ושבו בנים לגבולם

100 שנים מלאו למותו של המנהיג הציוני מקס נורדאו, ב-23 בינואר 1923.

ד"ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה, שותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים", הוא ייסד את תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצריה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.

ודווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחיה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים הנ"ל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?

על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים.

ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.

ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו.

ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.

יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אל נא תקברני במצרים'. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם'.

מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?

אומר רש"י, וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.

אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם' ".

הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!' "

מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון "יהדות השרירים" אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת "המכבי הצעיר", לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.

אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים. ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי, נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו, וגואל את עצמו במו ידיו.

* "זמן קיבוץ"

בזכות השמירה על הדת והמרד בדת

בזכות מה קרה הפלא הגדול של העם היהודי – איך זה שבניגוד לכל עמי קדם שגלו ממולדתם או שארצותיהם נכבשו בידי מעצמות, העם היהודי הוא היחיד ששרד? ואיך הוא הצליח לשרוד חרף היותו מנותק מאדמתו, מפוזר בין עמים רבים, נרדף וחלש? ואיך הוא הצליח למשות את עצמו מביצת הגלות וללכת קוממיות בארצו – לשוב לארץ ישראל, להחיות את השפה העברית, להקים מדינת לאום יהודית משגשגת?

יש לכך שתי סיבות: השמירה על הדת והמרד בדת.

בלי השמירה על הדת, העם היהודי היה מתבולל בסביבתו ונעלם. אין בכך ספק. השמירה על הדת, ההלכות של התבדלות מן הסביבה, הכמיהה לגאולה לאומית והגעגוע לציון, הם ששמרו על הזיקה בין היהודים הפזורים בכל רחבי תבל ועל עצם קיום העם.

אך ללא המרד בדת, של תנועת ההשכלה, של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ובעיקר של הציונות, העם לא היה יכול להמשיך ולהתקיים. בתקופת החילון במערב, אלמלא נוצרה האפשרות לקיום יהודי לא דתי; אילו העם היהודי היה ממשיך להסתגר בדל"ת אמות של הלכה, רוב העם היה הולך לאיבוד ונטמע בסביבתו. היו נשארות קהילות יהודיות פה ושם, אך לבטח לא לאום יהודי. אלמלא ההשכלה והקיום היהודי הלאומי, שאינו רק דתי, לא הייתה הציונות.

הציונות, כולל הציונות הדתית, הייתה מרד מובהק בדת. היהודים הדתיים דגלו בציפיה פאסיבית לגאולה נסית והיו מחויבים לשלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: לא לעלות בחומה (כלומר יהודים כבודדים יכולים לעלות לא"י, אך לא עליה לאומית של העם לארץ), לא לדחוק את הקץ (כלומר להמתין בסבלנות לבואו של משיח צדקנו שיגאל אותנו) ולא למרוד בגויים. יש גרסאות שונות לשבועות, אך העיקרון אותו עיקרון. הציונות מרדה בכך והתבססה על שלושה עיקרים: א. עליה בחומה. ב. דחיקת הקץ. ג. ככל שהדבר דרוש – מרד בגויים. גם תחיית השפה העברית הייתה מרד בדת, שראתה בעברית לשון הקודש ובהחייאתה – חילון וחילול שלה. ללא המהפכה הציונית, ספק רב אם העם היהודי היה שורד את השואה. לבטח היו נשארות פה ושם קהילות יהודיות, אך לא הייתה אומה יהודית.

המרד בדת לא היה התנתקות מן הדת ומן המסורת היהודית. משה מנדלסון, הדמות המרכזית בהשכלה, היה יהודי דתי אדוק. ודאי שהזרמים ביהדות הם זרמים דתיים. הספרות העברית, ספרות התחיה, שהייתה אף היא מרד בדת, הייתה מבוססת על הקניינים התרבותיים והרוחניים של מורשת היהדות. והציונות מעולם לא התנתקה מהיהדות. נהפוך הוא. הרצל אמר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים. היהדות הייתה מרכיב יסודי בתרבות הלאומית היהודית. עצם הרעיון של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, החייאת השפה וכד', ינקו כולם ממסורת ישראל.

המרד בדת יצר את הלאומיות היהודית, שאינה מנותקת מן הדת, אך היא רחבה מדל"ת אמותיה. הדת היא חלק ממנה, חלק חשוב, אך אינה תכליתה. ללא הדת, אי אפשר היה להקים ולקיים זהות לאומית יהודית. אך הזהות הלאומית היהודית רחבה ועמוקה הרבה יותר מן הזהות הדתית.

ההכרה בכך שהשמירה על הדת והמרד בדת הם ששמרו על העם היהודי והבטיחו שנצח ישראל לא ישקר, ראויה להביא להערכה וכבוד של כולנו הן לשמירה והן למרד. מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים – הנה, השמירה על הדת והשמירה על מסורת המרד ראויים להמשיך ולדור זה לצד זה בתוכנו, בדו-קיום של שותפות ציונית לצד קיום אורחות חיים שונים. התרבות היהודית על כל גווניה היא התרבות הלאומית שלנו, ובשל עתיקותה – רובה מבוססת על הדת וגם התרבות היהודית החילונית צמחה מתוך אותם שורשים. אלה שורשים של כולנו, והאינטרס לטפחם אינו אינטרס דתי בלבד, אלא אינטרס לאומי מובהק. אך התרבות היהודית אינה רק הדת ולבטח לא פרשנות אחת של כתבי היהדות. שבעים פנים לתורה – פירושם היום גם פנים שאינן דתיות.

כיוון שהדת היהודית היא דת ייחודית לעם היהודי בלבד ולעם היהודי יש דת אחת בלבד, העם היהודי אינו יכול להתנתק מן הדת, שהיא חלק ממנו. איני מקבל אמירה של יהודי, שהוא "חסר דת". מעצם היותו חלק מעם שיש לו דת – גם לו כפרט יש דת. יחסו אליה יכול להיות זה או אחר. גם יחס של עוינות וכפירה הוא יחס הנובע מהזיקה לדת. יהודי אינו כופר בדת הנוצרית, כי היא אינה נוגעת לו. אך הניסיון להציג זהות מוחלטת בין הלאומיות היהודית לדת היהודית מנותקת מן העובדות ההיסטוריות, מן המציאות הדמוגרפית ומן המציאות התרבותית.

כיוון שהעם היהודי אינו רק דת, אלא הוא קודם כל ומעל לכל לאום – אין שום היגיון שההצטרפות אליו תהיה רק דתית, וששומרי הסף של הכניסה לעם היהודי יהיו אנשי הדת בלבד, בטח לא הקיצוניים שבהם, ורק על פי ההלכה. שעה שרוב העם היהודי, בארץ ובתפוצות, אינו חי על פי ההלכה, בוודאי בפרשנות האורתודוקסית שלה – לא יתכן שמי שרוצה לקשור את גורלו עם העם היהודי ולהצטרף אליו, כדי לחיות כפי שחיים רוב היהודים בדורו, יידרש לאמץ אורח חיים של מיעוט בעם ישראל. זה לא יכול לעבוד. ההלכה חייבת להתאים את עצמה למציאות שהשתנתה, כפי שבעבר היא ידעה והשכילה להתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום, אחרת לא תהיה רלוונטית. התעקשות על מונופול אורתודוקסי על הגיור, תיצור מציאות של היטמעות המונית בעם היהודי בלי גיור. האם לאורך זמן אפשר יהיה לקיים רשימות יוחסין כדי לסמן את היהודים שכביכול אינם "כשרים" על פי הרבנות? הרי זה לא ילך.

כל הניסיונות להתנקש בחוק השבות, לא להכיר ביהדותם של רבים מאתנו, מובילים לקרע חמור בעם. ובסופו של דבר – נדונו לכישלון.

 * "שישי בגולן"

צרור הערות ‏18.12.22

* הדרך השלישית במשפט – מאז שנות התשעים, עוד לפני שזה היה בון-טון, אני מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ואת המשפטיזציה של המדינה. תמכתי בחלק ניכר מרעיונותיו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן והזדהיתי עם מרבית רעיונותיה של פרופ' רות גביזון ז"ל. ולצד זאת, אני מתנגד בתוקף למתקפות המרושעות על מערכת המשפט ולניסיון לשנות את אופי המשטר באמצעות הכפפת הרשות השופטת לרצון המנהיג, שזאת המשמעות האמתית של המהפכה שזוממים לוין, רוטמן, אמסלם, סמוטריץ' ושות'. הביקורת שלי על האקטיביזם, מעולם לא נגעה למישור הפלילי. בנושא המלחמה בשחיתות אני קיצוני מאוד, מאמין ב"ייקוב הדין את ההר" וכמובן שאני דוחה מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק" ש"תופרת תיקים" וכל הבבל"ת הזה.

לצערי, כמעט ואיני נתקל בשותפים לתפיסתי. הדיון הציבורי הוא דיכוטומי – או שאתה בעד מערכת המשפט ואז אתה חייב לראותה כמושלמת ולדחות כל ביקורת עליה ולתמוך באקטיביזם שיפוטי ו"מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט", או שאתה נגדה ואז היא "הדיקטטורה המשפטית של אהרון ברק שתפס את השלטון בכוח ומדינת עומק… תפירת תיקים… בלה בלה בלה".

לכן, שמחתי מאוד למקרא מאמרו המצוין של המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי ב"ידיעות אחרונות", ולא רק כיוון שהוא מאמר משובח, בנוי לתלפיות, אלא גם כיוון שהוא מייצג את הדרך השלישית במשפט; הדרך האחראית והמאוזנת, שגם אני דוגל בה. הוא יצא נגד המהלכים הרבולוציוניים שנרקמים כלפי מערכת המשפט, אך הוא בפירוש הביע תמיכה בשינויים אבולוציוניים שייעשו בהידברות והסכמה בין הרשויות. הוא יצא בחריפות נגד ההתקפות המרושעות על מערכת המשפט (ובמיוחד נגד המתקפה הברוטלית והשקרית על ליאת בן ארי ובני משפחתה), אך כתב בפירוש שגם בית המשפט העליון תרם לשחיקה במעמדו הציבורי.

נזרי שותף לביקורת על האקטיביזם השיפוטי ואף השתמש באותן דוגמאות שאני נוהג לתת (ההחלטות נגד חוק טל וההתערבות בחקיקה בנושא השתמטות חרדים והצבעת היחיד האקטיביסטית של אדמונד לוי לביטול ההתנתקות – שני מקרים שבהם אני תומך פוליטית בעמדת השופטים בנושא גיוס חרדים ובהתנגדות להתנתקות, אך מתנגד להתערבות בג"ץ בנושאים אלה). ומצד שני הוא תומך ביכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ובעיגונה המפורש בחקיקת יסוד של הכנסת. ומצד שלישי, הוא תומך גם בפסקת התגברות ברוב מיוחד.

ההצעות שלו דומות מאוד להצעה שאני מציג כבר שנים רבות, בדבר חקיקת חוק יסוד החקיקה, בהידברות בין הרשויות. מתוך מאמרו: "מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת בישראל צולעת וזקוקה בדחיפות להסדרה חקיקתית כוללת. חיוני שזה ייעשה באמצעות חוק יסוד: חקיקה, שבצד קביעת המדרג החקיקתי של חוקי יסוד, חוקים רגילים, תקנות וכו', יסדיר הן את סמכות בג"ץ לביקורת שיפוטית על חוקים והן את סמכות הכנסת להתגבר על כך במקרים מתאימים. אין להקל ראש בחשיבות קביעה של הכנסת כי לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים… ראוי שייקבע רוב מיוחד של שופטים כדי לפסול חוקים. במערכת יחסים ראויה בין רשויות לא נכון לפסול חוק שנחקק על ידי נציגי הריבון על חודו של קול. בהצעת חוק שהכנו בשעתו דובר על תשעה שופטים לפחות עם רוב של שני שלישים; באותה מידה, ראוי שיהיה גם רוב מיוחד של ח"כים ככל שמבקשים להתגבר על פסיקה כזו, ורוב מינימלי של 61 שיש בהגדרה לכל קואליציה, לא מספיק לכך. עמדתי בהקשר זה הייתה ועודנה כי רוב של 65 לפחות מתאים וריאלי כמשקף הסכמה רחבה יחסית. לדעתי, זהו המהלך החשוב ביותר שיש לעשותו בהקדם תוך שיח מכבד בין הרשויות". ההבדל בין הצעתו להצעתי, הוא שהצעתי המקורית הייתה להתגברות ברוב של 2/3 מהכנסת, קרי 80 ח"כים, במקביל לדרישה ל-2/3 מן השופטים. במהלך השנים השתכנעתי שמדובר ברוב שכמעט בלתי אפשרי להשיגו, ולכן אני תומך היום בפסקת התגברות ברוב של 70 ח"כים. הרוב שנזרי מציע קטן מדי, אם כי עדיף על ההצעות להתגברות אוטומטית של 61 החברים בכל קואליציה.

