התיישבות בכתף שיאון

כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה – ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו, אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיז את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

לפני כשבועיים שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל שנכשלה, אך בהוראה תמוהה של הדרג המדיני, המחבלים לא חוסלו.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו בדיוק השבוע לפני חמישים שנה. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון", ושבט הצופים הראשון בקצרין, שהוקם אף הוא באותה תקופה, נקרא שבט "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 5.8.20  

* שעיר לעזאזל – אם נדביר את הקורונה, זה יהיה בזכות נתניהו, כמובן. אם ניכשל, זה יהיה באשמת רוני גמזו, כמובן.

* התמכרות – חוששני שכשתגמר הקורונה, אתקשה להיגמל מההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

* פייק ראש ממשלה – יש אך ורק סיבה אחת לכך שנתניהו אינו רוצה לקבוע תקציב מדינה לשנה וחודשיים, אלא פיקציה של "תקציב" לחודשיים. הוא רוצה להשאיר לעצמו את האופציה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל המסריח ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לשם כך הוא פועל בעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי, תוך שהוא מאיים בבחירות, כלומר בשפיכת מיליארדים מיותרים והקצנת השנאה בחברה הישראלית, בתוך משבר כלכלי, חברתי ובריאותי קשה כל כך.

הסיפור המצוץ מהאצבע שלו, כאילו בתקציב לחודשיים אפשר להזרים כסף למשק כדי להתניע אותו ולעומת זאת תקציב לשנה וחודשיים הוא בהכרח תקציב של קיצוצים, הוא דמגוגיה אינפנטילית, שרק חסיד שוטה של נתניהו שאומר אמן על כל שטות שהוא פולט, מסוגל לקנות אותו.

אכן, חובה להזרים מיד חמצן למשק. יש לעשות זאת בתקציב הנורמלי. ותקציב נורמלי מחייב קיצוצים? אם הוא טוען כך, הרי משמעות הדבר, היא שאחרי החודשיים, התקציב הבא יהיה של קיצוצים. אם כך, מה זה משנה אם התקציב יקבע כעת לשנה וחודשיים, או בתקציב לשנה אחרי החודשיים? הרי הקיצוצים הם אותם קיצוצים. ואם הוא נגד הקיצוצים – שיבנה עכשיו תקציב ללא הקיצוצים.

המשק והחברה זקוקים למידה של יציבות בתוך הכאוס הזה, ולכן חובה לקבוע תקציב, ולא פייק תקציב.

לפני מספר שבועות נתניהו שיקר כאשר אמר שבכירי הכלכלנים וצמרת האוצר תומכים בעמדתו. כאשר התברר שזה שקר ואף אחד לא תומך בשטות הזאת, הוא החל להתרברב איך כאשר היה שר האוצר כל הכלכלנים בארץ ובעולם טעו והוא צדק.

פייק פייק פייק.

אני מקווה מאוד שגנץ לא ייכנע הפעם להפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני, שכל מטרתה לגנוב ממנו את הרוטציה, תוך פגיעה במודע במשק הישראלי בשעה קשה זו.

* מבחן השכל הישר – בוגי יעלון צייץ: "השבתת 200 אלף עובדי עולם התרבות, נראית כמו סתימת פיות מכוונת של משטר, שאינו מוכן לאפשר ביקורת".

את הטענה הזאת אני מציע להעמיד במבחן השכל הישר. עיקר החשיפה של האמנים לציבור הרחב היא בכלי התקשורת. היום, חשיפתם בכלי התקשורת גדולה יותר מבשגרה. בדרך כלל, חשיפתם היא בעיקר ביצירה האמנותית שלהם, ואילו עכשיו היא בעיקר במחאה וביקורת, בחשיפה אדירה. אין יום שבו זעקת האמנים אינה נשמעת בכלי התקשורת. אמנים רבים משתתפים בהפגנות, והתקשורת מיד מראיינת אותם והם מותחים ביקורת חריפה על נתניהו.

מכאן, שבמבחן השכל הישר, האינטרס המובהק של נתניהו הוא דווקא שהאמנים יחזרו בהקדם האפשרי לעיסוקם.

מי שהפגיעה בהם היא קשה יותר משל האמנים, הם אנשי התאורה וההגברה, פועלי הבמה, הנהגים וכו'. איזה אינטרס יש לנתניהו לגרום להם להיות נגדו?

בקיצור – אלה דברים חסרי שחר.

* יחס הפוך – ככל שעקומת האלימות והפרת החוק בהפגנות משוטחת, כך עולה מספר המשתתפים בהן, והן הופכות למשמעותיות יותר.

וכמובן, שמוכח עד כמה שקרי ודמגוגי הנראטיב על המשטרה הפוליטית, הרודפת, האלימה.

אך עדיין יש הפרת חוק והתנגשות עם המשטרה והתלהמות קיצונית, שפוגעת בראש ובראשונה במטרותיהם של המפגינים.

* להסתה יש חיים משלה – הג'ורה מחק את ציוץ ההסתה בהוראת השופטת. לא פעם הוא מחק בעצמו ציוצי הסתה של עצמו. לעתים – בהנחיית אביו, כביכול. השיטה בדוקה. הוא מצייץ, הרעל זורם בתעלות הביבים ועושה את שלו. להסתה יש כבר חיים משלה ואז הוא מוחק. בין הציוץ והמחיקה הוא כבר צייץ עוד ציוצי רעל לרוב.

* מעמד השוטר – במדינה שבה ראש הממשלה, שרי ממשלה ותעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה, מסיתים במשך שנים נגד המשטרה, מבזים אותה, מעלילים עליה עלילות שפלות ותיאוריות קונספירציה מטורללות, הופכים אותה מרמס ושק חבטות, מספרים שהמשטרה "תופרת תיקים" ומבצעת "הפיכה שלטונית", מה ציפיתם? שאזרחים יכבדו את המשטרה? שיקשיבו לשוטרים? שלא יכו שוטרים?

* התיקון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת על ההתנהלות מול חיזבאללה, ועל הפגיעה בהרתעה. היה זה בעקבות הפגנת הפחד מפני פגיעה במחבלי חיזבאללה ושיא השיאים – החלטה מגבוה לא לפגוע במחבלים שחדרו לישראל.

אבל השבוע היה התיקון. ההתקפה המשמעותית של צה"ל בסוריה, בתגובה לניסיון החדירה בדרום הגולן, אחרי ההתקלות המוצלחת בה חוסלו המחבלים, היא צעד נכון וראוי שמחזק את ההרתעה.

בדרך כלל אני בעד מדיניות העמימות ואי נטילת אחריות על פעולות ישראליות בסוריה, אבל במקרה הזה, כאשר היה מדובר בפעולת ענישה על ניסיון חדירה, נכון היה לקחת אחריות.

* טעות חייו – זמן קצר לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה (2001), נפגשנו, הנהגת ועד יישובי הגולן, עם מועמד הליכוד אריק שרון. אריק שרון הוא אחד האנשים האדיבים, הנחמדים והנעימים ביותר שפגשתי. השיחה הייתה נעימה מאוד, רוויה בהומור. חילוקי דעות לא היו בינינו, כמובן. אמירותיו על הגולן היו נחרצות. אגב, יש לציין ששרון הוא ראש הממשלה היחיד מרבין ועד נתניהו שלא הציע לסורים את הגולן והוא אף סירב לנהל עמם מו"מ.

במהלך הפגישה, אמר לנו שרון שטעות חייו, שעליה הוא מתחרט בכל לבו ומתייסר עד היום, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני. אסור היה לעשות זאת, הוא אמר. לעולם אסור עוד לעקור יישוב בארץ ישראל, הוא אמר, ודפק על השולחן.

"אני יכול לצטט אותך?" שאלתי, והוא השיב מיד בחיוב. שמחתי, שהנה יש קצת בשר מן הישיבה. כשיצאנו מהישיבה הוצאתי מיד הודעה לתקשורת, שבה דיווחתי על האמירה הזאת של שרון, והיא אכן שודרה בהרחבה.

נו, נו. איך כתוב במשלי? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ושרון חזר על טעות חייו, ויותר בגדול, והפעם כשכל האחריות הייתה עליו.

* מה קרה לאריק? – ב-1994, חברי אמתי שלם, חבר מבוא חמה ובאותם ימים מזכיר הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בגולן ומראשי ועד יישובי הגולן, ירד למספר שבועות לשביתת שבת, שביתת יחיד במעיין בקרבת קיבוצו, במורדות לכינרת. המקום הפך מוקד לעליה לרגל, בעצם ירידה לרגל, של אנשים שבאו להזדהות עם מאבקנו. אגב, חודשים אחדים אחר כך, אמתי ואני שבתנו יחד רעב בגמלא, במשך 19 יום, ואף חלקנו חדר משותף בקרוון.

באחד הימים, אריק ולילי שרון ערכו ביקור בגולן, ואני נלוויתי אליהם לאורך היום. ירדנו בג'יפ לבקר את אמתי. היו שם כעשרה אנשים, ושוחחנו ארוכות. במרכז החבורה היה כמובן שרון, איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור מיוחד.

שאל אותו אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק הירדן שנכח בפגישה. "אתה חבר של רבין. אתה מכיר אותו עשרות שנים. מה קרה לרבין? איך הוא התהפך ופתאום תומך בנסיגה מהגולן".

"זאת באמת חידה", אמר שרון. "באמת חידה". ואחרי שהות קצרה הוסיף: "לדעתי, מה ששינה אותו היה הגיוס לצה"ל של הנכד שלו. הדאגה לנכד משבשת את שיקול דעתו".

מי היה מאמין שעשר שנים לאחר מכן, תהדהד השאלה הנוקבת – מה קרה לאריק?

אין לי תשובה לשאלה. אך את המיתוס של "כעומק החקירה עומק העקירה" איני קונה. ראשית, אני מתקשה להאמין שהוא היה עושה מעשה כזה רק בשל שיקול כזה. אבל מעבר לכך – אין דבר רע שלא נאמר על שרון לאורך השנים. אבל מעולם לא נאמר עליו שהוא מטומטם. רק מטומטם בצורה קיצונית ביותר יחשוב שצעד מדיני זה או אחר יגרום לפרקליטות להחליט באשר לחקירותיו. לכל היותר, אמנון אברמוביץ' ישמור עליו כמו על אתרוג.

* התנתקות ב' – האם אריק שרון תכנן "התנתקות" שניה ביהודה ושומרון? נדב שרגאי בחן את הסוגיה הזאת ב"ישראל היום". הוא ראיין את כל הסובבים את שרון. עדויותיהם סותרות ואין תשובה ברורה. דבר אחד בטוח – הוא אישר הקמת צוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים אהרון אברמוביץ' לבחון את האפשרות, אולי כבסיס לתכנית מגירה. אבל האם הוא התכוון לכך שזו תהיה תכנית לביצוע, או רק עוד אופציה במניפה רחב של אופציות? לא ברור.

אחד מאלה שאמרו שהייתה לו כוונה כזו, הוא ראש לשכתו דובי וייסגלס. הוא אמר שאם שרון לא היה נופל למשכב המציאות ביו"ש הייתה אחרת ומה שקרה הוא כמו סרט שנקטע בשל  הפסקת חשמל. מעניין. בראיון שנתן ויסגלס בשעתו לארי שביט ב"הארץ" הוא אמר דברים הפוכים. "משמעות תכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני. כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינאית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינאית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".

אז למי להאמין? לדובי או לוויסגלס?

האמת היא שאני נוטה יותר להאמין ששרון לא תכנן עוד התנתקות, ולו מן הסיבה שהדובר המרכזי שמספר על תכנית כזו הוא אהוד אולמרט ולעומתו, גיורא אילנד, ראש המל"ל בזמנו, מכחיש זאת מכל וכל. ממי משניהם היית קונה מכונית משומשת?

לדעתי, השאלה המשמעותית אינה מה היו כוונותיו של שרון. הרי ברור שהכוונה של אולמרט הייתה ליישם את תכנית "ההתכנסות", שהיא כנראה אותה "התנתקות ב' ", והוא לא עשה זאת.

אילו בעקבות עקירת גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה גבול עזה היה שקט, העזתים לא היו הופכים את הרצועה לבסיס טרור, אלא ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהבטיח לנו פרס, הייתה התנתקות ב' ביהודה ושומרון בתמיכה של רוב הציבור. כיוון שברצועת עזה קרה מה שקרה – לא היה שום סיכוי לכך שממשלה כלשהי תוכל לחזור על כך ביו"ש.

* בדרכו של רוג'ר ווטרס – תשעה באב מאחורינו, וזה הזמן לחזור לשנאת חינם, בעיקר לקראת חג האהבה.

ההסתדרות הציונית העולמית מארגנת בפייסבוק אירועים ליהודי העולם בטו באב. האירועים כוללים מופע של אחינועם ניני. ובעקבות זאת החלו ארגונים ימננים בישראל ובתפוצות הגולה להודיע על החרמת האירוע, איימו להפסיק לתרום למגבית וכו' וכו'.

כנראה שהימננים הללו למדו משהו משיטותיו האפלות של רוג'ר ווטרס.

* שיר פשיסטי – הטקסט המכונן של מלחמת השחרור והקמת המדינה, הוא "מגש הכסף" של אלתרמן.

השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947, במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה, ובהשראת דבריו של ויצמן כתב את "מגש הכסף". בשיר, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה לבין הלוחמים על הקמת המדינה – הנערה והנער.

על היום שאחרי המלחמה, כותב אלתרמן בלשון ספר שופטים: "והארץ תשקוט". הגבולות עדיין עשנים מן המלחמה הקשה שהתרחשה בהם, והאומה תעמוד לטקס קבלת הנס. וכאשר אלתרמן כותב על הנס "האחד, אין שני", כמעט זועקת האמירה שבעצם יש דווקא כפל משמעות לנס. נס הניצחון המדהים של מעטים מול רבים, של המדינה שאך קמה וביום הקמתה פלשו אליה צבאות כל אויביה להשמידה, והיא יכלה לפולש, גברה עליו וסילקה אותו מגבולות ארצנו. והנס, הדגל – דגל העצמאות והניצחון שהלוחמים יעניקו לאומה.

האומה ניצבת לטקס הגדול, ואז עולות על במת הטקס ועל במת ההיסטוריה שתי דמויות, נערה ונער, הלוחמים עטויי מדי הקרב, המייצגים את דור הלוחמים. בטקס החגיגי הם לובשים חול. הם חגורי חגור וכבדי נעליים, הם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתקלח, ולמחות את יום הקרב המפרך, שנערך אך אמש, אולי אפילו הבוקר, כשהגבול העשן היה עוד קו האש.

ואף שהם עייפים עד אין קץ, הנעורים פורצים מהם, הם נוטפים טללי נעורים עבריים. הם עומדים על הבמה, לנוכח פני האומה, ללא נוע. האם הם חיים או ירויים? אין לדעת. אני רואה בפסוק החידתי הזה, הצדעה לנופלים במלחמה, אך גם אמירה שמגש הכסף אינו רק מי שנפלו, אלא הלוחמים כולם, שכולם גילו גבורה ומסירות נפש במלחמה.

וכששואלת אותם האומה "מי אתם"? הם משיבים בשפתו של ויצמן: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

השיר מסתיים באמירה בסגנון תנ"כי, "והשאר יסופר בתולדות ישראל". אמירה זו מכניסה את מלחמת השחרור לקונטקסט של הגבורה היהודית לדורותיה, מימי התנ"ך ועד ימינו.

מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם אחד לכמה שבועות במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו [של יגאל שוורץ א.ה.] צלצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פשיסטי".

למה פשיסטי? ככה. כי כל מה שציוני הוא פשיסטי. ובוודאי שמה שהיה לסמל ציוני הוא פשיסטי. והיא לא צריכה להסביר, כי ברור לה שהמיליה של קהילת הטרוניה יהנהן כמאשר את התובנה המבריקה.

אבל הרבה שנים אחרי שמישהו יזכור שהייתה כאן פעם איזו רות אלמוג והיה כאן פעם איזה יגאל שוורץ, השיר הזה ירטיט לבבות של ישראלים רבים.

* שלום אסייג – תמיד טענתי שלא כל שחקן טוב יכול להיות קומיקאי, אבל כל קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב, בכל משחק דרמטי.

כעת מוכיח זאת שלום אסייג ב"מנאייכּ". שחקן אדיר.

מהו הטוב – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", נמשך נאומו הגדול של משה לבני ישראל, לפני מותו ולקראת כניסתם לארץ ישראל. בני ישראל נכנסים לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך גם הגשם, מזהיר אותם משה, אינו מובן מאליו. הגשם הוא הטוב שאלוהים משפיע על הארץ ויושביה, אך קבלת הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, היא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר. ובקיצור – צדק חברתי!

מהו היפוכו של צדק חברתי? חזירות. חזירות היא רדיפת בצע לשמו, מתוך אגואיזם שאינו מתחשב באחר ובצרכיו, שאינו מתחשב בזולת ובחברה. החזירות היא בתה החוקית של החומרנות. היהדות אינה דוגלת ברוחניות מנותקת, אין היא בזה לחומר ואין היא מטיפה לסגפנות. אולם היא שוללת את החומרנות, את ראיית החומר, הכסף והרכוש כעיקר בחיים. ובפרשה שלנו, האמירה הזאת מנוסחת בצורה הקולעת ביותר: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".

* ביד הלשון 

הר פרס – הר פרס הוא הר געש כבוי בדרום הגולן, המתנשא לגובה 929 מ'. ההר מתאפיין כתצפית טובה לכל הכיוונים כיוון שהוא גבוה בכ-200 מ' מסביבתו. נמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בהר פעלה במשך שנים מחצבה לכריית טוף.

ולמה הר פרס? לא, אין זו הנצחה של הנשיא לשעבר. זהו עברות של שמו הערבי של ההר – תל פארס. פארס פירשו פרש. כלומר תרגום מילולי של שם ההר הוא הר הפרש. ויש גם דמיון בין המילים פארס ופרש. אבל העברות של שם ההר אינו מילולי אלא פונטי, כלומר על פי הצליל הדומה – מפארס לפרס.

שם נוסף שניתן להר, אך לא נקלט, הוא תל זוהר, על שמו של רב סרן זוהר גוארי, שנפל במקום ביום קרב ב-1970, שעה טרם הולדת בנו גולן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.8.20

רק נתניהו יכול לעצור את האלימות נגד המפגינים – הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

(אין כל קשר בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה).

* שני צדיקים בסדום – שני המנהיגים היחידים שיצאו בכל תוקף נגד האלימות והתריעו מפני הסכנה משפיכות דמים ולא באמירה מגויסת על "האלימות שלכם נגדנו", אלא אמרו את האמת שהתופעה הזאת קיימת בשני צדי המתרס והאיום המסוכן הוא משני צדי המתרס, הם הנשיא רובי ריבלין ושר התקשורת יועז הנדל. לצערי, כל האחרים ללא יוצא מן הכלל (בכל אופן כל אלה ששמעתי) לא נהגו כמותם. אני מצפה מכל המנהיגים – לא רק לנהוג כמו ריבלין והנדל, אלא להקדיש את עיקר אזהרותיהם להקצנה ולאלימות במחנה שלהם. 

* ראו זה פלא – ההפגנה נגד נתניהו בבלפור ביום חמישי הייתה מסודרת, על פי חוק, ללא חסימות כבישים, ללא התפרעויות וללא אלימות. וראו זה פלא – המשטרה לא פינתה את המפגינים בכוח, לא הפעילה מכת"זיות לא הפעילה פרשים, לא היו מעצרים.ל עומת זאת, בהתפרעות של ביריוני ארגון הטרור לה-פמיליה המשטרה הפעילה כוח, פיזרה אותם בכוח, עצרה מתפרעים. מן הסתם נשמע גם אותם מתבכיינים על המשטרה הפוליטית האלימה שרודפת אותם.

המשטרה אינה אלימה, אינה פוליטית ואינה כוחנית. היא שומרת על חופש הביטוי וחופש ההפגנה וגם על הסדר הציבורי ועל החוק והיא מפעילה כוח נגד מפירי חוק וסדר. זה תפקידה. 

* כפירה בדת הפוליטיקלי קורקט – ערב תשעה באב נערך רב שיח, במאהל המחאה בבלפור, שאליו הוזמן פרופ' אבשלום אליצור (המבריק, יש לציין). עם פרסום שמות המשתתפים, החל מסע מתקפות (בוטה ואלים, איך לא?) נגד השתתפותו של פרופ' אליצור, בשל היותו "מכחיש חטיפת ילדי תימן", כלומר כיוון שהוא בין הבודדים שמעזים לומר את האמת על הקונספירציה. עמדתו בנושא זה, הופכת אותו כופר בעיקרי דת הפוליטיקלי קורקט. הרי אסור להטיל ספק בקונספירציה. מארגן האירוע, תא"ל (מיל') אמיר השכל התקשר לפרופ' אליצור והודיע לו שהוא לא יוכל להשתתף באירוע, כיוון שהוא "מכחיש חטיפת ילדי תימן".

יש לציין, שאת קונספירציית "חטיפת ילדי תימן" מובילים במקביל השמאלימין, ואוי למי שמעז להטיל בה ספק.

מעניין אם למי שמאמין שהקורונה היא אמתית מותר לדבר שם.

* שעמום לגיטימי – נתניהו התבכיין על מיצג "הסעודה האחרונה" והציג אותו כהסתה לרציחתו וצליבתו. יש איומים על חייו של נתניהו. יש נגדו הסתה. השב"כ, המשטרה והפרקליטות מטפלים בכך בכל החומרה. אבל המיצג הזה?

צפיתי בכתבה על המיצג ב"אולפן שישי" בערוץ 12. ואלה רשמיי – הטענות של נתניהו פאתטיות, פרנואידיות ואבסורדיות. אין במיצג הזה שמץ של הסתה.

מבחינה אמנותית – זה מיצג ירוד. מבחינת אמירה פוליטית – זו אמירה פלקטית ורדודה. לא מצאתי שם כישרון, יצירתיות, מקוריות, שאר רוח. במילה אחת – בינוניות. בעוד מילה – שעמום.

אבל זה מיצג לגיטימי לחלוטין.

ובזכות מה זכה המיצג לכתבה במגזין השבועי בפריים-טיים? בזכות יחסי הציבור שנתניהו עשה לו.

* ההפגנה האחרונה – יוצר מיצג "הסעודה האחרונה" של נתניהו, איתי זלאיט, אמר בכתבה על המיצג בערוץ 12 שבקרוב מאוד בטח יהיה אסור להפגין כאן.

תזכורת קצרה. לפני חודשים אחדים כל מדינת ישראל הייתה בסגר. מרבית מקומות העבודה הושבתו. כל אירועי התרבות נסגרו. בתי הכנסת היו סגורים. בתי המשפט (למעט בג"ץ) היו סגורים. מערכת החינוך הייתה סגורה. כולנו היינו סגורים ומסוגרים בבתינו.

דבר אחד הוחרג מהסגר – ההפגנות. למה? בשל הערך המקודש של חופש הביטוי וחופש ההפגנה.

עד כאן התזכורת. עכשיו, זלאיט, אתה מוזמן להמשיך להתבכיין כאוות נפשך.

* ארון מתים – בהפגנה בבלפור ביום שישי בצהרים, עמדה חבורת לובשי שחורים והניפה מודעות אבל על מותה של הדמוקרטיה בישראל.

הפגנות עם מודעות אבל, ארונות מתים, מיצגי הלוויה, הם לגיטימיים לחלוטין. אפשר לחשוב, כמוני, שהן סרות טעם. אבל אין בהן דבר וחצי דבר שאינו לגיטימי.

הבעיה העיקרית שלי עם הסגנון הזה, הוא חוסר המקוריות. הרי מאות ואלפי הפגנות בארץ ובעולם השתמשו בטריק הזה. ובכל פעם המשתמשים עפים על עצמם, וגאים במחשבה המקורית שלהם.

סטודנטים כבר ערכו כאן מסעות הלוויה להשכלה הגבוהה בישראל, חקלאים ליוו למנוחת עולמים את החקלאות, אמנים נשאו ארון קבורה לתרבות בישראל, צעדו אתו לביתו של שר האוצר אז סילבן שלום והשליכו אותו מעל הגדר לחצרו ועוד ועוד ועוד.

אה, והיה גם הארון המפורסם בהפגנה נגד אוסלו בהשתתפות נתניהו. כן, אני מתכוון לאותה הפגנה מפורסמת שבה "קברו את רבין". אלא שבהפגנה הזו לא "קברו את רבין". ארון הקבורה בהפגנה הזאת היה לציונות. וכבר 25 שנים ממחזרים כאן את השקר כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארונו של רבין. לא היה ולא נברא.

כאמור, בעיניי המסעות הללו סרי טעם. רבין לא קבר את הציונות, נתניהו אינו קובר את הדמוקרטיה, בכלל עדיף להוריד טונים, אבל – זה לגיטימי. זה לגיטימי היום. זה היה לגיטימי לפני 25 שנה. זה לגיטימי אז ועתה, בין אם אנו אוהבים את הסוגה ובין אם לאו.

* סיפור על הפגנה וארון מתים – במאבק על הגולן לא היו ארונות מתים. זה לא הסגנון שלנו. אבל בהפגנה אחת צץ פתאום ארון קבורה. ומעשה שהיה – כך היה.

במהלך המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אי אז באמצע שנות התשעים, הופרח בתקשורת בלון ניסוי. הכותרות בישרו על הצעה אמריקאית להצבת תחנות התראה מאוישות בחיילים אמריקאים בגולן, אחרי הנסיגה הישראלית. ועד יישובי הגולן ארגן בעקבות הידיעות הללו הפגנה בתצפית קרלוצ'י.

מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ. רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

בעיצומה של ההפגנה, הגיח לפתע טנדר גדול לתצפית. מיכאל בן חורין, הכהניסט ממושב נוב שבגולן, יצא מהטנדר שלו, פתח את הדלת האחורית, והחל מוציא מתוכה ארון קבורה מכוסה בדגל ארה"ב; שדר לאימהות האמריקאיות הצופות בשידור, על בניהן שעלולים לחזור בארונות עטופי דגלים אם יישלחו לגולן.

וזה ממש לא הסגנון שלנו, לא המסר שלנו ואף פעם לא נתנו לאיש לגנוב לנו את המאבק. הארון רק הציץ מחוץ לטנדר, ויו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה זינק אליו ודחף את הארון חזרה לטנדר. כמה דקות של צעקות ודחיפות, הדלת ננעלה והטנדר נסע לדרכו.

* על אוטומט – כאשר אני מתנגד למחאה ובעיקר לאופיה האלים, אני מקבל מיד תגובות בנוסח: "המגן של נתניהו", "מנציח את שלטון נתניהו" וכו' וכו' וכו'. וזה מזכיר לי את התגובות שאני מקבל כאשר אני מבקר את נתניהו – "רקלוביבי", "שונא נתניהו", "אתם הסמולנים" וכו' וכו'.

