המגל והחרב

ב-25 ביולי 1951, לפני שבעים שנה בדיוק, עלו 120 נח"לאים אל סמוך לגבול עזה הפרוץ והקימו את היאחזות הנח"ל "נח"לאים א'", לימים קיבוץ נחל עוז, שעד היום מתמודד עם פגיעתה הרעה של עזה השכנה. ההיאחזות ביטאה את רעיון ההתיישבות הביטחונית, המגל והחרב, באמצעות כוח צבאי המקים התיישבות ושומר על הגבול.

השילוב של התיישבות וביטחון מלווה את הציונות מראשיתה. גולת הכותרת שלה טרם הקמת המדינה היא התיישבות חומה ומגדל ועליית 11 הנקודות לנגב במוצאי יום הכיפורים 1946. בעיצומה של מלחמת השחרור הוקמו יישובים חדשים ובשנים שאחריה עיקר עניינה של המדינה היה קליטת העליה הגדולה ויישוב הנגב והגליל באמצעות הקמת מאות יישובי עולים. בהקמת התיישבות באזורים אלה היה בין השאר שיקול ביטחוני – הבנה שאין בכוחו של צה"ל הקטן לממש את הריבונות באזורים רחבי הידיים האלה ללא אחיזה התיישבותית.

להתיישבות היה ונשאר תפקיד ביטחוני בשמירה על הביטחון השוטף באזורים השונים, אך עיקר ייעודה היה עצם קיומה, הבטיח ומעגן את הריבונות של ישראל על אזורים חיוניים לקיומה ולביטחונה ולעיצוב גבולותיה. צה"ל, כצבא העם, הנושא על שכמו משימות לאומיות, נטל חלק במשימת ההתיישבות הביטחונית, בראש ובראשונה באמצעות היאחזויות הנח"ל.

לאורך השנים קמו 84 היאחזויות, לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, רובן היו ליישובי קבע שעיצבו את גבולות המדינה.

אני הייתי קשור לשתי היאחזויות. מאוגוסט 1982 עד פברואר 1983 שירתתי כחייל בהיאחזות שלח בבקעת הירדן. ריכזתי את גן הירק (ענף החקלאות היחיד), הייתי רכז תרבות וחבר מזכירות ההיאחזות. כשסיימנו את פרק ההיאחזות, החליף אותנו הגרעין שאזרח אותה. היום זה המושב שדמות מחולה. בכל פעם שאני נוסע בכביש הבקעה ועובר ליד שדמות מחולה, אני חש התרוממות רוח, על כך שיש לי מניה בהקמת היישוב. ב-1986 הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד בגולן, בסמוך לחרמון. בשנת 2000 הייתי למשך תקופה קצרה המזכיר הראשון של היישוב הקהילתי נמרוד עם אזרוחו באותה תקופה. לצערי, עד היום נמרוד הוא יישוב זעיר, אך אני מאמין שיגדל, יתפתח ויתבסס.

הנח"ל כגוף מיישב כבר אינו קיים והאמת היא שלמרבה הצער כבר כמעט ואין היום התיישבות חדשה. היאחזות הנח"ל כבר אינה רלוונטית, כי גרעיני הנח"ל אינם רלוונטיים. היום, כאשר המדינה או הסוכנות אינן בונות את הבתים בהתיישבות החדשה, היא יכולה לקום רק באמצעות משפחות מבוססות, שביכולתן לרכוש מגרש ולבנות עליו בית, וחיילים בשירות או מיד אחריו אינם בנויים לכך.

אחרי תקופת ההיאחזות שלי הייתה לי ביקורת חריפה על ההיאחזות, שהייתה בה בטלה רבה ונראה היה לי שאין זה מיצוי ראוי של השירות הצבאי. גם בדיעבד אני מודע לכך, ויתכן שניתן היה לעשות זאת בצורה מוצלחת יותר. אפשר וצריך לשפוט את ההיאחזויות על הצד השלילי שבהן. אבל אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה – היישובים הרבים לאורך גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; בגליל, בנגב, בגולן וביו"ש; יישובים שעיצבו את גבולות המדינה.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו הייתה מפילה את הממשלה, גם אז היא הייתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא הייתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, הייתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהייתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה שהנוכל שיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו".

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא הייתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם הייתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה הייתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל.

ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה.

אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים.  

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם אתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם.

כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע.

ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה.

במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת לבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האויב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אויב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו אתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.

לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק.

למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא הייתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר.

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב.

אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'. כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה".

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית.

יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז.

האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש?

התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום.

ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי.

לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו.

אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין.

הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי.

הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית.

נאום ההכתרה שלו היה נפלא!

בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא.

אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פרסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה.

וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל.

כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה – קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה הייתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהייתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז אתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז אתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז.

היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם.

ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא". אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום הייתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי.

את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו… מאבטח אחד!

          * ביד הלשון

מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה".

האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת?

ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה". האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה?

מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה.

אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

* "חדשות בן עזר"

דילמת הפיתוח והשימור

באוקטובר 1968, התקבל במזכירות הקיבוץ הצעיר, בן ה-9 חודשים, עין זיוון, מכתב ממייק לבנה, איש הטבע ואהבת הארץ ומשוחרי הגולן וההתיישבות בו מראשיתו, בזו הלשון:

"לחברי עין זיוון,

קראתי בעיתון כי עומדים לפגוע בבריכת רם, ולהוריד את מפלס מימיה, כדי לספק לכם מים. סבורני, כי עליכם להתקומם נגד רעיון זה! אתם באתם הנה כדי לפתח אזור – ולא להשחיתו. אתם מופקדים על פיקדון יקר. אל תקצצו את הענף שאתם יושבים עליו! בל יקום קיבוצכם על ניצול אוצרות טבע שאינם מיותרים, כגון מי בריכת רם. אל תשמידו את יופיה של ארצכם! האם לא די כיערנו את ארצנו מתוך חשבונות מוטעים של רגע, ועתה אנו מצטערים על כך?

קומו אתם נגד הרעיון, כי כל שיעז לקום – יושתק בשמכם. רק לכם לא יוכלו לומר, כי מחבלים אתם ביישוב הגולן. קומו אתם נגד המעטת דמותה של בריכת רם, כי אתם מעוניינים בה יותר מכל אדם אחר, כי היא נוף ביתכם, ואליה יטיילו ילדיכם בשבת. הרהרו נא, לשם מה באתם לשבת כאן: כדי להשמיד את ערכי הנוף – או כדי לשמרם? אנא, דונו בעניין והחליטו שאינכם רוצים לפגוע בבריכת רם".

