צרור הערות 3.1.21

* תל-אביב זה אני – אני בעד הגבלת קדנציות של ראש ממשלה. שלטון ממושך הופך לשלטון מסואב. מי ששולט זמן רב מדי, מתחיל להאמין שבאמת "המדינה זה אני". ע"ע נתניהו.

זה נכון גם בשלטון המקומי. גם בו יש צורך בהגבלת קדנציות, בדיוק מאותה סיבה. ע"ע חולדאי.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* סר טעם – דברים שכתבתי על חולדאי באוגוסט האחרון: "הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל". 

חולדאי אינו כוס התה שלי. עמדותיו אינן עמדותיי. אבל הוא פרטנר רצוי, בעיניי, בממשלת אחדות לאומית בראשות גדעון סער בעוד שלושה חודשים. ממשלה שיהיה בה ייצוג לקשת דעות רחבה, מבנט עד חולדאי.

וגם הליכוד יוכל להצטרף, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי.

* עניבה אדומה – האם העניבה האדומה של חולדאי, בהכרזה על המפלגה החדשה, היא קריצה לאוהדי הפועל, שלא סלחו לו על אוסישקין?

* בניגוד לערכי הממלכתיות – איני מצטער על החלטתו של גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים, כפי שלא שמחתי על הצטרפותו אליהם. עוד כשהייתי פעיל בתל"ם, ובוגי יעלון עסק ביצירת החיבורים שהובילו בסופו של דבר להקמת כחול לבן, הבעתי באוזניו את דעתי שלא ראוי לחבור עם אשכנזי בשל פרשיות אשכנזי/הרפז למיניהן. נכון, לא נמצאו ראיות לחשדות פליליים נגדו, אך לבטח האופן בו התייחס כרמטכ"ל לדרג המדיני, אהוד ברק (שגם הוא מצדו לא היה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), מנוגדת בתכלית לערכי הממלכתיות, שעליהם אנו מבססים את המפלגה. הצטערתי כאשר הוא הצטרף. את דעתי בנדון הבעתי גם בפומבי.

בעקבות פרשת "שמן", כתבתי בינואר 2020: "שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת 'שמן נפט וגז' לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של 'שמן'. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעיה ובמרמה, עת פרסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.

על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.

מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת".

האמת היא, שבפועל דווקא הוא, מבין ארבעת חברי "הקוקפיט", ייצג את עמדותיי בנושא ממשלת האחדות; הן אחרי הסיבוב השני, בעקבות מתווה הנשיא והן לאחר הסיבוב השלישי. אך עמדתי העקרונית נותרה בעינה, ולכן איני מיצר על פרישתו.

* השגיאה הגדולה של גנץ – מקובל לטעון ששגיאתו הגדולה של גנץ, שהובילה אותו למצבו הנוכחי, הייתה הקמת ממשלת האחדות עם נתניהו. היה עליו לדעת מי הפרטנר, שאי אפשר לסמוך – לא על מילה שלו, לא על חתימת ידו וגם לא על חקיקה המעגנת את ההסכמות, ואם למרות זאת הקים אתו ממשלה, הוא אשם בתוצאות, כי יותר משעכברא גנב – חורא גנב.

איני מסכים עם הטענה. במצב המדינה באותה עת ולנוכח החלופות, הוא עשה את המעשה הפטריוטי הנכון. הוא לקח סיכון של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שקובע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש הוא דווקא הפרטנר. הוא נעקץ – ומשלם את המחיר. אולי לא היה זה המעשה הפוליטי הנבון, אך עצם הניסיון היה המעשה הפטריוטי הראוי.

טענה נוספת היא נגד רפיסותו מול התנהלותו הבריונית של נתניהו; על כך שאִפְשֵׁר לו לאורך חודשים ארוכים לדרוס אותו, להדיר ולמדר אותו ולרמוס את ההסכם הקואליציוני. זה נכון, אבל הרי גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להציג אלטרנטיבה של ממלכתיות. הקמת ממשלה-בתוך-ממשלה, מנוגדת לכל ישותו. צחוק הגורל, הוא שלמרות הנאמנות הממלכתית שלו, שנענתה בכפיות טובה, זה שעקץ אותו מאשים אותו ב… ממשלה בתוך ממשלה. ויש אפילו שוטים שמאמינים לכך (או לפחות מדקלמים את דף המסרים).

בעיניי, שגיאתו הגדולה של גנץ הייתה שלא פעל על פי המיית לבו אלא נכנע ללפיד ויעלון, וכחול לבן לא קיבלה את מתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, אחרי הסיבוב השני. במתווה הזה ובהצעות הליכוד לאחר מכן, לא היה פתח-יציאה בדמות התקציב, ובתוך תקופה קצרה (בין 3-5 חודשים) נתניהו היה מפנה את המקום וגנץ כבר היה ראש הממשלה חצי שנה ואולי אף 9 חודשים.

נכון, נתניהו הוא נתניהו וגם את ההסכם הזה הוא יכול היה להפר. אך זה היה הרבה יותר קשה, ובכל מקרה, אילו גנב את הרוטציה, היינו כבר אחרי סיבוב רביעי שהיה נסוב על גניבת הרוטציה.

* השותף הנאמן ביותר – להערכתי, סיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה קלושים. הסיבה לכך היא שאיני רואה מי יאמינו לו ויסכימו להקים אתו קואליציה. אבל אם הוא יצליח להקים קואליציה, בדבר אחד אני משוכנע – שותף נאמן כמו גנץ לא יהיה לו. גם הוא יבין כמה הוא טעה כשעקץ אותו.

* התרברבות בהרג – ב"7 ימים" התפרסם ראיון עם בני גנץ. אני מעריך מאוד את גנץ ומסכים עם מרבית דבריו, בוודאי בכל הנוגע לעלייתה ונפילתה של ממשלת האחדות.

דבר אחד איני סובל בסגנונו, וזו לא הפעם הראשונה – התהדרותו בהרג אויבים.

– בני גנץ, אומרים שאתה בן אדם טוב מדי, לא פוליטיקאי, לא קילר.

– אפרופו קילר – בואו, על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי.

– יכול להיות שיש שם בחוץ עוד שלדים לגביך, עוד הקלטות, עוד סיפורים?

– השלדים היחידים שהשארתי הם כאלו של אויבים.

לְמה זה טוב? מה נותנת ההתרברבות הזאת?

אנו נלחמים על קיומנו ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. זו מלחמת אין ברירה. המלחמה היא רע הכרחי. הכרחי – אך רע. במלחמה חיילים שלנו נהרגים והורגים. זאת המציאות המרה. אבל הרג האויב אינו נושא שיש להתרברב בו.

גולדה מאיר אמרה פעם: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". אז נכון, לעגו לה על המשפט הזה, והיוסי שרידים כינו אותה "צדקנית". אני מבכר לאין ערוך את האמירה של גולדה על הרהב של גנץ.

* ציוץ דמגוגי – בעקבות אמירתו של נתניהו שהוא רוצה תמיכה בו של הערבים בבחירות, צייץ עופר שלח באזכור "הערבים נעים בהמוניהם" והזכיר שהוא ניהל מו"מ עם המשותפת בשעה ש"הקוקפיט" סיפרו שזאת רק "הצבעה אחת וזהו". והוא קינח באמירה: "יש מי שמסית ואח"כ מתחנף, יש מי שמפחד, יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם".

הבה ננתח את הציוץ. כל המסר שלו דמגוגי. למה? כיוון שהוא משווה פניה של ראש מפלגה ישראלית אל אזרחי ישראל הערבים לתמוך בו, לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. בכך הוא ממחזר את השקר הדמגוגי, על פיו שלילת קואליציה עם עופר כסיף וחבר מרעיו, היא "בשל היותם ערבים". והרי אין לכך שחר.

הבידול שהוא עושה בינו לבין "הקוקפיט" נכון, אך לא באופן הדמגוגי שהוא מציג זאת. ההבדל בינם לבינו לא היה שהם פחדו והוא היה גיבור גדול, אלא שמבחינתם זאת הייתה גלולה מרה, כי הם הבינו מה המשמעות של ממשלת מיעוט הנסחטת בידי רשימה אנטי ישראלית, אך היו מוכנים לקבל זאת כרע במיעוטו, בעוד הוא חתר לכך מלכתחילה מתוך אידיאולוגיה. אבל הלעג שלו ל"רק הצבעה אחת וזהו" מוזר, כי הוא המציא את האגדה הזאת. הוא, שתמך בשיתוף עם הרשימה האנטי ישראלית מתוך אידיאולוגיה, מכר להם את הפיתיון הזה, במתווה פנטזיונרי איך באמצעות הצבעה אחת נתניהו ילך לבלפור והליכוד יזחל לממשלתם. הם התפתו לרמות את עצמם, אבל הוא המציא את התרמית.

וכאשר הוא מגדיר את עצמו, בהקשר הזה, "יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם", הוא מסביר שערכיו מחייבים קיומה של ממשלה עם רשימה אנטי ישראלית והוא יפעל לממש זאת.

אני מקווה שכל אחת מן המפלגות הגדולות והבינוניות, כלומר כל מפלגה שצפויים לה עשרה מנדטים ויותר, תציג לפחות מועמד ערבי ישראלי. יש לשבור את ההגמוניה של הרשימה האנטי ישראלית בפוליטיקה של המגזר הערבי. ואני מקווה שבממשלה הבאה יהיה לפחות שר ערבי אחד.

* הגמוניה שמגמוניה – הפרשנות של אבישי בן חיים לכל כותרת בכל עיתון בכל נושא: זו הוכחה… הגמוניה… פריבלגים… ישראל הראשונה… בלה בלה בלה… האליטה הישנה…

* המדינה זה לא "אני אני" – בראיון של קרן מרציאנו וספי עובדיה בגל"צ עם יועז הנדל, הם הזכירו את העובדה שהוא היה "דוברו של נתניהו". הנדל לא היה הדובר של נתניהו, אלא ראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל. אבל עצם הבלבול הוא הפנמת התרבות הביביסטית הקלוקלת על פיה "המדינה זה אני", שהיא שילוב של אופי עם שלטון ממושך מדי. חלק מתהליך הדה-ביביזציה יהיה יצירת הפרדה תודעתית לא רק בין המדינה לנתניהו, אלא בין המדינה לכל מנהיג שהוא. המדינה אינה המנהיג. המנהיג הוא משרת הציבור.

באותו ראיון אמרה קרן מרציאנו, שלליכוד עם המפלגות החרדיות וימינה יש סיכוי טוב להקים ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו. חסרים רק 3-4 מנדטים. נראה לי שכדי להגיע ל-61 מנדטים הוא ייאלץ לצרף לקואליציה את התנועה האסלאמית (רע"ם). בנט יעדיף ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של התנועה האסלאמית, על ממשלה ציונית בהנהגת סער?

* עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי – בנאומיו של לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים, הוא לא אמר שחררתי את ירושלים, הרחבתי את גבולות המדינה, הגעתי לתעלת סואץ, הדפתי את האויב, הבאתי כבוד גדול למדינת ישראל. הוא דיבר על הלוחמים והמפקדים שהביאו לנו את הניצחון. ולא היה בכך כדי לגרוע מאומה מהקרדיט שהגיע לו כראש הממשלה.

* מציג את הכישלון כהצלחה – להבדיל מן הרל"בניקים האוטומטיים, מכחישי הישגיו של נתניהו, אני מקפיד לשבח אותו על הצלחותיו והישגיו. אמנם בעיניי הנזקים של מיסטר ביבי לחברה הישראלית מאפילים על הישגיו של ד"ר נתניהו, אך ההישגים אמתיים, בתחום מעמדה הבינלאומי של ישראל, בקידום השלום במזרח התיכון, בהתמודדות עם ה"אביב הערבי", במאבק הנחוש באיום האיראני ולאחרונה במיזם החיסונים. את כל הדברים הללו הוא לא עשה לבד, היו לו שותפים שהוא מחביא אותם כדי לזכות בכל התהילה, אך "מה ששלו – שלו".

עלייתו ארצה של פולארד, שגם אותה מנכס נתניהו לעצמו ומעריציו מתהדרים בה, אינה נמנית עם הישגיו. פולארד השלים את מלוא שלושים שנות מאסרו, בתנאים קשים, מתוכם 7 שנים בצינוק ועוד 5 שנים של הגבלות חמורות טרם שחרורו הסופי.

אין לי ספק שנתניהו פעל למען פולארד ככל יכולתו, כפי שעשו גם קודמיו, אך למרבה הצער הוא נכשל, כפי שנכשלו קודמיו. אין לזקוף את הכישלון לחובתו ולחובת קודמיו, אלא לנקמנות האכזרית של האמריקאים. אבל אין להציג את הכישלון כהצלחה, גם אם אנו בתקופת בחירות.

* להיכנס בהם – אחרי שבוע של פרעות אלימות מצד חוליגנים מכנופיות הימין הרדיקלי – פרעות נגד מדינת ישראל, נגד משטרת ישראל ונגד ערבים – שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגיעה השעה לשים לזה קץ. יש להסיר את הכפפות ולדכא בכוח את האלימות האנרכיסטית. להיכנס בהם בכל הכוח.

ראש הממשלה והשר לביטחון פנים שותקים. חרפה!

* אפס מאופס – כבר למעלה משבוע כנופיות של חוליגנים פראי אדם מחוללים פרעות בשוטרי ישראל. בכל ערב שוטרים נפצעים, ראשיהם מתנפצים, ומי שאמור להיות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא מוצא מילה להוקיע את הפורעים, מילה אחת של חיזוק לשוטרים.

אמיר אוחנה הוא אפס מאופס. אינו ראוי להיות הפקיד הזוטר ביותר במשרד הזניח ביותר. לך הביתה, אפס מאופס! לך הביתה כישלון מהלך! יש צורך במהפך ולו כדי שהאפס הזה לא יהיה חבר בממשלת ישראל.

בכל ממשלות ישראל לא כיהן שר גרוע יותר מאמיר אוחנה האפס.

* החשבון של נתניהו – למה נתניהו שותק כשכנופיות החוליגנים פורעים בירושלים? כי הוא בונה על כך שאיתמר בן גביר ייכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק.

… ואח"כ הוא מתבכיין שאין משילות.

* צל"ש לש"ג – אני קורא את הסיפור המזעזע – איך עיכבו בשער את אלוף הפיקוד שאוטוטו יהיה סגן הרמטכ"ל בבסיס חיל האוויר. ואיך ש"גית חוצפנית טרחה לבדוק אותו ואת הנוסעים אתו וכאשר הם היו ללא תעודות היא סירבה לתת להם להיכנס והזעיקה את הקצין התורן. ואיך הקצין התורן רץ למקום עם נשק שלוף. אכן, תמונות קשות.

ואני מודה ומתוודה שהרבה יותר מזעזע אותי לקרוא בכל שבוע על נשק שנגנב מבסיס זה או אחר של צה"ל. ואני זוכר את הש"ג שברח ממחבל שערך טבח בחיילים הישנים במחנה גיבור, ואח"כ המציאו את "תסמונת הש"ג", כאילו תפקידו לא היה לשמור ומישהו אחר אשם שהוא ברח. ורק השבוע ראינו ב"לבנון" את אסון צור השני, כאשר שתי משאיות תופת עם מחבלים מתאבדים נכנסו בקלות לבסיס, כי הש"ג הוריד את החבל ונתן להם להיכנס. כן, ש"ג זה תפקיד חשוב ואחראי.

ובסיפור על סגן הרמטכ"ל, אני מצדיע לחיילת שעמדה בשער. כן, היא ראתה את הפלאפלים והלוי בוודאי הזדהה כסגן הרמטכ"ל אוטוטו, והיא התעקשה לבדוק, וכאשר הנוסעים אתו היו ללא תעודות היא התעקשה לא להכניס אותם, כי אינה יודעת מיהם ומהם, ויש לה אחריות. והיא הזעיקה את הקצין התורן, והרי בדיוק לשם כך יש קצין תורן. והקצין רץ עם נשק שלוף, לכל מקרה, כי עדיף לשלוף נשק ויתברר שלא היה בכך צורך, מאשר לא לשלוף נשק וכשיתברר שהיה בכך צורך זה יהיה מאוחר מדי.

כל הכבוד לחיילת ולקצין, והרצי הלוי צריך לשבח אותם על הערנות, הדבקות במשימה וההתייחסות הרצינית למשמרתם.

* ראש גדול – סיפור שלא קרה אך יכול היה לקרות: מחבל מתאבד, נוהג במכונית תופת, לבוש במדי צה"ל ודרגות אלוף הגיע לשער של בסיס. הש"ג היה ראש גדול, לא נצמד לנהלים כמו אידיוט, אלא גילה שיקול דעת ונתן לו להיכנס חופשי. המחבל התפוצץ והיה טבח בבסיס. הש"ג היה עומד לדין, ואז כולם היו קופצים עם הבל "תסמונת הש"ג". לעומת זאת, אילו הש"ג התעקש לבדוק והמחבל היה מתפוצץ עליו, הוא היה זוכה לעיטור הגבורה והכל היו מהללים אותו שבגבורתו, בהקרבתו ובמותו הוא ציווה חיים לעשרות לוחמים ומפקדים.

* מטר"ש לסמל – הייתי חייל בתקופת רפול. אני זוכר שהסתובב סיפור (איני יודע עד כמה הוא מדויק) שרפול רצה להיכנס לבסיס, על אזרחי. הש.ג. לא נתן לו. הוא הסביר לו שהוא הרמטכ"ל, אך הש.ג. התעקש והוא לא נכנס. רפול הסתובב כלעומת שבא. למחרת הוא נתן הוראה להעלות את הש"ג מדרגת טר"ש לדרגת סמל.

* רק גולדה – ביולי 1975 יהושע פרץ, יו"ר ועדת העובדים בנמל אשדוד, השבית את נמל אשדוד במחאה על כך ששוטר בשער דרש ממנו, "מלך אשדוד", להזדהות. באותו שבוע הלכה גולדה מאיר לקונצרט. עמדה בתור, ומיד כשזיהו אותה רצו להכניס אותה, בכל זאת זו גולדה, ראש הממשלה לשעבר. גולדה התעקשה לעמוד בתור והתעקשה שיבדקו את התיק שלה. בכל זאת, היא רק גולדה, לא פרץ יהושע.

* על כסאו של הרצל – בשנים 1995-1999 כיהן אברום בורג כיו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1999 הייתי ציר בקונגרס הציוני מטעם הדרך השלישית. בניגוד למחלוקת העמוקה שלי עם בורג בנושאים המדיניים, כאשר כיהן כח"כ, התרשמתי מאוד מהשקפותיו בנושא העם היהודי, ישראל כמדינה יהודית, עליה לארץ ישראל, הזיקה בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, חינוך יהודי בארץ ובגולה. הוא נואם מצוין ורהוט מאוד והרשים אותי מאוד. שמחתי לראות איך הבסיס הציוני הוא המכנה המשותף של בעלי עמדות מנוגדות בנושאי חוץ וביטחון וגבולות המדינה.

בורג ישב על כיסאם של הרצל, חיים ויצמן ובן-גוריון.

ומה יצא ממנו? אדם הדורש למחוק אותו מהלאום היהודי במרשם האוכלוסין. אדם שנלחם נגד קיומה של מדינה יהודית וחולם להחליפה במדינה קוסמופוליטית עם ראש ממשלה ערבי. אוטואנטישמי מיליטנטי שמתעב את העם היהודי. אדם החותר לאידיאל של נישואי תערובת, כנראה מתוך הנחה שזה מה שישים קץ לקיומו של העם שהוא מתעב.

איש נקלה ונתעב, מעורר קבס. 

* מוטציה – בכל פעם שאני מציג את התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת או שקיומה תלוי בה, מטיחים בי שאני נגד "הערבים". כמובן שזה שקר. אני מתנגד לרשימה הזאת אך ורק בשל עמדותיה האנטי ישראליות ושלילתה את זכות קיומה של מדינה יהודית.

אם הייתה בכנסת מפלגה שבראשה אברום (אדיפוס) בורג ומאוישת באנשים כמו עופר כסיף ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, היא הייתה פסולה באותה מידה. אבל בעוד את איימן עודה ואחמד טיבי אני יכול לכבד כערבים לאומיים, טיפוסים כמו בורג אני מתעב. יהודים שהידרדרו למצב צבירה כזה, הם מוטציות של יהודים לשעבר.

* אבי אהרונסון – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של אבי אהרונסון, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, דמות מרכזית בתנועה הקיבוצית. אבי מילא תפקידים מרכזיים, בתחומי החינוך והחברה, בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית. בין השאר היה מזכיר תנועת המחנות העולים. הכרתי אותו כאשר עמד בראש מחלקת החינוך בתק"ם.

בשנים האחרונות עסק ד"ר אהרונסון בעיקר בחקר תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הוציא ספר על הקמת התק"ם וכרך ראשון של מחקר גדול על תולדות תנועת המחנות העולים (מהיווסדה עד הקמת המדינה). איני יודע האם השלים את כתיבת הכרך השני. אם כן, אני בטוח שיהיו מי שידאגו להוצאתו לאור. אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה וישלים את מחקרו. לצד מחקרו המשיך בפעילותו בקיבוצו והיה מרכז הגיל הרך, תפקיד שהיה גאה בו מאוד. 

בשנים האחרונות ישבנו יחד בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מכיר את אבי כמענטש, איש רעים להתרועע, אדם נעים ושופע הומור. עם השפם, הצ'פחה והאהלן הוא נראה פלמ"חניק מן המניין, אף שהיה צעיר בשנים אחדות מכדי להיות פלמ"חניק.

יהי זכרו ברוך!

* נתתי כתף – ביום חמישי בערב קיבלנו הודעה ממחוז צפון של שירותי בריאות כללית, שבני 55 ומעלה מוזמנים להתחסן. לכן, ביום שישי 1.1 בבוקר נתתי כתף, והחיסון היה המתנה שלי לעצמי ליום ההולדת ה-58. בשנה נורמלית אני מפנק את עצמי בסטימצקי. השנה סטימצקי בסגר, אז התפשרתי על חיסון. אגב, 58 הוא ה-57 החדש.

          * ביד הלשון

נבל"ע – ראיתי מודעת אבל ועליה, לאחר שם הנפטר, ראשי התיבות נבל"ע.

פירוש ראשי התיבות – נפטר לבית עולמו, ולפי גרסה אחרת – נלקח לבית עולמו.

אז למה נבל"ע ולא נלב"ע?

זה שיבוש נפוץ של נלב"ע.

* "חדשות בן עזר"

לשם כך קיימים הארגונים הארציים

ביום חמישי שעבר, בשעת ערב מאוחרת, אומת כחיובי לקורונה עובד ברפת הצפון, המשותפת לקיבוצים אורטל, מרום גולן ואל-רום וממוקמת באורטל. העובד הוא תושב בוקעתא. כל עובדי הרפת נדרשו להיכנס לבידוד. כיוון שהעבודה ברפת חייבת להימשך, על העובדים להיות בבידוד ברפת.

עוד בטרם מרכזי המשקים קיבלו את ההודעה מן הרפת, כבר הגיעו הטלפונים הראשונים מליאור שמחה, מנכ"ל ארגון מגדלי הבקר, עם הודעה שהם לרשותנו לכל מה שנחוץ.

מה שהיה נחוץ הוא קרוואנים שבהם ישהו העובדים בבידוד. עוד באותו לילה שיגר ליאור קרוואנים ובשעת בוקר מוקדמת הם כבר מוקמו ברפת.

היה זה ביטוי מופתי של חברות וערבות הדדית, והוכחה לחשיבות הארגונים הארציים, שיש האוהבים לשנוא אותם ולהעניק להם שמות חיבה כמו "בולשביקים".

תודה לליאור שמחה!

* "הזמן הירוק"

הישראלי המכוער

הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית. כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* "הזמן הירוק"

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

צרור הערות 23.9.20

* נגיף עיוור – רשומה שבה ביקרתי את מכחישי הקורונה הופצה כנראה באיזו קבוצה של הכת והניבה צונאמי של תגובות הזויות. בין השאר הואשמתי שאני (!) שייך ל"כת הביביסטים". נו, זה ברור. הרי נתניהו המציא את הקורונה ולכן מי שאינו מכחיש אותה מעיד על עצמו שהוא ביביסט.

האמת היא, שמכחישי הקורונה הם תמונת הראי של כת פולחן האישיות לנתניהו. אצל אלה כאצל אלה נקודת הייחוס של השקפותיהם היא נתניהו. וסגידתם / שנאתם אליו, מגדירה את עמדתם בכל נושא שעל הפרק. הם מדקלמים כל קונספירציה, הזויה ומטורללת ככל שתהיה, אם על "הדיפ-סטייט" הדמיוני ש"תופר תיקים" לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית" או על "המגיפה המומצאת" כדי להציל את נתניהו מהמשפט. והרי ברור, שאילו יחסו של נתניהו לקורונה היה כשל טראמפ, או אז מכחישי הקורונה אצלנו היו אותם מדקלמי "תפירת התיקים" ומכחישי הקורונה היום היו בראש המזהירים מפניה, מקפידים על קלה וחמורה ומטיפים לסגר. כמו בקרב מעריצי/שונאי טראמפ בארה"ב.

אך מה לעשות, הקורונה אינה ימנית ולא שמאלנית, לא ביביסטית ולא רל"ביסטית, אין לה דעות פוליטית, היא לא חרדית ולא חילונית, לא דתית ולא מסורתית, לא יהודית ולא ערבית והיא עיוורת לחלוטין לדת, גזע ומין. ומן הראוי שכולנו נתייצב יחד למלחמה בנגיף.  

* אחריות אישית – ביום שני הייתי עם אשתי ובתי בצפת, בטיפול רפואי. בדרכנו הביתה נכנסנו לקניות בקצרין. ביציאה מקצרין עצר אותנו מחסום. עטינו מסכות ופתחנו את השמשה. לאן אתם נוסעים ומאין? השבנו להם, הם לא ביקשו לראות את האישור מצפת ואפשרו לנו לעבור.

ואילו שיקרנו? או אם משפחה אחרת הייתה משקרת? מה הם יכולים לעשות? להציב פוליגרף?

בסופו של דבר, העיקר הוא האחריות האישית – להקפיד באדיקות על הוראות הסגר ובוודאי על הבידוד (להבדיל מיועצי רוה"מ שהפרו את הוראות הבידוד והם עדין בתפקידם, אוי לבושה), לעטות מסכות, לשמור על מרחק, להקפיד על היגיינה.

אין זה מוריד גרם של אחריות מהממשלה לבצע את תפקידה, אך כל אחד ואחד מאתנו צריך לראות עצמו כאילו הוא אישית, במעשה שיעשה עכשיו, יכריע אם אנו ננצח את הקורונה או הקורונה תנצח אותנו.

* בן בנו של קל וחומר – משבר האמון בין האזרחים והממשלה הוא מכשול כבד ביותר בהתמודדות עם הקורונה (אם כי הוא לא מצדיק, כמובן, את ההתנהגות של הישראלי המכוער, המפר את ההוראות ומצפצף עליהן). אם כך הדבר בממשלת אחדות לאומית, קל וחומר אילו הייתה זו ממשלה צרה; קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אילו הייתה זו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לעומת זאת, אילו כחול לבן בשלמותה הייתה נכנסת תחת האלונקה ויש עתיד ותל"ם לא היו מפלגות אותה, האמון היה גדול הרבה יותר. וכמובן, שהאמון היה גדול יותר אילו נתניהו היה מתנהג כראש ממשלת אחדות לאומית ולא חותר תחתיה מיומה הראשון. מה חבל, ששיקולי פוליטיקה קטנה קודמים לשיקול הלאומי, בשעת חירום.

* לפטר לאלתר – ראש הממשלה אומר בצדק שהגורם המרכזי לעליה בתחלואה הוא אי הקפדה על ההנחיות.

משבר האמון של האזרחים בממשלה הוא הגורם המרכזי לאי ההקפדה על ההנחיות.

על נתניהו לפטר לאלתר את שני יועציו הבכירים שהפרו את הבידוד.

* דוגמה אישית – החלטת הממשלה על הורדת שכר השרים והח"כים ב-10% ראויה לשבח. אני מקווה שהחלטה זו מבטאת שינוי כיוון בכל הנוגע לדוגמה אישית.

המשמעות הכלכלית של ההחלטה אינה גבוהה, פחות מ-8 מלש"ח בשנה, אבל המשמעות הציבורית והמנהיגותית שלה גבוהה. המחיר של אי האמון הציבורי במערכת כבד מאוד, וכל צעד שעשוי לשנות את הכיוון הזה חשוב.

* פרלמנטרית למופת – ח"כ יפעת שאשא ביטון מזכירה לנו מהו פרלמנטריזם. לא להיות חותמת גומי של הממשלה, כי אז – לשם מה צריך פרלמנט? כן, הממשלה צריכה להזיע כדי לשכנע את הכנסת ולא לסמוך על רוב אוטומטי שמחויב לתמוך בה בכל דבר.

לא תמיד אני מסכים אתה, אך גם כשאיני מסכים אתה אני מעריך את יושרתה, את עצמאותה ואת אחריותה.

דמוקרטיה מבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. מאז ומתמיד הכנסת הייתה חלשה לעומת הרשות המבצעת ונשלטת על ידה. אבל בזמן נתניהו זה הגיע לשליטה מוחלטת. הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת. בעבר, לפני הצבעות מסוימות הכריזה הנהלת הקואליציה שעל ההצבעה הספציפית מוטלת משמעת קואליציונית. היום המשמעת הקואליציונית היא מוחלטת, על כל סעיף קטן בחוק זניח בדיון בוועדה. והדבר החריף היום כאשר היו"ר הוא יריב לוין, שגאה בכך שהוא שליחו של ראש הממשלה ואפילו אינו מנסה לשמור על מעמד הכנסת ועל כבודה. יו"ר שראוי לתפקידו היה קם אתמול ומגנה את ההשתלחות של נתניהו בשאשא ביטון ואת המתקפה הבריונית המתמשכת של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד שאשא ביטון.

נתניהו שתמיד מנכס לעצמו ורק לעצמו כל הצלחה, אמתית או מדומה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכישלונותיו. כעת אלה הם רוני גמזו ושאשא ביטון.

אגב, את יפעת שאשא ביטון אני מכיר מימיה בקריית שמונה. הייתי מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות פלורליסטית בגליל העליון ופעלתי רבות בקריית שמונה. היא הייתה אז בתפקיד כלשהו בעיריה, נדמה לי שאחראית על תיק החינוך, והשתתפנו במספר ישיבות משותפות. כבר אז היא התבלטה כרהוטה, מחויבת ודעתנית והרשימה אותי מאוד.

* הדקלום התורן – בדפי המסרים של כת פולחן האישיות יפעת שאשא-ביטון כבר מוגדרת "מלכת השמאל". כמובן.

* בזכותי – בבחירות 2015 בחרתי ב"כולנו". אני גאה שהכנסתי לכנסת את יפעת שאשא ביטון.

* את מי תחמנתם? – חרדים רבים ערכו הפגנות-דמה כדי להערים על "המדינע" ולעקוף את איסור המפגש והמעבר ממקום למקום.

יופי. את מי תחמנתם? הרי לא רוני גמזו יידבק כתוצאה מהתנהגותכם.

אבל, ניחא. רוצים לעשות הפגנות-דמה? שיעמדו עם שלטים ויקראו קריאות. לא. הם חייבים להצית פחי אשפה ולצעוק "נאצים" לעבר השוטרים.

* הפגינו אחריות – חופש ההפגנה הוא ערך מקודש בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר הפגנות נגדו הוא מסוכן ביותר והוא מדרון חלקלק שדמוקרטיה צריכה להיזהר ממנו כמו מאש.

המדינה אינה צריכה לאסור הפגנות, אבל הציבור נדרש לאחריות. גם האזרח נקרא לאחריות. אין לאסור הפגנות, אך מן הראוי שהאזרחים, גם המתנגדים החריפים ביותר של הממשלה, יגלו אחריות, יפגינו מחויבות, יוכיחו ערבות הדדית ויימנעו מהפגנות בתקופת הסגר.

אתם מגחכים כשאני מצפה מאותם אנשים לאחריות? אתם צודקים.

ואף שאין לאסור על הפגנות, חופש ההפגנה אינו בלתי מוגבל, וניתן לקבוע כללי מותר ואסור גם להפגנות, בוודאי הגבלות רפואיות בתקופת קורונה ולאכוף אותם.

אגב, בהתנתקות ההפגנות לא היו ערך מקודש כל כך. המשטרה עצרה אוטובוסים עם מפגינים עוד בנקודת היציאה שלהם לירושלים ולכפר מימון.

* קדושת ההפגנה – פיקוח נפש דוחה קדושה.

* גילוי מפתיע – האיש שעשה לי את היום הוא דווקא עופר שלח. דווקא הוא הפתיע הפעם בגילוי של אחריות לאומית וקרא להפסיק את ההפגנות בזמן הסגר. האם יש לו השפעה על המפגינים?

* נגד עסקה – שלושה עיתונאים שאי אפשר לחשוד בהם כשמאלנים (אם כי סביר להניח שמעתה הם יוגדרו ססס0000מולנים) פרסמו שלושה מאמרים שונים, שבהם הם קראו להסדר-טיעון מהיר עם נתניהו, שבו הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים תמורת הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו. השלושה הם עורך "מקור ראשון" חגי סגל, עקיבא נוביק ב"הארץ" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב". שלושתם הביעו חשש מן הנזק המתמשך של המשך שלטונו, את אי יכולתו לתפקד בשל השתעבדותו לענייניו המשפטיים ובעיקר את הידרדרות החברה הישראלית עד חשש למלחמת אחים עם התמשכות השלטון והמשפט שנים נוספות, ובכך הם מאשימים הן את נתניהו והן את מתנגדיו.

אני מתנגד לרעיון. ראשית, בשל עמדתי העקרונית בדבר השוויון בפני החוק, ויותר מכך בשל עמדתי העקרונית על דוגמה אישית של מנהיגות ועל כך שככל שאדם בכיר יותר, כך הציפיות ממנו לשמירה על החוק ועל הנורמות הציבוריות גדולות יותר. לדעתי, כאשר מדובר באיש ציבור, אין מקום לזכות השתיקה, לסגירת תיק "מחוסר עניין לציבור" ולהסדר טיעון כלשהו. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך ייקוב הדין את ההר. זו הייתה עמדתי בפרשות קצב ואולמרט. קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז אחרי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי. וזו עמדתי באשר לנתניהו. אני סבור שהאשמות נגד אישים בכירים כל כך חייבות להתברר בבית המשפט עד תומן.

יחד עם זאת, אילו האמנתי שצעד כזה יעצור את הדימום של החברה הישראלית ויביא לשלום בתוכנו, יתכן שהייתי מוותר על עמדתי העקרונית תמורת שלום. אלא שחוששני שהתוצאה תהיה הפוכה. מעריצי נתניהו והמאמינים בתאוריות הקונספירציה על "הפיכה שלטונית", "תפירת תיקים" וכו', יראו בכך הוכחה לנראטיב שלהם. הנה, כל המטרה הייתה להדיח את נתניהו, וברגע שהודח, פתאום אין משמעות לעבירות שעבר. הם אף יציגו זאת כהוכחה לכך שלא היה באמת בשר בתיקים. אם תחושתם תהיה שמנהיגם הנערץ הודח בהפיכה, לא תהיה להם כל מחויבות לדמוקרטיה והכרעותיה, והדבר עלול לדרדר אותנו למלחמת אחים, חלילה.

אני יודע שחלק ניכר ממעריצי נתניהו לא יקבלו גם הרשעה בדין ויראו בה הוכחה שגם בית המשפט הוא חלק מה"דיפ-סטייט"… ובכל זאת, אור השמש מחטא, ומשפט פומבי ושקוף, שבו הראיות תבחנה לאור השמש, יחייב את הרוב הגדול בציבור לקבל כל הכרעת דין.

הפתרון הזה הוא עכשוויזם – ניסיון למצוא פתרון קסם מהיר לקרע בחברה, אך כזה שעלול להעמיק את הקרע מעבר לפינה.

הביביזם מסוכן יותר מנתניהו עצמו, ואם נתניהו יוחלף אך הביביזם יתעצם, הסכנה תגדל. איני מאמין בקיצורי דרך. ובסופו של דבר, את תהליך הדה-ביביזציה יוביל הדור הבא של הנהגת הימין, שיטהר את הימין מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* נחל האסי וחוק הרדיקלים השלובים – חוק הרדיקלים השלובים בא לידי ביטוי מוחשי מאוד במלחמה נגד כל פשרה בנושא נחל האסי, מתוך תאוות שנאה מטורפת נגד התנועה הקיבוצית. כך יאיר נתניהו ושכמותו יחד עם השמאל הרדיקלי האנטי ציוני נלחמים כתף אל כתף במאבק, המחבר את תועפות הרעל והשנאה שבהם נגד האויב המשותף.

כותבים האנטי-ציונים הרדיקלים הני זבידה ובני נוריאלי בפשקוויל בשוקניה: "בהתאם למיתוסים המכוננים של האליטה האשכנזית הוותיקה, הקיבוץ מזוהה עם הממלכתיות והצבאיות הציוניים, וממוקם בלִבה של הפריבילגיה הגזעית והכלכלית בישראל". כל מה שמזוהה עם ציונות, עם התיישבות, עם מדינת ישראל מאוס בעיניהם. האסי הוא רק תירוץ למלחמתם בציונות. ועל הדרך הם משתלחים בראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, כיוון שהוא חותר לפתרון מוסכם, והרי פתרון הוא האיום הגדול ביותר על מחרחרי השנאה, המחפשים כל פצע פתוח כדי להשתין לתוכו.

נחשו אם הם שכחו לכתוב הפעם "קולוניאליים"?  

            * ביד הלשון

שעיר לעזאזל – יפעת שאשא ביטון היא השעירה לעזאזל התורנית של נתניהו. היו רבים לפניה ויהיו עוד רבים אחריה.

המונח שעיר לעזאזל אקטואלי מאוד השבוע, כיוון שמקורו קשור ליום הכיפורים. המקור הוא מקראי, מצווה ליום הכיפורים המופיעה בספר "ויקרא": וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" ט"ז, ט'-י').

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהייתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג. אהרון הכהן צווה להטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיעשות קורבן חטאת לה' והשני היה ל"עזאזל". לאחר שאהרון סמך את ידיו על ראשו והתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר נושא אותם אתו, הוא נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר. על פי חז"ל הוא היה נשלח לצוק שבו היה מוטל אל מותו. אולם במקור המקראי אין לכך סימוכין.

מצוות שילוח שעיר לעזאזל אינה מנומקת, ולכן יש לה פירושים רבים. על פי הרמב"ם השעיר מסמל כפרה על חטאים חמורים של עם ישראל, ולכן מרחיקים אותו הרחק מן הציבור, ממנו והלאה, והציבור חוזר בתשובה ומתנתק ממנו.

הביטוי "שעיר לעזאזל" – פירושו הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כאשֵמים ונושאים באחריות למחדל, כישלון, מעשה שלילי, ובכך פותרים את שאר החברה ובעיקר את האחראים או האשמים האמתיים מכל אשמה או אחריות.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: המגדל הראשון

המגדל הראשון / אלי גורנשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.8.20

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול".

המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים".

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו  יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסיה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת היכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים, במשך שנים עמלו חברי הקיבוץ בייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.

הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכל עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, ויש להם זכויות מוצקות על המקום. פשרה שאפשר לחיות אתה. ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים פתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

את הפינה אני מקדיש היום לחברי ניר דוד (תל עמל). אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.

זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונותיה וערכיה, אומץ לבה ועוז הרוח שֶׁבָּהּ ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת. הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכניה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכניה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע.  

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם". המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי". ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש". את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל". תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

החלק המושר הוא רק כמחצית השיר המקורי שכתב אלתרמן.

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. בכנס חגיגי בדגניה, במלאת מאה שנים לתנועה הקיבוצית, הופיעו ילדי וחברי ניר דוד בשירה ובריקוד עם השיר הזה.

אנו נאזין לשיר בפיו של אלי גורנשטיין מתוך תכנית הטלוויזיה המיתולוגית של דן אלמגור ואליהו הכהן "שרתי לך ארצי". תל עמל – לחומה ומגדל!

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

אומרים כן לבקעת הירדן

החלטת מזכירות התנועה הקיבוצית בנושא בקעת הירדן, החזירה אותי שנות דור אחורה, לימי המאבק על הגולן בשנות ה-90. גם אז תנועתנו – אז התק"ם, חיזקה את ידינו והרעיפה שבחים לחברינו שליחינו חלוצינו אלופינו ו… חיזקה את ידי הממשלה בחתירתה לשלום עם סוריה.

מי נגד שלום עם סוריה? ודאי לא אנחנו, היושבים על הגבול. הן סיסמתנו הייתה "שלום עם הגולן". אולם הממשלה נשאה ונתנה אז על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. אנחנו לא רצינו שהתנועה שלנו, שלהגשמת ערכיה ותפיסותיה עלינו לגולן, תשתתף בצערנו, אלא תהיה שותפה למאבקנו. ציפינו לעמדה המתנה כל הסכם שלום בקיום הריבונות הישראלית וההתיישבות הישראלית על הגולן. נכון, התנועה לא הביעה תמיכה בנסיגה ובעקירה, אך גם לא התנגדה להן.

היום, כל ילד מבין שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום משמרות המהפכה האיראניים היו על הכינרת. אבל כנראה שלא למדנו דבר. אותו דפוס של "כן ולא" מופיע גם בהחלטת המזכירות על הבקעה. נכון, המצב שונה. מה שעומד היום על הפרק אינו נסיגה ועקירה, חלילה, אלא להיפך, החלת הריבונות. אך התנועה הקיבוצית שוב מגמגמת ב"כן ולא". ובמקום שבו נדרשים סימני קריאה, מציבה התנועה סימן שאלה.

אין סימן קריאה מובהק יותר מאשר הקמת יישוב. כאשר התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוצים בבקעת הירדן וצפון ים המלח, היא עשתה זאת על מנת לעצב את גבולה של ישראל ולסכל נסיגה, חלילה. היישובים לא הוקמו באזורים שהנם קלפים למיקוח, אלא להיפך – באזורים שנתפסו כקלפים למיקוח לא הקמנו יישובים. את יישובינו הקמנו כדי למנוע מיקוח, באזורים שאינם עומדים למיקוח.

והנה, חלפו למעלה מחמישים שנה. ונקרתה סוף סוף ההזדמנות לממש את מטרת ההתיישבות, לעצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל, להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח. 52 שנים אחרי הגיית תכנית אלון וארבעים שנה לאחר פטירתו, קמה לתחיה תפיסתו; הליכוד מקבל את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וארה"ב מכירה ברעיון ומפת תכנית טראמפ קרובה מאוד למפת תכנית אלון, עם התאמתה לשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו מאז נהגתה. במקום שנחגוג ניצחון היסטורי, אנו מקבלים אותו בחמיצות. במקום לתמוך בהחלת הריבונות הישראלית על הבקעה, אנו אומרים שעתידה יוכרע במשא ומתן.

אחרי שהפלשתינאים דחו שוב ושוב תכניות ישראליות ואמריקאיות שבהן הוצעה להם נסיגה מהבקעה, אנחנו עוד מצפים לאישורם לריבונותנו על הבקעה? האם לעולם הם לא ישלמו מחיר על סרבנותם?

בקעת הירדן היא אזור דליל באוכלוסיה ערבית שאינו מהווה כל איום דמוגרפי על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זהו אזור התיישבות ישראלי, אמנם דל מדי ביישובים ותושבים, אך פנוי לפיתוח והתיישבות ענפה. בקעת הירדן, במובנה הרחב ביותר (כפי שהגדיר רבין בנאומו הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע), היא הכרח ביטחוני לשלומה של מדינת ישראל, והיא מבטיחה לישראל גבול בר הגנה. רק ריבונות והתיישבות ישראליים בכל רוחב הבקעה, מן הירדן ועד מערבה לכביש אלון, תאפשר לישראל לקיים פשרה טריטוריאלית. כאשר התחזית הדמוגרפית של ישראל לשנת המאה להיווסדה היא שיחיו כאן 20 מיליון ישראלים, ברור שיש צורך בפיתוח השידרה המזרחית, מהגולן והגליל המזרחי עד אילת, ובקעת הירדן היא מרכיב מרכזי בה. לצורך כל אלה – סיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח לריבונות ישראל הכרחית.

הניסוח הראוי לעמדת התנועה הקיבוצית בשאלה הבקעה, היה פותח באותה פתיחה של חיזוק ידי המתיישבים בה, כפי שמופיעה בנוסח שהתקבל. ההמשך הראוי של ההחלטה, צריך להיות זה: "על מדינת ישראל להבטיח שבכל הסדר שלום, בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל. כדי להבטיח זאת, אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח".

כאשר הביא בגין לאישור הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, החליטה סיעת המערך להיעדר מן ההצבעה. שמונה חברי כנסת, ובהם הח"כים מטעם התנועה הקיבוצית – אברהם כץ-עוז (יו"ר לובי הגולן), יעקב צור ונחמן רז, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד החוק. אחד מנימוקיהם היה, שהם הצביעו על פי החלטות מועצת התק"ם. למרבה הצער, יגאל אלון, האיש שהציע כבר ב-1967 לספח את הגולן וניסח את העצומה שקראה לחוקק את חוק הגולן, נפטר שנה קודם לכן, ולא זכה לראות בהתגשמות חזונו.

מן הראוי שהיום התנועה הקיבוצית תחזור לעצמה ותישא את דגל בקעת הירדן.

* "הזמן הירוק"

חוסר הרלוונטיות של התנועה

התוצאה המשמעותית ביותר בבחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית, היא אחוז ההצבעה הנמוך – כ-32%, פחות משליש.

זאת, באוכלוסיה מעורבת יחסית, המורגלת לחיים דמוקרטיים בתוכה.

עובדה זו מצביעה על חוסר הרלוונטיות של התנועה לחיי החברים. עובדה זו מצערת, כיוון שהתנועה הקיבוצית היא ההופכת אותנו מסתם רשימה של קהילות החיות כל אחת לעצמה, לגוף נושא חזון ומסר לחברה הישראלית, נושא בשורה ומשימה, שואף לתרום ולהשפיע. וללא חזון כזה, מה הטעם בקיבוץ?

אחת המשימות החשובות והדחופות של המזכירות הישנה/חדשה של התנועה, חייבת להיות הנכחת התנועה בקיבוצים ומיתוגה בתוכם.

לנוכח התמיכה הרבה שקיבל ליאור שמחה בבחירות, יש לקוות שניר מאיר ישכיל לקרב אותו ולשתף אותו בהנהגת התנועה. כך, יהיה בה ביטוי לניסיון הרב של ניר ולרוח החדשנות של ליאור.

* "ידיעות הקיבוץ"

למה לי תנועה עכשיו

מה לנו ולתנועה? מה היא מעניינת אותי?

בעבר הרחוק שאלה כזו כלל לא נשאלה, כי התנועה הייתה נוכחת מאוד בהוויה הקיבוצית. היום המצב שונה. רבים מן התפקידים שבעבר היו של התנועה, הם היום של המועצות האזוריות, שנוכחות הרבה יותר בחיינו. הבחירות למזכ"ל התנועה, שתיערכנה ביום שלישי הקרוב, הן סיבה טובה לבחון את הסוגיה.

כאשר הגדרנו את עצמנו קיבוץ משימתי, הייתה בכך אמירה, שקיבוץ אורטל אינו רק קהילה קטנה שדואגת לעצמה, אלא הננו נושאי בשורה לחברה הישראלית, לעולם שסביבנו, ואותה אנו משיאים באמצעות עשיה ומשימה.

משמעות התנועה, היא חיבור הקהילות הקטנות שנקראות קיבוצים, למסגרת וכוח גדולים, שהמכנה המשותף של חבריה רחב והם נושאים בשורה לחברה הישראלית כולה. יש בכך כוח ארגוני שמקדם את האינטרסים המשותפים של הקיבוצים ובכלל של המגזר ההתיישבותי, וכוח מסייע לקיבוץ הבודד הנאבק מול מוסדות המדינה (רשות מקרקעי ישראל וכד'), ולא פחות חשוב – התנועה מגלמת את המכנה המשותף של הקיבוצים ומאפשרת להם להיות חלק ממהות גדולה, ולא רק קהילות בודדות. ללא תנועה, אני מעריך שהרוב המוחלט של הקיבוצים לא היו שורדים כקיבוצים את הטלטלה הקשה של משבר שנות השמונים, התשעים והאלפיים.

אם לפני זמן לא רב, דומה היה שפני הקיבוצים המופרטים להפיכתם ליישובים קהילתיים, והדבר בא לידי ביטוי בסקרים בקרב חברי אותם קיבוצים, שרובם המכריע סבר שזה הכיוון הברור אליו הם הולכים (מי בשמחה ומי בצער), בעשור האחרון הווקטור התהפך. באותם סקרים (שעורך המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה) אין כמעט קולות כאלו. הקיבוצים שהופרטו מחזקים את הערבות ההדדית בתוכם, מחדשים ומחזקים את התרבות המשותפת והחגים המשותפים, קולטים חברים חדשים לחברות ולא רק להרחבות. אלו סימנים חיוביים של חיוּת קיבוצית. זהו תהליך דיאלקטי, של מטוטלת שעברה בקיצוניות מצד לצד ועכשיו היא מתאזנת. המקום המאוזן הזה מאפשר יצירת זהות קיבוצית משותפת, עם מכנה משותף רחב המכיל הן את הקיבוצים השיתופיים והן את המופרטים (או לפחות רובם. אולי יהיו בודדים שהרחיקו לכת ולא יהיו עוד חלק מהתנועה).

חשוב, בעיניי, לחזק את התנועה ולחזק את היותנו חלק ממנה. ולכן חשובה מעורבות שלנו בה ובראש ובראשונה השתתפות יפה שלנו בבחירות לתפקיד מזכיר התנועה, שתתקיימנה ביום שלישי הקרוב.

****

שני חברים מתמודדים על התפקיד. האחד הוא מזכיר התנועה ניר מאיר מקבוצת שילר והשני הוא ליאור שמחה מנצר סירני.

במערכות הבחירות הקודמות, נהגתי לכתוב באופן ברור מי המועמד שאני תומך בו ופעלתי להשפיע על חברים לתמוך בו. בדרך כלל, עמדתי הייתה בעד מועמד אחד ולא פחות מכך נגד מועמד אחר. הפעם המצב שונה. שני המועמדים מצוינים, שניהם חברי קיבוץ ותנועה נאמנים, שניהם אנשי אמת ערכיים, שניהם מחויבים לדרך הקיבוצית ואני מעריך מאוד את שניהם. אילו יכולתי, הייתי מצביע בעד… שניהם. אני מכיר את שניהם, נפגשתי עם שניהם, ולא בכדי לא הצטרפתי לאף מטה, לאף קמפיין ולא חתמתי על אף מודעת תמיכה (יש לציין שנקש ושגב חתמו על מודעות תמיכה בניר מאיר).

ניר עשה עבודה טובה מאוד בחיבור הקיבוצים לתנועה, בסיוע לקיבוצים לצאת מהמשבר ובייצוג התנועה והאינטרסים שלה במערכות הארציות. הוא טיפח את הקיבוצים בעוטף עזה, ליווה אותם בימים קשים וסייע להם בתנופת הגידול והפיתוח, על אף המציאות הביטחונית הקשה שעמה הם מתמודדים. הוא מנוסה מאוד ומוערך מאוד ואם ימשיך עוד קדנציה, הוא לבטח ימשיך בדרכו כך שאין בתמיכה בו הימור או סיכון. מצד שני, ברור שהוא לא אדם שיחולל תמורה גדולה בתנועה ולא יקפיץ אותה למחוזות חדשים.

ניר הוא ידיד הגולן ולכל אורך התקופה ביטא את ידידותו בדרכים רבות. מיד עם כניסתו לתפקיד, בפגישה אקראית, זרקתי לו רעיון, לכנס מועצה בגולן לציון יובל להתיישבות בגולן. על המקום הוא השיב לי שזה רעיון מצוין והוא מרים את הכפפה. ואכן, כך הוא עשה ואף הגדיל לעשות וקבע את המוסד העליון של התנועה – ועידת התנועה, בעין גב ובגולן. לא במקרה היא נפתח ב-5 ביוני, בדיוק ביום השנה החמישים למלחמת ששת הימים. הוא עמד בלחצים של מי שניסו לשנות את המיקום או לפחות את התאריך, כדי שלא נהיה מזוהים עם "אקיבוש" רחמנא לצלן, כולל איומי החרמה. הייתה זו ועידה חשובה, ובין השאר הייתה זו הצדעה של התנועה כולה להתיישבות בגולן ולתפקידה ההיסטורי. במסגרת הוועידה, יצאו המשתתפים לסיורים בגולן. ניר הצטרף לסיור שהובלתי והדרכתי, וגילה התלהבות ובקיאות ואהבה רבה לגולן.

כאשר יהודה הראל זכה בפרס ישראל, ניר יזם וערך ביקור של נציגי מזכירות התנועה לציין אתו את האירוע. גם זאת הייתה מחווה מרשימה של אהדה לגולן. ניר גם ביטא ומבטא עמדה נחרצת בזכות חיזוק ההתיישבות בבקעת הירדן.

נושא נוסף שבו התרשמתי מאוד מעמדתו ומעמידתו האיתנה, היה בתמיכתו בלגיטימיות של תנועת השומר החדש ופעילותה בתנועה הקיבוצית ובתנועות הנוער. בנושא זה הוא עמד איתן בלחץ ברוטלי של הנהגת הנוע"ל, שהיה עמוּס בדה-לגיטימציה והשמצות נגד השומר החדש. כמי שבקיא בפוליטיקה התנועתית, אני יודע שקשה מאוד לעמוד מול הלובי הזה, ועמידתו המוצקה בעמדה בלתי פופולרית, הייתה בעיניי גילוי מרשים של מנהיגות ושל חוסן ועוצמה אישיותית.

****

מאז ראשית שנות השמונים, התנועה הקיבוצית חדלה להקים קיבוצים. אם אפשר, אולי, להבין זאת בשנות המשבר, קשה להבין זאת בשנות היציאה מהמשבר. בעיניי, תנועת התיישבות שאינה מיישבת אינה ראויה לשם תנועת התיישבות. הקמת קיבוצים חדשים עשויה לבטא את היציאה מהמשבר והחזרת החיוּת לתנועה הקיבוצית. יתר על כן, אני מאמין שהתיישבות קיבוצית חדשה תצמיח תפיסות קיבוציות וחברתיות חדשניות, כי מאז ומעולם ההתיישבות החדשה הייתה המבוע לרעיונות החברתיים היפים ביותר שיצרה הציונות.

העליתי את הנושא באוזני ניר גם בביקור מטה התנועה באורטל וגם בארבע עיניים. לצערי, עמדתו בנושא הזה נחרצת – הוא שולל זאת מכל וכל. ומהיכרותי אתו, שום דבר לא יזיז אותו מעמדתו. להערכתי, הנחרצות שלו נובעת מטראומה אישית – הוא היה המלווה מטעם קבוצתו את הקמת קיבוץ הר עמשא, בשנות השמונים. הקיבוץ לא קם, וכל המוסדות המיישבים כולל התנועה הקיבוצית הפנו כתף קרה ולא היו שותפים. לדעתי, החשש מכישלון הוא הגורם לעמדתו הנחרצת.

בעיניי, מדובר בסוגיה קריטית לעתידה של התנועה הקיבוצית. כששוחחתי על כך עם ליאור, עיניו נצצו מהתלהבות, עד שחשתי צורך לצנן את התלהבותו.

אני שמח מאוד על כך שזו עמדתו והוא אף מביע אותה בפגישות הבחירות שלו. הוא מציג את ההתיישבות החדשה כאחד מדגליו, ולקח על עצמו אתגר שאפתני, של הקמת קיבוץ חדש בכל שנה. גם ליאור תומך מובהק של הגולן ובקעת הירדן.

****

ליאור שמחה מצטייר בעיניי כמנהיג צעיר (יחסית), מבטיח, בעל חזון וכריזמה. מה ששבה את לבי בליאור, הוא הרקורד שלו בנצר סירני. לאחר שנים רבות שבהם עבד, כעובד חוץ, במגזר הפרטי בתחום השיווק והפרסום, הוא לקח על עצמו להיות יו"ר הקיבוץ שבו נולד ובו הוא חבר, עזב את העולם העסקי ונכנס כל כולו לענייני קיבוצו. לא זו בלבד שהוא הוביל את הקיבוץ ממשבר קשה בכל התחומים להצלחה מרשימה בכל התחומים ולצמיחה דמוגרפית גדולה, הוא הוביל בו מהלך היסטורי, חסר תקדים בתנועה הקיבוצית – מעבר מקיבוץ מופרט לקיבוץ שיתופי. את המהלך שהעביר בקיבוצו הוא החל בתהליך עיצוב הזהות הקיבוצית ויצירת הסכמות בסוגיות הערכיות של מהות הקיבוץ. לא היה זה צעד נוסטלגי של געגוע לעבר, אלא צעד אסטרטגי ערכי, חדשני ויצירתי, של התקדמות לעתיד טוב יותר.

זה המהלך שהוא מתכנן גם בתנועה הקיבוצית. לא, הוא אדם ריאלי ואינו מתכוון להפוך את הקיבוצים המפורטים לשיתופיים. אולם הוא רוצה לחולל מהלך גדול של גיבוש הזהות הקיבוצית הרלוונטית בימינו, המשותפת לכל קיבוצי התנועה, חרף ההבדלים ביניהם. זהו אתגר מלהיב.

עוד כיוון שלו שאני מעריך, הוא בתחום הפוליטי. הוא מתכוון לנתק את הזהות המוסדית של התנועה הקיבוצית עם מפלגת העבודה (שאישית, הוא חבר בה) ומרצ – זהות אנכרוניסטית כאשר רוב חברי הקיבוצים הצביעו לכחול-לבן; לבטל את הזהות של מזכיר התנועה כיו"ר מחוז הקיבוצים של מפלגת העבודה ולעודד את הפלורליזם הפוליטי בקיבוצים. הוא גם מאמין שבמאבקים הציבוריים, חשוב שהתנועה תשכיל לעבוד עם מי שמוכנים לפעול למענה, מכל הקשת הפוליטית (אגב, בפועל גם ניר נוהג כך, למרות הזהות המפלגתית של התנועה).

בתיווכי, נערכה שיחה טובה בין ליאור לבין יואל זילברמן מנכ"ל השומר החדש. האם יהיה לליאור כוח לעמוד בלחצים הפוליטיים בתוך התנועה בנושא הזה? אני מקווה מאוד, אך יש לי ספקות.

****

לסיכום, התלבטתי מאוד. לשמחתי, לא הייתה זו התלבטות על הרע במיעוטו אלא על הטוב במרבו. ההתלבטות הייתה בין הצד השמרן שבי, שקורא להצבעה אחראית בעד מי שהוכיח את עצמו, גילה עוצמה מנהיגותית וימשיך להוביל בצורה טובה, אך יהיה זה עוד מאותו דבר, לטוב ולרע, לבין החדשן שבי, שמבקש לתת הזדמנות למי שנושא רוח חזונית ומעוף, מסוגל להוביל את התנועה לקפיצת מדרגה, אך מצד שני עלול לחולל טלטלה מסוכנת.

אין ספק שניר בעל ניסיון רב יותר, הן בהובלת קיבוצים וכמובן בניהול מערכות גדולות. אולם הניסיון הייחודי של ליאור מעורר בי תקווה שביכולתו לחולל גדולות בתנועה.

הביקורת על גילו הצעיר (43) מגוחכת. הוא כמעט בגיל שבו נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה ואובמה – לנשיא ארה"ב.

ופרט ביוגרפי מעניין – ליאור עשה באורטל שנת שרות, במסגר גרעין בני משקים בעזרה לקיבוץ צעיר. הוא זוכר מאוד לטובה את אורטל. הוא עבד בכרם (כשאריאל ניהל את הענף).

אחרי לבטים רבים החלטתי לתמוך בליאור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל