צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"

לא אני הוא האיש / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.8.22

ביום ראשון שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים החשובים בתולדות המוסיקה הישראלית, צביקה פיק. הוא הותיר אחריו מאות שירים, שהפכו לחלק ממחזור הדם של הישראליות.

צביקה פיק נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. החל את דרכו בלהקות קצב שונות ובהן "שוקולדה". היה הסולן של המחזמר "שיער" – תפקיד שהפך אותו לכוכב ענק והוא התמסר לתפקיד הסטאר. לאחר המחזמר החלה הקריירה שלו כסולן וכמלחין לעצמו ולרבים מהזמרים הישראלים.

בראיונות עמו, סיפר צביקה פיק שמשחר ילדותו ועד עתה, כל הזמן מתרוצצות בראשו מנגינות. הוא כל הזמן מלחין. רובן אינו הופכות לשיר. ויש שהן מתבשלות לשיר, וכבר במחשבה בראשו הוא מתזמר את הנגנים ומעבד את התפקידים השונים ואת המעברים המוסיקליים. כשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא רק מוציא לפועל את הלחן שכבר היה בראשו. במרבית שיריו, המנגינה נכתבה לפני המילים. אך גם כאשר הוא מלחין שיר למילים, התהליך דומה – רובו התנהל בראשו, ברעיונות שעליהם חשב ואז הוא יישם אותם ליד הפסנתר. מה שאני אוהב במיוחד ביצירותיו של צביקה פיק, הוא את קטעי המעבר, קטעי הסולו של הקלידים ואת קטעי הפתיח של רבים מן השירים. מסתבר, שאותם קטעים נהגו מראש, יחד עם הלחן של המילים.

צביקה פיק הוא מלחין ואף פעם לא ניסה לכתוב תמלילים לשיריו. את מרבית שיריו כתבה אשתו הראשונה מירית שם-אור. שירים אחרים כתבו לו הפזמונאים המובילים בישראל. קטגוריה מיוחדת במכלול יצירתו היא שירי המשוררים. ב-1978 הוא הוציא תקליט של שירי משוררים ומאז שירים אלה הם מרכיב משמעותי ביצירתו. בעיניי, השירים הללו הם פסגת יצירתו. בחלק משיריו, בולט הפער בין רמת הלחן לרמת המילים. כך, למשל, השיר "מרי לו", שכתבה מירית שם-אור, מגדולי להיטיו ושיר הנושא במחזמר של "הבימה" על יצירתו. בעיניי, זוהי יצירת מופת מוסיקלית גאונית, המולבשת על מילים בנאליות, החסרות את הניצוץ היצירתי ההולם את המנגינה הנפלאה. ההלימה בין המילים והמנגינות באה לידי ביטוי בשירי המשוררים.

המצליח והמפורסם בין שירי המשוררים שהלחין צביקה פיק, הוא "נאסף תשרי", שכתב נתן יונתן. העובדה שצביקה פיק נפטר בחודש אב, הפכה את השיר, הנפתח במילים "מת אב", לשיר המשמעותי שליווה את הידיעה על מותו. את "נאסף תשרי" השמענו לא מכבר בפינה זו. שיר נוסף של משורר שהשמענו כאן, היה "על חטא" של יונתן רטוש. בין שירי המשוררים הנוספים של צביקה פיק נזכיר את "שושנת פלאים" של טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של אלתרמן, "השנים שחלפו" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של יהונתן גפן, "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, ו"כוכבים בדו" של אלכסנדר פן.

אנו נאזין היום לשיר אחר של אלכסנדר פן, שזכה ללחן מקסים של צביקה פיק – "לא אני הוא האיש".

פן כתב את השיר שנה לאחר עלייתו לארץ, ב-1928. הכותרת המקורית של השיר היא "לא אני". השיר התפרסם בכתב העת "כתובים" ב-1929. בשנה שבה כתב פן את השיר, הוא התחתן עם בלה דון. בלה הייתה נערה בת 18 שפן התאהב בה בטירוף וחיזר אחריה נמרצות ובעיקשות, אך היא לא נענתה. הוא איים פעמים אחדות בהתאבדות ואף ירה לעצמו ברגל ופצע את עצמו. בלה התפעלה מגילוי האהבה הזה ונעתרה לו. בַּשיר, שכתב באותה תקופה, הוא כותב שלא הוא האיש שיביא לה טבעת. במקום טבעת הוא הביא לה את צרור קורות נדודיו הישנים. "אחר לך יביא טבעת", הוא כותב. אך, כאמור הוא דווקא הביא טבעת לבלה באותה שנה. נישואיהם לא האריכו ימים, אך הם הניבו את בתם זרובבלה ואת בנם אדם שנפטר בגיל שנתיים וחצי.

ב-1972, יומיים אחרי פטירתו, יצא ספר שיריו "היה או לא היה" בעריכת יוסי גמזו. השיר "לא אני" נכלל בו. אותה תקופה התאפיינה בטרנד של הלחנת שירי משוררים. השיר זכה למספר לחנים.

הראשון שהלחין אותו היה משה וילנסקי, ל"חגיגת הזמר העברי" במוצאי יום העצמאות 1976, שבניגוד לפסטיבלי הזמר בשנים שקדמו לה, היא לא היה אירוע תחרותי. את השיר ביצע יהורם גאון. המלחין השני היה רוני וייס, ב-1978, עבור אריק לביא. השיר נכלל בתקליטו של לביא "אני אשיר לך שיר".

באותה השנה, צרויה להב הסבה את תשומת לבו של צביקה פיק לשיר. הוא התרשם וכתב את הלחן היפה ביותר. השיר נכלל בתקליטו עתיר להיטי הענק "מוזיקה". השיר זכה להצלחה גדולה, כמו רבים משירי התקליט ובהם "מרי לו", "מוזיקה", "שוב נתחיל מחדש", "נאסף תשרי", "אהבה בסוף הקיץ", "אין מדינה לאהבה" ו"שושנת פלאים".

לצורך המנגינה, שינה צביקה פיק מעט את המילים. לכן, אקרא את המילים המקוריות:

לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי –

אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.

צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים

לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.

אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, –

אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.

כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,

לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.

לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם –

יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.

לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן

עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.

מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,

אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,

וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,

תֵּרָקֵם לָךְ בְּדָיַת הַסַּהַר.

וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ

בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, –

הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ

לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.

מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי –

בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.

וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי

אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.

אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים

וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.

וַאֲנִי –

לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי

הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.

הדובר בשיר עוסק באהבתה של אישה שאין בכוונתו לשאתה לאישה. הוא אינו מאמין שאהבתה צריכה להיות נתונה לו אלא לאחר. "מה אכפת לך: אני או הוא או אחר יתנבא עלי סער", שעשוי להגיע בעתיד הרחוק, "תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת" והוא מתייחס בסרקזם לאהבתה אליו: "ובמותך לא ידעו למי את הקדשת את לבך המנוח".

כמו ברבים משיריו, אני אוהב מאוד את הפתיח ואת קטע המעבר המוסיקלי בשיר. בעיניי, "לא אני הוא האיש" הוא אחת מפסגות יצירתו של צביקה פיק.

יהי זכרו ברוך!

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים…

צרור הערות 17.8.22

* ממשלת אחדות בתנאים מסוימים – ממשלת אחדות עם נתניהו אינה רצויה, אך היא עדיפה על שתי האלטרנטיבות האחרות: ממשלה צרה צרורה עם בן גביר או ממשלה צרה צרורה עם המשותפת. כאשר אלו האלטרנטיבות, ממשלת אחדות עם נתניהו היא הרע במיעוטו.

אולם ממשלה כזאת מחייבת עמידה על ארבעה תנאים. א. הכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתחום. ב. נתניהו יהיה שני ברוטציה. למה? כי אם הוא יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו. ג. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיה בידי גוש נתניהו. משמעות הדבר, היא שתיקי הביטחון, החוץ והאוצר יהיו בידי גוש נתניהו. ד. זכות וטו לגוש השינוי על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט.

* כססתי את הציפורניים – כאשר נמסר על מסיבת עיתונאים "חשובה" עם בן גביר, ממש כססתי את הציפורניים. מה הוא יראה לנו הפעם? סמל שנתלש מרכבו של לפיד?

* חוק המורשע – אני תומך, כפי שכתבתי פעמים רבות, ב"חוק הנאשם", על פיו מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה. בנושא הזה אני בהחלט תומך בעמדתו הצודקת של נתניהו, כפי שהביע אותה והצביע עליה כאשר אולמרט היה רוה"מ. אגב, נתניהו דרש את התפטרותו של אולמרט כשרק החלה החקירה נגדו. אפשר לכנות זאת "חוק החשוד".

לצערי, לא היה לחוק הזה רוב בכנסת הקודמת ולכן הוא לא עלה להצבעה. איני יודע אם כך יהיה גם בכנסת הבאה. אך גם אם לא, יש לכל הפחות לתקן אבסורד הזוי בחוק הקיים. על פי החוק הקיים, ראש הממשלה יכול להמשיך לכהן כל עוד לא הורשע הרשעה חלוטה. מה הכוונה? שגם אם הוא הורשע בדין, אך הגיש ערעור, הוא יכול לכהן, כל עוד הערעור לא נדחה.

ההיגיון בהתנגדות לחוק הנאשם (ולמרות תמיכתי בחוק, יש בהחלט, בעיניי, היגיון בעמדה האחרת), מבוסס על חזקת החפות. נאשם הוא בחזקת חף מפשע, כל עוד לא הורשע בדין, ועל כך מבססים המתנגדים את התנגדותם. אולם בערעור, המערער אינו בחזקת חף מפשע, אלא בחזקת אשם, כיוון שהורשע בדין. בעוד במשפט, הנאשם זכאי אלא אם הוכח אחרת, בערעור המערער אשם אלא אם הוכח אחרת. בעוד במשפט, חובת ההוכחה היא על התביעה, בערעור, חובת ההוכחה היא על המערער.

על פי החוק הקיים, ראש ממשלה שהורשע בפלילים והוא בחזקת אשם, יכול להמשיך לכהן כראש הממשלה עד אחרי הערעור, וזה יכול לקחת שנים. אם אי אפשר להסכים על חוק הנאשם, יש למצער לגבש הסכמה לכל הפחות על חוק המורשע.

* בקרוב על מסכנו – בימים הקרובים תעשיית השקרים וההסתה תציף אותנו בחומרי השמצה, שיימינג ופייק ניוז למכביר על איזנקוט. איזה אפס הוא היה בצבא, איזה רמטכ"ל גרוע הוא היה, שהוא בכלל בוגד ומושחת. והתוצרים ידוקלמו בידי ההמון הביביסטי.

* נפרדנו – איזנקוט קרא בנאומו להיפרד מן הפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. הוא צודק. זה עיקרון ציוני מהותי. אבל הוא רק שכח שכבר נפרדנו.

נפרדנו מרצועת עזה. נפרדנו משטחי הרש"פ שבהם חי רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים ביו"ש. מעזה נפרדנו כבר ב-1994, אחרי הסכם אוסלו. כעבור 11 שנים, כפרס על התנהגות רעה, נתנו להם גם את אדמות גוש קטיף, שהפרדנו מהם את תושביהם. רצועת עזה היא ישות מדינית בהנהגת חמאס. הרש"פ היא ישות מדינית בהנהגת פת"ח. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, משטרה וכוחות ביטחון, שב"כ, בתי כלא, שגרירויות במדינות רבות בעולם. נכון, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בחופשיות באזורי הרש"פ, אך זה מחוסר ברירה, אחרי למעלה מאלף ישראלים שנרצחו כאשר צה"ל לא פעל שם וכדי לעצור את הטבח ההמוני.

נכון, עוד אין הסכם קבע ולא יהיה בעתיד הנראה לעין ומי יודע אם יהיה אי פעם. אבל היפרדות – יש ויש.

* טפילים חסרי מצפון – גדי איזנקוט שירת כל חייו הבוגרים כלוחם ומפקד בצה"ל. הוא שרת כלוחם ומפקד בגולני, עד תפקיד המח"ט, ומפקד בכל שדרות הפיקוד על תפקיד הרמטכ"ל. תמיד בדרג המסתער. פעמים רבות תחת אש. תמיד מתוך נכונות למסירות נפש.

וכך מתאר אותו גיבור המקלדת רוגל אלפר: "מוג לב… שרתָּ גם את עצמך, אתה לא איזה אלטרואיסט… לו היה איזנקוט מפגין בקרב התנהגות מוגת לב כמו זו שהוא מפגין בסוגיה הפלשתינאית, הוא היה משתחרר מצה"ל רב"ט אחרי ישיבה בכלא על עריקה… איזנקוט הפחדן… הוא לא אמיץ… עגלה ריקה".

במה זכה איזנקוט שהורעף עליו כל הטוב הזה? בכך ש"אין לו אומץ לב" לומר שישראל היא "מדינת אפרטהייד". ולכן, "לכל סרבנית מצפון יש אומץ לב ציבורי גדול לאין שיעור ממה שיש לאיזנקוט". "סרבנית מצפון" זה שם מכובס לעריקה מצה"ל.

ומן הראוי לשרש מהשיח הישראלי את המונח השקרי "סרבני מצפון". אין שום מצפון בעריקה מצה"ל, אין שום מוּסָר בהשתמטות מהגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל, אין שום ערכים בהשתמטות משירות למען המדינה. להיפך, מדובר בנמושות; בטפילים שחיים על הדם של בנינו. אנשי המצפון הם אלה שנותנים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ושמחרפים את נפשם על הגנתם. הסרבנים הם פרזיטים, שבזכות אחיהם שמגינים על עליהם, הם יכולים לפעול בחופשיות, להשמיץ את המדינה ולהיות משת"פים עלובים של אויביה.  

* הפשקוויל הבא – והרי התחזית: אם מחר רוגל אלפר לא יפרסם פשקוויל של שמחה לאידה של משפחת פיטוסי, שבנה נהרג בתאונת ירי בטול-כרם, הוא יפרסם אותו מחרתיים. ההימור שלי – מחר.

* עוכרי הארכיאולוגיה – יהודה ושומרון הם אזור רווי בארכיאולוגיה, המלמדת על תולדות עם ישראל בארץ ישראל ובכלל על ההיסטוריה של המזרח הקדום. לכן, הוא אזור מבוקש לחפירות ומחקרים ארכיאולוגיים.

פשקוויל המערכת של "הארץ" יצא חוצץ נגד חפירות ארכיאולוגיות ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים, כי הן "פעולה בלתי חוקית בשטח כבוש… אינה לגיטימית… הכחשת הכיבוש" וכו' וכו'.

זו עמדה עוכרת מדע, עוכרת מחקר, עוכרת ארכיאולוגיה. זו עמדה חשוכה המנוגדת לערכי הנאורות. זו עמדה הדורשת להכפיף את המחקר המדעי לשיקולי פוליטיקה רדיקלית. מערכת השוקניה תוקפת את האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל, שהעיתון כמובן מתנגד לעצם קיומה.

האמת היא שהם בעיקר חוששים מן הממצאים של החפירות, המחזקים את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, או בלשונם את "הנרטיב של זכות יהודית על השטח". נרטיב…

* אמי פלנט – שמעתי בצער על פטירתו של אמי פלנט, בעל עיטור העוז, שתחת פיקודו של קהלני היה בין בולמי הפולש הסורי בגולן, בקרב עמק הבכא, במלחמת יום הכיפורים.

הכרתי את אמי פלנט בתנועת הדרך השלישית. הוא היה מנכ"ל המפלגה ואח"כ מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, בתקופת כהונתו של קהלני כשר.

בשנה שעברה השתתפתי באירוע של יוצאי חטיבה 7 ליום הולדתו ה-77 של קהלני, שנערך באתר עמק הבכא. בלט בהיעדרו אמי פלנט, ושם שמעתי שהוא מתמודד עם מחלת הסרט. ביום שני הוא נפטר.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אפעל – השם אפעל הוא ראשי תיבות של אגודת פועלים עברית לאומית. אפעל קם כקיבוץ עירוני, בבקעת אונו. החזון של מייסדיו היה לרכוש קרקע בתוך העיר, ולהיות קיבוץ בתוך עיר, אך בשל העלויות הגבוהות של הקרקע, נגאלה קרקע בבקעת אונו, ליד כפר אז"ר, ושם קם הקיבוץ. הקימו אותו קבוצה של פועלים בהנהגת ד"ר שמעון גלביץ ואליהם הצטרפה קבוצה של כעשרים יוצאי קיבוצים שעבדו בנמל תל-אביב. הקיבוץ עלה לקרקע בתחילת 1947. הקיבוץ גבל בכפרים ערביים רבים והוא היישוב הראשון שהותקף במלחמת השחרור, כבר ב-4 בדצמבר 1947, חמישה ימים בלבד לאחר החלטת כ"ט בנובמבר. חברי הקיבוץ ותגבורת של ההגנה בלמו את ההתקפה. בחודשים שלאחר מכן היו עוד שתי התקפות על הקיבוץ ואירועי ירי רבים. לאחר המלחמה, קיבל הקיבוץ אדמות של כפרי הפורעים שתקפו אותו ונטשו. וכך, חלק מחבריו החלו לעסוק בחקלאות, בניגוד לחזון המקורי של הקיבוץ העירוני. ב-1949 התקבל הקיבוץ לתנועת הקיבוץ המאוחד. ב-1952 הקיבוץ התפרק, בשל סכסוכים פנימיים, פער בין החקלאים לעובדים בעיר והעדר מנהיגות (ד"ר גלביץ נפטר במפתיע בגיל 47 עוד טרם עלה הקיבוץ לקרקע).

על שטח הקיבוץ קמו הסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהיום הוא הסמינר של התנועה הקיבוצית כולה וכפר הגמלאים "נווה אפעל" של רשת "משען".

ב-1969 הקימה חברת "שיכון עובדים" את שכונת הווילות היוקרתית רמת אפעל. השכונה הייתה ועד מקומי במסגרת המועצה האזורית אונו, שב-1984 שינתה את שמה למועצה האזורית אפעל. רמת אפעל פעלה כיישוב קהילתי עד 2008, אז סופחה כשכונה לרמת גן.

* "חדשות בן עזר"

מת אב – על צביקה פיק

מת אב ומת אלול, ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם. וגם צביקה פיק מת באב.

משחר נעוריי, אהבתי מוסיקה עברית. זו לא הייתה רק אהבה פרטית, אלא גם קבוצתית. קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה, הייתה מחוברת מאוד לאריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי, יהודית רביץ ונורית גלרון, להקת "כוורת" ואח"כ "גזוז", ולהקת "תמוז", יוני רכטר ושם טוב לוי ושלמה גרוניך. אהבנו אותם מאוד. אהבנו להאזין להם, לשיר את שיריהם. אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא, ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת "האחר". ה"אחר" שלנו היה צביקה פיק. "פיקה צביק" כינינו אותו בלעג, וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.

צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגאנדי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הנערות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו ובכלל – פולחן אליל הנוער, אליל הזמר שהוא טיפח.

קשה היה להכחיש שהלחן ל"נאסף תשרי" ול"לא אני הוא האיש" יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו.

אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן את המורים. ומה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האינפוף שלו?

חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים.

עדיין אני אוהב את אריק וחוה, את שלום ומתי כספי, את שלמה ארצי ויהודית רביץ וכוורת וכל הגוורדיה ואת שיריהם.

אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוסיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט אמרתי מושלמות. במאמר שפרסמתי כאשר זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בשנת 2011, הצגתי את השינוי שחל לאורך השנים בגישתי לצביקה פיק. כאדם בוגר, אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוסיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 40 שנה לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה. אז נהגנו לזלזל בו, בזמר הפופ, איפה הוא ואיפה הרוקרים – שלום ושמוליק קראוס ודני ליטני וכו'. אבל האמת היא שצביקה פיק הוא בהחלט רוקר. רוקר גדול. הוא היטיב לשלב פופ ורוק.

לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה דיברתי, נשארתי נאמן לג'ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה"לוק" הראוותני והרהבתני של צביקה פיק רחוק מטעמי היום, בדיוק כמו אז.

אבל בראיה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן. ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.

צביקה פיק, נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג.

צביקה פיק מת באב, ולא בכדי מותו באב העלה בקרב רבים את האסוציאציה לשירו המקסים, אחד היפים בשיריו, "נאסף תשרי".

השנה – 1978. צביקה פיק, אליל הזמר, זמר השנה ברשת ג' ובגל"צ, הוציא את תקליטו המוצלח ביותר, שזכה להצלחה היסטרית – "מוזיקה", עם להיטיו הגדולים "נאסף תשרי", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ" "מעלה מעלה", "לא אני הוא האיש", "שוב נתחיל מחדש" ואחרים. את רוב השירים כתבה אשתו, באותם הימים, מירית שם אור, אך הוא שילב בתקליט שירי משוררים – אלכסנדר פן ושני שירים של נתן יונתן. אגב, את "נאסף תשרי" הוא הוציא עוד זמן קצר קודם לכן, באותה שנה, בתקליט שירי משוררים. 

שיר כזה, שירת משורר, לא מתיישב בתודעתנו עם מצעדי פזמונים דווקא. אבל האמת היא שהוא קשור מאוד למצעד. ב-1977, נבחר צביקה פיק לזמר השנה ומלחין השנה ברשת ג'. עורכת המצעד, דליה הלר, ביקשה ממנו להלחין, בזכות היבחרו, שיר של משורר – שירו של נתן יונתן "מת אב ומת אלול". היא פנתה קודם לכן ליונתן וקיבלה את רשותו. היא אף קיבלה את רשותו לשנות את שם השיר ל"נאסף תשרי", שם קצר וקליט יותר. השיר היה ללהיט ענק, וכעבור שנה הוא זכה לתואר "שיר השנה" (והקדים אפילו את יצירת המופת "עטור מצחך" ואת הלהיט הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון "אבניבי").

סיפרתי בתחילת המאמר על היחס המזלזל של חבריי ושלי לצביקה פיק – האמת היא שהיחס המזלזל היה גם מצד עורכים, מבקרים ומוסיקאים, שזלזלו בעיקר במילות שירי הפופ שהוא שר. והנה, הוא פרץ עם "נאסף תשרי" – השיר שינה את היחס אליו, פתח אליו קהלים אחרים, מבוגרים יותר, אוהבי שירה. בעקבות השיר הזה, חברת CBS היוקרתית והאליטיסטית חתמה אתו על חוזה. פיק עצמו אמר על כך בראיון לעיתונאי דודו אורן: "מבחינה מוזיקלית מקצועית, אחרי השיר הזה כאילו נולדתי מחדש".

פיק הופיע עם השיר בתכנית הפופולרית "עוד להיט", ובו חשף לראשונה לקהל הישראלי את הסינתיסייזר, שהיה אז חידוש בישראל. כמו ברבים משיריו, גם "נאסף תשרי" מתאפיין במעברים חדים ומפתיעים, בין לחן נוגה בבתים, לפזמון סוער וקופצני.

אז מה הסיפור של השיר הזה? הסיפור מתחיל בשליש הראשון של המאה ה-11. משורר יהודי בגרנדה, ששמו שמואל אבן נגרילה וכינויו רבי שמואל הנגיד, שהיה שר הצבא של ממלכת גרנדה המוסלמית, כתב שיר שאלו מילותיו:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,

בָּאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

ובכן, מדובר בשיר יין. הוא מתחיל במילים "מת אב". זה נשמע כמו התחלה של קינה על מותו של אדם. ואז "מת אלול". מסתבר שמדובר בחודשי השנה. אז נהוג היה לקרוא את השירים במשתה, וסוג כזה של תרגילים רטוריים נועד למשוך את הקהל. השיר היה שיר שיכורים קליל.

במלחמת יום הכיפורים, נפל ליאור, בנו של נתן יונתן. כעבור שנה, הוציא יונתן את ספרו "שירים". בספר הנפלא הזה, התפרסם השיר. נתן יונתן נטל משירו של ר' שמואל הנגיד את שורות הפתיחה, והעתיק אותם משיר שיכורים הדוניסטי קליל, לשיר של קינה והגות. הפתיחה, כמו הפתיחה של השיר המקורי, מבטאת תחושה קֹהלתית של סופיות, אך בניגוד למעבר הקליל ליין בשירו של שמואל הנגיד, קינתו של יונתן ממשיכה לעסוק במוות ובסופיות, בגחלת העמומה, באהבת הקיץ הגדומה, באישה השונמית, שנשלחה להיות לדוד לנחמה, אך אפילו היא לא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו.

"מת אב", פותח יונתן את השיר, כרמז שעם מותו של הבן, מת גם האב, במידה רבה. בפתיחת השיר, בבית הראשון, שאח"כ הופך גם לפזמון, מופיעה ארבע פעמים המילה "מת". וגם "נאסף" – הכוונה ל"נאסף אל אבותיו", ביטוי מקראי למוות. והעמומה והגדומה משרים אף הם את אווירת האבל והסוף. הלחן של הבתים מתאים בהחלט לאווירה הזאת, ואז, המעבר הדרסטי לפזמון הסוער, נשמע מוזר ואולי לא שייך, אבל בעיניי הוא מעצים את הדרמטיות של השיר.

מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי – יש כאן הכנה דרמטית ליום הכיפורים, עשרה בתשרי, שבו, בדקות הראשונות של המלחמה, נפל ליאור בתעלת סואץ, בסוף המערב של שטח ישראל. בהמשך השיר, יונתן רומז לבנו, ליאור: "לך ילד, לך. אולי בסוף המערב, בין ים ליבשה בין אב לסתיו, יאור שלך יאיר בין חטאיו".

אב עוד לא מת ובאמצע אב מת צביקה פיק, שלפני כשלוש שנים לקה בשבץ מוחי, שממנו לא התאושש. אך בשלוש השנים הללו, הוא לא ויתר ועשה מאמצים הרואיים לחזור, ככל הניתן, להופיע וליצור. באמצע אב הוא נגדע ונאסף. יהי זכרו ברוך!

מת אב ומת אלול ומת חומם

גם נאסף תשרי ומת עימם

רק נשארה גחלת עמומה

של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית

תצמיד את ירכיה הקרות

אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול

את עקבותיו של אב ושל אלול

ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב

בין ים ויבשה, בין אב לסתיו

יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש

חטאת דוד באוריה, כבשת הרש

ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב

סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו

עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

* "תבור – יהדות ישראלית"

צרור הערות 14.8.22

* ככה יעשה לאיש – נתניהו כמעט הצליח לחסל את יולי אדלשטיין. מי שזכה במקום הראשון בשתי מערכות הבחירות המקדימות הקודמות בליכוד, גורש בבושת פנים לירכתי הרשימה. שנתיים של חיסול ממוקד בידי תעשיית השקרים וההסתה עשו את שלהם. וכי מה יש לציוני ממלכתי לעשות בליכוד הביביסטי? ממלכתי – החוצה! החוצה!!!

ואף על פי כן, היו מספיק ליכודניקים שהשאירו אותו ברשימה.

* איש קיצוני ומסוכן – כאשר בג"ץ התערב שלא בצדק בפעולת הכנסת, יולי אדלשטיין הודיע על התפטרותו מן התפקיד, כי מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ. הוא לא העלה על דעתו שהכנסת לא תציית לפסיקת בית המשפט. יריב לוין קרא לו לא להתפטר, אלא להפר בגלוי את צו בג"ץ. הוא הציע פוטש של יו"ר הכנסת. "אסתר חיות מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט ולפתוח את ישיבת המליאה בעצמה", הוא אמר. במילים אחרות, הוא קרא ליו"ר להורות למשמר הכנסת להתעמת עם משמר בתי המשפט.

יולי אדלשטיין, כיו"ר הכנסת, שמר על המסורת של כל היו"רים, מאז יוסף שפרינצק, היו"ר הראשון – התנהלות ממלכתית, של אדם המייצג את כלל הכנסת ומגן עליה, על כבודה ועל מעמדה. יריב לוין לא ניסה לייפות את העובדה, שהוא רואה את תפקידו כיו"ר הכנסת כשליחו של נתניהו, ובכך הכפיף את הרשות המחוקקת למנהיג העליון. וכעת הוא מנסה להכפיף למנהיג העליון גם את הרשות השופטת.

יריב לוין הוא אחד הפוליטיקאים החכמים בכנסת, המשכילים, המעמיקים, הרהוטים, הבקיאים בחומר. והוא אדם קיצוני ומסוכן.

דחיקתו של יולי אדלשטיין, שהיה מס' 2 עד כה, לתחתית הרשימה, והחלפתו ביריב לוין, היא סמל להידרדרות הליכוד, ממפלגה לאומית ליברלית ממלכתית, למפלגת פולחן אישיות פופוליסטית ביביסטית, המסכנת את הדמוקרטיה.   

* לזכותו של יריב לוין – דווקא בשל הביקורת שמתחתי על לוין, וראייתי אותו כאדם קיצוני ומסוכן, אני רואה לנכון, למען ההגינות, להציג גם את זכויותיו.

בתוך הליכוד, היה זה יריב לוין שדחף בהצלחה את חוק יסוד משאל עם, שהוא נדבך מהותי ומשמעותי בדמוקרטיה הישראלית וחיזוק משמעותי לריבונות הישראלית. יש לציין, שנתניהו מאוד לא רצה בחוק, ובמשך שנים מרח, התחמק, מסמס ועשה הכל כדי לייבש אותו. יריב לוין לקח זאת כפרויקט אישי, והביא לתמיכת הליכוד בחוק. בסופו של דבר, מי שהביא לקבלת החוק, היה נפתלי בנט, אז מנהיג הבית היהודי, שהשתמש לשם כך בזכות שהייתה לכל סיעה בקואליציה להביא להצבעה חוק יסוד.

אני מציין לזכותו של לוין גם את מה שבזמן אמת שללתי אותו – יחד עם נתניהו הוא האיש שהביא לברית בין הליכוד לרע"ם. הוא היה אז יו"ר הכנסת, מנסור עבאס היה סגנו ויחד הם רקחו את המהלך שהוביל לפילוג הרשימה המשותפת והפיכת רע"ם לרשימה עצמאית, כדי להעניק את השלטון לנתניהו באמצעות רע"ם, אחרי שאיבד סיכוי להרכיב קואליציה של מפלגות ציוניות. כזכור, בצלאל סמוטריץ' הכשיל בסופו של דבר את המהלך. למה אני רואה את המהלך הזה כחיובי? כי הוא קידם את רעיון ההשתלבות של ערביי ישראל במדינה, ברגע שהם בוחרים להשתלב בה ולא מנסים לרשת אותה.  

* לתשומת לבו של יריב לוין – מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין.

* השר הגרוע בתולדות המדינה – אמיר אוחנה הוא השר הגרוע בתולדות המדינה. היו לאורך השנים שרים גרועים, שרים שכשלו, אך אמיר אוחנה הוא השר היחיד בתולדות המדינה, שבא להרוס במזיד את התחום שעליו הוא אחראי. אוחנה היה מלאך חבלה, שליח לדבר עבירה, שנשלח למשרד המשפטים כדי להיות סוס טרויאני במערכת המשפט.

כאשר בממשלת האחדות הלאומית נאלץ הליכוד לוותר על תיק המשפטים, נשלח הפרויקטור להרס מדינת החוק להמשיך את מפעלו במשרד לביטחון הפנים. התוצאה הישירה – מחדל הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" ואסון הר מירון.

ועל כך גמלו לו מצביעי הליכוד בשיבוצו במקום השישי ברשימה (אגב, קראתי כמה אנשים שנשבעו שהוא ייבחר למקום הראשון. כלומר, זה עלול היה להיות אפילו עוד יותר גרוע).

* תועמלן בנשמה – בתקופת המאבק על הגולן, "ידיעות אחרונות", שהיה מגויס לתמיכה בנסיגה, השתמש בקלף מנצח להינדוס תודעת הציבור. הקלף המנצח הוא כתב העיתון בעל האזרחות הצרפתית, בועז ביסמוט. ביסמוט נשלח לפחות פעמיים לדמשק, להביא את מסר ניגוב החומוס בדמשק, אם רק ניפטר מהגולן. כתבותיו היו נוטפות צוף וחומוס, על הסורים שוחרי השלום. לא הייתה זו עיתונות. זו הייתה תעמולה לשמה.

תועמלן היה ותועמלן נשאר. כך היה ב"ישראל היום". כך היה ב"אולפן שישי". כך הוא יהיה בכנסת.

* אין משפט צדק ללא ייצוג הולם – עו"ד טלי גוטליב, שנבחרה לרשימת הליכוד בכנסת, מגלמת את כל הרע והמכוער בביביזם – השנאה למדינת החוק ולמערכת המשפט, הפצת תאוריות קונספירציה, התלהמות כלפי אנשי הפרקליטות, הרצון להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, הניסיון להלך אימים על הפרקליטות, בנוסח "נפטר את כל הבכירים ששמים לנו מקלות בגלגלים" וכיו"ב.

אבל לא על כך תוקפים אותה מכל הכיוונים, ובנושא שעליו תוקפים אותה – התוקפים אינם צודקים. תוקפים אותה על כך שכעו"ד היא מייצגת אנסים.

אין משפט צדק בלי הגנה מקצועית טובה לכל נאשם. כל אדם ראוי לייצוג, יהיה הנאלח שבפושעים; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאצים. הסניגורים של אותם פושעים, שבזכות התייצבותם להגן על הפושעים, מאפשרים משפט צדק, מבצעים שליחות ציבורית וחברתית חשובה. אוי למערכת משפט, שאין בה ייצוג הולם לנאשמים. אוי לחברה, שאין בה משפט צדק.

העובדה שסניגור מייצג פושע, אין משמעותה בשום אופן תמיכה בפשע. למעט מקרים שבהם ההגנה היא מתוך הזדהות אידיאולוגית עם פושעים לאומנים, כמו במקרים של לאה צמל ואיתמר בן גביר.

* הליכוד ופרדוקס ההתנתקות – כצפוי, גלעד שרון לא נבחר בפריימריז של הליכוד. התעמולה נגד בחירתו ציינה את חלקו המשמעותי בעקירת גוש קטיף. זה נכון. אבל זה מגוחך, כאשר מדובר במפלגה, שהעומד בראשה, מאז חודשים ספורים לאחר העקירה ועד היום, תמך בה והיה שותף לה.

מכונת הכביסה של תעשיית השקרים וההסתה מפיצה נראטיב שקרי, לפיו נתניהו התנגד להתנתקות ואף שהוא עמד בראש המתנגדים. ולא ייאמן כמה רבים, ובהם רבים שכבר עמדו על דעתם באותה תקופה, מדקלמים בשכנוע עצמי עמוק את הפייק נראטיב הזה.

זהו שקר; אחד השקרים החביבים על נתניהו. לא זו בלבד שהוא תמך בעקירה – מעמדו הציבורי הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו, כנראה בצדק, שמאחורי הקלעים הוא גם פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. לא זו בלבד שהצביע בעד, הוא ניסח עבור שרון נוסחת "פשרה" שתבטיח את הרוב הזה. למשל, נוסחה שבעטיה לימור לבנת הצטרפה להצבעתו בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. אגב, בנאומו פנה נתניהו לאורי אריאל ואמר לו: 'אני דורש משאל עם, אבל אני אעשה הכל כדי שההתנתקות תעבור'.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

תעשיית השקרים שלו הפיקה סרטון שקרי המנסה להציג אותו כמי שהתנגד לעקירה. אם חצי אמת גרועה משקר, רסיסי אמת הם שקר בריבוע. בשעה שנתניהו תמך בעקירה והצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעדה, הוא במקביל גם דיבר נגדה. בשעה שהודיע על תמיכתו בעקירה במשאל חברי הליכוד, יש עדויות שהוא גם פעל מאחורי הקלעים לשכנע חברי ליכוד להצביע נגד. הסרטון אוסף את הרסיסים האלה כדי להציג תמונת כזב על התנגדותו, כביכול, לעקירה. זהו שקר וכזב. אפילו בסטנדרטים של תעשיית השקרים של נתניהו, סרטון התעמולה הזה קיצוני בשקרנותו.

במסגרת הפריימריז, מירי רגב הותקפה על חלקה בהתנתקות כדוברת צה"ל. איני חשוד באהדה לרגב, אבל בנושא הזה הביקורת עליה אינה מוצדקת. היא לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית אלא קצינה בצה"ל, וחובתה הייתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. איני יודע מה הייתה אז דעתה הפרטית, אך זה ממש לא רלוונטי.

* האויב של עומר בר לב – תמונה המסמלת את נפילתו של השר לביטחון פנים עומר בר לב: בר לב מגיע לאזור פיגוע בתל-אביב, כדי לעמוד מקרוב אחרי המרדף ולמלא את משימתו כשר לביטחון פנים. למקום הגיע גם הפרובקטור הכהניסט החוליגן, שכמו ערפד מגיע לכל מקום שבו הוא מריח דם, כדי להסית, להתסיס, לשלהב יצרים ולפרוץ בפסטיבל מחולות על הדם, כשהוא חמוש בחסינות הפרלמנטרית. החוליגן הכהניסט הסתער על השר, כדי להפריע לו במילוי תפקידו, בצווחות, והתקשורת כמובן עטה על ההצגה. במקום להתעלם, בר לב החל להתווכח אתו בקולניות, כאילו יש לו סיכוי בקרב צווחות עם מי שהפרובוקציה והצווחנות אומנותו מאז ימי נעוריו (לצד תלישת סמלים ממכונית רוה"מ). זאת התמונה שיצאה מן האירוע – שני פרצופים מביטים זה בעיני זה, האחד כולו שנאה ופרובוקציה והשני – מבוכה. מפקד סיירת מטכ"ל, מייסד ארגון "אחרי", עומד נזוף מול הביריון שלא שירת יום אחד בחייו בצה"ל או בשירות לאומי; מי שכל חייו רק גרם נזק.

עומר בר לב קיבל על עצמו תפקיד קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. לשקם את משטרת ישראל; ארגון שהממשלה הקודמת ראתה בו אויב, פעלה נגדו ופגעה בו בחמש השנים האחרונות. להתמודד עם ירושה קשה של אובדן הריבונות הישראלית בנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות. להתמודד עם ירושה קשה של פשיעה ונשק בלתי חוקי למכביר במגזר הערבי. יחד עם סגנו סגלוביץ', בר לב עשה עבודה טובה, ואף שחלפה שנה אחת בלבד, בהחלט רואים כבר שיפור משמעותי במאבק בנשק הבלתי חוקי, במלחמה בטרור החקלאי, במלחמה בפרוטקשן ובמשפחות הפשע. בר לב עשה עבודה טובה, אך האויב שלו היה… הוא עצמו, בשורה של אמירות מביכות, כמו ההתחייבות לרדוף, לתפוס ולהכניס לכלא מחבל שנהרג בפיגוע ועוד. תדמיתו ירדה לשפל, והוא הודח בפריימריז. חבל.

* לגיון הזרים – כל חייו שרת יאיר גולן, כלוחם ומפקד, בצבא ההגנה לישראל. היום, כדי להחניף לבייס בפריימריז, הוא מכנה את צה"ל "צבא הכיבוש".

* לאומן גס רוח ואלים – את חכל"ש דב חנין נהגתי להגדיר "יהודי המחמד של הרשימה המשותפת". לעופר כסיף, גם באירוניה וכבדיחה אי אפשר להצמיד את השרש חמד. איש רע, גס, אוטואנטישמי נתעב, חוליגן אלים. מכל חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הלאומן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר. בחירתו במקום המשוריין ליהודי בחד"ש, מבטא את הקיצוניות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. רשימה שמסוגלת להחזיק בתוכה אנטישמי מיליטנטי כמוהו, היא פסולת-חיתון באופן מוחלט לכל קואליציה, בלי סיפורי "הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ" וכו'.

* כלכלה ציונית – שר התקשורת יועז הנדל הודיע על החלטתו לחוקק רפורמה חדשה שתחייב את נטפליקס, דיסני, סלקום ופרטנר להשקיע מיליונים בתכני מקור. על כך, נמתחה עליו ביקורת שצעד זה אינו ליברלי – הרגולטור אינו צריך להתערב בשוק החופשי.

יועז הנדל דוגל בכלכלת שוק כשיטה כלכלית, אך לא כדת, העומדת מעל לכל שיקול וכל ערך. מיזם הדגל שלו כשר התקשורת, הוא פריסת הסיבים האופטיים; מיזם שהקפיץ את ישראל מהמקום המאה בעולם, לצד מדינות עולם שלישי, לצמרת העולמית ולמקום הראשון בקצב פריסת הסיבים. השבוע יועז השיק את פריסת הסיבים בנווה אור שבעמק המעיינות, בשבוע שעבר – בחד-נס שבגולן. השוק החופשי לא היה פורס סיבים בגליל ובנגב, בגולן ובערבה, במגזר הכפרי וביש"ע, במגזר הערבי ובפריפריה החברתית. רק התערבות הרגולטור איפשרה את המיזם הציוני הזה.

גאולה כהן אמרה פעם שלא מעניינת אותה כלכלה סוציאליסטית ולא כלכלה קפיטליסטית, אלא כלכלה ציונית.

אגב, האם כלכלות העולם ובהן כלכלת ישראל התאוששו מהקורונה בדרכי השוק החופשי?

* מחוץ לקופסה – כאשר מדובר על המחויבות הגדולה של ישראל להחזיר את החטופים ואת גופות חללי צה"ל שבידי חמאס, המחשבה הראשונה שעולה, היא עסקאות חליפין נוסח עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים ועסקת שליט. אלא שהעסקאות הללו עלו לנו במחיר דמים כבד, ואסור לחזור עליהן.

כמובן שהדרך הראויה היא דרך אנטבה, כלומר חילוץ בידי צה"ל. אך אפשר לחשוב על דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

כתבה לראש הממשלה אורנה שמעוני:

אדוני ראש הממשלה כל הכבוד!

מבצע שהשיג מטרותיו.

עכשיו הרגע להשיב את הבנים!

ביקשת אדוני ראש הממשלה שיביאו לך הצעות. אני האישה הקטנה מציעה מה שהצעתי ביומיים האחרונים לכמה "יועצי על" בתקשורת.

הצעתי היא: תמורת עוד 1,000 עובדים (היום כבר עוברים 15,000 ללא תמורה) נוספים עליהם, להשיב את הבנים ולהוסיף עוד 1,000 ועוד 1,000 לפי המשא ומתן.

עד שיסכימו. לא להתקפל ולא לקבל סירוב.

זה חשוב מאוד לחמאס, אתה אדוני הן יודע, שהם מקבלים חלק מכל משכורת. חשוב להם הכסף ויותר מכך אהדת העם הפלסטיני. לא רק יורים גם עובדים.

נהדר לעזתים.

גם לנו כמדינה.

זה הזמן, זו השעה אחרי מבצע שכל מטרותיו הושגו.

עכשיו תחזיר את הרעות עם הבנים.

תחזיר את הערבות ההדדית, שהביאה במבצע עליו ניצחת, לניצחון רק עם השבת הבנים.

לא משאירים חייל בכל מצב שהוא בשדה הקרב.

איתם עם חללי צה"ל את הבנים החיים.

ראש הממשלה יאיר לפיד זו שעתך!

תשיב את הבנים!

מעריכה אותך מאוד ואת מנהיגותך כראש ממשלה.

אורנה שמעוני.

האם ההצעה, כמות שהיא, מעשית? איני יודע. אבל זה הכיוון. לא לחזור על שגיאות העבר, אלא לחפש דרכים חלופיות, יצירתיות.

* סליחה שלא נהרגנו – מאז תחילת מבצע "עלות השחר", השוקניה באטרף. בכל מלחמה, מבצע או סבב הם תוקפים בחריפות את ישראל, אך הפעם – ביתר שאת. במה שונה המבצע הזה מקודמיו, שכל כך מעורר את חמתם?

ההבדל הראשון, הוא שהפעם ישראל נטלה את היוזמה, במכת מנע מקדימה. כך הם יכולים לחגוג על טענת ה"תוקפנות". הרי בעיניהם, נכון היה לאפשר לג'יהאד האיסלמי לבצע את זממו ולשגר טילי נ"ט לעבר אוטובוסים אזרחיים ישראליים. ורק אז… ואז מה? אז הם היו תומכים בתגובה הישראלית? חחחח. כפי שהם תמכו בפעולות התגובה הישראלית על הטרור בעבר.

ההבדל השני, שבאמת מטריף אותם, הוא שהפעם אין הרוגים ישראליים. הם אינם יכולים לסבול את המחשבה הזאת. הפעם, אפילו הדבר היחיד שניחם אותם, ניטל מהם. גדעון האו האו: "זה היה אחד המבצעים המשחיתים ביותר שידעה ישראל. לא בחצי חינם כמו קודמיו בעזה, אלא הפעם בחינם, על מלא. לא טיפת דם ישראלית, לא בית שחרב, לא גינוי מהעולם, ולו רפה. במחיר אפס שכזה, התאווה לעוד מבצעים תגדל כמובן. שלשום בשכם כבר היה אפשר להיווכח בתוצאות. לשחצנות הרגילה נוספה עכשיו גם התחושה הממכרת של הניצחון הקל והמתוק. רק הביאו לנו עוד מלחמות במחירי רצפה. הרי איש לא נהרג וכמעט שום בית לא נפגע ב'עלות השחר' ".

ועכשיו, גדעון לוי רוגל אלפר מתנפלים על החברה הישראלית, בשל הכתבות על מותו של הכלב זילי בחיסול המחבל בשכם. איזה חוסר הומניות של החברה הישראלית – מתאבלת על כלב, ולבה גס על ילדה בת חמש שנהרגה בעת סיכול ממוקד במבצע "עלות השחר". ורוגל אלפר לועג לכך שהצבא שהרג את הילדה מתיימר להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם.

נתחיל בהרג ילדים. לא ילדה אחת נהרגה ב"עלות השחר" אלא שישה. עוד חמישה ילדים נהרגו מירי רקטה ששוגרה לישראל ונפלה בעזה. אם רקטה אחת הרגה חמישה ילדים, נכפיל זאת באלף רקטות ששוגרו לישראל במהלך המבצע, נבין מה ניסה גא"פ לעשות במבצע – לרצוח אלפי אזרחים ישראליים. כל אלף הרקטות שוגרו במכוון למטרות אזרחיות.

ואילו צה"ל, אכן, הצבא המוסרי ביותר בעולם, עצר פעולת סיכול כיוון שהטייס זיהה אזרחים שעלולים להיפגע. מפקד חיל האוויר פיקד באופן אישי על מכת הפתיחה, כדי להבטיח שלא ייפגעו בלתי מעורבים. צה"ל, יותר מכל צבא אחר בעולם, עושה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. אחוז הבלתי מעורבים שנהרגים בפעולות צה"ל, נמוך לאין ערוך משל כל צבא אחר בעולם, ובמבצע הזה – ביתר שאת. הפשע נגד האנושות של המחבלים כפול – גם ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית וגם ירי מתוך אוכלוסיה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.

עודא בשאראת, גדעון לוי ורוגל אלפר מלינים על כך שאיננו מתמקדים בילדה שנהרגה, תמונתה אינה מתנוססת בכלי התקשורת ושמה אינו מוזכר. וכי יש עם כלשהו בעולם, שבמלחמה מתייחד עם ההרוגים בצד השני? כן, כאשר כלב הלוחם בשורות ימ"מ נופל בקרב, ראוי שנזכיר אותו. במותו, הוא הציל חיי לוחמים ישראליים, למגינת לבם של לוי ואלפר.

סיבה נוספת לזעם השוקניסטי על המבצע, הוא הזהות של ראש הממשלה והממשלה שהחליטה עליו וניהלה אותו. כל עוד את המבצע מובילה ממשלת "ימין", ניחא. אבל יאיר לפיד? כותב עודא בשארת: "בישראל מנהיג בעל רקורד אזרחי אינו נחשב. בלי טבילת אש, או ליתר דיוק טבילת דם, הוא נחשב לצולע. הרקורד האזרחי טוב לרכרוכיים, לא לנכדי המכבים. ואם לאיש הימין די בתעודת הזהות הימנית שלו — לעומתו איש המרכז, או מה שנקרא 'שמאל ציוני', זקוק למשהו נוסף בשביל להיכנס לפנתיאון המנהיגותי: דם פלסטיני או דם לבנוני, תלוי בעונה… בעל בריתו של לפיד בממשלת השינוי, בני גנץ, החל את מסע הבחירות שלו בהצגת 1,364 גולגולות פלסטיניות שקצר בעזה. לפי שעה לפיד עדיין מדשדש בתחתית המאה הראשונה… אל תעצור לפיד. מנהיגות בישראל בנויה על גולגולות של פלסטינים".

ואם זה החטא של השמאל הציוני, מבטיח עודא את העונש – נתניהו. העונש לפרס על מבצע "ענבי זעם" היה נתניהו. העונש לאולמרט על מלחמת לבנון השניה היה נתניהו. ניצחון נתניהו יהיה העונש ללפיד על "עלות השחר". "לכן ברצוני לבשר למכובדים העוסקים בהמרת מטבעות דם־קולות, שהדם הפלסטיני אינו מעניק קולות, אלא בעיקר מעניש את המספסרים בו… לכן כבר מהיום אפשר לומר: ביי ביי לפיד, מברוכ נתניהו".

בשם ההנהלה וצוות העובדים אני מתנצל בפני גדעון לוי: סליחה שלא נהרגנו.

* מכה מקדימה – מנחם רהט העלה על נס, בצדק, את מכת המנע המקדימה במבצע "עלות השחר". הוא טען שהיוזמה מנוגדת למדיניות התגובה ב-13 השנים האחרונות. באשר לעזה הוא צודק, אך יש לזכור שבאותן שנים החלה המב"מ, מערכה בין מלחמות, בסוריה ואף מחוצה לה, נגד התבססות איראן בסוריה ונגד התעצמות חיזבאללה. במערכה הזו צה"ל נוטל יוזמה ואינו מסתפק בתגובה. מדיניות זו החלה בתקופת ממשלת נתניהו והתרחבה בממשלת בנט-לפיד.

* בלתי תקין – ניצן הורוביץ צודק בביקורתו על כך שלא כונס הקבינט להחליט על המבצע.

אני תומך בכל לבי במבצע, ואין לי ספק שהקבינט היה מאשר אותו. אבל גם כשהתותחים רועמים, הדמוקרטיה צריכה לפעול. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, אינם יכולים להיות תחליף לקבינט. אי כינוס הקבינט – צעד לא תקין.

* רקע רומנטי – אתנחתא קומית – במבזק על מעצרו של המתנקש בסלמן רושדי, נאמר שלא ידוע המניע.

* לא פרופסור – בצרור הקודם הזכרתי את הפוסט היסטוריון עוכר ישראל אילן פפה, והצמדתי לו את התואר פרופסור. מסתבר שטעיתי והוא אינו פרופסור. אני מאושר לשלול ממנו את התואר שהענקתי לו בטעות. זו הייתה טעות גדולה.

* אהרון ידלין – אהרון ידלין הוא אחרון השרים של ממשלות המערך, לפני המהפך של 1977. ערב שבת הוא נפטר, בגיל 96, ולא נותר עוד אף שר מאותה תקופה.

האמת היא שכבר באותם ימים, הוא היה זן נדיר במפלגתו ובממשלה, בדבקותו בערכים המכוננים של תנועת העבודה ושל הקיבוץ. היה שר חינוך מצוין בממשלת רבין הראשונה, ועד היום נחשב לאחד משרי החינוך הטובים בתולדות המדינה, אם לא הטוב שבהם. הוא היה שר החינוך היחיד שבימיו לא הייתה אף שביתת מורים – הוא הצליח להגיע להסכמים עם הסתדרות המורים, ברוח טובה,  שהבטיחו את הלימודים הסדירים. בתקופתו, ישראל הייתה המובילה בעולם במבחני המצוינות בנושאים השונים, אף שהאתוס לא היה תחרות ומצוינות, אלא צדק חברתי ושוויון. ואולי דווקא מסיבה זאת.

כאשר ידלין היה מזכ"ל התק"ם, הייתי באופוזיציה אליו ומתחתי עליו ביקורת בכנסי התנועה ובעיתונות התנועתית. ואף על פי כן, הוא גמל לי בחיבה והערכה, ונוצר בינינו קשר יפה שנמשך לאורך השנים. נפגשנו בכנסים רבים של התנועה הקיבוצית, של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, של יד טבנקין שהוא עמד בראשו עד לפני כשנה, בפורום חוקרי הקיבוץ, ובכנסים רבים בענייני החברה הישראלית. תמיד התפעלתי מכך שבעשור העשירי לחייו הוא לא רק צלול וחד, אלא פעיל מאוד, ב"תחביבים" שלו, כפי שכינה את עשרות המוסדות והפורומים, בתחומי הקיבוץ,  התנועה, מפלגת  העבודה, החינוך והתרבות בישראל, שהוא היה חבר בהם או עמד בראשם; באוניברסיטת בן גוריון, בבית ברל, ביד טבנקין, במוסד ביאליק ועוד ועוד.

פגשתי אותו לאחרונה, לפני חודשים אחדים, באירוע השקת ספרו של אורי יזהר,"חלוץ ללא מחנה". הוא ישב על כיסא גלגלים, ולפני לכתו, נשא דברים ממקומו, בהם שטח, אולי בפעם האחרונה, את עיקרי השקפתו הקיבוצית והציונית. לפני שבועות אחדים הוא בלט בהעדרו מכנס טבנקין ב"יד טבנקין".

תמיד הקפיד לציין את השילוש הקדוש של הקיבוץ: ערכיות, משימתיות ורווחיות, והצורך באיזון ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם. תמיד דיבר על הקיבוץ כמגשים ערכי הצדק ביהדות, ברוח "ואהבת לרעך כמוך".

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

תל מונד – תל מונד היא מושבה שנוסדה ב-1929 והפכה למועצה מקומית ב-1954. היא קרוי על שם מייסדה, הלורד אלפרד מונד, המוכר יותר בכינויו הלורד מלצ'ט. לורד מונד היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי אנגלי, ידידו הקרוב של חיים ויצמן שסחף אותו לציונות.

מונד היה חבר הפרלמנט הבריטי ושר העבודה והבינוי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ב-1928 הוענק לו תואר לורד והוא כיהן בבית הלורדים. בגיל חמישים, לאחר שנכבש לציונות, הקדיש את מירב זמנו, מרצו וכספיו לציונות. הוא דיבר על הצורך להקים "מבנה איתן במקום שבו שכן מקדש שלמה", ודבריו היו חלק מהדלק שהשתמשו בו הערבים לאגדת "מסגד אל-אקצה בסכנה", המתדלק את לאומנותם הקנאית האנטי ציונית, משנות העשרים של המאה שעברה ועד היום. פועלו למען הציונות היה רב, ובין השאר הוא היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, הנשיא הראשון של הטכניון, מממן אנדרטת האריה השואג על קבר האחים של טרומפלדור וחבריו, חללי תל-חי ועוד ועוד.

ב-1928 הוא הקים את חברת "מטעי ארץ ישראל", להשקעה בגאולת אדמות בארץ ישראל. ב-1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות בשרון, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות חקלאית. הוא הקים את המושבה הנקראת על שמו, לצורך מגורים של עובדי הפרדסים, ואף בנה שם את ביתו, שבו שוכן היום מוזיאון "בית הלורד". אלפרד מונד נפטר ב-1930.

* "חדשות בן עזר"

טוליק / אושיק לוי

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.8.22

בפסטיבל שירי הילדים בחנוכה 1978, הופיע אושיק לוי בשיר שאמנם לא זכה בתחרות, אך לאחר הפסטיבל היה הפופולרי והמושמע ביותר מבין שירי הפסטיבל – "טוליק". את השיר כתבה רמה סמסונוב, זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, ולצד עיסוקיה אלה גם כתבה שירי ילדים. ב-1976 פרסמה סמסונוב את ספר שירי הילדים הראשון שלה, "לא הספיקה לי היד", ובין שיריו היה השיר "טוליק". כעבור כשנתיים, נפתלי אלטר הלחין את השיר לקראת פסטיבל שירי הילדים.

בראיון ל"האישה" ב-1976, סיפרה רמה סמסונוב על נסיבות כתיבת השיר: "פעם, כשבני היה קטן, ישבתי אתו על שפת הים. היה שם ילד אחד משגע בשם טוליק, שאחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה רק עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו בודד ועצוב. בשבילי סימלה סיטואציה זו יותר מכל את המקרה של הגבר האגואיסטי, יפה-התואר, שמרוב אהבה עצמית נשאר לבסוף לבדו.[…] לפני שנה הייתי עם בני על החוף, ופתאום הוא אומר לי: אני רוצה להראות לך משהו. והוא מצביע על נער יפהפה בן 16 ואומר: זה טוליק".

מיהו טוליק? בשיר, אייתה רמה את שמו בטי"ת, אבל הוא דווקא תולי או תוליק בתי"ו. זה שם החיבה של תובל גבירצמן. תולי נולד ב-1959 בחדרה. הוא התגייס לחיל השיריון, לחטיבה 188. היה מט"ק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. במלחמת שלום הגליל היה סרן תובל גבירצמן מ"פ בחטיבה.

הטנק שלו היה הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המרכזית. ב-21 ביולי 1982 הטנקים של פלוגה מ' בפיקודו פגעו ב-18 טנקים ו-4 נגמ"שים סוריים, ללא נפגעים בפלוגתו. ביום רביעי, טו באב, 4 באוגוסט, השבוע לפני ארבעים שנה, כשהגיעו לנמל התעופה של ביירות, ניתכה באזור אש כבדה. נגמ"ש של גולני נפגע ותולי רץ תחת האש הכבדה, כשמטף כיבוי בידו, לחלץ את הצוות הלכוד. הוא נפגע בעצמו מפגז נוסף ונהרג במקום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סרן וקיבל ציון לשבח מאלוף הפיקוד אמיר דרורי.

עידו גביש, אחיו של חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, שירת כמפקד מחלקה בפלוגה של תולי. בסרטון לזכרו של תולי הוא סיפר: "תולי לא התגאה בשיר שנכתב עליו. רק אנחנו, שידענו, היינו שרים לו מדי פעם. תולי היה מפקד מיוחד ואדם מיוחד. המילים שנקשרו אצלנו לדמותו היו 'יהיה בסדר', תמיד היה מרגיע אותנו ככה".

בסרטון מספר עידו על מקרה במלחמת לבנון שבו לקח אחד החיילים רדיו טרנזיסטור מבית בכפר שנכבש. תולי פקד על מחלקתו לעצור, הניח את הרדיו על הכביש והורה לנהג הטנק הראשון לדרוס אותו. 'אנחנו לא לוקחים שלל!' אמר לפקודיו.

תולי, בן חדרה, היה נצר משני הצדדים למשפחות של מייסדי חדרה. לאחר נפילתו, נקראה כיכר בעיר על שמו: כיכר תוליק.

ארבעים שנה מלאו לנפילתו. יהי זכרו ברוך!

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

העיניים של טוליק שני כוכבים

ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים.

טוליק, הי טוליק, תן לי עינב

אך טוליק שותק, כמעט נעלב

העינב הוא של טוליק כל האשכול

רק לו, לו לטוליק, מותר לאכול.

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

בעיניים של טוליק דמעות עגולות

כי רינה הלכה לה לבד בחולות.

שום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה

כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמתית הייתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.

תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק הייתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא הייתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא הייתה תמיד מן הניצים במפלגתה.

הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והייתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו אתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה אתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף הייתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.

באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והייתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והייתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.

אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי,  בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעליה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תכנית אלון.

הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע.

בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך אתה ראיון מקיף. היא הייתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עמה.

כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא הייתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, הייתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים.

יהי זכרה ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 27.7.22

* ואם הבעיה משפטית? – הודעות הרגעה מישראל ומרוסיה, מבשרות על כך שאין משבר ביחסים ושני הצדדים מנסים להנמיך את הלהבות. וזה בסדר גמור, אין לנו שום אינטרס בעימות עם רוסיה.

הבעיה היא בתוכן ההודעה הזאת. התוכן שנשמע היום הן מצד גורמים מדיניים בישראל והן ברוסיה, הוא שסוגיית פעילות הסוכנות ברוסיה היא משפטית ולא מדינית. נו, ואם הבעיה היא משפטית, מה זה נותן לנו? יכול להיות שזה אף מחריף את הבעיה. אם הבעיה היא מדינית, אפשר לפתור אותה באופן מדיני. אם הבעיה היא משפטית, לכאורה בית המשפט במוסקבה יפסוק. ואם הוא יפסוק שיש להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית, מה יעזרו לנו הדיבורים על כך שאין משבר? הפסקת הפעילות – היא היא המשבר החמור ביותר.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, באשר הוא. היא קיימת כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה, זו זכות קיומה. אם נפגעת היכולת לחזק את הזהות היהודית של יהדות רוסיה והיכולת לעודד עליה רוסית לארץ – אין משבר גדול מזה.

בעיה משפטית? ברוסיה? רוסיה אינה מדינת חוק. היא דיקטטורה. על פי פוטין יישק דבר. כאשר דיקטטורים אומרים שהם אינם יכולים להתערב כי זה עניין משפטי – הם משקרים. זה כמו שמובארק נהג להסביר שאינו יכול לפעול נגד ההסתה האנטישמית בתקשורת המצרית, כי זו תקשורת חופשית והוא אינו יכול להתערב בה. כאשר דיקטטור כמו פוטין מסתתר מאחורי עצמאות המשפט, כביכול, זה סימן מבשר רע.

* חגיגה ברח' שוקן – הרוסים החליטו להוציא אל מחוץ לחוק את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה, וסוף סוף חוזר הסומק ללחיי השוקניסטים. סוף סוף יש להם סיבה למסיבה.

החלה בכך קרולינה לנדסמן ביום שישי, והחרה החזיק אחריה ביום ראשון גדעון לוי. כותרת הפשקוויל: "אולי מדינה נורמלית?" "מדינה נורמלית", היא שם קוד למדינה לא-יהודית. הנורמליזציה של המדינה היא דה-ציוניזציה שלה. "אפשר להתחיל, למשל, במדיניות הגירה נורמלית, כנהוג בכל מדינה נורמלית". הגירה – כלומר לא עליית יהודים לארץ ישראל. מדינה נורמלית, שאנשים מהגרים אליה וממנה. והוא יוצא בפשקוויל חוצץ נגד העליה לארץ ונגד עידוד עליה, ונגד הפעילות בגולה לעידוד עליה שהיא פגיעה בנורמליות של המדינות שבהן אנו פועלים, "כי 'לנו מותר הכל' ". הוא מהלל ומשבח את פוטין ש"ביקש לשים קץ להתערבותה של מדינה זרה בעניינים הפנימיים של ארצו". כי איזה עניין יש לישראל ביהודים? הרי היהודים אינם לאום. אנחנו ישראלים והם רוסים ולכן הם עניין פנימי של רוסיה. והוא מיתמם, "לא קשה לנחש מה היה קורה אילו ניסתה פולין לעודד כאן בגלוי ועל ידי שליח ממסדי את שיבתם של יוצאיה ושל צאצאיהם לארצם. אבל לישראל מותר". וכהרגלו, הוא מוסיף עוד נדבך לפרוטוקולים של זקני ציון: "פוטין בוודאי ייאלץ לוותר על דרישתו, כי הממסד היהודי חזק יותר". הרי ידוע שהממסד היהודי שולט בעולם.

עיקר הפשקוויל הוא התנגדות מוחלטת לעליה לארץ. "לשם מה ישראל צריכה לבחוש במדינות אחרות בניסיונה לגייס, לשדל, לשחד או לשכנע יהודים, חצי־יהודים ורבע־יהודים להגר לכאן. לשם מה כל הממסד השמן הזה, שנפוץ בכל העולם, לשם מה כל תוכניות ה'תגלית' ו'המסע' הנלעגות, בשעה שברור כי בישראל אין עוד מקום. מדינה עולה על גדותיה ועדיין רוצה עוד ועוד. תאוות האוכלוסייה ובולמוס העלייה אינם יודעים שובע, במדינה שחיים בה 9.5 מיליון אזרחים על פיסת ארץ צרה להחריד… היהודים בטוחים ומשגשגים כמעט בכל העולם — ישראל היא הבטוחה פחות מכל שאר המקומות — ונקראים לבוא הנה ולהציל את נפשותיהם דווקא כאן, בארץ הצפופה והמיוסרת הזאת. אבל הבעיה איננה רק המקום שנגמר, שכן ישראל תמיד יכולה לכבוש עוד אדמות. הבעיה היא גם בהצדקת מדיניות ההגירה: היא נשענת בהכרח על תפישה גזענית".

כמובן. הרי אצל גדעון לוי מדינה יהודית היא גזענות. הוא לא נגד מדינות לאום. הוא בעדן. הוא מתנגד למדינת לאום אחת בלבד – של העם היהודי. כי היא "גזענות". גישתו היא אנטישמית מובהקת. אגב, אם אין מקום בארץ, האם גדעון לוי יקרא לפלשתינאים לוותר על דרישת "זכות" השיבה? חס וחלילה. "וכל ילידי הארץ, להם אין זכויות מולדות? למה לקשישה שנולדה בחיפה לא הותר לשוב אליה בערוב ימיה, כאשר במקום גלותה, סוריה, הייתה מלחמת האזרחים בעיצומה? תנו הסבר אחד שמניח את הדעת. ולמה לאחיה, אזרח המדינה, לא עמדה הזכות להציל את אחותו? ג'רמי מניו יורק ולאוניד מקייב כן, סעדייה מירמוכ לא". וכן הלאה וכן הלאה. אם לתמצת את השקפתו – יש לסגור את ארץ ישראל בפני עליית יהודים, כי אין בה מקום, אך יש להציף אותה במיליוני פלשתינאים, כי להם יש מקום.

אפשר לקבוע קטיגורית – כל דבר שגדעון לוי כותב בעדו, הוא דבר רע. כל דבר שהוא כותב נגדו, הוא דבר טוב.

וכאשר הפוסט ציונים והאנטי ציונים מתלהבים מההחלטה של פוטין, אות הוא, כי מדובר בהחלטה שמדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי לסכלה.

* הכוונה לפרס סוקולוב – נעמן כהן: "עיריית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני ללא-ציוני". עיריית ת"א אינה יכולה להעניק את פרס אוסישקין ללא-ציוני, כי אין היא מעניקה את פרס אוסישקין. פרס אוסישקין הוא של קק"ל. כנראה שכוונתו של נעמן היא לפרס סוקולוב, על שמו של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ומי שהעניק את השם "תל-אביב" לתרגומו לעברית של ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד", שהוענק, אוי לחרפה, לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי.

* ברוך שפטרנו – השתתפותם של כדורגלנים ערבים בנבחרת ישראל היא ביטוי נפלא של השוויון האזרחי ומהלך חיובי של השתלבות ערביי ישראל במדינה. ואין לי שום ציפיה מאף ערבי לשיר "נפש יהודי הומיה", אלא רק לכבד בקימה את המנון המדינה.

אבל מי שמביע תמיכה באויב, שעה שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת רקטות, בין אם הוא ערבי או יהודי, אינו ראוי לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. ולכן, תגובתי לפרישתו של דאבור היא: ברוך שפטרנו.

* הביביזם המזוקק – רוצים להיחשף לתמצית המזוקקת של הביביזם? הנה, דברים שאמר הפעיל הביביסטי המובהק מיכאל בן שושן, כשנשאל איך פותרים את הבעיה (של הפרקליטות וכו' ש"רודפים" את נתניהו, שכביכול תופרים תיקים וכל סט השקרים המוכר): "אני יש לי זווית ראיה קצת קיצונית, אבל היא מהירה ופותרת את כל הבעיה. עושים משפט ראווה, מוציאים את האנשים שיש הרבה ראיות לתפוס אותם, אנשים שיש להם כוח היום, שהשתמשו בכוח שלהם להשחית, צובע קיר בצבע לבן, קיר יפה כזה צובע אותו בלבן, מעמיד אותם בשורה, מוציא להורג. וכל מי שבא אחריו, כל מי שיראה את הסצנה הזאת שמוציאים אותם להורג על בגידה במוסדות המדינה ובמדינה, כולם יבואו לזמר על מה שהם עשו. לבנות שלושה בתי כלא חדשים והמדינה שלנו תיראה הרבה יותר טוב ואז הכל יסתדר".

ועכשיו כל המתייפיפים והאידיוטים השימושיים יסבירו לי בכובד ראש מלאכותי למה זאת לא הסתה, הרי הוא לא שלח מישהו לרצוח אותם, רק הביע את דעתו בלה בלה בלה חופש הביטוי וכל החרטא השחוקה.

אגב, למה לצבוע את הקיר בלבן? לא חבל על הצבע? לא. אסתטיקה של מוות היא יסוד מרכזי בפשיזם.

* המשוב הטוב ביותר – אמר לי אדם שפגשתי. "הצבעתי בבחירות לבנט, ולכל אורך השנה כעסתי עליו מאוד. עד שקראתי לאחרונה מאמר שלך ב'ישראל היום', שפקח לי את העיניים, ושיניתי את דעתי על הצעד שלו ועל ממשלתו מן הקצה אל הקצה".

אין משוב טוב יותר לפובליציסט, מאשר אמירה כזו. כדי להשפיע כך על עמדתו של אדם אחד, כדאי לי לחטוף את כל הגידופים המתלהמים של הביביסטים.

* שערי תשובה – אנשים שמתרשמים מהצגות ה"התמתנות", כביכול, של בן גביר הכהניסט, שואלים אותי האם הוא פסול עד אחרית ימיו בגלל דברים שעשה בעבר? האם לא נכון לתת לו הזדמנות?

ותשובתי היא: אדרבא ואדרבא. אני בעד לתת לו הזדמנות, אם רק יחזור בתשובה. שערי תשובה אינם ננעלים. אדרבא, ביום שבו יוקיע את הכהניזם, יוקיע את "הרב" כהנא שר"י, יכה על חטא על דרכו עד כה, ינתק כל קשר עם שותפיו ההדוקים וחבריו להנהגת עוצמה כהניסטית –  מרזל, גופשטיין ובן ארי, והם יוקיעו אותו ויכנו אותו בוגד, בן גביר יהיה לגיטימי. ביום שבו הוא יצהיר שהוא מכיר בכך שערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות ברוח מגילת העצמאות, הוא יהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

* תמר אשל – כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמתית הייתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.

תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק הייתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא הייתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא הייתה תמיד מן הניצים במפלגתה.

הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והייתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו אתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה אתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף הייתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.

באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והייתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והייתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.

אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי,  בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעליה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תכנית אלון.

הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע.

בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך אתה ראיון מקיף. היא הייתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עמה.

כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא הייתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, הייתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים.

יהי זכרה ברוך!

* הח' – בטופס הרשמה לכנס של ההסתדרות הציונית העולמית, היה עליי לסמן את ההגדרה שיש להקדים לשמי. האפשרויות היו: פרופ', ד"ר, רב, גברת, אדון. והייתה כוכבית של שדה חובה ולא הייתה הגדרה: "אחר" (אגב, במגדר הייתה אפשרות: גבר, אישה, אחר).

אבל איני עונה על אף אחת מההגדרות. מה לעשות?

          * ביד הלשון

עלה לגנ"ם – מתוך רשומה שכתב הרב אביה הכהן: "מאז שהרב עמיטל עלה לגנ"מ הרבה השתנה פה".

מה פירוש עלה לגנ"מ? עלה לגנזי מרומים. נפטר, הלך לעולמו, בהגדרה השמורה לגדולי תורה. גנזי מרומים – גן עדן.

המשפט של הרב אביה מתכתב עם שירו של אהוד בנאי על מאיר אריאל, "בלוז כנעני", שנפתח במילים "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.7.22

* שלום עם רודנים – האישור למטוסים ישראליים לטוס מעל שמי סעודיה הוא בשורה טובה לישראל. כל צעד שיקדם את נרמול היחסים עם סעודיה הוא צעד מבורך. הלוואי הלוואי שנחתום על חוזה שלום עם סעודיה, במהרה בימינו.

אבל אסור לנו לטעות – סעודיה היא רודנות קשה, עקובה מדם, ומדינה אסלאמית פונדמנטליסטית, שחוקיה הם חוקי השריעה, ועל פיהם היא מדכאת את הנשים. לסעודיה יש היסטוריה של תמיכה בגרועים שבארגוני הטרור ובמימונם.

מדוע למרות זאת אני בעד שלום עם סעודיה? כיהודים, אנו עם אוהב שלום ורודף שלום. עם מי נעשה שלום אם לא עם השכונה שלנו? ומה לעשות, אם נעשה שלום רק עם דמוקרטיות, השלום שנוכל לחתום עליו הוא רק עם ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אנו רוצים שלום עם אויבינו, ולכן כפי שחתמנו על שלום עם הרודנות המצרית, עם המונרכיה האבסולוטית הרודנית הירדנית ועם ארבע הרודנויות עמן חתמנו על הסכמי אברהם, כך אנו שואפים לשלום גם עם הרודנות הסעודית.

הרודנות האכזרית ביותר במזה"ת היא סוריה. והיו בתוכנו מי שרצו למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, תמורת שלום אתם. כמובן שאת הגולן אסור היה למסור לסוריה גם אילו הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, קל וחומר כשהיא דיקטטורה רצחנית. אולם אם הדיקטטורה הסורית תוותר על דרישתה לנסיגה ישראלית מהגולן, נכון יהיה לחתום אתה על שלום.

הסכמי אברהם היו הישג משמעותי למדינת ישראל וראוי להרחיב אותם ככל הניתן. אבל מבין המועמדות להרחבה כזו, סעודיה היא המשמעותית ביותר, הן בשל מעמדה המוביל במזרח התיכון וכן כיוון שסעודיה היא שכנה של ישראל.

* ידידות לצד מחלוקת – ב-1 בספטמבר 1982, לפני ארבעים שנה, פרסם נשיא ארה"ב רונלד רייגן את תכניתו – תכנית רייגן. תכנית זו הייתה תכתיב לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67. בגין דחה את התכנית, ובתגובה רייגן השעה לשלושה חודשים אספקת מטוסים לישראל.

לא היו אלו הסנקציות הראשונות שהוא הטיל על ישראל. לאחר חוק הגולן, הובילה ארה"ב, תחת נשיאותו, גינוי חריף לישראל במועצת הביטחון. הוא לא הסתפק בכך, אלא הטיל על ישראל סנקציות – השעיית ההסדר לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל. בתגובה להשעיה הודיע בגין שאם כך, ישראל מבטלת את ההסדר. יש לציין שכעבור חודשים אחדים נחתם הסכם משופר.

רייגן הוביל לגינוי ישראל במועה"ב גם בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות מלחמת שלום הגליל.

ורייגן נחשב לידיד גדול של ישראל, אחד מגדולי ידידיה. איזה רעש עשינו כאשר ארה"ב של אובמה לא הטילה וטו על החלטה אנטי-ישראלית במועה"ב (היא נמנעה בהצבעה) בימים האחרונים לשלטונו, אחרי שהטילה וטו על כל הצעות הגינוי לישראל בכל שנות שלטונו. והרי ההצבעה הזאת היא כסף קטן לעומת היוזמות לגינוי והצבעה בעד הגינוי בתקופת רייגן.

אני מסכים שרייגן היה ידיד ישראל. עצם החתימה על ההסכם האסטרטגי הוא עדות לכך. אפשר להיות ידידים לצד מחלוקות. גם אובמה, עם כל המחלוקות עמו, היה ידיד ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני בתקופתו שבר את השיאים.

הנשיאים בוש הבן ועוד יותר מכך – טראמפ, היו הידידותיים ביותר לישראל. וגם עמם היו מחלוקות. אבל יש בתוכנו מי שמציגים ממשל אמריקאי שאינו תומך בעמדות הימין הישראלי כעוין ואנטי-ישראלי. זו גישה הרסנית ליחסים בין המדינות.

יש מחלוקות מהותיות בין ישראל לבין ממשל ביידן, אך ביידן הוא ידיד אמת ותיק של ישראל, הוא אוהב את ישראל והגדרתו את עצמו כציוני, כנה ואותנטית. הוא הוכיח זאת בארבעים שנותיו בפוליטיקה האמריקאית.

התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב לישראל היא נכס אסטרטגי לישראל. חובתנו לטפח את הנכס הזה. מי שמנסים להפוך את ישראל לסניף של המפלגה הרפובליקאית, פוגעים באינטרסים הלאומיים של ישראל.

* לא בזכות השואה – חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד פסקת ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, הוא ההסבר על מה ולמה ועל סמך מה קמה מדינת ישראל. כל סעיפי החלק הזה, יוצרים את ה"לפיכך", של "לפיכך התכנסנו", כלומר בשל אותן הנקודות התכנסנו להכריז על המדינה.

השואה מוזכרת בחלק הזה, אך היא ממש לא גולת הכותרת. היא מופיעה רק בפסקה השישית. הפסקה הראשונה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ופסקה זאת והבאות אחריה עוסקות בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית עצמאית במולדתו, ככל עם ועם. השואה אינה מוזכרת כסיבה להקמת המדינה, אלא כהוכחה להכרח בהגשמת זכותנו הטבעית וההיסטורית.

בניגוד לאגדה, כאילו החלטת האו"ם נועדה לפצות את העם היהודי על השואה, השואה כמעט לא הוזכרה בנאומי הדוברים בעצרת, בהמלצות אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה), בפרוטוקולים של דיוני אונסקו"פ ובנאומים של ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבן וכל המנהיגים הציוניים שפעלו לקבלת ההחלטה. הטיעונים היו בפירוש זכותו של העם היהודי על א"י וזכותו להגדרה עצמית.

יתר על כן, הציונות קדמה לשואה, החלטת חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי על ארץ ישראל קדמה לשואה.

הערבים נוהגים לטעון את טענת ה"פיצוי" כדי להצדיק את הנראטיב על פיו הם הקורבנות האמתיים של השואה שלא הייתה באשמתם. אין שום סיבה שנמנף את הטענה הזאת. כי האמת היא שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה.

כמובן שנכון וראוי להציג את השואה כחלק מטיעונינו על זכותנו למדינת לאום יהודית עצמאית וחזקה במולדתנו. אבל בפרופורציות של מגילת העצמאות. חוששני שיאיר לפיד מציב במרכז הטיעון הציוני את השואה והדבר בא לידי ביטוי גם במקום שלה בביקורו של הנשיא ביידן.

* טענה מופרכת – הצפיה בביידן, בביקורו בישראל, ובמיוחד בראיון ליונית לוי, מפריכה ומגחיכה את הטענה האווילית על היותו דמנטי.

* הלבנת פנים – גברים ונשים רבים השומרים נגיעה, נוהגים ללחוץ יד של בן המין השני שהושטה אליהם, כדי לא להלבין את פני הפרטנר ברבים. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". למה הפנים מלבינים? כי הדם אוזל מהם. כאילו זה דימום פנימי, שפיכות דמים פנימית. שפיכות דמים היא אחד משלושת האיסורים היחידים שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". כלומר, חטא העלבת האדם שהושיט לך יד והיא נותרה באוויר, חמור יותר מחטא הנגיעה.

התנהגותה המוזרה של יובל דיין כלפי הנשיא ביידן, שהושיט לעברה את ידו, שלא פגשה יד אחות, מכוערת. על כך אמר החכם מכל אדם: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת, פרק ז').

* בוחנים את יאיר לפיד – הפלשתינאים ירו רקטות מעזה, כדי לבחון את יאיר לפיד, והעיתוי המדויק היה בביקור ביידן במזה"ת.

צה"ל הגיב בשתי התקפות על תשתיות טרור ומפעל מרכזי ליצירת רקטות.

לפיד צריך להבין, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הייתה נופלת בעקבות התקיפה הזאת. ואם לפני שנתיים גנץ ולפיד השלו את עצמם שבמקרה כזה יסמכו על תמיכת האופוזיציה האחראית, הפטריוטית, הם למדו בשנה האחרונה שאופוזיציה ביביסטית אינה דומה לאופוזיציות האחראיות שידענו עד לפני שנה (כולל אופוזיציות קודמות בהנהגת נתניהו, לפני שהשלטון הממושך מדי השחית אותו כליל), אלא זאת אופוזיציה למדינה, בלי כאבי בטן.

יש להסיר מסדר היום את האפשרות של הקמת ממשלות פיגולים עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ו/או עם כנופיית הכהניסטים ועוזריהם. יש לחשוב בפתיחות וביצירתיות על פתרונות חלופיים.

* חובתו הממלכתית של שר – כשיועז הנדל נכנס לתפקידו כשר התקשורת, החלו להגיע אליו תלונות של חרדים, שהם אינם יכולים להגיע באמצעות הטלפון שלהם למשרדי ממשלה ולמוקדים שונים של מתן שירות לציבור. מוזר. הוא החל ללמוד את העניין, וגילה את מערכת השליטה הכוחנית על הטלפונים הכשרים של הציבור החרדי. הוא מצא שזו שליטה של בעלי זרוע וממון, בהתנהגות מאפיוזית של ממש, שבגיבוי העסקונה החרדית שולטים בציבור ומונעים ממנו את זכויותיו ואת החופש שלו. עוד הוא גילה, שכל קודמיו ידעו על כך, ובחרו לא לעשות דבר, כיוון שגם הם היו שבויים, פוליטית, בידי אותה עסקונה.

יועז החליט לפעול כדי לשחרר את הציבור החרדי מן התלות הזאת. וכך הוא סיפר בכנס של דרך ארץ בשוהם: "הגיע אליי אדם בשליחות ליצמן, והבהיר לי שאם אני נוגע בנושא הטלפונים של המגזר החרדי אני מחוק. 'אתה תהיה שרוף פוליטית', הוא אמר לי. נדרשתי להחליט האם אני לוקח סיכון פוליטי או מתעלם כמו קודמיי. החלטתי שאני מחליט למען אזרחי המדינה החרדים למרות שאני יודע שהם לא האלקטורט שלי".

וכך היה. יועז, בנחישות ובאומץ וכנגד כל הסיכויים, התעלם מכל שיקול פוליטי זר ועשה את מה שמחייב אותו תפקידו הממלכתי – למלא את חובתו למדינת ישראל ולאזרחיה. הרפורמה קמה והייתה. גם השליח של ליצמן קיים את הבטחתו. הפלירט בין החרדים לגנץ כלל את ראשו של יועז. גנץ עצמו ראה הזדמנות לנקום ביועז הנדל וצביקה האוזר, על שסיכלו את ניסיונו להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת; ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקיצונית הזאת. במקום להודות ליועז שהציל אותו מהרפתקה כזו, שהייתה משליכה אותו בתוך שבועות ספורים לפח האשפה של ההיסטוריה, הוא נקם בו כילד. וגדעון סער לא היה צריך להיאנס כדי להסכים את זה. כיוון שדרך ארץ היא מפלגה עצמאית, הוא העדיף לדאוג לסידור עבודה ל"אנשים שלו", למרות שהוא יודע שיועז הוא השר הטוב ביותר בממשלה ושצביקה הוא הפרלמנטר הרציני והמשמעותי ביותר בכנסת.

כעת, דרך ארץ נמצאת על פרשת דרכים. אני מקווה ומאמין שנכונו לה עוד עלילות רבות בשירות מדינת ישראל והנהגתה.

* מפגן של עוצמה – למעלה משלוש מאות איש מילאו עד אפס מקום את אולם הכנסים בשוהם ואת המעברים (כי כל המושבים נתפסו), בכנס של תנועת דרך ארץ, שנערך ביום שני. פעילים ותומכים מכל רחבי הארץ, מחבל אילות בדרום עד הגולן בצפון, השתתפו בכנס. היה זה מפגן עוצמה של תנועת דרך ארץ. מנהיג התנועה, שר התקשורת יועז הנדל, נשא נאום סוחף, שבו הציג את חזונו הציוני ממלכתי ואת עשייתו והישגיו כשר בממשלה. הוא דיבר על חזון של ממלכתיות, של ביטול האוטונומיות של השבטים בעם, של כיבוד וחיזוק מוסדות המדינה שהם הביטוי לריבונות שלנו, על ההכרח בהחזרת המשילות והריבונות לכל המדינה והביע את רצונו להיות השר לביטחון פנים שיוביל מהלך לאומי גדול כזה, על המחויבות של הממשלה ושל שריה ליטול אחריות ולקבל החלטות ענייניות לטובת הכלל ולא להיכנע לסחטנות של שבטים ומגזרים, על הכמיהה לאחדות לאומית והשאיפה לממשלת אחדות לאומית, לא כאילוץ אלא כאידיאל. על האמונה בשלמות העם והארץ, בסדר הזה.

מן הסתם, באירוע פומבי רב משתתפים, יועז לא דיווח בפירוט על המהלכים הפוליטיים המתקיימים בימים האלה. הוא דיבר על יצירת חיבורים עם גורמים הדוגלים בדרך הימין הממלכתי, אך לא פירט. ברור שהכוונה בראש ובראשונה לימינה, אך אולי הוא מתכוון גם לקבוצות או אישים נוספים. הקו הפוליטי שאותו הציג יועז, הוא התנגדות לממשלה צרה ותמיכה רק בממשלת אחדות רחבה.

כפי שכתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים, אני בעד הצהרה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכנופיה הכהניסטית הם פסולי חיתון וששיתוף פעולה קואליציוני אתם הוא ייהרג ובל יעבור. מבחינה מעשית, זאת המשמעות של העמדה שהציג יועז בדבר התנגדות לממשלה צרה (למחרת גם סגן השר מתן כהנא הביע אותה בראיון רדיו). ברור שממשלה צרה של נתניהו, היא ממשלה צרה צרורה שתכלול בתוכה את הכהניסט. ברור שממשלה צרה של לפיד, היא ממשלה שתהיה תלויה בתמיכה או הימנעות של הרשימה האנטי ישראלית, כלומר קיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רשימה זו. ממשלת אחדות לא תכלול בשום פנים את פסולי החיתון הללו; לא מן הצד של הממשלה ולא מן הצד של אותן מפלגות.

אך בעיניי אין זה מספיק. יש חשיבות ערכית וחינוכית לאמירה צלולה וברורה, שהמפלגות הללו מוקצות מחמת מיאוס. אני בעד חיבור עם ימינה, אך לא בכל מחיר, ובעיניי הכרחית התחייבות משכנעת של איילת שקד, שבכל מחיר לא תשב עם הכהניסטים. אני מעריך את איילת שקד, את כושר הביצוע והמנהיגות שלה, אך עמדותיה קיצוניות. בעבר, הסכימה לריצה ברשימה הכוללת את בן גביר. ולכן, איני חושד בכשרים. אם היא רוצה בריצה משותפת, יהיה עליה להבהיר חד-משמעית שהיא מאמצת את הקו האדום הזה.

* הצנטריפוגה – האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא ההתרחקות לקצוות, שמשסעת את החברה. הכוחות הצנטריפוגליים מושכים לצדדים, ימינה ושמאלה, וקורעים את החברה לגזרים. המחנות מחבקים את הגורמים הקיצוניים ביותר ונגררים אחריהם. הכוחות הצנטריפוגליים הללו מסוכנים יותר מהצנטריפוגות באיראן.

 מה שדרוש היום הוא להתמקד בשיקום הקונצנזוס הלאומי, הציוני ממלכתי. הווקטור לא צריך להיות החוצה, שמאלה או ימינה, אלא קדימה, באופן שיבטא את המשותף וישקם את הקונצנזוס הציוני ממלכתי.

שם המפלגה "ימינה" מגלם את המסר הצנטריפוגלי. אולם בנט, בהקמת הממשלה ובאופן שבו הנהיג אותה, גילם את המסר המאחד, הממלכתי, האחראי.

כאשר מפלגתי, דרך ארץ, מנהלת מו"מ עם ימינה, אני תומך במהלך אך גם חושש ממנו. הברירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא. מתן כהנא מגלם את החתירה לאחדות לאומית ואת הפעולה האקטיבית לשיקום הקונצנזוס הציוני ממלכתי. הכהניזם הוא היפוכו המוחלט. אם שקד תבחר ללכת בדרכם של בנט ומתן כהנא, היא בעיניי שותפה רצויה מאוד. אם לא, אין מקום לחיבור.

* הדרך להסרת האיום – על פי סקר שהתפרסם ב"מעריב", מתממש האיום על מדינת ישראל והעם היהודי – ממשלת קלון המבוססת על גוש בן גביר. על פי הסקר יש לגוש בן גביר 61 מנדטים.

על פי הסקר, ימינה לא תעבור את אחוז החסימה. אם ימינה ודרך ארץ ירוצו יחד, הם יקבלו ארבעה מנדטים וגוש בן גביר ירד ל-60 מנדטים. במצב הזה, לא תוכל לקום קואליציית בן גביר. כיוון שרשימה מאוחדת של דרך ארץ וימינה לא תתן את ידה לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת – היא תיאלץ את השחקנים האחרים לרבע את המעגל או לעגל את המרובע ולרקום ביצירתיות פתרונות חלופיים, שגם אם יש בהם פשרות וויתורים לכל הצדדים, הם עדיפים על שתי החלופות של הסתמכות על פסולי החיתון.

* מאורת ברוך – כיוון שהליכוד מתעתד להקים ממשלה עם הכהניסטים, מן הראוי שיסיר את כל תמונותיו של ז'בוטינסקי ממוסדותיו. את השם "מצודת זאב" אפשר להחליף ל"מאורת ברוך".

* הבעיה המרכזית עם נתניהו היא שהוא ביביסט.

* בין המשותפת לרע"ם – פעמים רבות, בימים האחרונים, כתבתי על כך שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם פסולי חיתון. ונשאלת השאלה, ומה עם רע"ם? האם היא לגיטימית?

לפני הקמת ממשלת בנט התנגדתי לצירוף רע"ם. בדיעבד, השלמתי עם החיבור הזה ככורח, כי האלטרנטיבה הייתה סיבוב חמישי, שהיה מחזיר אותנו לאותה נקודת הכרעה, וכאשר בכל מקרה, האלטרנטיבה הייתה ממשלה של נתניהו עם רע"ם (שסוכלה בידי סמוטריץ').

היום אני רואה את הדברים אחרת. אני בהחלט רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין רע"ם למשותפת, ובעניין הזה אני חייב להודות שנתניהו היה הראשון לזהות זאת. התנגדותי לרע"ם נבעה מן העובדה שהם היו חלק מן המשותפת והצביעו אתה בכל ההצבעות, כולל נגד הסכמי אברהם, בשל התנגדותם לשלום עם ישראל.

אולם ככל שעקבתי אחרי מנסור עבאס ורע"ם, הבנתי שלא בכדי רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת. זה באמת פילוג מסיבות רעיוניות עמוקות.

הדגל של הרשימה המשותפת הוא המלחמה הפלשתינאית נגד ישראל. הם מתנגדים למדינה יהודית וחותרים לרשת אותה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית. הדגל של רע"ם הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך הכרה שישראל היא מדינה יהודית וכך תהיה תמיד.

בעוד הפוליטיקה של הרשימה המשותפת היא מאבק פוליטי על העניין הפלשתינאי ובעד צמצום מתמיד של יהדותה של ישראל, הפוליטיקה של רע"ם היא הנחת הנושא הפלשתינאי בצד והתמקדות באינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי.

לכן, רע"ם שואפת להיות שותפה בכל קואליציה, על בסיס העיקרון שהיא לא מתערבת בענייני חוץ וביטחון ואינה פוגעת בחופש הפעולה של הממשלה בנושאים אלה, והממשלה מקדמת את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי, באמצעות רע"ם ועם האשראי הפוליטי לרע"ם. זה היה בסיס ההסכמה בין נתניהו לרע"ם וזה היה בסיס ההסכמה בין לפיד ובנט לרע"ם.

הבעיה עם רע"ם הייתה הפער בין מנסור עבאס לחבריו. מנסור עבאס הוא מנהיג אמיץ, פורץ דרך ובעל מעוף, אך שאר הנציגים לא הצליחו להתרומם לגובה חזונו. האינטרס הציוני הוא לקדם את האג'נדה של עבאס, אך לוודא שבפעם הבאה סיעתו אכן תלך אתו. ודאי שרע"ם בראשות עבאס אינה פסולת חיתון. להיפך, היא שותפה רצויה. אך צירוף רע"ם יחייב הבהרות שהסיעה תנהג אחרת לגמרי בקדנציה הבאה. כל עוד לא ברור שהסיעה הולכת בדרכו של עבאס, יש בעיה בקואליציה שתלויה ברע"ם, ועדיפה קואליציה שגם בלי רע"ם יש לה תמיכת 61 ח"כים לפחות.

הצהרותיו של מנסור עבאס, בערבית ובעברית, בעיקר בערבית, על קבלתו את המציאות שישראל היא מדינה יהודית והשתלבות בה בתור שכזו, הן אחת הבשורות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. עלינו לחבק ולאמץ את המגמה, לא לדחוק אותו חזרה לקו של המשותפת. זה האינטרס הישראלי, הציוני. מי שחיבק את רע"ם בניסיון להקים אתה קואליציה ולאחר שנכשל מכנה אותה "תומכי טרור", פועל נגד האינטרס הישראלי, הציוני.

* אתגר העליה – קרוב ל-31 אלף יהודים עלו מרוסיה ואוקראינה מאז הפלישה וכ-40 אלף הגיעו לארץ במעמד של תיירים, וסביר להניח שרובם הגדול יבחרו להישאר בישראל. יש היום סיכוי לעליה גדולה, וזה נושא שצריך לעמוד בראש מעיינינו, כאתגר הגדול ביותר של המדינה בעשור הקרוב. עידוד העליה וקליטתה המוצלחת הם האתגרים החשובים ביותר שיעמדו בפני הממשלה הבאה.

* פרס לטרור – הודעתן של תשע מדינות אירופיות שהן דוחות את החלטת שר הביטחון גנץ להגדיר 6 ארגוני טרור פלשתינאיים כארגוני טרור – היא פרס לטרור. הודעה זו תביא בוודאי ללחץ אירופאי לבטל את ההחלטה. על ישראל לעמוד איתן בלחץ ולא להתקפל.

* המדרון החלקלק של הנכבאיזם – כתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום" מצביעה על מהלכים של ארגוני השמאל הרדיקלי, יהודי, ערבי ומעורב, לדיבור מעשי ובניית תכניות מעשיות למימוש ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים (אחרי חלוקתה והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית נקיה מיהודים, כמובן).

מה שהחל כדיבור "תמים" או ליתר דיוק מיתמם, על "אמפתיה לאסונו של האחר" בלה-בלה-בלה, ה"נכבה-שמכבה", הידרדר לדיבור על ה"שיבה" כאיזה עיקרון ערטילאי שיש להכיר בו עקרונית, אך ברור שאין לו שום היתכנות יישומית, להפיכת ה"שיבה" לאג'נדה פוליטית לגיטימית. זה המדרון החלקלק.

איני מופתע. לפני למעלה מעשר שנים, הוזמנתי לעימות עם מייסד ארגון "זוכרות", הארגון המוביל את אג'נדת ה"שיבה", איתן ברונשטיין. סירבתי, כי טענתי שכאשר אני מתעמת אתו, אני יוצר לו לגיטימציה. אבל הופעל עליי לחץ, שעיקרו הטענה שרב שיח יהיה בכל מקרה, "ואף אחד לא יידע כמוך לתת לו פייט כמו שצריך". בסופו של דבר נעתרתי. לנצח אותו היה קל, לא רק בשל צדקת טיעוניי אלא גם בשל העובדה שהקהל מראש תמך בעמדתי. בסוף הדיון לא לחצתי את ידיו, כמקובל. כאשר מדובר באוטו-אנטישמים מנוולים, אני "שומר נגיעה" באדיקות. ובדיעבד גם הצטערתי שנעתרתי להזמנה. דברי הפתיחה של "הזוכרת הראשי" באותו דיון היו: "אני לא נלחם על זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לי. היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור. אני נלחם על מימוש בפועל של השיבה".

באותם ימים פעלתי בנחרצות נגד הארגון העוין הזה. בהתערבותי, בוטלו סדנאות בנות מפגשים רבים של "זוכרות" במכללת תל-חי, בבית ספר "עינות ירדן" ובקיבוץ הגושרים. אלה שהיו מוכנים להשכיר להם כיתות, לא הבינו באמת במי המדובר. הרי השם המיתמם "זוכרות" נשמע כשם של ארגון שעוסק באלצהיימר ומגדר. הפכתי אז לאויב הארגון והשמאל הרדיקלי. "מקראתיסט", "סותם פיות", "מפחד שהציבור ייחשף לאמת" וכו'. אבל אני גאה על פעולתי.

יש להילחם נגד טפטוף הרעל האנטי ציוני הזה. אין שום דבר תמים בנכבאיזם, שמטרתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל.

* אין זה ראוי – למיטב הכרתי, אין זה ראוי שממשלה על סף בחירות תמנה רמטכ"ל. מן הראוי שתנהג ריסון ואיפוק, ולא תקבע עובדות לממשלה הבאה.

לא בכדי השתמשתי במילה "ראוי". איני אוהב את המשפוט, שבו השאלה היחידה היא אם צעד זה או אחר הוא חוקי. אני תומך בחוות הדעת של היועמ"שית, כיוון שאין מניעה חוקית למינוי הזה ויש לכך לא מעט תקדימים. ואף שהמינוי הוא חוקי, אין זה ראוי לבצעו כעת. יש לנו רמטכ"ל מצוין ונכון להאריך את כהונתו, אם לא בשנה – בחצי שנה.

אם, חלילה, נתגלגל שום למערכת סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, לא יהיה מנוס ממינוי הרמטכ"ל. נקווה מאוד שלא נגיע לשם. כעת, לא נכון למנות.

* נשמתי לרווחה – ב-1977 נערכה המכביה העשירית. הייתי אז בן 14, שחיין במכבי גבעתיים. נבחרנו להופיע בטקס הפתיחה, במופע דגלים. בנוסף לאימונים היומיים, היו לנו גם חזרות אינטנסיביות למופע, כשבידינו מקלות, שייצגו את הדגלים. התרגשתי מעצם ההשתתפות באירוע, אבל ממש סבלתי בחזרות. זה היה משעמם, מתיש ומעצבן. כאשר הודיעו לנו שבסוף לא נופיע, נשמתי לרווחה.

ארבע שנים קודם לכן, בקיץ 1973, בתקופת המכביה התשיעית, הוריי היו בחו"ל ואני הייתי אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע. בית זרע הייתה אז מעצמת כדורעף, והיא אירחה במגרש הכדורעף שלה משחק של נבחרת ישראל (איני זוכר נגד מי). וכך, זכיתי לצפות לא בטלוויזיה באחת מתחרויות המכביה.

* מברק מן העולם הבא – בכתבה במדור הספורט של "הארץ" על ניצחון נבחרת הנוער של ישראל, בכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת הנוער של בריה"מ, השבוע לפני חמישים שנה, סופר שהמשלחת קיבלה מברק ברכה משר החינוך והתרבות זלמן ארן. אלא שבאותה תקופה שר החינוך והתרבות היה יגאל אלון. ארן לא יכול היה לכהן כשר החינוך והתרבות, כיוון שכבר שנתיים היה שוכן עפר.

* מזמרת הארץ – התייחסויות אחדות למאמרה היפה של זיוה שמיר על "מכתב מאמא" של אלתרמן.

בגרסתה של חוה אלברשטיין לשיר, היא שרה את כל הבתים של השיר, כולל הבית על לקיחת הטנקים בשבי. אגב, באותה גרסה, היא העלתה בדרגה את הקורפורל לרב-סמל. קורפורל הוא רב-טוראי, אבל חוה התאימה את הדרגה לחרוז. וכך, נראה לי שאלתרמן כתב "חובשת משקפיים" ולא "מרכיבה", כדי להתאים את השיר למשקל וללחן.

הנה – גרסתה של חוה אלברשטיין:

ובאשר ל"הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" מתוך "אל הציפור" של ביאליק – הביטוי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, שאוב מספר בראשית. כאשר יעקב שולח את בניו חזרה למושל מצרים, הוא עוד לא ידע שזהו בנו, יוסף, הוא אומר להם: "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".

לזמור פירושו לגזום, ואני משער שבשפת המקרא מדובר דווקא בקטיף ולא בגיזום. כפל המשמעות, של השורש זמר, מופיע כבר בפרשנותו של רש"י לפסוק. את המילה "מִזִּמְרַת" הוא מפרש: "משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם".

* אובססיית השמות – נעמן כהן כתב פעם על חתן פרס ישראל הרב פירר, וחזר שוב ושוב על השם שבדה מלבו – פיהרר. ולבסוף גער בו על כך שכמי שנושא את השם הנורא הזה, איך הוא לא משנה את שמו לשם עברי? כשהערתי על כך, הוא השיב תשובה מתחכמת שאין דבר כזה פירר וזה גלגול של פיהרר. כלומר, גם אם שמו הוא פירר חמישה דורות אחורה, נעמן החליט ששמו פיהרר, ועל כך אין עוררין. אבל נניח שהרב פירר יאמץ את הצעתו של כהן וישנה את שמו לאלימלך פאר, למשל. כהן ימשיך ויכנה אותו אלימלך פאר פיהרר. למה?

אב"א אחימאיר שיעבר את שמו לא רק כדי לשאת בשם עברי, אלא כדי להנציח את שם אחיו, מאיר, שנפל בשרתו כקצין בצבא האדום ב-1919. בניו נולדו שנים רבות לאחר מכן ושמם מלידה היה אחימאיר. איזו משמעות יש לכינויים בשם נעוריו של אביהם. אמסטרדם צדק בדוגמה של נתניהו, שסבו שיעבר את שמו לנתניהו, אביו כבר נולד כנתניהו והוא מצמיד את השם מיליקובסקי גם לבניו של נתניהו, דור רביעי לשם נתניהו. למה?

מרב מיכאלי נולדה מרב מיכאלי. היא נושאת את שם אביה שנקרא מיכאלי. גם סבה נקרא מיכאלי. אבל הסבא מצד האמא היה ישראל קסטנר. האמא שינתה את שמה לשמו של בעלה. אבל נעמן מקפיד להצמיד למיכאלי את שם נעוריה של אמה. למה? הרי בסרבול הטרחני שלו, הוא יכול היה להצמיד לכל אחד גם את השם המקורי של אמו או סבתו (אני מקווה שלא נתתי לו רעיון).

נעמן טוען שהוא מקפיד לא לכנות אישים בשמות החיבה שלהם: בוז'י, ביבי, בוגי, יוסי, רפול ואריק. יש בכך היגיון. אבל כאשר הוא כותב על חיים אורון, הוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר ג'מוס. למה? כידוע, שם החיבה של אורון הוא ג'ומס. כך הכל קוראים לו זה עשרות שנים. אבל באיזה ראיון ישן, כשנשאל אורון על מקור הכינוי, הוא סיפר שבילדותו, כיוון שהיה גדול וחזק, הוא קיבל את השם ג'מוס, שהשתנה לימים לג'ומס. ומאז, נעמן שמקפיד לא לכתוב כינויים ושמות חיבה מקפיד לכנות את אורון במקור הישן של כינויו. למה?

למה? ככה. אין טעם לחפש היגיון באובססיה.

* מלח הארץ – לפני 15 שנים, בט"ו בתמוז, נפטר אסף רז, יומיים אחרי שנפצע אנושות בתאונת דרכים קטלנית. בן 27 היה במותו.

אסף היה בן מושב שעל. הוא עבד כרכז נוער במתנ"ס הגולן, בתקופה שבה ניהלתי אותו. אף שלא הייתי מנהלו הישיר, נוצר בינינו קשר חברי קרוב, בזכות תחומי עניין משותפים, כיהדות ופילוסופיה.

אסף היה מלח הארץ; מנהיג, חכם, ערכי, אידיאליסט, מחנך בנשמה, ברוך כישרונות שהצטיין בלימודים, בספורט, במוסיקה ובציור.

הספד שכתבתי ביום מותו, והוא התפרסם כעבור ימים אחדים ב"שישי בגולן", הסתיים במילותיה של רחל שפירא, מתוך שירה "מה אברך":

"נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?

… הנער הזה – עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו – חיים".

בכל שנה אני פוקד את קברו באזכרה השנתית. פוגש שוב את הוריו יפה ודודו, את אחיו שבגרו והקימו משפחות משלהם, את מיכל שהייתה ארוסתו, את חבריו משעל ומקרב רכזי ומדריכי הנוער.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עיזה עיוורת – מתוך מאמר פרשנות של ישי כהן באתר 12-N: בחודשים האחרונים החל יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני, במסע הפומבי החריג שלו – תומכים בנתניהו אבל עם כוכבית. לא מוכנים ללכת לאופוזיציה כעיזה עיוורת, אלא לנהל קרב על הקמת ממשלה בכל מחיר".

"עיזה עיוורת" כמותג פוליטי, היא קופירייט של הרב עובדיה יוסף, שכינה כך את נתניהו באחת מדרשותיו השבועיות לפני למעלה משני עשורים. "איך מעניש ריבונו של עולם את הציבור? שם בראשו עיזה עיוורת. הולכת, נופלת. נופלת, כולם נופלים אחריה".

בעברית של ימינו אין חיה כזו עיזה, אלא עז. אך המילה "עיזה" היא ממקורותינו. עיזא עיוורת היא משל בארמית שמופיע בגמרא במסכת בבא קמא נב:

"משכוכית היא עיזא דאזלא בריש עדרא. כדדרש ההוא גלילאה כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא".

כאשר הרועה רוגז על צאנו הוא מנקר את עיניה של העז הראשית שמנהיגה את העדר ואז היא נכשלת ונופלת בבורות עם כל העדר שאחריה. כך הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל כשהוא ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין והם גוררים אחריהם את כל העם לאסונות חלילה.

* "חדשות בן עזר"