דרשה לשבועות ולפרשת "נשא" תשפ"ג

כאשר השבת צמודה לחג השבועות, אנו זוכים, למעשה, לחג כפול, עמוס באירועים אך בנחת, בלי לחץ.

פתחנו את החג בסעודת החג החלבית, החגיגית, במגרש הכדורגל, עם מסכת החג והריקודים. המשכנו הבוקר בטקס הביכורים היפה ורב המשתתפים במטע. לאחר מכן מלחמת מים, בהובלת הנוער. את תיקון ליל שבועות, העברנו לליל שבת, הערב ב-21:00 במועדון. וגם קבלת השבת היא חלק מאירועי החג ונעסוק בה בעיקר בתכני החג. כבר מספר שנים אנו עורכים את קבלת השבת הסמוכה לשבועות בגינה הקהילתית. האמת היא שהגינה ידעה ימים טובים מאלה, ונקווה שקבלת השבת תעורר את חידושה.

חג השבועות הוא חג מן התורה, חג חקלאי, שבו אנו חוגגים את קציר החיטה ומביאים לבית המקדש את ביכורי קציר חיטים. לאחר שבית המקדש חרב ועם ישראל גלה מארצו, עשו חז"ל את הרפורמה המשמעותית ביותר של היהדות, שהצילה אותו מכליה; יצרו יהדות שמתאימה למציאות החדשה, ועיקרה הוא הספר, לימוד התורה, בית המדרש ובית הכנסת. התוכן החדש שהוענק לחג השבועות, הוא חג מתן תורה.

החלוצים ששבו לארץ ישראל בראשית הציונות והכו שורשים באדמת המולדת, חידשו את החג החקלאי. את הביכורים הם תרמו לקק"ל, במקום לבית המקדש. היום אנו מסתפקים בהצגת הביכורים, כולל ביכורי הבטן. כאשר החלו חגיגות הביכורים, התעוררה סערה בארץ. החוגים הדתיים קצפו על כך שקדושת החג מחוללת, באירוע שנוסעים בו בטרקטורים ויש בו, לשיטתם, חילול חג המוני.

חברי הקיבוצים האמינו בדרכם, האמינו שהם משיבים את עטרת החג ליושנה, מתחברים למקורות החג ומחיים אותם ומעניקים נופך של קדושה לחיי החולין שלהם, המבוססים על חקלאות. כך כתב יוסקוביץ', מחלוצי אשדות יעקב בשנת 1925: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה, שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. ערכים קרקעיים אלה וחתירה זו למגע בלתי אמצעי עם הטבע ועם ענפי עבודה בראשיתיים הממלאים את ישותנו כל ימות השנה ביצירתנו ובמפעלנו – לאלה אנו רוצים למצוא ביטוי הולם בימי חג ומועד. לא מקרי הוא הדבר, שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו".

יורם טהרלב, בהומור האופייני לו, שיתף את חוויית חג הביכורים בילדותו ביגור, בהרבה פחות פאתוס:

אני יושב על חבילת שחת

ועל ראשי זר, ושושנים שלוש,

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש.

לצד המעשה היהודי המשמעותי של חידוש החגים החקלאים, נטשו הקיבוצים והחברה החילונית כולה, את התוכן האחר של החג, שהתקדש במשך אלפים שנה – חג מתן תורה. זהו אובדן תרבותי משמעותי, וצר על כך. אולם דווקא בקיבוצים, התחדש במתכונת חדשה תיקון ליל שבועות, אותו מנהג שהחלו שכנינו המקובלים בצפת במאה ה-16, של לימוד תורה לאורך הלילה. חידש את המנהג מאיר איילי בקיבוץ יפעת בשנות השישים, ומאז בהדרגה נפוץ המנהג לקיבוצים רבים ומהתנועה הקיבוצית החוצה לעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית כולה. באורטל אנו עורכים תיקון מדי שנה כבר כעשור וחצי, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו בשעה 21:00 במועדון.

פרשת השבוע היא פרשת "נשא", הפרשה הארוכה בתורה. יש הרבה מה לדרוש ולדבר על הפרשה, וניתן להפליג עמה לסוגיות אקטואליות כמו שאלת הגיוס וההשתמטות, מעמד האישה, אלימות נגד נשים וקנאות של גברים. באווירה החגיגית הזאת, בחרתי מתוך הפרשה שלושה פסוקים נפלאים ומרגשים, נוסח ברכת הכוהנים. טקסט ברכת הכוהנים הוא הטקסט התנ"כי העתיק ביותר שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. זהו טקסט שקוראים הכוהנים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, ובאמצע שבוע לרוב רק החזן קורא אותו בחזרה על תפילת עמידה. ובבתים רבים, מברכים בה ההורים את ילדיהם מדי ליל שבת.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

דרשה לפרשת "במדבר", קבלת שבת באורטל 19.5.23

המשורר, המסאי והמחנך בארי צימרמן ז"ל, בן קיבוץ משמר השרון וחבר גבעת חיים איחוד עד אחרית ימיו, פרסם לפני למעלה מעשרים שנה ספרון בשם "דורש טוב לתורה". מכל פרשה מפרשות השבוע הוא בחר פסוק אחד, וכתב עליו מדרש-שיר.

בפרשת "במדבר" הפסוק הוא "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד".

הוא דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו.

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו.

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו.

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בני ישראל.

השיר עצמו אומר "דרשני" וניתן לדרוש בו כל מילה וכל פסוק. השבוע לימדתי אותו בשיעור פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". תקצר היריעה לעשות כן בפורמט של דרשה בקבלת שבת. אומר רק את תמצית המסר שלו – בארי מתפלמס עם דור המייסדים של הקיבוץ שרחק מן המסורת וקרע אותנו ממנה, וטוען שהגיע המועד שנחזור ונאמץ את המסורת. "אם יש בו או אין בו אל", כלומר ללא קשר לשאלת האמונה באל. סביב המסורת, כתרבות חיים, נחנה ככל בני ישראל.

מסורת כזו היא, למשל, פרשת השבוע, ציר הזמן של השנה העברית, לצד חגי ישראל, אותה הוא קיים בספרון הזה. וגם אנו מקיימים אותו בקבלת השבת, שאנו עורכים מדי שבוע, כבר 15 שנה.

לב פרשת "במדבר" הוא מפקד של בני ישראל. אנו רואים במפקד הזה מפגן של עוצמה, של סדר ומשמעת למופת. דו"ח מודיעיני של האויב שיצפה במסדר, ידווח למפקדיו על צבא מאורגן וממושמע. בעוד שבועיים, בפרשת המרגלים, ניווכח כיצד העוצמה הזאת, שהיא עוצמה חיצונית, תתפורר, בהעדר חוסן לאומי, ובאיזו קלות מאס העם בארץ חמדה, ונדון על כך לארבעים שנות נדודים.

הרמנו בראשית קבלת השבת כוסית לכבוד הולדת ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף". הספר עוסק בתנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. לקראת קבלת השבת ניסיתי למצוא את החיבור בין הספר לפרשה.

בדומה לאופוריה של המפקד בפרשת השבוע, כך ניתן לראות את האופוריה בתנועות ההתיישבות ובראש ובראשונה בקיבוץ המאוחד לאחר המלחמה. הייתה אמונה שהנה, בעקבות הניצחון, הנוער בקיבוצים, בתנועות הנוער, בחברה הישראלית ובתפוצות הגולה יתגייס כולו למבצע התיישבות אדיר, שיחזיר את תנועת העבודה לימי תפארתה הגדולים כתנועה מגשימה. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, דיבר על הקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה!

מהר מאוד התברר שהנוער לא נענה לקריאה, למעט קומץ קטן. הפער בין החזון ליכולת להגשים אותו הוא פער דרמטי, כמעט בלתי נתפס. תנועת העבודה, במהותה, היא תנועה של הגשמה, לפני היותה מפלגה פוליטית. שקיעתה כתנועה מגשימה, בימים שהייתה בשיא כוחה הפוליטית, הטרים את שקיעתה הפוליטית. עם זאת, אותו קומץ שעלה לגולן, יצר את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, הכה שורשים באדמת הבזלת הגולנית, עיצב את גבול המדינה ויישם את ריבונותה על הגולן.

היום הוא יום ירושלים (שנחוג אתמול בשל השבת). לצערי, בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הוא כמעט ואינו נחוג בציבור החילוני. אני מקווה שהוא יחזור לגדלותו, גם באורטל. בינתיים אנו מקפידים לציין אותו בקבלות השבת.

נשיר יחד את שירו של המשורר והמלחין, בן בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוסף שריג, "אור וירושלים".

צרור הערות ‏26.4.23

* אחד מרגעי השפל – המחאות, הצעקות, ההפרעות והמהומות בטקסי יום הזיכרון, הן אחד מרגעי השפל בתולדות מדינת ישראל. שום מחאה, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה אותן.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כך היה למשל אשתקד, בעת נאומו של בנט בהר הרצל. וכפי שזה היה מגונה אז, כך זה מגונה היום.

טקסי הזיכרון צריכים להיות מעל לכל מחלוקת.

האם נכון היה לשלוח את השרים והח"כים למרות שההפרעות היו צפויות, או שנכון היה להימנע מכך השנה כדי לחסוך מאתנו את המראות?

זו דילמה קשה, אך לדעתי צדק גלנט כשהתעקש שהשרים ישתתפו. הם נבחרי הציבור ומייצגים את המדינה, והרי האזכרות אינן פרטיות, אלא ממלכתיות.

עם זאת, ניתן היה לצפות מן הממשלה ליתר רגישות, שכל ישר ואחריות; לדעת מי ראוי להישלח לבתי הקברות ומי לא. בן גביר, האיש המגלם באישיותו, באופיו, בדעותיו ובהיסטוריה שלו את כל הרע והמכוער בחיינו, אינו האיש שראוי לייצג את הממשלה והכנסת בטקס זיכרון. ואף על פי כן, לא למען כבודו של הכהניסט, אלא למען כבוד הנופלים, לא היה נכון להפוך את האזכרה לזירת התגוששות. נכון יותר היה להחרים את הטקס.

יו"ר יד לבנים מאשים את בן גביר, שהתעקש לבוא ולנאום ובכך גרם למחזה המכוער בבאר שבע. אני לא מאשים אותו, כי ממנו אין לי שום ציפיות. אני בטוח שהוא נהנה מהמהומה – להיות במרכז העניינים, לעשות עוד פרובוקציות. הרי כבר שלושים שנה הוא פרובוקציה מהלכת. אני מאשים את ראש הממשלה, שלא פסק את המובן מאליו – בן גביר לא יופיע בבית העלמין.

היה זה מחזה נורא ואיום לראות משפחות שכולות של חללי צה"ל מכות זו את זו, יום אחרי טקס הפיגולים שבו משפחות מחבלים התקבלו בחום בטקס שעשה שקשוקה מחללי צה"ל, שנפלו על הגנת המדינה יחד עם המחבלים שנלחמים להשמדת המדינה ולרצח יהודים.

* למה בן גביר לא גויס – בן גביר תובע תביעת דיבה ויוצא לקמפיין מתוקשר נגד הצגתו כמשתמט. הוא טוען שאינו אשם בכך שלא שירת. האשמה היא בצה"ל הסמולני שלא גייס אותו, למרות שהוא רצה מאוד.

הדברים נכונים בחלקם. נכון, הוא לא השתמט, אלא צה"ל סירב לגייס אותו. אבל טענתו שאינו אשם בכך מגוחכת. למה הדבר דומה? לאנס היושב בכלא, וכששואלים אותו מדוע הוא בכלא, הוא משיב: "כי השופט שלח אותי לכלא". טכנית זה נכון. אבל למה השופט שלח אותו?

הוא הדין בכהניסט. הוא לא גויס כי היה פרא כהניסט, מנהיג הכהנא יוגנד, איש אלים ומסוכן. הוא לא גויס, כי צה"ל לא העלה על דעתו להפקיר בידיו נשק, שהוא עלול לעשות בו שימוש כמו זה שעשו בו המחבלים במדים גולדשטיין, בן שימול ונתן זאדה. לכן, האשמה בכך שהוא לא גויס היא בו, ואך ורק בו.

ומשלא גויס, ניתן היה לצפות ממנו להתנדב לשירות לאומי. אבל הוא השתמט. הרבה יותר כיף להפוך דוכנים של ערבים בשוק ולהתעמת עם כוחות הביטחון.

בן גביר לא ראוי לספוד בשם מדינת ישראל בטקס יום הזיכרון, לא כיוון שלא שירת בצה"ל, אלא מאותן סיבות שבעטיין לא גויס לצה"ל. כי הוא כהניסט.

(מצד שני, אולי איזו מערכת שיקומית בצה"ל, כמו "נערי רפול" הייתה יכולה ליישר אותו ולחסוך צרות רבות לעם ישראל).

* השתלטות הקצוות המטורפים – יש הרבה מאוד מן המשותף, בשיגורו של הכהניסט לחלל את טקס יום הזיכרון בבית העלמין בבאר שבע לבין חילול יום הזיכרון בטקס השעטנז המשותף לחללינו שנפלו על הקמת המדינה, קיומה וביטחונה וחללי האויב שנפלו על המלחמה להשמדת המדינה ולרצח יהודים.

אלו שני ביטויים קיצוניים של השתלטות הקצוות המטורפים על החברה הישראלית, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הפנאטים שבשוליו.

יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהיה משקל הכובד של החברה הישראלית, ויחזיר את הקיצונים אל מקומם הטבעי בשולי המחנה.

* שעטנז – בפרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים", נקרא על איסור שַׁעַטְנֵז – איסור ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן יחדיו. המילה שעטנז הפכה לכינוי של עירוב מין בשאינו מינו.

טקס משותף לנופלים על קיומה וביטחונה של ישראל עם הנופלים על חורבנה של ישראל ורצח יהודים, היא התגלמות השעטנז.

* המגזר התורם ביותר – ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, העלה רשומה מרגשת ליום הזיכרון, שבה דיבר על החללים בני הקיבוצים ועל המחיר הכבד שהתנועה הקיבוצית שילמה ומשלמת בהגנת המדינה. ניר עצמו הוא יתום צה"ל. אביו, רס"ן אריה מאיר, נפל בכיבוש עזה במלחמת ששת הימים וקיבל אחרי מותו את עיטור העוז. ניר עצמו שירת בשיריון כטנקיסט וכקצין והגיע לדרגת סא"ל.

שיתפתי את הרשומה בדף הפייסבוק שלי. מה שהיה לאיזה ביביסט מנוול לעשות בעיצומו של יום הזיכרון, הוא להגיב בשיתוף פוסט נאצה של ביביסט מנוול אחר, שמשמיץ את הקיבוצניקים כמי שאינם משרתים באמת בצה"ל, בוודאי לא ביחידות קרביות ולהוסיף מעצמו דיקלום של דפי מסרים מן הזן הזה, של תעשיית השקרים וההסתה. דוגמית אופיינית מהמוגלה הביביסטית הזאת: "הקיבוצניקים ברובם פציפיסטים ומסרבים לשרת בצבא הכיבוש…היום…לא לפני 100 שנים".

היום, לא לפני 100 שנים, כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל הקרבי משרתים ביחידות קרביות. רובם, אחרי שנת שירות. אין אף מגזר בחברה הישראלית שמתקרב לאחוז הזה.

במלחמת צוק איתן, לא לפני 100 שנים, נפלו 68 לוחמי צה"ל. מתוכם 11 קיבוצניקים. כמעט 20 אחוז. חלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסיית ישראל הוא אחוז אחד.

