צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. הייתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים.

לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת". וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו הייתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית.

אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעיה שלהם על הזולת. הבעיה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים". והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם", הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור". ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופיה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו הייתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי".

אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין.

הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא הייתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים הייתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו". את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח. "אל תממנו אותנו".

מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני.

יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצדם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. 

יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים.

איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. ויתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עליה רבתי מרוסיה ואוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך.

והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש.

זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש.

בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית". השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה.

כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה.

כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים הייתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?".

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל.

אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעליה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא הייתה קמה המדינה. אבל היא לא הייתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה הייתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא הייתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית הייתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש הייתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם". את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "שטאזי הישראלי".

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב־סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם". וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים". והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן… רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש".

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ונבלים מנוולים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות". בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק".

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מלבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי.

אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי הייתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא הייתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל.

חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

          * ביד הלשון

אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה.

המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה.

ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שנים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה. כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בסימון פטליורה, נשיא אוקראינה שהיה אחראי לפרעות ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.9.22

* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.

* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ אתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד הייתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה.

חתירה לממשלת אחדות אינה נייטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.

כך כתבתי ליועז:

כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.

* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד הייתה כרוכה בעבורי  בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה.

את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום…) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.

כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.

המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא  נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.

ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית נייטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא  נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"

הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. הייתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר.

כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית.

יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי.

אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.

* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי.

אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.

הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו הייתה עמדת כחול לבן.

כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא הייתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה.

בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.

עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קרבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייתה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו אתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו.

דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת.

יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז.

לא בכל אני מסכים אתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.

* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון חוליגן פשיסט, גזען צמא דם כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן.

במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו".

אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים.

ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.

* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער.

זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה.

אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן.

עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית.

אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.

מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה נגועה בשחיתות, מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני. מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.

מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה.

יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות.

אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השניה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי.

אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך?

גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי.

ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ.

ולמרות הכל, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם.

לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.

* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".

אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעתים משעשעת. הנה, אמתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל… וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.

יועז הנדל פרסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא הייתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא הייתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול.

שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה.

אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, אינה נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת את מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות השונות על פי הצורך הלאומי.

* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני", ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.

האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב זאת. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים.

בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.

* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה אתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה.

אבל אם גנץ צודק והם ילכו אתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן.

יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.

* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם… בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר…

ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?

* הגיון הציונות  – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסיה היהודית עוזבת ומזדקנת. מספר הלידות בקרב יהודים קרס.

אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.

ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר". אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.

הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העליה לארץ. "כושר הקליטה".

עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עליה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, יאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.

* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.

* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".

אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:

תשס"ו – חסן נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אהוד אולמרט.

תשס"ט – ברק אובמה.

תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – בנימין נתניהו.

תשע"ה – בנימין נתניהו.

תשע"ו – בוגי יעלון.

תשע"ז – דונלד טראמפ.

תשע"ח – דונלד טראמפ.

תשע"ט – אביגדור ליברמן.

תש"פ – בני גנץ.

תשפ"א – נפתלי בנט.

מי יהיה איש השנה תשפ"ב?

          * ביד הלשון

רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו".

מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה?

רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה.

רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.8.22

* בחזרה לבאזל – ב-29-31.8.1897, א'-ג' באלול תרנ"ז, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס היה כנס היסוד של התנועה הציונית. בקונגרס התקבלה תכנית באזל: הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:

קידום תכליתי של התיישבותם בארץ ישראל של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.

ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.

חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.

צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.

קשה לנו לדמיין עד כמה המיזם הזה היה בלתי נתפס, בלתי מתקבל על הדעת, פנטסטי. איך אדם אחד, על דעת עצמו, כינס אותם אנשים מקצוות העולם, שהכריזו על עצמם כבאי כוח הלאום היהודי, הדורש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה עצמאית במולדתו. איך בניגוד לכל הציפיות, הרצל הצליח להתקבל בפני מלכים ורוזנים כבא כוח הלאום היהודי, ולקדם את יוזמתו.

במלאת 125 שנה לקונגרס, ערכה ההסתדרות הציונית העולמית כנס מיוחד בבאזל, כנס הרצל למנהיגות; כנס רב משתתפים בן יומיים, אליו נוסף ביום השלישי המושב השנתי של הוועד הפועל הציוני, שמתקיים מדי שנה בירושלים (ובשנתיים האחרונות – בזום) והשנה – בבאזל.

הכנס מאורגן באופן מופתי. הדיונים, בשתי מליאות מקבילות, מרתקים. מבחינתי, גולת הכותרת ביום הראשון הייתה הרצאה מעוררת השראה של ד"ר מיכה גודמן, מגדולי הוגי הדעות בישראל ובעם היהודי, שדיבר על שני הספרים של הרצל: "מדינת היהודים" (שאגב, ניתן היה לתרגם את שם הספר מגרמנית – "יודנסטאט", ל"המדינה היהודית") ו"אלטנוילנד". בעוד "מדינת היהודים" מציע את הפתרון לצרת העם היהודי, גודמן רואה ב"אלטנוילנד" את הפתרון לצרת האנושות, באמצעות מדינת המופת שיקים העם היהודי בארץ ישראל, שתהיה אור לגויים. את המטרה של הספר הראשון השגנו, והאתגר הבא הוא להשיג את מטרת "אלטנוילנד".

בערב הפתיחה החגיגי, היה רגע מרגש מאוד, כאשר המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השייח מואפק טאריף, קיבל עיטור כבוד מיוחד מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, וכך גם אחמד אל-מנסור, מייסד מוזיאון השואה באיחוד האמירויות, שהשמיע דברי הערכה על דמותו של הרצל. מי היה מאמין!

אני משתתף בכנס, בתוקף היותי חבר הוועד הפועל הציוני, כנציג (היחיד) של תנועת דרך ארץ.

* הפלשתינאים מפגינים – נחתנו בבאזל. נמל התעופה נראה כמו מבצר. חיילים חמושים, עם נשק בהיכון, בכל פינה. מהרגע שנחתנו, השוטרים מיהרו לזרז אותנו לאזור סטרילי, שלא היו בו אנשים נוספים. בהסעה מהשדה למלונות, ניידת משטרה ליוותה כל אוטובוס. הכנס עצמו מאובטח לעילא ולעילא, בידי המשטרה המקומית ומאבטחים ישראליים. כך צפוי להיות לאורך הכנס, במיוחד באירוע בהשתתפות הנשיא הרצוג.

אנו חוגגים 125 שנות ציונות. המחבלים רוצים להפוך את החגיגה לאבל. פלשתינאים רצו להפגין ליד הכנס, אך סורבו והפגינו ליד אחד המלונות (לא זה שאני מתארח בו). הפגנת "פרי פלסטיין". הם לא למדו דבר מהאסונות שהמלחמה בציונות המיטה עליהם.

* לא בשפה הלאומית – אם אחרי 125 שנות ציונות, כנס גדול של ההסתדרות הציונית העולמית מתנהל, ברובו המכריע, באנגלית, ולא בשפתו הלאומית של העם היהודי – אות הוא שיש עוד הרבה אתגרים בדרך להגשמת הציונות, ב-125 השנים הבאות.

* כנס הרצל – היום השני – כנס הרצל מחולק לשניים – כנס הרצל למנהיגות וכנס הרצל ליזמות. אני נכחתי רוב הזמן בכנס המנהיגות.

היום השני נפתח בהרצאה של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. כהן, שופע כריזמה ונואם מצוין, שנאומו עבר לסירוגין מאנגלית לעברית, התקבל בהתלהבות ובתשואות רמות. כהן דיבר על המוסד ועל הייחוד שלו כמוסד של המדינה היהודית. הזכיר לדוגמה את לכידת אייכמן ואת העלאת יהדות אתיופיה. עיקר דבריו התמקדו בסוגיה האיראנית. בסיום דבריו קרא לאחדות לאומית סביב קידומה של מדינת ישראל וכיבוד מוסדותיה.

כיוון שכהן מכוון להנהגת הליכוד, הימין והמדינה, לכדו את אוזניי המילים "כיבוד מוסדותיה". שמא הוא יוביל תהליך של דה-ביביזציה וממלכתיזציה מחודשת של הליכוד והימין? יחזיר אותם ממדמנת רדיפת מדינת החוק ותאוריות הקונספירציה המטורללות על "דיפ-סטייט" וכל הזבל הזה, לכיבוד מדינת החוק ומערכת המשפט, ברוח המקורית של הליכוד, בימי בגין ושמיר? או שמא אני מפנזט?

בשעות הבוקר נערך מושב בנושא המאבק באנטישמיות. הדוברת המרכזית, אישה מרשימה, יפה ומרתקת, הייתה קטרינה פון שונורהיין, נציבת המאבק באנטישמיות באיחוד האירופי. היא פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לציונות ולחזונו של הרצל. היא ביטאה מחויבות למלחמת חורמה באנטישמיות, לשגשוג הקהילות היהודיות באירופה ולהנחלת מורשת השואה כדי להפיק את הלקחים ממנה. היא אמרה שכולנו מכירים את האנטישמיות בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, אך מתעלמים מכך שגם במרכז חלחלה רוח אנטישמית. היא אמרה שהציונות היום מסתתרת מאחורי אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, אך זו אנטישמיות לכל דבר, עם אותן דעות קדומות, אותן קונספירציות ואותן עלילות. היא העלתה על נס את ההישג הגדול, של אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA בידי האיחוד האירופי, וכעת זו הגדרה מחייבת. היא סיימה את דבריה בעברית: עם ישראל חי!

אילו הייתה אפשרות לשאלות, הייתי שואל אותה איך מצד אחד יש לאיחוד האירופי זרוע כה חשובה של מלחמה באנטישמיות, ומצד שני היא מממנת ארגונים אנטישמיים, במסווה של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות.

אחד הדוברים במושב, יונתן גרינבלאט, ראש הליגה נגד השמצה, דיבר על התופעה של יהודים אנטישמיים, וגם הוא ציין שהם עושים זאת תחת מסווה של אנטי-ציונות. הוא דיבר על האתגר של מאבק בתופעה הזאת.

במסגרת המושב היה פאנל מרשים של אקטיביסטים צעירים הפועלים במלחמה באנטישמיות, ב-BDS ולמען מדינת ישראל בארה"ב ובאירופה; בקמפוסים, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובמאבקים משפטיים.

בין הדוברים במושב השני, אציין שלושה. מרים פרץ, כלת פרס ישראל, סיפרה את סיפור חייה; ילדותה במרוקו, בהרי האטלס, החיים במעברה, אובדן שני בניה, והחלטתה לא לשקוע באבל אלא להקדיש את חייה לפעולה למען מדינת ישראל. היא אמרה שהאתגר הציוני הגדול ביותר הוא להביא לאחדות ואהבה בין חלקי העם; אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ימין ושמאל, ישראלים ויהודי התפוצות. הקמת המדינה וביסוסה היו הגשמת הקומה הראשונה בחזונו של הרצל. האתגר הוא לבנות את הקומה השניה, של בניין חברה שתעורר גאווה בכל העולם, מתוך התבססות על העושר הרוחני של עם ישראל, ועל ערכים של צדק, משפט וכבוד הבריות. היא סיימה את דבריה בתקווה לשלום על ישראל ועל העולם כולו.

שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון דיבר על הציונות כפרויקט שאינו נגמר, כדרך חיים. הוא דיבר על האתגרים הביטחוניים וציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש איום על עצם קיומה. הוא קרא להציב אתגרים לדור הצעיר, ולרתום אותו לביטחון והתיישבות והזכיר שהנגב, 2/3 מהמדינה, דליל באוכלוסין ויש ליישבו. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ.

היו"ר החדש של הסוכנות היהודית, חתן פרס ישראל, אלוף (מיל') דורון אלמוג, סיפר את סיפורו האישי; נפילת אחיו במלחמת יום הכיפורים, החלטתו לאחר המלחמה להישאר בצה"ל כקצין וסיפר בין השאר על חלקו במבצע אנטבה ובעליית יהדות אתיופיה. הוא סיפר על בנו אייל ז"ל, ועל הכפר לילדים בעלי מוגבלויות שהקים. הוא ציטט אמירה שהילדים הללו באו לעולם כדי ללמד אותנו מהו תיקון עולם.

הוא אמר שמטרתו המרכזית בתפקידו הוא קירוב לבבות בין היהודים בעולם; בין הישראלים ליהודי התפוצות. ישראל היא מרכז העולם היהודי, ונושאת באחריות לקירוב הלבבות. תכניתו ליום העצמאות ה-75 של ישראל, היא הדלקת משואות בכל הקהילות היהודיות בעולם במקביל לטקס המשואות בהר הרצל והקרנת ההדלקות הללו בטקס. הוא הציג תכנית מרשימה ביותר לקירוב לבבות. התרשמתי מאוד מהחזון והתכנית, אך חסרה לי קריאה לעליה. אין שום סתירה בין פעולה לעליה לבין חיזוק הקהילות היהודיות בגולה וקירוב לבבות ביננו לבין אחינו מעבר לים. להיפך, אלו כלים שלובים, שמחזקים זה את זה.

* מעמד הר סיני – האירוע המרכזי בכנס היה ערב גאלה, שכלל מופע אמנותי ונאומים. ההתרגשות שלי הייתה עצומה, בלי קשר לתוכן האירוע, ממיקומו: שטאדטקאזינו, האולם שבו נערך לפני 125 שנה מעמד הר סיני של ימינו – הקונגרס הציוני הראשון. כמה הייתי נותן, כדי לחזור במנהרת הזמן לאירוע המקורי…

הדובר המרכזי באירוע היה נשיא המדינה יצחק הרצוג, שדיבר על אתגרי הציונות בימינו. ניכר בו, כמי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית בתפקידו הקודם, שהוא בקיא מאוד בתכנים ומחובר אליהם מאוד. הדרך היחידה להגשים את אתגרי הציונות, אמר הנשיא, היא – יחד! רק יחד נצליח.

בין האתגרים הוא ציין את הצורך לצבוע מחדש את הציונות. הוא סיפר שנערך דיון האם לאסור את השימוש במושג ציונות ברשתות החברתיות. הוויכוח היה בין מי שטענו שזהו כינוי גנאי שנועד להשפיל את בני השיח בדיון ולכן יש לאסור עליו, לבין מי שטענו שזה כינוי לגיטימי כביקורת על מעשיה של ישראל, הכיבוש וכו'. ולא היה מי שהעלה את הטיעון שציוני זו מילה חיובית, מעוררת גאווה. האתגר הוא לחזור ולצבוע את הציונות בעיניי העולם כמותג חיובי. הציונות, אמר הרצוג, היא אחריות לקיום של העם היהודי, ולקיומה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והאחריות לחלקנו במשפחת העמים ובחתירה לתיקון עולם.

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל ציין, שלצד ההישגים הכבירים של הציונות ושל מדינת ישראל, עדיין רוב העם היהודי אינו חי במולדת היהודית. הוא אמר: "אני מתחייב שבתוך עשור רוב העם היהודי יחיה בישראל". זו האמירה שציפיתי לי מתחילת הכנס, ושמחתי עליה מאוד.

* מחווה להרצל – בהזמנה לכנס נכתב, שקוד הלבוש לערב הגאלה הוא "רשמי וחגיגי". כחליפוב, השתנקתי. הרי אני איש של ג'ינס וטריקו. מה יהיה?

טוב, כמובן שלא ענבתי עניבה ולא חלפתי חליפה. יש גבול. אבל קניתי במיוחד בגדים מתאימים. נעליים ספורטיביות אמנם, אבל הולמות את המעמד. "מכנסי בד" בהירות. שאף פעם לא הבנתי את המושג הזה. האם ג'ינס אינו עשוי מבד? הוא עשוי מנייר, מעץ, ממתכת? וגולת הכותרת – ז'קט.

מעולם לא לבשתי ז'קט, למעט כמה תחפושות בפורים. אבל המעמד מחייב.

האמת היא שלא לבשתי את הז'קט, אלא נשאתי אותו על זרועי. לא רק בגלל בשל החליפוביה, אלא כי היה ממש חם, וב-125 השנים מאז הקונגרס הראשון, עוד לא הספיקו להתקין מזגן באולם. לבשתי את הז'קט רק לדקה אחת, לשם פוטו-אופורטיוניטי; ביקשתי מחבר שיצלם אותי, כדי שהחברים יאמינו שאין זו אגדה.

אמנם איני חובב המראה המעונב, אבל הפעם זה היה בסדר מבחינתי, כמחווה להרצל. בקונגרס הציוני הראשון, שאף הוא נערך בחום אוגוסט, הוא קבע קוד לבוש מחמיר, שכלל חליפת טוקסידו וכובע צילינדר. סגנו, מקס נורדאו, חשב שקצת מוזר להגיע ב-10:00 בבוקר קיצי עם טוקסידו והוא לבש חליפה קייצית בהירה. הרצל שלח אותו אחר כבוד למלון, להחליף בגדים…

טוב, אחת לשישים שנה אני לובש ז'קט. הפעם הבאה תהיה בגיל 120.

* היום השלישי – כנס הרצל הסתיים, וביום השלישי נערך מושב חגיגי של הוועד הפועל הציוני לציון 125 שנים לתנועה הציונית. הדובר המרכזי היה הנשיא הרצוג. חלקו השני של המושב היה אירוע לזכרה של נשיאת בית הדין הציוני העליון מרים נאור, בהשתתפות בעלה פרופ' אריה נאור.

לאחר מכן יצאנו בקבוצות קטנות לסיור רגלי בבאזל. בין השאר ביקרנו בבית הכנסת בבאזל וכמובן הצטלמנו על המרפסת המפורסמת, במלון "המלכים", בתנוחת הרצל.

בהגיעי לבית הכנסת פגשתי במאבטח. אני רואה בחור מוכר. מביט בו ומנסה להיזכר. פתאום הוא רואה אותי, ניגש ומחבק אותי. זה פבלו! היה אב בית של שלוחת המתנ"ס בחספין, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן. הלך לפני 18 שנה בעקבות אשתו השווייצרית חזרה לשוויץ. התרגשות גדולה.

* אירוע מרומם נפש – בכנס הרצל השתתפו מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות. מעניין כמה מהם עסוקים בכל ימות השונה בסולידריות כלל יהודית, בציונות ובתמיכה בישראל. אירוע כזה לבטח חולל בהם טלטלה שתבוא לידי ביטוי בפעולתם בשטח.

היו בו יהודים מכל הזרמים ומכל העמדות הפוליטיות, שהמשותף להם – הציונות. והכל, באווירה של יחד ושותפות; לא רק שותפות גורל אלא גם שותפות ייעוד.

היו בכנס חרדים אחדים. היהדות החרדית נלחמה בציונות, והנה, חרדים מגיעים לכנס כזה. עוד ניצחון לציונות. עם זאת, יש לציין, שש"ס הצטרפה להסתדרות הציונית ובגולה הצטרפה תנועה חרדית אשכנזית – "רוח קודש". נציגיהם לא טרחו להגיע לאירוע. בושה!

והיו גם נשים עם כיפה. כלומר, היו נציגים רפורמיים. אמנם התנועה הרפורמית אימצה את הציונות כבר בשנות השלושים של המאה שעברה, אך בראשית הדרך גם היא התנגדה לציונות ונאבקה בה. והיום הם חלק ממנה.

היה זה אירוע מושקע מאוד, מאורגן היטב, מרתק ובעיקר – מרומם רוח. היה זה מפגן עוצמה של ההסתדרות הציונית העולמית, ואני בטוח שהיא יצאה ממנו מחוזקת יותר, לאתגריה הגדולים בעליה, התיישבות, חיזוק הזיקה ההדדית בין ישראל לתפוצות הגולה, חיזוק הקהילות היהודיות בגולה, חיזוק החינוך היהודי ולימודי העברית בגולה והמלחמה באנטישמיות וב-BDS.

* רבני המחאה – מלכתחילה, הקונגרס הציוני הראשון נועד להתקיים במינכן. אלא שרבני העיר התנגדו לכך נמרצות. הרבנים האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים התאחדו למאבק משותף, ויצאו בקריאה לעיריה לא לאפשר את קיום הקונגרס בעיר. "רבני המחאה" כינה אותם הרצל בבוז.

עד אז הייתה מלחמת עולם בין הרבנים האורתודוקסים והרפורמים, ופתאום הם התאחדו. איזה יופי! אלא שהם התאחדו למען מטרה שלילית, מטרה בזויה. הם התאחדו למען היאחזות שמרנית בגולה ונגד המהפכה הציונית שאיימה עליהם. האידיאולוגיה שלהם מיצתה את עצמה באושוויץ ובירקנאו. האידיאולוגיה הציונית חיה ובועטת ומנצחת, כי היא נושאת את ההבטחה שנצח ישראל לא ישקר.

* הצודקת יותר והמצליחה ביותר – הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא גם התנועה המצליחה ביותר. הישגיה האדירים של מדינת ישראל בכל התחומים, שהפכו אותה לאחת המדינות המובילות בעולם כמעט בכל תחום, על אף שהיא נלחמת על קיומה מיום הקמתה ועד היום, הם מעל ומעבר לכל דמיון.

* בפתח תקווה ייסדנו – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו לאחר הקונגרס. זה נכון. הקונגרס היה המצת של הציונות המדינית, שקידמה את המהלך המדיני להקמת המדינה. הרצל החל במהלך. חיים ויצמן השיג את ההישגים האדירים של הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן-רמו. והשיא היה החלטת עצרת האו"ם והקמת מדינת ישראל.

אך המשפט של הרצל אינו כל האמת. כי לא פחות מכך תרמה הציונות המעשית; ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (שקדמה בשני עשורים לקונגרס הציוני), היישוב העברי המאורגן שהיה ל"מדינה שבדרך"; יצירות המופת של הציונות ובהן הקיבוץ, המושב, חברת העובדים וההסתדרות הכללית.

בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, אך לא פחות מכך ייסדנו את מדינת היהודים בפתח-תקווה, בראשון לציון, בגדרה, במטולה, ברוחמה, בדגניה וכינרת, בתל-אביב – העיר העברית הראשונה, בעין חרוד, בנהלל, בטירת צבי ובבית אלפא, ביישובי חומה ומגדל ובי"א הנקודות בנגב.

* אידיאה אינסופית – להבדיל מהאנטי-ציונים, הפוסט ציונים אינם מתנגדים לציונות מלכתחילה, אלא טוענים שעם הקמת המדינה הוגשמה מטרת הציונות ומעתה עלינו להפוך ל"מדינה נורמלית".

הם טועים טעות מרה. עיקר העליה של העם היהודי לארץ הייתה אחרי הקמת המדינה, בגלי העליה השונים, והנה אנו בעיצומו של גל נוסף מרוסיה ואוקראינה. עיקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נעשתה אחרי קום המדינה.

כל עוד יש יהודים בגולה, כל עוד ארץ ישראל אינה מיושבת כולה ביהודים, כל עוד השפה העברית אינה שפתם של כל היהודים, כל עוד ישראל נדרשת עדין להילחם על קיומה, כל עוד ישראל אינה מדינת המופת עליה חלמו אבות הציונות מכל הזרמים, הציונות לא הסתיימה.

הציונות הקימה את ישראל, לא כדי שהגולם יקום על יוצרו. ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה ציונית. ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה, הם הגשמת הציונות. נכון היה להגדיר את המדינה בחוק הלאום: "מדינה ציונית". ייעודה של ישראל הוא להביא לעליה גדולה של העם היהודי לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל ביישובים ציוניים, לחזק את הקהילות היהודיות בגולה, את זיקתן לישראל ולשפה העברית, להוביל את המלחמה באנטישמיות (הישנה והחדשה). ולא, אין סתירה בין הפעולה לעליה לבין חיזוק הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. כבר בקונגרס הציוני דובר גם על "עבודת ההווה", כפי שנקרא חיזוק הקהילות בגולה. יש לנו משימות אדירות ל-125 השנים הבאות.

הרצל צדק: "הציונות היא אידיאה אינסופית".

* שבת אחים גם יחד – השתתפתי בחתונה בירושלים, שטקס החופה שבה היה רפורמי, בהובלת רבה רפורמית. היה זה טקס מקסים, מרשים, משמעותי מאוד ובעיקר – מאוד מאוד מאוד יהודי.

מה שריגש אותי מכל: בין האורחים היו דתיים אורתודוקסים רבים (אבי החתן הוא ממשפחה דתית). נהניתי כל כך לראות כמה הם התחברו לטקס, התרגשו ממנו, שמחו בו, ענו בקול ובדבקות "אמן", על ברכות שנוסחן שונה מהמסורתי ושרו בהתלהבות בהובלת הרבה. איזה הבדל בין אווירת "שבת אחים גם יחד" זו, לבין הסתה והשנאה לרפורמים של הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים.

* מי מקופחים – ועוד באשר לטרללת המיכאלית – אונס השפה העברית בידי אג'נדה מגדרית רדיקלית. תובנה מעניינת שכתבה אישה, דווקא: אם מישהו צריך להלין על קיפוח מצד השפה העברית, הם דווקא הגברים. למה אין להם, כמו לנשים, צורה לשונית ייחודית משלהם, והשימוש בלשון זכר הוא בצורה הסתמית?

          * ביד הלשון

מבצע "דני" – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר יהוד. כתבתי בה שיהוד שוחררה סופית (אחרי שעברה מצד לצד במהלך הקרבות) במבצע "דני".

מהו מבצע דני, ומיהו דני שעל שמו המבצע?

שמו המקורי של המבצע היה אחר – מבצע לרל"ר. היו אלה ראשי התיבות של לוד, רמלה, לטרון, רמאללה. היעד של המבצע היה לכבוש את ארבע הערים הללו. אולם המבצע, שנערך ב-10-18 ביולי 1948, השיג רק את הל"ר הראשון – לוד ורמלה. לכן, הוסב שמו, בדיעבד, למבצע "דני". דני הוא דני מס, מפקד שיירת ל"ה, שנפלה בקרב בדרך לגוש עציון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.8.22

* לנוכח התיקו – על פי כל הסקרים, גם הסיבוב החמישי יסתיים בתיקו. לגוש נתניהו בן גביר אין רוב. תקרת הברזל שלו היא 59 מנדטים. גם לגוש השינוי אין רוב. הוא אף לא מתקרב ל-61 ותקרת הברזל שלו היא 55 מנדטים. משמעות התוצאות הללו היא סיבוב בחירות שישי. ואיזו סיבה יש לנו להעריך, שהסיבוב השישי יהיה שונה מהתיקו של חמשת קודמיו?

אם אכן תוצאות הבחירות תהיינה כמו הסקרים (יש לזכור שיש עוד למעלה מחודשיים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות) – מה יהיה אז? האם יש דרך לעצור את סחרור סבבי הבחירות הבלתי פוסקים?

המחנה הממלכתי מדבר על "ממשלת אחדות בלעדיו". בעיניי, ממשלה כזו היא הממשלה האידיאלית היום לישראל. לנוכח המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, ולנוכח הקרע והשסע ההולכים ומתרחבים, ממשלת אחדות עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי. היא תוכל להיות כזאת רק בלעדיו. כי נתניהו הוא מחולל הקרע, הוא הסיבה והמסובב של השסע. ממשלת אחדות אתו, עשויה אולי לעצור את סבבי הבחירות, אך לא לאחות הקרעים. השאלה היא האם יש לכך היתכנות.

ליברמן ואחרים אומרים בשכנוע פנימי עמוק, שאם גם בסיבוב החמישי נתניהו לא יזכה לרוב – הוא יפרוש. הלוואי. אבל איזו סיבה יש לנו להניח שינהג הפוך מכפי שנהג אחרי ארבעת הסיבובים הקודמים? הרי בעבר שמענו שממשלה בחסות הרשימה המשותפת תהיה רק להצבעה אחת, כי ביום שנתניהו יעזוב את בלפור, תהיה זחילה מהליכוד לממשלה וגוש נתניהו יתפרק. זה לא קרה, כפי שראינו. נכון לקוות שנתניהו יפרוש במקרה כזה, אך לבטח אין לקבל זאת כהנחת עבודה.

אפשרות שניה היא, שאחרי הפסד נוסף – נתניהו יודח או הליכוד יתפלג. שוב, יש סיבה טובה לקוות שזה מה יקרה, אך אף אדם רציני לא יהמר על כך.

אפשרות שלישית היא שהחרדים אינם בנויים לעוד אופוזיציה, אחרי השנה האחרונה, והם יצטרפו לממשלה בראשות גנץ. והנה, ח"כ גפני, מי שנחשב לחוליה החלשה במפלגות החרדים מבחינת נתניהו, הודיע באופן חד-משמעי שהם ילכו עם נתניהו. זה מה שהציבור שלהם רוצה. אולי במקרה זה החרדים יפעלו לממשלת אחדות לאומית. אולי אפילו לכזו שבה גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון. אולם להצטרף לבד לממשלה עם מרצ וישראל ביתנו? ובכלל, ישראל ביתנו מוכנה לכך? הרי ליברמן מכריז על התנגדותו הנחרצת לקואליציה עם החרדים. אם החרדים יצטרפו לממשלה ללא הליכוד, יתכן שהמחיר שיגבו בעבור הצעד הזה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה לאומית וממלכתית.

ואז – מה? ממשלה שנשענת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת? זה לא יקרה. יש מספיק כוחות במחנה השינוי שלא יתנו לכך יד. וכי לא ראינו במבצע "עלות השחר" את התייצבותה המוחלטת של הרשימה המשותפת לצד הג'יהאד האיסלמי ונגד מדינת ישראל? גם אם תקום, חלילה, ממשלה כזו, אין שום סיכוי שתחזיק מעמד יותר משבועות ספורים, כיוון שניגוד העניינים בין ממשלה, שתפקידה לקדם את מדינת ישראל לבין מפלגה שחזונה הוא חורבנה של מדינת ישראל, לא יאפשר את קיומה. אם תקום, חלילה, היא תיפול במהרה, והציבור ינהר בהמוניו לבן גביר ונתניהו ויעניק להם ניצחון סוחף.

נכון לחתור לממשלת אחדות ללא נתניהו, אך כיוון שהסיכוי לכך קלוש, אין לשלול את האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, עם כל הבעייתיות שבכך.

נכון, כבר ניסינו את זה ואנו זוכרים איך זה נגמר. ולכן, יש להפיק לקחים. בראש ובראשונה, ברור שנתניהו יהיה שני ברוטציה. זה תנאי בסיסי, שלא צריך להיות פתוח לדיון. אם הוא יהיה ראשון, לא תהיה רוטציה. הרי כבר היינו בסרט הזה. הלקח השני, הוא שממשלת אחדות חייבת לכלול גם את יש עתיד, כדי שיהיה כוח פוליטי משמעותי בממשלה למחנה השינוי.

כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו, יש להציב בפניו תנאים שלא יהיה לו קל לקבלם. יתכן שבסופו של דבר גם האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, תתברר כבלתי ריאלית. אבל חייבים לנסות.

* איך תנהג זהבה גלאון – מרצ הפתיעה אותי לטובה בממשלת השינוי. הכרתי אותה כמפלגת אופוזיציה כרונית עם מנטליות של תנועת מחאה. ציפיתי שהיא תהיה החוליה החלשה בממשלה. זה לא קרה.

אולי זה כובד האחריות, אולי זה "דברים שרואים מכאן", אבל מרצ הייתה שותפה לממשלה ששלחה מדי לילה לוחמים למעצרים ביו"ש, והבינה שאלה לא "קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם", אלא הגעה אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע לרצוח בתוכנו. הם הבינו שהפעולות הללו, שכה גינו אותן, הן פעולות המסכלות טרור ומצילות חיי אדם. הם היו שותפים לממשלה ששלחה את צה"ל לפעולות מב"מ בסוריה, בעיראק, באיראן ובמקומות אחרים, והבינו שזה לא "הביריון השכונתי שמשתולל ועושה כל מה שהוא רוצה, רק כי הוא יכול", אלא אלו פעולות חיוניות להגנה על ביטחון ישראל.

מרצ גילתה נאמנות לממשלה שמדיניותה הייתה הפוכה לאידיאולוגיה של מרצ. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה אחרי אוסלו, שהעומד בראשה הצהיר פומבית שהוא מתנגד למדינה פלשתינאית.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה הצבעת שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל מחשבה על נסיגה מהגולן. יש לציין, שבממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. והם הצביעו בעד. כמי שזוכר איזה תפקיד מילאה מרצ בהמרצת נסיגה מהגולן, בשנות המו"מ עם סוריה והמאבק על הגולן, לא יכולתי שלא להתפעל מגודל המהפך.

נכון, הם רטנו כאשר שר הביטחון הכריז על שבעה ארגוני טרור שהם ארגוני טרור, והתנגדו לחוק האזרחות והצביעו בממשלה נגד הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב. אבל הם מעולם לא שברו את הכלים.

זהבה גלאון תמכה בהצטרפות מרצ לממשלה ולא קראה למרצ לפרק את החבילה. אולם בהתבטאויותיה הפומביות ובמאמריה ב"הארץ" היא הייתה אופוזיציה של ממש לממשלה ולא הפסיקה לזנב במרצ שלא תתמוך במדיניות הממשלה. קשה לי לראות את מרצ בהנהגת זהבה גלאון נוהגת כמו מרצ בהנהגת ניצן הורוביץ.

* תנועה של הגשמה – השקפת עולמי החברתית-כלכלית היא בצד שמאל של רצף הדעות. תנועת העבודה הציונית, היא עולמי האידיאולוגי, על כל המשתמע מכך. מדוע, אם כן, איני תומך במפלגת העבודה, אלא מצביע לרוב למפלגות שמייצגות השקפה חברתית-כלכלית שונה בתכלית?

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי.

את השתייכותי לתנועת העבודה, אני מגשים בחיי ובאורח חיי, מדי יום ביומו, מהשכם עד הערב, משחר נעורי; בעליה לגולן, בהקמת התיישבות עובדת בגולן, בחיי כחבר פעיל ומרכזי בקיבוץ שיתופי וכאחד ה"אשמים" בכך שאורטל הוא קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוב הקיבוצים. מבחינה תנועתית, יש לכך משמעות העולה לאין ערוך על הטלת הפתק "הנכון" אחת לארבע שנים (או חמש פעמים בשלוש שנים וחצי).

ב-1992 הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין (דבר שנמנעתי ממנו כאשר פרס עמד בראשה). מלבד הערכתי אליו באופן כללי, הערכתי את עמדתו בנושא הגולן; התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה נלהבת בהתיישבות ובפיתוח, כפי שבוטאה לאורך מערכת הבחירות, כולל בביקורים בגולן ואף בביקור באורטל יום לפני הבחירות. זכרתי גם את תרומתו הגדולה להתיישבות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה.

כה מרה הייתה אכזבתי, כאשר לאחר עלייתו לשלטון הוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. האכזבה הייתה קודם כל מן הפן הלאומי והשקפת עולמי באשר לחשיבות ההתיישבות בגולן הישראלי; השקפה שאותה אני מגשים בחיי בגולן. היא הייתה גם מן הפן האישי – החשש מפני חורבן מפעל חיי, נישולי מאדמתי ועקירתי מביתי. והיא הייתה גם מן הפן התנועתי. מבחינתי, תנועת העבודה היא תנועה שמקימה קיבוצים ומושבים, לא תנועה שמחריבה קיבוצים ומושבים. מפלגת העבודה התומכת בעקירת היישובים מפנה עורף לערכי תנועת העבודה. כמי שדוגל בערכי תנועת העבודה, הפניתי עורף למפלגת העבודה.

לא חשבתי שעוד אצביע אי פעם למפלגת העבודה, אך עשיתי זאת ב-2013. הייתה זו בחירה אישית בשלי יחימוביץ', שאותה אני מעריך ושאני מאמין לה ומאמין בה. עמדותינו בנושאי חוץ וביטחון שונות, אך היא הודתה שאין לכך היום משמעות מעשית (גם אם נרתעה מלומר בגלוי שאין לנו פרטנר). את כל יהבה היא שמה על הנושא החברתי-כלכלי, ובנושא הזה היא ייצגה אותי.

השבר הבא, מבחינתי, היה ההתנגדות של מפלגת העבודה לחוק הלאום. אילו הייתה זו התנגדות רק בטענה שהחוק מיותר והסתדרנו בלעדיו עד כה וניתן להסתדר בלעדיו גם הלאה, ניחא. איני חושב כך, אך אני יכול לחיות עם העמדה הזאת.

אבל היציאה האידיאולוגית נגד חוק הלאום והצגתו כחוק לאומני ואף גזעני, היה בעיטה של מפלגת העבודה בתנועת העבודה הציונית, בדרכה, באידיאולוגיה שלה ובהיסטוריה שלה. חוק הלאום מבטא את הציונות; את השקפת העולם שעמה בנינו את המדינה ובשליחותה פעלה תנועת העבודה כל ימיה. ומכל סעיפי החוק, מפלגת העבודה יצאה דווקא נגד סעיף ההתיישבות. והרי מה יותר תנועת העבודה מהתיישבות ציונית?

לא אחת אני מזדהה עם העמדות והרעיונות שמבטאים נציגי מפלגת העבודה בנושאים החברתיים והכלכליים, אך מפלגת העבודה אינה יכולה להיות המפלגה שלי.

* ז'בוטינסקי כסוציאליסט פופוליסט – הצגתי את עיקרי תכניתו של פרופ' מנואל טרכטנברג למלחמה ביוקר המחיה, באמצעות נטילת אחריות של המדינה והזרמת משאבים למימון הבריאות, החינוך בגיל הרך, התחבורה ועוד.

כצפוי, הגיעו התגובות הימנניות, בואכה ליברטריאניות, על "סוציאליזם פופוליסטי" ו"למה שהמדינה לא תקנה לי גם את האוכל?" וכו'.

וחשבתי בלבי – אם טרכטנברג הוא סוציאליסט פופוליסט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר זאב ז'בוטינסקי, שבחזון מדינת הרווחה שלו, המדינה אחראית להבטיח לכל אזרח את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

* עובדים עניים – אני חבר בוועדת הנחות של מוסד חינוכי. ואני נדהם מהתופעה המדאיגה של עובדים עניים. אנשים העובדים לפרנסתם ואינם מסוגלים לפרנס בכבוד את משפחותיהם. מגזר בולט בתופעה הזאת הוא עובדים סוציאליים. הורים, שבחרו במקצוע שכולו נתינה וסיוע לאנשים "שנשארו מאחור"… נשארים מאחור, כיוון שבחרו במקצוע החשוב הזה. כאשר הורים שהם עובדים סוציאליים נאלצים להתגבר על הבושה ולבקש הנחה לילדם, כי אינם מסוגלים לממן את שכר הלימוד, ואנו רואים את צילום משכורתם האחרונה – זה קורע את הלב.

זאת חרפה חברתית. זאת חרפה למדינת ישראל.

          * ביד הלשון

ניצחו אראלים את המצוקים – שר הביטחון בני גנץ ספד לרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, וכתב בחשבון הטוויטר שלו: " נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים ונשבה ארון האלוקים. צער עמוק על מותו של חכם שלום כהן זצוק"ל, נשיא מועצת חכמי התורה".

מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.8.22

* ככה יעשה לאיש – נתניהו כמעט הצליח לחסל את יולי אדלשטיין. מי שזכה במקום הראשון בשתי מערכות הבחירות המקדימות הקודמות בליכוד, גורש בבושת פנים לירכתי הרשימה. שנתיים של חיסול ממוקד בידי תעשיית השקרים וההסתה עשו את שלהם. וכי מה יש לציוני ממלכתי לעשות בליכוד הביביסטי? ממלכתי – החוצה! החוצה!!!

ואף על פי כן, היו מספיק ליכודניקים שהשאירו אותו ברשימה.

* איש קיצוני ומסוכן – כאשר בג"ץ התערב שלא בצדק בפעולת הכנסת, יולי אדלשטיין הודיע על התפטרותו מן התפקיד, כי מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ. הוא לא העלה על דעתו שהכנסת לא תציית לפסיקת בית המשפט. יריב לוין קרא לו לא להתפטר, אלא להפר בגלוי את צו בג"ץ. הוא הציע פוטש של יו"ר הכנסת. "אסתר חיות מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט ולפתוח את ישיבת המליאה בעצמה", הוא אמר. במילים אחרות, הוא קרא ליו"ר להורות למשמר הכנסת להתעמת עם משמר בתי המשפט.

יולי אדלשטיין, כיו"ר הכנסת, שמר על המסורת של כל היו"רים, מאז יוסף שפרינצק, היו"ר הראשון – התנהלות ממלכתית, של אדם המייצג את כלל הכנסת ומגן עליה, על כבודה ועל מעמדה. יריב לוין לא ניסה לייפות את העובדה, שהוא רואה את תפקידו כיו"ר הכנסת כשליחו של נתניהו, ובכך הכפיף את הרשות המחוקקת למנהיג העליון. וכעת הוא מנסה להכפיף למנהיג העליון גם את הרשות השופטת.

יריב לוין הוא אחד הפוליטיקאים החכמים בכנסת, המשכילים, המעמיקים, הרהוטים, הבקיאים בחומר. והוא אדם קיצוני ומסוכן.

דחיקתו של יולי אדלשטיין, שהיה מס' 2 עד כה, לתחתית הרשימה, והחלפתו ביריב לוין, היא סמל להידרדרות הליכוד, ממפלגה לאומית ליברלית ממלכתית, למפלגת פולחן אישיות פופוליסטית ביביסטית, המסכנת את הדמוקרטיה.   

* לזכותו של יריב לוין – דווקא בשל הביקורת שמתחתי על לוין, וראייתי אותו כאדם קיצוני ומסוכן, אני רואה לנכון, למען ההגינות, להציג גם את זכויותיו.

בתוך הליכוד, היה זה יריב לוין שדחף בהצלחה את חוק יסוד משאל עם, שהוא נדבך מהותי ומשמעותי בדמוקרטיה הישראלית וחיזוק משמעותי לריבונות הישראלית. יש לציין, שנתניהו מאוד לא רצה בחוק, ובמשך שנים מרח, התחמק, מסמס ועשה הכל כדי לייבש אותו. יריב לוין לקח זאת כפרויקט אישי, והביא לתמיכת הליכוד בחוק. בסופו של דבר, מי שהביא לקבלת החוק, היה נפתלי בנט, אז מנהיג הבית היהודי, שהשתמש לשם כך בזכות שהייתה לכל סיעה בקואליציה להביא להצבעה חוק יסוד.

אני מציין לזכותו של לוין גם את מה שבזמן אמת שללתי אותו – יחד עם נתניהו הוא האיש שהביא לברית בין הליכוד לרע"ם. הוא היה אז יו"ר הכנסת, מנסור עבאס היה סגנו ויחד הם רקחו את המהלך שהוביל לפילוג הרשימה המשותפת והפיכת רע"ם לרשימה עצמאית, כדי להעניק את השלטון לנתניהו באמצעות רע"ם, אחרי שאיבד סיכוי להרכיב קואליציה של מפלגות ציוניות. כזכור, בצלאל סמוטריץ' הכשיל בסופו של דבר את המהלך. למה אני רואה את המהלך הזה כחיובי? כי הוא קידם את רעיון ההשתלבות של ערביי ישראל במדינה, ברגע שהם בוחרים להשתלב בה ולא מנסים לרשת אותה.  

* לתשומת לבו של יריב לוין – מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין.

* השר הגרוע בתולדות המדינה – אמיר אוחנה הוא השר הגרוע בתולדות המדינה. היו לאורך השנים שרים גרועים, שרים שכשלו, אך אמיר אוחנה הוא השר היחיד בתולדות המדינה, שבא להרוס במזיד את התחום שעליו הוא אחראי. אוחנה היה מלאך חבלה, שליח לדבר עבירה, שנשלח למשרד המשפטים כדי להיות סוס טרויאני במערכת המשפט.

כאשר בממשלת האחדות הלאומית נאלץ הליכוד לוותר על תיק המשפטים, נשלח הפרויקטור להרס מדינת החוק להמשיך את מפעלו במשרד לביטחון הפנים. התוצאה הישירה – מחדל הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" ואסון הר מירון.

ועל כך גמלו לו מצביעי הליכוד בשיבוצו במקום השישי ברשימה (אגב, קראתי כמה אנשים שנשבעו שהוא ייבחר למקום הראשון. כלומר, זה עלול היה להיות אפילו עוד יותר גרוע).

* תועמלן בנשמה – בתקופת המאבק על הגולן, "ידיעות אחרונות", שהיה מגויס לתמיכה בנסיגה, השתמש בקלף מנצח להינדוס תודעת הציבור. הקלף המנצח הוא כתב העיתון בעל האזרחות הצרפתית, בועז ביסמוט. ביסמוט נשלח לפחות פעמיים לדמשק, להביא את מסר ניגוב החומוס בדמשק, אם רק ניפטר מהגולן. כתבותיו היו נוטפות צוף וחומוס, על הסורים שוחרי השלום. לא הייתה זו עיתונות. זו הייתה תעמולה לשמה.

תועמלן היה ותועמלן נשאר. כך היה ב"ישראל היום". כך היה ב"אולפן שישי". כך הוא יהיה בכנסת.

* אין משפט צדק ללא ייצוג הולם – עו"ד טלי גוטליב, שנבחרה לרשימת הליכוד בכנסת, מגלמת את כל הרע והמכוער בביביזם – השנאה למדינת החוק ולמערכת המשפט, הפצת תאוריות קונספירציה, התלהמות כלפי אנשי הפרקליטות, הרצון להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, הניסיון להלך אימים על הפרקליטות, בנוסח "נפטר את כל הבכירים ששמים לנו מקלות בגלגלים" וכיו"ב.

אבל לא על כך תוקפים אותה מכל הכיוונים, ובנושא שעליו תוקפים אותה – התוקפים אינם צודקים. תוקפים אותה על כך שכעו"ד היא מייצגת אנסים.

אין משפט צדק בלי הגנה מקצועית טובה לכל נאשם. כל אדם ראוי לייצוג, יהיה הנאלח שבפושעים; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאצים. הסניגורים של אותם פושעים, שבזכות התייצבותם להגן על הפושעים, מאפשרים משפט צדק, מבצעים שליחות ציבורית וחברתית חשובה. אוי למערכת משפט, שאין בה ייצוג הולם לנאשמים. אוי לחברה, שאין בה משפט צדק.

העובדה שסניגור מייצג פושע, אין משמעותה בשום אופן תמיכה בפשע. למעט מקרים שבהם ההגנה היא מתוך הזדהות אידיאולוגית עם פושעים לאומנים, כמו במקרים של לאה צמל ואיתמר בן גביר.

* הליכוד ופרדוקס ההתנתקות – כצפוי, גלעד שרון לא נבחר בפריימריז של הליכוד. התעמולה נגד בחירתו ציינה את חלקו המשמעותי בעקירת גוש קטיף. זה נכון. אבל זה מגוחך, כאשר מדובר במפלגה, שהעומד בראשה, מאז חודשים ספורים לאחר העקירה ועד היום, תמך בה והיה שותף לה.

מכונת הכביסה של תעשיית השקרים וההסתה מפיצה נראטיב שקרי, לפיו נתניהו התנגד להתנתקות ואף שהוא עמד בראש המתנגדים. ולא ייאמן כמה רבים, ובהם רבים שכבר עמדו על דעתם באותה תקופה, מדקלמים בשכנוע עצמי עמוק את הפייק נראטיב הזה.

זהו שקר; אחד השקרים החביבים על נתניהו. לא זו בלבד שהוא תמך בעקירה – מעמדו הציבורי הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו, כנראה בצדק, שמאחורי הקלעים הוא גם פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. לא זו בלבד שהצביע בעד, הוא ניסח עבור שרון נוסחת "פשרה" שתבטיח את הרוב הזה. למשל, נוסחה שבעטיה לימור לבנת הצטרפה להצבעתו בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. אגב, בנאומו פנה נתניהו לאורי אריאל ואמר לו: 'אני דורש משאל עם, אבל אני אעשה הכל כדי שההתנתקות תעבור'.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

תעשיית השקרים שלו הפיקה סרטון שקרי המנסה להציג אותו כמי שהתנגד לעקירה. אם חצי אמת גרועה משקר, רסיסי אמת הם שקר בריבוע. בשעה שנתניהו תמך בעקירה והצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעדה, הוא במקביל גם דיבר נגדה. בשעה שהודיע על תמיכתו בעקירה במשאל חברי הליכוד, יש עדויות שהוא גם פעל מאחורי הקלעים לשכנע חברי ליכוד להצביע נגד. הסרטון אוסף את הרסיסים האלה כדי להציג תמונת כזב על התנגדותו, כביכול, לעקירה. זהו שקר וכזב. אפילו בסטנדרטים של תעשיית השקרים של נתניהו, סרטון התעמולה הזה קיצוני בשקרנותו.

במסגרת הפריימריז, מירי רגב הותקפה על חלקה בהתנתקות כדוברת צה"ל. איני חשוד באהדה לרגב, אבל בנושא הזה הביקורת עליה אינה מוצדקת. היא לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית אלא קצינה בצה"ל, וחובתה הייתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. איני יודע מה הייתה אז דעתה הפרטית, אך זה ממש לא רלוונטי.

* האויב של עומר בר לב – תמונה המסמלת את נפילתו של השר לביטחון פנים עומר בר לב: בר לב מגיע לאזור פיגוע בתל-אביב, כדי לעמוד מקרוב אחרי המרדף ולמלא את משימתו כשר לביטחון פנים. למקום הגיע גם הפרובקטור הכהניסט החוליגן, שכמו ערפד מגיע לכל מקום שבו הוא מריח דם, כדי להסית, להתסיס, לשלהב יצרים ולפרוץ בפסטיבל מחולות על הדם, כשהוא חמוש בחסינות הפרלמנטרית. החוליגן הכהניסט הסתער על השר, כדי להפריע לו במילוי תפקידו, בצווחות, והתקשורת כמובן עטה על ההצגה. במקום להתעלם, בר לב החל להתווכח אתו בקולניות, כאילו יש לו סיכוי בקרב צווחות עם מי שהפרובוקציה והצווחנות אומנותו מאז ימי נעוריו (לצד תלישת סמלים ממכונית רוה"מ). זאת התמונה שיצאה מן האירוע – שני פרצופים מביטים זה בעיני זה, האחד כולו שנאה ופרובוקציה והשני – מבוכה. מפקד סיירת מטכ"ל, מייסד ארגון "אחרי", עומד נזוף מול הביריון שלא שירת יום אחד בחייו בצה"ל או בשירות לאומי; מי שכל חייו רק גרם נזק.

עומר בר לב קיבל על עצמו תפקיד קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. לשקם את משטרת ישראל; ארגון שהממשלה הקודמת ראתה בו אויב, פעלה נגדו ופגעה בו בחמש השנים האחרונות. להתמודד עם ירושה קשה של אובדן הריבונות הישראלית בנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות. להתמודד עם ירושה קשה של פשיעה ונשק בלתי חוקי למכביר במגזר הערבי. יחד עם סגנו סגלוביץ', בר לב עשה עבודה טובה, ואף שחלפה שנה אחת בלבד, בהחלט רואים כבר שיפור משמעותי במאבק בנשק הבלתי חוקי, במלחמה בטרור החקלאי, במלחמה בפרוטקשן ובמשפחות הפשע. בר לב עשה עבודה טובה, אך האויב שלו היה… הוא עצמו, בשורה של אמירות מביכות, כמו ההתחייבות לרדוף, לתפוס ולהכניס לכלא מחבל שנהרג בפיגוע ועוד. תדמיתו ירדה לשפל, והוא הודח בפריימריז. חבל.

* לגיון הזרים – כל חייו שרת יאיר גולן, כלוחם ומפקד, בצבא ההגנה לישראל. היום, כדי להחניף לבייס בפריימריז, הוא מכנה את צה"ל "צבא הכיבוש".

* לאומן גס רוח ואלים – את חכל"ש דב חנין נהגתי להגדיר "יהודי המחמד של הרשימה המשותפת". לעופר כסיף, גם באירוניה וכבדיחה אי אפשר להצמיד את השרש חמד. איש רע, גס, אוטואנטישמי נתעב, חוליגן אלים. מכל חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הלאומן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר. בחירתו במקום המשוריין ליהודי בחד"ש, מבטא את הקיצוניות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. רשימה שמסוגלת להחזיק בתוכה אנטישמי מיליטנטי כמוהו, היא פסולת-חיתון באופן מוחלט לכל קואליציה, בלי סיפורי "הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ" וכו'.

* כלכלה ציונית – שר התקשורת יועז הנדל הודיע על החלטתו לחוקק רפורמה חדשה שתחייב את נטפליקס, דיסני, סלקום ופרטנר להשקיע מיליונים בתכני מקור. על כך, נמתחה עליו ביקורת שצעד זה אינו ליברלי – הרגולטור אינו צריך להתערב בשוק החופשי.

יועז הנדל דוגל בכלכלת שוק כשיטה כלכלית, אך לא כדת, העומדת מעל לכל שיקול וכל ערך. מיזם הדגל שלו כשר התקשורת, הוא פריסת הסיבים האופטיים; מיזם שהקפיץ את ישראל מהמקום המאה בעולם, לצד מדינות עולם שלישי, לצמרת העולמית ולמקום הראשון בקצב פריסת הסיבים. השבוע יועז השיק את פריסת הסיבים בנווה אור שבעמק המעיינות, בשבוע שעבר – בחד-נס שבגולן. השוק החופשי לא היה פורס סיבים בגליל ובנגב, בגולן ובערבה, במגזר הכפרי וביש"ע, במגזר הערבי ובפריפריה החברתית. רק התערבות הרגולטור איפשרה את המיזם הציוני הזה.

גאולה כהן אמרה פעם שלא מעניינת אותה כלכלה סוציאליסטית ולא כלכלה קפיטליסטית, אלא כלכלה ציונית.

אגב, האם כלכלות העולם ובהן כלכלת ישראל התאוששו מהקורונה בדרכי השוק החופשי?

* מחוץ לקופסה – כאשר מדובר על המחויבות הגדולה של ישראל להחזיר את החטופים ואת גופות חללי צה"ל שבידי חמאס, המחשבה הראשונה שעולה, היא עסקאות חליפין נוסח עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים ועסקת שליט. אלא שהעסקאות הללו עלו לנו במחיר דמים כבד, ואסור לחזור עליהן.

כמובן שהדרך הראויה היא דרך אנטבה, כלומר חילוץ בידי צה"ל. אך אפשר לחשוב על דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

כתבה לראש הממשלה אורנה שמעוני:

אדוני ראש הממשלה כל הכבוד!

מבצע שהשיג מטרותיו.

עכשיו הרגע להשיב את הבנים!

ביקשת אדוני ראש הממשלה שיביאו לך הצעות. אני האישה הקטנה מציעה מה שהצעתי ביומיים האחרונים לכמה "יועצי על" בתקשורת.

הצעתי היא: תמורת עוד 1,000 עובדים (היום כבר עוברים 15,000 ללא תמורה) נוספים עליהם, להשיב את הבנים ולהוסיף עוד 1,000 ועוד 1,000 לפי המשא ומתן.

עד שיסכימו. לא להתקפל ולא לקבל סירוב.

זה חשוב מאוד לחמאס, אתה אדוני הן יודע, שהם מקבלים חלק מכל משכורת. חשוב להם הכסף ויותר מכך אהדת העם הפלסטיני. לא רק יורים גם עובדים.

נהדר לעזתים.

גם לנו כמדינה.

זה הזמן, זו השעה אחרי מבצע שכל מטרותיו הושגו.

עכשיו תחזיר את הרעות עם הבנים.

תחזיר את הערבות ההדדית, שהביאה במבצע עליו ניצחת, לניצחון רק עם השבת הבנים.

לא משאירים חייל בכל מצב שהוא בשדה הקרב.

איתם עם חללי צה"ל את הבנים החיים.

ראש הממשלה יאיר לפיד זו שעתך!

תשיב את הבנים!

מעריכה אותך מאוד ואת מנהיגותך כראש ממשלה.

אורנה שמעוני.

האם ההצעה, כמות שהיא, מעשית? איני יודע. אבל זה הכיוון. לא לחזור על שגיאות העבר, אלא לחפש דרכים חלופיות, יצירתיות.

* סליחה שלא נהרגנו – מאז תחילת מבצע "עלות השחר", השוקניה באטרף. בכל מלחמה, מבצע או סבב הם תוקפים בחריפות את ישראל, אך הפעם – ביתר שאת. במה שונה המבצע הזה מקודמיו, שכל כך מעורר את חמתם?

ההבדל הראשון, הוא שהפעם ישראל נטלה את היוזמה, במכת מנע מקדימה. כך הם יכולים לחגוג על טענת ה"תוקפנות". הרי בעיניהם, נכון היה לאפשר לג'יהאד האיסלמי לבצע את זממו ולשגר טילי נ"ט לעבר אוטובוסים אזרחיים ישראליים. ורק אז… ואז מה? אז הם היו תומכים בתגובה הישראלית? חחחח. כפי שהם תמכו בפעולות התגובה הישראלית על הטרור בעבר.

ההבדל השני, שבאמת מטריף אותם, הוא שהפעם אין הרוגים ישראליים. הם אינם יכולים לסבול את המחשבה הזאת. הפעם, אפילו הדבר היחיד שניחם אותם, ניטל מהם. גדעון האו האו: "זה היה אחד המבצעים המשחיתים ביותר שידעה ישראל. לא בחצי חינם כמו קודמיו בעזה, אלא הפעם בחינם, על מלא. לא טיפת דם ישראלית, לא בית שחרב, לא גינוי מהעולם, ולו רפה. במחיר אפס שכזה, התאווה לעוד מבצעים תגדל כמובן. שלשום בשכם כבר היה אפשר להיווכח בתוצאות. לשחצנות הרגילה נוספה עכשיו גם התחושה הממכרת של הניצחון הקל והמתוק. רק הביאו לנו עוד מלחמות במחירי רצפה. הרי איש לא נהרג וכמעט שום בית לא נפגע ב'עלות השחר' ".

ועכשיו, גדעון לוי רוגל אלפר מתנפלים על החברה הישראלית, בשל הכתבות על מותו של הכלב זילי בחיסול המחבל בשכם. איזה חוסר הומניות של החברה הישראלית – מתאבלת על כלב, ולבה גס על ילדה בת חמש שנהרגה בעת סיכול ממוקד במבצע "עלות השחר". ורוגל אלפר לועג לכך שהצבא שהרג את הילדה מתיימר להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם.

נתחיל בהרג ילדים. לא ילדה אחת נהרגה ב"עלות השחר" אלא שישה. עוד חמישה ילדים נהרגו מירי רקטה ששוגרה לישראל ונפלה בעזה. אם רקטה אחת הרגה חמישה ילדים, נכפיל זאת באלף רקטות ששוגרו לישראל במהלך המבצע, נבין מה ניסה גא"פ לעשות במבצע – לרצוח אלפי אזרחים ישראליים. כל אלף הרקטות שוגרו במכוון למטרות אזרחיות.

ואילו צה"ל, אכן, הצבא המוסרי ביותר בעולם, עצר פעולת סיכול כיוון שהטייס זיהה אזרחים שעלולים להיפגע. מפקד חיל האוויר פיקד באופן אישי על מכת הפתיחה, כדי להבטיח שלא ייפגעו בלתי מעורבים. צה"ל, יותר מכל צבא אחר בעולם, עושה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. אחוז הבלתי מעורבים שנהרגים בפעולות צה"ל, נמוך לאין ערוך משל כל צבא אחר בעולם, ובמבצע הזה – ביתר שאת. הפשע נגד האנושות של המחבלים כפול – גם ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית וגם ירי מתוך אוכלוסיה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.

עודא בשאראת, גדעון לוי ורוגל אלפר מלינים על כך שאיננו מתמקדים בילדה שנהרגה, תמונתה אינה מתנוססת בכלי התקשורת ושמה אינו מוזכר. וכי יש עם כלשהו בעולם, שבמלחמה מתייחד עם ההרוגים בצד השני? כן, כאשר כלב הלוחם בשורות ימ"מ נופל בקרב, ראוי שנזכיר אותו. במותו, הוא הציל חיי לוחמים ישראליים, למגינת לבם של לוי ואלפר.

סיבה נוספת לזעם השוקניסטי על המבצע, הוא הזהות של ראש הממשלה והממשלה שהחליטה עליו וניהלה אותו. כל עוד את המבצע מובילה ממשלת "ימין", ניחא. אבל יאיר לפיד? כותב עודא בשארת: "בישראל מנהיג בעל רקורד אזרחי אינו נחשב. בלי טבילת אש, או ליתר דיוק טבילת דם, הוא נחשב לצולע. הרקורד האזרחי טוב לרכרוכיים, לא לנכדי המכבים. ואם לאיש הימין די בתעודת הזהות הימנית שלו — לעומתו איש המרכז, או מה שנקרא 'שמאל ציוני', זקוק למשהו נוסף בשביל להיכנס לפנתיאון המנהיגותי: דם פלסטיני או דם לבנוני, תלוי בעונה… בעל בריתו של לפיד בממשלת השינוי, בני גנץ, החל את מסע הבחירות שלו בהצגת 1,364 גולגולות פלסטיניות שקצר בעזה. לפי שעה לפיד עדיין מדשדש בתחתית המאה הראשונה… אל תעצור לפיד. מנהיגות בישראל בנויה על גולגולות של פלסטינים".

ואם זה החטא של השמאל הציוני, מבטיח עודא את העונש – נתניהו. העונש לפרס על מבצע "ענבי זעם" היה נתניהו. העונש לאולמרט על מלחמת לבנון השניה היה נתניהו. ניצחון נתניהו יהיה העונש ללפיד על "עלות השחר". "לכן ברצוני לבשר למכובדים העוסקים בהמרת מטבעות דם־קולות, שהדם הפלסטיני אינו מעניק קולות, אלא בעיקר מעניש את המספסרים בו… לכן כבר מהיום אפשר לומר: ביי ביי לפיד, מברוכ נתניהו".

בשם ההנהלה וצוות העובדים אני מתנצל בפני גדעון לוי: סליחה שלא נהרגנו.

* מכה מקדימה – מנחם רהט העלה על נס, בצדק, את מכת המנע המקדימה במבצע "עלות השחר". הוא טען שהיוזמה מנוגדת למדיניות התגובה ב-13 השנים האחרונות. באשר לעזה הוא צודק, אך יש לזכור שבאותן שנים החלה המב"מ, מערכה בין מלחמות, בסוריה ואף מחוצה לה, נגד התבססות איראן בסוריה ונגד התעצמות חיזבאללה. במערכה הזו צה"ל נוטל יוזמה ואינו מסתפק בתגובה. מדיניות זו החלה בתקופת ממשלת נתניהו והתרחבה בממשלת בנט-לפיד.

* בלתי תקין – ניצן הורוביץ צודק בביקורתו על כך שלא כונס הקבינט להחליט על המבצע.

אני תומך בכל לבי במבצע, ואין לי ספק שהקבינט היה מאשר אותו. אבל גם כשהתותחים רועמים, הדמוקרטיה צריכה לפעול. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, אינם יכולים להיות תחליף לקבינט. אי כינוס הקבינט – צעד לא תקין.

* רקע רומנטי – אתנחתא קומית – במבזק על מעצרו של המתנקש בסלמן רושדי, נאמר שלא ידוע המניע.

* לא פרופסור – בצרור הקודם הזכרתי את הפוסט היסטוריון עוכר ישראל אילן פפה, והצמדתי לו את התואר פרופסור. מסתבר שטעיתי והוא אינו פרופסור. אני מאושר לשלול ממנו את התואר שהענקתי לו בטעות. זו הייתה טעות גדולה.

* אהרון ידלין – אהרון ידלין הוא אחרון השרים של ממשלות המערך, לפני המהפך של 1977. ערב שבת הוא נפטר, בגיל 96, ולא נותר עוד אף שר מאותה תקופה.

האמת היא שכבר באותם ימים, הוא היה זן נדיר במפלגתו ובממשלה, בדבקותו בערכים המכוננים של תנועת העבודה ושל הקיבוץ. היה שר חינוך מצוין בממשלת רבין הראשונה, ועד היום נחשב לאחד משרי החינוך הטובים בתולדות המדינה, אם לא הטוב שבהם. הוא היה שר החינוך היחיד שבימיו לא הייתה אף שביתת מורים – הוא הצליח להגיע להסכמים עם הסתדרות המורים, ברוח טובה,  שהבטיחו את הלימודים הסדירים. בתקופתו, ישראל הייתה המובילה בעולם במבחני המצוינות בנושאים השונים, אף שהאתוס לא היה תחרות ומצוינות, אלא צדק חברתי ושוויון. ואולי דווקא מסיבה זאת.

כאשר ידלין היה מזכ"ל התק"ם, הייתי באופוזיציה אליו ומתחתי עליו ביקורת בכנסי התנועה ובעיתונות התנועתית. ואף על פי כן, הוא גמל לי בחיבה והערכה, ונוצר בינינו קשר יפה שנמשך לאורך השנים. נפגשנו בכנסים רבים של התנועה הקיבוצית, של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, של יד טבנקין שהוא עמד בראשו עד לפני כשנה, בפורום חוקרי הקיבוץ, ובכנסים רבים בענייני החברה הישראלית. תמיד התפעלתי מכך שבעשור העשירי לחייו הוא לא רק צלול וחד, אלא פעיל מאוד, ב"תחביבים" שלו, כפי שכינה את עשרות המוסדות והפורומים, בתחומי הקיבוץ,  התנועה, מפלגת  העבודה, החינוך והתרבות בישראל, שהוא היה חבר בהם או עמד בראשם; באוניברסיטת בן גוריון, בבית ברל, ביד טבנקין, במוסד ביאליק ועוד ועוד.

פגשתי אותו לאחרונה, לפני חודשים אחדים, באירוע השקת ספרו של אורי יזהר,"חלוץ ללא מחנה". הוא ישב על כיסא גלגלים, ולפני לכתו, נשא דברים ממקומו, בהם שטח, אולי בפעם האחרונה, את עיקרי השקפתו הקיבוצית והציונית. לפני שבועות אחדים הוא בלט בהעדרו מכנס טבנקין ב"יד טבנקין".

תמיד הקפיד לציין את השילוש הקדוש של הקיבוץ: ערכיות, משימתיות ורווחיות, והצורך באיזון ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם. תמיד דיבר על הקיבוץ כמגשים ערכי הצדק ביהדות, ברוח "ואהבת לרעך כמוך".

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

תל מונד – תל מונד היא מושבה שנוסדה ב-1929 והפכה למועצה מקומית ב-1954. היא קרוי על שם מייסדה, הלורד אלפרד מונד, המוכר יותר בכינויו הלורד מלצ'ט. לורד מונד היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי אנגלי, ידידו הקרוב של חיים ויצמן שסחף אותו לציונות.

מונד היה חבר הפרלמנט הבריטי ושר העבודה והבינוי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ב-1928 הוענק לו תואר לורד והוא כיהן בבית הלורדים. בגיל חמישים, לאחר שנכבש לציונות, הקדיש את מירב זמנו, מרצו וכספיו לציונות. הוא דיבר על הצורך להקים "מבנה איתן במקום שבו שכן מקדש שלמה", ודבריו היו חלק מהדלק שהשתמשו בו הערבים לאגדת "מסגד אל-אקצה בסכנה", המתדלק את לאומנותם הקנאית האנטי ציונית, משנות העשרים של המאה שעברה ועד היום. פועלו למען הציונות היה רב, ובין השאר הוא היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, הנשיא הראשון של הטכניון, מממן אנדרטת האריה השואג על קבר האחים של טרומפלדור וחבריו, חללי תל-חי ועוד ועוד.

ב-1928 הוא הקים את חברת "מטעי ארץ ישראל", להשקעה בגאולת אדמות בארץ ישראל. ב-1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות בשרון, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות חקלאית. הוא הקים את המושבה הנקראת על שמו, לצורך מגורים של עובדי הפרדסים, ואף בנה שם את ביתו, שבו שוכן היום מוזיאון "בית הלורד". אלפרד מונד נפטר ב-1930.

* "חדשות בן עזר"

הנחלן

"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'". התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין.

מלחמת ששת הימים היא גולת הכותרת של כהונתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. ברמה האישית-פוליטית, היא גם הטרגדיה שלו. אשכול, איש ביצוע מצטיין, משכמו ומעלה, הוא האיש שהכין את צה"ל למלחמת ששת הימים, לניצחון הגדול ביותר של צה"ל ושל מדינת ישראל. אולם אשכול לא היה מנהיג כריזמטי, לא נואם חוצב להבות ומעמדו הציבורי כראש הממשלה היה בשפל. הוא לא הצליח, בעיני דעת הקהל, להשתחרר מצלו של בן גוריון הכריזמטי. בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, כשהציבור הישראלי היה בחרדה, הוא חיפש מנהיג כריזמטי, מין צ'רצ'יל ישראל. גל ציבורי פופוליסטי סחף את הציבור בדרישה להחליף את אשכול בתפקיד שר הביטחון, במשה דיין הכריזמטי, רמטכ"ל מבצע קדש. בלבול קל בעת נאום רדיופוני של אשכול לאומה, בשל מחיקה ושינוי בכתב יד בנוסח הכתוב, התפרש כ"גמגום" המעיד על העדר נחרצות והנהגה. אשכול נאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, דיין מונה תחתיו שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, וקצר את תהילת הניצחון. אך, כאמור, מי שהכין את צה"ל למלחמה וחימש אותו במיטב התחמושת, היה אשכול. מי שהנהיג בתבונה מדינית יוצאת דופן את מדינת ישראל בתקופת ההמתנה, היה אשכול. הוא הגיבור הגדול של המלחמה. שש שנים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הציבור שהעלה על נס את דיין, מאס בו. לוי אשכול, המנהיג ה"אפור", ה"לא כריזמטי" מוכר היום בצדק כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר של ישראל.

במלחמת ששת הימים, תמך אשכול בכל לבו בשחרור הגולן, אך שר הביטחון דיין הטיל וטו. רק כאשר דיין שינה את דעתו, צה"ל יצא למשימה. לאחר המלחמה תמך אשכול בכל לבו בהתיישבות בגולן. 11 מתוך 34 היישובים בגולן, שליש ממספר היישובים, קמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לבין פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאמא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העליה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר… אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.

מי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה – כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך".

לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.

אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות… התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו … כתשובות לשנות השישים".

****

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו הייתה עמדתו גם בנוגע לתכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה [סיפור המופיע בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" א.ה.]. 

הנקודה הזמנית השניה של חלוצי מרום גולן הייתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.

* "תבור – יהדות ישראלית"  

צרור הערות 24.7.22

* מבצע מכעיס – ב-1994 הוציא ארגון "זו ארצנו" של משה פייגלין; ארגון ימין רדיקלי, שניסה לעורר מרי אזרחי, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". הרעיון היה שמכל יישוב ביו"ש תצא קבוצה ותקים מאחז בלתי חוקי לידו, על מנת להכפיל את מספר היישובים.

פרסמתי אז מאמר ב"מעריב" נגד המבצע, תחת הכותרת "מבצע מכעיס". מאמרי עורר עליי את חמתם של אחדים מחבריי בגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והם ראו טעם לפגם בכך, שדובר ועד יישובי הגולן, שנמצא במאבק על ההתיישבות, יוצא נגד מאבק על ההתיישבות ביו"ש. אבל טענתי הייתה הפוכה. דווקא כמי שנמצא במאבק על ההתיישבות, יצאתי נגד פעולה שפוגעת בהתיישבות.

התיישבות היא דבר רציני ולא הפגנה. המבצע הזה, שמטרתו הייתה לתזז את צה"ל וליצור כאוס, לא היה מעשה התיישבותי אלא הפגנה. המסר של מאמרי היה נגד זילות ההתיישבות לכדי הפגנה. טענתי שמי שמציג הפגנה כהתיישבות – אל יתפלא שבציבור תהיה התייחסות להתיישבות כאל הפגנה.

גם מבצע המאחזים של ארגון "נחלה", אינו אלא הפגנה. האם תמונות של כוחות הביטחון מפנים מפגינים משרתות במשהו את ההתיישבות? הן רק מזיקות לה.

הפגנה היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית, אך זו הפגנה בלתי חוקית והפרת חוק אינה לגיטימית.

* הזו משילות? – שרת הפנים איילת שקד הביעה תמיכה בהפגנה הבלתי חוקית של הקמת מאחזים בניגוד לחוק ואף גינתה את פעולת כוחות הביטחון לשמירה על החוק.

איילת שקד מדברת יפה על הצורך להחזיר את המשילות, וצודקת בדבריה על נושא זה. זאת החזרת המשילות? תמיכה של שרה בממשלה בפריעת חוק היא משילות?

* צביעות – ארגון קריים-מיניסטר מוביל קמפיין היסטרי נגד הפגנת המאחזים. מה הבעיה בהפגנת המאחזים? שהיא הפגנה בלתי חוקית. קריים-מיניסטר לוקים בחוסר מודעות עצמית קיצונית, עד שאינם חשים עד כמה הקמפיין שלהם נגוע בצביעות. הרי הם היו מהקיצונים בבלפוריאדה. הפגנת המאחזים היא כסף קטן לעומת הבלפוריאדה, שלעתים גלשה אל סף אנרכיה.

* מצורעים מחוץ למחנה – התהליכים הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, של העמקת הקרע והשסע בין מחנות, שהציבור בכל מחנה הולך בסך, בעיוורון, אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, הבלתי לגיטימיים, הם סכנה חמורה לעתיד מדינת ישראל. יש ליצור מחדש מיינסטרים ציוני, שימגנט אליו את רובו המוחלט של העם, וישאיר את הגורמים הפנאטיים מוקצים, מצורעים, מחוץ למחנה.

רשימת הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת צריכות להיות פסולות חיתון. יש להסיר מעל הפרק את הסכנה של ממשלת נתניהו עם בן גביר ושל ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. ברגע ששתי הסכנות הללו תחלופנה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לממשלה רחבה; דרך שתחייבנה את הצדדים השונים במערכת הפוליטית לפשרות וויתורים וגם לכיפוף עקרונות, כי האלטרנטיבה היא נוראית.

שמחתי על הצהרתו של לפיד נגד ממשלה עם הקיצונים, כלומר בלי שתי הרשימות הללו. כל אמירה של מנהיגי המדינה וראשי המפלגות המוציאה מחוץ לתחום את פסולי החיתון, מבורכת. הלוואי שנתניהו יאמר דברים דומים ויתנתק מהכהניסטים.

השאלה היא עד כמה לסמוך על לפיד, שאם זו תהיה הדרך היחידה שלו להגיע לשלטון, הוא ידבק בעמדה הזו (שאין לי ספק שמבטאת את תפיסתו). בעניין הזה, הרקורד של לפיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. לפחות פעמיים בעבר הוא ניסה ללכת עם הרשימה האנטי ישראלית. יתכן מאוד שהוא התפכח. למשל, שאירועי השנה האחרונה הבהירו לו שתמיכה מבחוץ רעה יותר אפילו מצירוף לקואליציה, כי אז נדרש מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה והצבעה, כאשר לשותף החיצוני אין שום אחריות. אולי הוא הבין בשנה האחרונה שאין חיה כזו "הצבעה אחת". אולי הוא גם הבין שהפנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכודניקים יזחלו לממשלה ולא יהיה צורך עוד בתמיכת המשותפת, אינה ריאלית. אבל יכול להיות שהוא יחזור לסורו.

עלינו, האזרחים הפטריוטים, שטובת המדינה מדריכה אותנו, ליצור אווירה ציבורית היוצרת דה-לגיטימציה לכל חיבור עם פסולי החיתון.

* מיהו  מחבל – בן גביר הוא המסוכן שבכהניסטים, כיוון שהוא אימץ את גישת ה"תאקיה", ה"הסתתרות", של תמונת הראי שלו, הקנאים האסלמיסטים. הוא מסווה את הרדיקליות שלו, כדי לחזק את הכוח הכהניסטי, ולמרבה הצער הוא מצליח בגדול.

קריאת הקרב של הכהניסטים, בכל הפגנותיהם וצעדותיהם, היא "מוות לערבים". והנה, בן גביר צעד עם כנופייתו בשוק מחנה יהודה, הם צרחו "מוות למחבלים", אחד מעוזריו צרח "מוות לערבים", הוא גער בו שלא יצעק "לערבים", והעוזר הצטרף לצרחות "מוות למחבלים". אגב, זו לא הפעם הראשונה שבן גביר עושה את ההצגה הזאת.

אבל מיהו מחבל, אליבא דבן גביר? למשל, מנסור עבאס. הרי הוא נוהג להתנפל עליו בצרחות "מחבל"; על עבאס, מי שמוביל קו של השתלבות ערביי ישראל במדינה, מתוך הכרה בכך שהיא מדינה יהודית וכזו תישאר, שמוכן לשבת בממשלה עם בן גביר. כלומר, אם הוא מחבל, ברור שכל ערבי הוא מחבל. וכשהם צורחים "מוות למחבלים" הם צורחים "מוות לערבים".

האם אותו כהניסט שצעק "מוות לערבים", בן גביר גער בו והוא שינה את הקריאה ל"מוות למחבלים", שינה את דעתו, את חלומו, את האידיאולוגיה שהוא מאמין בו? בערך כפי שבן גביר הפסיק להעריץ את המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כאשר תמורת צירופו לרשימת הבית היהודי הוא הסיר, בקריצה, את תמונתו מסלון ביתו. ואגב, גיבורו המחבל, לא ביצע "מוות למחבלים" אלא "מוות לערבים". הוא נכנס למסגד במערת המכפלה וברצחנות שפלה ופחדנית ירה בגבם של גברים וילדים בעת תפילתם, רצח 29 מהם ופצע מאות, כשכל חטאם הוא היותם ערבים.

בן גביר הורשע בחברות בארגון טרור, כלומר בן גביר הוא מחבל. כאשר הוא צורח "מוות למחבלים"…

ובכלל, מי שצועדים ברחובות בקריאות מוות, בתאוות מוות, הם אספסוף צמא דם.  

* נגד ביטחון המדינה – סמוטריץ' התראיין לירון וילנסקי והתעקש לא להדליף מידע על המו"מ שלו עם בן גביר. המראיין ניסה למשוך אותו בלשונו, וסמוטריץ' הזכיר לו, בגאווה, שהוא מדבר עם מי שבמשך שלושה שבועות של חקירת שב"כ לא נשבר, שתק ולא סיפר מה שהוא לא רצה לספר.

גאווה גדולה. השב"כ הוא הארגון המגן על ביטחון המדינה ונאבק בפשעים נגד ביטחון המדינה. סמוטריץ' גאה ששתק בחקירות שב"כ. זכות השתיקה היא זכותו של עבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, חזקה עליו שאילו דיבר היה מפליל את עצמו. סמוטריץ' שתק כדי לא להפליל את עצמו בעבירות נגד ביטחון מדינת ישראל. הוא אינו ראוי להיות נבחר ציבור.

* חלש אופי – ניר אורבך פרסם סרטון שבו הוא מתהדר שהפיל את ממשלת בנט. האמת היא שאורבך התגלה כאדם חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שלא היה בו החוסן הנפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל נגדו ונגד משפחתו.

* תופעת גדעון לוי – התופעה של גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, המעריץ את מנהיג הימין נתניהו ואשתו, מעוררת תמיהות והסברים שונים.

אנשי שמאל אומרים שהוא התחרפן, כאילו להיות תועמלן נגד מדינתך זו התגלמות השפיות.

ביביסטים גאים בכך שאפילו איש השמאל הרדיקלי מכיר בגדולת אלילם, ומציגים אותו כאדם ישר והגון בניגוד לכל מה שהם (והוא) מכנים רל"ב.

הסבר מקובל הוא שמתגלמת בו אחדות הקצוות, או מה שאני מכנה חוק הרדיקלים השלובים.

יש כאלה הטוענים שהוא אוהב את פוזת בעד הנגד ונגד הבעד. הוא נגד מדינת ישראל, ולצד זה הוא נגד מחנה הייחוס שלו.

חובבי הקונספירציות טוענים שהוא תומך בנתניהו, בשל שנאתו (של לוי) לישראל ורצונו שהחברה הישראלית תינזק מהנהגת נתניהו.

אני סבור, שעיקר סלידתו היא מהשמאל הציוני, כיוון שבעיניו הציונות מכתימה את השמאל, ולכן הוא מזדהה עם הנמסיס של השמאל, כדי להוציא עין למחנה זה.

במאמר, שפרסם ביום חמישי, סיפק לוי הסבר אידיאולוגי. לטענתו, אין שום הבדל בין המפלגות הציוניות. הרי מזמן הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורוביץ ובן גביר, כיוון ששניהם ציונים הדוגלים בעליונות יהודית. ובכל זאת, על מה העימות הפוליטי והחברתי? זה עימות בין אשכנזים למזרחים. המזרחים הם המקופחים, אלה שהציונות הלבנה עשקה אותם, ולכן, לצד הזדהותו כיהודי וישראלי עם אויבי ישראל, כך כ"אשכנזי" הוא מזדהה עם המזרחים, ומנהיגם, איש ישראל השניה מקיסריה.

* יקיר הביביסטים – גדעון לוי, האוטואנטישמי, התועמלן האנטי ישראלי, התומך בטרור, המטיף לחרם על מדינת ישראל, מעליל עלילות הדם השפלות על צה"ל, חייליו ומפקדיו ועל מדינת ישראל, הפך לחביבם של הביביסטים, בזכות הערצתו למנהיגם. הם מתארים אותו כמופת של… "יושרה".

נראה לי שאם הוא יתמודד בפריימריז של הליכוד, הוא יבחר בעשיריה הראשונה.

* ואתם תשבו פה?! – צעיר חרדי קורא את פרשת השבוע, פרשת "מטות", ונחשף לדברי התוכחה של משה לשבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

מה עובר לו בראש? האם הוא אינו שומע ולא מבין, שהדברים נאמרים אליו? האם הוא לומד תורה כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, או שהוא רואה בה תורת חיים, הנוגעת לו ולחייו, המחייבת אותו? או שמא אנחנו לא קוראים אותה תורה?

אגב, משה, בתוכחתו לשבטים, חשד בכשרים.

* המוחות שלנו – משרד המשפטים במוסקבה פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את הסוכנות היהודית ברוסיה. משלחת ישראלית תצא בשבוע הבא למוסקבה בניסיון לפתור את המשבר. מדובר בצעד מסוכן, שנועד לפגוע בעליה לישראל. העליה לישראל היא יעד לאומי עליון של מדינת הלאום של העם היהודי. וכעת, כאשר אנו עדים לגל עליה גדול מאוד מרוסיה ואוקראינה, צעד כזה עלול להקשות מאוד על המהלך.

אולם ברח' שוקן בת"א יש מי שחוגגים. "ותודה לפוטין שסוגר את הסוכנות", זו כותרת מאמר של קרולינה לנדסמן. המאמר נפתח במילים: "סוף סוף חדשות טובות". לנדסמן מצדיקה את הצעד הרוסי, קודם כל מצד האינטרס הרוסי: "מובן שכדי לעודד עלייה צריך לאתר את היהודים, כלומר לאסוף נתונים על יהודים שהם, מן הסתם, אזרחים רוסים. בתרגום לרוסית מדובר מעתה בהפרה של חוק שמירת הנתונים ושל חוק הגנת המידע. ואמנם, בתחילת החודש התקבל במשרדי הסוכנות במוסקבה מכתב ממשרד המשפטים הרוסי, שבו נטען כי הארגון אוסף, שומר ומעביר נתונים על אזרחי רוסיה בניגוד לחוק, ולכן דינו להיסגר. מה שמטריד את הרוסים אינו רק העובדה שסוכנות של מדינה זרה אוספת נתונים על אזרחים רוסים ומפתה אותם להגר. במכתב יש גם התייחסות לכך שהסוכנות מעניקה העדפה להעלאתם של 'אזרחי רוסיה העובדים בתחומי המדע והעסקים, שיציאתם למגורי קבע מחוץ לרוסיה מפחיתה באופן משמעותי את הפוטנציאל המדעי והכלכלי של רוסיה'. במלים אחרות, רוסיה מאשימה את ישראל בגניבת מוחות. מוח יקר, האם אתה קודם כל יהודי או קודם כל רוסי?"

בעיניה של לנדסמן, ברור שהוא קודם כל רוסי, כי הלאום שלו רוסי, והיהדות שלו אינה רלוונטית. אך היא מברכת על הצעד גם מן הצד הישראלי. "להפסקת פעילות הסוכנות ברוסיה ובהמשך – בתקווה – גם בעולם כולו, יכולה להיות השפעה חיובית, תרפויטית ממש, לחיזוק ההבחנה בין יהודי לישראלי". זו מהות עמדתה הפוסט ציונית.

ישראל אינה צריכה להיות מדינת העם היהודי, אלא המדינה של אזרחיה. יהודים, ערבים, אחרים – זה בכלל לא משנה. ליצור שקשוקה של עם "ישראלי" מדומיין, שאין לו קשר ליהודי העולם. אותם יהודים הם בני הלאום של מדינתם. במקרה דנן – הם רוסים. אל לנו לצפות ממדינות העולם להשלים עם הקשר בין היהודים בארצם לישראל ואל להן לאפשר לנו לפעול לעלייתם, כלומר "הגירתם".

כמובן שהגישה הזו הרסנית. מדינת ישראל שתרים את ידה על הציונות, כגולם הקם על יוצרו, תאבד את זכות קיומה ואת מהות קיומה וזהותה. יש לפעול בכל דרך כדי שהסוכנות תוכל להמשיך לפעול ברוסיה, ואם היא תיסגר, יש להמשיך לפעול בדרכים בלתי-לגאליות להדק את הקשר עם יהדות רוסיה, את זיקתה לישראל ובעיקר את העליה לישראל. כן, במאבק על המוחות, אנחנו חייבים לנצח. מוחות יהודיים, הם המוחות של עמנו, הם נכס לאומי שלנו.

* תמצית הציונות – התרגשתי מאוד לקרוא את סיפורם של אסתר ויואל בן-נון "עולים לארץ", על דניאל ראב, סיפור המגלם את הציונות, מודל 2022.

שני משפטים בסיפורם הם בעיניי תמצית הציונות. האחד: "באמריקה, אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל". השני: "מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה' ".

* המילים או הלחן – מה עושה את הפזמון? המילים או הלחן? התשובה היא – שניהם. כמו זיוה שמיר, גם אני, כאיש של מילים, נותן את הבכורה למילים, אך יש אנשים רבים שמה שקונה אותם הוא קודם כל הלחן.

זיוה הסבירה את עמדתה בשורה הבאה: "את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים". היא צודקת, אך ההשוואה במשפט הזה היא בין המחבר והמבצע, לא בין המחבר והמלחין. הפזמון הוא השילוב של המילים והלחן, והמבצעים אכן מתחלפים, ולפזמונים רבים יש מבצעים רבים וגרסאות כיסוי לרוב. אולם אם מחליפים את הלחן, גם אם אלו אותן מילים, זה לא אותו פזמון.

יש פזמונים שנקלטו היטב בלחן אחד, ולחן אחר נדחק אל מחוץ להוויה. לעתים, דווקא הלחן שלא "נתפס", אהוב עליי יותר. אתן דוגמה מפזמון שהופיע בסדרה הנפלאה של זיווה, "המוזה קלת הדעת" – "ניגון עתיק". הפזמון, בלחנו של מרדכי זעירא ובביצועו של יהורם גאון, פופולרי מאוד ושרד עשרות השנים מאז הוקלט. אך בעיניי, הלחן אינו הולם את מילות השיר ואינו מעביר את המסר. לעומת זאת, לחנו הנשכח של יוחנן זראי, בביצועו של אריק לביא, חזק יותר, טוב יותר ובעיקר – מיטיב להעביר את המסר.

בקישור – אריק לביא בגרסה של יוחנן זראי:

לשיר (לא פזמון) "עוד חוזר הניגון", יש שני לחנים – של נחום היימן (מוכר בעיקר בביצוע חוה אלברשטיין) ושל נפתלי אלטר (בביצוע ברי סחרוף). השיר, על שני לחניו, מוכר מאוד, מצליח, ואלו שתי מנגינות נפלאות ושתיהן אהובות עליי מאוד. אבל מי שדייק, לדעתי, בהבנת השיר, הוא נחום היימן. לחנו מיטיב להעביר את המחזוריות של הניגון שחוזר. בכל חצי שורה אנו חשים את החזרה הזאת.

כפי שיש שירים רבים שזכו ליותר מלחן אחד, יש גם מנגינות שזכו ליותר מתמליל אחד. איני מכיר שיר של אלתרמן שעל מנגינתו הולבש שיר אחר (למעט סייג שאציג מיד), אך יש לא מעט פזמונים כאלה, של יוצרים אחרים. לדוגמה – לחנו של יוני רכטר שהניב שני שירים: "יש אי שם", למילותיהם של יוני רכטר וענת גוב ו"תן לי יד", למילותיו של עלי מוהר. ויש שאותו משורר או פזמונאי כותב שירים שונים על אותו לחן. למשל, אהוד מנור כתב למחזמר "הבזאר הגדול" גרסה עברית על הלחן הברזיאלי של ג'וזפה: "לעוף כמו ציפור". שנים אחדות לאחר מכן, הוא כתב גרסה אחרת לגמרי לאותו לחן, לתכנית "ארץ טרופית יפה" – "עזור לי".

הסייג שהזכרתי לגבי הלבשת מילים על מנגינה של שיר אלתרמני: בתפילת יום הכיפורים שבה השתתפתי, לפני שנים לא מעטות, הולבש על אחד הפיוטים (איני זוכר איזה) לחנו של יוני רכטר ל"ערב עירוני".

בהזדמנות זו אשוב ואודה לזיווה על הסדרה היפה כל כך, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לסדרה הבאה.

          * ביד הלשון

עין אילה – היום, 24 ביולי, מלאו 74 שנים למבצע "שוטר" במלחמת השחרור. מבצע "שוטר" פרץ את הציר שבין תל-אביב לחיפה, שנשלט בידי האויב באזור המורדות המערביים של הכרמל, באזור שכונה "המשולש הקטן". במהלך המבצע, השתלט צה"ל על שלושה כפרים ערביים, ששיבשו את התנועה על הציר, באמצעות ירי צלפים על המכוניות הישראליות שנסעו בכביש. ב-18 ביולי נרצחו שני נוסעים יהודים, ובעקבות המקרה נדרשו תושבי שלושת הכפרים שעוד היו במקום להיכנע או להתפנות, אך הם המשיכו במלחמה, ובלמו התקפה של צה"ל עליהם.

ב-24 ביולי יצאה חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, למבצע, וכבשו את השטח החולש על הכביש, ובו גם שלושה כפרים ערבים – עין ר'זאל, ג'בע ואיג'זים, ותושביו התפנו לוואדי ערה.

מדוע נקרא המבצע "שוטר"? כי הוא נעשה במהלך ההפוגה השניה, שבה נאסר להפעיל את הצבא. ישראל הציגה את המבצע כפעולה משטרתית, נגד כוח עוין בתוך שטח המדינה, המסרב לקבל את ריבונותה.

בשטח ששוחרר, הוקמו שלושה יישובים יהודיים – עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.

עין אילה הוא מושב עובדים, השייך לתנועת המושבים, שעלה לקרקע ב-1949, ויושב בידי חלוצים שעלו מצ'כוסלובקיה. המושב נוסד על אדמות עין-ר'זאל, והוא נושא את שמו המקורי בתרגום לעברית. ר'זאל או ר'זאלה, הם צבי ואיילה. גם גבע כרמל שימר את שמו של כפר ג'בע.

* "חדשות בן עזר"