ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

אומרים כן לבקעת הירדן

החלטת מזכירות התנועה הקיבוצית בנושא בקעת הירדן, החזירה אותי שנות דור אחורה, לימי המאבק על הגולן בשנות ה-90. גם אז תנועתנו – אז התק"ם, חיזקה את ידינו והרעיפה שבחים לחברינו שליחינו חלוצינו אלופינו ו… חיזקה את ידי הממשלה בחתירתה לשלום עם סוריה.

מי נגד שלום עם סוריה? ודאי לא אנחנו, היושבים על הגבול. הן סיסמתנו הייתה "שלום עם הגולן". אולם הממשלה נשאה ונתנה אז על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. אנחנו לא רצינו שהתנועה שלנו, שלהגשמת ערכיה ותפיסותיה עלינו לגולן, תשתתף בצערנו, אלא תהיה שותפה למאבקנו. ציפינו לעמדה המתנה כל הסכם שלום בקיום הריבונות הישראלית וההתיישבות הישראלית על הגולן. נכון, התנועה לא הביעה תמיכה בנסיגה ובעקירה, אך גם לא התנגדה להן.

היום, כל ילד מבין שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום משמרות המהפכה האיראניים היו על הכינרת. אבל כנראה שלא למדנו דבר. אותו דפוס של "כן ולא" מופיע גם בהחלטת המזכירות על הבקעה. נכון, המצב שונה. מה שעומד היום על הפרק אינו נסיגה ועקירה, חלילה, אלא להיפך, החלת הריבונות. אך התנועה הקיבוצית שוב מגמגמת ב"כן ולא". ובמקום שבו נדרשים סימני קריאה, מציבה התנועה סימן שאלה.

אין סימן קריאה מובהק יותר מאשר הקמת יישוב. כאשר התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוצים בבקעת הירדן וצפון ים המלח, היא עשתה זאת על מנת לעצב את גבולה של ישראל ולסכל נסיגה, חלילה. היישובים לא הוקמו באזורים שהנם קלפים למיקוח, אלא להיפך – באזורים שנתפסו כקלפים למיקוח לא הקמנו יישובים. את יישובינו הקמנו כדי למנוע מיקוח, באזורים שאינם עומדים למיקוח.

והנה, חלפו למעלה מחמישים שנה. ונקרתה סוף סוף ההזדמנות לממש את מטרת ההתיישבות, לעצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל, להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח. 52 שנים אחרי הגיית תכנית אלון וארבעים שנה לאחר פטירתו, קמה לתחיה תפיסתו; הליכוד מקבל את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וארה"ב מכירה ברעיון ומפת תכנית טראמפ קרובה מאוד למפת תכנית אלון, עם התאמתה לשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו מאז נהגתה. במקום שנחגוג ניצחון היסטורי, אנו מקבלים אותו בחמיצות. במקום לתמוך בהחלת הריבונות הישראלית על הבקעה, אנו אומרים שעתידה יוכרע במשא ומתן.

אחרי שהפלשתינאים דחו שוב ושוב תכניות ישראליות ואמריקאיות שבהן הוצעה להם נסיגה מהבקעה, אנחנו עוד מצפים לאישורם לריבונותנו על הבקעה? האם לעולם הם לא ישלמו מחיר על סרבנותם?

בקעת הירדן היא אזור דליל באוכלוסיה ערבית שאינו מהווה כל איום דמוגרפי על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זהו אזור התיישבות ישראלי, אמנם דל מדי ביישובים ותושבים, אך פנוי לפיתוח והתיישבות ענפה. בקעת הירדן, במובנה הרחב ביותר (כפי שהגדיר רבין בנאומו הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע), היא הכרח ביטחוני לשלומה של מדינת ישראל, והיא מבטיחה לישראל גבול בר הגנה. רק ריבונות והתיישבות ישראליים בכל רוחב הבקעה, מן הירדן ועד מערבה לכביש אלון, תאפשר לישראל לקיים פשרה טריטוריאלית. כאשר התחזית הדמוגרפית של ישראל לשנת המאה להיווסדה היא שיחיו כאן 20 מיליון ישראלים, ברור שיש צורך בפיתוח השידרה המזרחית, מהגולן והגליל המזרחי עד אילת, ובקעת הירדן היא מרכיב מרכזי בה. לצורך כל אלה – סיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח לריבונות ישראל הכרחית.

הניסוח הראוי לעמדת התנועה הקיבוצית בשאלה הבקעה, היה פותח באותה פתיחה של חיזוק ידי המתיישבים בה, כפי שמופיעה בנוסח שהתקבל. ההמשך הראוי של ההחלטה, צריך להיות זה: "על מדינת ישראל להבטיח שבכל הסדר שלום, בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל. כדי להבטיח זאת, אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח".

כאשר הביא בגין לאישור הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, החליטה סיעת המערך להיעדר מן ההצבעה. שמונה חברי כנסת, ובהם הח"כים מטעם התנועה הקיבוצית – אברהם כץ-עוז (יו"ר לובי הגולן), יעקב צור ונחמן רז, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד החוק. אחד מנימוקיהם היה, שהם הצביעו על פי החלטות מועצת התק"ם. למרבה הצער, יגאל אלון, האיש שהציע כבר ב-1967 לספח את הגולן וניסח את העצומה שקראה לחוקק את חוק הגולן, נפטר שנה קודם לכן, ולא זכה לראות בהתגשמות חזונו.

מן הראוי שהיום התנועה הקיבוצית תחזור לעצמה ותישא את דגל בקעת הירדן.

* "הזמן הירוק"

חוסר הרלוונטיות של התנועה

התוצאה המשמעותית ביותר בבחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית, היא אחוז ההצבעה הנמוך – כ-32%, פחות משליש.

זאת, באוכלוסיה מעורבת יחסית, המורגלת לחיים דמוקרטיים בתוכה.

עובדה זו מצביעה על חוסר הרלוונטיות של התנועה לחיי החברים. עובדה זו מצערת, כיוון שהתנועה הקיבוצית היא ההופכת אותנו מסתם רשימה של קהילות החיות כל אחת לעצמה, לגוף נושא חזון ומסר לחברה הישראלית, נושא בשורה ומשימה, שואף לתרום ולהשפיע. וללא חזון כזה, מה הטעם בקיבוץ?

אחת המשימות החשובות והדחופות של המזכירות הישנה/חדשה של התנועה, חייבת להיות הנכחת התנועה בקיבוצים ומיתוגה בתוכם.

לנוכח התמיכה הרבה שקיבל ליאור שמחה בבחירות, יש לקוות שניר מאיר ישכיל לקרב אותו ולשתף אותו בהנהגת התנועה. כך, יהיה בה ביטוי לניסיון הרב של ניר ולרוח החדשנות של ליאור.

* "ידיעות הקיבוץ"

למה לי תנועה עכשיו

מה לנו ולתנועה? מה היא מעניינת אותי?

