צרור הערות 21.6.20

* לא שלום על תנאי – שרים בכחול לבן הודיעו שיתנגדו להחלה חד-צדדית של הריבונות בטענה שהחלת ריבונות צריכה להיות בהסכמה עם ארה"ב ועם ירדן.

יש לציין, שעל פי ההסכם הקואליציוני יש לכחול לבן חופש הצבעה בנושא, אך מצד שני אין לה זכות וטו, כלומר החלת הריבונות אינה מותנית בהסכמתה. לכן, גם אם כחול לבן או מרביתה יתנגדו, אין בכך כדי לפרק את הממשלה, לא מצד הליכוד ולא מצד כחול לבן. ולנתניהו יש רוב למהלך גם בלעדיהם.

אבל התנגדות שלהם תהיה החמצה קשה. יש הזדמנות להובלת מהלך לאומי של קביעת גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה. מן הראוי שהחלטה כזו, על החלת הריבונות על האזורים שבקונצנזוס, תהיה לא רק בתמיכת כל הקואליציה, אלא גם בתמיכת האופוזיציה (למעט הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועפר שלח). הרי כל אלה מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן וגושי ההתיישבות, והחלת הריבונות נועדה לסכל נסיגה כזו ולקבע את האינטרס הלאומי הישראלי בנדון.

הריבונות על ירושלים השלמה ועל הגולן הוחלה ללא תמיכה בינלאומית, גם ללא תמיכה אמריקאית. על החלת הריבונות על הגולן נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל והוביל גינוי במועצת הביטחון. ולמרות זאת, לאורך זמן הידידות בין שתי המדינות הייתה יציבה על אף המחלוקת ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

הפעם אין המדובר בהחלת ריבונות בעימות עם ארה"ב, אלא בתמיכת ארה"ב. לכן, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

ובאשר להסכמת ירדן ולטענה שהחלת הריבונות תסכן את השלום עמה – הסכם שלום בין מדינות אינו בן ערובה של צד אחד כדי לסכל את מימוש האינטרסים החיוניים לצד האחר.  ישראל מכבדת את הסכם השלום ככתבו וכלשונו, ואף מספקת לירדן מים בכמות כפולה מכפי שהתחייבה בהסכם השלום. ישראל מכבדת את הסכמתה על מימוש האינטרס הירדני בהר הבית. לעומת זאת, ירדן פועלת במקרים רבים נגד ישראל, כמו נישול החקלאים הישראלים ממובלעות צופר ונהריים (אמנם הדבר אינו מנוגד להסכם, אך הוא בהחלט מנוגד לרוחו), המשך ההסתה נגד ישראל והחינוך האנטי ישראלי. האינטרס שלה בהסכם השלום הוא לפחות כמו שלנו, והאיום שלנו על עצמנו, שאם נקדם את האינטרס הלאומי שלנו ללא כל הפרה של הסכם השלום נסכן את הסכם השלום, רק יקצין את עמדת הירדנים.

ירדן מעדיפה לאין ערוך את ישראל בבקעת הירדן מאשר מדינה פלשתינאית שתאיים על ריבונותה ועל קיומה. הרי על פי האמנה הפלשתינאית לא רק ישראל אלא גם ירדן – דינה להתבטל ולהיות חלק מן המדינה הפלשתינאית. לכן, אפשר להגיע אתה להסכמה שקטה שתכלול הבנה מראש לגינוי מן השפה אל החוץ ואף לפעולות כמו החזרת השגריר להתייעצויות וכו'. אולם כאשר בחוסר אחריות לאומית שרים אומרים בפומבי, שהחלת הריבונות צריכה להיות בתיאום עם ירדן, הם יוצרים מצב שהחלת הריבונות תחשיד את ירדן בעולם הערבי כמי שנתנה לכך יד, ותיאלץ אותה לצעדים חריפים כדי לנקות את החשד.

* כערער בערבה – ב-7 ביוני 1981 הושמד הכור הגרעיני העיראקי בהפצצה של חיל האוויר – "מבצע אופרה". ההחלטה של בגין על הפצצת הכור העיראקי הייתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המועד המקורי של ההפצצה היה ב-10 במאי. כאשר הטייסים כבר ישבו במטוסים, הורה בגין במפתיע לעצור את המבצע, לאחר שהתברר לו שפרס, שבגין עדכן אותו בנדון בהיותו ראש האופוזיציה, הדליף את התכנית. במכתב ששיגר פרס לבגין באותו יום, הוא הזהיר אותו מפני ביצוע ההחלטה, וקבע שהפצצת הכור תותיר את ישראל כ"ערער בערבה" מבחינה בינלאומית.

הייתה זו עוד אחת מנבואות ההפחדה שליוו צעדים פורצי דרך של מדינת ישראל; צעדים נועזים, מחוץ לקופסה, ששינו באופן משמעותי את מצבה האסטרטגי של ישראל. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר הביא בגין לכנסת את החלת הריבונות הישראלית על הגולן, כותרות העיתונים איימו במלחמה איומה עם סוריה. ח"כ יוסי שריד התהלך אנה ואנה ברחבי אולם הכנסת, ידיו בכיסיו ובפיו מקטרת וסינן שוב ושוב מפיו "מטורפים… מחרחרי מלחמה".

ולמה ללכת רחוק? רק לפני שנתיים שמענו את האיומים על מה שיקרה אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. ואנו זוכרים את שאר איומי "הצונמי המדיני", ה"בידוד המדיני" וכו'.

בכל צעד יזום יש סכנות, אך מדינה שמפחדת לקחת סיכונים ולהחליט החלטות משנות מציאות – נגזר עליה לשקוע בסטגנציה. מדינה שתשאיר תמיד את היוזמה בידי האויב נדונה לדשדוש ושקיעה. ומעניין שאלה שמפחידים אותנו תמיד מפני החלטות כאלו, למרות שבד"כ הפחדותיהם הוכחו כמופרכות, בזו לאזהרות מפני צעדים כמו הסכם אוסלו וההתנתקות; אזהרות שהוכחו נכונות. "פחדני שלום" כינה פרס את מי שהזהירו מהשלכות החלטותיו. "אי אפשר לקפוץ מעל התהום בשני צעדים", הוא הסביר למי שקראו לו לנקוט זהירות, ללכת בצעדים קטנים ולבחון את תוצאותיהם.

היום מפחידים אותנו מפני החלת הריבונות. החלת הריבונות, בעיקר על בקעת הירדן, היא אינטרס לאומי רב ערך בראייה לאומית ארוכת טווח. זו החלטה שראוי להסתכן כדי לקדם אותה, בעיקר בחלון ההזדמנויות של תמיכה אמריקאית בצעד.

