צרור הערות 5.7.20

* תלוי באדם אחד – האם תהיה החלת ריבונות? באיזה שיעור והיכן? התשובות לשאלות הללו תלויות באדם אחר. בנימין נתניהו.

אין לי ספק שנתניהו מעוניין בהחלת ריבונות. הוא מאמין בדרך הזו. לדעתי, החשיבה המדינית שלו נכונה (בגדול). כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא חתר למה שכינה, בצדק, "תכנית אלון פלוס". גם ברמה האישית, סביר להניח שהוא מעדיף להיזכר לא רק כמי שמורשתו היא שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא מעשה מדיני מרחיק לכת בדמות המעשים הגדולים של מנהיגים כבן גוריון ובגין. החלת הריבונות היא מעשה כזה. השאלה היא אם יש לו עוצמות הנפש להוביל החלטה כזו, אל מול ההפחדות מפניה.

יש לי חשש כבד שהוא קיבל רגליים קרות. החשש שלי נובע מכך שאני מזהה בימים האחרונים בקרב מדקלמי דפי המסרים שבגלל גנץ לא תוחל ריבונות. הרי זה ברור – אם תוחל ריבונות זה בזכות נתניהו ואם לא תוחל זה בגלל גנץ. כרגיל. במקרה הזה, לצערי, גנץ עצמו יקפוץ על האשמת השווא כמוצא שלל רב, כי האצבע המאשימה הזאת תועיל לו ולתדמיתו בקרב הבייס ה"שמאלי".

אז כדאי לזכור. בהסכם הקואליציוני יש אך ורק סעיף אחד שבו נכתב במפורש שאין לכחול לבן זכות וטו – החלת הריבונות. ולנתניהו יש רוב להחלת הריבונות הן בממשלה והן בכנסת. אם לא תהיה החלת ריבונות, יהיה זה באחריותו המלאה והבלעדית של נתניהו. 

* חד צדדית – יש המתנגדים להחלת הריבונות כיוון שהיא חד-צדדית. הם אומרים שהם בעד ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך הדבר צריך להיות בהסכם.

הם צודקים. עדיף שזה יהיה בהסכם. אלא שאין סיכוי שזה יהיה בהסכם. האם את הריבונות על ת"א ועל חיפה השגנו בהסכם? האם את הריבונות על הנגב והגליל השגנו בהסכם? האם את הריבונות על ירושלים והגולן השגנו בהסכם?

הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים אינו על תוואי הגבול אלא על עצם זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו. בכל מקום שהוא. ואם תהיה הסכמה שלהם לריבונות, היא תהיה רק בדיעבד, מתוך השלמה עם המציאות. ולכן, תפקידנו ליצור את המציאות הרצויה, ועמה לגשת למו"מ, והלוואי שנזכה ליום שבו יהיה לנו פרטנר לשלום.

* התבלבלת בתכנית – מנכ"ל משרד האוצר לשעבר דוד ברודט פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נגד החלת הריבונות, והציג אותה כאסון כלכלי. אלא שכל הנתונים שהציג כלל אינם רלוונטיים להחלת הריבונות, כי הם מתייחסים לצירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל. אבל אין שום תכנית כזו. לא ברור האם ובאיזה סדר גודל תהיה החלת הריבונות, אך התכנית המקסימליסטית מדברת על 30% מהשטח, שהם כמעט ריקים מפלשתינאים, ומספר הפלשתינאים שנמצאים בשטח הזה לא יעלה ולא יוריד מבחינת המאזן הדמוגרפי של ישראל, והשפעתם על הכלכלה היא פחות מזניחה.

החלת הריבונות נועדה לקדם את תכנית טראמפ, שיש בה הפרדה ברורה בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים והם מיועדים למדינה הפלשתינאית, לבין השטחים המיועדים לריבונות ישראל שאין בהם פלשתינאים.

ברודט כותב שאם תחול ריבונות על חלק מהשטח, השלב הבא יהיה ריבונות על כל השטח. על סמך מה הוא כותב את זה? אני מאמין שההיפך הוא הנכון. החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות תיצור מציאות של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. אם אי פעם יהיה לנו פרטנר למו"מ, המציאות הזאת תהיה הבסיס להסדר קבע. נכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשום פתרון, גם לא לנסיגה מלאה, כפי שנוכחנו כשהצעות כאלו הוצעו בידי ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה. 

* אויב אחד – ג'יבריל רג'וב וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי הוציאו הצהרה משותפת על שיתוף פעולה בין פת"ח וחמאס במלחמה נגד ישראל ונגד החלת הריבונות. הם הבהירו שיש להם רק אויב אחד – ישראל.

ומי נכח באירוע והיה שותף לו? ח"כ איימן עודה. ח"כ ישראלי, ראש רשימה גדולה בכנסת, נמצא באירוע של ארגוני אויב עוינים המצהירים שישראל היא אויב ושהם ישתפו פעולה ביניהם במלחמה נגדו.

ורק לפני חודשים אחדים נעשה ניסיון נואל להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הזאת, השוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה ובטרור.

ובכל פעם שנתניהו נותן לנו סיבה טובה להתחרט על השותפות עמו (כלומר רק בימים א', ב', ג', ד', ה', ו' ושבת מדי שבוע), כדאי תמיד לזכור מה הייתה האלטרנטיבה.

* חוסר אשמה – השופט דוד רוזן הוא אדם שיש קונצנזוס על היושרה שלו ועל דבקותו המוחלטת באמת ובצדק. רוזן לעולם לא יתפשר ויתכופף מול חזקים, לעולם לא יעגל פינות מול שחיתות, אך לעולם לא יקבל כאוטומט כתבי אישום.

הוא השופט שדן בפרשת הולילנד, הרשיע את אולמרט ושלח אותו לכלא. בפסק הדין ההיסטורי שלו הוא הגדיר את השחיתות השלטונית כבגידה (אח"כ, בערעור, בית המשפט העליון הקל בהרשעה ובעונש). רוזן הוא השופט שזיכה את יעקב נאמן ואת קהלני מחוסר אשמה, במשפטיהם.

היום מכהן השופט רוזן כנציב הביקורת על הפרקליטות. חזקה עליו שהוא לא יחפף ולא יתרשל בבדיקת תלונה כלשהי על הפרקליטות.

ובתוקף תפקידו זה הוא בדק את ההתנהלות הנוגעת לסגירת התיק נגד מנדלבליט בנוגע למעורבותו בפרשת מסמך הרפז. בחוות הדעת שפרסם, הוא מתח ביקורת חריפה על התנהלות הפרקליטות ובראשה פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בפרשה זו. הוא ניקה לחלוטין את מנדלבליט מכל חשד, הצדיק לחלוטין את סגירת התיק, אך מתח ביקורת על הפרקליטות שלא ציינה שסגירת התיק היא מחוסר אשמה, ולא נימקה את הסגירה.

הטענה של הפרקליטות הייתה הזויה. ניצן וחבריו טענו שיש תמימות דעים שאכן יש לסגור את התיק בגין חוסר אשמה, אך יש ניגוד עניינים בכך שאנשי הפרקליטות, הכפופים למנדלבליט, יקבעו את עילת סגירת התיק שלו. רוזן מתח על כך ביקורת חריפה, וכתב ש"באיזון שנדרש בין החשש למראית עין לבין כבודו ושמו הטוב של כל אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי, הנני סבור כי הכף נוטה לטובת ההכרעה המקצועית, כמו זו שהוכרה בפרקליטות כנכונה ונדרשת".

מיותר לציין שתעשיית השקרים של נתניהו והמוני מדקלמי תוצריה, ימשיכו להעליל את עלילותיהם הבזויות על מנדלבליט. אמנם כאשר נתניהו מינה את מנדלבליט ליועמ"ש הוא ידע את כל הפרטים הנוגעים לפרשה, אך משמנדלבליט קיבל החלטה מקצועית ומתבקשת מתוקף תפקידו, והגיש את כתבי האישום החמורים נגד נתניהו, הוא הפך לאויב, ואין שקר גס והשמצה בזויה שלא יטיחו נגדו. ועכשיו אולי גם נגד השופט רוזן, שבטח גם הוא שייך ל"דיפ-סטייט" המדומיין, וגם הוא "רודף" וחלק מ"נסיון ההפיכה" נגד "הימין".

(טוב, בינתיים כבר קראתי את עלובי הנפש שמפיצים את הרעל של תעשיית השקרים, כמו התועמלן הגס והפרוע ברדוגו, מאשימים את רוזן בניגוד אינטרסים כי הוא היה מפקדו של מנדלבליט. זהו! הוכחה! גם רוזן שייך לכת הקושרים נגד השרלטן המושחת).

* הקרטל – משבר הקורונה העלה על סדר היום את המחסור ברופאים. האמת היא שהסוגיה עלתה לדיון עוד טרם הקורונה, כולל בדו"ח של OECD שפורסם בנובמבר 2019. אבל כאשר נפתחה הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל, קמה זעקה. וכך גם כאשר קם בית הספר לרפואה בצפת. ההתנגדות לפתיחת הפקולטה באריאל נומקה בכל מיני הבלי "אקיבוש". אז למה ההתנגדות לצפת?

את ההתנגדות הובילו האוניברסיטאות הוותיקות. הן יצאו גם נגד הקמת האוניברסיטה בשומרון. הן שיסו מלחמה פוליטית נגד הקמת האוניברסיטה וליבו דה-לגיטימציה שלה בטענות אידיאולוגיות. אך האם זה מה שעמד באמת על סדר יומו של ועד ראשי האוניברסיטאות?

ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (או בשמה המקורי אוניברסיטת הנגב). קודם לכן ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת חיפה. ועוד קודם לכן האוניברסיטה העברית נאבקה נגד הקמת אוניברסיטת תל-אביב. הוועד נלחם נגד כל העצמה של המכללות. והיום הוא נאבק נגד הכרה במרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטה. הם מסבירים זאת בהתנגדות לאוניברסיטה פרטית המוצגת כהפרטת ההשכלה הגבוהה. אז למה הם התנגדו לאוניברסיטת השומרון, הנגב, חיפה, ת"א? תמיד היה תירוץ, אך למעשה מדובר בקרטל שרוצה לשמר את כוחו ומעמדו ואת המונופול שלו. אילו שעו ממשלות ישראל להתנגדויות הללו, ישראל הייתה מדינה מפגרת. ואילו גילו יתר תוקף בעמידה מול הקרטל, ההשכלה הגבוהה, המדע, החינוך והכלכלה בישראל היו מתקדמים יותר.

מזה כשלושים שנה יש צורך אמתי בהקמת אוניברסיטה בגליל. זה לא קרה, למרות שממשלות וראשי ממשלות תמכו בכך. למה? בשל התנגדות הקרטל.

עם כניסתו לתפקיד השר להשכלה גבוהה הכריז השר אלקין שיפעל לקידום האוניברסיטה בגליל. כן הודיע שיצרף את נציג אוניברסיטת השומרון למל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) ולות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) ושיגדיל את הייצוג במל"ג למכללות. בכך הוא סימן עצמו כאויב הקרטל, אך למעשה הוא מייצג את האינטרס הלאומי של קידום ההשכלה הגבוהה בישראל.

ולכן, כאשר אני שומע את ראשי האוניברסיטאות משתלחים באלקין בגסות בשל ההחלטה לערוך בחינות מרחוק בגין הקורונה, אני לא מתרשם מדבריהם. אני מבין מה עומד מאחורי ההשתלחות.

* פופוליזם חרדי – ח"כ גפני, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, התראיין בכאן ב' ותקף בחריפות את ההחלטות על הטלת סגר על אזורים חרדיים, וטען שזו אפליה מכוונת שנועדה לפגוע בחרדים.

יו"ר ועדת השרים להחלטה על הטלת סגרים הוא ראש הממשלה נתניהו, שהמפלגות החרדיות כרתו עמו ברית. האם גפני טוען שבן בריתו, נתניהו, עוין את החרדים ומכניס אותם לסגר?

איני מאוהדי נתניהו, כידוע, אך אין לי ספק שכל ההחלטות על סגרים מקומיים הן החלטות מקצועיות, הנובעות משיעורי הדבקה וקצב הדבקה ונועדו לעצור את שרשרת ההדבקה. המדיניות של הטלת סגרים מקומיים נועדה למנוע חזרה לסגר כולל, שהוא הרסני לכלכלה ולחברה. חבל שגפני, כמנהיג ציבור, בוחר בדרך הפופוליסטית הזאת.

אני רואה לנכון לציין שאני מרבה לבקר בצפת, עיר שאחוז החרדים בה גבוה מאוד, ואני נפעם מרמת המשמעת הגבוהה שלהם, לפחות במה שקשור לעטיית מסכות. איני רואה משמעת כזו בשום מקום אחר. אך נתוני התחלואה מעידים על התפרצויות במספר מוקדים חרדיים, כמו העיר אלעד, וכאשר יש מוקדים כאלה יש לטפל בהם. וגם הצעד הקשה של סגר, לא נועד לפגוע בהם אלא לסייע להם.

* תסמונת המטפלת – טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, שנפוצה בציבור על רקע הגל השני של הקורונה, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא מאשימה את "האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

כמובן שאחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה לעצב מדיניות, לקבל החלטות נכונות ולבצע אותן אינה פוטרת כהוא זה אותך, אותי וכל אזרח, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו. האחריות אינה גוף גשמי ולא חלים עליה חוקי שימור החומר. אם מנהל מאציל סמכות על הכפוף לו, אין זה גורע מאחריותו. אבל עובדה זו אינה גורעת מיליגרם מאחריות הכפוף לו.

* מיתוס תסמונת הש"ג – בתכנית "היהודים באים" הוצג מערכון פופוליסטי על פרשת "ליל הגלשונים". במערכון הופיע ראש הממשלה שמיר ולצדו הרמטכ"ל דן שומרון כתובעים של הש"ג רוני אלמוג. הם, האחראים, פטורים מכל אחריות ואילו עליו הם מפילים את האחריות לכל האסונות של עם ישראל, כולל השואה, כי הרי איזה מין מערכון זה אם אינו טבול בקורט של שואה, ואז נעמד מולו שמיר והחל לדקלם את נאום הקטגוריה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

"תסמונת הש"ג" היא ביטוי שהומצא בעקבות ליל הגלשונים. רוני אלמוג, לוחם בחטיבת הנח"ל (שזמן קצר לפני כן חדל להיות לוחם ועבר למפקדת הגדוד), שובץ לשמירה בש"ג של מאהל קטן וחיילים בו מעט, סמוך למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה. כאשר זיהה מחבל מתקרב למחנה, נס על נפשו, הפקיר את העמדה ואפילו לא ירה באוויר כדי להעיר את חבריו ולהתריע מפני סכנה. המחבל נכנס ללא קושי למאהל, הרג 6 חיילים ופצע עשרה, בשנתם.

אלמוג הורשע וישב בכלא שנה וחצי. בעקבות אירוע זה, קמה סערה ציבורית, שבה נטענה טענה דמגוגית, על פיה נוח היה להפיל את האחריות על איזה ש"ג ולחפות על מחדלי הבכירים. טענה זו הייתה מוזרה בעיקר כיוון שבמקרה זה הודחו ואף נשפטו בכירים, כולל מח"ט הנח"ל. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד לקח אחריות והתפטר, אולם שר הביטחון יצחק רבין לא קיבל את התפטרותו והוא נשאר בתפקיד.

התפיסה של "תסמונת הש"ג" היא הרסנית. על פיה, החייל הפשוט, ובמקרה אחר – האזרח הפשוט, פטור מאחריות. יש "הגדוילים" ותעזבו אותי באמשכם. אסור לקבל את הגישה ההרסנית הזאת. הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה. כאשר הוא ניצב בשער וקורה אירוע, באותה שניה אין לו מפקדים – הוא צריך למלא את משימתו. כל שירותו לא נועד, אלא לרגע הזה, שבו הכרעה מוסרית בשבריר של שניה תגזור לחיים או למוות של חיילים רבים.

* לנתץ את אנדרטאות הרצל – ב"עניין היהודים", יומנו של הרצל, הוא כותב שהנשים אינן צריכות לעבוד אלא להיות עקרות בית ולגדל את הילדים.

חזיר שוביניסטי! סקסיסט! מיזוגין! צריך לנתץ את האנדרטאות שלו! צריך להחליף את שמה של העיר הרצליה!

אמנם בהסתדרות הציונית שהקים הוא העניק מן הרגע הראשון זכות בחירה מוחלטת לנשים. באותו זמן רק במדינה אחת בעולם, ניו-זילנד, נהנו הנשים מחופש בחירה. בשאר מדינות המערב המתקדמות נאלצו הנשים לנהל מלחמות קשות עוד שנים רבות למען זכותן לבחור.

נכון, מה שהחריד את הרצל היה בעיקר ניצול נשים וילדים בעבודות מפרכות בבתי החרושת, ללא חוקי הגנה על העובדים כמו שעות עבודה וכו'. ולכן הוא אמר שאין מקום לעבודת נשים וילדים, שהילדים צריכים ללמוד בבית הספר והנשים להיות בבית, והמדינה צריכה לממן אותם.

מצד שני, אין ספק שעמדתו שנשים צריכות להיות בבית נגועה בדעה קדומה והיא בלתי נסבלת בזמננו.

אז, יאללה אנרכיה! קדימה הסתער! עולם ישן עדי היסוד נחרימה! לנתץ את האנדרטאות שלו!

אגב, בארה"ב הוענקה זכות בחירה לנשים רק ב-1920, עשרים ושלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, עם קבלת התיקון ה-19 לחוקה. ומי היה אז הנשיא שקידם את המהפכה הזו? וודרו וילסון, שכעת מנתצים את פסליו ומוחקים את שמו מאוניברסיטת פרינסטון שהוא היה נשיאה. 

* פושע מלחמה – גדעון לוי לועג למפגינים נגד נתניהו שאינם מציגים שום אלטרנטיבה רעיונית או פרסונלית. כלומר, מבחינתו – כל הציונים אותו דבר. אלטרנטיבה רעיונית היא אנטי ציונות. אלטרנטיבה פרסונלית היא מנהיג אנטי ציוני כריזמטי שיוכל להוביל את ישראל להמרת מהותה וזהותה. וכיוון שבראש המוחים היום עומד תא"ל (מיל') אמיר השכל, ברור שהוא אינו מייצג אלטרנטיבה, הרי הוא שייך לסקציית "גמלאי חיל האוויר, שכבר לא מפציצים אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה ובלבנון". הרי טייסי חיל האוויר הם פושעי מלחמה. שכחנו?

* ולא אחרת – הדבר הטוב ביותר שיצא לנו מהקורונה הוא שיבתה של "זהו זה" אל האקרנים. זה התחיל קצת בצליעה, לקח להם זמן להתניע, אך הייתה זו עונה מצוינת של הומור וסאטירה ברמה גבוהה עם טובי הקומיקאים.

התוספת הייחודית של העונה הייתה התגלות חבורת "זהו זה" כחבורת זמר, בעלת הרמוניה נפלאה, בגרסאות מרגשות לנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית. השיר ששרו בכל תכנית היה בעיניי גולת הכותרת של התכנית. במיוחד אהבתי את הגרסאות שלהם ל"שיר לשירה" ול"היא תבוא", עם בראבא באקורדיון. וגם בתכנית הסיום שהתקיימה ביום חמישי האחרון הם הופיעו בגרסה מקסימה ל"שיר נבואי קוסמי עליז" ("כמו עמוד ענן") בליווי תזמורת כלי נשיפה.

אני מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה, ואני בטוח שהיא תבוא.

* ביד הלשון 

סופר את הכסף שאין – כתבה ב"ישראל היום" על המצוקה הכלכלית של סופרים בעקבות הקורונה הייתה "סופרים את הכסף שאין". בעיניי זו כותרת מבריקה. יש בה משחק מילים בין סופרים במובן של כותבי סיפורים וסופרים את הכסף. ויש כאן מובאה מתוך שיר.

השיר הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, משנת 1985. שיר זה הניב מספר ביטויים כמו "משיח גם לא מטלפן", "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם" ו"סופר את הכסף שאין". המשפט המלא "יוצא למילואים וסופר את הכסף שאין / משיח לא בא / משיח גם לא מטלפן".

* "חדשות בן עזר"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

בדרכנו (א')

מאמר זה נכתב בתגובה להצעתו של אריאל ל' לאפשר פתיחת הסדר "בן זוג של חבר" לחברים הוותיקים.

בטרם אגש להצעה עצמה, ברצוני להתייחס להצגת היסטוריית השינויים באורטל, כתהליך הדרגתי של צמצום השיתוף והגדלת אי השוויון, כביכול. לא הייתי מתעכב על כך, אלמלא ידעתי שזהו נרטיב רווח באורטל, אלא שאין הוא נכון.

כאשר אני נפגש עם משפחות לקליטה, אני מגדיר את אורטל "קיבוץ שיתופי בדרכנו". והאמת היא שכזה היה קיבוץ אורטל תמיד. אף פעם לא צעדנו בתלם "על פי הספר", אלא תמיד כתבנו אותו בעצמנו. אני זוכר שכאשר נכנסתי לקדנציה הראשונה שלי כמזכיר, ב-1987, נחתה עליי חוברת ירוקה של התק"ם: הנחיות ל"אחזקת אדם". הנחיות לתקציב הקיבוץ, וכיצד לתקצב סעיפים שכבר אז היו הזויים כמו תיקון שעונים ותספורת. בשנתי השניה כבר לא התייחסתי לחוברת ובניתי תקציב על פי הצרכים האמתיים של אורטל.

בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים חוללנו שינויים פורצי דרך בתנועה הקיבוצית. לכאורה, היו אלה שינויים שעלולים היו להוביל אותנו להפרטה. הקיבוצים השכנים והתנועה איימו עלינו שאם נבצע אותם – הכל יקרוס ולא נישאר קיבוץ. בתוך שנים ספורות כל אותם קיבוצים הפריטו את עצמם לדעת ואילו אנו נשארנו קיבוץ. מדוע? לא למרות השינויים אלא בזכותם. ואינני אומר זאת בחכמת הבדיעבד. הייתי שותף להובלת כל תהליכי השינוי באורטל ואת חלקן הובלתי כמזכיר. בזמן אמת חבריי ואני, שהצענו את השינויים, הסברנו שמטרת השינויים היא לשמור על אורטל כקיבוץ והזהרנו שאם לא נשתנה, לא נוכל להישאר קיבוץ. אני יכול להעיד, בוודאי על עצמי אך גם על שותפיי להובלת התהליכים, שזאת בדיוק הייתה המוטיבציה שלנו. וממש לא ראינו בהם תהליכים לצמצום השיתוף, אלא להבראתו.

ניקח לדוגמה את ביטול סידור העבודה ומתן הזכות לכל חבר לבחור היכן לעבוד, באורטל או בחוץ, לפי כישרונותיו ושאיפותיו, ובלבד שיעמוד בדרישות שכר שהצבנו. במקביל, כדי לאפשר זאת, פתחנו את אורטל לעבודה שכירה (בכל הקיבוצים הייתה עבודה שכירה, אך הדבר היה בניגוד לעקרונות. אנו קיבלנו החלטה עקרונית המאפשרת זאת) ואמרנו שאין חובה לענף להעסיק חבר, אלא הוא צריך להעסיק על פי שיקול הדעת המקצועי. זה היה בשנת 1990. באותם ימים, סידור העבודה היה בשר מבשרו של קיבוץ. אנו הגדרנו את עצמנו "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", ונשאנו כדגל של הקיבוץ השיתופי את ההתפתחות המקסימלית של כל חבר. נשאנו את ההתפתחות האישית כמרכיב מרכזי בערבות ההדדית, וראינו בכך העמקת הערבות ההדדית. הקמנו במקביל את היחידה למשאבי אנוש (מי שמע על זה בתנועה הקיבוצית?) ובנינו את תכנית המסלולים – מסלול התפתחות אישית לכל חבר, לתואר ראשון או לימודי מקצוע, בהשקעה של מאות אלפי ₪ (בעלויות אותם ימים!). האם הצעדים הללו הקטינו את השיתוף באורטל? הרי הם הגדילו מאוד את ההוצאה הציבורית. אין לי ספק שהיה זה צעד שחיזק מאוד את השיתוף, השוויון והערבות ההדדית באורטל.

צעד נוסף היה הפרדת העסק מן הקהילה. עצם השימוש במושגים עסק וקהילה היו כפירה בעיקר הקיבוצי. הפרדת העסק מן הקהילה נועדה להגן הן על העסק והן על הקהילה, כדי שלא נהפוך לעסקים שיש להם קיבוץ מצד אחד, ומצד שני – שהעסקים לא יתנהלו בדרך לא מקצועית, על פי שיקולים ורעשים לא עסקיים. והעיקר – שני האגפים הללו יתנהלו בצורה מקצועית יותר, חכמה יותר, יעילה יותר ונכונה יותר. שמעתי לאחרונה מרונן הגדרה יפה למהלך ההוא (שאף הוא נעשה ב-1990): לא הפרדה אלא הסדרה. כלומר לא הפרדנו בין העסק והקהילה, אלא הסדרנו את היחסים ביניהם. זה נכון. אז הגדרנו זאת: הפרדה, אך לא ניתוק. היום, ככל הידוע לי, אין קיבוץ שיתופי אחד שאין בו הפרדה כזו, בין אם הכריז על כך ובין אם לאו. אז הייתה זו פריצת דרך. אז היו שאמרו לנו שכך לא מתנהל קיבוץ ואם נלך בדרך זו לא נהיה קיבוץ. איפה אותם קיבוצים היו כעבור שנים ספורות ואיפה אנחנו – עד היום? לא למרות אותם שינויים, אלא בזכות אותם שינויים. הם נועדו להעמיק את השיתוף בכך שיהיה נכון וחכם יותר, וכך יוכל להאריך ימים. לכן ניתן ונכון לקבוע שהשינוי הזה נועד לחזק את השותפות ואכן, חיזק אותה.

הוא הדין ב"הפרטה" של מוצרי הצריכה. המילה "הפרטה" עלולה להטעות. מכל מקום, כשהחלטנו להגדיל באופן משמעותי את תקציב החבר כדי להגביר את חופש הבחירה והתנועה שלו, טענו והאמנו בכך בכל לבנו, שאם לא נעשה כך, לא לנוכל להמשיך להיות קיבוץ. הצעדים נועדו לחזק את הקיבוציות שלנו. וכדאי לזכור שאת החלטותינו עשינו על פי שיטה: אבחנה בין שלושה סוגים של הוצאות הקהילה: מה שנועד לשימושו של הפרט, מה שנועד לשימוש הכלל, מה שמבטא את הערבות ההדדית. העיקרון היה, שהוצאה משותפת ואחריות משותפת על מה שמיועד לפרט ולחייו הפרטיים אינה רלוונטית לחיי השותפות בינינו ולכן היא מזיקה להם. אין סיבה המצדיקה שהטמפונים, הטיטולים, החלב, הגבינה והביצים, שהחבר אוכל בביתו, יהיו על חשבון הקיבוץ. אין שום סיבה לסבסוד הסיגריות (!) ב-50% ולא ל-300 ק"מ חופשיים לחבר. וכנ"ל בדברים הגדולים – אין שום סיבה שאורטל תרהט את בתי החברים (שיטת ה"שביעיות" הזכורה לרע), אין שום צורך בתור לנסיעה לחו"ל על חשבון אורטל ואורטל אינה צריכה לממן את הוצאות החשמל של החבר. גולת הכותרת – מתן האפשרות לחבר קיבוץ להחזיק ברכב פרטי. לעומת זאת – החינוך המשותף, התרבות המשותפת, חדר האוכל המשותף וכד', שהם ליבת חיי השותפות שלנו, הם משותפים. הבריאות, הרווחה והשיכון הם ליבת הערבות ההדדית בינינו – הם באחריות משותפת. ולערבות ההדדית הוספנו אז את מה שהיה באותם ימים מילה גסה בתנועה הקיבוצית – פנסיה. היום הפנסיה בכל קיבוץ היא חובה. קיבוצים מתמודדים עם חוב אקטוארי אסטרונומי. אנו הרחקנו ראות והחלטנו על פנסיה לחברים כשהגיל הממוצע של החברים היה פחות משלושים. האם הצעד הזה הקטין או הגדיל את הערבות ההדדית ואת השותפות בתוכנו? שאלה רטורית. מאז הגדלנו את הפנסיה, הוספנו שורה של מרכיבי ביטחון סוציאלי כמו ביטוח בריאות, ביטוח אובדן כושר, ביטוח חיים. כל אלה הם ביטויים נעלים של הערבות ההדדית שאך התחזקה עם השנים. ורק בשנים האחרונות הוספנו על כך את הביטוח הסיעודי. אלו הוצאות עתק שהשקענו ואנו משקיעים באופן שיתופי כביטוי לערבות ההדדית בינינו.

יצאנו אז נגד מה שנקרא "סינדרום המטפלת", שבו "המערכת" היא מטפלת והחברים הם מעין ילדים קטנים. טענו שהסינדרום הזה אינו יוצר שותפות בריאה, כי השותפות מחייבת אחריות ומחויבות מקסימליים של החבר.

כל הצעדים הללו הפכו אותנו לקיבוץ שיתופי יותר מכפי שהיינו עד אז.

לאורך השנים, היו שתי החלטות שבהן אכן הנמכנו את השותפות וחרגנו מעקרונות היסוד. האחת הייתה הכנסת מרכיב הוותק לתקציב האישי והשניה הייתה המודל השילובי. לשני אלה ולהחלטות על ההרחבה הקהילתית ועל הסדר בני זוג אתייחס בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

 

צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.6.20  

* מניפולציה כלכלית – במסע ההפחדה נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש, פרסם ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" תחזית כלכלית על פיה עלות החלת הריבונות תהיה 52 מיליארד ₪ בשנה!

איך הם הגיעו לתחזית המפלצתית הזאת? הרוב המוחלט של הסכום הוא עלות צירופם למדינת ישראל של 2.5 מיליון פלשתינאים והוצאות הביטוח הלאומי, הרווחה, החינוך והבריאות שלהם.

אין זו אלא מניפולציה. זהו שקר שמפיציו יודעים שהוא שקר. החישוב הזה מתייחס להחלת הריבונות על כל יהודה ושומרון, אלא שצעד כזה כלל אינו עומד על הפרק. איננו יודעים עדין את מתווה הריבונות המוצעת, אך מה שבטוח הוא שהתרחיש המקסימליסטי ביותר מדבר על החלת ריבונות על 30% משטחי יהודה ושומרון. ואין בכך ריבונות על 30% מן האוכלוסיה הפלשתינאית, אלא על אחוזים בודדים בלבד. הרוב המוחלט, כמעט כל האוכלוסיה הפלשתינאית, היא ב-70% שלא יצורפו לישראל.

ובאשר לנתוני עלויות הביטחון שהם מציגים – גם אם הם נכונים, הם לבטח זניחים לעומת העלות הביטחונית, בדמים תרתי משמע, של ניסיון להגן על מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, בקווי 4.6.67. החלת הריבונות נועדה לסכל את הסכנה הזו ולהבטיח שהירדן יהיה גבולה המזרחי של מדינת ישראל.

* בקעת הירדן תחילה – ספקולציות תקשורתיות / הדלפות / דיסאינפורמציה מספרות על כך שמתבשלת תכנית מינימליסטית של החלת הריבונות, לצאת ידי חובה. מדובר על כך שיחילו ריבונות על אריאל ועיר נוספת, אולי מעלה אדומים. אם כך יהיה, תהיה זו החמצה גדולה.

ראויות אריאל ומעלה אדומים להיכלל בריבונות ישראל, כמובן. החלת הריבונות עליהן תהיה יום חג, לא רק להן אלא למדינת ישראל. אילו היה עליי להצביע על החלת הריבונות, כמובן שהייתי תומך בהתלהבות. אך תהיה זו החמצה גדולה. כיוון שאם יש לבחור את האזור החיוני ביותר להחלת הריבונות ולהתמקד בו, האזור הוא בקעת הירדן, במובנה הרחב, כלומר מן הנהר עד ממערב לכביש אלון, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון.

הדבר הנחוץ ביותר הוא לעצב את גבול הקבע המזרחי של מדינת ישראל – הירדן; גבול בן הגנה, שיהווה חיץ בין הישות הפלשתינאית לבין מדינות ערב וימנע רצף עוין מאיראן עד גוש דן. חיץ שימנע את סכנת הפצצה הדמוגרפית של מדינה פלשתינאית שתציף את עצמה במיליוני פלשתינאים ללא יכולת ובעיקר ללא רצון לקלוט ולכלכל אותם, אלא כדי שיהיו פצצת זמן ועילת המשך הסכסוך למימוש טענת ה"שיבה", כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר מישראל בדמוגרפיה. חיץ, שיאפשר את השלום עם ירדן ואולי את עצם קיומה של ירדן, וימנע את האיום על הממלכה ממדינה פלשתינאית השוכנת לצדה. בקעת הירדן חיונית כיוון שבשנת המאה למדינת ישראל צפויה אוכלוסיית ישראל למנות 20 מיליון איש, וכדי שניתן יהיה ליצור שידרה מזרחית מן החרמון עד אילת, ונמנע אסון של פיצוץ אוכלוסין במישור החוף. הדבר נחוץ כי מדובר בשטח נרחב בארץ ישראל, שמספר הפלשתינאים החיים בו נמוך מאוד ואין בריבונות עליו איום דמוגרפי על צביונה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

לאריאל ולגושי היישובים הגדולים איני דואג. הם מובטחים. נוצרה בהם מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אפילו על פי כל התכניות הבייליניסטיות, וההצעות המופקרות של ברק ואולמרט לפלשתינאים (שנדחו, כמובן), הם יישארו על מכונם (והם הציעו תמורתם שטחים בנגב). הם מובטחים עם או בלי ריבונות. בקעת הירדן, לעומת זאת בסכנה. וזו סכנה חמורה למדינת ישראל. לכן, את הריבונות יש להחיל על בקעת הירדן תחילה.

* פרוטקשן – בסוף השבוע נורו רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי. צה"ל לא הגיב.

לא. המשפט הזה אינו נכון. לא נורו רקטות, אבל נשלחו בלוני תבערה. וצה"ל לא הגיב. האויב יודע שאילו ישגר רקטות צה"ל יגיב, והוא מבין שיש כאן אישור ישראלי, למעשה, לשגר בלוני תבערה.

מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות בריבונותה. טרור ההצתות הוא הפרת ריבונות. דין הצתה כדין רקטה וישראל אינה יכולה להבליג על כך.

על פי אל-אחבר הלבנוני, ישראל העבירה לחמאס את הכסף החמאסי ובתמורה חמאס יפסיק את השיגור. קוראים לזה פרוטקשן.

* שיטת מצליח – שר ביטחון חדש וחמאס מחליטים לבחון אותו. הם שיגרו בלוני תבערה וישראל הבליגה. אז הם שיגרו פצמ"ר. על הפצמ"ר ישראל הגיבה. הלקח – ישראל מרשה להם להצית את שדותיה. מן הראוי ששר הביטחון יבהיר שמעתה – דין הצתה כדין פצמ"ר.

* כל הכבוד ללוחם גולני – כל הכבוד ללוחם גולני שהציל פלשתינאי בחברון מלינץ', ואף הוכה בידי הפורעים. יש לקוות שימוצה הדין עם הפורעים.

בינתיים איתמר בן גביר קפץ כמובן להיות הסניגור של הפורעים, כרגיל. כל אדם, כולל הגרועים והארורים שבפושעים, כולל רוצחים, אנסים ומחבלים ראויים להגנה משפטית. הבעיה היא שעורכי דין מן הזן של לאה צמל & איתמר בן גביר פועלים מתוך הזדהות אידיאולוגית עם הפושעים האידיאולוגים שעליהם הם מגינים ועם הפשעים שלהם.

* כלכלה ציונית – עם כניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, הוא קיבל שתי החלטות אסטרטגיות משמעותיות ביותר. האחת, למחוק פיגור מביש בן עשר שנים בנושא האינטרנט המהיר, שבו ישראל, אומת הסטרט-אפ היא ברמה של עולם שלישי, באמצעות פריסת סיבים אופטיים ברחבי הארץ. השניה חשובה לא פחות – להבטיח שפריסת הסיבים האופטיים לא תהיה רק באזורי כדאיות כלכלית (כלומר מרכז הארץ), אלא באותה מידה באזורי הספר, לאורך הגבולות. ובלשונו: "וכך, סיבים אופטיים יהיו במרכז ובבנייני קומות בבאר שבע וחיפה אבל במקביל באותו זמן תהיה פריסה בחולות חלוצה, אילת, הערבה, צפון ים המלח, בקעת הירדן רמת הגולן, אצבע הגליל, ערמאשה והגליל העליון. קו המחרשה הוא קו הגבול בציונות אבל גם קו הסיב יהיה קו הגבול".

ועל כך תוקפים אותו. שהוא מקבל החלטות אידיאולוגיות, לא כלכליות. שהוא מקבל החלטות מטעמי ציונות, רחמנא לצלן. כך למשל, אביאור אבו ב"כלכליסט":  "הנדל גורר למעשה את משרד התקשורת, שאמור להיות מקצועי לחלוטין, לאג'נדות פוליטיות מובהקות, ובמקרה שלו – 'ציוניות' ". הציונות, כמובן, במירכאות, איך לא?

למה הוא מתכוון בכתבו "מקצועי"? לרווחי. כלומר, מבחינה "מקצועית" לא משתלם להשקיע בפריסת סיבים אופטיים לערבה, לגולן, לגליל העליון ולרמת נגב.

אבל בדיוק לשם כך יש מדינה. כדי ששיקוליה לא יהיו רק שיקולים עסקיים. עליה להבטיח שוויון מקסימלי ולבטח שוויון הזדמנויות בין אזורי הספר והמרכז. להבטיח שיזם, איש עסקים, חברה ומערכת חינוכית לאורך הגבול ייהנו מתשתיות שיאפשרו להם לתפקד כראוי לעשור השלישי של המאה ה-21. בדיוק כמו במרכז.

שר התקשורת אינו בעל עסק, אלא דמות פוליטית שתפקידה להשפיע ולקדם סדר יום אידיאולוגי. לשם כך יש ממשלה. לשם כך יש נבחרי ציבור. זאת מהותם.

ייעודו של יועז הנדל הוא לקדם את ערכי הציונות וההתיישבות. לשם כך הוא נבחר. זאת משימתו.

כך כתב יועז: "קראתי כבר הבוקר ביקורת על שיקולים אידאולוגיים ולא כלכליים שלי.אז קודם כל האידאולוגיה חשובה וגם כלכלה. אין בזה סתירה. כלכלה היא פתיחת הפקק – לאפשר לחברות הגדולות לפרוס ברחבי הארץ. ציונות בעיני היא להכניס שיקולים של עדיפות לאומית בתשתיות מתקדמות. שהספר יהפוך למרכז והתשתיות ימשכו אוכלוסייה לצאת מגבולות המרכז. אני מעריך שאם התהליך יתרחש כמתוכנן בשנתיים הקרובות מרבית תושבי ישראל וביניהם יישובי הספר ירגישו בשינוי דרמטי. נבחרתי כדי לעשות. מתחילים מהגבולות".

יישר כוח!

* להכות אותו בכיס – שמעון ריקלין הוא תועמלן נחות בתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. בין שאר האסטרטגיות בתעשיה זאת, הרצון לעמעם את כתבי האישום החמורים כל כך של נתניהו, באמצעות מצג שווא לפיו "כווולם מושחתים". ובעיקר, כדי להוכיח שמי שזכו בצדק למוניטין של טוהר מידות וניקיון כפיים הם בעצם… מושחתים. כמובן שהמשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט הם כנופיוית פשע מושחתות. ובעצם… לא כולם מושחתים. כולם מושחתים חוץ מצדיק אחד, ישר כמו שלג וצח כמו סרגל, שהכנופיה תפרה לו תיקים.

השבוע ריקלין בדה דיבה מופרכת לחלוטין על יועז הנדל. אי אפשר אפילו לטעון כלפיו שהוא עשה תחקיר רשלני, לא בדוק, חד צדדי, לא ביקש תגובה וכו'. כי הוא אפילו לא העמיד פנים של תחקיר. הוא פשוט ישב מול המחשב, בדה מלבו בדותה, שיגר אותה והוסיף: "תעשו עם זה מה שאתם רוצים". ואכן, החיילים בצבא פולחן האישיות עושים עם זה מה שהם רוצים". מפיצים את הבדותות בתעלות הביבים.

איני יודע האם ועד כמה יש לי השפעה על יועז הנדל. אך אם הוא ישמע בקולי, הוא יתבע את התועמלן ריקלין תביעת דיבה הגונה. למה? כי צריך להכות אותם בכיס. צריך להכות אותם בכיס מכה הגונה, מכה שתרושש אותם, למען יראו וייראו. כי יש צורך במלחמת חורמה בתרבות לשון הרע.

* הצעת חוק – כיוון שישראל היא מדינת חוק, יש לחוקק חוק על פיו פרסום מידע שעלול לפגוע בנתניהו דינו – מאסר בפועל.

* פוסל במומו – נתניהו גינה את האיומים ברצח על שופטת בית המשפט העליון ענת ברון וקרא "להדביר את ההסתה". אהבתי את חוש ההומור. (ואולי, בעצם, הוא אמר להגביר ולא הובן נכון?)

* יום אחד זה יקרה – כאשר מנהיג כריזמטי, שבמשך שנות דור מטפח פולחן אישיות שאין ולא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, שהצליח לשטוף את המוח להמונים שיש זהות מוחלטת בינו לבין מדינת ישראל ובין גורלו לגורל המדינה, מפעיל את כל המדיות האדירות שלרשותו להפצת עלילה קונספירטיבית מטורפת ומטורללת על כך שכל מערכת המשפט והחוק הישראלית היא כנופיית פושעים שתפרו לו תיקים מופרכים כדי להפיל את הימין ולסכן את המדינה, והמונים מדקלמים את השקרים הנתעבים הללו, ומאמינים להם בכל לבם, והוא מספר למעריציו ולסוגדים לו שהם יושבים אתו על ספסל הנאשמים בשל תפירת תיקים; והוא מספר להם שאין שום סיכוי לצדק במדינה האיומה הזאת, כי כל המשטרה, כל הפרקליטות וכל המערכת המשפטית שותפים לתפירת התיקים ואין לו שום סיכוי – הסיכוי שלא יקום האחד או היחידים שיתרגם את ההסתה לרצח הוא קלוש.

* על לא עוול בכפם – שני שחקני מכבי ת"א חשודים בעבירות מין חמורות, ועל עוד כעשרים שחקני הקבוצה מוטל אות קין, על לא עוול בכפם, בשל צו איסור פרסום תמוה.

* מה אכפת לציפור – זה עשר שנים אני חבר בבית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים". קבוצה שהפכה לקהילה, אם לא למשפחה. הלימוד חשוב ומשמעותי אך החברותא אף יותר. מדי שנה אנו בוחרים נושא ולומדים אותו לאורך השנה. הנושא השנתי שלנו היה: מידות האדם.

בכל שנה, המפגש האחרון הוא מפגש מיוחד, מפגש שכולו שירה. כל חבר בוחר שיר הנוגע לנושא השנתי. היום היה המפגש המסכם, שגם הייתה פגישתנו הראשונה והמרגשת אחרי שלושה חודשי מפגשים ב"זום". כל אחד סיפר על השיר, הקרנו אותו ושרנו אותו.

אני סיפרתי על חוויה בת 34 שנים, כשהייתי מדריך גרעין "טל" לאורטל. כאשר חניכיי הגיעו לשל"ת באורטל, ערכתי להם סמינר תחילת של"ת, והעברתי בו פעולה שעסקה בחברת מופת, בסולידריות, ערבות הדדית וחברות. והפעולה עסקה בנושא דרך שירים. הצגתי שלושה שירים, כל חבר גרעין בחר ליד איזה שיר הוא נעמד והחל דיון / דינמיקה על מהות החברה על פי השירים. השירים היו "מה אכפת לציפור" של חנוך לוין בביצוע "אחרית הימים" (מוכר כ"העץ הוא גבוה"), "רחוב הנשמות הטהורות" ו"כולנו זקוקים לחסד". "כולנו זקוקים לחסד" הוא ההמנון שלי. זה שיר שאני מזדהה עמו מאוד והסיבה היחידה שלא כתבתי אותו היא שנתן זך הקדים אותי. אם "כולנו זקוקים לחסד" הוא הקוטב הסולידרי, היפוכו המוחלט הוא "מה אכפת לציפור". על פי הפרשנות שלי, השיר אינו מספר על ים, עץ, ציפור ואדם, אלא אלה ארבעה ייצוגים של בני אדם בחברה. ומה שמאפיין את החברה הזאת, הוא חוסר אכפתיות. לאף אחד לא אכפת מאף אחד אחר. וכאשר לאף אחד לא אכפת, התוצאה היא, שאם תעוף הציפור האדם לא ישיר עוד שירים. אבל מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק? וכך, העדר הסולידריות משתיק את השירה, את התרבות, שהיא טעם החיים.

כיוון שאת "כולנו זקוקים לחסד" כבר בחרתי באחת השנים הקודמות, בחרתי הפעם את "מה אכפת לציפור". לשמחתי, חבר אחר בקבוצה בחר ב"כולנו זקוקים לחסד" וכך הרווחנו גם את השיר הזה.

אחר כך חשבתי, כמה סמלי השיר שבחרתי, למחאת האמנים והפגנתם היום, נגד האטימות כלפי האמנות והתרבות. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?

* ביד הלשון 

גבעת משואה – את הפינה בגיליון יום העצמאות הקדשתי למושג: משואה. הזכרתי אז, שבעבר הקדשתי פינה ליישוב משואה, היושב בסמוך לסרטבה, אחת הפסגות בשרשרת העברת המשואות מירושלים לבבל, כדי לבשר על קידוש החודש.

ויש מקום נוסף הנושא שם דומה ומסיבה דומה. אין זה יישוב אלא שכונה בירושלים – גבעת משואה. גבעת משואה נמצאת בדרום מערב העיר, על גבעה המתנשאת לגובה של 790 מ'. משערים שעל גבעה זו הודלקו משואות לבשר על קידוש החודש, ומכאן שמה.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "בהר-בחוקותיי" תש"ף

דרשה בקבלת שבת בגינה הקהילתית באורטל (אחרי חודשיים של קבלות שבת מקוונות בקבוצת הפייסבוק הקהילתית)

בכל שנה שאינה מעוברת, אנו קוראים יחד את שתי הפרשות הסוגרות את ספר "ויקרא" – "בהר סיני" ו"בחוקותיי".

פרשת "בהר סיני" עוסקת בעיקרה במצוות חברתיות, שנועדו להבטיח צדק בחלוקת העושר בחברה, לצמצם פערים בין עניים ועשירים ולהדק את הערבות ההדדית.

המצווה המרכזית היא מצוות היובל, הקובעת שאחת לחמישים שנה, תחזורנה כל הנחלות לחלוקתן הראשונית. מי שבחמישים השנים שחלפו התעשר ורכש עוד ועוד נדל"ן, יחזור לנחלה הבסיסית שלו. מי שבחמישים השנים איבד את נחלתו או חלקים ממנה, יקבל אותה שוב. וכך, נוצר איזון בין כלכלה חופשית, המאפשרת התעשרות ויצירת פערים, לבין חברה שוויונית צודקת. מצד אחד, ניתן להתעשר ומודעים לכך שבמציאות קשֶה שלא לפעור פערים, אך יש לאזן אותם בחוקים שונים כמו השמיטה, המופיעה אף היא בפרשה, או לקט, שכחה ופאה, שקראנו בשבוע שעבר. אך אחת לחמישים שנה, ניתנת מחדש הזדמנות שווה לכל, להיכנס למשחק הכלכלי בתנאי פתיחה שווים והוגנים. השיטה הזאת מבטיחה שמשחק השוק יהיה מאוזן, הפערים יהיו סבירים והביטוי "שוויון הזדמנויות" יקבל משמעות אמתית, ולא יהיה ססמה ריקה שמשמעותה – הזדמנות לאי-שוויון.