בעבר הרחוק שאלה כזו כלל לא נשאלה, כי התנועה הייתה נוכחת מאוד בהוויה הקיבוצית. היום המצב שונה. רבים מן התפקידים שבעבר היו של התנועה, הם היום של המועצות האזוריות, שנוכחות הרבה יותר בחיינו. הבחירות למזכ"ל התנועה, שתיערכנה ביום שלישי הקרוב, הן סיבה טובה לבחון את הסוגיה.

כאשר הגדרנו את עצמנו קיבוץ משימתי, הייתה בכך אמירה, שקיבוץ אורטל אינו רק קהילה קטנה שדואגת לעצמה, אלא הננו נושאי בשורה לחברה הישראלית, לעולם שסביבנו, ואותה אנו משיאים באמצעות עשיה ומשימה.

משמעות התנועה, היא חיבור הקהילות הקטנות שנקראות קיבוצים, למסגרת וכוח גדולים, שהמכנה המשותף של חבריה רחב והם נושאים בשורה לחברה הישראלית כולה. יש בכך כוח ארגוני שמקדם את האינטרסים המשותפים של הקיבוצים ובכלל של המגזר ההתיישבותי, וכוח מסייע לקיבוץ הבודד הנאבק מול מוסדות המדינה (רשות מקרקעי ישראל וכד'), ולא פחות חשוב – התנועה מגלמת את המכנה המשותף של הקיבוצים ומאפשרת להם להיות חלק ממהות גדולה, ולא רק קהילות בודדות. ללא תנועה, אני מעריך שהרוב המוחלט של הקיבוצים לא היו שורדים כקיבוצים את הטלטלה הקשה של משבר שנות השמונים, התשעים והאלפיים.

אם לפני זמן לא רב, דומה היה שפני הקיבוצים המופרטים להפיכתם ליישובים קהילתיים, והדבר בא לידי ביטוי בסקרים בקרב חברי אותם קיבוצים, שרובם המכריע סבר שזה הכיוון הברור אליו הם הולכים (מי בשמחה ומי בצער), בעשור האחרון הווקטור התהפך. באותם סקרים (שעורך המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה) אין כמעט קולות כאלו. הקיבוצים שהופרטו מחזקים את הערבות ההדדית בתוכם, מחדשים ומחזקים את התרבות המשותפת והחגים המשותפים, קולטים חברים חדשים לחברות ולא רק להרחבות. אלו סימנים חיוביים של חיוּת קיבוצית. זהו תהליך דיאלקטי, של מטוטלת שעברה בקיצוניות מצד לצד ועכשיו היא מתאזנת. המקום המאוזן הזה מאפשר יצירת זהות קיבוצית משותפת, עם מכנה משותף רחב המכיל הן את הקיבוצים השיתופיים והן את המופרטים (או לפחות רובם. אולי יהיו בודדים שהרחיקו לכת ולא יהיו עוד חלק מהתנועה).

חשוב, בעיניי, לחזק את התנועה ולחזק את היותנו חלק ממנה. ולכן חשובה מעורבות שלנו בה ובראש ובראשונה השתתפות יפה שלנו בבחירות לתפקיד מזכיר התנועה, שתתקיימנה ביום שלישי הקרוב.

****

שני חברים מתמודדים על התפקיד. האחד הוא מזכיר התנועה ניר מאיר מקבוצת שילר והשני הוא ליאור שמחה מנצר סירני.

במערכות הבחירות הקודמות, נהגתי לכתוב באופן ברור מי המועמד שאני תומך בו ופעלתי להשפיע על חברים לתמוך בו. בדרך כלל, עמדתי הייתה בעד מועמד אחד ולא פחות מכך נגד מועמד אחר. הפעם המצב שונה. שני המועמדים מצוינים, שניהם חברי קיבוץ ותנועה נאמנים, שניהם אנשי אמת ערכיים, שניהם מחויבים לדרך הקיבוצית ואני מעריך מאוד את שניהם. אילו יכולתי, הייתי מצביע בעד… שניהם. אני מכיר את שניהם, נפגשתי עם שניהם, ולא בכדי לא הצטרפתי לאף מטה, לאף קמפיין ולא חתמתי על אף מודעת תמיכה (יש לציין שנקש ושגב חתמו על מודעות תמיכה בניר מאיר).

ניר עשה עבודה טובה מאוד בחיבור הקיבוצים לתנועה, בסיוע לקיבוצים לצאת מהמשבר ובייצוג התנועה והאינטרסים שלה במערכות הארציות. הוא טיפח את הקיבוצים בעוטף עזה, ליווה אותם בימים קשים וסייע להם בתנופת הגידול והפיתוח, על אף המציאות הביטחונית הקשה שעמה הם מתמודדים. הוא מנוסה מאוד ומוערך מאוד ואם ימשיך עוד קדנציה, הוא לבטח ימשיך בדרכו כך שאין בתמיכה בו הימור או סיכון. מצד שני, ברור שהוא לא אדם שיחולל תמורה גדולה בתנועה ולא יקפיץ אותה למחוזות חדשים.

ניר הוא ידיד הגולן ולכל אורך התקופה ביטא את ידידותו בדרכים רבות. מיד עם כניסתו לתפקיד, בפגישה אקראית, זרקתי לו רעיון, לכנס מועצה בגולן לציון יובל להתיישבות בגולן. על המקום הוא השיב לי שזה רעיון מצוין והוא מרים את הכפפה. ואכן, כך הוא עשה ואף הגדיל לעשות וקבע את המוסד העליון של התנועה – ועידת התנועה, בעין גב ובגולן. לא במקרה היא נפתח ב-5 ביוני, בדיוק ביום השנה החמישים למלחמת ששת הימים. הוא עמד בלחצים של מי שניסו לשנות את המיקום או לפחות את התאריך, כדי שלא נהיה מזוהים עם "אקיבוש" רחמנא לצלן, כולל איומי החרמה. הייתה זו ועידה חשובה, ובין השאר הייתה זו הצדעה של התנועה כולה להתיישבות בגולן ולתפקידה ההיסטורי. במסגרת הוועידה, יצאו המשתתפים לסיורים בגולן. ניר הצטרף לסיור שהובלתי והדרכתי, וגילה התלהבות ובקיאות ואהבה רבה לגולן.

כאשר יהודה הראל זכה בפרס ישראל, ניר יזם וערך ביקור של נציגי מזכירות התנועה לציין אתו את האירוע. גם זאת הייתה מחווה מרשימה של אהדה לגולן. ניר גם ביטא ומבטא עמדה נחרצת בזכות חיזוק ההתיישבות בבקעת הירדן.

נושא נוסף שבו התרשמתי מאוד מעמדתו ומעמידתו האיתנה, היה בתמיכתו בלגיטימיות של תנועת השומר החדש ופעילותה בתנועה הקיבוצית ובתנועות הנוער. בנושא זה הוא עמד איתן בלחץ ברוטלי של הנהגת הנוע"ל, שהיה עמוּס בדה-לגיטימציה והשמצות נגד השומר החדש. כמי שבקיא בפוליטיקה התנועתית, אני יודע שקשה מאוד לעמוד מול הלובי הזה, ועמידתו המוצקה בעמדה בלתי פופולרית, הייתה בעיניי גילוי מרשים של מנהיגות ושל חוסן ועוצמה אישיותית.

****

מאז ראשית שנות השמונים, התנועה הקיבוצית חדלה להקים קיבוצים. אם אפשר, אולי, להבין זאת בשנות המשבר, קשה להבין זאת בשנות היציאה מהמשבר. בעיניי, תנועת התיישבות שאינה מיישבת אינה ראויה לשם תנועת התיישבות. הקמת קיבוצים חדשים עשויה לבטא את היציאה מהמשבר והחזרת החיוּת לתנועה הקיבוצית. יתר על כן, אני מאמין שהתיישבות קיבוצית חדשה תצמיח תפיסות קיבוציות וחברתיות חדשניות, כי מאז ומעולם ההתיישבות החדשה הייתה המבוע לרעיונות החברתיים היפים ביותר שיצרה הציונות.

העליתי את הנושא באוזני ניר גם בביקור מטה התנועה באורטל וגם בארבע עיניים. לצערי, עמדתו בנושא הזה נחרצת – הוא שולל זאת מכל וכל. ומהיכרותי אתו, שום דבר לא יזיז אותו מעמדתו. להערכתי, הנחרצות שלו נובעת מטראומה אישית – הוא היה המלווה מטעם קבוצתו את הקמת קיבוץ הר עמשא, בשנות השמונים. הקיבוץ לא קם, וכל המוסדות המיישבים כולל התנועה הקיבוצית הפנו כתף קרה ולא היו שותפים. לדעתי, החשש מכישלון הוא הגורם לעמדתו הנחרצת.

בעיניי, מדובר בסוגיה קריטית לעתידה של התנועה הקיבוצית. כששוחחתי על כך עם ליאור, עיניו נצצו מהתלהבות, עד שחשתי צורך לצנן את התלהבותו.

אני שמח מאוד על כך שזו עמדתו והוא אף מביע אותה בפגישות הבחירות שלו. הוא מציג את ההתיישבות החדשה כאחד מדגליו, ולקח על עצמו אתגר שאפתני, של הקמת קיבוץ חדש בכל שנה. גם ליאור תומך מובהק של הגולן ובקעת הירדן.

****

ליאור שמחה מצטייר בעיניי כמנהיג צעיר (יחסית), מבטיח, בעל חזון וכריזמה. מה ששבה את לבי בליאור, הוא הרקורד שלו בנצר סירני. לאחר שנים רבות שבהם עבד, כעובד חוץ, במגזר הפרטי בתחום השיווק והפרסום, הוא לקח על עצמו להיות יו"ר הקיבוץ שבו נולד ובו הוא חבר, עזב את העולם העסקי ונכנס כל כולו לענייני קיבוצו. לא זו בלבד שהוא הוביל את הקיבוץ ממשבר קשה בכל התחומים להצלחה מרשימה בכל התחומים ולצמיחה דמוגרפית גדולה, הוא הוביל בו מהלך היסטורי, חסר תקדים בתנועה הקיבוצית – מעבר מקיבוץ מופרט לקיבוץ שיתופי. את המהלך שהעביר בקיבוצו הוא החל בתהליך עיצוב הזהות הקיבוצית ויצירת הסכמות בסוגיות הערכיות של מהות הקיבוץ. לא היה זה צעד נוסטלגי של געגוע לעבר, אלא צעד אסטרטגי ערכי, חדשני ויצירתי, של התקדמות לעתיד טוב יותר.

זה המהלך שהוא מתכנן גם בתנועה הקיבוצית. לא, הוא אדם ריאלי ואינו מתכוון להפוך את הקיבוצים המפורטים לשיתופיים. אולם הוא רוצה לחולל מהלך גדול של גיבוש הזהות הקיבוצית הרלוונטית בימינו, המשותפת לכל קיבוצי התנועה, חרף ההבדלים ביניהם. זהו אתגר מלהיב.

עוד כיוון שלו שאני מעריך, הוא בתחום הפוליטי. הוא מתכוון לנתק את הזהות המוסדית של התנועה הקיבוצית עם מפלגת העבודה (שאישית, הוא חבר בה) ומרצ – זהות אנכרוניסטית כאשר רוב חברי הקיבוצים הצביעו לכחול-לבן; לבטל את הזהות של מזכיר התנועה כיו"ר מחוז הקיבוצים של מפלגת העבודה ולעודד את הפלורליזם הפוליטי בקיבוצים. הוא גם מאמין שבמאבקים הציבוריים, חשוב שהתנועה תשכיל לעבוד עם מי שמוכנים לפעול למענה, מכל הקשת הפוליטית (אגב, בפועל גם ניר נוהג כך, למרות הזהות המפלגתית של התנועה).

בתיווכי, נערכה שיחה טובה בין ליאור לבין יואל זילברמן מנכ"ל השומר החדש. האם יהיה לליאור כוח לעמוד בלחצים הפוליטיים בתוך התנועה בנושא הזה? אני מקווה מאוד, אך יש לי ספקות.

****

לסיכום, התלבטתי מאוד. לשמחתי, לא הייתה זו התלבטות על הרע במיעוטו אלא על הטוב במרבו. ההתלבטות הייתה בין הצד השמרן שבי, שקורא להצבעה אחראית בעד מי שהוכיח את עצמו, גילה עוצמה מנהיגותית וימשיך להוביל בצורה טובה, אך יהיה זה עוד מאותו דבר, לטוב ולרע, לבין החדשן שבי, שמבקש לתת הזדמנות למי שנושא רוח חזונית ומעוף, מסוגל להוביל את התנועה לקפיצת מדרגה, אך מצד שני עלול לחולל טלטלה מסוכנת.

אין ספק שניר בעל ניסיון רב יותר, הן בהובלת קיבוצים וכמובן בניהול מערכות גדולות. אולם הניסיון הייחודי של ליאור מעורר בי תקווה שביכולתו לחולל גדולות בתנועה.

הביקורת על גילו הצעיר (43) מגוחכת. הוא כמעט בגיל שבו נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה ואובמה – לנשיא ארה"ב.

ופרט ביוגרפי מעניין – ליאור עשה באורטל שנת שרות, במסגר גרעין בני משקים בעזרה לקיבוץ צעיר. הוא זוכר מאוד לטובה את אורטל. הוא עבד בכרם (כשאריאל ניהל את הענף).

אחרי לבטים רבים החלטתי לתמוך בליאור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

התיישבות חדשה – ברכה לכולנו

מתוך דיווח בעלון "ידיעות לחברי תנועת המושבים" בגיליון ינואר 1967, על ישיבת מזכירות התנועה שנערכה ב-14.12.66: "אריק נחמקין שיבח את המתיישבים בנגב והתנגד להקמת יישובים חדשים לפני פתרון בעיותיהם. גדליה גל אמר שיישובים חלשים הם נטל ביטחוני ולא נכס. אוזן סיכם באמירה כלפי המסתייגים מהתנגדות להקמת התיישבות חדשה, שקל להיות ציוני על חשבון מישהו אחר, והקמת ישובים חדשים תהיה פשע".

נושא הדיון היה קריאות מצד גורמים בממשלה ובמחלקה להתיישבות וגורמים נוספים להקמת מושבים חדשים. הקריאה הזאת נתקלה בהתנגדות עזה מצד המושבים שקמו בעשור שקדם. הם טענו, שקודם כל צריך לדאוג להם, לבסס אותם, לחזק אותם ורק אח"כ להקים יישובים חדשים. נחמקין שיבח אותם, גל טען שאם יקומו היום יישובים חדשים הם יהיו חלשים ולכן הם יהוו נטל ואוזן הגדיר הקמת יישובים חדשים כפשע. שלושת המנהיגים הללו של תנועת המושבים, לימים בכירים בפוליטיקה הישראלית (נחמקין ואוזן שרי חקלאות וגל יו"ר ועדת הכספים של הכנסת), ביטאו את הקונצנזוס התנועתי. ואכן, באותן שנים, כמעט לא קמו מושבים חדשים.

התמונה השתנתה כעבור חצי שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים. השטחים החדשים ששוחררו בידי צה"ל הציתו מחדש את אש ההתיישבות, ותנועת המושבים, בהובלתם של אותם אישים, הנהיגה את מפעל ההתיישבות המושבית בגולן, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח.

גם בתנועה הקיבוצית הציתה מלחמת ששת הימים את אש ההתיישבות. תנועת הקיבוץ המאוחד שנשאה את דגל ההתיישבות פינטזה על מאות קיבוצים שיוקמו לאלתר ברחבי ארץ ישראל. בפועל הפער בין החזון למציאות היה גדול מאוד, אך גם המעט הזה הביא למפעלי ההתיישבות מן החשובים ביותר בתולדות התנועה, ובראש ובראשונה מפעל ההתיישבות הקיבוצית בגולן.

התנועה קיבלה החלטות על התגייסות טוטלית ומתיחת הכוחות של התנועה וקיבוציה למשימה החדשה. והתביעה הזו, בעיקר מצד טבנקין, מנהיג התנועה, עוררה מורת רוח בקרב הקיבוצים שקמו בשני העשורים שקדמו לכך. איננו נגד ההתיישבות, הם אמרו, אבל קודם כל טפלו בנו, חזקו אותנו. רחל רבין, נציגת קיבוץ מנרה במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, פחות מחצי שנה לאחר המלחמה, אמרה: "אם מדובר עתה על התיישבות חדשה – מן הדין לדעת על חשבון מה ומי ייפול הדבר", והציגה את המצוקות של הקיבוצים הקטנים והחלשים שבספר.

אפשר להבין את היישובים החוששים שיפגעו מהקמת התיישבות חדשה, אך בסופו של דבר, התיישבות חדשה נועדה לקדם את החזון שלהגשמתו קמו היישובים הקיימים. לכן, ראוי לצפות מהם לברך על הקמת התיישבות חדשה ולהבין שבסופו של דבר התיישבות חדשה מחזקת את רעיון ההתיישבות כולו, וגם היישובים הקיימים נהנים מכך.

קולות כאלה נשמעו תמיד גם בגולן, אך הנהגת הגולן הובילה תמיד לכיוונים של פיתוח והתיישבות. יישובים שהיו בני 5 ו-6 קידמו הקימו יישובים צעירים, אימצו אותם, ליוו אותם ואף אירחו אותם כנקודות זמניות.

את קצרין יזמו והקימו קיבוצי הגולן, שנאבקו ודחפו להקמת עיר הגולן. בהקמת קיבוצי, אורטל, נטלו חלק מכריע קיבוצי צפון הגולן, לא רק ביוזמה, בדחיפה וכמעט באונס התנועה להקים את הקיבוץ הזה, אלא גם בהעברה ביוזמתם, של קרקעות השייכות להם, לקיבוץ החדש. מרום גולן הייתה בסך הכל קיבוץ צעיר בן עשר, וכבר ליוותה את הקמת קשת ויונתן קודם לכן. גם עין זיוון ואפילו אל-רום בן החמש, חילקו מאדמותיהם להקמת הקיבוץ הצעיר. הם הבינו שהם חלק מאזור, והתפתחותו של האזור היא המטרה, והבינו שיישוב נוסף יתרום גם להם.

כשעבדתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" קראתי פרוטוקולים של אסיפות ועלונים של מרום גולן, ולמדתי עד כמה ההחלטה הזאת הייתה קשה ושנויה במחלוקת. היו חברים שהתנגדו למהלך, והיו להם נימוקים לגמרי לא רעים. אך ההנהגה סחפה את החברים לדרך הזאת.

****

עם ההכרזה על הקמת יישוב חדש בברוכים, שיישא את שמו של הנשיא טראמפ, כל ערוצי התקשורת עלו לגולן, ובכתבות חזרו ונשנו אמירות של תושבים שיצאו נגד הכוונה. קודם כל צריך לחזק את הקיים, הם טענו. תראו, יש ביישוב שלנו X מגרשים ריקים וביישוב השכן Y מגרשים ריקים. אז מה רצים להקים יישוב חדש?

במאמר מוסגר אציין שאיני מתלהב, בלשון המעטה, מכך שראש הממשלה מחליט להקים יישוב בגולן וקובע היכן יהיה ממוקם, כמה תושבים יחיו בו, מה יהיה צביונו ומה יהיה שמו. איני בטוח שנכון להקים יישוב חדש צמוד ליישוב קיים, ואם תבטיחו לא לספר לאף אחד, אפשר ללחוש באוזן שמדובר בחידוש של יישוב קיים שלא התרומם וזה לא בדיוק יישוב חדש. ואת הסתייגותי מקריאת היישוב על שם טראמפ כבר כתבתי כאן. אך עם כל ההסתייגויות – עצם חידוש ההתיישבות בגולן והקמת יישובים חדשים, היא בעיניי בשורה גדולה לגולן. בשורה שמן הראוי שנברך עליה ונתברך בה (וגם שניקח את המושכות של ביצועה בצורה הנכונה).

עצם חידוש ההתיישבות, אני משוכנע בכך, יביא להגברת הקליטה גם ביישובים הקיימים. עצם חזרת הגולן לתודעה הציבורית כאזור התיישבות, תגביר את הפניות לקליטה. צמיחה של יישובים חדשים תצמיח את האזור כולו, על כל יישוביו. זאת, אם נשכיל למנף בתבונה את תנופת ההתיישבות גם לתנופת יחסי ציבור ושיווק חכמים, באופן שיידע לזמן את האנשים המתאימים לכל משימה – הקמת התיישבות חדשה או השלמה ותגבור של התיישבות קיימת (ואלה לא בהכרח אותם אנשים).

****

התייחסות קצרה לכתבות השליליות, שהציגו את הגולן כשדות קוצים על מגרשים ריקים, וברקע – תושבים שמקטרים.

קיבוץ אורטל קלט בשנים האחרונות כשלושים משפחות חדשות, רובן לקליטה לחברות ומיעוטן להרחבה הקהילתית. מה שנאמר על אורטל בכתבה בערוץ 13 הוא שיש בה 8 מגרשים ריקים. הצופה בכתבה מתאר בעיני רוחו יישוב בדעיכה שאף אחד אינו רוצה לבוא אליו. המציאות הפוכה. יתר על כן, מה פירוש מגרשים ריקים? אין אלה מגרשים ריקים, אלא מגרשים לשיווק. ואמתיק סוד נוסף – לא ב-8 מגרשים מדובר אלא ב-13.

וכך גם ביישובים אחרים.

ההכרה של ארה"ב בריבונותנו על הגולן וההחלטה על הקמת יישוב חדש, היו הזדמנות אדירה בעבורנו לתקשורת חיובית. לצערי, החמצנו זאת בגדול.

ולא, לא התקשורת אשמה. כשאנו עובדים באופן מקצועי ואסרטיבי עם התקשורת, אנו יודעים להעביר היטב את מסרינו ולהציג לעם ישראל את יופיו של הגולן ואת יופיה של הקהילה הגולנית.

למה אין היום דובר למועצה? נחוץ איש מקצוע, שזאת משימתו, זה ייעודו, זה תפקידו, לכך הוא מקדיש את עתותיו, במשרה מלאה. דובר דינמי, יוזם, רעב וצמא להביא לציבור הרחב את דבר הגולן, באמצעות עבודה מקצועית ונכונה עם התקשורת על ערוציה השונים, כולל הרשתות החברתיות. דובר שיודע גם להנחות את הנהגת האזור כיצד לפעול מול התקשורת וכיצד להופיע בה. העדרו של דובר היא תקלה חמורה, וראוי לתקן אותה לאלתר.

****

ההכרה האמריקאית בריבונותנו מזמנת לנו הזדמנות אדירה לקידום הגולן. אסור לנו להחמיץ אותה.

* "שישי בגולן"

להצמיח את כולם

הדבר שציער אותי במיוחד בגילוי הדעת של המזכירים לשעבר שהשמיץ את תנועת "השומר החדש", היה חתימתם של דובי הלמן ומוקי צור. אני מכיר ומוקיר את שניהם, מזה עשרות שנים. אני מכיר אותם כאנשי אמת, ולכן אין לי ספק שמישהו הוליך אותם שולל. אני מכבד את עמדתם הקוראת לתנועת בני המושבים לפעול עם תנועת "דרור ישראל". ניתן לטעון זאת, בלי להשמיץ את "השומר החדש", תנועה שנמצאת בקשר עם התנועה הקיבוצית והתנועה הקיבוצית מפנה אליה ש"ש.

דובי הלמן הוא בעל עמדה ייחודית, לא רק בתנועה הקיבוצית אלא בציבוריות הישראלית. אין עוד אדם שמזוהה כמוהו עם הרעיון של אדמות הלאום והשמירה עליהן. העמדה הייחודית שלו אינה מאפיינת בעשרות השנים האחרונות לא את התנועה הקיבוצית ולא את תנועות הנער הכחולות. "השומר החדש" היא תנועה המאמינה ברעיונותיו של דובי הלמן, מחנכת עליהם ומגשימה אותם. וחבל שדובי יצא נגדם.

הצטערתי לקרוא במאמרו של מוקי צור שתנועת "השומר החדש" תבעה אותו לדין בגין דיבה. אני סולד מהמשפטיזציה הזאת, וסבור שהוויכוחים הציבוריים לא צריכים להתנהל בין עורכי דין ובבתי משפט. הצטערתי גם על תגובתו. נדמה לי שמאיש חינוך כמוקי צור ניתן לצפות ממה שאי אפשר, כנראה, לצפות מפוליטיקאים. לומר שלוש מילים: "הוטעיתי. טעיתי. סליחה".

מסתבר שמוקי מכיר את "השומר החדש". הוא כתב בעצמו: "אני מכיר את פעולת תנועת השומר החדש. פגשתי בחניכיהם ובמדריכיהם, ואני יודע את הכוונות הטובות שלהם בעיניי. חשובה בעיניי הפעילות של קבוצותיהם כעובדים בחקלאות וכשומרים על שדות החקלאים… יש להעריך את שהם עושים. אני מעריך את עבודתם עם קבוצות של בוגרי צבא שעמן נפגשתי כמה וכמה פעמים, והם בהחלט צמאים לרוח היחד, לשותפות ולשוויון ערך האדם כאנשים צעירים מחפשי דרך".

יפה מאוד. מה מצא אפוא מוקי לחתום על מסמך מקארתיסטי, שרודף את התנועה בהסתמך על מידע שהם ממומנים בידי ארגוני ימין קיצוני. ראשית, כמי שבדק לעומק את מקורות התנועה (כאשר גם בקיבוצי היה מי שהציף את מכתבם של המזכירים כלפי תנועה שקיבוץ אורטל פועל בשיתוף פעולה עמה), אני יודע שהמידע שקרי. שנית, גם אם היה אמת – הניסיון לשלול תנועה חיובית כל כך על סמך התחקות אחרי מקורות מימון, היא מקארתיזם לשמו. אני יכול להעיד על אותה רדיפה שחוויתי מאנשי ימין קיצוני, על כך שמרכז יובלים לתרבות וזהות שאותו ניהלתי קיבל תמיכה (בעקיפין) מהקרן החדשה. כואב לי לראות את דובי ומוקי ושאר חותמי המסמך, נוהגים באותה דרך.

דומני שנכון להציב כמראה בפניו של מוקי, את הדברים היפים והראויים שלו עצמו, במאמר התגובה לגילוי הדעת של דני זמיר ושלי. "אני מאמין כי הסניגוריה של מוקי [במקור – אורי הייטנר ודני זמיר] על תנועת "דרור ישראל" [במקור – "השומר החדש"] הייתה צריכה לבוא ממקום של אחווה, שכן הכל מתמודדים על הזכות לחנך ועל החובה להיפגש עם הדור הצעיר, ולא לתת לו להיכנע להלכי רוח של ייאוש משתק. לא על ידי השמצות הדדיות ייבנה הדבר, גם בשעות קשות". צודק מוקי, וחבל שהוא נפל במקרה הזה.

מבלי להיכנס לוויכוח אם על תנועת בני המושבים לפעול בשיתוף פעולה עם "דרור ישראל" או עם "השומר החדש", אציין, שמן הראוי להציב את תנועת "השומר החדש" במקום טוב ברשימה הנאה שמוקי הציב בסוף מאמרו, לצד המכינות הקדם צבאיות ותנועות הבוגרים. אני קורא לו לקיים את הדיון באופן שבו הוא הציע: "לקיים דיון. לא כזה שבא לפרק, אלא כזה שבא לעודד ולהצמיח. את כולם".

* "ידיעות הקיבוץ"

הטלתם דופי בתנועת השומר החדש

נדהמנו לקרוא את מכתבם של ששת מזכירי התנועה הקיבוצית לשעבר, שהטילו דופי בארגון השומר החדש, והציגו אותו בצורה שאין כל קשר בינה לבין המציאות. מתוך היכרות אישית עם המזכירים החתומים על המכתב כאנשי אמת, סביר להניח שמישהו הוליך אותם שולל וגרר אותם לכתוב את הדברים.

ארגון השומר החדש הוא ארגון א-פוליטי, שערכי ההתיישבות, החקלאות, אהבת הארץ, הערבות ההדדית, שמירה על קרקע הלאום והמאבק בפשיעה נגד החקלאים הם נר לרגליו. הטענה שמנסה לקשור את השומר החדש לימין בכלל, ולימין הקיצוני בפרט, מבטאת בורות או אינטרס של גוף מתחרה או מקנא. ערכי הארגון, עליהם הוא מחנך את חניכיו ואותם הוא מגשים בפועל הם ערכי תנועת העבודה, והטקסטים המכוננים של הארגון, שחניכיו בתכניות המנהיגות לומדים כחלק מהתהליך החינוכי שלהם, הם של א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, בן גוריון ואבות תנועת העבודה.

הטענה שהארגון ממומן בידי הימין הקיצוני מקארתיסטית וחסרת שחר. בעובדה שהיא חסרת שחר יכול להיווכח כל מי שיטרח להיכנס לרשימת התומכים המצויה באתר של הארגון, וייכנס לאתר של כל ארגון תומך. אך עצם הטענה הזאת היא מקארתיסטית, ומזכירה את הניסיונות של ארגוני ימין קיצוני כמו "אם תרצו" לנפנף בקרנות תורמות כדי להטיל דופי ולעשות דה-לגיטימציה לארגונים שונים.

נגה בוטנסקי ואבו וילן, אנשים יקרים וישרי דרך, הוסיפו וכתבו בהודעה משותפת נוספת משלהם כי מדובר ב"תנועתם של סמוטריץ ואורי אריאל". זוהי הוצאת לשון הרע ממש, בכוונה לפגוע. לסמוטריץ ואריאל אין שום שותפות לשומר החדש. למיטב ידיעתנו, איש מהנהגת השומר החדש אינו חבר או פעיל במפלגה השייכת לימין. השומר החדש מקפיד למקד את פעולתו באזורים שבהסכמה לאומית. בשומר החדש עובדים ומסתייעים ישראלים ציונים המשתייכים לכל קשת המפלגות הציוניות, משמאל ומימין.

ניתן להתווכח אם נכון שתנועת בני המושבים תצא לדרך עצמאית, ובמסגרת זו תחבור לארגון השומר החדש או תחזור לשותפות עם תנועת "דרור ישראל". אנו סבורים כי זוהי החלטת המנהיגות הצעירה של בני המושבים ולו נשאלנו היינו ממליצים בחום על האופציה הראשונה. אך גם ממי שסבורים אחרת, ניתן לצפות שיעשו זאת בצורה מכובדת, ללא הכפשות מכוערות, ללא דה-לגיטימציה וללא לשון הרע כנגד תנועה שראשיה הם בשר מבשרינו: קיבוצניקים ומושבניקים שבחרו לעשות טוב ולסייע לחינוך וחיבור החברה הישראלית מחדש לחקלאות ולאדמה.

דני זמיר – כרכום. אורי הייטנר – אורטל.

עוד על ועידת שפיים

לפני שבועות אחדים, סמוך לצאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", פרסמתי בטור זה את הפרק, מתוך הספר, "תכנית שפיים", המספר את סיפור המאבק שהוביל יהודה בוועידת הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ) בשפיים (יוני 1976) להקמת הקיבוץ הרביעי של התנועה בגולן, הלא הוא קיבוץ אורטל. כמסופר בפרק, "תכנית שפיים" של יהודה הייתה הרבה יותר מקיפה ומרחיקת לכת, ונגעה במרחב גדול של נושאים לאומיים ותנועתיים, אך הוא התמקד בסופו של דבר בהקמת אורטל, כדגם להקמת קיבוצים חדשים בידי התקבצות של שלושה קיבוצים שמתגייסים להקים אותם.

בהכנת הספר, נחשפתי לאלפי מסמכים ותעודות, שכמובן רק מקצתן צוטטו בספר, בשל קוצר היריעה. כך גם בפרק זה.

במאמר זה, אציג שלוש תעודות הנוגעות למאבק על הקמת אורטל בוועידת שפיים; תעודות בעלות חשיבות להיסטוריה של הקמת אורטל.

****

המסמך הראשון הוא הצעת הפעולה של הקיבוצים מרום גולן ועין זיוון להקמת אורטל. ההצעה הזאת נשלחה עוד טרם הוועידה, כהצעה לעומתית להצעת מזכירות התנועה, שלא כללה בתכניתה את הקמת הקיבוץ. בית השיטה עדיין לא הייתה בתמונה, ואף שיהודה חיפש קיבוץ ותיק מלווה, בשלב זה דובר על הקמת הקיבוץ בידי הקיבוצים הקיימים בגולן בלבד. ראוי לזכור שמדובר בקיבוצים צעירים מאוד, שלקחו על עצמם את המשימה. מרום גולן הייתה בת 9, עין זיוון בת 8 ואל-רום בת 4. ראוי לשים לב, בהערכה, לנכונותם של הקיבוצים, מיוזמתם, להקצות מנחלותיהם להקמת אורטל.

כפי שסיפרתי בספר, הייתה זו הצעה לעומתית, והופעל על יהודה לחץ כבד לא להעמיד אותה, מחשש של מזכירות התנועה מפני הפסד מביך בהצבעה. בסופו של דבר, המזכירות נכנעה והכניסה את אורטל להצעתה.

הצעות פעולה – עין זיוון, מרום גולן

הוועידה מחליטה על הקמתו המידית של יישוב רביעי בגולן ע"י הקבה"מ במשבצת ההתיישבותית שמדרום לעין זיוון. משבצת זאת מיועדת ע"י הגורמים המיישבים לקבה"מ, וזאת במסגרת המשימות ההתיישבותיות של התנועה.

היישוב יוקם ע"י יישובינו בגולן ע"י הפעולות הבאות:
1. הדרכת גרעיני השלמה ליישוב.
2. הקמת גרעין בוגרי צבא – ריכוזו והכשרתו.
3. טיפול וליווי מקצועי וחברתי של היישוב המוקם.
4. מתוך הכרה שהיישוב החדש צריך להיות בנוי במתכונת דומה ליישובים הקודמים, מוכנים המשקים לוותר על חלק מאמצעי הייצור שלהם (קרי 500-1,000 דונם שלחין ומים).
הקיבוץ [בז'רגון התנועתי המושג "הקיבוץ" פירושו – הקיבוץ המאוחד, לעומת יישוב או משק, ככינוי לקיבוץ הבודד] יממן, במידת הצורך, את קידום תקציבי ההתיישבות לצורך הקמתו המיידית של היישוב.

****

גם המסמך השני הוא הצעת החלטה לוועידה. הצעה של יהודה הראל שנוסחה במהלך הוועידה ומתוך הדיונים והמחלוקות בתוכה. ההצעה הזאת כבר כוללת את בית השיטה בין הקיבוצים שיקימו את אורטל.

הצעת החלטה של יהודה הראל

הוועידה מברכת על החלטת בית השיטה, עין זיוון ומרום גולן בדבר נכונותם לקחת על עצמם הקמת יישוב חדש, פיתוחו והאחריות לו.

הוועידה קוראת ליישובי הקיבוץ לאמץ דרך זו. דרך זו תאפשר הרחבה וחיזוק של התכנית ההתיישבותית וכניסה לאזורי התיישבות נוספים, וביצוע מהיר יותר של התכנית.

****

המסמך השלישי והאחרון, הוא קטע מתוך נאומו של יהודה בוועידה. הנאום הזה אופייני מאוד לדרכו של יהודה. יש בו את החזון הגדול – לפיו הקיבוץ המאוחד ייקח על עצמו להקים מיד לפחות 15 יישובים בגולן, בבקעת הירדן, בסיני, בגליל ובנגב, כאשר כל שלושה יישובים ותיקים יתאגדו להקים יישוב רביעי. יש בו את ההבנה שהתנועה אינה עומדת לקבל את ההצעה, אך התעקשות לתת צ'אנס לפחות לניסיון אחד – הקמת אורטל. רק בהקשר של התכנית הקטנה – הקמת אורטל, עמדה שאלה מדינית אקוטית, החשש שאם יהיה הסדר ביניים נוסף (היה זה שנתיים אחרי הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ותשעה חודשים לאחר הסדר הביניים עם מצרים) האזור המוּעד לנסיגה הוא אזור קוניטרה, וכדי למנוע את הסכנה, יש ליישב את האזור.

להלן, מתוך נאומו של יהודה:

"זאב צור [1911-1994, חבר שדה נחום, ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, איש המשק והכלכלה הבולט בתנועה, מנאמניו של אבי הקבה"מ טבנקין, בשנות השישים ח"כ וסגן שר החקלאות, ותומך נלהב ונאמן של ההתיישבות בגולן ובבקעה] אמר, שהליכה לגולן ביולי 67' הייתה המעשה החשוב שהקיבוץ עשה מאז ההתיישבות של מלחמת השחרור. הוא אמר את זה. אני חושב שהגיע הזמן לחזור וליישם את הניסיון – וזה מה שמוצע בהצעה שהוצעה כאן על ידי עין זיוון ומרום גולן – ליישם את הניסיון שצברנו ברמת הגולן בהצלחה התיישבותית מסוימת, לא מבוטלת. ההצעה שהוצעה כאן היא דגם. כל חשבון יוכיח, שמה שיכולה לעשות עין זיוון, מה שיכולה לעשות מרום גולן, יש בקיבוץ עשרות רבות של משקים שיכולים לעשות יותר ולפחות אותו הדבר. אם תחלקו אותם לשלושה, כשבכל קבוצה יש יישוב אחד גדול, אחד בינוני ואחד קטן – לפחות יתקבל המספר של 15. 15 נקודות שאפשר לגשת להקמתן עכשיו. להקים אותן תוך חודשים. הוקמו 4 יישובים אזרחיים, מאחזים אזרחיים ברמת הגולן שלושה חודשים לאחר שהוחלט על זה, במחיר זול יחסית של 4 מיליון ל"י ליישוב. אפשר להתפרש עכשיו. אפשר את האדמות המופקעות בגליל לא להפקיע לטובת מינהל מקרקעי ישראל, אלא לטובת מתיישבים מיד, שיעלו לשם. אין צורך לחכות עם זה. אין צורך בסדר עדיפויות. אם מטילים את זה על יישובים באחריות מלאה – זאת ההצעה – אחריות מלאה על היישוב, בכל יישוב של הקיבוץ – הקמת יישוב חדש כענף מרכזי, כמו בי"ס, עם כוח אדם, עם אמצעים שמוקדשים לזה, יעסיק את האסיפה כל שבוע ואת המזכירות כל שבוע.

בדרך הזאת שאנחנו מציעים, שקיבלו אותה כבר שני משקים קטנים ויישוב גדול – בית השיטה, יכולים ללכת יישובי הקיבוץ ולהוות דרך לתנועה ההתיישבותית כולה, איך הולכים בפריסה גדולה במהירות, ואיך עושים את זה במידה רבה על חשבוננו ולא על החשבון המצומק והקשה של המדינה. תהיה בזה גם דוגמה לכל הארץ.

אינני יכול לפרוס עכשיו את כל ההצעה. אני חושב שכבר מאוחר בשביל להציע אותה לוועידה. לצערי, לא הצלחתי להביא לדיון עליה בפני הוועידה במשך חודשים. עכשיו מה ניתן להציע? ניתן להציע לאשר את הניסיון הזה שמוצע על ידינו. ולתת לנו אפשרות לגשת לעבודה, כדי להקים את היישוב הזה עוד הקיץ. אנחנו בצירוף עוד יישוב אחד גדול. ואני מקווה שזה יהיה בית השיטה, אם התנועה תחליט על כך. מסוגלים לבצע את זה עוד הקיץ.

…אני מציע שיאשרו לנו את ההצעה שלנו לגבי המשבצת דרומית לעין זיוון. הגולן מופיע כמקום שמיני או תשיעי בסדר העדיפויות של ועדת ההתיישבות, או ועדה שהוקמה לצורך זה בקיבוץ. אין לזה שום הצדקה. חברים, כל אחד מכם יודע מה צפוי מבחינת לחצים, ואיזו התמודדות צפויה על הגולן בקיץ בעוד שנה. כל אחד יודע. זה לא חדש. אני לא מגלה שום דבר. כל אחד יודע באיזה אזור בגולן זה יהיה – באזור קוניטרה. ואני מציע לכל אחד מכם לדעת גם, שמי שיכריע את המאבק הזה יהיה הקיבוץ המאוחד. לי אין שום ספק בזה. בגלל מיקומו, בגלל אופיו, בגלל היישובים שיש לו שם, הוא יכריע את המאבק הזה. וכדי שהוא יעמוד בו – עוד ישוב עד הקיץ הבא, זה ניתן. אנחנו לא מרגישים את עצמנו מספיק חזקים להיות לבד. רוצים עוד יישוב. רוצים שביישוב הזה יהיה מעורב עוד יישוב גדול בקיבוץ המאוחד, כמו בית השיטה, כמו מעגל מיכאל. רוצים ביחד לעמוד במעמסה הזאת.

תאמינו לי, להעביר את ההחלטות האלה על קרקע, על מים, על אנשים, ויתורים כלכליים במשקים כל כך חלשים כמו אל-רום, כמו עין זיוון ומרום גולן – היה קשה מאוד. אני מבקש מאוד מאוד מהוועידה לא לפספס את העניין הזה. זאת הזדמנות. זה לא קורה בכל יום. צריך לאשר את זה. צריך לאפשר לנו להתחיל, ולאפשר לעוד יישוב להצטרף למאמץ הזה, ואנחנו על אחריותנו, ביחד עם היישוב הזה, כמו בית השיטה, ניקח את זה ונטפל בזה, עד שהיישוב הזה יוכל לעזור ולהקים יישוב נוסף.

****

יהודה אומר תמיד שהוא גאה בכישלונות שלו, כיוון שכל ניסיון גדול שכשל, הוליד הצלחה קטנה. כך חזונו לאחר מלחמת ששת הימים, שהתנועה הקיבוצית תקים לאלתר עשרות ומאות יישובים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, תעורר את הנוער ואת תנועות הנוער בארץ ובגולה לתנופה אדירה של עליה והתיישבות, שתביא לתחייתה של תנועת העבודה הציונית ושל התנועה הקיבוצית ותחולל מפנה ציוני סוציאליסטי בחברה הישראלית. לשם כך הוא עלה לגולן לאחר המלחמה. אפשר לומר בצניעות, שהחזון הזה לא ממש הוגשם. אך מהכישלון הזה צמח מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן.

וכך חזונו בתכנית שפיים – גם הוא לא צלח. אך מתוך הכישלון הזה צמחה הצלחה יפה – קיבוץ אורטל שלנו.

דבר נוסף האופייני ליהודה, הוא שאת החזונות הגדולים יש להגשים מלמטה. קודם כל מן האנשים, החלוצים ההולכים לפני המחנה (וקודם כל הוא עצמו). אח"כ, בידי הקיבוצים הבודדים שלוקחים על עצמם משימה. אח"כ בידי הקיבוץ המאוחד, שתשמש דוגמה לכל התנועה ההתיישבותית. והמדינה? גם כאשר יהודה היה סוציאליסט מושבע, וגם היום, כשהוא ליברטריאן מושבע, הוא לא כל כך מאמין במדינה, ולא מצפה ממנה שהיא תעשה את המעשים. וכאן, במשבר הכלכלי של אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא לא רצה להעמיס על קופת המדינה המרוקנת, את המשימה ההתיישבותית, אלא שרובה תהיה מתקציב הקיבוצים והתנועה, ובתעודות אחרות הוא קרא להורדת רמת החיים בקיבוצים כדי להתגייס למשימה.

וכדאי לשים לב לעוד נקודה. יהודה ביקש לאפשר את הקמת אורטל, שבעתיד אף היא תהיה יישוב שיוכל להיות שותף להקמת יישוב נוסף. הוא התכוון בוודאי לטווח של שנים ספורות. היום, 41 שנים לאחר הקמת אורטל, טרם ניתנה לנו ההזדמנות הזאת. היום, כאשר יש ניצנים של דיבורים על הקמת יישובים חדשים בגולן, אולי תהיה לנו הזדמנות להיות שותפים למשימה. אך העיקר, בעיניי, הוא אורטל כקיבוץ משימתי, יותר ויותר משימתי. והקמת בית הספר "אדם ואדמה" בשנה הבאה, היא התגלמות המשימתיות האורטלית.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בכיה לדורות

ההחמצה הגדולה ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית הייתה העליה הגדולה מארצות ערב בכלל וצפון אפריקה בפרט, בעשור הראשון של המדינה.

העתודה האנושית הגדולה של התנועה הקיבוצית – המוני חברי תנועות הנוער החלוציות באירופה, נספתה ברובה בשואה. העתודה בקרב הדור הצעיר הצברי, חברי תנועות הנוער, הייתה מצומצמת יחסית, ולא היה בה די כדי למלא את צרכי ההתפתחות של התנועה. חלק מן האקטיבה הצעירה ביכרה את השירות הציבורי במדינה החדשה על פני החיים בקיבוץ (והקיבוץ לא השכיל לאפשר את השילוב בין השניים).

ההזדמנות הגדולה הייתה העליה הגדולה מארצות האסלאם. קליטתה הייתה מערה רוח חיים צעירה וחדשה בקיבוצים, מאפשרת לקיבוצים להיות האוונגרד של הגשמת הציונות והיעדים הלאומיים, כפי שהייתה עד קום המדינה, והתנועה הקיבוצית הייתה המיישב הגדול של מאות יישובים בגליל ובנגב, שהבטיחו את היותם של חבלי ארץ אלה חלק ממדינת ישראל (כפי שהייתה תנועת המושבים).

התנועה השקיעה בניסיון לקליטת העליה הזו. שלחה שליחי עליה וחינוך, קלטה חברות נוער והעניקה להם חינוך ובית, אך לא מצאה מסילות ללבם ולא הייתה אבן שואבת לרבים.

משפט אחד במאמרו של מוקי צור "על הקו המקשר שבין מרוקו לבין הקיבוץ" ("ידיעות הקיבוץ" 21.12.18) מסביר את הגורם המרכזי לכישלון: "… מה שלא התאים לאתוס היהודי שלה ושל חבריה הייתה עובדה מצערת: הקיבוץ הגיש לחם על השולחנות בפסח. הן החילונים והן הדתיים שבהם נעלבו, וחלק גדול מהחבורה עזב את הקיבוץ".

בראשית שנות החמישים, יצא הסופר אמנון שמוש לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

את הווידוי הכואב הזה סיפר אמנון שמוש בהרצאה שנשא לפני כשש שנים בכנס האקדמי של מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, שאותו ניהלתי באותה תקופה (ולצערי הוא כבר אינו קיים), שעסק בסוגיה: "יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו?" הוא אמר בדבריו, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טוען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים בהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

בכיה לדורות. אין הגדרה מדויקת מזו. סיפורו של מוקי צור מאושש זאת.

היום, חדר האוכל בקיבוצים רבים כשר, מטעמים עסקיים-תיירותיים. הנכונות להתאים את עצמנו לקהל לקוחות, לא הייתה קיימת כאשר היה עלינו להתאים את עצמנו לקהל המגשימים הפוטנציאליים, שעשוי היה להיות המנוף הגדול לצמיחה רבתי של התנועה הקיבוצית. אכן, בכיה לדורות.

ועצוב לחשוב עד כמה גם היום איננו מחמיצים אף הזדמנות להרחיק מאתנו את עם ישראל, ואנו מקפידים להעניק לעצמנו טעמים להכות על חטא בעוד חמישים שנה.

* "ידיעות הקיבוץ"

כן, טרור חקלאי

כתבתו של נחמן גלבוע "חשופים בשטח", המתארת את הטרור החקלאי בגליל ובנגב ואת פגעיו, פורסמה במקרה בשבוע שבו "הארץ" פתח בקמפיין נגד חקלאי ישראל, שעיקרו "תחקיר" קונפירטיבי, המכחיש את עצם קיומו של הטרור החקלאי, בטענה ש"החקלאים" תאבי הבצע בדו אותו, כדי לסחוט פיצויים מקופת המדינה ומחברות הביטוח.

אם רק נחליף את המילה "חקלאים" ב"יהודים", זה כל כך מוכר.

מיהם אותם חקלאים שיילוקים? אנחנו. הקיבוצים והמושבים.

ומיהם מעלילי העלילה? אלה שאנחנו נגררים אחריהם לקמפיינים, דוגמת הקמפיין נגד חוק הלאום, הטוען שהמושג התיישבות יהודית, כלומר מפעל חיינו, הוא "לאומנות", "גזענות" ו"אתנוצנטריות".

* "ידיעות הקיבוץ"