נקודה חשובה שנזרי התעלם ממנה, היא שהבעיה אינה רק בין הרשות המחוקקת והשופטת אלא בין שלוש הרשויות, גם המבצעת. הכנסת חלשה מאוד, וחולשתה היא בעיקר מול הממשלה השולטת בה, למעשה. היא שלטה בה מאז קום המדינה, אך הדבר החריף בשנות שלטונו של נתניהו. ולכן, יש להתנגד לכל ההצעות שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לרשות המחוקקת, כי המשמעות האמתית היא הכפפתה לממשלה ובעצם לראש הממשלה, וזה איום של ממש על הדמוקרטיה.

נקודה נוספת שנזרי התעלם ממנה היא הפיל שבחדר – שאין כאן מחלוקת לשם שמים, אלא העוינות נגד מערכת המשפט נובעת במידה רבה מכך שראש הממשלה המיועד הוא נאשם בפלילים. עובדה זו מקשה מאוד על היכולת לשיח ענייני בין הרשויות על האיזונים והבלמים ביניהן. הבעיה החלה עוד בממשלת אולמרט. שר המשפטים פרידמן הציע הצעות חשובות מאוד לרפורמה במערכת המשפטית, אך כיוון שראש הממשלה היה מעורב בפלילים (עדין בגדר חשוד, הוא עוד לא נאשם אז), היכולת לקיים דיון ענייני הפכה לכמעט בלתי אפשרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אחת הרפורמות הרצויות במערכת המשפט היא פיצול תפקיד היועמ"ש והוצאה ממנו את התביעה הכללית. גדעון סער יזם רפורמה כזו, והחתים את כל המועמדים לתפקיד היועמ"ש, כולל בהרב מיארה, על הצהרה שהם מקבלים עליהם מראש את השינוי. למרבה הצער, בשל נפילת הממשלה, המהלך לא הושלם.

יש מקום לתובע כללי עצמאי, שאינו מתחכך ביום יום עם ראש הממשלה והשרים, עובדה שכמעט בלתי אנושי שלא תשפיע על שיקול דעתו ותגרום לו לפסוק לקולא. התובע הכללי צריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית, וכדי שיהיה עצמאי באמת, יש לנתקו מהחיכוך התמידי עם מוקדי הכוח השלטוניים.

כדי להבטיח את עצמאותו של התובע הכללי, אסור שבחירתו תיעשה בידי הממשלה, אלא בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס. שר המשפטים ייצג בה את הממשלה.

חוששני שאת רעיון הפיצול, שנועד להגן על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת, מובילים יריב לוין וחבריו בהפוך על הפוך, במטרה למנות תובע-מטעם, שימונה בידי הממשלה ויהיה תלוי בה. המטרה שלהם היא למנות בובה שתפעל לביטול משפט נתניהו.

* קיצור תולדות חוקי הפיצול – עד ראשית שנות התשעים, לא הייתה מניעה לח"כ לפרוש מסיעתו. מקובל היה, שח"כ העושה זאת, פועל מסיבות ענייניות ואידיאולוגיות, תוך נכונות לשלם מחיר אישי. כך, למשל, גאולה כהן ומשה שמיר שפרשו מן הליכוד בעקבות ההחלטה על הנסיגה מסיני ועקירת היישובים בחבל ימית ומרחב שלמה ועל האוטונומיה ביש"ע, בהסכם השלום עם מצרים. הכל הבינו שפרישתם נובעת מדבקות באמונתם ובאידיאולוגיה שלהם וכיבדו אותם על כך. כך גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה לאחר הקמת ממשלת האחדות עם הליכוד ב-1984. שריד הבהיר שכיו"ר מטה ההסברה של המערך הוא התחייב שוב ושוב שלא תקום ממשלת אחדות לה הוא התנגד בכל לבו, ושאין הוא יכול לתת ידו לממשלה החדשה. לא הייתה מחלוקת שהפרישה הזאת היא אידיאולוגית. לעומת זאת, פרישתו של משה דיין מהמערך מיד לאחר בחירות המהפך (1977) כדי להתמנות לשר החוץ בממשלת בגין, גונתה והוגדרה בפי רבים "זנות פוליטית". עיקר הביקורת לא הייתה על עצם ההצטרפות לממשלת בגין, אלא על כך שהוא לא החזיר את המנדט למפלגתו. הרי יכול היה להתפטר מהכנסת ולכהן בתפקיד. הביקורת הופנתה לדיין ולא לבגין, כי היה מקובל שאין המדובר בלכידת עריקים כדי לשנות את המפה הפוליטית. הניצחון של בגין היה חד-משמעי, והוא באמת רצה אישית את דיין בתפקיד בשל ניסיונו המדיני, מתוך הערכתו לכישוריו ובעיקר כדי להקהות את החששות בעולם מעליית הליכוד לשלטון, באמצעות המינוי של מי שהיה מקובל ואהוד בעולם.

לאחר הניצחון השני של הליכוד והקמת ממשלת בגין השניה, ב-1981, החל יו"ר האופוזיציה פרס לנהוג בשיטה המגונה של "לכידת עריקים" ממפלגות השלטון, בניסיון להפיל בדרך זו את הממשלה הנבחרת. בדרך זו הוא פיתה את הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ מן הליכוד לערוק למערך. הסכר נפרץ בתרגיל המסריח ב-1990. בעוד הוא מכהן כמ"מ ראש הממשלה, ניסה פרס להפיל את הממשלה, בתרגיל מסריח בשיתוף עם ש"ס והמפלגות החרדיות. כחלק מאותו תרגיל, הוא לכד עריקים מן הליכוד. תחילה אברשה שריר ואח"כ יצחק מודעי, פנחס גולדשטיין ופסח גרופר מהליכוד. בסופו של דבר, המהלך הזה נכשל. בתגובה, הליכוד לכד את אפרים גור מן המערך. איש לא ניסה אפילו להציג את הפרישה (משני הצדדים) כבעלת רקע אידיאולוגי כלשהו. הייתה זו לכידה של ח"כים ממורמרים ממפלגותיהם תמורת הבטחת טופינים. התרגיל המסריח עורר מיאוס בציבור הישראלי. בעקבותיו, ב-1991 שונה החוק ונקבע שח"כ הפורש ממפלגתו ואינו מתפטר מן הכנסת לא יוכל להתמודד לכנסת הבאה ולא יוכל להתמנות לשום תפקיד בכנסת ובממשלה בכנסת הנוכחית. כדי להתפלג מן הסיעה ולהיות מוכרים כסיעה חדשה, יש צורך בפרישה של שליש מן הסיעה. היה זה שינוי שנוי במחלוקת. מצד אחד, הייתה תחושה של פגיעה בבחירה החופשית של הח"כים, שעלולה לפגוע דווקא במי שנאמנים למצפונם ולדרך המקורית של מפלגתם, כמו גאולה כהן ויוסי שריד. מצד שני, המיאוס מציד העריקים ומן האפשרות להפלת ממשלה נבחרת באמצעות גירוד ח"כים ממורמרים, פוגעת בדמוקרטיה ומעוותת את רצון הבוחר.

מאז, חלו בחוק מספר שינויים, כולם פרסונליים, שנועדו לאפשר תרגילים מסריחים נוסח פרס והם הובאו להצבעת בזק כדי לאפשר מהלכים ספציפיים. הראשון שעשה זאת היה נתניהו, ב-2009, בחוק שכונה "חוק מופז". נתניהו ניסה לפתות את מופז וקבוצה של ח"כים לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלתו. קדימה מנתה אז 28 ח"כים. הקבוצה שסומנה בקדימה מנתה 7 ח"כים. ולכן חוק היסוד שונה בהצבעת בזק לכזה שיאפשר התפלגות של סיעה בפרישה של 7 ח"כים. השינוי הזה הוגדר בידי נתניהו כ"חוק משילות".

כעבור ארבע שנים. כשליברמן חבר לנתניהו לקראת הבחירות, הם העבירו בכנסת שורה של חוקים. אחד מהם היה ביטול "חוק מופז", שבאותו רגע לא התאים פוליטית לנתניהו. החוקים האלה נקראו, איך לא – "חוקי משילות".

השינוי הבא נעשה אשתקד בידי הממשלה היוצאת, ביוזמת שר המשפטים גדעון סער. החוק קבע שמותר לארבעה ח"כים להתפצל מן הסיעה. גם כאן, ברור שהכוונה הייתה לעודד פילוג הליכוד, באמצעות פרישת ח"כים ממורמרים. החוק כונה "חוק פיצול הליכוד". וכעת שוב, במסגרת הצבעות הבזק טרם הקמת הממשלה, יבוטל חוק הפיצול. הסיבה היא חששו של נתניהו מפרישה של "קבוצת הארבעה" הממורמרים בסיעת הליכוד.

בעוד השינוי בחוק היסוד ב-1991, לאחר התרגיל המסריח, היה ענייני, מתוך שיקול דעת ובהסכמה רחבה, כל השינויים הבאים היו קוניוקטורליים – שינוי חוקי יסוד מתוך שיקול רגעי של מה טוב למפלגה שלי כעת, ותוך הבנה שאם בעוד שנה האינטרס יהיה הפוך, נוכל שוב להפוך את החוק. זו זילות של חוקי יסוד.

העצוב מכל, הוא שכמעט בלתי אפשרי אפילו לדמיין היום, צעד כמו זה של 1991, של דיון ענייני אוביקטיבי בשאלה מה נכון וראוי לדמוקרטיה הישראלית וחקיקה כזאת בהסכמה רחבה.

* דרישות לגיטימיות – ברשימת הדרישות של המפלגות החרדיות יש דרישות בלתי נסבלות, המנוגדות בתכלית לאינטרס הלאומי ולחזון הציוני, כמו בנושאי ההשתמטות מגיוס, ההתנקשות בחוק השבות, הפגיעה בגיור, הנצחת הבערות ומימונה בידי משלם המסים הישראלי ועוד.

אך אין לשלול אפריורי כל דרישה וציפיה שלהם. דווקא מה שנראה כדרישה ההזויה ביותר, היא בעיניי לגיטימית ואף רצויה. כוונתי לנושא החשמל בשבת. רגע, אל תקפצו. ודאי שאסור לפגוע כהוא זה באספקת החשמל בשבת. ולא תהיה כל פגיעה כזאת בממשלה החדשה ולא באף ממשלה. אבל הדרישה של החרדים אחרת – למתן פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו צמצום עבודה בשבת באמצעות אספקת החשמל באגירת אנרגיה. איני יודע מה ההיתכנות המעשית והכלכלית של הדרישה הזאת, אך בעיניי היא לא רק לגיטימית אלא אף רצויה. אם ניתן לצמצם עבודה בשבת מבלי לפגוע באספקת החשמל – זה יהיה טוב לכולם.

וכך גם בנושא הקצאת שטח לחופים נפרדים. הרי גם לחרדים זכות לרחוץ בים, באופן שמתאים לאורח חייהם. אין לאפשר הפיכת חופים מוכרזים המשרתים את כלל הציבור לחופים נפרדים. אבל ניתן להכשיר חופי רחצה נוספים, שיהיו חופים בהפרדה. למה לא?

* שר החינוך אמיר חצרוני – מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי, סביר כמו מינוי אמיר חצרוני לשר החינוך.

* בעל ניסיון – הטענה שבן גביר לא מתאים לתפקידו כי אין לו ניסיון בענייני משטרה אינה נכונה. למעטים יש ניסיון כמו שלו. מנעוריו ועד עתה הוא מתעמת עם המשטרה והוא גם מכיר היטב את האזיקים (מבפנים) ואת תאי המעצר (מבפנים).

* הזוג המוזר – לא היו ימים טובים לעוכרי ישראל האנטי ציונים כימים אלה, שבהם לכהניזם הייתה עדנה ופרחח כהניסט עומד להיות שר בכיר וחבר בקבינט. הנה, הם חוגגים, תמיד אמרנו שהציונות היא גזענות ועובדה, ישראל מינתה גזען לשר לביטחון לאומי. "בן גביר הוא הציונות", חוגג גדעון לוי בכותרת מאמרו ובמשפט הזה גם נפתח המאמר, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא כותב בהמשך ש"בן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר". ולאורך המאמר הוא מפרט את "פשעי הציונות", "משחר ימיה של הציונות" כשהציונות חרטה על דגלה את כיבוש העבודה, דרך "הנישול הציוני" בשנות העשרים של המאה שעבר והלאה במלחמת השחרור ועד היום. והמסר שלו – בן גוריון הוא בן גביר, יגאל אלון הוא בן גביר. ואילו אריק שרון הוא ברוך גולדשטיין. וכמובן "נכבה", "טיהור אתני", "אקיבוש", "עליונות יהודית", "אפרטהייד" וכל הלקסיקון שבו התועמלנים האנטי ישראליים נוהגים להגדיר את ישראל ואת הציונות – הנה, הציונות היא כהניסטית. "משחר ימיה הציונות מדברת ובעיקר פועלת — ועוד איך פועלת — בן גבירית".

פותח הכהניסט את העיתון לאנשים חושבים, וקורא שהם חושבים שהוא בן גוריון ויגאל אלון ושתורת הגזע הנתעבת שלו היא הציונות. נו, גדעון לוי עשה לו את היום ואת השבוע. אין לו בעלי ברית טובים יותר מגדעון לוי וחבריו האנטי ישראליים. יושב לו המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין בגיהינום וחוגג – כתוב עליו שהוא אריק שרון.

שוב ושוב אנו נוכחים שחוק הרדיקלים השלובים פועל היטב.

כציוני וכפטריוט ישראלי, אני רואה בשמאלימין הרדיקלי, בלוי&בן גביר ושות' איום על הציונות ועל מדינת ישראל. כפי שאני מתעב את בן גביר, כך אני מתעב את גדעון לוי. כפי שאני סולד מגדעון לוי כך אני סולד מבן גביר.

אם בן גביר יתפוס חלילה את השלטון, אך טבעי שימנה את גדעון לוי לשר התעמולה.

הזוג המוזר. צמד המהרסים והמחריבים.

* חוק מושחת ומשחית – המשנה ליועמ"שית: "חוק דרעי פרסונלי, עדיף להחיל מהכנסת הבאה". עדיף לא להחיל אותו אף פעם. חוק מושחת ומשחית.

* תורה ועבודה – לאחרונה, מתחתי ביקורת חריפה על הציונות הדתית, בשל בחירותיה הפוליטיות. איני מסוגל להבין את הדבקות שלהם בנתניהו. אני סולד מהיסחפותם למסע ההסתה והשקרים נגד בנט, בשר מבשרם, ראש הממשלה הראשון מן הציונות הדתית, מי שהשלים את המהפכה של מעבר מתפקיד משגיח הכשרות לתפקיד נהג הקטר. בנט עמד בנחישות על העמדות המדיניות והזהותיות של הציונות הדתית, ונרדף על לא עוול בכפו, אך ורק כיוון שהיה ראש הממשלה, תפקיד השמור בטאבו לנתניהו; על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. כך גם הרדיפה המכוערת את רוני אלשייך, מטובי בניה של הציונות הדתית, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה נאמנותו הייתה למדינת ישראל, לחוק ולמשטרה ולא למי שמינה אותו, כשלהוותנו הייתה סתירה מניה וביה בין שתי הנאמנויות. קשה לי מאוד עם העמדת סמוטריץ' הקנאי הקיצוני בהנהגת הציונות הדתית. והדבר החמור מכל הוא החיבור עם הכהניזם והריצה אתם ברשימה אחת. הרי הציונות הדתית לחמה בכהניזם. הרי כשצעדתי עם חניכיי במצעד תנועות הנוער נגד הכהניזם ב-1985 חניכי בני עקיבא צעדו לצדנו, והנציגים הפוליטיים של המפד"ל ושל מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן) החרימו את "הרב" כהנא שר"י והצביעו בעד החוק נגד גזענות שנועד למנוע את ריצתו.

צר לי וכואב לי על ההיסחפות וההקצנה הללו, אך אלו פצעי אוהב. כן, למרות הכל אני אוהב מאוד את הציונות הדתית, מזדהה אתה ומעריץ את מפעליה. אני חי ועובד כבר עשרות שנים עם אנשי הציונות הדתית ביישובי הגולן ומחוץ לגולן. יד ביד לחמנו על הגולן במאבק של שנות התשעים. הם היו שותפיי בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן. עבודתי הראשונה בגולן הייתה במטע של מושב קשת ואח"כ עבדתי עם חבריי הדתיים בבית האריזה פירות גולן, שמנהלו היה חבר רמת מגשימים. ולאורך השנים הייתי מחובר מאוד לאנשי הציונות הדתית במהלכי ההידברות בין חילונים ודתיים ובהתחדשות היהודית וכמובן במילואים. מפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה, הייתה משותפת לחילונים ודתיים. המפלגה שבה אני חבר היום, דרך ארץ, משותפת לחילונים ודתיים ומנהיגהּ, יועז הנדל, הוא דתי-חילוני. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור המשותפת לחילונים ודתיים וחבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב משותף של חילונים ודתיים. ועוד ועוד.

אני מזדהה עם דרכה של הציונות הדתית, שהשכילה לשלב תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה וחקלאות, תורה והשכלה, תורה ומדע, ובכל התחומים הללו ידעה להוביל ולהתוות דרך. תרומתה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית ולהתיישבות ברחבי ארץ ישראל לא תסולא בפז.

אהבתי את הציונות הדתית לא תגרום לי לחסוך ממנה את ביקורתי, אך ביקורתי עליה לא תגרום לי לשנות את הערכתי העמוקה אליה.

אני מאמין שההקצנה שעוברת היום הציונות הדתית היא ליקוי מאורות חולף והיא תחזור לייעודה ההיסטורי להיות המקף שבין הדתי והלאומי.  

* בין אבי מעוז לווליד טאהא – כתב חנוך דאום: "גם אם אתם מסכימים עם הטענות של האופוזיציה החדשה נגד ההומופביה של אבי מעוז, אינכם יכולים שלא לומר שיש לפחות קצת אמת בטענה שמווליד טאהא הם פחות נבהלו".

אסביר לדאום את ההבדל. ווליד טאהא לא מונה לעמוד בראש הרשות לזהות היהודית לאומית של ישראל. ווליד טאהא אינו מנסה לזהות את היהדות עם דרכו הקיצונית כמו אבי מעוז, שדאום כתב בצדק שהוא מייצג בדרכו רבע מנדט. ווליד טאהא אינו אחראי על כל תכניות החוץ של מערכת החינוך, ועל החינוך הערכי של המשרד.

נכון, הומופוב הוא הומופוב ומן הבחינה הזאת אין הבדל בין מעוז לטאהא. אבל כיהודי אני מתקומם בכל נימי נפשי נגד הפגיעה של מעוז ביהדות. אני רואה חשיבות בהגנה על יהדותה של מדינת ישראל מפני הנזקים שמעוז מחולל. טאהא פוגע בלהט"ב בדיוק כמו מעוז, אך בניגוד למעוז הוא אינו פוגע בזהותה היהודית של ישראל.

* שייך לקולקטיב היהודי – נ', צבר ישראלי, מלח הארץ, ששירת 12 שנים במערכת הביטחון, עבר לתקופה מסוימת לאוסטרליה ונישא לבת המקום. הם התגרשו והוא חזר ארצה, לבנות ולהיבנות בה. בנו נשאר עם האם. כשהבן הגיע לגיל 18 והיה עצמאי לבחור בעצמו – הוא החליט לעלות בעקבות אביו לישראל. הוא עלה לארץ, התגייס לצה"ל. שירת בסיירת מגלן. אחרי המסלול ותקופה כלוחם, הוא החליט שזה לא מספיק לו, ויצא לקורס טיס. הוא סיים את הקורס בהצטיינות. הוא משרת בקבע כטייס קרב בדרגת רס"ן.

כעת, כשהוא ובת זוגו עומדים להתחתן, הוא אינו יכול להתחתן ברבנות כי הוא "לא יהודי".

אתם מבינים את האבסורד?

אדם שבחר להיות חלק מן הקולקטיב היהודי, בעקבות אביו היהודי, והוא בונה את ביתו בארץ ישראל, במדינת ישראל, כחלק מעם ישראל, בתרבות היהודית הישראלית, אשתו יהודיה ישראלית ילדיו יהיו יהודים, יקבלו חינוך יהודי, יחוגו את חגי ישראל, והוא מוסר את נפשו לתקומתה וקיומה של המדינה היהודית ולהגנה עליה – ההתייחסות אליו כאל "לא יהודי" היא אבסורד.

יצחק טבנקין אמר פעם שהתשובה לסוגיית מיהו יהודי, היא: מי שהנכד שלו יהיה יהודי. והוא צודק. ההשתייכות לקולקטיב היהודי, היא הדבר המשמעותי.

ההגדרות ההלכתיות אינן רלוונטיות למציאות היהודית של ימינו בארץ ובגולה, ואם לא נתאים אותה למציאות, היא לא תהיה רלוונטית. הרי אותם יהודים שאינם מוכרים על ידי הרבנות, הם אחינו, הם יהיו חלק מן העם היהודי על אפם ועל חמתם.

הרי אילו הייתה בימינו הנהגה יהודית רוחנית ראויה לשמה, ברור שהייתה מבינה את גודל השעה ומתאימה את ההלכה לשינויי הזמן והמקום, כפי שחז"ל העזו לשנות את חוקי התורה ולהתאים אותם לשינויי הזמן ומקום.

אילו לפחות היו משנים את הגיור, ניתן היה לצפות ממנו להתגייר. אבל גיור שדורש ממנו לחיות חיים יהודיים שונים משל הקולקטיב היהודי אליו הוא שייך ואליו הוא מתייחס, הוא אבסורדי. אבסורד שהרבנות החרדית לא תאפשר לו להתגייר אם הוא רוצה להיות יהודי כמוני, אבל תקבל גיור שלו אם יהיה יהודי כמו ברלנד או גרוע יותר, כמו בן גביר. זה טירוף מערכות.

* קראים של השולחן ערוך – רשומה שפרסמתי בפייסבוק על אודות נ' (ראו ההערה שמעל) עוררה מאות תגובות. אתייחס כאן לשתים מהן.

אחד המגיבים כתב שכל מי שניסו ללכת בניגוד להלכה נעלמו ואינם קיימים עוד. בין השאר הוא מונה את הקראים והצדוקים. זו תגובה קצת משעשעת, כיוון שהאורתודוקסים הם הקראים של ימינו. הקראים הם אלה שדבקו באופן פונדמנטליסטי בתורה ושללו כל שינוי וכל רפורמה. בדיוק כפי שנוהגים היום האורתודוקסים בנוגע לשולחן ערוך. ואכן, כיוון שלא השכילו להתאים את עצמם לשינויי הזמן והמקום הם לא שרדו. חז"ל הובילו את הרפורמה הגדולה והמהפכנית ביותר בתולדות עם ישראל ובתולדות היהדות. ודווקא הרפורמה הזאת היא ששרדה. מן הראוי שלא נדבוק כמו קראים בהלכה של חז"ל מלפני 1,500 שנה, אלא נאמץ את דרכם של חז"ל, של כזה וראה – וחדש. להיות החז"ל של דורנו.

אותו מגיב מנה כמובן גם את הרפורמים עם "הנעלמים" וציין שהם מובילים להתבוללות. ההיפך הוא הנכון. הרפורמים הם המחסום בפני התבוללות. הם הצילו כמיליון יהודים משמד. מי שדוחף להתבוללות הם דווקא האורתודוקסים הקיצונים, שמנסים לדחוק מתוך הקהילה היהודית ומהעם היהודי את מי שדרכם ביהדות שונה משלהם.

התגובה השניה, שאותה כתבו רבים, היא שהשירות בצה"ל אינו קשור ליהדות, יש גם טייסים דרוזים בחיל האוויר, אז מה, הם יהודים?

זו כמובן תגובה דמגוגית, שאינה קשורה לנושא הדיון. בסיס השותפות בינינו לבין הדרוזים היא האזרחות המשותפת, לא לאומיות משותפת. הם אינם מתגייסים לצה"ל כיהודים אלא כדרוזים. הם אינם רואים עצמם יהודים, הם אינם רוצים להיות יהודים, אין להם כל עניין להיות חלק מן הקולקטיב היהודי. לאותו טייס דרוזי אין אבא יהודי, הוא לא עומד להתחתן עם יהודיה, ילדיו לא יהיו יהודים, הוא לא חי בקהילה יהודית, התרבות היהודית אינה תרבותו, חגי ישראל אינם חגיו. לכן, אין שום קשר בין הדברים.

* בור כרה ויחפרהו – מיד לאחר שחרור הגולן, מדינת ישראל הקימה מספר חוליות סקר, בתחומים שונים; סקר ארכיאולוגי, סקרים בתחומי טבע ונוף וגם סקר קרקע. משרד החקלאות והסוכנות היהודית הקימו את חוליית הסקר, שחבריה היו מראשוני המתיישבים בגולן. במשך שנתיים הם חרשו את הגולן לכל אורכו ורוחבו, מן החרמון והר דב ועד חמת גדר, חפרו בורות וסקרו את סוגי הקרקע בעומקים השונים; איזו קרקע מתאימה לחקלאות ולאיזה סוג של גידולים.

במהלך סיוריהם, הם עברו בתוואי ההטיה; העבודות שביצעו הסורים בשנות השישים להטיית מי הירדן אל הירמוך, כדי לייבש את מדינת ישראל. הם מצאו שם שני טרקטורים גדולים, חדישים ומהטובים בתקופה, ששימשו לעבודות ההטיה.

הטרקטורים הועברו לשני יישובים – האחד למרום גולן וטרם גיליתי מה היה היישוב השני.

ולכך בדיוק מכוון הפסוק בתהילים: "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". איזה צדק פואטי – הטרקטורים שנועדו לייבש את ישראל הקטנה כשהסורים ישבו על הגולן (שכונתה בשם המאיים "הרמה הסורית", ההר שהיה כמפלצת), עברו לשמש את ההתיישבות הישראלית בגולן המשוחרר, כדי לעצב סופית את גבולה של ישראל, הכוללת בתוכה את הגולן.

* כוחה של הלאומיות – ארגנטינה נמצאת במשבר כלכלי קשה ביותר, הפוגע קשות באזרחי המדינה. הזכיה בגביע העולם בכדורגל היא נחמה אדירה. השמחה של הארגנטינאים כל כך אותנטית, מכל הלב; כזו שאי אפשר לזייף.

זה לא הכדורגל. זו הלאומיות. זה הכבוד הלאומי. אז מרקסיסטים יכולים ללעוג ל"בניין-העל" של הלאומיות שנועד להסיח את דעתו של הפרולטריון מסבלותיו ועל הכדורגל כאופיום להמונים. קוסמופוליטיים יכולים לבוז. אבל כוחה של הלאומיות חזק יותר מכל האידיאולוגיות הללו. הלאום הוא מוקד ההזדהות החזק ביותר של האדם. כל הניסיונות לייצר מוקדי הזדהות חלופיים נועדו לכישלון.

* החידוש של מסי – מסי הוכיח לארגנטינאים שאפשר לזכות בגביע העולם, באמצעות הבקעת גול ברגל.

* ביד הלשון

מהר שלל חש בז – אמנון אברמוביץ' כינה ב"אולפן שישי" את בזאר המו"מ הקואליציוני והסחטנות ההולכת וגוברת של השותפים הקואליציוניים "מהר שלל חש בז". דני קושמרו, מגיש "אולפן שישי" תהה: "זה ראשי תיבות?". "לא", השיב אברמוביץ' והוסיף בקוצר רוח "לא חשוב". הוא הבין שאם קושמרו אינו יודע במה המדובר, כך כנראה גם רוב הצופים בו.

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

* עצת אחיתופל – ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) תקפה את מקורבו של נתניהו צחי ברוורמן וכינתה אותו "יועץ אחיתופל". האם באמת יועץ אחיתופל הוא יועץ רע?

מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל הייתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.

"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ) בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל ב' ט"ז, כג). הפסוק מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו.

עצת אחיתופל המפורסמת, הייתה עצתו השניה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השניה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.

מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו הייתה טובה:  "וַיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם אֶת-הָרָעָה": דוד, שהכיר את חכמתו של אחיתופל ואת חכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל הייתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, יְהֹוָה". אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאויב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

אחינו אתם

סיפורה המופלא של יהדות בריה"מ, הוא התגלמות ההבטחה "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, מעצמת-העל הסובייטית לא חסכה במאמץ להשכיח מן היהודים את יהדותם, לבולל אותם, לאסור כל זיקה לתרבותם הלאומית ובפרט לא לציונות, לארץ ישראל, למדינת ישראל. וכעבור שבעים שנה, האימפריה הסובייטית קרסה ויהדות בריה"מ עלתה בהמוניה לישראל. מיליון יהודים עלו לישראל… ונתקלו בממסד דתי עוין המסרב להכיר ביהדותם ואינו חוסך במאמץ להקשות עליהם ולמרר את חייהם.

אילו הייתה בישראל הנהגה רוחנית יהודית אמתית הראויה לשמה, היודעת להתעלות אל גודל השעה, היא הייתה מכריזה על הכרה קולקטיבית ביהדותם של כל עולי חבר העמים. למצער, הייתה עורך אקט קולקטיבי סמלי של גיור. לא זו בלבד שלא נמצאה הנהגה רוחנית יהודית אמתית – הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הנהגה רוחנית, מקשה ככל יכולתה על גיורם האישי של העולים שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה. הממסד הרבני הנשלט בידי החרדות הלא ציונית, פוגע באינטרס העליון של היהדות, של הציונות, של העם היהודי ושל החברה הישראלית, בהתנהגות זו.

הגיור האורתודוקסי אינו רלוונטי למציאות ימינו, כיוון שהוא מחייב כל מתגייר לאמץ אורח חיים השונה מזה שבו חיים רוב היהודים. מי שעלה לארץ, חי בחברה יהודית, בתרבות יהודית, ילדיו מקבלים חינוך יהודי, שפתו היא עברית – שפת הלאום היהודי, הוא חג את חגי ישראל, הוא רואה עצמו חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב היהודי, הוא מסור ונאמן לו, משרת בצה"ל במסירות נפש – ולא זו בלבד שאינו מוכר כיהודי, כדי להיות מוכר כיהודי הוא נדרש לאמץ אורח חיים השונה בתכלית מזה של רוב היהודים שבינם הוא חי ואליהם הוא רוצה להשתייך. זה אבסורד. איזו סיבה יש שהוא יסכים לכך? איזו סיבה יש שאנו נסכים לכך? איזו סיבה יש שאני, כיהודי, שאין משמעותי בעבורי יותר מזהותי היהודית  – אסכים לתת לכך את ידי?

אין כל סיבה שאסכים לגישה האבסורדית, שעולה מחבר העמים שרוצה להיות יהודי בדיוק כמוני, לא יוכל להתגייר, כי איני מספיק יהודי עבור החרדים, שהם מספיק יהודים כדי להשתמט מצה"ל ומהגנה על קיומה של מדינת היהודים. מדוע מי שרוצה לחיות כיהודי כמוני פסול ליהדות, אך אם הוא רוצה לחיות כיהודי כמו בן גביר הכהניסט, ראוי להיות חלק מן העם היהודי. אין כל סיבה שאנו, היהודים הציונים, נסכים לחיות עם האבסורדים הללו.

לא היה דבר טוב למדינת ישראל בדורות האחרונים יותר מן העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות, שהקפיצה את מדינת ישראל קפיצת מדרגה בכל התחומים – בחינוך, במדע, באקדמיה, בתרבות, בכלכלה, בהיי-טק, במוסיקה, בספורט, במה לא? ולא פחות חשוב – בדמוגרפיה, שהיא מרכיב כה חשוב במאבק בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל. והנה, מדינת ישראל עומדת שוב בפני אתגר ציוני אדיר – הזדמנות לעליה גדולה של יהודים מרוסיה ואוקראינה. במקום להירתם כל כולנו למשימה, כפי שהיה בהנהגת ממשלת שמיר, לא זו בלבד שאיננו עושים זאת, המדינה עומדת להתנכר לעליה הזאת. ממנים את אבי מעוז הפונדמנטליסט לאחראי על "נתיב", הגוף המקדם את העליה ואת הפעילות היהודית בחבר המדינות, כדי להבטיח שהשערים יהיו נעולים. וחמור יותר, במקום לפתוח את הדלתות והלבבות, רוצים להתנקש בחוק השבות ולבטל את סעיף הנכד, ובכך למנוע את העליה הזאת.

יתר על כן, מדינת ישראל, כמדינה ציונית, חייבת לעורר ולעודד עליה מכל תפוצות ישראל. משברים שונים במדינות רבות בעולם פותחים פתח לעליה מגלויות כמו ארה"ב, צרפת, בריטניה, ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה ועוד. בכל המדינות הללו, החיים המודרניים זימנו נישואי יהודים עם בני המקום שאינם "מבני ברית". האם האינטרס שלנו הוא שאותם יהודים ייצאו מעמנו או שאותם יהודים יישארו בעמנו ובני ובנות זוגם וילדיהם יצטרפו לעמנו? טוב ונכון שהם יצטרפו לעם היהודי ושיעלו למדינה היהודית. ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת כדי להגשים את הציונות, ואם היא נוהגת אחרת, היא מועלת במהותה ובצדקת קיומה. האינטרס הציוני הוא לעודד עליה לארץ ישראל. ממשלה שמרחיקה עליה, שיוצרת נתק בינינו לבית יהודי תפוצות הגולה, מועלת באחריותה הלאומית.

למרבה הצער, איני מאמין ביכולת לפתור את הבעיה בדרך פוליטית, בעתיד הנראה לעין. אך יש להיאבק בכל דרך דמוקרטית נגד ההתנקשות בחוק השבות ונגד פגיעה בעליה לארץ.

ובאשר למי שכבר עלו, יהדותם אינה מוכרת והם נדרשים לגיור מחמיר ולא רלוונטי, הפתרון צריך להיות חברתי. הפתרון צריך להיות מסר של החברה היהודית ישראלית לעולי חבר המדינות: אחינו אתם! אתם יהודים! אינכם זקוקים לגיור ולא לחותמת של הרבנות. אתם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, ושום רבנות לא תוכל לערער את ברית הגורל והיעוד הזאת. הרבנות אינה מכירה ביהדותכם? זו בעיה שלה. הרבנות תקשה עליכם כשתרצו להתחתן? אל תתחתנו ברבנות. בסופו של דבר, הרבנות תיאלץ להכיר במציאות, או להפוך לבלתי רלוונטית לחלוטין.

את אחיי אנוכי מבקש.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏30.11.22

* הרשות לזהות הומופובית – יש בחברה הישראלית מחלוקת על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש קולות המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקוראים לבטל את יהדותה, כביכול בשם הדמוקרטיה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, תחת הקוד המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה". יש קולות שלא רוצים לבטל את יהדותה של המדינה, אך טוענים שיש לצמצם את מרכיב היהדות וכביכול בכך לחזק את מרכיב הדמוקרטיה. יש קולות הקוראים להחליף את ההמנון כיוון שזהו המנון יהודי המדבר בשם "נפש יהודי הומיה". יש הקוראים להוסיף בית נוסף להמנון, שייתן ביטוי למאווייו של המיעוט הערבי. יש המציגים את חוק השבות כחוק גזעני ומפלה, יש השוללים עקרונית את ההתיישבות היהודית ומציגים אותה כגזענות, יש שנלחמו מלחמת חורמה בחוק הלאום. יש המציגים סתירה בין יהודי לישראלי ומספרים שהם ישראלים ולא יהודים, או שהם יותר ישראלים מיהודים. בכל המחלוקות הללו, אני נמצא באופן חד משמעי בצד היהודי-ציוני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מהותה וזהותה יהודיים ואין לה שום זכות קיום אחרת. אני תומך בהתלהבות בחוק הלאום. אילו הייתי מנסח אותו, הייתי מגדיר את ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ישראל היא מדינה עם חזון ציוני ומשימת-העל שלה היא הגשמת הציונות.

לכאורה, עליי לשמוח על הקמת רשות לזהות לאומית-יהודית ולהפקדת סגן שר על הרשות הזאת. יתכן. אבל כאשר העומד בראשה הוא ראש המפלגה ההומופובית אבי מעוז, אני מתנגד לה בכל נימי נפשי. כי המחלוקת שלי עם מה שמייצג מעוז היא מחלוקת על מהותה של היהדות. כיהודי, היהדות כפי שמייצג אותה מעוז מקוממת אותי. זה סוג של יהדות שמעוררת בי סלידה.

מהי היהדות? על פי אחד ממדרשי חז"ל על טביעת פרעה וכל חילו בים סוף, מסופר על מלאכי השרת שביקשו לומר שירה בפני הקב"ה. גער בהם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

במדרש אחר על קריעת ים סוף נאמר: "טוב שבגויים הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

היהדות היא גם מדרש א' וגם מדרש ב' המנוגד לו.

אמור לי מה הבחירה שלך מתוך אוקיינוס היהדות ואומר לך מי אתה.

ראש המפלגה ההומופובית יכול להציג לי פסוקים על איסור משכב זכר. אני אציג לו מנגד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה אמר גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, שהוא כלל גדול בתורה. כלומר, שזה המפתח להבנת התורה. כאשר יש סתירה מוחלטת בין פסוק מסוים לבין "ואהבת לרעך כמוך" – ברור שהבחירה היהודית האמתית היא ב"ואהבת את רעך כמוך". וגם ב"ואהבת את הגר".

רשות לזהות לאומית-יהודית בישראל? אני בעד. רשות שתוביל ליישום מתווה הכותל. רשות שתוביל להכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, כיוון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי בלבד. אבל לא כזאת תהיה הרשות בהובלת נציג המפלגה ההומופובית.

בין השאר, ימונה מעוז על "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות רוסיה. מינוי עוכר העליה, עוכר העולים ומי שתומך בהתנקשות בחוק השבות לתפקיד הזה, דווקא היום, בשעת רצון וסיכוי לעליה גדולה מרוסיה ואוקראינה, הוא מינוי אנטי ציוני.

אוי, יצחק שמיר, יצחק שמיר. מי יגלה עפר מעיניך? ראה איך מי שמתיימר להיות ממשיך דרכך מתייחס להזדמנות לגל עליה גדול. איזה מזל שאתה ולא הוא הנהגת את המדינה אז, כשנפתחו שערי בריה"מ.

* על הומופוביה וערך המשפחה – המפלגה ההומופובית ("נועם" – איזה שם ציני, אוקסימורוני) מנמקת את ההומופוביה שלה בשם ערכי המשפחה.

אני מאמין גדול בערכי המשפחה, בקדושת המשפחה. ואני רוצה לספר סיפור על משפחתי היקרה. אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. האם בשם "ערכי המשפחה" הייתי צריך להיות מנוכר לו, לרצות ברעתו, לפגוע בו, לרצות שיחיה כל חייו בארון, למנוע ממנו את הזכות הטבעית הבסיסית לאהבה, למיניות ולמשפחה? אמיר חי חיי זוגיות מופתיים כבר שני עשורים וחצי עם בן זוגו אילן. הם הקימו משפחה למופת. הם מופת לזוגיות, להורות ולמשפחתיות. האם בשל "ערכי המשפחה" יש לפסול את זכותם למשפחה? את זכותם להוֹרוּת? את הקן המשפחתי הנפלא שהקימו? את הנדבך שהוסיפו למשפחה המורחבת שלנו? האם היה עליי ללמד את ילדיי, שבן זוגו של אחי אינו הדוד שלהם? שהילדים שלו אינם בני הדודים שלהם?

אחוז הלהט"ב בחברה הדתית זהה לזה שבחברה החילונית. ההבדל הוא שאחוז הלהט"ב הסובלים בארון גבוה יותר בחברה הדתית. שניים מחבריי הקרובים הם דתיים אורתודוקסים שיש להם בנים הומואים. אחד מהם הוא רב אורתודוקסי, איש חינוך משכמו ומעלה העומד בראש מוסד חינוכי חשוב. השני כיהן במשך עשרות שנים כמנכ"ל אחת מישיבות ההסדר המובילות וגם היום, כפנסיונר, הוא ממלא תפקידים בישיבה. הלוואי שהיחס של כל הורה חילוני לילדו ההומו היה כה מקבל, מחבק, מלווה ומסייע כמו אצל שתי המשפחות הללו. הלוואי שכל הורה יקבל כך את בן הזוג של בנו. האם הם אינם מכירים את הפסוקים שבהם מנפנפים ההומופובים "בשם היהדות"? הם מכירים. אבל הם מכירים גם את ערך המשפחה, את קדושת המשפחה, את "ואהבת לרעך כמוך", את פניה היפות, המוארות והמאירות של היהדות, שדרכיה דרכי נועם (ולא מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום.

האם את ערכי המשפחה וקדושת המשפחה נלמד ממנהיגה הרוחני של המפלגה ההומופובית, הרב טאו, שבשם ערכי המשפחה יצא להגן בתוקף על האנס הסדרתי משה קצב ועל חיים ולדר שפגע מינית בהמוני ילדים? והנה, גם נגדו יש תלונות קשות על עבירות מין. האם בשם ערכי המשפחה ניתן לקבל את התמיכה המוחלטת בו ללא בדיקת התלונות, את ההתנגדות המוחלטת לבדיקת התלונות ואת ההתנכלות המשפילה לנשים שהתלוננו נגדו? גם זאת "קדושת המשפחה"? אלה "ערכי המשפחה"?

ועכשיו ראש המפלגה ההומופובית ממונה לראש הרשות לזהות לאומית-יהודית. דווקא הוא.

לסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* המופת הציוני של שמיר – ב-1988 הימין ניצח בבחירות. ליצחק שמיר הייתה ביד קואליציה עם סיעות הימין והחרדים. הוא ניהל מו"מ להקמת הממשלה ואף הספיק לחתום על הסכם קואליציוני עם חלק מן המפלגות. אולם כאשר ניהל מו"מ עם החרדים, הוא נתקל בדרישה חד-משמעית שלהם לא להכיר בגיור שאינו אורתודוקסי.

יצחק שמיר ראה את עצמו כל חייו כמשרת הרעיון הציוני. שום שיקול אישי או מפלגתי לא היה גורם לו לקבל החלטה הפוגעת בחזון הציוני. הוא ידע שכניעה לדרישה הזאת משמעותה קרע בין ישראל ליהדות העולם, וכמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי הוא לא היה נותן לכך יד. הוא עשה סיבוב פרסה והקים ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה (כי הפעם לא היה תיקו).

אין היום מנהיגים שקורצו מן החומר של יצחק שמיר. בטח לא בליכוד, אך גם לא במפלגות האחרות. ובכל זאת, האם יש סיכוי לתסריט דומה גם היום?

* ממשלה אלטרנטיבית – זאת הצעתי: על לפיד וגנץ להעביר מסר לנתניהו, שהם ישמחו להצטרף לממשלה בראשותו, במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית.

אני יודע שהסיכוי לכך אפסי, אבל חייבים לנסות. יש בפניה כזאת מסר חשוב לציבור הישראלי. ויש בכך מסר לעתיד; על נתניהו לדעת שאם מפלגות הטירלול הרגרסיבי תגדשנה את הסאה והוא יפטר אותן, יש לו קואליציה חלופית (כמובן לא אוטומטית, בתנאים מסוימים).

נכון, ישיבה בממשלת תחת נאשם בפלילים אינה משאת נפש. אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי והפשרה. אם ניתן לבחור בין ממשלה בראשות הנאשם עם בן גביר וחבר מרעיו לממשלה בראשותו עם מפלגות מרכז אחראיות – הבחירה ברורה. אגב, גם לפני הבחירות קראתי להקים אחריהן ממשלת אחדות לאומית.

* לנצח ולהישאר בני אדם – הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי: "לנצח ולהישאר בני אדם!"

אם נהפוך מבני אדם לכהניסטים – נובס.

* שום קריצה – בעקבות חיסול המחבל שדרס חיילת בידי השוטרים, אמר המפכ"ל קובי שבתאי ש"מחבל הרוג – זו התוצאה שאני רוצה". בוויינט כתבו שהאמירה הזאת היא "קריצה לשר הבא, בן גביר". קשקוש. זו התוצאה המצופה על פי פקודות צה"ל והמשטרה, תחת כל שר. ההבדל הוא שבן גביר תומך בפשעי מלחמה, בחיסול מחבלים אחרי שנתפסו וכד'. אמירה שטותית כזאת היא חלק מההלבנה של בן גביר. לתקשורת יותר מיד ורגל בעליית בן גביר.

* אחריות האקטיביזם – מדינת החוק ומערכת המשפט עומדים תחת מתקפה חסרת תקדים. כל ישראלי פטריוט מחויב להגן עליהם.

אך ההגנה על המערכת אין משמעותה פטור מביקורת. מערכת המשפט חייבת לבחון את עצמה, מה חלקה בירידה במעמדה הציבורי, שהביא לכך שרוב הציבור נתן את קולו לגוש שנושא את דגל חורבנהּ.

אקדים ואומר שאין כאן האשמת הקורבן. אין בדבריי גרם של ביטול האשמה המרכזית של רודפי המערכת. אבל האקטיביזם המשפטי של בית המשפט העליון לאורך עשרות שנים והתעלמותו מהביקורת שהשמיעו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם שאינם שוחרי מדינת החוק, המשפט והצדק, כדוגמת רות גביזון ז"ל ודניאל פרידמן יבל"א, סיפקו תחמושת בלתי פוסקת לאויבי החוק, המשפט והצדק.

מאז שנות התשעים פרסמתי עשרות מאמרים ורשומות נגד האקטיביזם השיפוטי, והזהרתי שהדבר יפגע בסופו של דבר בעיקר במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון ובאמון בו. ואשר יגורתי בא לנו.

אקטיביזם אינו הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אין כמעט דמוקרטיה שאין בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. אקטיביזם, כשמו כן הוא – פעלתנות יתר; שימוש יתר בסמכות הזאת, שיש לראות בה נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במקרים חמורים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט ובחירויות האזרח. ודאי שחוק טל, למשל, (נוח לי להשתמש כדוגמה בפסילת חוק שבעצמי התנגדתי לו), אינו מהווה פגיעה כזו. מה פתאום בג"ץ בא לסיים דיון ציבורי חברתי, שנועד למצוא פשרה בנושא שנוי במחלוקת ולקדם מהלך חברתי ארוך טווח, בפסיקה משפטית, שככזו היא בהכרח דיכוטומית?

מספר החוקים שנפסלו בפועל אינו גבוה, אבל האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילה בפועל, אלא בעצם קיום דיון משפטי בסוגיות פוליטיות, במקום לדחות על הסף את העתירות בטענת אי-שפיטות. האקטיביזם מתבטא גם בהתערבות יתר בהחלטות ממשלתיות ומנהליות, שאין מקום להתערב בהן. המקרה הקיצוני ביותר הזכור לי, היה החלטתה של השופטת דליה דורנר לבטל את החלטת ראש הממשלה לסגור את אוריינט האוס – משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. מה זה עניינה? זו החלטה מדינית פרופר.

הדוגמה המוחשית ביותר לאקטיביזם השיפוטי היא הדיון על חוק האזרחות ב-2012. בהרכב של 11 שופטים החליט בית המשפט ברוב של 6:5 לאשר את החוק. יש משהו יפה בכך שבית המשפט חלוק בסוגיה ולא חושב כאיש אחד. יש משהו דמוקרטי מאוד בכך שנשיאת בית המשפט היא בעמדת מיעוט, ודעת הרוב מתקבלת. אבל כאשר קוראים את פסק הדין, שבו כל אחד מהשופטים נימק את עמדתו, מתגלה תמונה הזויה. ששת המצביעים נגד פסילת החוק הביעו תמיכה מפורשת בחוק. כל המתנגדים לחוק, תמכו בפסילתו. לא היה אפילו שופט אחד שאמר שהוא מתנגד לחוק, אך אין לפסול אותו. הדיון הוא מרתק, אך לא היה זה, למעשה, דיון משפטי על חוקיות החוק, אלא דיון פוליטי על החוק. האם חוק ששישה משופטי בית המשפט העליון, ובהם המשנה לנשיאה, חושבים שהוא מוצדק, הוא בלתי חוקי בעליל עד כדי פסילתו, לדעת חמשת שופטי המיעוט?

בנוסף לכך, לא פעם בית המשפט הציב את ערך חופש הביטוי מעל כל אינטרס ציבורי, לאומי, קולקטיבי ולעתים אף בניגוד לחוק הכנסת; כך למשל באישור לבל"ד ולבן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק.

בהתנהלות זו בית המשפט פגע במעמדו. לעתים תכופות מה שחסר בבית המשפט העליון הוא מזג שיפוטי, ריסון עצמי ואיפוק. התוצאה היא שחיקה מתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, מה שהקל על עוכרי החוק והמשפט להסית נגדו ולפגוע בו.

מן הראוי לקיים הידברות בין נציגי שלוש הרשויות על הסדרת היחסים ביניהם ועל גיבוש בהסכמה של חוק יסוד החקיקה, שיעגן את הנושאים ואת האופן שבו ניתן לפסול חוקים ואת הרוב הנדרש לכנסת כדי לבטל פסילת חוק (כמובן שלא פחות מ-70 ח"כים). למרבה הצער, הקואליציה הנרקמת, קואליציית ה-דיניין, אינה חפצה בהידברות אלא בדריסה ורמיסה; בעריצות הרוב. אבל האם בית המשפט אינו שותף באחריות לכך שהידברות כזו לא נעשתה עד כה?

כמובן שהאשמות הכזב נגד מערכת המשפט ברוח הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ועל אפליה בסוגיות פליליות, חסרת שחר לחלוטין. אין בה ולו שמץ של אמת. כאמור, אזרחים הגונים צריכים להתייצב היום לצד המערכת מול המניפים עליה יד גסה. אך לצד ההגנה על מערכת המשפט, יש מקום גם לביקורת. אילו מערכת המשפט שעתה לביקורת שהייתה בחינת "פצעי אוהב", אולי הייתה נחסכת ממנה ההתמודדות עם שנאת אויב.

(אני יודע שעמדה מורכבת כשלי חריגה בשיח השחור-לבן הקיצוני בישראל של היום וקשה למצוא לה קשב. אבל אני לא מוותר על השמעתה, בתקווה לימים טובים יותר).

* הכה בקיבוצים והצלת את מרצ – זהבה גלאון התראיינה למוסף "הארץ" (18.11) וכביכול עשתה את חשבון הנפש של מרצ ושל השמאל הישראלי. לא על ההתחפרות העיקשת בדרך מדינית שנוסתה וכשלה במחיר דמים כבד, בלי לבחון אותה ולחפש לה חלופות אחרות. לא על ההקצנה ואימוץ שיח פוסט ציוני וניכור לכל ערך לאומי, כמו בחילול יום הזיכרון ובמאבק הפנאטי נגד חוק הלאום. לא. אז איזה חשבון נפש? על כך שמרצ לא שותפה למלחמה של השמאל הרדיקלי&הימין הקיצוני נגד הקיבוצים. על כך שמרצ לא הצטרפה למסע המכוער נגד קיבוץ ניר דוד בנושא נחל אסי. על כך שמרצ לא נלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שהסדיר איזושהי אפשרות ליישובים כפריים קטנים בגליל ובנגב לבחור את חבריהם. אגב, היא כן נלחמה נגד החוק החשוב הזה. "בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות הקבלה הוא חוק גזעני". איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. איזו חקיינות זולה של אזור חיוג אמסלם&עופר כסיף. מה גזעני בזכות של קהילה להתקיים? וקהילה לא תתקיים אם לא תוכל לבחור את חבריה. הרמז כאילו הקיבוצים קולטים אשכנזים ומפלה מזרחים, הוא שקר גס ונתעב, חסר שחר לחלוטין. אין בו אפילו שמץ של אמת. הטענה כאילו חוק ועדות הקבלה נועד למנוע קבלת ערבים היא קשקוש. בשנותיי הרבות בתחום הצמיחה הדמוגרפית באורטל טיפלתי במאות רבות של פניות לקליטה בקיבוץ. לא הייתה אפילו פניה אחת של ערבים. לא בכדי. הקיבוץ הוא יישוב יהודי בתרבותו, בחינוכו ובאורח חייו. לכן אין לערבים עניין להיקלט בו. ובודדים שביקשו להיקלט בקיבוצים ונמצאו מתאימים – התקבלו. זו הדרך של מרצ לחזור לחיים? הכו בקיבוצים והצלתם את מרצ? גלאון מתעקשת להתגולל בכל דבר ציוני.

* תהומות של כיעור נפשי – ישראל פריי הוא עיתונאי חרדי אוטואנטישמי, אנטי ישראלי תומך בטרור.

לאחרונה הוא העלה ציוץ בו פיאר, הילל ושיבח מחבל שנתפס בתל-אביב בדרכו לפיגוע טרור רצחני. בתגובה הוא הושעה עד לבירור ממשרתו העיתונאית ב-"דמוקרTV". כשקיבל את ההודעה פצח בהתפרעות אלימה שלוחת רסן במשרדי הרשת, שבבית "ידיעות אחרונות", עד שקצין הביטחון נדרש להתערב ולפנות אותו בכוח.

בשנאתו התהומית למדינה היהודית, הוא מזכיר את נטורי קרתא. לכך נוסף גם תיעוב איום ונורא לציבור החרדי ממנו בא.

אני תמה – איך אדם מסוגל להידרדר לכאלה תהומות? מהיכן אדם מסוגל לגייס תועפות כאלו של כיעור נפשי?

* הרצל פינת אחד העם – לעתים, כאשר בוחנים מחלוקות עזות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שהצדק היה בשני הצדדים. אפשר לראות בדיעבד שרבן יוחנן בן זכאי צדק ושהקנאים צדקו. בזמן אמת אי אפשר היה לפסוח על שתי הסעיפים, אך בדיעבד אפשר לראות את הצדק בכל צד.

בדיאלקטיקה הזאת, אוסיף את הקיסם שלי למחלוקת "בין שני הרים"; בין פרופ' אודי מנור ופרופ' זיוה שמיר, שאני מעריך ומכבד מאוד את שניהם, באשר לאחד העם.

אין ספק שהרצל צדק במחלוקת בין השניים. הרצל הציע את הפתרון הנכון והראוי שגם הוכיח את עצמו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז רוחני נוסח השקפתו של אחד העם לא היווה שמץ של פתרון אמת לבעיית העם היהודי.

עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל – הציונות הרוחנית, הוא רעיון נכון, יפה וצודק. תרומתו של אחד העם ותרומת החוגים שסביבו וסביב תלמידיו ליצירת תרבות עברית היא אדירה, והתרבות העברית, לצד תחיית השפה העברית, היא הישג אדיר של הציונות.

האתגר של הפיכת מדינת ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי טרם הוגשם והוא תקף ונכון גם היום. רק במדינת ישראל, כלומר בהגשמת חזונו של הרצל, ניתן להגשים את חזונו של אחד העם. ניתן – וראוי.

          * ביד הלשון

גבעת השלושה – גִּבְעַת הַשְּׁלֹוֹשָׁה שוכן ליד מקורות הירקון, כארבעה קילומטר ממזרח לפתח תקווה, בשטחי המועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נוסד ב-1925 בידי חלוצים בני תנועת "החלוץ", רובם מפולין. מיקומו המקורי היה ממערב לפ"ת, אך בשל התרחבות העיר הוא עבר בראשית שנות החמישים למיקומו הנוכחי. בפילוג בתנועת הקבה"מ התפלג הקיבוץ. חברי מפא"י בתוכו הקימו את קיבוץ עינת.

הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה, מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג, אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העות'מאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917.

* "חדשות בן עזר"

לא אזוזה

בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", מתחיל סיפורו של עם ישראל. אברם, אבי האומה, מקבל את הבשורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברם אינו בורח מבשורה. הוא קם והולך לארץ כנען.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

כך שוררה חנה סנש. אפשר לראות בשירה ובמהלך חייה של חנה סנש, גלגול של דפוס אברהמי הקיים בדנ"א היהודי – דפוס "לֶךְ לְךָ".

מהי הציונות אם לא "לֶךְ לְךָ" של ימינו? אותם אנשים שקמו ועזבו את ארצם ואת בית אביהם וקמו לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל; אותם חלוצים ששמעו לצו לבם ועמסו את ההיסטוריה של עמם ואת העתיד של עמם עלי שכם, על מנת להגשים את החזון הציוני בארץ ישראל.

ביטוי מובהק לאותו "לֶךְ לְךָ", אנו יכולים למצוא בשירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים".

עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג

בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה

כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן:

"לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם,

אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

נְחַכֶּה לְךָ בְּלִי הֶרֶף

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב

בּוֹא הַבַּיְתָה, בֵּן חָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה לָאָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא, בֵּן חָבִיב".

בֵּן:

עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר

הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה

כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן

שְׁנַת תַּרְפָּ"ד בִּירוּשָׁלַיִם:

"סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

אִם אָהֹב תֶּאֶהְבִינִי

בּוֹאִי הֵנָּה וְחַבְּקִינִי

לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד!

לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!

לֹא אָזוּזָה

לֹא אָזוּזָה

לֹא!"

איזו דילמה קורעת לב! על כף המאזניים הציווי האנושי והיהודי של כיבוד אב ואם. ולבטח הגעגוע הקורע את לבו של הבן החלוץ. אך הוא חרד שמא אם יסוב אחור את ראשו כמו אשת לוט, יתנתק מתכלית חייו. הוא מתעקש לדבוק בהחלטת חייו, לעזוב את הגולה, לא להיות עוד נע ועד, לא לזוז מארץ ישראל לעד. לא, הוא לא מוותר על אמו. הוא קורא לה להצטרף אליו, אם היא אוהבת אותו, לבוא להנה, לארץ ישראל, לירושלים, ולחבק אותו.

****

הסופר, המשורר, המחזאי, המתרגם והמסאי אביגדור המאירי נולד בהונגריה ב-1890, בשם אביגדור מנחם פוירשטיין. הוא למד עברית בילדותו. למד בישיבה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי, ועבר את שנות השבי בסיביר. לאחר שחרורו עבר לאודסה, והצטרף לחבורת הסופרים והמשוררים האודסאית, בהנהגת ביאליק.

ב-1921, שלוש שנים טרם כתיבת השיר, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו להמאירי. הוא נפטר ב-1970.

שירו הידוע ביותר הוא "מעל פסגת הר הצופים", ובעיקר אחד הבתים שלו:

מעל פסגת הר הצופים

אשתחווה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים!

מאה דורות חלמתי עלייך,

לזכות, לראות באור פנייך!

ב-1924, השנה בה נכתב השיר "שני מכתבים", עלה לארץ המוסיקאי יואל אנגל. הוא הלחין את השיר, שהיה פופולרי ביותר בזמנו, והושר בידי הטובים בזמרי התקופה.

כשאנו קוראים את מכתבה של האם, קשה שלא להזדהות עם כאבה. אולם בפרספקטיבה היסטורית ברור שהצדק היה עם אותם חלוצים, שקרעו את עצמם מארצם, מארץ הולדתם ומבית אביהם וכאברהם אבינו הלכו אחרי צו לבם אל ארץ ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.10.22

* החלטה תמוהה – החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט עמית,  לפסול את מועמדותו של עמיחי שיקלי ולאשר את מועמדותה של עידית סילמן תמוהה. אם אין להם דין אחד, ההחלטה צריכה הייתה להיות הפוכה.

סילמן תמכה בהקמת הממשלה בהרכב שקמה, הייתה יו"ר הקואליציה ואין ספק שבחלומותיה הוורודים ביותר לא חלמה שהממשלה תהיה כה ימנית, כפי שהייתה. ברור שהיא פרשה כיוון שהתמוטטה מול הטרור האישי שהופעל נגדה ונגד משפחתה. אילו הייתה אדם הגון ובעל כבוד עצמי, הייתה מכריזה: "איני יכולה עוד" ופורשת. היא נהגה אחרת – מכרה את נשמתה לרודפיה בעד אתנן השריון. אם השריון הזה אינו שוחד פוליטי – איני יודע שוחד פוליטי מהו.

גם את צעדו של שיקלי לא אהבתי, בלשון המעטה. אך שיקלי התנגד להקמת הממשלה מלכתחילה, ולא הובטח לו דבר תמורת הפרישה, וגם איש אינו טוען שהובטח לו דבר מה. נכון שהוא הוכרז פורש, ובצדק הוא הוכרז כך, אולם כאשר עתר לבית המשפט המחוזי, הציעו השופטים את הפשרה, שהוא יתפטר מהכנסת ויוכל להתמודד במסגרת רשימה קיימת. כיוון שהוא נהג על פי הפשרה שהציעו השופטים, נראה לי תמוה ששיריונו בוטל, ולא אתפלא אם בג"ץ יהפוך את ההחלטה על פיה. בעיניי, גם אופן ההכרזה על שיקלי כפורש היה מוזר. שיקלי פרש מיד עם הקמת הממשלה. אחרי שבועות ספורים כבר היה ברור שהוא אופוזיציה לכל דבר. לכן, ראוי היה כבר אז לכנס את ועדת הכנסת ולהכריז עליו כפורש. הדבר לא נעשה, ופתאום, רק אחרי פרישת סילמן, כאשר ברור היה שהממשלה כבר מחשבת את קצה לאחור, נזכרה ימינה להגיש את הבקשה, ואולי השיהוי הזה הוא הסיבה לכך שהשופטים המליצו על פשרה.

יתכן שנכון היה לפסול את שניהם, אבל פסילה של שיקלי בלי לפסול את סילמן היא החלטה מוזרה מאוד.

* הכשרת קרקע לטענת זיוף – כאמור, לדעתי השופט עמית, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שגה הן בהחלטתו על אישור המועמדות של סילמן והן בהחלטתו על פסילת המועמדות של שיקלי. שופטים הם בני אדם ויכולים לטעות. והרי גם אני בן אדם – אולי דווקא אני טועה והשופט צדק? כך או כך, כל החלטה של בית משפט או של גוף שיפוטי עומדת לביקורת – שום גוף אינו עומד מעל הביקורת ואינו חסין מביקורת.

יש הבדל תהומי בין ביקורת על ההחלטה, לבין ההסתה של הליכוד, והטענה שהשופט פוליטי וההחלטה פוליטית. זה שקר. זו דה-לגיטימציה. זו קונספירציה. זו הסתה. והשילוב של תרבות שקר, דה-לגיטימציה, קונספירציות והסתה – הוא הוא הביביזם (לצד פולחן האישיות).

כל דוברי הליכוד דִקלמו כאיש אחד את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. כך מי שהיה הסוס הטרויאני במשרדי המשפטים והבט"פ, השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל אמיר אוחנה, כך ח"כ קיש(קוש) וכל היתר (והאמת שאין טעם לנקוב בשמותיהם כי כולם בסך הכל דקלמו אותו דף מסרים).

המסר הזה הוא חלק מהקונספירציה הביביסטית השקרית על איזו "מדינת עומק" בלה בלה בלה. כמו הקונספירציה המטורללת שתפרו תיקים לנתניהו. כמו הקונספירציה המטורפת שהשב"כ רצח את רבין. כמו כל מיתוס הדיפ-סטייט ששולט במדינה ובגלל זה "אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" וכל הנראטיב הביביסטי שכל מטרתו לפורר את מדינת החוק ולהעמיד את נתניהו כמנהיג-העליון מעל החוק. במילים אחרות, להמיר את הדמוקרטיה בארדואנוקרטיה.

המטרה בעלילה הבזויה על השופט עמית היא להכשיר את הקרקע לטענה שהבחירות זויפו, א-לה טראמפ. מצמרר. וכבר, שיקלי עצמו, בראיון ל"כאן 11", דיבר על אפשרות שעמית יטה את תוצאות הבחירות.

אגב, אם השופט פוליטי, למה הוא הכשיר את סילמן?

* חרטה מאוחרת – ח"כ ישראל כץ מהליכוד הביע חרטה על כך שעמד מאחורי נתניהו בנאומו במסדרון בית המשפט.

חרטתו המאוחרת על השתתפותו במופע האימים של נתניהו, מוקף בכנופיית ראשי הליכוד רעולי הפנים, כאשר הוא מסית נגד מערכת המשפט ומאיים עליה, היא חשובה.

מתי יביע חרטה על כך שהתקרנף ובמצוות נתניהו לא ביצע את חובתו הבסיסית כשר האוצר ולא העביר תקציב, כדי לאפשר לנתניהו לגנוב את הרוטציה?

* הביביריון – מותר להיות קצת רשע?

אני מאחל לביביריון רמי בן יהודה, שאלפית מהקללות שהוא מטיח במי שאינם סוגדים לשרלטן יתקיימו בו.

* לא ניתן לו את התענוג – שמעתי יותר מאדם אחד המתבטא ברוח "אם בן גביר יגיע לממשלה, נתחיל לארוז את הפקלאות". אומרים זאת פטריוטים, אנשים שהיו מוכנים לתת את חייהם למען המדינה.

איני מקבל זאת בשום אופן. אין לנו ארץ אחרת, ובשום אופן איננו ישראלים על תנאי. זו ארצנו, זו מדינתנו, ללא תנאי. בכל מצב. בכל מזג אוויר. גם תחת שלטון זר. גם תחת שלטון עוין. גם תחת ממשלת פיגולים שהכהניסט הגזען הפשיסט יכהן בה.

נאבק. נילחם. אך לא ננטוש.

לא ניתן לכהניסט את התענוג הזה.

* מוטציה רחוקה – הרב ש"ך, מי שהנהיג במשך עשרות שנים את הציבור הליטאי, נהג לומר על חב"ד, שהיא הדת הקרובה ביותר ליהדות.

המוטציה הכהניסטית אינה ראויה למחמאה. היא רחוקה ת"ק פרסה מן היהדות.

* חותם משמעותי – במו"מ הקואליציוני על הקמת הממשלה, הציגה תקווה חדשה שתי דרישות מהותיות לחיזוק אזור הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל. הראשונה הייתה החלטת ממשלה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה היהודית בו. השניה הייתה הקמת אוניברסיטת הגליל – בגליל המזרחי.

אף שהממשלה הספיקה לכהן שנה אחת בלבד, שתי הדרישות הללו קוימו. כבר בדצמבר שעבר קיבלה הממשלה פה אחד, בישיבה שנערכה בקיבוץ מבוא חמה שבגולן, את ההחלטה ההיסטורית, חסרת התקדים לפיתוח הגולן. התכנית כבר מבוצעת בשטח.

השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) על מיזוג בין המכללה האקדמית תל-חי ומכון המחקר מיגל והקמת אוניברסיטת הגליל על בסיס המיזוג הזה. כבר ב-2005 החליטה ממשלת שרון על הקמת אוניברסיטה בגליל, אך ההחלטה לא קודמה. הכיוון שאליו משכו הגורמים הפוליטיים (למשל, שמעון פרס, בשבתו כשר לפיתוח הגליל והנגב) היה להקמת האוניברסיטה בגליל המערבי; כיוון לא הגיוני, כיוון שהגליל המערבי צמוד לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. השרה שאשא ביטון, שבאה מקריית שמונה (אף שבשנים האחרונות היא מתגוררת בזיכרון יעקב) ומכירה את חשיבות האוניברסיטה לפיתוח הספר הצפון מזרחי, התחייבה לכך לפני הבחירות, חזרה על הבטחתה מיד עם מינויה לתפקיד – והביאה להחלטה ההיסטורית של המל"ג.

היום תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי, וכנראה בדרך למיזוג עתידי של המפלגות. אך בחייה הקצרים כסיעה בפני עצמה, היא השאירה חותם משמעותי, ובראש בראשונה – שתי ההחלטות החשובות הללו.

* אל תגעו בערוץ 14 – אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי הזה. הוא מזכיר לי את "קול הרעם מקהיר". אך הדמוקרטיה צריכה להכיל את זה. אל נגלוש במדרון החלקלק של פסילת ערוצים. הוא עלול להיות חרב פיפיות. וגם לולא היה חרב פיפיות, אין לכך מקום.

ריבוי ערוצים ודעות הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

לימין אני מאחל שישכיל ליצור תקשורת ברמה אחרת וברמת אמינות אחרת.

* יהודיה ארץ ישראלית  – במאמר ביקורת על סרט תעודה על שושנה דמארי, שהוקרן בערוץ 13, הגדיר אותה רוגל אלפר שלוש פעמים כ"ערביה ממוצא יהודי".

ההגדרה הזו נובעת מגישתו השוללת את קיומו של העם היהודי. היהדות היא איזה "מוצא", אולי דת, אבל לא לאום. לכן, שושנה דמארי היא כביכול ערביה.

היא לא ערביה, כי אינה שייכת ללאום הערבי. היא יהודיה, כי היא שייכת ללאום היהודי. היא יהודיה ילידת תימן, שעלתה לארץ בגיל שנה וחצי, כך שהיא גדלה והתחנכה בארץ ישראל. כך שהגדרתה האמתית היא יהודיה ארץ ישראלית ילידת תימן.

* הנדסת תודעה אנטי-ציונית – יהודים שעלו (או הוריהם או הורי-הוריהם עלו) מרוסיה אינם "רוסים". ואלה שעלו ממרוקו אינם "מרוקאים". אלה שעלו מפולין אינם "פולנים". אלה שעלו מתימן אינם "תימנים". אלא שעלו – מרומניה אינם "רומנים". אלה שעלו מאתיופיה אינם "אתיופים".

כל אלה יהודים ישראלים. הם או הוריהם או הורי-הוריהם עלו מגולה זו או אחרת. אך הגולה אינה מגדירה אותם. מה שמגדיר אותם זו השתייכותם הלאומית, המולדת שלהם (כן, המולדת של יהודי שנולד בניו-יורק או בבגדד היא ארץ ישראל, מולדתו היחידה של העם היהודי), האזרחות שלהם. הגיע הזמן שנשתחרר מן המנטליות הגלותית של הגדרת יהודים ישראלים על פי המוצא הקרוב או הרחוק של משפחתם.

עם זאת, יש הבדל עמוק בין הגדרה על פי גולת המוצא ("רוסים", "תימנים" וכן הלאה) לבין ההגדרה "ערבים יהודים", או "יהודים ערבים", או "יהודיה ממוצא תימני" (כהגדרת רוגל אלפר את שושנה דמארי). כי ההגדרה על פי ארץ המוצא, מגדירה באמת ובתמים את ארץ המוצא של המשפחות. ההגדרה "ערבי" היא הגדרה לאומית, לא גיאוגרפית. יהודי שעלה מתימן הוא "תימני" מבחינת ארץ המוצא שממנה בא, או נכון יותר מבחינת הגולה שממנה בא. אבל הוא מעולם לא היה בן הלאום הערבי. לא הוא, לא הוריו, לא אבות אבותיו ולא אימהות אימהותיו. מעולם לא. ההגדרה הזו היא המצאה אנטי ציונית, שלא נועדה אלא לטעון שאין לאום יהודי, ולכן היהודים יוצאי ארצות ערב אינם בני הלאום היהודי, אלא בני הלאום הערבי בני דת משה. וחבל שיש גם כמה ציונים מבולבלים שבוחרים להיות אידיוטים שימושיים של הנדסת התודעה האנטי-ציונית.

* אנטישמיות בברקלי – ארגוני סטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אימצו תקנה אנטישמית רדיקלית האוסרת על פרו-ישראלים לנאום באירועים. יש לקוות שהממשל המרכזי האמריקאי יתערב כדי לסכל את התקנה האנטישמית, הסותרת את חוקת ארה"ב ואת ערכי החירות שעליהם היא מושתתת. כמובן שהתקנה עולה בקנה אחד עם הגדרת העבודה של האנטישמיות של IHRA, שאומצה, בין השאר, בידי ארה"ב והאיחוד האירופי.

לאנטישמיות כמותג, יש שם רע במערב מאז השואה. הארגון הפלשתינאי האנטישמי מסר ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד, מה שמחייב אותנו לפעול. תמיכה בשחרור פלסטין אינה משמעותה התנגדות ליהודים או לדת היהודית". המסווה לאנטישמיות הוא הגדרתה כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות". כמובן שזה שקר אנטישמי נתעב. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. משמעותה – שהעם היהודי זכאי כמו כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו. כאשר האנטישמים האלה אומרים שהם לא מתנגדים ליהודים (ובלבד שיהיו בגולה) או לדת היהודית, הם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומגדירים אותו רק כדת. זו פרקטיקה אנטישמית שנועדה למנוע מן העם היהודי את הזכויות הלאומיות הטבעיות שלו.

* ניצחנו – שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, תמיד מעורר בי ריגוש. גם כיוון שלפני ארבע שנים בתי הצעירה, תמר, עלתה לתורה בבת המצווה שלה. אבל הריגוש הזה הוא בן 28 שנים. במוצאי שבת שובה תשנ"ה, 10 בספטמבר 1994, נערך כנס חירום של תושבי הגולן בפארק קצרין העתיקה. אלפים רבים באו לאירוע. יישובי הגולן נשארו כמעט כערי רפאים. בכנס הודענו לציבור על מבצע "עוז 94". למחרת בבוקר עלינו לגמלא, קבוצת פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן, ופתחנו בשביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שנמשכה 19 יום. במשך 19 יום שתינו רק מים. רבע מיליון איש עלו לרגל לבקר אותנו ולהזדהות אתנו.  התקשורת הישראלית והעולמית סיקרה את השביתה מידי יום. רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו בנאום בכנסת, שבו ניסה להסביר שהוא פועל גם למעננו ולמען עתיד ילדינו בניסיונו להביא לשלום עם סוריה. שביתת הרעב הייתה אחת מאבני הדרך המרכזיות במאבק על הגולן בשנות ה-90. מבחינתי, זה אולי האירוע המכונן החשוב ביותר בחיי. אין דבר שאני גאה בו יותר מהזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שותף לקבוצה קטנה של אנשים מהגולן, שהנהיגה מאבק לאומי שהציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.

הערב, במוצאי שבת שובה, לגמרי במקרה (הכתבה נדחתה מהשבוע שעבר), הייתה כתבה יוצאת מן הכלל על ההתיישבות בגולן בערוץ 13. היא התמקדה באופן שבו הגולן הפך לאימפריית יין בינלאומית, אך הזכיר גם את הימים הקשים והמאיימים שבהם הונפה חרב העקירה והחורבן מעל ראשינו. בכתבה רואיינו בין השאר יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ואלי מלכה, מי שהיה יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק ולאחר מכן ראש המועצה האזורית גולן. אלי דיבר על הנס שקרה לעם ישראל בזכות מאבקנו. אלמלא כן, היום איראן, חיזבאללה ודאע"ש היו מתמקמים על הגולן ובחופי הכינרת.

בשעת הרעיון עם אלי, הוקרנו תמונות מעצרת החירום היום, לפני 28 שנים. מרגש.  

לשביתת הרעב יצאתי בדיוק חודש לאחר חתונתי. בשביתת הרעב יעל סיפרה לי שהיא בהריון, נושאת ברחמה את בננו הבכור. רבין אמר שהוא דואג גם לילדים שלנו. אילו צלחה מזימתו, חלילה, איזה עתיד היה לדורות הבאים של עם ישראל?

והנה, אנחנו כאן, בגולן. ממשיכים לייצר את היין הנפלא. מייצרים חקלאות מתקדמת, ולצד הפירות המסורתיים, אנו מגדלים גם אוכמניות, פטריות כמהין, ווסאבי, קנאביס, פירות יער

 ועוד. הגולן הוא אזור התיישבות מופתי, ועל פי החלטת הממשלה אשתקד, הוא עומד בפתחה של תנופת התיישבות ופיתוח חסרת תקדים.

ניצחנו! העם היה עם הגולן והניצחון היה ניצחון הגולן וניצחון העם.

* חופשה בירושלים – אנו מבלים סופ"ש ארוך בירושלים היפהפיה, המקסימה, האהובה עלינו כל כך. אנו משתכנים במלון בצלאל (נועה, החברה של בננו עמוס עובדת שם). חרשנו את העיר ברגל. אחד הדברים שאני אוהב בירושלים הוא השילוט ההיסטורי. העיר מרושתת בשילוט, על בתים רבים, המספרים על אישים שהתגוררו בהם ועל השכונות והמבנים ומבני הציבור והחינוך שהיו בהם וההיסטוריה שלהם. אנו עוצרים לקרוא כל מילה, וכך השיטוט ברחובות העיר הוא שיעור היסטוריה מהלך.

קצת על חוויית עונג שבת, בשעות ליל שבת הקסומות. הלכנו ברחוב אוסישקין ברחביה, וכל הדרך המתה באנשים הנושאים עמם סירים. מדובר באנשים ההולכים לסעודת ליל שבת עם המשפחה המורחבת או עם חברים, כשכל אורח מביא אתו תבשיל. ולפתע שמענו שירת נשים יפה בוקעת מרחוב צדדי. הלכנו למקום, והיה שם מניין נשים שקיבלו את השבת, ותפילתם התארכה כי בתי הכנסת באזור היו כבר אחרי התפילה, ושם עשרות נשים עוד שרו ורקדו וקיפצו, ולא עצרו – הן שרו ורקדו את "לכה דודי" ולאחר מכן שרו את "מזמור שיר ליום השבת". זה היה כל כך יפה ומרגש, שעמדנו ליד דקות ארוכות כדי לספוג מן האווירה. קול באישה – קדוּשה. המקום הוא בית הכנסת "מעיינות". הרב גוגל סיפר לנו שזה בית כנסת של חב"ד.

בשבת ביקרנו במוזיאון ישראל ובעין כרם. ביום ראשון נבקר במוזיאון הרצל.

* כל נדרינו – ערכתי קובץ של מאמרים שכתבתי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית, ל-uriheitner@gmail.com.  

          * ביד הלשון

מיונית – מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "היינו מכינות יחד מיונית ועושות סלט תפוחי אדמה".

מיונית! עשרות שנים לא שמעתי את המילה. מיונית היא מיונז בעברית. אמי נהגה לומר מיונית, וכך נקרא המאכל בביתנו.

כבר כילד הבנתי שמחוץ לביתנו, מיונית נקראת מיונז, וכאמור, מאז ימי נעוריי לא נתקלתי במילה מיונית, שנשתכחה ממוחי.

וכאשר קראתי את המשפט הזה אצל רות אלמוג, ממש התרגשתי. המילה מיונית עוררה בי געגועים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

הרצל / להקת גייסות השריון

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.9.22

את פינתי האחרונה סיימתי במילים "כאן אורי הייטנר (פאוזה) באזל". היה זה הומאז' ל"כאן יואב טוקר (פאוזה) פריז". וגם ל"כאן דרורה פרל (עשרים ואחת עשרים ושתיים עשרים ושלוש עשרים וארבע) וושינגטון". ולאחרונה אהבתי מערכון של "זהו זה" עם "כאן חן ביאר. באבי יאר".

אז מה עשיתי בבאזל? השתתפתי בכנס הרצל למנהיגות, שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית. אירוע מרשים ביותר, בהשתתפות מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות, שעסק לעומק באתגרי הציונות בימינו. האירוע נערך לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנערך בדיוק באותם תאריכים של הכנס. השתתפתי בכנס כחבר הוועד הפועל הציוני, שבו אני מייצג את תנועת "דרך ארץ". שיאו של הכנס היה ערב מרגש ביותר, בהשתתפות הנשיא הרצוג, באולם שטאדטקאזינו, שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. היה זה בעבורי כמו נסיעה ברכבת הזמן למעמד הר סיני של ימינו. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו לא החמצתי הזדמנות להצטלם במרפסת של הרצל, במלון "שלושת המלכים" בבאזל. אבל לא אמרתי שבבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, כי אמרו את זה כבר לפניי.

מנהיגותו של הרצל היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. הוא עצמו קרס, ונפטר מדום לב בשנת 1904, בגיל 44 בלבד. את הפינה היום נקדיש לזכרו.

לפני שנים אחדות, ביום השנה לרצח רבין, השמענו כאן את תרגומה של נעמי שמר לשירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", שאותו כתבה לזכר רבין. ויטמן כתב אותו לזכר הנשיא לינקולן לאחר רציחתו. לאחר מותו של הרצל, תורגם שירו של ויטמן ליידיש, כשיר לזכרו של הרצל. היה בכך ביטוי לתחושת היָתְמות עם מותו הפתאומי של רב החובל באמצע המסע.

שיר על הרצל שאני אוהב מאוד, הוא שירו של יענקלה רוטבליט "בנימין זאב", שאותו שרה רבקה מיכאלי. רוטבליט מספר שהוא לוקח שטר של מאה ל"י, שעליו הופיע דיוקנו של חוזה המדינה, מביט בו ופונה אליו ומציג לו את הצדדים המכוערים במדינה, ומבקש ממנו לשים יד על הלב ולהשיב – האם את זאת הוא חזה?

השיר שנאזין לו היום, הוא שירו של יורם טהרלב "הרצל".

טהרלב הציג את סיפורו של הרצל כטרגדיה. האיש שנתן למדינה את הלב, תרתי משמע. מצד אחד הוא נתן את הלב בכך שהשקיע את כל כולו במיזם הציוני בהתמסרות טוטלית. ומצד שני, הוא נתן את הלב במובן שהוא מת מדום לב, כי את הלב שלו הוא נתן למדינה שאותה חזה ועליה חלם.

טהרלב מזכיר את רעיו של הרצל ושותפיו, וולפסון, נורדאו, אוסישקין ומוצקין. בבאזל הם "וכל הצירים הנכבדים" ייסדו את מדינת היהודים. הוא מציג מה נתן כל אחד מהם – וולפסון את הכספים, נורדאו את הפרסום, אוסישקין, איש הציונות המעשית, את המרץ של הדור. ביאליק נתן את "אל הציפור". זהו שירו הראשון של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שיר ציוני של ערגה לארץ ישראל, וביטוי למפעלו הרוחני והתרבותי של ביאליק, כמשורר הלאומי של ישראל, שכתב את השירים הלאומיים הגדולים כמו "בעיר ההריגה", "תחזקנה", "למתנדבים בעם", "ראיתיכם בקוצר ידכם", שירים שטלטלו דורות של יהודים. אבל כל אלה ואחרים לא נתנו למדינה את מה שהרצל נתן. הוא נתן את הלב.

הוא מציג את פעלתנותו הבלתי נלאית והמרץ הבלתי נדלה של הרצל, שאץ רץ "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף". רץ אליהם כשהוא מאמין כתינוק בכל מה שבדה ואמר "אם תרצו – אין זו אגדה". הוא תיאר את נסיעותיו לסיני, לגליל וליהודה, לבדיקת ההיתכנות להתיישבות יהודית. על דהרתו על פרד, בעת ביקורו בארץ ישראל, למפגש קצר עם קיסר גרמניה וילהלם השני. והוא מזכיר את מריבותיו עם מונטיפיורי ורוטשילד. אכן, היו לו מריבות עם רוטשילד. אבל מונטיפיורי נפטר עוד לפני שהרצל הגה את מדינת היהודים. אבל זה כנראה התאים לחרוז ובטח לסיפור. הוא מזכיר איך בהתמסרותו המוחלטת לעשיה הציונות, הזניח הרצל את משפחתו, שנשאה על גבה את "צרת היהודים". והוא מזכיר איך הוא לא היסס לרדת לאשפתות הבקשיש כדי להשיג ראיון עם השולטן הטורקי. אפילו לשולטן הוא נתן את הלב. בבית האחרון הוא מתאר איך כאשר כבר קמה התנועה וניתן היה להיווכח בכך שיש התחלה, הוא נאלץ לשלם את מחיר התהילה. כל הגורמים בתנועה לחצו עליו, מי בדרישות ובקשות למשאבים ופרסום ומי שניסו למשוך את התנועה לכיוונים אידיאולוגיים שונים. "אחד דרש את הכספים והחובות, אחד דרש את הפרסום והכבוד. אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל ציון. והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו. ואחר כך כל האדונים הנכבדים בכו על חוזה מדינת היהודים".

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר. שרה להקת גייסות השריון.   

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.

וולפסון הביא למדינה את הכספים

נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.

אוסישקין נתן את המרץ של הדור

וביאליק נתן את "אל הציפור"

רק הרצל הלך שם דווה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר

מן המיניסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"

נסע לסיני, לגליל וליהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר

ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים שילם ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.

ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש את הכספים והחובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים.