המנוע המשימתי של המסע הסוער

צור מוקי, מסע סוער הקיבוץ 1954-1932, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2021

את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא רק כיוון שקראתי את הספר לראשונה בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה. 

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 8.5.22

* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד.

הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהייתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת.

זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים.

נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.

* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים הייתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.

לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה.

וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.

* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).

* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס.

עד כמה הם יכולים להיות צינים, כדי להפוך את מספדנו למחול.

* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.

* תסביך הצדקת האויב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה.

למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.

נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האויב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומיצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים… כמה שהם צדקו". הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד". וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".

ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה", ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני".

עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.

צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות", וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.

ובמוסף התרבות והספרות מתרפסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".

ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.

* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.

* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח!

בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו.

אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.

* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות.

לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה?

נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות?

"ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך ואתם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה".

ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.

* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?

* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פרסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות". יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.

בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבניה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש אתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.

ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).

כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים… אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת". הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.

והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה… בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע".

אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.

* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. הייתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת הייתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".

* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם.

הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי אתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.

* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.  

          * ביד הלשון

זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות".

זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר.

הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית; את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.

* "חדשות בן עזר"

שליחוֹת הבשורה שלנו

בשנים 1949-1956 כיהנה גולדה מאיר כשרת העבודה (עד מינויה לשרת החוץ). היא הייתה שרת עבודה דומיננטית, נמרצת ומצוינת, והיא אחראית להישגים היסטוריים. היא ניצחה בהצלחה רבה על קליטת העליה הגדולה בראשית שנות המדינה, ששילשה את אוכלוסייתה, והבטיחה קורת גג ועבודה לכולם. היא חוקקה שורה ארוכה של חוקים חברתיים, שהם התשתית החוקית של מדינת הרווחה הישראלית. היא הקימה את הביטוח הלאומי. והיא הקימה גם את מעונות היום.

גולדה חתרה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים. הקמת המעונות הייתה צעד מהפכני ומתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו 70 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית. מה שלא השתנה, הוא כפיפות מעונות היום למשרד העבודה.

לאורך השנים משרד העבודה פשט צורה ולבש צורה, השתלב במשרדים אחרים שהתחלפו מעת לעת. בשנות ה-70 אוחדו משרד העבודה ומשרד הסעד וקם משרד העבודה והרווחה. לימים משרד העבודה התפצל ממשרד הרווחה ונדד למשרד התמ"ת – תעשיה, מסחר ותעסוקה. היום המשרד הזה נושא את השם משרד הכלכלה. מה שנשאר בתוכו לאורך השנים ועם כל הטלטלות והשינויים, הוא האחריות על מעונות היום.

מעונות היום הוקמו, למעשה, כבייביסיטר. עצם היותו חלק ממשרד העבודה, על גלגוליו השונים, שידר את מסר הבייביסיטר. הכפיפות של מעונות היום לאחריות משרד זה, היה שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. תחת אחריות משרד העבודה תחום מעונות היום היה פרוץ; לא היה פיקוח ראוי לשמו, לא היו תנאי סף להעסקה, והמעונות עלו לכותרות סביב פרשיות של הזנחה ואלימות שטלטלו את החברה הישראלית.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. מחקרים רבים מצביעים על הגיל הזה כגיל המכונן והמעצב את דמותו של הילד, דמותו של האדם. כבר לפני עשרות שנים ראוי היה להעביר את מעונות היום לאחריות משרד החינוך. הממשלה הנוכחית קיבלה סוף סוף את ההחלטה. מעונות היום עברו לאחריות משרד החינוך.

בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, מדגישה המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה

לחינוך ילדיה. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

****

אילו התבקשתי להשיא עצה אחת לשרת החינוך, מה לעשות כדי לתת לילדי המעונות את המענה המיטבי, הייתי מציע לה ללכת אל החינוך הקיבוצי בגיל הרך, ללמוד אותו, ולהעתיק אותו לכל מערכת החינוך בארץ. נכון, העלות המושקעת בחינוך הגיל הרך בקיבוץ, ביחס בין מספר המחנכות למספר הילדים, באיכות המחנכות והכשרתן, במספר השעות והימים שבהם המערכת פועלת היא אדירה, ותקציב החינוך לא יעמוד בה. זהו ביטוי למקומו המרכזי של החינוך בסדר העדיפויות הקיבוצי. מן הראוי שגם המדינה תשנה בהתאם את סדר העדיפויות שלה ותפנה לחינוך משאבים רבים הרבה יותר. אך מדובר גם בשיטות החינוכיות, ביחס לכל ילד, במקומו של החינוך לאהבת הארץ, לאהבת הטבע ולאהבת הטיול, במקומם של חגי ישראל, בחינוך לעמלנות ששיאו – מגרש הגרוטאות, בחיבור לקהילה.

החינוך הקיבוצי בגיל הרך מושך משפחות עירוניות לשלוח את ילדיהן להתחנך בקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם. לנו, הקיבוצים, זו מתנה נפלאה. אולם צריך לזכור שרק משפחות שידן משגת יכולות לאפשר זאת לעצמן. וכאשר החזקים בחברה מוצאים פתרון אישי מחוץ לקהילתם, הם פוגעים בקהילתם. הפתרון לכך הוא הטרנד הנפוץ לאחרונה, של הקמת "גנים קיבוציים" בערים. בדרך כלל מדובר בגנים פרטיים, המופעלים בידי עוזבות קיבוץ או מי שעבדו כשכירות בחינוך הקיבוצי. אך גם בתוך הקהילה העירונית, הגן הקיבוצי יקר ואליטיסטי.

במחקר שערכתי במגדל העמק, נחשפתי לפתרון לבעיות הללו – הקמת גן עירוני, של העיריה, ברוח החינוך הקיבוצי. סיפרה לי מנהלת אגף החינוך: "הקמנו פורמט של חינוך בגיל הרך שקראנו לו 'קיבוצי' ואנו מוסיפים שעות. פותחים ב-7:00 סוגרים ב-17:00, עובדים גם בחופשות. התכנית פועלת בעלות של משק סגור ללא מטרת רווח. העלות היא תוספת השעות לסייעת ולגן, ההעשרה שניתנת לילד והמזון. לא למטרת רווח. בחצי מחיר מהקיבוצים, אנו נותנים שירות זהה לתושב ללא מטרת רווח. ההיענות של התושבים מראה על שביעות הרצון". לא בכדי, זכתה מגדל העמק בפרס החינוך. זה המודל שעל משרד החינוך לאמץ כמודל לאומי. וכדי להצליח בו, עליו לגייס לשורותיו אנשי חינוך מצוינים מן התנועה הקיבוצית, שיובילו בהצלחה את המהלך הגדול של נטילת אחריות משרד החינוך על הגיל הרך, לא רק כשינוי אחריות אדמיניסטרטיבי, אלא כקפיצת מדרגה רבתי מבחינה חינוכית.

****

רותם ג' ואנה נבחרו לתפקיד מפקחות על מעונות היום במשרד החינוך. התפקיד הזה הוא הרבה יותר מתפקיד פיקוח רגיל, אלא פיקוח על עיצובו מחדש של החינוך לגיל הרך במדינת ישראל. קשה להגזים בחשיבות התפקיד והשליחות שלהן.

אנו גאים בכל חבר שמתקדם בקריירה שלו ומפרגנים לו, אך כאן מדובר בהרבה יותר. אני משוכנע שרותם ואנה מביאות אתן ניסיון רב בחינוך הקיבוצי, ואותו הן תנחלנה ככל שיתאפשר להן, במערכת החינוך הישראלית. בכך, הן שליחות של הרוח הקיבוצית ושל הבשורה האורטלית.

בהצלחה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בכיה לדורות

כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, שהיה זרוע קהילתית של המכללה, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש (1929-2022), ממייסדי מעיין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך החודש לעולמו.

אמנון שמוש, שעלה בנעוריו מחלב שבסוריה, הוא מהבולטים שביוצרים העבריים יוצאי ארצות ערב, שהציגו את המורשת המפוארת של יהדות המזרח, למשל ברומן המצליח "מישל עזרא ספרא ובניו" שעובד לסדרת טלוויזיה פופולרית.

בהרצאתו בכנס, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

אמנון שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טען, שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

אני מזהה עם דבריו של אמנון שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ. והנה, מה שאנו מוכנים לעשות היום למען רווח עסקי, לא עשינו אז, כדי לקלוט עליה מבורכת ולהיות שותפים מובילים במהלך הציוני הגדול לאחר קום המדינה, ולא להידחק לשולי העשיה ולכן גם לשולי ההוויה.

החמצת העליה הגדולה מארצות ערב היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. ספק אם התנועה עשתה חשבון נפש, ותחקרה את הכישלון – מדוע העולים שעברו בקיבוצים, לא בחרו להשתקע בהם.

אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרב ובא מאוקראינה ורוסיה, ואני נמנה עם האופטימיסטים המאמינים שיהיה זה גל של מאות אלפי יהודים – נצליח יותר. על כל מערכות המדינה למתוח את עצמם עד קצה יכולתם כדי להצליח במשימה הציונית הגדולה הזו, וכך גם אנחנו, התנועה הקיבוצית. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו, אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.

יהי זכרו של אמנון שמוש ברוך!

* "זמן קיבוץ"

המשימה הלאומית שלנו

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן עליון לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. זה היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

****

העליה וההתיישבות צעדו תמיד, יד ביד, לאורך כל תולדות הציונות, לפני הקמת המדינה ואחריה. כאשר אנו עומדים בפתחו של גל העליה, אני מקווה מאוד שנשכיל למנף אותו לגל התיישבות. אני מקווה שהגולן ייטול חלק משמעותי במהלך הציוני החשוב הזה.

בגל העליה מבריה"מ בראשית שנות השבעים, עשו יישובי הגולן, שמנו יחד מאות ספורות של אנשים, מאמץ ניכר לקליטת עליה מבריה"מ. גולת הכותרת של המאמץ הייתה כנס גדול, בן שלושה ימים, לעולים חדשים, שנערך בקוניטרה, מקום מושבו הזמני של קיבוץ מרום גולן, בו נטלו חלק 1,200 עולים. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הקליטה נתן פלד השתתפו בכנס, מה ששיווה לו נופך של יעד לאומי, ממלכתי. למרבה הצער, המהלך לא נשא פרי. מספר המתיישבים החדשים מקרב העליה הזו היה זעום.

גל העליה הגדול של שנות ה-90, הביא לצמיחה משמעותית של קצרין. הייתה זו תוצאה של מהלך פרו-אקטיבי של המועצה המקומית קצרין, שעודדה קליטה ישירה של העולים, מנתב"ג לקצרין. סמי בר-לב, ראש המועצה הקודם, הוביל אישית את המהלך, ולא אחת הגיע באופן אישי לנתב"ג לקדם את פני העולים. העליה הגדולה שידרגה מאוד את קצרין ואחד מבניה הוא ראש המועצה הנוכחי, דימיטרי אפרצב, וחזקה עליו שישכיל למנף גם את הגל הקרב ובא לצמיחה גדולה של קצרין.

ביישובים הכפריים בגולן, לעומת זאת, לא הייתה הצלחה דומה. חלק מקיבוצי הגולן נרתמו למבצע בית ראשון במולדת, שכשמו כן הוא – מתן בית ראשון לעולים. הייתה זו תכנית חשובה מאוד שסייעה מאוד לעולים בראשית דרכם, אך למרבה הצער, הבית הראשון לא הפך, בדרך כלל, לבית הקבע של העולים; לא בגולן ולא בכל רחבי התנועה הקיבוצית. אולם יש בתנועה קיבוצים שבהן המבצע הניב קליטה, וראוי ללמוד מהם איך לעשות זאת נכון. יש לזכור שבשנות ה-90 היינו עסוקים עד צוואר במאבק הקיומי נגד סכנת הנסיגה והעקירה, ואולי זו אחת הסיבות לאי ההצלחה. היום, עיקר מעיינינו נתונים לפיתוח הגולן, וקליטת העליה עשויה להשתלב בצורה מצוינת במהלך הזה.

יש להקים כוח משימה גולני מיוחד לנושא הזה, ולשם שינוי – משותף לשתי המועצות. יש להקים את הצוות ולבנות תכניות מתאימות עכשיו, לא בעיצומו של גל העליה ולא אחרי שהממשלה תגבש את תכניותיה. יש לשלב את התכניות הללו בתוך התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שקיבלה הממשלה. יש לרתום למהלך את כל היישובים.

הבעיה המרכזית שלנו, היא כמובן התשתית הפיזית הנוכחית. הרי במרבית היישובים אין היום דירה פנויה אחת להשכרה. על הנושא הזה יש לשים דגש מרכזי. למשל, אם עד כה הגולניות – המגורונים שנועדו להוות מחסניות קליטה, יוצרו וסופקו במשורה ובקצב של צב זקן ועייף, כעת יש לדרוש ולקדם הקמת עשרות גולניות בכל יישוב בתוך תקופה קצרה. ואולי לרגל המשימה הלאומית, הממשלה תשכיל לקדם לצורך הקליטה בניה תקציבית, כפי שהובילו ראש הממשלה שמיר ושר השיכון שרון בראשית שנות ה-90, כאשר בנו עשרות דירות ביישובים. אפשר לחזור על כך ביתר שאת, ובכמויות גדולות הרבה יותר. אלו רק דוגמאות ומה שחשוב הוא הכיוון – לפתוח את החסמים, לרתום את היצירתיות והמעוף הקיימים בתוכנו ולהירתם למשימה הציונית העליונה של קליטת העליה.

כאשר התקבלה החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, כתבתי שאני תומך בה מאוד ורואה בה התפתחות חשובה, אך יעדיה הכמותיים אינם מעשיים, בוודאי בלוח הזמנים שבתכנית. העליה הגדולה הצפויה, עשויה להפוך את התכנית למעשית, אם נשכיל להיערך אליה בגדול ובראיה יצירתית ופתוחה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.3.22

* מאזן האימה – מה עומד מאחורי האיומים הגרעיניים של פוטין? אני משוכנע שאין לו כוונה להשתמש בנשק גרעיני. גם איני מאמין שהוא באמת חש שיש איום על רוסיה. הרי ארה"ב ונאט"ו אינם מתכוונים לשלוח אפילו שוטרי תנועה חמושים באקדחי קפצונים למלחמה.

מה שעומד מאחורי המהלך הוא מה שעומד מאחורי הפלישה לאוקראינה. היעד האסטרטגי של פוטין הוא להחזיר את הסדר העולמי שקדם לנפילת בריה"מ – עולם דו-קוטבי עם שתי מעצמות-על, ארה"ב ורוסיה, עם חלוקת אירופה בין הגושים, עם מלחמה קרה בין המעצמות. חלק מן הסדר הזה הוא מאזן האימה הגרעיני. זה האיתות של פוטין.

* תזכורת היסטורית הזויה – שגריר אוקראינה בישראל תקף את ישראל שמטילה הגבלות על קליטת פליטים אוקראינים בתחומה והזכיר את העובדה שהאוקראינים הצילו יהודים בשואה. התזכורת ההיסטורית הזאת הזויה. אכן, היו בין האוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אך רבים יותר, לאין ערוך, היו משת"פים של הנאצים, הסגירו יהודים לנאצים ורצחו יהודים רבים בעצמם.

אנו מזדהים עם העם האוקראיני בשעתו הקשה ועם התנגדותו האמיצה לפולש, אך אין כל סיבה לסלף את ההיסטוריה.

* צו 8 – מרגע שהחלה הפלישה לאוקראינה, דבוקת שוקן קיבלה צו 8. עיתונות מגויסת במירעה – להשחיר את ישראל ולהציג אותה בדמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת. פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד ועוד. גדעון לוי יוצא מגדרו בהתפתלויות מגושמות שנועדו "להוכיח" עד כמה אנחנו פוטינים והפלשתינאים אוקראינים. הוא אף נזף בעולם שאינו נוקט באמצעים נגד ישראל כפי שהוא נוקט נגד רוסיה. אח, כמה הוא משתוקק לסגירת השמיים בפני מטוסים ישראל, חסימת הבנקים הישראלים בסוויפט, הוצאת ישראל מן האירוויזיון וחרם על הספורט הישראלי. איזו אורגזמה עושה לו רק המחשבה על התענוג הזה.

ובכל זאת, הוא שכח כמה פרטים במשוואה אז נעזור לו. האוקראינים שיגרו בשנים האחרונות עשרות אלפי רקטות על כל ערי רוסיה. האוקראינים חפרו מנהרות תופת כדי לבצע פיגועי טרור רצחניים ברוסיה. מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם בהמוניהם באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים וקניונים רוסיים. שטחים שרוסיה נסוגה מהם והעבירה אותם לאוקראינה היו לבסיסי טרור ורקטות נגד רוסיה. אוקראינה אינה מוכנה להכיר בזכותו העם הרוסי להגדרה עצמית במדינה רוסית ונלחמת למען "שיבה" המונית של אוקראינים שיטביעו את רוסיה בדמוגרפיה.

אם כבר "השוואה" אז עד הסוף.

* האובססיב – באליפות השוקניה בהשמצת ישראל והצגתה כבת דמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת, מוביל רוגל אלפר. בשלושה מארבעת הגיליונות הראשונים מאז הפלישה, האובססיב האוטואנטישמי פרסם פשקווילים בנדון. האחרון גם השפריץ בוז אנטישמי מזוקק נגד השאיפה לעליה לארץ של יהודים מאוקראינה.

* מה קרה לאינטרנציונל השחור? – במאמר ל"הארץ" כתבה זהבה גלאון שאילו נתניהו היה היום בשלטון, ישראל הייתה תומכת בפוטין, כי מדיניות החוץ של נתניהו נועדה להפוך את ישראל לחלק מ"האינטרנציונל השחור", השואף לפרק את הסדר העולמי, ובראשו עומדת רוסיה הפוטינית.

המדינות הבולטות, לכאורה, בגוש הזה הן הונגריה של אורבן ופולין של מורביצקי. וראה זה פלא – אורבן ומורביצקי מגנים את פוטין ותומכים באוקראינה ושתי המדינות הן שותפות מלאות בסנקציות נגד רוסיה. פולין היא אחת המדינות הקיצוניות בהתנגדות לפלישה לאוקראינה, ובין השאר ביטלה משחק כדורגל נגד נבחרת רוסיה וסירבה להסתפק בסנקציות של פיפ"א, שמשחקי נבחרת רוסיה יהיו משחקי חוץ בלבד ובלי השמעת ההמנון הרוסי.

אז על מה מבססת גלאון את התזה שלה? הכל מתקפל במשפט אחד שלה – "אם הסדר הבינלאומי יתרסק, אם תוקפנות ותפיסת שטחים במלחמה ייחשבו שוב למעשה לגיטימי, יולבנו גם הפעולות של ישראל בשטחים". כלומר, פשקווילה של גלאון בשוקניה הוא חלק מן הקמפיין השוקניסטי – פוז"א: פוטין זה אנחנו. כל אחד מהכותבים מוצא את הדרך הייחודית שלו להעביר אותו מסר שכולו שקר, דמגוגיה ובורות.

* יהיה בסדר – הייתי מעורב במהלך סוף השבוע בעזרה לחילוצו של תושב הגולן שנתקע באוקראינה. הגעתי אישית עד לשר החוץ שהוריד את המידע לגורמי המקצוע.

אני גאה במדינה שנרתמת, מראשיה ועד האזרחים מן השורה, לחילוץ של כל ישראלי. כל ישראל ערבין זה בזה.

הישראלי הנ"ל חולץ. סוף טוב. אבל הכל טוב? לא. אי אפשר שלא להצביע על חוסר האחריות של כל כך הרבה ישראלים. במשך שלושה שבועות ממשלת ישראל קראה להם לצאת, הפצירה בהם, התחננה לפניהם, והם זלזלו, להם זה לא יקרה.

* זלנסקי – נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי מוצא חן בעיניי באופן כללי.

ואני גם אוהב את הקונספט של מנהיג בחולצת טריקו.

* הטרלה מהקואליציה – אחת הפרקטיקות הפרלמנטריות של האופוזיציה, כל אופוזיציה, היא להביך את הממשלה באמצעות הגשת הצעות חוק, שחלק מן הממשלה תומך בהן עקרונית אך אינו יכול להעביר אותן בעיתוי מסוים, על מנת להביך את הממשלה, את הקואליציה ואת חבריה. כך נוהגת היום האופוזיציה הימנית כדי להביך את הצלע הימנית בממשלה. כך נוהגת הרשימה המשותפת כדי להביך את רע"ם. כך נהגה האופוזיציה של יש עתיד בממשלה הקודמת כדי להביך את כחול לבן. כך נהגה האופוזיציה של ימינה בממשלה הקודמת כדי להביך הליכוד. כך היה תמיד. דוגמה היסטורית – חגגנו לפני חודשיים וחצי מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן. חודשים אחדים לפני קבלת החוק, סיעת התחיה, שהייתה אז באופוזיציה מימין לממשלת בגין, העלתה את הצעת חוק הגולן להצבעה בכנסת. היא היחידה שתמכה בה, והדבר נתן דלק להתקפותיה על הממשלה. הפרקטיקה הפרלמנטרית הזאת לגיטימית לחלוטין, אך האזרח הנבון והמנוסה אמור לדעת שמדובר בהטרלה.  

ביומו הראשון לאחר התפטרותו מן הממשלה וחזרתו לכנסת, הגיש אלי אבידר את הצעת החוק לפיה ח"כ שנאשם בעבירה שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים – לא תוטל עליו הרכבת הממשלה. חוק צודק ונכון. אלא ששר המשפטים גדעון סער הגיש הצעת חוק כזו. הוא מתכוון לקדם אותו לאחר שיעביר את החוק המגביל את מספר הכהונות של ראש הממשלה. העברת החוק לא תהיה חלקה, בשל התנגדות ימינה או לפחות חלקים מתוכה. היכולת להעביר את החוק תחייב פעולה פוליטית עדינה, מורכבת, מתוחכמת, לא פשוטה. גדעון סער מיומן, בקיא ומנוסה, ואני מאמין שהוא ימצא את הדרך להעביר את החוק.

הצעת החוק הפרטית של אבידר, לא תקדם את החוק, רק תפריע. זו הטרלה לשמה. הטרלה של האופוזיציה שנועדה להביך את הממשלה היא כלי פרלמנטרי אופוזיציוני חשוב. הטרלה של הממשלה ככלי של ח"כ מהקואליציה, היא פגיעה בקואליציה ובממשלה. אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, הוא איש עקרונות וערכים. הוא התנתק מישראל ביתנו כיוון שח"כ אחר ולא הוא קיבל את תיק החקלאות – עיקרון לאומי חשוב. הוא התפטר מן הממשלה כי לא היה מרוצה מהתפקיד שקיבל, למרות ההקרבה הגדולה שלו – הוא היה מוכן להתחסן נגד קורונה (!!!) תמורת התפקיד בממשלה. ערך לאומי עליון.

אז עכשיו הוא בקואוזיציה. הוא חבר בקואליציה, פועל כאלקטרון חופשי מכל מחויבות אליה, ומתפקד כאופוזיציונר לכל דבר, כולל הטרלה אופוזיציונית. הוא האצבע ה-61 והוא מתכוון להשתמש כדי לנקום במי שלא מינו אותו לתפקיד בכיר דיו לטעמו. הוא התחייב לא להפיל את הממשלה, כלומר הוא לא יצביע בעד אי אמון קונסטרוקטיבי או נגד התקציב. אך כנראה ישתמש בכוחו הסחטני סביב כל הצבעה בכנסת. ככה ייעשה לממשלה שלא מינתה את אלי אבידר לתפקיד שהוא חושק בו. ועל הדרך הוא גם יקבל לייקים מהבייס הבלפוריסטי.

* ממשיכות וממשיכי דרכו – בהצהרה ליום הולדתו המאה של יצחק רבין העידה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על מפלגתה, כמי שממשיכות וממשיכים את דרכו, מחויבות ומחויבים למורשתו והח"כיות והח"כים והשרות והשרים מגשימים את תפיסתו.

כשירות לציבור הממשיכות והממשיכים, אציג את מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיון על אוסלו ב', חודש טרם הירצחו, שבו הציג את מדיניות ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע וקבע את הקווים האדומים למו"מ:

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

שמחתי לעזור.

זאת הדרך שאתן ואתם ממשיכות וממשיכים?  

* מי מדגמן את האקטיביזם – בהרצאה בפני חניכי הנוער העובד ב-1943, אמר אבי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם 'עלה!'. אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

מהותה של תנועת הקיבוץ המאוחד היה האקטיביזם. דבריו של טבנקין על החלוציות, הם תמצית תפיסת האקטיביזם של התנועה. הקיבוץ המאוחד הוביל אקטיביזם בהתיישבות, בביטחון, בעליה, בחינוך ובבניין חברה. ובשנים של משבר וקושי בהגשמה, הקיבוץ המאוחד התייסר וחיפש כל דרך לחדש ימיו כקדם.

לאחרונה יצא ספר מקיף על הקיבוץ המאוחד, פרי עטו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה" (בקרוב אכתוב עליו מאמר). האקטיביזם של הקבה"מ קורן מכל מילה ב-800 עמודי הספר. לא בכדי, יום העיון להשקת הספר, שנערך אמש ביד טבנקין, עסק באקטיביזם. המושב הראשון עסק באקטיביזם בקיבוץ המאוחד, ובמרכזו הרצאה מרתקת של יזהר. המושב השני עסק באקטיביזם בימינו. במושב הוצגו שני מודלים שבעיניי הם הפוכים. מצד אחד, הצגת הפעולה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות. זה אקטיביזם חלוצי מגשים. האקטיביסטים מגשימים בגופם, באורח חייהם, את האידיאלים שבהם הם מאמינים. המודל ההפוך הוצג בפי אבי דבוש, מחבר הספר "מרד הפריפריות" והיום מנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות האדם. אבי דבוש הוא אקטיביסט. האקטיביזם שלו הוא במאבקים למען צדק חברתי, למען הפריפריות, מאבקים בנושא האקולוגי. הוא נושא מסר של תיקון עולם וצדק חברתי והדבר כמובן ראוי. אך אין זה אקטיביזם מגשים. זהו אקטיביזם של מחאה ופעולה פוליטית. זהו אקטיביזם הפוך במהותו לאקטיביזם הטבנקינאי. זהו אקטיביזם של שיח זכויות – מאבק של אנשים וקבוצות על זכויותיהם. האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד הוא אקטיביזם של חובות. הוא אקטיביזם שדרש מחבריו עשיה והגשמה ומתיחת כל הכוחות לקידום המשימות הציוניות.

ומה היה הקינוח של הכנס (לא נשארתי לשלב הזה)? תחזיקו טוב. הרצאת אורח של לא אחר מאשר דב חנין. הרי הוא אקטיביסט… מה לאקטיביזם שלו ולאקטיביזם של הקיבוץ המאוחד? מה לאקטיביזם שלו וליד טבנקין? הרי הוא התגלמות המושג שהיה נתעב בידי חלוצי תנועת העבודה – "סלון קומוניסטי". לא הגשמת דרך, לא עשיה משימתית, אלא מחאה פוליטית עקרה, שהיא סוג של אוננות רעיונית. אבל הגרוע יותר – מדובר באקטיביסט אנטי ציוני. כל חייו הוא שלל ואף היום הוא שולל מכל וכל את הציונות. אלמלא הייתה זו קלישאה שחוקה, הייתי כותב שבבית הקברות בעין חרוד טבנקין מתהפך בקברו.

כשראיתי את תכנית הכנס, כתבתי לאחד המארגנים: "לסיים השקה של ספר על הקיבוץ המאוחד בהרצאה של דב חנין, זה כמו לסיים את האירוע בהרצאה של בן גביר".

ראוי היה שהתנועה הקיבוצית תשנס היום מותניה לקליטת עליה מאוקראינה, שאני מאמין שתבוא בהמוניה. אבל אם מי שמדגמן בה את ה"אקטיביזם" הוא דב חנין… כנראה שזו אשליה.

* מופת של אקטיביזם ציוני – המאמר של צבי לפר על הכללתה של עין גדי במדינת ישראל מפעים ומעורר השראה. הוא מציג לנו מופת של מנהיגות ציונית; של ציונות מעשית אקטיביסטית, הקובעת עובדות ומנצלת הזדמנויות להרחבת האחיזה בשטחי מולדת. זהו מופת של מעוף, תעוזה, תושיה, מקוריות, נאמנות, שורשים, ראיה למרחק. שמריה גוטמן ויגאל אלון – איזה אנשים נדירים. על שכמותם נאמר ("השחף", ריצ'ארד באך): "המגביה עוף הוא המרחיק ראות". לא בכדי אלה אנשי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, מגשימי חזון האקטיביזם החלוצי שלו.

וכל מה שעשו לא היה מותיר את עין גדי בריבונות ישראל, אלמלא אותם חלוצים שהקימו את הקיבוץ, הכו שורשים והגשימו אותם ערכים ציוניים בגופם, במעדר ובמחרשה. אגב, אלה לא היו תלמידי טבנקין, אלא חלוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים, תלמידי בן גוריון.

* שחצן גס רוח וערל לב – "הממשלה האנטי ציונית הראשונה" מכנה השחצן גס הרוח וערל הלב את ממשלת ישראל. ובדברי בורות, שקר וחוצפה הוא מזלזל בהחלטה הציונית ביותר שקיבלה ממשלה כלשהי מראשית המאה ה-21 – התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בגולן. ומי כותב זאת? מי שסוגד לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בעידן אסד האב והן בעידן אסד הבן.

אם ניטול מנעמן כהן את השנאה – מה יישאר ממנו?

* אמנון שמוש – בתקופת המאבק על הגולן, הסופר אמנון שמוש ואני התכתשנו מעל דפי העיתונות התנועתית והצפונית. אמנון היה תומך נלהב בנסיגה מהגולן, וגייס לכך את מוצאו הסורי. הוא סיפר בידענות כמה הסורים שוחרי שלום, אם רק "נחזיר" להם את הגולן. העימותים בינינו היו קשים, כיוון שיותר משהו דיבר על הצורך שלנו לוותר למען השלום, הוא צידד בעמדת הסורים והצדיק אותם.

שנים לאחר מכן, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, שיתפנו פעולה והתיידדנו. ביקרתי פעמים אחדות בביתו. הבאתי אליו קבוצות להרצאות על כתר ארם צובא – נושא שהוא חקר והיה בקיא בו מאוד. הוא הרצה בכנס של "יובלים" בתל-חי בנושא יהדות וקיבוץ. הוא העניק לי ספרים שכתב וקראתי אותם בהנאה. באותן שנים הוא התמודד עם אובדן הראיה ועם מחלת האלצהיימר של אשתו. בכל שיחותינו, לא הזכרנו אף פעם ולו ברמז את המחלוקת על הגולן ואת חילופי המהלומות בינינו.

הצטערתי לשמוע על מותו. יהיה זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – הביטוי המתאים ביותר להקדיש לו את הפינה, על רקע המלחמה באוקראינה, הוא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". זה הלקח לעולם כולו ובוודאי לישראל.

המקור הוא לטיני.Si vis pacem, para bellum  סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. הוא מיוחס לסופר הרומי בן המאה הרביעית לפנה"ס וגטיוס.

האמת העתיקה הזו אקטואלית היום כביום שבו נכתבה.

* "חדשות בן עזר"

מהפכה חובקת כל

מאה שנה למותו של גורדון

בכ"ד בשבט מלאו מאה שנה למותו של אהרון דוד גורדון. 

אחת מאמרותיו מצוטטת מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט כל אחד מאתנו, האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס שעליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

הגדרתו של א.ד. גורדון את הציונות הייתה: "תחיית העם היהודי בארצו". הוא ראה בבניין אומה את מטרת הציונות. "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות… אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים… הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית".

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כל, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון: "אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף … את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו".

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון: "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". 

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות תרט"ז, 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרקסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרקסיסטית-לניניסטית, אימצו אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון הייתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו הייתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו הייתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא".

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו עבודה פיזית. מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?" מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב ל"אלוף המעדר", אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן".

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העליה השניה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העליה השניה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בכ"ד בשבט תרפ"ב, 22 בפברואר 1922, בגיל 66.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"

צרור הערות 23.1.22

* שיטה טוטליטרית – השאלה המרכזית בפרשת הריגול המשטרתי, היא האם המשטרה הפעילה את תכנת NSO לריגול אחרי אזרחים ללא אישור בית המשפט, כטענת התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" או שהכל נעשה באישור שופט מחוזי, כפי שטוענת המשטרה וכפי שהחוק מחייב.

אם יתברר שהמשטרה דוברת אמת והכל נעשה תחת בקרה שיפוטית, עדין יש לתהות מדוע שופט אישר שימוש בצעדים, שנועדו למלחמה בפשע ובשחיתות, לריגול אחרי מחאה פוליטית. השאלה הזו צריכה להטריד כל אזרח שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, תהיה דעתו על הבלפוריאדה אשר תהיה. אני התנגדתי לבלפוריאדה בתוקף ולא שיניתי את דעתי על אודותיה, אך זו הייתה מחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית ואסור היה לפעול נגדה בדרכים שמתאימות למשטר טוטליטרי. מן הראוי לברר האם הדרג המדיני – השר לביטחון פנים ואולי אף ראש הממשלה היו מודעים לצעד הזה.

* סיירת מטכ"ל של היהדות – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן כינתה מעל במת הכנסת את החרדים: "סיירת מטכ"ל של היהדות". העיתונאי ביני אשכנזי ערך בדיקה בחשבון הטוויטר שלו מול בוחרי הליכוד האם הם מסכימים עם הדברים. מאות מצביעי ליכוד חילונים ומסורתיים השיבו בחיוב.

איזו בורות והתבטלות. החרדים לחמו בציונות וראו בה תנועה של כפירה. הם כבלו את עצמם במדרש "שלוש השבועות" לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. לא לעלות בחומה, הכוונה שלא תהיה עליה קולקטיבית לאומית לארץ ישראל. אישית מותר ליהודי לעלות לארץ, אולי כדי להיקבר בה. אבל לא עליה לאומית כדי לחונן עפרות הארץ. לא למרוד בגויים – יש לקבל כעובדה את הנתון שאיננו עם חופשי בארצנו, שאנו נשלטים בידי גויים ולהשלים אתה. לא לדחוק את הקץ – קץ במובן של גאולה, של קץ השעבוד. להמתין בסבלנות לבוא המשיח שיגאל אותנו, ולא לנסות לקרב בעצמנו את הגאולה.

החרדים יצאו בשצף קצף נגד התנועה הציונית. הורים ישבו שבעה על ילדיהם שעלו לארץ. ואפשר להבין זאת – הציונות אכן מרדה מרד טוטלי בכל ההוויה החרדית של ציפיה פאסיבית לגאולה נִסית. הציונות קמה כדי להוביל את העם היהודי לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא הצלחת המרד בהוויה החרדית. אלמלא המרד הציוני, העם היהודי לא היה שורד את השואה. התפיסה הגלותית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו עלתה לשמים בארובות אושוויץ וטרבלינקה. אלמלא הציונות, שהציבה חלופה של גאולה לאומית, לא היה היום לאום יהודי.  

בזכות הציונות והקמת מדינת ישראל ובחסות תקציב המדינה, כלומר משלם המיסים הישראלי, החרדים הצליחו להקים את "עולם התורה", בממדים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. ואף על פי כן, הם לא הפנימו את שגיאתם ההיסטורית. להיפך, הם דבקים בה. נכון, היום החלק האנטי ציוני הוא מיעוט בין החרדים, אך הרוב הגדול אינו ציוני, אלא משלים עם המציאות ומקבל אותה בדיעבד; בעיקר את מה שהוא מרוויח ממנה.

החרדים שעלו לארץ וחיים במדינה, העתיקו לתוכה את הגלות. ההשתמטות מהגנה על המולדת ועל שלומם של אזרחי המדינה והעריקה ממלחמת מצווה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? הרי עיקר העיקרים הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". ההשתמטות היא הערבות ההדדית? האידיאל של "חברת הלומדים" לפיו רצוי שרוב הגברים יתבטלו מעבודה ופרנסה וילמדו תורה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? ומה הערך בתלמוד תורה שאינו מביא לידי מעשה? מה ערך של לימוד תורה, אם הוא מביא לידי השתמטות? התורה היא תורת חיים – מה בצע בתלמוד תורה הפורש מן החיים, שאינו מאתגר את עצמו בשאלות של קיום תורה בחברה מודרנית ובמדינה יהודית בארץ ישראל.

סיירת מטכ"ל של היהדות?! זה המחנה ה"לאומי"? מי יגלה עפר מעיניך, זאב ז'בוטינסקי.

* ייהרג ובל יעבור – הדמוקרטיה הישראלית ידעה הפגנות רבות – נגד השילומים מגרמניה, נגד נסיגות, נגד מלחמות, בעד ונגד התנחלויות, נגד שחיתות, נגד יוקר המחיה, נגד אפליה עדתית, בעד שינוי שיטת המשטר.

ועל מה הפגינו בשבוע שעבר אלפים במאה מוקדים ברחבי הארץ? סתם. סרק. נגד כלום. נגד ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. זה הכל. מחאה פרסונלית ריקה מתוכן. אנשים שטופי מוח שמכלים את כוחם ומבזבזים את זמנם בהפגנות הבל ורעות רוח.

"בעד מדינה יהודית", הם הגדירו את הפגנת-האונן שלהם. אני יכול לקבוע חד-משמעית, שבין המפגינים אין ולו אחד שרוצה מדינה יהודית יותר ממני. ואני סמוך ובטוח שממשלת ישראל, שנגדה הם הפגינו סתם, נאמנה לזהותה היהודית של המדינה ואף פועלת לקידומה ולחיזוקה יותר מכל ממשלה אחרת.

אם יש היום תופעה המונית המנוגדת ליהדות ולרוחה, זו תופעת פולחן האישיות לנתניהו. פולחן אישיות הוא עבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור.

* לא תעשה לך פסל וכל תמונה – פרשת השבוע שקראנו השבת הייתה פרשת "יתרו", שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. פרשת השבוע באקטואליה החדשותית הייתה עסקת הטיעון לנתניהו. בעשרת הדיברות קראנו את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והשבוע נחשפנו לאחד משיאי פולחן האישיות הפגאני לנתניהו; התרומות והמעשרות לקבצן מקיסריה ושלט החוצות הדוחה "אהוב שלנו".

* אתה החזון – שלט חוצות חדש, דוחה במיוחד, אומר: "אהוב שלנו, אתה העוגן, אתה התקווה, אתה החזון, אתה יפה התואר, בכל אשר תלך נלך. אל נא תעניק לקושרים פתח מילוט". הנה, תמצית הביביזם על רגל אחת. "אתה החזון". כלומר אין חזון. אין מדובר במנהיג שתפקידו להציב חזון ולקדם חזון. "החזון זה אני". ולכן, כל דבר שהוא יעשה, כולל מעשי שחיתות והפרת חוק, הם החזון. אם ינסה להקים ממשלה עם רע"ם – ממשלה עם רע"ם היא החזון. אם ישלח את אנשיו לספר שממשלה עם רע"ם היא סוף המדינה היהודית ומכירת הנגב למחבלים – זה החזון. אם הוא ייצא נגד שחרור מחבלים – זה החזון. אם הוא ישחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים – זה החזון. "בכל אשר תלך" – אנחנו אתך. כלומר, אין דרך שבה אנו מצפים ממך, המנהיג, ללכת, שבה אנו מצפים ממך להוביל. לך לאן שתרצה, לכל כיוון והיפוכו, ואנחנו נלך אתך בכל אשר תלך, אהוב שלנו, יפה התואר.

עבודת אלילים.

* הג'יבריש הפוסטי – מעניין איך הביביזם אימץ את השיח הפוסט-מודרני הפוסט-סוציולוגי של השמאל הרדיקלי, עם כל הבלי ה"פריבילגים", "הגמוניה" בלה-בלה-בלה.

* בראש ובראשונה פטריוט – על אף התנגדותי לעסקת טיעון עם נתניהו, איני שותף לעליהום על אהרון ברק, השושבין של העסקה שאולי תקרום עור וגידים, שנענה לפנייתו של נתניהו ונרתם לשכנע את היועמ"ש ולתת גיבוי ציבורי לעסקה. אולי העובדה שמעולם לא הייתי מחסידיו של ברק, גורמת לכך שאין בי אותו שבר כמו של חסידיו החשים נבגדים. אך הסיבה העיקרית לכך היא שאני מאמין בטוהר כוונותיו של ברק. אני מאמין שברק פועל מתוך שכנוע שעסקת טיעון תעצור את הידרדרות הקרע בחברה הישראלית ויהיה בה כדי לאחותו. ברק הוא בראש ובראשונה פטריוט ישראלי, וזו דעתי עליו גם כאשר אני שולל את פעולותיו, פסיקותיו ואמירותיו, ומכאן המוטיבציה שלו לפעול לאיחוי הקרע. מעבר להתנגדותי העקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור ובוודאי עם נתניהו שפועל למיטוט מדינת החוק, גם איני מאמין שעסקה אתו תמתן את הקרע, אלא היא תמותג כחלק מן הקונספירציה של "תפירת התיקים", ואנו שומעים כבר עתה איך תעשיית הקונספירציה כבר מסבירה את העסקה.

אני מתנגד לדרכו המשפטית של ברק, שלטעמי יותר משפגעה בהפרדת הרשויות, פגעה במעמד הרשות השופטת; פגיעה שהכשירה את הקרקע לתאוריות הקונספירציה המסיתות של נתניהו, מרגע שהחלו החקירות נגדו. אני מתנגד לשני יסודות בשיטתו של ברק, שהיו לשיטות המערכת השיפוטית בישראל. האחד הוא האקטיביזם השיפוטי. ברק הוא נושא הדגל של האקטיביזם השיפוטי, ששלושה משפטים שאמר ממצים אותו: "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם דילמה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין נתונה לביקורת שיפוטית". האמת היא שמערכת המשפט לא הרבתה לפסול חוקים, ומבחינה זו היא שמרנית יחסית. אבל היא הרבתה מאוד בדיון על עתירות נגד חוקים ואפילו חוקי יסוד. האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון עליהם, גם אם הם מאושרים בסופו של דבר, כיוון שמשמעות הדבר היא הכפפת החקיקה לאישור בית המשפט. הסמכות לפסול חוקים הייתה קיימת תמיד, אך שופטי בית המשפט ידעו שזה נשק יום הדין שיש להשתמש בו רק במקרה של חוק הפוגע בעליל ובאופן קיצוני בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. האקטיביזם הוא המחשבה שכל חוק ראוי לביקורת שיפוטית. האקטיביזם מתבטא גם בפסיקות על פי מידת "הסבירות" של "הציבור הנאור" ובזכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת (בנושא הזה המהפכה הייתה דווקא של השופט שמגר, קודמו של ברק כיועמ"ש ואח"כ כשנשיא בית המשפט העליון, אך גם הוא מיוחס בטעות לברק).

היסוד השני הוא שיח הזכויות המשפטי שהפר את האיזון בין זכויות הפרט לטובת הכלל והציבור, בין אם הקולקטיב הוא קהילה ובין אם הוא הלאום. כך בא לעולם פסק דין קעאדן, שפגע הן בשיקול הציוני של התיישבות ציונית אך יותר מכך באוטונומיה של הקהילה לבחור את חבריה. הגישה המגמדת את הקהילה ואת הלאום, מעמידה שתי ישויות – האזרח והמדינה המשרתת את האזרח. העדפת חופש הביטוי על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי, הכשירה הן את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והן את הימין הכהניסטי, ואת הייצוג שלהם בכנסת. אלה גם הגורמים הנהנים מהעדפת זכות ההפגנה על שלום הציבור, ולא אחת שלום הציבור נפגע מכך שבית המשפט כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של השמאלימין הרדיקלי.

בשני היסודות הללו, ברק הוא בראש ובראשונה תלמידו של מנחם בגין, אף שהוא לא הרחיק לכת באקטיביזם השיפוטי כמו הקיצוניות של "עליונות המשפט", על פי משנתו של בגין, שבה הרשות השופטת היא בעליל עליונה על הרשויות האחרות. יש לציין, שהשופט האקטיביסט הרדיקלי ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שאף הוא תלמידו של בגין. הגישה של האקטיביזם השיפוטי היא מבית מדרשו של הימין הישראלי, וניתן לקבוע באופן חד-משמעי שבנושא הזה נושאי הדגל של דרכה ההיסטורית של תנועת החירות הם בני בגין ודן מרידור.

על אף ביקורתי על שיטתו המשפטית של ברק, אני סולד מן הטענות השקריות הנפוצות בימין, המטילות דופי בציוניותו של ברק. ברק הוא ציוני, הוא ביטחוניסט והוא פטריוט גדול. השקפת עולמו הציונית הייתה תמיד המצפן שלו. רוב מוחלט של פסיקותיו בנושא הביטחון צידדו בעמדת מערכת הביטחון וכך גם כמעט כל פסיקותיו בנושא ההתנחלויות. ודווקא כיוון שהוא היה אקטיביסט ולא סבר שמערכת המשפט צריכה להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון – פסיקותיו אלו מעידות על היותו ביטחוניסט ופטריוט בפני עצמו. ברק גם היה רתום למערכה נגד הדה-לגיטימציה לישראל והניסיונות להעמידה לדין בהאג, ובנושא הזה כל ראשי הממשלה ובהם נתניהו עלו אליו לרגל וראו בו את המנטור שלהם בנושא.

תמיכתו של ברק בעסקת הטיעון עם נתניהו נובעת מפטריוטיות. במקרה זה, מי שהיה סמל למלחמה בשחיתות השלטונית, ואומץ לבו כיועץ המשפטי לממשלה ואח"כ כשופט בית המשפט העליון, פרץ את הדרך למלחמה בשחיתות השלטונית, הכפיף את עקרון המלחמה בשחיתות למען העיקרון של טובת החברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותה. וגם אם אני רואה את הדברים אחרת לגמרי ממנו, אני מעריך אותו על כך.

* צדק חשמלי – החשמל הוא מצרך יסוד. שלילתו היא פגיעה בזכויות יסוד של האדם. זו המשמעות של פסיקה חברתית פורצת דרך של בג"ץ. בית המשפט העליון קבע שחברת החשמל לא תוכל לנתק בעלי חוב שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה שמצדיק הימנעות מניתוק. במצב כזה תידרש חברת החשמל לגבות את החובות באמצעי גבייה מתונים יותר, שאינם כרוכים בניתוק החשמל. עוד נקבע כי על רשות החשמל לשמוע את טענותיו של הצרכן ולבחון את נסיבותיו הפרטניות לפני ההחלטה על ניתוק.

מן הראוי שהכנסת תזדרז לעגן את הפסיקה הזאת בחוק.

* נציג הטרור החקלאי – קואליציה ואופוזיציה התלכדו לפעולה להגנה על חקלאי ישראל, הסובלים מזה עשור ומעלה מהטרור החקלאי, הגורם להם לנזק חמור ביותר. חברי הכנסת אופיר סופר (הציונות הדתית), יעקב מרגי (ש"ס), רם בן ברק (יש עתיד), מירב בן ארי (יש עתיד) ועמיחי שיקלי (על הנייר – ימינה) הגישו הצעת חוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית. על פי החוק, הורשע נידון בעבירה של פשיעה חקלאית – רשאי בית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על חילוטו של רכוש בשווי תקבולי העבירה שבה הורשע הנידון.

מי שיצא בשצף קצף נגד החוק, הוא נציג הטרור החקלאי בכנסת, עופר כסיף. בנאום מתלהם הוא האשים את מציעי החוק בפשע הנורא, שהחוק נועד לשרת את הציונות. הוא הגדיר את החוק "גזעני". הוא כינה את חקלאי ישראל פושעים, היושבים על אדמות פלשתינאים. וכמובן שהוא דיבר על "המתנחבלים". רק על הביטוי הזה צריך היה להפסיק את נאומו ולהוציאו מן המליאה.

היטיבה מירב בן ארי להגדיר את העובדה שעופר כסיף חבר כנסת במילה אחת: בושה.

העימות בין עופר כסיף לחברי השדולה החקלאית היה שיקוף פרלמנטרי של העימות בשטח בין חקלאי ישראל למפגעי הטרור החקלאי.

ומעבר לחוק הספציפי הזה – כל שיתוף פעולה בין ח"כים מן הקואליציה ומן האופוזיציה מבורך. לצערי, בכנסת הנוכחית הוא נדיר.

* האובססיה של הנינה – יוסף ויץ, "אבי היערות", מראשי קק"ל לאורך עשרות שנים, הוא אדם רב זכויות, שראוי להיות בפנתיאון של גדולי האומה. מעטים תרמו כמוהו לגאולת אדמות ארץ ישראל, ייעור הארץ ויישובה.

נינתו מיכל ויץ סולדת ממפעל חייו הציוני של סבא רבא שלה. מבחינתה הוא "אבי הטרנספר". היא ערכה את סרט התעודה "קופסה כחולה", שנועד לנתץ את דמותו של יוסף, מתוך סלידה ממפעל חייו.

בתור שכזאת היא הפכה "מומחית" לקק"ל, לפחות ב"הארץ". וכאשר קק"ל פועלים לייעור הנגב, על מנת להחזיר את הריבונות הישראלית ולבלום את הפלישה הבדואית לאדמות הלאום – האובססיבית ממהרת לפרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הייעור ונגד קק"ל. כותרת הפשקוויל היא "עץ בתפקיד חייל". המשמעות היא התנגדות לשימוש בנטיעות לקידום המטרות הלאומית של עם ישראל, מתוך התעלמות מכך שעדין אנו במאבק על הארץ. כמובן אי אפשר בלי להמשיך בהאשמות נגד סבא רבא שלה ומפעל חייו ונגד בן גוריון שנמנע מלעסוק "בפליטים הערבים וזיקתם לאדמתם", כלומר שלא איפשר הצפת הארץ בפלשתינאים, כדי לערער את תוצאות ניצחוננו במלחמה – קיומה של מדינת ישראל. והיא יוצאת נגד קק"ל שממשיכה את מפעל חייו של סבא רבא שלה, מפעל שלא תם, כפי שהציונות, שהרצל הגדיר אותה "אידיאל אינסופי", לא תמה. היא ממחזרת את השקר שהנטיעות הן ב"קרקע שהבעלות עליה נתונה במחלוקת". הבעלות אינה נתונה במחלוקת. כל תביעות הבעלות של הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט בישראל. מדובר בפולשים לאדמות הלאום, והמחלוקת עמם על האדמה, היא כמחלוקת עם גנב שיפרוץ לביתה ויטען לבעלות על התכשיטים שגנב.

שום דבר בפשקוויל לא ראוי לדפוס, וסביר להניח שאלמלא העובדה הצהובה שהכותבת היא נינתו-של, שבחרה לשחוט את זכרו, אפילו "הארץ" לא היה טורח לפרסמו.

* לעקור מן השורש – התמונות המזעזעות של מתקפת הפלנגות של נערי הזוועות, בני עמי שבחרו בטרור, מחייבות שינוי דפוס הפעולה של מדינת ישראל נגד התופעה. כבר שנים שהמדינה מגלה חולשה ונרפות במאבק נגדם. הגיע הזמן לשנות כיוון. זו צריכה להיות החלטה מדינית, של ראש הממשלה, למגר את התופעה הנוראה הזאת, עד שלא ייוותר ממנה זכר. על השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, ועל בתי המשפט שלאורך שנים מגלים רפיסות כלפי המחבלים הללו, להבין שהמשימה שלהם היא להכרית לחלוטין את התופעה. כן, דווקא היום כאשר יש להם נציג בכנסת.

מועצת יש"ע גינתה בחריפות את המעשה הברברי וקראה לכוחות הביטחון למצות את הדין עם הפורעים. מועצת יש"ע יודעת שנערי הזוועות הללו הם אויבי מפעל ההתנחלויות. אבל אין די בגינוי. על מועצת יש"ע לקרוא לכל תושבי יהודה ושומרון לגלות אזרחות טובה, למסור לכוחות הביטחון כל פירור מידע על הפורעים ולעשות הכל כדי לסייע למדינה לעקור מן השורש את הגיס החמישי הארור.

* חשדהו וחשדהו – טורקיה מחזרת אחרי ישראל ומנסה להגיע לנורמליזציה ביחסי המדינות.

עקרונית, כל שיפור היחסים בין ישראל לכל מדינה הוא התפתחות חיובית, בוודאי כאשר מדובר במעצמה אזורית במזרח התיכון.

אלא שמדובר בארדואן. הניסיון המר שלנו אתו כולל גם כמה מתקפות "פיוס" ואנו יודעים מה הן שוות. הגישה לארדואן צריכה להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו, חשדהו וחשדהו.

אולי ניתן בעתיד לשקם את הברית בין המדינות ואת יחסי הידידות הקרובים בינינו. זה לא יהיה בעידן ארדואן.

* הרפורמה היא אסון – הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ועידו קן, בכירי כלכלני החקלאות בארץ ומהמובילים בתחום בעולם, עומדים בראש מיזם שאפתני שפיתחו ושכללו במהלך עשר שנים כלכלנים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המדען הראשי של משרד החקלאות. המיזם פיתח מודל כלכלי ייחודי, VALUE שמו, שמאפשר לחזות את התנהלות החקלאים ואת מחירי התוצרת החקלאי, על פי מכלול המשתנים בשוק החקלאי. במסגרת המודל הם בחנו את הרפורמה בחקלאות שמובילים ליברמן ופורר, והתוצאות עגומות. הם מנבאים חיסול של ענפים רבים בחקלאות הישראלית, שיסלקו מן השולחן של הישראלים את תפוח העץ הישראלי, את העגבניה הישראלית, את האפרסקים, הענבים, הקלמנטינות, השזיפים, התפוזים, הלימונים, המלפפונים, הזיתים, השום, השקדים, הבטטה ותפוחי האדמה. את מקומם תחליף סחורה זולה באיכות נחותה מטורקיה, ירדן, מרוקו ומצרים. רווחי החקלאות יקטנו, גם אחרי הפיצויים מהאוצר שהם חלק מן הרפורמה, ב-1.3 מיליארד ₪ בשנה. רווחיות חקלאי הגולן תקטן ב-64%, הגליל ב-51% והנגב ב-35%. הצרכנים עשויים לחסוך 60 ₪ בחודש ולקבל סחורה נחותה, במקרה שבו ההוזלה תגיע בכלל לצרכן. סביר יותר להניח שהיא לא תגיע לצרכנים וירוויחו ממנה היבואנים, הסיטונאים והקמעונאים. את עיקרי המחקר פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" האחרון.

הרפורמה הזאת היא אסון – היא עלולה להמיט מכה נוראית על ההתיישבות ועל החקלאות, כביכול מתוך תפיסה צרכנית, אך למעשה גם בפגיעה בצרכן, שיקבל תוצר נחות וישלם אותו המחיר, או לכל היותר יחסוך כמה אגורות בחודש.

בינתיים הרפורמה נתקלת בקשיים בקואליציה ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותלך על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות, ותיבנה בשיתוף עם החקלאים ומתוך הידברות עמם.

* צמרת הפזמונאות – חמישיית הצמרת של הפזמונאים העבריים (איני מכליל משוררים כאלתרמן שכתבו גם פזמונים ולא סינגר-סונגרייטרים כמאיר אריאל, אלא מי שבחרו בפזמונאות כליבת יצירתם), על פי הסדר הזה (לטעמי האישי, כמובן): 1. נעמי שמר. 2. חיים חפר. 3. יורם טהרלב. 4. אהוד מנור. 5. יוסי גמזו.

חמישתם הלכו לעולמם.

* מאין נחל יורם טהרלב את אהבת המולדת? – הוא ענה על כך בעצמו:

"אנחנו ילדי הקיבוץ המאוחד, ידענו

כי על שני דברים העולם עומד – עזריה ושמריה

לא היית צריך להוסיף שום תואר מלפנים ומאחור,

עזריה ושמריה – מורי הדור.

ותאמינו לי, מי שעבר את כל הארץ עם שני אלה ביחד

או עם כל אחד לחוד

לעולם לא יוכל לטעות בדרך או ללכת לאיבוד.

וגם עכשיו, אחרי שלמדנו הרבה וגילינו הרבה,

כשאני עושה גם היום את השקלא וטריא

עדיין אני שואל: תגידו לי, איך הייתה הארץ שלנו נראית

בלי עזריה ובלי שמריה".

עזריה הוא עזריה אלון. שמריה הוא שמריה גוטמן.

* מגדלור רוחני ותרבותי – בעת שירותי בסדיר, קראתי את ספרו של פרופ' אליעזר שבייד "מולדת וארץ יעודה". כיוון שאלי שבייד היה תמיד אינטלקטואל מעורב, המשמיע את קולו, ידעתי מיהו, שמעתי אותו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים פובליציסטיים שלו. אבל הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלו. הספר, שעסק בזיקה הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, שבה אותי בקסמו. חשתי הזדהות עצומה, ואפשר לומר ש"אימצתי" את שבייד, בחינת "עשה לך רב"; לא תמיד הסכמתי עם כל רעיונותיו, אך הקול הציוני, היהודי והחברתי הייחודי שלו, השפיעו עליי וייצגו את מחשבותיי ועמדותיי. ראיתי בו מגדלור רוחני ותרבותי בעבורי.

מאז, קראתי מספריו ומסותיו ושמעתי הרצאות שלו, ותמיד הייתי מרותק לפאתוס שלו והזדהיתי מאוד עם החזון שלו, עם התפיסות שביטא, וגם עם הביקורת החריפה שהציג, כנביא זעם בחברה הישראלית. לצערי, לא זכיתי ללמוד אצלו באופן סדיר, אך שמעתי הרצאות שלו בפורומים של התחדשות יהודית, במושב מיוחד לכבודו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, בכנס של המדרשה באורנים, בכנסי "לא בשמים" בגליל העליון ועוד.

שלוש פעמים זכיתי להיפגש אתו באופן אישי. פעם אחת שנינו ספדנו לאברהם אדרת בקיבוץ איילת השחר, בשלושים למותו. פעם הוא היה המרצה המרכזי בכנס שהנחיתי, של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהייתי בין מייסדיה, ולצערי לא האריכה ימים. ופעם הפגשתי אותו עם קבוצה שהנחיתי במסגרת משותפת למרכז "יובלים" שניהלתי בתל-חי והפדרציה של סן פרנציסקו, תכנית "גוונים בגליל", בסיור שערכנו בירושלים.

חתן פרס ישראל פרופ' אלי שבייד, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונות. אדם בעל ידע עצום ומקיף בתחומי פילוסופיה, יהדות, תנ"ך, חינוך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל ובעל השקפת עולם מקורית ייחודית, שאותה הציג בעשרות ספרים ומאות מסות.

הוא דגל בהשקפת עולם של מחויבות אדירה לקולקטיב החברתי והלאומי. הוא יצא נגד שיח הזכויות ודגל בשיח של חובות, של מחויבות ואחריות, של ערבות הדדית שבה הפרט מחויב לכלל והכלל מחויב לפרט. הוא שלל את רוחות השוק החופשי, האקדמיזציה של החינוך המחנכת לתחרות ורווחיות, הניאו-ליברליזם, המשפטיזציה, הפוסט מודרניזם, הפוסט ציונות, ההפרטה, הגלובליזציה, הרלטיביזם, האינדיבידואליזם הקיצוני, החילוניות הריקה; את כל אלה הוא כרך בצוותא כאיום ממשי על הציוויליזציה המערבית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. הוא הציג מולם מופת של מדינת רווחה האחראית לספק לפרט את צרכיו ובהם את הזכות לעבודה, והפרט מחויב לכלל ונותן מעצמו לחברה ולאומה. הוא הציג גישה אחידה של לאום וחברה, עם מחויבות גדולה ליהדות על כל גווניה, זרמיה, מסורותיה וארון הספרים שלה, שהוא היה מגדולי הבקיאים בו והמפרשים שלו. הוא דגל במחויבות עמוקה לתרבות היהודית, להתחדשות יהודית וציונית פלורליסטית, ההופכת את העימות בין הזרמים, לחיבור סינרגטי שלהם. הוא דגל בחינוך הומניסטי ויהודי המחבר את הילד והנער למקורותיו ומחנך אותו למחויבות לכלל; למשפחה, לקהילה ולאומה. קשה היה למקם אותו במגירות המקובלות של שמאל ימין. הביקורת שלו על המשפטיזציה, על בית המשפט העליון ועל דרכו של אהרון ברק, הייתה דומה לעמדות המקובלות בימין הישראלי. ביקורתו החריפה על ההפרטה ותרבות ההפרטה הייתה קיצונית משל השמאל הישראלי. אך הוא היה קוהרנטי מאוד, וראה בהפרטה, בגלובליזציה, בחיקוי הזול של תרבות זרה – מגמה אחת, שנגדה הוא יצא. הוא היה מאמין גדול בלאומיות ומבקר חריף של הלאומנות וסבר שהגלובליזציה, שמשמעותה שלטון תאגידים קפיטליסטי וריסוק המדינה והסולידירות הלאומית, תביא לניכור חברתי ובתהליך דיאלקטי תעורר רוחות לאומניות וגזענות. הוא קרא ליצירה חברתית ותרבותית, יהודית ציונית הומניסטית, המתחדשת כל העת ויוצרת כאן חברת מופת.

לפני למעלה מעשור ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב"; קהילה ייחודית בעמק יזרעאל, המשלבת מסורת וחידוש. את המחקר סיימתי בציטוט מכתב שכתב שבייד לחברי הקהילה, אחרי שהשתתף בקבלת שבת שלה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם, ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטקס שאינו חוצץ בין הספונטניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי.

תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

אלי שבייד הלך שבוע לעולמו, בגיל 92. יהי זכרו ברוך!

* תעודת עניות – יש פינה שבועית ב"הארץ", שאהובה עליי מאוד – "אחרי מות". בפינה זו, עופר אדרת מספר בכל שבוע על דמות שהלכה לעולמה; אדם שמותו לא תפס את הכותרות הראשיות, אך הסיפור שלו חשוב ומעניין. אני שמח על הכבוד הניתן לזכרם של אנשי המעגל השלישי והרביעי.

השבוע הוקדשה הפינה לחתן פרס ישראל אלי שבייד. עצם העובדה שזה המקום שבו נכתב על ענק רוח כזה, כאילו היה שחקן ספסל, היא תעודת עניות לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית. אני זוכר את המקום התקשורתי שניתן לישעיהו ליבוביץ' במותו. ועם כל הכבוד לליבוביץ', ויש כבוד, אין הוא מתקרב לשיעור קומתו ולעומק מחשבתו ותרומתו להגות היהודית וההומניסטית של שבייד. הגותו של שבייד תילמד דורות רבים אחרי שליבוביץ' יישכח.

          * ביד הלשון

סופות בנגב – כותרת ב"ישראל היום" לכתבה על מהומות הבדואים בנגב, הייתה: "סופות בנגב".

סופות בנגב הם כינוי לשורה של פוגרומים ביהודים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. הטריגר לפרעות היה רצח הצאר אלכסנדר השני, והאשמות שווא כאילו היהודים הם הגורמים המהפכניים שהביאו לרצח. הפרעות החלו בפסח תרמ"ב ונמשכו למעלה משנה.

בעקבות הסופות בנגב כתב יהודה לייב פינסקר את החוברת "אוטואמנציפציה", שבה קרא לעם היהודי לשחרר את עצמו באמצעות הקמת תנועה לאומית יהודית. המאורעות חיזקו את תנועת "חיבת ציון" ברוסיה ומזרח אירופה. הם יצרו תנועה גדולה של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה ותנועה קטנה הרבה יותר, אך בפרספקטיבה היסטורית חשובה הרבה יותר, של עליה לארץ ישראל – העליה הראשונה.

הפרעות נקראו סופות בנגב, כיוון שהיו בדרום האימפריה. נגב, בשפת התנ"ך, הוא דרום. הביטוי לקוח מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה".

* "חדשות בן עזר"

עמיקם אֹסם

בקיבוץ אפיקים הלך השבוע לעולמו עמיקם אֹסם, חבר הקיבוץ, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

שירו "לבוא הביתה" מיטיב להגדיר את מהות הבית הקיבוצי ומהות האחריות של חבר הקיבוץ לביתו הקיבוצי, לקהילתו. שיר שאני מזדהה עמו מאוד.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשוּב;

לְשָעָה, לְשָנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה עמיקם במותו.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

חוק הכרחי לחיזוק ההתיישבות

בחודשים האחרונים עומדת התנועה הקיבוצית, ועמה ההתיישבות העובדת והמועצות האזוריות כולן, תחת מתקפת הסתה ושקרים פרועה בעיתון "הארץ". בראש ובראשונה הדבר מתבטא בפשקווילים הארסיים של נוריאלי וזובידה, אך הם רק חלק מאותו מסע. אחד המוקדים של ההסתה נגד ההתיישבות, הוא ועדות הקבלה, שמוצגות בידי עוכרי ההתיישבות כחוק מפלה וגזעני.

"הארץ" הוא חוד החנית של כל מאבק למען דה-ציוניזציה של ישראל, ובראש ובראשונה נגד ההתיישבות הציונית, בעיקר בגליל ובנגב. הוא מתנגד להקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב ונלחם נגד הרחבת היישובים הקיימים, נגד פיתוח שלהם, נגד צמיחה דמוגרפית בתוכם. 

ציר הרשע; שוקניה-עדאללה-הקשת המזרחית הוביל את המסע האנטי ציוני נגד ועדות הקבלה. ועדות הקבלה הן תנאי הכרחי לקיומה של התיישבות קהילתית-כפרית. אי אפשר לקיים יישוב קהילתי ללא היכולת של הקהילה לבחור את חבריה. עוכרי ההתיישבות מצאו בטן רכה משפטית בג"צית במלחמתם להרס ההתיישבות הציונית, והיא הצגת ועדות הקבלה כ"אפליה". הם הובילו מסע תקשורתי ומשפטי, תוך הסתמכות על הנטיה של בג"ץ לקפוץ כאוטומט בכל מקרה שמוצג כ"זכויות הפרט" ולהעדיף אותו על כל שיקול קולקטיבי, בין אם הוא אינטרס לאומי או קהילתי. כמה פסיקות של בג"ץ נגד ועדות הקבלה חייבו את קבלת חוק ועדות הקבלה.

יש להבין, שחוק ועדות הקבלה הרע באופן דרמטי את האוטונומיה של היישובים כפי שהייתה עד קבלתו. עד אז, היה מובן מאליו שכל יישוב זכאי לבחור את תושביו על פי שיקול דעתו; כך היה מראשית ההתיישבות הציונית. החוק הגביל מאוד את היכולת הזאת. הוא איפשר ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, עד 400 משפחות בלבד (מה שחונק את יכולת ההתפתחות של יישובים בגליל ובנגב שהגיעו או מתקרבים למספר הזה), קבע קריטריונים מגבילים מאוד ליכולת לא לקבל משפחה ליישוב, קבע שוועדות הקבלה הן אזוריות ומספר הנציגים מן היישוב הוא מיעוט בתוכן (כלומר ביטלה את האוטונומיה היישובית, למעט קבלה לחברות באגודה שיתופית חקלאית, שבה החוק עדין לא פגע) והוסיפה ועדת ערר במשרד המשפטים, שבו אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לחטיבה להתיישבות ולתנועה המיישבת. 

אמנם חוק ועדות הקבלה הרע מאוד את האוטונומיה של היישובים, אבל קבלתו הייתה מחויבת המציאות, כדי להציל מינימום של שליטה בהתיישבות. אך גם בכבשת הרש הזאת נלחם ציר הרשע. אמנם בג"ץ דחה את עתירתו נגד החוק, אך הוא ממשיך להילחם.

עם מינויה של איילת שקד לשרת הפנים, היא החלה ללמוד את הפרטים והבינה שיש לחולל מספר שינויים למען ההתיישבות והציונות. אחד השינויים שהיא מובילה הוא מהלך לשינוי חוק ועדות הקבלה, כך שניתן יהיה להפעיל ועדות קבלה גם ביישובים עד 600 משפחות, ובכך להסיר את עניבת החנק מיישובים בני 400 משפחות.

ועדת השרים לחקיקה תדון בשבוע הבא בהצעת החוק החשובה כל כך לחיזוק ההתיישבות הכפרית הקהילתית באזורי הספר – תיקון פקודת האגודות השיתופיות (מספר בתי אב ביישוב קהילתי), הידוע כ"חוק ועדות הקבלה". הצעת החוק קובעת כי יישוב קהילתי יוגדר כישוב ששווקו בו 600 מגרשים בפועל לבניית בתי קבע (במקום 400 בחוק הקיים) וכי ההסדר יחול על כלל הישובים הקהילתיים שהקימו זרועות ההתיישבות של המדינה בפריפריה וביהודה ושומרון וזאת הן מטעמים התיישבותיים-ציוניים והן מטעמים ביטחוניים. הפריפריה מוגדרת בהצעת החוק: בגליל, בנגב, בעמק עירון, בדרום הר חברון, בחבל עדולם ובחבל לכיש (במקום בגליל ובנגב בלבד).

ציר הרשע לא ינוח ולא ישקוט עד שיצליח לא רק לסכל התיישבות חדשה, אלא גם להחריב את ההתיישבות הקיימת. כעת הוא נלחם נגד הצעת החוק הזו. לפני שבועות אחדים, יצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד החוק ונגד השרה שקד, תחת הכותרת "שרת האפליה". אין דבר שמאיים על השקפת עולמם יותר מהתיישבות ציונית, והם יצאו למלחמת חורמה בשרה המקדמת את ההתיישבות העובדת וכמובן מלחמת חורמה נגד הקיבוצים והמושבים, שנואי נפשם. פנינים מתוך פשקוויל המערכת: "ועדות הקבלה הן מנגנון מפוקפק… להעביר מן העולם מוסד זה… לא מדובר בקהילתיות אלא בפריווילגיות… אפליה על בסיס דת ולאום… נרטיב שקרי… סלקציה משפילה" וכו' וכו'. והשורה התחתונה: "חברות אחרות בקואליציה צריכות לבלום יוזמה מסוכנת זו". כלומר, ציפיה שמפלגת העבודה (!) ומרצ יבלמו צעדים שנועדו לאפשר את קיומם של הקיבוצים והמושבים.

מפלגת העבודה ומרצ הצביעו בשעתו נגד חוק ועדות הקבלה. הייתה זו סתירת לחי להתיישבות. היום, כאשר מפלגת העבודה ומרצ הן חלק מן הממשלה והן נושאות באחריות לאומית, יש לקוות שהן תנהגנה באחריות ותתמוכנה בחוק. על התנועות הקיבוציות והמושביות להפעיל את כל כובד משקלן כדי להבטיח את תמיכתן.

* "זמן קיבוץ"