הסופר שבא מן העם וכתב אל העם

על שלום עליכם, במלאת 163 שנים להולדתו

שלום עליכם, הסופר שלום רבינוביץ', היה ציוני. הוא אהד את הציונות, דגל בציונות, כתב ופעל למען הציונות, אבל לא התכוון לעזוב את אוקראינה וכאשר נאלץ לעזוב לאחר פרעות 1905, לא הפנה פעמיו לארץ ישראל, יחד עם חלוצי העליה השניה, אלא בחר להגר, כמו רוב היהודים שברחו ממזרח אירופה, דווקא לגולדענע מדינע, לאמריקע.

שלום עליכם שלט בשפה העברית, אהב את השפה העברית וכתב בעברית. "הלשון העברית גורמת לי עונג יום טוב", הוא כתב. "יום טוב ממש היא לי, כלומר רוח של יום טוב שרויה עלי במחיצתה… כלום יש לשון בעולם, שיהא בכוחה למסור לך אותו הטעם המיוחד כשאתה טועם בפסוק מכתבי-הקודש, כגון: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר'… או: 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף'… או 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ'… או: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ'… לשוננו העתיקה, שאפילו מתנגדיה הקשים ביותר – אף הם יודו בעל-כרחם ויאמרו, כי אין כמוה בלשונות: לשון עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות –עולם מוצאה ועד ימות-עולם תעמוד".

אבל חייו היו ביידיש וכמעט כל יצירתו הספרותית היא ביידיש.

אפשר לראות בשניות הזאת נאה דורש ולא נאה מקיים, אך תהיה זו תפיסה מוטעית של האיש. ייעודו של שלום עליכם, כפי שראה אותו, היה לחיות בקרב עמו, בקרב פשוטי העם, בקרב המוני בית ישראל, לשאוב מהם את הסיפורים, את ההווי ואת התרבות, שאותם תיעד ביצירתו הספרותית, ולכתוב אליהם, בשפתם. ואת הייעוד הזה הוא הגשים כל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. את יצירתו "מוטל בן פייסי החזן" כתב באחרית ימיו, ואף על ערש הדווי, עד ארבעה ימים לפני מותו.

הוא גם ביקש להיקבר בקרב בני עמו, בקרב פשוטי העם. הלווייתו הייתה מפגן של אחדות ישראל. רבע מיליון יהודים מכל הזרמים השתתפו במסע ההלוויה, שנמשך שבע שעות וחצי, ונערכו בו ארבע תחנות של הספד. היה זה מפגן אהבה עממי של יהודי ניו-יורק ליוצר שכתב אליהם, בשפתם, על הנושאים שהעסיקו אותם. הוא כתב עליהם ועל העיירה במזרח אירופה ממנה באו. והוא כתב על עצמו כאחד מהם. עם זאת, יש לציין שזמן מה אחרי מותו הועבר ארונו לקבורת קבע בבית העלמין "הר כרמל" בניו יורק, ראשון בחלקת הסופרים והמשוררים היהודים ביידיש, בניגוד לצוואתו, שבה ציווה להיקבר בין פשוטי העם.

שלום עליכם כתב על העיירה היהודית, על החיים היהודיים בגולה, בשנינות, בהומור ובסאטירה. אפרים קישון נהג לעמוד על ההבדל בין סאטירה לסטירת לחי. סאטירה אמתית נכתבת מתוך אהבה למושא הביקורת. הסאטירה של שלום עליכם על חיי היהודים באה מאהבה, הייתה רוויה באהבה והביקורת הדקה, בין השיטין, לא ביטאה לעג, אלא הזדהות. הוא ראה במנדלי מוכר ספרים את מורו ורבו, תמונתו התנוססה על שולחן עבודתו, הוא כינה אותו הסבא של הספרות ביידיש וראה בעצמו את ממשיך דרכו; אך יש פער עצום בין הביקורת הנוקבת, לעתים האכזרית, של מנדלי על השטייטל; בין בטלון וכסלון של מנדלי, לבין כתריאליבקה של שלום עליכם, עליה כתב, גם את הביקורת, בחמלה וכאחד מן העם. וכך הוא היה אהוב ומקובל הן על החוגים הדתיים והמסורתיים והן על החוגים החילונים. בהלווייתו הם הצטופפו אלה בתוך אלה וגם הסופדים לו היו מכאן ומכאן.     

יצירתו הספרותי הראשונה, רוויה בהומור, הייתה לקסיקון הקללות של אמו החורגת, מקוטלגת על פי הא"ב. יש חוקרים הטוענים שאימץ את הפסבדונים "שלום עליכם" כדי להסתיר את זהות הכותב מאביו, אך קשה לי לקבל את הגרסה הזאת. שלום עליכם היה דמותו הספרותית בכתיבתו; דמות הסופר המתעד הנוסע ברכבות, פוגש יהודים המספרים לו את סיפוריהם, במונולוג שהוא גם מעין דיאלוג, כי הם פונים אליו, אל שלום עליכם, בגוף שני. ואת הדמות הזאת אימץ כשמו הספרותי שבו חתם על כל יצירתו.

יצירתו הופיעה בעיקר כסיפורים קצרים בעיתוני היידיש בכל רחבי העולם היהודי. היו אלה סיפורים בהמשכים או סיפורים נפרדים מחיי אותם הגיבורים – מנחם מנדל איש הלופט-געשעפטן – עסקי האוויר, החולם חלומות של גדולה והתעשרות, אך הוא שלימייזל אמתי, לא יוצלח שכמותו, שיודע בעיקר לתרץ את כישלונותיו. או טוביה החולב (או החלבן), איש הכפר הפשוט, אביהן של שבע הבנות, שמתלבט עם מי לחתן אותן ודרך החתנים מציג שלום עליכם את פער הדורות בקהילה היהודית במפנה המאה ובשבר בין מסורת וחידוש. ומוטל בן פייסי החזן וטופלה טוטוריטו. ובכל פעם הוסיף ופרסם פרק נוסף או סיפור חדש על אחד מגיבוריו, במוספי החג של העיתונות היהודית. והקוראים קראו על עצמם, על חייהם, על ההווי שלהם או שממנו הם צמחו, על החגים שהם חגגו, והכל בהומור יהודי שנון, צחוק המהול בעצב. שלום עליכם בנה מהחיים שלהם קומדיה יהודית שהם אהבו להזדהות אתה וגם עם הביקורת עליהם שנשזרה בה.

את ההומור של שלום עליכם אפשר להדגים בסיפור על האישה שהשאילה לחברתה את הסיר היחיד שהיה לה; סיר חדש לחלוטין. חברתה החזירה לה סיר משומש, משופשף ושחוק. כאשר היא תבעה על עלבונה השיבה לה השכנה שלוש תשובות. א. החזרתי לך את הסיר חדש לגמרי. ב. הסיר שקיבלתי ממך היה ישן ומשופשף. ג. כלל לא שאלתי ממך סיר, יש לי די סירים משלי.  

בהקדמה למפעל תרגום יצירתו לעברית, "אל ידידִי הקורא", כתב שלום עליכם: "אמנם, טוביה זה שלי לא יספר לך חדשות ונצורות, לא יגלה לעיניך שמים חדשים וארץ חדשה ולא יפתור לך שאלות עמוקות ומסובכות, שקורין פרובלימות בלע"ז, המרחפות ברומו של עולם. טוביה זה שלי יהודי פשוט הוא. יהודי מן השוק, ככל אלפי אחיו היהודים. אלא מה הוא בא ללמדנו? – טוביה החלבן בא ללמדנו כי אפילו המוני ישראל מלאים תורה וחכמה ודברי חידוד שנונים ולבם אף הוא פתוח לשמחה ולצער ולייסורי-נפש ולטרגדיה עמוק משאול. ואף-על-פי שזוהי תורתם וזוהי חכמתם ואלו הם ייסורי-נפשם של הבריות הקטנות, ואותן הבריות, שקוראים במקומם בשל 'כתריאלים', מכל-מקום – לאט לך, ידידי הקורא, לבריות הקטנות, לאט לך לכתריאלים הללו. גמדים אלו, שזרת קומתם וכזית מידת השגתם, עולם מלא הם, הרבה פליאות בעולם זה, הרבה דברים כמוסים ונעלמים בו, שעדיין אנחנו צריכים לחדור לתוכם ולבררם ולפרשם לעצמנו. תורה היא זו – וללמוד אנו צריכים".

  • תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 23.2.22

* גודל השעה – כל סקירה של ראש הממשלה יצחק שמיר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נפתחה בנושא העליה בכלל, ובפרט מבריה"מ ומאתיופיה. היו שגיחכו על כך, שראו בו ראש ממשלה אנכרוניסט, פרובינציאלי ומנותק, שבשעה שכל העולם משתנה והופך להיות עולם של שלום וקץ ההיסטוריה הוא אינו מסתער על המציאות החדשה שנוצרה כדי לחולל שלום ומזרח תיכון חדש, אלא תקוע בתפיסות של שנות החמישים.

אבל יצחק שמיר, לבטח אחד משלושת ראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ידע והבין מהו ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לשם מה היא קיימת, מה הצדקת קיומה, מה האתגר הלאומי הגדול העומד בפנינו ומה תפקידה של הנהגה לאומית בעת הזו. לעגו לו שהוא ראש ממשלה פאסיבי, כי ראש ממשלה אקטיבי הוא מי שמקדם תהליך מדיני של נסיגה משטחי ארץ ישראל. אך למעט בן-גוריון ואולי אשכול, לא היה ראש ממשלה פרו-אקטיבי כמוהו, בקידום ייעודה של המדינה.

העליה הייתה למרכז פועלו כראש הממשלה. הוא הוביל בנחישות, בעקשנות ובהצלחה מהלך מדיני לא פופולרי לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב. הסברו היה שברגע שקיימת מדינה יהודית, יהודי אינו יכול להיות מוגדר פליט, כי יש לו מולדת שדלתותיה פתוחות לרווחה לקראתו. במולדת הזו מקומו, ואם הוא בוחר להגר למקום אחר, אין הוא פליט ואין הוא זכאי להטבות כפליט. החלטה זו נעלה למעשה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ וניתבה אותם לישראל.

הוא ניער את כל שרי הממשלה ומשרדי הממשלה לשנות לחלוטין את סדרי העדיפויות שלהם ולהיערך מיד לקליטת מיליון עולים מבריה"מ. הו, כמה לעגו לו לאיש המוזר הזה שמפנטז על מיליון עולים. אבל שמיר ניהל את הממשלה ביד רמה, דרש דו"חות מהשרים, דרש ביצועים, דרש מכל משרד להיערך למציאות החדשה בתכניות ובמעשים. לנושא הזה הוא הפנה את התקציבים. ומיליון העולים אכן הגיעו, לכולם הייתה קורת גג והמדינה הייתה ערוכה לקליטתם בצורה מופתית. במקביל, הוא החליט על מבצע שלמה והוביל את צה"ל והמוסד למבצע ההירואי של העלאת מרבית יהדות אתיופיה בתוך 48 שעות.

מדינת ישראל הייתה מדינה אחרת בלי העליה הגדולה מחבר המדינות. אין תחום שהעליה הגדולה לא הטביעה בו חותם אדיר שקידם את המדינה בצורה דרמטית – מדע וטכנולוגיה, כלכלה, רפואה, תרבות, ספורט וכמובן דמוגרפיה, שהיא הביטחון הלאומי המשמעותי ביותר שלנו.

כל זה לא היה קורה אלמלא יצחק שמיר היה ראש הממשלה. זה מקרה נדיר שבו אדם אחד, הצנוע שבמנהיגים שהיו כאן (אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בתקופתו, טוען שהוא האדם היחיד שהוא הכיר שהיה חף מאגו), שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, השפיע בצורה דרמטית כל כך על עתידה של מדינת ישראל.

רק לדבר אחד הוא לא השכיל להיערך – להתעמרות של הרבנות הראשית, הנשלטת בידי בית שמאי, לעולים מחבר המדינות. אני משוכנע, שאילו היה נבחר לקדנציה נוספת, הוא היה פותר את הבעיה הזאת וחוסך מאתנו ובעיקר מן העולים את הסאגה הבלתי נסבלת הזאת.

ואת כל זה אני מזכיר לא רק כדי לספר את ההיסטוריה, אלא בעיקר כדי ללמוד מן ההיסטוריה. יש באוקראינה קהילה יהודית גדולה של רבע מיליון איש. אני יודע מה יצחק שמיר היה עושה היום; מה היה מדיר שינה מעיניו, מה היה הנושא המרכזי שבו הוא היה עוסק.

האם נפתלי בנט וממשלת ישראל ישכילו אף הם להתרומם לגודל השעה, להבין את גודל ההזדמנות, ויובילו להעלאת יהדות אוקראינה וקליטתה המוצלחת?

(אגב, שמיר ה"פרובינציאלי" הזה, ה"פאסיבי" הזה, ש"לא היה ער למשמעות של העולם המשתנה", גם הוביל מהלך מדיני גדול של חידוש היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם בריה"מ, סין, הודו וכל מדינות הגוש הסובייטי ומדינות באפריקה. בסה"כ – יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות).

* חוק מאכזב – אעשה שקר בנפשי אם אומר שאני מאושר מחוק הגיור שאושר בוועדת השרים לחקיקה. לא זו הרפורמה הראויה. ראשית, היא מותירה את המונופול על הגיור בידי הזרם האורתודוקסי, כאילו איננו מדינת הלאום של העם היהודי, אלא מדינת המגזר של הזרם האורתודוקסי. האמת היא שלפתיחת הגיור בארץ לכל הזרמים ביהדות לא ציפיתי, כי אני מודע למגבלות הפוליטיות. אבל ציפיתי, לפחות, שהרפורמה תהיה ברוח המלצות ועדת ניסים, שאגב – הוקמה בידי נתניהו כראש הממשלה, ועל פיה יש להקים רשות גיור ממלכתית שאינה כפופה לרבנות החרדית. למרבה הצער, בחוק שאושר, הגיורים של רבני הערים כפופים לאישור הרבנות החרדית, הקנאית, עוכרת הגיור. אני מקווה שבדיונים בוועדה החוק יתוקן.

למרות אכזבתי, אילו הייתי ח"כ הייתי תומך בחוק ללא היסוס, כי אני לא מאמין ב"הכל או לא כלום" וברור שהחוק משפר את המצב הנוכחי. אני מקווה שרשות הגיור תהיה אקטיבית בעידוד גיור ושהמתגיירים ימצאו בקרב רבני הערים רבנים מבית הלל, מאירי פנים שיקבלו אותם בנפש חפצה. לבו של חוק הגיור הוא "עשה לך רב", כלומר רבני הערים מוסמכים לגייר והמתגייר יכול לבחור את הרב שיגייר אותו. אם הרבנים הראשיים יעזו לבטל גיורים בעזות מצח, אני מקווה שכתגובה החוק ישונה, כך שתוסרנה ידיהם מהגיור.

ההתנהגות של הליכוד בנושא הזה בזויה. אילו אמרו שהם נגד החוק כי זה חוק של הממשלה והם כאופוזיציה מתנגדים לה – ניחא. אילו אמרו שהם בעלי ברית של החרדים, וכפי שהחרדים גילו כלפיהם נאמנות ודבקו בהם באופוזיציה, הם מצביעים אתם על נושא שחשוב להם – ניחא. הבעיה היא שאנשי הליכוד מתבטאים כמו הקנאים שבחרדים ומאמצים את הטיעונים הקנאיים ואת הרטוריקה הקנאית. כמו שהם זוחלים למאורת הצפעונים של הכהניסט.

איפה הליכוד של שמיר, שכאשר החרדים דרשו ממנו חקיקה אנטי ציונית בנושא הגיור, הוא הפסיק את המו"מ הקואליציוני אתם והקים את ממשלת האחדות השניה (1988)? לא בכדי, משה ניסים היה אחד השרים המקורבים אליו ביותר. משה ניסים הוא ליכודניק, דתי-אורתודוקסי, בנו ותלמידו של הרב הראשי הראשון לציון יצחק ניסים. כאשר נתניהו הטיל עליו להכין הצעה לרפורמה בגיור – הצעתו הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מהחוק של מתן כהנא. זו דרכו של הליכוד המקורי. איך הם הידרדרו לקנאות גורפת בכל הנושאים?

* להשליט חוק וסדר – מה שקורה בשיח' ג'ראח / שמעון הצדיק הוא התגלמות אובדן הריבונות. למרבה הצער, אחרי 9 חודשים של ממשלת השינוי, האנרכיה שנוצרה בעשור האבוד – נמשכת. השכונה רוויה באלימות ובטרור, ויש להודות על האמת – משני הצדדים. הן התושבים היהודים והן הערבים סובלים מביריונות ואלימות. ופרובוקטורים פירומנים כמו הצמד-חמד איתמר כסיף ועופר בן גביר נמשכים למקומות כאלה כמו זבובים לחרא.

על משטרת ישראל להקים במקום נקודת משטרה 24/7 ולהשליט חוק בסדר בשכונה.

* איות מוזר – עקיבא נוביק הוא חסכן. צר לו לשחוק את מקשי מקלדתו. בפוסט שכתב על הכהניסט בן גביר, הוא כתב את שמו בקיצור… ב"ג.

נוביק, עיניך אינן רואות את מה שאצבעותיך מקלידות?

* השפל של תעשיית השקרים – אין שום גבולות לתעשיית השקרים וההסתה. אין שפל שהמנוולים הללו לא יירדו אליו. אין גבולות לרוע ולרשעות שלהם. העיתונאי אמיר אלון מת בגיל 39, לאחר ששלח יד בנפשו. תעשיית השקרים וההסתה מפיצה עלילת דם בזויה, כאילו הוא נרצח בשליחות שר האוצר אביגדור ליברמן, כיוון שהוא ערך תחקיר עליו. וכמובן המשטרה הפוליטית של הדיפ-סטייט משתיקה את העניין, או אולי היא שותפה לרצח. לטענת המנוולים, אנשיו של ליברמן רצחו עוד ששה עדים נגדו בעבר. יש לזכור, שכל עוד ליברמן תמך בנתניהו, הם טענו שהמשטרה והפרקליטות רודפות אותו כי הוא ימני. ברגע שהוא הפסיק לתמוך בנתניהו, הוא נהיה ססס00מולני בוגד, איש מאפיה שרוצח עדים ועיתונאים. והם מפיצים זאת, כדרכם, בכל תעלות הביבים, תרתי משמע, והמונים מאמינים. כן, הם מאמינים גם לגאון דיסטל אטבריאן שמגדירה את מדינת ישראל "אחת המדינות הרקובות בעולם". ארורים.

לפחות נחסכה מאתנו השמעת עלילת הדם בשעת התעמולה בגל"צ.

* חוק הקונספירטורים השלובים – אייבי בנימין הוא פעיל בגרעין הקשה של הבלפוריאדה. עוד קודם לכן הוא היה מהגרעין הקשה של "מחאת פ"ת", כלומר של הרדיפה אחר היועמ"ש מנדלבליט, שהייתה התנקשות במדינת החוק.

כמו הלוחמים היפאנים שלא שמעו על כניעת הקיסר והמשיכו להסתתר שנים רבות בג'ונגלים, כך הגרעין הקשה של הבלפוריאדה אינו מסוגל להיגמל. אייבי בנימין לא נוטש את הג'ונגל, וממשיך לנהל את מלחמת האתמול.

הוא קוסנפירטור לא קטן. הנה, ציטוט אופייני, בעקבות דחיית דיונים במשפט נתניהו כיוון שאחד השופטים לקה בקורונה: "השופטים במשפט נתניהו לא רוצים לעבוד. הם מחפשים כל סיבה לדחות דיונים. אולי מחכים לדיל או חנינה של השתול הרצוג". ברור, השופטים שתולים. הנשיא שתול. כולם מופעלים בידי נתניהו. ברשומה אחרת הוא כתב שנתניהו בכל שבוע ישלח מאומת להדביק שופט אחר.

הדבר המעניין והמוזר, אך לא מפתיע, הוא הדמיון בין עולם המושגים הרדוף והקונספירטיבי של ביביסטים ובלפוריסטים. כפי שאלה ואלה תקפו בו זמנית משני האגפים את מנדלבליט ואת שלטון החוץ, כך הם מנפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות. חוק הקונספירטורים השלובים.

(כן, למחרת קראתי רשומה של איזה ביביסט טיפש, שמסביר שהשופט במשפט נתניהו "חולה" כדי לתת לתביעה זמן להתארגן, אחרי שאתם יודעים… התיקים קורסים וכו').

* בעד הנגד – אלי אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, טוען שאין הבדל בין הממשלה הנוכחית לקודמתה ושבנט הוא ממשיך דרכו של נתניהו.

כל מי שעיניו בראשו יודע שאלה שטויות. פשוט האדם מאוהב בפוזת המחאה; הוא בעד הנגד ונגד הבעד.

הוא האצבע ה-61 של הקואליציה והוא מסכן את קיומה. אבל מה אכפת לו? הרי זו אותה ממשלה.

* מנטליות של תנועת מחאה – מבלי להצדיק את החרם של כחול לבן על ההצבעות בכנסת – לא גנץ אשם במשבר הקואליציוני, אלא מפלגת העבודה ומרצ, המאיימות לא לתמוך בכנסת בהסדר הפנסיות לאנשי הקבע. הן התנגדו בממשלה וזה בסדר גמור. גם אני, בלשון המעטה, לא אוהב את ההסדר. אבל מרגע שהתקבלה ההחלטה, היא מחייבת את כולם. אחרת אי אפשר לנהל קואליציה.

מרצ היא מפלגה ילדותית עם מנטליות של תנועת מחאה. אבל במפלגת העבודה אמורים להיות אי אלו שרידי DNA של מפלגת שלטון. על זה עושים משבר קואליציוני?

הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? הם רוצים לראות את בן גביר שר המשפטים? יאללה, תרגיעו.

שיגידו תודה שקיבלו חופש הצבעה על חוק האזרחות.

* כשר אבל מסריח – לאורך שנים קיימת במשרד החוץ מכסה של מינויים פוליטיים של שר החוץ, בשירות החוץ. אני בעד מינויים כאלה, כיוון שבצדק שר החוץ מעוניין שאנשי אמונו, הקרובים לעמדותיו, הוא מכיר אותם ובוטח בהם, ישרתו כשגרירים בעת כהונתו, ובלבד שאלה אנשים המתאימים לתפקידים.

היום פועלים לפחות שלושה שגרירים מצוינים שמונו בידי הממשלה הקודמת, ואני שמח שהממשלה הנוכחית השאירה אותם בתפקידם – שגרירנו באו"ם גלעד ארדן, השגרירה בלונדון ציפי חוטובלי והשגריר ברומא דרור אידר.

גם יאיר לפיד מינה אנשים שלו, ואם בעבר הוא ביקר זאת והיום הוא עושה זאת – אז הוא טעה והיום הוא צודק.

במסגרת המכסה שלו הוא מינה את ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ לקונסולית בשנגחאי. מה פתאום? למה דווקא היא? על סמך מה? היא לא חברה במפלגתו. עמדותיה רחוקות מעמדותיו. על סמך התבטאויותיה בכנסת קשה לומר שהיא הדמות המתאימה לייצג את ישראל ואת עמדותיה. ובכלל, יאיר לפיד לא ידוע כחובב הזועביז. מה קרה?

זה שקוף. מה שעמד לנגד עיניו לא היה איכות הקונסולית הישראלית בשנגחאי, ולא התאמתה לתפקיד, אלא רצונו להרחיק אותה מהכנסת בהיותה ח"כית סוררת, שהצביעה נגד חוק הגיוס והפילה אותו ועמדה להצביע נגד החוק לאיסור טיפולי המרה. נכון שבהצבעה השניה היא תמכה בחוק הגיוס ואת איומה בנוגע לטיפולי ההמרה לא מימשה. אבל בקואליציה כה שברירית, לפיד לא רוצה עוד סיכונים.

הרצון להרחיק את זועבי מהכנסת מובן ומוצדק, אך זה אינו שיקול המצדיק מינוי לייצוג ישראל בחו"ל. זה לא המנדט של יאיר לפיד כשר החוץ. מבחינה חוקית אין פגם במינוי, אבל מבחינה מוסרית וציבורית, זו הפרת אמונים.

* ברוגז – "ישראל היום" יוצא לעצמאות ומשתחרר מפולחן האישיות לנתניהו. וכך צייץ יאיר נתניהו: "זה הזמן למחוק את האפליקציה של 'ישראל היום', להסיר עוקב או לייק מהטוויטר ופייסבוק, ולא לקחת יותר את העיתון ברכבת".

וזה סימן למי שרוצה לקרוא עיתונות חופשית להוריד את האפליקציה, להוסיף עוקב או לייק בטוויטר ופייסבוק ולקחת את העיתון ברכבת.

* לוגיקה – אחרי שאמסלם אמר שכל האשכנזים גזענים, הוא תיקן ואמר שלא כל האשכנזים גזענים אבל כל הגזענים אשכנזים.

אלא שהוא עצמו ההפרכה של האקסיומה.

* הגולם קם על יוצרו – אמסלם נעלב מכך שנתניהו התקשר לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והסתייג באוזניה מהשתלחותו המתלהמת עליה, ועלה למתקפה. הוא אפילו איים לא לתמוך בנתניהו אם לא יצטרף למתקפתו, "ריד מיי ליפס". הוא האשים את נתניהו בהאשמה איומה ונוראה: "12 שנה הוא לא עשה כלום נגד מערכת המשפט".

זאת חצי אמת. במשך מחצית התקופה הוא אכן לא עשה כלום נגד מערכת המשפט. עד שהחלו החקירות ואו-אז הוא הוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, ובין השאר שיסע את אמסלם ושכמותו בבית המשפט. אבל העניין המטריד הוא מה הציפיה של אמסלם מראש ממשלה בישראל ועל פי מה הוא יתמוך בו או יתנגד בו. שיילחם "נגד מערכת המשפט". זה תפקידו של ראש ממשלה בישראל?

האמת היא שהציפיה הזו היא ממש ביביסטית. והנה, הגולם קם על יוצרו.

* מדינת אפרטהייד – למה נבחר שופט מוסלמי לבית המשפט העליון? כי ככזה זה מדינת אפרטהייד.

אגב, רק 75% מהשופטים החדשים אינם "גבר אשכנזי לבן פריבילג" בלה בלה בלה.

* בדרכו של צ'מברליין – החוצפה והתעוזה של פוטין, נובעים במידה רבה מן החולשה של ארה"ב. הביטוי הבולט ביותר והבוטה ביותר של חולשת ארה"ב, הוא הסכם הגרעין הנרקם עם איראן; הסכם תבוסתני ברוח מינכן. איראן היא אויבת גדולה של ארה"ב והעולם החופשי יותר מאשר רוסיה. רוסיה שותפה לארה"ב בהסכם הכניעה לאיראן והיא רואה מקרוב את חולשתו ורפיסותו של ביידן. את המחיר המידי תשלם אוקראינה. בטווח רחוק – העולם החופשי כולו ישלם את המחיר.

* היהפוך ארדואן עורו? – איני נלהב, בלשון המעטה, מהתחממות היחסים עם טורקיה. כל עוד ארדואן הוא הנשיא, טורקיה תישאר מדינת אויב. אין לי שמץ של אמון בו ואיני מאמין שהאנטישמי הזה שינה את דרכו או את עמדותיו. מה שעומד מאחורי החיזור הטורקי, הוא אינטרס טורקי הנובע ממצוקה וניסיון להיעזר בנו כדי להיחלץ ממנה, וכלל איני בטוח שיש לישראל אינטרס לסייע לארדואן בכך.

מכל מקום, על ישראל להעמיד תנאים בפני טורקיה לביקור הנשיא הרצוג. למשל, סילוק  מפקדת חמאס מארצם. אני שמח על כך שהרצוג יבקר ביוון ובקפריסין לפני ביקורו בטורקיה. זה מסר חשוב לשתי בעלות בריתנו שההתחממות עם טורקיה לא תהיה על חשבונן, ולא פחות חשוב – מסר לארדואן שהוא לא יצליח לתקוע טריז בינינו.

* הסיפור שלהם – הרציתי בפני מועדון ותיקי מושב נוב על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". אני מרצה הרבה על ההתיישבות בגולן ועל הספר, אבל מה שהיה מיוחד בהרצאה הזו הוא הקהל. הספר הוא אמנם ביוגרפיה של יהודה, אך הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן. הספר וההרצאה מספרים את הסיפור שלהם, של מייסדי ההתיישבות. זו הייתה חוויה נפלאה להם ולא פחות – לי. הספקתי רק חצי מההרצאה, ואמשיך בעוד שבועיים.

* סדנא דארעא – ציטוט: "כמה מהדוברים במועצה טענו כלפי הממשלה ובמיוחד כלפי שר החקלאות, כי הממשלה אינה עושה די כדי לשפר את תנאי החקלאות ואף מרעה אותם על ידי יבוא מתחרה".

נשמע מוכר? מדובר בישיבת מועצת הקיבוץ המאוחד בדצמבר 1961. שר החקלאות היה משה דיין.

* שירת האגם הגווע – גדלתי על ספרו של חתן פרס ישראל לצילום פטר מירום "שירת האגם הגווע". פטר, חבר קיבוץ חולתה, תיעד בספר את ייבוש אגם החולה. כשפינינו את בית הוריי, לקחתי את הספר לביתי.

פטר מירום נפטר ביום ראשון בגיל 103, שבע ימים ומעשים.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

זריקת סבתא – בני הרצליה היא מחזיקת הגביע בכדורסל והמובילה בליגה, כך שיש לה סיכוי ריאלי לזכות בדאבל. הכוכב המרכזי שלה הוא צ'ינאנו אונואקו. המאפיין הייחודי שלו, הוא אופן הקליעה לסל בזריקות עונשין – "זריקות סבתא".

"זריקת סבתא" היא כינוי לקליעת עונשין שהייתה מקובלת בעבר הרחוק ויצאה לגמרי מן האופנה, שבה השחקן אוחז בכדור בידיים ישרות באלכסון כלפי מטה, בסביבות פלג הגוף התחתון שלו, וזורק אותו בקשת אל הסל. מעטים זורקים כך היום, אך הם עושים זאת בהצלחה, ולא אופתע אם היא תחזור לאופנה.

* "חדשות בן עזר"

סליחה שניצחנו

על אפרים קישון – 17 שנים למותו

ב-1949 עלה לארץ מהונגריה פרנץ קישהונט, שורד שואה צעיר בן 25, שלא ידע מילה בעברית. שנתיים מאוחר יותר כבר היה לאפרים קישון טור סאטירי בעברית, בעיתון בעברית קלה "אומר" ובאותה שנה כבר פרסם סאטירה בעברית ב"דבר". הוא השתלט חיש קל על השפה, ושלט בה ובמכמניה שליטה מופלאה, היטיב להשתעשע בה בחידודי לשון ומשחקי מילים ואף המציא מושגים שהיו למותג קישוני כמו "האמשים" (מהמילה אמש = אתמול) ו"לגמוז" – פועל של לקטול יצירת אמנות בביקורת קשה, הנגזרת משמו של מבקר האמנות הקפדן חיים גמזו.

מהר מאוד היה קישון הסאטיריקן וההומוריסקן הבולט ביותר בישראל, ומאמרי הסאטירה שלו, במדורו "חד-גדיא" ב"מעריב" – העיתון הנפוץ ביותר במדינה עד שנות השבעים, או כפי שהוא נהג להגדיר אותן – "הומורסקות", היו לשם דבר. הקהל ציפה להם משבוע לשבוע והם עיצבו את סדר היום הציבורי. הוא ביקר תופעות שליליות במדינת ישראל הצעירה ובשלטונה, ובעיקר תופעות כמו הבירוקרטיה והפרוטקציה. הביקורת הזו הייתה פצעי אוהב, של פטריוט גדול. לצד הביקורת, באה לידי ביטוי אהבתו של קישון למדינת ישראל, לארץ ישראל ולשפה העברית. "זוהי הארץ היחידה בעולם שבו האם לומדת את שפת האם מפי הבנים", כתב. את טורו עיטרו קריקטורות של חברו, הקריקטוריסט דּוֹשׁ (קריאל גרדוש). קישון, דוש וטומי לפיד, מהעיתונאים הבולטים והפופולריים ב"מעריב" וחברים אישיים קרובים, כונו וכינו את עצמם בגאווה "המאפיה ההונגרית".

קישון, חתן פרס ישראל, היה עיתונאי, סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי. הוא היה אחד היוצרים הישראלים המוכרים והמצליחים ביותר בעולם. סרטו "סלח שבאתי" היה הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר, וזכה בשני פרסי "גלובוס הזהב", לסרט הזר הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר (חיים טופול). סרטו "השוטר אזולאי" היה מועמד אף הוא לאוסקר ואף הוא זכה בפרס "גלובוס הזהב" לסרט הזר הטוב ביותר ולפרסים נוספים. שמו של קישון הוזכר לא אחת כמועמד לפרס נובל לספרות.

קישון פרסם 43 ספרים ובהם שמונה ספרי ילדים. בין הבולטים שבהם: "אלף גדיא וגדיא", "העולה היורד לחיינו", "עין כמונים", "באחד האמשים", "סליחה שניצחנו", "אוי למנצחים", "גומזים, גומזים", "פרטאצ'יה אהובתי", ו"הג'ינג'י עם המפתח". ספריו תורגמו לשפות רבות. הוא העלה 13 מחזות ובהם "שמו הולך לפניו", "אף מילה למורגנשטרן", "הכתובה", "הו הו יוליה" ו"פתוח לרגל שיפוצים". סרטיו הם "סאלח שבאתי", "ארבינקה", "תעלת בלאומליך", "השוטר אזולאי" ו"השועל בלול התרנגולות". הוא כתב לשלישיית "הגשש החיוור" כמה מן המוצלחים במערכוניה, ובהם "אופסייד סטורי", "אוסף הבולים", "קסיוס קליי נגד חלפון" ו"המוסך".

חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם קישון את ספרו הסאטירי "סליחה שניצחנו", בליווי קריקטורות של דוש. כותרת הספר מלמדת על הביקורת החריפה שהוא מתח על צביעות העולם התוקף את ישראל שניצחה במלחמת מגן וגם קולות בתוך ישראל המתנצלים על הניצחון.

אחד המאמרים מנוסח כמכתב לנשיא מצרים גמאל עבד-אל נאצר, תחת הכותרת "גמאל יקירנו,". "מי חשב שדברים כאלה יקרו בינינו. הלא התפקידים של החיילים על לוח השחמט הקבועים מזמן, הוסכם בראשי פרקים, שאתה מצהיר ברמקולים שכוונתך להשמיד את מדינת ישראל בהקדם האפשרי, ואילו אנחנו מתרוצצים בפרוזדורים וצורחים: 'הצילו! זה בניגוד לסעיף 18 של מגילת האו"ם!' אחר כך יש הצהרות מטעם המעצמות הימיות התומכות בזכות המעבר במֵיצָרִים אבל מתנגדות למעברים פרובוקטיביים, ומועצת הביטחון פונה אל הצדדים שיבואו לידי הסכם ביניהם בנוגע לפרטי ההשמדה בדרכי שלום…

אם כן, גמאלנו, החייל הזה לא רוצה!

אם אלופי השחמט טרם למדו כיצד יש לשחק את נאמביט-היטלר, הרי הקטנה בארצות נותנת להם שעור. עד כמה שזה נשמע משונה, רק יום אחד עבר מאז נעשינו עצמאיים ואנחנו כבר מתהלכים ישרים יותר, גבהנו כשני סנטימטרים בממוצע".

המאמר מסתיים במילים אלו: "ובכלל דבר מוזר הוא, גמאל יקירנו, שיושבים פה שני מיליון יהודים מעונים, מופגזים ובודדים, השומעים את ההתפוצצויות מסביב ואת רעש המנועים מלמעלה ולכל אחד מישהו בחזית, והלב חרד לעתיד, והם אומרים: שהחיינו והגיענו לזמן הזה! על מה הם גאים כל כך, אתה שואל? על זה שהם ישראלים. טיפשי, לא?"

בישיבת אבל של הכנסת, לאחר מותו של קישון בינואר 2005, לפני 17 שנים בדיוק, אמר חברו הטוב, ראש האופוזיציה טומי לפיד: "… אפרים היה גאון, וכגאון היה מגדולי הסטיריקנים בעולם, ולא רק בארץ. הוא היה חבר, הוא היה איש מצחיק.

אמרת, אדוני היושב-ראש, שיצחק הסוף איננו. זו סאטירה מפורסמת שלו על כך שמגיה בעיתון מרגיש שמישהו לא גמר את המאמר בעיתון שעומד להופיע, ורושם לעורך: 'יצחק הסוף איננו', והעורך חושב שאדם ששמו יצחק הסוף נפטר – יצחק הסוף איננו – נותן הוראה לפרסם מודעת אבל על יצחק הסוף, ואם כבר כותבים מודעת אבל אז כותבים כל מיני דברים יפים, ואם הוא היה איש כזה טוב ויפה אז מתאספים אנשים להלווייתו, ונשיא המדינה שולח את תנחומיו, רק שיצחק הסוף, שאיננו, מעולם לא היה.

ההומור הזה, של אפרים, אדם חושב עליו כמובן ביום שבו מלווים אותו, או שנלווה אותו, בדרכו האחרונה, כי הוא היה נוכח מאוד. הוא היה אומר לי: טומי, הייתי רוצה לקרוא את מה שיכתבו עלי אחרי מותי. אילו שפכו עליו את ההערכה והאהבה שהוא זכה בה ביומיים האלה, שמאז מותו, תאמינו לי, הוא היה מת מאושר. לצערי זה לא תמיד היה כך, ובמובן מסוים הוא היה ליצן עצוב. כאב לו באופן מיוחד שבעולם הגדול העריכו אותו יותר מאשר בארץ.

הוא היה עולה חדש נצחי, וישראלי טוטלי; כעולה חדש הוא ראה אותנו מבחוץ, וכישראלי הוא הזדהה עם המולדת מבפנים, ובנקודת המפגש הזאת, שבין האיש שרואה הכול מבחוץ לבין האיש שחי את הדברים מבפנים, נכתבה הסאטירה שלו על החברה הישראלית – בעוקצנות ובאהבה.

… ובהיותו אדם שהוא תמיד זר ותמיד מבפנים, בעת ובעונה אחת, בצורה סכיזופרנית, הוא היה יכול לראות את כל חולשותיה של החברה הישראלית, וגם לתאר אותן כמי שסובל מהן. כך הוא כתב על הפרוטקציה, עם הפתקים, במחזהו הראשון 'שמו הולך לפניו', וכך הוא כתב על העסקן ממפא"י ששולט במדינה ב'שועל בלול התרנגולות', כי הוא ראה את הדברים משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

… קישון היה בטוח, שהאירופים אוהבים אותנו רק כאשר אנחנו מסכנים, נרדפי שואה, מושפלים; אז אירופה מוכנה להתייחס ליהודים כמו שהתייחסה השבוע, במלאות 60 שנות לשחרור אושוויץ. אבל אחרי ששת הימים, כאשר ישראל ניצחה במלחמה, זה כבר לא התקבל על דעתו של העולם המערבי. על זה הם לא מחלו לנו. זה היה בשבילם יותר מדי, לראות יהודי גאה ומנצח, ועל כן הוא כתב את הסאטירה הגדולה שלו, המופנית לעולם הגדול: 'סליחה שניצחנו' ".

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות 30.1.22

* שורש המחלוקת –המחלוקת בין ציונות לשוקניזם עמוקה מאוד, יסודית מאוד. זו לא מחלוקת על אקיבוש. זו לא מחלוקת על "זכויות האדם". זו לא מחלוקת על השלום. זו לא מחלוקת היסטורית על ה"נכבה". כל אלה ביטויים חיצוניים, על פני השטח. המחלוקת האמתית היא על מהותה וזהותה של מדינת ישראל. העמדות בסוגיות אקטואליות נובעות מן המחלוקת הזאת.

המחלוקת האמתית היא על שאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. כל השאר – סימפטומים.

השבוע החליטה הממשלה להעביר לידי הלמ"ס את המשימה של חישוב מספר היהודים בעולם, ולא להסתמך על מחקריו של פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, כפי שהיה מקובל עד כה.

גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד עצם ספירת היהודים בעולם ועצם העניין של מדינת ישראל בעם היהודי. הדברים שכתב בנדון, הם לב האידיאולוגיה השוקניסטית: "האובססיה היהודית של ישראל מכה שוב… ההנחה הציונית קובעת, שזאת עתודת ההגירה לישראל ופוטנציאל התמיכה העיוורת בה. ככל שיש יותר יהודים, כך טוב יותר לישראל. ככל שיותר עולים לישראל, טוב עוד יותר לישראל. הגיעה העת להשתחרר מהקלישאות הללו. הן איבדו כל קשר למציאות… ישראל אינה צריכה לספור כמה יהודים יש בעולם כי אין היא 'מדינת העם היהודי'. אין היא מדינה של מי שאינם אזרחיה. ישראל היא מדינת הישראלים… ספירה ותיוג של אזרחי מדינות זרות אינם עניינה של ישראל, וייחשבו להתערבות בוטה בענייניהן הפנימיים של אותן מדינות ובזכויות הפרט בהן… יהודי קנדה הם הרי אזרחי קנדה, אזרחיה בלבד, קנדים לכל דבר, וכמותם יהודי צרפת… עידוד ההגירה אליה כבר איננו רלוונטי: הלוואי שלא יבואו יותר, צפוף כאן כבר מאוד… ההתבוללות כבר לא אסון כמו שלימדו אותנו. וכי מה רע בה? כשחלק גדול מיהודי העולם בוחרים לא לזהות את עצמם כיהודים, בדיוק כמו חלק הולך וגדל של הישראלים. זהות חילונית ואזרחית בעולם הגלובלי מחליפה בהדרגה את היידשקייט, ומגוחך לספור ראשים יהודיים… המדינה צריכה להכיר בכך שהיא מדינת הישראלים".

זו תמצית האידיאולוגיה השוקניסטית על רגל אחת. אין לאום יהודי. ישראל אינה מדינת העם היהודי אלא רק מדינת אזרחיה. היהודים שאינם חיים בארץ הם קנדים או צרפתים לכל דבר ואין שום קשר בינם לביננו, ומבחינתנו אין הבדל בינם לקנדים או צרפתים שאינם יהודים. עליה היא הגירה – והיא דבר שלילי. כלומר, הגירה של יהודים, הרי גדעון לוי מטיף ל"זכות" השיבה כלומר להגירה של מיליוני פלשתינאים. והוא תומך מאוד בהגירה המונית של מבקשי מקלט. לאלה המדינה שלנו אינה צפופה. היא צפופה רק לעליית יהודים.

זה שורש המחלוקת בין ציונות לשוקניזם.

אגב, בעקבות מאמר של אורי משגב, שמתנתק לאחרונה מן האידיאולוגיה השוקניסטית, ופרסם לפני שבועיים מאמר שבו הסביר מדוע הציונות אינה קולוניאליזם, הגיב השוקניסט דימיטרי שומסקי ובמאמרו הוא הפתיע אותי. הוא כתב שבתקופת האימפריה העות'מאנית הציונות עוד לא הייתה קולוניאליסטית. היא החלה להיות קולוניאליסטית רק מאז הצהרת בלפור…

* האופוזיציה המהותית – בניגוד לאופוזיציה הביביסטית לממשלה, שאמנם היא פרועה באופן חסר תקדים, אך היא אופוזיציית סרק פרסונלית, שכל מה שעומד מאחורי מחאתה הוא דה-לגיטימציה לעצם קיומה של ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, יש לממשלה הזאת גם אופוזיציה מהותית, המתנגדת לה בשל מדיניותה. האופוזיציה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בעמודי הדעות של "הארץ". וכך שאול אריאלי כותב שאין זכות קיום לממשלה כיוון שאינה מקדמת את חזון שתי מדינות לשני עמים, וכך אילנה המרמן היוצאת ב"קריאה דחופה" למרצ: "צאו מן הממשלה הזאת". היא כותבת ש"עוד לא נולדו התבונה והמוסר שיצדיקו את שעבוד העקרונות שלכם… לעקרונות של שותפיכם לממשלה, מבנט ושקד, דרך סער וליברמן ועד גנץ".

אני סולד מעמדותיו של אריאלי ועוד יותר מכך של המרמן; הן איומות ונוראות בעיניי. אבל בדמוקרטיה חשוב שתהיה אופוזיציה. כיוון שהם מבטאים אופוזיציה מהותית לממשלה, ולא אופוזיציה שאין שום תוכן להתנגדותה, הם ממלאים תפקיד חשוב בדמוקרטיה הישראלית.

(לשם הבהרה – יש הבדל אדיר בין אריאלי, שהוא פטריוט ישראלי בעל דעות שמאל יוני קיצוניות ואובססיה חולנית למדינה פלשתינאית ולנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, לבין המרמן, שהיא אנטי ציונית אוטואנטישמית תומכת בהתלהבות בטרור הערבי וסייענית טרור כשלעצמה – מבריחת שב"חית סדרתית. אבל הצגתי אותם יחד, כיוון ששניהם מהווים אופוזיציה מהותית התוקפת את הממשלה בשל מעשיה ומדיניותה, ולא בשל מי שאינו עומד בראשה).

* ראש הממשלה מתראיין – בעבר, חלק בלתי נפרד מסדר יומו של ראש הממשלה, היה להתראיין ולהשיב לשאלות העיתונאים. העיתונאים הם באי כוח הציבור ותפקידם להפנות לראש הממשלה את השאלות הקשות ותפקידו להתמודד אתן ולהשיב. משחר ילדותי אני זוכר את ראשי הממשלה יושבים באולפן "מוקד" או "שיחת ועידה" בטלוויזיה, מתראיינים ביומן הבוקר או יומן הערב ברדיו, מתארחים ב"ראיון השבוע" של דב גולדשטיין ב"מעריב" או של רפאל בשן ב"ידיעות אחרונות". אני זוכר היטב את גולדה, רבין, בגין ("בוקר טוב מר קיטל"), שמיר ופרס מתראיינים.

בקדנציה הראשונה של נתניהו, וביתר שאת בכהונתו של ברק, ראשי הממשלה נסחפו בבולמוס ראיונות. הם הגזימו. אי אפשר היה כמעט לפתוח את הרדיו בלי לשמוע את אהוד ברק מלהג וחוזר עד לזרא על אותן קלישאות ששמענו מפיו הבוקר ואתמול. הם המאיסו את עצמם והייתה על כך ביקורת חריפה.

כיוון ששניהם הובסו בבחירות, אריק שרון החליט לעצור את השטף הזה. אולם במקום לחזור לגישה המאוזנת שהייתה מקובלת לפניהם, הוא הלך לקיצוניות שניה. את השלשול הכרוני החליפה עצירות כרונית. הוא נקט בגישה על פיה יש לבנות את המנהיגות על דיסטנס. לא צריך לשמוע את ראש הממשלה, אלא לעתים רחוקות. בטח שאין הוא צריך להשיב על שאלות עיתונאים. למה מי הם בכלל. לדבר אל הציבור? מעל הראש של העיתונאים ובלי שאלות. הוא יצר מסורת, הנשמרת עד היום, על פיה התקשורת מוזמנת לפתח ישיבת הממשלה, שבה ראש הממשלה מוסר הצהרה שבועית, ללא שאלות, ללא דיון, וכך מעביר את המסרים לתקשורת. מדי פעם, כמו ערב עקירת גוש קטיף, הוא נשא נאום לאומה. אבל לא התראיין. כך נוהג "מנהיג-על" במדינה לא דמוקרטית.

אהוד אולמרט הלך בדרכו. נתניהו המשיך בדרכם. נתניהו אפילו ביטל את המפגש השנתי בכ"ט בנובמבר של ראש הממשלה עם ועדת העורכים ואגודת העיתונאים; מסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי מדי שנה. בזמן נתניהו פרחו הרשתות החברתיות, וכך הוא יכול היה לדבר עם הציבור, באופן חד-כיווני, ללא שאלות, בהפצצה חד-כיוונית שבה ניתן להעביר כל מסר, כל הסתה, כל שקר, באמצעות הפצת סרטונים. לאלה הוא הוסיף "הצהרות לתקשורת" ללא שאלות, לא מסיבת עיתונאים. ובתקופת הקורונה הפקיע שעות פריים-טיים רבות לנאום יומי (כמעט) לאומה, בלי שאלות. רק לקראת הבחירות יצא לבליץ של ראיונות לכל כלי התקשורת, שבהן התנגח בעיתונאים, השפיל אותם לקול תרועות הבייס.

אני שמח שבנט חזר להעניק ראיונות לתקשורת. הצהרותיו, גם בנושא קורונה, הן ברוב המקרים מסיבות עיתונאים שבסופן הוא נשאל שאלות. ומדי פעם, כמו בסופ"ש האחרון, הוא יוצא בבליץ ראיונות.

הכיוון נכון, אך זה מעט מדי ולא בדרך הנכונה. אין צורך בבליץ כזה אחת לחצי שנה. יש להכניס לסדר היום של ראש הממשלה ראיונות מפעם בפעם בכלי תקשורת שונים, שבהן התקשורת תבצע את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה והוא יתייחס אליה בכבוד ויעביר באמצעותה את מסריו לציבור. כך ראוי. אך גם הדרך הנוכחית שבה הוא נוקט, היא שיפור דרמטי אחרי שלושת קודמיו.

* שלוש הערות על ראיונות בנט – קראתי שלושה מראיונותיו של בנט לתקשורת, ליוסי ורטר ב"הארץ", נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ומוריה קור ב"ישראל היום". בסך הכל הזדהיתי עם מרבית דבריו. אני גם רואה בו ראש ממשלה טוב. ויש לי מספר הערות.

א. בחודשים האחרונים הצטיין בנט בהצגת תרבות פוליטית חלופית לזו ששלטה בכיפה בעיקר בעשור האחרון; תרבות ה"אנחנו" במקום תרבות ה"אני, אני ואני". תרבות של ראש הממשלה כ"ראשון בן שווים" לעומת ראש הממשלה כשליט יחיד. לצערי, בראיונות אלה בנט חזר לתרבות ה"אני ואני". הייתי מגדיר זאת כ-2 בסולם האגוצנטריות של נתניהו. 2 מתוך 100. וזה מדאיג. השינוי בתרבות הפוליטית צריך להיות מוחלט, מהפכני ולא כמותי.

ב. בנט מיטיב לנהל את משבר הקורונה. המדיניות של חיים לצד הקורונה ושל השארת המשק ומערכת החינוך פתוחים לצד המשך והגברת החיסונים ושמירה על האוכלוסיות בסיכון ועל הזקנים, היא מדיניות נכונה והיא מוכיחה את עצמה. בנט קיבל החלטות אמיצות ונכונות – חיסון הבוסטר על פי המלצת המומחים הישראלים עוד לפני אישור ה-FDA וההחלטה על החיסון הרביעי לבני 60 ומעלה. יש לו בהחלט במה להתגאות. לשם מה הוא צריך להוסיף על כך השתלחות ב"מדיניות הסגרים" של קודמו? הסגרים לא היו מדיניות אלא הכרח המציאות, כל עוד לא היו חיסונים. בלי החיסונים, אין לי ספק שגם בנט היה מטיל סגרים. ועל החיסונים ראוי נתניהו לשבח – ישראל הקדימה את כל העולם ברכישת החיסונים ובחיסון האוכלוסיה, וזה היה בקדנציה של נתניהו. איני מצפה מבנט לשבח את נתניהו שתוקף אותו בארסיות ושקרנות כזו, אולם אין זה ראוי לתקוף אותו שלא בצדק.

וראוי להצביע גם על הכישלון של בנט – המיעוט היחסי של המתחסנים בכלל ובין הילדים בפרט ובעיקר הכישלון הקולוסלי במבצע החיסונים בבתי הספר. מוריה קור שאלה אותו על כך והוא התחמק. הוא אמר בצדק שתפקיד הממשלה הוא לספק את החיסונים ומרגע זה ההחלטה היא אישית של ההורים. זה נכון, אך מבחן המנהיגות הוא לשכנע ולהניע את הציבור להתחסן, ובכך הוא נכשל.

ג. בנט סיפר לורטר על שיחתו עם נתניהו לפני הקמת ממשלת השינוי. יש לזכור שבנט וימינה תמכו בממשלה בראשות נתניהו והלכו אתו. מי שהכשיל אותה היה סמוטריץ', שסירב להצטרף לממשלת נתניהו עם רע"ם. הסיטואציה שנוצרה, הייתה ברירה בין סיבוב בחירות חמישי והרה אסון להקמת ממשלת השינוי. באותה שיחה איים נתניהו על בנט, שהוא יפעיל נגדו את כל הצבא שלו כולל הכתב"מים שלו. איום נורא של מי שמוכן לשרוף את המועדון ובלבד שהוא יהיה ראש הממשלה. ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 נמסר שנתניהו מכחיש את הדברים. כיוון שנתניהו הוא שקרן מוחלט אין שום ערך להכחשתו. והבעיה אינה בכך שהוא איים, אלא בכך שהוא מקיים את האיום.

* שאלות הבהרה לאמסלם – הביביריון דודי אמסלם הודיע שכאשר "נחזור" לשלטון נשליך לכלא את מנדלבליט. אין לי בעיה עם ההצהרה הזאת. בסך הכל זה בסדר, כך מתנהלת מדינת חוק מתוקנת.

אבל יש לי שלוש שאלות הבהרה לאמסלם. א. לכמה שנים תשלחו את מנדלבליט לכלא? ב. האם המאסר שלו יכלול עבודת פרך? ג. בהזדמנות קודמת הבטחת שכאשר תעלו לשלטון תקימו מכלאות למתנגדי המשטר. האם מנדלבליט יישלח למכלאות שתקימו, או לאחד מבתי הכלא הקיימים?

* אינה ראויה להיות שופטת – צפיתי בתכנית "עובדה" עם השופטת המודחת אתי כרייף, ויצאתי ממנה עם שתי מסקנות. א. אתי כרייף לא עברה עבירה פלילית. ב. אתי כרייף אינה ראויה להיות שופטת.

המשפטיזציה והפיליליזציה של החברה הישראלית יצרה תודעה ציבורית מושחתת, שבה אנו מוותרים על הרף המוסרי שאנו מציבים בפני מנהיגים ואישי ציבור ואנו מסתפקים בסף הפלילי. אם הנ"ל אינו עבריין פלילי, הוא כשר. הגישה הנפסדת הזאת נשחקה לכזו שגם אם הנ"ל הוא עבריין פלילי אבל השופטים לא קבעו שהעבירה היא עם קלון, הוא כשר. ומכאן נמשכה ההידרדרות לכך שגם אם הוא עבריין פלילי עם קלון זה בסדר גמור מבחינתנו אם הציבור תומך בו, כי זאת ה"דמוקרטיה". ובהמשך הידרדרנו לתודעת סדום ועמורה על פיה מי שחקרו אותו או העמידו אותו לדין הם הפושעים, כבאיומו של הביביריון אמסלם על מנדלבליט שכשנחזור לשלטון נשליך אותו לכלא; אמירה שנועדה בעיקר להלך אימים על השופטים.

את ההידרדרות הזאת יש לעצור, לא בהתקדמות קטנה אלא בקפיצת דרך מהפכנית – לשוב ולהציב דרישות מוסריות, אתיות ונורמטיביות גבוהות, כרף שאנו מציבים בפני מי שרוצה להיות מנהיג או שופט.

אתי כרייף, קיבלה במה אדירה להשמיע את כל טענותיה, את גרסתה המלאה, בכושר שכנוע ורהיטות, והמסקנה שלי מההאזנה לדבריה, היא שמדובר באישה לא מוסרית, שהמטרה מקדשת בעבורה את כל האמצעים, שמציגה את הנורמות המוסריות הירודות שלה במגוון תחומים או כעניין פרטי שלה שאינו קשור להיותה שופטת ואינו צריך לעניין את הציבור או כנורמה של "כך עושים כולם", ועל כך הוסיפה את הפריטה הפופוליסטית א-לה אבישי בן חיים על מיתרי "אישה מזרחית מן הפריפריה".

