צרור הערות ‏8.11.23

* חזית שניה – כאשר ערפאת שלט בשטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה, הן יו"ש והן עזה היו קני טרור, שזרעו מוות ופחד ברחובותינו, בפיגועי התאבדות.

מבצע "חומת מגן" והחזרת חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ בשטחי הרש"פ ביו"ש הורידו ברמה דרמטית את הטרור ואת יכולות הטרור. ברצועת עזה לא הייתה "חומת מגן" ולא החזרנו את חופש הפעולה. וכך צמחה לה המפלצת שפגעה בנו בשבת השחורה. המבצע תוכנן גם לעזה, אך בוטל ברגע האחרון. אולי הממשלה נרתעה מפני פתיחת חזית שניה. אילו פתחה חזית שניה, המצב ברצועת עזה היה כמו המצב ברש"פ. לא חגיגה, אבל מציאות שאפשר לחיות עמה.

את הלקח הזה יש ללמוד וליישם במלחמה הנוכחית. הרתיעה מפני חזית שניה מובנת, אך אם המלחמה תסתיים בלי למוטט גם את חיזבאללה, זו עלולה להיות בכיה לדורות. הם תוקפים אותנו מדי יום, פעמים רבות ביום כבר חודש ימים, ומתקפה למיטוט חמאס אפילו לא תהיה מתקפת נגד מקדימה, אלא מכה למי שתקף אותנו.

לא אכנס לשאלות טקטיות, האם נכון היה להפתיע ולהתחיל קודם עם חיזבאללה ואח"כ לעבור לעזה, האם לתקוף עכשיו או מאוחר יותר. אבל אסור לסיים את המלחמה הזאת בלי להשמיד את האיום מלבנון. אם פינינו את היישובים (בעיניי זו הייתה טעות), לפחות שיוכלו לחזור למציאות של חיים בטוחים.

המלחמה הזאת חייבת להסתיים כאשר ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל איתנה ובטוחה.

* הפסקת אש – הפסקת אש = המשך קיומה של המפלצת החמאסית = המשך ירי הרקטות על אזרחי ישראל  = ניצחון חמאס = מתקפת 7 באוקטובר הבאה.

כל אלה שמטיפים לנו להפסיק את האש, תומכים, במודע או שלא במודע, בטבח שמחת תורה ובטבח הבא.

הפסקת אש – רק לאחר חיסול חמאס. הפוגה הומניטרית – רק תמורת החטופים.

* מכורים לשנאה – בימים האחרונים עבדו אתנו בקטיף הקיווי במטע אורטל קבוצה של מתנדבים דרך אחים למשק, קבוצה של מתנדבים דרך השומר החדש וקבוצה של תלמידי ישיבת הגולן. כולם באו לאותה מטרה ומתוך אותה מוטיבציה.

האויב שרצח בנו לא הפריד בינינו. בנינו ובנותינו שלוחמים באויב הם מכל המגזרים. כך גם, לדאבוננו, הנופלים בקרב. וכך גם המתנדבים בכל התחומים.

ויש מי שמכורים לשנאה, וגם בזמן מלחמה זה מה שמעסיק אותם. וחשוב שנבודד אותם ונרחיק אותם לשולי השוליים.

* הפרוטוקולים של זקני החקלאות – נבל מנוול העלה פוסט הסתה נגד הקיבוצים והמושבים שמנצלים את המלחמה כדי לסחוט את סמוטריץ', והם והילדים והנכדים שלהם מסודרים לדורות "לא כמוכם", וכרגיל שלל הקונספירציות מהפרוטוקולים של זקני החקלאות.

והבעיה היא שהוא קיבל הרבה לייקים ותגובות תמיכה, כשהמגיבים רק מחממים זה את זה. אחד מהם הזכיר שבארי הוא אחד הקיבוצים העשירים בארץ אבל עכשיו אנחנו נממן את השיקום שלו והוא ימשיך לשבת על הקופה השמנה והעסיסית שלו.

החלאות הללו הם המשת"פים של חמאס, שממשיכים את פועלו לחורבן ההתיישבות הציונית.

ארורה הרחם שהמליטה את היצורים הבזויים הללו.

נכנסתי לגלוש בדף הפייסבוק של המנוול. קראתי שם ביטויי שמחה על כך שנחטפו הקיבוצניקים כי הם "זהבה גלאוניות ומוסי רזים", וקריאה בגוף שני לנתניהו: תביא את הראש של סינוואר, הנייה וראשי קפלן ותמשיך לשלוט".

כנראה שזה סוג האנשים שימשיכו לתמוך בו גם אחרי המחדל.

* מה חטאנו? – עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שהכנופיה הכהניסטית הארורה שותפה לממשלה? מה עוד צריך לקרות כדי שהבן גבירים יחטפו בעיטה בתחת ויעופו מהממשלה? הח"כהניסטית נערת הזוועות סון-הרמלך, שבעיניה מי שנהג כמו החמאסניקים ושרף משפחה ותינוק הוא "צדיק", עולה להשתטח על קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ראש הכנופיה מנסה לגרור את ערביי ישראל למהדורה חוזרת של "שומר החומות". ועכשיו הכהניסט הכלומניק הזה מציע ("לא שולל את הרעיון…") להטיל על עזה פצצת אטום, ולא אכפת לו שגם החטופים ייהרגו, העיקר שימותו מיליוני ערבים.

כנופיה מטורפת ונתעבת, שחלומה הוא חמאסיזציה של מדינת ישראל. השתתפות הכנופיה בממשלת ישראל היא כתם על ההיסטוריה של העם היהודי.

* שלושה ימים! – חלפו כבר שלושה ימים (!!!) מאז שהשר הכהניסט, עמיחי אליהו, הציע להטיל פצצת אטום על עזה ונתניהו עוד לא הדיח אותו וסגר את משרדו המיותר.

במקום לפטר אותו, נתניהו "הישעה" אותו מישיבות הממשלה "עד הודעה חדשה", שהגיעה בהצבעה טלפונית שעות אחדות לאחר מכן.

למה הוא מפחד לפטר אותו? כי הוא מפחד שהכנופיה הכהניסטית כולה תפרוש והוא יאבד את השישים וארבעה. כהרגלו, הוא מעדיף את ההישרדות הפוליטית שלו על טובת המדינה.

אם הכנופיה הכהניסטית תפרוש – יהיה זה רווח כפול ומכופל לעם ישראל.

במהלך המלחמה נתניהו לא זקוק לכנופיה כי המחנה הממלכתי שותף בממשלה. יום אחרי המלחמה בכל מקרה הוא ילך הביתה.

אך אין הוא מסוגל לפעול כמנהיג. תמיד הוא נשאר ביבי.

* מאותגר שכלית – בן גביר עצמו לא היה אומר בגלוי, בקולו, בהקלטה, שצריך להטיל פצצת אטום על עזה (או "שגם זו אפשרות"). אבל עמיחי אליהו אינו רק רשע וכהניסט, אלא גם מטומטם. או אם להיות פוליטיקלי קורקט – מאותגר שכלית.

* יחי ההבדל – שני פוליטיקאים עלובי נפש, תחתית החבית, יצאו באמירות נואלות ונפסדות. השר (!) הכהניסט אליהו על פצצת האטום וח"כ אימאן חטיב-יאסין מרע"מ, הכחישה את רצח התינוקות ומעשי האונס של חמאס.

ההבדל הוא בתגובת מפלגותיהם. הכנופיה הכהניסטית גיבתה את אליהו ומרחה את הדברים. רע"ם הוקיעה את חטיב-יאסין וקראה לה להתפטר. אילו החוק היה מאפשר זאת, הם היו מפטרים אותה.

יחי ההבדל!

* עם מי החוזה – כל אחד מאלה שאיימו ב"הפסקת התנדבות" לא היה מעלה על דעתו לעשות כן, אילו העלה על דעתו מה צופן העתיד הקרוב. הרי כל אחד מהם היה שמח להחזיר את הגלגל אחורה ולמחוק את חרפת הסרבנות / איום בסרבנות / הפסקת התנדבות.

אבל אני רק שאלה. היום ברור שמה שהיה נחוץ הוא מתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס. אם נתניהו היה מחליט על פעולה כזאת (זה כמובן לא היה קורה, כי צעד כזה מנוגד לטבעו), לא הייתם אומרים שזאת מלחמה "למען המלך", ואתם מוכנים להילחם רק "למען הממלכה"? הסרבנות התנהגה בהפקרות, כאילו זה "צבא הוד מלכותו" ולא צבא ההגנה לישראל. כאילו החוזה שלהם הוא עם נתניהו וכיוון שהוא הפר אותו החוזה בטל ומבוטל. אין ספור פעמים כתבתי, בתקופת הפולמוס על הסרבנות, שהחוזה של המילואימניק אינו עם ראש הממשלה, אלא אתי ועם משפחתי ועם משפחות העוטף ועם כל אזרחי ישראל. ויש מימוש מופתי יותר של החוזה הזה מאשר מתקפת נגד מקדימה, שהייתה מצילה את תושבי העוטף? עם יד על הלב – נכון שבמתקפת נגד מקדימה הייתם מאשימים שזו מלחמת ברירה שנועדה לחלץ את נתניהו מהמשפט?

בשיח הפוזיציה, שלמרבה הצער גם אחרי המכה שספגנו הוא עדיין שליט בשיח הציבורי, אמירה כמו זו שכתבתי, נתפסת כניסיון לכסת"ח את נתניהו, להסיט ממנו את האש ולהסיר ממנו את האחריות.

שיח הפוזיציה זר לי. ואין שום קשר בין הדברים. אין ספק שנתניהו הוא האחראי מספר 1 למחדל הנורא, ולא רק כיוון שהוא התרחש "במשמרת שלו", אלא כיוון שבמשך עשור וחצי הוא עמד בראש המשמרת והוא עיצב את תפיסת הביטחון שקרסה. הוא נבחר על סמך הבטחות "למוטט את חמאס", ושב ונבחר על סמך הכרזה שרק הוא "חזק מול חמאס" ושוב נבחר כי סיפר שבתקופות הכהונה שלו היו הכי פחות ישראלים הרוגים, ושוב נבחר כי הוא "מר ביטחון". סר הביטחון במר ביטחון, שהביטחון שהבטיח התגלה כמקסם שווא. הוא אחראי גם כיוון שבאשמתו החברה הישראלית נתפסה במתקפת הטרור במצב המפולג והשסוע בתולדותיה, בשל הפלגנות והסכסכנות שלו כראש הממשלה וכראש האופוזיציה לממשלת השינוי, ובעיקר בשל המהפכה המשטרית שממשלתו ניסה להשליט ופילגה את העם, ועל כך שהוא דבק בה גם כאשר היה ברור לאן היא לוקחת את החברה הישראלית. וכיוון שהוא דחה את דרישתו של גלנט לכנס את הקבינט לדון בהשלכות הביטחוניות של המהפכה המשטרית וכאשר גלנט אמר את האמת והתריע בפני הציבור על הסכנות הוא פיטר אותו, וכאשר הרמטכ"ל ביקש להיפגש אתו לפני ההצבעה על חוק מגה-שחיתות הוא סירב לפגישה וכיוון שהוא הצהיר ביהירות פושעת שאפשר לוותר על כמה טייסות אבל לא על הממשלה. ועוד על איזו ממשלה. הממשלה העלובה בתולדות ישראל, כפי שאנו נוכחים מתת-התפקוד שלה בכל התחומים ומההרכב ההזוי שלה.

אבל אחריותו של נתניהו אינה מבטלת את האחריות של מי שניסו לכבות את האש באמצעות דלק והעמיקו מצדם את הקרע בעם ובעיקר ממי שפגעו בביטחון המדינה, באמצעות הסרבנות.

על אף ביקורתי החריפה על המאיימים בסרבנות, אני מעריך ומוקיר אותם מאוד, כיוון שהם שייכים למיעוט הקטן שעושה מילואים, כאשר הרוב הגדול אינו עושה, ורבים מהם ממשיכים להתנדב מעבר לגיל הפטור ועושים עשרות ימי מילואים בשנה. ובוודאי שאני מצדיע להם על כך שהיו בין הראשונים להשליך עצמם אל תוך התופת בשמחת תורה, ורבים מהם מחרפים את נפשם היום בקרבות בעזה, בהיערכות בגבול לבנון ובהפצצות חיל האוויר. ואלה שאינם משרתים במילואים, מתנדבים בהמוניהם למאמץ המלחמתי האזרחי. ועם זאת, הם טעו טעות חמורה וחשוב לא לטאטא אותה.

בתקופת המחלוקת על הסרבנות אמרתי, שהנורמה שהם יצרו היא נזק לדורות כי כל ממשלה בעתיד תתקל בסרבנות מצד מתנגדיה, אחרי התקדים והלגיטימציה הציבורית שקיבל ואף ממשלה לא תוכל לקבל החלטות ולהוביל תהליכים. אלא אם כן, אמרתי, נלמד בדרך הקשה, במלחמה קשה ואיומה, שהסרבנות הרת אסון. התמזל מזלנו שהמתקפה הייתה לפני חודש ולא בעוד חצי שנה, כאשר הטייסים היו מאבדים את הכשירות וכשירות צה"ל הייתה נפגעת.

יש היום ניסיון לדה-לגיטימציה לביקורת על הסרבנות. אני חושב שבעקבות לקח שמחת-תורה יש ליצור דה-לגיטימציה מוחלטת לכל גילוי של סרבנות או של איום בסרבנות. יש להוציא סופית ובאופן מוחלט את צה"ל ואת השירות במילואים מהארסנל של הכלים הלגיטימיים במאבקים ציבוריים.

* נאה מקיים – בתקופת הפולמוס על הסרבנות, ניסיתי ליזום מיזם של התנדבות למילואים, של ותיקים בעלי פטור ממילואים. פניתי למספר גורמים בניסיון לקדם את הרעיון. היה מי שלקח על עצמו לדחוף זאת, ואיני יודע אם הוא החל לקרום עור וגידים.

קיוויתי שמעשה זה, יהווה משקל נגד ציבורי לתופעת הסרבנות. ובאופן אישי, כמי שהרבה לכתוב נגד הסרבנות, ראיתי לנכון לתת דוגמה אישית, כמי שאינו רק נאה דורש אלא נאה מקיים. ורציתי, למרות השנים הרבות מאז שסיימתי את ההתנדבות למילואים, לחזור לשבועות אחדים לשירות באבט"ש או במחסום.

ואז פרצה המלחמה. ושלא בטובתנו, שוב כל העם צבא. וגם אני עליתי על מדים והצטרפתי לכיתת הכוננות של אורטל, שהיא כבר כמעט מחלקה.

* סתימת פיות – ח"כ מיקי לוי, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, נהג כדיקטטור כאשר סילק מדיון נציגים של פורום קהלת והאשים אותם באסון של 7 באוקטובר.

הכנסת אמורה להיות מבצר הדמוקרטיה וחופש הביטוי. חופש הביטוי אינו מוחלט. אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת שאין בה מקום לתומכי חמאס או לכהניסטים. אבל פורום קהלת מייצג עמדות לגיטימיות בכל הנושאים שהוא עוסק בהם. זהו פורום אינטלקטואלי שתורם לשיח הציבורי בכך שמעניק עומק ותוקף אינטלקטואלי לדיון בתוכו. הפורום תורם לדמוקרטיה.

הדה-לגיטימציה לפורום, שכללה התקפות אלימות בתקופת המחאה נגד המהפכה המשטרית היא חמורה מאוד. וכך גם סילוקם בידי מיקי לוי.

מבחינתי, פורום קהלת הוא יריב אידיאולוגי. עיקר עיסוקו הוא בקידום השקפת העולם הליברטריאנית שאני מתנגד לה בכל ישותי. אבל לאיש אין זכות למנוע מהם לקדם את דרכם. דיון חופשי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ולוז הפרלמנטריזם.

העובדה שמפגן סתימת הפיות הזה נעשה בזמן מלחמה חמור שבעתיים. זו תקופה שבה עלינו לאחד את הכוחות ולחזק את הלכידות ולא לעורר מדנים ולשלהב את הרוחות. ואגב, הנושא שלשמו באו הנציגים לישיבה, היה הצגת נתונים מחקריים על מלאי מזון החירום בישראל. אלו נתונים שחשוב מאוד שהוועדה לביקורת המדינה תשמע, כדי למלא את תפקידה, ומיקי לוי חיבל בעבודתה כאשר סילק אותם.

האשמתם באירועי 7 באוקטובר מצדיקה תביעת דיבה הגונה. אה, יש לו חסינות.

* נאורות 2023 – ארגוני זכויות האדם*.

* לא כולל יהודים.

* מכחיש השואה ותומך בטבח – אנטישמיות והכחשת שואה הם תאומים סיאמיים.

מה הפלא שגדול המטיפים האנטישמים אחרי השואה, רוג'ר ווטרס, מכחיש את הטבח?

כפי שמכחישי השואה הם תומכי הנאצים, כך רוג'ר ווטרס תומך בטבח, בעריפת הראשים, באונס ובחטיפת תינוקות וקשישים.

* נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין" – עהד תמימי, הנערה שסטרה לקצין צה"ל לפני חמש שנים, היא נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין". היא גיבורת התרבות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בעולם ובארץ.

גדעון לוי: "גיבורה… מותר גם לקוות, שפוטנציאל המסוכנות שלך לא התפוגג בחודשי המאסר הארוכים, מאז החורף. שאת עדיין מסוכנת לכיבוש, שלא תפסיקי להתנגד בדרכך… אני יודע שאין סיכוי שכך יקרה. רוחך לא תיפול… ההתנגדות הטבעית והצודקת לכיבוש, שפלש לחצר ביתכן. את הכית חייל חמוש וממוגן בידייך החשופות, ככל שנערה בת 16 יכולה להכות חייל חמוש וממוגן בידיה… את עשית את מה שכל אדם אמיץ שחי תחת הכיבוש היה עושה — סטרת לו. מגיע לכיבוש יותר מכך… הגדה זקוקה לעהד. ההתנגדות זקוקה לעהד. לא שיש בכוחה של נערה אחת לשנות, אבל הדור של עהד צריך להיות דור ההתנגדות הבא… בידיה החשופות ובהופעתה המרשימה עהד היא התקווה לעתיד, ההשראה לאחרים… עכשיו יש להגיד לעהד: היה כדאי. המשיכי. המשיכי להתנגד לכיבוש… המשיכי גם לסטור לו, אם שוב יפלוש לחצר ביתך".

איימן עודה: "ביקרתי היום את עהד תמימי ששוחררה אתמול. הכלא לא שבר את רוחה… נחושה מתמיד היא תמשיך להיאבק למען שחרור עמה".   

דב חנין: "היום אחרי שמונה חודשי מאסר השתחררה עהד תמימי מהכלא… ניסיונות ההשתקה וההפחדה לא יעבדו. הממשלה צריכה להבין שכליאת אנשים לא תעלים את הכיבוש. היא רק תחזק את המאבק בו".

עמירה הס: "הגבורה והאומץ של תמימי צריכה לשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלסטינים".

עמוס שוקן: "גיבורה שאינה מוכנה להיכנע".

אבו מאזן: "את מודל לחיקוי של התנגדות אזרחית. את ההוכחה לכך שהעם הפלסטיני יעמוד איתן על הזכויות שלו, לא משנה מה יהיה המחיר".

אורי אבנרי: " ברגע שראיתי את הסצנה של עהד אל-תמימי סוטרת על לחיו של קצין צה"ל, ידעתי שקרה דבר חשוב… לעם הפלסטיני יש עכשיו גיבורה לאומית. לנוער הפלסטיני יש עכשיו מודל לחיקוי… ז'אן ד'ארק הפלסטינית. סמל לאומי".

ב-7 באוקטובר, "הדור של עהד", שגדעון לוי ייחל שיהיה דור ההתנגדות הבא, עשה את שלו. הבטחתה של עמירה הס שהגבורה והאומץ של תמימי תשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלשתינאים התמלאה.

וכך כתבה עהד תמימי, גיבורת השמאל הרדיקלי, לאחר הטבח: "נשחט אתכם, ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגולת שלכם".

עהד תמימי הועלתה על נס כמופת של "התנגדות בלתי אלימה". בשמחת תורה, כאשר ראינו מה עושים פלשתינאים כשהם "משחררים" פיסה של "פלשתין", נוכחנו מהי התנגדות פלשתינאית בלתי אלימה, ברוח כתביה של עהד תמימי, נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין".

* הפרוגרסיבים – השמאל הרדיקלי בארה"ב ואירופה, התומך בחמאס, מגדיר את עצמו "פרוגרסיבי", כלומר מתקדם.

מה כל כך "מתקדם" בתמיכה בפונדמנטליזם דתי קנאי שרוצה להחזיר אותנו אלף שנים אחורה ומתנהג בברבריות רצחנית המוחקת כל קידמה אנושית? מה כל כך "מתקדם" בעריפת ראשי ילדים ותינוקות, ברצח הורים לעיני ילדם וחטיפתו, בחטיפת תינוקות וקשישים?

פרוגרסיבים עאלק.

* נחיתות יהודית – ביטוי מאוס, שהפוסט ציונות הצליחה להחדיר לשיח הישראלי, הוא "עליונות יהודית". כל מה שמריח ציונות מגונה כ"עליונות יהודית".

הביטוי הזה הגיע אלינו מהחוגים ה"פרוגרסיביים" בארה"ב. את פרצופם האמתי של החוגים הללו גילינו בחודש האחרון, עם תמיכתם בארגון הטרור הנאצי הברברי חמאס.

הדיבור על "עליונות יהודית", מסתיר כמיהה לנחיתות יהודית. לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, כלומר שלעם היהודי לא תהיה מדינה ריבונית משלו. מי שמשתמש בביטוי הזה, משתף פעולה עם שוחרי הנחיתות היהודית.

* לא התפכח – למחרת טבח שמחת תורה, גדעון לוי פרסם, כדרכו, פשקוויל תמיכה באויב ובו האשים, כמובן, רק את ישראל. אולם ימים אחדים לאחר מכן הוא נסע לבארי, הסתובב שם שעות, שוחח עם ניצולים, ופרסם כתבה ברוח אחרת לגמרי. אמנם לא היה זה מאמר פובליציסטי, אבל היה מסר בכתבה. מסר של זעזוע עמוק מהמעשים הנוראים, מסר של סולידריות עם הנרצחים, מסר של אמפתיה למשפחות השכולות. הוא אפילו גנב ממני רעיון, שהתרוצץ בראשי, והשתמש בביטוי "בקיבוץ ההריגה" על משקל "בעיר ההריגה" של ביאליק אחרי הפוגרום בקישינב (שאגב, היה אפס קצהו של הפוגרום הנורא בנגב המערבי). והחשוב מכל – הכתבה הייתה בלי שום "אבל", "מצד שני", "לא בחלל ריק" ובלי אקיבוש, אמצור וכד'. הגבתי בטוקבק קצר: "האם התפכחת?".

את התשובה קיבלתי בכל המאמרים שהוא כתב מאז. לא. באל"ף רבתי. השמש זרחה, השיטה פרחה, השוחט שחט וגדעון לוי נשאר גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי הארסי. אז נכון, בכל פשקוויל יש איזה מס שפתיים של גינוי הטבח בשמחת תורה, אבל הוא מנהל מלחמת קודש נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית ומאשים את ישראל בפשעי מלחמה.

מאמרו האחרון עסק בהרג ילדים בעזה, ומבחינתו צה"ל והמחבלים הנאצים של חמאס לא שונים באמת, כי אלה ואלה הורגים ילדים. "האם יש הבדל בין ילדים לילדים? האם תמונות של ילדים הרוגים בג'באליה אמורות לזעזע אותנו פחות מתמונות של ילדים הרוגים בבארי?" כל המאמר הוא תיאור הזוועות של ישראל בעזה ואח"כ בכיינות על כך שישראל עוצרת מי שמעז להזדעזע מהרג הילדים בעזה.

הוא שואל מה ההבדל בין הרג הילדים בבארי להרג הילדים בעזה, ואני דווקא אשיב מה המשותף. באלה ובאלה אשם חמאס. חמאס אשם ברצח ברברי של ילדים ותינוקות יהודים ועריפת ראשיהם. חמאס אשם בהפיכת ילדים פלשתינאים למגן אנושי ובגרימת מותם בדרך זו. מי שעשו את הטבח הנורא בשמחת תורה, אחראים לכל תוצאה שתהיה. הם ורק הם. אבל כאן מדובר על מעבר לכך – פשע המלחמה של הפיכת ילדים למגנים אנושיים, אינה רק אחריות לתוצאות הטבח, אלא אשמה מלאה. הם הופכים אזרחים, נשים וילדים למגנים אנושיים. הם הופכים חולים בבתי חולים למגנים אנושיים. ישראל עושה הכל כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים. כבר חודש היא קוראת לאזרחים לעזוב את צפון רצועת עזה. חמאס אינו מאפשר זאת. חמאס יורה במי שרוצים לנוס. ישראל פתחה מסדרון הומניטרי לאפשר בריחה – חמאס טיווח את הבורחים בפצמ"רים. אז ישראל אשמה?

מה גדעון לוי מציע? שישראל לא תילחם בחמאס? שישראל תאפשר להם להמשיך לפגע בנו, להמטיר עלינו אלפי רקטות ובהזדמנות עתידית לחזור על טבח שמחת תורה?

זה לא יקרה. ישראל תילחם בחמאס, תשמיד אותו, תעשה כל שביכולתה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אך אם חמאס ימשיך להסתתר מאחוריהם, ישראל לא תנהג בטמטום, ותחסל אותו, גם אם המחיר האגבי יהיה כבד. וכל האשמה על כך – של חמאס.

* אלימות "המתנחלים" – פשעי השנאה הנואלים של פעילי ימין רדיקלי נגד ערבים, בחסות המלחמה, ממונפים באופן ציני להסתה נגד המתיישבים ביו"ש, תחת הכותרת "אלימות המתנחלים". להגיד אלימות "המתנחלים" זה כמו להגיד אלימות "היהודים". זו עלילה שפלה על חצי מיליון ישראלים, אזרחים טובים, שרבים מהם נלחמים בסדיר ובמילואים, לא מעטים נהרגו, רבים מהם מתנדבים בכל סוגי ההתנדבות. את אותם בני עוולה שמתנכלים לערבים יש להוקיע. יש לנקוט כלפיהם יד קשה. הם נבלים מנוולים. חרפה לאומית שהמנהיג שלהם הוא שר בממשלה וחבר קבינט. אבל האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? ואם כבר להכליל ולהאשים לשווא ציבור גדול, למה "המתנחלים" ולא "הישראלים"? כי זה "הם" ולא אנחנו? או שבהזדמנות חגיגית זאת נסית נגד ציבור המתנחלים, כדי להרבות אהבת ישראל ואחדות ישראל?