בשנת היובל משוחררים כל העבדים. בחברה הקדומה, שבה רוב בני האדם היו עבדים ונחשבו לרכוש בעליהם, חוקי העבד העברי מגינים על העבדים, הופכים אותם למעשה לשכירים ומגבילים לשבע שנים את תקופת עבדותם. וביובל – שחרור כללי. זהו ביטוי של שנאת העבדות ושאיפה לעולם שאין בו עבדות.

החוקים החברתיים של התורה נוגעים לנגעים החברתיים של התקופה. הם אינם רלוונטיים כמות שהם בימינו. מה שרלוונטי הוא הרוח של חתירה לצדק חברתי ושוויון והצורך לתקן את הנגעים החברתיים בכל תקופה.

פרשת "בחוקותיי" מאיימת בקללות נמרצות, שאוזניים תצילנה, אם העם לא ילך בחוקי התורה ומרעיפה ברכות נפלאות על מי שיקיימו את המצוות.

אני רואה את החיבור של שתי הפרשות, בהבטחת הברכה לחברה שתחתור לצדק חברתי.

לא אצטט בערב שבת קסום זה מן הקללות, אלא אציג טעימה מן הברכות המובטחות לחברה מתוקנת: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

ההפטרה שאנו קוראים בשבת, היא ההפטרה של פרשת "בחוקותיי", ובה אומר הנביא ירמיהו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

צרור הערות 29.4.20

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות ונקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל לבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים". ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) הייתה התנגדות חריפה לתכנית. טענתם הייתה שזו בכיה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם הייתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכל נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאויב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסיה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האויב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בלבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות על "טבח" שלא היה ולא נברא, כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן", כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו. ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם? האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ? אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית", וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים… 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. סטגדם! אופס. 18 יחידות. למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא יתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכל רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם כסיעה עצמאית ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון הייתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, הייתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה הייתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית. ההתערבות הזאת הייתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בה שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון

גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמספר הנופלים בקרבות קולה היו רבים יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "תצוה" תש"ף

קבלת שבת באורטל 6.3.20

השבת שלפני פורים נקראת שבת "זכור", ובנוסף לפרשה קוראים בה את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק". זאת, כיוון שהמן, שניסה להרוג להשמיד ולאבד את עם ישראל היה מזרע עמלק.

חז"ל לא אהבו את מצוות השמדת עמלק, ודרשו אותה בדרכים שונות. קודם כל הבהירו שעמלק אינו קיים עוד, ואין עם אחר שיש להתייחס אליו כאל עמלק. אבל חלק מן המדרשים דיברו על העמלק שבתוכנו, כלומר שכל אחד צריך לבער את הרע מקרבו. ומהו הרע הזה? מדוע מכל האויבים רק על עמלק ניתן ציווי כזה? כי לאחר צאת ישראל ממצרים התנפל עמלק דווקא על החלשים והמשתרכים מאחור, במלחמה מלוכלכת. והמסר הוא ערבות הדדית וסולידריות עם החלשים בחברה. ולכן, ביעור העמלק שבתוכנו הוא מלחמה בעוני, צמצום פערים, צדק חברתי.

פורים הוא חג התחפושות, וגם הפרשה שלנו עוסקת בהרחבה בתחפושת. תחפושתו של הכהן הגדול.

גיבור פרשת "תצווה" הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. רוב הפרשה היא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרשה שלמה, כמעט, מוקדשת לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בביגוד הזה, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו. האם זו רוח היהדות?

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

ואהרון? אהרון לא הגיע למנהיגות בזכות עצמו, אלא בזכות היותו "אחשל". הוא בלט בצחצחות הלשון וכישורי הדיפלומט שלו, בהם כיסה על החיסרון של משה – העדר כושר רטורי, בהיותו כבד פה וכבד לשון.

מבחנו כמנהיג יהיה בשבוע הבא, בפרשת "כי תישא". בהעדרו של משה, שבושש לרדת מן ההר, עיני העם היו נשואות אליו. התוצאה הייתה עגל הזהב. התנהגותו של אהרון בפרשת עגל הזהב, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חמור.

מסתבר שפאר אינו מהווה תחליף למנהיגות אמת. ומי שעושה אנלוגיות לימינו, עושה זאת על אחריותו.

צרור הערות 23.2.20

* תהא מושתתה על עוול, עושק ועבדות – בשבת קראנו את פרשת "משפטים". אחרי מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות בפרשת "יתרו", שאותה קראנו בשבת שקדמה לה, אנו מתחילים לקרוא את החקיקה התורנית המפורטת. חוקה זו, כלשונה, אינה רלוונטית לימינו. אולם הערכים שעליהם היא מתבססת הם נצחיים. פרשת משפטים נפתחת בחוקי העבדות. בעידן שבו רוב בני האדם היו עבדים – רכוש בעליהם לכל דבר, התורה הוציאה את כל העוקץ מן העבדות, והפכה את העבד, למעשה, לשכיר. בכך היא הנחילה לנו מסר לדורי דורות, של שנאת העבדות ואהבת החירות, של צדק חברתי וערבות הדדית, של שוויון ערך האדם ודאגה לחלש. התורה מעלה על ראש שמחתנו את הדאגה ליתום, לאלמנה ולגר. היא שוב ושוב מזכירה לנו כטעם לרבות מן המצוות ובראשן השבת, את העובדה שגֵרים היינו בארץ מצרים, ומכאן שעלינו לגלות רגישות לגרים.

סיפורי היסוד של עמי העולם, הם עלילות גבורה ושלל קרבות. ואילו סיפורו של העם היהודי מתחיל בעבדות, בגולה ובגֵרות. למה? יתר על כן, התורה מספרת לנו, שהירידה להיות עבדים וגרים היא חלק מתכנית אלוהית, שהוצגה לאברהם כבר בברית בין הבתרים. למה? אני מאמין, שהדבר נועד להפוך את העם היהודי לנושא בשורת החירות והצדק החברתי לעולם כולו. ואכן, חזון נביאי ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבנו להשתית על ערכיו את מדינת ישראל, הוא חזון מובהק של צדק חברתי.

הציונות הדתית, עד לפני שנים אחדות, נשאה את נס הצדק החברתי. המפד"ל על כל גלגוליה, עד העשור האחרון, בלטה ברגישות חברתית והובילה כנסת אחר כנסת בחקיקה החברתית. והרי זה צריך להיות מובן מאליו – מי אם לא מפלגה המחויבת לתורה ולמורשת ישראל, תישא את הדגל הזה.

משהו השתבש בציונות הדתית בעשור האחרון. לפתע זנחה הציונות הדתית את דרכה, עשתה מהפך אידיאולוגי של 180 מעלות והייתה לסמן אנטי חברתי קיצוני של ליברטריאניות וקפיטליזם חזירי, דורסני.

וכעת, איילת שקד נושאת את דגל רמיסת זכויותיהם של גרים בתוכנו, של העובדים הזרים בחקלאות. היא מציעה לשלול מהם את הזכויות הסוציאליות, לא לשלם להם פנסיה על עבודתם. היא, חברה בממשלה שרומסת את החקלאות, מנסה לשחד את החקלאים בפיתוי המכוער הזה; שהמדינה תפתור אותם מהחובה הבסיסית של הבטחת זכויות עובדיהם. והנימוק האפל שלה, הוא שאותם עובדים באים ממדינות שאין בהן פנסיה. כלומר, היא מציעה שישראל תנהג כמו מדינות עולם שלישי, כאשר מדובר בגרים. בחלק מאותן מדינות יש גם ניצול ילדים, עושק העובדים במלוא מובן המילה. אולי גם את זה נאמץ?

כאזרח מדינת ישראל, המדינה היהודית, שבמגילת העצמאות שלה הובטח שהיא "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", אני חש בושה למשמע רעיון פלצות כזה מפי מי שהייתה שרת המשפטים.

קראנו אתמול בתורה: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכמה מאלה שקראו את הדברים, יצביעו בעד מפלגה שמציעה הונאת הגר ולחיצתו?

* שוטים שותים – מה שמסוכן יותר מהתנהלותו המושחתת והמשחיתה של נתניהו ויותר מההסתה והשקרים שהוא מפיץ, היא העובדה שהמוני חסידים שוטים שותים בצמא וללא ביקורת את מי השופכין של תעשיית השקרים לבית בלופר.

* קודם כל להציב חזון – ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ.

אבל ברקת אמר השבוע משפט שאני מזדהה אתו מאוד, וכמותו אני מצפה לשמוע ממנהיג פוליטי וכלכלי. כשהציג את תכניותיו ונשאל מה מקורות המימון שלהן, הוא השיב: "כשאתה מציג חזון ותפיסת עולם, לא בהכרח צריך כרגע להתחיל להתעסק עם כל הפרטים של המשאבים".

והוא צודק. קודם כל צריך להציב חזון, לסמן מטרה. בכפוף לה יש לקבוע סדרי עדיפויות. קל מאוד להשבית כל רעיון חדש בטענה שאין תקציב. אך הטענה הזו מבוססת על הנחה שכל ההקצאות הקיימות קבועות, ולכן אין תקציב לרעיונות חדשים.

* לא רציונלי ולא במקרה – כתומך בכחול לבן, האינטרס שלי הוא שעוצמה כהניסטית תזכה בקולות רבים, כמעט עד אחוז החסימה, וכך יאבדו 3-4 מנדטים לבלוק נתניהו.

אף על פי כן, סהדי במרומים, שאני מייחל בכל לבי לתבוסה מוחצת, משפילה; להתרסקות של בן גביר וכנופייתו. תבוסה מהדהדת כזו, שלא תהיה להם עוד תקומה ויקוים בנו הכתוב: "וביערת הרע מקרבך" ויקוים בנו הכתוב: "ייתמו חטאים מן הארץ".

אני יודע שזו גישה לא רציונלית, משוללת היגיון פוליטי. נכון. אך תיעובי את הכהניזם אינו עניין פוליטי. אין המדובר בעמדה פוליטית שאני במחלוקת אתה, אלא בתועבה מוסרית, בלתי לגיטימית, שכיהודי אני מתבייש בעצם קיומה בעם היהודי. החיה הכהניסטית היא התרגום לעברית של הרדיפות שנרדפו אבותינו באירופה.

* בני גנץ והשוויון בפני החוק – מ"מ פרקליט המדינה הורה למשטרה לחקור את פרשת "הממד החמישי". בני גנץ אינו חשוד בפרשה.

ברצוני להציג את עמדתי העקרונית בנושא, ולא בפעם הראשונה. אף אדם אינו עומד מעל החוק. אם ימצאו ראיות שיצדיקו חקירה נגד גנץ, יש לחקור אותו, בלי הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום – הוא יהיה חייב להתפטר (במיוחד אם הוא יהיה ראש ממשלה). ובכל מקרה – אם הוא יסית נגד המשטרה, הפרקליטות והמערכת המשפטית, יפיץ עליהן עלילות קונספירציה חולניות ומטורללות, יתבכיין על "תפירת תיקים", יפעיל תעשיית שקרים שתפיץ את סיפורי הבדים הללו או ינסה להעמיד את עצמו מעל החוק בתעלולים מתעלולים שונים או לברוח במפגן של פחדנות אל החסינות – הוא יוכיח שאינו ראוי להיות איש ציבור ובוודאי לא מנהיג ציבור.

אני מאמין בגנץ ומעריך שהתסריט שהצגתי לא יתממש. אך אם יתממש חלילה, ולו בחלקו, ככל שיתממש – זו גישתי וכזו היא תהיה גם בעתיד.

* פטור ממכרז – סיפור קטן על מכרז. בשנה שעברה יצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" שמספר דרך סיפורו של יהודה את סיפור ההתיישבות בגולן. המועצה האזורית החליטה לקנות את הספר מתנה לבוגרי כיתות י"ב בגולן. אמר היועמ"ש של המועצה שאי אפשר לקנות מתנה בלי לצאת למכרז. השיבה המועצה, שהיא רוצה, מסיבות חינוכיות, לרכוש את הספר הזה. אמר היועמ"ש: אז תוציאו מכרז על הספר הזה. וכך היה. יצא מכרז על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל – ביוגרפיה". הוגשה הצעה אחת, של הוצאת "ידיעות ספרים". ההצעה התקבלה והכל שב על מקומו בשלום.

* בעד המפגינים – מעולם לא קרה, שתמכתי במפגינים נגד אישיות ישראלית המבקרת בחו"ל. אך כשעלה חשש שאת פניו של הנשיא ריבלין, בביקורו הממלכתי באוסטרליה, יקדמו מפגינים, דווקא קיוויתי להפגנות. במקרה הזה אני בעדם. מדובר בהפגנות נגד ישראל בשל פרשת מלכה לייפר.

מדובר במנהלת בית הספר הפדופילית שנמלטה לישראל וכיוון שהיא חרדית ליצמן התערב באופן מושחת ומשחית כדי לסכל את הסגרתה לאוסטרליה. האוסטרלים זועמים – ובצדק. אוסטרליה היא ידידה אמתית של ישראל, וההתנהלות הישראלית בפרשה מעיבה על היחסים בין המדינות. השבוע קרא הפרלמנט האוסטרלי לישראל להסגיר את לייפר. מעבר לזוועה מבחינה מוסרית, זו גם פגיעה ביחסי החוץ של ישראל וביחסים עם אוסטרליה.

אם יפגינו נגד ריבלין, כלומר נגדנו, במקרה הזה – יפגינו בצדק.

* אנטישמיות – למה גדעון לוי הוא אנטי ציוני? כך הוא מסביר: "לב הציונות: אין שום צדק בתביעת הבעלות של הפלסטינים על הארץ. עם בלי ארץ הגיע לארץ בלי עם, ומה לנוודים הללו שנקלעו לכאן במקרה ולארץ שלנו, כולה שלנו, רק שלנו. זו איננה עמדת המיעוט. אלמלא היא, המדינה לא היתה קמה כפי שקמה. בזכות מה יש להם זכויות? בזכות שחיו כאן מאות בשנים? שהיו הרוב המוחלט לפני שהיהודים הגיעו בהמוניהם, רבים מהם נמלטים מאימת אירופה? בזכות זה שגם כיום הם מחצית אוכלוסיית הארץ שבין הנהר לים, המחצית הוותיקה, הילידית, המושרשת, הלא מהגרת?"

כלומר, יש עם היושב כאן מאות בשנים, הוא העם הוותיק, הילידי והמושרש. הארץ שלו. בשל השואה, שאינה באשמת העם היושב כאן, כיוון שהייתה באירופה, פלשו לפלשתין המהגרים הזרים הקולוניאליסטים מאירופה, התעלמו מבני הארץ, גירשו אותם ונישלו אותם, ומדינתם "קמה כפי שקמה".

על פי גישתו, זו פשוט אינה הארץ שלנו. אנחנו מין פולש. אנחנו זרים. אין לנו זיקה לארץ הזו. ולכן, הצדק הוא בצד שלהם ולא בצד שלנו. זה הבסיס. זה לב האנטי-ציונות. מכאן שנאתו היוקדת לישראל, שפלשה לארץ זרה וכבשה אותה. זו נקודת המוצא לכל עלילות הדם שהוא מעליל על ישראל ועל צה"ל.

העולם הנאור מתחיל להכיר בכך שאנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטי ציונות היא גישה על פיה אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ובוודאי לא בארץ שאינה שלו. רק לעם היהודי, אם הוא בכלל עם. זאת אנטישמיות מזוקקת.

* מפוכחים – "לאן נעלמו היונים הדתיות?" – זו כותרת כתבה מרתקת של רונה טאוזינגר ב"ישראל היום", על היעלמותו הכמעט מוחלטת של הקול היוני, המתון מדינית, בקרב הציונות הדתית.

הכתבה טובה מאוד, למעט עובדה אחת – שעם ששת המרואיינים אליה נמנה אברום בורג. שילובו בכתבה עושה עוול חמור לשאר המרואיינים. בעוד הם ציונים בלב ונפש, שהציונות מתבטאת בכל מילה היוצאת מפיהם, בורג הוא אנטי ציוני. הוא מגדיר את עצמו בראיון כ"לא ציוני", אך זאת הגדרה מכובסת לאנטי ציוני קיצוני ביותר. בעוד הם רואים את עצמם ומגדירים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהציונות הדתית, הגם שהם חלוקים עם עמדותיה המדיניות, הוא אנטי ציוני ואנטי דתי ומתבטא בשאט נפש כלפי כל מה מריח ציונות או דתיות. הדבר המכעיס ביותר בדבריו, הוא הניסיון שלו להציג את עצמו כממשיך דרכו של אביו יוסף בורג. זהו שקר וכזב וחילול זכרו של בורג המנוח.

הדבר המעניין ביותר בכתבה, בעיניי, הוא האופן שבו המרואיינים בוחנים באופן רטרוספקטיבי את עמדותיהם. מדובר באנשים השוללים את הרוח הקוקניקית, רוח גוש אמונים, הרוח המשיחית, הרואה בפוליטיקה כלי למימוש חזון דתי ולכן מתייחסת לכל פשרה על ארץ ישראל כעבירה הלכתית. הגישה שלהם היא של הפרדה בין הדת והאמונה לבין המציאות הפוליטית. לשיטתם, הדיון הפוליטי צריך להיות רציונלי לחלוטין, חף מן הדתיות ומבוסס על המוסר האנושי, לא האלוהי. או בלשון הרב יהודה גלעד: "אין 'עמדת התורה' – לתורה אין דעה פוליטית ימנית או שמאלנית". וכאשר הם עשו את ההפרדה הזאת, והתייחסו לפוליטיקה באופן רציונלי, הם גיבשו השקפת עולם יונית מובהקת, המצדדת בחלוקת הארץ למען השלום.

אולם דווקא כיוון שהם אנשים רציונליים ומפוכחים – הם משוחררים לא רק מהמשיחיות של גוש אמונים, אלא גם מן המשיחיות של שלום עכשיו. ואת המציאות מאז הסכם אוסלו, שבו הם תמכו, הם בוחנים באופן רציונלי ומפוכח. וכך הם מצוטטים: "התפיסה הערכית שלי לא השתנתה אבל המציאות השתנתה. אני, כרוב החברה הישראלית, נוכחתי לצערי שבצד השני אין מנהיגות רצינית שמוכנה לקבל את היותנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה כי כל הסדר הוא למעשה ניסיון להגיע למהלך הבא, לקבל את חברון ושכם ואז את רמלה ולוד. לכן היום אני חושב שכל כישלונות ההיסטוריה – כישלון אוסלו, כישלונות ברק ואולמרט, כישלון ההתנתקות – מוכיחים, לצערי, שבצד שמנגד אין בשלות להגיע להסדר מדיני… ברמה הפרקטית אני כבר לא רואה עצמי כאיש שמאל. מבחינה ריאלית אין אפשרות להגיע להסדר. אך ברמה האידיאולוגית והערכית אני עדיין חושב שאם תהא הזדמנות להגיע להסדר מדיני, אהיה מוכן לשלם מחיר טריטוריאלי כדי להגיע לסוף הסכסוך… לצערי, אין היום מקום לתנועת שמאל-דתית, כאשר יהיה הדבר רלוונטי – היונים תתעוררנה מחדש" (הרב גלעד). "היום זזתי מרכזה. כבר איני רואה עצמי יונה דתית… ראיתי את המחיר הכבד של אוסלו. סלדתי משיח 'קורבנות השלום'. הבנתי שערפאת עבד על רבין בעיניים. הבנתי שהשמאל הלך רחוק מדי. קיימת טענה שגויה שרצח רבין גמר את השמאל. רצח רבין לא גמר את השמאל אלא אינתיפאדת אל-אקצה. מאז אין תקומה לשמאל. הבינו שאין עם מי לדבר בצד השני. רבים כמוני, מהשמאל המדיני, הכירו בכך שגם אם נעשו שגיאות, הרי שורש הסכסוך אינו 1967, אלא בהיבטים מסוימים הימין צדק – ושורש הסכסוך הוא התנועה הציונית, גלי ההתיישבות הראשונים בארץ. המאבק אינו על השטחים אלא על הקיום בארץ… אין עם מי לדבר בצד השני… המקסימום שמנהיגות ישראלית מתונה מסוגלת לתת לפלשתינאים זה לא המינימום שמנהיגות פלשתינאית מתונה יכולה לקבל. לנו אין שום אפשרות ביטחונית לתת מדינה פלשתינאית עצמאית. אני מבין היום לעומק את שורשי העימות, את מרכזיות סוגיית השיבה. הנרטיב הפלשתינאי אינו מכיר מקיומו של עם יהודי, רק בקיום דת יהודית. הערבים יכולים להכיר במדינה, המפרציות יכולות, אבל לא הפלשתינאים" (ד"ר משה הלינגר). למציאות יש משקל. חובה להכיר בה והיא מציאות משתנה, לכן אירוע גורלי כל כך כאוסלו מחייב התחשבות עמוקה, אבל העמדות הערכיות שלי יציבות… עם הגיל, אני מבין את הצד השני של כל סוגיה, אך באופן עמוק השקפותיי הפוליטיות לא השתנו… הצד הערבי קשה מאוד להתפשר, ומציב עמדות מקסימליסטיות. אנחנו למשל לא מכירים בציבור הערבי קבוצה מקבילה לשוחרי השלום הציונים-דתיים. איננו יודעים לא את שמה ולא את כתובתה" (פרופ' אוריאל סימון).

מי שממשיכים לדקלם היום את סיסמאות העבר תוך התעלמות מהמציאות שהתגלתה בעקבות אוסלו, דחיית הצעות ברק ואולמרט, דחיית מתווה קלינטון ותכנית קרי ותוצאות ההתנתקות הוא משיחיסט לא רציונלי.

* השייגעץ הסיני – ב-1975 (או אולי 76') חבר הכנסת אברהם ורדיגר מהחזית הדתית התורנית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל – גלגול קודם של יהדות התורה) נאם בכנסת נגד הטלוויזיה הישראלית ותכניה החילוניים, הבלתי חינוכיים.

בעקבות דבריו, תכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" הציגה את האלטרנטיבה – הטלוויזיה החרדית.

במקום השעון שהיה מוצג לפני כל תכנית וספר את השניות עד פתיחתה, היה שעון עם י"ב אותיות במקום 12 ספרות. ואת תכניות הטלוויזיה באותם ימים הציגו בלבוש חרדי. לדוגמה, במקום התכנית לנוער "עלם ועלמה" הייתה התכנית "אברך ובתולה". בין האברך והבתולה הוצבה, כמובן, מחיצה. המראיין ישב יחד עם האברך בצד של הגברים, ושניהם הסתירו בכובעיהם מעיניהם את הבתולה.

אחת התכניות הייתה הגרסה החרדית לסדרת המתח "הוואי חמש אפס". המשימה הייתה לתפוס את "השייגעץ הסיני" (רמז למלוכסנים הרבים בהוואי) שמוכר תפוחים משנת שמיטה.

בהלת המלוכסנים בשל היסטריית הקורונה, הזכירה לי את המצוד אחרי השייגעץ הסיני.

* פרופ' שלמה אהרונסון – הלך לעולמו פרופ' שלמה אהרונסון, היסטוריון, חוקר השואה, מרצה למדע המדינה. אהרונסון היה מרצה שלי בלימודי התואר הראשון במדע המדינה. היה דעתן מאוד, לא אחת דבריו הנחרצים עצבנו אותי מאוד, היו בינינו לא מעט ויכוחים וגם הסכמות. אבל הוא היה מרצה מעולה, מרתק, ולא בכדי – מילא אולמות.

