צרור הערות 8.6.22

* ממשלה מצוינת, קואליציה מחורבנת – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת. אחרי 12 שנים, שוב ממשלה שהמצפן שלה הוא האינטרס הלאומי ולא האינטרס האישי של העומד בראשה. במקום פולחן אישיות למנהיג העליון – עבודה יומיומית קשה למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל. ממשלה שהחלה את המסע הארוך והקשה של החזרת הריבונות שאבדה בנגב, בגליל ובערים המעורבות, וכבר אנו רואים תוצאות, בעיקר במלחמה בנשק הבלתי חוקי. שר התקשורת מוביל את מהפיכת הסיבים ועוד מהפכות ורפורמות לטובת אזרחי ישראל, אחרי שנים שמשרד התקשורת עסק בניסיון של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת ובנושאים שנדונים כעת בבתי המשפט. שר המשפטים מוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט, מתוך מחויבות לתקן ולשפר אותה, ולא מתוך רצון להרוס אותה, כמו בימי אוחנה. השר לביטחון פנים עמל על שיקומה וחיזוקה של משטרת ישראל, אחרי שנים שבמקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה. שר הדתות מוביל רפורמות חשובות לחיזוק וביצור זהותה היהודית של ישראל וחילוצה של הזהות היהודית משבי החרדים הלא-ציונים (הגם שאני מצפה לרפורמות מרחיקות לכת יותר בתחום זה). שר התרבות הוא מופת של ציונות ממלכתית, אהבת התרבות וטיפוחה, חיזוק האחדות בעם – הנגטיב של קודמתו שונאת התרבות ומי שמינפה את תפקידה לפלגנות, סכסכנות, הפצת שנאה וחרחור ריב ומדון. טרופר אפילו מצליח לסכל את נבואתה של רגב, שאפילו שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה. וכן הלאה, וכן הלאה, כל שר בתחום אחריותו וכולם יחד משלבים ידיים להצלחת הממשלה.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה הזאת נשענת על כרעי תרנגולת של קואליציה מחורבנת, שמאיימת מדי יום על קיומה. מלכתחילה, ממשלת 61 ח"כים היא בעייתית מאוד, בוודאי כאשר היא מורכבת ממפלגות בעלות השקפת עולם מנוגדת זו לזו. קל וחומר אחרי שהיא הפכה לממשלה הנשענת על 60 ח"כים בלבד. הניסיון לדה-לגיטימציה לראש הממשלה בשל גודל מפלגתו חסר שחר, שכן את הלגיטימיות שלו קיבל ראש הממשלה מהכנסת שבחרה בו ברוב קולות. אבל האילוץ לנהל ממשלה ללא עורף של מפלגה גדולה העומדת מאחוריו הוא בעוכריו. בנוסף לכך, מפלגתו אינה עומדת איתן לצדו. הטרור האישי נגד ח"כי ימינה ומשפחותיהם גובה מחיר. לא כולם ניחנו בחוסן הנפשי ובעמוד השדרה הרעיוני המאפשר להם לעמוד במבחן. עידית סילמן התפוררה והפכה לאבק. וגם ח"כים אחרים מקרטעים ומדדים. ויש ח"כים ריקים ופוחזים כמו האופורטוניסט אלי אבידר וגברת "צומי" זועאבי, שמנצלים לרעה את כוחם ומקשים מאוד על היכולת של הקואליציה לתפקד.

במצב הזה, סיכוי ההישרדות של הממשלה, חרף הישגיה הרבים ולמרות שהיא עונה על הצרכים האמתיים של מדינת ישראל, לוט בערפל.

* הפתעה לטובה – לאחר הקמת הממשלה, כתבתי שהחוליה החלשה בה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית והאידיאולוגיה שלה רחוקה ת"ק פרסה מהאידיאולוגיה של הממשלה, שהיא מפלגת מרכז-ימין. בנוסף לכך, זו מפלגה ללא מסורת שלטונית, עם מנטליות של תנועת מחאה, והיא תתקשה להתנהל בפשרות המתחייבות בפוליטיקה שלטונית בכלל, ובממשלה המורכבת הזאת בפרט.

לשמחתי, התבדיתי. למעט התקלה שנקראת "צומי" זועאבי, שסיעת מרצ עצמה אינה יודעת איך לאכול אותה, מרצ מתנהגת באחריות ובבגרות. זאת, חרף העובדה שהממשלה הרבה יותר ימנית מכפי שחשבתי ובוודאי מכפי שחשבו חברי מרצ כשהצטרפו אליה. שרי מרצ אחראים ולויאליים. הייתה "התחלקות" אחת של הורוביץ עם מכתב החמץ בפסח בבתי החולים, אך כמובן שהעריקה של סילמן לא הייתה בגללה. סגן השר יאיר גולן מכשיל את עצמו, את מפלגתו ואת הקואליציה עם הפה הגדול שלו והעדר בלמים בלשונו. הח"כים ובראש ובראשונה מוסי רז, מתבטאים כאופוזיציה לכל דבר, האופוזיציה היחידה שמבטאת מחלוקת אידיאולוגית אמתית עם הממשלה (להבדיל מהאופוזיציה למדינה בראשות נתניהו שהיא פרסונלית נטו), אך הם מגלים אחריות בהצבעות. גם ההבטחה "לנקום" על חוק האזרחות נשארה בגדר איום ותו לא.

הסיבה העיקרית לאחריות שמגלה מרצ, היא ההבנה מה האלטרנטיבה. לא רק חזרה לשלטון השחיתות, תרבות השקר, השנאה, הפלגנות והמלחמה במדינת החוק, אלא הפעם נוספה על כך הכהניזציה של הביביזם והסכנה שבן גביר יכהן חלילה כשר בממשלה.

הסיבה הנוספת היא היכולת האמתית של מרצ להשפיע, בשני תחומים חשובים שבאחריות שריה – הבריאות והגנת הסביבה. ובאמצעות השר פרייג' יש להם השפעה על תחום קידום יחסי השלום עם מדינות ערב (אמנם בעיניי המשרד לשיתוף פעולה אזורי מיותר, והנושא צריך להיות באחריות משרד החוץ, אבל הוא קיים והשר משפיע בתחום זה).

אני חייב לציין שאני מופתע ממרצ לטובה. ובמיוחד שמחתי כשהיא הצביעה בעד התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל סכנה של נסיגה עתידית.

משום מה, דווקא מצד ימינה, שמנהיגה הוא ראש הממשלה ושהממשלה מיישמת את דרכה, יש התנדנדויות, בשל הטרור האישי המופעל על חבריה ובני משפחותיהם, וכיוון שחלקם אינם בעלי חוסן נפשי חזק מספיק לעמידה האיתנה מול הטרור.

* מה קרה כאן בשנה האחרונה – בן כספית פרסם מאמר חשוב ב"מעריב", המסכם את הישגיה הגדולים של הממשלה בשנה הזו, בוודאי בהשוואה לירושה שקיבלה וכמובן ביחס להפחדות של נתניהו מפניה. חשוב לקרוא את המאמר ולהבין מה קרה כאן בשנה האחרונה.

ועוד נקודה – בן כספית היה עיתונאי אנטי גולני, אובססיבי לנסיגה מהגולן. והנה, דווקא הוא מעלה על נס את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ואת העובדה שאנו בדרך להכפלת ההתיישבות בגולן, שעד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה נתניהו ניסה למסור אותו לאויב הסורי, כפי שמוכח בעוד ועוד עדויות, ולאחרונה בספר זיכרונותיו של הוף, המתווך מטעם אובמה בין נתניהו ואסד. והנה, עוד תמורה שהביאה הממשלה. כאשר שרי מרצ (!), המפלגה שהנסיגה מהגולן הייתה אחד מדגליה, מצביעה בעד תכנית לאומית שהגשמתה תסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה מהגולן ועיתונאי כבן כספית, שבעבר כתב על הגולן כתועמלן סורי, מציג זאת כהישג גדול של הממשלה – משהו עמוק קורה כאן. כאשר מרצ ומפלגת העבודה חברות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים, ובראשה עומד ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך פומבית – יהיה לה קשה להלין באותו להט קדוש, כאשר תהיה באופוזיציה, על ה"סרבנות" הישראלית כאם כל חטאת. נכון, גם לי לא נעים לשמוע שרה בממשלה אומרת שמצעד דגלי ישראל בירושלים הוא פרובוקציה. אז היא אמרה, אבל המצעד צעד – כפי שבנט ובר לב החליטו מראש שבועות אחדים קודם לכן, דאגו שהאויב ידע על ההחלטה, יבין שישראל לא תשנה אותה ומה צפוי לו אם ינסה לחזור על מה שעשה אשתקד.

* הציוּנים השליליים בתעודה השנתית – ממשלת בנט היא ממשלה טובה מאוד, ואני מרוצה מתפקודה גם ללא קשר לאלטרנטיבה האיומה. אבל אם הצגתי חלק מהישגיה, אני רואה לנכון להצביע גם על כישלונותיה ונקודות התורפה שלה.

הרפורמה בחקלאות, במתכונתה הנוכחית, היא איום על עתיד החקלאות בישראל, על עתיד ההתיישבות ועל ביטחון המזון בישראל. במקום לבנות יחד עם החקלאים רפורמה טובה, שתחזק את החקלאות, ליברמן ופורר פועלים באופן חד-צדדי, ואף בצורת צווים, מתוך הבנתם שאין להם רוב להעביר זאת בהחלטות הממשלה והכנסת. בנושא הזה, יש לשנות את הכיוון.

הכישלון השני הוא בחיסון הילדים נגד קורונה. בסה"כ הממשלה תפקדה היטב במאבק בקורונה, אך איני אוהב את ההתפארות בכך שהיא שמה קץ למדיניות הסגרים של קודמתה. הסגרים היו הכרח, ונעשו בכל העולם, לפני שהיה חיסון נגד המחלה. מרגע שיש חיסון, אין צורך בסגרים, לא בישראל ולא בשאר מדינות העולם. שינוי המדיניות נובע משינוי המצב הבריאותי. כאמור, הממשלה תפקדה היטב וקיבלה את ההחלטות הנכונות, אולם כשלה בחיסון הילדים. היא התמהמהה זמן רב בהכנסת החיסונים לבתי הספר, בשל התנגדותה התמוהה של שרת החינוך, ואחרי שהקבינט קיבל את ההחלטה, באיחור ניכר, מבצע החיסונים בבתי הספר התנהל בעצלתיים.

אני מקווה מאוד שהממשלה תעמוד באתגר הגדול של עידוד העליה הגדולה מרוסיה ואוקראינה וקליטתה המוצלחת בישראל. נכון לעכשיו, איני רואה את הממשלה מעלה את הסוגיה הציונית החשובה הזו על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות הלאומי. מוקדם לדבר במונחים של כישלון או הצלחה, אבל אני מודאג מכך שהנושא החשוב הזה נמצא, יחסית בשוליים.

ובנוסף לאלה –  מחדל מתווה הכותל.  

* מחדל הכותל – האכזבה הגדולה שלי מבנט בשנתו הראשונה כראש הממשלה, היא ממחדל מתווה הכותל. כשר התפוצות בממשלת נתניהו, היה בנט שותף מרכזי למתווה הכותל, לצד נתניהו ושרנסקי. ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר של כל ממשלות נתניהו. נתניהו ובנט היו גאים בה כל כך, ובצדק רב.

אלא שנתניהו התקפל מול הלחץ והאיומים של החרדים ולא יישם את המתווה. לבנט אין אילוץ קואליציוני ובעצם, אין לו שום תירוץ להשתמטות ממימוש ההחלטה. אני מקווה מאוד שבנט יישם את המתווה בשנתו השניה בתפקיד. וכיוון שלא ברור האם ישלים את השנה, אני מקווה שהוא יעשה זאת כבר בראשית שנתו השניה.

* ביביאולוגיה – איזו שמחה! איזה אושר! האופוזיציה למדינה ניצחה את ישראל.

מעולם לא הייתה בישראל אופוזיציה למדינה. כל האופוזיציות עד היום, היו אופוזיציות אחראיות, נאמנות. כולל האופוזיציות הקודמות בראשות נתניהו, לפני ששנות שלטון רבות מדי השחיתו אותו, והביאו אותו למצב שבו אם הוא לא שולט במדינה הזאת – מי צריך אותה?

זו אופוזיציה ניהיליסטית; אין לה דרך, אין לה מוסר, אין לה עקרונות, אין לה ערכים, אין לה אידיאולוגיה. יש לה ביביאולוגיה. פולחן אישיות נטו והתנגדות טוטלית לכל פעולה של ממשלה, שאינה לגיטימית בעיניה, אך ורק כיוון שאדם אחר עומד בראשה. אופוזיציה של עלובי נפש.

ברית ביביטיבי. אבל טיבי, לפחות, מצביע נגד המדינה בהתאם לעקרונותיו. ביבי מצביע נגד המדינה כנקמה על כך שהוא לא נבחר לראשות הממשלה. ועדר כבשים הולך אחריו בלי לשאול שאלות.

"מה? תפקידה של האופוזיציה להציל את הממשלה? הרי תפקידה של האופוזיציה להפיל את השלטון". עצם השאלה מעידה על השפל המוסרי העמוק של האופוזיציה הביביסטית. תפקידה של האופוזיציה להיאבק בממשלה ואף להחליף את השלטון. אבל לשם כך עליה להצביע נגד הממשלה בנושאים שבהם היא באמת נגדם. לא נגד חוקים והחלטות שהיא לטובתם. מאז ומתמיד אופוזיציה מימין הצביעה בעד החלטות "ימניות" של הממשלה ואופוזיציה שמאלית הצביעה בעד החלטות "שמאליות" של הממשלה. ובנושאים לאומיים, האינטרס הלאומי קדם תמיד לשיקולים כיתתיים. האופוזיציה לנתניהו הצביעה בעד הסכמי אברהם. האופוזיציה של נתניהו הצביעה בעד השלום עם ירדן. האם מישהו העלה על דעתו שתנועת התחיה, שהייתה אופוזיציה ימנית קשה וחריפה לממשלת בגין ערב הנסיגה מסיני, תצביע נגד חוק הגולן? את טירוף המערכות הזה המציא שרלטן אחד, ראש האופוזיציה למדינה.

ומצער שיש בקואליציה גיס חמישי, שמצטרפים לברית ביביטיבי נגד מדינת ישראל.

אנו כבר רגילים שהאופוזיציה למדינה נאבקת נגד המדינה. במקרה הזה, בנוסף לפגיעה המודעת והמכוונת במדינה, האופוזיציה הביביסטית נעצה סכין בגבו של כל תושב יו"ש. וכל ח"כ מהאופוזיציה הביביסטית שהצביע נגד החוק, סובב את הסכין. נתניהו בנימין – נגד. סיבוב הסכין. סמוטריץ' בצלאל – נגד. עוד סיבוב של הסכין. רגב מירי – נגד, בלי כאבי בטן. עוד סיבוב של הסכין.

כאילו לא הספיק הנזק שחולל למדינה כראש הממשלה, הוא ממשיך להזיק לה ולפגוע בה כראש האופוזיציה למדינה.

* כאשר שבתי צבי התאסלם – במקרה של שבתי צבי הראשון, כאשר הוא התאסלם – רוב חסידיו השוטים נטשו אותו.

בזה מותר שבתי צביA על שבתי צביבי.

* להחיל את הריבונות – מעבר לפיגוע הפוליטי של ההצבעה נגד המדינה, בשל אמביציה חולנית של שרלטן אחד, ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש מצביעה על הבעייתיות במצב החוקי הנוכחי ביו"ש. יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות, כדי שההתיישבות לא תהיה נתונה לרצונם הרע של אנשים קטנים כמו נתניהו וסמוטריץ'.

* אלטרנטיבי – קראתי רעיון עוועים על ציון יום ירושלים בצעדה לאורך הגבול הישן עם דגל ישראל לצד הדגל של השמדת ישראל, דגל אש"ף. אחרי שהקאתי, אוסיף כמה מילים. אחלה רעיון להפוך יום החג של שחרור ירושלים משבי האויב, איחודה וחירותה, ליום הנושא את דגל חלוקתה, עם הדגל המסמל את הפיכתה לבירתה של המדינה הפלשתינאית שתקום על חורבות מדינת ישראל. אז מה היה לנו שם? יום הזיכרון לחללי צה"ל – המרת יום הסולידריות הלאומית עם זכר החללים על הקמת המדינה וקיומה ליום "אלטרנטיבי" של סולידריות עם שקשוקה דלוחה המערבבת את זכר חללי מערכות ישראל עם זכר הרוגי המלחמה נגד קיומה של ישראל ועם המחבלים הרוצחים בנו. המרת טקס השאת המשואות בטקס "אלטרנטיבי" של ארגון העריקים "יש גבול" ובו השאת משואות בידי פעילים במאבק נגד מדינת ישראל. המרת יום העצמאות של ישראל, היום שבו אנו חוגגים את חגה של מדינת הלאום של העם היהודי, ששב למולדתו והקים בה את מדינתו הריבונית, ליום "אלטרנטיבי" של התנצלות על הנכבה-שמכבה. ויום ירושלים  "אלטרנטיבי" המעלה על נס את חלוקתה. ואני רק סקרן לדעת כמה זמן עוד ייקח עד שיעלה רעיון יום השואה "אלטרנטיבי", של הזדהות עם הקורבנות משני הצדדים, הנספים בשואה והנאצים, שכולם "קורבנות השנאה" או משהו כזה. בטקס יונפו דגלי ישראל כרוכים בדגל צלב הקרס. 

* אנטיתזה לכיעור – ביום שני בערב, שעה שנערכה בכנסת הצבעה מבישה, שבעיניי היא אחד הרגעים המכוערים בתולדות הכנסת; מסוג האירועים שמעוררים בציבור שאט נפש כלפי הפוליטיקה, השתתפתי בהצבעה גורלית אחרת, שדווקא גרמה לרוממות נפש. חברי בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים", הצביעו על הנושא השנתי לשנת הפעילות תשפ"ג, מבין חמישה נושאים שעלו בידי חברי הקבוצה.

בית המדרש "מעגלים", שאני שותף לו מאז 2010 והוא החל את פעולתו שנים אחדות קודם לכן, עוסק מדי שנה בנושא מסוים. בשנה היוצאת עסקנו בנושא: "עימות בין ערכים ביהדות". הנושא שבחרנו לשנה הבאה הוא "המתח בין הפרט והכלל ביהדות". מקום מרכזי ב"מעגלים" תופס הזמר העברי, שמקומו אינו נפקד מאף מפגש של בית המדרש, בזכותו של חברנו המוזיקאי, חוקר הזמר העברי, עופר גביש. ביום ב' היה המפגש המסכם, שכולו – זמר עברי. מדי שנה, במפגש המסכם, אנו צופים, מאזינים ומצטרפים לשירים, שכל אחד ואחת מחברי הקבוצה בוחרים, העוסק בנושא השנתי. המפגש הזה תמיד מרגש ומרומם נפש ומוביל אותו חברנו פרופ' (לרפואה) יזהר בן שלמה.

המאפיין את "מעגלים", הוא ההרכב, שנוצר בצורת "חבר מביא חבר" – חילונים ודתיים, קיבוצניקים, מושבניקים ותושבים מקריית שמונה, חצור הגלילית, קצרין וראש פינה, "אשכנזים" ו"מזרחים", "שמאלנים" ו"ימנים". מלבד אהבת הלימוד, אהבת הספר ואהבת היהדות, מה שמאחד ומחזק אותנו הוא קרבת הלבבות וניצוץ האהבה המחבר בינינו, מעל ומעבר לכל המחלוקות. בכך, אנו האנטיתזה לאווירה הפוליטית הנוראה, כפי שהמפגש אמש היה אנטיתזה למחזה המכוער בכנסת. אני מאמין, שמה שאנו מייצגים, וכמונו פועלות קבוצות דומות במקומות רבים בארץ, ינצח את הכיעור, כי מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.

קבוצת "מעגלים" החלה את דרכה במרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית שפעל בתל-חי. הצטרפתי לקבוצה כשניהלתי את המרכז. המשכתי לפעול בה גם אחרי פרישתי. הקבוצה ממשיכה לפעול באופן עצמאי גם אחרי שמרכז "יובלים" נסגר. בשנה הבאה אהיה המנחה של "מעגלים".

          * ביד הלשון

כש-X פגש את Y – מפגש שיח בין הסופרים אתגר קרת ואורלי קסטל בלום, בהנחיית שירי ארצי, קיבל את הכותרת "כשאתגר פגש את אורלי". לא ממש מקורי; כותרת כמעט גנרית על פי נוסחה: "כש-X פגש את Y".

המקור הוא כמובן הקומדיה האמריקאית הנפלאה, משנת 1989, "כשהארי פגש את סאלי", עם בילי קריסטל ומג ראיין, שחיה ותוססת גם אחרי 33 שנים. הסצנה בסרט, שבו סאלי מדגימה במסעדה זיוף אורגזמה, והסועדת הקשישה בשולחן ליד ביקשה להזמין את המנה שהיא הזמינה, נכנס לפנתיאון הסצנות הקולנועיות המשובחות בהיסטוריה.

* "חדשות בן עזר"

עמך עמי

וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

איזה יופי! איזו אהבה, איזו דבקות, איזה חסד!

גיורה של רות הוא גיור אמת בהתגלמותו. היא לא נדרשה ל-440 שעות לימוד ולא לעמוד בפני בית דין. כל שנדרש ממנה, הוא רצון כן ואמתי להצטרף לעם היהודי. וגם אם המניע הוא אישי, הרצון ללכת אחרי חמותה במקרה זה, ובמקרים אחרים להצטרף אל בת או בן הזוג היהודי, אין זה משנה כלל וכלל, ברגע שמדובר ברצון כן להצטרף לעם היהודי. קודם כל – עַמֵּךְ עַמִּי. כלומר, בראש ובראשונה היא מצטרפת לעם, ללא תנאי, כברית עולם, וקושרת את גורלה בגורל העם אליו היא מצטרפת, לטוב ולרע. ומתוך זה, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, כלומר קבלת התרבות היהודית והאמונה היהודית, כפי שהיו נהוגים בימיה, כתרבותה שלה.

מכל המחלוקות בנושאי דת ומדינה לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, סוגיית הגיור, או כפי שנקראה משנות החמישים עד שנות השבעים, סוגיית "מיהו יהודי", היא המורכבת והמסובכת ביותר. האם גיורה של רות תקף על פי הקריטריונים האורתודוכסיים בכלל, והחרדיים – השולטים היום ברבנות הראשית, בפרט? ודאי שלא. על פי הקריטריונים הללו, דוד המלך היה גוי.

המשבר הממשלתי הגדול הראשון סביב סוגיית "מיהו יהודי" היה ב-1958, כאשר ישראל בר יהודה, שר הפנים, חבר "אחדות העבודה", פסק שעל פי חוק השבות, לצורך קבלת האזרחות הישראלית, יהודי הוא מי שמצהיר בתום לב על יהדותו. מכאן החל הוויכוח. גישתו של בר יהודה תואמת את גישת מגילת רות. ואילו הרבנות החרדית היום, פוסלת אפילו את הגיור האורתודוכסי של הרב דרוקמן. הפנאטיות הזאת, דווקא שעה שיש צורך לאומי אקוטי כל כך, הן להכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים והן בהכרה בגיורים של הזרמים הגדולים ביהדות, כדי לתת תוקף ומשמעות להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, של העם היהודי כולו, מבטאת את הניכור של הזרם החרדי לייעודה הציוני של מדינת ישראל.

הדרישה מן המתגיירים לאמץ אורח חיים אורתודוכסי והבילוש אחריהם לראות אם כך הם נוהגים, היא היפוכה מגישתה של נעמי, שקיבלה את רות ליהדות. הגישה של מגילת רות, היא בראש ובראשונה גישת עַמֵּךְ עַמִּי. הרצון להצטרף לעמנו ולחיות כיהודי, פטריוט של עמו, של ארצו ושל מדינתו, ולחיות חיים יהודיים כפי שחיים רוב היהודים, היא התגלמות רוח המגילה. ורוב היהודים אינם חיים כפי שהרבנות החרדית דורשת בעזות מצח מן המבקשים להצטרף לעם היהודי. את העוול הזה, שהוא עוול אישי כלפי מבקשי הגיור, במקרים של זוגיות עם יהודי – עוול כלפי בן הזוג היהודי, ועוול לאומי כלפי העם היהודי, מנוגד לרוח המגילה.

"קשים גרים לישראל כספחת", אמר רבי חלבו במסכת קידושין, אך זו אינה גישת מגילת רות. ויש חכמים שהלכו ברוח מגילת רות.

כזהו הלל הזקן. מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ.

אָמַר לוֹ: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ" – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.

בערב שבועות תשעח, לפני ארבע עשרה שנים, פרסם ב"מקור ראשון" העיתונאי אלישיב אייכנר מאמר שכותרתו: "מכתב לרות המואביה". אני מזדהה מאוד עם הדברים ומביא אותם במלואם:

ביום שני בבוקר נקרא שוב את הסיפור היפה שלך. איך דבקת בחמותך, הלכת נגד כיוון התנועה המתבקש מאחת כמוך, ובחרת להצטרף לעם היהודי, ולהתגייר. בזכות הגיור שלך קיבלנו אחרי ארבעה דורות את הנין שלך, דוד המלך. 

כשחושבים על זה, הגיור שלך נבע בעיקר מסיבות משפחתיות. רצית להמשיך להשתייך למשפחה של בעלך שנפטר. רצית להיות חלק מהעם שלו. כנראה בגלל זה קודם אמרת לחמותך נעמי: 'עמך עמי', ורק אחר כך 'אלוהייך אלוהיי'.  

ודאי תשמחי לדעת, רות, שבמדינת ישראל יש היום אלפי אנשים, ובעיקר נשים שהולכים בדרכך ורוצים להצטרף לעם היהודי. גם הם כמוך, עושים זאת בעיקר מסיבות משפחתיות. לחלק מהם יש בני משפחה יהודים והם רוצים להיות כמוהם. חלק רוצים להתחתן עם יהודים כשרים ולהוליד ילדים יהודים למהדרין, ולכן הם רוצים להיות בעצמם יהודים, והם מתגיירים.

המודל שלך רות הוא המודל הכי שכיח היום בבתי הדין לגיור. למעלה משמונים אחוזים מקרב הבאים להתגייר בשנים האחרונות הם נשים, ורובן עושות זאת כדי שילדיהן יהיו יהודים. כמובן שבמהלך הגיור שמתבצע על פי כללי ההלכה הן נדרשות לקבל עליהן עול מצוות, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מכך שהמניע הראשוני שלהן נשאר משפחתי.  

וכאן, רות, אני מגיע לבשורה הרעה שלי. אירועים שקרו בתקופה האחרונה הביאו אותי למחשבה שלא בלתי סביר להניח שאם היית חיה אתנו היום, הגיור שלך היה נפסל בשלב מסוים על ידי בית דין חרדי. אם הדיינים החרדים פוסלים את כל הגיורים של ראש מנהל הגיור הרב חיים דרוקמן, הגיוני מאוד שגם הגיור שלך לא היה עומד בקריטריונים המחמירים שלהם.  

אני בהחלט יכול לתאר גם סיטואציה אבסורדית יותר שבה בית דין חרדי היה מטיל כתם ביהדותו של דוד המלך בגלל 'בעיות בגיור' של הסבתא רבה שלו (למרות שמבחינה הלכתית את סבתא מצד האבא, כך שאין בעיה אמתית). גם ככה אני לא בטוח שהדיינים החרדים היו מסתדרים עם מלך יהודי שהוא גם תלמיד חכם וגם לוחם מהולל. היה להם מאוד קשה להתמודד עם מנהיג שמשלב ספרא וסייפא, ולא מסתגר בעולמה של תורה. בספרי הילדים שלהם הרי מציירים את כל האבות והמלכים בשחור לבן, עם שטריימלים או מגבעות, כדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שאברהם אבינו או דוד המלך לא היו חרדים. 

לכן אני די משוכנע שלו היית מסתובבת בינינו היום, לא היית מקבלת הכשר משום רב חרדי. הרי לא יתכן שאישה תסתובב בשדה, תלקט שבולים, תדבר עם גברים ואפילו תלך לישון שם בלילה. רק על ההתנהגות הזאת בית הדין החרדי היה שולח אותך חזרה למואב.

בקיצור, את צריכה לשמוח על שנפל בחלקך לעבור את תהליך הגיור בתקופת שפוט השופטים ולא בתקופת דון הדיינים, לפחות אלה שאינם ציוניים.

* "שישי בגולן"

שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

צרור הערות 17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפיה פאסיבית לגאולה ניסית.

מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד אתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כו, ה-ט, אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש". כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שניה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל". כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים'. – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכל יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה… "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות". המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא הייתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פרסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל…". ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים". למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק.

כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש  – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עמם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עמה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים.

על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה.

אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכיה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. קוטב אחד הוא אמיר חורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחרפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של חורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר חורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון.

אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר חורי, כמופת של שותפות אמתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה.

במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים". אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פרסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית".

המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה…דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי". בשתי הישויות הפלשתינאית – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש".

בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך". ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ.

הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד.

ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון. 

יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעיה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקיה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעיה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשיה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצדה, ולפנות את המקום למפקד אמתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל. "בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה", כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העוין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט…

אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג.

ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתכנית "עובדה" ונחמץ לבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות ויתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית.

למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה.

זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התכנית, לא כיוון שהתכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו הייתה התכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי; בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג.

ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על ערנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

          * ביד הלשון

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד').

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק יד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

ברכה לסיום שנה ב', מחזור ט' במדרשת השילוב נטור, 3.3.22

פרשת "ויקהל" שקראנו בשבת האחרונה ופרשת "פקודי" שנקרא השבת, עוסקות בסיפור הקמת המשכן. זהו סיפור מופתי של עם שנרתם למשימה לאומית, מתוך נכונות אינסופית לתרומה ולהתנדבות. בשלב מסוים משה עוצר את העם; די, אין כבר צורך בכל כך הרבה התנדבות ובכל כך הרבה תרומה.

זהו אחד הרגעים היפים בסיפורו של עם ישראל. זהו סיפור של מחויבות, של אחריות אישית של הפרט לכלל, של נתינה ללא גבול, של הושטת היד כדי לתת, ולא כדי לקחת, כפי ששוררה נעמי שמר על ארץ ישראל היפהפיה והנשכחת שפגשה בהיאחזות הנח"ל בסיני. ארץ ישראל שבנה, אריאל הורביץ, כתב עליה שבשעות חירום, כמו רקפות בין הסלעים הפנים היפים שלה מתגלים.

האתוס המוביל של התרבות הליברלית המערבית הוא זכויות הפרט. האתוס המוביל של התרבות היהודית, הוא חובות הפרט, המחויבות שלו. בטקס סיום קורס קצינות ב-1951, אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי–החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו – ידיעת החובה… לתינוק של בית רבן יש זכויות – אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה בר-מצווה, אדם הנושא באחריות על מעשיו".

השנתיים שחוויתם במדרשת השילוב, הן שנתיים של קבלה גדולה, של העשרה עצומה, העשרה רוחנית, אינטלקטואלית ותרבותית, שספק אם יכולתם לקבל כמותה במקום אחר. השאלה היא למה שמור העושר הזה שקיבלתם. "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה", פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית.

מדרשת השילוב נועדה להיות בית היוצר ליצירת תלמידי חכמים יהודים-ישראלים בדורנו ובדורות הבאים; תלמידי חכמים במובן של נטילת אחריות, מנהיגות והובלה; החל בשירות הצבאי המשמעותי שאליו אתם הולכים עתה ולאחר מכן באחריות לחברה הישראלית בתחומים השונים.

שיטת הלימוד במדרשת השילוב, שעיקרה לימוד עצמי מתוך בחירה, והעמקת אמת, לרוחב – מכריכה לכריכה, לעומק, לתוך תוכו של הטקסט על רבדיו ועומקיו ולגובה במובן של היכולת להתרומם מעל היומיום ולראות איך לאורה של תורה ניתן ליצור כאן חברה טובה יותר, צודקת יותר, איתנה וחסונה יותר, נועדה לצייד אתכם בכלים שיכשירו אתכם להובלה חברתית, לאומית, חינוכית וערכית.

הרכב מדרשת השילוב – דתיים וחילונים, בנות ובנים, כאשר מהר מאוד מיטשטשים הגבולות המלאכותיים בין שתי חברות כביכול, נושא בתוכו את המסר של בניין אומה וחברה. כל מי שחובש את בית מדרשנו מתחזק, כאשר ההתחזקות אינה במובן החיצוני, השטחי, של החלוקה הדתית-חילונית, אלא במובן העמוק של נטילת אחריות לעתיד העם היהודי, לעתיד היהדות, לעתיד הציונות, לעתיד החברה הישראלית.

בשירו "שיר התעסוקה", מאיר אריאל, שציינו השבוע את יום הולדתו השמונים, מתכתב עם פרשות "ויקהל" ו"פקודי" שבדרך כלל נאמרות יחד, תוך שהוא מצטט בשירו בתוכם. מה שהלהיב את מאיר אריאל הוא בולמוס ההתנדבות של בני ישראל, שנרתמו בכל מאודם למשימה של בניית המשכן, כל אחד בהתאם למקצועו וכישוריו הייחודיים. בכל רגע של יאוש, מבקש מאיר אריאל "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר". את אותה התלהבות הוא משליך להתלהבות של החלוצים הציונים שבנו את ארץ ישראל והקימו את מדינת ישראל. ומיהם? החלוצים בקיבוץ והחלוצים במעברה. אין אלה ישראל הראשונה או השניה, אלא החלוצים שבאו מכל הגלויות, ומן הראוי שצאצאיהם יתגאו בחלוציות של הוריהם במקום להתבוסס ברגשות קיפוח, המלובים בידי פוליטיקאים ציניים, הבונים את הקריירה שלהם על הפרד ומשול. "קחני אל מעברת העולים, שוכני האוהלים, קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים".

אני מאמין שגם כאן, במדרשת השילוב, ניתן להסניף מן הרוח הזו, אותה הרוח של מחנה בני ישראל אצל ההר, אותה הרוח של חלוצי הציונות, ושמכאן יוצאת בשורה של בניין האומה והחברה בדורות הבאים.

אני מאחל לכולכם שירות משמעותי ומוצלח בצה"ל, ושתטביעו בו חותם ברוח מדרשת השילוב.

ולהורים, אשריכם שזכיתם לגדל בנות ובנים כאלה.  יישר כוחכם!

הסופר שבא מן העם וכתב אל העם

על שלום עליכם, במלאת 163 שנים להולדתו

שלום עליכם, הסופר שלום רבינוביץ', היה ציוני. הוא אהד את הציונות, דגל בציונות, כתב ופעל למען הציונות, אבל לא התכוון לעזוב את אוקראינה וכאשר נאלץ לעזוב לאחר פרעות 1905, לא הפנה פעמיו לארץ ישראל, יחד עם חלוצי העליה השניה, אלא בחר להגר, כמו רוב היהודים שברחו ממזרח אירופה, דווקא לגולדענע מדינע, לאמריקע.

שלום עליכם שלט בשפה העברית, אהב את השפה העברית וכתב בעברית. "הלשון העברית גורמת לי עונג יום טוב", הוא כתב. "יום טוב ממש היא לי, כלומר רוח של יום טוב שרויה עלי במחיצתה… כלום יש לשון בעולם, שיהא בכוחה למסור לך אותו הטעם המיוחד כשאתה טועם בפסוק מכתבי-הקודש, כגון: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר'… או: 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף'… או 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ'… או: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ'… לשוננו העתיקה, שאפילו מתנגדיה הקשים ביותר – אף הם יודו בעל-כרחם ויאמרו, כי אין כמוה בלשונות: לשון עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות –עולם מוצאה ועד ימות-עולם תעמוד".

אבל חייו היו ביידיש וכמעט כל יצירתו הספרותית היא ביידיש.

אפשר לראות בשניות הזאת נאה דורש ולא נאה מקיים, אך תהיה זו תפיסה מוטעית של האיש. ייעודו של שלום עליכם, כפי שראה אותו, היה לחיות בקרב עמו, בקרב פשוטי העם, בקרב המוני בית ישראל, לשאוב מהם את הסיפורים, את ההווי ואת התרבות, שאותם תיעד ביצירתו הספרותית, ולכתוב אליהם, בשפתם. ואת הייעוד הזה הוא הגשים כל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. את יצירתו "מוטל בן פייסי החזן" כתב באחרית ימיו, ואף על ערש הדווי, עד ארבעה ימים לפני מותו.

הוא גם ביקש להיקבר בקרב בני עמו, בקרב פשוטי העם. הלווייתו הייתה מפגן של אחדות ישראל. רבע מיליון יהודים מכל הזרמים השתתפו במסע ההלוויה, שנמשך שבע שעות וחצי, ונערכו בו ארבע תחנות של הספד. היה זה מפגן אהבה עממי של יהודי ניו-יורק ליוצר שכתב אליהם, בשפתם, על הנושאים שהעסיקו אותם. הוא כתב עליהם ועל העיירה במזרח אירופה ממנה באו. והוא כתב על עצמו כאחד מהם. עם זאת, יש לציין שזמן מה אחרי מותו הועבר ארונו לקבורת קבע בבית העלמין "הר כרמל" בניו יורק, ראשון בחלקת הסופרים והמשוררים היהודים ביידיש, בניגוד לצוואתו, שבה ציווה להיקבר בין פשוטי העם.

שלום עליכם כתב על העיירה היהודית, על החיים היהודיים בגולה, בשנינות, בהומור ובסאטירה. אפרים קישון נהג לעמוד על ההבדל בין סאטירה לסטירת לחי. סאטירה אמתית נכתבת מתוך אהבה למושא הביקורת. הסאטירה של שלום עליכם על חיי היהודים באה מאהבה, הייתה רוויה באהבה והביקורת הדקה, בין השיטין, לא ביטאה לעג, אלא הזדהות. הוא ראה במנדלי מוכר ספרים את מורו ורבו, תמונתו התנוססה על שולחן עבודתו, הוא כינה אותו הסבא של הספרות ביידיש וראה בעצמו את ממשיך דרכו; אך יש פער עצום בין הביקורת הנוקבת, לעתים האכזרית, של מנדלי על השטייטל; בין בטלון וכסלון של מנדלי, לבין כתריאליבקה של שלום עליכם, עליה כתב, גם את הביקורת, בחמלה וכאחד מן העם. וכך הוא היה אהוב ומקובל הן על החוגים הדתיים והמסורתיים והן על החוגים החילונים. בהלווייתו הם הצטופפו אלה בתוך אלה וגם הסופדים לו היו מכאן ומכאן.     

יצירתו הספרותי הראשונה, רוויה בהומור, הייתה לקסיקון הקללות של אמו החורגת, מקוטלגת על פי הא"ב. יש חוקרים הטוענים שאימץ את הפסבדונים "שלום עליכם" כדי להסתיר את זהות הכותב מאביו, אך קשה לי לקבל את הגרסה הזאת. שלום עליכם היה דמותו הספרותית בכתיבתו; דמות הסופר המתעד הנוסע ברכבות, פוגש יהודים המספרים לו את סיפוריהם, במונולוג שהוא גם מעין דיאלוג, כי הם פונים אליו, אל שלום עליכם, בגוף שני. ואת הדמות הזאת אימץ כשמו הספרותי שבו חתם על כל יצירתו.

יצירתו הופיעה בעיקר כסיפורים קצרים בעיתוני היידיש בכל רחבי העולם היהודי. היו אלה סיפורים בהמשכים או סיפורים נפרדים מחיי אותם הגיבורים – מנחם מנדל איש הלופט-געשעפטן – עסקי האוויר, החולם חלומות של גדולה והתעשרות, אך הוא שלימייזל אמתי, לא יוצלח שכמותו, שיודע בעיקר לתרץ את כישלונותיו. או טוביה החולב (או החלבן), איש הכפר הפשוט, אביהן של שבע הבנות, שמתלבט עם מי לחתן אותן ודרך החתנים מציג שלום עליכם את פער הדורות בקהילה היהודית במפנה המאה ובשבר בין מסורת וחידוש. ומוטל בן פייסי החזן וטופלה טוטוריטו. ובכל פעם הוסיף ופרסם פרק נוסף או סיפור חדש על אחד מגיבוריו, במוספי החג של העיתונות היהודית. והקוראים קראו על עצמם, על חייהם, על ההווי שלהם או שממנו הם צמחו, על החגים שהם חגגו, והכל בהומור יהודי שנון, צחוק המהול בעצב. שלום עליכם בנה מהחיים שלהם קומדיה יהודית שהם אהבו להזדהות אתה וגם עם הביקורת עליהם שנשזרה בה.

את ההומור של שלום עליכם אפשר להדגים בסיפור על האישה שהשאילה לחברתה את הסיר היחיד שהיה לה; סיר חדש לחלוטין. חברתה החזירה לה סיר משומש, משופשף ושחוק. כאשר היא תבעה על עלבונה השיבה לה השכנה שלוש תשובות. א. החזרתי לך את הסיר חדש לגמרי. ב. הסיר שקיבלתי ממך היה ישן ומשופשף. ג. כלל לא שאלתי ממך סיר, יש לי די סירים משלי.  

בהקדמה למפעל תרגום יצירתו לעברית, "אל ידידִי הקורא", כתב שלום עליכם: "אמנם, טוביה זה שלי לא יספר לך חדשות ונצורות, לא יגלה לעיניך שמים חדשים וארץ חדשה ולא יפתור לך שאלות עמוקות ומסובכות, שקורין פרובלימות בלע"ז, המרחפות ברומו של עולם. טוביה זה שלי יהודי פשוט הוא. יהודי מן השוק, ככל אלפי אחיו היהודים. אלא מה הוא בא ללמדנו? – טוביה החלבן בא ללמדנו כי אפילו המוני ישראל מלאים תורה וחכמה ודברי חידוד שנונים ולבם אף הוא פתוח לשמחה ולצער ולייסורי-נפש ולטרגדיה עמוק משאול. ואף-על-פי שזוהי תורתם וזוהי חכמתם ואלו הם ייסורי-נפשם של הבריות הקטנות, ואותן הבריות, שקוראים במקומם בשל 'כתריאלים', מכל-מקום – לאט לך, ידידי הקורא, לבריות הקטנות, לאט לך לכתריאלים הללו. גמדים אלו, שזרת קומתם וכזית מידת השגתם, עולם מלא הם, הרבה פליאות בעולם זה, הרבה דברים כמוסים ונעלמים בו, שעדיין אנחנו צריכים לחדור לתוכם ולבררם ולפרשם לעצמנו. תורה היא זו – וללמוד אנו צריכים".

  • תבור – יהדות ישראלית

משבטים לעם

בנאום השבטים המפורסם שלו, הגדיר הנשיא הקודם רובי ריבלין את החברה הישראלית כחברה המחולקת לארבעה שבטים – השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי.

לאיזה שבט אני שייך? כמובן שאיני ערבי. בוודאי שאיני חרדי. אני גם לא דתי לאומי. מה נשאר? חילוני.

האם אני שייך לשבט כזה? האם זו הזהות שלי, זו ההשתייכות שלי, זו הסולידריות שלי, זה המאפיין שלי? מי הם אלה שמתויגים כשותפיי לשבט ומה המשותף בינינו? מיהו חילוני?

האם חילוני הוא כנעני השולל את קיומו של העם היהודי? האם הוא אתאיסט שאינו שותף לאמונה יהודית? האם הוא אנטי דתי מנוכר, ברוח "הפורום החילוני"? האם הוא יהודי וציוני לאומי גאה, שהיהודיות שלו רחוק מכל סממן דתי ומסורתי? האם הוא יהודי האוהב את יהדותו, מכיר ולומד אותה, בוחר מה לקיים מתוכה, אך לא מקבל עוד תורה ומצוות ואינו חי על פי שולחן ערוך? האם הוא איש שמאל קיצוני שהוא גם חילוני? האם הוא איש ימין קיצוני שאינו דתי? האם הוא כל מה שבין השמאלן הקיצוני הזה והימנן הקיצוני שהמשותף להם הוא ה"חילוניות"? האם הוא קפיטליסט? האם הוא סוציאליסט? הוא קומוניסט? פשיסט? ליברל? אשכנזי? מזרחי?

בהרצאה בפני סטודנטים שאלתי מי מגדיר את עצמו חילוני. ים של ידיים הורם. ביקשתי שעשרה אנשים שהגדירו עצמם חילונים יגדירו מה המשמעות של היותם חילונים. תשע מן ההגדרות נפתחו במילה "לא". לא מתפלל, לא מאמין באלוהים, לא שומר שבת, לא חובש כיפה, לא שומר כשרות וכו'. ההגדרה היחידה שלא נפתחה במילה "לא" הייתה: נוסע בשבת. אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי ואפילו ביום שני. משמעות התשובה היא שהוא לא לא-נוסע בשבת.

זה המייחד את השבט שלי? ייחודו הוא על דרך השלילה? זו הזהות שלי? זו ההשתייכות שלי? זה המכנה המשותף של חבריי לשבט, שלהם אתי ושלי עמם? בעצם, על פי תאוריית השבטים, אפשר להגדיר את השבט החילוני כמי שאינו ערבי, חרדי או דתי-לאומי. שבט שיורי.

לעתים אני מגדיר עצמי כמסורתי. כי באמת, אני מחובר למסורת ישראל, אוהב אותה, קשור אליה, היא משמעותית מאוד בעבורי, הגם שאיני מחויב לכללי ההלכה. אז אולי בעצם אני שייך לשבט המסורתי? כלומר, אולי ריבלין טעה בהגדרת השבטים ושכח את השבט המסורתי?

ננסה לבחון מיהם המסורתיים. יש מסורתיים שכוכב הצפון שלהם היא האורתודוקסיה ואפילו החרדיות. שהם מאמינים שהיהודים ה"אמתיים", ה"אותנטיים", הם הדתיים. ואילו הם פשרניים, לא מסוגלים לעמוד בכל הדרישות, אז הם שומרים על חלק מהמצוות, אולי גם תולים תמונה של הרבי מלובביץ' או של הבאבא סאלי, מנשקים את המזוזה והולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת האורתודוקסי לפני שהם נוסעים למשחק הכדורגל. הם מסורתיים. אני מסורתי. אבל ההבדל בינינו ובין אורח חיינו גדול מאוד. יש מסורתיים שהם חברים בזרם המסורתי – הקונסרבטיבי ביהדות. הזרם הזה קם כמרד בזרם הרפורמי, שנועד לחזור ליסודות ובעיקר, קיבל על עצמו את ההלכה, בפרשנות ליברלית ויצירתית, אך בלי לסטות ממנה ומעקרונותיה. אבל הם מוקצים מחמת מיאוס בקרב רבים מהמסורתיים האורתודוקסיים. ובעצם, היהדות הרפורמית היום, קרובה מבחינות רבות לזרם הקונסרבטיבי שעה שמרד ברפורמה, שהקצינה בראשית דרכה. היהדות הרפורמית – בוודאי שאינה חילונית, בוודאי שהיא מסורתית. אך אולי רוב המגדירים עצמם מסורתיים סולדים מן הרפורמים, רואים במילה "רפורמים" מילה גסה, לרוב מתוך בורות.

ויש מסורתיות שאני משתייך אליה – ההתחדשות היהודית. הזרמים הרואים ביהדות את ליבת ההשתייכות לעם היהודי; רואים בה השראה, כיוון בחיים, לומדים ורוצים להכיר את היהדות ולמלא את חייהם בתוכן יהודי, בתרבות, במוסר בדרך החיים, אך לא כדרך חיים הלכתית. אך מי שמכיר את עולם ההתחדשות היהודית יודע עד כמה יש בתוכה שׁוֹנוּת; עד כמה יש בתוכה מנעד רחב בין המגדירים עצמם חילונים אפיקורסים, לאלה המגדירים עצמם מסורתיים מזרחיים הקרובים יותר למסורתיים האורתודוקסים ועוד גוונים שונים.

ההתחדשות היהודית שלי מנסה לשבור את המחיצות בין חילונים ודתיים. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור, שהיא מדרשה של התחדשות יהודית ויש בתוכה בנות ובנים חילונים, מסורתיים ודתיים מסוגים שונים. אני חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. קרבת הנפש שלי והקִרְבָה התרבותית והרוחנית שלי עם חבריי הדתיים בבית המדרש גדולה יותר מאשר עם אנשי התחדשות יהודית חילונים, שמבחינות רבות הם קרובים יותר לאורח חיי.

האם חבריי הדתיים ב"מעגלים" שייכים לשבט אחר ממני? אני שייך לשבט החילוני והם לשבט הדתי? האם הם שייכים לאותו שבט עם קיצוני החרד"לים ועם אלה שניכסו לעצמם בעזות מצח את המותג "ציונות דתית" והלכו עמו לשותפות פוליטית עם הכהניסטים? האם חבר בית המדרש שלנו, הרב בניהו ברומר, משתייך לאותו שבט של החרד"לים הקיצונים שהציגו את מינויו לראש מערך הגיור כיום שחור לעולם התורה, וגידפו אותו בכל ארסנל הגידופים שבידם? כפי שתיארתי את הדיפרנציאציה ב"שבט" החילוני וב"שבט" המסורתי, ניתן לתאר באותה מידה גם את ה"שבט" הדתי-לאומי ובוודאי את ה"שבט" החרדי?

כך שאם רוצים לתאר את החברה הישראלית על בסיס שבטים, הדיפרנציאציה גדולה הרבה יותר; השבטים של נאום הנשיא נתפרו בתפרים גסים שאינם מייצגים את המציאות.

כוונותיו של הנשיא ריבלין היו חיוביות ואף נאצלות. הוא ראה בבעתה את הפיצול בחברה הישראלית, את הקרע ההולך ונפער והוא חשב שבמקום לדפוק את הראש בקיר בניסיון חסר תוחלת ליצור אחדות לאומית פוזיטיבית, יש להכיר בהיותנו שבטים שונים, ולהשתית את היחסים בין השבטים על כבוד הדדי, על סובלנות, על "חיה ותן לחיות". זה החזון של נאום השבטים. חזון פשרני, של מכנה משותף דל. בעיניי, זה חזון תבוסתני. אם נסתפק בדיוטה הנמוכה של דו-קיום בשלום בין שבטים, ונתייחס לשבטים כאל עובדה קיימת, זה לא יסתכם בארבעה שבטים, אלא כל שבט יתפצל כמו אמֵבה.

אני מאמין שאסור לוותר על החזון הציוני של "משבטים לעם". יש היום כוחות צנטריפוגליים המושכים החוצה, המקצינים את הפערים, המסיתים לשנאה. הביביזם, למשל, משתית את שלטונו וכעת את שאיפתו לחזור לשלטון, על "הפרד ומשול", על "אנחנו והם". על אנחנו הימין והם השמאל, כאשר השמאל הם בוגדים, ושמאל הוא כל מי שאינו חלק מפולחן האישיות של נתניהו, גם כאשר מדובר במנהיגים שעמדותיהם הפוליטיות הן ימינה משל נתניהו, כמו בנט, שקד וגדעון סער. והחמור מכל, הוא המהלך המסוכן של העמקה בזדון של הקרע העדתי, של החייאת הגלות, של הסתה עדתית, של הפצת תאוריות "ישראל הראשונה וישראל השניה"; שנועדו לחרחר מדון ושנאה בעם ישראל ובמקום לרפא את פצעי החברה מתוך שאיפת תיקון, ברוח החזון הציוני של מיזוג גלויות – שופכים במזיד שמן רותח על הפצעים, מתוך כוונת מכוון להסית, להשניא, לפלג ולפצל; כי הפיצול הזה משרת את האינטרס של מנהיג "ישראל השניה", המולטי מיליונר האשכנזי מקיסריה.

מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה – המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא יש בתוכנו גוונים שונים. ועם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה. ומתוך הקונצנזוס הזה יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי.

משבטים לעם. זה האתגר הגדול של דורנו.

לא בכדי, הכתובת החקוקה על כותל בית הנשיא לקוחה מנבואת הנביא יחזקאל: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.

אז לאיזה שבט אני שייך? אני יהודי, ישראלי, ציוני. זה השבט שלי.

* "שישי בגולן"

מהפכה חובקת כל

מאה שנה למותו של גורדון

בכ"ד בשבט מלאו מאה שנה למותו של אהרון דוד גורדון. 

אחת מאמרותיו מצוטטת מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט כל אחד מאתנו, האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס שעליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

הגדרתו של א.ד. גורדון את הציונות הייתה: "תחיית העם היהודי בארצו". הוא ראה בבניין אומה את מטרת הציונות. "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות… אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים… הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית".

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כל, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון: "אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף … את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו".

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון: "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". 

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות תרט"ז, 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרקסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרקסיסטית-לניניסטית, אימצו אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון הייתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו הייתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו הייתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא".

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו עבודה פיזית. מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?" מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב ל"אלוף המעדר", אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן".

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העליה השניה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העליה השניה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בכ"ד בשבט תרפ"ב, 22 בפברואר 1922, בגיל 66.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"

צרור הערות 23.1.22

* שיטה טוטליטרית – השאלה המרכזית בפרשת הריגול המשטרתי, היא האם המשטרה הפעילה את תכנת NSO לריגול אחרי אזרחים ללא אישור בית המשפט, כטענת התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" או שהכל נעשה באישור שופט מחוזי, כפי שטוענת המשטרה וכפי שהחוק מחייב.

אם יתברר שהמשטרה דוברת אמת והכל נעשה תחת בקרה שיפוטית, עדין יש לתהות מדוע שופט אישר שימוש בצעדים, שנועדו למלחמה בפשע ובשחיתות, לריגול אחרי מחאה פוליטית. השאלה הזו צריכה להטריד כל אזרח שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, תהיה דעתו על הבלפוריאדה אשר תהיה. אני התנגדתי לבלפוריאדה בתוקף ולא שיניתי את דעתי על אודותיה, אך זו הייתה מחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית ואסור היה לפעול נגדה בדרכים שמתאימות למשטר טוטליטרי. מן הראוי לברר האם הדרג המדיני – השר לביטחון פנים ואולי אף ראש הממשלה היו מודעים לצעד הזה.

* סיירת מטכ"ל של היהדות – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן כינתה מעל במת הכנסת את החרדים: "סיירת מטכ"ל של היהדות". העיתונאי ביני אשכנזי ערך בדיקה בחשבון הטוויטר שלו מול בוחרי הליכוד האם הם מסכימים עם הדברים. מאות מצביעי ליכוד חילונים ומסורתיים השיבו בחיוב.

איזו בורות והתבטלות. החרדים לחמו בציונות וראו בה תנועה של כפירה. הם כבלו את עצמם במדרש "שלוש השבועות" לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. לא לעלות בחומה, הכוונה שלא תהיה עליה קולקטיבית לאומית לארץ ישראל. אישית מותר ליהודי לעלות לארץ, אולי כדי להיקבר בה. אבל לא עליה לאומית כדי לחונן עפרות הארץ. לא למרוד בגויים – יש לקבל כעובדה את הנתון שאיננו עם חופשי בארצנו, שאנו נשלטים בידי גויים ולהשלים אתה. לא לדחוק את הקץ – קץ במובן של גאולה, של קץ השעבוד. להמתין בסבלנות לבוא המשיח שיגאל אותנו, ולא לנסות לקרב בעצמנו את הגאולה.

החרדים יצאו בשצף קצף נגד התנועה הציונית. הורים ישבו שבעה על ילדיהם שעלו לארץ. ואפשר להבין זאת – הציונות אכן מרדה מרד טוטלי בכל ההוויה החרדית של ציפיה פאסיבית לגאולה נִסית. הציונות קמה כדי להוביל את העם היהודי לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא הצלחת המרד בהוויה החרדית. אלמלא המרד הציוני, העם היהודי לא היה שורד את השואה. התפיסה הגלותית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו עלתה לשמים בארובות אושוויץ וטרבלינקה. אלמלא הציונות, שהציבה חלופה של גאולה לאומית, לא היה היום לאום יהודי.  

בזכות הציונות והקמת מדינת ישראל ובחסות תקציב המדינה, כלומר משלם המיסים הישראלי, החרדים הצליחו להקים את "עולם התורה", בממדים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. ואף על פי כן, הם לא הפנימו את שגיאתם ההיסטורית. להיפך, הם דבקים בה. נכון, היום החלק האנטי ציוני הוא מיעוט בין החרדים, אך הרוב הגדול אינו ציוני, אלא משלים עם המציאות ומקבל אותה בדיעבד; בעיקר את מה שהוא מרוויח ממנה.

החרדים שעלו לארץ וחיים במדינה, העתיקו לתוכה את הגלות. ההשתמטות מהגנה על המולדת ועל שלומם של אזרחי המדינה והעריקה ממלחמת מצווה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? הרי עיקר העיקרים הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". ההשתמטות היא הערבות ההדדית? האידיאל של "חברת הלומדים" לפיו רצוי שרוב הגברים יתבטלו מעבודה ופרנסה וילמדו תורה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? ומה הערך בתלמוד תורה שאינו מביא לידי מעשה? מה ערך של לימוד תורה, אם הוא מביא לידי השתמטות? התורה היא תורת חיים – מה בצע בתלמוד תורה הפורש מן החיים, שאינו מאתגר את עצמו בשאלות של קיום תורה בחברה מודרנית ובמדינה יהודית בארץ ישראל.

סיירת מטכ"ל של היהדות?! זה המחנה ה"לאומי"? מי יגלה עפר מעיניך, זאב ז'בוטינסקי.

* ייהרג ובל יעבור – הדמוקרטיה הישראלית ידעה הפגנות רבות – נגד השילומים מגרמניה, נגד נסיגות, נגד מלחמות, בעד ונגד התנחלויות, נגד שחיתות, נגד יוקר המחיה, נגד אפליה עדתית, בעד שינוי שיטת המשטר.

ועל מה הפגינו בשבוע שעבר אלפים במאה מוקדים ברחבי הארץ? סתם. סרק. נגד כלום. נגד ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. זה הכל. מחאה פרסונלית ריקה מתוכן. אנשים שטופי מוח שמכלים את כוחם ומבזבזים את זמנם בהפגנות הבל ורעות רוח.

"בעד מדינה יהודית", הם הגדירו את הפגנת-האונן שלהם. אני יכול לקבוע חד-משמעית, שבין המפגינים אין ולו אחד שרוצה מדינה יהודית יותר ממני. ואני סמוך ובטוח שממשלת ישראל, שנגדה הם הפגינו סתם, נאמנה לזהותה היהודית של המדינה ואף פועלת לקידומה ולחיזוקה יותר מכל ממשלה אחרת.

אם יש היום תופעה המונית המנוגדת ליהדות ולרוחה, זו תופעת פולחן האישיות לנתניהו. פולחן אישיות הוא עבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור.

* לא תעשה לך פסל וכל תמונה – פרשת השבוע שקראנו השבת הייתה פרשת "יתרו", שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. פרשת השבוע באקטואליה החדשותית הייתה עסקת הטיעון לנתניהו. בעשרת הדיברות קראנו את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והשבוע נחשפנו לאחד משיאי פולחן האישיות הפגאני לנתניהו; התרומות והמעשרות לקבצן מקיסריה ושלט החוצות הדוחה "אהוב שלנו".

* אתה החזון – שלט חוצות חדש, דוחה במיוחד, אומר: "אהוב שלנו, אתה העוגן, אתה התקווה, אתה החזון, אתה יפה התואר, בכל אשר תלך נלך. אל נא תעניק לקושרים פתח מילוט". הנה, תמצית הביביזם על רגל אחת. "אתה החזון". כלומר אין חזון. אין מדובר במנהיג שתפקידו להציב חזון ולקדם חזון. "החזון זה אני". ולכן, כל דבר שהוא יעשה, כולל מעשי שחיתות והפרת חוק, הם החזון. אם ינסה להקים ממשלה עם רע"ם – ממשלה עם רע"ם היא החזון. אם ישלח את אנשיו לספר שממשלה עם רע"ם היא סוף המדינה היהודית ומכירת הנגב למחבלים – זה החזון. אם הוא ייצא נגד שחרור מחבלים – זה החזון. אם הוא ישחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים – זה החזון. "בכל אשר תלך" – אנחנו אתך. כלומר, אין דרך שבה אנו מצפים ממך, המנהיג, ללכת, שבה אנו מצפים ממך להוביל. לך לאן שתרצה, לכל כיוון והיפוכו, ואנחנו נלך אתך בכל אשר תלך, אהוב שלנו, יפה התואר.

עבודת אלילים.

* הג'יבריש הפוסטי – מעניין איך הביביזם אימץ את השיח הפוסט-מודרני הפוסט-סוציולוגי של השמאל הרדיקלי, עם כל הבלי ה"פריבילגים", "הגמוניה" בלה-בלה-בלה.

* בראש ובראשונה פטריוט – על אף התנגדותי לעסקת טיעון עם נתניהו, איני שותף לעליהום על אהרון ברק, השושבין של העסקה שאולי תקרום עור וגידים, שנענה לפנייתו של נתניהו ונרתם לשכנע את היועמ"ש ולתת גיבוי ציבורי לעסקה. אולי העובדה שמעולם לא הייתי מחסידיו של ברק, גורמת לכך שאין בי אותו שבר כמו של חסידיו החשים נבגדים. אך הסיבה העיקרית לכך היא שאני מאמין בטוהר כוונותיו של ברק. אני מאמין שברק פועל מתוך שכנוע שעסקת טיעון תעצור את הידרדרות הקרע בחברה הישראלית ויהיה בה כדי לאחותו. ברק הוא בראש ובראשונה פטריוט ישראלי, וזו דעתי עליו גם כאשר אני שולל את פעולותיו, פסיקותיו ואמירותיו, ומכאן המוטיבציה שלו לפעול לאיחוי הקרע. מעבר להתנגדותי העקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור ובוודאי עם נתניהו שפועל למיטוט מדינת החוק, גם איני מאמין שעסקה אתו תמתן את הקרע, אלא היא תמותג כחלק מן הקונספירציה של "תפירת התיקים", ואנו שומעים כבר עתה איך תעשיית הקונספירציה כבר מסבירה את העסקה.

אני מתנגד לדרכו המשפטית של ברק, שלטעמי יותר משפגעה בהפרדת הרשויות, פגעה במעמד הרשות השופטת; פגיעה שהכשירה את הקרקע לתאוריות הקונספירציה המסיתות של נתניהו, מרגע שהחלו החקירות נגדו. אני מתנגד לשני יסודות בשיטתו של ברק, שהיו לשיטות המערכת השיפוטית בישראל. האחד הוא האקטיביזם השיפוטי. ברק הוא נושא הדגל של האקטיביזם השיפוטי, ששלושה משפטים שאמר ממצים אותו: "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם דילמה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין נתונה לביקורת שיפוטית". האמת היא שמערכת המשפט לא הרבתה לפסול חוקים, ומבחינה זו היא שמרנית יחסית. אבל היא הרבתה מאוד בדיון על עתירות נגד חוקים ואפילו חוקי יסוד. האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון עליהם, גם אם הם מאושרים בסופו של דבר, כיוון שמשמעות הדבר היא הכפפת החקיקה לאישור בית המשפט. הסמכות לפסול חוקים הייתה קיימת תמיד, אך שופטי בית המשפט ידעו שזה נשק יום הדין שיש להשתמש בו רק במקרה של חוק הפוגע בעליל ובאופן קיצוני בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. האקטיביזם הוא המחשבה שכל חוק ראוי לביקורת שיפוטית. האקטיביזם מתבטא גם בפסיקות על פי מידת "הסבירות" של "הציבור הנאור" ובזכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת (בנושא הזה המהפכה הייתה דווקא של השופט שמגר, קודמו של ברק כיועמ"ש ואח"כ כשנשיא בית המשפט העליון, אך גם הוא מיוחס בטעות לברק).

היסוד השני הוא שיח הזכויות המשפטי שהפר את האיזון בין זכויות הפרט לטובת הכלל והציבור, בין אם הקולקטיב הוא קהילה ובין אם הוא הלאום. כך בא לעולם פסק דין קעאדן, שפגע הן בשיקול הציוני של התיישבות ציונית אך יותר מכך באוטונומיה של הקהילה לבחור את חבריה. הגישה המגמדת את הקהילה ואת הלאום, מעמידה שתי ישויות – האזרח והמדינה המשרתת את האזרח. העדפת חופש הביטוי על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי, הכשירה הן את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והן את הימין הכהניסטי, ואת הייצוג שלהם בכנסת. אלה גם הגורמים הנהנים מהעדפת זכות ההפגנה על שלום הציבור, ולא אחת שלום הציבור נפגע מכך שבית המשפט כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של השמאלימין הרדיקלי.

בשני היסודות הללו, ברק הוא בראש ובראשונה תלמידו של מנחם בגין, אף שהוא לא הרחיק לכת באקטיביזם השיפוטי כמו הקיצוניות של "עליונות המשפט", על פי משנתו של בגין, שבה הרשות השופטת היא בעליל עליונה על הרשויות האחרות. יש לציין, שהשופט האקטיביסט הרדיקלי ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שאף הוא תלמידו של בגין. הגישה של האקטיביזם השיפוטי היא מבית מדרשו של הימין הישראלי, וניתן לקבוע באופן חד-משמעי שבנושא הזה נושאי הדגל של דרכה ההיסטורית של תנועת החירות הם בני בגין ודן מרידור.

על אף ביקורתי על שיטתו המשפטית של ברק, אני סולד מן הטענות השקריות הנפוצות בימין, המטילות דופי בציוניותו של ברק. ברק הוא ציוני, הוא ביטחוניסט והוא פטריוט גדול. השקפת עולמו הציונית הייתה תמיד המצפן שלו. רוב מוחלט של פסיקותיו בנושא הביטחון צידדו בעמדת מערכת הביטחון וכך גם כמעט כל פסיקותיו בנושא ההתנחלויות. ודווקא כיוון שהוא היה אקטיביסט ולא סבר שמערכת המשפט צריכה להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון – פסיקותיו אלו מעידות על היותו ביטחוניסט ופטריוט בפני עצמו. ברק גם היה רתום למערכה נגד הדה-לגיטימציה לישראל והניסיונות להעמידה לדין בהאג, ובנושא הזה כל ראשי הממשלה ובהם נתניהו עלו אליו לרגל וראו בו את המנטור שלהם בנושא.

תמיכתו של ברק בעסקת הטיעון עם נתניהו נובעת מפטריוטיות. במקרה זה, מי שהיה סמל למלחמה בשחיתות השלטונית, ואומץ לבו כיועץ המשפטי לממשלה ואח"כ כשופט בית המשפט העליון, פרץ את הדרך למלחמה בשחיתות השלטונית, הכפיף את עקרון המלחמה בשחיתות למען העיקרון של טובת החברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותה. וגם אם אני רואה את הדברים אחרת לגמרי ממנו, אני מעריך אותו על כך.

* צדק חשמלי – החשמל הוא מצרך יסוד. שלילתו היא פגיעה בזכויות יסוד של האדם. זו המשמעות של פסיקה חברתית פורצת דרך של בג"ץ. בית המשפט העליון קבע שחברת החשמל לא תוכל לנתק בעלי חוב שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה שמצדיק הימנעות מניתוק. במצב כזה תידרש חברת החשמל לגבות את החובות באמצעי גבייה מתונים יותר, שאינם כרוכים בניתוק החשמל. עוד נקבע כי על רשות החשמל לשמוע את טענותיו של הצרכן ולבחון את נסיבותיו הפרטניות לפני ההחלטה על ניתוק.

מן הראוי שהכנסת תזדרז לעגן את הפסיקה הזאת בחוק.

* נציג הטרור החקלאי – קואליציה ואופוזיציה התלכדו לפעולה להגנה על חקלאי ישראל, הסובלים מזה עשור ומעלה מהטרור החקלאי, הגורם להם לנזק חמור ביותר. חברי הכנסת אופיר סופר (הציונות הדתית), יעקב מרגי (ש"ס), רם בן ברק (יש עתיד), מירב בן ארי (יש עתיד) ועמיחי שיקלי (על הנייר – ימינה) הגישו הצעת חוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית. על פי החוק, הורשע נידון בעבירה של פשיעה חקלאית – רשאי בית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על חילוטו של רכוש בשווי תקבולי העבירה שבה הורשע הנידון.

מי שיצא בשצף קצף נגד החוק, הוא נציג הטרור החקלאי בכנסת, עופר כסיף. בנאום מתלהם הוא האשים את מציעי החוק בפשע הנורא, שהחוק נועד לשרת את הציונות. הוא הגדיר את החוק "גזעני". הוא כינה את חקלאי ישראל פושעים, היושבים על אדמות פלשתינאים. וכמובן שהוא דיבר על "המתנחבלים". רק על הביטוי הזה צריך היה להפסיק את נאומו ולהוציאו מן המליאה.

היטיבה מירב בן ארי להגדיר את העובדה שעופר כסיף חבר כנסת במילה אחת: בושה.

העימות בין עופר כסיף לחברי השדולה החקלאית היה שיקוף פרלמנטרי של העימות בשטח בין חקלאי ישראל למפגעי הטרור החקלאי.

ומעבר לחוק הספציפי הזה – כל שיתוף פעולה בין ח"כים מן הקואליציה ומן האופוזיציה מבורך. לצערי, בכנסת הנוכחית הוא נדיר.

* האובססיה של הנינה – יוסף ויץ, "אבי היערות", מראשי קק"ל לאורך עשרות שנים, הוא אדם רב זכויות, שראוי להיות בפנתיאון של גדולי האומה. מעטים תרמו כמוהו לגאולת אדמות ארץ ישראל, ייעור הארץ ויישובה.

נינתו מיכל ויץ סולדת ממפעל חייו הציוני של סבא רבא שלה. מבחינתה הוא "אבי הטרנספר". היא ערכה את סרט התעודה "קופסה כחולה", שנועד לנתץ את דמותו של יוסף, מתוך סלידה ממפעל חייו.

בתור שכזאת היא הפכה "מומחית" לקק"ל, לפחות ב"הארץ". וכאשר קק"ל פועלים לייעור הנגב, על מנת להחזיר את הריבונות הישראלית ולבלום את הפלישה הבדואית לאדמות הלאום – האובססיבית ממהרת לפרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הייעור ונגד קק"ל. כותרת הפשקוויל היא "עץ בתפקיד חייל". המשמעות היא התנגדות לשימוש בנטיעות לקידום המטרות הלאומית של עם ישראל, מתוך התעלמות מכך שעדין אנו במאבק על הארץ. כמובן אי אפשר בלי להמשיך בהאשמות נגד סבא רבא שלה ומפעל חייו ונגד בן גוריון שנמנע מלעסוק "בפליטים הערבים וזיקתם לאדמתם", כלומר שלא איפשר הצפת הארץ בפלשתינאים, כדי לערער את תוצאות ניצחוננו במלחמה – קיומה של מדינת ישראל. והיא יוצאת נגד קק"ל שממשיכה את מפעל חייו של סבא רבא שלה, מפעל שלא תם, כפי שהציונות, שהרצל הגדיר אותה "אידיאל אינסופי", לא תמה. היא ממחזרת את השקר שהנטיעות הן ב"קרקע שהבעלות עליה נתונה במחלוקת". הבעלות אינה נתונה במחלוקת. כל תביעות הבעלות של הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט בישראל. מדובר בפולשים לאדמות הלאום, והמחלוקת עמם על האדמה, היא כמחלוקת עם גנב שיפרוץ לביתה ויטען לבעלות על התכשיטים שגנב.

שום דבר בפשקוויל לא ראוי לדפוס, וסביר להניח שאלמלא העובדה הצהובה שהכותבת היא נינתו-של, שבחרה לשחוט את זכרו, אפילו "הארץ" לא היה טורח לפרסמו.

* לעקור מן השורש – התמונות המזעזעות של מתקפת הפלנגות של נערי הזוועות, בני עמי שבחרו בטרור, מחייבות שינוי דפוס הפעולה של מדינת ישראל נגד התופעה. כבר שנים שהמדינה מגלה חולשה ונרפות במאבק נגדם. הגיע הזמן לשנות כיוון. זו צריכה להיות החלטה מדינית, של ראש הממשלה, למגר את התופעה הנוראה הזאת, עד שלא ייוותר ממנה זכר. על השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, ועל בתי המשפט שלאורך שנים מגלים רפיסות כלפי המחבלים הללו, להבין שהמשימה שלהם היא להכרית לחלוטין את התופעה. כן, דווקא היום כאשר יש להם נציג בכנסת.

מועצת יש"ע גינתה בחריפות את המעשה הברברי וקראה לכוחות הביטחון למצות את הדין עם הפורעים. מועצת יש"ע יודעת שנערי הזוועות הללו הם אויבי מפעל ההתנחלויות. אבל אין די בגינוי. על מועצת יש"ע לקרוא לכל תושבי יהודה ושומרון לגלות אזרחות טובה, למסור לכוחות הביטחון כל פירור מידע על הפורעים ולעשות הכל כדי לסייע למדינה לעקור מן השורש את הגיס החמישי הארור.

* חשדהו וחשדהו – טורקיה מחזרת אחרי ישראל ומנסה להגיע לנורמליזציה ביחסי המדינות.

עקרונית, כל שיפור היחסים בין ישראל לכל מדינה הוא התפתחות חיובית, בוודאי כאשר מדובר במעצמה אזורית במזרח התיכון.

אלא שמדובר בארדואן. הניסיון המר שלנו אתו כולל גם כמה מתקפות "פיוס" ואנו יודעים מה הן שוות. הגישה לארדואן צריכה להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו, חשדהו וחשדהו.

אולי ניתן בעתיד לשקם את הברית בין המדינות ואת יחסי הידידות הקרובים בינינו. זה לא יהיה בעידן ארדואן.

* הרפורמה היא אסון – הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ועידו קן, בכירי כלכלני החקלאות בארץ ומהמובילים בתחום בעולם, עומדים בראש מיזם שאפתני שפיתחו ושכללו במהלך עשר שנים כלכלנים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המדען הראשי של משרד החקלאות. המיזם פיתח מודל כלכלי ייחודי, VALUE שמו, שמאפשר לחזות את התנהלות החקלאים ואת מחירי התוצרת החקלאי, על פי מכלול המשתנים בשוק החקלאי. במסגרת המודל הם בחנו את הרפורמה בחקלאות שמובילים ליברמן ופורר, והתוצאות עגומות. הם מנבאים חיסול של ענפים רבים בחקלאות הישראלית, שיסלקו מן השולחן של הישראלים את תפוח העץ הישראלי, את העגבניה הישראלית, את האפרסקים, הענבים, הקלמנטינות, השזיפים, התפוזים, הלימונים, המלפפונים, הזיתים, השום, השקדים, הבטטה ותפוחי האדמה. את מקומם תחליף סחורה זולה באיכות נחותה מטורקיה, ירדן, מרוקו ומצרים. רווחי החקלאות יקטנו, גם אחרי הפיצויים מהאוצר שהם חלק מן הרפורמה, ב-1.3 מיליארד ₪ בשנה. רווחיות חקלאי הגולן תקטן ב-64%, הגליל ב-51% והנגב ב-35%. הצרכנים עשויים לחסוך 60 ₪ בחודש ולקבל סחורה נחותה, במקרה שבו ההוזלה תגיע בכלל לצרכן. סביר יותר להניח שהיא לא תגיע לצרכנים וירוויחו ממנה היבואנים, הסיטונאים והקמעונאים. את עיקרי המחקר פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" האחרון.

הרפורמה הזאת היא אסון – היא עלולה להמיט מכה נוראית על ההתיישבות ועל החקלאות, כביכול מתוך תפיסה צרכנית, אך למעשה גם בפגיעה בצרכן, שיקבל תוצר נחות וישלם אותו המחיר, או לכל היותר יחסוך כמה אגורות בחודש.

בינתיים הרפורמה נתקלת בקשיים בקואליציה ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותלך על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות, ותיבנה בשיתוף עם החקלאים ומתוך הידברות עמם.

* צמרת הפזמונאות – חמישיית הצמרת של הפזמונאים העבריים (איני מכליל משוררים כאלתרמן שכתבו גם פזמונים ולא סינגר-סונגרייטרים כמאיר אריאל, אלא מי שבחרו בפזמונאות כליבת יצירתם), על פי הסדר הזה (לטעמי האישי, כמובן): 1. נעמי שמר. 2. חיים חפר. 3. יורם טהרלב. 4. אהוד מנור. 5. יוסי גמזו.

חמישתם הלכו לעולמם.

* מאין נחל יורם טהרלב את אהבת המולדת? – הוא ענה על כך בעצמו:

"אנחנו ילדי הקיבוץ המאוחד, ידענו

כי על שני דברים העולם עומד – עזריה ושמריה

לא היית צריך להוסיף שום תואר מלפנים ומאחור,

עזריה ושמריה – מורי הדור.

ותאמינו לי, מי שעבר את כל הארץ עם שני אלה ביחד

או עם כל אחד לחוד

לעולם לא יוכל לטעות בדרך או ללכת לאיבוד.

וגם עכשיו, אחרי שלמדנו הרבה וגילינו הרבה,

כשאני עושה גם היום את השקלא וטריא

עדיין אני שואל: תגידו לי, איך הייתה הארץ שלנו נראית

בלי עזריה ובלי שמריה".

עזריה הוא עזריה אלון. שמריה הוא שמריה גוטמן.

* מגדלור רוחני ותרבותי – בעת שירותי בסדיר, קראתי את ספרו של פרופ' אליעזר שבייד "מולדת וארץ יעודה". כיוון שאלי שבייד היה תמיד אינטלקטואל מעורב, המשמיע את קולו, ידעתי מיהו, שמעתי אותו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים פובליציסטיים שלו. אבל הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלו. הספר, שעסק בזיקה הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, שבה אותי בקסמו. חשתי הזדהות עצומה, ואפשר לומר ש"אימצתי" את שבייד, בחינת "עשה לך רב"; לא תמיד הסכמתי עם כל רעיונותיו, אך הקול הציוני, היהודי והחברתי הייחודי שלו, השפיעו עליי וייצגו את מחשבותיי ועמדותיי. ראיתי בו מגדלור רוחני ותרבותי בעבורי.

מאז, קראתי מספריו ומסותיו ושמעתי הרצאות שלו, ותמיד הייתי מרותק לפאתוס שלו והזדהיתי מאוד עם החזון שלו, עם התפיסות שביטא, וגם עם הביקורת החריפה שהציג, כנביא זעם בחברה הישראלית. לצערי, לא זכיתי ללמוד אצלו באופן סדיר, אך שמעתי הרצאות שלו בפורומים של התחדשות יהודית, במושב מיוחד לכבודו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, בכנס של המדרשה באורנים, בכנסי "לא בשמים" בגליל העליון ועוד.

שלוש פעמים זכיתי להיפגש אתו באופן אישי. פעם אחת שנינו ספדנו לאברהם אדרת בקיבוץ איילת השחר, בשלושים למותו. פעם הוא היה המרצה המרכזי בכנס שהנחיתי, של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהייתי בין מייסדיה, ולצערי לא האריכה ימים. ופעם הפגשתי אותו עם קבוצה שהנחיתי במסגרת משותפת למרכז "יובלים" שניהלתי בתל-חי והפדרציה של סן פרנציסקו, תכנית "גוונים בגליל", בסיור שערכנו בירושלים.

חתן פרס ישראל פרופ' אלי שבייד, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונות. אדם בעל ידע עצום ומקיף בתחומי פילוסופיה, יהדות, תנ"ך, חינוך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל ובעל השקפת עולם מקורית ייחודית, שאותה הציג בעשרות ספרים ומאות מסות.

הוא דגל בהשקפת עולם של מחויבות אדירה לקולקטיב החברתי והלאומי. הוא יצא נגד שיח הזכויות ודגל בשיח של חובות, של מחויבות ואחריות, של ערבות הדדית שבה הפרט מחויב לכלל והכלל מחויב לפרט. הוא שלל את רוחות השוק החופשי, האקדמיזציה של החינוך המחנכת לתחרות ורווחיות, הניאו-ליברליזם, המשפטיזציה, הפוסט מודרניזם, הפוסט ציונות, ההפרטה, הגלובליזציה, הרלטיביזם, האינדיבידואליזם הקיצוני, החילוניות הריקה; את כל אלה הוא כרך בצוותא כאיום ממשי על הציוויליזציה המערבית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. הוא הציג מולם מופת של מדינת רווחה האחראית לספק לפרט את צרכיו ובהם את הזכות לעבודה, והפרט מחויב לכלל ונותן מעצמו לחברה ולאומה. הוא הציג גישה אחידה של לאום וחברה, עם מחויבות גדולה ליהדות על כל גווניה, זרמיה, מסורותיה וארון הספרים שלה, שהוא היה מגדולי הבקיאים בו והמפרשים שלו. הוא דגל במחויבות עמוקה לתרבות היהודית, להתחדשות יהודית וציונית פלורליסטית, ההופכת את העימות בין הזרמים, לחיבור סינרגטי שלהם. הוא דגל בחינוך הומניסטי ויהודי המחבר את הילד והנער למקורותיו ומחנך אותו למחויבות לכלל; למשפחה, לקהילה ולאומה. קשה היה למקם אותו במגירות המקובלות של שמאל ימין. הביקורת שלו על המשפטיזציה, על בית המשפט העליון ועל דרכו של אהרון ברק, הייתה דומה לעמדות המקובלות בימין הישראלי. ביקורתו החריפה על ההפרטה ותרבות ההפרטה הייתה קיצונית משל השמאל הישראלי. אך הוא היה קוהרנטי מאוד, וראה בהפרטה, בגלובליזציה, בחיקוי הזול של תרבות זרה – מגמה אחת, שנגדה הוא יצא. הוא היה מאמין גדול בלאומיות ומבקר חריף של הלאומנות וסבר שהגלובליזציה, שמשמעותה שלטון תאגידים קפיטליסטי וריסוק המדינה והסולידירות הלאומית, תביא לניכור חברתי ובתהליך דיאלקטי תעורר רוחות לאומניות וגזענות. הוא קרא ליצירה חברתית ותרבותית, יהודית ציונית הומניסטית, המתחדשת כל העת ויוצרת כאן חברת מופת.

לפני למעלה מעשור ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב"; קהילה ייחודית בעמק יזרעאל, המשלבת מסורת וחידוש. את המחקר סיימתי בציטוט מכתב שכתב שבייד לחברי הקהילה, אחרי שהשתתף בקבלת שבת שלה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם, ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטקס שאינו חוצץ בין הספונטניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי.

תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

אלי שבייד הלך שבוע לעולמו, בגיל 92. יהי זכרו ברוך!

* תעודת עניות – יש פינה שבועית ב"הארץ", שאהובה עליי מאוד – "אחרי מות". בפינה זו, עופר אדרת מספר בכל שבוע על דמות שהלכה לעולמה; אדם שמותו לא תפס את הכותרות הראשיות, אך הסיפור שלו חשוב ומעניין. אני שמח על הכבוד הניתן לזכרם של אנשי המעגל השלישי והרביעי.

השבוע הוקדשה הפינה לחתן פרס ישראל אלי שבייד. עצם העובדה שזה המקום שבו נכתב על ענק רוח כזה, כאילו היה שחקן ספסל, היא תעודת עניות לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית. אני זוכר את המקום התקשורתי שניתן לישעיהו ליבוביץ' במותו. ועם כל הכבוד לליבוביץ', ויש כבוד, אין הוא מתקרב לשיעור קומתו ולעומק מחשבתו ותרומתו להגות היהודית וההומניסטית של שבייד. הגותו של שבייד תילמד דורות רבים אחרי שליבוביץ' יישכח.

          * ביד הלשון

סופות בנגב – כותרת ב"ישראל היום" לכתבה על מהומות הבדואים בנגב, הייתה: "סופות בנגב".

סופות בנגב הם כינוי לשורה של פוגרומים ביהודים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. הטריגר לפרעות היה רצח הצאר אלכסנדר השני, והאשמות שווא כאילו היהודים הם הגורמים המהפכניים שהביאו לרצח. הפרעות החלו בפסח תרמ"ב ונמשכו למעלה משנה.

בעקבות הסופות בנגב כתב יהודה לייב פינסקר את החוברת "אוטואמנציפציה", שבה קרא לעם היהודי לשחרר את עצמו באמצעות הקמת תנועה לאומית יהודית. המאורעות חיזקו את תנועת "חיבת ציון" ברוסיה ומזרח אירופה. הם יצרו תנועה גדולה של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה ותנועה קטנה הרבה יותר, אך בפרספקטיבה היסטורית חשובה הרבה יותר, של עליה לארץ ישראל – העליה הראשונה.

הפרעות נקראו סופות בנגב, כיוון שהיו בדרום האימפריה. נגב, בשפת התנ"ך, הוא דרום. הביטוי לקוח מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה".

* "חדשות בן עזר"