התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן

בתכתובת בקבוצת הווטסאפ של חברי מליאת המועצה האזורית גולן, נכתבה לפני חודשים אחרים דעה, שעל פיה חברי מליאה, שהנם חברים באגש"חים (אגודות שיתופיות חקלאיות), צריכים להיות מנועים מלהשתתף בהצבעה על סוגיית תכנית חוות הרוח בגולן, מפאת ניגוד עניינים.

האמירה הזאת פותחת, מבחינתי, שני דיונים אפשריים. האחד הוא על הטרלול הצדקני של "ניגוד עניינים", שהפך לגולם שקם על יוצרו. אולי אקדיש לכך מאמר נפרד. הפעם אתמקד בסוגיה אחרת – מהותם של האגש"חים. מי שטען את הטענה, הסביר שהאגש"ח הוא עסק פרטי, וחבר מליאה אינו יכול להצביע על העסק הפרטי שלו. בעיניי, טענה זו מבטאת אי הבנה לא רק במהות האגש"ח, אלא במהות ההתיישבות הכפרית בארץ ישראל, ואי הבנת מהותה של ההתיישבות בגולן.

האגש"ח הוא אכן עסק השייך לחבריו, אך זה לא עיקר ייעודו ומהותו. האגש"ח הוא בראש ובראשונה התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן והתשתית הכלכלית של כל יישוב בפני עצמו. נטלת מהגולן את האגש"ח – אין התיישבות בגולן. ללא האגש"ח, כל הקיבוצים והמושבים בגולן לא היו קיימים. וללא הקיבוצים והמושבים לא היו גם היישובים הקהילתיים, לא הייתה קצרין וכמובן שלא היו ההרחבות הקהילתיות.

ללא האגש"חים לא הייתה החקלאות בגולן, לא הייתה התיירות בגולן ולא הייתה התעשיה בגולן. וללא אלה, לא היה קיום למפעל ההתיישבות. האגש"חים אינם רק הבעלות על הענפים ביישוב הבודד, אלא גם על השותפויות האזוריות כמו "בראשית", "יקב הגולן", "מי גולן", "שדות בגולן", חמת גדר וכד' וגם על שותפויות רחבות יותר עם משקי הגליל העליון ומשקי עמק הירדן.

אמירה על פיה במוסד העליון של הגולן – מליאת המועצה האזורית, נציגי יישובים שהם חברי קיבוצים ומושבים החברים באגש"ח, שהם רוב גדול במליאה, לא יוכלו להיות שותפים להכרעות בסוגיות הכלכליות של הגולן, היא לא רק אבסורדית מבחינה מעשית, אלא גם מקעקעת את מהות ההתיישבות בגולן. וחמור יותר, היא חותרת תחת ערך היחד הגולני. בחרנו לפתוח את יישובינו לקליטה להרחבות הקהילתיות, וזו קליטה מבורכת וחשובה, שקידמה מאוד את הגולן כאזור ואת היישובים עצמם. אבל תנאי להצלחה של קליטה קהילתית ביישובים כפריים הוא תפיסה של קהילה-אחת. לעומתיות של תושבי ההרחבות כלפי חברי האגודה, עלולה לערער את הבסיס הקהילתי של היישוב ושל האזור. ויש לזכור, שלמרות שלכאורה האגודות שייכות רק לחבריהן, למעשה היישוב כולו נהנה מרווחיהן – בראש ובראשונה בשל התשתיות הציבוריות מן העבר, אך גם בזכות ההשקעה של האגודות בקהילות גם היום, לפחות במרבית היישובים.

יש מחלוקת בגולן בנושא טורבינות הרוח. זו מחלוקת לגיטימית. זו לא מחלוקת בין אוהבי הגולן לאוהבי הבצע, כפי שיש מי שמנסים להציג זאת, אלא מחלוקת בין אוהבי הגולן. זו גם לא מחלוקת בין שוחרי הסביבה למי שאינם אכפתיים לסביבה. הרי כל מיזם אנרגיית הרוח בא לעולם מתוך תפיסה אקולוגית של אנרגיה חלופית נקיה, ומתוך יעד לאומי שמדינת ישראל הגדירה, בראש ובראשונה מטעמים אקולוגיים. נכון, יש גם התנגדות משיקולים אקולוגיים אחרים. ראוי ללבן אותה ולהכריע. אך אסור שהמחלוקת הזאת תפלג בינינו. הפיכתה למחלוקת בין האגש"חים להרחבות, היא מעשה שלא יעשה; היא מעשה רעיל החותר תחת אחדות היישובים ואחדות האזור. כולנו מאמינים בפיתוח בר-קיימא, המשלב שיקולים של שמירת הטבע והסביבה עם שיקולים של קידום ההתיישבות ופיתוחהּ. הרי בגישה חד-ממדית, שאינה רואה את הצורך בפיתוח קהילתי, ניתן להציב סימני שאלה רבים, למשל על המגורים בבתים צמודי קרקע של הטוענים נגד הקמת הטורבינות.

לכן, מוטב שנוריד את הטונים, נקיים דיון ענייני, מכובד ומכבד, והעיקר – שנזכור שכוחנו באחדותנו, ולא ניתן לשום מחלוקת להפוך למחלוקת בין אגש"ח והרחבה, כי מחלוקת כזו היא מתכון לקרע, שהרבה יותר קל לפעור והרבה יותר קשה לאחות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.10.20

* בליץ שקרי – כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

* מי ימצמץ ראשון – על גנץ לגלות נחישות וללכת עד הסוף בעניין התקציב. אי העברת תקציב 2021 בדצמבר היא פגיעה במזיד בכלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידענו מאז קום המדינה, למטרה אחת בלבד – גניבת הרוטציה.

אסור לגנץ להתפשר וגם לנהל מו"מ בנושא, אלא לעמוד על הדרישה הזאת באופן חד-משמעי, גם במחיר בחירות, תהיינה תוצאתן אשר תהיינה.

להערכתי – אם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון.

* רק שתי אפשרויות – אסור לכחול לבן להתפשר כהוא זה בתביעה לקביעת תקציב המדינה, כי זה האינטרס הלאומי המובהק. אני מאמין שאם כחול לבן תגלה נחישות, יהיה תקציב, תהיה ממשלה, תהיה רוטציה. אך נחישות פירושה נכונות אמתית של כחול לבן, לא מן השפה אל החוץ, ללכת לבחירות, גם אם היא תיפגע.

כי המציאות הבסיסית שבעטיה קמה הממשלה הזאת לא השתנתה – האפשרויות הן שתיים בלבד: ממשלת אחדות או בחירות.

הדיבורים של כחול לבן על אפשרות של ממשלה אחרת בלי בחירות, הם דיבורי סרק, כל עוד ימינה אינה מוכנה להיות שותפה לצעד כזה. בלי ימינה, אין כל אפשרות להקים קואליציה חלופית. רעיון העוועים שבמשבר כל כך קשה, שהוא בבסיסו משבר אמון של הציבור בממשלה, תנהל את המדינה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה אנטי ישראלית, לאומנית קנאית, הוא רעיון הזוי ומטורף. גם כאיום סרק הוא רעיון מטורף. מישהו חושב שלציבור הישראלי יהיה אמון בממשלה כזו? זו ממשלה שתהיה מסוגלת לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר, את החברה הישראלית מן הכאוס?

והאיום הזה הוא איום סרק גם כיוון שאין שום סיכוי שתקום ממשלה כזו, כי לא יהיו לה 59 ח"כים. דרך ארץ לא תתקרנף ולא תתן ידע לתועבה הזאת. אני משוכנע שגם חלק מכחול לבן בשום אופן לא יתנו ידם במעל.

הדרך הגרועה ביותר לניהול המשבר הזה, היא באמצעות איומי סרק. כאשר כחול לבן מאיימת בממשלה חלופית, נתניהו לא צריך להתרגש. הוא מבין מזה שכחול לבן מפחדת מבחירות והוא יכול להמשיך לשחק את המשחקים הנואלים שלו, כולל ההתנקשות במזיד בכלכלת ישראל באי הכנת תקציב בשעת משבר כלכלי קשה אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה.

יש אך ורק שתי אפשרויות: תקציב או בחירות.

* בלתי קבילה – על פי דיווח של זאב קם ב"כאן ב' ", הליכוד מוכן ל"פשרה" עם כחול לבן: תקציב 2021 יעבור בקריאה ראשונה בכנסת בדצמבר, אך ההצבעה בקריאה שניה ושלישית תהיה בסוף מרץ.

הכוונה של נתניהו לא להעביר תקציב אינה מטרה, אלא אמצעי לגנוב את הרוטציה. ה"פשרה" נועדה להציג מצג שווא לציבור, כאילו הממשלה כן מגישה תקציב. למעשה, אין תקציב עד אישורו בקריאה שלישית והמטרה – השארת פרצה לגניבת הרוטציה, נותרה בעינה. לכן, ה"פשרה" חייבת להידחות על הסף.

עצם הצגת ה"פשרה" מעידה, שנתניהו נלחץ מהעמדה הנחרצת של כחול לבן, ולכן על כחול לבן ודרך ארץ לעמוד איתן על דרישתם המוחלטת לתקציב או בחירות.

אילו הצעת הליכוד הייתה, למשל, העברת התקציב בקריאה שלישית ב-15 בינואר, ניתן היה לראות בכך מוצא של כבוד, מעין סולם לרדת בלי להרגיש שהם נכנעו לתכתיב של כחול לבן. אבל השארת הפרצה לגניבת הרוטציה – בלתי קבילה.

* מי ישתה למי – בעקבות נסיקתו של בנט בסקרים, אמרו כמה מרואיינים מהליכוד שתמיד בנט חזק בסקרים וחלש בבחירות, והזכירו שתמיד לקראת הבחירות נתניהו שותה את הקולות שלו.

עובדתית, כך אכן קרה. אבל, להערכתי, הפעם מדובר בסיפור אחר לגמרי. במקרים הקודמים בנט היה חלק מגוש-ביבי, חתם על הצהרות נאמנות לנתניהו, ולקראת הבחירות נתניהו שתה את קולות המחנה בקמפיין געוואלד, "שלטון הימין בסכנה", "הנשיא יטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר" וציבור תומכי בנט נבהל ובחר בו.

הפעם זה שונה. הפעם בנט אינו חלק מגוש ביבי, הוא לא יחתום לו על הצהרות נאמנות; הפעם הוא רץ מולו, ראש בראש. כישלונו החרוץ של נתניהו מעביר יותר ויותר מצביעי ימין מהליכוד לימינה. אין זה מן הנמנע שבסקר הבא ימינה תעקוף את הליכוד. במצב כזה, בנט יהיה המוביל של גוש הימין. ויתכן מאוד שבימים האחרונים לפני הבחירות הוא יוביל קמפיין געוואלד וישתה את קולות הליכוד. ימנים יצביעו לו בתור המפלגה המובילה בימין.

* השמאל החדש – דף המסרים החדש הוא שימינה היא שמאלה. והדקלמנים מדקלמים.

* הפנטזיה של לפיד – יאיר לפיד פילג את כחול לבן ולא נכנס אתה לממשלה, כי הוא האמין שבתקופת המשבר הזאת עדיף להיות על טריבונה, לנהוג בפופוליזם ולהיבנות מהמשבר. בינתיים מי שנבנה מכך הוא דווקא בנט.

* אי אמון – במאי 1995 החליטה ממשלת רבין על הפקעת שטח במזרח ירושלים לצורך התיישבות יהודית ועל הקמת השכונה היהודית בהר חומה. בתגובה, חד"ש ומד"ע, שיחד היו להן חמישה מנדטים, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, החליט על תמיכת הליכוד והאופוזיציה בהצעה.

היה זה לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה. ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט ונסמכה על תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. הודעת הליכוד והאופוזיציה הימנית על תמיכה בהצעת אי-האמון יצרה מצב פרלמנטרי שבו הממשלה הייתה נופלת. כתוצאה מכך ביטל רבין את ההפקעה והקפיא את הבניה בהר חומה. המפלגות הערביות הסירו את הצעת האי-אמון. נתניהו הגיש הצעת אי-אמון בשל התקפלות הממשלה וביטול ההפקעה. כמובן שלהצעת האי-אמון הזה לא היה רוב. ההישג הגדול שהשיג נתניהו היה פגיעה בבניה בירושלים. ההסבר של נתניהו למהלך, היה התנגדותו הנחרצת לממשלה וניצול הזדמנות להפלתה.

בדצמבר 1976, הגישה החזית הדתית התורתית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, מעין יהדות התורה של היום) הצעת אי-אמון בממשלת רבין הראשונה, כיוון שטקס קליטת מטוסי F-15 הראשונים נערך ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, וראש הממשלה והשרים חיללו את השבת בדרכם חזרה לבתיהם. ההצעה נדחתה, אך הימנעות שני שרים מן המפד"ל בהצבעה הביאה לפיטורם ואח"כ להתפטרות הממשלה במה שכונה "התרגיל המבריק". בבחירות שהוקדמו בעקבות ההתפטרות, הליכוד בראשות בגין חולל את המהפך.

בין התומכים בהצעת האי-אמון הייתה סיעת רצ, בראשות שולמית אלוני (לימים – המרכיב המרכזי של מרצ). רצ הייתה האופוזיציה השמאלית של הממשלה (פרשה מן הממשלה אחרי צירוף המפד"ל אליה), אך לא התמקדה בהתנגדות מדינית אלא בעיקר בעמדה אנטי-דתית קיצונית, בקריאה להפרדת הדת והמדינה ובביקורת על מה שהגדירה ככניעת ממשלת רבין לדתיים. בנאומה בדיון, הסבירה את תמיכתה בהצעה בציטוט דבריו של אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים".

אלה שני מקרים חריגים של מפלגות שתמכו בהצעת אי אמון למרות התנגדות אידיאולוגית חריפה לא רק למציעים, אלא גם לתוכן ההצעה. אולם הצבעה בעד אי אמון של מפלגות יריבות בנושאים כמו תפקוד הממשלה או נושאים כלכליים וחברתיים היא לחם חוקה של האופוזיציה באשר היא אופוזיציה, לכל אורך שנות המדינה.

כזאת הייתה הצבעתה של ימינה בעד הצעת אי האמון בממשלה שהגישה יש עתיד. זו לא הייתה הצעת אי אמון על נושא מדיני או משפטי שבו היא חלוקה על עמדת יש עתיד, אלא בנושא הקורונה ותפקוד הממשלה, שבו ימינה עצמה ומנהיגיה בנט ושקד בראשם, תוקפים את הממשלה לא פחות מיש עתיד. ולכן, תמיכתם בהצעה היא מעשה פרלמנטרי טבעי של מפלגת אופוזיציה. המתקפה הביביסטית על ההצבעה "הסמולנית" של בנט יחד עם הרשימה המשותפת היא דמגוגית, ונובעת בעיקר מההיסטריה של נתניהו לנוכח נסיקתו של בנט בסקרים.

אני הייתי מעדיף לראות את יש עתיד-תל"ם ואת ימינה בממשלה, תחת האלונקה, שותפים למאמץ הלאומי להילחם בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. אך בעוד יש עתיד-תל"ם באופוזיציה מתוך בחירתם לפרק את כחול לבן ולא להצטרף לממשלת האחדות – ימינה יושבת באופוזיציה כי נתניהו לא רצה את שנוא נפשו בממשלה. ואחרי כן הם מלינים על כך שבנט נוהג כאופוזיציה?

נחזור לפרשת הצבעת האי אמון של חד"ש ומד"ע ב-1995. האירוע ממחיש מה היה קורה אילו קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת. ברגע שבו הייתה הממשלה מקבלת החלטה ציונית כלשהי, או מבצעת פעולת מגן ביטחונית, הרשימה המשותפת הייתה מפנה לה עורף, מביעה בה אי אמון והליכוד היה תומך בהצעה ומפיל את הממשלה. אם כך היא נהגה בממשלת רבין בשיאו של תהליך אוסלו, קל וחומר שכך היא הייתה עושה בממשלה שלא הייתה מובילה תהליכי נסיגות, כאשר המשותפת היא סיעה בעלת 15 מנדטים. הייתה זו ממשלה תחת איום אקדח תמידי, שלא הייתה מאריכה יותר משבועות ספורים.

* הביביזם השמאלני – עקיבא נוביק, במאמר ב"הארץ", מנתח את התופעה המעניינת, של תמיכת אנשי שמאל רבים, בסקרים, בבנט ובימינה; מה שנותן רוב מוחלט לגוש הימין (ללא ישראל ביתנו). הוא מתאר זאת כתמונת ראי של הביביזם. כמו אותם אנשי ימין שדבקים בכל מחיר ובאופן בלתי רציונלי בעליל בנתניהו, על אף כל כישלונותיו וחטאיו והנזק שהוא מחולל לחברה הישראלית, ונקודת הייחוס לכל עמדה שלהם בכל נושא היא אך ורק שאלת ביבי, שלטונו ועתידו, כך גם תמונת הראי שלהם בשמאל. מדובר באנשים ששנאת-נתניהו עומדת מעל לכל שיקול אחר, מעל כל שיקול אידיאולוגי, מעל כל אינטרס לאומי. רבים מהם, שתמכו בהתלהבות בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי להפיל את נתניהו, מתכוונים לתמוך בבנט ובימינה, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בין ימינה לביניהם, כדי להפיל את נתניהו.

אבל הדמיון בין הביביסטים לבין תמונת הראי האנטי-ביביסטי הוא גם בשיטות ובסגנון. כותב נוביק: "הצצתי בסוף השבוע בטלפונים של כמה שרים בכחול לבן. בין אלפי ההודעות שהם מקבלים לקראת כל ישיבת ממשלה יש זרם עכור במיוחד של קללות ואיומים. 'יודנראט', 'חור תחת', 'בוגדים עלובים', 'נעמיד אתכם לדין על פשעיכם' וכדומה. רשע מילולי שמפריך את הטענות שאלימות והסתה באות רק מימין".

אני רואה זאת בתגובות שמקבלים חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. אני מדמיין קבוצה לא קטנה של אנשים, שעברו לגור בדפי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר שלהם, שהם במארב יומיומי, ועל כל רשומה או ציוץ הם פותחים באש, באוטומט, ברשף של שנאה וגידופים. לא חשוב מה הם כותבים, מיד רצף של נאצות, שהשורש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין קיווינו שיעלם מחיינו, הוא המילה המובילה בהם. לדוגמה, צביקה כתב פעם נגד התעללות בבעלי חיים וסיפר על הכלבה שמשפחתו אימצה לפני שנתיים. מיד המארב האוטומטי של ב.ג.ד. וג.נ.ב. "תלמד מהכלבה נאמנות מהי" וכו' וכו'. פשוט, כנופיה של חוליגנים. מה קרה לאסף זמיר? הוא פשוט לא עמד בלחץ ונכנע לכנופיה הבריונית שמיררה את חייו. ולנוכח הצלחתם מולו, הם רק מגבירים את הלחץ, באמצעות מפגני הבריונות החוליגניים, ההסתה שלוחת הרסן והשנאה היוקדת. ביביזם אנטי-ביביסטי לכל דבר ועניין.  

* משפט ההמון – אחת הכרזות הפופולריות בבלפוריאדה היא "נתניהו לכלא". המפגינים מתיימרים להפגין בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה, אך כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל.

נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. גם אם יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדאי להצדיק את תאוריית הקוסנפירציה על "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם הוא מזכה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה (אלא אם כן בית המשפט יאמר בפירוש שנתפרו תיקים, אבל זה לא יקרה כי זאת קונספירציה מטורללת). יתר על כן, אם נתניהו יורשע, לא בטוח שהוא יורשע בכל הסעיפים וכלל לא בטוח שגזר דינו יהיה מאסר בפועל.

מי שצורחים "ביבי לכלא" חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות.

ניסיונותיו הנואלים של נתניהו להתחמק מאימת הדין, בין השאר באמצעות חקיקת חוקי מגה-שחיתות, חמורים ביותר. כל עוד מתקיימת ממשלת האחדות, אין להם כל סיכוי. הקריאות "נתניהו לכלא" הן תמונת ראי של הניסיונות האלו. בשני המקרים מדובר בניסיון לאפשר לרחוב להיות השופט. שני המקרים מבטאים הלך רוח אנטי דמוקרטי.

* מי הפר התחייבות – "גנבתם קולות", "בגדתם בבוחרים", "הפרתם את ההתחייבות". אני רוצה לבחון את הטענה הזאת.

היה פעם ראש ממשלה בישראל, ש-12 יום לפני הבחירות הצהיר באירוע גדול, חגיגי ומתוקשר, בקצרין העתיקה, לציון 25 שנים להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". כעבור 11 יום, יום אחד לפני הבחירות, הוא שב לגולן, ביקר באורטל וחזר על התחייבותו. אותי הוא שכנע, ולמחרת הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין. אח"כ רבין ניהל מו"מ על מסירת כל הגולן לאויב הסורי. מבחינתנו, היה מדובר בחורבן מפעל חיינו, בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו וידענו שכל זה לא יביא לשלום, אלא לשפיכות דמים מרה ואיומה. זאת באמת הפרת הבטחת בחירות. יצאנו למאבק נגד הנסיגה. ומאבקנו נגד הנסיגה היה נחוש, חכם אבל טהור, דמוקרטי, על פי חוק, מכובד, לא דומה לאופי המאבק של הבלפוריאדה.

ניתן להציג עוד אינספור דוגמאות של הפרות אמתיות של הבטחות בחירות מובהקות. האם כך הדבר גם בהבטחת הבחירות של כחול לבן?

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד בלי נתניהו. כמו כן, היא התחייבה ונשבעה בכל אלה ושבועה, שלא תקים ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת, ושהטענה הזאת היא שקר נתעב של תעמולת נתניהו. ראשי כחול לבן הפנו למצביעים שאלה רטורית, האם הם מאמינים ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שדוחפים להעמדתם לדין בהאג כפושעי מלחמה?

שלוש מערכות בחירות הסתיימו ללא הכרעה. גם הניסיון להקים ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית כשל, כי היו בכחול לבן מי שסירבו להתקרנף (ואילו היא קמה, חלילה, היא לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים). הברירה הייתה  הפרת ההתחייבות להקים ממשלת אחדות או הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלה עם נתניהו. מילכוד 2020. איזו התחייבות עדיף להפר בסיטואציה כזאת? הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלת אחדות הייתה מובילה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. במקרה הטוב, הסיבוב היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, הוא היה מסתיים ברוב לממשלת ימין צרה שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות ומעמידה את נתניהו מעל החוק.

מה שהדריך את גנץ בדילמה הזאת, הייתה ההתחייבות העיקרית שלו: "ישראל לפני הכל". כלומר, הכרעה על פי טובת המדינה. בין ממשלת אחדות לסיבוב רביעי, טובת המדינה הכריעה בעד הקמת ממשלת אחדות. וגם היום, אם נתניהו יתעשת ויכבד את ההסכמים הקואליציוניים, זאת האופציה הטובה ביותר למדינת ישראל.

* קו פרשת המים – הייתי חבר פעיל ומסור בתל"ם. השקעתי את הנשמה למענה בשלוש מערכות בחירות. אולם ביום שבו יעלון נתן את ידו לרעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי לו על פרישתי, או כפי שציינתי: "תל"ם עזבה אותי". בשבועות שלאחר מכן עמדתי בקשר רצוף עם יועז הנדל וצביקה האוזר, לחזק אותם בהתנגדותם למעל. שמחתי על פרישתם והצטרפתי למפלגה שהם הקימו, דרך ארץ, שהיא תל"ם האמתית.

קו פרשת המים היה הנכונות להקמת ממשלת המיעוט, אך בפוסט מורטם, אני מנתח אירוע אחר כקו פרשת המים. הייתה זו ההפגנה בכיכר רבין נגד נתניהו ושחיתותו, כמדומני בין הסיבוב הראשון לשני. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן. בדרך שמענו בחדשות שאיימן עודה ינאם בהפגנה. קיוויתי שזה פייק ניוז. שלחתי ווטסאפ ליעלון והוא אישר את העובדות. כשהגענו לתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס לקריית שמונה, בדרכי חזרה לגולן.

בוגי יעלון השתתף בהפגנה ונאם בה. יועז הנדל וצביקה האוזר החרימו אותה (בידיעתו והסכמתו של יעלון).

למחרת נערכה ישיבה של תל"ם. אני תקפתי בחריפות את קיום ההפגנה בשותפות עם איימן עודה. איך אפשר בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מי ששולל את עצם קיומה? ופוליטית טענתי, שזו טעות איומה. הדרך היחידה להחליף את השלטון היא מעבר לכחול לבן של מספר מנדטים של תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ואנשי הציונות הדתית שמאסו בסמוטריצ'יזציה. איך נעשה זאת, כאשר אנו מעמידים את עצמנו באותו מחנה עם איימן עודה?

רוב הדוברים היו בדעתי. גדי יברקן אמר שהשתתף בהפגנה כי לא רצה להשאיר את בוגי לבד.

יעלון שסיכם את הדיון, דיבר במילים חריפות נגד עופר שלח שעשה לו תרגיל. ללא סמכות וללא רשות הוא הסכים בשם כחול לבן לנאומו של עודה בעצרת. יעלון סיפר שהוא ידע על כך ברגע האחרון, כעס מאוד, אבל לא רצה להביא לפיצוץ בצמרת כחול לבן כל כך סמוך לבחירות. לגופו של עניין, הוא הסכים אתנו לחלוטין. יתר על כן, בדבריי הזכרתי שעודה נאבק למען "זכות" השיבה. למחרת הישיבה, בוגי ביקש ממני לשלוח לו ראיות לעמדה זו של עודה, לצורך הדיון הפנימי בקוקפיט של כחול לבן. ואכן, יצאתי למסע ברחבי גוגל, ושלחתי לבוגי שלל סרטונים של עודה, שמביע תמיכה בלתי מתפשרת בטענת "זכות" השיבה.

בניתוח שלאחר המוות – זה היה קו פרשת המים של תל"ם. שם החל המדרון החלקלק. ברגע הזה, שבו בוגי העדיף את שלמות כחול לבן על דבקות בעקרונות תל"ם ונתן לעופר שלח להוליך אותו באף, נגמר הסיפור של תל"ם. באותו הרגע שבו יועז וצביקה לא התקרנפו ולא השתתפו בהפגנה, נוסדה דרך ארץ.

* שליח לדבר עקירה – הטייקון רון לאודר נפגש עם אבו מאזן. איני יודע בשליחות מי ועל מה הם דיברו. אבל אני יודע שלאודר היה שליחו של נתניהו לחאפז אסד, שניהל בשמו ומטעמו מו"מ על נסיגה מהגולן, והציע בשמו למסור את כל הגולן לאויב הסורי. כאשר הוא מתעסק בעניינים מדיניים באזור, אני נדרך.

* מה שלא-שלה שלה – הרי מירי רגב יודעת שברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת ישראל. עכשיו היא תספר בפריימריז שזה בזכותה.

* תמרור אזהרה – מופע האימים של מירי רגב מדגים לנו מה יקרה אם חלילה יתקבל הרעיון שהפוליטיקאים ימנו את השופטים.

* רוח טירוף – צפיתי במופע האימים של מירי רגב ובהתנפלותה הביריונית על איל ברקוביץ'. זה היה נורא. אבל את דבריו המקוריים של איל ברקוביץ', שעליהם הגיבה רגב, לא הכרתי, והבנתי מרגב שהוא אמר שהליכוד הוא ארגון פשע, שאלה בהחלט דברי בלע ראויים לגינוי (אם כי גם הם לא מצדיקים את מופע האיומים החוליגני של רגב). רק אמש נחשפתי לדברים המקוריים. רגב שיקרה. ברקוביץ' אמר למיקי זוהר, שההתנהלות כלפי רוני גמזו היא של ארגון פשע. זו התבטאות חריפה, המתייחסת להתנהגות ספציפית של מספר אנשים בנושא מסוים ואמירה שהיא התנהגות כמו של ארגון פשע. אני חייב לציין, שלא אחת אנו שומעים דיבורים, בעיקר מצד דודי אמסלם ומיקי זוהר, שבהחלט נשמעים כארגון פשע.

אגב, אני סולד מתכניתם של אופירה וברקו; תכנית וולגרית, צעקנית, חסרת תרבות וסרת חן. בליל של צעקות, דמגוגיה ופופוליזם ברמה נמוכה מאוד. הם לא נותנים למרואיינים לדבר והם במידה רבה מירי רגב של התקשורת. הייתי מגדיר אותם כ-6-7 בסולם ברדוגו לתקשורת בריונית. אני לא מבין את הפוליטיקאים שמשתתפים בתת-רמה הזאת.

בני ציפר התלהב מאוד ממופע האימים ושיבח את מירי רגב. בדבריו הייתה אמירה תמוהה ולדעתי חסרת שחר. הוא טען שכאשר מירי רגב אמרה על ברקוביץ' שהוא "מתהפך" היא רמזה שהוא הומו. אם זה היה נכון – מה טוב בזה? ואיך ציפר, הומו בעצמו, מתלהב מזה?

מיד הדהדה את ציפר אורית קמיר במאמר הזוי ב"הארץ". במקום ביקורת פוליטית תרבותית על רגב, היא פרטה את הדברים למפגן של פליליזציה. היא טענה שיש להעמיד את רגב לדין. על האיום על מקום עבודתו של ברקוביץ' היא העניקה לה 9 שנות מאסר. ואת השטות של ציפר היא לקחה בכל הרצינות, ועל כך הוסיפה הטרדה מינית, ציטטה מהחוק נגד הטרדות מיניות, והוסיפה לה עוד שנתיים מאסר.

כלומר, אורית קמיר, התובעת, השופטת והמוציאה לפועל מציעה להכניס את מירי רגב ל-11 שנות מאסר בגין דבריה בשידור. והיא רואה עצמה כדמוקרטית, ליברלית, אבירת… חופש הביטוי.

כשאני שומע את ברקוביץ', את מירי רגב, את בני ציפר ואת אורית קמיר אני מתפלץ. איזו רוח טירוף משתלטת עלינו.

* תג ממאיר – אוהד חמו, כתב ערוץ 12, הותקף בלינץ' של כנופיית פוגרומצ'יקים ארורים, שעה שתיעד פרעות שלהם נגד מוסקי זיתים פלשתינאים. עצם קיומה של החיה הכהניסטית ופלוגות הפוגרום הממאירות שלה היא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי.

כפיי שאוהד חמו ידע לאן לבוא כדי לתעד את הפרעות, כך גם צה"ל, שב"כ והמשטרה יכלו לדעת זאת. זה מחדל מחפיר.

יש לדכא את החיה הכהניסטית, את הפוגרומצ'יקים של תג ממאיר. יש לפעול נגדם בכל הכוח, באפס סובלנות. חלאות המין האנושי.

* עבד ה' – הפוגרומצ'יק הארור שגירש באלימות קשה פלשתינאים שבאו למסוק זיתים בכרמם, צרח עליהם את תמצית תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י: "זאת אדמה שלי כי אני קיבלתי אותה מאלוהים ואני אקבע אם אתה תעבוד בה". ואז הוא הוסיף את הפנינה: "אני הבן של אלוהים ואתה העבד של אלוהים".

מי זכו להגדרה עבד ה'? אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך, אליהו הנביא, ישעיהו, איוב וכד'. ומי זכה לכינוי בן האלוהים? ישו, בפי הנוצרים. זאת הבּוּרוּת של מי שבמקום ללמוד את תורת ישראל הוא לומד את תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י.

* צדיק – ביישוב ענב בשומרון מתפללי בית הכנסת התימני היו זקוקים לעבודות הרחבה של המתחם החיצוני בו הם מתפללים בגלל הקורונה. הם הזמינו קבלן מטייבה בשם רמי יחיא. כשביקשו הצעת מחיר על כך אמר שהוא עושה את זה בחינם. זה מקום קדוש והוא מכבד ולא לוקח על זה כסף.

אחרי שסיים את העבודות, כשהזמינו אותו כאורח כבוד למקום, הוא סיפר סיפור מרגש: לפני כשנה וחצי אחרי הפיגוע בו נרצח הרב אטינגר, הגיע רמי לביקור תנחומים אצל המשפחה בעֵלי. כשראה את הבית במצב רע ושהילדים ישנים על מזרונים, החליט מיד לדאוג לשיפוץ הבית והכין 12 מיטות עבור הילדים, הכל על חשבונו.

עד היום הוא בקשר עם המשפחה.

זה רמי יחיא, קבלן מטייבה, ערבי ישראלי. בן אדם.

בפינה אחרת בשומרון, נמצא היישוב יצהר, שבימים האחרונה נתלה בשערו שלט מאיים על כניסת ערבים. גם רמי לא יכול היה להיכנס לשם.

* ג'אדו פרחאת – הלך לעולמו ג'אדו פרחאת מבוקעתא. ג'אדו היה שנים רבות מנהל בית הספר בבוקעתא ובמשך עשרות שנים מזכיר מועצת הפועלים בכפרים הדרוזים.

ג'אדו היה אזרח ישראל ופרו-ישראלי מובהק. הוא היה חבר מפלגת העבודה. תמך בכל לבו בריבונות ישראל על הגולן ועשה זאת בגלוי (בניגוד למרבית הדרוזים שתמיכתם בישראל היא בסתר). לא פעם באתי לביתו עם קבוצות שהדרכתי בגולן, והוא סיפר את סיפורם של הדרוזים בגולן.

ג'אדו היה פטריוט דרוזי גאה והאמין שהברית עם ישראל היא האינטרס הדרוזי המובהק.

בן שבעים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* התגנבות יחידים – יש ספרים שהשאירו עלי רושם כה משמעותי, עד שאני זוכר היטב איפה קראתי אותם ויכול לשחזר מה חשבתי, מה הרגשתי ומה עשיתי כשקראתי אותם. אחד מהם הוא ספרו הנפלא של יהושע קנז "התגנבות יחידים". היה זה בשירות מילואים במוצב אסטרה בחרמון המושלג בינואר 1987. אני זוכר לפרטי פרטים באיזה חדר ישנתי, באיזו מיטה, מי היו אתי בחדר ועוד פרטי פרטים, אך ורק בשל הספר שאותו קראתי בשקיקה, כמעט בקריאה רצופה, למעט יציאה לשמירה או משימה.

העובדה שקראתי אותו במילואים ומדובר בספר העוסק בצבא, אולי הבליטה בעבורי את הפער העצום בין הצבא שאני מכיר לצבא המסופר ברומן הנפלא הזה. עלילתו של הספר מתרחשת בבסיס הטירונים בה"ד 4, בישראל של שנות ה–50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הספר שונה לא רק מהמציאות הצה"לית שאני מכיר, אלא גם מן המציאות הצה"לית בספרים אחרים שקראתי ואהבתי. אין בו גיבורי מלחמה ולא דמויות נערצות, אלא הוא עוסק באנשים מן השוליים החברתיים של המדינה, שמתמודדים עם המסגרת הצבאית הנוקשה. ואף שבמידה רבה רוב הגיבורים הם מבחינתי "האחר", לא דמויות להערצה או מודלים לחיקוי, נפשי יצאה אליהם. הספר מתאר את המתחים בין גיבוריו, על רקע עדתי, מגזרי ואידיאולוגי ומשקף מציאות חברתית בשנות התגבשותה של המדינה. על בסיס הספר הופק גם סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", סרט יפה אך לא כזה שהטביע בי חותם עמוק כמו הספר.

עוד ספר של קנז שאהבתי מאוד הוא "מחזיר אהבות קודמות".

יהושע קנז ערך במשך שנים את מוסף ספרות ותרבות ב"הארץ". המוסף בזמנו היה איכותי מאוד, אף שהקו שלו היה רחוק מאוד מהשקפת עולמי. היה זה קו פוסט ציוני, כאשר העיתון עצמו עוד לא היה כזה (הוא היה אז עיתון יוני אבל ציוני). דווקא היום הקו של המוסף הזה הרבה יותר ציוני משל העיתון (וגם היום המוסף איכותי ומעניין).

יהושע קנז נפטר השבוע מקורונה בגיל 83. יהי זכרו ברוך!

* שיבה טובה – בדברי ההספד שכתבתי על איתן הבר, כתבתי שהוא מת בשיבה טובה. העירו לי, שהיום גיל 80 אינו שיבה טובה. זה פחות מגיל המוות הממוצע ואנשים בני שמונים היום פעילים ונמרצים. אני מקבל את ההערה ומסכים עם דברי המעירים לי.

            * ביד הלשון

גבעת אורחה – גבעת אורחה היא שמו העברי של תל-ג'וחדר, על רכס התלים הישראלי בגולן. הגבעה מתנוססת לרום של 646 מ'. היא נמצאת מדרום להר פרס ומדרום מזרח למושב יונתן.

למרגלות ההר נמצאת בריכת אורחה (או בשמה הישן והמוכר יותר ברכת ג'וחדר). ישנה מחלוקת האם זו בריכת קצינים סורית או בריכת השקיה. בקרבת מקום נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד סופה – גדוד השריון 53 בחטיבה 188, המנציחה את זכרם של 78 חללי הגדוד במערכות ישראל, רובם בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. ממערב לגבעה נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד נמר – גדוד התותחנים 450, ש-21 מלוחמיו נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

בסך הכל יש בגולן למעלה מ-190 אנדרטאות, רובן לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 47 שנים לנפילתם.

