צרור הערות 28.9.22

* תשובה מתחכמת ומתחמקת – בראיון חג ל"הארץ" התחייב לפיד לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת וציין, בצדק, שגם היא אינה רוצה להצטרף לממשלה. טוב מאוד, אך זו תשובה מתחכמת ומתחמקת. הרי גם בפעם שעברה שנעשה ניסיון להקים ממשלה של כחול לבן לא דובר על הצטרפות של המשותפת לקואליציה, אלא על תמיכה מבחוץ. לפיד התעלם מכך והמראיין לא הקשה עליו.

וחשוב לציין, שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מבחוץ, גרועה יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שלמשותפת לא תהיה שום אחריות, והיא תנהל מו"מ סחטני מחדש על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש כאלו מאות בכל שבוע. כמובן שכל פעולה נגד הטרור ביו"ש ובעזה או נגד ההתבססות האיראנית בסוריה תגבה מן הממשלה "תג מחיר" מצד ה"שותפה" האקסטרנית. ממשלה כזו תתפורר בתוך שבועות ספורים.

אז איזו ממשלה מתכוון לפיד להקים? ממשלה בהרכב של קואליציית השינוי לא נראית באופק באף סקר וקשה להאמין שהפער הזה יצומצם עד הבחירות. אז איזו קואליציה? עם החרדים? החרדים דבקים בגוש נתניהו וזה מה שהבוחרים שלהם רוצים. הם לא יצטרפו לממשלה אחרת. ואם כן – הדרישות שלהן תהיינה כאלו שאף מנהיג ציוני אחראי לא ייכנע להן. והנה, לפיד אומר בצדק שבשום אופן לא ייתן להם את מה שנתניהו נתן להם כבר עתה לפני הבחירות – התחייבות למימון מלא של המדינה לחינוך ללא לימודי ליבה. והרי מה שיקבלו מנתניהו יהיה פחות מרצפת דרישותיהם מממשלה, שאת הצטרפותם אליה יתקשו להצדיק בפני הציבור שלהם, אלא בחבילת הישגים דרמטית. לכן, גם האופציה הזאת אינה אפשרית.

מן הראוי שנפנים, שבתקווה שלא תקום ממשלת בן גביר נתניהו, האופציה היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. לפיד דיבר נגד ממשלה כזאת והבהיר שאינו רוצה אחדות עם בן גביר. איזו דמגוגיה. ברור שבן גביר לא יהיה בממשלת אחדות. ממשלת אחדות תקום כדי לסכל ממשלה עם הכהניסטים והרשימה המשותפת.

לפיד אמר שאינו מתנגד לחוק הלאום אך ברצונו לשנות אותו כי חשוב להכניס לחוקי היסוד את השוויון האזרחי. אכן, יש להכניס את השוויון האזרחי לחוקי היסוד, אך מה הקשר לחוק הלאום? חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט אלא בהגדרה הקולקטיבית. את השוויון האזרחי ראוי לעגן בחוק יסוד מיוחד או בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. דחיפתו לחוק הלאום כמוה כקבלת טענת השקר כאילו יש סתירה בין חוק הלאום לשוויון האזרחי, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ולכן צריך להכניס לחוק הלאום בייביסיטר.

* שגיאה פוליטית – התנגדותי לדבריו של לפיד על "חזון שתי המדינות" נובעת מעמדה אידיאולוגית והשקפה מדינית. אך היא גם שגיאה פוליטית גסה.

יכול להיות שהוא יצליח לנגוס קולות ממפלגת העבודה ומרצ. יכול להיות שיקושש קולות מהאגף השמאלי של המחנה הממלכתי.

אולם במאבק האמתי על דמותה של המדינה, גוש השינוי עלול לאבד קולות של אנשי ימין ממלכתי, לא ביביסטים, שהתלבטו בין הגושים, ולהחזירם לחיק גוש נתניהו בן גביר. ואולי הם יהיו אלה שיעניקו לגוש הזה את המנדט ה-61.

* מה הוא יכתוב אם ניסוג מיו"ש – למחרת נאומו של לפיד באו"ם, יצא "הארץ" במתקפה נגד לפיד ונגד הנאום. כשכתבתי על כך הוספתי, שגדעון לוי טרם הספיק, אך גם הוא יתקוף. ואכן, הוא יצא במתקפה ארסית, שלוחת רסן. הוא לעג ללפיד על סיפורו לעולם איך נאלץ לרדת עם בתו האוטיסטית למקלט, שעה שהמחבלים הפגיזו את תל-אביב ברקטות. והוא הזכיר לו את ההפצצות הנפשעות של ישראל בעזה ואת ילדי עזה האומללים לאין ערוך שאין להם מקלט לברוח אליו, והכל באשמת "אבא של יעלי" ששולח את הצבא לתקוף וכו' וכו'.

כיוון שלוי מתבטא כדובר המחבלים, אענה לו בגוף שני: אם לא תירו עלינו רקטות, חיל האוויר שלנו לא יפציץ אתכם. כל כך פשוט! אל תעשו זאת מתוך דאגה ליעלי לפיד, אלא לילדי עזה.

לפיד צדק כאשר הזכיר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. במקום לבנות שם מדינה משגשגת הם הפכו את רצועת עזה לבסיס טרור ורקטות ואינם מתביישים להתבכיין. כאשר אני קורא את ההצדקות של גדעון לוי לירי הרקטות ולטרור משטח שנסוגונו ממנו, ברור לחלוטין מה יכתוב לוי על המשך הטרור ועל ירי הרקטות מיהודה ושומרון, אם ניסוג גם משם.

* החוק לעידוד פשעי מלחמה – בן גביר פועל לחקיקת חוק ששמו המכובס הוא "חסינות לחיילי צה"ל", אך משמעותו היא חוק לעידוד פשעי מלחמה.

המשמעות של החוק, היא שאם חיילי צה"ל יירו בנשים וילדים, ירצחו שבויים, יבזזו חנויות במסגרת פעילות "מבצעית" הם לא ייחקרו ולא יועמדו לדין.

אגב, צה"ל לא גייס את בן גביר, בצדק רב, כדי לא להפקיר נשק בידי מי שעלול לעשות שימוש בנשק הזה לביצוע פשעים, כפי שעשו המחבלים גולדשטיין, נתן זאדה, אלן גודמן ובן שימול.

* אב יהודי ואם-16 – במוסף התרבות והספרות של "הארץ" מופיעה חליפת מכתבים בין הסופרים א"ב יהושע ויהושע קנז. א"ב יהושע כתב, במכתב משיקגו, שם שימש כמרצה אורח באוניברסיטת שיקגו: "על העיתון המקומי מופיעה תמונה של רב עם שטריימל ואם-16. האמנם נתתם להם נשק? מי הוא יהודי? זה שיש לו אב יהודי ואם-16".

המכתב הוא מ-1988. הבדיחה לא מקורית וישנה יותר. ב-11 באפריל 1982 פרץ חייל כהניסט עולה מארה"ב, אלן גודמן שמו, להר הבית ובאם-16 הצה"לי ירה לכל עבר, רצח שני ערבים ופצע 44. "הרב" כהנא שר"י שיבח את מעשהו, אמר שקידש שם שמים ותנועת כך מימנה את ההגנה המשפטית שלו. הוא נדון למאסר עולם אך שוחרר וגורש לארה"ב אחרי 15.5 שנים. בעקבות המעשה, נפוצה הבדיחה שאותה מחזר יהושע.

* מחלל את זכר הרצל  – רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי, עם השם המכובס "הפורום החילוני", שיוצא תדיר נגד כל מה שריח של יהדות לו, פרסם מאמר ב"הארץ" שבו העמיד בשורה אחת את בן גוריון ובן גביר, או בלשונו המתחכמת BG ו-BG. בן גביר, לטענתו, הוא ממשיכו הטבעי של בן גוריון המשיחי, שקידש את התנ"ך, הציג אותו כקושאן שלנו על ארץ ישראל, שלא הפריד את הדת מהמדינה ובמקום לבנות מדינה אוניברסלית ליברלית נייטרלית הקים מדינה יהודית. הוא מאשים את אחד העם ואת ברל כצנלסון שיחד עם בן גוריון הם אבות הפֶטיש הציוני המשיחי. הוא גם מתגולל בתנועות ההתחדשות היהודית בימינו.

משום מה הוא מציין לשבח את הרצל, שהציע פתרון פיסי ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, בלי להחיות את שפת הקודש, במדינה ליברלית מודרנית. בדברי השבח להרצל הוא עושה לו עוול. אלמלא היה בור, לא רק ביהדות אלא גם בציונות, היה יודע שמה שקשקש על הרצל הוא בסך הכל הדהוד הפייק החרדי האנטי הרצליאני. הרצל חתר למדינה יהודית, אפילו שאף, בחזונו, להקים את בית המקדש והצהיר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים.

* זכות ראשונים – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" ערב ראש השנה, התפרסם חלקה הראשון של מסה מאת דן מירון על שירו של אלתרמן "לילה, לילה". בחלק הראשון הוא עוד לא החל לנתח את השיר, אלא נתן סקירה היסטורית על התקופה ועל נסיבות עליית השיר על הבמה. בנוסף לכך, הוא כתב בפסקנות ובנחרצות, ששירי הזמר של אלתרמן, להבדיל משירתו הקנונית, לא נחקרו מעולם והוא מיצר על כך.

לפחות אנו, קוראי "חדשות בן עזר", יודעים שאין שחר לדבריו. בשנה האחרונה פרסמה חוקרת הספרות זיוה שמיר סדרה נפלאה על שירי הזמר של אלתרמן, עם ניתוח עמוק, מפורט ומבריק של השירים. המאמרים פורסמו גם בבלוג שלה ויפורסמו בספר.

אני מברך על כך שגם דן מירון מצטרף לחקר שירי הזמר של אלתרמן ומקווה שתהיה זו מגמה רווחת. אבל אל יתהדר לזכות ראשונים, כי זיווה שמיר הקדימה אותו.

* התחדשות יהודית חקלאית – פגשתי חבר ותיק, עמית לעולם ההתחדשות היהודית.

אתה עדיין עוסק בהתחדשות יהודית? הוא שאל אותי.

השבתי שכן, הרבה, אך רק במסגרות התנדבותיות, בכל אופן זה לא העיסוק העיקרי שלי.

מה העיסוק העיקרי?

אני עובד במטע.

– יש יותר התחדשות יהודית מזה? הוא הגיב. לפני 150 שנה היה חקלאי יהודי?

– וואלה, צודק.

          * ביד הלשון

לוז – יועז הנדל העניק ראיון מוצלח מאוד לערוץ 13. בין השאר הוא אמר שהעליה, ההתיישבות והביטחון הם לוז הציונות. בכתוביות נכתב שהם "לו"ז הציונות". כנראה שהגאון שכתב את הכתוביות אינו מכיר את המילה לוז, וכתב מחוץ לכל הקשר את ראשי התיבות של לוח זמנים, כי זו מילה שהוא מכיר.

לוז הוא היסוד, התמצית. לוז השידרה הוא החוליה העליונה בעמוד השידרה, שעל פי אמונת חז"ל, ממנה ייבנה מחדש הגוף בתחיית המתים.

* "חדשות בן עזר"

ברכת צוות קבלת שבת לשנה החדשה

הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל כתב: "בצירוף הלשוני 'שנה חדשה' יש מעין סתירה פנימית. 'שנה' פירושה דבר החוזר ונשנה שוב ושוב, ו'חדשה' משמעה שינוי, יציאה מאותו מחזור של חזרה. כל השנים הם בעצם חזרה על המבנה היסודי של השנה. שוב חורף, אביב, קיץ, סתיו, שוב אותם ימים קצרים וארוכים, גשמים ויובש, חום וקור, וכל זה חוזר ונשנה שנה אחר שנה. הבדלים זעירים קיימים תמיד בין שנה לשנה, אבל כשמבקשים 'שנה חדשה' אנו מצפים למשהו באמת חדש, אחר".

בשנת תשפ"ג ימלאו 15 שנים לקבלות השבת באורטל. 15 שנים, 50 שבועות בשנה, שבוע אחר שבוע אחר שבוע אחר שבוע. ומדי שנה, מתחילים מבראשית, חגי השנה ופרשיות השבוע, החל בפרשת "בראשית", שאנו קוראים אחרי שמחת תורה והלאה לפרשת "נוח", עד פרשת "וזאת הברכה" שאנו קוראים בשמחת תורה.

לכאורה, שגרה. מה יותר שגרתי מפעילות הנעשית מדי שבוע, עם אותם השירים פחות או יותר, אם אותה הדלקת נרות, אותו קידוש ואותן ברכות?

אבל האמת היא שקבלת השבת, היא היא שבירת השגרה. היא הטקס השובר את שגרת החולין ומכניס אותנו לאווירת הקדושה והחגיגיות של השבת. היא מסוג הטקסים המכניסים קדושה לחיינו והם מותר האדם.

ולמען האמת, כל קבלת שבת, גם אם המתכונת הכללית שלה דומה – שונה משבת לשבת. בכל שבת משפחה אחרת מובילה ולוקחת את קבלת השבת לכיוון הייחודי לה. בכל שבת נגן אחר, שבנוסף ל"שלום עליכם" בוחר עוד שיר או שנים. ובכל שבת נשמעת דרשה אחרת על פרשת השבוע, ולעתים מתוך נגיעה אישית של המשפחה המובילה. ורבות מקבלות השבת מוקדשות לנושא אקטואלי זה או אחר. ולעתים את החלה שענף המזון מזמין מחליפה חלה תוצרת בית של חברים אלה או אחרים. ולעתים אנו שוברים את השיגרה ומקבלים את השבת לא בחדר האוכל, אלא במועדון, בגינה הקהילתית או במקום אחר. ולעתים אנו חוגגים בקבלת השבת בר מצווה, או חתונה, או חנוכת בית (בביתה החדש או המשופץ של המשפחה).

צוות קבלת שבת מאחל לכל בית אורטל שנה טובה ומתוקה, שנה מבורכת, וגם בשנה הבאה נמשיך לארגן שבוע אחר שבוע קבלת שבת, כדי ליצור את עונג השבת של משתתפי קבלת השבת ושל הקהילה כולה.

ענת כ"מ, סיסי, רותם א', אסף ז' ואורי ה'

צוות קבלת השבת והחג

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

לנטוע שמים

"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז).

"לנטוע שמים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.

אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם; את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". חז"ל דרשו את הפסוק ואפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.

ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמים בחיי עם ישראל.

****

העיתונאית, היוצרת והזמרת שרה ב"ק, כתבה בהשראת דברי ישעיהו, את שירה "לנטוע שמים" (אריאל הורביץ הלחין, שרה ב"ק שרה, אך לצערי אין עדין ברשת הקלטה שלה):

אני רוצה לנטוע אתך שמים

ניקח אתנו שק

ובתוכו מילים עתיקות

שנשכחו ואין להן שפתיים.

נפזר אותן לאט

שירדו כמו גשם על הגגות

ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור.

אני רוצה לנטוע אתך שמים

בעבודה קשה עם זיעה בעיניים

נפזר ערפילים של בוקר לפני עלות השמש

עם רוחות מזרח

וריח אדמה מליל אמש

ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור.

כי העץ כבר נטוע והבית בנוי

אבל בלי השמים אין לזה סיכוי

אנשים לפנינו

שנתנו את הכל

שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול

אז עכשיו צריך לנטוע שמים

אני רוצה לנטוע אתך שמים

עתיקים כמו החלום וחדשים כמו שנות האלפיים

הבית כבר מוכן אבל כלום לא בטוח

הקורות לא יעמדו אם לא תנשוב בהן רוח

אז נביא אתנו תכלת ואור כשנחזור

כי העץ כבר נטוע והבית בנוי

אבל בלי השמים אין לזה סיכוי.

אנשים לפנינו

שנתנו את הכל

שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול

אז עכשיו צריך לנטוע שמים.

לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי ואיש העליה השניה, נהג לומר על חלוצי העליה השניה, ברוח דברי חז"ל, שראשם בשמים ורגליהם נטועות באדמה. אולם האמת היא, שעל אף שנוצרו כאן נכסים תרבותיים נפלאים, הציונות עסקה בעיקר בבניין הפיסי של הארץ והמדינה, והזניחה את הצד הרוחני, התרבותי.

תנועת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית מתמודדת עם עובדה זו, ועושה לנטיעת השפה, התרבות והערכים היהודיים להוויה הישראלית. שרה ב"ק מיטיבה להסביר זאת בשירה: "כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי".

****

גם בגולן אנו נוטעים שמים. ישנן יוזמות רבות ברוח זו, ומרכז "עיינות" במרכז הקהילתי מוביל אותן. כך גם מדרשת השילוב נטור, מכינת מיצר, תכנית "נטעים" ועוד. כך גם ברבים מן היישובים, העוסקים בכך בתדירות שונה בין יישוב ליישוב. לא קל לנטוע שמים ביישוב שעסוק בענייני היום יום הארציים, אך די במספר משוגעים לדבר בכל יישוב, כדי שתהיה בו ולו פיסת שמים.

באורטל, למשל, השמים נוכחים בכל חגי ומועדי ישראל ולאורך כל השנה, במערכות החינוך והתרבות. בין השאר, אנו מקבלים מדי שבוע את השבת, בקבלת שבת קיבוצית צנועה ויפה. השבת אינו יום ז' בשבוע, אלא יום השמים, שאותם אנו נוטעים בחיי הקהילה שלנו. את המנהג הזה התחלנו לפני 14 שנה בדיוק, בפרשת "שופטים" תשס"ח. בהפטרה לפרשת "שופטים" שאותה נקרא השבת, אנו קוראים מתוך פרקי הנבואה של ישעיהו, את הפסוק על נטיעת השמים.

"שישי בגולן"

סור מרע

כבכל שנה, זו השנה ה-22, התכנסנו בליל תשעה באב לערב "תשעה באב של כולם", חילונים, דתיים ומסורתיים, גברים ונשים, לערב של קריאה בצוותא של מגילת איכה, שיח וחשבון נפש. בשנים האחרונות אנו מקיימים את האירוע בבתי הכנסת העתיקים בגולן, והפעם – בבית הכנסת בקצרין העתיקה. לראשונה, האירוע נעשה בשיתוף עם קצרין.

הנושא השנתי של המפגש היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".

ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"

הכותב כתב זאת בעקבות הדברים החריפים שאני כותב על הכהניזם בכלל, ועל הכהניסט הספציפי הזה בפרט.

השבתי לו: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים".

תשובתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף מקצרין וענבר ארליך ממרום גולן. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.

פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* "שישי בגולן"

ללא שוט הבגרות

מי שיסור ב-2:00 לפנות בוקר לבית המדרש של מדרשת השילוב נטור, סביר שיפגוש בחניכים טרוטי עיניים יושבים וממשיכים את תלמודם, בין אם בהוויות דאביי ורבא, בין בכתבי החלוצים של העליה השניה, ואולי בשירתו של אלתרמן או בכתבי שפינוזה, קנט או מרקס.

עשרות חניכי מדרשת השילוב, "חילונים", "דתיים" או "מסורתיים", בנות ובנים, הוגים בתורה יומם ולילה. על כל מקום במדרשת השילוב מתחרים מועמדים רבים. ומרבית בוגרי השנה במדרשה ממשיכים לשנה ב' ורבים מהם מצטרפים למסגרות לימוד שלה אחרי שחרורם מצה"ל.

מה שראוי לציון, הוא שמדובר בלימוד שאינו מקנה כל הכרה אקדמית או מקצועית, אין בו מבחנים, אין בו ציוּנים (אך יש בו הרבה ציוֹנוּת); אין שום "שוט", שום מקל ושום גזר, הגורם לחניכים ללמוד ולהשקיע. אך מי שנחשף לכתב העת "ארגמן" – קובצי המאמרים של התלמידים, ייווכח שאין הוא נופל מכתבי עת אקדמיים מוכרים. ודבר נוסף שראוי לציון, הוא שכל הלימודים הללו הם במקצועות ההומניים, במדעי הרוח.

רגע רגע. אבל הרי שמענו את המורים והמנהלים מסבירים, שבלי בחינות בגרות הלימודים ההומניים יגוועו. אז איך זה יתכן שתלמידים נוהרים ללימודים הומניים שאין בהם כל בחינה?

מדרשת השילוב, שמרכז הווייתה הוא הלמדנות, ושמטרתה היא בניית דורות של תלמידות ותלמידי חכמים, ייחודית מבחינה זאת בנוף המכינות הקדם צבאיות. אך בכל המכינות, מרכיב הלימוד הוא מרכזי מאוד, בכל המכינות הלימודים הם ברובם במדעי החברה והרוח, בכל המכינות אין כל קרדיט אקדמי, לא בחינות ולא ציוּנים, ובכולם החניכים גומעים בצמא את עולם התוכן והלימוד.

ולא רק במכינות הקדם צבאיות. כך גם, למשל, במסגרות של ארגון השומר החדש. וכמובן בבתי המדרש הפלורליסטיים והמעורבים. כל כך הרבה צעירים ששים ללמוד יהדות, פילוסופיה, הומניסטיקה, ספרות, למרות שאין הם בוחרים בכך כמקצוע האקדמי שלהם.

אולי זה אומר משהו על הדרך הנכונה ללמוד את הלימודים האלה? אולי השוט של בחינות הבגרות אינו הדבר שיביא את הנוער לשתות ברצון מן הבאר הזאת?

איני מחסידי בחינות הבגרות. יותר ויותר אנשי חינוך וחוקרי חינוך, סבורים שזו אינה הדרך הנכונה למערכת החינוך. שלימוד באמצעות עבודות חקר, עבודות צוות, פרזנטציות של תלמידים על החומר, לימוד רב תחומי סביב נושא לאורך תקופה ועוד, משמעותיים יותר ונכונים יותר. בשנים האחרונות קראתי מספר ספרים על החינוך בתנועה הקיבוצית בעשורים הראשונים לקיומה. מעניין להיווכח, שמה שמוצג היום בכל העולם המערבי כ"פדגוגיה החדשה", כפאר החדשנות החינוכית, יושם בתנועה הקיבוצית לפני מאה שנה.

הבעיה היא, שהרבה יותר קל לקטר על הכשלים במערכת הקיימת מלקחת אחריות על שינויה. השמרנות הטבועה בנו, מעוררת תמיד את החשש, שהחלופה עלולה להיות גרועה יותר ושכדאי יותר שאחרים יהיו שפני הניסיון שלה, ומה יקרה אם זה לא יעבוד ונאבד דור של תלמידים וכן הלאה וכן האלה. הבעיה היא, העדר אומץ לנסות דרך אחרת.

לכן, כאשר שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה מהפכה בתחום הבגרות, אני בראש ובראשונה מצדיע לה על האומץ לקחת אחריות ולשנות.

אין זה אומר שיש להסכים עם הפתרונות שהיא מציעה כמות שהם, אבל אני שמח שהיא מנערת את המערכת ומנסה להוציאה מסטגנציית השעבוד לבחינות הבגרות ולאקדמיזציה.

הביקורת העיקרית שלי על המהלך, הוא החרגת המקצועות ההומניים בלבד מבחינות הבגרות. בתוך מערכת שלאורך עשרות שנים הייתה מוכוונת בגרות – השארת בחינות הבגרות על תלן וביטולן רק במקצועות ההומניים, עלולה להתפרש כראייתם כמקצועות סוג ב'. מוטב היה להחיל את הרפורמה מן ההתחלה על כל המקצועות.

משה ואהרון נענשו ונאסרה עליהם הכניסה לארץ ישראל, כיוון שהיכו בסלע כדי להוציא ממנו מים במקום לדבר אל הסלע, כפי שנצטוו. נמשלו המים לתורה. והמסר הוא שהדרך להנחיל את התורה אינה דרך מקל חובלים, אלא דרך שיח בוגר ומכבד. מקל החובלים הוא הבחינות והציונים. האם באמת מי שלומד היטב את החומר לבחינת הבגרות זוכר אותו כעבור שנה? אין לי ספק, שחניכי המכינות הקדם צבאיות לומדים יהדות והומניסטיקה בשנתם האחת במכינה, באופן משמעותי הרבה יותר ממה שלמדו ב-12 שנות לימודיהם במסגרות הפורמליות. אין לי ספק, שמה שלמדו חניכי מדרשת השילוב בשנה או בשנתיים, יישאר חרוט לא רק בזיכרונם אלא בכל הווייתם, כל חייהם.

ולכן, כאשר אני שומע את המורים למקצועות ההומניים ונציגיהם מסבירים שבלי בחינות בגרות התלמידים ינטשו בהמוניהם את תחום הלימוד הזה, אני בעיקר תמה עד כמה הם עצמם מאמינים בחינוך ובחשיבות התחומים ההומניסטיים והיהודיים לאדם, לאזרח, ליהודי.

גילוי נאות – הכותב הוא יו"ר מדרשת השילוב נטור.  

* "שישי בגולן"

ברכה באירוע סיום שנה, מחזור י' במדרשת השילוב, תשפ"ב

הפסיכולוג החברתי והפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום, כתב על ערך הנתינה:

"מהי נתינה? אמנם התשובה לשאלה זו נראית פשוטה, אבל באמת היא מורכבת מאוד ורבת משמעויות. האי-הבנה הנפוצה ביותר היא זו המניחה כי הנותן 'מוותר' על משהו, מונע מעצמו משהו, מקריב.

האדם שאופיו לא התפתח מעבר לשלב שבו הוא נוטה לקבל, לנצל או לאגור, חווה בדרך זו את מעשה הנתינה. האופי השיווקי מוכן לתת, אבל רק בתמורה לקבלה; אם ייתן בלי לקבל ירגיש מרומה. בני אדם שנטייתם העיקרית היא מהסוג הלא-יצרני והלא-פורה מרגישים את הנתינה כהתרוששות. רוב בני האדם הנמנים עם הסוג הזה מסרבים לפיכך לתת.

אחרים מציגים את הנתינה כמידה טובה במובן של הקרבת קורבן. הם מרגישים כי רק משום שכואב לתת, צריך לתת; המידה הטובה של הנתינה נמצאת מבחינתם בעצם פעולת הקבלה של הקורבן. בשבילם, הערך שמוטב לתת מאשר לקבל פירושו שמוטב לסבול ממחסור מלחוות שמחה.

בעיניו של בעל האופי היצרני, לנתינה יש משמעות שונה לגמרי. הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר ליכולת, לכוח. בעצם מעשה הנתינה אדם חש את כוחו, את עושרו ואת עוצמתו. חוויה זו של חיוניות ויכולת מוגברת ממלאת אותו שמחה. אדם חווה את עצמו כשופע וגדוש, כמעניק, כחי, ולפיכך כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מהקבלה, לא משום שיש בה קיפוח, אלא משום שבמעשה הנתינה נמצא הביטוי לחיוניות האישית".

לא בכדי פתחתי את דבריי בדברים על ערך הנתינה דווקא. יש מכינות קדם צבאיות, שעיקר מהותן היא העשיה למען החברה הישראלית, למען הקהילה. עיקר מהותה של מדרשת השילוב היא הלימוד. ניתן לראות בכך, שנה שעיקרה קבלה והעשרה ולאו דווקא נתינה, אף שהתנדבות ועשיה היא חלק חשוב בפעילות המדרשה. השאלה שראוי שנשאל את עצמנו תמיד – אתם, החניכים, הצוות החינוכי ואנחנו, ההנהלה, היא מהי מהות הלימוד.

האם אנו חיים כדי ללמוד תורה, או לומדים תורה כדי לחיות נכון?

אין ספק שבלימוד במדרשת השילוב, אתם זוכים להעשרה רבתי. השאלה היא למה שמור העושר הזה שקיבלתם. "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה", פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית.

מדרשת השילוב נועדה להיות בית היוצר לתלמידי ותלמידות חכמים יהודים-ישראלים בדורנו ובדורות הבאים; תלמידי חכמים במובן של נטילת אחריות, מנהיגות והובלה; החל בשירות הצבאי המשמעותי שאליו אתם הולכים, מי עתה ומי לאחר שנה ב' במדרשה, ולאחר מכן באחריות לחברה הישראלית בתחומים השונים.

מה אנו יכולים להפיק מלימוד התורה לגיבוש מנהיגות ראויה? כך, למשל, בפרשת השבוע, גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות, גדול הנביאים, משה, נענש בעונש כבד ביותר – הוא לא יכנס לארץ ישראל. מנגד הוא יראה את הארץ ואליה לא יבוא. וכל זאת למה? מה החטא הנורא שחטא? כולה אי הבנה קטנה; כשהתבקש לדבר אל הסלע כדי שיוציא מים, הוא הכה בסלע, בדרך שכבר נקט בעבר והצליח בה. איזה חוסר פרופורציה בין השגיאה ועונשה.

מה אנו יכולים ללמוד מכך? שהדרישה ממנהיג גבוהה הרבה יותר מאשר מאחד האדם. לא זו בלבד שהוא אינו עומד מעל החוק ואין לו הנחות, אלא הוא נבחן בקריטריונים חמורים במיוחד ונדרש לשמש מופת לציבור. זה סוג הלקחים שאני מצפה ממקום כמו מדרשת השילוב, להפיק מן הלימוד.

אחד הדברים היפים במדרשת השילוב, הוא השילוב בין חילונים, מסורתיים ודתיים, בנות ובנים. אנו רואים עד כמה יצירת אחדות במערכת הפוליטית קשה ואיזה מחיר משלם מי שמעז לפרוץ את החומה הבצורה של השבט ולהושיט יד לאחים משבטים אחרים. יתכן שהשינוי המיוחל של פריצת החומות ויצירת אחדות יוצרת ופורה, אינה יכולה להיעשות היום באמצעות ההנהגה הלאומית, שבה מרוכזים מי שנבנים מהשסע, אלא דווקא מהשטח, מהצעירים, מכוחות וגורמים כמו מדרשת השילוב, כמו המכינות הקדם צבאיות, כמו השומר החדש, כמו תנועות הבוגרים של תנועות הנוער. זו אחריות גדולה, שאנו לוקחים אותה בחפץ לב.

אריך פרום כתב על האנשים בעלי האופי היצרני. במדרשת השילוב אנו מחפשים ומטפחים את האופי היצרני, היוצר. וכיוון שהשיטה החינוכית שלנו מבוססת בעיקר על הלימוד העצמי, יותר משאנו מטפחים זאת – אתם עושים זאת בעצמכם, בכלים ובחֵירות שאנו משתדלים לספק לכם.

אני מאחל לכולכם, מי שממשיכים אתנו לשנה ב' ומי שממשיכים מכאן היישר לשירות הצבאי, הצלחה בכל מעשיכם. אני מאחל לכם שירות משמעותי ומוצלח בצה"ל, ושתטביעו בו חותם ברוח מדרשת השילוב.

ולכם, ההורים, אשריכם שזכיתם לגדל בנות ובנים כאלה. יישר כוחכם!

צרור הערות 8.6.22

* ממשלה מצוינת, קואליציה מחורבנת – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת. אחרי 12 שנים, שוב ממשלה שהמצפן שלה הוא האינטרס הלאומי ולא האינטרס האישי של העומד בראשה. במקום פולחן אישיות למנהיג העליון – עבודה יומיומית קשה למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל. ממשלה שהחלה את המסע הארוך והקשה של החזרת הריבונות שאבדה בנגב, בגליל ובערים המעורבות, וכבר אנו רואים תוצאות, בעיקר במלחמה בנשק הבלתי חוקי. שר התקשורת מוביל את מהפיכת הסיבים ועוד מהפכות ורפורמות לטובת אזרחי ישראל, אחרי שנים שמשרד התקשורת עסק בניסיון של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת ובנושאים שנדונים כעת בבתי המשפט. שר המשפטים מוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט, מתוך מחויבות לתקן ולשפר אותה, ולא מתוך רצון להרוס אותה, כמו בימי אוחנה. השר לביטחון פנים עמל על שיקומה וחיזוקה של משטרת ישראל, אחרי שנים שבמקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה. שר הדתות מוביל רפורמות חשובות לחיזוק וביצור זהותה היהודית של ישראל וחילוצה של הזהות היהודית משבי החרדים הלא-ציונים (הגם שאני מצפה לרפורמות מרחיקות לכת יותר בתחום זה). שר התרבות הוא מופת של ציונות ממלכתית, אהבת התרבות וטיפוחה, חיזוק האחדות בעם – הנגטיב של קודמתו שונאת התרבות ומי שמינפה את תפקידה לפלגנות, סכסכנות, הפצת שנאה וחרחור ריב ומדון. טרופר אפילו מצליח לסכל את נבואתה של רגב, שאפילו שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה. וכן הלאה, וכן הלאה, כל שר בתחום אחריותו וכולם יחד משלבים ידיים להצלחת הממשלה.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה הזאת נשענת על כרעי תרנגולת של קואליציה מחורבנת, שמאיימת מדי יום על קיומה. מלכתחילה, ממשלת 61 ח"כים היא בעייתית מאוד, בוודאי כאשר היא מורכבת ממפלגות בעלות השקפת עולם מנוגדת זו לזו. קל וחומר אחרי שהיא הפכה לממשלה הנשענת על 60 ח"כים בלבד. הניסיון לדה-לגיטימציה לראש הממשלה בשל גודל מפלגתו חסר שחר, שכן את הלגיטימיות שלו קיבל ראש הממשלה מהכנסת שבחרה בו ברוב קולות. אבל האילוץ לנהל ממשלה ללא עורף של מפלגה גדולה העומדת מאחוריו הוא בעוכריו. בנוסף לכך, מפלגתו אינה עומדת איתן לצדו. הטרור האישי נגד ח"כי ימינה ומשפחותיהם גובה מחיר. לא כולם ניחנו בחוסן הנפשי ובעמוד השדרה הרעיוני המאפשר להם לעמוד במבחן. עידית סילמן התפוררה והפכה לאבק. וגם ח"כים אחרים מקרטעים ומדדים. ויש ח"כים ריקים ופוחזים כמו האופורטוניסט אלי אבידר וגברת "צומי" זועאבי, שמנצלים לרעה את כוחם ומקשים מאוד על היכולת של הקואליציה לתפקד.

במצב הזה, סיכוי ההישרדות של הממשלה, חרף הישגיה הרבים ולמרות שהיא עונה על הצרכים האמתיים של מדינת ישראל, לוט בערפל.

* הפתעה לטובה – לאחר הקמת הממשלה, כתבתי שהחוליה החלשה בה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית והאידיאולוגיה שלה רחוקה ת"ק פרסה מהאידיאולוגיה של הממשלה, שהיא מפלגת מרכז-ימין. בנוסף לכך, זו מפלגה ללא מסורת שלטונית, עם מנטליות של תנועת מחאה, והיא תתקשה להתנהל בפשרות המתחייבות בפוליטיקה שלטונית בכלל, ובממשלה המורכבת הזאת בפרט.

לשמחתי, התבדיתי. למעט התקלה שנקראת "צומי" זועאבי, שסיעת מרצ עצמה אינה יודעת איך לאכול אותה, מרצ מתנהגת באחריות ובבגרות. זאת, חרף העובדה שהממשלה הרבה יותר ימנית מכפי שחשבתי ובוודאי מכפי שחשבו חברי מרצ כשהצטרפו אליה. שרי מרצ אחראים ולויאליים. הייתה "התחלקות" אחת של הורוביץ עם מכתב החמץ בפסח בבתי החולים, אך כמובן שהעריקה של סילמן לא הייתה בגללה. סגן השר יאיר גולן מכשיל את עצמו, את מפלגתו ואת הקואליציה עם הפה הגדול שלו והעדר בלמים בלשונו. הח"כים ובראש ובראשונה מוסי רז, מתבטאים כאופוזיציה לכל דבר, האופוזיציה היחידה שמבטאת מחלוקת אידיאולוגית אמתית עם הממשלה (להבדיל מהאופוזיציה למדינה בראשות נתניהו שהיא פרסונלית נטו), אך הם מגלים אחריות בהצבעות. גם ההבטחה "לנקום" על חוק האזרחות נשארה בגדר איום ותו לא.

הסיבה העיקרית לאחריות שמגלה מרצ, היא ההבנה מה האלטרנטיבה. לא רק חזרה לשלטון השחיתות, תרבות השקר, השנאה, הפלגנות והמלחמה במדינת החוק, אלא הפעם נוספה על כך הכהניזציה של הביביזם והסכנה שבן גביר יכהן חלילה כשר בממשלה.

הסיבה הנוספת היא היכולת האמתית של מרצ להשפיע, בשני תחומים חשובים שבאחריות שריה – הבריאות והגנת הסביבה. ובאמצעות השר פרייג' יש להם השפעה על תחום קידום יחסי השלום עם מדינות ערב (אמנם בעיניי המשרד לשיתוף פעולה אזורי מיותר, והנושא צריך להיות באחריות משרד החוץ, אבל הוא קיים והשר משפיע בתחום זה).

אני חייב לציין שאני מופתע ממרצ לטובה. ובמיוחד שמחתי כשהיא הצביעה בעד התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל סכנה של נסיגה עתידית.

משום מה, דווקא מצד ימינה, שמנהיגה הוא ראש הממשלה ושהממשלה מיישמת את דרכה, יש התנדנדויות, בשל הטרור האישי המופעל על חבריה ובני משפחותיהם, וכיוון שחלקם אינם בעלי חוסן נפשי חזק מספיק לעמידה האיתנה מול הטרור.

* מה קרה כאן בשנה האחרונה – בן כספית פרסם מאמר חשוב ב"מעריב", המסכם את הישגיה הגדולים של הממשלה בשנה הזו, בוודאי בהשוואה לירושה שקיבלה וכמובן ביחס להפחדות של נתניהו מפניה. חשוב לקרוא את המאמר ולהבין מה קרה כאן בשנה האחרונה.

ועוד נקודה – בן כספית היה עיתונאי אנטי גולני, אובססיבי לנסיגה מהגולן. והנה, דווקא הוא מעלה על נס את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ואת העובדה שאנו בדרך להכפלת ההתיישבות בגולן, שעד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה נתניהו ניסה למסור אותו לאויב הסורי, כפי שמוכח בעוד ועוד עדויות, ולאחרונה בספר זיכרונותיו של הוף, המתווך מטעם אובמה בין נתניהו ואסד. והנה, עוד תמורה שהביאה הממשלה. כאשר שרי מרצ (!), המפלגה שהנסיגה מהגולן הייתה אחד מדגליה, מצביעה בעד תכנית לאומית שהגשמתה תסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה מהגולן ועיתונאי כבן כספית, שבעבר כתב על הגולן כתועמלן סורי, מציג זאת כהישג גדול של הממשלה – משהו עמוק קורה כאן. כאשר מרצ ומפלגת העבודה חברות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים, ובראשה עומד ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך פומבית – יהיה לה קשה להלין באותו להט קדוש, כאשר תהיה באופוזיציה, על ה"סרבנות" הישראלית כאם כל חטאת. נכון, גם לי לא נעים לשמוע שרה בממשלה אומרת שמצעד דגלי ישראל בירושלים הוא פרובוקציה. אז היא אמרה, אבל המצעד צעד – כפי שבנט ובר לב החליטו מראש שבועות אחדים קודם לכן, דאגו שהאויב ידע על ההחלטה, יבין שישראל לא תשנה אותה ומה צפוי לו אם ינסה לחזור על מה שעשה אשתקד.

* הציוּנים השליליים בתעודה השנתית – ממשלת בנט היא ממשלה טובה מאוד, ואני מרוצה מתפקודה גם ללא קשר לאלטרנטיבה האיומה. אבל אם הצגתי חלק מהישגיה, אני רואה לנכון להצביע גם על כישלונותיה ונקודות התורפה שלה.

הרפורמה בחקלאות, במתכונתה הנוכחית, היא איום על עתיד החקלאות בישראל, על עתיד ההתיישבות ועל ביטחון המזון בישראל. במקום לבנות יחד עם החקלאים רפורמה טובה, שתחזק את החקלאות, ליברמן ופורר פועלים באופן חד-צדדי, ואף בצורת צווים, מתוך הבנתם שאין להם רוב להעביר זאת בהחלטות הממשלה והכנסת. בנושא הזה, יש לשנות את הכיוון.

הכישלון השני הוא בחיסון הילדים נגד קורונה. בסה"כ הממשלה תפקדה היטב במאבק בקורונה, אך איני אוהב את ההתפארות בכך שהיא שמה קץ למדיניות הסגרים של קודמתה. הסגרים היו הכרח, ונעשו בכל העולם, לפני שהיה חיסון נגד המחלה. מרגע שיש חיסון, אין צורך בסגרים, לא בישראל ולא בשאר מדינות העולם. שינוי המדיניות נובע משינוי המצב הבריאותי. כאמור, הממשלה תפקדה היטב וקיבלה את ההחלטות הנכונות, אולם כשלה בחיסון הילדים. היא התמהמהה זמן רב בהכנסת החיסונים לבתי הספר, בשל התנגדותה התמוהה של שרת החינוך, ואחרי שהקבינט קיבל את ההחלטה, באיחור ניכר, מבצע החיסונים בבתי הספר התנהל בעצלתיים.

אני מקווה מאוד שהממשלה תעמוד באתגר הגדול של עידוד העליה הגדולה מרוסיה ואוקראינה וקליטתה המוצלחת בישראל. נכון לעכשיו, איני רואה את הממשלה מעלה את הסוגיה הציונית החשובה הזו על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות הלאומי. מוקדם לדבר במונחים של כישלון או הצלחה, אבל אני מודאג מכך שהנושא החשוב הזה נמצא, יחסית בשוליים.

ובנוסף לאלה –  מחדל מתווה הכותל.  

* מחדל הכותל – האכזבה הגדולה שלי מבנט בשנתו הראשונה כראש הממשלה, היא ממחדל מתווה הכותל. כשר התפוצות בממשלת נתניהו, היה בנט שותף מרכזי למתווה הכותל, לצד נתניהו ושרנסקי. ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר של כל ממשלות נתניהו. נתניהו ובנט היו גאים בה כל כך, ובצדק רב.

אלא שנתניהו התקפל מול הלחץ והאיומים של החרדים ולא יישם את המתווה. לבנט אין אילוץ קואליציוני ובעצם, אין לו שום תירוץ להשתמטות ממימוש ההחלטה. אני מקווה מאוד שבנט יישם את המתווה בשנתו השניה בתפקיד. וכיוון שלא ברור האם ישלים את השנה, אני מקווה שהוא יעשה זאת כבר בראשית שנתו השניה.

* ביביאולוגיה – איזו שמחה! איזה אושר! האופוזיציה למדינה ניצחה את ישראל.

מעולם לא הייתה בישראל אופוזיציה למדינה. כל האופוזיציות עד היום, היו אופוזיציות אחראיות, נאמנות. כולל האופוזיציות הקודמות בראשות נתניהו, לפני ששנות שלטון רבות מדי השחיתו אותו, והביאו אותו למצב שבו אם הוא לא שולט במדינה הזאת – מי צריך אותה?

זו אופוזיציה ניהיליסטית; אין לה דרך, אין לה מוסר, אין לה עקרונות, אין לה ערכים, אין לה אידיאולוגיה. יש לה ביביאולוגיה. פולחן אישיות נטו והתנגדות טוטלית לכל פעולה של ממשלה, שאינה לגיטימית בעיניה, אך ורק כיוון שאדם אחר עומד בראשה. אופוזיציה של עלובי נפש.

ברית ביביטיבי. אבל טיבי, לפחות, מצביע נגד המדינה בהתאם לעקרונותיו. ביבי מצביע נגד המדינה כנקמה על כך שהוא לא נבחר לראשות הממשלה. ועדר כבשים הולך אחריו בלי לשאול שאלות.

"מה? תפקידה של האופוזיציה להציל את הממשלה? הרי תפקידה של האופוזיציה להפיל את השלטון". עצם השאלה מעידה על השפל המוסרי העמוק של האופוזיציה הביביסטית. תפקידה של האופוזיציה להיאבק בממשלה ואף להחליף את השלטון. אבל לשם כך עליה להצביע נגד הממשלה בנושאים שבהם היא באמת נגדם. לא נגד חוקים והחלטות שהיא לטובתם. מאז ומתמיד אופוזיציה מימין הצביעה בעד החלטות "ימניות" של הממשלה ואופוזיציה שמאלית הצביעה בעד החלטות "שמאליות" של הממשלה. ובנושאים לאומיים, האינטרס הלאומי קדם תמיד לשיקולים כיתתיים. האופוזיציה לנתניהו הצביעה בעד הסכמי אברהם. האופוזיציה של נתניהו הצביעה בעד השלום עם ירדן. האם מישהו העלה על דעתו שתנועת התחיה, שהייתה אופוזיציה ימנית קשה וחריפה לממשלת בגין ערב הנסיגה מסיני, תצביע נגד חוק הגולן? את טירוף המערכות הזה המציא שרלטן אחד, ראש האופוזיציה למדינה.

ומצער שיש בקואליציה גיס חמישי, שמצטרפים לברית ביביטיבי נגד מדינת ישראל.

אנו כבר רגילים שהאופוזיציה למדינה נאבקת נגד המדינה. במקרה הזה, בנוסף לפגיעה המודעת והמכוונת במדינה, האופוזיציה הביביסטית נעצה סכין בגבו של כל תושב יו"ש. וכל ח"כ מהאופוזיציה הביביסטית שהצביע נגד החוק, סובב את הסכין. נתניהו בנימין – נגד. סיבוב הסכין. סמוטריץ' בצלאל – נגד. עוד סיבוב של הסכין. רגב מירי – נגד, בלי כאבי בטן. עוד סיבוב של הסכין.

כאילו לא הספיק הנזק שחולל למדינה כראש הממשלה, הוא ממשיך להזיק לה ולפגוע בה כראש האופוזיציה למדינה.

* כאשר שבתי צבי התאסלם – במקרה של שבתי צבי הראשון, כאשר הוא התאסלם – רוב חסידיו השוטים נטשו אותו.

בזה מותר שבתי צביA על שבתי צביבי.

* להחיל את הריבונות – מעבר לפיגוע הפוליטי של ההצבעה נגד המדינה, בשל אמביציה חולנית של שרלטן אחד, ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש מצביעה על הבעייתיות במצב החוקי הנוכחי ביו"ש. יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות, כדי שההתיישבות לא תהיה נתונה לרצונם הרע של אנשים קטנים כמו נתניהו וסמוטריץ'.

* אלטרנטיבי – קראתי רעיון עוועים על ציון יום ירושלים בצעדה לאורך הגבול הישן עם דגל ישראל לצד הדגל של השמדת ישראל, דגל אש"ף. אחרי שהקאתי, אוסיף כמה מילים. אחלה רעיון להפוך יום החג של שחרור ירושלים משבי האויב, איחודה וחירותה, ליום הנושא את דגל חלוקתה, עם הדגל המסמל את הפיכתה לבירתה של המדינה הפלשתינאית שתקום על חורבות מדינת ישראל. אז מה היה לנו שם? יום הזיכרון לחללי צה"ל – המרת יום הסולידריות הלאומית עם זכר החללים על הקמת המדינה וקיומה ליום "אלטרנטיבי" של סולידריות עם שקשוקה דלוחה המערבבת את זכר חללי מערכות ישראל עם זכר הרוגי המלחמה נגד קיומה של ישראל ועם המחבלים הרוצחים בנו. המרת טקס השאת המשואות בטקס "אלטרנטיבי" של ארגון העריקים "יש גבול" ובו השאת משואות בידי פעילים במאבק נגד מדינת ישראל. המרת יום העצמאות של ישראל, היום שבו אנו חוגגים את חגה של מדינת הלאום של העם היהודי, ששב למולדתו והקים בה את מדינתו הריבונית, ליום "אלטרנטיבי" של התנצלות על הנכבה-שמכבה. ויום ירושלים  "אלטרנטיבי" המעלה על נס את חלוקתה. ואני רק סקרן לדעת כמה זמן עוד ייקח עד שיעלה רעיון יום השואה "אלטרנטיבי", של הזדהות עם הקורבנות משני הצדדים, הנספים בשואה והנאצים, שכולם "קורבנות השנאה" או משהו כזה. בטקס יונפו דגלי ישראל כרוכים בדגל צלב הקרס. 

* אנטיתזה לכיעור – ביום שני בערב, שעה שנערכה בכנסת הצבעה מבישה, שבעיניי היא אחד הרגעים המכוערים בתולדות הכנסת; מסוג האירועים שמעוררים בציבור שאט נפש כלפי הפוליטיקה, השתתפתי בהצבעה גורלית אחרת, שדווקא גרמה לרוממות נפש. חברי בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים", הצביעו על הנושא השנתי לשנת הפעילות תשפ"ג, מבין חמישה נושאים שעלו בידי חברי הקבוצה.

בית המדרש "מעגלים", שאני שותף לו מאז 2010 והוא החל את פעולתו שנים אחדות קודם לכן, עוסק מדי שנה בנושא מסוים. בשנה היוצאת עסקנו בנושא: "עימות בין ערכים ביהדות". הנושא שבחרנו לשנה הבאה הוא "המתח בין הפרט והכלל ביהדות". מקום מרכזי ב"מעגלים" תופס הזמר העברי, שמקומו אינו נפקד מאף מפגש של בית המדרש, בזכותו של חברנו המוזיקאי, חוקר הזמר העברי, עופר גביש. ביום ב' היה המפגש המסכם, שכולו – זמר עברי. מדי שנה, במפגש המסכם, אנו צופים, מאזינים ומצטרפים לשירים, שכל אחד ואחת מחברי הקבוצה בוחרים, העוסק בנושא השנתי. המפגש הזה תמיד מרגש ומרומם נפש ומוביל אותו חברנו פרופ' (לרפואה) יזהר בן שלמה.

המאפיין את "מעגלים", הוא ההרכב, שנוצר בצורת "חבר מביא חבר" – חילונים ודתיים, קיבוצניקים, מושבניקים ותושבים מקריית שמונה, חצור הגלילית, קצרין וראש פינה, "אשכנזים" ו"מזרחים", "שמאלנים" ו"ימנים". מלבד אהבת הלימוד, אהבת הספר ואהבת היהדות, מה שמאחד ומחזק אותנו הוא קרבת הלבבות וניצוץ האהבה המחבר בינינו, מעל ומעבר לכל המחלוקות. בכך, אנו האנטיתזה לאווירה הפוליטית הנוראה, כפי שהמפגש אמש היה אנטיתזה למחזה המכוער בכנסת. אני מאמין, שמה שאנו מייצגים, וכמונו פועלות קבוצות דומות במקומות רבים בארץ, ינצח את הכיעור, כי מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.

קבוצת "מעגלים" החלה את דרכה במרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית שפעל בתל-חי. הצטרפתי לקבוצה כשניהלתי את המרכז. המשכתי לפעול בה גם אחרי פרישתי. הקבוצה ממשיכה לפעול באופן עצמאי גם אחרי שמרכז "יובלים" נסגר. בשנה הבאה אהיה המנחה של "מעגלים".

          * ביד הלשון

כש-X פגש את Y – מפגש שיח בין הסופרים אתגר קרת ואורלי קסטל בלום, בהנחיית שירי ארצי, קיבל את הכותרת "כשאתגר פגש את אורלי". לא ממש מקורי; כותרת כמעט גנרית על פי נוסחה: "כש-X פגש את Y".

המקור הוא כמובן הקומדיה האמריקאית הנפלאה, משנת 1989, "כשהארי פגש את סאלי", עם בילי קריסטל ומג ראיין, שחיה ותוססת גם אחרי 33 שנים. הסצנה בסרט, שבו סאלי מדגימה במסעדה זיוף אורגזמה, והסועדת הקשישה בשולחן ליד ביקשה להזמין את המנה שהיא הזמינה, נכנס לפנתיאון הסצנות הקולנועיות המשובחות בהיסטוריה.

* "חדשות בן עזר"

עמך עמי

וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

איזה יופי! איזו אהבה, איזו דבקות, איזה חסד!

גיורה של רות הוא גיור אמת בהתגלמותו. היא לא נדרשה ל-440 שעות לימוד ולא לעמוד בפני בית דין. כל שנדרש ממנה, הוא רצון כן ואמתי להצטרף לעם היהודי. וגם אם המניע הוא אישי, הרצון ללכת אחרי חמותה במקרה זה, ובמקרים אחרים להצטרף אל בת או בן הזוג היהודי, אין זה משנה כלל וכלל, ברגע שמדובר ברצון כן להצטרף לעם היהודי. קודם כל – עַמֵּךְ עַמִּי. כלומר, בראש ובראשונה היא מצטרפת לעם, ללא תנאי, כברית עולם, וקושרת את גורלה בגורל העם אליו היא מצטרפת, לטוב ולרע. ומתוך זה, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, כלומר קבלת התרבות היהודית והאמונה היהודית, כפי שהיו נהוגים בימיה, כתרבותה שלה.

מכל המחלוקות בנושאי דת ומדינה לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, סוגיית הגיור, או כפי שנקראה משנות החמישים עד שנות השבעים, סוגיית "מיהו יהודי", היא המורכבת והמסובכת ביותר. האם גיורה של רות תקף על פי הקריטריונים האורתודוכסיים בכלל, והחרדיים – השולטים היום ברבנות הראשית, בפרט? ודאי שלא. על פי הקריטריונים הללו, דוד המלך היה גוי.

המשבר הממשלתי הגדול הראשון סביב סוגיית "מיהו יהודי" היה ב-1958, כאשר ישראל בר יהודה, שר הפנים, חבר "אחדות העבודה", פסק שעל פי חוק השבות, לצורך קבלת האזרחות הישראלית, יהודי הוא מי שמצהיר בתום לב על יהדותו. מכאן החל הוויכוח. גישתו של בר יהודה תואמת את גישת מגילת רות. ואילו הרבנות החרדית היום, פוסלת אפילו את הגיור האורתודוכסי של הרב דרוקמן. הפנאטיות הזאת, דווקא שעה שיש צורך לאומי אקוטי כל כך, הן להכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים והן בהכרה בגיורים של הזרמים הגדולים ביהדות, כדי לתת תוקף ומשמעות להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, של העם היהודי כולו, מבטאת את הניכור של הזרם החרדי לייעודה הציוני של מדינת ישראל.

הדרישה מן המתגיירים לאמץ אורח חיים אורתודוכסי והבילוש אחריהם לראות אם כך הם נוהגים, היא היפוכה מגישתה של נעמי, שקיבלה את רות ליהדות. הגישה של מגילת רות, היא בראש ובראשונה גישת עַמֵּךְ עַמִּי. הרצון להצטרף לעמנו ולחיות כיהודי, פטריוט של עמו, של ארצו ושל מדינתו, ולחיות חיים יהודיים כפי שחיים רוב היהודים, היא התגלמות רוח המגילה. ורוב היהודים אינם חיים כפי שהרבנות החרדית דורשת בעזות מצח מן המבקשים להצטרף לעם היהודי. את העוול הזה, שהוא עוול אישי כלפי מבקשי הגיור, במקרים של זוגיות עם יהודי – עוול כלפי בן הזוג היהודי, ועוול לאומי כלפי העם היהודי, מנוגד לרוח המגילה.

"קשים גרים לישראל כספחת", אמר רבי חלבו במסכת קידושין, אך זו אינה גישת מגילת רות. ויש חכמים שהלכו ברוח מגילת רות.

כזהו הלל הזקן. מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ.

אָמַר לוֹ: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ" – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.

בערב שבועות תשעח, לפני ארבע עשרה שנים, פרסם ב"מקור ראשון" העיתונאי אלישיב אייכנר מאמר שכותרתו: "מכתב לרות המואביה". אני מזדהה מאוד עם הדברים ומביא אותם במלואם:

ביום שני בבוקר נקרא שוב את הסיפור היפה שלך. איך דבקת בחמותך, הלכת נגד כיוון התנועה המתבקש מאחת כמוך, ובחרת להצטרף לעם היהודי, ולהתגייר. בזכות הגיור שלך קיבלנו אחרי ארבעה דורות את הנין שלך, דוד המלך. 

כשחושבים על זה, הגיור שלך נבע בעיקר מסיבות משפחתיות. רצית להמשיך להשתייך למשפחה של בעלך שנפטר. רצית להיות חלק מהעם שלו. כנראה בגלל זה קודם אמרת לחמותך נעמי: 'עמך עמי', ורק אחר כך 'אלוהייך אלוהיי'.  

ודאי תשמחי לדעת, רות, שבמדינת ישראל יש היום אלפי אנשים, ובעיקר נשים שהולכים בדרכך ורוצים להצטרף לעם היהודי. גם הם כמוך, עושים זאת בעיקר מסיבות משפחתיות. לחלק מהם יש בני משפחה יהודים והם רוצים להיות כמוהם. חלק רוצים להתחתן עם יהודים כשרים ולהוליד ילדים יהודים למהדרין, ולכן הם רוצים להיות בעצמם יהודים, והם מתגיירים.

המודל שלך רות הוא המודל הכי שכיח היום בבתי הדין לגיור. למעלה משמונים אחוזים מקרב הבאים להתגייר בשנים האחרונות הם נשים, ורובן עושות זאת כדי שילדיהן יהיו יהודים. כמובן שבמהלך הגיור שמתבצע על פי כללי ההלכה הן נדרשות לקבל עליהן עול מצוות, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מכך שהמניע הראשוני שלהן נשאר משפחתי.  

וכאן, רות, אני מגיע לבשורה הרעה שלי. אירועים שקרו בתקופה האחרונה הביאו אותי למחשבה שלא בלתי סביר להניח שאם היית חיה אתנו היום, הגיור שלך היה נפסל בשלב מסוים על ידי בית דין חרדי. אם הדיינים החרדים פוסלים את כל הגיורים של ראש מנהל הגיור הרב חיים דרוקמן, הגיוני מאוד שגם הגיור שלך לא היה עומד בקריטריונים המחמירים שלהם.  

אני בהחלט יכול לתאר גם סיטואציה אבסורדית יותר שבה בית דין חרדי היה מטיל כתם ביהדותו של דוד המלך בגלל 'בעיות בגיור' של הסבתא רבה שלו (למרות שמבחינה הלכתית את סבתא מצד האבא, כך שאין בעיה אמתית). גם ככה אני לא בטוח שהדיינים החרדים היו מסתדרים עם מלך יהודי שהוא גם תלמיד חכם וגם לוחם מהולל. היה להם מאוד קשה להתמודד עם מנהיג שמשלב ספרא וסייפא, ולא מסתגר בעולמה של תורה. בספרי הילדים שלהם הרי מציירים את כל האבות והמלכים בשחור לבן, עם שטריימלים או מגבעות, כדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שאברהם אבינו או דוד המלך לא היו חרדים. 

לכן אני די משוכנע שלו היית מסתובבת בינינו היום, לא היית מקבלת הכשר משום רב חרדי. הרי לא יתכן שאישה תסתובב בשדה, תלקט שבולים, תדבר עם גברים ואפילו תלך לישון שם בלילה. רק על ההתנהגות הזאת בית הדין החרדי היה שולח אותך חזרה למואב.

בקיצור, את צריכה לשמוח על שנפל בחלקך לעבור את תהליך הגיור בתקופת שפוט השופטים ולא בתקופת דון הדיינים, לפחות אלה שאינם ציוניים.

* "שישי בגולן"

שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.