צרור הערות 10.3.21

* מסית ומדיח – נתניהו ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, כאשר מנע מן האוצר הכנת תקציב מדינה, כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה. זאת, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים ביותר בתולדות המדינה.

כעת, הוא מנסה לאלתר טלאים טלאים כדי להתמודד עם נזקי הפשע. כזו למשל הצעה למענק לעידוד חזרת עובדים מחל"ת. הטלאי אולתר ביום חמישי שעבר והועבר מן האוצר לבחינת משפטית במשרד המשפטים.

במהלך סיור בחירות בבית קפה בירושלים הסביר נתניהו, שדרכו משכבר היא למצוא שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו, שהסיבה שאין מענק כזה היא ש"הגנצים והיועצים המשפטיים למיניהם" מונעים "בחוצפתם" את העברת המענק, והסית והדיח את בעלי העסקים להפגין במשרד המשפטים ברח' צלאח הדין.

ראש ממשלה בישראל, שמסית את הציבור נגד משרדי ממשלתו. איש קטן.

כפטריוט ישראלי אני מייחל בכל לבי שבעוד שבועיים זה יגמר.

* אגדת השנאה – אהוד בן עזר וישראל בר-ניר מאשימים אותי בשנאה לנתניהו. זו האשמה חסרת שחר. אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אני אזרח שמותח עליו ביקורת עניינית שכולה אמת לאמתה.

מנין באה אגדת ה"שנאה"? מפולחן האישיות לנתניהו. אם הוא אלוהים, הרי הוא מושלם. מי שמותח עליו ביקורת כופר באלוהותו ובמושלמותו. כיוון שהוא מושלם, ברור שמי שכופר בכך אינו עושה זאת מתוך תובנה הגיונית, כי אם מרגש בלתי רציונלי. שנאה.

כמה שהטענה הזאת מגוחכת. מה שיותר מגוחך, הוא שמעריצים של נתניהו (!) מדברים בלי בושה על… שקרים.

* ממשלה אוטואימונית – יאיר לפיד מקפיד לדבר בכל הזדמנות בזכות ממשלה עם הרשימה המשותפת (או בלשונו עד לאחרונה "הזועביז") או בתמיכתה מבחוץ. לאמירה הזאת אתייחס הן במישור העקרוני-אידיאולוגי, והן במישור האסטרטגי-פוליטי.

במישור העקרוני מדובר במתן לגיטימציה לארגון עוין המתנגד לעצם קיומה של ישראל, תומך באויביה, תומך בטרור נגד אזרחיה. כפי שראינו רק בשנה האחרונה, תמיכתו באויבי ישראל מסתיימת ביום שהם חותמים עמה על שלום. לא בכדי הם הצביעו נגד הסכמי השלום – הם נגד שלום עם ישראל. הם מעולם לא יצאו נגד מדינות ערב כאשר נלחמו בישראל או נגד ארגוני הטרור כאשר פיגעו באזרחי ישראל. ממשלה עם ארגון כזה בתוכה היא ממשלה אוטואימונית, התוקפת את עצמה ומשמידה את עצמה. זו ממשלה שעצם הרכבה הוא ניגוד עניינים מובהק – ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים שלה ולהגן על ביטחונה עם מפלגה השוללת את קיומה של ישראל, רוצה לפגוע בה, והאינטרסים שלה הם הדבר שנגדו היא נלחמת. ממשלה כזו אינה לגיטימית ואין לה יכולת קיום. היא לא תוכל לשרוד יותר ממספר שבועות. ומה שגרוע יותר מאשר ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא ממשלה שתלויה ברצונה הרע של אותה רשימה מבחוץ. במקרה כזה, מדובר בממשלת מיעוט חסרת יכולת שלטון, שעל כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות כאלו בשבוע, תנהל מו"מ קואליציוני סחטני עם ארגון עוין. ומן הראוי לציין שהרשימה המשותפת, ברובה, היא גם מפלגה הומופובית מובהקת.

במישור הפוליטי קשה להבין מה דוחף את לפיד לתועבה הזאת. הרי הוא יודע שאין לו שום סיכוי להקים ממשלה כזו. הרי הוא יודע שתקווה חדשה וימינה לעולם לא תתנה יד לממשלה כזו. להערכתי, גם ישראל ביתנו לא. גם על פי התחזית האופטימית ביותר של יש עתיד – עם מפלגת מרב מיכאלי (מפלגת העבודה לשעבר) ומרצ (אם במקרה תעבור את אחוז החסימה) הוא רחוק מלהרכיב ממשלה.

אז מה דוחף אותו לומר את השטות הזאת? לא ברור. אולי הוא רוצה להצדיק בדיעבד את הרפתקת הניסיון להקים ממשלת פיגולים כזאת אחרי הסיבוב השלישי. אולי זה ניסיון למשוך את פליטי מרצ שאינם רוצים לבזבז את קולם על מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. מה שבטוח – זה לא מקרב אותו לשלטון.

ועכשיו הוא הוסיף חטא על פשע, כאשר אמר שהוא יודע שתקווה חדשה וימינה "יתיישרו" ויסכימו לממשלה שנתמכת ברשימה האנטי ישראלית. הוא הרי יודע שהוא משקר. הוא אומר זאת כדי לפגוע בשתי המפלגות הללו, על מנת לבסס את מעמד יש עתיד כשניה בסקרים, לקראת הבחירות. אבל אם הוא יבריח קולות מיש תקווה ומימינה, הוא יבריח אותם לנתניהו. באמירות הללו הוא עוד עלול להביא לניצחונו של נתניהו.

אחת הטענות של תומכי המהלך היא "אבל גם ביבי מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם)". זה נכון. אבל זה לא הדבר היחיד שנתניהו עושה ואיני חושב שנכון לחקות אותו. בעבורי, נתניהו ממש לא המודל לחיקוי. המטרה אינה רק להחליף את נתניהו האיש, אלא להחליף את הביביזם כתרבות שלטון.

האם יש מצב שבו הרשימה המשותפת תהיה שותפה לגיטימית בממשלה? כן, בהחלט. ביום שהיא תצהיר שהיא בעד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, נגד "זכות" ה"שיבה", בעד מלחמה נחרצת בטרור ובעד שלום בין ישראל למדינות ערב, היא תהיה בהחלט פרטנר ראוי.

(אגב, באותה מידה אראה באיתמר בן גביר שותף ראוי ביום שבו יוקיע את הכהניזם הגזעני, יתמוך בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין, יתמוך במלחמת חורמה בטרור הגזעני המכנה את עצמו "תג מחיר" ויקרא לשוויון זכויות ללהט"ב).

* לידי ביזיון – בנט צריך להתפלל בכל בוקר בכוונה עצומה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". שחס וחלילה ימינה לא תהיה מסוגלת לתת לנתניהו את המנדט ה-61. אין לי ספק שבנט מבין את החשיבות הלאומית בהחלפת שלטון נתניהו. אין לי ספק שהוא רוצה לכהן בממשלה שתחולל שינוי. כמובן שיעדיף לעמוד בראשה, אבל ישמח גם לכהן כשר בכיר בממשלה כזאת, בוודאי בראשות סער אך גם בראשות לפיד. אלא שהוא מפחד מהבייס, וספק אם ירשה לעצמו להיות זה שימנע ממשלת "ימין על מלא" כלומר ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. אם יחד עם ימינה יהיה לגוש בן-גביר נתניהו רוב של 61, קשה לי להאמין שהוא יעמוד בפרץ, שהוא יעמוד בניסיון. סביר להניח שייגרר לביזיון.

* מי יקים את אוניברסיטת הגליל – יו"ר תקווה חדשה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, המועמדת לתפקיד שרת החינוך, ערכו סיור בגליל המזרחי. במסגרתו הם ביקרו במכללה האקדמית תל-חי, שם גם אני השתתפתי במפגש. סער נשא הצהרה על תכנית הצפון שלו. במרכזה – הקמת אוניברסיטת הגליל. סער הזכיר שכשר החינוך הוא הקים את אוניברסיטת השומרון באריאל, האוניברסיטה היחידה שקמה בישראל לאחר 40 שנה, על אף כל ההתנגדויות, בעיקר של ועד האוניברסיטאות האינטרסנטי. יש הכרח בגידול האקדמיה בישראל לנוכח הגידול באוכלוסיה לאורך השנים. אוניברסיטת הגליל היא העוגן החשוב ביותר לפיתוח הגליל. "אני יודע איך להקים אוניברסיטה בישראל ואני מתחייב להקים את אוניברסיטת הגליל". המרכיבים הנוספים בתכנית הצפון של סער הם העלאת מקומות תעסוקה איכותיים לגליל, באמצעות תמריצים ממשלתיים למשקיעים ישראליים וזרים ופיתוח התיירות בגליל. "זמן קצר אחרי הקמת הממשלה נציג את תכנית הגליל, שתגשר על עשר השנים האבודות של הצפון". יפעת שאשא ביטון חזרה אף היא על ההתחייבות להקים אוניברסיטה בגליל והצהירה: "זו משימת חיי!"

יום קודם לכן גם נתניהו הבטיח להקים את אוניברסיטת הגליל. יש להזכיר שנתניהו ראש הממשלה 12 שנה, ובאותן 12 שנים לא הקים את האוניברסיטה, עליה החליטה הממשלה ב-2005. מי פתי ויאמין שמי שלא עשה זאת ב-12 שנים, יעשה זאת פתאום עכשיו?

* להם מותר – אני רק שאלה. אילו ליברמן או לפיד היו מפרסמים בדיוק אותן תמונות של כלבים עם טלית, תפילין וכיפה – במה החרדים היו מאשימים אותם?

התשובה היא במילה אחת.

* רוח גבית – ההחלטה הצבועה של בית ה"דין" בהאג על חקירה נגד ישראל, היא החלטה פרו-טרוריסטית מובהקת. התמיכה של מרצ בחקירה הזאת היא פרו-פרו-טרוריסטית מובהקת.

* מספר 3 – ניצן הורביץ הביע תמיכה בחקירת ישראל בבית ה"דין" בהאג. הוא מבין, בוודאי, שאחד מראשי הנחקרים הוא מועמד מס' 3 ברשימתו – יאיר גולן. שמא הוא רוצה להיפטר ממנו?

* מהתלים בנו – איני מאמין שהסורים אינם יודעים היכן קבור אלי כהן. כל ה"חיפושים" הם חרטא. הם מהתלים בנו.

* גבול לכל תעלול – אם "הצעירה" תנסה שוב לחצות את הגבול לארץ אויב – יש להניח לה לנפשה. יעשו לה מה שיעשו לה. ירצו להחזיר אותה ללא תמורה, שיחזירו. יש גבול לאחריות חד צדדית של המדינה לאזרחית סוררת.

* תירוץ לכל צ'יקמוק – אוהדיו של החייל שסרח, אלאור אזריה, שירה בדם קר בראשו של מחבל גוסס אחרי שנפל בידינו (מי שמצדיק זאת לא יוכל שלא להצדיק סוהר שיכנס לתאו של מחבל אסיר ויירה בראשו), משתמשים בסיפורו כתירוץ לכל צ'יקמוק. חייל גולני לא יורה במחבל שמיידה בקבוק תבערה על העמדה שלו? זה בגלל שהוא מפחד ממשפט אלאור אזריה. לוחם שנשקו נחטף אינו יורה במי שתקפו אותו וחטפו את נשקו? זאת תסמונת אלאור אזריה. כל חייל שלא יבצע את תפקידו יוכל להיתלות בתירוץ הנבוב הזה, יש לו אליבי. ומיד יפוצו זרזירי מקלדת עם ההאשמה חסרת השחר על "הוראות פתיחה באש", על "החיילים שמפחדים מהפצ"ר" ושאר הבלים וקשקושים ריקים.

כל חייל בצה"ל לתולדותיו יודע שמעשהו של אלאור אזריה הוא מעשה פלילי אסור, ושהוא יצא בזול במשפטו. כל חייל בצה"ל יודע שכאשר מיידים בו בקבוק תבערה עליו לירות במחבל. וכל חייל בצה"ל יודע שכאשר מנסים לחטוף את נשקו עליו לירות בחוטפים, כי עם הנשק הזה הם עלולים להרוג אותו ורבים אחרים.

מי שרוצים להפוך את צה"ל לכנופיה, מגבים חיילים שלא מבצעים את תפקידם מסיבה זו או אחרת, בתירוצי אזריה. אותו חייל גולני שלא ירה במחבל, לא תירץ את מעשהו בשקר הזה. הוא אמר בכנות, שהפקודות ברורות וחד משמעיות, שהוא יודע שהיה עליו לירות, אך הוא היה בהלם, קפא במקומו ולא הגיב. והוא הושעה מתפקיד לוחם.

אני יודע מכל שנותיי בסדיר ובמילואים שהוראות הפתיחה באש מחייבות ירי במי שמנסה לחטוף את הנשק. אבל השתחררתי מהמילואים לפני 15 שנים. אולי משהו השתנה? שאלתי את בניי ותשובתם הייתה חד-משמעית: אלה ההוראות, הן ברורות וכל חייל יודע אותן.

* אתגר ציוני מול מסר של יאוש – מדינות אירופה ועמי אירופה מתמודדים עם סכנה ממשית לעתידם; איום דמוגרפי חמור, ילודה נמוכה שאינה מדביקה את קצב התמותה, משפחות קטנטנות. הם נאלצים לייבא המוני מהגרים רק כדי לקיים את המדינה, אך בכך הם מאבדים את זהותם ותרבותם.

האם בכך מתקנא שר החקלאות אלון שוסטר, כאשר הוא מציב אתגר של צמצום הילודה בישראל, בשל הצפיפות הרבה בתוכה? האם באמת זה מה שנחוץ לעם היהודי ולמדינה היהודית? האם זה האתגר הציוני?

העם היהודי בכל רחבי העולם טרם הדביק את הפער הדמוגרפי שיצרה השואה, והוא נמצא בזליגת התבוללות בגולה. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון איש והיום – 15 מיליון. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מצליחים לבלום ולהאט בצורה מרשימה את הזליגה החוצה, אך למרות זאת זהו שטף גדול ומסוכן. בראיה אחראית של עתיד העם היהודי, יש לראות בעליה ובילודה אתגר חשוב וחיובי.

שוסטר מזהיר אותנו מפני צפיפות האוכלוסיה בישראל. אילו היה אומר זאת אדם המתגורר בגוש דן, הייתי חושד בו שהוא לא חצה את גבולות חדרה וגדרה. העובדה שאיש שער הנגב אומר זאת מוזרה. הרי הוא יודע שמרחבי הנגב ריקים ומשוועים להתיישבות יהודית גדולה, כדי לשוב ולממש את הריבונות הישראלית באזור שריבונותנו בו מתערערת. בקעת הירדן ריקה ומשוועת להתיישבות. הגליל משווע להתיישבות ציונית. הגולן משווע להתיישבות.

מדינת מישור החוף צפופה, אך מדינת ישראל אינה רק מישור החוף. במקום להציב "אתגר" של צמצום הילודה, מן הראוי שהנהגה ציונית תציב אתגר של התיישבות ענפה ופיזור האוכלוסיה. צמצום הילודה הוא "אתגר" של ייאוש. אתגר של התיישבות הוא אתגר של משימה, של יצירה, של התחדשות ציונית.

* הרדופים – מדי שבוע מתארח בתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב' ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספריה הלאומית, ומספר את סיפורו של שיר ישראלי. זו פינה חביבה עליי במיוחד, שעוסקת בנושא שגם אני מרבה לעסוק בו – חקר הזמר העברי.

השבוע הוקדשה הפינה לשירו של נתן יונתן בלחנו וביצועו של שלמה ארצי, "הרדופים". חזי סיפר שיונתן כתב את השיר בשנות השלושים לחייו, בפרספקטיבה של זקנתו העתידית, שבה יביט אחורה אל חייו ויתענג על ימי פריחתו בתקופת הפלמ"ח, מתוך תובנה ש"לא יפרח כבר פעמיים", כלומר אי אפשר לשחזר תקופה יפה כל כך.

עמיאור תהה מה הפך את השיר לשיר זיכרון ואבל. סיבה אחת היא היותו של נתן יונתן אב שכול – הוא שכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. סיבה שניה היא שהלחן של שלמה ארצי נוגה. הסיבה השלישית היא שהשיר התפרסם בתקופת מלחמת שלום הגליל (הסינגל נשלח לרדיו ביום פרוץ המלחמה, אך שלמה ארצי ביקש לעצור ושיחרר אותו כעבור כחודשיים), בימים שבהם נהרגו מאות חיילים, והפך למעין שיר המזוהה עם זכרם.

עמיאור העלה השערה, ולטענתו אימת אותה עם עשרות לוחמים ומפקדים, לפיה הקוד "הרדוף" להרוג בשפת הקשר הצה"לי נובע מהשיר הזה. לטענתו, לא מצא מישהו שסיפר על שימוש בקוד הזה לפני המלחמה. הקוד הקודם להרוג, הוא סיפר, היה "שחור".

הוא הציג זאת כהשערה ואף הזמין מי שהכיר מוקדם יותר את הקוד לספר על כך.

אני התגייסתי חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל. וכבר בטירונות, לפני המלחמה, כאשר למדנו נדב"ר (נוהל דיבור ברשת) למדנו שהרוג = הרדוף, פצוע = פרח וכביש = שחור.

          * ביד הלשון

מהר שלל חש בז – שמעתם פעם על אדם ששמו שלל?

אני שמעתי ונדהמתי. איזה מין שם זה? מה, הוא נלקח שלל?

והתגובה המידית שלי הייתה "מהר שלל חש בז".

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

נחזור אל שלל הנ"ל. מה מתברר? מדובר בעולה מאתיופיה, שהשם שלל הוא שם חיבה, או קיצור. שמו המלא… ניחשתם נכון.

* "חדשות בן עזר"

סיפור של ניצחון

המדען יהויכין יוסף, פרופסור לאסטרופיזיקה וחוקר אקלים ואטמוספירה, היה ילד במחנה הריכוז ברגן בלזן. לקראת הגיעו למצוות, הרב הראשי של הולנד, הרב דסברג, שכנו לצריף, הוציא ספר תורה קטנטן שהבריח למחנה, לימד אותו והכין אותו לבר המצווה. בבוא היום, ב-02:45 לפנות בוקר, כל הצריף ערך לנער מסיבת בר מצווה בחשאי, והוא אפילו קיבל מתנות יקרות ערך, כמו פרוסת לחם יבשה. הרב הפקיד את הספר אצל הילד. הרב עצמו נספה, הילד ניצל, עלה לא"י והיה למדען בעל שם. הרב הפקיד בידי הנער את ספר התורה, וציווה עליו לספר את הסיפור, אך יהויכין העדיף להדחיק ולשתוק. רק בגיל מאוחר מאוד, קיים את הצוואה. פרופ' יוסף עמד בראש מחקר מדעי, שנערך בחלל, במסע של המעבורת קולומביה, בהובלתו של אילן רמון. בעקבות הקשר שנוצר בין פרופ' יוסף לבין אילן רמון, ביקש רמון לקחת עמו את ספר התורה לחלל, כדי לספר את הסיפור לכל העולם. הוא הציג את הספר בשיחת טלפון מתוקשרת מאוד עם ראש הממשלה אריק שרון, במסיבת עיתונאים שקיים בחלל. הסוף ידוע – המעבורת "קולומביה" התרסקה ואילן רמון נהרג.

הסיפור הזה נוגע לכל מעגלי הזהות שלנו.

יש בו סיפור הפרט – הילד שחווה את הנוראה שבחוויות, ובתוך התופת הנוראה לא ויתר על חגיגת בר המצווה, המחברת אותו לחיים האמתיים שבחוץ, ומרכזם – זהותו היהודית. יש בו סיפור המשפחה – הנער שהצליח להיחלץ בגיל 14 מן המחנה, עם אחיו הצעיר, למצוא את הוריו, לעלות עמם ארצה ולהקים משפחה יהודית ישראלית בארץ ישראל, במדינת ישראל. פרופ' יוסף לא אזר כוח לספר את סיפורו, עד שנכדיו בגרו והוא חש חובה לקיים את השליחות ולספר את הסיפור. יש בו סיפור הקהילה – איך כל יושבי הצריף במחנה הריכוז סיכנו את נפשם כדי לשמח את נער בר המצווה ולחגוג עמו, במציאות כה מוטרפת, את יומו הגדול. איך גם במצב הנורא ביותר, שמרו אנשים על צלם האנוש וצלם היהודי שלהם, ראו את האחר, היו לקבוצה, לקהילה, למניין. ואיך מה שחיבר וחיזק את האנשים והפך אותם לקהילה, הוא חיבורם ליהדותם, למורשתם, לספר התורה.

יש בו הסיפור היהודי – ראשית, ספר התורה. הזהות היהודית שלנו היא בראש ובראשונה החיבור שלנו ליהדותנו, למורשתנו, למקורות ישראל, ליצירה היהודית בת אלפי השנים. שנית, השואה. איני חסיד של הפיכת השואה ללב הזהות היהודית, אך גם לא של ההשכחה וההדחקה שלה לשולי הזהות. אלפיים שנות גלות של העם היהודי, הם שנים של המשך הקיום והיצירה היהודית, בתנאים קשים וכמעט בלתי אפשריים, בניגוד לכל העמים והאימפריות של העולם הקדום, שלא שרדו. זהו ביטוי לחיוניות וחיוּת בלתי רגילים. שנות הגלות הן גם שנים נוראות של רדיפות ואנטישמיות, שהיו המבוא לאירוע הנורא בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות – השואה. מן הראוי שנשכיל להתחבר ולחבר את הדורות הבאים  למורשת הזאת, על שני חלקיה. הערכה והערצה לחיוניות היהודית, ומחויבות להיותנו חוליה חשובה נוספת בשרשרת הדורות היהודים, לצד היכרות עם ההוויה האנטישמית והוויית השואה, מתוך הזדהות עם הסבל היהודי, והתחייבות לעצמנו – לעולם לא עוד. העובדה שמה שהעניק משמעות לחיי הנער יהויכין ולחיי הקהילה כולה, בתופת של ברגן בלזן היה ספר התורה, גם היא מסר חשוב, למהות ולמשמעות של היהדות לחייו של כל יהודי.

יש בו הסיפור הציוני – התקומה, התובנה שמקומו של יהודי הוא בא"י, שמקומו של העם היהודי הוא בא"י, במדינת ישראל – המדינה העצמאית והריבונית של העם היהודי. המחויבות להבטיח את קיומה, כתנאי הכרחי לקיום העם היהודי, ולהבטיח את היותה מדינה יהודית. הגאווה ביהדותה של המדינה, אל מול קמפיין הדה-לגיטימציה למדינה, לא רק בעולם אלא לבושתנו – גם בארץ. הסיפור הציוני בא לידי ביטוי בעליית המשפחה לארץ ישראל, השתתפותה בבניית מדינת ישראל, ובמקרה של פרופ' יהויכין יוסף – תרומתו לפיתוח המדע הישראלי. הסיפור מציג את ההוויה הציונית היונקת מן הזיקה ליהדות ולתורה, בניגוד לנראטיב הרואה בציונות נתק מן המורשת היהודית.

יש בו הסיפור הישראלי – סיפור חייו הישראלי המצליח של ניצול השואה פרופ' יוסף, המשולב בסיפור חייו של אילן רמון. אילן רמון, טייס חיל האוויר, שהשתתף במלחמות ישראל ובמבצעים רבים, ובסופו של דבר נפל בטיסת החלל. גולת הכותרת של פועלו הביטחוני של רמון כטייס בחיל האוויר, היה השתתפותו בהפצצת הכור העיראקי (1981). פעולה זו היא תמצית מהותה של הציונות ומדינת ישראל, כלקח של שנות הגלות ובעיקר של השואה – מדינה יהודית ריבונית חזקה; מחויבות מוחלטת לא לאפשר הצטיידות של אויבי ישראל החותרים להשמידה, בנשק השמדה המוני.

יש בו הסיפור האוניברסלי – הקריירה המדעית של פרופ' יוסף והקריירה של אילן רמון כאסטרונאוט. הטיסה לחלל היא שיאה של פריצת הגבולות – לא רק מעבר לגבולות העם והמדינה, אלא אף מעבר לגבולות כדור הארץ, אל עולמות אחרים, אל הקוסמוס. אין דבר יותר אוניברסלי מכיבוש החלל. איננו מסתפקים בדל"ת אמות של יהדותנו, אלא אנו חלק מן האנושות, חלק מן העולם, תרומתנו לאנושות הינה שליחות ישראלית ויהודית חשובה. והנה, כאשר הכנפיים רוממו את אילן רמון אל על, אל הרחוק ביותר והאוניברסלי ביותר – הוא זכר את שורשיו: את יהדותו, את ספר התורה, את השואה, את הציונות, את מדינת ישראל. ולצד שליחותו המדעית, הוא ראה עצמו כשגריר של המהות היהודית, הציונית, הישראלית, שהתגלמה בספר התורה שהוברח מבירא עמיקתא של מחנה הריכוז והגיע לאיגרא רמא של המסע לחלל.

אילן רמון, טייס חיל האוויר והאסטרונאוט הישראלי הראשון, נפל בשליחות לחלל. בנו אסף, שהלך בדרכו, נפל כטייס חיל האוויר, בעת מילוי תפקידו. ב-2008 נפטר פרופ' יהויכין יוסף, בגיל 77. ספר התורה נשרף בהתרסקות המעבורת. ולמרות שיש בסיפור הזה הרבה אובדן, מוות, שכול ויתמות – זהו בראש ובראשונה סיפור של חיים, סיפור של תקומה, כנגד כל הסיכויים. זהו סיפור של ניצחון – סיפורה של הציונות.

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות 3.2.21

* דברים נכוחים – הרמטכ"ל כוכבי ראוי לכל שבח על דבריו הנכוחים בנאומו בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי. מה מתאים יותר בנאומו של מצביא צה"ל על ביטחון ישראל, מקריאה לארה"ב לא לחזור להסכם הגרעין האיראני, המסכן את ישראל, את המזה"ת ואת העולם? מה מובן מאליו יותר משהרמטכ"ל יבטא את עמדת ישראל בנדון.

אך מיד הוא מותקף מכל עבר, ובראש ובראשונה בפשקוויל המערכת של השוקניה. אוי אוי אוי, יש נשיא חדש בארה"ב, למה צריך להרגיז אותו? איזו גישה גלותית, תבוסתנית, לא להרגיז את הפריץ.

את הביקורת על תוכן דבריו מצד מי שעמדתם שונה, עוד אפשר להבין, אך לא את הצביעות בביקורת על כך שכרמטכ"ל הוא ביטא עמדה "פוליטית". אלה שהעלו על נס את סגן הרמטכ"ל יאיר גולן שבנאום רשמי בשם צה"ל בטקס ממלכתי ביום השואה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, פתאום מודאגים מהתבטאויות "פוליטיות" של רמטכ"ל המבטא את עמדת ישראל בנושא שאין מובהק ממנו כנושא ביטחוני.

כל הכבוד לרמטכ"ל. אגב, נתניהו פעל בכל דרך כדי לסכל את מינויו, שנכפה עליו בידי ליברמן. כחלק מן הקמפיין נגד כוכבי, הוא נתפס לעובדה שכוכבי הוא בוגר קרן וקסנר. לשם כך הוא החל להפיץ בתעלות הביבים את טענת הסרק כאילו זו קרן "סמולנית" ופתח פתח למסעות מקארתיסטיים נגד בוגרי הקרן. אולי כוכבי נוהג כפי שהוא נוהג דווקא כבוגר הקרן, שמחנכת ומכשירה למצוינות בשרות הציבורי? (כן, אני יודע שגם יאיר גולן הוא בוגר הקרן… יש גם פירות באושים).

* הוא עוד ישוב? – במצב שנוצר, החלטתו של יעלון לא לרוץ בבחירות אחראית ומחויבת המציאות.

בעיניי, עזיבתו של יעלון את החיים הפוליטיים היא החמצה גדולה. יעלון הוא מן הטובים, המוכשרים, ההגונים והמנוסים במערכת הפוליטית ומן הראויים ביותר להנהגה לאומית.

למרבה הצער, בוגי יעלון דחק את עצמו למצב שאילץ אותו לקבל את ההחלטה, בהתנהלות, בהחלטות ובהתבטאויות שלו בשנה וחצי האחרונות. האיבה המוצדקת מאוד שלו לנתניהו הפכה לאובססיה ושיבשה את שיקול דעתו. המטרה הזו קידשה בעיניו כמעט את כל האמצעים ובכך הוא איבד את הרלוונטיות שלו.

השגיאה הראשונה הייתה התנגדותו הנחרצת למתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, שהיה מאפשר הקמת ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה מהירה מאוד, ובה גנץ כבר היה היום ראש הממשלה. השגיאה השניה והחמורה ביותר, הייתה הפרת ההתחייבות המוחלטת לבוחר והנכונות להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית המשותפת. רצונו העז לראות את יציאתו של נתניהו מבלפור הביאה אותו להיאחז בכל שביב סיכוי, וכך הוא הלך שבי אחרי הפנטזיות של איך להוציא את נתניהו מבלפור בשלושה צעדים; עם השתלטות על תפקיד יו"ר הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים וכו'. פנטזיות שהיו עלולות להביא לניצחון מוחלט של נתניהו, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו. הוא שגה כאשר יחד עם לפיד פירק את כחול לבן. אילו כחול לבן הייתה הולכת בכל עוצמתה לממשלת אחדות לאומית, ספק אם נתניהו יכול היה לנהוג כפי שנהג. סביר להניח שלפיד, יעלון ואנשיהם היו עולים בעוד מועד על מטען החבלה שנתניהו הציב בהסכם הקואליציוני – פרצת התקציב, שבעטיה לא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה. צר היה לי לראות את יעלון כמספר 2 של לפיד. צר היה לי לראות איך מי שראוי היה להיות ראש לאריות הפך זנב לשועלים.

העוינות לנתניהו הביאה את יעלון לתמיכה בכל מה שנגד נתניהו. לכן התמיכה שלו במחאת בלפור, כולל הגילויים המכוערים בתוכה, הייתה מוחלטת. הוא השתלח ללא הצדקה במשטרה שביצעה את תפקידה ובהתבטאות חמורה במיוחד הוא רמז לשוטרים שעליהם להפר פקודה והמליץ להם לקרוא את "ממלאי הפקודות" שמדבר על הנאצים. הוא נמנע בהצבעה בכנסת על הסכמי אברהם, החשובים כל כך, כי לא יכול היה לתמוך בהישג של נתניהו (הגם שהשמיע ביקורת עניינית על ההסכמים, אך לבטח לא כזו שמצדיקה אי תמיכה בהם).

כך, בדרך הזאת, יעלון איבד את הרלוונטיות שלו. הוא איבד לחלוטין את תמיכת אנשי הימין שראו בו שמאלן, בעוד לא יכול היה להשיג את תמיכת אנשי השמאל, שסולדים מהשקפת עולמו ורואים בו איש ימין. הוא נותר קרח מכאן ומכאן.

חבל לי באופן אישי. האמנתי ביעלון והצטרפתי אליו כאשר פרש מהליכוד והקים את תל"ם. פרשתי מתל"ם ביום שבו הוא הביע נכונות לממשלת מיעוט שתלויה במשותפת.

ולמרות הכל, חבל לי על פרישתו, כי הוא ברמה גבוהה בהרבה מהרמה הממוצעת בפוליטיקה הישראלית וכי השקפותיו הלאומיות נכונות. אני מקווה מאוד שזה רק פסק זמן, ושהוא עוד ישוב. מקומו הטבעי הוא בתקווה חדשה ואני מקווה מאוד לראותו חוזר בעתיד.

* קרבנות הביביזם – הדבר המדכא בפרישתו של יעלון, כמו גם במצבו הפוליטי הקשה של גנץ, הוא שבתרבות הביבים המושחתת, הנכלולית; תרבות המרמה שנתניהו מנחיל בחברה הישראלית, אנשים הגונים וישרים מתקשים למצוא את מקומם ונפלטים. אבל דווקא עובדה זו מחייבת אותנו לא לוותר, לא לקבל זאת כגזירת גורל, להיאבק ולפעול לשינוי, להחלפת נתניהו, ובעקבותיה לתהליך עומק של טיהור החברה הישראלית מן הביביזם שמכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית.  

* קואליציית נתניהו-בן גביר-עבאס? – החיה הכהניסטית והמפלגה ההומופובית החליטו לרוץ יחד לכנסת. מצא מין את מינו. אפילו סמוטריץ', שהוא עצמו על הרצף הכהניסטי, מסרב להקים רשימה משותפת עם החיה הכהניסטית, שאפילו בעבורו (!) היא קיצונית מדי. אני מקווה מאוד שיעמוד, ביומיים שעוד נותרו, בלחציו האובססיביים של נתניהו ולא יחבור אליהם.

בניסיונו של נתניהו להקים קואליציית חסינות, אין לו כל עכבות, מהכשרת החיה הכהניסטית ועד הכשרת האחים המוסלמים. אני תומך מאוד בפניה של מפלגות ציוניות לאזרחי ישראל הערבים ומקווה להצבעה הולכת וגוברת שלהם למפלגות הללו, כחלק מתהליכי השתלבותם בחברה הישראלית. אבל אני מקווה שלא יתפתו לחיזוריו של נתניהו, שבמקביל פועל בכל דרך להכניס לכנסת את מי שמסיתים ל"מוות לערבים".

אגב, מיהו נתניהו האמתי? נתניהו הגזען של "הערבים נעים בהמוניהם" או נתניהו החנפן, המחזר אחריהם בהמוניו? נתניהו אינו גזען ומדיניותו מעולם לא הייתה גזענית, אבל אין לו שום בעיה לנקוט בשפה גזענית ואולי גם במדיניות גזענית, אם זה מה שישאיר אותו בשלטון ובעיקר אם זה מה שיקדם קואליציה שתעמיד אותו מעל החוק. הסיבה היחידה שבעטיה הוא חותר להכנסת החיה הכהניסטית לכנסת, היא ביטחונו שהיא תתמוך בכל דרך שבה ינסה לנוס מאימת הדין.

* עטרות כאתנן – מראשית הציונות, הרחבת ירושלים צפונה הייתה יעד התיישבותי משמעותי של התנועה הציונית. ב-1912 נגאלו קרקעות מצפון לירושלים לצורך זה. ב-1914 קרא המנהיג הציוני מנחם אוסישקין, בכרוז שכותרתו "לתקנתה של ירושלים" להקיף את ירושלים בשרשרת של יישובים יהודיים, כדי להבטיח שירושלים תהיה יהודית. בעקבות קריאתו, עלתה לעטרות שמצפון לירושלים קבוצת פועלים יהודיים, אנשי העליה השניה, ובהם לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. הקבוצה, "קבוצת קלנדיה", החזיקה מעמד בתנאי המחיה והביטחון הקשים תקופה קצרה והתפזרה במלחמת העולם הראשונה. ב-1919 חזרה למקום קבוצת פועלים אחרת. ב-1923 קק"ל גאלה שטח נוסף של 374 ד' ובמקום קם מושב עובדים – עטרות. עטרות נפלה בקרבות תש"ח ונכבשה בידי האויב הירדני. היא שוחררה עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש העיר ירושלים טדי קולק על הקמת שכונה יהודית גדולה בעטרות שבצפון ירושלים. תוכננה תכנית מפורטת אך לא יצאה לפועל. כעבור עשור, החליטו שוב ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס, במקרה נדיר של תמימות דעים, על הקמת השכונה.

למרבה הצער, עד היום, קרוב ל-54 שנה לאחר החלטת אשכול וקולק, טרם יושמה ההחלטה ועטרות טרם יושבה מחדש. מדרום לעטרות הוקם אזור התעשיה עטרות וכן הוקם שדה התעופה עטרות, שנועד להיות שדה התעופה הבינלאומי השני של ישראל, אך עם פרוץ מתקפת הטרור של שנת 2000 (ה"אינתיפאדה" השניה) נסגר.

הגיעה השעה להקים את השכונה. יש תכניות מפורטות להקמתה ובניית 9,000 יחידות דיור (בעיקר בשטח בו פעל שדה התעופה). הקמת השכונה תחזק מאוד את ירושלים ואת אחיזתנו בה. עד כה טרם הוחלט על הקמת עטרות, בשל הססנותו המדינית של נתניהו.

נדב שרגאי, עיתונאי אמין ובקיא, פרסם ב"ישראל היום" שנתניהו הבטיח לסמוטריץ' שיקדם את הקמת הבניה בעטרות בתמורה לאיחוד שלו עם עוצמה כהניסטית. הציניות של האיש הזה עוברת כל גבול. הוא מוזיל יעד לאומי חיוני והופך אותו אתנן כדי לאנוס את סמוטריץ' להתאחד עם החיה הכהניסטית, כי נתניהו סומך על נאמנותו המוחלטת של חיבור כזה, אם יעבור את אחוז החסימה, לכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. כלומר, אם סמוטריץ' יסרב, היעד הלאומי הזה לא חשוב ולא יבוצע. איזו ציניות.

כמובן שלא יהיה לנתניהו כל קושי להפר את ההסכם הזה, הרי מדובר במפר הסכמים סדרתי, שאין שום ערך לחתימת ידו. סמוטריץ' יודע זאת. נתניהו יודע שסמוטריץ' יודע זאת. אבל סמוטריץ' יודע שאם יסרב הוא צפוי לקמפיין שתיית קולות בנוסח "בגלל סמוטריץ' לא תקום עטרות", או "סמוטריץ' ססמולן" או "סמוטריץ' יחלק את ירושלים".

תרבות השלטון של נתניהו משחיתה כל חלקה טובה בחברה הישראלית. גדל כאן, לאסוננו, דור שאינו מכיר תרבות אחרת.

* נציגות ליהדות הרפורמית – הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, הוא היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית בישראל. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 73 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

שמחתי מאוד מאוד על בחירתו של הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) למקום הרביעי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת והכנסת תתברך בו.

אני בטוח שגלעד ייאבק למען הפלורליזם הדתי ביהדות, למען הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, למען הכרה בגיור הרפורמי ולמען מימוש מתווה הכותל. אלו מאבקים חשובים מאוד. אך אני מקווה שהוא לא יהיה רק נציג של זרם, אלא שיפעל להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת; לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה מרכזית של הציונות בימינו.

ראוי בעיניי, שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים בין חלקי החברה היהודית ישראלית. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת גם על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית.

* מדברות – מרב מיכאלי בראיון לווינט: "עפר שלח ואני מדברות אחד עם השני". ונשאלת השאלה, האם הן מדברות "אחד עם השני" או "אחת עם השניה" (אגב, בעברית תקנית יש לומר "זה עם זה", "זה עם זו" או "זו עם זה").

* חוסר סמכות – בית המשפט העליון קבע באופן נחרץ שלא הייתה לאמיר אוחנה כל סמכות להחליט על מניעת חיסונים נגד קורונה לאסירים. אין בהחלטה זו שמץ של אקטיביזם שיפוטי. אילו בית המשפט העליון היה מורכב אך ורק משופטים שמרנים שבשמרנים, קיצונים בשמרנותם, והיה מתקיים דיון בהרכב מלא של כל בית המשפט על ההחלטה הזו – בית המשפט היה פוסק פה אחד בדיוק אותה פסיקה. כך בישראל וכך בכל מדינה דמוקרטית בעולם.

אני שמח שבית המשפט לא נהג כראש קטן באמירה שמכיוון שמבצע החיסונים בבתי הסוהר נערך, הדיון בהחלטתו המוקדמת של אוחנה אינו רלוונטי. האמירה הברורה של בית המשפט העליון בנושא הזה חיונית מאוד. לצערי, נפקד מן ההחלטה המשפט החשוב ביותר שצריך היה להופיע בה – שעל החלטתו של אוחנה מתנוסס דגל שחור של החלטה בלתי חוקית בעליל. חשיבות המסר הזה היא הבהרה לכל עובד שב"ס, מן הנציבה ועד אחרון הסוהרים, שחובתם להפר הוראה מסוג זה, ואם יקיימו אותה הם יישאו באחריות פלילית על החלטתם, ולא יוכלו להסתתר מאחורי "מילאנו פקודה".

ראש ממשלה נורמטיבי במדינה מתוקנת היה מדיח את השר הסורר מיד עם קבלת הפסיקה. אילו לאוחנה היה מינימום כבוד עצמי הוא היה מתפטר בעקבות ההחלטה.

אך ראש הממשלה אינו נורמטיבי ולאוחנה אין כבוד עצמי. הוא מן הסתם מרוצה מן ההחלטה, שתעמיד אותו כגבר-גבר בעיני האספסוף המריע לו, וכמי שעומד מול הפקידונצ'יקים מבית המשפט שאף אחד לא בחר בהם ולכן אסור להם להתערב באף החלטה שלו. הן זו התפיסה הארדואנוקרטית שאוחנה הוא נשא סימפטומטי שלה.

אמיר אוחנה הוא השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל. כהונתו בממשלה היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

* תואר לצמיתות – אחרי שכתב "הארץ" לענייני פלילים ג'וש בריינר חשף שח"כ מהליכוד ניסים ואטורי, המתהדר בתואר דוקטור, אינו דוקטור, הוא חשף שואטורי, המתהדר בתואר עו"ד, גם אינו עו"ד. אין דבר. בקרוב הוא יקבל תואר שאיש לא יוכל לקחת ממנו – חכל"ש.

* מטרת המאבק – כאשר המשטרה נלחמת נגד הפשיעה במגזר הערבי, היא נתקלת בהפגנות אלימות והתייחסות אליה כאל כוח כובש. ההנהגה הפוליטית של המגזר, שתוקפת את המדינה על אוזלת ידה במלחמה בפשיעה ומוציאה הפגנות אלימות "נגד האלימות", שמופנות כמובן נגד המדינה, הממשלה והמשטרה, ממהרת לצאת נגדה בהאשמות והפגנות כאשר היא פועלת.

חובתה של מדינת ישראל להחזיר את הריבונות ואת המשילות למגזר הערבי ולהילחם בפשע, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בבניה הבלתי חוקית, בביגמיה ובטרור החקלאי. וצריך לדעת שהמלחמה הזאת תיענה בהסתה ואלימות בהובלת ההנהגה הפוליטית הרדיקלית, שבעבורהּ המאבק נגד המדינה הוא המטרה, והתירוצים למאבק מתחלפים מעת לעת.

* גדר פרוצה – ההחלטה לסגור את הגבולות כדי למנוע ייבוא הנגיף והמוטציות נכונה. אבל מעדות של הבן שלי, שעד לאחרונה תפס קו באזור ריחן, אני יודע שגדר הביטחון פרוצה לחלוטין והמוני פלשתינאים נכנסים לשטחנו מדי יום באופן חופשי. מחדלים מתמשכים והזנחות בנות למעלה מעשור, מתנקמים בנו היום.

* אחריות אישית – הממשלה כשלה בטיפולה בקורונה. המשטרה כשלה באכיפה. המגזר החרדי ברובו מצפצף על המדינה ועושה שבת לעצמו. אבל חלק ניכר מן הבעיה היא בהתנהגות הציבור לגווניו השונים. מכל אחד ואחת מאתנו נדרשת אחריות אישית. אם כולנו היינו מקפידים בשמירה על כל ההנחיות והנהלים, המצב היה אחר לגמרי.

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* העין השניה – ההלוויה השערורייתית בירושלים ואוזלת היד של המשטרה שלא התערבה למניעתה, אינן מהוות בשום אופן תירוץ להפרות מצד אחרים. מי שמשתמש בכך כדי להצדיק את ההפרות שלו, כמוהו כמי שעקרו לו עין וכתגובה הוא עקר לעצמו את העין השניה.

* התקהלות מסוכנת? – אם התקהלות באוויר הפתוח אינה מסוכנת, זה נכון לגבי הלוויות המוניות, הפגנות, מופעים בקיסריה ומשחקי כדורגל עם קהל. אם היא מסוכנת – היא מסוכנת לכולם.

* הלוויות המוניות – אני קורא לרבני המגזר החרדי לגלות אחריות, להתאפק ולא למות בימים טרופים אלה.

* התרבות חיה ובועטת – "רק לַתרבות יש בקושי מקום בשורה אחרונה בצד. תראה מה עשו מאתנו. איך למדנו לחיות בלי תרבות? סתם ככה מבלי שהרגשנו, תראה איך למדנו למות". ציטוט זה הוא מתוך השיר "תראה מה נהיה מאתנו" שקובי לוריא כתב והלחין ל"זהו זה".

השיר מקסים. אני מזדהה בכל לבי עם מצוקתם של אנשי עולם התרבות בישראל, שאגב אין המדובר רק באמנים, אלא יותר מכך באנשים שמאחורי הקלעים – פועלי הבמה, ההגברה, התאורה, המאפרים, המלבישים, הסדרנים, הקוּפָּאִים וכו'. עולם התרבות הוא הנפגע ביותר ממגבלות הקורונה וסביר להניח שהוא יהיה האחרון לחזור לשגרה. עובדה זו אינה נובעת מאי הכרה בחשיבות התרבות, אלא מהסיבה האובייקטיבית שהתקהלות, בוודאי באולמות סגורים, היא המשת"פ העיקרי של הנגיף.

אני מקווה שיימצאו מתווים סבירים לאפשר חזרה הדרגתית של עולם התרבות לפעולה וכאמור, שיינתן פיצוי הולם לאמנים ולעובדי התרבות.

אבל איני מקבל את הנהי על התרבות שמתה. התרבות חיה ובועטת. גם כאשר אי אפשר להתכנס ולהתקהל אנשים קוראים ספרים ואנשים כותבים ספרים. אנשים יוצרים מוסיקה ואנשים מאזינים למוסיקה. בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים היכולת של האדם המבודד בביתו לצרוך תרבות לסוגֵיה רבה מאוד. היכולת בכל זמן לצפות בכל סרט ובכל סדרה ולהאזין לכל אמן או לכל שיר, במכשיר שנמצא כל היום בכיס שלנו, היא כמעט בלתי מוגבלת. אדרבא, אולי דווקא בימי סגר יש לאנשים יותר פנאי לתרבות. וגם רבים מן האמנים מוצאים דווקא עכשיו דרכים יצירתיות ליצור ולהגיע לקהל בלי התקהלות. דווקא בתקופה זו זכינו לצפות בכמה מסדרות הטלוויזיה הטובות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית.

נכון שלהתקהלות והמפגש החברתי יש ערך בפני עצמו – מי כמוני כחבר קיבוץ מודע לכך. לאלה עוד נחזור, אך יהיה עלינו להיאזר בסבלנות. אך הטענה שהתרבות מתה פשוט אינה נכונה.

* ביום ראשון – ביום ראשון, התכנסה הכנסת ואישרה את חוק האכיפה השוויונית – חוק הקנסות. כינוס הכנסת ביום ראשון – נדיר מאוד. הפרשן חנן קריסטל אמר בשידור ברשת ב' שהוא אינו זוכר ישיבה ביום ראשון.

אני דווקא זוכר. זה היה ב-5.7.76. למחרת מבצע אנטבה. הכנסת התכנסה בהתרוממות רוח לישיבה חגיגית. ראש הממשלה יצחק רבין דיווח בשם הממשלה על המבצע. יו"ר האופוזיציה מנחם בגין שיבח את המבצע ואמר לרבין: "אדוני ראש הממשלה – כל הכבוד!"

רק"ח (חודשים אחדים לאחר מכן הפכה לחד"ש) החרימה את הישיבה ופרסמה הודעה שתקפה את ישראל על התוקפנות נגד אוגנדה והפגיעה בריבונותה. גם אז, כהיום, הם היו אנטי ישראלים. אז עמד בראשה יהודי, מאיר וילנר (ולכן מותר היה למתוח עליה ביקורת בלי להסתבך עם משטרת הפוליטיקלי קורקט ולהיחשד ב…"גזענות").

האם היו ישיבות נוספות ביום ראשון בתולדות הכנסת? לא ידוע לי.

* גדעון לוי נגד הקרן החדשה – תאמינו או לא, גדעון לוי תוקף את הקרן החדשה. ציטוט מדויק: "למרבה הצער, הארגונים שטאוב תוקף, דוגמת הקרן החדשה וג'יי סטריט, עדיין לא אזרו אומץ להתנער מהציונות". במאמר תגובה למאמר של גדי טאוב הוא מתהדר באידיאולוגיה האנטי ציונית שלו. הוא תוקף את חוק השבות "הגזעני". ואת עיקר החצים הוא מפנה לברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, שמגדירה את האנטי ציונות, כלומר את ההתנגדות לזכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד – העם היהודי, כאנטישמיות. הגדרה, שמדינות ובהן ארה"ב (כולל ביידן), גרמניה ובריטניה אמצו. וכך הוא כותב: "טאוב נאחז בהגדרה של 'הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה' (IHRA) כלי הנשק החדיש והיעיל של הממסד הציוני להשתקת כל ביקורת על ישראל. עצומה של ארגונים ישראליים ויהודיים, שקראו לנשיא ארצות הברית החדש שלא להפוך אותה לחוק, העלתה את חמתו של טאוב". כן, עצומה בזויה של ארגונים יהודיים ואנטי ישראליים בעד האנטישמיות, ונגד ההגדרה הנכונה של האנטישמיות, שאותה העולם הנאור מאמץ בהדרגה.

          * ביד הלשון

הר בנטל – את הפינה הקודמת הקדשנו להר אביטל, והיום נצפין להר הסמוך לו – הר בנטל. שמו של ההר נסמך לשמו של ההר השכן. כיוון שהר בנטל נמוך מהר אביטל – 1,164 מ' לעומת 1,204 מ', הוא כביכול ההר הילד. אם האחד אבא – השני בן (או נכד – אבא של הטל והבן של הטל). בניגוד להר אביטל, שהוא תרגום של שמו הערבי של ההר – תל אבו-נידה, אין קשר בין שמו של הר בנטל לשמו הערבי – תל אל-ברם, שמשמעותו – ההר שסובבים אותו.

הר בנטל נמצא בצפון מזרח הגולן, בין הר אביטל שממערב לקוניטרה לקיבוץ מרום גולן שנמצא למרגלותיו, ולמעשה בתוך הלוע המקורי שלו. בנטל הוא הר געש כבוי, שחלקו הצפון מערבי התמוטט בהתפרצות געשית בעבר, ולכן הוא דמוי פרסה. בתוך הפרסה נמצא מרום גולן.

על פסגת הר בנטל נמצא בית הקפה "קופי ענן" – שם מבריק, מן הימים שבהם קופי אנאן היה מזכ"ל האו"ם, והוא מרמז גם על היותו בית קפה שבמשך רבים מימי החורף נמצא בתוך ענן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.1.21

* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על "הערבים נעים בהמוניהם", כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.

יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.

* מכשיר את הלבבות – עצם הפניה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערבים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע"ם).

ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע"ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע"ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע"ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע"ם היא הזרוע של "האחים המוסלמים" בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש"מפלגת החופש והצדק" שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון "האחים המוסלמים" זרועות מהודו ועד כוש, ורע"ם היא הזרוע הישראלית.

יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים.   

* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע"ם).

(אגב, אם האחים המוסלמים – רע"ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את "זכות" ה"שיבה" ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ"ל הרשימה המשותפת כולה).

* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, "הארץ", את הערוצים "כאן 11", 12 ו-13? "מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי". דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.

* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.

אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח"כ במילוי תפקידו.

* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בניה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.

זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).

חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.

* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.

* השטויות האלה – בפגישתו עם "השולמנים" אמר נתניהו בביטול: "רמזור שמזור כל השטויות האלה". השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.

הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם "השותפים הטבעיים" והם "הבלוק". וכדי לא להתעמת אתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר)  וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית הייתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא הייתה ברירה. זו הייתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.

* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפליה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.

לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.

* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.

אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.

ב"הארץ" התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. "חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר". אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.

"מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'".

מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה "קיבוש" יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והוקמה הרש"פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו"ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש"ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.

מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת "השיבה" (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל "אקיבוש". כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.

ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.

* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת ועניה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל"סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש"פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.

כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסיה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד.  

* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג"ץ וכשבג"ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.

בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.

ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.

* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב"ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.

* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.

* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.

* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק"מ. מספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את "ביטול הזמן" ואת עלות הק"מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו"ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.

השבוע נערכה באורטל אסיפה על תכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.

אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון.  

סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.

* החשכ"ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.

ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ"סים (או בשפה מכובסת "מיכרוז" החברה). משמעות הצעד הייתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ"סים חיה ובועטת עד היום.

בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.

* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם "תגלית", שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה"ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל"יד ושם", לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.

תרומתו השנויה במחלוקת היא "ישראל היום" – העיתון שהוא המו"ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב"ישראל היום". היום אני כותב בעיתון המתחרה – "ידיעות אחרונות". גם כשכתבתי ב"ישראל היום" הייתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על "ידיעות אחרונות" יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ"מקור ראשון" ועד "הארץ". מה שאני אוהב הוא המגוון. ל"ישראל היום" יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.

אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש"ח (אגב, בתש"ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא הייתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא הייתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא ההגשמה הציונית – עליה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה"ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית. אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.

איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו, תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק"ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?

אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם… יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).

* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.

בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של "הדודיאלים" (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.

– "אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!"

– "אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי".

          * ביד הלשון

הר בני רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.

בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי"ן עם גרש, מבוטאת כרי"ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה"נ, והתיישבו באזור.

הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.

גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.12.20

* יש אשם אחד – סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא טירוף מערכות. האשמה בכך נעוצה באדם אחד – נתניהו. כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה נכנסו אתו לקואליציה בלב פתוח ונפש חפצה, שופעי רצון טוב להיכנס מתחת לאלונקה ולהיחלץ לשותפות אמת בעשיה לקידום מדינת ישראל בשעת משבר. אבל נתניהו עקץ את שותפיו, רימה אותם, הונה אותם, הפר כל תו בהסכם ופגע ביודעין בכלכלת ישראל באי העברת תקציב. נתניהו הפך את ההסכם אתו לבדיחה ופורר את הממשלה.

* אפקט סער – פתאום נתניהו רוצה להעביר את התקציב בתוך שבועיים. הרי היה עליו להעביר אותו באוגוסט ונתנה לו אורכה עד דצמבר. היו לו תירוצים מגוחכים, שלא נכון במצב המשבר להעביר תקציב ושצריך כמה חודשים להכנת תקציב וכו'. פתאום צריך תקציב ואפשר להכין אותו בשבועיים. מה קרה? אפקט סער. נתניהו התחיל ל-פ-חד מהבחירות.

* תוספת הכרחית – החלטת הממשלה על תוספת תקציבית של 50 מיליארד ₪ מחויבת המציאות. היא רק מוכיחה עד כמה הכרחי להעביר תקציב. עד כמה ההימנעות להעביר תקציב ולהשתמש בו כבן ערובה היה פשע כלכלי נגד המדינה, רק כדי לגנוב את הרוטציה.

* פשרה רקובה – אילו הייתה פשרה בין הליכוד וכחול לבן, היתה זו פשרה רקובה, כיוון שהמו"מ עצמו היה רקוב ומסואב. היה זה מו"מ בין כיבוד ההסכם להפרתו. אין מקום למו"מ כזה. ומה הטעם לחתום על הסכם עם מי שהפר את ההסכם הקודם מתחילתו ועד סופו?

ורגע לפני פשרה אפשרית, קפצו החרדים ודרשו כתנאי להסכמתם ל"פשרה" לחוקק את חוק הגיוס (כלומר חוק ההשתמטות) וחוק הגיור (כלומר החוק נגד גיור). חוק הגיור הוא חוק אנטי ציוני, המתנקש במהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והופך אותה למדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. זהו חוק שבו המדינה היהודית מפנה עורף לרוב העם היהודי.

* צל"ש או טר"ש – בני גנץ הוא הגיבור הטרגי של הפוליטיקה הישראלית. וכשאני כותב "גיבור טרגי", אין זה לתפארת המליצה, אלא אני מתכוון בפירוש לשני חלקי הביטוי. טרגי – זה ברור. אבל גם גיבור. כאשר הצטרף לממשלת האחדות הלאומית, במחיר פירוק כחול לבן, הוא נהג בגבורה פוליטית; הקריב את עצמו ואת מפלגתו למען האינטרס הלאומי. הוא ידע עם מי יש לו עסק, ולקח סיכון.

היה זה מעשה של צל"ש או טר"ש. והבעיה הייתה, שמי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא אדם אחר. אילו כובד עמו ההסכם, והייתה מגיעה הרוטציה, רבים ממתנגדי ממשלת האחדות היו משנים את דעתם ותומכים בו, וסיכוייו לנצח בבחירות הבאות היו גבוהים. אבל נתניהו עקץ אותו ואת כחול לבן, והוא איבד את עולמו.

מה שחבל, הוא המסר שהפוליטיקה היא ג'ונגל ואין בה מקום להגינות, לכיבוד הסכמים, לענייניות. מי שנוהג כך מוצג כלוזר, כשוטה הכפר, כנאיבי. גנץ עצמו ישלם מחיר פוליטי כבד. אבל אני מקווה שההונאה הגדולה של נתניהו הייתה גשר אחד רחוק מדי, ובעטיה יאבד את השלטון.

* כפני הכלב – נערת השליחויות של נתניהו אסנת מארק כינתה את ח"כ מיכל שיר "כלבה". זה הסגנון.

פני הדור כפני הכלב.

הביטוי פני הדור כפני הכלב, מן התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין,  הוא חלק מתיאור של מצב איום ונורא שיפקוד את עם ישראל רגע לפני הגאולה.

אני מקווה שהתנהלות והסגנון הללו מבשרים את המהפך בעוד שלושה חודשים.

* מסיבת סיום – לאורך כל השנים האחרונות, משרד התקשורת היה בסטגנציה ורמת תשתיות התקשורת בישראל, אומת הסטארט-אפ, נסוגה אחור, כמעט עד רמת עולם שלישי. נתניהו היה שר התקשורת, כשכל מה שעניין אותו היה איך להשתלט על התקשורת. רק בזה הוא עסק, והשאר יסופר בכתב האישום. כאשר נאסר עליו להמשיך להיות שר התקשורת, הוא שלח את מלחך הפינכה שלו איוב קרא (שאחרי שסיים להשתמש בו – זרק אותו) להמשיך במסע ההשתלטות.

7 חודשים יועז הנדל שירת כשר התקשורת, וב-7 חודשים עשה יותר משנעשה במשרד במשך 7 שנים. ובסך הכל הוא עשה את מה שכל שר צריך לעשות. להסתער על תחום אחריותו, להיות ענייני, לפעול למען אזרחי ישראל, לקדם את הפריפריה, לקדם את האוכלוסיה הערבית, לתקן את האפליה נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ימים אחדים לאחר סיום תפקידו אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית את חוק מתווה הסיבים האופטימיים. יופי של מסיבת סיור לשר מצטיין.

* בעד תקשורת מגויסת – תקשורת מגויסת היא תופעה שמעוררת בי סלידה בדרך כלל, אבל במקרה של קמפיין החיסון, ההתגייסות של התקשורת מוצדקת לחלוטין. אין זו סוגיה של אידיאולוגיה או פוליטיקה. האידיאולוגיה היחידה היא לנצח את הנגיף, לעצור את המוות והתחלואה, להחזיר את המשק, את החינוך, את התרבות, בקיצור – את החיים לסדרם.

החיסון הוא הפתרון. כל ההחלטות של ממשלת ישראל וממשלות כל המדינות בעולם אינן יכולות לתת פתרון, אלא לעצור זמנית את ההידרדרות ולהשאיר את התפשטות המגפה תחת שליטה. כל צעד העוצר את המגפה גורם לנזק חמור לכלכלה ולחברה. כל צעד המשחרר את הכלכלה מעורר עוד גל של המגפה. המשך האקורדיון הזה לעוד שנים הוא מטורף. ויש רק דרך אחת לשים לכך קץ – החיסון.

החיסון הוא ניצחון גדול של המדע והטכנולוגיה. התגייסות של המדינות למימון המחקר והפיתוח ולקיצור דרמטי בתהליכי הייצור והתגייסות המדע למטרה, יצרו הישג בלתי נתפס. החיסון עבר את כל הבדיקות הנחוצות והחמורות ביותר והתברר כיעיל באופן חסר תקדים.

כעת יש פתרון לקורונה, אך יותר משהוא תלוי במדינות ובממשלות, הוא תלוי באחריות האישית של כל אזרח – להתחסן. אבל יש לא מעט אזרחים שמפחדים, והפחד הוא טבעי. ומה שמלבה את הפחד הוא פייק ניוז, תאוריות קונספירציה מטורללות והכחשת המדע. המסרים האלה משפיעים על אנשים ומחזקים את הפחדים.

לממשלות, לאמצעי התקשורת ולרשתות החברתיות יש אינטרס אחד – לנצח את המגפה. ולכן, על כולם להתגייס לקמפיין הסברה אדיר להתחסנות, להרגעת הפחדים ולהפרכת הקונספירציות ותעמולת הבערות. אני שמח שהתקשורת בישראל מגלה אחריות ומתגייסת.

* דוגמה אישית – טרנד הלעג והביקורת על החיסון לנתניהו בשידור חי מול המצלמות היה צפוי. איני שותף לטרנד הזה. לפני שבועות אחדים כתבתי שעל נתניהו להתחסן ראשון בפומבי, וצפיתי את הטרנד.

כאשר החיסון כל כך חשוב להדברת הקורונה, והוא תלוי בבחירה החופשית של כל אדם, אנשים רבים מפחדים מן החיסון ומושפעים מפייק ניוז נבער מדעת נגד החיסון – יש חשיבות בכל פעולה שתעודד את הציבור להתחסן. ולכן, מן הראוי שנתעלה מעל ענייני האהבה או השנאה, ההערצה או הסלידה לנתניהו ונתמקד בשאלה אחת – האם החיסון בשידור חי מקדם את המטרה או לא. אין לי ספק שהוא יקדם את המטרה.

נתניהו הוא מנהיג נערץ על המונים רבים והשפעתו עליהם אדירה. כאשר הם רואים אותו מתחסן, זה לבטח ישפיע עליהם ויעודד רבים מהם, שהתלבטו, ללכת בעקבותיו ולהתחסן. מתנגדיו הרבים לא יושפעו מן הדוגמה של נתניהו, אך היא לבטח לא תגרום להם להימנע מחיסון.

מנהיג נדרש לדוגמה אישית. כמו רבים, אני מרבה לבקר את נתניהו על העדר דוגמה אישית, או ליתר דיוק, על דוגמה אישית שלילית. אז כאשר הוא מגלה דוגמה אישית חיובית, בנושא חשוב כל כך ובעיתוי קריטי כל כך – דווקא על כך צריך לתקוף  אותו?

רבים מהמותחים עליו ביקורת בגין החיסון הפומבי, היו מבקרים אותו בחריפות אלמלא עשה כן; אילו קרא לציבור להתחסן ולא עשה זאת בעצמו ראשון. במקרה כזה הביקורת הייתה מוצדקת. וכיוון שהוא נהג כראוי, יש לשבח אותו על כך.

לצד הביקורת על עצם החיסון הפומבי, יש ביקורת נקודתית; למשל על כך שהרופא האישי שלו חיסן אותו ולא אחות, או על כך שלא עבר את הפרוצדורה של שאלון לפני החיסון. את הפרוצדורה הוא עבר בחדר צדדי. יתכן שנכון היה שיעבור אותה בשידור (אלא אם יש בכך פגיעה בחיסיון רפואי). נכון היה שאחות תחסן אותו ולא הרופא האישי, ולו כדי שידגים את קבלת החיסון כפי שיקבל אותו כל אזרח. אך אלו הערות שוליות. העיקר הוא הצעד הנכון שעשה נתניהו, גם אם כדרכו הוא עשה זאת במפגן מגלומני סר טעם של תעופה עצמית.

* בלתי בגיץ – אני משוכנע שבג"ץ ידחה את העתירות נגד חוק הלאום, אבל הבעיה היא בעצם הדיון בהן.

את העתירות צריך היה לדחות על הסף משלוש סיבות:

א. כיוון שמדובר בחוק יסוד. התערבות בחוק יסוד היא נשק יום הדין, המוצדק רק במקרי קצה של פגיעה מכוונת בעליל בזכויות האדם. למשל, אילו בחוק יסוד הייתה נשללת זכות הבחירה מערביי ישראל או מהמתנחלים. כמובן שהטענה כאילו החוק פוגע בזכויות האדם היא שקר.

ב. כי אל לו לבית המשפט להתערב במחלוקות על השקפת עולם. אלה נושאים מובהקים של המערכת הפוליטית.

ג. כיוון שהחוק אינו ממציא דבר חדש, אלא מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. בית המשפט העליון של המדינה היהודית דמוקרטית צריך להגן על מהות זו, ולבטח לא לערער אותה.

* לא מתאים ליחידה – לוחם גולני שמחבל יידה לעברו בקבוק תבערה והוא לא הגיב הודח מן היחידה. הוא הודח בצדק, כי בשעת מבחן הוא פעל בצורה מחפירה, בניגוד לרוח צה"ל ולערכי החתירה למגע, הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. חייל שאינו מגיב על יידוי בקבוק תבערה, אינו מתאים להיות לוחם, בטח לא בסיירת גולני. הוא לא עבר עבירה פלילית. הוא לא יכנס למעצר. הוא פשוט לא יישאר ביחידה כי אינו מתאים.

הדמגוגים שעושים עליו סיבוב ונותנים אליבי לפחדנות ולברחנות בקשקושים כמו "אפקט אלאור אזריה", "פחד מהפצ"ר", "פחד מבג"ץ" וכו' פוגעים בצה"ל וברוח הלחימה של לוחמיו.

* מפני תיקון עולם – מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי.

הרמב"ם דיבר על דמים, במובן של ממון. כאשר מדובר בדמים במובן של דם – על אחת כמה וכמה. בעסקאות ג'יבריל, טננבוים, ושליט רוב גדול של המחבלים ששוחררו חזרו לטרור. לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

כדאי שנזכור זאת כעת, כאשר עסקת חליפין חדשה עומדת כנראה על סדר היום.

* ספר התועבה – עדות מצמררת של הרב אביה הכהן:

"חזרתי הביתה עכשיו נרעש ונפחד. לקחתי טרמפ נער חמוד ויפה בן שש עשרה שפאותיו מפארות את פניו. הנער לומד ביצהר בישיבה של יצחק שפירא ויוסי אליצור מחברי הספר 'תורת המלך'. לי אין ספק שהספר קורא להפרות חוק ופגיעה בערבים אולם עורכי הספר טענו שהספר אינו אלא פלפול בעלמא. ובכן אני יכול לומר בוודאות – תלמידי הרבנים האלו מבינים את הספר בצורה חד משמעית – יש לפגוע בערבים! הנער אמר זאת בשמם. אני אומר זאת בוודאות מוחלטת. כבר שמעתי זאת כמה וכמה פעמים מתלמידים של שני הרבנים. בעיני רוחי אני רואה את הנער היפה יושב על ספסל הנאשמים וחייו נהרסים ושוב הדתיים במקהלה – השב"כ המרושע ממציא דברים כמו ברוסיה. צריך  לעצור את זה לפני שתהיה עוד משפחת דוואבשה. אגב מסכת הטיעונים של הנער הייתה זהה למילים שכבר שמעתי מתלמידי שני הרבנים".

שני ה"רבנים" האלה, שכתבו את הספר הנתעב, וכל ה"רבנים" שחתמו על הסכמה לתועבה – ארורים. הם סכנה לאומית. והם משחיתים את הנוער האומלל שהתגלגל אליהם. זו אוזלת יד של המדינה בכלל ושל השב"כ בפרט.

אך לא הכל בידי המדינה. לחברה יש תפקיד חשוב לא פחות, בהגדרת הטוב והרע. איפה רבני הציונות הדתית, מנהיגי הציבור ומורי הדרך, ששותקים במקום לזעוק זעקה מרה, במקום להוציא את הרשעים האלה אל מחוץ למחנה, במקום לשתף פעולה עם מוסדות המדינה לדיכוי התופעה הכהניסטית הנוראה הזאת – נוער הזוועות?

* פסול – עודה בשאראת בשוקניה: "בעיני כל אדם הגון, בן־גוריון פסול מלהיות אפילו מחנך בבית ספר יסודי". הרי בן גוריון אחראי לאסון הנורא – הקמת מדינת ישראל.

* מעל לכל אופנה – 16 שנים חלפו מאז מותה של נעמי שמר. ובשנת 2020 היא היוצרת המושמעת ביותר, על פי דו"ח אקו"ם.

נעמי שמר, משוררת דגולה (או כהגדרתה – מזמוראית) ניצבת יציבה מעל לכל אופנה וטרנד.

          * ביד הלשון

קפצית – תרומת התכנית "הנינג'ה הישראלי" לשפה העברית – הפנמת התחדיש העברי לטרמפולינה – קפצית. יישר כוחו של ניב רסקין המקפיד על כך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.12.20

* בדיחה ושמה פשרה – כל "פשרה" בין כחול לבן לליכוד היא פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. וכיוון שכבר הייתה "פשרה" כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים, שכדי למנוע סיבוב בחירות העניקה לנתניהו סולם לאפשר לתקציב לעבור ולממשלה לתפקד, נכון לומר שכל "פשרה" היא פשרה בין הפשרה שבין כיבוד ההסכם להפרתו, לבין הפרת ההסכם והפשרה.

נכון, סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא נזק נורא, אך האלטרנטיבה, המשך התרמית המתמשכת, הפרת ההסכמים הבלתי נגמרת והממשלה שאינה מתפקדת, הוא נזק חמור יותר.

באיזה מקרה נכון לא לפזר את הכנסת? אם עד יום שלישי הקרוב הכנסת תאשר בשלוש קריאות את תקציב 2021 ואת חוק ההסדרים, הממשלה תאשר את תקנון ממשלת האחדות שאמור היה לבוא לאישור בישיבה הראשונה של הממשלה אך נתניהו לא איפשר זאת, יקום קבינט הפיוס שנועד להתחיל לרפא את השסעים שנתניהו מעמיק ואת הפצעים שעליהם הוא זורה מלח ושתן מדי יום, ראש הממשלה יתחיל לשתף את שר הביטחון ואת שר החוץ בענייני הביטחון והחוץ של ישראל ונתניהו יחתום על הסדר ניגוד העניינים. רק אם כל התנאים האלה, בלי להתפשר על אות מתוכם, יתקיימו עד יום שלישי הקרוב, תהיה הצדקה להמשך קיום הממשלה.

עכשיו אני קורא על "פשרה" חדשה. הליכוד יסכים שניסנקורן יישאר שר המשפטים תמורת הארכת כהונתה של הממשלה לארבע שנים ודחיית הרוטציה בחצי שנה. עצם המחשבה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים מתערב בשאלה מי יהיה שר המשפטים, ושכחול לבן דנה אתו על הנושא, מעוררת פלצות ומתאימה למדינת עולם שלישי. תמורת המובן מאליו, ששר המשפטים יישאר בתפקידו, כחול לבן תסכים שגניבת הרוטציה תדחה בעוד חצי שנה?

מלכתחילה, סברתי שההסכם צריך היה להיות לארבע שנים ולא לשלוש. אלמלא עקץ נתניהו שותפיו ואילו כיבד את ההסכם והממשלה הייתה מתפקדת, היה זה נכון לפתוח את ההסכם ולהאריך אותו לארבע שנים, מתוך רצון טוב הדדי וכדי שתהיה כהונה שלמה של הכנסת. אך כמובן שאין זה המצב.

* להפריך את השקר – לימור סימיאן דרש פרסמה ב"ישראל היום" מאמר הזוי, שעל פיו פרישת סער מהליכוד היא צעד גזעני, שנועד לברוח מהמזרחים בליכוד ולהקים ליכוד חדש, אשכנזי, נקי ממזרחיים. "למי הכוונה במפלגה ללא 'הביביזם'? מפלגה ללא הרגב, האוחנה, הזוהר והקרעי".

זה כנראה דף המסרים של תעשיית השקרים של נתניהו "המזרחי". אני סולד מהעדתיות הגלותית שנועדה לחרחר שנאה ומדנים בין מזרחים ואשכנזים כדי להיבנות ממנה מבחינה פוליטית. אנחנו יהודים, ציונים, ישראלים, המגשימים את חזון מיזוג הגלויות, וכל החלוקה הזאת מאוסה בעיניי. אין שום משמעות בעיניי למקום מוצאו של האבא או הסבתא של ישראלי יהודי.

אבל רק כדי להוכיח עד כמה מופרכת השטות הביביסטית הזאת – גדעון סער הוא חצי "בוכרי". מס' 2 שלו, יפעת שאשא-ביטון היא "מרוקאית". רבים הסיכויים שבצמרת המפלגה ישובץ איזנקוט שהוא "מרוקאי". הם לא משובצים שם בגלל ה"מזרחיות" ולא למרות ה"מזרחיות", אלא ללא קשר לגלותיות הזאת. אבל רק כדי להפריך את השקר – אני מציע לבחון מי מאיישים את צמרת מפלגת ביבי.

* פרלמנטרית למופת – יפעת שאשא-ביטון היא פרלמנטרית למופת. היא הזכירה לנו שתפקידו של חבר כנסת, לא כל שכן יו"ר ועדה בכנסת, אינו להיות מכונת אישורים של הממשלה ולא חותמת גומי. היא הזכירה לנו את המושג איזונים ובלמים בין הרשויות בדמוקרטיה. היא הזכירה לנו, שהכנסת אינה קיימת רק להצבעה על הקמת ממשלה חדשה ("רק הצבעה אחת"), אלא יש לה משמעות כגורם מפקח וכערכאה פוליטית עליונה על הממשלה והצורך לאשר החלטות וחוקים בכנסת אינם רק ריטואל של סימון V על החלטות הממשלה.

מעולם הכנסת לא הייתה חלשה כמו בימי שלטון נתניהו, שהפך אותה אסקופה נדרסת לרגליו. ובוודאי שמעולם לא היה יו"ר לכנסת שראה עצמו כשליחו של ראש הממשלה כמו יריב לוין. יפעת שאשא-ביטון הצילה באופן חלקי את כבוד הכנסת ומעמדה.

היא לא צדקה בכל המחלוקות בינה לבין הממשלה ולא בכל נושא תמכתי בעמדתה (אם כי בנושאים רבים תמכתי בה), אך גם כאשר חשבתי שהיא טועה, הערכתי את המחויבות המוחלטת שלה לתפקידה, למשימתה ולאזרחי ישראל.

כצפוי, נתניהו ושליחיו נישלו אותה ואת ועדת הקורונה מסמכויותיה והעבירו אותן לוועדות נוחות יותר, כלומר כאלה שהמחויבות שלהן אינה לאזרחי ישראל אלא לראש הממשלה. וגם אז, היא היטיבה להפעיל את הוועדה כגורם מבקר, כגורם שמשמיע קול עצמאי וחליפי. אילו היו לנו עשרה שאשא-ביטונים, הדמוקרטיה הישראלית הייתה הרבה יותר חסונה והכנסת הייתה הרבה יותר טובה.

* הגונב מגנב – ברשתות החברתיות מופצת הצהרה של ח"כ שאשא-ביטון, חתומה בכתב ידה, כנספח להסכם בין הליכוד לכולנו, שבו היא מתחייבת לא לפרוש מהסיעה במהלך הכנסת ה-23. אם אין המדובר בזיוף (בכל זאת, המפיצים הם נשאי תעשיית השקרים של נתניהו), מן הראוי שהיא תתפטר מהכנסת.

ונשאלת השאלה – למה, בעצם? האם יש ערך כלשהו להסכם בפוליטיקה הישראלית בעידן נתניהו? למה צריך לכבד הסכם עם מפר הסכמים סדרתי, שהפך את הפרת ההסכמים לאידיאולוגיה ולפרקטיקה פוליטית נורמטיבית, וזוכה דווקא על כך להערצה גדולה? האם כאשר מדובר בהסכם עם נתניהו, הכלל שהגונב מגנב פטור אינו תקף?

תשובתי היא שלא. הגונב מגנב אינו פטור. על שאשא-ביטון לכבד את ההסכם, ולו מן הסיבה שהיא מצטרפת למפלגה שחרטה על דגלה יצירת אלטרנטיבה לנתניהו. ואין שום טעם באלטרנטיבה לנתניהו, אם היא לא תהיה אלטרנטיבה לביביזם.

* עוקף את עופר שלח – במצע "כחול לבן" נכתב בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל הנצחית". לפתע, בראיון לעיתון הסעודי "א-שארק אל אאוסט" אמר גנץ: "ירושלים צריכה להישאר עיר מאוחדת, אבל יש בה מקום לבירה פלשתינאית". זאת אמירה חמורה מאוד, שסותרת בעליל את הדרך שעמה ניגש גנץ לבוחר וביקש את אמונו.

סמוך לבחירות ביקר גנץ יחד עם כל צמרת "כחול לבן" בבקעת הירדן, והביע תמיכה נמרצת בריבונות ישראל על בקעת הירדן, אך הוסיף שהוא נגד החלתה באופן חד-צדדי אלא בהסכמה בינלאומית. אני תמכתי אז ותומך היום בהחלה של הריבונות באופן חד-צדדי (צעד שנתניהו התחייב לבצע והפר את מילתו), ובשנה האחרונה יכולנו להחיל את הריבונות בתמיכת ארה"ב, מעצמת-העל, ואין תמיכה בינלאומית משמעותית יותר מתמיכה אמריקאית (ונתניהו החמיץ את ההזדמנות). אך גם מי שמתנגד להחלה חד-צדדית, אך תומך עקרונית בריבונות, עמדתו ברורה – בקעת הירדן צריכה להיות ישראלית בכל הסכם שלום. הרי ללא הסכם אף אחד לא מדבר על נטישת הבקעה. מי שמדבר על ריבונות בהסכמה, אומר שבמו"מ לשלום ישראל תעמוד על כך שבקעת הירדן תהיה בריבונות ישראלית. ומה אמר גנץ בראיון ל"א-שארק אל אאוסט"? "ישראל צריכה להמשיך ולשלוט בנקודות אסטרטגיות בבקעת הירדן, אבל אין הכרח או חובה לספחו כולו". זו נסיגה חמורה מעמדת כחול לבן. אגב, ברור שאין פרטנר להסכם שישאיר בידינו נקודות אסטרטגיות בבקעה, אך כפי שראינו אין לנו פרטנר להסכם גם כאשר אנו מציעים את כל הבקעה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' בהצעותיהם המופקרות. אבל עצם הנכונות לוותר על בקעת הירדן זולת "נקודות", ועמדה כזו עוד לפני מו"מ, היא עמדה מופקרת.

כחול לבן ניסתה ליצור גוש מרכזי המגשר על פערי עמדות בין חלקי העם כדי להציג חלופה ממלכתית של אחדות לאומית, מתוך הבנת הסכנה בהעמקת הקרע והרחבת השסעים בעם. הדרך לכך הייתה בניסיון פנימי להגיע להסכמות על מצע. את המצע ניסחו הסמן היוני של כחול לבן, עופר שלח, והסמן הניצי, יועז הנדל. עצם ההגעה להסכמות הייתה ההוכחה שניתן להגיע להסכמות בעם.

כמצע של פשרה, לא היה זה המצע שיועז היה מנסח בעצמו, אך לבטח לא המצע שעופר שלח היה מנסח בעצמו. אך לא יועז ולא שלח היו הפנים של כחול לבן, אלא גנץ. גנץ סמך את ידו על המצע, ולפחות בנושא בקעת הירדן הציג עמדה ניצית יותר מהכתוב.

מה קרה לגנץ שהוא עוקף פתאום את עופר שלח מ"שמאל"? הוא רוצה לרצות את אלה שמגדפים אותו ושופכים את דמו מאז הקמת ממשלת האחדות?

* חזון המשטרה הפוליטית של אוחנה – בעקבות הביקורת שמתח מ"מ המפכ"ל מוטי כהן, על התערבות פוליטית לא עניינית בעבודת המשטרה, השיב השר אוחנה ש "שר אמור להיות מעורב בענייני משרדו, ושר הבט״פ חייב להיות מעורב בעבודת המשטרה, גם אם זו תופעה חדשה עבור מישהו במשטרה או בשירות הציבורי בכלל". כל זאת, כמובן, בשם האג'נדה "הכל פוליטי" ו"מלוא כל הארץ פוליטיקה" והלהג על ה"פקידים" שכפופים לנבחרי ציבור וכו'. אלא שעצמאות המשטרה, שנועדה להגן על הדמוקרטיה ולשרת את אזרחי המדינה ולא להיות כלי שרת של פוליטיקאי, היא יסוד מוסד של משטרה במדינה דמוקרטית.

משרד המשטרה הוקם מיד עם הקמת המדינה, אך המשטרה לא הייתה כפופה לשר ואפילו התקציב שלה היה נפרד, כדי לשמור על עצמאותה. רק אחרי הטבח בקריית שמונה והטבח במעלות, ב-1974, החליט ראש הממשלה רבין להעביר לאחריות המשטרה תחומים של ביטחון פנים והכפיף את המשטרה ואת תקציב למשרד המשטרה, בין השאר בעקבות המלצות ועדת חורב, ועדת החקירה הממשלתית על הטבח במעלות, שהמליצה לרכז את סמכויות ביטחון הפנים בידי רשות אחת.

האופוזיציה בראשות בגין התנגדה מיום קום המדינה לעצם קיומו של משרד משטרה. בגין ראה בעצם קיומו של משרד כזה אקט אנטי דמוקרטי. הוא טען שמשרדי משטרה קיימים רק בדיקטטורות ואילו במדינות דמוקרטית שר הפנים אחראי מיניסטריאלית על תחום המשטרה, שמתנהל באופן עצמאי. הוא טען שמשטרה, שמופקד עליה שר באופן ישיר, תהפוך בהכרח למשטרה פוליטית ולא למשטרה של העם כולו.

ואכן, עם עלייתו לשלטון והקמת ממשלתו, פירק בגין את משרד המשטרה. המשטרה הוכפפה לאחריות כוללת של משרד הפנים, אך כגוף עצמאי שאינו כפוף ישירות לשר והשר אינו מתערב בענייניו. מצב זה נשמר לאורך כל תקופת ממשלות בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר. עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, היה צריך למצוא מספיק תפקידים לשרים משתי המפלגות. בין השאר הוקם מחדש משרד המשטרה וחיים בר-לב הופקד עליו.

יתכן שגישתו הממלכתית ליברלית של בגין הייתה קיצונית מדי, אך נכונה בבסיסה, ברמה העקרונית. הרצון של אוחנה להיות מפכ"ל-על הוא ניסיון פוליטי אנטי דמוקרטי להשתלט על המשטרה, ועוד בשעה שהוא למעשה נער שליחויות של נאשם בעקבות חקירה חסרת פניות של המשטרה. די, אוחנה גרם מספיק נזק בתור הסוס הטרויאני במשרד המשפטים.

לא נותרו במפלגת ביבי שרידי DNA של הממלכתיות הליברלית שאפיינה את בגין ושמיר.

* בונקר – שיטת הבונקר שבה מנהל ניסנקורן את משרד המשפטים, אינה דרך נאותה במצב נורמלי. במצב נורמלי, נכון היה ששר המשפטים יוביל שינויים ורפורמות במערכת המשפט, ויש צורך בשינויים כאלה. אבל כאשר בראש הממשלה עומד נאשם בפלילים, שמנהל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, מעליל עלילות שווא על המערכת ומפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות והכל מטעמיו האישיים-פליליים – זה לא הזמן לרפורמות. זה הזמן לבונקר. זה הזמן להקפיא מצב לשמור על מערכת המשפט מול אויביה. זה זמן לקרב בלימה להצלת מדינת החוק. ואת הקרב הזה מנהל ניסנקורן באופן הראוי לעיטור הגבורה.

אני מקווה מאוד שבקרוב מאוד אדם נורמטיבי ושומר חוק יעמוד בראש הממשלה. או אז, נכון יהיה לשחרר. לצד המשך ההגנה על מדינת החוק מפני שוחרי רעתה, נכון יהיה לקדם רפורמות ושינויים, מתוך שיג ושיח והידברות מכובדת ומכבדת בין שלוש רשויות השלטון, ולעצב מחדש את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהן.

* ראשון בין שווים – בטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" הוא מצטט את גדעון סער: "אני מתכוון להחליף את המודל שהתרגלנו אליו במודל חדש: אני אוביל, אבל לצדי תהיה הנהגה שמבוססת על צוות ולא על שלטון יחיד. כמו שאמר בגין: ראשון בין שווים".

הביטוי "ראשון בין שווים" אינו של בגין. זהו ביטוי ישן ומוכר המדבר על מי שעומד בראש צוות של אנשים, שכולם שווים בזכות דעה ובהכרעה. המקור למושג הוא לטיני, מתקופת הרפובליקה הרומית – Primus inter pares. בניגוד למשטר נשיאותי, או למשטר בישראל בתקופת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במשטר פרלמנטרי, שבו הפרלמנט בוחר את הממשלה ואת העומד בראשה, ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים, שהאצבע שלו שווה לשל כל שר אחר בהצבעות הממשלה. זו רוח חוק יסוד הממשלה, שנחקק לראשונה ב-1968, למעט שנות הבחירה הישירה, הגם שהמושג עצמו אינו מופיע בו. כך פעלו ראשי הממשלה עד חוק הבחירה הישירה, אך גם לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, ראשי הממשלה המשיכו לראות את עצמם כאילו נבחרו בבחירה ישירה. נתניהו הרחיק לכת בכך, כאשר הוא מנהל את הממשלה על פי תפיסת "המדינה זה אני" וכמי שרואה בעצמו גוליבר בארץ הגמדים, כאשר הגמדים הם כל מי שלא הוא, ומי שקצת מתבלט – הוא מקפד ראשו.

בגין לא המציא את המושג "ראשון בין שווים", אך הוא הרבה להשתמש בו, ונהג לפרש אותו באופן מרשים: "ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים. פירוש הדבר, שהשרים רואים בו ראשון, אך הוא רואה בהם שווים".

ב-1968 פרצה מחלוקת קשה בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין שר הביטחון משה דיין (שהתנהל באופן פרוע וצפצף על אשכול, כפי שמאוחר יותר אריק שרון צפצף על בגין). בגין, שהיה אז שר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים (אז נהוג היה לכנות כך את ממשלת האחדות. לאחר הקמת הליכוד, השתנתה הטרמינולוגיה לממשלת אחדות), שהה בחופשה, אך הוזעק לפשר בין השניים, שהעריכו אותו מאוד והחליטו לבחור בו כבורר. בגין נפגש עם השניים, ופסק: "כל השרים שווים לרבות ראש הממשלה, אבל הוא ראשון בין שווים". כלומר כאשר יש מחלוקת בין ראש הממשלה לשר, והם אינם מצליחים להגיע להסכמה, הפוסק הוא ראש הממשלה.

התרבות הזאת כל כך זרה ורחוקה מתרבות פולחן האישיות של עידן נתניהו. אני מקווה מאוד שסער יבחֵר לראשות הממשלה ויחזיר לתלם ולשפיות את המדינה, את הממשלה ואת מושגי הדמוקרטיה והמנהיגות.  

* שילמה את חובה – במשך יותר מארבעים שנה הייתה שולה זקן שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. התנהלותו של אולמרט והתנהלות סביבתו הייתה כשל ארגון פשע, ושולה זקן הייתה בריח מרכזי בהתנהלות זאת. היא הייתה בת 17 כאשר החלה לעבוד אתו, ואפשר לומר שהייתה נערה תמימה, אבל היא סיימה לעבוד אתו אחרי גיל חמישים, וזה גיל שבו כבר אפשר בהחלט להבחין בין טוב ורע (לדעתי גם בגיל 17 צריך לדעת להבחין בין טוב ורע).

גם במהלך חקירותיו ומשפטו היא נשארה נאמנה אליו עד כלות. שתקה ולא הסגירה דבר. הייתה מוכנה לשלם כל מחיר בעבורו. רק כאשר הוא בגד בה, וכדי להשאיר את ראשו מעל המים הוא ניסה להטביע אותה – רק אז התעשתה, הייתה לעדת מדינה ופתחה את הפה בחקירות.

היא לא צדיקה. רחוקה מכך. ועכשיו היא רוצה להיכנס לפוליטיקה, כפי שאמרה בראיון ל"ישראל היום", ערב כניסתה לבית "האח הגדול" (תמורת כ-300,000 ₪). ויש לה מודל לחיקוי. שר הפנים אריה דרעי. אם סלחו לו, למה לא סולחים לה? "אולי בגלל שאני אישה? אולי בגלל שאני מזרחית?" דרעי לא אישה, אך גם הוא לא בדיוק "מערבי". מה הקשר?

בעיניי, חזרתו של דרעי ועוד בדיוק בדיוק למקום הפשע – משרד הפנים, היא קלון למדינת ישראל. ואם היא תיכנס לחיים הפוליטיים, זו תהיה בושה גדולה.

ההצדקה של דרעי היא כרגיל ש"הוא שילם את חובו לחברה". וזה נכון. לכן הוא אינו יושב בכלא, אלא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית. שולה זקן שילמה את חובה לחברה כאשר ישבה בכלא, וגם תרמה תרומה לחברה כשסייעה לחשיפת פשעיו של אולמרט (תמורת הסכם עד מדינה שהפחית מאוד מעונשה), אבל זה לא הופך אותה ראויה להנהגה ציבורית.

שולה זקן מלינה על כך שמזכירים לה כל הזמן את העובדה שישבה בכלא. "עד מתי ימשיכו להגיד 'מהכלא ל…'? די, אני מבקשת די… במשפט אחד אתה מוחק 40 שנים של עשיה".

שולה התבלבלה. הבעיה אינה בכך שישבה בכלא. הבעיה היא 40 שנות העשיה. 40 השנים הם החטא. הכלא הוא עונשו. ואם את זה היא לא מבינה, בוודאי ובוודאי שאין היא ראויה לתפקיד ציבורי.

שולה זקן תוקפת את אולמרט על דרכו המדינית. "למה אתה מחבק את אבו מאזן, שלמזלנו לא נתת לו את ירושלים? אני ירושלמית, החלפתי גולות עם ערבים דרך הגבול, והוא כמעט נתן את הבית שלנו. אני לא יכולה לשמוע את הדבר הזה". כאשר הוא כמעט נתן את הבית שלה, היא הייתה הקרובה אליו ביותר, ראתה בו אלוהים ולבטח לא הייתה לה ביקורת כלשהי.

שתלך ל"אח הגדול". שתהיה סלב. אבל בחיים הציבורים באמת שאין בה צורך. יש לנו שם די והותר אנשים שאינם ראויים לכך.

* שאלה לסרבני החיסונים – האם לדעתכם לא צריך להשקיע ביצירת חיסון? סתם נזרקו מיליארדים רבים כל כך? או שאתם בעד שיהיה חיסון, רק רוצים שאנשים אחרים יתחסנו ואתם תיהנו ממיגור המגיפה.

* הכחשת המדע – הרופא הבריטי אדוארד ג'נר המציא בשנת 1796 את החיסון נגד אבעבועות שחורות. היה זה החיסון הראשון בהיסטוריה. התגלית של ג'נר התקבלה בלעג. אמרו עליו שהוא הופך בני אדם לדינוזאורים. אך ההמצאה שלו הדבירה את המחלה הנוראה, שהאנושות לא ידעה להתמודד עמה. ועל בסיס המצאתו, המשיך הביולוג הצרפתי לואי פסטר לפתח חיסונים ועוד רבים אחריו. ההמצאה של ג'נר היא אחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר בתולדות המדע והרפואה.

למעלה מ-220 שנים חלפו מאז. המדע זינק והתקדם מעל ומעבר לכל דמיון. כך בכל התחומים וכך ברפואה. וכך גם בתחום החיסונים. החיסונים המפותחים היום יעילים ואמינים לאין ערוך יותר מאלה שהשתמשו בהם אך לפני עשרות שנים. במלחמה בקורונה נרתם עולם המדע בכל הארצות המפותחות, לפיתוח חיסון נגד הקורונה, שיציל את העולם מן המגפה שמכה בו ומחריבה כלכלות ופוגעת קשה בחברות, בכל רחבי תבל. המהירות שבה פותחו החיסונים והאחוז המדהים, חסר התקדים של ההצלחה שלהם בניסוי, הם ביטוי להתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בימינו.

הקמפיינים בכל העולם נגד החיסון, מבטאים רוח פרימיטיבית של הכחשת המדע.

* חוב זה טוב – מי שמשלה את עצמו ש"היד הנעלמה של השוק החופשי" יכולה להתמודד עם משבר כלכלי עולמי כמו משבר הקורונה, משלה את עצמו. עם המשבר הזה יכולות להתמודד רק המדינות, באמצעות הזרמת הון עתק למשק. "חוב זה טוב", כותב סבר פלוצקר ב"ממון", במאמר שבו הוא קורא לממשלה לא לחשוש מהעמקת החוב, כי האלטרנטיבה היא ריסוק מוחלט ובלתי הפיך של המשק הישראלי, כמו גם של כלכלת שאר מדינות העולם.

מתוך מאמרו: "המדענים הביאו את החיסון הביולוגי למגפה, הכלכלנים את החיסון הכלכלי. האחרון לא יעיל ב-95% כמו הראשון, רחוק מזה – ובכל זאת, הוא מהווה הישג ומסמן מפנה שלא היה עולה לפני שנה על דעתם של בכירי הכלכלה המדינית. בזכותם תירשם 2020 בהיסטוריה הכלכלית של האנושות כשנת ההזרמה הגדולה, זו שעצרה את ההגעה לשיעורי אבטלה ולאובדן תוצר 'כמו ב-1929', כפי שנכתב בסקירה של קרן המטבע הבינלאומית באפריל השנה. ממדי ההוצאה הציבורית העולמית המיועדת לנפגעי משבר הקורונה בלתי נתפסים: 11,000 מיליארד דולר, 11 טריליון דולר, רק השנה, והיד עוד נטויה. … כסף ענק, היוצא מהתקציבים של הממשלות, כל הממשלות, בלי להתחשב בגירעונות שהוא יוצר. בלי מורא מפני החובות שהוא יוצר. העיקר למנוע אבטלת המונים והתפרקות של המגזר העסקי, יעלה כמה שיעלה… זהו מאמץ 'סוציאליסטי' כלל עולמי שאין לו תקדים בעתות שלום. בלי להסס לרגע הזדרזו הממשלים שבנו את היוקרה שלהם על ריסון תקציבי ואיפוס גירעונות לפתוח בענק את מסגרות התקציב ולפרוס רשתות ביטחון סוציאליות (יקרות) לאוכלוסיה הנפגעת. מי שייעצו להם ולחצו עליהם לנהוג בנדיבות ופזרנות היו מיטב הכלכלנים המקצועיים, בהם גם מי שלפני שנה הזהירו מפני חריגה של 1% מיעד הגירעון. עכשיו הם בירכו על חריגה של 10% ו-15% ממנו. בכל מקום מזהירה מנכ"לית קרן המטבע קריסטלינה גורגייבה את הממשלות מפני 'ריסון תקציבי מוקדם מדי' בשנה הקרובה. אנא, המשיכו לבזבז ואל תחשבו על מסים או גזירות, היא מפצירה… הנגיד פרופ' ירון… כבר נתן למשרד האוצר ולממשלה היתר עסקה להתעלם בתקציב לשנה הבאה מהגירעון התקציבי התופח, היתר שאף נגיד לפניו לא נתן לאף ממשלה בעבר, להתמקד אך ורק בצד ההוצאות החייבות לתת מענה מהיר, יעיל וצודק למשבר המתמשך ולאבטלה הגלויה והסמויה… עתה הכדור במגרש של הפוליטיקאים, והחשש הגדול".

* מס שפתיים – ראש ממשלת מרוקו הצהיר שמדינתו דבקה בעקרונות היוזמה הערבית. אין זו מנגינה ערבה לאוזן ישראלית, שכן היוזמה הזאת היא תכתיב התאבדות לישראל. אבל אני לא ממש מתרגש מן ההצהרה. מדוע? כי המהות של היוזמה הייתה מלכודת דבש – הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב, אם ישראל תיכנע לתכתיב, ואמירה ברורה שללא כניעה לתכתיב, לא יהיה שלום עם אף מדינה ערבית (בנוסף למצרים וירדן).

מכאן, שהסכם השלום והנרמול עם מרוקו, בהמשך להסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, ולקראת הסכמים נוספים בעתיד הקרוב, הוא נדבך נוסף וחשוב במיטוט היוזמה הערבית ופירורה. ומכאן, שההצהרה הזו היא כנראה מס שפתיים.

* אירופה לא למדה – החדשות הטובות – סעודיה הודיעה שתמחק תכנים אנטישמיים מספרי הלימוד שלה. נקווה שהיא אכן תעשה זאת. ובמקביל, האיחוד האירופי אישר לבלגיה לאסור שחיטה כשרה.

אירופה לא למדה, כנראה, את לקחי המאה ה-20.

* אליבי לפחדנים – מחבל יידה בקבוק תבערה לעבר חייל גולני בעמדה ליד קדומים. החייל לא הגיב, לא ירה, לא הסתער. המחבל נמלט.

מיד החלו זרזירי מקלדת לקשקש הבלים כמו "אפקט אלאור אזריה", "החיילים מפחדים מהמשפטנים" וכד'. וכמובן הגידופים הקבועים על בוגי יעלון וגדי איזנקוט.

אלה דברי הבל. אין אף חייל בצה"ל שאינו מגיב בירי על מחבל בפיגוע כי הוא חושש מהמשפטנים. אין אף חייל בצה"ל שאינו יודע שחובתו להגיב ושאם לא יגיב – יעמוד לדין. אין שום קשר ושום דמיון בין הסתערות על מחבל בשעת פיגוע לבין ירי בדם קר בראשו של מחבל מנוטרל וגוסס דקות ארוכות אחרי האירוע.

אפקט אלאור אזריה? כן, יש אפקט אלאור אזריה – האליבי לפחדנים. כל חייל צ'מיקולו  שמפחד לירות או להסתער, מספר שהפחד שלו לא היה מהמחבל אלא מהפצ"ר. והדמגוגים יהדהדו את האמירה ההזויה הזאת. וכך הגיבוי האספסופי לחייל שסרח הופך לגיבוי ואליבי לחיילים פחדנים ומצ'וקמקים שאינם מבצעים את משימתם.

* פוגע באמינות של עצמו – כישראלי, רציתי בהיבחרו של טראמפ לכהונה נוספת כנשיא ארה"ב. לא התעלמתי מאישיותו הבעייתית, בלשון המעטה, אך טראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מיום הקמתה, שקיבל החלטות חשובות ביותר, שקידמו את האינטרסים של ישראל ואת השלום והביטחון במזה"ת. ואיני מתבייש שהאינטרס הישראלי מעניין אותי יותר מכל שיקול אחר.

אולם, מה לעשות, העם האמריקאי החליט אחרת. ביידן ניצח בבחירות, וטראמפ החל בקמפיין קונספירטיבי הזוי על גניבת הבחירות. ואצלנו יש מי שקונים את הסיפור ההזוי הזה ללא ערעור, ללא ספק, כתורה מסיני. ומפיץ הטענה מס' 1 הוא גיא בכור.

ד"ר גיא בכור הוא מזרחן מבריק, בעל כושר ביטוי נדיר בכתב ובע"פ, בעל ידע נרחב. אני מנוי על האתר שלו וקורא את מרבית מאמריו. מה שמעניין בהם, הוא הזווית השונה משל המיינסטרים. זווית שתמיד נכון להכיר אותה, גם כשלא משתכנעים שהוא צודק, כדי להימנע מלדבוק בקונספציות. קריאת עמדתו המקורית והייחודית מרעננת את המחשבה. במקרים רבים, לא תמיד, הערכותיו מתבררות כנכונות.

אולם כאשר הוא כותב על אירופה וארה"ב, הוא נעדר אותו ידע כמו בתחום המזרחנות, ודבריו הם תעמולה שטחית של הימין הרדיקלי באירופה ובארה"ב, עם חיבה יתרה לתאוריות קונספירציה ימנניות מפוקפקות.

הגישה שלו לבחירות בארה"ב, היא שאין צל צלו של ספק שטראמפ ניצח והדמוקרטים זייפו את הבחירות וגנבו אותן. אוטוטו העניין יתברר באופן שאינו משתמע לשני פנים, בית המשפט יפסוק וכו'. כל התחזיות הללו התבדו, אך הוא לא מטיל ספק בתיאוריה. ברור, שהשופטים שדחו את העתירות הם חלק מן המזימה. אבל גם השופטים הימנים שטראמפ מינה והעניק רוב לימין בבית המשפט העליון, הצביעו, ברובם, בעד דחיית העתירות על הסף. בכור מסביר שהם מייצגים תופעה של מי שרוצים לפסוק נגד מי שבחר בהם כדי להוכיח שאינם בכיס שלו. שום פקפוק, שום ספק, גם לא שמץ של הרהור, על תאוריית זיוף הבחירות.

בכור מספר לנו בכל הזדמנות שביידן הוא סנילי ולכן מסתירים אותו מפני התקשורת. כל מי ששמע אותו נואם או מתראיין, יכול לתמוך בו או להתנגד לו, לאהוב אותו או לתעב אותו, אבל סנילי – הוא לא. בכור מספר גם שביידן אינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו והוא נשען על אשתו כדי לייצב את עצמו. הרי גם את הטענה הזאת מפריך ביידן בכל צילום וסרטון. הוא דווקא נראה רץ יותר משהו נראה הולך.

חבל שגיא בכור פוגע באמינות של עצמו.

* מלחמת מגן הכרחית והסתבכות מיותרת ומזיקה – לאחר הפרק הראשון של "לבנון", שהסתיים במבצע ליטני, מתחתי ביקורת על כך שמרבית פיגועי הטרור בשנים שקדמו למבצע לא הוזכרו. בראשית פרק 2 הסרט חזר אחורה והוזכרו בחטף הטבח במעלות והפיגוע הראשון בנהריה. אזכור רחב יותר ניתן על הטבח בכביש החוף וסקירה נרחבת ומשמעותית של רצח משפחת הרן בפיגוע השני בנהריה ב-1979. הוצג תיאור מצמרר כיצד סמיר קונטאר, מושא הערצתה של ח"כ יזבק, שיש בתוכנו מי שרצו להקים ממשלה שתלויה בתמיכתה, רוצץ את גולגלתה של עינת הרן בת הארבע בכת רובהו, תפס אותה ברגליה והטיח את ראשה בעוצמה על סלע וירה למוות באביה, דני הרן. לאחר מכן הוצגה קבלת הפנים לכבודו כגיבור לאומי, עם שחרורו תמורת גופותיהם של חללי צה"ל אלדד רגב ואודי גולדווסר. עם זאת, לא הוזכר שהוא מונה למפקד בכיר בחיזבאללה. הרוצח הנתעב נהרג במלחמת האזרחים בסוריה. על פי מקורות זרים הוא חוסל בידי ישראל. כן הוצגו הרצח בבית התינוקות במשגב עם ודוגמית מהתקפות הקטיושות על קריית שמונה.

מן התיאור הזה ניכר בעליל שהייתה לישראל כל הצדקה שבעולם לצאת למלחמה על שלום הגליל ולסלק את אש"ף מקרבת הגבול עם ישראל. אך הסרט גולל גם את ההסתבכות בקורי השקר שטוו לנו הפלנגות הנוצריות של משפחת ג'מאייל המאפיונרית, שהביאה לשקיעתנו המיותרת בבוץ הלבנוני. לצד הצגת העובדות שאנו יודעים בדיעבד על ההסתבכות, הסדרה ידעה להציג את הסיבות למה קל היה לנו להתפתות לקסמי הפלנגות.

המסר שנכון להסיק מן הפרק, הוא דיפרנציאציה בשיפוט מלחמת שלום הגליל / מלחמת לבנון הראשונה. מצד אחד הבנה שעצם הכניסה למלחמה באש"ף הייתה הכרחית, צעד מובהק של הגנה עצמית, לצד הבנה עד כמה ההסתבכות של המלחמה, בשל הפנטזיות המשותפות של שרון, רפול ובכירי המוסד ושל הפלנגות, הייתה מיותרת ומזיקה.

הפרק הסתיים בימים הראשונים של מלחמת שלום הגליל.  

          * ביד הלשון

ממואר – במאמר ביקורת על ספר זיכרונותיו של ברק אובמה "ארץ מובטחת", הגדיר אותו נחום ברנע "ממואר".

מהו ממואר? זו המילה הצרפתית (mémoires) לספר זיכרונות.

ממואר אינו אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה הוא ספר שבו הכותב מתאר באופן שיטתי את סיפור חייו, מילדותו ועד כתיבת הספר. ממואר מתאר פרק או פרקים נבחרים מסיפור החיים של הכותב. ממואר יכול להיות סיפור קצר, שהכותב מספר על אירוע שחווה או שהיה שותף לו, והוא יכול להיות ספר עב כרס המתאר תקופה בחייו. לדוגמה, ספרו של קיסינג'ר "שנותיי בבית הלבן", הוא שלושה כרכים בני מאות עמודים, והוא מתמקד רק בארבע השנים שבהן כיהן כיועץ לביטחון לאומי (1969-1973) ועד מינויו למזכיר המדינה (תרגם את זה יפה אהרון אמיר).

ספרו של אובמה, שחלקו הראשון, שיצא לאור, הוא בן כמעט 700 עמודים, מתאר את הקדנציה הראשונה בנשיאותו, ולכן הוא ממואר.  

* "חדשות בן עזר"

בוגד או גיבור

לצד השמחה על הסרת המגבלות מעל יונתן פולארד ועלייתו הצפויה לישראל, נשמעים גם קולות אחרים, שעיקרם – מדובר בסך הכל בבוגד. הוא אזרח ארה"ב שבגד במדינתו, בשירות המודיעין של הצי האמריקאי שבו עבד ובסיווג הביטחוני הגבוה שקיבל, והעביר חומרים סודיים באופן שיטתי למדינה זרה.

העובדות נכונות. ניתן להבין אמריקאי הרואה בפולארד בוגד ואת בית המשפט האמריקאי שהרשיע אותו בבגידה. אין זה מצדיק את ההתעמרות של שלטונות ארה"ב בפולארד, בענישה ויחס חסרי פרופורציות בהשוואה למרגלים אחרים, גם כאלה שריגלו למען בריה"מ ואויבי ארה"ב. אך עצם ההתייחסות אליו, מצד ארה"ב, כאל בוגד – מובנת.

אבל אנחנו איננו אמריקאים, אלא ישראלים. כיצד ראוי שאנו נגדיר את פולארד?

פולארד פעל למען ישראל והביא מידע חיוני לישראל ועל כך הוא ראוי להוקרתנו. אך האם הוא ראוי גם להערכה על מעשהו?

כל מדינה שמחה על כך שיש מי שפועלים למענה ומעבירים לה מידע מודיעיני חשוב. אבל איני חושב שאפשר להעריך את אישיותו של סורי שבוגד במדינתו ומרגל לטובת ישראל. אדם כזה הוא בוגד, ואישיות של בוגד אינה ראויה להערכה.

האם כך נכון לשפוט את יונתן פולארד ואת מעשיו? התשובה לשאלה זו נובעת מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו כמדינת הלאום של העם היהודי. על פי תפיסתי הציונית, כיוון שישראל קיימת למען כל יהודי בעולם; זו מהותה, זו זהותה זה ייעודה, אין אנו יכולים לראות ביהודי שפעל למען מדינת ישראל – בוגד. פולארד הוא פטריוט יהודי שפעל למען מדינתו – מדינת העם היהודי. בפעולתו הוא תרם רבות לביטחון ישראל. הוא סיכן את עצמו למען מדינת ישראל. הוא שילם מחיר כבד מנשוא למען מדינת ישראל. ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה והיקר שאנו מקנים לגיבורי האומה. גם אם בעיניים אמריקאיות פולארד הוא בוגד – בעבורנו הוא גיבור לאומי.

לצד התועלת הביטחונית במידע שהוא מסר, אין ספק שכתוצאה מפעולתו נגרם נזק כבד לאין ערוך למדינת ישראל; נזק אסטרטגי ליחסיה עם בעלת בריתה, המעצמה החזקה בעולם. אך מי שאחראי לנזק הזה אינו פולארד אלא מפעיליו, כלומר מדינת ישראל. ניתן לראות בפולארד לוחם שהתנדב ליחידה נבחרת, שנשלחה לפעולה מעבר לקווי האויב, שגרמה לנזק יותר מתועלת. מתכנני הפעולה ומי ששלחו את החיילים נושאים באחריות להחלטה, אך החיילים עצמם ראויים לשבח על התנדבותם ועל ההקרבה שלהם. הוא הדין בפולארד.

מדינת ישראל ששלחה את פולארד למשימת הריגול, חטאה לארה"ב, חטאה לעצמה וחטאה לפולארד. ישראל אינה יכולה בשום אופן להרשות לעצמה לרגל נגד ארה"ב, הגם שהכל יודעים שארה"ב מרגלת בישראל וגם כשישראל חשה שארה"ב מסתירה מפניה מידע חיוני. אופי היחסים בין המדינות ויחסי הכוחות ביניהן, אינם יכולים לאפשר ריגול כזה, גם אם דומה שזו הזדמנות מודיעינית שקשה לוותר עליה. מחיר החשיפה, במקרה כזה, גדול מן התועלת שבמידע. קל וחומר שאסור לישראל להפעיל יהודים כסוכנים בארה"ב, בשל הנזק הצפוי ליהדות ארה"ב במקרה שהסוכן ייתפס, כפי שאכן קרה. 

השגיאות הללו הן שלנו. לא של פולארד. בזכות פועלו למען ישראל, בגין המחיר הכבד שהוא שילם ובשל העוול שגרמנו לו, יש לנו חוב ענק לפולארד.

"ידיעות אחרונות"

צרור הערות 25.11.20

* איפה טעינו – לאורך השנים נמתחה ביקורת על ממשלת ישראל, על ראש הממשלה פרס ושר החוץ שמיר, על נעילת שערי שגרירות ישראל בוושינגטון בפני יונתן פולארד כאשר ניסה להימלט אליה.

עם כל הקושי הרגשי שבהחלטה זו – הייתה זו החלטה נכונה. וכי מה היה עלינו לעשות? להשאיר את פולארד בשגרירות ישראל כעבריין נמלט בחסותנו? שבמשך שבועות שגרירות ישראל תהיה נצורה בידי כוחות ביטחון אמריקאיים וכל התקשורת העולמית תסקר זאת? ו…? אחרי כמה שבועות כאלה נסגיר אותו? הוא היה מרוויח מזה? אנחנו היינו מרוויחים מזה? יחסי ישראל-ארה"ב, שספגו גם כך טלטלה קשה, היו נשכרים מכך?

בסיטואציה שנוצרה צריך היה לקבל את ההחלטה הפחות גרועה, וכך נעשה.

הטעות הגדולה והעוול הגדול לפולארד היו בעצם הפעלתו. באופי מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לרגל בארה"ב, הגם שאין ספק לאיש שארה"ב מרגלת בישראל. ובוודאי שאסור לישראל לגייס יהודים אזרחי ארה"ב כסוכנים לריגול נגד ארה"ב.

פולארד הוא גיבור, פטריוט יהודי שפעל למען מדינת הלאום של עמו, סיכן את עצמו ושילם מחיר אישי נורא. בפעולתו הוא תרם תרומה גדולה לביטחון ישראל. הפעלתו גרמה נזק חמור לביטחון ישראל ולנכס האסטרטגי – היחסים המיוחדים עם ארה"ב.

ישראל חייבת לפולארד חוב גדול, הן על תרומתו והן על המחיר הכבד ששילם למענה ובשליחותה, ובשל העוול שגרמה לו. אני מקווה מאוד שנמצא את הדרך להוקיר לו תודה, בוודאי בצד החומרי – עליו לקבל דירה ראויה, פנסיה ראויה ממערכת הביטחון וטיפול רפואי לאשתו ולו.

* הגיבור של ג. האו האו – עם סיום ההתעמרות הממושכת בפולארד, המרגל הישראלי, שפעל למען מדינת ישראל ושילם מחיר כבד, פרסם גדעון לוי פשקוויל שבו ביזה את פולארד, כינה אותו בוגד (כי מבחינתו אין משמעות להיותו יהודי ולכך שפעולה של יהודי למען ישראל היא מעשה פטריוטי), לעג לאכפתיות הישראלית לגורלו ולרצון לראותו חוזר הביתה, למולדתו. בהזדמנות חגיגית זו הוא העלה על נס את המרגל הבוגד ואנונו, הציג אותו כגיבור, כמי שפעל ופועל למען השלום, כמי שהקדים את זמנו, וכמי שישראל, כולל בתי המשפט בישראל וכולל השמאל הציוני, התעמרה בו וממשיכה להתעלל בו. לטענתו, ישראל מתנכלת לו ממניעים פוליטיים, "אך ורק כי הוא נתן ביטוי לעמדותיו האנטי ציוניות ואנטי גרעיניות הלגיטימיות".

אילו מאסרו הממושך היה בשל מתן ביטוי לעמדות אנטי ציוניות, הרי על כל יום שואנונו ישב בכלא גדעון לוי היה צריך לשבת שנה. והנה, הוא ממשיך להיות תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, לבטא בארץ ובעולם כולו את משנתו האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאוטו-אנטישמית, באין מפריע. אף אחד לא עוצר אותו, לא חוקר אותו, לא מעמיד אותו לדין, לא זורק אותו לשנים לכלא. איך זה קורה? אה, ברור. כי ישראל היא דיקטטורה פשיסטית נאצית.

גדעון לוי יודע שואנונו נאשם בצדק בבגידה וריגול וריצה בצדק מאסר ממושך. הוא פשוט תומך בו. הוא תומך בו כיוון שהיה מרגל וכיוון שפגע במדינה שהוא כל כך שונא, כל כך מתעב. אולי הוא אפילו מקנא בו, על שעשה מעשה בעוד הוא עצמו רק מדבר וכותב.

* אין מספיק מקום – האסיר המשוחרר אולמרט התגולל בפולארד ויצא נגד עלייתו למדינת ישראל. אם מדינת ישראל קטנה מכדי להכיל את שני הג'נטלמנים הללו, שמא אולמרט יתכבד ויירד מהארץ?

ובכלל, עצם העובדה שהעבריין המורשע הנ"ל משמיע את דברו בנושאים השונים מעידה בעיקר על אובדן הבושה. אדם נורמטיבי במקומו לא היה יוצא מביתו מפאת הבושה. מצד שני, אדם נורמטיבי לא היה במקומו.

* מחדל מתמשך – "שתדע, אני שמאלני. אבל הייתי יורה בהם אחד אחד". כך סח באוזניי חקלאי מן הגליל העליון. הוא דיבר על הטרור החקלאי.

זה לא עניין של שמאל או ימין. זו חובתה של מדינה לאזרחיה – להגן על חייהם ועל רכושם מפני פשיעה וטרור. ומדינת ישראל אינה ממלאת את חובתה כלפי אזרחיה החקלאים. זהו מחדל מתמשך, ארוך שנים.

יתכן שהמחדל הזה נובע מיחס מזלזל של הממשלה כלפי החקלאות, בדומה למדיניות ההכלה וההבלגה על טרור ההצתות של שדות הנגב המערבי ולכישלון המדיני שהביא לנישול חקלאי צופר ונהריים מאדמותיהם בירדן. יתכן שהמחדל נובע מפחד של הממשלה מפני אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל אם תילחם בטרור החקלאי. מן הסתם המחדל נובע משילוב של שתי הסיבות הללו.

המחדל הזה הוא חרפה לאומית, אחד הכישלונות הצורבים של נתניהו. מה שנדרש הוא החלטה של ראש הממשלה על מלחמת חורמה בטרור החקלאי והצבת הנושא במקום גבוה בסדר העדיפויות של ממשלת ישראל.

* אסוציאציה – האמא: הוא בסך הכל רצה ללטף את התנין, והתנין נשך אותו.

באמת. תנין רע שכמותך. באמת לא יפה.

ולמה זה קצת מזכיר לי את הסכם אוסלו?

* לימודים ברשויות ירוקות – הדילמה בין השיקולים הרפואיים במלחמה בקורונה לבין השיקולים הכלכליים, החברתיים והחינוכיים היא דילמה אמתית. לכל החלטה יש מחיר לא פשוט. לכן, אני מתייחס בכבוד למקבלי ההחלטות, הן בדרג המדיני, הן בדרג המקצועי והן בדרג הפרלמנטרי, בין אם אני מסכים עם החלטה זו או אחרת ובין אם לאו; בין אם בדיעבד החלטה מתבררת כנכונה או שגויה. המגפה הזאת חדשה, אי הוודאות רבה ועל המחליטים לתמרן בין שיקולים צודקים.

עם כל ההערכה, אני סבור שבנושא החזרה ללימודים ההחלטות היו שגויות, ואגב, הן היו ייחודיות לישראל בלבד. כאן, בשיקול בין הבריאות והחינוך, יש לתת משקל גדול יותר לחינוך. הנזק המצטבר לילדי ישראל, מבחינה נפשית, חברתית ולימודית, גדול מאוד, וכנראה שהנזק האפידמיולוגי של חזרה ללימודים קטן יחסית. יש להאיץ את החזרה ללימודים בכל הכיתות, גם אם הדבר יחייב האטה בתחומים אחרים במשק וגם אם הדבר יחייב הגבלות חדשות בתחומים אחרים. כמובן שיש למצוא את הדרכים למזער את הסכנה בצעד כזה, כמו לימודים בקפסולות, לימודים בחוץ, בדיקות תכופות של התלמידים וצוותי ההוראה וכד'.

החלטת קבינט הקורונה על חזרה מלאה ללימודים ברשויות ירוקות היא בשורה גדולה. מלבד תמיכתי בחזרה ללימודים, אני תומך מאוד בגישה הדיפרנציאלית; גישת הרמזור, לא רק בתחום החינוך אלא בהקלות ובהגבלות בכל התחומים. 

* בדרכי נועם – לפני כשבועיים כתבתי שיש לחוקק חוק המחייב את האזרחים להתחסן נגד הקורונה. התגובות שקיבלתי ועוד דעות ששמעתי וקראתי הביאו אותי לשנות את דעתי. הגעתי למסקנה שלא ניתן ולא ראוי לבצע הליכים רפואיים בכפיה. זה לא מעשי, זה לא נכון וזה גם לא יעמוד במבחן בג"צ.

יש לפעול בדרכי הסברה, שכנוע וחינוך כדי לגרום למקסימום אזרחים להתחסן ולהעניק תמריצים כלכליים למתחסנים. מן הראוי שכבר עכשיו משרד הבריאות, קבינט הקורונה ופיקוד העורף ייערכו למסע ההסברה להתחסנות המונית.

* דיכוטומיה ילדותית – בצרור הקודם הוקעתי את המנוולים שהשוו את נתניהו להיטלר ואהוד בן עזר האשים אותי בצביעות, כי גם אני מבקר את נתניהו.

הדיכוטומיה של אהוד בן עזר מוזרה. הוא מכיר רק שני מצבי צבירה. או להיות עובד אלילים בפולחן האישיות של נתניהו או לצווח שהוא היטלר, סטלין ומוסוליני.

אז אני לא במשחק הדיכוטומי הילדותי הזה. איני ולא אהיה חסיד שוטה של נתניהו. לא אתפלל לנתניהו שלוש פעמים ביום. לא אראה בציוצי ההסתה שהוא משגר באמצעות בנו חסר-המעצורים את כתבי הקודש. לא אדקלם כמו תוכי את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה שלו. לא אאתרג את השחיתות שלו. לא אשתלח בשעירים לעזאזל שלו על כישלונותיו. לא אשתה בצמא את סיפורי הקונספירציה המטורללים וההזויים שלו על איזה "דיפ-סטייט" מומצא ש"תופר תיקים" כדי לבצע "הפיכה שלטונית" ושאר ההבלים האינפנטיליים מן הסוג הזה. ולא אראה בנכלוליותו, שקרנותו ורמאותו ביטוי לגאונות פוליטית, הראויה להערצה.

ויחד עם זאת, לא אהיה שותף לשנאה היוקדת כלפיו, להשוואתו להיטלר, לשקר שהוא דיקטטור, לקונספירציות הזויות על כך שהסגר הוא פוליטי שנועד לחלץ אותו מן המשפט, לדברי בלע ובוז על היותו אח שכול; לא אשתה בצמא כל טענה והאשמה לא מבוססת כלפיו, לא אצרח "ביבי לכלא" ואקפיד לזכור ולהזכיר את חזקת החפות שלו (אך גם להזכיר שהיא נוגעת לתחום הפלילי בלבד, אך הציפיה ממנהיג הרבה יותר גבוהה מלא להיות עבריין פלילי ושחיתות ערכית ומוסרית חמורה לא פחות מפלילית), אשבח אותו על הישגיו ועל הצלחותיו המדיניות והאחרות בדיוק כפי שאבקר אותו על כישלונותיו. לא אהפוך לגיבור כל מי שמשתלח בנתניהו, גם לא אם קוראים לו אהוד (ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה) וגם לא אם קוראים לו אהוד (עבריין מורשע ואסיר משוחרר).

כן, יש כמה אנשים מוזרים כאלה, שאינם חלק משתי הקטגוריות. והכמה אנשים האלה, אני משוכנע, הם רוב הציבור הישראלי. הרוב הדומם.

אגב, הראיה הדיכוטומית הזאת משותפת לחסידים השוטים של נתניהו ולתמונת הראי שלהם, שונאי נתניהו הפנאטים. הנה, על אותה רשומה שבה הוקעתי את המנוולים שהשוו את נתניהו להיטלר קיבלתי מענה כהאי לישנא: "ואיך בדיוק אתה וכל יפי הנפש מהימין נלחמים בשחיתות בשיסוי ובפילוג שהמנהיג הנערץ כל כך המלך היחיד קורע פה את העם ומפלג אותנו כבר שנים…". כלומר, מי שאינו רואה בנתניהו היטלר הוא "יפה נפש מהימין" שנתניהו הוא "המנהיג הנערך כל כך המלך היחיד", בעיניו.

* אהוב שלנו – רמת פולחן האישיות יורדת אל מתחת לאפס.

* נאום לאומה – אזרחי ישראל! מזה ארבע שנים רודפים אותי ואת משפחתי, סביב עלילת דם נבזית, הקושרת אותי לפרשיית שחיתות שלא הייתה ולא נבראה, המכונה בכינוי "פרשת הצוללות". בכירים במערכת הביטחון לשעבר, ממורמרים, מתוסכלים ונקמנים, בודים מלבם סיפורים מסמרי שיער, אך חסרי שחר. התקשורת השמאלנית המוטה מפרסמת ידיעות שקריות בנושא. מפגינים שאין להם שמץ של מושג ירוק עורכים מפגנים ילדותיים עם צוללות מנייר, אך ורק כדי להכפיש את שמי כדי להדיח אותי מתפקידי, כיוון שהם הבינו שלא יוכלו לעשות זאת בקלפי.

כל פעולותיי בנושא הזה היו אך ורק מתוך מחויבות מוחלטת לביטחון ישראל. לא דבק בי רבב. אחרי שארבע שנים שופכים את דמי, הגיע הזמן לטהר את שמי; הגיעה השעה שהאמת תצא לאור.

אני שמח על החלטתו של שר הביטחון על הקמת ועדת חקירה משפטית לחקר הפרשה. אין מחטא טוב מאור השמש. אדרבא, נציג את העובדות וצִדְקתי תוכח לעיני כל.

מיד עם כניסתו של גנץ לתפקיד שר הביטחון הנחיתי אותו להקים ללא שיהוי ועדת החקירה משפטית. לצערי, מטעמים פוליטיים זרים הוא מרח את הזמן ולא מינה את הוועדה ובכך גרם לעינוי דין לי ולמשפחתי.

אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. הקמת ועדת סטרשנוב מבורכת. אני הראשון שמברך על המהלך החשוב הזה.

* יהודי תחילה – במלאת 47 שנים לפטירתו של בן גוריון, נערך מפגש זום משותף של פורום עמק השווה ומיזם 929 תחת הכותרת: "הזקן והעם". המפגש היה במתכונת שיחה של הרב בני לאו וחכ"ל איילת נחמיאס-ורבין עם הביוגרף של בן גוריון פרופ' מיקי בר-זוהר.

בר-זוהר סיפר שלפני כמה עשרות שנים, מעט לאחר מותו של בן גוריון, יצחק נבון והוא הפיקו תקליט עם הקלטות מנאומים של ב"ג. התקליט נפתח בהקלטה שבה הבהיר ב"ג שהוא "יהודי תחילה וישראלי – אח"כ". ומדוע הם פתחו את התקליט דווקא עם ההקלטה הזאת? כי הם ראו בה את לוז תפיסת עולמו של ב"ג ואת המפתח לעולמו, להחלטותיו ולפועלו. כך הוא תפס את מדינת ישראל, כך הוא תפס את הישראליות, כך הוא תפס את עצמו. זה הייחוד והייעוד של המדינה שאותה הנהיג.

ודומני שחשוב מאוד להנחיל את הזהות והמהות הזאת בקרב החברה הישראלית גם היום, בשנים הבאות ובדורות הבאים.

            * ביד הלשון

זקס – באחת הפינות האחרונות סיפרתי על קרב נבי-יושע בתש"ח. השיר המזוהה ביותר עם הקרב הוא השיר "דודו" שכתב חיים חפר. דודו צ'רקרבסקי, מפקד כוח הפריצה בגדול מבין שלושת הקרבות, ב-20.4.48, נפל בקרב. דודו היה לוחם ומפקד נערץ וגבורתו בקרב הפכה אותו לאגדה. השיר מזוהה אתו, בין השאר כיוון שחיים חפר היה חבר שלו.

אך האמת היא שחיים חפר כתב את השיר שנה וחצי לפני נפילתו של דודו, להצגה "הוא הלך בשדות", על פי ספרו של משה שמיר. דודו מן השיר נכתב בהשראת דמותו של אורי, גיבור הספר.

אחד הבתים בשיר נפתח במילים: "והנה הזֶקְס בא בערב אחד". מה זה זקס? זקס פירושו ביידיש שש. איך זה מתקשר לשיר?

שאלתי את חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש. אביו של עופר, ישעיהו גביש (מקיבוץ יפתח, לא האלוף שייקה גביש), היה פלמ"חניק והוא סיפר לו שזה היה כינוי לפקודת מבצע אופרטיבית. כלומר להודעה שמחר בשעה זו בזו יוצאים לפעולה.

עופר גילה בחקירותיו שהמילה זקס שימשה ככינוי בקרב יהודים בפולין לשוטרים במשטרה הפולנית, שלבשו בטלדרס עם שישה כפתורים.

האם יש קשר בין הזקס הפולני לזקס הפלמ"חניקי? ואם כן, מהי החוליה החסרה? אם פעם אדע אשמח לכתוב על כך ואם מישהו מהקוראים יודע – אשמח אם ישתף אותי.

* חדשות בן עזר

צרור הערות 22.11.20

* השיבה הביתה – פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה ליצחק שמיר, שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן (ולשמחתי, ככל שחולף הזמן מכהונתו, יש יותר ויותר הערכה לפועלו, מה שלא היה בזמן אמת. אגב, זה לא כל כך עניין אותו. הוא היה חף מאגו, תופעה חד-פעמית אצל פוליטיקאים. מה שעניין אותו היה לשרת את העניין הציוני).

אולם בנושא היחס לפולארד גישתו של שמיר הייתה שלילית ביותר, בעיניי אף מבישה. בתקופתו כראש הממשלה, ישראל התנכרה לפולארד. הגישה שלו (שהוא לא אמר אותה בגלוי, אך אנשים שעבדו אתו סיפרו עליה לאחר מעשה), הייתה שכפי שחייל ההולך למלחמה מוכן לשלם את המחיר ולמסור את נפשו, להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי, כך פולארד צריך לשלם את המחיר ולהבין שישראל אינה יכולה לקחת אחריות על מעשיו, כי הדבר יפגע באינטרס הלאומי שלה. זו גישה אכזרית, בעיניי.

יש לציין שתחילת הפעלתו של פולארד הייתה אמנם כאשר שמיר היה ראש הממשלה, אך בניגוד מפורש להוראתו, שהוכחה כצודקת, לא להעסיק בשום פנים יהודים אמריקאים בריגול בארה"ב. האם הוא ידע בדיעבד על העסקתו? על כך הדעות חלוקות. על פי גרסה אחת הפעלתו הוסתרה ממנו ועל פי גרסה אחרת איכות החומר שסיפק ותרומתו לביטחון ישראל גרמה לו להעלים עין מהפרת הוראתו. אין לי מושג איזו גרסה נכונה.

ההתנכרות של ישראל לפולארד התקיימה בתקופת ממשלת האחדות בראשות פרס (שבתקופתו הוא נתפס) ושמיר ובממשלת שמיר אחרי התפרקות ממשלת האחדות. מי ששינה את היחס לפולארד היה רבין, הראשון שפעל מול קלינטון להשגת חנינה לפולארד. שר הפנים בממשלתו, אהוד ברק, יזם הענקת אזרחות ישראלית לפולארד, אך לא הספיק ליישם זאת לפני רצח רבין. בניגוד לגישתו של פרס בממשלתו הראשונה – בכהונתו השניה הוא המשיך את דרכו של רבין, פעל למען חנינה לפולארד ובתקופת כהונתו – שר הפנים בממשלתו, חיים רמון, העניק לפולארד אזרחות ישראלית. כל ראשי הממשלה הבאים המשיכו לפעול לשחרורו של פולארד. מי שהיה קרוב יותר מאחרים להשיג לו חנינה היה נתניהו, בתקופת כהונתו הראשונה. בוועידת וואי, הוא הגיע להסכמה עם קלינטון על חנינה לפולארד, כמחווה בעקבות ויתוריו לפלשתינאים בהסכם. אלא שקלינטון לא עמד בהסכמה, לאחר שראש ה-CIA איים להתפטר. כל מאמצי ישראל לאורך השנים לא נשאו פרי, כיוון שהאמריקאים הפכו את פולארד לסמל של בגידה, החמירו בעונשו וביחס הקשה אליו מעבר לכל פרופורציות, והוא מילא את שנות מאסרו הרבות, שלושים שנה, עד היום האחרון, ללא כל חופשה, ולאחר שחרורו חי עוד חמש שנים, עד יום שישי האחרון, תחת הגבלות קשות.

אני רואה בפולארד גיבור לאומי. יכול להיות שמבחינת האמריקאים הוא אמריקאי, אבל מבחינתי הוא יהודי, וכיהודי, הוא פעל למען מדינתו, מדינת הלאום של העם היהודי, ישראל. והוא תרם תרומה משמעותית לביטחון ישראל. והוא שילם מחיר כבד על פועלו למען ישראל. אני מייחל לעלייתו לישראל במהרה.

עלייתו לישראל תהיה השיבה שלו הביתה.  

אין לי כל ביקורת על פולארד, שכיהודי פעל למען מדינת ישראל. ביקורתי היא על מפעיליו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לרגל בארה"ב ואני מקווה שהלקח נלמד ולא חזרנו שוב על הטעות.

* ביקור היסטורי – על רכס מנרה שבגליל העליון מצויה גבעה ששמה הבלתי רשמי היא תצפית קרלוצ'י. מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ עם סוריה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

ביום חמישי נערך ביקור היסטורי בגולן של מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו. זהו הביקור הראשון של שר אמריקאי בגולן מאז שחרורו לפני 53.5 שנים.

המסוקים שטרטרו במשך שעות מעל ראשינו, היו מוסיקה ערֵבה לאוזן.

* הנציב העליון – ראש הממשלה ביקש רשות ממזכיר המדינה האמריקאי פומפאו, לבניית אלפי יחידות דיור באזור עטרות. כך נמסר בכלי התקשורת.

האם מזכיר המדינה האמריקאי הוא הנציב העליון של ארץ ישראל שצריך לבקש את רשותו? ישראל היא מדינה ריבונית, ירושלים השלמה היא בירתה, ואין היא זקוקה לבקש את רשותו של איש לבנות את בירתה.

איזו נמיכות קומה.

ישראל לא ביקשה רשות להחיל את הריבונות על ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים ולא ביקשה רשות להקמת כל השכונות היהודיות במזרחה. אילו ביקשה לא הייתה מקבלת וירושלים מזמן לא הייתה בידינו. וגם היום ישראל לא צריכה לבקש רשות לבנות בבירתה, לא את עטרות ולא את גבעת המטוס.

הרעיון של בקשת רשות מפומפאו לפני כניסתו של ביידן לתפקיד טיפשי. אם הרעיון הוא לא להסתכסך עם ביידן – האם החלטה על הבניה אחרי בחירתו של ביידן ולפני כניסתו בפועל לתפקיד תכעיס אותו פחות? כמובן שלא. אולם עצם בקשת הרשות מפומפאו מעבירה לביידן מסר, שישראל לא תבנה בבירתה ללא רשותו.

* התאום הביטחוני במבחן – אני שמח על חידוש התאום הביטחוני עם הרש"פ. טוב יותר שהתיאום הזה מתקיים משאינו מתקיים. אבל החודשים הרבים ללא התיאום הביטחוני יכולים להחזיר אותנו לפרופורציות. מי שמגן על ישראל ומסכל טרור אלו צה"ל והשב"כ. האגדה על פיה ללא התיאום צה"ל אינו יכול לפעול בשטחי הרש"פ והתאוריה על פיה סיכול הפיגועים הוא במידה רבה בזכות שיתוף הפעולה עם שירותי הביטחון של השב"כ הופרכה.

ללא הפעילות של צה"ל והשב"כ, הטרור היה נמשך במתכונת שקדמה ל"חומת מגן", כאשר צה"ל לא נכנס לשטחי הרש"פ ואנו חיינו תחת מתקפת טרור רצחנית שהכתה בנו כמעט מדי יום. כאשר הפעילות הזאת התקיימה ללא תיאום ביטחוני, לא ראינו שינוי בהצלחות הטרור. התיאום הביטחוני הוא תוספת שולית שבשולית. איני מזלזל בתוספת הזו, כי די אם בזכותה יינצלו חיי ישראלי אחד, כדי להצדיק את התאום הביטחוני. אבל בחודשים האלה נוכחנו בפרופורציות.

* אופס. ברח לנו – אז נחתה עוד איזו רקטה על אשקלון. מה אתם עושים מזה עניין? הרי זה בטעות. התפלקה לה איזו רקטה. מה, לא ראיתם שהייתה סופת ברקים?

אני מקווה מאוד שבטעות ייפלו לצה"ל ממטרים קשים של פצצות על מתקני טרור של חמאס.

* גוש שלום מתגעגע – הודעה לתקשורת של "גוש שלום" לכבוד יום זכויות הילד נפתחת כך: "בלילה בלילה כשכולם ישנים… כך מתחילים סיפורי ילדים, המציגים עולם של פלא, ניסים, פיות וגמדים. אגדות. אבל במציאות, כאן ועכשיו, בזמן שכולנו ישנים בביטחון וברוגע מתוך ידיעה שנתעורר במיטותינו ובביתנו – ילדים שגרים ממש לידנו במרחק נגיעה, חיים יום יום ולילה לילה תחת הפחד שהצבא שלנו ידפוק על דלת בית משפחתם באמצע הלילה וייקח אותם לחקירה ולמעצר. אסור לנו להשלים עם המציאות הזו ואף מעבר לכך – מחובתנו להיאבק בה".

זו התגלמות תרבות השקר והעיוורון; עיוורון מוסרי. מה שהם רואים זה חיילים שחוטפים ילדים מהמיטות שלהם. אין שום הֶקשר.

אז הבה נזכיר ונזכור. במשך 6 שנים, מיישום הסכם אוסלו עד מבצע חומת מגן, הפלשתינאים באזורי הרש"פ ביהודה ושומרון וברצועת עזה, ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותן שנים, נרצחו כ-1,500 ישראלים בגלי טרור נוראים. כן, ילדים ישראלים פחדו לעלות לאוטובוסים, נערים פחדו לחגוג בדיסקוטק והוריהם פחדו להיכנס למסעדה. מחבלים מתאבדים נשלחו לזרוע הרס והרג. רק אחרי חודש שבו נרצחו למעלה מ-200 ישראלים ולאחר טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה, ישראל יצאה לפעולה. והיא נאלצה להחזיר את השליטה הצבאית הכוללת על שטחי הרש"פ. בכך ניצלו חייהם של עוד אלפי ישראלים שהיו ממשיכים להירצח, ומי יודע, אולי היה זה במקרה אדם קלר, כותב הפשקוויל, או ילדיו או נכדיו. השינוי שצה"ל חולל, הוא שהיום אנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מתפוצץ ורוצח עשרות יהודים וגם לפני שהוא לוקח סכין ודוקר שוטרת.

אני מבין שאדם קלר וחבר מרעיו מגוש שלום מתגעגעים למציאות הקודמת. אני, מכל מקום, כישראלי שפוי, מנצל את יום הילד כדי לשבח את לוחמי צה"ל והשב"כ שמסכלים פיגועים ומבטיחים חיים לילדי ישראל.

* מוסר כפול – ח"כ איימן עודה נשא נאום חוצב להבות בנושא האלימות והנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי וקרא למדינת ישראל להתעשת ולטפל בתופעה. הוא צודק. אבל ביום שבו משטרת ישראל תפשוט על כפר כדי לאסוף את הנשק הבלתי חוקי – מה יעשו איימן עודה וחבריו? האם לא יפעלו כהרגלם להתסיס את התושבים לצאת להתפרע ולתקוף את השוטרים ולהציג את המשטרה כאויב שבא לכבוש את הכפר?

בעיית הפשיעה במגזר הערבי מתבטאת באלימות, ברצח בתוך המשפחה, באחזקת נשק בלתי חוקי, בטרור נגד חקלאי ישראל ובעבריינות בניה. המלחמה בפשיעה במגזר הערבי חייבת להיות מערכתית, נגד כל סממני הפשיעה. מי שאינו יוצא נגד כל התופעות הללו, אינו רוצה באמת להילחם בפשיעה. הח"כים של הרשימה המשותפת תומכים בעבריינות הבניה ולוחמים בעד העבריינים, נגד אכיפת החוק ומסיתים את הציבור לאלימות כלפי אוכפי החוק. הרשימה המשותפת מעולם לא השמיעה ולו הסתייגות קלושה מהטרור החקלאי. כל עוד כך הם נוהגים, שלא ילינו על אוזלת היד של המדינה במלחמה בפשיעה במגזר שלהם.

ובאשר לעבריינות הבניה – שר המשפטים ניסנקורן פגע בשלטון החוק בכך שנכנע ללחצי הרשימה המשותפת והקפיא את יישום חוק קמיניץ, שנועד להתמודד עם תופעת עבריינות הבניה. אגב, ההקפאה היא רק במגזר הערבי.

* ערבים זה לזה – יוסף חדאד, פעיל חברתי ערבי מנצרת, ועמותת "ערבים זה לזה" בראשותו, הפועלת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ויוצאת נגד הבדלנות והעוינות למדינה במגזר הערבי, פועלת נמרצות נגד תופעת הכחשת השואה הרווחת במגזר, בעיקר ברשתות החברתיות. לאחרונה, הגיעה העמותה להסכם עם "יד ושם" על הפקת חומרים בערבית על השואה והנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל.

כמי שפעילה במאבק נגד הכחשת השואה ומודעת לסכנה שבה, הוקיעה העמותה את כתבת CNN כריסטיאן אמנפור שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח. זאת, בניגוד למגמד השואה המדופלם רוגל אלפר, ששיבח בהתלהבות את העיתונאית וגינה את הביקורת עליה. אלפר, שמרבה ללעוג ל"דת השואה" ולבוז לכל מי שמזכיר את השואה בהקשר של תביעת ישראל לביטחון, קופץ מעורו כדי לשבח כל מי שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית. אלפר עצמו מרבה להציג את "אקיבוש" והשואה כאירועים זהים. ובמקרה הזה הוא צהל על השוואת שלטון טראמפ לנאצים. אגב, בהשוואה הקודמת שעשה, הוא כתב שטראמפ גרוע יותר מהיטלר וסטלין. אין אנשים שמעוררים בי תעוב עמוק כמו אוטו-אנטישמים עלובי נפש מן הזן הנחות של רוגל אלפר ודומיו. כגודל התיעוב שלי ליהודים כמו אלפר – גודל ההערכה שלי לערבים כיוסף חדאד. יוסף חדאד הוא מופת של שיתוף יהודי-ערבי במדינת ישראל.

* מעוררי גועל – בליל הבדולח, החודש לפני 82 שנים, נפרצו משרדי חברת שוקן בגרמניה, האספסוף המוסת השחית מכל הבא ליד, ספרי היהדות הושחתו והוצתו ולמחרת ניתן צו סגירה לחברה. וכעת, שני כותבי הדגל של "הארץ", רוגל אלפר וגדעון לוי, הביעו תמיכה בלתי מסויגת בכתבת CNN שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח.

* נתניהו במדי SS – סדי בן שטרית, ממנהיגי הבלפוריאדה ומראשי ארגון "קריים מיניסטר" השווה בנאום בהפגנה את נתניהו להיטלר. נחשו מי יצא טוב יותר בהשוואה? בניגוד לרוגל אלפר שבהשוואה בין טראמפ להיטלר הוא קבע שטראמפ גרוע מהיטלר, בן שטרית אמר שהם "בדיוק אותו דבר".

זו לא רק הסתה. אלה לא רק דברי בלע נתעבים. זה גם גימוד השואה, שהוא בן חורג של הכחשת השואה. הרי אם השואה היא כמו החיים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, אז היא אחלה קייטנה.

והדבר הגרוע מכל – שעה שהמנוול נבח את דברי הבלע, הקהל שעמד סביבו קיבל את דבריו מבלי שיקום צדיק אחד בסדום וימחה.

עוד זה מדבר וזה בא. יו"ר עמותת "קריים מיניסטר" ישי הדס, עוד מכוער נפש, התראיין בערוץ 12, הביע תמיכה בלתי מסויגת בדברי חברו וחזר עליהם כאשר פרצופו מעוות משנאה. יש לציין לשבח את המראיין, עופר חדד, שלא התייחס בשוויון נפש לדברי ההסתה, אלא שוב ושוב אמר שאין לגיטימיות להשוואה הזו.

מחר הם ידפיסו תמונות של נתניהו במדי SS.

* אורלי חסרת לב.

* תמונת ראי – בעקבות ההפגנה הביביריונית נגד משפחת פרקש השכולה וביטויי השנאה והבוז לאבלם, מצד אורלי חסרת לב וחבריה, העלו אנשים כקונטרה את הקטע המבחיל של אסף הראל שבו לעג לשכול של נתניהו על אחיו יוני. הם צודקים. אכן אסף הראל התנהג בדיוק כמו הביביריונים הללו.

* צבועים – … הביביסטים שמציגים ביקורת על אסנת מארק כ"גזענות" אבל להתגולל ביפעת שאשא ביטון ולהשתלח בה זה בסדר.

* ברית הקנאות האסלאמית – ה"ניו יורק טיימס" דיווח שעבדאללה אחמד עבדאללה, מי שהיה מספר 2 בארגון הטרור אל-קאעידה ונחשב כאחראי על מתקפת הטרור נגד שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998, חוסל על ידי ישראל בטהרן, בחודש אוגוסט האחרון.

שאלה מעניינת העולה מן הדיווח היא עצם המקלט שאיראן מעניקה למנהיגי אל-קאעידה.

אנו יודעים על השנאה התהומית בת אלף השנים בין המוסלמים הסונים והמוסלמים השיעים. שנאה זו מתעצמת כאשר מדובר בקנאים שיעים מול קנאים סונים. אנו יודעים על הסכסוך האלים בין איראן, בירת הקנאות השיעית לארגוני הקנאות הסונית אל-קאעידה ודאע"ש.

והנה, שיתוף פעולה בין הניצים. מסתבר, שהקנאים השיעים והסונים יודעים להתאחד ולשתף פעולה נגד האויבים המשותפים: המערב בכלל וארה"ב בפרט וכמובן – ישראל. מכאן יחסי הקִרבה–שנאה בין איראן לארדואן. מכאן התמיכה האיראנית בארגוני הטרור הסונים הקנאים חמאס והג'יהאד האסלאמי. מכאן התמיכה האיראנית באחים המוסלמים במצרים, והברית בין המדינות בתקופת שלטונו של מורסי במצרים.

כשצה"ל נכנס ללבנון ב-1982 הוא התקבל במטחי אורז בכפרים השיעים שראו בו צבא ששחרר אותם מן ההגמוניה האש"פית בדרום לבנון, אך חיש קל, מיד עם סילוקם של ערפאת ואנשיו מלבנון, הם היו לאויבים המרים ביותר שלנו בלבנון.

ברית הקנאות האסלאמית מול המערב וישראל חזקה יותר מן היריבות והשנאה ביניהם.

* הנחלה – האמת? מבראבא ציפיתי ליותר.

* המונית – אני מכנה את אופירה אסייג The taxi כיוון שהיא אישה המונית.

* התחלה מבורכת – אחרי שנתיים ברוכות מאוד, גם השנה נפתחה בשלוש מערכות גשומות מאוד ועוד אחת צפויה להחיל ביום רביעי הקרוב. אם כך ימשך, סיכוי גדול שסכר דגניה יפתח, לראשונה מאז חורף 1992 הזכור לטוב.

* כתר החרמון – הכותרת הראשית בוויינט בשבת בבוקר הייתה שירד שלג ראשון על פסגת החרמון. אמנם היה זה השלג הראשון השנה על פסגת החרמון הישראלי, אך בחרמון הסורי ירד שלג כבר בתחילת השבוע.

            * ביד הלשון

גבעת המטוס – רשות מקרקעי ישראל פרסמה השבוע מכרז לבניית 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס בירושלים. בכך היא מממשת את החלטת ראש הממשלה על הקמת שכונת הקבע, בראשית השנה.

גבעת המטוס היא גבעה בדרום ירושלים, באזור ששוחרר במלחמת ששת הימים. היא נקראת כך כיוון שמטוס פוגה מגיסטר של צה"ל נפל שם במלחמת ששת הימים, וטייסו  סגן דן גבעון נהרג.

ב-1991 הוקם על הגבעה אתר קרוואנים לקליטת עולים מאתיופיה שעלו במבצע שלמה. הממשלה הבטיחה להקים במקום שכונת קבע בתוך שנתיים, ועד היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, ההבטחה לא קוימה.

גבעת המטוס היא אזור בעל חשיבות לאומית רבה, כיוון שהיא יוצרת רצף טריטוריאלי מהר חומה עד הר גילה, שינתק את מזרח ירושלים משטח הרש"פ ויבטיח את שלמות ירושלים בריבונות ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"