צרור הערות 26.6.22

* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז.

אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף"? ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה.

עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה הייתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות.

עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי".

למירי רגב אין ולא הייתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו.

מי את, חתיכת סחבה, שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכל מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם.

המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי – לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט"… כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק.

אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים.

מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף.  

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות – ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השניה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית.

בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה.

את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות.

בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים.

בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות.

ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת הייתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים אתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת?

זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו.

ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – לבי לבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן.

ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים.

מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים.

מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו אתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

          * ביד הלשון

להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו".

"להישאר על הגלגל", זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.

* "חדשות בן עזר"

כך קמה המועצה האזורית גולן

איתן ליס, חבר מושב רמות, ראש המועצה האזורית גולן השני, הלך בשבוע שעבר לעולמו.

איתן זכה, ובמשמרת שלו מדינת ישראל החילה את ריבונותה על הגולן, לאחר מאבק בן שנתיים וחצי בהובלת תושבי הגולן.

איתן היה מעמודי התווך של ההתיישבות בגולן, ממניחי היסודות של המועצה האזורית גולן. הוא השאיר חותם משמעותי בגולן. בעיניי, טביעת האצבע המשמעותית ביותר שלו, לדורות, היא בית הספר המשותף למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין, "נופי גולן", שאותו ייסד יחד עם עמיתו מקצרין סמי בר לב.

בתקופת כהונתו של איתן, היחסים בין שתי המועצות התאפיינו בשיתוף פעולה, שהיום ניתן רק להתגעגע אליו.

יהי זכרו ברוך!

לפני שנים אחדות, כתבתי מטעם מכון שמיר למחקר,  מחקר על הקמת קצרין בידי יישובי הגולן, כבירת הגולן, ועל שיתוף הפעולה בין שתי המועצות מהקמת קצרין עד שנת 2000. לצורך המחקר, ראיינתי ארוכות את איתן בביתו. בראיון, סיפר איתן את סיפור הקמת המועצה האזורית ועל שנותיה הראשונות. אביא כאן קטעים נבחרים מן הריאיון, המתאר את המהלך, מנקודות מבטו של איתן:

עליתי מדגניה לגולן, למושב רמות, ב-1971. יחד עם עוד מספר חברים הקמנו את רמות והיינו השלד המרכזי שלה. בשנים הראשונות, עד אמצע שנות השבעים, מילאתי את כל התפקידים המרכזיים במושב – מרכז משק, גזבר וכו'.

הובלתי את ההתארגנות האזורית המוניציפלית של הגולן. שנתיים לפני הקמת המועצה, הייתי בקשר עם עמק הירדן והעליתי רצון להקים משהו אזורי בגולן. הרעיון היה בתחילתו התארגנות כלכלית: להביא לכאן, לדרום הגולן, בית אריזה, מכון תערובת וכו'. הקמתי גוף חצי התנדבותי לקידום הנושא.

היה לי חזון, כאשר רמות והיישובים כבר החלו לקום, שעלינו לקחת את העניינים האזוריים בידיים שלנו. עד אז לא הייתה התארגנות אזורית, והיישובים היו סמוכים על שולחן המועצה האזורית עמק הירדן. [למען הדיוק אציין, שוועד יישובי הגולן, כגוף נטול סמכויות פורמלית כבר היה קיים וייצג את תושבי הגולן בפני המדינה ומוסדות ההתיישבות. מבחינה מוניציפלית ומשקית יישובי דרום הגולן היו קשורים למועצה האזורית עמק הירדן ויישובי צפון הגולן – למועצה האזורית גליל עליון. א.ה.]. התחלתי לעבור בין היישובים בדרום הגולן ולהיפגש עם אנשים מרכזיים. ראיתי מיד את ההתנגדות של הקיבוצים. הם שמו בהתחלה רגל לכל הרעיון, כי היו קשורים בעבותות לעמק הירדן ולארגונים הכלכליים שלהם. למושבים ולדתיים לא היו כל כך פתרונות, ולכן זה החל יותר מאתנו, ביוזמתנו. הקמתי גוף שנקרא מדר"ג – מפעלי דרום הגולן. התחלתי לראות במה יש לנו סיכויים להתחיל להתארגן ולתכנן. עסקתי בכך באמצע שנות השבעים, אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה לי ברור שעלינו להתארגן כאזור.

לא היה עוד כביש לרמות. היה לנו ואדי באמצע ולא יכולנו לעבור בחורף. ב-1975 הבאנו לכאן את שר העבודה משה ברעם, שיחליט על סלילת הכביש. זאת הייתה יוזמה שלנו, בלי המועצה האזורית עמה"י. פנינו למועצה האזורית עמק הירדן, וראיתי ששום דבר לא זורם אלינו – לא תקציבי פיתוח ולא כלום. זולת המעט שקיבלנו מהחטיבה להתיישבות, שום תקציב לא הגיע אלינו. יונה רוזן, ראש מועצת עמה"י, הסכים לתת לנו פונקציות מוניציפליות ליישובי דרום הגולן, שעברו דרכי. העבירו לנו תחילה את הביטחון, תפקיד בו נשא קובי לפר. לאחר מכן גייסנו את אודי שמיר להקמת ארגון בנושא המים, שהיה היסוד ל"מי גולן". תחילה עסקנו בשני התחומים הללו, ולאט לאט התרחבנו לנושאים נוספים. אך בסך הכל, המועצות (עמק הירדן וגליל עליון) לא רצו להעביר את הפעילות אלינו. הם קיבלו כסף טוב, בזכות היותם אחראים על הגולן, ולא רצו לוותר עליו. בינתיים קם הישוב בני יהודה, והיה צריך לטפל בו. אני חשבתי שעלינו לקחת את האחריות על כך.

ב-1976-7 הבנתי שבלי פוליטיקה זה לא יזוז. פעלתי בנושא יחד עם יהודה הראל ומוישיק גרליק. יהודה אישית תמך, אך לא הצליח להביא את הקיבוצים להתארגנות. הצעתי הקמת מועצה אזורית. הלכנו ליונה רוזן, אמרנו לו שאנו רוצים עצמאות. יונה התנגד בחריפות. הלכנו לישראל קניג, מנהל המחוז במשרד הפנים. אמרנו לו שהחלטנו שרצוננו בהקמת מועצה אזורית נפרדת וביקשנו שיפעל לכך. הוא הסכים עם הרעיון. הוא ביקש שנשאל את יונה מה הוא רוצה לקבל כדי לשחרר אותנו. יונה ביקש 2 מיליון לירות. פנינו לכל היישובים בגולן, והודענו שאנו רוצים להקים התאגדות מוניציפלית בגולן. קניג תמך בנו ועשה פעולה מאוד טובה. כמובן שהקיבוצים ישבו על הגדר. פנינו לקניג וביקשנו לתאם יום להכרזת המועצה.

עשינו זאת בראשית 1977 בחספין. המושבים, היישובים הדתיים, בני יהודה וחספין באו. הקיבוצים לא רצו להצטרף. הקמנו מועצה זמנית, בראשות מוישיק גרליק.

מן הרגע הראשון, היה לי ברור שהמועצה צריכה לשבת בקצרין. הסיבה הייתה אידיאולוגית. חשבתי שהילדים שלי יכולים לחיות עם ילדי העיר. זו הייתה גם דעתם של יהודה ומוישיק, שצריך לחזק את קצרין. מבחינה גיאוגרפית זה מרכז הגולן. מבחינה עניינית זה יכול לתרום לפיתוח העיר, שהייתה עדין בניהול צוות ההקמה.

התחלנו בלי הקיבוצים. לא אהבנו את העובדה שהקיבוצים בחוץ. זה פגע בנו ובמעמד המועצה וזה היה בניגוד לחזון. הלכנו לקניג, אמרנו לו שככה זה לא יכול להימשך. ביקשנו ממנו להודיע לראשי המועצות בגליל ובעמק, שמהשנה הבאה כל כספי הפיתוח והשירותים עוברים לגולן ולהודיע לכל יישובי הגולן, שמי שרוצה לקבל שירותים, יוכל לקבל אותם רק מן המועצה האזורית גולן. קניג קיבל זאת, וכך היה. [דברים דומים סיפר לי ישראל קניג, שגם אותו ראיינתי לאותו מחקר. א.ה.] ואז הצטרפו הקיבוצים. הוא הודיע לכולם את ההודעה והפסיק להעביר תקציבי פיתוח של הגולן לגליל העליון ולעמק הירדן. הוא נתן להם את כספי ה"סחיטה", הרבה יותר מ-2 מיליון. הוא העביר לנו הרבה כסף כדי להקים את המועצה.

המועצה האזורית, בראשית הדרך, פעלה כמועצה בפועל, אך לא הייתה מועצה אזורית מוכרת. ב-1978, כתוצאה מהסכם קמפ-דיוויד, ההחלטה על עקירת פתחת רפיח והרעיונות שעלו לגבי אוטונומיה ביו"ש, הביאו להכרה בכך שלא יכול להיות מצב שתהיה איזו אוטונומיה ביו"ש והערבים ישלטו ביהודים בשטחים המוניציפליים. הוחלט שבכל האזורים מעבר לקו הירוק יקומו מנהלים אזוריים. הראשון היה איתם (בצפון סיני) ואח"כ אנחנו.

המנהל היה למעשה מועצה אזורית, אך תחת הממשל הצבאי. פעלנו כמועצה אזורית לכל דבר, עם מליאה של היישובים, אך בחסות הממשל הצבאי. ב-1979 הוחלט להפוך את המנהל למועצה אזורית רשמית. מוישיק גרליק, שעבד בחטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, כיהן כיו"ר זמני בהתנדבות ואני הייתי סגנו במשרה. כעבור שלושה חודשים נערכו  בחירות במליאת המועצה ואני נבחרתי לתפקיד.

חלק מן העניין שלנו היה הנושא של קצרין. באותו יום שבו הוכרזה המועצה האזורית, הוכרזה גם המועצה המקומית קצרין. אנו ישבנו בשתי דירות בקצרין, היכן שיושב היום בית המשפט השלום. סיכמנו, שכדי שלא יהיו ריבים גדולים, כל השטח, מבית המועצה האזורית ועד גמר בית הספר, יהיה שטח אקס טריטוריאלי של המועצה האזורית בתוך העיר. שם המועצה תקים מוסדות בשיתוף עם קצרין. לא שילמנו לקצרין ארנונה על השטח הזה. [עליי לציין, שבסוגיית הארנונה היה רשומון; מרואיינים שונים זכרו עובדות שונות, ובכתובים לא מצאתי סימוכין לגרסה זו או אחרת. א.ה.]. אבל כעבור שנים אחדות קצרין סיפחה את השטח אליה.

עבדנו עם סמי בשיתוף מלא. כל הדברים הוקמו יחד, למרות שמבחינה כספית המועצה האזורית השתתפה ביותר. הקמנו יחד את המכון לחקר הגולן, "נופי גולן", מוזיאון עתיקות הגולן. "נופי גולן" היה גולת הכותרת. הצלחנו ליצור בית ספר שלא היה כמותו בארץ  – מבחינת ההרכב של השותפות והבעלות. רציתי שכל יישובי הגולן ילמדו בו, אך הקיבוצים סירבו ועד היום לא הגענו לזה. התחרות עם בתי הספר הקיבוציים "הר וגיא" ו"בית ירח" היא קשה. הכנסנו ל"נופי גולן" את האגף לחינוך התיישבותי, את אורט ואת משרד החינוך יחד. היו לנו שפע תקציבים, זה היה יוצא מן הכלל. הבאנו לשם את שר החינוך יצחק נבון. זה עבד נהדר. זאת הייתה גולת הכותרת – החינוך.

התחלנו אז להקים את בתי הספר בגולן – דליות ברמות, מצפור בבני יהודה. הזמנו את תא"ל (מיל') אהרון דוידי להוביל את ההתארגנות החינוכית הראשונה, אך מהר מאוד הוא נרתם להקמת המתנ"ס. ליישובים הדתיים הקמנו את ביה"ס "גולן" בחספין. בקיצור, הייתה תנופת עשיה, של הקמת מערכת החינוך החדשה. הקמת "נופי גולן" הייתה חלק מאותה תנופה.

השיתוף עם קצרין היה ממש בכל התחומים. ידענו שזו לא שותפות סימטרית, שאנו הגוף החזק יותר. את הקמת בית המועצה הובילה ציפקה הראל. אורי מאיר ניסה, מתוך המועצה, להקים בקצרין מפעלים אזוריים, בעיקר לנושאי תוצרת חקלאית. זה לא הלך. איני יודע אם בשל בעיות ניהול, או חוסר רצון של היישובים להתאגד. בהמשך הקמנו בקצרין, יחד עם שמעון שבס סגני ועם סמי בר לב את מחלבות הגולן ויקבי הגולן. אנו לחצנו על כך שהם יוקמו בקצרין. זה בא מאתנו אפילו יותר מאשר מסמי. עשינו זאת כדי לתרום לקצרין, כדי לתרום כוח אדם. המועצה האזורית הייתה המעסיק הגדול ביותר בקצרין. למעלה מ-100 איש מקצרין עבדו במועצה האזורית. בראשית הדרך סיפקנו לקצרין שירותים כמו פינוי אשפה ועוד. הפקידות, המזכירות כולן היו מקצרין. כיוון שהשטח עליו קמה המועצה היה אוטונומי, זה היה מבחינתנו הדבר הטוב ביותר. בהמשך זה התמסמס. היינו מאוד שיתופיים.

עשינו פעולות משותפות, ערבי תרבות משותפים, בפארק קצרין ובמקומות אחרים. חגיגות העשרים היו ליד גמלא, בשיתוף עם קצרין. הכל נעשה בשיתוף עם קצרין. השתדלתי בכל דבר שייעשה בשיתוף והגענו לתוצאות טובות. בית הספר נפתח ברגל ימין. כל הילדים שלי למדו שם. כולם יצאו משם טוב, כולם התקדמו מאוד וכך גם שאר הילדים. חשבנו על הפתרון המיטבי לילדים של כולנו.

אמרתי שאם מוותרים על חינוך באזור, כאילו מוותרים על האזור.

ועד יישובי הגולן היה משותף לנו ולקצרין והוא ישב בקצרין. שבס, סגני, היה יו"ר הוועד. שבס ואני עבדנו יחד, הוא היה שותף מלא לרעיון של שיתוף פעולה עם קצרין.  

הלכנו עם קצרין לאורך כל התקופה. לעתים היו ויכוחים אך בנושאים שוליים. אבל עבדנו יחד עם אנשי קצרין. השקענו מחשבה איך לעבוד יחד. למשל, החלטנו שאת כל המתנות של המועצה אנו קונים בחנויות בקצרין.

גם לסמי היה אינטרס לקיים את מערכת היחסים הזאת. סמי ואני עבדנו המון ביחד. לכל אחד היו הדגשים שלו. יש הבדל בין טיפול בשלושים יישובים כפריים לבין הובלת יישוב עירוני. סמי עבד יפה מאוד, הלכנו יחד עם קניג לדברים משותפים. עבדנו בכל כיוון. רצינו מאוד להגדיל את קצרין.

אני שומע שהיום מערכת היחסים בין המועצה האזורית ובין קצרין התערערה. איני יודע למה הופר השיתוף היפה הזה. חבל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מנין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, הייתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80, 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת". אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר.

המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה", "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמים". יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפיה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד וביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים.

הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפיה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו.

אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות.

תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין". ולעתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך".

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר".

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפרסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה.

בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי.  

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם; כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעליה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעליה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עליה, לחנך לעליה, לסייע לעליה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים; ערוץ העליה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעיה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות.

הבעיה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם.  

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעיה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעיה היא בתוך המפלגות. הבעיה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות.

באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם.  

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם".

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות; איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים.

האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית", ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמתית, שאני מזדהה עמה מאוד. "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה". אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת.

בין שאר הסעיפים הוא כתב:

✔אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

✔בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ושומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

✔התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות".

הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות; שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 ₪ לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט?

הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה.

כדאי לזכור מה הייתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאויב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכרסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים"; הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא הייתה זו באמת הפסקת אש. הייתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה.

השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט.

אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הפעמון ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ.

לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל.

הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם.

אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה.

כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו.

כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

          * ביד הלשון

אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי.

צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחויבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד.

יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה.

אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית.

אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכל אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים.

את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת.

מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט.

בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.

בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה.

סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל לבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש.

מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה.

למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון.

מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט:

במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון".

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת", בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר". השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עמו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד".

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה", לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש". גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכל, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עמנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור'. את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ לבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת".

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את לבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: ' 'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה".   

כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה.

מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – הייתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו הייתה מאוד יהודית וציונית. טענתו הייתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע.

מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך".

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

* "חדשות בן עזר"

למה הם רודפים אותו

מרבית ראשי הממשלות מהימין, קיבלו החלטות המנוגדות לדרך הימין שבשמה נבחרו.

מנחם בגין ויתר על כל סיני עד הגבול הבינלאומי ועקר את יישובי סיני. הוא חתם על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי והציע את תכנית האוטונומיה.

יצחק שמיר דבק יותר מאחרים בדרכה המדינית של מפלגתו. עם זאת, הוא הלך לוועידה הבינלאומית במדריד, אחרי שנים שבהן התנגד נחרצות לוועידה כזו. ובמלחמת המפרץ הוא הבליג על ירי הטילים לעבר ישראל.

אריק שרון היה הפטרון של ההתיישבות ביש"ע. הוא עלה לשלטון על בסיס העיקרון של "דין נצרים כדין תל-אביב". והוא הוביל לתכנית ההתנתקות, לנסיגה מרצועת עזה עד קווי 4.6.67 ולעקירת גוש קטיף וכבונוס עקר גם את יישובי צפון השומרון.

נתניהו שהוביל את ההתנגדות לאוסלו, חתם על הסכם חברון ונסוג מרוב שטחי העיר ומשטחים נוספים ביו"ש בעקבות הסכם וואי. הוא הביע בנאום בר-אילן תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. הוא ניהל מו"מ עם אסד האב ועם אסד הבן על נסיגה מהגולן לקווי 4.6.67 ועקירת היישובים. אף שבמשך שנים הוא נשא את דגל העמידה האיתנה מול הטרור ואת נס ההתנגדות לעסקאות חלופין עם ארגוני הטרור והיה למותג בינלאומי של עמידה נחרצת מול הטרור, הוא חתם על עסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, וחלקם שבו ורצחו יהודים אחרי שחרורם. הוא הבליג על טרור ההצתות מגבול עזה וממש בימים האחרונים לשלטונו אסר על מצעד הדגלים לעבור בשער שכם. כשר בממשלת שרון הוא הצביע בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

ראש הממשלה היחיד מן הימין שאינו נמנה עם הרשימה הזו הוא בנט. בשנה הראשונה לשלטונו, הוא לא סטה כהוא זה מדרכו המדינית-ביטחונית. להבדיל מכל קודמיו, אי אפשר להצביע על רשימת החלטות "שמאלניות" שלו. ודווקא הוא עובר מסע הסתה והכפשה חסר תקדים, קריאות "שמאלן", "בוגד" ו"נוכל" ואיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו.

למה הם רודפים אותו? אך ורק מסיבה אחת; בשל עצם העובדה שהוא יושב על כיסא ראש הממשלה, שרשום בטאבו על שמו של מי שנסוג מחברון, שיחרר מחבלים ורוצחים, הסכים לנסיגה מהגולן, הבליג על טרור ההצתות ותמך בהתנתקות.

מתנגדי ראש הממשלה, שאינם יכולים להצביע על החלטות ומעשים של ממשלתו המנוגדים להשקפת עולמו ולמדיניותה של ימינה, מצביעים על כך שהוא הקים ממשלה עם מרצ ועם רע"ם; "תומכי הטרור" שכנראה כשרים לשבת רק בקואליציה, שבראשה עומד אבו-יאיר.

אולם במה נבחן ראש הממשלה – במדיניותו, בהחלטותיו ובמעשיו או בהרכב ממשלתו? הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושרי מרצ תמכו בהחלטה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, וכעת כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענית בתגובה קשה. ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. העובדה שכל הפעולות הללו נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו.

בימים אלה אנו מציינים שנה לממשלת בנט, ועל סמך העובדות, מן הראוי שמתנגדי בנט ורודפיו מימין, יחשבו מסלול מחדש. 

* "ישראל היום"

צרור הערות 5.6.22

* מנהיגות אמת – האיגרת המצוינת של בנט לרוב הדומם היא גילוי של מנהיגות אמת, האומרת את האמת לצד הרעש הבלתי נפסק של הקומפרסור – תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו עם תעשיית השנאה והאלימות של הכהניסטים ועוזריהם.

* מעט מן האור – התגובות של תעשיית השקרים, ההתבכיינות וההסתה על האיגרת החשובה של בנט צפויה ולבטח בנט צפה אותה בטרם כתב את הדברים.

אבל התעשיה עובדת 24/7/365 ומפיצה את הרעל והרעש ללא הפסק. מה שהם משקרים ומעלילים אחרי האיגרת זהה למה ששיקרו והעלילו לפני האיגרת.

אבל ניכרים דברי אמת. חשוב שבנט אמר את הדברים, הציג את האמת בתוך בליל השקר הביביסטי הבלתי פוסק. כן, אני יודע שיש רבים שראשם מפוצץ מפסולת התעשיה ואטומים לעובדות ולאמת. אבל אני בטוח שהרבה אנשים החשופים לשטיפת המוח, רואים את האמת, ולפחות מציבים סימני שאלה על בליל הרעשים והשקרים של התעשיה. ואחרים קוראים ומבינים ויחשבו אחרת.

בנט צודק. אסור להפקיר את השדה הציבורי לתעשיית השקרים וההסתה. אני קורא את תגובות הבלע של נשאי השקר לדברים שאני כותב, אך הם לא ירפו את ידיי. אמשיך לכתוב את האמת ואני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* עורבא פרח – אני מקווה מאוד ומאמין, שהידיעות על מו"מ בין תקווה חדשה לליכוד הן עורבא פרח. עם כל הבעייתיות בקואליציה הנוכחית, היא עדיפה לאין ערוך על החלופה. החזרת הביביזם לשלטון מנוגדת לאינטרס הלאומי.

* מפר הסכמים כרוני – אני מתקשה להאמין שסער יתבזה במו"מ עם נוכל, מפר הסכמים כרוני, שאין שום ערך למילה שלו, ואין דבר זול יותר מחתימת ידו. האסיר המשוחרר דרעי יהיה ערב להסכם אתו?

* העוקץ – בראיונות לאולפני הטלוויזיה שלל גדעון סער בצורה נחרצת את האפשרות של חבירה לקואליציה עם נתניהו. סער הזכיר, שנתניהו הציע לו ממשלת רוטציה שבה הוא, סער, יהיה הראשון והוא סירב.

הדברים נכונים וידועים. אבל האמת היא שבסירובו סער לא ויתר על ראשות הממשלה. סער ידע היטב שמדובר בנתניהו, ולכן אין שום סיכוי שלא מדובר בעוקץ.

תסריט אפשרי – מתנהל מו"מ קואליציוני, סער מצליח להרכיב את הממשלה, נחתם הסכם קואליציוני, ושעה קלה לפני שסער עולה להציג את ממשלתו לפני הכנסת, נתניהו מודיע שהתחרט. כך הוא הצליח לסכל את הקמת ממשלת השינוי, להשפיל ואולי למחוק את סער וללכת לסיבוב חמישי בעמדת ראש ממשלת המעבר, אולי הפעם, בניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הוא יצליח. ואם לא התסריט הזה – תסריט אחר, שהשורה התחתונה שלו זהה; מדובר בהונאה, בתרמית, בעוקץ, וההסכם לא יכובד.

מאז עקיצת בני גנץ, רק טמבל או פראייר מאמין לנתניהו. וסער אינו טמבל ולא פראייר.

* לא תכנית כבקשתך – ההסדר המכונן של הקואליציה עם רע"ם – הן הקואליציה שכמעט קמה בין נתניהו ורע"ם (שהוכשלה ברגע האחרון בידי סמוטריץ') והן העתקתה-הדבקתה בממשלת בנט, הוא שרע"ם מניחה בצד את הסוגיה הפלשתינאית, את הנושאים הלאומיים, ופועלת לקידום האינטרסים האזרחיים והכלכליים של המגזר הערבי. הממשלה פועלת בתנופה לקידום המגזר הערבי בנושאים האזרחיים, וערביי ישראל נוכחים שדרך ההשתלבות, גם במערכת הפוליטית, היא זו שתקדם אותם.

כאשר רע"ם מפרה את ההסכמים הקואליציוניים ופועלת בניגוד לעיקרון זה, היא יורה לעצמה בראש ומסכנת את הסיכוי שהמגזר הערבי יקבל הזדמנות כזאת, אולי לדורות. רע"ם חייבת להבין שלהיות בקואליציה זו לא תכנית כבקשתך, ועליה להצביע עם הקואליציה בכל הנושאים.

מה?! אני מצפה שרע"ם תצביע בעד חוק יו"ש?! כן, בהחלט. הישיבה בקואליציה מחייבת אותם לפשרות. זה מחיר הבחירה שהם עשו. ויש לזכור שהם רצו לבחירות וביקשו מנדט לבחירה הזאת; להצטרפות לכל ממשלה שתקום – ממשלת ימין, ממשלת שמאל או ממשלת אחדות. מן הראוי שיכבדו לא רק את התחייבותם לקואליציה, אלא גם לציבור שבחר בהם על סמך הדרך שהציגו.

* השקר הוא האמת – לאחרונה נחשפתי לתופעה מדאיגה – יותר ויותר אנשים מאמינים לתאוריית קונספירציה מטורללת על פיה האנס הסדרתי קצב הוא קורבן לתפירת תיקים על רקע עדתי. והאמת היא שזה לא צריך להפתיע. בתוך תרבות השקר, ההתבכיינות וההסתה, האמת היא שקר והשקר הוא אמת. אם כל מערכת מדינת החוק והמשפט בישראל מגויסת לתפור תיקים נגד נתניהו, למה שלא תעשה זאת נגד קצב? וכך, יש יותר ויותר תומכים באנס הסדרתי, שלא מתעללים רק באמת אלא גם בקורבנותיו של האיש הרע הזה.

יש להיאבק נגד תרבות השקר וההסתה.

* הזרוע הצבאית – כבר מזמן צריך היה להוציא אל מחוץ לחוק את ארגוני הטרור להב"ה ולה-פמיליה, הזרוע הצבאית של הכהניזם. ואם זה לא נעשה עד עתה – יש לעשות זאת לאלתר.

הזרוע המדינית שלהם הרבה יותר מסוכנת.

* מהותו של דגל אש"ף – דגל ישראל ודגל אש"ף אינם יכולים להיות כרוכים זה בזה, כי דגל אש"ף מסמל, במהותו, את החזון של השמדת ישראל.

ראש הארגון ההזוי שתלה את דגל אש"ף לצד דגל ישראל במתחם הבורסה, אמר שאי אפשר להעלים את העובדה שחיים פה שני עמים. זה נכון. ולכן, אין מקום לדגל שמהותו היא חורבן מדינת ישראל.

יש כאן שני עמים שחיים במדינת ישראל, ודגלם הוא דגל ישראל. תחת הדגל הזה אזרחי ישראל הערבים נהנים מכל זכויות האדם והאזרח שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה, ונהנים מחירויות ששאר הערבים במזה"ת אינם מסוגלים לחלום עליהם. אזרח ישראלי שאינו מזדהה עם דגל המדינה – זו בעיה שלו.

לדגל אש"ף אין מקום במדינת ישראל.

* אפילו כלה מחופתה – במשנה, סדר נשים, נאמר: "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין,

אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ".

המאבק על קיום המפעל הציוני וקיומה של מדינת ישראל, הוא מלחמת מצווה מובהקת. אז אמנם כלה לא נדרשת לצאת היום מחופתה, אבל התורה קובעת שגם נשים מחויבות בהגנה על המדינה. ההתנגדות לגיוס בנות לצה"ל או לשירות קרבי (של אלו מהן שמתאימות על פי שיקול מקצועי בלבד) מנוגדת לתורה.

יש לציין שמשנה לשנה יותר ויותר בנות דתיות מתנדבות לשרת בצה"ל, חלקן אף ביחידות קרביות ובפיקוד, למרות שהן פטורות מכך, על פי חוק. לא, לא מדובר ב"חפיפיניקיות" מבחינה דתית או ב"דתיות-לייט", אלא בבנות רציניות ביותר בדבקותן הדתית, הרואות בהתנדבותן לצה"ל מילוי מצווה דתית. כן, הן מיטיבות להבין את התורה יותר מהרבנים האוסרים זאת.

* בשורה להתיישבות הציונית – חג השבועות הוא חגה של ההתיישבות הציונית, ההתיישבות הכפרית-הקהילתית. חג הקציר, חג הביכורים – החג הזה מעלה על נס את הקשר בין אדם לאדמתו, בין עם למולדתו, הקשר שההתיישבות מגשימה אותו.

השבוע של חג השבועות הניב בשורה חשובה להתיישבות – הרחבת "חוק ועדות הקבלה", מיישובים של 400 תושבים ליישובים של 600 תושבים. בכך, גם יישובים גדולים יותר מ-400 משפחות יוכלו לקלוט ולצמוח, ויישובים שעצרו את צמיחתם כיוון שהגיעו לגג של 400 משפחות, יוכלו לחדש את הצמיחה הדמוגרפית.

למה נדרש בכלל חוק ועדות הקבלה, שהתקבל ב-2011? הרי למעלה ממאה שנות התיישבות ציונית, ההתיישבות הסתדרה ללא החוק הזה. נכון, במשך מאה שנות התיישבות איש לא העלה על דעתו לערער על האוטונומיה של יישוב לבחור את חבריו כדי לאפשר לכידות חברתית, תרבותית ומשימתית. בשנות האלפיים, עוכרי ההתיישבות הציונית, ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ" מצאו מנוף להכות בהתיישבות – ועדות הקבלה. הנה, הם חשו שמצאו את הדרך לפגוע בהתיישבות; להציג את ועדות הקבלה ביישובים כפוגעים בזכויות האדם והאזרח, כ"גזענות", כי זכותו של כל אדם לרכוש בית בכל מקום, ומי זה היישוב שיגיד לו לא? הם קלטו את תרבות הזכויות הקיצונית של בג"ץ, המעמיד תמיד את זכות הפרט מעל כל אינטרס של הכלל; של הקהילה, של המדינה, של הלאום. וכך, דרך עתירות לבג"ץ כפו על יישובים לקבל אנשים שאינם מתאימים לקהילתם.

על מנת למנוע את הסחף ולהציל את ההתיישבות, חוקק חוק ועדות הקבלה, המאפשר בהמון סייגים, ליישובים כפריים קטנים, עד 400 משפחות בגליל ובנגב, להקים ועדות קבלה. יש לציין שהחוק צמצם מאוד את האוטונומיה של היישובים בקליטת חבריהם. הוא הגביל מאוד את הקריטריונים לאי קבלת מועמדים לקליטה, הוא הוציא את ועדת הקבלה מידי היישוב לוועדת קבלה אזורית, שבה נציגי היישוב חייבים להיות במיעוט והוסיפו ועדת ערר משפטית מעל ועדת הקבלה, שבה אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית ולתנועה. אולם החוק חשוב ואף הכרחי, כי הוא בלם את קריסת זכות היישובים לבחור את חבריהם, מה שיביא בהכרח להרס ההתיישבות.

כעת, 9 שנים לאחר קבלת החוק, ומתוך הפקת לקחים מתשע שנות יישום, קיבלה הכנסת ברוב גדול, בקריאה טרומית, את תיקון החוק, בהרחבה ל-600 משפחות, ובהרחבה גיאוגרפית לכל אזורי הפריפריה.

יש לציין שהחוק התקבל בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה, ובהתנגדות המפלגות הערביות והשמאל הקיצוני. ועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק, ומציעי הצעות החוק מן הקואליציה ומן האופוזיציה הצמידו את הצעותיהם להצעה מוסכמת אחת. הנה, הקואליציה והאופוזיציה יכולות להתאחד למען האינטרס הלאומי המשותף. כך ראוי לנהוג בכל הנושאים, כמו בחוק יו"ש שעתיד לעלות להצבעה בימים הקרובים.

איך "הארץ" ציין את חגה של ההתיישבות, בגיליון שבועות? פשקוויל המערכת יצא בתוקף נגד החוק ולא בחל במילים כדי לגנות אותו. כותרת הפשקוויל: "גזענות בהרחבה". בעיני השוקניה הציונות היא גזענות, ההתיישבות הציונית היא גזענות ולכן הרחבת היישובים היא הרחבת הגזענות.

הכלבים ימשיכו לנבוח ושיירת הציונות תעבור ותתקדם.

* מתקנים – בתכניתם של הרב שי פירון וענבל גזית בגל"צ "נפלא פה", הם ראיינו חניכה וחניך במכינה הקדם צבאית מיצר, שסיפרו על תיקון ליל שבועות שנערך אמש במכינה.

היה זה ממש משובב נפש לשמוע את הצעירים הללו, בני 19, שוחרי דעת, צמאי לימוד, המחפשים את הדרך לשתות בצמא מִיָם התורה במובנה הרחב ביותר, מים הספרות העברית והעולמית, מעושר ההגות היהודית והכללית. וחשתי גאווה. לפני 21 שנים, מי שהיה אז ראש מכינת מיצר, חברי הטוב הרב אביה רוזן ואני – אז מנהל מתנ"ס הגולן, ייסדנו את תיקון ליל שבועות במכינה, שהיה משותף למכינה ולמתנ"ס והשתתפו בו אנשים מקהילת יישובי הגולן לצד חניכים ובוגרים מן המכינה. היום הרב אביה הוא ראש מדרשת השילוב נטור, שאותה ייסד ואני היו"ר של המדרשה, ואנו ממשיכים לפעול יחד להעמקת הזהות והתרבות היהודית, ברוח פלורליסטית, בגולן.

מן התיקון המשותף במיצר, צמחו שני ענפים – התיקון במכינה, ששמחתי לשמוע שהוא מתקיים עד היום והתיקון של מרכז "עיינות", ההתפתחות של היחידה להתחדשות יהודית שהקמתי לפני 21 שנים במתנ"ס (ואני חבר בצוות ההיגוי שלה עד היום). השנה האירוע קפץ מדרגה. הוא לא נקרא תיקון ליל שבועות אלא "אדמה ושמים". איזה שם מקסים! הרי מהו חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה – אם לא החג המחבר את האדמה והשמים. האירוע שילב החג החקלאי עם הלימוד. האירוע, שנערך בצנובר, החל בהפנינג חקלאי ויריד איכרים ובשלב מסוים נוספו לתוכו קבוצות לימוד ובמקביל שירה בציבור והוא הסתיים בדיאלוג בין הרב יובל שרלו ואלחנן לואיס, מנהל ארגון "עם-אדם" העוסק בהנחלתו מורשת גורדון, בנושא: א.ד. גורדון והרב קוק נפגשים בין התלמים.

כבכל שנה, ערכנו תיקון ליל שבועות באורטל, בהנחייתי, ובו רצף של ארבעה שיעורים וביניהם אתנחתות מוסיקליות. השיעור האחרון היה שלי, שנושאו: "בדרך לירושלים" – על טקס הביכורים כשבית המקדש היה קיים וטקס הביכורים בימינו.

נחזור לנערים ממכינת מיצר. כמה מרנין לראות מידי שנה כל כך הרבה חניכים במכינות הקדם צבאיות המקדישים שנה בעיקר ללימודים, בעיקר ללימודים הומניסטיים, ומעשירים ומכפילים ומשלשים ויותר מכך, את הידע בנושאים הללו, שאותו רכשו ב-12 שנות לימוד בבית הספר. ולראות את תשוקת הלימוד שלהם – בלי שהם  נדרשים לעמוד במבחן כלשהו או לקבל קרדיט כלשהו. האם באמת מה שיגרע מלימוד התחומים הללו הוא ביטול תעודת הבגרות? אולי דווקא להיפך, אם הדבר ייעשה נכון. ובעניין הזה, אולי כדאי שמערכת החינוך הפורמלית תלמד מן המכינות הקדם צבאיות ומבתי המדרש המתחדשים ברחבי הארץ.

* הן אפשר – קהילת "ניגון הלב" היא קהילה של מסורת וחידוש הפועלת זה כעשרים שנה בעמק יזרעאל והיא בית ליהדות ישראלית. לב הקהילה היא קבלות השבת השבועיות, אך היא מקיפה הרבה מעבר לכך. אני קשור לקהילה, (הייתי קשור אליה בעיקר בשנותיה הראשונות) ואף כתבתי עליה מחקר אקדמי.

אחת לשנה עורכת הקהילה אירוע של תרבות עברית לקהל הרחב באולם התרבות היפה של קיבוץ יפעת. האירוע מוקדש ליוצר בתרבות הישראלית (בין היוצרים שלהם הוקדש הערב בעבר – ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, נתן זך, רחל, לאה גולדברג, אברהם חלפי, דליה רביקוביץ', תרצה אתר ועוד). ד"ר מוטי זעירא מנחה את האירוע ומספר בסגנונו הכובש ובקסמו האישי את סיפור חייו של היוצר ושיריו מושרים בידי אמנים מן הקהילה. בכל שנה האולם מלא מפה לפה, הכרטיסים נחטפים מיד עם פרסום האירוע.

כמעט בכל שנה אני מגיע לאירוע וכך גם השנה. ביום רביעי 1.6 נערך הערב השנתי, שהוקדש השנה לחיים חפר, ונקרא "הנני כאן". מוטי זעירא, שכתב את הביוגרפיה של חפר, הנחה גם את הערב הזה. "ניגון הלב" היא מעצמה של כישרון מוסיקלי. יש לה אנסמבל "ניגון הלב" שבו נגנים בכל כלי הנגינה ותזמורת נוער הנקראת "ניגונל'ה", של כלי מיתר וכלי נשיפה. מעבדים נפלאים עובדים אתם, וזמרים מן הקהילה שרו את השירים. מיטב שיריו של חיים חפר בוצעו ברמה גבוהה מאוד, בעיבודים מקסימים והכל לווה בתפאורת וידאו מרשימה.

האירוע היה חוויה תרבותית מרוממת נפש. הערב הסתיים בשיר "הן אפשר".

* למה הוא ברח – כילד וכנער, אהבתי מאוד את אורי זוהר. מעל הכל אהבתי את המערכונים הנפלאים של לול: "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "לה-מרמור" ועוד. ואהבתי את הנחיית התכניות בטלוויזיה "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". ידעתי ואהבתי לחקות אותו.

לעומת זאת, אף פעם לא התחברתי לסרטים שלו – "מציצים", "עיניים גדולות" וכד'. תמיד ראיתי בהם סרטים וולגריים, שממש לא דיברו אליי. אומרים שהסרטים הללו מתעדים את אורח החיים של אורי זוהר וחבריו באותה תקופה, בשנות השבעים המוקדמות. אם זה נכון, אני יכול להבין למה הוא ברח משם אל הדת.

יהי זכרו ברוך!

* מכנסיים קצרים וציציות – בנו של אורי זוהר התאמן אתי בשחיה במכבי גבעתיים. הוא היה בקבוצה אחת מתחתיי. כאשר הם סיימו את האימון, אנחנו התחלנו את שלנו. וכך, זכיתי לראות את אורי זוהר מגיע עם וספה לקחת את בנו מן האימון הביתה, וזה ריגש אותי מאוד.

הפעם האחרונה שראיתי את אורי זוהר, הייתה באירוע קבלת פנים לשחקני מכבי ת"א בכדורסל, לאחר זכייתה בגביע אירופה לאלופות ב-1977 (הייתי אז ילד בכיתה ח'). האירוע נערך בגני התערוכה בת"א. המנחה היה אורי זוהר, לבוש במכנסים קצרים, עם כיפה וציציות.

          * ביד הלשון

עכברה – עכברה היא שכונה בצפת, שלה גלגולים רבים.

עכברא, שפירושו בארמית: העכבר, היה כפר יהודי שהתקיים במקום במשך למעלה מאלף שנים, מתקופת הבית השני ועד המאה ה-11. ביישוב חיו רבנים חשובים ובהם ר' אלעזר, בנו של ר' שמעון בר יוחאי.

לימים, קם במקום כפר ערבי-מוסלמי ששימר את שמו המקורי. במלחמת השחרור היה זה כפר פורעים, שממנו יצאו למתקפות על נתיבי התחבורה לצפת. במאי 1948 נכבש הכפר בידי חטיבת יפתח של הפלמ"ח ובתיו פוצצו, על מנת למנוע יציאת תגבורות ממנו לצפת, לקראת שחרורה.

לאחר המלחמה יושבו במקום עקורי הכפר קדיתא הסמוך. ב-1982 סופח הכפר לצפת.

איזה יישוב קורא את שמו על שם עכבר? באותה מידה אפשר לשאול מי קורא לבתו חולדה? כנראה שהעכבר באותה תקופה לא נחשב לחיה בזויה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"

מעשה בלעם של מוסף "הארץ"

ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במונח המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

בשבוע שעבר התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* "שישי בגולן"

על ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים"

יצחק נוי, שהלך השבוע לעולמו, מוכר בעיקר כשדר רדיו, אך הוא היה גם סופר. להלן דברים שכתבתי על ספרו לנוער: "גבעת האירוסים השחורים":

ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים" , הוא ספר חינוכי מובהק, עמוס בכל עמוד במסרים ערכיים – ציונות, סוציאליזם וערכים אוניברסאליים אישיים של מנהיגות, אחריות, אכפתיות, תרומה לכלל, הנכונות לתת. הספר עוסק בסוגיות לאומיות חברתיות של עליה, קליטה, מעברה, קונפליקט בין המעברה ליישוב הוותיק, יחסי עדות, ותיקים מול עולים חדשים. אולם בעיניי, המסר המרכזי העובר דרך הנושאים הללו, הוא הפער הבלתי נסבל בין רמת ההצהרה, האידיאלים והחזון של חברי המושב לבין מציאות החיים האמיתית שלהם, הן כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות המושב פנימה, הן במסחר בלתי הגון וניצול המצוקה והצנע לצורך התעשרות קלה והן ביחס המתנשא כלפי העולים החדשים במעברה. הנער יפתח, גיבור הסיפור, הוא מופת של מנהיגות אמת, נכונות לשלם מחיר אישי וחברתי כבד בדבקותו בערכיו ועקרונותיו ובמידה רבה הוא גם ממלא את תפקיד "הילד המגלה את ערוות המלך" במושב. הספר מנפץ מיתוסים – המיתוס של אנשי ההתיישבות העובדת, א"י היפה, המתגלים בקלונם. יש לציין, שיצחק נוי אינו מנפץ מיתוס באופן המציג את האידיאל והחזון כריקים, אלא להיפך – הוא מחויב לחזון, ודרך דמותם של הגיבורים, יפתח וסוזי, הוא תובע את עלבון החזון ומציג את האופציה של חיים ריאליים לאורו. זה המסר המרכזי של הספר.

דוגמאות להעברת מסרים בספר:

* תיאור קרב המהלומות בין גיבור הספר, יפתח, לבין בוקי – דמותו של בריון שהטיל חיתתו על הסביבה כולה. "אכן, בוקי נראה חורש רעות. לאחר שניער את רגלו הכואבת פעם או פעמיים, זינק אל עבר סוזי והניף את ידו השרירית. והנה, עוד בטרם פגעה בה מהלומתו הראשונה, נשמעה מן הצד קריאת חרון חנוקה ויפתח זינק על בוקי כאחוז טרוף. 'אחוז טרוף' הן המילים המתאימות, שכן לא תמצא בכל בית הספר ילד שפוי בדעתו שינסה להרים יד על בוקי או סתם להשמיע צפצוף בחברתו. בוקי נדהם כל כך מן החוצפה הבלתי מצויה עד שידו הכבדה, המורמת על סוזי, נשמטה בבהלה כדי לגונן על ראשו. המהלומה הפילה את בוקי ארצה, מחזה שלא יאמן. אבל בוקי הוא בוקי ולא לחינם המורים מכנים אותו 'פרא משולח'. הוא מזנק ממקומו ובאגרופו הקפוץ חובט לו, ליפתח, חבטה אדירה בפניו. יפתח מתגלגל על הארץ כשק תפודים לפני זריעה וכבר אפו שותת דם. הקרב תם ונשלם! כך אתם חושבים. כך חשבתי גם אני. כך חשבו כל ילדי בית הספר שעמדו וצפו נדהמים במחזה. אך לא! יפתח מזנק ממקומו, זריז כחתול. ראשו מגיע עד לכתפיו של בוקי אך ידיו מגביהות עוף. אגרופו פוגע באפו של בוקי הנרתע לאחור, נבוך מן החוצפה. הוא מנסה ברצינות ללכת אתי מכות, חולפת בראשו מחשבה חדשה בתכלית ולא נעימה.עתה גם אפו של בוקי קולח דם והוא שולח את שתי ידיו האיתנות אל יפתח כדי למהר ולסיים את הקרב המביך הזה, שאינו מוסיף לו כבוד. יפתח סופג ומכה חזרה, סופג ומכה חזרה, והנה שוב הוא על הארץ, שרוע ומאובק, ושוב הוא מזנק בחמת טירוף ומכה. מחזה שאין רואים כמותו בכל יום".

בטקסט זה אין דיבורים, וגם אין אמירה חינוכית או ערכית ברורה של הסופר, אלא תיאור התרחשות. התיאור הזה מעביר מאליו מסרים בצורה משכנעת יותר מבכל אמירה ישירה. יש כאן תיאור של דוד וגולית – הטוב והחלש יותר פיסית, הנלחם ברע החזק והגדול, ויכול לו. הסיפור מעלה על נס את אומץ לבו ונחישותו של יפתח, הלוחם ברע ללא כל חשבון על המחיר שהוא עלול לשלם. יפתח נלחם בכל הרע שבוקי מייצג: השררה, האדנות, הכוחניות, שלטון הפחד, שנאת הזר והאחר, הנכונות לפגוע בחלש, בחלשה. יפתח מייצג את הערכים ההפוכים – חברת מופת צודקת, חוסר כוחניות, כבוד האדם, כבוד לאחר (העולה, המזרחי), מחוייבות לחלש, וגם אהבה ומחוייבות לאהובתו.

* תיאור הרגע בו מבין סנדו, המספר, שאויב הציבור שנגדו נשמעות כל הסיסמאות ברדיו נגד השוק השחור – אלה בעצם אנשי המושב שלו, הוריו. שיחה בין סנדו לבין שלום, בן המעברה. "'פשוט מאוד, סנדו, המושבניקים צריכים למכור את התרנגולות והביצים ל'תנובה' והם מקבלים תמורתם מחירים שהממשלה קבעה. אמנם המחירים נמוכים, אבל לכן הממשלה גם מוכרת למושבניקים תערובת – אוכל לעופות – במחירים נמוכים. המושבניקים מוכרים חלק ל'תנובה' וחלק מוכרים לסוחרים פרטיים, שבאים בלילה כדי שהפקחים של דב יוסף לא יגלו אותם, כי זה בניגוד לחוק – אתה מבין? בעד כל ביצה ובעד כל תרנגולת הסוחרים משלמים למושבניק פי שלושה וארבעה וחמישה יותר מ'תנובה'. נדהמתי לגלות כמה הדבר פשוט. 'וזה השוק השחור?' שאלתי בהיסוס. 'זה השוק השחור, סנדו. זה בדיוק השוק השחור'. איך לא חשבתי על כך לפני כן? עתה נתחוורו לי לפתע דברים שעד כה נראו מסתוריים ולא מובנים. את הטנדר המסתורי הזה, המתגלגל חרישית אל חצרותינו בחשכת הליל ובפנסים כבויים ראיתי לא אחת. גם את אבא ואמא ואת נהג הטנדר ומלווהו ראיתי לא פעם, והם אוחזים בבהילות בתרנגולות מפרפרות ומכניסים אותן ביראת קודש לארגז הטנדר המכוסה אברזין מכל צדדיו. פעמיים או שלוש ראיתי מבעד לחלון את מלווהו של נהג הטנדר כשהוא מונה כסף לידיה של אמא, ואבא ניצב נבוך מן הצד, מקרטע ברגליו כילד נזוף ומגרד ברוב זעם את קרחתו – ועדיין לא נתקשרו הדברים במוחי. עתה באו הסבריו של שלום והכו בי בפשטותם הבהירה והנחרצת. כה ברורה הייתה לפתע התמונה עד כי לא מצאתי מענה ונתכנסתי בתוך עצמי מהורהר ומבולבל ".

בסצנה הזו נוי מאיר את עיוורונו של סנדו, החי בחלומות ומאמין בתמימות בסיסמאות של עסקני המושב וותיקיו, כאילו עליהם מתבססים חייהם, מבלי שהוא מפעיל את חוש הביקורתיות ורואה מה קורה מתחת לאפו, במושב ואף במשק המשפחתי שלו; מבלי שהוא מבין את מה שהוא רואה או מבלי שהוא רוצה להאמין במה שהוא מבין. מי שמאיר את עיניו הוא שלום מן המעברה, הרואה מבחוץ היטב את מה שסנדו אינו רואה מבפנים. בתיאורו של שלום אין כל שיפוט ערכי של המציאות אותה הוא מתאר. יש כאן תיאור מצב, של מציאות שדי ברורה לו. יתכן שיש כאן רמז מטרים לדמותו השלילית של שלום בהמשך הסיפור; בדבריו יש יותר קנאה על הצלחת המושבניקים, מאשר ביקורת מוסרית על התנהגותם. לעומת זאת, סנדו מוכה, לנוכח הגילוי. 

* הטקסט השלישי הוא חשיפת המושבניק המוהל חלב במים. "'זאת הנביילה הקטנה מהמעברה', עלה קולה המתכתי , החלוד, של רייזל. אנחנו עושים לכם טובה ומוכרים לכם חלב בחצי חינם, ואתם מרגלים אחרינו. זאת התודה שאנחנו מקבלים אחרי כל כך הרבה שנים בארץ'. 'אתם לא מוכרים שום דבר בחצי חינם, אתם רק מוכרים חצי חלב וחצי מים', ענתה לה סוזי בקול שליו ושקול… 'קישטה, מלוכלכת קטנה, קישטה. הסתלקי מהחצר שלי. שם, במרוקו, בכלל ראיתם מה זה חלב? אני כבר אדבר עם הוועד שיגרשו את אבא שלך מהעבודה במוסך. אם יש לו בת כזאת לא מחונכת, הוא בוודאי איש לא אחראי'. ובפנותה אל יפתח צמצמה את עיני החולדה הקטנות שלה כדי סדק ואמרה בארס: 'ואתה, יפתחי, הבן של שמשון נוילנד הגיבור, אולי תפסיק כבר להתחבר עם ילדות מקולקלות מהמעברה ולגרום לכולנו בושה.. הא, צוקער פושקע?…

עשרה איש, אולי יותר, ניצבו שם דוממים ויפתח וסוזי… אבל איש לא פצה פה. קולה הנורא של רייזל והרעש הניתז מכל מילה ומילה הכריעו את הכף. 'קדימה, קדימה, תיכנסו כבר פנימה', חרקה רייזל בקולה. ברל'ה כבר מתחיל לחלק את החלב. נו, תזוז שם כבר, אוקס. אפשר לחשוב שאיזו מלוכלכת קטנה מהמעברה עם דמיון מזרחי תשנה לי את הסדר היום. תיכנסו כבר, לא קרה כלום'" .

את המסר החריף שלו מעביר כאן הסופר על דרך השלילה, דרך המילים הקשות שמכניס לפיה של רייזל. כאשר היא נתפסת בקלקלתה – כמי שמרמה ומוהלת מים בחלב שהיא מוכרת, יצא ממנה השד הגזעני, העדתי, הקסנופובי (ובהמשך גם הפוליטי – כאשר היא מגנה את גדי, שיצא נגדה, על היותו "בן של מפ"מניק"  וטענה שדבריה של סוזי הם תוצאת הסתה של המדריכים במעברה מאגודת ישראל והמזרחי). דבריה של רייזל, מבטאים בצורה קיצונית את היפוך הערכים היפים שעליהם אמור המושב להיות מבוסס. כאשר היא מכנה את סוזי, הנערה שגילתה את רמאותה והעזה להתריס מולה על הגניבה, היא מכנה אותה "לא מחונכת", "ילדה מקולקלת" ואת אבא שלה שיש לו בת כזו "לא אחראי".

זהו תיאור אירוני – מהו חינוך, מהי תקינות, מהי אחריות על פי רייזל? ה"אנחנו" – המושבניקים, הוותיקים, בעלי הזכויות, הננו מקור החינוך, האחריות, התקינות, וכלל לא חשוב מה אנו עושים. מי שמעז לצאת נגדנו ולחשוף את פנינו המכוערים, כמוהו כמרים יד על היישוב הוותיק כולו, באיזו חוצפה ויהירות, במקום להיות אסיר תודה למי שקולטים אותו.

בהמשך מתערב גדי ויוצא נגדה ולהגנת סוזי ויפתח, אך לא בכדי עצרתי את הציטוט כאן, במציאות שבה "איש אינו פוצה פה ומצפצף" – תיאור אופייני בספר כולו, לעצימת העיניים וההתקרנפות של המושבניקים לנוכח העוולות המתרחשות במושב… אולי כיוון שלכל אחד מהם קופת השרצים שלו.

בכל הסיטואציה הזו מעביר הסופר את המסר המרכזי שלו, אודות הדקדנט המוסרי שפקד את המושב, שברמה ההצהרתית הוא מחוייב לאידיאלים נעלים של צדק, מוסר וציונות.

אף שבעיניי האמירה העיקרית של הספר נוגעת לפער בין ערכי המושב למימושם בפועל, אין ספק שנושא היחס לאחר, לזר, אף הוא נושא מרכזי מאוד בספר. ברובד הגלוי, זה הנושא המרכזי של הספר.

הספר מתאר את ההשחתה של המושב, ברגע שהוא נקלע למציאות חדשה, שבה סמוך אליו נמצא לפתע אחר, שונה, זר – העולים המזרחיים של המעברה. האידיאלים הגדולים אינם עומדים בפני הפיתוי לנצל את השכנים, להפוך אותם לפועלים השחורים במושב, ובכך להפוך את החקלאים המושבניקים למנהלים, לראיסים. מכאן מתגלגלת ההשחתה לתחומי החיים האחרים. כמובן שההשחתה אינה תוצאת קיומה של המעברה, אלא המעברה היא מראה גדולה על ההשחתה הפנימית במושב.

על אף אותה השחתה, התודעה של חברי המושב היא שהם מלח הארץ, הם חלוצי הארץ ובוניה, לעומת תושבי המעברה שאינם כאלה.

היחס המתנשא של המושבניקים כלפי תושבי המעברה בא לידי ביטוי בולט בקרב הילדים. לאורך כל הספר הקורא נתקל בגילויים של גזענות מצד בני המושב כלפי בני המעברה.

המסר של הספר הוא של שוויון ערך האדם והתנגדות נחרצת לכל אפליה, גזענות, שנאת הזר והשונה. גיבור הספר, יפתח, הוא התגלמות הערכים האלה. הוא חריג מאוד בגישתו, אם כי אינו יחיד. כך למשל הרופא, ד"ר גולדרזון.

היחס השלילי, כלפי השונה, אינו רק כלפי תושבי המעברה, אלא גם בתוך המושב, כלפי בעלי דעות פוליטיות שונות, אלה שמעיזים להצביע למפלגה אחרת, זולת מפא"י .

* "חדשות בן עזר"