אדם כזה אינו ראוי להיות שופט.

* החלטה אמיצה – מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה בנושא אהוביה סנדק – הוא פסק על פי ראיות וממצאי החקירה ולא על פי משפט הרחוב, האלים והמתלהם. משפט השדה ניסה להפליל את השוטרים בעיקר כדי להלך אימים על שוטרים בעתיד, לבל יתעסקו על נוער הזוועות. יידוי אבנים על מכוניות נוסעות הוא מעשה טרור שנועד לרצוח. השוטרים הגיעו למקום כדי לסכל את הפיגוע והמפגעים ניסו לברוח מהם וסיכנו בנהיגה מטורפת את עצמם ואת השוטרים. המרדף הסתיים בתאונה שבה נהרג סנדק. חבריו שחשבו שהוא קפץ וברח, הסתירו מפני השוטרים את העובדה שהיה אתם נער נוסף, ובכך הביאו למותו. אני מקווה שהיועמ"ש ישלים את החלטתו, בהחלטה להעמיד לדין את הנערים ובעיקר את הנהג, על נהיגה מסכנת חיים, ועל "לא תעמוד על דם רעך" בהפקירם את חברם.

בימים הקרובים צפויות התפרעויות אלימות של נערי זוועות ופרחי כהניזם, בהובלת מנהיגם בן גביר.

* לפיד בדרכו של נתניהו – הערר שהגיש יאיר לפיד על החלטת ועדת השרים לחקיקה לתמוך בהצעת החוק של ח"כ רוטמן ("הציונות הדתית") בנושא חוק האזרחות, הזהה כמעט להצעת החוק הממשלתית, וניסיונו למנוע את העברתו אך ורק כיוון שהמציע הוא מהאופוזיציה, הוא התנהגות ביביסטית אנטי פטריוטית, המזכירה את קואליציית ביביטיבי שהפילה את החוק לפני כחצי שנה. אילו הצליח לפיד לשכנע את מרצ ורע"ם לתמוך ללא סייג בהצעת החוק הממשלתית וניתן היה להעביר אותה, ניחא. אבל משמעות עמדתו היא הכשלת החוק.

אין לי טענות למרצ ורע"ם. הן מתנגדות לחוק מטעמים אידיאולוגיים. אבל לפיד תומך בחוק בכל לבו, מבין את חשיבותו הביטחונית והדמוגרפית, ובכל זאת הוא מעדיף, בדיוק כמו נתניהו, שיקולי עסקנות צרים וזרים על השיקול הלאומי.  

אני מאמין שהרוב בממשלה ידחה את הערר והחוק יתקבל. מה שיישאר הוא הסירחון שלפיד ישאיר אחריו בהתנהגותו הביביסטית.

* נוק-אאוט לתום יער – הרבה מדובר על שחיקת מעמד המורה בישראל. יפה בן דוד ומה שהיא מייצגת ועצם העובדה שהמורים בחרו בה כנציגתם, מסבירה את אחת הסיבות לכך.

יפה בן-דוד מגלמת גם את העוינות לרעיון העבודה המאורגנת ואיגודי העובדים. היא מדגמנת את האופן שבו עוכרי העבודה המאורגנת מציגים אותה.

בתחרות על הבריונות וגסות הרוח יפה בן-דוד משאירה הרבה מאחוריה את דמותה ב"ארץ נהדרת" אותה מגלמת תום יער.

* הטרלול הפרוגרסיבי התורן – נדירים מאוד המקרים שבהם אני מזדהה עם מאמר של קרולינה לנדסמן, אבל הסכמתי עם כל מילה במאמרה "סוף המשחק". במאמר הזה היא יצאה חוצץ נגד הטרלול הפרוגרסיבי התורן – JewFace ממשפחת "פשעי" ה-BlackFace. הכוונה לגל חדש בעולם האמנות במערב, שהחל בטענה שאדם לבן אינו יכול לשחק אדם שחור וכעת נוסף אליו גל הטוען שאדם שאינו יהודי אינו יכול לשחק יהודי. הטריגר – ליהוקה של הלן מירן לתפקיד גולדה מאיר (איני יודע באיזה סרט מדובר, היא לא כתבה על כך).

זהו עוד דרדור של שיח הזהויות והפוליטיקלי קורקט המאוס. כל מהותו של המשחק, בתיאטרון או בקולנוע, הוא היכולת של אדם להיכנס לדמות אחרת, להזדהות אתה ולהציג אותה. אין שום דבר פוגעני בכך ששחקן לבן צובע את עצמו כדי לשחק תפקיד של שחור ולהיפך. צדקה לנדסמן בהגדירה את המשך הטרלול הזה כ"סוף המשחק", תרתי משמע.

לפני שנים אחדות צפיתי בהצגת הסיום של בית הספר האנתרופוסופי "זומר" ברמת-גן, שם למדה אחייניתי. מופע הסיום לא היה הצגת דאחקות על הווי בית הספר, הממחזר את הצגת הדאחקות של השנה שעברה ושל ארבעים השנים שקדמו לה, אלא מחזה של ממש, המבטא את התוכן ההומניסטי והמוסרי שעליו מחנך בית הספר. המחזה היה "זעקי, ארץ אהובה", המבוסס על הרומן בשם זה של אלן פטון, שיצא חוצץ נגד הגזענות והאפרטהייד כלפי השחורים בדרום אפריקה. אחייניתי, שהשתתפה בהצגה, צבעה את עצמה ונראתה שחורה לכל דבר. המסר של ההצגה הוא אנטי גזעני מובהק, וכיוון שהוא בוצע בצורה מופלאה ובכישרון רב, הוא ריגש מאוד והעביר את המסר בצורה חזקה מאוד.

זה היה בסך הכל לפני שבע שנים. אבל בנורמות החדשות, שהעריצוּת הפרוגרסיבית מנסה להכתיב לנו, היא הייתה נחשבת "גזענית", רחמנא לצלן.

* מלחמות הגולן של רן שריג – מתוך ספרו של מייקל אורן, "שישה ימים של מלחמה" (הספר הטוב והחשוב ביותר על מלחמת ששת הימים): "יגאל אלון שחלף עם הג'יפ שלו על פני נפאח, נעצר בצד הדרך ושאל קצין – רן שריג, מפקד פלוגת סיור – שהמתין באפס מעשה, מה עושים הוא וחייליו. 'מחכה לפקודה', השיב לו שריג. 'איזו פקודה, תרוץ מיד לקוניטרה', צעק אלון. קוניטרה נכבשה בשעה 12:30".

זאת הייתה המלחמה הראשונה של רן שריג על הגולן. המלחמה השניה הייתה מלחמת יום הכיפורים, שבה רן, אז כבר אל"מ, פיקד על חטיבה 179. בקרבות הבלימה בגולן הוא נפצע בצווארו אך בחלוף שלושה ימים ברח מבית החולים, חזר למערכה ולקח פיקוד על החטיבה. החטיבה השתתפה במתקפת הנגד במובלעת הסורית והשתתפה בקרב נגד השריון העיראקי. לאחר מכן החטיבה ירדה לחזית המצרית וחצתה את התעלה.

המלחמה השלישית הייתה מסוג אחר לגמרי – המאבק על הגולן בשנות התשעים. רן היה בין מייסדי וראשי "השמאל עם הגולן", התארגנות של אנשי מפלגת העבודה והשמאל נגד הנסיגה.

רן שריג, בן בית השיטה וחבר הקיבוץ עד יומו האחרון, הוא בנו של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת השחרור ואחיו של המשורר יוסף שריג ("אור וירושלים") שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים.

בית השיטה היה הקיבוץ המאמץ של אורטל, בשנותיו הראשונות. הכרתי את רן לפני ארבעים שנה, כשהייתי בשל"ת המוקדם בבית השיטה והוא היה מזכיר הקיבוץ. לימים, הוא היה יו"ר חיצוני של ההנהלה הכלכלית של אורטל.

רן שריג נפטר ביום רביעי, בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מלחמת הדיאדוכים – נתניהו הגדיר את קרבות הירושה בליכוד, בשבוע שבו נדמה היה שעומדת להיחתם עסקת טיעון – מלחמת הדיאדוכים.

דיאדוך הוא ביוונית עתיקה תופס מקומו של אחר, והכוונה היא ליורש. מלחמת הדיאדוכים היא הכינוי שניתן למלחמות בין יורשיו של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה היוונית בין השנים 323-280 לפנה"ס.

כמובן שכוונתו של נתניהו היא שהוא אלכסנדר הגדול ואם הוא ילך תהיה במפלגתו אנרכיה של מאה שנים.

* "חדשות בן עזר"

מהפכה חובקת כל

מאה שנה למותו של גורדון

בכ"ד בשבט מלאו מאה שנה למותו של אהרון דוד גורדון. 

אחת מאמרותיו מצוטטת מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט כל אחד מאתנו, האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס שעליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

הגדרתו של א.ד. גורדון את הציונות הייתה: "תחיית העם היהודי בארצו". הוא ראה בבניין אומה את מטרת הציונות. "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות… אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים… הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית".

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כל, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון: "אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף … את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו".

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון: "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". 

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות תרט"ז, 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרקסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרקסיסטית-לניניסטית, אימצו אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון הייתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו הייתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו הייתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא".

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו עבודה פיזית. מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?" מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב ל"אלוף המעדר", אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן".

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העליה השניה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העליה השניה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בכ"ד בשבט תרפ"ב, 22 בפברואר 1922, בגיל 66.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"

צרור הערות 23.1.22

* שיטה טוטליטרית – השאלה המרכזית בפרשת הריגול המשטרתי, היא האם המשטרה הפעילה את תכנת NSO לריגול אחרי אזרחים ללא אישור בית המשפט, כטענת התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" או שהכל נעשה באישור שופט מחוזי, כפי שטוענת המשטרה וכפי שהחוק מחייב.

אם יתברר שהמשטרה דוברת אמת והכל נעשה תחת בקרה שיפוטית, עדין יש לתהות מדוע שופט אישר שימוש בצעדים, שנועדו למלחמה בפשע ובשחיתות, לריגול אחרי מחאה פוליטית. השאלה הזו צריכה להטריד כל אזרח שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, תהיה דעתו על הבלפוריאדה אשר תהיה. אני התנגדתי לבלפוריאדה בתוקף ולא שיניתי את דעתי על אודותיה, אך זו הייתה מחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית ואסור היה לפעול נגדה בדרכים שמתאימות למשטר טוטליטרי. מן הראוי לברר האם הדרג המדיני – השר לביטחון פנים ואולי אף ראש הממשלה היו מודעים לצעד הזה.

* סיירת מטכ"ל של היהדות – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן כינתה מעל במת הכנסת את החרדים: "סיירת מטכ"ל של היהדות". העיתונאי ביני אשכנזי ערך בדיקה בחשבון הטוויטר שלו מול בוחרי הליכוד האם הם מסכימים עם הדברים. מאות מצביעי ליכוד חילונים ומסורתיים השיבו בחיוב.

איזו בורות והתבטלות. החרדים לחמו בציונות וראו בה תנועה של כפירה. הם כבלו את עצמם במדרש "שלוש השבועות" לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. לא לעלות בחומה, הכוונה שלא תהיה עליה קולקטיבית לאומית לארץ ישראל. אישית מותר ליהודי לעלות לארץ, אולי כדי להיקבר בה. אבל לא עליה לאומית כדי לחונן עפרות הארץ. לא למרוד בגויים – יש לקבל כעובדה את הנתון שאיננו עם חופשי בארצנו, שאנו נשלטים בידי גויים ולהשלים אתה. לא לדחוק את הקץ – קץ במובן של גאולה, של קץ השעבוד. להמתין בסבלנות לבוא המשיח שיגאל אותנו, ולא לנסות לקרב בעצמנו את הגאולה.

החרדים יצאו בשצף קצף נגד התנועה הציונית. הורים ישבו שבעה על ילדיהם שעלו לארץ. ואפשר להבין זאת – הציונות אכן מרדה מרד טוטלי בכל ההוויה החרדית של ציפיה פאסיבית לגאולה נִסית. הציונות קמה כדי להוביל את העם היהודי לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא הצלחת המרד בהוויה החרדית. אלמלא המרד הציוני, העם היהודי לא היה שורד את השואה. התפיסה הגלותית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו עלתה לשמים בארובות אושוויץ וטרבלינקה. אלמלא הציונות, שהציבה חלופה של גאולה לאומית, לא היה היום לאום יהודי.  

בזכות הציונות והקמת מדינת ישראל ובחסות תקציב המדינה, כלומר משלם המיסים הישראלי, החרדים הצליחו להקים את "עולם התורה", בממדים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. ואף על פי כן, הם לא הפנימו את שגיאתם ההיסטורית. להיפך, הם דבקים בה. נכון, היום החלק האנטי ציוני הוא מיעוט בין החרדים, אך הרוב הגדול אינו ציוני, אלא משלים עם המציאות ומקבל אותה בדיעבד; בעיקר את מה שהוא מרוויח ממנה.

החרדים שעלו לארץ וחיים במדינה, העתיקו לתוכה את הגלות. ההשתמטות מהגנה על המולדת ועל שלומם של אזרחי המדינה והעריקה ממלחמת מצווה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? הרי עיקר העיקרים הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". ההשתמטות היא הערבות ההדדית? האידיאל של "חברת הלומדים" לפיו רצוי שרוב הגברים יתבטלו מעבודה ופרנסה וילמדו תורה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? ומה הערך בתלמוד תורה שאינו מביא לידי מעשה? מה ערך של לימוד תורה, אם הוא מביא לידי השתמטות? התורה היא תורת חיים – מה בצע בתלמוד תורה הפורש מן החיים, שאינו מאתגר את עצמו בשאלות של קיום תורה בחברה מודרנית ובמדינה יהודית בארץ ישראל.

סיירת מטכ"ל של היהדות?! זה המחנה ה"לאומי"? מי יגלה עפר מעיניך, זאב ז'בוטינסקי.

* ייהרג ובל יעבור – הדמוקרטיה הישראלית ידעה הפגנות רבות – נגד השילומים מגרמניה, נגד נסיגות, נגד מלחמות, בעד ונגד התנחלויות, נגד שחיתות, נגד יוקר המחיה, נגד אפליה עדתית, בעד שינוי שיטת המשטר.

ועל מה הפגינו בשבוע שעבר אלפים במאה מוקדים ברחבי הארץ? סתם. סרק. נגד כלום. נגד ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. זה הכל. מחאה פרסונלית ריקה מתוכן. אנשים שטופי מוח שמכלים את כוחם ומבזבזים את זמנם בהפגנות הבל ורעות רוח.

"בעד מדינה יהודית", הם הגדירו את הפגנת-האונן שלהם. אני יכול לקבוע חד-משמעית, שבין המפגינים אין ולו אחד שרוצה מדינה יהודית יותר ממני. ואני סמוך ובטוח שממשלת ישראל, שנגדה הם הפגינו סתם, נאמנה לזהותה היהודית של המדינה ואף פועלת לקידומה ולחיזוקה יותר מכל ממשלה אחרת.

אם יש היום תופעה המונית המנוגדת ליהדות ולרוחה, זו תופעת פולחן האישיות לנתניהו. פולחן אישיות הוא עבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור.

* לא תעשה לך פסל וכל תמונה – פרשת השבוע שקראנו השבת הייתה פרשת "יתרו", שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. פרשת השבוע באקטואליה החדשותית הייתה עסקת הטיעון לנתניהו. בעשרת הדיברות קראנו את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והשבוע נחשפנו לאחד משיאי פולחן האישיות הפגאני לנתניהו; התרומות והמעשרות לקבצן מקיסריה ושלט החוצות הדוחה "אהוב שלנו".

* אתה החזון – שלט חוצות חדש, דוחה במיוחד, אומר: "אהוב שלנו, אתה העוגן, אתה התקווה, אתה החזון, אתה יפה התואר, בכל אשר תלך נלך. אל נא תעניק לקושרים פתח מילוט". הנה, תמצית הביביזם על רגל אחת. "אתה החזון". כלומר אין חזון. אין מדובר במנהיג שתפקידו להציב חזון ולקדם חזון. "החזון זה אני". ולכן, כל דבר שהוא יעשה, כולל מעשי שחיתות והפרת חוק, הם החזון. אם ינסה להקים ממשלה עם רע"ם – ממשלה עם רע"ם היא החזון. אם ישלח את אנשיו לספר שממשלה עם רע"ם היא סוף המדינה היהודית ומכירת הנגב למחבלים – זה החזון. אם הוא ייצא נגד שחרור מחבלים – זה החזון. אם הוא ישחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים – זה החזון. "בכל אשר תלך" – אנחנו אתך. כלומר, אין דרך שבה אנו מצפים ממך, המנהיג, ללכת, שבה אנו מצפים ממך להוביל. לך לאן שתרצה, לכל כיוון והיפוכו, ואנחנו נלך אתך בכל אשר תלך, אהוב שלנו, יפה התואר.

עבודת אלילים.

* הג'יבריש הפוסטי – מעניין איך הביביזם אימץ את השיח הפוסט-מודרני הפוסט-סוציולוגי של השמאל הרדיקלי, עם כל הבלי ה"פריבילגים", "הגמוניה" בלה-בלה-בלה.

* בראש ובראשונה פטריוט – על אף התנגדותי לעסקת טיעון עם נתניהו, איני שותף לעליהום על אהרון ברק, השושבין של העסקה שאולי תקרום עור וגידים, שנענה לפנייתו של נתניהו ונרתם לשכנע את היועמ"ש ולתת גיבוי ציבורי לעסקה. אולי העובדה שמעולם לא הייתי מחסידיו של ברק, גורמת לכך שאין בי אותו שבר כמו של חסידיו החשים נבגדים. אך הסיבה העיקרית לכך היא שאני מאמין בטוהר כוונותיו של ברק. אני מאמין שברק פועל מתוך שכנוע שעסקת טיעון תעצור את הידרדרות הקרע בחברה הישראלית ויהיה בה כדי לאחותו. ברק הוא בראש ובראשונה פטריוט ישראלי, וזו דעתי עליו גם כאשר אני שולל את פעולותיו, פסיקותיו ואמירותיו, ומכאן המוטיבציה שלו לפעול לאיחוי הקרע. מעבר להתנגדותי העקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור ובוודאי עם נתניהו שפועל למיטוט מדינת החוק, גם איני מאמין שעסקה אתו תמתן את הקרע, אלא היא תמותג כחלק מן הקונספירציה של "תפירת התיקים", ואנו שומעים כבר עתה איך תעשיית הקונספירציה כבר מסבירה את העסקה.

אני מתנגד לדרכו המשפטית של ברק, שלטעמי יותר משפגעה בהפרדת הרשויות, פגעה במעמד הרשות השופטת; פגיעה שהכשירה את הקרקע לתאוריות הקונספירציה המסיתות של נתניהו, מרגע שהחלו החקירות נגדו. אני מתנגד לשני יסודות בשיטתו של ברק, שהיו לשיטות המערכת השיפוטית בישראל. האחד הוא האקטיביזם השיפוטי. ברק הוא נושא הדגל של האקטיביזם השיפוטי, ששלושה משפטים שאמר ממצים אותו: "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם דילמה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין נתונה לביקורת שיפוטית". האמת היא שמערכת המשפט לא הרבתה לפסול חוקים, ומבחינה זו היא שמרנית יחסית. אבל היא הרבתה מאוד בדיון על עתירות נגד חוקים ואפילו חוקי יסוד. האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון עליהם, גם אם הם מאושרים בסופו של דבר, כיוון שמשמעות הדבר היא הכפפת החקיקה לאישור בית המשפט. הסמכות לפסול חוקים הייתה קיימת תמיד, אך שופטי בית המשפט ידעו שזה נשק יום הדין שיש להשתמש בו רק במקרה של חוק הפוגע בעליל ובאופן קיצוני בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. האקטיביזם הוא המחשבה שכל חוק ראוי לביקורת שיפוטית. האקטיביזם מתבטא גם בפסיקות על פי מידת "הסבירות" של "הציבור הנאור" ובזכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת (בנושא הזה המהפכה הייתה דווקא של השופט שמגר, קודמו של ברק כיועמ"ש ואח"כ כשנשיא בית המשפט העליון, אך גם הוא מיוחס בטעות לברק).

היסוד השני הוא שיח הזכויות המשפטי שהפר את האיזון בין זכויות הפרט לטובת הכלל והציבור, בין אם הקולקטיב הוא קהילה ובין אם הוא הלאום. כך בא לעולם פסק דין קעאדן, שפגע הן בשיקול הציוני של התיישבות ציונית אך יותר מכך באוטונומיה של הקהילה לבחור את חבריה. הגישה המגמדת את הקהילה ואת הלאום, מעמידה שתי ישויות – האזרח והמדינה המשרתת את האזרח. העדפת חופש הביטוי על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי, הכשירה הן את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והן את הימין הכהניסטי, ואת הייצוג שלהם בכנסת. אלה גם הגורמים הנהנים מהעדפת זכות ההפגנה על שלום הציבור, ולא אחת שלום הציבור נפגע מכך שבית המשפט כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של השמאלימין הרדיקלי.

בשני היסודות הללו, ברק הוא בראש ובראשונה תלמידו של מנחם בגין, אף שהוא לא הרחיק לכת באקטיביזם השיפוטי כמו הקיצוניות של "עליונות המשפט", על פי משנתו של בגין, שבה הרשות השופטת היא בעליל עליונה על הרשויות האחרות. יש לציין, שהשופט האקטיביסט הרדיקלי ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שאף הוא תלמידו של בגין. הגישה של האקטיביזם השיפוטי היא מבית מדרשו של הימין הישראלי, וניתן לקבוע באופן חד-משמעי שבנושא הזה נושאי הדגל של דרכה ההיסטורית של תנועת החירות הם בני בגין ודן מרידור.

על אף ביקורתי על שיטתו המשפטית של ברק, אני סולד מן הטענות השקריות הנפוצות בימין, המטילות דופי בציוניותו של ברק. ברק הוא ציוני, הוא ביטחוניסט והוא פטריוט גדול. השקפת עולמו הציונית הייתה תמיד המצפן שלו. רוב מוחלט של פסיקותיו בנושא הביטחון צידדו בעמדת מערכת הביטחון וכך גם כמעט כל פסיקותיו בנושא ההתנחלויות. ודווקא כיוון שהוא היה אקטיביסט ולא סבר שמערכת המשפט צריכה להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון – פסיקותיו אלו מעידות על היותו ביטחוניסט ופטריוט בפני עצמו. ברק גם היה רתום למערכה נגד הדה-לגיטימציה לישראל והניסיונות להעמידה לדין בהאג, ובנושא הזה כל ראשי הממשלה ובהם נתניהו עלו אליו לרגל וראו בו את המנטור שלהם בנושא.

תמיכתו של ברק בעסקת הטיעון עם נתניהו נובעת מפטריוטיות. במקרה זה, מי שהיה סמל למלחמה בשחיתות השלטונית, ואומץ לבו כיועץ המשפטי לממשלה ואח"כ כשופט בית המשפט העליון, פרץ את הדרך למלחמה בשחיתות השלטונית, הכפיף את עקרון המלחמה בשחיתות למען העיקרון של טובת החברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותה. וגם אם אני רואה את הדברים אחרת לגמרי ממנו, אני מעריך אותו על כך.

* צדק חשמלי – החשמל הוא מצרך יסוד. שלילתו היא פגיעה בזכויות יסוד של האדם. זו המשמעות של פסיקה חברתית פורצת דרך של בג"ץ. בית המשפט העליון קבע שחברת החשמל לא תוכל לנתק בעלי חוב שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה שמצדיק הימנעות מניתוק. במצב כזה תידרש חברת החשמל לגבות את החובות באמצעי גבייה מתונים יותר, שאינם כרוכים בניתוק החשמל. עוד נקבע כי על רשות החשמל לשמוע את טענותיו של הצרכן ולבחון את נסיבותיו הפרטניות לפני ההחלטה על ניתוק.

מן הראוי שהכנסת תזדרז לעגן את הפסיקה הזאת בחוק.

* נציג הטרור החקלאי – קואליציה ואופוזיציה התלכדו לפעולה להגנה על חקלאי ישראל, הסובלים מזה עשור ומעלה מהטרור החקלאי, הגורם להם לנזק חמור ביותר. חברי הכנסת אופיר סופר (הציונות הדתית), יעקב מרגי (ש"ס), רם בן ברק (יש עתיד), מירב בן ארי (יש עתיד) ועמיחי שיקלי (על הנייר – ימינה) הגישו הצעת חוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית. על פי החוק, הורשע נידון בעבירה של פשיעה חקלאית – רשאי בית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על חילוטו של רכוש בשווי תקבולי העבירה שבה הורשע הנידון.

מי שיצא בשצף קצף נגד החוק, הוא נציג הטרור החקלאי בכנסת, עופר כסיף. בנאום מתלהם הוא האשים את מציעי החוק בפשע הנורא, שהחוק נועד לשרת את הציונות. הוא הגדיר את החוק "גזעני". הוא כינה את חקלאי ישראל פושעים, היושבים על אדמות פלשתינאים. וכמובן שהוא דיבר על "המתנחבלים". רק על הביטוי הזה צריך היה להפסיק את נאומו ולהוציאו מן המליאה.

היטיבה מירב בן ארי להגדיר את העובדה שעופר כסיף חבר כנסת במילה אחת: בושה.

העימות בין עופר כסיף לחברי השדולה החקלאית היה שיקוף פרלמנטרי של העימות בשטח בין חקלאי ישראל למפגעי הטרור החקלאי.

ומעבר לחוק הספציפי הזה – כל שיתוף פעולה בין ח"כים מן הקואליציה ומן האופוזיציה מבורך. לצערי, בכנסת הנוכחית הוא נדיר.

* האובססיה של הנינה – יוסף ויץ, "אבי היערות", מראשי קק"ל לאורך עשרות שנים, הוא אדם רב זכויות, שראוי להיות בפנתיאון של גדולי האומה. מעטים תרמו כמוהו לגאולת אדמות ארץ ישראל, ייעור הארץ ויישובה.

נינתו מיכל ויץ סולדת ממפעל חייו הציוני של סבא רבא שלה. מבחינתה הוא "אבי הטרנספר". היא ערכה את סרט התעודה "קופסה כחולה", שנועד לנתץ את דמותו של יוסף, מתוך סלידה ממפעל חייו.

בתור שכזאת היא הפכה "מומחית" לקק"ל, לפחות ב"הארץ". וכאשר קק"ל פועלים לייעור הנגב, על מנת להחזיר את הריבונות הישראלית ולבלום את הפלישה הבדואית לאדמות הלאום – האובססיבית ממהרת לפרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הייעור ונגד קק"ל. כותרת הפשקוויל היא "עץ בתפקיד חייל". המשמעות היא התנגדות לשימוש בנטיעות לקידום המטרות הלאומית של עם ישראל, מתוך התעלמות מכך שעדין אנו במאבק על הארץ. כמובן אי אפשר בלי להמשיך בהאשמות נגד סבא רבא שלה ומפעל חייו ונגד בן גוריון שנמנע מלעסוק "בפליטים הערבים וזיקתם לאדמתם", כלומר שלא איפשר הצפת הארץ בפלשתינאים, כדי לערער את תוצאות ניצחוננו במלחמה – קיומה של מדינת ישראל. והיא יוצאת נגד קק"ל שממשיכה את מפעל חייו של סבא רבא שלה, מפעל שלא תם, כפי שהציונות, שהרצל הגדיר אותה "אידיאל אינסופי", לא תמה. היא ממחזרת את השקר שהנטיעות הן ב"קרקע שהבעלות עליה נתונה במחלוקת". הבעלות אינה נתונה במחלוקת. כל תביעות הבעלות של הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט בישראל. מדובר בפולשים לאדמות הלאום, והמחלוקת עמם על האדמה, היא כמחלוקת עם גנב שיפרוץ לביתה ויטען לבעלות על התכשיטים שגנב.

שום דבר בפשקוויל לא ראוי לדפוס, וסביר להניח שאלמלא העובדה הצהובה שהכותבת היא נינתו-של, שבחרה לשחוט את זכרו, אפילו "הארץ" לא היה טורח לפרסמו.

* לעקור מן השורש – התמונות המזעזעות של מתקפת הפלנגות של נערי הזוועות, בני עמי שבחרו בטרור, מחייבות שינוי דפוס הפעולה של מדינת ישראל נגד התופעה. כבר שנים שהמדינה מגלה חולשה ונרפות במאבק נגדם. הגיע הזמן לשנות כיוון. זו צריכה להיות החלטה מדינית, של ראש הממשלה, למגר את התופעה הנוראה הזאת, עד שלא ייוותר ממנה זכר. על השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, ועל בתי המשפט שלאורך שנים מגלים רפיסות כלפי המחבלים הללו, להבין שהמשימה שלהם היא להכרית לחלוטין את התופעה. כן, דווקא היום כאשר יש להם נציג בכנסת.

מועצת יש"ע גינתה בחריפות את המעשה הברברי וקראה לכוחות הביטחון למצות את הדין עם הפורעים. מועצת יש"ע יודעת שנערי הזוועות הללו הם אויבי מפעל ההתנחלויות. אבל אין די בגינוי. על מועצת יש"ע לקרוא לכל תושבי יהודה ושומרון לגלות אזרחות טובה, למסור לכוחות הביטחון כל פירור מידע על הפורעים ולעשות הכל כדי לסייע למדינה לעקור מן השורש את הגיס החמישי הארור.

* חשדהו וחשדהו – טורקיה מחזרת אחרי ישראל ומנסה להגיע לנורמליזציה ביחסי המדינות.

עקרונית, כל שיפור היחסים בין ישראל לכל מדינה הוא התפתחות חיובית, בוודאי כאשר מדובר במעצמה אזורית במזרח התיכון.

אלא שמדובר בארדואן. הניסיון המר שלנו אתו כולל גם כמה מתקפות "פיוס" ואנו יודעים מה הן שוות. הגישה לארדואן צריכה להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו, חשדהו וחשדהו.

אולי ניתן בעתיד לשקם את הברית בין המדינות ואת יחסי הידידות הקרובים בינינו. זה לא יהיה בעידן ארדואן.

* הרפורמה היא אסון – הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ועידו קן, בכירי כלכלני החקלאות בארץ ומהמובילים בתחום בעולם, עומדים בראש מיזם שאפתני שפיתחו ושכללו במהלך עשר שנים כלכלנים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המדען הראשי של משרד החקלאות. המיזם פיתח מודל כלכלי ייחודי, VALUE שמו, שמאפשר לחזות את התנהלות החקלאים ואת מחירי התוצרת החקלאי, על פי מכלול המשתנים בשוק החקלאי. במסגרת המודל הם בחנו את הרפורמה בחקלאות שמובילים ליברמן ופורר, והתוצאות עגומות. הם מנבאים חיסול של ענפים רבים בחקלאות הישראלית, שיסלקו מן השולחן של הישראלים את תפוח העץ הישראלי, את העגבניה הישראלית, את האפרסקים, הענבים, הקלמנטינות, השזיפים, התפוזים, הלימונים, המלפפונים, הזיתים, השום, השקדים, הבטטה ותפוחי האדמה. את מקומם תחליף סחורה זולה באיכות נחותה מטורקיה, ירדן, מרוקו ומצרים. רווחי החקלאות יקטנו, גם אחרי הפיצויים מהאוצר שהם חלק מן הרפורמה, ב-1.3 מיליארד ₪ בשנה. רווחיות חקלאי הגולן תקטן ב-64%, הגליל ב-51% והנגב ב-35%. הצרכנים עשויים לחסוך 60 ₪ בחודש ולקבל סחורה נחותה, במקרה שבו ההוזלה תגיע בכלל לצרכן. סביר יותר להניח שהיא לא תגיע לצרכנים וירוויחו ממנה היבואנים, הסיטונאים והקמעונאים. את עיקרי המחקר פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" האחרון.

הרפורמה הזאת היא אסון – היא עלולה להמיט מכה נוראית על ההתיישבות ועל החקלאות, כביכול מתוך תפיסה צרכנית, אך למעשה גם בפגיעה בצרכן, שיקבל תוצר נחות וישלם אותו המחיר, או לכל היותר יחסוך כמה אגורות בחודש.

בינתיים הרפורמה נתקלת בקשיים בקואליציה ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותלך על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות, ותיבנה בשיתוף עם החקלאים ומתוך הידברות עמם.

* צמרת הפזמונאות – חמישיית הצמרת של הפזמונאים העבריים (איני מכליל משוררים כאלתרמן שכתבו גם פזמונים ולא סינגר-סונגרייטרים כמאיר אריאל, אלא מי שבחרו בפזמונאות כליבת יצירתם), על פי הסדר הזה (לטעמי האישי, כמובן): 1. נעמי שמר. 2. חיים חפר. 3. יורם טהרלב. 4. אהוד מנור. 5. יוסי גמזו.

חמישתם הלכו לעולמם.

* מאין נחל יורם טהרלב את אהבת המולדת? – הוא ענה על כך בעצמו:

"אנחנו ילדי הקיבוץ המאוחד, ידענו

כי על שני דברים העולם עומד – עזריה ושמריה

לא היית צריך להוסיף שום תואר מלפנים ומאחור,

עזריה ושמריה – מורי הדור.

ותאמינו לי, מי שעבר את כל הארץ עם שני אלה ביחד

או עם כל אחד לחוד

לעולם לא יוכל לטעות בדרך או ללכת לאיבוד.

וגם עכשיו, אחרי שלמדנו הרבה וגילינו הרבה,

כשאני עושה גם היום את השקלא וטריא

עדיין אני שואל: תגידו לי, איך הייתה הארץ שלנו נראית

בלי עזריה ובלי שמריה".

עזריה הוא עזריה אלון. שמריה הוא שמריה גוטמן.

* מגדלור רוחני ותרבותי – בעת שירותי בסדיר, קראתי את ספרו של פרופ' אליעזר שבייד "מולדת וארץ יעודה". כיוון שאלי שבייד היה תמיד אינטלקטואל מעורב, המשמיע את קולו, ידעתי מיהו, שמעתי אותו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים פובליציסטיים שלו. אבל הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלו. הספר, שעסק בזיקה הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, שבה אותי בקסמו. חשתי הזדהות עצומה, ואפשר לומר ש"אימצתי" את שבייד, בחינת "עשה לך רב"; לא תמיד הסכמתי עם כל רעיונותיו, אך הקול הציוני, היהודי והחברתי הייחודי שלו, השפיעו עליי וייצגו את מחשבותיי ועמדותיי. ראיתי בו מגדלור רוחני ותרבותי בעבורי.

מאז, קראתי מספריו ומסותיו ושמעתי הרצאות שלו, ותמיד הייתי מרותק לפאתוס שלו והזדהיתי מאוד עם החזון שלו, עם התפיסות שביטא, וגם עם הביקורת החריפה שהציג, כנביא זעם בחברה הישראלית. לצערי, לא זכיתי ללמוד אצלו באופן סדיר, אך שמעתי הרצאות שלו בפורומים של התחדשות יהודית, במושב מיוחד לכבודו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, בכנס של המדרשה באורנים, בכנסי "לא בשמים" בגליל העליון ועוד.

שלוש פעמים זכיתי להיפגש אתו באופן אישי. פעם אחת שנינו ספדנו לאברהם אדרת בקיבוץ איילת השחר, בשלושים למותו. פעם הוא היה המרצה המרכזי בכנס שהנחיתי, של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהייתי בין מייסדיה, ולצערי לא האריכה ימים. ופעם הפגשתי אותו עם קבוצה שהנחיתי במסגרת משותפת למרכז "יובלים" שניהלתי בתל-חי והפדרציה של סן פרנציסקו, תכנית "גוונים בגליל", בסיור שערכנו בירושלים.

חתן פרס ישראל פרופ' אלי שבייד, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונות. אדם בעל ידע עצום ומקיף בתחומי פילוסופיה, יהדות, תנ"ך, חינוך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל ובעל השקפת עולם מקורית ייחודית, שאותה הציג בעשרות ספרים ומאות מסות.

הוא דגל בהשקפת עולם של מחויבות אדירה לקולקטיב החברתי והלאומי. הוא יצא נגד שיח הזכויות ודגל בשיח של חובות, של מחויבות ואחריות, של ערבות הדדית שבה הפרט מחויב לכלל והכלל מחויב לפרט. הוא שלל את רוחות השוק החופשי, האקדמיזציה של החינוך המחנכת לתחרות ורווחיות, הניאו-ליברליזם, המשפטיזציה, הפוסט מודרניזם, הפוסט ציונות, ההפרטה, הגלובליזציה, הרלטיביזם, האינדיבידואליזם הקיצוני, החילוניות הריקה; את כל אלה הוא כרך בצוותא כאיום ממשי על הציוויליזציה המערבית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. הוא הציג מולם מופת של מדינת רווחה האחראית לספק לפרט את צרכיו ובהם את הזכות לעבודה, והפרט מחויב לכלל ונותן מעצמו לחברה ולאומה. הוא הציג גישה אחידה של לאום וחברה, עם מחויבות גדולה ליהדות על כל גווניה, זרמיה, מסורותיה וארון הספרים שלה, שהוא היה מגדולי הבקיאים בו והמפרשים שלו. הוא דגל במחויבות עמוקה לתרבות היהודית, להתחדשות יהודית וציונית פלורליסטית, ההופכת את העימות בין הזרמים, לחיבור סינרגטי שלהם. הוא דגל בחינוך הומניסטי ויהודי המחבר את הילד והנער למקורותיו ומחנך אותו למחויבות לכלל; למשפחה, לקהילה ולאומה. קשה היה למקם אותו במגירות המקובלות של שמאל ימין. הביקורת שלו על המשפטיזציה, על בית המשפט העליון ועל דרכו של אהרון ברק, הייתה דומה לעמדות המקובלות בימין הישראלי. ביקורתו החריפה על ההפרטה ותרבות ההפרטה הייתה קיצונית משל השמאל הישראלי. אך הוא היה קוהרנטי מאוד, וראה בהפרטה, בגלובליזציה, בחיקוי הזול של תרבות זרה – מגמה אחת, שנגדה הוא יצא. הוא היה מאמין גדול בלאומיות ומבקר חריף של הלאומנות וסבר שהגלובליזציה, שמשמעותה שלטון תאגידים קפיטליסטי וריסוק המדינה והסולידירות הלאומית, תביא לניכור חברתי ובתהליך דיאלקטי תעורר רוחות לאומניות וגזענות. הוא קרא ליצירה חברתית ותרבותית, יהודית ציונית הומניסטית, המתחדשת כל העת ויוצרת כאן חברת מופת.

לפני למעלה מעשור ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב"; קהילה ייחודית בעמק יזרעאל, המשלבת מסורת וחידוש. את המחקר סיימתי בציטוט מכתב שכתב שבייד לחברי הקהילה, אחרי שהשתתף בקבלת שבת שלה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם, ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטקס שאינו חוצץ בין הספונטניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי.

תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

אלי שבייד הלך שבוע לעולמו, בגיל 92. יהי זכרו ברוך!

* תעודת עניות – יש פינה שבועית ב"הארץ", שאהובה עליי מאוד – "אחרי מות". בפינה זו, עופר אדרת מספר בכל שבוע על דמות שהלכה לעולמה; אדם שמותו לא תפס את הכותרות הראשיות, אך הסיפור שלו חשוב ומעניין. אני שמח על הכבוד הניתן לזכרם של אנשי המעגל השלישי והרביעי.

השבוע הוקדשה הפינה לחתן פרס ישראל אלי שבייד. עצם העובדה שזה המקום שבו נכתב על ענק רוח כזה, כאילו היה שחקן ספסל, היא תעודת עניות לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית. אני זוכר את המקום התקשורתי שניתן לישעיהו ליבוביץ' במותו. ועם כל הכבוד לליבוביץ', ויש כבוד, אין הוא מתקרב לשיעור קומתו ולעומק מחשבתו ותרומתו להגות היהודית וההומניסטית של שבייד. הגותו של שבייד תילמד דורות רבים אחרי שליבוביץ' יישכח.

          * ביד הלשון

סופות בנגב – כותרת ב"ישראל היום" לכתבה על מהומות הבדואים בנגב, הייתה: "סופות בנגב".

סופות בנגב הם כינוי לשורה של פוגרומים ביהודים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. הטריגר לפרעות היה רצח הצאר אלכסנדר השני, והאשמות שווא כאילו היהודים הם הגורמים המהפכניים שהביאו לרצח. הפרעות החלו בפסח תרמ"ב ונמשכו למעלה משנה.

בעקבות הסופות בנגב כתב יהודה לייב פינסקר את החוברת "אוטואמנציפציה", שבה קרא לעם היהודי לשחרר את עצמו באמצעות הקמת תנועה לאומית יהודית. המאורעות חיזקו את תנועת "חיבת ציון" ברוסיה ומזרח אירופה. הם יצרו תנועה גדולה של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה ותנועה קטנה הרבה יותר, אך בפרספקטיבה היסטורית חשובה הרבה יותר, של עליה לארץ ישראל – העליה הראשונה.

הפרעות נקראו סופות בנגב, כיוון שהיו בדרום האימפריה. נגב, בשפת התנ"ך, הוא דרום. הביטוי לקוח מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה".

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: עוד לא תמו כל פלאיך

עוד לא תמו כל פלאייך / להקת פיקוד צפון

פינתי השבועית ברדיוטק 17.1.22

אני שמח מאוד על חזרתה של התכנית "ינשופים" ובתוכה הפינה שלי, והפעם בבמה חדשה – רדיוטק.

השיר האחרון שהשמענו, לפני כשלושה חודשים, בתחנה הקודמת, היה "שהשמש תעבור עליי". השמענו אותו לציון יום הולדתה השבעים של מבצעת השיר ירדנה ארזי ויום הולדתו ה-75 של מלחין השיר חנן יובל. בדיעבד, היה זה מעין שיר פרידה ממחבר המילים, יורם טהרלב, שנפטר לפני כעשרה ימים.

בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור. השנה, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד, "לשכב לצדך כרמל".

"עוד לא תמו כל פלאיך", "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר", "יעלה ויבוא", "גבעת התחמושת", "על כפיו יביא", "הבלדה על הסוס עם כתם על המצח וכתם על הגב", "הבלדה על יואל משה סלומון", "האיש אשר יביא את הבשורה", "ההר הירוק תמיד", "שירו של צנחן", "קום והתהלך בארץ", "עץ של כוכבים", "נח", "ארבע אחרי הצהרים", "ישנן בנות", "היה לי חבר היה לי אח", "הורה", "בים בם בום", "אתה לי ארץ" – אלו הם מעט מן המעט מתוך כאלף מן השירים שכתב יורם טהרלב. לפני כשלושים שנה, החליט יורם טהרלב להפסיק לכתוב שירים. הוא המשיך ליצור, כתב ספרים, מאמרים, דרשות לפרשות השבוע, ערך והופיע. אך כל כך חבל על מאות השירים שלא נכתבו, בשל החלטתו זו.

יורם טהרלב, היה מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית. מותו הוא אבדה גדולה לזמר הישראלי. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים. הוא כתב כמה מן היפים בשירי ארץ ישראל, הוא כתב שירים תנ"כיים, וכל כתיבתו הייתה רוויה ביהדות על כל רבדיה, עם אהבה מיוחדת לסיפורים החסידיים, שהיו מסד לא רק לשיריו, אלא גם לספריו, מאמריו והופעותיו.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הן היו סטנד-אפ הרבה לפני שהמושג הזה נולד. היה זה סטנד-אפ מחורז. הוא היה בעל זיכרון פנומלי והקריא על פה, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות.

אז איזה שיר נשמיע היום לעילוי נשמתו? בתי הזכירה לי, שאמרתי פעם שכאשר יורם טהרלב ימות אשמיע את שירו "אני מת". זה בהחלט רעיון מוצלח, אבל נדמה לי שעדיף למצוא שיר שמגלם בעיניי את דמותו של יורם טהרלב ואת הסיבה לכך שאני אוהב כל כך אותו ואת שירתו. מיד אחרי ששמעתי על פטירתו כתבתי "עוד לא תמו כל פלאיו". מסתבר שלא הייתי היחיד שזו הייתה האסוציאציה; כך הגיבו גם אחרים ובהם נשיא המדינה יצחק הרצוג. למחרת פטירתו, הקדשנו את קבלת השבת של אורטל לזכרו – זה השיר שבחרנו לשיר.

בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר יעקב מעוז וד"ר מיכל אפללו חוברת מהודרת של סדר יום העצמאות, מטעם החברה למתנ"סים (שבה עבדתי באותה תקופה, כמנהל המתנ"ס האזורי גולן). את החוברת – "אנו מכריזים בזאת", חילקנו ל-12 שערים בנושאים שונים, ולכל פרק הענקנו כותרת הלקוחה מתוך מגילת העצמאות.

השער השמיני נקרא: תרבות ישראלית – "בה יצר נכסי תרבות לאומיים". את הפרק הזה פתחנו בשירו של יורם טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך". אנו שרים אותו מדי שנה גם בסדר טו בשבט, וכך יהיה גם בסדר שנערוך בשבוע הבא.

מה יש בשיר הזה ששובה כל כך את לבי ולבבות רבים כל כך מאתנו. אפשר להמחיש זאת באמצעות הנגטיב, עיתונאי "הארץ" רוגל אלפר. יש ברוגל אלפר תכונה אחת שאני מעריך ותכונה אחת שאני מתעב. התכונה שאני מעריך היא היכולת שלו להבחין בין טוב ורע. התכונה שאני מתעב, הוא הבחירה שלו, תמיד, ברע. כאשר הוא כותב נגד משהו, סביר להניח שזהו דבר טוב וחיובי.

למחרת מותו של יורם טהרלב הוא פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגדו ונגד שירתו, וכעבור יומיים הוא הוסיף עוד פשקוויל כזה. הוא כתב שעכשיו, ימי האבל עליו, זה הזמן הנכון לריב אתו. את סלידתו מטהרלב הוא ביטא דרך מספר שירים שהוא כתב. המרכזי שבהם הוא "עוד לא תמו כל פלאיך". השיר הזה, בעבורו, הוא תמצית הפשיזם שבשירתו של טהרלב. וכך הוא כתב על מילות השיר: "אני מתפלץ. זה נורא… הסימביוזה בין האדם לאדמה מוחלטת… המולדת היא ישות אורגנית, אם ובת, כמו בתורות פשיסטיות באירופה של ראשית המאה ה-20".

אני אוהב את יורם טהרלב ואת שיריו, דווקא בזכות אותם ערכים שבעטיים אלפר סולד ממנו. ערכים של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת היהדות. ובמילה אחת: ציונות. אצל אלפר הציונות היא "פשיזם אירופי".

יורם טהרלב הוא יוצר ציוני קלסי. הוא התרחק מפוליטיקה ונמנע מהבעת דעה, ואין לי מושג מה הייתה דעתו על הסכמי אוסלו, על ההתנתקות או על ההתנחלויות. אהבת המולדת שהוא ביטא, היא מעל לפוליטיקה ומעל לאסטרטגיות מדיניות אלו או אחרות. זו אהבת הארץ כפשוטה ולכן שירתו היא קונצנזוס של כל ציוני, כל פטריוט, כל אוהב הארץ, בין אם השקפתו הפוליטית היא זו או אחרת. הוא מבטא את המשותף והמאחד השנוא כל כך על אנשים מסוגו של רוגל אלפר.

את השיר כתב יורם טהרלב ב-1984. רמי קליינשטיין הצעיר הלחין אותו והביצוע הראשון שלו היה זה שנאזין לו היום – של להקת פיקוד צפון, מתוך תכניתה "קום והתהלך בארץ", שיר הנושא שגם אותו כתב יורם טהרלב. ביצועים נוספים של השיר הם של רמי קליינשטיין עצמו ודואט של קליינשטיין עם ישי לוי.

השיר הוא שיר אהבה לארץ ישראל ולנופיה. הוא נפתח במילים "ארצנו הקטנטונת". יש כאן ביטוי למציאות הגיאוגרפית, העובדה שארץ ישראל היא קטנה. אך יותר מכך, זהו ביטוי חיבה, כביטוי חיבה של גבר לאהובתו. צירוף המילים "ארצנו הקטנטונת" לקוחות מלהיט גדול משנות הארבעים של המאה שעברה, שזה שמו. כתב אותו שמואל פישר, והמסר שלו הוא אותו מסר של "עוד לא תמו כל פלאיך". השיר, שנכתב בילדותו של טהרלב, מגלם את החינוך והערכים שלתוכם נולד ועליהם גדל.

תְּכֵלֶת שָׁמַיִם, סֶלַע אָדָם,

רֶגֶב, אַדְמַת טְרָשִׁים.

עֵמֶק שֶׁלָּנוּ, נֶגֶב וָיָם

בִּרְכַּת שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים.

לַיְלָה רוֹגֵעַ, אֹהֶל קָטָן

צַעַר קָדוֹשׁ בַּלֵּב.

לָךְ מֵעַסְלוּג', מַנָּרָה וְדָן

לָךְ שִׁירַת הָאוֹהֵב.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת

אֵלַיִךְ חָזַרְתִּי.

חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, אַתְּ הַיְּחִידָה שֶׁלִּי

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

לָנֶצַח אֵרַשְׂתִּיךְ.

חַיִּי, חַיִּי לָעַד, אַרְצֵנוּ.

לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער מה חושב רוגל אלפר על השיר הפשיסטי הזה, שבו הארץ היא אם והארץ היא ארושה לנצח. מהשיר הזה שאב יורם טהרלב את הרעיונות ואת המסרים לשיר שכתב בחלוף ארבעים שנה. ואליהם אני מתחבר היום, בחלוף ארבעים שנים נוספות. יורם טהרלב בחר להשתמש בדיוק באותן מילים, ובכך להצהיר על החיבור שלו לאותם מסרים, שכאשר הוא כתב את השיר, הוא חש שהם הולכים ומתערערים.

גם יורם טהרלב כתב שיר ששמו "ארצנו הקטנטונת". בשיר הזה הוא הביע צער על ערכים של ארצנו הקטנטונת שאבדו או נשחקו ובעיקר את ההתרחקות מן העברית השורשית. וכדרכו, לא בהטפה אלא בהומור טבול בנוסטלגיה.

וכך הוא כותב בשיר שהלחין ושר יגאל בשן:

ארצנו הקטנטונת

ארצנו הקטנטונת

עם סטריאו יפני

וראש אמריקני

דה לנד אוף מילק אנד האני.

זאת הארץ שאותה הקימו אבותינו

זאת הארץ שקיבלנו ממשה רבנו

והטיפו ההרים עסיס ואורנג'דה

והושבתי את עמי בהילטון ורמדה

ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בוואריה

מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה

מנגנים ומדברים עם צ'רצ'יל ועם גרי

וקוראים לילדינו שירלי תום ושרי.

בהמשך הוא כותב על:

העברית העצובה עומדת לה בסתר

כי לכל חנות היום קוראים בוטיק או סנטר

דרגסטור מילק בר וגם פאב נפתח פה מידי חודש

ופיצריות, כמובטח בכל ספרי הקודש.

והוא מסיים במילים:

זאת הארץ שאותה בנינו וחיזקנו

זאת היא התרבות שמתוכה ינקנו

זה התחיל עם החזון מימי ישעיהו

והמשיך עם ארצ'י באנקר, דאלאס, מיקי מהו.

בערך באותה תקופה הוא כתב גם את "עוד לא תמו כל פלאיך".

זהו שיר של מאהב, לארצנו הקטנטונת היפה, המולדת היחפה, ללא כותונת. הוא מדבר אליה כאל כלה יפהפיה, ומבקש שתקבל אותו אל שיריה. ובפרפרזה על "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה" מתהילים ומתפילת ההלל, הוא מבקש: "פתחי לי שעריך, אבוא בם, אודה יה".

ולמרות אותם דברים שהוא מבכה, בשירו "ארצנו הקטנטונת", כאן הוא אופטימי מאוד והוא בטוח ש"עוד לא תמו כל פלאיך". כן, גם אם הוא לא מרוצה מהשמות הלועזיים שקוראים לילדים, הוא מאמין שלא איבדנו את הקשר השורשי שלנו לארץ. "יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה". לבו מכה בלאט ולוחש בלאט למולדת: "את לי, את האחת, את לי את, אם ובת, את לי את המעט, המעט שנותר".

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה

קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה

פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה

אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום

מולדת ללא תואר וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאייך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט:

את לי את האחת

את לי את, אם ובת

את לי את המעט

המעט שנותר.

נביאה בבגדינו את ריח הכפרים

בפעמון ליבנו יכו העדרים,

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה,

ולאורה נפסעה ברגל יחפה.

עוד לא תמו כל פלאייך…

צרור הערות 12.1.22

* המבחן הגדול – המבחן מספר 1 של הממשלה, הוא השבת הריבונות הישראלית לנגב, שאותה איבדנו בעשור האבוד. אם המצב יישאר עגום כמו זה שהממשלה ירשה, יהיה זה כישלונה הגדול ביותר.

אסור לממשלה להיכנע לרע"ם ולאלימות הבדואית בנושא הנטיעות בנגב, יהיה המחיר של החלטה זו אשר יהיה.

* אסור להיכנע – חודשו הנטיעות של קק"ל בנגב.

תקציר הפרקים הקודמים. בעשרות השנים האחרונות, הממשלות מנעו את ייעור הנגב. העצירות בהתיישבות ובייעור יצרה ואקום שאותו תפסה ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית, שהפכה חלקים נרחבים של הנגב לאוטונומיה, הנשלטת בידי גורמי פשע וטרור.

עם כניסתו של אברהם דובדבני – דובדב לתפקיד יו"ר קק"ל הוא פעל במרץ לשינוי המדיניות ולהחזרת עטרת הייעור הציוני ליושנו. הוא הגיע להסכם עם הממשלה על חידוש הייעור, במאצ'ינג של הממשלה וקק"ל (50:50).

עם תחילת הנטיעות החלה מחאה של בדואים בנגב, ולבקשת יו"ר רע"ם העבודות הושעו לבדיקה. חלפו כשבועיים והוחלט להמשיך בנטיעות. הנטיעות מתבצעות בפועל.

רע"ם מאיימת במשבר קואליציוני וחבריה הודיעו שיחרימו את ישיבות המליאה.

אסור לממשלה להיכנע לסחיטה. בראש ובראשונה, כיוון שהדבר בנפשנו. האתגר החשוב והגדול ביותר של הממשלה הוא החזרת הריבונות שאבדה בנגב. שנית, כי אי אפשר לנהל את המדינה עם אקדח של רע"ם מכוון אל הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מאשר לשאר מרכיביה. אם תלך לבחירות בלי שהוכיחה הישגים אזרחיים למגזר הערבי, שיצדיקו את מדיניותה של ישיבה בקואליציה (כל קואליציה, כפי שהתחייבו בבחירות) הם לא יעברו את אחוז החסימה. אז שיפסיקו לאיים. ברגע שדרישתם תידחה, אולי הם יבינו את מקומם ומה המשמעות של חברות בקואליציה, שמחייבת לא אחת את מרכיביה לחרוק שיניים.

אסור להיכנע!

* לעמוד איתן באתגר – קריאתו של יאיר לפיד לעצור את הנטיעות בנגב חמורה ביותר. הממשלה התחייבה להחזיר את הריבונות לנגב ולהילחם בפשיעה הערבית, והוא מציע להפסיק מיזם ציוני חשוב ביותר, שנועד לעצור את ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב, בשל ההתפרעויות האלימות של הבדואים בנגב ובשל האיום הסחטני של רע"ם. קריאתו מבישה.

אני גאה בשרי "תקווה חדשה", גדעון סער, יועז הנדל וזאב אלקין, על עמדתם הנחרצת בנדון. זהו המבחן הקשה ביותר של הממשלה מיום הקמתה. כולי תקווה שהממשלה תעמוד איתן באתגר ולא תתקפל.

* אף אחד לא יעצור – נתניהו: "אף אחד לא יעצור נטיעות בארץ ישראל". באשר לעתיד, אני מקווה מאוד שהוא צודק. באשר לעבר – יש מי שעצר את הנטיעות בנגב. שמו בנימין נתניהו.

* הנגב הכבוש – חמאס מביע תמיכה בהתקוממות הבדואית האלימה נגד העשיה הציונית בנגב, ודיבר על ההתנגדות ל"ייהוד הנגב הכבוש".

לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון ואפילו עקרה את קבריה – נמשכת ההתנגדות לכיבוש. לכיבוש הנגב.

לתשומת לבם של מי שחולמים על נסיגה דומה מיהודה ושומרון.

* מהותה של ממלכתיות – זאב קם ברשת ב': ‏עימות בין תקווה חדשה למרצ. "במרצ הביעו את חוסר שביעות רצונם באוזני השר הנדל מכך שהוא חונך מיזמי סיבים והנחת תשתיות אינטרנט באופן מוגבר באזורים רבים ביהודה ושומרון, כולל במקומות שאינם נמצאים בתוך גושי ההתיישבות".

רצונם של אנשי מרצ להפוך אזרחים ישראליים שעמדתם הפוליטית שונה משלהם או שמקום מגוריהם אינו תואם את המפה שבה דוגלת מפלגתם, לאזרחים סוג ב', מנוגד לכל הלהג שלהם על זכויות האזרח ועל שוויון. תפקיד הממשלה לשרת את כל אזרחיה, באשר הם, ללא כל אפליה.

זו מהותה של הממלכתיות.

* קוו-ואדיס מרצ – לטיף דורי הוא פעיל מרכזי במפ"ם ואח"כ במרצ מאז 1956, כלומר במשך 66 שנים. ובעצם עוד קודם לכן, כפעיל בתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף ב-1952, לאחר עלייתו מעיראק. הוא מילא תפקידים מרכזיים במפלגה ואף היה מועמדה לכנסת, אך אף פעם לא נכנס אליה.

לאורך השנים, לטיף היה הסמן השמאלי במפ"ם ובמרצ. תמיד – מגמה אחת שמאלה ממפלגתו. הוא נפגש עם אש"ף כאשר החוק אסר זאת ומפ"ם התנגדה לכך. הוא היה בין מובילי מאהל המחאה נגד גירוש מחבלי חמאס ב-1992, אף ששרי מרצ תמכו בגירוש.

השבוע, לאחר שנים רבות כל כך, פרש דורי ממפלגתו, בעקבות הצבעת שריה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – סתימה הרמטית של הגולל על כל אפשרות של נסיגה בעתיד מהגולן. ובלשונו – "ישיבת הממשלה המתגרה שהתקיימה ברמת הגולן הכבושה".

למה הפעם דורי פרש ממפלגתו, בניגוד לחילוקי הדעות שלו עם מפלגתו בעבר? כיוון שמה ששונה הפעם הוא הוֶקְטוֹר. עד כה, דורי ראה בעצמו אוונגרד, חלוץ ההולך לפני המחנה, ואכן המחנה הלך אחריו בהקצנה עקבית של עמדות מפ"ם ומרצ. הפעם הווקטור התהפך. מרצ הצביעה בניגוד מוחלט לעמדתה בעבר. לא זו בלבד שהיא חברה בממשלת מרכז ימין, המקדמת מדיניות המנוגדת לעקרונות מרצ – היא מצביעה בעד התכנית הניצית ביותר של הממשלה. היא יכלה להתנגד או להימנע. בלאו הכי היה לתכנית רוב עצום. ההחלטה הייתה מחייבת אותם והיא הייתה נושאת באחריות משותפת לקבלתה, אבל שריה יכלו לחיות בשלום עם הקיצונים במרצ, באמירה שהם הצביעו נגד, אך לא הפילו את הממשלה. אך לא. הם בחרו להצביע בעד.

התפטרותו של דורי והקולות במרצ, כולל בסיעתה בכנסת, נגד ההחלטה, רק מחזקים את הערכתי להצבעה האמיצה של השרים.

השאלה היא לאן הולכת מרצ. האם היא תעצור ותקצין מחדש כדי לקרוץ לקיצוני הבייס, או שההצבעה על הגולן מבטאת התפכחות והתנערות של מרצ מדוגמות שאבד עליהן כלח? מפ"ם הייתה אמיצה דיה כדי להכות על חטא ולנטוש את תמיכתה בבריה"מ, "המולדת השניה" ולאמץ קו פרו-מערבי מובהק. האם מנהיגי מרצ היום יהיו אמיצים דיים למהלך התפכחות דומה בסוגיה המדינית?

* האם לחייב בחוק להתחסן? – איטליה אישרה בשבוע שעבר חוק המחייב את בני חמישים ומעלה להתחסן. ההחלטה נכנסה לתוקף מיד. הבאה בתור היא אוסטריה.

האם נכון לחוקק חוק כזה גם אצלנו?

בשנת 2020, מעט לפני שהגיעו החיסונים הראשונים, פרסמתי רשומה תחת הכותרת "חוק חיסון חינם", והצעתי לחוקק חוק כזה. התגובות שקיבלתי שללו את ההצעה מכל וכל ושכנעו אותי. שיניתי את דעתי, ומאז אני דוגל בדרכי הסברה, חינוך והנגשה.

התארכות המגפה והמספר הגבוה של הבלתי מחוסנים, מעלים אצלי לאחרונה הרהורי ספק, שמא דווקא עמדתי הראשונית הייתה נכונה.

פרופ' שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי בריאות באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית של מערכות בריאות ומגפות מהבולטות בעולם, ששימשה משנה למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי להיסטוריה של הרפואה, התראיינה לסבר פלוצקר ב"ממון", והציעה להחיל חובת חיסונים בישראל. אצטט מדבריה: "צריך לחוקק גם בישראל חוק חיסון חובה או להשתמש בתקנות בריאות העם הקיימות המאפשרות את חיסון החובה. זהו אמנם אמצעי קיצוני, אבל זמנים קיצוניים דורשים אמצעים לא שגרתיים. לא מדובר בבחירה אישית אלא בהתנהגות ציבורית, קהילתית. מי שלא מתחסן בוחר להדביק במחלתו את הסביבה שלו, את האנשים שבאים במגע עמו, את כולנו. הוא בוחר להצית את שרשרת ההדבקות. למדינה הזכות לחייב אותו להימנע מכך, כלומר להתחסן כשצריך… חוק חיסון חובה הרבה פחות פוגע בזכויות הפרט מחוק גיוס חובה, שמכוחו נשלחים צעירם לחזית, להילחם ולמות למען הכלל. לעומת זאת חיסון חובה לא רק שלא כרוך בסיכון למות, הוא מקטין בעשרות אחוזים את הסיכונים למלחמה קשה ולמוות – של המחוסן עצמו ושל האוכלוסיה כולה".

* על קורונה ודמגוגיה – נתוני התחלואה בגל החמישי וגם הנתונים בשיאו של הגל הרביעי, מעידים עד כמה דמגוגית וחסרת אחריות הייתה ההשתלחות בנתניהו ובממשלתו בנושא הקורונה. אין כוונתי לביקורת עניינית על צעדים אלה או אחרים, שגם אני מתחתי ושנכון למתוח גם היום על צעדים של ממשלת בנט. אני מדבר על השלילה המוחלטת, על הטיעונים הגורפים נגד המגבלות, על האמירות הפופוליסטיות כמו "אפס הדבקות", "מדינת אי", "איך לנצח מגפה" ובעיקר – ספירת הנדבקים והמתים ככתב אשמה נגד הממשלה.

האמת היא שההתנהלות של ממשלת נתניהו בנושא הקורונה הייתה בסך הכל טובה, יותר מאשר במרבית מדינות העולם. ולנוכח העובדה שמדובר בתפקוד בתנאי אי-ודאות קשים, מול מגפה חדשה שאין עליה מידע, גם השגיאות, הן של מערכת הבריאות והן של הדרג המדיני, מובנות וסבירות. היו גם החלטות פוליטיות שנגדו את האינטרס הציבורי והבריאותי, בעיקר בנוגע למגזר החרדי, שבהן מתוך כניעה לעסקנים החרדים, נפגע הציבור שהם אמורים לייצג. אבל באופן כללי, ההתמודדות הייתה טובה. אמרתי זאת בזמן אמת וזו דעתי גם היום, בדיעבד. כמובן שההישג הגדול של נתניהו היה העובדה שישראל הייתה המדינה הראשונה שחיסנה את הציבור והאופן שבו הדבר נעשה. ואילו הביקורת על הבלבול, וההחלטות הסותרות, והשינויים התכופים במדיניות, לא לקחה בחשבון את ערפל הקרב מול הנגיף המתעתע, והדבר נכון גם היום, מול הווריאנטים המשתנים חדשים לבקרים.

עיקר הביקורת המותחת בדיעבד על ממשלת נתניהו היא על הסגרים, בהשוואה לממשלה הנוכחית שאינה מטילה סגרים. גם הביקורת הזו אינה מוצדקת. הסגרים היו הכרח כל עוד לא היו חיסונים. ואלמלא היו היום חיסונים, היינו כבר בסגר החמישי. באין חיסונים – ללא הסגרים המדינה הייתה קורסת.

ובאשר להתמודדות של ממשלת בנט; כבר בראשית כהונתו הוא קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה וחשובה ביותר – חיסון הבוסטר בלי להמתין לאישור ה-FDA, מתוך הסתמכות על מומחי משרד הבריאות. החלטה זו איפשרה להימנע מהגבלות בגל הרביעי. הדבר נכון גם לגבי מנת החיסון הרביעית. אולם המחדל הגדול של ממשלת בנט, היה בחיסון הילדים בכלל ובחיסונים בבתי הספר בפרט. אילו נערך מבצע לאומי אמתי, שבו הממשלה הייתה מתגייסת לחיסון רבתי של הילדים בבתי הספר, רוב מוחלט של הילדים היו מחוסנים ומצבנו היום היה אחר לגמרי.

באופן כללי, המדיניות של בנט, של משק פתוח ככל האפשר ופגיעה מינימלית בכלכלה ובחיים הסדירים נכונה, בעידן החיסונים. את הגל הרביעי בנט ניהל בצורה מצוינת. גם סגירת השמים בפתח הגל החמישי הייתה החלטה נכונה, אם כי הייתה צריכה להיות מהירה, הדוקה ונחרצת יותר. כעת, הרושם הוא של בלבול וחוסר שליטה מול גל האומיקרון המתעתע, אבל רק בעוד כשבועיים שלושה ניתן יהיה לשפוט את המדיניות וההתנהלות.

דומני שמי שהטיחו האשמות שווא בממשלה הקודמת תוך שימוש בדמגוגיה של "אפס הידבקות" ו"איך מנצחים מגפה", למדו שיעור בצניעות כאשר המושכות עברו לידיהם, ולא מוגזם לצפות מהם, ובעיקר מבנט, להודות בכך. ומן הראוי היה, שמי שניהלו את המשבר בשלושת הגלים הראשונים, ולמדו על בשרם עד כמה סוג הביקורת מן הסוג הזה פופוליסטי ודמגוגי, לא ינהגו באותה דרך היום.

* אחריות לבריאות הציבור – בערב טו בשבט, היינו אמורים לארח באורטל את היישוב הדתי אלוני הבשן לסֵדֶר טו בשבט משותף. הייתי אמור להוביל אותו לצד חברי ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. ההכנות היו בעיצומן, אך החלטנו לדחות אותו לערב טו בשבט תשפ"ג, בשל התפשטות המגפה.

אין הגבלות על התכנסויות כאלו, אך גילינו אחריות, ולא ראינו לנכון לצופף ציבור גדול במתחם סגור למשך שעתיים ומעלה, עם שירה, אכילה ושתיה.

בתחילת הקורונה, ההחלטה הראשונה שקיבלנו במטה קורונה של אורטל, הייתה לדבוק בהוראות משרד הבריאות. אבל נדמה לנו שכעת הן אינן מספקות ואינן עונות על חומרת השעה.  

* האינטרס הציבורי בחיסיון – אחד הטיעונים החביבים על שוחרי קונספירציית הקורונה, היא "למה דיוני הקורונה חסויים לשלושים שנה? מה הם מסתירים?" הרי ברור, בפרוטוקולים מסופר איך בדו את הקורונה, איך החליטו להחדיר שבבים בחיסונים כדי שהממשלה תשלוט באמצעותם באזרחיה ומתואר השוחד של פייזר לכל חברי הממשלה ובכירי מערכת הבריאות.

ככל קונספירציה, הם לוקחים כמה רסיסי אמת ובודים סביבו סיפור. האמת היא שאין חיסיון על דיוני הקורונה אלא חיסיון על דיוני הממשלה וועדות השרים. וטוב שהשרים ידונו באופן ענייני, יהיו חופשיים לבטא את דעתם, ולא לדבר גם בישיבות הממשלה אל דעת הקהל, אל הבייס, אל התקשורת. הדבר חיוני ליכולת הממשלה לפעול באופן תקין. להערכתי, בלחץ דעת הקהל יוסר החיסיון מעל דיוני הקורונה הרבה יותר מוקדם, וזה יהיה בניגוד לאינטרס הציבורי.

ועוד טיעון – אם כל הזמן ההחלטות משתנות, אתמול בידוד של עשרה ימים והיום בידוד של שבוע, אתמול צריך לחטא משטחים והיום לא, זו הוכחה שהכל חרטא. אם היום הם אומרים את ההיפך ממה שאמרו אתמול, למה אני צריך להאמין להם ולתת להם לחדור לגוף שלי ולהזריק לשם חומרים מסוכנים.

הקורונה היא מגפה חדשה, וצריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה ולהתאים את החלטותינו לווריאנטים המשתנים והמתעתעים. אבל על שלושה דברים אין מחלוקת ואין בהם שינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד: הצורך בעטיית מסכות, שמירת מרחק ובעיקר – חיסונים.

והצצה לאחד הסיפורים המופצים בידי הכת: משרד הבריאות הורה לבתי החולים לזייף את תעודות הפטירה, ולכתוב על אנשים שמתו מסרטן, מחלות לב, דלקות ריאות וכו' שהם מתו מקורונה. ואנשים קונים את הזבל הזה. ועוד שמועה (שמועות אינן פורחות מעצמן. מישהו ממציא אותן ומפיץ אותן) המתרוצצת בקבוצות הכת: האסון שבו נהרגו שני טייסי חיל האוויר נגרם כתוצאה מדום לב של הטייס, בעקבות חיסון הבוסטר.

* ומה עם העל-יסודיים? – הממשלה קיבלה החלטה נכונה וצודקת, לחלק ערכות אנטיגן לכל הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים. ומה עם העל-יסודיים? הם לא צריכים? הם עשירים?

* להחזיר לאזרחים – מכירים את המונח "פופוליזם חברתי" המשמש לדחות דרישות לטובת החברה והחלשים בה? ובכן, יש גם פופוליזם אנטי-חברתי. למשל, הסלוגן של ליברמן "המדינה לא תחלק מתנות".

כדאי שליברמן יזכור, שאלה שאין הוא רוצה לחלק להם מתנות, משלמים כל חייהם מסים למדינה, משלמים כל חייהם ביטוח לאומי, הם המדינה. וכאשר הם נקלעים למצוקה, בשל מגפה שמכה בכולנו – על המדינה לפצות אותם. לא לחלק להם מתנות, אלא להחזיר להם את שלהם.

* חוויה טובה מאוד – טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, חברת הליכוד, בראיון ל"7 ימים": "זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול הייתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותכניות עבודה ועד לקשר עם השרים".

זה בדיוק מה שאני שומע מראשי הרשויות בגולן.

* עשה צדקה ומשפט – ושוב… כתב אישום נגד אריה דרעי, הפעם במסגרת עסקת טיעון, על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. זהו אותו אריה דרעי שהתבגר, שלמד את הלקח… אותו דרעי שישב בכלא על עבירת השחיתות החמורה ביותר – על שוחד.

ונשאלת השאלה – אלמלא היה מדובר בשוחד ומרמה ובעבירות מס, אלא הוא היה נתפס זולל טריפה במסעדה לא כשרה, האם הוא היה יכול להנהיג מפלגה חרדית? האם היו מקבלים אותו כרב? האם הוא בכלל היה נחשב דתי?

שאלה רטורית.

ובדיוק לכך מתייחס החכם מכל אדם, כאשר הוא מסביר את סדר העדיפויות. מה באמת חשוב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי, כא).

* כשהזרזיר והעורב נפגשים – המפגש בין נתניהו לאולמרט בבית המשפט, הוא מפגש הפסגה של השחיתות.

* רלל"ב – היו בתולדות המדינה מחלוקות כבדות וקשות. אופוזיציות שנאבקו בממשלות בחרי אף. השילומים מגרמניה. מלחמת לבנון. הסכם אוסלו. ההתנתקות. שחיתות שלטונית.

על מה המחלוקת עכשיו? על מה נאבקת האופוזיציה? על כלום. טענות סרק. הכל מתחיל ונגמר בדבר אחד – רלל"ב. רק לא לא-ביבי. לא חשוב אם זה ראש ממשלה שמימין לנתניהו, כמו בנט, או כשיהיה זה לפיד, או אם היה זה אדם אחר מהליכוד. יש כאן דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה. על זה ורק על זה, ואך ורק על זה, כנופיית הביביריונים החוליגנים משביתים את הכנסת ומתפרעים בה ללא רסן (וכמובן בלי ועדת אתיקה שהבוס שלהם לא מאפשר להקים, כדי שיוכלו להשתולל באין מפריע).

מי שעשה דה-לגיטימציה לרשות השופטת עושה היום דה-לגיטימציה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם באף דמוקרטיה, הוא באמת מצליח לשכנע המונים שהם נאבקים על משהו.

* פרס ישראל – המועמד שלי לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית הוא בצלאל סמוטריץ'. בזכותו נתניהו איבד את השלטון. ההתעקשות שלו על עקרונותיו היא שסיכלה את ממשלת החסינות נתניהו-עבאס-בן גביר.

* הקונספירטור – לפני למעלה מעשר שנים, פרסם אמנון לורד ביוגרפיה של אורי אבנרי: "רצח בין ידידים". אני חובב ביוגרפיות ומעבר לכך, דמותו של אורי אבנרי תמיד ריתקה אותי, כתבתי עליו שני מחקרים, ובלי להצטנע אני יכול לומר שאני אחד המומחים הגדולים שיש לאורי אבנרי. כמובן שמיהרתי לקנות את הספר. עוד בטרם קראתי אותו, נחשפתי לקדימונים שבהם נחשפה התזה המקורית של לורד – אורי אבנרי היה סוכן סובייטי.

מכל אלפי מאמריו וכל ספריו של אבנרי שאותם קראתי ומכל מה שקראתי וראיינתי עליו, מהקרובים לו ביותר ועד אויביו המרים ביותר, מעולם לא מצאתי משהו שיכול לרמוז על כך. דווקא לכן, הספר סקרן אותי כל כך. כיוון שאין שום דרך להסיק מסקנה כזו מקריאת החומרים הנ"ל, מן הסתם הוא הגיע לכך באמצעות מידע סודי שהגיע לידיו. אם כן, לא היה לכך שום סימן או רמז בספר.

אחרי שקראתי את הספר, שלחתי לאמנון את מחקרי והוא קרא אותו, ונפגשנו לשיחה. ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בירושלים. אמנון הוא איש שיחה מרתק. כבר בראשית שיחתנו אמרתי לו שהספר מרתק, אך ממש ממש לא משכנע בתאוריית הריגול. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לכך. מסתבר שהוא לא התבסס על מידע כלשהו. הוא פשוט בדה תאוריית קונספירציה מדמיונו.

במהלך השיחה הוא העיד על עצמו שהוא חובב קונספירציות ושזו צורת החשיבה שלו.

בגיליון שבת של "ישראל היום" הוא פרסם מאמר, שהתחיל מגדעון סער עבר ל"נסיכי הליכוד" ונמשך בתאוריית קונספירציה רחבת היקף, על סער ונסיכי הליכוד שחברו לאליטות של צמרת צה"ל, מערכת המשפט (שכמובן תפרה לנתניהו תיקים) והתקשורת שהמטרה שלה היא לשבור ולפרק את הליכוד כיוון שהוא מייצג את העם. כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא חלק מן הקונספירציה הזאת. חלק מן התאוריה מציגה קשרים משפחתיים של בעלי הדבר. אפילו דוד לוי הוא חלק מהמזימה של האליטות נגד העם ונגד הליכוד העממי.

התאוריה שלו כל כך מופרכת, כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך פנטסטית, שאין לי ספק שדווקא בשל כך היא תיקלט בחדווה בידי המוני הביביסטים המכורים לקונספירציות הללו כמו נרקומנים למנת סם. הוא מתכתב עם התאוריות של משה ברנט, של אבישי בן חיים ושל ארז תדמור. מאמץ מרוכז להנדסת תודעה.

* כבר לקחו מהכהניסט את האקדח?

* מי השליט את החרדים על הרבנות – הראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921. הייתה זו רבנות ציונית. החרדים הקנאים רדפו את הרב קוק, החרימו אותו, גידפו אותו. באחד הפשקווילים, לדוגמה, מטבת תרצ"ג (1933) הם הגדירו אותו: "אותו האיש עמלק יימח שמו וזכרו". וכן "צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועד בשם רב יכונה". וכן "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סירחון". ועל שאר אנשי הרבנות הראשית: "עוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגדילים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשו ישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

עם קום המדינה, הפכה הרבנות הראשית לארץ ישראל לרבנות הראשית למדינת ישראל, גוף ממלכתי על פי חוק. עמדו בראשו רבנים ציונים דגולים – הרב הראשי האשכנזי היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא) והראשון לציון הרב בן ציון ח"י עוזיאל. בין השאר, הם כתבו, בסיוע ש"י עגנון, את התפילה לשלום המדינה. אחד הרבנים הראשיים הבולטים היה מייסד הרבנות הצבאית, אלוף שלמה גורן.

איך הידרדרה הרבנות לשפל המדרגה, כאשר היא נשלטת בידי החרדים הקנאים?

אשמים בכך השמאל הישראלי והליכוד. בסדר הזה. השמאל ראה בציונות הדתית את האויב האידיאולוגי הגדול שלו, "הימין המתנחלי". הם רצו לדחוק את הציונות הדתית מכל עמדותיה, לפגוע בה. החרדים נראו להם הרבה יותר נוחים. חלק ממנהיגיהם היו בעלי השקפות יוניות. והם האמינו שבאמצעות תקציבים וג'ובים הם יעבירו את החרדים לצדם (ע"ע התרגיל המסריח). הליכוד, לעומתם, התייחס לציונות הדתית כמונחת בכיסו ורצה לצ'פר את החרדים, לשון המאזניים, כדי להבטיח שיהיו חלק מן הגוש שלו. שני הצדדים מסרו את הרבנות הממלכתית, הציונית, לרבנות חרדית קנאית לא ציונית.

המגזר החרדי מעולם לא ראה ברבנות הראשית סמכות דתית ורוחנית. גם היום לא. אבל בשליטה ברבנות הם ראו כר נרחב למינויים, לתקציבים ולכוח.

המציאות הזו פוגעת בחברה הישראלית, משניאה את הדת והמסורת על הציבור, מרחיקה במקום לקרב. והפגיעה הקשה ביותר היא בהיותה גוף עוכר גיור, ובכך היא פועלת נגד העניין הציוני.

בדמותה הנוכחית של הרבנות, כבר עדיף שמדינת ישראל תפרק את המוסד הזה.

* עלילת דם – בהמשך לרשימות בגיליון הקודם בנוגע לעלילת הדם נגד גולדה מאיר, אני שב וממליץ על ספרו החשוב והמצוין של פרופ' יואב גלבר "רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים". כל מי שקורא את הספר הזה מבין עד כמה כוזבת האשמתה של גולדה בדחיית הצעת שלום מצרית, שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

* מכת ונדליזם – לפני 17 שנים נהרג הנער רזיאל נגר, בן מושב רמת מגשימים בגולן, מהתפוצצות נפל שהרים, עת טייל בבריכת ג'וחדר שבמרכז הגולן, שבטעות נקראת בריכת הקצינים. חבריו ומשפחתו הקימו במקום אנדרטה לזכרו.

מטייל שהגיע למקום ביום שני האחרון, גילה שהאנדרטה חוללה, ובשני צדדיה רוססה המילה סוריה. הוא שלח את הצילום שהגיע במהרה לקבוצת הווטסאפ של ועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, שבה אני חבר. מנכ"ל המועצה שלח מיד את הצוות התפעולי של המועצה למקום, והכתובות נמחקו.

מעשה ונדליזם דומה נעשה לאחרונה באנדרטה לזכרו של אלי כהן בקוניטרה.

ולפני ימים אחדים, ערבים ניסו לגרור ממקומו טנק המוצב, כאנדרטה, באתר ההנצחה של חטיבה 7, בצומת קצביה שממזרח לקצרין.

מכת הוונדליזם הזו היא מערכה בזויה, שנועדה לפגוע, להרוס, למרר את החיים.

המשטרה חייבת להיכנס לעובי הקורה כדי לתפוס את בני העוולה, על מנת שיבואו על עונשם.

* לחי צוואר כתף – רז שכניק כתב ב"ידיעות אחרונות" מאמר יפה מאוד על שירתו של יורם טהרלב. הוא עסק בצורה יפה מאוד ברבים משיריו של טהרלב. בשיר אחד, הוא פספס, לדעתי. על "חשמל זורם בכפות ידיך" הוא כתב: "טהרלב לא נרתע מהשמרנות הסבנטיזית ומלטף במילותיו, לחי-צוואר-כתף".

קודם כל, הסבנטיז ממש לא היו שמרניות. שנית, "לחי-צוואר-כתף", הוא ממש ביטוי "שמרני", במובן החיובי של המילה, כלומר ביטויים מרומזים למעשה האהבה, להבדיל מביטויים בוטים ופורנוגרפיים.

אתגר אמנותי של יוצרים, הוא לכתוב מתוך הזדהות עם בני המין השני. האתגר אינו לכתוב באופן טכני את הפעלים בלשון נקבה או זכר, אלא להיכנס לראש ולתודעה של בת או בן המין השני ולבטא את תחושותיו.

"חשמל זורם בכפות ידיך" הוא שיר של אישה הנרתעת מעט מהחשמל הזורם בכפות ידיו של הגבר שאִתָה, מן הרעב בכפות ידיו, והיא מבקשת ממנו – "אהוב אותי חלש… לאט לאט… לחי, צוואר, כתף… לאט, לאט לוטף… מותן ירך וגב… במשעול שפתיך… לאט". "רעב בכפות ידיך", היא מזהה, אך מפנה את תשומת לבו לכך ש"כפור בכפות רגליי". האהבה היא מסע והיא אינה רוצה קיצורי דרך.

את השיר הזה, כתב ברגישות רבה, גבר – יורם טהרלב, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, שהלך מעמנו בשבוע שעבר.

* מוידה אני – "מודה אני" של מאיר אריאל ביידיש. הייתם מאמינים? כתב לי גל קליין (איני מכירו):

לפני למעלה משנה מצאתי את עצמי מתרגם ליידיש את השיר ׳מודה אני׳ של מאיר אריאל. כאשר התחלתי במלאכת התרגום, גם חיפשתי חומרים ברשת אודות מאיר ויידיש. המאמר הכי מעניין בו פגשתי הוא הטקסט שלך משנת מתאריך 30.8.2015. אז אני אנצל את הרגע כדי לומר לך תודה. הנה הביצוע היפה ביידיש:

* רביצוב – נעמן כהן מתבלבל. משום הוא חוזר שוב ושוב על השם השגוי יצחק רבין, והרי כל ילד יודע ששמו האמתי הוא יצחק רביצוב-רבין. אמנם יצחק כבר נולד רבין, אבל הרי כהן מדביק גם לאנשים שהוריהם נולדו בשם העברי, את השם של הסבא או הסבא רבא, כפי שמצא בחפירות ארכיאולוגיות, או של השושלת של האמא (כמו במקרה של מרב מיכאלי). אנא, נעמן, מהר ותקן את הטעות.

* עמיקם אסם – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של עמיקם אוסם, חבר קיבוץ אפיקים, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

אהבתי מאוד את עמיקם. כל שיחה אתו שפעה סיפורים ואנקדוטות שסופרו בכישרון רב. פגשתי אותו לראשונה ב-1985, כשאני הדרכתי גרעינים והוא ריכז את מרכז ההדרכה של התנועה. היינו משני צדי המתרס הפוליטי בתק"ם, הוא היה מהיונים ואני מהניצים, אבל בנושא הגולן הוא תמך בנו. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי, ונהג להגיב עליהם, ולעתים בילינו לילות שלמים בוויכוחים פוליטיים במייל. כך, עד שהדמנציה היכתה בו.

פגשתי אותו לאחרונה בוועידת התנועה הקיבוצית בכפר חרוב ועין גב במלאת 50 שנה להתיישבות בגולן, ב-5-6 ביוני 2017. הוא כבר לא היה לגמרי אתנו. הוא רזה מאוד ונראה רע. אך היה מרשים ומכמיר לב כאחד, לראות איך הוא מנסה להיאחז בתנועה, בפעילות, באנשים שהוא מכיר וזוכר וממשיך להיות מאיר פנים כשהיה, למרות מצבו.

שירו "לבוא הביתה" מגלם את מהות הבית הקיבוצי ומשמעות החברות בקיבוץ.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשׁוּב;

לְשָׁעָה, לְשָׁנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשׁוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשׁוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵׂה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אבוקדה – ערב עיון מקוון מטעם האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לזכרו של בוג'ה – בנימין יוגב, איש החגים של התנועה הקיבוצית, שהיה חברי, מורי ורבי, נערך השבוע והוקדש לציון מאה שנים למותו של א.ד. גורדון.

ראשון המרצים היה מוקי צור. בהרצאתו הוא סיפר את הסיפור הבא: בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל, ממייסדות קיבוץ  דגניה. היא אמרה: כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה. חיותה בוסל התקשרה לשרת העבודה גולדה מאיר והסבירה לה שעץ אבוקדה אין  עוקרים. אז עד היום הצינור  עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה.

איזה מין עץ זה אבוקדה? הכוונה כמובן לאבוקדו. אבל חיותה בוסל קראה לו אבוקדה. לדעתו של מוקי, הסיבה לכך היא היותה של חיותה פמיניסטית לוחמת מושבעת. היא אכן הייתה כזו, אך לא נראה לי שהיא כינתה את הברוש, למשל, ברושה. מתקבל יותר על דעתי, שזהו המבטא הרוסי, שבו החולם נשמע כמו קמץ. כמו עבָדָה ב"שלוש ארבע לעבודה" ובמשפחה של אשתי יש מסורת על הגידוף "זָנָה".

חיותה נפטרה כבר לפני 47 שנה ומן הסתם, גם עץ האבוקדה שלה. אבל עץ האבוקדה חי וקיים בשירו של יורם טהרלב "בים בם בום".

התיישב אותו ביש גדא,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

(קודם שם פרה עמדה),

בים בם בום.

בשירו, מעדן טהרלב את סיפורו ברמזים וב"שפה נקיה". כדי לספר שאחד קיבל מכה בביצים, הוא כותב: "אחד קיבל מכה בברך, לא בדיוק אבל בערך". וכדי לספר שהוא התיישב על חרא של פרה, הוא מספר שבמקום שבו הוא התיישב, "קודם שם פרה עמדה".

אבל איזה מן עץ זה האבוקדה? שמא זה העץ של חיותה בוסל? אולי. האמת היא שהעץ הוא כמובן אבוקדו, אבל כדי שיתחרז עם ביש גדא ועם עמדה, היה האבוקדו לאבקודה. חירות היוצר.

אמבש – הלכה לעולמה אורה הרצוג, אמו של נשיא המדינה ואשת הנשיא השישי חיים הרצוג.

עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, הקדשתי את הפינה לשמה:

אורה הרצוג בת ה-97 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

השער שוב לא ייסגר

על יורם טהרלב

"עוד לא תמו כל פלאיך", "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר", "יעלה ויבוא", "גבעת התחמושת", "על כפיו יביא", "הבלדה על הסוס עם כתם על המצח וכתם על הגב", "הבלדה על יואל משה סלומון", "האיש אשר יביא את הבשורה", "ההר הירוק תמיד", "שירו של צנחן", "קום והתהלך בארץ", "עץ של כוכבים", "נח" – אלו הם מעט מן המעט מתוך למעלה מאלף מן השירים שכתב יורם טהרלב. לפני כשלושים שנה, החליט יורם טהרלב להפסיק לכתוב שירים. הוא המשיך ליצור, כתב ספרים, מאמרים, דרשות לפרשות השבוע, ערך והופיע. אך כל כך חבל על מאות השירים שלא נכתבו, בשל החלטתו זו.

יורם טהרלב, היה מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית. מותו הוא אבדה גדולה לזמר הישראלי. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים. הוא כתב כמה מן היפים בשירי ארץ ישראל, הוא כתב שירים תנ"כיים, וכל כתיבתו היה רוויה ביהדות על כל רבדיה, עם אהבה מיוחדת לסיפורים החסידיים, שהיו מסד לא רק לשיריו, אלא גם לספריו, מאמריו והופעותיו.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים  לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הן היו סטנד-אפ הרבה לפני שהמושג הזה נולד. היה זה סטנד-אפ מחורז. הוא הקריא על פה, כבעל זיכרון פנומלי, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות.

בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור.

השבוע, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד, "לשכב לצדך כרמל".

יורם טהרלב נולד בקיבוץ יגור, ואף שרוב חייו התגורר בתל-אביב, קיבוץ יגור מעולם לא עזב אותו. הוא היה ביסוד כתיבתו, הן בכתיבת סיפורים והן בכתיבת שירים, וכיכב בספריו הקסומים "משק יגור – טיוטה", "הנשיקה הראשונה" ו"הנשיקה השניה".

שירו הנפלא "צל ומי באר" קשור לתולדות קיבוץ יגור. ב-9 באוקטובר 1945, פרץ הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של נחום שריג, חבר קיבוץ בית השיטה, וסגנו יצחק רבין, למחנה עתלית, בו ריכזו הבריטים את המעפילים לקראת גירושם מן הארץ. הכוח שחרר 208 מעפילים, והצעיד אותם כל הלילה דרך נחלי הכרמל לקיבוץ יגור. המעפילים פוזרו בין חדרי החברים, והכל – חברי הקיבוץ, הפלמ"חניקים והמעפילים תודרכו להשיב תשובה זהה לשאלות הזיהוי של הבריטים: "אני יהודי מארץ ישראל". גם בחדר הוריו של יורם טהרלב בן ה-7 הוסתרה מעפילה. 

המשטרה הבריטית שיגרה למזכירות יגור תביעה אולטימטיבית להסגיר את המעפילים. מזכירת הקיבוץ, בת שבע חייקין, השיבה במכתב הבא: "אין אנו מכירים בחוקיות תביעה זו. היה לנו, ולעולם כולו, כל היסוד להאמין כי לאחר הזוועות שעברו על עמנו בשנות המלחמה, תעשה בריטניה הגדולה את כל המאמצים להחיש את עלייתם של שרידי היהדות לארץ.

לא נסגיר מעפילים לידי המשטרה, כי אם נעזור בידם תמיד ובכל הדרכים לעלייתם לארץ מולדתם.

לא נסגיר אנשים שעזרו למעפילים להשתחרר ממחנה הריכוז בארץ, כי כל היישוב העברי עומד הכן לעזרתם של המעפילים.

לא נשקוט ולא ננוח עד אשר קום יקום הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ארץ מולדתנו, ובה עם עברי חפשי ובריא, בן חורין ככל העמים עלי אדמות". 

בשיר "צל ומי באר", מנציח טהרלב את רוחו של הקיבוץ, שפתח את שעריו ובעיקר את הלב למעפילים.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר

מי שסוכתו נופלת

חרש יכנס בדלת

חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר.

השיר מסתיים במילים המרגשות, האמתיות כל כך:

"זה הבית שבנינו

זה האורן שנטענו

זה השביל וזוהי הבאר.

מי שבא לפה – אחינו.

מי שבא יסב אתנו.

והשער שוב לא ייסגר.

* תבור – תרבות ישראלית

עמיקם אֹסם

בקיבוץ אפיקים הלך השבוע לעולמו עמיקם אֹסם, חבר הקיבוץ, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

שירו "לבוא הביתה" מיטיב להגדיר את מהות הבית הקיבוצי ומהות האחריות של חבר הקיבוץ לביתו הקיבוצי, לקהילתו. שיר שאני מזדהה עמו מאוד.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשוּב;

לְשָעָה, לְשָנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה עמיקם במותו.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל