צרור הערות 19.2.20

* האויב של נתניהו – סיפורו של בנימין נתניהו הוא סיפור טרגי. זהו מקרה מובהק של ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. לד"ר נתניהו, מנהיג ברוך כישרונות לכל הדעות, הישגים רבים בתחומים רבים. מעולם לא הטלתי בהם ספק, וכתבתי הרבה בזכותו וגם בזכות צעדים שלו שהיו שנויים במחלוקת, כמו הנאום בפני בתי הקונגרס נגד עסקת הגרעין ועוד. תקופת שלטונו הניבה לישראל הישגים משמעותיים. הוא היטיב לנווט את הספינה בסערה רבתי שטלטלה את המזה"ת ב"אביב הערבי" ובעקבותיו. בניגוד לנבואות הזעם על "בידוד מדיני" הוא שידרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שמתעלם מן ההישגים הללו עושה שקר בנפשו.

היו לד"ר נתניהו גם שגיאות חמורות, כמו עסקת שליט, הפיוס עם טורקיה, ההבלגה על טרור ההצתות ועוד, אך אלו הן שגיאות לגיטימיות, ואף מנהיג אינו חף משגיאות.

הבעיה היא שמיסטר ביבי חתר תחתיו כל הזמן והכשיל אותו. הבעיה העיקרית היא שהוא לא הצליח לגבור על שלושה יצרים שהכשילו אותו – החמדנות, המחשבה שהכל מגיע לו והאובססיה החולנית שלו לתקשורת. ואם נוסיף לכך את העובדה שהוא לא זכה לעזר כנגדו, שתאזן אותו ואת יצריו, ואין לשון המעטה מובהקת מזו – הדברים הללו הכשילו אותו ודרדרו אותו לשחיתות ולעבירות חמורות, שהניבו כתבי אישום חמורים מאוד.

והבעיה העיקרית היא, שברגע שמיסטר ביבי נתפס בקלקלתו, הוא החל לשרוף את המועדון. כל ההסתה הנוראה שלו נגד מדינת החוק, נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט והנכונות שלו להחריב הכל ובלבד שיעמוד מעל החוק ולא ייאלץ להתמודד במשפט עם הראיות, הפכו אותו לאיום על החברה הישראלית. המטרה הזו קידשה, בעיניו, אמצעים טמאים, כמו הלגיטימציה לכהניזם.

עוד בעיה חמורה שאפיינה אותו מראשית דרכו, היא פולחן האישיות שהוא טיפח. הוא באמת הצליח לגרום להמונים להטמיע את התובנה ש"המדינה זה נתניהו" ושהוא האבא הגדול ששומר עלינו ואין אדם בעולם שמסוגל להחליף אותו. פולחן אישיות כזה הוא תופעה הרסנית בחברה דמוקרטית.

בסופו של דבר, האויב הגדול של נתניהו הוא ביבי. האסון הגדול של נתניהו הוא ביבי.

* שבויים בתיאוריית הקונספירציה המטורללת – חסידי נתניהו מציפים את הרשת ב"מידע" על ה"שחיתות" של בני גנץ, שגנב 50 מיליון ₪ בפרשת "הממד החמישי".

כותבים זאת אנשים שסוגדים למנהיג מושחת, שאחרי חקירה יסודית ומקיפה נאשם בשוחד ובשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים. התמזל מזלו, והיועץ המשפטי לממשלה הוא משפטן זהיר מאוד, בית הלל מובהק. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מגיש נגדו כתבי אישום על שוחד גם בפרשות 1,000 ו-2,000 כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות.

מכל אלה הם מתעלמים, ומצד שני – מפיצים שמועות ורכילויות.

אותו מבקר המדינה שאותו מצטטים דפי המסרים בנושא "הממד החמישי", קבע בפירוש והוציא הודעה מיוחדת לתקשורת, שאין כל חשד לפלילים בפרשה, ואין כל סיבה לפתוח בחקירה. ומדובר במבקר שלא היסס להמליץ על חקירות ולהעביר פרשיות ליועץ המשפטי לממשלה.

אף על פי כן, היועץ המשפטי החליט, כנראה בשל המשמעות הציבורית של היות גנץ מועמד לראשות הממשלה, לפתוח בבדיקה קדם-חקירה (כמקובל כשמדובר באישי ציבור וכפי שהיה גם בחקירות נתניהו), כדי לבחון אם יש קצה חוט שיצדיק פתיחת חקירה. הוא נהג בצדק, כי חשוב לוודא שמועמד לראשות הממשלה לא עבר על החוק. אם הבדיקה תעלה שיש קצה חוט לפתיחת חקירה, חזקה על היועץ שיורה לחקור, ובצדק. נכון לעכשיו, הבדיקה בעיצומה.

הבעיה בכת מעריצי נתניהו, היא אימוץ תיאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" ו"אכיפה בררנית". וכך, הם מבטלים אוטומטית, בהבל פיהם, את כל הראיות נגד נתניהו, שהביאו להגשת כתבי אישום נגדו, ואם יורשע בדין, הם יתייגו את השופטים כחלק מאותה קונספירציה בדויה של "תפירת תיקים". מצד שני הם מתייחסים לכל שמועה ורכילות שנוגעת ליריביו, כהרשעה חלוטה, שפשוט לא נבדקה בשל "אכיפה בררנית" ושאר השקרים האינפנטיליים שהם מדקלמים.

סביר להניח שעידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית על סף סיומו, אבל יש דבר חשוב הרבה יותר – לטהר את החברה הישראלית מן הביביזם, ובעיקר מאי האמון במדינת ישראל ומוסדותיה ומן האמונה ההמונית בקונספירציה המטורללת. אני מעריך שתהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יימשך שנים רבות. הצלחתו מותנית בכך שמנהיגי הליכוד והימין יהיו אמיצים דיים להוביל את התהליך הזה.

* כדרכו – יש בכנסת חוקי משחק לא כתובים. אחד מהם הוא הקיזוז. לפני הצבעה, שני ח"כים, משני צדי המתרס, מתקזזים ביניהם, כיוון שנבצר מהם להשתתף בהצבעה, וכך היעדרותם אינה משנה את התוצאה. כך זה עובד מיום הקמתה של הכנסת. הקיזוז מבוסס על קוד של אמון הדדי. של ג'נטלמניות.

לקראת ההצבעה על חסינות שערורייתית לחיים כץ, התקזז נתניהו עם תמר זנדברג, שילדה במז"ט לפני ימים אחדים. בהגיע שעת ההצבעה, הפר נתניהו ברגל גסה את הקיזוז ורץ לתמוך בחסינות.

לתשומת לבם של ניר ברקת וגדי יברקן, האחרונים שמנסים, משום מה, להאמין שנתניהו יחריג אותם מדרכו, ויקיים את הבטחותיו להם.

* ועדה שערורייתית – יש בישראל בעיה של שיטור יתר כלפי היהודים יוצאי אתיופיה. המשטרה עצמה מודה בכך ונלחמת בתופעה – הן בגיוס יותר ויותר שוטרים יוצאי אתיופיה והן בהסברה וחינוך. זו בעיה כואבת שיש לבער אותה.

אולם עובדת קיומה של הבעיה, אין משמעותה שכל עימות בין שוטר ליוצא אתיופיה, הוא ביטוי לשיטור יתר. הבעיה היא כללית, אך כל מקרה הוא נקודתי, ויש לבחון אותו לגופו.

כאשר חוקרי מח"ש חקרו את השוטר שירה בסלמון טקה, הם דנו במקרה פרטי. וחקירתם הביאה אותם למסקנה שהגרסה של השוטר נכונה, שהוא אכן פעל מתוך תחושת סכנה לשלומו ולשלום משפחתו. הביקורת עליו הייתה על שיקול דעתו בירי למדרכה ולא באוויר. אני לא בטוח ששיקול דעת שגוי כזה הוא עניין פלילי, כך שאפשר לומר שמח"ש החמירה עם השוטר.

כל זה לא מפריע לנתניהו ואוחנה, בהחלטת בחירות פופוליסטית, שנועדה לקרוץ למצביעים יוצאי אתיופיה, על הקמת וועדת חקירה למח"ש.

כמובן שיש לכך סיבה נוספת. מח"ש מתוארים בתאוריית הקונספירציה החולנית שנתניהו מטפטף בציבור, כחלק מה"דיפ-סטייט" המדומיין, שבו צריך להילחם, כחלק ממסע הנקם שהנאשם מנהל נגד מדינת החוק. הם מספרים שמח"ש היא גוף טיוח, שמועל בתפקידו לחקור את המשטרה.

זה כמובן שקר וכזב. הרי חקירת מח"ש הביאה להדחתם / התפטרותם של שבעה (!) ניצבים שסרחו, שאחד מהם, ניסו שחם, עומד להיכנס לכלא.

חברי הוועדה שהוקמה גילו אחריות, בכך שהבריזו לאוחנה, והחליטו לא להתכנס לפני הבחירות. הם הבינו כנראה מה נדרש מהם, והחליטו לא להיות נערי שליחויות של נער השליחויות. נקווה שאחרי הבחירות תפוזר הוועדה השערורייתית.

* צדק בדיעבד – לקראת בחירות אפריל, הגשתי את מועמדותי לרשימת תל"ם לכנסת. לא נבחרתי. התאכזבתי באופן אישי, וגם סברתי, וזו דעתי גם עכשיו, שזו החלטה מוטעית. ברשומה שהעליתי באותו יום, כתבתי מילה כמו "לאכזבתי" או "לצערי" או משהו כזה. והמשכתי הלאה. כמובן שתמיכתי בתל"ם, שהיא אידיאולוגית, לא נפגעה כהוא זה, והמשכתי לפעול כרגיל.

ולמה אני מזכיר זאת? כי התייחסותי לראיון של יצחק אילן במוסף "הארץ", עוברת את מסננת ה"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". עמדתי במקומו.

יצחק אילן, לשעבר סגן ראש השב"כ, היה מועמד במקום ריאלי ברשימת כחול לבן. לקראת הסיבוב השלישי, גנץ החליט להזיז אותו למקום בלתי ריאלי. אין לי שמץ של מושג מה הסיבה לכך, ולכן אין לי כל דעה על ההחלטה. כיוון שבמקומו הוצבה אישה, יתכן שהסיבה הייתה רצון לקדם נשים, אך באמת שאיני יודע.

מאותו רגע, יצחק אילן נכנס לאובססיה מטורפת. הוא מציף את העיתונאים במסרוני נאצה ובהם הוא משמיץ את גנץ ואת כחול לבן על העוול שעשו לו. ומה התיאוריה שהוא מפיץ, ואותה הוא סיפר לניר גונטז' במוסף "הארץ"? שכחול לבן הזיזו אותו כמחווה לרשימה המשותפת כדי שתתמוך בהם, בשל היותו סגן ראש השב"כ. כלומר, שלושה רמטכ"לים שלחמו כל חייהם בפלשתינאים, ושהרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בהאג על "פשעי מלחמה", כשרים בעיני המשותפת, וכל מה שהם דרשו הוא להזיז את אילן מהמקום ה-39 למקום ה-45. איזה אבסורד.

הנקמה של אילן, היא להצטרף לקמפיין של תעשיית השקרים על זיקה, כביכול, בין כחול לבן לרשימה המשותפת, תוך שהוא עף על עצמו עם החשיבות העצמית הדמיונית שהוא מייחס לעצמו. ולפתע, כל הסיבות שבעטיין הצטרף לכחול לבן נמוגו, כאשר הוא אישית הוזז ממקומו.

אין לי מושג מה גרם להחלטתו של גנץ, אולם בדיעבד, הוא צדק.

* מודעה מגעילה אך אין מקום לפסילתה – המודעה על "שלום עושים עם אויבים מובסים" שמורידה את האויבים על ברכיהם, היא מודעה מכוערת ומשפילה, יהירה ושחצנית. היא מזכירה לי את קריקטורות הרב במדינות ערב לפני מלחמת ששת הימים. אותי זה מגעיל. זאת לא התרבות שלנו.

עם זאת, המודעה הזאת עומדת בגדרות חופש הביטוי ולא הייתה שום הצדקה להחלטתו של רון חולדאי להסיר אותה. חופש הביטוי נמדד דווקא בדברים שמכעיסים אותנו. המודעה ראויה לגינוי, להוקעה, אך היא אינה מצדיקה סתימת פיות. כל מאמר של גדעון לוי ורוגל אלפר מגעילים שבעתיים, וכפי שהדמוקרטיה הישראלית סובלת אותם, קל וחומר שתסבול את המודעה הזאת.

רון חולדאי נוהג בשנים האחרונות על פי העיקרון: "תל-אביב זה אני". מודעות שאינן מוצאות חן בעיניו, יוסרו מחוצות תל-אביב. כמו בשלטון הארצי, כך גם בשלטון המקומי – שלטון ממושך מדי, גורם לסיאוב.

* נוסחת הריבונות – מדינאי אוהב להשאיר בידיו מרחב רחב של אופציות, והדבר בא לידי ביטוי בניסוחים מעורפלים, המכילים בתוכם מגוון של אפשרויות פעולה. מכאן, שאני יכול להבין את הנוסחה של גנץ בדבר החלת ריבונות על הבקעה בתיאום בינלאומי. מהו תיאום בינלאומי? ספקטרום התשובות נע בין הסכם עם הפלשתינאים לבין תיאום עם ארה"ב.

אני נגד הנוסחה הזאת. בעיניי, יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב. איננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת ללא תיאום עם ארה"ב, בוודאי כאשר מדובר בממשל כל כך ידידותי. אולם אין צורך בשום דבר מעבר לזה. אפשר לנסות להגיע להסכמות שקטות עם מדינות נוספות, אפילו עם ירדן, שלבטח מעדיפה ריבונות ישראלית על הבקעה על פני ריבונות פלשתינאית, אך פומבית חייבת לצאת נגד המהלך. אך על הבנות שקטות אין לדבר בקול רם בפומבי.

יש נושאים שהעמימות יפה להם. בנושא הריבונות על הבקעה יש מקום לבהירות. הנוסחה הבהירה הראויה: ריבונות בתיאום עם ארה"ב.

* האתגר הציוני – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה, ולפני שנתיים היא הוגדרה כך גם בחוק יסוד חשוב, חוק הלאום. בתור שכזו, מדינת ישראל נושאת באחריות לקיומו ועתידו ולאחדותו של העם היהודי.

הפער הנפער, ועלול להידרדר לקרע, בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב, עלול להיות אסון לאומי. ממשלה ציונית, המחויבת למהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, חייבת להציב את איחוי הקרעים במקום מרכזי ביותר בסדר העדיפויות שלה ולראות בכך יעד אסטרטגי. ממשלה שלא תעשה כן, אינה ממשלה ציונית.

ראש הממשלה צריך לראות בכך יעד אסטרטגי ולהקדיש לכך באופן אישי מזמנו וממרצו וכך גם נשיא המדינה. יש לקיים דיאלוג פתוח ומתמיד בינינו לבין יהדות ארה"ב, להכיר בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמתוך כניעה לכוח הפוליטי של מפלגות חרדיות לא ציוניות מדינת ישראל מתנכרת להם, לחזור למתווה הכותל שנתניהו היה כל כך גאה בו, בצדק – ולבסוף הוא לא מימש אותו מתוך כניעה לחרדים.

אם חוק הלאום אינו סתם אות מתה, הוא מחייב אותנו. אם ישראל אינה סתם עוד מדינה של אזרחיה, אלא מדינת לאום של העם היהודי כולו, היא אינה יכולה להשתמט מייעודה.

הממשלה החדשה שתקום חייבת לקחת על עצמה את האתגר.

* משימתה של גרמניה בחזונו של גדעון לוי – אחת המדינות הראשונות שהגדירו את BDS כאנטישמיות היא גרמניה. גרמניה מבינה משהו באנטישמיות, היא יודעת להריח אותה. היא יודעת שהאנטישמיות המיטה גם עליה אסון. ולכן, בצדק, היא רוצה לעצור אותה לפני ששריקת הקומקום תהפוך לצפירת רכבות.

מאז אותה החלטה, אין כמעט שבוע שגדעון לוי אינו מפרסם פשקוויל נגדה. בעיניו, מי שיוצא נגד האנטישמיות הוא אויב.

בשבוע שעבר, החליטה גרמניה להתייצב להגנת ישראל מפני התביעה הצבועה והשקרית "לחקור את פשעיה" בהאג. את הפשקוויל נגדה הוא הכתיר: "גרמניה הלא אחרת". הביטוי "גרמניה האחרת", שאותו תבע בן גוריון כשהכריע בעד מו"מ על הסכם השילומים ובהמשך בעד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, משמעותו – שגרמניה אינה עוד גרמניה הנאצית. בא גדעון לוי וטוען שגרמניה היא גרמניה הנאצית. למה? כיוון שהיא נאבקת באנטישמיות. איזה מוח מעוות. איזו אוטואנטישמיות.

את הפלשתינאים הוא מגדיר "הקורבנות העקיפים של השואה", קרי הקורבנות של קורבנות השואה, ולכן גרמניה צריכה להיות מחויבת להם. כלומר, מה שהגרמנים עשו ליהודים, היהודים עשו לפלשתינאים. אלמלא השואה, היהודים היו נשארים באירופה וכך הייתה נמנעת שואת הפלשתינאים. ולכן, גרמניה שאינה מסייעת לפלשתינאים לממש את חזונם הלאומי, שפירושו השמדת מדינת ישראל, ממשיכה את השואה. על גרמניה לעמוד לצד קורבנות השואה האמתיים, הפלשתינאים, במלחמתם נגד היהודים שחוללו ומחוללים את שואתם.

* בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – לפני שנים אחדות, בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", פרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ": מכתב למחבל שידקור אותו למוות. הוא שיבח אותו על מעשהו והביע תמיהה על כך שלקח למחבל כל כך הרבה זמן. הוא ביקש סליחה בפני המחבל על היותו בן לעם הכובש.

בתגובה, כתבתי שההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר הוא שויינינגר לקח את עצמו ברצינות, בעוד אלפר הוא סתם פקה-פקה. ויינינגר היה פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי, אוטואנטישמי מובהק. אמנם בגיל 23 הוא התנצר, אך חש שההתנצרות לא גאלה את נפשו מקלקלתה היהודית והוא מימש את רעיונותיו בהתאבדות.

אתמול כתב אלפר ש"לא פעם אני נתקף דחף להפוך את דוכני התפילין של המיסיונרים מחב"ד". ולמה הדחף הזה אינו מתממש? כי בניגוד לויינינגר אלפר הוא סתם פקה פקה.

* מענה לעוולות של ימינו – את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, אותם קראנו בשבת שעברה, פורטת פרשת השבוע – "משפטים" לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.

החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, כשרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.

זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

סוגיה אחת המופיעה בפרשה אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. וכך כתוב בפרשה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".

* קבר הצדיק – למי שאינו מאמין בקברי צדיקים – אי אפשר להתעלם מן העובדות.
תמר זנדברג עלתה להשתטח על קברו של ערפאת, התעברה וילדה.

* ביד הלשון

בארות יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שמנציח את יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים, על שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה ועל בית יצחק הקרוי על שמו של יצחק פויירינג.

בארות יצחק הוא קיבוץ דתי במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח ליהוד. הקיבוץ נוסד ב-1943 בצפון מערב הנגב, בידי חלוצים מתנועת "ברית חלוצים דתיים" שעלו לא"י מגרמניה וצ'כוסלובקיה אליהם הצטרפו חלוצים נוספים מארצות שונות ומא"י עוד בתקופת ההכשרה בפרדס חנה, בשנים 1936-1943.

במלחמת השחרור ניסו המצרים לכבוש את הקיבוץ והוא ניהל קרבות גבורה קשים ועקובים מדם, לצד כוחות תגבור, והצליח להניס את הפולש. בקרבות איבדו מגיני היישוב 17 איש, 15 נפצעו והקיבוץ חרב כליל.

לאחר המלחמה החליטו החברים, לאחר ויכוחים סוערים, לא לחזור לנקודה המקורית ועברו למיקומו הנוכחי.

קיבוץ בארות יצחק מנציח בשמו את הרב יצחק ניסנבוים, דרשן וסופר, מן המנהיגים וההוגים המרכזיים של הציונות הדתית ונשיא המזרחי האחרון לפני השואה. הרב ניסנבוים נספה בשואה, בגטו ורשה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.1.20

* המפה הפוליטית – פרסום "עסקת המאה" עשוי למצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל. הוא יבהיר, שבתחום המדיני כחול לבן והליכוד קרובים מאוד זה לזה, והם נבדלים מהימין שמימין לליכוד ומהשמאל שממפלגת העבודה ודרומה. התהום בין כחול לבן והליכוד אינו נוגע לגבולות המדינה, אלא לתוכנה ולדמותה המוסרית.

* מחוץ לקופסה – נתניהו ביצע תרגיל מבריק, שהכניס את כחול לבן למלכוד. הוא הזמין את גנץ להצטרף אליו לפסגה בוושינגטון. אם גנץ ייענה להצעה, הוא יהיה מעין ניצב בחגיגה שנתניהו במרכזה, ערב הבחירות. אם יסרב, התנהגותו תתפרש כבלתי ממלכתית, כמנוגדת ל"ישראל לפני הכל" ועלולה להתפרש כעלבון לטראמפ, והתחלה רעה של מערכת היחסים בין מי שעשוי להיות ראש הממשלה בקרוב לנשיא ארה"ב.

בדילמה הזו, עֶמדתי הייתה שעליו לנסוע. כתבתי על כך לבוגי יעלון וח"כי תל"ם, העליתי רשומה ברוח זו לפייסבוק.

לשמחתי, בני גנץ הוכיח חכמה ותכסיסנות פוליטית בפתרון מחוץ לקופסה, שהוציא אותו ואת כחול לבן מן המלכוד. שעה שהתקשורת דווחה עד רגע הצהרתו, שהוא ישיב להזמנה בשלילה, רקם גנץ מהלך מבריק עם הנשיא טראמפ, ששיבש את התכסיס של נתניהו. הוא ייוועד עם טראמפ כראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא כפי שנתניהו ניסה ללהק אותו.

אילו נתניהו ידע שזאת תהיה התוצאה, לא היה מעלה על דעתו ליזום את הזמנת גנץ.

* יש דרך שלישית – תכנית טראמפ היא התכנית המתאימה ביותר למרכז הישראלי, לכחול לבן. אין זו תכנית של ארץ ישראל השלמה וסיפוח מיליוני פלשתינאים לישראל, באופן שעלול לסכן את הרוב היהודי במדינת ישראל. אין זו תכנית מופקרת של נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת חבלי התיישבות. זו תכנית חכמה, של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון והיא דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית" משנות ה-90 (בהנחה שההדלפות על תוכנהּ נכונות). על כחול לבן לאמץ את התכנית.

תכנית טראמפ עשויה להוות הזדמנות לשיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הגם שהשמאל והימין הקיצוני ידחו אותה. הייעוד של כחול לבן הוא שיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הן בסוגיית הממלכתיות ומדינת החוק, אך גם בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כאשר תכנית כזו עולה – על גנץ להיות שם.

בפגישתו עם הנשיא טראמפ, על גנץ להודיע שהוא מקבל את התכנית, וישתית על יישומה את ממשלתו.

* המשותף – המשותף בין מתווה קלינטון לתכנית המאה – את שניהם הפלשתינאים דחו על הסף.

* תיאום בינלאומי – אם אכן "תכנית המאה" כוללת בתוכה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן – זה התיאום הבינלאומי הנדרש. זאת הזדמנות שיש לנצל.

* קונצנזוס לאומי – פשקוויל המערכת של "הארץ" משתלח בבני גנץ על הבטחתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. "חסידי הסיפוח בימין יכולים לראות בדבריו ניצחון אידיאולוגי ולזקוף אותו לזכותם. מי היה מאמין עד לפני שנים מעטות, ששתי האלטרנטיבות הפוליטיות המרכזיות בישראל ינופפו בדגל הסיפוח?"

אז לידיעת דבוקת שוקן – הקונצנזוס על בקעת הירדן היה יציב ממלחמת ששת הימים עד שנת 2000. בנאומו האחרון בכנסת, שבה הציג רבין את מורשתו המדינית, הוא אמר שבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג", כלומר עד מזרחה מכביש אלון, תהיה ישראלית. רק ברק, בשנת 2000, הציע לערפאת הצעה מופקרת שכללה, בין שאר כשליה, נסיגה מבקעת הירדן. אנו זוכרים כיצד זה נגמר ולאן זה הוביל.

למרבה הצער, למרות כל הכישלונות, מפלגת העבודה טרם הפיקה לקח ועד היום לא חזרה בה מתמיכתה בהצעה המופקרת, והיא עוד מתפלאת למה הגיעה לאן שהגיעה. אבל בשנה האחרונה קמה מפלגת מרכז גדולה, שהיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן משקמת את הקונצנזוס הלאומי, בין השאר על בקעת הירדן.

כמובן שמנסחי פשקווילי המערכת, שנוזפים בגנץ, אינם מתכוונים לתמוך בכחול לבן. וגם לא במפלגת העבודה-גשר-מרצ.

כך מסתיים הפשקוויל: "למחנה הזה דרוש מנהיג שניחן באומץ להעז להציע חלופה מדינית לזו של נתניהו והימין. היטיב לנסח את התסכול מדבריו של גנץ יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שאמר כי 'לאזרחי המדינה מגיעה תקווה ולא חיקוי — ככה לא מחליפים ראש ממשלה' ". ברור מיהם נושאי התקווה של השוקניזם. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, אחת ממבשרות אותה "תקווה", ח"כ יזבק, תיפסל מהתמודדות לכנסת.

* בפירוש הנרחב ביותר של המושג – אמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלוויזיה שרבין, שרון ונתניהו מעולם לא התייחסו לבקעת הירדן כגבול המדיני של ישראל אלא רק כגבול ביטחוני. הוא הסביר שמדובר בעניין טכני, שתהיה שם איזו גדר ומעליה ירחפו כמה מל"טים ואולי כמה חיילים ישמרו על הגדר. הבל ורעות רוח. הדברים נכונים אולי לגבי נתניהו, שהסכים לכך במו"מ על תכנית קרי, אך בוודאי לא לגבי רבין ושרון.

רבין דגל עד יומו האחרון בעקרונות תכנית אלון. לב לבה של התכנית הייתה בקעת הירדן ישראלית, כגבולה המזרחי של מדינת ישראל. כאשר דובר על גבול ביטחון, מתכנית אלון ואילך, לא הייתה זו אמירה שזה לא יהיה הגבול המדיני, אלא שבשל משמעותה הביטחונית של בקעת הירדן, שם יהיה הגבול המזרחי.

יגאל אלון קצת היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", בתכניתו, שאכן נטמע בתודעה הציבורית, וחשש שהמושג עלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם (אם כי, כמובן, לא במובן המגוחך שהציג אברמוביץ'). בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ שפיים ב-1976 אמר אלון: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו-ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

וכשרבין דיבר על בקעת הירדן, הוא התכוון בדיוק לדבריו של אלון. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת, בדיוק חודש ערב הירצחו; נאום שבו הציג לראשונה את הקווים האדומים שלו טרם המו"מ על הסדר הקבע והוא מורשתו המדינית, הוא הציג את השטחים שמהם בכל מקרה לא תהיה נסיגה. ויש לציין, שהוא לא העלה על דעתו את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל כ"פיצוי" על כל שטח שישאר בידי ישראל. הרי חילופי השטחים מתבססים על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ואילו כותרת תפיסתו של רבין הייתה "לא ניסוג לקווי 4.6.67". בין השטחים שאותם מנה רבין, מופיעה גם בקעת הירדן. וכך הוא אמר: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". למה הוא טרח להוסיף את המילים "במושג הנרחב ביותר של המושג הזה?" בדיוק כדי למנוע פרשנות מן הסוג של אברמוביץ'. ולמה הוא התכוון כאשר אמר זאת? בדיוק למה שפירט יגאל אלון. כלומר כל השטח שבין נהר הירדן ומערבה, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה.

יש לפרשן אברמוביץ' מיקרופון לבטא את דעותיו? שיבטא את דעותיו. אל ייחס אותן לרבין.

* לא המחנה שלך – איש השמאל השוקניסטי הרדיקלי אורי משגב, תקף בחריפות את כחול לבן, הן על היותה אופוזיציה ממלכתית (כלומר לא מספיק לוחמנית) ובעיקר על עמדותיה המדיניות. הוא תקף את כחול לבן על סירובה לראות ברשימה המשותפת שותפה אפשרית לקואליציה וגינה את עמדתה בנושא בקעת הירדן. עיקר הגינוי היה על ביקורתו של בני גנץ על הממשלות שניהלו בעבר מו"מ על הבקעה. משגב ערבב את רבין, ברק ואולמרט לעיסה אחת של מי שכביכול ויתרו על הבקעה, ואמר שהם לא ויתרו על גבול הביטחון כי הציעו להשאיר איזו תחנת התרעה על הירדן. כותרת הפשקוויל: "יש לי חלום: להתעורר יום אחד ולא להתבייש במנהיגי המחנה שלי".

העליתי תגובה למאמר בזו הלשון: הם לא מנהיגי המחנה שלך. הם לא שמאל רדיקלי. אם הם יאמצו את הדעות שלך, רוב מצביעי כחול לבן (אני ביניהם) יתביישו בהם. רבין הציב קו אדום למו"מ – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר לפי תכנית אלון – כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, יהיה תמיד ישראלי. ואילו ברק ואולמרט ויתרו על בקעת הירדן בהצעותיהם המופקרות, וראינו איזה שלום הם הביאו. הרי האויב לא הסתפק בפחות מ"זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כחול לבן היא מפלגת מרכז, שקמה כדי לשקם את ההסכמה הלאומית הציונית השפויה.

* הגמגום – לוי אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אשכול הוא האדם שהקים יישובים רבים יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונות. הוא האדריכל של המשק הישראלי. הוא ראש הממשלה שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

והוא היה שר הביטחון שהכין וצייד את צה"ל למלחמת ששת הימים. אבל מי שזכה לתהילה היה משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. ולמה נאלץ אשכול לוותר על תיק הביטחון? כי הוא לא היה פצצת כריזמה, אלא איש מעשה צנוע. ובגלל הגמגום.

איזה גמגום? בנאום רדיו לאומה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, היה תיקון קטן של הרגע האחרון בטקסט, בכתב ידו של ישראל גלילי. אשכול התקשה לקרוא את המילה, ואמר "אהה… אהה…". מיד הופצו שמועות שהוא גמגם, מבולבל, איך הוא יוביל אותנו במלחמה וכו'.

בכנס הבחירות של נתניהו, הוא לעג ל"גמגום" של גנץ. אילו גנץ היה מגמגם באמת, הרי רק מנהיג עלוב נפש ובזוי היה לועג לו על לקותו, לקול תרועות ההמונים. אבל גנץ אינו מגמגם. אז אולי הוא התבלבל באיזה ראיון, או אמר איזה "אהה". מזה השרלטן מנסה לעשות הון פוליטי. הוא מעיד בכך בעיקר על עצמו.

ישראל ראויה למנהיגים מן הסוג של אשכול ושמיר. אנשים צנועים, לא זחוחים ויהירים שעפים על עצמם.

* ועוד על אשכול – לוי אשכול היה המיישב הגדול של הגולן. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים למותו, קמו 1/3 מן היישובים שקמו בגולן בכמעט 53 שנות התיישבות. אבל כאשר יגאל אלון הציג ב-1968 את ההצעה לסיפוח הגולן, אשכול סירב אפילו להעלות זאת לדיון בממשלה, כדי לא לקומם עלינו את ארה"ב. הוא אמר שסיפוח הגולן נעשה לאט לאט באמצעות ההתיישבות, וכל עוד האמריקאים מסכימים לכך בשתיקה, לא צריך להתגרות בהם. הוא היה איש הציונות המעשית.

יגאל אלון, שגם לו חלק מרכזי בהתיישבות בגולן, צדק, לדעתי. אבל הסיפור הזה מעיד על כך, שהתנגדות לסיפוח בעיתוי ספציפי, משיקולים מדיניים, אינה מעידה על התנגדות לכך ששטח מסוים יהיה ישראלי.

הגולן סופח 14 שנים לאחר תחילת ההתיישבות. אני תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הפיכת הנושא הרציני הזה לסחריר בחירות כדי להסיח את הדעת מהדיון על החסינות, היא עלובה. יש לזכור, שנתניהו הוא ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות. לא זו בלבד שהוא לא סיפח את בקעת הירדן, הוא גם ייבש אותה, הזניח אותה, לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי שממנו סובלים יישובי בקעת הירדן, כולל גניבת מימיהם. אני לא מתרשם מסחריר הבחירות שלו.

(אבל אם הוא יעלה להצבעה את הסיפוח, אף שמדובר בסחריר שקוף וזול, יש להצביע בעד).

* אירוע היסטורי – נשיא פולין, שהחרים את כנס פורום השואה בירושלים, אמר שאת יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ יש לציין באושוויץ, ואף הגדיר זאת כ"מובן מאליו".

לא. המקום הראוי לציין את האירוע הוא ירושלים. הרי לא מדובר בכנס של היסטוריונים וחוקרי השואה, אלא בכנס של מנהיגי העולם, שצריכים לשאת מסר לעמיהם ולעולם כולו. מסר – עם הפנים לעתיד.

האירוע צריך להתקיים בירושלים, כיוון שירושלים היא בירתה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת העם שהשואה נועדה להשמידו. מדינת ישראל אמנם לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות, אך היא גם התשובה הניצחת לשואה. השואה נועדה להשמיד את העם היהודי, והיום מדינת העם היהודי היא אחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. ומנהיגי העולם כולו עולים לרגל לירושלים, כדי לבטא את הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינתו.

כמובן שהדבר חשוב במיוחד כאשר מתנהלת מערכה להחרמתה של מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. המערכה של ה-BDS היא שיאו של גל אנטישמיות הולך ומתחזק במרבית מדינות העולם. חלק מן האנטישמים מסווים את האנטישמיות שלהם, שאינה פוליטיקלי קורקט, כ"אנטי ציונות". עולים מנהיגי תבל לירושלים כדי להוציא משם קול ברור נגד האנטישמיות לכל גווניה, כפי שאמר נשיא צרפת מקרון במילים ברורות: "אנטי ציונות היא אנטישמיות.

קיומו של פורום השואה בירושלים, וההד שלבטח ייצא ממנו לכל רחבי תבל, הוא אירוע היסטורי חשוב ביותר.

* מסר חשוב מאוד – עקבתי בדריכות והתרגשות אחרי כל הנאומים באירוע פורום השואה העולמי, ב"יד ושם". כל הנאומים היו מרוממי נפש, חשובים ומרגשים. יותר מכל התחברתי לנאומו של הנשיא ריבלין, ובעיקר למסר שישראל לא קמה כתגובה לשואה, אלא חזרנו לארצנו, למולדתו של העם היהודי. המסר הזה חשוב במיוחד באירוע הזה. כאשר מנהיגי העולם עולים לירושלים ומצדיעים לישראל, והדבר נעשה בהקשר של זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, חשוב היה שנשיא מדינת ישראל יזכיר זאת. ארץ ישראל היא מולדתנו. קיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית במולדתנו, היא מימוש זכותנו להגדרה עצמית. מסר חשוב מאוד. אהבתי גם את העובדה שהוא נאם בעברית.

* נושאי דבר האומות – ב-1996 ביקר נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונשא נאום היסטורי בפני הפרלמנט הגרמני. היה בדבריו משא האומה היהודית, מפי נשיא המדינה היהודית, לעם הגרמני, העם שחולל את השואה.

עד היום, שנות דור אחרי השמעת הנאום, אני נתקל בציטוטים ממנו.

ומעניין אם איזשהו עיתונאי גרמני כתב אז שבעצם הנאום הזה לא באמת חשוב, כי ויצמן נושא רק בתפקיד סמלי והוא לא מנהיגה של ישראל.

דומני שמכל הנאומים בכנס פורום השואה העולמי ביד ושם, הנאום שייזכר יותר מכל יהיה נאומו של נשיא גרמניה.

אבל נחמיה שטרסלר כתב מאמר ב"הארץ" שבו ניסה להמעיט בחשיבות הכנס, כיוון שלמעט כארבעה אורחים, כל השאר אינם באמת מנהיגי המדינות, אלא נושאים בתפקידים סמליים; נשיאים ומלכים.

נכון, מי שנושאים באחריות לתכנית אופרטיבית למלחמה באנטישמיות, הם ראשי ממשלות או נשיאים שעומדים בראש הרשות המבצעת בארצותיהם. אבל נשיא, מלך או נסיך, שמייצג את מדינתו בכנס כזה, מבטא בעצם השתתפותו את דבר מדינתו לא פחות מראש האקזקוטיבה.

ואגב, ראשי הרשויות המבצעות היו מעטים, אך היו בין המנהיגים החשובים ביותר בעולם – נשיאי רוסיה וצרפת.

* מכחישי השואה – צבי בראל פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד כנס השואה הבינלאומי בישראל. דוגמית מייצגת לפשקוויל – הוא ממליץ לפוטין, שכאשר הוא חונך את קיר הזיכרון להרוגי המצור הנאצי על לנינגרד, לזכור ש"גם בעזה יש איזשהו מצור" וכו' וכו'. הרי ברור – אנחנו הנאצים. אפשר לקבוע רשמית: צבי בראל הוא מכחיש שואה.

חברו לדבוקה, מכחיש השואה גדעון לוי, פרסם פשקוויל נאצה נגד הפורום ונגד ראשי העולם שבאו לירושלים, תחת הכותרת "מיד ושם לכו לגטו עזה".

* החשיש של כולנו – העונש שהושת על נעמה יששכר היה עונש אכזרי ובלתי פרופורציונלי לחומרת העבירה בצורה קיצונית. יתר על כן, אין ספק שהעונש לא נבע ממדיניות הענישה הפלילית ברוסיה, אלא מהוראה מדינית לבית המשפט לפגוע בה כבת ערובה בסוגיה אחרת לגמרי. לכן, בצדק הציבור הישראלי חש עמה הזדהות, בצדק הנשיא וראש הממשלה פעלו לשחרורה וטוב שהצליחו בכך.

אולם אסור לשכוח, שאין המדובר באסירת ציון, לא בלוחמת שנפלה בשבי האויב וגם לא בצעירה תמימה שהמשטרה החשאית ברוסיה השתילה חשיש בתיק שלה. מדובר בעבריינית. אל לנו להפוך אותה לגיבורה לאומית. היא לא. ואין מקום לחגיגות מוגזמות לרגל שחרורה.

* עצמאות המשפט – הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מפרשת נעמה יששכר, הוא ההזדמנות שניתנה לנו לראות מה המשמעות של בית משפט לא עצמאי, שכפוף ל"רצון העם", כלומר למרותו של המנהיג הנבחר.

* חוסכת תחמושת – אשתו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, שמתמודדת לכנסת, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לפסול את רשימת העבודה-גשר-מרצ. ואני תמה. למה לפסול אם אפשר לרצוח?

* שמאל ציוני – מי אמר? " אני לא אומר כיבוש. אני בעד להתנתק מהפלסטינים, לקבוע גבולות לישראל, ואני לא אומר כיבוש. כי כיבוש זה לקחת משהו שלא שלך. ואני אומר, חבר'ה, אני ציוני. כשחלמנו על הציונות בראשיתה, זה היה לחזור לארץ ישראל ההיסטורית. עם ישראל צמח יותר בשילה, בבית אל בבית לחם ובחברון מאשר בתל אביב, נתניה וחדרה. אז אני לא אומר כיבוש. אז מה? מה זה משנה למה הגעת למסקנה שצריך להתנתק מהפלסטינים? מה זה משנה איך הגעת למסקנה שחייבים לשים גבולות לישראל?" את הדברים אמר בראיון לרווית הכט ב"הארץ" ח"כ יאיר גולן.

העמדות הפוליטיות של יאיר גולן רחוקות משלי. אבל משנה לי מאוד למה הוא הגיע למסקנות שהגיע. העמדה שלו היא עמדה ציונית. עמדת שמאל ציוני. אמירה שבעבר ניתן היה לשמוע כמותה במפ"ם, למשל, שהיא המ"ם של מרצ. ניתן היה לשמוע אמירות כאלו ממנהיגי מפ"ם יערי וחזן. אבל כבר הרבה מאוד שנים לא נשמעה אמירה כזאת במרצ.

גולן מסביר את הבעיה של השמאל הישראלי ומה גורם לו להצטמק ולהתנדף. "הדבר הראשון שהשמאל שגה בו הוא נטייה לאיזושהי בינלאומיות, גישה אוניברסלית… הכל סובב סביב פנייה לצדק של ביהמ"ש הבינלאומי בהאג, ומה יגידו בחוץ, ואיך זה ייראה ב… לא! זו טעות! צריך לדבר כאן ועכשיו לאנשים שיושבים כאן, חיים כאן. הלוקאל פטריוטיזם הוא דבר בסיסי בשביל לייצר הזדהות. השמאל עשה לעצמו נזק עצום בזה שניסה להיות בינלאומי מדי". (תיקון מושגי – מדובר בפטריוטיות, לא בלוקאל פטריוטיות. לוקאל פטריוטיות הוא פטריוטיות לעיר, ליישוב או לאזור שאם חי בו, וגולן מתכוון לפטריוטיות לאומית).

והריאיון מלא ציטוטים כאלה, כולל ביקורת על צה"ל שהפסיק לרצות לנצח ועוד. הדברים הללו עוררו בי קורת רוח רבה. מזה זמן רב אני חרד מהקרע בחברה הישראלית, מתהליכי ההקצנה המטורפים. מהימין שנותן לגיטימציה לכהניזם ומהשמאל שנותן לגיטימציה לשוברים שתיקה ול-bdsיזם למינהו. כל צעד של התמתנות והתקרבות למיינסטרים הציוני הממלכתי הוא בשורה טובה.

כשקראתי את גולן, תחושתי הייתה שמהר מאוד הוא לא ימצא עוד את מקומו במרצ. שמהר מאוד הם יקיאו אותו. אבל הדברים עוררו בי גם תקווה. אולי המסר שלו יחלחל בקרב מרצ, שתחזור להיות שמאל ציוני לכל דבר, ולא תלך שבי אחרי הקוסמופוליטיות העקרה וההקצנה, בואך חד"ש. במילים אחרות, ככל שמרצ תהיה פחות מוסי רז ויותר יאיר גולן, תהיה זו בשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית.

ודבר נוסף שכדאי ללבן עם יאיר גולן. אם הוא מכיר במשמעות הזיקה שלנו לחבלי ארץ ישראל, אך רוצה לסכל את האיום הדמוגרפי – למה הוא תומך בנסיגה ישראלית מלאה? הרי המסקנה המתבקשת מעמדותיו, היא פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון ובנוסח "תכנית המאה".

* השחרור – מלחמת השחרור? העצמאות? הקוממיות? תש"ח? כל התשובות נכונות. ומדוע אני כותב בדרך כלל מלחמת השחרור? כי פעם כתבתי מלחמת השחרור בעבודה אקדמית ו"תיקנו" אותי שלא מקובל כבר להשתמש במילה הזאת. מאז, אני מקפיד לכתוב מלחמת השחרור.

מאז כבר לא מקובל להשתמש גם במלחמת העצמאות, ומשתמשים בנוסח ה"נייטרלי" מלחמת 1948. והמהדרין יאמרו "נכבה".

אז אני לא נייטרלי. אני מכנה את המלחמה מלחמת השחרור. היא שחררה את העם היהודי המשועבד והיא שחררה את מולדתנו. והיא גם מלחמת העצמאות והקוממיות שלנו, וגם מלחמת תש"ח. אך בשבילי היא קודם כל מלחמת השחרור.

* מרתקת את הקורא – הרציתי בסמינר מחלקתי של החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, וחזרתי עם שלל – הגיליון החדש של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", ובו סקירה מפרגנת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת פרופ' משה ענבר. מתוך המאמר: "סיפור חיים זה כתוב בצורה שמרתקת את הקורא ויחד עם זאת כחקר היסטורי עם מובאות של מסמכים ותעודות".

* ביד הלשון

האיש שלנו – כתבת השער של מוסף "הארץ", הייתה כתבתו המרתקת של יוסי מלמן על אשרף מרואן, המרגל המצרי הבכיר שהעביר לישראל את המידע על מלחמת יום הכיפורים; בכיר המרגלים של ישראל, שחוסל, קרוב לוודאי, בידי המודיעין המצרי, ברצח שהוסווה כהתאבדות.

הכתבה התבססה על סדרת שיחות של מלמן עם דובי, מפעילו של מרואן, והיא הציגה את הפרשה מנקודת מבטו. כותרת עמוד השער הייתה "האיש שלו בקהיר". שלו = של דובי.

הכותרת הזאת היא פרפרזה לכינויו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק שנתפס והוצא להורג – "האיש שלנו בדמשק". כינוי זה נוצר בעקבות הספר על אלי כהן, מאת א. בן חנן, שיצא לאור ב-1968: "האיש שלנו בדמשק".

מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: "א. בן חנן" – שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן פורת – בעצמם לקחו את השם מן "האיש שלנו בהוואנה",Our Man in Havana רומן הריגול הסאטירי של גרהם גרין משנת 1958, שגם הפך לסרט ב-1959, ותורגם לעברית ב-1962.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.1.20

* הנאשם ממנה את החשוד – מינויו של דוד ביטן, דווקא דוד ביטן, לשר בממשלת ישראל, היא תקיעת אצבע בעין של הציבור. הנאשם בשוחד נתניהו, שמנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין, בוחר להכניס לממשלתו דווקא חשוד בשוחד. כך, עבירה גוררת עבירה ונתניהו הופך את ישראל למדינה מושחתת.

כל התירוצים של נתניהו, נבובים ככל שיהיו, והם נבובים, אינם תקפים במקרה של ביטן. הטענה ששוחד הוא רק כסף מזומן – כאן מדובר בכסף מזומן. הטענה שאין להעניש בהדחה מתפקידו אדם שטרם הוגש נגדו כתב אישום – כאן אין המדובר בהדחה, אלא במינוי. מינוי – דווקא של החשוד בשוחד.

דומה שהסיבה לכך שדווקא ביטן מונה, היא דווקא היותו חשוד בשוחד. זו המהות הדווקאית. הנאשם ממנה דווקא את החשוד. נתניהו מנהל מלחמת חורמה נגד ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק ומשפט, וכבר איבד את כל מחסומי הבושה. הוא משתין מהמקפצה על הראש של כולנו.

הברחן שנמלט במפגן מביש של פחדנות ממשפט, ממנה לממשלה חשוד בשוחד, שמן הסתם גם הוא יברח וינסה להסתתר מאחורי החסינות.

נתניהו הופך את ממשלת ישראל לעיר מקלט למושחתים.

בנימין נתניהו הוא חרפה.

* דווקא – נתניהו כמעט פיטר את ציפי חוטובלי מתפקיד סגנית שר החוץ, כיוון שהשתלחה בגסות ביהדות ארה"ב. עכשיו הוא ממנה אותה, דווקא אותה, דווקא לתפקיד שרת התפוצות.
ציפי חוטובלי היא פוליטיקאית מוכשרת ולא דבק בה רבב, והיא ראויה בהחלט לכהן כשרה בממשלה. אך המינוי שלה, דווקא שלה, דווקא למשרד התפוצות, היא עדות לכך שנתניהו אינו מפעיל כל שיקול דעת ממלכתי.

* סכנה לבריאות הציבור – האם היינו מוכנים לאפשר למורה שנחשד בפדופיליה, אף על פי שטרם הורשע במשפט, להיות מורה של הילדים שלנו? הרי מבחינה משפטית, עומדת לו חזקת החפות. הרי ברור שלא היינו מוכנים לכך, והיינו דורשים את השעייתו עד פסק דין בעניינו. ואם היה מדובר בקבלה לעבודה בהוראה של אדם החשוד בפדופיליה – על אחת כמה וכמה. למרות חזקת החפות.

והנה, סגן השר ליצמן חשוד שבתוקף תפקידו סייע למנהלת בית ספר החשודה בפדופיליה, אך ורק כיוון שהיא שייכת למגזר שלו. חקירת משטרה הסתיימה בהמלצה להעמיד אותו לדין בחשד לשוחד, הפרת אמונים והדחת עדים בפרשה זו. וראש הממשלה, שבעצמו נאשם בשוחד, מינה אותו לשר הבריאות. לא פחות ולא יותר.

* לפתוח את בתי הסוהר – לתעשיית השקרים וההסתה יש תאוריית קונספירציה הזויה גם על "תפירת התיק" לדוד ביטן. הרי ברור שתפרו לו תיק. כי מרגע שחקירת המשטרה העלתה ראיות מפלילות חמורות ביותר נגד נתניהו, ועל סמך אותן ראיות הפרקליטות והיועמ"ש הגישו נגדו כתב אישום – ברור שכל מה שהמשטרה והפרקליטות מחליטים עליו אינו אלא עלילה ותפירת תיקים.

ולכן, אני מציע לפתוח לאלתר את כל בתי הכלא בארץ, ולשחרר לחופשי את כל האסירים, כולל מחבלים, רוצחים ואנסים, הרי הם נשלחו לבתי הסוהר בידי מערכות מושחתות שתופרות תיקים.

* עוד נרדף – גל עכור חדש – הפצת תאוריית קונספירציה חדשה ברשתות, על כך שגם התיקים של האנס הסדרתי משה קצב היו תפורים ומשפטו לא היה משפט צדק. מה עומד מאחורי הזוועה הזאת? זאת השיטה של "אויבו של אויבי הוא ידידי". אם הנאשם הברחן נתניהו הוא "אנחנו", הרי שמשטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט הם האויב שלנו. אם הם שפטו את האנס הסדרתי, הרי שהאנס הסדרתי הוא אויבו של האויב שלנו. אם האנס הסדרתי הוא אויבו של האויב שלנו, הוא "אנחנו". ואם הוא "אנחנו", הרי שכמו את נתניהו, גם אותו המערכת רודפת. וגם לו תפרו תיק. וגם אותו לא שפטו משפט צדק. פראייר האנס הסדרתי הזה. איך הוא לא קימבן לו חסינות?

* מתלבשים על אייל ינון – תעשיית השקרים וההסתה החלה להתלבש על היועץ המשפטי לכנסת אייל ינון, שהוא מופעל בידי "הקרן" והוא ה"דיפ-סטייט" וכו' וכו'. ומיד השקרים מתחילים לזרום בקצף שיא בתעלות הביבים. מדוע? כיוון שחוות דעת מקצועית שלו עלולה לשבש את המנוסה הפחדנית של נתניהו מאימת הדין.

* הכל משועבד – אלה שברור להם שממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת, ושרים שמונו ללא אישור הכנסת, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ולהוביל מהפכות, כי בחוק לא כתוב במפורשת שהדבר אסור, משוכנעים שהכנסת הנבחרת, שתפקידה לפקח על הממשלה, חייבת להיות משותקת, אף שאין שום חוק הקובע זאת. הרי אילו היה רוב לתעלול החסינות הפחדנית, ועדת הכנסת הייתה מוקמת מזמן. אבל הכל משועבד לאינטרס של חסינות לברחן.

* השבתאות החדשה – כאשר התפוצצה בועת משיח השקר שבתי צבי, הרוב המוחלט של חסידיו והנוהים אחריו התפכחו ונטשו אותו. אבל היה קומץ נאמנים שהתאסלמו בעקבותיו.

כאשר אני שומע וקורא דברים של חסידי משיח השקר נתניהו, אני תוהה ביני לביני האם אותו חסיד יהיה מן המתפכחים, או מן הקומץ.

* שליחותה ההיסטורית – הדיכוטומיה בין ימין ושמאל בחברה הישראלית, הגורמת להקצנה בשני המחנות, היא רעה חולה וסכנה לעתיד החברה. השליחות ההיסטורית של כחול לבן היא לשבור את הדיכוטומיה הזאת, לשקם את המיינסטרים הציוני-ממלכתי-דמוקרטי ולהוות חלופה של מרכז חזק הנותן ביטוי לרוב הדומם שמאס בהקצנה.

לפיכך, הצעתו של עמיר פרץ לריצה משותפת של כחול לבן עם מפלגת העבודה ומרצ (!), ולהפוך בכך את כחול לבן לחלק מגוש השמאל – אפילו אם היה לה יתרון אלקטורלי, היא הצעה גרועה ואבן נגף בפני הגשמת שליחותה של כחול לבן.

אולם הרעיון הזה הוא רעיון רע גם מבחינה אלקטורלית. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הוכח שרק המרכז יכול להוות חלופה ריאלית לשלטון נתניהו. לא בכדי, מנסה התעמולה של נתניהו בכל כוחה לצייר את כחול לבן כמפלגת שמאל. בא פרץ ומציע לכחול לבן לוותר על דגלה ולאושש את התעמולה נגדה.

הדרך של כחול לבן להחליף את השלטון מותנית בהצבעה של ליכודניקים שמאסו בשחיתות ובנתניהו ורוצים להחיות את ערכי הממלכתיות ומדינת החוק שהיו לחם חוקו של הליכוד ושל אנשי הציונות הדתית שמאסו בהקצנה הפוליטית והדתית, בחיבוק הדב של נתניהו ובלגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

כל מאמציה של כחול לבן חייבים להתמקד באלקטורט הזה. הוויתור של יאיר לפיד על הרוטציה היה צעד חשוב במהלך הזה. כעת יש להדגיש ולהאיר בזרקור על המצע המדיני של כחול לבן; על המחויבות לשלמותה של ירושלים בריבונות ישראל, המחויבות לבקעת הירדן ותכנית לאומית לפיתוחה, המחויבות לחידוש הבניה בגושי היישובים וגם לקיום היישובים שמחוץ לגושים, הגדרת הגולן כאזור ישראלי לעד שאינו נתון למו"מ, הגדרת ההתנתקות כמשגה וההתחייבות לא לחזור עליו, ההכרה בחשיבותו של חוק הלאום, לצד המחויבות לחקיקה שתעגן בחוק יסוד את השוויון האזרחי לכל אזרחי המדינה ומדיניות הביטחון הניצית בסוגיה האיראנית, הסורית והחמאסית.

בטרם עמיר פרץ ומפלגתו יאמצו את הקו המדיני הזה, אין טעם אפילו לדון ברעיון של שילובם ברשימה של כחול לבן.

* הדרך הנכונה – גלית דיסטל אטבריאן השתלחה בכחול לבן במאמר ב"ישראל היום" שכותרתו "מלכודת הדבש של הימין הרך", וכולו ניסיון דמגוגי לצבוע את כחול לבן בצבעי הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת.

המאמר הזה דווקא שימח אותי, כי הוא מעיד על היסטריה. כנראה שאכן יש גל משמעותי בין מצביעי הימין הממלכתי והשקול, הבוחן ברצינות ובחיוב הצבעה לכחול לבן, והמטרה של המאמר הוא להפחיד אותו. כאשר דיסטל אטבריאן כותבת על גורמים בציונות הדתית שרואים בכחול לבן אופציה שלטונית, היא כנראה יודעת על מה היא מדברת, ומבטאת פאניקה. היא נלחצת מהפתיחות ומהאוזן הקשבת לרעיונות שמבטאים בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, ולכן היא מנסה להציג אותם כ"מסך עשן", שמסתיר את כחול לבן האמתית.

ואכן, מן הראוי שכחול לבן תציב בפרונט את בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, את כל הח"כים של תל"ם ואנשים נוספים שמייצגים גישה לאומית יותר, דוגמת חילי טרופר, אלעזר שטרן ואחרים. המסר של בוגי יעלון שהתחייב בראיון ל-ynet שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם לא פרטנר לקואליציה עם כחול לבן, הוא מסר חשוב מאוד.

יש לקוות שכחול לבן תחזק את הקו הזה. זו הדרך הנכונה.

* אופוזיציה למדינה – גדעון לוי משתלח בבני גנץ, יאיר לפיד ועמיר פרץ על תמיכתם הבלתי מסויגת בחיסול רב המרצחים סולימאני, כפי שתמכו בחיסולו של אבו אל-עטא, ומסקנתו היא שאין בישראל אופוזיציה.

יש בישראל אופוזיציה, אלא שזו אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה. כיוון שלוי הוא באופן עקבי אופוזיציה למדינה, אך טבעי שהוא יהיה נגד כל צעד שהוא טוב לישראל. ולכן, ברור שהוא בעד סולימאני.

כדרכו, הוא כותב בלעג שהמסר היחיד שיש לאופוזיציה הוא "רק לא ביבי". בדיוק כמו הביביסטים, הוא לועג למי שנאבקים נגד השחיתות ובעד אופיה המוסרי של המדינה ומציג זאת כהתנגדות אישית ללא תוכן. הרי מה אכפת לו, באמת, צביונה המוסרי של מדינה שהוא שולל את עצם קיומה ותומך בכל אויביה ושונאיה?

* איינשטיין צדק – אלברט איינשטיין צדק. אכן, אין גבול לטמטום האנושי. ואם יש למישהו ספק בכך, אפנה אותו לגיליון "הארץ" שלשום, למאמרו ההזוי של איל מגד "שלום עם סוריה עכשיו". הטמבל הציע למסור לסוריה את הגולן במסגרת הסכם שלום בתמורה לכך שהאיראנים יעזבו את סוריה. נו, גאון.

* אילו הייתה מנהיגות רוחנית ראויה לשמה – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי עריץ, אנטישמי, שהפעיל את כל עוצמתו המעצמתית כדי למחוק את היהדות, כאומרים: "לכו ונכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל עוד". אבל נצח ישראל לא שיקר, עם ישראל חי, ויהדות חבר העמים עלתה בהמוניה לארץ ישראל, למדינת ישראל. מדינת ישראל זכתה למתנה הציונית הגדולה ביותר בדורות האחרונים – עירוי דם דמוגרפי, שהבטיח את הרוב היהודי בישראל ותרומתו למדינה בכל תחומי החיים – במדע, ברפואה, בחינוך, בכלכלה, בספורט ובאמנות לא תסולא בפז. ונכון, רבים מהם אינם מוגדרים יהודים על פי דקדוקי ההלכה. אבל הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל, השתלבו בחברה היהודית, בתרבות היהודית, ובניהם משרתים בהמוניהם כלוחמים וקצינים בצה"ל, ולדאבון הלב לא מעטים מהם גם מסרו את נפשם על קיום המדינה ושלום אזרחיה.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית דתית ראויה לשמה, שראויה לגודל השעה, היא הייתה מוצאת כבר לפני 30 את הדרך להגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים לכל דבר ועניין. אבל במקום הנהגה רוחנית, הרבנות מורכבת מחבר עסקנים חרדים, אנטי ציונים, ראשים קטנים, פחדנים שאינם מעזים ללכת צעד בלי לפזול אל הקיצונים מהם, שפוזלים אל הקיצונים עוד יותר, ולא זו בלבד שאינם עושים את המעשה הלאומי הגדול המתבקש – הם גם עושים הכל כדי למנוע גיור, להקשות על הגיור, להתיישר אחרי המחמירים שבמחמירים, בניגוד לכל אינטרס יהודי לאומי.

בכך, חבורת העסקנים המאוסה הזאת, ממאיסה לא רק את עצמה, אלא את היהדות על הישראלים.

ועכשיו, עומד לו הגבאי הראשי, ראש חבורת העסקנים החרדים, ובעזות מצח וחוצפה הוא מטיח דברי נאצה ובוּרוּת ומסית נגד בני עמו.

הרבנות החרדית היא חבר עסקנים-אפסים, חסרי תועלת. חבורת אנשים קטנים.

* שלא יתנצל – איני שותף לדורשים מ"הזכרון יעקב" להתנצל על דברי הבלע, השקר והבורות כלפי העולים מחבר העמים, כי אין שום צורך בהתנצלות צבועה של האיש הקטן הזה. הוא לא צריך להתנצל אלא להתפטר.

* בנות בצריח – "השמש יידום בין עזה ורפיח / ירח ילבין על פסגת החרמון / פרחים בקנה ובנות בצריח / ישובו לעיר חיילים בהמון". כך כתב דודו ברק.

חלפו חמישים שנה. השמש לא נדם בין עזה ורפיח; גם לא כאשר נסוגונו ממנה. להיפך. ועוד אי אפשר להניח פרחים בקנה. והחיילים עוד אינם שבים בהמונם לעיר.

אז לפחות נבואה אחת עומדת להתגשם – בנות בצריח.

וכמובן שהירח תמיד מלבין על פסגת החרמון.

* ביד הלשון

מכללה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" הופיע מאמר של שמואל אבנרי המספר על מעורבותו של ביאליק בפולמוס סביב קנצלר האוניברסיטה העברית ד"ר י"ל מאגנס והאוניברסיטה עצמה. הוא מצטט ברשימתו מתוך מאמר של ז'בוטינסקי ב"דואר היום" ב-1929, שנקרא "מכללתנו".

מכללה? מה קשורה כאן מכללה? כבר הוקמו כאן מכללות?

בעברית העכשווית, מכללה היא מוסד ללימודי המשך שאינו אוניברסיטה. יש מכללות אזוריות, מכללות טכנולוגיות ומכללות אקדמיות, יש הבדלים גדולים בין המכללות, אך המשותף לכולן הוא שאינן אוניברסיטאות. אי היותה אוניברסיטה הוא מאפיין כמעט מובנה בהגדרת המכללות.

אז למה התכוון ז'בוטינסקי? לאוניברסיטה כמובן.

איך אומרים אוניברסיטה בעברית? נפתח את מילון אבן שושן בערך אוניברסיטה: "מכללה, מוסד להשכלה גבוהה". המילה הראשונה בערך אוניברסיטה הוא מכללה. ועתה, נפתח את הערך מכללה: "אוניברסיטה, בית ספר גבוה…". ובכן, המילה העברית לאוניברסיטה היא מכללה. אוניברסלי הוא כללי, ואוניברסיטה, שבה לומדים את כלל המדעים תורגמה למכללה. וכשז'בוטינסקי כתב על האוניברסיטה הוא כינה אותה מכללה.

אולם המילה מכללה, כצורה העברית של אוניברסיטה, לא נטמעה בשפה העברית. אך היא לא הלכה לאיבוד, והיא הייתה לשם העברי למוסד על תיכוני, כולל אקדמי, שאינו אוניברסיטה. כעת המילה מכללה היא הצורה העברית לקולג'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.11.19

* מה עומד מאחורי המהלך – למה ויתר נתניהו על תיק הביטחון ומסר אותו לשנוא נפשו בנט? למה בימים שבהם נתניהו מספר על האתגרים הביטחוניים האדירים העומדים לפתחנו, הוא העביר את תיק הביטחון לאדם שהוא כל כך מזלזל לו ובז לו? למה נתניהו, שהסתכן בנפילת ממשלתו לאחר התפטרות ליברמן, ולא נכנע לאולטימטום של הימין החדש שתבע את תיק הביטחון לבנט, הציע לפתע לבנט את תיק הביטחון?

הסיבה לכך היא פחדו שהימין החדש יחבור לקואליציה עם כחול לבן. לכן הוא החל לקרב את בנט, ללטף אותו. בשבוע שעבר הוא הציע לו את תיק התפוצות וחברות בקבינט, אך בנט סירב. השבוע הוא הציע לו את תיק הביטחון. אילו בנט המתין עוד קצת, אולי היה ממנה אותו לממלא מקום רוה"מ, משריין אותו כמספר 2 בליכוד, אולי היה מציע לו רוטציה (שבוע שבוע?). או אולי היה מצרף לממשלה אותו + איילת שקד בתפקיד בכיר (אך לא המשפטים. הוא לא יוותר על השירותים המפוקפקים שאוחנה מספק לו בתפקיד זה).

אבל אם מישהו חושב שנתניהו שינה את דעתו על בנט ושקד ויחדל לרדוף אותם, אינו אלא טועה.

* הישג גדול לבנט – המהלך הפוליטי של הצטרפות הימין החדש לליכוד הוא הישג גדול לבנט. קודם כל בשל הגשמת חלומו להתמנות לתפקיד שר הביטחון, אך לא רק בכך. כל מטרתו של בנט בפוליטיקה היא להנהיג את הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. הבעיה היא שעד כה נתניהו חסם את דרכו.

בנט נחל שני כישלונות בשנה האחרונה. כישלון הימין החדש בבחירות אפריל, וההישג הדל של ימינה, שבה נדחק למקום הרביעי. והנה, מתוך אותם כישלונות, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, נפתחה בפני בנט הדלת לליכוד, בשלב זה כחטיבה נפרדת, אך סביר להניח שבעתיד היא תתמזג בתוך הליכוד. שם הוא יתמודד על ההנהגה מעמדת שר הביטחון, או לפחות עם רקורד של שר הביטחון לשעבר, גם אם לתקופה קצרה.

* להבדיל מהבלוק – פעמים רבות, בעת האחרונה, כתבתי נגד "הבלוק" שנתניהו הקים, כתופעה הסותרת את הרעיון של הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית היא ממשלה ששתי המפלגות הגדולות מקימות, קובעות את קווי היסוד שלה, ומי שמקבל עליו את קווי היסוד הללו – יכול להצטרף. אי אפשר לנהל מו"מ על ממשלת אחדות עם "בלוק", שמשמעותו קואליציה צרה, שבה למפלגות קטנות וקיצוניות יש כוח בשל התלות של הממשלה בהן (יש המכנים זאת כוח סחיטה), והמפלגה שעמה מתנהל המו"מ נדרשת לקבל כתכתיב את תנאי המיני-קואליציה.

ומה באשר להצטרפות הימין החדש לליכוד? זאת אופרה אחרת. ברגע ששתי מפלגות מתאחדות והן סיעה אחת בכנסת, אפשר לאהוב את האיחוד או לא – אבל מרגע שהן סיעה אחת, בצדק הן מנהלות מו"מ כסיעה אחת. ולכן, אין כל סיבה לבוא בטענות לנתניהו כאשר הוא מנהל מו"מ גם בשם הימין החדש, בתנאים הנוכחיים.

ומה יקרה אם כל ה"בלוק" יתאחד לסיעה אחת? גם אז זה יהיה לגיטימי, ויש להתייחס אליה כסיעה אחת. אפשר להקים אתה ממשלת אחדות או לא – אך אלה כללי משחק מקובלים. לא כן – הבלוק.

* סוס טרויאני – נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, הוא מטריד עדים. הוא נשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, גיס חמישי שנועד להרוס את מערכת המשפט. המעשה הראשון שלו בתפקידו היה אמירה שלא חייבים לכבד פסקי דין של בית המשפט. ומאז הוא ממשיך בדרך זו. כן, הוא מקבל הרבה נקודות אצל הג'ורה יאיר נתניהו והופך לגיבור של חסידיו השוטים של שולחו. אבל בסוף נתניהו יזרוק גם אותו לכלבים, כמו את כל משרתיו. ואלה שמריעים לו היום, אליו כפי שהם מתייחסים היום לגדעון סער.

* נבל ברשות החסינות – הפרת צו איסור פרסום בידי שר המשפטים מעל דוכן הכנסת, מעידה כאלף עדים שהאיש הזה אינו ראוי להיות שר בישראל, לא כל שכן שר המשפטים. אגב, ברור שנתניהו שלח אותו לומר את הדברים, ואח"כ "התנער" מהם בקריצה.

אולם הקריאה להסרת חסינותו של אוחנה משוללת יסוד. חסינות חברי הכנסת על דברים שהם אומרים בכנסת היא מוחלטת. אי אפשר להסירה. נכון, אוחנה מנצל לרעה את חסינותו, אך עדיין, זאת החסינות.

ועדת האתיקה של הכנסת צריכה לדון בנושא ויש לה כלים מסוימים להענשת חברי כנסת סוררים שעוברים על כללי האתיקה. אך אי אפשר להסיר את חסינותו.

* חצי הכוס המלאה – העובדה שאמיר אוחנה הוא שר המשפטים היא כתם ובושה. אבל מצד שני אפשר להתנחם בכך שאיתמר בן גביר לא ממלא את התפקיד.

* ככה כובשים את הלב – למי שתמה מה עומד מאחורי הבריונות של אמיר אוחנה, התשובה נעוצה בציוץ של הג'ורה יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, אחרי מופע האימים הקודם של אוחנה, בשבוע שעבר: "טיפ לבכירי הליכוד שרוצים לכבוש את תפקיד היו"ר אחרי עידן נתניהו (ויש עוד הרבה זמן לא לדאוג). תלמדו מאוחנה! ככה כובשים את הלב של מאות אלפי מתפקדי הליכוד. קטע מוזר אה, שמעניין אותם צדק". העילגות במקור.

* השתמש וזרוק – אם אמיר אוחנה משלה את עצמו שהשירותים המפוקפקים שהוא מעניק לנתניהו יתגמלו אותו לטווח רחוק, כדאי שיתייעץ עם איוב קרא.

* מוכיח בשער – ושוב, ערוץ 12 מזמין את פרשננו לענייני ליזול אהוד אולמרט לדבר על פרשיות נתניהו, והגנב והרמאי המורשע הזה, שאמנם בית המשפט מאוד פינק אותו ובכל זאת, הוא בילה כמה שנים במקום שנועד לפושעים כמותו, מדבר על השחיתות של נתניהו, על שלטון החוק וכו'. וגם אם המלל היוצא מפיו בנושא נכון, הוא האחרון שרשאי לומר אותו. ניחא, אילו חזר בתשובה, הכה על חטא, הביע חרטה על מעשיו. אך בשחצנותו ויהירותו הוא עדין מספר את הסיפור שהוא המציא (נתניהו רק מעלה גרה, אין לו זכות יוצרים) על תפירת התיקים וכל אותן קונספירציות מטורללות.

במדינה מתוקנת מנהיג כזה לא היה מציג את פניו מחוץ לביתו מרוב בושה. ואילו הוא מוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו על תקן של מוכיח בשער. מחר יזמינו את האנס הסדרתי משה קצב להטיף נגד עברייני מין.

* חושך על פני תהום – אחרי דברי ההבל של יאיר נתניהו על התוהו ובוהו וחושך על פני תהום לפני שאבא שלו ברא את העולם, כבר לא ברור אם הוא יותר בור, או יותר גס רוח ובריון.

* צבא העם – במאמר ב"ישראל היום" תיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן את התגברות האיומים הביטחוניים על ישראל, וטען שמדובר בשינוי איכותי, לא כמותי. בין השאר הוא כתב: "סדר הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו מספיק למלחמה רב-זירתית כוללת ואינו ערוך למענה מספיק בהותרת עתודות למלוא האיומים בהופעתם יחד".

לנוכח הדברים הללו אני תמה על כך שיש בינינו המטיפים לרעיון העוועים של "צבא מקצועי", כלומר ביטול "צבא העם" והפיכת צה"ל לצבא של שכירים אנשי מקצוע, כמו בצבאות של מדינות שחיות בשלום עם שכנותיהן ואחת לכמה עשורים יוצאות לסייע באיזו מלחמונת במרחק אלפי ק"מ מגבולותיהן. מעבר לכל המשמעות הערכית והחברתית של רעיון צבא העם – מדובר בכורח קיומי.

הרעיון של "צבא מקצועי" נובע משתי אג'נדות שונות. האחת היא האג'נדה החרדית, שמנסה להסיר את הלחץ לגיוס חרדים בטיעון שבלאו הכי אין בהם צורך, ובקריאה לבטל את שירות החובה ולהמירו ב"צבא מקצועי". השניה היא האידיאולוגיה הליברטריאנית, שרוצה להפריט כל מה שזז, וצה"ל מגלם בעיניה את "המדינה הגדולה" שהם כל כך סולדים ממנה.

הרעיון הזה מסוכן לעתידה של המדינה.

אולי נכון לשקול מחדש אם קיצור השירות של חיילי צה"ל, לא היה מקח טעות.

* אי שלום – אי השלום בנהריים, שב-25 השנים מאז הסכם השלום עם ירדן היה בריבונות ירדנית אך בתפעול ישראלי, הופך להיות ירדני לחלוטין, ואנו מגורשים ממנו אחר כבוד. מתוך דבקות נוקדנית באותיות הקטנות של הסכם השלום, שאיפשר לירדנים להפסיק את ההסדר המיוחד בנהריים כעבור 25 שנים, הם נהגו כך. מה הם ירוויחו מכך? הרי ישראל קיבלה את עובדת ריבונותם על האזור ולא פקפקה בו. הם לא ירוויחו מכך דבר, זולת תחושת הסיפוק מכך שרגל יהודית לא תדרוך שם.

אי השלום היה סמל לשלום בין שתי המדינות. כעת הוא סמל לאי-שלום; למציאות של שלום חם שהיה למלחמה קרה.

מאז קום המדינה השטח היה בידי ישראל וחקלאים ישראליים עיבדו בו את אדמותיהם. יתר דיוק, השטחים הללו הם בבעלות יהודית כבר מאז שנות העשרים של המאה שעברה. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם גם תחת ריבונות ירדנית. כך גם חקלאי הערבה במובלעת צופר. אבל הירדנים, שותפינו ל"שלום", אינם מוכנים לסבול שתחת ריבונותם יהודי יעבד את אדמתו. וכך השלום היה לנישול. למה הדבר דומה? שישראל לא תסבול שתחת ריבונותה ערבים יעבדו את אדמתם, ותנשל את כל החקלאים הערבים מאדמותיהם.

האשמים בנישול החקלאים הישראלים מאדמתם הם הירדנים, אך אי אפשר לפטור מאשמה גם את ממשלת ישראל, שלא נקפה אצבע ולא הפעילה מנופי לחץ על הירדנים. הירדנים עשו את המעשה בחסות האותיות הקטנות של הסכם השלום. באותו הסכם סוכם על כמויות המים שישראל תעביר לירדן. ישראל מעבירה לירדן כמות כפולה מהמוסכם. אילו מינפה ישראל עובדה זו בהבהרה שתנהג בהדדיות – אם הירדנים ינשלו את חקלאינו, ישראל תספק להם מים בדיוק על פי ההסכם, לירדנים היה הרבה יותר מה להפסיד, והם היו מתפשרים (פשרה אפשרית = הארכה בעוד מאה שנה של ההסדר, למרות שהרצוי הוא הפיכת ההסדר למציאות קבועה). אך כאשר ישראל בוחרת להתנהג כילד כאפות של המזה"ת – זו התוצאה.

* המנצח הגדול – היום בו ישראל נאלצה לעזוב את נהריים, הוא יומו הגדול של אחמד מוסא דקמסה. דקמסה, חייל ירדני, רצח בדם קר שבע ילדות באי השלום, ופצע עוד 6. המלך חוסיין הגיע לבתי הנרצחות בבית שמש, כרע ברך וביקש סליחה. הבן שלו העניק ניצחון לרוצח.

* הקטסטרופה של יהודי עיראק – בחג שבועות 1941 נערך הפרהוד – הפוגרום ביהדות עיראק. בפרעות נטבחו קרוב ל-200 יהודים, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכושם של רבבות רבות נבזז.

מוסף הספרות ותרבות של "הארץ" פרסם הספד שכתב הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי על הסופר הישראלי שעלה מעיראק שמעון בלס. אליאס ח'ורי כתב על הקטסטרופה של יהודי עיראק שבעטיה עלתה גלות זו לארץ ישראל. הקטסטרופה לא הייתה הפרהוד, כמובן, שלא נזכרה במאמר. "שמעון היה אזרח עיראקי שחי את הקטסטרופה של יהודי עיראק. הציונות הרסה את חייהם על ידי פיצוצים שאורגנו על ידי המוסד בשכונותיהם ומקומות עבודתם. המשטר העיראקי מכר אותם לישראל… יהודי עיראק מצאו עצמם מועמסים כמו כבשים במטוסים בכיוון אחד אל שדה התעופה לוד, שם חיו בהשפלה ושוליות במחנות שנודעו בשם 'מעברות' ".

זאת תרבות השקר הנפוצה במזה"ת. כל מהות המאמר היא שלילת קיומו של עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם עם. יש ערבים-עיראקים-יהודים, כלומר בני האומה הערבית והעם העיראקי שדתם יהודית, וכאשר הם חיים בישראל הם "חיים בגלות", כלשונו. בפלשתין.

המאמר הזה מדכא בעיקר כיוון שח'ורי נחשב למתון. ויכול להיות שיחסית הוא באמת מתון. וגם "מתון" כמוהו מכחיש את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. כנראה יחלפו עוד דורות רבים, למרבה הצער, עד שניתן יהיה להגשים את חלום השלום הנכסף.

* שיח של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש אגף קונסטרוקטיבי, בונה ומקדם, ואגף רדיקלי. האגף הרדיקלי הוא זה שמנסה לעקור מהשורש את המציאות הקיימת. כאשר האגף הרדיקלי מצליח, לרוב זו רק ההצלחה להרוס. אין לו הצעה ויכולת לבנות משהו אחר, טוב יותר.

כאשר בשוליה של אידיאולוגיה יש אגף רדיקלי קטן, ניתן לראות בו צדדים חיוביים. הוא משקף את העוולות והכשלים במצב הקיים, ועשוי לשרת בכך את הכוחות הבונים, בחיפוש ומציאת פתרונות לתיקונם. הוא מאתגר, הוא מסעיר וזה לא מזיק.

הבעיה היא כאשר השוליים הרדיקליים מתרחבים והשיח שלהם מתחיל להשתלט על המרכז. אנו נמצאים כעת, בישראל ובעולם, בעידן של רדיקליזציה כזאת, שסופה מי ישורנה. אנו רואים זאת בשמאל הישראלי שהולך ומאמץ תובנות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אנו רואים זאת בימין הישראלי, שהולך ומאמץ תובנות של הימין הרדיקלי בעיקר במה שקשור לדמוקרטיה ומדינת חוק ותאוריות קונספירציה על מערכת החוק והמשפט. הרדיקליזציה הזאת, של שני הצדדים, היא סכנה חמורה לחברה הישראלית.

גם באידיאולוגיה הפמיניסטית יש אגף בונה ואגף רדיקלי. האגף הבונה הוא זה שחותר ופועל למען הרעיון הנשגב של שוויון מגדרי. האגף הרדיקלי מציג פמיניזם של שנאת הגברים, של מיזוגיניות הפוכה.

למרבה הצער, השיח הפמיניסטי הרדיקלי הולך ומאפיל על השיח הפמיניסטי הקונסטרוקטיבי. ויצ"ו היה ארגון נשים פמיניסטי קונסטרוקטיבי, אך לאחרונה גם הוא הופך לרדיקלי. הקמפיין החדש של ויצ"ו בנושא אלימות נגד נשים, שמציג כל אישה החיה עם גבר כאישה בסיכון וכל גבר כרוצח בפוטנציה, הוא שיח רדיקלי הרסני של שנאת גברים. שיח כזה הוא סכנה למשפחה, סכנה לקהילה, סכנה לחברה, סכנה לאנושות. השיח השקרי שלפיו הברירה של האישה הוא או להירצח בידי בן זוגה או לרצוח אותו, הוא שיח מסוכן ופלגני. הוא שיח מסית.

יש להגן על החברה מפני האיום של הפמיניזם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי. יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, ההומניסטי, הקונסטרוקטיבי שבנה וימשיך לבנות את החברה הישראלית.

* שימוש פסול בנשק השביתה – השביתה בשלטון המקומי שנועדה ליום חמישי האחרון בוטלה.

כיוון שהדברים שכתבתי בנוגע לשביתה בטרם ביטולה הם עקרוניים, הם רלוונטיים למרות ביטול השביתה:

מחר צפויה השבתה של השלטון המקומי בכל רחבי הארץ. לא יינתנו לתושבים השירותים המוניציפליים השונים. השביתה כוללת גם את הסייעות בגנים, כך שהגנים יושבתו, ובמועצות האזוריות גם את ההסעות למוסדות החינוך, כך שגם בתי הספר היסודיים והתיכוניים יושבתו. הסיבה לשביתה היא העיכובים בהעברת התקציבים הממשלתיים לרשויות, דבר הפוגע קשות ביכולתן לתפקד. הטענות של הרשויות מוצדקות, אך הדרך – השבתת שירותים, פסולה.

נשק השביתה הוא נשקם של פועלים מנוצלים, שאין להם מה לאבד אלא את כבליהם, והוא נועד לחייב את בעל הבית להפסיק את הניצול, באמצעות פגיעה בכיסו. המעניין הוא שהיום אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, כיוון שבמאבקים רבים מאז המאה ה-19, בכל מדינות המערב נחקקו חוקים המגינים על העובדים מפני ניצול. מרבית השביתות היום הן במגזר הציבורי.

כאשר עובדים במגזר הפרטי שובתים, הם פוגעים בכיסו של מי שניצל אותם כדי להרוויח יותר. כאשר עובדים במגזר הציבורי שובתים, הפגיעה היא בקופה הציבורית, של כולנו, והיא על גבם של האזרחים. איני חושב שיש לוותר על נשק השביתה במגזר הציבורי, אך יש לראות בו נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא נדיר ביותר, רק כאשר כלו כל הקצין.

אבל השבתה של השירותים הציבוריים בידי ההנהלה שלהם, היא כבר אבסורד. השלטון המקומי הוא חלק מהשלטון. כפי שלא יתכן שהנהלת משרד הבריאות תחליט להשבית את בתי החולים בשל מאבק עם האוצר, כך הדבר בסכסוך בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. על השלטון לפתור את המחלוקות בין חלקיו – לא על גב הציבור, שתפקיד השלטון הוא לשרת אותו.

השבתה של השלטון המקומי היא זילות של נשק השביתה ומעילה באחריות השלטון כלפי האזרחים. זאת, למרות שטענות השלטון המקומי כלפי הממשלה מוצדקות.

כאשר מערכת החינוך מושבתת, הורים רבים נאלצים אף הם לשבות. הפגיעה היא גם במקומות העבודה שלהם והם לא יפוצו על הפסד יום עבודה. אבל מי סופר אותם?

עד לאחרונה, כאשר השלטון המקומי בישראל שבת, המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה, בוודאי לא במערכת החינוך. למרבה הצער, הפעם גם המועצה האזורית גולן מצטרפת לשביתה. חבל מאוד מאוד.

* קיצור תולדות המותג מחל – בכתבה במוסף "הארץ" על הקמת בתי כנסת בקיבוצים ועל השינוי הפוליטי בקיבוצים, הופיע המשפט הבא: "בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל…". יש בעיה עובדתית קטנה במשפט הזה. בשנות ה-60 אף קיבוצניק לא הצביע מחל. זאת, כיוון שעוד לא היה מחל. הליכוד קם ב-1973, ובבחירות 73' לכנסת השמינית, סימנו היה חל טעם. המותג מחל, כסימנו של הליכוד, הופיע לראשונה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).

הסבר קצר על מרכיבי המותג. ח – הסימן ההיסטורי של תנועת החרות. ל – הסימן של המפלגה הליברלית. בבחירות לכנסת השישית (1965) חרות והליברלים הקימו את גח"ל (גוש חרות ליברלים) וסימנם בבחירות היה חל. עם הקמת הליכוד, חברו לגח"ל המרכז החופשי שסימנה ט, והרשימה הממלכתית שסימנה עמ (גם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה הצטרפה, אך כיוון שלא רצה קודם לכנסת, לא הייתה אות המזוהה עמה). מכאן הסימן חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית המרכז החופשי התפצל. חציו פרש וחבר לד"ש וחציו השני היה למרכז העצמאי. המרכז העצמאי חבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והם הקימו את מפלגת לעם. ה-מ של מחל אמור לסמן את לעם. ב-1988 התאחדו שלוש מפלגות הליכוד למפלגה אחת.

* מעורר חלחלה – נעמן כהן: "הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו)". שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו "פיהרר". אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו.

נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר.

* ביד הלשון

צור יצחק – ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, הונצח רבות לאורך השנים. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו, והוא מונצח בבתי ספר ובמוסדות נוספים הקרואים על שמו.

ההנצחה החשובה ביותר של רבין, והמובנת מאליה, היא קריאת המקום שבו הוא נרצח, כיכר מלכי ישראל, על שמו. ההחלטה על כך התקבלה בידי עיריית ת"א כבר בשבוע שאחרי הרצח.

גם כביש חוצה ישראל קרוי על שמו – דרך רבין, אך השם לא נקלט והכל מכנים את הכביש – כביש 6.

המרכז הרפואי ע"ש רבין, בפתח תקווה, מורכב משני בתי חולים: בילינסון והשרון.

הנצחה שנויה במחלוקת של רבין היא בתחנת הכוח של חדרה, כיוון שהתחנה כבר נקראה קודם ע"ש דוד שיפמן. לא מקובל להחליף שם של מוסד או רחוב המנציחים שמו של אישיות (אף שהיו דברים מעולם).

ויש גם יישוב על שם רבין – צור יצחק, יישוב קהילתי גדול במועצה האזורית דרום השרון, הממוקם בקרבת כוכב יאיר וצור נתן. היישוב הוקם ב-2007.

יש עוד יישובים רבים הקרויים ע"ש יצחק: תל יצחק, משואות יצחק, אלוני יצחק, שדה יצחק
וניר יצחק. אולם כל אחד מהם קרוי ע"ש יצחק אחר. בתקופה הקרובה אציג את היישובים הללו בפינה זו, ואשייך אותם ליצחקים השונים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.10.19

* הפייסן – תמורת הפסקת אש של 120 שעות, ארה"ב לא תטיל סנקציות על הרודן הטורקי, וקיבלה כ"הפסקת אש" את כל תביעות ארדואן.

מדיניות הפייסנות של טראמפ מעצימה ובונה את הדיקטטור האנטישמי ארדואן.

* מידה כנגד מידה – בשבת הקרובה, ב-26 באוקטובר, ימלאו 25 שנים להסכם השלום עם ירדן. שבועיים לאחר מכן, יפקע תוקף המסמך הנלווה ובו ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים בצופר ובנהרים לעבד את אדמותיהם, אף שהם באזור שבריבונות ירדנית. כן, לכל מי שאוהבים להשתעשע בהסכמים הדוחים את הבעיות בעשרות שנים – כדאי לזכור שהזמן אינו עומד מלכת.

סביר להניח, שמי שחתמו על הנספח הזה, ראו לנגד עיניהם שתי מדינות שכנות שמנהלות יחסי שלום ושכנות טובה, והיה להם ברור שבחלוף 25 שנה ההסכם יוארך אוטומטית. הרי איזה איום יש על הריבונות הירדנית מכך שעל כמה דונמים, יהודים יעבדו את אדמתם?

אבל השלום עם ירדן הוא יותר מלחמה קרה מאשר שלום חם. עבדאללה הולך בדרכי מובארק, ולא בדרכי אביו וסאדאת. וכעת הוא דבק בדקויות ההסכם ומתכוון לגרש את החקלאים המעבדים את אדמתם בשתי המובלעות.

על פי דקויות ההסכם, זו זכותו. אך אין זו רוח ההסכם.

יש מה לעשות. אסור לנו להשלים עם ההחלטה הזו כגזירת גורל. מה לעשות? לנהוג בהדדיות. על פי הסכם השלום עם ירדן, על ישראל לספק לה כמויות מסוימות של מים. בפועל, ישראל מספקת לירדן כמות כפולה. אם הם דבקים בדקויות ההסכם, גם עלינו לדבוק בהן. עלינו להודיע, שאם יופסק ההסדר המיוחד באדמות נהריים וצופר, ישראל תעביר לירדנים מים בכמות הכתובה בהסכם, ולא מ"ק אחד יותר.

כך נוהגת מדינה ריבונית גאה.

* בייביסיטר – כאשר הליכוד והימין מפיצים שמועות על הקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן בתמיכת הרשימה המשותפת, האינטרס שלהם ברור. כאשר ניצן הורביץ ועיתונאים מאזור החיוג שלו קוראים להקמת ממשלה כזאת, גם האינטרס שלהם ברור. וכאשר התקשורת עוסקת באופציה הזאת – אנחנו יודעים שהתקשורת אוהבת את משחקי התרחישים.

אבל כאשר עופר שלח נשאל על כך בראיון טלוויזיוני, ואומר שהוא לא מסיר אף אופציה מהשולחן, הוא משחק באש. צריך להיות ברור – ניסיון להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, הוא יום התפרקותה של כחול לבן. אם מישהו חולם שתל"ם תיתן ידה למהלך כזה, כולל למהלך טקטי כזה, שנועד ללחוץ על נתניהו – הוא חולם חלומות בהקיץ. אבל למה לדבר על תל"ם? מי ששלל מכל וכל את "הזועביז", כלשונו, לא היה איש תל"ם, אלא מנהיג מפלגתו של עופר שלח, יאיר לפיד.

ניסיון לנהל מו"מ עם הרשימה המשותפת תהיה בגידה בבוחרי כחול לבן. ולא רק כיוון שלאורך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.

אז אם עופר שלח רוצה בהתפרקותה של כחול לבן, שימשיך עם התעלולים שלו. אם הוא רוצה לשחק בטקטיקה כדי להפעיל לחץ על נתניהו, שיבין שהטקטיקה המוזרה הזאת יכולה לפגוע אך ורק בכחול לבן, והיא רק תשרת את נתניהו. לפעמים נדמה לי שצריך להצמיד לעופר שלח בייביסיטר 24/7.

* בין ביקורת לעלילה – לא אחת שואלים אותי, מדוע אני, שפעמים רבות מתחתי ביקורת על מערכת המשפט והחוק, יוצא נגד נתניהו וחסידיו כאשר הם מבקרים את המערכת.

יש הבדל של יום ולילה בין ביקורת עניינית על החלטה שגויה בעיניי, או על מדיניות האקטיביזם שאני שולל וכו', שבאה מתוך כבוד למערכת ואמון בטוהר כוונותיה, לבין טענת הזדון שבלב תאוריית קונספירציה על כל מערכות החוק והמשפט, כאילו מדובר בכנופיית פושעים צינית, שקשרה קשר להפיל ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. הטענה הזאת היא עלילת דם בזויה.

מי שמשווים בין העלילה הזאת לבין ביקורת עניינית, הם אנשי השחור לבן. אלה שאינם מבינים שלא מדובר במערכת מושלמת וחפה מטעויות, מעצם היותה מערכת אנושית, אך אין המדובר בכנופיה קרימינלית שכל כולה פשע ותפירת תיקים. מדובר באנשים שפולחן האישיות של נתניהו מחק את תודעתם עד שאינם מסוגלים שלא לראות בו אל מושלם. הם משליכים מהבעיה שלהם לאחרים, ומעריכים שמי שאינם רואים במערכת המשפט מכשיר לתפירת תיקים ולהפלת ראש הממשלה, הם לבטח עובדי אלילים וחסידים שוטים של אותה מערכת. כמובן שזה מגוחך.

עלילת "תפירת התיקים" היא בדיוק אותו סוג של תאוריית קונספירציה חולנית, כמו הטענה שהשב"כ רצח את רבין.

* איזונים ובלמים – אני בעד פסקת התגברות. אני נגד פסקת התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי, שמשמעותה היא ביטול טוטלי של הביקורת השיפוטית. כמובן שאני נגד הרעיון ההזוי, שאינו קיים באף מדינה דמוקרטית בעולם, של ביטול הביקורת השיפוטית גם על החלטות ממשלה.

אני בעד חוק יסוד החקיקה, שיקבע שבית המשפט העליון יכול לבטל חוקים רק ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, ושהכנסת יכולה להתגבר על פסילת החוק ברוב של 75 ח"כים.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, ומאז שנות ה-90 כתבתי על כך עשרות ואולי מאות מאמרים. אני בעד הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. יצאתי נגד פגיעה באיזון הזה באמצעות האקטיביזם השיפוטי (שלא בא לידי ביטוי רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון על חוקים והדיון בסוגיות פוליטיות מובהקות, גם כאשר, כפי שקורה ברוב המוחלט של המקרים, החוקים אינם נפסלים). ההתנגדות שלי ל"הכל שליט"; לניסיון של מנהיג אחד להעמיד את עצמו מעל החוק, להכפיף את בתי המשפט ואת בחירת השופטים לכנסת, כאשר למעשה הכנסת (לפחות עד הבחירות האחרונות) הייתה כפופה אליו לחלוטין, באה מאותו מקום שאני נגד "הכל שפיט" – האקטיביזם השיפוטי. התנגדותי ל"הכל שפיט" ול"הכל משיל" נובעת מתמיכתי ברעיון האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון, והתנגדותי לכוח עודף לאחת הרשויות.

אני נגד התערבות של המערכת המשפטית בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים כאשר אין בהם פגיעה מוחשית בזכויות האזרח. יצאתי נגד ההתערבות הזו גם במקרים שבהם החלטת בית המשפט ביטאה את השקפתי הפוליטית, כמו, למשל, בביטול חוק טל. חשבתי שהכנסת צריכה להכריע בנושא, גם כשהיא הכריעה נגד דעתי, ושההתנגדות לחוק היא עניין למערכת הציבורית והפוליטית ולא לבית המשפט.

היום, האיום של "הכל שליט" מיידי וברור יותר מהאיום של "הכל שפיט". האיום של "מלוא כל הארץ משפט" היה איום חמור, אך "מלוא כל הארץ רצונו של שליט אחד, כי הוא מבטא את 'רצון העם' ומי הם הפקידונצ'יקים המושחתים של בית המשפט שאף אחד לא בחר"… וכו' וכו', גדול לאין ערוך.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה, כחוק מאוזן, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים. אגב, הבעיה העיקרית במערכת השלטונית בישראל, שקיימת מאז קום המדינה אך הועצמה באופן קיצוני בעשור של שלטון נתניהו, היא חולשתה של הכנסת מול הרשות המבצעת, לא מול הרשות השופטת. את חוק יסוד החקיקה יש לקבל מתוך הידברות בונה בין ראשי שלוש רשויות השלטון, מתוך כבוד הדדי. אני בטוח שניתן יהיה להגיע להסכמות מאוזנות וטובות.

ברור שאי אפשר לבצע את המהלך הזה, כאשר בראש הרשות המבצעת עומד אדם השקוע מעל צוואר בחשדות לפלילים, ועניינו עומד להידון בבית המשפט. את המהלך הזה ניתן יהיה לבצע לאחר עידן נתניהו.

מותר ואף רצוי לבקר את בית המשפט ופסיקות של בית המשפט. אין אף רשות חסינה מביקורת. אגב, אפילו הרשות הנקראת בנימין נתניהו! אולם יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית על מערכת המשפט, לבין הטלת דופי ביושרה ובאמינותה, והצגתה ככנופיית פשע ביריונית שקושרת קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. תיאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים לבית בלופר, על אותה "מדינת עומק" בדויה, נועדה למחוק את היכולת של החברה הישראלית לבקר את השלטון, להיאבק נגד השחיתות, ולתת הכשר לשחיתות שלטונית. הניסיון למחוק את כוחם של רשויות החוק והמשפט להגן על החברה מפני כוח מופרז של שליט אחד ולבטל את היכולת של אותן רשויות להיאבק בשחיתות, היא סכנה מוחשית לדמוקרטיה.

* הסיפור החולני התורן – הסיפור החולני התורן שרץ ברשתות, הוא שליברמן הוא שתול של פוטין, וכעת הוא עומד להקים בישראל ממשלת בובות שתנוהל בידי פוטין בתמיכת הפלשתינאים… כן, כן.

במקרה הזה, מעבר לחולניות של הקונספירציות המטורללות הרגילות, מדובר ממש באנטישמיות כלפי ליברמן, בשל היותו יוצא חבר העמים. זו עלילה על חוסר נאמנות של העולים מחבר העמים לישראל, אלא למדינת מוצאם. מסוג העלילות האנטישמיות הבזויות ביותר בהיסטוריה של עמנו. כל מי שמפיץ את הבדיה האנטישמית הזאת, הוא באמת חלאת המין האנושי.

* בעגלא ובזמן קריב – כששמעתי שאמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי אמרו בשידור קדיש על נתניהו, הזדעזעתי. לומר קדיש על אדם חי, זה כמו לייחל למותו. זה כמו שבעולם הפשע מפרסמים מודעת אבל על מישהו, כדי לרמוז לו שהוא מסומן. לייחל למותו של יריב פוליטי, זה פשע שנאה נגד הדמוקרטיה. וכאשר עושים זאת אנשי תקשורת, שאינם אמורים להיות יריבים פוליטיים, על אחת כמה וכמה. ואני מודה שהשתוממתי בעיקר על עודד בן עמי, הממלכתי כל כך.

… עד שצפיתי בסרטון של השידור. לא קדיש, לא בטיח ולא נעליים. כל הטענה השקרית הזו אינה אלא עוד ספין מתבכיין אופייני.

* עוגיה – הקריקטורה של עודד בן עמי ב"ארץ נהדרת" – מדויקת. הוא מוצג בדמות של עוגיה, מדושן עונג, פרצוף זורח והוא מתפוצץ מ"גאווה ישראלית" פטריוטית. כל קריקטורה היא הגזמה – בואך הגחכה, אך היא מבוססת על דמותו האמתית של האיש. עודד בן עמי הוא השריד האחרון בטלוויזיה הישראלית, אולי זולת יעקב אחימאיר, של העיתונאות של פעם (לטוב ולרע). הוא פטריוט, ממלכתי, בלתי מוטה, חף מסרקזם. לדבר עליו בהקשר של "אמירת קדיש על נתניהו" וייחול למותו… זה הקשר חולני.

לעומתו, אמנון אברמוביץ', עוד מימיו ב"מעריב", הוא ממייסדי הניו-ז'ורנליזם הישראלי ומהבולטים בו לאורך שנים. אין אצלו כמעט הפרדה בין דעה לידיעה. ההגדרה "פרשן" שניתנת לו אינה מדויקת. למעשה, הוא פובליציסט בע"פ. הפרשנות שלו, הגם שלעתים היא מכילה מידע מעניין ואף סקופים בלעדיים, אינה אלא טור דעה. הוא דעתן, איש שמאל ציוני מובהק, מנצל עד תום את הבמה שניתנת לו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. הוא ציני, סרקסטי, מתנסח בשנינות ובחדות, אך לעתים הוא כל כך מאוהב בהברקות שלו, עד שנדמה שהוא יוצר אייטמים מלאכותיים כדי לשרת את הפאנצ'ליין המילולי. ביקורתו על הימין, בעיקר על המתנחלים וגם ביקורתו האישית על נתניהו, היא לא אחת מרושעת. אך גם הוא לעולם לא יחצה את הגבול של ייחול למותו של נתניהו, חלילה, או אמירת קדיש עליו. במקרה הזה, ה"בעגלא ובזמן קריב" בא בכלל מבן עמי וניכר שלא היה מתוכנן, להבדיל ממשחקי הלשון הרגילים של אברמוביץ'.

דווקא האייטם המדובר, כלל לא ביטא את עמדתו על נתניהו או הבעת תקווה שלו לקץ שלטונו, אלא תיאור בצורה אירונית של הציפיה קצרת הרוח של בכירי הליכוד לסוף עידן הנהגתו של נתניהו, מתוך תקווה לרשת אותו. דו-שיח כזה, עם ה"בעגלא ובזמן קריב" ועם ה"ואמרו אמן", יכול היה להתקיים בקלות ובטבעיות בין אברמוביץ' ועמית סגל.

נתניהו קפץ על הדיאלוג כמוצא שלל רב בספין התבכיינות אופייני, ורבים ממעריציו אמרו "אמן, יהא שמיה נתניהו מבורך לעולם ולעולמי עלמיא". אבל אני חייב לציין שבמקרה זה קראתי לא מעט מחסידיו ומדקלמי דפי המסרים, שאמרו הפעם בפירוש, שבכל סיפור ה"קדיש" – אין כלום כי לא היה כלום.

* תתבגרו – העיתונאית מיקה אלמוג פוטרה מ"ידיעות אחרונות" לאחר שנים אחדות שבהן פרסמה טור שבועי ב"7 ימים". בימים האחרונים מוצפות הרשתות בסיפור שהיא פוטרה כיוון שהרבתה לכתוב נגד נתניהו.

איני מודע לשיקולי פיטוריה. העורך כתב בתגובה שזה חלק ממהלך של ריענון רשימת הכותבים. אבל ברור לי שהיא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד נתניהו, ולא בשל עמדותיה ה"שמאלניות" ובטח לא כיוון שהיא נכדה של פרס (כן, גם את השטות הזאת אומרים). הרי אי אפשר לחשוד ב"ידיעות אחרונות" כבעל קו של הגנה על נתניהו. במשך שנים העיתון הוביל קו אנטי נתניהו קיצוני, אפילו בלתי הוגן, שהגיע לשיאו בבחירות 2015. היום העיתון מאוזן הרבה יותר, וטוב שכך. אך עדין רבים מכותביו הם מבקרים חריפים של נתניהו. ע"ע נחום ברנע וסימה קדמון, שהטורים שלהם פותחים את מוסף השבת.

וגם אני, שהתחלתי לכתוב ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים, איני בדיוק מחסידיו של נתניהו.

אז יאללה, הגיע הזמן להפסיק עם ההתבכיינות המחנאית הזאת, ברמה של ההתבכיינות על פיטורי אלי ציפורי מ"גלובס", כביכול כיוון שכתב בעד נתניהו.

* הטריקולור האנטישמי – הדיכוטומיה של "שמאל" ו"ימין" בישראל, מביאה אתה רעות חולות רבות, שהן ממש איום על החברה הישראלית. כזו היא ההיגררות של כל מחנה אחרי השוליים הקנאים והפנאטים המטורפים שבשוליו (הכהניסטים מזה וארגונים כמו שוברים שתיקה מזה, שהמחנות קופצים לגונן עליהם). תופעה שבולטת בימין – התיישרות אוטומטית מאחורי המנהיג, תוך נכונות לקבל כל שחיתות שלו וכל קונספירציה היוצאת מתעשיית השקרים שלו. ועוד, בשני המחנות – המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות גלובלית עם הימין או השמאל הגלובלי. במחנה השמאל חשים השתייכות והזדהות עם השמאל באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם הימין הישראלי. במחנה הימין חשים השתייכות והזדהות עם הימין באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם השמאל ואפילו עם המרכז הישראלי. והסולידריות הזאת מביאה כל מחנה לגונן אפילו על האנטישמים הקיימים במחנה הגלובלי שאליו הם משתייכים. בשמאל מגוננים על האנטישמיות השמאלנית, נוסח BDS וכו', שהעולם הנאור הולך ומגדיר אותם רשמית כאנטישמים, ומתרצים את פעולתם כ"התנגדות לגיטימית לאקיבוש" – ע"ע "הארץ". ובימין מגוננים על האנטישמיות הגזענית של הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה, תומכים בגזענות שלהם כשהיא מופנית נגד מוסלמים, ממציאים להם שמות חיבה ("הימין העמוק" להבדיל מ"הימין הרדיקלי") ותומכים במפלצות אנטישמיות וגזעניות מן הזן של לה-פן ושכמותה, אפילו בגרמניה. וכאשר איש ימין רדיקלי מבצע פיגוע אנטישמי, מכחישים את הקשר שלו ל"ימין העמוק".

חשוב שנחזור ונדגיש – יש כיום גל עכור של עליה באנטישמיות בעולם. האנטישמיות היא "טריקולור" – שחור, אדום, ירוק. שחור – האנטישמיות של הימין הרדיקלי, הפשיסטי והניאו-נאצי. אדום – האנטישמיות של השמאל הרדיקלי הבי.די.אסי שלכאורה הוא "רק" אנטי ישראלי, אך הוא אנטישמי לעילא ולעילא, אנטישמי אובססיבי, שמעליל עלילות אנטישמיות ופועל נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ירוק – האנטישמיות של הקנאות האיסלמיסטית, שהיא הרצחנית ביותר. האנטישמיות הירוקה, הטרוריסטית הרצחנית, זוכה לגיבוי ולתמיכה מהאנטישמיות האדומה.

יש להילחם באנטישמיות על כל גווניה, ועל כולנו לשתף פעולה במאבק באנטישמיות. וכמובן שהתשובה הטובה ביותר לאנטישמיות היא הציונות. על ישראל לקרוא ליהודי העולם לבוא הביתה, לארץ ישראל, למדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

בן ברית / בעל ברית – מפעם בפעם אני מציג בפינה זו שגיאה שנכתבה או נאמרה באופן ציבורי; לא כדי לבייש, חלילה, את הטועה, אלא כהזדמנות ללמוד מן השגיאה. הפעם תפסתי בשגיאה את… עצמי.

מתוך היסח הדעת חטאתי בשגיאה נפוצה. במאמר שפרסמתי ב"ידיעות אחרונות", כיניתי את העם הכורדי "בן בריתה" של ישראל. צריך הייתי לכתוב שהוא "בעל בריתה" של ישראל (כפי שאכן תיקנתי בגרסה שפרסמתי ב"חדשות בן עזר").

מה ההבדל בין בן ברית לבעל ברית?

בן ברית משמעותו – יהודי. כלומר, מי שבא בבריתו של אברהם אבינו (וכמובן גם נשים יהודיות, אף שאין להן טקס מקביל). המושג בני ברית כביטוי ליהודים מופיע פעמים רבות במקורותינו. רק לאחרונה, בימים הנוראים, התפללנו "וכתוֹב לחיים טובים את כל בני בריתך", כלומר את כל עם ישראל.

בעל ברית, הוא מי שחתם על ברית, רמה גבוהה של חוזה, עם רעהו. זה יכול להיות אדם בודד, קבוצה או מדינה. ישראל לא חתמה על ברית פורמלית עם הכורדים, אך לאורך עשרות שנים מערכת היחסים בין שני העמים הייתה כשל בעלי ברית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.10.19

* הפתרון הפשוט והפתרון העקמומי – לתסבוכת הפוליטית שבעקבות הבחירות, יש פתרון ראוי אחד; פתרון פשוט, הוגן, לא מתחכם – ממשלת אחדות רוטציונית שבה גנץ הראשון ונתניהו יתפנה לענייניו המשפטיים. אם אחרי השימוע לא יוגש נגדו כתב אישום – יוכל לכהן כשר בכיר בממשלה ולאחר שנתיים להחליף את גנץ. אם יוגש נגדו כתב אישום, יקדיש את השנתיים למשפט. אם במשפט יוכיח את חפותו ויזוכה לחלוטין, יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק.

יש להגיע להסכמה עם מערכת המשפט על משפט מהיר ביותר, כלומר ישיבות רצופות מידי יום, כדי להבטיח שההליך יסתיים במהלך השנתיים.

אלמלא התעקש נתניהו לאחוז בקרנות השלטון; אילו נהג באחריות לאומית, ניתן היה כבר להסכים על ממשלת אחדות ברוח זו. בשל היאחזותו העיקשת, ומתוך רצונו העז והמוצדק של ריבלין, המבטא את רצון העם, לחסוך מאתנו בחירות שלישיות ולאפשר ממשלת אחדות לאומית, הוא הגה את "מתווה ריבלין"; מתווה עקמומי, עמוס מעקפים, בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומבחינה תפקודית. ואף על פי כן, במצב שנוצר, אני רואה במתווה הזה את הרע במיעוטו, שעל בסיסו ניתן להקים את ממשלת האחדות. כתומך של "כחול לבן", אני קורא לה לאמץ את המתווה הזה כבסיס למו"מ, אך לעמוד על כך שהמו"מ הוא רק עם הליכוד ולא מסונדל בבלוק עם סמוטריץ' והחרדים.

* בסיס ראוי לאחדות – מתווה הנבצרות של ריבלין הוא מתווה בעייתי. אני יכול לכתוב מאמר של שלושה עמודים שבהם אפרט את הבעייתיות שלו, את החורים שבו.

אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב הנוכחי, זה הפתרון הסביר. אם נתניהו אכן יסכים לו, ובהסכם הקואליציוני הוא יחתום על כך שביום שבו יוגש נגדו כתב אישום (כל כתב אישום) הוא ייצא לנבצרות, בלי תרגילים, בלי התחמקויות ובלי שטיקים – כחול לבן צריכה לקבל זאת. אם לא תעשה כן, וכתוצאה מכך יהיה סיבוב שלישי, תהיה זו פגיעה באינטרס הלאומי וגם באינטרס המפלגתי.

יש לעמוד על כך, שהמו"מ הוא אך ורק בין כחול לבן והליכוד. על הליכוד לגשת למו"מ בידיים נקיות, כמו"מ בין שתי המפלגות הגדולות בלבד, כאשר כל גורם שיקבל על עצמו את קווי היסוד ששתי המפלגות תנסחנה, יוזמן להצטרף, ולא בשם בלוק הכופה על כחול לבן את דרישות החרדים.

* אי אמון – בשתי מערכות הבחירות, התחייבה כחול לבן להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ללא נתניהו. ואכן, אין ממשלה ראויה יותר למדינת ישראל היום, מאשר ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, בלי נתניהו. אלא שקיום התנאים הללו אינו תלוי רק בכחול לבן. אני משער שמנהיגי כחול לבן האמינו שבכירי הליכוד יאמרו בגלוי את מה שהם אומרים בשיחות סגורות ואף יעשו מעשה כדי לממש את מאווייהם, אך זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה.

סיטואציה זו הכניסה את הבטחת הבחירות של כחול לבן למילכוד. אם תעמוד על העיקרון של ממשלת אחדות, תפר את ההבטחה לא להקים ממשלה עם נתניהו. אם תעמוד על התנגדותה לממשלה עם נתניהו, תפר את ההבטחה להקים ממשלת אחדות.

בסיטואציה הזאת, על כחול לבן לבחון הפרה של איזו הבטחה מזיקה יותר למדינה. למיטב הכרתי, כאשר הברירה היא בין ממשלת אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות שלישית בתוך שנה שכנראה תשאיר את אותה דילמה בדיוק – בין אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות רביעית שגם היא עלולה להסתיים באותה תוצאה, הברירה העדיפה היא ממשלת אחדות על פי מתווה ריבלין, ובמו"מ רק עם הליכוד.

הבעיה בברירה הזאת היא אי האמון בנתניהו, בעמידתו בהסכם ובהתחייבויות שיתחייב. אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, יש להקפיד על ניסוחים ברורים ונוקשים, שיקשו עליו לבצע את תרגיליו הידועים. ואם הוא יפר את ההתחייבויות, כחול לבן תפרק את הקואליציה ונלך לבחירות, אך לפחות בידיעה של הציבור שהיא נתנה הזדמנות לממשלת אחדות.

ואם, כפי שחושדים בכחול לבן, כל מטרתו של נתניהו במו"מ היא להטיל על כחול לבן את האשמה בהקדמת הבחירות הנוספת, הימנעות ממו"מ רק תשרת את מטרתו. אדרבא, על כחול לבן להעמיד במבחן את רצינותו.

לכן, הייתה זו טעות לבטל את פגישת גנץ ונתניהו.

* למנוע סיבוב רביעי – אם יהיה סיבוב שלישי של הבחירות, יישפכו לשווא מיליארדים, הממשל בישראל ימשיך להיות משותק ולעבוד אך ורק על השוטף המינימלי, ידינו תמשכנה להיות כבולות מול הטרור העזתי שמבין זאת ויגביר את תוקפנותו, תמשך הברברת הסותרת את עקרון העמימות שהוא מרכיב יסודי במב"מ (מערכה בין מלחמות) ומסכנת אותו והגרוע מכל – תמשך אווירת השנאה, הקרע והרחבת השסע. וכל זאת למען איזו תוצאה? סביר להניח, שיהיו אי אלה מעברי מנדטים, אך השורה התחתונה תחזיר אותנו לברירה בין שתי אפשרויות בלבד: ממשלת אחדות לאומית או… סיבוב רביעי. לכן, מוטב לבחור עכשיו בממשלת אחדות לאומית. כל צד יוותר קצת. אבל על דבר אחד אסור להתפשר – שהמו"מ יהיה אך ורק בין כחול לבן והליכוד, ללא מחויבות והסכמים קואליציוניים עם מפלגות נוספות, תוך הצהרה מראש שאף מפלגה אינה פסולה, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שעליהם יוחלט בין שתי המפלגות הגדולות – מוזמנת לקואליציה.

* בלוף ושמו בלוק – הופ, ניתן האות והמונים מדקלמים מסר חדש: גם כחול לבן באים כבלוק, כי הם מורכבים משלוש מפלגות, אז למה לליכוד אסור לבוא כבלוק.

לפעמים אני תמה, אם המצטטים אינם בודקים לרגע עד כמה המסרים שהם מדקלמים ילדותיים וטיפשיים.

כחול לבן רצה לכנסת כרשימה אחת, עם מצע אחד והיא מהווה סיעה אחת בכנסת. העובדה שהיא מורכבת משלוש מפלגות המרכז, אינה רלוונטית. גם הליכוד, עד 1988, היה מורכב משלוש מפלגות (חירות, הליברלים ולעם) והמערך עד 1984 היה מורכב משתי מפלגות (מפלגת העבודה ומפ"ם). בכל מו"מ קואליציוני ובכל הקשר של הכנסת, ההתייחסות לסיעה הייתה כאל סיעה אחת. בדיוק כפי שהיום ההתייחסות ליהדות התורה, המורכבת משתי מפלגות (אגודת ישראל ודגל התורה) היא כאל סיעה אחת.

אין שום קשר ושום דמיון בין זה, לבין החידוש חסר התקדים וחסר ההיגיון של הליכוד, שכביכול מקיים מו"מ על ממשלת אחדות, אך כובל את עצמו מראש בהסכמים עם מפלגות אחרות. במקום שכחול לבן והליכוד יקיימו, למשל, מו"מ בנושאי דת ומדינה עד שיגיעו להסכמה, הליכוד כבול מראש בתנאים של יהדות התורה. אז מה הטעם במו"מ?

בלוק = בלוף.

* שני מהלכים קדימה – אומרים לי: אוקיי, הבנו למה כחול לבן אינה מוכנה להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. אבל מה הבעיה בממשלה של כחול לבן עם החרדים והשמאל, שתיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת?

נניח שיש היתכנות לקואליציה כזאת (איני מאמין בכך) – גם אז היא פסולה. מדוע? תקום ממשלה הנתמכת מבחוץ בידי הרשימה המשותפת. באותו שבוע, חמאס יחליט לאתגר את הממשלה החדשה בירי 600 טילים לעבר אזרחי ישראל. הממשלה תתכנס ותחליט על תגובה כלשהי, מתונה ככל שתהיה. למחרת תמיכת המשותפת מוסרת והממשלה נופלת, והמדינה נקלעת למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.

* יהדות התורה הערבית – מאז הבחירות נמתחת על כחול לבן ביקורת על סירובה – לא רק לקואליציה עם הרשימה המשותפת, אלא גם לממשלת מיעוט הנשענת מבחוץ על המשותפת. וכיוון שמנהיגי כחול לבן הבהירו שלא ילכו עם כוחות אנטי ציוניים לקואליציה, הוטחה בהם הטענה: מה ההבדל בין המשותפת לחרדים, שגם הם אינם ציונים? השאלה הזאת קנטרנית, כי היא מרמזת לכך שההתנגדות אינה בשל היות חברי המשותפת אנטי ציונים, אלא בשל היותם ערבים, כביכול. כמובן שאין לכך שחר. הח"כ הבעייתי ביותר ברשימה המשותפת נולד לאם יהודיה – עופר כסיף.

אסביר את ההבדל. המפלגות החרדיות אמנם אינן מאמינות באידיאולוגיה הציונית, אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה. יש להבחין בין החרדים של יהדות התורה לבין חרדים של נטורי קרתא, חסידות סאטמר וכו'. האגפים הללו של החרדים, הם אכן תואמי הרשימה המשותפת – נאבקים נגד קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה, אלא שבניגוד לרשימה המשותפת הם גם מחרימים את הבחירות. אין לי ספק, שאילו תקום מפלגה ערבית שאינה מאמינה באידיאולוגיה הציונית, אך אינה מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל ואינה תומכת באויביה, היא תהיה שותפה רצויה בממשלה של כחול לבן וגם של הליכוד.

* כל עוד בלבב – אפרופו "בלוק" – האם הח"כים החרדים, שבשעת שירת התקווה פיהם סתום, שחלילה לא יצאו מפיהם מילים כמו "נפש יהודי הומיה", הם "המחנה הלאומי"?

* תביעות ציוניות – אני קורא על הדרישות של כחול לבן בענייני דת ומדינה, במו"מ הקואליציוני: תחבורה ציבורית בשבת, שינוי חוק המרכולים, נישואים אזרחיים. אני הייתי מכין רשימה אחרת, הרבה יותר חשובה, הרבה יותר מהותית, הרבה יותר אקוטית למהותה הציונית של מדינת ישראל ולזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי: הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, ביצוע מתווה הכותל, הכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים (למעט אלה מהם שאינם מגדירים עצמם כיהודים).

* הצתה מאוחרת – אילו לפיד ויתר מראש על הצעצוע האינפנטילי של הרוטציה, ומעמיד את ישראל לפני האמביציה ("צה רוטציה"), היום גנץ היה ראש הממשלה. אולי כבר לפני חמישה חודשים.

ומדוע איני מברך על ההצתה המאוחרת, בחינת "מוטב מאוחר מאשר בכלל לא"? כי תכל'ס, הוא לא ויתר על כלום, כי ברור שבממשלת אחדות רוטציונית אף אחד לא היה עושה מיני רוטציה בתוך כחול לבן.

* ממילים למעשים – אהבתי את נאומו של נתניהו בכנסת והסכמתי עם רוב דבריו, שהיו היפוכם המוחלט של הדברים שאמר בשנים האחרונות. למשל, האמירה שבית משפט עצמאי הוא בסיס לדמוקרטיה, היא אמירה שאני חותם עליה בשתי ידיי. הסכמתי עם דבריו על חשיבותה של ממשלת אחדות לאומית ועל הסכנה שבעוד סיבוב בחירות. עכשיו עליו לעבור ממילים למעשים ולצקת תוכן בנאומו. לגשת למו"מ ישיר של הליכוד וכחול לבן על ממשלת אחדות, בלי תרגילים, תכסיסים, חישוקים ובלוקים.

* נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, היה לי ריב עם אחי ובלהט הוויכוח אמרתי "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לי סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* האם סער יפגין אומץ – האם גדעון סער יתמודד מול נתניהו בפריימריז בליכוד? לא הייתי מהמר על כך. לצערי, הוא מעולם לא התבלט כמנהיג אמיץ.

אם סער יתמודד, הוא יעמוד תחת מסע הסתה נורא, כסססמולני, חבר של אחמד טיבי ואיימן עודה, בוגד, מורד, מתכנן פוטש וכו' וכו'. הוא יודע זאת. אך אם למרות זאת יעז ויקפוץ למים – זה יהיה הרגע בו יוולד כמנהיג, ללא כל קשר להישג שישיג בפריימריז.

* בדרך ללינץ' – גדעון סער רק צייץ "אני מוכן" וכבר התחילו לספר על "תיק שערוריות מיניות". ככה יעשה לאיש…

* התרסק – גדעון סער רק עשה אפצ'י, ונתניהו התמוטט והתרסק. הודעתו החגיגית של נתניהו על פריימריז בליכוד נמוגה בעקבות שתי מלים שכתב סער: "אני מוכן". לא, נתניהו לא חשש שיפסיד לסער, אך הוא ידע שינצח בנקודות. והרי כל הפריימריז נועדו להיות הרחבה של מסמך הנאמנות המביש שעליו הוחתמו כל מועמדי הליכוד.

* שותפים רצויים – סיעת ימינה מתפצלת. אני רואה בימין החדש שותף רצוי לממשלת אחדות לאומית. כמובן, בהנחה שיקבל את קווי היסוד שיקבעו בין כחול לבן לליכוד. בעיניי, אם גם הבית היהודי ותקומה יתפצלו, גם הבית היהודי הוא שותף רצוי. לא כן תקומה, כיוון שסמוטריץ', להבדיל מאורי אריאל, הוא על הרצף הכהניסטי.

* ברית הקנאים – הפוסט היסטוריון האוטו-אנטישמי, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, תולה תקוות ב… ליברמן. אמנם 90% מהפשקוויל שלו בנדון בשוקניה הוא ערימה של גידופים ונאצות כלפי ליברמן, אך השורה התחתונה היא תקווה, שדמותו החדשה, האנטי חרדית, מבטאת מגמה בקרב ה"מהגרים" (חלילה לא "עולים") מחבר העמים, שעשויים לחבור לערבים במאבק נגד יהדותה של המדינה, ובעד "ישראליזציה" של המדינה, כפי שהוא מכנה בכיבוסית את ביטול היותה מדינה יהודית.

ומעניין, בדיוק באותו יום האשים אותי איזה ימנן קיצוני שאני (!) חותר לביטול העם היהודי, בכך שאני מגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים ומצפה מהמדינה להכרה כזאת. הנה, כרגיל, חוק הקנאים השלובים. הקצוות המטורפים של השמאלימין אינם מכירים ביהדותם של העולים מחבר העמים, כל אחד מנימוקי הקנאות שלו. והקנאות מימין מזינה את הקנאות משמאל ולהיפך.

* שתי החלטות לחיזוק הריבונות – כעת נראה שהסיכוי להקמת ממשלת אחדות לאומית קלוש, אך הפוליטיקה טומנת בחובה הפתעות, ואני לא מספיד את האפשרות הזאת.

אם תקום ממשלת אחדות, היא תידרש להחלטות בסוגיות המדיניות הביטחוניות שעל הפרק. יש לקוות שממשלת אחדות לאומית, שתייצג את מירב הציבור, תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר (כלומר עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית שממערב לכביש אלון) ותקדם התיישבות ופיתוח רבתי לבקעה, שהוזנחה והופקרה בשנים האחרונות. הדבר חיוני והכרחי להבטחת גבולות בני הגנה ולהגשמת הציונות, ולא פחות חשוב לחוסן הלאומי – לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה שנפרמה לפני שני עשורים.

החלטה חיונית נוספת של ממשלת האחדות הלאומית, צריכה להיות הורדה מן הפרק של רעיון ברית ההגנה עם ארה"ב, שעלול לגרום לפגיעה קשה בביטחון ישראל, בעצמאותה הביטחונית והמדינית ובריבונותה הלאומית.

* גבולות בני הגנה – בכתבה מרתקת של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", הוא ראיין את הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ואל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני, העוסקים בכתיבת מסמך יסוד, במסגרת מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, שנושאו: "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל". המסמך והריאיון עוסקים בנושאים רבים, שלרובם לא אכנס כאן. אתייחס לנקודה אחת, הנוגעת למסמך הבא שלהם, שיעסוק במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. אחד היסודות של הביטחון הלאומי של ישראל, על פי המסמך, הוא גבולות בני הגנה. והם מפרטים – גבולה המזרחי של ישראל הוא בקעת הירדן וגבול הצפון הוא רכס הגולן (כלומר הגבול הנוכחי בגולן). "אי אפשר להגן על רצועת החוף מנתניה", אומר בפשטות פרופ' סיבוני.

איפה אותם דיבורי הבל וסרק משנות התשעים, על פיהם בעידן הטילים אין משמעות לשטח? איפה אותו אסטרטג דגול, שמעון פרס שמו, שבזחיחות נפוחה לעג לתפיסה "המיושנת" של "אנשי האתמול" על גבולות בני הגנה. "מה, הטיל שישוגר מסוריה יעצור במרום גולן ויבקש רשות ממזכירות הקיבוץ להמשיך במעופו?" הוא נהג להתבשם מן ההברקה. בעידן הפייסבוק ההתייחסות להבל הזה היא: חחחחחח.

היום ברור לכל בר דעת, זולת קומץ סרבני התפכחות, שתפיסת הביטחון הלאומי שעיצב יגאל אלון לפני 52.5 שנים, אקטואלית היום לפחות כפי שהייתה כשנהגתה.

* המטרה: הצלת חיי אדם – שום חקירת שב"כ, גם של הנתעב שבמחבלים, אינה צריכה להסתיים בפציעה אנושה של הנחקר. לכן, בצדק, הגורמים המוסמכים לכך פתחו בחקירה, כדי לברר בצורה המקצועית ביותר מה קרה, מי טעה ובמה ובעיקר – כיצד להימנע מתוצאה כזאת בעתיד.

אולם עוד לפני החקירה וללא קשר לתוצאותיה יש לזכור מספר דברים:
א. מדובר במחבל רוצח, מפקד חוליית רוצחים, שרצחו בדם קר נערה תמימה, שכל מבוקשה היה לטייל עם משפחתה בארצה ולטבול במי מעיין, אך ורק בשל היותה יהודיה.
ב. אותה כנופיית רצח עמדה לבצע פיגועים נוספים, והפיגוע הרצחני הבא היה ממש בקנה. במילים אחרות, המחבל לא היה רק רוצח, אלא קודם כל פצצה מתקתקת. ובדיוק למקרים אלה, שנועדו להציל חיי אדם, נועד ההיתר להפעלת לחץ פיזי על נחקרים.
ג. החקירה נעשתה בפיקוח שיפוטי ועם היתר שיפוטי להפעלת האמצעים החריגים, המיועדים לפצצות מתקתקות.
ד. עוד טרם פרסום מסקנות החקירה, וכל עוד לא הוכח אחרת, אני משוכנע שלא היה בכוונת החוקרים להביא את הנחקר למצב אליו הגיע, והמטרה הייתה אך ורק לסכל פיגוע ולהציל חיי אזרחים ישראלים.

* אכן, דרושה התנצלות – צדק הנשיא ריבלין כאשר ניצל את ההזדמנות שיאיר גולן השתתף במשלחת מרצ להתייעצויות אתו, לתזכורת על אודות נאום "התהליכים" שהוא נשא בהיותו סגן הרמטכ"ל. אולם היה עליו להתייחס לנושא בצורה מעט שונה. היה עליו לדרוש מגולן לכרוע ברך ולבקש סליחה ומחילה מהחברה הישראלית ומהעם היהודי, על דברי הבלע שאמר.

אכן, בין התגובות לדבריו של גולן היו לא מעט תגובות מכוערות, אלימות, מתלהמות. בעיקר כוונתי לניסיון להטיל דופי בתרומתו הרבה למדינת ישראל ולביטחונה בעשרות שנות שירות בצה"ל כלוחם וכמפקד. את זכויותיו – אפילו הפה הגדול שלו לא יכול לקחת ממנו. אולם הביקורת על דבריו – מוצדקת גם מוצדקת. אני עצמי קראתי עוד באותו יום להדיח אותו מתפקידו ולשחרר אותו מצה"ל, אם לא יחזור בו מדבריו ויתנצל.

בניגוד לנראטיב המכובס, גולן בפירוש השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. כאשר בנאום בשנת 2016 הוא השווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, מספיק לדעת מעט חשבון וקצת היסטוריה, כדי להבין על מה הוא מדבר.

זו לא הייתה פליטת פה בעידנא דריתחא בסערת ויכוח, אלא נאום כתוב, של סגן הרמטכ"ל, בשם צה"ל – על כל חייליו ומפקדיו, בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

המעשה הזה לא ייסלח.

* פרובוקציה צינית – כאשר רקח נתניהו את הספין הציני של הפיכת השימוע למופע תעמולת בחירות (לסיבוב ג'?) הוא ידע היטב שמנדלבליט ידחה זאת על הסף. מטרתו הייתה לבצע פרובוקציה נגד מנדלבליט, נגד הפרקליטות ונגד מדינת החוק ערב השימוע, כדי ליצור דה-לגיטימציה ציבורית ליועמ"ש ובעיקר לתוצאות השימוע.

* מתקפה דו ראשית – מאות חסידי נתניהו הפגינו סמוך לביתו של היועמ"ש, יום לפני השימוע שיקיים לנתניהו, ומנהיגם ה"מופתע", כביכול, הודה להם על ההפגנה הנואלת.

כבר זמן רב מתקיימות בסמוך לביתו של מנדלבליט הפגנות נגדו, מן הצד השני, כביכול.

לכאורה המפגינים הם משני צדדים יריבים – מפגינים בעד או נגד נתניהו, בעד או נגד השחיתות. אך למעשה המשותף רב על השונה בין המפגינים, שמהווים אלו תמונת ראי של אלו.

המפגינים משני המינים מפגינים נגד מדינת החוק, נגד שלטון החוק וממקדים זאת להפגנה אישית נגד מי שמגלם את מדינת החוק. בשני המקרים מדובר במפגינים הבזים לשלטון החוק, למוסדות החוק ולצורך בראיות. אלה ואלה אינם זקוקים לראיות, הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי, ומבחינתם התפקיד של המשטרה / הפרקליטות / היועמ"ש / בתי המשפט, הוא להיות החותמת של פסיקתם. היום הם מפגינים נגד היועמ"ש, עד הרגע שבו הוא יקבל את החלטתו. אם יחליט על כתב אישום, הם יתחילו להפגין ליד בתי השופטים, כדי לתבוע מהם לפסוק – לא על פי הראיות, אלא על פי התכתיב שלהם.

מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית. המאמינים במדינת החוק צריכים להוקיע את המפגינים הללו, משני הצדדים.

ועם זאת, אין מנוס מלומר שהמפגינים בעד נתניהו מסוכנים יותר, כי ראש הממשלה תומך בהם, מעודד אותם, ואחרי שהוא "מופתע" מהיוזמה "שלהם" הוא נותן להם להבין שכך עליהם לנהוג גם להבא. ערב השימוע הוא מנסה להלך אימים על היועמ"ש. הוא מהלך אימים על היועמ"ש ועל השופטים בעתיד, ש"העם יצא לרחובות" אם יורשע, ולא יקבל את פסק הדין. כמובן שמנהיג לאומי היה קורא לתומכיו לכבד כל החלטה שתתקבל. אבל נתניהו אינו נוהג כמנהיג לאומי ולכן אין הוא ראוי להנהגה לאומית.

* מופת של ממלכתיות – עו"ד רם כספי, היועץ החיצוני שצורף לצוות ההגנה של נתניהו, מסר בבוקר יום השימוע הראשון הצהרה בשידור חי ברדיו, בזו הלשון: "יש לי אמון מוחלט ובלתי מסויג לא רק במערכת המשפט בישראל, אלא גם באלה העומדים בראשה, ובראשם פרקליט המדינה ניצן וגברת ליאת בן ארי, המשנה לפרקליט המדינה ופרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה. בהכירי אותם אישית, אין לי ולו ספק קל שבמסגרת הליכי השימוע, היועמ"ש יגבש את החלטותיו באורח מקצועי וענייני תוך התעלמות מוחלטת מרעשי הרקע, מהפגנות בוטות ומיותרות ומלחצים תקשורתיים".

אני מודה, שבשרי נעשה חידודין-חידודין מהתרגשות לשמע הדברים. דבריו של כספי הם מופת של ממלכתיות.

אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, וזו הייתה גישתו ואלה היו דבריו לאורך כל הפרשה, מצבה של החברה הישראלית היה שונה לגמרי. במקום לנהוג כך, נתניהו במשך ארבע שנים הרעיל את החברה הישראלית בשנאה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והסתה אישית נוראה נגד ראשיה. המוני המונים קנו את תאוריית הקונספירציה שכל כולה שקר וכזב, על איזו "מדינת עומק" בדויה, שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון. נתניהו נהג לכל אורך הפרשה בחוסר אחריות לאומית, בגישה של "לשרוף את המועדון", להשאיר אחריו אדמה חרוכה, חברה מרוסקת, אובדן אמון אזרחי המדינה במדינתם ובמוסדותיה, והכל למען הצלתו האישית. הוא דירדר את החברה הישראלית לתהומות איומים ונוראים שלא היו כמותם, מתוך אינטרס אישי. הוא עשה זאת במודע ובמזיד.

רם כספי, כעו"ד מקצועי, יעשה הכל כדי להגן על הלקוח שלו. זה תפקידו. אך כפטריוט ישראלי, הוא קם ואמר את האמירה המנהיגותית, הממלכתית, שכל כך חסרה. אני מסיר את הכובע בפני רם כספי.

* מבחן המנהיגות – הח"כים הערבים החרימו את השבעת הכנסת ובחרו לבלות בהפגנת הציבור הערבי נגד האלימות בתוכו. צודקת התביעה מממשלת ישראל וממשטרת ישראל למגר את האלימות במגזר הערבי. אולם כדאי לזכור מה קורה כל אימת שהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי. הציבור מקבל אותה כאויב, באלימות קשה. ומי עומד בראש המסיתים? אותם ח"כים שקוראים למשטרה לעשות מעשה.

להפנות את החצים החוצה, זו מנהיגות קטנה מאוד. מבחנה של מנהיגות המגזר הערבי, כמו מנהיגות של כל קבוצה וכל ציבור, הוא כלפי פנים. היא בקריאה חד משמעית לציבור נגד אחזקת נשק בלתי חוקי, נגד בניה בלתי חוקית, נגד אלימות. ובראש ובראשונה, קריאה לציבור לתת גב למשטרה בבואה להשליט חוק וסדר, ולא להתייחס אליה כאל אויב וכובש.

* מאחורי הגב – מתוך כתבתו של רונן ברגמן ב"7 ימים", "עד שהפצצה תפריד בינינו", המתארת את העליות והמורדות ביחסים בין ישראל וארה"ב בהקשר הגרעין האיראני: "שני בכירים אמריקאים ניסו ביוזמתם ליצור ערוץ הידברות חשאי עם טהרן. השניים, תת-מזכיר המדינה לשעבר, תומאס פיקרינג, ומזכיר ההגנה לשעבר, וויליאם פרי, אמרו לאיראנים שלדעתם, 'העימות בין איראן וארה"ב הוא הזוי, אין לארה"ב אינטרס כזה נגד איראן. יש פה מלחמה שנוצרת מדבר מיותר וצריך למצוא דרך לפתור אותו'. בישראל ראו בכך אות מבשר רעות לנכונות אמריקאית למשא ומתן עם איראן. ואכן, ארה"ב פתחה מאחורי גבה של ישראל בשיחות סודיות עם איראן, במסקט, בירת עומאן. השיחות הללו, בסופו של דבר, יתגלגלו לחתימה על הסכם הגרעין.

כשהמודיעין הישראלי גילה את השיחות החשאיות, העלבון בארץ היה כבד. יעקב עמידרור, היועץ לביטחון לאומי באותה עת: 'ניהלנו מערכת יחסים פתוחה וכנה עם האמריקאים. הכל עבד מצוין, עד שהתברר לנו שהם מסתירים מאתנו ומרמים אותנו. חלק מהם ניסו להכחיש בלי להכחיש. בקיצור, מכרו אותנו'. בישראל התעורר ויכוח: מה לעזאזל עושים עם המידע על ערוץ השיחות החשאי? האופציה להדליף את הסיור ולפגוע באובמה ערב הבחירות, עמדה על הפרק. 'אבל למרות שהם רימו אותנו', אומר עמידרור, 'החלטנו שלא מדליפים את זה. אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב' ".

מה ניתן ללמוד מן הציטוט הזה. הוא מפריך את ההאשמות כלפי נתניהו, כאילו היה אובססיבי לפגוע באובמה ולהכשיל אותו. ההיפך. כאשר אובמה פעל נגד ישראל, ובידי נתניהו היה מידע שיכול לפגוע בו ערב הבחירות, הוא נמנע מלעשות כן.

בעיניי, הייתה זו שגיאה חמורה. ההחלטה לא להדליף כי אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב, שעה שהם פוגעים בנו פגיעה חמורה לאין ערוך מאחורי הגב, אינה מוצדקת. יתכן שהדלפה בזמן אמת, הייתה עוצרת את המהלך החמור וההרסני, שהוביל להסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני.

* פרו יהודי ועוין למדיניות ישראל – כל אימת שתוקפים את תעשיית האנטישמיות של BDS ועוזריהם (כולל עוזריהם האוטו-אנטישמיים), הם מיד קופצים ומיתממים: אנטישמים? אנחנו?! אנחנו רק נגד … מדיניות ישראל.

אפשר להתנגד למדיניות ישראל ולא להיות אנטישמים כלל ועיקר. הרי מדיניות ישראל מצויה במחלוקת בישראל עצמה, בין ישראלים פטריוטים. וכאשר אדם מבקר את מדיניותה של ישראל, אך אינו אנטישמי, אינו שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר אינו סבור שזכות ההגדרה העצמית נתונה לכל עם ועם מלבד העם היהודי, אינו מעליל עלילות דם על מדינת ישראל, אינו אובססיבי כלפיה – ניתן וראוי לנהל אתו מחלוקת תרבותית, ויכוח מכובד.

דוגמה למנהיג שעיין את מדיניות ישראל אך היה רחוק מאנטישמיות היא ז'אק שיראק, נשיא צרפת לשעבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. שיראק היה ידיד של העם היהודי, הוא היה הנשיא הצרפתי הראשון שלקח אחריות בשם עמו על שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים בשואה והוא קידם וחיזק את יהדות צרפת. הוא גם היה ידיד ישראל, חיזק את הקשרים אתה על אף המחלוקות. אבל מדיניותו הייתה עוינת מאוד, פרו-פלשתינאית מאוד, פרו ערבית. ומעשה אחד שלו לא ייסלח – מכירת הכור הגרעיני לסדאם חוסיין; הכור שישראל השמידה.

* מודעות עצמית – כאשר רותם סלע הזייפנית שרה בשידור עתיר רייטינג, היא מוציאה שם רע לתופעה של חוסר מודעות עצמית.

* קול באישה קדוּשה – זכיתי להיות שותף בחוויה של איכות תרבותית יוצאת דופן. חברי עמיחי צור ממושב יונתן, אירח בביתו מופע-בית, של היוצרת, הזמרת והפייטנית מורין נהדר.

זמרת נהדרת, בעלת קול ענק, עם רפרטואר איכותי המשלב פיוט, שירים פרסיים ולחנים שלה לשירי משוררים ובהם עמיחי, גורי, אצ"ג וזלדה. ליווה אותה בגיטרה ומפוחית בחור צעיר ששמו לירן (שכחתי את שם משפחתו).

מורין נהדר עלתה כפעוטה מאיראן לאחר עליית חומייני לשלטון וגדלה בשכונת עוני בירושלים. היא צמחה בתוך המוסיקה הקלאסית, מילדותה ועד תום התואר השני באקדמיה למוסיקה. היא ויתרה על הדוקטורט ועברה מן המוסיקה הקלאסית לפיוט ולגירסא דינקותא שלה – שירה פרסית. אך ניתן בהחלט להבחין באיכותה יצירתה ושירתה בחינוך המוסיקלי הקלאסי רב השנים.

נהדר משוחחת עם הקהל בין השירים (קצת יותר מדי), ובנוסף לסיפורה, היא מציגה את מסריה הפמיניסטיים.

זאת הייתה חוויה רוחנית ותרבותית נפלאה.

* בראש השנה יכתבון – ביום שבו נפטר אבי, נפטר הזמר חנוך אלבלק, חבר בית השיטה, האיש שהרטיט את לבבות החברה הישראלית כולה בביצועו ל"ונתנה תוקף" ללחנו של יאיר רוזנבלום. באותו יום העליתי לדף הפייסבוק שלי את הקליף של "ונתנה תוקף", וכתבתי: "לזכרם של אבי, יוסי הייטנר, ושל חנוך אלבלק".

בנסיבות אחרות, סביר להניח שהייתי מקדיש הרבה יותר למותו של חנוך אלבלק, אותו אני מכיר אישית מאז ההכשרה שלי בבית השיטה ב-1981; הייתי מספר את סיפור בית השיטה במלחמת יום הכיפורים שבה נפלו 11 מבני הקיבוץ, ולזכרם הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט. הייתי מספר על קיבוץ בית השיטה, שבעודו מלקק את פצעיו, נטל על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ אורטל בגולן, ועל הקשר בין אורטל לבית השיטה ובכלל בין בית השיטה להתיישבות בגולן.

בילדותי, הלכתי בחגים עם אבי לבית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום ברמת גן. תפילות הימים הנוראים, הגירסא דינקותא שלי, זורמות בדמי. אני זוכר היטב את המנגינות. ומשום מה, לאורך כל ראש השנה, ניסיתי להיזכר בניגון ששרנו בבית הכנסת את "ונתנה תוקף", ללא הצלחה. כאילו הלחן של יאיר רוזנבלום בביצועו של חנוך אלבלק מחק מתודעתי כל מנגינה קודמת.

השִכְחָה הזאת הטרידה אותי מאוד. למחרת החג, שוחחתי על כך עם אחד מחבריי הדתיים, ובעזרתו הצלחתי להיזכר חלקית בשני לחנים ישנים (שמהווים כמובן נוסטלגיה מהילדות, אבל איפה הם ואיפה הגרסה של רוזנבלום/אלבלק).

* שנה חדשה – תכלה ממשלה וקללותיה, תחל ממשלה וברכותיה.

* ביד הלשון

הֵנִיא – מתוך כתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים": "האמריקאים, שחששו כי תקיפה כזו עלולה לסבך את ארה"ב במלחמה שבה היא ממש לא מעוניינת, עשו מאמצים גדולים להניעַ את ישראל מתוכניות התקיפה שלה… האמריקאים, מבחינתם, המשיכו לפעול כל הזמן, בכל הערוצים, בחשאי – ובגלוי. המטרה הייתה אחת: להניע את ישראל מהתקיפה". להניע, פירושו להזיז, לדחוף לפעולה. כלומר ההיפך הגמור מכוונת הכותב. הוא התכוון לפועל בעל צליל דומה אך משמעות הפוכה – להנִיא, שמשמעותו למנוע, לעכב, לשכנע מישהו להימנע ממעשה. המקור למילה הוא מקראי: "ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם, הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים" (תהלים לג, י).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.5.19

* אנטישמיות בשלל צבעים – בשבוע שבו אנו מתייחדים עם זכר הנספים בשואה, קיבלנו דווקא מארה"ב שתי תזכורות לכך שהאנטישמיות חיה ובועטת. קריקטורה אנטישמית בעיתון "ניו יורק טיימס" והרצח בבית הכנסת ליד סן-דיאגו.

לכאורה, אין כל קשר בין שני האירועים. הקריקטורה היא פשע שנאה של שמאל רדיקלי. הרצח נעשה בידי איש הימין הרדיקלי. זה נכון, אך זו אותה אנטישמיות ואותה רדיקליות. האנטישמיות היא המכנה המשותף של הימין הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והאסלם הרדיקלי. של הימין הגזעני, הפשיסטי, הנאו נאצי, מכחיש השואה – האנטישמיות בשחור. של השמאל הרדיקלי, הבי.די.אסי, הרוג'ר ווטרסי, הנלחם נגד הקולקטיב היהודי ונגד זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, החולם על חורבן המדינה היהודית, המשווה את ישראל לנאצים – האנטישמיות באדום. ושל האסלאם הקנאי, הפונדמנטליסטי, הטרוריסטי, המוביל את הטרור העולמי, ושנאתו היוקדת מגיעה לשיאה כשמדובר ביהודים; חמאס, ג'יהאד איסלאמי, האחים המוסלמים, איראן, ארדואן, דאעש – אנטישמיות בירוק.

על מדינת ישראל להוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות. אך עוד לפני כן, מן הראוי שנוקיע את התופעה הקיימת בתוכנו, בימין ובשמאל הקיצוני, של אהדה לגורמי הימין והשמאל הקיצוני הגלובלי (בהתאמה), והכחשת או הדחקת האנטישמיות שלהם.

* הדור הבא וזכר השואה – השיח המבטא חשש שמא זכר השואה ישתכח בדורות הבאים, עם הסתלקותם של אחרוני השורדים, הוא שיח חשוב, כי הוא מחייב אותנו לחפש את הדרכים כיצד לשמר את זכר השואה. אבל אני אופטימי בנושא הזה.

הדור של ילדיי מחובר לזכר השואה יותר מן הדור שלי. יש לכך שלוש סיבות עיקריות. א. המסעות של תלמידי בתי הספר, תנועות הנוער וקציני צה"ל לפולין. למרות הספורט הלאומי להשמיץ את המסעות הללו, אני מאמין בהם, ובהשפעה האדירה שלהם על הנוער. ב. עבודות השורשים של הילדים בשנת המצוות, שעוד לא היו בדור שלי. הילדים מתחברים בעבודה לשורשיהם המשפחתיים, חוקרים ולומדים את הקורות את הסבים והסבתות שלהם ושל הוריהם. אוסיף לכך את העובדה, ששורדי שואה רבים שסכרו את פיהם ולא סיפרו לילדיהם, נפתחו באוזני נכדיהם. אמי ז"ל לא סיפרה לנו דבר על קורותיה בשואה. כל מה שאנו יודעים, למדנו אחרי מותה. הילדים שלי, שלא זכו להכיר אותה, יודעים על ילדותה הרבה יותר מכפי שאני ואחיי ידענו בילדותנו. ג. הביטוי האמנותי לשואה, במוסיקה, בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלסטית. בנושא הזה, בשנות ה-80 חלה מהפכה, בעיקר בזכות אמנים כמו יהודה פוליקר, יעקב גלעד, שלמה ארצי ואחרים שהכניסו את נושא השואה למוסיקה הפופולרית.

* אלטרנטיבי – בערב יום השואה הבעל"ט, נערוך טקס יום השואה אלטרנטיבי, משותף לקורבנות השואה ולהרוגים הנאצים. נאמר משהו על "קורבנות השנאה משני הצדדים" או משהו כזה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ריקות.

* אתה מכחיש שואה – לפני יותר מעשור, השתתפתי בסיור של מנהלי מתנ"סים בבית לוחמי הגטאות. בסיום הסיור נערכה שיחה, ובה אמר מנהל אחד המתנ"סים הערביים, שהסיור היה מאוד מרגש וחשוב, והוא מייחל ליום שבו כולנו, מנהלים יהודים וערבים, נערוך סיור דומה במוזיאון הנכבה. כמעט התחלתי לענות לו ולהסביר לו עד כמה מופרכת ההשוואה המטורפת הזאת. אבל עצרתי עצמי מלהיכנס למלכודת הזאת. אמרתי לו רק משפט אחד: אתה מכחיש שואה. מבחינתי, בכך הסתיים הדיון. ומאז אני מקפיד לנהוג כך.

השוואת ישראל לנאצים, זו השיטה השפלה ביותר של ההסתה הדמגוגית של הגורמים האנטישמיים הלוחמים נגד ישראל ובעד החרמתה. היא קיימת גם בתוכנו, ועד לאחרונה הייתה בשולי השמאל הרדיקלי, אצל תופעות כמו גדעון אלפר רוגל לוי וחבר מרעיהם. מאז נאום סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בשם צה"ל בטקס ממלכתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני שלוש שנים, היא הפכה ללגיטימית גם במיינסטרים הישראלי, אוי לבושה.

אני מקפיד, וממליץ גם לאחרים להקפיד, לא להיגרר למלכודת הזאת. כאשר אנו שומעים את ההשוואה המצמררת, השקרית כל כך, לא להתחיל להסביר "כן, אבל אצלנו אין תאי גזים", או "אתה יכול להשוות להשמדה מאורגנת?" וכו'. עצם ההיגררות למלכודת הזאת, נותנת לגיטימציה לתופעה, כאילו זו השוואה בין דברים שניתן להשוות ביניהם, שהם מצויים על אותו מישור, שההבדל ביניהם הוא כמותי.

יש פשוט להשיב, שההשוואה הזאת היא סוג של הכחשת שואה.

* מי שהוציא עצמו מהכלל – אחד הדברים המרתיחים בכך שישראלים, יהודים, משווים את ישראל לנאצים, הוא ההנאה שלהם מן ההשוואה הזאת. זה עושה להם כיף בגב. אבל אני לא מבין. ממה אתם נהנים? כל כך כיף לכם להרגיש נאצים, או "בתהליכים"? אז זהו, שלא. הם לא מתכוונים לעצמם. ההשוואה הזאת נועדה לבדל אותם. הם מוציאים את עצמם מן הכלל, ושולחים מבחוץ מבט מנוכר ומתנשא לחברה הישראלית. מה העבודה הזאת לכם?

* הקול הדומיננטי – 1,125,881 אזרחי ישראל שנתנו את קולם לכחול לבן, בחרו בה כדי שתחליף את השלטון. לא היה די במספר הקולות המרשים הזה, כדי להעלות את כחול לבן לשלטון, אך כחול לבן קיבלה ייפוי כוח מציבור אדיר לשרת את העם באופוזיציה ולהציג אלטרנטיבה לשלטון.

על כחול לבן לנהל מלחמת חורמה למען מדינת החוק, נגד השחיתות, נגד הלגיטימציה לתועבת הגזענות הכהניסטית. זאת משימתה המרכזית.

ויש לה אתגר גדול נוסף. הכישלון של כחול לבן בבחירות, היה שלא הצליחה לשכנע את תומכי הימין שסולדים מן השחיתות ומאמינים במדינת החוק, שאינה מפלגת שמאל. או ליתר דיוק, הצלחתו של נתניהו, הייתה שהוא הצליח לשכנע את הציבור הזה, שכחול לבן היא מפלגת שמאל. ושהבחירה היא… ביבי או טיבי.

האתגר של כחול לבן בקדנציה הקרובה של הכנסת, הוא להוכיח בעמדות שתשמיע, שאינה מפלגת שמאל. שתשכיל לבדל את עצמה מדרכן של המפלגות היוניות בישראל, מפלגת העבודה ומרצ, בנושאי חוץ וביטחון, ובנושאי זהותה הציונית של המדינה.

ובראש ובראשונה, זו המשימה של חמשת חברי תל"ם: בוגי יעלון, יועז הנדל, צביקה האוזר, אורלי פלדמן וגדי יברקן. אני בוטח בהם שידעו לייצג בכבוד את דרכה של תל"ם, ומייחל לכך שהקול של תל"ם יהיה הקול הדומיננטי ב"כחול לבן".

* הגון וממלכתי – אני מצפה מכחול לבן, המפלגה שבחרתי בה, להיות אופוזיציה לוחמת וממלכתית. לוחמת נגד השחיתות, הגזענות, הפגיעה במדינת החוק ונגד כל דבר שלילי במדינה. אני מצפה שתיאבק נגד כשלים ומחדלים, בתחומי הבריאות, החינוך ובכל תחום מתחומי חיינו. אבל אני מצפה מכחול לבן שתהיה אופוזיציה ממלכתית, במובן זה שלא תהיה אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא להיפך – אופוזיציה שתומכת בממשלה כאשר היא ראויה לכך, כאשר היא יוזמת יוזמות חיוביות, לטובת החברה הישראלית וביטחון המדינה.

האם כך תנהג כחול לבן? אני מקווה מאוד. לפחות במבחן הראשון היא עמדה.

אני בטוח שיש בין אנשי כחול לבן ח"כים שמתאימים וראויים לתפקיד יו"ר הכנסת, שניתן היה להציג את מועמדותם מול אדלשטיין. אבל אדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, מנהל את הכנסת בהגינות, במקצועיות וברוח טובה. ולכן, הוא ראוי להישאר בתפקידו. שמחתי (ואני מודה שאפילו הופתעתי), שכחול לבן תמכה במועמדותו. כאופוזיציה ממלכתית, היא קיבלה את ההחלטה הממלכתית.

ברכות לאדלשטיין. בעיניי, הוא מועמד ראוי לתפקיד נשיא המדינה הבא (למרות שאולי הגיע הזמן שיבחר נשיא לא מן המערכת הפוליטית, לראשונה אחרי 41 שנה).

* הימין השפוי – מפלגת "כולנו" של כחלון מיתגה את עצמה בבחירות כימין השפוי. לא הייתה זו רק סיסמת בחירות, אלא חלק משם הרשימה, שהופיע על פתקי ההצבעה.

כשתנועה מגדירה את עצמה כימין שפוי, היא מבדלת את עצמה מימין אחר, שאינו שפוי. כאשר היא מגדירה את עצמה כ"הימין השפוי", בה"א הידיעה, היא מגדירה את עצמה כאי של שפיות בתוך הימין שאינו שפוי.

במה כולנו שפויה יותר מימין אחר? לא בעמדות מדיניות ביטחוניות. אי אפשר להאשים את נתניהו בקיצוניות בנושא זה. הוא דווקא מגלה מתינות רבה, לעתים אף מוגזמת בעיניי, בנושא המדיני-ביטחוני.

הכוונה לחוסר שפיות בתחום מדינת החוק, לגיטימציה לשחיתות, ניפוץ הממלכתיות, לגיטימציה לכהניזם ולגזענות וכד'. מול הימין שמייצג נתניהו, הציג כחלון את תמונתו של בגין, המגלם בדמותו דבקות בערך שלמות המולדת, לצד דבקות בערכי הדמוקרטיה הליברלית, מדינת החוק, עליונות המשפט, עצמאות בג"ץ, ממלכתיות, הצנע לכת וכבוד לשרות הציבורי.

כחלון הבהיר עוד לפני הבחירות שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה ויצטרף לממשלה בראשותו. אך הגדרת השפיות הייתה הבטחה להוות משקל נגד בקואליציה; נגד אובדן השפיות בימין. כך הוא נהג בכנסת הקודמת, כאשר סיכל חוקי מגה-שחיתות כמו חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, מיתן מאוד את חוק שיבוש חקירות השחיתות ("ההמלצות" בכיבוסית) ומנע את חורבן השידור הציבורי בישראל.

אם כחלון יחליט להתבולל בתוך הליכוד, הוא יבגוד ב-152,756 בוחריו וימעל באמונם.

* אין גבול – נתניהו, השקוע עד צוואר בחשדות כבדים מאוד לפלילים, עם כתב חשדות חמור, שלושה כתבי אישום בדרך ובהם אחד על עבירת שוחד, וכנראה עוד חקירות בפרשת המניות ועוד, ממשיך בניסיונו הנואל להעמיד את עצמו מעל החוק. דף המסרים החדש שמדקלמים חסידיו, הוא שתוצאות הבחירות הן זיכוי על העבירות, ולכן יש לבטל את השימוע ואת כל ההליכים. "העם אמר את דברו", הם מדקלמים. איזה חוסר הבנה בסיסית על משמעותה של דמוקרטיה, של מדינת חוק, של שוויון בפני החוק. כאילו אם חשוד ניצח בבחירות, הבחירות היו הכרעה של חבר מושבעים על החשדות. אין דין, אין דיין. ראיות? את מי זה מעניין. הוא מנסה להחריב את הדמוקרטיה כדי למלט את עצמו מאימת הדין. והוא עושה זאת בשם "רצון העם". איש ללא גבולות.

* קרנות המזבח – נתניהו מנסה דרכים שונות להעמדתו מעל החוק והתחמקותו מאימת הדין. אחת מהן היא שינוי חוק החסינות, כך שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים, אם הם שייכים למחנה הנכון, כלומר מבטאים במעשיהם את "רצון העם". את שינוי חוק החסינות הוא מנסה לשנות בהובלת שותפו סמוטריץ'.

הצעתו של סמוטריץ' היא לבטל את התיקון שביצעה הכנסת ב-2005, ולהחזיר את החוק לקדמותו.

ב-1951, קיבלה הכנסת את חוק חסינות חברי הכנסת. תכלית החוק מנוסחת בראשו: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".

החוק ברור. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה – למנוע מהממשלה לפגוע בפעילותו הפוליטית של ח"כ מן האופוזיציה או מן המיעוט, כאשר הוא פועל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. תיאורטית, הוא נועד גם להגן על ח"כ מהקואליציה, במקרה כזה. כמובן שלא היה בכוונת המחוקק להעניק חסינות לפעילות פלילית של ח"כ.

המסורת הייתה, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש להסיר את חסינותו של ח"כ, בקשתו הייתה מתקבלת. חבריו של הח"כ לסיעה תמכו בהסרת החסינות, ולא העלו על דעתם להפוך את הכנסת לעיר מקלט.

בשנות ה-90, סביב פרשת דרעי והתייצבות ש"ס, מנהיגה הרוחני והציבור שלה לתמיכה בו, הציבור הישראלי החל לראות בחוק החסינות בעיה, המקלה על שחיתות ועל מושחתים. על כך נוספו מקרים שבהם ועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כים שסרחו (נעמי בלומנטל, יחיאל חזן), החלטות שהמאיסו את הכנסת על הציבור וגרמו לאי אמון ציבורי בפוליטיקה. בעקבות זאת, ב-2005, יזם הליכוד את שינוי חוק החסינות, וההצעה התקבלה ברוב גדול. עד אז, כאשר היועמ"ש החליט להעמיד ח"כ לדין, היה עליו לפנות לוועדת הכנסת. אם ועדת הכנסת אישרה את בקשתו, הנושא עלה להצבעה במליאת הכנסת. על פי החוק החדש, אם היועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ח"כ, על הח"כ ליזום בתוך חודש בקשה מוועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו. כלומר ברירת המחדל התהפכה – אם עד החוק היה על היועמ"ש ליזום פניה ודיון להסרת החסינות, כעת נדרש הח"כ ליזום ולפעול כדי לקבל חסינות. החוק החדש גם הגביל את הסיבות שבעטיין יכול הח"כ לבקש שלא תוסר חסינותו, כדי שהדבר יעשה רק כאשר מדובר בפעולתו כח"כ.

שינוי החוק נועד להגן על הדמוקרטיה מפני השחיתות. כעת מציע סמוטריץ' לחזור למצב הקודם ולהגן על השחיתות מפני הדמוקרטיה. הוא מציע זאת אך ורק כדי להגן על נתניהו ולבנות לו נתיב מילוט מן הדין, בהנחה שאם יבחר, כל הקואליציה תצביע נגד הסרת חסינותו.

מדובר בחוק מגה-שחיתות, שיהפוך את השחיתות לנורמה המקובלת, בטענה שהיא מבטאת את "רצון העם".

* התיקון של רפי פרץ – הרב רפי פרץ, מנהיג הבית היהודי וראש רשימת איחוד מפלגות הימין, הוא אדם בעל זכויות רבות על מעשיו בחינוך, בהתיישבות ובביטחון; כטייס וקצין בכיר בחיל האוויר, כראש המכינה הקד"צ עצמונה וכרב הצבאי הראשי. הוא עשה גדולות ונצורות בתפקידים אלה. בגירוש גוש קטיף, הוא היה מופת של ממלכתיות וקבלת דין הכרעת המדינה, בעת גירוש מכינת עצמונה.

וקרתה לו תאונה. הוא נדרש, כמעט בעל כורחו, ללכת לפוליטיקה. ובפוליטיקה הוא מצא את עצמו ככבש בין זאבים. נתניהו וסמוטריץ' תמרנו אותו להסכם התועבה, שבו הוא מכר את נשמת הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. במפגש אתו בגולן, ממש ריחמתי עליו כאשר ניסה לשכנע את עצמו בתירוצים מגוחכים להכשרת השרץ. ואחרי הבחירות, סמוטריץ' לא סופר אותו. הוא הפך אותו לבובה, שאמנם עמדה בראש הרשימה, אך אין לה כל השפעה וכל מילה בניהול המו"מ הקואליציוני. בין השאר הוא מנסה להוביל בשיתוף עם נתניהו מהלך נואל, שבו שני שרי איחוד מפלגות הימין יתפטרו מן הממשלה במסגרת החוק הנורבגי, וכך יכנס מספר 7 ברשימתם, איתמר בן גביר הכהניסט, מעריצו הנלהב של רוצח ההמונים, המחבל ברוך גולשטיין שר"י. הוא יגדיר את עצמו כסיעת אופוזיציה, וימונה, בתרגיל מבאיש ונפסד, כנציג האופוזיציה (!) בוועדה למינוי שופטים. עוכר הדין הזה, עוכר מדינת החוק, עוכר החוק, עוכר המשפט, מי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים" יהיה נציג האופוזיציה (!) כאיזון לנציגי הממשלה והקואליציה במינוי שופטי ישראל.

רפי פרץ יכול למנוע את החרפה. עליו לגלות עצמאות, להשתחרר מלפיתתו של סמוטריץ', ולהודיע שלא יתפטר במסגרת החוק הנורבגי, וימנע את כניסת הכהניסט לכנסת. את כתם הסכם הטומאה עם עוצמה כהניסטית אי אפשר להסיר, אבל בצעד זה יהיה משום תיקון מסוים.

* קו אדום – חבר יקר, תושב הגולן ופעיל בבית היהודי, שאל אותי, בעקבות מאמרים שבהם תקפתי בחריפות את הכהניסט בן גביר: "האם ניסית פעם לדבר אתו, להקשיב לו?"

השבתי לו בסיפור.

היה זה אחד הימים הקשים והסוערים ביותר בכל שנות המאבק על הגולן, אולי היום הקשה ביותר. היום שבו נסע אהוד ברק לוועידת שפרדסטאון, נחוש להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. בבוקר הייתה פגישה קשה של ראשי הגולן עם ברק ובכל צומת בארץ הייתה הפגנה למען הגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן וכל היום הייתי מול כל כלי התקשורת, ללא הפסקה.

בין מאות הטלפונים והביפרים, היה ביפר אחד: "התקשר לברוך".
התקשרתי, ושאלתי: "איזה ברוך"?
– "מרזל".
– "אתך אני לא מדבר", השבתי.

גם ביום הקשה הזה שמרתי על צלם אנוש שלי ושל ועד יישובי הגולן. לא נתנו לכהניסטים לתפוס עלינו טרמפ ולזהם את מאבקנו הטהור.

* פייק לגאלי? – ברחבי הרשת הופץ השבוע תצלום מסך, כביכול, של ציוץ שמירי רגב העלתה, כביכול, בזו הלשון: "איני מעודדת ונדליזם, אך חשוב לזכור כי הישראלית שנעצרה הערב ברומא רק ציירה ציור קטן על קיר הקולוסיאום, בעוד שהרומאים החריבו את כל בית המקדש השני! לכן שוחחתי עמה בטלפון לפני מספר דקות, ואמרתי לה שכל עם ישראל מאחוריה ושאנו גאים בה על מחאתה נגד החורבן שהמיטו עלינו הרומאים יימח שמם".

כמובן שמדובר בפייק ניוז ובזיוף. מירי רגב העלתה למחרת פוסט שמכחיש מכל וכל שהציוץ הוא שלה. יש לציין, שהזיוף היה מושלם – הזייפן השתמש בדיוק בכיתוב ובתמונה המקורית של רגב. אין ספק שמדובר במעשה נבלה נתעב.

האם הוא גם פלילי?

בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, פעיל של אחד המטות הפיץ סמסים לתושבי הגולן, שהיו זיוף מושלם של הודעות המועצה, שלרוב משתמשים בהן לחירום ולהודעות מטה שלג, ובהן הכפשות על המועמדים היריבים ועל ראש המועצה היוצא.

המועצה הגישה תלונה למשטרה. המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין כאן עבירה על החוק.

מן הראוי לשנות את החוק, כדי להילחם בתופעה הזאת; מלחמת סייבר פוליטית.

* גרוע משקר – מאיר שרגאי הוציא שלוש שורות ממאמרי "איך הפכתי לסס0מולן", החליט שזה הסיכום של מאמרי, ובנה על כך תיאוריה שקרית. הערתו, היא התגלמות הביטוי שחצי אמת גרועה משקר. הוא הוציא את הפסקה:
"על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל'שמאל'.
על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל'ימין'.
ואני מתנגד לנתניהו".
והטענה שלו הייתה שאני סתם נגד נתניהו, בלי נימוק, ולכן זה עניין פסיכיאטרי (אני מבין שהוא חותר למדינה שבה מתנגדי המשטר מוגדרים כחולי נפש). והרי כל המאמר תיאר את התופעה שבה פולחן האישיות של נתניהו הצליח לבטל את כל הצירים ההיסטוריים בין שמאל וימין, וליישר אותם על פי מי שמעריץ את נתניהו, לעומת מי שאינו מעריץ של נתניהו, שהוא בהכרח… טיבי.

אני מתנגד לנתניהו, כי אני נגד שחיתות, נגד ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק, נגד מלחמת החורמה שהוא מנהל נגד מדינת החוק, נגד ההסתה שלו כלפי נשיא המדינה, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, גדעון סער, גנץ ואחרים, נגד פולחן האישיות שלו, נגד הלגיטימציה שלו לחיה הכהניסטית ועוד.

אני מבין שמאיר שרגאי בעד שחיתות, בעד העמדת נתניהו מעל החוק, בעד מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, בעד הסתה נגד הגורמים הממלכתיים ויריבים פוליטיים, בעד פולחן אישיות ובעד לגיטימציה לחיה הכהניסטית.

* ביד הלשון

כצאן לטבח – במשך שנים נתפס הביטוי "כצאן לטבח" כאצבע מאשימה כלפי היהודים בשואה, על כך שלא מרדו בנאצים. הם הוצגו כניגודם של הישראלים, של צה"ל, ומתוכם הועלו על נס לוחמי הגטאות, שפעלו אחרת.

היום הטענה הזאת כמעט שאינה נשמעת. מקובל על הכל שהיו דרכים רבות של התנגדות וגבורה בשואה, ולא רק מרד צבאי, שיכול היה להיות מנת חלקם של בודדים. ומכל מקום, ברור שאין לנו זכות ויכולת לשפוט את היהודים בשואה.

השימוש המקורי בביטוי הזה לא היה של ישראלים לאחר השואה, אלא דווקא בשואה עצמה. היה זה בכרוז ההיסטורי שהוציאו אבא קובנר וחבריו למחתרת בגטו וילנה, ב-1 בינואר 1942, שבו הם בישרו את המידע הבלתי נתפס, שמטרת הנאצים היא להשמיד את כל היהודים, וקראו להתנגדות ומרד. כותרת הכרוז הייתה "לא נלך כצאן לטבח".

מחבר הכרוז, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, התנגד בכל תוקף לשימוש בביטוי כביקורת וכשיפוט של הקרבנות. הוא הבהיר שדבריו לא נועדו לשפוט, אלא לדרבן, ולא הייתה זו אמירה כלפי אחרים, אלא אמירה בגוף ראשון, "לא נלך".

מקור הביטוי הוא מקראי. בישעיהו נג נאמר: "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו". בתהלים נד נאמר: "כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה".

* "חדשות בן עזר"