* הפריבילגים – שני הוריי היו שורדי השואה.
אבי גורש מביתו, בגירוש יהודי בוקובינה בהיותו בן עשר וחצי, וחמש שנים חי במחנה הריכוז טרסניסטריה. שם איבד את אחיו הבכור, את סביו וסבתותיו, דודים ובני דודים. שם הוא לקה בכיב קיבה ממנה סבל עד שנותח בסוף שנות השישים.
בגיל 17 עזב את משפחתו כדי להגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא גורש למחנות המעצר בקפריסין. לאחר כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה הילדים שטרם מלאו להם 18. הוא הגיע לארץ ונלחם במלחמת השחרור. הוא היה חייל בודד ולא הייתה לו דירה בארץ. לכן הוא לא יצא כמעט לחופשות, וכשיצא התארח אצל חברים או קרובים רחוקים.
על אף מצב בריאותו, עבד כפועל במלטשת נחושת. עד היום מצוי בידינו אישור לתוספת מזון לעובדים בעבודה פיזית קשה, בתקופת הצנע. במקביל לעבודתו, למד הנהלת חשבונות.
הוא היה בית"רי, אצ"לניק וחרותניק, אך כאשר בן גוריון קרא לרדת לנגב הוא נענה לקריאה. הוא היה בערך 7-8 שנים בארץ, והתנדב לסייע בקליטת העולים החדשים, כישראלי ותיק. הוא היה מנהל חשבונות ואח"כ מזכיר חוץ וגזבר של מספר יישובי עולים בנגב.
אמי ומשפחתה נמלטו מעירם רובנו תחת הפצצה גרמנית כבדה בפרוץ מלחמת העולם. הם התגלגלו בדרכים לא דרכים עד סמרקנד שבאוזבקיסטן. בגיל 5 היא הפסיקה ללכת, בשל מצבה. היא הוסתרה בבית יתומים קתולי. לאחר המלחמה, במשך ארבע שנים היא ומשפחתה, שהתאחדה, שהו במחנה עקורים בגרמניה. הם עלו לארץ ב-1949, נקלטו במחנה שער-עליה (שם רוססו בדי.די.טי.) ולאחר מכן במרכז קליטה בפרדס חנה וקבעו את ביתם בבית ערבי נטוש, בלי גג, ביעזור – לימים אזור. כבר כנערה ידעה שייעודה בחיים הוא חינוך ולמדה בסמינר למורות. שירתה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב. היא הייתה 7 שנים בארץ, אך ראתה את עצמה כישראלית לכל לדבר שמשימתה היא לקלוט עולים וללמד אותם עברית.
בנגב היא פגשה את אבי. הם היו בין מייסדי היישוב מבועים בנגב. אחרי שהחבורה המייסדת התפוררה, גם הם עזבו בצער ועברו לר"ג. גרו בבית צנוע מאוד. אחותי נולדה במבועים. אחי ואני בר"ג. לאחר כעשר שנים עברנו לבית מרווח יותר. אבי היה מנהל חשבונות ואח"כ חשב ומנהל פיננסי. אמי הייתה מורה ומחנכת, עד מותה בדמי ימיה, בגיל 52 ממחלת הסרטן. עד היום, רבים מתלמידיה רואים בה מורה לחיים.
הוריי עבדו קשה כל חייהם, חסכו פרוטה לפרוטה, חינכו אותנו על מוסר עבודה וחריצות ושכסף אינו גדל על העצים. המשפחה שהקימו היא ניצחון הציונות.
נו, בקיצור, אשכנזים פריבילגים.
* התפילין של אבי – אבי היה בן 10.5 כשגורשו יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. משפחתו הגיעה למקום שנקרא גטו מוראפה, סמוך למחנה.
כשהם הגיעו למקום, על אדן החלון בבית עזוב עמד זוג תפילין. אמו אמרה לו: "זו אצבע אלוהים. אולי תגיע למצוות ויהיו לנו תפילין". הם לקחו את התפילין. כשהגיע למצוות החל להניח תפילין, והתמיד בכך עד עלייתו ארצה, כעבור חמש שנים.
לקראת בר המצווה שלי, הוא לקח את התפילין שלו לבדיקה, ויעצו לו לחדש אותם, כי לא היו במצב טוב, וכך הוא עשה. אח"כ הוא התחרט על כך כל חייו. אמר שצריך היה לקנות תפילין חדשים, ואת אלה לשמור למזכרת כמות שהן.
התפילין הללו נמצאים כעת אצלי.
* ימי הקדושה הלאומית – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדושה הלאומית. הם ימים שמעל לכל מחלוקת. חילול הטקסים בהפרעות לנבחרי הציבור הוא מעשה לא יעשה. גם הדרישה לא להזמין פוליטיקאים היא בלתי נסבלת – אלה נציגי הריבון שמביאים את דבר הממשלה והכנסת בטקס הממלכתי.
לא מדובר כאן באזכרה פרטית, שבה סביר שמשפחה תחליט את מי היא רוצה להזמין ואת מי לא. זה טקס ממלכתי ביום הזיכרון הממלכתי.
בשנה שעברה נעשתה נבלה בישראל, כאשר ביביריונים נשלחו לחלל את טקס יום הזיכרון ולהפריע לדברי ראש הממשלה בנט במסכת גידופים וקללות צווחנית. אם המעשה הזה לא יישאר חריג, אלא יחזור על עצמו בשנית, פירוש הדבר שאף נציגים של אף ממשלה לא יוכלו לדבר בעתיד. זה נורא.
עם זאת, על הממשלה לנהוג ברגישות ולא לתקוע אצבע בעיני הציבור. לא לשלוח את הכהניסט או משתמטים מצה"ל לשאת דברים בשמה.
עלה השנה רעיון יפה, שלכל טקס יגיעו יחד, נציג הממשלה ונציג האופוזיציה. זה רעיון יפה, שיבטא את האחדות סביב זכר חללינו.
כל שכתבתי כאן תקף גם באשר לטקסים הממלכתיים של חג העצמאות – טקס המשואות וטקס חלוקת פרסי ישראל. הם לא מקבלים פרס נתניהו אלא פרס ישראל; פרס ממלכתי. שום מחאה אינה מצדיקה התנקשות בממלכתיות.
מן הראוי שתצא קריאה משותפת של נשיא המדינה, ראש הממשלה וראש האופוזיציה לכבד את הימים והטקסים הללו ולגנות כל ניסיון לחלל אותם.
* מעשה נואל – ההפרעה לנאומו של בועז ביסמוט באירוע זיכרון ליום השואה, היא מעשה נואל ומביש, הראוי לכל גינוי.
מצער שקומץ רדיקלים מיליטנטים מכתימים ציבור של מאות אלפי מפגינים, שסולדים מהמעשה.
* החלטה מבישה – דברים שכתבתי ל"זמן קיבוץ", עיתון התנועה הקיבוצית:
הידיעה על ביטול הזמנתו של שר הביטחון יואב גלנט לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של התנועה הקיבוצית, גרמה לי לבושה עמוקה.
יום הזיכרון הוא יום לאומי, יום ממלכתי, שצריך לעמוד מעל לכל מחלוקת פוליטית. שר הביטחון הוא נציג הממשלה הנבחרת, והשתתפותו בטקס אינה בשם מפלגתו או גוש מפלגות זה או אחר, אלא בשם המדינה. טקס ממלכתי של יום הזיכרון, ללא ייצוג של דובר מטעם המדינה, מחטיא את מהותו ואת מטרתו.
העובדה שהביטול נעשה דווקא ליואב גלנט, שהוכיח מנהיגות לאומית כאשר קם באומץ ציבורי ופוליטי, הישיר מבט אל הציבור ואמר את האמת, מצערת במיוחד. מעשהו הביא להדחתו, שרק המחאה הציבורי סיכלה אותה. גלנט עמד בכל הלחצים וסירב להתנצל, עד שרוה"מ התקפל. והנה, דווקא הוא הושפל בביטול הביקור.
יואב גלנט הוא לוחם ומפקד רב זכויות, שלחם שכם אחד עם רעים לנשק רבים מתוך התנועה הקיבוצית. רבים מפקודיו היו בני קיבוצים. הדרתו היא בלתי נסבלת.
התנועה הקיבוצית התאפיינה בעבר בקנאות פוליטית. יש הרבה דברים מן הקיבוץ של פעם שראוי להתגעגע אליהם. הקנאות הפוליטית אינה נמנית עמם. היא המיטה על הקיבוץ אסונות רבים.
חבל שאנו פותחים שוב את הדלת לקנאות פוליטית בתוכנו, ודווקא ביום הזיכרון.
* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל חיירי עלקם, בן 21 מא-טור, שיצא למסע רצח יהודים בנווה יעקב, רצח שני יהודים שנקלעו בדרכו ולאחר מכן ביצע טבח בחצר בית כנסת ונהרג בחילופי אש עם שוטרים, ועם שבעת בני האדם שהוא רצח: נטלי ואלי מזרחי, רפאל בן אליהו, הילד אשר נתן, שאול חי, אירינה קורולובה ואיליה סוסנסקי.
כל השמונה הם "קורבנות השנאה".
* בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית – לפני כעשור, הרציתי לפני תלמידות להוראה במכללת "אוהלו" על מגילת העצמאות. לפני תחילת ההרצאה לחשה לי ראש החוג: "בעדינות, בסדר? הרבה מן התלמידות הן ערביות".
התעלמתי מן ההערה המביכה. מה פירוש בעדינות? לסלף את מגילת העצמאות? לכבס אותה באבקת PC?
אני מרצה על המגילה כמות שהיא, במיוחד כאשר אני כה מזדהה עמה. אם יש לסטודנטיות הערביות בעיה עם המגילה – שתתמודדנה.
בעצם, איזו בעיה צרכיה להיות להן? הרי כתוב בפירוש "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
הבעיה שלהן נוגעת אולי למילה "תקיים". מי תקיים? המדינה שהוגדרה במילים: "מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל". בתוקף מה הוכרז על הקמתה של המדינה הזאת? "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".
הזכות ההיסטורית היא זכותו המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי על ארץ ישראל.
הזכות הטבעית היא זכותו של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להגדרה עצמית באמצעות מדינת לאום ריבונית במולדתו.
כמעט כל המגילה מוקדשת להגדרת הזכות ההיסטורית והזכות הטבעית.
המאבק נגד המהפכה המשפטית הביא עדנה למגילת העצמאות וטוב שכך. היא נישאת בכל פה, עותקי ענק שלה נתלים במקומות ציבוריים, היא תחולק כתוספת לעיתוני יום העצמאות. אלה חדשות נפלאות.
אלא שיש מי שמוציאים את חלקיק המשפט הנוגע לשוויון הזכויות המלא מהקשרו הכולל, כאילו מגילת העצמאות היא מגילת הזכויות של המיעוט הערבי; זו מהותה וזו תכליתה. ולא היא. מגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת ויש להתייחס אליה כאל מקשה אחת. וטוב לקרוא אותה וללמוד אותה ולאמץ אותה, על כל חלקיה, כחזונה של מדינת ישראל.
* החטא הקדמון – בן גוריון ובגין היו מנהיגים גדולים, אך כמו כל מנהיגים גדולים הם עשו גם טעויות גדולות. טעות משותפת של שניהם, כל אחד מהם בתורו, יצרה את המצב החולני של השתמטות החרדים מצה"ל, שהוא בכיה לדורות.
חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.
מה בעצם הבעיה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על כלה לצאת מחופתה ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמיה.
נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ ב-1977.
במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.
התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור מהגנה על המולדת. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתניה שלא לצאת לעבודה, רוב הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.
הנפגעת העיקרית מכך היא החברה החרדית שהושחתה עד היסוד. הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעיה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עוין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.
יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון. במקום התקדמות מדורגת לכיוון החיובי, הממשלה מובילה לכיוון ההפוך – להרמת ידיים סופית של המדינה והשלמה בחוק עם מחלת ההשתמטות.
* העיקרון הלאומי – כאשר אני מביע את דעתי על השתמטות החרדים משרות בצה"ל, תמיד קופץ מישהו עם "ומה עם הערבים?"
אילו התייחסתי לנושא בשם העיקרון האזרחי, בשם השוויון האזרחי וכד', אולי היה טעם בהשוואה.
אבל התייחסותי היא בשם העיקרון הלאומי; החובה הלאומית שלנו להגן על קיומה של המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה. ולכן, אין שום מקום להשוואה בין הציפיה שלי מיהודים לציפיה שלי מערבים.
הציפיה שלי מכל יהודי היא להתגייס לשרות משמעותי בצה"ל. אין לי ציפיה מאזרח ערבי להתגייס לצבא שנלחם נגד עמו.
כל עוד שבט שלם בעמנו משתמט מהגנה על המולדת, באיזו זכות אנו יכולים לתבוע מן האזרחים הערבים לעשות זאת?
כמובן שאני שמח על כל ערבי שבוחר להתנדב לצה"ל. ואני בעד שרות לאומי לכל, גם לערבים. אם יש להם קושי במושג "לאומי" אפשר להגדיר זאת שרות אזרחי. אגב, אני מוכן להתפשר על שרות לאומי לחרדים מתוך הבנה שגיוסם ההמוני כעת לא מעשי.
* וקראת לשבת עונג – מיזם "שבת ישראלית", הוא אחד המיזמים התרבותיים היפים והחשובים שהיו כאן בעשורים האחרונים, פרי יוזמתו הברוכה של חילי טרופר, שר התרבות הקודם. המיזם העניק תוכן וצביון יהודי-ציוני-ישראלי לשבת של המוני בית ישראל, בפתיחה ללא תשלום של אתרי מורשת ותרבות. המיזם איפשר לדתיים להעשיר את השבת שלהם, בביקור באתרים ומוזיאונים בשבת, כיוון שלא נגבה על הכניסה אליהם תשלום.
כמו כל דבר יפה וטוב – הממשלה המכוערת והרעה הזאת מניפה יד גסה על המיזם הזה, כדי להכריתו.
כבר עם הקמת הממשלה, שר התרבות מיקי (כסף, כוח, כבוד) זוהר הודיע על ביטול המיזם, שלא היה לו מושג מהו, כחלק מהאמוק של ביטול כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. בעקבות הסערה הציבורית שפרצה, זימן נתניהו את זוהר והורה לו להשאיר את המיזם. אולם האחריות על המיזם עברה לקומיסר למורשת כהניסטית, עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. והלה עלה על הדי-9 בתאוות הרס התרבות הישראלית, וביטל את המיזם.
ממשלת רֶשע, שנלחמת באזרחיה.
* מחוץ למחנה – הכנסת והממשלה אינן מקומות לכהניסטים.
אז איפה מקומם?
את התשובה לכך נותנת לנו פרשת השבוע, "תזריע-מצורע". מקומם של מצורעים – מחוץ למחנה.
* סימן מטרה – השר פרא האדם הכהניסט סימן את ניצב אשד. כעת, דרגת האיום עליו היא ברמה הגבוהה ביותר והופקדה עליו שמירה הדוקה.
כאשר השר נלחם במשטרה, מה הפלא שהפשע גואה בקצב הולך וגובר, מאז כניסתו לתפקיד? שר כושל.
* מרדכי קידר אמר – אהוד מהדהד את התרבות הביביסטית של בריחה מאחריות. הוא רק ראש הממשלה, הוא לא אחראי על כישלונות. מי שאחראים על כישלונות הם אחרים – הממשלה הקודמת, הממשלה הבאה, המפגינים, היועמ"שית, בג"ץ וכו'. המפגינים אחראים לכישלונה של הממשלה בביטחון ובכלכלה. והנה, יש לאהוד הוכחה ניצחת – אפילו מרדכי קידר אמר. ואו! אותו קידר שפסק שיגאל עמיר לא רצח את רבין.
* ביד הלשון
לטוב ולמוטב – מתי המציאו את הפוליטילי קורקט, את השימוש "בשפה מכובסת" כדי לא למעוד באיזה תיל או לעלות על איזה מוקש, שעלול לפגוע במישהו או במשהו ולהתמתג כגזען, סקסיסט וכד'? התופעה הזאת נפוצה בעיקר מאז שלהי המאה ה-20.
אך האמת היא שיש לה מקבילה עתיקת יומין ביהדות, הנקראת "שפה נקיה". שפה נקיה היא שימוש במושג מקביל למושג שעלול לפגוע במישהו, להפחיד, להצטייר לא יפה, להישמע לא טוב. אמרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולעולם יספר אדם בלשון נקייה".
ביטוי בולט לכך הוא בברכות קריאת שמע של שחרית. אנו אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל".
הפסוק הזה לקוח מפרק מה בישעיהו. אולם הפסוק המקורי שונה במקצת, במילה אחת. "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה".
הפסוק הזה מיטיב לתמצת את התפיסה המונותאיסטית. אין אלים נפרדים לאור ולחושך, לטוב ולרע. האל האחד יוצר את הכל. זו תמצית תפיסת הבחירה ביהדות – האל בורא את הטוב ואת הרע, ואנו, כל אחד מאתנו כפרט, ואנו כקהילה, כעם, כאנושות, בוחרים בין טוב ורע. זה האתגר המוסרי של האדם.
אולם לומר על אלוהים שהוא בּוֹרֵא רָע? זה לא פוליטיקלי קורקט. אלוהים עוד עלול להיפגע, חלילה. ולכן נעוות את הפסוק, ובמקום "בּוֹרֵא רָע" נתפלל "בּוֹרֵא אֶת הַכֹּל".
זו אינה הדוגמה היחידה לשפה נקיה במסורת היהודית. במקום מת, אנו אומרים נפטר (מן העולם) או הלך לעולמו. במקום "לטוב ולרע" אנו אומרים "לטוב ולמוטב". ואשתו של איוב אמרה לבעלה: "ברך אלוהים ומות", במקום "קלל אלוהים".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 