צרור הערות 18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. הייתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים.

לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת". וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו הייתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית.

אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעיה שלהם על הזולת. הבעיה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים". והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם", הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור". ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופיה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו הייתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי".

אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין.

הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא הייתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים הייתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו". את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח. "אל תממנו אותנו".

מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני.

יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצדם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. 

יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים.

איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. ויתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עליה רבתי מרוסיה ואוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך.

והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש.

זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש.

בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית". השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה.

כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה.

כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים הייתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?".

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל.

אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעליה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא הייתה קמה המדינה. אבל היא לא הייתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה הייתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא הייתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית הייתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש הייתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם". את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "שטאזי הישראלי".

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב־סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם". וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים". והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן… רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש".

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ונבלים מנוולים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות". בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק".

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מלבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי.

אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי הייתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא הייתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל.

חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

          * ביד הלשון

אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה.

המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה.

ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שנים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה. כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בסימון פטליורה, נשיא אוקראינה שהיה אחראי לפרעות ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.8.22

* ככה יעשה לאיש – נתניהו כמעט הצליח לחסל את יולי אדלשטיין. מי שזכה במקום הראשון בשתי מערכות הבחירות המקדימות הקודמות בליכוד, גורש בבושת פנים לירכתי הרשימה. שנתיים של חיסול ממוקד בידי תעשיית השקרים וההסתה עשו את שלהם. וכי מה יש לציוני ממלכתי לעשות בליכוד הביביסטי? ממלכתי – החוצה! החוצה!!!

ואף על פי כן, היו מספיק ליכודניקים שהשאירו אותו ברשימה.

* איש קיצוני ומסוכן – כאשר בג"ץ התערב שלא בצדק בפעולת הכנסת, יולי אדלשטיין הודיע על התפטרותו מן התפקיד, כי מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ. הוא לא העלה על דעתו שהכנסת לא תציית לפסיקת בית המשפט. יריב לוין קרא לו לא להתפטר, אלא להפר בגלוי את צו בג"ץ. הוא הציע פוטש של יו"ר הכנסת. "אסתר חיות מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט ולפתוח את ישיבת המליאה בעצמה", הוא אמר. במילים אחרות, הוא קרא ליו"ר להורות למשמר הכנסת להתעמת עם משמר בתי המשפט.

יולי אדלשטיין, כיו"ר הכנסת, שמר על המסורת של כל היו"רים, מאז יוסף שפרינצק, היו"ר הראשון – התנהלות ממלכתית, של אדם המייצג את כלל הכנסת ומגן עליה, על כבודה ועל מעמדה. יריב לוין לא ניסה לייפות את העובדה, שהוא רואה את תפקידו כיו"ר הכנסת כשליחו של נתניהו, ובכך הכפיף את הרשות המחוקקת למנהיג העליון. וכעת הוא מנסה להכפיף למנהיג העליון גם את הרשות השופטת.

יריב לוין הוא אחד הפוליטיקאים החכמים בכנסת, המשכילים, המעמיקים, הרהוטים, הבקיאים בחומר. והוא אדם קיצוני ומסוכן.

דחיקתו של יולי אדלשטיין, שהיה מס' 2 עד כה, לתחתית הרשימה, והחלפתו ביריב לוין, היא סמל להידרדרות הליכוד, ממפלגה לאומית ליברלית ממלכתית, למפלגת פולחן אישיות פופוליסטית ביביסטית, המסכנת את הדמוקרטיה.   

* לזכותו של יריב לוין – דווקא בשל הביקורת שמתחתי על לוין, וראייתי אותו כאדם קיצוני ומסוכן, אני רואה לנכון, למען ההגינות, להציג גם את זכויותיו.

בתוך הליכוד, היה זה יריב לוין שדחף בהצלחה את חוק יסוד משאל עם, שהוא נדבך מהותי ומשמעותי בדמוקרטיה הישראלית וחיזוק משמעותי לריבונות הישראלית. יש לציין, שנתניהו מאוד לא רצה בחוק, ובמשך שנים מרח, התחמק, מסמס ועשה הכל כדי לייבש אותו. יריב לוין לקח זאת כפרויקט אישי, והביא לתמיכת הליכוד בחוק. בסופו של דבר, מי שהביא לקבלת החוק, היה נפתלי בנט, אז מנהיג הבית היהודי, שהשתמש לשם כך בזכות שהייתה לכל סיעה בקואליציה להביא להצבעה חוק יסוד.

אני מציין לזכותו של לוין גם את מה שבזמן אמת שללתי אותו – יחד עם נתניהו הוא האיש שהביא לברית בין הליכוד לרע"ם. הוא היה אז יו"ר הכנסת, מנסור עבאס היה סגנו ויחד הם רקחו את המהלך שהוביל לפילוג הרשימה המשותפת והפיכת רע"ם לרשימה עצמאית, כדי להעניק את השלטון לנתניהו באמצעות רע"ם, אחרי שאיבד סיכוי להרכיב קואליציה של מפלגות ציוניות. כזכור, בצלאל סמוטריץ' הכשיל בסופו של דבר את המהלך. למה אני רואה את המהלך הזה כחיובי? כי הוא קידם את רעיון ההשתלבות של ערביי ישראל במדינה, ברגע שהם בוחרים להשתלב בה ולא מנסים לרשת אותה.  

* לתשומת לבו של יריב לוין – מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין.

* השר הגרוע בתולדות המדינה – אמיר אוחנה הוא השר הגרוע בתולדות המדינה. היו לאורך השנים שרים גרועים, שרים שכשלו, אך אמיר אוחנה הוא השר היחיד בתולדות המדינה, שבא להרוס במזיד את התחום שעליו הוא אחראי. אוחנה היה מלאך חבלה, שליח לדבר עבירה, שנשלח למשרד המשפטים כדי להיות סוס טרויאני במערכת המשפט.

כאשר בממשלת האחדות הלאומית נאלץ הליכוד לוותר על תיק המשפטים, נשלח הפרויקטור להרס מדינת החוק להמשיך את מפעלו במשרד לביטחון הפנים. התוצאה הישירה – מחדל הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" ואסון הר מירון.

ועל כך גמלו לו מצביעי הליכוד בשיבוצו במקום השישי ברשימה (אגב, קראתי כמה אנשים שנשבעו שהוא ייבחר למקום הראשון. כלומר, זה עלול היה להיות אפילו עוד יותר גרוע).

* תועמלן בנשמה – בתקופת המאבק על הגולן, "ידיעות אחרונות", שהיה מגויס לתמיכה בנסיגה, השתמש בקלף מנצח להינדוס תודעת הציבור. הקלף המנצח הוא כתב העיתון בעל האזרחות הצרפתית, בועז ביסמוט. ביסמוט נשלח לפחות פעמיים לדמשק, להביא את מסר ניגוב החומוס בדמשק, אם רק ניפטר מהגולן. כתבותיו היו נוטפות צוף וחומוס, על הסורים שוחרי השלום. לא הייתה זו עיתונות. זו הייתה תעמולה לשמה.

תועמלן היה ותועמלן נשאר. כך היה ב"ישראל היום". כך היה ב"אולפן שישי". כך הוא יהיה בכנסת.

* אין משפט צדק ללא ייצוג הולם – עו"ד טלי גוטליב, שנבחרה לרשימת הליכוד בכנסת, מגלמת את כל הרע והמכוער בביביזם – השנאה למדינת החוק ולמערכת המשפט, הפצת תאוריות קונספירציה, התלהמות כלפי אנשי הפרקליטות, הרצון להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, הניסיון להלך אימים על הפרקליטות, בנוסח "נפטר את כל הבכירים ששמים לנו מקלות בגלגלים" וכיו"ב.

אבל לא על כך תוקפים אותה מכל הכיוונים, ובנושא שעליו תוקפים אותה – התוקפים אינם צודקים. תוקפים אותה על כך שכעו"ד היא מייצגת אנסים.

