צרור הערות 17.1.21

* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על "הערבים נעים בהמוניהם", כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.

יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.

* מכשיר את הלבבות – עצם הפניה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערבים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע"ם).

ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע"ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע"ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע"ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע"ם היא הזרוע של "האחים המוסלמים" בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש"מפלגת החופש והצדק" שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון "האחים המוסלמים" זרועות מהודו ועד כוש, ורע"ם היא הזרוע הישראלית.

יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים.   

* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע"ם).

(אגב, אם האחים המוסלמים – רע"ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את "זכות" ה"שיבה" ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ"ל הרשימה המשותפת כולה).

* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, "הארץ", את הערוצים "כאן 11", 12 ו-13? "מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי". דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.

* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.

אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח"כ במילוי תפקידו.

* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בניה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.

זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).

חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.

* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.

* השטויות האלה – בפגישתו עם "השולמנים" אמר נתניהו בביטול: "רמזור שמזור כל השטויות האלה". השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.

הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם "השותפים הטבעיים" והם "הבלוק". וכדי לא להתעמת אתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר)  וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית הייתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא הייתה ברירה. זו הייתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.

* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפליה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.

לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.

* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.

אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.

ב"הארץ" התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. "חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר". אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.

"מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'".

מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה "קיבוש" יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והוקמה הרש"פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו"ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש"ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.

מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת "השיבה" (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל "אקיבוש". כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.

ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.

* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת ועניה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל"סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש"פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.

כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסיה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד.  

* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג"ץ וכשבג"ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.

בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.

ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.

* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב"ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.

* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.

* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.

* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק"מ. מספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את "ביטול הזמן" ואת עלות הק"מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו"ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.

השבוע נערכה באורטל אסיפה על תכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.

אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון.  

סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.

* החשכ"ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.

ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ"סים (או בשפה מכובסת "מיכרוז" החברה). משמעות הצעד הייתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ"סים חיה ובועטת עד היום.

בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.

* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם "תגלית", שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה"ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל"יד ושם", לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.

תרומתו השנויה במחלוקת היא "ישראל היום" – העיתון שהוא המו"ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב"ישראל היום". היום אני כותב בעיתון המתחרה – "ידיעות אחרונות". גם כשכתבתי ב"ישראל היום" הייתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על "ידיעות אחרונות" יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ"מקור ראשון" ועד "הארץ". מה שאני אוהב הוא המגוון. ל"ישראל היום" יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.

אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש"ח (אגב, בתש"ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא הייתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא הייתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא ההגשמה הציונית – עליה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה"ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית. אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.

איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו, תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק"ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?

אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם… יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).

* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.

בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של "הדודיאלים" (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.

– "אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!"

– "אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי".

          * ביד הלשון

הר בני רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.

בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי"ן עם גרש, מבוטאת כרי"ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה"נ, והתיישבו באזור.

הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.

גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.1.21

* תל-אביב זה אני – אני בעד הגבלת קדנציות של ראש ממשלה. שלטון ממושך הופך לשלטון מסואב. מי ששולט זמן רב מדי, מתחיל להאמין שבאמת "המדינה זה אני". ע"ע נתניהו.

זה נכון גם בשלטון המקומי. גם בו יש צורך בהגבלת קדנציות, בדיוק מאותה סיבה. ע"ע חולדאי.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* סר טעם – דברים שכתבתי על חולדאי באוגוסט האחרון: "הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל". 

חולדאי אינו כוס התה שלי. עמדותיו אינן עמדותיי. אבל הוא פרטנר רצוי, בעיניי, בממשלת אחדות לאומית בראשות גדעון סער בעוד שלושה חודשים. ממשלה שיהיה בה ייצוג לקשת דעות רחבה, מבנט עד חולדאי.

וגם הליכוד יוכל להצטרף, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי.

* עניבה אדומה – האם העניבה האדומה של חולדאי, בהכרזה על המפלגה החדשה, היא קריצה לאוהדי הפועל, שלא סלחו לו על אוסישקין?

* בניגוד לערכי הממלכתיות – איני מצטער על החלטתו של גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים, כפי שלא שמחתי על הצטרפותו אליהם. עוד כשהייתי פעיל בתל"ם, ובוגי יעלון עסק ביצירת החיבורים שהובילו בסופו של דבר להקמת כחול לבן, הבעתי באוזניו את דעתי שלא ראוי לחבור עם אשכנזי בשל פרשיות אשכנזי/הרפז למיניהן. נכון, לא נמצאו ראיות לחשדות פליליים נגדו, אך לבטח האופן בו התייחס כרמטכ"ל לדרג המדיני, אהוד ברק (שגם הוא מצדו לא היה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), מנוגדת בתכלית לערכי הממלכתיות, שעליהם אנו מבססים את המפלגה. הצטערתי כאשר הוא הצטרף. את דעתי בנדון הבעתי גם בפומבי.

בעקבות פרשת "שמן", כתבתי בינואר 2020: "שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת 'שמן נפט וגז' לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של 'שמן'. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעיה ובמרמה, עת פרסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.

על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.

מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת".

האמת היא, שבפועל דווקא הוא, מבין ארבעת חברי "הקוקפיט", ייצג את עמדותיי בנושא ממשלת האחדות; הן אחרי הסיבוב השני, בעקבות מתווה הנשיא והן לאחר הסיבוב השלישי. אך עמדתי העקרונית נותרה בעינה, ולכן איני מיצר על פרישתו.

* השגיאה הגדולה של גנץ – מקובל לטעון ששגיאתו הגדולה של גנץ, שהובילה אותו למצבו הנוכחי, הייתה הקמת ממשלת האחדות עם נתניהו. היה עליו לדעת מי הפרטנר, שאי אפשר לסמוך – לא על מילה שלו, לא על חתימת ידו וגם לא על חקיקה המעגנת את ההסכמות, ואם למרות זאת הקים אתו ממשלה, הוא אשם בתוצאות, כי יותר משעכברא גנב – חורא גנב.

איני מסכים עם הטענה. במצב המדינה באותה עת ולנוכח החלופות, הוא עשה את המעשה הפטריוטי הנכון. הוא לקח סיכון של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שקובע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש הוא דווקא הפרטנר. הוא נעקץ – ומשלם את המחיר. אולי לא היה זה המעשה הפוליטי הנבון, אך עצם הניסיון היה המעשה הפטריוטי הראוי.

טענה נוספת היא נגד רפיסותו מול התנהלותו הבריונית של נתניהו; על כך שאִפְשֵׁר לו לאורך חודשים ארוכים לדרוס אותו, להדיר ולמדר אותו ולרמוס את ההסכם הקואליציוני. זה נכון, אבל הרי גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להציג אלטרנטיבה של ממלכתיות. הקמת ממשלה-בתוך-ממשלה, מנוגדת לכל ישותו. צחוק הגורל, הוא שלמרות הנאמנות הממלכתית שלו, שנענתה בכפיות טובה, זה שעקץ אותו מאשים אותו ב… ממשלה בתוך ממשלה. ויש אפילו שוטים שמאמינים לכך (או לפחות מדקלמים את דף המסרים).

בעיניי, שגיאתו הגדולה של גנץ הייתה שלא פעל על פי המיית לבו אלא נכנע ללפיד ויעלון, וכחול לבן לא קיבלה את מתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, אחרי הסיבוב השני. במתווה הזה ובהצעות הליכוד לאחר מכן, לא היה פתח-יציאה בדמות התקציב, ובתוך תקופה קצרה (בין 3-5 חודשים) נתניהו היה מפנה את המקום וגנץ כבר היה ראש הממשלה חצי שנה ואולי אף 9 חודשים.

נכון, נתניהו הוא נתניהו וגם את ההסכם הזה הוא יכול היה להפר. אך זה היה הרבה יותר קשה, ובכל מקרה, אילו גנב את הרוטציה, היינו כבר אחרי סיבוב רביעי שהיה נסוב על גניבת הרוטציה.

* השותף הנאמן ביותר – להערכתי, סיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה קלושים. הסיבה לכך היא שאיני רואה מי יאמינו לו ויסכימו להקים אתו קואליציה. אבל אם הוא יצליח להקים קואליציה, בדבר אחד אני משוכנע – שותף נאמן כמו גנץ לא יהיה לו. גם הוא יבין כמה הוא טעה כשעקץ אותו.

* התרברבות בהרג – ב"7 ימים" התפרסם ראיון עם בני גנץ. אני מעריך מאוד את גנץ ומסכים עם מרבית דבריו, בוודאי בכל הנוגע לעלייתה ונפילתה של ממשלת האחדות.

דבר אחד איני סובל בסגנונו, וזו לא הפעם הראשונה – התהדרותו בהרג אויבים.

– בני גנץ, אומרים שאתה בן אדם טוב מדי, לא פוליטיקאי, לא קילר.

– אפרופו קילר – בואו, על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי.

– יכול להיות שיש שם בחוץ עוד שלדים לגביך, עוד הקלטות, עוד סיפורים?

– השלדים היחידים שהשארתי הם כאלו של אויבים.

לְמה זה טוב? מה נותנת ההתרברבות הזאת?

אנו נלחמים על קיומנו ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. זו מלחמת אין ברירה. המלחמה היא רע הכרחי. הכרחי – אך רע. במלחמה חיילים שלנו נהרגים והורגים. זאת המציאות המרה. אבל הרג האויב אינו נושא שיש להתרברב בו.

גולדה מאיר אמרה פעם: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". אז נכון, לעגו לה על המשפט הזה, והיוסי שרידים כינו אותה "צדקנית". אני מבכר לאין ערוך את האמירה של גולדה על הרהב של גנץ.

* ציוץ דמגוגי – בעקבות אמירתו של נתניהו שהוא רוצה תמיכה בו של הערבים בבחירות, צייץ עופר שלח באזכור "הערבים נעים בהמוניהם" והזכיר שהוא ניהל מו"מ עם המשותפת בשעה ש"הקוקפיט" סיפרו שזאת רק "הצבעה אחת וזהו". והוא קינח באמירה: "יש מי שמסית ואח"כ מתחנף, יש מי שמפחד, יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם".

הבה ננתח את הציוץ. כל המסר שלו דמגוגי. למה? כיוון שהוא משווה פניה של ראש מפלגה ישראלית אל אזרחי ישראל הערבים לתמוך בו, לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. בכך הוא ממחזר את השקר הדמגוגי, על פיו שלילת קואליציה עם עופר כסיף וחבר מרעיו, היא "בשל היותם ערבים". והרי אין לכך שחר.

הבידול שהוא עושה בינו לבין "הקוקפיט" נכון, אך לא באופן הדמגוגי שהוא מציג זאת. ההבדל בינם לבינו לא היה שהם פחדו והוא היה גיבור גדול, אלא שמבחינתם זאת הייתה גלולה מרה, כי הם הבינו מה המשמעות של ממשלת מיעוט הנסחטת בידי רשימה אנטי ישראלית, אך היו מוכנים לקבל זאת כרע במיעוטו, בעוד הוא חתר לכך מלכתחילה מתוך אידיאולוגיה. אבל הלעג שלו ל"רק הצבעה אחת וזהו" מוזר, כי הוא המציא את האגדה הזאת. הוא, שתמך בשיתוף עם הרשימה האנטי ישראלית מתוך אידיאולוגיה, מכר להם את הפיתיון הזה, במתווה פנטזיונרי איך באמצעות הצבעה אחת נתניהו ילך לבלפור והליכוד יזחל לממשלתם. הם התפתו לרמות את עצמם, אבל הוא המציא את התרמית.

וכאשר הוא מגדיר את עצמו, בהקשר הזה, "יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם", הוא מסביר שערכיו מחייבים קיומה של ממשלה עם רשימה אנטי ישראלית והוא יפעל לממש זאת.

אני מקווה שכל אחת מן המפלגות הגדולות והבינוניות, כלומר כל מפלגה שצפויים לה עשרה מנדטים ויותר, תציג לפחות מועמד ערבי ישראלי. יש לשבור את ההגמוניה של הרשימה האנטי ישראלית בפוליטיקה של המגזר הערבי. ואני מקווה שבממשלה הבאה יהיה לפחות שר ערבי אחד.

* הגמוניה שמגמוניה – הפרשנות של אבישי בן חיים לכל כותרת בכל עיתון בכל נושא: זו הוכחה… הגמוניה… פריבלגים… ישראל הראשונה… בלה בלה בלה… האליטה הישנה…

* המדינה זה לא "אני אני" – בראיון של קרן מרציאנו וספי עובדיה בגל"צ עם יועז הנדל, הם הזכירו את העובדה שהוא היה "דוברו של נתניהו". הנדל לא היה הדובר של נתניהו, אלא ראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל. אבל עצם הבלבול הוא הפנמת התרבות הביביסטית הקלוקלת על פיה "המדינה זה אני", שהיא שילוב של אופי עם שלטון ממושך מדי. חלק מתהליך הדה-ביביזציה יהיה יצירת הפרדה תודעתית לא רק בין המדינה לנתניהו, אלא בין המדינה לכל מנהיג שהוא. המדינה אינה המנהיג. המנהיג הוא משרת הציבור.

באותו ראיון אמרה קרן מרציאנו, שלליכוד עם המפלגות החרדיות וימינה יש סיכוי טוב להקים ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו. חסרים רק 3-4 מנדטים. נראה לי שכדי להגיע ל-61 מנדטים הוא ייאלץ לצרף לקואליציה את התנועה האסלאמית (רע"ם). בנט יעדיף ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של התנועה האסלאמית, על ממשלה ציונית בהנהגת סער?

* עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי – בנאומיו של לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים, הוא לא אמר שחררתי את ירושלים, הרחבתי את גבולות המדינה, הגעתי לתעלת סואץ, הדפתי את האויב, הבאתי כבוד גדול למדינת ישראל. הוא דיבר על הלוחמים והמפקדים שהביאו לנו את הניצחון. ולא היה בכך כדי לגרוע מאומה מהקרדיט שהגיע לו כראש הממשלה.

* מציג את הכישלון כהצלחה – להבדיל מן הרל"בניקים האוטומטיים, מכחישי הישגיו של נתניהו, אני מקפיד לשבח אותו על הצלחותיו והישגיו. אמנם בעיניי הנזקים של מיסטר ביבי לחברה הישראלית מאפילים על הישגיו של ד"ר נתניהו, אך ההישגים אמתיים, בתחום מעמדה הבינלאומי של ישראל, בקידום השלום במזרח התיכון, בהתמודדות עם ה"אביב הערבי", במאבק הנחוש באיום האיראני ולאחרונה במיזם החיסונים. את כל הדברים הללו הוא לא עשה לבד, היו לו שותפים שהוא מחביא אותם כדי לזכות בכל התהילה, אך "מה ששלו – שלו".

עלייתו ארצה של פולארד, שגם אותה מנכס נתניהו לעצמו ומעריציו מתהדרים בה, אינה נמנית עם הישגיו. פולארד השלים את מלוא שלושים שנות מאסרו, בתנאים קשים, מתוכם 7 שנים בצינוק ועוד 5 שנים של הגבלות חמורות טרם שחרורו הסופי.

אין לי ספק שנתניהו פעל למען פולארד ככל יכולתו, כפי שעשו גם קודמיו, אך למרבה הצער הוא נכשל, כפי שנכשלו קודמיו. אין לזקוף את הכישלון לחובתו ולחובת קודמיו, אלא לנקמנות האכזרית של האמריקאים. אבל אין להציג את הכישלון כהצלחה, גם אם אנו בתקופת בחירות.

* להיכנס בהם – אחרי שבוע של פרעות אלימות מצד חוליגנים מכנופיות הימין הרדיקלי – פרעות נגד מדינת ישראל, נגד משטרת ישראל ונגד ערבים – שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגיעה השעה לשים לזה קץ. יש להסיר את הכפפות ולדכא בכוח את האלימות האנרכיסטית. להיכנס בהם בכל הכוח.

