שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

צרור הערות 13.4.22

* יציאת מצרים תשפ"ב – חג הפסח הזה, מזמן לנו הזדמנות ליציאת מצרים של השנים הבאות עלינו לטובה; יציאת יהדות אוקראינה ורוסיה לישראל. עלינו להעמיד את המטרה הזו על ראש שמחתנו, בראש סדר היום הלאומי, ולמתוח את כל כוחותינו כדי להצליח בה.

זו משימה מרובעת:

א. עידוד העליה הגדולה, ושכנוע היהודים לא להישאר בגולה שבה הם חיים; שכנוע הפליטים היהודים מאוקראינה לא לחזור לגולה שממנה נמלטו, אלא לעלות למולדת עמם; שכנוע היהודים היוצאים מאוקראינה ורוסיה לא להמיר גולה אחת בגולה אחרת, אלא לבחור במולדת, בארץ ישראל, במדינה היהודית.

ב. קליטת העליה – היערכות של כל מערכות החיים במדינה להצלחת הקליטה; שכל עולה יזכה לקורת גג, למקום עבודה, לסל קליטה נדיב, לקליטה חברתית, תרבותית וחינוכית. כמו העליה הגדולה של שנות ה-90, שהקפיצה את מדינת ישראל בכל התחומים – במדע, ברפואה, בהיי-טק, בכלכלה, בספורט, באמנות ועוד, כזו צפויה להיות תרומתה של הקליטה הזו למדינת ישראל.

ג. פיזור אוכלוסין – עליה גדולה עשויה להיות הזדמנות גם להתיישבות גדולה מחוץ לגוש דן רבתי, האזור הצפוף בעולם, שצפיפותו היא סכנה ביטחונית ואקולוגית; הן בחיזוק ההתיישבות העירונית והכפרית הקיימת בגליל ובנגב, ביהודה ושומרון, בגולן ובערבה, והן בהקמת התיישבות חדשה.

ד. תיקון עוולות הגיור. חוק הגיור שהציע מתן כהנא אינו המענה הנכון. הצעתו היא תיקון קטן לעוול גדול, ולא השינוי המהפכני הדרוש. היא משאירה את המונופול על הגיור בידי עוכרי הגיור מהרבנות החרדית שאינה ציונית, ובראשם הרב דוד לאו, שמזמן צריך היה להדיח אותו מתפקידו.

יש צורך ברפורמה אמתית בגיור, שתאפשר למי שרוצה בתום לב להצטרף לעם היהודי ולחיות כיהודי כמו רוב היהודים, ובוודאי לזכאי חוק השבות, שהם "זרע ישראל" וחלק ממשפחות יהודיות, שרוצים להסדיר גם פורמלית את יהדותם – להיות יהודים. רפורמה כזו, שתשחרר את היהדות מציפורני הממסד החרדי היא מעשה ציוני, שיעמיק את הקשר בין המדינה היהודית לעם היהודי בתפוצות הגולה ויעודד עליה גדולה גם מארה"ב והמערב.

* י"ד החזקה – בשלוש ישיבות ממשלה, בחודש אחד, הוחלט על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנים של הקפאת ההתיישבות היהודית.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן זה עשרות שנים. ציונות אמתית – במעשים, לא בנאומים ונהמות.

* חמיצות רעילה – משעשע לקרוא את התגובות הביביסטיות על ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. "זאת רק החלטה… רק דיבורים… מנסור עבאס לא ירשה וכו'". איזו חמיצות רעילה. הם סוגדים למי שלא נקף אצבע, שבימיו ההתיישבות והגשמת הציונות היו בתרדמת עמוקה; מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות בנגב, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע של הפזורה הבדואית, הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי הגיע לממדים של איום אסטרטגי והוא לא נקף אצבע ובמקום להילחם בפשיעה הוא נלחם במשטרה. וכאשר קמה ממשלה ציונית, שגם נלחמת בפשיעה ובטרור ובנשק הבלתי חוקי וחשוב יותר – מחזירה את הריבונות באמצעות התיישבות ציונית, זה מה שיש להם להגיד.

כשהממשלה קיבלה את ההחלטה הציונית על תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, כתבתי שמזל שההחלטה הזאת אינה זקוקה לאישור הכנסת, כי אז קואליציית ביביטיבי תפיל אותה, כפי שהפילה את חוק האזרחות. הוא הדין בהחלטה על הקמת 14 היישובים בנגב.

* האמת על ההצבעה נגד מדינת ישראל – אפרופו הצבעתו האנטי-ישראלית של גוש ביבי נגד חוק האזרחות, וההצבעה בעד החוק כעבור חצי שני. תעשיית השקרים הביביסטית מפיצה "נראטיב" שקרי על ההצעות הללו. אצטט את אחד מנשאי דפי המסרים: "חוק האזרחות עבר בקולות המחנה הלאומי לאחר שהסרתם ממנו את האלמנט של איחוד משפחות של 30,000 פלסטינים. לא הייתה שום סיבה שנסכים לכך".

כמובן שזה שקר ביביסטי אופייני. במשך 19 שנה עובר החוק בלי שום שינוי. את החוק שהמחנה ה"לאומי" הצביע נגדו, לא הגישה הממשלה הזאת אלא ממשלת נתניהו בשבוע האחרון לכהונתה. הוא עלה ללא שינוי. לא הוספה אות ולא הוחסרה אות. אלא שקואליציית ביביטיבי החליטה להצביע נגדו. להפיל אותו. "אנחנו לא נציל את הממשלה… שתסתדר לבד" וכו'. כאשר ח"כים פטריוטים כמו שטייניץ ודיכטר ניסו לשנות את ההחלטה האנטי ישראלית של נתניהו וחבר מרעיו, הם הושתקו והתקפלו. עד הרגע האחרון, איילת שקד פעלה בכל מאודה למצוא צדיק אחד בסדום, אך כל הקרנפים הפחדנים, כל הנמושות של גוש ביבי, התייצבו מאחורי ההצבעה האנטי ישראלית הזאת. רק אז, כדי להציל משהו מהחוק, היא הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, לפיהם היא תנהג כפי שנהג אריה דרעי בממשלת נתניהו בהכרה בדיעבד במשפחות שכבר בארץ, ובטח לא במספר המופרך שמפיצה תעשיית השקרים. כלומר, הם לא הצביעו נגד המדינה בגלל השינוי הסמלי בחוק, אלא השינוי הסמלי בחוק הוא תוצאת הצעד האנטי ישראלית שלהם. אחרי חצי שנה הם התעשתו והצביעו בעד. הם לא ראויים על כך לצל"ש. זה המובן מאליו. בדיעבד יצא מתוק מעז, כיוון שלחוק במתכונתו החדשה הכניס ח"כ צביקה האוזר תיקון חשוב, המצדיק את החוק לא רק בסיבה הביטחונית, אלא גם בשיקול של זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. (למה אני מדבר על ברית ביביטיבי למרות שזה יותר ברית ביבי איימן עודה? כי ביביטיבי נשמע יותר טוב).

* משטרת האויב – בפעם הבאה שח"כי הרשימה המשותפת יתבכיינו על כך שהמדינה מזניחה את המאבק בפשיעה בחברה הערבית, נזכור איך המנהיג שלהם מסית את הערבים לא להתגייס למשטרת ישראל, כי מבחינתו זו משטרה של מדינת אויב.

* ומי תומכים בדברי ההמרדה של איימן עודה? – צדקתם. דבוקת שוקן.

רוגל אלפר ונועה אפשטיין פרסמו פשקווילי תמיכה בדבריו – סרבנות מצפון… אקיבוש… אפרטהייד וכל הבלה-בלה-בלה הקבוע שלהם.

ופשקוויל המערכת מגנה את פעולות צה"ל בג'נין שהיא מעשה "נקמה" ו"ענישה קולקטיבית" ו"המשך הדיכוי וצעדי ענישה קולקטיביים לא יגרמו לאותם צעירים להניח את נשקם. צעדים אלו רק יגבירו את האיבה". אחרי הפיגוע הבא הם יסבירו שזו פעולת תגמול מוצדקת על הפעילות שלנו נגד הטרור בג'נין.

* בין עבאס לעודה – התנגדתי להקמת הקואליציה עם רע"ם, אם כי השלמתי אתה בדיעבד. אבל כל יום, כאשר אני רואה את הפער ההולך ונפער בין מנסור עבאס שמצהיר השכם והערב בערבית ובעברית על קבלת ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית והגינוי החד-משמעי לטרור, בלי אבל ובלי חבל, לבין ההתנהלות של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אני מבין שהפילוג ברשימה היה מהותי ואמתי ונתניהו צדק כאשר זיהה ראשון את ההבדל, טיפח את רע"ם וניסה בכל מאודו להקים אתה קואליציה.

לא תהיה קואליציה עם הרשימה המשותפת. לא תהיה רשת ביטחון של הרשימה המשותפת. שיתוף פעולה נקודתי להעברת חוק זה או אחר – אני מקווה שיהיו. אין בכך כל בעיה. גם אם הביביסמוטריצ'ים הצבועים יצווחו.

תמורת תמיכת הרשימה המשותפת בהצעות הליכוד, הליכוד ומפלגות גוש ביבי הצביעו בעד בית חולים בסכנין, בעד פטור מארנונה למוסדות דת מוסלמיים, בעד ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא שיבוץ מורים ערבים. שלא לדבר על ההצבעה האנטי ישראלית הבוגדנית נגד חוק האזרחות. צבועים, כבר אמרנו?

* טיפשות ורשעות – קראתי את אחד הפוסטים ההזויים, הנאלחים והמנוולים של העשור. מישהו שתומך בכל לבו במענקי העידוד שהרשות הפלשתינאית מעניקה למשפחות המחבלים וגוער במרצ על כך שאילצה את גבי לסקי להתנצל, והוא טוען שבמקום זאת, תחזיקו היטב, צריך לתקוף את ישראל על כך שהיא משלמת להתנחלויות.

ואני שואל – האם זו יותר טיפשות מרשעות או יותר רשעות מטיפשות?

* דובר הטרור – דובר הטרור, התועמלן האוטואנטישמי גדעון האו האו, פרסם בשוקניה פשקוויל אהדה ותמיכה לגיבורו החדש (עד הפיגוע הבא) המחבל רעד חאזם שרצח (בלשונו המכובסת – "הרג") שלושה ישראלים יהודים, בשל היותם ישראלים יהודים.

הוא מצדיק אותו בשל הסבל שעבר כל חייו בג'נין, החל בפלישה ב"חומת מגן" (כלומר, סתם צה"ל "פלש" לג'נין בלי סיבה) שאותה הוא מתאר ברוח עלילת הדם על ה"טבח" בג'נין, ועד ה"פלישות" של חיילי צה"ל בימים האחרונים, שבהם הרגו 5 פלשתינאים. סתם פלשתינאים. הרי ישראל לא שולחת את חייליה לסכל טרור אלא להרוג פלשתינאים.

פשוט, לא הייתה לו ברירה, לאותו צעיר "יפה תואר" כפי שמתפייט מעריצו, אלה "להרוג" בצדק שלושה ישראלים שאתמול "חבריהם" הרגו במחנה הפליטים שלו. והשורה התחתונה היא שלכל צה"ל, המשטרה, השב"כ והיחידות המיוחדות לא תהיה יכולת לנצח צעירים לוחמי צדק וחירות כמו אותו רוצח נתעב.

המגוחך בפשקווילים של דובר הטרור, הוא היומרה שלו להראות ממבט-על את התמונה הכוללת. אבל התמונה הזאת כל כולה שקר גדול, שקר תעמולתי אנטי-ציוני ואנטי ישראלי. למשל, הוא מדבר על הפלישה בג'נין, וחוץ מן העובדה שתיאורו על ה"טבח" שקרי, אין מילה וחצי מילה על הטבח במלון פארק ערב קודם, ועל 135 נרצחים ישראלים בחודש שקדם, ועל למעלה מאלף נרצחים באותה מתקפת טרור, ועל כך שהמתקפה הזו נעשתה משטח ישראל נסוגה ממנו והעבירה אותו לערפאת בהסכם שבו הוא התחייב להפסיק את המאבק המזוין. סתם, ישראל "פלשה" יום אחד.

איזה באג בנפש האדם גורמת לו לגישה בוגדנית כזו, לשנאה יוקדת כזו לעמו ולמדינתו ולתמיכה נלהבת כל כך באויביו ובטרוריסטים ארורים שרוצחים את אחיו? 

* עשרים שנה למבצע "חומת מגן" – את ליל הסדר תשס"ב, 2002, לא יוכל לשכוח כל מי שכבר עמד אז על דעתו. הלילה הנורא שבו התבצע אחד הפיגועים הקשים ביותר בתולדות המדינה, טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. שעה שהסבנו אל שולחן הסדר, לחגוג את חג חירותנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך ליל הסדר שנערך במלון, רצח 30 ישראלים ופצע 160.

למחרת, חדר מחבל לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח את האב, האם ושני ילדיהם.

אירועים אלה היו שיאו של חודש מרץ השחור, שבו נרצחו 135 ישראלים. חודש זה היה שיאה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בהובלת ערפאת, שהחלה, על פי תכנון מוקדם, בספטמבר 2000, ויצאה לפועל אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, בקווי 67', עם חילופי שטחים קלים. במתקפת הטרור הזו נרצחו למעלה מאלף ישראלים, במסעדות, אוטובוסים, קניונים ודיסקוטקים; רבים מהם נשים, ילדים וזקנים. הישראלים חיו באותה תקופה בתחושת אימה.

מתקפת הטרור הזו היא המשך לגלים קודמים מאז הסכם אוסלו, שבו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להתמקם תחילה בעזה ויריחו ובהמשך בשאר ערי יו"ש, תמורת התחייבותו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור נגד ישראל.

במשך תקופה ארוכה ישראל המשיכה להתייחס לאויב שהוביל את הטרור כפרטנר וכשותף לשלום. רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים, שחיו תחת שליטת הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה במשך שש שנים. גם במהלך מתקפת הטרור, ישראל הבליגה והכילה את הטרור. גם כאשר מדי יום ירו הפלשתינאים אל שכונת גילה בירושלים, חלף זמן רב עד שישראל הגיבה. שטחי הרש"פ נתפסו כישות שכנה, החתומה עמנו על הסכם, וצה"ל נמנע מלפעול בתוכה. במהלך מתקפת הטרור, "האינתיפאדה השניה" בכיבוסית, החלו פעולות של צה"ל בתוך שטחי הרש"פ, אך מאוד בהיסוס ובקטן.

התודעה השלטת הייתה שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אין מכונת מלחמה מתוחכמת יותר מאשר אדם עטוף חגורת נפץ, שנחוש להתאבד ובמותו להרוג יהודים רבים ככל האפשר. איך אפשר להגיע לאחד כזה? ואם מגיעים אליו – מה כבר אפשר לעשות לו? להרוג אותו? הרי הוא רוצה למות. מומחים בארץ ובעולם למלחמה בטרור הסבירו שאת הטרור הזה אי אפשר לנצח. לכך נוספה התובנה, שערי הרש"פ הפכו למלכודות טרור שניסיון להיכנס אליהן ולכבוש אותן יהיה מלכודת מוות לחיילי צה"ל ויביא להרג המוני של אלפי חיילים.

גישת "איפוק הוא כוח" של אריק שרון, הייתה הצידוק להיעדר תגובה קשה, אך מצד שני היא טענה זעם מצטבר בכלל החברה הישראלית שהביא ללגיטימציה מקיר לקיר לפעולה גדולה נגד הטרור כאשר הוחלט עליה, בפסח תשס"ב – מבצע "חומת מגן".

הייתה זו הפעולה המוצלחת ביותר במלחמה בטרור, מאז קום המדינה, וספק אם היה ניצחון כזה על הטרור במדינה כלשהי בעולם. צה"ל כבש מחדש את מרבית ערי יו"ש והשמיד את תשתית הטרור. צה"ל הטיל מצור על המוקטעה, מפקדתו של רב המרצחים ערפאת, האיש שהנהיג את הטרור נגד ישראל עשרות שנים. לוחמי צה"ל עצרו בחדר ליד לשכתו של ערפאת, ורק קיר אחד חצץ ביניהם. מסיבות של לגיטימציה בינלאומית, שרון גזר על צה"ל איפוק, ורב המרצחים נותר בחיים ולא נעצר.

היה זה מבצע מוצלח מאוד. עד היום, בחלוף עשרים שנה, האויב טרם הצליח להשתקם ולחזור ולו לחלק קטן מיכולותיו ועוצמתו. הדבר החשוב ביותר, הוא שהמבצע לא היה זבנג וגמרנו, שאיפשר למחבלים להתארגן מחדש, כפי שהמחבלים בעזה מתארגנים מחדש אחרי כל מבצע נגדם, אלא חולל שינוי שנמשך כבר עשרים שנה – צה"ל אמנם נסוג משטחי הרש"פ, אך החזיר לעצמו את חופש הפעולה, ולוחמיו, לצד לוחמי השב"כ ומג"ב, פועלים באופן חופשי באותם אזורים ועוצרים מדי לילה מחבלים במיטתם, בטרם יספיקו לבצע את זממם. בכך מסכלים כוחות הביטחון מאות פיגועים בשנה ומצילים את חייהם של אלפי ישראלים.

הכישלון של מבצע "חומת מגן", הוא ההימנעות מביצועו גם ברצועת עזה. כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, "שועלי מרום", גויסתי בצו 8 לגל השני של המבצע, שנועד להיות ברצועת עזה. התאמנו בצאלים למבצע, והתפקיד שלנו היה לפרוץ את ציר פילדלפי. ברגע האחרון שרון קיבל רגליים קרות וביטל את המבצע. התירוץ היה שתכנית המבצע דלפה לתקשורת. אנו נשלחנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו אורן צלניק, וחיילים אחדים נפצעו.

אילו יצא המבצע לפועל גם ברצועת עזה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי טרור הרקטות. ריסוק תשתית הטרור בעזה היה משבית לחלוטין את יכולות שיגור הרקטות, וחופש הפעולה של צה"ל היה מוריד את האיום מרצועת עזה לרמה של האיום מיו"ש. היה נחסך כל ירי הרקטות על הנגב המערבי בעשרים השנים האחרונות. היו נחסכים מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ומה שביניהם. אם וכאשר יחודש הטרור מרצועת עזה, מן הראוי שצה"ל ייצא לפעולה קרקעית ברוח "חומת מגן" גם בעזה, ישמיד את תשתית הטרור וישיב לעצמו את חופש הפעולה ברצועה.

שלושים לוחמים ישראלים נפלו במבצע "חומת מגן". יהי זכרם ברוך! 127 לוחמים נפצעו.

תא"ל (מיל') גל הירש, ממפקדי המבצע, קורא לחלק את אות השירות ללוחמים במבצע החשוב הזה. אני תומך ביוזמה זו.

* פסיקה היסטורית של בג"ץ – התשלומים של הרש"פ למשפחות המחבלים הופכים אותה לשותפה באחריות לפיגועים, ולפיכך משפחות נפגעי הטרור יכולים לתבוע אותה ולדרוש פיצויים.

* רולטה רוסית – אילו פוטין היה מבין איזה גיהינום הוא ממיט על צבאו, הוא לא היה מעלה על דעתו לפלוש לאוקראינה. מלבד אובדנן של יחידות שלמות ומותם של כל כך הרבה אלפי חיילים ובהם גנרלים וקצינים בכירים; אולי האובדן הגדול ביותר מבחינתו הוא של המוניטין של רוסיה וצבאה המפואר.

הבעיה היא, שאחרי שהימר על כל כך הרבה, הוא לא מרשה לעצמו לברוח בלי הישגים. ולכן הוא ישקיע עוד ועוד ברולטה הזאת, ויאבד עוד ועוד חיילים. הדרך שבה הוא ינסה לנצח בכל זאת, תהיה במה שצבאו הכושל והמובס יודע לעשות – פשעי מלחמה, מעשי זוועה. הוא יקווה שזה מה שיכניע את אוקראינה. ושוב הוא יטעה.

* מקדישים את חייהם לקירוב לבבות – שר התרבות חילי טרופר בחר במיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, להשיא משואה ביום העצמאות. החלטה יפה ומרגשת.

את אורי אני מכיר מהמילואים – הוא היה קמב"ץ גדוד המילואים שבו שירתתי, 420. ושוב פגשתי אותו בפורום עמק השווה. מאז רצח בתם, מקדישים מיקה ואורי את חייהם לקירוב לבבות וגישור בין חלקי העם. הם בונים מאסונם תקווה אמתית לחברה הישראלית.

* עירוב גס של פוליטיקה באקדמיה – ב-11 באפריל 2021, בדיוק שנה לפני טקס הענקת פרס ישראל, במעשה אונס של בג"ץ, לעודד גולדרייך, כתבתי: "אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?"

* אידיוטים שימושיים – בהתמודדות בין מנהיג המרכז בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון, לבין נציגת הימין הרדיקלי מארין לה-פן – אך טבעי שהשמאל יתייצב כאיש אחד לצד מקרון (כפי שהתייצב לצד מנהיג הימין השמרני שיראק בהתמודדות נגד ז'אן-מארי לה-פן, אביה של מארין). אבל השמאל הטהרני מעדיף לשבת על הגדר ובכך הוא הופך אידיוט שימושי של לה-פן, שאף עלול להעלות אותה, חלילה, לשלטון.

* אם תש כוחה – אם תש כוחה של עידית סילמן, ואינה יכולה עוד לעמוד בטרור הנבזי והאלים נגדה, נגד בעלה ונגד ילדיה, שהופעל עליהם במשך עשרה חודשים – מן הראוי שתפרוש מן החיים הפוליטיים, ולא תסתנוור מן האתנן שבו הנוכל ושליחיו ניסו לשחד אותה. הרי הסיכוי שהוא יקיים את הבטחותיו זהה לקיום כל הבטחותיו בעבר. מדובר בשקרן מוחלט. אדם שיש שני סימנים לדעת מתי הוא משקר: א. כשהפה שלו פתוח. ב. כשהפה שלו סגור.

היאחזותה בשבריר סיכוי של הישרדות פוליטית מבישה. אם תצביע נגד הממשלה בהצבעות בכנסת, יש להכריז עליה כעל פורשת.

* אתקן אותך – כתב אהוד בן עזר: " כאשר הייתה הח"כית התימהונית עידית סילמן יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, היא התנגדה בצעקנות עיקשת ותוקפנית – לחיסונים נגד מגפת הקורונה! – תקנו אותי אם אני טועה".

אתקן אותך. אתה טועה. עידית סילמן מעולם לא התנגדה לחיסונים. בתקופת הממשלה הקודמת היא כלל לא הייתה ח"כית. עד הכנסת הנוכחית לא הייתה בכנסת ועדת בריאות. זו ועדה חדשה. הח"כ היחיד שהתנגד לחיסונים היה אלי אבידר.

* ליקוי מאורות – הסמוטריץ' מנסה להתחרות בתחרות הטירוף הפנאטי והקנאי עם הכהניסט. ההברקה החדשה שלו, ברשת ב', היא קריאה לסלק מבתי הכנסת את מי ששייך לממשלה הזאת.

שורפי האסמים בשעת המצור בבית השני, היו סמוטריצ'ים. שנאת החינם של החלאה הזאת הייתה צריכה להרחיק אותו לצמיתות מן הציבור. העובדה שיש היום לגיטימציה לקנאות הסמוטריצ'ית, היא אות קין על הציונות הדתית.

אני אדם אופטימי. אני מאמין שלמרות לקוי המאורות – הציונות הדתית תביס את הסמוטריצ'יזם. הציונות הדתית תמגר את הסמוטריצ'יזם, וַלא – הסמוטריצ'יזם ימגר את הציונות הדתית.

* הגדולה מכולם – אסתר רוט-שחמורוב, כלת פרס ישראל, בת 70.

עד היום אני רואה בה את גדולת הספורטאים הישראלים בכל הזמנים. היא לא זכתה באולימפיאדה, כי חמש האתלטיות שהשיגו אותה היו על סמים שהפכו אותן למעשה לכמעט גברים. היא הייתה הראשונה במערב. בתחרות הוגנת היא הייתה מביאה את הזהב באולימפיאדת מונטריאול. ואלמלא הטבח היה סיכוי שתביא מדליה כבר במינכן, בגיל עשרים.

* פלשתינאיקה – איך נקראו לימודי ידיעת הארץ במוסד החינוכי של משמר העמק בשנות הארבעים ואפילו אחרי קום המדינה, בשנות החמישים הראשונות? פלשתינאיקה.

זו לא הייתה אמירה פוליטית. אז עוד לא היה שימוש במושג פלשתינה בהקשר של ערביי ארץ ישראל, דווקא, אלא כשם הלועזי של ארץ ישראל.

מצאתי זאת במכתב שכתב מנחם גלעד, מעמודי התווך של קיבוץ בית השיטה ומאנשי החינוך המרכזי של הקיבוץ המאוחד, לאחר סיור במוסד של משמר העמק, השייך לשומר הצעיר, ב-1950, בתקופה שבה ניהל את בית הספר של בית השיטה. לצד שבחים על דברים רבים שראה בסיור, הוא מתח ביקורת על ה"פלשתינאיקה", אבל לא ביקורת פוליטית, אלא ביקורת על השימוש בלע"ז. "ועם זאת – ניכור מסוים לעברית ואולי גם לעולמנו. תארי לעצמך שהם קוראים למדור 'ידיעת הארץ' בשם – 'פלשתינאיקה'! … ואת האותיות PAL כתובות שחור על גבי לבן על גבות הספרים של ברסלבסקי, קליין, ברוור ורבים אחרים…".

המכתב מופיע בספרו החדש והמצוין של מוקי צור "מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932".

          * ביד הלשון

כריך – כריך הוא המילה העברית לסנדוויץ' – שתי פרוסות לחם ובתווך מילוי כלשהו.

המילה סנדוויץ' נקראת ע"ש הרוזן הרביעי מסנדוויץ', ג'ון מונטאגיו, בן המאה ה-18, שהיה מהמר כפייתי, וכדי לא לעצור את הימוריו לצורך ארוחות, ביקש ממשרתיו לכרוך לו את האוכל בין שתי פרוסות לחם.

כשאנו חושבים על כריך, אנו רואים לנגד עינינו חמץ. לחם. אבל המילה העברית כריך קשורה דווקא לפסח, לליל הסדר, ולכריך של מצה. "הלורד סנדוויץ' כחול לבן", להבדיל, הוא הלל הזקן. אחד מסימני הסדר הוא "כורך", ובו אנו משחזרים את האופן שבו אכל הלל את המצה: "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד". ומכאן המילה כריך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

צרור הערות 20.3.22

* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש". זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.

אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעליה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.

השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעיה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העליה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.

* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.

אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.

אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.   

* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.

* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני". הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.

* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פרסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.

פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.

* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח. אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.

הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 ₪ לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 ₪. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 ₪. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.

משמעות הדבר, היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.

* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.

פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.

בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה ליבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.

כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העליה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.

בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.

* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.

הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתכנית טראמפ.

את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.

לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.

* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם הייתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמתי על ה"נכבה". כן, הייתה נכבה לערביי א"י. זו הייתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.

מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא בסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי ייבז בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא הייתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" היא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.

כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".

לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אמי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו. וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו". וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.

כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.

* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין.

הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.

רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא הייתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.

אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.

* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.

לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והייתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר הייתה שונה לחלוטין.

שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.

כל הכבוד למתן כהנא!

* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.

זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. יתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.

דברי של חנן פורת בעקבות הטבח, היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו הייתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.

* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורלל.ת הזאת של כיעור השפה העברית?

* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.

          * ביד הלשון

שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות".

ברירה היא בחירה בין מספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏16.3.22

* מניפולציה רגשית – השוואת הפליטים מאוקראינה ליהודים בשואה והצגת ישראל כמי שחוסמת את שעריה בפניהם, היא מניפולציה רגשית דמגוגית. אין כל דמיון בין המקרים.

הטרגדיה של אוקראינה נוראה. אולם הפליטים מאוקראינה אינם נדונים למוות המחפשים מקלט והרכבות שבהן הם נוסעים אינן לוקחות אותם למחנות השמדה. אלה פליטי חרב שנמלטו ממלחמה וכעת הם בחוף מבטחים. הם נמצאים במדינות אירופה שכבר הבטיחו להם שהיה זמנית ואישור עבודה לשלוש שנים. זאת המציאות.

מתוך המציאות הזאת יש מקום לדיון מה ישראל צריכה לעשות בנדון. בלי מניפולציות רגשיות והשוואות מופרכות, בוודאי לא מצד שר בישראל, נחמן שי. ומה שישראל צריכה לעשות, הוא להיות המדינה שתקלוט את המספר הגבוה ביותר של פליטים, בוודאי ביחס לגודלה – מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה, שיעלו לארץ כפליטים ויהפכו לאזרחים. אגב, הפליטים היהודים מרוסיה כלל לא יוכרו ככאלה באף מדינה אחרת וישראל היא מפלטם היחיד. זאת המשימה הגדולה שלנו וזו הצדקת קיומה של מדינת ישראל; להיות ביתם של כל היהודים בעולם ובפרט של יהודים במצוקה. ישראל היא המדינה האחרונה בעולם שיש לה מה להתבייש בקליטת פליטים מן המלחמה הזאת.

בנוסף לכך, אנו קולטים גם פליטים לא יהודים. נקבעה מכסה וכנראה שהיא תגדל. במקום גאווה לאומית, אנחנו מפעילים על עצמנו מניפולציות רגשיות, המשרתות אג'נדה אידיאולוגית של הפיכת ישראל למדינה לא יהודית. והמניפולציה הזאת עובדת היטב על רבים מאתנו. הספורט הלאומי החדש, להכות בשרת הפנים איילת שקד, הוא תופעה מכוערת. איילת שקד עושה את מלאכתה היטב וראויה לתמיכה ולגיבוי ציבורי.  

* מבחן המנהיגות הציונית – להערכתי, הממשלה תתקשה לעמוד בלחץ הפופוליסטי בנושא הפליטים הלא יהודים ותשנה את מדיניותה. עם זאת, שום דבר לא יְרצה את האינטרסנטים שעומדים  מאחורי הקמפיין הפופוליסטי. אם הממשלה תחליט על מכסה של 50,000 יתקפו אותה על כך שלא החליטה על מכסה של 100,000. אם תחליט על מכסה של 100,000 – למה לא רבע מיליון וכן הלאה.

בסופו של דבר, המבחן האמתי של הממשלה, יהיה בקליטת העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה. האם היא נוטלת אחריות על כך שתהיה קורת גג לכל עולה שיבוא, שכל עולה יקבל סל קליטה מכובד וראוי, שתהיה תעסוקה לכל, שיהיו אולפנים לעברית שיתנו מענה לכולם, שיהיו די גנים וכיתות לימוד ותמיכה רגשית לכל הילדים והנוער, שהעליה תפרוץ גם את שערי ההתיישבות באזורי הספר שיקלטו את העולים בהמוניהם? האם הממשלה תקדיש את עיקר מרצה, תשומת לבה, הקשב שלה, המשאבים שלה למשימה העליונה, תוך פריצת מסגרת התקציב מצד אחד וקיצוץ רוחבי בנושאים שאינם הקליטה, מצד שני? כמובן שהמבחן אינו רק של הממשלה, אלא גם של הרשויות המקומיות, של תנועות ההתיישבות, של המגזר השלישי, של המגזר העסקי ושלנו האזרחים.

תפקידה של מנהיגות הוא להבחין בין עיקר לטפל ולקדם את המטרות העיקריות של מדינת ישראל, כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי. בן גוריון ושמיר ידעו להנהיג את המדינה בדרך הזו, והיו חזקים דיים כדי לראות את העיקר ולא לתת למשבי רוח פופוליסטיים להטות אותם מן המטרה הגדולה. האם גם ממשלת השינוי תגלה אותו סוג של מנהיגות? ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?

* לא זו השאלה – יש הטוענים שאם נקלוט כמה עשרות אלפי פליטים לא יהודים, זו תהיה פגיעה בהרכב הדמוגרפי של ישראל כמדינה יהודית ויסכן את צביונה, ולכן עלינו לנעול את שערינו. ויש המשיבים להם, שקליטה זמנית של כמה עשרות אלפי פליטים זניחה מבחינה דמוגרפית ובטח לא מצדיקה מניעת מקלט מפליטי חרב.

עמדתי בוויכוח הזה היא בסגנון פרס: לא זו השאלה. כלומר, אילו זו הייתה השאלה, עמדתי הייתה שנכון לפתוח את בתינו לכמה עשרות אלפי פליטי חרב במלחמה, וזה לבטח לא משמעותי מבחינת צביונה היהודי של ישראל. יתר על כן, כיהודים, שומה עלינו לפתוח את שערינו לפליטים כאלה, כי זו רוח המוסר היהודי.

אך, כאמור, זו לא השאלה. השאלה היא מה עלינו לעשות בהינתן שהמלחמה באוקראינה צפויה להביא לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה, שעל פי הממעיטים מדובר בעשרות אלפים ועל פי האופטימיסטים, ואני נמנה עמהם, מדובר במאות אלפים. הרי ישראל אינה ערוכה לגל עליה כזה, ועליה לשנס מותניים ולהטריף את כל מערכותיה כדי לעמוד באתגר. מהסיבה הזאת, ואך ורק מהסיבה הזאת, יש למעט בקליטת פליטים לא יהודים לעת הזו, ולמקד את מלוא מעיינינו ומשאבינו למטרה הציונית הגדולה שנקרתה לדרכנו, וחובתנו הלאומית לממש אותה במלואה, על הצד הטוב ביותר.

* הצרפתים תחילה – אילו היו באוקראינה עשרות אלפי צרפתים, אין ספק שצרפת הייתה דואגת בראש ובראשונה לקליטתם בתוכה. ואני בטוח שגם הצבועים בינינו, שמעקמים את האף על המחויבות שלנו בראש ובראשונה לעליית יהודי אוקראינה, היו רואים את הגישה הצרפתית הזאת כמובנת מאליה.

* קק"ל לעזרת פליטי המלחמה – בישיבת האסיפה הכללית של קק"ל שנערכה ביום א', דווח על פעילות הסיוע של קק"ל לנפגעי המלחמה באוקראינה. סיוע בתרופות, בגדים וכו' בסך 5 מיליון ₪ נשלח לקהילות היהודיות. קק"ל קלט את 84 הילדים היתומים מצ'רנוי, והם נמצאים כעת בנס הרים. קק"ל תממן ארבעה אמבולנסים של מד"א לאוקראינה. זאת, לצד הפעילות הענפה של הסוכנות, ההסתדרות הציונית ושאר המוסדות הלאומיים ומסירות האין-קץ של השליחים. כמו כן, דווח על היערכות המוסדות הלאומיים לצד מוסדות המדינה לגל העליה הקרב ובא, שהוא ליבת הפעילות של המוסדות. זו הייתה אמירה כללית מאוד, ואני מקווה שבקרוב תוצגנה תכניות מעשיות ומפורטות.

* קוצר רואי – אני שמח על כך שהממשלה הקדישה את מרכז ישיבתה להיערכות לעליה המונית מאוקראינה ורוסיה. זה האתגר הלאומי העליון שצריך להעסיק את הממשלה. אבל משום מה, תרחיש הייחוס שעליו התבסס הדיון, מדבר על קליטת 50,000 עולים. בעיניי, תרחיש זה מבטא קוצר רואי והעדר מעוף. אני מאמין שיעלו לארץ מאות אלפים ולכך הממשלה צריכה להיערך. היערכות לקליטת 50,000 עולים בלבד היא מתכון לכישלון.

חשוב שהממשלה לא תעסוק רק בקליטת העליה אלא גם בעידוד העליה. יש להחזיר מיד את אנשי נתיב ושליחי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית לתוך אוקראינה, כדי לקדם, לעודד ולארגן את העליה.

* הגשמת הציונות: עליה והתיישבות – בישיבת הממשלה שעיקרה הוקדש להיערכות לעליה מרוסיה ואוקראינה, אושרה הקמתם של שני יישובים חדשים בנגב – העיר כסיף והיישוב ניצנה. הגשמת הציונות – עליה והתיישבות.

לאחר שנים רבות של הקפאת ההתיישבות בארץ ישראל, הממשלה החליטה כבר על הקמת שני יישובים בגולן ושני יישובים בנגב, מתוך 11 שעתידים לקום.

* מיהם ה"אנחנו" – יועז הנדל פרסם בפייסבוק רשומה חשובה בנושא אתגר העליה וההתיישבות. רוב התגובות היו אוהדות. חלקן היו תגובות שנאה אוטומטיות של הביביסטים, שבלאו הכי חוץ משנאה וגידופים אין בהן כלום ולכן אינן שוות כקליפת השום. והיו תגובות שציערו אותי. תגובות בנוסח: "בשביל מה צריך עולים? לא מספיק צפוף לנו גם ככה? שהממשלה תדאג קודם לנו ולילדים שלנו" וכו'.

מי זה ה"אנחנו"? ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ה"אנחנו" של מדינת ישראל הם כל היהודים באשר הם. מדינת ישראל קמה בעבור כל העם היהודי, זה ייחודה, זה ייעודה וזו הצדקת קיומה. זו משמעות הציונית. ההבדל בינינו, היהודים אזרחי ישראל החיים בישראל לבין היהודים החיים בגולה, הוא שאנו כבר מימשנו את אזרחותנו במדינה היהודית והם עדין לא. וגם אנו, היהודים בישראל, רובנו – או שעלינו לארץ, או שהורינו עלו או סבינו. ואנו חיל החלוץ של העם היהודי, ושומרים על המדינה ובונים אותה ומחזקים אותה למען כל העם היהודי. כל גל עליה חיזק מאוד את ישראל וכך יהיה גם עם גל העליה הבא עלינו לטובה.

* נפשי דרור שואפת – הדיקטטורה הטוטליטרית בבריה"מ ובמדינות הגוש הקומוניסטי הייתה עמוקה ורודנית לאין ערוך יותר מזו של הדיקטטורה הפוטינית. ודומה היה שזה שלטון לדורות, שאי אפשר לסדוק אותו. אולם נפש האדם, שואפת החירות, הפילה את המשטר. בבריה"מ הייתה זו, אמנם, מהפיכה מלמעלה, בהובלת הנשיא גורבצ'וב, המנהיג הרפורמטור הגדול, אך בשאר הדיקטטורות הקומוניסטיות העם התקומם והפיל את המשטר, כולל ברומניה שבה הדיקטטורה הייתה העמוקה ביותר.

למרבה הצער, העם הרוסי בעידן הפוסט סובייטי בחר בדיקטטורה. כן, הפעם זו לא הייתה הפיכה ולא מהפיכה, אלא בחירה של העם. שוב ושוב בחר העם הרוסי בהמוניו בפוטין, הדמוקטטור, שבתקופת שלטונו הארוכה ה"דמו" קוצץ בהדרגה אך בעקביות וה"קטטורה" הלכה והתעצמה. אבל למרות זאת, אני מאמין ברוח האדם, בשאיפת החירות, ואם האימפריה הסובייטית נפלה, גם הדיקטטורה הפוטינית נפול תיפול.

זכרו את השם מריה אובסייאניקובה, עורכת החדשות בטלוויזיה הרוסית, שהתפרצה לאולפן והפגינה בשידור חי נגד פוטין, המלחמה ותעמולת השקר. אישה גיבורה, שעשתה את המעשה מתוך ידיעה ברורה שהיא מאבדת לא רק את מקום עבודתה אלא גם את חירותה. מריה היא סמל לרוח החירות המפעמת גם בקרב העם הרוסי. היא פטריוטית רוסית אמתית.

אין זה מן הנמנע, שדווקא הפלישה התוקפנית, האימפריאליסטית, לאוקראינה, והדשדוש בבוץ האוקראיני במקום הפנטזיה על טיול של ימים ספורים שבהם אוקראינה תתמוטט ותיפול לידי פוטין כפרי בשל, מקרבים את קץ הדיקטטורה הפוטינית.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

* מו"מ נוסח איראן – שעה שארה"ב זוחלת להסכם גרעין פייסני עם איראן, איראן מקשיחה עמדות. היא רואה שהצד מולה להוט להגיע להסדר, אז למה לא? והיא מוסיפה על כך לחץ באמצעות טרור. בשבת היא שיגרה בגלוי, מאיראן, רקטות לעבר הקונסוליה האמריקאית בחבל הכורדי בעיראק. רמז… כדאי לכם לא להתעסק אתנו.

כמובן שתוך כדי המו"מ איראן ממשיכה לקדם במרץ את תכנית הגרעין. ויש לזכור שזו הפרת ההסכם הקודם. העובדה שארה"ב פרשה מההסכם, לא ביטלה את ההסכם שעליו חתומות מדינות אירופה, רוסיה ו… איראן עצמה. היא לא ביטלה את ההסכם, לא פרשה ממנו, אלא פשוט מצפצפת עליו. אז מה הטעם בהסכם אתה?

על העולם החופשי להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן, לפחות כמו שהוא מטיל על רוסיה, כדי לאלץ אותה לבטל לחלוטין את מיזם הגרעין ולהפסיק את השתלטותה הטרוריסטית על מדינות המזה"ת.

והגיע הזמן שארה"ב תפסיק להבליג על הטרור האיראני המופעל נגדה, ותגיב תגובה צבאית חריפה.

* מלחמה להשבת הריבונות – בסוף השבוע נערך מבצע גדול של מג"ב ויחידה 433 במגזר הערבי בישראל וברש"פ, לתפיסת נשק בלתי חוקי. המבצע, בהשתתפות אלף לוחמים, נערך בערים: מוסמוס, מושרייפה, אום אל פאחם, נוף הגליל, דבוריה, נצרת, ערערה, כפר קרע, ברטעה, טייבה, ג'נין וקפין. הייתה זו פעולה מורכבת ומתוחכמת, פרי פעולה נועזת ורבת דמיון של סוכנת וסוכן משטרתיים שחדרו לארגוני הפשע במגזר הערבי, ובצעו 35 עסקאות נשק ואמל"ח שהפלילו את הפושעים.

במבצע נתפסו נשק ואמל"ח רבים, שבעה כלי רכב ועשרות אלפי ₪ ונעצרו 51 חשודים בעבירות של ייצור ואחזקת אמצעי לחימה, קשירת קשר לביצוע פשע וסחר באמל"ח.

והלילה, מסתערבים של מג"ב ירו למוות במחבל, שב"ח שהסתתר ברהט שפתח לעברם באש.

הממשלה לקחה על עצמה כאחת ממשימותיה הראשיות, את החזרת הריבונות הישראלית ומאבק נחרץ בפשיעה במגזר הערבי. כך מחזירים ריבונות.

* לבטל את האוטומט – מחבל שהסתתר ברהט פתח באש לעבר מסתערבי מג"ב והם השיבו אש וחיסלו אותו. זו התוצאה הטובה ביותר של התקלות כזו, וראוי לזכור שהחלופה עלולה הייתה להיות שוטר הרוג. כל צמרת המשטרה והשר לביטחון פנים שיבחו את השוטרים על פעולתם המהירה והמקצועית ועל התוצאה של ההתקלות.

ומח"ש הודיעו שפתחו חקירה על הריגת המחבל. כי בכל מקרה של הרג בו קשורים שוטרים, חקירת מח"ש היא אוטומטית. את האוטומט הזה יש לבטל. אנו שולחים שוטרים לבצע את משימתם, הם מחרפים את נפשם ועליהם לקבל גיבוי מלא על פעולותיהם ולא להיחקר כחשודים במשהו.

על המשטרה לערוך תחקיר של כל אירוע מבצעי, לצורך הפקת לקחים. אם התחקיר מעלה ששוטרים עברו על החוק – אז ורק אז יש מקום לחקירת מח"ש.  

* גלגולו של חלום – לפני כעשר שנים, הצעתי לראש המועצה האזורית גולן אז אלי מלכה להקים, לקראת שנת החמישים להתיישבות בגולן, להקים את מוזיאון ההתיישבות בגולן. הוא גלגל אותי (בנימוס) מכל המדרגות. מסתבר ששנינו לא היינו הראשונים. חברי ערן מאיר, מנהל ארכיון הגולן, שלח לי תעודה משנת 1981 (!) שבה ראש המועצה האזורית אז, איתן ליס, מגלגל בעדינות מכל המדרגות את חיים בן-דוד, היום פרופ' חיים בן דוד, שהציע אותה הצעה.

* זעם על הסטיה – בגיליון 4.3 של מוסף "הארץ" הופיעה כתבה גדולה על היישוב האקולוגי הייחודי רותם בבקעת הירדן, ולמרבה הפליאה הכתבה הייתה חיובית. כתבה חיובית על יישוב בבקעת הירדן ב"הארץ", אלו באמת חדשות של ממש. אדם נשך כלב! כצפוי, לא חלף שבוע ומדור המכתבים הותקף בתגובות נזעמות על ה"סטיה"; האחת של מבריחת השב"חים אילנה המרמן והשניה של חגית עופרן מ"שלום עכשיו".

אני יודע שאני משלה את עצמי, אבל הלוואי שהכתבה הזאת פתחה סדק ראשון, לסיקור מאוזן של מפעל ההתיישבות הציוני.

* פגיעה קשה בצה"ל – החלטת בג"ץ לדחות את ערעורו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ולהתערב בהחלטתו הפיקודית להדיח מתפקידו את מפקד מצ"ח בדרום רס"ן גלעד פרנקן, בו ראה אחראי למעשים שהובילו להתאבדותו של החייל ניב לובטון, שגויס כסוכן של מצ"ח ונדרש להלשין על חבריו שהשתמשו בחשיש, היא שערוריה.

לא אכנס לשאלה האם החלטתו של כוכבי הייתה נכונה או לא, אלא למשמעות העמוקה של החלטת בג"ץ, השוללת מהרמטכ"ל את שיקול הדעת הפיקודי שלו. זו פגיעה קשה בצה"ל.

שופטי בג"ץ הסתמכו על חוק של הכנסת המסמיך אותם להתערב, ואמרו בעצמם שהתערבות כזו אינה רצויה ומשתמשים בה במסורה רק במקרים חריגים ונדירים. נו, באמת… זה נושא כל כך חריג שיש להשתמש בו בנשק יום הדין?

זו פגיעה בסמכות המפקד העליון, והיא מחייבת את הכנסת לשנות בהקדם את החוק שהסמיך לכך את בית המשפט. אין אף גורם ואף בעל תפקיד העומד מעל ביקורת שיפוטית, ולכן יש להגדיר בחוק את נדירות המקרים וחריגותם, כדי למנוע שוב התערבות בוטה של בית המשפט בהחלטות מסוג זה.  

* הנה בא עוד גל גדול? – בעוד מעיינינו נתונים לווריאנט האוקראיני, בסין מתפרץ הגל השישי.

* החברים של ירדנה – ירדנה מלר-הורוביץ, מזכירת הכנסת ב-12 השנים האחרונות והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה, מסיימת בימים אלה את תפקידה. מלר-הורוביץ עבדה בכנסת 45 שנים, מאז ניצחון הליכוד ב-1977. היא הייתה פעילת בחירות של הליכוד ולאחר הבחירות קיבלה עבודה כפקידה בסיעת הליכוד ולאחר מכן במשך 19 שנים הייתה מזכירת הסיעה, ואז עברה לתפקידים מקצועיים של הכנסת – מזכירת הוועדה לביקורת המדינה, סגנית מזכיר הכנסת ומזכירת הכנסת.

מלר-הורוביץ היא חירותניקית מבטן ומלידה, בת למשפחה של אנשי אצ"ל ופעילי חירות, מחוג מקורביו של בגין. אלו דעותיה עד היום. בראיון ל"7 ימים", הדוגמה למקרים שבהם שמרה על פוקר-פייס ועל מקצועיות כשהתקבל חוק שהיא מתנגדת לו אידיאולוגית – הייתה חוק ההתנתקות.

דווקא לכן, בלטה בעיניי תשובתה בראיון על החברים שרכשה בשנותיה הרבות בכנסת. איש מהם אינו מהליכוד ושולי מועלם-רפאלי היא היחידה מן הימין. שאר השמות שהזכירה הם נחמן שי, עדנה סלודר, אורה נמיר, עוזי ברעם ואיילת נחמיאס-ורבין, כולם ממפלגת העבודה.

סיפור אחד ששלפה מלר-הורוביץ מזיכרונה פשוט אינו נכון, ונראה לי שהיא בלבלה בין אירועים שונים. "בנובמבר 81' בגין אושפז ושר המשפטים דאז, משה נסים, צלצל אליי בסודיות ואמר, 'ירדנה, אנחנו הולכים להביא היום את חוק רמת הגולן ולהעביר אותו בשלוש קריאות. תיערכי בהתאם' [היא הייתה אז מזכירת סיעת הליכוד א.ה]. הלב שלי דפק, זה אירוע רציני. ואז צעדתי במסדרון ורבין בא מולי, שאל אותי אם הוא יכול ללכת הביתה – ולא ידעתי מה לעשות, כי לשקר אני לא יכולה אבל גם לא להסגיר את תכניות המפלגה שלי. אמרתי לו, 'אני צריכה לבדוק, אבל תבטיח לי שאתה לא עוזב את הכנסת לפני שאתה מדבר אתי'. כעבור שעתיים הסיפור יצא בתקשורת, רבין ראה אותי, חייך ואמר, 'את בסדר, את ממש בסדר'".

איך אני יודע שזה לא נכון? ביום ההצבעה רבין כלל לא היה בארץ. לא הוא ולא יו"ר המפלגה שמעון פרס. ההחלטה להביא את חוק הגולן להצבעה בשלוש קריאות ב-14 בדצמבר נחתה על הכנסת כרעם ביום בהיר. במערך הייתה דילמה קשה – יש בין חברי הסיעה תומכים נלהבים בחוק, כולל יו"ר שדולת הגולן בכנסת אברהם כץ-עוז ומתנגדים קיצוניים לו. איך אפשר לקבל החלטה, ועוד כאשר פרס ורבין לא בארץ? האחריות הייתה על כתפיו של יו"ר הסיעה משה שחל. בהתייעצות עם פרס, הוא מצא מוצא, איך למנוע ממפלגתו ביזיון של התפצלות ההצבעה בנושא כל כך מרכזי. הפתרון היה הודעה על החרמת ההצבעה במחאה על כך שהחוק מובא כ"מחטף". כמובן שזה היה קשקוש. הרי הנושא היה על סדר היום הציבורי כבר שנתיים וחצי. סיעת המערך אימצה את ההצעה, אבל בכך רק הגדילה את הביזיון. במקום להתפצל לשניים היא התפצלה לשלושה. שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזילינו והח"כים מהתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) הפרו את החלטת הסיעה והצביעו בעד. יוסי שריד וחברי מפ"ם הפרו גם הם את ההחלטה והצביעו נגד.

* אל תשליכני – זה למעלה מ-11 שנים, יש לי פינה שבועית בנושא זמר עברי, עד לאחרונה ברדיו אורנים וכעת ברדיוטק. בכל שבוע אני משמיע שיר ומספר עליו. חוק בל יעבור בתכנית – לעולם לא אשמיע שיר פעמיים.

כעת גיליתי, לתדהמתי, שעברתי על החוק הזה. לרגל זכייתו של אביהו מדינה בפרס ישראל, ולקראת מאמר שבכוונתי לכתוב עליו, עברתי על חומרים ישנים שכתבתי עליו בעבר. כשגיגלתי "אורי הייטנר – אביהו מדינה", מצאתי ששיר אחד שלו השמעתי פעם תחת הכותרת "ימלא פי" ופעם תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה".

ברכות חמות לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

          * ביד הלשון

אבל וחפוי ראש – מגילת אסתר הניבה ניבים וביטויים רבים שהעשירו את השפה העברית. אחד מהם הוא אבל וחפוי ראש, כלומר מובס ומושפל. לאחר שהמן נאלץ להוביל את שנוא נפשו מרדכי, רכוב על סוס, בלבוש מלכות ועטרת זהב ולקרוא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ", מסופר: "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ".

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

המשימה הלאומית שלנו

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן עליון לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. זה היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

****

העליה וההתיישבות צעדו תמיד, יד ביד, לאורך כל תולדות הציונות, לפני הקמת המדינה ואחריה. כאשר אנו עומדים בפתחו של גל העליה, אני מקווה מאוד שנשכיל למנף אותו לגל התיישבות. אני מקווה שהגולן ייטול חלק משמעותי במהלך הציוני החשוב הזה.

בגל העליה מבריה"מ בראשית שנות השבעים, עשו יישובי הגולן, שמנו יחד מאות ספורות של אנשים, מאמץ ניכר לקליטת עליה מבריה"מ. גולת הכותרת של המאמץ הייתה כנס גדול, בן שלושה ימים, לעולים חדשים, שנערך בקוניטרה, מקום מושבו הזמני של קיבוץ מרום גולן, בו נטלו חלק 1,200 עולים. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הקליטה נתן פלד השתתפו בכנס, מה ששיווה לו נופך של יעד לאומי, ממלכתי. למרבה הצער, המהלך לא נשא פרי. מספר המתיישבים החדשים מקרב העליה הזו היה זעום.

גל העליה הגדול של שנות ה-90, הביא לצמיחה משמעותית של קצרין. הייתה זו תוצאה של מהלך פרו-אקטיבי של המועצה המקומית קצרין, שעודדה קליטה ישירה של העולים, מנתב"ג לקצרין. סמי בר-לב, ראש המועצה הקודם, הוביל אישית את המהלך, ולא אחת הגיע באופן אישי לנתב"ג לקדם את פני העולים. העליה הגדולה שידרגה מאוד את קצרין ואחד מבניה הוא ראש המועצה הנוכחי, דימיטרי אפרצב, וחזקה עליו שישכיל למנף גם את הגל הקרב ובא לצמיחה גדולה של קצרין.

ביישובים הכפריים בגולן, לעומת זאת, לא הייתה הצלחה דומה. חלק מקיבוצי הגולן נרתמו למבצע בית ראשון במולדת, שכשמו כן הוא – מתן בית ראשון לעולים. הייתה זו תכנית חשובה מאוד שסייעה מאוד לעולים בראשית דרכם, אך למרבה הצער, הבית הראשון לא הפך, בדרך כלל, לבית הקבע של העולים; לא בגולן ולא בכל רחבי התנועה הקיבוצית. אולם יש בתנועה קיבוצים שבהן המבצע הניב קליטה, וראוי ללמוד מהם איך לעשות זאת נכון. יש לזכור שבשנות ה-90 היינו עסוקים עד צוואר במאבק הקיומי נגד סכנת הנסיגה והעקירה, ואולי זו אחת הסיבות לאי ההצלחה. היום, עיקר מעיינינו נתונים לפיתוח הגולן, וקליטת העליה עשויה להשתלב בצורה מצוינת במהלך הזה.

יש להקים כוח משימה גולני מיוחד לנושא הזה, ולשם שינוי – משותף לשתי המועצות. יש להקים את הצוות ולבנות תכניות מתאימות עכשיו, לא בעיצומו של גל העליה ולא אחרי שהממשלה תגבש את תכניותיה. יש לשלב את התכניות הללו בתוך התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שקיבלה הממשלה. יש לרתום למהלך את כל היישובים.

הבעיה המרכזית שלנו, היא כמובן התשתית הפיזית הנוכחית. הרי במרבית היישובים אין היום דירה פנויה אחת להשכרה. על הנושא הזה יש לשים דגש מרכזי. למשל, אם עד כה הגולניות – המגורונים שנועדו להוות מחסניות קליטה, יוצרו וסופקו במשורה ובקצב של צב זקן ועייף, כעת יש לדרוש ולקדם הקמת עשרות גולניות בכל יישוב בתוך תקופה קצרה. ואולי לרגל המשימה הלאומית, הממשלה תשכיל לקדם לצורך הקליטה בניה תקציבית, כפי שהובילו ראש הממשלה שמיר ושר השיכון שרון בראשית שנות ה-90, כאשר בנו עשרות דירות ביישובים. אפשר לחזור על כך ביתר שאת, ובכמויות גדולות הרבה יותר. אלו רק דוגמאות ומה שחשוב הוא הכיוון – לפתוח את החסמים, לרתום את היצירתיות והמעוף הקיימים בתוכנו ולהירתם למשימה הציונית העליונה של קליטת העליה.

כאשר התקבלה החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, כתבתי שאני תומך בה מאוד ורואה בה התפתחות חשובה, אך יעדיה הכמותיים אינם מעשיים, בוודאי בלוח הזמנים שבתכנית. העליה הגדולה הצפויה, עשויה להפוך את התכנית למעשית, אם נשכיל להיערך אליה בגדול ובראיה יצירתית ופתוחה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 9.3.22

* שעת רצון – מדינת ישראל – כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה.

כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים". המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.

ומה הייתה תשובתה?

"הייל".

מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" -Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.

המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך", הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד).

טוב, עד שלא יישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו.

המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה.

אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.

והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשיה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי.

עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים.

כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה.

ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה.

אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור; כמו בעליה הגדולה של שנות ה-90 רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.

למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל העדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שידעה להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.

הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות; התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.

מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי.

לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.

אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הוטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.

חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה.

ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, הייתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט.

ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.

ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה.

אפשר היה לקבל השהיה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח". בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה… העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.

ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באויב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.

רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פברובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.

אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי". האויב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל וציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אויב, תומך בטרור ומסייע לו.

אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.

חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק.

אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.

על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם.

מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד אטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.

בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו".

כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו". אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב". אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

          * ביד הלשון

שביזות – בתכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'"; אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון.

לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.

על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון.

מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", אלי מדורסקי)

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.3.22

* היעד הלאומי העליון – מאז הקמת הממשלה אמרתי שהיעד הלאומי העליון של הממשלה הוא החזרת הריבונות הישראלית, בעיקר בנגב, בגליל ובערים המעורבות, והיעד מס' 2 הוא חידוש ההתיישבות הציונית בגולן, בנגב ובבקעת הירדן. אולם כעת חל שינוי. כעת, היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר, הוא עליה המונית של יהדות אוקראינה והגברת העליה מרוסיה וקליטתם המיטבית של המוני העולים.

על ראש הממשלה להקים קבינט עליה וקליטה ולעמוד בראשו ולהוביל את הגשמת היעד הציוני הזה. זו מהותה של מדינת ישראל. זו הצדקת קיומה.

* עליה והתיישבות – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

* פליטים יהודים – טרנד חדש – ביקורת על כך שאיננו קולטים בהמוניהם פליטים מאוקראינה. אני משוכנע שישראל תהיה המדינה שתקלוט את המספר הגדול ביותר של פליטים מאוקראינה ביחס לגודלה. היא תקלוט רבבות רבות של יהודים מאוקראינה. נכון שמבחינתנו, כציונים, הם אינם פליטים אלא עולים החוזרים למולדתם הלאומית. אבל אובייקטיבית, הם חלק מן הפליטים מאוקראינה. ייעודה של ישראל הוא קליטת עליה. בכך עלינו להתעסק. מדינות אירופה תקלוטנה את הפליטים הלא יהודים ואנו נקלוט את היהודים. זאת החלוקה הראויה.

* פטריוטיות לאומית – המאבק הנחוש, מעורר ההשראה וההשתאות של העם האוקראיני, לא יכול היה להיות במלחמה על "אירופה". רק במלחמה לאומית. הקרבה כזו, נכונות כזו, היא במאבק על החירות הלאומית. המאבק על הדמוקרטיה האוקראינית אפשרי רק כיוון שזו דמוקרטיה לאומית. ולא זו בלבד שאין צל של סתירה בין דמוקרטיה ללאומיות (זולת במוח העקום של הפוסט ציונים שממציאים סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית), אלא שהביטוי האמתי של דמוקרטיה מתקיים במדינות לאום, ולא בכדי.

* טבול בדם – אני מזדהה בכל לבי עם האומה האוקראינית, בעמידתה האיתנה מול המתקפה הברברית של הצבא האימפריאליסטי של פוטין.

אבל איני שותף לטרנד של הנפת דגלה של אוקראינה, שכן דגל זה ספוג בהרבה מאוד דם יהודי.

* האם רוסיה היא דמוקרטיה – פוטין נבחר שוב ושוב בבחירות וזכה לתמיכה עצומה של העם הרוסי. אין ספק שרוב העם תומך בו. כאשר הוא טוען שהוא מגלם את רצון העם ברוסיה, קשה להתווכח עם טענתו.

האם רוסיה הפוטינית דמוקרטיה? אם דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב המבטא את רצון העם, רוסיה היא דמוקרטית. אכן, אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אבל שלטון הרוב כשלעצמו הוא רק מרכיב אחד בדמוקרטיה, והוא כשלעצמו אינו הופך מדינה לדמוקרטית. דמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות האזרח, עיתונות חופשית, חופש ההפגנה וההתארגנות, חופש פעולה לאופוזיציה, מדינת חוק שהשלטון כפוף אליה ומערכת משפט עצמאית וחזקה ובראש ובראשונה בית משפט עליון עצמאי וחזק. ללא אלה, מדינה אינה דמוקרטית, גם אם מנהיגה נבחר בבחירות וגם אם רוב העם תומך בו.

רוסיה אינה דמוקרטיה. פוטין הוא דיקטטור. וגם אם הדיקטטורה היא דמוקטטורה, כי הדיקטטור נבחר בידי העם – עדין זו דיקטטורה.  

* הדחף שלהם – הישראלים המטורללים שמציגים את ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית יודעים שהם משקרים. הדחף שלהם, בהשוואות השקריות הללו, הוא לעודד סנקציות על ישראל כמו על רוסיה.

* החלטה אומללה – החלטתו של שר החוץ שהנואם מטעם ישראל בדיון בעצרת האו"ם על הפלישה לאוקראינה לא יהיה השגריר גלעד ארדן אלא סגניתו נועה פורמן, היא אומללה. אם ההחלטה היא עניינית, כלומר רצון להוריד את דרג הייצוג הישראלי כדי להוריד פרופיל, שיקול הדעת שגוי. אגב, אם רוצים להוריד פרופיל, אפשר שאף נציג ישראלי לא ינאם ולהסתפק בהצבעה. אם השיקול הוא פוליטי – הרי הוא פסול מעיקרו. אני מבין שזו החלטה פוליטית, ולו בשל "תדרוכים" נגד ארדן שיצאו ממשרד החוץ.

* נטל אסטרטגי – לפני כשלוש שנים, ערב סדרת סבבי הבחירות, נתניהו נפנף בהישג מדיני אדיר שהוא עומד להביא לישראל – הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני הגדרתי את ה"הישג" הזה – נטל אסטרטגי. כך כתבתי, בין השאר, במאמר ב"ידיעות אחרונות" באותם ימים: "אני רואה בהסכם הגנה נטל אסטרטגי. הוא ישמיט מידינו את חופש הפעולה הביטחוני. מדינה מוקפת אויבים (ואני מכליל באויבים הפוטנציאליים גם את המדינות שעמן חתמנו על הסכם שלום), שאינם מקבלים את זכות קיומה, אינם משלימים עם עובדת קיומה, ומאתגרים אותה מדי יום, לאורך השנים, בתוקפנות, טרור ואלימות, אינה יכולה להרשות לעצמה כבלים על חופש הפעולה שלה. ברגע שישראל תזדקק לאישור אמריקאי לפעולה למען הגנתה, אם כנגד האיום האיראני, נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון או נגד הטרור הפלשתינאי והחיזבאללאי, היא תאבד את עצמאותה וריבונותה. יתכן שהממשל האמריקאי הנוכחי ייתן לישראל יד חופשית, אך איננו יודעים מה יהיה טיב הממשל בעוד חמש, עשר או עשרים שנה, ואל לנו להפקיר את חופש הפעולה שלנו לאינטרסים זרים של נשיא עתידי, שאיננו יודעים מיהו ומהו.

הסכם הגנה, מבוסס על הדדיות. הוא עלול לחייב את ישראל לשלוח כוחות לעימותים צבאיים שאינם הגנה על מדינת ישראל, אלא על האינטרס האמריקאי. ישראל אינה מעצמת-על, ואסור לה להיכנס להרפתקאות מסוג זה. מחיר ההגנה על קיומנו במזה"ת העוין כבד מאוד, וסופו אינו נראה באופק. אין לנו בנים למלחמות מיותרות, מלחמות זרות, מלחמות לא לנו".

האם יש היום, לאחר הפלישה לאוקראינה וערב חתימת הסכם הכניעה לאיראן, מישהו שעוד חושק בהסכם כזה?

* יד אחת עם פוטין – הטענה שישראל נייטרלית במלחמה באוקראינה חסרת שחר. ישראל אינה נייטרלית אלא תומכת באוקראינה. ראש הממשלה ושר החוץ, פעמים רבות, גינו את הפלישה לאוקראינה, הביעו תמיכה בשלמות אוקראינה, ישראל הצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי הפלישה, ישראל שולחת סיוע הומניטרי לאוקראינה. זו תמיכה חד-משמעית.

נכון, ישראל אינה קופצת בראש. אינה יוצאת מגידרה בגינויים והוקעות כאילו היא צריכה להוכיח משהו למישהו. ויש לה סיבה מוצדקת לחלוטין, אינטרס לאומי ביטחוני – עליה להבטיח את המשך התיאום הביטחוני עם רוסיה, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בסוריה נגד כוונות איראן להפוך אותה למוצב קדמי נגד ישראל. אין עוד מדינה הנדרשת להתמודד עם דילמה כזו. ובתוך הדילמה הזאת, ישראל מוצאת את שביל הזהב, לאמירה ברורה ועקרונית באשר לפלישה, בלי למתוח את החבל עם רוסיה.

מוטב שהצבועים, מותחי הביקורת הלא הוגנת נגד ישראל, יפנו את חציהם לארה"ב ואירופה שחוברים יד אחת עם פוטין להסכם פייסני עם איראן שמסכן את ישראל.

* לא הפיקו לקח – ארצות הברית הודיעה על התקדמות משמעותית במו"מ עם איראן ועל כך שחתימת הסכם הגרעין עמה קרוב. מצער מאוד לדעת שארה"ב לא הפיקה כל לקח מהפלישה של רוסיה לאוקראינה ומן האיומים הגרעיניים של פוטין.

משטר האייאתולות האיראני מסוכן ובלתי שפוי לאין ערוך יותר מהמשטר הפוטיני ברוסיה. יש למנוע ממנו בכל מחיר נשק גרעיני. מדיניות הפייסנות כלפי איראן היא מדיניות צ'מברליינית מופקרת.

ארה"ב פועלת יחד עם פוטין לחתימה על ההסכם הנורא. פוטין פועל באופן רציונלי ומסייע בכך לבעלת בריתו האיראנית. ביידן פועל באופן בלתי רציונלי, נגד האינטרס האמריקאי והאינטרס של העולם החופשי תוך פגיעה קשה בבעלת בריתו, ישראל.

* היתרונות של ייצור קרוב לבית – פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בראיון לסבר פלוצקר, "ממון": "הקורונה והפלישה לאוקראינה הראו את השבריריות המפתיעה של מערכי האספקה בעולם. ראשי תעשיות ומדינות נחשפו לפתע ליתרונות של יצור קרוב לבית, קרוב לצרכן הסופי ומשקיעים בקירובו טריליוני דולרים. שינוי דומה עובר על ענף החקלאות, מלווה בחדירת טכנולוגיות. אנחנו רואים נסיגה מובהקת בגלובליזציה".

לתשומת לבם של ליברמן ופורר ואדריכלי הרפורמה בחקלאות.

* אין מלחמה – עובדים עליכם. אין מלחמה באוקראינה. הכל קונספירציה שנועדה לסתום את פיות האזרחים בעולם, שמתפכחים ומתחילים להבין את תרמית הקורונה ולהתקומם נגד הפגיעה בזכויות האדם בשם ה"קורונה" הדימיונית.

אושרת קוטלר לא לבד. יש תת-זרם כזה בכת המשוגעים של הקוּקוּ-קורונה.

* בנדיטים – העצורים בחומש נעצרו בחשד שתקפו חיילי צה"ל ופלשתינאים שלווים. בדין נעצרו. הייתה זו חרפה אלמלא נעצרו.

התפרעות הבנדיטים בכנסת מבטאת מסר על פיו ביו"ש לא צריך להיות דין ולא דיין, איש העקום בעיניו יעשה, מותר לתקוף את בנינו חיילי צה"ל. קין שמרים יד על חייל צה"ל הוא בוגד במדינה ובמולדת.

ההתנפלות של הח"כים הבנדיטים על ח"כ באמצע התפילה הייתה מוגדרת בפיהם "אנטישמיות" אילו היו מתנפלים כך על רוטמן או סמוטריץ' בתפילה. פראי אדם.

* בין יהודיות לישראליות – לשאלה מה אני קודם כל – יהודי או ישראלי, יש לי שתי תשובות, שאינן זהות, יש שיאמרו שהן סותרות זו את זו, אבל אני באמת ובתמים מזדהה עם שתי התשובות בכל לבי.

התשובה האחת היא שאני בראש ובראשונה, לפני הכל ומעל הכל – יהודי. קודם כל יהודי. המהות שלי, הייעוד שלי, הזהות שלי, ההזדהות שלי, התרבות שלי, הערכים שלי, כולם נובעים מיהדותי. הישראליות שלי נובעת מן היהדות שלי. הישראליות היא המימוש הראוי של יהדותי בכך שאני חי בארץ ישראל – ארצו של העם היהודי, אזרח במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ושפתי היא עברית – שפתו הלאומית של העם היהודי. בלי היהדות, אין שום משמעות לישראליות שלי. בלי היהדות, הישראליות היא מבחינתי קליפה ריקה.

התשובה השניה היא שאין בעיניי הבדל בין היהדות והישראליות. חד הן. עם ישראל הוא העם היהודי. מורשת ישראל היא המורשת היהודית. תולדות עם ישראל הם ההיסטוריה היהודית. מחשבת ישראל היא הפילוסופיה היהודית. המשפט העברי הוא קודקס החוקים היהודי. דת משה וישראל היא הדת היהודית. בדיוק כפי שהוחלט לקרוא למדינה היהודית מדינת ישראל, ניתן היה לקרוא לה מדינת יהודה. ההבדל היחיד בין יהודיות לישראליות הוא באזרחות – יש יהודים שאינם אזרחים ישראליים, אם כי הם אזרחים בפוטנציה, ויש אזרחים ישראלים שאינם יהודים. האזרחות אינה לב הזהות. ואני באמת ובתמים רואה בכל יהודי אזרח ישראלי שטרם מימש את אזרחותו.

* בדה דברים מלבו – הרב אליעזר מלמד, הוא רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת הר ברכה ומחבר סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה". מלבד היותו של הרב מלמד גדול בתורה, הוא מגשים את ממרת חז"ל בפרקי אבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". כנאמן על ערך אהבת ישראל, הוא מנהל שיג ושיח מכבד עם רבנים ורבות מהזרם הרפורמי ביהדות. הוא אינו רפורמי. הוא חלוק על הרפורמים והשיח שלו עמהם הוא מתוך מחלוקת, אך זו מחלוקת לשם שמים, מתוך כבוד הדדי. העובדה שרב חשוב כל כך מסרב להחרים שבט בישראל, הפכה אותו לאויב הקנאות החרד"לית. הם מחרימים אותו, מחרימים את ספרי ההלכה שלו ותוקפים אותו בפשקווילים רוויי שטנה.

בפשקוויל האחרון, צבי טאו וחבר מרעיו כתבו בין השאר: "המחבר בעל 'פניני הלכה' שגה הרבה מאוד ובדה דברים מלבו והשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים". חשוב להכיר את הקודים, כדי להבין עד כמה הפשקוויל הזה מסית. כאשר הם משתמשים בקוד "בדה דברים מלבו", הם מרמזים לירבעם בן נבט, עליו מסופר: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר". כלומר ההשוואה של הרב מלמד היא לירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, ויצר חגים ומקדשים נפרדים לשבטי ישראל כדי להרחיק אותם ממועדי וחגי ישראל. הביטוי הזה הוא קוד לכופרים המקעקעים את היהדות. ירבעם נחשב לאבי אבות הכפירה. חז"ל אמרו שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא מלבד שבעה, והראשון שבהם הוא ירבעם בן נבט. אליו משווים הקנאים בעזות מצח וחוצפה את הרב מלמד. בכך הם דומים לנטורי קרתא שמדי שנה יוצאים בכרוזים נגד יום העצמאות, החג שהציונים הכופרים בדו מלבם.

באומרם שהוא השיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, הם רומזים לפסוק ממשלי: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ". משמעות הפסוק מתייחסת לאיסור מן התורה להסגת גבול ככתוב בספר דברים: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ", כלומר יש לך שדה שירשת מאבותיך – אל לך לפלוש לשדה של שכנך, שירש הוא מאבותיו. דרשנים לקחו את הפסוק הזה לדבקות בסייגים שהטילו דורות קודמים מעבר למצוות התורה. כלומר, אם יש איסור הלכתי מסוים – כדי להיזהר מגלישה במדרון חלקלק עד חצייתו, יש לקבוע חומרות, גבולות ואיסורים שאינם בהלכה. ומשתמשים בפסוק הזה לעיקרון הזה – כאילו הסייג הזה הוא "גבול עולם" והופך למעין הלכה חדשה (שבדו מלבם?) שמי שחוצה אותה הוא מסיג גבול. את הרב מלמד הם מציגים בעזות מצח כמסיג גבול.

הדבר המעודד בקנאות המייאשת הזאת, היא שההקצנה של החוגים הקנאים מעידה על מלחמת מאסף, של מי שחשים שהם מאבדים שליטה. כאשר רב גדול אינו מכפיף עצמו לסייגים הקיצוניים שלהם, הדבר מערער את עולמם. יש לקוות שמלחמת החורמה שלהם נגד הרב מלמד תשיג תוצאה הפוכה.

* ההתפתחות של אליפלט  – תודה לזיוה שמיר על סדרת מאמריה הנפלאים על הפזמונים של אלתרמן, ובמיוחד על המאמר האחרון על השיר "אליפלט".

להלן דברים שכתבתי על השיר ב-2007, כחלק ממאמר בתגובה למאמרו של "אריאל הירשפלד "שיר פצע":

ההתאמה הווירטואוזית במבנה השיר בין חרוזי הבית הראשון למקבילים להם בבית הרביעי, מבליטים דווקא את ההתפתחות שחלה בגיבור השיר, לנוכח ההתפתחות במציאות בין הבתים. בבית הראשון, המציג את אליפלט הילד, הוא ילד פאסיבי, המבליג על גזלת הצעצוע מידיו, בניגוד גמור לאקטיביות אליה הסביבה מצפה ממנו, ולכן היא מדברת בו דופי. בבית השני, המתאר את אליפלט הלוחם, הוא לוחם אקטיבי מאוד, חדור תחושת אחריות עילאית, הגורמת לו לנהוג הפוך מן הסביבה הפאסיבית, ההלומה, ובמעשה גבורה, הקרבה ומסירות נפש הוא זוחל אל תוך האש כדי להעביר תחמושת לעמדה הקדמית המנותקת. בשני המקרים אליפלט נוהג אחרת מן הנורמה של הסביבה, אך באופן הפוך לגמרי. ברגע המכריע בקרב, התגלה אליפלט אחר לגמרי מזה שהכרנו עד כה – יוזם, אקטיביסט, נועז. מה שנשאר בו, הוא אותו חיוך ואי שאלת שאלות. אולם בעוד בבית הראשון אליפלט הוא "שאינו יודע לשאול", בבית השני, אליפלט הוא אדם נחוש, דבק במשימה, מאמין במטרה ולכן השאלות אינן נחוצות לו. בבית זה, צמד המילים "בבלי דעת" (מדוע וכו') נאמר באירוניה, אירוניה כלפי השכנים והשכנות שדיברו בו דופי, שהרי אין ספק שהוא יודע בדיוק מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך.

השיר מציג את אליפלט כגיבור וכאנטי גיבור בעת ובעונה אחת. אין ספק שהוא גיבור, שנפל ומת מות גיבורים. אך הוא אנטי גיבור, בהיותו אנטיתזה למאצ'ו הישראלי. ניתן לומר היום, שאם פילוס מ"ארץ נהדרת" מייצג ביצירה הישראלית את התגלמות הישראלי המכוער, הישראלי של אכול וחטוף, האגואיסט, הציני, הבלתי מתחשב וכו', אליפלט מייצג ביצירה הישראלית את הנגטיב שלו – הישראלי היפה, הנמנע מריב, המוכן לוותר על שלו ברמה הפרטית, אך מוכן להקריב את חייו למען הזולת, למען הכלל.

בדרך בה מציג אלתרמן את גיבור המלחמה האולטימטיבי, ניתן למצוא ביקורת גם על אתוס הלוחם שהכל מותר לו; הפלמ"חניק ה"סוחב" מן הלול, הרס"פ ה"משלים" חוסרים וכן הלאה. שירו של חיים חפר "דודו", המעלה על נס את הלוחם המאצ'ו, מזכיר בחיוב ש"איתנו סחב מן הלול". בשיר זה, גדולתו של הגיבור הוא היותו אחד מהחבר'ה, לטוב ולרע. כשצריך הוא מתקרנף איתם, ומכאן נובע כוחו להילחם עמם שכם אחד ואף להקריב את חייו. אליפלט, לעומתו, אינו חלק מן החבר'ה בכל מקרה. יש לו הקודים הערכיים שלו, על פיהם הוא פועל. הוא לא "יסחוב" עם החבר'ה מן הלול, אך הוא יזחל מול האש למען חבריו המנותקים.  

          * ביד הלשון

התותחים רועמים והשיירה עוברת – דב גילהר, שליח "כאן 11" לאוקראינה, התראיין לקלמן-ליברמן ברשת ב', מתוך שיירת פליטים במנוסה מקייב. גם בסיטואציה הלא סימפטית הזו הוא לא איבד את ההומור, ואמר "התותחים רועמים והשיירה עוברת".

זהו הֶלְחם של שתי מימרות: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" ו"הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

משמעות "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא שבשעת מלחמה, כשעוסקים בהישרדות הפיזית הבסיסית, הראש אינו נתון ליצירה אמנותית. פירוש אחר הוא שבשעת מלחמה, אין זה הזמן לאמנות ביקורתית על המלחמה. דומני שהתרבות הישראלית הוכיחה את ההיפך – יצירות נפלאות נכתבו בשעת המלחמה, כמו שירי וספרי דור תש"ח, "הטור השביעי" של אלתרמן במלחמת השחרור, המקאמות של חיים חפר במלחמת ששת הימים ועוד.

לא ברור מה המקור של הביטוי, אבל יתכן שהוא פרפרזה על משפט ידוע של המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרו (106-43 לפנה"ס): "בזמן מלחמה נאלמים החוקים".

משמעות "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" היא שאנחנו נחושים להמשיך בדרכנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אויבים או יריבים וככל שהם ינסו להפריע לנו. את הביטוי טבע הסופר האלג'ירי ח'אטב יאסין, מראשי המתנגדים לשלטון הצרפתי באלג'יריה. הביטוי המקורי נאמר בצרפתית: LES CHIENS ABOIENT – LA CARAVANE PASSE..  

* "חדשות בן עזר"

כתונת פסים / מיטב אמני ישראל

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.2.22

מה משותף ל… (התאזרו בסבלנות, הרשימה ארוכה) ארכדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עפר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפובלוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בעז שרעבי, דני ליטני, דן תורן, ירמי קפלן ומזל אלסה?

כולם התכנסו בשנת 1995, תחת הכותרת "מיטב אמני ישראל", לאולפני גל"צ ושרו את שירם של מאיר אריאל וארכדי דוכין "כתונת פסים", כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה, לעידוד הקליטה החברתית של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה, בעליה הגדולה של אותן שנים. והיום, אני שב ומכנס אותם, כדי לחגוג יחד את יום הולדתו השמונים של מאיר אריאל, מחבר השיר.

במלאת למאיר אריאל שמונים, אי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה, במותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58. את אהבת הקהל הרחב ליצירתו הוא לא זכה לראות; היא נוצרה אחרי לכתו. כמה חבל. וכמה חבל על כל אותה היצירה המאיר אריאלית שלא נכתבה, בשל מותו המוקדם של אחד מגדולי המשוררים והיוצרים שלנו.

"הנר שלך מאיר עדין בוער", כתב לו אהוד בנאי בשירו "בלוז כנעני", ואכן הוא ממשיך לבעור ולהבעיר לבבות. לפני שבועות אחדים נערכה במסעדת "סוזנה" באניעם הופעה של דורי בן זאב, בערב של שירי מאיר אריאל וסיפורים על אודותיו. בקהל הייתה קבוצה של חניכים מהמכינה הקדם צבאית במיצר. החבר'ה האלה נולדו חמש שנים אחרי מותו של מאיר אריאל, אך הם ידעו על פה את מילות כל השירים, ולא רק המיינסטרים שלו, אלא גם השירים הנידחים והפחות מוכרים. מה מאיר עדיין יותר מנרו של מאיר?

מאיר אריאל אקטואלי עדיין ושיריו אקטואליים כפי שהיו כשנכתבו. דווקא "כתונת פסים" משום מה די נשכח, וכמעט לא משמיעים אותו. אבל הוא אקטואלי ביותר והמסר שלו חשוב ביותר, כי הוא מבטא את לוז חזון הגאולה הציוני של העם היהודי – חזון קיבוץ הגלויות ולא פחות חשוב, חזון מיזוג הגלויות. ובימים אלה, שיש מי שעושים כל שביכולתם כדי לפלג, לסכסך, לתקוע מקלות בגלגלי הגאולה ומיזוג הגלויות, למען אינטרסים פוליטיים ואישיים זרים, באמצעות חיבור למכונת הנשמה אדירה את הפיצול העדתי ואת ההפרדה המלאכותית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", השיר החשוב הזה חשוב מתמיד, אקטואלי מתמיד, ובבחירה להשמיע דווקא אותו ביום ההולדת השמונים של מאיר אריאל, אני רואה ממש שליחות. יתר על כן, אני מקווה מאוד שהמתוק שייצא מהעז של הפלישה מאוקראינה יהיה עליה גדולה של רבים מיהדות אוקראינה לישראל, והתקווה הזאת מחזקת עוד יותר את חשיבות המסר של השיר.

הבחירה של מאיר אריאל בכְתונת הפסים להעברת המסר של מיזוג הגלויות והאחדות הלאומית היא גאונית. כתונת הפסים היא הסמל של הקרע הראשון בעם ישראל, הקרע בין יוסף ואחיו. מאיר אריאל לוקח דווקא את הסמל הזה כדי לסמל את איחוי הקרעים. הפסים בכֻּתונת מבטאים את המגוון של צבעים וגוונים המרכיבים את עם ישראל, והגיוון הזה, העושר הזה, העובדה שבאנו מכל כך הרבה מקומות והבאנו עמנו כל כך הרבה מסורות, היא עושר ששמור לבעליו לטובתו, ויש להכיר בתרומה הייחודית של כל גוון, ומהשילוב הזה בין הגוונים נמשיך ליצור את התרבות היהודית הישראלית שעליה תכוּנָן החברה הישראלית.

בפתח השיר מזכיר אריאל שלפני כמה וכמה שנות אלף נפרדנו. יש מי שהלכו "לכיוון של הקרירים האלה" ויש שהלכו "לדרום מזרחי". "יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאום נפגשנו כאן. לא הכרנו, כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן". מן הסתם, הסימן אליו מכוון מאיר אריאל הוא ברית המילה. כך הוא כתב גם בשירו, שאותו השמענו כבר בפינה, "החל רש", שבו ביקש להנחיל לבניו, בני המצווה, את המורשת היהודית, וכך נאמר שם:

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

אחרי הפסקה הראשונה בבית הראשון, שהיא מעין רקע היסטורי המסביר את הקרע והפערים שנוצרו, פונה האח אל אחיו בתהיות. "אתה בכלל לא דומה לי". "אתה לא נראה כל כך ישראלי". וכי מהו מראה ישראלי, אם לא המגוון של המוצאים והגלויות מהן עלו יהודים לארץ? אך העובדה הזאת קשה לעיכול. "מי שמדבר… צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי… למבטא המוזר. 'ביטֶה ביטֶה' זה יותר תנ"כי?" וכך הוא מציג ביטויי פליאה מהמפגש המוזר בין אנשים שלא דומים בצבעם, במבטאם, במנהגיהם. אך הפזמון החוזר מעביר את המסר של מיזוג הגלויות:

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

איזה יופי! "וכל הצדדים עוד יכירו בגוונים השונים את עצמם". זה חזון מיזוג הגלויות על רגל אחת. לא סובלנות ונכונות לקבל גם את האחר ולחיות עמו בכבוד, אלא ההבנה שכל הגוונים האלה הם אנחנו.

בבית האחרון שב מאיר אריאל למציאות הגולה. עם ישראל יושב בארצות השונות, בין העמים השונים, ואלה נלחמים באלה, פולשים אלה לאלה, כובשים אלה את אלה. וחלק מאותם סכסוכים ואותן מלחמות כמעט נשכחו בהיסטוריה. "אז למה את המלחמות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן". הרי בכל מקום שבו היינו – היינו זרים, ועכשיו כשכולנו כאן ביחד, מה ההיגיון בשימור מחלוקות בין עמים לא לנו, במקום להתאחד ולחדש את ימי עם ישראל המאוחד. המיזוג אינו ויתור על הגוונים, אלא סינרגיה ביניהם, כשכל אחד תורם את חלקו, ובמיזוג "רק אתן לגוונים מעט אור".

ביצוע השיר מיטיב להעביר את המסר. שרים אותו זמרים מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, יש בו מבטאים צבריים, מזרחיים, רוסיים, לטינו-אמריקאיים ובסוף, את השורה האחרונה, שרה ילדה, עולה מאתיופיה, מזל אלסה. היא אינה העולה היחידה מאתיופיה המשתתפת בשיר. גם השחקנית מסקי שיברו, שרה שורה. לאורך כל השיר, כל זמר שר שורה אחת, כמו טביעת האצבע הייחודית של כל עדה. את הפזמון השלישי, המסיים את השיר, שרים כולם יחד, כביטוי ליחד הנוצר מכל העדות והגוונים. את הפזמון מלווה דני ליטני, הזמר הבולט בשיר, באילתורי בלוז כנעני. ושורה אחת שרה זמרת ערביה ישראלית, חיה סמיר. בכך עובר המסר שבמדינה היהודית יש מקום של כבוד גם למיעוטים; גם הם חלק מן הפסיפס הישראלי. אולם הדרך לכך היא השתלבות בתוך המדינה היהודית שחזונה הוא ציוני, ולא מלחמה נגדו.

לפני שנשמיע את השיר, אזכיר עוד שיר של מאיר, שגם אותו השמענו כבר בפינה, "שיר התעסוקה". אנו נמצאים היום בשבוע שבין פרשת "ויקהל" לפרשת "פקודי". שתי הפרשות הללו, שבהשראתן מאיר אריאל כתב את השיר, הרצוף כולו בציטוטים מתוכן, מתארות את בניית המשכן. מה שהלהיב את מאיר אריאל הוא בולמוס ההתנדבות של בני ישראל, שנרתמו בכל מאודם למשימה של בניית המשכן, כל אחד בהתאם למקצועו וכישוריו הייחודיים. בכל רגע של יאוש, מבקש מאיר אריאל "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר". את אותה התלהבות הוא משליך להתלהבות של החלוצים הציונים שבנו את ארץ ישראל והקימו את מדינת ישראל. ומיהם? החלוצים בקיבוץ והחלוצים במעברה. אין אלה ישראל הראשונה או השניה, אלא החלוצים שבאו מכל הגלויות, ומן הראוי שצאצאיהם יתגאו בחלוציות של הוריהם במקום להתבוסס ברגשות קיפוח, המלובים בידי פוליטיקאים צינים, הבונים את הקריירה שלהם על הפרד ומשול. "קחני אל מעברת העולים, שוכני האוהלים, קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים". ומי הם אותם פועלים שאת ריחם רוצה מאיר אריאל להסניף; מי הם בוני הארץ? הוריהם של אסתר חיות ושל דודי אמסלם.

לא מצאתי מתאים ואקטואלי יותר מ"כתונת פסים" כדי לציין את זכרו של מאיר אריאל, שנולד לפני שמונים שנה בדיוק.

אחד הזמרים שהשתתפו בשיר, הוא הטנור יבגני שפובלוב, אז עולה חדש וצעיר בן 27. שלשום הלך שפובלוב לעולמו בגיל 54. נקדיש את השיר לזכרו.

לפני כמה וכמה שנות אלף

נפרדנו אני ואחי

הוא לכיוון של הקרירים האלה

אני לדרום מזרחי

יובלות על יובלות לא התראינו

ופתאום נפגשנו כאן

לא הכרנו כל כך השתנינו

טוב שהשארנו סימן

מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי

בבכי צחק לי אחי

אתה לא נראה כל כך ישראלי

בטח שלא תנכי

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי

למבטא המוזר שלו ביטה ביטה זה יותר תנכי?

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו…

פולנים התנפלו על מרוקו

רוסים נכנסו בתימן

מצרים חטפה מטורקיה

שבדרך תקעה את יוון

איך שביניהם הסתבכנו

כבר סופר אף כי לא יאומן

אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו

אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי

אני לא אשתגע לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו…