הם באו עד חומה

מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטא, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

הספר מומלץ מאוד!

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 26.1.20

* המפה הפוליטית – פרסום "עסקת המאה" עשוי למצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל. הוא יבהיר, שבתחום המדיני כחול לבן והליכוד קרובים מאוד זה לזה, והם נבדלים מהימין שמימין לליכוד ומהשמאל שממפלגת העבודה ודרומה. התהום בין כחול לבן והליכוד אינו נוגע לגבולות המדינה, אלא לתוכנה ולדמותה המוסרית.

* מחוץ לקופסה – נתניהו ביצע תרגיל מבריק, שהכניס את כחול לבן למלכוד. הוא הזמין את גנץ להצטרף אליו לפסגה בוושינגטון. אם גנץ ייענה להצעה, הוא יהיה מעין ניצב בחגיגה שנתניהו במרכזה, ערב הבחירות. אם יסרב, התנהגותו תתפרש כבלתי ממלכתית, כמנוגדת ל"ישראל לפני הכל" ועלולה להתפרש כעלבון לטראמפ, והתחלה רעה של מערכת היחסים בין מי שעשוי להיות ראש הממשלה בקרוב לנשיא ארה"ב.

בדילמה הזו, עֶמדתי הייתה שעליו לנסוע. כתבתי על כך לבוגי יעלון וח"כי תל"ם, העליתי רשומה ברוח זו לפייסבוק.

לשמחתי, בני גנץ הוכיח חכמה ותכסיסנות פוליטית בפתרון מחוץ לקופסה, שהוציא אותו ואת כחול לבן מן המלכוד. שעה שהתקשורת דווחה עד רגע הצהרתו, שהוא ישיב להזמנה בשלילה, רקם גנץ מהלך מבריק עם הנשיא טראמפ, ששיבש את התכסיס של נתניהו. הוא ייוועד עם טראמפ כראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא כפי שנתניהו ניסה ללהק אותו.

אילו נתניהו ידע שזאת תהיה התוצאה, לא היה מעלה על דעתו ליזום את הזמנת גנץ.

* יש דרך שלישית – תכנית טראמפ היא התכנית המתאימה ביותר למרכז הישראלי, לכחול לבן. אין זו תכנית של ארץ ישראל השלמה וסיפוח מיליוני פלשתינאים לישראל, באופן שעלול לסכן את הרוב היהודי במדינת ישראל. אין זו תכנית מופקרת של נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת חבלי התיישבות. זו תכנית חכמה, של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון והיא דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית" משנות ה-90 (בהנחה שההדלפות על תוכנהּ נכונות). על כחול לבן לאמץ את התכנית.

תכנית טראמפ עשויה להוות הזדמנות לשיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הגם שהשמאל והימין הקיצוני ידחו אותה. הייעוד של כחול לבן הוא שיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הן בסוגיית הממלכתיות ומדינת החוק, אך גם בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כאשר תכנית כזו עולה – על גנץ להיות שם.

בפגישתו עם הנשיא טראמפ, על גנץ להודיע שהוא מקבל את התכנית, וישתית על יישומה את ממשלתו.

* המשותף – המשותף בין מתווה קלינטון לתכנית המאה – את שניהם הפלשתינאים דחו על הסף.

* תיאום בינלאומי – אם אכן "תכנית המאה" כוללת בתוכה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן – זה התיאום הבינלאומי הנדרש. זאת הזדמנות שיש לנצל.

* קונצנזוס לאומי – פשקוויל המערכת של "הארץ" משתלח בבני גנץ על הבטחתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. "חסידי הסיפוח בימין יכולים לראות בדבריו ניצחון אידיאולוגי ולזקוף אותו לזכותם. מי היה מאמין עד לפני שנים מעטות, ששתי האלטרנטיבות הפוליטיות המרכזיות בישראל ינופפו בדגל הסיפוח?"

אז לידיעת דבוקת שוקן – הקונצנזוס על בקעת הירדן היה יציב ממלחמת ששת הימים עד שנת 2000. בנאומו האחרון בכנסת, שבה הציג רבין את מורשתו המדינית, הוא אמר שבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג", כלומר עד מזרחה מכביש אלון, תהיה ישראלית. רק ברק, בשנת 2000, הציע לערפאת הצעה מופקרת שכללה, בין שאר כשליה, נסיגה מבקעת הירדן. אנו זוכרים כיצד זה נגמר ולאן זה הוביל.

למרבה הצער, למרות כל הכישלונות, מפלגת העבודה טרם הפיקה לקח ועד היום לא חזרה בה מתמיכתה בהצעה המופקרת, והיא עוד מתפלאת למה הגיעה לאן שהגיעה. אבל בשנה האחרונה קמה מפלגת מרכז גדולה, שהיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן משקמת את הקונצנזוס הלאומי, בין השאר על בקעת הירדן.

כמובן שמנסחי פשקווילי המערכת, שנוזפים בגנץ, אינם מתכוונים לתמוך בכחול לבן. וגם לא במפלגת העבודה-גשר-מרצ.

כך מסתיים הפשקוויל: "למחנה הזה דרוש מנהיג שניחן באומץ להעז להציע חלופה מדינית לזו של נתניהו והימין. היטיב לנסח את התסכול מדבריו של גנץ יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שאמר כי 'לאזרחי המדינה מגיעה תקווה ולא חיקוי — ככה לא מחליפים ראש ממשלה' ". ברור מיהם נושאי התקווה של השוקניזם. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, אחת ממבשרות אותה "תקווה", ח"כ יזבק, תיפסל מהתמודדות לכנסת.

* בפירוש הנרחב ביותר של המושג – אמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלוויזיה שרבין, שרון ונתניהו מעולם לא התייחסו לבקעת הירדן כגבול המדיני של ישראל אלא רק כגבול ביטחוני. הוא הסביר שמדובר בעניין טכני, שתהיה שם איזו גדר ומעליה ירחפו כמה מל"טים ואולי כמה חיילים ישמרו על הגדר. הבל ורעות רוח. הדברים נכונים אולי לגבי נתניהו, שהסכים לכך במו"מ על תכנית קרי, אך בוודאי לא לגבי רבין ושרון.

רבין דגל עד יומו האחרון בעקרונות תכנית אלון. לב לבה של התכנית הייתה בקעת הירדן ישראלית, כגבולה המזרחי של מדינת ישראל. כאשר דובר על גבול ביטחון, מתכנית אלון ואילך, לא הייתה זו אמירה שזה לא יהיה הגבול המדיני, אלא שבשל משמעותה הביטחונית של בקעת הירדן, שם יהיה הגבול המזרחי.

יגאל אלון קצת היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", בתכניתו, שאכן נטמע בתודעה הציבורית, וחשש שהמושג עלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם (אם כי, כמובן, לא במובן המגוחך שהציג אברמוביץ'). בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ שפיים ב-1976 אמר אלון: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו-ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

וכשרבין דיבר על בקעת הירדן, הוא התכוון בדיוק לדבריו של אלון. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת, בדיוק חודש ערב הירצחו; נאום שבו הציג לראשונה את הקווים האדומים שלו טרם המו"מ על הסדר הקבע והוא מורשתו המדינית, הוא הציג את השטחים שמהם בכל מקרה לא תהיה נסיגה. ויש לציין, שהוא לא העלה על דעתו את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל כ"פיצוי" על כל שטח שישאר בידי ישראל. הרי חילופי השטחים מתבססים על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ואילו כותרת תפיסתו של רבין הייתה "לא ניסוג לקווי 4.6.67". בין השטחים שאותם מנה רבין, מופיעה גם בקעת הירדן. וכך הוא אמר: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". למה הוא טרח להוסיף את המילים "במושג הנרחב ביותר של המושג הזה?" בדיוק כדי למנוע פרשנות מן הסוג של אברמוביץ'. ולמה הוא התכוון כאשר אמר זאת? בדיוק למה שפירט יגאל אלון. כלומר כל השטח שבין נהר הירדן ומערבה, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה.

יש לפרשן אברמוביץ' מיקרופון לבטא את דעותיו? שיבטא את דעותיו. אל ייחס אותן לרבין.

* לא המחנה שלך – איש השמאל השוקניסטי הרדיקלי אורי משגב, תקף בחריפות את כחול לבן, הן על היותה אופוזיציה ממלכתית (כלומר לא מספיק לוחמנית) ובעיקר על עמדותיה המדיניות. הוא תקף את כחול לבן על סירובה לראות ברשימה המשותפת שותפה אפשרית לקואליציה וגינה את עמדתה בנושא בקעת הירדן. עיקר הגינוי היה על ביקורתו של בני גנץ על הממשלות שניהלו בעבר מו"מ על הבקעה. משגב ערבב את רבין, ברק ואולמרט לעיסה אחת של מי שכביכול ויתרו על הבקעה, ואמר שהם לא ויתרו על גבול הביטחון כי הציעו להשאיר איזו תחנת התרעה על הירדן. כותרת הפשקוויל: "יש לי חלום: להתעורר יום אחד ולא להתבייש במנהיגי המחנה שלי".

העליתי תגובה למאמר בזו הלשון: הם לא מנהיגי המחנה שלך. הם לא שמאל רדיקלי. אם הם יאמצו את הדעות שלך, רוב מצביעי כחול לבן (אני ביניהם) יתביישו בהם. רבין הציב קו אדום למו"מ – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר לפי תכנית אלון – כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, יהיה תמיד ישראלי. ואילו ברק ואולמרט ויתרו על בקעת הירדן בהצעותיהם המופקרות, וראינו איזה שלום הם הביאו. הרי האויב לא הסתפק בפחות מ"זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כחול לבן היא מפלגת מרכז, שקמה כדי לשקם את ההסכמה הלאומית הציונית השפויה.

* הגמגום – לוי אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אשכול הוא האדם שהקים יישובים רבים יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונות. הוא האדריכל של המשק הישראלי. הוא ראש הממשלה שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

והוא היה שר הביטחון שהכין וצייד את צה"ל למלחמת ששת הימים. אבל מי שזכה לתהילה היה משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. ולמה נאלץ אשכול לוותר על תיק הביטחון? כי הוא לא היה פצצת כריזמה, אלא איש מעשה צנוע. ובגלל הגמגום.

איזה גמגום? בנאום רדיו לאומה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, היה תיקון קטן של הרגע האחרון בטקסט, בכתב ידו של ישראל גלילי. אשכול התקשה לקרוא את המילה, ואמר "אהה… אהה…". מיד הופצו שמועות שהוא גמגם, מבולבל, איך הוא יוביל אותנו במלחמה וכו'.

בכנס הבחירות של נתניהו, הוא לעג ל"גמגום" של גנץ. אילו גנץ היה מגמגם באמת, הרי רק מנהיג עלוב נפש ובזוי היה לועג לו על לקותו, לקול תרועות ההמונים. אבל גנץ אינו מגמגם. אז אולי הוא התבלבל באיזה ראיון, או אמר איזה "אהה". מזה השרלטן מנסה לעשות הון פוליטי. הוא מעיד בכך בעיקר על עצמו.

ישראל ראויה למנהיגים מן הסוג של אשכול ושמיר. אנשים צנועים, לא זחוחים ויהירים שעפים על עצמם.

* ועוד על אשכול – לוי אשכול היה המיישב הגדול של הגולן. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים למותו, קמו 1/3 מן היישובים שקמו בגולן בכמעט 53 שנות התיישבות. אבל כאשר יגאל אלון הציג ב-1968 את ההצעה לסיפוח הגולן, אשכול סירב אפילו להעלות זאת לדיון בממשלה, כדי לא לקומם עלינו את ארה"ב. הוא אמר שסיפוח הגולן נעשה לאט לאט באמצעות ההתיישבות, וכל עוד האמריקאים מסכימים לכך בשתיקה, לא צריך להתגרות בהם. הוא היה איש הציונות המעשית.

יגאל אלון, שגם לו חלק מרכזי בהתיישבות בגולן, צדק, לדעתי. אבל הסיפור הזה מעיד על כך, שהתנגדות לסיפוח בעיתוי ספציפי, משיקולים מדיניים, אינה מעידה על התנגדות לכך ששטח מסוים יהיה ישראלי.

הגולן סופח 14 שנים לאחר תחילת ההתיישבות. אני תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הפיכת הנושא הרציני הזה לסחריר בחירות כדי להסיח את הדעת מהדיון על החסינות, היא עלובה. יש לזכור, שנתניהו הוא ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות. לא זו בלבד שהוא לא סיפח את בקעת הירדן, הוא גם ייבש אותה, הזניח אותה, לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי שממנו סובלים יישובי בקעת הירדן, כולל גניבת מימיהם. אני לא מתרשם מסחריר הבחירות שלו.

(אבל אם הוא יעלה להצבעה את הסיפוח, אף שמדובר בסחריר שקוף וזול, יש להצביע בעד).

* אירוע היסטורי – נשיא פולין, שהחרים את כנס פורום השואה בירושלים, אמר שאת יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ יש לציין באושוויץ, ואף הגדיר זאת כ"מובן מאליו".

לא. המקום הראוי לציין את האירוע הוא ירושלים. הרי לא מדובר בכנס של היסטוריונים וחוקרי השואה, אלא בכנס של מנהיגי העולם, שצריכים לשאת מסר לעמיהם ולעולם כולו. מסר – עם הפנים לעתיד.

האירוע צריך להתקיים בירושלים, כיוון שירושלים היא בירתה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת העם שהשואה נועדה להשמידו. מדינת ישראל אמנם לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות, אך היא גם התשובה הניצחת לשואה. השואה נועדה להשמיד את העם היהודי, והיום מדינת העם היהודי היא אחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. ומנהיגי העולם כולו עולים לרגל לירושלים, כדי לבטא את הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינתו.

כמובן שהדבר חשוב במיוחד כאשר מתנהלת מערכה להחרמתה של מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. המערכה של ה-BDS היא שיאו של גל אנטישמיות הולך ומתחזק במרבית מדינות העולם. חלק מן האנטישמים מסווים את האנטישמיות שלהם, שאינה פוליטיקלי קורקט, כ"אנטי ציונות". עולים מנהיגי תבל לירושלים כדי להוציא משם קול ברור נגד האנטישמיות לכל גווניה, כפי שאמר נשיא צרפת מקרון במילים ברורות: "אנטי ציונות היא אנטישמיות.

קיומו של פורום השואה בירושלים, וההד שלבטח ייצא ממנו לכל רחבי תבל, הוא אירוע היסטורי חשוב ביותר.

* מסר חשוב מאוד – עקבתי בדריכות והתרגשות אחרי כל הנאומים באירוע פורום השואה העולמי, ב"יד ושם". כל הנאומים היו מרוממי נפש, חשובים ומרגשים. יותר מכל התחברתי לנאומו של הנשיא ריבלין, ובעיקר למסר שישראל לא קמה כתגובה לשואה, אלא חזרנו לארצנו, למולדתו של העם היהודי. המסר הזה חשוב במיוחד באירוע הזה. כאשר מנהיגי העולם עולים לירושלים ומצדיעים לישראל, והדבר נעשה בהקשר של זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, חשוב היה שנשיא מדינת ישראל יזכיר זאת. ארץ ישראל היא מולדתנו. קיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית במולדתנו, היא מימוש זכותנו להגדרה עצמית. מסר חשוב מאוד. אהבתי גם את העובדה שהוא נאם בעברית.

* נושאי דבר האומות – ב-1996 ביקר נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונשא נאום היסטורי בפני הפרלמנט הגרמני. היה בדבריו משא האומה היהודית, מפי נשיא המדינה היהודית, לעם הגרמני, העם שחולל את השואה.

עד היום, שנות דור אחרי השמעת הנאום, אני נתקל בציטוטים ממנו.

ומעניין אם איזשהו עיתונאי גרמני כתב אז שבעצם הנאום הזה לא באמת חשוב, כי ויצמן נושא רק בתפקיד סמלי והוא לא מנהיגה של ישראל.

דומני שמכל הנאומים בכנס פורום השואה העולמי ביד ושם, הנאום שייזכר יותר מכל יהיה נאומו של נשיא גרמניה.

אבל נחמיה שטרסלר כתב מאמר ב"הארץ" שבו ניסה להמעיט בחשיבות הכנס, כיוון שלמעט כארבעה אורחים, כל השאר אינם באמת מנהיגי המדינות, אלא נושאים בתפקידים סמליים; נשיאים ומלכים.

נכון, מי שנושאים באחריות לתכנית אופרטיבית למלחמה באנטישמיות, הם ראשי ממשלות או נשיאים שעומדים בראש הרשות המבצעת בארצותיהם. אבל נשיא, מלך או נסיך, שמייצג את מדינתו בכנס כזה, מבטא בעצם השתתפותו את דבר מדינתו לא פחות מראש האקזקוטיבה.

ואגב, ראשי הרשויות המבצעות היו מעטים, אך היו בין המנהיגים החשובים ביותר בעולם – נשיאי רוסיה וצרפת.

* מכחישי השואה – צבי בראל פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד כנס השואה הבינלאומי בישראל. דוגמית מייצגת לפשקוויל – הוא ממליץ לפוטין, שכאשר הוא חונך את קיר הזיכרון להרוגי המצור הנאצי על לנינגרד, לזכור ש"גם בעזה יש איזשהו מצור" וכו' וכו'. הרי ברור – אנחנו הנאצים. אפשר לקבוע רשמית: צבי בראל הוא מכחיש שואה.

חברו לדבוקה, מכחיש השואה גדעון לוי, פרסם פשקוויל נאצה נגד הפורום ונגד ראשי העולם שבאו לירושלים, תחת הכותרת "מיד ושם לכו לגטו עזה".

* החשיש של כולנו – העונש שהושת על נעמה יששכר היה עונש אכזרי ובלתי פרופורציונלי לחומרת העבירה בצורה קיצונית. יתר על כן, אין ספק שהעונש לא נבע ממדיניות הענישה הפלילית ברוסיה, אלא מהוראה מדינית לבית המשפט לפגוע בה כבת ערובה בסוגיה אחרת לגמרי. לכן, בצדק הציבור הישראלי חש עמה הזדהות, בצדק הנשיא וראש הממשלה פעלו לשחרורה וטוב שהצליחו בכך.

אולם אסור לשכוח, שאין המדובר באסירת ציון, לא בלוחמת שנפלה בשבי האויב וגם לא בצעירה תמימה שהמשטרה החשאית ברוסיה השתילה חשיש בתיק שלה. מדובר בעבריינית. אל לנו להפוך אותה לגיבורה לאומית. היא לא. ואין מקום לחגיגות מוגזמות לרגל שחרורה.

* עצמאות המשפט – הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מפרשת נעמה יששכר, הוא ההזדמנות שניתנה לנו לראות מה המשמעות של בית משפט לא עצמאי, שכפוף ל"רצון העם", כלומר למרותו של המנהיג הנבחר.

* חוסכת תחמושת – אשתו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, שמתמודדת לכנסת, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לפסול את רשימת העבודה-גשר-מרצ. ואני תמה. למה לפסול אם אפשר לרצוח?

* שמאל ציוני – מי אמר? " אני לא אומר כיבוש. אני בעד להתנתק מהפלסטינים, לקבוע גבולות לישראל, ואני לא אומר כיבוש. כי כיבוש זה לקחת משהו שלא שלך. ואני אומר, חבר'ה, אני ציוני. כשחלמנו על הציונות בראשיתה, זה היה לחזור לארץ ישראל ההיסטורית. עם ישראל צמח יותר בשילה, בבית אל בבית לחם ובחברון מאשר בתל אביב, נתניה וחדרה. אז אני לא אומר כיבוש. אז מה? מה זה משנה למה הגעת למסקנה שצריך להתנתק מהפלסטינים? מה זה משנה איך הגעת למסקנה שחייבים לשים גבולות לישראל?" את הדברים אמר בראיון לרווית הכט ב"הארץ" ח"כ יאיר גולן.

העמדות הפוליטיות של יאיר גולן רחוקות משלי. אבל משנה לי מאוד למה הוא הגיע למסקנות שהגיע. העמדה שלו היא עמדה ציונית. עמדת שמאל ציוני. אמירה שבעבר ניתן היה לשמוע כמותה במפ"ם, למשל, שהיא המ"ם של מרצ. ניתן היה לשמוע אמירות כאלו ממנהיגי מפ"ם יערי וחזן. אבל כבר הרבה מאוד שנים לא נשמעה אמירה כזאת במרצ.

גולן מסביר את הבעיה של השמאל הישראלי ומה גורם לו להצטמק ולהתנדף. "הדבר הראשון שהשמאל שגה בו הוא נטייה לאיזושהי בינלאומיות, גישה אוניברסלית… הכל סובב סביב פנייה לצדק של ביהמ"ש הבינלאומי בהאג, ומה יגידו בחוץ, ואיך זה ייראה ב… לא! זו טעות! צריך לדבר כאן ועכשיו לאנשים שיושבים כאן, חיים כאן. הלוקאל פטריוטיזם הוא דבר בסיסי בשביל לייצר הזדהות. השמאל עשה לעצמו נזק עצום בזה שניסה להיות בינלאומי מדי". (תיקון מושגי – מדובר בפטריוטיות, לא בלוקאל פטריוטיות. לוקאל פטריוטיות הוא פטריוטיות לעיר, ליישוב או לאזור שאם חי בו, וגולן מתכוון לפטריוטיות לאומית).

והריאיון מלא ציטוטים כאלה, כולל ביקורת על צה"ל שהפסיק לרצות לנצח ועוד. הדברים הללו עוררו בי קורת רוח רבה. מזה זמן רב אני חרד מהקרע בחברה הישראלית, מתהליכי ההקצנה המטורפים. מהימין שנותן לגיטימציה לכהניזם ומהשמאל שנותן לגיטימציה לשוברים שתיקה ול-bdsיזם למינהו. כל צעד של התמתנות והתקרבות למיינסטרים הציוני הממלכתי הוא בשורה טובה.

כשקראתי את גולן, תחושתי הייתה שמהר מאוד הוא לא ימצא עוד את מקומו במרצ. שמהר מאוד הם יקיאו אותו. אבל הדברים עוררו בי גם תקווה. אולי המסר שלו יחלחל בקרב מרצ, שתחזור להיות שמאל ציוני לכל דבר, ולא תלך שבי אחרי הקוסמופוליטיות העקרה וההקצנה, בואך חד"ש. במילים אחרות, ככל שמרצ תהיה פחות מוסי רז ויותר יאיר גולן, תהיה זו בשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית.

ודבר נוסף שכדאי ללבן עם יאיר גולן. אם הוא מכיר במשמעות הזיקה שלנו לחבלי ארץ ישראל, אך רוצה לסכל את האיום הדמוגרפי – למה הוא תומך בנסיגה ישראלית מלאה? הרי המסקנה המתבקשת מעמדותיו, היא פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון ובנוסח "תכנית המאה".

* השחרור – מלחמת השחרור? העצמאות? הקוממיות? תש"ח? כל התשובות נכונות. ומדוע אני כותב בדרך כלל מלחמת השחרור? כי פעם כתבתי מלחמת השחרור בעבודה אקדמית ו"תיקנו" אותי שלא מקובל כבר להשתמש במילה הזאת. מאז, אני מקפיד לכתוב מלחמת השחרור.

מאז כבר לא מקובל להשתמש גם במלחמת העצמאות, ומשתמשים בנוסח ה"נייטרלי" מלחמת 1948. והמהדרין יאמרו "נכבה".

אז אני לא נייטרלי. אני מכנה את המלחמה מלחמת השחרור. היא שחררה את העם היהודי המשועבד והיא שחררה את מולדתנו. והיא גם מלחמת העצמאות והקוממיות שלנו, וגם מלחמת תש"ח. אך בשבילי היא קודם כל מלחמת השחרור.

* מרתקת את הקורא – הרציתי בסמינר מחלקתי של החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, וחזרתי עם שלל – הגיליון החדש של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", ובו סקירה מפרגנת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת פרופ' משה ענבר. מתוך המאמר: "סיפור חיים זה כתוב בצורה שמרתקת את הקורא ויחד עם זאת כחקר היסטורי עם מובאות של מסמכים ותעודות".

* ביד הלשון

האיש שלנו – כתבת השער של מוסף "הארץ", הייתה כתבתו המרתקת של יוסי מלמן על אשרף מרואן, המרגל המצרי הבכיר שהעביר לישראל את המידע על מלחמת יום הכיפורים; בכיר המרגלים של ישראל, שחוסל, קרוב לוודאי, בידי המודיעין המצרי, ברצח שהוסווה כהתאבדות.

הכתבה התבססה על סדרת שיחות של מלמן עם דובי, מפעילו של מרואן, והיא הציגה את הפרשה מנקודת מבטו. כותרת עמוד השער הייתה "האיש שלו בקהיר". שלו = של דובי.

הכותרת הזאת היא פרפרזה לכינויו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק שנתפס והוצא להורג – "האיש שלנו בדמשק". כינוי זה נוצר בעקבות הספר על אלי כהן, מאת א. בן חנן, שיצא לאור ב-1968: "האיש שלנו בדמשק".

מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: "א. בן חנן" – שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן פורת – בעצמם לקחו את השם מן "האיש שלנו בהוואנה",Our Man in Havana רומן הריגול הסאטירי של גרהם גרין משנת 1958, שגם הפך לסרט ב-1959, ותורגם לעברית ב-1962.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: פונאר

פונאר / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.8.19

את נאום הקטגוריה ההיסטורי של היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, שאותו נשא, כדבריו, בשמם של ששת המיליונים שקולם לא ישמע, הוא סיים בהקראת השיר "פונאר". "פונאר", הנושא את שמו של גיא ההריגה של יהודי וילנה, הוא אחד מסמלי השואה, אולי דווקא בשל האופטימיות הגדולה שבמילותיו.

ב-6 במרץ 1943 נערכה בגטו וילנה תחרות מוסיקה. רוב משתתפי התכנית היו מבוגרים, פסנתרנים מקצוענים ובעלי שם, ובהם הפסנתרן וולף בקר, המנצח וולף דורמשקין והמלחין מיכאל וקסלר. בין המשתתפים היה גם ילד בן 11, אלכסנדר וולקוביסקי. הפסנתרן הצעיר ניגן יצירה שהוא עצמו כתב, והשם שנתן לה היה "פיאנו". אלכסנדר וולקוביסקי זכה במקום גבוה מאוד, בוודאי לילד המנגן בין ענקים – המקום הרביעי.

לאחר התחרות וההצלחה, אביו של אלכסנדר, הרופא ד"ר נוח וולקוביסקי, כתב בפולנית מילים לבית אחד מהשיר: Cicho cicho – שקט שקט. המשורר שמריהו (שמרקה) קצ'רגינסקי תרגם את הבית ליידיש, והוסיף לו בתים נוספים. שמו של השיר ביידיש – "שטילער שטילער".

עצם קיומה של התחרות, בתנאי הגטו והשואה הנוראים, הוא עדות לאחד מסממני הגבורה האדירים בשואה – קיומם של חיי תרבות יהודיים תוססים ועשירים מאוד – תיאטרון, מקהלות, תזמורות, אירועי ספרות ומוסיקה, הרצאות.

השיר, על מילותיו, הושמע לראשונה באחד האירועים הללו, הרצאה של המשורר קצ'רגינסקי, על הנושא: וילנה בספרות היהודית. בערב זה, שרה הזמרת הפרטיזנית קיילה קריצ'בסקי את השיר. לאחר מכן שר אותו באופן קבוע הזמר אקסלרוד וזמרי מקהלת גטו וילנה, בניצוחו ובעיבודו של אברהם סלפ. כשהשיר הגיע לארץ ישראל, אברהם שלונסקי תרגם אותו לעברית.

מחבר השיר, המשורר ופעיל התרבות שמרקה קצ'רגינסקי, היה היוזם והמארגן של תחרות המוסיקה, אף שחודש קודם לכן שכל את אשתו. קצ'רגינסקי שרד את השואה. עם חיסול הגטו הוא ברח ליער והצטרף לפרטיזנים. קצ'רגינסקי, שהיה קומוניסט, לא האמין בציונות ולא בעברית. הוא אמנם ביקר בישראל, אך השתקע דווקא בארגנטינה. הוא ניהל בה הוצאת ספרים יהודית סוציאליסטית. ב-1954 הוא נספה בתאונת מטוס.

זמן קצר לאחר התחרות, נערכה סלקציה בגטו, ואלכסנדר ואביו נשלחו למחנה עבודה באסטוניה. בסלקציה נוספת אביו הוצא להורג והוא נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף. הוא ניצל בזכות תושייתו, כאשר ברח מצריף הילדים לצריף המבוגרים. הוא הועבר למחנה דאוטמרגן ושרד בו עד שחרורו בידי הצרפתים. הוא ואמו שרדו את השואה, נשארו בחיים ועלו ב-1945 לישראל. אמו נישאה בארץ מחדש.

בארץ שינה אלכסנדר את שם משפחתו לתמיר. הוא המשיך את השכלתו המוסיקלית, היה פסנתרן מוכר ומצליח, פרופסור ומרצה באקדמיה למוסיקה, מלחין, מפיק הרכבי ואירועי מוסיקה ומגיש ב"קול המוסיקה". בשבוע שעבר, הלך אלכסנדר תמיר לעולמו.

השיר "פונאר" היה ונותר אחד משירי השואה הבולטים. שרים אותו בטקסים רבים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובכלי התקשורת ביום זה. במשך עשרות שנים, שמו של מלחין השיר וסיפורו לא היו ידועים. הסיפור נחשף לראשונה בתכניתו של דן אלמגור בטלוויזיה, "שרתי לך ארצי", באמצע שנות השבעים, שבו התארח פרופ' תמיר וסיפר את סיפורו וניתן למצוא את העדות ביוטיוב. גם אחרי הופעה זאת, שמו לא הוזכר בקרדיטים על השיר, עד שבסוף שנות ה-80 חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי, שחקר את השיר, הגיע אליו שוב, וראיין אותו. עופר יזם את סרט התעודה "פונאר" של הבמאית רחלי שוורץ, וערך את התחקיר לסרט. הסרט, שהופק בעבור הערוץ הראשון ב-2002, הביא את תמיר לראשונה חזרה לוילנה. בשיאו של הסרט, שרה מיטל טרבלסי את השיר באולם שבו נערך הקונצרט המקורי.

ביום הזיכרון לשואה והגבורה הקרוב, יערוך עופר אזכרה לתמיר, באותו המקום.

פונאר הוא פרבר של העיר וילנה, בירת ליטא, אליו גורשו בתחילת המלחמה רבבות יהודים מהגטו, כביכול למחנה עבודה, ושם הם נרצחו בהמוניהם בירי רובים ונטמנו בקבר אחים המוני. מספר הנרצחים, בידי הנאצים ומשת"פים ליטאים, הוא קרוב ל-100,000 איש, מתוכם 70,000 יהודים, וכן 20,000 פולנים וכ-8,000 שבויי מלחמה סובייטים. הטבח בפונאר ארך כשלוש שנים, מיולי 1941 עד אוגוסט 1944.

בכרוז המפורסם שכתב מנהיג המחתרת בוילנה, המשורר אבא קובנר, ב-31.12.1941, שבו הבהיר לראשונה שמטרת הנאצים היא השמדת יהדות אירופה ותחילה יהדות וילנה, וקרא ליהודים להניף את נס ההתנגדות והמרד, תחת הסיסמה "לא נלך כצאן לטבח", הוא גם הבהיר לתושבי הגטו מה משמעותו האמתית של מחנה העבודה, כביכול, פונאר: "פונאר הוא מוות", כתב קובנר. יש לציין, שלא היו לו ידיעות מוסמכות, לא על הנעשה בפונאר ולא על כוונת ההשמדה, אך הייתה לו אינטואיציה כמעט נבואית, ומרסיסי המידע וכושר הניתוח שלו, הוא כתב בפסקנות את הדברים שנראו הזויים, והתבררו, לדיאבון הלב, כמדויקים.

השיר הוא שיר ערש של אמא בגטו וילנה, שאביו נרצח בפונאר. האם מבקשת מבנה להחריש, לא לבכות. השיר הוא שיר אופטימי, שיר שכולו אמונה בניצחון הטוב, ניצחון האור, ניצחון הדרור. הוא מסתיים במילים: עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

השיר זכה לביצועים רבים. הביצוע המוכר ביותר, הקלאסי, הוא של חוה אלברשטיין. היא מבצעת אותו ביידיש ובעברית. אנו נאזין לה, בגרסה העברית, ונקדיש אותו לזכרו של אלכסנדר תמיר, שנפטר לפני ימים אחדים.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

צרור הערות 25.8.19

* לשקם את המיינסטרים – "שמאל חלש" מכנה נתניהו את כחול לבן. כידוע, "סמולן" זו קללה. ומיהו שמאלן? מי שאינו מתיישר עם נתניהו (לדוגמה, השמאלנים הידועים ריבלין, בני בגין, גדעון סער, בוגי יעלון, ליברמן, אלשייך, מנדלבליט, איילת שקד וכו').

להיות שמאל זו לא בושה. להיות ימין זו לא בושה. אבל המשחק של נתניהו, שהשמאל שותף לו, נועד למחוק את המרכז. כחול לבן חייבת לנתק את הקשר הגורדי "שמאל-מרכז" שפוגע בה אלקטורלית, אך מה שחמור יותר – פוגע בחברה הישראלית. הוא פוגע בחברה הישראלית, כי חברה שאין בה מרכז חזק, היא חברה דו-קוטבית. חברה דו-קוטבית היא סכנה לאומית, סכנה של קרע נורא בעם. אנו נוכחים איך בחברה דו-קוטבית, כל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצונים והמטורפים שבשוליו (הכהניסטים, שוברים שתיקה ודומיהם). תפקיד המרכז הוא למנוע חברה דו-קוטבית, ולהציע חברת רצף, שיש בה רצף דעות ומגוון דעות, ומתנהלת הידברות מתמדת בין דעות שונות, ואנשים יכולים לנקוט עמדה חופשית, ולא להתיישר אחרי צו "המחנה" או "השבט". מרכז חזק ימתן את הימין והשמאל ויחזיר אותם לשפיות. משימתה העליונה של כחול לבן היא שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי.

* מודעות עצמית – דפנה ועידו נתניהו פרסמו ב"האומה" מאמר שכותרתו: "למה ימין ולא שמאל: ריאליזם מול אוטופיזם". משפט מתוך המאמר: "נוח לו [לשמאל] לחלק את העולם בצורה דיכוטומית, תמיד לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של 'אנשי שלומנו' ".

אבל אם אנסה לתמצת במשפט אחד את המאמר: דפנה ועידו נתניהו מחלקים את העולם בצורה דיכוטומית, לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של אנשי שלומנו.

על רמת המודעות העצמית שלהם ניתן להסיק גם מהמשפט הבא: "בשמאל… הכישלונות הם אף פעם לא שלו. הם תמיד של מישהו אחר".

חחחח…

* המסרים הנכונים – צפיתי בראיון של בני גנץ בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ואני בהחלט שבע רצון מהדברים שאמר. המסרים הנכונים ששמחתי לשמוע מפיו: 1. הצהרתו שמטרת כחול לבן היא הקמת ממשלת אחדות לאומית שתביא להסכמה לאומית. כמובן שהוא דיבר על ממשלת אחדות בראשות כחול לבן. מפלגה שמתמודדת על השלטון אינה צריכה להתייחס לשאלה מה תעשה אם תפסיד (גם הליכוד אינו משיב על השאלה הזו, ובצדק מבחינתו). 2. הוא שב ואמר מה הם הקווים המדיניים של כחול לבן: בקעת הירדן, גושי היישובים, ירושלים המאוחדת – יישארו בידי ישראל בכל הסכם. לא תהיה כל נסיגה חד צדדית. אם יהיה הסכם – הוא יובא להכרעה במשאל עם. 3. הבהרה שמפלגות שמתנגדות לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית פסולות לקואליציה.

* אני פחדן גאה – הייתי השבוע בת"א – כל כולה מוצפת שלטי חוצות של מרצ, על פיהן ממשלת אחדות = פחדנות. אם אומץ פירושו להעמיק את הקרע והקיטוב בעם – אני מעדיף להיות פחדן. אם אומץ פירושו הרפתקנות מדינית מן הסוג שחווינו את תוצאותיה – אני מעדיף להיות פחדן. כן, אני פחדן גאה. אני גאה שאני מייחל לממשלת אחדות לאומית, שתאחה את הקרעים ותחדש את ההסכמה הלאומית בנושאים המרכזיים. כמובן שכאשר תקום ממשלה כזאת, סמוטריץ' ושפיר יצרחו מספסלי האופוזיציה.

אגב, מרצ מכנה את ממשלת האחדות "ממשלת אחדות ימנית". כלומר, כחול לבן היא בעיניה ימין. בדיוק כפי שכחול לבן מוצגת בידי נתניהו כשמאל. האינטרס של מי שנבנים מן הקרע, השסע והשנאה, הוא למחוק את המרכז ולטפח את החברה הדו-קוטבית. ושניהם מציגים את כל מי שאינו כמוהם – כהיפוכם. מי שאינו ביביסט – שמאל. מי שאינו מרצ – ימין.

* ברק ומלחמתו במדינת החוק – המסע שמנהל אהוד ברק נגד היועמ"ש, הוא חתירה תחת מדינת החוק, תחת שלטון החוק, תחת מוסדות החוק ושומרי הסף, ובעיקר, באופן ברקי אובססיבי אופייני – נגד מוסד היועמ"ש. כאשר מסע כזה מתנהל שעה שמדינת החוק נמצאת תחת מתקפה; תחת מלחמת חורמה של נתניהו והמוני חסידיו, הדבר חמור במיוחד. מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית, מצד נתניהו וברק.

התנהגותו של ברק אינה צריכה להפתיע את מי שקצת זוכר את ההיסטוריה. אחרי שהצעתו ההרפתקנית והמופקרת בקמפ-דיוויד נדחתה בידי ערפאת במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, ברק זחל, תחת אש הטרור, לטאבה וניסה עד הרגע האחרון לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001) להציע לערפאת עוד ויתורים ובלבד שיוכל להציג בבחירות איזה נייר. היועמ"ש, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כתב לו מכתב ובו הזהיר אותו, שאינו רשאי ואינו מוסמך, שבועות וימים לפני הבחירות, לחייב את ישראל בהסכם מרחיק לכת כל כך. הוא הורה לו להשעות את המו"מ עד לאחר הבחירות. ברק צפצף בבוז על הנחיית היועמ"ש ואיים לפטר אותו.

* קואליציה עם עודה – אני בעד קואליציה עם המפלגות הערביות. אך לפני כן עליהן לקיים מספר תנאים. א. להכיר בכך שישראל הינה ותהיה לעד מדינת הלאום של העם היהודי, וכל ניסיון לשנות את מהותה וזהותה אינו לגיטימי. ב. אין ולא תהיה "זכות" "שיבה" ולא יהיה כל דיון או מו"מ על הנושא. ג. זכותה וחובתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה ולנהל מלחמת חורמה בטרור הערבי.

איני רואה כל מניעה בהצטרפותן של מפלגות ערביות שתעמודנה בשלושת התנאים.

(גם לאחר שיקבלו את כל התנאים, יהיה עליהן לעמוד בתנאי נוסף: להעיף את עופר כסיף).

* אין בסיס משותף – השוקניה הסתערה בסוף השבוע על כחול לבן בשל סירובה המוחלט לבחון אפשרות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת, פשקוויל של רווית הכט ופרשנות של ג'קי חורי, מדקלמים אותו מנטרה תוקפנית. פשקוויל המערכת מאשים את כחול לבן בגזענות. רווית הכט – בגזענות ובכהניזם.

למה גזענות? כיוון שכביכול כחול לבן מתנגדת לערבים בתור שכאלה. וכי כחול לבן מוכנה, למשל, לקואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודיה? אין שום בעיה בממשלה עם ערבים, אך לא תתכן ממשלה עם אנטי ישראלים.

אין כאן מניעת ייצוג מהערבים, כיוון שייצוג אינו בממשלה אלא בכנסת. הכנסת מייצגת את הבוחרים על פי הכוח שנתנו למפלגות השונות בקלפי. הממשלה מורכבת ממפלגות שיש ביניהן מכנה משותף מוסכם ויש להן רוב בכנסת. בכנסת יש קואליציה ואופוזיציה ובכך יש ייצוג לכלל הבוחרים.

איזה מכנה משותף יכול להיות למפלגות ציוניות עם הרשימה המשותפת? איזו תכנית יכולה להיות בסיס לשותפות כזאת? הרי על התשתית הבסיסית ביותר לכל מדיניות אין הסכמה עם המשותפת – עצם זכות קיומה של המדינה היהודית. הממשלה אחראית בראש ובראשונה על ביטחון המדינה. בכל עימות בין ישראל לערבים, כולל בשנים האחרונות – ב"צוק איתן", "אינתיפאדת הסכינים" וב"סבבים" בגבול עזה, הרשימה המשותפת תמכה באויב. האם היא יכולה לשבת בממשלה שמנהלת את המלחמה באותו אויב.

אילו הקואליציה הייתה אמורה לתת ייצוג לכל, ולא לבטא הסכמה על תכנית משותפת, איימן עודה היה דורש לצרף אותו לכל ממשלה, ללא תנאי. עובדה שהוא עצמו לא דרש זאת, אלא העמיד שורה של תנאי סף לנכונות להצטרף לקואליציה. התנאים שהוא הציג כמובן אינם קבילים ואינם יכולים להיות קבילים על כחול לבן – ביטול חוק הלאום, הפסקת "אקיבוש", הלבנת הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי ועוד. כל התביעות הללו אינן יכולות להיות אפילו בסיס למו"מ עם כחול לבן, גם אילו היה מדובר במפלגה יהודית.

כאשר עודה מדבר על הפסקת "אקיבוש" – על איזה "קיבוש" הוא בדיוק מדבר? הרי הוא תומך בפלשתינאים ברצועת עזה, שאחרי הנסיגה עד גרגר החול האחרון ברצועה ועקירת כל יהודי משם, ממשיכים להילחם נגד "אקיבוש". איזה "קיבוש"? זה שמונע מהם לבצע את צעדות ה"שיבה". מה תהיה עמדתה של המשותפת, אם תהיה חברה בממשלת ישראל, באשר לניסיונות החדירה לישראל בשם ה"שיבה"? האם יתכן שהם יהיו חלק מן ההחלטה על ההתייחסות הישראלית? הרי זה אבסורד.

תנאי נוסף של עודה היה חידוש המו"מ עם הפלשתינאים. זה תנאי פאתטי, כיוון שהוא מופנה כלפי ישראל, שעה שמי שמסרב למו"מ אינה ממשלת ישראל אלא אבו מאזן.

ואגב, כדאי לזכור שכל מרכיבי הרשימה המשותפת ושאר חבריו של עודה לחד"ש, כולל יהודי המחמד שלהם, יצאו נגד יוזמתו.

* האידיאל של הרשימה המשותפת – בראיון של איימן עודה לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שבו הביע את נכונותו להצטרף לקואליציה, הוא הציג רשימה של תנאי סף, שרובם בלתי קבילים בעליל, אבל חלקם לא רק קבילים אלא מוצדקים; כוונתי לחלק מן הדרישות האזרחיות, הנוגעות לתנאי החיים של ערביי ישראל. אלה דברים שממשלת ישראל צריכה לקדם, מתוך מחויבותה לאזרחים הערביים, ובשום אופן לא מתוך כניעה ללחץ פוליטי של מפלגה אנטי ישראלית.

לשבחו של נתניהו ייאמר, שממשלתו האחרונה עשתה יותר מכל ממשלה אחרת בעבר לקידום הציבור הערבי והשקיעה בכך מיליארדי ₪. בין השרים שקידמו במיוחד את הציבור הערבי ניתן למנות את שרי הבית היהודי בנט ושקד. ברנע שאל על כך את עודה, ותשובתו מבהירה מדוע ההשקעה במגזר הערבי צריכה להיעשות מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, ולא באמצעותה: "אני מאוד רוצה לקדם את הכלכלה שלנו, אבל לא כאשר רומסים אותנו מלמטה. אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שמכונה 'שלום כלכלי', לא בגדה ולא כאן. זאת תפיסה שאומרת, אפשר לקנות את הערבים בכסף". משמעות דבריו ברורה – מה שמעניין אותו באמת אינו הפיתוח האזרחי והכלכלי של המגזר, אלא הכרה לאומית בכך שישראל אינה מדינה יהודית (ולכן הציב כתנאי סף את ביטול חוק הלאום). לכך אסור, כמובן, להסכים. וכיוון שאחריותה של הממשלה היא לכל אזרחי ישראל, אין להפוך את האזרחים הערביים בני ערובה ללאומנות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת.

בין דרישותיו המוצדקות של עודה, הוא מציין את נושא הפשיעה: "מבצעי איסוף נשק מהציבור ואכיפה נגד ארגוני פשע; הקמת צוות בין-משרדי למאבק בארגוני הפשע". צודק ב-100%. אבל דבר אחד הוא שוכח ומשכיח – שבכל פעם שהמשטרה נכנסת לאכוף את החוק במגזר הערבי, היא מתקבלת באלימות קשה ובמטחי אבנים. ומי גדולי המסיתים שתמיד נמצאים במקום ומשלהבים את היצרים? מי אם לא איימן עודה וחבריו?

השקת הקמפיין של הרשימה המשותפת נעשתה בשני אירועים נפרדים, לציבור הערבי ולציבור היהודי. ברנע נכח בהשקה לציבור היהודי. הוא מצטט את יהודי המחמד של הרשימה, עופר כסיף, שקצר מחיאות כפיים מן הקהל באומרו: "זכות השיבה לפלשתינאים היא החיים האמתיים". ה"שיבה" – משמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. התביעה ל"זכות" הזאת היא האמצעי להנצחת הסכסוך. כל עוד הרשימה המשותפת תומכת בכך, היא מעידה על עצמה, שתכניתה היא חיסולה של מדינת ישראל, ובתור שכזאת כמובן שאינה בת שיח לשום מו"מ קואליציוני.

* עף על עצמו – אם אחרי הבחירות ואחרי הקמת ממשלה חדשה אמיר אוחנה יהיה שר המשפטים (אני מקווה מאוד שלא), הוא יוכל לפטר כאוות נפשו את המנכ"לית ולמנות את מי שהוא רואה לנכון למנכ"ל, כיוון שמנכ"ל הוא משרת אמון של השר.

אולם אמיר אוחנה הוא מינוי זמני בממשלת מעבר עד הבחירות. הוא אפילו לא נדרש לקבל את אמון הכנסת. הוא לא יכול לקבוע מדיניות, לבצע שינויים משמעותיים או לפטר מנכ"ל. ההתחכמות של "המנכ"לית התפטרה לבקשתו של השר", כדי לעקוף את האיסור לפטר, היא עלבון לאינטליגנציה. היועמ"ש שגה כאשר אישר, בחריקת שיניים, את ההתחכמות הזאת. וטוב שבית המשפט העליון עצר את המהלך. אוחנה עף על עצמו, ובג"ץ העמיד אותו במקום.

* מיזם ציוני נפלא – אחת התופעות הציוניות היפות ביותר בישראל, היא החיילים הבודדים; צעירים יהודים שמתנדבים לשירות בצה"ל.

נתקלתי לראשונה בחיילים כאלה עוד בשירותי הסדיר. פיקדתי על חיילים בודדים בבית הספר למ"כים, בגדוד 906. רובם היו חיילים מצטיינים, מלאי מוטיבציה והתלהבות. היה לי חייל אחד, דיוויד שמו, בן 28. תחילה חששתי מעצם הפיקוד על מי שמבוגר ממני ב-8 שנים. איך הוא יקבל את מרותי? לא היה חייל משקיען ממנו, מורעל ממנו. הוא היה מאגיסט וההתלהבות שלו הייתה כשל בן 18.

אח"כ היו לנו בקיבוץ אורטל לאורך השנים 5 גרעיני עולים, שהורכבו מחיילים בודדים. חברי האחרון שבהם, גרעין צב"ר, התארחו השבת באורטל, לציון עשור לעלייתם. רובם הגדול עלו לארץ ונשארו בה.

כתבה גדולה ב"הארץ", יצאה חוצץ נגד מיזם החיילים הבודדים. נקודת המוצא שלה הייתה ההתאבדויות. בחצי השנה האחרונה התאבדו שני חיילים בודדים וגם בשנה שעברה התאבדו שני חיילים בודדים. יש לציין, על פי הנתונים בכתבה עצמה, שבכל עת משרתים בצה"ל כ-3,500 חיילים בודדים (לא כולל חיילים המגודרים בודדים בשל נסיבות חייהם בארץ). כותרת הכתבה: "כ-10% מהמתאבדים בצה"ל הם עולים בודדים, אז למה להביא אותם?" המסר הוא שאם 10% מן המתאבדים משתייכים לאוכלוסיה שמהווה 2% מחיילי צה"ל, עדיף לא לקלוט חיילים בודדים. דובר צה"ל מכחיש את הנתון, וטוען שחלקם של החיילים הבודדים בקרב המתאבדים הוא כחלקם בצה"ל. לא אכנס למחלוקת על אודות הנתונים. נניח שהנתון של "הארץ" קרוב יותר למציאות. זאת סיבה לבטל מיזם כזה? כל התאבדות היא דבר נורא. ראוי לבחון איך לשפר את המיון של החיילים הבודדים, את הליווי שלהם בצה"ל, אבל לבטל?

ישראל היא מדינת העם היהודי, ומשימתה לקרב את היהודים למדינה. האם עליה לדחות מי שרוצים להתנדב לצה"ל ולהגן על המדינה היהודית? וכיוון שרבים מהם גם עולים לארץ – הרי שהתרומה גדולה ביותר. קיומו של מפעל כזה וטיפוחו הנם משימה ציונית ראשונה במעלה, וזה בדיוק מה שגורם לשוקניה לצאת נגדו.

בכתבה נאמר שהמיזם זה קיים "חרף שיעור המתאבדים הגבוה… בעיקר כי הם עוזרים בגיוס תרומות". והטיעון הזה הוא אנטישמיות לשמה.

* ממואר מקסים – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על סיפורו של יהודה ליטני במוסף התרבות והספרות של "הארץ": "גולדה השיבה מיד: בהול שְׁמָהוּל, כל דבר יכול לחכות!" ממואר מקסים מימיו כסטודנט תפרן בניו-יורק של שנות השישים המוקדמות, שעבד לפרנסתו כתורן לילה במחלקת הצופן של הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הוא מספר על אירועי לילה שבו הוזעק לטפל במברק אל שרת החוץ גולדה מאיר ששהתה בניו-יורק במהלך עצרת האו"ם. על קורותיו באותו לילה לא אספר כדי שלא אחטא בקלקלן [=ספוילר].

* הזכות הגדולה – במלאת שלושים למותו של אבי, יוסי הייטנר, עלינו לקברו לטקס אזכרה וגילוי מצבה.

בתום הטקס הלכנו למצבה לזכר הנספים מקהילת רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי בבוקובינה, שנספו במחנה טרנסניסטריה ומקום קבורתם לא נודע. יש בין המונצחים הייטנרים, אך דודי, סביו וסבתותיו של אבי ובני משפחה נוספים אינם מופיעים, ויהיה עלינו לדאוג לתיקון הדבר.

כשעמדתי מול המצבה הזאת, חשבתי על הזכות הגדולה של אבי – שזכה לשרוד את השואה, לעלות לארץ ישראל, להיות שותף לבניינה ולמלחמה על הקמת המדינה, לבנות בישראל משפחה לתפארת ולהאריך ימים.

* ביד הלשון

הגיעו מים עד נפש – בראיון עם פרופ' ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית ומועמד "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות, הוא תיאר במילים קודרות מאוד את מצב מערכת הבריאות בישראל והשתמש פעמים אחדות בביטוי "הגיעו מים עד נפש".

משמעות הביטוי היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים", ולא "הגיעו מים". "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.5.19

* אנטישמיות בשלל צבעים – בשבוע שבו אנו מתייחדים עם זכר הנספים בשואה, קיבלנו דווקא מארה"ב שתי תזכורות לכך שהאנטישמיות חיה ובועטת. קריקטורה אנטישמית בעיתון "ניו יורק טיימס" והרצח בבית הכנסת ליד סן-דיאגו.

לכאורה, אין כל קשר בין שני האירועים. הקריקטורה היא פשע שנאה של שמאל רדיקלי. הרצח נעשה בידי איש הימין הרדיקלי. זה נכון, אך זו אותה אנטישמיות ואותה רדיקליות. האנטישמיות היא המכנה המשותף של הימין הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והאסלם הרדיקלי. של הימין הגזעני, הפשיסטי, הנאו נאצי, מכחיש השואה – האנטישמיות בשחור. של השמאל הרדיקלי, הבי.די.אסי, הרוג'ר ווטרסי, הנלחם נגד הקולקטיב היהודי ונגד זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, החולם על חורבן המדינה היהודית, המשווה את ישראל לנאצים – האנטישמיות באדום. ושל האסלאם הקנאי, הפונדמנטליסטי, הטרוריסטי, המוביל את הטרור העולמי, ושנאתו היוקדת מגיעה לשיאה כשמדובר ביהודים; חמאס, ג'יהאד איסלאמי, האחים המוסלמים, איראן, ארדואן, דאעש – אנטישמיות בירוק.

על מדינת ישראל להוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות. אך עוד לפני כן, מן הראוי שנוקיע את התופעה הקיימת בתוכנו, בימין ובשמאל הקיצוני, של אהדה לגורמי הימין והשמאל הקיצוני הגלובלי (בהתאמה), והכחשת או הדחקת האנטישמיות שלהם.

* הדור הבא וזכר השואה – השיח המבטא חשש שמא זכר השואה ישתכח בדורות הבאים, עם הסתלקותם של אחרוני השורדים, הוא שיח חשוב, כי הוא מחייב אותנו לחפש את הדרכים כיצד לשמר את זכר השואה. אבל אני אופטימי בנושא הזה.

הדור של ילדיי מחובר לזכר השואה יותר מן הדור שלי. יש לכך שלוש סיבות עיקריות. א. המסעות של תלמידי בתי הספר, תנועות הנוער וקציני צה"ל לפולין. למרות הספורט הלאומי להשמיץ את המסעות הללו, אני מאמין בהם, ובהשפעה האדירה שלהם על הנוער. ב. עבודות השורשים של הילדים בשנת המצוות, שעוד לא היו בדור שלי. הילדים מתחברים בעבודה לשורשיהם המשפחתיים, חוקרים ולומדים את הקורות את הסבים והסבתות שלהם ושל הוריהם. אוסיף לכך את העובדה, ששורדי שואה רבים שסכרו את פיהם ולא סיפרו לילדיהם, נפתחו באוזני נכדיהם. אמי ז"ל לא סיפרה לנו דבר על קורותיה בשואה. כל מה שאנו יודעים, למדנו אחרי מותה. הילדים שלי, שלא זכו להכיר אותה, יודעים על ילדותה הרבה יותר מכפי שאני ואחיי ידענו בילדותנו. ג. הביטוי האמנותי לשואה, במוסיקה, בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלסטית. בנושא הזה, בשנות ה-80 חלה מהפכה, בעיקר בזכות אמנים כמו יהודה פוליקר, יעקב גלעד, שלמה ארצי ואחרים שהכניסו את נושא השואה למוסיקה הפופולרית.

* אלטרנטיבי – בערב יום השואה הבעל"ט, נערוך טקס יום השואה אלטרנטיבי, משותף לקורבנות השואה ולהרוגים הנאצים. נאמר משהו על "קורבנות השנאה משני הצדדים" או משהו כזה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ריקות.

* אתה מכחיש שואה – לפני יותר מעשור, השתתפתי בסיור של מנהלי מתנ"סים בבית לוחמי הגטאות. בסיום הסיור נערכה שיחה, ובה אמר מנהל אחד המתנ"סים הערביים, שהסיור היה מאוד מרגש וחשוב, והוא מייחל ליום שבו כולנו, מנהלים יהודים וערבים, נערוך סיור דומה במוזיאון הנכבה. כמעט התחלתי לענות לו ולהסביר לו עד כמה מופרכת ההשוואה המטורפת הזאת. אבל עצרתי עצמי מלהיכנס למלכודת הזאת. אמרתי לו רק משפט אחד: אתה מכחיש שואה. מבחינתי, בכך הסתיים הדיון. ומאז אני מקפיד לנהוג כך.

השוואת ישראל לנאצים, זו השיטה השפלה ביותר של ההסתה הדמגוגית של הגורמים האנטישמיים הלוחמים נגד ישראל ובעד החרמתה. היא קיימת גם בתוכנו, ועד לאחרונה הייתה בשולי השמאל הרדיקלי, אצל תופעות כמו גדעון אלפר רוגל לוי וחבר מרעיהם. מאז נאום סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בשם צה"ל בטקס ממלכתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני שלוש שנים, היא הפכה ללגיטימית גם במיינסטרים הישראלי, אוי לבושה.

אני מקפיד, וממליץ גם לאחרים להקפיד, לא להיגרר למלכודת הזאת. כאשר אנו שומעים את ההשוואה המצמררת, השקרית כל כך, לא להתחיל להסביר "כן, אבל אצלנו אין תאי גזים", או "אתה יכול להשוות להשמדה מאורגנת?" וכו'. עצם ההיגררות למלכודת הזאת, נותנת לגיטימציה לתופעה, כאילו זו השוואה בין דברים שניתן להשוות ביניהם, שהם מצויים על אותו מישור, שההבדל ביניהם הוא כמותי.

יש פשוט להשיב, שההשוואה הזאת היא סוג של הכחשת שואה.

* מי שהוציא עצמו מהכלל – אחד הדברים המרתיחים בכך שישראלים, יהודים, משווים את ישראל לנאצים, הוא ההנאה שלהם מן ההשוואה הזאת. זה עושה להם כיף בגב. אבל אני לא מבין. ממה אתם נהנים? כל כך כיף לכם להרגיש נאצים, או "בתהליכים"? אז זהו, שלא. הם לא מתכוונים לעצמם. ההשוואה הזאת נועדה לבדל אותם. הם מוציאים את עצמם מן הכלל, ושולחים מבחוץ מבט מנוכר ומתנשא לחברה הישראלית. מה העבודה הזאת לכם?

* הקול הדומיננטי – 1,125,881 אזרחי ישראל שנתנו את קולם לכחול לבן, בחרו בה כדי שתחליף את השלטון. לא היה די במספר הקולות המרשים הזה, כדי להעלות את כחול לבן לשלטון, אך כחול לבן קיבלה ייפוי כוח מציבור אדיר לשרת את העם באופוזיציה ולהציג אלטרנטיבה לשלטון.

על כחול לבן לנהל מלחמת חורמה למען מדינת החוק, נגד השחיתות, נגד הלגיטימציה לתועבת הגזענות הכהניסטית. זאת משימתה המרכזית.

ויש לה אתגר גדול נוסף. הכישלון של כחול לבן בבחירות, היה שלא הצליחה לשכנע את תומכי הימין שסולדים מן השחיתות ומאמינים במדינת החוק, שאינה מפלגת שמאל. או ליתר דיוק, הצלחתו של נתניהו, הייתה שהוא הצליח לשכנע את הציבור הזה, שכחול לבן היא מפלגת שמאל. ושהבחירה היא… ביבי או טיבי.

האתגר של כחול לבן בקדנציה הקרובה של הכנסת, הוא להוכיח בעמדות שתשמיע, שאינה מפלגת שמאל. שתשכיל לבדל את עצמה מדרכן של המפלגות היוניות בישראל, מפלגת העבודה ומרצ, בנושאי חוץ וביטחון, ובנושאי זהותה הציונית של המדינה.

ובראש ובראשונה, זו המשימה של חמשת חברי תל"ם: בוגי יעלון, יועז הנדל, צביקה האוזר, אורלי פלדמן וגדי יברקן. אני בוטח בהם שידעו לייצג בכבוד את דרכה של תל"ם, ומייחל לכך שהקול של תל"ם יהיה הקול הדומיננטי ב"כחול לבן".

* הגון וממלכתי – אני מצפה מכחול לבן, המפלגה שבחרתי בה, להיות אופוזיציה לוחמת וממלכתית. לוחמת נגד השחיתות, הגזענות, הפגיעה במדינת החוק ונגד כל דבר שלילי במדינה. אני מצפה שתיאבק נגד כשלים ומחדלים, בתחומי הבריאות, החינוך ובכל תחום מתחומי חיינו. אבל אני מצפה מכחול לבן שתהיה אופוזיציה ממלכתית, במובן זה שלא תהיה אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא להיפך – אופוזיציה שתומכת בממשלה כאשר היא ראויה לכך, כאשר היא יוזמת יוזמות חיוביות, לטובת החברה הישראלית וביטחון המדינה.

האם כך תנהג כחול לבן? אני מקווה מאוד. לפחות במבחן הראשון היא עמדה.

אני בטוח שיש בין אנשי כחול לבן ח"כים שמתאימים וראויים לתפקיד יו"ר הכנסת, שניתן היה להציג את מועמדותם מול אדלשטיין. אבל אדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, מנהל את הכנסת בהגינות, במקצועיות וברוח טובה. ולכן, הוא ראוי להישאר בתפקידו. שמחתי (ואני מודה שאפילו הופתעתי), שכחול לבן תמכה במועמדותו. כאופוזיציה ממלכתית, היא קיבלה את ההחלטה הממלכתית.

ברכות לאדלשטיין. בעיניי, הוא מועמד ראוי לתפקיד נשיא המדינה הבא (למרות שאולי הגיע הזמן שיבחר נשיא לא מן המערכת הפוליטית, לראשונה אחרי 41 שנה).

* הימין השפוי – מפלגת "כולנו" של כחלון מיתגה את עצמה בבחירות כימין השפוי. לא הייתה זו רק סיסמת בחירות, אלא חלק משם הרשימה, שהופיע על פתקי ההצבעה.

כשתנועה מגדירה את עצמה כימין שפוי, היא מבדלת את עצמה מימין אחר, שאינו שפוי. כאשר היא מגדירה את עצמה כ"הימין השפוי", בה"א הידיעה, היא מגדירה את עצמה כאי של שפיות בתוך הימין שאינו שפוי.

במה כולנו שפויה יותר מימין אחר? לא בעמדות מדיניות ביטחוניות. אי אפשר להאשים את נתניהו בקיצוניות בנושא זה. הוא דווקא מגלה מתינות רבה, לעתים אף מוגזמת בעיניי, בנושא המדיני-ביטחוני.

הכוונה לחוסר שפיות בתחום מדינת החוק, לגיטימציה לשחיתות, ניפוץ הממלכתיות, לגיטימציה לכהניזם ולגזענות וכד'. מול הימין שמייצג נתניהו, הציג כחלון את תמונתו של בגין, המגלם בדמותו דבקות בערך שלמות המולדת, לצד דבקות בערכי הדמוקרטיה הליברלית, מדינת החוק, עליונות המשפט, עצמאות בג"ץ, ממלכתיות, הצנע לכת וכבוד לשרות הציבורי.

כחלון הבהיר עוד לפני הבחירות שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה ויצטרף לממשלה בראשותו. אך הגדרת השפיות הייתה הבטחה להוות משקל נגד בקואליציה; נגד אובדן השפיות בימין. כך הוא נהג בכנסת הקודמת, כאשר סיכל חוקי מגה-שחיתות כמו חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, מיתן מאוד את חוק שיבוש חקירות השחיתות ("ההמלצות" בכיבוסית) ומנע את חורבן השידור הציבורי בישראל.

אם כחלון יחליט להתבולל בתוך הליכוד, הוא יבגוד ב-152,756 בוחריו וימעל באמונם.

* אין גבול – נתניהו, השקוע עד צוואר בחשדות כבדים מאוד לפלילים, עם כתב חשדות חמור, שלושה כתבי אישום בדרך ובהם אחד על עבירת שוחד, וכנראה עוד חקירות בפרשת המניות ועוד, ממשיך בניסיונו הנואל להעמיד את עצמו מעל החוק. דף המסרים החדש שמדקלמים חסידיו, הוא שתוצאות הבחירות הן זיכוי על העבירות, ולכן יש לבטל את השימוע ואת כל ההליכים. "העם אמר את דברו", הם מדקלמים. איזה חוסר הבנה בסיסית על משמעותה של דמוקרטיה, של מדינת חוק, של שוויון בפני החוק. כאילו אם חשוד ניצח בבחירות, הבחירות היו הכרעה של חבר מושבעים על החשדות. אין דין, אין דיין. ראיות? את מי זה מעניין. הוא מנסה להחריב את הדמוקרטיה כדי למלט את עצמו מאימת הדין. והוא עושה זאת בשם "רצון העם". איש ללא גבולות.

* קרנות המזבח – נתניהו מנסה דרכים שונות להעמדתו מעל החוק והתחמקותו מאימת הדין. אחת מהן היא שינוי חוק החסינות, כך שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים, אם הם שייכים למחנה הנכון, כלומר מבטאים במעשיהם את "רצון העם". את שינוי חוק החסינות הוא מנסה לשנות בהובלת שותפו סמוטריץ'.

הצעתו של סמוטריץ' היא לבטל את התיקון שביצעה הכנסת ב-2005, ולהחזיר את החוק לקדמותו.

ב-1951, קיבלה הכנסת את חוק חסינות חברי הכנסת. תכלית החוק מנוסחת בראשו: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".

החוק ברור. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה – למנוע מהממשלה לפגוע בפעילותו הפוליטית של ח"כ מן האופוזיציה או מן המיעוט, כאשר הוא פועל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. תיאורטית, הוא נועד גם להגן על ח"כ מהקואליציה, במקרה כזה. כמובן שלא היה בכוונת המחוקק להעניק חסינות לפעילות פלילית של ח"כ.

המסורת הייתה, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש להסיר את חסינותו של ח"כ, בקשתו הייתה מתקבלת. חבריו של הח"כ לסיעה תמכו בהסרת החסינות, ולא העלו על דעתם להפוך את הכנסת לעיר מקלט.

בשנות ה-90, סביב פרשת דרעי והתייצבות ש"ס, מנהיגה הרוחני והציבור שלה לתמיכה בו, הציבור הישראלי החל לראות בחוק החסינות בעיה, המקלה על שחיתות ועל מושחתים. על כך נוספו מקרים שבהם ועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כים שסרחו (נעמי בלומנטל, יחיאל חזן), החלטות שהמאיסו את הכנסת על הציבור וגרמו לאי אמון ציבורי בפוליטיקה. בעקבות זאת, ב-2005, יזם הליכוד את שינוי חוק החסינות, וההצעה התקבלה ברוב גדול. עד אז, כאשר היועמ"ש החליט להעמיד ח"כ לדין, היה עליו לפנות לוועדת הכנסת. אם ועדת הכנסת אישרה את בקשתו, הנושא עלה להצבעה במליאת הכנסת. על פי החוק החדש, אם היועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ח"כ, על הח"כ ליזום בתוך חודש בקשה מוועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו. כלומר ברירת המחדל התהפכה – אם עד החוק היה על היועמ"ש ליזום פניה ודיון להסרת החסינות, כעת נדרש הח"כ ליזום ולפעול כדי לקבל חסינות. החוק החדש גם הגביל את הסיבות שבעטיין יכול הח"כ לבקש שלא תוסר חסינותו, כדי שהדבר יעשה רק כאשר מדובר בפעולתו כח"כ.

שינוי החוק נועד להגן על הדמוקרטיה מפני השחיתות. כעת מציע סמוטריץ' לחזור למצב הקודם ולהגן על השחיתות מפני הדמוקרטיה. הוא מציע זאת אך ורק כדי להגן על נתניהו ולבנות לו נתיב מילוט מן הדין, בהנחה שאם יבחר, כל הקואליציה תצביע נגד הסרת חסינותו.

מדובר בחוק מגה-שחיתות, שיהפוך את השחיתות לנורמה המקובלת, בטענה שהיא מבטאת את "רצון העם".

* התיקון של רפי פרץ – הרב רפי פרץ, מנהיג הבית היהודי וראש רשימת איחוד מפלגות הימין, הוא אדם בעל זכויות רבות על מעשיו בחינוך, בהתיישבות ובביטחון; כטייס וקצין בכיר בחיל האוויר, כראש המכינה הקד"צ עצמונה וכרב הצבאי הראשי. הוא עשה גדולות ונצורות בתפקידים אלה. בגירוש גוש קטיף, הוא היה מופת של ממלכתיות וקבלת דין הכרעת המדינה, בעת גירוש מכינת עצמונה.

וקרתה לו תאונה. הוא נדרש, כמעט בעל כורחו, ללכת לפוליטיקה. ובפוליטיקה הוא מצא את עצמו ככבש בין זאבים. נתניהו וסמוטריץ' תמרנו אותו להסכם התועבה, שבו הוא מכר את נשמת הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. במפגש אתו בגולן, ממש ריחמתי עליו כאשר ניסה לשכנע את עצמו בתירוצים מגוחכים להכשרת השרץ. ואחרי הבחירות, סמוטריץ' לא סופר אותו. הוא הפך אותו לבובה, שאמנם עמדה בראש הרשימה, אך אין לה כל השפעה וכל מילה בניהול המו"מ הקואליציוני. בין השאר הוא מנסה להוביל בשיתוף עם נתניהו מהלך נואל, שבו שני שרי איחוד מפלגות הימין יתפטרו מן הממשלה במסגרת החוק הנורבגי, וכך יכנס מספר 7 ברשימתם, איתמר בן גביר הכהניסט, מעריצו הנלהב של רוצח ההמונים, המחבל ברוך גולשטיין שר"י. הוא יגדיר את עצמו כסיעת אופוזיציה, וימונה, בתרגיל מבאיש ונפסד, כנציג האופוזיציה (!) בוועדה למינוי שופטים. עוכר הדין הזה, עוכר מדינת החוק, עוכר החוק, עוכר המשפט, מי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים" יהיה נציג האופוזיציה (!) כאיזון לנציגי הממשלה והקואליציה במינוי שופטי ישראל.

רפי פרץ יכול למנוע את החרפה. עליו לגלות עצמאות, להשתחרר מלפיתתו של סמוטריץ', ולהודיע שלא יתפטר במסגרת החוק הנורבגי, וימנע את כניסת הכהניסט לכנסת. את כתם הסכם הטומאה עם עוצמה כהניסטית אי אפשר להסיר, אבל בצעד זה יהיה משום תיקון מסוים.

* קו אדום – חבר יקר, תושב הגולן ופעיל בבית היהודי, שאל אותי, בעקבות מאמרים שבהם תקפתי בחריפות את הכהניסט בן גביר: "האם ניסית פעם לדבר אתו, להקשיב לו?"

השבתי לו בסיפור.

היה זה אחד הימים הקשים והסוערים ביותר בכל שנות המאבק על הגולן, אולי היום הקשה ביותר. היום שבו נסע אהוד ברק לוועידת שפרדסטאון, נחוש להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. בבוקר הייתה פגישה קשה של ראשי הגולן עם ברק ובכל צומת בארץ הייתה הפגנה למען הגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן וכל היום הייתי מול כל כלי התקשורת, ללא הפסקה.

בין מאות הטלפונים והביפרים, היה ביפר אחד: "התקשר לברוך".
התקשרתי, ושאלתי: "איזה ברוך"?
– "מרזל".
– "אתך אני לא מדבר", השבתי.

גם ביום הקשה הזה שמרתי על צלם אנוש שלי ושל ועד יישובי הגולן. לא נתנו לכהניסטים לתפוס עלינו טרמפ ולזהם את מאבקנו הטהור.

* פייק לגאלי? – ברחבי הרשת הופץ השבוע תצלום מסך, כביכול, של ציוץ שמירי רגב העלתה, כביכול, בזו הלשון: "איני מעודדת ונדליזם, אך חשוב לזכור כי הישראלית שנעצרה הערב ברומא רק ציירה ציור קטן על קיר הקולוסיאום, בעוד שהרומאים החריבו את כל בית המקדש השני! לכן שוחחתי עמה בטלפון לפני מספר דקות, ואמרתי לה שכל עם ישראל מאחוריה ושאנו גאים בה על מחאתה נגד החורבן שהמיטו עלינו הרומאים יימח שמם".

כמובן שמדובר בפייק ניוז ובזיוף. מירי רגב העלתה למחרת פוסט שמכחיש מכל וכל שהציוץ הוא שלה. יש לציין, שהזיוף היה מושלם – הזייפן השתמש בדיוק בכיתוב ובתמונה המקורית של רגב. אין ספק שמדובר במעשה נבלה נתעב.

האם הוא גם פלילי?

בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, פעיל של אחד המטות הפיץ סמסים לתושבי הגולן, שהיו זיוף מושלם של הודעות המועצה, שלרוב משתמשים בהן לחירום ולהודעות מטה שלג, ובהן הכפשות על המועמדים היריבים ועל ראש המועצה היוצא.

המועצה הגישה תלונה למשטרה. המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין כאן עבירה על החוק.

מן הראוי לשנות את החוק, כדי להילחם בתופעה הזאת; מלחמת סייבר פוליטית.

* גרוע משקר – מאיר שרגאי הוציא שלוש שורות ממאמרי "איך הפכתי לסס0מולן", החליט שזה הסיכום של מאמרי, ובנה על כך תיאוריה שקרית. הערתו, היא התגלמות הביטוי שחצי אמת גרועה משקר. הוא הוציא את הפסקה:
"על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל'שמאל'.
על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל'ימין'.
ואני מתנגד לנתניהו".
והטענה שלו הייתה שאני סתם נגד נתניהו, בלי נימוק, ולכן זה עניין פסיכיאטרי (אני מבין שהוא חותר למדינה שבה מתנגדי המשטר מוגדרים כחולי נפש). והרי כל המאמר תיאר את התופעה שבה פולחן האישיות של נתניהו הצליח לבטל את כל הצירים ההיסטוריים בין שמאל וימין, וליישר אותם על פי מי שמעריץ את נתניהו, לעומת מי שאינו מעריץ של נתניהו, שהוא בהכרח… טיבי.

אני מתנגד לנתניהו, כי אני נגד שחיתות, נגד ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק, נגד מלחמת החורמה שהוא מנהל נגד מדינת החוק, נגד ההסתה שלו כלפי נשיא המדינה, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, גדעון סער, גנץ ואחרים, נגד פולחן האישיות שלו, נגד הלגיטימציה שלו לחיה הכהניסטית ועוד.

אני מבין שמאיר שרגאי בעד שחיתות, בעד העמדת נתניהו מעל החוק, בעד מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, בעד הסתה נגד הגורמים הממלכתיים ויריבים פוליטיים, בעד פולחן אישיות ובעד לגיטימציה לחיה הכהניסטית.

* ביד הלשון

כצאן לטבח – במשך שנים נתפס הביטוי "כצאן לטבח" כאצבע מאשימה כלפי היהודים בשואה, על כך שלא מרדו בנאצים. הם הוצגו כניגודם של הישראלים, של צה"ל, ומתוכם הועלו על נס לוחמי הגטאות, שפעלו אחרת.

היום הטענה הזאת כמעט שאינה נשמעת. מקובל על הכל שהיו דרכים רבות של התנגדות וגבורה בשואה, ולא רק מרד צבאי, שיכול היה להיות מנת חלקם של בודדים. ומכל מקום, ברור שאין לנו זכות ויכולת לשפוט את היהודים בשואה.

השימוש המקורי בביטוי הזה לא היה של ישראלים לאחר השואה, אלא דווקא בשואה עצמה. היה זה בכרוז ההיסטורי שהוציאו אבא קובנר וחבריו למחתרת בגטו וילנה, ב-1 בינואר 1942, שבו הם בישרו את המידע הבלתי נתפס, שמטרת הנאצים היא להשמיד את כל היהודים, וקראו להתנגדות ומרד. כותרת הכרוז הייתה "לא נלך כצאן לטבח".

מחבר הכרוז, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, התנגד בכל תוקף לשימוש בביטוי כביקורת וכשיפוט של הקרבנות. הוא הבהיר שדבריו לא נועדו לשפוט, אלא לדרבן, ולא הייתה זו אמירה כלפי אחרים, אלא אמירה בגוף ראשון, "לא נלך".

מקור הביטוי הוא מקראי. בישעיהו נג נאמר: "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו". בתהלים נד נאמר: "כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.11.18

* דילמת השלום – ישראל נמצאת בעיצומו של מהלך מדיני היסטורי, של הידוק קשריה עם מדינות ערביות ובראשן סעודיה. ובעיצומו של התהליך – מבוכה קשה, עם חשיפת פרשת הרצח המזוויע של העיתונאי חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, בהוראתו של אדריכל ההתקרבות לישראל, יורש העצר בן סלמן. ונשאלת השאלה – האם ראוי שישראל תתקרב למשטרים נוראים כאלה?

הדילמה היא אמתית, אבל יש לקרוא לילד בשמו. הדילמה היא דילמת השלום במזרח התיכון. כלומר השאלה היא האם על ישראל לחתור לשלום עם שכנותיה, למרות משטריהן הרצחני, או לוותר מהסיבה הזאת על השלום.

עלינו להיות אמתיים – כל שלום עם שכנינו, הוא שלום עם דיקטטורות. כך הסכמי השלום עם מצרים וירדן, בוודאי ההסכמים עם יאסר ערפאת – רב המרצחים והארכי טרוריסט והמו"מ עם רוצח ההמונים חאפז אסד, שרצח עשרות אלפים מבני עמו בטרם התברר שקוטנו של בנו, בשאר, עבה ממותניו.

אין זה מתפקידנו להיות השוטר של המזרח התיכון ולא המחנך של המזרח התיכון. ישראל אינה מעצמת-על ואין לה שאיפות כאלו. ישראל שואפת, בסה"כ, להיות מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל, שחיה בשלום עם שכנותיה. את השכנים לא אנחנו בחרנו.

מה שחשוב הוא לא ללכת שולל אחרי הבטחות שווא של האויב (ע"ע הסכמי אוסלו) ולא לוותר ויתורים המסכנים את ביטחוננו ואת האינטרסים הלאומיים שלנו. ובמגבלות הללו – עלינו לחתור לשלום עם שכנינו, חרף העובדה שאנו חיים בשכונה בעייתית, בלשון המעטה.

עלינו לחתור לשלום, אבל את הרעיונות על "השתלבות במרחב" מוטב להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. השתלבות במרחב? לא, תודה!

* רהב ושחץ – עולים שלושה חברי קבינט בזה אחר זה לבמת כנס ג'רוזלם פוסט, ומתחרים ביניהם בדברי רהב ושחץ: "נכבוש את עזה… סינוואר – קצך קרב… סינוואר לא יסיים את חייו בבית אבות… נמוטט את שלטון חמאס".

אף פעם אין מקום להתלהמות הזאת, אך כאשר הפער בינה לבין פעילות ישראל גדול כל כך, היא פאתטית, ומציגה את ישראל בעיני האויב באור נלעג.

לתופעה הזאת יש שם: פריימריטיס.

לפחות הם למדו את הלקח של ליברמן, ולא קצבו שעות.

* המתנה הטובה ביותר – בבחירות שנערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים, המערך ניצח שוב, עם 51 מנדטים, למרות המחדל, וגולדה מאיר הרכיבה ממשלה, שכיהנה שבועות אחדים, עד לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט.

בהרכבת הממשלה היו קשיים רבים ומשברים, ושיאם – איום אי הצטרפות לממשלה של שרי חטיבת רפ"י במפלגת העבודה, משה דיין ושמעון פרס. גולדה וראשי המפלגה חששו מאוד שהדבר יביא לפרישת רפ"י וחבירתה לליכוד שבאופוזיציה. אך המשבר נמשך וגולדה הציעה את תפקיד שר הביטחון לח"כ החדש יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים.

כאשר רבין קיבל את ההצעה, שר הביטחון דיין הבין שכנראה מוותרים עליו. פרס הבין שרבין יקודם להנהגה הבכירה והוא יישאר מאחור. והם מיהרו לרדת מן העץ. אך יורדים מן העץ? דיין, שר הביטחון, בדה מתיחות ביטחונית בגבול סוריה, שעלולה להביא לחידוש המלחמה, הכוננות כבשה את הכותרות, ודיין ופרס גילו "אחריות" והחליטו להישאר בממשלה.

למה נזכרתי בכך? בשל האמירות של נתניהו על כך שאנחנו "בעיצומה של מערכה" והרמזים שפיזרו מקורביו, כמו למשל ח"כ זוהר, על הדברים שהציבור לא יודע בלה בלה בלה, כדי למנוע את המשבר.

מסתבר, שאין חדש תחת השמש. נתניהו אינו הראשון שמשתמש בשם הביטחון לשווא לצרכיו הפוליטיים. אולם העובדה שהיו תקדימים, אינה הופכת את הנוהג הזה לפחות נפסד.

בביוגרפיה "גולדה – ביוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני מסופר:
"ביום שהיה אמור להיות יומו האחרון במשרד הביטחון, היו לדיין כנראה מחשבות חדשות. הוא ופרס הלכו לגולדה ואמרו לה, כי הגיע מידע על תנועות מאיימות של הצבא הסורי ולכן הם החליטו להישאר בממשלה. היא פרצה בבכי, 'זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש'… אך הציבור לא הלך שולל. אבן ציין כי לא היה ניתן למצוא אפילו תריסר ישראלים שלקחו את האיום הסורי ברצינות. אבל המשבר נמנע, לפחות זמנית".

* חשיבותה של ועדת גולדברג – שרים בכירים קוראים לבטל את ועדת גולדברג – הוועדה הבוחנת את טוהר המידות של מועמדים לתפקידים בכירים.

אני מציע לא להיחפז, ולהיזכר מה גרם להקמת הוועדה.

היה זה מינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בינואר 1997, בידי ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. רוני בר-און לא עמד בשום אופן בקריטריונים לתפקיד, ועם מינויו המפתיע, איש לא חשד שהוא נבחר בזכות כישוריו, או כדי שייטיב לבצע את תפקידו, לחיזוק שלטון החוק בישראל.

בר-און מונה רק מסיבה אחת – זו הייתה הדרישה של הנאשם בפלילים אריה דרעי, שבר-און הבטיח לו עסקת טיעון נוחה, כנראה תמורת תמיכת ש"ס בהסכם חברון. היה זה קשר פלילי להשתלטות על התביעה הכללית ועל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

בעקבות הביקורת הציבורית, בר-און התפטר כעבור 48 שעות. הוקמה ועדת שמגר שבעקבות המלצותיה החליטה הממשלה על הקמת הוועדה הבוחנת את כשירות המועמדים לתפקידים בכירים.

אני מכיר את התאוריה על פיה עצם העובדה שנתניהו בחר בבר-און, פירוש הדבר שזה רצון העם, זה שלטון הרוב, זאת הדמוקרטיה וכו'. אבל אין דמוקרטיה ללא שלטון חוק. ואיני רוצה לדמיין מי עלול היה להתמנות היום למפכ"ל המשטרה, אם זה היה תלוי רק בנתניהו.

טוב שיש ועדה כזאת.

* מזהה תהליכים – האלוף יאיר גולן תקף בחריפות את השר בנט. במדינה דמוקרטיה מתוקנת, הצבא כפוף לממשלה, וקצין במדים אינו תוקף שר בממשלה. אבל ממי שבנאום בשם צה"ל בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית וסיפק תחמושת לגרועים בשונאי ישראל, כמו BDS ורוגל אלפר, אי אפשר לצפות שיבין מהי דמוקרטיה.

את יאיר גולן צריך היה להדיח ביום שבו אמר את דברי הבלע ההם.

* שלוח רסן – בראיון שבו תקף את בנט, נשאל יאיר גולן על דבריו בטקס יום השואה, בהם השווה את ישראל לגרמניה הנאצית ואמר: "אני חושב שדבריי היו מרוסנים מאוד". לא סתם מרוסנים. מרוסנים מאוד. מעניין מה האיש שלוח הרסן הזה היה אומר, אלמלא ריסן את עצמו. אולי היה מגנה את ישראל על תאי הגזים ומחנות ההשמדה לערבים?

* לא ראוי לדיון – אפרופו יאיר גולן. אני ממליץ לכולם לנהוג כמוני כלפי מי שמשווים את ישראל לגרמניה הנאצית. אין להיכנס אתם לדיון המוכיח את ההבדל בין המקרים, כי עצם הדיון הזה נותן לגיטימציה להשוואה הנואלת, בין דברים שאינם נתונים להשוואה. אסור להיכנס למלכודת הזאת. כשאני שומע השוואה כזאת, אני פשוט אומר לבעל ההשוואה, שאיני נוהג לדון עם מכחישי השואה.

* הפתעה – במסגרת סדרת הרצאות על אישים בתולדות הציונות, במכינה הקדם צבאית במיצר, הוזמנתי להרצות על שני אישים. הדמות הראשונה עליה הרציתי הייתה אבא קובנר. פתחתי את הרצאתי בשאלה: מי כאן שמע אי פעם על אבא קובנר? הייתי בטוח שתתרוממנה ידיים בודדות. להפתעתי, עשרות אצבעות הורמו. איזו הפתעה! שאלתי אותם היכן ומתי שמעו, והבנתי שבעיקר במסעות לפולין ובהכנה לקראתם. עוד סיבה טובה להכיר בחשיבות המסעות הללו.

* בלאק פריידיי שלי – טוב, אז איך ביליתי את בלאק פריידי? בשופינג, כמובן. בסטימצקי קצרין קניתי עיתונים, ובכלבו של אורטל קניתי מוצרי חלב, פירות, ירקות, פיתות ולחמניות.

* ביד הלשון

שחיתות – במכתבו למפקד פיקוד המרכז התריע אל"מ אלון מדנס על שחיתות בצה"ל וכתב: "לא נתקלתי במעטפות דולרים בצבא, אך כולם פגשו את תופעת 'סדר קורס לבן שלי' ".

האם פרוטקציה כזו היא שחיתות? בשיח המשפטיסטי פליליסטי שהשתלט על החברה הישראלית, ויתרנו על שיפוט ערכי, מוסרי, נורמטיבי, ציבורי של אישי ציבור, והשיפוט הוא רק פלילי. כל מה שאינו פלילי – כשר. איננו מעמידים בפני מנהיגינו רף מוסרי וערכי גבוה, אלא מסתפקים בסף הפלילי הנמוך מאוד מאוד – לא להיות פושעים פליליים. אם לא הוכח בבית משפט שאיש ציבור הוא עבריין, אין כל בעיה. זו לא שחיתות.

עצם הגישה הזאת מושחתת. שחיתות אינה עבריינות. בערך שחיתות במילון אבן שושן, כלל לא מוזכרת עבירה על החוק. כלל אין נגיעה לפלילים, אלא: "שחיתות – קלקול, השחתה… השחתת המידות – קלקול מוסרי".

החזרת המילה שחיתות למשמעותה המקורית בשפה העברית, היא מרכיב חשוב בתיקון החברה ובמלחמה נגד קלקול המידות.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: בגרמניה לפני המלחמה

בגרמניה לפני המלחמה / שלמה ארצי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 11.12.17

בשבוע שעבר הלכה לעולמה הסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה סמל, בגיל 67, כתוצאה ממחלת הסרטן. היא נפטרה שבועיים אחרי מות אמה, מימי ארצי, בגיל מאה. נאוה סמל הייתה אשתו של נועם סמל, מי שכיהן עשרות שנים כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי, ואחותו של שלמה ארצי.

הנושא המרכזי ביצירתה של נאוה סמל, היה השואה, ההתמודדות אחר השואה והשפעת השואה על ילדיהם של שורדי השואה, מה שנקרא "הדור השני". היא הייתה אחת הראשונות שעסקה בנושא הדור השני.

לזכרה של נאוה סמל, אשמיע שיר של שלמה ארצי, שבתוך שבועיים נפרד מאמו ומאחותו. שלמה ארצי קרוי על שמו של שלמה, סבא רבא שלו, ונאוה נקראת על שמה של שיינה, יפה בעברית, סבתא רבה שלה, שניהם סביה של מימי.

השיר הוא "בגרמניה לפני המלחמה", אחד משיריו היפים, בעיניי, של שלמה ארצי, מתוך תקליטו "חום יולי אוגוסט", אחד החשובים בתקליטיו. בין שירי התקליט, יש שנים העוסקים ישירות בהוריו. השיר העוסק באביו נקרא "רומניה", והוא מתאר נסיעה עם אביו, יצחק ארצי, שהיה ח"כ מטעם מפלגת הליברלים העצמיים (ל"ע), ל"ביקור שורשים" מרומניה. הוא מתאר את האימה שפקדה את אביו בביקור; איך הוא ביקש סיגריה למרות שהפסיק לעשן. והוא מסיים:

עודני זקוק לליטוף שאיחר לבוא, סתיו אחד הוא יבוא.
לא הוא לא מעז להביט בי, אם הוא יביט יכאב לו,
כך תמיד היה מתבודד כמו אי, לא לא באשמתו.
אז למה תוקף אותי פתאום אותו פחד,
כן כמה, כמה זמן נשאר לנו יחד.

השיר המוקדש לאמו, הוא "בגרמניה לפני המלחמה". בניגוד ל"רומניה" שכתוב בגוף שלישי, "בגרמניה לפני המלחמה" כתוב בגוף שני, כפניה לאמו. ואולי מסיבה זו הוא מרחיק את עדותו, כאשר הוא אינו מדבר על בוקובינה הרומנית, משם באה אמה, אלא על גרמניה דווקא.

התקליט "חום יולי אוגוסט" יצא ב-1988. באותה שנה יצא גם תקליט המופת של יהודה פוליקר "אפר ואבק", העוסק אף הוא בשואה ובהתמודדות של שורדי השואה וילדות בצל השואה, בצלם של הורים ששרדו את השואה. את מילות שירי התקליט כתב יעקב גלעד, אף הוא בן לשורדי שואה, והשיר מבטא גם את חוויותיו. ולאחר התקליט, יצא הסרט של פוליקר ויעקב גלעד, "בגלל המלחמה ההיא", כשם אחד משירי "אפר ואבק".

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה באותה שנה, נערך אירוע חסר תקדים באולם התיאטרון הקאמרי – מופע מוסיקלי, בעצם מופע רוק, של שני אמנים מצליחים, שכתבו לראשונה על חוויית הדור השני לשורדי השואה, יהודה פוליקר ושלמה ארצי.

עצם הפורמט של מופע רוק ביום השואה, היה חריג ואמיץ, והוא עורר סקרנות רבה, קיבל סיקור תקשורתי בולט, והיה לחוויה מטלטלת לא רק לאנשים שחוו אותו ישירות, אלא גם לרבים שחוו אותו דרך הסיקור התקשורתי. בזכות תקליטיהם של ארצי ופוליקר, סרטו של פוליקר והמופע המשותף, אני רואה בשנת 1988 שנה משמעותית ביותר בתרבות הישראלית; שנה שהציבה את זכר השואה בקדמת הבמה של התרבות הישראלית בכלל ושל המוסיקה הישראלית בפרט.

השיר "בגרמניה לפני המלחמה" מתאר את הדואליות של הילד שנמשך לסיפורה הביוגרפי של אמו, אך גם מתרחק ממנו, אולי חושש ממנו.

השיר מספר גם את מהות סיפורה של האם. היא לא סיפרה על השואה. היא לא סיפרה על המלחמה. הסיפור שלה נגמר לפני המלחמה. היא סיפרה על אהבה גדולה שהייתה לה, על נשף של מוסיקה וריקודים, סיפורים על אושר, בלי חשש ופקפוק, בגרמניה לפני המלחמה. בגרמניה לפני המלחמה היית יפה, הוא שר לה.

התיאור האידילי הזה מסתיים לפתע, כש"צהרים אחד הוא נלקח ברכבת, כמו כבש". ומה קרה אח"כ? הסיפור הזה כבר אינו מופיע. כנראה שעל מה שקרה בזמן המלחמה, היא כבר לא סיפרה. אבל הוא הרגיש שמשהו אוכל אותה ואפילו פוגע באימהות שלה, לוקח אותה ממנו. "כל אחד זקוק לאמא, אמא, מה אוכל אותך? דלת המטבח נעולה גם עכשיו". והוא שואל, תמה: "האם נגמרה המלחמה?"

זו שורה נוראה המעבירה חוויה נוראה. האם אינה מספרת על המלחמה, רוצה להדחיק אותה, מפליגה לזיכרונות שקדמו לה, אך בעצם… היא עדין שם, במלחמה, עד שבנה מעלה ספק, האם נגמרה, מבחינתה, המלחמה?

קראתי את עדותה של מימי ארצי ב"ספר יהודי סוצ'אבה". הסיפור המתואר בשירו של ארצי, אינו מופיע בו. אין זה שיר ביוגרפי ממש, כלומר לא רק המקום הוחלף לגרמניה, אלא גם הסיפור. כנראה שארצי העדיף שלא להיחשף יותר מדי, ואולי הוא רצה להפוך את השיר לפחות אישי, יותר מבטא תקופה ודור. אולם דבר אחד בולט מאוד בסיפורה ומסביר קצת את השיר. מימי ארצי מתארת באריכות את משפחתה, החל מסביה וסבותיה ועד נכדיה שהיא מספרת בגאווה על הצלחותיהם. ובתוך הסיפור הזה, על מוראות השואה היא מספרת בפסקה קצרה אחת, הנפתחת במילים: "על מוראות השואה אני בוחרת שלא לפרט".

אולי חוסר הרצון הזה, ההחלטה המודעת להדחיק ולבנות חיים חדשים בארץ חדשה, הוא מה שהניע את נאוה סמל להקדיש את חייה האמנותיים בעיקר לכתיבה על השואה וההתמודדות אתה; אולי כדי לפתוח את דלת המטבח הנעולה, ולהתמודד עם השאלה, "האם נגמרה המלחמה"?

בשנת 1988, השנה שבה יצאו "אפר ואבק" ו"חום יולי אוגוסט" נפטרה אמי. גם הוריי שורדי שואה, ואף הם הדחיקו אותה אל מחוץ לחיינו, כדי שנחיה בבית ישראלי נורמלי. אם אבא שלי בכל זאת סיפר פה ושם, אמי נצרה בלבה את כל חוויות ילדותה העשוקה, ועד יומה האחרון לא סיפרה דבר. לאחר מותה, אחיי ואני הוצאנו חוברת לזכרה, והתחלנו לראיין ולחקור את בני משפחתה, ורק אז שמענו את סיפורה הקשה והכואב. באותם ימים התחברתי מאוד ל"אפר ואבק", גם צפיתי בהופעת הטרום בכורה של המופע "אפר ואבק" בקיבוץ העוגן, התחברתי מאוד ל"חום יולי אוגוסט", והם תמיד מחוברים אצלי לחוויה הקשה – מותה של אמי.

אם סיפורה של מימי ארצי מתמקד ב"לפני המלחמה", סיפורה של אמי מתחיל אחרי המלחמה. כאילו אז החלה הביוגרפיה שלה.

כאשר קראתי את עדותה של מימי, ראיתי שהחיבור הוא עמוק יותר. מימי באה מבוקובינה, וכך גם אבי. סבתה, שעל שמה קרויה נאוה, באה מן העיירה הקטנה רדאוץ, שזו העיירה שבה נולד וגדל אבי. ב-1940 מימי ברחה מבוקובינה לטרנסילבניה, וכך ניצלה מן הגירוש של יהודי בוקובינה למחנה טרנסיסטריה. היא מספרת שמשפחתה גורשה למחנה, ובתוכו התגוררה במקום שנקרא גטו מורפה. זה אותו הגטו ואותו המחנה שבו היה אבי עם משפחתו בתקופת השואה.

לאחר המלחמה, כשכבר הייתה פעילה ציונית לצד בעלה יצחק ארצי, הם עלו לארץ באניית מעפילים, נתפסו וגורשו בידי הבריטים למחנה המעצר בקפריסין. וכך גם אבי. לא באותה ספינה – הם עלו ב"כנסת ישראל" ואבי ב"מדינת היהודים", אך סיפורם דומה מאוד.

את העדות הזאת קראתי בימים האחרונים, והיא חיברה אותו עוד יותר לשיר הזה, "בגרמניה לפני המלחמה".

נאזין לשלמה ארצי, לזכרן של מימי ארצי ונאוה סמל.

כשהייתי קטן היה לי טבע מוזר,
לא לשמוע אותך אך כל מה שסיפרת נסגר,
אצלי בתוך הלב, הלב כמו תא מטען,
כל מה שסיפרת מתחיל כשהיית צעירה.
כשהיית צעירה אהבת גבר אחד,
באה מלחמה, סגרה עליו בבת אחת.
צהרים אחד הוא נלקח,
ברכבת,
כמו כבש.
אך לפני המלחמה החצוצרות ניגנו,
ורקדתם שניכם את והוא.
מאושרים בריקוד, בלי חשש ופקפוק,
בגרמניה – לפני המלחמה.
כל אחד זקוק לאמא, אמא מה אוכל אותך.
דלת המטבח נעולה גם עכשיו.
בחוץ שוקע שמש, העולם נרגע,
אצלך הכל אחרת, הכל לשווא.
האם הסתיימה המלחמה?
בגרמניה לפני המלחמה, היית יפה, זה מכאיב,
הזמן לא עמד,
הגוף לא נצחי.
מי רוקד תחת ירח, רק הזיכרון,
מי האיש בתמונה, מי הילד בארון.
בגרמניה לפני המלחמה, היה נדמה לך,
מה היה נדמה לך?