צרור הערות 29.4.20

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות ונקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל לבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים". ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) הייתה התנגדות חריפה לתכנית. טענתם הייתה שזו בכיה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם הייתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכל נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאויב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסיה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האויב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בלבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות על "טבח" שלא היה ולא נברא, כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן", כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו. ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם? האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ? אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית", וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים… 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. סטגדם! אופס. 18 יחידות. למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא יתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכל רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם כסיעה עצמאית ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון הייתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, הייתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה הייתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית. ההתערבות הזאת הייתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בה שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון

גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמספר הנופלים בקרבות קולה היו רבים יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.4.20

* דרך ארץ – הסיעה החדשה שקמה בכנסת, בשעה טובה, סיעתם של יועז הנדל וצביקה האוזר, נקראת: דרך ארץ.

סיעת דרך ארץ תהיה לתנועה ולמפלגה.
זו תנועה שיש לה דרך. הדרך שבשמה הצטרפנו לתל"ם, ובה דבקנו כאשר תל"ם סטתה מהתלם, ערקה מן הדרך. זו תנועתם של מי שדבקו בערכים ובעקרונות ולא במסגרת ובמנהיג.

זו תנועה של אהבת הארץ. תנועה המאמינה בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל. זה בסיס הציונות. פקפוק בזכותנו על חלק כלשהו בארץ ישראל, שומט את הקרקע מזכות קיומה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל. אין זה אומר שעלינו לממש את זכותנו במלואה בעיוורון, בלי התחשבות בגורמים ריאליים כמו האיום הדמוגרפי. יש מקום לפשרה טריטוריאלית שתבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק לדורות. אך כל ויתור יוצא מנקודת הנחה שאיננו כובשים בארצנו, אלא אנו מוותרים על מה ששלנו בדין, למען האינטרס הלאומי הציוני. מנקודת מוצא זו, ברור שאין מקום לנסיגה מאזורים שאינם מסכנים את צביונה היהודי של ישראל, אלא יש להחיל על אזורים אלה את הריבונות הישראלית וליישב אותם ביהודים.

זו תנועה של דרך ארץ. דרך ארץ במובן של ממלכתיות, של כבוד למוסדות המדינה, של מדינת חוק ושוויון בפני החוק, של דוגמה אישית, של טוהר מידות, של יושרה, של ניקיון כפיים, של מוסר ציבורי, של טוהר הנשק, של מוסר לחימה, של שאיפה לאחדות ישראל, ללכידות חברתית, לערבות הדדית ולחוסן לאומי. דרך ארץ, במובן שאהבת ארץ ישראל אינה מצדיקה העלמת עין משחיתות, אינה מצדיקה גזענות או לגיטימציה לגזענות, אינה מצדיקה פשעי מלחמה, התעמרות בערבים, שנאת זרים ולאומנות. דרך ארץ במובן של סלידה מפולחן אישיות והכרה בכך שתפקידו של מנהיג הוא לשרת את המדינה ולא לשלוט בה, ועליו להיות כפוף לחוק כמו כל אזרח, ולהעניק דוגמה אישית לכל האזרחים. דרך ארץ במובן של דמוקרטיה הסכמית ולא רובנית כוחנית; דמוקרטיה של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ולא כיפוף ידיים כוחני של הרשויות. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", נאמר בפרקי אבות. יפה אהבת ארץ ישראל עם דרך ארץ.

בבניינה של תנועת דרך ארץ יופקו הלקחים ממה שקרה לתל"ם, ובראש ובראשונה – הצורך להקים מפלגה דמוקרטית, עם מוסדות, ששליחי המפלגה כפופים להם ולהחלטותיהם, ולא מפלגת מנהיג שעל פיו יישק דבר.

(הערה – כל שכתבתי כאן אינו מצע של מפלגה ואינו מחייב אלא אותי ונכתב מהגיגי לבי. אני מאמין ומשוכנע שזו הדרך שתנועת דרך ארץ תלך בה).

* התרגיל המסריח – עופר שלח התגאה, בזחיחותו היהירה, שהם עשו את "תרגיל המאה" שכלא את יועז הנדל וצביקה האוזר ביש עתיד-תל"ם. נו, הם הצליחו כפי שהצליחו בכל התעלולים שלהם – ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, תעלולי החקיקה בכנסת, הפארסה של "הקפאת המצב ותמיכה מבחוץ בנושא הקורונה בממשלת מעבר לחצי שנה" וכו' וכו' וכו'. תמיד הוא סבור שכל השחקנים במגרש ירקדו על פי החליל שלו, והתסריטים הפנטזיונריים שלו יתממשו, ותמיד נוחל מפלה.

* סנונית ראשונה? – ח"כ תמנו שטה הודיעה על עזיבת יש עתיד ומעבר לכחול לבן, בשל תמיכתה בממשלת אחדות לאומית, אותה הביעה לכל אורך הדרך.

האם היא רק סנונית ראשונה? אני יודע באופן אישי שהיא אינה יחידה שזו עמדתה. אני מקווה שגם אחרים שזו עמדתם יהיו אמיצים וינהגו כמוה.

* נאמנות למדינה – ח"כ מיש עתיד, שלא אנקוב בשמו, אומר בשיחות פרטיות שהוא תומך בהחלטתו של בני גנץ, כי ממשלת אחדות היא הדבר הנכון למדינת ישראל בשעה זו. אבל הוא לא יפרוש מיש עתיד, כי הוא רואה בנאמנות למפלגה שבשמה הוא נבחר לכנסת אקט מוסרי.

ואני תמה. הרי אותו ח"כ אלמוני, שלא אנקוב בשמו, חינך דורות של לוחמים, כמג"ד בצנחנים, כמפקד בית הספר לקצינים, כקצין חינוך ראשי וכראש אכ"א, למסירות למדינה ולנכונות להקרבה למען המדינה. איך זה שהוא מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות למדינה, ועוד מצדיק זאת בשם המוסר?

* יש לעם היהודי רק מדינה אחת – ח"כ ר'דיר מריח מכחול לבן הודיעה על התנגדותה לממשלת האחדות. אם זו עמדתה, אין לי טענות אליה. מרגע שחל פילוג בכחול לבן, יש לאפשר לכל ח"כ את הבחירה שלו. יועז הנדל וצביקה האוזר עזבו את תל"ם, תמנו שאטה עזבה את יש עתיד, ואני מקווה שחברים נוספים ביש עתיד שתומכים בממשלת האחדות ילכו בעקבותיה, ובאותה מידה זכותה של מריח לנהוג על פי מצפונה.

הבעיה שלי היא עם הנימוק שלה. היא אמרה שאינה מוכנה לשבת תחת "ראש ממשלת הגזענות וחוק הלאום". בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, המקבע בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* על מה התפלגה כחול לבן – כחול לבן התפרקה כי לפיד ויעלון נכנסו לאובססיה ששיבשה את סדר העדיפויות שלהם. איני חושב שאני סולד מנתניהו פחות מהם, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה יש להכיר בכך שחצי עם דבק בנתניהו, ואין לנו לא יכולת ולא רצון להחליף את העם. חייבים לצאת מהמשבר הזה וניתן לעשות זאת רק בממשלת אחדות לאומית ולא לגרור את החברה הישראלית לעוד ועוד סבבי בחירות. עדיף לעשות זאת במצב שבו אין לנתניהו 61 מנדטים ויכולת לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, ולעמוד כתנאי על תיק המשפטים. זאת דעתי בלי קשר לקורונה, ובעקבות משבר הקורונה – על אחת כמה וכמה. זו המשמעות של ממלכתיות ואחריות לאומית.

לצערי, לפיד ויעלון בחרו בדרך אחרת, שעלולה הייתה לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ופירקו את כחול לבן. חבל.

* בורח מאחריות – יאיר לפיד מיתמם וטוען שמי שיזם את רעיון ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת היה גנץ והוא "רק הסכים". שקר וכזב! אין לי מילה וחצי מילה להגנת הליכתו של גנץ בתוואי הזה, ובסופו של דבר הוא העומד בראש והנושא באחריות. אך היוזם, התופר, השדכן, המוציא והמביא; מי שחתר לכך כשכולם עוד התנגדו לרעיון ההזוי, הוא עופר שלח, מקורבו של לפיד. וב"קוקפיט" היה זה לפיד הראשון שאימץ את הרעיון ודחף אותו. עכשיו, אחרי הכישלון, הוא בורח מאחריות ומטיל אותה על גנץ. איש קטן.

גנץ לפחות הפיק לקחים, ואחרי שהאופציה המזוויעה הזאת ירדה מן הפרק הוא בחר באחדות. לפיד בחר באנרכיה.

* אופוזיציה פטריוטית – יש בי כעס רב על יאיר לפיד. על כך שלא נכנס תחת האלונקה לשילוב ידיים בהנהגת מדינת ישראל בעת משבר. על כך שפירק את כחול לבן. על כך שהפך מפלגת מרכז מהגורם המחבר והמגשר בין חלקי העם לגורם קיצוני המעמיק את השסע בעם. על כך שנתן ידו ללגיטימציה למפלגה לאומנית קנאית אנטי ישראלית שהוא עצמו העניק לה את הכינוי המדויק "הזועביז". על התרגיל המסריח שנועד לכלוא בפלג שלו את חברי הכנסת האוזר והנדל – הח"כים ההגונים והאמיצים שדבקו בדרך הממלכתיות הציונית. על יצירת הפאניקה השקרית על "הפיכה נגד הדמוקרטיה" וזריעת דמורליזציה בציבור בשעת חירום.

אבל אני רוצה לראות גם את הצד החיובי של המטבע. אופוזיציה חזקה היא כלי חיוני בדמוקרטיה. ויאיר לפיד עשה מעשה חשוב בקביעת דמותה של האופוזיציה בשנים הבאות. אלמלא הצעד שלו, ראש האופוזיציה היה איימן עודה. כאשר נשיא זר היה מגיע לישראל, על פי הפרוטוקול היה עליו לפגוש את ראש האופוזיציה. במקום שנפגין בפניו את הקונצנזוס הלאומי שמעבר למחלוקות, הקונצנזוס היה נשמע באוזניו כצד אחד בוויכוח הישראלי והצד השני, הלגיטימי, היה עמדת האויב, המאשים את צה"ל בפשעי מלחמה, באפרטהייד, בגזענות וכו' וכו' וכו'. אם הנשיא הזר היה מוזמן לנאום בכנסת – לצד נאומו של ראש ממשלת ישראל היה נשמע נאומו של ראש האופוזיציה-למדינה. הוא היה נואם באירועים ממלכתיים ומחרב אותם בנאומים אנטי ישראליים לאומנים. אחת לחודש ראש הממשלה היה צריך לזמן אותו לעדכון ביטחוני. אמנם אני סומך על אחריותם של נתניהו וגנץ, שהיו מקפידים לדווח לו רק על מה שהוא יכול לקרוא בעצמו בעיתון, אך עצם הצורך לתמרן כדי לכבד את לשון החוק, גם אם לא את רוחו, מעיד על הבעייתיות שבמצב.

ראש האופוזיציה בישראל צריך להיות ציוני פטריוט. יאיר לפיד הבטיח שכך אכן יהיה.

* מתקפת המתבכיינים – שני הבנימינים, נתניהו וגנץ, עומדים תחת מתקפה חריפה של קנאי השמאל/ימין, בשל הפשרות של כל צד בהקמת ממשלת אחדות.

שניהם ראויים לשבח על גילוי של מנהיגות ואומץ בשעת משבר והעדפת האינטרס הממלכתי, הישראלי, הציוני, על אינטרסים כיתתיים, מפלגתיים עסקניים.

ימשיכו העסקנים והקנאים להתבכיין. רוב העם תומך במהלך שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* ממשלה מנופחת – אין הצדקה לכך שהממשלה תמנה 30 שלושים שרים, ואולי אפילו יותר. ברור שממשלה רחבה פריטטית תהיה גדולה יותר מממשלה רגילה, אבל לא עד כדי כך. הסיבה לניפוח הממשלה היא הרצון לא לפגוע במעמדם של שרי הליכוד וגוש הימין ולהפוך אותם לח"כים מן השורה. נתניהו יכול לגלות מנהיגות, ולהבהיר לשריו שבמציאות הקיימת עליהם לוותר, ולהקים ממשלה של 20-22 שרים.

ישראל נמצאת במצב חירום כלכלי, שימשך גם אחרי המגיפה. אזרחים רבים יצאו לחל"ת ולא ברור כמה מהם יחזרו לעבודה. במצב כזה אין הצדקה לבזבוז של מאות מיליוני ₪. ויותר משמפריע לי עצם הבזבוז, הבעיה היא העדר דוגמה אישית לציבור.

* בעד אדלשטיין – במושב הפתיחה של הכנסת ה-21, לאחר סיבוב הבחירות הראשון, הצביעה סיעת כחול לבן בעד כהונה נוספת ליולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת. איך רשימה המתחרה על השלטון מוותרת כך בקלות על התפקיד? הייתה זו ראיה ממלכתית; הכרה בכך שאדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, שלא פעם פעל בממלכתיות והגן על הכנסת ועל הדמוקרטיה מפני פגיעתו הרעה של נתניהו, תוך שהוא הסתכן במסעות הסתה וביוש (שיימינג) נגדו, מצד תעשיית ההסתה של נתניהו ולמסעות שנאה של "הבייס". צריך אומץ לב ויושרה נדירים כדי לבצע את הפעולות שאדלשטיין עשה, בסביבה הליכודית.

גם במחלוקת עם תחילת כהונתה של הכנסת ה-23 אדלשטיין צדק ברוב טענותיו ומעשיו. אכן, כחול לבן שברה את הכלים וניצלה את הרוב המקרי שהיה לה, שלא היה לו כל בסיס פוזיטיבי משותף, לדורסנות רובנית כוחנית, במקום שבו נדרשת פוליטיקה הסכמית והידברות מכובדת. הוא צדק בביקורתו על פניית ח"כים לבג"ץ וגם בטענותיו נגד פסיקת בג"ץ. הוא טעה טעות חמורה כאשר לא כיבד ולא מילא את פסיקת בג"ץ. כיו"ר הכנסת עליו לשמש דוגמה אישית לכיבוד פסיקות בית המשפט. אדרבא, היה עליו להסביר בנאומו בכנסת מדוע הוא נגד פסק הדין ולהבהיר מדוע הוא מכבד אותו, כפי שנדרש מכל אזרח.

על אף האקורד הצורם הזה, אני מעדיף לשפוט את אדלשטיין על פי שבע שנות כהונתו. צר לי שהוא לא ישמש כיו"ר הכנסת. צר לי שבני גנץ תבע שהליכוד ימנה אדם אחר. קשה לי לראות עוד ח"כ מהליכוד שינהג בממלכתיות כמו אדלשטיין. אני משער שנוח היה לנתניהו להיענות לדרישה הזאת, מתוך תאוות נקם באדלשטיין ורצון למנות יס-מן לתפקיד (ואם נכונה הידיעה שנתניהו מתכוון למנות לתפקיד את יריב לוין, הוא התגלמות היס-מן של נתניהו). ובמיוחד חבל לי, שכחול לבן ויתרה על דרישתה לתיק הבריאות תמורת קבלת דרישתה להחליף את אדלשטיין. מן הראוי היה שכחול לבן תעמוד על קבלת תיק הבריאות. כחול לבן הציגה במקום מרכזי בקמפיין הבחירות שלה את המצב הקשה של מערכת הבריאות (למרבה הצער הקמפיין הזה לא תפס גובה ולא עורר עניין ציבורי). גנץ אמר שבממשלתו תיק הבריאות יישאר בידי כחול לבן. בוודאי שהיום, בממשלת חירום שקמה על רקע של משבר רפואי, מן הראוי היה שכחול לבן תקבל את התיק הזה.

* בעיה לנתניהו – כחול לבן ויתרה על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות. אני מעריך שנתניהו ידחה את ההצעה, כי לא ירצה לשדרג בכיר מהליכוד לתפקיד שר החוץ.

* ריבונות בהסכמה לאומית רחבה – על פי ההדלפות מן המו"מ הקואליציוני (שאין לי כלים לדעת את רמת אמינותם) אחד מסלעי המחלוקת בין הליכוד לכחול לבן הוא סוגיית הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח.

אין כל סיבה למחלוקת בנושא זה. נהפוך הוא, זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ועסקת המאה, בהסכמה לאומית רחבה.

נתניהו וכל הבלוק שלו תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעת הירדן והבטיח שממשלתו תחיל את ריבונות ישראל על הבקעה. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אפשר להסכים שההחלטה על הריבונות תעלה למשאל עם. כפי שוויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, אפשר להביא למשאל עם גם את החלת הריבונות.

אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם וישראל ביתנו בוודאי ולפחות מרבית חברי יש עתיד (אולי חוץ מעופר שלח). איזו חגיגת אחדות לאומית זו יכולה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

ואם גנץ מתעקש לא להסכים מראש לריבונות על הבקעה, אפשר להתפשר על כך שהקואליציה תעניק לחבריה חופש הצבעה בנושא.

* מחיר הסרבנות – על אף תמיכתי החד-משמעית בממשלת האחדות הלאומית, אני מודה שכואב לי לראות את נתניהו שב ונשבע אמונים כראש הממשלה, הגם שהפעם עם מועד תפוגה המעוגן בחוק. במציאות הפוליטית שנוצרה אחרי שלושת סיבובי הבחירות ובעיקר בעיצומו של משבר הקורונה, לא הייתה אפשרות אחרת, אך נתניהו אינו ראוי להיות מנהיג לאומי, הן בשל כתבי האישום נגדו ובמיוחד בשל המסע שניהל נגד מדינת החוק.

זה יכול היה להיות אחרת. אלמלא הסרבנות, העקשנות, היהירות, משחק הדובוני לא-לא של כחול לבן אחרי הסיבוב השני; אילו נענתה כחול לבן למתווה הנשיא ולהצעה שקיבלה מהליכוד, שעל פיה הרוטציה תבוצע אחרי חמישה חודשים, היום בני גנץ היה נשבע אמונים כראש הממשלה. וכבר חמישה חודשים היה לנו שר משפטים ראוי לשמו.

* אפילו גדעון לוי – לא ייאמן, אבל אפילו גדעון לוי (!) תומך בהקמת ממשלת האחדות ומגדיר את הכרעתו של בני גנץ – אמיצה. הוא כתב זאת לראשונה לפני כשבוע והשבוע – בשנית. ציטוט: "איש לא הציג תסריט אפשרי טוב יותר, זולת המשך מאבק השיירות, שהיו נוסעות ונוסעות לשום מקום. תחושת המחאה נעימה מאוד, אבל המחאה הזאת ריקה: היא עוסקת רק בעניין אחד, והוא אינו רלוונטי עכשיו".

ועוד דבר מעניין שהוא כתב, הוא שאף מאמר של גט כריתות מן הציונות לא עורר עליו זעם כמו מאמרו מהשבוע שעבר בעד ממשלת אחדות למאבק בקורונה.

אגב, הוא בפירוש כותב ש"ממשלה יהודית ערבית" היא "ממשלת החלומות". הוא פשוט מבין שזאת הממשלה היחידה האפשרית והאלטרנטיבה היא שבשיא המאבק בקורונה לא תהיה כאן אף ממשלה. או במילים אחרות – אנרכיה. מי שטוענים שיש חלופה – עושים שקר בנפשם.

* הקונספירציה החדשה – אני נתקל ביותר ויותר אנשים שמאמינים לתאוריית הקונספירציה הפנטסטית על פיה מגפת הקורונה היא לוחמה ביולוגית של הסינים נגד המערב.

נו, מה כבר אפשר לענות לאותם אנשים?

"על סמך מה אתה שולל את התאוריה הזאת בכזאת נחרצות?" הם שואלים אותי. "יש לך הוכחה שזה לא נכון?" כאילו חובת ההוכחה אינה על הקונספירטורים אלא על שוללי הפנטזיה.

וכשאני מזכיר להם שאיראן טוענת שהישות הציונית הפיצה את הנגיף וארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים, הם משיבים בעלבון: "איך אתה משווה"?

* בלי להיפרד – לבי לבי לאנשים שבני משפחותיהם נפטרו בתקופה הקשה הזו. לפני כחצי שנה אבא שלי הלך לעולמו. כמה חשוב היה לנו להיות עמו ברגעיו האחרונים, להיפרד ממנו. אבל הרי לא היינו מתקרבים אליו ואל בת הזוג שלו הזקנים ומסכנים אותם במצב הזה. כמה חשובה הייתה לנו ההלוויה המכובדת. והיום ההלוויות הן תחת מגבלות קשות כל כך. השבעה היא חוויית חיים עוצמתית, שקשה לתאר אותה. אין דרך נחמה טובה ממנה; המפגש הזה עם כל כך הרבה אנשים, חברים, בני משפחה, מוקירי זכרו של המנוח. קשה לי לתאר התמודדות עם האובדן ללא השבעה. ומי שמאבדים את יקיריהם בימים אלה, אינם זוכים לחוות את השבעה. אני שמח שאבא שלי זכה למות לפני הימים הנוראים הללו.

* ביד הלשון

צור נתן – אנו ממשיכים בסדרת היישובים עם המילה צור, והפעם – צור נתן.

צור נתן הוא מושב שיתופי קטן של תנועת משקי חירות בית"ר במועצה האזורית דרום השרון. היישוב החל את דרכו כהיאחזות נח"ל שעלתה לקרקע ב-1966 סמוך לגבול הישן, הקו הירוק. ההיאחזות הוקמה כחלק מדרישת צה"ל לסתום פרצת גבול לאורך 12 ק"מ בין קיבוץ איל בדרום למושב שער אפרים, שהייתה מועדת לפורענות ולחדירת מחבלים מהשומרון. היישוב אוזרח כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, על ידי בוגרי תנועת הנוער בית"ר.

היישוב קרוי על שמו של נתן סימונס (שמעון) מקנדה. מיהו אותו נתן סימונס? כל מה שאני יודע עליו הוא שצור נתן קרוי על שמו. וכנראה שזה מה שגם גוגל יודע עליו וכן "מקורות יודעי דבר" שפניתי לעזרתם.

* "חדשות בן עזר"

המלחמה הראשונה

"ברגע הרציני הזה בתולדות עם ישראל ועַם הערבים, מוצאים אנו לנחוץ אחרי מאורעות הימים האחרונים – לפנות אל אחינו הערבים בדברים האלה: אנשים שונים בודים מלבם ולוחשים לכם, כי היהודים באים לעשוק את זכויותיכם ולנשל אתכם מעל אדמתכם. שקר הדבר! לא באנו לעשוק ולנשל את מי שהוא! אמת היא, כי ארץ ישראל היא מולדתנו היחידה, ארץ עברנו ועתידנו, ארץ שבה נשוב ונבנה את ביתנו הלאומי. אבל לא למלחמה באים אנחנו הנה, כי אם לשלום. לא לשם גזל, כי אם לשם עבודה ובנין. יש מקום בארץ גם לנו וגם לכם, באים אנו להיאחז ולהתנחל בארץ, לעבדה בזעת אפיים, להחיות את נשמותיה ולפתח את אוצרותיה הטבעיים, להביא אליה את מרצנו את ידיעותינו, את כוחותינו החומריים והרוחניים".

פניה זו אל ערביי ארץ ישראל בקריאה לשלום ולשיתוף פעולה, התפרסמה לפני מאה שנה בדיוק, ב-23 במרץ 1920 בעיתון "הארץ". מאורעות הדמים המוזכרים במאמר הם אירועי הגליל העליון – המתקפות של פורעים ערבים על יישובים יהודיים בגליל העליון. האירוע שנחרט בזיכרון הקולקטיבי הוא קרב תל-חי, אך פורעים ערבים תקפו גם את מטולה, חמרה, דגניה ב' ומנחמיה. ב-7 במרץ, ששה ימים אחרי קרב תל-חי היו מספר אירועים של תקיפת יהודים במקומות שונים בארץ. המתח בין ערבים ויהודים גבר ואז הופיעה הקריאה הנרגשת אל הערבים לשלום.

המענה הערבי ליד המושטת ניתן כעבור 15 יום, ב-4 באפריל, בפסח תר"ף. מאורעות תר"ף בירושלים החלו בהפגנה אנטי ציונית ואנטישמית פרועה בירושלים, לאחר נאומי הסתה במסגדים. המפגינים קראו "מוות ליהודים" ו"פלשתין ארצנו, היהודים כלבינו". המוני ערבים מוסתים פשטו על הרובע היהודי ועל השכונות היהודיות בכל רחבי העיר, שדדו, בזזו, אנסו נשים יהודיות, רצחו 7 יהודים ופצעו למעלה מ-200. בשלושת ימי הפרעות המשטרה הבריטית כמעט לא נקפה אצבע כדי להגן על היהודים. היא הפריעה לארגון "ההגנה" להגן על היהודים. פעולות המגן של "ההגנה", בפיקודו וארגונו של זאב ז'בוטינסקי, מנעו טבח המוני. המגינים הרגו 4 תוקפים ופצעו למעלה משלושים.

מאורעות תר"ף היו הראשונים בסדרת התקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל מתוך ניסיון לעקור כל קיום יהודי בארץ. מאורעות נוספים היו ב-1921, 1929 ו-1936-1939, כאשר כל גל היה חמור ועקוב מדם יותר מקודמו. המאורעות הבאים בסדרה היו למחרת החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ב-1947. גם אז ערביי ארץ ישראל התנפלו על היישוב היהודי על מנת להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. הייתה זו תחילתה של מלחמת השחרור. מלחמת השחרור נחשבת למלחמה הראשונה בינינו לבין הערבים, אך למעשה קדמו לה ארבע מלחמות, שהראשונה שבהן הייתה מאורעות תר"ף. ואולי נכון יותר לומר שבאותה שנה נפתחה מלחמה אחת שעוד לא תמה וקצה אינו נראה באופק. המלחמה על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו. מלחמה שהחלה הרבה לפני "אקיבוש" ולפני ה"נכבה", כשרק החל להתבסס יישוב יהודי ציוני בא"י.

מאורעות תר"ף התמקדו בירושלים אך היו להם גרורות גם באזורנו. ב-27 באפריל הותקפה איילת השחר. ובאותו חודש הותקפו השרידים האחרונים של ההתיישבות הציונית בגולן מתקופת העליה הראשונה, המושבה בני יהודה. המשפחה היהודית האחרונה ששרדה בגולן הייתה משפחת ברנשטיין. אבי המשפחה, חיים ברנשטיין, נרצח עוד קודם לכן בידי שודדים ערבים. במקום נותרו רק פרומה ברנשטיין ושני בניה. במאורעות נרצחו פרומה ובנה אברהם. הבן השני, שרגא, נמלט בטבריה. בכך הושם קץ להתיישבות הציונית בגולן שהחלה ב-1886.

זאב ז'בוטינסקי וחבריו שהגנו על היהודים בירושלים, נכלאו בכלא עכו. בכלא כתב ז'בוטינסקי את "שיר אסירי עכו", שהסתיים במילים: "לנו לנו לנו, יהיה לנו, כתר החרמון".

47 שנים חלפו עד שהתגשם החזון. החרמון והגולן שוחררו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים וחודשה ההתיישבות הציונית בגולן. שנה לאחר מכן עלה על הקרקע סמוך לאדמות המושבה בני יהודה, המושב גבעת יואב. ב-1972 הוקם במקרום היישוב בני יהודה, שהנציח בשמו את שמה של המושבה שחרבה; הפעם כהתיישבות לנצח.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.3.20

* אחריות לאומית – רעיון הנפל של ממשלת מיעוט מקרטעת על כרעי תרנגולת, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבק חיים לכל חי. לא נותר ממנו אלא ריח רע.

ומה הלאה? יש לקוות שמנהיגי המפלגות יפסיקו לשחק עם החברה הישראלית בכל מיני תרגילים "מחוכמים", לא ציד עריקים ולא ממשלות מיעוט הזויות, אלא לגלות אחריות ומנהיגות ולהציב את ישראל לפני הכל. עליהם להקים ממשלת אחדות. זה מה שרצוי לעם וזה מה שרוצה העם. זאת המסקנה היחידה משְׁלוש מערכות הבחירות. סיבוב רביעי הוא מעשה טירוף אנטי פטריוטי.

על נתניהו וגנץ להיפגש עוד הלילה, להשתחרר מכל כבלי האגו ולרדת מעצים שונים. נתניהו צריך לוותר על הסינדול בבלוק ועל התביעה האולטימטיבית להיות הראשון. גנץ צריך לוותר גם הוא על התביעה האולטימטיבית להיות הראשון ועל העיקרון של אי ישיבה בממשלה שבראשה עומד נאשם בשחיתות. אמנם זה עיקרון נכון וראוי, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה חייבים להכיר במציאות. כי האלטרנטיבה היא איומה.

יש לקוות שנתניהו לא יגרור את העם לסיבוב רביעי מתוך הנחה שהוא יוכל להיבנות מהפגיעה הקשה באמינות של כחול לבן. גם אם הוא צודק בהערכתו, אסור לו לטלטל את החברה הישראלית לעוד בחירות, בעיצומו של משבר הקורונה, בשל תאוות שלטון ללא שובע. והוא גם אינו יכול להיות בטוח שהערכתו תתגשם. והוא גם לא יודע איזו מפה פוליטית צפויה להתהוות עד הבחירות.

צו השעה הוא הקמת ממשלת אחריות לאומית.

* אנשי המפתח – חברי הכנסת צביקה האוזר ויועז הנדל הם אנשי המפתח במשבר הפוליטי. ברגע שהם הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שיתנגדו לממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת וילכו על זה עד הסוף תוך נכונות לשלם כל מחיר – הם סיכלו את רעיון העוועים הזה.

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

* גיבורי האחדות – יועז הנדל וצביקה האוזר דחו על הסף בהחלטיות את הניסיון לפתות אותם לערוק כדי לאפשר קואליציית חסינות לנתניהו. והם עמדו איתן בלחצים לתת יד לממשלת מיעוט מקרטעת על הקביים האנטי ישראליות של הרשימה המשותפת.

יועז וצביקה עשויים להיות גיבורי האחדות הלאומית.

הם ראויים לאות המופת האזרחי והפוליטי.

* הנאמנים – בכירים בכחול לבן דרשו מיועז הנדל וצביקה האוזר להתפטר, אם אין בכוונתם להצביע בעד ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. איזו עזות מצח! אלה השניים היחידים שנאמנים לדרך, נאמנים לעקרונות, נאמנים לערכים, נאמנים להתחייבויות הבחירות. שני אנשי מצפון שמתעקשים לא להתקרנף.

* רצון הרוב – בכנסת מכהנים 98 ח"כים שנבחרו מטעם מפלגות שהתחייבו לא להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה מבחוץ. רוב עצום.

על פי סקר דיירקט פולס, רק 30% מן הציבור תומכים בממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומה שמעניין וחשוב יותר – למעלה מ-50% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לצעד הזה.

הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה המשותפת מנוגדת לרצון העם, מנוגדת לרצון מצביעי כחול לבן ומנוגדת להתחייבויות המפורשות של כל חברי הנהגת כחול לבן. לכן, אי אפשר להגדיר הקמת ממשלה כזו אלא כמחטף.

מהו רצון הרוב? אין לנתניהו רוב של 61 להקמת קואליציית חסינות. אין לו מנדט ולא יכולת להעמיד את עצמו מעל החוק, לברוח מאימת הדין או לבקש שוב חסינות. בשבוע הבא הוא ילך למשפט – יש שופטים בירושלים וחזקה עליהם שישפטו משפט צדק. ההישג של כחול לבן בשלוש מערכות הבחירות היה בקרב הבלימה של קואליציית החסינות. אולם הציבור לא נתן לכחול לבן ניצחון ואין לה אפשרות להקים ממשלה.

סיבוב רביעי הוא טירוף מערכות.

לכן, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית של הליכוד וכחול לבן. אין לי ספק שזה רצון הרוב. על פי אותו סקר, למעלה מ-41% ממצביעי כחול לבן רוצים ממשלת אחדות כזו, וכך גם יותר ממחצית מצביעי הליכוד. על הנהגת כחול לבן להתעשת, לחזור בה מיוזמת ממשלת המיעוט (גם אם אינה, כפי שאני מקווה, אלא איזה תמרון טקטי) ולפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות.

* עצם הלגיטימציה – ח"כ עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת אמרה שהרשימה המשותפת אינה ממהרת לתמוך בממשלה בראשות גנץ. היא תבעה לבטל את חוק השבות.

תאמרו, מן הסתם: "אז היא אמרה. זאת עמדת פתיחה. ברור שזה לא יקרה". וזה נכון, כמובן. הבעיה היא בעצם הלגיטימציה שניתנת לרשימה שזו גישתה, כלומר שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.

* רק לא טיבי!

* הפתרון הראוי – נתניהו יודע שאם רק יפנה את כסאו – בו ביום תקום כאן ממשלת אחדות לאומית. הוא יודע, שהוא כראש האופוזיציה דרש מאולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. הוא יודע שבהחלטה אחת שלו, המציבה את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי, יפתר המשבר הפוליטי.

אבל הוא מאמין בפולחן האישיות של עצמו. הגישה שלו היא "המדינה זה אני". הוא מוכן לגרור את המדינה לעוד ועוד מערכות בחירות, בשל האובססיה שלו לשלטון נצחי בכל מחיר.

ולמה למרות זאת אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית אתו? מתוך הכרה במציאות, שהוא ימשיך להתעקש וחצי-עם ילכו אתו בהתעקשותו. אחרי שלושה סיבובים עובדה זו צריכה להיות ברורה לכולם. פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמציאות נתונה צריך לבחור בין חלופות. ובמציאות הנוכחית, כל החלופות לממשלת אחדות עם הליכוד-בראשות-נתניהו גרועות יותר.

סיבוב רביעי יביא להמשך שיתוק מערכות המדינה, בזבוז של מיליארדים, העמקת השסע והקרע וכרסום האמון בדמוקרטיה. סיבוב כזה הוא הרה אסון. ותוצאותיו תהיינה זהות, ותבאנה אותנו לאותה דילמה בדיוק.

היציאה מהמשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה לא תוכל להיעשות באמצעות ממשלת מיעוט. בוודאי לא ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה שהפער האידיאולוגי בין הממשלה לבינה הוא תהומי ואינסופי והיא לא תוכל לתפקד. גם אלה שתומכים בה יודעים זאת. הם משלים את עצמם בפנטזיה שברגע שנתניהו יצא מבלפור הליכוד יבחר מנהיג חדש ותקום ממשלת אחדות לאומית. זה לא יקרה. הם מאמינים שברגע שהרשימה המשותפת תסיר את תמיכתה כיוון שצה"ל יגיב על ירי רקטות, הימין יתייצב להציל את הממשלה כי הוא לא יתנגד לה בזמן פעולה של צה"ל. זו פנטזיה. המחשבה שתהיה ממשלת מיעוט, הרשימה המשותפת תתמוך בה למעט נושאי חוץ וביטחון והליכוד מהאופוזיציה ילחם בה אבל יתמוך בה באתגרים ביטחוניים היא פנטזיה. המחשבה הכביכול מתוחכמת, שכל הצדדים ישחקו את המשחק שאנחנו מייעדים להם, היא ילדותית. זה פשוט לא יקרה. ממשלת מיעוט כזו תהיה חסרת יכולת משילות והיא תכרסם עוד יותר באמון הציבור בדמוקרטיה. בכל שבוע היא תצטרך לקיים מו"מ קואליציוני עם הרשימה המשותפת על כל הצעת חוק או הצבעה אחרת, שלא לדבר על תקציב המדינה. הממשלה הזאת תיפול אחרי זמן קצר והליכוד ינצח ברוב גדול ועם הרוב המוחלט שלו יבטל את כל החוקים נגד השחיתות שהממשלה תעביר, ויחוקק את החוקים שתכנן לחוקק אילו היו לו היום 61 ח"כים.

מול שתי החלופות הנוראיות הללו, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית, ברוח מתווה הנשיא, שמדיניות החוץ שלה תתבסס על תכנית טראמפ, שתתמודד כראוי עם האיום האיראני והטרור העזתי, עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו. יש לשים בצד את האגו, לרדת מהסולמות ולהקים ממשלה כזו לאלתר.

* דמגוגיה זולה ועלובה – ביומן הבוקר של גל"צ ביום שלישי נערך עימות ביני לבין זהבה גלאון על הרעיון של ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. דבריה של גלאון היו דמגוגיה מעוררת פלצות. את ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, היא מציגה כ"גזענות", "מזכיר מקומות אחרים בזמנים אחרים", "עליונות יהודית", "מחיקה של חמישית מאזרחי ישראל" וכו'.

אין כאן שום פסילה של הציבור הערבי, וגם לא של הח"כים הערבים וגם לא של הרשימה המשותפת. היא מייצגת את בוחריה בכנסת ואין עם זה בעיה. אבל כדי להקים קואליציה צריך להיות מכנה משותף מינימלי. היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית היא המכנה המשותף הבסיסי ביותר, שכאשר הוא אינו קיים, אין אפשרות לחיבור. הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה היא בסיס משותף הכרחי. אי אפשר להקים קואליציה עם מי שמתנגד לעצם זכות ההגנה של ישראל. איך ממשלה שנלחמת ב-BDS יכולה לעשות כן כאשר היא תלויה בתומכי BDS? כאשר צה"ל נלחם בעזה או בלבנון, יש בתוכנו חילוקי דעות, אם נכון לפעול כך או אחרת. אם נכון לתקוף או להכיל או להבליג. אבל זו מחלוקת על האופן שנכון לפעול על פי האינטרס הישראלי. הרשימה המשותפת לא נמצאת במקום הזה. אם יש בתוכה מחלוקת, היא האם נכון לנהוג כך או אחרת מהצד הפלשתינאי. במו"מ על הסכם אוסלו, אחמד טיבי לא ישב בו מטעם ישראל אלא מטעם ערפאת. כך במו"מ וכך בעימות ומלחמה.

הצגת ההתנגדות לממשלת מיעוט, שלא תוכל למשול מול האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו, כאשר הקביים שעליהם היא מדדה הם רשימה שזו האידיאולוגיה שלה, כ"גזענות" וכל בליל ההבלים שגלאון השפריצה, זו דמגוגיה זולה, שקרית, עלובה.

* כל קול שווה – בעימות בין זהבה גלאון וביני היא חזרה פעמיים על האמירה "כל קול שווה". היא צודקת. כל קול שווה. הביטוי לשוויון הזה הוא בכנסת. הכנסת היא הייצוג היחסי של כל העמדות בציבור. לרשימה המשותפת יש 15 ח"כים בהתאם למספר המצביעים בעדה, בדיוק כמו לכל מפלגה אחרת.

הממשלה אינה הגוף המייצג של כל הסיעות, אלא הגורם שנועד להנהיג את המדינה, על בסיס הסכמה. אם, כטענת זהבה גלאון, התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא פסילת קולותיהם של בוחריה – האם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד והרשימות הדתיות היא פסילת קולותיהם של מי שנתנו מנדט ל-58 ח"כים? האם מי שמשרת את בוחריו באופוזיציה אינו נחשב? האופוזיציה אינה נספרת? אינה נחשבת?

זהבה גלאון אינה חייבת להסכים עם התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת כפי שאיני מסכים עם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד. אבל העיוות והשקר, כאילו זו פגיעה בעיקרון של "כל קול שווה" היא דמגוגיה זולה.

* בעד ממשלה עם ערבים – מאות תגובות אני מקבל בימים האחרונים בעקבות פעילותי וכתיבתי בעד ממשלת אחדות לאומית ונגד ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. אחת התגובות הייתה: "שתבין. אני לא בעד ממשלה עם ערבים. רק תמיכה מבחוץ". ובכן, בניגוד למגיבה אני דווקא בעד ממשלה עם ערבים. אני מאוד מאוד רוצה ערבים בממשלה. כאשר ראלב מג'אדלה מונה לתפקיד שר בממשלה, השר הערבי הראשון ולמרבה הצער בינתיים האחרון, פרסמתי מאמר שכותרתו: "חג לציונות".

אבל אני נגד תמיכה מבחוץ של המשותפת, בלי קשר לשאלה של יהודים או ערבים. אני נגד קואליציה עם עופר כסיף היהודי, כפי שהמערך מעולם לא הקים קואליציה עם רק"ח, שהייתה הרבה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת גם כאשר בראשה עמד יהודי, מאיר וילנר. אם הייתה נציגות בכנסת של "גוש שלום" שרובה יהודים, או של "שוברים שתיקה" שכולה יהודים, הייתי שולל קואליציה אתם באותה מידה (רק ברמה גבוהה של סלידה אישית, שאיני חש כלפי 14 מחברי הרשימה המשותפת, זולת עופר כסיף).

קואליציה היא שותפות פוליטית בין מפלגות שניתן למצוא ביניהן מכנה משותף. מי ששולל ממשלה עם אנשים רק כיוון שהם ערבים, נוקט בעמדה גזענית. אבל מי שעושה דה-לגיטימציה לסירוב להקים קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית רדיקלית בטענה שזאת "פסילת ערבים", בורח מהתמודדות אמת עם הרעיונות שהיא מייצגת.

* המבוגר האחראי – חניכי מכינות קדם צבאיות עורכים הפגנות ליד בתיהם של מנהיגי הליכוד וכחול לבן בקריאה להקמת ממשלת אחדות לאומית. טוב שיש מבוגר אחראי. האם הם מדברים אל הקירות?

* נוצות לא לי – איני נוהג להתהדר בנוצות לא לי. העיתונאית והבלוגרית טל שניידר פרסמה את שמי ועוד מספר אנשים כמי שעומדים מאחורי ההפגנות של המכינות הקדם צבאיות ליד בתיהם של ח"כים. שניידר ערבבה מין בשאינו מינו, ואני מקווה שלא במזיד.

אז הבה נעשה קצת סדר. ההפגנות של חניכי מכינות ליד בתי ח"כים ראויות לשבח. חבריי ואני אינינו קשורים אליהן.

קבוצת האנשים, והרשימה ששניידר פרסמה היא חלקית ביותר, היא התארגנות לפרסום גילוי דעת הקורא לשני הבנימינים להקים לאלתר ממשלת אחדות.

ליוזמה הצטרפו ראשי מכינות, ובהן מכינות שחניכיהן הפגינו ויפגינו. פעולה מבורכת מאוד כשלעצמה. בשל ההצטרפות הזאת, אנו יודעים על המהלך המבורך, אך אין לנו קשר אליו.

יש לציין, שההפגנות הן ליד בתי ח"כים מהליכוד וכחול לבן, אמנם בערב הראשון, שבעקבותיו צייצה שניידר, היו שתי הפגנות רק ליד בתי כחול לבן (ככל הידוע לי, הפגנה שתוכננה להתקיים ליד ביתו של אחד מבכירי הליכוד לא יצאה לפועל), אך בערב שלמחרת היו הפגנות ליד בתיהם של השרים כץ ולוין.

קראתי תגובות על כך שמדובר בהתארגנות של גברים בלבד. בציוץ של שניידר הופיעו 8 גברים, אך זו התארגנות שיש בה גם נשים. הרשימה תפורסם בימים הקרובים.

* ח"כ מצפוני – לפני בחירות 2013, כאשר חילי טרופר התמודד בפריימריז במפלגת העבודה על מקום בכנסת, כתבתי:

"אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשיה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".

לא הופתעתי כשחילי תרם כליה.

חילי לא נבחר במפלגת העבודה. הוא הצטרף לגנץ בראשית המהלכים הפוליטיים שלו והוא אחד המקורבים לו ביותר.

שמחתי לשמוע שגם הוא מתנגד לרעיון העוועים של ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. אני כל כך שמח וגאה.

אני שמח שזה כבר לא רק יועז הנדל וצביקה האוזר ה"ימנים" רחמנא לצלן, ה"גיס חמישי של הליכוד" לא עלינו. חילי טרופר, שבא ממפלגת העבודה, הוא איש חוסן לישראל. אם אכן הוא ידבק בדעתו, אין לממשלת המיעוט אפילו 60 ח"כים.

* מזדהה עם האכזבה – אני יכול להזדהות עם האכזבה של מצביעי העבודה-גשר-מרצ מצעדה של אורלי לוי אבוקסיס. היא דומה לאכזבה שלי מצעדם של 30 מתוך 33 חברי הסיעה שאני הצבעתי לה.

* על מה אנו מלינים? – בני גנץ: "במפלגה יכולות להיות מגוון דעות – אבל רק היו"ר מחליט". אז מה אנו מלינים על נתניהו? זאת החלופה שהצגנו?

* טיהורים – סולקתי מקבוצת הווטסאפ "גליל גולן פעילים כחול לבן". הדיקטטור החצוף, שלא יכול לסבול אמירת אמת, הוא מנהל הקבוצה אמיר זיסקינד.

* קמפיין ממלכתי – לכל הטוענים שהבעיה של כחול לבן בבחירות הייתה קמפיין "חלבי" או "צמחוני", אני מזכיר, שלאורך כל התקופה כחול לבן ערכה קמפיין ממלכתי והובילה בסקרים. בימים האחרונים היא "הסירה את הכפפות" והתחולל מהפך.

* שבירת הלוחות – בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

* תנועת העבודה וההתיישבות בגולן – בשעה טובה ומוצלחת השלמתי ושלחתי את עבודת התזה שלי, שתזכה אותי בתואר שני בלימודי מדינת ישראל במכון בן-גוריון (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות), בנושא: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

מחקר זו בוחן את המדיניות של תנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בעניין ההתיישבות מעבר לקו הירוק בכלל, ובגולן בפרט, לאחר מלחמת ששת הימים. מסגרת הזמן של המחקר היא ממלחמת ששת הימים עד פטירתו של לוי אשכול. תקופה זו הייתה השלב הראשון במפעל ההתיישבות בגולן, שבו הוקמו שליש מן היישובים עד כה.

השאלה המונחת בבסיס המחקר, היא האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? התשובה לשאלה זו תסייע להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית של ההנהגה והמוסדות של תנועת העבודה.

מקוצר היריעה התמקדה הבדיקה של שאלה זו באזור שהחלה בו ההתיישבות בתקופה זו – בגולן.

בחנתי את מדיניות הממשלה בנוגע לגולן – החלטת 19 ביוני 1967, שדיברה על נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום וביטולה כעבור חודשים ספורים.

בחנתי את הגישות של הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תנועת המושבים, מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה בראשית דרכה. בפרק האחרון תיארתי את זיקתם של ראשוני המתיישבים בגולן לתנועת העבודה.

מן המחקר עולה, שבקרב ההנהגה הפוליטית של תנועת העבודה ושל ממשלת ישראל, לא הייתה הירתמות למפעל התיישבות רבתי שישנה את החברה הישראלית. דיבור על אפשרות כזו כמעט ולא נשמע, זולת בקיבוץ המאוחד. הנהגת המדינה לא קראה לנוער לעלות להתיישבות, והממשלה לא הובילה מדיניות של תנופת התיישבות גדולה. עם זאת, הממשלה פעלה להתיישבות, על פי עקרונות תכנית אלון, בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון ובסיני, כתפיסה מדינית של קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, באופן מדורג ואטי, ללא הצהרות רמות.

במחקר בחנתי את הפער בין הדיבורים הרמים על מפעל התיישבות גדול, בתנועות ההתיישבות ובעיקר בקיבוץ המאוחד, לבין מיעוט ההתיישבות בפועל. הצבעתי על כך שלא הייתה היענות גדולה אפילו בתוך התנועות להגשמה אישית בהתיישבות, ועל כך שלא הייתה עליה גדולה מחו"ל, בעוד כל גלי ההתיישבות הגדולים בתולדות הציונות, לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה, היו במקביל לגלי עליה ונעשו בעיקר בידי העולים. שיערתי, שזו אחת הסיבות העיקריות לתוצאה זו.

עם זאת, הערכתי שלהתיישבות עצמה, בעיקר בגולן, למרות מיעוטה המספרי, הייתה השפעה משמעותית על עיצוב הגבול. היא הביאה להחלת הריבונות על הגולן, שאשתקד הוכרה בידי ארה"ב, והובילה התנגדות ציבורית רחבה ופעילה לנסיגה מהגולן.

* ביד הלשון

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק – כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

* "חדשות בן עזר"

בברכת השתרשות עמוקה ברמה

ארבעים שנה מלאו למותו של יגאל אלון.

יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול המצביאים והמפקדים במלחמת השחרור, שר בממשלות ישראל, נפטר במפתיע, בגיל 62, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה.

אלון היה אחת הדמויות המרכזיות בהקמת ההתיישבות בגולן.

עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.

עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. "בגבול זה", כתב בספרו "מסך של חול", "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

אלון הצביע בעד "ההחלטה הסודית" של 19.6.67 שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהייתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני בלחץ המעצמות אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בינלאומי דומה. מהר מאוד ההחלטה הזאת בוטלה. בראיון סמוך למותו, הכה אלון על חטא על הצבעתו זו, והגדיר אותה "אווילית". הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העליה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה, ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה כבר ב-13 ביולי 67', חזר על כך בפומבי במרכז הקיבוץ המאוחד באוגוסט 67' והציע זאת רשמית לראש הממשלה באוגוסט 1968. עשור אחר כך היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף, יחד עם ראשי ועד יישובי הגולן יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין, לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.

****

קיבוץ אורטל נוסד שנתיים טרם מותו של אלון. ככל הידוע לי, אלון לא הספיק לבקר באורטל. אולם הוא השאיר טביעות אצבעות באורטל. בספריית אורטל (שבהחלטה נמהרת חיסלנו רבים מנכסיה ואוצרותיה) הוא הותיר הקדשות בכתב ידו על שני ספרים.

שני הספרים נשלחו לאורטל ערב ראש השנה הראשון לאחר העליה לקרקע, ב-21.9.78 ערה"ש תשל"ט, שי מתנועת הקיבוץ המאוחד. על שני הספרים מופיעות הקדשות בכתב ידו של אלון ועם חתימה שלו.

האחד הוא ספרו "בית אבי", המתאר את ילדותו ונעוריו בכפר תבור. על הספר הקדשה בכתב ידו של אלון: "לחברי אורטל – בברכת השתרשות עמוקה ברמה. יגאל אלון". הספר נמצא כעת אצל משפחת פז-אגאי.

הספר השני הוא ספרו של ירוחם כהן "תכנית אלון" – המתאר בפרוטרוט את תכנית השלום, הביטחון וההתיישבות שהגה אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בהקדשה על ספר זה כתב אלון: "לאורטל – חוליה איתנה בשרשרת המגן של רמת הגולן. בברכה, יגאל אלון". הספר נמצא כעת אצל משפחת קופליק.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

התלם האחרון

"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו". כך אמר יוסף טרומפלדור, שהשבוע ימלאו מאה שנים לנפילתו בקרב תל-חי, בבואו לתל-חי לקחת את הפיקוד על הגנתה.

ההגנה על תל-חי הייתה שנויה במחלוקת. ז'בוטינסקי סבר שאין טעם להתעקש על הנקודה הזאת. לעומתו, ראשי תנועת העבודה, בן גוריון, טבנקין ואחרים היו נחושים שאסור לנטוש אף נקודה.

כאשר נקבע הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי להקמת מדינה יהודית בא"י לבין המנדט הצרפתי להקמת סוריה ולבנון, אצבע הגליל נשארה בידינו, בזכות מטולה, כפר גלעדי, תל-חי וחמרה. התלם האחרון אכן קבע את הגבול.

בחינה היסטורית תוכיח שלא תמיד העיקרון הזה הוכיח את עצמו. כאשר נקבעו גבולות החלוקה, יישובים יהודיים לא מעטים נועדו להישאר במדינה הערבית. בהסכם השלום עם מצרים ישראל עקרה את יישוביה בחבל ימית ובמרחב שלמה, שהקמתם נועדה להבטיח שאזורים אלה יישארו בידי ישראל. בהתנתקות עקרה ישראל באופן חד-צדדי חבל התיישבות שלם, ללא תמורה. בכל המקרים הללו, התלם האחרון לא קבע את הגבול.

האם המסקנה מכך היא שאין עוד להתיישבות השפעה על עיצוב גבולות המדינה?

****

12 יום לאחר שחרור הגולן ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים, התכנסו פעילי הקיבוצים במועצה האזורית הגליל העליון במועדון המחורר מירי של קיבוץ גדות, לטכס עצה, מה ניתן לעשות כדי לסכל נסיגה, חלילה, מהגולן וחזרה לסיוט של חיים תחת הגולן הכבוש בידי סוריה. מה שהדריך אותם, בדיוק כפי שהדריך את ממשלת ישראל בדיוניה באותם ימים, היה זכר טראומת הנסיגה מסיני לאחר מלחמת סיני, בשל הלחץ הברוטאלי של המעצמות. מה לעשות כדי שהתקדים לא יחזור גם עתה? ההחלטה שהם קיבלו, הייתה ליצור בגולן מציאות שונה מזו שהייתה בסיני. בסיני היה רק צבא. צבא זה גלגלים. פקודה בקשר – והצבא נע קדימה. פקודה חדשה – והוא חוזר על עקביו. התיישבות היא שורשים. במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו. כדי לסכל נסיגה, הם לקחו על עצמם את המשימה הדחופה, להקים יישובים בגולן. שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1967, עלו חלוצי המתיישבים לעליקה, והחלו את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. המתיישבים עצמם, התייחסו בביטול לכל המכתבים למערכת, העצומות וההצהרות החגיגיות נגד נסיגה. הם האמינו שמה שיכריע, הוא רק המעשה הציוני ההתיישבותי שהם עושים. מה שיכריע, כתב יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן (כפי שנקרא אז מרום גולן, שעליקה הייתה תחנתו הראשונה), אינו הוויכוחים הפוליטיים, אלא הוויכוחים של עשרות החבר'ה היושבים בעליקה בשאלות כמו איזו מדשנת מתאימה למשטר הרוחות בגולן.

האם הם צדקו?

היה להם על מה להסתמך. כפי שההתיישבות היהודית באצבע הגליל הבטיחה שהאזור יהיה בידי ישראל, כך ההתיישבות היהודית בנגב, ובעיקר 11 נקודות ההתיישבות שעלו לקרקע הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, הם שגרמו להכללת הנגב, ברובו, בתחום מדינת ישראל, בגבולות החלוקה. על כך ניתן לקרוא בפירוש בפרוטוקולים וביומנים האישיים של חברי אונסקו"פ, ועדת האו"ם שהמליצה על תכנית החלוקה. את הגבול הזה קבע התלם האחרון של המחרשה היהודית. נכון, לא בכל מקום השפיעה כך ההתיישבות היהודית. אולם היישובים היהודיים שנועדו להיות בשטח המדינה הערבית, היו באזורים שעיקר ההתיישבות בהם הייתה ערבית.

במלחמת השחרור עצמה, כל יישוב היה מוצב מגן. בדגניה נעצר הפולש הסורי, וכך גם בקרבות בנגבה וביד מרדכי. נכון, היו יישובים שנפלו, כמו גוש עציון, בית הערבה, כפר דרום ומשמר הירדן. אך בגדול – חלקם של היישובים במלחמה ובקביעת הגבולות היה משמעותי ביותר.

****

ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים פונו יישובי הגולן. במלחמה כוללת מול כוחות שריון של צבאות סדירים, בשנות ה-70 של המאה שעברה, לא היה ערך צבאי ליישוב. הטראומה הזאת העלתה סימני שאלה על עקרון התלם האחרון. אולם העובדה היא, שעוד לפני שוך הקרבות, ככל שהתקדם צה"ל בשחרור הגולן, הלכו בעקבותיו המתיישבים וחזרו ליישוביהם. ובהסדר הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, אף יישוב לא ננטש. ויישובי הגולן, פחות מאלף איש, הובילו מאבק אזרחי ארצי נגד נסיגה מהקו הסגול. ישראל אמנם נסוגה מקוניטרה, אך אף יישוב לא נעקר.

לאחר הסכם קמפ-דיוויד וההחלטה על עקירת יישובי סיני, חששו יישובי הגולן לעתידם. לפתע התברר שעקרון התלם האחרון אינו עובד. עובדה, התלם האחרון בסיני לא עצר את הנסיגה. המסקנה של ועד יישובי הגולן הייתה שכנראה אין די בציונות המעשית בלבד. כמו בכל תולדות הציונות, הציונות המעשית והציונות המדינית צועדות יחדיו, כשזו מגבה את זו. הם הבינו שיש הכרח בצעד של ציונות מדינית, כדי לחזק את תרומת ההתיישבות לעיצוב הגבול. הם יזמו את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל ופתחו במאבק ציבורי לקידומו. המאבק הזה נחל הצלחה כבירה, כאשר בגין העביר בכנסת את חוק הגולן, ב-1981.

אולם עשור מאוחר יותר התברר שגם השילוב של התיישבות וריבונות אינו תעודת ביטוח מוחלטת. עובדה – ממשלות ישראל נשאו ונתנו ברצינות על נסיגה מהגולן ועקירת ההתיישבות. אולם ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן היה נמסר מזמן לסורים. עצם קיומה של ההתיישבות, עצם החלתה של הריבונות, שאף היא תוצאה של ההתיישבות והמאבק הציבורי של רוב הציבור הישראלית נגד הנסיגה, שאף הוא היה בהובלת ההתיישבות – סיכלו את האסון הלאומי של נסיגה מהגולן.

****

הדוגמאות, לכאן ולכאן, מוכיחות שהאמירה של טרומפלדור נכונה בחלקה. לא תמיד התלם האחרון קובע את הגבול, אולם יש לו השפעה מכרעת על קביעת הגבול.

עורמת ההיסטוריה, היא שאולי התרומה הגדולה ביותר לחידוש עקרון התלם האחרון היא דווקא של עקירת גוש קטיף. אילו היה מתגשם חזון הפיכתה של רצועת עזה ל"סינגפור של המזה"ת" אחרי ההתנתקות, היה זה תקדים ל"התנתקויות" נוספות. העובדה, שעל חורבות יישובנו קמו קני טרור וירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, הוכיחה את האבסורד שבעקירת יישובים. עמידתם האיתנה של יישובי "עוטף עזה" היא שמבטיחה שהנגב המערבי לא ייפול. בדיוק כפי שעמידתם של תושבי הגליל והעמקים תחת הגולן לפני מלחמת ששת הימים, הבטיחו שהגליל והעמק יישארו ישראליים.

תכנית טראמפ נבנתה על בסיס עקרון התלם האחרון. התכנית אינה מושלמת, יש בה פגמים לא מעטים, אך מעולם לא הוצעה על ידי גורם בינלאומי הצעה טובה ממנה. מה שהשפיע על מפת התכנית יותר מכל הוא ההתיישבות. התכנית מוכיחה, שגם היום יש לתלם האחרון השפעה מכרעת על עיצוב גבולה של מדינת ישראל.

טרומפלדור צדק.

* "שישי בגולן"

דרך אלון קמה לתחיה

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול המפקדים במלחמת השחרור, שר העבודה, הקליטה, החינוך והתרבות (כשעוד היו משרד אחד) והחוץ בממשלות ישראל; מצביא, מדינאי, מנהיג. אלון נפטר בגיל 62 מדום לב, בעיצומה של התמודדות נגד שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של אלון, ולפתע – חזונו המדיני שב ומפציע אל חיינו המדיניים. תכנית טראמפ, הקימה לתחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח תכנית אלון. החזון של אלון הוא הפרדה בין האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ולכן הם מסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל, המחייב רוב יהודי מאסיבי לדורות, לבין אזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחונה של מדינת ישראל ולהבטחת גבולות בני הגנה לישראל, ובראשם בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח ומדבר יהודה. מפת טראמפ דומה למפת תכנית אלון. תכנית טראמפ אינה תכנית אלון, היא הרבה פחות טובה לישראל מתכנית אלון (ולא כאן המקום להציג את ההבדלים), אבל העיקרון העומד מאחורי המפה הוא אותו עיקרון.

לפני עשרים שנה בדיוק, בפסגת קמפ-דיוויד, נטש אהוד ברק את דרך אלון, שהדריכה את תנועת העבודה עד אז. ברק הציע לפלשתינאים תכנית המבוססת על נסיגה כמעט מלאה ופיצוי על המעט שיישאר בידינו בדמות "חילופי שטחים". למרבה הצער, רעיון העוועים של "חילופי שטחים" מצא את מקומו גם בתכנית טראמפ, וזה הכשל העיקרי בה. מאז הציע ברק את הצעתו, היא הפכה לנקודת ההתייחסות היחידה בדיון המדיני. מי שאינו מקבל אותה, הוגדר "סרבן". הגדולה של תכנית טראמפ, היא שינוי הפרדיגמה. מעתה, תכנית טראמפ היא נקודת הייחוס. ולא בכדי, התכנית הזאת מבוססת על הרעיון הריאלי ביותר, שנהגה כבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים – תכנית אלון.

יגאל אלון היה אז שר העבודה, אך שותף מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון. הוא היה מעורב מאוד בהחלטות הדרג המדיני במלחמת ששת הימים, ובין השאר דחף לשחרור ירושלים והגולן.

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), תנועה שחרטה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. לאחר המלחמה תמרן אלון בין המחויבות האידיאולוגית לרעיון שלמות הארץ ולליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד לבין ניסיונו לפתרון פרגמטי לאתגרים האקטואליים שתוצאות מלחמת ששת הימים הציבו בפני מדינת ישראל. הבעיה הדמוגרפית הטרידה מאוד את יגאל אלון, שחשש לאופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הוא ראה ניגוד בין השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית לבין רעיון שלמות הארץ בו דגל. על הניגוד הזה הוא ניסה לגשר בתכניתו – "תכנית אלון", אותה פרסם מיד לאחר שוך הקרבות, ובה דבק עד מותו. בתפיסתו, נתן ביטוי למספר שאיפות – החתירה לשלום, העמידה על צרכי הביטחון וגבולות הביטחון של ישראל והאמונה בזכותנו על ארץ ישראל והדבקות בתפיסה ההתיישבותית של הקבה"מ. את זכותנו על הארץ העמיד בראש תכניתו, והגדיר אותה כיסוד המוסרי שלה.

העיקרון המרכזי של עמדת אלון הוא הפשרה הטריטוריאלית. הוא לא צייר בתכנית אלון מפות מדויקות, אך הוא הבהיר מאילו שטחים אין לסגת ויש ליישבם ומאילו יש לסגת. אף שהממשלה לא אימצה רשמית את גישתו, עקרונותיה היו לעקרונות בלתי רשמיים של המדיניות הישראלית ובעיקר של מדיניות ההתיישבות. אלון ראה בהתיישבות כלי מדיני החשוב ביותר בעיצוב גבולות המדינה. כיוון שהוא דגל ביישוב מסיבי של השטחים, שתבע להכלילם בידי ישראל והתנגד להתיישבות באזורים מהם נכון היה לסגת, סבר אלון שאין מקום לערפל, אלא להצגת עמדה ברורה, שתכתיב את מדיניות ההתיישבות. בתוך הקיבוץ המאוחד, ייצג אלון תפיסה יונית באופן יחסי, אף על פי שהיה אחד היוזמים והמדרבנים העיקריים של ההתיישבות בחלק מן השטחים. אלון ראה בתכניתו וריאציה של שלמות הארץ ובכל הזדמנות הקפיד להסביר זאת. "הזכות ההיסטורית על ארץ אבות היא העושה את ההבדל המהותי בין שיבת ציון צודקת לבין התיישבות קולוניאלית. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית, אין זה משום העדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה. ולמען מטרה היסטורית לא פחות חשובה – השלום… מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי… העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאתנו היא בראש ובראשונה כלפי ההווה וכלפי העתיד".

ניתן לראות בדברים אלה אפולוגטיקה לשמה, אך אני נותן לקבל את דבריו כלשונם. אלון חתר במלחמת השחרור להרחיב את גבולות הארץ עד הירדן, אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הערבים נשארו במקומם, הוא נאלץ להתחשב במרכיב הדמוגרפי, המסכן את הרוב היהודי בארץ. עם זאת, הוא ראה בזכותנו על הארץ את הלגיטימציה לשליטה, להתיישבות ולריבונות בשטחים שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה.

גישתו של אלון לשלמות הארץ, אם כן, היא פרשנות אישית חדשה לרעיון המרכזי של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ על פי יכולתנו וכוחנו הריאליים. אלון האמין, שתכניתו מבטיחה את ההישג האופטימלי של רעיון שלמות הארץ, האפשרי בתקופה זו, על פי הכרתו את התנאים המדיניים ואת המצב הקיים בעלייה, בהתיישבות ובמבנה הדמוגרפי של הארץ.

בכל התייחסויותיו לשאלת הגבולות הצביע אלון על הצורך בגבולות ביטחון, בכל הגזרות. על גבולות הביטחון להתבסס על עומק טריטוריאלי ואסטרטגי. אלון דחה את הטיעון שבעידן המלחמה המודרנית – עידן הטילים, המטוסים העל קוליים והטכנולוגיה המודרנית פחת הצורך בעומד טריטוריאלי.

עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.

עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. "בגבול זה", כתב בספרו "מסך של חול", "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

אלון הצביע בעד "ההחלטה הסודית" של 19.6.67 שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהייתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני בלחץ המעצמות אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בינלאומי דומה. מהר מאוד ההחלטה הזאת בוטלה. בראיון סמוך למותו, הכה אלון על חטא על הצבעתו זו, והגדיר אותה "אווילית". הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העליה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה, ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה כבר ב-13 ביולי 67', חזר על כך בפומבי במרכז הקבה"מ באוגוסט 67' והציע זאת רשמית לראש הממשלה באוגוסט 1968. עשור אחר כך, היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.

ביולי 1967 אמר אלון בפגישה עם דור ההמשך של המערך, שהוא מוכן "שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן". שש שנים מאוחר יותר, ביוני 73', הוא דבק באותו קו, ובמאמר פרוגרמטי – "אסטרטגיה של שלום", הוא הסביר ש"אחיזתנו האיתנה ברמת הגולן ובכתר החרמון היא חיונית ביותר, ולא רק כדי להגן על יישובי עמק החולה מפני מטחי אש סוריים, שהרי אנו מקימים שם יישובים חדשים המצויים בטווח האש הסורית. שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי מדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

לעומת זאת, ב-1970 הגיש אלון לגולדה מאיר תכנית מגירה לקראת נסיעתה לארה"ב, למקרה שתיאלץ להתמודד עם לחץ אמריקאי כבד בסוגיה הטריטוריאלית. התכנית הייתה סודית ביותר, ובסופו של דבר אף לא נעשה בה שימוש, היא לא הוצגה בפני האמריקאים, והיא נגנזה. יתכן שניתן לראות בה נכונות של אלון לפשרה טריטוריאלית בגולן. אני רואה בה ציור של קו אדום – לא נכונות לנסיגה, אלא הבהרה מהו הקו האדום שבכל מקרה ובכל מחיר אין לזוז ממנו. בתכנית המגירה דובר על אפשרות של נסיגה מכשליש משטח הגולן.

אם בשאלת שלמות הארץ, התרחק אלון מהתפיסה הקלאסית של הקיבוץ המאוחד ומנהיגו ומורו הרוחני יצחק טבנקין, הרי בנושא ההתיישבות, שימשה האידיאולוגיה הטבנקינית נר לרגליו. הוא ראה חשיבות רבה בהתיישבות – מדינית, ביטחונית וחברתית. אלון האמין שההתיישבות היא המרכיב החשוב ביותר בקביעת גבולות המדינה. כשר, וכיו"ר הראשון של ועדת השרים להתיישבות, פעל רבות למען היישובים מעבר לקו הירוק, ובהם היישובים בגולן. דווקא כיוון שאלון האמין כל כך במשמעות המדינית של ההתיישבות, הוא דגל בהתיישבות סלקטיבית – על פי גבולות תכנית אלון. ואכן, תכניתו הייתה הבסיס למעשה ההתיישבותי של ישראל בשטחים, בעשור בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון.

יגאל אלון דגל בהבטחת שלמותה האסטרטגית של הארץ מן הים עד הירדן, שתובטח בקביעת גבולה המזרחי של ישראל על הירדן, אך בשל רצונו לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, הוא הציע שישראל תתפשר ותוותר על ריבונות בשטחים המאוכלסים ערבים. בשטחים שייכללו בתחום מדינת ישראל, דחף אלון ליצירת תנופת התיישבות יהודית. הגולן נכלל בהם כמובן, והוא ראה בו חלק בלתי נפרד מישראל, מבחינה משפטית, מדינית, ביטחונית והתיישבותית.

אסיים בדברים שאמר אלון במועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בנובמבר 1967 בקוניטרה, שם הייתה הנקודה הזמנית של מרום גולן: "רמת הגולן שאנו נמצאים בה עתה, הייתה מאז ומתמיד חלק מישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מהעיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס ההיסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא הייתה מדינת ישראל.

אך אנו נישאר כאן, ולא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו, בראש ובראשונה, למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה. ידנו המושטת לשלום – נדחתה, ואני עדים לשיקום מהיר של צבאות ערב. אלא שהפעם כוחותינו ערוכים ברמת הגולן, לאורך הירדן ועל גדות הסואץ. וזהו הבדל מהפכני, מבחינת סיכויי העמידה.

שיטת המגל והחרב של ישראל, שהוכיחה את עצמה בגבולות שלפני ה-5 ביוני, דרושה גם כיום, כדי להבטיח את גבולנו וקיומנו בעתיד. האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבא בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו.
נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שירבו כאלה – פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו.

להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיים נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים. ואנו רוצים ברמת הגולן".

* "שישי בגולן"