אין משפט צדק בלי הגנה מקצועית טובה לכל נאשם. כל אדם ראוי לייצוג, יהיה הנאלח שבפושעים; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאצים. הסניגורים של אותם פושעים, שבזכות התייצבותם להגן על הפושעים, מאפשרים משפט צדק, מבצעים שליחות ציבורית וחברתית חשובה. אוי למערכת משפט, שאין בה ייצוג הולם לנאשמים. אוי לחברה, שאין בה משפט צדק.

העובדה שסניגור מייצג פושע, אין משמעותה בשום אופן תמיכה בפשע. למעט מקרים שבהם ההגנה היא מתוך הזדהות אידיאולוגית עם פושעים לאומנים, כמו במקרים של לאה צמל ואיתמר בן גביר.

* הליכוד ופרדוקס ההתנתקות – כצפוי, גלעד שרון לא נבחר בפריימריז של הליכוד. התעמולה נגד בחירתו ציינה את חלקו המשמעותי בעקירת גוש קטיף. זה נכון. אבל זה מגוחך, כאשר מדובר במפלגה, שהעומד בראשה, מאז חודשים ספורים לאחר העקירה ועד היום, תמך בה והיה שותף לה.

מכונת הכביסה של תעשיית השקרים וההסתה מפיצה נראטיב שקרי, לפיו נתניהו התנגד להתנתקות ואף שהוא עמד בראש המתנגדים. ולא ייאמן כמה רבים, ובהם רבים שכבר עמדו על דעתם באותה תקופה, מדקלמים בשכנוע עצמי עמוק את הפייק נראטיב הזה.

זהו שקר; אחד השקרים החביבים על נתניהו. לא זו בלבד שהוא תמך בעקירה – מעמדו הציבורי הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו, כנראה בצדק, שמאחורי הקלעים הוא גם פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. לא זו בלבד שהצביע בעד, הוא ניסח עבור שרון נוסחת "פשרה" שתבטיח את הרוב הזה. למשל, נוסחה שבעטיה לימור לבנת הצטרפה להצבעתו בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. אגב, בנאומו פנה נתניהו לאורי אריאל ואמר לו: 'אני דורש משאל עם, אבל אני אעשה הכל כדי שההתנתקות תעבור'.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

תעשיית השקרים שלו הפיקה סרטון שקרי המנסה להציג אותו כמי שהתנגד לעקירה. אם חצי אמת גרועה משקר, רסיסי אמת הם שקר בריבוע. בשעה שנתניהו תמך בעקירה והצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעדה, הוא במקביל גם דיבר נגדה. בשעה שהודיע על תמיכתו בעקירה במשאל חברי הליכוד, יש עדויות שהוא גם פעל מאחורי הקלעים לשכנע חברי ליכוד להצביע נגד. הסרטון אוסף את הרסיסים האלה כדי להציג תמונת כזב על התנגדותו, כביכול, לעקירה. זהו שקר וכזב. אפילו בסטנדרטים של תעשיית השקרים של נתניהו, סרטון התעמולה הזה קיצוני בשקרנותו.

במסגרת הפריימריז, מירי רגב הותקפה על חלקה בהתנתקות כדוברת צה"ל. איני חשוד באהדה לרגב, אבל בנושא הזה הביקורת עליה אינה מוצדקת. היא לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית אלא קצינה בצה"ל, וחובתה הייתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. איני יודע מה הייתה אז דעתה הפרטית, אך זה ממש לא רלוונטי.

* האויב של עומר בר לב – תמונה המסמלת את נפילתו של השר לביטחון פנים עומר בר לב: בר לב מגיע לאזור פיגוע בתל-אביב, כדי לעמוד מקרוב אחרי המרדף ולמלא את משימתו כשר לביטחון פנים. למקום הגיע גם הפרובקטור הכהניסט החוליגן, שכמו ערפד מגיע לכל מקום שבו הוא מריח דם, כדי להסית, להתסיס, לשלהב יצרים ולפרוץ בפסטיבל מחולות על הדם, כשהוא חמוש בחסינות הפרלמנטרית. החוליגן הכהניסט הסתער על השר, כדי להפריע לו במילוי תפקידו, בצווחות, והתקשורת כמובן עטה על ההצגה. במקום להתעלם, בר לב החל להתווכח אתו בקולניות, כאילו יש לו סיכוי בקרב צווחות עם מי שהפרובוקציה והצווחנות אומנותו מאז ימי נעוריו (לצד תלישת סמלים ממכונית רוה"מ). זאת התמונה שיצאה מן האירוע – שני פרצופים מביטים זה בעיני זה, האחד כולו שנאה ופרובוקציה והשני – מבוכה. מפקד סיירת מטכ"ל, מייסד ארגון "אחרי", עומד נזוף מול הביריון שלא שירת יום אחד בחייו בצה"ל או בשירות לאומי; מי שכל חייו רק גרם נזק.

עומר בר לב קיבל על עצמו תפקיד קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. לשקם את משטרת ישראל; ארגון שהממשלה הקודמת ראתה בו אויב, פעלה נגדו ופגעה בו בחמש השנים האחרונות. להתמודד עם ירושה קשה של אובדן הריבונות הישראלית בנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות. להתמודד עם ירושה קשה של פשיעה ונשק בלתי חוקי למכביר במגזר הערבי. יחד עם סגנו סגלוביץ', בר לב עשה עבודה טובה, ואף שחלפה שנה אחת בלבד, בהחלט רואים כבר שיפור משמעותי במאבק בנשק הבלתי חוקי, במלחמה בטרור החקלאי, במלחמה בפרוטקשן ובמשפחות הפשע. בר לב עשה עבודה טובה, אך האויב שלו היה… הוא עצמו, בשורה של אמירות מביכות, כמו ההתחייבות לרדוף, לתפוס ולהכניס לכלא מחבל שנהרג בפיגוע ועוד. תדמיתו ירדה לשפל, והוא הודח בפריימריז. חבל.

* לגיון הזרים – כל חייו שרת יאיר גולן, כלוחם ומפקד, בצבא ההגנה לישראל. היום, כדי להחניף לבייס בפריימריז, הוא מכנה את צה"ל "צבא הכיבוש".

* לאומן גס רוח ואלים – את חכל"ש דב חנין נהגתי להגדיר "יהודי המחמד של הרשימה המשותפת". לעופר כסיף, גם באירוניה וכבדיחה אי אפשר להצמיד את השרש חמד. איש רע, גס, אוטואנטישמי נתעב, חוליגן אלים. מכל חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הלאומן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר. בחירתו במקום המשוריין ליהודי בחד"ש, מבטא את הקיצוניות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. רשימה שמסוגלת להחזיק בתוכה אנטישמי מיליטנטי כמוהו, היא פסולת-חיתון באופן מוחלט לכל קואליציה, בלי סיפורי "הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ" וכו'.

* כלכלה ציונית – שר התקשורת יועז הנדל הודיע על החלטתו לחוקק רפורמה חדשה שתחייב את נטפליקס, דיסני, סלקום ופרטנר להשקיע מיליונים בתכני מקור. על כך, נמתחה עליו ביקורת שצעד זה אינו ליברלי – הרגולטור אינו צריך להתערב בשוק החופשי.

יועז הנדל דוגל בכלכלת שוק כשיטה כלכלית, אך לא כדת, העומדת מעל לכל שיקול וכל ערך. מיזם הדגל שלו כשר התקשורת, הוא פריסת הסיבים האופטיים; מיזם שהקפיץ את ישראל מהמקום המאה בעולם, לצד מדינות עולם שלישי, לצמרת העולמית ולמקום הראשון בקצב פריסת הסיבים. השבוע יועז השיק את פריסת הסיבים בנווה אור שבעמק המעיינות, בשבוע שעבר – בחד-נס שבגולן. השוק החופשי לא היה פורס סיבים בגליל ובנגב, בגולן ובערבה, במגזר הכפרי וביש"ע, במגזר הערבי ובפריפריה החברתית. רק התערבות הרגולטור איפשרה את המיזם הציוני הזה.

גאולה כהן אמרה פעם שלא מעניינת אותה כלכלה סוציאליסטית ולא כלכלה קפיטליסטית, אלא כלכלה ציונית.

אגב, האם כלכלות העולם ובהן כלכלת ישראל התאוששו מהקורונה בדרכי השוק החופשי?

* מחוץ לקופסה – כאשר מדובר על המחויבות הגדולה של ישראל להחזיר את החטופים ואת גופות חללי צה"ל שבידי חמאס, המחשבה הראשונה שעולה, היא עסקאות חליפין נוסח עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים ועסקת שליט. אלא שהעסקאות הללו עלו לנו במחיר דמים כבד, ואסור לחזור עליהן.

כמובן שהדרך הראויה היא דרך אנטבה, כלומר חילוץ בידי צה"ל. אך אפשר לחשוב על דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

כתבה לראש הממשלה אורנה שמעוני:

אדוני ראש הממשלה כל הכבוד!

מבצע שהשיג מטרותיו.

עכשיו הרגע להשיב את הבנים!

ביקשת אדוני ראש הממשלה שיביאו לך הצעות. אני האישה הקטנה מציעה מה שהצעתי ביומיים האחרונים לכמה "יועצי על" בתקשורת.

הצעתי היא: תמורת עוד 1,000 עובדים (היום כבר עוברים 15,000 ללא תמורה) נוספים עליהם, להשיב את הבנים ולהוסיף עוד 1,000 ועוד 1,000 לפי המשא ומתן.

עד שיסכימו. לא להתקפל ולא לקבל סירוב.

זה חשוב מאוד לחמאס, אתה אדוני הן יודע, שהם מקבלים חלק מכל משכורת. חשוב להם הכסף ויותר מכך אהדת העם הפלסטיני. לא רק יורים גם עובדים.

נהדר לעזתים.

גם לנו כמדינה.

זה הזמן, זו השעה אחרי מבצע שכל מטרותיו הושגו.

עכשיו תחזיר את הרעות עם הבנים.

תחזיר את הערבות ההדדית, שהביאה במבצע עליו ניצחת, לניצחון רק עם השבת הבנים.

לא משאירים חייל בכל מצב שהוא בשדה הקרב.

איתם עם חללי צה"ל את הבנים החיים.

ראש הממשלה יאיר לפיד זו שעתך!

תשיב את הבנים!

מעריכה אותך מאוד ואת מנהיגותך כראש ממשלה.

אורנה שמעוני.

האם ההצעה, כמות שהיא, מעשית? איני יודע. אבל זה הכיוון. לא לחזור על שגיאות העבר, אלא לחפש דרכים חלופיות, יצירתיות.

* סליחה שלא נהרגנו – מאז תחילת מבצע "עלות השחר", השוקניה באטרף. בכל מלחמה, מבצע או סבב הם תוקפים בחריפות את ישראל, אך הפעם – ביתר שאת. במה שונה המבצע הזה מקודמיו, שכל כך מעורר את חמתם?

ההבדל הראשון, הוא שהפעם ישראל נטלה את היוזמה, במכת מנע מקדימה. כך הם יכולים לחגוג על טענת ה"תוקפנות". הרי בעיניהם, נכון היה לאפשר לג'יהאד האיסלמי לבצע את זממו ולשגר טילי נ"ט לעבר אוטובוסים אזרחיים ישראליים. ורק אז… ואז מה? אז הם היו תומכים בתגובה הישראלית? חחחח. כפי שהם תמכו בפעולות התגובה הישראלית על הטרור בעבר.

ההבדל השני, שבאמת מטריף אותם, הוא שהפעם אין הרוגים ישראליים. הם אינם יכולים לסבול את המחשבה הזאת. הפעם, אפילו הדבר היחיד שניחם אותם, ניטל מהם. גדעון האו האו: "זה היה אחד המבצעים המשחיתים ביותר שידעה ישראל. לא בחצי חינם כמו קודמיו בעזה, אלא הפעם בחינם, על מלא. לא טיפת דם ישראלית, לא בית שחרב, לא גינוי מהעולם, ולו רפה. במחיר אפס שכזה, התאווה לעוד מבצעים תגדל כמובן. שלשום בשכם כבר היה אפשר להיווכח בתוצאות. לשחצנות הרגילה נוספה עכשיו גם התחושה הממכרת של הניצחון הקל והמתוק. רק הביאו לנו עוד מלחמות במחירי רצפה. הרי איש לא נהרג וכמעט שום בית לא נפגע ב'עלות השחר' ".

ועכשיו, גדעון לוי רוגל אלפר מתנפלים על החברה הישראלית, בשל הכתבות על מותו של הכלב זילי בחיסול המחבל בשכם. איזה חוסר הומניות של החברה הישראלית – מתאבלת על כלב, ולבה גס על ילדה בת חמש שנהרגה בעת סיכול ממוקד במבצע "עלות השחר". ורוגל אלפר לועג לכך שהצבא שהרג את הילדה מתיימר להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם.

נתחיל בהרג ילדים. לא ילדה אחת נהרגה ב"עלות השחר" אלא שישה. עוד חמישה ילדים נהרגו מירי רקטה ששוגרה לישראל ונפלה בעזה. אם רקטה אחת הרגה חמישה ילדים, נכפיל זאת באלף רקטות ששוגרו לישראל במהלך המבצע, נבין מה ניסה גא"פ לעשות במבצע – לרצוח אלפי אזרחים ישראליים. כל אלף הרקטות שוגרו במכוון למטרות אזרחיות.

ואילו צה"ל, אכן, הצבא המוסרי ביותר בעולם, עצר פעולת סיכול כיוון שהטייס זיהה אזרחים שעלולים להיפגע. מפקד חיל האוויר פיקד באופן אישי על מכת הפתיחה, כדי להבטיח שלא ייפגעו בלתי מעורבים. צה"ל, יותר מכל צבא אחר בעולם, עושה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. אחוז הבלתי מעורבים שנהרגים בפעולות צה"ל, נמוך לאין ערוך משל כל צבא אחר בעולם, ובמבצע הזה – ביתר שאת. הפשע נגד האנושות של המחבלים כפול – גם ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית וגם ירי מתוך אוכלוסיה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.

עודא בשאראת, גדעון לוי ורוגל אלפר מלינים על כך שאיננו מתמקדים בילדה שנהרגה, תמונתה אינה מתנוססת בכלי התקשורת ושמה אינו מוזכר. וכי יש עם כלשהו בעולם, שבמלחמה מתייחד עם ההרוגים בצד השני? כן, כאשר כלב הלוחם בשורות ימ"מ נופל בקרב, ראוי שנזכיר אותו. במותו, הוא הציל חיי לוחמים ישראליים, למגינת לבם של לוי ואלפר.

סיבה נוספת לזעם השוקניסטי על המבצע, הוא הזהות של ראש הממשלה והממשלה שהחליטה עליו וניהלה אותו. כל עוד את המבצע מובילה ממשלת "ימין", ניחא. אבל יאיר לפיד? כותב עודא בשארת: "בישראל מנהיג בעל רקורד אזרחי אינו נחשב. בלי טבילת אש, או ליתר דיוק טבילת דם, הוא נחשב לצולע. הרקורד האזרחי טוב לרכרוכיים, לא לנכדי המכבים. ואם לאיש הימין די בתעודת הזהות הימנית שלו — לעומתו איש המרכז, או מה שנקרא 'שמאל ציוני', זקוק למשהו נוסף בשביל להיכנס לפנתיאון המנהיגותי: דם פלסטיני או דם לבנוני, תלוי בעונה… בעל בריתו של לפיד בממשלת השינוי, בני גנץ, החל את מסע הבחירות שלו בהצגת 1,364 גולגולות פלסטיניות שקצר בעזה. לפי שעה לפיד עדיין מדשדש בתחתית המאה הראשונה… אל תעצור לפיד. מנהיגות בישראל בנויה על גולגולות של פלסטינים".

ואם זה החטא של השמאל הציוני, מבטיח עודא את העונש – נתניהו. העונש לפרס על מבצע "ענבי זעם" היה נתניהו. העונש לאולמרט על מלחמת לבנון השניה היה נתניהו. ניצחון נתניהו יהיה העונש ללפיד על "עלות השחר". "לכן ברצוני לבשר למכובדים העוסקים בהמרת מטבעות דם־קולות, שהדם הפלסטיני אינו מעניק קולות, אלא בעיקר מעניש את המספסרים בו… לכן כבר מהיום אפשר לומר: ביי ביי לפיד, מברוכ נתניהו".

בשם ההנהלה וצוות העובדים אני מתנצל בפני גדעון לוי: סליחה שלא נהרגנו.

* מכה מקדימה – מנחם רהט העלה על נס, בצדק, את מכת המנע המקדימה במבצע "עלות השחר". הוא טען שהיוזמה מנוגדת למדיניות התגובה ב-13 השנים האחרונות. באשר לעזה הוא צודק, אך יש לזכור שבאותן שנים החלה המב"מ, מערכה בין מלחמות, בסוריה ואף מחוצה לה, נגד התבססות איראן בסוריה ונגד התעצמות חיזבאללה. במערכה הזו צה"ל נוטל יוזמה ואינו מסתפק בתגובה. מדיניות זו החלה בתקופת ממשלת נתניהו והתרחבה בממשלת בנט-לפיד.

* בלתי תקין – ניצן הורוביץ צודק בביקורתו על כך שלא כונס הקבינט להחליט על המבצע.

אני תומך בכל לבי במבצע, ואין לי ספק שהקבינט היה מאשר אותו. אבל גם כשהתותחים רועמים, הדמוקרטיה צריכה לפעול. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, אינם יכולים להיות תחליף לקבינט. אי כינוס הקבינט – צעד לא תקין.

* רקע רומנטי – אתנחתא קומית – במבזק על מעצרו של המתנקש בסלמן רושדי, נאמר שלא ידוע המניע.

* לא פרופסור – בצרור הקודם הזכרתי את הפוסט היסטוריון עוכר ישראל אילן פפה, והצמדתי לו את התואר פרופסור. מסתבר שטעיתי והוא אינו פרופסור. אני מאושר לשלול ממנו את התואר שהענקתי לו בטעות. זו הייתה טעות גדולה.

* אהרון ידלין – אהרון ידלין הוא אחרון השרים של ממשלות המערך, לפני המהפך של 1977. ערב שבת הוא נפטר, בגיל 96, ולא נותר עוד אף שר מאותה תקופה.

האמת היא שכבר באותם ימים, הוא היה זן נדיר במפלגתו ובממשלה, בדבקותו בערכים המכוננים של תנועת העבודה ושל הקיבוץ. היה שר חינוך מצוין בממשלת רבין הראשונה, ועד היום נחשב לאחד משרי החינוך הטובים בתולדות המדינה, אם לא הטוב שבהם. הוא היה שר החינוך היחיד שבימיו לא הייתה אף שביתת מורים – הוא הצליח להגיע להסכמים עם הסתדרות המורים, ברוח טובה,  שהבטיחו את הלימודים הסדירים. בתקופתו, ישראל הייתה המובילה בעולם במבחני המצוינות בנושאים השונים, אף שהאתוס לא היה תחרות ומצוינות, אלא צדק חברתי ושוויון. ואולי דווקא מסיבה זאת.

כאשר ידלין היה מזכ"ל התק"ם, הייתי באופוזיציה אליו ומתחתי עליו ביקורת בכנסי התנועה ובעיתונות התנועתית. ואף על פי כן, הוא גמל לי בחיבה והערכה, ונוצר בינינו קשר יפה שנמשך לאורך השנים. נפגשנו בכנסים רבים של התנועה הקיבוצית, של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, של יד טבנקין שהוא עמד בראשו עד לפני כשנה, בפורום חוקרי הקיבוץ, ובכנסים רבים בענייני החברה הישראלית. תמיד התפעלתי מכך שבעשור העשירי לחייו הוא לא רק צלול וחד, אלא פעיל מאוד, ב"תחביבים" שלו, כפי שכינה את עשרות המוסדות והפורומים, בתחומי הקיבוץ,  התנועה, מפלגת  העבודה, החינוך והתרבות בישראל, שהוא היה חבר בהם או עמד בראשם; באוניברסיטת בן גוריון, בבית ברל, ביד טבנקין, במוסד ביאליק ועוד ועוד.

פגשתי אותו לאחרונה, לפני חודשים אחדים, באירוע השקת ספרו של אורי יזהר,"חלוץ ללא מחנה". הוא ישב על כיסא גלגלים, ולפני לכתו, נשא דברים ממקומו, בהם שטח, אולי בפעם האחרונה, את עיקרי השקפתו הקיבוצית והציונית. לפני שבועות אחדים הוא בלט בהעדרו מכנס טבנקין ב"יד טבנקין".

תמיד הקפיד לציין את השילוש הקדוש של הקיבוץ: ערכיות, משימתיות ורווחיות, והצורך באיזון ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם. תמיד דיבר על הקיבוץ כמגשים ערכי הצדק ביהדות, ברוח "ואהבת לרעך כמוך".

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

תל מונד – תל מונד היא מושבה שנוסדה ב-1929 והפכה למועצה מקומית ב-1954. היא קרוי על שם מייסדה, הלורד אלפרד מונד, המוכר יותר בכינויו הלורד מלצ'ט. לורד מונד היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי אנגלי, ידידו הקרוב של חיים ויצמן שסחף אותו לציונות.

מונד היה חבר הפרלמנט הבריטי ושר העבודה והבינוי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ב-1928 הוענק לו תואר לורד והוא כיהן בבית הלורדים. בגיל חמישים, לאחר שנכבש לציונות, הקדיש את מירב זמנו, מרצו וכספיו לציונות. הוא דיבר על הצורך להקים "מבנה איתן במקום שבו שכן מקדש שלמה", ודבריו היו חלק מהדלק שהשתמשו בו הערבים לאגדת "מסגד אל-אקצה בסכנה", המתדלק את לאומנותם הקנאית האנטי ציונית, משנות העשרים של המאה שעברה ועד היום. פועלו למען הציונות היה רב, ובין השאר הוא היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, הנשיא הראשון של הטכניון, מממן אנדרטת האריה השואג על קבר האחים של טרומפלדור וחבריו, חללי תל-חי ועוד ועוד.

ב-1928 הוא הקים את חברת "מטעי ארץ ישראל", להשקעה בגאולת אדמות בארץ ישראל. ב-1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות בשרון, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות חקלאית. הוא הקים את המושבה הנקראת על שמו, לצורך מגורים של עובדי הפרדסים, ואף בנה שם את ביתו, שבו שוכן היום מוזיאון "בית הלורד". אלפרד מונד נפטר ב-1930.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

המנוע המשימתי של המסע הסוער

צור מוקי, מסע סוער הקיבוץ 1954-1932, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2021

את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא רק כיוון שקראתי את הספר לראשונה בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה. 

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 8.5.22

* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד.

הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהייתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת.

זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים.

נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.

* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים הייתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.

לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה.

וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.

* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).

* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס.

עד כמה הם יכולים להיות צינים, כדי להפוך את מספדנו למחול.

* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.

* תסביך הצדקת האויב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה.

למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.

נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האויב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומיצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים… כמה שהם צדקו". הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד". וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".

ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה", ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני".

עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.

צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות", וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.

ובמוסף התרבות והספרות מתרפסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".

ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.

* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.

* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח!

בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו.

אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.

* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות.

לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה?

נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות?

"ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך ואתם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה".

ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.

* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?

* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פרסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות". יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.

בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבניה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש אתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.

ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).

כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים… אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת". הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.

והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה… בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע".

אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.

* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. הייתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת הייתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".

* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם.

הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי אתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.

* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.  

          * ביד הלשון

זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות".

זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר.

הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית; את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.

* "חדשות בן עזר"

שליחוֹת הבשורה שלנו

בשנים 1949-1956 כיהנה גולדה מאיר כשרת העבודה (עד מינויה לשרת החוץ). היא הייתה שרת עבודה דומיננטית, נמרצת ומצוינת, והיא אחראית להישגים היסטוריים. היא ניצחה בהצלחה רבה על קליטת העליה הגדולה בראשית שנות המדינה, ששילשה את אוכלוסייתה, והבטיחה קורת גג ועבודה לכולם. היא חוקקה שורה ארוכה של חוקים חברתיים, שהם התשתית החוקית של מדינת הרווחה הישראלית. היא הקימה את הביטוח הלאומי. והיא הקימה גם את מעונות היום.

גולדה חתרה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים. הקמת המעונות הייתה צעד מהפכני ומתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו 70 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית. מה שלא השתנה, הוא כפיפות מעונות היום למשרד העבודה.

לאורך השנים משרד העבודה פשט צורה ולבש צורה, השתלב במשרדים אחרים שהתחלפו מעת לעת. בשנות ה-70 אוחדו משרד העבודה ומשרד הסעד וקם משרד העבודה והרווחה. לימים משרד העבודה התפצל ממשרד הרווחה ונדד למשרד התמ"ת – תעשיה, מסחר ותעסוקה. היום המשרד הזה נושא את השם משרד הכלכלה. מה שנשאר בתוכו לאורך השנים ועם כל הטלטלות והשינויים, הוא האחריות על מעונות היום.

מעונות היום הוקמו, למעשה, כבייביסיטר. עצם היותו חלק ממשרד העבודה, על גלגוליו השונים, שידר את מסר הבייביסיטר. הכפיפות של מעונות היום לאחריות משרד זה, היה שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. תחת אחריות משרד העבודה תחום מעונות היום היה פרוץ; לא היה פיקוח ראוי לשמו, לא היו תנאי סף להעסקה, והמעונות עלו לכותרות סביב פרשיות של הזנחה ואלימות שטלטלו את החברה הישראלית.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. מחקרים רבים מצביעים על הגיל הזה כגיל המכונן והמעצב את דמותו של הילד, דמותו של האדם. כבר לפני עשרות שנים ראוי היה להעביר את מעונות היום לאחריות משרד החינוך. הממשלה הנוכחית קיבלה סוף סוף את ההחלטה. מעונות היום עברו לאחריות משרד החינוך.

בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, מדגישה המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה

לחינוך ילדיה. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

****

אילו התבקשתי להשיא עצה אחת לשרת החינוך, מה לעשות כדי לתת לילדי המעונות את המענה המיטבי, הייתי מציע לה ללכת אל החינוך הקיבוצי בגיל הרך, ללמוד אותו, ולהעתיק אותו לכל מערכת החינוך בארץ. נכון, העלות המושקעת בחינוך הגיל הרך בקיבוץ, ביחס בין מספר המחנכות למספר הילדים, באיכות המחנכות והכשרתן, במספר השעות והימים שבהם המערכת פועלת היא אדירה, ותקציב החינוך לא יעמוד בה. זהו ביטוי למקומו המרכזי של החינוך בסדר העדיפויות הקיבוצי. מן הראוי שגם המדינה תשנה בהתאם את סדר העדיפויות שלה ותפנה לחינוך משאבים רבים הרבה יותר. אך מדובר גם בשיטות החינוכיות, ביחס לכל ילד, במקומו של החינוך לאהבת הארץ, לאהבת הטבע ולאהבת הטיול, במקומם של חגי ישראל, בחינוך לעמלנות ששיאו – מגרש הגרוטאות, בחיבור לקהילה.

החינוך הקיבוצי בגיל הרך מושך משפחות עירוניות לשלוח את ילדיהן להתחנך בקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם. לנו, הקיבוצים, זו מתנה נפלאה. אולם צריך לזכור שרק משפחות שידן משגת יכולות לאפשר זאת לעצמן. וכאשר החזקים בחברה מוצאים פתרון אישי מחוץ לקהילתם, הם פוגעים בקהילתם. הפתרון לכך הוא הטרנד הנפוץ לאחרונה, של הקמת "גנים קיבוציים" בערים. בדרך כלל מדובר בגנים פרטיים, המופעלים בידי עוזבות קיבוץ או מי שעבדו כשכירות בחינוך הקיבוצי. אך גם בתוך הקהילה העירונית, הגן הקיבוצי יקר ואליטיסטי.

במחקר שערכתי במגדל העמק, נחשפתי לפתרון לבעיות הללו – הקמת גן עירוני, של העיריה, ברוח החינוך הקיבוצי. סיפרה לי מנהלת אגף החינוך: "הקמנו פורמט של חינוך בגיל הרך שקראנו לו 'קיבוצי' ואנו מוסיפים שעות. פותחים ב-7:00 סוגרים ב-17:00, עובדים גם בחופשות. התכנית פועלת בעלות של משק סגור ללא מטרת רווח. העלות היא תוספת השעות לסייעת ולגן, ההעשרה שניתנת לילד והמזון. לא למטרת רווח. בחצי מחיר מהקיבוצים, אנו נותנים שירות זהה לתושב ללא מטרת רווח. ההיענות של התושבים מראה על שביעות הרצון". לא בכדי, זכתה מגדל העמק בפרס החינוך. זה המודל שעל משרד החינוך לאמץ כמודל לאומי. וכדי להצליח בו, עליו לגייס לשורותיו אנשי חינוך מצוינים מן התנועה הקיבוצית, שיובילו בהצלחה את המהלך הגדול של נטילת אחריות משרד החינוך על הגיל הרך, לא רק כשינוי אחריות אדמיניסטרטיבי, אלא כקפיצת מדרגה רבתי מבחינה חינוכית.

****

רותם ג' ואנה נבחרו לתפקיד מפקחות על מעונות היום במשרד החינוך. התפקיד הזה הוא הרבה יותר מתפקיד פיקוח רגיל, אלא פיקוח על עיצובו מחדש של החינוך לגיל הרך במדינת ישראל. קשה להגזים בחשיבות התפקיד והשליחות שלהן.

אנו גאים בכל חבר שמתקדם בקריירה שלו ומפרגנים לו, אך כאן מדובר בהרבה יותר. אני משוכנע שרותם ואנה מביאות אתן ניסיון רב בחינוך הקיבוצי, ואותו הן תנחלנה ככל שיתאפשר להן, במערכת החינוך הישראלית. בכך, הן שליחות של הרוח הקיבוצית ושל הבשורה האורטלית.

בהצלחה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בכיה לדורות

כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, שהיה זרוע קהילתית של המכללה, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש (1929-2022), ממייסדי מעיין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך החודש לעולמו.

אמנון שמוש, שעלה בנעוריו מחלב שבסוריה, הוא מהבולטים שביוצרים העבריים יוצאי ארצות ערב, שהציגו את המורשת המפוארת של יהדות המזרח, למשל ברומן המצליח "מישל עזרא ספרא ובניו" שעובד לסדרת טלוויזיה פופולרית.

בהרצאתו בכנס, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

אמנון שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טען, שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

אני מזהה עם דבריו של אמנון שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ. והנה, מה שאנו מוכנים לעשות היום למען רווח עסקי, לא עשינו אז, כדי לקלוט עליה מבורכת ולהיות שותפים מובילים במהלך הציוני הגדול לאחר קום המדינה, ולא להידחק לשולי העשיה ולכן גם לשולי ההוויה.

החמצת העליה הגדולה מארצות ערב היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. ספק אם התנועה עשתה חשבון נפש, ותחקרה את הכישלון – מדוע העולים שעברו בקיבוצים, לא בחרו להשתקע בהם.

אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרב ובא מאוקראינה ורוסיה, ואני נמנה עם האופטימיסטים המאמינים שיהיה זה גל של מאות אלפי יהודים – נצליח יותר. על כל מערכות המדינה למתוח את עצמם עד קצה יכולתם כדי להצליח במשימה הציונית הגדולה הזו, וכך גם אנחנו, התנועה הקיבוצית. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו, אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.

יהי זכרו של אמנון שמוש ברוך!

* "זמן קיבוץ"

המשימה הלאומית שלנו

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן עליון לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. זה היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

****

העליה וההתיישבות צעדו תמיד, יד ביד, לאורך כל תולדות הציונות, לפני הקמת המדינה ואחריה. כאשר אנו עומדים בפתחו של גל העליה, אני מקווה מאוד שנשכיל למנף אותו לגל התיישבות. אני מקווה שהגולן ייטול חלק משמעותי במהלך הציוני החשוב הזה.

בגל העליה מבריה"מ בראשית שנות השבעים, עשו יישובי הגולן, שמנו יחד מאות ספורות של אנשים, מאמץ ניכר לקליטת עליה מבריה"מ. גולת הכותרת של המאמץ הייתה כנס גדול, בן שלושה ימים, לעולים חדשים, שנערך בקוניטרה, מקום מושבו הזמני של קיבוץ מרום גולן, בו נטלו חלק 1,200 עולים. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הקליטה נתן פלד השתתפו בכנס, מה ששיווה לו נופך של יעד לאומי, ממלכתי. למרבה הצער, המהלך לא נשא פרי. מספר המתיישבים החדשים מקרב העליה הזו היה זעום.

גל העליה הגדול של שנות ה-90, הביא לצמיחה משמעותית של קצרין. הייתה זו תוצאה של מהלך פרו-אקטיבי של המועצה המקומית קצרין, שעודדה קליטה ישירה של העולים, מנתב"ג לקצרין. סמי בר-לב, ראש המועצה הקודם, הוביל אישית את המהלך, ולא אחת הגיע באופן אישי לנתב"ג לקדם את פני העולים. העליה הגדולה שידרגה מאוד את קצרין ואחד מבניה הוא ראש המועצה הנוכחי, דימיטרי אפרצב, וחזקה עליו שישכיל למנף גם את הגל הקרב ובא לצמיחה גדולה של קצרין.

ביישובים הכפריים בגולן, לעומת זאת, לא הייתה הצלחה דומה. חלק מקיבוצי הגולן נרתמו למבצע בית ראשון במולדת, שכשמו כן הוא – מתן בית ראשון לעולים. הייתה זו תכנית חשובה מאוד שסייעה מאוד לעולים בראשית דרכם, אך למרבה הצער, הבית הראשון לא הפך, בדרך כלל, לבית הקבע של העולים; לא בגולן ולא בכל רחבי התנועה הקיבוצית. אולם יש בתנועה קיבוצים שבהן המבצע הניב קליטה, וראוי ללמוד מהם איך לעשות זאת נכון. יש לזכור שבשנות ה-90 היינו עסוקים עד צוואר במאבק הקיומי נגד סכנת הנסיגה והעקירה, ואולי זו אחת הסיבות לאי ההצלחה. היום, עיקר מעיינינו נתונים לפיתוח הגולן, וקליטת העליה עשויה להשתלב בצורה מצוינת במהלך הזה.

יש להקים כוח משימה גולני מיוחד לנושא הזה, ולשם שינוי – משותף לשתי המועצות. יש להקים את הצוות ולבנות תכניות מתאימות עכשיו, לא בעיצומו של גל העליה ולא אחרי שהממשלה תגבש את תכניותיה. יש לשלב את התכניות הללו בתוך התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שקיבלה הממשלה. יש לרתום למהלך את כל היישובים.

הבעיה המרכזית שלנו, היא כמובן התשתית הפיזית הנוכחית. הרי במרבית היישובים אין היום דירה פנויה אחת להשכרה. על הנושא הזה יש לשים דגש מרכזי. למשל, אם עד כה הגולניות – המגורונים שנועדו להוות מחסניות קליטה, יוצרו וסופקו במשורה ובקצב של צב זקן ועייף, כעת יש לדרוש ולקדם הקמת עשרות גולניות בכל יישוב בתוך תקופה קצרה. ואולי לרגל המשימה הלאומית, הממשלה תשכיל לקדם לצורך הקליטה בניה תקציבית, כפי שהובילו ראש הממשלה שמיר ושר השיכון שרון בראשית שנות ה-90, כאשר בנו עשרות דירות ביישובים. אפשר לחזור על כך ביתר שאת, ובכמויות גדולות הרבה יותר. אלו רק דוגמאות ומה שחשוב הוא הכיוון – לפתוח את החסמים, לרתום את היצירתיות והמעוף הקיימים בתוכנו ולהירתם למשימה הציונית העליונה של קליטת העליה.

כאשר התקבלה החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, כתבתי שאני תומך בה מאוד ורואה בה התפתחות חשובה, אך יעדיה הכמותיים אינם מעשיים, בוודאי בלוח הזמנים שבתכנית. העליה הגדולה הצפויה, עשויה להפוך את התכנית למעשית, אם נשכיל להיערך אליה בגדול ובראיה יצירתית ופתוחה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.3.22

* מאזן האימה – מה עומד מאחורי האיומים הגרעיניים של פוטין? אני משוכנע שאין לו כוונה להשתמש בנשק גרעיני. גם איני מאמין שהוא באמת חש שיש איום על רוסיה. הרי ארה"ב ונאט"ו אינם מתכוונים לשלוח אפילו שוטרי תנועה חמושים באקדחי קפצונים למלחמה.

מה שעומד מאחורי המהלך הוא מה שעומד מאחורי הפלישה לאוקראינה. היעד האסטרטגי של פוטין הוא להחזיר את הסדר העולמי שקדם לנפילת בריה"מ – עולם דו-קוטבי עם שתי מעצמות-על, ארה"ב ורוסיה, עם חלוקת אירופה בין הגושים, עם מלחמה קרה בין המעצמות. חלק מן הסדר הזה הוא מאזן האימה הגרעיני. זה האיתות של פוטין.

* תזכורת היסטורית הזויה – שגריר אוקראינה בישראל תקף את ישראל שמטילה הגבלות על קליטת פליטים אוקראינים בתחומה והזכיר את העובדה שהאוקראינים הצילו יהודים בשואה. התזכורת ההיסטורית הזאת הזויה. אכן, היו בין האוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אך רבים יותר, לאין ערוך, היו משת"פים של הנאצים, הסגירו יהודים לנאצים ורצחו יהודים רבים בעצמם.

אנו מזדהים עם העם האוקראיני בשעתו הקשה ועם התנגדותו האמיצה לפולש, אך אין כל סיבה לסלף את ההיסטוריה.

* צו 8 – מרגע שהחלה הפלישה לאוקראינה, דבוקת שוקן קיבלה צו 8. עיתונות מגויסת במירעה – להשחיר את ישראל ולהציג אותה בדמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת. פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד ועוד. גדעון לוי יוצא מגדרו בהתפתלויות מגושמות שנועדו "להוכיח" עד כמה אנחנו פוטינים והפלשתינאים אוקראינים. הוא אף נזף בעולם שאינו נוקט באמצעים נגד ישראל כפי שהוא נוקט נגד רוסיה. אח, כמה הוא משתוקק לסגירת השמיים בפני מטוסים ישראל, חסימת הבנקים הישראלים בסוויפט, הוצאת ישראל מן האירוויזיון וחרם על הספורט הישראלי. איזו אורגזמה עושה לו רק המחשבה על התענוג הזה.

ובכל זאת, הוא שכח כמה פרטים במשוואה אז נעזור לו. האוקראינים שיגרו בשנים האחרונות עשרות אלפי רקטות על כל ערי רוסיה. האוקראינים חפרו מנהרות תופת כדי לבצע פיגועי טרור רצחניים ברוסיה. מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם בהמוניהם באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים וקניונים רוסיים. שטחים שרוסיה נסוגה מהם והעבירה אותם לאוקראינה היו לבסיסי טרור ורקטות נגד רוסיה. אוקראינה אינה מוכנה להכיר בזכותו העם הרוסי להגדרה עצמית במדינה רוסית ונלחמת למען "שיבה" המונית של אוקראינים שיטביעו את רוסיה בדמוגרפיה.

אם כבר "השוואה" אז עד הסוף.

* האובססיב – באליפות השוקניה בהשמצת ישראל והצגתה כבת דמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת, מוביל רוגל אלפר. בשלושה מארבעת הגיליונות הראשונים מאז הפלישה, האובססיב האוטואנטישמי פרסם פשקווילים בנדון. האחרון גם השפריץ בוז אנטישמי מזוקק נגד השאיפה לעליה לארץ של יהודים מאוקראינה.

* מה קרה לאינטרנציונל השחור? – במאמר ל"הארץ" כתבה זהבה גלאון שאילו נתניהו היה היום בשלטון, ישראל הייתה תומכת בפוטין, כי מדיניות החוץ של נתניהו נועדה להפוך את ישראל לחלק מ"האינטרנציונל השחור", השואף לפרק את הסדר העולמי, ובראשו עומדת רוסיה הפוטינית.

המדינות הבולטות, לכאורה, בגוש הזה הן הונגריה של אורבן ופולין של מורביצקי. וראה זה פלא – אורבן ומורביצקי מגנים את פוטין ותומכים באוקראינה ושתי המדינות הן שותפות מלאות בסנקציות נגד רוסיה. פולין היא אחת המדינות הקיצוניות בהתנגדות לפלישה לאוקראינה, ובין השאר ביטלה משחק כדורגל נגד נבחרת רוסיה וסירבה להסתפק בסנקציות של פיפ"א, שמשחקי נבחרת רוסיה יהיו משחקי חוץ בלבד ובלי השמעת ההמנון הרוסי.

אז על מה מבססת גלאון את התזה שלה? הכל מתקפל במשפט אחד שלה – "אם הסדר הבינלאומי יתרסק, אם תוקפנות ותפיסת שטחים במלחמה ייחשבו שוב למעשה לגיטימי, יולבנו גם הפעולות של ישראל בשטחים". כלומר, פשקווילה של גלאון בשוקניה הוא חלק מן הקמפיין השוקניסטי – פוז"א: פוטין זה אנחנו. כל אחד מהכותבים מוצא את הדרך הייחודית שלו להעביר אותו מסר שכולו שקר, דמגוגיה ובורות.

* יהיה בסדר – הייתי מעורב במהלך סוף השבוע בעזרה לחילוצו של תושב הגולן שנתקע באוקראינה. הגעתי אישית עד לשר החוץ שהוריד את המידע לגורמי המקצוע.

אני גאה במדינה שנרתמת, מראשיה ועד האזרחים מן השורה, לחילוץ של כל ישראלי. כל ישראל ערבין זה בזה.

הישראלי הנ"ל חולץ. סוף טוב. אבל הכל טוב? לא. אי אפשר שלא להצביע על חוסר האחריות של כל כך הרבה ישראלים. במשך שלושה שבועות ממשלת ישראל קראה להם לצאת, הפצירה בהם, התחננה לפניהם, והם זלזלו, להם זה לא יקרה.

* זלנסקי – נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי מוצא חן בעיניי באופן כללי.

ואני גם אוהב את הקונספט של מנהיג בחולצת טריקו.

* הטרלה מהקואליציה – אחת הפרקטיקות הפרלמנטריות של האופוזיציה, כל אופוזיציה, היא להביך את הממשלה באמצעות הגשת הצעות חוק, שחלק מן הממשלה תומך בהן עקרונית אך אינו יכול להעביר אותן בעיתוי מסוים, על מנת להביך את הממשלה, את הקואליציה ואת חבריה. כך נוהגת היום האופוזיציה הימנית כדי להביך את הצלע הימנית בממשלה. כך נוהגת הרשימה המשותפת כדי להביך את רע"ם. כך נהגה האופוזיציה של יש עתיד בממשלה הקודמת כדי להביך את כחול לבן. כך נהגה האופוזיציה של ימינה בממשלה הקודמת כדי להביך הליכוד. כך היה תמיד. דוגמה היסטורית – חגגנו לפני חודשיים וחצי מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן. חודשים אחדים לפני קבלת החוק, סיעת התחיה, שהייתה אז באופוזיציה מימין לממשלת בגין, העלתה את הצעת חוק הגולן להצבעה בכנסת. היא היחידה שתמכה בה, והדבר נתן דלק להתקפותיה על הממשלה. הפרקטיקה הפרלמנטרית הזאת לגיטימית לחלוטין, אך האזרח הנבון והמנוסה אמור לדעת שמדובר בהטרלה.  

ביומו הראשון לאחר התפטרותו מן הממשלה וחזרתו לכנסת, הגיש אלי אבידר את הצעת החוק לפיה ח"כ שנאשם בעבירה שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים – לא תוטל עליו הרכבת הממשלה. חוק צודק ונכון. אלא ששר המשפטים גדעון סער הגיש הצעת חוק כזו. הוא מתכוון לקדם אותו לאחר שיעביר את החוק המגביל את מספר הכהונות של ראש הממשלה. העברת החוק לא תהיה חלקה, בשל התנגדות ימינה או לפחות חלקים מתוכה. היכולת להעביר את החוק תחייב פעולה פוליטית עדינה, מורכבת, מתוחכמת, לא פשוטה. גדעון סער מיומן, בקיא ומנוסה, ואני מאמין שהוא ימצא את הדרך להעביר את החוק.

הצעת החוק הפרטית של אבידר, לא תקדם את החוק, רק תפריע. זו הטרלה לשמה. הטרלה של האופוזיציה שנועדה להביך את הממשלה היא כלי פרלמנטרי אופוזיציוני חשוב. הטרלה של הממשלה ככלי של ח"כ מהקואליציה, היא פגיעה בקואליציה ובממשלה. אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, הוא איש עקרונות וערכים. הוא התנתק מישראל ביתנו כיוון שח"כ אחר ולא הוא קיבל את תיק החקלאות – עיקרון לאומי חשוב. הוא התפטר מן הממשלה כי לא היה מרוצה מהתפקיד שקיבל, למרות ההקרבה הגדולה שלו – הוא היה מוכן להתחסן נגד קורונה (!!!) תמורת התפקיד בממשלה. ערך לאומי עליון.

אז עכשיו הוא בקואוזיציה. הוא חבר בקואליציה, פועל כאלקטרון חופשי מכל מחויבות אליה, ומתפקד כאופוזיציונר לכל דבר, כולל הטרלה אופוזיציונית. הוא האצבע ה-61 והוא מתכוון להשתמש כדי לנקום במי שלא מינו אותו לתפקיד בכיר דיו לטעמו. הוא התחייב לא להפיל את הממשלה, כלומר הוא לא יצביע בעד אי אמון קונסטרוקטיבי או נגד התקציב. אך כנראה ישתמש בכוחו הסחטני סביב כל הצבעה בכנסת. ככה ייעשה לממשלה שלא מינתה את אלי אבידר לתפקיד שהוא חושק בו. ועל הדרך הוא גם יקבל לייקים מהבייס הבלפוריסטי.

* ממשיכות וממשיכי דרכו – בהצהרה ליום הולדתו המאה של יצחק רבין העידה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על מפלגתה, כמי שממשיכות וממשיכים את דרכו, מחויבות ומחויבים למורשתו והח"כיות והח"כים והשרות והשרים מגשימים את תפיסתו.

כשירות לציבור הממשיכות והממשיכים, אציג את מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיון על אוסלו ב', חודש טרם הירצחו, שבו הציג את מדיניות ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע וקבע את הקווים האדומים למו"מ:

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

שמחתי לעזור.

זאת הדרך שאתן ואתם ממשיכות וממשיכים?  