* אוהב את הפלוגה – אחד המשפטים המפורסמים ביותר של יהונתן גפן, מתוך מאמר ב"מעריב" במלאת 13 שנה למלחמת יום הכיפורים, היה "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה". גם יאיר לפיד, בהספדו, הזכיר את המשפט הזה.

ביום עיון לזכר סרן ערן שמיר, שנערך בקיבוץ שדה אליהו לפני, כמדומני, כ-15 שנים, השתתפתי ברב שיח, שזו הייתה כותרתו.

אמרתי שם, שזו אמירה שכביכול אומרת את מה שכולם יודעים ולא נעים לומר, אך בעיניי זו אמירה של פוזה, מנותקת מן המציאות.

אין ספק שאחוות הלוחמים והרעות הם כוח מניע אדיר במלחמה, ובאמת, לוחמים אוהבים את חבריהם לפלוגה. אבל מי הם אותם חברים לפלוגה? חברי ילדות? חברים שיצאו יחד לבלות? הם חברים למסגרת של לוחמים שהתגייסו כדי להגן על המדינה ועל המולדת. זה מה שקיבץ אותם. אחרת לא היו נפגשים. אף אחד לא יוצא למלחמה, תוך נכונות להרוג ולהיהרג, למען חברים שהם במקרה באותה פלוגה.

לא רחוק מקיבוץ אורטל, נמצאת האנדרטה של "כוח נתי"; גדוד שיריון מאולתר שקם מישראלים ששהו בחו"ל, ועם פרוץ המלחמה עלו על המטוס וחזרו ארצה להגן על המדינה שהם אוהבים, מבלי שהיו משובצים בפלוגה לאהוב. קיבצו אותם לגדוד, וההיכרות ביניהם החלה תחת אש. לאורך המלחמה, הם לחמו בעוז ובגבורה. 22 מהם נפלו בקרב. הם הקריבו את חייהם בגלל אהבת הפלוגה?

יהונתן גפן לא התגייס לצנחנים למען הפלוגה אלא למען המדינה. מתוך אהבת המדינה הוא יצא לקורס קצינים. וכששובץ כקצין בגולני, הוא לא חזר לחבריו האהובים מהפלוגה, אלא הצטרף לפלוגה אחרת, מתוך אותה אהבת המדינה, ואהב גם את הפלוגה החדשה שבה שירת. וכשהוא נלחם כקצין בגולני בקרבות מלחמת ששת הימים, הוא עשה זאת מאהבת המדינה. וכששירת כקצין מילואים בצנחנים, עשה זאת מתוך אהבת המדינה. וכך הלך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות הקשים בסיני, בצליחת התעלה וממערב לתעלה. הוא חזר מהמלחמה פוסט טראומטי, והידרדרותו הנפשית והפיזית הביאה אותו גם לדעות הרדיקליות ולשנאת המדינה.

שנה לפני המלחמה הוא כתב על האנשים שהיה להם בשביל מה לקום בבוקר: "כי לנו לנו לנו ארץ זו". ומי שאיבד את האמונה הזאת, כבר לא היה לו כל כך בשביל מה לקום בבוקר.

ולכן, סיפור חייו של יהונתן גפן, מטובי היוצרים בתרבות הישראלית, הוא סיפור טרגי.

* אחרי מות קדושים אמור – בשבת נקרא שתי פרשות: "אחרי מות" ו"קדושים" ובשבת שאחריה את פרשת "אמור". על פי הפתגם העממי, הצירוף של שמות הפרשות, "אחרי מות קדושים אמור", מסמל את הנוהג לדבר בשבחו של אדם אחרי מותו.

טוב, לא חייבים לדבר בשבחו. אפשר גם להחריש. אפשר גם להזכיר את הצדדים הפחות יפים. אבל שבועיים של ביזוי המתים וחגיגות המוות של מאיר שלו ויהונתן גפן, זו התנהגות לא יהודית ולא אנושית.

* תמונת ראי – בעקבות דברים שכתבתי על אודות גילויי השמחה על מותם של מאיר שלו ויהונתן גפן, שלחו לי צילומי מסך של דברים דומים ואף קשים ומכוערים יותר שנכתבו לאחר לכתו של הרב דרוקמן. בשני המקרים מדובר בתופעה נואלת ומכוערת. השמחים כאן הם תמונת ראי של השמחים שם. אותה תופעה של שנאה שמעבירה אנשים על דעתם.

* הגוטליב – בהמה גסה, כבר אמרנו?

* חנה בבלי, מאחוריך – מאז שהגוטליב חברת כנסת, דיסטל אטבריאן מצטיירת כחנה בבלי על סטרואידים.

* ולממשלה היא ראויה? – אולי זה עוד לא רשמי אבל זה כבר סגור. מאי גולן לא תכהן כקונסולית ישראל בניו-יורק. הארגונים היהודיים והממשל האמריקאים הבהירו שהיא אישיות לא רצויה. בכך הם הצילו אותנו מעצמנו, מהבושה במינוי מי שהצהירה שהיא גאה להיות גזענית.

היא לא ראויה לייצג את ישראל. ולכהן בממשלה היא כן ראויה?

* פספסו את פרשת השבוע – המפגינים הפרועים ליד ביתו של אהרון ברק, פספסו משום מה, בשנה שעברה, את פרשת השבוע "קדושים". אחרת, הם לא היו נוהגים כפי שנהגו.

הם לא היו מעלים על דעתם להתפרע ליד ביתו של יהודי בן 86, שכבר 16 אינו נושא בשום תפקיד ציבורי. הם לא היו מרשים לעצמם להפגין, בשבוע של יום השואה, ליד ביתו של ניצול שואה, ולצווח שחבל שהגרמנים לא העמידו אותו מול כיתת יורים.

נכון, הם מוסתים. במשך שנים תעשיית שקרים והסתה מתוחכמת ורעילה פמפמה לראשיהם ושטפה את מוחותיהם בבדיות בזויות וחסרות שחר, שמדובר באדם ששולט באיזה "דיפ-סטייט" מומצא והוא דיקטטור, שליט-על של המדינה, והוא בכלל אנטי ציוני, קראתי גם ששתול של הנאצים לצורך השמדה עצמית של המדינה היהודית. והשר (!) אמסלם, המסית והמדיח, השקרן הידוע, הסית אותם שמדובר באדם שמבצע הפיכה ויש להעמידו לדין. 

ובכל זאת, אילו קראו בשנה שעברה את הפרשה, לבטח לא היו נוהגים כפי שנהגו.

אבל הם הרי מתהדרים בהיותם … "דתיים" או משהו כזה. ולכן, חזקה עליהם, שבשבת הבאה עלינו לטובה הם ילכו לבית הכנסת, ויקראו את פרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים". הפעם הם יקראו אותה, וייתקלו בפסוק "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ולכן, מיד בצאת השבת הם יזדרזו להתנצל ולהביע חרטה על מעשיהם השפלים.

* כפיה חילונית – עיריית תל-אביב אסרה על הפרדה בתפילה חגיגית ליום העצמאות ברחוב רוטשילד בתל-אביב. זה חמור מאוד.

איני אוהב את התפילה בהפרדה. על כך אני במחלוקת עם האורתודוקסיה. אבל זכותם לנהוג בדרכם אינה מוטלת בספק.

אין זה מעניינה של עירייה להתערב במחלוקת הזאת, ואם כן, אז רק בנקיטת עמדה. בוודאי לא בכפיה כוחנית. המרחב הציבורי שייך לכולם, גם לדתיים האורתודוקסים, ויש לאפשר להם לחגוג את חג העצמאות בדרכם.

כפיה חילונית אינה טובה במאום מכפיה דתית.

אילו המתפללים היו פונים לבג"ץ, החלטת העיריה הייתה מבוטלת.

בג"ץ?!?! כן, בג"ץ.

* שיח הזכויות הדוסופובי – דברים שכתבתי נגד הכפיה החילונית בת"א, עוררו תגובות מדכאות. תגובות של דוסופוביה ושנאה.

הדוסופובים רואים עצמם נאורים, מערביים, ליברליים. אבל אין שום דבר ליברלי בדוסופוביה. היא פוביה כמו כל שנאת האחר. איזה פחד, הדוסים רוצים להשתלט לנו על תל-אביב. אם ניתן להם את התפילה הזאת, התיאבון שלהם לא יידע שובע ומהר מאוד נמצא את עצמנו תחת הפרדה. כך זה קרה במקומות אחרים וכו'. פרנויה דוסופובית.

שיח זכויות דוסופובי: אין להם זכות להפקיע ממני את הזכות להיות בכל מקום בכל שעה בתל-אביב. כלומר, אם בתל-אביב הגדולה, במשך שעה תהיה תפילה בשטח של כמאה מ' על מאה מ' עם הפרדה, ולכן לא אוכל באותה שעה ללכת במקום המיועד לנשים – זכותי מקופחת.

אני סולד משיח הזכויות. אבל בשיח הזכויות – זכותם של אזרחיה הדתיים לאומיים של תל-אביב לחלק ונחלה במרחב הציבורי אינו נופל במאומה בזכותו של כל אחד אחר. זו, בעיניי, זכות מוחלטת. הניסיון לשלול את הזכות לפינה כזו בשעה מסוימת, היא גזילת כבשת הרש.

אבל אני מעדיף שיח של סולידריות. שיח של סולידריות, שבו אני שמח שאחיי הדתיים לאומיים חוגגים בדרכם את החג הלאומי המשותף של כולנו, כפי שגם קהילות אחרות חוגגות אותו בדרכן. יש חגיגות שהכל שותפים להן, יש כאלה שהן ייחודיות לקהילה מסוימת. זו אחדות שאינה אחידות.

זה השיח הראוי למדינת ישראל בת ה-75.

* מה ששנוא עליך – אני שותף לכעס ולעלבון של הציבור הדתי לאומי בת"א בעקבות החלטת העיריה לאסור עליהם תפילת חג העצמאות בהפרדה ברח' רוטשילד.

עם זאת, אני מציע להם רגע של חשבון נפש. הן זה בדיוק מה שעושה האורתודוכסיה בכותל. גם היא שוללת בכוחנות את זכותם של יהודים רבים להתפלל בדרכם; בין אם אלו יהודים שרוצים להתפלל ברחבה אחרת, ללא הפרדה מגדרית ובין אם אלו נשים שרוצות לקרוא בתורה בעזרת הנשים. זה אפילו יותר גרוע, כיוון שמדובר בנכס הלאומי הקדוש לכל היהודים, בארץ ובתפוצות הגולה, ודווקא שם נעשית ההדרה הכוחנית הכופה הזאת.

אמר הלל הזקן: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה על רגל אחת, והשאר – פירושה הוא. לך ולמד.

* כבוד התורה – כבוד הרב או כבוד התורה – כבוד התורה קודם.

יש לקוות שמשה ארבל זוכר את העיקרון הזה ויעדיף נאמנות לעשרת הדיברות, למשל "לא תגנוב", ולכל ההלכות הנוגעות להונאה ולאיסור על שבועת שקר (שבועת האימונים למדינת ישראל ולחוקיה), על שמיעה למצוות הרב הראשי. במקום שיש בו חילול השם, אמר הרמב"ם, אין חולקין כבוד לרב. ואם דבריו של הרב יוסף אינם חילול השם – חילול השם מהו?

את הרב יוסף, שהוא עובד מדינה וממומן ממסינו, יש להדיח לאלתר. ספוילר – זה לא יקרה.

אוי, עזות המצח של מגזר שפטור מלתת ואין גבול לדרישות שלו לקבל.

* מפסידים בלבד – אם המהפכה המשטרית תצא לפועל, יהיה זה אסון לאומי. אך גם אם העימות הזה יסתיים בתבוסה של הקואליציה ובניצחון של מתנגדי המהפכה, זה יהיה אסון. יהיה זה ניצחון פירוס. בפוליטיקת ההכנעה אין באמת מנצחים. יש מפסידים בלבד. גם אלה שהצליחו להכניע.

אם התוצאה של העימות תהיה תובנה ציבורית, שבאמצעות סרבנות, חסימת כבישים, רדיפה אחרי הופעות שרי הממשלה והפרעה להם, פגיעה ביום הזיכרון וחג העצמאות הרחוב ניצח את הממשלה – תהיה זו סכנה גדולה לדמוקרטיה. וזו תהיה חרב פיפיות, שבכל קדנציה תדקור ממשלה אחרת.

התוצאה הרצויה של העימות הזה, תהיה הכרה של כל ממשלה, שניסיון לבצע מהפכה המשנה סדר עולם באופן כוחני, חד-צדדי ולא באמצעות הידברות וחתירה להסכמות, דינה להיכשל.

את התוצאה הזאת ניתן יהיה להשיג אם ההידברות תסתיים בהסכמה לאומית רחבה, שבה כל צד יצא וחצי תאוותו בידו. התוצאה הזאת, גם אם שני הצדדים יראו בה ויתור, היא הדבר השלם ביותר והטוב ביותר לעתידה של מדינת ישראל.

ואני בטוח שניתן להגיע להסכמים. זו בעיקר שאלה של רצון טוב ושל מנהיגות מול הקיצונים בכל בייס.

* ביד הלשון

קדושה – רבות דובר בימים אלה על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, כעל ימים של קדושה.

איך הם קדושים? הרי הם לא מן התורה, לא מן התלמוד. מה קדוש בהם?

קדושה – פירושה ייחוד, בידול. זמן או מקום שמופקעים מן החולין, מן היום יום, מן השוטף, ומובדלים מהם ונתפסים כנעלים מהם.

כאלה הם השבת והחג, המובדלים מימי החול. הבידול הזה הוא הקדושה.

כאלה הם גם ימי הזיכרון ויום העצמאות. גם הם מובדלים מימי החול ויש בהם הוד והדר של קדושה.

זו אינה קדושה דתית. אבל קדושה אינה בהכרח דתית. קדושה חילונית? לא. הם גם לא ימים חילוניים. הם ימים לאומיים. קדושתם היא קדושה לאומית. היא לא דתית ולא חילונית אלא לאומית.

עבור הציבור הדתי לאומי, הימים האלה הם גם בעלי קדושה דתית, בנוסף לקדושה הלאומית, בראותם את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.

* "חדשות בן עזר"

של נעליך

בגיליון יום העצמאות של "מקור ראשון" התבקשו כותבים לכתוב על אירוע בתולדות המדינה. אני התבקשתי לכתוב על "נאום השפנים" של הרב ש"ך, ב-1990.

****

"מוצא פיו" – זו הייתה הכותרת של מבצע השידורים המיוחד בגל"צ. באותו ערב עתיד הרב אליעזר מנחם ש"ך, מנהיגה הרוחני של דגל התורה, לשאת דברים בעצרת ביד אליהו, ובהם ימסור את החלטתו – האם להצטרף לקואליציה בראשות פרס.

היה זה בתקופת "התרגיל המסריח", הניסיון המכוער של מ"מ ראש הממשלה שמעון פרס להפיל את ממשלת האחדות בהנהגת שמיר, ולהקים ממשלה בראשותו עם המפלגות החרדיות. הוא יצא לתרגיל, אחרי שהמוציאים והמביאים שלו, רמון וביילין, שרקחו עם דרעי את התרגיל, הודיעו לו שהחרדים בכיסם. העסק קצת השתבש, והכל תלוי בדברי הרב ש"ך, שגם ש"ס נהגה על פי הדרכתו.

