צרור הערות 16.6.19

* שעת רצון – במשך 52 שנים, נמנעו כל ממשלות ישראל מהחלת הריבונות על חלקים מיהודה ושומרון. הייתה זו מדיניות נכונה, כיוון שהחלת ריבונות כזו הייתה עלולה להביא לפיצוץ ביחסינו עם העולם ובפרט עם ידידתנו ובעלת בריתנו ארה"ב.

נוצרה כעת שעת רצון – חלון הזדמנויות, של ממשל אמריקאי ידידותי מכל קודמיו, עובדה שבאה לידי ביטוי בין השאר בהכרה בירושלים כבירת ישראל (אם כי בהכרזת ההכרה נאמר בפירוש שגבולות ירושלים ייקבעו במו"מ) ובהכרה בריבונותנו על הגולן. אמירות, כמו הצהרתו האחרונה של השגריר האמריקאי בישראל, נותנות יסוד סביר להניח, שיש אפשרות להחיל את הריבונות בהסכמה עם ארה"ב. ולכן, את חלון ההזדמנויות הזה אסור להחמיץ.

אין להתייחס ליהודה ושומרון כאל מקשה אחת. ריבונות ישראלית על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים מנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, ועלולה לסכן את הרוב היהודי המשמעותי, שהוא תנאי לצביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

אולם גושי היישובים הישראליים ובקעת הירדן רבתי, הם אזורים שהאינטרס הלאומי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל לצמיתות. ולכן, מן הראוי להחיל עליהם ריבונות.

יש לעשות כל מאמץ, שהצעד הזה יהיה בהידברות לאומית, כדי להגיע להסכמה לאומית רחבה ככל הניתן.

* חודש של שקט – "רקטה נורתה הלילה מרצועת עזה אחרי חודש של שקט", אני שומע בכלי התקשורת. חודש של שקט?! בחודש הזה נמשך טרור ההצתות מדי יום. האויב ממשיך להצית את שדותינו. אש אינה הפסקת אש.

אני בעד הסדרה עם חמאס ובוודאי בעד שיפור תנאי החיים ברצועה, אולם התנאי המוחלט לכל הסדרה הוא הפסקה טוטלית של כל סוגי הטרור, ובוודאי טרור ההצתות. כפי שאנו נוכחים בשנה ורבע האחרונה, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מובילות תמיד להסלמה ול"סבבים".

צה"ל המתין לירי רקטה כדי להשמיד בתגובה מנהרת טרור. המסר הוא, שעל רקטה ישראל מגיבה. כל עוד לא נורות רקטות, האויב יכול להמשיך באין מפריע בטרור ההצתות. זה אור ירוק להמשך ההצתות.

המדיניות של ישראל צריכה להיות חד משמעית – דין הצתה כדין רקטה.

* מתאים לו – דין יששכרוף, השקרן המדופלם, ששבר את שיאי השנאה העצמית כאשר העליל על עצמו עלילה על תקיפת פלשתינאי בעת שירותו בצה"ל – עלילה שהופרכה בעליל, מסיים את תפקידו כדובר הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "שוברים שתיקה" ועובר לשרת כדובר הח"כ האנטי ישראל איימן עודה, המטיף למימוש בפועל של תביעת ה"שיבה", כולל החזרת ה"פליטים" לבתיהם הספציפיים, כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מתאים לו.

* עוון בנים על אבות – חכ"שית ענת ברקו קראה להדיח את שגריר ישראל בגרמניה ג'רמי יששכרוף, בשל חטאיו של בנו דין, השקרן המדופלם, עד לאחרונה דובר "שוברים שתיקה" ומעתה דוברו של איימן עודה. למה הדבר דומה? לכך שנשבח את דין יששכרוף על פעולתו נגד מדינת ישראל, בשל העובדה שאביו מייצג נאמנה את ישראל.

דין יששכרוף אינו ילד ואינו קטין. הוא אינו עומד ברשות אביו. העובדה שהשגריר נכשל בחינוך בנו, ויצאה ממנו מוטציה אנטי ישראלית, אינה מלמדת דבר על התאמתו וכשירותו לתפקיד השגריר. כשגריר, עליו להישפט רק על פי תפקודו והאופן שבו הוא מבצע את תפקידו.

למשה ארנס, אחד משרי הביטחון הטובים שהיו כאן ופטריוט ציוני נאמן, היה בן במצפ"ן, הארגון הרדיקלי השולל את קיומה של ישראל ותומך בטרור נגד אזרחיה. האם עובדה זו פסלה אותו מתפקיד כלשהו? האם תרומתו למדינת ישראל נבחנת על פי עובדה זו?

ההתבטאות של ברקו היא מקארתיזם בהתגלמותו.

* רשות שלטונית – פקיד ממשלתי הוא אדם העובד במערכת הניהולית של המדינה, ותפקידו לקדם את מדיניות השר והממשלה.

לאחרונה, מרבים להשתמש באמירה מופרכת, שהשופטים הם פקידים. זו ראיה אבסורדית, המנוגדת לכל היגיון של דמוקרטיה ומדינת חוק. ההתייחסות לשופטים כאל פקידים, מבטאת השקפה מעוותת על פיה השופטים הם חלק מן המערכת הממשלתית, הם כפופים לממשלה ותפקידם לקדם את החלטותיה. אין אי הבנה בוטה יותר מזו, של מהות הדמוקרטיה.

שופטים אינם פקידים. בית המשפט אינו משרד ממשלתי. בית המשפט הוא רשות שלטונית, אחת משלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. בין הרשויות אמורה להיות מערכת איזונים ובלמים. כחלק מהם, תפקיד משמעותי וחשוב מאוד של בית המשפט העליון, הגוף העליון של הרשות השופטת, הוא בקרה שיפוטית על שתי הרשויות האחרות. כך זה בכל דמוקרטיה.

אפשר לחלוק על בית המשפט, כמו על כל אחת מן הרשויות האחרות. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי – בעיניי הוא הזיק והחליש את מעמדה ועוצמתה של הרשות השופטת. נכון להגיע בהידברות להסכמות על מערך האיזונים והבלמים בין הרשויות. מתי ובאיזה אופן בית המשפט יכול להתערב בחקיקת הכנסת, ומתי ובאיזה אופן יכולה הכנסת להתגבר על פסילת חוק (כמובן לא הבדיחה של פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הממשלה). ובכלל, הבעיה המרכזית בהפרדת הרשויות בישראל אינה קשורה לרשות השופטת, אלא היא חוסר העצמאות של הכנסת, שלמעשה נשלטת בידי הממשלה (כך המצב מאז קום המדינה, אך הבעיה החריפה והחמירה בשנים האחרונות). על כל אלה יש לדון בשיח של שווים בין שלוש הרשויות, ללא ההתנשאות על "הפקידים". … שהם כמובן לא סתם פקידים אלא "פקידונים" או "פקידונצ'יקים".

גם במערכת המשפט יש פקידים. תפקידם לשרת את מערכת המשפט, כפי שפקידי הממשלה צריכים לשרת את הממשלה.

* בין אקטיביזם ושמרנות – בניגוד לדעה רווחת, המחלוקת בארץ ובעולם בין האקטיביזם השיפוטי לבין השמרנות השיפוטית, אינה בין מי שטוענים שיש לבית המשפט זכות להתערב בחקיקה למי ששוללים את הזכות הזאת. הזכות הזאת היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

המחלוקת היא על תדירות השימוש בזכות הזאת. הגישה האקטיביסטית גורסת יוזמה של בית המשפט להתערבות רבה. נקודת המוצא שלה היא שבית המשפט צריך להיות שחקן פעיל במערכת השלטונית. הגישה השמרנית גורסת ענווה משפטית, מתן כבוד רב יותר לשיקול דעתם של המחוקקים, והפעלת הביקורת השיפוטית כנשק יום הדין, רק במקרים של הפרה בוטה של זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, או החלטה שנוגדת באופן ברור את החוקה (ובישראל – את חוקי היסוד).

מן הראוי שבית המשפט יהיה מיוצג באופן מאוזן בשופטים משתי האסכולות ומרצף העמדות בין שתיהן. אני נוטה יותר לקו השמרני. כבר שנים רבות אני מתריע על יד קלה מידי על הדק הביקורת השיפוטית, לא רק כאשר בא הזאב, אלא גם לנוכח קריאות שווא: זאב זאב.

כמובן שאני מתנגד בתוקף לניסיונות הקיצונים לשפוך את התינוק עם המים ולהחריב את מערכת החוק והמשפט, כביכול בשם השמרנות. מהפכנות רדיקלית אינה שמרנות.

* ציוני וביטחוניסט – בגיליון שבועות של "הארץ", התפרסם פשקוויל שטנה ונאצה של מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד נגד השופט בדימוס אהרון ברק. העילה למתקפה, הייתה התקפה של ברק על הופעותיו של אלעד בפני מועצת הביטחון, שבהן הוא יוצא נגד מדינת ישראל ומטיף לאו"ם לפעול נגדה.

אולם מהות הפשקוויל לא הייתה תשובה להתקפה של ברק, אלא מתקפה נגד מערכת המשפט הישראלית ובעיקר נגד ברק, על כך שהיא הכשירה את "אקיבוש", היא הכשירה את ההתנחלות, היא הכשירה את אמצעי ה"דיכוי" של צה"ל וכו' וכו' וכו'.

באותו גיליון של "הארץ", במוסף ספרים, התפרסמה רשימה של אדם רז, על ספרו של עו"ד מיכאל ספרד "החומה והשער – ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי על זכויות האדם". גם ספר זה והרשימה שהיללה אותו, תוקפים את מערכת המשפט הישראלית, באותן טענות בדיוק.

כמובן שאני שולל מכל וכל את הטענות, אבל לשיטתם הם צודקים. מי שרואים כל צעד ביטחוני והתיישבותי של ישראל, כל צעד של הגנה על אזרחי ישראל, כל צעד של מלחמה בטרור, כל צעד של מימוש האינטרס הלאומי של ישראל ביהודה ושומרון ובגולן עוול, צודקים כאשר הם תוקפים את מערכת המשפט, כי אכן, בניגוד למתקפות הבלתי מוצדקות של הימין, מערכת המשפט נתנה למדינת ישראל את המעטפת המשפטית והחוקית למימוש מדיניותה.

אני שותף לביקורת על אהרון ברק בכל הקשור לגישתו האקטיביסטית הקיצונית את מערכת המשפט, אך הטענה כאילו ברק "שמאלני", "אנטי ציוני", "אנטי ביטחוני" חסרת שחר.

אהרון ברק הוא ציוני לעילא ולעילא והוא בפרוש ביטחוניסט. פסקי הדין שלו בענייני ביטחון מעידים על כך יותר מכל טענה עיתונאית בגנותו או בשבחו. נכון, בית המשפט מקפיד שהדברים ייעשו על פי חוק. זה תפקידו.

אני חולק על חלק מפסיקותיו, כמו בנושא מיקום גדר ההפרדה ובנושא נוהל שכן. אני סבור שפסיקות אלו אינן עומדות במבחן הסבירות ואינן מידתיות. אך אלו הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* טירוף מערכות – "אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו", נאמר בפרקי אבות. כאשר שר המשפטים (!) מרשה לעצמו לומר שלא חייבים לציית לבית המשפט, הוא מעביר מסר לכל אזרח ולכל עבריין שהוא יכול לבחור מה לקיים. כך מדינה אינה יכולה להתקיים. זו אנרכיה.

אין דמוקרטיה ללא מדינת חוק. אין מדינת חוק שאין בה שוויון בפני החוק. אם הממשלה יכולה להפר צווי בית משפט, גם האזרח יכול לעשות זאת.

האובססיה הזאת להרוס ולהחריב את מדינת החוק, כדי להציל מגלומן אחד מאימת הדין, היא טירוף מערכות.

* מה? מה פתאום?! – יממה לאחר דברי הכפירה במדינת החוק ובדמוקרטיה שהשמיע שר המשפטים, הוציא ראש הממשלה הודעת הסתייגות רפה, שבה הבהיר שיש לכבד את החלטות בית המשפט. זו הייתה הודעה בקריצה. משהו כמו "מה? מה פתאום?!". משהו כמו "איני עוסק בזה". כמו כל מיני יוזמות ובלוני ניסוי של ביטן ואמסלם ש"לא היו בידיעתו ועל דעתו של רוה"מ". אשרי המאמין.

מי שיקרא את חסידיו ומעריציו של נתניהו, ויראה היכן הם עומדים בין דברי אוחנה לדברי נתניהו, לא יתפלא. ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו. והחסידים יודעים היטב איזה מסר הועבר להם השבוע מבלפור.

* קופה של שרצים – "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו", אמרו חז"ל (מסכת יומא). איני אוהב את הממרה הזאת, המכשירה – לא שרץ, אלא קופה של שרצים. יש בה השלמה עם התנהלות והתנהגות לא נורמטיבית ולא אתית של המנהיגות הציבורית. ואכן, לא אחת צוטט באוזניי מאמר חז"ל זה, כאשר יצאתי בביקורת על שחיתות ונהנתנות של מנהיגים.

אבל כדאי לזכור את המשך מאמר חז"ל, המסביר את הסיבה לכך: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך". כלומר, הטענה היא שמנהיג מושלם עלול להגיע לידי זחיחות ויהירות, תכונות שאינן ראויות להנהגה. אולם אם יש בו פגמים אישיותיים והיו בעברו מעידות בהתנהלותו, ברגע שהוא מתחיל לסגל לעצמו גינוני פולחן אישיות, או במילים אחרות, הוא מתחיל לעוף על עצמו, אפשר להעמיד אותו במקום ולהזכיר לו: הלו, אל תחשוב ששכחנו שלפני 14 שנים…

חז"ל לא העלו על דעתם ביטול עצמי של הציבור בפני הפרנס, ולא רק השלמה אלא הערצה הן של זחיחותו והן של קופת שרציו. הגיעה השעה שנאמר לו: חזור לאחוריך!

* עבר נקי – עם מינויו של תא"ל הדי זילברמן לתפקיד דובר צה"ל, יש לקוות שלא ימצא איזה כתם בעברו. שלא יתברר, חלילה, שהוא סייע אי פעם למשטרה או לגורמי החוק. שלא פעל, חלילה, כמשת"פ במלחמה בשחיתות או בעבריינות. שגיליון ההתנהגות שלו נקי.

* נרדף רודף – יש ילדים מוכים שהלקח שלהם מילדותם היא שהם לעולם לא ירימו יד על ילדיהם. יש ילדים מוכים שהופכים לאבות מכים. חשבתי על כך כאשר קראתי ב"ישראל היום" ראיון עם להט"בים ימנים, שסיפרו על הרדיפה שהם חווים בתוך הקהילה הלהט"בית.

מצער שמי שחוו רדיפה בשל נטייתם המינית, במקום לשאת את דגל קבלת האחר, רודפים אנשים מתוך קהילתם בשל נטייתם הפוליטית. כואב לקרוא על הומואים ולסביות שמסרבים לצאת מהארון ולהציג בפומבי את השקפתם הפוליטית. חבל שמי שמכירים את סבל החיים בשקר, בתוך ארון, מסבים סבל דומה ללהט"בים כמותם, על רקע פוליטי.

התכלית הראויה למאבק הלהט"בי היא נורמליזציה. להגיע למצב שבו הכל מתייחסים באופן נורמלי לבעלי נטיות מיניות שונות, כשווים לכל דבר. כאשר להט"בים מוצהרים מתקבלים בחברות שמרניות יותר, כמו ציבור ימני, מסורתי ודתי, זה ניצחון גדול, אולי הניצחון הגדול ביותר ללהט"בים. היה עליהם לחזק ולחבק את התופעה הזאת. כשהם עושים ההיפך, אפשר להטיל ספק במחויבותם לאינטרס הלהט"בי; שמא הוא משני למטרות פוליטיות אחרות.

כאשר ביקרתי את קבלת הפנים המבזה לאמיר אוחנה במצעד הגאווה, וכתבתי שהדבר נובע מהשקפתו הימנית, נאמר לי שאין שום קשר לכך שהוא ליכודניק, אלא זאת מחאה על כך שכח"כ הוא לא נאבק למן הלהט"בים. המרואיינים בכתבה אינם ח"כים, וסיפורם על עצמם, ועל חבריהם שחוששים לצאת מהארון (הפוליטי) מעידים שרדיפתו היא בפירוש בשל היותו ליכודניק.

אין לי כמעט מילה טובה אחת לומר על אוחנה – מלחך פנכתו של נתניהו, אבל דווקא בנושא ייצוג האינטרס הלהט"בי בכנסת, הביקורת נגדו אינה מוצדקת. מעבר לקידום האינטרס בעצם היותו ח"כ מטעם הליכוד ובעצם מינויו כשר הומו מוצהר ראשון ודווקא בממשלת ימין-דתיים-חרדים, הוא בפירוש פעל בכנסת וקידם נושאים להט"בים. נכון, כמו כל ח"כ, היו עליו מגבלות של משמעת סיעתית וקואליציונית ולעתים, כמו כל ח"כ, הוא הצביע על פי המשמעת ולא על פי עמדתו האישית. אך בנושא הלהט"בי הוא דווקא הפר את המשמעת, ואף נענש בהשעיה בת ארבעה חודשים מחברות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כולל מוועדת המשנה שהוא עמד בראשה.

* תל-אביב זה אני – ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* מפוצץ את הגשר – שני גורמים המציאו את דחליל ה"הדתה" ומפיצים את הפוביה הזאת ברחבי החברה הישראלית – הפורום החילוני, בראשות רם פרומן ועיתון "הארץ", בהובלת אור קשתי. לאורך שנים אני טוען שכל הסיפור הזה הוא פיקציה. לחבריי בארגוני ההתחדשות היהודית, שחלקם תפסו טרמפ על הטרנד הזה מסיבות אינטרסנטיות, אני מסביר שבעצם המלחמה האמתית של הגורמים הללו אינה נגד הדתיים, אלא נגד מה שאנו מייצגים, ההתחדשות היהודית, שאנו מובילים בחברה הישראלית.

הרי אין באמת "הדתה". אין תופעה של חילונים שהופכים דתיים, והמעטים שהופכים לדתיים, לרוב באים דווקא ממשפחות רחוקות מאוד מהמסורת ומנוכרות אליה. ההיפך הוא הנכון, יש תופעה של חילון, הן בציונות הדתית והן במגזר החרדי.

אז ממה מפחדים המפחידים? מכך שהזיקה לזהות היהודית ולתרבות היהודית בחברה הישראלית ובחינוך בישראל תגדל. ולכן, הם אולי מפחידים את ההורים מפני החב"דניק "המיסיונר" שבא לבית הספר "להדית" את הילד שלהם. אבל הם יודעים שכאשר חב"דניק בא עם השופר, הילדים מתייחסים למה שהוא מייצג כאל "הם". כאשר אני, למשל, וחבריי לתנועת ההתחדשות באים לבית הספר, הילדים שרואים אותנו מתייחסים ליהדות כאל "אנחנו", וזה הרבה יותר מאיים עליהם, לאמתו של דבר.

בראיון ל"7 ימים" רם פרומן מסביר מה מטריד את מנוחתו. "ההדתה מנסה לשכנע את החילוני שלפני הכל הוא יהודי, ורק אחר כך כל היתר. אני מאמין במודל הדודה הרחוקה. היא חלק מהתמונה, אי אפשר למחוק אותה. אבל היא צריכה להיות דודה רחוקה. כשמשרד החינוך רוצה להרחיב מאוד את לימודי החובה ביהדות לכל תלמיד בחינוך הממלכתי, אני אומר את ההיפך… לתת ליהדות את הפרופורציה הנכונה בתוך מרחב הידע האנושי האדיר".

כלומר, לא ה"הדתה" מפריעה לו, אלא המקום של היהדות בלימודים. כלומר, לא סמוטריץ' מאיים עליו, אלא דו"ח שנהר, למשל, שהצביע על הבורות בקרב תלמידי החינוך הממלכתי באשר ליהדותם והצורך להעמיק את היכרותם והזדהותם אתה. שנהר היא חילונית, פעלה תחת שרי חינוך חילונים, אך המגמה הזאת היא שמאיימת על פרומן.

את תאוריית "הדודה הרחוקה" שמעתי בעימות עם פרומן בכנס בגולן, שבעקבותיו כתבתי מאמר שכותרתו "הדודה הרחוקה והמכוערת" – היהדות שאותה רוצה פרומן להסתיר, שבה הוא מתבייש, והצגתי את הטענה שמי שמאיימים עליו באמת הם בתי המדרש הפלורליסטיים, ארגוני ההתחדשות היהודית, המכינות הקדם צבאיות, בתי הספר המשותפים לחילונים ודתיים וכד'.

בראיון ל"7 ימים" הוא אמר זאת בפירוש. "המכינות המעורבות ובתי המדרש החילונים… חיברו אותה [את החברה החילונית] בפועל לפרקטיקה ולטקסים דתיים, תוך ויתור על נקודת מבט ביקורתית… מי שפועל במסגרת ההתחדשות היהודית ישקר אם לא יודה בכך שפעמים רבות הוא שואל את עצמו אם הוא החל לשרת את הצד השני. לי מזכירים אנשי ההתחדשות היהודית את אותו קצין אנגלי בשבי היפני, שגולם על ידי אלק גינס בסרט 'הגשר על נהר קוואי'. הוא רואה בהקמת הגשר משימה שתגבש את חייליו ותיתן להם מטרה שתקל עליהם את השהיה בשבי. רק בסוף הסרט הוא מבין עד כמה הקמת הגשר הזו הרסנית למאמץ המלחמה הבריטי ומפוצץ אותו בעצמו".

הדוגמה שבחר פרומן מעידה עליו כאלף עדים. בעיניו, היהדות היא אויב שיש להילחם בו. גשר בין החילונים ליהדות, היא שיתוף פעולה עם האויב. הוא חותר לפוצץ אותו.

לאורך כל הראיון הוא אומר שהמטרה שלו היא להגן על החברה החילונית. אותי לא מעניינת החברה החילונית. איני יודע מה זה. אותי מעניינת החברה הישראלית. ואני יודע שהאיש הזה והמגמה שהוא מייצג הרסניים לחברה הישראלית.

* היו באים אתנו לכל מקום – מראיין: "הערבים נגלים אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה"?

המרואיין (איש ציבור): "אני לא בטוח. בטח ערבים היו אתנו בכל מקום".

איך היינו מגדירים אמירה כזאת?

מתוך ראיון של רם פרומן ליפעת ארליך ב"7 ימים":

ארליך: "בישראל, ההיסטוריה והדת מדברות אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה"?

פרומן: "אני לא בטוח. החרדים היו באים אתנו לכל מקום".

ואיך נגדיר את האמירה הזאת?

* מגלומן – רם פרומן, ראש הפורום החילוני, מקטר על מאמר ביקורת של יותם פלדמן על ספרו "הדרך החילונית", ב"הארץ" – ספרים. וכך הוא כותב בין השאר: "ככל הנראה אילו פלדמן היה נדרש בשעתו לקרוא ב'מדינת היהודים' של הרצל, הוא היה מתעלם מכך שהספר מציע חזון לאומי לעם היהודי".

איבדתי את הרשימה למכולת. אוף, בטח כך היה מרגיש משה רבנו אילו איבד את לוחות הברית.

* ביד הלשון

למות או לכבוש את ההר – הפרשן הפוליטי של "כאן ב'" חנן קריסטל דיבר על המשבר במפלגת העבודה, וכדי להמחיש את מצב ה"להיות או לחדול" שלה, הוא ציטט את עולה הגרדום הבית"רי שלמה בן יוסף שכתב: "למות או לכבוש את ההר".

אכן, שלמה בן יוסף חרט על קיר תא הנדון למוות בכלא עכו את המילים הללו, אך הן אינן שלו. המילים לקוחות מהמנון בית"ר, שכתב ז'בוטינסקי. ההמנון מסתיים במילים:

לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –

יוֹדֶפֶת – מַסָּדָה – בֵּיתָר.

שטח משוחרר לא יוחזר – עמית סגל הוא אנציקלופדיה לפוליטיקה הישראלית, הידע שלו עצום ולרוב מדויק. אבל בטור האחרון שלו ב"ידיעות אחרונות" הוא פספס. כך הוא כתב על יריב לוין: "כחרותניק ותיק, הוא בוודאי זוכר את העיקרון של 'שטח ששוחרר לא יוחזר' ".

איפה הטעות? זו לא הייתה סיסמה של תנועת החירות. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה גח"ל (גוש חירות ליברלים) לממשלת אחדות לאומית, או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי. מפלגת המרכז החופשי, של פורשי חירות בראשות שמואל תמיר, נשארה באופוזיציה, והייתה אופוזיציה מימין לממשלת האחדות. הסלוגן "שטח משוחרר לא יוחזר", לאחר מלחמת ששת הימים, הוא מבית היוצר שלה. מי שטבע את הסיסמה היה חבר המפלגה ולימים ח"כ מטעמה במסגרת הליכוד וד"ש עקיבא נוף. הסיסמה הונצחה בשיר הסאטירי "לא נחזיר אף שעל", שכתב יורם טהרלב וביצע שייקה אופיר.

לימים, המרכז החופשי הצטרפה כחטיבה לליכוד, התפלגה, הפלג בראשות תמיר פרש מהליכוד והצטרף לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין, מטעם ד"ש. חבר המרכז החופשי שהגיע הכי רחוק בפוליטיקה היה ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהציע למסור לפלשתינאים ולסורים את כל השטחים ששוחררו.

"חדשות בן עזר"