* הפתרון הפשוט והפתרון העקמומי – לתסבוכת הפוליטית שבעקבות הבחירות, יש פתרון ראוי אחד; פתרון פשוט, הוגן, לא מתחכם – ממשלת אחדות רוטציונית שבה גנץ הראשון ונתניהו יתפנה לענייניו המשפטיים. אם אחרי השימוע לא יוגש נגדו כתב אישום – יוכל לכהן כשר בכיר בממשלה ולאחר שנתיים להחליף את גנץ. אם יוגש נגדו כתב אישום, יקדיש את השנתיים למשפט. אם במשפט יוכיח את חפותו ויזוכה לחלוטין, יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק.
יש להגיע להסכמה עם מערכת המשפט על משפט מהיר ביותר, כלומר ישיבות רצופות מידי יום, כדי להבטיח שההליך יסתיים במהלך השנתיים.
אלמלא התעקש נתניהו לאחוז בקרנות השלטון; אילו נהג באחריות לאומית, ניתן היה כבר להסכים על ממשלת אחדות ברוח זו. בשל היאחזותו העיקשת, ומתוך רצונו העז והמוצדק של ריבלין, המבטא את רצון העם, לחסוך מאתנו בחירות שלישיות ולאפשר ממשלת אחדות לאומית, הוא הגה את "מתווה ריבלין"; מתווה עקמומי, עמוס מעקפים, בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומבחינה תפקודית. ואף על פי כן, במצב שנוצר, אני רואה במתווה הזה את הרע במיעוטו, שעל בסיסו ניתן להקים את ממשלת האחדות. כתומך של "כחול לבן", אני קורא לה לאמץ את המתווה הזה כבסיס למו"מ, אך לעמוד על כך שהמו"מ הוא רק עם הליכוד ולא מסונדל בבלוק עם סמוטריץ' והחרדים.
* בסיס ראוי לאחדות – מתווה הנבצרות של ריבלין הוא מתווה בעייתי. אני יכול לכתוב מאמר של שלושה עמודים שבהם אפרט את הבעייתיות שלו, את החורים שבו.
אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב הנוכחי, זה הפתרון הסביר. אם נתניהו אכן יסכים לו, ובהסכם הקואליציוני הוא יחתום על כך שביום שבו יוגש נגדו כתב אישום (כל כתב אישום) הוא ייצא לנבצרות, בלי תרגילים, בלי התחמקויות ובלי שטיקים – כחול לבן צריכה לקבל זאת. אם לא תעשה כן, וכתוצאה מכך יהיה סיבוב שלישי, תהיה זו פגיעה באינטרס הלאומי וגם באינטרס המפלגתי.
יש לעמוד על כך, שהמו"מ הוא אך ורק בין כחול לבן והליכוד. על הליכוד לגשת למו"מ בידיים נקיות, כמו"מ בין שתי המפלגות הגדולות בלבד, כאשר כל גורם שיקבל על עצמו את קווי היסוד ששתי המפלגות תנסחנה, יוזמן להצטרף, ולא בשם בלוק הכופה על כחול לבן את דרישות החרדים.
* אי אמון – בשתי מערכות הבחירות, התחייבה כחול לבן להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ללא נתניהו. ואכן, אין ממשלה ראויה יותר למדינת ישראל היום, מאשר ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, בלי נתניהו. אלא שקיום התנאים הללו אינו תלוי רק בכחול לבן. אני משער שמנהיגי כחול לבן האמינו שבכירי הליכוד יאמרו בגלוי את מה שהם אומרים בשיחות סגורות ואף יעשו מעשה כדי לממש את מאווייהם, אך זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה.
סיטואציה זו הכניסה את הבטחת הבחירות של כחול לבן למילכוד. אם תעמוד על העיקרון של ממשלת אחדות, תפר את ההבטחה לא להקים ממשלה עם נתניהו. אם תעמוד על התנגדותה לממשלה עם נתניהו, תפר את ההבטחה להקים ממשלת אחדות.
בסיטואציה הזאת, על כחול לבן לבחון הפרה של איזו הבטחה מזיקה יותר למדינה. למיטב הכרתי, כאשר הברירה היא בין ממשלת אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות שלישית בתוך שנה שכנראה תשאיר את אותה דילמה בדיוק – בין אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות רביעית שגם היא עלולה להסתיים באותה תוצאה, הברירה העדיפה היא ממשלת אחדות על פי מתווה ריבלין, ובמו"מ רק עם הליכוד.
הבעיה בברירה הזאת היא אי האמון בנתניהו, בעמידתו בהסכם ובהתחייבויות שיתחייב. אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, יש להקפיד על ניסוחים ברורים ונוקשים, שיקשו עליו לבצע את תרגיליו הידועים. ואם הוא יפר את ההתחייבויות, כחול לבן תפרק את הקואליציה ונלך לבחירות, אך לפחות בידיעה של הציבור שהיא נתנה הזדמנות לממשלת אחדות.
ואם, כפי שחושדים בכחול לבן, כל מטרתו של נתניהו במו"מ היא להטיל על כחול לבן את האשמה בהקדמת הבחירות הנוספת, הימנעות ממו"מ רק תשרת את מטרתו. אדרבא, על כחול לבן להעמיד במבחן את רצינותו.
לכן, הייתה זו טעות לבטל את פגישת גנץ ונתניהו.
* למנוע סיבוב רביעי – אם יהיה סיבוב שלישי של הבחירות, יישפכו לשווא מיליארדים, הממשל בישראל ימשיך להיות משותק ולעבוד אך ורק על השוטף המינימלי, ידינו תמשכנה להיות כבולות מול הטרור העזתי שמבין זאת ויגביר את תוקפנותו, תמשך הברברת הסותרת את עקרון העמימות שהוא מרכיב יסודי במב"מ (מערכה בין מלחמות) ומסכנת אותו והגרוע מכל – תמשך אווירת השנאה, הקרע והרחבת השסע. וכל זאת למען איזו תוצאה? סביר להניח, שיהיו אי אלה מעברי מנדטים, אך השורה התחתונה תחזיר אותנו לברירה בין שתי אפשרויות בלבד: ממשלת אחדות לאומית או… סיבוב רביעי. לכן, מוטב לבחור עכשיו בממשלת אחדות לאומית. כל צד יוותר קצת. אבל על דבר אחד אסור להתפשר – שהמו"מ יהיה אך ורק בין כחול לבן והליכוד, ללא מחויבות והסכמים קואליציוניים עם מפלגות נוספות, תוך הצהרה מראש שאף מפלגה אינה פסולה, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שעליהם יוחלט בין שתי המפלגות הגדולות – מוזמנת לקואליציה.
* בלוף ושמו בלוק – הופ, ניתן האות והמונים מדקלמים מסר חדש: גם כחול לבן באים כבלוק, כי הם מורכבים משלוש מפלגות, אז למה לליכוד אסור לבוא כבלוק.
לפעמים אני תמה, אם המצטטים אינם בודקים לרגע עד כמה המסרים שהם מדקלמים ילדותיים וטיפשיים.
כחול לבן רצה לכנסת כרשימה אחת, עם מצע אחד והיא מהווה סיעה אחת בכנסת. העובדה שהיא מורכבת משלוש מפלגות המרכז, אינה רלוונטית. גם הליכוד, עד 1988, היה מורכב משלוש מפלגות (חירות, הליברלים ולעם) והמערך עד 1984 היה מורכב משתי מפלגות (מפלגת העבודה ומפ"ם). בכל מו"מ קואליציוני ובכל הקשר של הכנסת, ההתייחסות לסיעה הייתה כאל סיעה אחת. בדיוק כפי שהיום ההתייחסות ליהדות התורה, המורכבת משתי מפלגות (אגודת ישראל ודגל התורה) היא כאל סיעה אחת.
אין שום קשר ושום דמיון בין זה, לבין החידוש חסר התקדים וחסר ההיגיון של הליכוד, שכביכול מקיים מו"מ על ממשלת אחדות, אך כובל את עצמו מראש בהסכמים עם מפלגות אחרות. במקום שכחול לבן והליכוד יקיימו, למשל, מו"מ בנושאי דת ומדינה עד שיגיעו להסכמה, הליכוד כבול מראש בתנאים של יהדות התורה. אז מה הטעם במו"מ?
בלוק = בלוף.
* שני מהלכים קדימה – אומרים לי: אוקיי, הבנו למה כחול לבן אינה מוכנה להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. אבל מה הבעיה בממשלה של כחול לבן עם החרדים והשמאל, שתיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת?
נניח שיש היתכנות לקואליציה כזאת (איני מאמין בכך) – גם אז היא פסולה. מדוע? תקום ממשלה הנתמכת מבחוץ בידי הרשימה המשותפת. באותו שבוע, חמאס יחליט לאתגר את הממשלה החדשה בירי 600 טילים לעבר אזרחי ישראל. הממשלה תתכנס ותחליט על תגובה כלשהי, מתונה ככל שתהיה. למחרת תמיכת המשותפת מוסרת והממשלה נופלת, והמדינה נקלעת למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.
* יהדות התורה הערבית – מאז הבחירות נמתחת על כחול לבן ביקורת על סירובה – לא רק לקואליציה עם הרשימה המשותפת, אלא גם לממשלת מיעוט הנשענת מבחוץ על המשותפת. וכיוון שמנהיגי כחול לבן הבהירו שלא ילכו עם כוחות אנטי ציוניים לקואליציה, הוטחה בהם הטענה: מה ההבדל בין המשותפת לחרדים, שגם הם אינם ציונים? השאלה הזאת קנטרנית, כי היא מרמזת לכך שההתנגדות אינה בשל היות חברי המשותפת אנטי ציונים, אלא בשל היותם ערבים, כביכול. כמובן שאין לכך שחר. הח"כ הבעייתי ביותר ברשימה המשותפת נולד לאם יהודיה – עופר כסיף.
אסביר את ההבדל. המפלגות החרדיות אמנם אינן מאמינות באידיאולוגיה הציונית, אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה. יש להבחין בין החרדים של יהדות התורה לבין חרדים של נטורי קרתא, חסידות סאטמר וכו'. האגפים הללו של החרדים, הם אכן תואמי הרשימה המשותפת – נאבקים נגד קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה, אלא שבניגוד לרשימה המשותפת הם גם מחרימים את הבחירות. אין לי ספק, שאילו תקום מפלגה ערבית שאינה מאמינה באידיאולוגיה הציונית, אך אינה מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל ואינה תומכת באויביה, היא תהיה שותפה רצויה בממשלה של כחול לבן וגם של הליכוד.
* כל עוד בלבב – אפרופו "בלוק" – האם הח"כים החרדים, שבשעת שירת התקווה פיהם סתום, שחלילה לא יצאו מפיהם מילים כמו "נפש יהודי הומיה", הם "המחנה הלאומי"?
* תביעות ציוניות – אני קורא על הדרישות של כחול לבן בענייני דת ומדינה, במו"מ הקואליציוני: תחבורה ציבורית בשבת, שינוי חוק המרכולים, נישואים אזרחיים. אני הייתי מכין רשימה אחרת, הרבה יותר חשובה, הרבה יותר מהותית, הרבה יותר אקוטית למהותה הציונית של מדינת ישראל ולזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי: הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, ביצוע מתווה הכותל, הכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים (למעט אלה מהם שאינם מגדירים עצמם כיהודים).
* הצתה מאוחרת – אילו לפיד ויתר מראש על הצעצוע האינפנטילי של הרוטציה, ומעמיד את ישראל לפני האמביציה ("צה רוטציה"), היום גנץ היה ראש הממשלה. אולי כבר לפני חמישה חודשים.
ומדוע איני מברך על ההצתה המאוחרת, בחינת "מוטב מאוחר מאשר בכלל לא"? כי תכל'ס, הוא לא ויתר על כלום, כי ברור שבממשלת אחדות רוטציונית אף אחד לא היה עושה מיני רוטציה בתוך כחול לבן.
* ממילים למעשים – אהבתי את נאומו של נתניהו בכנסת והסכמתי עם רוב דבריו, שהיו היפוכם המוחלט של הדברים שאמר בשנים האחרונות. למשל, האמירה שבית משפט עצמאי הוא בסיס לדמוקרטיה, היא אמירה שאני חותם עליה בשתי ידיי. הסכמתי עם דבריו על חשיבותה של ממשלת אחדות לאומית ועל הסכנה שבעוד סיבוב בחירות. עכשיו עליו לעבור ממילים למעשים ולצקת תוכן בנאומו. לגשת למו"מ ישיר של הליכוד וכחול לבן על ממשלת אחדות, בלי תרגילים, תכסיסים, חישוקים ובלוקים.
* נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.
איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.
כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, היה לי ריב עם אחי ובלהט הוויכוח אמרתי "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לי סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).
בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.
הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.
* האם סער יפגין אומץ – האם גדעון סער יתמודד מול נתניהו בפריימריז בליכוד? לא הייתי מהמר על כך. לצערי, הוא מעולם לא התבלט כמנהיג אמיץ.
אם סער יתמודד, הוא יעמוד תחת מסע הסתה נורא, כסססמולני, חבר של אחמד טיבי ואיימן עודה, בוגד, מורד, מתכנן פוטש וכו' וכו'. הוא יודע זאת. אך אם למרות זאת יעז ויקפוץ למים – זה יהיה הרגע בו יוולד כמנהיג, ללא כל קשר להישג שישיג בפריימריז.
* בדרך ללינץ' – גדעון סער רק צייץ "אני מוכן" וכבר התחילו לספר על "תיק שערוריות מיניות". ככה יעשה לאיש…
* התרסק – גדעון סער רק עשה אפצ'י, ונתניהו התמוטט והתרסק. הודעתו החגיגית של נתניהו על פריימריז בליכוד נמוגה בעקבות שתי מלים שכתב סער: "אני מוכן". לא, נתניהו לא חשש שיפסיד לסער, אך הוא ידע שינצח בנקודות. והרי כל הפריימריז נועדו להיות הרחבה של מסמך הנאמנות המביש שעליו הוחתמו כל מועמדי הליכוד.
* שותפים רצויים – סיעת ימינה מתפצלת. אני רואה בימין החדש שותף רצוי לממשלת אחדות לאומית. כמובן, בהנחה שיקבל את קווי היסוד שיקבעו בין כחול לבן לליכוד. בעיניי, אם גם הבית היהודי ותקומה יתפצלו, גם הבית היהודי הוא שותף רצוי. לא כן תקומה, כיוון שסמוטריץ', להבדיל מאורי אריאל, הוא על הרצף הכהניסטי.
* ברית הקנאים – הפוסט היסטוריון האוטו-אנטישמי, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, תולה תקוות ב… ליברמן. אמנם 90% מהפשקוויל שלו בנדון בשוקניה הוא ערימה של גידופים ונאצות כלפי ליברמן, אך השורה התחתונה היא תקווה, שדמותו החדשה, האנטי חרדית, מבטאת מגמה בקרב ה"מהגרים" (חלילה לא "עולים") מחבר העמים, שעשויים לחבור לערבים במאבק נגד יהדותה של המדינה, ובעד "ישראליזציה" של המדינה, כפי שהוא מכנה בכיבוסית את ביטול היותה מדינה יהודית.
ומעניין, בדיוק באותו יום האשים אותי איזה ימנן קיצוני שאני (!) חותר לביטול העם היהודי, בכך שאני מגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים ומצפה מהמדינה להכרה כזאת. הנה, כרגיל, חוק הקנאים השלובים. הקצוות המטורפים של השמאלימין אינם מכירים ביהדותם של העולים מחבר העמים, כל אחד מנימוקי הקנאות שלו. והקנאות מימין מזינה את הקנאות משמאל ולהיפך.
* שתי החלטות לחיזוק הריבונות – כעת נראה שהסיכוי להקמת ממשלת אחדות לאומית קלוש, אך הפוליטיקה טומנת בחובה הפתעות, ואני לא מספיד את האפשרות הזאת.
אם תקום ממשלת אחדות, היא תידרש להחלטות בסוגיות המדיניות הביטחוניות שעל הפרק. יש לקוות שממשלת אחדות לאומית, שתייצג את מירב הציבור, תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר (כלומר עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית שממערב לכביש אלון) ותקדם התיישבות ופיתוח רבתי לבקעה, שהוזנחה והופקרה בשנים האחרונות. הדבר חיוני והכרחי להבטחת גבולות בני הגנה ולהגשמת הציונות, ולא פחות חשוב לחוסן הלאומי – לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה שנפרמה לפני שני עשורים.
החלטה חיונית נוספת של ממשלת האחדות הלאומית, צריכה להיות הורדה מן הפרק של רעיון ברית ההגנה עם ארה"ב, שעלול לגרום לפגיעה קשה בביטחון ישראל, בעצמאותה הביטחונית והמדינית ובריבונותה הלאומית.
* גבולות בני הגנה – בכתבה מרתקת של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", הוא ראיין את הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ואל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני, העוסקים בכתיבת מסמך יסוד, במסגרת מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, שנושאו: "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל". המסמך והריאיון עוסקים בנושאים רבים, שלרובם לא אכנס כאן. אתייחס לנקודה אחת, הנוגעת למסמך הבא שלהם, שיעסוק במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. אחד היסודות של הביטחון הלאומי של ישראל, על פי המסמך, הוא גבולות בני הגנה. והם מפרטים – גבולה המזרחי של ישראל הוא בקעת הירדן וגבול הצפון הוא רכס הגולן (כלומר הגבול הנוכחי בגולן). "אי אפשר להגן על רצועת החוף מנתניה", אומר בפשטות פרופ' סיבוני.
איפה אותם דיבורי הבל וסרק משנות התשעים, על פיהם בעידן הטילים אין משמעות לשטח? איפה אותו אסטרטג דגול, שמעון פרס שמו, שבזחיחות נפוחה לעג לתפיסה "המיושנת" של "אנשי האתמול" על גבולות בני הגנה. "מה, הטיל שישוגר מסוריה יעצור במרום גולן ויבקש רשות ממזכירות הקיבוץ להמשיך במעופו?" הוא נהג להתבשם מן ההברקה. בעידן הפייסבוק ההתייחסות להבל הזה היא: חחחחחח.
היום ברור לכל בר דעת, זולת קומץ סרבני התפכחות, שתפיסת הביטחון הלאומי שעיצב יגאל אלון לפני 52.5 שנים, אקטואלית היום לפחות כפי שהייתה כשנהגתה.
* המטרה: הצלת חיי אדם – שום חקירת שב"כ, גם של הנתעב שבמחבלים, אינה צריכה להסתיים בפציעה אנושה של הנחקר. לכן, בצדק, הגורמים המוסמכים לכך פתחו בחקירה, כדי לברר בצורה המקצועית ביותר מה קרה, מי טעה ובמה ובעיקר – כיצד להימנע מתוצאה כזאת בעתיד.
אולם עוד לפני החקירה וללא קשר לתוצאותיה יש לזכור מספר דברים:
א. מדובר במחבל רוצח, מפקד חוליית רוצחים, שרצחו בדם קר נערה תמימה, שכל מבוקשה היה לטייל עם משפחתה בארצה ולטבול במי מעיין, אך ורק בשל היותה יהודיה.
ב. אותה כנופיית רצח עמדה לבצע פיגועים נוספים, והפיגוע הרצחני הבא היה ממש בקנה. במילים אחרות, המחבל לא היה רק רוצח, אלא קודם כל פצצה מתקתקת. ובדיוק למקרים אלה, שנועדו להציל חיי אדם, נועד ההיתר להפעלת לחץ פיזי על נחקרים.
ג. החקירה נעשתה בפיקוח שיפוטי ועם היתר שיפוטי להפעלת האמצעים החריגים, המיועדים לפצצות מתקתקות.
ד. עוד טרם פרסום מסקנות החקירה, וכל עוד לא הוכח אחרת, אני משוכנע שלא היה בכוונת החוקרים להביא את הנחקר למצב אליו הגיע, והמטרה הייתה אך ורק לסכל פיגוע ולהציל חיי אזרחים ישראלים.
* אכן, דרושה התנצלות – צדק הנשיא ריבלין כאשר ניצל את ההזדמנות שיאיר גולן השתתף במשלחת מרצ להתייעצויות אתו, לתזכורת על אודות נאום "התהליכים" שהוא נשא בהיותו סגן הרמטכ"ל. אולם היה עליו להתייחס לנושא בצורה מעט שונה. היה עליו לדרוש מגולן לכרוע ברך ולבקש סליחה ומחילה מהחברה הישראלית ומהעם היהודי, על דברי הבלע שאמר.
אכן, בין התגובות לדבריו של גולן היו לא מעט תגובות מכוערות, אלימות, מתלהמות. בעיקר כוונתי לניסיון להטיל דופי בתרומתו הרבה למדינת ישראל ולביטחונה בעשרות שנות שירות בצה"ל כלוחם וכמפקד. את זכויותיו – אפילו הפה הגדול שלו לא יכול לקחת ממנו. אולם הביקורת על דבריו – מוצדקת גם מוצדקת. אני עצמי קראתי עוד באותו יום להדיח אותו מתפקידו ולשחרר אותו מצה"ל, אם לא יחזור בו מדבריו ויתנצל.
בניגוד לנראטיב המכובס, גולן בפירוש השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. כאשר בנאום בשנת 2016 הוא השווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, מספיק לדעת מעט חשבון וקצת היסטוריה, כדי להבין על מה הוא מדבר.
זו לא הייתה פליטת פה בעידנא דריתחא בסערת ויכוח, אלא נאום כתוב, של סגן הרמטכ"ל, בשם צה"ל – על כל חייליו ומפקדיו, בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.
המעשה הזה לא ייסלח.
* פרובוקציה צינית – כאשר רקח נתניהו את הספין הציני של הפיכת השימוע למופע תעמולת בחירות (לסיבוב ג'?) הוא ידע היטב שמנדלבליט ידחה זאת על הסף. מטרתו הייתה לבצע פרובוקציה נגד מנדלבליט, נגד הפרקליטות ונגד מדינת החוק ערב השימוע, כדי ליצור דה-לגיטימציה ציבורית ליועמ"ש ובעיקר לתוצאות השימוע.
* מתקפה דו ראשית – מאות חסידי נתניהו הפגינו סמוך לביתו של היועמ"ש, יום לפני השימוע שיקיים לנתניהו, ומנהיגם ה"מופתע", כביכול, הודה להם על ההפגנה הנואלת.
כבר זמן רב מתקיימות בסמוך לביתו של מנדלבליט הפגנות נגדו, מן הצד השני, כביכול.
לכאורה המפגינים הם משני צדדים יריבים – מפגינים בעד או נגד נתניהו, בעד או נגד השחיתות. אך למעשה המשותף רב על השונה בין המפגינים, שמהווים אלו תמונת ראי של אלו.
המפגינים משני המינים מפגינים נגד מדינת החוק, נגד שלטון החוק וממקדים זאת להפגנה אישית נגד מי שמגלם את מדינת החוק. בשני המקרים מדובר במפגינים הבזים לשלטון החוק, למוסדות החוק ולצורך בראיות. אלה ואלה אינם זקוקים לראיות, הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי, ומבחינתם התפקיד של המשטרה / הפרקליטות / היועמ"ש / בתי המשפט, הוא להיות החותמת של פסיקתם. היום הם מפגינים נגד היועמ"ש, עד הרגע שבו הוא יקבל את החלטתו. אם יחליט על כתב אישום, הם יתחילו להפגין ליד בתי השופטים, כדי לתבוע מהם לפסוק – לא על פי הראיות, אלא על פי התכתיב שלהם.
מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית. המאמינים במדינת החוק צריכים להוקיע את המפגינים הללו, משני הצדדים.
ועם זאת, אין מנוס מלומר שהמפגינים בעד נתניהו מסוכנים יותר, כי ראש הממשלה תומך בהם, מעודד אותם, ואחרי שהוא "מופתע" מהיוזמה "שלהם" הוא נותן להם להבין שכך עליהם לנהוג גם להבא. ערב השימוע הוא מנסה להלך אימים על היועמ"ש. הוא מהלך אימים על היועמ"ש ועל השופטים בעתיד, ש"העם יצא לרחובות" אם יורשע, ולא יקבל את פסק הדין. כמובן שמנהיג לאומי היה קורא לתומכיו לכבד כל החלטה שתתקבל. אבל נתניהו אינו נוהג כמנהיג לאומי ולכן אין הוא ראוי להנהגה לאומית.
* מופת של ממלכתיות – עו"ד רם כספי, היועץ החיצוני שצורף לצוות ההגנה של נתניהו, מסר בבוקר יום השימוע הראשון הצהרה בשידור חי ברדיו, בזו הלשון: "יש לי אמון מוחלט ובלתי מסויג לא רק במערכת המשפט בישראל, אלא גם באלה העומדים בראשה, ובראשם פרקליט המדינה ניצן וגברת ליאת בן ארי, המשנה לפרקליט המדינה ופרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה. בהכירי אותם אישית, אין לי ולו ספק קל שבמסגרת הליכי השימוע, היועמ"ש יגבש את החלטותיו באורח מקצועי וענייני תוך התעלמות מוחלטת מרעשי הרקע, מהפגנות בוטות ומיותרות ומלחצים תקשורתיים".
אני מודה, שבשרי נעשה חידודין-חידודין מהתרגשות לשמע הדברים. דבריו של כספי הם מופת של ממלכתיות.
אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, וזו הייתה גישתו ואלה היו דבריו לאורך כל הפרשה, מצבה של החברה הישראלית היה שונה לגמרי. במקום לנהוג כך, נתניהו במשך ארבע שנים הרעיל את החברה הישראלית בשנאה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והסתה אישית נוראה נגד ראשיה. המוני המונים קנו את תאוריית הקונספירציה שכל כולה שקר וכזב, על איזו "מדינת עומק" בדויה, שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון. נתניהו נהג לכל אורך הפרשה בחוסר אחריות לאומית, בגישה של "לשרוף את המועדון", להשאיר אחריו אדמה חרוכה, חברה מרוסקת, אובדן אמון אזרחי המדינה במדינתם ובמוסדותיה, והכל למען הצלתו האישית. הוא דירדר את החברה הישראלית לתהומות איומים ונוראים שלא היו כמותם, מתוך אינטרס אישי. הוא עשה זאת במודע ובמזיד.
רם כספי, כעו"ד מקצועי, יעשה הכל כדי להגן על הלקוח שלו. זה תפקידו. אך כפטריוט ישראלי, הוא קם ואמר את האמירה המנהיגותית, הממלכתית, שכל כך חסרה. אני מסיר את הכובע בפני רם כספי.
* מבחן המנהיגות – הח"כים הערבים החרימו את השבעת הכנסת ובחרו לבלות בהפגנת הציבור הערבי נגד האלימות בתוכו. צודקת התביעה מממשלת ישראל וממשטרת ישראל למגר את האלימות במגזר הערבי. אולם כדאי לזכור מה קורה כל אימת שהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי. הציבור מקבל אותה כאויב, באלימות קשה. ומי עומד בראש המסיתים? אותם ח"כים שקוראים למשטרה לעשות מעשה.
להפנות את החצים החוצה, זו מנהיגות קטנה מאוד. מבחנה של מנהיגות המגזר הערבי, כמו מנהיגות של כל קבוצה וכל ציבור, הוא כלפי פנים. היא בקריאה חד משמעית לציבור נגד אחזקת נשק בלתי חוקי, נגד בניה בלתי חוקית, נגד אלימות. ובראש ובראשונה, קריאה לציבור לתת גב למשטרה בבואה להשליט חוק וסדר, ולא להתייחס אליה כאל אויב וכובש.
* מאחורי הגב – מתוך כתבתו של רונן ברגמן ב"7 ימים", "עד שהפצצה תפריד בינינו", המתארת את העליות והמורדות ביחסים בין ישראל וארה"ב בהקשר הגרעין האיראני: "שני בכירים אמריקאים ניסו ביוזמתם ליצור ערוץ הידברות חשאי עם טהרן. השניים, תת-מזכיר המדינה לשעבר, תומאס פיקרינג, ומזכיר ההגנה לשעבר, וויליאם פרי, אמרו לאיראנים שלדעתם, 'העימות בין איראן וארה"ב הוא הזוי, אין לארה"ב אינטרס כזה נגד איראן. יש פה מלחמה שנוצרת מדבר מיותר וצריך למצוא דרך לפתור אותו'. בישראל ראו בכך אות מבשר רעות לנכונות אמריקאית למשא ומתן עם איראן. ואכן, ארה"ב פתחה מאחורי גבה של ישראל בשיחות סודיות עם איראן, במסקט, בירת עומאן. השיחות הללו, בסופו של דבר, יתגלגלו לחתימה על הסכם הגרעין.
כשהמודיעין הישראלי גילה את השיחות החשאיות, העלבון בארץ היה כבד. יעקב עמידרור, היועץ לביטחון לאומי באותה עת: 'ניהלנו מערכת יחסים פתוחה וכנה עם האמריקאים. הכל עבד מצוין, עד שהתברר לנו שהם מסתירים מאתנו ומרמים אותנו. חלק מהם ניסו להכחיש בלי להכחיש. בקיצור, מכרו אותנו'. בישראל התעורר ויכוח: מה לעזאזל עושים עם המידע על ערוץ השיחות החשאי? האופציה להדליף את הסיור ולפגוע באובמה ערב הבחירות, עמדה על הפרק. 'אבל למרות שהם רימו אותנו', אומר עמידרור, 'החלטנו שלא מדליפים את זה. אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב' ".
מה ניתן ללמוד מן הציטוט הזה. הוא מפריך את ההאשמות כלפי נתניהו, כאילו היה אובססיבי לפגוע באובמה ולהכשיל אותו. ההיפך. כאשר אובמה פעל נגד ישראל, ובידי נתניהו היה מידע שיכול לפגוע בו ערב הבחירות, הוא נמנע מלעשות כן.
בעיניי, הייתה זו שגיאה חמורה. ההחלטה לא להדליף כי אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב, שעה שהם פוגעים בנו פגיעה חמורה לאין ערוך מאחורי הגב, אינה מוצדקת. יתכן שהדלפה בזמן אמת, הייתה עוצרת את המהלך החמור וההרסני, שהוביל להסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני.
* פרו יהודי ועוין למדיניות ישראל – כל אימת שתוקפים את תעשיית האנטישמיות של BDS ועוזריהם (כולל עוזריהם האוטו-אנטישמיים), הם מיד קופצים ומיתממים: אנטישמים? אנחנו?! אנחנו רק נגד … מדיניות ישראל.
אפשר להתנגד למדיניות ישראל ולא להיות אנטישמים כלל ועיקר. הרי מדיניות ישראל מצויה במחלוקת בישראל עצמה, בין ישראלים פטריוטים. וכאשר אדם מבקר את מדיניותה של ישראל, אך אינו אנטישמי, אינו שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר אינו סבור שזכות ההגדרה העצמית נתונה לכל עם ועם מלבד העם היהודי, אינו מעליל עלילות דם על מדינת ישראל, אינו אובססיבי כלפיה – ניתן וראוי לנהל אתו מחלוקת תרבותית, ויכוח מכובד.
דוגמה למנהיג שעיין את מדיניות ישראל אך היה רחוק מאנטישמיות היא ז'אק שיראק, נשיא צרפת לשעבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. שיראק היה ידיד של העם היהודי, הוא היה הנשיא הצרפתי הראשון שלקח אחריות בשם עמו על שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים בשואה והוא קידם וחיזק את יהדות צרפת. הוא גם היה ידיד ישראל, חיזק את הקשרים אתה על אף המחלוקות. אבל מדיניותו הייתה עוינת מאוד, פרו-פלשתינאית מאוד, פרו ערבית. ומעשה אחד שלו לא ייסלח – מכירת הכור הגרעיני לסדאם חוסיין; הכור שישראל השמידה.
* מודעות עצמית – כאשר רותם סלע הזייפנית שרה בשידור עתיר רייטינג, היא מוציאה שם רע לתופעה של חוסר מודעות עצמית.
* קול באישה קדוּשה – זכיתי להיות שותף בחוויה של איכות תרבותית יוצאת דופן. חברי עמיחי צור ממושב יונתן, אירח בביתו מופע-בית, של היוצרת, הזמרת והפייטנית מורין נהדר.
זמרת נהדרת, בעלת קול ענק, עם רפרטואר איכותי המשלב פיוט, שירים פרסיים ולחנים שלה לשירי משוררים ובהם עמיחי, גורי, אצ"ג וזלדה. ליווה אותה בגיטרה ומפוחית בחור צעיר ששמו לירן (שכחתי את שם משפחתו).
מורין נהדר עלתה כפעוטה מאיראן לאחר עליית חומייני לשלטון וגדלה בשכונת עוני בירושלים. היא צמחה בתוך המוסיקה הקלאסית, מילדותה ועד תום התואר השני באקדמיה למוסיקה. היא ויתרה על הדוקטורט ועברה מן המוסיקה הקלאסית לפיוט ולגירסא דינקותא שלה – שירה פרסית. אך ניתן בהחלט להבחין באיכותה יצירתה ושירתה בחינוך המוסיקלי הקלאסי רב השנים.
נהדר משוחחת עם הקהל בין השירים (קצת יותר מדי), ובנוסף לסיפורה, היא מציגה את מסריה הפמיניסטיים.
זאת הייתה חוויה רוחנית ותרבותית נפלאה.
* בראש השנה יכתבון – ביום שבו נפטר אבי, נפטר הזמר חנוך אלבלק, חבר בית השיטה, האיש שהרטיט את לבבות החברה הישראלית כולה בביצועו ל"ונתנה תוקף" ללחנו של יאיר רוזנבלום. באותו יום העליתי לדף הפייסבוק שלי את הקליף של "ונתנה תוקף", וכתבתי: "לזכרם של אבי, יוסי הייטנר, ושל חנוך אלבלק".
בנסיבות אחרות, סביר להניח שהייתי מקדיש הרבה יותר למותו של חנוך אלבלק, אותו אני מכיר אישית מאז ההכשרה שלי בבית השיטה ב-1981; הייתי מספר את סיפור בית השיטה במלחמת יום הכיפורים שבה נפלו 11 מבני הקיבוץ, ולזכרם הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט. הייתי מספר על קיבוץ בית השיטה, שבעודו מלקק את פצעיו, נטל על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ אורטל בגולן, ועל הקשר בין אורטל לבית השיטה ובכלל בין בית השיטה להתיישבות בגולן.
בילדותי, הלכתי בחגים עם אבי לבית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום ברמת גן. תפילות הימים הנוראים, הגירסא דינקותא שלי, זורמות בדמי. אני זוכר היטב את המנגינות. ומשום מה, לאורך כל ראש השנה, ניסיתי להיזכר בניגון ששרנו בבית הכנסת את "ונתנה תוקף", ללא הצלחה. כאילו הלחן של יאיר רוזנבלום בביצועו של חנוך אלבלק מחק מתודעתי כל מנגינה קודמת.
השִכְחָה הזאת הטרידה אותי מאוד. למחרת החג, שוחחתי על כך עם אחד מחבריי הדתיים, ובעזרתו הצלחתי להיזכר חלקית בשני לחנים ישנים (שמהווים כמובן נוסטלגיה מהילדות, אבל איפה הם ואיפה הגרסה של רוזנבלום/אלבלק).
* שנה חדשה – תכלה ממשלה וקללותיה, תחל ממשלה וברכותיה.
* ביד הלשון
הֵנִיא – מתוך כתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים": "האמריקאים, שחששו כי תקיפה כזו עלולה לסבך את ארה"ב במלחמה שבה היא ממש לא מעוניינת, עשו מאמצים גדולים להניעַ את ישראל מתוכניות התקיפה שלה… האמריקאים, מבחינתם, המשיכו לפעול כל הזמן, בכל הערוצים, בחשאי – ובגלוי. המטרה הייתה אחת: להניע את ישראל מהתקיפה". להניע, פירושו להזיז, לדחוף לפעולה. כלומר ההיפך הגמור מכוונת הכותב. הוא התכוון לפועל בעל צליל דומה אך משמעות הפוכה – להנִיא, שמשמעותו למנוע, לעכב, לשכנע מישהו להימנע ממעשה. המקור למילה הוא מקראי: "ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם, הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים" (תהלים לג, י).
* "חדשות בן עזר"