ראש הממשלה והשר לביטחון פנים שותקים. חרפה!

* אפס מאופס – כבר למעלה משבוע כנופיות של חוליגנים פראי אדם מחוללים פרעות בשוטרי ישראל. בכל ערב שוטרים נפצעים, ראשיהם מתנפצים, ומי שאמור להיות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא מוצא מילה להוקיע את הפורעים, מילה אחת של חיזוק לשוטרים.

אמיר אוחנה הוא אפס מאופס. אינו ראוי להיות הפקיד הזוטר ביותר במשרד הזניח ביותר. לך הביתה, אפס מאופס! לך הביתה כישלון מהלך! יש צורך במהפך ולו כדי שהאפס הזה לא יהיה חבר בממשלת ישראל.

בכל ממשלות ישראל לא כיהן שר גרוע יותר מאמיר אוחנה האפס.

* החשבון של נתניהו – למה נתניהו שותק כשכנופיות החוליגנים פורעים בירושלים? כי הוא בונה על כך שאיתמר בן גביר ייכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק.

… ואח"כ הוא מתבכיין שאין משילות.

* צל"ש לש"ג – אני קורא את הסיפור המזעזע – איך עיכבו בשער את אלוף הפיקוד שאוטוטו יהיה סגן הרמטכ"ל בבסיס חיל האוויר. ואיך ש"גית חוצפנית טרחה לבדוק אותו ואת הנוסעים אתו וכאשר הם היו ללא תעודות היא סירבה לתת להם להיכנס והזעיקה את הקצין התורן. ואיך הקצין התורן רץ למקום עם נשק שלוף. אכן, תמונות קשות.

ואני מודה ומתוודה שהרבה יותר מזעזע אותי לקרוא בכל שבוע על נשק שנגנב מבסיס זה או אחר של צה"ל. ואני זוכר את הש"ג שברח ממחבל שערך טבח בחיילים הישנים במחנה גיבור, ואח"כ המציאו את "תסמונת הש"ג", כאילו תפקידו לא היה לשמור ומישהו אחר אשם שהוא ברח. ורק השבוע ראינו ב"לבנון" את אסון צור השני, כאשר שתי משאיות תופת עם מחבלים מתאבדים נכנסו בקלות לבסיס, כי הש"ג הוריד את החבל ונתן להם להיכנס. כן, ש"ג זה תפקיד חשוב ואחראי.

ובסיפור על סגן הרמטכ"ל, אני מצדיע לחיילת שעמדה בשער. כן, היא ראתה את הפלאפלים והלוי בוודאי הזדהה כסגן הרמטכ"ל אוטוטו, והיא התעקשה לבדוק, וכאשר הנוסעים אתו היו ללא תעודות היא התעקשה לא להכניס אותם, כי אינה יודעת מיהם ומהם, ויש לה אחריות. והיא הזעיקה את הקצין התורן, והרי בדיוק לשם כך יש קצין תורן. והקצין רץ עם נשק שלוף, לכל מקרה, כי עדיף לשלוף נשק ויתברר שלא היה בכך צורך, מאשר לא לשלוף נשק וכשיתברר שהיה בכך צורך זה יהיה מאוחר מדי.

כל הכבוד לחיילת ולקצין, והרצי הלוי צריך לשבח אותם על הערנות, הדבקות במשימה וההתייחסות הרצינית למשמרתם.

* ראש גדול – סיפור שלא קרה אך יכול היה לקרות: מחבל מתאבד, נוהג במכונית תופת, לבוש במדי צה"ל ודרגות אלוף הגיע לשער של בסיס. הש"ג היה ראש גדול, לא נצמד לנהלים כמו אידיוט, אלא גילה שיקול דעת ונתן לו להיכנס חופשי. המחבל התפוצץ והיה טבח בבסיס. הש"ג היה עומד לדין, ואז כולם היו קופצים עם הבל "תסמונת הש"ג". לעומת זאת, אילו הש"ג התעקש לבדוק והמחבל היה מתפוצץ עליו, הוא היה זוכה לעיטור הגבורה והכל היו מהללים אותו שבגבורתו, בהקרבתו ובמותו הוא ציווה חיים לעשרות לוחמים ומפקדים.

* מטר"ש לסמל – הייתי חייל בתקופת רפול. אני זוכר שהסתובב סיפור (איני יודע עד כמה הוא מדויק) שרפול רצה להיכנס לבסיס, על אזרחי. הש.ג. לא נתן לו. הוא הסביר לו שהוא הרמטכ"ל, אך הש.ג. התעקש והוא לא נכנס. רפול הסתובב כלעומת שבא. למחרת הוא נתן הוראה להעלות את הש"ג מדרגת טר"ש לדרגת סמל.

* רק גולדה – ביולי 1975 יהושע פרץ, יו"ר ועדת העובדים בנמל אשדוד, השבית את נמל אשדוד במחאה על כך ששוטר בשער דרש ממנו, "מלך אשדוד", להזדהות. באותו שבוע הלכה גולדה מאיר לקונצרט. עמדה בתור, ומיד כשזיהו אותה רצו להכניס אותה, בכל זאת זו גולדה, ראש הממשלה לשעבר. גולדה התעקשה לעמוד בתור והתעקשה שיבדקו את התיק שלה. בכל זאת, היא רק גולדה, לא פרץ יהושע.

* על כסאו של הרצל – בשנים 1995-1999 כיהן אברום בורג כיו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1999 הייתי ציר בקונגרס הציוני מטעם הדרך השלישית. בניגוד למחלוקת העמוקה שלי עם בורג בנושאים המדיניים, כאשר כיהן כח"כ, התרשמתי מאוד מהשקפותיו בנושא העם היהודי, ישראל כמדינה יהודית, עליה לארץ ישראל, הזיקה בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, חינוך יהודי בארץ ובגולה. הוא נואם מצוין ורהוט מאוד והרשים אותי מאוד. שמחתי לראות איך הבסיס הציוני הוא המכנה המשותף של בעלי עמדות מנוגדות בנושאי חוץ וביטחון וגבולות המדינה.

בורג ישב על כיסאם של הרצל, חיים ויצמן ובן-גוריון.

ומה יצא ממנו? אדם הדורש למחוק אותו מהלאום היהודי במרשם האוכלוסין. אדם שנלחם נגד קיומה של מדינה יהודית וחולם להחליפה במדינה קוסמופוליטית עם ראש ממשלה ערבי. אוטואנטישמי מיליטנטי שמתעב את העם היהודי. אדם החותר לאידיאל של נישואי תערובת, כנראה מתוך הנחה שזה מה שישים קץ לקיומו של העם שהוא מתעב.

איש נקלה ונתעב, מעורר קבס. 

* מוטציה – בכל פעם שאני מציג את התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת או שקיומה תלוי בה, מטיחים בי שאני נגד "הערבים". כמובן שזה שקר. אני מתנגד לרשימה הזאת אך ורק בשל עמדותיה האנטי ישראליות ושלילתה את זכות קיומה של מדינה יהודית.

אם הייתה בכנסת מפלגה שבראשה אברום (אדיפוס) בורג ומאוישת באנשים כמו עופר כסיף ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, היא הייתה פסולה באותה מידה. אבל בעוד את איימן עודה ואחמד טיבי אני יכול לכבד כערבים לאומיים, טיפוסים כמו בורג אני מתעב. יהודים שהידרדרו למצב צבירה כזה, הם מוטציות של יהודים לשעבר.

* אבי אהרונסון – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של אבי אהרונסון, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, דמות מרכזית בתנועה הקיבוצית. אבי מילא תפקידים מרכזיים, בתחומי החינוך והחברה, בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית. בין השאר היה מזכיר תנועת המחנות העולים. הכרתי אותו כאשר עמד בראש מחלקת החינוך בתק"ם.

בשנים האחרונות עסק ד"ר אהרונסון בעיקר בחקר תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הוציא ספר על הקמת התק"ם וכרך ראשון של מחקר גדול על תולדות תנועת המחנות העולים (מהיווסדה עד הקמת המדינה). איני יודע האם השלים את כתיבת הכרך השני. אם כן, אני בטוח שיהיו מי שידאגו להוצאתו לאור. אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה וישלים את מחקרו. לצד מחקרו המשיך בפעילותו בקיבוצו והיה מרכז הגיל הרך, תפקיד שהיה גאה בו מאוד. 

בשנים האחרונות ישבנו יחד בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מכיר את אבי כמענטש, איש רעים להתרועע, אדם נעים ושופע הומור. עם השפם, הצ'פחה והאהלן הוא נראה פלמ"חניק מן המניין, אף שהיה צעיר בשנים אחדות מכדי להיות פלמ"חניק.

יהי זכרו ברוך!

* נתתי כתף – ביום חמישי בערב קיבלנו הודעה ממחוז צפון של שירותי בריאות כללית, שבני 55 ומעלה מוזמנים להתחסן. לכן, ביום שישי 1.1 בבוקר נתתי כתף, והחיסון היה המתנה שלי לעצמי ליום ההולדת ה-58. בשנה נורמלית אני מפנק את עצמי בסטימצקי. השנה סטימצקי בסגר, אז התפשרתי על חיסון. אגב, 58 הוא ה-57 החדש.

          * ביד הלשון

נבל"ע – ראיתי מודעת אבל ועליה, לאחר שם הנפטר, ראשי התיבות נבל"ע.

פירוש ראשי התיבות – נפטר לבית עולמו, ולפי גרסה אחרת – נלקח לבית עולמו.

אז למה נבל"ע ולא נלב"ע?

זה שיבוש נפוץ של נלב"ע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.12.20

* אין סגר פוליטי – הטענה שהסגר הוא פוליטי, לא רק אינה נכונה, אלא גם אינה הגיונית. סגר, מעצם מהותו, אינו יכול להיות פופולרי. זו גזירה קשה על הציבור. הטלת גזירה, כמו בידוד או העלאת מס הכנסה, בוודאי בזמן בחירות, אינה יכולה לנבוע משיקול פוליטי של ריצוי הבוחרים.

איני מיתמם, ואיני חושד שיש צעד כלשהו של נתניהו שחף משיקולים פוליטיים. השאלה היא מהו השיקול הפוליטי. אני מאמין, שהשיקול הפוליטי שלו הוא לא להגיע לבחירות באובדן שליטה על המגיפה, עם אלפים רבים, אולי עשרות אלפי חולים חדשים ביום ואלפי חולים במצב קשה. הרצון שלו הוא להגיע לבחירות עם שילוב של הפחתה דרסטית בנתוני התחלואה לצד מבצע חיסונים מוצלח. לכן, במקרה הזה יש הלימה בין השיקול הפוליטי שלו לבין האינטרס הלאומי. שיקול פוליטי שאינו שיקול זר – הוא שיקול פוליטי לגיטימי.

אפשר לחלוק מקצועית על הסגר, אבל מי שתוקף אותו בטיעונים לא הגיוניים, פוגע באמינות של עצמו ושל ביקורתו.

במצב של אובדן שליטה על המגפה, ואנו על סף אובדן שליטה, סגר הוא בלתי נמנע. בעיניי, הלימודים צריכים להתקיים כסדרם למרות הסגר, ואני שמח על החלטת ועדת החינוך בנדון. למעט סוגיה זו איני רואה חלופה לסגר. עם זאת, עצם העובדה שהגענו למצב המחייב סגר, היא כישלון בהתמודדות עם המגיפה. יש לומר בהגינות שמדובר במגיפה שתקפה במפתיע את כל העולם, אף מדינה לא ידעה להתמודד עמה היטב וכולן עשו שגיאות. גם אנחנו. אך היו גם שגיאות חמורות שנבעו משקולים פוליטיים זרים. כוונתי בעיקר להחלטות הנוגעות למגזר החרדי. מזמוז ומסמוס ההחלטה על שיטת הרמזור, כאשר המחלה השתוללה בעיקר במגזר החרדי והייתה תחת שליטה מחוצה לו, הייתה גורם ישיר לסגר השני. והביטוי הבוטה ביותר לשיקול פוליטי זר, שסייע להחרפת התחלואה, הוא מסמוס ההחלטה על הגדלת הקנסות, כדי לא להרגיז את המפלגות החרדיות, כאשר חלק גדול מן המגזר החרדי הפר את הסגר ופתח את מוסדות החינוך בניגוד לחוק. הייתה זו פגיעה קשה ביכולת לאכוף את החלטות הממשלה בנושא הקורונה, משיקולים זרים. את ההחלטות הללו ראוי לבקר. אך מי שטוען שהסגר הוא פוליטי, טוען טענת שווא פופוליסטית, שעלולה לפגוע באמינותו.

* מי זה "אתם" – ביום שני הייתי בפגישה בכנסת. מול המשכן נערכה הפגנת דגלים שחורים וורודים. המפגינים אחזו מגפונים וקראו קריאות, אך הם שמרו על הסדר, עמדו על הכיכר והמדרכות ולא חסמו את הכביש. המשטרה הייתה שם ולא התערבה. כאשר מפגינים אינם מפרים חוק ואינם פורעים סדר – המשטרה אינה מפריעה להם, בניגוד לדמוניזציה שעושים לה.

המפגינים קראו שתי קריאות מרכזיות. האחת: "סגר פוליטי – מרי אזרחי!" אני לא בטוח שהם זקוקים להתמודד עם שאלות כמו מה פוליטי בסגר? איזה רווח פוליטי יכול להיות לסגר? הם באובססיה ובאטרף, ודי בכך שהוחלט על סגר, כדי לקבוע שהוא פוליטי. אילו הוחלט שלא להטיל סגר, הם היו מפגינים נגד ההפקרה הפוליטית של בריאות האזרחים. קודם כל צועקים, על אוטומט, שהסגר פוליטי. אח"כ אפשר לחפש נימוקים, אך אולי אין בכך צורך. כי האמת היא שהסגר פוליטי למען החלק השני של המשפט: מרי אזרחי. כלומר המטרה היא לעורר מרי אזרחי, והטענה שהסגר פוליטי נועדה להצית את המרי. מהו המרי האזרחי? אי ציות לסגר. כלומר, בעיצומה של מגפה, הם מסיתים להפרת חוק, להפרת החלטות הממשלה והכנסת, לסיכון בריאות הציבור. זו אנרכיה.

הקריאה השניה הייתה: "אנחנו הריבון – אתם עולם תחתון!" ותמהתי, מי זה "אתם"? אילו הקריאה הייתה "אתה עולם תחתון", ברור היה למי הם מתכוונים. אבל מי זה "אתם"? הם עמדו מול הכנסת, הפנו אליה את מבטיהם הזועמים וצעקו לעברה: "אתם עולם תחתון". כלומר הכנסת כולה, הח"כים כולם, הפוליטיקאים כולם הם "עולם תחתון". ולכן, החלטותיהם הן החלטות של עולם תחתון ואין לציית להן.

אכן, הריבון הוא העם. אבל בדמוקרטיה ייצוגית, הכנסת שנבחרה בידי העם היא בא כוח הריבון. כאשר הם מתריסים כלפי הכנסת "אנחנו הריבון" הם בעצם כופרים בריבונותה ובחוקיה. מה האלטרנטיבה שלהם לכנסת? שלטון הרחוב?

זו אנרכיה.

הם נעלבים כשמכנים אותם אנרכיסטים. אבל כאשר אלו המסרים שלהם וזו ההתנהגות שלהם, על מה הם מלינים?

* לחסן את המורים – את ימי הסגר יש לנצל למבצע חיסון של כל המורים והגננות בישראל.

* חשדהו – כשארדואן מביע את רצונו בשיפור היחסים עם ישראל, אותם מוטט במדיניות אנטי ישראלית ואנטישמית קיצונית, אין לראות בכך המשך לחדשות הטובות של חוזי השלום והנרמול עם מדינות ערב. בניגוד למדינות שחתמנו אתן על הסכמי שלום ונרמול ואלו שבדרך, טורקיה נשלטת בידי האחים המוסלמים. ארדואן תומך בחמאס, הישות הערבית היחידה הנשלטת היום בידי האחים המוסלמים. כאשר ביום הוא הושיט יד לישראל ובערב חמאס ירה רקטות לעבר ישראל, המסר האמתי הוא הרקטות.

אין זה אומר שישראל צריכה להגיב על הסף בשלילה על דבריו של ארדואן. להיפך, עליה להביע רצון בחימום היחסים, אך להציב לכך תנאים, ובראש ובראשונה סגירת משרדי חמאס באנקרה והפסקת התמיכה בחמאס.

מתקפת הפיוס של ארדואן מזכירה לי את מתקפת החיוכים של רוחאני וזריף לקראת החתימה על הסכם הגרעין האיראני. משהו אפל מסתתר מאחורי החיוך. אולי רצון לתקוע טריז בין ישראל ליוון וקפריסין ולשבש את הברית הנרקמת בינינו לבינן. אולי רצון לגרום לביידן לבטל את העיצומים שממשל טראמפ הטיל עליו.

בדרך כלל, ישראל צריכה להתייחס ליוזמות מדיניות לשיפור יחסים עם מדינות עוינות בכבדהו וחשדהו. במקרה של ארדואן הגישה צריכה להיות של חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו וחשדהו.

* ואוחנה שותק – זה מספר ימים שכנופיות של חוליגנים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מתפרעים בירושלים ומיידים אבנים וסלעים על שוטרי משטרת ירושלים, פוצעים שוטרים רבים המכונים בפיותיהם המטונפים "נאצים".

והשר לביטחון פנים שותק. הוא אינו מעניק גיבוי לשוטרים המותקפים. בושה!

אחד החוליגנים נעמד עם עגלת תינוק מול מכת"זית וסירב להתפנות. הוא נעצר והתינוק עבר לידי אמו. אני מקווה שגורמי הרווחה יבדקו היטב את הכשירות ההורית של בני הזוג.

* להפיל את השלטון –  בכניסה לירושלים מופיעה כרזת ענק, עם תמונה של אהוביה סנדק, כתובת "השוטרים רוצחים" ו"להפיל את השלטון".

מותו של סנדק מצוי בחקירת מח"ש והמשטרה. אירוע כזה לא אמור להסתיים במוות, ובכל מקרה כזה (אגב, גם כשההרוג הוא פלשתינאי) יש מקום לחקירה יסודית, ללא משוא פנים. ואם האשמה היא בשוטרים, עליהם לתת את הדין. אך גם אם ניקח עד הקצה את גרסת הנערים, אין כאן צל צלו של חשד לרצח. אם גרסתם של הנערים תתקבל, מדובר בגרימת מוות ברשלנות. אבל מי צריך חקירה? מי צריך משפט? יש כבר פסק דין – רצח. ויש כבר איומים רציניים ביותר על חייהם של השוטרים. ולא רק אותם שוטרים הם רוצחים, אלא כל השוטרים. לכן כאשר החוליגנים משתוללים בירושלים, הם צווחים על השוטרים "רוצחים" ו"נאצים" ואתמול כבר היה פיגוע ונדליזם במשטרת יד בנימין.

יש לזכור מה קרה באירוע. נערי הזוועות הללו יידו אבנים על מכוניות של פלשתינאים. אבן היא נשק קטלני. היא הורגת. בוודאי מול מכונית נוסעת. המשטרה הוזעקה למקום כדי לטפל בפשע חמור ביותר. הנערים ברחו, עקפו מחסום, התפתח מרדף. על פי גרסת השוטרים, הנערים נהגו ללא רישיון, נגד כיוון התנועה, בפראות ובזיגזג וזאת הסיבה לתאונה. על פי גרסת הנערים השוטרים נגחו במכוניתם. זה הנושא שבחקירה. אם החקירה תאמת את גרסת השוטרים, יואשמו הנערים בגרימת מותו של חברם. אבל החוליגנים משתוללים ופוסקים דין. הרי הם אינם מכירים בבתי המשפט של המדינה השנואה עליהם כל כך.

ומה הכוונה ב"להפיל את השלטון"? הם רוצים להחליף את נתניהו? במי? בראש האופוזיציה לפיד? בראש הממשלה החלופי גנץ? בטוענים לכתר גדעון סער או בנט? או חולדאי? כמובן שלא. הם לא מדברים על חילופי שלטון, אלא על הפלת המשטר הציוני הדמוקרטי.

החיה הכהניסטית על זרועותיה השונות ובתוכה נוער הזוועות – היא גיס חמישי במדינת ישראל.

* מצעד החנפנים – אני שומע את דברי החנופה והקילוסין של שרי הליכוד לנתניהו, וזוכר שאלה הדברים שאמר זאב אלקין עד לאחרונה. ואני מאמין להם בדיוק כפי שהאמנתי לו אז. 

הם עדין לא אזרו אומץ לומר בגלוי את האמת. אבל הם יודעים שאלקין צודק בכל מילה.

* סמולן – כאשר נתניהו הצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעד עקירת יישובי גוש קטיף, בממשלה ובכנסת, גדעון סער התנגד בעקביות לעקירה. מסקנה – סער הוא ססססמולן.

* היית קונה מהאיש הזה מכונית משומשת? – לכל מי ששואלים: "תקימו ממשלה עם נתניהו?", אני מציע להשיב בכנות: הייתם קונים מהאיש הזה מכונית משומשת? אל תענו, כי אם תשיבו בחיוב, אתם משקרים.

איזה טעם יש להסכם עם אדם שמילה שלו אינה מילה ואין שום ערך לחתימת ידו?

* שר הפנים – הנאום של חולדאי היה מצוין. הוא בהחלט ראוי להיות שר הפנים בממשלת סער.

* השוער האגדי – יש צורך ברפורמות במערכת המשפט. היא לא יכולה להסתמך על רוח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שאלה שפיטה", על פי תפיסתו של אהרון ברק, שהיא גרסה ממותנת של תפיסת "עליונות המשפט" של מנחם בגין ותנועת החרות ההיסטורית. יש לקבוע מה שפיט ומה לא שפיט. יש לקבוע מה המקרים שבהם יכול בית המשפט העליון להפעיל את נשק יום הדין של פסילת חוק ובאלו מקרים לא, ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא רשאי לעשות כן. יש לאפשר לרוב גדול מיוחד של הכנסת להתגבר על פסילת חוק. יש להפריד את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתפקיד התובע הכללי, מסיבות רבות ובין השאר כיוון שכפי שראינו, העבודה המשותפת של היועמ"ש עם ראש הממשלה והשרים גורמת לו להקל בכתבי אישום לאישים אלה. ויש נושאים נוספים שראויים לשינוי.

נקודת המוצא של תהליך הרפורמות צריך להיות כבוד למערכת המשפט הישראלית המפוארת, שהיא שם דבר בעולם כולו, אמון והערכה לאישים שבמערכת הזאת. את התהליך, יש לבצע בהידברות מכבדת ומכובדת בין שלוש הרשויות השלטוניות – המחוקקת, המבצעת והשופטת, מתוך מגמה לגבש הסכמות על חוק יסוד חקיקה, בדרך לקביעת חוקה לישראל.

תהליך הרפורמות במערכת המשפט אינו יכול להיעשות במציאות של ניגוד עניינים, כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. לא כל שכן, כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכת המשפט, מנסה לכופף את חוקי ישראל כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ומפיץ בקרב המוני חסידיו תאוריות קונספירציה שקריות, שבאמצעותן הוא מסית נגד המערכת ובאופן אישי נגד כל מי שהיה מעורב בתיקיו.

כאשר מערכת המשפט עומדת תחת מתקפה אלימה וקשה מצד השלטון, המשימה של כל פטריוט ישראלי היא להגן על המערכת מכל משמר. לשם כך, יש להעמיד בשער את השוער הטוב ביותר. ניסנקורן עשה זאת בצורה מעוררת התפעלות בחודשי כהונתו כשר המשפטים. יכול להיות שכאשר יגיע העת לדיון על הרפורמות, עמדותיו תהיינה שונות משלי ואולי אף הפוכות מהן. אבל לעת הזאת, הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון ו"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

עקרונית, עם פרישתו מכחול לבן נוהג בני גנץ נכון כאשר הוא מפטר אותו. אבל במקרה הספציפי הזה, המתבקש מהמסר "ישראל לפני הכל" הוא להשאיר אותו בתפקידו כדי שימשיך במשימתו. ואם הוא מפטר אותו, יש לקוות שהוא ישכיל למנות לתפקיד אדם חזק ונחוש שימשיך לשמור על מערכת המשפט מפני אויביה.

ונקווה מאוד שבעוד שלושה חודשים ממשלה בראשות גדעון סער תפתח במהלך ההידברות שיוביל לרפורמה במערכת המשפט.

* מוציא שם רע לחומץ – אברום בורג הוא נרקומן של צומי. והוא מעלה את המינון בניסיונותיו להדהים את סביבתו. להיות קיצוני יותר מכפי שהיה בשנה שעברה. וכיוון שכבר אז הקיצוניות שלו הייתה מטורפת, הוא מטפס על הקירות כדי להקצין עוד יותר.

הוא החל את דרכו הפוליטית כשמאל ציוני יוני, ב"שלום עכשיו". כמעט מיינסטרים. אלא שאת מנת הצומי הוא קיבל בכך שהפגין נגד הממשלה שבה כיהן אבא שלו, ד"ר יוסף בורג. וכך נכנס לכנסת, היה ח"כ בולט ורהוט, נואם מבריק. השתייך לפלג היוני הצעיר של מפלגת העבודה – "השמיניה". ואיך הוא התבלט שם? הוא נשא את דגל הפרדת הדת מן המדינה. שוב, בנו של מנהיג המפד"ל, עוד בימים שהמפד"ל עסקה בעיקר בחקיקה דתית, הובילה משברים קואליציוניים על הרקע הזה, הפילה ממשלות בהקשרים אלה ("מיהו יהודי", למשל). כשיוסף בורג נשאל מה חשוב יותר במפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, הדתית או הלאומית, הוא נהג להשיב: "המקף שביניהם". כלומר החיבור בין הלאום והדת, בין המדינה והדת, היה עיקר פועלו. כאשר בנו, חובש הכיפה, של מנהיג המפד"ל, לוחם בתוך מפלגת העבודה על הפרדת הדת מהמדינה, זה "אדם נשך כלב". וכיוון שהוא מוכשר מאוד, הוא התקדם להיות יו"ר הסוכנות היהודית ואח"כ יו"ר הכנסת והפסיד על חודו של ארגז לבנימין בן אליעזר-פואד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. לאחר קדנציה נוספת בכנסת – הוא פרש מהחיים הפוליטיים.

אך על יצר הצומי שלו הוא לא יכול להתגבר. ומאז הלך והקצין, הלך והסלים. משמאל ציוני הוא הפך לפוסט-ציוני ומפוסט-ציוני לאנטי-ציוני ולפוסט-יהודי ולאנטי-יהודי. וכנראה שאף פעם לא חדל למרוד באביו. יוסף בורג היה יו"ר מועצת יד-ושם. בנו קרא לשנות את מהות יד-ושם מגוף העוסק בשואת היהודים לגוף העוסק בכל פשעי המלחמה בהיסטוריה, כולל פשעי ישראל נגד הפלשתינאים.

ההבלחה האחרונה – בראיון למוסף "הארץ" האחרון הוא סיפר שפנה לבית המשפט בבקשה לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. "איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה". זהו. גט כריתות. האמת היא שמי שצפה בהידרדרותו במדרון החלקלק, לא צריך להיות מופתע.

בדבריו נגד הלאומיות היהודית הוא הביע געגוע ליהדות הלא לאומית, יהדות הגולה "של אבות אבותיי". כלומר, הוא ויתר על המקף, ויתר על הלאומי, נשאר עם הדתי. אבל לב לבה של יהדות הגולה לאורך כל הדורות, היה מניעת התבוללות. ואילו הוא, בראיון, מטיף לנישואי תערובת. "אני בעד לשמר רעיונות וערכים, ולא להתעסק עם סקס וגנטיקה". כלומר, אם אבא שלו לאורך שנים היה אחד הלוחמים הראשיים להגדרה ההלכתית האורתודוכסית של "מיהו יהודי" והקפיד על כך כשר הפנים הנצחי, הבן סבור שכל זה לא חשוב, הוא מאוד בעד נישואי תערובת, ההזדהות שלו עם התנ"ך היא עם אברהם שאשתו השניה הייתה נוכריה ועם דוד שהיו לו נשים נוכריות. ובכלל, יהדות אינה דם אלא רעיון. כלומר, היהדות היא הרעיון שלו. ולכן יהודים בעיניו הם נלסון מנדלה והדלאי לאמה.

הוא מטיף למדינה אחת בין הירדן והים ומייחל לראש ממשלה ערבי. ודבריו על העם היהודי רוויי משטמה.

ובשעה שהוא בועט בכל מה שיקר לאביו, הוא אומר שהוא יהודי בכך שהוא מכבד כל אחד ומכבד את אביו ואת אמו. אוי לכבוד הזה. אולי הוא מכבד אבא דמיוני. הוא אומר: "תסתכלי בתצלומי כל הכנסות מ-1948 עד 1967. אבא שלי היה רב אורתודוקסי, ראש המפד"ל, שר בממשלת ישראל מטעם המפלגה הדתית והלאומית, והוא היה בלי כיפה". מיהרתי לידידי היקר הרב פרופ' גוגל וביקשתי להתבונן בתמונות של יוסף בורג משנות החמישים והשישים. התמונות היחידות שבהן הוא לא חבש כיפה, הן אלו שבהן חבש כובע.

לא פעם הגדרתי את אברום בורג חומץ בן יין. האמת היא שהוא מוציא שם רע לחומץ.

* משה ברוור – הלך לעולמו, בגיל 101, חתן פרס ישראל, הגיאוגרף משה ברוור, מחבר האטלסים, שעליהם גדלנו בבתי הספר ובמשך שנים רבות יו"ר ועדת השמות הממשלתית.

לפני כ-25 שנה הופתעתי לקבל טלפון מפרופ' ברוור. הרגשתי כאילו האטלס התקשר אליי. הוא התקשר כדי לבטא את תמיכתו במאבקנו נגד הנסיגה מהגולן, והזמין אותי לפגישה בביתו שברמת חן.

הוא סיפר לי שהוא משמש כיועץ מקצועי לענייני הגבול עם סוריה, לממשלה שניהלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן אינו חופשי להביע ברבים את דעתו, אך אישית הוא מתנגד לנסיגה. ישבנו ארוכות, והוא הסביר לי בצורה מפורטת על ההבדלים בין הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 67' והביע את הערכתו שגם אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 4.6 זה לא יספק את הסורים. לטענתו, הסורים מסרבים להציג את מפת קווי 4.6.67 שהם תובעים שישראל תיסוג אליהם, והוא העריך שהם לא ויתרו על תביעתם ל"שטחים המפורזים" בשטח הריבוני של ישראל בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, ולכן לדעתו אין סיכוי להסכם.

בשנה שעברה, במלאת לו מאה, נערך ראיון עמו באחד העיתונים. הוא היה צלול כבדולח ועסוק מאוד במחקריו.

יהי זכרו ברוך!

* אבדה גדולה לגולן – בתוך פחות  משנה איבדה קהילת הגולן, בשלוש תאונות דרכים, שלושה מטובי מדריכי הטיולים בגולן. במרץ נהרג דודו פילס, מנהל שמורת גמלא, במאי נהרג אמיר דרורי ממרום גולן והשבוע – אבנר סליטרניק מרמות, דור שני למדריכי טיולים בגולן. אבדה גדולה לגולן. עצוב.

          * ביד הלשון

בן פורת – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", יעקב מברך את בניו לפני מותו. ליוסף הוא אומר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן".