והעיקר, לא לפחד כלל.

* היסטוריה משופצת – יוסי ביילין מפרסם כמעט מדי יום מאמר ב"ישראל היום" נגד החלת הריבונות. הוא לא אומר רק מה לא לעשות, אלא גם מציע גם מה כן לעשות: "למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים". מהו אותו גבול? זה ידוע. קווי 4.6.67 עם "תיקוני גבול" קלים שעליהם "יפוצו" הפלשתינאים בשטחים בנגב. הוא לא מזכיר שההצעות הללו כבר הוצעו להם בידי ברק ואולמרט, בידי קלינטון ואובמה והם דחו את ההצעות על הסף. או ליתר דיוק, הם דחו אותן בדם ואש ותמרון עשן. והוא עדין מוכר את האשליה הזאת.

אפרופו דם ואפרופו מכירת אשליות, נחזור נא במנהרת הזמן להסכם אוסלו, שביילין היה אדריכלו. מהות ההסכם הייתה הכרה ישראלית באש"ף תמורת הפסקת המאבק המזוין. ובשלב ראשון ישראל נסוגה מעזה ויריחו תחילה. הנסיגה מעזה (כן הנסיגה מעזה הייתה אחרי אוסלו א'. בהתנתקות עזה כבר יותר מעשור לא הייתה בידינו והנסיגה הייתה מגוש קטיף והאזורים הבלתי מיושבים) ויריחו הייתה אבן הבוחן להסכם. ביילין הגדיר את הניסוי: "מבחן הדם".

הנה, קטע מראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" חודשיים אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. הסכם אוסלו הביא לגל טרור חמור ביותר ואף על פי כן ישראל הלכה לאוסלו ב'. אוסלו ב' הביא לגל טרור חמור נוסף שבעטיו איבד פרס את השלטון. אבל כשברק נבחר לראשות הממשלה, הוא הלך למהלך מרחיק הלכת ביותר, מחק את מורשת רבין ואת כל הקווים האדומים שלו והציע לפלשתינאים את הכל. תשובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור החמור ביותר במאה שנות הסכסוך.

זה מבחן הדם שהציג ביילין. ואף על פי כן הוא דבק בדרך שנוסתה וכשלה ונוסתה שוב וכשלה שוב ונוסתה פעם נוספת וכשלה פעם נוספת ועלתה לנו ביותר מאלף הרוגים. ואיך הוא מסביר זאת? בשיטה שבה נכתבה האנציקלופדיה הסובייטית. הוא משפץ את ההיסטוריה או בורא היסטוריה חלופית.

"האם הוא [ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי, בר הפלוגתא שלו מעל דפי מדור דעות ב"ישראל היום" א.ה.] מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את 'ביקור הנימוסין' של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?"

לא ייאמן. האיש הזוי. על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, מי שהפר את ההסכמים היינו דווקא אנחנו. ערפאת הגיע לישראל עם יונה ועלי זית, נחוש להביא לשלום. ואז היה הטבח בחברון והוא נאלץ להגיב בפיגועי התאבדות. שקר וכזב. אוסלו היה הונאה שנועדה להביא את ערפאת וצבאו לארץ ישראל לצורך המשך המאבק המזוין והטרוריסטי בתנאים טובים יותר. כבר ברכב שבו הוא נסע, הבריח ערפאת נשק ומחבלים. הפיגועים החלו מיד. הטבח בחברון היה מעשה נתעב ונפשע של מחבל רוצח ארור. בוודאי לא על ידי מדינת ישראל. יכול להיות שהעילה או התירוץ של פיגוע ההתאבדות הראשון אחריו הייתה נקם. הטענה שבגלל אותו טבח נעשו כל עשרות פיגועי התאבדות וטרור במשך שנים הזויה עד טירוף.

מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכל אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על "זכות" השיבה. מתקפת הטרור הייתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו. אני ממליץ על ספרו של שמעון שיפר "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד" ועל ספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה", המתארים את המידע שהיה בידי צה"ל ועל הערכת אמ"ן שהוצגה לממשלה. ביילין היה אז שר בממשלה וחבר קבינט והוא נחשף להערכה הזאת. ועכשיו הוא טוען שמתקפת הטרור הרצחנית, שבה בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם ברחובותינו, במסעדות ודיסקוטקים, באוטובוסים ובמרכזי קניות, הם באשמתנו. למה? כי אריק שרון ביקר בהר הבית. כלומר, הוא מאמץ את העמדה שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית וכיוון שכך לא הייתה לפלשתינאים ברירה אלא להגיב במתקפת הטרור (שתוכננה בעוד מועד).

היסטוריה משופצת, הזויה (ולא רק בדוגמאות שהצגתי כאן). והוא רוצה שנאמץ את שיקול דעתו באשר להחלת הריבונות.

* סרבנות טורבו – כאשר מנתחים את תולדות הסרבנות הערבית לכל פתרון, הדוגמה המרכזית היא דחיית תכנית החלוקה של האו"ם. התכנית הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינת היהודים. מדינונת קטנטונת, ללא ירושלים, ללא הגליל המערבי, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד, אשקלון וחלקים מן הנגב המערבי, ובתחומה המצומצם 40% הם ערבים וחלק מן היישוב היהודי, למשל נהריה, אמורים להיות במדינה הערבית. ואף על פי כן היישוב היהודי קיבל את התכנית בריקודים ברחובות ובשמחה רבתי. לעומת זאת, הערבים דחו אותה בתוקף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. כל מדינות ערב היו שותפות לעמדה זו.

מעטים מודעים לפרט נוסף. המלצת יונסקו"פ, ועדת האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה, לא הייתה בהסכמה פה אחד. הייתה זו הצעת הרוב. הייתה גם הצעת מיעוט – להקים פדרציה יהודית ערבית, עם שלטון-על משותף ושתי אוטונומיות, יהודית וערבית. על פי ההצעה הזאת, לא הייתה ליהודים שליטה על העליה, וניתן היה להעלות רק את תושבי מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין. גם את ההצעה הזאת דחו בתוקף הערבים. הם עמדו על כך שפלשתין היא ערבית ולכן צריכה לקום על כולה מדינה ערבית.

הטענה המרכזית שלהם הייתה שהיהודים אינם עם ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בני הדת היהודית הם אזרחים בארצותיהם ואין להם שום זיקה לארץ ישראל. פלשתין היא ערבית והיהודים הם פולשים קולוניאליסטים זרים. וסוריה טענה שפלשתין היא דרום סוריה, שנתלשה ממנה בידי הקולוניאליזם המערבי. הקמת מדינה יהודית תיצור חיץ ברצף הטריטוריאלי הערבי במזרח התיכון ובמגרב והיא נטע זר. הערבים לא יוכלו לקבל את השתל והדבר יביא למלחמה. הם גם טענו שהקמת מדינה יהודית תביא לזעם ופרעות בכל ארצות ערב נגד היהודים (לצורך הפרעות היהודים הם עם…).

טענה נוספת הייתה שכיוון ש-2/3 מתושבי הארץ הם ערבים המדינה צריכה להיות ערבית. העולם לא קיבל זאת, כי הוא הכיר בכך שהמדינה היהודית היא מדינתו של כל העם היהודי ולא רק של היהודים שכבר יושבים בא"י ושהעם היהודי ראוי להגדרה עצמית במולדתו ואין ספק שמולדתו היא ארץ ישראל.

* צריכים לדאוג – גדעון לוי הוא לא בדיוק מקור המידע המהימן ביותר (וזה האנדרסטייטמנט של העשור), ואף על פי כן כאשר הוא מדווח על 300 פרצות בגדר ההפרדה, אנחנו צריכים לדאוג.

* הספר הלבן 2020 – אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות בוז'י הרצוג הצהיר שצפויה עליה של רבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

בינתיים העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמאפשרת לפסול כל גיור, כולל גיור אורתודוכסי (למשל הגיורים של הרב דרוקמן) ומכפיף כל גיור לרבנות הראשית, שכבר מזמן היא רבנות חרדית לא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. 

* הלו, זה רדיו? – כשאני פונה לאורטל, רשת ב' מתחילה משום מה לשדר בערבית. וכך בעוד מספר מקומות בגולן. סיפרתי על כך לשר התקשורת יועז הנדל וצוות משרד התקשורת, שערכו ביקור בגולן. זו רק דוגמית לבעיה החמורה של התקשורת באזורי הסְפָר.

קוראיי יודעים עד כמה אני סולד מהתבכיינות, כולל התבכיינות של הפריפריה. היא רק מזיקה לנו. אני גם לרוב לא משתמש במושג פריפריה אלא סְפָר. אבל בנושא תשתיות התקשורת מדובר בשערורייה לאומית. בתחום זה הפער בין מרכז הארץ לספר הוא בלתי נסבל.

למרבה השמחה, שר התקשורת הציב את נושא תשתיות התקשורת ובעיקר האינטרנט המהיר בסְפָר על ראש שמחתו.

כמובן שהוא יישפט במבחן התוצאה.

* הבחירה הטבעית של מיכל קוטלר – עם הח"כים החדשים שיכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי נמנית מיכל קוטלר. מיכל קוטלר שובצה ברשימת כחול לבן מטעם תל"ם, אך היא תצטרף לכחול לבן. הבחירה הזאת מובנת מאליה. מיכל הצטרפה לתל"ם ממניעים אידיאולוגיים ותל"ם שנגררה אחרי עופר שלח ויאיר לפיד סטתה מן התלם. מי שהצטרף לתל"ם מטעמים אידיאולוגיים לא יכול לתת את ידו לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. מיכל התנגדה לכך בכל לבה ובשום אופן לא הייתה נותנת ידה למעל. מיכל תמכה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, כראוי לתנועה לאומית ממלכתית כפי שתל"ם התיימרה להיות. היא תמכה בכך לאחר הסיבוב השני וקראה להיענות למתווה הנשיא ולהצעת הליכוד, שאילו כחול לבן הייתה מאמצת אותם היום גנץ היה ראש ממשלה בלי האנומליה של ראש ממשלה חלופי. ואחרי הסיבוב השלישי היא הייתה שותפה ליוזמת אחדות לאומית, שדחפה בכל כוחה להקמת ממשלת האחדות. ברור שהיא אינה יכולה להצטרף לתל"ם שהפכה סרח עודף של יש עתיד. לדעתי, מקומה בדרך ארץ, ואני מאמין שבסופו של דבר לשם יוליכוה רגליה.

מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. כנסת ישראל תתברך בתוספת איכותית. בהצלחה!

* להחזיר את האיכון הסלולרי – העליה המדאיגה בנתוני ההידבקות בקורונה והרצון לא לחזור אחורה בתהליך החיוני של הנעת המשק מחדש, מחייבים לשים את הדגש על קטיעת שרשראות ההדבקה. למטרה זו יש להחזיר את האיכון הסלולרי. השב"כ רצה להפסיק את מעורבותו במאבק בקורונה, כי מצא את עצמו שנוי במחלוקת פוליטית וזה לא בריא לו וכיוון שהפעילות הזאת באה על חשבון פעילות ביטחונית חשובה שלו. אך ההתמודדות עם איום הקורונה באה על חשבון דברים אחרים גם בפעילות הממשלה וצה"ל, כי אין ברירה, יש היום איום בריאותי שמחייב התמודדות. ההחלטה להפסיק את האיכון הסלולרי הייתה החלטה פופוליסטית, כניעה למתקפות הדמגוגיות של שחורי החולצות. חיינו ופרטיותנו פרוצים לגורמים עסקיים למטרות בצע, ופתאום יוצא הקצף נגד שימוש בטכנולוגיה להצלת חיי אדם ולמען בריאות הציבור, תחת ביקורת שיפוטית ופרלמנטרית. הערך הנעלה של קדושת חיי אדם מצדיק פגיעה מידתית בפרטיות.

* תקציב דו-שנתי – ב-2009, כשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר, הם הציעו לראשונה רעיון מהפכני – תקציב דו-שנתי. כיוון שהדבר מנוגד לחוק יסודות התקציב הכנסת אישרה זאת בהוראת שעה, שהוארכה מאז פעמים אחדות.

רבים מאנשי הדרג המקצועי, התקשורת ובעיקר האופוזיציה בכנסת בהובלת שלי יחימוביץ' התנגדה לכך בתוקף. טענתם הייתה שזו פגיעה בדמוקרטיה וסירוס הכנסת באמצעות פגיעה באחד הכלים המשמעותיים לפיקוח פרלמנטרי ולעבודת הכנסת וועדת הכספים. עתירות לבג"ץ אמנם נדחו, אך גם השופטים מתחו ביקורת על הצעד, המנוגד לרוח החוק.

למרות שהביקורת הזו אינה מופרכת, תמכתי ברעיון מן הרגע הראשון וזו עמדתי עד היום. היתרון בתקציב דו-שנתי הוא היציבות והיכולת לתכנון קדימה ולעבודה רצופה ללא הלחץ של תקציב שנתי. כמובן שאין מקום לתקציב חמש שנתי בנימוק זה, אבל תקציב דו-שנתי עומד בהחלט במבחן המידתיות. ואני סבור שהתקציב הדו-שנתי הוכיח את עצמו ואיפשר יציבות למשק הישראלי.

ופתאום נתניהו, אבי התקציב הדו-שנתי מתנגד לתקציב דו-שנתי ודוחף לתקציב שנתי. איך הוא מסביר את המהפך בעמדתו? "הנסיבות השתנו".

אכן, הנסיבות השתנו, אך דווקא לצד של תקציב דו-שנתי. אדרבא, השנה אני סבור שגם מי שהתנגדו עקרונית לתקציב דו-שנתי צריכים לתמוך בו. מה מיוחד השנה? ראשית, המשבר הפוליטי הממושך, עם ממשלת מעבר במשך שנה וחצי ושלושה סיבובי בחירות וממשלת אחדות שאין הרבה אמון בין מרכיביה, מחייבים מעט שקט ויציבות במערכת. שנית, אנו נמצאים בסוף השנה והתקציב השנתי הוא למעשה תקציב לכשלושה חודשים. וכאשר מדובר בנתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, מקנן חשש כבד שמאחורי הצעד שלו ניצבת מזימה נכלולית.

* הפרוטקשן משתלם – הרודן הטורקי ארדואן יקבל עוד חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי למניעת מעבר פליטים. טקטיקת הסחטנות והפרוטקשן שלו משתלמת מול הכניעה המתמשכת, המבישה והמתרפסת של המערב.

* שיקולי רייטינג – מנהל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ החליט להוריד מלוח השידורים את התכנית קלמן-סג"ל. מיד פרצה סערה, בטענה שהתכנית הורדה כיוון שמגישיה ימניים. הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שאותו קובלנץ שהחליט על סגירת התכנית, הוא זה שיזם את התכנית והעלה אותה, ועמדותיהם של השניים היו ידועות לו גם אז. יתר על כן, במקרים המעטים שבהם חשף קובלנץ את עמדותיו הפוליטיות הוא הגדיר את עצמו כאיש ימין.

לפני הורדת התכנית הורדו התכניות של גאולה אבן וירון לונדון, לוסי אהריש, לוסי איוב, קובי מידן, דפנה לוסטיג, דרור פויר ועוד (הנתונים – מ"ישראל היום"). כלומר, ממש לא על רקע פוליטי.

לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את טענתו של קובלנץ שהוא קיבל החלטה מקצועית ולא פוליטית. ניתן להתווכח על שיקול הדעת המקצועי שלו. השיקול המקצועי שלו במקרה הזה ובמקרים הקודמים שהזכרתי הוא רייטינג נמוך. בעיניי, בניגוד לשידור המסחרי, בשידור הציבורי הרייטינג לא צריך להיות שיקול מכריע, אלא שיקול האיכות. כי אם השידור הציבורי מונע משיקולי רייטינג, מי צריך אותו? יש מספיק ערוצים מסחריים.

לגופו של עניין – איני מכיר את התכנית ואף פעם לא צפיתי בה, ולכן איני יכול לחוות עליה דעה מקצועית. אני אוהב מאוד להאזין לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב' ובעיניי קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי ושדר מצוין, אחד הטובים בארץ. לאראל סג"ל ניסיתי להאזין פעמים אחדות בגל"צ ומאוד לא אהבתי את ההתלהמות הצעקנית.

בסך הכל אני רוצה לציין שלאחרונה "כאן 11" מעלה תכניות משובחות ביותר, כמו הסדרה התיעודית על אלי כהן, "שטוקהולם 2", "זהו זה", "עוד ניפגש", "שלומי שבן מארח" ועל פי הקדימונים יש מה לצפות ל"טהרן".

* לחלץ את היהדות מטלפי הסוטים – הרפש, הבורות  והטימטום בדברי "הרב" גזהיי שכמעט נבחר מטעם ש"ס לכנסת, אינם מקרה יחיד. ברשת הופץ בימים האחרונים סרטון ובו מקבץ של דברי בלע מטומטמים, פרימיטיביים ומיזוגיניים. התועבה הזו היא בעבורי תמריץ להעמקת מפעל חיי בתחום ההתחדשות היהודית. אסור להפקיר את היהדות בידי הסוטים הנבערים הללו. יש להעמיק ולהכיר ולחשוף לציבור הרחב את יופיה של היהדות, ולחדש ולהתחדש עם היפה, הנאור והחכם שבה. אמור לי מה אתה מחפש ומוצא ביהדות ואומר לך מי אתה.

* מבעד לפילם – כשהיינו ילדים, כשהיה ליקוי חמה היינו לוקחים פילם, מקפלים כמה שכבות ומביטים בשמש מבעד לפילם.

ומה עושים היום? מה זה פילם?

* ביד הלשון

ינעל העולם – ינעל העולם הוא כינוי לירקן בשוק הכרמל שכמעט כל משפט שלו כולל את המילים "ינעל העולם". הוא מצולם בכתבות אווירה על השוק, היה לסמל מסחרי, על החולצות שהוא לובש מודפסת הכתובת "ינעל העולם". הוא הפך לאייקון, יש עליו דמות ב"ארץ נהדרת" והוא השראה לפרסומת של בנק מזרחי-טפחות.

אז מה פירוש המושג? ינעל הוא שיבוש של המילה הערבית ילען, שפירושה יקולל. המילה מלעון היא מקולל, ארור. השיבוש הפך לקללה מקובלת בסלנג העברי: ינעל אבוך (יקולל אביך), ינעל רבאק (יקולל אלוהיך), ינעל דינק (תקולל הדת שלך) והקללה המיתולוגית מהמערכון "עולים חדשים" של אריק איינשטיין ואורי זוהר: "ינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום" (תקולל האניה שהביאה אותם). צירוף המילים "ינעל העולם" הוא "יקולל העולם" או "לעזאזל העולם".

הבסטיונר "ינעל העולם" משוק הכרמל הוא עבד שקרא. בנו נאדר שקרא נרצח לפני שנתיים בחיסול חשבונות בעולם התחתון ביפו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.6.19

* שעת רצון – במשך 52 שנים, נמנעו כל ממשלות ישראל מהחלת הריבונות על חלקים מיהודה ושומרון. הייתה זו מדיניות נכונה, כיוון שהחלת ריבונות כזו הייתה עלולה להביא לפיצוץ ביחסינו עם העולם ובפרט עם ידידתנו ובעלת בריתנו ארה"ב.

נוצרה כעת שעת רצון – חלון הזדמנויות, של ממשל אמריקאי ידידותי מכל קודמיו, עובדה שבאה לידי ביטוי בין השאר בהכרה בירושלים כבירת ישראל (אם כי בהכרזת ההכרה נאמר בפירוש שגבולות ירושלים ייקבעו במו"מ) ובהכרה בריבונותנו על הגולן. אמירות, כמו הצהרתו האחרונה של השגריר האמריקאי בישראל, נותנות יסוד סביר להניח, שיש אפשרות להחיל את הריבונות בהסכמה עם ארה"ב. ולכן, את חלון ההזדמנויות הזה אסור להחמיץ.

אין להתייחס ליהודה ושומרון כאל מקשה אחת. ריבונות ישראלית על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים מנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, ועלולה לסכן את הרוב היהודי המשמעותי, שהוא תנאי לצביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

אולם גושי היישובים הישראליים ובקעת הירדן רבתי, הם אזורים שהאינטרס הלאומי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל לצמיתות. ולכן, מן הראוי להחיל עליהם ריבונות.

יש לעשות כל מאמץ, שהצעד הזה יהיה בהידברות לאומית, כדי להגיע להסכמה לאומית רחבה ככל הניתן.

* חודש של שקט – "רקטה נורתה הלילה מרצועת עזה אחרי חודש של שקט", אני שומע בכלי התקשורת. חודש של שקט?! בחודש הזה נמשך טרור ההצתות מדי יום. האויב ממשיך להצית את שדותינו. אש אינה הפסקת אש.

אני בעד הסדרה עם חמאס ובוודאי בעד שיפור תנאי החיים ברצועה, אולם התנאי המוחלט לכל הסדרה הוא הפסקה טוטלית של כל סוגי הטרור, ובוודאי טרור ההצתות. כפי שאנו נוכחים בשנה ורבע האחרונה, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מובילות תמיד להסלמה ול"סבבים".

צה"ל המתין לירי רקטה כדי להשמיד בתגובה מנהרת טרור. המסר הוא, שעל רקטה ישראל מגיבה. כל עוד לא נורות רקטות, האויב יכול להמשיך באין מפריע בטרור ההצתות. זה אור ירוק להמשך ההצתות.

המדיניות של ישראל צריכה להיות חד משמעית – דין הצתה כדין רקטה.

* מתאים לו – דין יששכרוף, השקרן המדופלם, ששבר את שיאי השנאה העצמית כאשר העליל על עצמו עלילה על תקיפת פלשתינאי בעת שירותו בצה"ל – עלילה שהופרכה בעליל, מסיים את תפקידו כדובר הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "שוברים שתיקה" ועובר לשרת כדובר הח"כ האנטי ישראל איימן עודה, המטיף למימוש בפועל של תביעת ה"שיבה", כולל החזרת ה"פליטים" לבתיהם הספציפיים, כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מתאים לו.

* עוון בנים על אבות – חכ"שית ענת ברקו קראה להדיח את שגריר ישראל בגרמניה ג'רמי יששכרוף, בשל חטאיו של בנו דין, השקרן המדופלם, עד לאחרונה דובר "שוברים שתיקה" ומעתה דוברו של איימן עודה. למה הדבר דומה? לכך שנשבח את דין יששכרוף על פעולתו נגד מדינת ישראל, בשל העובדה שאביו מייצג נאמנה את ישראל.

דין יששכרוף אינו ילד ואינו קטין. הוא אינו עומד ברשות אביו. העובדה שהשגריר נכשל בחינוך בנו, ויצאה ממנו מוטציה אנטי ישראלית, אינה מלמדת דבר על התאמתו וכשירותו לתפקיד השגריר. כשגריר, עליו להישפט רק על פי תפקודו והאופן שבו הוא מבצע את תפקידו.

למשה ארנס, אחד משרי הביטחון הטובים שהיו כאן ופטריוט ציוני נאמן, היה בן במצפ"ן, הארגון הרדיקלי השולל את קיומה של ישראל ותומך בטרור נגד אזרחיה. האם עובדה זו פסלה אותו מתפקיד כלשהו? האם תרומתו למדינת ישראל נבחנת על פי עובדה זו?

ההתבטאות של ברקו היא מקארתיזם בהתגלמותו.

* רשות שלטונית – פקיד ממשלתי הוא אדם העובד במערכת הניהולית של המדינה, ותפקידו לקדם את מדיניות השר והממשלה.

לאחרונה, מרבים להשתמש באמירה מופרכת, שהשופטים הם פקידים. זו ראיה אבסורדית, המנוגדת לכל היגיון של דמוקרטיה ומדינת חוק. ההתייחסות לשופטים כאל פקידים, מבטאת השקפה מעוותת על פיה השופטים הם חלק מן המערכת הממשלתית, הם כפופים לממשלה ותפקידם לקדם את החלטותיה. אין אי הבנה בוטה יותר מזו, של מהות הדמוקרטיה.

שופטים אינם פקידים. בית המשפט אינו משרד ממשלתי. בית המשפט הוא רשות שלטונית, אחת משלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. בין הרשויות אמורה להיות מערכת איזונים ובלמים. כחלק מהם, תפקיד משמעותי וחשוב מאוד של בית המשפט העליון, הגוף העליון של הרשות השופטת, הוא בקרה שיפוטית על שתי הרשויות האחרות. כך זה בכל דמוקרטיה.

אפשר לחלוק על בית המשפט, כמו על כל אחת מן הרשויות האחרות. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי – בעיניי הוא הזיק והחליש את מעמדה ועוצמתה של הרשות השופטת. נכון להגיע בהידברות להסכמות על מערך האיזונים והבלמים בין הרשויות. מתי ובאיזה אופן בית המשפט יכול להתערב בחקיקת הכנסת, ומתי ובאיזה אופן יכולה הכנסת להתגבר על פסילת חוק (כמובן לא הבדיחה של פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הממשלה). ובכלל, הבעיה המרכזית בהפרדת הרשויות בישראל אינה קשורה לרשות השופטת, אלא היא חוסר העצמאות של הכנסת, שלמעשה נשלטת בידי הממשלה (כך המצב מאז קום המדינה, אך הבעיה החריפה והחמירה בשנים האחרונות). על כל אלה יש לדון בשיח של שווים בין שלוש הרשויות, ללא ההתנשאות על "הפקידים". … שהם כמובן לא סתם פקידים אלא "פקידונים" או "פקידונצ'יקים".

גם במערכת המשפט יש פקידים. תפקידם לשרת את מערכת המשפט, כפי שפקידי הממשלה צריכים לשרת את הממשלה.

* בין אקטיביזם ושמרנות – בניגוד לדעה רווחת, המחלוקת בארץ ובעולם בין האקטיביזם השיפוטי לבין השמרנות השיפוטית, אינה בין מי שטוענים שיש לבית המשפט זכות להתערב בחקיקה למי ששוללים את הזכות הזאת. הזכות הזאת היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

המחלוקת היא על תדירות השימוש בזכות הזאת. הגישה האקטיביסטית גורסת יוזמה של בית המשפט להתערבות רבה. נקודת המוצא שלה היא שבית המשפט צריך להיות שחקן פעיל במערכת השלטונית. הגישה השמרנית גורסת ענווה משפטית, מתן כבוד רב יותר לשיקול דעתם של המחוקקים, והפעלת הביקורת השיפוטית כנשק יום הדין, רק במקרים של הפרה בוטה של זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, או החלטה שנוגדת באופן ברור את החוקה (ובישראל – את חוקי היסוד).

מן הראוי שבית המשפט יהיה מיוצג באופן מאוזן בשופטים משתי האסכולות ומרצף העמדות בין שתיהן. אני נוטה יותר לקו השמרני. כבר שנים רבות אני מתריע על יד קלה מידי על הדק הביקורת השיפוטית, לא רק כאשר בא הזאב, אלא גם לנוכח קריאות שווא: זאב זאב.

כמובן שאני מתנגד בתוקף לניסיונות הקיצונים לשפוך את התינוק עם המים ולהחריב את מערכת החוק והמשפט, כביכול בשם השמרנות. מהפכנות רדיקלית אינה שמרנות.

* ציוני וביטחוניסט – בגיליון שבועות של "הארץ", התפרסם פשקוויל שטנה ונאצה של מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד נגד השופט בדימוס אהרון ברק. העילה למתקפה, הייתה התקפה של ברק על הופעותיו של אלעד בפני מועצת הביטחון, שבהן הוא יוצא נגד מדינת ישראל ומטיף לאו"ם לפעול נגדה.

אולם מהות הפשקוויל לא הייתה תשובה להתקפה של ברק, אלא מתקפה נגד מערכת המשפט הישראלית ובעיקר נגד ברק, על כך שהיא הכשירה את "אקיבוש", היא הכשירה את ההתנחלות, היא הכשירה את אמצעי ה"דיכוי" של צה"ל וכו' וכו' וכו'.

באותו גיליון של "הארץ", במוסף ספרים, התפרסמה רשימה של אדם רז, על ספרו של עו"ד מיכאל ספרד "החומה והשער – ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי על זכויות האדם". גם ספר זה והרשימה שהיללה אותו, תוקפים את מערכת המשפט הישראלית, באותן טענות בדיוק.

כמובן שאני שולל מכל וכל את הטענות, אבל לשיטתם הם צודקים. מי שרואים כל צעד ביטחוני והתיישבותי של ישראל, כל צעד של הגנה על אזרחי ישראל, כל צעד של מלחמה בטרור, כל צעד של מימוש האינטרס הלאומי של ישראל ביהודה ושומרון ובגולן עוול, צודקים כאשר הם תוקפים את מערכת המשפט, כי אכן, בניגוד למתקפות הבלתי מוצדקות של הימין, מערכת המשפט נתנה למדינת ישראל את המעטפת המשפטית והחוקית למימוש מדיניותה.

אני שותף לביקורת על אהרון ברק בכל הקשור לגישתו האקטיביסטית הקיצונית את מערכת המשפט, אך הטענה כאילו ברק "שמאלני", "אנטי ציוני", "אנטי ביטחוני" חסרת שחר.

אהרון ברק הוא ציוני לעילא ולעילא והוא בפרוש ביטחוניסט. פסקי הדין שלו בענייני ביטחון מעידים על כך יותר מכל טענה עיתונאית בגנותו או בשבחו. נכון, בית המשפט מקפיד שהדברים ייעשו על פי חוק. זה תפקידו.

אני חולק על חלק מפסיקותיו, כמו בנושא מיקום גדר ההפרדה ובנושא נוהל שכן. אני סבור שפסיקות אלו אינן עומדות במבחן הסבירות ואינן מידתיות. אך אלו הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* טירוף מערכות – "אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו", נאמר בפרקי אבות. כאשר שר המשפטים (!) מרשה לעצמו לומר שלא חייבים לציית לבית המשפט, הוא מעביר מסר לכל אזרח ולכל עבריין שהוא יכול לבחור מה לקיים. כך מדינה אינה יכולה להתקיים. זו אנרכיה.

אין דמוקרטיה ללא מדינת חוק. אין מדינת חוק שאין בה שוויון בפני החוק. אם הממשלה יכולה להפר צווי בית משפט, גם האזרח יכול לעשות זאת.

האובססיה הזאת להרוס ולהחריב את מדינת החוק, כדי להציל מגלומן אחד מאימת הדין, היא טירוף מערכות.

* מה? מה פתאום?! – יממה לאחר דברי הכפירה במדינת החוק ובדמוקרטיה שהשמיע שר המשפטים, הוציא ראש הממשלה הודעת הסתייגות רפה, שבה הבהיר שיש לכבד את החלטות בית המשפט. זו הייתה הודעה בקריצה. משהו כמו "מה? מה פתאום?!". משהו כמו "איני עוסק בזה". כמו כל מיני יוזמות ובלוני ניסוי של ביטן ואמסלם ש"לא היו בידיעתו ועל דעתו של רוה"מ". אשרי המאמין.

מי שיקרא את חסידיו ומעריציו של נתניהו, ויראה היכן הם עומדים בין דברי אוחנה לדברי נתניהו, לא יתפלא. ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו. והחסידים יודעים היטב איזה מסר הועבר להם השבוע מבלפור.

* קופה של שרצים – "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו", אמרו חז"ל (מסכת יומא). איני אוהב את הממרה הזאת, המכשירה – לא שרץ, אלא קופה של שרצים. יש בה השלמה עם התנהלות והתנהגות לא נורמטיבית ולא אתית של המנהיגות הציבורית. ואכן, לא אחת צוטט באוזניי מאמר חז"ל זה, כאשר יצאתי בביקורת על שחיתות ונהנתנות של מנהיגים.

אבל כדאי לזכור את המשך מאמר חז"ל, המסביר את הסיבה לכך: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך". כלומר, הטענה היא שמנהיג מושלם עלול להגיע לידי זחיחות ויהירות, תכונות שאינן ראויות להנהגה. אולם אם יש בו פגמים אישיותיים והיו בעברו מעידות בהתנהלותו, ברגע שהוא מתחיל לסגל לעצמו גינוני פולחן אישיות, או במילים אחרות, הוא מתחיל לעוף על עצמו, אפשר להעמיד אותו במקום ולהזכיר לו: הלו, אל תחשוב ששכחנו שלפני 14 שנים…

חז"ל לא העלו על דעתם ביטול עצמי של הציבור בפני הפרנס, ולא רק השלמה אלא הערצה הן של זחיחותו והן של קופת שרציו. הגיעה השעה שנאמר לו: חזור לאחוריך!

* עבר נקי – עם מינויו של תא"ל הדי זילברמן לתפקיד דובר צה"ל, יש לקוות שלא ימצא איזה כתם בעברו. שלא יתברר, חלילה, שהוא סייע אי פעם למשטרה או לגורמי החוק. שלא פעל, חלילה, כמשת"פ במלחמה בשחיתות או בעבריינות. שגיליון ההתנהגות שלו נקי.

* נרדף רודף – יש ילדים מוכים שהלקח שלהם מילדותם היא שהם לעולם לא ירימו יד על ילדיהם. יש ילדים מוכים שהופכים לאבות מכים. חשבתי על כך כאשר קראתי ב"ישראל היום" ראיון עם להט"בים ימנים, שסיפרו על הרדיפה שהם חווים בתוך הקהילה הלהט"בית.

מצער שמי שחוו רדיפה בשל נטייתם המינית, במקום לשאת את דגל קבלת האחר, רודפים אנשים מתוך קהילתם בשל נטייתם הפוליטית. כואב לקרוא על הומואים ולסביות שמסרבים לצאת מהארון ולהציג בפומבי את השקפתם הפוליטית. חבל שמי שמכירים את סבל החיים בשקר, בתוך ארון, מסבים סבל דומה ללהט"בים כמותם, על רקע פוליטי.

התכלית הראויה למאבק הלהט"בי היא נורמליזציה. להגיע למצב שבו הכל מתייחסים באופן נורמלי לבעלי נטיות מיניות שונות, כשווים לכל דבר. כאשר להט"בים מוצהרים מתקבלים בחברות שמרניות יותר, כמו ציבור ימני, מסורתי ודתי, זה ניצחון גדול, אולי הניצחון הגדול ביותר ללהט"בים. היה עליהם לחזק ולחבק את התופעה הזאת. כשהם עושים ההיפך, אפשר להטיל ספק במחויבותם לאינטרס הלהט"בי; שמא הוא משני למטרות פוליטיות אחרות.

כאשר ביקרתי את קבלת הפנים המבזה לאמיר אוחנה במצעד הגאווה, וכתבתי שהדבר נובע מהשקפתו הימנית, נאמר לי שאין שום קשר לכך שהוא ליכודניק, אלא זאת מחאה על כך שכח"כ הוא לא נאבק למן הלהט"בים. המרואיינים בכתבה אינם ח"כים, וסיפורם על עצמם, ועל חבריהם שחוששים לצאת מהארון (הפוליטי) מעידים שרדיפתו היא בפירוש בשל היותו ליכודניק.

אין לי כמעט מילה טובה אחת לומר על אוחנה – מלחך פנכתו של נתניהו, אבל דווקא בנושא ייצוג האינטרס הלהט"בי בכנסת, הביקורת נגדו אינה מוצדקת. מעבר לקידום האינטרס בעצם היותו ח"כ מטעם הליכוד ובעצם מינויו כשר הומו מוצהר ראשון ודווקא בממשלת ימין-דתיים-חרדים, הוא בפירוש פעל בכנסת וקידם נושאים להט"בים. נכון, כמו כל ח"כ, היו עליו מגבלות של משמעת סיעתית וקואליציונית ולעתים, כמו כל ח"כ, הוא הצביע על פי המשמעת ולא על פי עמדתו האישית. אך בנושא הלהט"בי הוא דווקא הפר את המשמעת, ואף נענש בהשעיה בת ארבעה חודשים מחברות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כולל מוועדת המשנה שהוא עמד בראשה.

* תל-אביב זה אני – ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* מפוצץ את הגשר – שני גורמים המציאו את דחליל ה"הדתה" ומפיצים את הפוביה הזאת ברחבי החברה הישראלית – הפורום החילוני, בראשות רם פרומן ועיתון "הארץ", בהובלת אור קשתי. לאורך שנים אני טוען שכל הסיפור הזה הוא פיקציה. לחבריי בארגוני ההתחדשות היהודית, שחלקם תפסו טרמפ על הטרנד הזה מסיבות אינטרסנטיות, אני מסביר שבעצם המלחמה האמתית של הגורמים הללו אינה נגד הדתיים, אלא נגד מה שאנו מייצגים, ההתחדשות היהודית, שאנו מובילים בחברה הישראלית.

הרי אין באמת "הדתה". אין תופעה של חילונים שהופכים דתיים, והמעטים שהופכים לדתיים, לרוב באים דווקא ממשפחות רחוקות מאוד מהמסורת ומנוכרות אליה. ההיפך הוא הנכון, יש תופעה של חילון, הן בציונות הדתית והן במגזר החרדי.

אז ממה מפחדים המפחידים? מכך שהזיקה לזהות היהודית ולתרבות היהודית בחברה הישראלית ובחינוך בישראל תגדל. ולכן, הם אולי מפחידים את ההורים מפני החב"דניק "המיסיונר" שבא לבית הספר "להדית" את הילד שלהם. אבל הם יודעים שכאשר חב"דניק בא עם השופר, הילדים מתייחסים למה שהוא מייצג כאל "הם". כאשר אני, למשל, וחבריי לתנועת ההתחדשות באים לבית הספר, הילדים שרואים אותנו מתייחסים ליהדות כאל "אנחנו", וזה הרבה יותר מאיים עליהם, לאמתו של דבר.

בראיון ל"7 ימים" רם פרומן מסביר מה מטריד את מנוחתו. "ההדתה מנסה לשכנע את החילוני שלפני הכל הוא יהודי, ורק אחר כך כל היתר. אני מאמין במודל הדודה הרחוקה. היא חלק מהתמונה, אי אפשר למחוק אותה. אבל היא צריכה להיות דודה רחוקה. כשמשרד החינוך רוצה להרחיב מאוד את לימודי החובה ביהדות לכל תלמיד בחינוך הממלכתי, אני אומר את ההיפך… לתת ליהדות את הפרופורציה הנכונה בתוך מרחב הידע האנושי האדיר".

כלומר, לא ה"הדתה" מפריעה לו, אלא המקום של היהדות בלימודים. כלומר, לא סמוטריץ' מאיים עליו, אלא דו"ח שנהר, למשל, שהצביע על הבורות בקרב תלמידי החינוך הממלכתי באשר ליהדותם והצורך להעמיק את היכרותם והזדהותם אתה. שנהר היא חילונית, פעלה תחת שרי חינוך חילונים, אך המגמה הזאת היא שמאיימת על פרומן.

את תאוריית "הדודה הרחוקה" שמעתי בעימות עם פרומן בכנס בגולן, שבעקבותיו כתבתי מאמר שכותרתו "הדודה הרחוקה והמכוערת" – היהדות שאותה רוצה פרומן להסתיר, שבה הוא מתבייש, והצגתי את הטענה שמי שמאיימים עליו באמת הם בתי המדרש הפלורליסטיים, ארגוני ההתחדשות היהודית, המכינות הקדם צבאיות, בתי הספר המשותפים לחילונים ודתיים וכד'.

בראיון ל"7 ימים" הוא אמר זאת בפירוש. "המכינות המעורבות ובתי המדרש החילונים… חיברו אותה [את החברה החילונית] בפועל לפרקטיקה ולטקסים דתיים, תוך ויתור על נקודת מבט ביקורתית… מי שפועל במסגרת ההתחדשות היהודית ישקר אם לא יודה בכך שפעמים רבות הוא שואל את עצמו אם הוא החל לשרת את הצד השני. לי מזכירים אנשי ההתחדשות היהודית את אותו קצין אנגלי בשבי היפני, שגולם על ידי אלק גינס בסרט 'הגשר על נהר קוואי'. הוא רואה בהקמת הגשר משימה שתגבש את חייליו ותיתן להם מטרה שתקל עליהם את השהיה בשבי. רק בסוף הסרט הוא מבין עד כמה הקמת הגשר הזו הרסנית למאמץ המלחמה הבריטי ומפוצץ אותו בעצמו".

הדוגמה שבחר פרומן מעידה עליו כאלף עדים. בעיניו, היהדות היא אויב שיש להילחם בו. גשר בין החילונים ליהדות, היא שיתוף פעולה עם האויב. הוא חותר לפוצץ אותו.

לאורך כל הראיון הוא אומר שהמטרה שלו היא להגן על החברה החילונית. אותי לא מעניינת החברה החילונית. איני יודע מה זה. אותי מעניינת החברה הישראלית. ואני יודע שהאיש הזה והמגמה שהוא מייצג הרסניים לחברה הישראלית.

* היו באים אתנו לכל מקום – מראיין: "הערבים נגלים אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה"?

המרואיין (איש ציבור): "אני לא בטוח. בטח ערבים היו אתנו בכל מקום".

איך היינו מגדירים אמירה כזאת?

מתוך ראיון של רם פרומן ליפעת ארליך ב"7 ימים":

ארליך: "בישראל, ההיסטוריה והדת מדברות אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה"?

פרומן: "אני לא בטוח. החרדים היו באים אתנו לכל מקום".

ואיך נגדיר את האמירה הזאת?

* מגלומן – רם פרומן, ראש הפורום החילוני, מקטר על מאמר ביקורת של יותם פלדמן על ספרו "הדרך החילונית", ב"הארץ" – ספרים. וכך הוא כותב בין השאר: "ככל הנראה אילו פלדמן היה נדרש בשעתו לקרוא ב'מדינת היהודים' של הרצל, הוא היה מתעלם מכך שהספר מציע חזון לאומי לעם היהודי".

איבדתי את הרשימה למכולת. אוף, בטח כך היה מרגיש משה רבנו אילו איבד את לוחות הברית.

* ביד הלשון

למות או לכבוש את ההר – הפרשן הפוליטי של "כאן ב'" חנן קריסטל דיבר על המשבר במפלגת העבודה, וכדי להמחיש את מצב ה"להיות או לחדול" שלה, הוא ציטט את עולה הגרדום הבית"רי שלמה בן יוסף שכתב: "למות או לכבוש את ההר".

אכן, שלמה בן יוסף חרט על קיר תא הנדון למוות בכלא עכו את המילים הללו, אך הן אינן שלו. המילים לקוחות מהמנון בית"ר, שכתב ז'בוטינסקי. ההמנון מסתיים במילים:

לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –

יוֹדֶפֶת – מַסָּדָה – בֵּיתָר.

שטח משוחרר לא יוחזר – עמית סגל הוא אנציקלופדיה לפוליטיקה הישראלית, הידע שלו עצום ולרוב מדויק. אבל בטור האחרון שלו ב"ידיעות אחרונות" הוא פספס. כך הוא כתב על יריב לוין: "כחרותניק ותיק, הוא בוודאי זוכר את העיקרון של 'שטח ששוחרר לא יוחזר' ".

איפה הטעות? זו לא הייתה סיסמה של תנועת החירות. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה גח"ל (גוש חירות ליברלים) לממשלת אחדות לאומית, או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי. מפלגת המרכז החופשי, של פורשי חירות בראשות שמואל תמיר, נשארה באופוזיציה, והייתה אופוזיציה מימין לממשלת האחדות. הסלוגן "שטח משוחרר לא יוחזר", לאחר מלחמת ששת הימים, הוא מבית היוצר שלה. מי שטבע את הסיסמה היה חבר המפלגה ולימים ח"כ מטעמה במסגרת הליכוד וד"ש עקיבא נוף. הסיסמה הונצחה בשיר הסאטירי "לא נחזיר אף שעל", שכתב יורם טהרלב וביצע שייקה אופיר.

לימים, המרכז החופשי הצטרפה כחטיבה לליכוד, התפלגה, הפלג בראשות תמיר פרש מהליכוד והצטרף לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין, מטעם ד"ש. חבר המרכז החופשי שהגיע הכי רחוק בפוליטיקה היה ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהציע למסור לפלשתינאים ולסורים את כל השטחים ששוחררו.

"חדשות בן עזר"