צרור הערות 18.7.21

* מחדל ההכלה – מדי יום, שולח לי פייסבוק רשומות שהעליתי באותו תאריך בשנים הקודמות. שתי רשומות שעלו ב-14.7 מלמדות כיצד התרעתי מפני מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות:

לפני שנתיים כתבתי:

"רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה".

לפני שלוש שנים, לאחר אחד הסבבים, כתבתי:

"הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של 'הסבב' הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם אתמול בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום 'הסבב' ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב'סבב' של מאי; פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית".

ממשלת השינוי פעלה מיומה הראשון אחרת – דין הצתה כדין רקטה. זו הדרך!

* מחדל השינוע – מה שהצטייר תחילה כהצלחה המבריקה במבצע "שומר החומות" התברר מאוחר יותר ככישלון. תרגיל ההונאה, של יציאה לתמרון קרקעי גדול ברצועה אמור היה, על פי המידע המודיעיני, להביא לכניסת כוחות חמאס למנהרות בניסיון לגרור את כוחותינו לעומק השטח ולהגיח מן המנהרות להרג וחטיפת חיילים, ואז הפצצות עומק של חיל האוויר ישמידו את המנהרות על אלפי המחבלים שבתוכן. אילו זה הצליח, היה זה ניצחון אסטרטגי אדיר שהיה מרסק את חמאס. זה לא קרה. אמנם היה הישג משמעותי בהרס המנהרות, "המטרו", אך אלפי המחבלים לא התחבאו שם. לא זו בלבד שההונאה לא הצליחה, גם אי אפשר לחזור עליה, וכך איבדנו כלי אדיר למלחמה עתידית.

תחילה נאמר שהסיבה לכך הייתה שיום קודם לכן, היה מידע על שתי חוליות שמתקדמות לעבר ישראל בתוך מנהרות והן חוסלו בהפצצה על אותן מנהרות. כך הבין האויב שישראל מכירה את מפת המנהרות ויש לה מודיעין על מקום הימצאן של חוליות הטרור ולכן הם נמנעו מלהיכנס למנהרות.

כעת מתברר מידע נוסף, מדאיג ביותר. תרגיל ההונאה, שאמור היה להיראות כמו תמרון קרקעי מלא כולל כניסה לתוך הרצועה, לא עבד כי הוא היה מבוסס על שינוע הכוחות והטנקים, אך הכלים לא הגיעו כיוון שמתוך 400 נהגי משאיות ערבים רק 50 הגיעו. ועכשיו נתאר לעצמנו מלחמת פתע מלבנון ועזה במקביל, שבה אנו תלויים במאות נהגי משאיות ערבים?

השתגענו? מי ביסס את כשירות צה"ל על ערבים? זה הרי מחדל מחפיר. הן לפחות מאז אירועי אוקטובר 2000 היה עלינו להבין שבכל מלחמה, ערביי ישראל אינם בצד שלנו ואסור להסתמך עליהם.

זה מחדל שמחייב הפקת לקחים מהירה ושינוי דרמטי של כל מערך התובלה שהתבסס על נהגים ערבים. יש ליצור ללא שיהוי מאגר של מאות או אלפי נהגי משאיות מילואימניקים, שיגויסו בצו 8 לכל מערכה.

נכון, השתדלתי להיות פוליטיקלי קורקט ולא לנקוב במספרים של גייסות.

* הקרן למצוינות – ראש הממשלה מינה את איל חולתא, מראשי המוסד ומי שנחשב לגאון טכנולוגי ואחד מגדולי המומחים ללוחמת סייבר, לראש המל"ל. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ דפי מסרים מסיתים נגד חולתא והדקלמנים החלו לדקלם. דוגמית: דקלמנית-הסתה העונה לשם איילת לאש צייצה: "איך עבאס אישר את המינוי? כי חולתא בוגר קרן וקסנר למען האויב?" וכד' וכד' – האנטי ציוני בנט שעומד בראש ממשלה אנטי ציונית מינה אנטי ציוני לראש המל"ל, כיד ההסתה הביביסטית הידועה לשמצה.

אכן, אייל חולתא הוא בוגר קרן וקסנר. הדבר עומד אך ורק לזכותו. קרן וקסנר היא קרן ציונית, של מיליארדר יהודי שהוא ציוני גדול, שמשקיע את הונו בטיפוח המצוינות בשירות הציבורי בישראל. מטרת התכנית: "להעניק לדור המנהיגים הציבוריים הבא של מדינת ישראל הכשרה במנהל ציבורי ופיתוח מנהיגות, להגברת איכות הדמוקרטיה ומוסדות המגזר הציבורי הישראלי".

ממשלת ישראל שולחת מידי שנה כעשרה מן המצטיינים שבמצטיינים בשירות הציבורי ובצה"ל לתכנית עמיתי וקסנר, בה הם מקבלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר היוקרתי למנהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. כל העמיתים מתחייבים להישאר במנהל הציבורי לפחות שלוש שנים לאחר מכן, אך רובם ממשיכים הרבה מעבר לשלוש השנים האלה. תחילת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין קרן וקסנר היא בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והיא נמשכה בכל הממשלות שלאחר מכן.

קפיצת המדרגה של תכנית וקסנר הייתה ב-2013, כאשר הוקמה התכנית למנהיגות בכירה, אליה נשלחים בכירים במערכת – מדרג סמנכ"ל ומעלה במערכת הממשלתית האזרחית ומדרגת תא"ל ומעלה במערכת הביטחון. החיבור בין ממשלת ישראל לקרן וקסנר בנוגע לתכנית הזאת נעשתה בתקופת ממשלת נתניהו. זוהי קרן א-פוליטית, שעוסקת אך ורק במצוינות במנהל הציבורי כולל צה"ל. כל הטענה שהיא "שמאלנית" היא שקר. לא בכדי, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל פעלו עם הקרן בשיתוף פעולה.

איך נולד השקר הזה? כאשר אביב כוכבי היה מועמד לרמטכ"ל, נתניהו לא רצה במועמדותו וניסה לסכל אותה. אלא שליברמן רצה בכוכבי והתעקש. נתניהו החל לנהל קמפיין דה-לגיטימציה לכוכבי, ומה שהוא מצא היה… היותו של כוכבי בוגר קרן וקסנר. לכן, הוא המציא את הבלוף שקרן וקסנר היא שמאלנית, לכן היא אנטי ציונית, לכן היא "למען האויב" ושאר השקרים הביביסטיים המוכרים לנו עד זרא. אנשים שמעו "קרן", מיד קפצה להם "הקרן החדשה" והנה, תעשיית המקארתיזם רודפת מאז את הקרן ואת בוגריה.

כזכור, שר הביטחון ליברמן כפה את כוכבי על נתניהו, כאשר הכריז על בחירתו בו במחטף, כאשר נתניהו היה בחו"ל. נדמה לי שכוכבי מוכיח לכולנו, הלכה למעשה, מהי מצוינות, ואין לי ספק שלהיותו בוגר תכנית וקסנר חלק מכך. כך גם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, שהפגין מצוינות במלחמה בקורונה.

נתניהו נכשל בניסיונו לסכל את בחירת כוכבי, אבל שד ההסתה נגד הקרן יצאה מן הבקבוק.

בראש קמפיין ההסתה והשקרים נגד הקרן ובוגריה עומד המעי הגס יאיר נתניהו. הוא נותן את הטון המסית, רצוף השקרים, והדקלמנים מדקלמים ומפיצים בתעלות הביבים. ממשלת יאיר נתניהו גם הקפיאה את שיתוף הפעולה עם הקרן.

עכשיו המקארתיזם הביביסטי מתעלק על חולתא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואני בטוח שחולתא ימלא את תפקידו במצוינות, במקצועיות ובממלכתיות, ויחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

* את מי ניצחתם? – חגיגה בכנסת. האופוזיציה צוהלת ושמחה, מריעה, מתחבקת ומתנשקת, בעקבות הישגה המזהיר. הנה, מלחמת ההתשה של פיליבסטרים אינסופיים וישיבות כל הלילה עד הבוקר הצליחו – יו"ר הכנסת התבלבל והצביע בטעות נגד חוק הדיינים ולכן החוק לא עבר.

יופי, ניצחתם. את מי? את האינטרס הציבורי. את האינטרס הציוני. מה מטרת החוק? לשנות את מקבילית הכוחות הבלתי מאוזנת בוועדה למינוי דיינים, שבחסות השמאל והימין – המיעוט החרדי שולט בה בשלושים השנים האחרונות. כתוצאה מכך, הרבנות הראשית לישראל הפכה לרבנות החרדית הלא-ציונית, המחמירה, שמשניאה את היהדות על ציבורים רחבים בישראל ושמתנכלת לגיור.

כאשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר גיור המוני של העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית מסרבת להכיר ביהדותם, הרבנות רק מקשה, מקצינה, חוסמת. אגב, יש לציין שהציבור החרדי כלל אינו רואה את הרבנות הראשית כרבנות שלו, אין הוא מחויב לה, אין הוא מכיר בכשרות שלה. אולם היא מספקת לו כר נרחב לג'ובים לרבנים, ויכולת שליטה וכפיה דווקא על הציבור שאינו חרדי.

הרבנות החרדית פסלה (אגב, בניגוד מוחלט להלכה) אפילו גיורים של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הוא המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית, ואף על פי כן היא הצביעה נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס המגזרי שלה ובעד האינטרס הכיתתי של החרדים, כי אין דבר חשוב יותר מ"לנצח" את הקואליציה. את מי ניצחתם? את הקואליציה? ניצחתם את עם ישראל. כמובן ששוב הצבעתם יחד עם הרשימה המשותפת, שמקורבת לחרדים ושונאת שנאת מוות את הציונות הדתית, את ציבור המתנחלים וכמובן שהיא ששה להצביע עם החרדים נגד כל אינטרס ציוני. אבל אתם? הציונות הדתית? איבדתם את זה.

* אתגר נשיאותי – בנאומו בטקס ההשבעה בכנסת, הקדיש הנשיא הרצוג את עיקר דבריו לצורך באחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם. לדעתי, עליו לגשת בהקדם האפשרי למהלך גישור במקום שהפך להיות המקום הנמוך ביותר בישראל – הכנסת. הכנסת מעולם לא התקרבה לשפל כזה, כפי שהיא היום. אי אפשר לקיים דיון במליאה ובוועדות. את מקום קריאות הביניים הנורמליות שהיו חלק מהדיון, תפסה הפגנה של הפרעה מכוונת ושיטתית שנועדה לא לתת לאנשים לדבר. הקריאות הן ניבולי פה איומים ונוראים. השנאה מולכת שם.

מי שמדרדרת את הכנסת במדרון היא בראש ובראשונה האופוזיציה בהנהגת ח"כ נתניהו, שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו, יוצר דה-לגיטימציה אנטי דמוקרטית לראש הממשלה, מפעיל את ח"כיו להתנהגות של אספסוף ומנהל מלחמה בלי לקחת שבויים, ללא אמנת ז'נבה. המסורת האופוזיציונית בישראל, היא של אופוזיציה עניינית וממלכתית, שכדי לקדם את האידיאולוגיה שלה היא תומכת בהצעות הממשלה שהולמות את דרכה, בוודאי בנושאי ביטחון לאומי. האופוזיציה בהנהגת נתניהו הופכת לאופוזיציה למדינה, אופוזיציה לוחמת במדינת ישראל. יש לציין שגם האופוזיציה הקודמת, בהנהגת לפיד, לא הייתה ממלכתית, ויש לה חלק בהידרדרות, אם כי לא באותה רמה, כלומר תת-רמה, של האופוזיציה הנוכחית.

וגם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת, אינה מגלה נדיבות של מנצחים, למשל בחלוקת התפקידים בכנסת. מקובל היה לאורך שנים רבות שראש ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה. יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה שמסייע לממשלה להעביר את ההחלטות התקציביות ויו"ר ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה כדי שהוועדה תעסוק בעיקר בפיקוח על הממשלה ובביקורת על הממשלה, שזה תפקיד פרלמנטרי חשוב ביותר. וזו רק דוגמה אחת. עצם מינויו של מיקי לוי, שבאופוזיציה היה אנטי ממלכתי והתנהגותו הייתה מחפירה, ליו"ר הכנסת, פגעה ביכולתו להנהיג אותה כראוי.

האווירה בכנסת היא של מלחמת עולם ומעמדה בעיני העם מידרדר לשפל חסר תקדים. במצב שנוצר, כאשר הן האופוזיציה והן הקואליציה נמצאות בצמרות העצים, יהיה קשה להן לרדת מן העץ בכוחות עצמן.

על הרצוג להפשיל שרוולים, לזמן אליו את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד למהלך של יצירת הסכמות הדדיות על האופן שיאפשר לכנסת לתפקד, למלא את תפקידה ולהוות מוסד דמוקרטי וממלכתי שהציבור יוכל לשאת אליו את עיניו. אולי נכון לחבר אמנה של התנהגות ראויה של הכנסת.

הרצוג נהנה מאהדה רבה בכנסת, מעבר להדרת תפקידו כנשיא, והדבר בא לידי ביטוי ברוב חסר התקדים שבחר בו, שחצה קווים מפלגתיים. הוא איש נעים הליכות, מאיר פנים, נוח לבריות, יודע לסול מסילות ללב האנשים והוא יוכל לגשר.

זו חובתו כנשיא המדינה.

* געגועים לנתניהו – האם יש מצב שאתגעגע לביבי נתניהו? כן. בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM  הודיע דודי אמסלם שהוא רואה עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה. "בצניעות", הוא אמר, "אני עולה כמעט על כולם". בצניעות, כן?

אגב, בקיסריה לא אוהבים דיבורים כאלה.

* חשדהו – יש לישראל אינטרס להדק את קשריה עם מדינות העולם ובוודאי עם מעצמה אזורית חשובה כטורקיה. חילופי נשיא וראש ממשלה הם הזדמנות לפתיחת דף חדש. שיחת הטלפון הידידותית בין הרצוג וארדואן היא צעד חשוב.

אך אל נשלה את עצמנו ובל נשגה באשליות. ארדואן היה ונשאר שונא ישראל. שנאת ישראל, התמיכה באויבי ישראל, התמיכה בטרור הג'יהאדיסטי – הם בעבורו אידיאולוגיה ואסטרטגיה. שיפור היחסים עם ישראל כיום, היא טקטיקה שנועדה לענות על צורך פרגמטי. כל עוד הדבר משרת גם את האינטרס הישראלי, יש לקדם את היחסים. אבל בלי אשליות ובלי להסתנוור. היחס אליו צריך להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו ושוב חשדהו.

* טשטוש ייחודה של האנטישמיות – האנטישמיות היא תופעה ייחודית. שנאת זרים וגזענות הן תופעות אוניברסליות, אבל אין תופעה שתדמה לאנטישמיות, הן בהתארכותה כבר למעלה מ-2000 שנה, והן בשילוב של שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע "מדעי"-גזעני, והטוטליות שלה, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות נמשכת גם היום, הן במתכונתה המסורתית, של שנאת היהודי באשר הוא והן ב"אנטישמיות החדשה" – האנטישמיות שמטשטשת את מהותה הגזענית ומתחפשת "רק" לשנאת הציונות, לשנאת ישראל ולשלילת זכותו של העם היהודי, רק העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום משלו ומערכת משומנת של הפצת כזבים, עלילות דם וקונספירציות על המדינה היהודית. לא בכדי, מדינות רבות בעולם חוקקו חוקים ייחודיים נגד האנטישמיות. לא בכדי, מדינות רבות אימצו את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה,(IHRA) , כפי שנוסחה בהצהרת בוקרשט, 2016: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". ההצהרה מסבירה ומבהירה מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל, כמו על כל מדינה, לבין אנטישמיות במסווה של "ביקורת": "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". ישראל, המדינה היהודית, אימצה כמובן את הצהרת בוקרשט בהחלטת ממשלה.

בראשית השבוע הופיע שר החוץ יאיר לפיד בכנס הפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות, ובנאומו הגדיר כל תופעה של שנאת זרים, שנאת האחר וגזענות כאנטישמיות. בכך, הוא טישטש את ייחודה ומהותה של האנטישמיות, שהיא חלק מן ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי המלווה את עמנו לאורך הדורות. גינוי של כל סוגי גזענות ושנאת זרים בוועידה העוסקת באנטישמיות היא כמובן לגיטימית ואף מבורכת. אבל טשטוש האבחנה הייחודית של האנטישמיות, היא לא רק רדידות ובורות, אלא גם נזק למאבק באנטישמיות, בוודאי כאשר היא באה מצדו של שר החוץ הישראלי. כאשר הוא מצהיר: "שהאנטישמיות היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו", ומפרט – סוחרי העבדים, בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, הקנאים האסלמיסטיים מדעא"ש ובוקו-חראם, ורוצחי להט"בים בארה"ב, הוא משטח ומאחד תופעות שנאה כלל עולמיות, שראויות כמובן לכל גינוי בפני עצמן, ומטשטש את ייחודה של האנטישמיות. טשטוש זה פוגע במלחמה באנטישמיות.

זהו נאום מביש.

* משפט על סמך ראיות – טוב עשתה הפרקליטות שהחליטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, ולא על שחרורו. החלטה על שחרורו הייתה בריחה פחדנית.

רומן זדורוב הורשע בכל הערכאות על סמך ראיות מוצקות. בינתיים עלו ראיות אחרות, שמעוררות ספק ומעמידות בסימן שאלה את צדקת ההרשעה. במצב כזה, הדבר הנכון הוא משפט חוזר, שבו השופטים יבחנו מחדש את שלל הראיות ויפסקו על פיהם.

ומן הראוי שהמשפט ייעשה בבית המשפט, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות ולא במשפט רחוב שכבר מצא, כביכול, את "הרוצחת" ומי צריך ראיות? 

* גואל אדמות המולדת – תרומתו הגדולה של יוסף וייץ לבניין הארץ, יישובה וייעורה, ולהקמת המדינה, הופכת אותו לגיבור לאומי. במשך עשרות שנים הוא עמד בראש מחלקת הקרקעות של קק"ל. זה נשמע קצת פקידותי אבל האיש הזה גאל אדמות רבות בארץ ישראל למען התיישבות יהודית שעיצבה את גבולות הארץ.

"קופסה כחולה" הוא סרטה של נינתו, מיכל וייץ, שמנסה להטיל דופי בזכרו של סבא רבא שלה ולהציג אותו כ"אבי הטרנספר". בשוקניה כבר הלכו צעד נוסף וכינו אותו "סבא נכבה". אלה מה?

כדאי לזכור מהי אותה "נכבה". בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בתוכה. המדינה היהודית הייתה זעירונת, ללא ירושלים, ללא חלקים נרחבים בגליל המערבי ובנגב, ללא לוד ורמלה ויפו. אך היישוב היהודי יצא בהמוניו לרחובות לחגוג את ההחלטה. לעומתם, ערביי ארץ ישראל התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. הניסיון הזה כשל והמדינה קמה ב-14 במאי 1948. בהכרזת המדינה בן גוריון הושיט את ידו לשלום למדינות ערב, אך הן פלשו למחרת למדינה בת יומה בניסיון להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי. אנו ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה צודקת ממנה. ומי שפתחו בה הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאותיה. הם ורק הם אחראים לבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל וגם למקרי הגירוש.

יוסף וייץ יזם והוביל, בגיבוי מוחלט של בן גוריון, את הצעדים שנועדו למנוע חזרת הערבים לתוככי מדינת ישראל. אילו חזרו, מלאי שנאה ותאוות נקם, הם היו לגיס חמישי ענק, שהיה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל הצעירה והעניה, שקמה ממלחמה קשה שבה איבדה אחוז שלם מאוכלוסייתה (לצורך השוואה – כמו מאה אלף הרוגים בימינו) ועמדה בפניה המשימה הכבירה של קליטת שארית הפליטה מאירופה והמוני היהודים מארצות ערב. וייץ היה ממובילי ומיישמי יישוב העולים ביישובים ערבים לשעבר. והוא עמד בראש מפעל הייעור של הארץ, שבין השאר נועד לסכל את חזרת הערבים לאזורים אלה.

נכון, השימוש במילה הלא-מוצלחת טרנספר הייתה של יוסף וייץ עצמו. הוא כינה את הצוות שלו "ועדת הטרנספר-בדיעבד". אבל אין דבר כזה טרנספר-בדיעבד. מדובר היה במניעת השיבה של הערבים. המילה טרנספר באותם ימים הייתה מקובלת מאוד במחשבה המדינית וביחסים הבינלאומיים, ובאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השניה בכל רחבי אירופה נעשו טרנספרים והם נחשבו לפתרון הומני וצודק של הסכסוכים בין העמים. ולכן, וייץ לא הבין אז איך הביטוי הזה יפורש היום, והרשה לעצמו להשתמש בו.

מבחינה קולנועית – הסרט מצוין. הוא ערוך היטב. התמונות של בניין הארץ, ההעפלה, הקמת ההתיישבות, תמיד מרגשות. ואני חייב לציין שהסרט הרבה יותר מאוזן מכפי שהצטייר בכתבות היחצנות שקדמו לו (אגב, בכתבה ב-"7 ימים" פורסמה תמונה של שרת בתור לוי אשכול… איזו בושה. אין שם עורך?). אבל לנוכח המגמה הכללית של הסרט, האיזון מצטייר כאפולוגטיקה של הנכדים שמגוננים על כבוד סבם.

את המגמה של הסרט מתמצתת היוצרת באמירה, שכולם יודעים מהי הקופסה הכחולה, קופסת גיוס ההמונים של קק"ל לגאולת הארץ, אך הסרט פותח את הקופסה השחורה. אבל הקופסה השחורה, כביכול, היא קיומה של מדינת ישראל והמאבק על הקמתה והמחיר הכבד ששילמנו על הקמתה. אין לנו במה להתבייש ולא על מה להתנצל, אלא להתגאות בגדולתו של הדור שבנה את הארץ והקים את המדינה ובגדולתם של מנהיגי הדור.

בסקירה ביוגרפית קצרה בתחילת הסרט נאמר שיוסף "היגר" לארץ ישראל בגיל 18. "היגר", לא עלה. כי בראיה ה"נייטרלית" אין מקום לביטויים כמו עליה וירידה. אנחנו מביטים על חיינו מהצד, כמשקיפים אובייקטיבים, ואדם שעובר מארץ לארץ הוא מהגר. אבל אני לא רוצה להיות נייטרלי. אני ציוני, ובעבורי יהודי עולה לארץ ישראל מהגולה או יורד ממנה לגולה. מהגר הוא יהודי שעובר מרוסיה לאמריקה; שמחליף גולה בגולה. אך מי שמדבר על "מהגר", לא יבין את המהות והמשמעות של מושגים כמו גאולת אדמות המולדת. בעבורו זו קופסה שחורה.

"גדלנו על המושג של עם בלי ארץ שבא לארץ בלי עם" אמרה מיכל וייץ בפתח הסרט בביקורתיות, של מי שחושפת את הסקופ – עבדו עלינו, היה כאן עם, הארץ לא הייתה ריקה. אף אחד לא טען שהארץ הייתה ריקה. המיתוס השקרי הוא שהמנהיגים הציונים כביכול טענו שהארץ ריקה. מי שמכיר את כתבי אבות הציונות כולם, ללא יוצא מן הכלל, יודע שאיש מהם לא טען שהארץ ריקה. כולם התייחסו לבעיה הערבית. המושג "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שאותו טבע המנהיג הציוני ישראל זנגוויל, מדבר על דבר אחר. מה זה עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שהיא לא בידיו. ולארץ ישראל יש עם – עם ישראל, אלא שהוא לא נמצא בו. משמעות הביטוי היא תיקון המעוות, באמצעות חזרת עם ישראל לארץ ישראל.

* אל תשרפו את האסמים – השנה אני נכנס לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר מנתץ את חומות העיר העתיקה ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* גלוי וידוע לפניך – הסרט "אגדות החורבן" מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שיכול להיות אירוני. לכאורה, מרמז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך. בכך שיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

* חדש ימינו כקדם – בערב תשעה באב תשס"א 2001, תשעה באב הראשון בתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי התכנסות במועדון מושב יונתן, של חילונים ודתיים שמציינים יחד את היום. על המפגש הזה חזרנו מדי שנה לאורך תשע שנותיי בתפקיד, ולשמחתי המסורת הזאת נמשכת גם 11 שנים לאחר שסיימתי את תפקידי. אפילו אשתקד נערכה התכנסות בזום (שלא השתתפתי בה כיוון שהנחיתי זום דומה של חבל ארץ אחר). גם השנה, עשרים שנה אחרי, התכנסנו, למעלה ממאה אנשים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וגם מעט בני נוער ואפילו ילדים, בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז. קראנו בצוותא את מגילת איכה ולאחר מכן קיימנו שיח. לחילונים ולדתיים שביננו אין הערב הזה מגלם את הרגלינו ומנהגינו. לחילונים, הישיבה על הארץ וקריאת מגילת איכה במועד שלרבים מאתנו לא אמר כלום עד לא מכבר. לדתיים, הישיבה בצוותא, נשים וגברים, המשפחה כמות שהיא בלי להפריד בין מרכיביה. ודומני שיש בכך תיקון לאלה ולאלה.

בשנים האחרונות, האירוע מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, ויש בכך סמליות רבה. כאשר אנו יושבים בבית הכנסת דיר עזיז, במקום שבו התפללו אבותינו, יהודי הגולן, לפני 1,500 שנה ויותר, ומסיימים את קריאת מגילת איכה בשירת "חדש ימינו כקדם" – אנו חווים את התגשמות ההתחדשות הזאת.

* מה קרה למופת – ערב תשעה באב אשתקד, הנחיתי מפגש זום של תושבי עמק המעיינות. בין השאר, השתתף ברב-שיח יהודה משי-זהב. התרשמתי ממנו מאוד, כדמות מופת. ראיתי בו את מופת של חוזר בתשובה – פעיל אנטי ציוני קיצוני ששב לציונות, לדרך הישר. שמחתי כאשר התבשרנו שהוא מקבל את פרס ישראל. איזה שבר היה זה, כאשר נחשף פרצופו האמתי. אני חושב על כך הרבה, ולא מוצא תשובה לשאלה מה עליי ללמוד מכך. דבר אחד אני בטוח שלא יהיה הלקח שלי – לא אומר שאסור לתת אמון באף אדם.

          * ביד הלשון

ואבא בשם אומרו – היום, 18.7, מלאו 22 שנה למותו בטרם עת של מאיר אריאל.

מכל שיריו היפים והאהובים, אהוב עליי במיוחד "נשל הנחש". השיר עוסק במתח שלו כבן לדור השני בקיבוץ, בין התובענות של דור האבות, של אבא שלו, "הנמלה העניינית" במובן של עמלנות ומוסר עבודה גבוה, לבין השאיפה שלו לחופש, לדרך משלו.

כותב מאיר אריאל בשירו:

ואבא תמיד אומר:

"תעזבהו יום יעזבךּ יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

הביטוי המדויק שאותו מצטט אביו של מאיר, הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ", מתוך התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות. אומר את הדברים ריש לקיש. משמעות הדברים, היא אזהרה, שאם תתרחק מדבר מה, הוא לא יישאר במקום אלא גם הוא יתרחק, ואז יהיה לך קשה מאוד להשיג אותו, ותתחרט על שהתרחקת.

התלמוד מדגים זאת בשתי דוגמאות. אחת היא של שני אנשים שהולכים זה לכיוונו של זה, האחד מטבריה והשני מציפורי. הם נפגשים בחדא משכנא, כלומר "בבית אחד". גיאוגרפית מקום הפגישה אמור להיות בצומת גולני. כשיפרדו, האחד ילך מיל אחד לכיוון הליכתו. המרחק בינו לבין רעהו יהיה שני מילין, כיוון שגם הוא המשיך ללכת לדרכו.

המסר התלמודי הוא שאם תחפף מעט בשמירת התורה או בלימוד התורה, יהיה לך קשה לחזור למקום שממנו נטשת אותה. וכנ"ל המסר של אבא של מאיר אריאל ובני דורו, באשר לדבקות במצוות העשה של ההגשמה הקיבוצית.

באחד הבתים במקום "ואבא תמיד אומר" נכתב "ואבא בשם אומרו". האסוציאציה שלי היא ל"האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". מאיר אריאל רומז לכך שאבא שלו וחבריו, מייסדי הקיבוצים, ראו עצמם כמתקני עולם, כמי שמביאים גאולה לעולם ולעם היהודי. והרי הוא מביא את דברי ריש לקיש בשם אומרם.

מאיר אריאל שאהב לדלג רצוא ושוב בין הרבדים השונים של השפה העברית, כותב יעזבךָּ, בכ"ף סופית דגושה, בסגנון מקראי, כאשר הוא  מצטט פסוק תלמודי שבו הכ"ף דווקא רפה. יש בכך הדגשה והעצמה של המסר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

מסלולי המראה

וּמַדּוּעַ הַטַּלִּית בְּפַסִּים וְלֹא בְּמִשְׁבְּצוֹת-שָׁחֹר-לָבָן

כְּמוֹ לוּחַ שַׁחְמָט. כִּי הָרִבּוּעִים הֵם סוֹפִיִּים וּבְלִי תִּקְוָה,

הַפַּסִּים בָּאִים מֵאֵין-סוֹף וְיוֹצְאִים לְאֵין-סוֹף

כְּמוֹ מַסְלוּלֵי הַמְרָאָה בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה

לִנְחִיתַת הַמַּלְאָכִים וּלְהַמְרָאָתָם.

בטקס בר המצווה של דביר, לאחר שהוא התעטף בטלית, קראנו את שירו של יהודה עמיחי "מי שהתעטף בטלית בנעוריו", מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח", ספר שיריו האחרון, ובעיניי – הטוב שבספריו.

אחרי הטקס נשאלתי האם זה טקס רפורמי. התשובה היא שלילית. אך ברור לי מה המחשבה בבסיס השאלה. ההנחה שאם אין זו התפילה האורתודוכסית, הרי זו תפילה רפורמית. אלה הריבועים שאליהם אנו רגילים.

אך כפי שכתב עמיחי, הריבועים הם סופיים ובלי תקווה. אני מאמין בדרך יהודית שאינה ממוסגרת באף ריבוע; בדרך שבה כל אוצרות הרוח היהודיים מכל הדורות הם מסלול ההמראה שלנו להמשך יצירת היהדות והתחדשותה, באופן שיתאים לנו, לערכינו, לדרך חיינו, לדורנו, לעתידנו. לא לראות את היהדות כספר חתום, אלא כספר שממשיך להיכתב ולעולם לא יחדל, וכולנו בני חורין לכתוב אותו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

שמחת תורה – חג שלנו (תשע"ו)

שני מעגלים מרכיבים את לוח השנה העברי: מעגל החגים והמועדים ומעגל השבתות ופרשות השבוע.

מעגל החגים הוא לב חיי התרבות באורטל. אנו חוגגים את כל חגי ישראל, מראש השנה ועד ט"ו באב. אין שנה שבה אנו מדלגים ולו על חג אחד. סליחה, חוץ מחג אחד. שמחת תורה.

את שמחת תורה איננו חוגגים. אנו חוגגים אולי את "חג שני" של סוכות. כלומר, במסגרת אירועי סוכות, אנו מכילים גם את היום הזה, כמו יום הכיף בכינרת שערכנו השנה. אולם את כל החגים אנו חוגגים בהקשר של תוכנם, ההיסטורי – לאומי, החקלאי, האנושי, היהודי. חוץ משמחת תורה. היו כמה שנים שיצאה הסעה מאורטל ל"הקפות שניות" לאחר צאת החג (אני לא השתתפתי, כדי לא להיות שותף באירוע של הדרת נשים), אולם באורטל, כקהילה, לא חגגנו את שמחת תורה.

הסיבה לכך, היא חוסר רלוונטיות של החג לחיינו. אין לנו ספרי תורה ובעיקר – איננו קוראים לאורך השנה את פרשת השבוע, ולפיכך מה יש לנו לחגוג? הרי בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום קריאת התורה ותחילת קריאתה מבראשית.

כל זה היה נכון, אך היום המצב שונה. זו כבר השנה השמינית, שבה גם מחזור השבתות ופרשות השבוע חל באורטל. אמנם אין כאן קריאת פרשת השבוע, אולם מדי שבוע אנו מקבלים את השבת, ובקבלת השבת הקהילתית אנו מספרים על פרשת השבוע, אנו דורשים אותה, אנו חדים עליה חידות, יש בינינו מי שלומדים אותה לקראת החידון. אני מאמין שקבלת השבת משמעותית לכל הקהילה, גם למי שאינם נוהגים להשתתף בה בגופם. וגם מי שאינו עולה לקבלת השבת, נחשף לפחות לקיומה של פרשת השבוע ולשמה דרך לוח המודעות, המידף וקבוצת הפייסבוק. ולכן, יש משמעות קהילתית למחזור השנתי של פרשת השבוע. זאת ועוד, מדי שנה עולים לתורה בני המצווה של אותה שנה, קוראים חלק מן הפרשה ורבים מחברי הקיבוץ משכימים קום ונוטלים חלק בחגיגה.

ולכן, שמחת תורה הוא היום חג רלוונטי לאורטל וראוי לחגוג אותו באורטל.

השנה, לראשונה, חגגנו אותו בקבלת החג שנערכה בסוכה.

****

קבלת החג נערכה בסוכה דווקא, בשביל הכיף והחגיגיות. שמיני עצרת – שמחת תורה, הוא כבר מעבר לשבעת ימי הישיבה בסוכה. בקידוש לשמחת תורה כבר לא בירכנו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ומצד שני בירכנו "שהחיינו" לכבוד החג החדש (וגם לכבוד הגויאבות שבאותו יום החלה מכירתן בכלבו).

בקבלת החג שרנו משירי החג: "שישו ושמחו בשמחת תורה", "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ו"מפי אל", לקול צלילי הגיטרה של ורד ל'. שרנו, ושמחנו וחלק מהילדים הגיעו עם דגלוני שמחת תורה ואף רקדו. קידשנו על היין והחלה, קראנו פסוקים מהתורה על שמיני עצרת, חדנו את החידות לפרשת "וזאת הברכה" ואני קראתי בנגינת טעמי המקרא, את הקריאות של "חתן תורה" – החלק האחרון של פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה (והקהל השיב בקריאות "חזק חזק ונתחזק") ושל "חתן בראשית" – תחילתה של פרשת "בראשית", סיפור בריאת העולם.

סיימנו בקריאת קטע מתוך תפילת הגשם, מה שמבטיח לנו גשם בהמשך השבוע. אני מקווה שפתחנו בכך מסורת חדשה, שתצטרף למעגל השנה היהודי של קהילתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל (תשע"ו 2015)

שמחת תורה תשפ"א

דרשה לקבלת שבת וחג, שמחת תורה תשפ"א

בשעה טובה, יש לנו ספר תורה משלנו.

לא נצטרך עוד לשאול ספר מהמועצה הדתית או מגורמים אחרים ליום הכיפורים או לעליה לתורה של בני ובנות מצווה. כיישוב יהודי, זה דבר חשוב מאוד.

מה טוב ומה נעים היה להתכנס ברוב עם ולחגוג הקפות עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה לעשות, יש קורונה, יש סגר ונאלץ להמתין לשנה הבאה. את קבלת השבת והחג אנו עושים במתכונת מקוונת. זה לא הדבר האמתי, אך כך אנו שומרים על הגחלת, ושמחים בשמחת החג בכפוף למגבלות.

את קבלות החג של שמחת תורה בשנים שעברו ערכנו בסוכה. עשינו זאת כדי להרוויח עוד ערב אחד משמחת חג הסוכות. אך שמיני עצרת – שמחת תורה, אינו חלק מחג הסוכות. חג סוכות הוא בן שבעה ימים. נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו.

לכן, בקידוש שנקרא עוד מעט לא נוסיף כבערב הסוכות את ברכת "שציוונו לישב בסוכה". לעומת זאת, בניגוד לשביעי של פסח, נברך "שהחיינו" לכבוד החג. מדובר בחג העומד בפני עצמו.

השנה, כשיש לנו בית כנסת משלנו והוא משכן ספר התורה, ראינו לנכון לקבל את החג בבית הכנסת.

בתורה נצטווינו לחוג למחרת הסוכות את שמיני עצרת, אך אין לחג הזה הסבר ותוכן מיוחדים. חז"ל העניקו לחג תוכן חדש – שמחת תורה. במסגרת חגי תשרי, אירועי פתיחת השנה, נפתח גם בקריאה המחזורית של התורה. לאורך השנה אנו קוראים את כל התורה, בכל שבת פרשה. את הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", אנחנו קוראים בשמחת תורה ומיד מתחילים מבראשית, וקוראים את סיפור בריאת העולם, הפותח את ספר בראשית. בהמשך קבלת החג, נקרא את הסיום והפתיחה של התורה.

החיבור של שמיני עצרת ושמחת תורה תקף רק בארץ ישראל. בגולה, שבה מתקיים יום טוב שני של גלויות, שמחת תורה היא למחרת שמיני עצרת, ביום שאנו מציינים "אסרו חג" והוא יום שבתון רק במערכת החינוך.

בשמחת תורה אנו גם מתפללים את תפילת הגשם. נסיים את קבלת השבת בתפילת הגשם ונתפלל בהתכוונות רבה לעוד שנה מבורכת בגשמים.

יום כיפורים אורטלי בימי קורונה

איך יהיה יום הכיפורים בעידן הקורונה? שאלה זו שאלנו בחשש.

בדיעבד, היה זה יום כיפורים של התעלות נפש, של התרוממות רוח.

יום כיפורים שיהיה ציון דרך לעתיד, ואני מקווה שכך נציין אותו גם אחרי הקורונה. דברים ברוח זו אמרו לי חברים רבים לאחר תפילת נעילה.

****

יום הכפורים בעבורי הוא בראש ובראשונה ערב "כל נדרינו" שאני עורך ומוביל באורטל מאז 2004. ערב שהוא אורטל בעבורי, הוא אורטל שלי, הוא מבטא את השותפות הרוחנית, התרבותית, היהודית שלנו.

השנה ברור היה שלא נוכל לקיים אותו במתכונת הרגילה. וכפי שאנו נוהגים גם בדברים אחרים, גם כאן התחליף היה זום. אני לא אוהב את הזום, למרות שכבר חצי שנה הוא לחם חוקי מדי יום ביומו. אי אפשר לשחזר בזום את אווירת הקדושה וההתעלות של מפגש "כל נדרינו". אבל חשוב היה לי, אחרי 16 שנים רצופות, לשמור על הגחלת, ולעשות את הטוב ביותר שאנו יכולים במצב שנוצר.

כיוון שיום אחד בשנה, ביום הכיפורים, המחשב והטלפון שלי כבויים, הקדמתי ביום את "כל נדרינו" והוא נערך בזום במוצ"ש. הוא היה במתכונת אחרת; קצרה יותר ומבוססת יותר על לימוד בחברותא של טקסטים. חשבתי שנקדיש לזה את הזמן של שיחת זום אחת (40 ד') אך זה לקח שתי שיחות זום – שעה ועשרים. היה לימוד מעניין, מהנה ומעשיר וחברותא נעימה, וכך גם הצפיה בקליפים ("בין קודש לחול" של אמיר דדון ושולי רנד, "כולנו זקוקים לחסד" של נורית גלרון, והקליפ המקורי והמרגש של "ונתנה תוקף" של חנוך אלבלק, עם הצילומים המרגשים מבית השיטה, ובהם הצילומים מהלוויית 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים). אבל… זה היה רחוק מ"כל נדרינו" הרגיל. גם השתתפו מעט אנשים. חשבתי שאולי כיוון שאין זו הליכה ל"בזיליקום" אלא למחשב הביתי, ישתתפו יותר אנשים, אך קרה ההיפך. אני מעריך שהסיבה לכך היא שזה לא היה ביום כיפור, ואי אפשר לשחזר את תחושת הקדושה של יום הכיפורים ביום אחר, גם אם זה רק יום אחד לפני. ובדיעבד, נכון היה שאחרוג ממנהגי, אדליק את המחשב ונערוך את "כל נדרינו" בערב יום הכפורים.

****

השנה, גולת הכותרת בעבורי הייתה התפילה. ודומני שלא רק כיוון שהובלתי אותה, אלא כיוון שבאמת היה בה משהו מיוחד. המשהו המיוחד הזה נקרא קדוּשה. כן, השכינה שכנה בחצרו של קיבוץ.

לפני התפילה אמרתי לניר בר', שהתנאי שלי להובלת התפילה, הוא שלא תהיה מחיצה בין נשים וגברים; מחיצה שהיא בעיניי חילול הקודש. לשמחתי, מסתבר שהתפרצתי לדלת פתוחה. איש לא העלה על דעתו להציב מחיצה. היה כל כך ברור ומובן מאליו שכך נכון שנתפלל, שכך נכון שנתכנס. שכך תפילת יום הכיפורים מתאימה לנו, לערכינו, להשקפת עולמנו, לאורח חיינו. ואני מקווה מאוד, שכך יהיה גם אחרי הקורונה.

הדבר היפה השני, היה החיבור בין הנוסח האשכנזי והמזרחי. הובלתי את התפילה בגרסא דינקותא שלי, הנוסח האשכנזי, אך הדבר שריגש אותי יותר מכל היה השילוב בהובלה של טל ב', איציק ב' וניר בר' עם הפיוטים והנוסח המזרחי. השילוב הזה הוא היהדות הישראלית, המבטאת את אמת חיינו – העובדה שהתקבצנו משבעים גלויות ואנו בונים כאן עם אחד, תרבות אחת, היונקת משורשיה שמכל העדות. וכאשר יש מי שמסיבות פוליטיות זרות זורעים את הפירוד, את הפילוג, את השסע העדתי, משחררים בתאוות פלגנות את השד העדתי, מהרסים במזיד את החברה הישראלית עם הבלי "ישראל ראשונה" ו"ישראל שניה", שאותם הם שולים בתאוות הרס מפח האשפה של ההיסטוריה, אנו מבטאים את ההיפך הגמור; את החיבור, את האחווה, את אהבת האחים, את הגשר.

התפילה על הדשא, תחת כיפת השמים, לא נעשתה מתוך בחירה, אלא בשל מגבלות הקורונה. אך בדיעבד, היא הוסיפה מאוד לאווירה, לתחושה ודומני שגם על כך ראוי לחזור, גם אחרי הקורונה.

ותקיעת השופר המיומנת והנפלאה של איציק פתחה שערי שמים והביאה לשיא את תחושת הקדושה, ההתעלות והתרוממות הנפש.

****

שלושה מרכיבים יש ליום הכיפורים האורטלי – התפילה, "כל נדרינו" והסעודה המפסקת. סעודה מפסקת משותפת לא הייתה לנו השנה, וכל משפחה ערכה אותה בביתה. אני כל כך אוהב לראות את הנהירה של כל הקיבוץ, הכל לבושים לבן, לסעודה המפסקת בחדר האוכל,  וזה חסר לי מאוד.

אבל התפילה הייתה הפעם מיוחדת. דומני שהוכחנו לעצמנו שאנו יכולים לערוך את תפילות יום הכיפורים באורטל בעצמנו, בדרכנו. ללא מיקור חוץ של מי שמתוך התבטלות אנו חשים שהם "קצת יותר יהודים" מאתנו. לא. אנחנו, כמות שאנו, יהודים מספיק טובים כדי להתפלל בדרכנו, ללא מחיצה בין גברים ונשים, בחיבור יפה בין עדות. ואם כך הפעם כשזה היה מאולתר למדיי, בוודאי כשכבר נהיה מיומנים וגם נפיק לקחים ונדע לעשות זאת אף טוב יותר.

****

לפני יום הכיפורים היה טרנד ברשתות החברתיות, להציב במרכז את מילות התפילה "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ", בהקשר הפוליטי. זה לא חידוש, כך נוהגים מתנגדי ממשלות שונות, משמאל ומימין, כבר עשרות שנים.

אני מאוד לא אוהב את זה, כי התפילה נכתבה על שלטון רומי, השלטון הזר שהמיט עלינו חורבן וגלות, מתוך כמיהה לשיבת ציון והחזרת שלטון יהודי לארצנו, והשבת "שמחה לארצך וששון לעירך". ועלינו להודות שזכינו לחיות בדור שיש לנו מדינה יהודית וממשלה יהודית, שאנו יכולים לתמוך בה או להתנגד לה, אך היא שלנו, ודמוקרטיה שבה אם איננו תומכים בממשלה אנו יכולים להיאבק נגדה ולהחליף אותה בבחירות.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

מידף – עלון קיבוץ אורטל

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.6.20

* לא שלום על תנאי – שרים בכחול לבן הודיעו שיתנגדו להחלה חד-צדדית של הריבונות בטענה שהחלת ריבונות צריכה להיות בהסכמה עם ארה"ב ועם ירדן.

יש לציין, שעל פי ההסכם הקואליציוני יש לכחול לבן חופש הצבעה בנושא, אך מצד שני אין לה זכות וטו, כלומר החלת הריבונות אינה מותנית בהסכמתה. לכן, גם אם כחול לבן או מרביתה יתנגדו, אין בכך כדי לפרק את הממשלה, לא מצד הליכוד ולא מצד כחול לבן. ולנתניהו יש רוב למהלך גם בלעדיהם.

אבל התנגדות שלהם תהיה החמצה קשה. יש הזדמנות להובלת מהלך לאומי של קביעת גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה. מן הראוי שהחלטה כזו, על החלת הריבונות על האזורים שבקונצנזוס, תהיה לא רק בתמיכת כל הקואליציה, אלא גם בתמיכת האופוזיציה (למעט הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועפר שלח). הרי כל אלה מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן וגושי ההתיישבות, והחלת הריבונות נועדה לסכל נסיגה כזו ולקבע את האינטרס הלאומי הישראלי בנדון.

הריבונות על ירושלים השלמה ועל הגולן הוחלה ללא תמיכה בינלאומית, גם ללא תמיכה אמריקאית. על החלת הריבונות על הגולן נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל והוביל גינוי במועצת הביטחון. ולמרות זאת, לאורך זמן הידידות בין שתי המדינות הייתה יציבה על אף המחלוקת ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

הפעם אין המדובר בהחלת ריבונות בעימות עם ארה"ב, אלא בתמיכת ארה"ב. לכן, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

ובאשר להסכמת ירדן ולטענה שהחלת הריבונות תסכן את השלום עמה – הסכם שלום בין מדינות אינו בן ערובה של צד אחד כדי לסכל את מימוש האינטרסים החיוניים לצד האחר.  ישראל מכבדת את הסכם השלום ככתבו וכלשונו, ואף מספקת לירדן מים בכמות כפולה מכפי שהתחייבה בהסכם השלום. ישראל מכבדת את הסכמתה על מימוש האינטרס הירדני בהר הבית. לעומת זאת, ירדן פועלת במקרים רבים נגד ישראל, כמו נישול החקלאים הישראלים ממובלעות צופר ונהריים (אמנם הדבר אינו מנוגד להסכם, אך הוא בהחלט מנוגד לרוחו), המשך ההסתה נגד ישראל והחינוך האנטי ישראלי. האינטרס שלה בהסכם השלום הוא לפחות כמו שלנו, והאיום שלנו על עצמנו, שאם נקדם את האינטרס הלאומי שלנו ללא כל הפרה של הסכם השלום נסכן את הסכם השלום, רק יקצין את עמדת הירדנים.

ירדן מעדיפה לאין ערוך את ישראל בבקעת הירדן מאשר מדינה פלשתינאית שתאיים על ריבונותה ועל קיומה. הרי על פי האמנה הפלשתינאית לא רק ישראל אלא גם ירדן – דינה להתבטל ולהיות חלק מן המדינה הפלשתינאית. לכן, אפשר להגיע אתה להסכמה שקטה שתכלול הבנה מראש לגינוי מן השפה אל החוץ ואף לפעולות כמו החזרת השגריר להתייעצויות וכו'. אולם כאשר בחוסר אחריות לאומית שרים אומרים בפומבי, שהחלת הריבונות צריכה להיות בתיאום עם ירדן, הם יוצרים מצב שהחלת הריבונות תחשיד את ירדן בעולם הערבי כמי שנתנה לכך יד, ותיאלץ אותה לצעדים חריפים כדי לנקות את החשד.

* כערער בערבה – ב-7 ביוני 1981 הושמד הכור הגרעיני העיראקי בהפצצה של חיל האוויר – "מבצע אופרה". ההחלטה של בגין על הפצצת הכור העיראקי הייתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המועד המקורי של ההפצצה היה ב-10 במאי. כאשר הטייסים כבר ישבו במטוסים, הורה בגין במפתיע לעצור את המבצע, לאחר שהתברר לו שפרס, שבגין עדכן אותו בנדון בהיותו ראש האופוזיציה, הדליף את התכנית. במכתב ששיגר פרס לבגין באותו יום, הוא הזהיר אותו מפני ביצוע ההחלטה, וקבע שהפצצת הכור תותיר את ישראל כ"ערער בערבה" מבחינה בינלאומית.

הייתה זו עוד אחת מנבואות ההפחדה שליוו צעדים פורצי דרך של מדינת ישראל; צעדים נועזים, מחוץ לקופסה, ששינו באופן משמעותי את מצבה האסטרטגי של ישראל. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר הביא בגין לכנסת את החלת הריבונות הישראלית על הגולן, כותרות העיתונים איימו במלחמה איומה עם סוריה. ח"כ יוסי שריד התהלך אנה ואנה ברחבי אולם הכנסת, ידיו בכיסיו ובפיו מקטרת וסינן שוב ושוב מפיו "מטורפים… מחרחרי מלחמה".

ולמה ללכת רחוק? רק לפני שנתיים שמענו את האיומים על מה שיקרה אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. ואנו זוכרים את שאר איומי "הצונמי המדיני", ה"בידוד המדיני" וכו'.

בכל צעד יזום יש סכנות, אך מדינה שמפחדת לקחת סיכונים ולהחליט החלטות משנות מציאות – נגזר עליה לשקוע בסטגנציה. מדינה שתשאיר תמיד את היוזמה בידי האויב נדונה לדשדוש ושקיעה. ומעניין שאלה שמפחידים אותנו תמיד מפני החלטות כאלו, למרות שבד"כ הפחדותיהם הוכחו כמופרכות, בזו לאזהרות מפני צעדים כמו הסכם אוסלו וההתנתקות; אזהרות שהוכחו נכונות. "פחדני שלום" כינה פרס את מי שהזהירו מהשלכות החלטותיו. "אי אפשר לקפוץ מעל התהום בשני צעדים", הוא הסביר למי שקראו לו לנקוט זהירות, ללכת בצעדים קטנים ולבחון את תוצאותיהם.

היום מפחידים אותנו מפני החלת הריבונות. החלת הריבונות, בעיקר על בקעת הירדן, היא אינטרס לאומי רב ערך בראייה לאומית ארוכת טווח. זו החלטה שראוי להסתכן כדי לקדם אותה, בעיקר בחלון ההזדמנויות של תמיכה אמריקאית בצעד.

והעיקר, לא לפחד כלל.

* היסטוריה משופצת – יוסי ביילין מפרסם כמעט מדי יום מאמר ב"ישראל היום" נגד החלת הריבונות. הוא לא אומר רק מה לא לעשות, אלא גם מציע גם מה כן לעשות: "למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים". מהו אותו גבול? זה ידוע. קווי 4.6.67 עם "תיקוני גבול" קלים שעליהם "יפוצו" הפלשתינאים בשטחים בנגב. הוא לא מזכיר שההצעות הללו כבר הוצעו להם בידי ברק ואולמרט, בידי קלינטון ואובמה והם דחו את ההצעות על הסף. או ליתר דיוק, הם דחו אותן בדם ואש ותמרון עשן. והוא עדין מוכר את האשליה הזאת.

אפרופו דם ואפרופו מכירת אשליות, נחזור נא במנהרת הזמן להסכם אוסלו, שביילין היה אדריכלו. מהות ההסכם הייתה הכרה ישראלית באש"ף תמורת הפסקת המאבק המזוין. ובשלב ראשון ישראל נסוגה מעזה ויריחו תחילה. הנסיגה מעזה (כן הנסיגה מעזה הייתה אחרי אוסלו א'. בהתנתקות עזה כבר יותר מעשור לא הייתה בידינו והנסיגה הייתה מגוש קטיף והאזורים הבלתי מיושבים) ויריחו הייתה אבן הבוחן להסכם. ביילין הגדיר את הניסוי: "מבחן הדם".

הנה, קטע מראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" חודשיים אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. הסכם אוסלו הביא לגל טרור חמור ביותר ואף על פי כן ישראל הלכה לאוסלו ב'. אוסלו ב' הביא לגל טרור חמור נוסף שבעטיו איבד פרס את השלטון. אבל כשברק נבחר לראשות הממשלה, הוא הלך למהלך מרחיק הלכת ביותר, מחק את מורשת רבין ואת כל הקווים האדומים שלו והציע לפלשתינאים את הכל. תשובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור החמור ביותר במאה שנות הסכסוך.

זה מבחן הדם שהציג ביילין. ואף על פי כן הוא דבק בדרך שנוסתה וכשלה ונוסתה שוב וכשלה שוב ונוסתה פעם נוספת וכשלה פעם נוספת ועלתה לנו ביותר מאלף הרוגים. ואיך הוא מסביר זאת? בשיטה שבה נכתבה האנציקלופדיה הסובייטית. הוא משפץ את ההיסטוריה או בורא היסטוריה חלופית.

"האם הוא [ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי, בר הפלוגתא שלו מעל דפי מדור דעות ב"ישראל היום" א.ה.] מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את 'ביקור הנימוסין' של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?"

לא ייאמן. האיש הזוי. על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, מי שהפר את ההסכמים היינו דווקא אנחנו. ערפאת הגיע לישראל עם יונה ועלי זית, נחוש להביא לשלום. ואז היה הטבח בחברון והוא נאלץ להגיב בפיגועי התאבדות. שקר וכזב. אוסלו היה הונאה שנועדה להביא את ערפאת וצבאו לארץ ישראל לצורך המשך המאבק המזוין והטרוריסטי בתנאים טובים יותר. כבר ברכב שבו הוא נסע, הבריח ערפאת נשק ומחבלים. הפיגועים החלו מיד. הטבח בחברון היה מעשה נתעב ונפשע של מחבל רוצח ארור. בוודאי לא על ידי מדינת ישראל. יכול להיות שהעילה או התירוץ של פיגוע ההתאבדות הראשון אחריו הייתה נקם. הטענה שבגלל אותו טבח נעשו כל עשרות פיגועי התאבדות וטרור במשך שנים הזויה עד טירוף.

מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכל אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על "זכות" השיבה. מתקפת הטרור הייתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו. אני ממליץ על ספרו של שמעון שיפר "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד" ועל ספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה", המתארים את המידע שהיה בידי צה"ל ועל הערכת אמ"ן שהוצגה לממשלה. ביילין היה אז שר בממשלה וחבר קבינט והוא נחשף להערכה הזאת. ועכשיו הוא טוען שמתקפת הטרור הרצחנית, שבה בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם ברחובותינו, במסעדות ודיסקוטקים, באוטובוסים ובמרכזי קניות, הם באשמתנו. למה? כי אריק שרון ביקר בהר הבית. כלומר, הוא מאמץ את העמדה שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית וכיוון שכך לא הייתה לפלשתינאים ברירה אלא להגיב במתקפת הטרור (שתוכננה בעוד מועד).

היסטוריה משופצת, הזויה (ולא רק בדוגמאות שהצגתי כאן). והוא רוצה שנאמץ את שיקול דעתו באשר להחלת הריבונות.

* סרבנות טורבו – כאשר מנתחים את תולדות הסרבנות הערבית לכל פתרון, הדוגמה המרכזית היא דחיית תכנית החלוקה של האו"ם. התכנית הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינת היהודים. מדינונת קטנטונת, ללא ירושלים, ללא הגליל המערבי, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד, אשקלון וחלקים מן הנגב המערבי, ובתחומה המצומצם 40% הם ערבים וחלק מן היישוב היהודי, למשל נהריה, אמורים להיות במדינה הערבית. ואף על פי כן היישוב היהודי קיבל את התכנית בריקודים ברחובות ובשמחה רבתי. לעומת זאת, הערבים דחו אותה בתוקף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. כל מדינות ערב היו שותפות לעמדה זו.

מעטים מודעים לפרט נוסף. המלצת יונסקו"פ, ועדת האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה, לא הייתה בהסכמה פה אחד. הייתה זו הצעת הרוב. הייתה גם הצעת מיעוט – להקים פדרציה יהודית ערבית, עם שלטון-על משותף ושתי אוטונומיות, יהודית וערבית. על פי ההצעה הזאת, לא הייתה ליהודים שליטה על העליה, וניתן היה להעלות רק את תושבי מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין. גם את ההצעה הזאת דחו בתוקף הערבים. הם עמדו על כך שפלשתין היא ערבית ולכן צריכה לקום על כולה מדינה ערבית.

הטענה המרכזית שלהם הייתה שהיהודים אינם עם ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בני הדת היהודית הם אזרחים בארצותיהם ואין להם שום זיקה לארץ ישראל. פלשתין היא ערבית והיהודים הם פולשים קולוניאליסטים זרים. וסוריה טענה שפלשתין היא דרום סוריה, שנתלשה ממנה בידי הקולוניאליזם המערבי. הקמת מדינה יהודית תיצור חיץ ברצף הטריטוריאלי הערבי במזרח התיכון ובמגרב והיא נטע זר. הערבים לא יוכלו לקבל את השתל והדבר יביא למלחמה. הם גם טענו שהקמת מדינה יהודית תביא לזעם ופרעות בכל ארצות ערב נגד היהודים (לצורך הפרעות היהודים הם עם…).

טענה נוספת הייתה שכיוון ש-2/3 מתושבי הארץ הם ערבים המדינה צריכה להיות ערבית. העולם לא קיבל זאת, כי הוא הכיר בכך שהמדינה היהודית היא מדינתו של כל העם היהודי ולא רק של היהודים שכבר יושבים בא"י ושהעם היהודי ראוי להגדרה עצמית במולדתו ואין ספק שמולדתו היא ארץ ישראל.

* צריכים לדאוג – גדעון לוי הוא לא בדיוק מקור המידע המהימן ביותר (וזה האנדרסטייטמנט של העשור), ואף על פי כן כאשר הוא מדווח על 300 פרצות בגדר ההפרדה, אנחנו צריכים לדאוג.

* הספר הלבן 2020 – אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות בוז'י הרצוג הצהיר שצפויה עליה של רבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

בינתיים העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמאפשרת לפסול כל גיור, כולל גיור אורתודוכסי (למשל הגיורים של הרב דרוקמן) ומכפיף כל גיור לרבנות הראשית, שכבר מזמן היא רבנות חרדית לא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. 

* הלו, זה רדיו? – כשאני פונה לאורטל, רשת ב' מתחילה משום מה לשדר בערבית. וכך בעוד מספר מקומות בגולן. סיפרתי על כך לשר התקשורת יועז הנדל וצוות משרד התקשורת, שערכו ביקור בגולן. זו רק דוגמית לבעיה החמורה של התקשורת באזורי הסְפָר.

קוראיי יודעים עד כמה אני סולד מהתבכיינות, כולל התבכיינות של הפריפריה. היא רק מזיקה לנו. אני גם לרוב לא משתמש במושג פריפריה אלא סְפָר. אבל בנושא תשתיות התקשורת מדובר בשערורייה לאומית. בתחום זה הפער בין מרכז הארץ לספר הוא בלתי נסבל.

למרבה השמחה, שר התקשורת הציב את נושא תשתיות התקשורת ובעיקר האינטרנט המהיר בסְפָר על ראש שמחתו.

כמובן שהוא יישפט במבחן התוצאה.

* הבחירה הטבעית של מיכל קוטלר – עם הח"כים החדשים שיכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי נמנית מיכל קוטלר. מיכל קוטלר שובצה ברשימת כחול לבן מטעם תל"ם, אך היא תצטרף לכחול לבן. הבחירה הזאת מובנת מאליה. מיכל הצטרפה לתל"ם ממניעים אידיאולוגיים ותל"ם שנגררה אחרי עופר שלח ויאיר לפיד סטתה מן התלם. מי שהצטרף לתל"ם מטעמים אידיאולוגיים לא יכול לתת את ידו לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. מיכל התנגדה לכך בכל לבה ובשום אופן לא הייתה נותנת ידה למעל. מיכל תמכה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, כראוי לתנועה לאומית ממלכתית כפי שתל"ם התיימרה להיות. היא תמכה בכך לאחר הסיבוב השני וקראה להיענות למתווה הנשיא ולהצעת הליכוד, שאילו כחול לבן הייתה מאמצת אותם היום גנץ היה ראש ממשלה בלי האנומליה של ראש ממשלה חלופי. ואחרי הסיבוב השלישי היא הייתה שותפה ליוזמת אחדות לאומית, שדחפה בכל כוחה להקמת ממשלת האחדות. ברור שהיא אינה יכולה להצטרף לתל"ם שהפכה סרח עודף של יש עתיד. לדעתי, מקומה בדרך ארץ, ואני מאמין שבסופו של דבר לשם יוליכוה רגליה.

מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. כנסת ישראל תתברך בתוספת איכותית. בהצלחה!

* להחזיר את האיכון הסלולרי – העליה המדאיגה בנתוני ההידבקות בקורונה והרצון לא לחזור אחורה בתהליך החיוני של הנעת המשק מחדש, מחייבים לשים את הדגש על קטיעת שרשראות ההדבקה. למטרה זו יש להחזיר את האיכון הסלולרי. השב"כ רצה להפסיק את מעורבותו במאבק בקורונה, כי מצא את עצמו שנוי במחלוקת פוליטית וזה לא בריא לו וכיוון שהפעילות הזאת באה על חשבון פעילות ביטחונית חשובה שלו. אך ההתמודדות עם איום הקורונה באה על חשבון דברים אחרים גם בפעילות הממשלה וצה"ל, כי אין ברירה, יש היום איום בריאותי שמחייב התמודדות. ההחלטה להפסיק את האיכון הסלולרי הייתה החלטה פופוליסטית, כניעה למתקפות הדמגוגיות של שחורי החולצות. חיינו ופרטיותנו פרוצים לגורמים עסקיים למטרות בצע, ופתאום יוצא הקצף נגד שימוש בטכנולוגיה להצלת חיי אדם ולמען בריאות הציבור, תחת ביקורת שיפוטית ופרלמנטרית. הערך הנעלה של קדושת חיי אדם מצדיק פגיעה מידתית בפרטיות.

* תקציב דו-שנתי – ב-2009, כשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר, הם הציעו לראשונה רעיון מהפכני – תקציב דו-שנתי. כיוון שהדבר מנוגד לחוק יסודות התקציב הכנסת אישרה זאת בהוראת שעה, שהוארכה מאז פעמים אחדות.

רבים מאנשי הדרג המקצועי, התקשורת ובעיקר האופוזיציה בכנסת בהובלת שלי יחימוביץ' התנגדה לכך בתוקף. טענתם הייתה שזו פגיעה בדמוקרטיה וסירוס הכנסת באמצעות פגיעה באחד הכלים המשמעותיים לפיקוח פרלמנטרי ולעבודת הכנסת וועדת הכספים. עתירות לבג"ץ אמנם נדחו, אך גם השופטים מתחו ביקורת על הצעד, המנוגד לרוח החוק.

למרות שהביקורת הזו אינה מופרכת, תמכתי ברעיון מן הרגע הראשון וזו עמדתי עד היום. היתרון בתקציב דו-שנתי הוא היציבות והיכולת לתכנון קדימה ולעבודה רצופה ללא הלחץ של תקציב שנתי. כמובן שאין מקום לתקציב חמש שנתי בנימוק זה, אבל תקציב דו-שנתי עומד בהחלט במבחן המידתיות. ואני סבור שהתקציב הדו-שנתי הוכיח את עצמו ואיפשר יציבות למשק הישראלי.

ופתאום נתניהו, אבי התקציב הדו-שנתי מתנגד לתקציב דו-שנתי ודוחף לתקציב שנתי. איך הוא מסביר את המהפך בעמדתו? "הנסיבות השתנו".

אכן, הנסיבות השתנו, אך דווקא לצד של תקציב דו-שנתי. אדרבא, השנה אני סבור שגם מי שהתנגדו עקרונית לתקציב דו-שנתי צריכים לתמוך בו. מה מיוחד השנה? ראשית, המשבר הפוליטי הממושך, עם ממשלת מעבר במשך שנה וחצי ושלושה סיבובי בחירות וממשלת אחדות שאין הרבה אמון בין מרכיביה, מחייבים מעט שקט ויציבות במערכת. שנית, אנו נמצאים בסוף השנה והתקציב השנתי הוא למעשה תקציב לכשלושה חודשים. וכאשר מדובר בנתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, מקנן חשש כבד שמאחורי הצעד שלו ניצבת מזימה נכלולית.

* הפרוטקשן משתלם – הרודן הטורקי ארדואן יקבל עוד חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי למניעת מעבר פליטים. טקטיקת הסחטנות והפרוטקשן שלו משתלמת מול הכניעה המתמשכת, המבישה והמתרפסת של המערב.

* שיקולי רייטינג – מנהל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ החליט להוריד מלוח השידורים את התכנית קלמן-סג"ל. מיד פרצה סערה, בטענה שהתכנית הורדה כיוון שמגישיה ימניים. הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שאותו קובלנץ שהחליט על סגירת התכנית, הוא זה שיזם את התכנית והעלה אותה, ועמדותיהם של השניים היו ידועות לו גם אז. יתר על כן, במקרים המעטים שבהם חשף קובלנץ את עמדותיו הפוליטיות הוא הגדיר את עצמו כאיש ימין.

לפני הורדת התכנית הורדו התכניות של גאולה אבן וירון לונדון, לוסי אהריש, לוסי איוב, קובי מידן, דפנה לוסטיג, דרור פויר ועוד (הנתונים – מ"ישראל היום"). כלומר, ממש לא על רקע פוליטי.

לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את טענתו של קובלנץ שהוא קיבל החלטה מקצועית ולא פוליטית. ניתן להתווכח על שיקול הדעת המקצועי שלו. השיקול המקצועי שלו במקרה הזה ובמקרים הקודמים שהזכרתי הוא רייטינג נמוך. בעיניי, בניגוד לשידור המסחרי, בשידור הציבורי הרייטינג לא צריך להיות שיקול מכריע, אלא שיקול האיכות. כי אם השידור הציבורי מונע משיקולי רייטינג, מי צריך אותו? יש מספיק ערוצים מסחריים.

לגופו של עניין – איני מכיר את התכנית ואף פעם לא צפיתי בה, ולכן איני יכול לחוות עליה דעה מקצועית. אני אוהב מאוד להאזין לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב' ובעיניי קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי ושדר מצוין, אחד הטובים בארץ. לאראל סג"ל ניסיתי להאזין פעמים אחדות בגל"צ ומאוד לא אהבתי את ההתלהמות הצעקנית.

בסך הכל אני רוצה לציין שלאחרונה "כאן 11" מעלה תכניות משובחות ביותר, כמו הסדרה התיעודית על אלי כהן, "שטוקהולם 2", "זהו זה", "עוד ניפגש", "שלומי שבן מארח" ועל פי הקדימונים יש מה לצפות ל"טהרן".

* לחלץ את היהדות מטלפי הסוטים – הרפש, הבורות  והטימטום בדברי "הרב" גזהיי שכמעט נבחר מטעם ש"ס לכנסת, אינם מקרה יחיד. ברשת הופץ בימים האחרונים סרטון ובו מקבץ של דברי בלע מטומטמים, פרימיטיביים ומיזוגיניים. התועבה הזו היא בעבורי תמריץ להעמקת מפעל חיי בתחום ההתחדשות היהודית. אסור להפקיר את היהדות בידי הסוטים הנבערים הללו. יש להעמיק ולהכיר ולחשוף לציבור הרחב את יופיה של היהדות, ולחדש ולהתחדש עם היפה, הנאור והחכם שבה. אמור לי מה אתה מחפש ומוצא ביהדות ואומר לך מי אתה.

* מבעד לפילם – כשהיינו ילדים, כשהיה ליקוי חמה היינו לוקחים פילם, מקפלים כמה שכבות ומביטים בשמש מבעד לפילם.

ומה עושים היום? מה זה פילם?

* ביד הלשון

ינעל העולם – ינעל העולם הוא כינוי לירקן בשוק הכרמל שכמעט כל משפט שלו כולל את המילים "ינעל העולם". הוא מצולם בכתבות אווירה על השוק, היה לסמל מסחרי, על החולצות שהוא לובש מודפסת הכתובת "ינעל העולם". הוא הפך לאייקון, יש עליו דמות ב"ארץ נהדרת" והוא השראה לפרסומת של בנק מזרחי-טפחות.

אז מה פירוש המושג? ינעל הוא שיבוש של המילה הערבית ילען, שפירושה יקולל. המילה מלעון היא מקולל, ארור. השיבוש הפך לקללה מקובלת בסלנג העברי: ינעל אבוך (יקולל אביך), ינעל רבאק (יקולל אלוהיך), ינעל דינק (תקולל הדת שלך) והקללה המיתולוגית מהמערכון "עולים חדשים" של אריק איינשטיין ואורי זוהר: "ינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום" (תקולל האניה שהביאה אותם). צירוף המילים "ינעל העולם" הוא "יקולל העולם" או "לעזאזל העולם".

הבסטיונר "ינעל העולם" משוק הכרמל הוא עבד שקרא. בנו נאדר שקרא נרצח לפני שנתיים בחיסול חשבונות בעולם התחתון ביפו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.6.19

* שעת רצון – במשך 52 שנים, נמנעו כל ממשלות ישראל מהחלת הריבונות על חלקים מיהודה ושומרון. הייתה זו מדיניות נכונה, כיוון שהחלת ריבונות כזו הייתה עלולה להביא לפיצוץ ביחסינו עם העולם ובפרט עם ידידתנו ובעלת בריתנו ארה"ב.

נוצרה כעת שעת רצון – חלון הזדמנויות, של ממשל אמריקאי ידידותי מכל קודמיו, עובדה שבאה לידי ביטוי בין השאר בהכרה בירושלים כבירת ישראל (אם כי בהכרזת ההכרה נאמר בפירוש שגבולות ירושלים ייקבעו במו"מ) ובהכרה בריבונותנו על הגולן. אמירות, כמו הצהרתו האחרונה של השגריר האמריקאי בישראל, נותנות יסוד סביר להניח, שיש אפשרות להחיל את הריבונות בהסכמה עם ארה"ב. ולכן, את חלון ההזדמנויות הזה אסור להחמיץ.

אין להתייחס ליהודה ושומרון כאל מקשה אחת. ריבונות ישראלית על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים מנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, ועלולה לסכן את הרוב היהודי המשמעותי, שהוא תנאי לצביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

אולם גושי היישובים הישראליים ובקעת הירדן רבתי, הם אזורים שהאינטרס הלאומי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל לצמיתות. ולכן, מן הראוי להחיל עליהם ריבונות.

יש לעשות כל מאמץ, שהצעד הזה יהיה בהידברות לאומית, כדי להגיע להסכמה לאומית רחבה ככל הניתן.

* חודש של שקט – "רקטה נורתה הלילה מרצועת עזה אחרי חודש של שקט", אני שומע בכלי התקשורת. חודש של שקט?! בחודש הזה נמשך טרור ההצתות מדי יום. האויב ממשיך להצית את שדותינו. אש אינה הפסקת אש.

אני בעד הסדרה עם חמאס ובוודאי בעד שיפור תנאי החיים ברצועה, אולם התנאי המוחלט לכל הסדרה הוא הפסקה טוטלית של כל סוגי הטרור, ובוודאי טרור ההצתות. כפי שאנו נוכחים בשנה ורבע האחרונה, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מובילות תמיד להסלמה ול"סבבים".

צה"ל המתין לירי רקטה כדי להשמיד בתגובה מנהרת טרור. המסר הוא, שעל רקטה ישראל מגיבה. כל עוד לא נורות רקטות, האויב יכול להמשיך באין מפריע בטרור ההצתות. זה אור ירוק להמשך ההצתות.

המדיניות של ישראל צריכה להיות חד משמעית – דין הצתה כדין רקטה.

* מתאים לו – דין יששכרוף, השקרן המדופלם, ששבר את שיאי השנאה העצמית כאשר העליל על עצמו עלילה על תקיפת פלשתינאי בעת שירותו בצה"ל – עלילה שהופרכה בעליל, מסיים את תפקידו כדובר הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "שוברים שתיקה" ועובר לשרת כדובר הח"כ האנטי ישראל איימן עודה, המטיף למימוש בפועל של תביעת ה"שיבה", כולל החזרת ה"פליטים" לבתיהם הספציפיים, כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מתאים לו.

* עוון בנים על אבות – חכ"שית ענת ברקו קראה להדיח את שגריר ישראל בגרמניה ג'רמי יששכרוף, בשל חטאיו של בנו דין, השקרן המדופלם, עד לאחרונה דובר "שוברים שתיקה" ומעתה דוברו של איימן עודה. למה הדבר דומה? לכך שנשבח את דין יששכרוף על פעולתו נגד מדינת ישראל, בשל העובדה שאביו מייצג נאמנה את ישראל.

דין יששכרוף אינו ילד ואינו קטין. הוא אינו עומד ברשות אביו. העובדה שהשגריר נכשל בחינוך בנו, ויצאה ממנו מוטציה אנטי ישראלית, אינה מלמדת דבר על התאמתו וכשירותו לתפקיד השגריר. כשגריר, עליו להישפט רק על פי תפקודו והאופן שבו הוא מבצע את תפקידו.

למשה ארנס, אחד משרי הביטחון הטובים שהיו כאן ופטריוט ציוני נאמן, היה בן במצפ"ן, הארגון הרדיקלי השולל את קיומה של ישראל ותומך בטרור נגד אזרחיה. האם עובדה זו פסלה אותו מתפקיד כלשהו? האם תרומתו למדינת ישראל נבחנת על פי עובדה זו?

ההתבטאות של ברקו היא מקארתיזם בהתגלמותו.

* רשות שלטונית – פקיד ממשלתי הוא אדם העובד במערכת הניהולית של המדינה, ותפקידו לקדם את מדיניות השר והממשלה.

לאחרונה, מרבים להשתמש באמירה מופרכת, שהשופטים הם פקידים. זו ראיה אבסורדית, המנוגדת לכל היגיון של דמוקרטיה ומדינת חוק. ההתייחסות לשופטים כאל פקידים, מבטאת השקפה מעוותת על פיה השופטים הם חלק מן המערכת הממשלתית, הם כפופים לממשלה ותפקידם לקדם את החלטותיה. אין אי הבנה בוטה יותר מזו, של מהות הדמוקרטיה.

שופטים אינם פקידים. בית המשפט אינו משרד ממשלתי. בית המשפט הוא רשות שלטונית, אחת משלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. בין הרשויות אמורה להיות מערכת איזונים ובלמים. כחלק מהם, תפקיד משמעותי וחשוב מאוד של בית המשפט העליון, הגוף העליון של הרשות השופטת, הוא בקרה שיפוטית על שתי הרשויות האחרות. כך זה בכל דמוקרטיה.

אפשר לחלוק על בית המשפט, כמו על כל אחת מן הרשויות האחרות. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי – בעיניי הוא הזיק והחליש את מעמדה ועוצמתה של הרשות השופטת. נכון להגיע בהידברות להסכמות על מערך האיזונים והבלמים בין הרשויות. מתי ובאיזה אופן בית המשפט יכול להתערב בחקיקת הכנסת, ומתי ובאיזה אופן יכולה הכנסת להתגבר על פסילת חוק (כמובן לא הבדיחה של פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הממשלה). ובכלל, הבעיה המרכזית בהפרדת הרשויות בישראל אינה קשורה לרשות השופטת, אלא היא חוסר העצמאות של הכנסת, שלמעשה נשלטת בידי הממשלה (כך המצב מאז קום המדינה, אך הבעיה החריפה והחמירה בשנים האחרונות). על כל אלה יש לדון בשיח של שווים בין שלוש הרשויות, ללא ההתנשאות על "הפקידים". … שהם כמובן לא סתם פקידים אלא "פקידונים" או "פקידונצ'יקים".

גם במערכת המשפט יש פקידים. תפקידם לשרת את מערכת המשפט, כפי שפקידי הממשלה צריכים לשרת את הממשלה.

* בין אקטיביזם ושמרנות – בניגוד לדעה רווחת, המחלוקת בארץ ובעולם בין האקטיביזם השיפוטי לבין השמרנות השיפוטית, אינה בין מי שטוענים שיש לבית המשפט זכות להתערב בחקיקה למי ששוללים את הזכות הזאת. הזכות הזאת היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

המחלוקת היא על תדירות השימוש בזכות הזאת. הגישה האקטיביסטית גורסת יוזמה של בית המשפט להתערבות רבה. נקודת המוצא שלה היא שבית המשפט צריך להיות שחקן פעיל במערכת השלטונית. הגישה השמרנית גורסת ענווה משפטית, מתן כבוד רב יותר לשיקול דעתם של המחוקקים, והפעלת הביקורת השיפוטית כנשק יום הדין, רק במקרים של הפרה בוטה של זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, או החלטה שנוגדת באופן ברור את החוקה (ובישראל – את חוקי היסוד).

מן הראוי שבית המשפט יהיה מיוצג באופן מאוזן בשופטים משתי האסכולות ומרצף העמדות בין שתיהן. אני נוטה יותר לקו השמרני. כבר שנים רבות אני מתריע על יד קלה מידי על הדק הביקורת השיפוטית, לא רק כאשר בא הזאב, אלא גם לנוכח קריאות שווא: זאב זאב.

כמובן שאני מתנגד בתוקף לניסיונות הקיצונים לשפוך את התינוק עם המים ולהחריב את מערכת החוק והמשפט, כביכול בשם השמרנות. מהפכנות רדיקלית אינה שמרנות.

* ציוני וביטחוניסט – בגיליון שבועות של "הארץ", התפרסם פשקוויל שטנה ונאצה של מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד נגד השופט בדימוס אהרון ברק. העילה למתקפה, הייתה התקפה של ברק על הופעותיו של אלעד בפני מועצת הביטחון, שבהן הוא יוצא נגד מדינת ישראל ומטיף לאו"ם לפעול נגדה.

אולם מהות הפשקוויל לא הייתה תשובה להתקפה של ברק, אלא מתקפה נגד מערכת המשפט הישראלית ובעיקר נגד ברק, על כך שהיא הכשירה את "אקיבוש", היא הכשירה את ההתנחלות, היא הכשירה את אמצעי ה"דיכוי" של צה"ל וכו' וכו' וכו'.

באותו גיליון של "הארץ", במוסף ספרים, התפרסמה רשימה של אדם רז, על ספרו של עו"ד מיכאל ספרד "החומה והשער – ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי על זכויות האדם". גם ספר זה והרשימה שהיללה אותו, תוקפים את מערכת המשפט הישראלית, באותן טענות בדיוק.

כמובן שאני שולל מכל וכל את הטענות, אבל לשיטתם הם צודקים. מי שרואים כל צעד ביטחוני והתיישבותי של ישראל, כל צעד של הגנה על אזרחי ישראל, כל צעד של מלחמה בטרור, כל צעד של מימוש האינטרס הלאומי של ישראל ביהודה ושומרון ובגולן עוול, צודקים כאשר הם תוקפים את מערכת המשפט, כי אכן, בניגוד למתקפות הבלתי מוצדקות של הימין, מערכת המשפט נתנה למדינת ישראל את המעטפת המשפטית והחוקית למימוש מדיניותה.

אני שותף לביקורת על אהרון ברק בכל הקשור לגישתו האקטיביסטית הקיצונית את מערכת המשפט, אך הטענה כאילו ברק "שמאלני", "אנטי ציוני", "אנטי ביטחוני" חסרת שחר.

אהרון ברק הוא ציוני לעילא ולעילא והוא בפרוש ביטחוניסט. פסקי הדין שלו בענייני ביטחון מעידים על כך יותר מכל טענה עיתונאית בגנותו או בשבחו. נכון, בית המשפט מקפיד שהדברים ייעשו על פי חוק. זה תפקידו.

אני חולק על חלק מפסיקותיו, כמו בנושא מיקום גדר ההפרדה ובנושא נוהל שכן. אני סבור שפסיקות אלו אינן עומדות במבחן הסבירות ואינן מידתיות. אך אלו הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* טירוף מערכות – "אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו", נאמר בפרקי אבות. כאשר שר המשפטים (!) מרשה לעצמו לומר שלא חייבים לציית לבית המשפט, הוא מעביר מסר לכל אזרח ולכל עבריין שהוא יכול לבחור מה לקיים. כך מדינה אינה יכולה להתקיים. זו אנרכיה.

אין דמוקרטיה ללא מדינת חוק. אין מדינת חוק שאין בה שוויון בפני החוק. אם הממשלה יכולה להפר צווי בית משפט, גם האזרח יכול לעשות זאת.

האובססיה הזאת להרוס ולהחריב את מדינת החוק, כדי להציל מגלומן אחד מאימת הדין, היא טירוף מערכות.

* מה? מה פתאום?! – יממה לאחר דברי הכפירה במדינת החוק ובדמוקרטיה שהשמיע שר המשפטים, הוציא ראש הממשלה הודעת הסתייגות רפה, שבה הבהיר שיש לכבד את החלטות בית המשפט. זו הייתה הודעה בקריצה. משהו כמו "מה? מה פתאום?!". משהו כמו "איני עוסק בזה". כמו כל מיני יוזמות ובלוני ניסוי של ביטן ואמסלם ש"לא היו בידיעתו ועל דעתו של רוה"מ". אשרי המאמין.

מי שיקרא את חסידיו ומעריציו של נתניהו, ויראה היכן הם עומדים בין דברי אוחנה לדברי נתניהו, לא יתפלא. ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו. והחסידים יודעים היטב איזה מסר הועבר להם השבוע מבלפור.

* קופה של שרצים – "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו", אמרו חז"ל (מסכת יומא). איני אוהב את הממרה הזאת, המכשירה – לא שרץ, אלא קופה של שרצים. יש בה השלמה עם התנהלות והתנהגות לא נורמטיבית ולא אתית של המנהיגות הציבורית. ואכן, לא אחת צוטט באוזניי מאמר חז"ל זה, כאשר יצאתי בביקורת על שחיתות ונהנתנות של מנהיגים.

אבל כדאי לזכור את המשך מאמר חז"ל, המסביר את הסיבה לכך: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך". כלומר, הטענה היא שמנהיג מושלם עלול להגיע לידי זחיחות ויהירות, תכונות שאינן ראויות להנהגה. אולם אם יש בו פגמים אישיותיים והיו בעברו מעידות בהתנהלותו, ברגע שהוא מתחיל לסגל לעצמו גינוני פולחן אישיות, או במילים אחרות, הוא מתחיל לעוף על עצמו, אפשר להעמיד אותו במקום ולהזכיר לו: הלו, אל תחשוב ששכחנו שלפני 14 שנים…

חז"ל לא העלו על דעתם ביטול עצמי של הציבור בפני הפרנס, ולא רק השלמה אלא הערצה הן של זחיחותו והן של קופת שרציו. הגיעה השעה שנאמר לו: חזור לאחוריך!

* עבר נקי – עם מינויו של תא"ל הדי זילברמן לתפקיד דובר צה"ל, יש לקוות שלא ימצא איזה כתם בעברו. שלא יתברר, חלילה, שהוא סייע אי פעם למשטרה או לגורמי החוק. שלא פעל, חלילה, כמשת"פ במלחמה בשחיתות או בעבריינות. שגיליון ההתנהגות שלו נקי.

* נרדף רודף – יש ילדים מוכים שהלקח שלהם מילדותם היא שהם לעולם לא ירימו יד על ילדיהם. יש ילדים מוכים שהופכים לאבות מכים. חשבתי על כך כאשר קראתי ב"ישראל היום" ראיון עם להט"בים ימנים, שסיפרו על הרדיפה שהם חווים בתוך הקהילה הלהט"בית.

מצער שמי שחוו רדיפה בשל נטייתם המינית, במקום לשאת את דגל קבלת האחר, רודפים אנשים מתוך קהילתם בשל נטייתם הפוליטית. כואב לקרוא על הומואים ולסביות שמסרבים לצאת מהארון ולהציג בפומבי את השקפתם הפוליטית. חבל שמי שמכירים את סבל החיים בשקר, בתוך ארון, מסבים סבל דומה ללהט"בים כמותם, על רקע פוליטי.

התכלית הראויה למאבק הלהט"בי היא נורמליזציה. להגיע למצב שבו הכל מתייחסים באופן נורמלי לבעלי נטיות מיניות שונות, כשווים לכל דבר. כאשר להט"בים מוצהרים מתקבלים בחברות שמרניות יותר, כמו ציבור ימני, מסורתי ודתי, זה ניצחון גדול, אולי הניצחון הגדול ביותר ללהט"בים. היה עליהם לחזק ולחבק את התופעה הזאת. כשהם עושים ההיפך, אפשר להטיל ספק במחויבותם לאינטרס הלהט"בי; שמא הוא משני למטרות פוליטיות אחרות.

כאשר ביקרתי את קבלת הפנים המבזה לאמיר אוחנה במצעד הגאווה, וכתבתי שהדבר נובע מהשקפתו הימנית, נאמר לי שאין שום קשר לכך שהוא ליכודניק, אלא זאת מחאה על כך שכח"כ הוא לא נאבק למן הלהט"בים. המרואיינים בכתבה אינם ח"כים, וסיפורם על עצמם, ועל חבריהם שחוששים לצאת מהארון (הפוליטי) מעידים שרדיפתו היא בפירוש בשל היותו ליכודניק.

אין לי כמעט מילה טובה אחת לומר על אוחנה – מלחך פנכתו של נתניהו, אבל דווקא בנושא ייצוג האינטרס הלהט"בי בכנסת, הביקורת נגדו אינה מוצדקת. מעבר לקידום האינטרס בעצם היותו ח"כ מטעם הליכוד ובעצם מינויו כשר הומו מוצהר ראשון ודווקא בממשלת ימין-דתיים-חרדים, הוא בפירוש פעל בכנסת וקידם נושאים להט"בים. נכון, כמו כל ח"כ, היו עליו מגבלות של משמעת סיעתית וקואליציונית ולעתים, כמו כל ח"כ, הוא הצביע על פי המשמעת ולא על פי עמדתו האישית. אך בנושא הלהט"בי הוא דווקא הפר את המשמעת, ואף נענש בהשעיה בת ארבעה חודשים מחברות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כולל מוועדת המשנה שהוא עמד בראשה.

* תל-אביב זה אני – ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* מפוצץ את הגשר – שני גורמים המציאו את דחליל ה"הדתה" ומפיצים את הפוביה הזאת ברחבי החברה הישראלית – הפורום החילוני, בראשות רם פרומן ועיתון "הארץ", בהובלת אור קשתי. לאורך שנים אני טוען שכל הסיפור הזה הוא פיקציה. לחבריי בארגוני ההתחדשות היהודית, שחלקם תפסו טרמפ על הטרנד הזה מסיבות אינטרסנטיות, אני מסביר שבעצם המלחמה האמתית של הגורמים הללו אינה נגד הדתיים, אלא נגד מה שאנו מייצגים, ההתחדשות היהודית, שאנו מובילים בחברה הישראלית.

הרי אין באמת "הדתה". אין תופעה של חילונים שהופכים דתיים, והמעטים שהופכים לדתיים, לרוב באים דווקא ממשפחות רחוקות מאוד מהמסורת ומנוכרות אליה. ההיפך הוא הנכון, יש תופעה של חילון, הן בציונות הדתית והן במגזר החרדי.

אז ממה מפחדים המפחידים? מכך שהזיקה לזהות היהודית ולתרבות היהודית בחברה הישראלית ובחינוך בישראל תגדל. ולכן, הם אולי מפחידים את ההורים מפני החב"דניק "המיסיונר" שבא לבית הספר "להדית" את הילד שלהם. אבל הם יודעים שכאשר חב"דניק בא עם השופר, הילדים מתייחסים למה שהוא מייצג כאל "הם". כאשר אני, למשל, וחבריי לתנועת ההתחדשות באים לבית הספר, הילדים שרואים אותנו מתייחסים ליהדות כאל "אנחנו", וזה הרבה יותר מאיים עליהם, לאמתו של דבר.

בראיון ל"7 ימים" רם פרומן מסביר מה מטריד את מנוחתו. "ההדתה מנסה לשכנע את החילוני שלפני הכל הוא יהודי, ורק אחר כך כל היתר. אני מאמין במודל הדודה הרחוקה. היא חלק מהתמונה, אי אפשר למחוק אותה. אבל היא צריכה להיות דודה רחוקה. כשמשרד החינוך רוצה להרחיב מאוד את לימודי החובה ביהדות לכל תלמיד בחינוך הממלכתי, אני אומר את ההיפך… לתת ליהדות את הפרופורציה הנכונה בתוך מרחב הידע האנושי האדיר".

כלומר, לא ה"הדתה" מפריעה לו, אלא המקום של היהדות בלימודים. כלומר, לא סמוטריץ' מאיים עליו, אלא דו"ח שנהר, למשל, שהצביע על הבורות בקרב תלמידי החינוך הממלכתי באשר ליהדותם והצורך להעמיק את היכרותם והזדהותם אתה. שנהר היא חילונית, פעלה תחת שרי חינוך חילונים, אך המגמה הזאת היא שמאיימת על פרומן.

את תאוריית "הדודה הרחוקה" שמעתי בעימות עם פרומן בכנס בגולן, שבעקבותיו כתבתי מאמר שכותרתו "הדודה הרחוקה והמכוערת" – היהדות שאותה רוצה פרומן להסתיר, שבה הוא מתבייש, והצגתי את הטענה שמי שמאיימים עליו באמת הם בתי המדרש הפלורליסטיים, ארגוני ההתחדשות היהודית, המכינות הקדם צבאיות, בתי הספר המשותפים לחילונים ודתיים וכד'.

בראיון ל"7 ימים" הוא אמר זאת בפירוש. "המכינות המעורבות ובתי המדרש החילונים… חיברו אותה [את החברה החילונית] בפועל לפרקטיקה ולטקסים דתיים, תוך ויתור על נקודת מבט ביקורתית… מי שפועל במסגרת ההתחדשות היהודית ישקר אם לא יודה בכך שפעמים רבות הוא שואל את עצמו אם הוא החל לשרת את הצד השני. לי מזכירים אנשי ההתחדשות היהודית את אותו קצין אנגלי בשבי היפני, שגולם על ידי אלק גינס בסרט 'הגשר על נהר קוואי'. הוא רואה בהקמת הגשר משימה שתגבש את חייליו ותיתן להם מטרה שתקל עליהם את השהיה בשבי. רק בסוף הסרט הוא מבין עד כמה הקמת הגשר הזו הרסנית למאמץ המלחמה הבריטי ומפוצץ אותו בעצמו".

הדוגמה שבחר פרומן מעידה עליו כאלף עדים. בעיניו, היהדות היא אויב שיש להילחם בו. גשר בין החילונים ליהדות, היא שיתוף פעולה עם האויב. הוא חותר לפוצץ אותו.

לאורך כל הראיון הוא אומר שהמטרה שלו היא להגן על החברה החילונית. אותי לא מעניינת החברה החילונית. איני יודע מה זה. אותי מעניינת החברה הישראלית. ואני יודע שהאיש הזה והמגמה שהוא מייצג הרסניים לחברה הישראלית.

* היו באים אתנו לכל מקום – מראיין: "הערבים נגלים אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה"?

המרואיין (איש ציבור): "אני לא בטוח. בטח ערבים היו אתנו בכל מקום".

איך היינו מגדירים אמירה כזאת?

מתוך ראיון של רם פרומן ליפעת ארליך ב"7 ימים":

ארליך: "בישראל, ההיסטוריה והדת מדברות אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה"?

פרומן: "אני לא בטוח. החרדים היו באים אתנו לכל מקום".

ואיך נגדיר את האמירה הזאת?

* מגלומן – רם פרומן, ראש הפורום החילוני, מקטר על מאמר ביקורת של יותם פלדמן על ספרו "הדרך החילונית", ב"הארץ" – ספרים. וכך הוא כותב בין השאר: "ככל הנראה אילו פלדמן היה נדרש בשעתו לקרוא ב'מדינת היהודים' של הרצל, הוא היה מתעלם מכך שהספר מציע חזון לאומי לעם היהודי".

איבדתי את הרשימה למכולת. אוף, בטח כך היה מרגיש משה רבנו אילו איבד את לוחות הברית.

* ביד הלשון

למות או לכבוש את ההר – הפרשן הפוליטי של "כאן ב'" חנן קריסטל דיבר על המשבר במפלגת העבודה, וכדי להמחיש את מצב ה"להיות או לחדול" שלה, הוא ציטט את עולה הגרדום הבית"רי שלמה בן יוסף שכתב: "למות או לכבוש את ההר".

אכן, שלמה בן יוסף חרט על קיר תא הנדון למוות בכלא עכו את המילים הללו, אך הן אינן שלו. המילים לקוחות מהמנון בית"ר, שכתב ז'בוטינסקי. ההמנון מסתיים במילים:

לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –

יוֹדֶפֶת – מַסָּדָה – בֵּיתָר.

שטח משוחרר לא יוחזר – עמית סגל הוא אנציקלופדיה לפוליטיקה הישראלית, הידע שלו עצום ולרוב מדויק. אבל בטור האחרון שלו ב"ידיעות אחרונות" הוא פספס. כך הוא כתב על יריב לוין: "כחרותניק ותיק, הוא בוודאי זוכר את העיקרון של 'שטח ששוחרר לא יוחזר' ".

איפה הטעות? זו לא הייתה סיסמה של תנועת החירות. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה גח"ל (גוש חירות ליברלים) לממשלת אחדות לאומית, או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי. מפלגת המרכז החופשי, של פורשי חירות בראשות שמואל תמיר, נשארה באופוזיציה, והייתה אופוזיציה מימין לממשלת האחדות. הסלוגן "שטח משוחרר לא יוחזר", לאחר מלחמת ששת הימים, הוא מבית היוצר שלה. מי שטבע את הסיסמה היה חבר המפלגה ולימים ח"כ מטעמה במסגרת הליכוד וד"ש עקיבא נוף. הסיסמה הונצחה בשיר הסאטירי "לא נחזיר אף שעל", שכתב יורם טהרלב וביצע שייקה אופיר.

לימים, המרכז החופשי הצטרפה כחטיבה לליכוד, התפלגה, הפלג בראשות תמיר פרש מהליכוד והצטרף לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין, מטעם ד"ש. חבר המרכז החופשי שהגיע הכי רחוק בפוליטיקה היה ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהציע למסור לפלשתינאים ולסורים את כל השטחים ששוחררו.

"חדשות בן עזר"