מה פרוש המושג "בן פורת"? פורת הוא מהמילה פרי, פריון. כלומר, זוהי ברכת פריחה ושגשוג ליוסף ולצאצאיו, שבטי אפרים ומנשה. עלי עין – על המעיין. כלומר הוא מדמה את יוסף לעץ פרי סמוך למעיין, שמרבה לתת פירות מתוקים.

בעדות המזרח משתמשים בביטוי כסגולה נגד עין הרע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.12.20

* חזון האחדות – הייתי שותף ליוזמת אחדות לאומית, שפעלה נמרצות להקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד על כחול לבן ועל הליכוד להקים ממשלה כזאת. היוזמה השיגה את מטרתה – הוקמה ממשלה כזאת. אבל לעומקו של דבר נחלנו מפח נפש עצום. לומר שלא לנער הזה התפללנו, זה האנדרסטייטמנט של המילניום.

למה תמכתי כל כך בהקמת ממשלת אחדות?

הסיבה הראשונה הייתה המשבר הפוליטי. כבר בליל הסיבוב השני, כשהתברר ששוב לא הייתה הכרעה, קראתי להקמת ממשלת אחדות. לחצתי על בוגי יעלון ועל תל"ם לאמץ את מתווה הנשיא, שהוצג כעבור ימים אחדים. אבל אחרי הסיבוב השלישי, שהסתיים אף הוא ללא הכרעה, ראיתי בסיבוב רביעי אסון, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. והערכתי שגם הסיבוב הרביעי יסתיים ללא הכרעה, בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. האמנתי שממשלת אחדות תעצור את הדימום של המערכת הפוליטית הישראלית.

הסיבה השניה הייתה הקורונה והמשבר הכלכלי. סברתי שבשעת חירום זו על כל הגורמים להיכנס מתחת לאלונקה, לשים בצד את המחלוקות ולעשות יד אחת למיגור הקורונה ושיקום הכלכלה.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולם. כבר שנים לא מעטות אני חש שהאיום הקשה ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע בין חלקי העם, בין "ימין" ל"שמאל", בין חילונים לדתיים. אני חש שהשנאה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית מדחי לדחי. אני רואה בצורך בפיוס לאומי – הכרח לאומי.

איני חושב שהמגרש הפוליטי הוא היחיד שבו יש לקדם את האחדות הלאומית, ואני שייך למסגרות שונות העוסקות בכך בחברה האזרחית ובמסגרות חינוכיות. אבל המגרש הפוליטי חשוב מאוד. קיוויתי שהקמת ממשלת אחדות לאומית, עם קבינט פיוס שיפעל לגישור על הקרעים והשסעים (אף שאת הביטוי "קבינט הפיוס" איני אוהב), ועם דוגמה אישית של יריבי האתמול שפועלים כתף אל כתף למען אזרחי ישראל, תהיה צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות לאומית אמתית. ודוק – אחדות, לא אחידות. אחדות בין בני פלוגתא המכבדים אלה את אלה, מנסים להגיע ככל הניתן לעמק השווה ולנהל את המחלוקות ברוח בית הלל.

ידעתי שממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית תהיה ממשלה לא לגיטימית, שלא תחזיק מעמד יותר משבועות ספורים ותתפורר אחרי הברק הראשון בעזה שישגר בטעות רקטה לעבר אזרחי ישראל. ישראל תגיב וממשלת המיעוט תאבד את הרוב המלאכותי. וידעתי שממשלת חסינות ימנית צרה צרורה עלולה להשחית את המוסר הציבורי ולדרדר את החברה הישראלית לשפל מוסרי וערכי חסר תקדים. רק ממשלת אחדות, האמנתי, תחזיר אותנו למסילה.

נחלתי אכזבה עמוקה. ממשלת האחדות הייתה הונאה גדולה של נתניהו, שלא העלה על דעתו לרגע לכבד את ההסכם, ומיומה הראשון של הממשלה חתר תחת האחדות, הפר את ההסכם על סעיפיו השונים ברגל גסה, עשה הכל כדי למדר, להדיר ולהשפיל את שותפיו. נתניהו ניסה בכל דרך לגנוב את הרוטציה, גם במחיר פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב, בעיצומו של משבר חברתי-כלכלי מהקשים שידענו. נתניהו הוא האשם היחיד במה שקרה כאן.

למרות מפח הנפש, אמונתי בחזון האחדות הלאומית לא התפוגגה. להיפך, היא התחזקה. יש לקדם את האחדות במסגרות חברתיות, אך גם במערכת הפוליטית. כמובן שחזון האחדות לא יכול להתקיים כל עוד נתניהו ראש הממשלה. אך הוא יכול גם יכול להתקיים כבר בעוד שלושה חודשים. יש תקווה חדשה! ממשלה בראשות סער, שיצטרפו אליה ימינה, יש עתיד-תלם, ישראל ביתנו וכחול-לבן, תהיה ממשלת אחדות לאומית אמתית. אני מאמין שברגע שלא תהיה לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, גם המפלגות החרדיות תוכלנה להצטרף. ואולי גם הליכוד, כשכמובן ברור שמי שהוגשו נגדו כתבי אישום אינו יכול לכהן כשר. או הליכוד אחרי שידיח את נתניהו.

* עם חירות – אבישי בן חיים (ההוא של "ישראל השניה" מקיסריה ורחביה) תקף את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. הוא טען שזאת מפלגת "בלי חירות ומק"י". הוא נתלה בכך שתקווה חדשה פוסלת את הליכוד והרשימה המשותפת.

את המושג "בלי חירות ומק"י" טבע בן גוריון, שקבע שכל המפלגות ראויות להיות שותפות בקואליציה חוץ מתנועת החירות ומק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הלב של חד"ש). לעומת זאת, הליכוד יהיה בהחלט שותף רצוי בממשלה בראשות סער. את הרכב השרים של הליכוד בממשלה כזו יקבע הליכוד. כמובן שהרכב זה לא יסתור את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר.

* קראו ותדעו – קראו מה אלקין כתב ותדעו מה חושבים ואומרים בשיחות סגורות כל בכירי הליכוד.

* הפנטזיונר – עופר שלח הוא האדריכל של רעיון ממשלת המיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כאשר כחול לבן שללה מכל וכל את הרעיון הזה, הוא הכשיר את השטח בהתבטאויות לעומתיות למסרים של כחול לבן ובמגעים חשאיים עם רשימה זו. בהפגנה בכיכר רבין נגד השחיתות, הוא ניהל עם הרשימה האנטי ישראלית מו"מ, ללא סמכות וללא רשות, וקבע עובדה שאיימן עודה ינאם שם. הוא האיש שניהל אתם את המגעים ואת המו"מ. הוא יצר את האסטרטגיה הזאת ובנחישות וערמומיות הוביל את כל כחול לבן אחריו כמו החלילן מהמלין. הצעד הזה היה תחילת הסוף של כחול לבן.

גנץ, לפיד ויעלון היו מוכנים בחירוק שן להקים ממשלה התלויה ברשימה המשותפת ככלי להחלפת השלטון. עופר שלח רצה בממשלה אתם מתוך אידיאולוגיה.

עופר שלח היה האסטרטג של כל הפנטזיות של "הצבעה אחת", ושל השתלטות על הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים, ושברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלה וכו' וכו'. לכל התרחישים הללו לא היה שום סיכוי, והתבססו על ההנחה שנתניהו והליכוד, הרשימה המשותפת וכל השחקנים במגרש הפוליטי מטומטמים ויפעלו על פי התפקיד שהוא ילהק אותם במחזה.

בראיונות לתקשורת סיפר עופר שלח שעד הקמת יש עתיד הוא הצביע מרצ. הוא לא אמר ששינה את עמדותיו מאז. הוא היה ונשאר בעמדות של מרצ. הצטרפותו למפלגת מרכז הייתה טקטית וניסיון להשליט את האידיאולוגיה הקיצונית של מרצ על פלטפורמה של מפלגת מרכז.

כעת, בהכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, הוא תקף את יש-עתיד על יחסה העוין למגזר החרדי. עד אתמול הוא היה הקיצוני ביותר בעוינות הזאת.

* בבושקה – יואב קרקובסקי, הפרשן הפוליטי של כאן ב', אומר שעופר שלח הקדים את הודעתו כדי לקבוע עובדה בשטח, להקדים את חולדאי ואת ניסנקורן ולאלץ אותם להצטרף למפלגתו.

אם אכן זו כוונתו של שלח, אני ממליץ לו לחזור במנהרת הזמן לבחירות 1999. רוני מילוא הקדים והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (אז הייתה בחירה ישירה) ועל הקמת מפלגת מרכז. אחריו דן מרידור הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את רוני מילוא. אחריו אמנון ליפקין שחק הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את דן מרידור ואת רוני מילוא. אחריו איציק מרדכי הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את שחק, מרידור ומילוא. חד גדיא חד גדיא.

צמרת מפלגת המרכז הייתה: 1. מרדכי. 2. שחק. 3. מרידור. 4. מילוא. ובסופו של דבר זו הייתה כמעט כל הסיעה שנכנסה לכנסת. איציק מרדכי הסיר ברגע האחרון את מועמדותו לראשות הממשלה.

* חזיז ורע"ם – שלא יהיו אי הבנות. רע"ם היא מפלגה אנטי ישראלית בדיוק כמו שאר שותפותיה ברשימה המשותפת. בדיוק כמותן היא שוללת את קיומה של ישראל. בדיוק כמותן היא תובעת להטביע את ישראל בפלשתינאים בתביעת "זכות" השיבה. בדיוק כמותן היא תומכת באויבי ישראל כל עוד הם לוחמים בה, אך מתנגדת להם כאשר הם כורתים אתה שלום (ראינו זאת בהצבעותיה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, ממש בימים אלה). ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.

ההבדל בין רע"ם לשאר שותפותיה הוא שרע"ם היא גם מפלגה איסלמיסטית קנאית פונדלמנטליסטית.

אבל אם הם יתמכו בנתניהו ובחוק הצרפתי, הם יהיו שותפים רצויים, כמובן.

אגב, אם רע"ם תודיע שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה לגיטימית. וכך גם שותפותיה לרשימה המשותפת.

* חנינה לילצין – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על חוק שמעניק לנשיאי עבר ולבני משפחותיהם חסינות לכל החיים. הרשויות לא יוכלו לחקור או לעצור אותם ולערוך חיפוש בבתיהם.

מה תגידו? "זה רצון העם", "זה רצון הרוב". ובכך אין ספק. אז מה, זה דמוקרטי?

"נשיאי עבר", עאלק. מן הסתם, פוטין התכוון לחנינה לילצין, עליו השלום.

* גזענות הפוכה – רשומה דוחה שנתקלתי בה: תמונותיהם של נתניהו, גדעון סער, בנט, לפיד, גנץ וחולדאי, תחת הכותרת "חמישים גוונים של ביבי" ומסר על פיו אין ביניהם הבדל כי כולם גברים לבנים.

זה ביטוי מכוער אך אופייני של שיח הזהויות הקלוקל. אותם אנשים יכולים להיות בעלי דעות הפוכות זה מזה, בעלי אופי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל היי, הם גברים לבנים! אגב, הכותבת שכחה לכתוב "פריבילגים".

גזענות הפוכה היא גזענות לכל דבר.

* עם מסכה – ביום שישי נערך מפגש פנים אל פנים ראשון של ראשי מטות דרך ארץ. אחרי חצי שנה בזום ובקבוצות הווטסאפ, אנחנו כבר מרגישים משפחה. אבל רק במפגש ראינו סוף סוף איך עמיתינו נראים עם מסיכות.

* דה-לגיטימציה לשופטים 1 – אנשיו של נתניהו כבר שולחים מדובבים בניסיון ליצור תיקי דה-לגיטימציה לשופטי נתניהו. מישהו מופתע? הרי אני כתבתי פעמים אחדות בוודאות מוחלטת שזה מה שהם יעשו. מפלצת הרשע ותעשיית השקרים עשו זאת לאלשייך, לליאת בן ארי, לשי ניצן ולמנדלבליט ואין ספק שכך הם יעשו לשופטים.

* דה-לגיטימציה לשופטים 2 – קרולינה לנדסמן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון, הנשיאה חיות ובעיקר השופט עמית, על כך שהם מעזים להציב שאלות בפני העותרים נגד חוק הלאום, ולתמוה על טענותיהם. בעיניה, תפקידם של השופטים הוא לעודד את העותרים וכמובן לקבל את עתירותיהם. דיון? שאלות? ספקות? מה פתאום. הטלת ספק זה עניין ללוזרים. בעיניה אין צורך במשפט, אלא בקבלה אוטומטית של העתירות. עצם הצגת השאלות היא "היתממות" הרי מי שאינו מבין שאין מה לשאול והעתירות מוצדקות "לא היה מצליח לעבור את שנה א' בלימודי משפטים". היא מתגוללת בשופטים, שעוד טרם הביעו דעה, על עצם העובדה שהם מציבים סימני שאלה. אצל פנאטים כמוה אין סימני שאלה. סימני שאלה אינם לגיטימיים. ולכן היא משתלחת בשופטי בית המשפט העליון במילים גסות כמו "הם נהיים טיפשים לנגד עינינו", כי אם הם מיתממים ושואלים שאלות במקום שאסור לשאול בו שאלות, הם טיפשים.

לנדסמן מבינה שהחוק לא יצר מציאות חדשה, אלא מעגן בחוק את מהותה וזהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. ועל כך היא כותבת: "אם 'המצב' דה-פקטו הוא אפליה ממוסדת של הערבים בישראל, במה עוזר להם שהמדינה מִסגרה דה-יורה את 'תמונת המצב' ותלתה אותה מול פרצופם של הערבים?" כלומר, בעיניה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כמו של כל עם במשפחת העמים, פירושו "אפליה" והחוק שמעגן חוקתית את מימוש זכות ההגדרה העצמית הוא "מִסגור של האפליה".

מלכתחילה, נכון היה לדחות על הסף את העתירות וכלל לא לדון בהן. אולם משהוחלט לדון בהן, דינן להידחות. ואין לי ספק שהן תידחנה, כיוון שאין בהן כלום. אלו עתירות סרק המבוססות על שקר. השאלות שהשופטים מציגים לעותרים מובנות מאליהן ומסמנות את פסק הדין הצפוי. לכן לנדסמן מקדימה ליצור דה-לגיטימציה לשופטים ולבית המשפט העליון לקראת הכרעתם הצפויה, והיא לא האחרונה שתעשה זאת בכלל ובשוקניה בפרט.

* פיצוי הולם – יתכן שאין מנוס מסגר שלישי, כדי למנוע אובדן שליטה על נתוני ההדבקה, אבל חובתה של הממשלה להכניס יד לכיס ולפצות בנדיבות ובמהירות את בעלי העסקים המוכים והחבולים ואת שאר הנפגעים מהמצב הכלכלי.

* ניצחון השפיות – קמפיין ההפחדה והפייק-ניוז נגד החיסון התרסק. הישראלים נוהרים בהמוניהם להתחסן. זהו ניצחון הקדמה, המדע, הרפואה והטכנולוגיה על מכחישי המדע ומוכי הקונספירציות. זהו ניצחון השפיות.

* תופעת לוואי – חתן פרס ישראל, פרופ' נתן גולדבלום (1920-2001), מגדולי המדענים בתולדות המדינה, הוא יוצר החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. זכיתי להכיר את נתן באופן אישי. הוא היה חבר מפלגת הדרך השלישית וחבר פעיל בהנהלתה. וכך, במשך שנים אחדות ישבנו יחד אחת לשבועיים למשך שעתיים – שלוש. הוא היה ציוני אדוק, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל בכל רמ"ח ושס"ה. ובכלל, הוא היה איש מתון, נעים הליכות, מאיר פנים ואוהב אדם.