המדינה עמדה מלכת. הכל המתינו למוצא פיו. דבריו שודרו בשידור חי בכלי התקשורת. הרב ש"ך נשא נאום ביידיש, מטובל בעברית עילגת. הוא הכריע נגד ההליכה עם פרס ובכך הכשיל את התרגיל. לא הייתה בדבריו ביקורת מוסרית על התרגיל, שבאמת היה מסריח. לא הייתה בו ביקורת על דרכו המדינית היונית של פרס, כי הרב עצמו היה יונה שביונים. הכרעתו הייתה פוליטיקה של זהויות: "יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים… אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?"

דבריו עוררו סערה. ראשון המגנים היה דווקא איש הליכוד, אריק שרון, שהעלה על נס את תרומת הקיבוצים לביטחון המדינה ועל חלקם חסר הפרופורציות באופן קיצוני בבתי הקברות הצבאיים. הוא נתן את האות, ורבים בעקבותיו הגנו על הקיבוצים ברוח זו.

הכעס על כך שמנהיג המשתמטים מצה"ל, העורקים מהגנת המולדת וממלחמת מצווה, מסית נגד מי שתרומתם היא הגדולה מכולם – מובן מאליו. אבל האם רק בביטחון, בצה"ל ובבתי העלמין הצבאיים באה לידי ביטוי תרומתו הגדולה של הקיבוץ לעם היהודי?

ומה עם מצוות יישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל המצוות כולן, והקמת מאות קיבוצים באזורי הספר, שקבעו את גבולה של מדינת ישראל?

ומה עם ההגשמה בפועל של ערכי הצדק החברתי ברוח המצוות הסוציאליות שבתורה וברוח חזון הדורות של נביאי ישראל?

ומה עם הירתמות לכל משימה לאומית, מן הבריחה וההעפלה והפלמ"ח לפני קום המדינה, ולאחר הקמתה – בקליטת עליה, קליטת נוער במצוקה, פעולה חינוכית ועוד?

ומה עם יצירה יהודית ישראלית תרבותית מפוארת, חדשנית ויצירתית, ובראשה יצירת הפאר היהודית של ההגדה של פסח הקיבוצית?

את נאומו של הרב ש"ך שמעתי בעת שירות מילואים בחרמון, בטרנזיסטור הקטן שלי. את תחושתי כלפיו תמצתתי בשתי מילים: "של נעליך".

החלטה מבישה

הידיעה על ביטול הזמנתו של שר הביטחון יואב גלנט לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של התנועה הקיבוצית, גרמה לי לבושה עמוקה.

יום הזיכרון הוא יום לאומי, יום ממלכתי, שצריך לעמוד מעל לכל מחלוקת פוליטית. שר הביטחון הוא נציג הממשלה הנבחרת, והשתתפותו בטקס אינה בשם מפלגתו או גוש מפלגות זה או אחר, אלא בשם המדינה. טקס ממלכתי של יום הזיכרון, ללא ייצוג של דובר מטעם המדינה, מחטיא את מהותו ואת מטרתו.

העובדה שהביטול נעשה דווקא ליואב גלנט, שהוכיח מנהיגות לאומית כאשר קם באומץ ציבורי ופוליטי, הישיר מבט אל הציבור ואמר את האמת, מצערת במיוחד. מעשהו הביא להדחתו, שרק המחאה הציבורי סיכלה אותה. גלנט עמד בכל הלחצים וסירב להתנצל, עד שרוה"מ התקפל. והנה, דווקא הוא הושפל בביטול הביקור.

יואב גלנט הוא לוחם ומפקד רב זכויות, שלחם שכם אחד עם רעים לנשק רבים מתוך התנועה הקיבוצית. רבים מפקודיו היו בני קיבוצים. הדרתו היא בלתי נסבלת.

התנועה הקיבוצית התאפיינה בעבר בקנאות פוליטית. יש הרבה דברים מן הקיבוץ של פעם שראוי להתגעגע אליהם. הקנאות הפוליטית אינה נמנית עמם. היא המיטה על הקיבוץ אסונות רבים.

חבל שאנו פותחים שוב את הדלת לקנאות פוליטית בתוכנו, ודווקא ביום הזיכרון.  

* "זמן קיבוץ"

אל נאחר רגע נכסף

בעוד ימים אחדים, ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".

וכך כתבתי בהקדמה האישית לספר, לפני המבוא:

בשירו "מסביב למדורה", שכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, אפיין אלתרמן את הפלמ"ח במילים אלו:

מה נשיר עליהם מה נשיר

הם עושים זאת יפה מאתנו

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו.

אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ"ח, "ואפילו ספרים כבר נתנו". גם אנשי העליה השניה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט "בשידור חי". כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים" ביש"ע.

ואילו ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.

רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשיה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות, נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. ובמשימה הזאת אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!

ב-2019 פרסמתי את ספרי הראשון "יהודה הראל – ביוגרפיה". באמצעות סיפור חייו של "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן.

מחקר נוסף שערכתי וטרם פורסם, הוא "קצרין בירת הגולן". במחקר זה עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין, וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן עד שנת 2000.

במחקר זה, התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן ב-55 השנים מאז הקמתה, הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב ה-DNA ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות, לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט.

כותרת הספר, "אל נאחר רגע נכסף", לקוח מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקוניטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה יצחק טבנקין, ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא הייתה הרוח בתנועות האחרות, ובקיבוץ המאוחד עצמו, היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.

****

עד כאן ההקדמה. שער הספר מחולק לשנים. בחלקו העליון תמונת סיור של ראש הממשלה לוי אשכול בגולן, מלווה באלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר – דדו, לימים הרמטכ"ל. התמונה – בשחור לבן. בחלקו התחתון של השער – תמונה צבעונית של גמלא העתיקה, ממעוף הציפור. יש דיסוננס מעניין בין הצבע שבתמונת אתר ארכיאולוגי עתיק לבין השחור לבן בתמונה בת ימינו. איני בטוח שחשבתי על כך כשבחרתי בתמונות, אך לבטח בתת ההכרה הדבר מייצג את ראייתי את גמלא העתיקה ואת מה שהיא מסמלת, כדבר חי ועכשווי. עלייתנו לגולן היא חידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שגמלא, בירת הגולן, מייצגת אותו.

גמלא היא סמל לשורשים יהודיים של יישוב יהודי שנאחז באדמת הגולן במשך מאתיים שנה, ונאבק מאבק גבורה עד כלות מול הכובש הרומי. ולהבדיל מהמיתוס של גמלא כ"מצדה של הגולן" – גמלא, שלא כמצדה, לא הייתה מבצר אלא יישוב חי. שלא כמצדה, אנשי גמלא לא התאבדו, אלא נפלו בקרב, שניהלו עד טיפת דמם האחרונה.

ההתיישבות הציונית בגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החייאת ההתיישבות היהודית העתיקה בגולן, שגמלא היא הסמל שלה. גמלא העתיקה התגלתה במסגרת הסקר הארכיאולוגי של הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים. לצד הארכיאולוג שמריה גוטמן שהוביל את הסקר, רוב עובדי הסקר היו תושבים ביישובי הגולן הצעירים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוקמה האנדרטה היפהפיה והייחודית לנופלי הגולן, היא הוקמה, לא בכדי, באתר גמלא העתיקה. לא בכדי, שם אנו עורכים את הטקס הייחודי והמרגש ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעבורי, גמלא היא האתר של אחד האירועים המכוננים של חיי, שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן, שבו חבריי ואני צמנו ורק שתינו מים במשך 19 יום, שבהם מיקדנו את מרב תשומת הלב הציבורית, הפוליטית והתקשורתית למאבקנו על הגולן. האירוע הזה הוא נדבך חשוב בניצחוננו במאבק.

הבחירה בתמונת סיורו של אשכול אינה מקרית, והיא נובעת ממקומו המרכזי של ראש הממשלה לוי אשכול בהובלת ההתיישבות בגולן בראשיתה. איני בטוח שבתודעה, גם של תושבי הגולן, ההתיישבות מזוהה עם אשכול, אך ככל שהעמקתי במחקרי, התחוור לי מקומו המרכזי. בהצבת תמונתו בשער, ראיתי מחווה של הוקרה ושל הכרת תודה, מצדי, כתושב הגולן.

