שלושה שיחסרו בסדר

בטו בשבט תשס"ב, 2002, לפני עשרים שנה בדיוק, הובלתי לראשונה, יחד עם בוג'ה, סדר טו בשבט אזורי באניעם. אירחנו את עזריה אלון, שסיפר, לאורך הסדר, על כל אחד משבעת המינים, ועוד הוסיף כהנה וכהנה על צמחים למיניהם. הסדר היה מוצלח מאוד, ועזריה היה נפלא.

עזריה אלון, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, ממייסדי החברה להגנת הטבע, כתב עשרות ספרים על הטבע ועל הארץ, ובהם ספר על שבעת המינים. אחד מספריו נקרא "כישרון לארץ ישראל". אין מי שניחן כמוהו בכישרון הזה.

בתום הסדר אמרתי לו: "בשנה הבאה – פעם נוספת". עזריה השיב לי, שהוא בן 84 והוא לא יכול להתחייב על השנה הבאה. הדיאלוג חזר על עצמו גם בשנה הבאה ושוב מדי שנה עד 2013. מדי שנה הובלנו שלושתנו סדר, בכל שנה ביישוב אחר בגולן, וכשסיימתי לנהל את מתנ"ס הגולן ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – בכל שנה ביישוב אחר בגליל. אחד הסדרים, ב-2006, היה בחדר האוכל של אורטל. היה זה סדר אזורי, ואירחנו בו את עקורי נצר חזני מגוש קטיף, ששהו אותם ימים במדרשת הגולן בחספין. ב-2014 עזריה הודיע לנו ימים אחדים לפני הסדר שמצבו הבריאותי מחייב אותו לבטל את השתתפותו. את הסדר, שערכנו בקריית שמונה, הקדשנו לבריאותו והחלמתו של עזריה. אולם ימים אחדים אחרי טו בשבט עזריה נפטר, בגיל 96.

****

אחרי מותו של עזריה ערכתי עוד סדרים אחדים עם בוג'ה. האחרון שבהם היה באורטל ב-2018. הקדשנו אותו לציון ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. הפקנו חוברת טו בשבט מיוחדת לסדר הזה, ולבטח עוד נשוב אליה מדי פעם בשנים הבאות. בכל אחת מארבע הכוסות, ברכו את בוג'ה חברים מאורטל. עוד ימים רבים לאחר מכן בוג'ה ואשתו דניאלה לא חדלו להודות לי בהתרגשות ולבקש שאמסור תודה לחברים. אפילו אחד מבניהם התקשר אליי כדי לספר לי כמה ריגשנו את הוריו.

לפני שנתיים וחצי, גם בוג'ה הלך לעולמו.

****

אחרי כעשרים שנים של קיום סדר טו בשבט באורטל, בשנתיים שעברו לא יכולנו לקיים אותו, בשל הקורונה. הסתפקנו בשילוב מִינִי סדר טו בשבט, בקבלת שבת מצולמת, שהעלינו בקבוצת הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ.

סדר טו בשבט האחרון באורטל נערך לפני שלוש שנים. הנגנים בסדר היו גל ש' וגיא עמיר.

לפני מעט יותר משנה, גיא הלך לעולמו בטרם עת.

בסדר טו בשבט השנה, נזכור ונציין את זכרם של עזריה אלון, בוג'ה וגיא.

****

סדר טו בשבט הראשון שבוג'ה הנחה באורטל היה בשנת 2000. בסדר זה אירחנו את אלוני הבשן לסדר משותף. השנה, נחזור ונארח את אלוני הבשן.

הסדר ייערך ביום א' הקרוב, ערב טו בשבט, ב-20:00 במועדון.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

איש מופת

המחנך וההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, הלך לעולמו. בן 78 היה במותו.

צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה.

הוא היה ציוני שכל חייו שליחות ציונית. החל את פעילותו כמדריך ופעיל בנוער העובד, ומטעם התנועה התגייס לנח"ל, לגרעין לקיבוץ האון, שהיה אז יישוב ספר, תחת תותחי הסורים על הגולן. לאחר לימודיו האקדמיים ירד, או בלשונו – עלה לנגב. ישב בירוחם ובשדה בוקר. בגיל 26 ניהל את בית הספר מקיף שדה בוקר והיה למנהל בית הספר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. ב-1974, לאחר הטבח בקריית שמונה והתקפות הקטיושות עליה, עלה צביקה לקריית שמונה והיה מנהל בית הספר "דנציגר". אני מכיר אחדים מתלמידיו, שעד היום רואים בו מורה לחיים ושמרו עמו על קשר במשך חמישים שנה. רבים מהם הלכו בדרכו, דרך השליחות בתחומים שונים ובהם החינוך. רבים מהם השתתפו בהלווייתו. בימים הקשים של המתח החברתי והעדתי בין ערי הפיתוח והקיבוצים, עבר צביקה עם משפחתו לבית שמש, שם חי שנים רבות. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא עבר לאפרת שבגוש עציון. 6 פעמים יצא לבריה"מ לשליחות חינוכית מחתרתית מטעם "נתיב". הוא היה אדם של "הנני", היכן שיש צורך לאומי – שם הוא נמצא.

צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול יד בן צבי במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת. הוא היה מעורב מאוד בכל ספר שהוציא המוסד, ורבים מהם הוא ערך בעצמו. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה של ארץ ישראל, של עם ישראל ובעיקר של הציונות ומדינת ישראל.

צביקה היה איש של אהבת ישראל. אהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל. אהבת התרבות היהודית. איש מתון בדעותיו ובנועם הליכותיו, שידע לסול מסילות אל לב ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והמגזרית בחברה הישראלית. הוא היה אמן הפשרה, ומאמין בפשרה המושגת מתוך הידברות ומתוך רצון להגיע להסכמות, בין חלקי החברה הישראלית. הוא העדיף תמיד את ההסכמות, על פני הכרעה פוליטית או משפטית, שתמיד היא כוחנית ויש בה מנצחים ומפסידים, ובעצם רק מפסידים. ואילו בהידברות ניתן להגיע להסכמות שהכל מנצחים בהם.

הוא עמד בראש ועדת צמרת שהצליחה לגבש פשרה בנושא כביש בר-אילן, שבמשך שנים היה מוקד למהומות אלימות בשבתות. אף אחד לא האמין שניתן להגיע להסכמות. צביקה הצליח. הוא היה גאה בהסכמות ובכך שהן יושמו בשטח והחזיקו מעמד עשרות שנים. בעיניו, ועדת צמרת לא הייתה רק ועדה לסוגיית כביש בר-אילן, אלא אב טיפוס להסכמות בין חילונים ודתיים בישראל. הוא תמך מאוד באמנה שחתמו חברתו הקרובה רות גביזון והרב מדן, בנושאי דת ומדינה ברשות הציבור בישראל. הוא השתתף בקבוצה שעיצבה את אמנת כינרת ליצירת מכנה משותף בין הזרמים השונים בחברה היהודית-ישראלית. כמעט בכל פורום שעסק בחיבורים ובפשרות בחברה הישראלית, הנוכחות שלו הייתה מובנה מאליה. מי ייתן ותקום מין ועדת צמרת דומה ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה בין הצדדים למחלוקת.

הוא לא היה ימני ולא שמאלני, לא דתי ולא חילוני. ואולי נכון יותר לומר שהוא היה ימני ושמאלני, דתי וחילוני. היה בו מהכל. ולכן הוא ידע להתחבר לכל הזרמים. ההגדרות הללו קטנות עליו. הוא היה מעליהם. ההגדרה שלו הייתה יהודי וציוני.