הוא בין הבולטים שיצא נגד "ההיסטוריונים החדשים". בנושא הזה למדתי ממנו המון. הוא היה בן גוריוניסט מושבע, וגם בנושא הזה הוא השפיע עליי.

הוא תיעב את אורי אבנרי וטען שהוא פשיסט שדוגל בהשקפת עולם נאצית, ממנה הושפע מנעוריו. במחקר מקיף שערכתי על אבנרי, ראיינתי אותו ארוכות. הוא שש לשתף אותי בתזה שלו, לנמק ולהוכיח אותה, אך ממש לא שכנע אותי. ככל שהעמקתי חקור גיליתי שאבנרי אמנם העריץ את התעמולה הנאצית ולמד ממנה המון, וגם כתב עליה המון והעתיק אותה, אך האידיאולוגיה הזו הייתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב.

הנושא שבו היינו חלוקים במיוחד, ופעם, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, אף התעמתנו עליו בשידור רדיו (בתכנית שבועית לילית ברשת ב' בנושא המזרח התיכון, ששכחתי את שמה) היה המדיני-ביטחוני. אהרונסון היה פריק של ההרתעה הגרעינית. הוא ראה בנשק הגרעיני את יסוד הביטחון הלאומי של ישראל והאמין שהוא מאפשר לנו לוותר על נכסים טריטוריאליים למען השלום. אני סברתי שהסתמכות על הגרעין היא טירוף. היא עלולה לגרום למדינה, כשהיא חשה שגבה אל הקיר, להשתמש בגרעין ולהמיט אסון על עצמה. הרתעה גרעינית היא הכרח, אך יש לעשות הכל כדי לא להיות תלויים בה.

על אף המחלוקות, אהבתי והערכתי אותו מאוד. נהניתי תמיד לשמוע את דבריו. הזמנתי אותו להרצות באורטל ביום השואה. הצטערתי לשמוע על פטירתו.

בן 83 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

רמת יצחק – בשבועות האחרונים הקדשתי רבות מהפינות ליישובים בישראל הקרויים על אנשים ששמם יצחק. בסדרה זו הצגתי את היישובים הבאים: צור יצחק (ע"ש יצחק רבין), תל יצחק (יצחק שטייגר) משואות יצחק (הרב יצחק אייזיק הרצוג), אלוני יצחק (יצחק גרינבוים), שדה יצחק וניר יצחק (יצחק שדה), בית יצחק (יצחק פויירינג) ובארות יצחק (יצחק ניסנבוים).

אסיים את הסדרה ברמת יצחק, שאינה יישוב אלא שכונה ברמת גן. מן הסתם לא הייתי מצרף אותה לרשימה אלמלא ההקשר האוטוביוגרפי – היא שכונה סמוכה לשכונת ילדותי, תל-גנים. בשכונה זו נמצא גם שבט צופי רמת גן, שבשנות נעוריי לא היה ביתי השני, אלא הראשון. ברמת יצחק אכלתי סביח אצל סביח המקורי, שעל שמו נקראת המנה המפורסמת שהמציא. מיקומו המקורי היה ברח' עוזיאל (הרחוב שלי) סמוך לקולנוע גל-אור ואח"כ עבר למיקומו הנוכחי ברח' נגבה (צביקה סביח חלבי עצמו נפטר לפני שנים אחדות). שם גם קניתי את מנת הפלפל ב"מרכז הפלפל לנוער" המיתולוגי, שנסגר לפני שנים אחדות לאחר כמעט 60 שנות פעילות. בתי הקולנוע השכונתיים היו "לילי" ו"גל-אור". ומילדותי הרחוקה ממש, אני זוכר את המתפרה של סבא שלי (אופפה) ברח' ירושלים, הרחוב הראשי החוצה את השכונה.

רמת יצחק נוסדה ב-1933, והיא קרויה על שמו של יצחק בורשטיין, מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, שקנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה הוקמה בסמוך לשכונת בורוכוב, היום בגבעתיים. אולם בעוד בורוכוב הייתה שכונת פועלים סוציאליסטית, רמת יצחק הייתה שכונה בורגנית, ולכן תושביה לא רצו להסתפח לגבעתיים הפועלית אלא לר"ג, המושב הבורגנית. רמת יצחק סופחה לרמת גן ב-1943.

ברמת יצחק נמצאים בית יד לבנים של ר"ג, תיאטרון ר"ג, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" והספריה העירונית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.2.20

* פגישה שיש עמה קלון – עוד לא פגה תקופת הקלון המשפטית של אולמרט, והוא אץ רץ להמיט על עצמו קלון מדיני, כאשר הוא עולה לחלות פניו של אבו מאזן וליצור עמו חזית אחידה נגד תכנית אמריקאית פרו-ישראלית. הוא לא יזכיר, כמובן, שכאשר הוא הציע לאבו מאזן נסיגה מוחלטת, הצעתו נדחתה על הסף.

* מהנקודה שבה הופסק – כאשר אבו-מאזן מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבו הופסק, הוא מתכוון למו"מ עם אולמרט, כיוון שמאז הוא סירב לנהל מו"מ. הנקודה שבה נפסק המו"מ של אולמרט, הוא הצעה של אולמרט לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) והסכמה עקרונית "סמלית" לטענת "זכות" השיבה. כמובן שלא הייתה הצעה פלשתינאית, כי הרי תפקידם רק לקבל. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, כי אינו מוכן לוותר על ה"זכות" להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כשהוא מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבה הופסק, הוא מתכוון שהצעתו של אולמרט היא הבסיס למו"מ. וכמו בכל מו"מ, תפקידה של ישראל לתת. וכיוון שבצד הטריטוריאלי אולמרט כבר נתן הכל, הוא מצפה לכך שישראל תלך לקראתו בנושא טענת "זכות" השיבה. ההצעה הישראלית, אם לא תהיה קבלה מוחלטת של ה"זכות", תדחה על הסף, אך תהפוך לנקודת המוצא למו"מ הבא, שיפתח מהנקודה שבה הסתיים קודמו.

הגדולה של תכנית טראמפ, הוא הפסקת הדינמיקה הזאת. אדרבא, אם הפלשתינאים יסרבו להצעה, ההצעה הבאה תהיה פחות טובה להם.

* עבריין מורשע – אולמרט מכנה את נתניהו "ראש ארגון פשע". אבל נתניהו הוא נאשם שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא עבריין מורשע, שעל פי פסק הדין ברור שהוא נהג כראש ארגון פשע.

* עכשוויזם – אני קורא מודעות המזמנות הפגנה בירושלים שכותרתה: ריבונות עכשיו! זה רציני ובוגר בדיוק כמו שלום עכשיו ומשיח עכשיו. עכשוויזם.

מהות העכשוויזם היא בעיה בדחיית סיפוקים, כמו אצל ילדים. אני רוצה את הצעצוע, וחוץ ממנו אני לא רואה שום דבר.

גם אני רוצה ריבונות עכשיו. אני רוצה גם שלום עכשיו. את המשיח נניח בצד.

אבל אני יודע שריבונות עכשיו, משמעותה – ריבונות תוך עימות עם הממשל האמריקאי האוהד ביותר שהיה לישראל.

את הריבונות יש להחיל בהסכמה עם ארה"ב וליצור סביבה הסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שהדבר אפשרי. אבל נדרשת סבלנות. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

* מתקפה מרושעת – המתקפה המרושעת על יועז הנדל, בעקבות הראיון עמו ב"הארץ", היא דו ראשית. מצד אחד, קנאי הפוליטיקלי קורקט, שתוקפים אותו על כך שאמר את האמת, האסורה להיאמר, על מצב זכויות האדם, זכויות האישה וזכויות הלהט"ב במדינות ערב. אבל הם לפחות תוקפים אותו על מה שאכן אמר. מצד שני, תעשיית השקרים של נתניהו, שסילפה במזיד את דבריו והציגה אותו כמי שהציג את עדות המזרח כנחותים מיוצאי אירופה. הוא לא אמר דבר וחצי דבר ברוח זו, אלא להיפך, דיבר על התרבות הישראלית שנוצרה מהשילוב של אנשים שבאו מתרבויות שונות. אבל תעשיית השקרים היא אפקטיבית וכבר יומיים שהמונים מדקלמים את השקר.

* להיבנות מהשסע והשנאה – יועז הנדל פרסם הקלטות מתוך הראיון המלא שלו ל"הארץ". כל מי שקצת מכיר את יועז ואת השקפת עולמו ואורח חייו אינו מופתע. הנה ציטוט לדוגמה: "אני לא רוצה להעלים את העדות, יש בזה יופי, אבל אני לא שואל אותך מה העדה שלך, אין לי מושג, ואני לא יודע מה העדה שלו, וזה לא מעסיק אותי. אני יודע שיש כאלה שמטפחים את זה, אבל כשאני מסתכל על הסביבה שלי אני אומר לך זו סביבה מעורבבת, כשאני מסתכל על המשפחה שלי – היא מעורבבת, כשאני מסתכל על השירות הצבאי שלי – הוא מעורבב".

האמירה הזו, כמו רבות אחרות, הושמטה מהריאיון ב"הארץ". אך אין מה להלין לא על "הארץ" ולא על רווית הכט, המראיינת. כאשר אדם מתראיין לעיתון, הוא יודע שלא כל מה שאמר – יכנס. ושמי שיערוך את הראיון, לא יערוך אותו, בהכרח, כפי שהמרואיין היה עורך אותו. ומה שנכנס לעיתון, אלה דברים שהוא אכן אמר. אולם הדברים שפורסמו הם ברוח הציטוט הזה, ולא ברוח הסילוף המכוון שלהם. ומי שרצה לסלף ולעוות, היה עושה זאת באותה מידה גם אילו הריאיון היה מתפרסם במלואו.

מי שסילפו ביודעין את הראיון, חיילי תעשיית השקרים של נתניהו, עשו זאת לא רק כדי להסית נגד הנדל האיש, לא רק כדי להסית נגד כחול לבן כרשימה מתחרה על השלטון. הם עשו זאת כדי לשלהב את הרוחות, להתסיס את היצרים, לעורר מדנים, לחרחר שנאת אחים, לפלג, לשסע, לקרוע את העם, כי נתניהו נבנה מהשנאה והקרע, הוא נבנה מהשד העדתי, ואין לו עכבות ולא גבולות. זו דרכו. מאז ומתמיד זו הייתה דרכו. הכל מותר. שא אש להצית. להשאיר אדמה חרוכה. זו דרכו, זו שיטתו וזאת הסיבה העיקרית לכך שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית.

די היה להאזין לתועמלן הראשי שלו, יעקב ברדוגו, כדי להבין את השיטה. במשך דקות ארוכות מול מיקרופון פתוח, הוא נבח ונבח ונבח את דברי השנאה, השטנה, ההסתה והשקרים, שהוא יודע שהם שקרים, ומיחזר את הספין התעמולתי.

ומי שאכזב יותר מכל היה עופר שלח, שהשתלח בהנדל על דבריו כאחרון הביביסטים, על סמך סילוף הדברים.

* ברדוגו נגד ברדוגו – כאשר תעשיית השקרים של נתניהו הייתה עדין בית מלאכה קטן, הוא בדה את עלילת "הקלטת הלוהטת" כדי לחסל את דוד לוי, שהתמודד מולו על ראשות הליכוד. באופן ספציפי, הוא האשים את יעקב ברדוגו, מאנשיו של לוי, באחריות לקלטת, שלא הייתה ולא נבראה אלא ספין תעמולתי הייתה.

ולא קשה לדמיין את התועמלן הראשי של נתניהו יעקב ברדוגו מודל 2020 משתלח בגסות ובאריכות מעל גלי האתר ביעקב ברדוגו מודל 1993, מסית נגדו ומבצע בו ביוש (שיימינג) רדיופוני.

* לשם מה היהודים יורים בילדים פלשתינאים – דין מיידה בקבוק תבערה כדין יורה ברובה. מדובר בנשק חם שנועד להרוג. מי שמיידה בקבוק תבערה, יש לירות בו על מנת להרוג. ואם הוא נתפס חי, יש להעמיד אותו לדין על ניסיון לרצח. מחבל בן 17 שמיידה בקבוק תבערה, אינו "ילד" אלא מחבל צעיר.

גדעון לוי, המסית השקרן, פרסם פשקוויל הסתה נגד צה"ל ב"הארץ", שבו הוא מעליל עליו שהוא צבא שיורה בילדים פלשתינאים, שמדיניותו היא לירות בילדים פלשתינאים ושחייליו יורים דרך שגרה בילדים פלשתינאים.

הוא שכח לציין, שהיהודים יורים בילדים פלשתינאים כדי להשתמש בדם שלהם לצורך ייבוש פירות לטו בשבט.

(בתגובה לתגובתי על הפשקוויל, הגיב אחד מתומכיו של לוי, שהזדהה: "אנטי ציונים פשיסטים": "בנית גטו בעזה כמו הנאצים. בצבא משתמשים מלא בגז. משהו מהתוקפן בכל זאת עבר אליכם הציונאצים. כמו שניבא לייבוביץ". שנבין עם מי יש לנו עסק).

* לא אקטיביזם שיפוטי – החלטת בית המשפט העליון לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק היא החלטה רעה. אולם בניגוד לטענות מבקריה, היא אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי.

אקטיביזם שיפוטי הוא התערבות בית המשפט בהחלטות הכנסת. הצגת ההחלטה כאקטיביסטית, נסמכת על טענה, שהגוף המוסמך לפסול מועמדים הוא ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט התערב בהחלטה והפך אותה.

אין זה נכון. על פי החוק, שאותו חוקקה הכנסת, ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד אמנם שופט בית המשפט העליון, אך היא מורכבת מנציגי סיעות, אינה מוסמכת לפסול מועמדים. המחוקק לא העלה על דעתו את העיוות שנציגי מפלגות יוכלו לפסול מפלגות אחרות, כי כך עלול להיווצר מצב שבו מפלגות הרוב פוסלות את יריבותיהן הפוליטיות. לכן, החוק קובע שהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמדים, מחייבת את אישור בית המשפט העליון. לגבי רשימות – יש להן זכות ערעור בפני בית המשפט העליון (כלומר, לא מדובר בעתירה נגד החלטה של ו' הבחירות, אלא ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר) על החלטת פסילה. בעיניי, הנוהל המחייב אישור של בית המשפט צריך לחול גם על רשימות (למרות שבפועל אין הבדל, כי כל רשימה שתיפסל – תערער).

וכפי שאני מכבד את כל פסיקות בית המשפט, גם כאשר איני מסכים אתן, כך גם במקרה דנן.

הצבעה בוועדת הבחירות המרכזית על פסילת מועמדים או רשימות היא לעתים קרובות פופוליסטית, כדי לקבל מחיאות כפיים מן הבייסים השונים, מתוך הבנה של הנציגים שבית המשפט העליון יוציא להם את הערמונים מן האש ולא יאשר את ההחלטה.

אגב, יזבק אינה המועמדת היחידה שהביעה תמיכה בטרוריסט, ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותה ובית המשפט לא אישר את הפסילה. השניה היא לריסה עמיר טרובובליר, אשתו של רוצח רבין.

* לא מפתיע – אני מתנגד להחלטת בית המשפט לאשר את התמודדותה של יזבק, אך איני מופתע. מי שאישר את מועמדותו של בן גביר, לא יכול לפסול את יזבק.

* הכתובת לשנאה – לפני כ-15 שנה, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הוקדש כנס מנהלים של מחוז הצפון בחברה למתנ"סים למיזם שנקרא "נתיב לכל נראטיב". היה זה מיזם שבו נערכו סיורים משותפים של מדריך ערבי ומדריך יהודי באזורים שונים, כאשר כל מדריך מספר את הנראטיב הלאומי שלו. המטרה היתה, כמובן, לחשוף את המיזם הזה למנהלים, כדי שיזמינו אותו לפעילות במתנ"סים.

מאוד לא אהבתי את הרעיון, בלשון המעטה. אני סולד מהרלטיביזם הפוסט-מודרני, שבו לכאורה אין היסטוריה אלא רק סיפורים זהותיים, ואין עדיפות לסיפור א' על סיפור ב'; אמת ו/או שקר אינם רלוונטיים, כי כל אחד והאמת שלו. בעיקר לא אהבתי זאת, כי אני מכיר את הפוליטיקה שמסתתרת מאחורי הרלטיביזם. תמיד ההצגה היא שיש נרטיב הגמוני, של הממסד המדכא ונרטיב מושתק ולכן מגיעה לו העדפה מתקנת. זוהי פוליטיקה שנועדה לטפטף את הרעל הפוסט ציוני של שקר הנכבה. יתר על כן, הערכתי, שהמדריכים היהודים שמשתתפים במיזם, אינם כאלה שמזדהים באמת עם ה"נרטיב" הציוני, שאותו הם אמורים לייצג, בעוד את הנרטיב הנכבאי יציגו מדריכים ערבים לאומנים.

ניסיתי, ללא הצלחה, לשכנע שאין מקום לכנס כזה, אבל הגעתי להסכמה, שאוכל לגייס מדריכים יהודים שאני סומך עליהם להשתתף ביום הזה. ואכן גייסתי אחדים. הצטרפתי לסיור של אחד מהם, בעצמו איש החברה למתנ"סים באותם ימים, דרור גרינבלום, בגוש חלב. ההפתעה שחוויתי הייתה, שהמדריך הערבי היה פטריוט ישראלי לא פחות מדרור. והוא הציג בגאווה ובידענות גם את ההיסטוריה היהודית של גוש חלב. התרשמתי מכך שהוא לא כינה את היישוב ג'ש, בערבית, אלא גוש חלב, בעברית. כאשר הוא מדריך בעברית, ובוודאי כאשר הוא מספר את ההיסטוריה, מובן מאליו בעיניו, שהוא יכנה את הכפר בשמו העברי, ההיסטורי. יתר על כן, הוא דיבר על הזיקה העמוקה של עדתו – הנוצרית מרונית, שהיא המרכיב העדתי הגדול באוכלוסיית גוש חלב, למדינת ישראל.

שנים אחדות לאחר מכן, במסגרת סיור של תכנית מנהיגות שהובלתי, ערכתי ביקור בגוש חלב. נפגשנו שם עם שאדי חלול, קצין צה"ל במיל', פטריוט ישראלי מובהק, מראשי העדה הארמית בישראל. הוא סיפר על העדה, על רצונה בהשתלבות מקסימלית בישראל ובהתנתקות מן המגזר הערבי הבדלני.

בלילה שבין שני ושלישי השבוע, בוצע פשע שנאה בגוש חלב. צמיגיהם של עשרות כלי רכב בכפר נוקבו, וכתובות נאצה נכתבו על הקירות.

אין בסיפור הרקע על גוש חלב, שמזוהה עם קו מובהק של השתלבות בחברה הישראלית, כדי לרמוז, חלילה, שהפורעים טעו בכתובת ואם יפנו ליישוב שתושביו נוקטים קו הפוך, זה יהיה לגיטימי. הכנסתי את סיפור הרקע, כי חשוב להבין שהשנאה הגזענית הזאת אינה, כפי שבן גביר וחבריו מנסים לכבס אותה, קשורה בצורה זו או אחרת לעניין ביטחוני, לפגיעה במי שפוגעים בנו (כפי שמרמז השם המכובס לפשעי השנאה "תג מחיר"). האמת היא שזאת שנאת גויים באשר הם גויים ובשל היותם גויים. לא בכדי, חלק ניכר מן הטרור של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ה, מופנה כלפי כנסיות נוצריות.

זאת "תורתו" של מורם ורבם "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה. המסר הוא שאין מקום לגויים בישראל. לב משנתו הוא הציווי "לא תחנם" ופרשנותו שארץ ישראל צריכה להיות "נקיה מגויים" ואת טוהר הגזע יש להשיג בכל דרך. וכל עוד הכהניסטים אינם בשלטון ואינם יכולים להעמיס את הגויים על משאיות ולגרש אותם מהארץ, כל צעד שימרר להם את החיים וימאיס עליהם את הישיבה בארץ, לגיטימי.

לא. הם לא "טעו בכתובת" כאשר פעלו דווקא בגוש חלב. להיפך, זאת הכתובת.

* דיפ-סטייט – גם לסקס-מניאק הנוכל "הרב" ברלנד תופרים תיקים?

* מספיק בריא – הנוכל הסקס-מניאק שוחרר מהכלא בטענה שהוא חולה. הוא היה מספיק חולה כדי להשתחרר מהכלא, אבל מספיק בריא כדי לחזור למעלליו הנפשעים.

* שמחה לאיד – לפעמים, היצר הרע (של שמחה לאיד) דוחף אותי טיפטיפונת לרצות שנתניהו יבחר שוב. פשוט, כדי לראות בהנאה את גדי יברקן נוכח שנתניהו רימה גם אותו, כשהבטיח לו תפקיד של שר.

* ממשלת הבריאות וממשלת החוץ – משרד הבריאות הוציא אזהרת מסע מפני נסיעות למדינות מזרח אסיה. משרד החוץ יצא נגד אזהרת המסע, הפוגעת ביחסי החוץ של ישראל. תגובת משרד הבריאות הייתה שאין זה מעניינו – תפקידו הוא להגן על בריאות הציבור.

זאת שערוריה. ודאי שהאחריות של משרד הבריאות היא על בריאות הציבור ושהאחריות של משרד החוץ היא על יחסי החוץ של ישראל. אבל משרד החוץ אינו יכול להתעלם מנושאי הבריאות. עובדה שהוא הוציא אזהרת מסע לסין. ומשרד הבריאות אינו יכול להתעלם משיקולים נוספים של המדינה. כל משרד צריך לפעול קודם כל למען התחום שבאחריותו, אבל זו ממשלה אחת, והאחריות היא משותפת. החלטות בנושא כמו אזהרות מסע, חייבות להיות בהחלטה משותפת של שני המשרדים. ואם יש מחלוקת ולא מגיעים להסכמה, ניתן להביא את הנושא להכרעת רוה"מ.

ההתנהלות הזאת, שבה יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה ולהיפך, היא שערורייתית. כך לא מתפקדת ממשלה. אין כאן ממשלת בריאות וממשלת חוץ. יש כאן ממשלת ישראל. או לפחות אמורה להיות.

* משכמה ומעלה – ברכות חמות לכלת פרס ישראל לחקר התלמוד, פרופ' ורד נועם! ורד הייתה מורה שלי לתלמוד בתואר הראשון באוניברסיטה העברית. ורד אינה רק חוקרת פורצת דרך, אלא גם מורה נפלאה, משכמה ומעלה. בשנות התשעים המוקדמות, אישה תלמידה חכמה הייתה תופעה נדירה. ועד היום ורד היא אוונגרד של פמיניזם דתי. כל הכבוד!

* בזכות אלה תחיי – במזמור קכב בתהלים נאמר:
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

בהשראת מזמור זה, כתב המשורר והפזמונאי יוסי גמזו, שהלך שלשום לעולמו, את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשעריך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כתות – חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמיך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של המזמור:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מלמד יתרו, חותן משה, את משה, פרק בהלכות ניהול וארגון. עד אז משה העמיס על עצמו את כל עול הניהול והשיפוט ויתרו לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמוד לנגד עינינו בקלפי.

* ביד הלשון

להשריש ולשרש – הפינה מוקדשת הפעם לטו בשבט, ונעסוק בשתי מילים הנובעות מאותו שורש, אך משמעותן הפוכה – להשריש ולשרש.

להשריש – להכות שורש, להיאחז בקרקע, להיקלט, להתאקלם, להנחיל.
לשרש – לעקור משורש, לחסל, להשמיד.

גמזו – לפני שנים אחדות הקדשתי את הפינה "ביד הלשון" ליוסי גמזו. אני שב ומפרסם אותה לזכרו:

אני קורא בכל גיליון של "חדשות בן עזר" את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, הייתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הראיון של זך: גם זו לטובה.

אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.

יוסי גמזו גמז בשירו את ראיון ההבל של זך.

* "חדשות בן עזר"