בנו, פרופ' עמירם גולדבלום, הוא איש שמאל רדיקלי, אדם מלא שנאה לכל מי ומה שאינו מזוהה עם עמדות השמאל הרדיקלי. כל מי שאינו שמאל רדיקלי הוא בהכרח נאצי בפיו שלוח הרסן, ואם לפעמים הוא מסתפק בפשיסט, כנראה שהוא לקח באותו בוקר ריטלין. מאמרי השנאה וההסתה שלו ב"הארץ", חריגים בקיצוניות ביטויי השנאה שלהם אפילו בבמה זאת. קומץ דוגמיות מייצגות (מתוך ויקיפדיה): ב-2 באוקטובר 2015, בעקבות רצח בני הזוג הנקין בפיגוע ירי לעיני ילדיהם, פרסם סטטוס בפייסבוק המכנה את המתנחלים "חיילי טרור" ומציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. באותו סטטוס גינה את הדת היהודית, שלדבריו "מחסלת את כולנו". ב-2017 כתב בפייסבוק ש"כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה". בפברואר 2020 כתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הפורעים הטרוריסטים מההתנחלויות פוגעים יומיום בתושבים הפלשתינאים", וקרא לפלשתינאים "להקים מיליציות חמושות שיגנו על הכפרים והעיירות שלהם מול המתנחבלים". הפוסט הוסר על ידי פייסבוק כעבור שעות אחדות.

כמובן אפשר להוסיף עוד מאות או אלפי ציטוטים כאלה. לא אחת תמהתי, איך צמחה מוטציה כזאת בבית גולדבלום. הרי על פי פשקווילי החומץ, אביו היין הוא נאצי.

ביום שישי, בתכניתה של ליאת רגב בכאן ב', הייתה כתבה יסודית על סיפור החיסון נגד שיתוק ילדים. גם אז היו שהפיצו שמועות זדוניות על החיסון, אם כי בהעדר רשתות חברתיות כוחן ותפוצתן ומהירות הפצתן היה נמוך לאין ערוך מהפייק-ניוז היום על החיסונים נגד קורונה. וכפי שאמר הרופא המרואיין (שכחתי את שמו), האמינות של החיסון נגד קורונה, בזכות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בשישים וחמש השנים שחלפו מאז גבוהה לאין ערוך. גולדבלום, בצעד אמיץ, ניסה את החיסון בראש ובראשונה על ילדיו. ההתחסנות הייתה המונית ועצרה את המגפה הקטלנית.

כששמעתי את הכתבה, נדמה לי שהבנתי מה קרה; איך מנתן גולדבלום יצא עמירם גולדבלום. כנראה שזו תופעת לוואי מאוחרת של החיסון.

כבר עדיף שיצמח זנב.

* אני רק שאלה – האם בנסיעותיו הרבות ברחבי הגלובוס אהוד ברק חוזר כל לילה הביתה לתל-אביב, כי יש בעיה לאבטח אותו במלון?

* כשמדובר בארדואן – כל שיפור ביחסים בין ישראל למדינות העולם משפר את מעמדה של ישראל והוא רצוי ומבורך. וכאשר מדובר במדינות עוינות – על אחת כמה וכמה. אבל במקרה של ארדואן – אני מסרב להתרגש ולהתרשם. אני פשוט לא מאמין לו.

* על פי רוח צה"ל – לוחם גולני שהודח אחרי שלא ירה במחבל בעת פיגוע, יכול היה להיות גיבור לאומי. אילו רק כתב פוסט שבו סיפר שהוא פחד מהפצ"ר, שהוא שקשק מהבג"ץ, שהוראות הפתיחה באש לא ברורות, שניסנקורן, שאפקט אזריה – היו נושאים אותו על כפיים.

אבל הוא אדם אמתי. אז הוא אמר שהוראות הפתיחה באש היו ברורות, הוא טעה, הוא פשוט נתקף הלם.

על פי תגובתו בזמן אמת, יתכן שאינו מתאים להיות לוחם. הוא לא פעל על פי רוח צה"ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, חתירה לניצחון. אבל רוח צה"ל היא גם תרבות התחקיר – אמירת אמת, לקיחת אחריות, רצון ללמוד מליקויים כדי לתקן. ובכך הוא פעל על פי רוח צה"ל.

* געגועיי לקצב – בתגובה לרשומה שכתבתי, מישהו הביע משאלה, שיבוא יום שבו נשיא מדינת ישראל יבטא הזדהות עם ערביי ישראל ביום הנכבה.

כשקראתי זאת חשבתי, שהנה, יכול להיות נשיא גרוע יותר אפילו מנשיא אנס.

* פינת החי – איך קוראים לבודקה של השומר בבית הקברות?

פינת החי.

על יסוד הבדיחה העתיקה הזאת, אני מכנה את המדור "אחרי מות" ב"הארץ" – פינת החי. מדור שבועי זה, שבעבר כתב אותו אורי דרומי ובשנים האחרונות עופר אדרת, מציג מדי שבוע אדם שנפטר, ולא מן הידוענים שמסקרים את מותם בעמודי החדשות ובכלי התקשורת האלקטרונית. לרוב כתוב על אנשים מדור השואה והתקומה, מדור בוני הארץ ומייסדי המדינה, אנשי עמל, אנשי ספר ואנשי חרב. ומדוע אני קורא לו פינת החי? כי הוא הטור הציוני המופיע בעמודי הדעות שברובם פוסט או אנטי ציונים.

השבוע הוקדש הטור לחיים בן חיים, פרדסן מחונן ממושב חרות, עתיר הצלחות ופרסים בתחום הפרדס. בן חיים היה גיסה של נחמה ריבלין. נשיא המדינה ספד לו, ואמר, בין השאר: "כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו". רגע, רגע… הילדים והנכדים של כבוד הנשיא נהגו בטרקטור בלי רישיון?!

* ריקה זראי – הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. גדול להיטיה היה "גן השקמים". אני אוהב מאוד את "קול אורלוגין" ו"שיר הבר".

עוד להיט גדול שלה – "תרנגול בן גבר" של נעמי שמר. אחת ההברקות היפות בשיר היא על התרנגולת ש"יושבת בביתול". זו לא שגיאת כתיב. הכוונה היא לתרנגולת השומרת על בתוליה.

יהי זכרה של ריקה זראי ברוך!

          * ביד הלשון

בחור טוב במובן הרע של המילה – אילנה דיין הגדירה את בני גנץ "בחור טוב במובן הטוב של המילה". זו פרפרזה על הגדרה סרקסטית של משה דיין: "בחור טוב במובן הרע של המילה". היה זה ביטוי של זלזול באנשים ישרי דרך בפוליטיקה, שניתן לרמוס אותם. על פי הגישה הזאת, אין מקום לישרי דרך בפוליטיקה, כי יאכלו אותם בלי מלח.

* "חדשות בן עזר"

הרים את הכפפה

למיכאל ירבעם מבית השיטה, אביו של שגב, שהלך השבוע לעולמו, יש מקום של כבוד בהיסטוריה של אורטל.

מתוך ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה": "מנהג היה בבית השיטה, לקיים פעמיים בשנה אספה בנושאים רעיוניים ולאומיים בלבד, ביום הכיפורים וב-1 במאי. ביום הכיפורים תשל"ו הוקדשה האספה להתיישבות בגולן. היה זה שבועות ספורים לאחר חתימת הסדר הביניים בין ישראל למצרים, ועל רקע החשש מפני משא ומתן על הסדר עם סוריה שיכלול ויתורים קוסמטיים. הישיבה הוקדשה לנושא, והתקבלו בה החלטות שביטאו תמיכה בקיומה ובחיזוקה של ההתיישבות בגולן.

כעבור חצי שנה, ב-1 במאי, הוקדשה האספה לנושא ההתיישבות. הוזמנו אליה שלושה חברים מחוץ לקיבוץ – פרופ' אברהם וכמן,  אבי רעיון השדרה הכפולה; אברהם ארגוב, שעמד בראש אגף ההתיישבות בקיבוץ המאוחד; ויהודה הראל. בהגיע תורו של יהודה לדבר, הודיע על תוכניתם המהפכנית של הקיבוצים מרום גולן ועין זיוון להקמת קיבוץ רביעי. יהודה הציע שבית השיטה ייטול עליו את משימת הקיבוץ הוותיק. מיד בתום דבריו קם מיכאל ירבעם, מזכיר קיבוץ בית השיטה, ואמר: "אנחנו מרימים את הכפפה."

התכנית המהפכנית הייתה שכל שלושה קיבוצים בתנועה אחד ותיק, אחד בינוני ואחד צעיר, יקימו יחד קיבוץ רביעי. אורטל נועדה להיות הפיילוט.

כך הכל החל. אבל זה לא היה כל כך פשוט. בארכיון של יהודה הראל מצאתי מכתב חריף שהוא כתב למזכירות בית השיטה שבו הוא מיצר על שאינה לוקחת על עצמה את המשימה ועל האכזבה שהיא הנחילה ליישובי הגולן. מכך אני מסיק, שאחרי אותה אסיפה היו התנגדויות ולא בקלות התקבלה ההחלטה. אך עובדה – מיכאל העביר בסופו של דבר את ההחלטה ובית השיטה באמת הרימה את הכפפה. מרום גולן ובית השיטה הציגו בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים 1976 חזית אחת של יישובים שלקחו על עצמם להקים את אורטל, וממש אנסו את הוועידה לקבל את ההחלטה.

בית השיטה לקחה את המשימה ברצינות רבה. מיד הוקם צוות ליווי אורטל, גויס מדריך לגרעין א' ובמשך עשור בית השיטה אמנה את אורטל, באופן שאני בספק אם היה כדוגמתו בתולדות התנועה הקיבוצית.

****

מה היה קורה אלמלא מיכאל הרים את הכפפה, או אם אדם אחר היה מזכיר הקיבוץ? האם אורטל הייתה קמה? ואם כן – ללא בית השיטה, האם הייתה זו אותה אורטל?

כמובן שאלו שאלות שלעולם לא נוכל לדעת את התשובה עליהן. מה שאנו יודעים, הוא שמיכאל ירבעם הרים את הכפפה, והשאר – היסטוריה.

ותרומתו הגדולה של מיכאל לאורטל היא, כמובן, שגב.

****

כאמור, עיקרי הסיפור הופיעו בספרי. מיכאל כבר התקשה לקרוא אבל אחות של שגב הקריאה לו את הספר, והתרגשתי מאוד לקבל ממנו מסר – עד כמה הוא נהנה מהספר.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.10.20

* בליץ שקרי – כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

* מי ימצמץ ראשון – על גנץ לגלות נחישות וללכת עד הסוף בעניין התקציב. אי העברת תקציב 2021 בדצמבר היא פגיעה במזיד בכלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידענו מאז קום המדינה, למטרה אחת בלבד – גניבת הרוטציה.

אסור לגנץ להתפשר וגם לנהל מו"מ בנושא, אלא לעמוד על הדרישה הזאת באופן חד-משמעי, גם במחיר בחירות, תהיינה תוצאתן אשר תהיינה.

להערכתי – אם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון.

* רק שתי אפשרויות – אסור לכחול לבן להתפשר כהוא זה בתביעה לקביעת תקציב המדינה, כי זה האינטרס הלאומי המובהק. אני מאמין שאם כחול לבן תגלה נחישות, יהיה תקציב, תהיה ממשלה, תהיה רוטציה. אך נחישות פירושה נכונות אמתית של כחול לבן, לא מן השפה אל החוץ, ללכת לבחירות, גם אם היא תיפגע.

כי המציאות הבסיסית שבעטיה קמה הממשלה הזאת לא השתנתה – האפשרויות הן שתיים בלבד: ממשלת אחדות או בחירות.

הדיבורים של כחול לבן על אפשרות של ממשלה אחרת בלי בחירות, הם דיבורי סרק, כל עוד ימינה אינה מוכנה להיות שותפה לצעד כזה. בלי ימינה, אין כל אפשרות להקים קואליציה חלופית. רעיון העוועים שבמשבר כל כך קשה, שהוא בבסיסו משבר אמון של הציבור בממשלה, תנהל את המדינה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה אנטי ישראלית, לאומנית קנאית, הוא רעיון הזוי ומטורף. גם כאיום סרק הוא רעיון מטורף. מישהו חושב שלציבור הישראלי יהיה אמון בממשלה כזו? זו ממשלה שתהיה מסוגלת לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר, את החברה הישראלית מן הכאוס?

והאיום הזה הוא איום סרק גם כיוון שאין שום סיכוי שתקום ממשלה כזו, כי לא יהיו לה 59 ח"כים. דרך ארץ לא תתקרנף ולא תתן ידע לתועבה הזאת. אני משוכנע שגם חלק מכחול לבן בשום אופן לא יתנו ידם במעל.

הדרך הגרועה ביותר לניהול המשבר הזה, היא באמצעות איומי סרק. כאשר כחול לבן מאיימת בממשלה חלופית, נתניהו לא צריך להתרגש. הוא מבין מזה שכחול לבן מפחדת מבחירות והוא יכול להמשיך לשחק את המשחקים הנואלים שלו, כולל ההתנקשות במזיד בכלכלת ישראל באי הכנת תקציב בשעת משבר כלכלי קשה אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה.

יש אך ורק שתי אפשרויות: תקציב או בחירות.

* בלתי קבילה – על פי דיווח של זאב קם ב"כאן ב' ", הליכוד מוכן ל"פשרה" עם כחול לבן: תקציב 2021 יעבור בקריאה ראשונה בכנסת בדצמבר, אך ההצבעה בקריאה שניה ושלישית תהיה בסוף מרץ.

הכוונה של נתניהו לא להעביר תקציב אינה מטרה, אלא אמצעי לגנוב את הרוטציה. ה"פשרה" נועדה להציג מצג שווא לציבור, כאילו הממשלה כן מגישה תקציב. למעשה, אין תקציב עד אישורו בקריאה שלישית והמטרה – השארת פרצה לגניבת הרוטציה, נותרה בעינה. לכן, ה"פשרה" חייבת להידחות על הסף.

עצם הצגת ה"פשרה" מעידה, שנתניהו נלחץ מהעמדה הנחרצת של כחול לבן, ולכן על כחול לבן ודרך ארץ לעמוד איתן על דרישתם המוחלטת לתקציב או בחירות.

אילו הצעת הליכוד הייתה, למשל, העברת התקציב בקריאה שלישית ב-15 בינואר, ניתן היה לראות בכך מוצא של כבוד, מעין סולם לרדת בלי להרגיש שהם נכנעו לתכתיב של כחול לבן. אבל השארת הפרצה לגניבת הרוטציה – בלתי קבילה.

* מי ישתה למי – בעקבות נסיקתו של בנט בסקרים, אמרו כמה מרואיינים מהליכוד שתמיד בנט חזק בסקרים וחלש בבחירות, והזכירו שתמיד לקראת הבחירות נתניהו שותה את הקולות שלו.

עובדתית, כך אכן קרה. אבל, להערכתי, הפעם מדובר בסיפור אחר לגמרי. במקרים הקודמים בנט היה חלק מגוש-ביבי, חתם על הצהרות נאמנות לנתניהו, ולקראת הבחירות נתניהו שתה את קולות המחנה בקמפיין געוואלד, "שלטון הימין בסכנה", "הנשיא יטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר" וציבור תומכי בנט נבהל ובחר בו.

הפעם זה שונה. הפעם בנט אינו חלק מגוש ביבי, הוא לא יחתום לו על הצהרות נאמנות; הפעם הוא רץ מולו, ראש בראש. כישלונו החרוץ של נתניהו מעביר יותר ויותר מצביעי ימין מהליכוד לימינה. אין זה מן הנמנע שבסקר הבא ימינה תעקוף את הליכוד. במצב כזה, בנט יהיה המוביל של גוש הימין. ויתכן מאוד שבימים האחרונים לפני הבחירות הוא יוביל קמפיין געוואלד וישתה את קולות הליכוד. ימנים יצביעו לו בתור המפלגה המובילה בימין.

* השמאל החדש – דף המסרים החדש הוא שימינה היא שמאלה. והדקלמנים מדקלמים.

* הפנטזיה של לפיד – יאיר לפיד פילג את כחול לבן ולא נכנס אתה לממשלה, כי הוא האמין שבתקופת המשבר הזאת עדיף להיות על טריבונה, לנהוג בפופוליזם ולהיבנות מהמשבר. בינתיים מי שנבנה מכך הוא דווקא בנט.

* אי אמון – במאי 1995 החליטה ממשלת רבין על הפקעת שטח במזרח ירושלים לצורך התיישבות יהודית ועל הקמת השכונה היהודית בהר חומה. בתגובה, חד"ש ומד"ע, שיחד היו להן חמישה מנדטים, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, החליט על תמיכת הליכוד והאופוזיציה בהצעה.

היה זה לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה. ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט ונסמכה על תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. הודעת הליכוד והאופוזיציה הימנית על תמיכה בהצעת אי-האמון יצרה מצב פרלמנטרי שבו הממשלה הייתה נופלת. כתוצאה מכך ביטל רבין את ההפקעה והקפיא את הבניה בהר חומה. המפלגות הערביות הסירו את הצעת האי-אמון. נתניהו הגיש הצעת אי-אמון בשל התקפלות הממשלה וביטול ההפקעה. כמובן שלהצעת האי-אמון הזה לא היה רוב. ההישג הגדול שהשיג נתניהו היה פגיעה בבניה בירושלים. ההסבר של נתניהו למהלך, היה התנגדותו הנחרצת לממשלה וניצול הזדמנות להפלתה.

בדצמבר 1976, הגישה החזית הדתית התורתית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, מעין יהדות התורה של היום) הצעת אי-אמון בממשלת רבין הראשונה, כיוון שטקס קליטת מטוסי F-15 הראשונים נערך ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, וראש הממשלה והשרים חיללו את השבת בדרכם חזרה לבתיהם. ההצעה נדחתה, אך הימנעות שני שרים מן המפד"ל בהצבעה הביאה לפיטורם ואח"כ להתפטרות הממשלה במה שכונה "התרגיל המבריק". בבחירות שהוקדמו בעקבות ההתפטרות, הליכוד בראשות בגין חולל את המהפך.

בין התומכים בהצעת האי-אמון הייתה סיעת רצ, בראשות שולמית אלוני (לימים – המרכיב המרכזי של מרצ). רצ הייתה האופוזיציה השמאלית של הממשלה (פרשה מן הממשלה אחרי צירוף המפד"ל אליה), אך לא התמקדה בהתנגדות מדינית אלא בעיקר בעמדה אנטי-דתית קיצונית, בקריאה להפרדת הדת והמדינה ובביקורת על מה שהגדירה ככניעת ממשלת רבין לדתיים. בנאומה בדיון, הסבירה את תמיכתה בהצעה בציטוט דבריו של אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים".

אלה שני מקרים חריגים של מפלגות שתמכו בהצעת אי אמון למרות התנגדות אידיאולוגית חריפה לא רק למציעים, אלא גם לתוכן ההצעה. אולם הצבעה בעד אי אמון של מפלגות יריבות בנושאים כמו תפקוד הממשלה או נושאים כלכליים וחברתיים היא לחם חוקה של האופוזיציה באשר היא אופוזיציה, לכל אורך שנות המדינה.

כזאת הייתה הצבעתה של ימינה בעד הצעת אי האמון בממשלה שהגישה יש עתיד. זו לא הייתה הצעת אי אמון על נושא מדיני או משפטי שבו היא חלוקה על עמדת יש עתיד, אלא בנושא הקורונה ותפקוד הממשלה, שבו ימינה עצמה ומנהיגיה בנט ושקד בראשם, תוקפים את הממשלה לא פחות מיש עתיד. ולכן, תמיכתם בהצעה היא מעשה פרלמנטרי טבעי של מפלגת אופוזיציה. המתקפה הביביסטית על ההצבעה "הסמולנית" של בנט יחד עם הרשימה המשותפת היא דמגוגית, ונובעת בעיקר מההיסטריה של נתניהו לנוכח נסיקתו של בנט בסקרים.

אני הייתי מעדיף לראות את יש עתיד-תל"ם ואת ימינה בממשלה, תחת האלונקה, שותפים למאמץ הלאומי להילחם בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. אך בעוד יש עתיד-תל"ם באופוזיציה מתוך בחירתם לפרק את כחול לבן ולא להצטרף לממשלת האחדות – ימינה יושבת באופוזיציה כי נתניהו לא רצה את שנוא נפשו בממשלה. ואחרי כן הם מלינים על כך שבנט נוהג כאופוזיציה?

נחזור לפרשת הצבעת האי אמון של חד"ש ומד"ע ב-1995. האירוע ממחיש מה היה קורה אילו קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת. ברגע שבו הייתה הממשלה מקבלת החלטה ציונית כלשהי, או מבצעת פעולת מגן ביטחונית, הרשימה המשותפת הייתה מפנה לה עורף, מביעה בה אי אמון והליכוד היה תומך בהצעה ומפיל את הממשלה. אם כך היא נהגה בממשלת רבין בשיאו של תהליך אוסלו, קל וחומר שכך היא הייתה עושה בממשלה שלא הייתה מובילה תהליכי נסיגות, כאשר המשותפת היא סיעה בעלת 15 מנדטים. הייתה זו ממשלה תחת איום אקדח תמידי, שלא הייתה מאריכה יותר משבועות ספורים.

* הביביזם השמאלני – עקיבא נוביק, במאמר ב"הארץ", מנתח את התופעה המעניינת, של תמיכת אנשי שמאל רבים, בסקרים, בבנט ובימינה; מה שנותן רוב מוחלט לגוש הימין (ללא ישראל ביתנו). הוא מתאר זאת כתמונת ראי של הביביזם. כמו אותם אנשי ימין שדבקים בכל מחיר ובאופן בלתי רציונלי בעליל בנתניהו, על אף כל כישלונותיו וחטאיו והנזק שהוא מחולל לחברה הישראלית, ונקודת הייחוס לכל עמדה שלהם בכל נושא היא אך ורק שאלת ביבי, שלטונו ועתידו, כך גם תמונת הראי שלהם בשמאל. מדובר באנשים ששנאת-נתניהו עומדת מעל לכל שיקול אחר, מעל כל שיקול אידיאולוגי, מעל כל אינטרס לאומי. רבים מהם, שתמכו בהתלהבות בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי להפיל את נתניהו, מתכוונים לתמוך בבנט ובימינה, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בין ימינה לביניהם, כדי להפיל את נתניהו.

אבל הדמיון בין הביביסטים לבין תמונת הראי האנטי-ביביסטי הוא גם בשיטות ובסגנון. כותב נוביק: "הצצתי בסוף השבוע בטלפונים של כמה שרים בכחול לבן. בין אלפי ההודעות שהם מקבלים לקראת כל ישיבת ממשלה יש זרם עכור במיוחד של קללות ואיומים. 'יודנראט', 'חור תחת', 'בוגדים עלובים', 'נעמיד אתכם לדין על פשעיכם' וכדומה. רשע מילולי שמפריך את הטענות שאלימות והסתה באות רק מימין".

אני רואה זאת בתגובות שמקבלים חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. אני מדמיין קבוצה לא קטנה של אנשים, שעברו לגור בדפי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר שלהם, שהם במארב יומיומי, ועל כל רשומה או ציוץ הם פותחים באש, באוטומט, ברשף של שנאה וגידופים. לא חשוב מה הם כותבים, מיד רצף של נאצות, שהשורש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין קיווינו שיעלם מחיינו, הוא המילה המובילה בהם. לדוגמה, צביקה כתב פעם נגד התעללות בבעלי חיים וסיפר על הכלבה שמשפחתו אימצה לפני שנתיים. מיד המארב האוטומטי של ב.ג.ד. וג.נ.ב. "תלמד מהכלבה נאמנות מהי" וכו' וכו'. פשוט, כנופיה של חוליגנים. מה קרה לאסף זמיר? הוא פשוט לא עמד בלחץ ונכנע לכנופיה הבריונית שמיררה את חייו. ולנוכח הצלחתם מולו, הם רק מגבירים את הלחץ, באמצעות מפגני הבריונות החוליגניים, ההסתה שלוחת הרסן והשנאה היוקדת. ביביזם אנטי-ביביסטי לכל דבר ועניין.  

* משפט ההמון – אחת הכרזות הפופולריות בבלפוריאדה היא "נתניהו לכלא". המפגינים מתיימרים להפגין בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה, אך כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל.

נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. גם אם יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדאי להצדיק את תאוריית הקוסנפירציה על "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם הוא מזכה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה (אלא אם כן בית המשפט יאמר בפירוש שנתפרו תיקים, אבל זה לא יקרה כי זאת קונספירציה מטורללת). יתר על כן, אם נתניהו יורשע, לא בטוח שהוא יורשע בכל הסעיפים וכלל לא בטוח שגזר דינו יהיה מאסר בפועל.

מי שצורחים "ביבי לכלא" חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות.

ניסיונותיו הנואלים של נתניהו להתחמק מאימת הדין, בין השאר באמצעות חקיקת חוקי מגה-שחיתות, חמורים ביותר. כל עוד מתקיימת ממשלת האחדות, אין להם כל סיכוי. הקריאות "נתניהו לכלא" הן תמונת ראי של הניסיונות האלו. בשני המקרים מדובר בניסיון לאפשר לרחוב להיות השופט. שני המקרים מבטאים הלך רוח אנטי דמוקרטי.

* מי הפר התחייבות – "גנבתם קולות", "בגדתם בבוחרים", "הפרתם את ההתחייבות". אני רוצה לבחון את הטענה הזאת.

היה פעם ראש ממשלה בישראל, ש-12 יום לפני הבחירות הצהיר באירוע גדול, חגיגי ומתוקשר, בקצרין העתיקה, לציון 25 שנים להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". כעבור 11 יום, יום אחד לפני הבחירות, הוא שב לגולן, ביקר באורטל וחזר על התחייבותו. אותי הוא שכנע, ולמחרת הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין. אח"כ רבין ניהל מו"מ על מסירת כל הגולן לאויב הסורי. מבחינתנו, היה מדובר בחורבן מפעל חיינו, בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו וידענו שכל זה לא יביא לשלום, אלא לשפיכות דמים מרה ואיומה. זאת באמת הפרת הבטחת בחירות. יצאנו למאבק נגד הנסיגה. ומאבקנו נגד הנסיגה היה נחוש, חכם אבל טהור, דמוקרטי, על פי חוק, מכובד, לא דומה לאופי המאבק של הבלפוריאדה.

ניתן להציג עוד אינספור דוגמאות של הפרות אמתיות של הבטחות בחירות מובהקות. האם כך הדבר גם בהבטחת הבחירות של כחול לבן?

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד בלי נתניהו. כמו כן, היא התחייבה ונשבעה בכל אלה ושבועה, שלא תקים ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת, ושהטענה הזאת היא שקר נתעב של תעמולת נתניהו. ראשי כחול לבן הפנו למצביעים שאלה רטורית, האם הם מאמינים ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שדוחפים להעמדתם לדין בהאג כפושעי מלחמה?

שלוש מערכות בחירות הסתיימו ללא הכרעה. גם הניסיון להקים ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית כשל, כי היו בכחול לבן מי שסירבו להתקרנף (ואילו היא קמה, חלילה, היא לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים). הברירה הייתה  הפרת ההתחייבות להקים ממשלת אחדות או הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלה עם נתניהו. מילכוד 2020. איזו התחייבות עדיף להפר בסיטואציה כזאת? הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלת אחדות הייתה מובילה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. במקרה הטוב, הסיבוב היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, הוא היה מסתיים ברוב לממשלת ימין צרה שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות ומעמידה את נתניהו מעל החוק.

מה שהדריך את גנץ בדילמה הזאת, הייתה ההתחייבות העיקרית שלו: "ישראל לפני הכל". כלומר, הכרעה על פי טובת המדינה. בין ממשלת אחדות לסיבוב רביעי, טובת המדינה הכריעה בעד הקמת ממשלת אחדות. וגם היום, אם נתניהו יתעשת ויכבד את ההסכמים הקואליציוניים, זאת האופציה הטובה ביותר למדינת ישראל.

* קו פרשת המים – הייתי חבר פעיל ומסור בתל"ם. השקעתי את הנשמה למענה בשלוש מערכות בחירות. אולם ביום שבו יעלון נתן את ידו לרעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי לו על פרישתי, או כפי שציינתי: "תל"ם עזבה אותי". בשבועות שלאחר מכן עמדתי בקשר רצוף עם יועז הנדל וצביקה האוזר, לחזק אותם בהתנגדותם למעל. שמחתי על פרישתם והצטרפתי למפלגה שהם הקימו, דרך ארץ, שהיא תל"ם האמתית.

קו פרשת המים היה הנכונות להקמת ממשלת המיעוט, אך בפוסט מורטם, אני מנתח אירוע אחר כקו פרשת המים. הייתה זו ההפגנה בכיכר רבין נגד נתניהו ושחיתותו, כמדומני בין הסיבוב הראשון לשני. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן. בדרך שמענו בחדשות שאיימן עודה ינאם בהפגנה. קיוויתי שזה פייק ניוז. שלחתי ווטסאפ ליעלון והוא אישר את העובדות. כשהגענו לתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס לקריית שמונה, בדרכי חזרה לגולן.

בוגי יעלון השתתף בהפגנה ונאם בה. יועז הנדל וצביקה האוזר החרימו אותה (בידיעתו והסכמתו של יעלון).

למחרת נערכה ישיבה של תל"ם. אני תקפתי בחריפות את קיום ההפגנה בשותפות עם איימן עודה. איך אפשר בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מי ששולל את עצם קיומה? ופוליטית טענתי, שזו טעות איומה. הדרך היחידה להחליף את השלטון היא מעבר לכחול לבן של מספר מנדטים של תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ואנשי הציונות הדתית שמאסו בסמוטריצ'יזציה. איך נעשה זאת, כאשר אנו מעמידים את עצמנו באותו מחנה עם איימן עודה?

רוב הדוברים היו בדעתי. גדי יברקן אמר שהשתתף בהפגנה כי לא רצה להשאיר את בוגי לבד.

יעלון שסיכם את הדיון, דיבר במילים חריפות נגד עופר שלח שעשה לו תרגיל. ללא סמכות וללא רשות הוא הסכים בשם כחול לבן לנאומו של עודה בעצרת. יעלון סיפר שהוא ידע על כך ברגע האחרון, כעס מאוד, אבל לא רצה להביא לפיצוץ בצמרת כחול לבן כל כך סמוך לבחירות. לגופו של עניין, הוא הסכים אתנו לחלוטין. יתר על כן, בדבריי הזכרתי שעודה נאבק למען "זכות" השיבה. למחרת הישיבה, בוגי ביקש ממני לשלוח לו ראיות לעמדה זו של עודה, לצורך הדיון הפנימי בקוקפיט של כחול לבן. ואכן, יצאתי למסע ברחבי גוגל, ושלחתי לבוגי שלל סרטונים של עודה, שמביע תמיכה בלתי מתפשרת בטענת "זכות" השיבה.

בניתוח שלאחר המוות – זה היה קו פרשת המים של תל"ם. שם החל המדרון החלקלק. ברגע הזה, שבו בוגי העדיף את שלמות כחול לבן על דבקות בעקרונות תל"ם ונתן לעופר שלח להוליך אותו באף, נגמר הסיפור של תל"ם. באותו הרגע שבו יועז וצביקה לא התקרנפו ולא השתתפו בהפגנה, נוסדה דרך ארץ.

* שליח לדבר עקירה – הטייקון רון לאודר נפגש עם אבו מאזן. איני יודע בשליחות מי ועל מה הם דיברו. אבל אני יודע שלאודר היה שליחו של נתניהו לחאפז אסד, שניהל בשמו ומטעמו מו"מ על נסיגה מהגולן, והציע בשמו למסור את כל הגולן לאויב הסורי. כאשר הוא מתעסק בעניינים מדיניים באזור, אני נדרך.

* מה שלא-שלה שלה – הרי מירי רגב יודעת שברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת ישראל. עכשיו היא תספר בפריימריז שזה בזכותה.

* תמרור אזהרה – מופע האימים של מירי רגב מדגים לנו מה יקרה אם חלילה יתקבל הרעיון שהפוליטיקאים ימנו את השופטים.

* רוח טירוף – צפיתי במופע האימים של מירי רגב ובהתנפלותה הביריונית על איל ברקוביץ'. זה היה נורא. אבל את דבריו המקוריים של איל ברקוביץ', שעליהם הגיבה רגב, לא הכרתי, והבנתי מרגב שהוא אמר שהליכוד הוא ארגון פשע, שאלה בהחלט דברי בלע ראויים לגינוי (אם כי גם הם לא מצדיקים את מופע האיומים החוליגני של רגב). רק אמש נחשפתי לדברים המקוריים. רגב שיקרה. ברקוביץ' אמר למיקי זוהר, שההתנהלות כלפי רוני גמזו היא של ארגון פשע. זו התבטאות חריפה, המתייחסת להתנהגות ספציפית של מספר אנשים בנושא מסוים ואמירה שהיא התנהגות כמו של ארגון פשע. אני חייב לציין, שלא אחת אנו שומעים דיבורים, בעיקר מצד דודי אמסלם ומיקי זוהר, שבהחלט נשמעים כארגון פשע.

אגב, אני סולד מתכניתם של אופירה וברקו; תכנית וולגרית, צעקנית, חסרת תרבות וסרת חן. בליל של צעקות, דמגוגיה ופופוליזם ברמה נמוכה מאוד. הם לא נותנים למרואיינים לדבר והם במידה רבה מירי רגב של התקשורת. הייתי מגדיר אותם כ-6-7 בסולם ברדוגו לתקשורת בריונית. אני לא מבין את הפוליטיקאים שמשתתפים בתת-רמה הזאת.

בני ציפר התלהב מאוד ממופע האימים ושיבח את מירי רגב. בדבריו הייתה אמירה תמוהה ולדעתי חסרת שחר. הוא טען שכאשר מירי רגב אמרה על ברקוביץ' שהוא "מתהפך" היא רמזה שהוא הומו. אם זה היה נכון – מה טוב בזה? ואיך ציפר, הומו בעצמו, מתלהב מזה?

מיד הדהדה את ציפר אורית קמיר במאמר הזוי ב"הארץ". במקום ביקורת פוליטית תרבותית על רגב, היא פרטה את הדברים למפגן של פליליזציה. היא טענה שיש להעמיד את רגב לדין. על האיום על מקום עבודתו של ברקוביץ' היא העניקה לה 9 שנות מאסר. ואת השטות של ציפר היא לקחה בכל הרצינות, ועל כך הוסיפה הטרדה מינית, ציטטה מהחוק נגד הטרדות מיניות, והוסיפה לה עוד שנתיים מאסר.

כלומר, אורית קמיר, התובעת, השופטת והמוציאה לפועל מציעה להכניס את מירי רגב ל-11 שנות מאסר בגין דבריה בשידור. והיא רואה עצמה כדמוקרטית, ליברלית, אבירת… חופש הביטוי.

כשאני שומע את ברקוביץ', את מירי רגב, את בני ציפר ואת אורית קמיר אני מתפלץ. איזו רוח טירוף משתלטת עלינו.

* תג ממאיר – אוהד חמו, כתב ערוץ 12, הותקף בלינץ' של כנופיית פוגרומצ'יקים ארורים, שעה שתיעד פרעות שלהם נגד מוסקי זיתים פלשתינאים. עצם קיומה של החיה הכהניסטית ופלוגות הפוגרום הממאירות שלה היא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי.

כפיי שאוהד חמו ידע לאן לבוא כדי לתעד את הפרעות, כך גם צה"ל, שב"כ והמשטרה יכלו לדעת זאת. זה מחדל מחפיר.

יש לדכא את החיה הכהניסטית, את הפוגרומצ'יקים של תג ממאיר. יש לפעול נגדם בכל הכוח, באפס סובלנות. חלאות המין האנושי.

* עבד ה' – הפוגרומצ'יק הארור שגירש באלימות קשה פלשתינאים שבאו למסוק זיתים בכרמם, צרח עליהם את תמצית תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י: "זאת אדמה שלי כי אני קיבלתי אותה מאלוהים ואני אקבע אם אתה תעבוד בה". ואז הוא הוסיף את הפנינה: "אני הבן של אלוהים ואתה העבד של אלוהים".

מי זכו להגדרה עבד ה'? אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך, אליהו הנביא, ישעיהו, איוב וכד'. ומי זכה לכינוי בן האלוהים? ישו, בפי הנוצרים. זאת הבּוּרוּת של מי שבמקום ללמוד את תורת ישראל הוא לומד את תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י.

* צדיק – ביישוב ענב בשומרון מתפללי בית הכנסת התימני היו זקוקים לעבודות הרחבה של המתחם החיצוני בו הם מתפללים בגלל הקורונה. הם הזמינו קבלן מטייבה בשם רמי יחיא. כשביקשו הצעת מחיר על כך אמר שהוא עושה את זה בחינם. זה מקום קדוש והוא מכבד ולא לוקח על זה כסף.

אחרי שסיים את העבודות, כשהזמינו אותו כאורח כבוד למקום, הוא סיפר סיפור מרגש: לפני כשנה וחצי אחרי הפיגוע בו נרצח הרב אטינגר, הגיע רמי לביקור תנחומים אצל המשפחה בעֵלי. כשראה את הבית במצב רע ושהילדים ישנים על מזרונים, החליט מיד לדאוג לשיפוץ הבית והכין 12 מיטות עבור הילדים, הכל על חשבונו.

עד היום הוא בקשר עם המשפחה.

זה רמי יחיא, קבלן מטייבה, ערבי ישראלי. בן אדם.

בפינה אחרת בשומרון, נמצא היישוב יצהר, שבימים האחרונה נתלה בשערו שלט מאיים על כניסת ערבים. גם רמי לא יכול היה להיכנס לשם.

* ג'אדו פרחאת – הלך לעולמו ג'אדו פרחאת מבוקעתא. ג'אדו היה שנים רבות מנהל בית הספר בבוקעתא ובמשך עשרות שנים מזכיר מועצת הפועלים בכפרים הדרוזים.

ג'אדו היה אזרח ישראל ופרו-ישראלי מובהק. הוא היה חבר מפלגת העבודה. תמך בכל לבו בריבונות ישראל על הגולן ועשה זאת בגלוי (בניגוד למרבית הדרוזים שתמיכתם בישראל היא בסתר). לא פעם באתי לביתו עם קבוצות שהדרכתי בגולן, והוא סיפר את סיפורם של הדרוזים בגולן.

ג'אדו היה פטריוט דרוזי גאה והאמין שהברית עם ישראל היא האינטרס הדרוזי המובהק.

בן שבעים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* התגנבות יחידים – יש ספרים שהשאירו עלי רושם כה משמעותי, עד שאני זוכר היטב איפה קראתי אותם ויכול לשחזר מה חשבתי, מה הרגשתי ומה עשיתי כשקראתי אותם. אחד מהם הוא ספרו הנפלא של יהושע קנז "התגנבות יחידים". היה זה בשירות מילואים במוצב אסטרה בחרמון המושלג בינואר 1987. אני זוכר לפרטי פרטים באיזה חדר ישנתי, באיזו מיטה, מי היו אתי בחדר ועוד פרטי פרטים, אך ורק בשל הספר שאותו קראתי בשקיקה, כמעט בקריאה רצופה, למעט יציאה לשמירה או משימה.

העובדה שקראתי אותו במילואים ומדובר בספר העוסק בצבא, אולי הבליטה בעבורי את הפער העצום בין הצבא שאני מכיר לצבא המסופר ברומן הנפלא הזה. עלילתו של הספר מתרחשת בבסיס הטירונים בה"ד 4, בישראל של שנות ה–50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הספר שונה לא רק מהמציאות הצה"לית שאני מכיר, אלא גם מן המציאות הצה"לית בספרים אחרים שקראתי ואהבתי. אין בו גיבורי מלחמה ולא דמויות נערצות, אלא הוא עוסק באנשים מן השוליים החברתיים של המדינה, שמתמודדים עם המסגרת הצבאית הנוקשה. ואף שבמידה רבה רוב הגיבורים הם מבחינתי "האחר", לא דמויות להערצה או מודלים לחיקוי, נפשי יצאה אליהם. הספר מתאר את המתחים בין גיבוריו, על רקע עדתי, מגזרי ואידיאולוגי ומשקף מציאות חברתית בשנות התגבשותה של המדינה. על בסיס הספר הופק גם סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", סרט יפה אך לא כזה שהטביע בי חותם עמוק כמו הספר.

עוד ספר של קנז שאהבתי מאוד הוא "מחזיר אהבות קודמות".

יהושע קנז ערך במשך שנים את מוסף ספרות ותרבות ב"הארץ". המוסף בזמנו היה איכותי מאוד, אף שהקו שלו היה רחוק מאוד מהשקפת עולמי. היה זה קו פוסט ציוני, כאשר העיתון עצמו עוד לא היה כזה (הוא היה אז עיתון יוני אבל ציוני). דווקא היום הקו של המוסף הזה הרבה יותר ציוני משל העיתון (וגם היום המוסף איכותי ומעניין).

יהושע קנז נפטר השבוע מקורונה בגיל 83. יהי זכרו ברוך!

* שיבה טובה – בדברי ההספד שכתבתי על איתן הבר, כתבתי שהוא מת בשיבה טובה. העירו לי, שהיום גיל 80 אינו שיבה טובה. זה פחות מגיל המוות הממוצע ואנשים בני שמונים היום פעילים ונמרצים. אני מקבל את ההערה ומסכים עם דברי המעירים לי.

            * ביד הלשון

גבעת אורחה – גבעת אורחה היא שמו העברי של תל-ג'וחדר, על רכס התלים הישראלי בגולן. הגבעה מתנוססת לרום של 646 מ'. היא נמצאת מדרום להר פרס ומדרום מזרח למושב יונתן.

למרגלות ההר נמצאת בריכת אורחה (או בשמה הישן והמוכר יותר ברכת ג'וחדר). ישנה מחלוקת האם זו בריכת קצינים סורית או בריכת השקיה. בקרבת מקום נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד סופה – גדוד השריון 53 בחטיבה 188, המנציחה את זכרם של 78 חללי הגדוד במערכות ישראל, רובם בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. ממערב לגבעה נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד נמר – גדוד התותחנים 450, ש-21 מלוחמיו נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

בסך הכל יש בגולן למעלה מ-190 אנדרטאות, רובן לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 47 שנים לנפילתם.

להערכתו של הארכיאולוג והסופר, חוקר הגולן, צבי אילן (1936-1990) השם ג'וחדר הוא שיבוש הכינוי "אל-ג'וחנדר" (נושא מקלות הפולו) שנשא האמיר בח'תאמור שהיה מושל צפת מטעם הממלוכים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.6.20  

* אויב ההתיישבות או מכשיר ההתנחלות? – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", בשם "מקורות מדיניים": "בג"ץ מכריז מלחמה על ההתיישבות". הכותרת הזאת מזכירה לי עשרות כותרות ב"הארץ", מאמרי מערכת ופשקווילים של גדעון לוי ושכמותו, המגנים שוב ושוב את בג"ץ כמשת"פ של אקיבוש וכ"מכשיר ההתנחלות".

אלה ואלה אינם דוברי אמת. בג"ץ אינו אויב ההתיישבות ואינו מכשיר ההתיישבות. בג"ץ מקפיד לא להתערב במדיניות ההתיישבות הנקבעת בידי הממשלה. ב-53 השנים האחרונות מנסים שוב ושוב עוכרי ההתיישבות לעתור נגדה לבג"ץ בתביעה שתקבע שהיא אינה חוקית, והתביעות הללו נדחות. בג"ץ אינו דוחה את העתירות כי הוא תומך בהתיישבות, אלא כי הוא מכיר בכך שאין זה מעניינו להתערב בנושא זה, שהוא בסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל.

שתי הטענות נגד בג"ץ אינן נכונות, אך לטענת "הארץ" ושות' יש לפחות קייס, בדמות 700,000 מתיישבים יהודים מעבר לקו הירוק. ואילו יישובים שנעקרו – בסיני ובגוש קטיף, נעקרו בשל החלטות הממשלה והכנסת, ולא בידי בית המשפט העליון (שכפי שלא התערב בהקמת היישובים לא התערב גם בעקירתם, ודחה גם את העתירות בנדון).

איפה בג"ץ התערב? במקומות שבהם נבנה יישוב על קרקע פרטית. אין זו התערבות במדיניות התיישבות, אלא הגנה על זכויות האדם, וזה תפקידו של בג"ץ. כולנו התחנכנו על פרשת כרם נבות היזרעאלי, וכמדינה יהודית דמוקרטית ברור שלא נוכל להצדיק גזל. ורק במקרים אלה בג"ץ התערב.

ההתערבות המפורסמת ביותר היא פסק דין אלון מורה, משנת 1979, שבו בג"ץ הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. יושב ראש הרכב השופטים בפסק דין זה היה משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי הוא המבקר הגדול ביותר של האקטיביזם השיפוטי ויצא נגד דרכו של אהרון ברק בנדון. לאחר פרישתו הוא חשף את השקפותיו הפוליטיות – הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות יהודית ענפה לאורכה ולרוחבה. אך כאשר יישוב קם על קרקע פרטית, הוא קבע שיש לעקרו.

ראש הממשלה באותם ימים היה מנחם בגין. בגין הוא המנהיג שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית. מיד לאחר בחירתו, עוד טרם נכנס לתפקידו, ביקר במחנה קדום, בנקודה הזמנית של אלון מורה, והכריז: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". ולאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה בנקודת הקבע שלה הוא הכריז: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה". אך כאשר התקבלה פסיקת בג"ץ, הוא הודיע מיד שיכבד אותה, וכך היה. הוא כיבד אותה בראש ובראשונה כיוון שבמדינת חוק יש לכבד את פסקי בית המשפט, אך גם כי הוא האמין בצדקתה. ולכן, מיד לאחר פסק הדין הוא העביר החלטה בממשלתו שלא תקום עוד התיישבות על אדמות פרטיות. יש ביו"ש מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן ליישב אותן בלי לפגוע באדמות פרטיות. אילו ממשלות ישראל כיבדו את ההחלטה, שמעולם לא בוטלה, ופעלו על פיה, לא הייתה נוצרת בעיה, לא היה נחקק חוק ההסדרה ובית המשפט לא היה פוסל אותו.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא יתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

ניתן למצוא פתרונות יצירתיים נקודתיים לבעיה זו. במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, וקם שם היישוב איתמר.

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשנחקק החוק, כתבתי: "סביר להניח שהוא יפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא". ואולי זה מה שמסביר את הכותרת ב"ישראל היום".

* עלה נעלה – פרשת המרגלים, אותה קראנו בשבת, פרשת "שלח לך", אינה עוסקת במודיעין, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו אנשי מודיעין, אלא מנהיגי העם – נשיאי 12 השבטים. אלוהים מורה למשה לשלוח אותם. אלוהים זקוק למודיעין? אלא שאין זה מודיעין על האויב אלא על כוחותינו. "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". שליחות המרגלים נועדה לבחון את הנהגת העם ואת העם, האם הם בשלים למשימה הגדולה הניצבת בפניהם – כיבוש ארץ כנען ותחילת חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. האם הם ניחנו בחוסן הנדרש למשימה.

הם כשלו, הם קרסו בפני האתגר והוחמצה שעת הכושר והרצון לכיבוש הארץ. בני ישראל נאלצו לנדוד ארבעים שנה כתוצאה מכך. על פי מדרש חז"ל, אמר אלוהים לעם המתבכיין: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות".

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה לגרום לבכייה לדורות.

לבן גוריון היו כל הסיבות לברוח מן ההכרעה ההיסטורית הקשה של הכרזת המדינה. הוא ידע שצפויה פלישה של כל מדינות ערב למדינה בת יומה. הוא ידע שבריטניה עומדת מאחורי הפלישה ומסייעת לה. הוא ידע שארה"ב מתנגדת להכרזה, מאיימת ותטיל אמברגו על נשק. הוא שמע את מפקדי הצבא שמסבירים לו שהסיכוי הוא "פיפטי-פיפטי". הדבר הנוח ביותר בעבורו היה לדחות את ההכרעה. אבל הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא, ושאם שעת הרצון תוחמץ, תהיה זו בכיה לדורות.

גם היום אנו נמצאים בפני הכרעה היסטורית; שעת כושר להחלת ריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש בתמיכה אמריקאית. גם היום נשמעות הפחדות מכל עבר. האם נתניהו וממשלת האחדות יגלו מנהיגות אמת ויכריעו את ההכרעה ההיסטורית, או ימאסו בארץ חמדה, יפגינו שגעון קטנות לאומית, יחמיצו את השעה ויגרמו לבכייה לדורות?

האם תנהג הנהגת המדינה כמו עשרה מ-12 המרגלים, או כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"? 

* למלחמה מספיק צד אחד – אם לתמצת למשפט אחד את הלקח של כישלון הסכמי אוסלו: לשלום דרושים שני צדדים; למלחמה מספיק צד אחד.

ישראל חתמה על הסכם אוסלו מתוך שאיפה לשלום. הפלשתינאים חתמו על ההסכם מתוך שאיפה לשיפור תנאיהם בהמשך המלחמה, באמצעות הכנסת ערפאת וצבאו לא"י. וכיוון שלמלחמה מספיק רצונו של צד אחד, התוצאה הייתה מלחמה. 

* לא יכולים לנשום – המשורר היהודי בגרמניה של המאה ה-19 היינריך היינה אמר ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". אמר, ולאסוננו נבואתו התגשמה באסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, במאה ה-20.

ובמקום שבו מורידים את "חלף עם הרוח" יחנקו כל רוח, וללא רוח, אנחנו לא יכולים לנשום. אין כמעט קלסיקה תרבותית שאי אפשר לקפד באמצעות משטרת הפוליטיקלי קורקט. היזהרו ממשטרת המחשבות.

גם במקום שבו מנתצים פסלים בדמותו של כריסטופר קולומבוס ינתצו אנשים חיים שיסומנו כמזוהים עם האמריקניות השנואה.

הגזענות היא תופעה נוראה ומאבק ומחאה נגדה חשובים וחיוניים, אולם כדאי לזכור שבשם רעיונות נאצלים ומאבקים צודקים עלו משטרים שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות, מרובספייר ועד קים. והמשטרים האלה התבססו קודם כל על משטרת מחשבות.

* הצד של צ'רצ'יל – מפגינים אנרכיסטים השחיתו פסל של צ'רצ'יל בלונדון וכתבו עליו גרפיטי גדול: גזען.

לא בכדי הם בחרו דווקא בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא הסמל של מאבק הדמוקרטיה והנאורות נגד הנאציזם והפשיזם. הוא המנהיג היחיד באירופה שמעולם לא ניסה לנהוג בפייסנות כלפי היטלר והוא שהנהיג את העמידה האיתנה של העם הבריטי נגד המתקפה של היטלר. צ'רצ'יל הוא השראה לכל שוחר חופש אמתי בעולם.

האנרכיסטים הרדיקלים רואים בצ'רצ'יל סמל של התרבות המערבית שממנה הם סולדים ושאותה הם רוצים לנפץ. הם נגד מדינת הלאום, הם נגד כל הערכים שצ'רצ'יל מייצג. הם רוצים אנרכיה.

הצד השני של צ'רצ'יל הוא היטלר. ומי שבוחר דווקא בצ'רצ'יל כסמל הרע – בהכרח מתחבר לאויבו של אויבו, כלומר להיטלר.

התופעה של ניסיון לרצוח את זכרו של צ'רצ'יל הוא תאום של הניסיון הנואל להציג את ישראל כנאצית. לא בכדי, האנטי ציונות מתכתבת תדיר עם הכחשת השואה.

אין דבר קרוב יותר לימין הרדיקלי מן השמאל הרדיקלי. זה חוק הרדיקלים השלובים. לא בכדי, מתקפת האנטישמיות החדשה והדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא מתקפת שחור-אדום-ירוק: הימין הרדיקלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי.

השחתת פסלו של צ'רצ'יל היא סמל לרצון להכרית את הציוויליזציה המערבית, את המודרניות.

הפורעים האנרכיסטים השחיתו גם אנדרטה של מייסד תנועת הצופים העולמית רוברט באדן פאוול. כבוגר תנועת הצופים אני רואה במשחיתי מצבתו את מי שמייצגים את ההיפך מכל הערכים שעליהם התחנכתי בצופים ושאותם אני מגשים בקיבוץ אורטל שהוקם בידי גרעינים של תנועת הצופים.

* פריצת דרך – לאורך כל השבוע שעבר נערכה ועידת "עם עולם" של העיתון "מקור ראשון", שעוסקת בסוגיות של הקיום היהודי בתפוצות הגולה, בזיקה ובמחויבות ההדדית של מדינת ישראל והקהילות בגולה, בשאלות של חינוך יהודי, של עליה וקליטה, של השפעת הקורונה על החיים היהודיים ועוד.

שתי נקודות ראויות לציון בוועידה הזאת. האחת היא תחזיתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג על עליה צפויה של רבע מיליון יהודים בשנים הקרובות מארצות הרווחה: ארה"ב וקנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. הוא דיווח על עליה של מאות אחוזים בפניות ובהתעניינות של יהודים באזורים אלה מאז תחילת הקורונה. רוב הפונים הם יהודים שעצם הרעיון של עליה מתישהו לישראל קינן במוחם, ומשבר הקורונה נתן להם תמריץ להפוך את החלום למעשה.

על מדינת ישראל והסוכנות היהודית לראות זאת כהזדמנות גדולה ולעשות ככל האפשר כדי שלא נחמיץ את שעת הרצון ההיסטורית הזאת. ראש הממשלה שמיר זיהה את פוטנציאל העליה של מיליון יהודים מבריה"מ במחצית השניה של שנות ה-80, והעמיד את ההזדמנות הזאת בראש סדר היום הלאומי. הוא גייס את כל המערכות בישראל להיערכות וקליטה של הבאים, פעל לביטול מעמד הפליט של יהודי בריה"מ בארה"ב ובכך נעל בפניהם את שערי ארה"ב. תוצאות מעשיו הם ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות בדור האחרון שהקפיצה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים. יש לקוות שגם ממשלת האחדות תגלה אותה מנהיגות ציונית ותוליך להצלחה גדולה.

הנקודה השניה הראויה לציון, הייתה קיומו של רב שיח בנושא הזרמים ביהדות, בהשתתפות נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. למה זה כל כך ראוי לציון? הרי זה המובן מאליו. ברור שבוועידה על קשרי ישראל והתפוצות ייוצג רוב העם היהודי בתפוצות. לי זה מובן מאליו, אבל בזרם האורתודוכסי בישראל זה רחוק, לדאבוננו, מלהיות מובן מאליו. כל מהלך בציונות הדתית של נכונות לשבת יחד, להכיר, ללבן את הסוגיות המשותפות ובלי לטייח את המחלוקות, הוא אבן דרך, הוא פריצת דרך. נכונות של רב אורתודוכסי לשבת בפאנל עם רבה רפורמית היא כבר לא חידוש. אני עצמי ישבתי בכמה פאנלים כאלה והנחיתי רבי שיח כאלה. אולם אותם רבנים אורתודוכסים היו נחשונים, הראויים להערכה רבה, אך הם עשו זאת על דעת עצמם ובשם עצמם. ואילו כאן מדובר בוועידה של אחד המוסדות המרכזיים בציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון". עובדה זו מלמדת גם על התעוזה והחלוציות של העיתון, אך גם על העובדה שהקרקע בקרב חלקים מהציבור הדתי לאומי ואפילו בקרב הציבור החרד"לי, בשלה להתקרבות וחיבור.

היוזמה הזאת לא עברה בקלות, היא נתקלה בהתנגדויות ובטענות נגד ה"לגיטימציה" לזרמים (הם לא זקוקים ללגיטימציה, הם לגיטימיים, בדיוק כמו הזרם האורתודוכסי). אך ההתנגדות הייתה רפה, ודומה שרוב הציבור הדתי לאומי בשל למהלך; מהלך שמבטא את אחדות ישראל ומגלם את אהבת ישראל.

לקראת הזדמנות לעליה רבתי ממדינות המערב, וכדי לעודד עליה כזו, ישראל צריכה להיערך גם לקליטה הרוחנית והתרבותית של הבאים, באמצעות הכרה מלאה בכל הזרמים, ומהלכים שיבטאו זאת בפועל בנושאים כמו הגשמת מתווה הכותל והכרה מלאה בגיור של כל הזרמים, בארץ ובגולה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי. ככזאת, עליה להיות הבית הלאומי של כל היהודים, של כל הזרמים. זו חובתה הציונית של מדינת ישראל.

* שעת רצון – כמי שעוסק שנים רבות בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

* בקריצה – תעשיית ההסתה של נתניהו פרסמה סרטון הסתה נגד העיתונאי רביב דרוקר, באשמה שמילא את שליחותו העיתונאית. אפשר לתמצת את מהות הסרטון כהצגת תמונתו של דרוקר ומעליה הכותרת Wanted. נאמר שם שהוא צריך להיכלא. ומי שאומר על עיתונאי שהוא צריך להיכלא, כשבמקביל הוא גם מספר שגורמי האכיפה, שתפקידם לכלוא את העבריין, תופרים ל"אלוהים" תיקים כדי להפיל את מנהיג הימין, אל יתפלאו אם יקום מוסת שטוף מוח ויעשה מעשה.

למחרת, היתמם נתניהו ואמר בקריצה שהוא אינו חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, והאשים את הדוברות של הליכוד… אבל ההמון שטוף המוח מכיר את הקריצות הללו. הוא יודע, למשל, שכאשר בנו הג'ורה של נתניהו מפיץ רעל, הוא בסך הכל המעי הגס המנקז את הרעלים של אביו, והדברים באים מפי הגבורה. וגם כאן הוא מבין את כפל הלשון והקריצה של נתניהו.

* הפאנליסט הבכיין – בפאנל הבלתי מאוזן של אולפן שישי בערוץ 12, במיוחד כאשר עמית סגל המבריק נעדר ממנו, חשובה מאוד נציגות של הימין. ודווקא לכן כה חבל שמי שנמצא שם לצורך האיזון הוא בועז ביסמוט. ביסמוט הוא, אם לנקוט לשון עדינה, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. בכיינותו – אומנותו. הוא נשמע כמו חיקוי של דמותו ב"ארץ נהדרת". אילו הייתי מחסידי הקונספירציות, הייתי רואה בבחירה דווקא בו לפאנל כמזימה של "התשקורת הססמולנית".

* יצחק מאיר – הלך לעולמו המחנך, הסופר והדיפלומט יצחק מאיר, מי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה וכקונסול ראשון בקנדה, היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל כפר הנוער ימין אורד.

יצחק מאיר היה איש הציונות הדתית, פעיל מרכזי במפד"ל לאורך שנים רבות ולאחר מכן במימ"ד, אדם מתון בהשקפת עולמו, שכאב את ההקצנה הדתית והפוליטית בציונות הדתית.

הכרתי אותו בתקופת הדרך השלישית. הוא היה חבר בתנועה וחבר מועצה. איני זוכר אם הוא נשאר בה כשהפכה למפלגה, כיוון שבשלב מסוים הוא חזר לשירות החוץ.

אני זוכר את יצחק מאיר כאיש אשכולות, ששלט בשפות רבות ובעיקר כנואם מחונן. הוא נאם בפאתוס, עם ג'סטות גופניות, כשמבטו נע בדבריו אל כל פני האולם, כאילו הביט אישית בכל חבר. דבריו היו בנויים לתלפיות ואף פעם לא אחז בידו אפילו פתק של ראשי פרקים. לעתים היה משהו קצת אירופי מדי, פחות מדי צברי (והן הוא לא היה צבר, אלא באמת אירופי, יליד בריסל, ניצול שואה), אך אני, כחובב רטוריקה נשביתי בקסמו.

מאז ימי הדרך השלישית לא נפגשנו, אך נשארנו עד אחרית ימיו בקשר מקוון. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי ואני ברשימת התפוצה של מאמריו, ומפעם בפעם החלפנו דעות והעברנו משוב הדדי.

תנועת הדרך השלישית קיבצה אנשים מן האגף הניצי האקטיביסטי בתנועת העבודה ואנשים מן האגף המתון בימין הישראלי ובציונות הדתית. וכך הוא מצא באופן טבעי את מקומו בתנועה. אל הגולן הייתה לו אהבה רבה וקשר טוב, והגולן היה סוגיית הליבה של הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. אני זוכר סיור שערך יצחק מאיר לשדרן הרדיו הרוסי דימיטרי פרוקופייב, שהפך בעקבותיו לאוהד מושבע של הגולן.

יצחק מאיר נפטר השבוע בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* עיניים מאירות – דבר יפה שלמדתי בעידן המסכות, הוא עד כמה ניתן להבחין בחיוך גם כאשר הפנים מכוסים ואין רואים את הפה. מסתבר שהעיניים מחייכות לא פחות מהפה.

* ביד הלשון 

קפסולה – הקורונה העשירה את לקסיקוננו במונחים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא קפסולה. השימוש הקורוני בביטוי הוא: קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית, שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה.

אנו משתמשים במושג בעיקר (אך לא רק) תחום הבריאות – תרופה באבקה או בנוזל הנמצאת בתוך שפופרת קטנה.

השם העברי לקפסולה הוא כמוסה. כמוס הוא דבר מוחבא, מוסתר, גנוז. כיוון שאנו כומסים את התרופה בתוך הקפסולה, ניתן לה השם העברי כמוסה.

מקור המילה קפסולה הוא לטיני ופירושה – קופסה קטנה. והמילה העברית התלמודית קופסה, נובעת מאותו מקור. בכתיב עברי מיושן נהוג היה לכתוב קופסא.

יהודה זיו – יהודה זיו, לוחם הפלמ"ח, ראש ענף ידיעת הארץ בצה"ל, הגיאוגרף, הלשונאי, מדריך הטיולים ומורה הדרך, איש רשות שמורות הטבע, הלך לעולמו בגיל 94.

יהודה זיו היה חבר בוועדת השמות הממשלתית מ-1972 ועד מותו, כמעט יובל שנים, והיה יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. בכך היה שותף בכיר בקביעת שמותיהם של היישובים והאתרים שקמו בארץ בשנים אלה.

בפינה זו, אני מרבה לכתוב על שמות יישובים בארץ ישראל ולא פעם הזכרתי מאבקים בין יישובים לוועדת השמות, על קביעת שם היישוב. בכל אלה יהודה זיו היה מעורב מאוד ובכך הטביע חותם משמעותי בנוף הארץ.

את אחת הפינות הקדשתי למושב זרעית, ואציג אותה שוב, לזכרו של יהודה זיו.

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה לקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכֵנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

– יהי זכרו של יהודה זיו ברוך!

* אורי הייטנר