הוא היה איש מרכז בכל ישותו ובמהותו. לא מרכז של רִיק, של חוסר אידיאולוגיה, אלא מרכז מתוך אידיאולוגיה, אידיאולוגיה של מתינות, שהלמה את אופיו המתון. הוא אהד מפלגות מרכז כמו מימ"ד והדרך השלישית.

בשלהי שנות התשעים הוביל צביקה ניסיון להקים מפלגת מרכז גדולה, שתכלול את הדרך השלישית, ישראל בעליה (שרנסקי), מימד, גורמים מתונים בליכוד כמו דן מרידור וגורמים ניציים במפלגת העבודה. מי שאמור היה להנהיג את המפלגה היה אלוף (מיל') מתן וילנאי, שזה עתה השתחרר מצה"ל (עוד לא היה אז צינון). הוא הקים את קבוצת ירוחם (כיוון שהכנס הראשון שלה היה בירוחם). למגינת לבו, ערב בהיר אחד מתן וילנאי התראיין ב"שיחת ועידה" עם ניסים משעל, שבה הכריז על הצטרפותו למפלגת העבודה, והביע בה בנחרצות עמדות שונות לחלוטין מאלו שהביע באותה נחרצות עד אותו בוקר. צביקה הסיק שהפוליטיקה אינה הזירה המתאימה לו.

הוא הפך את קבוצת ירוחם לקבוצה של אנשי מעשה ורוח מכל רחבי הארץ, מכל שדרות הציבור ומכל הזרמים והגוונים של החברה; שמתכנסת אחת לכמה שבועות לסיור במקום אחר בארץ, חוקרת אותו ונחשפת מצד אחד לחצר האחורית של החברה הישראלית ומצד שני ליוזמות של חלוציות וחדשנות חינוכית, חברתית, התיישבותית, אקולוגית וכלכלית מעוררת תקווה. לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא הייתה אמורה לעשות ולפעול אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה שחבריה יזמו עם האנשים במקומות שבהם ביקרה.

נהגתי לכנות את צביקה "אחרון המפא"יניקים" והוא קיבל את הכינוי כמחמאה. הוא היה בעיניי סמל הממלכתיות, החלוציות, החברתיות, המתינות; שילוב של אידיאולוגיה ופרגמטיזם. הוא חתר לצדק חברתי ולשוויון. הוא ראה בפערים בחברה הישראלית איום קיומי וביטחוני ונהג לומר שלא לאורך זמן ניתן יהיה להושיב בטנק אחד את בנו של מי שאינו גומר את החודש עם בנו של טייקון. זה יתפוצץ לנו בפנים, חזר והתרה שוב ושוב.

צביקה כאב את הבורות ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובציונות והיה ביקורתי מאוד כלפי משרד החינוך וספרי הלימוד בנושאים הללו. כאשר נבחר ליו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, תחת השר סער; תפקיד של האחראי על תכניות הלימוד, הוא פעל ליהודיזציה וציוניזציה של מערכת החינוך. על כך הפך לאויב של עיתון "הארץ". אור קשתי, ראש דסק החינוך בשוקניה, הוביל מסע הסתה מקראטיסתי נורא נגדו. לא פחות ממאתיים מאמרים, כתבות וידיעות התפרסמו ב"הארץ" בגנותו, מתוך רצון לסכל את המגמות הפדגוגיות שלו. הוא הוצג כאיש ימין קיצוני, פשיסט וכז'דנוביסט. לא היה מרחק גדול יותר בין האיש המתון הזה לדמוניזציה שעשה לו "הארץ". צביקה לקח קשה מאוד את מסע ההסתה.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" בגליל העליון, נהגתי לערוך מדי תשעה באב כנס "הלילה לא לומדים תורה", בשיתוף עם כנס שדרות לחברה. ב-2011 ערכנו את הכנס במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. הזמנו את צביקה צמרת ואת יאיר גרבוז לשאת דברים. ימים אחדים טרם האירוע, הודיע לי גרבוז שהוא מבטל את השתתפותו, כי אינו מוכן להופיע לצד הימני הקיצוני הזה. הדברים חרו מאוד לצביקה. הוא סיפר לי שגרבוז והוא היו חברים טובים וגרו יחד, אם איני טועה באיזו קומונה של הנוער העובד, כמדומני. והנה, אדם שהכיר אותו, ידע איזה איש מתון הוא, הוסת כך עד כדי החרמתו.

צביקה היה איש של אנשים. איש נעים הליכות וחביב. הייתה לו רשת מפוארת של חברים ומקורבים בכל רחבי הארץ ובכל חלקי החברה. הוא היה איש של חיבורים. קבוצת ירוחם הייתה בראש ובראשונה קבוצה של חיבורים אישיים בין חבריה, שמזווג הזיווגים ביניהם היה צביקה. בכל מקום בארץ היה לו האיש שלו. זכיתי, והייתי האיש של צביקה בגולן. בכל פעם שהגיע לאזור הוא הודיע לי יום יומיים קודם לכן, ותמיד נלוו אליו איש או שניים שהוא רצה להכיר בינינו. יום אחד התקשר וביקש ממנו ללוותו בסיור בצפון הגולן וביקש שנבקר בנמרוד, כי הוא מעולם לא היה שם. הצטרף אליו לסיור ברק בן אליעזר מי שעד זמן קצר קודם לכן היה מפקד יחידת תלפיות ועמד להצטרף למשטרה לתפקיד בכיר . מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש שחיבר אותי. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים, ובהם עדינה בר שלום, שמואל סלבין, נחום ברוכי, הרב פרומן, טובה אילן, מוטקה נאור, אמר נסראלדין – מייסד הדרוזים הציונים, שמחה גולדין (שנים לפני נפילתו של הדר), במבי ויאיר שלג ועוד רבים וטובים.  

ההיכרות בינינו החלה לפני למעלה מ-25 שנה, כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה וכחבר בהנהגת הדרך השלישית. ככל הזכור לי, הכיר בינינו פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה ובאותם ימים ח"כ מטעם הדרך השלישית. נפגשנו מאז באירועים שונים של התחדשות יהודית וכמובן בקבוצת ירוחם. הוא שיתף אותי בכמה מן היוזמות להן היה שותף.

כשעוד ניהל את יד בן צבי, זימן אותי לפגישה. בפגישה הוא הציג לי כמה ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה, והציג בכאב ובבושה את הרמה הנמוכה שלהם ואת הבורות שהם מנחילים בציונות וביהדות. ואז הטיל את הפצצה – הוא בחר בי לכתוב ספר לימוד במגמה הפוכה. מי שמכיר את צביקה יודע, שקשה מאוד לסרב לו. וההצעה החמיאה לי מאוד. אך בסופו של דבר השבתי בשלילה, כיוון שהיענות לבקשתו הייתה כרוכה בעזיבת התפקיד שכה אהבתי – מנהל מתנ"ס הגולן.

שיחתנו האחרונה הייתה עשרים יום לפני מותו. הוא התקשר אליי בעקבות מאמר שכתבתי בנושא ייהוד הגליל. הוא סיפר לי ששלח את המאמר ליהורם גאון, שהוא ייעץ לו בתכניתו השבועית בגל"צ. הוא סיפר לי שיהורם עתיד לדבר על הנושא בתכניתו באותו שבוע ואולי ירצה לשוחח אתי לפני כן. לא שוחחנו גם שכחתי להאזין לתכנית.

ימים אחדים לאחר מכן, מעד צביקה ונחבל קשות בראשו. הוא אושפז ובלילה בין יום ראשון לשני, נפטר.

צביקה היה תלמידו המובהק של פרופ' אליעזר שבייד וידידו הקרוב. פרופ' שבייד נפטר לפני שנה בדיוק. וכעת נפטר צביקה צמרת. מי ימלא את החלל הענק שהם השאירו?

צביקה גילם בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

חשתי קרבה רעיונית וקרבת נפש לצביקה.

יהי זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"

צרור הערות ‏15.1.23

* נשק יום הדין – תהיה זו החמצה גדולה, אם הוויכוח על ה"מהפכה המשפטית" יהיה ויכוח בעד או נגד ביקורת שיפוטית על החקיקה ובעד או נגד פסקת התגברות. כי אין בהכרח סתירה ביניהן. לטעמי, יש מקום לשתיהן.

אסור לוותר בשום אופן על הביקורת השיפוטית על החקיקה. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה. הביקורת השיפוטית נועדה להגן על הפרט ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. היא נועדה להבטיח שהשלטון לא יוכל לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

אבל יש חשיבות רבה גם ליכולת של הכנסת להתגבר על ביטול חוק. היכולת הזאת נועדה למנוע את עריצות המיעוט – למנוע מצב שבו רצון הרוב, שאף הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יישלל. אמנם יש להגן על זכויות האזרח והמיעוט מפני דורסנות הרוב, אך מי אמר שתמיד בית המשפט ינטה לצד האזרח והמיעוט? הרי היוצרות מתהפכים לעתים. בארה"ב בית המשפט העליון הגן על העבדות ועל האפרטהייד, ודווקא הרשות המחוקקת היא שהגנה על זכויות האדם בחקיקה ששחררה את השחורים. זה עלול להיות גם כאן. לא מן הנמנע, שבעתיד השופטים יהיו סופר-שמרנים ודווקא הכנסת תהיה מתקדמת ופתוחה יותר (לכן, הסכנה העיקרית במהפכה של לוין היא הניסיון להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים).

הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ההדדיים בין הרשויות הם הערובה הטובה ביותר לזכויות האדם והאזרח ולהגנה על הדמוקרטיה. קיומם זה לצד זה של ביקורת שיפוטית על החקיקה ושל יכולת התגברות של הכנסת, היא האיזון הנכון, ואשתמש במפורש במילה הגסה – הסָביר והמידתי, בין עוצמת הרשויות.

הדרך לכך היא בחוק יסוד חקיקה, שייבנה בהסכמה בין נציגי שלוש הרשויות, שיסדיר את האיזונים והבלמים ביניהן. למשל, הוא יגדיר באילו נושאים רשאי בית המשפט להתערב בחקיקה ובאילו נושאים אל לו להתערב. יש להגדיר שהתערבות בחקיקה היא אך ורק במקרה של פגיעה משמעותית וודאית בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. וכשמדובר בחוקי יסוד, הפגיעה צריכה להיות חמורה ביותר, כדי להצדיק התערבות. יש להגדיר את ההרכב והרוב הנדרשים לביטול חוק – לפחות 9 שופטים וברוב של 2/3. כדי לבטל חוק יסוד יש צורך בהרכב של כלל השופטים וגם אז ברוב של 2/3.

כדי להתגבר על החקיקה, יש צורך ברוב מיוחד. לדעתי נכון שיהיה זה רוב של 75 ח"כים, אך לבטח לא פחות מ-70. חוק התגברות של 61 ח"כים, פירושו התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי של כל קואליציה ופירוש הדבר ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה.

אך מעבר לאיזונים והבלמים שבחוק, נדרשת משתי הרשויות אחריות וזהירות. ושוב, מדובר במידתיות ובסבירות. על בית המשפט לפעול במידתיות בביקורת על החקיקה ולקחת על עצמו את מגבלת הסבירות. וכך גם הכנסת, בבואה להתגבר על פסיקת בג"ץ. על בית המשפט העליון לדעת שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין ויש לנהוג בו במסורה. על הכנסת להבין שהתגברות על פסיקת בג"ץ היא נשק היום הדין ויש להיזהר מאוד בשימוש בו.

בית המשפט העליון, למרבה הצער, לא תמיד הקפיד על ריסון עצמי, על חובת הזהירות ועל מבחן הסבירות והמידתיות בפסיקותיו. על אחת כמה וכמה – המערכת הפוליטית. בוודאי הממשלה הנוכחית, שחבריה נכנסו לתפקיד אחוזי אמוק מהפכני והרסני ורצון להרוס כל מבנה ממלכתי.

מסלול ההתנגשות שאנו צועדים בו מסכן את עתידה של החברה הישראלית. מה שחסר היום יותר מכל הוא מבוגר אחראי שיעצור את הדהרה הזאת.

* בג"ץ "קול העם" כמקרה בוחן – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה.

ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא הייתה ולא נבראה.

בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

האם החלטה כזו תוכל להתקבל אחרי המהפכה המשפטית שמוביל יריב לוין? הדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הביקורת השיפוטית על הכנסת, אך תכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל, שריה והדרג המנהלי במשרדיה. את היכולת הזאת שולל לוין באמצעות ביטול עילת הסבירות. בתצהיר של תכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת". משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. כעת, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. השופט אגרנט הסתמך על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. ולכן, פסק אגרנט, "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה".  

המילה "סבירות" לא נכתבה בפסק הדין, יתכן שטרם הומצאה. אבל כאשר לוין מדבר על ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון בדיוק לכך. כיוון שלא היה חוק מפורש השולל משר הפנים את הזכות לסגור עיתון, אסור היה לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו של השר, שמעצם היותו שר מבטא את "רצון הרוב", שהיא הדמוקרטיה. אבל בג"ץ, ארבעים שנה לפני "המהפכה החוקתית", לקח על עצמו באומץ להיות ראש גדול, ולפסוק פסק דין האוסר על השר ועל הממשלה לפגוע בזכות יסוד אזרחית. את היכולת הזאת להגן על האזרח ולהגן על הדמוקרטיה, יריב לוין מנסה לשלול מן הרשות השופטת.

ביטול עילת הסבירות מסוכן אף יותר מפיסקת ההתגברות האוטומטית.

* מיקרוקוסמוס של עריצות הרוב – בעבר, נמתחה ביקורת מוצדקת על הוועדה לבחירת שופטים, שהרוב האוטומטי של השופטים ונציגי לשכת עורכי הדין, שברוב המקרים היו מקשה אחת, קובע מי יהיו השופטים ולפוליטיקאים אין השפעה. חוק שיזם גדעון סער פתר את הבעיה – שופטי העליון ייבחרו ברוב של לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. כך, אף צד לא יוכל להשתלט, לא תהיה שליטה של הרוב, יתנהל מו"מ והשופטים יבחרו בהסכמה.

ברפורמה של לוין, יהיה בוועדה רוב מוחלט של הפוליטיקאים, נציגי השלטון. ולכן הוא ביטל את הדרישה לרוב מיוחד של מעל 2/3. כך, לא יהיה צורך בהידברות. הרוב הפוליטי ירמוס את עמדת המיעוט. הוועדה למינוי שופטים תהיה מיקרוקוסמוס של שיטת המשטר החדש – עריצות הרוב.

* דברים נכוחים וצודקים – נאומה של הנשיאה חיות היה חשוב, דבריה נכוחים וצודקים. היא היטיבה לתאר את מהות המתקפה על מדינת החוק ועל ההרס המתוכנן של המשפט בישראל. עם זאת, היא שגתה בכך שלא הציגה חלופות כמו פסקת התגברות ברוב סביר ופתרונות מסוג זה, שעשויים להיות פתח להידברות.

