הישראלי המכוער

הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית. כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* "הזמן הירוק"

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

צרור הערות 23.9.20

* נגיף עיוור – רשומה שבה ביקרתי את מכחישי הקורונה הופצה כנראה באיזו קבוצה של הכת והניבה צונאמי של תגובות הזויות. בין השאר הואשמתי שאני (!) שייך ל"כת הביביסטים". נו, זה ברור. הרי נתניהו המציא את הקורונה ולכן מי שאינו מכחיש אותה מעיד על עצמו שהוא ביביסט.

האמת היא, שמכחישי הקורונה הם תמונת הראי של כת פולחן האישיות לנתניהו. אצל אלה כאצל אלה נקודת הייחוס של השקפותיהם היא נתניהו. וסגידתם / שנאתם אליו, מגדירה את עמדתם בכל נושא שעל הפרק. הם מדקלמים כל קונספירציה, הזויה ומטורללת ככל שתהיה, אם על "הדיפ-סטייט" הדמיוני ש"תופר תיקים" לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית" או על "המגיפה המומצאת" כדי להציל את נתניהו מהמשפט. והרי ברור, שאילו יחסו של נתניהו לקורונה היה כשל טראמפ, או אז מכחישי הקורונה אצלנו היו אותם מדקלמי "תפירת התיקים" ומכחישי הקורונה היום היו בראש המזהירים מפניה, מקפידים על קלה וחמורה ומטיפים לסגר. כמו בקרב מעריצי/שונאי טראמפ בארה"ב.

אך מה לעשות, הקורונה אינה ימנית ולא שמאלנית, לא ביביסטית ולא רל"ביסטית, אין לה דעות פוליטית, היא לא חרדית ולא חילונית, לא דתית ולא מסורתית, לא יהודית ולא ערבית והיא עיוורת לחלוטין לדת, גזע ומין. ומן הראוי שכולנו נתייצב יחד למלחמה בנגיף.  

* אחריות אישית – ביום שני הייתי עם אשתי ובתי בצפת, בטיפול רפואי. בדרכנו הביתה נכנסנו לקניות בקצרין. ביציאה מקצרין עצר אותנו מחסום. עטינו מסכות ופתחנו את השמשה. לאן אתם נוסעים ומאין? השבנו להם, הם לא ביקשו לראות את האישור מצפת ואפשרו לנו לעבור.

ואילו שיקרנו? או אם משפחה אחרת הייתה משקרת? מה הם יכולים לעשות? להציב פוליגרף?

בסופו של דבר, העיקר הוא האחריות האישית – להקפיד באדיקות על הוראות הסגר ובוודאי על הבידוד (להבדיל מיועצי רוה"מ שהפרו את הוראות הבידוד והם עדין בתפקידם, אוי לבושה), לעטות מסכות, לשמור על מרחק, להקפיד על היגיינה.

אין זה מוריד גרם של אחריות מהממשלה לבצע את תפקידה, אך כל אחד ואחד מאתנו צריך לראות עצמו כאילו הוא אישית, במעשה שיעשה עכשיו, יכריע אם אנו ננצח את הקורונה או הקורונה תנצח אותנו.

* בן בנו של קל וחומר – משבר האמון בין האזרחים והממשלה הוא מכשול כבד ביותר בהתמודדות עם הקורונה (אם כי הוא לא מצדיק, כמובן, את ההתנהגות של הישראלי המכוער, המפר את ההוראות ומצפצף עליהן). אם כך הדבר בממשלת אחדות לאומית, קל וחומר אילו הייתה זו ממשלה צרה; קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אילו הייתה זו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לעומת זאת, אילו כחול לבן בשלמותה הייתה נכנסת תחת האלונקה ויש עתיד ותל"ם לא היו מפלגות אותה, האמון היה גדול הרבה יותר. וכמובן, שהאמון היה גדול יותר אילו נתניהו היה מתנהג כראש ממשלת אחדות לאומית ולא חותר תחתיה מיומה הראשון. מה חבל, ששיקולי פוליטיקה קטנה קודמים לשיקול הלאומי, בשעת חירום.

* לפטר לאלתר – ראש הממשלה אומר בצדק שהגורם המרכזי לעליה בתחלואה הוא אי הקפדה על ההנחיות.

משבר האמון של האזרחים בממשלה הוא הגורם המרכזי לאי ההקפדה על ההנחיות.

על נתניהו לפטר לאלתר את שני יועציו הבכירים שהפרו את הבידוד.

* דוגמה אישית – החלטת הממשלה על הורדת שכר השרים והח"כים ב-10% ראויה לשבח. אני מקווה שהחלטה זו מבטאת שינוי כיוון בכל הנוגע לדוגמה אישית.

המשמעות הכלכלית של ההחלטה אינה גבוהה, פחות מ-8 מלש"ח בשנה, אבל המשמעות הציבורית והמנהיגותית שלה גבוהה. המחיר של אי האמון הציבורי במערכת כבד מאוד, וכל צעד שעשוי לשנות את הכיוון הזה חשוב.

* פרלמנטרית למופת – ח"כ יפעת שאשא ביטון מזכירה לנו מהו פרלמנטריזם. לא להיות חותמת גומי של הממשלה, כי אז – לשם מה צריך פרלמנט? כן, הממשלה צריכה להזיע כדי לשכנע את הכנסת ולא לסמוך על רוב אוטומטי שמחויב לתמוך בה בכל דבר.

לא תמיד אני מסכים אתה, אך גם כשאיני מסכים אתה אני מעריך את יושרתה, את עצמאותה ואת אחריותה.

דמוקרטיה מבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. מאז ומתמיד הכנסת הייתה חלשה לעומת הרשות המבצעת ונשלטת על ידה. אבל בזמן נתניהו זה הגיע לשליטה מוחלטת. הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת. בעבר, לפני הצבעות מסוימות הכריזה הנהלת הקואליציה שעל ההצבעה הספציפית מוטלת משמעת קואליציונית. היום המשמעת הקואליציונית היא מוחלטת, על כל סעיף קטן בחוק זניח בדיון בוועדה. והדבר החריף היום כאשר היו"ר הוא יריב לוין, שגאה בכך שהוא שליחו של ראש הממשלה ואפילו אינו מנסה לשמור על מעמד הכנסת ועל כבודה. יו"ר שראוי לתפקידו היה קם אתמול ומגנה את ההשתלחות של נתניהו בשאשא ביטון ואת המתקפה הבריונית המתמשכת של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד שאשא ביטון.

נתניהו שתמיד מנכס לעצמו ורק לעצמו כל הצלחה, אמתית או מדומה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכישלונותיו. כעת אלה הם רוני גמזו ושאשא ביטון.

אגב, את יפעת שאשא ביטון אני מכיר מימיה בקריית שמונה. הייתי מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות פלורליסטית בגליל העליון ופעלתי רבות בקריית שמונה. היא הייתה אז בתפקיד כלשהו בעיריה, נדמה לי שאחראית על תיק החינוך, והשתתפנו במספר ישיבות משותפות. כבר אז היא התבלטה כרהוטה, מחויבת ודעתנית והרשימה אותי מאוד.

* הדקלום התורן – בדפי המסרים של כת פולחן האישיות יפעת שאשא-ביטון כבר מוגדרת "מלכת השמאל". כמובן.

* בזכותי – בבחירות 2015 בחרתי ב"כולנו". אני גאה שהכנסתי לכנסת את יפעת שאשא ביטון.

* את מי תחמנתם? – חרדים רבים ערכו הפגנות-דמה כדי להערים על "המדינע" ולעקוף את איסור המפגש והמעבר ממקום למקום.

יופי. את מי תחמנתם? הרי לא רוני גמזו יידבק כתוצאה מהתנהגותכם.

אבל, ניחא. רוצים לעשות הפגנות-דמה? שיעמדו עם שלטים ויקראו קריאות. לא. הם חייבים להצית פחי אשפה ולצעוק "נאצים" לעבר השוטרים.

* הפגינו אחריות – חופש ההפגנה הוא ערך מקודש בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר הפגנות נגדו הוא מסוכן ביותר והוא מדרון חלקלק שדמוקרטיה צריכה להיזהר ממנו כמו מאש.

המדינה אינה צריכה לאסור הפגנות, אבל הציבור נדרש לאחריות. גם האזרח נקרא לאחריות. אין לאסור הפגנות, אך מן הראוי שהאזרחים, גם המתנגדים החריפים ביותר של הממשלה, יגלו אחריות, יפגינו מחויבות, יוכיחו ערבות הדדית ויימנעו מהפגנות בתקופת הסגר.

אתם מגחכים כשאני מצפה מאותם אנשים לאחריות? אתם צודקים.

ואף שאין לאסור על הפגנות, חופש ההפגנה אינו בלתי מוגבל, וניתן לקבוע כללי מותר ואסור גם להפגנות, בוודאי הגבלות רפואיות בתקופת קורונה ולאכוף אותם.

אגב, בהתנתקות ההפגנות לא היו ערך מקודש כל כך. המשטרה עצרה אוטובוסים עם מפגינים עוד בנקודת היציאה שלהם לירושלים ולכפר מימון.

* קדושת ההפגנה – פיקוח נפש דוחה קדושה.

* גילוי מפתיע – האיש שעשה לי את היום הוא דווקא עופר שלח. דווקא הוא הפתיע הפעם בגילוי של אחריות לאומית וקרא להפסיק את ההפגנות בזמן הסגר. האם יש לו השפעה על המפגינים?

* נגד עסקה – שלושה עיתונאים שאי אפשר לחשוד בהם כשמאלנים (אם כי סביר להניח שמעתה הם יוגדרו ססס0000מולנים) פרסמו שלושה מאמרים שונים, שבהם הם קראו להסדר-טיעון מהיר עם נתניהו, שבו הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים תמורת הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו. השלושה הם עורך "מקור ראשון" חגי סגל, עקיבא נוביק ב"הארץ" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב". שלושתם הביעו חשש מן הנזק המתמשך של המשך שלטונו, את אי יכולתו לתפקד בשל השתעבדותו לענייניו המשפטיים ובעיקר את הידרדרות החברה הישראלית עד חשש למלחמת אחים עם התמשכות השלטון והמשפט שנים נוספות, ובכך הם מאשימים הן את נתניהו והן את מתנגדיו.

אני מתנגד לרעיון. ראשית, בשל עמדתי העקרונית בדבר השוויון בפני החוק, ויותר מכך בשל עמדתי העקרונית על דוגמה אישית של מנהיגות ועל כך שככל שאדם בכיר יותר, כך הציפיות ממנו לשמירה על החוק ועל הנורמות הציבוריות גדולות יותר. לדעתי, כאשר מדובר באיש ציבור, אין מקום לזכות השתיקה, לסגירת תיק "מחוסר עניין לציבור" ולהסדר טיעון כלשהו. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך ייקוב הדין את ההר. זו הייתה עמדתי בפרשות קצב ואולמרט. קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז אחרי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי. וזו עמדתי באשר לנתניהו. אני סבור שהאשמות נגד אישים בכירים כל כך חייבות להתברר בבית המשפט עד תומן.

יחד עם זאת, אילו האמנתי שצעד כזה יעצור את הדימום של החברה הישראלית ויביא לשלום בתוכנו, יתכן שהייתי מוותר על עמדתי העקרונית תמורת שלום. אלא שחוששני שהתוצאה תהיה הפוכה. מעריצי נתניהו והמאמינים בתאוריות הקונספירציה על "הפיכה שלטונית", "תפירת תיקים" וכו', יראו בכך הוכחה לנראטיב שלהם. הנה, כל המטרה הייתה להדיח את נתניהו, וברגע שהודח, פתאום אין משמעות לעבירות שעבר. הם אף יציגו זאת כהוכחה לכך שלא היה באמת בשר בתיקים. אם תחושתם תהיה שמנהיגם הנערץ הודח בהפיכה, לא תהיה להם כל מחויבות לדמוקרטיה והכרעותיה, והדבר עלול לדרדר אותנו למלחמת אחים, חלילה.

אני יודע שחלק ניכר ממעריצי נתניהו לא יקבלו גם הרשעה בדין ויראו בה הוכחה שגם בית המשפט הוא חלק מה"דיפ-סטייט"… ובכל זאת, אור השמש מחטא, ומשפט פומבי ושקוף, שבו הראיות תבחנה לאור השמש, יחייב את הרוב הגדול בציבור לקבל כל הכרעת דין.

הפתרון הזה הוא עכשוויזם – ניסיון למצוא פתרון קסם מהיר לקרע בחברה, אך כזה שעלול להעמיק את הקרע מעבר לפינה.

הביביזם מסוכן יותר מנתניהו עצמו, ואם נתניהו יוחלף אך הביביזם יתעצם, הסכנה תגדל. איני מאמין בקיצורי דרך. ובסופו של דבר, את תהליך הדה-ביביזציה יוביל הדור הבא של הנהגת הימין, שיטהר את הימין מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* נחל האסי וחוק הרדיקלים השלובים – חוק הרדיקלים השלובים בא לידי ביטוי מוחשי מאוד במלחמה נגד כל פשרה בנושא נחל האסי, מתוך תאוות שנאה מטורפת נגד התנועה הקיבוצית. כך יאיר נתניהו ושכמותו יחד עם השמאל הרדיקלי האנטי ציוני נלחמים כתף אל כתף במאבק, המחבר את תועפות הרעל והשנאה שבהם נגד האויב המשותף.

כותבים האנטי-ציונים הרדיקלים הני זבידה ובני נוריאלי בפשקוויל בשוקניה: "בהתאם למיתוסים המכוננים של האליטה האשכנזית הוותיקה, הקיבוץ מזוהה עם הממלכתיות והצבאיות הציוניים, וממוקם בלִבה של הפריבילגיה הגזעית והכלכלית בישראל". כל מה שמזוהה עם ציונות, עם התיישבות, עם מדינת ישראל מאוס בעיניהם. האסי הוא רק תירוץ למלחמתם בציונות. ועל הדרך הם משתלחים בראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, כיוון שהוא חותר לפתרון מוסכם, והרי פתרון הוא האיום הגדול ביותר על מחרחרי השנאה, המחפשים כל פצע פתוח כדי להשתין לתוכו.

נחשו אם הם שכחו לכתוב הפעם "קולוניאליים"?  

            * ביד הלשון

שעיר לעזאזל – יפעת שאשא ביטון היא השעירה לעזאזל התורנית של נתניהו. היו רבים לפניה ויהיו עוד רבים אחריה.

המונח שעיר לעזאזל אקטואלי מאוד השבוע, כיוון שמקורו קשור ליום הכיפורים. המקור הוא מקראי, מצווה ליום הכיפורים המופיעה בספר "ויקרא": וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" ט"ז, ט'-י').

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהייתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג. אהרון הכהן צווה להטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיעשות קורבן חטאת לה' והשני היה ל"עזאזל". לאחר שאהרון סמך את ידיו על ראשו והתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר נושא אותם אתו, הוא נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר. על פי חז"ל הוא היה נשלח לצוק שבו היה מוטל אל מותו. אולם במקור המקראי אין לכך סימוכין.

מצוות שילוח שעיר לעזאזל אינה מנומקת, ולכן יש לה פירושים רבים. על פי הרמב"ם השעיר מסמל כפרה על חטאים חמורים של עם ישראל, ולכן מרחיקים אותו הרחק מן הציבור, ממנו והלאה, והציבור חוזר בתשובה ומתנתק ממנו.

הביטוי "שעיר לעזאזל" – פירושו הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כאשֵמים ונושאים באחריות למחדל, כישלון, מעשה שלילי, ובכך פותרים את שאר החברה ובעיקר את האחראים או האשמים האמתיים מכל אשמה או אחריות.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: המגדל הראשון

המגדל הראשון / אלי גורנשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.8.20

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול".

המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים".

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו  יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסיה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת היכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים, במשך שנים עמלו חברי הקיבוץ בייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.

הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכל עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, ויש להם זכויות מוצקות על המקום. פשרה שאפשר לחיות אתה. ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים פתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

את הפינה אני מקדיש היום לחברי ניר דוד (תל עמל). אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.

זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונותיה וערכיה, אומץ לבה ועוז הרוח שֶׁבָּהּ ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת. הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכניה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכניה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע.  

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם". המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי". ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש". את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל". תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

החלק המושר הוא רק כמחצית השיר המקורי שכתב אלתרמן.

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. בכנס חגיגי בדגניה, במלאת מאה שנים לתנועה הקיבוצית, הופיעו ילדי וחברי ניר דוד בשירה ובריקוד עם השיר הזה.

אנו נאזין לשיר בפיו של אלי גורנשטיין מתוך תכנית הטלוויזיה המיתולוגית של דן אלמגור ואליהו הכהן "שרתי לך ארצי". תל עמל – לחומה ומגדל!

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

אומרים כן לבקעת הירדן

החלטת מזכירות התנועה הקיבוצית בנושא בקעת הירדן, החזירה אותי שנות דור אחורה, לימי המאבק על הגולן בשנות ה-90. גם אז תנועתנו – אז התק"ם, חיזקה את ידינו והרעיפה שבחים לחברינו שליחינו חלוצינו אלופינו ו… חיזקה את ידי הממשלה בחתירתה לשלום עם סוריה.

מי נגד שלום עם סוריה? ודאי לא אנחנו, היושבים על הגבול. הן סיסמתנו הייתה "שלום עם הגולן". אולם הממשלה נשאה ונתנה אז על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. אנחנו לא רצינו שהתנועה שלנו, שלהגשמת ערכיה ותפיסותיה עלינו לגולן, תשתתף בצערנו, אלא תהיה שותפה למאבקנו. ציפינו לעמדה המתנה כל הסכם שלום בקיום הריבונות הישראלית וההתיישבות הישראלית על הגולן. נכון, התנועה לא הביעה תמיכה בנסיגה ובעקירה, אך גם לא התנגדה להן.

היום, כל ילד מבין שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום משמרות המהפכה האיראניים היו על הכינרת. אבל כנראה שלא למדנו דבר. אותו דפוס של "כן ולא" מופיע גם בהחלטת המזכירות על הבקעה. נכון, המצב שונה. מה שעומד היום על הפרק אינו נסיגה ועקירה, חלילה, אלא להיפך, החלת הריבונות. אך התנועה הקיבוצית שוב מגמגמת ב"כן ולא". ובמקום שבו נדרשים סימני קריאה, מציבה התנועה סימן שאלה.

אין סימן קריאה מובהק יותר מאשר הקמת יישוב. כאשר התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוצים בבקעת הירדן וצפון ים המלח, היא עשתה זאת על מנת לעצב את גבולה של ישראל ולסכל נסיגה, חלילה. היישובים לא הוקמו באזורים שהנם קלפים למיקוח, אלא להיפך – באזורים שנתפסו כקלפים למיקוח לא הקמנו יישובים. את יישובינו הקמנו כדי למנוע מיקוח, באזורים שאינם עומדים למיקוח.