לא היה זה מכתב של אדם העוין את ההתיישבות בגולן, להיפך. אך הוא היה חרד לנזק הסביבתי שעלול להיות כרוך בפיתוח הגולן. ככל הידוע לי, זה היה הקונפליקט הראשון בין שימור ופיתוח בגולן, המלווה את ההתיישבות בכל ימיה.

כל בית שאדם בונה בעולם וכל עץ שהוא נוטע, הם התערבות בטבע וניתן לתקוף אותם בשם הגנת הסביבה. האם משמעות הדבר היא שעל בני האדם לחזור להיות ציידים לקטים (בניכוי ציידים, כמובן)? איש לא תובע זאת. ומצד שני, יש לבני האדם אחריות על כדור הארץ, על הסביבה ועל שמירתה. כך גם בגולן, יש למצוא את דרך המלך, של שימור ופיתוח. מן הראוי שכל קהילת הגולן תגבש אמנה אזורית של פיתוח ושימור, בהסכמה רחבה, שתחייב אותנו.

השיח הציבורי על טורבינות הרוח יצא מכל פרופורציות. זהו שיח לא מכבד שאינו הולם את רוח הגולן. אין כאן חלוקה בין מי ששומרים על הגולן למי שמוכרים אותו ואת עתידנו למען בצע כסף. ואין לראות את מתנגדי הטורבינות כאויבי ההתיישבות.

לאחרונה פרשתי מחברותי במליאת המועצה האזורית גולן. קודם לכן השתתפתי בחמישה מפגשים מרתקים של המליאה, ללימוד סוגיית הטורבינות. נפגשנו עם כל הצדדים במחלוקת, האזנו בקשב רב לטענותיהם ונחשפנו למחקרים ששני הצדדים הציגו.

אני חייב לומר שהשתכנעתי משני הצדדים. וכפי שנכנסתי ללא דעה ברורה לתהליך הזה, אני יוצא ממנו במרחב הספק.

אני בעד לקיחת פסק זמן לפני אישור השלבים הבאים של תכנית אנרגיית הרוח לצורך לימוד אמתי של תוצאות המיזמים שכבר הוקמו ויופעלו בקרוב. יש למכון שמיר כל הכלים לבצע את מחקר העומק הזה. על מליאת המועצה להגדיר למכון מה היא רוצה לבחון. להערכתי, די ב-3-4 שנים של בדיקה. במקביל, המשקים השותפים במיזם יכולים להתקדם בתכנון, בלי לקבוע עובדות בשטח (כולל אישורים). התהליך הזה צריך ויכול להיעשות בהסכמה מתוך הידברות בין כל הגורמים, בהובלת המועצה. יש לעשות כל מאמץ שכך הוא אכן יהיה. על כל הצדדים להתחייב מראש שיקבלו את מסקנות הבחינה.

בספר בראשית מסופר על אדם הראשון שהונח בגן העדר והצטווה "לעובדה ולשומרה". לכאורה, יש סתירה בין השניים, אך אני מאמין שניתן למצוא את הדרך הנאותה לעבוד את אדמת הגולן ולשומרה.

מבריכת רם אנו שואבים מים כבר למעלה מחמישים שנה והיא נותרה פנינת טבע קסומה.

* "שישי בגולן"

השבת הגדולה

ב-5 ביוני, ימלאו 54 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. ביום החמישי למלחמה, יום שישי 9 ביוני 1967, יצא צה"ל לשחרר את הגולן. למחרת, בשבת 10 ביוני, הושלם שחרור הגולן. ההר שהיה כמפלצת שוחרר, ועמו שוחררו יישובי עמק החולה ועמק הירדן שחיו כבני ערובה תחת האיום הסורי במשך 19 שנה. ותיקי גדות ועין גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים לאורך הגבול והדייגים על הכנרת, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים.

הגולן שוחרר במחיר דמים כבד – 141 הרוגים, רובם בקרבות ההבקעה בפאתי הגולן.

"מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים", אמר אל"מ מנו שקד, מפקד חטיבת הגולן, כאשר הודיע בקשר לבונקר הפיקוד של קיבוץ גדות על כיבוש מוצב מורתפע ("הנישא" בערבית) ששלט על היישוב והטריד אותו והפגיז אותו במשך 19 שנים. היום המוצב הזה הוא מצפה גדות, ודבריו של שקד חקוקים באנדרטה המצויה שם, ובמסבירן האוטומטי שבמצפה. הציטוט הזה, מדבריו של שקד, היה הכותרת של כתבה גדולה ב"מעריב" אחרי מלחמת ששת הימים. יום השחרור נקרא בכתבה "השבת הגדולה".

מתוך הכתבה: "המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב… צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קִני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים והרחוקים. שלוות אמת ירדה על ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת… 42 השעות העקובות מדם, ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך מזה תשע עשרה שנים. דו שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחה שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת עליונות, לבין מקשתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי הבזלת".

חמישה שבועות מאוחר יותר, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני המתיישבים, למחנה עליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. בכך הם פתחו את אחד המפעלים הציוניים המוצלחים ביותר, מפעל ההתיישבות בגולן. מפעל שהפך את הגולן משדה קטל לגן פורח.

בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן שרה מקהלה משותפת של ילדים ומבוגרים מעל הבמה את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.

****

הביטוי "ההר שהיה כמפלצת" שציטטתי בראש המאמר, לקוח משירו של יובב כ"ץ "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה בגדות שיצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק, אך אמה מרגיעה אותה בבשורה הגדולה: "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים אף להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא".

לפני שנתיים, במלאת שבעים שנה לגדות, הוסיף יובב כ"ץ בית נוסף לשירו המקסים:

מים רבים כבר זרמו בירדן

גדות בת שבעים – שתו לחיים!

הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן

נושאת נכדתה על כפים.

"אז כשהייתי אני בגילך

ההר עוד היה כמפלצת

ביתנו נחרב… העשן התאבך

בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך

משקנו מוריק ופורח

בתינו הומים… במה עוד נתברך

הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות

ירוק ופריחה שמולכת

והוא מתגשם בה – אצלך בגדות

האם את בוכה או צוחקת?"

בתי כן היום את צוחקת

גדות וילדה שצוחקת.

* "שישי בגולן"

מנהיג המגשימים והחלוצים

ב-6 ביולי ימלאו חמישים שנים לפטירתו של יצחק טבנקין (1887-1971). יצחק טבנקין, חבר עין חרוד, היה המייסד והמנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד במשך עשרות שנים.

שלושה מנהיגים גדולים הצמיחה העליה השניה לתנועת העבודה – דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין. בן גוריון היה המנהיג הפוליטי והמדיני הבכיר. ברל היה המנהיג הרוחני, הרעיוני והחינוכי. טבנקין היה מנהיג החלוצים והמגשימים.

מערכת היחסים בין השלושה הייתה מורכבת מאוד, והייתה שילוב של אהבה, הערכה, טינה ושנאה מעורבבים זה בזה. טבנקין פילג את מפא"י ועל כך נטרו לו טינה כל ימיו. אולם איש לא יכול היה לקחת ממנו העובדה שגם אם היה פוליטיקאי בינוני מינוס, הוא הצליח להניע אלפים ורבבות להגשמה חלוצית, לקום ולשנות את חייהם, לעשות מעשה, להקריב ולהשקיע את מלוא מרצם ואונם להגשמת החזון הציוני והסוציאליסטי; בעליה ובהתיישבות. הוא לא היה טריבון המונים שמחניף לקהלו או מסית אותו. הוא היה מנהיג שתובע תביעה מקסימליסטית מן היחיד, מן הקבוצה ומן התנועה, למתוח תדיר את כל כוחותיהם למען הגשמת האידיאה הגדולה; אידיאה אינסופית שתמיד תדרוש מן הפרט ומן הכלל להמשיך ולמתוח את כוחותיהם. והוא הצליח להניע אלפים להקים קיבוצים לאורך כל גבולות המדינה ולעצב את גבולותיה, והניע אלפים בגולה לצאת להכשרות של שנות עבודה קשה וגיבוש לקראת עליה לארץ, והניע רבבות לעלות לארץ, והניע המונים לקחת נשק ולהגן על המולדת ולהתנדב לפלמ"ח. הוא היה מנהיג שתבע הגשמה, והצליח.

הקיבוץ המאוחד, בהנהגתו, ראה עצמו כחלוץ ההולך לפני המחנה בהגשמת הציונות: בהתיישבות, בעליה ובקליטתה, בביטחון ובבניין חברה ומשק סוציאליסטיים בארץ ישראל. מושג האקטיביזם, מבית מדרשו של טבנקין, היה מושג מרכזי בהוויה של התנועה. טבנקין חינך את תנועתו להשקפת עולם מקסימליסטית בציונות ובסוציאליזם, ותבע מתנועתו, מכל קיבוץ בתוכה ומכל חבר בכל קיבוץ, מתיחה של היכולת במאמץ להגשים את האידיאולוגיה המקסימליסטית הזו, ולחנך לאורה את העם כולו. ההתיישבות הענפה של הקיבוץ המאוחד טרם הקמת המדינה, התחושה שבמעשה ההתיישבותי הוא מרחיב את גבולות הארץ, הפלמ"ח, ההעפלה ושאר מפעליו, העצימו את אתוס ההגשמה והעוצמה בתודעה העצמית של הקיבוץ המאוחד.

בנאום שנשא טבנקין בכנס של תנועת הנוער העובד ב-1943, הסביר טבנקין לקהלו מהי חלוציות: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם עלה! אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

טבנקין זלזל, לא בצדק, בדיפלומטיה ובמדינאות. הוא בז, לא בצדק, לפוליטיקה ולעסקנות. הוא לא ייחס חשיבות, לא בצדק, למנגנונים של שירות המדינה. הוא היה, במידה רבה, אנרכיסט. אך הוא העלה על ראש שמחתו, בצדק רב, את ההגשמה החלוצית, הוולונטרית. הוא טעה ביחס המזלזל שלו לציונות המדינית, אך הוא צדק בכך שהציונות המעשית, החלוצית, המגשימה, היא היסוד למימוש החזון הציוני.

טבנקין דגל בשלמות הארץ. באילו גבולות? הוא לא צייר גבולות. הוא חלם על ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן, אך מי שישרטט את גבולותיה לא יהיו מדינאים ודיפלומטים במשא ומתן, וגם לא צבא שיכול לכבוש שטח אך לא להחזיק בו לאורך זמן, אלא ההתיישבות. על גבולות ארץ ישראל הוא דיבר במונחים ערטילאיים, כמו "מן הים עד המדבר". אך היא תיכון כארץ יהודית רק אם העם היהודי יעלה בהמוניו לארץ ישראל ויישב אותה. סיסמתו הייתה: "עם ישראל – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה, רובו ככולו חי בקומונות". וביסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהתקבלו ב-1955, נאמר: "ארץ-ישראל בגבולותיה הטבעיים – היא מולדתו ההיסטורי של העם היהודי, והמרחב לעליה, להתיישבות ולהתגשמות המפעל הציוני".

במלחמת ששת הימים היה טבנקין בן 80. ההנהגה של הקיבוץ המאוחד הייתה בידי ישראל גלילי ויגאל אלון. טבנקין ישב באפעל והיה מנהיג רוחני-חינוכי, שרבים עלו אליו לרגל ושתו בצמא את דבריו, אך הוא איבד בהדרגה את השפעתו. ואז, הוא ניעור כלביא ויצא למאבק למען התיישבות יהודית ציונית מיידית ביהודה ושומרון, בגולן ובסיני, כדי להבטיח שיהיו בידי מדינת ישראל. הוא לא הצטרף רשמית לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, כיוון שלא רצה לעשות שקר בנפשו בחתימה על מסמך היסוד האומר שארץ ישראל כלה בידינו, כאשר הבשן והגלעד עדין בידי זר. אולם בניו ותלמידיו המובהקים היו בין ראשי התנועה והוא תמך בה מאחור. עד יומו האחרון הוא לחם את מלחמת ההתיישבות בארץ ישראל השלמה; עבר מקיבוץ לקיבוץ ונשא בלהט את דבריו. הוא רצה בכל מאודו להביא את הרבבות לקום ולעשות מעשה ולהגשים בהקמת קיבוצים חדשים בשטחים המשוחררים, אך הפעם לא הצליח להניע תנועת המונים.

