* חזית שניה – כאשר ערפאת שלט בשטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה, הן יו"ש והן עזה היו קני טרור, שזרעו מוות ופחד ברחובותינו, בפיגועי התאבדות.
מבצע "חומת מגן" והחזרת חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ בשטחי הרש"פ ביו"ש הורידו ברמה דרמטית את הטרור ואת יכולות הטרור. ברצועת עזה לא הייתה "חומת מגן" ולא החזרנו את חופש הפעולה. וכך צמחה לה המפלצת שפגעה בנו בשבת השחורה. המבצע תוכנן גם לעזה, אך בוטל ברגע האחרון. אולי הממשלה נרתעה מפני פתיחת חזית שניה. אילו פתחה חזית שניה, המצב ברצועת עזה היה כמו המצב ברש"פ. לא חגיגה, אבל מציאות שאפשר לחיות עמה.
את הלקח הזה יש ללמוד וליישם במלחמה הנוכחית. הרתיעה מפני חזית שניה מובנת, אך אם המלחמה תסתיים בלי למוטט גם את חיזבאללה, זו עלולה להיות בכיה לדורות. הם תוקפים אותנו מדי יום, פעמים רבות ביום כבר חודש ימים, ומתקפה למיטוט חמאס אפילו לא תהיה מתקפת נגד מקדימה, אלא מכה למי שתקף אותנו.
לא אכנס לשאלות טקטיות, האם נכון היה להפתיע ולהתחיל קודם עם חיזבאללה ואח"כ לעבור לעזה, האם לתקוף עכשיו או מאוחר יותר. אבל אסור לסיים את המלחמה הזאת בלי להשמיד את האיום מלבנון. אם פינינו את היישובים (בעיניי זו הייתה טעות), לפחות שיוכלו לחזור למציאות של חיים בטוחים.
המלחמה הזאת חייבת להסתיים כאשר ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל איתנה ובטוחה.
* הפסקת אש – הפסקת אש = המשך קיומה של המפלצת החמאסית = המשך ירי הרקטות על אזרחי ישראל = ניצחון חמאס = מתקפת 7 באוקטובר הבאה.
כל אלה שמטיפים לנו להפסיק את האש, תומכים, במודע או שלא במודע, בטבח שמחת תורה ובטבח הבא.
הפסקת אש – רק לאחר חיסול חמאס. הפוגה הומניטרית – רק תמורת החטופים.
* מכורים לשנאה – בימים האחרונים עבדו אתנו בקטיף הקיווי במטע אורטל קבוצה של מתנדבים דרך אחים למשק, קבוצה של מתנדבים דרך השומר החדש וקבוצה של תלמידי ישיבת הגולן. כולם באו לאותה מטרה ומתוך אותה מוטיבציה.
האויב שרצח בנו לא הפריד בינינו. בנינו ובנותינו שלוחמים באויב הם מכל המגזרים. כך גם, לדאבוננו, הנופלים בקרב. וכך גם המתנדבים בכל התחומים.
ויש מי שמכורים לשנאה, וגם בזמן מלחמה זה מה שמעסיק אותם. וחשוב שנבודד אותם ונרחיק אותם לשולי השוליים.
* הפרוטוקולים של זקני החקלאות – נבל מנוול העלה פוסט הסתה נגד הקיבוצים והמושבים שמנצלים את המלחמה כדי לסחוט את סמוטריץ', והם והילדים והנכדים שלהם מסודרים לדורות "לא כמוכם", וכרגיל שלל הקונספירציות מהפרוטוקולים של זקני החקלאות.
והבעיה היא שהוא קיבל הרבה לייקים ותגובות תמיכה, כשהמגיבים רק מחממים זה את זה. אחד מהם הזכיר שבארי הוא אחד הקיבוצים העשירים בארץ אבל עכשיו אנחנו נממן את השיקום שלו והוא ימשיך לשבת על הקופה השמנה והעסיסית שלו.
החלאות הללו הם המשת"פים של חמאס, שממשיכים את פועלו לחורבן ההתיישבות הציונית.
ארורה הרחם שהמליטה את היצורים הבזויים הללו.
נכנסתי לגלוש בדף הפייסבוק של המנוול. קראתי שם ביטויי שמחה על כך שנחטפו הקיבוצניקים כי הם "זהבה גלאוניות ומוסי רזים", וקריאה בגוף שני לנתניהו: תביא את הראש של סינוואר, הנייה וראשי קפלן ותמשיך לשלוט".
כנראה שזה סוג האנשים שימשיכו לתמוך בו גם אחרי המחדל.
* מה חטאנו? – עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שהכנופיה הכהניסטית הארורה שותפה לממשלה? מה עוד צריך לקרות כדי שהבן גבירים יחטפו בעיטה בתחת ויעופו מהממשלה? הח"כהניסטית נערת הזוועות סון-הרמלך, שבעיניה מי שנהג כמו החמאסניקים ושרף משפחה ותינוק הוא "צדיק", עולה להשתטח על קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ראש הכנופיה מנסה לגרור את ערביי ישראל למהדורה חוזרת של "שומר החומות". ועכשיו הכהניסט הכלומניק הזה מציע ("לא שולל את הרעיון…") להטיל על עזה פצצת אטום, ולא אכפת לו שגם החטופים ייהרגו, העיקר שימותו מיליוני ערבים.
כנופיה מטורפת ונתעבת, שחלומה הוא חמאסיזציה של מדינת ישראל. השתתפות הכנופיה בממשלת ישראל היא כתם על ההיסטוריה של העם היהודי.
* שלושה ימים! – חלפו כבר שלושה ימים (!!!) מאז שהשר הכהניסט, עמיחי אליהו, הציע להטיל פצצת אטום על עזה ונתניהו עוד לא הדיח אותו וסגר את משרדו המיותר.
במקום לפטר אותו, נתניהו "הישעה" אותו מישיבות הממשלה "עד הודעה חדשה", שהגיעה בהצבעה טלפונית שעות אחדות לאחר מכן.
למה הוא מפחד לפטר אותו? כי הוא מפחד שהכנופיה הכהניסטית כולה תפרוש והוא יאבד את השישים וארבעה. כהרגלו, הוא מעדיף את ההישרדות הפוליטית שלו על טובת המדינה.
אם הכנופיה הכהניסטית תפרוש – יהיה זה רווח כפול ומכופל לעם ישראל.
במהלך המלחמה נתניהו לא זקוק לכנופיה כי המחנה הממלכתי שותף בממשלה. יום אחרי המלחמה בכל מקרה הוא ילך הביתה.
אך אין הוא מסוגל לפעול כמנהיג. תמיד הוא נשאר ביבי.
* מאותגר שכלית – בן גביר עצמו לא היה אומר בגלוי, בקולו, בהקלטה, שצריך להטיל פצצת אטום על עזה (או "שגם זו אפשרות"). אבל עמיחי אליהו אינו רק רשע וכהניסט, אלא גם מטומטם. או אם להיות פוליטיקלי קורקט – מאותגר שכלית.
* יחי ההבדל – שני פוליטיקאים עלובי נפש, תחתית החבית, יצאו באמירות נואלות ונפסדות. השר (!) הכהניסט אליהו על פצצת האטום וח"כ אימאן חטיב-יאסין מרע"מ, הכחישה את רצח התינוקות ומעשי האונס של חמאס.
ההבדל הוא בתגובת מפלגותיהם. הכנופיה הכהניסטית גיבתה את אליהו ומרחה את הדברים. רע"ם הוקיעה את חטיב-יאסין וקראה לה להתפטר. אילו החוק היה מאפשר זאת, הם היו מפטרים אותה.
יחי ההבדל!
* עם מי החוזה – כל אחד מאלה שאיימו ב"הפסקת התנדבות" לא היה מעלה על דעתו לעשות כן, אילו העלה על דעתו מה צופן העתיד הקרוב. הרי כל אחד מהם היה שמח להחזיר את הגלגל אחורה ולמחוק את חרפת הסרבנות / איום בסרבנות / הפסקת התנדבות.
אבל אני רק שאלה. היום ברור שמה שהיה נחוץ הוא מתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס. אם נתניהו היה מחליט על פעולה כזאת (זה כמובן לא היה קורה, כי צעד כזה מנוגד לטבעו), לא הייתם אומרים שזאת מלחמה "למען המלך", ואתם מוכנים להילחם רק "למען הממלכה"? הסרבנות התנהגה בהפקרות, כאילו זה "צבא הוד מלכותו" ולא צבא ההגנה לישראל. כאילו החוזה שלהם הוא עם נתניהו וכיוון שהוא הפר אותו החוזה בטל ומבוטל. אין ספור פעמים כתבתי, בתקופת הפולמוס על הסרבנות, שהחוזה של המילואימניק אינו עם ראש הממשלה, אלא אתי ועם משפחתי ועם משפחות העוטף ועם כל אזרחי ישראל. ויש מימוש מופתי יותר של החוזה הזה מאשר מתקפת נגד מקדימה, שהייתה מצילה את תושבי העוטף? עם יד על הלב – נכון שבמתקפת נגד מקדימה הייתם מאשימים שזו מלחמת ברירה שנועדה לחלץ את נתניהו מהמשפט?
בשיח הפוזיציה, שלמרבה הצער גם אחרי המכה שספגנו הוא עדיין שליט בשיח הציבורי, אמירה כמו זו שכתבתי, נתפסת כניסיון לכסת"ח את נתניהו, להסיט ממנו את האש ולהסיר ממנו את האחריות.
שיח הפוזיציה זר לי. ואין שום קשר בין הדברים. אין ספק שנתניהו הוא האחראי מספר 1 למחדל הנורא, ולא רק כיוון שהוא התרחש "במשמרת שלו", אלא כיוון שבמשך עשור וחצי הוא עמד בראש המשמרת והוא עיצב את תפיסת הביטחון שקרסה. הוא נבחר על סמך הבטחות "למוטט את חמאס", ושב ונבחר על סמך הכרזה שרק הוא "חזק מול חמאס" ושוב נבחר כי סיפר שבתקופות הכהונה שלו היו הכי פחות ישראלים הרוגים, ושוב נבחר כי הוא "מר ביטחון". סר הביטחון במר ביטחון, שהביטחון שהבטיח התגלה כמקסם שווא. הוא אחראי גם כיוון שבאשמתו החברה הישראלית נתפסה במתקפת הטרור במצב המפולג והשסוע בתולדותיה, בשל הפלגנות והסכסכנות שלו כראש הממשלה וכראש האופוזיציה לממשלת השינוי, ובעיקר בשל המהפכה המשטרית שממשלתו ניסה להשליט ופילגה את העם, ועל כך שהוא דבק בה גם כאשר היה ברור לאן היא לוקחת את החברה הישראלית. וכיוון שהוא דחה את דרישתו של גלנט לכנס את הקבינט לדון בהשלכות הביטחוניות של המהפכה המשטרית וכאשר גלנט אמר את האמת והתריע בפני הציבור על הסכנות הוא פיטר אותו, וכאשר הרמטכ"ל ביקש להיפגש אתו לפני ההצבעה על חוק מגה-שחיתות הוא סירב לפגישה וכיוון שהוא הצהיר ביהירות פושעת שאפשר לוותר על כמה טייסות אבל לא על הממשלה. ועוד על איזו ממשלה. הממשלה העלובה בתולדות ישראל, כפי שאנו נוכחים מתת-התפקוד שלה בכל התחומים ומההרכב ההזוי שלה.
אבל אחריותו של נתניהו אינה מבטלת את האחריות של מי שניסו לכבות את האש באמצעות דלק והעמיקו מצדם את הקרע בעם ובעיקר ממי שפגעו בביטחון המדינה, באמצעות הסרבנות.
על אף ביקורתי החריפה על המאיימים בסרבנות, אני מעריך ומוקיר אותם מאוד, כיוון שהם שייכים למיעוט הקטן שעושה מילואים, כאשר הרוב הגדול אינו עושה, ורבים מהם ממשיכים להתנדב מעבר לגיל הפטור ועושים עשרות ימי מילואים בשנה. ובוודאי שאני מצדיע להם על כך שהיו בין הראשונים להשליך עצמם אל תוך התופת בשמחת תורה, ורבים מהם מחרפים את נפשם היום בקרבות בעזה, בהיערכות בגבול לבנון ובהפצצות חיל האוויר. ואלה שאינם משרתים במילואים, מתנדבים בהמוניהם למאמץ המלחמתי האזרחי. ועם זאת, הם טעו טעות חמורה וחשוב לא לטאטא אותה.
בתקופת המחלוקת על הסרבנות אמרתי, שהנורמה שהם יצרו היא נזק לדורות כי כל ממשלה בעתיד תתקל בסרבנות מצד מתנגדיה, אחרי התקדים והלגיטימציה הציבורית שקיבל ואף ממשלה לא תוכל לקבל החלטות ולהוביל תהליכים. אלא אם כן, אמרתי, נלמד בדרך הקשה, במלחמה קשה ואיומה, שהסרבנות הרת אסון. התמזל מזלנו שהמתקפה הייתה לפני חודש ולא בעוד חצי שנה, כאשר הטייסים היו מאבדים את הכשירות וכשירות צה"ל הייתה נפגעת.
יש היום ניסיון לדה-לגיטימציה לביקורת על הסרבנות. אני חושב שבעקבות לקח שמחת-תורה יש ליצור דה-לגיטימציה מוחלטת לכל גילוי של סרבנות או של איום בסרבנות. יש להוציא סופית ובאופן מוחלט את צה"ל ואת השירות במילואים מהארסנל של הכלים הלגיטימיים במאבקים ציבוריים.
* נאה מקיים – בתקופת הפולמוס על הסרבנות, ניסיתי ליזום מיזם של התנדבות למילואים, של ותיקים בעלי פטור ממילואים. פניתי למספר גורמים בניסיון לקדם את הרעיון. היה מי שלקח על עצמו לדחוף זאת, ואיני יודע אם הוא החל לקרום עור וגידים.
קיוויתי שמעשה זה, יהווה משקל נגד ציבורי לתופעת הסרבנות. ובאופן אישי, כמי שהרבה לכתוב נגד הסרבנות, ראיתי לנכון לתת דוגמה אישית, כמי שאינו רק נאה דורש אלא נאה מקיים. ורציתי, למרות השנים הרבות מאז שסיימתי את ההתנדבות למילואים, לחזור לשבועות אחדים לשירות באבט"ש או במחסום.
ואז פרצה המלחמה. ושלא בטובתנו, שוב כל העם צבא. וגם אני עליתי על מדים והצטרפתי לכיתת הכוננות של אורטל, שהיא כבר כמעט מחלקה.
* סתימת פיות – ח"כ מיקי לוי, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, נהג כדיקטטור כאשר סילק מדיון נציגים של פורום קהלת והאשים אותם באסון של 7 באוקטובר.
הכנסת אמורה להיות מבצר הדמוקרטיה וחופש הביטוי. חופש הביטוי אינו מוחלט. אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת שאין בה מקום לתומכי חמאס או לכהניסטים. אבל פורום קהלת מייצג עמדות לגיטימיות בכל הנושאים שהוא עוסק בהם. זהו פורום אינטלקטואלי שתורם לשיח הציבורי בכך שמעניק עומק ותוקף אינטלקטואלי לדיון בתוכו. הפורום תורם לדמוקרטיה.
הדה-לגיטימציה לפורום, שכללה התקפות אלימות בתקופת המחאה נגד המהפכה המשטרית היא חמורה מאוד. וכך גם סילוקם בידי מיקי לוי.
מבחינתי, פורום קהלת הוא יריב אידיאולוגי. עיקר עיסוקו הוא בקידום השקפת העולם הליברטריאנית שאני מתנגד לה בכל ישותי. אבל לאיש אין זכות למנוע מהם לקדם את דרכם. דיון חופשי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ולוז הפרלמנטריזם.
העובדה שמפגן סתימת הפיות הזה נעשה בזמן מלחמה חמור שבעתיים. זו תקופה שבה עלינו לאחד את הכוחות ולחזק את הלכידות ולא לעורר מדנים ולשלהב את הרוחות. ואגב, הנושא שלשמו באו הנציגים לישיבה, היה הצגת נתונים מחקריים על מלאי מזון החירום בישראל. אלו נתונים שחשוב מאוד שהוועדה לביקורת המדינה תשמע, כדי למלא את תפקידה, ומיקי לוי חיבל בעבודתה כאשר סילק אותם.
האשמתם באירועי 7 באוקטובר מצדיקה תביעת דיבה הגונה. אה, יש לו חסינות.
* נאורות 2023 – ארגוני זכויות האדם*.
* לא כולל יהודים.
* מכחיש השואה ותומך בטבח – אנטישמיות והכחשת שואה הם תאומים סיאמיים.
מה הפלא שגדול המטיפים האנטישמים אחרי השואה, רוג'ר ווטרס, מכחיש את הטבח?
כפי שמכחישי השואה הם תומכי הנאצים, כך רוג'ר ווטרס תומך בטבח, בעריפת הראשים, באונס ובחטיפת תינוקות וקשישים.
* נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין" – עהד תמימי, הנערה שסטרה לקצין צה"ל לפני חמש שנים, היא נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין". היא גיבורת התרבות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בעולם ובארץ.
גדעון לוי: "גיבורה… מותר גם לקוות, שפוטנציאל המסוכנות שלך לא התפוגג בחודשי המאסר הארוכים, מאז החורף. שאת עדיין מסוכנת לכיבוש, שלא תפסיקי להתנגד בדרכך… אני יודע שאין סיכוי שכך יקרה. רוחך לא תיפול… ההתנגדות הטבעית והצודקת לכיבוש, שפלש לחצר ביתכן. את הכית חייל חמוש וממוגן בידייך החשופות, ככל שנערה בת 16 יכולה להכות חייל חמוש וממוגן בידיה… את עשית את מה שכל אדם אמיץ שחי תחת הכיבוש היה עושה — סטרת לו. מגיע לכיבוש יותר מכך… הגדה זקוקה לעהד. ההתנגדות זקוקה לעהד. לא שיש בכוחה של נערה אחת לשנות, אבל הדור של עהד צריך להיות דור ההתנגדות הבא… בידיה החשופות ובהופעתה המרשימה עהד היא התקווה לעתיד, ההשראה לאחרים… עכשיו יש להגיד לעהד: היה כדאי. המשיכי. המשיכי להתנגד לכיבוש… המשיכי גם לסטור לו, אם שוב יפלוש לחצר ביתך".
איימן עודה: "ביקרתי היום את עהד תמימי ששוחררה אתמול. הכלא לא שבר את רוחה… נחושה מתמיד היא תמשיך להיאבק למען שחרור עמה".
דב חנין: "היום אחרי שמונה חודשי מאסר השתחררה עהד תמימי מהכלא… ניסיונות ההשתקה וההפחדה לא יעבדו. הממשלה צריכה להבין שכליאת אנשים לא תעלים את הכיבוש. היא רק תחזק את המאבק בו".
עמירה הס: "הגבורה והאומץ של תמימי צריכה לשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלסטינים".
עמוס שוקן: "גיבורה שאינה מוכנה להיכנע".
אבו מאזן: "את מודל לחיקוי של התנגדות אזרחית. את ההוכחה לכך שהעם הפלסטיני יעמוד איתן על הזכויות שלו, לא משנה מה יהיה המחיר".
אורי אבנרי: " ברגע שראיתי את הסצנה של עהד אל-תמימי סוטרת על לחיו של קצין צה"ל, ידעתי שקרה דבר חשוב… לעם הפלסטיני יש עכשיו גיבורה לאומית. לנוער הפלסטיני יש עכשיו מודל לחיקוי… ז'אן ד'ארק הפלסטינית. סמל לאומי".
ב-7 באוקטובר, "הדור של עהד", שגדעון לוי ייחל שיהיה דור ההתנגדות הבא, עשה את שלו. הבטחתה של עמירה הס שהגבורה והאומץ של תמימי תשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלשתינאים התמלאה.
וכך כתבה עהד תמימי, גיבורת השמאל הרדיקלי, לאחר הטבח: "נשחט אתכם, ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגולת שלכם".
עהד תמימי הועלתה על נס כמופת של "התנגדות בלתי אלימה". בשמחת תורה, כאשר ראינו מה עושים פלשתינאים כשהם "משחררים" פיסה של "פלשתין", נוכחנו מהי התנגדות פלשתינאית בלתי אלימה, ברוח כתביה של עהד תמימי, נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין".
* הפרוגרסיבים – השמאל הרדיקלי בארה"ב ואירופה, התומך בחמאס, מגדיר את עצמו "פרוגרסיבי", כלומר מתקדם.
מה כל כך "מתקדם" בתמיכה בפונדמנטליזם דתי קנאי שרוצה להחזיר אותנו אלף שנים אחורה ומתנהג בברבריות רצחנית המוחקת כל קידמה אנושית? מה כל כך "מתקדם" בעריפת ראשי ילדים ותינוקות, ברצח הורים לעיני ילדם וחטיפתו, בחטיפת תינוקות וקשישים?
פרוגרסיבים עאלק.
* נחיתות יהודית – ביטוי מאוס, שהפוסט ציונות הצליחה להחדיר לשיח הישראלי, הוא "עליונות יהודית". כל מה שמריח ציונות מגונה כ"עליונות יהודית".
הביטוי הזה הגיע אלינו מהחוגים ה"פרוגרסיביים" בארה"ב. את פרצופם האמתי של החוגים הללו גילינו בחודש האחרון, עם תמיכתם בארגון הטרור הנאצי הברברי חמאס.
הדיבור על "עליונות יהודית", מסתיר כמיהה לנחיתות יהודית. לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, כלומר שלעם היהודי לא תהיה מדינה ריבונית משלו. מי שמשתמש בביטוי הזה, משתף פעולה עם שוחרי הנחיתות היהודית.
* לא התפכח – למחרת טבח שמחת תורה, גדעון לוי פרסם, כדרכו, פשקוויל תמיכה באויב ובו האשים, כמובן, רק את ישראל. אולם ימים אחדים לאחר מכן הוא נסע לבארי, הסתובב שם שעות, שוחח עם ניצולים, ופרסם כתבה ברוח אחרת לגמרי. אמנם לא היה זה מאמר פובליציסטי, אבל היה מסר בכתבה. מסר של זעזוע עמוק מהמעשים הנוראים, מסר של סולידריות עם הנרצחים, מסר של אמפתיה למשפחות השכולות. הוא אפילו גנב ממני רעיון, שהתרוצץ בראשי, והשתמש בביטוי "בקיבוץ ההריגה" על משקל "בעיר ההריגה" של ביאליק אחרי הפוגרום בקישינב (שאגב, היה אפס קצהו של הפוגרום הנורא בנגב המערבי). והחשוב מכל – הכתבה הייתה בלי שום "אבל", "מצד שני", "לא בחלל ריק" ובלי אקיבוש, אמצור וכד'. הגבתי בטוקבק קצר: "האם התפכחת?".
את התשובה קיבלתי בכל המאמרים שהוא כתב מאז. לא. באל"ף רבתי. השמש זרחה, השיטה פרחה, השוחט שחט וגדעון לוי נשאר גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי הארסי. אז נכון, בכל פשקוויל יש איזה מס שפתיים של גינוי הטבח בשמחת תורה, אבל הוא מנהל מלחמת קודש נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית ומאשים את ישראל בפשעי מלחמה.
מאמרו האחרון עסק בהרג ילדים בעזה, ומבחינתו צה"ל והמחבלים הנאצים של חמאס לא שונים באמת, כי אלה ואלה הורגים ילדים. "האם יש הבדל בין ילדים לילדים? האם תמונות של ילדים הרוגים בג'באליה אמורות לזעזע אותנו פחות מתמונות של ילדים הרוגים בבארי?" כל המאמר הוא תיאור הזוועות של ישראל בעזה ואח"כ בכיינות על כך שישראל עוצרת מי שמעז להזדעזע מהרג הילדים בעזה.
הוא שואל מה ההבדל בין הרג הילדים בבארי להרג הילדים בעזה, ואני דווקא אשיב מה המשותף. באלה ובאלה אשם חמאס. חמאס אשם ברצח ברברי של ילדים ותינוקות יהודים ועריפת ראשיהם. חמאס אשם בהפיכת ילדים פלשתינאים למגן אנושי ובגרימת מותם בדרך זו. מי שעשו את הטבח הנורא בשמחת תורה, אחראים לכל תוצאה שתהיה. הם ורק הם. אבל כאן מדובר על מעבר לכך – פשע המלחמה של הפיכת ילדים למגנים אנושיים, אינה רק אחריות לתוצאות הטבח, אלא אשמה מלאה. הם הופכים אזרחים, נשים וילדים למגנים אנושיים. הם הופכים חולים בבתי חולים למגנים אנושיים. ישראל עושה הכל כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים. כבר חודש היא קוראת לאזרחים לעזוב את צפון רצועת עזה. חמאס אינו מאפשר זאת. חמאס יורה במי שרוצים לנוס. ישראל פתחה מסדרון הומניטרי לאפשר בריחה – חמאס טיווח את הבורחים בפצמ"רים. אז ישראל אשמה?
מה גדעון לוי מציע? שישראל לא תילחם בחמאס? שישראל תאפשר להם להמשיך לפגע בנו, להמטיר עלינו אלפי רקטות ובהזדמנות עתידית לחזור על טבח שמחת תורה?
זה לא יקרה. ישראל תילחם בחמאס, תשמיד אותו, תעשה כל שביכולתה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אך אם חמאס ימשיך להסתתר מאחוריהם, ישראל לא תנהג בטמטום, ותחסל אותו, גם אם המחיר האגבי יהיה כבד. וכל האשמה על כך – של חמאס.
* אלימות "המתנחלים" – פשעי השנאה הנואלים של פעילי ימין רדיקלי נגד ערבים, בחסות המלחמה, ממונפים באופן ציני להסתה נגד המתיישבים ביו"ש, תחת הכותרת "אלימות המתנחלים". להגיד אלימות "המתנחלים" זה כמו להגיד אלימות "היהודים". זו עלילה שפלה על חצי מיליון ישראלים, אזרחים טובים, שרבים מהם נלחמים בסדיר ובמילואים, לא מעטים נהרגו, רבים מהם מתנדבים בכל סוגי ההתנדבות. את אותם בני עוולה שמתנכלים לערבים יש להוקיע. יש לנקוט כלפיהם יד קשה. הם נבלים מנוולים. חרפה לאומית שהמנהיג שלהם הוא שר בממשלה וחבר קבינט. אבל האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? ואם כבר להכליל ולהאשים לשווא ציבור גדול, למה "המתנחלים" ולא "הישראלים"? כי זה "הם" ולא אנחנו? או שבהזדמנות חגיגית זאת נסית נגד ציבור המתנחלים, כדי להרבות אהבת ישראל ואחדות ישראל?
* חוק העדה הדרוזית – גל פופוליסטי עכור רוכב על תחושת הסולידריות ושותפות הגורל בינינו לבין הדרוזים, בעקבות גבורת הלוחמים הדרוזים ונפילתם של חיילים וקצינים דרוזים, כדי להניף יד גסה על חוק הלאום ולבטלו או לשנות אותו.
כיוון שאין בחוק שמץ של פגיעה בזכויותיהם של הדרוזים, גם לא של הערבים, ביטול החוק לא ישנה דבר וחצי דבר במצבם של הדרוזים. הוא רק יכרסם באופיה, צביונה וזהותה של המדינה.
אני מציע הצעה אחרת. לעגן בחוק את מעמד העדה הדרוזית. חוק שיהיה בו חלק הצהרתי, שיעלה על נס את ברית החיים וברית הדמים בינינו, וחלק מעשי, של מענה לצרכי הדרוזים כולל העדפה מתקנת בתחומים שונים.
זאת, בנוסף להצעתי, שאני כותב עליה כבר שנים אחדות, לעגן חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או בחוק יסוד נפרד, את שוויון הזכויות האזרחי. לא תהיה כל סתירה בין חוק כזה לחוק הלאום. גם לא יכולה להיות סתירה, כי חוק הלאום כלל אינו עוסק בשאלת האזרחות וזכויות הפרט.
* מאריות גברו – על קיר הזיכרון בבית הספר "בליך" ר"ג, שבו למדתי, נכתב בגדול "מנשרים קלו, מאריות גברו" ומתחת לכתובת – הפנים והשמות; בוגרי ביה"ס שנפלו במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.
כשסיימנו את הלימודים, המקל במרוץ השליחים של ההגנה על המולדת עבר לידינו. כעבור שנה פרצה מלחמת שלום הגליל. תמונות של בני המחזור שלנו נוספו לקיר הזיכרון. ומאז נוספו פנים ושמות שנפלו בשהיה בלבנון, באינתיפאדות, במלחמת לבנון השניה, במבצעים ברצועת עזה.
דור עבר ודור חלף. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", נהרגו שבעה בוגרים של "בליך".
יהי זכרם ברוך!
* חזי שגב – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו מדום לב של חזי שגב.
חזי, תושב ראש פינה, שאותו אני מכיר מעל עשרים שנה, שכל את בנו נמרוד במלחמת לבנון השניה.
הוא הקים לזכרו את רשת "קפה נמרוד" ואת מצפה נמרוד בראש פינה.
איש יקר.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
שש אחרי המלחמה – "בשש אחרי המלחמה" אומרים הכל, באשר לחזרה לתכניות, תיאום פגישות ועיסוקים שכעת נדחים וייעשו אחרי המלחמה.
המשפט הזה לקוח מספרו של הסופר הצ'כי ירוסלב האשק "החייל האמיץ שוויק", שנכתב ב-1923, אחרי מלחמת העולם הראשונה.
אחרי מלחמת ששת הימים הוציא המשורר, הסופר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו ספר מצליח, ששמו "שש אחרי המלחמה".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 