להערכתו של הארכיאולוג והסופר, חוקר הגולן, צבי אילן (1936-1990) השם ג'וחדר הוא שיבוש הכינוי "אל-ג'וחנדר" (נושא מקלות הפולו) שנשא האמיר בח'תאמור שהיה מושל צפת מטעם הממלוכים.

* "חדשות בן עזר"

הביצה, התרנגולת והצמיחה הדמוגרפית

צפיתי בהדמיה של מתחם "לב הגולן" בצנובר ורחב לבי. על רקע השיר "מקום בלב", על אודות מיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם, הדרושים כדי להגשים חלום אחד קטן, הוצג בהדמיה חלום גדול, חזון נפלא של מרכז חברתי, קהילתי, תרבותי, חינוכי מתקדם ביותר, גדול ויפה.

שוטטתי בהדמיה ברחבי המתחם המלא מכל טוב – מרכז חינוך לנוער, מרכז מצוינות מדעית, בריכת שחיה, מגרש כדורגל, אולם ספורט, מגרש טניס, מתחם תרבות, מרכז חדשנות חקלאית, בית ספר למוסיקה, אולפן מחול ואמנויות הבמה, מתחם משפחה, סקייט פארק, משרדי המרכז הקהילתי, קיר טיפוס, מועדון ותיקי הגולן, מתחם בילוי, מגרשי חניה ותחנות אוטובוסים – מה לא?

טוב שיש מי שחושבים בגדול, משרטטים חזון עתידי והדמיה כזו מעידה על ראשיתו של תכנון.

ושאלתי את עצמי – האם יש למתחם כזה היתכנות כלכלית? כלומר, בהנחה שיגויסו המשאבים להקמת המתחם, האם בגודל האוכלוסיה בגולן והפריסה הגיאוגרפית של היישובים, יש היתכנות כלכלית לאחזקת המקום, כך שייתן לתושבים את השירותים שלשמם הוא נועד?

ועל כך השבתי לעצמי שתי תשובות. א. לא. ב. כן.

כלומר, בגודל האוכלוסיה הקיים, התשובה היא לא. אך אסור לנו לחשוב על הגולן בשנים הבאות במספר הנוכחי, אלא על אוכלוסיה בת 50,000 תושבים לפחות ב-2030. יש היתכנות למתחם כזה בעבור אוכלוסיה כזאת. וכל התכנון הגולני חייב להתבסס על הנחה של הכפלת האוכלוסיה הגולנית. זה החזון שלנו לעשור הקרוב, ולהגשמתו עלינו להקדיש את מעיינינו. ההדמיה של לב הגולן היא דוגמית הממחישה לנו את הערך המוסף שהכפלת הגולן עשויה להניב לטובת הקהילה כולה. כך גם תשתיות החינוך, תשתיות הבריאות, תשתיות הכבישים, התחבורה הציבורית וכל תחומי החיים בגולן – כל אלה קטנים וחלשים היום כי אין הצדקה לתשתיות גדולות ומתקדמות יותר בעבור אוכלוסיה דלילה.

וכאשר אנו מדברים על צמיחה דמוגרפית, מיד עולה השאלה הקבועה: רגע, לפני שאתה מדבר על קליטה גדולה – יש לך מה להציע להם בתחום התעסוקה? איך יבואו לכאן אנשים אם לא יהיה להם במה לעבוד וממה להתפרנס? קודם נקים מקורות תעסוקה ואז נקלוט אנשים.

זו שאלת הביצה והתרנגולת של הצמיחה הדמוגרפית – מה קודם למה, תעסוקה או קליטה? בעוד דילמת הביצה והתרנגולת היא בלתי פתירה, לדילמת הצמיחה הדמוגרפית ישי תשובה חד משמעית. הקליטה קודמת לתעסוקה. הקליטה תביא תעסוקה ותיצור תעסוקה. אי אפשר לייצר מקורות תעסוקה לאנשים שאינם. האנשים שיבואו יביאו אתם תעסוקה. חלקם יהיו יזמים שיספקו תעסוקה למספר אנשים. קליטה גדולה מביאה עמה צרכים רבים, צריכה גדולה וביקוש רב שיגדילו את המסחר בגולן, את מערכת החינוך בגולן, את השירותים בגולן, את התרבות בגולן, את כל מערכות החיים. מאז ומתמיד צמיחה דמוגרפית, כמו למשל גלי העליה לארץ ישראל, לפני הקמת המדינה ואחריה, הביאו עמם צמיחה כלכלית (פרוספריטי, בלשון התקופה). כך יהיה גם בקליטה גדולה לגולן.

ובחזרה ל"לב הגולן". באמת התרגשתי לצפות בהדמיה, אבל מרכז כזה לא צריך לקום בצנובר אלא בקצרין, כמרכז משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. אנו אזור אחד וקצרין היא בירת הגולן. ובתור בירת הגולן, מוסדות מן הסוג הזה צריכים להיות בתוכה. קצרין אמורה לתרום את התרומה הגדולה ביותר לצמיחה הדמוגרפית. העצמתה של קצרין היא אינטרס של האזור כולו; היא אינטרס מובהק של המועצה האזורית גולן ויישוביה. הקמת קצרין הייתה יוזמה ודחיפה של יישובי הגולן וחזונם היה שקצרין תהיה בירת הגולן לכל דבר. וחבל שאנחנו פוגעים בעצמנו בהעמקת החיץ בין עיר הגולן והיישובים הכפריים.

* "שישי בגולן"

אש יוקדת בחזה

בתגובה למאמרי "המגדל הראשון" ציין דניאל וולצ'ונוק שבניגוד למה שכתבתי, ניר דוד (תל-עמל) לא היה היישוב הראשון של "חומה ומגדל" וכי קדם לו כפר חיטים.

כבר במאמרי המקורי רציתי להקדיש פסקה למאבק בין היישובים על הבכורה, אך מפאת קוצר היריעה נמנעתי מכך. לכן, אני מודה לדניאל שהאיר את המחלוקת הזאת, ובעיקר על כך שזימן לי סיבה למאמר נוסף, שלישי במספר, על הסיפור ההרואי של התיישבות חומה ומגדל, שהרי כל המרבה לספר בתולדות הציונות וההתיישבות, הרי זה משובח.

יש מחלוקות בין יישובים על הבכורה, שכנראה יישארו לעד וסופן להתקיים. מיהו המושב הראשון – נהלל או עין גנים? כיוון שאני קשור בקשרי נישואין עם נהלל, אני כמעט מתחייב בנפשי כשאני מציב סימן שאלה. או מי הקיבוץ הראשון בגליל העליון – כפר גלעדי או איילת השחר? שומר נפשו לא יאמר ליד חברי כפר גלעדי שאיילת השחר קדמה להם ולהיפך.

לחברי אותם יישובים זה מאוד חשוב. אבל בראיה כוללת, מה שחשוב הוא שאלה אף אלה תרמו תרומה חלוצית אדירה להגשמת הציונות, לבניין הארץ ולהרחבת גבולותיה.

כזו היא גם המחלוקת בין תל עמל לכפר חטים על הבכורה ב"חומה ומגדל". מה שחשוב באמת הוא ששני היישובים תרמו תרומה גדולה למפעל הציוני החשוב של "חומה ומגדל".

ובכל זאת, אנסה להסביר את הנימוקים לכאן ולכאן, וישפוט כל קורא כהבנתו.

על דבר אחד אין מחלוקת – חלוצי כפר חיטים עלו לקרקע שלושה ימים לפני חלוצי תל-עמל. המושב כפר חיטים נוסד ב-7 בדצמבר 1936 ותל עמל "רק" בעשרה בו. אם כך, למה תל-עמל טוען לבכורה?

קיבוץ תל-עמל שקם שלושה ימים אחרי כפר חיטים הוא הראשון שקם בצורה הקלסית של "חומה ומגדל", וחבריו הם הוגי הרעיון.

אחזור על תקציר הפרקים הקודמים. חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר, הגרעין שייסד את תל-עמל, ישבו בהכשרה בבית אלפא, וכבר עבדו את אדמות תל-שוך, קילומטרים אחדים ממזרח לבית אלפא, במטרה להתיישב באזור. בפרוץ מאורעות 1936-1939 הם נדרשו בידי המוסדות לנטוש מיד את השטח, למען ביטחונם. התסכול שלהם היה עצום, והם היו נחושים לחזור למקום ולהתיישב בו, אך המוסדות סירבו. היה זה אזור ריק מיהודים וההנהגה חששה לסכן אותם בתקופה המתוחה הזאת. הטענה הייתה שעד שהם יספיקו להתארגן, הערבים ירצחו את כולם.

המתיישבים לא ויתרו, התעקשו ולחצו. חבר הקיבוץ, המהנדס שלמה גרזובסקי (לימים – גור) הגה את שיטת ההתיישבות המבוצרת של חומה ומגדל: הקמה בן לילה של מאחז קטן, מוקף חומה של תבניות עץ ממולאת חצץ, ובה שתי עמדות מגן, ובתוך המחנה ארבעה צריפים ומגדל שמירה במרכזו, ועליו זרקור ופנס איתות. מחוץ לחומה, במרחק של כ-150 מ' ממנה, הוקף היישוב בתלתלית (כדי למנוע השלכת רימונים מעל החומה). שיטת ההתיישבות נקראה "חומה ומגדל". גור ושותפו לרעיון, פרופ' יוחנן רטנר, מראשי ההגנה (ותקופה מסוימת אף עמד בראש הארגון) עמלו קשה לשכנע את מפקדת ההגנה וראשי המוסדות המיישבים לאשר את התכנית. חברי תל-עמל הכינו בעוד מועד את כל חלקי המחנה העשויים עץ, ובנו את המחנה בלילה אחד.

הרעיון יושם ב-52 יישובים שהוקמו במהלך המאורעות, והיו הניצחון הגדול של הציונות על הפורעים הערבים. אולם ברוב רשימות יישובי "חומה ומגדל" מופיעים 53 יישובים, כולל כפר חיטים. הכללתו צודקת במידה רבה, כי הוא בהחלט חלק מאותה תנופת התיישבות מרחיבה גבולות במאורעות. אולם מצד שני, הוא לא קם בשיטת "חומה ומגדל", אלא התבסס על מבני אבן שהיו במקום מניסיונות ההתיישבות הקודמים. כפר חיטים הוקם לראשונה ב-1913 אך חלוציו לא החזיקו מעמד בשל הצקות הערבים ומחסור במים. הוא הוקם בשנית ב-1923, עמד במתקפה ערבית במאורעות תרפ"ט (1929), אך ננטש ב-1933. העליה השלישית למקום הייתה בדצמבר 1936. לא היה צורך בחומה ובמגדל, כי היו במקום מבנים.

אז מי משני היישובים ראוי לתואר בכור יישובי "חומה ומגדל"? מי אני שאפסוק? אומר רק שאלה ואלה חלוצים וגיבורים הראויים למקום של כבוד בכותל המזרח של ההיסטוריה הציונית.

****

במאמרי הראשון על תל-עמל, כתבתי בהרחבה על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", שנכתב על תל-עמל, ובו המילים: "תל-עמל ראשונה לחומה ומגדל".

אין זה השיר הראשון שנכתב על תל-עמל. שיר נוסף הוא "שורו הביטו וראו". למחרת העליה של תל-עמל לקרקע, שמר המשורר, הפזמונאי והסופר זלמן חן ביישובו תל צור, ובמהלך השמירה הגיעה לאוזניו הידיעה המרגשת על היישוב שעלה בן לילה. זלמן, נרגש כולו, שלף עט וכתב ואף הלחין את השיר:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ

מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה

וְהַמַּחְרֵשָׁה

שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

עוּרוּ, הַעְפִּילוּ, עֲלוּ

מַה מּוֹרָא וּמָה רָעָב, וּמָה רָעָב?

לֹא נֵחַת וְלֹא נִיעַף

עַד שֶׁיָּזוּבוּ שׁוּב

דְּבַשׁ מִסֶּלַע וְחָלָב.

יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

ארבעה חודשים לאחר מכן, בטקס העליה לקרקע של המושב בית יוסף, אף הוא יישוב "חומה ומגדל" בעמק בית שאן, עלה אברהם הרצפלד, מאבות תנועת העבודה ומובילי ההתיישבות בארץ ישראל, ולימים חבר כנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים, לברך את המתיישבים בשם ההסתדרות הכללית. ברכתו הייתה קצרה מאוד ובסופה הוא שר את השיר. ומאז ועד אחרית ימיו, השתתף הרצפלד בטקסי העליה לקרקע כמעט של כל יישוב בארץ ישראל, ושר את השיר, המזוהה עם זכרו עד היום.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 9.9.20

* משבר מנהיגות – בימים הקשים האלה, כאשר המגפה הולכת ומחריפה ושוברת שיאים, עד שסגר מלא ניצב לפתחנו, כדאי לזכור איך לפני שבועות אחדים ראש הממשלה כמעט דרדר אותנו לבחירות בתוך הסיטואציה הזאת, כדי לגנוב את הרוטציה. ועדיין הוא שומר על האופציה הנכלולית הזאת. ועדין אין לנו תקציב עד סוף 2021, שכבר מזמן יכול היה להיות מאושר, אלמלא נתניהו שיחק ומשחק בו כאמצעי לגניבת הרוטציה.

מי שהצילו את מדינת ישראל מאסון הסיבוב הרביעי תוך כדי המשבר הרפואי, הכלכלי והחברתי היו יועז הנדל וצביקה האוזר – סיעת דרך ארץ, שכבר הצילו את המדינה השנה ממספר הרפתקאות מטורפות: קודם מרעיון העוועים שבעיצומו של המשבר הקשה תקום כאן ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת ובעם, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה ובטרור. אח"כ הם הצילו את המדינה מממשלת ימין צרה צרורה, שייעודה היה העמדתו של נתניהו מעל החוק וסיכול משפטו באמצעות חקיקה אנטי דמוקרטית. ובמקביל הם סיכלו את הניסיון לטלטל את מדינת ישראל בעיצומה של הקורונה להרפתקה של ניצול ציני של "רוב" מלאכותי בכנסת, על דרך השלילה (כלומר מפלגות שאין ביניהן שום מכנה משותף חיובי זולת אויב משותף) לצורך חקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, שספק רב אם בג"ץ היה מאשר אותה, אך לבטח הייתה מטלטלת אותנו לסיבוב רביעי. יש לציין שבכל אחת מהאופציות הוצעו להנדל והאוזר פיתויי משרות ושריון אינסופיים, אך הם העדיפו את השיקול הממלכתי.

למרבה הצער, גם היום, בהתמודדות עם הקורונה, גורמים רבים מעמידים שיקולים כיתתיים ואישיים מעל המאמץ הממלכתי לנצח את הנגיף. בראש ובראשונה העסקנים החרדיים שנלחמים נגד צעדים שבטווח הקצר עלולים לפגוע במגזר שלהם למען טובת הכלל וגם למען טובת המגזר לטווח הארוך. וכך גם ראש הממשלה, שמתאים את החלטות הקורונה לשיקולים פוליטיים כמו החשש לאבד את תמיכת החרדים, ומפגין חוסר מנהיגות משווע.

דווקא במשבר המחייב מנהיגות נחושה, מלכדת, שמציבה את האינטרס הממלכתי העליון מעל לכל אינטרס צדדי, אנו נמצאים במשבר מנהיגות חמור כל כך.

* הרמזור שברמזור – רעיון הרמזור של רוני גמזו, שהתקבל באיחור של חודש, הוא רעיון חשוב. הוא נועד להתגונן מפני הקורונה מבלי להשבית את מדינת ישראל ולהכניס את כולה לסגר נוסף, שעלול למוטט את הכלכלה ולפגוע קשות בחברה. זאת, באמצעות טיפול נקודתי, כולל סגר, באזורים מוכי קורונה, והפרדה בינם לבין שאר חלקי המדינה.

דווקא מתוך תמיכה ברמזור של גמזו, אני תומך בעמדתו של גלנט החולק על תפיסתו של גמזו בנוגע לבתי הספר בערים האדומות. זו גישה המבוססת על תפיסת הרמזור. למה לסגור את כל בתי הספר בעיר האדומה? מקשה גלנט. יש לסגור בית ספר שיש בו אפילו חולה אחד, אך למה לסגור את שאר בתי הספר בעיר, שאין בהם אף חולה? אם יש בית ספר בבני ברק במרחק 100 מטר מבית ספר ברמת-גן, למה בית הספר בר"ג יישאר פתוח ויסגרו בית ספר בבני ברק במרחק של כמה ק"מ? צודק. זה אותו היגיון – לבודד את המקומות הנגועים ולטפל בהם באופן ממוקד.

* הפקרות – תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית וחובתה היא לבקר את הממשלה, את החלטותיה ואת התנהלותה, ואין ספק שהתנהלות הממשלה בנושא המאבק בקורונה מזמינה ביקורת מוצדקת. כאשר ליברמן מבקר את הממשלה ותוקף אותה, הוא ממלא את תפקידו ובמידה רבה הוא צודק.

אבל כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה לא לציית להנחיות הממשלה, זו הפקרות. קריאה כשלו, בשעת חירום בריאותית וכלכלית ובמצב החברתי המעורער שבו אנו נמצאים, למרי אזרחי, עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה. כדאי שליברמן יחליט אם הוא אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

* אופוזיציה אחראית – אחרי שליברמן הסית את אזרחי ישראל להפרת חוק ולאי ציות להנחיות הקורונה, אני מצפה משאר מנהיגי האופוזיציה, מבנט ועד איימן עודה ובראש ובראשונה מראש האופוזיציה יאיר לפיד, לקרוא לציבור לציית להנחיות. הם יכולים וחייבים לבקר את הממשלה. זו שליחותם ומשימתם. אך אין מנהיגות ללא אחריות, והאחריות מחייבת אותם לצאת בקריאה כזאת.

* בעליל – בדברי ההסתה שלו להפרת חוק, אמר ליברמן שהחלטות הממשלה בנושא הקורונה הן "בלתי חוקיות בעליל". לא פחות.

כדאי לזכור על אלו פקודות נאמר שהן בלתי חוקיות בעליל. הביטוי לקוח מפסק הדין בפרשת כפר קאסם, רצח בדם קר של 49 אזרחים חפים מפשע בידי מג"בניקים, כיוון שהפרו עוצר (שלא ידעו עליו). המשמעות של הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל", להבדיל מסתם "פקודה בלתי חוקית", היא שמדובר בפקודה שאסור לחייל לבצע אותה ואם הוא מבצע אותה הוא נושא באחריות פלילית. כלומר, חייל צריך לבצע פקודה גם אם היא בלתי חוקית, והעבריין הוא המפקד שנתן אותו. כאשר היא בלתי חוקית בעליל, מצפים מן החייל להבין בעצמו שאסור לו לבצע אותה, ואם יבצע אותה לא יוכל להתחמק מדין בטענה שהוא רק ביצע פקודה. למשל – פקודה לרצוח שבוי, או פקודה לרצוח נשים וילדים במכוון וכו'.

ליברמן לקח, לא פחות, את הפטיש הכי כבד, את הביטוי הכי קיצוני, כדי לבטא… מה בעצם? שאין לו אמון בממשלה הנבחרת שמחליטה על כך? הרי א"ב של דמוקרטיה הוא ציות להחלטות החוקיות של השלטון, ואין שום צל של ספק, שכל ההחלטות, הנכונות והשגויות, בנושא הקורונה – לא זו בלבד שאינן "בלתי חוקיות בעליל" הן חוקיות לעילא ולעילא. חוקיות בעליל.

האיש התחרפן בעליל.

* מחנה אחד – לכאורה, ליברמן והרב קנייבסקי הם שני הקצוות הרחוקים ביותר בציבוריות הישראלית. בפועל, הם אותו מחנה: מחנה האנרכיה והמרי האזרחי.

* אפס – יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת ח"כ יפעת שאשא-ביטון אמרה בראיון ל-y-net שעל פי נתונים אפידמיולוגיים שהוצגו לוועדה נתוני ההדבקה מן ההפגנות בבלפור הן 0. אם זה נכון, פירוש הדבר שסיכויי ההדבקה בשטח פתוח הם 0. או באותיות: אפס!

אם כך, יש לאשר לאלתר ללא הגבלה כל פעילות באוויר הפתוח – משחקי כדורגל עם קהל, הופעות המוניות בפארק הירקון ובקיסריה, חתונות ללא הגבלה בגני אירועים ובשטח הפתוח וכו'. מדוע כל אלה אינם מאושרים? האם הנתונים שהוצגו לוועדת הקורונה אינם מוכרים לפרופ' גמזו ולצוותי המומחים שלו? ולמה בכל העולם יש הגבלות חמורות על התקהלות באוויר הפתוח? הרי אין ולא יכולה להיות התקהלות צפופה יותר מזו שבהפגנות.

* הצד השני של הקונספירציה – אם מישהו חושב שתאוריות קונספירציה מטורללות הן רק מנת חלקם של החסידים השוטים של נתניהו, יש לי חדשות בשבילו. הנה אחת כזאת, לא טובה יותר מקשקושי "תפירת התיקים וההפיכה השלטונית": "הממשלה מייבאת חולים מניו-ג'רזי ואומן, כדי להמשיך לקיים את שלטונה".

החסר משוגעים אנוכי?

* לא עבירה פלילית – האם הייתה הצדקה למעצרו של זאב אנגלמאייר בתחפושת "שושקה"? לא. טעם רע, הומור ירוד וגסות רוח ראויים לגנאי, אך אינם עבירה פלילית במדינה דמוקרטית.

* צדק צדק – "צדק צדק תרדוף", נאמר בספר דברים. למה נאמר פעמיים צדק? אחת הפרשנויות היא שלא די לרדוף צדק, יש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר, המטרה – צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

גורמי החוק בישראל שטיפלו ומטפלים בתיקי נתניהו, מונעים מרדיפת צדק. המוטיבציה שלהם לחשוף שחיתות ולבער אותה גבוהה מאוד, ועל כך הם ראויים להוקרה והערכה מכל פטריוט ישראלי.

אולם ברדיפת הצדק הם לוקים לא אחת בדרכים של חוסר צדק, סוטים מדרך הישר לדרכים עקלקלות. בסופו של דבר זו חרב פיפיות, שרק משרתת את המושחתים ואת השחיתות. כאשר חוקר בכיר בפרשיות נתניהו הוא בן זוגה של אחותו של נוני מוזס, מן הראוי להחליף אותו בחוקר אחר, ולו בשל מראית עין ומניעת לזות שפתיים. הרי הצוותים גדולים, ויש מי שייכנס לנעליו. כאשר הדבר לא נעשה, מתחילים להסתבך בטיוח, תירוצים ושקרים. והדבר ראוי לגינוי.

עם זאת, מן הראוי שלא נתבלבל, ונבחין בין פיל וזבוב. בל ניתן לפרשיות כאלה להסיט את כובד המשקל הציבורי מן המאמץ המרכזי: ביעור השחיתות הממארת – השחיתות השלטונית. ושלא נהפוך אידיוטיים שימושיים של המושחת הגדול, דרך עיסוק טהרני באי סדרים קטנים.

* עצות לבנט – מסקר לסקר עולה כוחו של בנט. אילו התייעץ אתי, אלו היו עצותיי אליו:

א. הודע מיד, כבר השבוע, שאתה מועמד לראשות הממשלה.

ב. מרגע זה ואילך, אתה וכל אחד ממפלגתך שיתראיין, ישיב על השאלה האם תמליצו על נתניהו במילים: אנו מקווים / מאמינים שנתניהו ימליץ על בנט.

ג. היפרדו בהקדם מסמוטריץ' הגזען, ההומופוב, האנטי ממלכתי.

ד. הקימו רשימה משותפת עם ישראל ביתנו, שתהיה מפלגת הימין הפוסט-ביביסטית.

ה. צרו מראש קשרים עם כחול לבן, יש עתיד, דרך ארץ, החרדים וגורמים בכירים בליכוד (סער, אדלשטיין, ברקת ואחרים) על שותפות קואליציונית אחרי הבחירות.

* הביביסט של לפיד – האם יש ליאיר לפיד חסידים שוטים מן הסוג של הביביסטים? כן, לפחות אחד. אייל ברקוביץ'.

* בעיית עומק תרבותית – כתובת מזוויעה כקבלת הפנים לתלמידות העולות לכיתות י' בבי"ס בכפ"ס: "איה נאפה – 12, אילת 30 בני י"ב – 100". אפילו כ"בדיחה" זו זוועה. יש לציין שמנהל בית הספר אסר על תליית הכרזה והתלמידים הנוגעים בדבר טופלו באופן משמעתי.

בתיכון אחר נכתבה כתובת גרפיטי: "אין יודניקית שלא נותנת – אין י"בניק שלא מקבל" (במקור "עין"). עוד לפני ה"אין" ו"אין" המפקיע את הסקס מכל הקשר של זוגיות, אהבה ואינטימיות, הבעיה מתחילה בעצם הטרמינולוגיה של "נותנת" ו"מקבל", כלומר המסחור של הסקס ליחסי קח/תן, כאילו מדובר באיזו סחורה שנמצאת אצל הבת והיא נותנת אותו לבן, ולא אקט של קרבה והדדיות בין שני בני זוג.

אלה ביטויים לבעיית עומק תרבותית, המחייבת התמודדות יסודית של מערכת החינוך.

* אמירה ביקורתית כלפי הקרבן – בכל מקרה של אונס יש רק אשם אחד – האנס. 100% מהאשמה ומהאחריות היא עליו. אין שום אשמה בקורבן. נקודה.

אין באמירה המוחלטת הזאת כדי למנוע אמירה ביקורתית כלפי הקורבן, מבלי לגרוע גרם מאשמתו של האנס. ובמקרה של האונס באילת כמו במקרים רבים אחרים, על תרבות האלכוהול והשתיה לשכרה עד אובדן הכרה.

כפי שאנחנו מלמדים את ילדינו לחצות בזהירות את הכביש, ואין בכך כדי לגרוע מאחריותו של הנהג לזהירות, כך עלינו לחנך את ילדינו להיזהר מן האלכוהול ולא לשתות לשכרה עד אובדן שליטה. ועלינו להזהיר את בנותינו שכאשר הן שותות לשכרה הן הופכות טרף לחיות אדם ואנסים.

וכפי שיש לחנך את הנוער למיניות יפה, מכבדת ומכובדת, וכפי שיש לחנך אותם נגד אלימות למיניה, וכפי שיש לחנך אותם נגד סקסיזם, כך יש לחנך אותם נגד שתיינות ונגד שתיה לשכרה.

* שמונה שנים ושלושה חודשים – על פי החלטת שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט תבקש המדינה דיון חוזר בבג"ץ על פסיקתו השערורייתית לפיה יש להרוס חלק ניכר מן הבתים במצפה כרמים. אני מקווה מאוד שבג"ץ יהפוך את החלטתו ויאמץ את עמדת המיעוט של השופט הנדל.

החלטת בג"ץ כלל לא הייתה באה לעולם אילו הממשלה אימצה את דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי על מעמד הבניה ביהודה ושומרון. חלפו שמונה שנים ושלושה חודשים מאז שהדו"ח הוגש לממשלה ופורסם, אך מאז ראש הממשלה טרם מצא זמן להביא אותו לאישור הממשלה, שלא לדבר על חקיקה בכנסת ברוח המלצותיו. אגב, כבר חלפו קרוב לארבע שנים מאז שהתירוץ "אובמה" כבר לא רלוונטי.

אולי נוח יותר לנתניהו להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, כי הוא משרת אותו במה שמעניין אותו יותר – המלחמה נגד בית המשפט העליון.

            * ביד הלשון

שפיונים – אחת הפינות האחרון הוקדשה לביטוי הגנאי דגנרלים, שהמציאה סילבי קשת.

בדרך כלל, המילה דגנרלים הופיעה אצלה עם בת זוג – המילה שפיונים. "דגנרלים ושפיונים". כלומר אנשי צבא ומודיעין.

שפיון הוא מרגל ברוסית. אם כן, מה הרעיון? הרי ברור שכאשר סילבי קשת כתבה דגנרלים היה בכך כדי להלעיג. אך שפיון? הרי זה בסך הכל תרגום של מקצועם האמתי.

את התשובה לכך למדתי מרוביק רוזנטל. יש ברוסית שתי מילים למרגל: רזוודצ'יק ושפיון. מבחינה תקנית אלו מילים נרדפות. אולם בשפה המדוברת, משתמשים במילה רזוודצ'יק כביטוי של כבוד למרגלים שלנו בעורף האויב ובמילה שפיון למרגל נגדנו. ולכן, זהו שם גנאי.

* "חדשות בן עזר"

אגדת הקיפוח

בעקבות מאמרי "המגדל הראשון", שבו סיפרתי את סיפורו ההרואי של קיבוץ ניר דוד (תל עמל), על רקע פרשת נחל האסי, קיבלתי תגובה שאליה צורפה הרשומה הבאה:

"צ'מעו סיפור קטן שנזכרתי בו בשל כל הבלגן סביב האסי וקיבוץ ניר דוד.

ב-1929 התארגנו שתי הכשרות דתיות (קבוצת רודגס הייקית וקבוצת שח”ל המזרח אירופית) שרצו להקים קיבוץ באדמות עמק בית שאן לקראת עליה על הקרקע. שתי ההכשרות התאחדו לקבוצה אחת שהתמקמה בבית אלפא ב-1935 והמתינה לתורה לעלות על הקרקע. הנוהג אז ב'מוסדות הלאומיים', היה שהאדמות יוקצו לקבוצות לפי התור וכל הקודם זוכה, והקבוצה הדתית 'שלנו' ביקשה אדמות מסוימות שהיו קרובות יחסית ליישובים יהודיים נוספים שכבר היו קיימים, ולא פחות חשוב – קרובות לכמה מעיינות גדולים, דרומית לבית שאן. הקצאת הקרקע התמהמהה, וכשחברי הקבוצה ניסו להבין מה קורה, התברר להם שהאדמה, שלפי התור אמורה הייתה לעבור לידיהם, הועברה דווקא לקבוצה מהשומר הצעיר, בעקבות לחץ חזק מהתנועה האם (הפועל המזרחי של אז לא בדיוק יכלה לתת פייט פוליטי במוסדות הלאומיים לשמו"צ) לתת לקבוצת ההכשרה של השמו"צ דווקא את חלקת האדמה הנחשקת הזו, למרות שלפי התור דווקא הקבוצה הדתית 'שלנו' הייתה זו שצריכה לקבל אותם. ואכן הקבוצה השמו"צניקית החלה לעבד את האדמה הנדונה, והקבוצה הדתית נותרה ללא שום הקצאה.

כשחברי הקבוצה ראו שהם לא מקבלים כלום, הם החליטו לקבוע עובדות בשטח ובאפריל 36' עלו על הקרקע בחווה שיזם יהודי בשם קסטנר קנה, קרוב לאדמות המקוריות אותן היו אמורים לקבל, וקראו למקום 'בית יהודה'. גם משם הם נאלצו להתפנות כתוצאה מלחץ של ה'וותיקים' והמאורגנים (התירוץ הפעם היה תחילת המרד הערבי. למה אני קורא לזה תירוץ? עוד מעט תדעו).

בסופו של דבר הם קיבלו אדמה. אבל איזו אדמה? או, טוב ששאלתם. קק”ל קנתה חווה חקלאית שהייתה רחוקה 12 ק"מ מבית שאן (אל תזלזלו, 12 ק"מ היו מרחק לא קטן אז), מוקפת בדואים, רחוקה מכל יישוב יהודי, וללא מקור מים משמעותי קרוב, וודאי לא בגודל של מקורות המים באזור בית אלפא ובנותיה (כולל האדמות ה'מקוריות' שהם לא קיבלו). למה הם קיבלו דווקא את החווה הזו? אוף, אתם שואלים שאלות מצוינות היום. כי התנועות החזקות והוותיקות יותר לא רצו אותה לקבוצות ההכשרה שלהן. הקבוצה הדתית שלנו קיבלה את ה'בררה' שאף אחד אחר לא רצה. וזו גם ההוכחה לכך שעניין המרד הערבי היה סתם תירוץ להעיף אותם מאדמה נחשקת. שכן אם יש חשש לגורלה של הקבוצה החדשה בנקודה קרובה ליישובים יהודיים אחרים, להיכן הוא נעלם פתאום כשמדובר היה באדמות עליהן היו פחות קופצים?

הקבוצה הדתית המדוברת אכן עלתה בחלקה, ובתוספת חברים מקבוצה נוספת שישבה ליד כפר יעבץ, על הקרקע במסגרת מבצע חומה ומגדל (ב-30.6.37), הצליחה להקים קיבוץ לתפארת, ואף הדפה ללא עזרה התקפה ערבית עליה. אתם מכירים את המקום כ'טירת צבי'.

ולמה הבלגן סביב האסי הזכיר לי את הסיפור הזה? פשוט מאוד: האדמות הנחשקות שנלקחו מהקבוצה הדתית והועברו לקבוצה מהשמו"צ? הקבוצה הזו אכן עיבדה את האדמות, ואפילו עלתה על הקרקע בדצמבר 36' במבצע חומה ומגדל – שימו לב, שמונה חודשים תמימים אחרי שהקבוצה הדתית הקימה את בית יהודה! – והקימה עליהם קיבוץ שמו”צניקי לתפארת בשם תל-עמל, המוכר היום בשם ניר דוד. שווה לזכור את זה בפעם הבאה שידובר על אדמות ניר דוד כאדמות נידחות ואומללות בעבר, ולא פחות מכך שווה גם לזכור את האדמות הנידחות באמת, שבאמת אף אחד לא רצה, שאליהן זרקו תנועת השומר הצעיר והמוסדות הלאומיים את הדוסים, בזמן שאת האדמות הנחשקות והנוחות יותר העבירו דווקא למקימי ניר דוד".

לא נגענו.

וכך הגבתי מיד: "איני מכיר את הסיפור ולכן איני יכול לחוות דעה על רמת הדיוק שלו. גם אם הוא מדויק, אין בכך כדי לשנות כהוא זה את מה שכתבתי. בעיקרון, פעמים רבות היו ויכוחים וריבים בין התנועות על נקודות התיישבות. הלוואי עלינו היום. ומי שהפסיד בתחרות הזאת תמיד הרגיש מקופח, ולעתים הוא באמת קופח. כך או כך – ניר דוד וטירת צבי הם התיישבות חלוצית קיבוצית מפוארת, יישובי חומה ומגדל שהרחיבו את גבולות ההתיישבות, והם ראויים להוקרת החברה הישראלית".

בדקתי את הסיפור עם חבריי בקיבוץ הדתי ובראשם ד"ר נחום ברוכי, חוקר הקיבוץ הדתי וההיסטוריון המובהק של תנועה זו ולשעבר מזכיר התנועה, חבר קיבוץ בארות יצחק. והסיפור האמתי הוא… איך נאמר? קצת שונה.

במשך עשרות שנים תנועת הקיבוץ הדתי חוותה תחושת קיפוח. "היינו בטוחים שדפקו אותנו, תמיד קיפחו אותנו ואף פעם לא הכירו בנו", אמר ברוכי. המיתוס היה חזק מאוד בתנועה, עד שנחקר. מי שחקר אותו, היה חתן פרס ישראל פרופ' יוסי כץ, שהוא אולי החוקר החשוב והרציני ביותר לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. היה זה המחקר המדעי האוביקטיבי הראשון של ההתיישבות של תנועת הקיבוץ הדתי. החרה החזיק אחריו ד"ר נחום ברוכי, שכבר שנים רבות הוא החוקר המובהק והמוסמך של תולדות הקיבוץ הדתי. והמסקנה של שני החוקרים, היא שמיתוס הקיפוח של הקיבוץ הדתי אינו נכון.

ומה האמת בנוגע לטירת צבי?

טירת צבי עלתה לקרקע ב-30 ביוני 1937. היא עלתה אחרי תל-עמל ושדה נחום מהסיבה הפשוטה שהם היו קודם בהמתנה להתיישבות. התור נבע משתי סיבות – מתי היה גרעין מוכן להתיישבות ומתי התנועות השיגו בעבור קק"ל משאבים לרכישת האדמה. מי שהביא את הכסף קודם – התיישב קודם. אגודת "ניר שיתופי" של הסתדרות העובדים הכללית העבירה את המשאבים הדרושים לקק"ל, בעבור הקמת תל-עמל, שדה נחום ומעוז חיים.

תנועת הקיבוץ הדתי, תנועה בחיתוליה (טירת צבי היא הקיבוץ הראשון של התנועה) לא הייתה עתירה במשאבים, אך כאשר הביאה כסף – קיבלה אדמה. כאשר הקיבוץ הדתי הביא את הכסף הוא קיבל את האדמה להקמת טירת צבי. הכסף לגאולת האדמה של טירת צבי, הגיע ב"הסכם ההעברה". היה זה הסכם שנחתם ב-1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודי גרמניה למכור נדל"ן, טובין ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, בטרם יופקע בידי השלטונות, להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל בסחורות שנרכשו בגרמניה, והפדיון ממכירתן בארץ ישיב לעולים מקרב יהודי גרמניה חלק מהונם ויקל על קליטתם.

קבוצת רודגס הייתה קבוצה של עולים מגרמניה בתחילת שנות השלושים, שהקימה חוות הכשרה ליד פתח תקווה וב-1941 הקימה את קבוצת יבנה. במסגרת הכספים של הסכם ההעברה, שעברו לאגודה לשיקום עולי גרמניה, עבר סכום כסף לקבוצת רודגס, לצורך גאולת אדמה בעמק בית שאן. רוב חברי קבוצת רודגס העדיפו להישאר במרכז הארץ והתיישבו ביבנה, אך הכסף אכן עבר לרכישת הקרקע עבור הקיבוץ הדתי, ועל האדמה שנרכשה קם קיבוץ טירת צבי, הקרוי על שם הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות ומראשי "חובבי ציון". אחדים ממייסדיו היו בני קבוצת רודגס, ובהם מוכתר הקיבוץ יהושע ברוכי, אביו של נחום. אגב, אנקדוטה שהשבוע היא אקטואלית מאוד – בטירת צבי נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בתולדות המדידות בארץ ישראל – 54 מעלות, בקיץ 1942.

ראשוני המתיישבים, כעשרה איש, עלו לבקעת בית שאן עוד לפני עליית תל-עמל, אך כעבור שבועות אחדים, עם פרוץ המאורעות, אנשי קק"ל הבהילו אותם להסתלק מהר לבית אלפא. הם חיו באוהלים בפאתי הקיבוץ ואכלו בחדר האוכל הכשר של הורי חברים.

כאשר ועדת פיל תכננה את גבולות תכנית החלוקה, פעלה ההסתדרות הציונית לקביעת עובדות בשטח בהרחבת גבולות ההתיישבות. אחד הדגשים היה התיישבות בדרום בקעת בית שאן. כלומר, לא הייתה זו נקודה "בררה" ולא נחשקת, אלא להיפך – זו הייתה משימה לאומית מועדפת, שאליה הגיעו מכל התנועות ובהן הקיבוץ הדתי. באחד המבצעים המרשימים ביותר של "חומה ומגדל", קמו בתוך שבוע חמישה יישובים, שנועדו להרחיב את גבולות היישוב: ב-30 ביוני עלתה לקרקע טירת צבי ובימים שאחריה מולדת, עין השופט, עין גב ומעוז. מעוז, שלימים נקראה מעוז חיים על שמו של חיים שטורמן מעין חרוד שנפל במאורעות, קמה אף היא בדרום עמק בית שאן, כמו טירת צבי, בדיוק שבוע אחרי טירת צבי, ב-6 ביולי. כעבור שנה הצטרפו אליהם כפר רופין, נווה איתן ומסילות, וכעבור שנתיים הקיבוץ הדתי השני בעמק – שדה אליהו.

סיפורה של טירת צבי הוא סיפור הרואי, והיא מסמלי "חומה ומגדל", לא פחות מניר דוד. ב-1938 הותקף הקיבוץ בידי פורעים ערבים, והדף את התוקפים בקרב גבורה, עוד בטרם הספיקו חבריו להזעיק עזרה. הקיבוץ הותקף שוב בתש"ח, עוד טרם הקמת המדינה, בידי צבא ההצלה של קאוקג'י, ושוב הדף את המתקפה בקרב גבורה.

כאשר קראתי את הרשומה, באמת לא ידעתי האם הסיפור נכון. אך באמת האמנתי שגם אם הוא נכון הוא אינו רלוונטי. ממחקרי על ההתיישבות בגולן, אני יודע אלו מלחמות עולם היו בין התנועות השונות על נקודות ההתיישבות, ומן הסתם כך היה גם בשנות השלושים. כעת, לאחר שבדקתי את העובדות, אלו הן מסקנותיי:

א. הסיפור אינו נכון. ב. הסיפור נועד לסכסך ולפלג. ג. הניסיון לסכסך ולפלג התלבש על פרשת נחל האסי, כחלק מההסתה נגד קיבוץ ניר דוד ובהזדמנות חגיגית זו, נגד התנועה הקיבוצית כולה.

****

תגובה נוספת על המאמר, הופיעה בגיליון האחרון של "שישי בגולן", מכתבו של דניאל וולצ'ונוק החוזר לקרב העתיק והאינסופי על הבכורה – מיהו בכור יישובי חומה ומגדל, תל-עמל או כפר חיטים? לכך אתייחס במאמר נפרד.

* "שישי בגולן"

הכסף יענה את הכל?

שבועות אחדים טרם עקירת יישובי חבל ימית ומפרץ שלמה, ניסתה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ליצור קמפיין שיחולל הלם תודעתי – "הקמפיין הסעודי". בגיליונות השבת של העיתונים הגדולים פורסמה מודעה על גבי עמוד שלם, עם תמונה של פייסל, מלך סעודיה, ותחתיו ערימה של דולרים. הייתה זו פנייה לאזרחי ישראל, בה מקונן פייסל על הדם והכסף הרב שנשפכו לשווא במלחמות בין ישראל לערבים. במקום להשקיע את הכסף במלחמות, הוא מציע לכל אזרח ישראלי שיעזוב את הארץ סכום של חצי מיליון דולר. למודעה צורף מספר טלפון של נציגו. היה זה מספר במשרדי קשר-בראל, משרד הפרסום שעבד עם התנועה. ההנחה הייתה שרבים יענו למודעה. ואכן, אלפי אזרחים, ובהם קיבוצניקים, כפי שיהודה הראל, ממנהיגי התנועה, מקפיד לציין, התקשרו למשרד, עד שלא נותרה ברירה אלא להוסיף סוללת טלפניות. השלב הבא של הקמפיין עתיד היה לכלול מודעות בתגובה להצעתו של פייסל, ובהן תמונות ראשי המתיישבים הנאבקים בנסיגה, תחת הכותרת "אני טמבל". החתומים אמורים היו להסביר שהם דבקים בארצם ולא יעזבוה בעד שום סכום כסף. לאחר מכן תוקם תנועה ציבורית של "טמבלים". אך בטרם הספיקו ליישם שלב זה, התבצעה הנסיגה והיישובים נעקרו.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות תגובתו של יו"ש (אני מודה שאין לי הערכה רבה לאנשים שמתחבאים מאחורי פסבדונים, ואינם מסוגלים לעמוד בשמם המלא מאחורי דבריהם) על מאמרי בנושא עקירת גוש קטיף. עיקר המסר שלו הוא: מה הם מתלוננים? אלו פיצויים אדירים הם קיבלו! איזה עשירים הם נהיו! "ראוי שתגיעו לחוות שקמים, תעלו לקברו של אריק שרון, תתפללו לעילוי נשמתו".

איני יודע מיהו יו"ש, אך כחבר קיבוץ התביישתי לקרוא חבר קיבוץ שסבור שמתיישבים שמפעל חייהם נחרב, הם גורשו מן הבית שבנו, נושלו מאדמתם ונעקרו מחבל הארץ שהפריחו את שממותיה צריכים להודות למי ששפך עליהם כסף. איך קיבוצניק מסוגל לכתוב דברים מרושעים כאלה? איזו בושה. איזה אובדן מצפן, איזה אובדן מצפון, איזה אובדן ערכים, איזה אובדן דרך. איזה היפוך ערכים – עצם המחשבה שמתיישבים ישמחו על חורבן יישוביהם בעבור חופן דולרים. איני יודע מיהו יו"ש, אבל כנראה שעולם הערכים המעוות שלו והמוסר הדקדנטי שלו הוא כמתואר בפי קהלת: וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל.

בימים הקשים של שנות התשעים, כאשר חרב העקירה והחורבן הונפה מעל ראשינו – תושבי הגולן, גם לנו זרקו את דברי האיוולת המרושעים, על כך שאין לנו על מה להלין הרי נקבל כאלה פיצויים… אבל אין סכום כסף בעולם שהיה גורם לחבריי ולי להסכים לעקירה. אני מניח שקשה לאדם כמו יו"ש להבין סולם ערכים כזה. טוב, כנראה שאנחנו באמת טמבלים.

ועתה, כמה התייחסויות עובדתיות לדברים שכתב יו"ש. ראשית, הוא כתב על הפיצויים המוגדלים, אבל האמת היא, כפי שקבעה גם וועדת החקירה של הכנסת, וגם התומכים הנלהבים ביותר של העקירה בוועדה היו שותפים לה, היא שהמדינה נהגה בצורה מופקרת כלפי העקורים שנזרקו לבתי מלון ולקח לחלקם עשר שנים להגיע לבית נורמלי. שנית, יש לזכור שגם הפיצויים שקיבלו העקורים נכפו על הממשלה בידי בג"ץ. הממשלה התכוונה לתת להם פרוטות.

יו"ש כותב שבגין הקים "בחטא" את גוש קטיף כדי לפצות את הימין על עקירת חבל ימית. זו בורות מוחלטת. חבל הארץ שבגין הורה להקים עבור המתיישבים היה "חבל שלום" בחבל הבשור שבנגב המערבי. גוש קטיף לא הוקם בידי בגין, אלא בידי ממשלת המערך. הראשון שהציע להקים את היישובים היה יגאל אלון שהביא את הצעתו להחלטת ממשלה במאי 1968. תכניתו לא התקבלה. בדברי ההסבר לתכנית הוא כתב: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו-כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בלִבָּהּ של עזה".

ב-1971 הגה אלוף פיקוד הדרום אריק שרון את תכנית "חמש האצבעות". כוונת התכנית הייתה לקטוע את הרצף הערבי בחמש שלוחות של התיישבות יהודית, מהתוחמת הצפונית שבצפון רצועת עזה ועד חבל ימית בדרום. הוא הזמין לסיור את ועדת השרים להתיישבות בראשות ישראל גלילי והציג להם את תכניתו. גם סגן ראש הממשלה יגאל אלון הצטרף לסיור. הם התלהבו מהרעיון ועל פי עדותו של שרון "עיניהם נצצו".

ואכן, בחלוף שנתיים התכנית החלה לקרום עור וגידים. הגוש קם בפועל ב-1973, עת הוקמה היאחזות הנח"ל קטיף, שאוזרחה בראשית 1977 והוקם בה המושב נצר חזני.

כאשר רבין הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, בנאום שנשא בכנסת חודש לפני הרצח, הוא כלל בהם את גוש קטיף, ואף הביע תקווה שגושי התיישבות כאלו יוקמו גם ביהודה ושומרון.

אכן, בגוש קטיף קמו שני יישובים של עקורים מחבל ימית – עצמונה ואלי סיני, אך לא הייתה זו יוזמתו של בגין, אלא יוזמתם של העקורים, שבחרו להמשיך במעשה חלוצי גם אחרי המכה שקיבלו. עקורי עצמונה הקימו בגוש קטיף את בני עצמון. וגם אחרי עקירתם מגוש קטיף, לא פסה מהם רוח החלוציות. היישוב התפצל לשניים – מחציתו התיישבה בחולות חלוצה ומחציתו בשומריה. שרידי קיבוץ שומריה התפנו מיישובם – אוי לבושה, תמורת פיצויים. עקורי עצמונה הפריחו את השממה שהותירו.

ועל אדמות בני עצמון הוקם בסיס של הג'יהאד האיסאלמי, שממנו שוגרו לאורך השנים מטחי רקטות רבים לעבר אזרחי ישראל. וזאת תמצית סיפורה של "ההתנתקות".

* "הזמן הירוק"

זכות גדולה

זכות גדולה נפלה בחלקי – להיות שותף להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. אני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה של היישוב החדש רמת טראמפ, בצפון הגולן.

גלגלי הקמת היישוב, במובן התכנון הפיזי ובמובן של גיבוש הקהילה המייסדת, מתקדמים מהר ויפה. כבר בעוד חודשיים-שלושה תעלה הקבוצה הראשונה של החלוצים למגורונים במחנה הזמני של היישוב. וכעת המשימה שלנו היא גיבוש הקבוצה. נטלתי חלק במפגשים עם מועמדים, והייתה זו בעבורי חוויה מרגשת ומרוממת נפש, לפגוש אידיאליסטים חדורי תשוקה חלוצית.

רמת טראמפ תהיה יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שדגליו הם התיישבות, קהילתיות, שותפות דתית-חילונית, משימתיות למען החברה הישראלית ואיכות הסביבה.

כן, כמו רבים אחרים גם אני לא מתלהב משמו של היישוב, אם לנקוט לשון המעטה. ואיני ממעיט בחשיבות הדבר, כיוון ששמו של יישוב הוא מרכיב חשוב בזהותו. אבל התוכן חשוב הרבה יותר מהשם, והתוכן הוא הקמת היישוב הראשון בגולן במאה ה-21, הערכים שבבסיסו והחבורה החלוצית שתקים אותו. ושם של יישוב ניתן גם לשנות, והיו דברים מעולם.

****

לפני שבועות אחדים נערך מפגש מרומם נפש של צוות ההקמה עם נציגי גרעין "חגי", שהם מרכיב משמעותי בהרכב האנושי שיְיַסֵּד את היישוב. בפתיחת המפגש התבקש כל אחד מן המשתתפים להסביר למה הוא כאן; למה הוא חלק מהקמת היישוב. אשתף כאן בדברים שאמרתי:

אני מאמין גדול בהתיישבות, בערך ההתיישבות, כערך ציוני של יישוב ארץ ישראל, של יישוב הגולן, ולא פחות מכך כערך חברתי; היצירות החברתיות המופתיות ביותר של הציונות נוצרו בהתיישבות ואני מאמין שכך יהיה גם בעתיד. כך גם היום – היישובים המשותפים לחילונים ודתיים, לא רק בחיים זה לצד זה אלא כקהילה משותפת, נותנים את המענה הטוב ביותר לאחת הבעיות הקשות בחברה הישראלית, השסע בין חילונים ודתיים.

לצערי, כבר שנים רבות לא מקימים יישובים. לא אחת העליתי את הנושא בפני מנהיגי תנועתי, התנועה הקיבוצית, ולא מצאתי אצלם שום נכונות לחשוב בכלל על הקמת קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. גם בגולן העליתי לא אחת את הצורך בחידוש ההתיישבות, שוחחתי על כך עם ראשי המועצות, כתבתי על כך מאמרים וזה לא קורה.

לפני כשנה וחצי פנו אליי מייסדי גרעין "חגי" וביקשו להיפגש עם יהודה הראל ואתי. הם סיפרו לנו על רצונם להקים יישוב חדש בגולן וביקשו להיעזר בניסיוננו. שמחתי והתרגשתי מאוד מהפגישה. בעקבותיה, נפגשתי עם ראש המועצה חיים רוקח, לשוחח אתו על הגרעין ועל הרעיון. רוקח הפתיע אותי, כאשר הוא סיפר לי בסוד שראש הממשלה עומד להכריז ממש בימים הקרובים על הקמת יישוב חדש בגולן על שם טראמפ, כתודה על הכרתו בריבונות ישראל על הגולן.

מאז אני קשור לגרעין, קשור לרעיון, קשור להקמת היישוב. כאשר המועצה פנתה אליי בבקשה שאצטרף לצוות ההקמה, זה היה ממש טבעי בעבורי להצטרף ועשיתי זאת בחפץ לב.

****

אני היחיד בצוות ההקמה העושה זאת בהתנדבות. שאר חברי הצוות הם עובדי המועצה והחטיבה להתיישבות. הוזמנתי הן כמשוגע לדבר והן כחבר מליאת המועצה, כנציג יישובי צפון הגולן.

אני רואה בהקמת היישוב החדש תרומה גדולה לאזור צפון הגולן ולכל אחד מיישוביו. אני מקווה ומאמין שהאזור כולו יירתם לסייע לרך הנולד.

אני שמח על הזכות להיות שותף למפעל החשוב הזה. ואני חולם על היום שבו אהיה שותף להקמת קיבוץ שיתופי חדש של חילונים ודתיים בגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 2.9.20

* לפח האשפה של ההיסטוריה – בהסכם עם ישראל שברה איחוד האמירויות את מלכודת הדבש של "היוזמה הערבית", שנועדה להכתיב לישראל תנאי התאבדות באמצעות הפיתוי של שלום עם כל העולם הערבי. איחוד האמירויות היא סנונית ראשונה ובעקבותיה תבואנה מדינות נוספות, והיוזמה הערבית תמצא את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה.

היוזמה הערבית היא מבית מדרשה של סעודיה. היוזמה הסעודית הפכה ליוזמה הערבית כאשר התקבלה בוועידת הפסגה של הליגה הערבית בביירות ב-2002. לכן, מעניין מאוד שדווקא סעודיה ברכה על הצעד של איחוד האמירויות. וכעת סעודיה אפשרה מעבר של מטוס אל-על בשמיה, בטיסה לאיחוד האמירויות.

סעודיה לא תחתום מחר בבוקר על הסכם שלום עם ישראל, אך הכיוון חיובי וחשוב.

* מסע הפחדות – זוכרים את התבערה המזרח תיכונית שהפחידו אותנו מפניה אם ארה"ב תכיר בירושלים כבירת ישראל ותעביר את שגרירותה לירושלים? הטיסה ההיסטורית לאיחוד האמירויות, והמעבר שלה מעל שמי סעודיה ("מגינת ירושלים והמקומות הקדושים") מעמידה באור מגוחך את מסע ההפחדות.

חבל שמסע הפחדות דומה מפני החלת ריבונותנו על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הצליח להבהיל את נתניהו.

* משוואה חדשה – הסבב האחרון בגבול עזה היה שונה מקודמיו.

תקציר הפרקים הקודמים: לאחר "צוק איתן" הגבול היה שקט במשך שלוש שנים וחצי. השקט הופר במרץ 2018, ב"צעדות השיבה" ומיד לאחר מכן בטרור ההצתות. ישראל הבליגה על ההצתות והכילה אותן. ההבלגה התפרשה כחולשה ולכן היא הביאה לסבבים של ירי עשרות ומאות רקטות. כל סבב כזה הסתיים בהפסקת אש, שמשמעותה הייתה שחמאס מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה לתקוף בעזה. כלומר, ניתן היתר להמשיך להצית. וההצתות נענו בהבלגה, שהתפרשה כחולשה והביאה להסלמה ולסבב שהסתיים בהפסקת אש שאינה כוללת את האש בשדותינו וחוזר חלילה.

החודש האחרון היה שונה. לראשונה ישראל התייחסה לטרור ההצתות כאל פיגועים לכל דבר ועל כל ההצתות הגיבה בהפצצות כבדות על תשתיות מלחמתיות של חמאס. חמאס שיגר מדי פעם רקטה או שתיים, בניסיון להחזיר לקדמותה את המשוואה של השנה וחצי האחרונות, אך הפעם ישראל לא מצמצה. הפעם הם נמנעו ממתקפת רקטות מאסיבית. אם כך ישראל נהגה בתגובה על הצתות… אולי כדאי לחשוב פעמיים.

גם הסבב הזה הסתיים בהפסקת אש ("הבנות"). אבל הפעם ברור שהפסקת אש משמעותה שאסור להצית אש בשדותינו.

הים אותו ים. חמאס אותו חמאס. הטרור אינו מאחורינו. אבל שינוי המשוואה הוא מסר חשוב מאוד: דין הצתה כדין רקטה. והמסר העקרוני: ישראל, ככל מדינה ריבונית, לא תאפשר כל פגיעה בריבונותה. אין פגיעה "קלה" בריבונות.

ואם יתחדש טרור ההצתות, יש להבהיר שדין חוליית משגרי בלונים כדין חוליית משגרי רקטות.

* עוול במצפה כרמים – התנגדתי לחוק ההסדרה ויצאתי נגדו, כיוון שזהו חוק המכשיר אוטומטית התיישבות על אדמות פרטיות של פלשתינאים, גם במקרים של גזל ועוול.

המקרה של מצפה כרמים הוא לחלוטין לא מקרה כזה. העוול במצפה כרמים הוא כלפי התושבים מצד בג"ץ.

מצפה כרמים יושבת במקום אליו הוזזה בידי המדינה במסגרת הסדר המאחזים. המדינה פסקה שעל המתיישבים לעזוב את מיקומם המקורי והם קיבלו את הדין ופעלו על פי דרישתהּ. אין צל של ספק שהם פעלו בתום לב. על פי חוקי ישראל, במקרה כזה תקפה "תקנת השוק" הקובעת: "כל עסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה ובין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבוֹ בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתוקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי". יתר על כן, אין מחלוקת על כך שלא רק המתיישבים פעלו בתום לב, אלא גם המדינה והחטיבה להתיישבות כאשר הקצו להם את הקרקע הזאת.

כאשר בני בגין היה שר, הוא עסק בסוגיית היישובים על קרקעות במחלוקת. הוא למד את הנושא לעומקו, והמסקנה שגיבש הייתה חד-משמעית: עמדת המתיישבים צודקת לחלוטין. כל הפעולות היו בתום לב ולכן יש לאשר את המשך ישיבתם במקום. כאשר הנושא הגיע לדיון משפטי, הפרקליטות בדקה את הנושא והגיעה אף היא לאותה מסקנה, וחוות הדעת של היועמ"ש לבית המשפט הייתה חד-משמעית. ואכן, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירות בנושא.  

למרבה הצער, בדיון בבג"ץ הוחלט ברוב של 2:1 להרוס חלק מבתי היישוב היושבים על קרקע הרשומה כקרקע פלשתינאית פרטית. זאת, למרות שגם שופטי הרוב, השופטים חיות ומלצר, הסכימו שהמתיישבים עצמם פעלו בתום לב, ושאף פלשתינאי לא הוכיח ולא התקרב להוכיח את בעלותו על השטח. השופט הנדל קיבל את עמדת המדינה ואת פסיקת בית המשפט המחוזי.

טוב עשו שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט שהחליטו לבקש דיון נוסף בנושא. אני מקווה שבג"ץ יתעשת ויתקן את העוול שגרם לו.

מצפה כרמים צמוד מצד מזרח לכוכב השחר שממזרח לכביש אלון, במורדות השומרון לבקעת הירדן. האזור נועד להיות ישראלי על פי כל תכניות הפשרה הטריטוריאלית, מתכנית אלון, דרך מורשת רבין ועד תכנית טראמפ. מן הראוי שישראל תחיל את ריבונותה על האזור.

* להסיר מספר החוקים – בחוק העונשין, סעיף 97 (ב) כתוב: "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם".

איני חשוד בתמיכה בוויתור על שטחים, בוודאי שטחים ריבוניים. אך בעיניי את הסעיף הזה יש להסיר מספר החוקים של מדינת ישראל, בוודאי אחרי רצח רבין.

ברור שאין בכוונת החוק להתייחס לממשלה הנבחרת ולסמכותה לנהל מו"מ מדיני. אך מי שאינו הממשלה – כיצד יכולה להיות לו יכולת להביא לנסיגה? מבחינה מעשית, אין באמת משמעות לחוק. אולם מבחינה סמלית, הוא משמש נשק בידי אנשים הרוצים ליצור דה-לגיטימציה לממשלה המנהלת תהליך מדיני, ולהציג את מעשיה כבגידה. בסעיף הזה נפנפו נגד רבין, נפנפו נגד שרון ורק לאחרונה קראתי נפנוף בו כלפי נתניהו, בשל תמיכתו בתכנית טראמפ.

מן הראוי שבמלאת 25 שנים לרצח רבין נסיר את החוק הזה מספר החוקים הישראלי. וטוב יהיה אם דווקא ממשלה בראשות הליכוד תעשה זאת.

* פרא אדם – אוחנה הוא פרא אדם וחוליגן. העובדה שקונספירטור שקרן ומסית כזה הוא שר בממשלה היא חרפה לדמוקרטיה הישראלית. איש נקלה. ההסתה הפרועה שלו ושל מי ששולח אותו תיגמר ברצח.

* שקרנים – צביקה האוזר התראיין ל"הארץ" ואמר: ״רוב הציבור מבין שהמצב קשה אבל אין פתרון פוליטי למעט ממשלת אחדות״

כותרת (!) הכתבה הייתה, במירכאות, ה"ציטוט" הזה: ״זה שיש רק 20 אלף מפגינים בבלפור, אומר שרוב הציבור מרוצה ממשלת האחדות״.

יש הקלטה של הראיון. זה פשוט שקר.

            * ביד הלשון

תנו לגמזו לנצח – כותרת מאמר של ארי שביט ב"מקור ראשון" הייתה: "תנו לגמזו לנצח". באותו ערב נוסח זה עיטר את המסך של "אולפן שישי" בערוץ 12 וחבר הפאנל בועז ביסמוט השמיע אותו.

זוהי פרפראזה על סיסמה נפוצה במאבק הימין בתחילת מתקפת הטרור המוכרת כאינתיפאדה השניה, בשנות האלפיים הראשונות: "תנו לצה"ל לנצח". המוחים תקפו את ממשלות ברק ושרון (עד מבצע "חומת מגן") על מדיניות האיפוק וההבלגה שלהן על מתקפת הטרור.

הסיסמה הונצחה ב"שירת הסטיקר" של דוד גרוסמן בביצוע "הדג נחש" ולצדה סטיקר (שאותו איני מכיר או איני זוכר): "תנו לצה"ל לכסח".

* "חדשות בן עזר"