* אחד מרגעי השפל – המחאות, הצעקות, ההפרעות והמהומות בטקסי יום הזיכרון, הן אחד מרגעי השפל בתולדות מדינת ישראל. שום מחאה, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה אותן.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כך היה למשל אשתקד, בעת נאומו של בנט בהר הרצל. וכפי שזה היה מגונה אז, כך זה מגונה היום.
טקסי הזיכרון צריכים להיות מעל לכל מחלוקת.
האם נכון היה לשלוח את השרים והח"כים למרות שההפרעות היו צפויות, או שנכון היה להימנע מכך השנה כדי לחסוך מאתנו את המראות?
זו דילמה קשה, אך לדעתי צדק גלנט כשהתעקש שהשרים ישתתפו. הם נבחרי הציבור ומייצגים את המדינה, והרי האזכרות אינן פרטיות, אלא ממלכתיות.
עם זאת, ניתן היה לצפות מן הממשלה ליתר רגישות, שכל ישר ואחריות; לדעת מי ראוי להישלח לבתי הקברות ומי לא. בן גביר, האיש המגלם באישיותו, באופיו, בדעותיו ובהיסטוריה שלו את כל הרע והמכוער בחיינו, אינו האיש שראוי לייצג את הממשלה והכנסת בטקס זיכרון. ואף על פי כן, לא למען כבודו של הכהניסט, אלא למען כבוד הנופלים, לא היה נכון להפוך את האזכרה לזירת התגוששות. נכון יותר היה להחרים את הטקס.
יו"ר יד לבנים מאשים את בן גביר, שהתעקש לבוא ולנאום ובכך גרם למחזה המכוער בבאר שבע. אני לא מאשים אותו, כי ממנו אין לי שום ציפיות. אני בטוח שהוא נהנה מהמהומה – להיות במרכז העניינים, לעשות עוד פרובוקציות. הרי כבר שלושים שנה הוא פרובוקציה מהלכת. אני מאשים את ראש הממשלה, שלא פסק את המובן מאליו – בן גביר לא יופיע בבית העלמין.
היה זה מחזה נורא ואיום לראות משפחות שכולות של חללי צה"ל מכות זו את זו, יום אחרי טקס הפיגולים שבו משפחות מחבלים התקבלו בחום בטקס שעשה שקשוקה מחללי צה"ל, שנפלו על הגנת המדינה יחד עם המחבלים שנלחמים להשמדת המדינה ולרצח יהודים.
* למה בן גביר לא גויס – בן גביר תובע תביעת דיבה ויוצא לקמפיין מתוקשר נגד הצגתו כמשתמט. הוא טוען שאינו אשם בכך שלא שירת. האשמה היא בצה"ל הסמולני שלא גייס אותו, למרות שהוא רצה מאוד.
הדברים נכונים בחלקם. נכון, הוא לא השתמט, אלא צה"ל סירב לגייס אותו. אבל טענתו שאינו אשם בכך מגוחכת. למה הדבר דומה? לאנס היושב בכלא, וכששואלים אותו מדוע הוא בכלא, הוא משיב: "כי השופט שלח אותי לכלא". טכנית זה נכון. אבל למה השופט שלח אותו?
הוא הדין בכהניסט. הוא לא גויס כי היה פרא כהניסט, מנהיג הכהנא יוגנד, איש אלים ומסוכן. הוא לא גויס, כי צה"ל לא העלה על דעתו להפקיר בידיו נשק, שהוא עלול לעשות בו שימוש כמו זה שעשו בו המחבלים במדים גולדשטיין, בן שימול ונתן זאדה. לכן, האשמה בכך שהוא לא גויס היא בו, ואך ורק בו.
ומשלא גויס, ניתן היה לצפות ממנו להתנדב לשירות לאומי. אבל הוא השתמט. הרבה יותר כיף להפוך דוכנים של ערבים בשוק ולהתעמת עם כוחות הביטחון.
בן גביר לא ראוי לספוד בשם מדינת ישראל בטקס יום הזיכרון, לא כיוון שלא שירת בצה"ל, אלא מאותן סיבות שבעטיין לא גויס לצה"ל. כי הוא כהניסט.
(מצד שני, אולי איזו מערכת שיקומית בצה"ל, כמו "נערי רפול" הייתה יכולה ליישר אותו ולחסוך צרות רבות לעם ישראל).
* השתלטות הקצוות המטורפים – יש הרבה מאוד מן המשותף, בשיגורו של הכהניסט לחלל את טקס יום הזיכרון בבית העלמין בבאר שבע לבין חילול יום הזיכרון בטקס השעטנז המשותף לחללינו שנפלו על הקמת המדינה, קיומה וביטחונה וחללי האויב שנפלו על המלחמה להשמדת המדינה ולרצח יהודים.
אלו שני ביטויים קיצוניים של השתלטות הקצוות המטורפים על החברה הישראלית, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הפנאטים שבשוליו.
יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהיה משקל הכובד של החברה הישראלית, ויחזיר את הקיצונים אל מקומם הטבעי בשולי המחנה.
* שעטנז – בפרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים", נקרא על איסור שַׁעַטְנֵז – איסור ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן יחדיו. המילה שעטנז הפכה לכינוי של עירוב מין בשאינו מינו.
טקס משותף לנופלים על קיומה וביטחונה של ישראל עם הנופלים על חורבנה של ישראל ורצח יהודים, היא התגלמות השעטנז.
* המגזר התורם ביותר – ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, העלה רשומה מרגשת ליום הזיכרון, שבה דיבר על החללים בני הקיבוצים ועל המחיר הכבד שהתנועה הקיבוצית שילמה ומשלמת בהגנת המדינה. ניר עצמו הוא יתום צה"ל. אביו, רס"ן אריה מאיר, נפל בכיבוש עזה במלחמת ששת הימים וקיבל אחרי מותו את עיטור העוז. ניר עצמו שירת בשיריון כטנקיסט וכקצין והגיע לדרגת סא"ל.
שיתפתי את הרשומה בדף הפייסבוק שלי. מה שהיה לאיזה ביביסט מנוול לעשות בעיצומו של יום הזיכרון, הוא להגיב בשיתוף פוסט נאצה של ביביסט מנוול אחר, שמשמיץ את הקיבוצניקים כמי שאינם משרתים באמת בצה"ל, בוודאי לא ביחידות קרביות ולהוסיף מעצמו דיקלום של דפי מסרים מן הזן הזה, של תעשיית השקרים וההסתה. דוגמית אופיינית מהמוגלה הביביסטית הזאת: "הקיבוצניקים ברובם פציפיסטים ומסרבים לשרת בצבא הכיבוש…היום…לא לפני 100 שנים".
היום, לא לפני 100 שנים, כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל הקרבי משרתים ביחידות קרביות. רובם, אחרי שנת שירות. אין אף מגזר בחברה הישראלית שמתקרב לאחוז הזה.
במלחמת צוק איתן, לא לפני 100 שנים, נפלו 68 לוחמי צה"ל. מתוכם 11 קיבוצניקים. כמעט 20 אחוז. חלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסיית ישראל הוא אחוז אחד.
* אוהב את הפלוגה – אחד המשפטים המפורסמים ביותר של יהונתן גפן, מתוך מאמר ב"מעריב" במלאת 13 שנה למלחמת יום הכיפורים, היה "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה". גם יאיר לפיד, בהספדו, הזכיר את המשפט הזה.
ביום עיון לזכר סרן ערן שמיר, שנערך בקיבוץ שדה אליהו לפני, כמדומני, כ-15 שנים, השתתפתי ברב שיח, שזו הייתה כותרתו.
אמרתי שם, שזו אמירה שכביכול אומרת את מה שכולם יודעים ולא נעים לומר, אך בעיניי זו אמירה של פוזה, מנותקת מן המציאות.
אין ספק שאחוות הלוחמים והרעות הם כוח מניע אדיר במלחמה, ובאמת, לוחמים אוהבים את חבריהם לפלוגה. אבל מי הם אותם חברים לפלוגה? חברי ילדות? חברים שיצאו יחד לבלות? הם חברים למסגרת של לוחמים שהתגייסו כדי להגן על המדינה ועל המולדת. זה מה שקיבץ אותם. אחרת לא היו נפגשים. אף אחד לא יוצא למלחמה, תוך נכונות להרוג ולהיהרג, למען חברים שהם במקרה באותה פלוגה.
לא רחוק מקיבוץ אורטל, נמצאת האנדרטה של "כוח נתי"; גדוד שיריון מאולתר שקם מישראלים ששהו בחו"ל, ועם פרוץ המלחמה עלו על המטוס וחזרו ארצה להגן על המדינה שהם אוהבים, מבלי שהיו משובצים בפלוגה לאהוב. קיבצו אותם לגדוד, וההיכרות ביניהם החלה תחת אש. לאורך המלחמה, הם לחמו בעוז ובגבורה. 22 מהם נפלו בקרב. הם הקריבו את חייהם בגלל אהבת הפלוגה?
יהונתן גפן לא התגייס לצנחנים למען הפלוגה אלא למען המדינה. מתוך אהבת המדינה הוא יצא לקורס קצינים. וכששובץ כקצין בגולני, הוא לא חזר לחבריו האהובים מהפלוגה, אלא הצטרף לפלוגה אחרת, מתוך אותה אהבת המדינה, ואהב גם את הפלוגה החדשה שבה שירת. וכשהוא נלחם כקצין בגולני בקרבות מלחמת ששת הימים, הוא עשה זאת מאהבת המדינה. וכששירת כקצין מילואים בצנחנים, עשה זאת מתוך אהבת המדינה. וכך הלך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות הקשים בסיני, בצליחת התעלה וממערב לתעלה. הוא חזר מהמלחמה פוסט טראומטי, והידרדרותו הנפשית והפיזית הביאה אותו גם לדעות הרדיקליות ולשנאת המדינה.
שנה לפני המלחמה הוא כתב על האנשים שהיה להם בשביל מה לקום בבוקר: "כי לנו לנו לנו ארץ זו". ומי שאיבד את האמונה הזאת, כבר לא היה לו כל כך בשביל מה לקום בבוקר.
ולכן, סיפור חייו של יהונתן גפן, מטובי היוצרים בתרבות הישראלית, הוא סיפור טרגי.
* אחרי מות קדושים אמור – בשבת נקרא שתי פרשות: "אחרי מות" ו"קדושים" ובשבת שאחריה את פרשת "אמור". על פי הפתגם העממי, הצירוף של שמות הפרשות, "אחרי מות קדושים אמור", מסמל את הנוהג לדבר בשבחו של אדם אחרי מותו.
טוב, לא חייבים לדבר בשבחו. אפשר גם להחריש. אפשר גם להזכיר את הצדדים הפחות יפים. אבל שבועיים של ביזוי המתים וחגיגות המוות של מאיר שלו ויהונתן גפן, זו התנהגות לא יהודית ולא אנושית.
* תמונת ראי – בעקבות דברים שכתבתי על אודות גילויי השמחה על מותם של מאיר שלו ויהונתן גפן, שלחו לי צילומי מסך של דברים דומים ואף קשים ומכוערים יותר שנכתבו לאחר לכתו של הרב דרוקמן. בשני המקרים מדובר בתופעה נואלת ומכוערת. השמחים כאן הם תמונת ראי של השמחים שם. אותה תופעה של שנאה שמעבירה אנשים על דעתם.
* הגוטליב – בהמה גסה, כבר אמרנו?
* חנה בבלי, מאחוריך – מאז שהגוטליב חברת כנסת, דיסטל אטבריאן מצטיירת כחנה בבלי על סטרואידים.
* ולממשלה היא ראויה? – אולי זה עוד לא רשמי אבל זה כבר סגור. מאי גולן לא תכהן כקונסולית ישראל בניו-יורק. הארגונים היהודיים והממשל האמריקאים הבהירו שהיא אישיות לא רצויה. בכך הם הצילו אותנו מעצמנו, מהבושה במינוי מי שהצהירה שהיא גאה להיות גזענית.
היא לא ראויה לייצג את ישראל. ולכהן בממשלה היא כן ראויה?
* פספסו את פרשת השבוע – המפגינים הפרועים ליד ביתו של אהרון ברק, פספסו משום מה, בשנה שעברה, את פרשת השבוע "קדושים". אחרת, הם לא היו נוהגים כפי שנהגו.
הם לא היו מעלים על דעתם להתפרע ליד ביתו של יהודי בן 86, שכבר 16 אינו נושא בשום תפקיד ציבורי. הם לא היו מרשים לעצמם להפגין, בשבוע של יום השואה, ליד ביתו של ניצול שואה, ולצווח שחבל שהגרמנים לא העמידו אותו מול כיתת יורים.
נכון, הם מוסתים. במשך שנים תעשיית שקרים והסתה מתוחכמת ורעילה פמפמה לראשיהם ושטפה את מוחותיהם בבדיות בזויות וחסרות שחר, שמדובר באדם ששולט באיזה "דיפ-סטייט" מומצא והוא דיקטטור, שליט-על של המדינה, והוא בכלל אנטי ציוני, קראתי גם ששתול של הנאצים לצורך השמדה עצמית של המדינה היהודית. והשר (!) אמסלם, המסית והמדיח, השקרן הידוע, הסית אותם שמדובר באדם שמבצע הפיכה ויש להעמידו לדין.
ובכל זאת, אילו קראו בשנה שעברה את הפרשה, לבטח לא היו נוהגים כפי שנהגו.
אבל הם הרי מתהדרים בהיותם … "דתיים" או משהו כזה. ולכן, חזקה עליהם, שבשבת הבאה עלינו לטובה הם ילכו לבית הכנסת, ויקראו את פרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים". הפעם הם יקראו אותה, וייתקלו בפסוק "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ולכן, מיד בצאת השבת הם יזדרזו להתנצל ולהביע חרטה על מעשיהם השפלים.
* כפיה חילונית – עיריית תל-אביב אסרה על הפרדה בתפילה חגיגית ליום העצמאות ברחוב רוטשילד בתל-אביב. זה חמור מאוד.
איני אוהב את התפילה בהפרדה. על כך אני במחלוקת עם האורתודוקסיה. אבל זכותם לנהוג בדרכם אינה מוטלת בספק.
אין זה מעניינה של עירייה להתערב במחלוקת הזאת, ואם כן, אז רק בנקיטת עמדה. בוודאי לא בכפיה כוחנית. המרחב הציבורי שייך לכולם, גם לדתיים האורתודוקסים, ויש לאפשר להם לחגוג את חג העצמאות בדרכם.
כפיה חילונית אינה טובה במאום מכפיה דתית.
אילו המתפללים היו פונים לבג"ץ, החלטת העיריה הייתה מבוטלת.
בג"ץ?!?! כן, בג"ץ.
* שיח הזכויות הדוסופובי – דברים שכתבתי נגד הכפיה החילונית בת"א, עוררו תגובות מדכאות. תגובות של דוסופוביה ושנאה.
הדוסופובים רואים עצמם נאורים, מערביים, ליברליים. אבל אין שום דבר ליברלי בדוסופוביה. היא פוביה כמו כל שנאת האחר. איזה פחד, הדוסים רוצים להשתלט לנו על תל-אביב. אם ניתן להם את התפילה הזאת, התיאבון שלהם לא יידע שובע ומהר מאוד נמצא את עצמנו תחת הפרדה. כך זה קרה במקומות אחרים וכו'. פרנויה דוסופובית.
שיח זכויות דוסופובי: אין להם זכות להפקיע ממני את הזכות להיות בכל מקום בכל שעה בתל-אביב. כלומר, אם בתל-אביב הגדולה, במשך שעה תהיה תפילה בשטח של כמאה מ' על מאה מ' עם הפרדה, ולכן לא אוכל באותה שעה ללכת במקום המיועד לנשים – זכותי מקופחת.
אני סולד משיח הזכויות. אבל בשיח הזכויות – זכותם של אזרחיה הדתיים לאומיים של תל-אביב לחלק ונחלה במרחב הציבורי אינו נופל במאומה בזכותו של כל אחד אחר. זו, בעיניי, זכות מוחלטת. הניסיון לשלול את הזכות לפינה כזו בשעה מסוימת, היא גזילת כבשת הרש.
אבל אני מעדיף שיח של סולידריות. שיח של סולידריות, שבו אני שמח שאחיי הדתיים לאומיים חוגגים בדרכם את החג הלאומי המשותף של כולנו, כפי שגם קהילות אחרות חוגגות אותו בדרכן. יש חגיגות שהכל שותפים להן, יש כאלה שהן ייחודיות לקהילה מסוימת. זו אחדות שאינה אחידות.
זה השיח הראוי למדינת ישראל בת ה-75.
* מה ששנוא עליך – אני שותף לכעס ולעלבון של הציבור הדתי לאומי בת"א בעקבות החלטת העיריה לאסור עליהם תפילת חג העצמאות בהפרדה ברח' רוטשילד.
עם זאת, אני מציע להם רגע של חשבון נפש. הן זה בדיוק מה שעושה האורתודוכסיה בכותל. גם היא שוללת בכוחנות את זכותם של יהודים רבים להתפלל בדרכם; בין אם אלו יהודים שרוצים להתפלל ברחבה אחרת, ללא הפרדה מגדרית ובין אם אלו נשים שרוצות לקרוא בתורה בעזרת הנשים. זה אפילו יותר גרוע, כיוון שמדובר בנכס הלאומי הקדוש לכל היהודים, בארץ ובתפוצות הגולה, ודווקא שם נעשית ההדרה הכוחנית הכופה הזאת.
אמר הלל הזקן: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה על רגל אחת, והשאר – פירושה הוא. לך ולמד.
* כבוד התורה – כבוד הרב או כבוד התורה – כבוד התורה קודם.
יש לקוות שמשה ארבל זוכר את העיקרון הזה ויעדיף נאמנות לעשרת הדיברות, למשל "לא תגנוב", ולכל ההלכות הנוגעות להונאה ולאיסור על שבועת שקר (שבועת האימונים למדינת ישראל ולחוקיה), על שמיעה למצוות הרב הראשי. במקום שיש בו חילול השם, אמר הרמב"ם, אין חולקין כבוד לרב. ואם דבריו של הרב יוסף אינם חילול השם – חילול השם מהו?
את הרב יוסף, שהוא עובד מדינה וממומן ממסינו, יש להדיח לאלתר. ספוילר – זה לא יקרה.
אוי, עזות המצח של מגזר שפטור מלתת ואין גבול לדרישות שלו לקבל.
* מפסידים בלבד – אם המהפכה המשטרית תצא לפועל, יהיה זה אסון לאומי. אך גם אם העימות הזה יסתיים בתבוסה של הקואליציה ובניצחון של מתנגדי המהפכה, זה יהיה אסון. יהיה זה ניצחון פירוס. בפוליטיקת ההכנעה אין באמת מנצחים. יש מפסידים בלבד. גם אלה שהצליחו להכניע.
אם התוצאה של העימות תהיה תובנה ציבורית, שבאמצעות סרבנות, חסימת כבישים, רדיפה אחרי הופעות שרי הממשלה והפרעה להם, פגיעה ביום הזיכרון וחג העצמאות הרחוב ניצח את הממשלה – תהיה זו סכנה גדולה לדמוקרטיה. וזו תהיה חרב פיפיות, שבכל קדנציה תדקור ממשלה אחרת.
התוצאה הרצויה של העימות הזה, תהיה הכרה של כל ממשלה, שניסיון לבצע מהפכה המשנה סדר עולם באופן כוחני, חד-צדדי ולא באמצעות הידברות וחתירה להסכמות, דינה להיכשל.
את התוצאה הזאת ניתן יהיה להשיג אם ההידברות תסתיים בהסכמה לאומית רחבה, שבה כל צד יצא וחצי תאוותו בידו. התוצאה הזאת, גם אם שני הצדדים יראו בה ויתור, היא הדבר השלם ביותר והטוב ביותר לעתידה של מדינת ישראל.
ואני בטוח שניתן להגיע להסכמים. זו בעיקר שאלה של רצון טוב ושל מנהיגות מול הקיצונים בכל בייס.
* ביד הלשון
קדושה – רבות דובר בימים אלה על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, כעל ימים של קדושה.
איך הם קדושים? הרי הם לא מן התורה, לא מן התלמוד. מה קדוש בהם?
קדושה – פירושה ייחוד, בידול. זמן או מקום שמופקעים מן החולין, מן היום יום, מן השוטף, ומובדלים מהם ונתפסים כנעלים מהם.
כאלה הם השבת והחג, המובדלים מימי החול. הבידול הזה הוא הקדושה.
כאלה הם גם ימי הזיכרון ויום העצמאות. גם הם מובדלים מימי החול ויש בהם הוד והדר של קדושה.
זו אינה קדושה דתית. אבל קדושה אינה בהכרח דתית. קדושה חילונית? לא. הם גם לא ימים חילוניים. הם ימים לאומיים. קדושתם היא קדושה לאומית. היא לא דתית ולא חילונית אלא לאומית.
עבור הציבור הדתי לאומי, הימים האלה הם גם בעלי קדושה דתית, בנוסף לקדושה הלאומית, בראותם את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 