תגובתו של יריב לוין הייתה בריונית, מתלהמת ומסיתה, והיא הוכיחה את צדקת דבריה של חיות על מהות המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית.

* חמישים השנים הראשונות – בתגובתו לנאומה של אסתר חיות, היתמם נתניהו בשאלה האם ישראל לא הייתה דמוקרטיה בחמישים השנים הראשונות. זה חלק מהאתוס השקרי, לפיו המהפכה המשטרית משיבה על כנו את הסדר שהיה כאן עד 1992.

האם בחמישים השנים הראשונות הממשלה בחרה את השופטים? ההיפך הוא הנכון. הקואליציה והאופוזיציה החליטו יחדיו על מבנה מצוין, שהעיקרון שהנחה אותם בעיצובו הוא שתמיד תמיד הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה, כדי להבטיח שבית המשפט יהיה עצמאי ובלתי תלוי. רק לפני שנים אחדות התקבל תיקון של גדעון סער המחייב רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה בבחירת השופטים לעליון, ובכך חייב בחירה בהסכמה של השופטים והפוליטיקאים.

האם בחמישים השנים הראשונות לא הייתה עילת סבירות? קשקוש. הרבה לפני שהומצאה המילה הזאת, בית המשפט העליון פסק פסיקות על פי עילת הסבירות והמידתיות. זו מהות היותו של בית המשפט העליון – בית המשפט הגבוה לצדק. לצדק, כלומר לא רובוטים של החוק הכתוב. וכאלו היו הפסיקות ההיסטוריות הגדולות של בית המשפט מיום הקמתו.

הנה דוגמה לציטוט מפסק הדין המכונן בג"ץ "קול העם" (1953), שאותו כתב שמעון אגרנט. המילה "עילת הסבירות" אינה מופיעה בו. אך את כל האמור כאן ניתן לתמצת בשתי מילים: סבירות ומידתיות. "השימוש בסמכות… הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דווקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום 'קרובה לוודאי', רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העיתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי".

מה זה, אם לא סבירות ומידתיות? מה זה "רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם", אם לא עילת הסבירות? וכך כמעט בכל פסק דין של בג"ץ מאז קום המדינה. נתניהו מכיר את ההיסטוריה ומטעה את הציבור ביודעין. הרי עד שהיה לו אינטרס אישי לפגוע במערכת המשפט, הוא התגאה בכך שהוא, כראש הממשלה, מגן מערכת המשפט. והרי הוא לא היה ראש הממשלה לפני 1992.

* מערכת משפט חזקה ועצמאית – כה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא ב-23 בפברואר 2012: "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את הקיום של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אבל אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה! בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל; ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת, מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל – אנחנו נוריד אותו".

דבריו אלה של נתניהו אינם אמורים להפתיע. הרי האיש התחנך על ברכי תורתם של ז'בוטינסקי ובגין. הלא בית הגידול האידיאולוגי שלו הוא אותו בית גידול של בני בגין, דן מרידור ולימור לבנת, ואין סיבה שיראה את הדברים אחרת מהם.

מה גרם לד"ר נתניהו של הדברים הנפלאים האלה, שירת הדמוקרטיה הליברלית, להפוך למיסטר ביבי המוביל הפיכה משטרית שנועדה להחליש את מערכת המשפט, לבטל את עצמאותה ולהכפיפה לשלטון?

רק דבר אחד. העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ומאז, הוא אובססיבי באינטרס אישי להתנכל למדינת החוק ולמערכת המשפט, מתוך שאיפת נקם ורצון להביא להפסקת משפטו או להלך אימים על שופטיו.

* תפקידו של הנשיא – לנשיא המדינה יצחק הרצוג תפקיד משמעותי בעת הזאת. עליו לעשות כל מאמץ להוביל מהלך הידברות בין הרשויות, שמטרתו לגבש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט – בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה ההיתכנות של המהלך, אבל חובתו לעשות כל מאמץ ולהטיל את מלוא כובד משקלו, ניסיונו ותבונתו, כדי להגיע לכך. לשם כך, אסור לו לבצע מהלכים או לומר אמירות שיפגעו באמינותו כמתווך.

הקריאה של עו"ד אליעד שרגא שהרצוג יכריז על נתניהו כבלתי כשיר, לא רק שתכשיל כל יכולת תיווך והיא לא רק הזויה – היא מסוכנת ופוגעת בדמוקרטיה. הכרזה כזאת, שבועות ספורים אחרי שנתניהו קיבל, למרבה הצער, את אמונם של רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות, עלולה להוביל למלחמת אחים.

גם הקריאות להרצוג לא לחתום על חוקי הכנסת, צעד שמעולם לא ננקט בידי נשיא כלשהו, חמורות מאוד. נשיא שמסרב לחתום על חוק שהכנסת חוקקה – מן הראוי שיתפטר. ההתפטרות תהדהד כמחאה חזקה. אבל להשתמש בסמכות הפורמלית, הטקסית, כדי לסכל חוק שהכנסת קיבלה? הרי ברור שאחרי צעד כזה יבוטל מוסד הנשיאות.

ההפגנה ליד בית הנשיא וקריאות הבוז כשהושמע שמו בהפגנה בת"א, לא רק מכוערות, אלא פוגעות במאבק נגד המהפכה המשטרית ומשחקות לידי מחולליה.

* השלב הבא של המהפכה – אחרי שתחוקק פסגת ההתגברות האוטומטית, המעניקה לרוב האוטומטי של כל קואליציה אפשרות להתגבר על פסילת חוקים בלתי חוקתיים בידי בג"ץ, צפוי הגל הבא של המהפכה המשטרית – חקיקת חוקים שדינן פסילה בידי בג"ץ.

עם החוקים הללו עלול להימנות ביטול עברות מרמה והפרת אמונים – הבטחת הבחירות של סמוטריץ', שתהפוך את השחיתות השלטונית להליך חוקי ותבטל את הסעיפים עליהם נדון נתניהו.

ברוח זו, אולי יחוקק חוק דרעי 2 – הוצאת הדיבר "לא תגנוב" מעשרת הדיברות.

* עולם ישן עדי היסוד נחרימה – מה משעשע יותר, שהמהפכן מגדיר עצמו "שמרן", או שהוא מקשר את המהפכה שלו עם… בגין, המייצג את הקוטב ההופכי לתכניתו?

* לא לעולם חוסן – יבוא יום שבו המטוטלת הפוליטית תתהפך. אולי השלטון הנוכחי יקרוס לתוך שקריו.

ומה יקרה אז? האם השלטון שיקום ישקם את הרשות השופטת ויקים אותה מחורבותיה? האם הוא ייצור מחדש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים?

ראשי האופוזיציה מבטיחים שינהגו כך. עם זאת, קשה מאוד לשלטון לוותר מרצון על כוח שבידיו. לא מן הנמנע ששלטון חדש, שיעלה אף הוא שיכור כוח ותאב נקמה, ימסמס את הבטחותיו ויהנה מהצעצוע שיירש מנתניהו – שלטון ללא מיצרים.

או אז, מחוללי המהפכה המשטרית יהיו לקורבנותיה.

לא לעולם חוסן!

הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש.

* לא לשרת – כשהם אומרים "באנו למשול, לא להתנצל", כוונתם היא – באנו לשלוט, לא לשרת.

* חד גדיא – ההתנגדות העזה בשמאל, במרכז ובימין הממלכתי לצעדי הממשלה, אינה רק לעצם המהפכה, אלא גם לברוטליות, לגסות, להתנהלות כפיל בחנות חרסינה, לחוסר ההתחשבות בקולות אחרים, וביכולת לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם יכולים. כי הם השליטים והכל מותר להם. ולא פחות מכך, לקצף על השפתיים, ההתלהמות והשנאה והשמחה לאיד בקרב תומכי השלטון בקרב הציבור הרחב.

אני שותף לתחושה הזאת. והיא מוכרת לי. כך חשתי גם כשממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל חיינו הציוני. כך חשו המתנגדים להסכמי אוסלו. ובעיקר, כך חשו המתנגדים לעקירת גוש קטיף. גם בהתנתקות הממשלה נהגה בכוחנות, ללא מיצרים, בניסיון לרמוס את היריב ולמנוע את מחאתו. כי מותר לה. היא השלטון. היא הרוב.

אנשי השמאל שחשים היום נפגעים ונרדפים – מן הראוי שיבינו שכך בדיוק חשו יריביהם בגין התנהגותם בדוגמאות שנתתי. ויתכן מאוד שאילו אז השלטון לא היה נוהג כך, גם היום השלטון לא היה נוהג כך. והחשש הוא שכאשר יתחלף השלטון, השלטון החדש ינהג שוב באותה דרך. זה החד-גדיא של ילד מוכה שהופך לאבא מכה וחוזר חלילה. זו הדרך להידרדר לקרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי. ואז ממש לא תהיה חשיבות לשאלה "מי התחיל".

טוב יעשו אנשי השמאל, אם יפנימו את הפגיעה שהם פגעו ויכו על חטא. זו עשויה להיות תרומה חשובה למיתון השיח המתלהם.

את מקום הכוחנות והדורסנות והרצון של שלטון להשתמש ברוב שבידיו כדי להתעלם ממחצית העם, יש להחליף במערכת של הידברות מתוך כוונה להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן בנושאים רבים ככל האפשר. גם הסכמות רחבות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* הגיע שר חדש – ב-2003 מינתה ממשלת ישראל, על פי המלצת שרת החינוך לימור לבנת, את ועדת דוברת לביצוע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית. הוועדה מנתה 18 איש, מטובי המומחים, ועוד כמאה אנשים בוועדות בחינה של נושאים שונים. הייתה זו העבודה המקיפה ביותר בתחום החינוך בכל שנות המדינה.

על חלקים מן המסקנות נעשה פיילוט בכשלושים רשויות בכל רחבי הארץ. המועצה האזורית גולן נמנתה עמהם. ניהלתי אז את מתנ"ס הגולן והייתי מעורב מאוד ביישום החלקים הנוגעים לחינוך הבלתי פורמלי. בין ההמלצות היה מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים ובהם יערך יום חינוך מלא, שחלקו השני הוא העשרה וחינוך חברתי קהילתי. המתנ"ס הוביל, יחד עם בתי הספר, את החלק השני ביום החינוך. וביום שישי, נערכה תכנית ממומנת של חינוך חברתי קהילתי, "שישי חופשי". המתנ"ס הוביל את התכנית הזאת. היא בוצעה ביישובים עצמם עם אירועי שיא של מספר יישובים אחת לחודש.

ממשלה הלכה, ממשלה באה ולמשרד החינוך הגיעה שרה חדשה, יולי תמיר. היא נכנסה לתפקידה מלאה במוטיבציה להוכיח שבאה לשכונה שרה חדשה וכל מה שמזוהה עם קודמתה – יחוסל. מסקנות ועדת דוברת ייגנזו ולא ימומשו. למה? האמת היא שהייתה לכך סיבה אחת בלבד. הוועדה הוקמה ביוזמת לימור לבנת.

פנינו לשרה בבקשה, ממש בתחינה – תני לפחות להשלים את הפיילוט בשלושים הרשויות. הרי כבר התחלנו לממש את הפיילוט. נמשיך אותו ובטוח יש מה ללמוד ממנו. אולי יהיה משהו טוב ומוצלח שתרצי לקיים אותו? אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה. אולי היא אפילו פחדה שהפיילוט יצליח, חלילה.

כך קורה פעמים רבות במשרדים שונים, ובעיקר דווקא במשרד החינוך, המחייב תכניות לטווח ארוך.

כעת נכנס השר קיש, שאין לו שום מושג בחינוך ושום ניסיון בחינוך ועוד בטרם התיישב על כיסאו ביטל בהבל פיו את הרפורמה בבגרויות שהובילה יפעת שאשא ביטון, ושאף היא נבנתה בידי צוותי מומחים מתוך דיון מקצועי. הוא יכול היה להכריז על בדיקה מחודשת של התכנית. אך לא. הוא הכריז על ביטול. למה? כי זו תכנית של הממשלה הקודמת. כמו פיל בחנות חרסינה.

זו פגיעה של ממש בחינוך.

* מהלך אימים – התגוללותו המתלהמת של סמוטריץ' ברא"ל כוכבי, לא נועדה לאוזניו אלא לאוזני הרצי הלוי. הדברים נועדו להלך אימים על הלוי, שיבין שתפקידו להיות חניך תורן שעושה קולות של שטיח.

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא לא קרא לעצור את כוכבי בגין בגידה ולאזוק אותו.

* אגדת המחיר שבגין שילם – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977". בגין נשא הן באופוזיציה והן בשלטון את דגל ה"סיביל סרבנס", השירות הציבורי הממלא בנאמנות ובמקצועיות את דרכה של הממשלה הנבחרת ולכן נמנע מלהזיז ממקומה את הפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי, שירש משלטון המערך. האגדה הביביסטית מספרת על המחיר הכבד שבגין שילם על כך. האידיאולוג של הביביזם ארז תדמור כתב על כך מניפסט שלם, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".

איזה מחיר בגין שילם על החלטתו? מה הוא רצה להעביר ולא הצליח? את הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני? את מלחמת לבנון הראשונה? את חוק הגולן? את הפצצת הכור העיראקי? את המהפך הכלכלי? את מיזם שיקום השכונות?

אפשר לתמוך בהחלטותיו של בגין או להתנגד להן או לחלקן, אבל אי אפשר להכחיש שבגין היה ראש ממשלה, שחולל מהלכים היסטוריים גדולים ומשני מציאות. האם החלטותיו לא התקיימו? האם הדרג המקצועי סיכל אותן? האם המנגנון הממשלתי לא מימש אותן?

אותם משרתי ציבור שהשקיעו את כל אונם ומרצם בהקמת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, נאלצו לעסוק בפירוק ועקירה של היישובים. הם לא ביצעו את ההחלטה? בקרב בכירי מערכת המודיעין הישראלי הייתה התנגדות כמעט גורפת להפצצת הכור העיראקי. בגין היה נחוש לקבל את ההחלטה על ההפצצה. היא לא בוצעה?

האגדה הזאת נועדה לתרץ בשם "המשילות" מינוי מקורבים, עסקני מפלגה ואומרי-הן ללא קשר לכישוריהם ולהתאמתם.    

* איכות השלטון – ב-1990הפגנתי עם אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון. זה היה נגד התרגיל המסריח של פרס.

מאז ועד היום הוא עקבי. נאבק נגד השחיתות ובעד טוהר המידות, ועומד מול כל שלטון, מכל צד, ונאבק נגד כל צעד של שחיתות שלטונית.

* לבי עם המפגינים – לא השתתפתי אמש בהפגנה נגד המהפכה המשטרית, על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה.

למה, בעצם? יש לכך סיבות טכניות, כמו עומס, זמן, פניות, הצורך להשכים לפנות בוקר לעבודתי במטע וכד'. אבל האמת היא שלמרות שהסיבות הללו נכונות, הן בעיקר תירוצים. הרי ברור שאילו הייתה סכנה לגולן הייתי מתפנה להפגנה. ושאם הייתי שלם לחלוטין עם ההפגנה הנוכחית, הייתי מתגבר על הקשיים ונוסע.

הסיבה להימנעותי, היא חששי שההפגנה לא תהיה לרוחי, ושאצטער על שהייתי חלק מדברים שאני מתנגד להם. למשל, שבניגוד לכוונת מארגני ההפגנה ורצונם של רוב המפגינים, בתום ההפגנה יצאו גורמים קיצוניים לחסימות כבישים, הפרות סדר וכיו"ב והתמונות הללו הן שתצבענה את ההפגנה, תתקבענה בזיכרון הקולקטיבי, ותגרומנה נזק למאבק. או שההפגנה תיצבע בצבעים של מחאה נגד "אקיבוש", האפרטהייד וכד' יהיו בה קריאות לסרבנות או שחלילה יונפו בה דגלי אש"ף.

לא נסעתי להפגנה, אך בלבי אני עם המפגינים וייחלתי להצלחתה.

אני בעד שיתוף פעולה של אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות במאבק למען הדמוקרטיה, למען מערכת משפט חזקה ועצמאית, למען מדינת החוק, למען הפרדת הרשויות, נגד השחיתות. אני גם בעד שיתוף פעולה בין אנשים בעלי דעות שונות באשר למערכת המשפט; חסידיה המובהקים המתנגדים לכל שינוי לצד אזרחים (כמוני) שיש להם ביקורת ואף ביקורת חריפה על מערכת המשפט ותומכים ברפורמות במערכת, אך מתנגדים למתקפה נגד מדינת החוק, לשפיכת התינוק עם המים ולהשלטת הממשלה על הרשות השופטת.

זה לא מאבק קצר, ואני משער שבעתיד אשתתף גם בהפגנות.

* האינטרס של המפגינים – מניעת הנפתם של דגלי אש"ף בהפגנות נגד הממשלה, היא בראש ובראשונה אינטרס של המפגינים. על מארגני ההפגנות לפנות למשטרה ולדרוש ממנה להסיר כל דגל אש"ף אם יונף, חלילה. כמו כן, עליהם להציב סדרנים מטעמם, שזו תהיה גם משימתם. עליהם לפרסם לפני כל הפגנה גילוי דעת שבו יצאו נגד כל הנפת דגל כזה וידווחו על פנייתם למשטרה ועל הצבת הסדרנים.

* לא לסרבנות – כששרון הכריז על תכניתו לחורבן גוש קטיף ("התנתקות" בכיבוסית) בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. יעלון התנגד בכל מאודו לתכנית. הוא אמר שהיה תתן רוח גבית לטרור וניבא באופן מדויק את מה שיתרחש אם תבוצע. הוא הביע את דעתו בפני ראש הממשלה, השרים, המטכ"ל והתנגדותו דלפה אף לציבור הרחב. הוא שילם מחיר על סירובו להתקרנף – הקדנציה שלו לא הוארכה לשנה רביעית, אף שהצטיין כרמטכ"ל.

חרף התנגדותו התקיפה להתנתקות, הוא לא העלה על דעתו סירוב. הוא הכין את צה"ל למשימה בדיוק כפי שהיה נוהג אילו הזדהה אתה. ואילו נשאר עוד שנה בתפקידו, הוא היה נושך את השפתיים ומפקד עליה. למה? בשל האחריות הלאומית.

סרבנות היא חוסר אחריות לאומית משוועת. לצערי, מאז הבחירות אני שומע גל עכור הולך וגובר של קריאה לסרבנות בצה"ל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון וראוי לגנות אותה.

בוגי יעלון לא קרא לסרבנות. הוא הזכיר למפכ"ל המשטרה ולשוטרים את חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. מה פירוש "בלתי חוקית בעליל"? פקודה שכל אחד אמור לדעת שאסור לו לבצע אותה ואילו יבצע אותה, יישא בעונש ולא יוכל להיתלות בכך שהוא רק ביצע פקודה. ההלכה הזאת נאמרה במשפט הטבח בכפר קאסם. היא נוגעת למעשים כאלה.

אם תינתן למשטרה הוראה לירות במפגינים – תהיה זו פקודה בלתי חוקית שחובה על כל שוטר לסרב לה.

פקודה כזו או שמתקרבת אליה לא נשמעה וספק רב אם תשמע. ולכן, אין צורך בדבריו של בוגי. וכיוון שאין בהם צורך, הם מזיקים, כי הם מוסיפים שמן לבערה בימים שהאחריות הלאומית מחייבת הנמכת הלהבות. אמירה כזאת בעת הזאת, עלולה להישמע כקריאה לסרבנות, וזו סכנה כפולה – היא גם עלולה לעודד סרבנים והיא גם עלולה להסלים את המתקפה של השלטון נגד מתנגדיו.

בוגי יעלון, לאורך שנים, הוא מילה נרדפת לאחריות לאומית. מן הראוי שידבק בדרכו גם במאבק הצודק נגד מעשי הממשלה.

* לא למרי אזרחי – בתקופת המאבק על הגולן, כמדומני ב-1993 או אולי ב-1994, יצר אתנו קשר פרופ' חמי בן-נון, תלמידו המובהק של ישעיהו ליבוביץ', אדם שתמך בסרבנות בצה"ל (איני זוכר אם הוא עצמו סירב) וביקש להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על שינוי פני המאבק ומעבר למרי אזרחי.

הזמנו אותו להנהלת ועד יישובי הגולן. בפתח הישיבה הוא חילק לכל אחד מאתנו כמתנה את ספרו "מרי אזרחי".

הוא הציע לנו לשנות את דפוסי המאבק למרי אזרחי בלתי אלים, של אי ציות לממשלה ולחוקיה, מרד מסים וכד'. בעיניו, מרי אזרחי הוא דרך דמוקרטית למחאה ולמאבק. גם אחרי ההרצאה לא ידעתי להשיב לעצמי על השאלה האם הוא תומך במאבקנו או רק רוצה להפיץ את תורתו בדבר מרי אזרחי.

האיש מעניין, הספר שלו מעניין, ההרצאה שלו הייתה מעניינת, אבל לא קיימנו אחריה אפילו חמש דקות של דיון. היה ברור לנו שאנחנו לא שם, זו לא דרכנו. המאבק שלנו הוא על פי חוק; מאבק דמוקרטי, ממלכתי, אחראי ומכובד ולא פחות נחוש.

היינו אז כפסע, או לפחות דומה היה שאנו כפסע, מאבדן עולמנו. נאבקנו על הדברים היקרים לנו ביותר, על השקפת עולם שאותה אנו מגשימים בחיינו 24/365 מתוך אמונה יוקדת. נאבקנו נגד מעשה שלא זו בלבד שראינו בו טירוף ביטחוני, הפקרות מדינית ופיגוע מוסרי, אלא שהוא היה חורבן ברוטלי של מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ואף על פי כן, ולמרות הזעם האצור בקרבנו והפחד מן העתיד, חשנו אחריות לאומית מעבר להצלת הגולן והמשכנו לנהל את המאבק בדרכנו, עד הניצחון.

אני שומע את הדיבורים חסרי האחריות על מרי אזרחי נגד פעולות הממשלה. אני שותף להתנגדות החריפה לאותם מעשים, אך אני מצפה מן המתנגדים לנהוג כמונו, כמו תושבי הגולן בשעתנו הקשה. כי אין לנו ארץ אחרת.

* קול הרעם מקהיר – שלמה קרעי נוהג כמו שרי התקשורת שקדמו ליועז הנדל – נערי שליחויות של נתניהו. המטרה – להשתלט על התקשורת. הם רוצים שכל התקשורת תיראה כמו ערוץ 14 – ערוץ תעמולה מהזן של קול הרעם מקהיר.

בדרך הוא רוצה להחריב את השידור הציבורי בישראל. עוד פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. והוא ממשיך את ההסתה השקרית נגד התקשורת הישראלית וסילוף דמותה.

* האם זה באמת רצון הרוב? – בסקר שנערך בין מצביעי הליכוד בעבור "אולפן שישי", רוב מוחלט מבין מצביעי הליכוד מתנגדים למינויו של אריה דרעי כשר. רבע מהם מתנגדים למהפכה המשפטית.

חשוב להבין זאת ולהכיר בכך. הניסיון הנואל של רוב המונה 64 ח"כים מתוך 120 למחוק מיעוט גדול המיוצג בידי 56 ח"כים בשם "רצון הרוב", הוא עריצות הרוב, המנוגדת לדמוקרטיה. אולם גם הצגת הרוב היא מפוקפקת. האם באמת הרוב תומך בבן גביר? האם הרוב תומך בדרעי? האם הרוב תומך בהומופוביה של אבי מעוז ואורית סטרוק? האם הרוב תומך בטירלול הרגרסיבי הפונדמנטליסטי של מפלגת "נועם"? ברור שלא. ההשתבללות אל תוך "מחנות" ו"גושים", כאשר כל גוש נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא מכה לחברה הישראלית ולשלמות העם. אך הביטוי הפרלמנטרי של כל גוש, על פי כוח הסחיטה והאיום של הקיצונים שבו, מעוות את רצון הציבור.

ממשלת השינוי ששברה את המחנות והגושים וניסתה להחליף את משטר המחנות בשיקום הקונצנזוס הלאומי לא צלחה, וקרסה מול מסע ההסתה והשקרים האלים נגדה. אך הכיוון שהיא הציעה הוא הדרך לרפא את החברה הישראלית. הוא העתיד של החברה הישראלית.

המאבק הדמוקרטי נגד המגמות המסוכנות של הממשלה נועד בין השאר להבטיח את זכויות המיעוט, אך כדאי שהנאבקים ידעו שהם לא בהכרח מיעוט ושלפחות בחלק מן הנושאים, הם דווקא מבטאים את רוב העם.  

* תכנית סוציאליסטית – אני תומך בתכנית הממשלתית להאטת יוקר המחיה.

זו תכנית טובה, צודקת וחברתית. למעשה, זו תכנית סוציאליסטית, ואני מציין זאת כמחמאה. תפקיד הממשלה להתערב במשק לטובת הכלכלה והחברה, ולא להסתמך רק על היד הנעלמה של השוק החופשי.

אני מקווה שהממשלה תיישם גם את ההבטחה לחינוך חינם מלידה עד גיל שלוש.

* עוכרי הגיור – שר הדתות לשעבר מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר – לראש מערך הגיור הממלכתי. המינוי היה בהמלצתו של הרב דרוקמן.

הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד, פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשל סגולותיו אלה, הוא היווה סדין אדום בעיני עוכרי הגיור החרדים. הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני הגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" וראש מפלגת הטרלול הרגרסיבי אבי מעוז גידף וחירף – הייתה זו הוכחה לכך שהמינוי טוב, שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אבל התחלף השלטון והחרדים הלא ציונים, עוכרי הגיור, הטילו וטו על הארכת מינויו, ומינויו פקע. מפלגת הקיצוניות הדתית לא נאבקה על המשך תפקידו, בניגוד לבקשתו המפורשת של הרב דרוקמן.

עוכרי הגיור ימשיכו לפגוע באינטרס הלאומי, אבל על אפם ועל חמתם, העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית אינה מכירה ביהדותם, מצד אחד, ומצד שני – עושה הכל כדי להקשות על גיורם, ימשיכו להתמזג ולהיטמע בתוך עם ישראל; הם ובניהם ובני בניהם יהיו יהודים טובים לכל דבר ועניין. ושום מגילות יוחסין חרדיות לא תשפענה על כך.

* הדברים היפים שראה גדעון לוי – מחנה הפליטים בג'נין הוא קן צרעות טרוריסטי, עם מצבורי נשק אדירים. אין עוד מקום כזה ביו"ש. המחנה שורץ מחבלים הכמהים לחדור לישראל ולרצוח יהודים. אלמלא הפעילות היזומה של שב"כ וצה"ל הם גם היו מבצעים את זממם. בפעילות הזאת נהרגו בשנה החולפת במחנה 38 מחבלים. הרג המחבלים מבטיח את חייהם של אזרחים וילדים ישראלים.

גדעון לוי יצא לביקור במחנה וחזר ממנו נפעם. "המון דברים יפים ראו עיניי", הוא חילל את מילותיה הנפלאות של נעמי שמר, לאחר ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומהם הדברים היפים שראו עיניו? לא, הוא לא רצה להראות לנו שלצד הטרור יש שם גם דברים יפים, הפנים האחרות של המחנה, פעולות חסד ותרבות, למשל. לא. הדברים היפים שראו עיניו הם הטרור. זה מה שעושה לו את זה. המקום האהוד עליו ביותר ביו"ש הוא מחנה הפליטים ג'נין, לא למרות שהוא מרכז הטרור הרצחני, אלא כיוון שהוא מרכז הטרור הרצחני.

משפט אחד בפשקוויל מעניין מאוד. בין שאר הדברים היפים שהוא ראה שם, הוא מציין ש"כבר שנים שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס לתוכו". כלומר, מבחינתו הרש"פ היא רשות בוגדת ותבוסתנית, אולי משת"פית של האויב הציוני, ולכן הוא מעריץ את מי שלא סר למרותה.

זה האיש שראש הממשלה מזמין למסיבת יום הולדת של רעייתו, כדי לזכות לאיזה מאמר חנופה ממנו.

* חמישים שנה לישיבת הגולן – חמישים שנה מלאו לישיבת הגולן. הישיבה הוקמה ברמת מגשימים ולאחר שנים אחדות עברה לחספין, עם הקמת היישוב, ושם היא נמצאת ומשגשגת עד היום.

אחרי פטירתו של אבי, מצאתי בעיזבונו קבלה על תרומה לישיבת הגולן, מדצמבר 1975. כמובן שאז, בהיותי בן 13, עוד לא הייתי קשור לגולן. הדבר ריגש אותי מאוד ופרסמתי את צילום הקבלה בפייסבוק.

כעבור זמן קצר, התקשר אליי ראש הישיבה הרב יואל מנוביץ' והזמין אותי לביקור בישיבה. סיירתי אתו בישיבה ובעיקר סיקרנה אותי פינה היסטורית המתארת את ההיסטוריה של הישיבה, עם כותרות עיתונים ומסמכים הקשורים אליה. למשל, על הביקור של שר הביטחון משה דיין ברמת מגשימים לאחר הפגזה סורית, פגישה שבה העלה מוישיק גרליק, מראשי ההתיישבות בגולן וחבר המושב את הבקשה להקים את ישיבת ההסדר.

הטראומה הגדולה בתולדות הישיבה, שכמובן תפסה מקום משמעותי בפינה ההיסטורית, היא הפיגוע הנורא שבו חדרו מחבלים מסוריה לישיבה, רצחו במכות גרזן שלושה תלמידים ופצעו שניים. אני זוכר היטב את הפיגוע הזה.