****

הספר הזה אינו פובליציסטי אלא מחקרי. זוהי עבודת תזה לקראת דוקטורט בחוג ללימודי מדינת ישראל, במכון בן-גוריון בשדה בוקר, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון. את הדוקטורט החלטתי שלא להשלים, אך את התזה הוצאתי כספר. אם אחזור לחקר ההתיישבות בגולן, דומני שלא אעשה זאת דרך האקדמיה, שאיני מוצא בה את מקומי.

אי אפשר שלא לזהות, כשקוראים בספר, את האהבה שלי למפעל ההתיישבות בגולן. אך אין זה ספר המביא את דעתי על ההתיישבות, אלא מספר את סיפור ההתיישבות, והפעם מהזווית הפוליטית, דרך המפלגות ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.

הספר אינו מתאר סיפור של הצלחה. במידה רבה הוא מתאר סיפור של כישלון. כאמור, יותר משהוא עוסק בהתיישבות עצמה, הוא עוסק בתנועת העבודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיון בסוגיית ההתיישבות בגולן. והתמונה שהמחקר הציב לנגד עיניי היא של פער עצום, דרמטי, בין התודעה העצמית של תנועת העבודה כתנועה מגשימה ומיישבת, לבין היכולת שלה להוציא לפועל את חזונה, בהעדר נושא אנושי מגשים, שיוציא לפועל את החזון. אפשר לומר שהספר מתעד את שקיעתה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, שקדמה לשקיעתה כמפלגה פוליטית. דומני, שהשקיעה הפוליטית, שקדם לה אובדן דרך אידיאולוגי, היא תוצאה של שקיעתה כתנועה מגשימה. ולכן, למרות שאני רואה בהתיישבות בגולן סיפור הצלחה – כיוון שהספר מתמקד בתנועת העבודה, הוא במידה רבה סיפור עצוב של כישלון. מצד שני, ההתיישבות בגולן היא שירת הברבור של תנועת העבודה, ואולי היא תזכורת לעברה המפואר.

****

בכריכה האחורית, שבה בין השאר מופיעות כמה שורות על מחבר הספר, מופיע תואר שלא הופיע בספרי הקודם, המעיד על המהפך בחיי בשנה וחצי האחרונות, ואני גאה בו מאוד – חקלאי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן", "בין חברים", "חדשות בן עזר"

כן, ייהוד הגליל

כאשר החל גוש אמונים את המאבק להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון, עמדו מולו אנשי שמאל – השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ועוד, עם הקריאה: לכו לגליל ולנגב. אני מזכיר בעיקר את הגורמים האלה, כלומר אלה שהתנגדו אפילו להתיישבות בבקעת הירדן וצפון ים המלח, הגולן וסיני, שאותה הובילה באותם ימים ממשלת המערך, בהתאם לתכנית אלון. גם המסר של השמאל היוני ביותר לגוש אמונים נאמר בשם הציונות וההתיישבות, והמחלוקת הייתה איפה נכון להתיישב. נאמר לאנשי גוש אמונים שאת רוח החלוציות וההתיישבות שלהם עליהם להפנות לגליל ולנגב שבהם ההתיישבות היהודית דלילה ואנו עלולים לאבד אותם.

המילה הגסה "ייהוד הגליל", רחמנא לצלן, לא צמחה בחוגי הימין, רחמנא לצלן; לא מכון שילה, רחמנא לצלן, הגה אותה ולא בנצי ליברמן, רחמנא לצלן יזם אותה. היעד הלאומי של ייהוד הגליל צמח בבית מדרשה של תנועת העבודה, של ממשלות תנועת העבודה, של מנהיגי תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות העובדת. נושא הדגל של ייהוד הגליל היה ראש הממשלה לוי אשכול. לוי אשכול הוא האדם שקידם את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונית. בשנות החמישים הוא הקים מאות יישובים, במסגרת תפקידיו כשר החקלאות ושר האוצר, שלצדם הקפיד להמשיך בתפקידו כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. רק כשנבחר לראשות הממשלה, ב-1963, ויתר על התפקיד בסוכנות. אך גם כראש הממשלה, הוא ראה כאחד מתפקידיו המרכזיים את עידוד וחיזוק ההתיישבות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הוביל את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן, אך עם כניסתו לתפקיד, הוא בעיקר דחף את ההתיישבות בגליל.

ב-1964, שנה אחרי בחירתו, הוא הוביל ביד רמה את המשימה הלאומית שאותה הגדיר "ייהוד הגליל". התכנית הלאומית נקראה סו"ס. ראשי תיבות של סוף סוף. המסר היה, שלמרות העליה הגדולה אחרי קום המדינה והקמת מאות יישובים, לא הצלחנו עד כה לייהד את הגליל ולהפוך אותו לחבל ארץ ציוני עם רוב יהודי מוצק, ולכן על מדינת ישראל להעלות סוף סוף את היעד של ייהוד הגליל על ראש שמחתה. ממשלת אשכול קיבלה את ההחלטה ותקצבה אותה. לב התכנית היה הקמת עיר יהודית, כרמיאל, במרכז הגליל, סלילת כביש שיחצה את הגליל מצפון לדרום, הקמת גוש התיישבות באזור בירנית, גוש התיישבות נוסף בתפן וגוש התיישבות במשגב.

ואכן, כבר באותה שנה (!) במהירות שיא המבטאת את נחישותה של ממשלת אשכול, שכללה גם את מפ"ם, לקדם את התכנית ולייהד את הגליל. גם החלה סלילת כביש חוצה הגליל. אולם התכנית הגדולה להקמת שלושת גושי ההתיישבות נעצרה בשל המיתון הגדול, ולאחר מלחמת ששת הימים הממשלה הפנתה את עיקר מרצה ההתיישבותי לקביעת עובדות חדשות בגולן ובבקעת הירדן, כדי להבטיח את הישארות חבלים אלה בידי ישראל.

אולם גם כאשר השמאל הציוני נשא את עיניו לגולן ולבקעה, הוא לא שכח את מחויבותו לייהוד הגליל. ממשלת רבין הראשונה הרימה אף היא את דגל ייהוד הגליל. בתקופתה הוחלט, לנוכח הקושי לגייס מתיישבים להתיישבות חקלאית, על צורת התיישבות חדשה – כפ"תים, כפרים תעשייתים, שבאמצעותם ניתן יהיה למשוך צעירים לייהד את הגליל. ממשלת רבין החלה להקים את גוש שגב והקימה את היישובים שגב, עצמון ויעד. ב-1976, הוביל רבין תכנית חדשה לייהוד הגליל, באמצעות הקמת חמישים יישובים יהודיים חדשים בגליל. רענן וייץ, ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, איש המערך, הכריז: "על המטרה הזו, ייהוד הגליל, יש צורך להצהיר בגלוי ובפומבי… אין אנו מחויבים להסתיר מפני איש כי אזור כמו הגליל, שיש בו רוב גדול לאוכלוסייה הערבית, הוא נושא לדאגה לישראל, ומוסדותיה יפעלו לייהד את הגליל".

מי שיישמה את התכנית, אך באופן חלקי, הייתה ממשלת הליכוד, בתכנית המצפים בגליל שאותה הוביל שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון. המערך שבאופוזיציה, שנאבק נגד מגמות ההתיישבות ביו"ש שהובילו שרון וממשלת בגין, בירך על תכנית המצפים, שהתאימה להשקפתו.

מה קרה שפתאום בעיני אנשים רבים בתוכנו ייהוד הגליל הפכה למילה נרדפת לגזענות, ללאומנות, לפשיזם, לימין, לנתניהו, לבן גביר וסמוטריץ' – כפי שקראנו במתקפת המודעות והמאמרים בגיליון האחרון של "זמן קיבוץ" האחרון, בעקבות השתתפותו של מזכ"ל התנועה ניר מאיר במפגש שעסק בצורך להציל את הגליל ולהביא מיליון מתיישבים יהודיים לגליל? איך זה שדווקא פעולתו של ניר, התואמת את ההיסטוריה ואת האידיאולוגיה של תנועת העבודה, של ההתיישבות העובדת של התנועה הקיבוצית מראשיתה, מוצגת כאובדן דרך וגורמת למתקפה פרועה כזאת? איך, שעה שההתיישבות בגליל ובנגב מתמודדת לאורך שנים עם הטרור החקלאי, כל התוקפים התעלמו מכך לחלוטין, בהתנהגות של בת יענה. האם הם אינם מבינים שאי מתן מענה לטרור החקלאי ולאובדן הריבונות והמשילות בנגב ובגליל וההתעלמות ממצוקת היהודים בחבלים הללו, הם שיצרו את הוואקום שאותו תפס הדמגוג הפשיסט בן גביר, שיצר מקסם שווא של היותו השריף שיעשה סדר?

רק לפני חודשיים מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה בקושי נכנסה לכנסת ואילו מפלגות הימין הרדיקלי זכו להצלחה גדולה. האם לא הגיע הזמן לחשבון נפש רעיוני בתנועת העבודה, לבחון מה קרה? איך ומדוע תנועת העבודה שהקימה את המדינה ויישבה את הארץ נדחקה לשולי השוליים? עד היום שמעתי רק חשבון נפש עסקני מן הסוג של כן או לא להחליף את  מרב מיכאלי והאם היה נכון שמפלגת העבודה ומרצ תרוצנה יחד והאם יאיר לפיד שתה את הקולות וכו'? שום חשבון נפש רעיוני, הבודק לעומק איך תנועת העבודה ירדה מכל נכסיה?

המתקפה הפרועה על ניר מאיר והגינוי הגורף של רעיון יישוב הגליל וייהודו, מצביעים על נחישות להמשיך ולהתחפר בשגיאות ההיסטוריות שהובילו את תנועת העבודה עד הלום. הם מעידים על נחישות להתחפר באובדנה של תנועת העבודה, עד וידוא ההריגה שלה.

* "זמן קיבוץ"

נגד הרוח

לפני כעשרים שנה נערך ביקור באורטל של מטה התנועה הקיבוצית, בהובלת מזכ"ל התנועה אז, נתן טל. נתן ראה את עצמו כרפורמטור הגדול, נושא דגל הפרטת הקיבוץ.

כבכל ביקור, האורחים התרשמו מאוד לטובה מאורטל ושבעו נחת מן הדברים ששמעו. כך, עד שהעלינו את סוגיית חדר האוכל. הסברנו שחדר האוכל קטן ואינו עונה על צרכינו כעת, לא כל שכן אם נגדל, אך עלות ההרחבה גבוהה מאוד. שאלנו אם יש לתנועה דרך לסייע. כאן נתן התפרץ: "חבר'ה, אתם לא שמים לב שאתם שוחים נגד הזרם? בכל התנועה סוגרים את חדרי האוכל, ואתם רוצים לזרוק הון עתק על הרחבת חדר האוכל?!"

הגבתי: "תודה רבה על המחמאה! נכון, אנחנו הולכים נגד הזרם. אין לנו עניין להיסחף בכל זרם. דגים מתים נסחפים בזרם".

****

הליכה נגד הזרם או נגד הרוח, אינה אידיאל. להיפך. כקיבוץ, אנו נושאי הדגל של עולם ערכים מסוים, ולכן האינטרס שלנו הוא שהערכים שאנו מאמינים בהם – יובילו. הלוואי שהתנועה כולה הייתה שיתופית, שהיו מקימים עוד קיבוצים שיתופיים. ימיו הטובים של הקיבוץ היו כאשר החברה הישראלית העלתה על נס את הערכים של הקיבוץ: צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, התיישבות. באותם ימים החברה העמידה את הקיבוץ בכותל המזרח שלה. ואז גם חברי הקיבוץ היו גאים בקיבוציותם ושמרו על ערכי הקיבוץ.

היום המצב אחר. ה"אני" החליף את ה"אנחנו" והחברה הישראלית מסתחררת מעולם ערכים שונה מזה שלנו. גם הקיבוץ נסחף באווירה וזו אחת הסיבות המרכזיות לרוח ההפרטה.

במצב כזה, האתגר הוא להיות נושאי האבוקה ושומרי גחלת הקיבוץ, עד שנעבור את התקופה. עד אז, טוב וראוי שיהיה לנו חוסן חברתי ורעיוני, שיאפשר לנו ללכת נגד הרוח. איזה טעם יש לחיים של היסחפות עם הזרם?

****

את חדר האוכל הרחבנו ללא עזרת התנועה, וההשקעה לא הייתה לשווא. חדר האוכל לא הפך לפיל לבן, אלא הוא ממשיך לשרת אותנו נאמנה והוא הלב הפועם של חיי הקיבוץ 18 שנים אחרי הרחבתו.

לאחרונה, עשינו שיפוץ נוסף, הפעם קטן. תוצאותיו שנויות במחלוקת. גם לי יש הערות. אבל היופי בשיפוץ הוא שאינו בלתי הפיך. מה שלא נראה לנו – נוכל לשנות עם הזמן. ככה זה, כשלא שופכים את התינוק עם המים.

ובתהליך האסטרטגי, אני מקווה מאוד שלא נשפוך את התינוק עם המים. שנשמור על רוח אורטל, רוח השותפות, הערבות ההדדית ושוויון ערך האדם. ונחולל שינויים לטובה, שיחזקו אותנו כקיבוץ שיתופי.

אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח…

שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

(שלום חנוך)

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו.

אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אויב וגורמי אויב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה.

כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה.

אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אויב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה.

גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו.

סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי".

נכון, כרגע הסכנה האמתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים!

כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן.

והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים.

על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. הייתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?", "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים.

והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי".

בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי.

מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיחה את עצמה, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, הייתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר.

איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו…"

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  

שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש.

שהליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג?

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה.  

אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון".

לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"ם הראו לנו הלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר".

מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה הייתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד…). אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ.

ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת.

זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי לבה.

התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום־יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים".

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

          * ביד הלשון

מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה".

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט, ז-ח).

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה". במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". פה של מרמה הוא פה של רשע.

* "חדשות בן עזר"

עמק שלי / הגבעטרון

פינתי השבועית ברדיוטק, 24.10.22

בשבועיים האחרונים לא שודרה הפינה, כיוון שערבי החג היו בימי שני. וכבר לפני שלושה שבועות, קבענו שנשדר השבוע את שירה של הגבעטרון "עמק שלי". כשקבענו זאת, לא ידענו שהגבעטרון תהיה בעין הסערה הציבורית והפוליטית. עובדה זו הפכה את הפינה לאקטואלית יותר. הפרשה מעצימה את המסר שבו התכוונתי מלכתחילה לעסוק בפינה.

אם מישהו פספס את הפרשה, אחזור עליה בקצרה. מסע של הגבעטרון לגרמניה, שנקבע לפני חודשים רבים, זמן רב טרם הקדמת הבחירות, נפל בין השאר על יום הבחירות. כשהתברר שהלהקה לא תהיה בארץ ביום הבחירות, פרצה סערה רבתי.

אקדים ואומר, שאיני מעלה על דעתי מצב שאחמיץ אי פעם, מסיבה זו או אחרת הצבעה בבחירות. איני מבין מי שמחמיץ בחירות, ללא קשר להצבעתו ולא לשאלה עד כמה מערכת בחירות זו או אחרת היא גורלית. אולם מכאן ועד המתקפה הברוטלית על הגבעטרון רב המרחק.

מישהו, כנראה אחד הפעילים הבלפוריסטים המרכזיים, פרסם רשומת שיימינג ונאצה נגד הלהקה, ובעקבות דבריו פרצה מתקפה גסה ומכוערת על הלהקה וחבריה, שהתמקדה בשורש ב.ג.ד. חבורת בוגדים שמפקירים את "השבט" ועורקים מן הבחירות. והמתקפה כללה קריאות לחרם על הלהקה, לא פחות, כלומר באימוץ שיטות BDS. בעקבות המהומה, הלהקה החליטה לחזור הביתה ולהיות כאן ביום הבחירות, אולם הם חזרו פצועים ופגועים, והציגו את העלבון והפגיעה בראיונות לעיתוני סוף השבוע.

מעבר לקיצוניות ולאלימות המילולית, הייתה במתקפה הזאת פגיעה באתוס של הגבעטרון, כפי שחבריה עמלים למצב אותו. הגבעטרון היו, להוותם, לסמל של שבט "השמאל", "המערך", "האשכנזים", "ישראל הראשונה" וחשוב להם מאוד להיות לסמל לאומי, של להקה של עם ישראל כולו, המזוהה ומזדהה עם כל חלקי החברה הישראלית. והפרשה הזאת שבה והציבה אותם כסמל של שבט, הנקראים לדגל לשרת את השבט.

מי אמר שכולנו מצביעים לאותן מפלגות? הם תהו בראיון ל"7 ימים", ועל השאלה האם יש מצביעי ליכוד בגבעטרון השיב מנהל הלהקה גדעון גוריון "בטח שיש". וחבר הלהקה יורם אלוני הוסיף: "ואם כן, אז מה?"

חברי הלהקה מספרים שהקהל המקבל אותם בחום יותר מכל קהל אחר ומכיר את מילות השירים, הוא קהל חובשי הכיפות ביישובים ביו"ש ובשכונות דתיות לאומיות בירושלים. כך, שהאירוע הזה הוא פיגוע של ממש בלהקה.

אם נעבור על המיצוב של הגבעטרון על פי השתקפותם בתכניות הסאטירה לאורך השנים, מ"ארץ נהדרת" היום, ועד "סיבה למסיבה" בשנות ה-90, תמיד הם מייצגים את הדימוי של האשכנזי המערכניק (גם הרבה שנים אחרי שהמערך כבר לא קיים), המתנשא. אני זוכר מערכון ב"ארץ נהדרת" על מזרחים שמנסים להתקבל לגבעטרון, ונדחים בבוז מתנשא שעטוף בנופת צופים מזויף. והנה, נתון מעניין מתוך הכתבה: חצי מחברי הגבעטרון הם בני מה שקרוי "עדות המזרח". סָפוּר. אומרת רחלי גורדון מכפר החורש: "אני טוניסאית משני הצדדים, יורם מרוקאי, גדעון חצי בולגרי וחצי טורקי. את חושבת שכשעשו לי אודישן שאלו אותי 'מאיפה ההורים שלך' ?" לי עצוב שהם נדרשים לספור ראשים על פי העדתיות הגלותית הזו. עצם העובדה הזאת היא ניצחון לנראטיב "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה" ולשד העדתי הגלותי שאבישי בן-חיים ושכמותו מטפחים, כדי לקדם את מנהיגם האשכנזי מקיסריה.

אם הגבעטרון הם סמל "השבט הלבן" כפי שהוא מכונה בידי מטפחי השנאה העדתית, הרי ש"ים השיבולים" הוא ההמנון האשכנזי הלבן המתנשא של ישראל הראשונה. אלא שאת השיר הזה כתב אדם שהביוגרפיה שלו היא ההיפך מן הסמל הזה. הוא יליד מרוקו שעלה בגיל עשר, גדל במעברה, לאחר מכן בכפר הנוער נווה הדסה ובחברת נוער בקיבוץ תל-יצחק והוא תושב בית שאן, מורה, מחנך, מנהל בית ספר וראש המועצה המקומית בית שאן בעבר. הכותב הוא יצחק קינן, סופר, משורר, פזמונאי, מחזאי, תסריטאי, מחנך ופוליטיקאי, איש בית שאן, שנפטר לפני שנה, באוקטובר 2021, בגיל 79. הוא כתב סמל נוסף של הגבעטרון, השיר "עמק שלי", שאותו נשמיע היום לזכרו.

"העמק שלי", עמק בית שאן, של מי הוא? של יצחק קינן מבית שאן? של קיבוץ גבע בעמק יזרעאל המזרחי? התשובה היא כן. כלומר, גם וגם. אלה ואלה מגשימים אותו מפעל ציוני, של הסרת הקללה "אל טל ואל מטר", שעליה כתב קינן בשיר, מעל הגלבוע. אלה ואלה חוו יחדיו את האש ואת הדם בשנים הקשות של הגבול הסוער ועקוב הדם עם ירדן. יצחק קינן יוצא מרוקו, חיים אגמון, מלחין השירים "עמק שלי" ו"ים השיבולים", שעלה מטורקיה ואף הוא תושב בית שאן וחברי הגבעטרון שכאמור יש בהם מכל העדות, הם שותפים, וחבל שפוליטיקאים ציניים ועסקני עדתיות מרושעים, פועלים להפיץ שנאה מתוך מגמה פוליטית של "הפרד ומשול".

בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, אז מורה בבית ספר בבית שאן שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה, כתב בעקבות המקרה את השיר "עמק שלי", שהושר בפי להקת "הגבעטרון", שכניו מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: "עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי". אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: "השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר".

שנים ספורות לאחר מכן, 11 מבני קיבוץ בית השיטה, אשר למרגלות הגלבוע, נפלו במלחמת יום הכיפורים. חברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה קינה עצובה וקשה, אך גם היא מבטאת מסר של המשך החיים והמשך קיומו של המפעל הציוני שהסיר את הקללה מן הגלבוע, בשורה שהייתה לשם השיר: "החיטה צומחת שוב". בדיוק אותו מסר כמו זה של יצחק קינן; שני שירים של שכנים שיש ביניהם ברית גורל וברית ייעוד. עד מתי ניתן לעוכרי האחדות הלאומית, משלהבי הרוחות, המסיתים והמתסיסים; בין אם אלה מפיצי תאוריית הכזב של אבישי בן חיים ובין אם אלה תמונת הראי שלהם שקראו להחרים את הגבעטרון, להרוס לנו את החיים.

אני מאמין, שכפי שהסרנו מהגלבוע את קללת "אל טל ואל מטר", כך נדע להסיר מעל החברה הישראלית את קללת הפלגנות והשנאה.

גלעד מחזר אחר הירדן,

גלבוע מביט ורוטן.

כוכב הרוחות מאיר לילותיו,

נושבות אגדות בשדותיו.

ירח אסף אורו המכסיף,

כוכב רק אחד לא הכזיב.

ילד קטן בפתח מקלט

מביט אל הרי הגלעד.

עמק האש, עמק הדם,

זמר הקרב עוד לא נדם.

עמק יפה, עמק שלי,

יקרת לי, עמק שלי.

העמק דרוך עם רדת הליל,

אי שם כבר מקלע מילל.

אל עלטה נובחות מרגמות

פוצעות הן דממה ושדות.

גלעד מחזר אחר הירדן,

גלבוע הגא מר רוטן.

רוחות הנושקות עם ליל לסלעיו,

שרות שוב את זמר הקרב.

עמק האש, עמק הדם…

נושמת העיר אבק חלומות

עם נחל ותל וחומות.

מי שם דוהר חולף לו ביעף?

יוצא שוב המלך לקרב.

השחר עולה, לעמק ניגר,

המלך חזר אל ההר.

גלבוע שלי – נשבעתי: מחר

תרווה רוב טל ומטר.

עמק האש, עמק הדם…