* מי מדגמן את האקטיביזם – בהרצאה בפני חניכי הנוער העובד ב-1943, אמר אבי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם 'עלה!'. אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

מהותה של תנועת הקיבוץ המאוחד היה האקטיביזם. דבריו של טבנקין על החלוציות, הם תמצית תפיסת האקטיביזם של התנועה. הקיבוץ המאוחד הוביל אקטיביזם בהתיישבות, בביטחון, בעליה, בחינוך ובבניין חברה. ובשנים של משבר וקושי בהגשמה, הקיבוץ המאוחד התייסר וחיפש כל דרך לחדש ימיו כקדם.

לאחרונה יצא ספר מקיף על הקיבוץ המאוחד, פרי עטו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה" (בקרוב אכתוב עליו מאמר). האקטיביזם של הקבה"מ קורן מכל מילה ב-800 עמודי הספר. לא בכדי, יום העיון להשקת הספר, שנערך אמש ביד טבנקין, עסק באקטיביזם. המושב הראשון עסק באקטיביזם בקיבוץ המאוחד, ובמרכזו הרצאה מרתקת של יזהר. המושב השני עסק באקטיביזם בימינו. במושב הוצגו שני מודלים שבעיניי הם הפוכים. מצד אחד, הצגת הפעולה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות. זה אקטיביזם חלוצי מגשים. האקטיביסטים מגשימים בגופם, באורח חייהם, את האידיאלים שבהם הם מאמינים. המודל ההפוך הוצג בפי אבי דבוש, מחבר הספר "מרד הפריפריות" והיום מנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות האדם. אבי דבוש הוא אקטיביסט. האקטיביזם שלו הוא במאבקים למען צדק חברתי, למען הפריפריות, מאבקים בנושא האקולוגי. הוא נושא מסר של תיקון עולם וצדק חברתי והדבר כמובן ראוי. אך אין זה אקטיביזם מגשים. זהו אקטיביזם של מחאה ופעולה פוליטית. זהו אקטיביזם הפוך במהותו לאקטיביזם הטבנקינאי. זהו אקטיביזם של שיח זכויות – מאבק של אנשים וקבוצות על זכויותיהם. האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד הוא אקטיביזם של חובות. הוא אקטיביזם שדרש מחבריו עשיה והגשמה ומתיחת כל הכוחות לקידום המשימות הציוניות.

ומה היה הקינוח של הכנס (לא נשארתי לשלב הזה)? תחזיקו טוב. הרצאת אורח של לא אחר מאשר דב חנין. הרי הוא אקטיביסט… מה לאקטיביזם שלו ולאקטיביזם של הקיבוץ המאוחד? מה לאקטיביזם שלו וליד טבנקין? הרי הוא התגלמות המושג שהיה נתעב בידי חלוצי תנועת העבודה – "סלון קומוניסטי". לא הגשמת דרך, לא עשיה משימתית, אלא מחאה פוליטית עקרה, שהיא סוג של אוננות רעיונית. אבל הגרוע יותר – מדובר באקטיביסט אנטי ציוני. כל חייו הוא שלל ואף היום הוא שולל מכל וכל את הציונות. אלמלא הייתה זו קלישאה שחוקה, הייתי כותב שבבית הקברות בעין חרוד טבנקין מתהפך בקברו.

כשראיתי את תכנית הכנס, כתבתי לאחד המארגנים: "לסיים השקה של ספר על הקיבוץ המאוחד בהרצאה של דב חנין, זה כמו לסיים את האירוע בהרצאה של בן גביר".

ראוי היה שהתנועה הקיבוצית תשנס היום מותניה לקליטת עליה מאוקראינה, שאני מאמין שתבוא בהמוניה. אבל אם מי שמדגמן בה את ה"אקטיביזם" הוא דב חנין… כנראה שזו אשליה.

* מופת של אקטיביזם ציוני – המאמר של צבי לפר על הכללתה של עין גדי במדינת ישראל מפעים ומעורר השראה. הוא מציג לנו מופת של מנהיגות ציונית; של ציונות מעשית אקטיביסטית, הקובעת עובדות ומנצלת הזדמנויות להרחבת האחיזה בשטחי מולדת. זהו מופת של מעוף, תעוזה, תושיה, מקוריות, נאמנות, שורשים, ראיה למרחק. שמריה גוטמן ויגאל אלון – איזה אנשים נדירים. על שכמותם נאמר ("השחף", ריצ'ארד באך): "המגביה עוף הוא המרחיק ראות". לא בכדי אלה אנשי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, מגשימי חזון האקטיביזם החלוצי שלו.

וכל מה שעשו לא היה מותיר את עין גדי בריבונות ישראל, אלמלא אותם חלוצים שהקימו את הקיבוץ, הכו שורשים והגשימו אותם ערכים ציוניים בגופם, במעדר ובמחרשה. אגב, אלה לא היו תלמידי טבנקין, אלא חלוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים, תלמידי בן גוריון.

* שחצן גס רוח וערל לב – "הממשלה האנטי ציונית הראשונה" מכנה השחצן גס הרוח וערל הלב את ממשלת ישראל. ובדברי בורות, שקר וחוצפה הוא מזלזל בהחלטה הציונית ביותר שקיבלה ממשלה כלשהי מראשית המאה ה-21 – התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בגולן. ומי כותב זאת? מי שסוגד לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בעידן אסד האב והן בעידן אסד הבן.

אם ניטול מנעמן כהן את השנאה – מה יישאר ממנו?

* אמנון שמוש – בתקופת המאבק על הגולן, הסופר אמנון שמוש ואני התכתשנו מעל דפי העיתונות התנועתית והצפונית. אמנון היה תומך נלהב בנסיגה מהגולן, וגייס לכך את מוצאו הסורי. הוא סיפר בידענות כמה הסורים שוחרי שלום, אם רק "נחזיר" להם את הגולן. העימותים בינינו היו קשים, כיוון שיותר משהו דיבר על הצורך שלנו לוותר למען השלום, הוא צידד בעמדת הסורים והצדיק אותם.

שנים לאחר מכן, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, שיתפנו פעולה והתיידדנו. ביקרתי פעמים אחדות בביתו. הבאתי אליו קבוצות להרצאות על כתר ארם צובא – נושא שהוא חקר והיה בקיא בו מאוד. הוא הרצה בכנס של "יובלים" בתל-חי בנושא יהדות וקיבוץ. הוא העניק לי ספרים שכתב וקראתי אותם בהנאה. באותן שנים הוא התמודד עם אובדן הראיה ועם מחלת האלצהיימר של אשתו. בכל שיחותינו, לא הזכרנו אף פעם ולו ברמז את המחלוקת על הגולן ואת חילופי המהלומות בינינו.

הצטערתי לשמוע על מותו. יהיה זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – הביטוי המתאים ביותר להקדיש לו את הפינה, על רקע המלחמה באוקראינה, הוא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". זה הלקח לעולם כולו ובוודאי לישראל.

המקור הוא לטיני.Si vis pacem, para bellum  סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. הוא מיוחס לסופר הרומי בן המאה הרביעית לפנה"ס וגטיוס.

האמת העתיקה הזו אקטואלית היום כביום שבו נכתבה.

* "חדשות בן עזר"

מהפכה חובקת כל

מאה שנה למותו של גורדון

בכ"ד בשבט מלאו מאה שנה למותו של אהרון דוד גורדון. 

אחת מאמרותיו מצוטטת מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט כל אחד מאתנו, האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס שעליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

הגדרתו של א.ד. גורדון את הציונות הייתה: "תחיית העם היהודי בארצו". הוא ראה בבניין אומה את מטרת הציונות. "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות… אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים… הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית".

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כל, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון: "אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף … את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו".

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון: "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". 

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות תרט"ז, 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרקסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרקסיסטית-לניניסטית, אימצו אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון הייתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו הייתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו הייתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא".

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו עבודה פיזית. מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?" מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב ל"אלוף המעדר", אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן".

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העליה השניה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העליה השניה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בכ"ד בשבט תרפ"ב, 22 בפברואר 1922, בגיל 66.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"