פינתי השבועית ברדיו: פונאר

פונאר / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.8.19

את נאום הקטגוריה ההיסטורי של היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, שאותו נשא, כדבריו, בשמם של ששת המיליונים שקולם לא ישמע, הוא סיים בהקראת השיר "פונאר". "פונאר", הנושא את שמו של גיא ההריגה של יהודי וילנה, הוא אחד מסמלי השואה, אולי דווקא בשל האופטימיות הגדולה שבמילותיו.

ב-6 במרץ 1943 נערכה בגטו וילנה תחרות מוסיקה. רוב משתתפי התכנית היו מבוגרים, פסנתרנים מקצוענים ובעלי שם, ובהם הפסנתרן וולף בקר, המנצח וולף דורמשקין והמלחין מיכאל וקסלר. בין המשתתפים היה גם ילד בן 11, אלכסנדר וולקוביסקי. הפסנתרן הצעיר ניגן יצירה שהוא עצמו כתב, והשם שנתן לה היה "פיאנו". אלכסנדר וולקוביסקי זכה במקום גבוה מאוד, בוודאי לילד המנגן בין ענקים – המקום הרביעי.

לאחר התחרות וההצלחה, אביו של אלכסנדר, הרופא ד"ר נוח וולקוביסקי, כתב בפולנית מילים לבית אחד מהשיר: Cicho cicho – שקט שקט. המשורר שמריהו (שמרקה) קצ'רגינסקי תרגם את הבית ליידיש, והוסיף לו בתים נוספים. שמו של השיר ביידיש – "שטילער שטילער".

עצם קיומה של התחרות, בתנאי הגטו והשואה הנוראים, הוא עדות לאחד מסממני הגבורה האדירים בשואה – קיומם של חיי תרבות יהודיים תוססים ועשירים מאוד – תיאטרון, מקהלות, תזמורות, אירועי ספרות ומוסיקה, הרצאות.

השיר, על מילותיו, הושמע לראשונה באחד האירועים הללו, הרצאה של המשורר קצ'רגינסקי, על הנושא: וילנה בספרות היהודית. בערב זה, שרה הזמרת הפרטיזנית קיילה קריצ'בסקי את השיר. לאחר מכן שר אותו באופן קבוע הזמר אקסלרוד וזמרי מקהלת גטו וילנה, בניצוחו ובעיבודו של אברהם סלפ. כשהשיר הגיע לארץ ישראל, אברהם שלונסקי תרגם אותו לעברית.

מחבר השיר, המשורר ופעיל התרבות שמרקה קצ'רגינסקי, היה היוזם והמארגן של תחרות המוסיקה, אף שחודש קודם לכן שכל את אשתו. קצ'רגינסקי שרד את השואה. עם חיסול הגטו הוא ברח ליער והצטרף לפרטיזנים. קצ'רגינסקי, שהיה קומוניסט, לא האמין בציונות ולא בעברית. הוא אמנם ביקר בישראל, אך השתקע דווקא בארגנטינה. הוא ניהל בה הוצאת ספרים יהודית סוציאליסטית. ב-1954 הוא נספה בתאונת מטוס.

זמן קצר לאחר התחרות, נערכה סלקציה בגטו, ואלכסנדר ואביו נשלחו למחנה עבודה באסטוניה. בסלקציה נוספת אביו הוצא להורג והוא נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף. הוא ניצל בזכות תושייתו, כאשר ברח מצריף הילדים לצריף המבוגרים. הוא הועבר למחנה דאוטמרגן ושרד בו עד שחרורו בידי הצרפתים. הוא ואמו שרדו את השואה, נשארו בחיים ועלו ב-1945 לישראל. אמו נישאה בארץ מחדש.

בארץ שינה אלכסנדר את שם משפחתו לתמיר. הוא המשיך את השכלתו המוסיקלית, היה פסנתרן מוכר ומצליח, פרופסור ומרצה באקדמיה למוסיקה, מלחין, מפיק הרכבי ואירועי מוסיקה ומגיש ב"קול המוסיקה". בשבוע שעבר, הלך אלכסנדר תמיר לעולמו.

השיר "פונאר" היה ונותר אחד משירי השואה הבולטים. שרים אותו בטקסים רבים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובכלי התקשורת ביום זה. במשך עשרות שנים, שמו של מלחין השיר וסיפורו לא היו ידועים. הסיפור נחשף לראשונה בתכניתו של דן אלמגור בטלוויזיה, "שרתי לך ארצי", באמצע שנות השבעים, שבו התארח פרופ' תמיר וסיפר את סיפורו וניתן למצוא את העדות ביוטיוב. גם אחרי הופעה זאת, שמו לא הוזכר בקרדיטים על השיר, עד שבסוף שנות ה-80 חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי, שחקר את השיר, הגיע אליו שוב, וראיין אותו. עופר יזם את סרט התעודה "פונאר" של הבמאית רחלי שוורץ, וערך את התחקיר לסרט. הסרט, שהופק בעבור הערוץ הראשון ב-2002, הביא את תמיר לראשונה חזרה לוילנה. בשיאו של הסרט, שרה מיטל טרבלסי את השיר באולם שבו נערך הקונצרט המקורי.

ביום הזיכרון לשואה והגבורה הקרוב, יערוך עופר אזכרה לתמיר, באותו המקום.

פונאר הוא פרבר של העיר וילנה, בירת ליטא, אליו גורשו בתחילת המלחמה רבבות יהודים מהגטו, כביכול למחנה עבודה, ושם הם נרצחו בהמוניהם בירי רובים ונטמנו בקבר אחים המוני. מספר הנרצחים, בידי הנאצים ומשת"פים ליטאים, הוא קרוב ל-100,000 איש, מתוכם 70,000 יהודים, וכן 20,000 פולנים וכ-8,000 שבויי מלחמה סובייטים. הטבח בפונאר ארך כשלוש שנים, מיולי 1941 עד אוגוסט 1944.

בכרוז המפורסם שכתב מנהיג המחתרת בוילנה, המשורר אבא קובנר, ב-31.12.1941, שבו הבהיר לראשונה שמטרת הנאצים היא השמדת יהדות אירופה ותחילה יהדות וילנה, וקרא ליהודים להניף את נס ההתנגדות והמרד, תחת הסיסמה "לא נלך כצאן לטבח", הוא גם הבהיר לתושבי הגטו מה משמעותו האמתית של מחנה העבודה, כביכול, פונאר: "פונאר הוא מוות", כתב קובנר. יש לציין, שלא היו לו ידיעות מוסמכות, לא על הנעשה בפונאר ולא על כוונת ההשמדה, אך הייתה לו אינטואיציה כמעט נבואית, ומרסיסי המידע וכושר הניתוח שלו, הוא כתב בפסקנות את הדברים שנראו הזויים, והתבררו, לדיאבון הלב, כמדויקים.

השיר הוא שיר ערש של אמא בגטו וילנה, שאביו נרצח בפונאר. האם מבקשת מבנה להחריש, לא לבכות. השיר הוא שיר אופטימי, שיר שכולו אמונה בניצחון הטוב, ניצחון האור, ניצחון הדרור. הוא מסתיים במילים: עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

השיר זכה לביצועים רבים. הביצוע המוכר ביותר, הקלאסי, הוא של חוה אלברשטיין. היא מבצעת אותו ביידיש ובעברית. אנו נאזין לה, בגרסה העברית, ונקדיש אותו לזכרו של אלכסנדר תמיר, שנפטר לפני ימים אחדים.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

צרור הערות 25.8.19

* לשקם את המיינסטרים – "שמאל חלש" מכנה נתניהו את כחול לבן. כידוע, "סמולן" זו קללה. ומיהו שמאלן? מי שאינו מתיישר עם נתניהו (לדוגמה, השמאלנים הידועים ריבלין, בני בגין, גדעון סער, בוגי יעלון, ליברמן, אלשייך, מנדלבליט, איילת שקד וכו').

להיות שמאל זו לא בושה. להיות ימין זו לא בושה. אבל המשחק של נתניהו, שהשמאל שותף לו, נועד למחוק את המרכז. כחול לבן חייבת לנתק את הקשר הגורדי "שמאל-מרכז" שפוגע בה אלקטורלית, אך מה שחמור יותר – פוגע בחברה הישראלית. הוא פוגע בחברה הישראלית, כי חברה שאין בה מרכז חזק, היא חברה דו-קוטבית. חברה דו-קוטבית היא סכנה לאומית, סכנה של קרע נורא בעם. אנו נוכחים איך בחברה דו-קוטבית, כל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצונים והמטורפים שבשוליו (הכהניסטים, שוברים שתיקה ודומיהם). תפקיד המרכז הוא למנוע חברה דו-קוטבית, ולהציע חברת רצף, שיש בה רצף דעות ומגוון דעות, ומתנהלת הידברות מתמדת בין דעות שונות, ואנשים יכולים לנקוט עמדה חופשית, ולא להתיישר אחרי צו "המחנה" או "השבט". מרכז חזק ימתן את הימין והשמאל ויחזיר אותם לשפיות. משימתה העליונה של כחול לבן היא שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי.

* מודעות עצמית – דפנה ועידו נתניהו פרסמו ב"האומה" מאמר שכותרתו: "למה ימין ולא שמאל: ריאליזם מול אוטופיזם". משפט מתוך המאמר: "נוח לו [לשמאל] לחלק את העולם בצורה דיכוטומית, תמיד לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של 'אנשי שלומנו' ".

אבל אם אנסה לתמצת במשפט אחד את המאמר: דפנה ועידו נתניהו מחלקים את העולם בצורה דיכוטומית, לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של אנשי שלומנו.

על רמת המודעות העצמית שלהם ניתן להסיק גם מהמשפט הבא: "בשמאל… הכישלונות הם אף פעם לא שלו. הם תמיד של מישהו אחר".

חחחח…

* המסרים הנכונים – צפיתי בראיון של בני גנץ בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ואני בהחלט שבע רצון מהדברים שאמר. המסרים הנכונים ששמחתי לשמוע מפיו: 1. הצהרתו שמטרת כחול לבן היא הקמת ממשלת אחדות לאומית שתביא להסכמה לאומית. כמובן שהוא דיבר על ממשלת אחדות בראשות כחול לבן. מפלגה שמתמודדת על השלטון אינה צריכה להתייחס לשאלה מה תעשה אם תפסיד (גם הליכוד אינו משיב על השאלה הזו, ובצדק מבחינתו). 2. הוא שב ואמר מה הם הקווים המדיניים של כחול לבן: בקעת הירדן, גושי היישובים, ירושלים המאוחדת – יישארו בידי ישראל בכל הסכם. לא תהיה כל נסיגה חד צדדית. אם יהיה הסכם – הוא יובא להכרעה במשאל עם. 3. הבהרה שמפלגות שמתנגדות לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית פסולות לקואליציה.

* אני פחדן גאה – הייתי השבוע בת"א – כל כולה מוצפת שלטי חוצות של מרצ, על פיהן ממשלת אחדות = פחדנות. אם אומץ פירושו להעמיק את הקרע והקיטוב בעם – אני מעדיף להיות פחדן. אם אומץ פירושו הרפתקנות מדינית מן הסוג שחווינו את תוצאותיה – אני מעדיף להיות פחדן. כן, אני פחדן גאה. אני גאה שאני מייחל לממשלת אחדות לאומית, שתאחה את הקרעים ותחדש את ההסכמה הלאומית בנושאים המרכזיים. כמובן שכאשר תקום ממשלה כזאת, סמוטריץ' ושפיר יצרחו מספסלי האופוזיציה.

אגב, מרצ מכנה את ממשלת האחדות "ממשלת אחדות ימנית". כלומר, כחול לבן היא בעיניה ימין. בדיוק כפי שכחול לבן מוצגת בידי נתניהו כשמאל. האינטרס של מי שנבנים מן הקרע, השסע והשנאה, הוא למחוק את המרכז ולטפח את החברה הדו-קוטבית. ושניהם מציגים את כל מי שאינו כמוהם – כהיפוכם. מי שאינו ביביסט – שמאל. מי שאינו מרצ – ימין.

* ברק ומלחמתו במדינת החוק – המסע שמנהל אהוד ברק נגד היועמ"ש, הוא חתירה תחת מדינת החוק, תחת שלטון החוק, תחת מוסדות החוק ושומרי הסף, ובעיקר, באופן ברקי אובססיבי אופייני – נגד מוסד היועמ"ש. כאשר מסע כזה מתנהל שעה שמדינת החוק נמצאת תחת מתקפה; תחת מלחמת חורמה של נתניהו והמוני חסידיו, הדבר חמור במיוחד. מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית, מצד נתניהו וברק.

התנהגותו של ברק אינה צריכה להפתיע את מי שקצת זוכר את ההיסטוריה. אחרי שהצעתו ההרפתקנית והמופקרת בקמפ-דיוויד נדחתה בידי ערפאת במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, ברק זחל, תחת אש הטרור, לטאבה וניסה עד הרגע האחרון לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001) להציע לערפאת עוד ויתורים ובלבד שיוכל להציג בבחירות איזה נייר. היועמ"ש, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כתב לו מכתב ובו הזהיר אותו, שאינו רשאי ואינו מוסמך, שבועות וימים לפני הבחירות, לחייב את ישראל בהסכם מרחיק לכת כל כך. הוא הורה לו להשעות את המו"מ עד לאחר הבחירות. ברק צפצף בבוז על הנחיית היועמ"ש ואיים לפטר אותו.

* קואליציה עם עודה – אני בעד קואליציה עם המפלגות הערביות. אך לפני כן עליהן לקיים מספר תנאים. א. להכיר בכך שישראל הינה ותהיה לעד מדינת הלאום של העם היהודי, וכל ניסיון לשנות את מהותה וזהותה אינו לגיטימי. ב. אין ולא תהיה "זכות" "שיבה" ולא יהיה כל דיון או מו"מ על הנושא. ג. זכותה וחובתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה ולנהל מלחמת חורמה בטרור הערבי.

איני רואה כל מניעה בהצטרפותן של מפלגות ערביות שתעמודנה בשלושת התנאים.

(גם לאחר שיקבלו את כל התנאים, יהיה עליהן לעמוד בתנאי נוסף: להעיף את עופר כסיף).

* אין בסיס משותף – השוקניה הסתערה בסוף השבוע על כחול לבן בשל סירובה המוחלט לבחון אפשרות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת, פשקוויל של רווית הכט ופרשנות של ג'קי חורי, מדקלמים אותו מנטרה תוקפנית. פשקוויל המערכת מאשים את כחול לבן בגזענות. רווית הכט – בגזענות ובכהניזם.

למה גזענות? כיוון שכביכול כחול לבן מתנגדת לערבים בתור שכאלה. וכי כחול לבן מוכנה, למשל, לקואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודיה? אין שום בעיה בממשלה עם ערבים, אך לא תתכן ממשלה עם אנטי ישראלים.

אין כאן מניעת ייצוג מהערבים, כיוון שייצוג אינו בממשלה אלא בכנסת. הכנסת מייצגת את הבוחרים על פי הכוח שנתנו למפלגות השונות בקלפי. הממשלה מורכבת ממפלגות שיש ביניהן מכנה משותף מוסכם ויש להן רוב בכנסת. בכנסת יש קואליציה ואופוזיציה ובכך יש ייצוג לכלל הבוחרים.

איזה מכנה משותף יכול להיות למפלגות ציוניות עם הרשימה המשותפת? איזו תכנית יכולה להיות בסיס לשותפות כזאת? הרי על התשתית הבסיסית ביותר לכל מדיניות אין הסכמה עם המשותפת – עצם זכות קיומה של המדינה היהודית. הממשלה אחראית בראש ובראשונה על ביטחון המדינה. בכל עימות בין ישראל לערבים, כולל בשנים האחרונות – ב"צוק איתן", "אינתיפאדת הסכינים" וב"סבבים" בגבול עזה, הרשימה המשותפת תמכה באויב. האם היא יכולה לשבת בממשלה שמנהלת את המלחמה באותו אויב.

אילו הקואליציה הייתה אמורה לתת ייצוג לכל, ולא לבטא הסכמה על תכנית משותפת, איימן עודה היה דורש לצרף אותו לכל ממשלה, ללא תנאי. עובדה שהוא עצמו לא דרש זאת, אלא העמיד שורה של תנאי סף לנכונות להצטרף לקואליציה. התנאים שהוא הציג כמובן אינם קבילים ואינם יכולים להיות קבילים על כחול לבן – ביטול חוק הלאום, הפסקת "אקיבוש", הלבנת הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי ועוד. כל התביעות הללו אינן יכולות להיות אפילו בסיס למו"מ עם כחול לבן, גם אילו היה מדובר במפלגה יהודית.

כאשר עודה מדבר על הפסקת "אקיבוש" – על איזה "קיבוש" הוא בדיוק מדבר? הרי הוא תומך בפלשתינאים ברצועת עזה, שאחרי הנסיגה עד גרגר החול האחרון ברצועה ועקירת כל יהודי משם, ממשיכים להילחם נגד "אקיבוש". איזה "קיבוש"? זה שמונע מהם לבצע את צעדות ה"שיבה". מה תהיה עמדתה של המשותפת, אם תהיה חברה בממשלת ישראל, באשר לניסיונות החדירה לישראל בשם ה"שיבה"? האם יתכן שהם יהיו חלק מן ההחלטה על ההתייחסות הישראלית? הרי זה אבסורד.

תנאי נוסף של עודה היה חידוש המו"מ עם הפלשתינאים. זה תנאי פאתטי, כיוון שהוא מופנה כלפי ישראל, שעה שמי שמסרב למו"מ אינה ממשלת ישראל אלא אבו מאזן.

ואגב, כדאי לזכור שכל מרכיבי הרשימה המשותפת ושאר חבריו של עודה לחד"ש, כולל יהודי המחמד שלהם, יצאו נגד יוזמתו.

* האידיאל של הרשימה המשותפת – בראיון של איימן עודה לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שבו הביע את נכונותו להצטרף לקואליציה, הוא הציג רשימה של תנאי סף, שרובם בלתי קבילים בעליל, אבל חלקם לא רק קבילים אלא מוצדקים; כוונתי לחלק מן הדרישות האזרחיות, הנוגעות לתנאי החיים של ערביי ישראל. אלה דברים שממשלת ישראל צריכה לקדם, מתוך מחויבותה לאזרחים הערביים, ובשום אופן לא מתוך כניעה ללחץ פוליטי של מפלגה אנטי ישראלית.

לשבחו של נתניהו ייאמר, שממשלתו האחרונה עשתה יותר מכל ממשלה אחרת בעבר לקידום הציבור הערבי והשקיעה בכך מיליארדי ₪. בין השרים שקידמו במיוחד את הציבור הערבי ניתן למנות את שרי הבית היהודי בנט ושקד. ברנע שאל על כך את עודה, ותשובתו מבהירה מדוע ההשקעה במגזר הערבי צריכה להיעשות מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, ולא באמצעותה: "אני מאוד רוצה לקדם את הכלכלה שלנו, אבל לא כאשר רומסים אותנו מלמטה. אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שמכונה 'שלום כלכלי', לא בגדה ולא כאן. זאת תפיסה שאומרת, אפשר לקנות את הערבים בכסף". משמעות דבריו ברורה – מה שמעניין אותו באמת אינו הפיתוח האזרחי והכלכלי של המגזר, אלא הכרה לאומית בכך שישראל אינה מדינה יהודית (ולכן הציב כתנאי סף את ביטול חוק הלאום). לכך אסור, כמובן, להסכים. וכיוון שאחריותה של הממשלה היא לכל אזרחי ישראל, אין להפוך את האזרחים הערביים בני ערובה ללאומנות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת.

בין דרישותיו המוצדקות של עודה, הוא מציין את נושא הפשיעה: "מבצעי איסוף נשק מהציבור ואכיפה נגד ארגוני פשע; הקמת צוות בין-משרדי למאבק בארגוני הפשע". צודק ב-100%. אבל דבר אחד הוא שוכח ומשכיח – שבכל פעם שהמשטרה נכנסת לאכוף את החוק במגזר הערבי, היא מתקבלת באלימות קשה ובמטחי אבנים. ומי גדולי המסיתים שתמיד נמצאים במקום ומשלהבים את היצרים? מי אם לא איימן עודה וחבריו?

השקת הקמפיין של הרשימה המשותפת נעשתה בשני אירועים נפרדים, לציבור הערבי ולציבור היהודי. ברנע נכח בהשקה לציבור היהודי. הוא מצטט את יהודי המחמד של הרשימה, עופר כסיף, שקצר מחיאות כפיים מן הקהל באומרו: "זכות השיבה לפלשתינאים היא החיים האמתיים". ה"שיבה" – משמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. התביעה ל"זכות" הזאת היא האמצעי להנצחת הסכסוך. כל עוד הרשימה המשותפת תומכת בכך, היא מעידה על עצמה, שתכניתה היא חיסולה של מדינת ישראל, ובתור שכזאת כמובן שאינה בת שיח לשום מו"מ קואליציוני.

* עף על עצמו – אם אחרי הבחירות ואחרי הקמת ממשלה חדשה אמיר אוחנה יהיה שר המשפטים (אני מקווה מאוד שלא), הוא יוכל לפטר כאוות נפשו את המנכ"לית ולמנות את מי שהוא רואה לנכון למנכ"ל, כיוון שמנכ"ל הוא משרת אמון של השר.

אולם אמיר אוחנה הוא מינוי זמני בממשלת מעבר עד הבחירות. הוא אפילו לא נדרש לקבל את אמון הכנסת. הוא לא יכול לקבוע מדיניות, לבצע שינויים משמעותיים או לפטר מנכ"ל. ההתחכמות של "המנכ"לית התפטרה לבקשתו של השר", כדי לעקוף את האיסור לפטר, היא עלבון לאינטליגנציה. היועמ"ש שגה כאשר אישר, בחריקת שיניים, את ההתחכמות הזאת. וטוב שבית המשפט העליון עצר את המהלך. אוחנה עף על עצמו, ובג"ץ העמיד אותו במקום.

* מיזם ציוני נפלא – אחת התופעות הציוניות היפות ביותר בישראל, היא החיילים הבודדים; צעירים יהודים שמתנדבים לשירות בצה"ל.

נתקלתי לראשונה בחיילים כאלה עוד בשירותי הסדיר. פיקדתי על חיילים בודדים בבית הספר למ"כים, בגדוד 906. רובם היו חיילים מצטיינים, מלאי מוטיבציה והתלהבות. היה לי חייל אחד, דיוויד שמו, בן 28. תחילה חששתי מעצם הפיקוד על מי שמבוגר ממני ב-8 שנים. איך הוא יקבל את מרותי? לא היה חייל משקיען ממנו, מורעל ממנו. הוא היה מאגיסט וההתלהבות שלו הייתה כשל בן 18.

אח"כ היו לנו בקיבוץ אורטל לאורך השנים 5 גרעיני עולים, שהורכבו מחיילים בודדים. חברי האחרון שבהם, גרעין צב"ר, התארחו השבת באורטל, לציון עשור לעלייתם. רובם הגדול עלו לארץ ונשארו בה.

כתבה גדולה ב"הארץ", יצאה חוצץ נגד מיזם החיילים הבודדים. נקודת המוצא שלה הייתה ההתאבדויות. בחצי השנה האחרונה התאבדו שני חיילים בודדים וגם בשנה שעברה התאבדו שני חיילים בודדים. יש לציין, על פי הנתונים בכתבה עצמה, שבכל עת משרתים בצה"ל כ-3,500 חיילים בודדים (לא כולל חיילים המגודרים בודדים בשל נסיבות חייהם בארץ). כותרת הכתבה: "כ-10% מהמתאבדים בצה"ל הם עולים בודדים, אז למה להביא אותם?" המסר הוא שאם 10% מן המתאבדים משתייכים לאוכלוסיה שמהווה 2% מחיילי צה"ל, עדיף לא לקלוט חיילים בודדים. דובר צה"ל מכחיש את הנתון, וטוען שחלקם של החיילים הבודדים בקרב המתאבדים הוא כחלקם בצה"ל. לא אכנס למחלוקת על אודות הנתונים. נניח שהנתון של "הארץ" קרוב יותר למציאות. זאת סיבה לבטל מיזם כזה? כל התאבדות היא דבר נורא. ראוי לבחון איך לשפר את המיון של החיילים הבודדים, את הליווי שלהם בצה"ל, אבל לבטל?

ישראל היא מדינת העם היהודי, ומשימתה לקרב את היהודים למדינה. האם עליה לדחות מי שרוצים להתנדב לצה"ל ולהגן על המדינה היהודית? וכיוון שרבים מהם גם עולים לארץ – הרי שהתרומה גדולה ביותר. קיומו של מפעל כזה וטיפוחו הנם משימה ציונית ראשונה במעלה, וזה בדיוק מה שגורם לשוקניה לצאת נגדו.

בכתבה נאמר שהמיזם זה קיים "חרף שיעור המתאבדים הגבוה… בעיקר כי הם עוזרים בגיוס תרומות". והטיעון הזה הוא אנטישמיות לשמה.

* ממואר מקסים – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על סיפורו של יהודה ליטני במוסף התרבות והספרות של "הארץ": "גולדה השיבה מיד: בהול שְׁמָהוּל, כל דבר יכול לחכות!" ממואר מקסים מימיו כסטודנט תפרן בניו-יורק של שנות השישים המוקדמות, שעבד לפרנסתו כתורן לילה במחלקת הצופן של הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הוא מספר על אירועי לילה שבו הוזעק לטפל במברק אל שרת החוץ גולדה מאיר ששהתה בניו-יורק במהלך עצרת האו"ם. על קורותיו באותו לילה לא אספר כדי שלא אחטא בקלקלן [=ספוילר].

* הזכות הגדולה – במלאת שלושים למותו של אבי, יוסי הייטנר, עלינו לקברו לטקס אזכרה וגילוי מצבה.

בתום הטקס הלכנו למצבה לזכר הנספים מקהילת רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי בבוקובינה, שנספו במחנה טרנסניסטריה ומקום קבורתם לא נודע. יש בין המונצחים הייטנרים, אך דודי, סביו וסבתותיו של אבי ובני משפחה נוספים אינם מופיעים, ויהיה עלינו לדאוג לתיקון הדבר.

כשעמדתי מול המצבה הזאת, חשבתי על הזכות הגדולה של אבי – שזכה לשרוד את השואה, לעלות לארץ ישראל, להיות שותף לבניינה ולמלחמה על הקמת המדינה, לבנות בישראל משפחה לתפארת ולהאריך ימים.

* ביד הלשון

הגיעו מים עד נפש – בראיון עם פרופ' ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית ומועמד "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות, הוא תיאר במילים קודרות מאוד את מצב מערכת הבריאות בישראל והשתמש פעמים אחדות בביטוי "הגיעו מים עד נפש".

משמעות הביטוי היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים", ולא "הגיעו מים". "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.5.19

* אנטישמיות בשלל צבעים – בשבוע שבו אנו מתייחדים עם זכר הנספים בשואה, קיבלנו דווקא מארה"ב שתי תזכורות לכך שהאנטישמיות חיה ובועטת. קריקטורה אנטישמית בעיתון "ניו יורק טיימס" והרצח בבית הכנסת ליד סן-דיאגו.

לכאורה, אין כל קשר בין שני האירועים. הקריקטורה היא פשע שנאה של שמאל רדיקלי. הרצח נעשה בידי איש הימין הרדיקלי. זה נכון, אך זו אותה אנטישמיות ואותה רדיקליות. האנטישמיות היא המכנה המשותף של הימין הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והאסלם הרדיקלי. של הימין הגזעני, הפשיסטי, הנאו נאצי, מכחיש השואה – האנטישמיות בשחור. של השמאל הרדיקלי, הבי.די.אסי, הרוג'ר ווטרסי, הנלחם נגד הקולקטיב היהודי ונגד זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, החולם על חורבן המדינה היהודית, המשווה את ישראל לנאצים – האנטישמיות באדום. ושל האסלאם הקנאי, הפונדמנטליסטי, הטרוריסטי, המוביל את הטרור העולמי, ושנאתו היוקדת מגיעה לשיאה כשמדובר ביהודים; חמאס, ג'יהאד איסלאמי, האחים המוסלמים, איראן, ארדואן, דאעש – אנטישמיות בירוק.

על מדינת ישראל להוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות. אך עוד לפני כן, מן הראוי שנוקיע את התופעה הקיימת בתוכנו, בימין ובשמאל הקיצוני, של אהדה לגורמי הימין והשמאל הקיצוני הגלובלי (בהתאמה), והכחשת או הדחקת האנטישמיות שלהם.

* הדור הבא וזכר השואה – השיח המבטא חשש שמא זכר השואה ישתכח בדורות הבאים, עם הסתלקותם של אחרוני השורדים, הוא שיח חשוב, כי הוא מחייב אותנו לחפש את הדרכים כיצד לשמר את זכר השואה. אבל אני אופטימי בנושא הזה.

הדור של ילדיי מחובר לזכר השואה יותר מן הדור שלי. יש לכך שלוש סיבות עיקריות. א. המסעות של תלמידי בתי הספר, תנועות הנוער וקציני צה"ל לפולין. למרות הספורט הלאומי להשמיץ את המסעות הללו, אני מאמין בהם, ובהשפעה האדירה שלהם על הנוער. ב. עבודות השורשים של הילדים בשנת המצוות, שעוד לא היו בדור שלי. הילדים מתחברים בעבודה לשורשיהם המשפחתיים, חוקרים ולומדים את הקורות את הסבים והסבתות שלהם ושל הוריהם. אוסיף לכך את העובדה, ששורדי שואה רבים שסכרו את פיהם ולא סיפרו לילדיהם, נפתחו באוזני נכדיהם. אמי ז"ל לא סיפרה לנו דבר על קורותיה בשואה. כל מה שאנו יודעים, למדנו אחרי מותה. הילדים שלי, שלא זכו להכיר אותה, יודעים על ילדותה הרבה יותר מכפי שאני ואחיי ידענו בילדותנו. ג. הביטוי האמנותי לשואה, במוסיקה, בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלסטית. בנושא הזה, בשנות ה-80 חלה מהפכה, בעיקר בזכות אמנים כמו יהודה פוליקר, יעקב גלעד, שלמה ארצי ואחרים שהכניסו את נושא השואה למוסיקה הפופולרית.

* אלטרנטיבי – בערב יום השואה הבעל"ט, נערוך טקס יום השואה אלטרנטיבי, משותף לקורבנות השואה ולהרוגים הנאצים. נאמר משהו על "קורבנות השנאה משני הצדדים" או משהו כזה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ריקות.

* אתה מכחיש שואה – לפני יותר מעשור, השתתפתי בסיור של מנהלי מתנ"סים בבית לוחמי הגטאות. בסיום הסיור נערכה שיחה, ובה אמר מנהל אחד המתנ"סים הערביים, שהסיור היה מאוד מרגש וחשוב, והוא מייחל ליום שבו כולנו, מנהלים יהודים וערבים, נערוך סיור דומה במוזיאון הנכבה. כמעט התחלתי לענות לו ולהסביר לו עד כמה מופרכת ההשוואה המטורפת הזאת. אבל עצרתי עצמי מלהיכנס למלכודת הזאת. אמרתי לו רק משפט אחד: אתה מכחיש שואה. מבחינתי, בכך הסתיים הדיון. ומאז אני מקפיד לנהוג כך.

השוואת ישראל לנאצים, זו השיטה השפלה ביותר של ההסתה הדמגוגית של הגורמים האנטישמיים הלוחמים נגד ישראל ובעד החרמתה. היא קיימת גם בתוכנו, ועד לאחרונה הייתה בשולי השמאל הרדיקלי, אצל תופעות כמו גדעון אלפר רוגל לוי וחבר מרעיהם. מאז נאום סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בשם צה"ל בטקס ממלכתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני שלוש שנים, היא הפכה ללגיטימית גם במיינסטרים הישראלי, אוי לבושה.

אני מקפיד, וממליץ גם לאחרים להקפיד, לא להיגרר למלכודת הזאת. כאשר אנו שומעים את ההשוואה המצמררת, השקרית כל כך, לא להתחיל להסביר "כן, אבל אצלנו אין תאי גזים", או "אתה יכול להשוות להשמדה מאורגנת?" וכו'. עצם ההיגררות למלכודת הזאת, נותנת לגיטימציה לתופעה, כאילו זו השוואה בין דברים שניתן להשוות ביניהם, שהם מצויים על אותו מישור, שההבדל ביניהם הוא כמותי.

יש פשוט להשיב, שההשוואה הזאת היא סוג של הכחשת שואה.

* מי שהוציא עצמו מהכלל – אחד הדברים המרתיחים בכך שישראלים, יהודים, משווים את ישראל לנאצים, הוא ההנאה שלהם מן ההשוואה הזאת. זה עושה להם כיף בגב. אבל אני לא מבין. ממה אתם נהנים? כל כך כיף לכם להרגיש נאצים, או "בתהליכים"? אז זהו, שלא. הם לא מתכוונים לעצמם. ההשוואה הזאת נועדה לבדל אותם. הם מוציאים את עצמם מן הכלל, ושולחים מבחוץ מבט מנוכר ומתנשא לחברה הישראלית. מה העבודה הזאת לכם?

* הקול הדומיננטי – 1,125,881 אזרחי ישראל שנתנו את קולם לכחול לבן, בחרו בה כדי שתחליף את השלטון. לא היה די במספר הקולות המרשים הזה, כדי להעלות את כחול לבן לשלטון, אך כחול לבן קיבלה ייפוי כוח מציבור אדיר לשרת את העם באופוזיציה ולהציג אלטרנטיבה לשלטון.

על כחול לבן לנהל מלחמת חורמה למען מדינת החוק, נגד השחיתות, נגד הלגיטימציה לתועבת הגזענות הכהניסטית. זאת משימתה המרכזית.

ויש לה אתגר גדול נוסף. הכישלון של כחול לבן בבחירות, היה שלא הצליחה לשכנע את תומכי הימין שסולדים מן השחיתות ומאמינים במדינת החוק, שאינה מפלגת שמאל. או ליתר דיוק, הצלחתו של נתניהו, הייתה שהוא הצליח לשכנע את הציבור הזה, שכחול לבן היא מפלגת שמאל. ושהבחירה היא… ביבי או טיבי.

האתגר של כחול לבן בקדנציה הקרובה של הכנסת, הוא להוכיח בעמדות שתשמיע, שאינה מפלגת שמאל. שתשכיל לבדל את עצמה מדרכן של המפלגות היוניות בישראל, מפלגת העבודה ומרצ, בנושאי חוץ וביטחון, ובנושאי זהותה הציונית של המדינה.

ובראש ובראשונה, זו המשימה של חמשת חברי תל"ם: בוגי יעלון, יועז הנדל, צביקה האוזר, אורלי פלדמן וגדי יברקן. אני בוטח בהם שידעו לייצג בכבוד את דרכה של תל"ם, ומייחל לכך שהקול של תל"ם יהיה הקול הדומיננטי ב"כחול לבן".

* הגון וממלכתי – אני מצפה מכחול לבן, המפלגה שבחרתי בה, להיות אופוזיציה לוחמת וממלכתית. לוחמת נגד השחיתות, הגזענות, הפגיעה במדינת החוק ונגד כל דבר שלילי במדינה. אני מצפה שתיאבק נגד כשלים ומחדלים, בתחומי הבריאות, החינוך ובכל תחום מתחומי חיינו. אבל אני מצפה מכחול לבן שתהיה אופוזיציה ממלכתית, במובן זה שלא תהיה אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא להיפך – אופוזיציה שתומכת בממשלה כאשר היא ראויה לכך, כאשר היא יוזמת יוזמות חיוביות, לטובת החברה הישראלית וביטחון המדינה.

האם כך תנהג כחול לבן? אני מקווה מאוד. לפחות במבחן הראשון היא עמדה.

אני בטוח שיש בין אנשי כחול לבן ח"כים שמתאימים וראויים לתפקיד יו"ר הכנסת, שניתן היה להציג את מועמדותם מול אדלשטיין. אבל אדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, מנהל את הכנסת בהגינות, במקצועיות וברוח טובה. ולכן, הוא ראוי להישאר בתפקידו. שמחתי (ואני מודה שאפילו הופתעתי), שכחול לבן תמכה במועמדותו. כאופוזיציה ממלכתית, היא קיבלה את ההחלטה הממלכתית.

ברכות לאדלשטיין. בעיניי, הוא מועמד ראוי לתפקיד נשיא המדינה הבא (למרות שאולי הגיע הזמן שיבחר נשיא לא מן המערכת הפוליטית, לראשונה אחרי 41 שנה).

* הימין השפוי – מפלגת "כולנו" של כחלון מיתגה את עצמה בבחירות כימין השפוי. לא הייתה זו רק סיסמת בחירות, אלא חלק משם הרשימה, שהופיע על פתקי ההצבעה.

כשתנועה מגדירה את עצמה כימין שפוי, היא מבדלת את עצמה מימין אחר, שאינו שפוי. כאשר היא מגדירה את עצמה כ"הימין השפוי", בה"א הידיעה, היא מגדירה את עצמה כאי של שפיות בתוך הימין שאינו שפוי.

במה כולנו שפויה יותר מימין אחר? לא בעמדות מדיניות ביטחוניות. אי אפשר להאשים את נתניהו בקיצוניות בנושא זה. הוא דווקא מגלה מתינות רבה, לעתים אף מוגזמת בעיניי, בנושא המדיני-ביטחוני.

הכוונה לחוסר שפיות בתחום מדינת החוק, לגיטימציה לשחיתות, ניפוץ הממלכתיות, לגיטימציה לכהניזם ולגזענות וכד'. מול הימין שמייצג נתניהו, הציג כחלון את תמונתו של בגין, המגלם בדמותו דבקות בערך שלמות המולדת, לצד דבקות בערכי הדמוקרטיה הליברלית, מדינת החוק, עליונות המשפט, עצמאות בג"ץ, ממלכתיות, הצנע לכת וכבוד לשרות הציבורי.

כחלון הבהיר עוד לפני הבחירות שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה ויצטרף לממשלה בראשותו. אך הגדרת השפיות הייתה הבטחה להוות משקל נגד בקואליציה; נגד אובדן השפיות בימין. כך הוא נהג בכנסת הקודמת, כאשר סיכל חוקי מגה-שחיתות כמו חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, מיתן מאוד את חוק שיבוש חקירות השחיתות ("ההמלצות" בכיבוסית) ומנע את חורבן השידור הציבורי בישראל.

אם כחלון יחליט להתבולל בתוך הליכוד, הוא יבגוד ב-152,756 בוחריו וימעל באמונם.

* אין גבול – נתניהו, השקוע עד צוואר בחשדות כבדים מאוד לפלילים, עם כתב חשדות חמור, שלושה כתבי אישום בדרך ובהם אחד על עבירת שוחד, וכנראה עוד חקירות בפרשת המניות ועוד, ממשיך בניסיונו הנואל להעמיד את עצמו מעל החוק. דף המסרים החדש שמדקלמים חסידיו, הוא שתוצאות הבחירות הן זיכוי על העבירות, ולכן יש לבטל את השימוע ואת כל ההליכים. "העם אמר את דברו", הם מדקלמים. איזה חוסר הבנה בסיסית על משמעותה של דמוקרטיה, של מדינת חוק, של שוויון בפני החוק. כאילו אם חשוד ניצח בבחירות, הבחירות היו הכרעה של חבר מושבעים על החשדות. אין דין, אין דיין. ראיות? את מי זה מעניין. הוא מנסה להחריב את הדמוקרטיה כדי למלט את עצמו מאימת הדין. והוא עושה זאת בשם "רצון העם". איש ללא גבולות.

* קרנות המזבח – נתניהו מנסה דרכים שונות להעמדתו מעל החוק והתחמקותו מאימת הדין. אחת מהן היא שינוי חוק החסינות, כך שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים, אם הם שייכים למחנה הנכון, כלומר מבטאים במעשיהם את "רצון העם". את שינוי חוק החסינות הוא מנסה לשנות בהובלת שותפו סמוטריץ'.

הצעתו של סמוטריץ' היא לבטל את התיקון שביצעה הכנסת ב-2005, ולהחזיר את החוק לקדמותו.

ב-1951, קיבלה הכנסת את חוק חסינות חברי הכנסת. תכלית החוק מנוסחת בראשו: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".

החוק ברור. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה – למנוע מהממשלה לפגוע בפעילותו הפוליטית של ח"כ מן האופוזיציה או מן המיעוט, כאשר הוא פועל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. תיאורטית, הוא נועד גם להגן על ח"כ מהקואליציה, במקרה כזה. כמובן שלא היה בכוונת המחוקק להעניק חסינות לפעילות פלילית של ח"כ.

המסורת הייתה, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש להסיר את חסינותו של ח"כ, בקשתו הייתה מתקבלת. חבריו של הח"כ לסיעה תמכו בהסרת החסינות, ולא העלו על דעתם להפוך את הכנסת לעיר מקלט.

בשנות ה-90, סביב פרשת דרעי והתייצבות ש"ס, מנהיגה הרוחני והציבור שלה לתמיכה בו, הציבור הישראלי החל לראות בחוק החסינות בעיה, המקלה על שחיתות ועל מושחתים. על כך נוספו מקרים שבהם ועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כים שסרחו (נעמי בלומנטל, יחיאל חזן), החלטות שהמאיסו את הכנסת על הציבור וגרמו לאי אמון ציבורי בפוליטיקה. בעקבות זאת, ב-2005, יזם הליכוד את שינוי חוק החסינות, וההצעה התקבלה ברוב גדול. עד אז, כאשר היועמ"ש החליט להעמיד ח"כ לדין, היה עליו לפנות לוועדת הכנסת. אם ועדת הכנסת אישרה את בקשתו, הנושא עלה להצבעה במליאת הכנסת. על פי החוק החדש, אם היועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ח"כ, על הח"כ ליזום בתוך חודש בקשה מוועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו. כלומר ברירת המחדל התהפכה – אם עד החוק היה על היועמ"ש ליזום פניה ודיון להסרת החסינות, כעת נדרש הח"כ ליזום ולפעול כדי לקבל חסינות. החוק החדש גם הגביל את הסיבות שבעטיין יכול הח"כ לבקש שלא תוסר חסינותו, כדי שהדבר יעשה רק כאשר מדובר בפעולתו כח"כ.

שינוי החוק נועד להגן על הדמוקרטיה מפני השחיתות. כעת מציע סמוטריץ' לחזור למצב הקודם ולהגן על השחיתות מפני הדמוקרטיה. הוא מציע זאת אך ורק כדי להגן על נתניהו ולבנות לו נתיב מילוט מן הדין, בהנחה שאם יבחר, כל הקואליציה תצביע נגד הסרת חסינותו.

מדובר בחוק מגה-שחיתות, שיהפוך את השחיתות לנורמה המקובלת, בטענה שהיא מבטאת את "רצון העם".

* התיקון של רפי פרץ – הרב רפי פרץ, מנהיג הבית היהודי וראש רשימת איחוד מפלגות הימין, הוא אדם בעל זכויות רבות על מעשיו בחינוך, בהתיישבות ובביטחון; כטייס וקצין בכיר בחיל האוויר, כראש המכינה הקד"צ עצמונה וכרב הצבאי הראשי. הוא עשה גדולות ונצורות בתפקידים אלה. בגירוש גוש קטיף, הוא היה מופת של ממלכתיות וקבלת דין הכרעת המדינה, בעת גירוש מכינת עצמונה.

וקרתה לו תאונה. הוא נדרש, כמעט בעל כורחו, ללכת לפוליטיקה. ובפוליטיקה הוא מצא את עצמו ככבש בין זאבים. נתניהו וסמוטריץ' תמרנו אותו להסכם התועבה, שבו הוא מכר את נשמת הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. במפגש אתו בגולן, ממש ריחמתי עליו כאשר ניסה לשכנע את עצמו בתירוצים מגוחכים להכשרת השרץ. ואחרי הבחירות, סמוטריץ' לא סופר אותו. הוא הפך אותו לבובה, שאמנם עמדה בראש הרשימה, אך אין לה כל השפעה וכל מילה בניהול המו"מ הקואליציוני. בין השאר הוא מנסה להוביל בשיתוף עם נתניהו מהלך נואל, שבו שני שרי איחוד מפלגות הימין יתפטרו מן הממשלה במסגרת החוק הנורבגי, וכך יכנס מספר 7 ברשימתם, איתמר בן גביר הכהניסט, מעריצו הנלהב של רוצח ההמונים, המחבל ברוך גולשטיין שר"י. הוא יגדיר את עצמו כסיעת אופוזיציה, וימונה, בתרגיל מבאיש ונפסד, כנציג האופוזיציה (!) בוועדה למינוי שופטים. עוכר הדין הזה, עוכר מדינת החוק, עוכר החוק, עוכר המשפט, מי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים" יהיה נציג האופוזיציה (!) כאיזון לנציגי הממשלה והקואליציה במינוי שופטי ישראל.

רפי פרץ יכול למנוע את החרפה. עליו לגלות עצמאות, להשתחרר מלפיתתו של סמוטריץ', ולהודיע שלא יתפטר במסגרת החוק הנורבגי, וימנע את כניסת הכהניסט לכנסת. את כתם הסכם הטומאה עם עוצמה כהניסטית אי אפשר להסיר, אבל בצעד זה יהיה משום תיקון מסוים.

* קו אדום – חבר יקר, תושב הגולן ופעיל בבית היהודי, שאל אותי, בעקבות מאמרים שבהם תקפתי בחריפות את הכהניסט בן גביר: "האם ניסית פעם לדבר אתו, להקשיב לו?"

השבתי לו בסיפור.

היה זה אחד הימים הקשים והסוערים ביותר בכל שנות המאבק על הגולן, אולי היום הקשה ביותר. היום שבו נסע אהוד ברק לוועידת שפרדסטאון, נחוש להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. בבוקר הייתה פגישה קשה של ראשי הגולן עם ברק ובכל צומת בארץ הייתה הפגנה למען הגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן וכל היום הייתי מול כל כלי התקשורת, ללא הפסקה.

בין מאות הטלפונים והביפרים, היה ביפר אחד: "התקשר לברוך".
התקשרתי, ושאלתי: "איזה ברוך"?
– "מרזל".
– "אתך אני לא מדבר", השבתי.

גם ביום הקשה הזה שמרתי על צלם אנוש שלי ושל ועד יישובי הגולן. לא נתנו לכהניסטים לתפוס עלינו טרמפ ולזהם את מאבקנו הטהור.

* פייק לגאלי? – ברחבי הרשת הופץ השבוע תצלום מסך, כביכול, של ציוץ שמירי רגב העלתה, כביכול, בזו הלשון: "איני מעודדת ונדליזם, אך חשוב לזכור כי הישראלית שנעצרה הערב ברומא רק ציירה ציור קטן על קיר הקולוסיאום, בעוד שהרומאים החריבו את כל בית המקדש השני! לכן שוחחתי עמה בטלפון לפני מספר דקות, ואמרתי לה שכל עם ישראל מאחוריה ושאנו גאים בה על מחאתה נגד החורבן שהמיטו עלינו הרומאים יימח שמם".

כמובן שמדובר בפייק ניוז ובזיוף. מירי רגב העלתה למחרת פוסט שמכחיש מכל וכל שהציוץ הוא שלה. יש לציין, שהזיוף היה מושלם – הזייפן השתמש בדיוק בכיתוב ובתמונה המקורית של רגב. אין ספק שמדובר במעשה נבלה נתעב.

האם הוא גם פלילי?

בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, פעיל של אחד המטות הפיץ סמסים לתושבי הגולן, שהיו זיוף מושלם של הודעות המועצה, שלרוב משתמשים בהן לחירום ולהודעות מטה שלג, ובהן הכפשות על המועמדים היריבים ועל ראש המועצה היוצא.

המועצה הגישה תלונה למשטרה. המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין כאן עבירה על החוק.

מן הראוי לשנות את החוק, כדי להילחם בתופעה הזאת; מלחמת סייבר פוליטית.

* גרוע משקר – מאיר שרגאי הוציא שלוש שורות ממאמרי "איך הפכתי לסס0מולן", החליט שזה הסיכום של מאמרי, ובנה על כך תיאוריה שקרית. הערתו, היא התגלמות הביטוי שחצי אמת גרועה משקר. הוא הוציא את הפסקה:
"על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל'שמאל'.
על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל'ימין'.
ואני מתנגד לנתניהו".
והטענה שלו הייתה שאני סתם נגד נתניהו, בלי נימוק, ולכן זה עניין פסיכיאטרי (אני מבין שהוא חותר למדינה שבה מתנגדי המשטר מוגדרים כחולי נפש). והרי כל המאמר תיאר את התופעה שבה פולחן האישיות של נתניהו הצליח לבטל את כל הצירים ההיסטוריים בין שמאל וימין, וליישר אותם על פי מי שמעריץ את נתניהו, לעומת מי שאינו מעריץ של נתניהו, שהוא בהכרח… טיבי.

אני מתנגד לנתניהו, כי אני נגד שחיתות, נגד ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק, נגד מלחמת החורמה שהוא מנהל נגד מדינת החוק, נגד ההסתה שלו כלפי נשיא המדינה, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, גדעון סער, גנץ ואחרים, נגד פולחן האישיות שלו, נגד הלגיטימציה שלו לחיה הכהניסטית ועוד.

אני מבין שמאיר שרגאי בעד שחיתות, בעד העמדת נתניהו מעל החוק, בעד מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, בעד הסתה נגד הגורמים הממלכתיים ויריבים פוליטיים, בעד פולחן אישיות ובעד לגיטימציה לחיה הכהניסטית.

* ביד הלשון

כצאן לטבח – במשך שנים נתפס הביטוי "כצאן לטבח" כאצבע מאשימה כלפי היהודים בשואה, על כך שלא מרדו בנאצים. הם הוצגו כניגודם של הישראלים, של צה"ל, ומתוכם הועלו על נס לוחמי הגטאות, שפעלו אחרת.

היום הטענה הזאת כמעט שאינה נשמעת. מקובל על הכל שהיו דרכים רבות של התנגדות וגבורה בשואה, ולא רק מרד צבאי, שיכול היה להיות מנת חלקם של בודדים. ומכל מקום, ברור שאין לנו זכות ויכולת לשפוט את היהודים בשואה.

השימוש המקורי בביטוי הזה לא היה של ישראלים לאחר השואה, אלא דווקא בשואה עצמה. היה זה בכרוז ההיסטורי שהוציאו אבא קובנר וחבריו למחתרת בגטו וילנה, ב-1 בינואר 1942, שבו הם בישרו את המידע הבלתי נתפס, שמטרת הנאצים היא להשמיד את כל היהודים, וקראו להתנגדות ומרד. כותרת הכרוז הייתה "לא נלך כצאן לטבח".

מחבר הכרוז, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, התנגד בכל תוקף לשימוש בביטוי כביקורת וכשיפוט של הקרבנות. הוא הבהיר שדבריו לא נועדו לשפוט, אלא לדרבן, ולא הייתה זו אמירה כלפי אחרים, אלא אמירה בגוף ראשון, "לא נלך".

מקור הביטוי הוא מקראי. בישעיהו נג נאמר: "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו". בתהלים נד נאמר: "כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.11.18

* דילמת השלום – ישראל נמצאת בעיצומו של מהלך מדיני היסטורי, של הידוק קשריה עם מדינות ערביות ובראשן סעודיה. ובעיצומו של התהליך – מבוכה קשה, עם חשיפת פרשת הרצח המזוויע של העיתונאי חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, בהוראתו של אדריכל ההתקרבות לישראל, יורש העצר בן סלמן. ונשאלת השאלה – האם ראוי שישראל תתקרב למשטרים נוראים כאלה?

הדילמה היא אמתית, אבל יש לקרוא לילד בשמו. הדילמה היא דילמת השלום במזרח התיכון. כלומר השאלה היא האם על ישראל לחתור לשלום עם שכנותיה, למרות משטריהן הרצחני, או לוותר מהסיבה הזאת על השלום.

עלינו להיות אמתיים – כל שלום עם שכנינו, הוא שלום עם דיקטטורות. כך הסכמי השלום עם מצרים וירדן, בוודאי ההסכמים עם יאסר ערפאת – רב המרצחים והארכי טרוריסט והמו"מ עם רוצח ההמונים חאפז אסד, שרצח עשרות אלפים מבני עמו בטרם התברר שקוטנו של בנו, בשאר, עבה ממותניו.

אין זה מתפקידנו להיות השוטר של המזרח התיכון ולא המחנך של המזרח התיכון. ישראל אינה מעצמת-על ואין לה שאיפות כאלו. ישראל שואפת, בסה"כ, להיות מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל, שחיה בשלום עם שכנותיה. את השכנים לא אנחנו בחרנו.

מה שחשוב הוא לא ללכת שולל אחרי הבטחות שווא של האויב (ע"ע הסכמי אוסלו) ולא לוותר ויתורים המסכנים את ביטחוננו ואת האינטרסים הלאומיים שלנו. ובמגבלות הללו – עלינו לחתור לשלום עם שכנינו, חרף העובדה שאנו חיים בשכונה בעייתית, בלשון המעטה.

עלינו לחתור לשלום, אבל את הרעיונות על "השתלבות במרחב" מוטב להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. השתלבות במרחב? לא, תודה!

* רהב ושחץ – עולים שלושה חברי קבינט בזה אחר זה לבמת כנס ג'רוזלם פוסט, ומתחרים ביניהם בדברי רהב ושחץ: "נכבוש את עזה… סינוואר – קצך קרב… סינוואר לא יסיים את חייו בבית אבות… נמוטט את שלטון חמאס".

אף פעם אין מקום להתלהמות הזאת, אך כאשר הפער בינה לבין פעילות ישראל גדול כל כך, היא פאתטית, ומציגה את ישראל בעיני האויב באור נלעג.

לתופעה הזאת יש שם: פריימריטיס.

לפחות הם למדו את הלקח של ליברמן, ולא קצבו שעות.

* המתנה הטובה ביותר – בבחירות שנערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים, המערך ניצח שוב, עם 51 מנדטים, למרות המחדל, וגולדה מאיר הרכיבה ממשלה, שכיהנה שבועות אחדים, עד לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט.

בהרכבת הממשלה היו קשיים רבים ומשברים, ושיאם – איום אי הצטרפות לממשלה של שרי חטיבת רפ"י במפלגת העבודה, משה דיין ושמעון פרס. גולדה וראשי המפלגה חששו מאוד שהדבר יביא לפרישת רפ"י וחבירתה לליכוד שבאופוזיציה. אך המשבר נמשך וגולדה הציעה את תפקיד שר הביטחון לח"כ החדש יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים.

כאשר רבין קיבל את ההצעה, שר הביטחון דיין הבין שכנראה מוותרים עליו. פרס הבין שרבין יקודם להנהגה הבכירה והוא יישאר מאחור. והם מיהרו לרדת מן העץ. אך יורדים מן העץ? דיין, שר הביטחון, בדה מתיחות ביטחונית בגבול סוריה, שעלולה להביא לחידוש המלחמה, הכוננות כבשה את הכותרות, ודיין ופרס גילו "אחריות" והחליטו להישאר בממשלה.

למה נזכרתי בכך? בשל האמירות של נתניהו על כך שאנחנו "בעיצומה של מערכה" והרמזים שפיזרו מקורביו, כמו למשל ח"כ זוהר, על הדברים שהציבור לא יודע בלה בלה בלה, כדי למנוע את המשבר.

מסתבר, שאין חדש תחת השמש. נתניהו אינו הראשון שמשתמש בשם הביטחון לשווא לצרכיו הפוליטיים. אולם העובדה שהיו תקדימים, אינה הופכת את הנוהג הזה לפחות נפסד.

בביוגרפיה "גולדה – ביוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני מסופר:
"ביום שהיה אמור להיות יומו האחרון במשרד הביטחון, היו לדיין כנראה מחשבות חדשות. הוא ופרס הלכו לגולדה ואמרו לה, כי הגיע מידע על תנועות מאיימות של הצבא הסורי ולכן הם החליטו להישאר בממשלה. היא פרצה בבכי, 'זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש'… אך הציבור לא הלך שולל. אבן ציין כי לא היה ניתן למצוא אפילו תריסר ישראלים שלקחו את האיום הסורי ברצינות. אבל המשבר נמנע, לפחות זמנית".

* חשיבותה של ועדת גולדברג – שרים בכירים קוראים לבטל את ועדת גולדברג – הוועדה הבוחנת את טוהר המידות של מועמדים לתפקידים בכירים.

אני מציע לא להיחפז, ולהיזכר מה גרם להקמת הוועדה.

היה זה מינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בינואר 1997, בידי ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. רוני בר-און לא עמד בשום אופן בקריטריונים לתפקיד, ועם מינויו המפתיע, איש לא חשד שהוא נבחר בזכות כישוריו, או כדי שייטיב לבצע את תפקידו, לחיזוק שלטון החוק בישראל.

בר-און מונה רק מסיבה אחת – זו הייתה הדרישה של הנאשם בפלילים אריה דרעי, שבר-און הבטיח לו עסקת טיעון נוחה, כנראה תמורת תמיכת ש"ס בהסכם חברון. היה זה קשר פלילי להשתלטות על התביעה הכללית ועל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

בעקבות הביקורת הציבורית, בר-און התפטר כעבור 48 שעות. הוקמה ועדת שמגר שבעקבות המלצותיה החליטה הממשלה על הקמת הוועדה הבוחנת את כשירות המועמדים לתפקידים בכירים.

אני מכיר את התאוריה על פיה עצם העובדה שנתניהו בחר בבר-און, פירוש הדבר שזה רצון העם, זה שלטון הרוב, זאת הדמוקרטיה וכו'. אבל אין דמוקרטיה ללא שלטון חוק. ואיני רוצה לדמיין מי עלול היה להתמנות היום למפכ"ל המשטרה, אם זה היה תלוי רק בנתניהו.

טוב שיש ועדה כזאת.

* מזהה תהליכים – האלוף יאיר גולן תקף בחריפות את השר בנט. במדינה דמוקרטיה מתוקנת, הצבא כפוף לממשלה, וקצין במדים אינו תוקף שר בממשלה. אבל ממי שבנאום בשם צה"ל בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית וסיפק תחמושת לגרועים בשונאי ישראל, כמו BDS ורוגל אלפר, אי אפשר לצפות שיבין מהי דמוקרטיה.

את יאיר גולן צריך היה להדיח ביום שבו אמר את דברי הבלע ההם.

* שלוח רסן – בראיון שבו תקף את בנט, נשאל יאיר גולן על דבריו בטקס יום השואה, בהם השווה את ישראל לגרמניה הנאצית ואמר: "אני חושב שדבריי היו מרוסנים מאוד". לא סתם מרוסנים. מרוסנים מאוד. מעניין מה האיש שלוח הרסן הזה היה אומר, אלמלא ריסן את עצמו. אולי היה מגנה את ישראל על תאי הגזים ומחנות ההשמדה לערבים?

* לא ראוי לדיון – אפרופו יאיר גולן. אני ממליץ לכולם לנהוג כמוני כלפי מי שמשווים את ישראל לגרמניה הנאצית. אין להיכנס אתם לדיון המוכיח את ההבדל בין המקרים, כי עצם הדיון הזה נותן לגיטימציה להשוואה הנואלת, בין דברים שאינם נתונים להשוואה. אסור להיכנס למלכודת הזאת. כשאני שומע השוואה כזאת, אני פשוט אומר לבעל ההשוואה, שאיני נוהג לדון עם מכחישי השואה.

* הפתעה – במסגרת סדרת הרצאות על אישים בתולדות הציונות, במכינה הקדם צבאית במיצר, הוזמנתי להרצות על שני אישים. הדמות הראשונה עליה הרציתי הייתה אבא קובנר. פתחתי את הרצאתי בשאלה: מי כאן שמע אי פעם על אבא קובנר? הייתי בטוח שתתרוממנה ידיים בודדות. להפתעתי, עשרות אצבעות הורמו. איזו הפתעה! שאלתי אותם היכן ומתי שמעו, והבנתי שבעיקר במסעות לפולין ובהכנה לקראתם. עוד סיבה טובה להכיר בחשיבות המסעות הללו.

* בלאק פריידיי שלי – טוב, אז איך ביליתי את בלאק פריידי? בשופינג, כמובן. בסטימצקי קצרין קניתי עיתונים, ובכלבו של אורטל קניתי מוצרי חלב, פירות, ירקות, פיתות ולחמניות.

* ביד הלשון

שחיתות – במכתבו למפקד פיקוד המרכז התריע אל"מ אלון מדנס על שחיתות בצה"ל וכתב: "לא נתקלתי במעטפות דולרים בצבא, אך כולם פגשו את תופעת 'סדר קורס לבן שלי' ".

האם פרוטקציה כזו היא שחיתות? בשיח המשפטיסטי פליליסטי שהשתלט על החברה הישראלית, ויתרנו על שיפוט ערכי, מוסרי, נורמטיבי, ציבורי של אישי ציבור, והשיפוט הוא רק פלילי. כל מה שאינו פלילי – כשר. איננו מעמידים בפני מנהיגינו רף מוסרי וערכי גבוה, אלא מסתפקים בסף הפלילי הנמוך מאוד מאוד – לא להיות פושעים פליליים. אם לא הוכח בבית משפט שאיש ציבור הוא עבריין, אין כל בעיה. זו לא שחיתות.

עצם הגישה הזאת מושחתת. שחיתות אינה עבריינות. בערך שחיתות במילון אבן שושן, כלל לא מוזכרת עבירה על החוק. כלל אין נגיעה לפלילים, אלא: "שחיתות – קלקול, השחתה… השחתת המידות – קלקול מוסרי".

החזרת המילה שחיתות למשמעותה המקורית בשפה העברית, היא מרכיב חשוב בתיקון החברה ובמלחמה נגד קלקול המידות.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: בגרמניה לפני המלחמה

בגרמניה לפני המלחמה / שלמה ארצי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 11.12.17

בשבוע שעבר הלכה לעולמה הסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה סמל, בגיל 67, כתוצאה ממחלת הסרטן. היא נפטרה שבועיים אחרי מות אמה, מימי ארצי, בגיל מאה. נאוה סמל הייתה אשתו של נועם סמל, מי שכיהן עשרות שנים כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי, ואחותו של שלמה ארצי.

הנושא המרכזי ביצירתה של נאוה סמל, היה השואה, ההתמודדות אחר השואה והשפעת השואה על ילדיהם של שורדי השואה, מה שנקרא "הדור השני". היא הייתה אחת הראשונות שעסקה בנושא הדור השני.

לזכרה של נאוה סמל, אשמיע שיר של שלמה ארצי, שבתוך שבועיים נפרד מאמו ומאחותו. שלמה ארצי קרוי על שמו של שלמה, סבא רבא שלו, ונאוה נקראת על שמה של שיינה, יפה בעברית, סבתא רבה שלה, שניהם סביה של מימי.

השיר הוא "בגרמניה לפני המלחמה", אחד משיריו היפים, בעיניי, של שלמה ארצי, מתוך תקליטו "חום יולי אוגוסט", אחד החשובים בתקליטיו. בין שירי התקליט, יש שנים העוסקים ישירות בהוריו. השיר העוסק באביו נקרא "רומניה", והוא מתאר נסיעה עם אביו, יצחק ארצי, שהיה ח"כ מטעם מפלגת הליברלים העצמיים (ל"ע), ל"ביקור שורשים" מרומניה. הוא מתאר את האימה שפקדה את אביו בביקור; איך הוא ביקש סיגריה למרות שהפסיק לעשן. והוא מסיים:

עודני זקוק לליטוף שאיחר לבוא, סתיו אחד הוא יבוא.
לא הוא לא מעז להביט בי, אם הוא יביט יכאב לו,
כך תמיד היה מתבודד כמו אי, לא לא באשמתו.
אז למה תוקף אותי פתאום אותו פחד,
כן כמה, כמה זמן נשאר לנו יחד.

השיר המוקדש לאמו, הוא "בגרמניה לפני המלחמה". בניגוד ל"רומניה" שכתוב בגוף שלישי, "בגרמניה לפני המלחמה" כתוב בגוף שני, כפניה לאמו. ואולי מסיבה זו הוא מרחיק את עדותו, כאשר הוא אינו מדבר על בוקובינה הרומנית, משם באה אמה, אלא על גרמניה דווקא.

התקליט "חום יולי אוגוסט" יצא ב-1988. באותה שנה יצא גם תקליט המופת של יהודה פוליקר "אפר ואבק", העוסק אף הוא בשואה ובהתמודדות של שורדי השואה וילדות בצל השואה, בצלם של הורים ששרדו את השואה. את מילות שירי התקליט כתב יעקב גלעד, אף הוא בן לשורדי שואה, והשיר מבטא גם את חוויותיו. ולאחר התקליט, יצא הסרט של פוליקר ויעקב גלעד, "בגלל המלחמה ההיא", כשם אחד משירי "אפר ואבק".

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה באותה שנה, נערך אירוע חסר תקדים באולם התיאטרון הקאמרי – מופע מוסיקלי, בעצם מופע רוק, של שני אמנים מצליחים, שכתבו לראשונה על חוויית הדור השני לשורדי השואה, יהודה פוליקר ושלמה ארצי.

עצם הפורמט של מופע רוק ביום השואה, היה חריג ואמיץ, והוא עורר סקרנות רבה, קיבל סיקור תקשורתי בולט, והיה לחוויה מטלטלת לא רק לאנשים שחוו אותו ישירות, אלא גם לרבים שחוו אותו דרך הסיקור התקשורתי. בזכות תקליטיהם של ארצי ופוליקר, סרטו של פוליקר והמופע המשותף, אני רואה בשנת 1988 שנה משמעותית ביותר בתרבות הישראלית; שנה שהציבה את זכר השואה בקדמת הבמה של התרבות הישראלית בכלל ושל המוסיקה הישראלית בפרט.

השיר "בגרמניה לפני המלחמה" מתאר את הדואליות של הילד שנמשך לסיפורה הביוגרפי של אמו, אך גם מתרחק ממנו, אולי חושש ממנו.

השיר מספר גם את מהות סיפורה של האם. היא לא סיפרה על השואה. היא לא סיפרה על המלחמה. הסיפור שלה נגמר לפני המלחמה. היא סיפרה על אהבה גדולה שהייתה לה, על נשף של מוסיקה וריקודים, סיפורים על אושר, בלי חשש ופקפוק, בגרמניה לפני המלחמה. בגרמניה לפני המלחמה היית יפה, הוא שר לה.

התיאור האידילי הזה מסתיים לפתע, כש"צהרים אחד הוא נלקח ברכבת, כמו כבש". ומה קרה אח"כ? הסיפור הזה כבר אינו מופיע. כנראה שעל מה שקרה בזמן המלחמה, היא כבר לא סיפרה. אבל הוא הרגיש שמשהו אוכל אותה ואפילו פוגע באימהות שלה, לוקח אותה ממנו. "כל אחד זקוק לאמא, אמא, מה אוכל אותך? דלת המטבח נעולה גם עכשיו". והוא שואל, תמה: "האם נגמרה המלחמה?"

זו שורה נוראה המעבירה חוויה נוראה. האם אינה מספרת על המלחמה, רוצה להדחיק אותה, מפליגה לזיכרונות שקדמו לה, אך בעצם… היא עדין שם, במלחמה, עד שבנה מעלה ספק, האם נגמרה, מבחינתה, המלחמה?

קראתי את עדותה של מימי ארצי ב"ספר יהודי סוצ'אבה". הסיפור המתואר בשירו של ארצי, אינו מופיע בו. אין זה שיר ביוגרפי ממש, כלומר לא רק המקום הוחלף לגרמניה, אלא גם הסיפור. כנראה שארצי העדיף שלא להיחשף יותר מדי, ואולי הוא רצה להפוך את השיר לפחות אישי, יותר מבטא תקופה ודור. אולם דבר אחד בולט מאוד בסיפורה ומסביר קצת את השיר. מימי ארצי מתארת באריכות את משפחתה, החל מסביה וסבותיה ועד נכדיה שהיא מספרת בגאווה על הצלחותיהם. ובתוך הסיפור הזה, על מוראות השואה היא מספרת בפסקה קצרה אחת, הנפתחת במילים: "על מוראות השואה אני בוחרת שלא לפרט".

אולי חוסר הרצון הזה, ההחלטה המודעת להדחיק ולבנות חיים חדשים בארץ חדשה, הוא מה שהניע את נאוה סמל להקדיש את חייה האמנותיים בעיקר לכתיבה על השואה וההתמודדות אתה; אולי כדי לפתוח את דלת המטבח הנעולה, ולהתמודד עם השאלה, "האם נגמרה המלחמה"?

בשנת 1988, השנה שבה יצאו "אפר ואבק" ו"חום יולי אוגוסט" נפטרה אמי. גם הוריי שורדי שואה, ואף הם הדחיקו אותה אל מחוץ לחיינו, כדי שנחיה בבית ישראלי נורמלי. אם אבא שלי בכל זאת סיפר פה ושם, אמי נצרה בלבה את כל חוויות ילדותה העשוקה, ועד יומה האחרון לא סיפרה דבר. לאחר מותה, אחיי ואני הוצאנו חוברת לזכרה, והתחלנו לראיין ולחקור את בני משפחתה, ורק אז שמענו את סיפורה הקשה והכואב. באותם ימים התחברתי מאוד ל"אפר ואבק", גם צפיתי בהופעת הטרום בכורה של המופע "אפר ואבק" בקיבוץ העוגן, התחברתי מאוד ל"חום יולי אוגוסט", והם תמיד מחוברים אצלי לחוויה הקשה – מותה של אמי.

אם סיפורה של מימי ארצי מתמקד ב"לפני המלחמה", סיפורה של אמי מתחיל אחרי המלחמה. כאילו אז החלה הביוגרפיה שלה.

כאשר קראתי את עדותה של מימי, ראיתי שהחיבור הוא עמוק יותר. מימי באה מבוקובינה, וכך גם אבי. סבתה, שעל שמה קרויה נאוה, באה מן העיירה הקטנה רדאוץ, שזו העיירה שבה נולד וגדל אבי. ב-1940 מימי ברחה מבוקובינה לטרנסילבניה, וכך ניצלה מן הגירוש של יהודי בוקובינה למחנה טרנסיסטריה. היא מספרת שמשפחתה גורשה למחנה, ובתוכו התגוררה במקום שנקרא גטו מורפה. זה אותו הגטו ואותו המחנה שבו היה אבי עם משפחתו בתקופת השואה.

לאחר המלחמה, כשכבר הייתה פעילה ציונית לצד בעלה יצחק ארצי, הם עלו לארץ באניית מעפילים, נתפסו וגורשו בידי הבריטים למחנה המעצר בקפריסין. וכך גם אבי. לא באותה ספינה – הם עלו ב"כנסת ישראל" ואבי ב"מדינת היהודים", אך סיפורם דומה מאוד.

את העדות הזאת קראתי בימים האחרונים, והיא חיברה אותו עוד יותר לשיר הזה, "בגרמניה לפני המלחמה".

נאזין לשלמה ארצי, לזכרן של מימי ארצי ונאוה סמל.

כשהייתי קטן היה לי טבע מוזר,
לא לשמוע אותך אך כל מה שסיפרת נסגר,
אצלי בתוך הלב, הלב כמו תא מטען,
כל מה שסיפרת מתחיל כשהיית צעירה.
כשהיית צעירה אהבת גבר אחד,
באה מלחמה, סגרה עליו בבת אחת.
צהרים אחד הוא נלקח,
ברכבת,
כמו כבש.
אך לפני המלחמה החצוצרות ניגנו,
ורקדתם שניכם את והוא.
מאושרים בריקוד, בלי חשש ופקפוק,
בגרמניה – לפני המלחמה.
כל אחד זקוק לאמא, אמא מה אוכל אותך.
דלת המטבח נעולה גם עכשיו.
בחוץ שוקע שמש, העולם נרגע,
אצלך הכל אחרת, הכל לשווא.
האם הסתיימה המלחמה?
בגרמניה לפני המלחמה, היית יפה, זה מכאיב,
הזמן לא עמד,
הגוף לא נצחי.
מי רוקד תחת ירח, רק הזיכרון,
מי האיש בתמונה, מי הילד בארון.
בגרמניה לפני המלחמה, היה נדמה לך,
מה היה נדמה לך?

 

איוב יט: למען שני פסוקים בהיסטוריה

חברי מחתרת "החלוץ" בגטו קרקוב, הגדירו את מטרת המרד – "למען שלוש שורות בהיסטוריה היהודית". הם ידעו שלא יגברו על הגרמנים. הם ידעו שלא יצילו את העם היהודי. הם ידעו שלא יצילו את הגטו. הם ידעו שלא יצילו את משפחותיהם. הם ידעו שלא יצילו את חייהם. הם לחמו בשם שליחות היסטורית חינוכית – שבהיסטוריה היהודית יירשם שהיו יהודים שנלחמו, שמרדו, שקראו תיגר.

כבר השוויתי, בפרקים קודמים, את האסון הנורא של איוב לשואה. אסון שממדיו משנים את פני השקפת העולם והאמונה; טורפים את הקלפים, ומגמדים כל מחשבה ודעה שקדמה לאסון.

בפרק יט מופיעים שני פסוקים, שבהם מסביר איוב מה התוחלת של הדברים שהוא אומר לרעיו; מה התוחלת במאמץ האינטלקטואלי והרגשי להתמודד עם דברי ההתרסה, אפשר לומר דברי הבלע, של רעיו, הנדים לו בשברו.

התוחלת היא שלוש שורות, או בעצם שני פסוקים, בהיסטוריה.

הרי הכל מקרין יאוש – האסון הכבד שקרה לו, הסבל שהשחין מנחיל לו, הידיעה שכל זה קרה לו שלא בצדק, אובדן האמונה בצדק האלוהי ובתורת הגמול, הבדידות, העובדה שרעיו שבאו לנחמו מתעללים בו וטופלים בו האשמות נוראות, וסירובו של האל להיענות לבקשתו למשפט צדק.

מה נותר לו? איזו תקווה עדין מדריכה אותו?

הוא עדין מקווה שהדברים שהוא אומר, ישאירו חותם בהיסטוריה, בהגות האנושית. שהדורות הבאים ייווכחו בצדקתו.

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ;
בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן.

ואכן, הדברים נחרטו, נכנסו לתנ"ך ואנו ממשיכים להגות בהם עד היום ועד אחרית הדורות.
ולשם מה נשארו לנצח דבריהם של שלושת הרֵעים הרַעים?
כדי לאתגר את איוב ולהוות גירוי לדבריו החשובים.

* 929

תהלים קיח: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה

לפני שנים אחדות, הקדשנו את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה במתנ"ס הגולן לתפילות, שירים ומכתבים שכתבו יהודים בשואה. איני זוכר אם היה זה נושא ארצי, או נושא שאנו בחרנו. היו אלה טקסטים שנכתבו בשאול תחתית, בשפל הנורא ביותר; שהשכל האנושי אפילו אינו מסוגל לתאר.

בטקסטים שקראנו, נשמעה זעקה לעזרה, של אנשים כמעט נואשים, שעדין נותר בהם זיק של תקווה, ניצוץ של אמונה, שבו הם ניסו בכל כוחם להיאחז.

הכותרת של הטקס, נלקחה מתוך מזמור קיח:
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ
עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.

מכאן ניתן לגשת לשאלות כמו איפה היה אלוהים בשואה, או לשאלה האם יש בכלל אלוהים. השואה גרמה למשבר אמונה אצל רבים, אולם גם חיזקה את האמונה אצל אחרים. והרי האמונה אינה עניין רציונלי.

אך אני מבחין בין התפילה, לבין שאלת קיומו של האלוהים. אם אלוהים קיים ואם לאו – הוא אינו זקוק לתפילה. מי שזקוק לתפילה הוא האדם. השאלה למי אתה מתפלל הרבה פחות חשובה, מעצם היכולת של אדם לבטא עצמו בתפילה; כך אדם, כך קהילה, כך עם.

אך במישור הלאומי, הייתי בוחר פסוק אחר מן המזמור, למסר של תקומת עם ישראל על אף השואה ומתוך השואה:
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה.

לא די בהצהרה: "לֹא אָמוּת", אלא מצטרפת אליה הבחירה בחיים בעלי משמעות, חיים חדשים עם אופק אופטימי; כִּי אֶחְיֶה.

****

שמה של המושבה רֹאשׁ פִּנָּה, לקוח ממזמור קיח בתהלים:
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים
הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
המשורר נכנס לבית המקדש, כדי לפרסם ברבים כיצד נושע ממצוקה גדולה ולהלל את האלוהים. ובין השאר הוא מסביר, שאבן שאותה מאסו הבונים, שלא נראתה להם טובה, יציבה או יפה, הייתה בסופו של דבר לאבן הראשה, עליה מבוססת החומה כולה, שהיא גם האבן הבולטת ביותר.

בחירתם של חלוצי רֹאשׁ פִּנָּה בפסוק, מספרת את סיפור המקום, ובעצם את סיפור הציונות כולה. המושבה רֹאשׁ פִּנָּה נוסדה ב-1882, בידי חלוצים, חובבי ציון מרומניה, משפחות של חסידים. הם התיישבו באדמות שנגאלו 7 שנים קודם לכן בכפר הערבי ג'עוני. ב-1878 התיישבה בג'עוני חבורה של 17 משפחות מבני היישוב הישן בצפת, ונתנה לו שם הדומה בצלילו לשמו הערבי של הכפר – גֵּיא אוֹנִי, העמק של כוחי. מטרתם הייתה לשנות את אורח חייהם, ולעבור מהתבססות טפילית על כספי "החלוקה", לפרנסה בכבוד מיגיע כפיים ועבודת האדמה. אולם תנאי חיים קשים ביותר, שכללו בצורת, רעב, דבר ומחלות, וכן עוינות רבה מצד יהודי צפת, הכריעה אותם וגרמה להם לשוב לעיר.

עם התיישבותם של מייסדי רֹאשׁ פִּנָּה, הם ראו עצמם כגואלי היישוב שננטש, שיהפכו את המקום שנעזב למושבה מצליחה. ומכאן החיבור לפסוק: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, זה היישוב גיא אוני שננטש. והוא יהיה רֹאשׁ פִּנָּה ליישוב ארץ ישראל.

ובהקשר רחב יותר, עצם שיבת העם היהודי לארצו העזובה והנטושה, לכונן את עפרה וליישבה מחדש, היא הגשמה רבתי של הפסוק. והיא הביטוי הממשי לפסוק "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה".

לאחר קום המדינה הפכה ראש פינה למועצה מקומית. הפסוק מתהלים מתנוסס על סמל המועצה.

****

גם שמם של היישובים מרחביה, הקיבוץ והמושב, נובע מן הפסוק "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ".

ההתיישבות הציונית במרחביה שבעמק יזרעאל, סמוך לעפולה, נוסדה ב-1911 כקואופרציה. הקואופרציה התפרקה כעבור שבע שנים, ובמקום התחלפו מספר קבוצות. ב-1924 קם מושב העובדים מרחביה, וכעבור חמש שנים – קיבוץ "השומר הצעיר", שהוקם בידי חלוצי התנועה מגליציה, קיבוצו של מנהיג "השומר הצעיר", הקיבוץ הארצי ומפ"ם, מאיר יערי, "האדמו"ר ממרחביה".

****

ב-2008 הוציא שלמה גרוניך את תקליטו "מסע אל המקורות". זהו תקליט של טקסטים ממקורות ישראל, מן התנ"ך ומן התפילה, שהוא הלחין והקליט. גרוניך הוא גאון, אמן דגול. כל יצירתו נפלאה. ומכל יצירתו, אני אוהב במיוחד את "מסע אל המקורות". גרוניך מתאר בצורה כמעט מיסטית את האופן שבו הוא יצר את התקליט. הוא פשוט ישב ליד הפסנתר, והלחנים רצו מאליהם, ברצף אחד, כאילו היו בתוכו תמיד ורק ציפו לרגע שבו יפתח להם שער לפרוץ אל העולם. התקליט כולל גם את תחילת ההפטרה של גרוניך בבר המצווה שלו.

תקופה ארוכה התקליט הזה היה במכוניתי ובנסיעותיי האזנתי לו רצוא ושוב, ואני מכיר על פה כל תו ותו. גם הייתי פעמים אחדות במופע של "מסע אל המקורות". גרוניך הוזמן להופיע באירועים רבים של עולם ההתחדשות היהודית בישראל.

שמחתי לשמוע, בתחילת השבוע, על זכייתו של גרוניך בפרס שר החינוך למפעל חיים בתרבות היהודית. הוא ראוי לפרס והפרס ראוי לו.

כאשר הוציא גרוניך את התקליט, היה גל גדול מאוד של יצירה יהודית של מיטב האמנים. היו מי שהלעיגו על כך וכינו זאת טרנד. יתכן שיש כאלה שתפסו טרמפ על טרנד (אדרבא, אני בעד טרנדים חיוביים), אבל רבים וטובים אכן מצאו ביצירה הזאת את זהותם כיהודים וכיוצרים ואמנים. ומי שמבחינתו זה היה רק טרנד, בטח לא יעשה זאת היום, כאשר הטרנד הוא להתבכיין על הדתה שמדתה.

אבל גרוניך עסק ביצירתו ביהדות הרבה לפני שהחל הגל הזה. לא בתקליט שלם, אבל מפעם בפעם, ביצירה זו או אחרת.

בתקליטו הנפלא "נטו" ב-1991 הקליט גרוניך פסוק ממזמור קיח, בלחן חב"די של זלמן בן ברוך שניאור, בליווי תקיעה בשופרות, ותוך כשהוא מלהטט בשופר כווירטואוז.

אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ
אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.

בחסידות חב"ד נהוג לסיים בשיר הזה, בלחן הזה, את ליל הסדר.

ובקיבוץ אורטל, מדי שנה, השיר הזה הוא חלק בלתי נפרד מערב "כל נדרינו" שאני עורך ומוביל בליל יום כיפור.

* 929