והנה, חלפו למעלה מחמישים שנה. ונקרתה סוף סוף ההזדמנות לממש את מטרת ההתיישבות, לעצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל, להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח. 52 שנים אחרי הגיית תכנית אלון וארבעים שנה לאחר פטירתו, קמה לתחיה תפיסתו; הליכוד מקבל את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וארה"ב מכירה ברעיון ומפת תכנית טראמפ קרובה מאוד למפת תכנית אלון, עם התאמתה לשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו מאז נהגתה. במקום שנחגוג ניצחון היסטורי, אנו מקבלים אותו בחמיצות. במקום לתמוך בהחלת הריבונות הישראלית על הבקעה, אנו אומרים שעתידה יוכרע במשא ומתן.

אחרי שהפלשתינאים דחו שוב ושוב תכניות ישראליות ואמריקאיות שבהן הוצעה להם נסיגה מהבקעה, אנחנו עוד מצפים לאישורם לריבונותנו על הבקעה? האם לעולם הם לא ישלמו מחיר על סרבנותם?

בקעת הירדן היא אזור דליל באוכלוסיה ערבית שאינו מהווה כל איום דמוגרפי על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זהו אזור התיישבות ישראלי, אמנם דל מדי ביישובים ותושבים, אך פנוי לפיתוח והתיישבות ענפה. בקעת הירדן, במובנה הרחב ביותר (כפי שהגדיר רבין בנאומו הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע), היא הכרח ביטחוני לשלומה של מדינת ישראל, והיא מבטיחה לישראל גבול בר הגנה. רק ריבונות והתיישבות ישראליים בכל רוחב הבקעה, מן הירדן ועד מערבה לכביש אלון, תאפשר לישראל לקיים פשרה טריטוריאלית. כאשר התחזית הדמוגרפית של ישראל לשנת המאה להיווסדה היא שיחיו כאן 20 מיליון ישראלים, ברור שיש צורך בפיתוח השידרה המזרחית, מהגולן והגליל המזרחי עד אילת, ובקעת הירדן היא מרכיב מרכזי בה. לצורך כל אלה – סיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח לריבונות ישראל הכרחית.

הניסוח הראוי לעמדת התנועה הקיבוצית בשאלה הבקעה, היה פותח באותה פתיחה של חיזוק ידי המתיישבים בה, כפי שמופיעה בנוסח שהתקבל. ההמשך הראוי של ההחלטה, צריך להיות זה: "על מדינת ישראל להבטיח שבכל הסדר שלום, בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל. כדי להבטיח זאת, אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח".

כאשר הביא בגין לאישור הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, החליטה סיעת המערך להיעדר מן ההצבעה. שמונה חברי כנסת, ובהם הח"כים מטעם התנועה הקיבוצית – אברהם כץ-עוז (יו"ר לובי הגולן), יעקב צור ונחמן רז, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד החוק. אחד מנימוקיהם היה, שהם הצביעו על פי החלטות מועצת התק"ם. למרבה הצער, יגאל אלון, האיש שהציע כבר ב-1967 לספח את הגולן וניסח את העצומה שקראה לחוקק את חוק הגולן, נפטר שנה קודם לכן, ולא זכה לראות בהתגשמות חזונו.

מן הראוי שהיום התנועה הקיבוצית תחזור לעצמה ותישא את דגל בקעת הירדן.

* "הזמן הירוק"

חוסר הרלוונטיות של התנועה

התוצאה המשמעותית ביותר בבחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית, היא אחוז ההצבעה הנמוך – כ-32%, פחות משליש.

זאת, באוכלוסיה מעורבת יחסית, המורגלת לחיים דמוקרטיים בתוכה.

עובדה זו מצביעה על חוסר הרלוונטיות של התנועה לחיי החברים. עובדה זו מצערת, כיוון שהתנועה הקיבוצית היא ההופכת אותנו מסתם רשימה של קהילות החיות כל אחת לעצמה, לגוף נושא חזון ומסר לחברה הישראלית, נושא בשורה ומשימה, שואף לתרום ולהשפיע. וללא חזון כזה, מה הטעם בקיבוץ?

אחת המשימות החשובות והדחופות של המזכירות הישנה/חדשה של התנועה, חייבת להיות הנכחת התנועה בקיבוצים ומיתוגה בתוכם.

לנוכח התמיכה הרבה שקיבל ליאור שמחה בבחירות, יש לקוות שניר מאיר ישכיל לקרב אותו ולשתף אותו בהנהגת התנועה. כך, יהיה בה ביטוי לניסיון הרב של ניר ולרוח החדשנות של ליאור.

* "ידיעות הקיבוץ"

למה לי תנועה עכשיו

מה לנו ולתנועה? מה היא מעניינת אותי?

בעבר הרחוק שאלה כזו כלל לא נשאלה, כי התנועה הייתה נוכחת מאוד בהוויה הקיבוצית. היום המצב שונה. רבים מן התפקידים שבעבר היו של התנועה, הם היום של המועצות האזוריות, שנוכחות הרבה יותר בחיינו. הבחירות למזכ"ל התנועה, שתיערכנה ביום שלישי הקרוב, הן סיבה טובה לבחון את הסוגיה.

כאשר הגדרנו את עצמנו קיבוץ משימתי, הייתה בכך אמירה, שקיבוץ אורטל אינו רק קהילה קטנה שדואגת לעצמה, אלא הננו נושאי בשורה לחברה הישראלית, לעולם שסביבנו, ואותה אנו משיאים באמצעות עשיה ומשימה.

משמעות התנועה, היא חיבור הקהילות הקטנות שנקראות קיבוצים, למסגרת וכוח גדולים, שהמכנה המשותף של חבריה רחב והם נושאים בשורה לחברה הישראלית כולה. יש בכך כוח ארגוני שמקדם את האינטרסים המשותפים של הקיבוצים ובכלל של המגזר ההתיישבותי, וכוח מסייע לקיבוץ הבודד הנאבק מול מוסדות המדינה (רשות מקרקעי ישראל וכד'), ולא פחות חשוב – התנועה מגלמת את המכנה המשותף של הקיבוצים ומאפשרת להם להיות חלק ממהות גדולה, ולא רק קהילות בודדות. ללא תנועה, אני מעריך שהרוב המוחלט של הקיבוצים לא היו שורדים כקיבוצים את הטלטלה הקשה של משבר שנות השמונים, התשעים והאלפיים.

אם לפני זמן לא רב, דומה היה שפני הקיבוצים המופרטים להפיכתם ליישובים קהילתיים, והדבר בא לידי ביטוי בסקרים בקרב חברי אותם קיבוצים, שרובם המכריע סבר שזה הכיוון הברור אליו הם הולכים (מי בשמחה ומי בצער), בעשור האחרון הווקטור התהפך. באותם סקרים (שעורך המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה) אין כמעט קולות כאלו. הקיבוצים שהופרטו מחזקים את הערבות ההדדית בתוכם, מחדשים ומחזקים את התרבות המשותפת והחגים המשותפים, קולטים חברים חדשים לחברות ולא רק להרחבות. אלו סימנים חיוביים של חיוּת קיבוצית. זהו תהליך דיאלקטי, של מטוטלת שעברה בקיצוניות מצד לצד ועכשיו היא מתאזנת. המקום המאוזן הזה מאפשר יצירת זהות קיבוצית משותפת, עם מכנה משותף רחב המכיל הן את הקיבוצים השיתופיים והן את המופרטים (או לפחות רובם. אולי יהיו בודדים שהרחיקו לכת ולא יהיו עוד חלק מהתנועה).

חשוב, בעיניי, לחזק את התנועה ולחזק את היותנו חלק ממנה. ולכן חשובה מעורבות שלנו בה ובראש ובראשונה השתתפות יפה שלנו בבחירות לתפקיד מזכיר התנועה, שתתקיימנה ביום שלישי הקרוב.

****

שני חברים מתמודדים על התפקיד. האחד הוא מזכיר התנועה ניר מאיר מקבוצת שילר והשני הוא ליאור שמחה מנצר סירני.

במערכות הבחירות הקודמות, נהגתי לכתוב באופן ברור מי המועמד שאני תומך בו ופעלתי להשפיע על חברים לתמוך בו. בדרך כלל, עמדתי הייתה בעד מועמד אחד ולא פחות מכך נגד מועמד אחר. הפעם המצב שונה. שני המועמדים מצוינים, שניהם חברי קיבוץ ותנועה נאמנים, שניהם אנשי אמת ערכיים, שניהם מחויבים לדרך הקיבוצית ואני מעריך מאוד את שניהם. אילו יכולתי, הייתי מצביע בעד… שניהם. אני מכיר את שניהם, נפגשתי עם שניהם, ולא בכדי לא הצטרפתי לאף מטה, לאף קמפיין ולא חתמתי על אף מודעת תמיכה (יש לציין שנקש ושגב חתמו על מודעות תמיכה בניר מאיר).

ניר עשה עבודה טובה מאוד בחיבור הקיבוצים לתנועה, בסיוע לקיבוצים לצאת מהמשבר ובייצוג התנועה והאינטרסים שלה במערכות הארציות. הוא טיפח את הקיבוצים בעוטף עזה, ליווה אותם בימים קשים וסייע להם בתנופת הגידול והפיתוח, על אף המציאות הביטחונית הקשה שעמה הם מתמודדים. הוא מנוסה מאוד ומוערך מאוד ואם ימשיך עוד קדנציה, הוא לבטח ימשיך בדרכו כך שאין בתמיכה בו הימור או סיכון. מצד שני, ברור שהוא לא אדם שיחולל תמורה גדולה בתנועה ולא יקפיץ אותה למחוזות חדשים.

ניר הוא ידיד הגולן ולכל אורך התקופה ביטא את ידידותו בדרכים רבות. מיד עם כניסתו לתפקיד, בפגישה אקראית, זרקתי לו רעיון, לכנס מועצה בגולן לציון יובל להתיישבות בגולן. על המקום הוא השיב לי שזה רעיון מצוין והוא מרים את הכפפה. ואכן, כך הוא עשה ואף הגדיל לעשות וקבע את המוסד העליון של התנועה – ועידת התנועה, בעין גב ובגולן. לא במקרה היא נפתח ב-5 ביוני, בדיוק ביום השנה החמישים למלחמת ששת הימים. הוא עמד בלחצים של מי שניסו לשנות את המיקום או לפחות את התאריך, כדי שלא נהיה מזוהים עם "אקיבוש" רחמנא לצלן, כולל איומי החרמה. הייתה זו ועידה חשובה, ובין השאר הייתה זו הצדעה של התנועה כולה להתיישבות בגולן ולתפקידה ההיסטורי. במסגרת הוועידה, יצאו המשתתפים לסיורים בגולן. ניר הצטרף לסיור שהובלתי והדרכתי, וגילה התלהבות ובקיאות ואהבה רבה לגולן.

כאשר יהודה הראל זכה בפרס ישראל, ניר יזם וערך ביקור של נציגי מזכירות התנועה לציין אתו את האירוע. גם זאת הייתה מחווה מרשימה של אהדה לגולן. ניר גם ביטא ומבטא עמדה נחרצת בזכות חיזוק ההתיישבות בבקעת הירדן.

נושא נוסף שבו התרשמתי מאוד מעמדתו ומעמידתו האיתנה, היה בתמיכתו בלגיטימיות של תנועת השומר החדש ופעילותה בתנועה הקיבוצית ובתנועות הנוער. בנושא זה הוא עמד איתן בלחץ ברוטלי של הנהגת הנוע"ל, שהיה עמוּס בדה-לגיטימציה והשמצות נגד השומר החדש. כמי שבקיא בפוליטיקה התנועתית, אני יודע שקשה מאוד לעמוד מול הלובי הזה, ועמידתו המוצקה בעמדה בלתי פופולרית, הייתה בעיניי גילוי מרשים של מנהיגות ושל חוסן ועוצמה אישיותית.

****

מאז ראשית שנות השמונים, התנועה הקיבוצית חדלה להקים קיבוצים. אם אפשר, אולי, להבין זאת בשנות המשבר, קשה להבין זאת בשנות היציאה מהמשבר. בעיניי, תנועת התיישבות שאינה מיישבת אינה ראויה לשם תנועת התיישבות. הקמת קיבוצים חדשים עשויה לבטא את היציאה מהמשבר והחזרת החיוּת לתנועה הקיבוצית. יתר על כן, אני מאמין שהתיישבות קיבוצית חדשה תצמיח תפיסות קיבוציות וחברתיות חדשניות, כי מאז ומעולם ההתיישבות החדשה הייתה המבוע לרעיונות החברתיים היפים ביותר שיצרה הציונות.

העליתי את הנושא באוזני ניר גם בביקור מטה התנועה באורטל וגם בארבע עיניים. לצערי, עמדתו בנושא הזה נחרצת – הוא שולל זאת מכל וכל. ומהיכרותי אתו, שום דבר לא יזיז אותו מעמדתו. להערכתי, הנחרצות שלו נובעת מטראומה אישית – הוא היה המלווה מטעם קבוצתו את הקמת קיבוץ הר עמשא, בשנות השמונים. הקיבוץ לא קם, וכל המוסדות המיישבים כולל התנועה הקיבוצית הפנו כתף קרה ולא היו שותפים. לדעתי, החשש מכישלון הוא הגורם לעמדתו הנחרצת.

בעיניי, מדובר בסוגיה קריטית לעתידה של התנועה הקיבוצית. כששוחחתי על כך עם ליאור, עיניו נצצו מהתלהבות, עד שחשתי צורך לצנן את התלהבותו.

אני שמח מאוד על כך שזו עמדתו והוא אף מביע אותה בפגישות הבחירות שלו. הוא מציג את ההתיישבות החדשה כאחד מדגליו, ולקח על עצמו אתגר שאפתני, של הקמת קיבוץ חדש בכל שנה. גם ליאור תומך מובהק של הגולן ובקעת הירדן.

****

ליאור שמחה מצטייר בעיניי כמנהיג צעיר (יחסית), מבטיח, בעל חזון וכריזמה. מה ששבה את לבי בליאור, הוא הרקורד שלו בנצר סירני. לאחר שנים רבות שבהם עבד, כעובד חוץ, במגזר הפרטי בתחום השיווק והפרסום, הוא לקח על עצמו להיות יו"ר הקיבוץ שבו נולד ובו הוא חבר, עזב את העולם העסקי ונכנס כל כולו לענייני קיבוצו. לא זו בלבד שהוא הוביל את הקיבוץ ממשבר קשה בכל התחומים להצלחה מרשימה בכל התחומים ולצמיחה דמוגרפית גדולה, הוא הוביל בו מהלך היסטורי, חסר תקדים בתנועה הקיבוצית – מעבר מקיבוץ מופרט לקיבוץ שיתופי. את המהלך שהעביר בקיבוצו הוא החל בתהליך עיצוב הזהות הקיבוצית ויצירת הסכמות בסוגיות הערכיות של מהות הקיבוץ. לא היה זה צעד נוסטלגי של געגוע לעבר, אלא צעד אסטרטגי ערכי, חדשני ויצירתי, של התקדמות לעתיד טוב יותר.

זה המהלך שהוא מתכנן גם בתנועה הקיבוצית. לא, הוא אדם ריאלי ואינו מתכוון להפוך את הקיבוצים המפורטים לשיתופיים. אולם הוא רוצה לחולל מהלך גדול של גיבוש הזהות הקיבוצית הרלוונטית בימינו, המשותפת לכל קיבוצי התנועה, חרף ההבדלים ביניהם. זהו אתגר מלהיב.

עוד כיוון שלו שאני מעריך, הוא בתחום הפוליטי. הוא מתכוון לנתק את הזהות המוסדית של התנועה הקיבוצית עם מפלגת העבודה (שאישית, הוא חבר בה) ומרצ – זהות אנכרוניסטית כאשר רוב חברי הקיבוצים הצביעו לכחול-לבן; לבטל את הזהות של מזכיר התנועה כיו"ר מחוז הקיבוצים של מפלגת העבודה ולעודד את הפלורליזם הפוליטי בקיבוצים. הוא גם מאמין שבמאבקים הציבוריים, חשוב שהתנועה תשכיל לעבוד עם מי שמוכנים לפעול למענה, מכל הקשת הפוליטית (אגב, בפועל גם ניר נוהג כך, למרות הזהות המפלגתית של התנועה).

בתיווכי, נערכה שיחה טובה בין ליאור לבין יואל זילברמן מנכ"ל השומר החדש. האם יהיה לליאור כוח לעמוד בלחצים הפוליטיים בתוך התנועה בנושא הזה? אני מקווה מאוד, אך יש לי ספקות.

****

לסיכום, התלבטתי מאוד. לשמחתי, לא הייתה זו התלבטות על הרע במיעוטו אלא על הטוב במרבו. ההתלבטות הייתה בין הצד השמרן שבי, שקורא להצבעה אחראית בעד מי שהוכיח את עצמו, גילה עוצמה מנהיגותית וימשיך להוביל בצורה טובה, אך יהיה זה עוד מאותו דבר, לטוב ולרע, לבין החדשן שבי, שמבקש לתת הזדמנות למי שנושא רוח חזונית ומעוף, מסוגל להוביל את התנועה לקפיצת מדרגה, אך מצד שני עלול לחולל טלטלה מסוכנת.

אין ספק שניר בעל ניסיון רב יותר, הן בהובלת קיבוצים וכמובן בניהול מערכות גדולות. אולם הניסיון הייחודי של ליאור מעורר בי תקווה שביכולתו לחולל גדולות בתנועה.

הביקורת על גילו הצעיר (43) מגוחכת. הוא כמעט בגיל שבו נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה ואובמה – לנשיא ארה"ב.

ופרט ביוגרפי מעניין – ליאור עשה באורטל שנת שרות, במסגר גרעין בני משקים בעזרה לקיבוץ צעיר. הוא זוכר מאוד לטובה את אורטל. הוא עבד בכרם (כשאריאל ניהל את הענף).

אחרי לבטים רבים החלטתי לתמוך בליאור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

התיישבות חדשה – ברכה לכולנו

מתוך דיווח בעלון "ידיעות לחברי תנועת המושבים" בגיליון ינואר 1967, על ישיבת מזכירות התנועה שנערכה ב-14.12.66: "אריק נחמקין שיבח את המתיישבים בנגב והתנגד להקמת יישובים חדשים לפני פתרון בעיותיהם. גדליה גל אמר שיישובים חלשים הם נטל ביטחוני ולא נכס. אוזן סיכם באמירה כלפי המסתייגים מהתנגדות להקמת התיישבות חדשה, שקל להיות ציוני על חשבון מישהו אחר, והקמת ישובים חדשים תהיה פשע".

נושא הדיון היה קריאות מצד גורמים בממשלה ובמחלקה להתיישבות וגורמים נוספים להקמת מושבים חדשים. הקריאה הזאת נתקלה בהתנגדות עזה מצד המושבים שקמו בעשור שקדם. הם טענו, שקודם כל צריך לדאוג להם, לבסס אותם, לחזק אותם ורק אח"כ להקים יישובים חדשים. נחמקין שיבח אותם, גל טען שאם יקומו היום יישובים חדשים הם יהיו חלשים ולכן הם יהוו נטל ואוזן הגדיר הקמת יישובים חדשים כפשע. שלושת המנהיגים הללו של תנועת המושבים, לימים בכירים בפוליטיקה הישראלית (נחמקין ואוזן שרי חקלאות וגל יו"ר ועדת הכספים של הכנסת), ביטאו את הקונצנזוס התנועתי. ואכן, באותן שנים, כמעט לא קמו מושבים חדשים.

התמונה השתנתה כעבור חצי שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים. השטחים החדשים ששוחררו בידי צה"ל הציתו מחדש את אש ההתיישבות, ותנועת המושבים, בהובלתם של אותם אישים, הנהיגה את מפעל ההתיישבות המושבית בגולן, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח.

גם בתנועה הקיבוצית הציתה מלחמת ששת הימים את אש ההתיישבות. תנועת הקיבוץ המאוחד שנשאה את דגל ההתיישבות פינטזה על מאות קיבוצים שיוקמו לאלתר ברחבי ארץ ישראל. בפועל הפער בין החזון למציאות היה גדול מאוד, אך גם המעט הזה הביא למפעלי ההתיישבות מן החשובים ביותר בתולדות התנועה, ובראש ובראשונה מפעל ההתיישבות הקיבוצית בגולן.

התנועה קיבלה החלטות על התגייסות טוטלית ומתיחת הכוחות של התנועה וקיבוציה למשימה החדשה. והתביעה הזו, בעיקר מצד טבנקין, מנהיג התנועה, עוררה מורת רוח בקרב הקיבוצים שקמו בשני העשורים שקדמו לכך. איננו נגד ההתיישבות, הם אמרו, אבל קודם כל טפלו בנו, חזקו אותנו. רחל רבין, נציגת קיבוץ מנרה במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, פחות מחצי שנה לאחר המלחמה, אמרה: "אם מדובר עתה על התיישבות חדשה – מן הדין לדעת על חשבון מה ומי ייפול הדבר", והציגה את המצוקות של הקיבוצים הקטנים והחלשים שבספר.

אפשר להבין את היישובים החוששים שיפגעו מהקמת התיישבות חדשה, אך בסופו של דבר, התיישבות חדשה נועדה לקדם את החזון שלהגשמתו קמו היישובים הקיימים. לכן, ראוי לצפות מהם לברך על הקמת התיישבות חדשה ולהבין שבסופו של דבר התיישבות חדשה מחזקת את רעיון ההתיישבות כולו, וגם היישובים הקיימים נהנים מכך.

קולות כאלה נשמעו תמיד גם בגולן, אך הנהגת הגולן הובילה תמיד לכיוונים של פיתוח והתיישבות. יישובים שהיו בני 5 ו-6 קידמו הקימו יישובים צעירים, אימצו אותם, ליוו אותם ואף אירחו אותם כנקודות זמניות.

את קצרין יזמו והקימו קיבוצי הגולן, שנאבקו ודחפו להקמת עיר הגולן. בהקמת קיבוצי, אורטל, נטלו חלק מכריע קיבוצי צפון הגולן, לא רק ביוזמה, בדחיפה וכמעט באונס התנועה להקים את הקיבוץ הזה, אלא גם בהעברה ביוזמתם, של קרקעות השייכות להם, לקיבוץ החדש. מרום גולן הייתה בסך הכל קיבוץ צעיר בן עשר, וכבר ליוותה את הקמת קשת ויונתן קודם לכן. גם עין זיוון ואפילו אל-רום בן החמש, חילקו מאדמותיהם להקמת הקיבוץ הצעיר. הם הבינו שהם חלק מאזור, והתפתחותו של האזור היא המטרה, והבינו שיישוב נוסף יתרום גם להם.

כשעבדתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" קראתי פרוטוקולים של אסיפות ועלונים של מרום גולן, ולמדתי עד כמה ההחלטה הזאת הייתה קשה ושנויה במחלוקת. היו חברים שהתנגדו למהלך, והיו להם נימוקים לגמרי לא רעים. אך ההנהגה סחפה את החברים לדרך הזאת.

****

עם ההכרזה על הקמת יישוב חדש בברוכים, שיישא את שמו של הנשיא טראמפ, כל ערוצי התקשורת עלו לגולן, ובכתבות חזרו ונשנו אמירות של תושבים שיצאו נגד הכוונה. קודם כל צריך לחזק את הקיים, הם טענו. תראו, יש ביישוב שלנו X מגרשים ריקים וביישוב השכן Y מגרשים ריקים. אז מה רצים להקים יישוב חדש?

במאמר מוסגר אציין שאיני מתלהב, בלשון המעטה, מכך שראש הממשלה מחליט להקים יישוב בגולן וקובע היכן יהיה ממוקם, כמה תושבים יחיו בו, מה יהיה צביונו ומה יהיה שמו. איני בטוח שנכון להקים יישוב חדש צמוד ליישוב קיים, ואם תבטיחו לא לספר לאף אחד, אפשר ללחוש באוזן שמדובר בחידוש של יישוב קיים שלא התרומם וזה לא בדיוק יישוב חדש. ואת הסתייגותי מקריאת היישוב על שם טראמפ כבר כתבתי כאן. אך עם כל ההסתייגויות – עצם חידוש ההתיישבות בגולן והקמת יישובים חדשים, היא בעיניי בשורה גדולה לגולן. בשורה שמן הראוי שנברך עליה ונתברך בה (וגם שניקח את המושכות של ביצועה בצורה הנכונה).

עצם חידוש ההתיישבות, אני משוכנע בכך, יביא להגברת הקליטה גם ביישובים הקיימים. עצם חזרת הגולן לתודעה הציבורית כאזור התיישבות, תגביר את הפניות לקליטה. צמיחה של יישובים חדשים תצמיח את האזור כולו, על כל יישוביו. זאת, אם נשכיל למנף בתבונה את תנופת ההתיישבות גם לתנופת יחסי ציבור ושיווק חכמים, באופן שיידע לזמן את האנשים המתאימים לכל משימה – הקמת התיישבות חדשה או השלמה ותגבור של התיישבות קיימת (ואלה לא בהכרח אותם אנשים).

****

התייחסות קצרה לכתבות השליליות, שהציגו את הגולן כשדות קוצים על מגרשים ריקים, וברקע – תושבים שמקטרים.

קיבוץ אורטל קלט בשנים האחרונות כשלושים משפחות חדשות, רובן לקליטה לחברות ומיעוטן להרחבה הקהילתית. מה שנאמר על אורטל בכתבה בערוץ 13 הוא שיש בה 8 מגרשים ריקים. הצופה בכתבה מתאר בעיני רוחו יישוב בדעיכה שאף אחד אינו רוצה לבוא אליו. המציאות הפוכה. יתר על כן, מה פירוש מגרשים ריקים? אין אלה מגרשים ריקים, אלא מגרשים לשיווק. ואמתיק סוד נוסף – לא ב-8 מגרשים מדובר אלא ב-13.

וכך גם ביישובים אחרים.

ההכרה של ארה"ב בריבונותנו על הגולן וההחלטה על הקמת יישוב חדש, היו הזדמנות אדירה בעבורנו לתקשורת חיובית. לצערי, החמצנו זאת בגדול.

ולא, לא התקשורת אשמה. כשאנו עובדים באופן מקצועי ואסרטיבי עם התקשורת, אנו יודעים להעביר היטב את מסרינו ולהציג לעם ישראל את יופיו של הגולן ואת יופיה של הקהילה הגולנית.

למה אין היום דובר למועצה? נחוץ איש מקצוע, שזאת משימתו, זה ייעודו, זה תפקידו, לכך הוא מקדיש את עתותיו, במשרה מלאה. דובר דינמי, יוזם, רעב וצמא להביא לציבור הרחב את דבר הגולן, באמצעות עבודה מקצועית ונכונה עם התקשורת על ערוציה השונים, כולל הרשתות החברתיות. דובר שיודע גם להנחות את הנהגת האזור כיצד לפעול מול התקשורת וכיצד להופיע בה. העדרו של דובר היא תקלה חמורה, וראוי לתקן אותה לאלתר.

****

ההכרה האמריקאית בריבונותנו מזמנת לנו הזדמנות אדירה לקידום הגולן. אסור לנו להחמיץ אותה.

* "שישי בגולן"

להצמיח את כולם

הדבר שציער אותי במיוחד בגילוי הדעת של המזכירים לשעבר שהשמיץ את תנועת "השומר החדש", היה חתימתם של דובי הלמן ומוקי צור. אני מכיר ומוקיר את שניהם, מזה עשרות שנים. אני מכיר אותם כאנשי אמת, ולכן אין לי ספק שמישהו הוליך אותם שולל. אני מכבד את עמדתם הקוראת לתנועת בני המושבים לפעול עם תנועת "דרור ישראל". ניתן לטעון זאת, בלי להשמיץ את "השומר החדש", תנועה שנמצאת בקשר עם התנועה הקיבוצית והתנועה הקיבוצית מפנה אליה ש"ש.

דובי הלמן הוא בעל עמדה ייחודית, לא רק בתנועה הקיבוצית אלא בציבוריות הישראלית. אין עוד אדם שמזוהה כמוהו עם הרעיון של אדמות הלאום והשמירה עליהן. העמדה הייחודית שלו אינה מאפיינת בעשרות השנים האחרונות לא את התנועה הקיבוצית ולא את תנועות הנער הכחולות. "השומר החדש" היא תנועה המאמינה ברעיונותיו של דובי הלמן, מחנכת עליהם ומגשימה אותם. וחבל שדובי יצא נגדם.

הצטערתי לקרוא במאמרו של מוקי צור שתנועת "השומר החדש" תבעה אותו לדין בגין דיבה. אני סולד מהמשפטיזציה הזאת, וסבור שהוויכוחים הציבוריים לא צריכים להתנהל בין עורכי דין ובבתי משפט. הצטערתי גם על תגובתו. נדמה לי שמאיש חינוך כמוקי צור ניתן לצפות ממה שאי אפשר, כנראה, לצפות מפוליטיקאים. לומר שלוש מילים: "הוטעיתי. טעיתי. סליחה".

מסתבר שמוקי מכיר את "השומר החדש". הוא כתב בעצמו: "אני מכיר את פעולת תנועת השומר החדש. פגשתי בחניכיהם ובמדריכיהם, ואני יודע את הכוונות הטובות שלהם בעיניי. חשובה בעיניי הפעילות של קבוצותיהם כעובדים בחקלאות וכשומרים על שדות החקלאים… יש להעריך את שהם עושים. אני מעריך את עבודתם עם קבוצות של בוגרי צבא שעמן נפגשתי כמה וכמה פעמים, והם בהחלט צמאים לרוח היחד, לשותפות ולשוויון ערך האדם כאנשים צעירים מחפשי דרך".

יפה מאוד. מה מצא אפוא מוקי לחתום על מסמך מקארתיסטי, שרודף את התנועה בהסתמך על מידע שהם ממומנים בידי ארגוני ימין קיצוני. ראשית, כמי שבדק לעומק את מקורות התנועה (כאשר גם בקיבוצי היה מי שהציף את מכתבם של המזכירים כלפי תנועה שקיבוץ אורטל פועל בשיתוף פעולה עמה), אני יודע שהמידע שקרי. שנית, גם אם היה אמת – הניסיון לשלול תנועה חיובית כל כך על סמך התחקות אחרי מקורות מימון, היא מקארתיזם לשמו. אני יכול להעיד על אותה רדיפה שחוויתי מאנשי ימין קיצוני, על כך שמרכז יובלים לתרבות וזהות שאותו ניהלתי קיבל תמיכה (בעקיפין) מהקרן החדשה. כואב לי לראות את דובי ומוקי ושאר חותמי המסמך, נוהגים באותה דרך.

דומני שנכון להציב כמראה בפניו של מוקי, את הדברים היפים והראויים שלו עצמו, במאמר התגובה לגילוי הדעת של דני זמיר ושלי. "אני מאמין כי הסניגוריה של מוקי [במקור – אורי הייטנר ודני זמיר] על תנועת "דרור ישראל" [במקור – "השומר החדש"] הייתה צריכה לבוא ממקום של אחווה, שכן הכל מתמודדים על הזכות לחנך ועל החובה להיפגש עם הדור הצעיר, ולא לתת לו להיכנע להלכי רוח של ייאוש משתק. לא על ידי השמצות הדדיות ייבנה הדבר, גם בשעות קשות". צודק מוקי, וחבל שהוא נפל במקרה הזה.

מבלי להיכנס לוויכוח אם על תנועת בני המושבים לפעול בשיתוף פעולה עם "דרור ישראל" או עם "השומר החדש", אציין, שמן הראוי להציב את תנועת "השומר החדש" במקום טוב ברשימה הנאה שמוקי הציב בסוף מאמרו, לצד המכינות הקדם צבאיות ותנועות הבוגרים. אני קורא לו לקיים את הדיון באופן שבו הוא הציע: "לקיים דיון. לא כזה שבא לפרק, אלא כזה שבא לעודד ולהצמיח. את כולם".

* "ידיעות הקיבוץ"