צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

על זאת וגם על זאת

את מאמרי "מלחמת מאה השנים" סיימתי בשירו של אלתרמן "אז אמר השטן", שבו תיאר את האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל – אבדן האמונה בצדקת הציונות ובזכותנו על ארץ ישראל.

בתגובה, נפנף מולי אורי יזהר בשירו של אלתרמן "על זאת" שפורסם במלחמת השחרור ובו יצא נגד פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, כהוכחה שהנה יש אלתרמן אחר. ולכאורה, אלתרמן של "על זאת" מנוגד אליי ולהשקפת עולמי ואף להשקפת עולמו של אלתרמן כפי שבאה לידי ביטוי ב"אז אמר השטן".

אני כופר מכל וכל בטיעון הזה. אלתרמן של "אז אמר השטן" ואלתרמן של "על זאת" חד הם, ואין שמץ של סתירה בין השירים. וכמו עם "אז אמר השטן", כך אני מזדהה בכל לבי גם עם "על זאת".

ב"על זאת" גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.

מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם במדורו השבועי "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם יזהר בן נחום, הוא הגדיר באוזניי את אלתרמן כ"אבי שוברים שתיקה" בזכות השיר הזה. אין שחר לטענה הזאת, שבעיניי היא חילול זכרו של המשורר הדגול.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

ממש מגוחך לתלות באילן גבוה כאלתרמן את מי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון ומנסים לדחוף את חיילי צה"ל ומפקדיו לטריבונל אנטישמי בהאג, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך.

אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטיה מן הדרך מצד חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.

כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'… היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה…". ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פרסם אלתרמן ב-27 בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית ודוחה". דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של גזלת מולדת מעם אחר. "במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידוננו בלבד". "הובי חדש", הייתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.

לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים וחצי לפני מותו. אני רואה לנכון לשוב ולהציג את השיר האפוקלפיטי, שהתגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את התגלמות השטניות; כהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעמנו הצדק, מחלל את שירו של אלתרמן ואת זכרו.

* "הזמן הירוק"

אלי כהן – הגבורה השקטה

כאשר אנו חושבים על המושג גבורה, הגבורה העילאית העולה לנגד עינינו היא של לוחם המחרף נפשו בקרב, תחת אש חיה; מסכן את חייו תוך דבקות במשימה או כדי להגן על חבריו, לחלץ פצוע, לשתק עמדת אויב.

גבורתו של מרגל הפועל בשטח אויב, גדולה לא פחות. בניגוד ללוחם בקרב, הוא נמצא לבד, לא בין חבריו, לא בתוך היחידה. בניגוד אליו, אין הוא נמצא בקרב שימשך דקות, שעות או לכל היותר ימים. המרגל נמצא במשך שנים, לבד לגמרי, בתוך שטח האויב. הוא חי חיים כפולים, בזהות בדויה, מצוי כל העת בסכנה ואין הוא יודע ולא יכול לדעת מאין תבוא הרעה.

אלי כהן הוא גיבור ישראל. גבורתו כמעט בלתי נתפסת. אדם שהשאיר מאחוריו את משפחתו, את חבריו ובמשך שנים, בבדידות גמורה, חי בעורף האויב, ותרומתו לביטחון ישראל הייתה אדירה; תרומה של מי שהצליח בכישרון רב, תוך גילוי תושיה ואומץ יוצאי דופן, להתברג בצמרת הפוליטית, הצבאית והחברתית בסוריה, ולהביא לישראל חומר מודיעיני שערכו לא יסולא בפז. אלי כהן איש המוסד פעל בסוריה בבדידות ובאומץ לב במשך כמעט שלוש שנים וחצי, משנת 1962 עד שנת 1965, תחת שם הכיסוי כאמל אמין ת'אבת. במהלך שהותו בסוריה פיתח מערכת קשרים ענפה עם צמרת הממשל והצבא הסורי והעביר למדינת ישראל מידע חיוני רב שתרם לניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים.

גם כאשר פעמוני האזהרה אותתו והחבל החל נכרך על צווארו – הוא לא ויתר על האפשרות להספיק ולהביא עוד ידיעת זהב, עוד מידע חיוני למדינתו.

ב-18 בינואר 1965 נלכד אלי כהן בדירתו בדמשק. הוא עבר חקירות קשות ביותר, תחת עינויים קשים. חודש לאחר לכידתו הוא הועמד לדין בפני בית משפט צבאי מיוחד. את כל שופטיו הכיר אלי כהן אישית, מפעילותו המודיעינית בסוריה. שניים מהם היו בין חבריו הקרובים ביותר. השלטונות הסוריים סירבו לאפשר לנציגי העיתונות הזרה להיכנס לאולם בית הדין, וחמור מכך – גם עורך דינו הצרפתי, שגויס בידי ממשלת ישראל, לא הורשה להיכנס לאולם. וכך, אלי כהן עמד לדין ללא יכולת להגן על עצמו. בראשית משפטו נשאל אלי כהן ישירות בידי אב בית הדין, שהכיר אותו היטב, האם הוא מרגל נגד סוריה. אלי כהן השיב: "לא. אני שליח של המדינה שלי".

בסדרת הטלוויזיה התיעודית "לוחם 566" הוצגו דברים שאמר בעדותו במשפט. הייתה בהם ביקורת חריפה על מדינת ישראל, דברים על אפליית היהודים יוצאי ארצות ערב ועוד. הדברים הושמעו ללא ההסתייגות המתבקשת, שמדובר בשבוי, חסר ישע, העובר עינויי גוף ונפש קשים, שנאלץ לומר את מה שמפעיליו הכניסו לפיו.

ב-8 במאי 1965 נגזר דינו של אלי כהן למוות. עשרה ימים לאחר מכן הוצא להורג.

ברגע האמת, רגע לפני עלייתו לגרדום בכיכר אל-מרג'ה בדמשק, בהתוועדות לתפילת צידוק הדין עם הרב נסים נדבו הכהן, הרב הראשי של דמשק, אמר אלי כהן את האמת של חייו: "אמור למשפחתי שמילאתי חובתי עד תום ונשארתי נאמן לארצי ולעמי עד הרגע האחרון".

יצחק שמיר, מבכירי המוסד בתקופת פעילותו של אלי כהן בדמשק ולימים ראש ממשלת ישראל, אמר על אלי כהן: "בתודעת הציבור הישראלי נחקקה דמותו של אלי כהן כאיש רציני וישר, מסור לעמו ולמולדתו, שפעל מתוך הכרה עמוקה שהוא משרת את עמו בתנאי סכנה חמורים אך הכרחיים. רבים בארץ זוכרים את דמותו המתנדנדת על החבל בדמשק, ונושאים את שמו בהערצה.

בפנתיאון הגבורה של עם ישראל יש מעטים כמוהו. רבים שם גיבורי החיל שלחמו בגבורה נגד אויבי עמם, אבל מעטים הם המרגלים הלוחמים בסתר, המסכנים חייהם בבדידות, בהתמדה, במלחמת מוחות. הוא נמנה עם השבט המופלא של שרה ואהרון אהרונסון, אבשלום פיינברג, לישנסקי ובלקינד – אנשי ניל"י. וברוח משמעות השם ניל"י – 'נצח ישראל לא ישקר' – יחיה שמו של אלי כהן לנצח בזיכרון העם".

* תבור – יהדות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: אנחנו לא צריכים

אנחנו לא צריכים / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.21

אפתח את הפינה בחוב קטן מן השבוע שעבר. בפינה שהוקדשה למשוררת רחל, סיפרתי שהיא הספיקה בימי חייה לשמוע לחן של שיר אחד שכתבה; לחנו של יהודה שרת לשירה "ואולי". בעקבות הפינה כתבו לי, בנפרד, שני חוקרי הזמר העברי, אליהו הכהן ועופר גביש, שהשיר הוא "שי", ואת "ואולי" הלחין שרת אחרי מותה. האמת שידעתי זאת, אך זיכרוני תעתע בי, ואני שמח לתקן את הטעות.

ונעבור לשיר של השבוע הזה.

ב-11 בפברואר הלך לעולמו בגיל 76 הפזמונאי והמתרגם אבי קורן, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

קורן היה פזמונאי פורה מאוד, שכתב למעלה מ-500 שירים, בהם שירים למבוגרים ולילדים, שירים לסרטים ולמחזות זמר, שלושה ספרים ובהם הספר "עומד לי… על קצה הלשון – שירים ארוטיים". בין שיריו: "שלווה", "שרה שרה שיר שמח", "אנחנו לא צריכים", "ימים טובים", "החיים יפים", "אין מלחמות שמחות", "יא ליל יא לילי", "באביב את תשובי חזרה", "חמש חמש", "בוא הביתה" ובין השירים שתרגם: "המנון לאהבה", "דו-רה-מי" ועוד.

קורן נולד ב-1945, שירת בלהקת הנח"ל ואף היה מפקדה ושם הכיר את הזמרת שולה חן עמה התחתן והיה נשוי לה שלושים שנה. קורן כתב לשולה חן כמה משיריה המוכרים ובמשך השנים אף הופיע לצדה. הוא היה עורך, מפיק ומגיש ב"קול ישראל" ובגל"צ, איש הפרסום של בנק הפועלים, דובר ומנהל הפרסום של מפעל הפיס וחבר בצוות המטה של ראש הממשלה רבין.

ב-2019 זכה קורן בפרס אקו"ם על מפעל חיים ותרומה ייחודית לזמר העברי ולתרבות הישראלית. עם זכייתו הקדשנו לו את הפינה והשמענו את האהוב עליי מבין שיריו – "שלווה", בביצוע צוות הסרט "הלהקה".

היום נשמע שיר נוסף של קורן שאני אוהב – "אנחנו לא צריכים", המוכר יותר כ"כבר יבשו עינינו מדמעות" או "את הגשם תן רק בעתו", בביצוע שלמה ארצי, מתוך אלבום הבכורה שלו "שלמה ארצי", שיצא בשנת 1970. ב-1998 הקליט ארצי גרסה חדשה של השיר. בשתי הגרסאות זכה השיר להצלחה רבה.

יום אחד ב-1969 התקשר הבמאי והמוסיקאי שמוליק אימברמן לחברו אבי קורן וסיפר לו שיש מנגינה שמתנגנת בראשו כבר מספר ימים והוא רוצה להשמיע לו אותה. הוא שרק לו את המנגינה בטלפון וקורן התלהב והשיב: "אל תזוז, אני בדרך אליך". כעבור חצי שעה קורן כבר היה אצלו ובידו דף נייר. "כתבתי תוך כדי נסיעה" הוא אמר לו.

מספר שמוליק בספרו האוטוביוגרפי "מייקינג אוף": "אני מתרגש, הוא מגיש לי את הנייר, שאקרא בעצמי. הטקסט מפעים אותי. ולא רק זה – הוא גם נראה כאילו נוצר ביחד עם הלחן שלי, ממש באותו מקום, ממש בידי אותו אדם!

"עכשיו התרגשותי הופכת להתפעלות רגשנית. ברור לי שימי מלחמת ההתשה האופפים אותנו משפיעים על שנינו, אבל נראה לי שכאן מדובר במיזוג מופלא במיוחד.

"'כתבתי את זה לזכר חבר שלי שנפל', הוא אומר לי. ושנינו עומדים זה לצד זה דקות ספורות אחוזי צמרמורת.

"אבי מבקש ללמוד את הלחן שלי ומיד קולט אותו.

"זהו, להיט נולד במקרה. או שלא. קראנו לו 'אנחנו לא צריכים' והצעתי לשלמה להגיע לשמוע את הלחן ואת מילותיו.

"שלמה שמע והתלהב. אחר כך הקליט את השיר. אחר כך כלל אותו באלבום הבכורה שלו באותה שנה".

את השיר כתב קורן על שני חבריו לגרעין "השומר הצעיר", האחד שנפל והשני שהוא התפלל שיחזור שוב לביתו. השנים הם יוסי ריין, חברו הקרוב ביותר מימי נעוריו, שהלך לקצונה ונשאר בצבא ואליעזר גרונלנד שכינויו לשקה.

"טוראי אליעזר (לשקה) גרונלנד נפל בקרב בסנהדריה בירושלים ביום השני של מלחמת ששת הימים, בכ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בגיל 22.

מספר אבי קורן: "הוא נפל כשבוע לפני יום ההולדת שלי. עמוק־עמוק בתוכי הייתה שמורה המגירה שנפתחה כל שנה ביום הולדתי.

שלוש שנים אחרי כן, כשיוסק'ה הקצין לחם בסיני במלחמת ההתשה וכששמוליק אימברמן השמיע לי בטלפון את המנגינה שלו, התפרצו לי המילים. הקינה על לשקה שאיננו והתפילה ליוסק'ה שיחזור. כל כך לא רציתי שהבדיחה שלנו על תמונת המחזור תתממש".

הבדיחה של קורן נאמרה ליוסקה בתום כיתה י"ב. הוא אמר לו שבתמונת המחזור הוא נראה כמו "נפל במילוי תפקידו". אגב, אני מכיר את יוסי ריין. הוא חבר קרוב של יהודה הראל. בשנות ה-80 הם העבירו יחד סדנאות לחשיבה אסטרטגית ואני השתתפתי בסדנה. יוסי מופיע לא מעט בביוגרפיה של יהודה הראל, פרי עטי.

השיר "אנחנו לא צריכים", בעיבודו של בני נגרי, היה לשיר פופולרי מאוד, שמרבים לשיר אותו כתפילה בטקסי זיכרון והוא אף נכנס לסידורי תפילה בזרם הרפורמי. ציטוטים ממנו כתובים על מצבות של חיילים שנפלו.

לפני חודשיים וחצי נפטר אבי קורן. יהי זכרו ברוך!

כבר יבשו עינינו מדמעות,

ופינו כבר נותר אילם בלי קול.

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן שיחזור שוב לביתו,

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,

עמוק בפנים הסתרנו אנחה.

כבר יבשו עינינו מלבכות –

אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לה להיות שנית אתו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כיסינו תל ועוד אחד,

טמנו את ליבנו בין ברושים.

עוד מעט תפרוץ האנחה –

קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לנו לשוב ולראותו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

מייק לבנה – עשור למותו

ב-1 בפברואר 1967, התפרסם בביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים "איגרת לחברים" מכתב למערכת של חבר קיבוץ מעיין ברוך מייק לבנה, בעקבות עוד אחת מההפגזות על הקיבוץ מהגולן, שהיה תחת הכיבוש הסורי, תחת הכותרת "הרהורים אישיים בעקבות הפגזה". להלן קטעים מהמאמר:

"טוב לחיות במעין ברוך.

לא משום כך אנו חיים פה. לא בגלל זה באנו הנה. אבל כיום טוב לנו כאן.

באנו מפני שהאמנו שחשוב לחיות כאן, וידענו כי יפה וצודק לחיות כך. אנו מאמינים ביתרונו של אורח החיים שלנו. למרות שעברנו כבר את גיל הנעורים והתמימות.

טוב לנו כי בנינו, בידינו ובמאמצינו, בית כפי שרצינו.

באחרונה נמצא מי שדואג להזכיר לנו, כי אכן עדיין חשובה ישיבתנו כאן: צליפות, הפגזות, מיקוש, פגיעה באדם ובציוד. התלם האחרון שחורש הטרקטור שלנו הוא הגבול למעשה. דונם אחד שלא נחרוש – הוא דונם אחד פחות למדינת ישראל.

איננו עושים זאת למען הכבוד הגדול שבתפקיד שאנו ממלאים. גם לא למען הערכה. גם לא למען תשלום.

אבל אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד! ונעים יהיה לנו להרגיש שמעריכים את פעלנו! והיינו רוצים לקבל תשלום הוגן על עבודתנו ומאמצינו! ומאמינים אנו כי מגיע לנו לקבל תנאים, בהם יוכל עמל כפינו לפרנס אותנו בכבוד.

שהרי יש לנו גם קשיים חומריים:

במשך 8 החודשים האחרונים הושמדו 3 טרקטורים שלנו וציוד רב על ידי הסורים. אמנם יש פיצוי על כך, אך הפיצוי אינו מלא (מדוע?). כן נגרם נזק עקיף רב שאין למדדו, ולכן אין גם אפשרות לתבוע פיצוי עבורו. למשל, אם בעיצומה של התקפת מזיקים קשה יש לדחות את הריסוס מסיבות ביטחוניות לארבעה ימים; או אם נדחית הזריעה; או אם הקטיף מופסק לכמה ימים. … במשך 18 השנים האחרונות אנו מקדישים אחוז ניכר מכוח העבודה המצומצם שלנו לשמירה ולצרכי ביטחון. והפיצוי הוא חלקי בלבד.

מיקומה של מעין ברוך נקבע מתוך שיקולים ביטחוניים. בתכנון החקלאי של מעין ברוך נעשו על ידי המוסדות המיישבים משגים, שהיום הכל מכירים בהם…

… נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם 'מישהו' מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא 'על תנאי'. ובכל זאת כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים".

מה שמייחד את המכתב, הוא השילוב של ביקורת ותביעות צודקות, עם אמונה יוקדת וחד משמעית בצדקת הדרך, ומתוכו השורה התחתונה – איננו חיים כאן על תנאי.

ארבעה חודשים ותשעה ימים לאחר פרסום המאמר שוחרר הגולן והוסר הסיוט מעל מעיין ברוך ושאר יישובי עמק החולה ועמק הירדן. מרגע שחרור הגולן, היה מייק לבנה מהבולטים שבאוהבי הגולן. הוא עסק בחקר הגולן – חקר רב-תחומי, הן חקר הטבע והן חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה בגולן, הוא כתב ספרים על הגולן, הוא הדריך אינספור טיולים ברחבי הגולן והוא היה ידיד אוהב של יישובי הגולן ושותף לכל המאבקים על הגולן. ב-25 באפריל 2011, שביעי של פסח תשע"א, הלך מייק לעולמו.

מיכה לבנה, שהכל הכירו אותו בכינויו מייק, נולד ב-1932 בגרמניה. הוא היה חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה "טבע וארץ", כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ.

שנה לפני מותו, הוענק למייק עיטור יקיר הגליל. לכבוד האירוע פרסמתי מאמרים לכבודו ב"שישי בגולן" וב"על הצפון" – "יקיר הגולן והגליל" ו"בא מאהבת ארץ ישראל" (בהתאמה).

להלן קטעים מתוך אותם מאמרים:

"… באחת הקדנציות שלי כמרכז התרבות של אורטל, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.

היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.

מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.

והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד, וכמובן רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.

מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספיצי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בא"י עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לא"י מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב תחומית.

אני חש אי נוחות מסוימת, בהצגה הכמו-אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת "הכישרון לא"י". מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ.

מייק בא מאהבה – מאהבת א"י. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת א"י ואהבת א"י עם האהבת א"י – הוא מאהיב את א"י על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.

… הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פרסם מייק את ספרו 'הגולן – 20 שנה ועוד 2000'. כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר על אודות תא שטח מסוים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב על אודות הנוף והטבע, הצמחיה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.

לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: 'מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא הייתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים… הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה.  … בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה'.

גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: 'החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם. לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא אפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה'.

ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר 'האומרים בשבחו', שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון. … "אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו:  בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן  –/ ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי.

מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?"

בימים אלה אנו מציינים עשור למותו של מייק.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: בואי לאילת

בואי לאילת / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.4.21

ב-2 בינואר הלך לעולמו בגיל 85 הזמר והשחקן ליאור ייני; זמר בעל קול ענק, עוצמתי ונעים, קול יוצא דופן באיכותו, שתופס מקום של כבוד בפס-הקול הישראלי, גם אם בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים.

שני שירים של ליאור ייני השמענו בפינה זו: את "בדומיה" ואת יצירת המופת "השמלה הסגולה" שאותה השמענו במלאת לייני 80.

ליאור ייני נולד בקיבוץ אפיקים. חרף כישרונו כזמר ושחקן הוא לא שירת בלהקה צבאית, אלא כלוחם בחטיבת "גולני". לאחר שחרורו השתתף בהרכבים פופולריים מאוד, שרוב משתתפיהם היו בוגרי הלהקות הצבאיות וגם התכנים שלהם ומבנה ההופעות שלהם היה המשך ישיר ללהקות – להקת "התרנגולים" ולהקת "החמציצים". הוא אף התחתן עם הבמאית של שתי הלהקות הללו נעמי פולני, ויש להם שני ילדים משותפים. מאז הספיק להתגרש, להתחתן, לעבור בעקבות אשתו לצרפת, להתגרש, לחזור לארץ ולהתחיל זוגיות שלישית. אשתו האמצעית הייתה אביבה אורשלום, "מדריכה רוחנית", פילוסופית, ציירת ומשוררת, שהנהיגה סוג של כת. באותה תקופה שינה ליאור את שמו לאליאור. זוגתו השלישית הייתה אחיינתיה של אשתו הראשונה, רותי ייני. בין ילדיו השחקן יותם ייני (מגרושתו הראשונה) ושחקן הכדורגל שרן ייני (מזוגתו השלישית). יותם ייני ואחותו איה, ילדיו מנעמי פולני, חזרו בתשובה. בקיצור – משעמם לא היה שם.  

ליאור ייני היה זמר ושחקן, וכמה מלהיטיו הגדולים הם ממחזות זמר וסרטים שבהם השתתף. כך, למשל, מתוך המחזמר "איי לייק מייק" הלהיט "מה צריך בסך הכל בנאדם", ומתוך הסרט המשובח של אברהם הפנר, בכיכובו של ייני, "לאן נעלם דניאל וקס" – הביצוע המקורי של "אגדה יפנית", הלא

היא "בחמש קם צייד", למילותיו של אהוד מנור ולחנו של אריאל זילבר.

ב-1968, ביקרה המוסיקאית הצעירה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל, בביתם של נעמי פולני וליאור ייני, כדי לעבוד עם נעמי, במאית להקת הנח"ל באותה תקופה, על השיר "בלבולי קיץ", שהלחינה למילותיו של יעקב שבתאי, לתכניתה של הלהקה. על הדרך היא סיפרה לליאור שיש לה שיר בשבילו, שממש מתאים לקולו. והיא הציגה לו שיר שהלחינה למילותיו של ירון לונדון, בעבור סרט תדמית של עיריית אילת. "בואי לאילת".

אילת של היום אינה בדיוק אותה אילת שעליה כתב ירון לונדון, אבל אני עוד זוכר את אילת ההיא. אילת שהייתה עיירה קטנה ושכוחת אל, שנסיעה אליה מת"א ארכה יום שלם, ושהייתה אזור בתולי, מעין דיונה גדולה לצד המים הצלולים ובתים בה מעט ומלונות בודדים. מאז אילת התפתחה מאוד, ובמידה רבה היא דומה יותר אל אותן ערי אספלט מקומטות שמהן הדובר בשיר מציע לאהובתו להימלט.

אך עדיין נשאר בעיר הקסם של הלגונות, גם אם הן כבר פחות שקטות. לגונות? עוד נחזור לכך. ואני אוהב גם את אילת של היום.

אילת בשירו של לונדון היא היפוכה של הבורגנות התל-אביבית; עיר המפלט למי שרוצים להתפשט ולשחות עירומים במים הצלולים; בירת השמש של מי שרוצים להימלט אל גני האלמוגים. שם, באילת, אפשר לשכב סרוח כמו לטאה עם שיער פרוע שפרע הרוח. בתוך חודשיים הוא כבר ילמד להתייצב על המגלשיים. והוא מסיים בהצהרה, שכותב השיר לבטח לא יחתום עליה באופן אישי, שבין כחול ובין ירוק הוא יכול לחיות לעד.

אבל מה הן, לכל הרוחות, ערים מקומטות, חוץ מחרוז ללגונות השקטות? את השאלה הזאת הפניתי הבוקר לירון לונדון, וזו תשובתו: " 'מקומט' הוא, פחות או יותר, ההיפך משטוח, מרענן, מצעיר. פניו של אדם זקן 'חרושות קמטים'. יש שאלה טובה יותר: למה כתבתי 'נימלט אל הלגונות השקטות', בעוד שבאילת אין לגונות כלל. על כך אין לי תשובה".

ואם בחיבור של ירון לונדון וליאור ייני עסקינן, ראוי להזכיר שייני השתתף בסרטו של מיכה שגריר, משנת 1967, "סיירים" ושר, יחד עם שלושת כוכביו האחרים של הסרט, את שירו של לונדון "עמיחי". ובשיר הזה מופיעה השורה האלמותית: "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז הוא מנגן בחלילו בלי סול ודו".

כאמור, לפני שלושה חודשים ליאור ייני נפטר. נשמיע לזכרו את "בואי לאילת". יהי זכרו ברוך!

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

בואי נמלט מן האספלט…

בשיער פרוע

שפרע הרוח

אני סרוח לי כמו לטאה

כמו דולפין אשר נפלט

מעמקי מפרץ אילת

כמו הפתעה

תנו לי רק חודשיים

על המגלשיים

ועל גלי המים לא אמעד

בין ירוק לבין כחול

בן אדם אני יכול

אני יכול לחיות לעד

בואי נמלט מן האספלט…

פינתי השבועית ברדיו: קול אורלוגין

קול אורלוגין / ריקה זראי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.3.21

לפני שלושה חודשים הלכה לעולמה בגיל 82 ריקה זראי, זמרת שהייתה אחת מכוכבות הזמר הישראלי בשנות החמישים והששים, ומשנות הששים ואילך כוכבת במוסיקה הצרפתית ובעלת קריירה בינלאומית.

כישרונה המוסיקלי של ריקה זראי התגלה כבר בנעוריה. כבר כנערה למדה פסנתר באקדמיה למוסיקה והתפרנסה מהוראת פסנתר. היא שירתה כמדריכה קולית בלהקת פיקוד מרכז.

המלחין יוחנן זראי, עולה מהונגריה, גילה אותה וטיפח אותו ובטרם מלאו לה עשרים הם נישאו. הם הגישו יחד תכניות רדיו מוסיקליות. הוא הלחין רבים משיריה. בין השאר, הוא הלחין את שירי המחזמר הישראלי הראשון, "חמש חמש", על פי מחזה שכתב אהרון מגד, עם שירים של נעמי שמר. המחזמר הועלה ב-1955 בתיאטרון "האוהל" וריקה זראי קיבלה את התפקיד הראשי. היא השתתפה במחזות זמר נוספים ב"הבימה" ו"הקאמרי".

ריקה זראי הופיעה גם בהופעות יחיד בליוויו של יוחנן זראי. הסגנון שלה היה חדשני בישראל, סגנון קברטי, שירת שאנסונים. הקול שלה קטיפתי ונעים מאוד. והיא שרה כמה מהלהיטים הגדולים של התקופה.

הבולט בכולם הוא "גן השקמים" של יצחק יצחקי ויוחנן זראי. כאשר יצאה לאור הביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", השמעתי בפינה את שירה "סמוך על התרנגול", המוכר יותר כ"תרנגול בן גבר" שיר הומוריסטי אהוב, שגם הוא היה להיט גדול של ריקה זראי. אני אוהב בשיר הזה בעיקר את השורה "היא יושבת בביתול". היא – זו התרנגולת. המילה "ביתול" היא באות ת', ולא בט', כלומר לא מלשון בטלה אלא מלשון בתולין. נעמי שמר הלחינה כמעט את כל שיריה, ולעתים נדירות ביותר נתנה שירים להלחנה של מוסיקאים אחרים, שאותם בחרה בפינצטה, כאלה שהערכתה אליהם הייתה גדולה במיוחד. למשל, מתי כספי שהלחין שניים משיריה. יוחנן זראי היה אחד מהם. הוא הלחין את "סמוך על התרנגול", "מגדל בודד" וגם את "רב האור והתכלת", את שלושתם שרה ריקה זראי. "רב האור והתכלת" היה להיט גדול.

השיר "רוחמה", אף הוא מלהיטיה הגדולים, אופייני מאוד לסגנון השאנסון שלה ולאופן ההגשה הייחודי שלה. הוא מספר סיפור, מתאר את חייה של רוחמה, עובר אתה מתקופה לתקופה, כשתמיד היא במרכז העניינים, החל "כשהייתה רוחמה בת חמש" ו"השכונה כולה קראה לה בובה". תקופת השיא של חייה היה בגיל עשרים, כשהיא הייתה לוחמת בפלמ"ח. היום, כשהיא כבר בת שלושים, "איפור ואודם יש לגברת", אבל גם אם היא כבר לובשת בגדים אחרים, היא תמיד נשארה בת עשרים, כלומר בימיה היפים במחתרת. "כשהייתה רוחמה בת עשרים הפלמ"ח כולו לחש רוחמה, והיום רוחמה בת שלושים, הפלמ"ח פורק. בעצם, למה?" את השיר כתב דידי מנוסי הפלמ"חניק, שכמו פלמ"חניקים אחרים אף פעם לא הרפתה ממנו השאלה המיתולוגית "למה פירקו את הפלמ"ח?". ואולי יש בשיר גם ביקורת על עצמו ועל חבריו שתקועים בשאלה הזאת, שתקועים בעבר, כמו אותה רוחמה שבעצם נשארה תקועה בגיל עשרים, תקועה בעבר. גם את השיר הזה הלחין יוחנן זראי. עוד נחזור לחיבור בין דידי מנוסי, יוחנן זראי וריקה זראי, אך קודם לכן נשוב לסיפור חייה של ריקה.

ב-1962 ירדו ריקה ויוחנן זראי לצרפת. שניהם רצו להתפתח ולפתוח קריירה בינלאומית. באותם הימים, צרפת הייתה הידידה ובעלת הברית של ישראל. התרבות הצרפתית הילכה קסם על רבים מן היוצרים בישראל, ורבים מהם בחרו לשהות כמה משנותיהם בצרפת. כך, למשל, נעמי שמר, עמוס קינן, שייקה אופיר, נחום היימן ואחרים. ריקה זראי הייתה פרנקופילית ואך טבעי היה, מבחינתה, ליצור בצרפת.

עם הגיעה לצרפת, כבשה ריקה זראי את לב הצרפתים, והייתה לזמרת פופולרית ביותר. היא שרה עם טובי השאנסונרים הצרפתיים ובהם ז'אק ברל ושארל אזנבור. היא שרה בעברית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. היא הביאה לצרפתים ולאירופאים להיטים עבריים, ובראשם "הבה נגילה", שהפך בזכותה לשיר המזוהה ביותר עם ישראל במשך עשרות שנים. הוא היה להיט גדול, ואחד השירים המושמעים ביותר בדיסקוטקים בצרפת ובאירופה בכלל. גם "ירושלים של זהב" הצליח בצרפת בביצועה.

בצרפת היא שיתפה פעולה עם נחום היימן, שחי שם באותן שנים. היא הקליטה שירים בעברית בלחנים של היימן, והידוע שבהם הוא "סופו של קיץ", שיר מקסים למילותיו של יוסי בכר:

רוחות נשקו את פני הים

ויום נוסף של קיץ תם

וטעם מלח משכר את כל החוף

ודוגיות שוב נקשרות, אל קצות המזחים

וזה סימן שבא לקיץ סוף.

בצרפת ריקה ויוחנן זראי התגרשו, וריקה נישאה למוסיקאי הצרפתי ז'אן-פייר מנייה.

ב-1969 ריקה זראי נפצעה קשה בתאונת דרכים. היא החלימה בעיקר באמצעות רפואה טבעית, ובחרה להפוך את נושא הרפואה הטבעית לתחום פעולתה העיקרי, אם כי במקביל המשיכה תמיד לשיר, להקליט ולהופיע. היא הייתה לכוהנת הגדולה של הרפואה הטבעית בצרפת, פרסמה ספרים פופולריים בנושא והופיעה בתכניות טלוויזיה ורדיו רבות עם המסר שלה.

השיר שנשמיע היום, הוא אחד השירים המזוהים ביותר עם ריקה זראי ועם קולה הייחודי, שירם של דידי מנוסי ויוחנן זראי "קול אורלוגין".

זהו שיר עצוב מאוד, במילותיו, בלחנו ובאופן ההגשה המלנכוני בפיה של ריקה זראי. ברוח "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך אפשר לומר "הביאה לי שיר עצוב עצוב עצוב עצוב עצוב. עשתה אותי מאושר". כי יש פרדוכס אמתי, של שירים עצובים שגורמים למאזין להם לעונג. זה כוחה של אמנות. השיר מדבר על אניה שצללה אל התהום. מיהו המספר? מן הסתם אחד האנשים בספינה. אולי איש צוות, אולי נוסע. השעה היא חצות. שעת לילה מאוחרת. אפילו בפונדקים הנר דועך. הנווט של הספינה עייף גם הוא, נרדם. רק אנוכי, כלומר המספר, עודנו ער. והוא מתאר את הרוח של ים שיצאה לשוט בחוצות, את הרוח הצפונית הנושבת לאיטה, את אורו החיוור של הספינה עד הסוף המר שבו התורן התנפץ בגל סוער והספינה ירדה אל המצולות. והוא יורד אתה, ואין לו מה לעשות ואיך להושיע. והשיר הוא בעצם מילותיו האחרונות.

במאמר שכתב בבלוג שלו הפובליציסט ופילוסוף הרוק קובי אור לאחר מותו של יוחנן זראי, הוא כתב על השיר: "יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול 'איזה לחן יפהפה'. אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה'איזה יופי' נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק… קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם [את "גן השקמים" ו"קול אורלוגין" עליהם כתב אור], הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

ריקה זראי. יהי זכרה ברוך!

קול אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים דועך הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות,

רק אנוכי עודני ער.

רוח צפון נושבת אט,

אור הספינה נישא חיוור,

על משמרתו, עייף, נרדם הנווט,

רק אנוכי עודני ער.

עדי סיפון הים עלה,

תורן נופץ בגל סוער

וספינתי ירדה אל תוך המצולה,

רק אנוכי עודני ער.

שוב אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים כבה הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות –

ואנוכי עודני ער.   

פינתי השבועית ברדיו: וידוי

וידוי / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.3.21

לפני חמישה חודשים הלכה לעולמה הזמרת, השחקנית והדוגמנית אילנה רובינא. רובינא, שהייתה חולה בסרטן, נפטרה ממחלת הקורונה בגיל 86.

הידיעה על מותה הייתה בשולי התודעה הציבורית. בקושי הוזכרה כידיעה בשולי השוליים של האקטואליה. לעומת זאת, כאשר היא נולדה היה זה אירוע לאומי, שמזכיר אולי לידה של נסיך במשפחת המלוכה בבריטניה. נסיך הוא מי שנולד לבית מלוכה. כותרת הביוגרפיה של חנה רובינא, אמהּ  של אילנה, מאת כרמית גיא, היא "המלכה נסעה באוטובוס". הכותרת הזאת ממחישה עד כמה חנה רובינא הייתה רחוקה מדמות הסלב-על של ימינו. אבל היא באמת הייתה מלכת התיאטרון ואף יותר מכך, מעמדה לא היה של סלב א-לה תכניות גיא פינס, אלא דמות לאומית.  

אילנה רובינא הייתה בתם של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הרומן ביניהם היה החדשה המסעירה ביישוב הארצישראלי. העובדה שמלכת התיאטרון והתרבות הרתה ללא נישואין, גרמה לזעזוע בקרב מעריציה. אלכסנדר פן, המשורר הנערץ, בין השאר בשל יופיו ובשל המסתורין של חייו והביוגרפיה שלו, שכנראה חלקים רבים ממנה הם פרי דמיונו, היה רודף שמלות ידוע, שניהל רומנים לא מעטים במקביל ולא ידע שובע. פן החל רומן עם האחות בבית החולים כאשר המתין ללידת בתו. היום, בעידן המי-טו אלכסנדר פן היה מוקע אל עמוד הקלון.

אילנה רובינא מעולם לא גדלה באותו בית עם אביה. אמה גידלה אותה לבד. משפחה יחידנית הייתה אז מושג בלתי נתפס. כל עולמה של חנה רובינא היה התיאטרון, ואילנה גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים ואח"כ כילדת חוץ בגבע.

כבר בנעוריה התבלטה כזמרת מוכשרת מאוד, אך היא לא התגייסה ללהקה צבאית אלא שירתה כקצינה וכרל"שית של אלוף. לאחר שחרורה, אמה שכנעה אותה ללמוד פיתוח קול באיטליה. בזמן לימודיה פתחה בקריירה של דוגמנות. שם היא גם נישאה לראשונה. היו אלה הנישואין הראשונים מתוך ארבעה. בעלה השני היה אורי זוהר. בעלה הרביעי התאבד ב-2006.

בארבעים השנים האחרונות לא נשמע קולה של רובינא. אמנם היא הוציאה תקליט ב-2001 והיה לה מופע עם שלמה בר-שביט, אך היא הייתה הרחק מחוץ למרכז התרבות הישראלית. עיקר העניין בה עלה סביב רומן והצגת תיאטרון שעסקו בפרשת הרומן של חנה רובינא ואלכסנדר פן. בשנות ה-60 וה-70, לעומת זאת, היא הייתה זמרת פופולרית ומצליחה. היא הייתה חברה בלהקה המאוד פופולרית בראשית שנות השישים "בצל ירוק". בין הישגיה היו הפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך", הפרס השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין. היא הופיעה בפסטיבל שירי ילדים בשירו הנפלא של יוסי גמזו "לילך רוצה לקטוף את הירח". היו לה להיטים גדולים כמו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, "לך אתה", "איריסים", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר ועוד. היא עבדה עם טובי המלחינים. והצליחה גם כשחקנית, בין השאר בסרט "חור בלבנה" עם אורי זוהר, במחזמר "איי לייק מייק" ועוד.

בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות תשל"ב 1972, הופיעה אילנה רובינא בשיר מקסים, "הבלדה על נערי שגדל" ואף הגיעה למקום האחרון והמכובד. באותו יום נפטר אלכסנדר פן. אילנה קיבלה את הידיעה רק לאחר הופעתה בפסטיבל. את השיר כתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן, המשורר הדגול שאלכסנדר פן היה בן דורו ושותף לסירוגין לחבורה הספרותית שלו. לפני ארבע שנים, לרגל צאת מופע משיריה של תרצה אתר בפסטיבל ישראל, הקדשנו את הפינה לשיר זה. באותה פינה עסקנו בשירים המיזוגיניים, עד כדי אלימות, של המשוררים הגדולים, אבותיהן של תרצה אתר ואילנה רובינא. הדגמנו זאת בשורה של שירים עם מסרים וביטויים קשים, של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות.

באותה פינה הצבעתי על האלימות האנטי גברית בשירן של תרצה אתר ואילנה רובינא, שיש בו אותו שילוב של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות כמו בשירים של אבותיהן. השיר, המתאר אהבה גדולה מהחיים, עם הבטחה בת עשרות שנים שהופרה וקנאה עזה שמסיימת את השיר במילים: "בלב הכפר בקתת עצים לי יש, ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש. בל יקרב איש אלי, פן תאכלנו האש!" אגב, רק הבוקר, כשכתבתי את הפינה, הבחנתי במילה "פן" של "פן תאכלנו האש". השיר הזה, של תרצה אתר, מהדהד כל כך את שורותיו של אלתרמן, בשיר אחר של אהבה עזה שהופכת לקנאה ושנאה: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך".

בין השירים שמניתי בפינה היה שירו של פן "וידוי". בשיר זה פן, מתמלל את האישה, שמבטאת נאמנות אין קץ אליו, ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

בעניינו המר, בעבור אותךָ זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת…

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

פן כתב את השיר ב-1941 אך פרסם אותו רק ב-1970. היה זה השיר האחרון שפרסם בחייו. לשיר הזה שני לחנים מקסימים. אחד של שמעון שגיא שאותו מבצעת גילה אלמגור. הביצוע המוכר יותר והיפה אף יותר הוא של סשה ארגוב, שזכה לביצועים רבים, הראשון שבהם של מיכל טל מ-1971, היפה ביותר בעיניי הוא של יהודית רביץ, וכן של מתי כספי, צילה דגן, מרינה מקסימיליאן ואורה זיטנר. גם אילנה רובינא שרה את השיר. יש משהו מרגש מאוד בכך שבתו של פן, שסבלה מילדות עשוקה בשל אישיותו המורכבת של אביה ותפיסת הזוגיות המעוותת שלו, שרה את השיר.

נשמיע אותו לזכרה של אילנה רובינא. יהי זכרה ברוך!

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק

ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת

והלכת לעד ואני נושאת ילד

רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים

ואני בפניך אביט ואומר

כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, יהיה אות באות.

צרור הערות 14.3.21

* שלטון מחליפים בקלפי – עוד 9 יום.

* אם הסיפור נכון – אם העדות של דוד ארצי על החוזה בין ביבי ושרה נתניהו נכון, הרי ראש ממשלת ישראל נתון מראשית שלטונו תחת סחיטה והעניינים הביטחוניים הרגישים ביותר של המדינה מופקרים בידי שרה נתניהו בניגוד לחוק, ולא נכביר מילים על אישיותה. אם זה נכון, זאת שערוריה שמחייבת את התפטרותו המידית של נתניהו.

אם העדות אינה נכונה, הרי זו עלילה שפלה ועיתוי פרסומה הוא ניסיון להטות את תוצאות הבחירות באמצעות פרסום שקרי בוטה.

כך או כך, ברור שהיועמ"ש חייב להורות על חקירה מיידית של הפרשה (והפעם לא לשכוח לתת את ההוראה גם בכתב).

כאשר יגאל סרנה פרסם דבר שקר על נתניהו; סיפור זניח ואיזוטרי לעומת עדותו של ארצי, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. אם נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד ארצי, זה אומר דרשני. זה סימן לא טוב.

* ביבי לפיד – יש ביאיר לפיד הרבה יותר מהביביזם ממה שאנחנו מדמיינים. החל באמינות מפוקפקת, דרך נרקיסיזם, אמביציה מטורפת, "המפלגה-זה-אני" שהיא קדימון ל"המדינה-זה-אני" ועד אני ואפסי עוד. הדיבור המופקר שלו על קואליציה עם ארגון עוין הוא מסוכן אם יתקיים חלילה, אבל גם חסר סיכוי כי תקווה חדשה וימינה לא יתנו יד לממשלת פיגולים כזאת. הדבר היחיד שההצהרות הללו עושות, הוא הברחת מצביעים מתקווה חדשה וימינה חזרה אל נתניהו.

ולמרות זאת, לפיד עדיף על נתניהו.

* לקלקל את חוק הלאום – יאיר לפיד מתחייב "לתקן" את חוק הלאום מיד עם היבחרו לראשות הממשלה. קודם כל, לא בדובר בתיקון החוק אלא בקלקול החוק. נא לדייק. שנית, למה להתחייב, כשההתחייבות היא על הקרח, כמעט כמו חתימת ידו של נתניהו? הרי אם בכוונתו להקים ממשלה שתכלול רק את יש עתיד, מרב מיכאלי, מרצ והרשימה האנטי ישראלית המשותפת – לא תהיה לו קואליציה. ואני מניח שהוא גם אינו רוצה קואליציה כזאת. הרי הוא רוצה קואליציה עם תקווה חדשה וימינה. הם לא יתנו לו לפגוע בחוק הלאום. הוא יודע את זה. אז למה להתחייב? תגיד שאתה שואף, שאתה מתכוון. מתחייב? הרי הסיכוי שתעמוד בהתחייבות הוא אפס. למה להתבזות?

מה כל כך בעייתי ב"תיקון" שאליו מתכוון לפיד? הרי כל כוונתו להוסיף בחוק משפט על השוויון האזרחי. מה רע בזה? למה אני מתנגד לזה? הרי אני מאמין בכל לבי בערך השוויון האזרחי, ללא כל אפליה על רקע לאום, דת או מגדר. הרי אני כותב על כך ומטיף לכך שנים. הרי אני מסביר תמיד שאין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי. אם אין סתירה – למה להתנגד לתוספת הזאת?

קודם כל, כי אין שום קשר בין השוויון האזרחי לבין החוק. החוק אינו עוסק בסוגיות הפרט אלא בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. אין צורך לדחוף לחוק משפט שאינו קשור אליו בכל דרך שהיא.

אבל אין זה מקרה שרוצים לדחוף את המשפט הזה דווקא בחוק הלאום. קבלת התביעה הזאת כמוה כאישור טענות הכזב כאילו חוק הלאום פוגע בשוויון האזרחי. ומשמעות הטענה הזאת, היא שיש סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שצריך "לאזן" חוק המדבר על ישראל כמדינת הלאום היהודית; שחוק יסוד המעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי צריך בייביסיטר בדמות משפט על השוויון האזרחי. עצם הטענה הזאת היא קריאת תיגר על הציונות. ולכן, אין לכך מקום.

חשוב מאוד להכניס לחוקה הישראלית את השוויון האזרחי. כפי שחוק הלאום חיוני, כי גם המובן מאליו צריך להיאמר, להיכתב ולהיחקק, כך גם השוויון האזרחי. גדעון סער וצביקה האוזר הציעו כבר בכנסת הקודמת הצעת חוק המוסיפה את השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מבין חוקי היסוד הקיימים, זה החוק שעוסק במעמדו של הפרט, ולכן שם נכון לצרף משפט כזה. עמדתי מרחיקת לכת אף יותר – אני בעד חקיקת חוק יסוד השוויון האזרחי, כחוק העומד בפני עצמו. אך לבטח לא בחוק הלאום.

בזמן הדיונים על חוק הלאום, כאשר הסתמנה התנגדות מוזרה של השמאל הציוני לחוק, שהוא א"ב של הציונות, פרסמתי מאמר שכותרתו "חוק הלאום בהסכמה רחבה". כתבתי שם, שחשוב מאוד שהחוק הזה יעבור בהסכמה רחבה, כך שרק הרשימה המשותפת ואולי מרצ יתנגדו לו. ולכן, הצעתי להכניס משפט על השוויון האזרחי, למרות שהוא מיותר ולא קשור, אם יש עתיד ומפלגת העבודה יתחייבו לתמוך בו. זה לא קרה. עכשיו זו היסטוריה. לבוא היום, לפתוח את החוק ולהכניס לתוכו גוף זר, לא קשור, כדי לרצות את מי ששוללים את המדינה היהודית – אין לזה מקום בשום אופן.

סביר להניח שאם תקום ממשלת שינוי, השוויון האזרחי יוכנס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ולפיד יתפתל ויסביר שאמנם הוא הבטיח שזה יהיה בחוק הלאום אבל מה זה חשוב, העיקר שהכנסנו את השוויון ובכך קיימנו את התחייבותנו. אז למה להתבזות? למה להתפתל? למה להתחייב התחייבות חסרת שחר וחסרת סיכוי. תתחייב לחוקק את חוק השוויון. הנח לחוק הלאום.

* אתגר וסכנה – האתגר של ימינה – לסכל את חדירת הכהניסטים ועוזריהם לכנסת. האיום בימינה – שהיא תהיה ה-61 של נתניהו.

* זוהמה – כל קירות העיר צפת מזוהמים באלפי כרזות עם דיוקנו של הכהניסט הגולדשטייניסט איתמר בן גביר. אגב, אין אף תמונה אחת של סמוטריץ' או של מועמדת מס' 2 שמקשטת את רשימת הכהניסטים ועוזריהם. סמוטריץ' אינו אלא המכשיר שבו משתמש הכהניסט כדי לחדור לכנסת.

* עד שיאמר רוצה אני – סמוטריץ' לא רצה לרוץ עם הכהניסטים. סמוטריץ' עצמו הוא גזען, הומופוב ועוכר המשפט הישראלי, הוא נמצא על הרצף הכהניסטי, אבל יש לו קווים אדומים. הוא רץ עם הכהניסטים כי נתניהו, באובססיה הידועה שלו, הפעיל עליו לחץ בלתי מתון יומם ולילה, במשך שבועות, בעשרות טלפונים ושליחים, עד שהתרצה. תמורת הסכמתו של סמוטריץ', נתניהו שריין נציג שלו ברשימת הליכוד. ולאחר מכן נתניהו חתם על הסכם עודפים עם הכהניסטים ועוזריהם.

למה? האם גם נתניהו כהניסט?

חלילה! נתניהו חף מגזענות ומכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניזם אינה שונה מעמדתי עליהם. אני בטוח שבלבו הוא מזדהה עם יצחק שמיר שקם ועזב את אולם המליאה כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י עלה לנבוח מהדוכן. אז למה הוא נוהג כפי שהוא נוהג? כי יש לו מטרה שכל אמצעי כשר להשיגה.

השבוע בן גביר נתן את התשובה לשאלה המטרידה הזאת. הוא הודיע מה התנאי שלו לכניסה לקואליציה – חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ויפסיקו את משפטו. האם נתניהו רוצה חוקים כאלה? מה? מה פתאום? פשוט לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב "להתפשר" ו"להיענות" לדרישה הקואליציונית.  

* חובת קריאה – יריב בן אליעזר, נכדו של בן גוריון, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במרב מיכאלי. וזה בסדר ולגיטימי וזכותו כאזרח להעריך את מנהיגותה של מיכאלי ולתמוך בה ולכתוב על כך מאמר בעיתון. הדבר המגוחך הוא כותרת המאמר, שהיא גם תוכנו: "מיכאלי ממשיכה את המורשת של סבי".

אני ממליץ ליריב בן-אליעזר לקרוא את כתבי בן גוריון.

* מנהיגת הימין הלאומני – קשה למצוא אצל מרב מיכאלי שרידי הד.נ.א. האידיאולוגי והפוליטי של תנועת העבודה. היא אינה ממשיכת דרכם של בן גוריון וברל כצנלסון, לא של אשכול ולא של גולדה, לא של רבין (שבו היא מתהדרת במפגן מדהים של חוסר מודעות עצמית) וגם לא של פרס, אפילו לא של אהוד ברק. גם לא של שלי יחימוביץ, הרצוג ועמיר פרץ.

אבל מעצם בחירתה להנהיג את מפלגת העבודה היא הפכה באחת מוקד לשנאת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. בכך היא ממשיכה את מסורת קודמיה. הנה, רק בגיליון שבת של "הארץ" פרסם מכחיש העם היהודי שלמה זנד פשקוויל שבו התגולל בתנועת העבודה הציונית הגזענית; בבן גוריון, אלון, גולדה ובעיקר רבין. סבא של יריב הוא בעיניו מי ש"עמד על כך שהממשל הצבאי ימשיך להתקיים ואמנם מנגנון גזעני מפלה זה התבטל רק כאשר ראש הממשלה האגדי הורד מהשלטון". כן, זו תמצית מורשת בן גוריון.

ומתחת לפשקוויל של זנד מופיע פשקוויל של אורנה רינת שבו היא מגדירה את מרב מיכאלי… "ימין לאומני". וכל זאת למה? כיוון שמיכאלי הביעה התנגדות לחקירת ישראל בבית הדין בהאג. ובשל הפשע הזה היא כתבה על מיכאלי: "זה בוודאי לא שמאל. זה גם לא מרכז. זה בטוח לא צדק ושוויון. במדינה נורמלית הגנה על דיכוי שיטתי של אנשים נטולי זכויות אזרח נחשבת לימין לאומני". מיכאלי בטח תתקן אותה: "ימין וימינה לאומני ולאומנית".

* השאלה ההזויה ביותר – ככל שאני מאמץ את זכרוני איני מצליח להיזכר בשאלה עיתונאית הזויה יותר מהשאלה של אילה חסון לבני גנץ, למה כחול-לבן פירקה את ממשלת האחדות.

* מנהיגו הנערץ – כאשר אהוד בן-עזר מגדיר את המנהיג שבו אני תומך "מנהיגו הנערץ" (כלומר המנהיג הנערץ שלי), הוא משליך מעצמו אל אחרים. כנראה קשה לו להבין שיש אנשים שבעיקרון אינם מעריצים מנהיג. אני לא הערצתי ולא אעריץ אף מנהיג, תמיד אהיה ביקורתי כלפי כל מנהיג שאני תומך בו ואף אשפוט אותו ביתר חומרה מכפי שאני שופט מנהיגים שאיני תומך בהם. גישתי אל כל מנהיג, בין אם תמכתי בו ובין אם לאו, הוא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". מעולם לא היססתי להתנתק ממנהיג שתמכתי בו והוא אכזב אותי. הצבעתי לרבין ב-1992, אך ברגע שהוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן עמדתי בשורה הראשונה של המאבק נגד מדיניותו. כאשר הייתי בדרך השלישית, היו לי מחלוקות רבות עם קהלני, מתחתי עליו ביקורת חריפה, על אף הערכתי העצומה אליו אז והיום. תמכתי באריק שרון בבחירות 2001 אך יצאתי נגדו כשעקר את גוש קטיף. הצטרפתי לתל"ם בראשות בוגי יעלון, שייצג היטב את השקפת עולמי ושהערכתי ואני מעריך עדין את מנהיגותו, אך כאשר הסכים לממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת פרשתי ממפלגתו בו ביום. אני מעריך מאוד את גדעון סער ותומך בלב שלם בתקווה חדשה, אך תמיכתו בו היא על תנאי, כמו תמיכתי בכל מנהיג בעבר.

לעולם לא אתמוך במנהיג גם כאשר יתברר שהוא שקרן, מפר הסכמים ומושחת. לעולם לא אקנה סיפורי מעשיות הזויים, פרנואידיים וקונספירטיביים על מערכת החוק שהתגייסה לתפור לו תיקים. אני סולד מכל סוג של פולחן אישיות ובז לחסידים שוטים ומועדוני מעריצים של פוליטיקאים.

* האם הקורונה מאחורינו? – מחקר ראשוני שהתפרסם השבוע גילה שיש נוגדנים של קורונה בחלב-אם של נשים שהתחסנו, מה שמעיד על כך שתינוקות של נשים שהתחסנו מקבלים חיסון נגד הקורונה. בכל יום עולים פרמטרים חדשים המוכיחים – החיסונים נגד הקורונה יעילים אף יותר מהתחזיות האופטימיות ביותר. הנה, למרות הקרחנה הרב-מגזרית בפורים, המגפה בירידה. למה? בזכות החיסונים.

אז האם הקורונה מאחורינו? התשובה שלילית בשל שתי סיבות. האחת, היא שעדין יש כיסי סרבנות חיסון לא מעטים. אנשים רואים מול העיניים עובדות חותכות, ברורות, שאינן מוטלות בספק, ובכל זאת ממשיכים לנהות אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, קונספירטורים ושרלטנים ולהיבהל מההפחדות שלהם ולהאמין לתיאוריות ההזויות שלהם. הבעיה היא שבין אלה שלא התחסנו רבים כלל אינם מתלבטים ומהססים, כך שלא צפוי בקרבם שינוי משמעותי, עובדה שעלולה להשאיר כאן את הקורונה. הבעיה השניה היא שהילדים מגיל 16 ומטה אינם מחוסנים ועל פי ההערכות יחלפו עוד חודשים אחדים עד שהם יחוסנו. וכל עוד הם אינם מחוסנים, המגפה אינה הולכת לשום מקום.

מה אפשר לעשות? ראשית, יש להמשיך בהסברה, הסברה הסברה, כמשקל נגד להטפות ההזויות והשמועות המפוקפקות. יש למקד את ההסברה במיוחד בהכשרת הלבבות לקראת חיסון הילדים, כי למפריחי השמועות ויוצרי הפאניקה יהיה קל יותר להבהיל הורים לילדים, עם ההפחדות מפני החיסון. שנית, יש לקדם ככל האפשר את הניסויים לחיסון הילדים, כדי שניתן יהיה בקרוב לחסן את הילדים. שלישית, יש לחייב נותני שירות בכלל וחברים בצוותי חינוך בפרט, שמסרבים להתחסן, להיבדק בכל 48 שעות. כך תקטן סכנת ההדבקה מצדם ואני מעריך שלרובם תימאס רוטינת הבדיקות והם יתחסנו. רביעית, מתוך הנחה מפוכחת שיש לא מעטים שלמרות הכל לא יתחסנו ושיהיה קשה לאכוף לאורך זמן את התו הירוק, יש לקדם את הבדיקות המהירות, על אף העלות הגבוהה שלהן, ולאפשר לכל עסק ומקום עבודה מקבל-קהל להציב עמדת בדיקה מהירה ולאפשר למי שהבדיקה שלו תצא שלילית להיכנס.

* פרדוכס החיסונים במגזר הערבי – שעה שכל נתוני הקורונה בישראל, כולל במגזר החרדי, נמצאים בירידה מרשימה, יש עליה בתחלואה במגזר הערבי. הגורם לכך הוא אחד – אחוז המתחסנים הנמוך. האחוז הזה מפתיע לנוכח המספר הגבוה של רופאים ואנשי צוותים רפואיים מהמגזר הערבי, שגבוה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

* חזון העצמות היבשות – אלרעי פרייס מדווחת על ירידה במספר המתים. האם הכוונה שחלק מן המתים התחרטו או קמו לתחיה?

* אשמת הירדנים – דחיית ביקורו של נתניהו באיחוד האמירויות, בשל איסור מסלול הטיסה בידי ירדן, היא מבוכה לישראל והשפלה לנתניהו. ההשפלה צורבת במיוחד, כיוון שנתניהו תכנן ביקור ניצחון ערב הבחירות. בסיטואציה כזאת, לא מפתיע שהמפלגות המתנגדות לנתניהו את האירוע כדי לנגח את נתניהו. אין צורך בדמיון פרוע כדי לנחש איזה מטעמים נתניהו כאיש אופוזיציה היה עושה מאירוע כזה.

אבל כאשר אני מביט בפרשה נכוחה, מתוך ניסיון להתעלם מן הבחירות ולהגיב ביושרה, איני רואה סיבה לתלות את הקולר בנתניהו. מי שאשם בפרשה המביכה הם הירדנים. זה החל יום קודם לכן, כאשר הנסיך חוסיין, יורש העצר הירדני, הגיע לביקור בהר הבית והירדנים שלחו אתו מספר מאבטחים גדול מכפי שסוכם מראש בין המדינות. מה צריך היה לעשות במקרה כזה? לעצום עיניים? הרי ברור שלא שיקולי אבטחה עמדו מאחורי ההפרה הזאת, אלא שיקולי התרסה על ריבונותנו בהר הבית.

בתגובה, נקטו הירדנים בצעד הפרובוקטיבי והמשפיל הזה, בהתרסה פומבית.

ובכלל, כל ההתנהלות של ירדן כבר 23 שנים, מאז שעבדאללה ירש את חוסיין, אינה הולמת את רוח השלום. עבדאללה לא המשיך את דרך השלום של אביו אלא הלך בדרכו של מובארק. הוא עשה לשלום שעליו חתם חוסיין מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת – הפך שלום חם למלחמה קרה. אין כל סיבה להאשים את עצמנו או את נתניהו במצב הזה.

הביקורת שלי על נתניהו, בנושא היחסים עם ירדן, היא בהתנהלותו הרופסת בסוגיית נהריים וצופר. ברגע שעבדאללה החליט לא להאריך את ההסדר המיוחד הזה, למרות שאין בו כל פגיעה בריבונות ירדן, אך ורק כי הוא יכול (זאת אופציה שהייתה קיימת בהסכם השלום), היה על נתניהו להודיע לירדנים, שישראל תעביר להם מים בדיוק כפי שכתוב בהסכמי השלום, בעוד היום היא מעבירה להם כמות כפולה. אני משוכנע שמסר כזה היה מוריד את עבדאללה מהעץ. אבל נתניהו, כדרכו, בורח מעימותים ואתגרים. הוא לא נקט יוזמה, אלא קיווה שהזמן יעבור ואולי הירדנים ישכחו. וזאת הייתה התוצאה.

ועכשיו הירדנים נקטו בפרובוקציה החמורה הזאת, והם ראויים לגנאי.

* בוקס בבטן – במשך שנים עקבתי אחרי יהודה משי זהב בהערכה עצומה. ראיתי בו את התגלמות החזרה בתשובה – פעיל חרדי אנטי-ציוני קנאי שחזר בתשובה והפך לחרדי ציוני, הקים את זק"א ועומד בראשו מיומו הראשון ומופת של חיבור בין חילונים וחרדים. בתשעה באב הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) וסיפורו ריגש אותי מאוד.

ופתאום לשמוע את הסיפורים האיומים עליו, המתארים דמות מפלצתית – זאת טלטלה אדירה. מעין המשך לטלטלה לפני שבועיים עם פרסום ספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז.

ועכשיו אני שומע ש"כולם" ידעו. אני, כנראה, לא חלק מה"כולם".

*  בזכות התודעה של שליחות עליונה – מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל – מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה.

לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".

בנאומו של רבין בהר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא התמקד בעוצמתם המוסרית של לוחמי צה"ל, שבזכותה לא היססו להסתער תחת אש אל מול אויב, גם כאשר האויב היה עדיף עליהם במספרו, ולחרף את נפשם כדי להשיג את הניצחון. אולי תמצית המסר כולו חבוי במשפט הבא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה". 

מנין נובעת אותה אהבה עמוקה למולדת, כדברי הרמטכ"ל בנאומו המכונן? הזיקה העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל, היא מהות קיומו ומהות זהותו. הכחשתה – כמוה כהכחשת קיומו של העם היהודי. אין, לא הייתה ולא תהיה לעם היהודי ארץ אחרת. בכל מקום אחר היהודים הם בגולה. זיקתם הרוחנית הייתה תמיד לארץ ישראל. ללא הגעגוע הזה והזיקה הזאת, העם היהודי לא היה קיים.

את נאומו של רבין כתב ההיסטוריון מורל'ה בראון, אז קצין חינוך ראשי. השבוע הלך בראון לעולמו, והוא בן 92.

יהי זכרו ברוך!

* חיית הברזל בחוקוק – בשירו "חיית הברזל" הנגיש מאיר אריאל את חזון ארבע החיות של דניאל, המופיע בתנ"ך בארמית, וכן את מדרש חז"ל על פיו החיות הן מעצמות שכבשו את ארץ ישראל. שירו של אריאל הוא כשלעצמו מדרש על המדרש, ובו חיית הברזל מסמלת את פֶטִיש-הטכנולוגיה, פֶטִיש-התקשורת וההתמכרות למסכים ושאר מרעין בישין של תקופתנו.

בכנס "לאן הגענו? – מאה שנות חקר בתי הכנסת בגליל ובגולן" שנערך השבוע בזום, הרצתה הארכיאולוגית פרופ' ג'ודי מגנס, על חפירת בית הכנסת העתיק בחוקוק, שהיא מנהלת. בבית הכנסת נחשף פסיפס מרהיב (ההרצאה לוותה במצגת) המתאר את חזון דניאל וארבע החיות. מרגש! אני מקווה מאוד שהאתר יהפוך לאתר תיירות ויפתח לקהל הרחב.

          * ביד הלשון

יורש העצר – המשבר התורן ביחסינו עם ירדן החל סביב ביקורו, שלא יצא לפועל, של חוסיין, יורש העצר הירדני, בהר הבית.

מהו יורש העצר? זה האיש שעתיד לרשת את המלך, להיות המלך הבא. מה ההבדל בין נסיך ליורש העצר? כל בניו של המלך נסיכים, אך רק זה שיירש את המלך הוא יורש העצר.

לאורך שנות מלכותו של המלך חוסיין, אחיו, הנסיך חסן, היה יורש העצר. שבועיים לפני מותו, העביר חוסיין את התואר לעבדאללה בנו, שירש אותו. חוסיין, בנו של עבדאללה, יורש העצר, הוא המלך הבא.

הביטוי "יורש העצר" לקוח מהתנ"ך, ספר שופטים יח, ז: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת-לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין-מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם". זהו ביטוי יחידאי בתנ"ך (ביטוי שמופיע רק פעם אחת) וכך גם המילה עֶצֶר. המילה עֶצֶר מקבילה למילה "עושרין" באוגריתית, שמשמעה – נסיך.

רוב הפרשנים פירשו את הביטוי כיורש המלך, אבל בתרגום השבעים הפירוש הוא שר האוצר, כנראה בשל הדמיון בין "עצר" ו"אוצר".

* "חדשות בן עזר"

ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".