צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.10.20

* הברירה האכזרית – אושפיזין או אישפוזין.

* המשת"פ של הקורונה – חברת קיבוץ אורטל, ששני הוריה לקו בקורונה ואביה מונשם ומורדם ונלחם על חייו, פרסמה בקבוצת הפייסבוק הקיבוצית רשומה מטלטלת, בה תיארה לנו את סבלו של אביה, והפצירה בנו להתייחס לקורונה ברצינות, להישמר לנפשנו, להקפיד למלא אחרי כל הנחיות הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, ההימנעות מהתקהלות.

במלחמה בקורונה, יש בתוכנו גיס חמישי; המשת"פ של הקורונה. זוהי מחלת הרקע הידועה בשם "לי זה לא יקרה". ובעקבות הרשומה חשבתי, שאולי טוב תעשה התקשורת אם תתגייס למלחמה, בשיתוף עם משרד הבריאות, ופשוט תצלם ותשדר "אכן, תמונות קשות" ממחלקות הקורונה. כן, אני יודע שזה רעיון מזעזע. אני מתקשה להאמין שאני מציע זאת.

אבל… פיקוח נפש.

למרבה הצער, אתמול נפטר האב.

* היישוב הרביעי – בכתבה בוויינט דווח שרק בשלושה יישובים בארץ לא היה עד כה אף חולה מאומת: ביר הדאג', שבט אבו ג'ווייעד ושבט אבו קרינאת. כיוון שבאורטל לא היה אף חולה מאומת, אז יש לפחות ארבעה יישובים כאלה. אני בטוח שהרבה יותר.

* יותר משבוע – המועצה האזורית גולן היא הרשות הראשונה שהוסמכה לבצע חקירה אפידמיולוגית. הוקם צוות, עבר הכשרה במשרד הבריאות, והוא עובד 24/7 כבר שבועות אחדים. הצוות פועל ביעילות, והתוצאות של כל חקירה כזאת מגיעות בתוך שעה! המועצה גם פעלה להקמת מתחם בדיקות בצנובר. בשבוע שעבר הוא פעל ביום חמישי ושוב השבוע, ביום רביעי. אבל… חלף לפחות שבוע (!) מאז הבדיקות [רשומה זו נכתבה ביום חמישי בבוקר] וטרם הגיעו תוצאות. שבוע! זאת שערוריה. אם כך זה ימשך, שום סגר לא יעזור.

* השתכנעתי – תגובה שכתבה לי מכחישת קורונה: "אם יש מגפה, איך זה שאני לא מכירה אף חולה מאומת?"

נו, מול הוכחה כזו לא נותר לי אלא לבלוע את הלשון.

* לא הותירו ברירה – איני אוהב את החקיקה להגבלת ההפגנות בתקופת הסגר. טוב היה אלמלא באה לעולם. אך התנהגותה המופקרת וחסרת האחריות של הבלפוריאדה לא הותירה ברירה.

ולמען הפרופורציות – בתקופת ההתנתקות, המשטרה עצרה את האוטובוסים עם המפגינים בנקודות היציאה שלהם, כדי למנוע את הגעתם להפגנות בירושלים ובכפר מימון. אז לא הייתה מגיפה, לא הייתה כל סכנה, לא היה לכך אפילו כל תירוץ. סתם, לא כל כך התחשק לאריק שרון שיפגינו נגדו.

* עסקנות או ממלכתיות – "אנחנו גוף פוליטי", אמר אסף זמיר בישיבת סיעת כחול לבן, ימים אחדים טרם התפטרותו מן הממשלה. "אנו חייבים לעשות פוליטיקה כדי שיישארו לנו מצביעים. כי אם לא יהיו לנו מצביעים, לא יהיה לנו מקום בחיים הציבוריים. חייב להיות גבול לממלכתיות שלנו. אנחנו לא אמא תרזה של הפוליטיקה הישראלית".

יכול להיות שהוא צודק. יתכן מאוד שהוא מייצג טוב יותר את האינטרס הפוליטי המפלגתי של כחול לבן. אבל הוא עצמו היטיב לתאר את מהות הדילמה – האינטרס הפוליטי האלקטורלי העסקני של המפלגה, או האינטרס הלאומי הממלכתי. ויתכן שתרומתו העיקרית של גנץ לפוליטיקה הישראלית, היא בהצגת המודל הנשכח של ממלכתיות, לאחר עשור וחצי של שלטון האיש המגלם בעצם הווייתו, סגנון שלטונו וערכיו את האנטי-ממלכתיות הקיצונית ביותר.

יתכן מאוד שניסיון השותפות בממשלת אחדות לאומית יתפרק ואולי אפילו בקרוב. יתכן ששותפות בין איש אמת לשקרן בלתי אפשרית, כי השקרן מרמה כל הזמן את איש האמת. אבל עצם הניסיון ההירואי, בשעת המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, שהתלוו אליו המשבר הרפואי והכלכלי החמורים כל כך, לא לנצל את המשבר לפעולה, בגישה שככל שיהיה רע יותר (למדינה) יהיה טוב יותר (למפלגה) ולהיגררות אחרי התעלולים והפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, אלא בניסיון הרואי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים להתמודדות עם המשבר, גם אם זה פוגע בשיקול האלקטורלי, הוא המופת שמציג גנץ.

התמיכה של כחול לבן בהגבלת ההפגנות הייתה מוצדקת. האובססיה של נתניהו כלפי ההפגנות וההסתה שלו נגדן, אינה הופכת את ההגבלה לבלתי מוצדקת. יש לומר שהבלפוריאדה אינה התשובה לביביזם אלא היא השתקפות שלו – הכפפת האינטרס הלאומי הממלכתי לאינטרסים כיתתיים זרים והעמקת שיח השנאה, הקרע, השסע, המחנאות, השבטיות והפלגנות, שהוא שיח הרסני לחברה הישראלית. ובסך הכל הביביזם והבלפוריאדה רק מחזקים זה את זה ומעצימים זה את זה, במודע או שלא במודע. אבל כחול לבן, וכך גם דרך ארץ ומפלגת העבודה, שקלו את השיקול הממלכתי, והבינו שהמשך ההתכנסויות ההמוניות בתקופת הסגר ובשיא הקורונה, הן פגיעה קשה באינטרס הלאומי שמעמיד בראש מעייניו את המלחמה בקורונה. ואין מנוס מחקיקה כדי להגביל את מה שצריך היה להיפסק מעצמו בשעה זו מתוך אזרחות טובה, ממלכתיות, אחריות לאומית וסולידריות חברתית.

אני קורא את המארבים היויומיים של הטרולים הבלפוריסטים לכל רשומה או ציוץ של חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. על כל נושא שהם כותבים, בנושאי קורונה או בכל נושא, אפילו פוסטים משפחתיים, הם סופגים התנפלות אוטומטית במטח כבד של עלבונות, הסתה ושיימינג, כאשר המילה המובילה היא השרש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין ראוי היה שתמחק מן הלקסיקון. ברור לי שכלפי אנשי כחול לבן המארבים הללו קשים שבעתיים, ובמיוחד אצל אסף זמיר, שהבייס שלו הוא בלפוריסטי. צריך חוסן נפשי וכושר עמידה בלתי רגילים כדי לעמוד בלחץ הזה. כנראה שזמיר לא ניחן בחוסן הזה. החוסן הזה הוא תנאי למנהיגות.    

* השתמטותם אומנותם – ההתנהלות של חלקים רבים מן הציבור החרדי, היא ייבוא של הגישה הגלותית שהמדינה היא "הם", היא לא שלנו. היא לא אנחנו. אבל את ה"דינא דמלכותא דינא" הם שכחו בגולה. ואת "ובחרת בחיים", "וחי בהם" ו"פיקוח נפש דוחה שבת" הם בכלל הדירו מעולמם. מי שמשתמטים ממלחמת מצווה להגנת המולדת משתמטים גם מהמלחמה בקורונה. השתמטותם – אומנותם.

* קהל בלי מסכה – אז מה היה לנו שם? תפילות, הפגנות, חתונות. אז הנה עוד משהו: הקהל ב"זמר במסכה". הקהל יושב צפוף, בלי מסכות, צועק ושר ומרסס את סביבתו בהבל פה.  

* לחיזוק הלכידות – בצרור ההערות הקודם ציטטתי מנאום של ראש האופוזיציה מנחם בגין במלחמת יום הכיפורים, כמופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית.

ויש גם צד שני למטבע. לאורך כל המלחמה, מיום כיפור עצמו ואילך, קיבל בגין עדכונים שוטפים ומפעם בפעם הוא הוזמן להתייעצויות. וכך היה גם במשברים לאומיים אחרים.

במסמך בן 7 נקודות שפרסם שר התקשורת יועז הנדל, בהן התווה אסטרטגיה ליציאה מן הסגר, הוא הציע, בין השאר: "יו"ר האופוזיציה ויו"ר ועדת הקורונה יוזמנו לעדכון בקבינט הקורונה אחת לשבוע. בעדכון זה ימסרו להם הנתונים המלאים והצעדים המתוכננים".

צעד כזה חיוני ביותר להגברת אמון הציבור במקבלי ההחלטות ולחיזוק הלכידות הלאומית בשעת חירום ומשבר. למרבה הצער, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, הצעתו של יועז – אי של שפיות ואחריות לאומית במערכת הפוליטית הישראלית, לא תיושם. נתניהו לא יזמין את לפיד, ואם הוא יזמין – לפיד ידחה את ההזמנה.

* שיטת יאיר נתניהו – מרצ העלתה את מודעת ההסתה נגד דרעי וליצמן. ואחרי שכולם ראו והפיצו – הסירה אותה.

* הבהרה – כאשר נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר מכונה מיקי מאוס, יש לקרוא את מאוס במילרע, ולא לבייש את העכבר החביב שלנו.

* נער השליחויות – נער השליחויות, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: "זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת" וכד', מסלק מן המשכן בביריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: "גמזו הביתה". השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי.

* תועמלן של תעשיית השקרים – כתב אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1.10.20): "זה זמן רב לא קראתי שטויות כמו הציטוטים מדברי ד"ר בן חיים". את המשך המשפט לא אצטט כי הוא גזעני ומכליל על עדתו של בן חיים.

אז עוד כמה דברים שאהוד לא ידע על בן חיים. בן חיים אינו אלא תועמלן של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו, מושא הערצתו של אהוד. הוצאת השד העדתי מן הבקבוק היא מעשה שעשה בן חיים בשליחותה של תעשיית השקרים. כל הסיפור שלו על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", הוא חלק מתאוריית קונספירציה מבית המדרש של נתניהו, על פיה "ישראל הראשונה" ששלטה כאן עד 1977 ואיבדה את השלטון, ממשיכה להיאחז בשליטתה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, והיא נלחמת על מעמדה ועל הנצחת ההגמוניה שלה באמצעות הפיכה שלטונית נגד מי שמאיים עליה, היחיד שמסכן אותה, נתניהו. ולכן היא "תופרת תיקים" נגדו ובלה בלה בלה. כל דברי הבלע והשקר וההסתה העדתיים של בן חיים מכוונים אך ורק למטרה זו – תמיכה בנתניהו ופעולה למענו.

נתניהו נבנה מהקרע, מהפלגנות, מהעמקת השסעים ומהשנאה בחברה הישראלית, ובן חיים הוא אחד מתועמלניו. ולא בכדי בנו יאיר, כמו גם תועמלנים כיעקב ברדוגו, ריקלין וארז תדמור מהדהדים שוב ושוב את בן חיים ומדקלמים את ה"תיאוריה" שלו.

אני מאחל לאהוד שיתפכח מסגידתו לנתניהו, שיפקח את עיניו ויראה איך מושא הערצתו הורס את החברה הישראלית, בין השאר באמצעות התועמלן שלו אבישי בן חיים ושלהוב היצרים העדתיים כדי להיבנות מהם.

וכן, אני נגד הבלפוריאדה ונגד נתניהו בעת ובעונה אחת, גם אם אהוד אינו מסוגל להבין זאת. מה לעשות, איני שייך לאף כת אוטומטית. לא לחסידיו השוטים של נתניהו ולא לתמונת הראי שלהם מן הבלפוריאדה.

* שיחדש פוסט ציוני – פרופסור ישראל ברטל, אחד ההיסטוריונים החשובים בישראל, שבדרך כלל מתמודד עם השיחדש של הפוסט ציונים מן השמאל הרדיקלי, כתב ב"הארץ" תגובה ציונית הולמת נגד השיחדש של הפוסט ציונים מן הסוג של אבישי בן חיים ושאר תועמלני תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. כותרת המאמר החשוב: "הבדיה על ישראל הראשונה והשניה". מאמר חשוב ומומלץ ביותר.

* בשורה ציונית גדולה – בכל עיתוני החג, כתבה אחת גרמה לי לתחושה של התרוממות רוח ושמחת חג – ראיון עם יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג ב"ישראל היום", שהביא עמו בשורה ציונית גדולה.

להלן מספר ציטוטים מן הראיון: "מגפת הקורונה הציבה את העליה כאתגר הדחוף ביותר. נתוני העליה של אוגוסט מספרים את הסיפור כולו: בצפון אמריקה חלה עליה של 238% בפתיחת תיקי עליה לעומת התקופה המקבילה אשתקד, בבריטניה 165%, בדרום אפריקה פי שניים ובכלל – פי שניים יותר תיקי עליה שנפתחו ממדינות המערב… זה רק קצה הקרחון. לאלו יש להוסיף 100 אלף פניות כלליות מתחילת השנה לבקשת מידע על עלייה, גידול של פי שניים בפתיחת תיקי עלייה ממדינות דוברות אנגלית ושל יותר מ־150% ממדינות דוברות צרפתית. במדינות אחרות מצב היהודים לא בהכרח טוב יותר. אנשים חוששים לעתיד חייהם בתפוצות ומעוניינים לממש את חלום העליה. דווקא על הרקע הזה צריך להעריך במיוחד את העובדה שעלו 9,000 עולים מ־70 מדינות במהלך משבר הקורונה, אלו אנשים שצריכים להיכנס לבידוד בארץ חדשה עם שפה זרה, לעיתים עם ילדים קטנים והכל – וכל זה כדי להגשים את החלום הציוני. חרף כל ההגבלות, בשבוע שלפני ראש השנה עלו 450 איש, ובהם גם עולים חדשים ממדינות שהשתיקה יפה להן.

צריך להסתכל על ההזדמנות הנדירה שלפנינו בפרספקטיבה היסטורית. על ממשלת ישראל להיענות לאתגר ולאשר בהקדם תכנית לאומית לקליטת עליה. הדבש שבתוך העוקץ של הנגיף הוא גל עליה גדול ובלתי נמנע שבדרך אלינו ועלינו לאמצו בחום. זה לא פשוט אבל הכרחי.

קלטנו כמיליון עולים בתחילת שנות ה־90 והם חוללו שינוי אדיר. כל החברה הישראלית נהנתה מפירות העליה. כמובן שזה מצריך שיתופי פעולה תכליתיים של משרדי ממשלה – ובכלל זה עיסוק בסוגיות של דיור ותמריצים לאזורי פריפריה, נגב וגליל.

מבין 14 אלף העולים שהגיעו השנה, רבים מהם חרף המגבלות שמכתיבה המגיפה, כ־40% הם צעירים בני 35-18, רבים עם תארים אקדמיים. לפי כל הפרמטרים שברשותנו, יש בגל העלייה הזה, שזוהי רק תחילתו, איכויות נדירות. כבר עכשיו יש אצלנו דרישה לאולפני צעירים בהיקפים כפולים מהקיים. אנחנו צריכים לעודד יזמות, תעסוקה והשתלבות בתעשייה. אבל לשם כך אני צריך את הממשלה כשותף אמיתי. אין זמן אחר, בואו ננצל את ההזדמנות הזו כחלק מתהליך השיקום הנדרש מהשלכות המגיפה".

האם תשכיל מדינת ישראל להרים את הכפפה ולא להחמיץ את ההזדמנות. בימים כאלה אנו זקוקים לראש ממשלה מן הסוג של יצחק שמיר – מנהיג שידע להעמיד את השיקול הציוני ובפרט את העליה על ראש שמחתו, התייחס לאתגר העליה והקליטה כאל המשימה העליונה של ממשלתו ושל החברה הישראלית וכעמוד התווך של הביטחון הלאומי, והוביל למהלך הציוני החשוב ביותר מאז שנות החמישים, שהביא ברכה עצומה שעד היום אנו נהנים מפירותיה. התדע ממשלת האחדות להבין את גודל השעה ואת גודל המשימה ולנהוג בדרכו של שמיר?

* סוס על אביר לבן – עשרים שנה מלאו למתקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות המדינה ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית). מתקפה זו הייתה התשובה של ערפאת להצעות המופקרות שקיבל מאהוד ברק, שריסקו את הקונצנזוס הלאומי ובמקום שלום הביאו טרור נורא. היה זה כישלונו החרוץ של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה.

ברק התארח אצל אופירה וברקו, והם לא שאלו אותה שאלה אחת על כישלונו הגדול. ה"ראיון" היה ניסיון שלהם לשכנע אותו להתמודד על ראשות הממשלה. בסוף הם אפילו הצליחו לחלץ ממנו אמירה שאם הוא יבין שזאת הדרך היחידה להחליף את נתניהו הוא ישקול להיענות להפצרותיהם.

מילא, כישלונו כראש הממשלה. אבל רק לפני שנה הוא ניסה לחזור לפוליטיקה עם תכנית סדורה ופנטזיונרית כיצד יגיע לראשות הממשלה. זה נגמר במקום העשירי במרצ שהתנדנדה על סף אחוז החסימה. וגם את המקום הזה הוא השיג באמצעות סחיטה – שהוא ירוץ לבחירות וכך גם הם וגם הוא לא יעברו את אחוז החסימה. אז באמת, הוא הסוס על האביר הלבן שיכבוש את בלפור?

בדבריו הוא הזכיר שאיכשהו בקושי בקושי בית המשפט איפשר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. הוא שכח שהבקושי הזה היה ברוב של 11:0. הייתה זו תוצאה ברורה מראש (אני, למשל, כתבתי שאין לי ספק שהעתירה תידחה פה אחד) של עתירה שלא היה לה כל סיכוי, כי למרות כל ההשמצות בג"ץ פועל על פי חוק והחוק בנושא הזה שגוי, אך ברור.

* עשרים שנה לאירועי אוקטובר – עשרים שנה מלאו לאירועי אוקטובר במגזר הערבי. יומיים קודם לפרוץ האירועים, ,פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים, שיש המכנים אותה בשם המכובס "האינתיפאדה השניה", והמהדרין יכנו אותו בשם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא". מתקפת הטרור פרצה לאחר שברק הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת ביותר, בעיניי – מופקרת, שבה החריב את הקונצנזוס הלאומי לחלוטין, שבר את כל הקווים האדומים של מורשת רבין כשאת כל ה'לאווים' שלו הפך ל'הנים' – הציע מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) שבירתה ירושלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן. אבל בתמורה דרש הסכם שלום. ועל כך הם הגיבו במתקפת טרור איומה.

וכאשר הם פתחו במתקפת הטרור, כעבור יומיים פרץ מרד אלים של ערביי ישראל בהזדהות עם מתקפת הטרור. הצירים המרכזיים של המדינה נחסמו באלימות. יהודים הותקפו. יישובים יהודיים הותקפו. ובדיכוי המרד נהרגו 13 אזרחים ערבים. הם נהרגו כי המשטרה לא הייתה ערוכה למרד כזה ושוטרים מעטים עמדו מול המון אלים, מוסת וסוער ונאלצו להשתמש באש חיה כדי להגן על חייהם.

ועד היום האירוע הזה מוצג כאירוע של הרג אזרחים ערבים. כאילו באה משטרת קלגסים והחלה לירות באזרחים.

ומול תרבות השקר צריך לשוב ולהזכיר את האמת.

ודווקא מי שמייחל ופועל להשתלבות אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל, צריך לומר את האמת ולא לטייח אותה. כי טיפוח השקר רק מחזק את הכוחות הלאומניים מן הסוג של הרשימה המשותפת, שהם המכשול בפני השתלבות ערביי ישראל במדינה.

* זהירות, תהליכים – דומני שאף פעם לא כתבתי משהו חיובי על יאיר "תהליכים" גולן. למחרת נאום התהליכים האומלל קראתי להדיח אותו מתפקיד סגן הרמטכ"ל. כשהוא התמודד על תפקיד הרמטכ"ל ציינתי שמבין ארבעת המועמדים – שלושה לא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית ולכן כל אחד מהם ראוי לתפקיד. וגם היום, כפוליטיקאי, הוא משכנע אותי שוב ושוב שאני צודק בעמדתי השלילית כלפיו. כך גם בימים אלה, שבהם הוא מקשקש את המנטרה שהסגר הוא דיקטטורה וכו'.

אבל כאשר מגיעה לו מחמאה – אני שמח להחמיא לו. במיוחד כאשר הוא מפתיע אותי. יאיר גולן קרא לאסור על הקרנת סרט עלילת הדם האנטישמית "ג'נין ג'נין". אמנם רבים וטובים הביעו עמדה דומה, אך אני מעריך אנשים כאשר הם מבטאים עמדה שלא תהיה מקובלת על הבייס שלהם. ובבייס של גולן, עמדה זו היא בגדר "תהליכים".

* נחמת טיפשים – אלמלא צרת רבים הייתה נחמת טיפשים, אולי הייתה חצי נחמה בצפיה בעימות המבחיל בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. הנה, לא רק אצלנו השיח מידרדר לתהומות. אבל אין בכך נחמה. להיפך, רק תסכול לראות את קרב הבוץ הנמוך בין שני המועמדים לתפקיד הרם ביותר בעולם.

ועוד תובנה מן העימות – במשך חודשים אני קורא אצל גיא בכור שביידן סנילי, דימנטי, ולכן הדמוקרטים מסתירים אותו "במרתף" מעין הציבור. צפיתי בעימות – הוא לא דימנטי ולא סנילי.

            * ביד הלשון

פתקא טבא – חגי תשרי מבורכים בברכות רבות – שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, חתימה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון ועוד. בין הברכות, ברכה אחת כמעט שאינה מוכרת בקרב הציבור החילוני: "פתקא טבא" בארמית, שמשמעותה בעברית – פתק טוב. ביידיש – "א גוט קוויטל". הברכה הזו מקובלת בין יום הכיפורים להושענא רבה (היום השביעי והאחרון של סוכות, שהוא גם ערב שמחת תורה). על פי המסורת, ביום זה הקב"ה מוסר ביד שליחיו את הפתקים עם גזר דינו של כל אדם. עד הושענא רבה, ניתן עדין להשפיע על גזר הדין ולשנותו לטובה.

* "חדשות בן עזר"

הספר הלבן 2020

אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות יצחק הרצוג הצהיר שצפויה עליה של כרבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

לצערי, לא זו בלבד שאין סימנים לצעדים כאלה, אלא נעשים צעדי הקצנה הפוכים.

אם בעבר הרבנות הראשית הייתה ממלכתית וציונית, בדור האחרון השתלטו עליה החרדים הלא ציונים. הנזק החמור ביותר הוא בכל הקשור לגיור.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר העמים היא הדוגמה לקוצר הראות וצרות האופק של הרבנות ולהעדרה של מנהיגות רוחנית ראויה לשמה בישראל. ראוי היה לראות בעליה מבריה"מ התגשמות של נס. הנה, אחרי שבעים שנות דיכוי טוטליטרי קשה שנועד להכרית כל זכר ליהדות, נצח ישראל לא שיקר, יהדות בריה"מ חיה וקיימת ועלתה בהמוניה לישראל. נכון, תחת השלטון הקומוניסטי שאסר על כל גילוי של יהדות, היו לא מעט נישואי תערובת ונולדו דור שני ושלישי שאינם יהודים על פי ההלכה. אילו הייתה הנהגה דתית רוחנית ראויה לשמה, הייתה מכריזה על כל העולים שעלו לארץ והתחברו לחברה היהודית הישראלית – יהודים לכל דבר ועניין. לא זו בלבד שהרבנות לא עשתה כן, היא גם מערימה אין סוף מכשולים על גיורם של העולים שרוצים בכך ואף ביטלה, בניגוד מוחלט להלכה, גיורים של רבנים אורתודוכסים למהדרין כמו של הרב דרוקמן, רבני צוהר ורבני קהילות ציונים.

לאחרונה, העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמכפיפה כל גיור לרבנות הראשית; הרבנות החרדית, הקנאית, הלא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי. חוק כזה אינו רק נגד הגרים אלא גם נגד המגיירים – משמעותו היא אמירה של ישראל למיליוני היהודים בזרמים הלא אורתודוכסים, שהיא אינה מכירה בהם, ביהדותם (היא מכירה בכך שהם יהודים ביולוגיים, כלומר נולדו לאימהות יהודיות, אך אינה מכירה ביהדות שלהם) ואינה רוצה בהם. היא גם יוצאת נגד הנאו-אורתודוכסיה, שכפופה להלכה אך אינה שותפה להקצנה הקנאית.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 21.6.20

* לא שלום על תנאי – שרים בכחול לבן הודיעו שיתנגדו להחלה חד-צדדית של הריבונות בטענה שהחלת ריבונות צריכה להיות בהסכמה עם ארה"ב ועם ירדן.

יש לציין, שעל פי ההסכם הקואליציוני יש לכחול לבן חופש הצבעה בנושא, אך מצד שני אין לה זכות וטו, כלומר החלת הריבונות אינה מותנית בהסכמתה. לכן, גם אם כחול לבן או מרביתה יתנגדו, אין בכך כדי לפרק את הממשלה, לא מצד הליכוד ולא מצד כחול לבן. ולנתניהו יש רוב למהלך גם בלעדיהם.

אבל התנגדות שלהם תהיה החמצה קשה. יש הזדמנות להובלת מהלך לאומי של קביעת גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה. מן הראוי שהחלטה כזו, על החלת הריבונות על האזורים שבקונצנזוס, תהיה לא רק בתמיכת כל הקואליציה, אלא גם בתמיכת האופוזיציה (למעט הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועפר שלח). הרי כל אלה מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן וגושי ההתיישבות, והחלת הריבונות נועדה לסכל נסיגה כזו ולקבע את האינטרס הלאומי הישראלי בנדון.

הריבונות על ירושלים השלמה ועל הגולן הוחלה ללא תמיכה בינלאומית, גם ללא תמיכה אמריקאית. על החלת הריבונות על הגולן נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל והוביל גינוי במועצת הביטחון. ולמרות זאת, לאורך זמן הידידות בין שתי המדינות הייתה יציבה על אף המחלוקת ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

הפעם אין המדובר בהחלת ריבונות בעימות עם ארה"ב, אלא בתמיכת ארה"ב. לכן, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

ובאשר להסכמת ירדן ולטענה שהחלת הריבונות תסכן את השלום עמה – הסכם שלום בין מדינות אינו בן ערובה של צד אחד כדי לסכל את מימוש האינטרסים החיוניים לצד האחר.  ישראל מכבדת את הסכם השלום ככתבו וכלשונו, ואף מספקת לירדן מים בכמות כפולה מכפי שהתחייבה בהסכם השלום. ישראל מכבדת את הסכמתה על מימוש האינטרס הירדני בהר הבית. לעומת זאת, ירדן פועלת במקרים רבים נגד ישראל, כמו נישול החקלאים הישראלים ממובלעות צופר ונהריים (אמנם הדבר אינו מנוגד להסכם, אך הוא בהחלט מנוגד לרוחו), המשך ההסתה נגד ישראל והחינוך האנטי ישראלי. האינטרס שלה בהסכם השלום הוא לפחות כמו שלנו, והאיום שלנו על עצמנו, שאם נקדם את האינטרס הלאומי שלנו ללא כל הפרה של הסכם השלום נסכן את הסכם השלום, רק יקצין את עמדת הירדנים.

ירדן מעדיפה לאין ערוך את ישראל בבקעת הירדן מאשר מדינה פלשתינאית שתאיים על ריבונותה ועל קיומה. הרי על פי האמנה הפלשתינאית לא רק ישראל אלא גם ירדן – דינה להתבטל ולהיות חלק מן המדינה הפלשתינאית. לכן, אפשר להגיע אתה להסכמה שקטה שתכלול הבנה מראש לגינוי מן השפה אל החוץ ואף לפעולות כמו החזרת השגריר להתייעצויות וכו'. אולם כאשר בחוסר אחריות לאומית שרים אומרים בפומבי, שהחלת הריבונות צריכה להיות בתיאום עם ירדן, הם יוצרים מצב שהחלת הריבונות תחשיד את ירדן בעולם הערבי כמי שנתנה לכך יד, ותיאלץ אותה לצעדים חריפים כדי לנקות את החשד.

* כערער בערבה – ב-7 ביוני 1981 הושמד הכור הגרעיני העיראקי בהפצצה של חיל האוויר – "מבצע אופרה". ההחלטה של בגין על הפצצת הכור העיראקי הייתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המועד המקורי של ההפצצה היה ב-10 במאי. כאשר הטייסים כבר ישבו במטוסים, הורה בגין במפתיע לעצור את המבצע, לאחר שהתברר לו שפרס, שבגין עדכן אותו בנדון בהיותו ראש האופוזיציה, הדליף את התכנית. במכתב ששיגר פרס לבגין באותו יום, הוא הזהיר אותו מפני ביצוע ההחלטה, וקבע שהפצצת הכור תותיר את ישראל כ"ערער בערבה" מבחינה בינלאומית.

הייתה זו עוד אחת מנבואות ההפחדה שליוו צעדים פורצי דרך של מדינת ישראל; צעדים נועזים, מחוץ לקופסה, ששינו באופן משמעותי את מצבה האסטרטגי של ישראל. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר הביא בגין לכנסת את החלת הריבונות הישראלית על הגולן, כותרות העיתונים איימו במלחמה איומה עם סוריה. ח"כ יוסי שריד התהלך אנה ואנה ברחבי אולם הכנסת, ידיו בכיסיו ובפיו מקטרת וסינן שוב ושוב מפיו "מטורפים… מחרחרי מלחמה".

ולמה ללכת רחוק? רק לפני שנתיים שמענו את האיומים על מה שיקרה אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. ואנו זוכרים את שאר איומי "הצונמי המדיני", ה"בידוד המדיני" וכו'.

בכל צעד יזום יש סכנות, אך מדינה שמפחדת לקחת סיכונים ולהחליט החלטות משנות מציאות – נגזר עליה לשקוע בסטגנציה. מדינה שתשאיר תמיד את היוזמה בידי האויב נדונה לדשדוש ושקיעה. ומעניין שאלה שמפחידים אותנו תמיד מפני החלטות כאלו, למרות שבד"כ הפחדותיהם הוכחו כמופרכות, בזו לאזהרות מפני צעדים כמו הסכם אוסלו וההתנתקות; אזהרות שהוכחו נכונות. "פחדני שלום" כינה פרס את מי שהזהירו מהשלכות החלטותיו. "אי אפשר לקפוץ מעל התהום בשני צעדים", הוא הסביר למי שקראו לו לנקוט זהירות, ללכת בצעדים קטנים ולבחון את תוצאותיהם.

היום מפחידים אותנו מפני החלת הריבונות. החלת הריבונות, בעיקר על בקעת הירדן, היא אינטרס לאומי רב ערך בראייה לאומית ארוכת טווח. זו החלטה שראוי להסתכן כדי לקדם אותה, בעיקר בחלון ההזדמנויות של תמיכה אמריקאית בצעד.

והעיקר, לא לפחד כלל.

* היסטוריה משופצת – יוסי ביילין מפרסם כמעט מדי יום מאמר ב"ישראל היום" נגד החלת הריבונות. הוא לא אומר רק מה לא לעשות, אלא גם מציע גם מה כן לעשות: "למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים". מהו אותו גבול? זה ידוע. קווי 4.6.67 עם "תיקוני גבול" קלים שעליהם "יפוצו" הפלשתינאים בשטחים בנגב. הוא לא מזכיר שההצעות הללו כבר הוצעו להם בידי ברק ואולמרט, בידי קלינטון ואובמה והם דחו את ההצעות על הסף. או ליתר דיוק, הם דחו אותן בדם ואש ותמרון עשן. והוא עדין מוכר את האשליה הזאת.

אפרופו דם ואפרופו מכירת אשליות, נחזור נא במנהרת הזמן להסכם אוסלו, שביילין היה אדריכלו. מהות ההסכם הייתה הכרה ישראלית באש"ף תמורת הפסקת המאבק המזוין. ובשלב ראשון ישראל נסוגה מעזה ויריחו תחילה. הנסיגה מעזה (כן הנסיגה מעזה הייתה אחרי אוסלו א'. בהתנתקות עזה כבר יותר מעשור לא הייתה בידינו והנסיגה הייתה מגוש קטיף והאזורים הבלתי מיושבים) ויריחו הייתה אבן הבוחן להסכם. ביילין הגדיר את הניסוי: "מבחן הדם".

הנה, קטע מראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" חודשיים אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. הסכם אוסלו הביא לגל טרור חמור ביותר ואף על פי כן ישראל הלכה לאוסלו ב'. אוסלו ב' הביא לגל טרור חמור נוסף שבעטיו איבד פרס את השלטון. אבל כשברק נבחר לראשות הממשלה, הוא הלך למהלך מרחיק הלכת ביותר, מחק את מורשת רבין ואת כל הקווים האדומים שלו והציע לפלשתינאים את הכל. תשובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור החמור ביותר במאה שנות הסכסוך.

זה מבחן הדם שהציג ביילין. ואף על פי כן הוא דבק בדרך שנוסתה וכשלה ונוסתה שוב וכשלה שוב ונוסתה פעם נוספת וכשלה פעם נוספת ועלתה לנו ביותר מאלף הרוגים. ואיך הוא מסביר זאת? בשיטה שבה נכתבה האנציקלופדיה הסובייטית. הוא משפץ את ההיסטוריה או בורא היסטוריה חלופית.

"האם הוא [ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי, בר הפלוגתא שלו מעל דפי מדור דעות ב"ישראל היום" א.ה.] מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את 'ביקור הנימוסין' של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?"

לא ייאמן. האיש הזוי. על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, מי שהפר את ההסכמים היינו דווקא אנחנו. ערפאת הגיע לישראל עם יונה ועלי זית, נחוש להביא לשלום. ואז היה הטבח בחברון והוא נאלץ להגיב בפיגועי התאבדות. שקר וכזב. אוסלו היה הונאה שנועדה להביא את ערפאת וצבאו לארץ ישראל לצורך המשך המאבק המזוין והטרוריסטי בתנאים טובים יותר. כבר ברכב שבו הוא נסע, הבריח ערפאת נשק ומחבלים. הפיגועים החלו מיד. הטבח בחברון היה מעשה נתעב ונפשע של מחבל רוצח ארור. בוודאי לא על ידי מדינת ישראל. יכול להיות שהעילה או התירוץ של פיגוע ההתאבדות הראשון אחריו הייתה נקם. הטענה שבגלל אותו טבח נעשו כל עשרות פיגועי התאבדות וטרור במשך שנים הזויה עד טירוף.

מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכל אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על "זכות" השיבה. מתקפת הטרור הייתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו. אני ממליץ על ספרו של שמעון שיפר "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד" ועל ספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה", המתארים את המידע שהיה בידי צה"ל ועל הערכת אמ"ן שהוצגה לממשלה. ביילין היה אז שר בממשלה וחבר קבינט והוא נחשף להערכה הזאת. ועכשיו הוא טוען שמתקפת הטרור הרצחנית, שבה בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם ברחובותינו, במסעדות ודיסקוטקים, באוטובוסים ובמרכזי קניות, הם באשמתנו. למה? כי אריק שרון ביקר בהר הבית. כלומר, הוא מאמץ את העמדה שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית וכיוון שכך לא הייתה לפלשתינאים ברירה אלא להגיב במתקפת הטרור (שתוכננה בעוד מועד).

היסטוריה משופצת, הזויה (ולא רק בדוגמאות שהצגתי כאן). והוא רוצה שנאמץ את שיקול דעתו באשר להחלת הריבונות.

* סרבנות טורבו – כאשר מנתחים את תולדות הסרבנות הערבית לכל פתרון, הדוגמה המרכזית היא דחיית תכנית החלוקה של האו"ם. התכנית הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינת היהודים. מדינונת קטנטונת, ללא ירושלים, ללא הגליל המערבי, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד, אשקלון וחלקים מן הנגב המערבי, ובתחומה המצומצם 40% הם ערבים וחלק מן היישוב היהודי, למשל נהריה, אמורים להיות במדינה הערבית. ואף על פי כן היישוב היהודי קיבל את התכנית בריקודים ברחובות ובשמחה רבתי. לעומת זאת, הערבים דחו אותה בתוקף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. כל מדינות ערב היו שותפות לעמדה זו.

מעטים מודעים לפרט נוסף. המלצת יונסקו"פ, ועדת האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה, לא הייתה בהסכמה פה אחד. הייתה זו הצעת הרוב. הייתה גם הצעת מיעוט – להקים פדרציה יהודית ערבית, עם שלטון-על משותף ושתי אוטונומיות, יהודית וערבית. על פי ההצעה הזאת, לא הייתה ליהודים שליטה על העליה, וניתן היה להעלות רק את תושבי מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין. גם את ההצעה הזאת דחו בתוקף הערבים. הם עמדו על כך שפלשתין היא ערבית ולכן צריכה לקום על כולה מדינה ערבית.

הטענה המרכזית שלהם הייתה שהיהודים אינם עם ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בני הדת היהודית הם אזרחים בארצותיהם ואין להם שום זיקה לארץ ישראל. פלשתין היא ערבית והיהודים הם פולשים קולוניאליסטים זרים. וסוריה טענה שפלשתין היא דרום סוריה, שנתלשה ממנה בידי הקולוניאליזם המערבי. הקמת מדינה יהודית תיצור חיץ ברצף הטריטוריאלי הערבי במזרח התיכון ובמגרב והיא נטע זר. הערבים לא יוכלו לקבל את השתל והדבר יביא למלחמה. הם גם טענו שהקמת מדינה יהודית תביא לזעם ופרעות בכל ארצות ערב נגד היהודים (לצורך הפרעות היהודים הם עם…).

טענה נוספת הייתה שכיוון ש-2/3 מתושבי הארץ הם ערבים המדינה צריכה להיות ערבית. העולם לא קיבל זאת, כי הוא הכיר בכך שהמדינה היהודית היא מדינתו של כל העם היהודי ולא רק של היהודים שכבר יושבים בא"י ושהעם היהודי ראוי להגדרה עצמית במולדתו ואין ספק שמולדתו היא ארץ ישראל.

* צריכים לדאוג – גדעון לוי הוא לא בדיוק מקור המידע המהימן ביותר (וזה האנדרסטייטמנט של העשור), ואף על פי כן כאשר הוא מדווח על 300 פרצות בגדר ההפרדה, אנחנו צריכים לדאוג.

* הספר הלבן 2020 – אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות בוז'י הרצוג הצהיר שצפויה עליה של רבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

בינתיים העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמאפשרת לפסול כל גיור, כולל גיור אורתודוכסי (למשל הגיורים של הרב דרוקמן) ומכפיף כל גיור לרבנות הראשית, שכבר מזמן היא רבנות חרדית לא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. 

* הלו, זה רדיו? – כשאני פונה לאורטל, רשת ב' מתחילה משום מה לשדר בערבית. וכך בעוד מספר מקומות בגולן. סיפרתי על כך לשר התקשורת יועז הנדל וצוות משרד התקשורת, שערכו ביקור בגולן. זו רק דוגמית לבעיה החמורה של התקשורת באזורי הסְפָר.

קוראיי יודעים עד כמה אני סולד מהתבכיינות, כולל התבכיינות של הפריפריה. היא רק מזיקה לנו. אני גם לרוב לא משתמש במושג פריפריה אלא סְפָר. אבל בנושא תשתיות התקשורת מדובר בשערורייה לאומית. בתחום זה הפער בין מרכז הארץ לספר הוא בלתי נסבל.

למרבה השמחה, שר התקשורת הציב את נושא תשתיות התקשורת ובעיקר האינטרנט המהיר בסְפָר על ראש שמחתו.

כמובן שהוא יישפט במבחן התוצאה.

* הבחירה הטבעית של מיכל קוטלר – עם הח"כים החדשים שיכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי נמנית מיכל קוטלר. מיכל קוטלר שובצה ברשימת כחול לבן מטעם תל"ם, אך היא תצטרף לכחול לבן. הבחירה הזאת מובנת מאליה. מיכל הצטרפה לתל"ם ממניעים אידיאולוגיים ותל"ם שנגררה אחרי עופר שלח ויאיר לפיד סטתה מן התלם. מי שהצטרף לתל"ם מטעמים אידיאולוגיים לא יכול לתת את ידו לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. מיכל התנגדה לכך בכל לבה ובשום אופן לא הייתה נותנת ידה למעל. מיכל תמכה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, כראוי לתנועה לאומית ממלכתית כפי שתל"ם התיימרה להיות. היא תמכה בכך לאחר הסיבוב השני וקראה להיענות למתווה הנשיא ולהצעת הליכוד, שאילו כחול לבן הייתה מאמצת אותם היום גנץ היה ראש ממשלה בלי האנומליה של ראש ממשלה חלופי. ואחרי הסיבוב השלישי היא הייתה שותפה ליוזמת אחדות לאומית, שדחפה בכל כוחה להקמת ממשלת האחדות. ברור שהיא אינה יכולה להצטרף לתל"ם שהפכה סרח עודף של יש עתיד. לדעתי, מקומה בדרך ארץ, ואני מאמין שבסופו של דבר לשם יוליכוה רגליה.

מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. כנסת ישראל תתברך בתוספת איכותית. בהצלחה!

* להחזיר את האיכון הסלולרי – העליה המדאיגה בנתוני ההידבקות בקורונה והרצון לא לחזור אחורה בתהליך החיוני של הנעת המשק מחדש, מחייבים לשים את הדגש על קטיעת שרשראות ההדבקה. למטרה זו יש להחזיר את האיכון הסלולרי. השב"כ רצה להפסיק את מעורבותו במאבק בקורונה, כי מצא את עצמו שנוי במחלוקת פוליטית וזה לא בריא לו וכיוון שהפעילות הזאת באה על חשבון פעילות ביטחונית חשובה שלו. אך ההתמודדות עם איום הקורונה באה על חשבון דברים אחרים גם בפעילות הממשלה וצה"ל, כי אין ברירה, יש היום איום בריאותי שמחייב התמודדות. ההחלטה להפסיק את האיכון הסלולרי הייתה החלטה פופוליסטית, כניעה למתקפות הדמגוגיות של שחורי החולצות. חיינו ופרטיותנו פרוצים לגורמים עסקיים למטרות בצע, ופתאום יוצא הקצף נגד שימוש בטכנולוגיה להצלת חיי אדם ולמען בריאות הציבור, תחת ביקורת שיפוטית ופרלמנטרית. הערך הנעלה של קדושת חיי אדם מצדיק פגיעה מידתית בפרטיות.

* תקציב דו-שנתי – ב-2009, כשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר, הם הציעו לראשונה רעיון מהפכני – תקציב דו-שנתי. כיוון שהדבר מנוגד לחוק יסודות התקציב הכנסת אישרה זאת בהוראת שעה, שהוארכה מאז פעמים אחדות.

רבים מאנשי הדרג המקצועי, התקשורת ובעיקר האופוזיציה בכנסת בהובלת שלי יחימוביץ' התנגדה לכך בתוקף. טענתם הייתה שזו פגיעה בדמוקרטיה וסירוס הכנסת באמצעות פגיעה באחד הכלים המשמעותיים לפיקוח פרלמנטרי ולעבודת הכנסת וועדת הכספים. עתירות לבג"ץ אמנם נדחו, אך גם השופטים מתחו ביקורת על הצעד, המנוגד לרוח החוק.

למרות שהביקורת הזו אינה מופרכת, תמכתי ברעיון מן הרגע הראשון וזו עמדתי עד היום. היתרון בתקציב דו-שנתי הוא היציבות והיכולת לתכנון קדימה ולעבודה רצופה ללא הלחץ של תקציב שנתי. כמובן שאין מקום לתקציב חמש שנתי בנימוק זה, אבל תקציב דו-שנתי עומד בהחלט במבחן המידתיות. ואני סבור שהתקציב הדו-שנתי הוכיח את עצמו ואיפשר יציבות למשק הישראלי.

ופתאום נתניהו, אבי התקציב הדו-שנתי מתנגד לתקציב דו-שנתי ודוחף לתקציב שנתי. איך הוא מסביר את המהפך בעמדתו? "הנסיבות השתנו".

אכן, הנסיבות השתנו, אך דווקא לצד של תקציב דו-שנתי. אדרבא, השנה אני סבור שגם מי שהתנגדו עקרונית לתקציב דו-שנתי צריכים לתמוך בו. מה מיוחד השנה? ראשית, המשבר הפוליטי הממושך, עם ממשלת מעבר במשך שנה וחצי ושלושה סיבובי בחירות וממשלת אחדות שאין הרבה אמון בין מרכיביה, מחייבים מעט שקט ויציבות במערכת. שנית, אנו נמצאים בסוף השנה והתקציב השנתי הוא למעשה תקציב לכשלושה חודשים. וכאשר מדובר בנתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, מקנן חשש כבד שמאחורי הצעד שלו ניצבת מזימה נכלולית.

* הפרוטקשן משתלם – הרודן הטורקי ארדואן יקבל עוד חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי למניעת מעבר פליטים. טקטיקת הסחטנות והפרוטקשן שלו משתלמת מול הכניעה המתמשכת, המבישה והמתרפסת של המערב.

* שיקולי רייטינג – מנהל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ החליט להוריד מלוח השידורים את התכנית קלמן-סג"ל. מיד פרצה סערה, בטענה שהתכנית הורדה כיוון שמגישיה ימניים. הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שאותו קובלנץ שהחליט על סגירת התכנית, הוא זה שיזם את התכנית והעלה אותה, ועמדותיהם של השניים היו ידועות לו גם אז. יתר על כן, במקרים המעטים שבהם חשף קובלנץ את עמדותיו הפוליטיות הוא הגדיר את עצמו כאיש ימין.

לפני הורדת התכנית הורדו התכניות של גאולה אבן וירון לונדון, לוסי אהריש, לוסי איוב, קובי מידן, דפנה לוסטיג, דרור פויר ועוד (הנתונים – מ"ישראל היום"). כלומר, ממש לא על רקע פוליטי.

לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את טענתו של קובלנץ שהוא קיבל החלטה מקצועית ולא פוליטית. ניתן להתווכח על שיקול הדעת המקצועי שלו. השיקול המקצועי שלו במקרה הזה ובמקרים הקודמים שהזכרתי הוא רייטינג נמוך. בעיניי, בניגוד לשידור המסחרי, בשידור הציבורי הרייטינג לא צריך להיות שיקול מכריע, אלא שיקול האיכות. כי אם השידור הציבורי מונע משיקולי רייטינג, מי צריך אותו? יש מספיק ערוצים מסחריים.

לגופו של עניין – איני מכיר את התכנית ואף פעם לא צפיתי בה, ולכן איני יכול לחוות עליה דעה מקצועית. אני אוהב מאוד להאזין לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב' ובעיניי קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי ושדר מצוין, אחד הטובים בארץ. לאראל סג"ל ניסיתי להאזין פעמים אחדות בגל"צ ומאוד לא אהבתי את ההתלהמות הצעקנית.

בסך הכל אני רוצה לציין שלאחרונה "כאן 11" מעלה תכניות משובחות ביותר, כמו הסדרה התיעודית על אלי כהן, "שטוקהולם 2", "זהו זה", "עוד ניפגש", "שלומי שבן מארח" ועל פי הקדימונים יש מה לצפות ל"טהרן".

* לחלץ את היהדות מטלפי הסוטים – הרפש, הבורות  והטימטום בדברי "הרב" גזהיי שכמעט נבחר מטעם ש"ס לכנסת, אינם מקרה יחיד. ברשת הופץ בימים האחרונים סרטון ובו מקבץ של דברי בלע מטומטמים, פרימיטיביים ומיזוגיניים. התועבה הזו היא בעבורי תמריץ להעמקת מפעל חיי בתחום ההתחדשות היהודית. אסור להפקיר את היהדות בידי הסוטים הנבערים הללו. יש להעמיק ולהכיר ולחשוף לציבור הרחב את יופיה של היהדות, ולחדש ולהתחדש עם היפה, הנאור והחכם שבה. אמור לי מה אתה מחפש ומוצא ביהדות ואומר לך מי אתה.

* מבעד לפילם – כשהיינו ילדים, כשהיה ליקוי חמה היינו לוקחים פילם, מקפלים כמה שכבות ומביטים בשמש מבעד לפילם.

ומה עושים היום? מה זה פילם?

* ביד הלשון

ינעל העולם – ינעל העולם הוא כינוי לירקן בשוק הכרמל שכמעט כל משפט שלו כולל את המילים "ינעל העולם". הוא מצולם בכתבות אווירה על השוק, היה לסמל מסחרי, על החולצות שהוא לובש מודפסת הכתובת "ינעל העולם". הוא הפך לאייקון, יש עליו דמות ב"ארץ נהדרת" והוא השראה לפרסומת של בנק מזרחי-טפחות.

אז מה פירוש המושג? ינעל הוא שיבוש של המילה הערבית ילען, שפירושה יקולל. המילה מלעון היא מקולל, ארור. השיבוש הפך לקללה מקובלת בסלנג העברי: ינעל אבוך (יקולל אביך), ינעל רבאק (יקולל אלוהיך), ינעל דינק (תקולל הדת שלך) והקללה המיתולוגית מהמערכון "עולים חדשים" של אריק איינשטיין ואורי זוהר: "ינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום" (תקולל האניה שהביאה אותם). צירוף המילים "ינעל העולם" הוא "יקולל העולם" או "לעזאזל העולם".

הבסטיונר "ינעל העולם" משוק הכרמל הוא עבד שקרא. בנו נאדר שקרא נרצח לפני שנתיים בחיסול חשבונות בעולם התחתון ביפו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.6.20

* אויב ההתיישבות או מכשיר ההתנחלות? – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", בשם "מקורות מדיניים": "בג"ץ מכריז מלחמה על ההתיישבות". הכותרת הזאת מזכירה לי עשרות כותרות ב"הארץ", מאמרי מערכת ופשקווילים של גדעון לוי ושכמותו, המגנים שוב ושוב את בג"ץ כמשת"פ של אקיבוש וכ"מכשיר ההתנחלות".

אלה ואלה אינם דוברי אמת. בג"ץ אינו אויב ההתיישבות ואינו מכשיר ההתיישבות. בג"ץ מקפיד לא להתערב במדיניות ההתיישבות הנקבעת בידי הממשלה. ב-53 השנים האחרונות מנסים שוב ושוב עוכרי ההתיישבות לעתור נגדה לבג"ץ בתביעה שתקבע שהיא אינה חוקית, והתביעות הללו נדחות. בג"ץ אינו דוחה את העתירות כי הוא תומך בהתיישבות, אלא כי הוא מכיר בכך שאין זה מעניינו להתערב בנושא זה, שהוא בסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל.

שתי הטענות נגד בג"ץ אינן נכונות, אך לטענת "הארץ" ושות' יש לפחות קייס, בדמות 700,000 מתיישבים יהודים מעבר לקו הירוק. ואילו יישובים שנעקרו – בסיני ובגוש קטיף, נעקרו בשל החלטות הממשלה והכנסת, ולא בידי בית המשפט העליון (שכפי שלא התערב בהקמת היישובים לא התערב גם בעקירתם, ודחה גם את העתירות בנדון).

איפה בג"ץ התערב? במקומות שבהם נבנה יישוב על קרקע פרטית. אין זו התערבות במדיניות התיישבות, אלא הגנה על זכויות האדם, וזה תפקידו של בג"ץ. כולנו התחנכנו על פרשת כרם נבות היזרעאלי, וכמדינה יהודית דמוקרטית ברור שלא נוכל להצדיק גזל. ורק במקרים אלה בג"ץ התערב.

ההתערבות המפורסמת ביותר היא פסק דין אלון מורה, משנת 1979, שבו בג"ץ הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. יושב ראש הרכב השופטים בפסק דין זה היה משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי הוא המבקר הגדול ביותר של האקטיביזם השיפוטי ויצא נגד דרכו של אהרון ברק בנדון. לאחר פרישתו הוא חשף את השקפותיו הפוליטיות – הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות יהודית ענפה לאורכה ולרוחבה. אך כאשר יישוב קם על קרקע פרטית, הוא קבע שיש לעקרו.

ראש הממשלה באותם ימים היה מנחם בגין. בגין הוא המנהיג שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית. מיד לאחר בחירתו, עוד טרם נכנס לתפקידו, ביקר במחנה קדום, בנקודה הזמנית של אלון מורה, והכריז: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". ולאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה בנקודת הקבע שלה הוא הכריז: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה". אך כאשר התקבלה פסיקת בג"ץ, הוא הודיע מיד שיכבד אותה, וכך היה. הוא כיבד אותה בראש ובראשונה כיוון שבמדינת חוק יש לכבד את פסקי בית המשפט, אך גם כי הוא האמין בצדקתה. ולכן, מיד לאחר פסק הדין הוא העביר החלטה בממשלתו שלא תקום עוד התיישבות על אדמות פרטיות. יש ביו"ש מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן ליישב אותן בלי לפגוע באדמות פרטיות. אילו ממשלות ישראל כיבדו את ההחלטה, שמעולם לא בוטלה, ופעלו על פיה, לא הייתה נוצרת בעיה, לא היה נחקק חוק ההסדרה ובית המשפט לא היה פוסל אותו.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא יתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

ניתן למצוא פתרונות יצירתיים נקודתיים לבעיה זו. במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, וקם שם היישוב איתמר.

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשנחקק החוק, כתבתי: "סביר להניח שהוא יפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא". ואולי זה מה שמסביר את הכותרת ב"ישראל היום".

* עלה נעלה – פרשת המרגלים, אותה קראנו בשבת, פרשת "שלח לך", אינה עוסקת במודיעין, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו אנשי מודיעין, אלא מנהיגי העם – נשיאי 12 השבטים. אלוהים מורה למשה לשלוח אותם. אלוהים זקוק למודיעין? אלא שאין זה מודיעין על האויב אלא על כוחותינו. "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". שליחות המרגלים נועדה לבחון את הנהגת העם ואת העם, האם הם בשלים למשימה הגדולה הניצבת בפניהם – כיבוש ארץ כנען ותחילת חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. האם הם ניחנו בחוסן הנדרש למשימה.

הם כשלו, הם קרסו בפני האתגר והוחמצה שעת הכושר והרצון לכיבוש הארץ. בני ישראל נאלצו לנדוד ארבעים שנה כתוצאה מכך. על פי מדרש חז"ל, אמר אלוהים לעם המתבכיין: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות".

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה לגרום לבכייה לדורות.

לבן גוריון היו כל הסיבות לברוח מן ההכרעה ההיסטורית הקשה של הכרזת המדינה. הוא ידע שצפויה פלישה של כל מדינות ערב למדינה בת יומה. הוא ידע שבריטניה עומדת מאחורי הפלישה ומסייעת לה. הוא ידע שארה"ב מתנגדת להכרזה, מאיימת ותטיל אמברגו על נשק. הוא שמע את מפקדי הצבא שמסבירים לו שהסיכוי הוא "פיפטי-פיפטי". הדבר הנוח ביותר בעבורו היה לדחות את ההכרעה. אבל הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא, ושאם שעת הרצון תוחמץ, תהיה זו בכיה לדורות.

גם היום אנו נמצאים בפני הכרעה היסטורית; שעת כושר להחלת ריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש בתמיכה אמריקאית. גם היום נשמעות הפחדות מכל עבר. האם נתניהו וממשלת האחדות יגלו מנהיגות אמת ויכריעו את ההכרעה ההיסטורית, או ימאסו בארץ חמדה, יפגינו שגעון קטנות לאומית, יחמיצו את השעה ויגרמו לבכייה לדורות?

האם תנהג הנהגת המדינה כמו עשרה מ-12 המרגלים, או כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"? 

* למלחמה מספיק צד אחד – אם לתמצת למשפט אחד את הלקח של כישלון הסכמי אוסלו: לשלום דרושים שני צדדים; למלחמה מספיק צד אחד.

ישראל חתמה על הסכם אוסלו מתוך שאיפה לשלום. הפלשתינאים חתמו על ההסכם מתוך שאיפה לשיפור תנאיהם בהמשך המלחמה, באמצעות הכנסת ערפאת וצבאו לא"י. וכיוון שלמלחמה מספיק רצונו של צד אחד, התוצאה הייתה מלחמה. 

* לא יכולים לנשום – המשורר היהודי בגרמניה של המאה ה-19 היינריך היינה אמר ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". אמר, ולאסוננו נבואתו התגשמה באסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, במאה ה-20.

ובמקום שבו מורידים את "חלף עם הרוח" יחנקו כל רוח, וללא רוח, אנחנו לא יכולים לנשום. אין כמעט קלסיקה תרבותית שאי אפשר לקפד באמצעות משטרת הפוליטיקלי קורקט. היזהרו ממשטרת המחשבות.

גם במקום שבו מנתצים פסלים בדמותו של כריסטופר קולומבוס ינתצו אנשים חיים שיסומנו כמזוהים עם האמריקניות השנואה.

הגזענות היא תופעה נוראה ומאבק ומחאה נגדה חשובים וחיוניים, אולם כדאי לזכור שבשם רעיונות נאצלים ומאבקים צודקים עלו משטרים שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות, מרובספייר ועד קים. והמשטרים האלה התבססו קודם כל על משטרת מחשבות.

* הצד של צ'רצ'יל – מפגינים אנרכיסטים השחיתו פסל של צ'רצ'יל בלונדון וכתבו עליו גרפיטי גדול: גזען.

לא בכדי הם בחרו דווקא בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא הסמל של מאבק הדמוקרטיה והנאורות נגד הנאציזם והפשיזם. הוא המנהיג היחיד באירופה שמעולם לא ניסה לנהוג בפייסנות כלפי היטלר והוא שהנהיג את העמידה האיתנה של העם הבריטי נגד המתקפה של היטלר. צ'רצ'יל הוא השראה לכל שוחר חופש אמתי בעולם.

האנרכיסטים הרדיקלים רואים בצ'רצ'יל סמל של התרבות המערבית שממנה הם סולדים ושאותה הם רוצים לנפץ. הם נגד מדינת הלאום, הם נגד כל הערכים שצ'רצ'יל מייצג. הם רוצים אנרכיה.

הצד השני של צ'רצ'יל הוא היטלר. ומי שבוחר דווקא בצ'רצ'יל כסמל הרע – בהכרח מתחבר לאויבו של אויבו, כלומר להיטלר.

התופעה של ניסיון לרצוח את זכרו של צ'רצ'יל הוא תאום של הניסיון הנואל להציג את ישראל כנאצית. לא בכדי, האנטי ציונות מתכתבת תדיר עם הכחשת השואה.

אין דבר קרוב יותר לימין הרדיקלי מן השמאל הרדיקלי. זה חוק הרדיקלים השלובים. לא בכדי, מתקפת האנטישמיות החדשה והדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא מתקפת שחור-אדום-ירוק: הימין הרדיקלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי.

השחתת פסלו של צ'רצ'יל היא סמל לרצון להכרית את הציוויליזציה המערבית, את המודרניות.

הפורעים האנרכיסטים השחיתו גם אנדרטה של מייסד תנועת הצופים העולמית רוברט באדן פאוול. כבוגר תנועת הצופים אני רואה במשחיתי מצבתו את מי שמייצגים את ההיפך מכל הערכים שעליהם התחנכתי בצופים ושאותם אני מגשים בקיבוץ אורטל שהוקם בידי גרעינים של תנועת הצופים.

* פריצת דרך – לאורך כל השבוע שעבר נערכה ועידת "עם עולם" של העיתון "מקור ראשון", שעוסקת בסוגיות של הקיום היהודי בתפוצות הגולה, בזיקה ובמחויבות ההדדית של מדינת ישראל והקהילות בגולה, בשאלות של חינוך יהודי, של עליה וקליטה, של השפעת הקורונה על החיים היהודיים ועוד.

שתי נקודות ראויות לציון בוועידה הזאת. האחת היא תחזיתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג על עליה צפויה של רבע מיליון יהודים בשנים הקרובות מארצות הרווחה: ארה"ב וקנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. הוא דיווח על עליה של מאות אחוזים בפניות ובהתעניינות של יהודים באזורים אלה מאז תחילת הקורונה. רוב הפונים הם יהודים שעצם הרעיון של עליה מתישהו לישראל קינן במוחם, ומשבר הקורונה נתן להם תמריץ להפוך את החלום למעשה.

על מדינת ישראל והסוכנות היהודית לראות זאת כהזדמנות גדולה ולעשות ככל האפשר כדי שלא נחמיץ את שעת הרצון ההיסטורית הזאת. ראש הממשלה שמיר זיהה את פוטנציאל העליה של מיליון יהודים מבריה"מ במחצית השניה של שנות ה-80, והעמיד את ההזדמנות הזאת בראש סדר היום הלאומי. הוא גייס את כל המערכות בישראל להיערכות וקליטה של הבאים, פעל לביטול מעמד הפליט של יהודי בריה"מ בארה"ב ובכך נעל בפניהם את שערי ארה"ב. תוצאות מעשיו הם ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות בדור האחרון שהקפיצה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים. יש לקוות שגם ממשלת האחדות תגלה אותה מנהיגות ציונית ותוליך להצלחה גדולה.

הנקודה השניה הראויה לציון, הייתה קיומו של רב שיח בנושא הזרמים ביהדות, בהשתתפות נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. למה זה כל כך ראוי לציון? הרי זה המובן מאליו. ברור שבוועידה על קשרי ישראל והתפוצות ייוצג רוב העם היהודי בתפוצות. לי זה מובן מאליו, אבל בזרם האורתודוכסי בישראל זה רחוק, לדאבוננו, מלהיות מובן מאליו. כל מהלך בציונות הדתית של נכונות לשבת יחד, להכיר, ללבן את הסוגיות המשותפות ובלי לטייח את המחלוקות, הוא אבן דרך, הוא פריצת דרך. נכונות של רב אורתודוכסי לשבת בפאנל עם רבה רפורמית היא כבר לא חידוש. אני עצמי ישבתי בכמה פאנלים כאלה והנחיתי רבי שיח כאלה. אולם אותם רבנים אורתודוכסים היו נחשונים, הראויים להערכה רבה, אך הם עשו זאת על דעת עצמם ובשם עצמם. ואילו כאן מדובר בוועידה של אחד המוסדות המרכזיים בציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון". עובדה זו מלמדת גם על התעוזה והחלוציות של העיתון, אך גם על העובדה שהקרקע בקרב חלקים מהציבור הדתי לאומי ואפילו בקרב הציבור החרד"לי, בשלה להתקרבות וחיבור.

היוזמה הזאת לא עברה בקלות, היא נתקלה בהתנגדויות ובטענות נגד ה"לגיטימציה" לזרמים (הם לא זקוקים ללגיטימציה, הם לגיטימיים, בדיוק כמו הזרם האורתודוכסי). אך ההתנגדות הייתה רפה, ודומה שרוב הציבור הדתי לאומי בשל למהלך; מהלך שמבטא את אחדות ישראל ומגלם את אהבת ישראל.

לקראת הזדמנות לעליה רבתי ממדינות המערב, וכדי לעודד עליה כזו, ישראל צריכה להיערך גם לקליטה הרוחנית והתרבותית של הבאים, באמצעות הכרה מלאה בכל הזרמים, ומהלכים שיבטאו זאת בפועל בנושאים כמו הגשמת מתווה הכותל והכרה מלאה בגיור של כל הזרמים, בארץ ובגולה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי. ככזאת, עליה להיות הבית הלאומי של כל היהודים, של כל הזרמים. זו חובתה הציונית של מדינת ישראל.

* שעת רצון – כמי שעוסק שנים רבות בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

* בקריצה – תעשיית ההסתה של נתניהו פרסמה סרטון הסתה נגד העיתונאי רביב דרוקר, באשמה שמילא את שליחותו העיתונאית. אפשר לתמצת את מהות הסרטון כהצגת תמונתו של דרוקר ומעליה הכותרת Wanted. נאמר שם שהוא צריך להיכלא. ומי שאומר על עיתונאי שהוא צריך להיכלא, כשבמקביל הוא גם מספר שגורמי האכיפה, שתפקידם לכלוא את העבריין, תופרים ל"אלוהים" תיקים כדי להפיל את מנהיג הימין, אל יתפלאו אם יקום מוסת שטוף מוח ויעשה מעשה.

למחרת, היתמם נתניהו ואמר בקריצה שהוא אינו חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, והאשים את הדוברות של הליכוד… אבל ההמון שטוף המוח מכיר את הקריצות הללו. הוא יודע, למשל, שכאשר בנו הג'ורה של נתניהו מפיץ רעל, הוא בסך הכל המעי הגס המנקז את הרעלים של אביו, והדברים באים מפי הגבורה. וגם כאן הוא מבין את כפל הלשון והקריצה של נתניהו.

* הפאנליסט הבכיין – בפאנל הבלתי מאוזן של אולפן שישי בערוץ 12, במיוחד כאשר עמית סגל המבריק נעדר ממנו, חשובה מאוד נציגות של הימין. ודווקא לכן כה חבל שמי שנמצא שם לצורך האיזון הוא בועז ביסמוט. ביסמוט הוא, אם לנקוט לשון עדינה, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. בכיינותו – אומנותו. הוא נשמע כמו חיקוי של דמותו ב"ארץ נהדרת". אילו הייתי מחסידי הקונספירציות, הייתי רואה בבחירה דווקא בו לפאנל כמזימה של "התשקורת הססמולנית".

* יצחק מאיר – הלך לעולמו המחנך, הסופר והדיפלומט יצחק מאיר, מי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה וכקונסול ראשון בקנדה, היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל כפר הנוער ימין אורד.

יצחק מאיר היה איש הציונות הדתית, פעיל מרכזי במפד"ל לאורך שנים רבות ולאחר מכן במימ"ד, אדם מתון בהשקפת עולמו, שכאב את ההקצנה הדתית והפוליטית בציונות הדתית.

הכרתי אותו בתקופת הדרך השלישית. הוא היה חבר בתנועה וחבר מועצה. איני זוכר אם הוא נשאר בה כשהפכה למפלגה, כיוון שבשלב מסוים הוא חזר לשירות החוץ.

אני זוכר את יצחק מאיר כאיש אשכולות, ששלט בשפות רבות ובעיקר כנואם מחונן. הוא נאם בפאתוס, עם ג'סטות גופניות, כשמבטו נע בדבריו אל כל פני האולם, כאילו הביט אישית בכל חבר. דבריו היו בנויים לתלפיות ואף פעם לא אחז בידו אפילו פתק של ראשי פרקים. לעתים היה משהו קצת אירופי מדי, פחות מדי צברי (והן הוא לא היה צבר, אלא באמת אירופי, יליד בריסל, ניצול שואה), אך אני, כחובב רטוריקה נשביתי בקסמו.

מאז ימי הדרך השלישית לא נפגשנו, אך נשארנו עד אחרית ימיו בקשר מקוון. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי ואני ברשימת התפוצה של מאמריו, ומפעם בפעם החלפנו דעות והעברנו משוב הדדי.

תנועת הדרך השלישית קיבצה אנשים מן האגף הניצי האקטיביסטי בתנועת העבודה ואנשים מן האגף המתון בימין הישראלי ובציונות הדתית. וכך הוא מצא באופן טבעי את מקומו בתנועה. אל הגולן הייתה לו אהבה רבה וקשר טוב, והגולן היה סוגיית הליבה של הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. אני זוכר סיור שערך יצחק מאיר לשדרן הרדיו הרוסי דימיטרי פרוקופייב, שהפך בעקבותיו לאוהד מושבע של הגולן.

יצחק מאיר נפטר השבוע בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* עיניים מאירות – דבר יפה שלמדתי בעידן המסכות, הוא עד כמה ניתן להבחין בחיוך גם כאשר הפנים מכוסים ואין רואים את הפה. מסתבר שהעיניים מחייכות לא פחות מהפה.

* ביד הלשון 

קפסולה – הקורונה העשירה את לקסיקוננו במונחים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא קפסולה. השימוש הקורוני בביטוי הוא: קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית, שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה.

אנו משתמשים במושג בעיקר (אך לא רק) תחום הבריאות – תרופה באבקה או בנוזל הנמצאת בתוך שפופרת קטנה.

השם העברי לקפסולה הוא כמוסה. כמוס הוא דבר מוחבא, מוסתר, גנוז. כיוון שאנו כומסים את התרופה בתוך הקפסולה, ניתן לה השם העברי כמוסה.

מקור המילה קפסולה הוא לטיני ופירושה – קופסה קטנה. והמילה העברית התלמודית קופסה, נובעת מאותו מקור. בכתיב עברי מיושן נהוג היה לכתוב קופסא.

יהודה זיו – יהודה זיו, לוחם הפלמ"ח, ראש ענף ידיעת הארץ בצה"ל, הגיאוגרף, הלשונאי, מדריך הטיולים ומורה הדרך, איש רשות שמורות הטבע, הלך לעולמו בגיל 94.

יהודה זיו היה חבר בוועדת השמות הממשלתית מ-1972 ועד מותו, כמעט יובל שנים, והיה יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. בכך היה שותף בכיר בקביעת שמותיהם של היישובים והאתרים שקמו בארץ בשנים אלה.

בפינה זו, אני מרבה לכתוב על שמות יישובים בארץ ישראל ולא פעם הזכרתי מאבקים בין יישובים לוועדת השמות, על קביעת שם היישוב. בכל אלה יהודה זיו היה מעורב מאוד ובכך הטביע חותם משמעותי בנוף הארץ.

את אחת הפינות הקדשתי למושב זרעית, ואציג אותה שוב, לזכרו של יהודה זיו.

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה לקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכֵנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

– יהי זכרו של יהודה זיו ברוך!

* אורי הייטנר

צרור הערות 7.6.20

* תכנית החלוקה – נוער הגבעות ופעילי ימין מכל רחבי הארץ הודיעו שיצאו למאבק נגד תכנית החלת הריבונות, שאותה הם מגדירים "תכנית החלוקה".

ואכן, הם מזכירים את המתנגדים מימין ומשמאל לקבלת תכנית החלוקה של האו"ם שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. בן גוריון הבין אז שאנו נמצאים בסיטואציה של "עכשיו או לעולם לא", והנהיג את קבלת התכנית והקמת המדינה. אילו שעה לעצות הקיצונים, ספק רב אם עד היום הייתה קמה מדינת ישראל.

אנשי הקצוות, אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להכיל מורכבות, נוקטים בגישה של "הכל או לא כלום", אך מתוך חוסר נכונותם להתפשר על פחות מהכל, הם (וכולנו) עלולים להישאר בלא-כלום.

אני אכן תומך בהחלת הריבונות כבסיס לפשרה טריטוריאלית, אולם גם לשיטתם של הדוגלים בארץ ישראל השלמה, עצם החלת הריבונות על שטחים בארץ ישראל צריכה להיות חג, ונקודת מוצא טובה יותר מבחינתם להמשך המחלוקת והמאבק על עתיד יהודה ושומרון.

* ראש מועצה אוטואימוני – דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן), נלחם נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם תפיסת "הכל או לא כלום". אילו הצהיר על כך לפני הבחירות לראשות המועצה, ספק אם היה היום ראש המועצה. אלחייני חותר נגד האינטרס המובהק של בקעת הירדן, שאינו רק אינטרס מקומי, אלא אינטרס לאומי, שלשמו הוקמה ההתיישבות בבקעה.

* אינטרס משותף – ההתיישבות בבקעת הירדן עלתה מטעם תנועות שונות ובשם השקפות עולם שונות. הקיבוצים והמושבים של תנועת המושבים, עלו לבקעת הירדן כמימוש תפיסת העולם שבוטאה בתכנית אלון, שנועדה לקדם פשרה טריטוריאלית ולעצב את גבולותיה בהתיישבות וריבונות ישראלית בבקעת הירדן רבתי. היישובים של הציונות הדתית ושל משקי חירות-בית"ר עלו לבקעה כמימוש תפיסת העולם של ארץ ישראל השלמה. בין שתי ההשקפות רב המאוחד על המפריד: המשותף שאותו הם מגשימים בחייהם – ההתיישבות בבקעת הירדן. היום האינטרס של אלה ואלה הוא משותף – ריבונות על בקעת הירדן ובכך מימוש מהות התיישבותם.

ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן) דוד אלחייני הוא חבר מושב ארגמן של משקי חירות-בית"ר והוא איש ארץ ישראל השלמה. והיום, כאשר עומדים להחיל את הריבונות על חבלי ארץ ישראל ובראשם בקעת הירדן, שהוא האדם שאמור להוביל כל מאבק להעמקת אחיזתנו בה, הוא עומד בראש המאבק נגד מימוש המטרה. הזוי.

* עוד דונם ועוד עז – בזמן עקירת גוש קטיף ויישובים בצפון השומרון, לא זכור לי שאנשי מרץ ושלום עכשיו התנגדו לה, כי זו אינה נסיגה מכל השטחים וכי גם אחריה יישארו כמעט כל היישובים ביהודה ושומרון על מכונם. הם ראו הזדמנות להגשים חלק מחזונם, וקפצו עליה כמוצאי שלל רב. הם הבינו שבמקרה הטוב, לדידם, מדובר בתהליך שיהיה לו המשך באותה דרך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי, ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

איני מבין את אנשי הימין, שמקבלים בחמיצות את החלת הריבונות על חלק משטחי יהודה ושומרון, כיוון שאין זו החלת ריבונות על כל השטח. הרי מבחינתם, במקרה הטוב זו תחילתה של מגמה וזה תהליך שיהיה לו המשך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

הציונות לא הייתה מעולם תרבות של "הכל או לא כלום", אלא תרבות של "עוד דונם ועוד עז". 

* הדרום הפרוע – הריבונות הישראלית בנגב היא על הנייר. בפועל, מדינת החוק הישראלית נסוגה מהנגב, והוא הופקר לכל דאלים. כנופיות בדואיות עוינות שולטות במרחב, והמדינה מפחדת להתמודד עם התופעה.

פורעים בדואים חדרו ביום שני לשטח אימונים של צה"ל בצאלים לעוד מבצע של שוד אמל"ח. שני קצינים, מ"פים בחטיבת הנח"ל, חניכים בקורס מג"דים, גילו ראש גדול וניהלו מרדף אחרי השודדים. השודדים הזעיקו עזרה, ומיד הגיעו למקום כוחות אויב, בג'יפים החדישים ביותר (פרוטקשן הוא עסק משתלם, מסתבר), כיתרו את קציני צה"ל, הסיטו אותם מן הכביש ואיימו עליהם, עד שקצין שחש סכנה לחייו ירה באוויר. כל זאת, בשטח שלכאורה הוא בריבונות ישראל, אך למעשה הוא הדרום הפרוע, הנשלט בידי כנופיות עוינות.

צה"ל תיחקר את הנושא ומצא את האחראים – הקצינים. אוי אוי אוי, הם גילו ראש גדול. זה לא תפקידם. אסור להם לנהל מרדף, כי זה מסוכן, הם עלולים להתהפך.

מפקד מרכז האימונים הטקטיים בצאלים אל"מ אוהד מאור כתב בתחקיר שהקצינים היו צריכים לנהוג באופן פסיבי יותר. בושה. עד כה, יומיים אחרי האירוע, המשטרה לא עצרה ולו חשוד אחד במעשים, למרות שהחשודים תיעדו עצמם באירוע ופרסמו את הסרטונים ברשת החברתית. בושה. בכתבה בוויינט על האירוע מדווח: "הם [כוחות התגבורת שבאו לעזרת השודדים א.ה.] הורו לקצינים לרדת מהכביש". הורו (!) לקצינים (!). בושה. בתחקיר נכתב ש"חל איסור במצבים מעין אלה, שקורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום, לרדוף אחרי הגנבים משיקולי בטיחות של סכנת התהפכות". המשפט החמור ביותר בתחקיר: "קורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום". באופן שגרתי (!) כנופיות עוינות חודרות לבסיסי צה"ל, עושות בהם כבתוך שלהם ושודדות אמל"ח. באופן שגרתי. בושה וחרפה. ולשם מה הם שודדים אמל"ח? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שכדי לכתת אותם לאתים ולמזמרות.

מדגדג לי באצבעות לכתוב שאותו אל"מ שכתב תחקיר כזה צריך לעוף מצה"ל עוד היום. אבל איני רוצה לעשות שקר בנפשי. זה לא הוא. גם לא המפקד שלו. גם לא המפקד של המפקד שלו. גם לא הרמטכ"ל. וגם לא מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. וגם לא המפכ"ל. מדובר כאן בכישלון לאומי מתמשך, שאחראית לו ממשלת ישראל ואחראי לו באופן אישי וישיר ראש ממשלת ישראל, שכידוע נכנס לתפקידו לפני קצת יותר משבוע או חודש.

יש כאן מדיניות מופקרת של ויתור על הנגב; "הכלת" האנרכיה, הפרוטקשן, הטרור החקלאי, ההשתלטות הפרועה על אדמות הלאום, הבניה הבלתי חוקית, הפוליגמיה, הברחות הסמים ושוד האמל"ח, מתוך פחד מפני אינתיפאדה בדואית בנגב. כשהריבון מפחד לממש את ריבונותו – אין ואקום. את השלטון בפועל תופסים מחבלים ושודדים.

ומה צריכה להיות ההוראה לחיילי צה"ל כאשר חודרים שודדי אמל"ח לבסיסים? כשהייתי בטירונות לימדו אותי נוהל מעצר חשוד: א. עצור! ב. עצור או שאני יורה. ג. ירי באוויר. ד. ירי לכיוון הרגליים. ה. ירי על מנת להרוג.

זה לא אמור לקחת יותר מעשרים שניות. 

* מחלת רקע – ח"כ סאמי אבו-שחאדה מן הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לקה בקורונה. אבו-שחאדה תועד לפחות בשני אירועים בהם הוא ושאר המשתתפים לא עטו מסכות ולא שמרו על ריחוק חברתי. אחד מן האירועים הללו היה אירוע הזדהות עם פיגוע מרמרה, לפני עשר שנים.

באותו אירוע לבש אבו-שחאדה חולצה ועליה מפת ישראל והכיתוב: פלשתין. וכיתוב נוסף: "יפו ועזה – סוגיה אחת". החולצה היא סוג של דגל, המצביע על לוז האידיאולוגיה של הרשימה המשותפת: הפיכת ישראל לפלשתין. או אם לדייק יותר: מחיקתה של מדינת ישראל מן המפה והקמת פלשתין על חורבותיה. וכאשר הוא מדבר על יפו ועזה כסוגיה אחת, כוונתו שכפי שהיהודים ברצועת עזה נעקרו, כך תיעקר הנוכחות היהודית בתל-אביב יפו ובכל הארץ.

יש לזכור שעם המחבלים בפיגוע מרמרה נמנתה חברת מפלגתו, חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, והשבוע פורסם סרט המתעד כיצד היא ניסתה למנוע מלוחמי השייטת להגיע אל הפצועים על מנת לחלץ אותם. שמו של פיגוע מרמרה היה "משט השיבה" והוא מעיד על המטרה אליה הם חותרים – הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת מימוש "זכות" השיבה. באירוע ההזדהות עם הפיגוע התרברבה ח"כ תומא סלימאן שישראל התנצלה בפני טורקיה ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים. הנה, ההתנצלות המתרפסת של נתניהו בפני טורקיה על הפיגוע שעשתה נגדנו והפיצוי למשפחות המחבלים, שנועדו להביא ל"פיוס" עם טורקיה – לא זו בלבד שלא הביאו שום פיוס (בימים אלא ארדואן ממשיך לאיים על ישראל) אלא נתנו תחמושת לשונאי ישראל.

הקורונה היא מגפה קצרת מועד. היא תקפה אותנו השנה וסביר להניח שבשנה הבאה כבר יהיו חיסון ותרופה נגדה והיא תודבר. מחלת הרקע של שנאת ישראל, שנאת הציונות ומאבק נגד קיומה של ישראל היא בת 120 שנה והדברתה אינה נראית באופק.

… וכמעט הוקמה השנה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של החותרים לפלשתיניזציה של ישראל. 

* החלטה מדויקת – שר החינוך יואב גלנט קיבל החלטה נכונה ומדויקת. בית ספר שיתגלה בו מקרה אחד של קורונה – יושבת מיד. ולכן, אין שום צורך בהשבתת בתי ספר אחרים, ובטח לא בהשבתת כל מערכת החינוך.

* המונשם הנוסף – בשש אחרי הקורונה יהיה עליי לעבור טיפול גמילה מן ההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

ובבוקר יום רביעי – הפתעה. מספר החולים במצב קשה – 28. מספר המונשמים – 29. האם התחילו להנשים חולים במצב קל?

* האירוע הראשון אחרי הקורונה – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, התכנס ביום שישי לראשונה לאחר הקורונה. זה גם היה האירוע הראשון של יד טבנקין אחרי הקורונה. כמובן עם כל התפריט – מדידת חום, הצהרת בריאות, מסכות (שנשרו במהלך האירוע מרוב הפנים) ריחוק, שבעטיו המפגש נערך באולם הגדול. וללא ארוחת הבוקר המסורתית. האירוע גם שודר בזום לחוקרים שטרם מרגישים בטוחים להשתתף.

המפגש הוקדש להרצאה שלי על מחקרי: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. המגיבים היו יהודה הראל וד"ר אלון פאוקר ואח"כ היה דיון / שאלות וסיכום של המגיבים ובסוף שלי.

בתכנית המקורית המפגש אמור היה להתקיים בגולן, באירוח של מכון שמיר למחקר. אני מקווה שבשנה הבאה נוכל לארח את הפורום.

* הבית הלאומי – יהודי ארה"ב – מקומכם אתנו!

* יהודי לא ערבי – מוסף תרבות וספרות של "הארץ" הוקדש ברובו לזכרו של הסופר, המסאי, הפילוסוף והסוציולוג אלבר מֶמִי (1920-2020), גדול סופרי יהדות תוניס, שהלך לעולמו לפני שבועיים, בגיל מאה.

חיים סעדון מציין במאמרו, שממי היה מהראשונים שיצאו נגד המושג "יהודים-ערבים", שנועד לקרוא ליהודים לשוב לארץ הולדתם. "ממי ביקר זאת בחריפות. הוא הבין היטב מה משמע להיות יהודי-ערבי, מתוך סיפור חייו שכה היטב לתאר, ולא שכח את הפגיעות הקשות שפגעו הערבים ביהודים, וממי מנה אותן אחת לאחת". ממי דחה את הטענה שהעוינות של הערבים ליהודים היא תגובה לציונות ולהקמת מדינת ישראל. "יחסם של הערבים אלינו אינו שונה כלל ממה שהיה תמיד. מאז ומעולם רק סבלו הערבים את קיומם של המיעוטים היהודיים". ממי גם הבין את מהות תביעת "זכות" השיבה של הפלשתינאים: "הרי זה אומר סופה של ישראל". ממי הגדיר את עצמו "ציוני שמאלי". הוא תמך בחלוקת א"י ומראשית שנות השבעים הטיף להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. אולם כציוני הוא לא יכול היה לשאת את ההגדרה "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי", שנועדה לערטל את היהודי מלאומיותו היהודית, ולהציגו כמי שלאומיותו ערבית והוא בן הדת היהודית. תפיסה זו נועדה לשרת את הנראטיב האנטי ציוני השולל את עצם קיומו של עם יהודי, כדי לשלול את זכותו להגדרה עצמית ומדינה עצמאית במולדתו. כציוני, ממי סירב להיות אידיוט שימושי של האנטי ציונים, שהמציאו את השעטנז הג'יברישי "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי".

דווקא לכן, צר כל כך שדוד אוחנה הגדיר את ממי במאמרו "יהודי-ערבי" ודוד גדג' תיאר אותו כמי שגדל ל"תרבות יהודית-ערבית". אכן, הרעל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומרעיל את השפה.

ממי היה ציוני בהכרתו ותודעתו, אך למרבה הצער לא בהווייתו ובהגשמת חייו. הוא אהב את ישראל אך היגר מתוניס לצרפת והשתקע בה ובתרבותה. בשיחה עם סטודנטים יהודים בצרפת הוא אמר: "אני שמח שאני בן הדור אשר הבין היכן נעוץ שחרורנו. משימתכם היא להשלים שחרור זה. ישראל – עניינכם הוא. זהו המוצא הממשי היחיד שלנו, קלף הניצחון היחיד שלנו, סִיכּוּיֵנוּ ההיסטורי האחרון. כל השאר הוא בגדר הסח הדעת". חבל שהכרתו לא מומשה לידי מעשה של עליה לישראל והשתקעות בה ובתרבותה.

דוד אוחנה מצביע על הסתירות באישיותו של ממי, כמו היותו "יהודי-ערבי" (הגדרה שכאמור ממי עצמו התקומם כנגדה), לאומי ואינטרנציונליסט ו"אנטי קולוניאליסט וציוני". לא זו בלבד שאין סתירה כלשהי בין היות אדם ציוני ואנטי קולוניאליסט, אלא שבעצם היותו ציוני הוא מאליו אנטי קולוניאליסט. הציונות היא תנועת שחרור לאומית אנטי קולוניאליסטית ומדינת ישראל קמה מתוך מלחמת שחרור נגד הקולוניאליזם הבריטי, השלטון הזר בארץ ישראל. ממי היה ציוני ואנטי קולוניאליסט ולא הייתה בכך כל שניות; להיפך, הרי אוחנה עצמו הסביר ש"מה שהטריד אותו יותר מכל היה תפיסת השמאל האירופי את הציונות כתופעה קולוניאליסטית". הוא מצטט אותו: "ישראל איננה ממלכה צלבנית, שלוחה דתית של אירופה שנועדה להיעלם בעקבות לֵאוּתה של הנצרות". דן אלבו מציין שכציוני וסוציאליסט ממי "דחה נמרצות" את ההגדרה לפיה "נפשם של רבים בצדה השמאלי של המפה הפוליטית בצרפת, ובכללם יהודים, חצויה בין אהדה לישראל ונאמנות לרעיון הסוציאליסטי המהפכני ותמיכה 'בעולם השלישי' הנדכא והנחשל". ממי לא ראה בכך בשום אופן נפש חצויה. ההיפך הוא הנכון. "הוא ראה זהות מלאה בין השקפות עולמו הסוציאליסטיות ותמיכתו הבלתי מסויגת בצדקת קיומה של ישראל ומאבקה המהפכני. 'כאיש שמאל אני דוחה ללא היסוס את כל האשמות הללו מתוך דבקות ברעיונות הסוציאליזם'. מלחמותיה של ישראל הן תוצאה של שאיפתה לשחרור לאומי משעבוד".

* בועות סבון – לציון יום השנה למלחמת ששת הימים שודרה ב"כאן 11" התכנית "ששה ימים – שני שבטים" ששודרה לראשונה לפני שלוש שנים (אך אני ראיתי אותה אמש לראשונה). את התכנית הנחה רזי ברקאי והובילו אותה לצדו ישי שריד ואפרת רוזנברג שפירא. השניים יצאו למסע ברחבי החברה הישראלית וסקרו את השסע בין השבט החילוני-שמאלני לשבט הציונות הדתית, בהנחה שהשסע הזה הוא תוצר של מלחמת ששת הימים. יש לי מה להעיר על הבחירה הזאת. למשל, האמנם יש זהות בין חילוניות לשמאלנות? אבל התכנית כשלעצמה הייתה מצוינת – מעניינת, עשויה היטב ונוגעת בשאלות עומק משמעותיות. הוקרנו בה כתבות מן המסע שערכו השניים והם אירחו אנשים משני צדי המתרס.

אפרת היא נכדתו של הרב גורן וישי הוא בנו של יוסי שריד. שניהם שייכים לעולם ולציבור של אבותיהם, אך שניהם לא דבקים בקול המוחלט והקיצוני של אבותיהם. אפרת, השייכת לזרם הליברלי בציונות הדתית בוודאי, אך גם ישי שריד הרבה יותר פתוח ומתון מאביו. לא נראה לי שישי שריד היה כותב את המאמר הסדרתי של יוסי שריד מדי שנה בתשעה באב, שבה הוא כתב בזכות השנאה, והסביר ששנאתו את המתנחלים היא לא חינם… גם קשה לי לראות את יוסי שריד מקיים מסע כזה עם אפרת.

אתייחס לשתי אמירות בתכנית. נמרוד אלוני, אף הוא בֶּנְשֶׁל (שולמית אלוני) תקף את הציונות הדתית, שהמירה את היהדות שהייתה ציוויליזציה ותרבות של רוחניות, מוסר, צדק ואנושיות, בתאוות טריטוריה ארצית. הוא טען שהציונות הדתית העמידה את האדמה מעל האדם. ישי שריד ביקר את החינוך החילוני, שמאז שנגמרו המשימות של עליה, התיישבות וביטחון הוא לא ידע להציג אתגר חברתי אחר, חלופי ולכן נוצר סוג של רִיק.

אני רוצה לבחון את שתי האמירות הללו, הקשורות מאוד זו לזו, לטעמי. דבריו של אלוני מזכירים לי מאוד את ההוגים הפְּרֶה-ציונים ושוללי הציונות (שהפוסט ציונים חוזרים אליהם), כדוגמת פרנץ רוזנצוויג, שדיברו בשם יהדות רוחנית ומוסרית, שעיקר מהותה היא להיות נפוצה בגויים, להדהד את הערכים הללו בין האומות ושללו את הארציות שמציעה הציונות, שתקלקל את היהדות ותגביל אותה לאיכרות לאומנית צרת אופקים וכו'. הם בזו לזיקה לאדמה והעדיפו יהודי מעופף, כמו בציורים של מארק שאגאל, שלא תקוע באדמה אלא ראשו בעננים. כלומר, הביקורת של אלוני אינה על הציונות הדתית, אלא על הציונות. והאמת היא שדווקא הציונות, דווקא בזיקתה לאדמה, להתיישבות, לארץ ישראל, דווקא בהכותה שורשים יצרה מופת חברתי שאין לו אח ורע בעולם; מופת של ערבות הדדית, של צדק חברתי, של שוויון – תנועת העבודה הציונית, הסתדרות העובדים, חברת העובדים, הקיבוץ והקבוצה. דווקא באמצעות הזיקה לאדמה, למולדת, ערכי הצדק והמוסר היהודי הוגשמו ולא נותרו תיאורטיים, באוויר. ואם ינסה אלוני להכיר לעומק את הציונות הדתית, יוכל למצוא דווקא בה יסודות של ערבות הדדית, תרומה לכלל ולזולת, חסד ואקטיביזם חברתי יותר מאשר בחברה החילונית, ובעיקר בהתיישבות הדתית לאומית. גם הם מוכיחים, שלא זו בלבד שאין כל סתירה בין אדם לאדמה, אלא החיבור של אדם לאדמה הוא הדרך לממש את ערכי המוסר והצדק היהודיים.

ומהנקודה הזו אני בוחן את ביקורתו של ישי שריד על החינוך החילוני. כאשר הוא מלין על הריק הערכי, הוא מחפש חלופה לערכים "של פעם" – עליה, התיישבות וביטחון. הוא מתכוון, מן הסתם, לערכים של צדק חברתי ושלום. אבל אותם ערכים היו יסוד מוסד בחינוך החילוני דווקא בימים שהוא חינך על ערכי ומשימות העליה, ההתיישבות והביטחון וכחלק מהם. כי הערכים הללו הוגשמו באמצעות העשיה הציונית האקטיבית. ללא אדמה, אותם ערכים הם בועות סבון.

היהדות אינה תרבות רוחנית מעופפת, מנותקת מן הארצי, מן הגשמי, מן הבשר. הרעיונות הנשגבים ממומשים בעשיה הארצית. ולכן אין להעמיד חיץ בין אדם ואדמה. אין סתירה בין אדם ואדמה. בגלות, היהדות הייתה מנותקת מן האדמה והיא הייתה יהדות חולה. הציונות הבריאה את היהדות בכך שהחזירה אותה לאדמה, למולדת, לריבונות, למדינה. במדינה ובריבונות יש מחיר, ויש צורך גם להילחם, יש לקיים צבא, יש לקיים שב"כ ושב"ס, יש לקיים פוליטיקה, יש לקיים כלכלה מדינית, יש להתמודד עם אתגרים של החיים הקולקטיביים הממשיים. הערכים של עליה, התיישבות וביטחון אינם "ערכים של פעם", ובלעדיהם ערכים של צדק חברתי ושלום יהיו ערכים תלושים וחסרי ממש. 

* קטנו עבה ממותני אביו – ב-10 ביוני ימלאו עשרים שנה למותו של חאפז אסד. היה זה בדיוק ביום השנה ה-33 לשחרור הגולן. עם מותו של הרודן ומינוי בנו, בשאר – אלה שעד אותו יום הסבירו שיש למסור לחאפז את הגולן (ברק: אסד מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית) הסבירו שבשאר, זה סיפור אחר. הוא לא כמו אבא שלו. לו באמת חייבים למסור את הגולן. הרי הוא דובר אנגלית. והוא אפילו גולש באינטרנט! וואו! כתבתי אז מאמר תחת הכותרת "אש י-גולש" שבו לעגתי להצגה הזאת, שנועדה לנסות לחמם מחדש את המו"מ למסירת הגולן לאויב הסורי.

מסתבר שקטנו של בשאר עבר ממותני אביו. האיש טבח בבני עמו; רצח קרוב למיליון, השתמש בנשק כימי נגד בני עמו, מיליונים איבדו את ביתם. הוא ניסה להקים כור גרעיני כדי לתקוף את ישראל.

חודש וחצי לפני מותו של חאפז אסד, הסתיים בכישלון המו"מ על מסירת הגולן לידיו. מדינת ישראל ניצלה מאסון לאומי. נשארנו בגולן. אחרת, היום האיראנים היו יושבים על חופי הכנרת.

* לא מתראיין – אהוד אולמרט נותח בגבו, הניתוח הצליח, הרופא חי וגם החולה ונאחל לו רפואה שלמה. הוא התראיין לוויינט בנדון, לדבריו כדי לעודד אנשים לא להיכנע לכאבים. וזה יפה. ופתאום מופיע בראיון המשפט המדהים הבא:

מאז שהשתחרר מהכלא ביולי 2017 אולמרט לא מתראיין. "אבל הפעם חרגתי מההחלטה ונעתרתי בגלל חשיבות הנושא".

הרי האיש לא מפסיק לשלשל בראיונות לכל כלי תקשורת אפשרי. כבר כתבתי פעם על חוסר המודעות שלו, כאשר הוא, הפושע המורשע והאסיר המשוחרר מטיף נגד… שחיתות, בלי שכרע ברך בפני עם ישראל והתנצל על פשעיו. אז הנה, עוד דוגמה לחוסר המודעות שלו. או אולי הוא פשוט שקרן כפייתי.

פאתטי.

* סוף לשערוריית המסרונים המזויפים – לפני שנה וחצי, בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, קיבלו תושבי הגולן מסרונים מן המועצה, ובהם השמצות נגד מועמדים לתפקיד, "סקר" פיקטיבי ועוד. כמובן שהיה מדובר בזיוף, תוך ניצול של יכולת טכנולוגית לביצוע פעולות כאלו. המועצה הגישה תלונה למשטרה, אך המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין זו עבירה פלילית.

ראיתי ואני רואה בכך ראש קטן של המשטרה. ברור שיש כאן מעשה רמאות, וגם אם אין בחוק סעיף האוסר באופן ספציפי מרמה וזיוף באמצעות טכנולוגיה מסוימת – מרמה זו מרמה וזיוף הוא זיוף. בדיוק כפי שגניבה היא גניבה גם אם החוק לא מפרט טכנולוגיה מסוימת שבה היא תיעשה.

כחבר מליאת המועצה וכיו"ר ועדת ביקורת ניהלתי מלחמה לכך שהמועצה תנהל חקירה באמצעות משרד חקירות, כדי לגלות את העבריין. לצערי, ראש המועצה חיים רוקח סירב לכך בתוקף, בטענה שהמשטרה כבר בדקה ואמרה שאין עבירה… כנראה כיוון שאז כבר הכל ידעו במי המדובר מטעם איזה מטה. מלחמת התשה שניהלתי במליאה הסתיימה בכך שהצעותיי בנדון נדחו כמעט פה אחד עם כעס גדול כלפיי שאיני מרפה, ודי עם החפירות, ושצריך למתוח קו על העבר, להביט קדימה ושאר קלישאות.

לשמחתי, קראתי שמשרד התקשורת הודיע על מהלך לפתרון בעיית המסרונים המזויפים. מעתה, רק חברת תקשורת שקיבלה רישיון משר התקשורת תוכל לאפשר למנוייה להפיץ מסרונים באמצעות אתר האינטרנט של החברה או אפליקציה שלה, כשמספר המנוי מופיע בשדה השולח, וגם זאת רק לאחר ביצוע זיהוי אמין של המנוי.

עם זאת, בכך אין די, לטעמי. הרי אין זה מן הנמנע שבמוקדם או במאוחר תמצאנה דרכים לעקוף זאת. יש לעגן בחוק הפלילי את תופעת המסרונים המזויפים כעבירה פלילית, שתג עונשין בצדה.

* ביד הלשון 

ניג'ס – אחת הפינות האחרונות הוקדשה למילה נודניק, שמוצאה יידיש. ניג'ס היא מילה נרדפת לנודניק. ומה מקורה?

א. יידיש.

ב. ערבית.

ג. כל התשובות נכונות.

טיפ (או אם תרצו – תשר): כאשר ניתנת שאלה עם מספר תשובות ואחת מהן היא "כל התשובות נכונות" – בדרך כלל התשובה הנכונה היא "כל התשובות נכונות". גם כאן.

איך זה מסתדר?

העברית קלטה את המילה ניג'ס מן היידיש. אבל לא מן היידיש במזרח אירופה, אלא מן היידיש של היישוב הישן בירושלים. והיידיש של היישוב הישן בירושלים, קלטה לתוכה מילים ערביות רבות. וחלקן חלחלו אח"כ לעברית. אחת מהן היא ניג'ס.

ואיך אומרים בעברית נודניק או ניג'ס? בפינה שהוקדשה לנודניק הזכרתי נדנדן, טרדן וטרחן. כשכתבתי זאת, זכרתי עוד מילדותי את המילה קבסתן כנודניק בעברית. אך עשרות שנים לא נתקלתי בכך. התייעצתי עם גוגל, ומצאתי שהמילה קבסתן פירושה – מעורר קבס, כלומר גועל. לא מצאתי שום אישוש לזיכרון הישן שלי, וסברתי שכנראה זכרוני קצת מתעתע בי.

אבל כשפרסמתי את הפינה, כתב לי קורא שלפני שנים רבות האקדמיה הגדירה נודניק כקבסתן, אך המילה לא נקלטה. שמחתי מאוד לשמוע שלא דמיינתי.

חזרתי אל גוגל, והפעם מצאתי את שני הפירושים במילון ספיר:

1.מי שמעורר בחילה (סנהדרין נה).

2. (בהשאלה) מטריח הרבה: צריך כוחות נפש להיות במחיצתו של קבַסתָן.

והגדרה 2 היא ממש הגדרה לניג'ס. אגב, ניג'ס בערבית פירושו מלוכלך. כך ששתי הגדרות הקבסתן מתאימות לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.2.20

* האויב של נתניהו – סיפורו של בנימין נתניהו הוא סיפור טרגי. זהו מקרה מובהק של ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. לד"ר נתניהו, מנהיג ברוך כישרונות לכל הדעות, הישגים רבים בתחומים רבים. מעולם לא הטלתי בהם ספק, וכתבתי הרבה בזכותו וגם בזכות צעדים שלו שהיו שנויים במחלוקת, כמו הנאום בפני בתי הקונגרס נגד עסקת הגרעין ועוד. תקופת שלטונו הניבה לישראל הישגים משמעותיים. הוא היטיב לנווט את הספינה בסערה רבתי שטלטלה את המזה"ת ב"אביב הערבי" ובעקבותיו. בניגוד לנבואות הזעם על "בידוד מדיני" הוא שידרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שמתעלם מן ההישגים הללו עושה שקר בנפשו.

היו לד"ר נתניהו גם שגיאות חמורות, כמו עסקת שליט, הפיוס עם טורקיה, ההבלגה על טרור ההצתות ועוד, אך אלו הן שגיאות לגיטימיות, ואף מנהיג אינו חף משגיאות.

הבעיה היא שמיסטר ביבי חתר תחתיו כל הזמן והכשיל אותו. הבעיה העיקרית היא שהוא לא הצליח לגבור על שלושה יצרים שהכשילו אותו – החמדנות, המחשבה שהכל מגיע לו והאובססיה החולנית שלו לתקשורת. ואם נוסיף לכך את העובדה שהוא לא זכה לעזר כנגדו, שתאזן אותו ואת יצריו, ואין לשון המעטה מובהקת מזו – הדברים הללו הכשילו אותו ודרדרו אותו לשחיתות ולעבירות חמורות, שהניבו כתבי אישום חמורים מאוד.

והבעיה העיקרית היא, שברגע שמיסטר ביבי נתפס בקלקלתו, הוא החל לשרוף את המועדון. כל ההסתה הנוראה שלו נגד מדינת החוק, נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט והנכונות שלו להחריב הכל ובלבד שיעמוד מעל החוק ולא ייאלץ להתמודד במשפט עם הראיות, הפכו אותו לאיום על החברה הישראלית. המטרה הזו קידשה, בעיניו, אמצעים טמאים, כמו הלגיטימציה לכהניזם.

עוד בעיה חמורה שאפיינה אותו מראשית דרכו, היא פולחן האישיות שהוא טיפח. הוא באמת הצליח לגרום להמונים להטמיע את התובנה ש"המדינה זה נתניהו" ושהוא האבא הגדול ששומר עלינו ואין אדם בעולם שמסוגל להחליף אותו. פולחן אישיות כזה הוא תופעה הרסנית בחברה דמוקרטית.

בסופו של דבר, האויב הגדול של נתניהו הוא ביבי. האסון הגדול של נתניהו הוא ביבי.

* שבויים בתיאוריית הקונספירציה המטורללת – חסידי נתניהו מציפים את הרשת ב"מידע" על ה"שחיתות" של בני גנץ, שגנב 50 מיליון ₪ בפרשת "הממד החמישי".

כותבים זאת אנשים שסוגדים למנהיג מושחת, שאחרי חקירה יסודית ומקיפה נאשם בשוחד ובשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים. התמזל מזלו, והיועץ המשפטי לממשלה הוא משפטן זהיר מאוד, בית הלל מובהק. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מגיש נגדו כתבי אישום על שוחד גם בפרשות 1,000 ו-2,000 כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות.

מכל אלה הם מתעלמים, ומצד שני – מפיצים שמועות ורכילויות.

אותו מבקר המדינה שאותו מצטטים דפי המסרים בנושא "הממד החמישי", קבע בפירוש והוציא הודעה מיוחדת לתקשורת, שאין כל חשד לפלילים בפרשה, ואין כל סיבה לפתוח בחקירה. ומדובר במבקר שלא היסס להמליץ על חקירות ולהעביר פרשיות ליועץ המשפטי לממשלה.

אף על פי כן, היועץ המשפטי החליט, כנראה בשל המשמעות הציבורית של היות גנץ מועמד לראשות הממשלה, לפתוח בבדיקה קדם-חקירה (כמקובל כשמדובר באישי ציבור וכפי שהיה גם בחקירות נתניהו), כדי לבחון אם יש קצה חוט שיצדיק פתיחת חקירה. הוא נהג בצדק, כי חשוב לוודא שמועמד לראשות הממשלה לא עבר על החוק. אם הבדיקה תעלה שיש קצה חוט לפתיחת חקירה, חזקה על היועץ שיורה לחקור, ובצדק. נכון לעכשיו, הבדיקה בעיצומה.

הבעיה בכת מעריצי נתניהו, היא אימוץ תיאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" ו"אכיפה בררנית". וכך, הם מבטלים אוטומטית, בהבל פיהם, את כל הראיות נגד נתניהו, שהביאו להגשת כתבי אישום נגדו, ואם יורשע בדין, הם יתייגו את השופטים כחלק מאותה קונספירציה בדויה של "תפירת תיקים". מצד שני הם מתייחסים לכל שמועה ורכילות שנוגעת ליריביו, כהרשעה חלוטה, שפשוט לא נבדקה בשל "אכיפה בררנית" ושאר השקרים האינפנטיליים שהם מדקלמים.

סביר להניח שעידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית על סף סיומו, אבל יש דבר חשוב הרבה יותר – לטהר את החברה הישראלית מן הביביזם, ובעיקר מאי האמון במדינת ישראל ומוסדותיה ומן האמונה ההמונית בקונספירציה המטורללת. אני מעריך שתהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יימשך שנים רבות. הצלחתו מותנית בכך שמנהיגי הליכוד והימין יהיו אמיצים דיים להוביל את התהליך הזה.

* כדרכו – יש בכנסת חוקי משחק לא כתובים. אחד מהם הוא הקיזוז. לפני הצבעה, שני ח"כים, משני צדי המתרס, מתקזזים ביניהם, כיוון שנבצר מהם להשתתף בהצבעה, וכך היעדרותם אינה משנה את התוצאה. כך זה עובד מיום הקמתה של הכנסת. הקיזוז מבוסס על קוד של אמון הדדי. של ג'נטלמניות.

לקראת ההצבעה על חסינות שערורייתית לחיים כץ, התקזז נתניהו עם תמר זנדברג, שילדה במז"ט לפני ימים אחדים. בהגיע שעת ההצבעה, הפר נתניהו ברגל גסה את הקיזוז ורץ לתמוך בחסינות.

לתשומת לבם של ניר ברקת וגדי יברקן, האחרונים שמנסים, משום מה, להאמין שנתניהו יחריג אותם מדרכו, ויקיים את הבטחותיו להם.

* ועדה שערורייתית – יש בישראל בעיה של שיטור יתר כלפי היהודים יוצאי אתיופיה. המשטרה עצמה מודה בכך ונלחמת בתופעה – הן בגיוס יותר ויותר שוטרים יוצאי אתיופיה והן בהסברה וחינוך. זו בעיה כואבת שיש לבער אותה.

אולם עובדת קיומה של הבעיה, אין משמעותה שכל עימות בין שוטר ליוצא אתיופיה, הוא ביטוי לשיטור יתר. הבעיה היא כללית, אך כל מקרה הוא נקודתי, ויש לבחון אותו לגופו.

כאשר חוקרי מח"ש חקרו את השוטר שירה בסלמון טקה, הם דנו במקרה פרטי. וחקירתם הביאה אותם למסקנה שהגרסה של השוטר נכונה, שהוא אכן פעל מתוך תחושת סכנה לשלומו ולשלום משפחתו. הביקורת עליו הייתה על שיקול דעתו בירי למדרכה ולא באוויר. אני לא בטוח ששיקול דעת שגוי כזה הוא עניין פלילי, כך שאפשר לומר שמח"ש החמירה עם השוטר.

כל זה לא מפריע לנתניהו ואוחנה, בהחלטת בחירות פופוליסטית, שנועדה לקרוץ למצביעים יוצאי אתיופיה, על הקמת וועדת חקירה למח"ש.

כמובן שיש לכך סיבה נוספת. מח"ש מתוארים בתאוריית הקונספירציה החולנית שנתניהו מטפטף בציבור, כחלק מה"דיפ-סטייט" המדומיין, שבו צריך להילחם, כחלק ממסע הנקם שהנאשם מנהל נגד מדינת החוק. הם מספרים שמח"ש היא גוף טיוח, שמועל בתפקידו לחקור את המשטרה.

זה כמובן שקר וכזב. הרי חקירת מח"ש הביאה להדחתם / התפטרותם של שבעה (!) ניצבים שסרחו, שאחד מהם, ניסו שחם, עומד להיכנס לכלא.

חברי הוועדה שהוקמה גילו אחריות, בכך שהבריזו לאוחנה, והחליטו לא להתכנס לפני הבחירות. הם הבינו כנראה מה נדרש מהם, והחליטו לא להיות נערי שליחויות של נער השליחויות. נקווה שאחרי הבחירות תפוזר הוועדה השערורייתית.

* צדק בדיעבד – לקראת בחירות אפריל, הגשתי את מועמדותי לרשימת תל"ם לכנסת. לא נבחרתי. התאכזבתי באופן אישי, וגם סברתי, וזו דעתי גם עכשיו, שזו החלטה מוטעית. ברשומה שהעליתי באותו יום, כתבתי מילה כמו "לאכזבתי" או "לצערי" או משהו כזה. והמשכתי הלאה. כמובן שתמיכתי בתל"ם, שהיא אידיאולוגית, לא נפגעה כהוא זה, והמשכתי לפעול כרגיל.

ולמה אני מזכיר זאת? כי התייחסותי לראיון של יצחק אילן במוסף "הארץ", עוברת את מסננת ה"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". עמדתי במקומו.

יצחק אילן, לשעבר סגן ראש השב"כ, היה מועמד במקום ריאלי ברשימת כחול לבן. לקראת הסיבוב השלישי, גנץ החליט להזיז אותו למקום בלתי ריאלי. אין לי שמץ של מושג מה הסיבה לכך, ולכן אין לי כל דעה על ההחלטה. כיוון שבמקומו הוצבה אישה, יתכן שהסיבה הייתה רצון לקדם נשים, אך באמת שאיני יודע.

מאותו רגע, יצחק אילן נכנס לאובססיה מטורפת. הוא מציף את העיתונאים במסרוני נאצה ובהם הוא משמיץ את גנץ ואת כחול לבן על העוול שעשו לו. ומה התיאוריה שהוא מפיץ, ואותה הוא סיפר לניר גונטז' במוסף "הארץ"? שכחול לבן הזיזו אותו כמחווה לרשימה המשותפת כדי שתתמוך בהם, בשל היותו סגן ראש השב"כ. כלומר, שלושה רמטכ"לים שלחמו כל חייהם בפלשתינאים, ושהרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בהאג על "פשעי מלחמה", כשרים בעיני המשותפת, וכל מה שהם דרשו הוא להזיז את אילן מהמקום ה-39 למקום ה-45. איזה אבסורד.

הנקמה של אילן, היא להצטרף לקמפיין של תעשיית השקרים על זיקה, כביכול, בין כחול לבן לרשימה המשותפת, תוך שהוא עף על עצמו עם החשיבות העצמית הדמיונית שהוא מייחס לעצמו. ולפתע, כל הסיבות שבעטיין הצטרף לכחול לבן נמוגו, כאשר הוא אישית הוזז ממקומו.

אין לי מושג מה גרם להחלטתו של גנץ, אולם בדיעבד, הוא צדק.

* מודעה מגעילה אך אין מקום לפסילתה – המודעה על "שלום עושים עם אויבים מובסים" שמורידה את האויבים על ברכיהם, היא מודעה מכוערת ומשפילה, יהירה ושחצנית. היא מזכירה לי את קריקטורות הרב במדינות ערב לפני מלחמת ששת הימים. אותי זה מגעיל. זאת לא התרבות שלנו.

עם זאת, המודעה הזאת עומדת בגדרות חופש הביטוי ולא הייתה שום הצדקה להחלטתו של רון חולדאי להסיר אותה. חופש הביטוי נמדד דווקא בדברים שמכעיסים אותנו. המודעה ראויה לגינוי, להוקעה, אך היא אינה מצדיקה סתימת פיות. כל מאמר של גדעון לוי ורוגל אלפר מגעילים שבעתיים, וכפי שהדמוקרטיה הישראלית סובלת אותם, קל וחומר שתסבול את המודעה הזאת.

רון חולדאי נוהג בשנים האחרונות על פי העיקרון: "תל-אביב זה אני". מודעות שאינן מוצאות חן בעיניו, יוסרו מחוצות תל-אביב. כמו בשלטון הארצי, כך גם בשלטון המקומי – שלטון ממושך מדי, גורם לסיאוב.

* נוסחת הריבונות – מדינאי אוהב להשאיר בידיו מרחב רחב של אופציות, והדבר בא לידי ביטוי בניסוחים מעורפלים, המכילים בתוכם מגוון של אפשרויות פעולה. מכאן, שאני יכול להבין את הנוסחה של גנץ בדבר החלת ריבונות על הבקעה בתיאום בינלאומי. מהו תיאום בינלאומי? ספקטרום התשובות נע בין הסכם עם הפלשתינאים לבין תיאום עם ארה"ב.

אני נגד הנוסחה הזאת. בעיניי, יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב. איננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת ללא תיאום עם ארה"ב, בוודאי כאשר מדובר בממשל כל כך ידידותי. אולם אין צורך בשום דבר מעבר לזה. אפשר לנסות להגיע להסכמות שקטות עם מדינות נוספות, אפילו עם ירדן, שלבטח מעדיפה ריבונות ישראלית על הבקעה על פני ריבונות פלשתינאית, אך פומבית חייבת לצאת נגד המהלך. אך על הבנות שקטות אין לדבר בקול רם בפומבי.

יש נושאים שהעמימות יפה להם. בנושא הריבונות על הבקעה יש מקום לבהירות. הנוסחה הבהירה הראויה: ריבונות בתיאום עם ארה"ב.

* האתגר הציוני – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה, ולפני שנתיים היא הוגדרה כך גם בחוק יסוד חשוב, חוק הלאום. בתור שכזו, מדינת ישראל נושאת באחריות לקיומו ועתידו ולאחדותו של העם היהודי.

הפער הנפער, ועלול להידרדר לקרע, בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב, עלול להיות אסון לאומי. ממשלה ציונית, המחויבת למהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, חייבת להציב את איחוי הקרעים במקום מרכזי ביותר בסדר העדיפויות שלה ולראות בכך יעד אסטרטגי. ממשלה שלא תעשה כן, אינה ממשלה ציונית.

ראש הממשלה צריך לראות בכך יעד אסטרטגי ולהקדיש לכך באופן אישי מזמנו וממרצו וכך גם נשיא המדינה. יש לקיים דיאלוג פתוח ומתמיד בינינו לבין יהדות ארה"ב, להכיר בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמתוך כניעה לכוח הפוליטי של מפלגות חרדיות לא ציוניות מדינת ישראל מתנכרת להם, לחזור למתווה הכותל שנתניהו היה כל כך גאה בו, בצדק – ולבסוף הוא לא מימש אותו מתוך כניעה לחרדים.

אם חוק הלאום אינו סתם אות מתה, הוא מחייב אותנו. אם ישראל אינה סתם עוד מדינה של אזרחיה, אלא מדינת לאום של העם היהודי כולו, היא אינה יכולה להשתמט מייעודה.

הממשלה החדשה שתקום חייבת לקחת על עצמה את האתגר.

* משימתה של גרמניה בחזונו של גדעון לוי – אחת המדינות הראשונות שהגדירו את BDS כאנטישמיות היא גרמניה. גרמניה מבינה משהו באנטישמיות, היא יודעת להריח אותה. היא יודעת שהאנטישמיות המיטה גם עליה אסון. ולכן, בצדק, היא רוצה לעצור אותה לפני ששריקת הקומקום תהפוך לצפירת רכבות.

מאז אותה החלטה, אין כמעט שבוע שגדעון לוי אינו מפרסם פשקוויל נגדה. בעיניו, מי שיוצא נגד האנטישמיות הוא אויב.

בשבוע שעבר, החליטה גרמניה להתייצב להגנת ישראל מפני התביעה הצבועה והשקרית "לחקור את פשעיה" בהאג. את הפשקוויל נגדה הוא הכתיר: "גרמניה הלא אחרת". הביטוי "גרמניה האחרת", שאותו תבע בן גוריון כשהכריע בעד מו"מ על הסכם השילומים ובהמשך בעד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, משמעותו – שגרמניה אינה עוד גרמניה הנאצית. בא גדעון לוי וטוען שגרמניה היא גרמניה הנאצית. למה? כיוון שהיא נאבקת באנטישמיות. איזה מוח מעוות. איזו אוטואנטישמיות.

את הפלשתינאים הוא מגדיר "הקורבנות העקיפים של השואה", קרי הקורבנות של קורבנות השואה, ולכן גרמניה צריכה להיות מחויבת להם. כלומר, מה שהגרמנים עשו ליהודים, היהודים עשו לפלשתינאים. אלמלא השואה, היהודים היו נשארים באירופה וכך הייתה נמנעת שואת הפלשתינאים. ולכן, גרמניה שאינה מסייעת לפלשתינאים לממש את חזונם הלאומי, שפירושו השמדת מדינת ישראל, ממשיכה את השואה. על גרמניה לעמוד לצד קורבנות השואה האמתיים, הפלשתינאים, במלחמתם נגד היהודים שחוללו ומחוללים את שואתם.

* בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – לפני שנים אחדות, בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", פרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ": מכתב למחבל שידקור אותו למוות. הוא שיבח אותו על מעשהו והביע תמיהה על כך שלקח למחבל כל כך הרבה זמן. הוא ביקש סליחה בפני המחבל על היותו בן לעם הכובש.

בתגובה, כתבתי שההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר הוא שויינינגר לקח את עצמו ברצינות, בעוד אלפר הוא סתם פקה-פקה. ויינינגר היה פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי, אוטואנטישמי מובהק. אמנם בגיל 23 הוא התנצר, אך חש שההתנצרות לא גאלה את נפשו מקלקלתה היהודית והוא מימש את רעיונותיו בהתאבדות.

אתמול כתב אלפר ש"לא פעם אני נתקף דחף להפוך את דוכני התפילין של המיסיונרים מחב"ד". ולמה הדחף הזה אינו מתממש? כי בניגוד לויינינגר אלפר הוא סתם פקה פקה.

* מענה לעוולות של ימינו – את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, אותם קראנו בשבת שעברה, פורטת פרשת השבוע – "משפטים" לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.

החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, כשרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.

זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

סוגיה אחת המופיעה בפרשה אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. וכך כתוב בפרשה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".

* קבר הצדיק – למי שאינו מאמין בקברי צדיקים – אי אפשר להתעלם מן העובדות.
תמר זנדברג עלתה להשתטח על קברו של ערפאת, התעברה וילדה.

* ביד הלשון

בארות יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שמנציח את יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים, על שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה ועל בית יצחק הקרוי על שמו של יצחק פויירינג.

בארות יצחק הוא קיבוץ דתי במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח ליהוד. הקיבוץ נוסד ב-1943 בצפון מערב הנגב, בידי חלוצים מתנועת "ברית חלוצים דתיים" שעלו לא"י מגרמניה וצ'כוסלובקיה אליהם הצטרפו חלוצים נוספים מארצות שונות ומא"י עוד בתקופת ההכשרה בפרדס חנה, בשנים 1936-1943.

במלחמת השחרור ניסו המצרים לכבוש את הקיבוץ והוא ניהל קרבות גבורה קשים ועקובים מדם, לצד כוחות תגבור, והצליח להניס את הפולש. בקרבות איבדו מגיני היישוב 17 איש, 15 נפצעו והקיבוץ חרב כליל.

לאחר המלחמה החליטו החברים, לאחר ויכוחים סוערים, לא לחזור לנקודה המקורית ועברו למיקומו הנוכחי.

קיבוץ בארות יצחק מנציח בשמו את הרב יצחק ניסנבוים, דרשן וסופר, מן המנהיגים וההוגים המרכזיים של הציונות הדתית ונשיא המזרחי האחרון לפני השואה. הרב ניסנבוים נספה בשואה, בגטו ורשה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.1.20

* המפה הפוליטית – פרסום "עסקת המאה" עשוי למצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל. הוא יבהיר, שבתחום המדיני כחול לבן והליכוד קרובים מאוד זה לזה, והם נבדלים מהימין שמימין לליכוד ומהשמאל שממפלגת העבודה ודרומה. התהום בין כחול לבן והליכוד אינו נוגע לגבולות המדינה, אלא לתוכנה ולדמותה המוסרית.

* מחוץ לקופסה – נתניהו ביצע תרגיל מבריק, שהכניס את כחול לבן למלכוד. הוא הזמין את גנץ להצטרף אליו לפסגה בוושינגטון. אם גנץ ייענה להצעה, הוא יהיה מעין ניצב בחגיגה שנתניהו במרכזה, ערב הבחירות. אם יסרב, התנהגותו תתפרש כבלתי ממלכתית, כמנוגדת ל"ישראל לפני הכל" ועלולה להתפרש כעלבון לטראמפ, והתחלה רעה של מערכת היחסים בין מי שעשוי להיות ראש הממשלה בקרוב לנשיא ארה"ב.

בדילמה הזו, עֶמדתי הייתה שעליו לנסוע. כתבתי על כך לבוגי יעלון וח"כי תל"ם, העליתי רשומה ברוח זו לפייסבוק.

לשמחתי, בני גנץ הוכיח חכמה ותכסיסנות פוליטית בפתרון מחוץ לקופסה, שהוציא אותו ואת כחול לבן מן המלכוד. שעה שהתקשורת דווחה עד רגע הצהרתו, שהוא ישיב להזמנה בשלילה, רקם גנץ מהלך מבריק עם הנשיא טראמפ, ששיבש את התכסיס של נתניהו. הוא ייוועד עם טראמפ כראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא כפי שנתניהו ניסה ללהק אותו.

אילו נתניהו ידע שזאת תהיה התוצאה, לא היה מעלה על דעתו ליזום את הזמנת גנץ.

* יש דרך שלישית – תכנית טראמפ היא התכנית המתאימה ביותר למרכז הישראלי, לכחול לבן. אין זו תכנית של ארץ ישראל השלמה וסיפוח מיליוני פלשתינאים לישראל, באופן שעלול לסכן את הרוב היהודי במדינת ישראל. אין זו תכנית מופקרת של נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת חבלי התיישבות. זו תכנית חכמה, של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון והיא דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית" משנות ה-90 (בהנחה שההדלפות על תוכנהּ נכונות). על כחול לבן לאמץ את התכנית.

תכנית טראמפ עשויה להוות הזדמנות לשיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הגם שהשמאל והימין הקיצוני ידחו אותה. הייעוד של כחול לבן הוא שיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הן בסוגיית הממלכתיות ומדינת החוק, אך גם בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כאשר תכנית כזו עולה – על גנץ להיות שם.

בפגישתו עם הנשיא טראמפ, על גנץ להודיע שהוא מקבל את התכנית, וישתית על יישומה את ממשלתו.

* המשותף – המשותף בין מתווה קלינטון לתכנית המאה – את שניהם הפלשתינאים דחו על הסף.

* תיאום בינלאומי – אם אכן "תכנית המאה" כוללת בתוכה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן – זה התיאום הבינלאומי הנדרש. זאת הזדמנות שיש לנצל.

* קונצנזוס לאומי – פשקוויל המערכת של "הארץ" משתלח בבני גנץ על הבטחתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. "חסידי הסיפוח בימין יכולים לראות בדבריו ניצחון אידיאולוגי ולזקוף אותו לזכותם. מי היה מאמין עד לפני שנים מעטות, ששתי האלטרנטיבות הפוליטיות המרכזיות בישראל ינופפו בדגל הסיפוח?"

אז לידיעת דבוקת שוקן – הקונצנזוס על בקעת הירדן היה יציב ממלחמת ששת הימים עד שנת 2000. בנאומו האחרון בכנסת, שבה הציג רבין את מורשתו המדינית, הוא אמר שבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג", כלומר עד מזרחה מכביש אלון, תהיה ישראלית. רק ברק, בשנת 2000, הציע לערפאת הצעה מופקרת שכללה, בין שאר כשליה, נסיגה מבקעת הירדן. אנו זוכרים כיצד זה נגמר ולאן זה הוביל.

למרבה הצער, למרות כל הכישלונות, מפלגת העבודה טרם הפיקה לקח ועד היום לא חזרה בה מתמיכתה בהצעה המופקרת, והיא עוד מתפלאת למה הגיעה לאן שהגיעה. אבל בשנה האחרונה קמה מפלגת מרכז גדולה, שהיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן משקמת את הקונצנזוס הלאומי, בין השאר על בקעת הירדן.

כמובן שמנסחי פשקווילי המערכת, שנוזפים בגנץ, אינם מתכוונים לתמוך בכחול לבן. וגם לא במפלגת העבודה-גשר-מרצ.

כך מסתיים הפשקוויל: "למחנה הזה דרוש מנהיג שניחן באומץ להעז להציע חלופה מדינית לזו של נתניהו והימין. היטיב לנסח את התסכול מדבריו של גנץ יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שאמר כי 'לאזרחי המדינה מגיעה תקווה ולא חיקוי — ככה לא מחליפים ראש ממשלה' ". ברור מיהם נושאי התקווה של השוקניזם. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, אחת ממבשרות אותה "תקווה", ח"כ יזבק, תיפסל מהתמודדות לכנסת.

* בפירוש הנרחב ביותר של המושג – אמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלוויזיה שרבין, שרון ונתניהו מעולם לא התייחסו לבקעת הירדן כגבול המדיני של ישראל אלא רק כגבול ביטחוני. הוא הסביר שמדובר בעניין טכני, שתהיה שם איזו גדר ומעליה ירחפו כמה מל"טים ואולי כמה חיילים ישמרו על הגדר. הבל ורעות רוח. הדברים נכונים אולי לגבי נתניהו, שהסכים לכך במו"מ על תכנית קרי, אך בוודאי לא לגבי רבין ושרון.

רבין דגל עד יומו האחרון בעקרונות תכנית אלון. לב לבה של התכנית הייתה בקעת הירדן ישראלית, כגבולה המזרחי של מדינת ישראל. כאשר דובר על גבול ביטחון, מתכנית אלון ואילך, לא הייתה זו אמירה שזה לא יהיה הגבול המדיני, אלא שבשל משמעותה הביטחונית של בקעת הירדן, שם יהיה הגבול המזרחי.

יגאל אלון קצת היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", בתכניתו, שאכן נטמע בתודעה הציבורית, וחשש שהמושג עלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם (אם כי, כמובן, לא במובן המגוחך שהציג אברמוביץ'). בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ שפיים ב-1976 אמר אלון: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו-ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

וכשרבין דיבר על בקעת הירדן, הוא התכוון בדיוק לדבריו של אלון. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת, בדיוק חודש ערב הירצחו; נאום שבו הציג לראשונה את הקווים האדומים שלו טרם המו"מ על הסדר הקבע והוא מורשתו המדינית, הוא הציג את השטחים שמהם בכל מקרה לא תהיה נסיגה. ויש לציין, שהוא לא העלה על דעתו את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל כ"פיצוי" על כל שטח שישאר בידי ישראל. הרי חילופי השטחים מתבססים על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ואילו כותרת תפיסתו של רבין הייתה "לא ניסוג לקווי 4.6.67". בין השטחים שאותם מנה רבין, מופיעה גם בקעת הירדן. וכך הוא אמר: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". למה הוא טרח להוסיף את המילים "במושג הנרחב ביותר של המושג הזה?" בדיוק כדי למנוע פרשנות מן הסוג של אברמוביץ'. ולמה הוא התכוון כאשר אמר זאת? בדיוק למה שפירט יגאל אלון. כלומר כל השטח שבין נהר הירדן ומערבה, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה.

יש לפרשן אברמוביץ' מיקרופון לבטא את דעותיו? שיבטא את דעותיו. אל ייחס אותן לרבין.

* לא המחנה שלך – איש השמאל השוקניסטי הרדיקלי אורי משגב, תקף בחריפות את כחול לבן, הן על היותה אופוזיציה ממלכתית (כלומר לא מספיק לוחמנית) ובעיקר על עמדותיה המדיניות. הוא תקף את כחול לבן על סירובה לראות ברשימה המשותפת שותפה אפשרית לקואליציה וגינה את עמדתה בנושא בקעת הירדן. עיקר הגינוי היה על ביקורתו של בני גנץ על הממשלות שניהלו בעבר מו"מ על הבקעה. משגב ערבב את רבין, ברק ואולמרט לעיסה אחת של מי שכביכול ויתרו על הבקעה, ואמר שהם לא ויתרו על גבול הביטחון כי הציעו להשאיר איזו תחנת התרעה על הירדן. כותרת הפשקוויל: "יש לי חלום: להתעורר יום אחד ולא להתבייש במנהיגי המחנה שלי".

העליתי תגובה למאמר בזו הלשון: הם לא מנהיגי המחנה שלך. הם לא שמאל רדיקלי. אם הם יאמצו את הדעות שלך, רוב מצביעי כחול לבן (אני ביניהם) יתביישו בהם. רבין הציב קו אדום למו"מ – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר לפי תכנית אלון – כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, יהיה תמיד ישראלי. ואילו ברק ואולמרט ויתרו על בקעת הירדן בהצעותיהם המופקרות, וראינו איזה שלום הם הביאו. הרי האויב לא הסתפק בפחות מ"זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כחול לבן היא מפלגת מרכז, שקמה כדי לשקם את ההסכמה הלאומית הציונית השפויה.

* הגמגום – לוי אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אשכול הוא האדם שהקים יישובים רבים יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונות. הוא האדריכל של המשק הישראלי. הוא ראש הממשלה שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

והוא היה שר הביטחון שהכין וצייד את צה"ל למלחמת ששת הימים. אבל מי שזכה לתהילה היה משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. ולמה נאלץ אשכול לוותר על תיק הביטחון? כי הוא לא היה פצצת כריזמה, אלא איש מעשה צנוע. ובגלל הגמגום.

איזה גמגום? בנאום רדיו לאומה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, היה תיקון קטן של הרגע האחרון בטקסט, בכתב ידו של ישראל גלילי. אשכול התקשה לקרוא את המילה, ואמר "אהה… אהה…". מיד הופצו שמועות שהוא גמגם, מבולבל, איך הוא יוביל אותנו במלחמה וכו'.

בכנס הבחירות של נתניהו, הוא לעג ל"גמגום" של גנץ. אילו גנץ היה מגמגם באמת, הרי רק מנהיג עלוב נפש ובזוי היה לועג לו על לקותו, לקול תרועות ההמונים. אבל גנץ אינו מגמגם. אז אולי הוא התבלבל באיזה ראיון, או אמר איזה "אהה". מזה השרלטן מנסה לעשות הון פוליטי. הוא מעיד בכך בעיקר על עצמו.

ישראל ראויה למנהיגים מן הסוג של אשכול ושמיר. אנשים צנועים, לא זחוחים ויהירים שעפים על עצמם.

* ועוד על אשכול – לוי אשכול היה המיישב הגדול של הגולן. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים למותו, קמו 1/3 מן היישובים שקמו בגולן בכמעט 53 שנות התיישבות. אבל כאשר יגאל אלון הציג ב-1968 את ההצעה לסיפוח הגולן, אשכול סירב אפילו להעלות זאת לדיון בממשלה, כדי לא לקומם עלינו את ארה"ב. הוא אמר שסיפוח הגולן נעשה לאט לאט באמצעות ההתיישבות, וכל עוד האמריקאים מסכימים לכך בשתיקה, לא צריך להתגרות בהם. הוא היה איש הציונות המעשית.

יגאל אלון, שגם לו חלק מרכזי בהתיישבות בגולן, צדק, לדעתי. אבל הסיפור הזה מעיד על כך, שהתנגדות לסיפוח בעיתוי ספציפי, משיקולים מדיניים, אינה מעידה על התנגדות לכך ששטח מסוים יהיה ישראלי.

הגולן סופח 14 שנים לאחר תחילת ההתיישבות. אני תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הפיכת הנושא הרציני הזה לסחריר בחירות כדי להסיח את הדעת מהדיון על החסינות, היא עלובה. יש לזכור, שנתניהו הוא ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות. לא זו בלבד שהוא לא סיפח את בקעת הירדן, הוא גם ייבש אותה, הזניח אותה, לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי שממנו סובלים יישובי בקעת הירדן, כולל גניבת מימיהם. אני לא מתרשם מסחריר הבחירות שלו.

(אבל אם הוא יעלה להצבעה את הסיפוח, אף שמדובר בסחריר שקוף וזול, יש להצביע בעד).

* אירוע היסטורי – נשיא פולין, שהחרים את כנס פורום השואה בירושלים, אמר שאת יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ יש לציין באושוויץ, ואף הגדיר זאת כ"מובן מאליו".

לא. המקום הראוי לציין את האירוע הוא ירושלים. הרי לא מדובר בכנס של היסטוריונים וחוקרי השואה, אלא בכנס של מנהיגי העולם, שצריכים לשאת מסר לעמיהם ולעולם כולו. מסר – עם הפנים לעתיד.

האירוע צריך להתקיים בירושלים, כיוון שירושלים היא בירתה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת העם שהשואה נועדה להשמידו. מדינת ישראל אמנם לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות, אך היא גם התשובה הניצחת לשואה. השואה נועדה להשמיד את העם היהודי, והיום מדינת העם היהודי היא אחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. ומנהיגי העולם כולו עולים לרגל לירושלים, כדי לבטא את הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינתו.

כמובן שהדבר חשוב במיוחד כאשר מתנהלת מערכה להחרמתה של מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. המערכה של ה-BDS היא שיאו של גל אנטישמיות הולך ומתחזק במרבית מדינות העולם. חלק מן האנטישמים מסווים את האנטישמיות שלהם, שאינה פוליטיקלי קורקט, כ"אנטי ציונות". עולים מנהיגי תבל לירושלים כדי להוציא משם קול ברור נגד האנטישמיות לכל גווניה, כפי שאמר נשיא צרפת מקרון במילים ברורות: "אנטי ציונות היא אנטישמיות.

קיומו של פורום השואה בירושלים, וההד שלבטח ייצא ממנו לכל רחבי תבל, הוא אירוע היסטורי חשוב ביותר.

* מסר חשוב מאוד – עקבתי בדריכות והתרגשות אחרי כל הנאומים באירוע פורום השואה העולמי, ב"יד ושם". כל הנאומים היו מרוממי נפש, חשובים ומרגשים. יותר מכל התחברתי לנאומו של הנשיא ריבלין, ובעיקר למסר שישראל לא קמה כתגובה לשואה, אלא חזרנו לארצנו, למולדתו של העם היהודי. המסר הזה חשוב במיוחד באירוע הזה. כאשר מנהיגי העולם עולים לירושלים ומצדיעים לישראל, והדבר נעשה בהקשר של זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, חשוב היה שנשיא מדינת ישראל יזכיר זאת. ארץ ישראל היא מולדתנו. קיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית במולדתנו, היא מימוש זכותנו להגדרה עצמית. מסר חשוב מאוד. אהבתי גם את העובדה שהוא נאם בעברית.

* נושאי דבר האומות – ב-1996 ביקר נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונשא נאום היסטורי בפני הפרלמנט הגרמני. היה בדבריו משא האומה היהודית, מפי נשיא המדינה היהודית, לעם הגרמני, העם שחולל את השואה.

עד היום, שנות דור אחרי השמעת הנאום, אני נתקל בציטוטים ממנו.

ומעניין אם איזשהו עיתונאי גרמני כתב אז שבעצם הנאום הזה לא באמת חשוב, כי ויצמן נושא רק בתפקיד סמלי והוא לא מנהיגה של ישראל.

דומני שמכל הנאומים בכנס פורום השואה העולמי ביד ושם, הנאום שייזכר יותר מכל יהיה נאומו של נשיא גרמניה.

אבל נחמיה שטרסלר כתב מאמר ב"הארץ" שבו ניסה להמעיט בחשיבות הכנס, כיוון שלמעט כארבעה אורחים, כל השאר אינם באמת מנהיגי המדינות, אלא נושאים בתפקידים סמליים; נשיאים ומלכים.

נכון, מי שנושאים באחריות לתכנית אופרטיבית למלחמה באנטישמיות, הם ראשי ממשלות או נשיאים שעומדים בראש הרשות המבצעת בארצותיהם. אבל נשיא, מלך או נסיך, שמייצג את מדינתו בכנס כזה, מבטא בעצם השתתפותו את דבר מדינתו לא פחות מראש האקזקוטיבה.

ואגב, ראשי הרשויות המבצעות היו מעטים, אך היו בין המנהיגים החשובים ביותר בעולם – נשיאי רוסיה וצרפת.

* מכחישי השואה – צבי בראל פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד כנס השואה הבינלאומי בישראל. דוגמית מייצגת לפשקוויל – הוא ממליץ לפוטין, שכאשר הוא חונך את קיר הזיכרון להרוגי המצור הנאצי על לנינגרד, לזכור ש"גם בעזה יש איזשהו מצור" וכו' וכו'. הרי ברור – אנחנו הנאצים. אפשר לקבוע רשמית: צבי בראל הוא מכחיש שואה.

חברו לדבוקה, מכחיש השואה גדעון לוי, פרסם פשקוויל נאצה נגד הפורום ונגד ראשי העולם שבאו לירושלים, תחת הכותרת "מיד ושם לכו לגטו עזה".

* החשיש של כולנו – העונש שהושת על נעמה יששכר היה עונש אכזרי ובלתי פרופורציונלי לחומרת העבירה בצורה קיצונית. יתר על כן, אין ספק שהעונש לא נבע ממדיניות הענישה הפלילית ברוסיה, אלא מהוראה מדינית לבית המשפט לפגוע בה כבת ערובה בסוגיה אחרת לגמרי. לכן, בצדק הציבור הישראלי חש עמה הזדהות, בצדק הנשיא וראש הממשלה פעלו לשחרורה וטוב שהצליחו בכך.

אולם אסור לשכוח, שאין המדובר באסירת ציון, לא בלוחמת שנפלה בשבי האויב וגם לא בצעירה תמימה שהמשטרה החשאית ברוסיה השתילה חשיש בתיק שלה. מדובר בעבריינית. אל לנו להפוך אותה לגיבורה לאומית. היא לא. ואין מקום לחגיגות מוגזמות לרגל שחרורה.

* עצמאות המשפט – הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מפרשת נעמה יששכר, הוא ההזדמנות שניתנה לנו לראות מה המשמעות של בית משפט לא עצמאי, שכפוף ל"רצון העם", כלומר למרותו של המנהיג הנבחר.

* חוסכת תחמושת – אשתו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, שמתמודדת לכנסת, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לפסול את רשימת העבודה-גשר-מרצ. ואני תמה. למה לפסול אם אפשר לרצוח?

* שמאל ציוני – מי אמר? " אני לא אומר כיבוש. אני בעד להתנתק מהפלסטינים, לקבוע גבולות לישראל, ואני לא אומר כיבוש. כי כיבוש זה לקחת משהו שלא שלך. ואני אומר, חבר'ה, אני ציוני. כשחלמנו על הציונות בראשיתה, זה היה לחזור לארץ ישראל ההיסטורית. עם ישראל צמח יותר בשילה, בבית אל בבית לחם ובחברון מאשר בתל אביב, נתניה וחדרה. אז אני לא אומר כיבוש. אז מה? מה זה משנה למה הגעת למסקנה שצריך להתנתק מהפלסטינים? מה זה משנה איך הגעת למסקנה שחייבים לשים גבולות לישראל?" את הדברים אמר בראיון לרווית הכט ב"הארץ" ח"כ יאיר גולן.

העמדות הפוליטיות של יאיר גולן רחוקות משלי. אבל משנה לי מאוד למה הוא הגיע למסקנות שהגיע. העמדה שלו היא עמדה ציונית. עמדת שמאל ציוני. אמירה שבעבר ניתן היה לשמוע כמותה במפ"ם, למשל, שהיא המ"ם של מרצ. ניתן היה לשמוע אמירות כאלו ממנהיגי מפ"ם יערי וחזן. אבל כבר הרבה מאוד שנים לא נשמעה אמירה כזאת במרצ.

גולן מסביר את הבעיה של השמאל הישראלי ומה גורם לו להצטמק ולהתנדף. "הדבר הראשון שהשמאל שגה בו הוא נטייה לאיזושהי בינלאומיות, גישה אוניברסלית… הכל סובב סביב פנייה לצדק של ביהמ"ש הבינלאומי בהאג, ומה יגידו בחוץ, ואיך זה ייראה ב… לא! זו טעות! צריך לדבר כאן ועכשיו לאנשים שיושבים כאן, חיים כאן. הלוקאל פטריוטיזם הוא דבר בסיסי בשביל לייצר הזדהות. השמאל עשה לעצמו נזק עצום בזה שניסה להיות בינלאומי מדי". (תיקון מושגי – מדובר בפטריוטיות, לא בלוקאל פטריוטיות. לוקאל פטריוטיות הוא פטריוטיות לעיר, ליישוב או לאזור שאם חי בו, וגולן מתכוון לפטריוטיות לאומית).

והריאיון מלא ציטוטים כאלה, כולל ביקורת על צה"ל שהפסיק לרצות לנצח ועוד. הדברים הללו עוררו בי קורת רוח רבה. מזה זמן רב אני חרד מהקרע בחברה הישראלית, מתהליכי ההקצנה המטורפים. מהימין שנותן לגיטימציה לכהניזם ומהשמאל שנותן לגיטימציה לשוברים שתיקה ול-bdsיזם למינהו. כל צעד של התמתנות והתקרבות למיינסטרים הציוני הממלכתי הוא בשורה טובה.

כשקראתי את גולן, תחושתי הייתה שמהר מאוד הוא לא ימצא עוד את מקומו במרצ. שמהר מאוד הם יקיאו אותו. אבל הדברים עוררו בי גם תקווה. אולי המסר שלו יחלחל בקרב מרצ, שתחזור להיות שמאל ציוני לכל דבר, ולא תלך שבי אחרי הקוסמופוליטיות העקרה וההקצנה, בואך חד"ש. במילים אחרות, ככל שמרצ תהיה פחות מוסי רז ויותר יאיר גולן, תהיה זו בשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית.

ודבר נוסף שכדאי ללבן עם יאיר גולן. אם הוא מכיר במשמעות הזיקה שלנו לחבלי ארץ ישראל, אך רוצה לסכל את האיום הדמוגרפי – למה הוא תומך בנסיגה ישראלית מלאה? הרי המסקנה המתבקשת מעמדותיו, היא פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון ובנוסח "תכנית המאה".

* השחרור – מלחמת השחרור? העצמאות? הקוממיות? תש"ח? כל התשובות נכונות. ומדוע אני כותב בדרך כלל מלחמת השחרור? כי פעם כתבתי מלחמת השחרור בעבודה אקדמית ו"תיקנו" אותי שלא מקובל כבר להשתמש במילה הזאת. מאז, אני מקפיד לכתוב מלחמת השחרור.

מאז כבר לא מקובל להשתמש גם במלחמת העצמאות, ומשתמשים בנוסח ה"נייטרלי" מלחמת 1948. והמהדרין יאמרו "נכבה".

אז אני לא נייטרלי. אני מכנה את המלחמה מלחמת השחרור. היא שחררה את העם היהודי המשועבד והיא שחררה את מולדתנו. והיא גם מלחמת העצמאות והקוממיות שלנו, וגם מלחמת תש"ח. אך בשבילי היא קודם כל מלחמת השחרור.

* מרתקת את הקורא – הרציתי בסמינר מחלקתי של החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, וחזרתי עם שלל – הגיליון החדש של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", ובו סקירה מפרגנת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת פרופ' משה ענבר. מתוך המאמר: "סיפור חיים זה כתוב בצורה שמרתקת את הקורא ויחד עם זאת כחקר היסטורי עם מובאות של מסמכים ותעודות".

* ביד הלשון

האיש שלנו – כתבת השער של מוסף "הארץ", הייתה כתבתו המרתקת של יוסי מלמן על אשרף מרואן, המרגל המצרי הבכיר שהעביר לישראל את המידע על מלחמת יום הכיפורים; בכיר המרגלים של ישראל, שחוסל, קרוב לוודאי, בידי המודיעין המצרי, ברצח שהוסווה כהתאבדות.

הכתבה התבססה על סדרת שיחות של מלמן עם דובי, מפעילו של מרואן, והיא הציגה את הפרשה מנקודת מבטו. כותרת עמוד השער הייתה "האיש שלו בקהיר". שלו = של דובי.

הכותרת הזאת היא פרפרזה לכינויו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק שנתפס והוצא להורג – "האיש שלנו בדמשק". כינוי זה נוצר בעקבות הספר על אלי כהן, מאת א. בן חנן, שיצא לאור ב-1968: "האיש שלנו בדמשק".

מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: "א. בן חנן" – שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן פורת – בעצמם לקחו את השם מן "האיש שלנו בהוואנה",Our Man in Havana רומן הריגול הסאטירי של גרהם גרין משנת 1958, שגם הפך לסרט ב-1959, ותורגם לעברית ב-1962.

* "חדשות בן עזר"