* שיטה טוטליטרית – השאלה המרכזית בפרשת הריגול המשטרתי, היא האם המשטרה הפעילה את תכנת NSO לריגול אחרי אזרחים ללא אישור בית המשפט, כטענת התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" או שהכל נעשה באישור שופט מחוזי, כפי שטוענת המשטרה וכפי שהחוק מחייב.
אם יתברר שהמשטרה דוברת אמת והכל נעשה תחת בקרה שיפוטית, עדין יש לתהות מדוע שופט אישר שימוש בצעדים, שנועדו למלחמה בפשע ובשחיתות, לריגול אחרי מחאה פוליטית. השאלה הזו צריכה להטריד כל אזרח שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, תהיה דעתו על הבלפוריאדה אשר תהיה. אני התנגדתי לבלפוריאדה בתוקף ולא שיניתי את דעתי על אודותיה, אך זו הייתה מחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית ואסור היה לפעול נגדה בדרכים שמתאימות למשטר טוטליטרי. מן הראוי לברר האם הדרג המדיני – השר לביטחון פנים ואולי אף ראש הממשלה היו מודעים לצעד הזה.
* סיירת מטכ"ל של היהדות – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן כינתה מעל במת הכנסת את החרדים: "סיירת מטכ"ל של היהדות". העיתונאי ביני אשכנזי ערך בדיקה בחשבון הטוויטר שלו מול בוחרי הליכוד האם הם מסכימים עם הדברים. מאות מצביעי ליכוד חילונים ומסורתיים השיבו בחיוב.
איזו בורות והתבטלות. החרדים לחמו בציונות וראו בה תנועה של כפירה. הם כבלו את עצמם במדרש "שלוש השבועות" לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. לא לעלות בחומה, הכוונה שלא תהיה עליה קולקטיבית לאומית לארץ ישראל. אישית מותר ליהודי לעלות לארץ, אולי כדי להיקבר בה. אבל לא עליה לאומית כדי לחונן עפרות הארץ. לא למרוד בגויים – יש לקבל כעובדה את הנתון שאיננו עם חופשי בארצנו, שאנו נשלטים בידי גויים ולהשלים אתה. לא לדחוק את הקץ – קץ במובן של גאולה, של קץ השעבוד. להמתין בסבלנות לבוא המשיח שיגאל אותנו, ולא לנסות לקרב בעצמנו את הגאולה.
החרדים יצאו בשצף קצף נגד התנועה הציונית. הורים ישבו שבעה על ילדיהם שעלו לארץ. ואפשר להבין זאת – הציונות אכן מרדה מרד טוטלי בכל ההוויה החרדית של ציפיה פאסיבית לגאולה נִסית. הציונות קמה כדי להוביל את העם היהודי לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא הצלחת המרד בהוויה החרדית. אלמלא המרד הציוני, העם היהודי לא היה שורד את השואה. התפיסה הגלותית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו עלתה לשמים בארובות אושוויץ וטרבלינקה. אלמלא הציונות, שהציבה חלופה של גאולה לאומית, לא היה היום לאום יהודי.
בזכות הציונות והקמת מדינת ישראל ובחסות תקציב המדינה, כלומר משלם המיסים הישראלי, החרדים הצליחו להקים את "עולם התורה", בממדים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. ואף על פי כן, הם לא הפנימו את שגיאתם ההיסטורית. להיפך, הם דבקים בה. נכון, היום החלק האנטי ציוני הוא מיעוט בין החרדים, אך הרוב הגדול אינו ציוני, אלא משלים עם המציאות ומקבל אותה בדיעבד; בעיקר את מה שהוא מרוויח ממנה.
החרדים שעלו לארץ וחיים במדינה, העתיקו לתוכה את הגלות. ההשתמטות מהגנה על המולדת ועל שלומם של אזרחי המדינה והעריקה ממלחמת מצווה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? הרי עיקר העיקרים הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". ההשתמטות היא הערבות ההדדית? האידיאל של "חברת הלומדים" לפיו רצוי שרוב הגברים יתבטלו מעבודה ופרנסה וילמדו תורה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? ומה הערך בתלמוד תורה שאינו מביא לידי מעשה? מה ערך של לימוד תורה, אם הוא מביא לידי השתמטות? התורה היא תורת חיים – מה בצע בתלמוד תורה הפורש מן החיים, שאינו מאתגר את עצמו בשאלות של קיום תורה בחברה מודרנית ובמדינה יהודית בארץ ישראל.
סיירת מטכ"ל של היהדות?! זה המחנה ה"לאומי"? מי יגלה עפר מעיניך, זאב ז'בוטינסקי.
* ייהרג ובל יעבור – הדמוקרטיה הישראלית ידעה הפגנות רבות – נגד השילומים מגרמניה, נגד נסיגות, נגד מלחמות, בעד ונגד התנחלויות, נגד שחיתות, נגד יוקר המחיה, נגד אפליה עדתית, בעד שינוי שיטת המשטר.
ועל מה הפגינו בשבוע שעבר אלפים במאה מוקדים ברחבי הארץ? סתם. סרק. נגד כלום. נגד ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. זה הכל. מחאה פרסונלית ריקה מתוכן. אנשים שטופי מוח שמכלים את כוחם ומבזבזים את זמנם בהפגנות הבל ורעות רוח.
"בעד מדינה יהודית", הם הגדירו את הפגנת-האונן שלהם. אני יכול לקבוע חד-משמעית, שבין המפגינים אין ולו אחד שרוצה מדינה יהודית יותר ממני. ואני סמוך ובטוח שממשלת ישראל, שנגדה הם הפגינו סתם, נאמנה לזהותה היהודית של המדינה ואף פועלת לקידומה ולחיזוקה יותר מכל ממשלה אחרת.
אם יש היום תופעה המונית המנוגדת ליהדות ולרוחה, זו תופעת פולחן האישיות לנתניהו. פולחן אישיות הוא עבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור.
* לא תעשה לך פסל וכל תמונה – פרשת השבוע שקראנו השבת הייתה פרשת "יתרו", שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. פרשת השבוע באקטואליה החדשותית הייתה עסקת הטיעון לנתניהו. בעשרת הדיברות קראנו את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והשבוע נחשפנו לאחד משיאי פולחן האישיות הפגאני לנתניהו; התרומות והמעשרות לקבצן מקיסריה ושלט החוצות הדוחה "אהוב שלנו".
* אתה החזון – שלט חוצות חדש, דוחה במיוחד, אומר: "אהוב שלנו, אתה העוגן, אתה התקווה, אתה החזון, אתה יפה התואר, בכל אשר תלך נלך. אל נא תעניק לקושרים פתח מילוט". הנה, תמצית הביביזם על רגל אחת. "אתה החזון". כלומר אין חזון. אין מדובר במנהיג שתפקידו להציב חזון ולקדם חזון. "החזון זה אני". ולכן, כל דבר שהוא יעשה, כולל מעשי שחיתות והפרת חוק, הם החזון. אם ינסה להקים ממשלה עם רע"ם – ממשלה עם רע"ם היא החזון. אם ישלח את אנשיו לספר שממשלה עם רע"ם היא סוף המדינה היהודית ומכירת הנגב למחבלים – זה החזון. אם הוא ייצא נגד שחרור מחבלים – זה החזון. אם הוא ישחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים – זה החזון. "בכל אשר תלך" – אנחנו אתך. כלומר, אין דרך שבה אנו מצפים ממך, המנהיג, ללכת, שבה אנו מצפים ממך להוביל. לך לאן שתרצה, לכל כיוון והיפוכו, ואנחנו נלך אתך בכל אשר תלך, אהוב שלנו, יפה התואר.
עבודת אלילים.
* הג'יבריש הפוסטי – מעניין איך הביביזם אימץ את השיח הפוסט-מודרני הפוסט-סוציולוגי של השמאל הרדיקלי, עם כל הבלי ה"פריבילגים", "הגמוניה" בלה-בלה-בלה.
* בראש ובראשונה פטריוט – על אף התנגדותי לעסקת טיעון עם נתניהו, איני שותף לעליהום על אהרון ברק, השושבין של העסקה שאולי תקרום עור וגידים, שנענה לפנייתו של נתניהו ונרתם לשכנע את היועמ"ש ולתת גיבוי ציבורי לעסקה. אולי העובדה שמעולם לא הייתי מחסידיו של ברק, גורמת לכך שאין בי אותו שבר כמו של חסידיו החשים נבגדים. אך הסיבה העיקרית לכך היא שאני מאמין בטוהר כוונותיו של ברק. אני מאמין שברק פועל מתוך שכנוע שעסקת טיעון תעצור את הידרדרות הקרע בחברה הישראלית ויהיה בה כדי לאחותו. ברק הוא בראש ובראשונה פטריוט ישראלי, וזו דעתי עליו גם כאשר אני שולל את פעולותיו, פסיקותיו ואמירותיו, ומכאן המוטיבציה שלו לפעול לאיחוי הקרע. מעבר להתנגדותי העקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור ובוודאי עם נתניהו שפועל למיטוט מדינת החוק, גם איני מאמין שעסקה אתו תמתן את הקרע, אלא היא תמותג כחלק מן הקונספירציה של "תפירת התיקים", ואנו שומעים כבר עתה איך תעשיית הקונספירציה כבר מסבירה את העסקה.
אני מתנגד לדרכו המשפטית של ברק, שלטעמי יותר משפגעה בהפרדת הרשויות, פגעה במעמד הרשות השופטת; פגיעה שהכשירה את הקרקע לתאוריות הקונספירציה המסיתות של נתניהו, מרגע שהחלו החקירות נגדו. אני מתנגד לשני יסודות בשיטתו של ברק, שהיו לשיטות המערכת השיפוטית בישראל. האחד הוא האקטיביזם השיפוטי. ברק הוא נושא הדגל של האקטיביזם השיפוטי, ששלושה משפטים שאמר ממצים אותו: "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם דילמה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין נתונה לביקורת שיפוטית". האמת היא שמערכת המשפט לא הרבתה לפסול חוקים, ומבחינה זו היא שמרנית יחסית. אבל היא הרבתה מאוד בדיון על עתירות נגד חוקים ואפילו חוקי יסוד. האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון עליהם, גם אם הם מאושרים בסופו של דבר, כיוון שמשמעות הדבר היא הכפפת החקיקה לאישור בית המשפט. הסמכות לפסול חוקים הייתה קיימת תמיד, אך שופטי בית המשפט ידעו שזה נשק יום הדין שיש להשתמש בו רק במקרה של חוק הפוגע בעליל ובאופן קיצוני בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. האקטיביזם הוא המחשבה שכל חוק ראוי לביקורת שיפוטית. האקטיביזם מתבטא גם בפסיקות על פי מידת "הסבירות" של "הציבור הנאור" ובזכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת (בנושא הזה המהפכה הייתה דווקא של השופט שמגר, קודמו של ברק כיועמ"ש ואח"כ כשנשיא בית המשפט העליון, אך גם הוא מיוחס בטעות לברק).
היסוד השני הוא שיח הזכויות המשפטי שהפר את האיזון בין זכויות הפרט לטובת הכלל והציבור, בין אם הקולקטיב הוא קהילה ובין אם הוא הלאום. כך בא לעולם פסק דין קעאדן, שפגע הן בשיקול הציוני של התיישבות ציונית אך יותר מכך באוטונומיה של הקהילה לבחור את חבריה. הגישה המגמדת את הקהילה ואת הלאום, מעמידה שתי ישויות – האזרח והמדינה המשרתת את האזרח. העדפת חופש הביטוי על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי, הכשירה הן את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והן את הימין הכהניסטי, ואת הייצוג שלהם בכנסת. אלה גם הגורמים הנהנים מהעדפת זכות ההפגנה על שלום הציבור, ולא אחת שלום הציבור נפגע מכך שבית המשפט כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של השמאלימין הרדיקלי.
בשני היסודות הללו, ברק הוא בראש ובראשונה תלמידו של מנחם בגין, אף שהוא לא הרחיק לכת באקטיביזם השיפוטי כמו הקיצוניות של "עליונות המשפט", על פי משנתו של בגין, שבה הרשות השופטת היא בעליל עליונה על הרשויות האחרות. יש לציין, שהשופט האקטיביסט הרדיקלי ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שאף הוא תלמידו של בגין. הגישה של האקטיביזם השיפוטי היא מבית מדרשו של הימין הישראלי, וניתן לקבוע באופן חד-משמעי שבנושא הזה נושאי הדגל של דרכה ההיסטורית של תנועת החירות הם בני בגין ודן מרידור.
על אף ביקורתי על שיטתו המשפטית של ברק, אני סולד מן הטענות השקריות הנפוצות בימין, המטילות דופי בציוניותו של ברק. ברק הוא ציוני, הוא ביטחוניסט והוא פטריוט גדול. השקפת עולמו הציונית הייתה תמיד המצפן שלו. רוב מוחלט של פסיקותיו בנושא הביטחון צידדו בעמדת מערכת הביטחון וכך גם כמעט כל פסיקותיו בנושא ההתנחלויות. ודווקא כיוון שהוא היה אקטיביסט ולא סבר שמערכת המשפט צריכה להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון – פסיקותיו אלו מעידות על היותו ביטחוניסט ופטריוט בפני עצמו. ברק גם היה רתום למערכה נגד הדה-לגיטימציה לישראל והניסיונות להעמידה לדין בהאג, ובנושא הזה כל ראשי הממשלה ובהם נתניהו עלו אליו לרגל וראו בו את המנטור שלהם בנושא.
תמיכתו של ברק בעסקת הטיעון עם נתניהו נובעת מפטריוטיות. במקרה זה, מי שהיה סמל למלחמה בשחיתות השלטונית, ואומץ לבו כיועץ המשפטי לממשלה ואח"כ כשופט בית המשפט העליון, פרץ את הדרך למלחמה בשחיתות השלטונית, הכפיף את עקרון המלחמה בשחיתות למען העיקרון של טובת החברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותה. וגם אם אני רואה את הדברים אחרת לגמרי ממנו, אני מעריך אותו על כך.
* צדק חשמלי – החשמל הוא מצרך יסוד. שלילתו היא פגיעה בזכויות יסוד של האדם. זו המשמעות של פסיקה חברתית פורצת דרך של בג"ץ. בית המשפט העליון קבע שחברת החשמל לא תוכל לנתק בעלי חוב שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה שמצדיק הימנעות מניתוק. במצב כזה תידרש חברת החשמל לגבות את החובות באמצעי גבייה מתונים יותר, שאינם כרוכים בניתוק החשמל. עוד נקבע כי על רשות החשמל לשמוע את טענותיו של הצרכן ולבחון את נסיבותיו הפרטניות לפני ההחלטה על ניתוק.
מן הראוי שהכנסת תזדרז לעגן את הפסיקה הזאת בחוק.
* נציג הטרור החקלאי – קואליציה ואופוזיציה התלכדו לפעולה להגנה על חקלאי ישראל, הסובלים מזה עשור ומעלה מהטרור החקלאי, הגורם להם לנזק חמור ביותר. חברי הכנסת אופיר סופר (הציונות הדתית), יעקב מרגי (ש"ס), רם בן ברק (יש עתיד), מירב בן ארי (יש עתיד) ועמיחי שיקלי (על הנייר – ימינה) הגישו הצעת חוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית. על פי החוק, הורשע נידון בעבירה של פשיעה חקלאית – רשאי בית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על חילוטו של רכוש בשווי תקבולי העבירה שבה הורשע הנידון.
מי שיצא בשצף קצף נגד החוק, הוא נציג הטרור החקלאי בכנסת, עופר כסיף. בנאום מתלהם הוא האשים את מציעי החוק בפשע הנורא, שהחוק נועד לשרת את הציונות. הוא הגדיר את החוק "גזעני". הוא כינה את חקלאי ישראל פושעים, היושבים על אדמות פלשתינאים. וכמובן שהוא דיבר על "המתנחבלים". רק על הביטוי הזה צריך היה להפסיק את נאומו ולהוציאו מן המליאה.
היטיבה מירב בן ארי להגדיר את העובדה שעופר כסיף חבר כנסת במילה אחת: בושה.
העימות בין עופר כסיף לחברי השדולה החקלאית היה שיקוף פרלמנטרי של העימות בשטח בין חקלאי ישראל למפגעי הטרור החקלאי.
ומעבר לחוק הספציפי הזה – כל שיתוף פעולה בין ח"כים מן הקואליציה ומן האופוזיציה מבורך. לצערי, בכנסת הנוכחית הוא נדיר.
* האובססיה של הנינה – יוסף ויץ, "אבי היערות", מראשי קק"ל לאורך עשרות שנים, הוא אדם רב זכויות, שראוי להיות בפנתיאון של גדולי האומה. מעטים תרמו כמוהו לגאולת אדמות ארץ ישראל, ייעור הארץ ויישובה.
נינתו מיכל ויץ סולדת ממפעל חייו הציוני של סבא רבא שלה. מבחינתה הוא "אבי הטרנספר". היא ערכה את סרט התעודה "קופסה כחולה", שנועד לנתץ את דמותו של יוסף, מתוך סלידה ממפעל חייו.
בתור שכזאת היא הפכה "מומחית" לקק"ל, לפחות ב"הארץ". וכאשר קק"ל פועלים לייעור הנגב, על מנת להחזיר את הריבונות הישראלית ולבלום את הפלישה הבדואית לאדמות הלאום – האובססיבית ממהרת לפרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הייעור ונגד קק"ל. כותרת הפשקוויל היא "עץ בתפקיד חייל". המשמעות היא התנגדות לשימוש בנטיעות לקידום המטרות הלאומית של עם ישראל, מתוך התעלמות מכך שעדין אנו במאבק על הארץ. כמובן אי אפשר בלי להמשיך בהאשמות נגד סבא רבא שלה ומפעל חייו ונגד בן גוריון שנמנע מלעסוק "בפליטים הערבים וזיקתם לאדמתם", כלומר שלא איפשר הצפת הארץ בפלשתינאים, כדי לערער את תוצאות ניצחוננו במלחמה – קיומה של מדינת ישראל. והיא יוצאת נגד קק"ל שממשיכה את מפעל חייו של סבא רבא שלה, מפעל שלא תם, כפי שהציונות, שהרצל הגדיר אותה "אידיאל אינסופי", לא תמה. היא ממחזרת את השקר שהנטיעות הן ב"קרקע שהבעלות עליה נתונה במחלוקת". הבעלות אינה נתונה במחלוקת. כל תביעות הבעלות של הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט בישראל. מדובר בפולשים לאדמות הלאום, והמחלוקת עמם על האדמה, היא כמחלוקת עם גנב שיפרוץ לביתה ויטען לבעלות על התכשיטים שגנב.
שום דבר בפשקוויל לא ראוי לדפוס, וסביר להניח שאלמלא העובדה הצהובה שהכותבת היא נינתו-של, שבחרה לשחוט את זכרו, אפילו "הארץ" לא היה טורח לפרסמו.
* לעקור מן השורש – התמונות המזעזעות של מתקפת הפלנגות של נערי הזוועות, בני עמי שבחרו בטרור, מחייבות שינוי דפוס הפעולה של מדינת ישראל נגד התופעה. כבר שנים שהמדינה מגלה חולשה ונרפות במאבק נגדם. הגיע הזמן לשנות כיוון. זו צריכה להיות החלטה מדינית, של ראש הממשלה, למגר את התופעה הנוראה הזאת, עד שלא ייוותר ממנה זכר. על השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, ועל בתי המשפט שלאורך שנים מגלים רפיסות כלפי המחבלים הללו, להבין שהמשימה שלהם היא להכרית לחלוטין את התופעה. כן, דווקא היום כאשר יש להם נציג בכנסת.
מועצת יש"ע גינתה בחריפות את המעשה הברברי וקראה לכוחות הביטחון למצות את הדין עם הפורעים. מועצת יש"ע יודעת שנערי הזוועות הללו הם אויבי מפעל ההתנחלויות. אבל אין די בגינוי. על מועצת יש"ע לקרוא לכל תושבי יהודה ושומרון לגלות אזרחות טובה, למסור לכוחות הביטחון כל פירור מידע על הפורעים ולעשות הכל כדי לסייע למדינה לעקור מן השורש את הגיס החמישי הארור.
* חשדהו וחשדהו – טורקיה מחזרת אחרי ישראל ומנסה להגיע לנורמליזציה ביחסי המדינות.
עקרונית, כל שיפור היחסים בין ישראל לכל מדינה הוא התפתחות חיובית, בוודאי כאשר מדובר במעצמה אזורית במזרח התיכון.
אלא שמדובר בארדואן. הניסיון המר שלנו אתו כולל גם כמה מתקפות "פיוס" ואנו יודעים מה הן שוות. הגישה לארדואן צריכה להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו, חשדהו וחשדהו.
אולי ניתן בעתיד לשקם את הברית בין המדינות ואת יחסי הידידות הקרובים בינינו. זה לא יהיה בעידן ארדואן.
* הרפורמה היא אסון – הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ועידו קן, בכירי כלכלני החקלאות בארץ ומהמובילים בתחום בעולם, עומדים בראש מיזם שאפתני שפיתחו ושכללו במהלך עשר שנים כלכלנים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המדען הראשי של משרד החקלאות. המיזם פיתח מודל כלכלי ייחודי, VALUE שמו, שמאפשר לחזות את התנהלות החקלאים ואת מחירי התוצרת החקלאי, על פי מכלול המשתנים בשוק החקלאי. במסגרת המודל הם בחנו את הרפורמה בחקלאות שמובילים ליברמן ופורר, והתוצאות עגומות. הם מנבאים חיסול של ענפים רבים בחקלאות הישראלית, שיסלקו מן השולחן של הישראלים את תפוח העץ הישראלי, את העגבניה הישראלית, את האפרסקים, הענבים, הקלמנטינות, השזיפים, התפוזים, הלימונים, המלפפונים, הזיתים, השום, השקדים, הבטטה ותפוחי האדמה. את מקומם תחליף סחורה זולה באיכות נחותה מטורקיה, ירדן, מרוקו ומצרים. רווחי החקלאות יקטנו, גם אחרי הפיצויים מהאוצר שהם חלק מן הרפורמה, ב-1.3 מיליארד ₪ בשנה. רווחיות חקלאי הגולן תקטן ב-64%, הגליל ב-51% והנגב ב-35%. הצרכנים עשויים לחסוך 60 ₪ בחודש ולקבל סחורה נחותה, במקרה שבו ההוזלה תגיע בכלל לצרכן. סביר יותר להניח שהיא לא תגיע לצרכנים וירוויחו ממנה היבואנים, הסיטונאים והקמעונאים. את עיקרי המחקר פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" האחרון.
הרפורמה הזאת היא אסון – היא עלולה להמיט מכה נוראית על ההתיישבות ועל החקלאות, כביכול מתוך תפיסה צרכנית, אך למעשה גם בפגיעה בצרכן, שיקבל תוצר נחות וישלם אותו המחיר, או לכל היותר יחסוך כמה אגורות בחודש.
בינתיים הרפורמה נתקלת בקשיים בקואליציה ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותלך על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות, ותיבנה בשיתוף עם החקלאים ומתוך הידברות עמם.
* צמרת הפזמונאות – חמישיית הצמרת של הפזמונאים העבריים (איני מכליל משוררים כאלתרמן שכתבו גם פזמונים ולא סינגר-סונגרייטרים כמאיר אריאל, אלא מי שבחרו בפזמונאות כליבת יצירתם), על פי הסדר הזה (לטעמי האישי, כמובן): 1. נעמי שמר. 2. חיים חפר. 3. יורם טהרלב. 4. אהוד מנור. 5. יוסי גמזו.
חמישתם הלכו לעולמם.
* מאין נחל יורם טהרלב את אהבת המולדת? – הוא ענה על כך בעצמו:
"אנחנו ילדי הקיבוץ המאוחד, ידענו
כי על שני דברים העולם עומד – עזריה ושמריה
לא היית צריך להוסיף שום תואר מלפנים ומאחור,
עזריה ושמריה – מורי הדור.
ותאמינו לי, מי שעבר את כל הארץ עם שני אלה ביחד
או עם כל אחד לחוד
לעולם לא יוכל לטעות בדרך או ללכת לאיבוד.
וגם עכשיו, אחרי שלמדנו הרבה וגילינו הרבה,
כשאני עושה גם היום את השקלא וטריא
עדיין אני שואל: תגידו לי, איך הייתה הארץ שלנו נראית
בלי עזריה ובלי שמריה".
עזריה הוא עזריה אלון. שמריה הוא שמריה גוטמן.
* מגדלור רוחני ותרבותי – בעת שירותי בסדיר, קראתי את ספרו של פרופ' אליעזר שבייד "מולדת וארץ יעודה". כיוון שאלי שבייד היה תמיד אינטלקטואל מעורב, המשמיע את קולו, ידעתי מיהו, שמעתי אותו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים פובליציסטיים שלו. אבל הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלו. הספר, שעסק בזיקה הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, שבה אותי בקסמו. חשתי הזדהות עצומה, ואפשר לומר ש"אימצתי" את שבייד, בחינת "עשה לך רב"; לא תמיד הסכמתי עם כל רעיונותיו, אך הקול הציוני, היהודי והחברתי הייחודי שלו, השפיעו עליי וייצגו את מחשבותיי ועמדותיי. ראיתי בו מגדלור רוחני ותרבותי בעבורי.
מאז, קראתי מספריו ומסותיו ושמעתי הרצאות שלו, ותמיד הייתי מרותק לפאתוס שלו והזדהיתי מאוד עם החזון שלו, עם התפיסות שביטא, וגם עם הביקורת החריפה שהציג, כנביא זעם בחברה הישראלית. לצערי, לא זכיתי ללמוד אצלו באופן סדיר, אך שמעתי הרצאות שלו בפורומים של התחדשות יהודית, במושב מיוחד לכבודו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, בכנס של המדרשה באורנים, בכנסי "לא בשמים" בגליל העליון ועוד.
שלוש פעמים זכיתי להיפגש אתו באופן אישי. פעם אחת שנינו ספדנו לאברהם אדרת בקיבוץ איילת השחר, בשלושים למותו. פעם הוא היה המרצה המרכזי בכנס שהנחיתי, של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהייתי בין מייסדיה, ולצערי לא האריכה ימים. ופעם הפגשתי אותו עם קבוצה שהנחיתי במסגרת משותפת למרכז "יובלים" שניהלתי בתל-חי והפדרציה של סן פרנציסקו, תכנית "גוונים בגליל", בסיור שערכנו בירושלים.
חתן פרס ישראל פרופ' אלי שבייד, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונות. אדם בעל ידע עצום ומקיף בתחומי פילוסופיה, יהדות, תנ"ך, חינוך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל ובעל השקפת עולם מקורית ייחודית, שאותה הציג בעשרות ספרים ומאות מסות.
הוא דגל בהשקפת עולם של מחויבות אדירה לקולקטיב החברתי והלאומי. הוא יצא נגד שיח הזכויות ודגל בשיח של חובות, של מחויבות ואחריות, של ערבות הדדית שבה הפרט מחויב לכלל והכלל מחויב לפרט. הוא שלל את רוחות השוק החופשי, האקדמיזציה של החינוך המחנכת לתחרות ורווחיות, הניאו-ליברליזם, המשפטיזציה, הפוסט מודרניזם, הפוסט ציונות, ההפרטה, הגלובליזציה, הרלטיביזם, האינדיבידואליזם הקיצוני, החילוניות הריקה; את כל אלה הוא כרך בצוותא כאיום ממשי על הציוויליזציה המערבית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. הוא הציג מולם מופת של מדינת רווחה האחראית לספק לפרט את צרכיו ובהם את הזכות לעבודה, והפרט מחויב לכלל ונותן מעצמו לחברה ולאומה. הוא הציג גישה אחידה של לאום וחברה, עם מחויבות גדולה ליהדות על כל גווניה, זרמיה, מסורותיה וארון הספרים שלה, שהוא היה מגדולי הבקיאים בו והמפרשים שלו. הוא דגל במחויבות עמוקה לתרבות היהודית, להתחדשות יהודית וציונית פלורליסטית, ההופכת את העימות בין הזרמים, לחיבור סינרגטי שלהם. הוא דגל בחינוך הומניסטי ויהודי המחבר את הילד והנער למקורותיו ומחנך אותו למחויבות לכלל; למשפחה, לקהילה ולאומה. קשה היה למקם אותו במגירות המקובלות של שמאל ימין. הביקורת שלו על המשפטיזציה, על בית המשפט העליון ועל דרכו של אהרון ברק, הייתה דומה לעמדות המקובלות בימין הישראלי. ביקורתו החריפה על ההפרטה ותרבות ההפרטה הייתה קיצונית משל השמאל הישראלי. אך הוא היה קוהרנטי מאוד, וראה בהפרטה, בגלובליזציה, בחיקוי הזול של תרבות זרה – מגמה אחת, שנגדה הוא יצא. הוא היה מאמין גדול בלאומיות ומבקר חריף של הלאומנות וסבר שהגלובליזציה, שמשמעותה שלטון תאגידים קפיטליסטי וריסוק המדינה והסולידירות הלאומית, תביא לניכור חברתי ובתהליך דיאלקטי תעורר רוחות לאומניות וגזענות. הוא קרא ליצירה חברתית ותרבותית, יהודית ציונית הומניסטית, המתחדשת כל העת ויוצרת כאן חברת מופת.
לפני למעלה מעשור ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב"; קהילה ייחודית בעמק יזרעאל, המשלבת מסורת וחידוש. את המחקר סיימתי בציטוט מכתב שכתב שבייד לחברי הקהילה, אחרי שהשתתף בקבלת שבת שלה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם, ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטקס שאינו חוצץ בין הספונטניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי.
תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"
אלי שבייד הלך שבוע לעולמו, בגיל 92. יהי זכרו ברוך!
* תעודת עניות – יש פינה שבועית ב"הארץ", שאהובה עליי מאוד – "אחרי מות". בפינה זו, עופר אדרת מספר בכל שבוע על דמות שהלכה לעולמה; אדם שמותו לא תפס את הכותרות הראשיות, אך הסיפור שלו חשוב ומעניין. אני שמח על הכבוד הניתן לזכרם של אנשי המעגל השלישי והרביעי.
השבוע הוקדשה הפינה לחתן פרס ישראל אלי שבייד. עצם העובדה שזה המקום שבו נכתב על ענק רוח כזה, כאילו היה שחקן ספסל, היא תעודת עניות לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית. אני זוכר את המקום התקשורתי שניתן לישעיהו ליבוביץ' במותו. ועם כל הכבוד לליבוביץ', ויש כבוד, אין הוא מתקרב לשיעור קומתו ולעומק מחשבתו ותרומתו להגות היהודית וההומניסטית של שבייד. הגותו של שבייד תילמד דורות רבים אחרי שליבוביץ' יישכח.
* ביד הלשון
סופות בנגב – כותרת ב"ישראל היום" לכתבה על מהומות הבדואים בנגב, הייתה: "סופות בנגב".
סופות בנגב הם כינוי לשורה של פוגרומים ביהודים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. הטריגר לפרעות היה רצח הצאר אלכסנדר השני, והאשמות שווא כאילו היהודים הם הגורמים המהפכניים שהביאו לרצח. הפרעות החלו בפסח תרמ"ב ונמשכו למעלה משנה.
בעקבות הסופות בנגב כתב יהודה לייב פינסקר את החוברת "אוטואמנציפציה", שבה קרא לעם היהודי לשחרר את עצמו באמצעות הקמת תנועה לאומית יהודית. המאורעות חיזקו את תנועת "חיבת ציון" ברוסיה ומזרח אירופה. הם יצרו תנועה גדולה של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה ותנועה קטנה הרבה יותר, אך בפרספקטיבה היסטורית חשובה הרבה יותר, של עליה לארץ ישראל – העליה הראשונה.
הפרעות נקראו סופות בנגב, כיוון שהיו בדרום האימפריה. נגב, בשפת התנ"ך, הוא דרום. הביטוי לקוח מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 