רפש על כל גורמי שלטון החוק. לא ייאמן שהמושחת הזה היה שר המשפטים והיום הוא השר לביטחון פנים. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה.

* אף על פי כן – אף על פי כן, ולמרות הכל – מול האלטרנטיבה היה נכון להקים את ממשלת האחדות. וגם אם נתניהו יפרק אותו, נגד האינטרס הלאומי ומטעמים אישיים נכלוליים – נכון היה לנסות ליצור ממשלת אחדות יציבה שתילחם בקורונה ותטפל במשבר הכלכלי.

* אלטרנטיבה מהותית – האלטרנטיבה המנהיגותית שמציג בני גנץ, אינה ניסיון להיות יותר נתניהו מנתניהו (ע"ע לפיד&בנט), אינה רק אלטרנטיבה פרסונלית, אלא אלטרנטיבה ערכית, מהותית, תרבותית; מנהיגות שרואה את תפקידה לשרת את העם ומעמידה את האינטרס הלאומי – לא רק כאינטרס העליון אלא כאינטרס היחיד.

* הדרך להפלת נתניהו – אם נתניהו יקבל החלטה מטורפת להשליך את מדינת ישראל אל גלגלי סיבוב בחירות רביעי, בתנאי קורונה ומשבר כלכלי העמוק ביותר בתולדותיה, אך ורק בשל אינטרסים אגואיסטים, הרצון לדבוק בכל מחיר בשלטון והתקווה או הפנטזיה שיצליח הפעם להקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותבטל בצורה זו או אחרת את משפטו – טוב יעשו בנט וליברמן אם יתאחדו לגוש ימני משותף שיפיל את נתניהו מהשלטון.

* שוויון בפני החוק – שוויון בפני החוק, הוא שגם ראש השב"כ לשעבר, יהיה רב זכויות כאשר יהיה, כפוף לחוק. וכאשר הוא עובר על החוק, יש לנהוג כלפיו בדיוק כפי שנוהגים כלפי כל מי שעובר על החוק. ובכל זאת יש הבדל בינו לבין עבריין אחר. ממנו אנו מצפים לדוגמה אישית של כיבוד החוק ושל ניהול מאבק על פי חוק.

ולכן איני שותף להצגה של תמונות כרמי גילון א-לה נלסון מנדלה עם שפך ההתבכיינות הנלווית לה.

* סמולן – גדעון סער צייץ נגד הוויתור על החלת הריבונות הישראלית במסגרת ההסכם עם איחוד האמירויות. תמצית התגובות שקיבל: "סמולן". כי מיהו סמולן? מי שאינו אומר אמן על כל מעשה / החלטה של נתניהו.

הרשת גם מופצצת ב"תשקורת הססמולנית שמריצה את בנט לראשות הממשלה".

* ששה גמדים וענק אחד – ההסכם עם איחוד האמירויות הוא בשורה גדולה לישראל. ראשית, בעצם עשיית שלום עם מדינה ערבית. זו בשורה שמרנינה את לבו של כל שוחר שלום. ושנית, כיוון שהיא המיתה את "היוזמה הערבית", שהמשמעות שלה היא הכתבת תנאי התאבדות לישראל. כתבתי על כך רבות מאז חתימת ההסכם.

אבל כיוון שכתבתי על כך שיש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, חסיד שוטה של נתניהו עשה חשבון: אם הוא כותב בעד החלת הריבונות על בקעת הירדן, סימן שהוא נגד ההסכם עם איחוד האמירויות. למה? כי ביבי…

ואז הוסיף אותו חסיד שוטה, שההסכם הזה הוא הדבר החשוב ביותר שקרה לנו מזה 1,400 שנה.

ניסיתי להבין מה קרה לפני 1,400 שנה שהוא חשוב אפילו יותר מהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, ולא עלתה בידי.

אבל לא אלך רחוק, אסתפק בדורות האחרונים. להלן דירוג האירועים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים:

א. ההסכם עם איחוד האמירויות.

ב. הקמת מדינת ישראל.

ג. הקונגרס הציוני הראשון.

ד. שחרור ירושלים.

ה. הצהרת בלפור.

ו. הסכם השלום עם מצרים.

ז. הסכם השלום עם ירדן

ולמה ההסכם חשוב יותר מששת האירועים המדורגים אחריו? כי הם מתקשרים עם גמדים כמו הרצל, בן גוריון, אשכול, בגין ורבין ולא עם הענק המזוהה עם ההסכם.

* סוף היוזמה הערבית – בשנת 2002 הוצעה יוזמת ה"שלום" הסעודית ובשנת 2007 היא אומצה בידי הליגה הערבית והפכה ליוזמה הערבית. על פי היוזמה, ייכון שלום בין ישראל לבין כל מדינות ערב, אם ישראל תחזור לקווי 1949 (כלומר תחלק את ירושלים, תיסוג מיהודה, שומרון, בקעת הירדן והגולן), תעקור כל יהודי שחי באזורים אלה מביתו ותנשל אותו מאדמתו, וכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה". כמובן שזה לא שלום ואפילו לא בסיס לדיון. אבל ניסו לסנוור אותנו בכך שהדבר יביא להכרה בישראל של כל מדינות ערב ושלום אזורי.

עיקר חשיבותו של הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות הוא שבירת החזית של היוזמה הערבית. הנה, איחוד האמירויות כרתה עם ישראל הסכם נרמול ללא כל קשר לתכנית הערבית. ובעקבותיה צפויות לבוא מדינות ערביות נוספות. המציאות הזאת תמוסס ותפורר את היוזמה המסוכנת ותקדם בכך באמת את השלום במזרח התיכון.

למה אותן מדינות עושות זאת? לא, הן לא הפכו ציוניות. הן הבינו שזה האינטרס האמתי שלהן. הן הבינו שהיחסים הנורמליים עם ישראל משרתים את האינטרס הכלכלי והביטחוני שלהן. הן אינן מודות בכך בפה מלא, אך הן מתחילות להבין איזה בזבוז של יותר משבעים שנה הן גזרו על עצמן בכך שהפכו את עצמן בנות ערובה לאינטרס הפלשתינאי ולחזון של מחיקת ישראל מהמפה.

כיוון שמדובר באינטרס של אותן מדינות, אין שום סיבה שישראל תוותר על נכסים שלה תמורת ההסכם. תמורת הנורמליזציה שישראל מקבלת היא תתן נורמליזציה לאותן מדינות. ניתן לעשות זאת במקביל להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים ואסור לישראל להתפשר בנושא הזה. אסור לישראל להתפשר גם על הבטחת העליונות האיכותית הביטחונית שלה במזרח התיכון ולתת יד לאספקת נשק אסטרטגי כמו מטוסי ה-F-35 למדינות ערביות.

* שלום עושים עם… – קרולינה לנדסמן כתבה מאמר ביקורתי מאוד ב"הארץ" על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות. "ישראל… כורתת בריתות עם משטרים לא ליברליים". קדמה לה נועה לנדאו שקיטרה: "ישראל עושה שלום עם מדינה שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה הוא שהיא דמוקרטית".

אכן, הן צודקות, איחוד האמירויות היא דיקטטורה. אז אני מבין שהמסר שלהן הוא ששלום עושים רק עם דמוקרטיות. האם הן מציעות לבטל את הסכם השלום עם הדיקטטורה המצרית? ואת הסכם השלום עם הדיקטטורה הירדנית? ואת הסכמי אוסלו עם ארגון הטרור בראשות רב המרצחים? ולנתק את היחסים עם הרש"פ הדיקטטורית? והן מגנות את המו"מ שנעשה עם הרודן הסורי רוצח ההמונים ועם בנו הרודן הסורי רוצח ההמונים, שקוטנו עבה ממותני אביו?

לנדסמן טוענת שישראל אינה דמוקרטיה כי בשטח שבשליטתה יש אזרחים בעלי זכות בחירה ולפלשתינאים אין זכות בחירה. היא שכחה, שהפלשתינאים הם אזרחי הרשות הפלשתינאית, שעם הקמתה היו בה בחירות, עד שאבו מאזן החליט שלא יהיו בה בחירות ומאז אין בה בחירות. הפלשתינאים הם בעלי זכות בחירה ברש"פ, אבל הזכות שלהם אינה ממומשת וזה לא בגלל ישראל ולא קשור לישראל.

* אובדן הבושה – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", אנו קוראים על "עגלה ערופה". זהו טקס שנעשה בעיר שבקרבתה התגלתה גופה של נרצח, ולא ידוע מי הרוצח. בשיאו של הטקס אומרים זקני העיר ושופטי העיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ונשאלת השאלה: למה? מישהו חשד בכם? מישהו חושב שאתם הרוצחים?

המשמעות העמוקה של הטקס אינה אמירה מן השפה אל החוץ, אלא תחקיר יסודי וחשבון נפש יסודי של מנהיגי העיר לפני שהם יכולים להצהיר שידיהם נקיות. ברור שהם אינם אשמים, השאלה היא אם אינם אחראים. יש הבדל בין אשמה לאחריות. אשם הוא מי שביצע את הפשע. אחראי גם מי שלא עשה הכל כדי להבטיח שפשע כזה לא יקרה; במובן החינוכי, במובן הבטיחותי, במובן של עיצוב הנורמות.

שני מעשי זוועה בלתי נתפסים נחשפו השבוע – האונס הקבוצתי האכזרי באילת וההתעללות הנוראה בפעוטות ב"גן הזוועות". המשותף לשני המקרים הללו, מלבד האכזריות, הוא ההמוניות.

קורה שיש מטפלת סדיסטית שמבצעת את זממה בהיחבא ודואגת שאף אחד לא יראה. קורה שיש איזו חיית אדם, אנס שאורב במחשכים לטרף ומבצע את זממו. כאשר צוות שלם של מטפלות, בגלוי, שותפות למעשה, המשמעות של זה היא שמדובר בנורמה. כאשר שלושים איש (וגם אם יתברר שזה עשרים או עשרה) מבצעים אונס קבוצתי יחד ואף אחד אינו אומר: עצרו! ושם לזה קץ – זו נורמה.

זה האסון הנורא. כאשר תופעות כאלו קורות, איננו יכולים שלא לקחת אחריות כחברה, לבחון מה קרה אצלנו? מה השתבש? איך הדבר אפשרי?

אני זוכר, בילדותי, את אבא שלי חוזר נסער הביתה. הוא סיפר לי שהיה באיזו חנות והמוכר אמר לו שהמחיר הוא כזה וכזה אבל בלי קבלה הוא יהיה כך וכך. מה שהסעיר את אבא שלי היה העובדה שכך, בגלוי, בלי בושה, אותו אדם פנה אליו עם ההצעה המגונה הזאת. והוא אמר: "יותר משמפריע לי עצם הניסיון לרמות את רשויות המס, מפריעה לי העובדה שאבדה הבושה".

איבדנו את הבושה. בחברה שהתייחסה במקרה הטוב בסלחנות ובמקרה הרע באהדה לחבורת החוליגנים באיה-נאפה – האונס המזוויע באילת לא צריך להפתיע.

* התקרב לשיא של עצמו – רוגל אלפר מתחרה עם עצמו בשיאי שנאת ישראל, שנאת הישראליות ושנאת היהודים והיהדות שלו. הפעם הוא כמעט התקרב לשיא של עצמו, בפשקוויל שבו הסביר את האונס הקבוצתי באילת. הוא קרה כי מדובר בישראלים. כי טבעם של ישראלים הוא לאנוס. אונס קבוצתי הוא "פגם שמושרש עמוק באופי הלאומי" הישראלי, כמו כתם לידה. אונס קבוצתי הוא "מחלה חברתית ישראלית… גברים צעירים משני עברי נחל האסי, שלא יסכימו אולי על שום דבר חוץ מעל זכותם לאנוס יחד אישה. המכנה המשותף הגדול האחרון". האנסים "פועלים מתוך אינסטינקט. אינסטינקט ישראלי". לא. הפשקוויל המזוויע הזה לא שבר את שיא האנטישמיות שלו. היו לו חמורים יותר.

* אתה מתגזען – רוגל אלפר מכנה את יעקב בוזגלו שייח' ומוסיף: "העובדה שאני מכנה אותו שייח' לא מעידה שאני מתגזען עליו". אתה כן.

* לא חצה את הקווים – במתקפה המקארתיסטית של דבוקת שוקן על ישראל קטורזה, בעקבות השתתפותו בתשדיר של משרד הבריאות, הקורא לציבור לעטות מסכות, הם סיפרו סיפור קונספירטיבי על פיו השלטון נבהל כאשר קטורזה הצטרף למאבק האמנים ולכן קנה את שתיקתו באמצעות התשדיר.

מסתבר שקטורזה המשיך לפעול במאבק האמנים, השתתף מטעמם בישיבה של ועדת הקורונה והיה שותף למו"מ שהסתיים בשעה טובה במתווה לחידוש אירועי התרבות.

הוא לא ניהל מאבק "נגד השלטון", אלא השתתף במאבק למען התרבות והאמנות. הוא לא רואה במדינה אויב ולכן הוא לא חצה את הקווים כשהשתתף בתשדיר מטעם המדינה. הוא בעד האמנות אך גם בעד המאבק בקורונה ולא רואה "בגידה" בכך שהוא משתתף בתשדיר למלחמה בקורונה.

בקיצור, הוא לא הזוי כמו השוקניסטים.

* שלומי שבן מארח – אקורד הסיום של התכנית הנפלאה ב"כאן 11" "שלומי שבן מארח" היה אירוח של שלום חנוך הגדול. סיום נפלא לתכנית נפלאה. אני מקווה שזאת התכנית האחרונה רק של העונה הראשונה, ושיהיה לה המשך.

זו תכנית מוסיקלית נפלאה. שלומי שבן מארח אמפתי, אינטליגנטי, סקרן, נעים הליכות, מפרגן ובעיקר – הוא מארח קולגות, מבין לנפשם ומצליח להעביר לקהל גם את מה שמאחורי הצלילים. הוא יודע לשאול מה שמראיין שאינו מן המקצוע לא בהכרח ידע לשאול. בכל תכנית הזמרים שרו כחמישה ממיטב שיריהם והוא ליווה אותם בנגינה וירטואוזית בפסנתר. כשהוא ראיין פסנתרנים כיוני רכטר ושלמה גרוניך שניהם ניגנו על הפסנתרים בדואט קלידני נהדר. לעתים האורח הביא עמו פסנתרן נוסף, כמו משה לוי שהצטרף לשלום חנוך.

התכניות שצפיתי בהן היו עם יוני רכטר, שלמה גרוניך, חוה אלברשטיין, רונה קינן, שולי רנד, שלומי שבת, שי צברי, אסף אמדורסקי, אלון עדר ושלום חנוך. נהניתי מאוד, ולבטח אשלים את התכניות שהחמצתי, עם מרינה מקסימיליאן ונינט טאייב.

* דיברנו על משפחה – שלומי שבן שוחח עם שלום חנוך על שירו "דיברנו על הצלחה" ובהקשר של השורה "דיברנו על משפחה", אמר שלום חנוך שהוא רוצה לומר בכנות שכל הנושא הזה של משפחה לא מדבר אליו בכלל. "מי שאני אוהב – אני אוהב, זה לא קשור למשפחה".

אני אוהב מאוד את שלום חנוך, אבל אני מודה שכשהוא אמר זאת – נגעלתי.

משפטים אחדים לאחר מכן הוא דיבר על נכדו המוסיקאי המוכשר עמרי. איזו גאווה, איזו הערצה, איזו אהבה! וזאת הייתה אהבה של סבא. של סבא אוהב וגאה.

נרגעתי.

* האיכות של השידור הציבורי – אני מתאהב יותר ויותר ב"כאן 11", ערוץ הטלוויזיה האיכותי ביותר בישראל. הדרמות המעולות "מנאייכּ", לפני כן "טהראן" וקודם לכן "שטוקהולם 2", "שלומי שבן מארח", סדרת התעודה "עושים לביתנו" על תולדות הכלכלה בישראל, "המרדף" וכמובן "זהו זה".

איכות של ממש, מול הזבל והריאליטי של הערוצים המסחריים. זה כוחו של השידור הציבורי.

אבל את החדשות אני מעדיף בערוץ 12.

* לאן היהודים באים – אני לא מתלהב מהתכנית "היהודים באים", כי היא לא ממש מצחיקה, לא עשויה בטעם טוב ולא ברמה גבוהה. אבל זאת כבר שאלה של טעם. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד סאטירה על גיבורי התנ"ך ועל תולדות היהדות והציונות. עצם קיומה של סאטירה כזו מחזקת את מקומה של ההיסטוריה היהודית ואת מקומו של התנ"ך בחיינו. ההזדעקות נגד התכנית מזכירה לי את ההזדעקות נגד פרסום קריקטורה של מוחמד.

* מתקשים.ן – מכירים את הנוהג המגושם לכתוב א.נשים, אתם.ן וכו'? אז בטקסט שקראתי ברוח זו הופיעה המילה מתקשים.ן. מה זה מתקשים.ן? זה גם מתקשים וגם מתקשין? מה זה מתקשין? מתקשים בארמית? ככה זה כשמנסים לאנוס את השפה העברית.

* שומר פתאים – נוסע בירידות המפותלות מהגולן, בכבישים הפקוקים בימי עומס השיא של המטיילים. לפניי מכונית ולפניה – סמי-טריילר. בעיקול הכי חד (הסיבוב שממערב לגשר בנות יעקב – עיקול הירדן ההררי), ללא כל שדה ראיה, הנהג שלפניי מחליט לעקוף את המשאית. עוקף – ומולו דוהרת מכונית. איכשהו שתי המכוניות הצליחו לתמרן והכמעט-תאונה הסתיימה בשלום.  

על השמשה האחורית של הרכב העוקף היה סטיקר: "מבטחי בה'". הפעם זה עבד. אולי נכון יותר הפסוק "שומר פתאים ה'".

            * ביד הלשון

ארוכה הדרך לחירות – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ אמר בריאיון רדיו שהוא רואה בקבלת הצעת החוק שלו לדחיית מועד התקציב בקריאה טרומית אינדיקציה חיובית לסיכול הסיבוב הרביעי. המראיין הזכיר לו שזו רק קריאה טרומית ועוד ארוכה הדרך לקבלת החוק, וצביקה האוזר השלים אותו במילים: "ארוכה הדרך לחירות".

"ארוכה הדרך לחירות" הוא שמו של ספר שכתב יעקב מרידור על תקופת שביו באפריקה, שבה ארגן חמש בריחות מהמחנות. בארבע מהן נתפס והוחזר למחנה. בבריחה החמישית לא נתפס והגיע לארץ ישראל.

מרידור היה מפקד האצ"ל, לאחר נפילתו של דוד רזיאל בפעולה בעיראק, שבה השתתף גם מרידור. הוא ויתר על התפקיד לטובת בגין לאחר הגעתו לארץ ישראל וכיהן כסגנו. הוא נתפס בידי הבריטים וגורש לאפריקה. כיהן שנים רבות כח"כ מטעם תנועת החירות וכשר הכלכלה בממשלת בגין.

* "חדשות בן עזר"

על צדק, צדקה וערבות הדדית

בין התגובות הרבות שקיבלתי על מאמרי "תחיית מדינת הרווחה", הייתה גם התגובה הזאת: " צריך גם להבין את עומק המונח ערבות הדדית וצדקה – זו איננה חובת המדינה כי אם זו של הפרט. כשהמדינה לוקחת אחריות פירוש הדבר שהפרט הסיר מעצמו אחריות וזו איננה כוונת הבורא/ התורה וד"ל".

כותב הדברים היטיב להציג את האתיקה הפרוטסטנטית שהיא בסיס הקפיטליזם. הפילוסוף, הסוציולוג והכלכלן הגרמני מקס ובר (1864-1920) היטיב לתאר זאת במסתו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם".

על פי האתיקה הפרוטסטנטית אין מקום לחתירה לצדק חברתי או לשוויון, כי את דמות החברה קובע האלוהים. ההצלחה הכלכלית היא מתת אל. אדם שהצליח כלכלית – אות הוא שהנו אדם חרוץ וצנוע, שעבד קשה וזכה בפרי עבודתו. ולכן, על האדם לחתור ככל האפשר להגדלת העושר, כיוון שהעושר הוא עדות לכך שאלוהים אוהב אותו. את תוצאות העושר אין הוא צריך להקדיש לנהנתנות ולרמת חיים מעבר לצרכיו, אלא להשקעה בעסק עצמו על מנת להגדיל את הכנסותיו, ולפילנתרופיה. האתיקה הפרוטסטנטית, כותב ובר, מביאה להתפתחות היזמות העסקית שמטפחת את עצמה.

על בסיס האתיקה הפרוטסטנטית, קובע ובר, צמח הקפיטליזם, וגם אם במידה מסוימת היה למעין גולם שקם על יוצרו (ערך הצניעות, למשל, אינו מאפיין אותו) – רוח הקפיטליזם מבוססת על אותה אתיקה.

לא בכדי, מרגרט תאצ'ר, שחונכה על ברכי הכנסיה האנגליקנית (שהיא חלק מן הנצרות הפרוטסטנטית) הטיפה לציבור לפתוח את כיסו ולגלות נדיבות. מצד אחד היא שללה כל תפיסה של אחריות חברתית ומדינית לצדק חברתי ומצד שני היא עודדה את הפילנתרופיה.

אין זו האתיקה היהודית. חוקי השבת, השמיטה, היובל ועוד, מבטאים חתירה לצדק חברתי ולשוויון. מוסר הנביאים הוא מוסר המבטא דרישה לצדק חברתי ולשוויון. המעשר, הלקט, השכחה והפאה, אינם פילנתרופיה, אלא דרישה ממי שיש לו, על פי חוק, לתת משלו לעני. זו אינה צדקה.

היהדות מעודדת צדקה, נדיבות, תרומה לזולת כערך עילאי, אך לא במקום הדרישה לצדק והחתירה לצדק, אלא לצדם ובנוסף להם.

לצערי, בשיח בן ימינו, יש כביכול סתירה בין צדק וצדקה. יש המהללים את הצדקה והנדיבות ובזים לצדק החברתי, שהוא "בולשביקי". ויש המהללים את הצדק החברתי וסולדים מן הצדקה, בטענה שהיא משת"פית של חוסר צדק וסייענית של העוול.

מהו היפוכו של צדק? בעברית שאני מכיר, היפוכו של הצדק הוא עוול. דומני, שיש מי שישיבו על תשובה זו… "צדקה".

איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? אולי זו ריאקציה לתאצ'ריזם, שלא הצטמצם לבריטניה אלא התפשט בעולם כולו וגם אצלנו. היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו"ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים "פתחו את המקררים", והתנער מאחריות של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני.

במאהל המחאה בקריית שמונה, בתקופת המחאה החברתית ב-2011, התנוססה כרזת ענק: "צדק, לא צדקה". כרזה אחרת, שראיתי באותה תקופה, הרחיבה ל"צדק ורווחה, לא רווח וצדקה". "רווח" אינה מילה גסה בעיניי, ואין היא סותרת את הרווחה. אך בוודאי ובוודאי שאין כל סתירה בין "צדקה" לבין "צדק" ו"רווחה".

לא בכדי המושגים צדק וצדקה נובעים מאותו שורש. אלו מושגים קרובים, המשלימים זה את זה. בשפת המקרא, המונח צדק מתייחס למשפט הוגן. המונח צדקה, מתייחס לצדק חברתי. צירוף המונחים, "משפט וצדקה" שכיח מאוד בתנ"ך, ובעיקר בדברי הנביאים.

הצדקה היא דרישה מן הפרט לתת משלו למען העניים בחברה, למען היתום, האלמנה והגר. במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכל. אולם האם המדינה היא חזות הכל? האם למעט תשלום חובת המס, אין מקום להתנדבות, לתרומה אישית, לעשיה למען הזולת, למען האחר, למען החלש?

היהדות מעלה על נס את ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבין זה בזה", ומהגשמת הערך הזה אין פְּטוֹרִים; הוא מחייב את הכלל ואת הפרט, את המדינה, את הקהילה, את העסקים, את החברה האזרחית ואת האנשים כפרטים.

"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה", נאמר בתלמוד בבלי (גיטין ז ע"ב). כלומר, אפילו עני, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ונאלץ להיעזר בצדקה כדי לקיים את משפחתו, מחויב בצדקה, כלומר מחויב לתת מעט מן המעט שיש לו למען הזולת. הרמב"ם הגדיר סכום מינימום שפחות ממנו לא ייחשב כמילוי חובת הצדקה. הצדקה, ביהדות, היא שילוב של וולונטריות ("כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ") עם חובה.

למה נדרש עני לתת לזולת? כיוון שעצם הנתינה היא ערך והיא חשובה לנותן לא פחות מאשר למקבל; היא מחנכת אותו להיות אדם טוב יותר, בעצם תרומתו לזולת.

מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק. חברה שהחברים בה משליכים את כל יהבם על "המדינה" ומתנערים מחובתם לתרום ולעשות, היא חברה חולה. חברה מתוקנת, היא חברה שערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית מרכזיים בה הן ברמת המדינה, הן ברמת הקהילה והן ברמת הפרט.

בתקופה בה שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, נערך בכנס החברה למתנ"סים רב שיח, שבו איש הרדיו מיקי מירו נזף בנו, המתנ"סים, על כך שבעשייתנו למען הקהילה אנו משחררים את המדינה מאחריותה לאזרחיה ומשמשים אליבי להשתמטות זו. דבריו קוממו אותי, דווקא כמי שנאבק למען מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה למען רווחת האזרח, כיוון שגם אם המדינה תמלא את מחויבותה כראוי, עדין יש מקום לעשיה רבה מצד הקהילה והפרט. לא כל שכן, כאשר המדינה אינה מקיימת את כל מחויבותה, חובת האזרח והקהילה – לצד מאבק לשינוי ברמת המדינה, לקחת אחריות חברתית.

עלינו להעלות על ראש שמחתנו את ערך הערבות ההדדית, הכולל בתוכו את הצדק ואת הצדקה, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.7.20  

* מלכוד הקורונה – אתגר הקורונה מציב בפני מקבלי ההחלטות מלכוד. השיקול הרפואי מחייב מקסימום סגר כדי למנוע מפגש ולעצור את המגפה, אך הסגר הוא אִיוּם נורא על הכלכלה והחברה.

טוב מאוד שבאיחור ניכר הוחלט על מינוי פרויקטור ואני מקווה שיקבל סמכויות שתאפשרנה לו לעבוד. אני העדפתי מינוי איש צבא, כמו איזנקוט, נומה ושמות נוספים שהיו על הפרק, כיוון שאנשי משרד הבריאות מפגינים, עד כה, ראיה צרה, שמניחה את כובד המשקל בצורה קיצונית על השיקול הרפואי, וממעיטה במשקל הנזק הכלכלי. פרופ' גבי ברבש, בהופעותיו התכופות כפרשן הקורונה בחדשות 12, הפגין גישה קיצונית מאוד, ואני שמח שלבסוף הוא לא מונה תפקיד. פרופ' רוני גמזו, לעומתו, הוא בעל ראיה רחבה יותר.

את המלכוד הזה חייבים לשבור באימוץ דרכים ללוחמה בקורונה המתמשכת, מתוך הבנה שאין המדובר ב"מלחמת ששת הימים" אלא במלחמה התשה; אמצעים שיאפשרו לחיות עם הקורונה בלי להשבית את המדינה ולהחריב את הכלכלה. יש להגדיל באופן דרסטי את הבדיקות, את האיכון הסלולרי ואת החקירות האפידמיולוגיות לצורך עצירת שרשראות ההדבקה בלי לעצור את המדינה.

* מסך מפוצל – המסך מפוצל. מצד אחד הפגנה נגד נתניהו. מהצד השני הפגנה בעד נתניהו. ובתווך, הצהרה של פרויקטור הקורונה הלאומי פרופ' רוני גמזו.

גמזו נכנס תחת האלונקה, מקרין מנהיגות, סמכות, אמינות ובעיקר: אחריות, אחריות, אחריות. מקרין אחריות וקורא לכל אזרח בישראל לנהוג באחריות.

ומשני צדדיו שתי מדגרות קורונה. בכל צד מאות או אלפי אנשים. שתי דבוקות. לא שמירת מרחק של שני מטרים, גם לא של שני ס"מ. גם לא של שני מ"מ. אנשים מיוזעים דבוקים זה לזה מלפנים ומאחור ומהצדדים. והם מקרינים בעיקר: חוסר אחריות, חוסר אחריות, חוסר אחריות.

* פסוקי השבוע – שתי אמירות שנאמרו בימים האחרונים ביטאו את תחושותיי ועוררו את הזדהותי. האחת היא של פרופ' רוני גמזו: "השבתי מיד בחיוב. זהו משבר רפואי, כלכלי וחברתי. אני לא שואל שאלות במצב כזה. פשוט מגיע". נעשה ונשמע במובן האצילי של המושג.

השניה היא של נשיא המדינה, ראובן ריבלין: "חדלו מן השיח על הקדמת בחירות. הרפו מהאפשרות האיומה הזו בימים אלה והישמרו לכם ממנה. מדינת ישראל אינה בובת סמרטוטים הנשרכת אחריכם, בעודכם מתקוטטים בלי הרף".

* מי הרעיב את מערכת הבריאות – אדלשטיין: "אחרי עשרות שנים של הרעבת מערכת הבריאות הבאנו בשורה". שר הבריאות אמר זאת בעקבות ההחלטה על תוספת משמעותית בתקנים למערכת הבריאות. אני מקווה שאכן יחול מפנה, אבל ראוי להתעכב על מהות דבריו. כשאני כתבתי דברים כאלה מיד נואצתי כ"רקלוביבי", או כ"בולשביק" (מילא "בולשביק", גרוע מזה… קיבוצניק) וכו'. והנה בא אחד המנהיגים הבולטים בליכוד, שלומד היום את מערכת הבריאות, והוא אומר בפירוש שמערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים. אבל ראוי לתרגם את דבריו מסביל לפעיל. לא "מערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים", אלא "ממשלת ישראל הרעיבה את מערכת הבריאות עשרות שנים". בעשור האחרון ראש הממשלה היה נתניהו. לפני כן הוא היה שר האוצר. נתניהו הרעיב את מערכת הבריאות. נתניהו ולפני כן אולמרט, שרון, ברק.

מערכת הבריאות הישראלית היא מערכת מצוינת ביסודה. יסודה – בימים שבהם ישראל הייתה מדינת רווחה. אך עשרות שנות הרעבה פגעו בה קשות.

* מי ימצמץ ראשון – במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו.

* פייק סקופ – אולפן שישי בערוץ 12 נפתח בידיעה מסעירה. הוקם בכנסת קבינט צללים לנושא הקורונה בראשות יאיר לפיד, וח"כי הליכוד גדעון סער, אבי דיכטר וניר ברקת חברים בו.

זו באמת ידיעה מסעירה. אין צעד אופוזיציוני מתריס יותר מקבינט צללים. ושלושה ח"כים בכירים ביותר בליכוד שותפים לו? הרי זו הבעת אי אמון בוטה בממשלה ובראש הממשלה. אמנם שלושתם נפגעו מנתניהו בהרכבת הממשלה, אבל עד כדי כך? ואם הם מעזים לבצע צעד כה קיצוני, הדבר מעיד על התערערות אחיזתו של נתניהו בליכוד, בקרב מתפקדי הליכוד.

ובהמשך המהדורה חוזרים לסיפור הזה, וכדרך אגב נאמר שזו ועדת משנה לענייני קורונה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

זה הסיפור? אז אין סיפור. ועדה של הכנסת אינה קבינט צללים. היא אינה פורום אופוזיציוני, גם אם יו"ר האופוזיציה עומד בראשה. ושלושת הח"כים מהליכוד לא הצטרפו אליה כצעד של התרסה, אלא כחלק מעבודתם הפרלמנטרית ובמסגרת חברותם בוועדת החוץ והביטחון.

פייק ניוז בהתגלמותו. 

* התערבות של המחוקק – שכר חברי הכנסת מוצמד לשכר הממוצע במשק והוא מתעדכן באופן אוטומטי. בשל האבטלה הגדולה בגין הקורונה, השכר הממוצע (בניכוי המובטלים) גדל ב-15%. לפיכך, שכר הח"כים עומד לעלות ב-15%. אוטומטית. הח"כים לא צריכים לעשות כלום לשם כך. אבל העליה האוטומטית שלהם (ושל השרים, רוה"מ, הנשיא, כלומר מי שאמורים לתת דוגמה אישית) בתקופה זו של משבר, היא אצבע בעין של הציבור וביטוי בוטה של אטימות. כיוון שעליית השכר היא אוטומטית, כדי שהיא לא תתבצע נדרשת התערבות של המחוקק.

ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הציע הצעה יצירתית שאני מקווה מאוד שתאומץ. על פי הצעתו, השכר הממוצע שאליו יוצמד שכר הח"כים יכלול גם את דמי האבטלה של כל המובטלים במשק. אם כך יעשה, שכר הח"כים יירד ב-5%. קרעי ראוי לשבח על ההצעה ויש לקוות שהיא תתקבל.

החלטה של הכנסת להוריד את שכר חבריה בשעת חירום כלכלית חברתית זו, תהיה ביטוי למנהיגות (כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית) ולאחריות. 

* החשפנית – הפְרֵחָה המעורטלת שאוננה מעל סמל המנורה בהפגנה האנרכיסטית, קורצה מאותה שקית זבל שממנה קורצה ה"שחקנית" הפעורה נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל. מי שמחלל סמל, אינו מחלל את פיסת הבד או את גוש המתכת, אלא הוא מבזה את מה שהדגל או הפסל מסמלים. ובמקרה הזה – את מדינת ישראל. זהו מפגן מבחיל של שנאה למדינת ישראל.

כנופיית האנרכיסטים הרדיקלים שהשתלטה על המחאה של העצמאים והנפגעים מ"הקורונה הכלכלית" ושדדה אותה, היא כנופיה שהאויב שלה הוא מדינת ישראל. הדבר האחרון עלי אדמות שמעניין את האנרכיסטים הוא מזור לכאב המובטלים ופתרון למצוקת העצמאים. פתרון כזה הוא האיום הגדול ביותר על האנרכיסטים.

האנרכיסטים מנצלים בציניות את המצוקה, כדי לחולל כאוס ואנרכיה במדינת ישראל. אין לי ספק שהם חותרים במזיד להידבקות המונית בהפגנות.

* החפצה – האם ארגוני הפמיניסטיות יוקיעו את ההחפצה הדוחה והבוטה של האנרכיסטית המתערטלת בהפגנה? ואת דבוקת החשפניות למחרת?

* העו"סית האנרכיסטית – כתבה לי מישהי שהיא לא מבינה איך אני כותב על הפרחה שהתערטלה בהפגנה מול הכנסת שהיא אנרכיסטית. היא עובדת סוציאלית. וואו! ממש מרגש.

זה כמו לומר שהבריון האלים ברק כהן הוא לא אנרכיסט כי הוא עורך דין, וכנ"ל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר.

(מסתבר שהיא בכלל לא עו"סית אלא סטודנטית לעבודה סוציאלית. אני מקווה שהיא לא תהיה עובדת סוציאלית. מתאים לה יותר להתפרנס מחשפנות).

* תמונת ראי – האנרכיסטים השמאלנים הם תמונת הראי של נוער הגבעות. כל אחד מהם יכול היה בקלות להיות בנוער הגבעות ולהיפך.

* נתניהו במדי SS – האנרכיסטים המפגינים נגד "חוק הקורונה הגדול" מכנים אותו "חוק ההסמכה". חוק הקורונה מסמיך את ממשלת ישראל לצעדי חירום בנושא הנקודתי של הקורונה, למען בריאות הציבור, ומאפשר לכנסת לבטל אותן בפרק זמן של 24 שעות מקבלתן. חוק ההסמכה הוא החוק שקיבל הפרלמנט הגרמני, לאחר עליית היטלר לשלטון, שהעביר להיטלר את כל סמכויות החקיקה ובעצם ביטל את כוחו של הפרלמנט.

השימוש הנואל במילים האלו, כמוהו כהנפת תמונות של נתניהו במדי SS. זו הסתה פרועה.

* סתימת פיות – לפני שבועות אחדים פרסמתי בפייסבוק רשומה שבה הבעתי את דאגתי מכך שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט תסתיים ברצח. ביביסטים התלוננו על הרשומה וגרמו למחיקתה בידי פייסבוק.

חלפו שבועות ספורים ופרסמתי רשומה, שבה הבעתי שאט נפש מהפרובוקציה המחפצנת של האנרכיסטית שהתערטלה בהפגנה, והפעם אנרכיסטים ואנשי שמאל רדיקלי הסתערו עליי והביאו לחסימתי בפייסבוק ל-24 שעות.

חוק הרדיקלים השלובים מכה שנית, הפעם בגרסת סתימת הפיות. כרגיל, מי שבשם חופש הביטוי מרשים לעצם למתוח כל גבול, עד אבסורד, מתבכיינים כשמבקרים אותם וממהרים להפעיל את משטרת המחשבות.

* הבואש – עמית סגל חסם בטוויטר את הג'ורה יאיר נתניהו. הוא לא יכול לשאת את הצחנה העזה.

כעבור ימים אחדים הוא שחרר את החסימה. אפשר להבין אותו – אמנם הבואש ימשיך להפיץ את הביוב, אך מבחינתו, כעיתונאי, חשוב לו לשמוע באמצעות בובת הפיתום מה ב' נתניהו חושב ואינו מרשה לעצמו לומר בגלוי. עמית, המתוחכם, כתב ש"אם אבא אומר – עושים", כלומר שאבא שלו יעץ לו לבטל את החסימה. אבל הרמז דק כפיל – ההסתה והשקרים שמפיץ הבן, הם במצוות האב.

* החוק למניעת טיפולי המרה – פיקוח נפש דוחה משמעת קואליציונית.

* פיקוח נפש – הסיכוי שהומו יהפוך לסטרייט כתוצאה מטיפול המרה הוא אפס. הסיכוי שהומו יתאבד כתוצאה מטיפול המרה – גבוה. טיפולי המרה מכניסים הומואים לארון (קבורה).

* הערה לזכותו של נתניהו – להערכתי, נתניהו תומך בהצעת החוק נגד התעללות בחסרי ישע וניסויים מסכני חיים בבני אדם (כלומר "טיפולי המרה"). לכן הוא אישר לאמיר אוחנה להצביע נגד החוק. לכן הוא אישית נעדר מן ההצבעה. לכן, למרות שהוא ידע שכחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה תתמוכנה בחוק הוא לא ערך גיוס כללי בליכוד ולא ניסה למנוע את קבלת החוק. לא בכדי עיקר הזעם של המפלגות החרדיות הופנה כלפי הליכוד. הן מבינות שנתניהו דאג שהחוק יעבור בקריאה טרומית.

* מזמינים את הפיגוע הגדול – מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן". הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים.

* זכות גדולה – זכות גדולה נפלה בחלקי – להיות שותף להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. אני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה של היישוב החדש רמת טראמפ, בצפון הגולן.

גלגלי הקמת היישוב, במובן התכנון הפיזי ובמובן של גיבוש הקהילה המייסדת, מתקדמים מהר ויפה. השבוע אמור היה להתקיים כנס של המועמדים ליישוב, אולם בשל מגבלות הקורונה המרנו אותו במספר מפגשים שלכל מפגש הוזמנו 8 זוגות. המפגש כולו נעשה תוך הקפדה על הכללים – באוויר הפתוח, בריחוק חברתי ועטיית מסכות.

כבר בעוד 3-4 חודשים תעלה הקבוצה הראשונה של החלוצים למגורונים במחנה הזמני של היישוב. וכעת המשימה שלנו היא גיבוש הקבוצה. ביום שישי היה המפגש הראשון עם קבוצת המועמדים הראשונה, והייתה זו בעבורי חוויה מרגשת ומרוממת נפש, לפגוש אידיאליסטים חדורי תשוקה חלוצית.

רמת טראמפ (אני מקווה שזה שם זמני…) יהיה יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שדגליו הם התיישבות, קהילתיות, שותפות דתית-חילונית, משימתיות למען החברה הישראלית ואיכות הסביבה.

* גויאבה ביולי – נעמי שמר עוד לא ראתה שלג באמצע הקציר. ואילו אני אכלתי גויאבה באמצע יולי. לא ייאמן. מסתבר שאלו גויאבות מן הערבה.

* ביד הלשון 

ברבש וגמזו – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשם המשפחה ברבש, כתבתי שראשי התיבות הם בן רבי שניאור.

הגיבה נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי:"גבי הוא אחיה של חברתי הטובה מימי ביה"ס היסודי – רבקה ברבש.ראשי התיבות הן (על פי עדותה) בן רבי בן שניאור (אורי הייטנר השמיט ב' אחת). גבי הוא בן גילו של אחי – דוד, והייתי מבאי ביתם. אמא של גבי ברבש הייתה ילידת חברון".

הפינה הוקדשה לכבודו של ברבש לרגל מינויו הצפוי לפרויקטור הקורונה, אך הוא לא קיבל על עצמו את התפקיד, ולתפקיד מונה פרופ' רוני גמזו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

(מתוך פינה שהוקדשה למשורר והפזמונאי יוסי גמזו ז"ל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.7.20  

* אויבי המחאה – האויב הגדול של המחאה – האנרכיסטים האלימים הוונדליסטים, שתופסים עליה טרמפ ומשתלטים עליה.

* אפשר גם אחרת – כאשר מאות אלפי מפגינים גדשו את כיכר רבין ואת כל הרחובות היוצאים ממנה לאורך קילומטרים ב"אם כל ההפגנות" נגד נסיגה מהגולן (ינואר 2000), הייתה זו הפגנת עוצמה חזקה פי אלף יותר ממראות ההתפרעויות בהפגנות הימים האחרונים. ההפגנה התפזרה בסדר מופתי, ללא תקרית אחת. לא היה זה ביטוי של חולשה, אלא ביטוי של עוצמה. הוא הרתיע את הממשלה לאין ערוך יותר מתמונות של אלימות, ונדליזם והפרת חוק.

אילו נהגנו באלימות ובהפרת חוק, לעולם לא היינו מצליחים לקבץ מאות אלפי מפגינים.

* בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי – הבה נעשה קצת סדר. הדרג הפוליטי הוא הדרג הנבחר, הוא הנושא באחריות כלפי הציבור, הוא קובע המדיניות. הדרג המקצועי, שהוא דרג ממונה, כפוף לדרג הפוליטי וחובתו לבצע את מדיניות הדרג הפוליטי, בין אם הוא מסכים אתה ובין אם לא. אם איש הדרג המקצועי מתנגד להחלטה, יש לו שתי אפשרויות – לבצע אותה על אף עמדתו או להתפטר. שתי האפשרויות הללו מכובדות וראויות.

עם זאת, מן הראוי שהדרג המקצועי לא יורכב מאומרי-הן צייתנים. חלק מן המקצועיות של הדרג המקצועי היא להיאבק על דרכו המקצועית, לנסות להשפיע ואם צריך – גם להתעמת עם הדרג הפוליטי. חובתו של הדרג הפוליטי לשתף את הדרג המקצועי בתהליך קבלת ההחלטות, להתייעץ אתו, להאזין לו, לכבד את השקפתו ולהתייחס אליה בכובד ראש. אך הוא אינו חייב לקבל אותה.

העקרונות הללו ידועים ולכאורה מקובלים על הכל. אלא מה? בדרך כלל הם מקובלים באופן סלקטיבי. לדוגמה – מי שמעריצים את מחוללי הסכם אוסלו וההתנתקות, על כך שהדירו מהתהליך את הדרג הביטחוני (צה"ל, המוסד וכו') וצפצפו על אזהרותיו, יגנו את הדרג המדיני אם לא ישעה לאזהרות גורמי המקצוע כאשר מדובר בהפצצת הכור האיראני או בהחלת ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. ולהיפך.

הדברים נכונים כאשר מדובר בתהליכים מדיניים, בין אם זו נסיגה ובין אם זו החלת ריבונות, הם נכונים כאשר מדובר בצעדים כלכליים והם נכונים כאשר מדובר בנושאים בריאותיים.

המתח בין הדרגים הוא מתח מובנה ולעתים אף בריא, ובלבד שהוא ענייני ונעשה על פי העקרונות שהוצגו לעיל.

הבעיה אצל נתניהו היא הנוהג שלו לקחת על עצמו את מלוא הקרדיט והאחריות לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ולהטיל את מלוא האשמה על שעירים לעזאזל, ולעתים השעירים לעזאזל הם אנשי הדרגים המקצועיים, על כל כישלון.

עליונות הדרג המדיני על הדרג המקצועי אינה מתירה לו להשתלח ולהסית נגד הדרג המקצועי. הוא אינו רשאי לעשות כן גם באמצעות בובת פיתום שדרכה הוא מסית את הציבור שפקידי האוצר הם מחבלים ושהם אינם מבצעים, כביכול, את החלטות הדרג המדיני כדי להתסיס את הציבור.

ואילו הדרג המקצועי – מן הראוי שיימנע מן ההתנשאות של מי שמציג עמדה מקצועית, כאילו זו נוסחה מדעית אובייקטיבית, וכל החלטה של הדרג הפוליטי המנוגדת לה היא "פופוליסטית" ונובעת משיקולים זרים. ההתנשאות הזאת מאפיינת בעיקר את הדרג המקצועי במשרד האוצר ובפרט באגף התקציבים באוצר. הכלכלה אינה פיזיקה. אמנם היא מבוססת על מתמטיקה, אך לא פחות מכך על השקפת עולם. אגף התקציבים, מזה עשרות שנים, הוא סוכן של גישת ימין כלכלי קפיטליסטי נאו-ליברלי. זו השקפת עולם לגיטימית, אך אין זה מדע, והשקפות אחרות לגיטימיות לא פחות. ומן הראוי שעמדות אחרות תקבלנה אף הן ביטוי בדרגי הביצוע ושקובעי המדיניות יטו גם אליהן אוזן.

העובדה שאגף התקציבים מזמר רק מוסיקה אחת, היא באשמת הדרג הפוליטי לדורותיו, שטיפח את העמדה הזאת, כי זו עמדתו. מי משרי האוצר בדור האחרון חשבו, ברמה הבסיסית, אחרת מהדרג המקצועי? בטח לא נתניהו, שכשר האוצר יישם אותה תפישה יותר מכל שר אוצר לפניו או אחריו.

* סר חנו – כאשר מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משתלח בשידור חי בשר האוצר, ברור שנתניהו סימן את השעיר לעזאזל התורן. מבחינתו, סר חִנו של שר האוצר.

* על אוניברסליות ומדיניות רווחה – פרופ' יובל אלבשן גינה בתכנית הרדיו שלו את אנשי השמאל החברתי שיצאו נגד הצעת נתניהו וכץ לחלוקה שווה של מענק לכל האזרחים והציג את גישתם כצביעות, הנובעת מהתנגדות אוטומטית לכל הצעה של נתניהו. הוא הזכיר להם, שהליבה של מדינת הרווחה היא האוניברסליות, כלומר מתן השירותים החברתיים לכל.

שר הכלכלה עמיר פרץ, אמר שאמנם עקרונית הוא בעד חלוקה אוניברסלית, אבל לנוכח המצוקה הקשה של חלק מן הציבור בעקבות הקורונה, במקרה הנקודתי הזה, באופן חריג, הוא בעד חלוקה דיפרנציאלית.

לדעתי, שניהם מתבלבלים. אכן, מדיניות הרווחה דוגלת בשירותים אוניברסליים, אך לא בחלוקה אוניברסלית. היא דוגלת בחינוך חובה חינם לכל, בשירותי בריאות ציבורית לכל וכד'. אבל היא אינה דוגלת בכספי העברה אוניברסליים. היא לא דוגלת בהענקת קצבאות סעד, למשל, לכל. היא דוגלת במס פרוגרסיבי, הלוקח מן העשירים כדי לחזק את העניים. במקרה זה, שבו מדובר בחלוקת כסף ישיר לאזרח, אין סיבה להעניק אותו למי שאינו זקוק לו, ועדיף להגדיל את המענק למי שזקוק לו. זה נכון גם מבחינה כלכלית – כסף שיגיע לשכבות מצוקה ילך כולו לצריכה שתניע את הכלכלה, בעוד הכסף שיגיע לעשירים ייבלע מיד בהון שיש להם, ולא נודע כי בא אל קרבם.

אני שמח שזה הכיוון המסתמן בממשלה.

* הראשון לזהות – בשיטוטיי בממלכת היוטיוב, צפיתי בראיון של אריאל זילבר ליואב קוטנר, בביתו של זילבר. איני יודע ממתי, אך זה נשמע לי כמו שנות התשעים המאוחרות. זילבר שר שם את שירו "שמע ישראל" למילותיו של אהוד מנור. קוטנר שאל אותו על כך שלאחרונה יש יותר יהדות בשירים שלו, וזילבר הבהיר מיד שהוא לא חוזר בתשובה או משהו כזה.

קוטנר היה הראשון לזהות.

* להחזיר את בית איל לחיים – סגן איל שמעוני, קצין שיריון, בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, נפל ב-1997 במוצב ריחן בלבנון. אמו, אורנה שמעוני, הקימה לזכרו וברוח מורשתו את בית איל, מיזם חברתי יוצא דופן במהותו ואיכותו, באשדות יעקב.

בית איל הוא מרכז ספורט, תרבות והנצחה יחיד במינו, המשלב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה השונים בפעילות בתחומי תרבות, חינוך, בריאות וספורט. מגוון הפעילות בבית איל מאפשר למבקרים בו, נכים ובעלי הצרכים המיוחדים לצד אנשים בריאים, שהיה לאורך חצי יום – בבריכה טיפולית, חדרי כושר, חדרי טיפולים ועוד.

לאורך המפלס השני של בית איל, נמצא "ציר ארזי הלבנון", המנציח את כל הנופלים במלחמות, פעילות מבצעית ופיגועי טרור בגבול הלבנון, החל מכ"ד יורדי הסירה בתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו – 1,399 חיילים ו-212 נרצחים בפעולות טרור. הציר מספר את ההיסטוריה של המלחמות בלבנון דרך שמות הנופלים (גילוי נאות – הייתי יועץ היסטורי, בהתנדבות, בתכנון "ציר ארזי הלבנון").

הקמת המיזם הנפלא נעשתה ללא בקשת סיוע מהמדינה – אורנה גייסה בעצמה את כל המשאבים.

מראשית הקורונה, בית איל מושבת וקיומו נמצא בסכנה. המענקים המגיעים מהמדינה עקב הקורונה לא הגיעו. ללא סיוע ביציאה מן הקורונה, אי אפשר יהיה להחזיר את החיים לבית איל.

לצד הדרישה מן המדינה לעמוד במחויבויותיה, בית איל פונה גם לציבור.

לתרומות להצלת בית איל:

המרכז להנצחתו של איל שמעוני

בית איל ע.ר. 580313039

בנק הפועלים – מספר בנק 12

סניף טבריה – מספר סניף 723

מספר חשבון 631859

* ביד הלשון 

ברבש – פרופ' גבי ברבש, מי שהיה מנהל בית החולים איכילוב (והאיש שקבע את מותו של רבין בבית החולים) ומנכ"ל משרד הבריאות, מונה לפרויקטור המלחמה בקורונה. בהצלחה!

מה פירוש השם ברבש? זהו שם מקובל בחסידות חב"ד לצאצאי שושלת שניאורסון, כלומר השושלת של מייסד החסידות ר' שניאור זלמן מלאדי. השם הוא ראשי תיבות של בן רבי שניאור.

שמו המלא של גבי ברבש הוא יצחק גבריאל ברבש.

גרסה נוספת למקור השם, מופיעה באתר של בית התפוצות: שם המשפחה ברבש הוא נוטריקון של הביטוי העברי "בן רבי בונים שמואל". במאה ה-19, ברבש מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה זווניגרודקה באיזור וסילקוב והסביבה, באוקראינה.

אני משער ששתי הגרסאות נכונות, אך הגרסה הרלוונטית לגבי ברבש היא החב"דית, ולו בזכות העבודה ששם אביו של ברבש היה שניאור זלמן ברבש.

* "חדשות בן עזר"