בליל חג השבועות תשכ"ז, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הוא נשא דברים בפני חבריו לקיבוץ עין חרוד: "יום חג לנו היום – ויום של דאגה; אבל וחג משולבים יחד… עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמדתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן שומה עלינו להיות חזקים יותר – ורבים יותר. עתה צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ. ולכן, עלינו להיות עוד יותר נכונים להפעיל את כוחנו מול סכנות האורבות לנו. אמנם, כוחנו גדל ונתחשל והאפשרויות התרבו, עלינו למתוח את כל מה שהושג! … העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום. ככל שנקדים להכיר בכך ולפעול בכיוון זה, כן ייטב לנו ולשכנינו כאחד. בדרך זו נביא את שכנינו ואת העולם כולו לידי הכרה שהפתרון הוא לא בכניעתנו בפני הקמים עלינו להרגנו, כי אם בקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל בגבולות המבטיחים שלום של אמת, שלום של ממש".

חצי שנה לאחר מכן כתב טבנקין: "לא על היותנו רוב ולא על צרכי הביטחון של יהודי ארץ ישראל מושתתים כוחה וצדקתה של הגשמת הציונות. אלא, להיפך, בכוח ההכרח והצדק שבתהליך הגשמת הציונות הגענו לרוב ונמשיך להיות רוב. בכוח זה עמדנו תמיד בפני האיומים להשמידנו. בכוח זה הרחבנו ונמשיך להרחיב את תחומי ההתיישבות היהודית בא"י. זוהי האמת העולה מתוך המציאות בהתפתחותה… האמת היא – עובדת היותנו בכל תחומי ארץ ישראל שבי מולדת, נושאי שליחות תקומתו הצודקת של הנרדף בעמים… רק השלמתם של הערבים עם זכותם של היהודים לחזור לא"י במולדתם ולכונן בה את מדינתם העצמאית, היא הבסיס היחיד לשלום של אמת והיא גם התנאי היחיד, שיש בכוחו להביא את הביטחון לגבולות המדינה, במסגרת הסדר מדיני כולל של בעיות המזה"ת". ודברים אלה אקטואליים כל כך גם היום.

טבנקין תבע מתנועתו לשאת את המשא של יישוב ארץ ישראל. ביום האחרון של המלחמה הוא קרא לתנועה להקים בתוך שבוע ארבעה קיבוצים חדשים. לאחר המלחמה הוא הטיף להקים בתוך שנה מאה קיבוצים חדשים ובכל אחד מהם מאה חברים. מיותר לציין שעד היום החזון הזה רחוק מאוד מהגשמה. הלהט ההתיישבותי לא מצא היענות של המוני מגשימים, לא בקיבוצים ולא מחוצה להם, והפער בין הציפיות למימושן היה גדול. הפעם טבנקין לא הצליח להניע את ההמונים למעשה. אבל תלמידיו הקימו את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן והובילו את המהלך של עיצוב גבולות המדינה.

אסיים בדברים שאמר טבנקין בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בנובמבר 1967 בקוניטרה, הנקודה הזמנית של קיבוץ גולן, לימים מרום גולן. טבנקין ערך חשבון נפש נוקב עם התנועה, שבזבזה, לטענתו, חמישה חודשים יקרים, בכך שלא יצרה תנופת התיישבות. "חמישה חודשים מאז המלחמה, והיכן מלוא כוחו של העם הזה, היכן מלוא כוחנו? שיקום גוש עציון ו-92 החברים בקיבוץ גולן – זהו מלא כוחנו?! אני מודה על היום הזה ועל הנקודה הזאת – אם אך כולנו נזכור כי כאן נמצאים רק הראשונים, כי מנקודה אחת עלינו להגיע למאה נקודות… בא הזמן של התיישבות הרבבות, לעליית אלפי יהודים על הקרקע בשנתיים אלו. והרבבה פותחת מעשה גדול זה – מתוכנו, מתוך הקיבוצים, מתוך המושבים, הערים והמושבות, מתוך המפלגות, מתוך הפועלים, מכל היהודים. מן הקיים – למען הקיים. מעין חרוד ומגבעת ברנר ומיגור. עשרים משפחות ועוד עשרים צעירים מכל יישוב כזה. ואפילו 3 ו-4 ו-5 מיראון ומכל ישוב צעיר. ולא רק נוער. ולא רק מהקיבוץ. לא נקים רק יישובים קיבוציים. גם מאתיים לומדי תורה בחברון הם חלק מההתיישבות. קיבוץ גולן – ראשון לעוד מאה נקודות. למאה יצטרפו ויבואו ואז – להתחיל במאה השנייה, כי כאשר העין רואה – גם האוזן שומעת והלב מקשיב… יש בכוחנו להפוך מקום של מאה איש – ליישוב של אלף, ונעשה זאת אם יהיה בנו הרצון לחיות, כי הוא בכוח כושרנו החברתי וההתיישבותי, כי הוא בכוח קדושת החיים". 

הגשמת החזון הגדול הזה היא עדין אתגר לימינו ולעשורים הבאים.

* "שישי בגולן", "הזמן הירוק"

תמונת ניצחון

"גם לך היו נקיפות מצפון על החגיגות שעשינו בשבועות, שעה שכל הדרום והמרכז תחת אש והתושבים יושבים ממ"דים?" שאל אותי חבר.

אכן, ישראל מותקפת בפשע נגד האנושות – ירי אלפי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחינו בדרום ובמרכז נמצאים תחת מתקפה קשה. בנוסף לכך אחינו בערים המעורבות מותקפים בידי פורעים ערבים וגם בגליל יש יישובים נצורים. אין ספק ששמחת החג של כולנו נפגעת.

אך לא; לא זו בלבד שאין לי נקיפות מצפון על החגיגות, אלא אדרבא, דווקא עכשיו, יותר מתמיד, חשוב לחגוג את החג במלוא תפארתו. המטרה של הטרור היא להטיל אימה ולהשבית את חיינו. התשובה שלנו היא אף-על-פי-כן; דווקא עכשיו עלינו לחגוג ביתר שאת. ובחגיגות שחגגנו, חשתי שאנו חוגגים גם בעבור אחינו שאינם יכולים לחגוג השנה.

****

חגיגות שבועות, אחרי שנת הקורונה, היו נפלאות; החל בתיקון ליל שבועות, דרך סעודת החג המיוחדת במגרש הכדורגל ועד חגיגת הביכורים במטע. הייתה זו אורטל במיטבה; ארגון למופת, יחד אמתי וגאוות יחידה. היה זה מפגן עוצמה של הקהילה והקהילתיות, הקיבוץ והקיבוציות, אורטל והאורטליות.

****

לאחר טקס הביכורים באורטל, נסענו כבכל שנה לטקס הביכורים בנהלל (היישוב שבו יעל גדלה), שכותרתו השנה הייתה "מאה שנות קציר בנהלל". מושב נהלל, בכור מושבי העובדים, עלה לקרקע לפני מאה שנה. נהלל נוסד מיד לאחר מאורעות תרפ"א. והנה, גם בתשפ"א נמשכת המלחמה של הערבים לעקירתנו מכאן.

אם נבחן איפה היינו לפני מאה שנה ואיפה אנו היום, על אף כל המלחמות והטרור, יש לנו שפע מקורות לחוסן ועוצמה ולעמידה איתנה מול המשך המלחמה על הארץ.

****

במסגרת טקס הביכורים בנהלל נערכה תהלוכת טרקטורים, החל בטרקטור עתיק ששופץ לפני שנים אחדות וכלה במפלצות של פאר החדשנות במיכון החקלאי היום. ועל אחד הטרקטורים שבאמצע הדרך היה סטיקר דהוי – "העם עם הגולן".

כן, גם המאבק שלנו הוא אבן דרך משמעותית בתולדות ההתיישבות הציונית.

****

ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל איל בצר, שבירך בטקס בנהלל, אמר שהטקס הזה והפגנת העוצמה של החקלאות בעמק, הוא תמונת הניצחון שלנו. הסכמתי אתו והדבר נכון גם לטקס הביכורים באורטל.

אבל תמונת הניצחון הגדולה תהיה בחגיגות הביכורים בשנה הבאה ביישובי הנגב המערבי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דין הצתה כדין רקטה

את המאמר הזה שלחתי אתמול ל"ידיעות אחרונות". בעקבות ההסלמה מאז ירי הרקטות על ירושלים, הוא כבר לא רלוונטי ולכן לא פורסם:

ביום חמישי שעבר חודש טרור ההצתות בגבול עזה. המחבלים חוללו באותו יום שבע שריפות בשדותינו. כעבור יומיים – עוד ארבע שריפות. ומאז עוד עשרות. הם התנקשו בריבונותנו. ואנחנו לא הגבנו.

במוצ"ש המחבלים שיגרו רקטה לישראל, וצה"ל תקף בתגובה ברצועה. המסר הישראלי היה ברור: יש כללי משחק. על פי כללי המשחק אסור למחבלים לשגר רקטות לישראל. אם הם משגרים רקטות – הם נפגעים. אבל מותר להם להצית את שדות הנגב.

כך בדיוק נהגה ישראל בגלי ההצתות הקודמים, שהחלו לפני למעלה שלוש שנים. ה"הכלה" והבלגה התפרשו בידי האויב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. וההרתעה הישראלית שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט לאחר "צוק איתן" נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.

אך כשהגבול בוער, ההסלמה היא שאלה של זמן. וכך הגענו באותם ימים ל"סבבים" – סבבים של מטחי רקטות, הפצצות של צה"ל והפסקת האש. ומה היו תנאי הפסקת האש? הפסקת ירי הרקטות וההפצצות של צה"ל. וההצתות? לאש הזו לא הייתה הפסקה. משמעות הפסקות האש הללו היו לגיטימציה ישראלית למתקפת טרור ההצתות, כך שאם ישראל הגיבה עליה היא, לכאורה, הפרה את הפסקת האש. זו משוואה בלתי נסבלת. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם הפיכת חבל ארץ בתוכה לאדמה חרוכה, ואינה יכולה "להכיל" זאת. "הפסקות האש" הללו דרדרו אותנו לעוד ועוד "סבבים".

אבל אנחנו לא לומדים. לאחר הפוגת קורונה בשנה האחרונה, שוב שדותינו עולים באש ושוב אנחנו מבליגים. ההבלגה הזאת היא ביזיון. האם יש בעולם עוד מדינה ריבונית שמרשה לאויביה להצית את שדותיה? להתנקש בריבונותה? להעלות באש את רכוש אזרחיה? לחולל הרס כבד כל כך לחקלאות שלה?

מדינה חייבת לממש את ריבונותה ולהגן על חיי אזרחיה ורכושם. ברגע שהמדינה נעלמת, האנרכיה והטרור חוגגים.

מה הגורם לרפיון הזה? ולמה הוא בא לידי ביטוי דווקא מול הצתות? איני יכול שלא להסיק בצער, שהסיבה לכך היא זילות החקלאות וההתיישבות בעיני ראש הממשלה והממשלה. אנו רואים את ההבדל בין התגובה על הירי לבין הצתת השדות, אך גם את הדמיון בין ההבלגה על הצתת השדות להבלגה על הטרור החקלאי. במשך שנים משתולל בשדותינו טרור חקלאי לאומני של הגורמים הקיצוניים בקרב ערביי ישראל. זהו שילוב של פשיעה פלילית וטרור לאומני. חדירה אלימה לשטחים חקלאיים, חבלה מכוונת ברכוש חקלאי, גניבת עגלים מעדרי בקר, ונדליזם במטעים, גניבת סחורה חקלאית, עקירת עצים והצתת שדות. והמדינה משותקת ואינה מתמודדת. ארגון המתנדבים "השומר החדש" עושה יותר מכל משטרת ישראל להגנה על החקלאות הישראלית, כאילו ישראל אינה מדינה ריבונית.

התגובה על מתקפת ההצתות חייבת להיות זהה לתגובה על מתקפת טילים. ההצתות הן טרור לכל דבר, ויש להילחם בהן בכל העוצמה. כאשר מוצת שדה בישראל, על צה"ל להגיב בדיוק כפי שהוא מגיב על ירי רקטה. כאשר צה"ל מזהה מחבל מחזיק בידיו בלון תבערה, עליו לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג כאשר הוא מזהה משגר רקטות לקראת מטח – להשמיד את חוליית ההצתה. המסר צריך להיות ברור וחד משמעי – דין הצתה כדין רקטה!

דרך חתחתים

במידף הקודם סיפרתי על התפטרותי ממליאת המועצה, כדי שאוכל להתמודד על תפקיד מנהל הקהילה של רמת טראמפ. כן דיווחתי, שהגשתי בקשה למליאה לפטור אותי מדרישת החוק לצינון של שנה וחצי מחברותי במליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז.

הדיון במליאה התקיים השבוע. פניתי לחברי המליאה בנאום זה:

לפני שנים אחדות הגעתי להכרה שיש לחדש את הקמתם של יישובים חדשים בגולן, ולא להסתפק רק בהרחבת היישובים הקיימים. כתבתי על כך, קראתי לכך, שוחחתי על כך עם ראש המועצה הקודם והנוכחי. כאשר קם גרעין "חגי" להתיישבות חדשה, סייעתי לו, פתחתי לו דלתות, ניסיתי לקדם את עניינו.

כאשר הוחלט על הקמת רמת טראמפ, נרתמתי מן הרגע הראשון לקידומו. מאז אני פועל רבות בעניין, בהתנדבות מלאה. אני חבר בכל צוותי ההקמה של היישוב, היחיד שעושה זאת בהתנדבות, לצד אנשי המועצה והחטיבה להתיישבות. אני משקיע בכך מספר שעות מידי שבוע. מחר, למשל, אשתתף בסדנת מתעניינים. שלשום השתתפתי בישיבת מנהלת המיזם וכך בכל שבוע.

כשיצא המכרז לניהול הקהילה, היה לי מובן מאליו שאגש אליו. יש לציין, שמעולם לא רציתי לנהל קהילה מחוץ לאורטל, גם כשקיבלתי הצעות, כי אני מאמין בהנהגה קהילתית עצמית. כאשר מדובר ביישוב חדש, המצב שונה. אם אהיה בתפקיד, אראה כאחת המשימות המרכזיות שלי – גיבוש הנהגה קהילתית, וההצלחה שלי תהיה שיחליף אותי תושב המקום.

ניגשתי למכרז כאשר אני מביא אתי ניסיון רב, כישורים מתאימים, תשוקה והתלהבות ואת החיבור שלי למיזם.

אני חייב לציין שהמכרז עצמו היה תמוה. לא היה זה מכרז רגיל של בחירת בעל תפקיד, אלא מכרז קבלני. הוא לא היה דרך משאבי אנוש אלא דרך מחלקת רכש. המגישים נדרשו להציע הצעת מחיר ונכתב ש-50% משיקולי הבחירה יהיו הצעת המחיר, כלומר מחיר נמוך יהיה שווה ערך בשיקול להתאמה המקצועית. לא אהבתי את זה, אך זרמתי עם זה, בשל רצוני בתפקיד.

במכרז עצמו הופיע סעיף של ניגוד עניינים. הכרזתי על ניגוד עניינים בשני נושאים. האחד הוא חברותי בוועד אגודת המייסדים, שלאחר אישור רשם האגודות אמורה להעסיק את מנהל הקהילה. הצהרתי שאם אבחר אתפטר מחברותי בוועד. השני הוא חברותי במליאת המועצה. כיוון שבתקופה הראשונה המועצה היא המעסיק הודעתי שאם הדבר יידרש אתפטר מן המליאה.

לפני כשלושה שבועות התקשר אליי אשכול שוקרון והודיע לי שהיועץ המשפטי של המועצה פסל את השתתפותי במכרז, כיוון שכחבר מליאה נדרש ממני צינון של שנה וחצי. כבר באותה שיחה אמרתי שמדובר באבסורד, שזה לא מקובל עליי ושבכוונתי להיאבק.

השגתי חוות דעת משפטית נגדית, שעיקרה הוא שאי אפשר למנוע ממני להשתתף במכרז, כיוון שהמגבלות הללו לא צוינו בתנאי הסף של המכרז. אך לא בשם הטיעון הזה באתי למליאה, אלא דווקא בשל סעיף שהופיע בחוות הדעת של היועץ המשפטי – שהמליאה יכולה ברוב של 2/3 ובאישור שר הפנים לפטור אותי מתקופת הצינון.

נפגשתי עם חיים רוקח ואשכול (אגב, ברמת טראמפ) והגענו להסכמה שאנו הולכים על הסעיף הזה. זאת בקשתי מהמליאה, מהנימוקים הבאים:

יש חוק יבש ויש תכלית החוק. אין ספק שהחוק לא נועד למקרה הזה. החוק נועד למנוע נפוטיזם, מינוי מקורבים, מינויים פוליטיים, מינוי אנשים לא ראויים וחסרי כישורים בשל קשרים. הוא מציב סייג על סייג על סייג למניעת ספק ספיקא של מראית עין של ניגוד עניינים.

אבל ברור שזה לא המקרה וזו לא תכלית החוק. אני לא מקורב של אף אחד. בבחירות למועצה לא הייתי במטה של חיים ולא של אף אחד מהנהגת המועצה. לא מדובר במשרת אמון של ראש המועצה. מדובר בתפקיד שבאופן כללי במהותו – ניהול קהילה, אינו תפקיד של המועצה. לא מדובר בתפקיד עם שכר גבוה, רכב צמוד ותנאי העסקה אטרקטיביים, להיפך. ועניינית – אי אפשר להטיל ספק בהתאמתי לתפקיד ועמידתי בכל תנאי המכרז.

הדבר הקל הוא לפסול, לומר על כל דבר "לא". אבל אני מאמין שיש למצוא את הדרך ל"כן". יש למצוא את הדרך החוקית לקדם את טובת העניין, והדרך החוקית היא אישור המליאה ברוב של שני שליש וזו בקשתי.

אני רוצה להתייחס לשתי סוגיות שעליהן דיברו אתי אנשים. האחת, היא הטענה שהסיכוי ששר הפנים יאשר – קלוש. אני התייעצתי בנושא עם אנשים מהמערכת הפוליטית והערכתם הייתה שונה. להערכתם, אם מליאת המועצה תחליט ברוב של 2/3, ואני מקווה שהיא תחליט פה אחד, וראש המועצה יעמוד מאחורי החלטת המליאה ויוצגו טיעונים עניינים ומשכנעים, רבים הסיכויים שהשר יאשר.

השניה, היא משך הזמן; החשש לעיכוב של המינוי תקופה ארוכה עד שתתקבל החלטת השר. להערכתי, אין שום סיבה שזה יימשך זמן רב. היישוב קם על פי החלטת ממשלה, בדחיפה אישית של ראש הממשלה. הממשלה מעורבת בו מאוד, מקדמת אותו, פורמת פלונטרים בירוקרטיים רבים. אם ראש המועצה יסביר שיש חשיבות ודחיפות למינוי מנהל קהילה, ההחלטה תתקבל מהר מאוד.

אני יודע שמדובר במכרז, וכלל לא בטוח שאבחר לתפקיד. אם לא אבחר אצטער על כך מאוד, אבל לא תהיינה לי טענות. כל בקשתי היא שיינתן לי להשתתף במכרז.

לא הייתי חייב להתפטר לפני שהמליאה מאשרת את הבקשה, אבל חשבתי שיהיה זה נכון יותר מבחינה ציבורית, שלא אאחז בחברותי במליאה, אלא אתפטר ואגיש את הבקשה בידיים נקיות. והאמת היא שגם איני רוצה לחסום בפניי כל תפקיד אזורי שנה וחצי קדימה. ולכן, למרות שהחברות במליאה חשובה לי מאוד, התפטרתי.

****

בתום דבריי הודיע עו"ד קורין, היועץ המשפטי, שהדרישה ל-2/3 היא מכלל חברי המליאה ולא רק מהנוכחים בישיבה הספציפית, וכיוון שאין כאן 2/3 מהמשתתפים אי אפשר לקיים הצבעה. יש לציין שחלק מחברי המליאה השתתפו בה בזום, אבל הם אינם רשאים להצביע.

יש לציין, שהוא לא טרח להודיע על כך בעוד מועד ולכן הדרישה לרוב מכלל חברי המליאה לא הופיע בזימון לישיבה. הרי אילו ידעתי שכך הדבר, הייתי מתקשר אישית לכל חברי המליאה ומבקש מהם לבוא לישיבה.

אחרי שיצאתי מן הישיבה, עו"ד קורין הציג את עמדתו וטען שאין סיכוי שהשר יאשר את הפטור.

בינתיים חברי המליאה התקשרו לחברים חסרים וביקשו מהם לבוא לישיבה. ההירתמות של חברים שבאו מהבית במיוחד כדי להצביע למעני, ריגשה אותי מאוד. ואכן, בתום הישיבה היו בה 22 חברים, 2/3 מבין חברי המליאה. ראש המועצה הכריז על הצבעה, והתוצאה הייתה 21 בעד, בלי מתנגדים ונמנעים. הסתבר שאחד מחברי המליאה, חיים ספיריה מאלוני הבשן, יצא להתפלל מנחה. הוחלט להמתין לשובו. כשהוא חזר שאלו אותו להצבעתו והוא הדהים את כולם ואמר: נמנע. וכך, התוצאה הייתה 21 בעד, ללא מתנגדים ועם נמנע אחד. חסר קול אחד לאישור והישיבה ננעלה.

מיד אחרי הישיבה חברי המליאה דיברו עם חיים ספיריה, שכנעו אותו והוא מיהר ללשכה להודיע שהוא משנה את הצבעתו ותומך בבקשה. עו"ד קורין אמר שהחוק אינו מאפשר לו לשנות את ההצבעה כי הישיבה ננעלה.

אני מעדיף להימנע מלהביע את דעתי על התנהלותו של היועץ ושיקול דעתו. מכל מקום, אין בכוונתי לוותר. הרי ברור מהו רצון חברי המליאה, נבחרי הציבור. ולכן יתקיים לבקשתי דיון נוסף. כעת בודקים את האפשרות לקיים לצורך העניין ישיבה שלא מן המניין, כדי לא להמתין עד הישיבה מן המניין הבאה.

כשיצאתי לדרך, לא העליתי על דעתי שיהיה עליי לעבור כזו דרך חתחתים. בכוונתי להמשיך להילחם ולא לוותר.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרך מורשת ההתיישבות בגולן

ב-21 ביוני 1967, אחד עשר יום לאחר מלחמת ששת הימים, נערכה במועדון קיבוץ גדות, שהיה מחורר מפגיעות פגזים וכדורים, פגישה של מזכירי הקיבוצים ופעילים בקיבוצי הגליל העליון, לדיון על המצב. בדיון עלה חשש כבד מפני נסיגה מהגולן וחזרה למציאות שקדמה לשחרורו, כפי שהייתה נסיגה מסיני בלחץ המעצמות לאחר מלחמת סיני. הרעיון שעלה בדיון ועליו הוחלט, הוא לפעול להקמת התיישבות בגולן, כדי ליצור עובדות בשטח ולהפוך את הגולן לישראלי, על פי העיקרון שבמקום שבו עוברת המחרשה היהודית – שם יקבע הגבול.

כך, לא מתוך החלטת ממשלה, לא מתוך יוזמה של המוסדות המיישבים והתנועות המיישבות, אלא מתוך יוזמה מלמטה, של התושבים שספגו במשך 19 שנה את נחת זרועם של הסורים שישבו על הגולן – ההר שהיה כמפלצת, החל מפעל ההתיישבות בגולן.

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות אחרי שוך הקרבות ושלושה שבועות וחצי אחרי אותה ישיבה, עלו ראשוני המתיישבים למחנה הסורי עליקה, כמחנה עבודה לאיסוף הבקר המשוטט ברחבי הגולן. כך החלה ההתיישבות הישראלית בגולן.

היום, בחלוף 54 שנים, ההתיישבות בגולן מונה 33 יישובים ועוד יישוב בהתהוות. יש בגולן יישוב עירוני – קצרין, בירת הגולן, וסביבה קיבוצים, מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, מושבה ויישובים קהילתיים. יש בגולן יישובים חילונים, יישובים דתיים, יישוב מעורב ועוד יישוב מעורב בהקמה.

אותם חלוצים שעלו לקרקע מיד לאחר מלחמת ששת הימים, פרצו את הדרך למפעל התיישבות ששינה את גבולות המדינה ועיצב אותם מחדש. מפעל ההתיישבות בגולן הוביל את המהלך שהביא להחלת הריבונות על הגולן (1981) ואת המהלך שהביא לחוק יסוד משאל עם המחייב משאל עם על נסיגה משטח ריבוני של המדינה. ההתיישבות בגולן הובילה מאבק ציבורי כלל ישראלי, שכותרתו – "העם עם הגולן", כאשר התקיים מו"מ על נסיגה מהגולן, מאבק שהסתיים בהצלחה.

ההתיישבות בגולן היא סיפור של הצלחה חקלאית ותיירותית. ההתיישבות בגולן היא סיפור של חדשנות קהילתית וחינוכית. ההתיישבות בגולן היא מארג מופתי של חיים יחד – חילונים ודתיים; קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים ומערכת יחסים יפה עם הכפרים הדרוזים בגולן.

סיפור ההתיישבות בגולן כמעט שלא נחקר, כמעט שלא נכתב עליו והוא כמעט שלא סופר.

מורשת הקרב של מלחמות ישראל על הגולן, נוכחת מאוד ברחבי הגולן, לאורכו ולרוחבו. לעומת זאת, המורשת האזרחית – מורשת ההתיישבות הציונית בגולן, אינה נוכחת. הגיעה השעה לשנות זאת, ולהנכיח את הסיפור ההיסטורי של ההתיישבות, ברחבי הגולן, בעבור תושבי הגולן והמבקרים בגולן.

בגולן פזורים מבנים ששימשו את ראשוני המתיישבים והיו לנקודות היישוב הראשונות באזור. חלק מן המבנים מצויים בתוך יישובים וחלקם מחוץ ליישובים. חלקם הינם מבנים סוריים ששימשו את המתיישבים. המבנים הללו עומדים, רובם נטושים ומעטים מכירים את סיפורם – סיפור ההתיישבות החדשה בגולן. עם הזמן ומתוך חוסר מודעות, נהרסים חלק מן המבנים כפי שנעשה באפיק – שם נהרסו מבנים שהיוו נקודות התיישבות ראשונות של מספר יישובים בגולן, לצורך בניית הרחבה קהילתית.

יגאל אלון אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הוא אמר את הדברים בישיבת צוות ההיגוי לאירוע שנת המאה לראש פינה. אנו, בגולן, לא פעלנו להנחלת המורשת המפוארת של מפעל חיינו – לא בתוכנו ולא בקרב הציבור הישראלי. את המציאות הזאת רצוי לשנות.

מן הרעיון הזה צמחה היוזמה לשביל מורשת ההתיישבות בגולן, שנועד לספר את סיפור ההתיישבות. זו יוזמה של ערן מאיר ושלי, שנינו חוקרים במכון שמיר למחקר. הגשנו אותה כמיזם מטעם המכון לוועדת הנצחה של המועצה האזורית גולן, שאישרה אותו וכעת הוגשה לקול קורא של המשרד למורשת תכנית מפורטת והצעת תקציב בצדה.  

אנו מציעים למתג מסלול בעקבות ראשית ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן, כלומר לא שביל הליכה אלא מסלול בכבישים הקיימים), שיספר את סיפור ההתיישבות בגולן באמצעות הנצחת אתרי ראשית ההתיישבות. הכוונה היא להנצחה צנועה – הצבת שלטי הסבר ממותגים ב-15 אתרים, והוספת תחנות שמע בחלקם. בנוסף לעצם הנחלת המורשת, למטיילים, לתושבי הגולן ולילדי הגולן, אנו מצפים ששילוט זה ימנע הרס של מבנים בעלי ערך לשימור.

בכל אתר יוצב שלט הסבר מאיר עיניים ומלווה בתמונות. בשלב הבא ייבנה מערך סיור בו יוכלו להשתמש מדריכים ולהוביל קבוצות מטיילים בין המוקדים השונים. בקטע מן המסלול יפעל משחק דיגיטלי אינטראקטיבי שינגיש את הנושא למטיילים בצורה משחקית ומהנה.

עיקרון משמעותי מאוד בעיניי, הוא שיהיה זה מיזם משותף למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין. נכון שמבחינת המסלול, קצרין היא נקודה אחת מבין הנקודות השונות, אך קצרין היא בירת הגולן, ואינה "עוד יישוב".

דרך מורשת ההתיישבות אינה יכולה להיות על פי רצף כרונולוגי. די בכך שהיישוב הראשון הוא מרום גולן בצפון, השני הוא מבוא חמה בדרום והשלישי הוא עין זיוון בצפון, כדי להבהיר זאת. יהיה זה אתגר למדריך למצוא את הדרך לספר את סיפור ההתיישבות בגולן באופן שישלב את הרצף הכרונולוגי עם המיקום הגיאוגרפי. המסלול יפתח בקוניטרה שבצפון ויסתיים בתחנת הרכבת שליד חמת גדר בדרום (או להיפך). קוניטרה הייתה הנקודה הזמנית השנייה של מרום גולן, והנקודה הראשונה של קשת, היישוב שקם בתוך המאבק נגד הסדר הביניים עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים וכחלק מן המאבק. השלט יוצב בבתים ההרוסים של השכונה בה התגוררו אנשי מרום גולן, שנמצאים בצד הישראלי של הגבול. תחנת הרכבת ליד חמת גדר הייתה הנקודה הזמנית של קיבוץ מבוא חמה, היישוב הראשון בדרום הגולן.

נקודות חשובות נוספות במסלול הם מצפה גדות שבו תצוין העובדה שהיוזמה להקמת ההתיישבות בגולן וההקמה בפועל של היישוב הראשון, יצאה מתוך קיבוץ גדות. ניתן יהיה לספר שם את סיפור העמידה של יישובי הגליל והעמק בימים הקשים שבהם הסורים ישבו בגולן. עליקה – הנקודה הראשונה שבה התיישבו חלוצי ההתיישבות בגולן, מייסדי קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, חמישה שבועות לאחר שחרור הגולן. פיק: נקודת ההתיישבות הזמנית של רמת מגשימים, אפיק ויישובים נוספים. כמובן שהמסלול יכלול את כל סוגי ההתיישבות בגולן, כל המגזרים בגולן וכל גושי ההתיישבות. אתרים נוספים שייכנסו למסלול יציינו את הפעילות הכלכלית של פיתוח הגולן, כמו מפעל המאגרים והמחצבה שליד צומת השריון.

הגולן הוא אחד האזורים המטוילים בארץ. המוני בית ישראל צבאו על הגולן ליהנות מהשלג האחרון, וכעת הם באים ליהנות מן הפריחה האביבית המקסימה, בשלל צבעיה. מה הם יודעים על מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, שאלמלא הוא הם לא היו יכולים לבקר בגולן? כמעט מאומה. את המעוות הזה נועדה דרך מורשת ההתיישבות לתקן.  

* "שישי בגולן"