* חוק העדה הדרוזית – גל פופוליסטי עכור רוכב על תחושת הסולידריות ושותפות הגורל בינינו לבין הדרוזים, בעקבות גבורת הלוחמים הדרוזים ונפילתם של חיילים וקצינים דרוזים, כדי להניף יד גסה על חוק הלאום ולבטלו או לשנות אותו.

כיוון שאין בחוק שמץ של פגיעה בזכויותיהם של הדרוזים, גם לא של הערבים, ביטול החוק לא ישנה דבר וחצי דבר במצבם של הדרוזים. הוא רק יכרסם באופיה, צביונה וזהותה של המדינה.

אני מציע הצעה אחרת. לעגן בחוק את מעמד העדה הדרוזית. חוק שיהיה בו חלק הצהרתי, שיעלה על נס את ברית החיים וברית הדמים בינינו, וחלק מעשי, של מענה לצרכי הדרוזים כולל העדפה מתקנת בתחומים שונים.

זאת, בנוסף להצעתי, שאני כותב עליה כבר שנים אחדות, לעגן חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או בחוק יסוד נפרד, את שוויון הזכויות האזרחי. לא תהיה כל סתירה בין חוק כזה לחוק הלאום. גם לא יכולה להיות סתירה, כי חוק הלאום כלל אינו עוסק בשאלת האזרחות וזכויות הפרט.

* מאריות גברו – על קיר הזיכרון בבית הספר "בליך" ר"ג, שבו למדתי, נכתב בגדול "מנשרים קלו, מאריות גברו" ומתחת לכתובת – הפנים והשמות; בוגרי ביה"ס שנפלו במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.

כשסיימנו את הלימודים, המקל במרוץ השליחים של ההגנה על המולדת עבר לידינו. כעבור שנה פרצה מלחמת שלום הגליל. תמונות של בני המחזור שלנו נוספו לקיר הזיכרון. ומאז נוספו פנים ושמות שנפלו בשהיה בלבנון, באינתיפאדות, במלחמת לבנון השניה, במבצעים ברצועת עזה.

דור עבר ודור חלף. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", נהרגו שבעה בוגרים של "בליך".

יהי זכרם ברוך!

* חזי שגב – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו מדום לב של חזי שגב.

חזי, תושב ראש פינה, שאותו אני מכיר מעל עשרים שנה, שכל את בנו נמרוד במלחמת לבנון השניה.

הוא הקים לזכרו את רשת "קפה נמרוד" ואת מצפה נמרוד בראש פינה.

איש יקר.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

שש אחרי המלחמה – "בשש אחרי המלחמה" אומרים הכל, באשר לחזרה לתכניות, תיאום פגישות ועיסוקים שכעת נדחים וייעשו אחרי המלחמה.

המשפט הזה לקוח מספרו של הסופר הצ'כי ירוסלב האשק "החייל האמיץ שוויק", שנכתב ב-1923, אחרי מלחמת העולם הראשונה.

אחרי מלחמת ששת הימים הוציא המשורר, הסופר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו ספר מצליח, ששמו "שש אחרי המלחמה".

* "חדשות בן עזר"

באשר היינו היית

בימים הקשים האלה, ימים של העמקת הקיטוב והרחבת הקרע, ימים של ביריונות דוסופובית נגד מתפללים ביום הכיפורים בתל-אביב, ימים שבהם הרב הראשי הממומן מהמסים שלנו משתלח בגסות ובורות בחילונים; ימים שיש בהם מי שמלהגים על פנטזיה חורבנית, איומה ונוראה, של פירוק מדינת ישראל ופילוגה ל"ישראל" ו"יהודה"; ימים שבהם הדיבור על מלחמת אחים או מלחמת אזרחים הפך לדיבור "לגיטימי" והמערכון של "שאולי" על מלחמת אזרחים נתפס בידי אנשים כנבואה שמתגשמת לנגד עינינו; בימים המרים האלה אני חוזר אל חיים גורי.

חיים גורי, המשורר הדגול, גדול משוררי ישראל בדור שאחרי אלתרמן. חיים גורי, חתן פרס ישראל. חיים גורי, המפקד בפלמ"ח, האיש שיצא אחרי השואה לצ'כוסלובסקיה לארגן את היהודים לעליה לארץ, האיש שפיקד על קורס הצניחה הראשון של חיילים עבריים על אדמת צ'כוסלובקיה, הקצין הקרבי במלחמת השחרור שהיה בין משחררי הנגב ובמלחמת ששת הימים שבה נמנה עם משחררי ירושלים וקצין החינוך במלחמת יום הכיפורים. חיים גורי שתיעד את משפט אייכמן ושיצר את טרילוגיית הסרטים הדוקומנטריים על השואה – "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". חיים גורי, מראשי הלוחמים למען הגולן במאבק של שנות ה-90 וממייסדי הדרך השלישית. חיים גורי, שבזכות פועלו למען הגולן זכיתי להכירו באופן אישי, ולקיים אתו קשר רצוף עד מותו; היכרות שהעמיקה את התפעלותי מן האיש, מחכמתו, מידענותו, משפתו, מאהבת הארץ שלו, מאהבת העם שלו, מאהבת התרבות היהודית, מאהבת השירה העברית, שבה שלט על בוריה וידע לצטט על פה מאות משיריה. מעולם לא פגשתי אדם שחש כמותו אחריות מוחלטת ומחויבות ללא מיצרים לעם ולמדינה, שמתכוון באמת לכך ששלומו כשלום המדינה. תמיד ראיתי בו את מי שנושא על גבו את מדינת ישראל ואת העם היהודי.

 בימים אלה מלאו מאה שנים להולדתו של חיים גורי (1923-2018).

גם חיים גורי דיבר על מלחמת אזרחים. אך מלחמת האזרחים שלו הייתה אחרת לגמרי. היא הייתה בתוכו. "אני מלחמת אזרחים", הוא כתב.

אֲנִי מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים

וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ

אֶל קִירוֹת הַמְּנֻצָּחִים.

בֵּית דִּין שָׂדֶה, הָעוֹבֵד בְּמִשְׁמָרוֹת,

וְשָׁם אוֹרוֹת לֹא דּוֹעֲכִים.

וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים.

מה הכוונה של מי שכותב "אני מלחמת אזרחים"? כוונתו היא, שהוא מכיל בתוכו את העמדות של הצדדים השונים במחלוקות בחברה הישראלית. כיוון שכך, הוא יודע שאין זה מאבק בין מי שהצדק המוחלט אצלם לבין מי שנעדרים קמצוץ של צדק. אין זה מאבק בין אמת לשקר, בין אור לחושך. "הצודקים יורים ביתר הצודקים", כלומר הצודקים נמצאים בשני הצדדים. בשני הצדדים יש צדק ואמת.

בין אנשים שמאמינים שגם הצד השני מחזיק בצדק, באמת, בכוונות טובות; שגם היריב רוצה בטובת העם והמדינה – לעולם לא תהיה מלחמת אזרחים. הם תמיד יוכלו להיפגש ולהגיע להסכמות. בימים הקשים והמתוחים בסבסטיה, כאשר היו דיבורים על אלטלנה שניה, חלילה, והיה חשש מעימות אלים, והרמטכ"ל מוטה גור הזהיר מפני שפיכות דמים, היה זה חיים גורי, שנקלע למקום כעיתונאי, שתיווך בין המתנחלים לממשלה והביא לפשרה.

לא בכדי, היה חיים גורי ממייסדי ומנהיגי תנועת הדרך השלישית. הוא גם האיש שהציע את השם לתנועה, "כי אנחנו בזמנו, בפלמ"ח, לא היינו 'ברית שלום' ולא היינו 'ברית הבריונים'. היינו דרך שלישית". גורי עיצב את במת כנס היסוד של הדרך השלישית באפעל. במרכז הבמה הייתה תלויה כרזה גדולה: "הדרך השלישית", ובשני צדי הבמה שתי כרזות: האחת, "אין עם אשר נסוג מחפירות חייו" – ציטוט משירו של אלתרמן "זמר הפלוגות". השניה, "בקש שלום ורדפהו". שתי כרזות, שמשמעותן היא שאיננו מוותרים על השלום ולא נפסיק לבקש אותו ולרדפהו, אך לא בכל מחיר ובלי לסגת מחפירות חיינו.

****

היום, כאשר יש המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, שקוראים לבחור בין מדינה יהודית לדמוקרטית, או להחליט אם היא יותר יהודית או יותר דמוקרטית, או קוראים לאזן בין היהודית והדמוקרטית, אני חוזר לחיים גורי. חיים גורי שהיה יהודי ודמוקרט בכל מאודו ובכל מהותו, בכל רמ"ח ושס"ה, ולא יכול היה לתת ידו להצגת שני המרכיבים האלה כמנוגדים זה לזה.

עוד בנעוריו, כשרק החל לבלוט כמשורר צעיר, ניסה המשורר יונתן רטוש, נביא "הכנענים", לצוד אותו ברשתו. בפגישה ביניהם, בבית קפה בתל-אביב, רטוש כמעט התפוצץ מזעם, כאשר הנער עמד במריו וסירב לקבל עליו את האידיאולוגיה של ההתנתקות מן העם היהודי והיהדות. ההזדהות העמוקה והמוחלטת שלו עם העם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית התגבשו ביתר שאת בעת שליחותו לאירופה לאחר השואה.

בכרך הראשון של ספרו "עם השירה והזמן", פרסם גורי בשנית מאמר שפורסם לראשונה ב-1980 ב"מעריב", שכותרתו – "מי אתה".

מתוך המאמר: "… אתה שלנו, אל תדאג! אתה נושא את השנים כולן! בכל התחנות היית! אל תדאג! לא תבחר לך שום ביוגרפיה אחרת. 'בן נאמן לארצו ולעמו היה עד אחרון יומו'. נכון, לא דרכת על סף בית כנסת. לא ידעת עול מצוות. אך אתה שלנו ואנחנו לא נרפה ממך. בן פורת יוסף… באשר היינו היית, בין הבתרים וליל המלאכים והסולם והקרב ההוא עד עלות השחר והמום ההוא, החי כמו תעודת זהות, בבשרך. בכל התחנות ראינוך עמנו. בכל הזמנים. בכל הגלגולים, אחינו היקר, אחינו הכופר. כי גם אתה ירדת מצרימה וגם אתה יצאת משם למועד, כתום האותות והמופתים, וגם אתה עברת ברגליך את המדבר הגדול והנורא וגם אתה עמדת לרגלי ההר, שפסגתו עשן וערפל, בעת לוחות הברית! ואתה עברת את היבוק ואת הירדן ואתה היית עם יהושע, ובצבאות השופטים לחמת, וכרעת בפני מלכיך, ושמעת את דבר אדוני מפי נביאיך. עד 'אתה האיש!' ועד 'כרם נבות' ועד אש ההוכחה על הכרמל ועד דם העונש בקישון, נחל קדומים, ועד בדידות הנרדפים במדבר. היית למרבה הפלא גם עם נביאי השקר וגם עם נביאי האמת, כאז כן עתה. ושם נשבעת 'אם אשכחך'. כקריאה המפלחת את דברי הימים… אחר כך שיננת גם אתה את 'באחד ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח' שהיה לסיסמה בפי תנועות הנוער… היית הארץ… היית ירושלים…  

… אנו אומרים זאת משום שאתה מצוי בארץ שבה חברו כל הזמנים כולם… אתה מהמקום הזה!

אם כך, אני יותר מדי בבת אחת. אם כך, אני מלחמת אזרחים נמשכת. לא סיכום קורותיי כיורש, אלא קרעים וניגוד".

גורי חש כמי שנושא על גבו את כל ההיסטוריה היהודית, מאברהם אבינו ועד ימינו, עד יומו האחרון. והוא נושא אותה על מורכבותה ועל המחלוקות שבתוכה, ועל הסתירות שבה, ועל  נביאי האמת ונביאי השקר שלה, ולכן הוא מלחמת אזרחים נמשכת, אך היא נמשכת בתוכו. אין זו מלחמה של איש מחנה, נגד המחנה האחר.

בימים הקשים והרעים האלה, אני חוזר אל חיים גורי, לשאוב ממנו ומשירתו תעצומות נפש, אמונה ונחמה.

* "שישי בגולן"

זמר לבני ליאור / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיוטק, 2.10.23

בשבוע שעבר מלאו מאה שנים להולדתו של המשורר, המתרגם והסופר נתן יונתן וחמישים שנה לנפילת בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים.

נתן יונתן נולד באוקראינה. בגיל שנתיים עלה לישראל. כחניך בתנועת "השומר הצעיר" הצטרף לקיבוץ שריד, בו חי רוב חייו. בערוב ימיו התגורר ביהוד.

התקבלותו כמשורר לא הייתה חלקה. המיליה הספרותי לא התלהב ממנו, לא הכיר בו, הגדיר אותו בזלזול "פזמונאי". קהל אוהבי השירה והזמר, לעומת זאת, קיבל אותו ואהב אותו. ובהדרגה, הוא התקבל גם בממסד וזכה במספר פרסים חשובים ובהם פרס ביאליק.

נתן יונתן הוא אחד המשוררים המולחנים ביותר. קרוב למאתיים משיריו הולחנו, חלקם ביותר מלחן אחד. מלבד ביאליק ואלתרמן הוא המשורר המולחן ביותר. אזכיר כמה משיריו המולחנים היפים: "אל הנירים האפורים", "הרדופים ליד החוף", "שיר ארץ", "נאסף תשרי", "חופים", "האיש ההוא", "החול יזכור", "דוגית נוסעת", "שוב יוצא הזמר", "כמו בלדה", "שירים עד כאן", "יש פרחים", "שיר אהבה ישן" ("אניטה וחואן") ועוד.

במלחמת יום הכיפורים איבד נתן יונתן את בנו בכורו ליאור. עד אחרית ימיו לא התאושש יונתן מן המכה הזאת, שמצאה את ביטויה גם בשירה. הוא כתב שירים רבים על בנו שנפל ועל האובדן.

בבחירת השיר לפינה זו, התלבטתי בין שני שירים שנכתבו עוד בחייו של ליאור, התפרסמו אחרי מותו ונקשרו אליו. האחד הוא "כמו בלדה", הנפתח במילים "אם זר קוצים כואב" והשני, שבו בחרתי, "זמר לבני, ליאור".

השיר הראשון של נתן יונתן שהשמעתי לפני שנים אחדות בפינה זו, היה "אל הנירים האפורים", שנכתב לאחר מלחמת השחרור. "סיפרתי לה על חיילים אשר הלכו למלחמה / ועל אחד אשר נפל קרוב קרוב לאדמה / סיפרתי לה על ידידי על היקר מכל רעיי / אשר נפל בשדה הקרב ולא ישוב לעד אליי".

מאז, כל חייו, כחיי כל בני דורו, התנהלו בצל המלחמה, בין המלחמות, כלוחמים שאיבדו את חבריהם ואח"כ כהורים שבניהם הלכו למלחמה, ואח"כ כסבים שנכדיהם הלכו למלחמה. כל חייהם התנהלו בצל המלחמה על הארץ, המלחמה על קיום המדינה, המלחמה העוברת מדור לדור וגם היום סופה אינו נראה באופק.

רבים משיריו של נתן יונתן עוסקים במוות במלחמה. רבים משיריו עוסקים בארץ, באהבת הארץ, באהבת הארץ התובעת מאתנו את המחיר הכואב ביותר. "ארץ שיושביה היא אוכלת / וזבת חלב ודבש ותכלת / לפעמים גם היא עצמה גוזלת / את כבשת הרש // ארץ שמתקו לה רגביה / ומלוחים כבכי כל חופיה / שנתנו לה אוהביה / כל אשר יכלו לתת" ("שיר ארץ").

בספרו "שירים על אדמה ומים" (שזכיתי, ויש לי אותו עם הקדשה אישית בכתב ידו של נתן יונתן, מערב שבו אירחתי את המשורר באורטל ב-1997), השער הראשון נקרא "מילים על אדמה", ובו מספר שירים, חלקם פונים בגוף שני אל האדמה, במעין שיחה עמה. השיר הראשון, "מילים על אהבה", הוא בן 22 שורות, כל שורה בת שלוש מילים, לפי סדר הא"ב. ניתן להבחין בדיסוננס בין האהבה לארץ לבין הצער, הכאב, הכעס. ראוי להתעכב ולהעמיק בכל מילה בשיר, המלא בסימבולים, ובזיקה בין המילים בכל שורה, אך לא ארחיב, אלא אסתפק בהצגת השיר (שבעיניי הוא אחד המקסימים בשיריו של יונתן): "אונך אלונך אבניך / בשרך בארך בגידותיך / גלותך גאולתך גבולותיך / דמך דמעתך דמדומיך / היכלך הד-קולך הרריך / ודיות-תוגתך וידוייך. / חִנֵךְ חרונך חלומיך / טומאתך טוהרך טלליך / יָמֵךְ יומיומך יתומיך / כאבך כלימתך כלולותיך / לחמך לענך לילותיך / מלכותך מנחתך מועדיך / סודך סִרפדך סיגופיך / עפרך עריתך עפריך / פראותך פריחתך פעמוניך / צילך צאלך צלצוליך / קָמָתֵךְ קומתך קנאותיך / רִישֵׁךְ רשעתך רחמיך / שבותך שבועתך שילומיך / תפארתך תומתך תהומיך". אל האלונים, שבפתח השיר, עוד נגיע.

שיר אחר על אדמת הארץ הוא "מצבה": "בבית העלמין הישן ראיתי אבן / מצבה: שם האיכר. האם. ושם האב / עלה בתרמילו ובמקלו לארץ / אבותיו בשנת תרנ"ו. / בא לחונן את עפרה. / חרש, זרע, קצר ברון / עד שכרע ומת ושב לעפרו / והסופדים בכו אחריו / בנסוע הארון. // עכשיו כבר עפרה חונן אותו / ואיזו רוח לפעמית / מן הדרום / את עפרו חוננת". תרנ"ו היא 1896. אותו איכר שעלה לחונן את עפר הארץ עד "שכרע ומת ושב לעפרו", החל את המסע האינסופי, הסיפור על אהבה ומוות, בינינו לבין א"י. ומהי אותה הרוח הלפעמית שבאה עכשיו מן הדרום וחוננת את עפרו? האם יש קשר בינה לבין חולות המדבר בהן נתכסה, ב"כמו בלדה"?

ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו של נתן יונתן, ליאור, מפקד מחלקת טנקים, בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ. שירים רבים כתב נתן לזכר בנו. "רוח נוראה נשבה בשבת ההיא וענני / חול כיסו את השמים. באוויר התערבלו / בשורות עשנות של מלחמה ובשעה הרביעית / בהיות החושך על הארץ צעק בי הלב צעקת – / אימים כאילו מטח–אש בחזה והיום אני יודע / שאותו רגע רעמה האש והנער נפל שותת דם / על סיפון הטנק שלו ושעונו עמד מלכת. / השעה הייתה ותישאר לעולמים השישי באוקטובר / ארבע ועשר דקות אחר הצהרים. מאז גם בשעון / המתכת שלי קפא הזמן. יופיו, עצבותו, עלומיו / שיר השירים שלי, גאוות חיי / וכלימתם" ("השישי באוקטובר 1973").

ובשיר "תמיד אוקטובר": "תמיד אוקטובר, שתיקת קוצים ואנשים / ואימת הלילה השישי / כשהשתתק השעון וחשכו הרואות / והלב חדל והטל אכל את הברזל / והברזל אכל את הדם / והאלחוט חתם מילים אחרונות בקול צרוד / פותח באש / ואחרי האש רעש ואחרי הרעש קול דממה דקה וחול / ומאז מחכים בחגור מלא בחלון קיץ אחר / ואוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר / ואוקטובר שזוכר". ושוב, החולות. ושוב, הקוצים. והאנשים.

והאלונים. אמנון, חבר של ליאור, נפל אף הוא במלחמה. לזכרם הקדיש נתן יונתן את השיר "שני אלונים": פעם על גדות הואדי / שני אלונים בסלע / שני אלונים ידעתי / שם במורד הואדי. // את האחד הרעם / פעם היכה צמרת / גזע אחיו קרוע / באו בו אש ורוח // קיץ שילח שיניים / מי-הגשמים הולכים הם / עוד הם עומדים השנים, / שני אלונים אחים הם. // תם הסיפור איננו. / מי כאלון יתננו. / שני אלונים ידעתי / שם במורד הואדי".

השיר מוקדש בספר לזכר חברו אמנון שפירא. אבל כפי שסיפרתי בפינה שהוקדשה לשיר, השיר נכתב שנים לפני המלחמה, על שני עצי אלון בקיבוצו שריד. שירים שכתב לפני אסונו, שינו את משמעותם אחרי נפילת ליאור.

בדיוק שנה לאחר המלחמה, יצא לאור ספרו של נתן יונתן "שירים". השער הראשון בספר נקרא "ליאור". בעמודו הראשון, תמונה של ליאור. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור, לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים", כתב נתן יונתן.

כאמור, השיר שנאזין לו היום הוא "זמר לבני ליאור". את השיר כתב נתן יונתן ב-1956, ליום הולדתו הרביעי של ליאור. נתן יונתן עצמו מגדיר את השיר כתמים, "אולי תמימים היו בתיו של המזמור, אך אהבוך כלבבם, ילדי ליאור". שיר נפלא המיטיב לתאר את אהבת אב לבנו הקטן. הוא מדמיין את העתיד, כשהילד יגדל, והוא, האב, יזדקן, ידיו כבר תהיינה עייפות, אולי הוא אף ילקה בשיטיון, לכן הוא מגדיר עצמו כאבא פתי. והוא מתאר איך ליאור שלו, ילדו כשיגדל, יאחז בו בידיו, ובצעדים כבדים ורועדים הם ילכו אל עבר הבתים. ליאור ייקח את שתי זרועותיו של אביו, שחיבקוהו כשהיה ילד רך והוא לא ישכח שאין ידיים אוהבות כל כך. הוא מדמיין את ליאור שגדל, ויהיה אף הוא לאבא, והוא יפסע עם ילדתו, לבטח אז הוא יוכל להבין מהי אהבת אב, מה היא אהבת אביו אליו, ואז, כשיגדל אל גיל ואור, הוא זכור יזכור את השיר הזה, שקיבל מתנה מאביו, בהיותו בן ארבע.

כמה תמימים היו בתיו של המזמור. הבן זכה לגדול רק עד גיל 21. הוא לא זכה לפסוע עם ילדתו. והוא לא סעד את אביו בזקנתו. וכל תיאור העתיד הפסטורלי בשיר לא התממש, כי חייו של ליאור נגדעו במלחמה.

עוד במהלך המלחמה התקשר נתן לשלמה ארצי, המוסיקאי והזמר הצעיר. הוא סיפר לו שבנו ליאור נפל במלחמה וביקש ממנו להלחין את השיר "זמר לבני ליאור". את הקשר בין השניים יצר שלמה ארצי, לאחר שחרורו מצה"ל ויציאתו לקריירה כזמר. הוא ביקש ממנו לכתוב לו שירים. יונתן השיב לו שהוא אינו כותב פזמונים, אך נתן לו את ספרו "שירים לאורך החוף". ארצי הלחין מתוך הספר הזה את "האיש ההוא" ואת "הרדופים ליד החוף".

עוד באותו ערב הלחין שלמה ארצי את השיר. הוא ביצע אותו לראשונה בתוכנית הטלוויזיה משיריו, "אומרים ישנה ארץ" (1974), שניתן לצפות בה ב"יוטיוב". הוא הקליט את השיר לתקליט "לכל החברים מהמסע מים אל ים" שיצא באותה שנה, בצל מלחמת יום הכיפורים.

לחן נוסף לשיר הזה, בעיניי יפה יותר משל ארצי, הוא של נחום היימן, המלחין המזוהה ביותר עם שירתו של נתן יונתן, שהלחין רבים מאוד משיריו. את הלחן הזה הקליטה לראשונה להקת "האחים והאחיות" ולאחר מכן חוה אלברשטיין, בביצוע מרטיט, בתקליטה "אני הולכת אליי", משירי נחום היימן, אחד מתקליטיה היפים והאיכותיים ביותר.

אנו נאזין ללחן והביצוע המקורי, של שלמה ארצי, היוצר והזמר שבו בחר נתן יונתן להלחין את השיר.  

לכשתגדל ליאור שלי, ילדי,

תאחז בי אבא פתי, בידי.

בצעדים כבדים ורועדים,

אלך אתך אל עבר הבתים.

תיקח, ליאור, שתי זרועותיי תיקח,

חיבקוך עת היית ילד רך.

ואם עייפו מעט הן לא תשכח,

אין ידיים אוהבות כל כך.

אם לבדך תלך בערב סתיו,

עמך יצא שירי המאוהב,

כרוח שערך הזהבהב,

הוא ילטף באהבה של אב.

לכשתגדל…

וכאשר עם ילדתך תפסע ילדי,

אשלח את זה הזמר יחידי,

בכל אשר תלך בדמי ביתי,

אתך אהיה ילדי, עדי כלותי.

לכשתגדל ליאור שלי, אל גיל ואור,

את אבא ושירו זכור תזכור,

אולי תמימים היו בתיו של המזמור,

אך אהבוך כלבבם, ילדי ליאור.

צרור הערות ‏6.9.23

* ספטמבר השחור – חודש ספטמבר, שאליו נכנסנו בימים אלה, עלול להיות ספטמבר השחור של מדינת ישראל. החודש יחלו הדיונים בבג"ץ על העתירות נגד המהפכה המשטרית, שמשמעותם התערבות בחוקי יסוד.

אנו נמצאים על סף שוקת שבורה; תאונת דרכים קטלנית בין שתי רכבות הדוהרות בעוצמה זו מול זו. משבר חוקתי עלול לפרק את החברה הישראלית. ויש מי שחולמים על משבר כזה, על כאוס שמתוכו הם יובילו את המהפכה שתשנה את פניה של מדינת ישראל. כוונתי לעוכר המשפטים יריב לוין וחבר מרעיו. די לראות איך הם ניצלו בציניות מקפיאת דם את מהומות האריתראים כדי להסית נגד בג"ץ, על מנת להבין זאת.

חייבים למנוע את המשבר החוקתי. הדרך לכך היא הודנה בת כשנה, שבה תוקפא כל החקיקה הנוגעת למהפכה המשטרית וחקיקת חוקי ההשתמטות ובמקביל יוקפא הדיון בבג"ץ על הסוגיות הללו. השנה הזאת תוקדש ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, ובמרכזה – חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

איפה המבוגר?

* חוק יסוד: חקיקה – יש לחוקק בהסכמה רחבה חוק יסוד: חקיקה. לכך אני מטיף כבר שנים וביתר שאת מאז המהפכה המשטרית.

ניתן להגיע להסכמה רחבה, עם רצון טוב. איני יודע איך יראה החוק, אך אני משוכנע שאם יהיה בהסכמה רחבה, הוא יהיה לא רחוק מגישתי.

אני מציע לחוקק חוק שאלה עקרונותיו:

בית המשפט העליון מוסמך לבטל חוקים של הכנסת, אך ורק במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט, במקרה שהוא סותר בעליל חוק יסוד ובמקרה שהליך קבלתו היה בלתי הוגן בעליל.

החלטה על ביטול חוק יוכל בג"ץ לקבל ברוב של 2/3 לפחות, בהרכב של 9 שופטים לפחות.

אם בית המשפט העליון ביטל חוק, רשאית הכנסת להתגבר על הפסיקה הזאת, ברוב מיוחד של 2/3 מחבריה.

חוקי היסוד הם החוקה בהתהוות, ולכן עליהם לעסוק במהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לדורות, ולא במתן מענה לסוגיות אקטואליות חולפות.

חוקי יסוד יתקבלו ברוב של 75 ח"כים לפחות, בארבע קריאות. ביטול או שינוי של חוק יסוד קיים, יתקבל ברוב של 75 ח"כים.

התערבות בג"ץ בחוק יסוד תהיה רק במקרה קיצוני ביותר של פגיעה בזכויות האדם, האזרח והמיעוט. ביטול חוק יסוד או סעיפים מתוכו יוכל להיעשות רק בהצבעה פה אחד בהרכב הכולל את כל שופטי בית המשפט העליון.

חוק השבות, המגלם את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת זכות קיומה וצדקת קיומה, יוגדר כחוק-על. כל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל ברוב של 80 ח"כים לפחות. ביטול חוק השבות יתכן רק בהחלטה פה אחד של כל 120 הח"כים. חוק השבות חסין מפני כל התערבות שיפוטית.

* על סף תהום – מהלך ההידברות בבית הנשיא, לפני חודשים אחדים, כשל בשל חוסר מנהיגות של נתניהו, גנץ ולפיד, שנכנעו ל"בייס" הקיצוני שזינב בהם.

והנה, יש כעת הזדמנות נוספת והצעת פשרה של הנשיא, שעל פי פרטיה שדלפו (בהנחה שהם נכונים) היא מצוינת. ושוב, המנהיגים עומדים בפני מבחן מנהיגות.

מדינת ישראל משולה לרכב שאיבד את הבלמים והוא מידרדר במהירות אל התהום. והנה, מסתבר שיש דרך לבלום את התאוצה ולהציל את המדינה מהתרסקות. האינטרס הלאומי הוא חד-משמעי – יש לקבל את הפשרה. מה שעומד על הפרק הוא בחירה בין האינטרס הלאומי לבין אינטרסים זרים. בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס המטורלל של קנאי המהפכה המשטרית. בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס המטורלל של קנאי המחאה לשם מחאה, בכל מחיר.

הרצון של הקנאים משני הצדדים ללכת עד הסוף, בכל מחיר, להכניע את הצד השני הוא מטורף ומסכן את קיום המדינה. פוליטיקת ההכנעה עלולה להכניע את מדינת ישראל. יש להמיר אותה בפוליטיקה של הסכמות רחבות, למען עתיד המדינה.

הנשיא יצר הזדמנות פז, שהחמצתה, חלילה, עלולה להיות בכיה לדורות.

* מבחן הפטריוטיות – אני מעריך מאוד את נחישותו של הרצוג, שאינו מרפה, ושוב ושוב מציג הצעות פשרה, גם אחרי הדחיות המשפילות של הצעותיו הקודמות. הוא מבין שהחלופה לפשרה היא אסון לאומי. האם המנהיגים יתעלו מעל שיקולים זרים ובעיקר על הפחד מהבייס הקיצוני, וירימו את הכפפה? האם הם יגלו מנהיגות? האם הם ינהגו בפטריוטיות?

* האם יחמיצו שוב? – בזמן השיחות בבית הנשיא, לוין ורוטמן המתינו, משחרים לטרף, לטעות של לפיד וגנץ.

האיוולת של "השהיית השיחות" סיפקה להם את מה שרצו. הם קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב והמיטו עלינו את החוק המושחת של ביטול עילת הסבירות.

הפשרה שהנשיא מציע כוללת ריכוך החוק הזה. האם לפיד וגנץ יחמיצו את ההזדמנות?

* מנהיג או פרשן? – מתחילת המשבר, באופן עקבי, גנץ היה המבוגר האחראי במערכת הפוליטית, שקרא להידברות, ליצירת הסכמות ולפשרה. בכך הוא היה קול התבונה ושום השכל, קול האחריות הלאומית. הציבור, הרואה איך שורפי האסמים בשני הצדדים מסכנים את קיום המדינה, גמל לו בגילויי תמיכה, שבאו לידי ביטוי בסקרים שהציבו אותו כמועמד המוביל לראשות הממשלה ואת מפלגתו כמפלגה הגדולה ביותר.

גנץ, כמו לפיד, מעד בהחלטת האיוולת להשהות את השיחות אחרי שלא נבחר נציג הקואליציה לוועדה למינוי שופטים, ובכך שיחק לידיהם הזדוניות של לוין ורוטמן, שהביאו לקבלת חוק הסבירות המושחת.

כעת, בידיו של גנץ לתקן את שקלקל, באימוץ יוזמת הנשיא. אסייג את דבריי בכך, שללא יש עתיד ויאיר לפיד, אי אפשר להגיע להסכמה רחבה. אך גנץ צריך להיות אקטיבי, ליטול יוזמה, לקדם את המהלך וליצור קרקע שתאלץ את לפיד להצטרף אליה. או לפחות לנסות זאת.

הצהרתו של גנץ מאכזבת. אין משמעות לקריאה לפשרה, בלי לנסות בפועל לקדם אותה. נכון, אין אמון בנתניהו. אין מי שחווה זאת על בשרו יותר מגנץ. אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו באי-יושר. אך את זה גנץ ידע בכל תשעת החודשים, שבהם הטיף לפשרה. אז מה קרה? הסברו של גנץ שאין פרטנר, אינו אמירה של מנהיג, אלא של פרשן. הפרשן אינו נושא באחריות לפרשנותו. צדק – צדק. טעה – לא קרה שום דבר. מנהיג אינו צריך לפרש אלא להוביל. עליו לנסות את נתניהו, לאמץ את יוזמת הנשיא כבסיס למו"מ ולנהל אותו. יתכן שמו"מ כזה יכשל, אך גנץ אינו בן חורין להיבטל ממנו.

גנץ נהג אמש, בהצהרתו, כפרשן ולא כמנהיג.

* אינטרס ישראלי כפול – הפרשנים אומרים שנתניהו מעוניין בפשרה, כדי שיוכל לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה.

איני יודע אם הפרשנות מדויקת, אך היא בהחלט סבירה.

נתניהו ניחן בתודעה היסטורית ומקומו בהיסטוריה חשוב לו. האם ירצה להיזכר כמי שבקדנציה האחרונה מוטט את כל הישגיו והמיט אסון של קרע על החברה הישראלית, או כמי שהביא לשלום עם סעודיה?

הבה נבחן את המהלך לא מתוך פוזיציה אלא מתוך האינטרס הלאומי. פוזיציה יכולה להביא אותנו להתנגד למהלך, כדי שנתניהו לא יזכה בהישג. אבל האינטרס הלאומי כפול – גם ביטול המהפכה המשטרית הרת האסון וגם שלום עם סעודיה.

באשר לסעודיה, אחזור על עמדתי. שלום עם סעודיה עשוי להיות הישג עצום למדינת ישראל, כיוון שסעודיה היא אחת המדינות הערביות והמוסלמיות החשובות והמשפיעות ביותר. הסכם כזה יחזק מאוד את מעמדה של ישראל והוא אינטרס ישראלי מובהק.

אך לא בכל מחיר. תכנית גרעין סעודית היא בעיניי קו אדום שאסור לחצותו.

* מכשכש בנתניהו – שלוש הצעות הפשרה של הרצוג היו מתואמות עם נתניהו. בשני המקרים הקודמים הוא נכנע לשורף האסמים לוין. האם הפעם, לשם שינוי, הוא יפגין מנהיגות, או שוב ייתן לעוכר המשפטים לכשכש בו?

* במסגרת כל פשרה יש להקפיא גם את חוקי ההשתמטות.

* בעד דחיה – אני תומך בבקשת הממשלה לדחות את הדיון בבג"ץ על חוק הסבירות. תמיכתי אינה דווקא בשל נימוקי הבקשה, אלא כי דחיה עשויה לאפשר מהלכים לירידת הצדדים מן העץ וכניסה לתהליך קונסטרוקטיבי במקום התאונה הקטלנית שאליה אנו דוהרים.

יריב לוין ובהרב מיארה דבקים כל אחד באידיאה-פיקס שלו, ועיוורים למשמעות החברתית של התאונה הזאת. אני חושש שבג"ץ לא יוכל שלא לפסול את החוק הרע הזה, אבל התקדים של פסילת חוק יסוד דווקא בתקופה המשברית הזאת עלול להיות הרסני. רק הקפאת החקיקה והדיון בבג"ץ לשנה (לפחות), וניצול השנה למהלך יצירתי של בניית הסכמות, עשוי להציל את החברה הישראלית מאסון.

* איך הוא הגיע לעליון? – הימין יוצא מגדרו כדי לתמוך בשופט אלרון, ואני תמה. היי, מה קרה? הרי אני לתומי חשבתי שכל בג"ץ סססמולנים, שהשופטים בוחרים את עצמם וכל השופטים הם שיבוטים בלה בלה בלה. איך זה שיש שופט שאתם פתאום תומכים בו?

אכן, בעבר הייתה מונוליטיות בהרכב בית המשפט העליון. אמנם נבחרו שופטים מעולים וישרים, אך רובם היו בעלי קו אחיד. הביטוי הבולט לכך היה מניעת בחירתה של פרופ' רות גביזון, המשפטנית הדגולה והמנהיגה המשפטית, שהייתה המועמדת של שרת המשפטים ציפי לבני, בשל התנגדותו הנחרצת של הנשיא אהרון ברק. ברק נימק את הפסילה בכך ש"יש לה אג'נדה". האמת היא שהיא נפסלה כיוון שהאג'נדה שלה הייתה מנוגדת לשלו. הוא חפץ בבית משפט חד-אג'נדאי. אבל מן הראוי שיהיה מגוון קולות בבית המשפט העליון. אם בבית המשפט העליון היו יושבים זה לצד זה שני המאורות הגדולים של המשפט הישראלי, אהרון ברק ורות גביזון, עם הבדלי ההשקפות ביניהם, מערכת המשפט, האמון בבית המשפט העליון והחברה הישראלית בכללה היו יוצאים נשכרים מכך.

היום הפסילה של גביזון לא הייתה אפשרית. את השינוי חולל גדעון סער, כשהוביל רפורמה משמעותית וקונסטרוקטיבית בשיטת בחירת השופטים. בניגוד למה שהיה מקובל עד אז, השופטים לעליון אינם נבחרים ברוב רגיל, אלא ברוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה. הרף הזה, הווטו ההדדי, מחייב שיג ושיח בין הרשויות והגעה להסכמות רחבות בתוך הוועדה. כאשר סער הציע את החוק, המערכת המשפטית ומפלגות השמאל התנגדו לה, אבל בהידברות בונה הוא שכנע אותם והם הסירו את התנגדותם ותמכו בהצעה.

מאז השתנה באופן משמעותי הרכב בית המשפט העליון. הוא הרבה יותר מגוון, פלורליסטי ומייצג את חלקי העם. השפעתם של השרים לשעבר איילת שקד וגדעון סער על ההרכב מוחשית מאוד. אלרון הוא דוגמה אחת לכך, וכך גם, למשל, נועם סולברג, שעל פי שיטת הסניוריטי יהיה הנשיא הבא אחרי השופט עמית.

הבעיה היא, שהשופטים השמרנים, הימנים, הדתיים, המתנחלים, אינם מספקים את הסחורה שנתניהו ולוין מצפים לה. הם נאמנים לחוק, לצדק ולמצפונם, ואינם שופטים מטעם. לכן, לוין רוצה לשנות לחלוטין את השיטה, כדי שיוכל למנות שופטים מטעם.

גם המתקפות של השמאל על השופט אלרון צבועות. לפתע, מי שרוממות בג"ץ בפיהם נוהגים בחוסר כבוד לשופט בית המשפט העליון ומשתלחים בו. לדעתי, הוא שגה בהחלטתו להתמודד על התפקיד, אך כשלעצמו הוא בהחלט ראוי לתפקיד. על פי שיטת הסניוריטי, כל שופט בעליון ראוי לתפקיד הנשיא.

* שמן בגלגלי המהפכה – 50,000 תיקים פתוחים בשל מחסור בשופטים, אך עוכר המשפטים יריב לוין מסרב למלא את חובתו לציבור ולכנס את הוועדה למינוי שופטים. לשם מה צריך שופטים אם הוא לא שולט בהם?

עינוי דין לרבבות אזרחים? מה אכפת לו? מיהם אותם אזרחים? לא יותר משמן בגלגלי המהפכה. כשחוטבים עצים עפים שבבים.

שמרן עאלק.

* ייצוג הולם – אני מציע למנות את גוטליב לבית המשפט העליון. המטומטמים הם פלח גדול באוכלוסיה, וגם להם מגיע ייצוג הולם.

* לדרוס אותם – ההגדרה המלאה של מירי רגב היא שרת התחבורה והבטיחות בדרכים. כן, בטיחות בדרכים.

אבל בממשלת הדי-9 הדורסנית, הדי.אן.איי. הוא – נדרוס אותם!

* בין מחאה למחאה – במסגרת הבחירות המוניציפליות, שרים וח"כים של הליכוד נואמים באסיפות בחירות של מועמדיהם ברשויות השונות. המחאה רודפת אחרי הנואמים לכל מקום, והמוחים מפריעים להם ולא נותנים להם לדבר.

זה מחזיר אותי 45 שנים אחורה, לבחירות המוניציפליות ב-1978. הבחירות התקיימו שבועות אחדים אחרי הסכם קמפ-דיוויד. באיצטדיון יד-אליהו נערך כנס הבחירות המרכזי של ראש העיר, איש הליכוד, שלמה "צ'יץ'" להט. הנואם הראשי, שבזכותו האיצטדיון היה מלא מפה לפה ואנשים נשארו בחוץ מחוסר מקום והאזינו לנאום שהועבר ברמקולים, היה ראש הממשלה מנחם בגין.

הייתי אז נער בן פחות מ-16. נסעתי למקום כדי להשתתף בהפגנה של מתנגדי הנסיגה מסיני נגד בגין. עמדנו, כמה עשרות צעירים ובני נוער, עם כרזות נגד הנסיגה ומחינו.

לא עלה על דעתנו לנסות למנוע מבגין לדבר. הפגנו כפי שנכון להפגין בדמוקרטיה. המראה של שרה בישראל, (ואת דעתי השלילית, בלשון המעטה, על שרת התעמולה אין צורך לשוב ולהציג) שמחולצת מאסיפה בחסות מאבטחים – מקומו לא יכירנו בדמוקרטיה.

אגב, את קריאות הנאצה והתנועות המגונות של מעריצי בגין השרופים אני זוכר היטב. וברור לי שאם נתניהו היה מצליח בזממו למסור את הגולן לאויב הסורי, מעריציו השרופים היו תומכים בו באותו להט. 

* ממשלת הפיגולים – הסירי את טלפיך מ"יד ושם"!

* תנועת מלקחיים – שרה נתניהו וקיש מצאו פרטנר למתקפה שלהם על דני דיין. רוגל אלפר פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד יו"ר "יד ושם", כיוון שהוא מתנחל ועוד מתנחל בכיר, מה שעושה אותו לנאו נאצי.

הם מאגפים אותו בתנועת מלקחיים.

* ברוך שפטרנו – חדשות מצוינות על הבוקר – ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, שלאורך שנים ניצל את מעמדו לשטיפת מוח של תלמידיו בהסתה נגד מדינת ישראל, התפטר בשעה טובה ומוצלחת. מזמן משרד החינוך היה צריך להדיח אותו.

דגני התפטר כיוון שהוועד המנהל של בית הספר ביטל אירוע שיזם, שבו מאתיים בני נוער יצהירו על סירובם להתגייס ל"צבא אקיבוש". הוועד המנהל קיבל את החלטתו, למרות שדגני הבהיר שאם האירוע יבוטל הוא יתפטר.

לך ואל תחזור! ברוך שפטרנו! להבא, יש לקוות שמשרד החינוך יהיה הרבה יותר אסרטיבי ומקצועי, ולא יפקיר את נפשות ילדי ישראל לידי תועמלנים אנטי-ציונים או כהניסטים.

* חיידקים של שנאה לעצמו – והרי תגובתו של ברל כצנלסון לפרשת זאב דגני: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 מאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.

* הגימנסיה העברית – המנהיגים ואנשי הרוח הציונים מנחם אוסישקין, חיים בוגר (בוגרשוב), מנחם שיינקין וד"ר בן ציון מוסינזון, יזמו כבר בראשית המאה העשרים הקמת גימנסיה (תיכון) ראשונה בעולם בשפה העברית. ב-1905 הקים יהודה לייב מטמון הכהן בביתו שביפו את "הגימנסיה העברית". היה זה צעד חלוצי של הגשמת הציונות. הקמת הגימנסיה הייתה אוונגרד ציוני מהפכני. לא פלא, שהיא נקראה על שמו של הרצל.

עם תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה, נמנו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור. הם היו חבורה מלוכדת של מנהיגות ציונית צעירה ואקטיביסטית. הם הובילו בתחומי ספורט, הגנה, שמירה ופעילות פוליטית. לימים הם היו ממייסדי ההגנה ומראשיה והובילו את ביטחון הישוב עד שנות הארבעים. הארבעה גם היו גיסים. הם היו גאוות הציונות.

בשנת תש"ח, הפסיקו תלמידי מחזור ל"ו של הגימנסיה, תלמידי י"ב, את לימודיהם באמצע השנה, כדי להתגייס להגנה על המדינה הצעירה שזה עתה קמה. את תעודת הבגרות הם לא קיבלו.

כעבור שישים שנה, ב-2008, מונה זאב דגני למנהל הגימנסיה הרצליה ובהדרגה הפך את מעוז ההגשמה והאקטיביזם הציוני למורסה אנטי ציונית. בית הספר שהנחיל את הטיול הרגלי ברחבי ארץ ישראל כדי לאהוב את הארץ ברגליים; בית הספר שבוגריו היו מופת לתודעת שירות והקרבה ללא גבול על הגנת המולדת, היה למוקד של עריקה מצה"ל ומהגנה על המולדת, בהשראת המנהל הכריזמטי אך האנטי ציוני. הוא אסר על כניסת חיילי וקציני צה"ל לבית הספר, לשיחות מוטיבציה לקראת שירות משמעותי, בטענה אנרכיסטית על סתירה בין "מיליטריזם" לחינוך ופתח אותו לרווחה לארגונים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.

הגימנסיה הרצליה, תחת הנהגתו של דגני, ביזתה את זכרו של הרצל, את זכרם של אוסישקין, שיינקין, בוגרשוב, מוסינזון ומטמון הכהן, את זכרם של שרת, הוז, גולומב ואביגור, את זכרם של התלמידים שעזבו את ספסל הלימודים כדי להילחם במלחמת השחרור.

ברור שפטרנו מעונשו של דגני. יש לקוות שהגימנסיה, הנושאת את שמו של הרצל, תחזור להיות גימנסיה ציונית.

* אזעקה מוקלטת – בשבועות ובחודשים הקרובים תעסוק התקשורת מכל כיוון במלחמת יום הכיפורים, במלאת לה יובל. האזעקה המיתולוגית שפילחה את שמי הארץ בעיצומו של יום כיפור, תשוב ותככב בכתבות.

כך היה בכתבה בערוץ 12 על קריסתו של דיין במלחמה. במקביל לשידור האזעקה, נכתב באותיות של קידוש לבנה "אזעקה מוקלטת". כך נוהגים גם במהדורות החדשות במהלך "סבבים" ברצועת עזה.

הסיבה לכך ברורה, לא לייצר פאניקה, אך אין בכך היגיון. מי שצופה בכתבה, יודע שמדובר באזעקה מוקלטת ואין לו צורך בכיתוב. מי שאינו צופה בה ורק שומע את האזעקה ועלול להיבהל ולהיכנס לפאניקה – אינו רואה את הכיתוב. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

* שבתי שביט – המוסד הישראלי נוטל על עצמו משימות שארגוני ביון כדוגמתו במדינות אחרות אינם מכירים. היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שרובו מפוזר בגולה, מטילה עליו משימות ייחודיות למהותה וזהותה הציונית של המדינה, בתחומי עליה לארץ ותמיכה בקהילות היהודיות במדינות שאינן מקיימות אתנו יחסים דיפלומטיים.

שבתי שביט זכה, ובתקופת כהונתו כראש המוסד, הוא הוביל את אחד המבצעים הציוניים המשמעותיים ביותר של המוסד – מבצע "שלמה", לחילוץ יהדות אתיופיה והעלאתה לישראל. שביט עצמו עסק בנושא גם בהעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן, במבצע "משה", במסגרת תפקידו כסגן ראש המוסד ואולי גם בתפקידים קודמים. מי שמינה אותו לתפקיד, יצחק שמיר, בעצמו מראשי המוסד בעברו, ראה בעליה את המשימה מספר 1 של המדינה וניתב אליה את כל זרועות השלטון.

זמן קצר לאחר ששבתי שביט סיים את תפקידו, הזמנתי אותו להרצות באורטל, במסגרת פעילות של ועד יישובי הגולן שנקראה "הפרלמנט של מ"ם" (מ' הוא מוריס, פעיל הוועד שיזם את "הפרלמנט"). לפני ההרצאה הוא ישב במשרדי (הייתי אז מזכיר אורטל ודובר ועד יישובי הגולן) לשיחה ארוכה. הוא איש שיחה מרתק, הן בארבע עיניים והן בהרצאה מול קהל. נושא ההרצאה היה ניתוח המצב בסוריה אך הוא עסק גם באיראן ובתחומים נוספים. כשהוא דיבר על העלאת יהדות אתיופיה עיניו נצצו ודומה שהוא ראה במשימה הזאת את פסגת תפקידו.

שבתי שביט נפטר אמש בגיל 84. יהי זכרו ברוך!

* איש השנה תשפ"ג – מדי שנה, מאז 2006, לקראת ראש השנה אני מפרסם ב"שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר" כתבה שבה אני בוחר את איש השנה.

איני בוחר אדם שאני בעדו, אלא את האדם שהשפיע יותר מכל על השנה, או מי שמייצג את התופעה המרכזית של השנה.

ואלה אנשי השנה שבחרתי עד כה:

תשס"ו – נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אולמרט.

תשס"ט – אובמה.

תש"ע – ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – נתניהו.

תשע"ה – נתניהו.

תשע"ו – יעלון.

תשע"ז – טראמפ.

תשע"ח – טראמפ.

תשע"ט – ליברמן.

תש"פ – גנץ.

תשפ"א – בנט.

תשפ"ב – עידית סילמן.

מי יהיה איש השנה תשפ"ג?

          * ביד הלשון

תיסע – ניסיתי להבין, על מה רעשה הארץ? מה כל כך בעייתי בכך ששרת התחבורה והזהירות בדרכים מצווה שוב ושוב על נהגה "תיסע! תיסע!" אל מול אנשים העומדים לפני הרכב?

ומצאתי את התשובה. "תיסע" זה לשון עתיד; קביעה כמו "אתה תיסע מחר לעבודה". בציווי, יש לומר: "סע". זו טעותה המצערת של השרה לבטיחות בדרכים. היה עליה לומר לנהגה: "סע! סע!"

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏13.8.23

* תמצית הישראליות – מבצע החילוץ מגונדר הוא תמצית הישראליות. כמה מדינות, אם בכלל, ביצעו מבצעים דומים? והדבר היפה ביותר והישראלי ביותר הוא העובדה שבין המחולצים גם יהודים זכאי עליה, שהנם אזרחים בפוטנציה ומרגע שיגיעו לארץ יממשו את זכותם להתאזרח. זו מהותה של ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

זו הערבות ההדדית, שהיא לב ליבה של הזהות היהודית. וזה כל כך מגחיך את ההזיה החולנית על פירוק מדינת ישראל ("היפרדות" בכיבוסית). 

* גם וגם – עם מותו של האלוף גיורא רום, נסוב עיקר העיסוק התקשורתי בדמותו, בתרומתו הביטחונית האדירה כלוחם ומפקד בחיל האוויר, כ"אלוף ההפלות" של חיל האוויר. ובצדק, זו פסגת עשייתו, פסגת תרומתו, פסגת מקצועיותו. וכאן באו לידי ביטוי תכונות אופיו, כמי שנפצע ברגלו במלחמה וברח מבית החולים כדי לשוב בו ביום לטיסה ולהפיל מטוסים נוספים. כמי שישב שלושה חודשים בשבי המצרי, אליו הגיע פצוע קשה, התמודד בגאון עם השבי הקשה וההתעללויות בו – הרעבה, ישיבה ממושכת בצינוק וכד', ועם שובו מן השבי, לא היסס לחזור מיד שירות צבאי ממושך ומוצלח כמפקד בכיר בצה"ל.

אולם ראוי לזכור ולהעלות על נס גם את תרומתו הגדולה בפעילותו האזרחית בתפקידיו השונים ובהם מנכ"ל הסוכנות היהודית, מנכ"ל רשות התעופה האזרחית, יו"ר הדירקטוריון של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים ועוד.

לצד תפקידים אלה הוא מילא גם תפקידים ציבוריים ובהם יו"ר הוועד המנהל הראשון של מרכז מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. את המרכז הקימה פרופ' רות גביזון ב-2005. מול הקיטוב והקרע ההולך ונפער בחברה הישראלית, שבצדק היא זיהתה אותו כקרע בין המניפים את דגל הציונות והיהדות ובזים לדגל הליברליזם וההומניזם למניפים את דגל הליברליזם וההומניזם ומתנכרים לדגלי הציונות והיהדות, היא הציעה חלופה מורכבת ועמוקה, שמעלה על נס את היהדות, הציונות, הליברליזם וההומניזם. מול אנשי ה"או-או" היא הציבה את ה"גם וגם". מול מי שמציגים דיכוטומיה בין הערכים האלה, או משחק סכום אפס שבו ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך, היא הציגה חלופה של כלים שלובים – ככל שישראל תהיה יותר יהודית ויותר ציונית היא תהיה גם יותר דמוקרטית, יותר הומניסטית ויותר ליברלית. אין כל סתירה בין הערכים הללו, אלא יש מורכבות המחייבת פתרונות מורכבים ויצירתיים.

גיורא רום היה הראשון שנרתם למרכז שהקימה גביזון והיה היו"ר הראשון שלו. היום, כאשר הקרע בחברה המובל בידי מניפי הדגלים הדיכוטומיים בשני הצדדים מדרדר אותנו לתהום ולשפל החולני של ההצעה לפרק את מדינת ישראל לשתי מדינות, חשיבות המסר המורכב של "גם וגם", שהוא הציונות הקלסית, גדולה מאי פעם. ודווקא בימים אלה אחרי שנפרדנו מרות גביזון וכעת גם מגיורא רום, חשוב כל כך להניף אותו על ראש התורן.

* הפריבילג – בהספד מרגש על חברו, האלוף גיורא רום, "אלוף ההפלות" של חיל האוויר, ציטט רון בן ישי דברים שאמר לו גיורא סמוך למותו: "אני פריבילג לפי כל קנה מידה, ואני ממש גאה בזה, מפני שבעיניי לשרת את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל בצורה משמעותית, זו פריבילגיה".

תשובה מוחצת לרשעים, דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.

יהי זכרו ברוך!

* החוק השלישי של ניוטון – כשיריב לוין התנפל בכוח על הדמוקרטיה הישראלית, הוא לא לקח בחשבון את החוק השלישי של ניוטון, שלפיו עבור כל כוח שגוף א' מפעיל על גוף ב' קיים כוח שווה בגודלו, אך הפוך בכיוונו, שגוף ב' מפעיל על גוף א'.

המחאה לא למדה את הלקח, והיא חוזרת על שגיאתו של לוין.

* אחרון החותמים – מבין 58 אישי הרוח והמעש, בהנהגת המשורר נתן אלתרמן, שחתמו על כרוז היסוד ההיסטורי של התנועה למען ארץ ישראל השלמה (1967), נותר עוד בחיים רק מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') דן טולקובסקי, שחגג לפני 7 חודשים את יום הולדתו ה-102.

למרבה הצער, גם טולקובסקי נמנה עם החותמים על גילוי דעת המביע תמיכה בסרבנות, או בשם החיבה המכובס שלה "הפסקת התנדבות". יותר משאני כועס עליו, אני מאוכזב וכואב. איך נפלו גיבורים.

מבלי להוריד ולו גרם אחד של אשמה מיריב לוין ומממשלת הדי-9 שדרדרה את מדינת ישראל לתהום הזו, והביאה אנשים כמו דן טולקובסקי לצעדי יאוש כאלה, אי אפשר לפטור מאחריות את כל מי שהביע תמיכה בסרבנות, למצב שאליו הגענו. נכון, הממשלה הציתה את הבערה הזו, אבל אין מכבים שריפה בדלק. המהפכה המשטרית בסופו של דבר לא תעבור וגם הסעיף שכבר עבר יבוטל. אבל נזקי הסרבנות, והסרבנות שכנגד שבוא תבוא (והלוואי שאתבדה), ילוו אותנו עוד עשרות שנים. וצר לי מאוד, שאפילו אדם כמו דן טולקובסקי, שיש לו כל כך הרבה זכויות בארץ הזו, הידרדר לשפל כזה. ההידרדרות מחתימה על הכרוז של התנועה למען א"י השלמה לחתימה על הזדהות וגיבוי לסרבנים, היא מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

* מדיניותו הגזענית של השר הגזען – אחד המהלכים החיוביים החשובים ביותר שביצע ד"ר נתניהו בקדנציות הקודמות שלו, היה הגדלה משמעותית חסרת תקדים של התקציבים וההשקעות בחברה הערבית. חבל שבמקביל, מיסטר ביבי, השפיל והעליב את אזרחי ישראל הערביים באמירות פוגעניות, מתוך קריצה פופוליסטית לבייס הקיצוני. אבל בעיניי, המעשים חשובים יותר מדיבורים.

ובממשלת ה"על מלא", שבה ד"ר נתניהו כמעט נמוג, מיסטר ביבי מאפשר לשר האוצר הגזען למנוע תקציבים מהחברה הערבית ולפגוע בה באופן מעשי.

* מתגעגעים לפרעות – שר האוצר הגזען לא גזל רק את התקציבים לרשויות המקומיות הערביות ולא רק את התקציבים לעידוד ההשכלה הגבוהה, אלא גם את תקציבי התרבות.

האינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לשלב במדינה את ערביי ישראל. האינטרס הגזעני של סמוטריץ' ובן גביר הוא לעורר מדנים ושנאה, לשלהב את היצרים. הפרעות ב"שומר החומות" הביאו להם 14 מנדטים. הם מתגעגעים.

 חייבים להקים מיד ממשלת הצלה לאומית ולבעוט את הכהניסטים ועוזריהם החוצה.

* וגר לא תונה – סמוטריץ' השתמט מצה"ל בתואנה של "תורתו אומנותו" וניצל את התקופה לקידום הקריירה שלו כמשפטן (לצד פעילויות לתועלת הציבור כמו "מצעד הבהמות" והניסיון לבצע פיגוע בזמן ההתנתקות). אילו למד תורה בתקופת השתמטותו, אולי היה מגיע לפסוקים כמו "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ". (ואנא, חסכו ממני את ההתפלפלויות המתחכמות על כך שמדובר ב"גרי צדק", כיוון שחלקו השני של הפסוק ברור: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם").

יותר משההוגנות שלנו כלפי המיעוטים נדרשת מהיותנו מדינה דמוקרטית, היא נדרשת מאתנו כמדינה יהודית.

* מעשים גזעניים – בראיון לתקשורת הזרה נשאל נתניהו על התבטאותו הג'נוסיידית של סמוטריץ' "למחוק את חווארה" והוא השיב, בהתחמקות, שאינו שולט על הדיבורים של השרים, אך הרגיע שהוא שולט על מעשיהם.

ההתעמרות התקציבית הגזענית של סמוטריץ' בחברה הערבית כבר אינה דיבורים אלא מעשים. הוכח לנו, אבו יאיר, שאתה שולט במעשיו.

* רוגל אלפר תקוע בגזענותו – זו הכותרת הקצרה של פשקווילו של רוגל אלפר בשוקניה: "המחאה חייבת להיחלץ מהעמדה הגזענית שבה נתקעה – אחרת מה היא שווה?"

מה גזעני במחאה? שני ציטוטים לדוגמה: א. "מה שווה המחאה הזו, שמתהדרת בציונות שלה?" ב. "הביצוע של יהודית רביץ של 'התקווה' בהפגנה האחרונה שלח את המסר הלא נכון".

כלומר, המחאה גזענית כי היא ציונית וכי היא שרה את ההמנון הלאומי של מדינת העם היהודי. בעבור רוגל אלפר, ציונות = גזענות.

הציונות היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו, כמו כל עם ועם. מי שמתנגד לכך, תומך במימוש זכות ההגדרה העצמית של כל עם ועם, זולת עם אחד – העם היהודי. מי שזו עמדתו הוא אנטישמי. אם הוא יהודי, הוא אוטואנטישמי, שהוא האנטישמי מן הזן הנחות ביותר. אנטישמיות היא גזענות. רוגל אלפר גזען.

הטריגר לפשקוויל הוא התעמרותו הגזענית של סמוטריץ' בערביי ישראל. אלפר קורא למחאה לצאת נגד סמוטריץ' על מדיניותו הגזענית. גם בעיניי המחאה צריכה לצאת נגד הגזענות של סמוטריץ' ולא פחות מכך גם תומכי הקואליציה, שרובם הגדול אינם גזענים.

אבל אלפר, בשבתו כגזען אנטישמי, הוא האחרון שיכול להטיף נגד גזענות.

* סילוף התורה – בימים האחרונים שמעתי (במו אוזניי, פיזית, לא מיד שניה או שלישית או דרך התקשורת) דמויות מרכזיות ומשפיעות בציונות הדתית (לא במפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) ובהן רבנים, שהתבטאו בחריפות רבה נגד חוק ההשתמטות מצה"ל, המכונה "חוק יסוד: לימוד תורה". הם מכנים אותו "חוק יסוד: סילוף התורה". הם מבטיחים מאבק נחרץ נגד החוק ומשוכנעים שאין סיכוי שהוא יעבור.

את הנרטיב על "רצון הרוב" גם ציניקנים כמו לוין ורוטמן לא יעזו להחיל על חוק ההשתמטות. הרי ברור שרוב מוחלט בין תומכי הליכוד ובחברה הדתית לאומית סולד עד עמקי נשמתו מהחוק הזה; מהרעיון של עיגון ההשתמטות מצה"ל בחוק יסוד ומחיוב המדינה לממן את ההשתמטות ואת המשתמטים – לתת להם מענקי השתמטות. נכון ששרת התעמולה כינתה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" אבל, כידוע, אין המדובר במיתר המכוון ביותר בכינור, ולבטח אין היא מייצגת את בוחרי הליכוד, בוודאי לא בנושא הזה.

מאות אלפי המפגינים נגד המהפכה המשטרית ייראו כמו חצי חוליה מצומצמת לעומת המוחים הרבים נגד חוק יסוד: ההשתמטות.

* כראוי לדמוקרטיה ליברלית – אני עומד לכתוב משהו לא פופולרי, אנא אל תסקלוני.

אם על כל חמישים מקווי מים בישראל, בשני אתרים, יומיים בשבוע, בשעות אחה"צ תהיה הפרדה – שעתיים לגברים ושעתיים לנשים, שום דבר בזכויות האדם והאזרח בישראל לא יפגע. להיפך, תמומש בכך זכותם של חרדים ליהנות ממשאבי הטבע של ישראל.

כך ראוי לנהוג בדמוקרטיה ליברלית.

ולמי שחש שעכשיו אנחנו במלחמה ולכן "לא ניתן להם כלום", כדאי שישאל את עצמו האם הוא מתנה באופן דומה את הזכויות לערבים.

* חמושות בסמרטפון – צעירה תל-אביבית עלתה לאוטובוס, לבושה במכנסיים קצרים וגופיה. הנהג החל לצעוק עליה ולדרוש ממנה ללבוש ("לשים") חולצה ואחד הנוסעים הצטרף אליו.

הצעירה המותקפת, המוטרדת והמושפלת נתקפה שיתוק וישבה על מקומה בלי לומר מילה. צדיקה אחת באוטובוס-סדום יצאה להגנתה. אחרי שתי תחנות, הצעירה שלא יכלה עוד לשאת את ההשפלה ירדה מן האוטובוס.

עלינו לחנך את בנותינו שיש להן נשק קטלני ביד – הסמרטפון. כאשר קורה מקרה כזה, יש לשלוף אותו מיד ולצלם בוידאו את הסצנה ולהתמקד בפרצופו של הנהג ובתג השם שהוא עונד, או לפחות אמור לענוד, על דש בגדו.

בסרטון הזה יש לעשות שני שימושים. האחד הוא הגשת תלונה. יש להגיש תלונה לחברת האוטובוס ואם חומרת המקרה מצדיקה זאת, גם למשטרה. השני הוא ביוש (שיימינג).

* הגזירה של הפשיסט – אבי התנדב במשך שנים במשמר האזרחי, מאז הקמתו לאחר מלחמת יום הכיפורים. אחת לשבועיים, הגיע לתחנה, חתם על נשק, קיבל בן זוג והם סיירו והפגינו נוכחות ברחובות ר"ג.

בשבט צופי ר"ג, שבשנות נעוריי היה ביתי הראשון, הייתה תחנה של המשמר האזרחי. בהגיעי לכיתה י"א, התנדבתי גם אני, יחד עם עוד אחדים מחבריי, למשמר האזרחי. עשינו מטווחים עם קראבין ויצאנו למשמרות.

ההתנדבות לא האפילה על חיינו האזרחיים. איש לא העלה על דעתו לומר לנו שכיוון שכעת אנו מתנדבים במשטרה, משהו מחיינו האזרחיים נפגע. הייתי נער אקטיביסט ודעתן ופעיל גם בפוליטיקה. ברור היה שעובדת היותי מתנדב במשמר האזרחי אינה סותרת כהוא זה את פעילותי או שעליי להגביל את פעילותי.

כך היה כל השנים. עד שראש הכנופיה השתלט על משטרת ישראל ומנסה להפוך אותה למיליציה פשיסטית. מתנדב מתח ביקורת על ראש הכנופיה וגורש מן המשטרה. והיום המשטרה "חידדה נהלים", על פיהם המתנדבים לא יכלו למתוח ביקורת על המשטרה או השר גם בחייהם האזרחיים. הפשיסט מתנהל כרודן וצמרת המשטרה מתקפלת (לא תמיד, אך בוודאי בנושא זה) בפני דורסנותו.

אני מקווה שהמתנדב שסולק יעתור לבג"ץ, שחייב להגן על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי ולבטל את הסילוק ואת הנוהל "המחודד".

בחצי השנה שראש הכנופיה הפשיסט הגזען בתפקידו, הוא הצליח להחריב כל דבר שנגע בו. העובדה שהוא שר בכיר היא כתם בל ימחה על תולדות מדינת ישראל והעם היהודי.

* לא רוצים להיות על המפה שלכם – הכנופיה הכהניסטית פרסמה מפה, ועליה היישובים שבהם היא מתמודדת בבחירות המוניציפליות. על פי המפה, הגולן הוא מחוץ לגבול ישראל.

אילו הייתה זו מפלגה אחרת, הייתי משתולל מכעס. במקרה הזה אני מרוצה. איני רוצה לראות את הגולן על המפה של כנופיה גזענית, פשיסטית, טרוריסטית.

אגב, זו לא השגיאה היחידה במפה. רוב היישובים הוצבו על המפה במקומות שגויים.

זה לא מפתיע אותי. אין לכנופיה שמץ של ידיעת הארץ והיא חפה מאהבת הארץ. מה שיש בה זו רק שנאת ערבים. מפלגה שאין בה שום ערך חיובי – רק שנאה ורוע.

הדבר המטריד באמת אינו המפה ההזויה שלהם, אלא העובדה שהם רצים בכל כך הרבה רשויות. אני מאחל להם כישלון חרוץ ומשפיל בכל רשות ורשות. ובעיקר, אני מאחל לכל אחת מהרשויות להישאר נקיה מהטומאה הכהניסטית הארורה. והיה מחננו טהור.

* סקר אין לו רגליים – ערוץ התעמולה 14 ערך סקר בחירות שהכניס לתוכו שתי מפלגות חדשות – מפלגת המחאה ומפלגת ימין ליברלי. בסקר הזה, מפלגות הקואליציה קיבלו 54 מנדטים. על פי העיתון, יש לגוש נתניהו 61 מנדטים. איך הם הגיעו לזה? הם הוסיפו לגוש הזה את מפלגת הימין הליברלי, שזוכה בסקר בשבעה מנדטים. על פי אותו עיקרון הם יכלו להוסיף גם ישראל ביתנו, שאף היא מפלגת ימין.

זהו ניסיון מאולץ ומגושם להציג תמונה של רוב לממשלה בציבור. אבל זהו אונס המפה. אם תקום מפלגת ימין ליברלי, ודי ברור שתקום, היא תקום כדי להוות אלטרנטיבה לממשלת בן גביר, לא כדי להיות גלגל חמישי שלה. היא לא תשב עם הכהניסטים והסמוטריצ'ים ולא בממשלה שיריב לוין הוא שר המשפטים שלה ודוחפת את המהפכה המשטרית.

* לא בכל מחיר – שלום ונורמליזציה עם סעודיה הוא אינטרס ישראלי מובהק. ראשית, בעצם הרחבת מעגלי השלום יש חשיבות רבה. לא כל שכן, כאשר מדובר במדינה חשובה כל כך במזרח התיכון ובעולם הערבי והמוסלמי כמו סעודיה. זו מטרה שראוי לחתור אליה.

אבל לא בכל מחיר. כפי שבכל הסכם שלום, עם מצרים, עם ירדן, עם הפלשתינאים, עם סוריה – לא כל מחיר ראוי, למרות החשיבות הרבה שבעצם השלום, כך גם בהסכם שלום עם סעודיה.

תכנית גרעין סעודית היא קו אדום שאסור לישראל להסכים לו; גם לא תמורת שלום ונורמליזציה. על ישראל לעמוד על העיקרון של מונופול ישראלי על הגרעין במזה"ת, כיוון שישראל היא המדינה היחידה שיש איום על קיומה, והאיום הוא מכל מדינות המזה"ת, גם כאלו שאנו עמן בשלום. ואת הסיפור על גרעין למטרות שלום אין לקנות, כפי שאיננו קונים את הסיפור על גרעין למטרות שלום באיראן. הגרעין הוא למטרות שלום כמו שבדימונה, להבדיל, הקמנו מפעל טקסטיל.

תמורת שלום עם סעודיה, ישראל תידרש גם לוויתורים לפלשתינאים. כיוון שלא ידוע מה הדרישות הסעודיות בנושא הזה, איני יכול לחוות עליהן את דעתי. אני חושב שוויתורים לפלשתינאים תמורת שלום עם סעודיה בהחלט מוצדקים, אך גם כאן, לא בכל מחיר. למשל, התחייבות לא להחיל ריבונות על בקעת הירדן, היא בעיניי ויתור שאסור לנו לקבל.

* אתגר חיים – רמת טראמפ נבנית כקהילה מעורבת של דתיים וחילונים, ויש בה גם מסורתיים, זוגות מעורבים, דתל"שים. במקום חיות 25 משפחות שנבחרו בקפידה להיות חבורת החלוצים, היושבת בקרוואנים בצפיפות גדולה במחנה הזמני, במשך שלוש שנים, ומעצבת את הד.נ.א. היישובי לדורות. הם זוכים לליווי צמוד ומקצועי מאוד של אגף הקהילה במועצה. אני חבר במנהלת היישוב (בהמשך לחברותי בצוותי ההקמה טרם הקמת היישוב).

קהילה מעורבת אינה בית משותף שגרים בו גם דתיים וגם חילונים. בבית משותף כזה, כל אחד יכול לחיות בקהילה משלו או לא להיות חלק מקהילה. מה שנדרש מהשכנים הדתיים והחילונים הם יחסי שכנות טובה; חיה ותן לחיות.

קהילת חיים, המקיפה את האדם 24/365, מחייבת הרבה יותר מיחסי שכנות נאותים. ה"חיה ותן לחיות" הוא מובן מאליו, אך הוא הדיוטה הנמוכה ביותר, המכנה המשותף הבסיסי, שעליו יש לבנות קומות של שותפות אמתית, חברתית, תרבותית, חינוכית. זה ממש לא פשוט, אך זה אתגר גדול, אתגר לחיים.

ביום שישי נערך מפגש קהילתי של קהילת רמ"ט בנושא חגי תשרי. איך מציינים אותם ביישוב מעורב? איך מתנהל בית הכנסת? על פי הסטנדרט האורתודוקסי? באופן שיתאים לקהילה שיש בה גם חילונים ומסורתיים שגם להם חשוב בית הכנסת, אך לא במתכונת האורתודוקסים? והאם הדתיים יכולים להתפשר בנושא בית הכנסת? ומה התרבות שמחוץ לבית הכנסת? מה אופיה, מה צביונה, איך היא מתאימה לכולם?

היה זה דיון לפתיחת תהליך שיימשך לאורך החודש הקרוב. היה דיון נוקב, לעתים העלה כאבים וקשיים. כאמור, מדובר באתגר חיים.

נהניתי מאוד להיות חלק מהדיון (בעיקר כמאזין). התרגשתי מעצם קיומו ומהאופן הרציני שבו בוחרים אותם חברי קהילה לעצב את חייהם. רציתי לחבק שם את כולם.

וחשבתי על הפער הבלתי נתפס בין השיח המפלג ההרסני שמתנהל במדינה, לבין השיח המחבר והמכבד ברמ"ט. אני שמח להיות חלק במיזם הזה ובעוד מיזמים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים ברוח זו, המייצרים אור, שמעט ממנו מגרש הרבה מן החושך בחברה הישראלית.

* מעלה אהרון – אהרון ידלין הוא אדם שכל חייו היו קודש לשירות הציבור, מראשית דרכו כמדריך בצופים ועד מותו בגיל 96. הוא היה אחד משרי החינוך והתרבות הטובים שהיו לנו וזאת אחרי 8 שנים (!) כסגן שר החינוך והתרבות. הוא היה 7 פעמים מזכיר קיבוצו, חצרים. הוא היה מזכ"ל התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת). ועד ימיו האחרונים אשתקד, היה פעיל מאוד בקיבוצו, בנגב, בתנועה הקיבוצית, במפלגת העבודה ובעשרות מוסדות תרבות, חינוך והשכלה גבוהה, שהוא היה יו"ר או חבר דירקטוריון שלהם. יומנו היה עמוס מהשכם ועד הערב וממקום למקום הוא נסע באוטובוס. חייו היו קודש לקיבוץ וקודש להתיישבות בנגב. אך טבעי, שאחרי כמעט שלושים שנה שלא קם אף קיבוץ, נתנה התנועה הקיבוצית לקיבוץ החדש שעומד לקום בנגב את השם מעלה אהרון, על שמו של ידלין.

והנה, התנועה קיבלה מסר מוועדת השמות הממשלתית, על פיו היא לא תאשר את השם, כי לא מקובל להנציח אישים בשמות יישובים. אילו הייתה זו המדיניות, ניתן היה להסכים אתה או לא. אבל הטענה הזאת חסרת שחר. יש עשרות רבות של יישובים הנושאים שמות של אנשים. רק בגולן – נווה אטי"ב, גבעת יואב, אליעד, אבנ"י אית"ן והאחרון – רמת טראמפ, שֵׁם שאישרה אותה ועדת שמות ממשלתית לפני שלוש שנים בלבד. כל הארץ זרועה ביישובים הנושאים שמות של אישים. כמה דוגמאות בשלוף: כפר בלום, כפר סאלד, כפר טרומן, כפר מנחם, עלי זהב (ע"ש עליזה בגין), כוכב יאיר, צור יגאל, צור יצחק, ייט"ב (יד יצחק טבנקין) ועוד ועוד ועוד. הם עושים צחוק?

כיוון שאיני נוטה לקונספירציות, אני מתקשה להאמין להערכה בתנועה, שהשם נפסל כנקמה על פעילותו של בנו, אלוף (מיל') עמוס ידלין נגד המהפכה המשטרית. מצד שני, באמת איני יכול לחשוב על אף הסבר אחר. על התנועה להתעקש, ואם צריך – לעתור לבג"ץ נגד ועדת השמות הממשלתית, כי חוסר השוויון כאן זועק לשמים, והפסילה הזאת היא בלתי סבירה (סליחה על הביטוי).

* מזל שיש אותך – ערב טו באב באורטל נחוג השנה באיחור של שבוע, כיוון שבתאריך האמתי חגגנו, כבכל שנה, את שנת המצוות של ילדי כיתה ז'.

אבל הדחיה הזאת יצאה טוב, כי היא נפלה בדיוק על יום הנישואין ה-29 של יעל ושלי. 29 שנים אחרי אחד הימים המאושרים והמשמעותיים בחיי, הקדשתי ליעל את שירו של עמיר בניון "ניצחת אתי הכל". מזל שיש אותך!

          * ביד הלשון

יהודי מבדח – בתגובה על פינתי הקודמת, שבה כתבתי על אבהותו של ירון לונדון על הביטוי "מוחו הקודח", בשירו "אליעזר בן יהודה", כתב לי רוביק רוזנטל: ירון לונדון לא המציא את הביטוי. להלן ערך ממילון הצירופים:

מוחו הקודח. מחשבתו הסוערת, כוח היצירה והדמיון שלו. צרפתית:  cerveau en ebullition – מוחו הסוער. ספרות התחייה: "תאחזה בי ברוב תעתועיה, ואת צפרניה בתוך מוחי הקודח תקעה" (ש. בן-ציון, הלבן, ב"י).

שלחתי את תגובתו של רוביק לירון וזו התייחסותו: מעניין. לא הכרתי את הביטויים שרוביק מזכיר, ואולי הכרתים ושכחתי שהכרתים, ומכל מקום מוח "יוקד", "קודח" או "מבעבע" הם ביטויים המזמינים את עצמם.

לעומת זאת, ביטוי אחר בפזמון – "יהודי מבדח",  הוא כישלון מכאיב. חיפשתי מילה הנחרזת עם "קודח", שם תואר הדומה במשמעותו ל"מוזר" או "תמהוני", ועלתה בראשי מילה שבה הרבו להשתמש הוריי, שלשון אימם הייתה רוסית. הם אמרו "צ'ודאק" שפירושה "תמהוני" ואיני יודע מדוע תרגמתי אותה ל"מבדח", בעוד שידעתי ידוע היטב, כי אין זה מובנה של המילה.

התלוננתי על עצמי באוזני ידידתי נעמי שמר שניחמה אותי באומרה "זו הדיקטטורה של החרוז". ופעם תפשתי אותה באנכרוניזם: בפזמונה "זמר לגדעון", בבית השני, כתבה "היה אז קיץ בגבולות / הבשיל שדה את יבולו / אבל המדייני חמס / מחמנית ועד תירס …". "המדייני", אמרתי לה, "לא חמס תירס, מפני שהתירס הגיע לאירואסיה רק בשובו של קולומבוס מאמריקה". "הרי לך עוד דוגמא לדיקטטורה של החרוז", השיבה.

* "חדשות בן עזר"

רגינה / שמואל שי

פינתי השבועית ברדיוטק, 31.7.23

פינתנו מוקדשת היום לזכרו של שמואל שי, במלאת שלושים למותו.

שמואל שי היה מנחה, מגיש ועורך תכניות ברדיו, מהדמויות המרכזיות בקול ישראל לאורך עשרות שנים. הוא גם הופיע בתכניות הבידור של קול ישראל כבדרן וחקיין.

אני זוכר אותו דווקא מהטלוויזיה. הוא החליף את אורי זוהר כמנחה השעשועון "זה הסוד שלי", כשזוהר החל לגדל זקן וציציות. אבל הוא מזוהה בראש ובראשונה עם הרבה תכניות ושעשועונים ברדיו. בין השאר: "כל האמת" שבו היה חבר צוות לצד עמוס קינן ועדה נחום, "מה דעתך" – תכנית רדיו משנות השישים, "ימין ושמאל", "מי שבא בא" – תכנית הראיונות הפומביים הראשונה, "חוחים וחיוכים", "זוג משמים", שעשועון הרדיו "משחקי לילה" עם זאב ענר, ו"שי לשבת" – תכנית ששודרה במשך עשרות שנים בשבת בבוקר. זה גם שם ספר של קטעים הומוריסטיים שכתב. ועוד תכנית טלוויזיה שהוא הנחה – תכנית השידוכים "זוג או פרט".

דברים נוספים שעשה שמואל שי בחייו – הוא היה דובר "הבימה", דובר להקת "בת שבע", מנחה ערבי ראיונות פופולריים במלון שרתון בתל-אביב, בהם השתתפו כל מנהיגי המדינה, עורך העיתונים "שדמות" ו"במעלה", ניהל משרד עצמאי ליחסי ציבור, מרצה לתקשורת במכללות ובאוניברסיטה הפתוחה ופרסם מאמרים בעיתונים השונים. בקיצור – אדם רב פעלים.

בכל הרזומה העשיר שהזכרתי כאן, לא הוזכרה המילה זמר. גם לא מוסיקאי, מלחין או תמלילן. אבל הפינה עוסקת בזמר עברי. עוד מעט נאזין לשמואל שי שר, ונראה לי שגם המאזינים יסכימו, ש… אם להשתמש בביטוי של צדי צרפתי: זמר – הוא לא.

אז איך הוא הגיע לפינה שלנו?

פרט ביוגרפי שדילגתי עליו, הוא ששמואל שי שירת בלהקת הנח"ל. הוא היה ממייסדיה. אבל אם חשבתם שעובדת שירותו בלהקת הנח"ל מלמדת על מיני קריירה כזמר – טעות בידכם. הוא התקבל ללהקה, בתנאי שלא ישיר. הוא בדרן, מצחיקן, חקיין, שחקן. הוא לא זמר. אגב, הוא לא היחיד בהרכב שנאסר עליו לשיר. כך היה גם יוסי בנאי. לשניהם נאמר שבקטעי השירה הם תזמורת בצורת. כלומר הם מניעים את השפתיים בלי להשמיע קול. והמנהל המוסיקלי של הלהקה דובי זלצר היה עובר בין השרים כדי לוודא ששמיל ויוסי אינם מוציאים קול, חלילה.

אבל שמואל שי אהב לשיר ורצה לשיר והיה מתוסכל למדי. כפי שסיפרתי, במשך שנים היו לו ערבי ראיונות במלון "שרתון". בין הראיונות הופיעו זמרים. היה לו נגן קבוע, המלחין, המעבד והמנצח מרטין מוסקוביץ'.

פעם אחת, החליט שמואל שי להגשים חלום – הפעם הוא ישיר. חברו, השחקן שלמהל'ה בר שביט כתב לו מילים, על מנגינה פופולרית של להיט עולמי גדול באותה תקופה. השיר אינו שיר של משורר דגול, גם לא של פזמונאי בינוני. הוא יותר דאחקה.

שמואל שר את השיר, הקהל התגלגל מצחוק מהמילים, התכנית הוקלטה, ושמואל שי החליט להעלות את ההקלטה על תקליטון. איני יודע אם אנשים רכשו את התקליטון, אבל שמואל שי הגשים חלום.

זה היה ב-1968. באותה תקופה הושמע ללא הרף ברדיו הלהיט האיטלקי "אזוּרוֹ" של אדריאנו צ'לנטנו. את המנגינה כולנו מכירים בזכות להיט ישראלי גדול, גרסה נוספת לשיר. עלי מוהר כתב על אותה מנגינה את השיר "אמרו לו" של אריק איינשטיין, שאותו השמענו לא מכבר בפינה זו. שירו של עלי מוהר עוסק בילד, אח"כ נער היום כבר איש, שהוא אוהד מתוסכל של "הפועל", למרות שאמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה, בלשון המעטה.

הגרסה של שלמהל'ה בר-שביט עוסקת באישה מכוערת. כן, השיר קצת סקסיסטי, ספק אם היום, בעידן הפוליטיקלי קורקט, הוא היה עובר. אבל אנחנו עוסקים בתקופה אחרת, שבה שירים על נשים מכוערות היו מקובלים. כזה הוא שירו של שימי תבורי "את כל כך מכוערת", שכתב עוזי חיטמן ומאוחר יותר שירו של מאיר בנאי "יש לה אף כל כך גדול". כך ששירו של שמואל שי "רגינה" הוא בחברה טובה.

לקולל פרצי הצחוק של הקהל, מתאר שמואל שי את פרטי כיעורה של רגינה, בלי לחסוך תיאור פלסטי כלשהו מן המאזין; כיעור שבלט לעיניו של המספר ממבט ראשון, מן הרגע שבו הוא ראה אותה באוטובוס. ובכל זאת, כבר באותו ערב בקולנוע הם שילבו ידיים כמו זוג יונים, ובסוף נצא ביחד מהחופה – מחותנים.

שמואל שי. לא זמר, אך בהחלט מצחיקן. אושיית תקשורת מובילה. שמואל שי נפטר לפני כחודש בגיל 91. יהי זכרו ברוך!

רק היום בבוקר קמתי

וחיש מיהרתי לאוטובוס

ואותך אזי ראיתי

וכל גופי החל לטוס

ובלב צלצול קיבלתי

כמו טלפון עושה תפוס

רגינה – פוזלות עינייך השחורות

ימינה, גם שמאל

רגינה – האף שלך כמן מגדל

שרק לא ייפול

רגינה – שיניים לך כמו של סוס

וגוף שמן כמו חבית

רגינה – הנך כמו שמש

ביום אסור עלייך להביט

ובערב בקולנוע

שילבנו יד כמו זוג יונים

ונאכל מנה פלפל

ונפצח שם גרעינים

ובסוף נצא ביחד

מהחופה – מחותנים

רגינה – פוזלות עינייך השחורות

ימינה, גם שמאל

רגינה- האף שלך כמן מגדל

שרק לא ייפול

רגינה – שיניים לך כמו של סוס

וגוף שמן כמו חבית

רגינה – הנך כמו שמש

ביום אסור עלייך להביט

יעבור הזמן כמו רוח
בדיוק תשעה ירחי לידה
ושמחים גם סב וסבתא
פתאום נולדה להם נכדה
ודומות כשי טיפות
יפה כמו אמא
זו הילדה.

רגינה – פוזלות עינייך…

צרור הערות ‏16.7.23

* אפילו שרוך של נעל – על פי ההלכה, ישנם שלושה איסורים בלבד (שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה) שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". מלבדם, על כל שאר המצוות נאמר: יעבור ובל ייהרג.

אולם, אומר התלמוד במסכת סנהדרין, ב"שעת שמד", כלומר כאשר יש גזירות של השלטונות למנוע לימוד תורה ולאסור קיום המצוות, שזו סכנה קיומית לעם היהודי, "אפילו מצווה קלה ייהרג ובל יעבור". ומהי מצווה קלה, שואל התלמוד ומשיב: "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא", כלומר אפילו שרוך של נעל (כלומר מצווה זניחה ושולית על אופן שריכת השרוכים).

מי שמציגים את ההתנגדות העזה כל כך לביטול ("צמצום" בכיבוסית) עילת הסבירות כהוכחה לכך ש"הם מתנגדים לכל דבר", אינם מבינים את הפסיכולוגיה של ההלכה בדבר שעת שמד. המתקפה החזיתית והברוטלית של הממשלה והקואליציה על הדמוקרטיה הישראלית במהפכה המשטרית ובעוד כ-140 חוקים קיצוניים שהוגשו בבליץ של אופוריית הניצחון של "ימין על מלא" וההסכמים הקואליציוניים השערורייתיים, נתפסת כגזירות שמד. באווירה הזאת, קשה להתייחס לכל חוק "קטן" (ברור שביטול עילת הסבירות אינה חוק קטן; אינה שרוך של נעל), כאל גזירה העומדת בפני עצמה, אלא כחלק ממכלול המתקפה המשולבת.

אילו הממשלה הודיעה שהיא מבטלת את המהפכה, גונזת את כל החקיקה, ומשאירה "רק" את ביטול עילת הסבירות, ההתנגדות לבטח הייתה מינורית יותר והמחאה מצומצמת ומאופקת הרבה יותר. אך הרי לפחות חלק משרי הממשלה ומוביליה, ובראשם שר המשפטים, אומרים בפירוש שימשיכו במלוא הקיטור את המהפכה בשלמותה, ולכן ההתנגדות העזה מתייחסת לכל גזירה "קלה" כאל המתקפה כולה.

עם כל הביקורת שלי על הכיוונים המיליטנטיים של המחאה, ובעיקר על הסרבנות הממארת, אין ספק שעצם המחאה מוצדקת מאוד.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אחד הטריקים הדמגוגיים של תעמולת המהפכה המשטרית, הוא ניכוס כל ביקורת שנשמעה לאורך השנים על מערכת המשפט, וכל הצעת שינוי ורפורמה, כעמדה המסייעת למהפכה וכהוכחה לצדקתהּ. אבל ביקורת על מערכת המשפט, מתוך רצון לתקנה, אינה דומה לניסיון לבטל את עצמאותה ובכך לפגוע פגיעה קשה בדמוקרטיה. לעתים, הצעות לרפורמות במשפט, שהכותרת שלהן דומה לזו של המהפכה, מתכוונות להיפוכה הגמור. וכדאי להבחין בניואנסים.

כבר שנים רבות אני כותב על הצורך לפצל את תפקיד היועמ"ש ולמנות תובע ראשי במשרה מלאה. זו גם אחת ההצעות של המהפכה. אבל אלו שתי הצעות הפוכות. הכיוון שאליו אני חותר מנוגד ב-180 מעלות לזה שאליו חותרים לוין ורוטמן. ולכן, בעיניי המצב הקיים טוב בהרבה מהצעת לוין. ברור לי שגם לוין מעדיף את המשך המצב הקיים על ההצעה שלי.

אני רוצה בהפרדה הזאת כדי שיהיה מצביא במשרה מלאה למלחמה בשחיתות הממשלתית. ואני רוצה שלא יהיה זה היועץ הממשלתי לממשלה, שעובד באופן שוטף עם רוה"מ והשרים, נוצרים יחסי עבודה אינטימיים ביניהם, וגם אם יהיה מלאך, הוא יתקשה להתייצב בכל עוזו נגד שחיתות שלטונית. לכן, הצעתי היא שהתובע הראשי, שיהיה במעמד זהה לזה של היועמ"ש, ייבחר בידי ועדה חיצונית מקצועית, ללא מעורבות פוליטית, או לכל היותר שר המשפטים יהיה אחד מחמשת או ששת חבריה. לוין חותר להיפך המוחלט. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד התובע הראשי, שיהיה תלוי בה, וגם לא תהיה עילת סבירות שתוכל להגן עליו מפני איומים בהדחה. המטרה שלהם היא לסרס את המלחמה בשחיתות. הכותרת, פיצול תפקיד היועמ"ש – אותה כותרת. התוכן הפוך.

* פראייר גאה – תומכי הסרבנות מדברים על כך שהמדינה הפרה אתם את החוזה ולכן הם מסרבים / לא מתייצבים / מפסיקים להתנדב.

אז אני רוצה לספר משהו על הפרת חוזה. חבריי ואני עלינו לגולן בשליחות האומה, בשליחות המדינה, כדי להקים את מפעל ההתיישבות שנועד לעצב מחדש את הגבול עם סוריה ולהבטיח שהגולן יהיה בריבונות ישראל לעד. כולנו הפנינו עורף לחיי הנוחות במרכז, ועלינו כחלוצים לגולן; הקמנו מפעל התיישבות לתפארת, יצרנו קהילה, בנינו בית, נטענו עץ, הקמנו משפחות.

בשנות התשעים של המאה שעברה קמה "המדינה" והתהפכה עלינו. היא ניסתה למסור את הגולן לאויב הסורי, להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. הממשלות לא עמדו לעקור רק את מפעל חיינו, אלא לבעוט בכל היקר והקדוש לנו; אותם ערכים שלא יישמנו בכתיבת מכתב למערכת, בחתימה על עצומה או ביציאה להפגנה, אלא בהגשמתם בגופנו; הגשמה לכל החיים.

ידענו, ששום דבר טוב לא יצא כתמורה למחיר הנורא שנשלם, אלא אסון לאומי.

קמנו ויצאנו למאבק נחוש וחכם שנמשך תשע שנים; מאבק "העם עם הגולן". מאבק דמוקרטי, ממלכתי ותוך כיבוד החוק. אני אישית נרתמתי למאבק, הייתי בקבוצה המצומצמת של הנהגת המאבק, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כל כולי הייתי במאבק הזה. בשיאו, שבתתי רעב ובמשך 19 ימים חייתי אך ורק על מים.

ובכל אותן שנים, לא הפסדתי ולו יום מילואים אחד (ובאותה תקופה עשינו הרבה יותר מילואים מהיום). לא הפסדתי יום בתעסוקה מבצעית, לא באימונים, לא אימון חד-יומי, לא חידוש צניחה. כאשר נקראתי לדגל, עזבתי הכל והלכתי למלא את חובתי. סרבנות? איך אני יכול להיאבק מאבק פטריוטי ולעשות במקביל מעשה כה אנטי פטריוטי?

לא ישבתי מול טבלה שבה העמדתי אלה מול אלה את הטיעונים בעד ונגד סירוב. ממש לא. האופציה הזאת כלל לא חלפה בראשי, אפילו לא כהרהור קל. המדינה הפרה את החוזה? לא. הממשלה עשתה זאת. ולכן נאבקתי נגדה. המדינה היא שלי לא פחות מאשר של הממשלה. ועל המדינה אני מגן בלי חשבון. לא התגייסתי לצבא רבין או לצבא ברק, אלא לצבא ההגנה לישראל. נגד הנסיגה נאבקתי כאזרח, וכחייל הגנתי על המולדת ועל שלום אזרחי ישראל.

מעולם לא ראיתי גם בהשתמטות החרדים עילה לא לשרת. אם אני מוקיע ומגנה אותם על השתמטותם – אני אנהג כמותם? כפי שהעובדה שיש גנבים לא תגרום לי לגנוב, כך העובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט או לסרב.

היה פעם מאבק של המילואימניקים על תנאים, והמסר שלו היה שנמאס לנו להיות פראיירים. פרסמתי אז מאמר שכותרתו "פראייר גאה". כן, אם לתרום למדינה ולהגן עליה זה להיות פראייר, אני גאה להיות פראייר.

אחרי גיל הפטור, המשכתי להתנדב עוד ארבע שנים כלוחם קרבי, עד שהרגשתי שקשה לי מבחינה פיזית. המשכתי עוד למעלה מעשור להתנדב לכיתת הכוננות באורטל (עשיתי זאת עוד הרבה קודם, במקביל לשירות המילואים), ואת ההתנדבות הזאת הפסקתי כאשר בתרגילים גדולים התברר שאין אפשרות לשלב את החברות בכיתת הכוננות עם תפקידי בצח"י (צוות חירום יישובי) והבנתי שתרומתי גדולה יותר בצח"י.

כל הדיבור על "המדינה הפרה אתי חוזה" הוא מאוס בעיניי, ולא מטהר את שרץ הסרבנות.

* הסרבנות על פי שקדי – אלוף (מיל') אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, הוא בעיניי דמות מופת; דמות של קצין מחנך, מנהיג מחנך. הוא אדם עם רמ"ח איברים של ציונות ושס"ה גידים של פטריוטיות. הוא נושא מסר קבוע של אחדות ישראל, בין השאר מתוך התובנה שלו כבן לניצול שואה.

במרץ האחרון הוא התראיין בערוץ 12, תקף בחריפות, בצדק, את המהפכה המשטרית. ובאותו ראיון יצא בחריפות נגד הסרבנות. "זה תקדים מסוכן. מחר יחליט כל מילואימניק שהוא לא מתייצב… אסור, בנקודת הזמן שאנחנו נמצאים בה, לייצר סרבנות מכל סוג שהוא… אסור, פשוט אסור. אין מצב שקוראים לאנשים והם לא מגיעים אם צריך עכשיו להילחם".

והנה, ראיתי ציטוט מדברים שאמר לאחרונה בראיון: "כל זמן שהלחימה היא לטובת העם שלי, אין מצב שבו הייתי מסרב לטוס. לטובת השליט, אשתו ובנו זה כבר עניין אחר".

לא מצאתי את הראיון בשלמותו, ואיני מכיר את ההקשר. יתכן שהוא שוב יצא חוצץ נגד הסרבנות ונשאל אם יש משהו שהיה גורם לו לסרב, והוא השיב את התשובה הדמיונית הזאת. ואולי הוא ניסה להצדיק את הסרבנות כאילו היום חיילים נדרשים להילחם לטובת השליט ומשפחתו? איני יודע, אך אתייחס לסוגיית הסירוב דרך האמירה הזאת.

מה פירוש לטוס "לטובת השליט, אשתו ובנו"? למשל, אם טייס מסוק יצטווה לעזוב את האימון ולמהר לקחת את יאיר נתניהו ל"פוסיקט", או לטוס לחו"ל כדי להביא "משלוחה" של סיגרים, שמפניות וורודות וחליפות פאר – אלו טיסות לטובת השליט ומשפחתו. ככל הידוע לי, טייסי חיל האוויר לא נשלחים למשימות כאלו. ואם היו נשלחים למשימות כאלו, נכון היה שיפסיקו להתנדב, עם או בלי מהפכה משטרית. לאלו משימות הם נשלחים?

להגן על מדינת ישראל ושלום אזרחיה באמצעות הפצצת מנהרות טרור, משגרי רקטות ומפקדות מחבלים ברצועת עזה, או בהפצצות לסיכול ההתבססות האיראנית התוקפנית מול ישראל בסוריה, או בהפצצות לסיכול מיזם דיוק הפצצות של חיזבאללה, בהכנות לתקיפה אפשרית של מיזם הגרעין באיראן וכד'. המשימות הללו קודש הן, ושום עילת סבירות, שיטת מינוי השופטים או פסקת התגברות אינה צריכה לשנות כהוא זה את המחויבות המוחלטת לבצע אותן.

אם יהיה, חלילה, גל סרבנות – הוא ישדר חולשה ויזמין תוקפנות ומלחמה, אולי תרחיש הבלהות של מלחמה רב זירתית, שאליה ניכנס במצב של נחיתות.

איני פוטר מעיקר האחריות והאשמה במצב הזה את הממשלה המופקרת עם המהפכה המשטרית וההליכה שלה עם הראש בקיר בטירוף הזה. אבל לא כל האחריות היא על הממשלה וגם לאזרח ולחייל יש אחריות. מי שמסרבים, ישאו באחריות לאסון ביטחוני שיתרחש כאן.

בוועדת אגרנט אחרי מלחמה כזו, כל צד יתנער מאחריות ויאשים את הצד האחר. אבל האחריות מחייבת למנוע מראש את המלחמה ולפיכך גם את ועדת אגרנט שאחריה.

* הבוקר שלמחרת המהפך – ויהי ערב ויהי בוקר – מהפך. והנה, יש לנו ראש ממשלה ישר ונקי כפיים, שאינו אובססיבי לכבוד ולתקשורת, וכזה שרואה את תפקידו לשרת את האינטרס הלאומי, ולא סבור ש"המדינה זה אני". והממשלה עוסקת בבעיות האמתיות של ישראל, מתוך כוונה להתמודד אתן ולפתור אותן, ולא במהפכות משטריות הרסניות. ממשלה שבה שר המשפטים אינו עוכר המשפט ושר התקשורת אינו עוכר התקשורת. ממשלה שאין בה קיצונים פנאטים כמו בן גביר וסמוטריץ'.

איזה כיף!

אבל לממשלה הזאת יהיו מתנגדים. והמתנגדים יילחמו בה. מה הם יעשו? מה שהם יראו שעובד. המונים ייצאו לרחובות, יחסמו את צירי התנועה המרכזיים, יחסמו את נתב"ג, ירדפו שרים וח"כים ולא יתנו להם לדבר, יעודדו מרי אזרחי וישתמשו בנשק יום הדין, נשק ההשמדה ההמונית – סרבנות בצה"ל. הפעם לא של טייסים אלא של חי"רניקים. הממשלה תתקשה מאוד לתפקד והנזק יהיה חמור מאוד. והעיקר – לא תהיה תקווה, כי יהיה ברור שלא משנה מי יהיה בשלטון, מתנגדיו יבעירו את האסמים.

האם אלה שמובילים את הקו המיליטנטי במחאה, אינם מבינים זאת? עד כדי כך הם קצרי רואי? הם אינם מבינים שכל מה שהם עושים היום עלול לחזור כבומרנג כשיתחלף השלטון? הם לא מבינים שהם עלולים לגזור על החברה הישראלית טלטלה בלתי פוסקת, שתאיים על קיומה? הם מנהלים את המאבק כאילו אין מחר. כאילו יש איזה מכשול, שצריך לפעול בכל דרך להזיזו, ואז הדרך תהיה פנויה והכל ישוב אל מקומו בשלום. זו אשליה.

חייבים לשנות כיוון. גם הממשלה וגם המחאה. חייבים להפסיק לנסות לנצח, להכריע, להכניע, להשפיל. כי כל ניצחון כזה יהיה תבוסה לחברה הישראלית. צריך לחזור לשולחן ההידברות, אך הפעם בניגוד לפעם הקודמת, מתוך נחישות של שני הצדדים (בניגוד להתנהלות שני הצדדים בפעם הקודמת) להגיע להסכמות.

ובאשר לממשלה הבאה – הלוואי הלוואי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, שמטרתה העליונה תהיה להוביל לפיוס לאומי ולאיחוי הקרעים בעם.

* פסיקה אקטיביסטית – בית המשפט העליון מעולם לא התערב במדיניות ההגירה של ישראל, בניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. מעולם לא. בית המשפט לא קבע שישראל צריכה לקלוט פליטים, בוודאי לא כמה פליטים. כל אלה הם בסמכות הממשלה והכנסת ובית המשפט לא התערב בהם.

במה הוא התערב? בנושאים של זכויות האדם. למשל, בשאלה כמה זמן מותר להחזיק אנשים במעצר ללא משפט. אפשר להסכים או לא להסכים עם פסיקתו בנושא, אך באשר לעצם הדיון עליו – בדיוק לשם כך קיים בג"ץ בכל מדינה דמוקרטית. הטענה שאסור לבית המשפט להתערב בדרכי הענישה של מבקשי מקלט, כי זו מדיניות הממשלה, היא אבסורדית. נניח שהשר ל"ביטחון" לאומני יחליט שיש להרוג את כל מבקשי המקלט. גם זו "מדיניות" או דרך ליישום מדיניות, שחסינה מביקורת שיפוטית? איזו טענה שטותית.

ההחלטה שהתקבלה ביום רביעי בבג"ץ, כלל לא נוגעת למבקשי המקלט, אלא לעובדים זרים, שהגיעו ארצה כחוק, אך נשארו בה בניגוד לחוק בתום תקופת הרישיון. בית המשפט לא קבע שיש לאפשר להם להישאר בארץ, שאסור לנקוט נגדם סנקציות. הוא קבע, ברוב קולות, שהסנקציה הקיימת בחוק – הפקעת כספי הפנסיה, מנוגדת לזכות הקניין על פי חוקי המדינה. גם במקרה הזה – לא חייבים להסכים עם הפסיקה, אבל ברור שבג"ץ קיים כדי לדון ולהכריע בדיוק בנושאים הללו. ובג"ץ נתן לממשלה חצי שנה להציע הצעה חלופית לענישה. כלומר גם בג"ץ מסכים שיש כאן צורך בסנקציה.

בעיניי, פסיקת בג"ץ שגויה, כיוון שאותם עובדים ידעו היטב מראש מהם התנאים ומהן הסנקציות שיושתו עליהם, חתמו על כך והפרו את חתימתם ואת החוק ביודעין. לכן, מן הראוי היה שבג"ץ ידחה את העתירה, אך ידרוש הקמת ועדת חריגים למקרים מיוחדים.

בג"ץ צריך להמעיט ככל האפשר בהתערבות בחקיקה, אלא במקרים של פגיעה משמעותית בזכויות האדם והאזרח. קשה לומר שזה המקרה. פסיקה כזו היא דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מיותר. האקטיביזם הזה הוא הגורם לביקורת החריפה בציבוריות הישראלית על בג"ץ, והוא שהביא למהפכה המשטרית. אמנם המהפכה אינה מוצדקת ומסוכנת, כיוון שלא באה לתקן אלא לחסל, אבל ניתן לצפות משופטי בית המשפט העליון להבין שהחלטה אקטיביסטית כזו, בוודאי בעיתוי כזה, רק שופכת שמן למדורה ומשחקת לידי לוין וחבר מרעיו.

בלב רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה יש לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, שיעגן ויסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות; את ההפרדה והאיזונים והבלמים ביניהם. יש לקבוע באיזה נושאים מותר לבג"ץ לבטל חוק ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא יכול לעשות כן, ולקבוע רוב מיוחד (75 ח"כים) שמאפשר לכנסת את נשק יום הדין של התגברות על פסיקת בג"ץ.

* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה חסרת תקדים. בשעה כזו, כל מי שאחריות לאומית ופטריוטיות פועמת בלבו, יפעל להורדת הלהבות, להרגעה, למנוע את האסון הלאומי אם יהיה ניצחון לצד מן הצדדים.

בסיטואציה הזאת, אין סכנה גדולה יותר מהחלטה של בג"ץ להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. החלטה כזו כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. ספוילר – זה לא יקרה. אבל אני רוצה להתייחס לאפשרות הזאת ברמה העקרונית, ואולי חלילה גם כמעשית, אם אני טועה בהערכתי.

החלטה של בית משפט לבטל בפועל את הכרעת העם, תביא למלחמת אחים. מה שאנחנו רואים כעת ברחובות, יהיה שֵׁיט תענוגות לעומת מה שיהיה צפוי במקרה של החלטה כזאת. המראות שראינו לפני שבועות אחדים בצרפת יהיו משחק ילדים לעומת הצפוי. ובאמת, המחשבה שבית המשפט יכול לבטל את הכרעת העם היא הזויה. יש לזכור שנתניהו ניצח בבחירות לאחר שבית המשפט העליון החליט ברוב של 11:0 שהוא רשאי להתמודד. אגב, זו לא הייתה רק החלטה נכונה, אלא אי אפשר היה לקבל החלטה אחרת. לפני פסק הדין כתבתי שאני יודע, ב-100%, שהעתירה תידחה פה אחד. אילו היו 111 שופטים, אותו פסק דין היה מתקבל ברוב של 111:0. אמנם לדעתי יש לחוקק חוק האוסר על נאשם בפלילים להתמודד, אבל כל עוד אין חוק כזה, בית המשפט אינו מוסמך לקבל החלטה המנוגדת לחוק. נתניהו התמודד וניצח, והמחשבה שבית המשפט יבטל, למעשה, את התוצאה, היא מחשבת טירוף.

האם נכון היה לקבוע דיון בעתירה, או שנכון היה לדחות אותה על הסף? כאן אני בדילמה. אין ספק שיש קייס משפטי וציבורי משמעותי לעתירה. נתניהו חתום על הסכם ניגוד עניינים והפר אותו. זו סוגיה שראוי לבחון אותה בהרכב נרחב של בג"ץ. מצד שני, קיום דיון על כך, יעמיד את שופטי בג"ץ בפני מלכוד. מצד אחד, הם אינם יכולים להחליט שמותר לראש הממשלה להפר את הסכם ניגוד העניינים שעליו הוא חתום. מצד שני, הם אינם יכולים להחליט, למעשה, שהם מבטלים את הכרעת העם. הבעיה בְּמשפט, היא נטייתו לפסיקות מוחלטות. אשם או זכאי. אסור או מותר. מוֹתרת הפוליטיקה על המשפט ביכולתה להתמודד עם מצבים מורכבים באמצעות פשרות מורכבות. טוב היה להימנע מלקלוע את בית המשפט לדילמה הזאת.

בדיעבד, הסדר ניגוד העניינים לא מציאותי והפרשנות של היועמ"שית קיצונית. יש למנוע מראש הממשלה לעסוק בנושאים הנוגעים ישירות למשפטו, אך הוא אינו יכול שלא להיות מעורב במהלך העיקרי של ממשלתו, בסוגיה שקורעת את העם ושיש לה השלכות חברתיות, כלכליות, מדיניות וביטחוניות כבדות. ההסדר הגורף הזה אינו יכול לעמוד במבחן המציאות. כאשר הנשיא ביקש מהיועמ"שית לאפשר לנתניהו להיכנס לעובי הקורה כדי לקדם פשרה, דחיית בקשתו הייתה בלתי סבירה ובלתי מידתית. אם הנושא כבר מגיע לבג"ץ, אולי כדאי שיחליט על שינוי הסדר ניגוד העניינים או לפחות ייתן לו פרשנות פחות גורפת ויותר מציאותית.

* צלם בהיכל – בחירתו של חבר הכנופיה הכהניסטית לוועדה למינוי שופטים, היא דבר נורא ואיום.

* בושה – לפחות 22 ח"כים מהאופוזיציה הצביעו בעד תחיבת איש הכנופיה הכהניסטית לוועדה למינוי שופטים.

בושה! בושה! בושה!

* השר המהולל – 288 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 287 הטובים שבהם.

* אבי האומה – בשנות החמישים, כשהשומר הצעיר נהה אחר ברית המועצות, נהגו חניכי הנוער העובד לקרוא לעברם קריאת גנאי מתריסה: "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים".

אני נזכר בקריאה הזאת בכל פעם שאני שומע את שרת התעמולה מגדירה את נתניהו "אבי האומה".

* מו"מ מדיני עם נסראללה – לשם מה הגיע השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין לישראל. כדי לתווך במו"מ עם נסראללה בעקבות פלישת המחבלים לישראל והקמת מאחז בהר דב. על פי פרסומים בעיתונות שלא הוכחשו, אולי בלון ניסוי לבחון את דעת הקהל, העסקה שעל הפרק היא פירוק המאחז בידי חיזבאללה תמורת התחייבות ישראלית לא להקים גדר הפרדה באזור ע'ג'אר.

איזו שערוריה!

החטא הקדמון הוא שברגע שהמחבלים חדרו לישראל לא ירו עליהם על מנת שיסתלקו חיים או מתים. ואח"כ, העובדה הבלתי נתפסת, שכבר חודשיים הם יושבים באין מפריע במאחז בתוך שטח ישראל. בנוסף לכך, ישראל מנהלת מו"מ עם המחבלים על ריבונותה. ואם יהיה הסכם כזה, משמעותו – שתמורת קיפול המאחז הפולש, ישראל תוותר על ריבונותה להחליט איך להגן על גבולה, ותיכנע לדרישה של נסראללה שמתנגד להקמת הגדר כדי שמחבליו יוכלו לחדור באין מפריע לישראל ולפגע בה בחופשיות.

גם אם מחר ישראל תתעשת וצה"ל יחזיר את הריבונות – עצם העובדה המבישה שבמשך חודשיים ריבונות ישראל חוללה כך, היא כישלון מחפיר של ישראל. קל וחומר, אם האוהל יקופל בהסכם כניעה מביש.

* השוואה אינפנטילית – כל אימת שאני כותב על המחדל הביטחוני והמדיני החמור, של "הכלת" חדירת המחבלים לשטחה הריבוני של ישראל והקמת מאחז על אדמתנו, קופץ איזה ביביסט עקור-אונה, ומדקלם כפתי את דף המסרים הילדותי שתעשיית השקרים וההסתה הנפיקה בנדון. משהו כמו: "ומה אמרת על הסכם הגז שלפיד חתם עם לבנון"?

אין שום דמיון בין המקרים. כאן היה זה הסכם מדיני בין שתי מדינות, על קביעת הגבול הימי ביניהן. אפשר לחלוק על פרטי ההסכם (אם כי הביקורת על ההסכם נבעה אך ורק מכך שמי שחתם עליו לא היה נתניהו), אפשר להתנגד לו, אך זה הסכם לגיטימי בין מדינות.

מה הקשר בין זה, לבין ממשלת שיתוק על מלא, שמאפשרת למחבלים לחדור לשטחה הריבוני ולהקים בו מאחז, ובמשך חודשיים "מכילה" את זה? עד כמה הביביזם יכול לטמטם אנשים?

* אקטיביזם חלוצי מגשים – ב-14 ביולי, לפני 56 שנים בדיוק, עלתה קבוצת חלוצים צעירים, שזה עתה השתחררו משירות מילואים במלחמת ששת הימים, למחנה הסורי הנטוש עליקה שבגולן, ונאחזה בו. היה זה חמישה שבועות לאחר שוך הקרבות. אותה קבוצה קראה לעצמה קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, בכור יישובי הגולן. כך חודשה ההתיישבות היהודית בגולן. כך קם מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן.

באותם ימים, השיח הציבורי עסק בעתיד השטחים ששחררנו במלחמה; עצומות, מכתבים למערכת וכד'. רבים קראו להימנע מנסיגה, להבדיל ממה שקרה אחרי מלחמת סיני. אותה קבוצת צעירים קמה ועשתה מעשה. היא הגשימה בגופה, באורח חייה, את הרעיון שרבים כל כך ייחלו לו. כמו בכרוז המפורסם של יצחק שדה "נוער שמע", יותר מעשרים שנה קודם לכן, הם השליכו את עצמם על כף המאזנים בכוח ובאומץ, ושינו את ההיסטוריה ועיצבו את גבול המדינה.

היום, כאשר צעירים רבים חושבים שלהיות אקטיביסט זה להשתתף בהפגנות ולצעוק "בושה!", להיות אקטיביסט טורבו זה לחסום כביש ולהיות אקטיביסט על סטרואידים זה ללכת מכות עם סוס משטרתי, כדאי לזכור את האקטיביזם החלוצי המגשים, של צעירים המבינים שיוכלו לחולל שינוי אמתי באמצעות הגשמה בפועל, בחיים, באורח החיים.

* שירת הברבור של החלוציות המגשימה – כשבן גוריון פרש מראשות הממשלה הוא עלה לנגב, לשדה בוקר, קיבוץ צעיר, חלוצי ומבודד. הוא קיווה שהנוער בהמוניו ילך אחריו. זה לא קרה. אולם הוא היה מופת של דוגמה אישית.

כשבגין נבחר לראשות הממשלה, הוא כנראה התקנא בבן גוריון ובשדה בוקר שלו, והתחייב להקים את ביתו, לאחר פרישתו, במושב של בית"ר נאות סיני, בחבל ימית. חברי המושב הנרגשים הקצו בית שאותו שמרו לבגין. אולם כשבגין פרש הוא לא התיישב בנאות סיני. נאות סיני כבר לא הייתה קיימת. נאות סיני, כמו כל היישובים בסיני, נעקרה על פי החלטתו של בגין.

אולי הסיפור הזה הוא תמצית ההבדל בית תנועת העבודה הציונית ההיסטורית שהייתה לפני הכל תנועה של הגשמה, לציונות הרוויזיוניסטית ששמה את עיקר יהבה על ההצהרה, הדקלרציה.

בספרי "אל נאחר רגע נכסף", חקרתי לעומק את ההתמודדות של תנועת העבודה, עם אתגר ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים בכלל, ובגולן בפרט. ניכר לראות את הפער בין אלה שהאמינו בהתיישבות, ראו בה מטרה לאומית נעלה וחתרו להגשמה, לאלה שגס לבם בהתיישבות, היא כבר לא העסיקה אותם ולכל היותר שילמו לה מס שפתיים כדי לצאת ידי חובה. מפעל ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובסיני לא התקרב לממדי התנופה שאליה חתרו המקסימליסטים ובראשם הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, שהאמינו שהניצחון במלחמה יחולל תנועת הגשמה רבתי, של עליית הנוער היהודי ממדינות המערב לישראל והתיישבות קיבוצית רבתי באזורי ההתיישבות החדשים. אולם מפעל ההתיישבות הקיבוצי אחרי המלחמה, היה הגדול והמוצלח ביותר מאז קום המדינה, והמושבי – המוצלח ביותר מאז ההתיישבות הגדולה בגליל ובנגב בשנות העליה ההמונית לאחר קום המדינה.

בדיעבד, זו הייתה שירת הברבור של תנועת העבודה כתנועה מגשימה. אחריה הייתה רק דעיכה ושקיעה. שקיעת תנועת העבודה כתנועה מגשימה הייתה הקדימון לשקיעתה כתנועה פוליטית.

היום אי אפשר למצוא ולו שרידים של ה-DNA של תנועת העבודה, במפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי.

* אינו מעיד על טיב יושביו – היישוב ה-34 בגולן, רמת טראמפ, הוא צעיר יישובי הגולן; הבנימין שבחבורה. זכות גדולה נפלה בחלקי ללוות את היישוב מרגע שרק צץ הרעיון. הייתי בצוות ההקמה והשתתפתי בסדנאות ההיכרות לבחירת קבוצת החלוצים. ומשעלה היישוב על הקרקע ועד היום אני חבר במנהלת היישוב.

היישוב קם על ידי משפחות צעירות נפלאות, המוכיחות שלא פסה החלוציות בימינו. מעבר למשימת יישוב הגולן ולעצם המשימה של הקמת קהילה חדשה, הם נטלו על עצמם משימה לאומית חשובה נוספת, בהקמת קהילה משותפת של חילונים ודתיים. זה לא פשוט, וכרוך בהרבה שאלות, ספקות ולעתים אף כאבים, אך זהו אתגר אדיר והולכת ונרקמת שם קהילה נפלאה.

בשיר "רחוב הנשמות הטהורות" כתוב: "לכל רחוב יש שם פרטי אשר מעיד על טיב יושביו".

שמו של היישוב רמת טראמפ ממש לא מעיד על טיב יושביו. ממש ממש לא. ולכן אני משוכנע שלאחר שהיישוב יצא לעצמאות, הוא ישנה את שמו.

* אנטישמות בשם הנאורות – ההיתר לשרוף ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל בשבדיה מצביע על התהומות אליהם ניתן להגיע כאשר הופכים את חופש הביטוי לפֶטיש. כך, טרלול פרוגרסיבי בשם ה"נאורות" מקדם אנטישמיות חשוכה ושפלה.

ומה באשר להיתר לשריפת ספרי קוראן? זו אותה זוועה בדיוק.

* היהודים אשמים – האישור בשבדיה להצית ספר קוראן וההצתה בפועל הם פשע שנאה בזוי ונתעב.

אבל מי אשמים בו? ישראל? היהודים? איזו פעולת תגמול זו להצית תנ"ך מול שגרירות ישראל, שאינה קשורה לכך במאומה, חוץ מניצול הזדמנות להפיץ שנאה אנטישמית בחסות הטרלול השבדי ה"נאור".

* המבוא לפשיזם – קראתי דברים שכתב עורך דין (!) יהודי (!!!), לפיהם אם חוק יאסור הצתת ספר תנ"ך – זה המבוא ל… פשיזם.

כמו כן, הוא הזכיר שיש כאלה שבעיניהם גם "מיין קמפף" הוא כתבי קודש.

נו, כמובן שאין טעם לוויכוח עם אדם שמצוי במצב המנטלי הזה.

* וגם אצלנו – שעה שכולנו מזועזעים מרעיון העוועים של שריפת ספר תנ"ך ועוד בחסות החוק בשבדיה, כדאי לזכור שמעשי נבלה כאלה נעשו גם אצלנו.

בשנת 2012, מי שהיה באותה עת ח"כ ונהנה מהחסינות, הדוצ'ה הקודם של הכנופיה הכהניסטית, מיכאל בן ארי הרשע המרושע, קרע לגזרים את הברית החדשה והשליך לפח את הקרעים והפיץ את תמונת המעשה בקרב כלי התקשורת.

יש לציין שהאירוע המחפיר הזה היה אחד הנימוקים לפסילת ריצתו של הטינופת לכנסת ב-2020, בפסיקת בג"ץ ברוב של 8:1. עם זאת, אותם שופטים הם האידיוטים השימושיים של התועבה הכהניסטית, שאישרו ליורשו של בן ארי איתמר בן גביר, שהוא הרבה יותר מסוכן מבן ארי, כי הוא מתוחכם יותר ולכן אימץ את שיטת ה"טאקיה" של תמונת הראי שלו באיסלאם הקנאי, ובכך הם נושאים בחלק ניכר מאשמת האסון הלאומי – העובדה שהדוצ'ה הנוכחי הוא השר ל"ביטחון" לאומני.

אגב, את המעשה הנתעב עשה בן ארי במשרדו בכנסת. ומי צילם את האירוע והפיץ את התמונה בגאווה לכלי התקשורת? עוזרו הקרוב ויורשו, בחסות בג"ץ, איתמר בן גביר.

* מקום שבו שורפים ספרים – ב-1817 נערכה בהר וארטבורג שבגרמניה עצרת של סטודנטים לאומנים, לציון 300 שנה להופעתו של מייסד הדת הפרוטסטנטית מרטין לותר. העצרת לוותה בקריאות לאומניות למען איחוד גרמניה ונגד הזרים והיהודים. בסופה של העצרת, הועלו באש ספרים שנחשבו לבלתי פטריוטיים.

האירוע הזה זעזע את המשורר הגרמני היהודי (אמנם הוא הוטבל לנצרות, אך כל חייו ראה עצמו כיהודי) הדגול היינריך היינה עד עמקי נשמתו. הוא כתב בעקבות האירוע את המחזה "אלמנסור" שפורסם ב-1820. המחזה עוסק בשריפת ספרי קוראן בידי נוצרים במאה ה-16, אך היה ברור לכל שמדובר באלגוריה, ושהמחזה עוסק באירוע וארטבורג. במחזה הזה כתב היינה את המשפט המפורסם: "מקום שבו שורפים ספרים – הוא מקום שבו ישרפו גם בני אדם".

היו אלה דברי נבואה של ממש. 113 שנים מאוחר יותר, ב-10 במאי 1933, הועלו באש בכיכר האופרה בברלין 20,000 ספרים יהודיים; ספרי קודש וספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים. לא חלף עשור, עד שנבואתו של היינה התגשמה בהובלת היהודים אל המשרפות.

מקום שבו שורפים ספרים, הוא אחד מתהומות השפל העמוקים ביותר של האדם. אין להקל ראש בשריפת ספרים, לא כל שכן ספרי קודש, ויש להוקיע שריפה כזו והתהדרות בשריפה כזו.

* ממלא מקום לראש הממשלה – מצבו של ראש הממשלה נתניהו טוב, הוא חש בטוב, הסרטון ששחרר מבית החולים מעיד על חיוניות ושליטה מלאה. איחולי ההחלמה הכנים מכל קצות הקשת הפוליטית, הם משב רוח מרענן באווירת הקיטוב והקרע.

האירוע הקצר מצביע על בעיה חמורה שעלולה להיות בעייתית ביותר – העובדה שאין לראש הממשלה ממלא מקום.

לפני ארבע שנים וחצי, בפברואר 2019, כתבתי על כך:

כאשר ראש הממשלה השלישי לוי אשכול נפטר, לפני חמישים שנה בדיוק, ראשות הממשלה בפועל עברה מיד לסגנו יגאל אלון, ששימש בתפקיד כשלושה שבועות, עד היבחרה של גולדה מאיר לראשות הממשלה.

כשיצחק רבין נרצח, הפך שמעון פרס, ממלא מקומו, לראש הממשלה בפועל. במשבר שזעזע את המדינה וטילטל את החברה, נחסך מאתנו משבר פוליטי / חוקתי, שבו לא ברור מי מכנס את ישיבת הממשלה, מי נוטל את ההגה, והייתה מתפתחת מלחמת ירושה לא מסודרת.

כאשר אריק שרון התמוטט, ממלא מקומו אהוד אולמרט הפך מיד לראש הממשלה בפועל.

בכל שלושת המשברים הללו, העובדה שהיה בממשלה מספר 2 ברור, הוכחה כחיונית ביותר. הדבר נכון בכל מדינה, ובוודאי במדינת ישראל, הנמצאת תדיר במערכה ביטחונית, המחייבת קבלת החלטות מיידיות, קריטיות, בכל רגע נתון.

בארה"ב קיימת שרשרת היררכית ברורה, למקרה שנבצר מן הנשיא להמשיך בתפקידו. לא רק סגנו, שהופך אוטומטית לנשיא, אלא הבא אחריו – יו"ר בית הנבחרים ועוד רשימה של בעלי תפקידים, למקרה של אסון המוני.

כך ראוי במדינה מתוקנת.

אילו חס וחלילה קרה משהו לנתניהו במהלך הקדנציה האחרונה, לא היה בעל בית שייצב את המערכת. לא היה ממלא מקום, לא היה סגן. כאשר נתניהו נסע לחו"ל, מה שחייב על פי חוק מינוי ממלא מקום, הוא הקפיד לערוך סבב, כדי שלא לסמן מישהו כממלא מקום קבוע. בשנים האחרונות הוא גם הקפיד שאלה לא יהיו השרים הבולטים, שמוזכרים כיורשים אפשריים, אלא העדיף שרים זוטרים, ולעתים כאלה שאפילו בתור בדיחה אי אפשר לדמיין אותם כראש ממשלה, דוגמת שרת התרבות והספורט. הוא עשה זאת מאותה סיבה שהוא לא מינה שר חוץ (למרות שאולי הוא עדיין מחכה להרצוג…) וברגע שיכול – לקח לעצמו את תיק הביטחון; מאותה סיבה שהוא מגמד ומשפיל את כל בכירי הליכוד ומאותה סיבה שהוא בדה את עלילת הקונספירציה על גדעון סער. פולחן האישיות שהוא בונה לעצמו, אינו מאפשר התייחסות לבשר ודם כמי שיכול להיות סגנו עלי אדמות. הרי הוא "ליגה אחרת". התפיסה של נתניהו היא "המדינה זה אני". אבל לא. המדינה אינה הוא. ואי מינוי ממלא מקום היא פגיעה באינטרס הלאומי.

בעבר הלא רחוק, הייתה אינפלציה של סגני ראש הממשלה, מִשְׁנים לראש הממשלה מ"מ ראש הממשלה, וזה כבר היה גרוטסקי. נכון היה לשים קץ לפארסה הזאת. אולם על מינוי של ממלא מקום קבוע אסור להתפשר.

למען ההגינות ראוי לציין, שגם לבן גוריון לא היה סגן. אשכול היה הראשון שמינה סגן, וכך נהגו כל ראשי הממשלות אחריו, עד לאחרונה.

אין להשאיר זאת לשיקול דעתו של ראש הממשלה. יש לתקן את חוק יסוד הממשלה, ולקבוע בו שימונה ממלא מקום לראש הממשלה.

עד כאן דבריי ב-2019. אציין שבקדנציה הנוכחית יריב לוין, שרקם את הממשלה, סידר לעצמו את התואר סגן. אולם אין הוא ממלא מקום ראש הממשלה. כאשר נתניהו אושפז ביום הכיפורים האחרון, דרעי מונה לסגנו.

* שחטו פרה קדושה – במוסף "7 ימים" התפרסמה כתבה חתרנית, המנפצת מיתוס מקודש במיתולוגיה הישראלית, שוחטת פרה קדושה. הכתבה היא על גולדה מאיר. הכותב איתי אילנאי ומרבית המרואיינים, אינם מציגים אותה כמפלצת וכדמון, כאשמה במחדל יום הכיפורים, כראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה ואפילו לא כמי שדחתה את הצעות השלום של סאדאת ובכך המיטה על ישראל את המלחמה הנוראה. יש להודות שצריך הרבה אומץ לכתוב זאת, ולצאת נגד הנראטיב השליט זה שני דורות, בעיקר בתקשורת. צריך הרבה אומץ לכתוב את האמת.

את רצח האופי של גולדה הובילו אנשי השמאל היוני בישראל ובראשם שולמית אלוני ויוסי שריד, שסלדו מהפטריוטיות הציונית הנחושה שלה ומעמדותיה הניציות בנושאי חוץ וביטחון. מכונת תעמולה משומנת הפיצה את הסיפור הזה. וקשה, כמעט בלתי אפשרי, לגבור עליו. בכתבה ייצגו את המיתוס השקרי יוסי ביילין ובועז אפלבאום, מראשי היונים במפלגת העבודה ואח"כ במרצ. ביילין עשה זאת גם בכתבה ב"אולפן שישי" בשבוע שעבר.

מי שקרא את הטרילוגיה המעולה של פרופ' יואב גלבר, מטובי ההיסטוריונים בישראל, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים – "התשה – המלחמה שנשכחה", "הזמן הפלסטיני" ו"רהב", יודע שהמחקר ההיסטורי היסודי מפריך את הטענות נגד גולדה. הטענה שהיא דחתה את הצעות השלום של סאדאת מופרכת, כיוון שלא הייתה שום הצעה כזו. להיפך, הוא זה שדחה את יוזמותיה למו"מ ישיר חשאי ללא תנאים מוקדמים עם נכונות לוויתורים משמעותיים של ישראל. אבל למי יש כוח לקרוא שלושה כרכים עבי כרס עמוסים בנתונים וחומר ארכיוני, שהתקשורת כמעט ולא הזכירה, לעומת ספרו הסנסציוני אך השרלטני של קיפניס "1973" שסימן את ממשלת ישראל כמטרה ואז ירה את החצים מתוך שרבוב של חצאי ורבעי אמתות, אונס מפת העובדות ופרשנות יצירתית שלהן, כדי שתתאמנה לתזה, שזכה לקמפיין יחצ"ני אדיר. בכתבה מוזכר ספר נוסף, שאותו דווקא לא הכרתי, של ד"ר חגי צורף וד"ר מאיר בוימפלר "יום יבוא ויפתחו את הארכיונים". כותרת הספר היא ציטוט מדברים שאמרה גולדה לתוקפיה לאחר המלחמה. היא עצמה שמרה על דיסקרטיות מוחלטת ובכך סייעה בשתיקה ברקימת העלילה נגדה, אך סמכה על כך שכאשר יפתחו הארכיון העוול יתוקן. צורף עבד במשך שנים בארכיון המדינה ונחשף לאלפי מסמכים שמפריכים את התזה שעליה גם הוא גדל, כבוגר מלחמת יום הכיפורים, ועל סמך המסמכים הספר מציג את גולדה באור אחר לגמרי.

גולדה לקחה אחריות על מחדל מלחמת יום הכיפורים והתפטרה, חרף העובדה שוועדת אגרנט זיכתה אותה. "לעולם לא אסלח לעצמי", אמרה. ובצדק לקחה אחריות, כי למרות שכבר שכחנו שיש דבר כזה לקיחת אחריות – ראש הממשלה הוא הנושא באחריות, להצלחות אך גם לכישלונות.

אולם כאשר כל הצמרת הביטחונית והמדינית אימצה את הקונספציה של אמ"ן, שהוצגה בביטחון מוחלט, על כך שלא תהיה מלחמה, דווקא היא הייתה הסקפטית ביותר, המקשה ביותר. בסוף היא קיבלה את עמדתם, ולכן נטלה אחריות והתפטרה. אולם במלחמה עצמה היא ניהלה את המערכה הקשה בקור רוח, בחכמה מדינית וביטחונית רבה ובמנהיגות נחושה והובילה לניצחון ולמו"מ הישיר בין ישראל למצרים בעקבותיו (מו"מ שסאדאת התנגד לו בכל תוקף עד המלחמה). היא קיבלה את שתי ההכרעות החשובות במלחמה שהביאו לניצחון – ההבקעה לתוך השטח הסורי וההתקדמות לעבר דמשק, וחציית תעלת סואץ וההתקדמות לעבר קהיר (עוד בטרם הוסג כל הצבא המצרי הפולש מסיני). היא גם קיבלה בקור רוח, בימים הקשים ביותר של המלחמה, את ההחלטה (שלא מוזכרת בכתבה) לדחות את הצעות היאוש של דיין להציג נשק גרעיני כאיום על האויב. היא גם ניהלה את המהלך המדיני שהביא לרכבת האווירית האמריקאית שהצילה את ישראל במלחמה (בלי להתרברב על "ליגה אחרת").

בקרוב יצא לאקרנים סרט על גולדה מאיר, בכיכובה של הלן מירן, ומהכתבה ומכתבה ב"אולפן שישי" האחרון, אני מבין שהסרט יציג את המסר הזה, שאני מקווה שיוביל למהפך שיחזיר לגולדה את כבודה שנרמס לשווא, ובעיקר, ייתן את הכבוד לאמת ההיסטורית.

* הכנה לפיצוץ הגשרים – במסגרת מיזם מסוים שאני עסוק בו, אני קורא בימים אלה חומר רב על קרבות מלחמת יום הכיפורים. נתקלתי במידע שלא הכרתי (אך הוא אינו חדש, אני קורא חומר גלוי) שצמרר אותי. במוצאי יום הכיפורים, כוחות הנדסה באבטחת פלוגה של גולני, הכינו את גשרי הירדן – גשר אריק, גשר בנות יעקב וגשרי הבניאס לפיצוץ, כדי למנוע את פלישת הצבא הסורי מערבה מן הירדן, לעמק החולה ועמק הירדן. הפעולה בוטלה למחרת, ביום ראשון לפנה"צ.

* היה או לא היה – בעיתון "זמן קיבוץ" נערך ראיון פרידה עם ד"ר רוני עזתי, שפרש בימים אלה מניהול ארכיון יד-טבנקין. הכתבה נפתחה במילים: "ביום שלישי השבוע התקיים ביד טבנקין בסמינר אפעל אירוע מיוחד שהוקדש לד"ר אהרון (רוני) עזתי, שסיים 36 שנות פעילות ביד טבנקין, חמש שנים כחוקר ו-31 שנים כמנהל הארכיון". המשפטים הבאים מתארים את האירוע, שבו נישאו הרצאות וסופרו סיפורים. מעניין מאוד, אלא שהאירוע לא היה. הוא נדחה בשל "יום השיבוש". פדיחה למחבר הכתבה ולעיתון.

המסקנה – להיות זהירים יותר בניסוח, ולא לכתוב בלשון עבר על מה שאמור היה לקרות כאילו הוא קרה. כתיבה כזו הייתה נאמנה לעובדות וחוסכת מבוכה.

* מעשה אצילי – אדם שתרם כליה להצלת חיי אדם, באופן עיוור – למי שזקוק לתרומה, ללא הבדל דת, גזע ומין, הוא בעיניי דמות מופת והמעשה שלו הוא מעשה מופת.

עם זאת, כמי שלא תרם כליה, איני חש שיש לי זכות לבקר מי שרוצה לתרום כליה, על כך שהגדיר את תרומתו לאוכלוסיה מסוימת, כיוון שעצם הנכונות לתת מגופך להצלת חיי אדם, ועוד אדם שאינך מכיר, היא מעשה אצילי.

* הקלות הבלתי נסבלת – את ספר המופת של מילן קונדרה "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (בתרגומה המעולה של רות בונדי), קראתי בטיול בצ'כיה. באמצעות קריאת הספר יכולתי להעריך הרבה יותר את החופש שנהנים ממנו היום אזרחי צ'כיה, לעומת הסבל שהיה מנת חלקם תחת המשטר הקומוניסטי המשעבד.

המעניין בספר, הוא שאימי המשטר לא באו לידי ביטוי באמצעות תאורי גולאגים, מחנות ריכוז, עינויים פיזיים, "טיהורים" והוצאות המוניות להורג, אלא דרך ההתעללות הרגשית והאינטלקטואלית באמצעות הבירוקרטיה בנפשם של האזרחים. ולעתים יש בכך לא פחות אלימות מאשר באלימות פיזית.

מילן קונדרה הלך לעולמו בגיל 94.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מירב – מקום בחדשות: קיבוץ מירב, שבנו שילה אמיר נפל בפיגוע ליד קדומים.

מירב הוא קיבוץ דתי במורדות הגלבוע, בקרבת בית שאן. הקיבוץ שייך למועצה האזורית עמק המעיינות, לצד שכנו מעלה גלבוע, והקיבוצים הדתיים במועצה טירת צבי, עין הנצי"ב, שדה אליהו ושלוחות.

היישוב הוקם תחילה כהיאחזות נח"ל מלכישוע. ב-1982 ההיאחזות אוזרחה והוקם הקיבוץ. אגב, היה זה בעת שירותי הצבאי, והייתי בין מאבטחי טקס האיזרוח. ב-1987 עבר קיבוץ מירב לנקודת הקבע שלו על הר אבינדב.

יש שני הסברים לשמו של הקיבוץ. על פי הסבר אחד, הקיבוץ נושא את שמה של מרב, בתו הבכורה של שאול המלך ואחותו של יהונתן, שנפלו חלל בקרב עם המדיינים על הגלבוע. ההסבר השני, הוא שהשם מי-רב, מים רבים, הוא תיקון הקללה של דוד לגלבוע – "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם, ושדי תרומות", בקינתו על שאול ויהונתן.

* "חדשות בן עזר"

אל אל ישראל / חופני כהן

פינתי השבועית ברדיוטק, 10.7.23

הכדורגל הישראלי הנחיל לנו בשבועות האחרונים כמה רגעי אושר, בהצלחות הגדולות ביותר שלו מאז קום המדינה. נבחרת הנוער זכתה במקום השלישי במונדיאליטו, אליפות העולם, והנבחרת הצעירה עד גיל 21 העפילה לחצי גמר היורו. הובטחה עליית נבחרת ישראל בכדורגל לאולימפיאדה.

לקריאה המסורתית "אל אל ישראל", המלווה את הספורט הישראלי ובעיקר את הכדורגל מאז קום המדינה, הייתה עדנה.

אנו נאזין היום לשיר "אל אל ישראל". למרבה הצער, השיר לא נבחר בשל ניצחונות הנבחרת, אלא בשל פטירתו של מבצע השיר, חופני כהן. בן 77 היה במותו.

חופני זכה לכינוי "סולימן הקטן". כדי להבין את הכינוי, יש לחזור לסיפור המשפחתי. חופני הוא אחיהם הבכור של הזמרים יזהר, פיני וורדינה כהן. הוא בנם של הזמרים שלמה ושרה כהן. דודו היה הזמר איתמר כהן.

אביו שלמה, יליד ת"א ובן למשפחה שעלתה מתימן, אביו היה ממנהיגי העדה בארץ, כונה סולימן הגדול, ואך טבעי שבנו הבכור יהיה סולימן הקטן. סולימן הגדול החל את דרכו, בנעוריו, כרקדן. בהמשך התגייס למחלקה הערבית, כלומר המסתערבת, של הפלמ"ח.

בפלמ"ח קמה "חבורת האש", שהורכבה ברובה מחברים במחלקה הערבית, והיו לחבורת הווי שנהגה לשבת בלילות סביב המדורה ולשיר שירי ארץ ישראל. הם נדדו בין יחידות הפלמ"ח עם המדורות וערבי השירה, והמשיכו בכך גם אחרי קום המדינה, כחבורה אזרחית.

אט אט התפרקה החבילה ומי שנשארו בה היו סולימן הגדול, אשתו שרה, אחיו איתמר וילדיהם. הם הופיעו לאורך עשרות שנים בכל רחבי הארץ ואף הוציאו שני תקליטים.

חופני, "סולימן הקטן", נולד ב-1946. ב-1976 הוא הופיע בשיר סולו ראשון בפסטיבל הזמר המזרחי בשיר "בת הזמן" המוכר יותר כ"כשהשמש עולה", שהונצח גם במערכון של "הגשש החיוור". לאחר מכן הוציא תקליט סולו ראשון, שיחק בסרט "כסאח" וב-1993 הוציא תקליט סולו נוסף. בתקליט זה נכלל השיר "אל אל ישראל".

ב-2015 הוענק לחופני כהן פרס על מפעל חיים מטעם אמ"י. בשבוע שעבר נפטר בעקבות סיבוך של דלקת גרון.

"אל אל ישראל" היה להמנון הרשמי של נבחרת ישראל. חופני כהן הנחה במשך שנים רבות את הטקס לפני כל משחק של הנבחרת ואף הוביל את שירת "התקווה".

את השיר כתב והלחין הפזמונאי ניסו פרידמן. זהו שיר הלל לנבחרת ישראל, שיר פטריוטי מאוד שמתאר את האהדה הרבה לנבחרת, עם לב אל לב ויד ביד, לתפארת המדינה. עידוד וחום, דגלי לאום. כחול לבן כחול – נבקיע את הגול. קשה לומר שהנבחרת נתנה לנו לאורך השנים הללו סיבות לשמוח. הקביעה "הכדור עגול, מה שטוב לעולם, גם אני יכול" לא ממש עמדה במבחן המציאות.

עד שבאו הנבחרות הצעירות והחזירו לנו את הגאווה בנבחרות שלנו.

יהי זכרו של חופני כהן, סולימן הקטן, ברוך.

כולנו כאן כחול לבן

עומדים על המשמרת.

עם לב אל לב ויד ביד

הכל יהיה אחרת

לתפארת

המדינה.

וזו סיבה למסיבה

יפה ונהדרת.

עידוד וחום, דגלי לאום,

כולנו הנבחרת

אין אחרת

מלבדה.

כולנו כאן כחול לבן

כזוהר הרקיע.

עם קצת מזל ואהבה

אל הפסגה נגיע

ונריע

בתקווה.

כחול-לבן, כחול

בזמר ומחול.

אם הכדור עגול

נבקיע את הגול!

אל אל ישראל, שוב כולנו כאן

ועולה מן הלב שיר כחול-לבן.

אל אל ישראל, הכדור עגול

מה שטוב לעולם, גם אני יכול.

צרור הערות ‏9.7.23

* תמרור אזהרה – פיגוע הדריסה נגד המפגינים בקפלן הוא תמרור אזהרה – המציין לאן מידרדרת החברה הישראלית. חייבים לעצור את הטירוף הזה.

יש לעצור את המהפכה המשטרית ולחדש מיד את ההידברות, אבל הפעם לא כדי "לנצח" את היריב, אלא כדי להגיע להסכמות. זה אפשרי. כל מה שנדרש הוא שנתניהו, גנץ ולפיד יגלו מנהיגות ויפסיקו לפחד מיריב לוין ואהוד ברק ומהבייסים הקיצוניים.

* חזון בן גביר – פיגוע הדריסה בת"א הוא מימוש חזונו של החוליגן ראש הכנופיה, לשבור את הראשים והעצמות של מתנגדי המשטר.

אלא שהחוליגן רוצה שהמשטרה תעשה את זה (ובינתיים אנשיו יוצאים לבצע פוגרומים).

* לשבור את העצמות – כשהרמטכ"ל דדו אמר במלחמת יום הכיפורים שנשבור להם את העצמות, הוא דיבר על הצבאות של סוריה ומצרים שפלשו לישראל.

כששר הביטחון רבין אמר לשבור להם את העצמות, הוא דיבר על הפורעים הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה.

כשהשר ל"ביטחון" לאומני מורה לשבור להם את העצמות, הוא מדבר על מתנגדי המשטר.

* פחות יהודית – כל יום שבו הפרחח הוא השר ל"ביטחון" לאומני, ישראל היא פחות מדינה, פחות יהודית ופחות דמוקרטית. בעיקר פחות יהודית.

* שיא האקטיביזם – ההחלטות האקטיביסטיות ביותר בתולדות בג"ץ, היו האישור לכהניסטים ולבל"ד להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק יסוד מפורש. מילא בל"ד, כשנכנסה לכנסת הייתה בשולי האופוזיציה. את הכהניסטים ועוזריהם ההחלטה המופקרת של בג"ץ הביאה לשלטון.

* קיצור תולדות הסלאמי – ביטוי שגור בשיח המחאה נגד המהפכה המשטרית, הוא "שיטת הסלאמי". הטענה היא שהממשלה התנפלה עלינו עם המהפכה במלואה, ומשכשלה בניסיונה – החליטה להעביר אותה טיפין טיפין, צעד אחר צעד.

אבל האמת היא שגם המהפכה כפי שהוצגה בידי יריב לוין ב-4 בינואר הייתה פרוסת סלמי. אמנם מדובר היה בשינוי רדיקלי של דמות הדמוקרטיה הישראלית. דובר בה על השתלטות הממשלה על מינוי השופטים, ביטול למעשה של הביקורת השיפוטית על החקיקה באמצעות פסקת התגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, ביטול למעשה של הביקורת השיפוטית על פעולות הממשלה באמצעות ביטול עילת הסבירות וביטול העצמאות המקצועית של היועמ"שים באמצעות הפיכתם למשרות אמון של השרים. אך ככל שהמהפכה הזאת רדיקלית וקיצונית, כדאי לזכור שיריב לוין הציג אותה כפעימה הראשונה מתוך ארבע. מה עוד תוכנן לפעימות הבאות? על כך הוטל איפול.

כנראה מדובר בדברים שלא נאמרו כדי שלא יישמעו כי כל שומען – תצילנה שתי אוזניו; דברים שמוטב לשמור אותם סמויים מן העין עד לשלב, שבו הרשות השופטת כבר לא תהיה עצמאית ולא תוכל לבקר את הכנסת והממשלה, ואז אפשר יהיה להעביר את מה שהיום דינו להיפסל.

* מורכבות – אהוד בן עזר הביא בגיליון הקודם קטע מפשקוויל נבזי, על סף הבוגדני, של הגורו יובל נח הררי, שמסית את עובדי התעשיות הביטחוניות לעצור את הייצור, כדי לא להפקיר את תוצרתם בידי הממשלה הזאת.

ואז הוסיף אב"ע: "מה דעתכם על כך, משה גרנות, אורי הייטנר?"

בכך ניסה אב"ע לקשור בין גרנות וביני לבין ההסתה המכוערת הזו. זאת, אף על פי שהוא יודע ידוע היטב שאני שולל מכל וכל את הסרבנות, והרי כתבתי על כך אינספור פעמים ב"חדשות בן עזר".

אב"ע מנסה להציג דיכוטומיה, על פיה כל מי שאינו תומך במהפכה המשטרית הוא בהכרח תומך בסרבנות, בקריאות למרי אזרחי וכו'. כל כך קל להיות דיכוטומי. איזה כיף, עולם ללא מורכבות, הכל מסודר, הכל שחור ולבן. אבל האמת היא שתפיסת עולם ללא מורכבות היא תפיסה פרימיטיבית.

גישתי מורכבת, ואנסה להציג את עיקריה בקצרה:

א. אני מכיר בבעייתיות של האקטיביזם השיפוטי ותומך ברפורמה במערכת המשפט, לה אני מטיף כבר שלושים שנה.

ב. יש לי אמון והערכה רבה למערכת המשפט הישראלית, לצד הביקורת שלי עליה.

ג. אני יודע שכל הקונספירציות המטורללות על כך שהמערכת תפרה תיקים כדי להפיל את ראש הממשלה היא עלילה בזויה, שכל כולה שקר ואין בה ולו בדל של אמת.

ד. אני מתנגד לחלוטין למהפכה המשטרית, שמשמעותה – ביטול העצמאות של מערכת המשפט והכפפתה לרשות המבצעת (שבלאו הכי שולטת בפועל גם ברשות המחוקקת) ומבטלת את הביקורת השיפוטית על הכנסת והממשלה. המהפכה המשטרית היא פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.

ה. אני תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית. אני מעריך את מאות אלפי הישראלים שיוצאים במשך חצי שנה, שבוע אחרי שבוע, למפגן פטריוטי של מאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, חמושים בדגל הלאום ושרים מעומק לבם ובכל ישותם את "התקווה" בתחילה ההפגנה או בסופה.

ו. אני מתנגד למרכיבים רבים במאבק ואף סולד מהם; אני בעד מאבק ממלכתי, דמוקרטי, על פי חוק, כדוגמת המאבק על הגולן בשנות ה-90. אני נגד הפרת חוק, נגד חסימת צירים, נגד חסימת נתב"ג, נגד רדיפה אישית של שרים וח"כים וסתימת פיותיהם (למרות שהשיטה הקלוקלת הזאת הוכיחה את עצמה, כאשר הפילה ממשלה מצוינת לפני כשנה), נגד חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והטקסים הממלכתיים ביום העצמאות בהפגנות ומחאות. אני נגד כל דיבור על מרי אזרחי, אי ציות והפרת חוק.

ז. עיקר התנגדותי היא לסרבנות, שהיא כרסום יסוד הדמוקרטיה ופגיעה חמורה בביטחון, והיא מסוכנת בעיניי אף יותר מהמהפכה המשטרית המסוכנת. עוד לפני האיום הראשון בסרבנות, יצאתי נגד עצם השימוש בשירות בצה"ל במאבק פוליטי ("מחאת השיריונרים", "מחאת הטייסים" וכו') וקראתי להשאיר את צה"ל מחוץ למחלוקת.

ח. עד לאחרונה השתתפתי באופן פעיל במחאה, על אף הסתייגויותיי, אך לאחרונה חדלתי מכך כיוון שהקו המיליטנטי שמוביל אהוד ברק הפך לדומיננטי במאבק.

ט. אני בעד הידברות לצורך גיבוש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה.

את דעותיי אלה, על כל מורכבותן, הבעתי לאורך כל המאבק, כולל בהפגנות שבהן נאמתי. בנאום בהפגנה ב-21.2 אמרתי, בין השאר: "החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה". ובנאום בהפגנה ב-4.3 אמרתי, בין השאר: "המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.

הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייב אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי".

ושאלה לי לאהוד בן עזר. האם עסקת החבילה הדיכוטומית, מחייבת את מי שמתנגד לסרבנות לתמוך רק במהפכה המשטרית, או גם לחברות בכת פולחן האישיות הפגאני של הסגידה לנתניהו, להיות שותף לעלילה הבזויה על מדינת ישראל כאילו מערכות החוק והמשפט שלה קושרות קשר לתפירת תיקים לראש הממשלה כדי להפיל את השלטון, לחבב את השחיתות ולהעלות על נס את המושחתים ולצדד בברית הטמאה עם הכהניסטים ועוזריהם?

* כך נהייתי ביביסט – בעקבות דברים שכתבתי בגנות ההסתה של ברק לסרבנות, כתב לי מישהו תגובה ובה נאמר: "אתה מסית, משקר ומבלבל את המוח ביודעין כי אתה ביביסט. או שאתה אידיוט ולא מבין מה הוא אומר ולכן אתה ביביסט".

אוקיי, אני ביביסט. ביביסטים יקרים, אתם מקבלים אותי לשורותיכם?

טוב, אחרי שצחקנו, אומר רק זאת: הכותב הוא תמונת ראי של אלה שמכנים אותי "סמולן", "רל"ב" וכו', כיוון שאיני שותף לפולחן האישיות הפגאני שלהם לנתניהו, שאיני חובב שחיתות ולא מעריץ מושחתים, איני מדקלם כמו אידיוט את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ועל "מדינת עומק" ואני שולל את הברית עם הכנופיה הפשיסטית הגזענית בהנהגת בן גביר.

טוב, אז כמו שאני "סמולן", כך אני גם "ביביסט". האמת היא, שאותו חסר דעה שהגדיר אותי "ביביסט" הוא תמונת הראי של הביביזם; פנאטיות, תמונת עולם מוגבלת הרואה רק שחור ולבן, אנחנו והם, טובים ורעים. אנשים נטולי יכולת לראות את המציאות המורכבת, לגבש עמדות מורכבות וענייניות, ומדקלמים בעיוורון דפי מסרים קיצונים כאילו היו תורה מסיני. אלה ואלה משתפים פעולה בהרס החברה הישראלית. אלה ואלה הם מחנה שורפי האסמים.

* שורף אסמים – אז מה היה לנו השבוע?

הפצצה של חיל האוויר בסוריה. אחד מטילי הנ"מ שנורו לעבר מטוסינו התפוצץ בשמי מרכז הארץ וגרם לבהלה ושרידיו נפלו ברהט. בתגובה חיל האוויר הפציץ את העמדה ממנה נורה הטיל.

לוחמי צה"ל ביצעו מבצע נרחב נגד הטרור בג'נין. לוחם צה"ל נפל בקרב.

המחבלים בעזה שיגרו רקטות לעבר ישראל. חיל האוויר הפציץ בתגובה ברצועת עזה.

המחבלים מלבנון שיגרו טיל נ"ט לעבר ישראל. צה"ל השיב באש ארטילרית.

חיל האוויר הפציץ בדמשק.

פיגוע דריסה ודקירה בתל-אביב שבו נפצעו 9 אזרחים ובהם אחד קשה.

חייל צה"ל נפל בפיגוע בקדומים.

מי שהיה הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה מסית לא לשרת, כלומר לא להגן על המולדת, לא להגן על חייהם של אזרחי ישראל.

* פירומן – הפירומן המופקר אחוז הטרוף, אהוד ברק, מנסה לבנות את הקמבק שלו באמצעות הצתת המדינה.

ההסתה החד-משמעית שלו לסרבנות היא בלתי חוקית, ויש לקוות שיזומן לחקירה פלילית.

מי היה מאמין, שכאזרח פרטי הוא יחולל נזק גדול יותר מזה שחולל כראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.

* במקום שבו אנו מנצחים – במאמר ל"הארץ" תקף הפירומן אהוד ברק בחריפות את עצם הרעיון של הידברות עם הממשלה על רפורמה בהסכמה רחבה. לטענתו, המטרה צריכה להיות ניצחון ולא "פשרה רקובה". מהי פשרה רקובה, אליבא דברק? כל פשרה. כל פשרה, מעצם היותה פשרה, היא רקובה. על עמדתו זו הוא חוזר כבר חודשים. ספק אם הוציא מפיו את המילה פשרה בלי להוסיף את התואר "רקובה". כאשר הנשיא הרצוג יצא בקריאה להידברות ופשרה, הוא השווה אותו לצ'מברליין. צ'מברליין מזוהה עם מדיניות הפייסנות כלפי מי שאסור להתפשר אתו, כי כל פשרה אתו היא לגיטימציה שלו, בעוד הוא אינו לגיטימי ויש להילחם בו ולהביס אותו. בהשוואתו את הרצוג לצ'מברליין, הוא השווה, בעקיפין, את נתניהו להיטלר. הוא, שלא הייתה לו שום בעיה לא רק להתפשר עם רב המרצחים ערפאת, אלא גם לזחול אליו בהצעת הסכם בכל מחיר, תוך ויתור על האינטרסים הבסיסיים ביותר של ישראל, ותוך ריסוק הקונצנזוס הלאומי ומחיקת כל הלאווים של מורשת רבין, ובסופו של דבר ההישג של ויתוריו היה מתקפת הטרור הקשה ביותר בכל תולדות הסכסוך, מתנגד לעצם קיום הידברות עם ממשלת ישראל הנבחרת.

ניצחון הוא רוצה. מה הוא ניצחון בעיניו? תבוסה משפילה ליריב, בלי להשאיר לו אפילו תחושת הישג כלשהו שיוכל להציג לציבור בוחריו. ברק רוצה להכניע את הממשלה.

בכך ברק הוא ממש תאומו הפוליטי של יריב לוין. בעבר כינו את ברק "תואם ביבי". היום מתאים לו הכינוי "תואם לוין". כמו לוין, גם ברק רוצה להביס ולהכניע חצי עם. מה שהם מסרבים להבין, הוא שבמלחמת האחים שהם מחרחרים, אפשר אולי להביס את הצד השני, אבל אין בה מנצחים. עצם קיומה היא תבוסה למדינת ישראל.

בפרפרזה לשירו של יהודה עמיחי אומר: במקום שבו אנו מנצחים, תישאר אדמה חרוכה.

* מכחיש שואה – לפני 17 שנים השתתפתי בסיור של מנהלי המתנ"סים במחוז צפון בבית לוחמי הגטאות. לאחר הסיור ערכנו שיחת סיכום . אחד ממנהלי המתנ"סים הערבים, אמר בסיכום שזה היה סיור חשוב מאוד וחשוב לו מאוד כערבי להשתתף בו. והוא מייחל ליום שבו נסייר כולנו, גם המנהלים היהודים, במוזיאון הנכבה.

איך הייתי צריך להגיב? האם היה עליי להיכנס אתו לוויכוח או אולי להסביר לו שזה לא אותו דבר?

תגובתי לדבריו הייתה: "אתה מכחיש שואה". אמרתי, ולא יספתי.

כל ההשוואות מן הסוג הזה הן מלכודת. הרי מי שמשתמש בהן יודע שהן מופרכות. מי שנכנס  לדיון ענייני על ההשוואה הדמגוגית, נותן לה לגיטימציה. כלומר מקבל את עצם הטענה שמדובר בשתי תופעות בנות השוואה, ובהשוואה אנו מוכיחים שיש הבדל לבין השואה לבין ה"נכבה". כלומר נזמין סיכום בנוסח: "כן, נכון, ב'נכבה' לא היו מחנות השמדה אבל…".

לא צריך להיכנס לדיון עם השוואות זדוניות כאלו, כי עצם הדיון נותן לגיטימציה להשוואה. לאחר אותו סיור כתבתי מאמר ל"במתנ"סים", בטאון החברה, שבו המלצתי לא להיגרר למלכודות כאלו. מי שעורך השוואה מן הסוג הזה, יש לומר לו בפשטות שהוא מכחיש שואה. ואכן, כך אני נוהג.

איזה עוכר דין פנאט שיצא נגד קריאותיי להידברות ופשרה, שלח לי פשקוויל שכתב, כדי להסביר לי למה אסור לדבר אתם. הפשקוויל מגדיר את יריב לוין – היטלר הישראלי ומאמר שכתב לפני כעשרים שנה כ"מיין קמפף" שלו. והוא ממש נעלב כאשר לא התדיינתי עם "מאמרו" ה"מלומד", אלא הגדרתי בפשטות שהוא מכחיש שואה.

* האתגר של גנץ – מה הביא את בני גנץ לפסגת הסקרים, לאהדה הגדולה, להיותו המועמד המוביל לראשות הממשלה ואת מפלגתו למפלגה הגדולה בכנסת, אם הסקרים יתממשו?

הגורם לכך הוא סנטימנט עמוק בציבור הישראלי למה שגנץ מייצג – המבוגר האחראי, הקול השפוי, מי שמציג אלטרנטיבה לפירומנים שמוסיפים גלונים של דלק לבערה מדי יום.

ומה הוא עשה עם זה? לצערי, במקום למנף את האהדה להצגת אלטרנטיבה מנהיגותית לפוליטיקת ההכנעה שמייצרת רק שנאה והעמקת הקרע, הוא התברבר והחמיץ את הרגע. הוא, שמן הרגע הראשון קרא להידברות ולהסכמות, צריך היה להסתער על ההידברות בנחישות להגיע להסכמה לאומית רחבה. היה עליו להציג עקרונות של רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, שמרכזה – חוק יסוד חקיקה; רפורמה שמחוללת שינוי משמעותי במציאות הקיימת ונותנת מענה לביקורת המוצדקת נגד מערכת המשפט, אך בלי לשפוך את התינוק עם המים ותוך שמירה על עצמאות מערכת המשפט ועל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. רפורמה, שתומכי המהפכה שיש בהם רצון להגיע להסכמות (להבדיל מלוין, רוטמן, אמסלם ושות'), יראו בה הצעה שניתן לשאת לתת עליה. למרבה הצער, שני הצדדים למו"מ משכו זמן, שיחקו משחקי האשמות ובעיקר, פזלו לבייס הקיצוני שלהם, ונבהלו מהפירומנים יריב לוין, אהוד ברק ושות'. ככה לא מנהלים הידברות וככה אי אפשר להגיע להסכמות.

גנץ החמיץ את הרגע ואח"כ היה שותף ללפיד בהחלטה הנמהרת האומללה להשהות את השיחות. הוא העניק מתנה לפירומנים; הן ללוין ורוטמן, שקפצו עליה כמוצאי שלל רב וחידשו את מתקפת החקיקה החד-צדדית, והן לקיצוני המתנגדים, שניתנה להם עילה לשוב ולהבעיר את השטח, ולחדש את האיומים בסרבנות וכל אותם מעשים מסוכנים וחמורים.

למה כאשר גנץ קורא לחידוש השיחות, הוא במקביל מאיים בהחרפת המאבק? איזו החרפת מאבק? מה עוד צריך לקרות? לשם החרפת המאבק צריך את גנץ? לשם כך יש את אהוד ברק, יאיר גולן והאסיר המשוחרר אולמרט. איפה הנוכחות המנהיגותית של גנץ, כמי שמציג אלטרנטיבה לשורפי האסמים משני הצדדים? למה הוא לא מגנה את אהוד ברק שקרא לסרבנות?

לא מאוחר להתעשת. לשם כך ציבור רחב תומך בגנץ. לא כדי להיות צל חיוור של ברק ואפילו של לפיד, אלא כדי להציג אלטרנטיבה, שתציל את ישראל מהכאוס ותעצור את ההידרדרות במדרון אל מלחמת האחים.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת… טוב, עדין לא למלכות, אבל למצב שבו עליך לגלות אחריות של מנהיג לאומי.

* שותפים לאחריות – האשמים בחידוש המהפכה המשטרית ובעקבותיה ההידרדרות המחודשת ברחוב עד סף מלחמת אחים הם נתניהו ולוין, אך לפיד וגנץ שותפים לאחריות. החלטתם הפזיזה והנמהרת "להשהות" את השיחות בבית הנשיא, הרימו להנחתה ללוין וגרמו להידרדרות הזאת.

איזה טמטום היה זה להשהות את השיחות כיוון שלא נבחר נציג הקואליציה לוועדת לבחירת שופטים. קודם כל נבחרה נציגת האופוזיציה. כך הובטח שלא יהיה לשלטון רוב בוועדה. שנית, ברור היה שבתוך חודש ייבחר נציג הקואליציה. אז למה "להשהות" עד שייבחר? מילא, אם אחרי חודש לא היה נבחר – אז אפשר היה לפוצץ על כך את השיחות. אפשר היה לאיים שאם לא יבחר עד סוף החודש, אז נפרוש. איזה שד הרסני קפץ בתוכם להחלטה הנמהרת הזאת, אם לא הפזילה לבייס הקיצוני והרפיסות מול אהוד ברק ודומיו? היה זה מפגן של חוסר מנהיגות.

כעת, יש לעשות הכל כדי להביא לחידוש מיידי של השיחות, במקביל להפסקת החקיקה החד-צדדית, רצוי לפני ההצבעה בקריאה ראשונה על החוק המושחת לביטול ("צמצום" כביכול) עילת הסבירות.

על הנשיא הרצוג לגלות מנהיגות, לזמן אליו את נתניהו, לפיד וגנץ ולהפעיל את כל כובד משקלו כנשיא המדינה שיחזרו מיד לשולחן ההידברות.

* הגבול, החוק והפוזיציה – במוצאי שמחת תורה תשל"ה (1974) יצא גוש אמונים למבצע גדול, מבצע "הקפות", של עליה בלתי לגאלית של עשרות התנחלויות ביהודה ושומרון. במשך ימים אחדים התעמתו כוחות הביטחון עם המתנחלים עד שפונו כל המאחזים.

המבצע עורר דיון ציבורי חריף ונוקב – הן על שאלת ההתנחלות ביו"ש (ממשלות המערך קידמו התיישבות על פי תכנית אלון ולא אישרו התיישבות מחוץ למפת התכנית) ולא פחות מכך, על שאלת כיבוד החוק והפרת חוק והדרך לניהול מאבק ציבורי בדמוקרטיה.

בסערת המחלוקת, הזמינה המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר (של תנועת החרות) את הציבור לרב שיח בין חברת הכנסת גאולה כהן מהליכוד והשרה בלי תיק שולמית אלוני מסיעת ר"צ, על הנושא: "האם החוק הוא גבול, או יש גבול לחוק". הכותרת ממצה את המחלוקת. שולמית אלוני נשאה את דגל החוק, כיבוד החוק, כיבוד הכרעת הבוחר, קבלת מרות הממשלה הנבחרת, שלטון הרוב ולא שלטון הרב, הדמוקרטיה. גאולה כהן נשאה את דגל הרעיון, שיש ערכים נעלים שעומדים מעל החוק, שהחוק אמור לשרת אותם ושעליהם מותר גם לעבור על החוק.

חלפו שמונה שנים ופרצה מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה). במלחמה החלה, לראשונה מקום המדינה, תופעה של סרבנות בצה"ל. שולמית אלוני תמכה בסרבנות (בניגוד לעמדת השמאל הציוני, כולל אגפיו היוניים ביותר). בפוזיציה הזאת היא נשאה את דגל הרעיון שיש ערכים נעלים שעומדים מעל החוק, שבמאבק עליהם מותר גם לעבור על החוק.

המהפך בעמדתה העקרונית של שולמית אלוני אופייני לשיח הציבורי בישראל. היחס לחוק ולמעבר על החוק הוא לעתים קרובות מוטה פוזיציה. מי שעלו לשלטון באמצעות מסע רדיפה אישי של שרים וח"כים, שהפיל ממשלה מצוינת, מתבכיינים כאשר נוהגים באותה דרך כלפיהם ואף מנסים לחוקק חוקים שימנעו זאת.

כמו בנושאים אחרים, גם בנושא הזה החברה הישראלית חייבת להגיע, בהידברות, להסכמות רחבות על המותר והאסור במאבק ציבורי. משמעות אותה הסכמה, היא שמה שאסור לך אסור גם לי ומה שמותר לי מותר גם לך. ובכל מקרה, שסרבנות בצה"ל היא מחוץ לתחום.

* איפה שרת ההסברה – את המבצע החשוב בג'נין לא ליווה מהלך הסברתי. דעת הקהל בעולם נחשפה למראות ההרס בג'נין, ולא קישרה אותם לפיגועי הטרור ומעשי הרצח שקדמו למבצע, כי ההסברה הישראלית משותקת לחלוטין.

איפה שרת ההסברה? לשם מה קנינו לה מדפסת?

האמת היא שאין בישראל שרת הסברה. במקום לבנות מערך הסברה לאומי שיביא לעולם את צדקת הציונות, את צדקתה של ישראל, דיסטל היא שרת תעמולה כמו בגרועות שבדיקטטורות. היא שרת התעמולה של פולחן האישיות הפגאני של "אבי האומה" (אגב, למה לא "שמש העמים"?), בתעמולה לקידום המהפכה המשטרית, בהפצת שקרים וכזבים, בהסתה נגד מי שדעתם שונה משלה, בחרחור שנאת אחים.

ובינתיים ההסברה אינה קיימת. וגם משרד החוץ אינו עוסק בהסברה כי יש משרד הסברה, לא?

* הפגנה בעד – כל הפגנה נגד היא גם הפגנה בעד.

אלה שהפגינו נגד המבצע בג'נין הפגינו בעד הטרור.

* מים מההתנחלויות – איימן עודה עלה לדוכן, לנאום תמיכה נלהב במחבלי ג'נין, וראה שהמים שהוגשו לנואמים הם "מי עדן", המים הנפלאים של הגולן, שטעמם – טעם גן עדן.

הוא הודיע שלא ישתה מהמים, כי אינו שותה מים מההתנחלויות.

מי שאינו רוצה לשתות "מי עדן", מוזמן לשתות את מי הים של עזה.

* תגובה מיידית – ברגע שהמחבלים ירו טיל נ"ט מלבנון לעבר ישראל, צריך היה להשמיד מיד את המאחז של חיזבאללה בהר דב.

* תחולת החוק – החוק המבטל את האיסור על יו"ר ועדה קרואה להתמודד בבחירות על ראשות העיר, בעייתי משתי סיבות. האחת, היא עצם מהותו. מטרת החוק הקיים היא להבטיח שיו"ר הוועדה, שהוא מינוי של שר הפנים, וסמכויותיו גדולות משל ראש עיר נבחר, לא יושפע משיקולים פוליטיים ויוכל לפעול באופן ענייני לשיקום העיריה. השניה, היא שמדובר בחוק פרסונלי רטרואקטיבי, שנועד לאפשר למקורבו של אריה דרעי, יו"ר הוועדה הקרואה בטבריה בועז יוסף, להתמודד על ראשות העיר.

התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד החוק. איני יודע מה יפסוק בג"ץ, אך זו, לטעמי, הפסיקה הנכונה. בג"ץ אינו צריך להתערב בעצם החוק. היד שאסרה היא היד המוסמכת להתיר. הכנסת חוקקה את החוק ב-2008 והיא רשאית ומוסמכת להחזיר את המצב לקדמותו. יתר על כן, כפי שיש נימוקים טובים נגד החוק, יש גם נימוקים טובים, אם כי פחותים, בעד החוק. הנימוק המשכנע, בעיניי, בעד החוק, הוא שטובת העיר לאפשר למי שמצליח כיו"ר ועדה קרואה, להיבחר לראשות העיר ולהמשיך להוביל אותה בהצלחה, אם התושבים יתנו בו את אמונם.

לעומת זאת, מן הראוי שבג"ץ יתערב בכך שמדובר בחוק פרסונלי רטרואקטיבי, שמשמעותו שינוי כללי המשחק באמצע המשחק. לכן, על בג"ץ לדחות את העתירה נגד החוק, אך לקבוע שתחולתו תהיה החל ממערכת הבחירות המוניציפליות ב-2028.

* על הסדרה "חילוניוּת" – צפיתי בפרק הראשון בסדרה התעודית המושקעת "חילוניות" בערוץ "כאן" 11. היה זה פרק מרתק, עשיר במידע ותובנות, עם מרואיינים מצוינים. הפרק הראשון לא עסק בחילוניות כתופעה זהותית ותרבותית, אלא בהיסטוריה של יחסי דת ומדינה בישראל, והוא עסק בדתיות ובחרדיות לא פחות מאשר בחילוניות.

יש לי הערות והשגות על הנראטיב של הפרק, אך אכתוב על כך בסוף הסדרה. ובכל זה הערה אחת – ההצגה של חוק הלאום הייתה סילוף מוחלט. הוא הוצג כמנוגד למגילת העצמאות – שקר וכזב. הוא הוצג כמעדיף את האזרח היהודי על הלא יהודי – אין לכך שחר. והחוק כלל לא קשור לדת, כי הוא עוסק בלאום. השקרים הללו נדונו בבג"ץ, ולא זו בלבד שברוב של 9:1 בג"ץ דחה את העתירות, בפסק הדין הוא בחן את כל הטענות הללו בכובד ראש ושלל אותן מכל וכל, ולא הותיר מהן אבן על אבן. חבל שמתנגדי החוק ממשיכים לדקלם את השקר, תוך התעלמות מפסק הדין המנומק.

תיקון טעות עובדתית. שר הפנים ישראל בר יהודה, שפסק שלצורך חוק השבות יהודי הוא מי שהצהיר בתום לב שהוא יהודי, לא היה מטעם מפ"ם אלא מטעם אחדות העבודה – פועלי ציון. אמנם אחדות העבודה הייתה חלק ממפ"ם, אך פילגה את מפ"ם ופרשה ב-1954. בר יהודה נבחר לתפקידו ב-1955.

* תסמונת המומר – שני יהודים הלכו לכנסיה הקרובה וביקשו להתנצר. נאמר להם שעליהם לחצות את הנהר בשחיה. כשיגיעו לגדה השניה, יהיו לנוצרים. הראשון חצה את הנהר וראה את חברו טובע וצועק לעזרה. – "תטבע, תטבע יהודון מסריח" הוא צעק לעברו.

אני נזכר בבדיחה הזאת כל אימת שאני נתקל בתופעת המומרים הפוליטיים, אנשי שמאל או ימין שחצו את הקווים והפכו לקיצונים ביותר ולשונאים בנפש של שותפיהם מאתמול, "הרי אני מכיר אותם מבפנים".

הנה, לדוגמה, דברי בלע שכתב ימנן פנאט, מומר פוליטי, שכל כולו ארס ושנאה למחנה שממנו בא. "שמאלנים הם עיוורים, חרשים, יהירים ושונאים. אני יודע כי אני מגיע משם". ובמילים אחרות: תטבע, תטבע יהודון מסריח.

* כיוונתי לדעת גדולים  – באחד מצרורות הערות הקודמים הצגתי את הצעתי שנשיא המדינה יוגדר כנשיא מדינת ישראל והעם היהודי, והפורום הבוחר שלו יהיה הכנסת בתוספת נציגות של תפוצות הגולה.

בתגובה, כתב לי חברי, חתן פרס ישראל פרופ' אלכס לובוצקי, חכ"ש מטעם הדרך השלישית זצ"ל: "כשהייתי ח"כ הגשתי הצעת חוק מפורטת שתגדיר את נשיא המדינה גם כנשיא העם היהודי והגוף הבוחר יהיה הכנסת בתוספת נציגות (לא גדולה, יותר סמלית ממשמעותית) של יהדות התפוצות. הצעתי נדחתה והופלה בבושת פנים. אז, היו שפירשוה, על רקע פעילותי בעניין חוק ההמרה, כניסיון לתת ייצוג לרפורמים ולקונסרבטיבים. יתכן שהיום הלבבות כבר הוכשרו לכך".

לא הכרתי או לא זכרתי את הצעתו של אלכס, אבל אני גאה שכיוונתי לדעת גדולים. והדברים שבים ומזכירים לי למה הייתי חבר בדרך השלישית.

אלכס הוא דתי אורתודוקסי, אך כציוני אמתי, שמבין את המשמעות של המושג מדינת הלאום של העם היהודי, הוא מבין שישראל צריכה להיות פתוחה וקשובה לכל הזרמים ביהדות, ללא כל אפליה, ונאבק על כך. על כך החרדים והחרד"לים יצאו נגדו.

* חזון הגולן – ביום רביעי בערב, ישבנו – 14 אנשים מהגולן, מכל המגזרים, כולם אנשי עשיה ובעלי רקורד מוכח של הישגים ותרומה לגולן בתחומי החיים השונים, כדי לחלום יחד ולחשוב על התמונה האידיאלית הרצויה של הגולן בעוד עשור ועל הדרך להגיע לשם. אורי קלנר, המועמד לראשות המועצה האזורית גולן כינס את הפורום, כאמצעי לגיבוש תכניתו, עמה ירוץ לבחירות.

היה זה ערב מיוחד במינו, של נסיקה מעל היומיום והשוטף, כדי לתכנן את העתיד הרצוי, ולקדם את מועמדותו של מנהיג שיש לו הכלים, הניסיון, המוטיבציה והיכולת לממש את החזון.

תקצר היריעה להיכנס כאן לפרטים. בכוונתי לפרסם בחודשים הבאים בטור שלי ב"שישי בגולן" סדרת מאמרים שבהם אפרוס את רעיונותיי.

* תרומתו הגדולה של נתניהו – התרומה החשובה ביותר של נתניהו למדינת ישראל השנה, הייתה השתקת בנו יאיר ושליחתו לגלות.

* הניחו להולכים – איגוד השיווק הישראלי העניק את פרס החדשנות לתאגיד השידור הציבור "כאן" על השיר "כאן לעולם", שהוא כביכול שיר של עפרה חזה וזוהר ארגוב, שנוצר באמצעות בינה מלאכותית.

השיר יפה, ואכן, אי אפשר לטעות. זה ממש זוהר ארגוב. זו ממש עפרה חזה. זה לא חיקוי. זה ממש הקול שלהם.

לא. זה לא הקול שלהם. כי קול אינו רק עניין טכני, הגלים שמגיעים לאוזנינו ואנו מזהים אותם, נהנים מהם או לא. מאחורי הקול עומד אדם, עם רצונות משלו, עם עולם תרבותי משלו, ועם אוטונומיה להחליט מה הוא רוצה לומר או לשיר.

עפרה חזה וזוהר ארגוב לא בחרו להקליט את השיר הזה. מי אמר שעפרה בכלל רוצה לשיר עם זוהר וארגוב בכלל מוכן לשיר עם חזה? ואולי השיר ממש לא לטעמה של עפרה חזה? ואולי זוהר ארגוב דווקא אוהב את השיר, אבל היה רוצה לשנות קצת את הקצב?

באיזו זכות השתמשו בקולם בשיר שהם מעולם לא שמעו על אודותיו ולבטח לא שרו אותו, ומשווקים אותו כשיר "חדש" של זמר שמת לפני 36 שנים וזמרת שמתה לפני 23 שנים?

קשה לנו להשלים עם המוות. כשהייתי בן עשר נרצחה, בתאונת פגע וברח, בת דודה של אמי, שהייתה קרובה לנו מאוד והייתה לאמי כאחות. היה זה המוות הראשון שחוויתי כילד. אני זוכר איך פינטזתי על ספריי שימציאו, שברגע שירוסס על קברה היא תקום לתחיה ותחזור אלינו. ילד. הפנטזיה הזאת היא רגש אנושי מובן. אבל אנשים מבוגרים צריכים להבין את הסופיות. כאשר אדם מת, הוא מת וזהו. כשהוריי מתו, כבר לא השתעשעתי בפנטזיות כאלו. האדם שמת משאיר בלבנו זיכרונות, הוא משאיר מורשת, לעתים הוא משאיר יצירה אמנותית, מפעל חיים. אבל הוא, בגופו, בקולו האמתי, איננו. בדורות האחרונים הטכנולוגיה מאפשרת לנו להנכיח את המתים באמצעות תמונות, הקלטות וסרטים, מה שבני האדם עד לפני לא כל כך הרבה דורות לא יכלו לחלום עליהם. אך אנו יודעים שזה צילום או הקלטה. זה לא האדם עצמו.

די. הניחו להולכים. תנו להם לנוח על משכבם בשלום. אל תטרידו את מנוחתם ותחזירו אותם אלינו, כביכול, באמצעות בינה מלאכותית שמטשטשת את הסופיות. ההכרה בסופיות הזאת הכרחית כדי להמשיך הלאה.

* כתבנו בצפון – מוטי עדן היה כתב הערוץ הראשון בצפון, בתקופת המאבק על הגולן. שירתתי אז כדובר ועד יישובי הגולן. עבדתי אתו והקשר בינינו היה אינטנסיבי מאוד, בכל יום, פעמים אחדות ביום. הוא היה כתב מקצועי מאוד ובנוסף לכך מענטש אמתי. והוא גם אהב מאוד את הגולן ותמך בנו ובמאבקנו בכל לבו. הצטערתי מאוד לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אשתמוע – המחבל שביצע את פיגוע הדריסה והדקירה בת"א ונוטרל בידי אזרח, הגיע מן העיירה א-סמוע, בדרום הר חברון.

א-סמוע היא עיירה פלשתינאית המונה 18,000 איש.

שמו של הכפר משמר ומנציח את שמו של היישוב היהודי שהוא קם על חורבותיו – אשתמוע.

אֶשְׁתְּמֹעַ (בחלק מן המקורות הוא נקרא אֶשְׁתְּמֹה) היה יישוב מקראי בנחלת שבט יהודה, שהתקיים לפחות עד המאה ה-4. היישוב נזכר לראשונה בספר יהושע, כיישוב שנמסר לכוהנים, וכן בשמואל א' ובדברי הימים. בתקופת המשנה והתלמוד אשתמוע היה יישוב גדול ומבוסס, והוא מוזכר בתלמוד הירושלמי. היישוב מוזכר גם באיגרת של הבישוף הקיסרי אוסביוס שפעל במאה ה-4.

ב-1934 החלו החפירות הארכיאולוגיות בכפר א-סמוע, בעקבות שרידים וכתובות בעברית ברחבי הכפר. בחפירות התגלה בית הכנסת של אשתמוע, ובו כתובת פסיפס. החפירות חודשו לאחר מלחמת ששת הימים.

* "חדשות בן עזר"

שיר לאלמונית / גבי ברלין

פינתי השבועית ברדיוטק, 3.7.23

ביום ראשון שעבר, נערך בהיכל התרבות בפתח תקווה מופע של משה להב, איש "הטיש הגדול", במסגרת מיזם שנקרא "שירים ששינו את חיי", שאירח הפעם את המפיק איתן גפני, לרגל יום הולדתו השמונים. גבי ברלין, שהגיע להופעה, ישב בשורה הראשונה.

לפתע, קפץ מן הבמה משה להב וקרב לגבי ברלין. על המסך עלו תמונות של ברלין, מימים טובים יותר. "אני יודע שאתה לא מרגיש כל כך טוב בזמן האחרון", אמר לו להב. והציע לו בכל זאת לשיר את השיר "אט זורם הנחל". ברלין לקח את המיקרופון, תחילה קצת התקשה לסיים את המשפטים, אך ממשפט למשפט התגבר, ושר בקול יציב את המשך השיר.

כשהוא סיים לשיר קם הקהל כולו על רגליו והריע לו ממושכות. צפיתי בסרטון, ולא האמנתי. לא יכולתי לזהות שמדובר בגבי ברלין. הוא נראה כחוש ומצומק, עור ועצמות, צל של עצמו. אך חיוך של אושר נסך על פניו, הוא חייך בפה מלא ועיניו נצצו. ואז הגיע למקום סגן יו"ר אמ"י, ארגון אמני ישראל, והעניק לו בהפתעה את פרס אמ"י על מפעל חיים. ברלין האזין נרגש לנאומו, ובכך זכה לשמוע את ההספד שלו, בשם חבריו, אמני ישראל. ארבעה ימים לאחר מכן, ביום חמישי האחרון, נפטר גבי ברלין, בן ה-81, ממחלת הסרטן.

גבי ברלין הוא מאבות הסוגה של השירה בציבור בישראל, לצד אפי נצר ושרהל'ה שרון. הוא אהב בכל לבו את הזמר העברי, על כל ענפיו ואגפיו, הכיר אותו על בוריו והפיץ אותו באלפי ערבי שירה בכל רחבי הארץ. הוא היה אהוב על כל המגזרים וכל העדות בחברה הישראלית. אחד מסמליו המסחריים היה מחרוזות השירים הארוכות. בשנות השבעים, כשהחל בקריירת השירה בציבור, הוא הקליט את הערבים והפיץ אותם בקלטות שמע, או כפי שנקראו אז קסטות, שנמכרו בתחנה המרכזית בתל-אביב לצד הקסטות של המוסיקה המזרחית, של אביהו מדינה, זוהר ארגוב וחלוצי הזמר הים תיכוני. וכמו הקסטות שלהם, כך גם שלו זכו לפופולריות רבה ונקנו בהמוניהן. גבי ברלין היה זמר, היה לו קול נעים וכישרון מוסיקלי, ובהחלט יכול היה להצליח כזמר ששר חומרים חדשים, כפי שעשה בראשית דרכו. אולם הבחירה שלו הייתה שונה – הוא בחר בשירה בציבור, בהפצת הזמר העברי והאהבתו על הישראלים, מבוגרים, נוער וילדים.

לפני כחצי שנה צפיתי בכתבה בטלוויזיה על גבי ברלין שהחל ללמד זמר עברי בכיתה ג' בבית הספר "אלון" בגבעתיים. הוא לימד אותם את השירים הישנים, של פעם. הוא התלהב והדביק את הילדים בהתלהבותו. הילדים הכירו על פה את השירים ושרו אותם בדבקות והתלהבות. ודרך השירים הוא לימד אותם היסטוריה, גיאוגרפיה, לשון. ראו עד כמה הוא אוהב את התלמידים ועד כמה הם אוהבים אותו. צפיתי והתמוגגתי.

גבי ברלין נולד בת"א ב-1942. הוא גדל בבית מוסיקלי. אביו היה זמר ואמו מורה לפסנתר. כנער הוא נהג לשיר ולשחק בבית הספר ובגיל 12 הצטרף לתיאטרון הקאמרי, ובגיל 15 לתזמורת הגדנ"ע.

הוא התגייס לחיל התותחנים ושירת כלוחם, אך שאול ביבר, שדבר כישרון הזמר של התותחן הגיע לאוזניו, העביר אותו ללהקת גייסות השריון. עם שחרורו מצה"ל החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה, ולצד לימודיו הצטרף להרכבים אזרחיים, תחילה להקת הטיילת ואח"כ להקת שבעת המינים.

מאוחר יותר הוא פתח בקריירת סולן וב-1968 הוציא את תקליט הסולו היחיד שלו "שיר לאלמונית". השיר "שיר לאלמונית" היה להיט גדול וכבש את פסגות מצעדי הפזמונים. אך התקליט נכשל מסחרית וברלין החליט לפרוש מקריירת המוסיקה ופנה להוראה. הוא היה מורה לביולוגיה בתיכון, אך הַמשיכה לזמר העברי לא הרפתה ממנו. הוא הקים חבורת זמר בבית הספר וניצח עליה. בשנות השבעים החל לערוך ערבי שירה בציבור ובשנות השמונים התמסר לכך, הופיע בכל רחבי הארץ והוציא תקליטים של הופעותיו.

פעם אחת פגשתי את גבי ברלין. כשניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, הזמנתי את גבי ברלין להופיע בתיקון ליל שבועות בקריית שמונה. ברלין הופיע לצד הגיטריסט המעולה יגאל חרד, שהלך אשתקד לעולמו. שוחחתי עם ברלין לפני ההופעה, ומצאתי איש רעים להתרועע, אדם נחמד מאוד מקרין שמחה וטוב לב.

אף שעיקר הקריירה שלו הייתה כאיש השירה בציבור, בחרתי להשמיע דווקא שיר מקריירת הסולן הקצרה שלו, השיר המצליח ביותר, "שיר לאלמונית". את מילות השיר כתב המשורר והמחזאי שמשון חלפי, אחיו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ואביה של המשוררת רחל חלפי. הלחינה את השיר חברתו של ברלין נורית הירש, ששירתה לצדו בלהקת גייסות השריון.

השיר מוקדש לאלמונית, העלמה שלא היכרנו ולא ידענו כלל את שמה, אך בלעדיה אין כל טעם, אין תכלית.

נאזין לקולו הערב של גבי ברלין, שנדם ביום חמישי האחרון. לכתו של גבי ברלין היא בשורה עצובה לזמר העברי. יהיה זכרו ברוך!

על מי נשיר ועוד לא שרנו?

אולי נשיר על העלמה

על העלמה שלא הכרנו

ולא ידענו כלל את שמה.

על העלמה שאלמונית היא

מעולמות לא ידועים

אולי מסין? אולי טהיטי?

אולי מארץ מאדים?

אולי קוראים לה געגוע?

אולי קוראים לה אשליה?

מוטב כי שמה אינו ידוע

מוטב כי שמה אינו קיים.

על מה היא כה תתמהמה

ולמה לא תבוא הלום?

ואולי האל יודע

אולי כולה היא רק חלום…

תהא חלום, אך נצפה לה

לה נצפה, לא ניוואש

כי היא, רק היא ואין דומה לה

כי לנו היא עמוד האש.

לכן השיר יושר הפעם

לכבודך האלמונית

כי בלעדייך אין כל טעם

כי בלעדייך אין תכלית.

על מי נשיר…