כאילו אלו שתי האפשרויות: לתייג עצמי כתומך נתניהו או כמתנגד לנתניהו, ומכאן לנהוג כאוטומט, לתמוך ולהתנגד כאוטומט לכל דבר הקשור לנתניהו או למתנגדיו. חשיבה עצמית? ביקורתיות? הטלת ספק? לא בבית ספרנו.

מצטער, אני מסרב להיות אוטומט.

* אפקט בלפור – לאחר רצף של סקרים שבהם איבד הליכוד ברציפות כעשרה מנדטים מכוחו – בסקר החדש שהתפרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" חלה תפנית והליכוד בלם את הנפילה וקיבל שני מנדטים נוספים.

מה קרה בשבועיים האחרונים שלא היה קודם לכן? התשובה היחידה שאני מעלה על דעתי נעוצה בבלפור – מול בית ראש הממשלה ובכיכר פריז.

ותחשבו על זה.

(אל תגידו "טוב, זה 'ישראל היום' ". גם הנפילה, כמעט ההתרסקות, של הליכוד בסקרים הקודמים הייתה ב'ישראל היום').

* גם במחיר בחירות – הטענה שהמחלוקת היום היא בין תקציב דו-שנתי לבין תקציב חד-שנתי היא שקר. אישית, אני תומך בתקציבים דו-שנתיים מאז שנתניהו ושטייניץ הגו את הרעיון, אך היום זה לא רלוונטי. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+2-3 חודשים) לבין "תקציב" לחודשיים שלושה, כלומר לא תקציב אלא בדיחה. וזאת, דווקא בשעה שיש צורך חיוני ביציבות במשק.

זה לא ויכוח בין גישות כלכליות. זה ויכוח בין האינטרס הכלכלי הלאומי, לבין האינטרס הפוליטי האישי של נתניהו להשאיר לעצמו את האפשרות הנכלולית לגנוב את הרוטציה.

נתניהו מפר ביודעין וברגל גסה את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו אופציה לבצע את תרגיל ההונאה והמרמה המסריח ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. ובעזות מצח הוא דורש מגנץ להיכנע ולהסכים להפרת ההסכם הקואליציוני ולאפשר לו לפעול נגד האינטרס הכלכלי הלאומי כדי שיוכל לגנוב ממנו את הרוטציה וזאת באיום הבחירות.

בחירות רביעיות בתנאי קורונה הן טירוף מערכות כללי. נתניהו יודע זאת, והוא יודע שגנץ הוא מנהיג אחראי, ולכן הוא מאמין שבאמצעות איום באקדח הבחירות הוא יסחוט מגנץ כניעה. הוא בונה על אחריות-היתר של גנץ ובכך מרשה לעצמו חוסר אחריות מופקר. ואני מודה שיש לי חשש מסוים, שגנץ ייכנע, כדי למנוע את גרירת מדינת ישראל לסיבוב בחירות נוסף.

ולמרות שבחירות רביעיות הן אסון – אסור לגנץ להיכנע. כניעה לסחטנות גוררת את הסחטנות הבאה והופכת את הסחטנות לנורמה. בפרפרזה על מאיר אריאל – מי שנכנע לסחטנות פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר.

בני גנץ צריך לעמוד עמידה איתנה על האינטרס הלאומי. גם במחיר בחירות. אין לנתניהו שום סיבה לרצות בחירות בעת הזאת ולכן רבים הסיכויים שהוא יתקפל. אבל על גנץ לעמוד על עמדתו הצודקת גם במחיר בחירות.

* חסינות לחיזבאללה – יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, נהג לומר שכל מ"כ צריך להיות גנרל. כוונתו הייתה, שיש לחנך כל מפקד לראש גדול ולקיחת אחריות. ברור שאין למ"כ סמכות של גנרל. אבל ניתן לצפות מכל מ"כ, שכאשר חוליית חיזבאללה חודרת מלבנון, יש להשמיד אותה. מסתבר שבישראל 2020, החלטה איך לנהוג בחוליית חיזבלונרים שחדרה לישראל, צריכה להגיע עד ראש הממשלה והוא יאסור על השמדת החוליה, ויאשר רק את הברחתה. ואח"כ הוא ושר הביטחון יכנסו מסיבת ניצחון.

מה קרה לנו? הטענה היא שאנו מכילים את הפרובוקציה של חיזבאללה, כדי לא לפגוע במאמץ העיקרי – המלחמה נגד התבססות איראן בסוריה והעברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה. עקרונית, נכון לעתים להבליג בזירה משנית כדי להתמקד במאמץ העיקרי, אלא שבמקרה הזה ההכלה בגזרה המשנית פוגעת במאמץ המרכזי. המסר של אירועי השבוע האחרון, הוא שאסור שמחבל מחיזבאללה ייהרג בפעילות צה"ל בסוריה. ואם ייהרג מחבל חיזבאללה, ישראל תטריף את עצמה בהפחדות עצמיות על התגובה הנוראית של חיזבאללה. והיא מבליגה על התגובה כדי שלא תהיה תגובה על תגובה.

זו פגיעה קשה בהרתעה, גם בהרתעה מול האיראנים. אדרבא, איראן יכולה להציב מחבלי חיזבאללה בכל מאחז שלה בסוריה ולהשיג חסינות.

* התיישבות בכתף שיאון – כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיזו את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

השבוע שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפל בקרב עם מחבלים באוגוסט 1970.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* צבא כבקשתך – לפני כחודשיים פרסם אלוף (מיל') גרשון הכהן מאמר שבו מתח ביקורת על הקמפיין של ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

בתגובה פרסם אלוף (מיל') אבי מזרחי, חבר ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" רשומה בפייסבוק שבה התפלמס עם הכהן על טענותיו. ובין השאר הופיע ברשומתו המשפט הבא: "לא זכור לי שמפקד 36, שלקח חלק נכבד בביצוע ההתנתקות, שם את המפתחות בגלל האידאולוגיה שלו, דבר מתבקש בעיניי, אלא העדיף לחכות לדרגת האלוף".

אמירות מסוג זה נאמרות מצד הימין הקיצוני כלפי גרשון – אדם שהתנגד בכל ישותו לעקירת גוש קטיף, אך כמפקד בצה"ל (מפקד אוגדה 36) פיקד על העקירה, ובזכות דרכו המיוחדת והזיקה הנפשית והאישית עם המתיישבים והנהגתם, הוביל זאת בדרך שמנעה הידרדרות למלחמת אחים ושפיכות דמים. הוא הנחיל לחיילים את התודעה שלא ניצב מולם אויב, אלא אחים שאנו ממיטים עליהם אסון. בפועלו הוא היה שותף להנהגת המתיישבים בהצלת המדינה מהידרדרות לאסון של מלחמת אחים. בימין הקיצוני, התומך בסרבנות ובהתנגדות לא אחראית ולא ממלכתית, גרשון מוקע על "בגידתו", על כך שנטל על עצמו את המשימה, טוענים שהיה עליו לסרב או להתפטר. והנה, איש "מפקדים לביטחון ישראל" היוני מצטרף לאמירה זו.

כן? הוא חושב שמפקדים שמתנגדים לעקירה היו צריכים להתפטר? ומפקדים שמתנגדים לאחיזתנו ביו"ש גם הם צריכים להתפטר? צבא כבקשתך? כל קצין יבחר אלו פקודות לקיים ואלו לא? אולי נקים בתוך צה"ל יחידות על פי העמדות הפוליטיות, וכל יחידה תקבל משימות בהתאם לעמדותיה.

אי אפשר לקיים כך צבא. אי אפשר לקיים כך מדינה. אי אפשר לקיים כך דמוקרטיה.

במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר, ועליו למלא את החלטותיו, גם אם מפקדיו מתנגדים להחלטות. נכון, התפטרות אינה סרבנות, ואפשר לכבד את מי שמחליט לפרוש, אך זו אינה הדרך הראויה. הדרך הראויה היא שהמפקדים ייתנו לחיילים דוגמה אישית בכיבוד הכרעות הדמוקרטיה. האלטרנטיבה – הרת אסון.

מה גרם למזרחי לכתוב את המשפט הזה? יתכן שרצה להקניט את מי שתקף את ארגונו ותו – לא. אגב, כל מי שמכיר את גרשון, ומזרחי מכיר אותו, יודע שהוא לא עשה זאת כדי לקבל דרגת אלוף. לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, כל התנהלותו התאפיינה בעמידה על עקרונותיו ולא אחת בהתנגשות עם מפקדיו והשמעת דעותיו; ממש לא התנהלות של קצין מונחה קידום. מזרחי יודע זאת, מן הסתם.

חוששני שדבר אחר הניע את מזרחי. אולי הוא רצה לרמוז לקצינים המתנגדים להחלת הריבונות, מה הוא מצפה מהם. לעשות מעשה אלי גבע. זה חמור מאוד.

* חוק הלאום והשוויון האזרחי – חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד – חוק המעגן בחוקה של מדינת ישראל את מהותה וזהותה וייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הצעת החוק של "יש עתיד" לשינוי חוק הלאום באמצעות הוספת פסקה העוסקת בשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, היא הצעה מכוערת מאוד, כיוון שהיא מעצימה את תרבות השקר בישראל. השקר הוא שחוק הלאום פגע בשוויון הזכויות. זהו שקר גס, עלילה מכוערת שמתכתבת עם טענות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כאילו יש סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לבין שוויון זכויות אזרחי מלא. כאשר אנו מעגנים בחוק יסוד את מהותה של ישראל כמדינה יהודית, אין שום צורך בבייביסיטר – משפט הנוגע לשוויון הזכויות, שאין לו כל קשר לחוק, חוץ מחנופה לשונאי הציונות. זאת לא הוצאת דיבת חוק הלאום רעה – זאת הוצאת דיבת הציונות ומדינת ישראל רעה.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון הזכויות, והוא אינו יכול לפגוע בו כיוון שאינו עוסק בו. רק מי שחש שעצם קיומה של מדינה יהודית פוגע בשוויון יטען זאת. האם זה מה שחושב יאיר לפיד? עד כדי כך הוא הידרדר? עד כדי כך הוא התחרפן?

מדינת ישראל מעניקה לכל אזרחיה, "ללא הבדל דת, גזע ומין" כלשון מגילת העצמאות, שוויון אזרחי ופוליטי מוחלט. בנוסף לכך, ישראל מעניקה למיעוט הערבי זכויות לאומיות שמעט דמוקרטיות מעניקות למיעוטים בתוכה: אוטונומיה חינוכית ותרבותית, לימודים בשפתם, הגדרת השפה הערבית כבעלת מעמד חוקתי מיוחד (כלומר החוק שיפר את המעמד החוקי של השפה הערבית, בניגוד לטענות תרבות השקר) ובין השאר הזכות לנאום בערבית בכנסת ולטעון בערבית בבית המשפט. פטור מחובת הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי כלשהו. זאת, חרף מצב המלחמה בין מדינת ישראל לבין עמו של המיעוט הערבי. במקום להעלות על נס את היותה של ישראל מופת של דמוקרטיה ליברלית ולהתגאות ביחסה של ישראל למיעוטים בתוכה, יש עתיד, מתוך ציניות עסקנית ואולי רצון להחניף לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, מעלילה עלילות מכוערות על מדינת ישראל.

את חוק הלאום חוקקה הכנסת, כי גם המובן מאליו צריך להיחקק. הוא הדין גם בשוויון הזכויות האזרחי. יש לעגן את שוויון הזכויות בחוק יסוד נפרד. זה יהיה טוב ונכון יותר להעצמת השוויון, וזה לא יפגע במהותה היהודית של המדינה.

* בני גנץ וחוק הלאום – את הצעת החוק של יש עתיד לשינוי חוק הלאום הגישה ח"כ רדיר מריח, שעם הקמת ממשלת האחדות הלאומית פרשה מחוסן לישראל ועברה ליש עתיד. בראיון לרינה מצליח בחדשות 12 היא תקפה את בני גנץ על הצבעת כחול לבן נגד הצעת החוק שלה, וטענה שהוא נבחר כדי להיות אלטרנטיבה.

בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל, הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בחקיקה שתבטא את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* החוליה החלשה – אמילי עמרוסי ויובל אלבשן ראויים לשבח על כך שבשבועות האחרונים הם מקפידים להעלות על סדר היום הציבורי, בתכניתם המשותפת ב"כאן ב'", את מצוקתם של אסירים בישראל בשל תנאי המחיה בכלל, ובשל איסור ביקורי קרובים בגין הקורונה בפרט.

אין הרבה אמירות המעוררות בי סלידה יותר מ"הם נכנסים לבית סוהר שהוא בעצם בית הבראה"… וכד'.

שלילת חירותו של אדם היא עונש איום נורא. איני מכיר פטנט חלופי ויתכן שאין מנוס מכך. אבל יש להכיר בחומרת העונש. כן, גם אם בית הסוהר היה "בית הבראה" (הוא לא) וגם אילו היה במלון 5 כוכבים.

כשאדם נדון לשלילת חירות – אין להוסיף על העונש הזה עונשים נוספים; תנאי מחיה לא נאותים וכו'. יש לשמור על צלם האדם ועל זכויות האדם של האסיר. כן, גם אסיר, גם מי שביצע את החמורים שבפשעים, הוא בן אדם.

כפי שעוצמתה של שרשרת נבחנת על פי החוליות החלשות שלה, כך גם חברה. ואנשים המצויים מאחורי סורג ובריח הם החוליות החלשות ביותר. חברה נבחנת ביחס אנושי ונאות לאסיריה.

* תיקון החברה הישראלית – זו השנה העשרים שאני מקדיש את ערב תשעה באב להתכנסות ושיח. ב-2001 התחלתי מסורת של ערב תשעה באב בגולן, שמתקיימת עד היום (והשנה הייתה לראשונה בזום). כשניהלתי את מרכז יובלים ארגנו ערבים משמעותיים ביותר בקריית שמונה, אך לצערי אין לזה המשך. השנה השתתפתי כמנחה (מנחה/משתתף) במפגש משותף של בית שאן ועמק המעיינות, שלצערי גם הוא עבר לזום. השתתף בו ציבור רחב – 189 איש. היה זה רב שיח מגוון מאוד. יו"ר זק"א יהודה משי זהב – חרדי. הרבנית רחל קרן, ראש בית המדרש של מדרשת עין הנצי"ב – ציונית דתית. הרב אבי נוביס דויטש, ראש בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר – קונסרבטיבי. נועם דן, אשת חינוך, מרצה ומנחת קבוצות – חילונית, ובלשונה "אדוקה מאוד מאוד בחילוניותי". ואני מגדיר את עצמי כיהודי סתם. יותר נכון כיהודי ציוני. הציונות היא הזרם שלי ביהדות. (אם כי על פי הרצף הסוציולוגי המקובל, אולי אני קרוב יותר להגדרה מסורתי).

הכותרת הייתה: "עם בבידוד ישכון?!" וממנה הלכנו לנושאים רבים של מהותנו היהודית, של צדק חברתי, של דמותה של החברה הישראלית, של לאן אנו הולכים ממשבר הקורונה ועוד. זאת לא הייתה שיחה של מוצ'יניו פוצ'יניו, להיפך, היו גם היו מחלוקות ומחלוקות עמוקות. לא טייחנו אותן. אך היו גם הסכמות והיו כבוד ודרך ארץ.

בעיניי, האירוע הזה, כמו מאות אירועים כאלה בכל רחבי הארץ השנה ובשנים שעברו ובשנים הבאות, הוא חלק מתיקון החברה הישראלית. בימים אלה של שנאה וקיטוב, אירועים כאלה מהווים את התשובה. אלה ואלה ימשיכו במפגני שנאה ואלימות, במפגני הרס, ואנחנו נמשיך בבניין ובתיקון. זה פחות מצטלם, אך זה יותר עמוק ולטווח רחוק – יותר משפיע.

* לצמוח מהמשבר – בראשית המפגש, ביקשתי מכל אחד מן המשתתפים שיציג את עצמו ויספר את סיפורו. יהודה משי זהב סיפר איך גדל בנטורי קרתא, דודו היה מנהיג נטורי קרתא עמרם בלוי, איך הוא התחנך לשנאת הציונים, שלא ידע עליהם דבר מלבד היותם התגלמות השלילה, השטן עלי אדמות שבא להכרית את היהדות, איך היה "קמב"ץ העדה החרדית" שארגן את ההפגנות הקשות בשנות ה-70 וה-80. ואילו היום – ציונות כזו ואהבה והערצה למדינת ישראל כמו ששמעתי מפיו לא שמעתי כבר זמן רב. והוא סיפר מתי בדיוק חל המהפך. זה היה ב-6789. כלומר בששה ביולי 1989. בפיגוע הנורא בקו 405. הוא ירד לסייע לנפגעים, וכמובן שלא היה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות. ופתאום הוא הבין שאנו עם אחד וגורל אחד לנו.

הנה, לעתים צומחים מאסונות, ממשברים ומטלטלות. אסון כבד גרם לחזרתו של משי זהב בתשובה. אני מאמין ביכולת לצמוח ממשברים, מטלטלות ואסונות. ואני מאמין שהחברה הישראלית, תצא מחוזקת ממשבר הקורונה, מהמשבר הכלכלי שבעקבות הקורונה, ממשבר השנאה הנוראית ברחובות. אני מאמין שערכי הסולידריות הלאומית והחברתית, ערך הערבות ההדדית, הקשר בין חרדים וציונים – כל אלה יתחזקו ויהפכו אותנו לחברה טובה יותר.

* ביד הלשון

 אזרח מודאג – פרופ' איתן פרידמן מביה"ח "שיבא" ישב כפרשן רפואי בפאנל של "אולפן שישי" בחדשות 12, והביע דעה פוליטית. קושמרו אמר לו שהוא מוזמן להיות פרשן פוליטי בערוץ, ופרידמן הגיב: "אני לא פרשן פוליטי אלא אזרח מודאג".

אבי הביטוי "אזרח מודאג" הוא נתניהו. בשנת 2000, קצת יותר משנה לאחר הפסדו בבחירות לברק וצאתו לפסק זמן מן הפוליטיקה, לקראת פסגת קמפ-דיוויד, שבר נתניהו שתיקה ממושכת, התראיין לכלי התקשורת ומתח ביקורת חריפה על ברק. הוא הגדיר את עצמו "אזרח מודאג".

אורי הייטנר

צרור הערות 29.7.20  

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.7.20  

* מלכוד הקורונה – אתגר הקורונה מציב בפני מקבלי ההחלטות מלכוד. השיקול הרפואי מחייב מקסימום סגר כדי למנוע מפגש ולעצור את המגפה, אך הסגר הוא אִיוּם נורא על הכלכלה והחברה.

טוב מאוד שבאיחור ניכר הוחלט על מינוי פרויקטור ואני מקווה שיקבל סמכויות שתאפשרנה לו לעבוד. אני העדפתי מינוי איש צבא, כמו איזנקוט, נומה ושמות נוספים שהיו על הפרק, כיוון שאנשי משרד הבריאות מפגינים, עד כה, ראיה צרה, שמניחה את כובד המשקל בצורה קיצונית על השיקול הרפואי, וממעיטה במשקל הנזק הכלכלי. פרופ' גבי ברבש, בהופעותיו התכופות כפרשן הקורונה בחדשות 12, הפגין גישה קיצונית מאוד, ואני שמח שלבסוף הוא לא מונה תפקיד. פרופ' רוני גמזו, לעומתו, הוא בעל ראיה רחבה יותר.

את המלכוד הזה חייבים לשבור באימוץ דרכים ללוחמה בקורונה המתמשכת, מתוך הבנה שאין המדובר ב"מלחמת ששת הימים" אלא במלחמה התשה; אמצעים שיאפשרו לחיות עם הקורונה בלי להשבית את המדינה ולהחריב את הכלכלה. יש להגדיל באופן דרסטי את הבדיקות, את האיכון הסלולרי ואת החקירות האפידמיולוגיות לצורך עצירת שרשראות ההדבקה בלי לעצור את המדינה.

* מסך מפוצל – המסך מפוצל. מצד אחד הפגנה נגד נתניהו. מהצד השני הפגנה בעד נתניהו. ובתווך, הצהרה של פרויקטור הקורונה הלאומי פרופ' רוני גמזו.

גמזו נכנס תחת האלונקה, מקרין מנהיגות, סמכות, אמינות ובעיקר: אחריות, אחריות, אחריות. מקרין אחריות וקורא לכל אזרח בישראל לנהוג באחריות.

ומשני צדדיו שתי מדגרות קורונה. בכל צד מאות או אלפי אנשים. שתי דבוקות. לא שמירת מרחק של שני מטרים, גם לא של שני ס"מ. גם לא של שני מ"מ. אנשים מיוזעים דבוקים זה לזה מלפנים ומאחור ומהצדדים. והם מקרינים בעיקר: חוסר אחריות, חוסר אחריות, חוסר אחריות.

* פסוקי השבוע – שתי אמירות שנאמרו בימים האחרונים ביטאו את תחושותיי ועוררו את הזדהותי. האחת היא של פרופ' רוני גמזו: "השבתי מיד בחיוב. זהו משבר רפואי, כלכלי וחברתי. אני לא שואל שאלות במצב כזה. פשוט מגיע". נעשה ונשמע במובן האצילי של המושג.

השניה היא של נשיא המדינה, ראובן ריבלין: "חדלו מן השיח על הקדמת בחירות. הרפו מהאפשרות האיומה הזו בימים אלה והישמרו לכם ממנה. מדינת ישראל אינה בובת סמרטוטים הנשרכת אחריכם, בעודכם מתקוטטים בלי הרף".

* מי הרעיב את מערכת הבריאות – אדלשטיין: "אחרי עשרות שנים של הרעבת מערכת הבריאות הבאנו בשורה". שר הבריאות אמר זאת בעקבות ההחלטה על תוספת משמעותית בתקנים למערכת הבריאות. אני מקווה שאכן יחול מפנה, אבל ראוי להתעכב על מהות דבריו. כשאני כתבתי דברים כאלה מיד נואצתי כ"רקלוביבי", או כ"בולשביק" (מילא "בולשביק", גרוע מזה… קיבוצניק) וכו'. והנה בא אחד המנהיגים הבולטים בליכוד, שלומד היום את מערכת הבריאות, והוא אומר בפירוש שמערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים. אבל ראוי לתרגם את דבריו מסביל לפעיל. לא "מערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים", אלא "ממשלת ישראל הרעיבה את מערכת הבריאות עשרות שנים". בעשור האחרון ראש הממשלה היה נתניהו. לפני כן הוא היה שר האוצר. נתניהו הרעיב את מערכת הבריאות. נתניהו ולפני כן אולמרט, שרון, ברק.

מערכת הבריאות הישראלית היא מערכת מצוינת ביסודה. יסודה – בימים שבהם ישראל הייתה מדינת רווחה. אך עשרות שנות הרעבה פגעו בה קשות.

* מי ימצמץ ראשון – במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו.

* פייק סקופ – אולפן שישי בערוץ 12 נפתח בידיעה מסעירה. הוקם בכנסת קבינט צללים לנושא הקורונה בראשות יאיר לפיד, וח"כי הליכוד גדעון סער, אבי דיכטר וניר ברקת חברים בו.

זו באמת ידיעה מסעירה. אין צעד אופוזיציוני מתריס יותר מקבינט צללים. ושלושה ח"כים בכירים ביותר בליכוד שותפים לו? הרי זו הבעת אי אמון בוטה בממשלה ובראש הממשלה. אמנם שלושתם נפגעו מנתניהו בהרכבת הממשלה, אבל עד כדי כך? ואם הם מעזים לבצע צעד כה קיצוני, הדבר מעיד על התערערות אחיזתו של נתניהו בליכוד, בקרב מתפקדי הליכוד.

ובהמשך המהדורה חוזרים לסיפור הזה, וכדרך אגב נאמר שזו ועדת משנה לענייני קורונה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

זה הסיפור? אז אין סיפור. ועדה של הכנסת אינה קבינט צללים. היא אינה פורום אופוזיציוני, גם אם יו"ר האופוזיציה עומד בראשה. ושלושת הח"כים מהליכוד לא הצטרפו אליה כצעד של התרסה, אלא כחלק מעבודתם הפרלמנטרית ובמסגרת חברותם בוועדת החוץ והביטחון.

פייק ניוז בהתגלמותו. 

* התערבות של המחוקק – שכר חברי הכנסת מוצמד לשכר הממוצע במשק והוא מתעדכן באופן אוטומטי. בשל האבטלה הגדולה בגין הקורונה, השכר הממוצע (בניכוי המובטלים) גדל ב-15%. לפיכך, שכר הח"כים עומד לעלות ב-15%. אוטומטית. הח"כים לא צריכים לעשות כלום לשם כך. אבל העליה האוטומטית שלהם (ושל השרים, רוה"מ, הנשיא, כלומר מי שאמורים לתת דוגמה אישית) בתקופה זו של משבר, היא אצבע בעין של הציבור וביטוי בוטה של אטימות. כיוון שעליית השכר היא אוטומטית, כדי שהיא לא תתבצע נדרשת התערבות של המחוקק.

ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הציע הצעה יצירתית שאני מקווה מאוד שתאומץ. על פי הצעתו, השכר הממוצע שאליו יוצמד שכר הח"כים יכלול גם את דמי האבטלה של כל המובטלים במשק. אם כך יעשה, שכר הח"כים יירד ב-5%. קרעי ראוי לשבח על ההצעה ויש לקוות שהיא תתקבל.

החלטה של הכנסת להוריד את שכר חבריה בשעת חירום כלכלית חברתית זו, תהיה ביטוי למנהיגות (כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית) ולאחריות. 

* החשפנית – הפְרֵחָה המעורטלת שאוננה מעל סמל המנורה בהפגנה האנרכיסטית, קורצה מאותה שקית זבל שממנה קורצה ה"שחקנית" הפעורה נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל. מי שמחלל סמל, אינו מחלל את פיסת הבד או את גוש המתכת, אלא הוא מבזה את מה שהדגל או הפסל מסמלים. ובמקרה הזה – את מדינת ישראל. זהו מפגן מבחיל של שנאה למדינת ישראל.

כנופיית האנרכיסטים הרדיקלים שהשתלטה על המחאה של העצמאים והנפגעים מ"הקורונה הכלכלית" ושדדה אותה, היא כנופיה שהאויב שלה הוא מדינת ישראל. הדבר האחרון עלי אדמות שמעניין את האנרכיסטים הוא מזור לכאב המובטלים ופתרון למצוקת העצמאים. פתרון כזה הוא האיום הגדול ביותר על האנרכיסטים.

האנרכיסטים מנצלים בציניות את המצוקה, כדי לחולל כאוס ואנרכיה במדינת ישראל. אין לי ספק שהם חותרים במזיד להידבקות המונית בהפגנות.

* החפצה – האם ארגוני הפמיניסטיות יוקיעו את ההחפצה הדוחה והבוטה של האנרכיסטית המתערטלת בהפגנה? ואת דבוקת החשפניות למחרת?

* העו"סית האנרכיסטית – כתבה לי מישהי שהיא לא מבינה איך אני כותב על הפרחה שהתערטלה בהפגנה מול הכנסת שהיא אנרכיסטית. היא עובדת סוציאלית. וואו! ממש מרגש.

זה כמו לומר שהבריון האלים ברק כהן הוא לא אנרכיסט כי הוא עורך דין, וכנ"ל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר.

(מסתבר שהיא בכלל לא עו"סית אלא סטודנטית לעבודה סוציאלית. אני מקווה שהיא לא תהיה עובדת סוציאלית. מתאים לה יותר להתפרנס מחשפנות).

* תמונת ראי – האנרכיסטים השמאלנים הם תמונת הראי של נוער הגבעות. כל אחד מהם יכול היה בקלות להיות בנוער הגבעות ולהיפך.

* נתניהו במדי SS – האנרכיסטים המפגינים נגד "חוק הקורונה הגדול" מכנים אותו "חוק ההסמכה". חוק הקורונה מסמיך את ממשלת ישראל לצעדי חירום בנושא הנקודתי של הקורונה, למען בריאות הציבור, ומאפשר לכנסת לבטל אותן בפרק זמן של 24 שעות מקבלתן. חוק ההסמכה הוא החוק שקיבל הפרלמנט הגרמני, לאחר עליית היטלר לשלטון, שהעביר להיטלר את כל סמכויות החקיקה ובעצם ביטל את כוחו של הפרלמנט.

השימוש הנואל במילים האלו, כמוהו כהנפת תמונות של נתניהו במדי SS. זו הסתה פרועה.

* סתימת פיות – לפני שבועות אחדים פרסמתי בפייסבוק רשומה שבה הבעתי את דאגתי מכך שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט תסתיים ברצח. ביביסטים התלוננו על הרשומה וגרמו למחיקתה בידי פייסבוק.

חלפו שבועות ספורים ופרסמתי רשומה, שבה הבעתי שאט נפש מהפרובוקציה המחפצנת של האנרכיסטית שהתערטלה בהפגנה, והפעם אנרכיסטים ואנשי שמאל רדיקלי הסתערו עליי והביאו לחסימתי בפייסבוק ל-24 שעות.

חוק הרדיקלים השלובים מכה שנית, הפעם בגרסת סתימת הפיות. כרגיל, מי שבשם חופש הביטוי מרשים לעצם למתוח כל גבול, עד אבסורד, מתבכיינים כשמבקרים אותם וממהרים להפעיל את משטרת המחשבות.

* הבואש – עמית סגל חסם בטוויטר את הג'ורה יאיר נתניהו. הוא לא יכול לשאת את הצחנה העזה.

כעבור ימים אחדים הוא שחרר את החסימה. אפשר להבין אותו – אמנם הבואש ימשיך להפיץ את הביוב, אך מבחינתו, כעיתונאי, חשוב לו לשמוע באמצעות בובת הפיתום מה ב' נתניהו חושב ואינו מרשה לעצמו לומר בגלוי. עמית, המתוחכם, כתב ש"אם אבא אומר – עושים", כלומר שאבא שלו יעץ לו לבטל את החסימה. אבל הרמז דק כפיל – ההסתה והשקרים שמפיץ הבן, הם במצוות האב.

* החוק למניעת טיפולי המרה – פיקוח נפש דוחה משמעת קואליציונית.

* פיקוח נפש – הסיכוי שהומו יהפוך לסטרייט כתוצאה מטיפול המרה הוא אפס. הסיכוי שהומו יתאבד כתוצאה מטיפול המרה – גבוה. טיפולי המרה מכניסים הומואים לארון (קבורה).

* הערה לזכותו של נתניהו – להערכתי, נתניהו תומך בהצעת החוק נגד התעללות בחסרי ישע וניסויים מסכני חיים בבני אדם (כלומר "טיפולי המרה"). לכן הוא אישר לאמיר אוחנה להצביע נגד החוק. לכן הוא אישית נעדר מן ההצבעה. לכן, למרות שהוא ידע שכחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה תתמוכנה בחוק הוא לא ערך גיוס כללי בליכוד ולא ניסה למנוע את קבלת החוק. לא בכדי עיקר הזעם של המפלגות החרדיות הופנה כלפי הליכוד. הן מבינות שנתניהו דאג שהחוק יעבור בקריאה טרומית.

* מזמינים את הפיגוע הגדול – מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן". הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים.

* זכות גדולה – זכות גדולה נפלה בחלקי – להיות שותף להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. אני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה של היישוב החדש רמת טראמפ, בצפון הגולן.

גלגלי הקמת היישוב, במובן התכנון הפיזי ובמובן של גיבוש הקהילה המייסדת, מתקדמים מהר ויפה. השבוע אמור היה להתקיים כנס של המועמדים ליישוב, אולם בשל מגבלות הקורונה המרנו אותו במספר מפגשים שלכל מפגש הוזמנו 8 זוגות. המפגש כולו נעשה תוך הקפדה על הכללים – באוויר הפתוח, בריחוק חברתי ועטיית מסכות.

כבר בעוד 3-4 חודשים תעלה הקבוצה הראשונה של החלוצים למגורונים במחנה הזמני של היישוב. וכעת המשימה שלנו היא גיבוש הקבוצה. ביום שישי היה המפגש הראשון עם קבוצת המועמדים הראשונה, והייתה זו בעבורי חוויה מרגשת ומרוממת נפש, לפגוש אידיאליסטים חדורי תשוקה חלוצית.

רמת טראמפ (אני מקווה שזה שם זמני…) יהיה יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שדגליו הם התיישבות, קהילתיות, שותפות דתית-חילונית, משימתיות למען החברה הישראלית ואיכות הסביבה.

* גויאבה ביולי – נעמי שמר עוד לא ראתה שלג באמצע הקציר. ואילו אני אכלתי גויאבה באמצע יולי. לא ייאמן. מסתבר שאלו גויאבות מן הערבה.

* ביד הלשון 

ברבש וגמזו – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשם המשפחה ברבש, כתבתי שראשי התיבות הם בן רבי שניאור.

הגיבה נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי:"גבי הוא אחיה של חברתי הטובה מימי ביה"ס היסודי – רבקה ברבש.ראשי התיבות הן (על פי עדותה) בן רבי בן שניאור (אורי הייטנר השמיט ב' אחת). גבי הוא בן גילו של אחי – דוד, והייתי מבאי ביתם. אמא של גבי ברבש הייתה ילידת חברון".

הפינה הוקדשה לכבודו של ברבש לרגל מינויו הצפוי לפרויקטור הקורונה, אך הוא לא קיבל על עצמו את התפקיד, ולתפקיד מונה פרופ' רוני גמזו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

(מתוך פינה שהוקדשה למשורר והפזמונאי יוסי גמזו ז"ל).

* "חדשות בן עזר"

ההתנתקות: פוסט מורטם

"מה? אתה מתגעגע לסיורים בסמטאות ג'בליה? אתה רוצה שגם הילדים שלך ירדפו אחרי נערים בסמטאות שאטי?" שאלות מסוג זה מלוות אותי בכל פעם שאני מבכה את "ההתנתקות", שבימים אלה מלאו לה 15 שנים, מצד מי שעל אף תוצאותיה דבקים בתמיכתה בה.

לא, איני מתגעגע לג'בליה ושאטי, לא לרחוב נאצר בעזה ולא לחאן יונס ודיר אל-בלאח. לא, ממש איני רוצה שגם בניי יבלו שם כמוני בגילם (שירתתי במילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית, ורוב התעסוקות שלנו היו באזורים אלה). אבל האם באמת ההתנתקות הוציאה אותנו מאותם מקומות? ממש לא. ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' ("עזה ויריחו תחילה"), יצאנו מן האזורים הללו. יתר על כן, בניגוד ליו"ש, גם במבצע "חומת מגן" לא החזרנו את השליטה הביטחונית שלנו על רצועת עזה. בשלב השני של "חומת מגן" גויסנו בצו 8 לפעולה נרחבת ברצועת עזה. החטיבה שלי הייתה אמורה לפרוץ את ציר פילדלפי. אך הפעולה בוטלה ואנו נשלחנו לקרבות בטול כרם, שם נפל חברי לפלוגה אורן צלניק.

האם יכולנו לצאת בהתנתקות ממקומות שכלל לא היינו בהם?

אז מה הייתה, בעצם, ההתנתקות? היא הייתה שלושה דברים. א. עקירת יישובי גוש קטיף, אותו גוש שבנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, שבו הציג רבין את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא העלה אותו על נס כמודל ראוי "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". ב. יצירת תקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 1949, עד גרגר החול האחרון. הרי לו רק כדי לא ליצור תקדים כזה, ראוי היה להשאיר על כנה לפחות את "התוחמת הצפונית", היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית, הצמודים למועצה האזורית חוף אשקלון, באזור שאין בו כלל פלשתינאים. איני חושב ששרון רצה בתקדים הזה, אבל הוא רצה להוכיח שהוא "רציני והולך עד הסוף". ג. עקירת היישובים גנים, כדים, חומש ושא-נור בצפון השומרון. למה גם הם נעקרו? כדי להוכיח שהכוונה של שרון אינה רצועת עזה תמורת יו"ש (אם כי כמה ממקורביו טוענים עד היום שזו הייתה כוונתו, או בלשונו של מקורבו וראש לשכתו דובי וייסגלס, המטרה שלו הייתה "להכניס את סוגיית יו"ש לפורמלין").

המחיר היה כבד מאוד. חורבן והרס של חבל התיישבות ציוני. עוול לאלפי אזרחים ישראליים, חלוצים שיצאו בשליחות ממשלות ישראל לגוש קטיף ויצרו מפעל התיישבותי – חקלאי וקהילתי – לתפארת, בחולות הטובעניים של הרצועה, שמפעל חייהם חרב, הם גורשו מבתיהם ונושלו מאדמתם. מחיר של קרע כבד בעם. ומחיר של פגיעה בדמוקרטיה: שרון שנבחר עם אג'נדה של "דין נצרים כדין תל-אביב" פעל בניגוד להתחייבותו. הוא הביא את הנושא למשאל חברי הליכוד והתחייב לכבד את תוצאותיו, אך צפצף על התחייבותו ועל הכרעת הבוחר. הוא העביר את ההחלטה בממשלה ברוב מלאכותי, לאחר שפיטר ערב ההצבעה הגורלית את השרים ליברמן ומנחם אלון שהתנגדו ובכך הילך אימים על שרים אחרים. הפעלת צבא נגד מפגינים בתוך שטח ישראל הריבונית וחסימת אוטובוסים של מפגינים בדרך להפגנה.

באיזה רווח זכינו תמורת המחיר הכואב? הובטח לנו שהדבר יביא לשקט בגבול עזה המדמם. שרצועת עזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון (ואכן, רבות מדינות העולם וישראל בראשן עמדו בתור כדי להשקיע את הונן במיזם המבטיח הזה). נאמר לנו שאם יירה כדור אחד מרצועת עזה, ישראל תהיה חופשית להנחית מכה קשה, חסרת תקדים, על רצועת עזה, בגיבוי ותמיכה של כל העולם. והעיקר, התכלית של המהלך – ישראל סוף סוף תתנתק מעזה.

מה מכל זה קרה? טרור הרקטות נגד אזרחי ישראל בנגב המערבי גבר והפך בלתי נסבל וגרר אותנו לעוד ועוד מבצעים ברצועת עזה כאשר הרקטות משם כיסו גם את ירושלים, נתב"ג, תל-אביב ואף צפונה משם. הנסיגה עצמה נעשתה תחת אש ומיד אחריה החלו מתקפות הרקטות, וישראל הבליגה זמן רב. וכשיצאה סוף סוף להגיב במבצע "עופרת יצוקה" "העולם" כפה עליה לעצור את המבצע בעודו באיבו וקיבלנו בתמורה את עלילת ג'ונסטון. וממש לא התנתקנו מרצועת עזה; העולם וגורמים בישראל עדין מציגים אותנו ככובשים בעזה, מאשימים אותנו במצור אכזרי… רצועת עזה לא הפכה לסינגפור אלא לישות טרוריסטית (ולא רק מאז שחמאס תפס את השלטון, אלא עוד כאשר הרש"פ שלטה ברצועה, לאחר ההתנתקות). חמאס ותושבי הרצועה, המירו את המאבק נגד "הכיבוש" למאבק בעד "השיבה", כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

האמת היא שהיה לשרון הישג מדיני אחד בהתנתקות – מסמך בוש, שבו לראשונה הכירה ארה"ב במציאות הבלתי הפיכה של גושי ההתיישבות ובזכותנו לגבולות בני הגנה – שם נרדף לבקעת הירדן. וגם ההישג הזה הוחמץ והתנדף. ולא בידי אובמה שהתעלם ממנו, אלא עוד קודם לכן, בידי אולמרט, שהציע לפלשתינאים הצעה מופקרת (שאותם הם דחו כמובן), שבו, לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא מחק את כל הישגי מסמך בוש.

תכנית ההתנתקות היא אחד הכישלונות המחפירים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

* "שישי בגולן"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

צרור הערות 17.6.20  

* מניפולציה כלכלית – במסע ההפחדה נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש, פרסם ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" תחזית כלכלית על פיה עלות החלת הריבונות תהיה 52 מיליארד ₪ בשנה!

איך הם הגיעו לתחזית המפלצתית הזאת? הרוב המוחלט של הסכום הוא עלות צירופם למדינת ישראל של 2.5 מיליון פלשתינאים והוצאות הביטוח הלאומי, הרווחה, החינוך והבריאות שלהם.

אין זו אלא מניפולציה. זהו שקר שמפיציו יודעים שהוא שקר. החישוב הזה מתייחס להחלת הריבונות על כל יהודה ושומרון, אלא שצעד כזה כלל אינו עומד על הפרק. איננו יודעים עדין את מתווה הריבונות המוצעת, אך מה שבטוח הוא שהתרחיש המקסימליסטי ביותר מדבר על החלת ריבונות על 30% משטחי יהודה ושומרון. ואין בכך ריבונות על 30% מן האוכלוסיה הפלשתינאית, אלא על אחוזים בודדים בלבד. הרוב המוחלט, כמעט כל האוכלוסיה הפלשתינאית, היא ב-70% שלא יצורפו לישראל.

ובאשר לנתוני עלויות הביטחון שהם מציגים – גם אם הם נכונים, הם לבטח זניחים לעומת העלות הביטחונית, בדמים תרתי משמע, של ניסיון להגן על מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, בקווי 4.6.67. החלת הריבונות נועדה לסכל את הסכנה הזו ולהבטיח שהירדן יהיה גבולה המזרחי של מדינת ישראל.

* בקעת הירדן תחילה – ספקולציות תקשורתיות / הדלפות / דיסאינפורמציה מספרות על כך שמתבשלת תכנית מינימליסטית של החלת הריבונות, לצאת ידי חובה. מדובר על כך שיחילו ריבונות על אריאל ועיר נוספת, אולי מעלה אדומים. אם כך יהיה, תהיה זו החמצה גדולה.

ראויות אריאל ומעלה אדומים להיכלל בריבונות ישראל, כמובן. החלת הריבונות עליהן תהיה יום חג, לא רק להן אלא למדינת ישראל. אילו היה עליי להצביע על החלת הריבונות, כמובן שהייתי תומך בהתלהבות. אך תהיה זו החמצה גדולה. כיוון שאם יש לבחור את האזור החיוני ביותר להחלת הריבונות ולהתמקד בו, האזור הוא בקעת הירדן, במובנה הרחב, כלומר מן הנהר עד ממערב לכביש אלון, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון.

הדבר הנחוץ ביותר הוא לעצב את גבול הקבע המזרחי של מדינת ישראל – הירדן; גבול בן הגנה, שיהווה חיץ בין הישות הפלשתינאית לבין מדינות ערב וימנע רצף עוין מאיראן עד גוש דן. חיץ שימנע את סכנת הפצצה הדמוגרפית של מדינה פלשתינאית שתציף את עצמה במיליוני פלשתינאים ללא יכולת ובעיקר ללא רצון לקלוט ולכלכל אותם, אלא כדי שיהיו פצצת זמן ועילת המשך הסכסוך למימוש טענת ה"שיבה", כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר מישראל בדמוגרפיה. חיץ, שיאפשר את השלום עם ירדן ואולי את עצם קיומה של ירדן, וימנע את האיום על הממלכה ממדינה פלשתינאית השוכנת לצדה. בקעת הירדן חיונית כיוון שבשנת המאה למדינת ישראל צפויה אוכלוסיית ישראל למנות 20 מיליון איש, וכדי שניתן יהיה ליצור שידרה מזרחית מן החרמון עד אילת, ונמנע אסון של פיצוץ אוכלוסין במישור החוף. הדבר נחוץ כי מדובר בשטח נרחב בארץ ישראל, שמספר הפלשתינאים החיים בו נמוך מאוד ואין בריבונות עליו איום דמוגרפי על צביונה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

לאריאל ולגושי היישובים הגדולים איני דואג. הם מובטחים. נוצרה בהם מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אפילו על פי כל התכניות הבייליניסטיות, וההצעות המופקרות של ברק ואולמרט לפלשתינאים (שנדחו, כמובן), הם יישארו על מכונם (והם הציעו תמורתם שטחים בנגב). הם מובטחים עם או בלי ריבונות. בקעת הירדן, לעומת זאת בסכנה. וזו סכנה חמורה למדינת ישראל. לכן, את הריבונות יש להחיל על בקעת הירדן תחילה.

* פרוטקשן – בסוף השבוע נורו רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי. צה"ל לא הגיב.

לא. המשפט הזה אינו נכון. לא נורו רקטות, אבל נשלחו בלוני תבערה. וצה"ל לא הגיב. האויב יודע שאילו ישגר רקטות צה"ל יגיב, והוא מבין שיש כאן אישור ישראלי, למעשה, לשגר בלוני תבערה.

מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות בריבונותה. טרור ההצתות הוא הפרת ריבונות. דין הצתה כדין רקטה וישראל אינה יכולה להבליג על כך.

על פי אל-אחבר הלבנוני, ישראל העבירה לחמאס את הכסף החמאסי ובתמורה חמאס יפסיק את השיגור. קוראים לזה פרוטקשן.

* שיטת מצליח – שר ביטחון חדש וחמאס מחליטים לבחון אותו. הם שיגרו בלוני תבערה וישראל הבליגה. אז הם שיגרו פצמ"ר. על הפצמ"ר ישראל הגיבה. הלקח – ישראל מרשה להם להצית את שדותיה. מן הראוי ששר הביטחון יבהיר שמעתה – דין הצתה כדין פצמ"ר.

* כל הכבוד ללוחם גולני – כל הכבוד ללוחם גולני שהציל פלשתינאי בחברון מלינץ', ואף הוכה בידי הפורעים. יש לקוות שימוצה הדין עם הפורעים.

בינתיים איתמר בן גביר קפץ כמובן להיות הסניגור של הפורעים, כרגיל. כל אדם, כולל הגרועים והארורים שבפושעים, כולל רוצחים, אנסים ומחבלים ראויים להגנה משפטית. הבעיה היא שעורכי דין מן הזן של לאה צמל & איתמר בן גביר פועלים מתוך הזדהות אידיאולוגית עם הפושעים האידיאולוגים שעליהם הם מגינים ועם הפשעים שלהם.

* כלכלה ציונית – עם כניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, הוא קיבל שתי החלטות אסטרטגיות משמעותיות ביותר. האחת, למחוק פיגור מביש בן עשר שנים בנושא האינטרנט המהיר, שבו ישראל, אומת הסטרט-אפ היא ברמה של עולם שלישי, באמצעות פריסת סיבים אופטיים ברחבי הארץ. השניה חשובה לא פחות – להבטיח שפריסת הסיבים האופטיים לא תהיה רק באזורי כדאיות כלכלית (כלומר מרכז הארץ), אלא באותה מידה באזורי הספר, לאורך הגבולות. ובלשונו: "וכך, סיבים אופטיים יהיו במרכז ובבנייני קומות בבאר שבע וחיפה אבל במקביל באותו זמן תהיה פריסה בחולות חלוצה, אילת, הערבה, צפון ים המלח, בקעת הירדן רמת הגולן, אצבע הגליל, ערמאשה והגליל העליון. קו המחרשה הוא קו הגבול בציונות אבל גם קו הסיב יהיה קו הגבול".

ועל כך תוקפים אותו. שהוא מקבל החלטות אידיאולוגיות, לא כלכליות. שהוא מקבל החלטות מטעמי ציונות, רחמנא לצלן. כך למשל, אביאור אבו ב"כלכליסט":  "הנדל גורר למעשה את משרד התקשורת, שאמור להיות מקצועי לחלוטין, לאג'נדות פוליטיות מובהקות, ובמקרה שלו – 'ציוניות' ". הציונות, כמובן, במירכאות, איך לא?

למה הוא מתכוון בכתבו "מקצועי"? לרווחי. כלומר, מבחינה "מקצועית" לא משתלם להשקיע בפריסת סיבים אופטיים לערבה, לגולן, לגליל העליון ולרמת נגב.

אבל בדיוק לשם כך יש מדינה. כדי ששיקוליה לא יהיו רק שיקולים עסקיים. עליה להבטיח שוויון מקסימלי ולבטח שוויון הזדמנויות בין אזורי הספר והמרכז. להבטיח שיזם, איש עסקים, חברה ומערכת חינוכית לאורך הגבול ייהנו מתשתיות שיאפשרו להם לתפקד כראוי לעשור השלישי של המאה ה-21. בדיוק כמו במרכז.

שר התקשורת אינו בעל עסק, אלא דמות פוליטית שתפקידה להשפיע ולקדם סדר יום אידיאולוגי. לשם כך יש ממשלה. לשם כך יש נבחרי ציבור. זאת מהותם.

ייעודו של יועז הנדל הוא לקדם את ערכי הציונות וההתיישבות. לשם כך הוא נבחר. זאת משימתו.

כך כתב יועז: "קראתי כבר הבוקר ביקורת על שיקולים אידאולוגיים ולא כלכליים שלי.אז קודם כל האידאולוגיה חשובה וגם כלכלה. אין בזה סתירה. כלכלה היא פתיחת הפקק – לאפשר לחברות הגדולות לפרוס ברחבי הארץ. ציונות בעיני היא להכניס שיקולים של עדיפות לאומית בתשתיות מתקדמות. שהספר יהפוך למרכז והתשתיות ימשכו אוכלוסייה לצאת מגבולות המרכז. אני מעריך שאם התהליך יתרחש כמתוכנן בשנתיים הקרובות מרבית תושבי ישראל וביניהם יישובי הספר ירגישו בשינוי דרמטי. נבחרתי כדי לעשות. מתחילים מהגבולות".

יישר כוח!

* להכות אותו בכיס – שמעון ריקלין הוא תועמלן נחות בתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. בין שאר האסטרטגיות בתעשיה זאת, הרצון לעמעם את כתבי האישום החמורים כל כך של נתניהו, באמצעות מצג שווא לפיו "כווולם מושחתים". ובעיקר, כדי להוכיח שמי שזכו בצדק למוניטין של טוהר מידות וניקיון כפיים הם בעצם… מושחתים. כמובן שהמשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט הם כנופיוית פשע מושחתות. ובעצם… לא כולם מושחתים. כולם מושחתים חוץ מצדיק אחד, ישר כמו שלג וצח כמו סרגל, שהכנופיה תפרה לו תיקים.

השבוע ריקלין בדה דיבה מופרכת לחלוטין על יועז הנדל. אי אפשר אפילו לטעון כלפיו שהוא עשה תחקיר רשלני, לא בדוק, חד צדדי, לא ביקש תגובה וכו'. כי הוא אפילו לא העמיד פנים של תחקיר. הוא פשוט ישב מול המחשב, בדה מלבו בדותה, שיגר אותה והוסיף: "תעשו עם זה מה שאתם רוצים". ואכן, החיילים בצבא פולחן האישיות עושים עם זה מה שהם רוצים". מפיצים את הבדותות בתעלות הביבים.

איני יודע האם ועד כמה יש לי השפעה על יועז הנדל. אך אם הוא ישמע בקולי, הוא יתבע את התועמלן ריקלין תביעת דיבה הגונה. למה? כי צריך להכות אותם בכיס. צריך להכות אותם בכיס מכה הגונה, מכה שתרושש אותם, למען יראו וייראו. כי יש צורך במלחמת חורמה בתרבות לשון הרע.

* הצעת חוק – כיוון שישראל היא מדינת חוק, יש לחוקק חוק על פיו פרסום מידע שעלול לפגוע בנתניהו דינו – מאסר בפועל.

* פוסל במומו – נתניהו גינה את האיומים ברצח על שופטת בית המשפט העליון ענת ברון וקרא "להדביר את ההסתה". אהבתי את חוש ההומור. (ואולי, בעצם, הוא אמר להגביר ולא הובן נכון?)

* יום אחד זה יקרה – כאשר מנהיג כריזמטי, שבמשך שנות דור מטפח פולחן אישיות שאין ולא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, שהצליח לשטוף את המוח להמונים שיש זהות מוחלטת בינו לבין מדינת ישראל ובין גורלו לגורל המדינה, מפעיל את כל המדיות האדירות שלרשותו להפצת עלילה קונספירטיבית מטורפת ומטורללת על כך שכל מערכת המשפט והחוק הישראלית היא כנופיית פושעים שתפרו לו תיקים מופרכים כדי להפיל את הימין ולסכן את המדינה, והמונים מדקלמים את השקרים הנתעבים הללו, ומאמינים להם בכל לבם, והוא מספר למעריציו ולסוגדים לו שהם יושבים אתו על ספסל הנאשמים בשל תפירת תיקים; והוא מספר להם שאין שום סיכוי לצדק במדינה האיומה הזאת, כי כל המשטרה, כל הפרקליטות וכל המערכת המשפטית שותפים לתפירת התיקים ואין לו שום סיכוי – הסיכוי שלא יקום האחד או היחידים שיתרגם את ההסתה לרצח הוא קלוש.

* על לא עוול בכפם – שני שחקני מכבי ת"א חשודים בעבירות מין חמורות, ועל עוד כעשרים שחקני הקבוצה מוטל אות קין, על לא עוול בכפם, בשל צו איסור פרסום תמוה.

* מה אכפת לציפור – זה עשר שנים אני חבר בבית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים". קבוצה שהפכה לקהילה, אם לא למשפחה. הלימוד חשוב ומשמעותי אך החברותא אף יותר. מדי שנה אנו בוחרים נושא ולומדים אותו לאורך השנה. הנושא השנתי שלנו היה: מידות האדם.

בכל שנה, המפגש האחרון הוא מפגש מיוחד, מפגש שכולו שירה. כל חבר בוחר שיר הנוגע לנושא השנתי. היום היה המפגש המסכם, שגם הייתה פגישתנו הראשונה והמרגשת אחרי שלושה חודשי מפגשים ב"זום". כל אחד סיפר על השיר, הקרנו אותו ושרנו אותו.

אני סיפרתי על חוויה בת 34 שנים, כשהייתי מדריך גרעין "טל" לאורטל. כאשר חניכיי הגיעו לשל"ת באורטל, ערכתי להם סמינר תחילת של"ת, והעברתי בו פעולה שעסקה בחברת מופת, בסולידריות, ערבות הדדית וחברות. והפעולה עסקה בנושא דרך שירים. הצגתי שלושה שירים, כל חבר גרעין בחר ליד איזה שיר הוא נעמד והחל דיון / דינמיקה על מהות החברה על פי השירים. השירים היו "מה אכפת לציפור" של חנוך לוין בביצוע "אחרית הימים" (מוכר כ"העץ הוא גבוה"), "רחוב הנשמות הטהורות" ו"כולנו זקוקים לחסד". "כולנו זקוקים לחסד" הוא ההמנון שלי. זה שיר שאני מזדהה עמו מאוד והסיבה היחידה שלא כתבתי אותו היא שנתן זך הקדים אותי. אם "כולנו זקוקים לחסד" הוא הקוטב הסולידרי, היפוכו המוחלט הוא "מה אכפת לציפור". על פי הפרשנות שלי, השיר אינו מספר על ים, עץ, ציפור ואדם, אלא אלה ארבעה ייצוגים של בני אדם בחברה. ומה שמאפיין את החברה הזאת, הוא חוסר אכפתיות. לאף אחד לא אכפת מאף אחד אחר. וכאשר לאף אחד לא אכפת, התוצאה היא, שאם תעוף הציפור האדם לא ישיר עוד שירים. אבל מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק? וכך, העדר הסולידריות משתיק את השירה, את התרבות, שהיא טעם החיים.

כיוון שאת "כולנו זקוקים לחסד" כבר בחרתי באחת השנים הקודמות, בחרתי הפעם את "מה אכפת לציפור". לשמחתי, חבר אחר בקבוצה בחר ב"כולנו זקוקים לחסד" וכך הרווחנו גם את השיר הזה.

אחר כך חשבתי, כמה סמלי השיר שבחרתי, למחאת האמנים והפגנתם היום, נגד האטימות כלפי האמנות והתרבות. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?

* ביד הלשון 

גבעת משואה – את הפינה בגיליון יום העצמאות הקדשתי למושג: משואה. הזכרתי אז, שבעבר הקדשתי פינה ליישוב משואה, היושב בסמוך לסרטבה, אחת הפסגות בשרשרת העברת המשואות מירושלים לבבל, כדי לבשר על קידוש החודש.

ויש מקום נוסף הנושא שם דומה ומסיבה דומה. אין זה יישוב אלא שכונה בירושלים – גבעת משואה. גבעת משואה נמצאת בדרום מערב העיר, על גבעה המתנשאת לגובה של 790 מ'. משערים שעל גבעה זו הודלקו משואות לבשר על קידוש החודש, ומכאן שמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.6.20  

* אויב ההתיישבות או מכשיר ההתנחלות? – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", בשם "מקורות מדיניים": "בג"ץ מכריז מלחמה על ההתיישבות". הכותרת הזאת מזכירה לי עשרות כותרות ב"הארץ", מאמרי מערכת ופשקווילים של גדעון לוי ושכמותו, המגנים שוב ושוב את בג"ץ כמשת"פ של אקיבוש וכ"מכשיר ההתנחלות".

אלה ואלה אינם דוברי אמת. בג"ץ אינו אויב ההתיישבות ואינו מכשיר ההתיישבות. בג"ץ מקפיד לא להתערב במדיניות ההתיישבות הנקבעת בידי הממשלה. ב-53 השנים האחרונות מנסים שוב ושוב עוכרי ההתיישבות לעתור נגדה לבג"ץ בתביעה שתקבע שהיא אינה חוקית, והתביעות הללו נדחות. בג"ץ אינו דוחה את העתירות כי הוא תומך בהתיישבות, אלא כי הוא מכיר בכך שאין זה מעניינו להתערב בנושא זה, שהוא בסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל.

שתי הטענות נגד בג"ץ אינן נכונות, אך לטענת "הארץ" ושות' יש לפחות קייס, בדמות 700,000 מתיישבים יהודים מעבר לקו הירוק. ואילו יישובים שנעקרו – בסיני ובגוש קטיף, נעקרו בשל החלטות הממשלה והכנסת, ולא בידי בית המשפט העליון (שכפי שלא התערב בהקמת היישובים לא התערב גם בעקירתם, ודחה גם את העתירות בנדון).

איפה בג"ץ התערב? במקומות שבהם נבנה יישוב על קרקע פרטית. אין זו התערבות במדיניות התיישבות, אלא הגנה על זכויות האדם, וזה תפקידו של בג"ץ. כולנו התחנכנו על פרשת כרם נבות היזרעאלי, וכמדינה יהודית דמוקרטית ברור שלא נוכל להצדיק גזל. ורק במקרים אלה בג"ץ התערב.

ההתערבות המפורסמת ביותר היא פסק דין אלון מורה, משנת 1979, שבו בג"ץ הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. יושב ראש הרכב השופטים בפסק דין זה היה משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי הוא המבקר הגדול ביותר של האקטיביזם השיפוטי ויצא נגד דרכו של אהרון ברק בנדון. לאחר פרישתו הוא חשף את השקפותיו הפוליטיות – הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות יהודית ענפה לאורכה ולרוחבה. אך כאשר יישוב קם על קרקע פרטית, הוא קבע שיש לעקרו.

ראש הממשלה באותם ימים היה מנחם בגין. בגין הוא המנהיג שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית. מיד לאחר בחירתו, עוד טרם נכנס לתפקידו, ביקר במחנה קדום, בנקודה הזמנית של אלון מורה, והכריז: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". ולאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה בנקודת הקבע שלה הוא הכריז: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה". אך כאשר התקבלה פסיקת בג"ץ, הוא הודיע מיד שיכבד אותה, וכך היה. הוא כיבד אותה בראש ובראשונה כיוון שבמדינת חוק יש לכבד את פסקי בית המשפט, אך גם כי הוא האמין בצדקתה. ולכן, מיד לאחר פסק הדין הוא העביר החלטה בממשלתו שלא תקום עוד התיישבות על אדמות פרטיות. יש ביו"ש מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן ליישב אותן בלי לפגוע באדמות פרטיות. אילו ממשלות ישראל כיבדו את ההחלטה, שמעולם לא בוטלה, ופעלו על פיה, לא הייתה נוצרת בעיה, לא היה נחקק חוק ההסדרה ובית המשפט לא היה פוסל אותו.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא יתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

ניתן למצוא פתרונות יצירתיים נקודתיים לבעיה זו. במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, וקם שם היישוב איתמר.

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשנחקק החוק, כתבתי: "סביר להניח שהוא יפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא". ואולי זה מה שמסביר את הכותרת ב"ישראל היום".

* עלה נעלה – פרשת המרגלים, אותה קראנו בשבת, פרשת "שלח לך", אינה עוסקת במודיעין, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו אנשי מודיעין, אלא מנהיגי העם – נשיאי 12 השבטים. אלוהים מורה למשה לשלוח אותם. אלוהים זקוק למודיעין? אלא שאין זה מודיעין על האויב אלא על כוחותינו. "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". שליחות המרגלים נועדה לבחון את הנהגת העם ואת העם, האם הם בשלים למשימה הגדולה הניצבת בפניהם – כיבוש ארץ כנען ותחילת חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. האם הם ניחנו בחוסן הנדרש למשימה.

הם כשלו, הם קרסו בפני האתגר והוחמצה שעת הכושר והרצון לכיבוש הארץ. בני ישראל נאלצו לנדוד ארבעים שנה כתוצאה מכך. על פי מדרש חז"ל, אמר אלוהים לעם המתבכיין: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות".

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה לגרום לבכייה לדורות.

לבן גוריון היו כל הסיבות לברוח מן ההכרעה ההיסטורית הקשה של הכרזת המדינה. הוא ידע שצפויה פלישה של כל מדינות ערב למדינה בת יומה. הוא ידע שבריטניה עומדת מאחורי הפלישה ומסייעת לה. הוא ידע שארה"ב מתנגדת להכרזה, מאיימת ותטיל אמברגו על נשק. הוא שמע את מפקדי הצבא שמסבירים לו שהסיכוי הוא "פיפטי-פיפטי". הדבר הנוח ביותר בעבורו היה לדחות את ההכרעה. אבל הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא, ושאם שעת הרצון תוחמץ, תהיה זו בכיה לדורות.

גם היום אנו נמצאים בפני הכרעה היסטורית; שעת כושר להחלת ריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש בתמיכה אמריקאית. גם היום נשמעות הפחדות מכל עבר. האם נתניהו וממשלת האחדות יגלו מנהיגות אמת ויכריעו את ההכרעה ההיסטורית, או ימאסו בארץ חמדה, יפגינו שגעון קטנות לאומית, יחמיצו את השעה ויגרמו לבכייה לדורות?

האם תנהג הנהגת המדינה כמו עשרה מ-12 המרגלים, או כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"? 

* למלחמה מספיק צד אחד – אם לתמצת למשפט אחד את הלקח של כישלון הסכמי אוסלו: לשלום דרושים שני צדדים; למלחמה מספיק צד אחד.

ישראל חתמה על הסכם אוסלו מתוך שאיפה לשלום. הפלשתינאים חתמו על ההסכם מתוך שאיפה לשיפור תנאיהם בהמשך המלחמה, באמצעות הכנסת ערפאת וצבאו לא"י. וכיוון שלמלחמה מספיק רצונו של צד אחד, התוצאה הייתה מלחמה. 

* לא יכולים לנשום – המשורר היהודי בגרמניה של המאה ה-19 היינריך היינה אמר ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". אמר, ולאסוננו נבואתו התגשמה באסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, במאה ה-20.

ובמקום שבו מורידים את "חלף עם הרוח" יחנקו כל רוח, וללא רוח, אנחנו לא יכולים לנשום. אין כמעט קלסיקה תרבותית שאי אפשר לקפד באמצעות משטרת הפוליטיקלי קורקט. היזהרו ממשטרת המחשבות.

גם במקום שבו מנתצים פסלים בדמותו של כריסטופר קולומבוס ינתצו אנשים חיים שיסומנו כמזוהים עם האמריקניות השנואה.

הגזענות היא תופעה נוראה ומאבק ומחאה נגדה חשובים וחיוניים, אולם כדאי לזכור שבשם רעיונות נאצלים ומאבקים צודקים עלו משטרים שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות, מרובספייר ועד קים. והמשטרים האלה התבססו קודם כל על משטרת מחשבות.

* הצד של צ'רצ'יל – מפגינים אנרכיסטים השחיתו פסל של צ'רצ'יל בלונדון וכתבו עליו גרפיטי גדול: גזען.

לא בכדי הם בחרו דווקא בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא הסמל של מאבק הדמוקרטיה והנאורות נגד הנאציזם והפשיזם. הוא המנהיג היחיד באירופה שמעולם לא ניסה לנהוג בפייסנות כלפי היטלר והוא שהנהיג את העמידה האיתנה של העם הבריטי נגד המתקפה של היטלר. צ'רצ'יל הוא השראה לכל שוחר חופש אמתי בעולם.

האנרכיסטים הרדיקלים רואים בצ'רצ'יל סמל של התרבות המערבית שממנה הם סולדים ושאותה הם רוצים לנפץ. הם נגד מדינת הלאום, הם נגד כל הערכים שצ'רצ'יל מייצג. הם רוצים אנרכיה.

הצד השני של צ'רצ'יל הוא היטלר. ומי שבוחר דווקא בצ'רצ'יל כסמל הרע – בהכרח מתחבר לאויבו של אויבו, כלומר להיטלר.

התופעה של ניסיון לרצוח את זכרו של צ'רצ'יל הוא תאום של הניסיון הנואל להציג את ישראל כנאצית. לא בכדי, האנטי ציונות מתכתבת תדיר עם הכחשת השואה.

אין דבר קרוב יותר לימין הרדיקלי מן השמאל הרדיקלי. זה חוק הרדיקלים השלובים. לא בכדי, מתקפת האנטישמיות החדשה והדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא מתקפת שחור-אדום-ירוק: הימין הרדיקלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי.

השחתת פסלו של צ'רצ'יל היא סמל לרצון להכרית את הציוויליזציה המערבית, את המודרניות.

הפורעים האנרכיסטים השחיתו גם אנדרטה של מייסד תנועת הצופים העולמית רוברט באדן פאוול. כבוגר תנועת הצופים אני רואה במשחיתי מצבתו את מי שמייצגים את ההיפך מכל הערכים שעליהם התחנכתי בצופים ושאותם אני מגשים בקיבוץ אורטל שהוקם בידי גרעינים של תנועת הצופים.

* פריצת דרך – לאורך כל השבוע שעבר נערכה ועידת "עם עולם" של העיתון "מקור ראשון", שעוסקת בסוגיות של הקיום היהודי בתפוצות הגולה, בזיקה ובמחויבות ההדדית של מדינת ישראל והקהילות בגולה, בשאלות של חינוך יהודי, של עליה וקליטה, של השפעת הקורונה על החיים היהודיים ועוד.

שתי נקודות ראויות לציון בוועידה הזאת. האחת היא תחזיתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג על עליה צפויה של רבע מיליון יהודים בשנים הקרובות מארצות הרווחה: ארה"ב וקנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. הוא דיווח על עליה של מאות אחוזים בפניות ובהתעניינות של יהודים באזורים אלה מאז תחילת הקורונה. רוב הפונים הם יהודים שעצם הרעיון של עליה מתישהו לישראל קינן במוחם, ומשבר הקורונה נתן להם תמריץ להפוך את החלום למעשה.

על מדינת ישראל והסוכנות היהודית לראות זאת כהזדמנות גדולה ולעשות ככל האפשר כדי שלא נחמיץ את שעת הרצון ההיסטורית הזאת. ראש הממשלה שמיר זיהה את פוטנציאל העליה של מיליון יהודים מבריה"מ במחצית השניה של שנות ה-80, והעמיד את ההזדמנות הזאת בראש סדר היום הלאומי. הוא גייס את כל המערכות בישראל להיערכות וקליטה של הבאים, פעל לביטול מעמד הפליט של יהודי בריה"מ בארה"ב ובכך נעל בפניהם את שערי ארה"ב. תוצאות מעשיו הם ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות בדור האחרון שהקפיצה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים. יש לקוות שגם ממשלת האחדות תגלה אותה מנהיגות ציונית ותוליך להצלחה גדולה.

הנקודה השניה הראויה לציון, הייתה קיומו של רב שיח בנושא הזרמים ביהדות, בהשתתפות נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. למה זה כל כך ראוי לציון? הרי זה המובן מאליו. ברור שבוועידה על קשרי ישראל והתפוצות ייוצג רוב העם היהודי בתפוצות. לי זה מובן מאליו, אבל בזרם האורתודוכסי בישראל זה רחוק, לדאבוננו, מלהיות מובן מאליו. כל מהלך בציונות הדתית של נכונות לשבת יחד, להכיר, ללבן את הסוגיות המשותפות ובלי לטייח את המחלוקות, הוא אבן דרך, הוא פריצת דרך. נכונות של רב אורתודוכסי לשבת בפאנל עם רבה רפורמית היא כבר לא חידוש. אני עצמי ישבתי בכמה פאנלים כאלה והנחיתי רבי שיח כאלה. אולם אותם רבנים אורתודוכסים היו נחשונים, הראויים להערכה רבה, אך הם עשו זאת על דעת עצמם ובשם עצמם. ואילו כאן מדובר בוועידה של אחד המוסדות המרכזיים בציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון". עובדה זו מלמדת גם על התעוזה והחלוציות של העיתון, אך גם על העובדה שהקרקע בקרב חלקים מהציבור הדתי לאומי ואפילו בקרב הציבור החרד"לי, בשלה להתקרבות וחיבור.

היוזמה הזאת לא עברה בקלות, היא נתקלה בהתנגדויות ובטענות נגד ה"לגיטימציה" לזרמים (הם לא זקוקים ללגיטימציה, הם לגיטימיים, בדיוק כמו הזרם האורתודוכסי). אך ההתנגדות הייתה רפה, ודומה שרוב הציבור הדתי לאומי בשל למהלך; מהלך שמבטא את אחדות ישראל ומגלם את אהבת ישראל.

לקראת הזדמנות לעליה רבתי ממדינות המערב, וכדי לעודד עליה כזו, ישראל צריכה להיערך גם לקליטה הרוחנית והתרבותית של הבאים, באמצעות הכרה מלאה בכל הזרמים, ומהלכים שיבטאו זאת בפועל בנושאים כמו הגשמת מתווה הכותל והכרה מלאה בגיור של כל הזרמים, בארץ ובגולה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי. ככזאת, עליה להיות הבית הלאומי של כל היהודים, של כל הזרמים. זו חובתה הציונית של מדינת ישראל.

* שעת רצון – כמי שעוסק שנים רבות בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

* בקריצה – תעשיית ההסתה של נתניהו פרסמה סרטון הסתה נגד העיתונאי רביב דרוקר, באשמה שמילא את שליחותו העיתונאית. אפשר לתמצת את מהות הסרטון כהצגת תמונתו של דרוקר ומעליה הכותרת Wanted. נאמר שם שהוא צריך להיכלא. ומי שאומר על עיתונאי שהוא צריך להיכלא, כשבמקביל הוא גם מספר שגורמי האכיפה, שתפקידם לכלוא את העבריין, תופרים ל"אלוהים" תיקים כדי להפיל את מנהיג הימין, אל יתפלאו אם יקום מוסת שטוף מוח ויעשה מעשה.

למחרת, היתמם נתניהו ואמר בקריצה שהוא אינו חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, והאשים את הדוברות של הליכוד… אבל ההמון שטוף המוח מכיר את הקריצות הללו. הוא יודע, למשל, שכאשר בנו הג'ורה של נתניהו מפיץ רעל, הוא בסך הכל המעי הגס המנקז את הרעלים של אביו, והדברים באים מפי הגבורה. וגם כאן הוא מבין את כפל הלשון והקריצה של נתניהו.

* הפאנליסט הבכיין – בפאנל הבלתי מאוזן של אולפן שישי בערוץ 12, במיוחד כאשר עמית סגל המבריק נעדר ממנו, חשובה מאוד נציגות של הימין. ודווקא לכן כה חבל שמי שנמצא שם לצורך האיזון הוא בועז ביסמוט. ביסמוט הוא, אם לנקוט לשון עדינה, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. בכיינותו – אומנותו. הוא נשמע כמו חיקוי של דמותו ב"ארץ נהדרת". אילו הייתי מחסידי הקונספירציות, הייתי רואה בבחירה דווקא בו לפאנל כמזימה של "התשקורת הססמולנית".

* יצחק מאיר – הלך לעולמו המחנך, הסופר והדיפלומט יצחק מאיר, מי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה וכקונסול ראשון בקנדה, היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל כפר הנוער ימין אורד.

יצחק מאיר היה איש הציונות הדתית, פעיל מרכזי במפד"ל לאורך שנים רבות ולאחר מכן במימ"ד, אדם מתון בהשקפת עולמו, שכאב את ההקצנה הדתית והפוליטית בציונות הדתית.

הכרתי אותו בתקופת הדרך השלישית. הוא היה חבר בתנועה וחבר מועצה. איני זוכר אם הוא נשאר בה כשהפכה למפלגה, כיוון שבשלב מסוים הוא חזר לשירות החוץ.

אני זוכר את יצחק מאיר כאיש אשכולות, ששלט בשפות רבות ובעיקר כנואם מחונן. הוא נאם בפאתוס, עם ג'סטות גופניות, כשמבטו נע בדבריו אל כל פני האולם, כאילו הביט אישית בכל חבר. דבריו היו בנויים לתלפיות ואף פעם לא אחז בידו אפילו פתק של ראשי פרקים. לעתים היה משהו קצת אירופי מדי, פחות מדי צברי (והן הוא לא היה צבר, אלא באמת אירופי, יליד בריסל, ניצול שואה), אך אני, כחובב רטוריקה נשביתי בקסמו.

מאז ימי הדרך השלישית לא נפגשנו, אך נשארנו עד אחרית ימיו בקשר מקוון. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי ואני ברשימת התפוצה של מאמריו, ומפעם בפעם החלפנו דעות והעברנו משוב הדדי.

תנועת הדרך השלישית קיבצה אנשים מן האגף הניצי האקטיביסטי בתנועת העבודה ואנשים מן האגף המתון בימין הישראלי ובציונות הדתית. וכך הוא מצא באופן טבעי את מקומו בתנועה. אל הגולן הייתה לו אהבה רבה וקשר טוב, והגולן היה סוגיית הליבה של הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. אני זוכר סיור שערך יצחק מאיר לשדרן הרדיו הרוסי דימיטרי פרוקופייב, שהפך בעקבותיו לאוהד מושבע של הגולן.

יצחק מאיר נפטר השבוע בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* עיניים מאירות – דבר יפה שלמדתי בעידן המסכות, הוא עד כמה ניתן להבחין בחיוך גם כאשר הפנים מכוסים ואין רואים את הפה. מסתבר שהעיניים מחייכות לא פחות מהפה.

* ביד הלשון 

קפסולה – הקורונה העשירה את לקסיקוננו במונחים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא קפסולה. השימוש הקורוני בביטוי הוא: קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית, שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה.

אנו משתמשים במושג בעיקר (אך לא רק) תחום הבריאות – תרופה באבקה או בנוזל הנמצאת בתוך שפופרת קטנה.

השם העברי לקפסולה הוא כמוסה. כמוס הוא דבר מוחבא, מוסתר, גנוז. כיוון שאנו כומסים את התרופה בתוך הקפסולה, ניתן לה השם העברי כמוסה.

מקור המילה קפסולה הוא לטיני ופירושה – קופסה קטנה. והמילה העברית התלמודית קופסה, נובעת מאותו מקור. בכתיב עברי מיושן נהוג היה לכתוב קופסא.

יהודה זיו – יהודה זיו, לוחם הפלמ"ח, ראש ענף ידיעת הארץ בצה"ל, הגיאוגרף, הלשונאי, מדריך הטיולים ומורה הדרך, איש רשות שמורות הטבע, הלך לעולמו בגיל 94.

יהודה זיו היה חבר בוועדת השמות הממשלתית מ-1972 ועד מותו, כמעט יובל שנים, והיה יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. בכך היה שותף בכיר בקביעת שמותיהם של היישובים והאתרים שקמו בארץ בשנים אלה.

בפינה זו, אני מרבה לכתוב על שמות יישובים בארץ ישראל ולא פעם הזכרתי מאבקים בין יישובים לוועדת השמות, על קביעת שם היישוב. בכל אלה יהודה זיו היה מעורב מאוד ובכך הטביע חותם משמעותי בנוף הארץ.

את אחת הפינות הקדשתי למושב זרעית, ואציג אותה שוב, לזכרו של יהודה זיו.

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה לקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכֵנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

– יהי זכרו של יהודה זיו ברוך!

* אורי הייטנר

עוד דונם ועוד עז

ביום שבו קיבלה עצרת האו"ם את תכנית החלוקה, בכ"ט בנובמבר 1947, יצא היישוב היהודי בא"י בהמוניו לחגוג ברחובות. אך היו גם מי שקיבלו את ההחלטה בחמיצות ואף התאבלו עליה. הימין הרוויזיוניסטי והקיבוץ המאוחד ראו בהחלטה את אסון קריעת חלקי ארץ ישראל וויתור עליהם.

דוד בן גוריון לא אהב את ארץ ישראל, וכל שעל משעליה, פחות מהם. אך הייתה לו ראיה היסטורית רחבה יותר וחשיבה פוליטית ריאלית יותר. הוא הבין שגישת "הכל או לא כלום" עלולה להותיר אותנו בלא כלום. הוא הבין שאנו נמצאים בסיטואציה היסטורית של סיכוי לחדש את ריבונות העם היהודי בארצו אחרי אלפיים שנות גלות, ושזו אולי הזדמנות של "עכשיו או לעולם לא", כלשונו. הוא הבין שיש כאן הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, שבכל מחיר אסור להחמיצה. הוא הכריע ורוב העם תמך בהחלטתו. אילו שעה לעצת הקיצונים, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

ההתנגדות בקרב הימין הישראלי להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וחלקים מיהודה ושומרון, מבטאת אותו דפוס חשיבה של מתנגדי החלוקה. גם הם שוללים היענות לאתגר היסטורי ולהזדמנות היסטורית, אולי בלתי חוזרת, להחלת ריבונות ישראל על אותם אזורים בתמיכה אמריקאית, כיוון שהיא אינה על כל השטח. לא בכדי, חלקם מתייחסים לתכנית במילים "תכנית החלוקה" והם יוצאים נגדה. אנשי הקצוות, אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להכיל מורכבות, נוקטים בגישה של "הכל או לא כלום", אך מתוך חוסר נכונותם להתפשר על פחות מהכל, הם (וכולנו) עלולים להישאר בלא-כלום.

הבולט והלוחמני בין מתנגדי התכנית הוא יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני. אלחייני הוא ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן). ההתיישבות בבקעה נועדה להבטיח שבקעת הירדן תהיה ישראלית ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל. ההתיישבות בבקעה עלתה מטעם תנועות שונות ובשם השקפות עולם שונות. יישובי תנועת העבודה עלו לבקעת הירדן כמימוש תפיסת העולם שבוטאה בתכנית אלון, שנועדה לקדם פשרה טריטוריאלית ולעצב את גבולותיה בהתיישבות וריבונות ישראלית בבקעת הירדן רבתי. יישובי הציונות הדתית וחירות-בית"ר עלו לבקעה כמימוש תפיסת העולם של ארץ ישראל השלמה. בין שתי ההשקפות רב המאוחד על המפריד: המשותף שאותו הם מגשימים בחייהם – ההתיישבות בבקעת הירדן. היום האינטרס של אלה ואלה הוא משותף – ריבונות על בקעת הירדן ובכך מימוש מהות התיישבותם.

אלחייני הוא חבר מושב ארגמן של חירות-בית"ר ואיש ארץ ישראל השלמה. היום, כאשר עומדים להחיל את הריבונות על חבלי ארץ ישראל ובראשם בקעת הירדן, שהוא האדם שאמור להוביל כל מאבק להעמקת אחיזתנו בה, הוא עומד בראש המאבק נגד מימוש המטרה. איזה קוצר ראות!

בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה (יוני 1967), הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות גם על בקעת הירדן והר חברון. דעתו לא התקבלה. הוא לא העלה על דעתו להתנגד בשל כך להחלת הריבונות על ירושלים, והוא אף העביר את דירת השרד שלו לרובע היהודי. אני תומך בדרכו של אלון; בהחלת הריבונות כבסיס לפשרה טריטוריאלית. אולם גם לשיטתם של הדוגלים בשלמות הארץ, עצם החלת הריבונות צריכה להיות חג, ונקודת מוצא טובה יותר מבחינתם להמשך המאבק על עתיד יו"ש. הציונות לא הייתה מעולם תרבות של "הכל או לא כלום", אלא של "עוד דונם ועוד עז".

* "ידיעות אחרונות"