איש מופת

המחנך וההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, הלך לעולמו. בן 78 היה במותו.

צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה.

הוא היה ציוני שכל חייו שליחות ציונית. החל את פעילותו כמדריך ופעיל בנוער העובד, ומטעם התנועה התגייס לנח"ל, לגרעין לקיבוץ האון, שהיה אז יישוב ספר, תחת תותחי הסורים על הגולן. לאחר לימודיו האקדמיים ירד, או בלשונו – עלה לנגב. ישב בירוחם ובשדה בוקר. בגיל 26 ניהל את בית הספר מקיף שדה בוקר והיה למנהל בית הספר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. ב-1974, לאחר הטבח בקריית שמונה והתקפות הקטיושות עליה, עלה צביקה לקריית שמונה והיה מנהל בית הספר "דנציגר". אני מכיר אחדים מתלמידיו, שעד היום רואים בו מורה לחיים ושמרו עמו על קשר במשך חמישים שנה. רבים מהם הלכו בדרכו, דרך השליחות בתחומים שונים ובהם החינוך. רבים מהם השתתפו בהלווייתו. בימים הקשים של המתח החברתי והעדתי בין ערי הפיתוח והקיבוצים, עבר צביקה עם משפחתו לבית שמש, שם חי שנים רבות. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא עבר לאפרת שבגוש עציון. 6 פעמים יצא לבריה"מ לשליחות חינוכית מחתרתית מטעם "נתיב". הוא היה אדם של "הנני", היכן שיש צורך לאומי – שם הוא נמצא.

צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול יד בן צבי במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת. הוא היה מעורב מאוד בכל ספר שהוציא המוסד, ורבים מהם הוא ערך בעצמו. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה של ארץ ישראל, של עם ישראל ובעיקר של הציונות ומדינת ישראל.

צביקה היה איש של אהבת ישראל. אהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל. אהבת התרבות היהודית. איש מתון בדעותיו ובנועם הליכותיו, שידע לסול מסילות אל לב ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והמגזרית בחברה הישראלית. הוא היה אמן הפשרה, ומאמין בפשרה המושגת מתוך הידברות ומתוך רצון להגיע להסכמות, בין חלקי החברה הישראלית. הוא העדיף תמיד את ההסכמות, על פני הכרעה פוליטית או משפטית, שתמיד היא כוחנית ויש בה מנצחים ומפסידים, ובעצם רק מפסידים. ואילו בהידברות ניתן להגיע להסכמות שהכל מנצחים בהם.

הוא עמד בראש ועדת צמרת שהצליחה לגבש פשרה בנושא כביש בר-אילן, שבמשך שנים היה מוקד למהומות אלימות בשבתות. אף אחד לא האמין שניתן להגיע להסכמות. צביקה הצליח. הוא היה גאה בהסכמות ובכך שהן יושמו בשטח והחזיקו מעמד עשרות שנים. בעיניו, ועדת צמרת לא הייתה רק ועדה לסוגיית כביש בר-אילן, אלא אב טיפוס להסכמות בין חילונים ודתיים בישראל. הוא תמך מאוד באמנה שחתמו חברתו הקרובה רות גביזון והרב מדן, בנושאי דת ומדינה ברשות הציבור בישראל. הוא השתתף בקבוצה שעיצבה את אמנת כינרת ליצירת מכנה משותף בין הזרמים השונים בחברה היהודית-ישראלית. כמעט בכל פורום שעסק בחיבורים ובפשרות בחברה הישראלית, הנוכחות שלו הייתה מובנה מאליה. מי ייתן ותקום מין ועדת צמרת דומה ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה בין הצדדים למחלוקת.

הוא לא היה ימני ולא שמאלני, לא דתי ולא חילוני. ואולי נכון יותר לומר שהוא היה ימני ושמאלני, דתי וחילוני. היה בו מהכל. ולכן הוא ידע להתחבר לכל הזרמים. ההגדרות הללו קטנות עליו. הוא היה מעליהם. ההגדרה שלו הייתה יהודי וציוני.

הוא היה איש מרכז בכל ישותו ובמהותו. לא מרכז של רִיק, של חוסר אידיאולוגיה, אלא מרכז מתוך אידיאולוגיה, אידיאולוגיה של מתינות, שהלמה את אופיו המתון. הוא אהד מפלגות מרכז כמו מימ"ד והדרך השלישית.

בשלהי שנות התשעים הוביל צביקה ניסיון להקים מפלגת מרכז גדולה, שתכלול את הדרך השלישית, ישראל בעליה (שרנסקי), מימד, גורמים מתונים בליכוד כמו דן מרידור וגורמים ניציים במפלגת העבודה. מי שאמור היה להנהיג את המפלגה היה אלוף (מיל') מתן וילנאי, שזה עתה השתחרר מצה"ל (עוד לא היה אז צינון). הוא הקים את קבוצת ירוחם (כיוון שהכנס הראשון שלה היה בירוחם). למגינת לבו, ערב בהיר אחד מתן וילנאי התראיין ב"שיחת ועידה" עם ניסים משעל, שבה הכריז על הצטרפותו למפלגת העבודה, והביע בה בנחרצות עמדות שונות לחלוטין מאלו שהביע באותה נחרצות עד אותו בוקר. צביקה הסיק שהפוליטיקה אינה הזירה המתאימה לו.

הוא הפך את קבוצת ירוחם לקבוצה של אנשי מעשה ורוח מכל רחבי הארץ, מכל שדרות הציבור ומכל הזרמים והגוונים של החברה; שמתכנסת אחת לכמה שבועות לסיור במקום אחר בארץ, חוקרת אותו ונחשפת מצד אחד לחצר האחורית של החברה הישראלית ומצד שני ליוזמות של חלוציות וחדשנות חינוכית, חברתית, התיישבותית, אקולוגית וכלכלית מעוררת תקווה. לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא הייתה אמורה לעשות ולפעול אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה שחבריה יזמו עם האנשים במקומות שבהם ביקרה.

נהגתי לכנות את צביקה "אחרון המפא"יניקים" והוא קיבל את הכינוי כמחמאה. הוא היה בעיניי סמל הממלכתיות, החלוציות, החברתיות, המתינות; שילוב של אידיאולוגיה ופרגמטיזם. הוא חתר לצדק חברתי ולשוויון. הוא ראה בפערים בחברה הישראלית איום קיומי וביטחוני ונהג לומר שלא לאורך זמן ניתן יהיה להושיב בטנק אחד את בנו של מי שאינו גומר את החודש עם בנו של טייקון. זה יתפוצץ לנו בפנים, חזר והתרה שוב ושוב.

צביקה כאב את הבורות ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובציונות והיה ביקורתי מאוד כלפי משרד החינוך וספרי הלימוד בנושאים הללו. כאשר נבחר ליו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, תחת השר סער; תפקיד של האחראי על תכניות הלימוד, הוא פעל ליהודיזציה וציוניזציה של מערכת החינוך. על כך הפך לאויב של עיתון "הארץ". אור קשתי, ראש דסק החינוך בשוקניה, הוביל מסע הסתה מקראטיסתי נורא נגדו. לא פחות ממאתיים מאמרים, כתבות וידיעות התפרסמו ב"הארץ" בגנותו, מתוך רצון לסכל את המגמות הפדגוגיות שלו. הוא הוצג כאיש ימין קיצוני, פשיסט וכז'דנוביסט. לא היה מרחק גדול יותר בין האיש המתון הזה לדמוניזציה שעשה לו "הארץ". צביקה לקח קשה מאוד את מסע ההסתה.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" בגליל העליון, נהגתי לערוך מדי תשעה באב כנס "הלילה לא לומדים תורה", בשיתוף עם כנס שדרות לחברה. ב-2011 ערכנו את הכנס במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. הזמנו את צביקה צמרת ואת יאיר גרבוז לשאת דברים. ימים אחדים טרם האירוע, הודיע לי גרבוז שהוא מבטל את השתתפותו, כי אינו מוכן להופיע לצד הימני הקיצוני הזה. הדברים חרו מאוד לצביקה. הוא סיפר לי שגרבוז והוא היו חברים טובים וגרו יחד, אם איני טועה באיזו קומונה של הנוער העובד, כמדומני. והנה, אדם שהכיר אותו, ידע איזה איש מתון הוא, הוסת כך עד כדי החרמתו.

צביקה היה איש של אנשים. איש נעים הליכות וחביב. הייתה לו רשת מפוארת של חברים ומקורבים בכל רחבי הארץ ובכל חלקי החברה. הוא היה איש של חיבורים. קבוצת ירוחם הייתה בראש ובראשונה קבוצה של חיבורים אישיים בין חבריה, שמזווג הזיווגים ביניהם היה צביקה. בכל מקום בארץ היה לו האיש שלו. זכיתי, והייתי האיש של צביקה בגולן. בכל פעם שהגיע לאזור הוא הודיע לי יום יומיים קודם לכן, ותמיד נלוו אליו איש או שניים שהוא רצה להכיר בינינו. יום אחד התקשר וביקש ממנו ללוותו בסיור בצפון הגולן וביקש שנבקר בנמרוד, כי הוא מעולם לא היה שם. הצטרף אליו לסיור ברק בן אליעזר מי שעד זמן קצר קודם לכן היה מפקד יחידת תלפיות ועמד להצטרף למשטרה לתפקיד בכיר . מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש שחיבר אותי. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים, ובהם עדינה בר שלום, שמואל סלבין, נחום ברוכי, הרב פרומן, טובה אילן, מוטקה נאור, אמר נסראלדין – מייסד הדרוזים הציונים, שמחה גולדין (שנים לפני נפילתו של הדר), במבי ויאיר שלג ועוד רבים וטובים.  

ההיכרות בינינו החלה לפני למעלה מ-25 שנה, כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה וכחבר בהנהגת הדרך השלישית. ככל הזכור לי, הכיר בינינו פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה ובאותם ימים ח"כ מטעם הדרך השלישית. נפגשנו מאז באירועים שונים של התחדשות יהודית וכמובן בקבוצת ירוחם. הוא שיתף אותי בכמה מן היוזמות להן היה שותף.

כשעוד ניהל את יד בן צבי, זימן אותי לפגישה. בפגישה הוא הציג לי כמה ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה, והציג בכאב ובבושה את הרמה הנמוכה שלהם ואת הבורות שהם מנחילים בציונות וביהדות. ואז הטיל את הפצצה – הוא בחר בי לכתוב ספר לימוד במגמה הפוכה. מי שמכיר את צביקה יודע, שקשה מאוד לסרב לו. וההצעה החמיאה לי מאוד. אך בסופו של דבר השבתי בשלילה, כיוון שהיענות לבקשתו הייתה כרוכה בעזיבת התפקיד שכה אהבתי – מנהל מתנ"ס הגולן.

שיחתנו האחרונה הייתה עשרים יום לפני מותו. הוא התקשר אליי בעקבות מאמר שכתבתי בנושא ייהוד הגליל. הוא סיפר לי ששלח את המאמר ליהורם גאון, שהוא ייעץ לו בתכניתו השבועית בגל"צ. הוא סיפר לי שיהורם עתיד לדבר על הנושא בתכניתו באותו שבוע ואולי ירצה לשוחח אתי לפני כן. לא שוחחנו גם שכחתי להאזין לתכנית.

ימים אחדים לאחר מכן, מעד צביקה ונחבל קשות בראשו. הוא אושפז ובלילה בין יום ראשון לשני, נפטר.

צביקה היה תלמידו המובהק של פרופ' אליעזר שבייד וידידו הקרוב. פרופ' שבייד נפטר לפני שנה בדיוק. וכעת נפטר צביקה צמרת. מי ימלא את החלל הענק שהם השאירו?

צביקה גילם בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

חשתי קרבה רעיונית וקרבת נפש לצביקה.

יהי זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"

צרור הערות ‏25.1.23

* חובת הפשרה – פשרה בנושא המהפכה המשטרית היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. אנו עדין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררות החברה הישראלית.

אולם הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים הייתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמתי. פשרה יכולה להיות רק עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש.

בימים הבאים אכתוב את הצעתי לפשרה.

* לאכול את הענבים – העיתונאית ופעילת המחאה אורלי בר לב תקפה בראיון לרדיו FM103 את לפיד וגנץ החותרים להידברות עם הממשלה ואמרה: "אין דבר מפרק מחאות יותר מאשר קיום מו"מ".

ונשאלת השאלה האם המחאה היא מטרה בפני עצמה או אמצעי להשיג מטרות.

אגב, יש דברים שמפרקים מחאות יותר מאשר קיום מו"מ. למשל, אם המחאה משיגה את מטרותיה היא מתפרקת. אבל גם אם היא נכשלת היא מתפרקת. וכאשר האוריינטציה של המחאה היא מחאה לשמה, חזקה עליה שתסתיים בכישלון.

לאורך כל שנות המאבק על הגולן, שנמשך 9 שנים, עמד לנגד עינינו משפט של יהודה הראל: עלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לריב עם השומר או לאכול את הענבים. בזכות הבחירה שלנו לאורך כל המאבק, אנו נהנים עד היום מן הענבים וכל עם ישראל נהנה ויהנה גם בדורות הבאים מהיין הנפלא שלנו.

אורלי בר לב ושכמותה רוצים לריב עם השומר. זה מאבק עקר.

הפילוסוף הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בספרו "על המלחמה" ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". וכך גם מאבק ציבורי אינו אלא המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים. הרחוב אינו יכול לכפות את רצונו על הממשלה והכנסת. המאבק הציבורי יהיה אפקטיבי אם ייתן רוח גבית לאופוזיציה וירתיע את הממשלה ויביא למו"מ על פשרה. והפשרה אינה בין המצב הנוכחי שהוא אידיאלי לבין המהפכה המשטרית של לוין, אלא היא בהחלט עשויה להיות תיקון גדול לכשלים במערכת המשפט, שהביאו לריאקציה של המהפכה המשטרית. התוצאה הרצויה של הידברות לאומית היא רפורמה קונסטרוקטיבית של מערכת המשפט.

* סכנה לדירוג האשראי – נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הזהיר את נתניהו שביצוע המהפכה המשטרית עלולה לסכן את דרוג האשראי של ישראל. הוא הצטרף בכך לאזהרות של הנגידים לשעבר פרופ' פרנקל ופרופ' פלוג, של כלכלנים והיי-טקיסטים רבים.

אולי זה מה שישכנע את נתניהו לעצור את הדהירה המטורפת במדרון?

לתשומת לבם של מהונדסי התודעה, שמאמינים לספין השקרי של לוין וחבר מרעיו כאילו "בכל הדמוקרטיות"…

* סוכני האנרכיה – לאחר פרסום פס"ד דרעי, כתבתי שאני משוכנע שנתניהו יבצע את פסק הדין, כי יש לו קווים אדומים. קיבלתי תגובות בנוסח: "אשרי המאמין". כן, אי האמון בנתניהו עמוק כל כך, עד שאנשים באמת ובתמים סברו שאין לו שום קווים אדומים והוא יפר פסיקת בג"ץ. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר.

אבל למרות כל ביקורתי על נתניהו, אני סבור שיש לו מינימום של אחריות לאומית. הרי אם הממשלה לא הייתה מקיימת את פסיקת בג"ץ, הייתה זו אנרכיה מוחלטת. זו הייתה לגיטימציה לצה"ל לא לבצע את הוראות הממשלה או למח"ט להוציא את חטיבתו לפעולה מעבר לקווי האויב על דעת עצמו. זו הייתה לגיטימציה לקבוצת שוטרים להחליט שהם עוצרים על דעת עצמם את ראש הממשלה. זו הייתה לגיטימציה לאזרחים לעבור על כל חוק שאינו מוצא חן בעיניהם. זאת הייתה מציאות של "איש את אחיו חיים בלעו". רק מטורף מוחלט, חף לחלוטין מאחריות, היה עושה מעשה נואל כזה. ונתניהו, עם כל ביקורתי עליו, אינו בקטגוריה הזאת. רחוק מכך.

נתניהו אינו ראוי לשבח על שעשה את המובן מאליו. אבל שרים בממשלתו וח"כים בקואליציה שלו ראויים לגנאי על שקראו לו להפר את הפסיקה. כל עוד מדובר באספסוף הרשתות החברתיות, ניחא. אבל כשהאספסוף הזה הוא שרים בממשלה כמו הקרעי וח"כים כמו הגוטליב; כשאלה הם סוכני האנרכיה – הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

* החזיר את חובו – בוויכוח הציבורי על חזרתו של האסיר המשוחרר אריה דרעי לחיים הפוליטיים, אמרו התומכים בחזרתו שהוא ריצה את עונשו, החזיר את חובו לחברה ולכן אין לפגוע בחופש העיסוק שלו.

אכן, הוא ריצה את עונשו, ולכן הוא כבר לא ישב בכלא והיה אדם חופשי. האם זה הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית? האם הנהגת ציבור היא מקצוע ככל מקצוע? השופט דן כהן הורשע בלקיחת שוחד והפרת אמונים. גם הוא ריצה את עונשו והחזיר את חובו לחברה. האם יעלה על הדעת שהוא יחזור לכס השיפוט? האם מורה שהורשע בפדופיליה וריצה את עונשו, יכול לחזור למקצוע ההוראה? האם חופש העיסוק רלוונטי למקרים האלה?

אין מנהיגות בלי דוגמה אישית. מי שהורשע בעבירה פלילית אינו ראוי להנהגה ציבורית.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אותו מנהיג חוזר לסורו ושוב מורשע בפלילים.

* כי לא נאה – עוכר המשפטים יריב לוין: "מקום שבו השופט קובע מי נאה בעיניו להיות שר, על פי אמות מידה שהוא ממציא – זה דבר שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, דמוקרטיה זה לא". השופט לא קובע מי נאה בעיניו להיות שר, אלא קובע שעבריין סדרתי, שחילץ עסקת טיעון מפנקת במצג שווא של פרישה מהפוליטיקה ומפר את התחייבותו, אינו ראוי להיות שר.

אבל על פי הצעתו של לוין, השר קובע מי נאה בעיניו להיות שופט. ועל פי אמות המידה של ממשלת הדי-9, חוששני שעבר פלילי עלול להיות נקודת זכות למועמד לשיפוט.

* לא המחאה שלו – גדעון לוי יצא בחריפות נגד המחאה. טענתו נגדה – היא ציונית. שני דברים מעוררים את סלידתו. האחד הוא הנפת דגלי ישראל. השני הוא שאין בהפגנה דגלי אש"ף, הדגל שלו, דגל חורבנה של ישראל. בעיניו, הפגנה ציונית אינה יכולה להיות צודקת, כי ציונות היא אפרטהייד.

טוב מאוד. אילו היה חלק מן המחאה, הוא היה מכער אותה. אכן, זו מחאה ציונית. מחאה של פטריוטים ציונים הנאבקים על נשמתה של מדינתנו האחת והאהובה, מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית דמוקרטית. שונאי ישראל כמו גדעון לוי אינם יכולים למצוא במחאה את מקומם, ואין בה מקום לטיפוסים כאלה.

* אסור להם להיות מושפעים – אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור. ההפגנות צריכות להיעשות בכיכר העיר או מול הכנסת או משרדי הממשלה. כן, גם נבחר הציבור, גם אם אני מתנגד מאוד לדרכו ולמעשיו, זכאי לפרטיות. ובוודאי שמשפחתו זכאית לפרטיות. לא כל שכן – שכניו.

ההתעללות הממושכת בשכני מעון רוה"מ בבלפור (שאמנם הוא בית שרד, אך הוא בית המגורים של רוה"מ), בשכניו של בנט ברעננה, ובשכניו של מנדלבליט בפ"ת היו שערוריה. ואם ללכת שנים אחורה – כך גם ההפגנות הממושכות של מתנגדי אוסלו ליד בית הרב עובדיה, בימים שאשתו מרגלית שכבה על ערש דווי.

אמש נערכה הפגנה ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הפגנה זאת חמורה שבעתיים, כיוון שאין מקום להפגנות גם מול בית המשפט. בניגוד לנבחרי ציבור, שתפקידם להקשיב לציבור ולכן חובתו וזכותו של הציבור להשמיע את קולו באוזניהם – אסור לשופטים להיות מושפעים מן הציבור ואל לציבור לנסות להשפיע על השופטים. זו הפגנה חמורה מאוד.

* הפרת אמונים – חובתו של שר לקדם את התחום שעליו הוא מפקד. אם אינו עושה כן, הוא מפר אמונים.

חובתו של שר התיירות לקדם את התיירות בישראל. בין השאר – את המלונאות. אי אפשר לקדם את התיירות והמלונאות ללא עבודה משותפת עם המלונות. אבל חיים כץ מסרב לשתף פעולה עם המלונאים, אלא אם כן יתפטר נשיא התאחדות המלונות ניסנקורן מתפקידו. זאת, ללא כל הקשר מקצועי וציבורי. כץ קשקש משהו על חוסר אמון, אבל ברור שהסיבה היא שניסנקורן כיו"ר ועדת הכנסת תמך בהסרת חסינותו.

מעשה זה, שהוא הפרת אמונים מובהקת, מעיד שהאיש אינו ראוי להיות שר בממשלה. יתר על כן, הוא אינו ראוי לתפקיד בהיותו עבריין מורשע. בדומה לדרעי, גם הוא הורשע בעסקת טיעון וקיבל מאסר על תנאי.

בניגוד לכץ, התנהגותו של ניסנקורן אצילית. עקרונית, נכון היה שיסרב להתפטר ושההתאחדות כולה תתייצב לצדו. אבל הוא התפטר, כדי שלא לפגוע בהתאחדות, עקב התנהגותו הביריונית של השר. בנורמות של ראש הממשלה שהצעיד אותנו לחמש מערכות בחירות מיותרים בשל דבקותו בכל מחיר בתפקיד והתנהגותו של דרעי – האצילות של ניסנקורן נראית כמו נתלשה מזמן אחר וממקום אחר.

* לא לראיין אותה – כל אימת שח"כ גוטליב עולה לשידור, הוא מתחילה להתפרע, לצווח, להתלהם. היא לא נותנת למראיינים לפתוח את הפה. הם אינם יכולים לשאול שאלות שממילא היא אינה עונה עליהן. אז לשם מה מעלים אותה לשידור? לא צריך לראיין אותה.

* גיס חמישי – גם כשאוקראינה נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום במובן הכי מוחשי של המושג, מבין זלנסקי שהשחיתות השלטונית היא אויב ובשעת מלחמה היא גיס חמישי, והוא מדיח מושחתים מתפקידיהם.

מנהיגות מעוררת קנאה.

* מיקי זוהר רומס את שבת המלכה – הניסיון החשוב והמעניין ביותר ליצור אמנה משותפת לחילונים ודתיים, או ליתר דיוק לרצף החילוני-דתי בישראל, היה אמנת גביזון-מדן. הנושא המהותי ביותר היה ההסכמה על השבת. אגב, בדיוק לאותה הסכמה הגיעו גם קבוצות אחרות של שיח חילוני דתי שבחנו את האפשרות לחיים משותפים.

נקודת המוצא הייתה שהשבת אינה עניין של הדתיים, אלא של עם ישראל כולו. ולכן אין כאן משחק סכום אפס, שבו הדתיים חותרים ל-100% והחילונים חותרים ל-0% ונתפשר איפשהו. יש כאן דיון של יהודים שהשבת יקרה להם, שמבינים שהיא בשום אופן אינה יום ז' בשבוע אלא יום ייחודי ומיוחד ולכן הפרהסיה של השבת לא תהיה פרהסיה של יום חול.

ההסכמה הייתה שאין מקום למסחר, לתעשיה וכד' בשבת ולכן ראוי לצמצמם ככל הניתן, אך יש מקום לשבת של תרבות, של נופש, של ספורט, שתעניק עונג שבת לכל אחד מאתנו, איש איש בדרכו. ולכן, ההסכמה הייתה שראוי להרחיב את התרבות בשבת, כי זו מהותה. כן, הופעות, מוזיאונים וכד' ראויים להיות פתוחים בשבת; השבת ראויה להם. מי שהשבת חשובה לו באמת, מבין שהפתרון אינו שהדתיים יהיו בשבת בבית הכנסת והחילונים סתם לא יעבדו, אלא ש"בית הכנסת" שלהם היא גם ללכת להופעה, להצגה, למוזיאון, לשמורת טבע, לסרט. זו העגלה היהודית המלאה שלהם.

שר התרבות והספורט הקודם, חילי טרופר, דתי לאומי אמתי, בנו הרב ד"ר דניאל טרופר, מייסד תנועת "גשר", קידם את השבת המשמעותית בחברה הישראלית, במיזם "שבת ישראלית", שבו נפתחו בשישי-שבתות מוזיאונים ואתרי מורשת בפריפריה, ללא עלות או בסבסוד משמעותי. בכך הוא חיזק את השבת בישראל, את כבודה של השבת, כיאה ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

מיקי זוהר רק נכנס לתפקידו וכבר רומס ברגל גסה את השבת בפריפריה, בכך שהוא מבטל את המיזם הזה. מיקי זוהר פוגע בשבת המלכה. מיקי זוהר פוגע בזהותה היהודית של החברה הישראלית. 

* מי אוהב את השבת-ישראלית – בזכות מיזם "שבת ישראלית", דתיים יכולים לבקר בשבתות במוזיאונים ואתרי מורשת, כיוון שלא ניגבה בהם תשלום. עניים יכולים לבקר במוזיאונים, שבשישי-שבתות הכניסה אליהם ללא תשלום. לחילונים יש הזדמנות לשבת משמעותית ותרבותית, להבדיל משבת של שופינג.

אבל זה לא מעניין את מיקי זוהר. הוא רואה את יריב לוין ושלמה קרעי דוהרים על הדי-9 והורסים בכיף, וגם הוא רוצה. ממשלת הדי-9.

* הגורם לחנינה – לזכותו של מיקי זוהר ייאמר, שהוא לא התחפר בהחלטתו המחפירה, אלא לחץ על הבלם וביטל אותה.

לגנותו ייאמר, שאין בו היושרה להודות שטעה וחזר בו, והוא מספר ש"לא הבינו אותו נכון".

סוף טוב, אך לא הכל טוב. תהליך קבלת ההחלטות, אם בכלל ניתן לכנות זאת כך, מבהיל. שוב הוכח ששרי ממשלת הדי-9 פועלים מתוך אמוק של הרס, רמיסה ודריסה.

אולי מה שהציל את המיזם הנפלא "שבת ישראלית" מגזר דין המוות, היה שהתברר לזוהר שהמיזם לא החל תחת ממשלת השינוי, אלא תחת ממשלתו הקודמת של נתניהו, שגם בה כיהן חילי טרופר כשר התרבות והספורט. אולי זו הסיבה לחנינה.

* אקט אנטי תרבותי – הקריאה של קומץ פנאטים להחרים את המוסיקאי אליאב זוהר, בנו של השר מיקי זוהר, היא אנטי תרבותית.

אני מתנגד לכל חרם על אנשי תרבות (חוץ מרוג'ר ווטרס שחרם אנטישמי – אומנותו), גם כאלה שאני מתעב את דעותיהם הפוליטיות. קל וחומר במקרה זה, שבו אין המדובר בחרם על האמן בשל עמדתו, אלא בשל העמדות של אביו.

* בדרכי נועם – הקלף המנצח של תומכי הצעת החוק האוסרת הכנסת חמץ לבתי החולים, הוא הטענה שחולים דתיים לא יוכלו להתאשפז בפסח, כי האיסור אינו רק לאכול חמץ, אלא "לא ייראה חמץ … בכל גבוליך". כלומר, מדובר כאן במאבק על זכויות האדם; על זכותם של אוכלי כשר לטיפול רפואי.

אלא שיש בעיה בטענה הזאת. יש מיליוני יהודים השומרים על כשרות, ובהם המוני חרדים, בארה"ב ובאירופה. האם הם אינם מתאשפזים בפסח? הרי בבתי החולים נראה חמץ בפסח. אם חרדי בברוקלין לוקה בלבו בסדר פסח, האמבולנס יוזמן אליו רק בצאת יום טוב שני של גלויות שאחרי שביעי של פסח? כמובן שלא.

התשובה על כך, מן הסתם, היא שזה לא אותו הדבר. כאן אנו במדינה יהודית, ולכן הציפיה שונה. אכן, ניכרים דברי אמת. כלומר, הדיון אינו שיח זכויות, כי אם יהודי דתי יכול להתאשפז במקום שבו אוכלים חמץ בפסח בארה"ב, הוא יכול לעשות זאת גם בישראל. זה שיח של זהות. זה דיון על פניה של הפרהסיה הציבורי בישראל בפסח. זה כבר דיון אחר, ואם אנו דנים בו, מן הראוי לא להתכסות בטיעון הדמגוגי על הפגיעה בזכותו של היהודי הדתי כפרט. להיפך, בשיח הזכויות ידם של מתנגדי הצעת החוק על העליונה, כי איסור הכנסת חמץ פוגע בזכויותיהם של בני המיעוטים הלא יהודיים בישראל ושל יהודים שאוכלים חמץ בפסח.

הדיון המעניין באמת, הוא הדיון הזהותי. איני אוכל חמץ בפסח, בביתנו אין אוכלים חמץ בפסח (אך איננו זורקים את החמץ מביתנו בימי החג) ובחדר האוכל של קיבוצי אין חמץ בפסח. ואיני אוהב חמץ בפרהסיה הישראלית בפסח.

בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בפסח. מי שנפשו חשקה בפיתה או בלחם, נסע לקנות בכפר ערבי, או קנה פיתות לפני החג והקפיא אותן. היום, כידוע, הפרהסיה שטופה בחמץ. אני מבכר לאין ערוך את המצב שהיה בילדותי. אין ספק שבנושא הזה הסטטוס-קוו כורסם מאוד לצד החילוני.

איני יודע איך קרתה השחיקה הזאת, אך אני יודע שבילדותי טרם נחקק חוק החמץ ואילו היום הוא תקף כבר עשרות שנים. חוק החמץ לכל הפחות לא מנע את השינוי שנוצר ולהערכתי הוא רק דירבן אותו.

דווקא כמי שרוצה יותר יהדות במדינה, אני רוצה פחות חקיקה וכפיה ויותר חינוך והסברה. החקיקה הדתית יוצרת ריאקציה ומרחיקה את היהודים מן היהדות והכפיה משניאה את היהדות על היהודים.

נחזור לחמץ בבתי החולים. המטבחים בבתי החולים, כמו בכל מוסדות הציבור, צריכים להיות כשרים, והם אכן כאלה. כלומר הדיון הוא על האוכל שאנשים מביאים מביתם. האם הדת היהודית, המסורת היהודית, מורשת ישראל יהיו נשכרים אם שוטרים או מאבטחים יחטטו לחולים ולאורחיהם בתיקים כדי לחפש בהם חמץ? דומני שהתשובה ברורה.

אולם אם הנהלות בתי החולים יציבו שלטים גדולים וברורים, המבקשים מן האורחים לכבד את שומרי הכשרות ולהימנע מהכנסת חמץ לבית החולים, אני מאמין שהרוב הגדול של האנשים יכבדו זאת.

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

* מלחמת מאסף חרד"לית – בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית בגליל העליון. אחת התכניות שלנו, משותפת עם "המדרשה" ב"אורנים", הייתה "ניגון נשים"; בית מדרש לנשים, שהשתתפו בו נשים דתיות וחילוניות והמנחות שלו היו – אחת דתיה והשניה חילונית. המלווה של התכנית מטעם "המדרשה" הייתה דבורה עברון. כך זכיתי להכיר את דבורה – דתיה אורתודוקסית, פמיניסטית, תלמידת חכמים, גדולה בתורה, אכפתיניקית ומסורה. מנהיגה.

לאורך השנים זכיתי לשמוע שיעורים והרצאות שלה ולא אחת הזמנתי אותה להופיע בפני פורומים שונים. דבורה פעילה מאוד בפורומים של לימוד תורה ושל העצמת נשים. פעילותה החינוכית והתרבותית הענפה אינה מסתגרת בדל"ת אמות של אורתודוקסיה, אלא בקרב דתיים וחילונים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. בקרב מכינות קדם צבאיות ובעיקר של בנות דתיות הבוחרות להתגייס לצה"ל.

בינתיים הוסמכה דבורה לרבנות, במחזור הראשון של תכנית רבנות ישראלית של מכון הרטמן בשיתוף עם "המדרשה" ב"אורנים". היא לא מגדירה עצמה "רב" או "רבה" אלא "רבנית", אף שלרוב התואר הזה שמור לאשתו של רב.

בערב-שבת האחרון התפרסמה בעיתון "בשבע" כתבה נגד הפמיניזם הדתי בכלל, נגד הצטרפות נשים לעולם ההלכה והרבנות בפרט, ובעיקר – נגד דבורה. הייתה זו כתבה ארסית, שכל כולה לשון הרע, שנאה והסתה.

הפשקוויל עורר תגובה רבתי של מאות מתלמידותיה ותלמידיה ומעמיתיה בעשרות שנות פועלה, שהעלו על נס את דבורה, את אישיותה ואת מפעל חייה.

הנה ציטוטים אחדים: "מודה לך הרבנית דבורה עברון על התורה של חסד שאת מפיצה בעולם במסירות.

על התלמידות-הרבֵּה שהעמדת וממשיכה להעמיד.

על הרגישות כלפי כל אדם שנברא בצלם.

על אהבת התורה…

ועל הזכות לעמוד לצדך ולצד חברות רבות שכל עניינן ללמוד וללמד לשמור ולעשות …

שהקב"ה ימשיך להאיר פניו אליך. חזקי ואמצי, אל תגורי מפני איש!"

"מאמר ההכפשות נגד לומדות התורה בעיתון 'בשבע' בא לקלל ויצא מברך.

לא פעם אחת אלא פעמיים. לא בגלל הטעויות שבו אלא בזכות האמת שבו.

ראשית, כי יש בו סקירה של פעילותה המרשימה של מו"ר הרבנית דבורה עברון. אמנם, מתוך רצון מעט אובססיבי להתנגח בפועלה, אבל באופן שממחיש עד כמה היא עסוקה בעשייה ענפה למען עם ישראל. אשרינו שזכינו ללמוד מתורתה וללכת לאורן של מורות דרך והלכה כמוה".

"אשרינו שזכינו ויש לנו בדורנו רבניות צדיקות מאירות פנים ואנושיות כמו הרבנית דבורה עברון.

אישית אני לומד מהרבנית עברון – לא לשתוק כאשר יש עוול המתרחש.

לומד ממנה איך לקרב אנשים ואיך לקדש שם שמים בעולם מורכב.

שולח לה ולכל משפחתה חיזוקים לאור ההתקפה הארסית שעברה בגיליון 'בשבע' האחרון,

שלצערי לא טרח ולו לרגע לעצור ולבדוק מיהי הרבנית עברון ועד כמה היא תלמידת חכם המדקדקת מצווה קלה כבחמורה.

אשרינו שיש לנו גדולות דור כמו הרבנית עברון".

ועוד ועוד. הפשקוויל מזעזע, אבל אני אופטימי. בעיניי, הוא מעיד על מלחמת מאסף של החרד"לים נגד מגמות עומק בציונות הדתית (איני מתכוון למפלגה שהשתלטה על המותג), ובראשן המהפכה הפמיניסטית המתרחשת במגזר הזה. ככל שהם מבינים שהמהפכה הזאת צולחת, הם מגבירים את הווליום של התנגדותם. הם לא יצליחו להלך אימים על דבורה ושכמותה, שדרכה תהיה לדרך המלך של הציונות הדתית בישראל.

          * ביד הלשון

הליכתיות – אני חבר במנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ ואנו עוסקים כעת בפרוגרמה של היישוב. וכך למדתי מילה חדשה – הליכתיות.

הליכתיות היא מושג מתחום הקיימות והתכנון העירוני והאזורי. היא מבטאת את מידת הנוחות ובטיחות ההליכה באזור מסוים, בעבור הולכי רגל. להליכתיות השלכות בריאותיות, בטיחותיות, חברתיות, כלכליות וסביבתיות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.1.23

* נשק יום הדין – תהיה זו החמצה גדולה, אם הוויכוח על ה"מהפכה המשפטית" יהיה ויכוח בעד או נגד ביקורת שיפוטית על החקיקה ובעד או נגד פסקת התגברות. כי אין בהכרח סתירה ביניהן. לטעמי, יש מקום לשתיהן.

אסור לוותר בשום אופן על הביקורת השיפוטית על החקיקה. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה. הביקורת השיפוטית נועדה להגן על הפרט ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. היא נועדה להבטיח שהשלטון לא יוכל לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

אבל יש חשיבות רבה גם ליכולת של הכנסת להתגבר על ביטול חוק. היכולת הזאת נועדה למנוע את עריצות המיעוט – למנוע מצב שבו רצון הרוב, שאף הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יישלל. אמנם יש להגן על זכויות האזרח והמיעוט מפני דורסנות הרוב, אך מי אמר שתמיד בית המשפט ינטה לצד האזרח והמיעוט? הרי היוצרות מתהפכים לעתים. בארה"ב בית המשפט העליון הגן על העבדות ועל האפרטהייד, ודווקא הרשות המחוקקת היא שהגנה על זכויות האדם בחקיקה ששחררה את השחורים. זה עלול להיות גם כאן. לא מן הנמנע, שבעתיד השופטים יהיו סופר-שמרנים ודווקא הכנסת תהיה מתקדמת ופתוחה יותר (לכן, הסכנה העיקרית במהפכה של לוין היא הניסיון להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים).

הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ההדדיים בין הרשויות הם הערובה הטובה ביותר לזכויות האדם והאזרח ולהגנה על הדמוקרטיה. קיומם זה לצד זה של ביקורת שיפוטית על החקיקה ושל יכולת התגברות של הכנסת, היא האיזון הנכון, ואשתמש במפורש במילה הגסה – הסָביר והמידתי, בין עוצמת הרשויות.

הדרך לכך היא בחוק יסוד חקיקה, שייבנה בהסכמה בין נציגי שלוש הרשויות, שיסדיר את האיזונים והבלמים ביניהן. למשל, הוא יגדיר באילו נושאים רשאי בית המשפט להתערב בחקיקה ובאילו נושאים אל לו להתערב. יש להגדיר שהתערבות בחקיקה היא אך ורק במקרה של פגיעה משמעותית וודאית בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. וכשמדובר בחוקי יסוד, הפגיעה צריכה להיות חמורה ביותר, כדי להצדיק התערבות. יש להגדיר את ההרכב והרוב הנדרשים לביטול חוק – לפחות 9 שופטים וברוב של 2/3. כדי לבטל חוק יסוד יש צורך בהרכב של כלל השופטים וגם אז ברוב של 2/3.

כדי להתגבר על החקיקה, יש צורך ברוב מיוחד. לדעתי נכון שיהיה זה רוב של 75 ח"כים, אך לבטח לא פחות מ-70. חוק התגברות של 61 ח"כים, פירושו התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי של כל קואליציה ופירוש הדבר ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה.

אך מעבר לאיזונים והבלמים שבחוק, נדרשת משתי הרשויות אחריות וזהירות. ושוב, מדובר במידתיות ובסבירות. על בית המשפט לפעול במידתיות בביקורת על החקיקה ולקחת על עצמו את מגבלת הסבירות. וכך גם הכנסת, בבואה להתגבר על פסיקת בג"ץ. על בית המשפט העליון לדעת שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין ויש לנהוג בו במסורה. על הכנסת להבין שהתגברות על פסיקת בג"ץ היא נשק היום הדין ויש להיזהר מאוד בשימוש בו.

בית המשפט העליון, למרבה הצער, לא תמיד הקפיד על ריסון עצמי, על חובת הזהירות ועל מבחן הסבירות והמידתיות בפסיקותיו. על אחת כמה וכמה – המערכת הפוליטית. בוודאי הממשלה הנוכחית, שחבריה נכנסו לתפקיד אחוזי אמוק מהפכני והרסני ורצון להרוס כל מבנה ממלכתי.

מסלול ההתנגשות שאנו צועדים בו מסכן את עתידה של החברה הישראלית. מה שחסר היום יותר מכל הוא מבוגר אחראי שיעצור את הדהרה הזאת.

* בג"ץ "קול העם" כמקרה בוחן – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה.

ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא הייתה ולא נבראה.

בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

האם החלטה כזו תוכל להתקבל אחרי המהפכה המשפטית שמוביל יריב לוין? הדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הביקורת השיפוטית על הכנסת, אך תכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל, שריה והדרג המנהלי במשרדיה. את היכולת הזאת שולל לוין באמצעות ביטול עילת הסבירות. בתצהיר של תכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת". משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. כעת, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. השופט אגרנט הסתמך על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. ולכן, פסק אגרנט, "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה".  

המילה "סבירות" לא נכתבה בפסק הדין, יתכן שטרם הומצאה. אבל כאשר לוין מדבר על ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון בדיוק לכך. כיוון שלא היה חוק מפורש השולל משר הפנים את הזכות לסגור עיתון, אסור היה לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו של השר, שמעצם היותו שר מבטא את "רצון הרוב", שהיא הדמוקרטיה. אבל בג"ץ, ארבעים שנה לפני "המהפכה החוקתית", לקח על עצמו באומץ להיות ראש גדול, ולפסוק פסק דין האוסר על השר ועל הממשלה לפגוע בזכות יסוד אזרחית. את היכולת הזאת להגן על האזרח ולהגן על הדמוקרטיה, יריב לוין מנסה לשלול מן הרשות השופטת.

ביטול עילת הסבירות מסוכן אף יותר מפיסקת ההתגברות האוטומטית.

* מיקרוקוסמוס של עריצות הרוב – בעבר, נמתחה ביקורת מוצדקת על הוועדה לבחירת שופטים, שהרוב האוטומטי של השופטים ונציגי לשכת עורכי הדין, שברוב המקרים היו מקשה אחת, קובע מי יהיו השופטים ולפוליטיקאים אין השפעה. חוק שיזם גדעון סער פתר את הבעיה – שופטי העליון ייבחרו ברוב של לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. כך, אף צד לא יוכל להשתלט, לא תהיה שליטה של הרוב, יתנהל מו"מ והשופטים יבחרו בהסכמה.

ברפורמה של לוין, יהיה בוועדה רוב מוחלט של הפוליטיקאים, נציגי השלטון. ולכן הוא ביטל את הדרישה לרוב מיוחד של מעל 2/3. כך, לא יהיה צורך בהידברות. הרוב הפוליטי ירמוס את עמדת המיעוט. הוועדה למינוי שופטים תהיה מיקרוקוסמוס של שיטת המשטר החדש – עריצות הרוב.

* דברים נכוחים וצודקים – נאומה של הנשיאה חיות היה חשוב, דבריה נכוחים וצודקים. היא היטיבה לתאר את מהות המתקפה על מדינת החוק ועל ההרס המתוכנן של המשפט בישראל. עם זאת, היא שגתה בכך שלא הציגה חלופות כמו פסקת התגברות ברוב סביר ופתרונות מסוג זה, שעשויים להיות פתח להידברות.

תגובתו של יריב לוין הייתה בריונית, מתלהמת ומסיתה, והיא הוכיחה את צדקת דבריה של חיות על מהות המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית.

* חמישים השנים הראשונות – בתגובתו לנאומה של אסתר חיות, היתמם נתניהו בשאלה האם ישראל לא הייתה דמוקרטיה בחמישים השנים הראשונות. זה חלק מהאתוס השקרי, לפיו המהפכה המשטרית משיבה על כנו את הסדר שהיה כאן עד 1992.

האם בחמישים השנים הראשונות הממשלה בחרה את השופטים? ההיפך הוא הנכון. הקואליציה והאופוזיציה החליטו יחדיו על מבנה מצוין, שהעיקרון שהנחה אותם בעיצובו הוא שתמיד תמיד הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה, כדי להבטיח שבית המשפט יהיה עצמאי ובלתי תלוי. רק לפני שנים אחדות התקבל תיקון של גדעון סער המחייב רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה בבחירת השופטים לעליון, ובכך חייב בחירה בהסכמה של השופטים והפוליטיקאים.

האם בחמישים השנים הראשונות לא הייתה עילת סבירות? קשקוש. הרבה לפני שהומצאה המילה הזאת, בית המשפט העליון פסק פסיקות על פי עילת הסבירות והמידתיות. זו מהות היותו של בית המשפט העליון – בית המשפט הגבוה לצדק. לצדק, כלומר לא רובוטים של החוק הכתוב. וכאלו היו הפסיקות ההיסטוריות הגדולות של בית המשפט מיום הקמתו.

הנה דוגמה לציטוט מפסק הדין המכונן בג"ץ "קול העם" (1953), שאותו כתב שמעון אגרנט. המילה "עילת הסבירות" אינה מופיעה בו. אך את כל האמור כאן ניתן לתמצת בשתי מילים: סבירות ומידתיות. "השימוש בסמכות… הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דווקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום 'קרובה לוודאי', רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העיתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי".

מה זה, אם לא סבירות ומידתיות? מה זה "רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם", אם לא עילת הסבירות? וכך כמעט בכל פסק דין של בג"ץ מאז קום המדינה. נתניהו מכיר את ההיסטוריה ומטעה את הציבור ביודעין. הרי עד שהיה לו אינטרס אישי לפגוע במערכת המשפט, הוא התגאה בכך שהוא, כראש הממשלה, מגן מערכת המשפט. והרי הוא לא היה ראש הממשלה לפני 1992.

* מערכת משפט חזקה ועצמאית – כה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא ב-23 בפברואר 2012: "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את הקיום של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אבל אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה! בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל; ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת, מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל – אנחנו נוריד אותו".

דבריו אלה של נתניהו אינם אמורים להפתיע. הרי האיש התחנך על ברכי תורתם של ז'בוטינסקי ובגין. הלא בית הגידול האידיאולוגי שלו הוא אותו בית גידול של בני בגין, דן מרידור ולימור לבנת, ואין סיבה שיראה את הדברים אחרת מהם.

מה גרם לד"ר נתניהו של הדברים הנפלאים האלה, שירת הדמוקרטיה הליברלית, להפוך למיסטר ביבי המוביל הפיכה משטרית שנועדה להחליש את מערכת המשפט, לבטל את עצמאותה ולהכפיפה לשלטון?

רק דבר אחד. העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ומאז, הוא אובססיבי באינטרס אישי להתנכל למדינת החוק ולמערכת המשפט, מתוך שאיפת נקם ורצון להביא להפסקת משפטו או להלך אימים על שופטיו.

* תפקידו של הנשיא – לנשיא המדינה יצחק הרצוג תפקיד משמעותי בעת הזאת. עליו לעשות כל מאמץ להוביל מהלך הידברות בין הרשויות, שמטרתו לגבש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט – בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה ההיתכנות של המהלך, אבל חובתו לעשות כל מאמץ ולהטיל את מלוא כובד משקלו, ניסיונו ותבונתו, כדי להגיע לכך. לשם כך, אסור לו לבצע מהלכים או לומר אמירות שיפגעו באמינותו כמתווך.

הקריאה של עו"ד אליעד שרגא שהרצוג יכריז על נתניהו כבלתי כשיר, לא רק שתכשיל כל יכולת תיווך והיא לא רק הזויה – היא מסוכנת ופוגעת בדמוקרטיה. הכרזה כזאת, שבועות ספורים אחרי שנתניהו קיבל, למרבה הצער, את אמונם של רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות, עלולה להוביל למלחמת אחים.

גם הקריאות להרצוג לא לחתום על חוקי הכנסת, צעד שמעולם לא ננקט בידי נשיא כלשהו, חמורות מאוד. נשיא שמסרב לחתום על חוק שהכנסת חוקקה – מן הראוי שיתפטר. ההתפטרות תהדהד כמחאה חזקה. אבל להשתמש בסמכות הפורמלית, הטקסית, כדי לסכל חוק שהכנסת קיבלה? הרי ברור שאחרי צעד כזה יבוטל מוסד הנשיאות.

ההפגנה ליד בית הנשיא וקריאות הבוז כשהושמע שמו בהפגנה בת"א, לא רק מכוערות, אלא פוגעות במאבק נגד המהפכה המשטרית ומשחקות לידי מחולליה.

* השלב הבא של המהפכה – אחרי שתחוקק פסגת ההתגברות האוטומטית, המעניקה לרוב האוטומטי של כל קואליציה אפשרות להתגבר על פסילת חוקים בלתי חוקתיים בידי בג"ץ, צפוי הגל הבא של המהפכה המשטרית – חקיקת חוקים שדינן פסילה בידי בג"ץ.

עם החוקים הללו עלול להימנות ביטול עברות מרמה והפרת אמונים – הבטחת הבחירות של סמוטריץ', שתהפוך את השחיתות השלטונית להליך חוקי ותבטל את הסעיפים עליהם נדון נתניהו.

ברוח זו, אולי יחוקק חוק דרעי 2 – הוצאת הדיבר "לא תגנוב" מעשרת הדיברות.

* עולם ישן עדי היסוד נחרימה – מה משעשע יותר, שהמהפכן מגדיר עצמו "שמרן", או שהוא מקשר את המהפכה שלו עם… בגין, המייצג את הקוטב ההופכי לתכניתו?

* לא לעולם חוסן – יבוא יום שבו המטוטלת הפוליטית תתהפך. אולי השלטון הנוכחי יקרוס לתוך שקריו.

ומה יקרה אז? האם השלטון שיקום ישקם את הרשות השופטת ויקים אותה מחורבותיה? האם הוא ייצור מחדש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים?

ראשי האופוזיציה מבטיחים שינהגו כך. עם זאת, קשה מאוד לשלטון לוותר מרצון על כוח שבידיו. לא מן הנמנע ששלטון חדש, שיעלה אף הוא שיכור כוח ותאב נקמה, ימסמס את הבטחותיו ויהנה מהצעצוע שיירש מנתניהו – שלטון ללא מיצרים.

או אז, מחוללי המהפכה המשטרית יהיו לקורבנותיה.

לא לעולם חוסן!

הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש.

* לא לשרת – כשהם אומרים "באנו למשול, לא להתנצל", כוונתם היא – באנו לשלוט, לא לשרת.

* חד גדיא – ההתנגדות העזה בשמאל, במרכז ובימין הממלכתי לצעדי הממשלה, אינה רק לעצם המהפכה, אלא גם לברוטליות, לגסות, להתנהלות כפיל בחנות חרסינה, לחוסר ההתחשבות בקולות אחרים, וביכולת לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם יכולים. כי הם השליטים והכל מותר להם. ולא פחות מכך, לקצף על השפתיים, ההתלהמות והשנאה והשמחה לאיד בקרב תומכי השלטון בקרב הציבור הרחב.

אני שותף לתחושה הזאת. והיא מוכרת לי. כך חשתי גם כשממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל חיינו הציוני. כך חשו המתנגדים להסכמי אוסלו. ובעיקר, כך חשו המתנגדים לעקירת גוש קטיף. גם בהתנתקות הממשלה נהגה בכוחנות, ללא מיצרים, בניסיון לרמוס את היריב ולמנוע את מחאתו. כי מותר לה. היא השלטון. היא הרוב.

אנשי השמאל שחשים היום נפגעים ונרדפים – מן הראוי שיבינו שכך בדיוק חשו יריביהם בגין התנהגותם בדוגמאות שנתתי. ויתכן מאוד שאילו אז השלטון לא היה נוהג כך, גם היום השלטון לא היה נוהג כך. והחשש הוא שכאשר יתחלף השלטון, השלטון החדש ינהג שוב באותה דרך. זה החד-גדיא של ילד מוכה שהופך לאבא מכה וחוזר חלילה. זו הדרך להידרדר לקרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי. ואז ממש לא תהיה חשיבות לשאלה "מי התחיל".

טוב יעשו אנשי השמאל, אם יפנימו את הפגיעה שהם פגעו ויכו על חטא. זו עשויה להיות תרומה חשובה למיתון השיח המתלהם.

את מקום הכוחנות והדורסנות והרצון של שלטון להשתמש ברוב שבידיו כדי להתעלם ממחצית העם, יש להחליף במערכת של הידברות מתוך כוונה להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן בנושאים רבים ככל האפשר. גם הסכמות רחבות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* הגיע שר חדש – ב-2003 מינתה ממשלת ישראל, על פי המלצת שרת החינוך לימור לבנת, את ועדת דוברת לביצוע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית. הוועדה מנתה 18 איש, מטובי המומחים, ועוד כמאה אנשים בוועדות בחינה של נושאים שונים. הייתה זו העבודה המקיפה ביותר בתחום החינוך בכל שנות המדינה.

על חלקים מן המסקנות נעשה פיילוט בכשלושים רשויות בכל רחבי הארץ. המועצה האזורית גולן נמנתה עמהם. ניהלתי אז את מתנ"ס הגולן והייתי מעורב מאוד ביישום החלקים הנוגעים לחינוך הבלתי פורמלי. בין ההמלצות היה מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים ובהם יערך יום חינוך מלא, שחלקו השני הוא העשרה וחינוך חברתי קהילתי. המתנ"ס הוביל, יחד עם בתי הספר, את החלק השני ביום החינוך. וביום שישי, נערכה תכנית ממומנת של חינוך חברתי קהילתי, "שישי חופשי". המתנ"ס הוביל את התכנית הזאת. היא בוצעה ביישובים עצמם עם אירועי שיא של מספר יישובים אחת לחודש.

ממשלה הלכה, ממשלה באה ולמשרד החינוך הגיעה שרה חדשה, יולי תמיר. היא נכנסה לתפקידה מלאה במוטיבציה להוכיח שבאה לשכונה שרה חדשה וכל מה שמזוהה עם קודמתה – יחוסל. מסקנות ועדת דוברת ייגנזו ולא ימומשו. למה? האמת היא שהייתה לכך סיבה אחת בלבד. הוועדה הוקמה ביוזמת לימור לבנת.

פנינו לשרה בבקשה, ממש בתחינה – תני לפחות להשלים את הפיילוט בשלושים הרשויות. הרי כבר התחלנו לממש את הפיילוט. נמשיך אותו ובטוח יש מה ללמוד ממנו. אולי יהיה משהו טוב ומוצלח שתרצי לקיים אותו? אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה. אולי היא אפילו פחדה שהפיילוט יצליח, חלילה.

כך קורה פעמים רבות במשרדים שונים, ובעיקר דווקא במשרד החינוך, המחייב תכניות לטווח ארוך.

כעת נכנס השר קיש, שאין לו שום מושג בחינוך ושום ניסיון בחינוך ועוד בטרם התיישב על כיסאו ביטל בהבל פיו את הרפורמה בבגרויות שהובילה יפעת שאשא ביטון, ושאף היא נבנתה בידי צוותי מומחים מתוך דיון מקצועי. הוא יכול היה להכריז על בדיקה מחודשת של התכנית. אך לא. הוא הכריז על ביטול. למה? כי זו תכנית של הממשלה הקודמת. כמו פיל בחנות חרסינה.

זו פגיעה של ממש בחינוך.

* מהלך אימים – התגוללותו המתלהמת של סמוטריץ' ברא"ל כוכבי, לא נועדה לאוזניו אלא לאוזני הרצי הלוי. הדברים נועדו להלך אימים על הלוי, שיבין שתפקידו להיות חניך תורן שעושה קולות של שטיח.

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא לא קרא לעצור את כוכבי בגין בגידה ולאזוק אותו.

* אגדת המחיר שבגין שילם – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977". בגין נשא הן באופוזיציה והן בשלטון את דגל ה"סיביל סרבנס", השירות הציבורי הממלא בנאמנות ובמקצועיות את דרכה של הממשלה הנבחרת ולכן נמנע מלהזיז ממקומה את הפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי, שירש משלטון המערך. האגדה הביביסטית מספרת על המחיר הכבד שבגין שילם על כך. האידיאולוג של הביביזם ארז תדמור כתב על כך מניפסט שלם, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".

איזה מחיר בגין שילם על החלטתו? מה הוא רצה להעביר ולא הצליח? את הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני? את מלחמת לבנון הראשונה? את חוק הגולן? את הפצצת הכור העיראקי? את המהפך הכלכלי? את מיזם שיקום השכונות?

אפשר לתמוך בהחלטותיו של בגין או להתנגד להן או לחלקן, אבל אי אפשר להכחיש שבגין היה ראש ממשלה, שחולל מהלכים היסטוריים גדולים ומשני מציאות. האם החלטותיו לא התקיימו? האם הדרג המקצועי סיכל אותן? האם המנגנון הממשלתי לא מימש אותן?

אותם משרתי ציבור שהשקיעו את כל אונם ומרצם בהקמת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, נאלצו לעסוק בפירוק ועקירה של היישובים. הם לא ביצעו את ההחלטה? בקרב בכירי מערכת המודיעין הישראלי הייתה התנגדות כמעט גורפת להפצצת הכור העיראקי. בגין היה נחוש לקבל את ההחלטה על ההפצצה. היא לא בוצעה?

האגדה הזאת נועדה לתרץ בשם "המשילות" מינוי מקורבים, עסקני מפלגה ואומרי-הן ללא קשר לכישוריהם ולהתאמתם.    

* איכות השלטון – ב-1990הפגנתי עם אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון. זה היה נגד התרגיל המסריח של פרס.

מאז ועד היום הוא עקבי. נאבק נגד השחיתות ובעד טוהר המידות, ועומד מול כל שלטון, מכל צד, ונאבק נגד כל צעד של שחיתות שלטונית.

* לבי עם המפגינים – לא השתתפתי אמש בהפגנה נגד המהפכה המשטרית, על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה.

למה, בעצם? יש לכך סיבות טכניות, כמו עומס, זמן, פניות, הצורך להשכים לפנות בוקר לעבודתי במטע וכד'. אבל האמת היא שלמרות שהסיבות הללו נכונות, הן בעיקר תירוצים. הרי ברור שאילו הייתה סכנה לגולן הייתי מתפנה להפגנה. ושאם הייתי שלם לחלוטין עם ההפגנה הנוכחית, הייתי מתגבר על הקשיים ונוסע.

הסיבה להימנעותי, היא חששי שההפגנה לא תהיה לרוחי, ושאצטער על שהייתי חלק מדברים שאני מתנגד להם. למשל, שבניגוד לכוונת מארגני ההפגנה ורצונם של רוב המפגינים, בתום ההפגנה יצאו גורמים קיצוניים לחסימות כבישים, הפרות סדר וכיו"ב והתמונות הללו הן שתצבענה את ההפגנה, תתקבענה בזיכרון הקולקטיבי, ותגרומנה נזק למאבק. או שההפגנה תיצבע בצבעים של מחאה נגד "אקיבוש", האפרטהייד וכד' יהיו בה קריאות לסרבנות או שחלילה יונפו בה דגלי אש"ף.

לא נסעתי להפגנה, אך בלבי אני עם המפגינים וייחלתי להצלחתה.

אני בעד שיתוף פעולה של אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות במאבק למען הדמוקרטיה, למען מערכת משפט חזקה ועצמאית, למען מדינת החוק, למען הפרדת הרשויות, נגד השחיתות. אני גם בעד שיתוף פעולה בין אנשים בעלי דעות שונות באשר למערכת המשפט; חסידיה המובהקים המתנגדים לכל שינוי לצד אזרחים (כמוני) שיש להם ביקורת ואף ביקורת חריפה על מערכת המשפט ותומכים ברפורמות במערכת, אך מתנגדים למתקפה נגד מדינת החוק, לשפיכת התינוק עם המים ולהשלטת הממשלה על הרשות השופטת.

זה לא מאבק קצר, ואני משער שבעתיד אשתתף גם בהפגנות.

* האינטרס של המפגינים – מניעת הנפתם של דגלי אש"ף בהפגנות נגד הממשלה, היא בראש ובראשונה אינטרס של המפגינים. על מארגני ההפגנות לפנות למשטרה ולדרוש ממנה להסיר כל דגל אש"ף אם יונף, חלילה. כמו כן, עליהם להציב סדרנים מטעמם, שזו תהיה גם משימתם. עליהם לפרסם לפני כל הפגנה גילוי דעת שבו יצאו נגד כל הנפת דגל כזה וידווחו על פנייתם למשטרה ועל הצבת הסדרנים.

* לא לסרבנות – כששרון הכריז על תכניתו לחורבן גוש קטיף ("התנתקות" בכיבוסית) בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. יעלון התנגד בכל מאודו לתכנית. הוא אמר שהיה תתן רוח גבית לטרור וניבא באופן מדויק את מה שיתרחש אם תבוצע. הוא הביע את דעתו בפני ראש הממשלה, השרים, המטכ"ל והתנגדותו דלפה אף לציבור הרחב. הוא שילם מחיר על סירובו להתקרנף – הקדנציה שלו לא הוארכה לשנה רביעית, אף שהצטיין כרמטכ"ל.

חרף התנגדותו התקיפה להתנתקות, הוא לא העלה על דעתו סירוב. הוא הכין את צה"ל למשימה בדיוק כפי שהיה נוהג אילו הזדהה אתה. ואילו נשאר עוד שנה בתפקידו, הוא היה נושך את השפתיים ומפקד עליה. למה? בשל האחריות הלאומית.

סרבנות היא חוסר אחריות לאומית משוועת. לצערי, מאז הבחירות אני שומע גל עכור הולך וגובר של קריאה לסרבנות בצה"ל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון וראוי לגנות אותה.

בוגי יעלון לא קרא לסרבנות. הוא הזכיר למפכ"ל המשטרה ולשוטרים את חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. מה פירוש "בלתי חוקית בעליל"? פקודה שכל אחד אמור לדעת שאסור לו לבצע אותה ואילו יבצע אותה, יישא בעונש ולא יוכל להיתלות בכך שהוא רק ביצע פקודה. ההלכה הזאת נאמרה במשפט הטבח בכפר קאסם. היא נוגעת למעשים כאלה.

אם תינתן למשטרה הוראה לירות במפגינים – תהיה זו פקודה בלתי חוקית שחובה על כל שוטר לסרב לה.

פקודה כזו או שמתקרבת אליה לא נשמעה וספק רב אם תשמע. ולכן, אין צורך בדבריו של בוגי. וכיוון שאין בהם צורך, הם מזיקים, כי הם מוסיפים שמן לבערה בימים שהאחריות הלאומית מחייבת הנמכת הלהבות. אמירה כזאת בעת הזאת, עלולה להישמע כקריאה לסרבנות, וזו סכנה כפולה – היא גם עלולה לעודד סרבנים והיא גם עלולה להסלים את המתקפה של השלטון נגד מתנגדיו.

בוגי יעלון, לאורך שנים, הוא מילה נרדפת לאחריות לאומית. מן הראוי שידבק בדרכו גם במאבק הצודק נגד מעשי הממשלה.

* לא למרי אזרחי – בתקופת המאבק על הגולן, כמדומני ב-1993 או אולי ב-1994, יצר אתנו קשר פרופ' חמי בן-נון, תלמידו המובהק של ישעיהו ליבוביץ', אדם שתמך בסרבנות בצה"ל (איני זוכר אם הוא עצמו סירב) וביקש להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על שינוי פני המאבק ומעבר למרי אזרחי.

הזמנו אותו להנהלת ועד יישובי הגולן. בפתח הישיבה הוא חילק לכל אחד מאתנו כמתנה את ספרו "מרי אזרחי".

הוא הציע לנו לשנות את דפוסי המאבק למרי אזרחי בלתי אלים, של אי ציות לממשלה ולחוקיה, מרד מסים וכד'. בעיניו, מרי אזרחי הוא דרך דמוקרטית למחאה ולמאבק. גם אחרי ההרצאה לא ידעתי להשיב לעצמי על השאלה האם הוא תומך במאבקנו או רק רוצה להפיץ את תורתו בדבר מרי אזרחי.

האיש מעניין, הספר שלו מעניין, ההרצאה שלו הייתה מעניינת, אבל לא קיימנו אחריה אפילו חמש דקות של דיון. היה ברור לנו שאנחנו לא שם, זו לא דרכנו. המאבק שלנו הוא על פי חוק; מאבק דמוקרטי, ממלכתי, אחראי ומכובד ולא פחות נחוש.

היינו אז כפסע, או לפחות דומה היה שאנו כפסע, מאבדן עולמנו. נאבקנו על הדברים היקרים לנו ביותר, על השקפת עולם שאותה אנו מגשימים בחיינו 24/365 מתוך אמונה יוקדת. נאבקנו נגד מעשה שלא זו בלבד שראינו בו טירוף ביטחוני, הפקרות מדינית ופיגוע מוסרי, אלא שהוא היה חורבן ברוטלי של מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ואף על פי כן, ולמרות הזעם האצור בקרבנו והפחד מן העתיד, חשנו אחריות לאומית מעבר להצלת הגולן והמשכנו לנהל את המאבק בדרכנו, עד הניצחון.

אני שומע את הדיבורים חסרי האחריות על מרי אזרחי נגד פעולות הממשלה. אני שותף להתנגדות החריפה לאותם מעשים, אך אני מצפה מן המתנגדים לנהוג כמונו, כמו תושבי הגולן בשעתנו הקשה. כי אין לנו ארץ אחרת.

* קול הרעם מקהיר – שלמה קרעי נוהג כמו שרי התקשורת שקדמו ליועז הנדל – נערי שליחויות של נתניהו. המטרה – להשתלט על התקשורת. הם רוצים שכל התקשורת תיראה כמו ערוץ 14 – ערוץ תעמולה מהזן של קול הרעם מקהיר.

בדרך הוא רוצה להחריב את השידור הציבורי בישראל. עוד פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. והוא ממשיך את ההסתה השקרית נגד התקשורת הישראלית וסילוף דמותה.

* האם זה באמת רצון הרוב? – בסקר שנערך בין מצביעי הליכוד בעבור "אולפן שישי", רוב מוחלט מבין מצביעי הליכוד מתנגדים למינויו של אריה דרעי כשר. רבע מהם מתנגדים למהפכה המשפטית.

חשוב להבין זאת ולהכיר בכך. הניסיון הנואל של רוב המונה 64 ח"כים מתוך 120 למחוק מיעוט גדול המיוצג בידי 56 ח"כים בשם "רצון הרוב", הוא עריצות הרוב, המנוגדת לדמוקרטיה. אולם גם הצגת הרוב היא מפוקפקת. האם באמת הרוב תומך בבן גביר? האם הרוב תומך בדרעי? האם הרוב תומך בהומופוביה של אבי מעוז ואורית סטרוק? האם הרוב תומך בטירלול הרגרסיבי הפונדמנטליסטי של מפלגת "נועם"? ברור שלא. ההשתבללות אל תוך "מחנות" ו"גושים", כאשר כל גוש נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא מכה לחברה הישראלית ולשלמות העם. אך הביטוי הפרלמנטרי של כל גוש, על פי כוח הסחיטה והאיום של הקיצונים שבו, מעוות את רצון הציבור.

ממשלת השינוי ששברה את המחנות והגושים וניסתה להחליף את משטר המחנות בשיקום הקונצנזוס הלאומי לא צלחה, וקרסה מול מסע ההסתה והשקרים האלים נגדה. אך הכיוון שהיא הציעה הוא הדרך לרפא את החברה הישראלית. הוא העתיד של החברה הישראלית.

המאבק הדמוקרטי נגד המגמות המסוכנות של הממשלה נועד בין השאר להבטיח את זכויות המיעוט, אך כדאי שהנאבקים ידעו שהם לא בהכרח מיעוט ושלפחות בחלק מן הנושאים, הם דווקא מבטאים את רוב העם.  

* תכנית סוציאליסטית – אני תומך בתכנית הממשלתית להאטת יוקר המחיה.

זו תכנית טובה, צודקת וחברתית. למעשה, זו תכנית סוציאליסטית, ואני מציין זאת כמחמאה. תפקיד הממשלה להתערב במשק לטובת הכלכלה והחברה, ולא להסתמך רק על היד הנעלמה של השוק החופשי.

אני מקווה שהממשלה תיישם גם את ההבטחה לחינוך חינם מלידה עד גיל שלוש.

* עוכרי הגיור – שר הדתות לשעבר מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר – לראש מערך הגיור הממלכתי. המינוי היה בהמלצתו של הרב דרוקמן.

הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד, פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשל סגולותיו אלה, הוא היווה סדין אדום בעיני עוכרי הגיור החרדים. הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני הגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" וראש מפלגת הטרלול הרגרסיבי אבי מעוז גידף וחירף – הייתה זו הוכחה לכך שהמינוי טוב, שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אבל התחלף השלטון והחרדים הלא ציונים, עוכרי הגיור, הטילו וטו על הארכת מינויו, ומינויו פקע. מפלגת הקיצוניות הדתית לא נאבקה על המשך תפקידו, בניגוד לבקשתו המפורשת של הרב דרוקמן.

עוכרי הגיור ימשיכו לפגוע באינטרס הלאומי, אבל על אפם ועל חמתם, העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית אינה מכירה ביהדותם, מצד אחד, ומצד שני – עושה הכל כדי להקשות על גיורם, ימשיכו להתמזג ולהיטמע בתוך עם ישראל; הם ובניהם ובני בניהם יהיו יהודים טובים לכל דבר ועניין. ושום מגילות יוחסין חרדיות לא תשפענה על כך.

* הדברים היפים שראה גדעון לוי – מחנה הפליטים בג'נין הוא קן צרעות טרוריסטי, עם מצבורי נשק אדירים. אין עוד מקום כזה ביו"ש. המחנה שורץ מחבלים הכמהים לחדור לישראל ולרצוח יהודים. אלמלא הפעילות היזומה של שב"כ וצה"ל הם גם היו מבצעים את זממם. בפעילות הזאת נהרגו בשנה החולפת במחנה 38 מחבלים. הרג המחבלים מבטיח את חייהם של אזרחים וילדים ישראלים.

גדעון לוי יצא לביקור במחנה וחזר ממנו נפעם. "המון דברים יפים ראו עיניי", הוא חילל את מילותיה הנפלאות של נעמי שמר, לאחר ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומהם הדברים היפים שראו עיניו? לא, הוא לא רצה להראות לנו שלצד הטרור יש שם גם דברים יפים, הפנים האחרות של המחנה, פעולות חסד ותרבות, למשל. לא. הדברים היפים שראו עיניו הם הטרור. זה מה שעושה לו את זה. המקום האהוד עליו ביותר ביו"ש הוא מחנה הפליטים ג'נין, לא למרות שהוא מרכז הטרור הרצחני, אלא כיוון שהוא מרכז הטרור הרצחני.

משפט אחד בפשקוויל מעניין מאוד. בין שאר הדברים היפים שהוא ראה שם, הוא מציין ש"כבר שנים שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס לתוכו". כלומר, מבחינתו הרש"פ היא רשות בוגדת ותבוסתנית, אולי משת"פית של האויב הציוני, ולכן הוא מעריץ את מי שלא סר למרותה.

זה האיש שראש הממשלה מזמין למסיבת יום הולדת של רעייתו, כדי לזכות לאיזה מאמר חנופה ממנו.

* חמישים שנה לישיבת הגולן – חמישים שנה מלאו לישיבת הגולן. הישיבה הוקמה ברמת מגשימים ולאחר שנים אחדות עברה לחספין, עם הקמת היישוב, ושם היא נמצאת ומשגשגת עד היום.

אחרי פטירתו של אבי, מצאתי בעיזבונו קבלה על תרומה לישיבת הגולן, מדצמבר 1975. כמובן שאז, בהיותי בן 13, עוד לא הייתי קשור לגולן. הדבר ריגש אותי מאוד ופרסמתי את צילום הקבלה בפייסבוק.

כעבור זמן קצר, התקשר אליי ראש הישיבה הרב יואל מנוביץ' והזמין אותי לביקור בישיבה. סיירתי אתו בישיבה ובעיקר סיקרנה אותי פינה היסטורית המתארת את ההיסטוריה של הישיבה, עם כותרות עיתונים ומסמכים הקשורים אליה. למשל, על הביקור של שר הביטחון משה דיין ברמת מגשימים לאחר הפגזה סורית, פגישה שבה העלה מוישיק גרליק, מראשי ההתיישבות בגולן וחבר המושב את הבקשה להקים את ישיבת ההסדר.

הטראומה הגדולה בתולדות הישיבה, שכמובן תפסה מקום משמעותי בפינה ההיסטורית, היא הפיגוע הנורא שבו חדרו מחבלים מסוריה לישיבה, רצחו במכות גרזן שלושה תלמידים ופצעו שניים. אני זוכר היטב את הפיגוע הזה.

הרב יואל סיפר לי, שלאחר הפיגוע, נערך קמפיין התרמה לישיבה. התרומה של אבי הייתה במסגרת הקמפיין.

הדברים ריגשו אותי מאוד. מאוחר יותר, כשעיבדתי את הדברים, נזכרתי שבליל שבת, ערב שבת הבר מצווה שלי, דיבר אורח בבית הכנסת על הצורך בתרומות לחיזוק הישיבה בעקבות הטבח.

* עסקת חבילה – בבית הכנסת שבו אבי התפלל בר"ג ואני, כילד, התלוויתי אליו, היה יהודי, שמו דרוקמן, שהיו לו תכונה אחת טובה ותכונה אחת רעה.

התכונה הטובה הייתה שתמיד היו לו סוכריות טופי בכיסים. התכונה הרעה הייתה שהוא צבט את הילדים בלחי. זו הייתה עסקת חבילה. או סוכריה וצביטה או לוותר על הסוכריה.

וכך כבר כילד למדתי להתמודד עם הדילמות של החיים.

* ישראל לוין – הלך לעולמו ישראל לוין, חבר קיבוץ יגור. ישראל היה שורד שואה, לוחם, מפקד וקצין בשריון, שלחם במלחמות ישראל. היה ממנהיגי קיבוץ יגור ונשא בו בתפקידים רבים בתחומי המשק והחברה ותפקידים ניהוליים בתעשיה בקיבוצו, באזור ובתנועה הקיבוצית. בין השאר, כיהן כמזכיר פנים של התק"ם.

ישראל הוא מאחרוני הטבנקינאים – נאמן לדרך שלמות הארץ על פי חזון הקיבוץ המאוחד. תמך מאוד במאבקנו על הגולן, אך בניגוד לתומכים אחרים בנו בתנועה הקיבוצית, הוא תמך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון והתנגד לנסיגות. את תפיסתו הניצית האקטיביסטית שייך למסקנותיו מן השואה; ההכרח להיות חזקים כדי להתקיים.

ישראל נפטר בן 90.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עולם מצחיק אז צוחקים – מתוך מאמרו השבועי של אברהם בלבן במוסף תרבות וספרות של "הארץ" במדור "רשימות תל אביביות": "החיים מצחיקים, כמאמר הגששים, אז צוחקים".

בלבן לא עבר את מבחן הבקיאות. הפסוק הוא "גשש" מפורש – לא "החיים מצחיקים אז צוחקים", אלא "עולם מצחיק אז צוחקים". ואם לדייק יותר: "צוחוקים".

המערכון הוא "קרקר נגד קרקר". הליקופטר, הלא הוא פליקס הובלות, בא לבית משפחת קרקר, כדי להעמיס את הציוד של הבעל בעקבות הגירושים. הליקופטר (שייקה) צוחק כל הזמן, ובכל פעם שיורם (פולי) שואל אותו מה הוא צוחק כל הזמן תשובתו היא: "אנא עראף, עולם מצחיק אז צוחוקים".

* "חדשות בן עזר"

נגענו בכוכב הצפון

ב-1990, הפרדנו את העסק מהקהילה. היה זה שינוי מהפכני בתנועה הקיבוצית. היינו בין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, ככל הזכור לי רק מרום גולן קדמה לנו. מכל עבר סיפרו לנו שזה סוף הקיבוץ. היום זאת בדיוק דרכם של הקיבוצים השיתופיים.

כאשר בנינו את המבנה החדש, הצגנו כאידיאל מצב שבו הקהילה תוכל לממן את פעילותה ממקורותיה ובראשם שכר החברים. "כאידיאל", כתבתי, כי זו לא הייתה מטרה לביצוע או תכנית מעשית. זה היה כל כך רחוק, שניתן היה רק לחלום על כך. אולם הצבנו זאת בפנינו ככוכב צפון שלאורו אנו מנווטים את דרכנו. לאורך למעלה משלושים שנה, לאט לאט, צעד אחר צעד, צימצמנו את תלות הקהילה בעסק. לפני שנים אחדות, כשזה כבר לא נראה מדע בדיוני, רונן הציב את היעד – "המרוץ למיליון". לצמצם פער של מיליון ₪ ולכסות את כל פעילות הקהילה מהכנסותיה. בשנה היוצאת, 2022, הגענו ליעד; נגענו בכוכב הצפון.

בעיניי, זו בשורה גדולה וחשובה, החשובה ביותר בסיכום 2022 ותכנית 2023. היא קצת אבדה בתוך תשומת הלב שהוקדשה בעיקרה לתוצאות הלא טובות של העסק בשנה האחרונה. אני מודה שאיני מתרגש במיוחד מהתוצאות הללו. אני מאמין בחוסן הכלכלי שלנו ובעסקים שלנו. 2021 הייתה שנה מצוינת. ב-2022 היה מצבור של נסיבות שהביא לתוצאה, אבל אני סמוך ובטוח שכבר ב-2023 נראה היפוך מגמה שתלך ותגבר בשנים הקרובות.

ההישג בתוצאות הקהילה נראה לי דבר יציב, שנבנה צעד אחר צעד לאורך שנים רבות, והוא משקף תמונה אמתית של הקהילה. ועל כך ראויים למלוא האשראי יאיר, רונן, מנהלי הוועדות וענפי הקהילה והעובדים בהם ובעצם כולנו, הקהילה כולה.

****

היכולת של הקהילה לעמוד ברשות עצמה, אינה אמורה לצמצם את השתתפות העסק בקהילה. היא מגינה על הקהילה מפני תלות במצב העסק, כפי שנוכחנו כעת. אבל העסק ממשיך להיות מחויב לקהילה, שהיא בעלת העסק; אלא שכעת העברת הכספים מן העסק לקהילה תלך רק להשקעות, לפיתוח הקהילה ולמיזמים חברתיים.

איך נתנהל אחרי המעבר לקיבוץ "מתחדש", כאשר הבסיס של הכנסות הקהילה – שכר העבודה, ילך ישירות לחברים? זה המבחן הגדול של אורטל. מנעד ההבדלים בין המודלים השונים של קיבוצים מתחדשים – רחב מאוד. יש קיבוצים שגם אחרי השינוי בנו את חברתם על בסיס של צדק חברתי, ערבות הדדית גבוהה, קהילתיות רחבה, חינוך משותף ומשימתיות. הם הגיעו לכך באמצעות מס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, השתתפות יפה של העסק ושמירה על רוח ההתנדבות. בקצה השני של המנעד נמצאים קיבוצים שהסתפקו בדיאט-קהילתיות כמו ביישוב קהילתי או מושבה. מה תהיה הדרך שלנו? זה האתגר הגדול הניצב לפנינו. אני מקווה מאוד שנבחר בקוטב הקיבוצי של המנעד, ונמצא את הדרך החדשה לדבוק במידה רבה בערכי היסוד שלנו.

****

הערת ביקורת על האסיפה בנושא התכנית השנתית. להעברת התכנית כולה, של המשק והקהילה, באסיפה אחת, הגם שהייתה ארוכה מאוד, יש יתרונות רבים ובעיקר – שאותם אנשים נמצאים באסיפה עד ההצבעה. בעבר, כאשר חילקנו את הנושא למספר אסיפות, מי שהיה באסיפה א' הוא לא בהכרח מי שהיה באסיפה ב' ולעתים מי שהצביע לא נכח בדיון על נושא ההצבעה.

אבל יש בכך החמצה רבה. תכנית העבודה מורכבת ממטרות ויעדים ומתקציב. התקציב הוא המימוש המעשי של המטרות והיעדים. אבל העיקר הוא המטרות והיעדים. השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו כשאנחנו דנים בתכנית, היא לאן מועדות פני הקהילה ומה המטרות של כל ועדה וענף. מכך נגזרת השאלה איך נגשים את המטרות, כלומר מה התקציב ואיך הוא מחולק. כך גם בסיכום השנה היוצאת. הדבר העיקרי שצריך לעניין אותנו הוא האם עמדנו במטרות וביעדים ורק אח"כ האם ואיך עמדנו בתקציב. אם תקצבנו ועדה מסוימת והיא לא עמדה במטרותיה וביעדיה, האם יש לשבח אותה על כך שלא חרגה מהתקציב?

באסיפה לא עסקנו בתכנים אלא רק בתקציב, וזו החמצה גדולה. מן הראוי לנהוג אחרת בשנים הבאות.

****

באסיפה, ירון הסביר את חשיבות הסיור המקצועי של צוות המטע באיטליה. נשאלה שאלה: האם אפשר לעשות העתק-הדבק מאיטליה לכאן?

התשובה שלי היא: הלוואי. הלוואי שיכולנו לעשות העתק-הדבק ליותר משקעים, פחות רוחות, אדמה ללא אבנים ותמיכה ממשלתית מסיבית במו"פ חקלאי.

אך למרות ההבדלים, יש הרבה מאוד מה ללמוד משיטות הגידול באיטליה, ולמצוא את הדרך המתאימה ליישם אותן ככל הניתן בתנאי צפון הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מקור ה-DNA האורטלי

מהיכרותי עם יישובים רבים ועם ההיסטוריה של ההתיישבות, אני מאמין שיש DNA של יישוב – דפוסים שנקבעו בשנותיו הראשונות ומלוות אותו לדורות, גם אם הוא עובר מהפכים ושינויים רבים.

ה- DNAשל אורטל הוא מקוריות, יצירתיות, חדשנות, אי הליכה עיוורת באף תלם, מנהיגות מחויבת מאוד ולוקחת אחריות מלאה, כמעט אפס פער בין החלטות לביצוען המלא (דבר נדיר שקיים במעט מאוד ארגונים), תהליכיות – קיבוץ שנמצא כל הזמן בתהליכים חברתיים משתפים.

אם נעשה בדיקת רקמות כדי לתור אחרי מקור ה- DNAהאורטלי, נגיע לשאול אורן, המלווה של אורטל בשנותיה הראשונות מטעם בית השיטה. חלקו בעיצוב דרכה של אורטל בימיה הראשונים – מכריע, ודמותו משתקפת היטב בדמותנו.

שאול היה איש חזון, בעל חלומות היודע לפרוט אותם למציאות מעשית, אדם ההולך בגדולות, איש מעוף יצירתי ומקורי, איש של חדשנות, בולדוזר הפורץ דרכים חדשות, אדם בעל כריזמה אדירה, שידע להדביק אנשים לחזונו ולרתום אותם לפעולה.

****

קיבוץ בית השיטה בעמק בית שאן הוא הקיבוץ המאמץ של אורטל, עוד בטרם ההחלטה על הקמתה. ספק אם יש עוד קיבוץ בתנועה שזכה לליווי מוצלח כמו אורטל.

שאול אורן התמנה ב-1979, חצי שנה לאחר העליה לקרקע, למלווה המשקי של אורטל. הוא הביא אתו תנופה משקית, כמו בהקמת ענף הבקר, בהקמת קבוצת הבניה, בהקמת מפעל הקלטל, בהכנסת טכנולוגיה חדשנית לענפים, כמו הקו-נוע להשקיה בגד"ש, שהיה פאר החדשנות בחקלאות.

מהר מאוד הוא היה לראש צוות המלווים של אורטל ולמלווה הכללי של אורטל – חברתי ומשקי כאחד. המסר שלו היה ש"אורטל תהיה המקום הטוב ביותר בעולם" והוא הדביק את חלוצי אורטל באמונה הזאת. הוא הביא לאורטל את התפיסה החדשנית באותם ימים, שההתפתחות האישית של החברים היא תפקיד ומשימה חשובה של הקיבוץ ועודד יציאה של החברים ללימודים על פי רצונם, ולאו דווקא על פי צרכי המשק. הוא יזם טיול לקפריסין של אורטל, בשני מחזורים, שכלל גם לימוד על מחנות המעפילים בקפריסין בהדרכת אביו, מנחם אורן, שהיה שליח מטעם "ההגנה" במחנות. אלו רק דוגמאות ליוזמות שלו, שהמשיכו ללוות את אורטל לכל אורך חייה.

אחד המסרים שלו היה שאין דבר בלתי אפשרי; אם רוצים משהו – משיגים אותו. ואכן, כך היה. הוא ידע לרתום לצרכי אורטל משרדי ממשלה, את התנועה, את הסוכנות עם המסר שאורטל תהיה אב טיפוס להתיישבות קיבוצית מוצלחת. באותן שנים היו ניצני המשבר של התנועה הקיבוצית שהתפרץ באמצע שנות השמונים, ואורטל היא הקיבוץ היחיד שקם באותן שנים והיה לסיפור הצלחה. חלק מן היישובים האחרים התפרקו והאחרים דשדשו לאורך עשרות שנים.

שאול סחף את בית השיטה לעזרת אורטל, ועשרות חברים נרתמו והיו מעין חוג ידידי אורטל בבית השיטה.

לאחר שלוש שנים, נאלץ שאול, בניגוד לרצונו, להפסיק את התפקיד. בית השיטה החליטה שעליו לחזור הביתה כדי להיות מזכיר הקיבוץ. הוא נאלץ לקבל את הדין.

בדצמבר 1982, שאול מת בנסיבות טרגיות, בגיל 42.

****

לא זכיתי להכיר את שאול כמלווה אורטל. הכרתי אותו דווקא בבית השיטה. הייתי בן גרעין בשל"ת מוקדם בבית השיטה, כאשר הוא חזר לבית השיטה. כחבר גרעין הייתי מעורה מאוד בנעשה באורטל ובבית השיטה. ככל הזכור לי, מי שחיבר בין שאול לביני היה מדריך הגרעין שלי מביה"ש. זכיתי לקיים אתו שורה של שיחות מעניינות מאוד.

שוחחנו על אורטל, על הגרעין, על האידיאולוגיה ועל פוליטיקה. שאול היה בין מובילי יוזמת "השידרה הכפולה". היה זה חזון גאופוליטי מרחיק ראות של האדריכל פרופ' אברהם וכמן, לשינוי פני המדינה, באמצעות תנופת התיישבות רבתי לאורך השידרה המזרחית של ארץ ישראל, במקביל לשידרה המערבית – מישור החוף. הוא ראה בחזונו התיישבות עירונית וכפרית ענפה מן החרמון עד שארם א-שייך, שתיצור עומק אסטרטגי לישראל, תפזר את האוכלוסיה ותיתן מענה כלכלי, חברתי, מדיני וביטחוני לדורות למדינת ישראל.

שאול ראה בעשייתו באורטל חלק מהגשמת החזון הגדול הזה. הוא ראה בהצלחתה של אורטל מודל שיביא להקמת קיבוצים רבים לאורך השידרה המזרחית. הוא דיבר על כך בהתלהבות, בעיניים בוהקות, וקשה היה שלא להיסחף אל חזונו.

על אורטל הוא דיבר באהבה אין-קץ ובהערצה. הוא באמת האמין שבאורטל אנו מקימים את המקום הטוב ביותר בעולם. בדבר אחד לא הלכנו בדרכו וכבר אז הוא היה מאוכזב. הוא ראה בדמיונו את אורטל כקיבוץ גדול המונה מאות רבות של חברים.

****

מדי שנה, חמולת אורן/שריג עורכת מפגש לזכרו של שאול בחודש דצמבר. השנה, לציון ארבעים שנה למותו, הם הזמינו כמה מוותיקי אורטל לאירוע.

ילדיו של שאול שדיברו באירוע, ציינו שאורטל הייתה היהלום בסיפור חייו של שאול. מטעם אורטל דיברה שלומית, שהייתה מזכירת הקיבוץ בתקופה שבה שאול ליווה את אורטל.

המשפחה העניקה לנו אלבום עם תמונות מימיו של שאול באורטל. בטרם אעביר את האלבום לארכיון, אמצא את ההזדמנות המתאימה, בהתכנסות חברתית שלנו, להציג את האלבום ולאפשר לחברים לעיין בו.

****

שאול אורן קיפח את חייו בדמי ימיו, בגיל 42 בלבד. אילו חי בינינו היום, הוא היה בן 82. קשה להמשיג את גודל ההחמצה – ולחשוב אלו עלילות עוד נכונו לו אילו האריך ימים, ואיזו תרומה גדולה יכול היה להמשיך לתרום לבית השיטה, לאורטל, לתנועה הקיבוצית, להתיישבות ולמדינת ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

האמת והשלום אהבו

"כיצד מרקדין לפני הכלה?" בשאלה הרת גורל זו, דנים חז"ל בכובד ראש, והדיון מובא בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות  יז ע"א.

בית שמאי אומרים: "כלה כמות שהיא".

בית הלל אומרים: "כלה יפה וחסודה". כלומר, לדעת בית הלל, יש להלל ולשבח את הכלה.

אך מה יקרא אם, אויה, תהיה הכלה מכוערת, לא עלינו?

על כך סונטים בהם בית שמאי: "הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?" כלומר, אם היא נכה או עיוורת נגדיר אותה כיפה? ואת דבריהם הם מחזקים בפסוק, ובמסר ערכי ממדרגה ראשונה: "והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'!"

תשובת בית הלל היא שכל כלה בליל הכלולות יפה בעיניי החתן שמתחתן עמה, ולכן אין המדובר בשקר. וכידוע, הלכה כבית הלל.

ולסיכום אומר התלמוד: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". פירוש הדבר, שדעתו של אדם אינה מסתכמת אך ורק במחשבה הפרטית שלו, אלא עליה להכיל גם דעות שונות. ויש מקרים שבהם נכון שאדם ייסוג מן האמת שלו, למען היכולת לחיות עם הבריות.

הנביא זכריה אמר: "והאמת והשלום אהבו". לעתים יש סתירה בין האמת והשלום. לעתים, כשאדם עומד על האמת שלו, הוא לא יוכל להגיע להבנות ולפיוס עם זולתו. לעתים, כדי שיוכל להגיע להבנות עם זולתו, עליו לשלם את המחיר הכבד של ויתור על חלק מהאמת שלו. אז מה קודם למה, האמת או השלום? תשובתו היפה של זכריה אינה פוסקת. יש לאהוב את האמת ויש לאהוב את השלום. אין לקבל את השלום כעקרון-על אך גם לא את האמת. יש להפעיל שכל ישר כדי למצוא את שביל הזהב, שיקיים ככל הניתן את האמת והשלום.

בשירו "צדק צדק תרדוף" מעמת מאיר אריאל בין שני פסוקים בתנ"ך: "צדק צדק תרדוף" (דברים כז, כ) ו"בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו). כמו האמת, גם הצדק עלול להתנגש עם השלום. אנו מצווים לרדוף את הצדק ולרדוף שלום. אם יש סתירה, איך מיישבים אותה? גם מאיר אריאל מסרב לוותר על הצדק ולא על השלום, והוא מלחים את שני שברי הפסוקים לפסוק אחד: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו". יש לחפש את דרך המלך.

****

עד רגע קבלת ההחלטה העקרונית על אימוץ מודל הקיבוץ "המתחדש", נאבקתי על האמת והצדק שאני מאמין בהם, שבאים לידי ביטוי בקיבוץ השיתופי. עשיתי כל שלאל ידי, כדי לא לוותר על חלום חיי. כשרוב החברים החליטו אחרת, אין בכך כדי להזיז אותי כמלוא הנימה מאמונתי היוקדת בצדקת דרכי ובאמת שבה. אבל מה הטעם בדבקות הזאת אם אין היא עוד מעורבת עם הבריות? העדפתי להניח את האמת והצדק במדרון אחורי ולהציב על ראש שמחתי את השלום; את שלומה ושלמותה של החברה האורטלית.

מיד עם קבלת ההחלטה, היה ברור לי שאין פניי למלחמת מאסף ולא אנסה לגבש התנגדות להחלטה המעשית, מתוך התבססות על כך שהתקנון קובע רף של 2/3 להחלטה אופרטיבית, והתומכים בקיבוץ השיתופי הם יותר משליש. אני ידוע שמאבק כזה הוא הרסני, ושאחיזה בקרנות המזבח של כוח הווטו של השליש, היא רודנות של המיעוט, המסכנת את שלמות החברה. תחת זאת הצהרתי ש"אין לי אורטל אחרת", שאני מכבד את החלטת הרוב ואמשיך להיות חבר פעיל, מסור ותורם בדיוק כפי שהייתי עד היום ובדיוק כפי שהייתי אילו התקבלה החלטה הפוכה. זה מובן מאליו בעבורי. מעולם לא הייתי חבר קיבוץ על תנאי. מעולם לא יצאתי לשנת חופשה כדי להשקיף מבחוץ מה ילד יום, ולראות האם אורטל ראויה לחברותי. הגישה הזו רחוקה ממני כרחוק מזרח ומערב.

משהתקבלה ההחלטה, אני רתום לסייע לה ולהשפיע עליה, כך שתהיה הטובה והצודקת ביותר בעבור אורטל ובעבור החברים. ואנסה להשפיע על כך שגם במתכונת החדשה, נשמר ככל הניתן את ערכי אורטל, שהנחו אותנו מיום הקמת הקיבוץ ועד כה.

לאחר פרסום מאמרי "אין לי אורטל אחרת" אמר לי חבר: "כל הכבוד שהעדפת את הדמוקרטיה על האידיאולוגיה". השבתי לו, שהדמוקרטיה היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה של הקיבוץ.

****

בדיוק כפי שיש לשלול רודנות של המיעוט, יש לשלול רודנות של הרוב. גם מתומכי ההפרטה אני מצפה שדעתם תהיה מעורבת עם הבריות. עליהם להבין שמיעוט גדול, גדול מהיכולת להטיל וטו על ההחלטה – 41% מחברי אורטל, תומכים בקיבוץ השיתופי ורוצים בו. יתר על כן, בשיחות שקיימתי עם חברים טרם קבלת ההחלטה, אמרו לי חברים שתמכו בה, שהם עדין מאמינים באידיאולוגיה של הקיבוץ השיתופי, אך הם סבורים שהיא אינה פועלת היום כראוי באורטל, או שהם חשים שיש חברים המנצלים לרעה את השותפות, או שיש חברים שהתנהגותם מוציאה את החשק מלהיות שותפים שלהם וכד'. ובאופן כללי, תומכי השינוי הצהירו שגם לאחר השינוי נשמור על ערכי אורטל. כעת, על כל אחד מאתנו להעדיף את השלום על האמת שלו, ועלינו לגבש יחד החלטה מוסכמת, על קיבוץ "מתחדש", השומר ככל הניתן על ערכי אורטל.

בראש ובראשונה, יש להקים צוות מוביל אסטרטגי, שיהיה בו ייצוג לתומכי הקיבוץ השיתופי.

שנית, יש להיזהר כמו מאש מרעיונות של מהלך-בזק דורסני. עלינו לפעול ברגישות ובשום-שכל כדי לבנות את התכנית הטובה ביותר לאורטל, שבשום אופן לא תהיה "העתק-הדבק" של קיבוצים אחרים, אלא תביא לידי ביטוי את המקוריות, החדשנות והיצירתיות של אורטל. כפי שכקיבוץ שיתופי לא קיבלנו את "השיטה" – "כזה ראה וקדש", אלא פעלנו בדרך של "כזה ראה וחדש", כך עלינו לנהוג גם במהלך המעבר לקיבוץ מתחדש.

שלישית, את המהלך אין להתחיל בשאלה מה אנו רוצים לשנות בעקבות ההחלטה, אלא מה אנו רוצים לשמר. מהם הערכים הבסיסיים המשותפים לנו, שעליהם איננו מוכנים לוותר.

ברור לי שאת שוויון ערך האדם, ואת הנגזרת ממנו – שוויון ערך האדם העובד (איני מקבל את המינוח, שאיני מאמין בו – שוויון ערך העבודה), אי אפשר לקיים בקיבוץ שמוותר על ההפרדה בין תרומה לתמורה. אבל אני מאמין שניתן לשמור במידה רבה על ערך היסוד של הערבות ההדדית; במס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, בקרנות עזרה הדדית ובמנגנוני ביטחון סוציאלי מתקדמים. 

אם נחליט שאנו רוצים לשמר את החינוך המשותף, ושהחינוך אינו עניין פרטי של ההורים שילדיהם מתחנכים היום, אלא צריך כפר שלם לחנך ילד אחד – עלינו לתת לכך ביטוי בהחלטות השינוי.

במידף הקודם אריאל הציע מודל לשימושים ברווחי העסק, לאחר מס: 33% לכרית מזומנים, 33% להשקעה בעסק ו-33% לחברי האגודה. והיכן, בתוך ה-100%, נמצאת הקהילה? היא לא נמצאת.

בכל הקיבוצים המופרטים שאני מכיר, וההבדלים בין קיבוץ לקיבוץ גדולים מאוד, לא נתקלתי במודל שבו העסק אינו שותף בהפעלת הקהילה. גם לא במושבים שיתופיים. אפילו לא במושבי עובדים. על פי ההצעה של אריאל, הקהילה תישאר גוף קטן וחלש, שלא יהיה בכוחו לקיים את ערכינו המשותפים.

****

תהליך השינוי צריך להיבנות באופן רציני, וזה דורש זמן. אל לנו להציב אקדח על רקתנו.

עם זאת, הצמיחה הדמוגרפית אינה יכולה להמתין עד תום התהליך + תקופת הנעה. עלינו לחדש עתה, בכל הקיטור, את הקליטה לחברות.

לכן, יש לנתק את ההחלטות בנוגע לצמיחה הדמוגרפית מן המהלך הכולל. אם ניתן לבנות כבר עתה את מודל הקליטה בקיבוץ השיתופי – יש לעשות כן. אם מתברר שההחלטה תלויה בהחלטות רבות אחרות והדבר אינו מעשי – יש לקבל החלטה על מודל קליטה לתקופת הביניים, גם אם הוא יהיה שונה מהמודל הסופי. בנושא הזה, איננו יכולים להמתין.

****

אין לנו אורטל אחרת!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

אין לי אורטל אחרת

אין לי אורטל אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

ואדמתי בוערת.

מיום הקמת הגרעין שלי, בהיותי בן 17, וביתר שאת מאז שאני חי באורטל כ-39 שנה, כל עולמי היה הגשמת רעיון הקיבוץ. הקיבוץ השיתופי אורטל הוא מפעל חיי; מפעל חיים משותף לחבריי לדרך ולי. במשך 365 יום בשנה, השכמתי מדי בוקר בשמחה להגשים את חלום חיי ומדי לילה הלכתי לישון בסיפוק על שהיום בנינו עוד נדבך ומחר נשכים בשמחה לעוד יום של הגשמת הדרך. את כל מאודי, את כל אוני, את כל מרצי, את כל מחשבותיי, השקעתי במפעל החיים הזה. ההחלטה על הפרטת הקיבוץ היא אחד הימים הקשים בחיי.

אדמתי בוערת, אך אין לי אורטל אחרת. כאן הוא ביתי.

****

כאן הוא ביתי, זה הבית שבנינו ואני אוהב את הבית ואת השותפים וכך יהיה גם הלאה.

כאן הוא ביתי, ולכן אמשיך להיות מעורב, פעיל ותורם בדיוק כפי שהייתי עד כה.

כאן הוא ביתי, ולכן אמשיך להשפיע על דרכה של אורטל, גם במתכונת החדשה. אהיה חלק מבניית אורטל כקיבוץ "מתחדש" ואנסה להשפיע שערכי הקיבוץ – צדק חברתי, ערבות הדדית, שוויון ערך האדם, אחריות משותפת, דמוקרטיה ישירה, הוגנות, קהילתיות, תרבות משותפת, חינוך משותף, חדר אוכל, יתקיימו ככל האפשר גם במתכונת החדשה. אני מאמין שערכי הקיבוץ הם הערכים האנושיים והיהודיים הנעלים ביותר. בקיבוץ "מתחדש" לא נוכל להגשימם כמו בקיבוץ השיתופי. אך איני מאמין ב"הכל או לא כלום". אני מאמין בחתירה אל "הכל" (וגם בקיבוץ השיתופי לא הגשמנו את האידיאל בשלמותו), אך בהשלמה עם המקסימום האפשרי. תקוותי היא, ולכך אפעל, שנשכיל למקסם את הגשמת הערכים הללו גם בתנאי הקיבוץ ה"מתחדש".

****

כדי להפוך בפועל לקיבוץ מופרט, יש צורך ברוב מיוחד של 2/3 מכלל חברי הקיבוץ. בעבר הרוב שנדרש היה 3/4. ב-1996 החלטנו, כמובן ברוב של מעל 75%, לשנות את התקנון, ולהוריד את הרף ל-2/3. בהצבעה בשבוע שעבר, לא היו 2/3 תומכים בהחלטה.

נהגנו נכון בתהליך, בכך שהבאנו את הסוגיה להצבעה עקרונית ברוב רגיל. משמעות המהלך היא קבלת הדין והירתמות למהלך שנקבע.

יש קיבוצים שבהם יש רוב מוצק להפרטה אבל אין הרוב הנדרש – 2/3 או 3/4, והמיעוט מתעקש. יש קיבוצים שכבר 7-8 פעמים הנושא הגיע להצבעה, וחסרו קולות ספורים ל3/4 והמהלך נתקע. התנהלות כזו היא הרסנית לקיבוץ. שימוש בכוח הווטו של השליש (או הרבע) כדי לסכל את רצון הרוב אינה דמוקרטית; היא עריצות המיעוט.

פעמיים חוויתי באורטל את עריצות המיעוט, בשתי הצבעות על קבלה לחברות, שבהן משפחות שרוב החברים רצו בקבלתן לא התקבלו, כיוון שהמיעוט כפה את רצונו על הרוב ודבק בהצבעתו גם בערעורים. אני זוכר את התסכול הנורא ואת זעמי על המיעוט שלא התחשב בעמדת הרוב. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אמר הלל הזקן והוסיף: "זו כל התורה כולה על רגל אחת". דווקא כיוון שחוויתי את עריצות המיעוט, בשום אופן לא אנהג כך כאשר אני במיעוט, הגדול יותר מכוח הווטו (כלומר מהשליש). עם כל הצער והכאב, אני מכבד את עמדת הרוב ומשכך הכריע הקיבוץ, ארתם להצלחת המהלך שהרוב קבע.

אולם יש להיזהר גם מעריצות הרוב. יש לזכור ש-41% מאורטל מאמינים בקיבוץ השיתופי וחפצים בהיות אורטל קיבוץ שיתופי גם הלאה. לכן, יש להתכנס כעת יחד, כדי לגבש את הדרך האורטלית כך שכל חלקי החברה יוכלו לחיות אתה. אני יודע שגם רבים מתומכי ההפרטה, שעמם שוחחתי, מאמינים בערכים האלה, גם אם לדעתם השיטה השיתופית אינה מוצלחת או מיצתה את עצמה. אני רואה בהם את שותפיי לדרך שאותה נסלול יחד.

אני מאמין ב-DNA של יישוב. מהיכרותי עם ההיסטוריה של יישובים רבים, אני למד שדפוסים רבים שהיו קיימים בהם בראשית דרכם, ממשיכים לאפיין אותם לאורך דורות, עם כל השינויים והתמורות בדרכם. מה שאפיין את אורטל מראשית דרכה הוא היצירתיות, המקוריות, אי ההליכה בתלמים הקיימים אלא סלילת דרכים חדשניות, משלנו. אף פעם לא היינו קיבוץ שיתופי קונבנציונלי. היינו קיבוץ שיתופי בדרכנו. אני מקווה שגם בעתיד לא נלך בתלם הקיבוץ המופרט, אלא נסלול דרכים חדשניות, משלנו. ואם עד היום היינו הקיבוץ השיתופי החדשני ביותר, אני מקווה שבעתיד נהיה הקיבוץ המתחדש השיתופי ביותר.

****

אני גאה באורטל.

אני גאה בכך שבמשך למעלה משלושה עשורים עמדנו בפרץ ולא נסחפנו בזרם ההפרטה. אני גאה בכך שבמשך למעלה משלושה עשורים נשארנו קיבוץ שיתופי גם כאשר שכנינו, קיבוצי הגולן, היו הראשונים שהפריטו את עצמם;  מסביב יהום הסער אך ראשנו לא שח.

חלומי ותקוותי היו שנמשיך לצעוד בדרך שבה הלכנו, שנמשיך לסלול את דרכנו הייחודית ונהיה קיבוץ שיתופי לדורות. לדאבוני, תש כוחם של מרבית חברי אורטל. צר לי על כך. כואב לי על כך. אך כאמור – אין לי אורטל אחרת. ולא נותר לי אלא לכבד בהכנעה את רצון הרוב.

****

זו לא אותה הדרך.

זה לא אותו הבית.

אך החיטה תצמח כאן שוב.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

החלום שלנו

הרגע הקשה לי ביותר בכל התהליך האסטרטגי, היה משפט אחד ששמעתי באחת השיחות: "בסוף כל אחד יצביע על פי השיקול הכלכלי האישי שלו".

אני מקווה ומאמין שזה לא נכון. אם החברים יחליטו להישאר קיבוץ שיתופי מתוך אינטרס כלכלי אישי, זה לא יהיה קיבוץ שיתופי, כיוון שקיבוץ שיתופי מבוסס על העמדת האינטרס של הכלל מעל האינטרס האנוכי, והדילמות הללו קיימות כל יום. זה לא יחזיק מעמד. ואם החברים יחליטו על הפרטת הקיבוץ (אני לא משתמש בשם המכובס "קיבוץ מתחדש". קיבוץ מתחדש – מתחדש כקיבוץ. זה מה שאורטל עושה כל השנים, זו גם ההצעה השיתופית החדשה) מתוך אינטרס כלכלי אישי, זה מתכון למלחמות אינטרסנטיות על משאבים, שעלולות להרוס חברה. אני מקווה ומאמין, שרוב החברים, הן המצדדים בקיבוץ השיתופי והן המצדדים בהפרטה, לא עושים זאת רק מהזווית הצרה והאנוכית.

אבל האמת היא, שעד השיחה המצוינת שהייתה לנו ביום שני, רוב השיח בתהליך האסטרטגי היה שיח של אינטרסים, של זכויות, של רווח והפסד. צר לי על כך.

אם אורטל תופרט, יהיו חברים שירוויחו וחברים שיפסידו. יהיו חברים שחשבו שירוויחו והם יפסידו וחברים שחששו שיפסידו אך הם ירוויחו. אבל האמת היא שזה ממש לא מעניין. בכל אופן, לא מעניין אותי. זה לא השיח שלי, וזה גם לא השיח שאפיין את אורטל, בוודאי בדיונים על מהות חיינו. זה לא מעניין אותי, כיוון שלא לשם כך עליתי לאורטל. לא לשם כך עלינו לאורטל.

השיח שאני חפץ בו הוא שיח של חזון, שיח של ערכים, שיח של אידיאלים.

לשמחתי, באסיפה האחרונה החזרנו את השיח לתלם הזה.

****

את ההחלטה כיצד להצביע בשבוע הבא בקלפי, קיבלתי בגיל 17. לפני 43 שנה, כשקם הגרעין שלי, גרעין ה' – "שיטל" לאורטל. לפני 39 שנים כשהגעתי לחיות באורטל.

המון השתנה מאז. גם אורטל השתנתה מאוד. ואני אוהב מאוד את רוב השינויים. רבים מהם, שהיו פורצי דרך בתנועה הקיבוצית, אני הובלתי. אבל כל השינויים היו מוכוונים לכוכב צפון. כוכב הצפון הוא החלום שלי, שלמענו עליתי לאורטל – ההתיישבות בגולן ודרך החיים הקיבוצית. 

החלום שלי הוא חברה שמבוססת על האנחנו ולא על האני.

החלום שלי הוא חברה שמבוססת על אכפתיות ואחריות לזולת ולא רק לעצמי ולמשפחתי.

החלום שלי הוא חברה שאינה מבוססת על תחרות בין אנשים אלא על שותפות בין בני האדם.

החלום שלי הוא חברה המבוססת על תרומה, פעולה, עשיה והתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, ללא קשר לשכר, אלא כדי לקיים את החברה המשותפת שלנו; על עשיה לשמה, בחינת "שכר מצווה – מצווה".

החלום שלי הוא חברה המבוססת על ערבות הדדית, על חברות, על אכפתיות, על אדם לאדם – אדם.

החלום שלי הוא חברה המבוססת על שוויון ערך האדם, וכדי להגשים את הרעיון הנעלה הזה מפרידה בין התרומה והתמורה, בין העבודה והשכר האישי (אגב, כאשר מדובר בשכר, יש בשכר המקובל בשוק עיוותים רבים. למשל – השכר בחינוך ובחקלאות, שאנו מעלים על ראש שמחתנו, הוא עלוב. למה עלינו לאמץ זאת בתוכנו?).

החלום שלי הוא קיבוץ של אינדיבדואליסטים – חברה המעמידה במקום מרכזי מאוד בערבות ההדדית ובאחריות ההדדית את עילוי האדם והתפתחותו המקסימלית של החבר. כל זאת כקיבוץ, כחברה; לא אינדיבידואליזם אנוכי ותחרותי.

החלום שלי הוא חברה משימתית, הנוטלת על שכמה משימות מחוץ לעצמה, מתוך ציונות ורצון לתת לכלל ולתרום לסביבה.

החלום שלי הוא חברה החותרת לצדק חברתי.

החלום שלי הוא חתירה לחברת מופת.

****

לא בכדי הגדרתי את החלום כחתירה לחברת מופת ולא כחברת מופת. כי אין דבר כזה חברה מושלמת ותמיד יש מה לתקן ומה לשפר, ותמיד יש קשיים ובעיות, יש חולשות ויש אתגרים. אבל על החתירה הזאת איני רוצה לוותר.

אף פעם לא השתמשתי בביטוי "הגשמתי את החלום". כי הגשמה של חלום כזה אינה בזמן עבר. היא מעשה יום יומי, 365 יום בשנה, שנה ועוד שנה, עשור ועוד עשור, אין לה סוף. לא הגשמתי את החלום ביום שבו עליתי לאורטל. ביום ההוא התחלתי להגשים את החלום, מתוך כוונה להמשיך ולהגשים אותו עד יומי האחרון.

האם זה רק החלום שלי?

הרי זה החלום שלנו. זה החלום שרקמנו יחד, ואנו מגשימים יחד. אליו קלטנו חברים חדשים רבים, שחברו אלינו והצטרפו אלינו כדי להיות שותפים להגשמתו.

אני מודה, שקשה לי לראות מי שהיו השותפים לדרך בה"א הידיעה – והנה, תש כוחם מהאתגר הגדול של הקיבוץ השיתופי.

אבל אני מקווה שעדין רוב החברים רוצים בו.

****

איני שותף להפחדות מפני מה שיקרה אם נפריט את אורטל. קיבוצים שונים עוברים אחרת את המהלך הזה, ואיני יודע איך אנו נעבור אותו. כמובן שיש לי חששות.

אך מבחינתי, השבר הגדול לא יהיה התוצאה, זו או אחרת, של הפרטה, אלא ההפרטה כשלעצמה. כיוון שההפרטה היא ויתור על החלום הזה.

****

שמעתי באסיפה את הסיפורים על כמה היה טוב לפני עשר, עשרים, שלושים שנה ואיבדנו את זה. אבל האמת היא שגם לפני שלושים שנה אמרו את זה, וגם לפני עשרים שנה וגם לפני עשר. אף פעם לא קניתי את הנוסטלגיה הזו, המנותקת מן המציאות.

קיבוץ שיתופי הוא אתגר המחייב תחזוקה תמידית. תמיד התמודדנו עם תופעות שליליות של ניצול הקיבוץ, של חוסר התנדבות, של מגיע לי, של סירוב להירתם, של מרמור ונרגנות. ההתמודדות, היא מהות החיים השיתופיים. כך זה היה בעבר וכך זה גם היום. אך בניגוד לאמירות המנותקות מן המציאות – רוח ההתנדבות באורטל גבוהה מאוד. אני יכול להעיד על כך ממשימות שאני מוביל או שאני נרתם אליהם. רוח ההתנדבות באורטל היום אינה נופלת כהוא זה מכפי שהייתה בעבר.

אני גם לא מתרשם מסיפורי "הדשא הירוק יותר של השכנים". למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי, ואני בהחלט מכיר את הדשאים האלה – זו תחושה מנותקת מן המציאות.

אגב, עם תופעות המרמור והנרגנות נתמודד גם אם נהפוך לקיבוץ מופרט. והנרגנים יהיו אותם הנרגנים היום (אחרי שתעבור להם האופוריה מ"השחרור"), כיוון שנרגנות היא אופי.

****

אני תומך בחלופת הקיבוץ השיתופי-המתחדש. אורטל התאפיינה תמיד ביצירתיות ובמקוריות וביכולת להמציא פתרונות חדשניים לאתגרים המתחלפים מעת לעת.

ואם נבחר בדרך הזו, אני יכול להבטיח בוודאות שהיא תוליד בעתיד אתגרים חדשים, קשיים חדשים ובעיות שגם עמהן נידרש להתמודד ולהיות יצירתיים ולהמציא פתרונות מקוריים. זוהי הרפתקת חיינו.

המלאכה מרובה והזמן קצר

ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר.

אמצע הדרך

ויש גם בזה ניסיון

עוד יום, עוד יום.

לא להתמעט וגם לא להימלט

ותמיד לשאוף ללכת הלאה

ללכת זה אומר: לא להסתלק

כן, כוונתי לומר: לא להסתלק

אמצע הדרך

ויש גם בזה ניסיון

עוד יום, עוד יום.

בחריפות הזאת

עוד יום, עוד יום

בציפייה לטוב

עוד יום, עוד יום.

(רחל שפירא)

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום!

(נתן זך)

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נגד הרוח

לפני כעשרים שנה נערך ביקור באורטל של מטה התנועה הקיבוצית, בהובלת מזכ"ל התנועה אז, נתן טל. נתן ראה את עצמו כרפורמטור הגדול, נושא דגל הפרטת הקיבוץ.

כבכל ביקור, האורחים התרשמו מאוד לטובה מאורטל ושבעו נחת מן הדברים ששמעו. כך, עד שהעלינו את סוגיית חדר האוכל. הסברנו שחדר האוכל קטן ואינו עונה על צרכינו כעת, לא כל שכן אם נגדל, אך עלות ההרחבה גבוהה מאוד. שאלנו אם יש לתנועה דרך לסייע. כאן נתן התפרץ: "חבר'ה, אתם לא שמים לב שאתם שוחים נגד הזרם? בכל התנועה סוגרים את חדרי האוכל, ואתם רוצים לזרוק הון עתק על הרחבת חדר האוכל?!"

הגבתי: "תודה רבה על המחמאה! נכון, אנחנו הולכים נגד הזרם. אין לנו עניין להיסחף בכל זרם. דגים מתים נסחפים בזרם".

****

הליכה נגד הזרם או נגד הרוח, אינה אידיאל. להיפך. כקיבוץ, אנו נושאי הדגל של עולם ערכים מסוים, ולכן האינטרס שלנו הוא שהערכים שאנו מאמינים בהם – יובילו. הלוואי שהתנועה כולה הייתה שיתופית, שהיו מקימים עוד קיבוצים שיתופיים. ימיו הטובים של הקיבוץ היו כאשר החברה הישראלית העלתה על נס את הערכים של הקיבוץ: צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, התיישבות. באותם ימים החברה העמידה את הקיבוץ בכותל המזרח שלה. ואז גם חברי הקיבוץ היו גאים בקיבוציותם ושמרו על ערכי הקיבוץ.

היום המצב אחר. ה"אני" החליף את ה"אנחנו" והחברה הישראלית מסתחררת מעולם ערכים שונה מזה שלנו. גם הקיבוץ נסחף באווירה וזו אחת הסיבות המרכזיות לרוח ההפרטה.

במצב כזה, האתגר הוא להיות נושאי האבוקה ושומרי גחלת הקיבוץ, עד שנעבור את התקופה. עד אז, טוב וראוי שיהיה לנו חוסן חברתי ורעיוני, שיאפשר לנו ללכת נגד הרוח. איזה טעם יש לחיים של היסחפות עם הזרם?

****

את חדר האוכל הרחבנו ללא עזרת התנועה, וההשקעה לא הייתה לשווא. חדר האוכל לא הפך לפיל לבן, אלא הוא ממשיך לשרת אותנו נאמנה והוא הלב הפועם של חיי הקיבוץ 18 שנים אחרי הרחבתו.

לאחרונה, עשינו שיפוץ נוסף, הפעם קטן. תוצאותיו שנויות במחלוקת. גם לי יש הערות. אבל היופי בשיפוץ הוא שאינו בלתי הפיך. מה שלא נראה לנו – נוכל לשנות עם הזמן. ככה זה, כשלא שופכים את התינוק עם המים.

ובתהליך האסטרטגי, אני מקווה מאוד שלא נשפוך את התינוק עם המים. שנשמור על רוח אורטל, רוח השותפות, הערבות ההדדית ושוויון ערך האדם. ונחולל שינויים לטובה, שיחזקו אותנו כקיבוץ שיתופי.

אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח…

שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

(שלום חנוך)

* מידף – עלון קיבוץ אורטל