שוויון ערך האדם

באסיפה האחרונה עלתה הצעה, מנוגדת להצעת המזכירות, לבטל את רף המקסימום של התקציב במסלול ב'. הרעיון נומק בשלושה טעמים. א. הדבר יגביר את המוטיבציה של בעלי השכר הגבוה להגדיל את שכרם וכך גם אורטל תרוויח יותר, את ה-50% מהשכר המשודרג. ב. הרי בלאו הכי אין אצלנו שוויון מלא, אז מה זה משנה אם הפער יגדל? ג. הפערים בינינו אינם בשל השכר אלא בשל מקורות חוץ, אז מה זה משנה?

כיוון שהאסיפה האחרונה לא נועדה לדיון, לא הבעתי בה את דעתי בנדון, ואעשה זאת כאן. אתייחס לכל הטענות.

שאלת המוטיבציה מבוססת על המחשבה שגובה התקציב הוא המניע לרצון של חברים להתקדם ולהצליח. אני כופר בטענה הזאת, בוודאי כאשר מדובר בבעלי השכר הגבוה. אמנם לא זו מטרת רף התקציב, אבל אם מדברים על הרווח של אורטל – הוא יקטן. השכר הנכנס לא יגדל, ואילו החלק של אורטל יקטן. בעיניי היופי במודל, הוא שחלק גדול מהשכר שמכניסים בעלי השכר הגבוה, הולך לטובת הכלל.

נכון, אין שוויון מלא. אבל הגישה של "הכל או לא כלום" היא גישה שמביאה תמיד ללא-כלום. למה? כי אף פעם אי אפשר להגיע ל"הכל". האם זו סיבה לקפל כל דגל, לוותר על כל עיקרון? הגישה הראויה היא שלמרות שאנו יודעים שלעולם לא נגיע ל"הכל", תמיד עלינו לשאוף ליותר. ובעניין הזה – גם אם אין שוויון, אין זו סיבה להגדיל את אי-השוויון.

אני רוצה להתייחס בעיקר לטענה שחוסר השוויון אינו נובע מהתקציב, וכאילו בשל כך נכון ליצור תקציב בלתי שוויוני. בעיניי, טענה זו מחמיצה את מהות השוויון הקיבוצי.

הרעיון המכונן של הקיבוץ אינו חברה שבה "כולם אותו הדבר". הרעיון הוא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". כמובן שזו אוטופיה; אף פעם אי אפשר להבטיח שכל אחד ייתן את כל יכולתו ויותר מכך, אין דרך לאפשר לכל אחד את צרכיו. אבל כאשר זה כוכב הצפון, זה האידיאל, אנו מתכווננים לכך, ועצם הניווט על פי המצפן הזה, מביא אותנו למקום יפה יותר, טוב יותר, צודק יותר, טהור יותר.

הדרך של הקיבוץ למימוש הרעיון הוא ההפרדה בין תרומה לתמורה. נקודת המוצא שלנו היא שאנו עושים ותורמים לא כדי לקבל תמורה אישית, אלא כי העשיה והתרומה הם הדבר הנכון לעשות, שאנו פועלים ועושים מתוך רצון; עשיה לשמה, לטובת הכלל. התמורה ניתנת באופן שוויוני.

התרומה אינה רק בעבודה בשכר, אלא גם בעשיה בקהילה ובהתנדבות בחברה הישראלית. והתרומה בשכר אינה מבטאת בהכרח עשיה טובה יותר, כישרון רב יותר, מאמץ גדול יותר. ואין סיבה לתקצב חבר א' יותר מחבר ב' רק בשל גובה השכר שהוא מכניס.

ואין המדובר רק בחבר א' לעומת חבר ב', אלא לעתים גם באותו חבר. אעיד על עצמי. שכרי כמנהל מתנ"ס ותיק, בשנותיי האחרונות בתפקיד, היה גבוה פי שלושה משכרי היום כעובד המטע. האם יש לי פחות יכולות וכישרונות? האם אני מתאמץ פחות? האם אני משקיע פחות למען הקהילה?

הפערים בשכר מבטאים את הגיון השוק. אנחנו חלק מן השוק, פועלים בתוכו ומתחרים במסגרתו ולכן גם השכר שאנו מתמחרים מבוסס על השכר המקובל בשוק. אבל אין צדק בהיגיון הזה. ההיגיון הקיבוצי צודק יותר. ולכן, גם כאשר השכר שהחברים מכניסים שונה זה מזה, התקציב שהם מקבלים – שוויוני. אנו מעלים על נס את החינוך והחקלאות, אך השכר למקצועות אלה על פי הגיון השוק נמוך מאוד. אין סיבה שנתגמל את חברינו על פי הגיון השוק.

נכון, לפני למעלה מעשור סטינו מהעיקרון של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה, במודל השילובי. תמכתי בהחלטה הזו ואף הייתי שותף לעיצובה, למרות שהיא מנוגדת לאמונתי ועקרונותיי, כדי לשמור על שלמות אורטל. הבנו שיש צורך לרבים מן החברים ליהנות באופן אישי, גם אם באופן חלקי, מפרי עמלם. מצאנו את הדרך לאפשר זאת, תוך שמירה על יסודות הקיבוץ השיתופי. אחד העקרונות של המודל השיתופי היה הגבלת הפערים ל-1:2.5, כלומר שהפער המקסימלי בין התקציב הנמוך ביותר לגבוה יותר, יהיה פי 2.5. כיוון שגם קודם היו פערי תקציב, על פי ותק, השינוי היה צנוע, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

אין דבר כזה שוויון מוחלט, וזו גם לא שאיפה או אידיאל, כי אנו שונים זה מזה וטוב שכך. הרעיון הוא שוויון ערך האדם – על אף העובדה שאנו שונים זה מזה, כולנו שווים בערכנו. כשאנו מפרידים בין התרומה לתמורה, אנו מגשימים את הערך הזה. ולכן, גם אם יש פערים בתוכנו, בשל מקורות חוץ למיניהם, יש חשיבות רבה למסר שאנו משדרים בשיטת התקציב המבוססת על שוויון ערך האדם. על כך – ראוי שנשמור.

****

אני נכנס לשנת תשפ"ג בחשש כבד, בתקווה גדולה ובאמונה.

חשש כבד שמא בתהליך האסטרטגי נבחר לוותר על דרכנו. בעבורי, החלטה כזו תהיה שבר נורא. בגיל 17 בחרתי בחלום ומאז – יום יום שעה שעה אני מקדיש את חיי להגשמתו. אך חלום שיתופי אין מגשימים לבד, אלא יחד, עם השותפים, עם החברים. אני מרגיש שכל חיינו הם מסע להגשמת החלום, שלעתים המסע הזה קשה, אך אנו עושים אותו יחד. אני יודע שתש כוחם של חלק מן החברים מן המסע הזה, ואני חושש שמא הלך הרוח הזה יגבר.

תקווה גדולה, שנבחר שוב בחלום; שנבחר שוב בקיבוץ השיתופי. הבחירה היא היסוד המרכזי ביהדות. גם בקיבוץ. גם באורטל. אני שמח שאיננו קיבוץ שיתופי רק כי פעם-פעם החלטנו ומאז אנו זורמים עם זה. להיפך, מאז שנת העשור של אורטל, אנו עורכים אחת לכמה שנים תהליך אסטרטגי, שבו או פותחים את דרך חיינו ואורחות חיינו לבחינה מחדש, שבה הכל פתוח, ניתן להטיל ספק בכל; ובכל פעם מחדש אנו בוחרים בקיבוץ השיתופי, תוך שיפור יצירתי של השיטה האורטלית והתאמתה לאתגרים המשתנים. ובתהליך הנוכחי, התמורה הגדולה תהיה בתחום הביטחון הסוציאלי שלנו.

ואמונה. אני מאמין שחששי יתבדה ושתקוותי תוגשם. אני מאמין שנשוב ונבחר בחלום.

גם אם ארוך מסע הפרך

ואם רבים כושלים אחור,

ביחד נמשיך ללכת

בדרך אל האור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לא מגיע לי

לא מגיע לי

פרופ' יצחק אדיג'ס, מומחה בעל שם עולמי לניהול, מוצא הקבלה בין תהליך הצמיחה וההזדקנות של בני אדם ושל ארגונים. תקצר היריעה לתאר כאן את התהליך המקביל. אולם בעוד התהליך האנושי הוא עם סוף בלתי-נמנע – המוות; הארגון, שאינו אורגניזם חי, יכול להתנער בזמן ולחלץ את עצמו, באמצעות מהלכים משני מגמה, כמו הזרמת דם חדש וכד'.

אנו, אורטל, חווינו זאת בשלהי העשור הראשון של המאה הנוכחית. היינו במשבר העמוק ביותר בתולדותינו, שעלול היה להביא לגוויעתנו. במבצע מרשים וחסר תקדים של קליטה גדולה, אליה נרתמה הקהילה, בלמנו את התהליך ויצאנו ל"בראשית חדשה".

אנו מתברכים בקליטה הזאת בכל תחומי חיינו. קשה מאוד להגזים בתרומתה לאורטל.

נכון, הם לא הגיעו לאורטל כשהיו לנו רק 200 ד' מטע. נכון, הם מצאו תשתית מעולה שנבנתה בעמל רב במשך עשרות שנים בידינו, ותיקי הקיבוץ. נכון, אנחנו בראנו יש מאין, ויצרנו את המקום שאליו הם נקלטו. אך בלעדיהם, היינו במדרון, בדרך להתרסקות. אנו חבים להם את ההווה ואת הבטחת העתיד.

ובכל פעם שמדברים בתוכנו על הנקלטים שבאו והכל היה מן המוכן וקיבלו בית בחינם ו… ו… ו… – אני רואה בכך כפיות טובה. כל ה"אנחנו והם" הזה, מיותר, מזיק, פוגע באורטל; זר לרוח אורטל.

****

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר שמצאה "את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת. והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". והוסיפה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

האם אותה ארץ ישראל יפהפיה הייתה רק לפני שנות אלף? היא לא קיימת היום? היא לא יכולה להיות קיימת מחר? אני משוכנע שכן. אני רואה בהושטת היד כדי לתת ולא כדי לקחת את לוז החיים הקיבוצים.

הדבר שאני אוהב יותר מכל בקיבוץ, הוא היותו מבוסס על תרבות של חובות ולא על שיח של זכויות ושל "מגיע לי". התרבות היהודית היא תרבות של חובות. היא אינה מדברת על הזכויות שמגיעות לאדם, אלא על החובות המוטלות עליו, כדי לבנות עולם טוב ושלם יותר. הקיבוץ מממש, בעצם מהותו, את התרבות הזאת בצורה העילאית. הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה, הרעיון של מתן שלא על מנת לקבל פרס, הוא מהות הקיבוץ.

הדבר שאני הכי פחות אוהב בקיבוץ הוא… שיח הזכויות ו"המגיע לי", שקיים בו ומלווה אותו, למרות שהוא זר למהותו. אחד מביטוייו המרכזיים הוא הוותק. מגיע לי, כי אני ותיק.

****

על פי בדיחה ישנה של יהודה הראל (שהיום אולי לא הייתה הכי פוליטיקלי-קורקט), איך בוחרים בקיבוץ את מלכת היופי? על פי הוותק.

אני גאה בכך שבאורטל סוגיית הוותק מצומצמת בהרבה מאשר בקיבוצים אחרים. הדבר בולט בעיקר בתחום השיכון. וראוי לציין, שאת ההחלטות הללו הובלנו אנו, ותיקי אורטל. לא חשבנו מה אנחנו כמגזר "הוותיקים" (מעולם לא חשבנו על עצמנו כמגזר) נרוויח, אלא מה נכון, מה ראוי, מה צודק? מהי טובת אורטל.

אני גאה בכך שהחלטנו כבר בימיה הראשונים של אורטל, שהעיקרון המנחה שלנו בתחום השיכון הוא גודל המשפחה, בניגוד למרבית הקיבוצים, שבהם העיקרון המנחה הוא הוותק. חשבנו בהיגיון בריא ובשכל ישר, שמשפחה גדולה יותר זקוקה לבית גדול יותר. כמובן שלא הלכנו בעניין הזה עם הראש בקיר. לא קבענו מטרז' לגולגולת והכפלנו במספר הנפשות. קבענו מספר סטנדרטים של בתים והזכאות להם נקבעת על פי גודל המשפחה. רק כאשר יש לקבוע תור בין משפחות עם אותו מספר ילדים, הוא נקבע על פי הוותק. זה השיקול הנכון, השוויוני והצודק ביותר.

אני גאה במיוחד בהחלטה שקיבלנו, שלדעתי אין לה אח ורע באף קיבוץ, לבנות את הבתים החדשים, הגדולים יותר, למשפחות החדשות, הנקלטות, ולא לנו, הוותיקים. את ההחלטה הזאת לא קיבלו הנקלטים, שכלל עוד לא הגיעו לאורטל. את ההחלטה הזאת קבענו אנו, הקולטים, הוותיקים. הייתה מחלוקת על הנושא, אך כיוון שהעמדנו להצבעה את כל תכנית הצמיחה הדמוגרפית "אורטל 2017" כמקשה אחת, כל אחד נדרש בסופו של דבר להחליט בעד או נגד ההצעה כולה. וההחלטה התקבלה פה אחד! כולנו העדפנו את האינטרס הקיבוצי, על האינטרס המגזרי והאישי.

החלטנו כך, כי צו השעה הייתה קליטה גדולה, לשם כך נדרשנו לבניה הגדולה, ולא רצינו לעכב אותה בשנים רבות לתהליך מדורג של יציאתנו, הוותיקים, מבתינו ומעבר לבתים חדשים ורק אז התפנות בתים לקליטה. החלטנו כך, כי רצינו להיות אטרקטיביים בקליטה, בתחרות עם יישובים אחרים על לב הנקלטים. החלטנו כך, כי אנו גובים דמי קליטה גבוהים, שאנו הוותיקים לא נדרשנו לשלם, וחשבנו שראוי יותר להציע את הבתים הללו כחלק מן החבילה. אך, בעיניי, נכון היה להחליט כך גם מסיבה אחרת. פשוט, כי זו החלטה נכונה יותר. אכן, מי שזקוק יותר לבית גדול הוא מי שבעשרים-שלושים השנים הבאות יגדל בו את ילדיו, ולא אני, שהגוזלים שלי בתהליך היציאה מן הקן, גם אם אותו נקלט עוד לא נולד כשהגעתי לאורטל. בעיניי, זה ראוי יותר, צודק יותר ושוויוני יותר.

****

כאב לי לשמוע את ר' באמירה: "אני רק נתתי לשותפות, ומה השותפות נתנה לי?"

איני בא לשפוט את ר' או כל אדם אחר על תחושותיו, רגשותיו וכאביו. לכן, לא על ר' אדבר אלא על עצמי; על תחושותיי, רגשותיי, ערכיי, אמונתי והשקפת עולמי.

אני קצת פחות ותיק מר'. אף פעם לא עניין אותי איזה מספר אני בוותק וגם היום זה לא מעניין אותי. אבל אני באורטל מתחילת 1984 – 38 שנים וחצי. ודומני שלאורך השנים עשיתי ותרמתי לשותפות לא פחות מר'. במה? בכל אוני, כל מרצי, כל מעייניי, מחשבותיי, כישרונותיי ויכולותיי, בכל שעותיי; שעות היום, שעות הערב ושעות הלילה. ללא לאות.

ומה השותפות נתנה לי? המון. לעולם לא אוכל להקיף את תיאור מה שקיבלתי מן השותפות.

קודם כל, את עצם הזכות להיות חלק מן הקהילה הנפלאה הזאת. ואני באמת מאמין שאורטל היא קהילה בריאה, טובה ויפה.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לבנות באורטל את משפחתי, לחנך באורטל את ילדיי.

השותפות נתנה לי את הזכות להשפיע על חיי ועל סביבתי, בכל יום ובכל שעה, כפי שבשום צורת חיים אחרת הדבר אינו אפשרי, ולמיטב ידיעתי, רק במעט מהקיבוצים יש אפשרות כזו, ברמה של אורטל. כשתשעים חברים, בקיבוץ של 120 חברים, יושבים אל תוך הלילה לאסיפה בנושא שיכון, שלרובם הגדול היא אינה נוגעת באופן אישי – יש זכות גדולה מזו? אני רואה בכך זכות גדולה כאשר דעתי מתקבלת, ולא פחות מכך, כאשר היא נדחית.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה להיות בין מעצבי דרכה של אורטל.

ומעל הכל, השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לעשות, לפעול, לתרום. ומה קיבלתי על העשיה הזאת?

במקורותינו נאמר ש"שכר מצווה – מצווה". כלומר איני מקיים מצווה כדי לקבל על כך שכר, אלא השכר שלי הוא עצם קיום המצווה. ודאי שזה נכון בקיבוץ.

אבל האמת היא שקיבלתי הרבה יותר מכך על העשיה – את ההנאה הגדולה מפרי העשיה.

אני נהנה מהצלחה של כל פעולה, מעשה או אירוע שאני מוביל. ויותר מכך, כאשר אני רואה איך דברים שעשיתי ממשיכים להתקיים ולהתפתח גם אחרי עשרות שנים. יש שכר טוב מכך? יש תמורה גדולה יותר מזו לאגרה?

אם אני מקבל כל כך הרבה, אני עוד יכול לרטון ש"מגיע לי"? לא מגיע לי כלום.

****

יותר מכל מעשיי באורטל, אני גאה במיוחד בקליטה. לא רק בגלל האנשים הנפלאים שהגיעו לאורטל ולא רק בשל החצר השוקקת ילדים, אלא כיוון שבכך הבטחנו את עתיד אורטל. האם יכול להיות שכר הולם יותר לפועלי, מאשר הידיעה שאורטל בידיים טובות, ולמפעל חיינו המשותף יש המשך ויהיה המשך גם כשאנחנו נעבור לצד השני של הגדר?

כשאני רואה את ג'וש, רכז החינוך, מברך בפסטיטל ומדבר עם הילדים והוריהם והקהילה כולה על חינוך לציונות מעשית – מה עוד מגיע לי? מה עוד אני צריך לקבל, כאשר אני רואה ניר ב' מוביל ביד רמה את ענף התיירות, ואני משוכנע שהוא יקפיץ אותו לפסגות חדשות? וכשאני רואה את ירון מנהיג את המשק האורטלי, וכשאני רואה את חן מנהל את ענף המזון ומחולל שינוי מבורך ואת שני ו' מפיקה את מופע המצוות ואת פסטילצ'ה. כשכולנו נהנים כל כך בערב טו באב, בהובלתה של סיסי, רכזת התרבות, בהפקה של אנה, כשלירז עושה את ההגברה וגל, שנקלט באורטל באחת הקדנציות הקודמות שלי, הוא המוביל המוסיקלי – יש יותר "ברינה יקצורו" מזה?

אז משהו מגיע לי מעבר לזה? לא מגיע לי כלום.

****

דיברתי בגנות שיח הזכויות ולאחר מכן כתבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות כאן ולפעול כאן. אז גם לי יש שיח זכויות קטן. הדבר היחיד שאני מבקש ודורש מאורטל, הוא שתינתן לי הזכות להמשיך לעשות ולפעול ולתרום גם בעתיד. שהצערת אורטל תתבטא בשילוב דורות ולא בחילופי דורות. ושכל עוד כוחי במותניי, ואני מאמין שזה עוד 20-30 שנה, אוכל לתרום מניסיוני ומיכולותיי. אם את הזכות הזאת אקבל – אשריי, מה טוב חלקי.

מה עוד לא נתנו – וניתן!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 24.8.22

* לנוכח התיקו – על פי כל הסקרים, גם הסיבוב החמישי יסתיים בתיקו. לגוש נתניהו בן גביר אין רוב. תקרת הברזל שלו היא 59 מנדטים. גם לגוש השינוי אין רוב. הוא אף לא מתקרב ל-61 ותקרת הברזל שלו היא 55 מנדטים. משמעות התוצאות הללו היא סיבוב בחירות שישי. ואיזו סיבה יש לנו להעריך, שהסיבוב השישי יהיה שונה מהתיקו של חמשת קודמיו?

אם אכן תוצאות הבחירות תהיינה כמו הסקרים (יש לזכור שיש עוד למעלה מחודשיים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות) – מה יהיה אז? האם יש דרך לעצור את סחרור סבבי הבחירות הבלתי פוסקים?

המחנה הממלכתי מדבר על "ממשלת אחדות בלעדיו". בעיניי, ממשלה כזו היא הממשלה האידיאלית היום לישראל. לנוכח המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, ולנוכח הקרע והשסע ההולכים ומתרחבים, ממשלת אחדות עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי. היא תוכל להיות כזאת רק בלעדיו. כי נתניהו הוא מחולל הקרע, הוא הסיבה והמסובב של השסע. ממשלת אחדות אתו, עשויה אולי לעצור את סבבי הבחירות, אך לא לאחות הקרעים. השאלה היא האם יש לכך היתכנות.

ליברמן ואחרים אומרים בשכנוע פנימי עמוק, שאם גם בסיבוב החמישי נתניהו לא יזכה לרוב – הוא יפרוש. הלוואי. אבל איזו סיבה יש לנו להניח שינהג הפוך מכפי שנהג אחרי ארבעת הסיבובים הקודמים? הרי בעבר שמענו שממשלה בחסות הרשימה המשותפת תהיה רק להצבעה אחת, כי ביום שנתניהו יעזוב את בלפור, תהיה זחילה מהליכוד לממשלה וגוש נתניהו יתפרק. זה לא קרה, כפי שראינו. נכון לקוות שנתניהו יפרוש במקרה כזה, אך לבטח אין לקבל זאת כהנחת עבודה.

אפשרות שניה היא, שאחרי הפסד נוסף – נתניהו יודח או הליכוד יתפלג. שוב, יש סיבה טובה לקוות שזה מה יקרה, אך אף אדם רציני לא יהמר על כך.

אפשרות שלישית היא שהחרדים אינם בנויים לעוד אופוזיציה, אחרי השנה האחרונה, והם יצטרפו לממשלה בראשות גנץ. והנה, ח"כ גפני, מי שנחשב לחוליה החלשה במפלגות החרדים מבחינת נתניהו, הודיע באופן חד-משמעי שהם ילכו עם נתניהו. זה מה שהציבור שלהם רוצה. אולי במקרה זה החרדים יפעלו לממשלת אחדות לאומית. אולי אפילו לכזו שבה גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון. אולם להצטרף לבד לממשלה עם מרצ וישראל ביתנו? ובכלל, ישראל ביתנו מוכנה לכך? הרי ליברמן מכריז על התנגדותו הנחרצת לקואליציה עם החרדים. אם החרדים יצטרפו לממשלה ללא הליכוד, יתכן שהמחיר שיגבו בעבור הצעד הזה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה לאומית וממלכתית.

ואז – מה? ממשלה שנשענת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת? זה לא יקרה. יש מספיק כוחות במחנה השינוי שלא יתנו לכך יד. וכי לא ראינו במבצע "עלות השחר" את התייצבותה המוחלטת של הרשימה המשותפת לצד הג'יהאד האיסלמי ונגד מדינת ישראל? גם אם תקום, חלילה, ממשלה כזו, אין שום סיכוי שתחזיק מעמד יותר משבועות ספורים, כיוון שניגוד העניינים בין ממשלה, שתפקידה לקדם את מדינת ישראל לבין מפלגה שחזונה הוא חורבנה של מדינת ישראל, לא יאפשר את קיומה. אם תקום, חלילה, היא תיפול במהרה, והציבור ינהר בהמוניו לבן גביר ונתניהו ויעניק להם ניצחון סוחף.

נכון לחתור לממשלת אחדות ללא נתניהו, אך כיוון שהסיכוי לכך קלוש, אין לשלול את האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, עם כל הבעייתיות שבכך.

נכון, כבר ניסינו את זה ואנו זוכרים איך זה נגמר. ולכן, יש להפיק לקחים. בראש ובראשונה, ברור שנתניהו יהיה שני ברוטציה. זה תנאי בסיסי, שלא צריך להיות פתוח לדיון. אם הוא יהיה ראשון, לא תהיה רוטציה. הרי כבר היינו בסרט הזה. הלקח השני, הוא שממשלת אחדות חייבת לכלול גם את יש עתיד, כדי שיהיה כוח פוליטי משמעותי בממשלה למחנה השינוי.

כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו, יש להציב בפניו תנאים שלא יהיה לו קל לקבלם. יתכן שבסופו של דבר גם האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, תתברר כבלתי ריאלית. אבל חייבים לנסות.

* איך תנהג זהבה גלאון – מרצ הפתיעה אותי לטובה בממשלת השינוי. הכרתי אותה כמפלגת אופוזיציה כרונית עם מנטליות של תנועת מחאה. ציפיתי שהיא תהיה החוליה החלשה בממשלה. זה לא קרה.

אולי זה כובד האחריות, אולי זה "דברים שרואים מכאן", אבל מרצ הייתה שותפה לממשלה ששלחה מדי לילה לוחמים למעצרים ביו"ש, והבינה שאלה לא "קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם", אלא הגעה אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע לרצוח בתוכנו. הם הבינו שהפעולות הללו, שכה גינו אותן, הן פעולות המסכלות טרור ומצילות חיי אדם. הם היו שותפים לממשלה ששלחה את צה"ל לפעולות מב"מ בסוריה, בעיראק, באיראן ובמקומות אחרים, והבינו שזה לא "הביריון השכונתי שמשתולל ועושה כל מה שהוא רוצה, רק כי הוא יכול", אלא אלו פעולות חיוניות להגנה על ביטחון ישראל.

מרצ גילתה נאמנות לממשלה שמדיניותה הייתה הפוכה לאידיאולוגיה של מרצ. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה אחרי אוסלו, שהעומד בראשה הצהיר פומבית שהוא מתנגד למדינה פלשתינאית.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה הצבעת שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל מחשבה על נסיגה מהגולן. יש לציין, שבממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. והם הצביעו בעד. כמי שזוכר איזה תפקיד מילאה מרצ בהמרצת נסיגה מהגולן, בשנות המו"מ עם סוריה והמאבק על הגולן, לא יכולתי שלא להתפעל מגודל המהפך.

נכון, הם רטנו כאשר שר הביטחון הכריז על שבעה ארגוני טרור שהם ארגוני טרור, והתנגדו לחוק האזרחות והצביעו בממשלה נגד הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב. אבל הם מעולם לא שברו את הכלים.

זהבה גלאון תמכה בהצטרפות מרצ לממשלה ולא קראה למרצ לפרק את החבילה. אולם בהתבטאויותיה הפומביות ובמאמריה ב"הארץ" היא הייתה אופוזיציה של ממש לממשלה ולא הפסיקה לזנב במרצ שלא תתמוך במדיניות הממשלה. קשה לי לראות את מרצ בהנהגת זהבה גלאון נוהגת כמו מרצ בהנהגת ניצן הורוביץ.

* תנועה של הגשמה – השקפת עולמי החברתית-כלכלית היא בצד שמאל של רצף הדעות. תנועת העבודה הציונית, היא עולמי האידיאולוגי, על כל המשתמע מכך. מדוע, אם כן, איני תומך במפלגת העבודה, אלא מצביע לרוב למפלגות שמייצגות השקפה חברתית-כלכלית שונה בתכלית?

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי.

את השתייכותי לתנועת העבודה, אני מגשים בחיי ובאורח חיי, מדי יום ביומו, מהשכם עד הערב, משחר נעורי; בעליה לגולן, בהקמת התיישבות עובדת בגולן, בחיי כחבר פעיל ומרכזי בקיבוץ שיתופי וכאחד ה"אשמים" בכך שאורטל הוא קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוב הקיבוצים. מבחינה תנועתית, יש לכך משמעות העולה לאין ערוך על הטלת הפתק "הנכון" אחת לארבע שנים (או חמש פעמים בשלוש שנים וחצי).

ב-1992 הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין (דבר שנמנעתי ממנו כאשר פרס עמד בראשה). מלבד הערכתי אליו באופן כללי, הערכתי את עמדתו בנושא הגולן; התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה נלהבת בהתיישבות ובפיתוח, כפי שבוטאה לאורך מערכת הבחירות, כולל בביקורים בגולן ואף בביקור באורטל יום לפני הבחירות. זכרתי גם את תרומתו הגדולה להתיישבות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה.

כה מרה הייתה אכזבתי, כאשר לאחר עלייתו לשלטון הוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. האכזבה הייתה קודם כל מן הפן הלאומי והשקפת עולמי באשר לחשיבות ההתיישבות בגולן הישראלי; השקפה שאותה אני מגשים בחיי בגולן. היא הייתה גם מן הפן האישי – החשש מפני חורבן מפעל חיי, נישולי מאדמתי ועקירתי מביתי. והיא הייתה גם מן הפן התנועתי. מבחינתי, תנועת העבודה היא תנועה שמקימה קיבוצים ומושבים, לא תנועה שמחריבה קיבוצים ומושבים. מפלגת העבודה התומכת בעקירת היישובים מפנה עורף לערכי תנועת העבודה. כמי שדוגל בערכי תנועת העבודה, הפניתי עורף למפלגת העבודה.

לא חשבתי שעוד אצביע אי פעם למפלגת העבודה, אך עשיתי זאת ב-2013. הייתה זו בחירה אישית בשלי יחימוביץ', שאותה אני מעריך ושאני מאמין לה ומאמין בה. עמדותינו בנושאי חוץ וביטחון שונות, אך היא הודתה שאין לכך היום משמעות מעשית (גם אם נרתעה מלומר בגלוי שאין לנו פרטנר). את כל יהבה היא שמה על הנושא החברתי-כלכלי, ובנושא הזה היא ייצגה אותי.

השבר הבא, מבחינתי, היה ההתנגדות של מפלגת העבודה לחוק הלאום. אילו הייתה זו התנגדות רק בטענה שהחוק מיותר והסתדרנו בלעדיו עד כה וניתן להסתדר בלעדיו גם הלאה, ניחא. איני חושב כך, אך אני יכול לחיות עם העמדה הזאת.

אבל היציאה האידיאולוגית נגד חוק הלאום והצגתו כחוק לאומני ואף גזעני, היה בעיטה של מפלגת העבודה בתנועת העבודה הציונית, בדרכה, באידיאולוגיה שלה ובהיסטוריה שלה. חוק הלאום מבטא את הציונות; את השקפת העולם שעמה בנינו את המדינה ובשליחותה פעלה תנועת העבודה כל ימיה. ומכל סעיפי החוק, מפלגת העבודה יצאה דווקא נגד סעיף ההתיישבות. והרי מה יותר תנועת העבודה מהתיישבות ציונית?

לא אחת אני מזדהה עם העמדות והרעיונות שמבטאים נציגי מפלגת העבודה בנושאים החברתיים והכלכליים, אך מפלגת העבודה אינה יכולה להיות המפלגה שלי.

* ז'בוטינסקי כסוציאליסט פופוליסט – הצגתי את עיקרי תכניתו של פרופ' מנואל טרכטנברג למלחמה ביוקר המחיה, באמצעות נטילת אחריות של המדינה והזרמת משאבים למימון הבריאות, החינוך בגיל הרך, התחבורה ועוד.

כצפוי, הגיעו התגובות הימנניות, בואכה ליברטריאניות, על "סוציאליזם פופוליסטי" ו"למה שהמדינה לא תקנה לי גם את האוכל?" וכו'.

וחשבתי בלבי – אם טרכטנברג הוא סוציאליסט פופוליסט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר זאב ז'בוטינסקי, שבחזון מדינת הרווחה שלו, המדינה אחראית להבטיח לכל אזרח את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

* עובדים עניים – אני חבר בוועדת הנחות של מוסד חינוכי. ואני נדהם מהתופעה המדאיגה של עובדים עניים. אנשים העובדים לפרנסתם ואינם מסוגלים לפרנס בכבוד את משפחותיהם. מגזר בולט בתופעה הזאת הוא עובדים סוציאליים. הורים, שבחרו במקצוע שכולו נתינה וסיוע לאנשים "שנשארו מאחור"… נשארים מאחור, כיוון שבחרו במקצוע החשוב הזה. כאשר הורים שהם עובדים סוציאליים נאלצים להתגבר על הבושה ולבקש הנחה לילדם, כי אינם מסוגלים לממן את שכר הלימוד, ואנו רואים את צילום משכורתם האחרונה – זה קורע את הלב.

זאת חרפה חברתית. זאת חרפה למדינת ישראל.

          * ביד הלשון

ניצחו אראלים את המצוקים – שר הביטחון בני גנץ ספד לרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, וכתב בחשבון הטוויטר שלו: " נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים ונשבה ארון האלוקים. צער עמוק על מותו של חכם שלום כהן זצוק"ל, נשיא מועצת חכמי התורה".

מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

הקומה הבאה של השיתופיות

על פי נראטיב נפוץ באורטל, תהליכי השינוי והתהליכים האסטרטגיים באורטל הם תהליך מדורג של התרחקות מהקיבוץ השיתופי והליכה לקראת הקיבוץ המופרט.

אני כופר בכך. הדבר נכון אך ורק בנוגע למודל השילובי, שהוא אכן פשרה בין תומכי ושוללי הקיבוץ השיתופי. אך ממש איני מסכים שכך הדבר בשאר התהליכים (שהחלו עוד בעשור הראשון לקיומה של אורטל). מרבית השינויים היו רפורמות שנועדו לתת את התשובות השיתופיות לשינויים בסביבה ולצרכי החברים בכל תקופה. בזכות אותם שינויים, אותה יצירתיות פורצת דרך, נשארנו קיבוץ שיתופי. גם רוב "הפרטות" המוצרים והשירותים, לא פגעו כהוא זה בליבת האחריות המשותפת, הערבות ההדדית והשותפות החברתית והקהילתית, אלא הגדילו את אחריות הפרט על תקציבו ועל חייו תוך שחרור מתלות בוועדות. הייתה זו בחירה בין שוויון מכני, שבו ועדות קובעות מה הם צרכי הפרט, לשוויון מהותי, המעניק אפשרות שווה לפרט לנהל את חייו בחופש מרבי, בתוך השותפות.

אולם במידה רבה, תהליכי השינוי הגדילו את השיתופיות ואת הערבות ההדדית, בכך שהקיבוץ הגדיל את מחויבותו לפרט, לעתידו ולעתיד ילדיו. התחלנו בכך כאשר היינו מהקיבוצים הראשונים שהנהיגו פנסיה, ולאחר מכן, לאורך השנים – ביטוחי חיים, אובדן כושר עבודה, ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי, לימודי בנים ועוד. אני זוכר, שכאשר הנהגנו השתתפות סמלית של החברים בטיפול שיניים, עלתה טענה שהנה, אנחנו מפריטים את הבריאות. זאת, שעה שבאותה שנה החלטנו על השקעת עתק בבריאות, בביטוח סיעודי. פרופורציות, חברים.

****

ההחלטות המתגבשות בתהליך הנוכחי, במודל הביטחון הכלכלי, הן עליית קומה בשותפות ובערבות ההדדית בתוכנו. הקיבוץ מרחיב את מוטת השותפות שלו, ונוטל אחריות על הצרכים הסוציאליים שלנו, כולל מתן מענה לצורך בהורשה. קיבוץ אורטל שיקבל את ההחלטות הללו, יהיה קיבוץ שיתופי יותר, עם ערבות הדדית משמעותית והדוקה יותר מאי פעם. ההחלטות המתגבשות, הן המשך לכל התהליכים האסטרטגיים שלנו, שבהם נתנו את המענה האקטואלי לצרכים המשתנים. המענה שאנו נותנים היום, לא היה רלוונטי לפני עשרים שנה. סביר להניח שבעוד עשרים שנה, יעלו צרכים אחרים ואם נשמור על רוח אורטל, גם להם ניתן מענה קיבוצי, בבוא היום.

****

היכן בכל זאת עלול התהליך לכרסם בשותפות? כדי לממן את ההחלטות החדשות, המקור עלול להיות קיצוץ בתחומים קיבוציים קהילתיים קיימים. אני מקווה שנשכיל לעשות זאת בשום שכל, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

איני סבור שנכון לדבוק במסגרת התקציב הקיימת, ולא להגדיל את השתתפות העסק בקהילה בשנים הקרובות. אין כל קדושה באחוז ההשתתפות הנוכחי. כמובן שאסור לרוקן חלילה, את העסק, שהוא הביטחון הכלכלי העתידי שלנו. אבל אפשר, בזהירות, להגדיל את ההשתתפות בשנים הקרובות, תוך פעולה, שנעשית כל הזמן, להגדלת העסק ורווחיו.

****

במסגרת מודל הביטחון הכלכלי, מוצע להמיר את "בנק הימים" בקרן יער"ה – ימי ערבות הדדית, המאפשרת היעדרות מעבודה לצרכים סוציאליים מיוחדים.

אקדים ואומר שאני תומך בשינוי הזה, כיוון שבתוך המכלול של מודל הביטחון, יש דברים שחייבים לוותר עליהם, כי יש מגבלות כלכליות, והוויתור הזה הוא מידתי ונכון. עם זאת, יש לבחון בחיוב את הרעיונות הנוגעים לקרן יער"ה, שעלו באסיפה.

מה שמפריע לי, הוא האופן הלעגני של ההתייחסות לבנק הימים, כעל איזה מטען חורג שראוי להיפטר ממנו. כאילו זו איזו החלטה הזויה לעידוד בטלנות. אני רואה ב"בנק הימים" אחד הדברים היפים שאורטל יצרה, המעיד על צורת החשיבה היצירתית ולעתים פורצת הדרך המאפיינת אותנו לכל אורך השנים.

ההחלטה על "בנק הימים" התקבלה בתהליך אסטרטגי מקיף, שעסק בכל תחומי החיים, שהובלתי בשנים 1996-1999, בקדנציה השניה שלי כמזכיר. הביטוי "בנק ימים" הוא כינוי בסלנג האורטלי שניתן בדיעבד. כאשר קיבלנו את ההחלטה, ההגדרה הייתה "ימי שבתון", שלטעמי קולעת הרבה יותר למהות.

הרעיון שבבסיס ימי השבתון, הוא הרעיון של שנת השבתון למורים ואפילו של שנת השמיטה המקראית. הרעיון שכל עובד זכאי לשבתון, שבו הוא יכול למלא את המצברים ולהקדיש מזמנו לדברים חשובים שאין הוא יכול להגיע אליהם בשנות עבודתו. הוא יכול להשתמש לצורך חופשת לידה ארוכה, לימודים על חשבונו, טיול גדול לחו"ל שעליו הוא חולם ועוד. את השבתון הוא צובר לאורך השנים – עשרה ימים בכל שנה שבה הוא עובד באופן מלא, תוך עמידה בכל חובות העבודה והתורנויות.

הצד השני של המטבע, היה ויתור על הטבות שונות שהיו קיימות עד אז, כמו ימי חברה, עזרת הורים, יום חופש חודשי נוסף למי שגרים בדרום, נסיעה לביקור הורים בחו"ל ועוד. כמו כן, ביטלנו את ועדת חברים, שעסקה בבקשות הרבות של חברים לימי חברה, עזרת הורים וכו'.

וגם אם היום, בתוך המכלול של מודל הביטחון הכלכלי, אנו מוותרים על ימי השבתון, תוך שמירה לפחות על מרכיב הערבות ההדדית שלהם במסגרת יער"ה, אל נשליך אבנים על עברנו ואל נבוז לדברים יפים ופורצי דרך, שהגינו בעבר ויישמנו אותם לאורך שנים.

יש לציין, שעל ימי שבתון החלטנו כחלק מפרק של החלטות בתחום העבודה והפרנסה; החלטות שחיזקו מאוד את מקום העבודה והפרנסה בחיינו. ויחד עם זה, ראינו לנכון לאפשר את צבירת השבתון, בדיוק כפי שהחלטנו אז על חופשת לידה בת ארבעה חודשים, שעה שחופשת הלידה מטעם המדינה הייתה רק 12 שבועות. רק ב-2017 המדינה האריכה את החופשה ל-15 שבועות, הרבה פחות ממה שהחלטנו עוד במילניום הקודם.

אני גאה בדברים היפים והייחודיים שאורטל יצרה לאורך השנים, ומקווה ומאמין שזה יהיה הקו שלנו גם הלאה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

סור מרע

כבכל שנה, זו השנה ה-22, התכנסנו בליל תשעה באב לערב "תשעה באב של כולם", חילונים, דתיים ומסורתיים, גברים ונשים, לערב של קריאה בצוותא של מגילת איכה, שיח וחשבון נפש. בשנים האחרונות אנו מקיימים את האירוע בבתי הכנסת העתיקים בגולן, והפעם – בבית הכנסת בקצרין העתיקה. לראשונה, האירוע נעשה בשיתוף עם קצרין.

הנושא השנתי של המפגש היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".

ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"

הכותב כתב זאת בעקבות הדברים החריפים שאני כותב על הכהניזם בכלל, ועל הכהניסט הספציפי הזה בפרט.

השבתי לו: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים".

תשובתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף מקצרין וענבר ארליך ממרום גולן. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.

פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 10.7.22

* על כל שעל של אדמת הגולן – המדיניות הישראלית החדשה, אחרי כחמישים שנה – היא מימוש הריבונות הישראלית על כל שעל של הגולן, גם ממזרח לגדר המערכת, עד הגבול הרשמי שנקבע בהסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים, הסורים התבססו ממערב לגבול וישראל הבליגה. לא עוד. במיוחד כאשר היום ניסיונות ההתבססות הם של איראן וחיזבאללה. פעולות התקפיות וסיורים אלימים של ישראל מתנהלים בחודשים האחרונים בכל השטח הריבוני הזה, שצה"ל משחרר אותו ומחזיר אותו לבעליו. ובמקביל, מתנהל מהלך חשוב ומוצלח של הידוק הקשר בין מדינת ישראל וצה"ל לבין הדרוזים בגולן, והוא כולל, בין השאר, אישור לחקלאים הדרוזים לשוב ולעבד את אדמותיהם בשטחים שממזרח לגדר המערכת ועד הגבול. כתבה מקיפה (ומומלצת) על הנושא פרסם יואב זייתון ב-ynet.

* אלטרנטיבה שלטונית – בימים האחרונים נשמעו במקביל דיבורים על שני חיבורים אפשריים של תקווה חדשה – עם ימינה או עם כחול לבן. לכאורה, זו ברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'. ונשמעת אפילו אפשרות של פיצול בתקווה חדשה בין שתי החלופות.

לדעתי, נכון להקים חיבור משולש של תקווה חדשה עם ימינה וכחול-לבן. אפשר לקבוע בעליל שהפער בין הח"כ ה"ימני" ביותר בימינה ל"שמאלני" ביותר בכחול-לבן קטן לאין ערוך מהפערים בין יונים וניצים במערך ובין הקצוות בליכוד, בשנות השבעים והשמונים. יש מספיק אוויר להקמת כוח מרכז-ימין ממלכתי ביטחוניסטי, שיהווה אלטרנטיבה לשלטון, ולכל הפחות כוח גדול ומשמעותי שהשפעתו תהיה מכרעת בכל קונסטלציה פוליטית אחרי הבחירות.

חיבור כזה יחייב את איילת שקד וימינה להבהיר שבכל מקרה לא ילכו לממשלת "ימין-על-מלא", קוד מכובס לגוש בן גביר. יהיה עליהם להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם בכל מקרה פסולי חיתון ולא תהיה שום ישיבה בקואליציה הכוללת אותם. מכחול לבן יידרש להבהיר חד משמעית שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת פסולת חיתון מבפנים או מבחוץ, מלפנים או מאחור, מלמטה או מלמעלה, בלי כל סיפורי "הצבעה אחת" למיניהם. ומה יידרש מתקווה חדשה? להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת הם פסולי חיתון. אבל תקווה חדשה כבר הבהירה זאת.

על פי הפרסומים בתקשורת, גנץ מעוניין בחיבור עם תקווה חדשה, אך ללא דרך ארץ – תנועתם של יועז הנדל וצביקה האוזר. ההסבר לכך הוא שגנץ לא שוכח ולא סולח על שהשניים האלה סיכלו את הקמת הממשלה בראשותו, התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הסבר נוסף הוא וטו על יועז הנדל של המפלגות החרדיות, השותפות הרצויות לקואליציה בראשות גנץ, בשל רפורמת הסלולר הכשר במגזר החרדי. איני יודע אם יש בכך אמת או שזה פייק ניוז, אך אם זה נכון, זו דרישה בלתי נסבלת. אם מדובר בתחושות נקם של גנץ – אין להן מקום כאשר על הפרק עומד האינטרס הלאומי. אם מדובר ברצון של גנץ לשמור על הרשימה המשותפת כאופציה לשיתוף פעולה – ממילא הוא פסול לחיבור כזה, שלא יוכל לקום. ואם מדובר בדרישת החרדים, כדאי לזכור שלא היה מי שעשה כל כך הרבה למען הציבור החרדי כמו יועז ברפורמת הסלולר. הוא שיחרר את המוני החרדים מן הלפיתה האכזרית באשכיהם, של העסקונה החרדית וכמה בעלי זרוע כלכליים השולטים על האינטרנט שלהם.  

* ישראל השניה – הזוג נתניהו, כפי שאורח חייו נחשף בימים אלה בעדותה של הדס קליין, הוא התגלמות "ישראל השניה".

* נתניהו הוא ביביסט – אחד מדפי המסרים הביביסטיים המשעשעים, בתגובה לעדותה של הדס קליין, הוא ש"גם צ'רצ'יל היה נהנתן ואהב סיגרים ואלכוהול". וואו!

קודם כל, המגלומניה… המגלומניה… למי נתניהו משווה את עצמו? איזה חוסר מודעות עצמית. ושנית, דווקא את אהבת הסיגר הוא לוקח מצ'רצ'יל? זאת התכונה שהפכה אותו למנהיג דגול?

אך הכשל בדף המסרים הזה הוא הדמגוגיה. האם זאת הבעיה? שהוא חובב סיגרים? אם הוא יקנה את הסיגרים והשמפניה מכספו, אגב – לא חסר כסף לאיש ישראל השניה מקיסריה, זו בעיה שלו ואין בכך עניין ציבורי וערכי. מקסימום שאלה של טעם טוב.

ועוד דף מסרים – "את מי מעניינת הרכילות הזאת? מה שחשוב הוא איזה ראש ממשלה הוא. אני מעדיף מושחת שהוא ראש ממשלה טוב מאשר איש ישר שהוא ראש ממשלה גרוע".

עוד דמגוגיה. כאילו אלו שתי האפשרויות וצריך לבחור ביניהן. מה דעתכם על הסטארט-אפ החדש – ראש ממשלה ישר וטוב? אגב, זה סטארט-אפ ישן מאוד. היו לנו כאלה. המסר הסמוי הוא שאדם ישר והגון הוא לא יוצלח. עוד פסולת ביביסטית שמזהמת את החברה הישראלית.

מעבר לגישה העקרונית, על פיה מנהיג צריך לשמש דוגמה אישית ולהיות מופת לציבור שאותו הוא מנהיג, וככל שמעמדו רם יותר, כך הדרישה ממנו צריכה להיות גבוהה יותר, ברצוני לעמוד על הזיקה ההדוקה בין הסיפורים המביכים על מערכת היחסים הנצלנית של נתניהו ומשפחתו עם שני הטייקונים, לבין אופן התנהלותו כראש הממשלה.

הבעיה המרכזית במנהיגותו של נתניהו, היא שהוא ביביסט. כלומר, הוא באמת שבוי בפולחן האישיות של עצמו. הוא רואה בעצמו נישא מעם, שהכל מותר לו, הכל מגיע לו, הכל צריכים לשרת אותו. הוא אשכרה מאמין שהמדינה זה הוא, שהציונות זה הוא, שהימין זה הוא, שהליכוד זה הוא. אם היפוכו המוחלט, יצחק שמיר, ראה עצמו כל חייו עבד של הרעיון הציוני ושל מדינת ישראל, ולכן ביטל כל אינטרס אישי אל מול האינטרס הלאומי, נתניהו מאמין באמת, שהאינטרס האישי שלו, הוא האינטרס הלאומי. ולכן, אם יהיה לו טוב, זה טוב למדינת ישראל. מי שמעז לחקור את שחיתויותיו, חותר תחת מדינת ישראל. מי שמגיש נגדו כתב אישום הוא בוגד במדינת ישראל. רק אדם שיכול כך לדרוש ולתבוע בלי בושה אספקה של מוצרי יוקרה ללא גבול לו ולמשפחתו, מסוגל לטרטר את מדינת ישראל לחמש מערכות בחירות עד שהאזרחים יבינו מה טוב להם ויבחרו נכון. הרי נתניהו משוכנע שמה שפאקר ומילצ'ן עשו למענו, בכל הטוב שהרעיפו עליו ועל רעייתו, הוא שירות לאומי, ועליהם להודות לו כל חייהם על הזכות הגדולה שהייתה להם לשרת אותם.

הרי ברור שכל מנהיג אחר במקומו, היה מפנה את המקום כאשר היה מבין שהוא אבן הנגף בפני שלטון מפלגתו ובפני יציאת מדינת ישראל מן המשבר הפוליטי. אבל כל מנהיג אחר, אילו איבד את השלטון, גם לא היה שורף את המועדון.

* צ'רצ'יל צדק – בנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי ב-1947 אמר צ'רצ'יל, ראש האופוזיציה באותם ימים: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום".

צ'רצ'יל צדק. לעולם לא ארצה להחליף את הדמוקרטיה, על אף כל פגמיה, בשיטת ממשל אחרת. אך הוא צדק במכלול האמירה שלו; כן, הדמוקרטיה רחוקה משלמות, יש בה בעיות רבות.

הכלל המרכזי בדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, המייצג את רצון הרוב. כן, זו שיטה עדיפה על יתר השיטות, אך רצון הרוב עלול להיות בעייתי ביותר. ניתן להיווכח בכך מן הסיפור של עמנו. רוב עם ישראל רקד סביב עגל הזהב. רוב העם נהה אחרי עשרת המרגלים. רוב העם הלך בעיניים עצומות אחרי שבתי צבי. כלומר, בדמוקרטיה הרוב קובע, אך אין זה אומר שהרוב צודק. לעתים המיעוט צודק. לעתים עמדת יחיד היא הצודקת. ויש שהרוב ממיט אסון על המדינה.

דמוקרטיה אינה רק רצון הרוב, אלא עוד סט של ערכים, שנועדו להגביל את הרוב ולמנוע את עריצות הרוב. אם רוב העם יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולבחור דיקטטור שישלוט שלטון מוחלט עד יומו האחרון – האם זו החלטה דמוקרטית? הרי הוכח שזהו רצון הרוב. כמובן שלא.

דמוקרטיה היא כללי משחק ששום רוב אינו יכול לחרוג מהם. דמוקרטיה היא זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה היא זכויות המיעוט. דמוקרטיה היא שלטון החוק, שהכל כפופים לו ואיש אינו עומד מעליו. וגם אם רצון הרוב הוא שהמנהיג יעמוד מעל החוק – מדינה שבה המנהיג עומד מעל החוק, אין בה שוויון בפני החוק ולכן אין היא מדינת חוק וככזו אינה מדינת דמוקרטית. אין דמוקרטיה ללא רשות שופטת עצמאית וחזקה. הרשות השופטת היא רשות שלטונית, שבכוחה לאזן ולבלום את רצונו של הרוב, כדי להגן על זכויות הפרט והמיעוט ועל שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים.

מי שרוצה להכפיף את כל אלה ל"רצון הרוב" – הוא איום על הדמוקרטיה, גם אם הוא מלהג בשם הדמוקרטיה.

* הרגל גנטי – גלעד שרון מנסה לשכנע את המצביעים בפריימריז שיחסיו עם נתניהו מצוינים. נו, כנראה שדבק בו ההרגל של אביו לא לומר אמת. מה שכן, יש דבר משותף לנתניהו ולגלעד שרון – שניהם שותפים לעקירת גוש קטיף.

* המִשְׂחָק בן זונה – המשורר והסופר מואיז בן הראש פרסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" סיפור שכתב בעקבות קריאת ספרו של אבישי בן חיים "ישראל השניה". "חלמתי חלום", הוא פותח את הסיפור, ובחלומו נערך משחק כדורגל בין ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. הוא השוער של ישראל היהודית. השופטת היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס. וכך, ברור שהשיפוט מוטה באופן קיצוני. השופטת ממציאה חוקים חדשים, שולפת כרטיס לבן ומעיפה את מי שתמה מה זה הכרטיס הזה. היא מאפשרת לישראל הדמוקרטית לשחק עם 22 שחקנים ושלושה כדורים ואת הנבחרת של ישראל היהודי היא מותירה עם שני שחקנים בלבד. כאשר ישראל הדמוקרטית מבקיעה גול השופטת מחשיבה אותו כשני שערים. כאשר ישראל היהודית מבקיעה גול בבעיטה מרחוק, השופטת מבטלת אותו בטענת נבדל. וכן הלאה וכן הלאה, הרי ברור איך בג"ץ שופט במשחק בין ישראל הדמוקרטית והיהודית. ואז נכנס למגרש אבישי בן חיים. הוא מצליח בערמומיות לבלבל את השופטת ואפילו להבקיע מספר גולים, אך לא לשנות את ההגמוניה הברורה של ישראל הדמוקרטית הנובעת משבירת כל כללי המשחק והמצאת חוקים חדשים שנועדו להנציח את ההגמוניה. ובסוף "ישראל היהודית יורדת ליגה".

מעבר להתבכיינות המאוסה, הבעיה האמתית בסיפור הזה, יותר מהקונספירציה הבוטה והמטורללת של בית המשפט העליון, הדיפ-סטייט שבאמצעותו נמשכת ההגמוניה של ישראל הדמוקרטית, היא עצם הצגת ישראל הדמוקרטית והיהודית כשתי קבוצות יריבות שנאבקות זו בזו. הדיכוטומיה הזאת בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית מאפיינת את השמאלימין הרדיקלי, כאשר שונאי המדינה היהודית ושונאי המדינה הדמוקרטית מזינים זה את זה ומפרנסים זה את זה בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים.

בסיפור של בן הראש, כאשר הקהל מתחיל לצעוק "השופטת בת זונה" מיד מסולק כל הקהל מן היציע המזרחי (איך לא?) ועל הקבוצה המפסידה מוטל קנס בסך 100,000 ₪. אבל מי שבן זונה כאן, אינו השופט אלא המשחק עצמו. כלומר, עצם הצגת הדיכוטומיה הזאת.

האתגר של הציונות הממלכתית היא להגן על ישראל היהודית דמוקרטית מפני המתקפה הדו-ראשית שנועדה למוטט אותה. אל לציונות הממלכתית לתפוס צד בין עופר כסיף ואיתמר בן גביר ולתת להם לקבוע מהו המשחק, אלא להגן על המגרש היהודי דמוקרטי, הציוני והממלכתי, מפני האויב המשותף שקם על הציונות הממלכתית, שהמגלמים הקיצוניים שלו הם עופר בן גביר ואיתמר כסיף, לצד בן חיים ובן הראש ודומיהם. האסון של מדינת ישראל הוא חלוקה לשני מחנות שמי שנותן בהם את הטון הם הבן גבירים והכסיפים. כל מי שאכפת לו מקיומה ועתידה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, כל מי שהציונות הממלכתית פועמת בלבו, חייב להימנע מבחירת צד במשחק הזה – כי עצם המשחק הזה הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.

ובאשר למואיז בן הראש – מה כל כך "יהודי" בהצגתם של היהודים "האשכנזים" כעמלק, כלומר כמי שחובה דתית להשמידם? הרי הוא כתב את השיר הנורא "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים". והרי אין דבר פחות יהודי מהשנאה היוקדת הזאת לרוב העם היהודי.

* הרוצח – הקלקול השני לחוקה האמריקאית רצח עוד ששה אנשים, פצע עוד שלושים ואחד והשבית את שמחת יום העצמאות למאות מיליוני אמריקאים.

* האם הפרי גדל על המדפים בסופר? – עוד מפעל חינוכי נפלא של ארגון השומר החדש – מחנות עבודה תלת יומיים לבני נוער שמתנדבים לשלושה ימי עבודה בחקלאות. במטע של אורטל הוקם מחנה אוהלים, ובו תעבורנה לאורך הקיץ קבוצות המתנדבים של השומר החדש שיעבדו באורטל.

השבוע עבדה אתנו הקבוצה הראשונה. כמה עשרות בנות ובני 15-17, מלאי רוח משימתית, רוח התנדבות, מוסר עבודה וחריצות, לצד רוח נעורים ומשובה. הם משכימים לפנות בוקר ויוצאים לעבודות קטיף, גיזום ועישוב.

הם מכנים את עצמם באירוניה "הפראיירים", ללמדך איך סביבתם רואה את ההתנדבות. אך הם חשים גאווה גדולה והתרוממות רוח בעבודתם.

אחד הדברים שאני אוהב בשומר החדש, הוא שהפעילות שלהם משותפת לחילונים ודתיים. זו בעיניי הבשורה החשובה ביותר לחברה הישראלית. כך גם במיזם הזה. בקבוצה הראשונה באורטל, היה רוב בולט לדתיים, בין הבנים ובין הבנות. כמובן שאני שמח על כל נער דתי שמשתתף במיזם, אך אני מקווה שבקבוצות הבאות יהיו חילונים רבים יותר. בעצם היחד של חילונים ודתיים, אני רואה חשיבות רבה לא פחות מאשר בעבודה בחקלאות. גם בקבוצה הבלתי מאוזנת הזאת, אני בטוח שהן החילונים והן הדתיים הרוויחו מהמפגש המשותף ומהחשיפה לזולתם.

שמעתי נערה אחת אומר לחברתה: "תחשבי על זה שתיכנסי לסופר ותקני אוכמניות, ותדעי שאת קטפת אותם וארזת אותם. איזה כיף זה, הא?"

          * ביד הלשון

רחוב רשי"ף – במדורו "רשימות תל-אביביות" במוסף ספרות ותרבות של "הארץ", לפני שבועות אחדים, הזכיר אברהם בלבן כבדרך אגב את רחוב פין ששינה את שמו לרח' רשי"ף.

מי שהרחיב על כך, היה פרופ' דוד אסף, שבבלוג המצוין שלו עונ"ש (עונג שבת) נוהג לחשוף, בין השאר, סיפורי רחובות.

רח' פִין בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים, שלמה יוסף פין. פין, בפ"א רפויה – Fünn. בפי משכילי תקופתו הוא כונה רש"י פין.

אולם מהר מאוד נקרא הרח' בפי כל רח' פִּין', בפ"א דגושה, כשמו של איבר המין הזכרי. יותר משהסיבה לכך היא בגד כפת דגושה בראש מילה, היא מיקומה בקרבת קולנוע "מרכז" שהרבו להקרין בו סרטי סקס ושעד היום הוא אזור זנות.

לא נעים. איך פותרים את המבוכה? היו שהעניקו לו את השם רח' פיין. אלא שהרחוב לא נועד להנציח אדם ששמו פיין. הפתרון היה לשנות את שמו לראשי התיבות רח' רשי"ף – ר' שמואל יוסף פין. אלא מה? מעולם פין לא נקרא בראשי התיבות הללו. לא בחייו ולא אחרי מותו.

* "חדשות בן עזר"

הזדמנות של אחת ל-75 שנים

שנה מלאה להקמת הממשלה. לפני הקמתה, התנגדתי בתוקף לקואליציה עם רע"ם.

לא התנגדתי לקואליציה עם רע"ם כיוון שזו מפלגה ערבית. טענות שהוטחו בי בשל התנגדותי, קודם לקואליציה עם המשותפת ואח"כ עם רע"ם, כאילו אני נגד שותפות עם ערבים, ואף האשמתי החצופה ב"גזענות", הייתה הטלת דופי חסרת שחר. הסברתי שהתנגדותי לשיתוף עם המפלגות הללו אינה בשל ערביותן אלא בשל עמדותיהן; בשל סירובן לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. שאילו קמה מפלגה יהודית עם הדעות של המשותפת, בהרכב של אנשים כמו עופר כסיף, גדעון לוי, אודי אדיב ולאה צמל, הייתי שולל קואליציה עמן ביתר שאת. לעומת זאת, אם תקום מפלגה ערבית שתרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, אשמח מאוד שתהיה חלק מן הקואליציה ושמנהיגיה יכהנו בממשלה. זו עמדתי גם היום.

בדיעבד, ברור לי שלא הייתה ברירה אלא הקמת ממשלה עם רע"ם. האלטרנטיבה הייתה בחירות חדשות, סיבוב חמישי, שהוא כבר איום של ממש על הדמוקרטיה ועל כלכלת ישראל. ומה תהיינה תוצאות הסיבוב הזה? סביר להניח שאותן תוצאות, ושוב נעמוד בפני אותה דילמה. אז מה? נלך לסיבוב שישי? ושביעי? ועשירי? לא היה מנוס אלא לחתוך, ולהקים את הממשלה שאפשר להקים, כלומר הממשלה בהרכב הנוכחי.

לפיכך, אני רואה בקואליציה עם רע"ם ניסיון היסטורי, שהצלחתו או כישלונו עשויים להשליך על יחסינו עם המיעוט הערבי לשנים רבות.

טעיתי בהתנגדותי העקרונית לקואליציה עם רע"ם. הטעות שלי הייתה שלא קראתי נכון את רע"ם, או שלא האמנתי למה שראיתי וסברתי שזהו מצג שווא. לא האמנתי שמי שהיו עד אתמול חלק מן הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעו עמה נגד מדינת ישראל בכל הזדמנות ואף התנגדו להסכמי אברהם בשל התנגדותם לשלום עם ישראל, שינו פתאום את עורם. ציפיתי שיודיעו קודם שהם מקבלים את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כתנאי להצטרפותם לקואליציה.

היום אני מבין שרע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת בשל מחלוקת אמתית. לא, הם לא הפכו לציונים ולא שינו את חלומותיהם. אבל הם אמצו אסטרטגיה פוליטית חלופית לזו של המשותפת, המניחה בצד את הנושא הלאומי-פלשתינאי ומתמקדת בסוגיות האזרחיות והכלכליות של ערביי ישראל, וזאת באמצעות הצטרפות לממשלת ישראל, לכל ממשלה ישראלית, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות. זה המסר שבשמו הם ביקשו וקיבלו את המנדט מהציבור. ואכן, כך הם נהגו. נכון, הם לא הודיעו שהם מקבלים את ההסדר המכונן, אבל הם הצביעו בעד קווי היסוד שכללו מחויבות של הממשלה לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ומנסור עבאס אמר: "ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות". הוא אמר את הדברים פעמים רבות, ומה שחשוב יותר – הוא אמר אותם קודם כל בערבית.

רע"ם אכן הביאה לציבור הערבי הישגים משמעותיים.

האמת היא שמי שזיהה ראשון את המגמה היה נתניהו (בשבתו כאבו-יאיר), שטיפח את רע"ם, דחף אותה להתפלג מן המשותפת וראה בה בעלת בריתו בקואליציה שקיווה להקים. אני מעריך שרע"ם העדיפה להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כיוון שאז היא הייתה מקבלת לגיטימציה רחבה ביותר בציבור היהודי. היא גם העדיפה, כמפלגה דתית, את השותפות עם המפלגות החרדיות, החולקות עמה השקפת עולם דומה, בתחומים כזכויות הלהט"ב, מעמד האישה, חוק הקנאביס וכד'. אולם, כזכור, סמוטריץ' הכשיל את הקמת הממשלה הזו. רע"ם, נאמנה להבטחתה לבוחר להצטרף לכל ממשלה, הצטרפה לממשלת השינוי.

בכל הסקרים, כבר שנים רבות, רוב מוחלט בקרב ערביי ישראל מביעים רצון להשתלב במדינה ואף מצהירים שהם גאים להיות ישראלים. אף פעם לא הבנתי מדוע, אם כן, הם מצביעים למפלגה אנטי ישראלית. רע"ם הבינה זאת, ובחרה להיות המפלגה שתבטא את המגמה הזאת.

התנגדותי לקואליציה – בוודאי עם המשותפת, אך גם עם רע"ם, נבעה גם מחשש שהתלות של ממשלת ישראל ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית לא תאפשר לה למלא את המשימות הביטחוניות. למשל, שהקואליציה תתפרק בתגובה הראשונה של צה"ל ברצועת עזה. רע"ם הוכיחה את ההבדל בינה לבין המשותפת, בכך שלא הפריעה כהוא זה לחופש הפעולה המדיני והביטחוני של הממשלה, שהיא ממשלה ניצית יותר מקודמותיה. ויותר מ"עשר מעלות ימינה".

ההבדל הבולט ביותר בין רע"ם לבין חד"ש ושאר מפלגות המשותפת, בלט במיוחד בגינוי הפיגועים שבוצעו בידי ערביי ישראל. בעוד חד"ש הוציאה "גינוי" רפה, באמירות כמו שלא זו הדרך למאבקנו הצודק נגד מדינת האפרטהייד הגזענית והכובשת וכד', רע"ם גינתה ללא סייג, בלי "אבל", בלי "אולם" ובלי "יחד עם זאת" ו"מצד שני".

כאשר אני בוחן בחלוף שנה את הניסיון, אני יכול לקבוע, בפרפרזה על דברי מרטין בובר על הקיבוץ, שהניסיון לא נכשל. לצערי, הניסיון, עד כה, גם לא הצליח.

מנסור עבאס הוא מנהיג פורץ דרך ואמיץ, אך הוא מוקף בעסקנים פחדנים, ולא ממש מצליח לרתום אותם למיזם ההיסטורי של השתלבות במדינת ישראל, מתוך הבנה מה נדרש מהם בהשתלבות הזאת. ראינו זאת בהצבעות קריטיות, שבהן חברי רע"ם הצביעו נגד הממשלה, עד כדי איום ממשי על קיומה. על רע"ם להבין, ששותפות קואליציונית, כשמה כן היא – שותפות, והיא מבוססת על הדדיות ולא על "קח את הכסף וברח". הממשלה מממשת את מחויבותה בהסכם הקואליציוני ומה שנדרש מרע"ם הוא למלא את חלקה ולהצביע בכנסת עם הקואליציה. אם התנהגותה של רע"ם תפיל את הממשלה, תהיה זו פגיעה קשה במדינת ישראל, אך בעבור ערביי ישראל יהיה זה אסון. במקרה כזה, יידרשו עוד 75 שנה עד שמפלגה ערבית תוכל להצטרף לקואליציה ישראלית.

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 4.5.22

* עזות מצח – כאשר יש המשווים, בעזות מצח חסרת גבולות, את ישראל (!) לנאצים, ובהם למרבה הבושה גם ישראלים ויהודים – מה נלין על פוטין ולברוב שמציגים את ממשלת אוקראינה כנאצית?

* תמונת ראי – בגיליון שבת של "מקור ראשון" התפרסמה מודעה על פני עמוד שלם, עליה חתומים הורים שכולים ש"דורשים" מ"שרי הממשלה שיושבים עם תומכי טרור" לא להגיע לטקסי הזיכרון. אגב, לא כתוב בתחתית העמוד שהמודעה מומנה מכספי החותמים. וכדאי מאוד ללמוד מי מימן את מודעת הפלגנות והשנאה הזאת. סביר להניח שאם נדע – לא נופתע.

המודעה המכוערת הזאת היא תמונת ראי לטקס הזיכרון המשותף לחללינו ולחללי האויב. אלה שני ביטויים של תהליכים צנטריפוגליים של פילוג החברה הישראלים ומשיכתה לקצוות הפנאטיים, הרחק מעבר לקונצנזוס הלאומי, לסולידריות הלאומית, לציונות. אלה שני ביטויים של ניסיון להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות חליפית. אלה ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות בדלנית של מחנה פוליטי, של פלג קיצוני בעם ישראל. אלא ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות קוסמופוליטית תלושה עם חללי האויב. אלה ואלה מייצגים תהליכים הרסניים לחברה הישראלית.

ומן הראוי שהרוב הדומם יתעקש לייצג את הציונות הממלכתית ולגבש סביבה את האומה, כמשקל נגד למגמות הפלגניות והבדלניות ההרסניות הללו.

* יום השואה "אלטרנטיבי" – טקס משותף ביום השואה להתייחדות עם זכר קורבנות השואה ועם זכרם של הנאצים. עם איזה הגיג ש"כולם קורבנות השנאה" או משהו כזה.

נשמע הזוי? נשמע מטורף? לא ייאמן? לא יקרה?

כך בדיוק נשמע לפני שנים לא רבות הרעיון ההזוי של טקס משותף לחללי המערכה לתקומת ישראל ושלומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, ודווקא ביום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל.

אז מה? מתרגלים. פתאום זה נהיה מיינסטרים. ועכשיו, התנגדות לטקס כזה אינה לגיטימית, וכל ביקורת עליו היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית".

* יום עצמאות "אלטרנטיבי" – לפני כעשרים שנה, אולי קצת יותר, השתתפתי באירוע לרכזי ופעילי תרבות בקיבוצים מטעם "החבורה ע"ש אבא קובנר". זה היה זמן קצר לפני יום העצמאות, ולכן נערכה סדנה בהנחיית בוג'ה זצ"ל על "סדר יום העצמאות".

הסדנה נפתחה בסבב בין משתתפיה, שכל אחד הציג רעיון מיוחד לחגיגת העצמאות, או משהו שנערך בקיבוץ שלו או רעיון מקורי שלו, שהוא מוזמן להציג כאן.

במהלך הסבב הגענו לבחור מקיבוץ מגל, שאמר שהוא אמנם לא רכז או פעיל תרבות בקיבוץ, אבל יש לו רעיון. והוא הציע שכל קיבוץ יערוך אירוע משותף עם פליטים מהכפר הפלשתינאי שעליו או בסמוך לו יושב הקיבוץ, שגורש ב"מלחמת 48' ". כל הנוכחים הסתכלו עליו כעל תימהוני סהרורי שנחת בינינו פתאום. לימים הנכבאיסט האובססיבי התפרסם בעלילת הדם על ה"טבח" בטנטורה – תדי כ"ץ.

ברוח ההצעה החולנית שלו, מתקיים בשנים האחרונות טקס מסוג זה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* והוא היה פעם ראש ממשלה – בין המשתתפים השנה בפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – האסיר המשוחרר (והלא משוקם) אהוד אולמרט.

* אלילם של בן-גביר ויגאל עמיר – יש מספר תגובות שחוזרות על עצמן של מגונני הכהניסט, כאשר אני מותח עליו ביקורת. האחת היא על טענתי שהוא לא שרת יום אחד בצה"ל. על כך משיבים לי שזו לא אשמתו – הוא רצה להתגייס, אבל צה"ל לא גייס אותו.

וכי מה רציתם? שצה"ל יגייס אותו ויפקיר בידיו נשק? לא ראינו מה גולדשטיין עשה עם הנשק שניתן לו? מה עשה נתן זאדה עם הנשק? בוודאי שהכהניסט אשם בכך שלא גויס. זה לא שצה"ל סתם כך לא גייס אותו. הייתה לכך סיבה טובה. והסיבה הטובה היא אשמה מלאה של הכהניסט. לטעון שהוא אינו אשם בכך שלא גויס, זה כמו לטעון שגנב אינו אשם בכך שהוא יושב בכלא, אלא השופטים שגזרו את דינו.

כאשר אני מזכיר את הערצתו של הכהניסט למחבל, רוצח ההמונים ברור גולדשטיין ימ"ש ושלאורך שנים רבות תמונתו של המחבל הייתה תלויה בסלון ביתו, מזכירים לי שהוא הסיר את התמונה. נו, באמת. הוא הסיר את התמונה כי הוא חדל להעריץ את הרוצח ולראות בטבח מודל לחיקוי? הוא הסיר אותה בקריצה, כי זה היה תנאי לשיבוצו באחת הרשימות הדתיות לכנסת. ויש עוד נאיבים שמדקלמים את הקשקוש, שהוא לא תלה את התמונה בשל הטבח של המחבל, אלא כי הוא העריץ אותו כרופא שהציל חיים. חחחחח. התמונה הייתה של המחבל על רקע מערת המכפלה, מקום הטבח, ומעליה צוטט הפסוק: "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל". כלומר, התמונה היא הזדהות עם המעשה הקנאי, תוך השוואה לפנחס, שבמעשה הקנאות שלו עצר מגיפה בקרב בני ישראל. כמו בן גביר, גם יגאל עמיר העלה על נס את גולדשטיין ואת קנאותו – והוא ראה בעצמו את פנחס הבא, ברצח הקנאי שלו.

בן דרור ימיני יצא במאמר ב"ידיעות אחרונות" נגד התקשורת שבונה את הכהניסט ומעצימה אותו. בן דרור צודק לחלוטין. התקשורת הישראלית חייבת בחשבון נפש, איך הפכה את הכהניסט הגזען האלים לכוכב תקשורת. עד כמה הנוסחה: אדם נשך כלב = רייטינג, שיבשה את שיקול דעתה וגרמה לה לנהוג בחוסר אחריות משווע כזה.

* יקיר הציבור החרדי – שר התקשורת יועז הנדל ראוי לתואר יקיר הציבור החרדי. כשר בממשלתה הריבונית של ישראל, הוא מחויב לכל אזרחי ישראל, ובהם החרדים. בכך שהוא שחרר אותם מן הלפיתה הקשה והאכזרית של העסקונה החרדית ואיפשר להם, בדיוק כמו לכל אזרח, את אפשרות הבחירה ואת אפשרות הניוד של הסלולר, הוא עשה בעבורם את השירות הטוב ביותר שיכלו לחלום עליו.

צווחות הגעוואלד של העסקונה החרדית, אינן נובעות מדאגה לציבור החרדי, אלא מהפחד מפני אובדן השליטה שלהם בו. חובתה של ממשלת ישראל לממש את ריבונות המדינה ולא לאפשר אוטונומיה לחרדים, שמשמעותה שליטה הדוקה של העסקנים בחייהם. העובדה שיועז הנדל לא נכנע ללחצים ובנחישות עשה את הצעד החשוב הזה למען הציבור החרדי, היא עדות למנהיגותו הנחרצת, ודבקותו באחריותו כשר בממשלת ישראל.

אריה דרעי הודיע שהנחה את ח"כ ארבל להגיש הצעת חוק שתכשיל את הרפורמה של יועז. ומה השם האורוויליאני שהוא העניק להצעת החוק? החזיקו היטב: "חוק… הגנת החירות (!!!) בטלפונים". לפחות יש לו הומור.

* אין מתאים ממנו – את כל חייו מקדיש יובל אלבשן לקידום הצדק החברתי בישראל, לרעיון מדינת הרווחה; במרחב הציבורי, במגזר השלישי, באקדמיה ובתקשורת. וכעת הוא מונה לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי. אין מתאים ממנו לתפקיד הזה. כאילו כל מעשיו ופעולותיו לאורך עשרות השנים לא היו אלא הכנה לתפקיד הזה, שבו יוכל לקדם ברמה הלאומית את הערכים הללו.

כל הכבוד למאיר כהן שבחר ביובל. וליובל – בהצלחה!

* מנהיג פועלים אותנטי – מרצ היא בעבורי לא רק יריב אידיאולוגי. מעבר למחלוקת האידיאולוגית היא מגלמת בעיניי תרבות זרה לי, המשלבת תלישות קוסמופוליטית עם סנוביזם מתנשא ומנוכר.

אילן גילאון תמיד היה בעיניי יוצא דופן במפלגתו. הוא היה באמת מנהיג פועלים אותנטי, לוחם אמתי לצדק חברתי ולערבות הדדית. תמכתי ברוב מלחמותיו החברתיות ובתחום החברתי כלכלי ראיתי בו אחד הח"כים שמבטאים את השקפת עולמי, לבטח יותר מהמפלגות שהצבעתי להן. מלחמתו למען החלש, למען הנכה, למען העני, למען חברה צודקת, שוויונית וסולידרית – באה ממקום כן ואמתי.

כאשר הוא התמודד מול זהבה גלאון על הנהגת מרצ, ייחלתי לניצחונו ואף כתבתי על כך. ראיתי בגלאון את התגלמות מה שאני סולד ממנו במרצ, ובגילאון את המפ"מניק האחרון, המגלם ציונות סוציאליסטית, גם אם היא יונית. למרבה הצער, גילאון נאלץ לפרוש מן המרוץ, לאחר שלקה באירוע מוחי.

פעמיים פגשתי את אילן גילאון. ב-2008, כאשר לא כיהן בכנסת, הנחה גילאון תכנית ראיונות בערוץ הכנסת, לצד חגי סגל. באותה תקופה אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן (מו"מ שהופסק כעבור שבועות אחדים בידי הסורים, במחאה על מבצע "עופרת יצוקה"). הוזמנתי להתראיין בנושא בתכניתם, שהוקלטה באולפן הכנסת. מה שהרשים אותי במיוחד הייתה הכימיה בין שני המראיינים, משני צדי המפה הפוליטית, הן בשידור והן מחוצה לו.

הפעם השניה הייתה במפגש עם פורום חשיבה רעיוני של התנועה הקיבוצית, בגבעת חביבה, לפני שנים אחדות. אילן השתתף במפגש. הוא הציג כמובן את השקפת עולמו החברתית הסוציאליסטית. הוא בלט באהדה הגדולה שלו לקיבוץ, אנטיתזה לשנאת הקיבוצים בידי גורמים שונים כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ומקבילותיה מימין.

הצטערתי לשמוע על פטירתו של אילן גילאון. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מגש הכסף – "מגש הכסף" הוא שיר שפרסם נתן אלתרמן בטורו השבועי ב"דבר" – "הטור השביעי", עשרים יום לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה, וכחצי שנה לפני הכרזת העצמאות.

למחרת החלטת עצרת האו"ם התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי לאחר השואה. בשלב זה של המערכה, ידם של התוקפנים הייתה על העליונה. המדינה עוד טרם קמה וסיכויי הקמתה לא נראו מזהירים, אך אלתרמן, בעיני רוחו, כבר תיאר בשירו את טקס הניצחון של ישראל במערכה.

המוטו שבראש השיר היה ציטוט מדברי חיים ויצמן, שהופיע באותו השבוע בארה"ב מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ואמר: "שום מדינה אינה ניתנת על מגש הכסף".

בטקס הניצחון, האומה תודה למי שהעניקו לה את הניצחון. היא תפנה לנערה ולנער, "אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם, וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?". התשובה שהכניס אלתרמן לפי הנערים, היא פרפרזה על דברי ויצמן: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים".

* "חדשות בן עזר"

שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.