הרב יואל סיפר לי, שלאחר הפיגוע, נערך קמפיין התרמה לישיבה. התרומה של אבי הייתה במסגרת הקמפיין.

הדברים ריגשו אותי מאוד. מאוחר יותר, כשעיבדתי את הדברים, נזכרתי שבליל שבת, ערב שבת הבר מצווה שלי, דיבר אורח בבית הכנסת על הצורך בתרומות לחיזוק הישיבה בעקבות הטבח.

* עסקת חבילה – בבית הכנסת שבו אבי התפלל בר"ג ואני, כילד, התלוויתי אליו, היה יהודי, שמו דרוקמן, שהיו לו תכונה אחת טובה ותכונה אחת רעה.

התכונה הטובה הייתה שתמיד היו לו סוכריות טופי בכיסים. התכונה הרעה הייתה שהוא צבט את הילדים בלחי. זו הייתה עסקת חבילה. או סוכריה וצביטה או לוותר על הסוכריה.

וכך כבר כילד למדתי להתמודד עם הדילמות של החיים.

* ישראל לוין – הלך לעולמו ישראל לוין, חבר קיבוץ יגור. ישראל היה שורד שואה, לוחם, מפקד וקצין בשריון, שלחם במלחמות ישראל. היה ממנהיגי קיבוץ יגור ונשא בו בתפקידים רבים בתחומי המשק והחברה ותפקידים ניהוליים בתעשיה בקיבוצו, באזור ובתנועה הקיבוצית. בין השאר, כיהן כמזכיר פנים של התק"ם.

ישראל הוא מאחרוני הטבנקינאים – נאמן לדרך שלמות הארץ על פי חזון הקיבוץ המאוחד. תמך מאוד במאבקנו על הגולן, אך בניגוד לתומכים אחרים בנו בתנועה הקיבוצית, הוא תמך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון והתנגד לנסיגות. את תפיסתו הניצית האקטיביסטית שייך למסקנותיו מן השואה; ההכרח להיות חזקים כדי להתקיים.

ישראל נפטר בן 90.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עולם מצחיק אז צוחקים – מתוך מאמרו השבועי של אברהם בלבן במוסף תרבות וספרות של "הארץ" במדור "רשימות תל אביביות": "החיים מצחיקים, כמאמר הגששים, אז צוחקים".

בלבן לא עבר את מבחן הבקיאות. הפסוק הוא "גשש" מפורש – לא "החיים מצחיקים אז צוחקים", אלא "עולם מצחיק אז צוחקים". ואם לדייק יותר: "צוחוקים".

המערכון הוא "קרקר נגד קרקר". הליקופטר, הלא הוא פליקס הובלות, בא לבית משפחת קרקר, כדי להעמיס את הציוד של הבעל בעקבות הגירושים. הליקופטר (שייקה) צוחק כל הזמן, ובכל פעם שיורם (פולי) שואל אותו מה הוא צוחק כל הזמן תשובתו היא: "אנא עראף, עולם מצחיק אז צוחוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏11.1.23

* מסרב לקפל את הדגל  – קיימתי בסוף השבוע ויכוח קשה, נוקב וסוער עם אנשים שהם שותפים להתנגדות החריפה שלי לממשלה הרעה הזאת, למהפכה המשטרית, לניסיון לחסל את מדינת החוק, לשחיתות בצמרת ולחקיקות המושחתות, לכניעה לחרדים ועידוד השתמטות מצה"ל וחינוך לבערות, לשילוב גזענים בצמרת הממשלה, להומופובים בממשלה ועוד.

אבל כאשר אני שומע מהם דיבורים בזכות הירידה מהארץ כי אין יותר מה לעשות כאן ונדאג שיהיו דרכונים זרים לילדים, שהציונות מתה, ואפרטהייד ואקיבוש וסרבנות והשוואה לנאצים… ברור שאלה דברים איומים ונוראים בעיניי, ותהום פעורה ביני לבין בעלי הדעות הללו.

מה שכואב, הוא שאין מדובר באיזה אנרכיסטים סהרוריים אלא במלח הארץ – קצינים ביחידות מובחרות, אנשי התיישבות, האנשים האחרונים שניתן לצפות מהם אמירות כאלה.

כאשר אני שומע דיבורים כאלה, אני חש בדידות. ברור שאיני יכול להיות חלק מתומכי הממשלה הרעה והתופעות ההרסניות שהיא נושאת. ובאותה מידה, ברור שאם אלה מתנגדי הממשלה, אין לי חלק ונחלה בתוכם. הם לא יקהו בשום אופן את התנגדותי למגמות המסוכנות של הממשלה, אך הממשלה לא תדחוף אותי בשום אופן למגמות ההרסניות של בני שיחי.

ברור לי שהמגמות הללו הן ריאקציה לחולי שהשלטון הזה מביא. אך ברור לי גם שהתמיכה הציבורית בממשלה, שהביאה אותה אל השלטון, היא ריאקציה לתופעות הללו. אמנם אותה ריאקציה באה דווקא לאחר שהוצגה אלטרנטיבה הרחוקה מאוד מן הקוטב הזה, בממשלת השינוי, שמכונת הרעל ותעשיית השקרים וההסתה הביאו להפלתה כאשר לא הייתה למתנגדיה שום סיבה אמתית להתנגדות, זולת רעל ההסתה והשקרים שהינדסו את תודעת הציבור. אולם בפרספקטיבה של עשרות שנים, זו ריאקציה למהלכים מסוכנים לאורך זמן.

אני לא מוותר על הציונות הממלכתית. לא על הציונות ולא על הממלכתיות. ואני מאמין שברוב הדומם יש תמיכה גדולה בערכי הציונות הממלכתית. גם במצב הזה של אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי, אני מסרב לקפל את הדגל.

* זו לא ההפגנה שלי – באחת מקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר נשאלתי: "אורי, אתה כותב: 'אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי'. באיזה אופן אתה רואה את עצמך משתתף במאבק נגד הממשלה?

כתיבה או גם עשייה?"

אני משער שנשאלתי כך בשל התנגדותי לבלפוריאדה בשעתו. מגמת השאלה הייתה לדרבן אותי להשתתף גם בהפגנות. השבתי: "בוודאי כתיבה. עשיה במפלגת דרך ארץ. ואולי גם מעבר, בדברים שבעיניי מתאימים. קשה לי לראות את עצמי מפגין עם מי שהופכים את זה להפגנות נגד 'אקיבוש', מציגים עמדות שמקוממות אותי או מזדהים עם מסית לרצח ישראלים. אני אבחר לעצמי את הדרכים להיאבק שאני שלם אתן". אותו מסית לרצח ישראלים הוא ישראל פריי שהביע תמיכה נלהבת במחבל שנתפס בדרכו לפיגוע, והיה לגיבור מקומי. באשר לדרך ארץ – דווקא עכשיו, לאחר שיועז הנדל סיים את תפקידו כשר התקשורת, הוא התפנה לפעולה נמרצת של הקמת המפלגה, ואני אהיה חבר פעיל בה ומתוכה איאבק. ובאשר להפגנות?

צפיתי במראות ההפגנה במוצ"ש. הסרטון עם הצתת תמונתו של הרב דרוקמן היה זיוף, פוטו-מונטאז', פרובוקציה נטו. האירוע לא היה ולא נברא. אך ראיתי שם מפגין עם דגל אש"ף. אפשר לומר – היו שם עשרת אלפים איש, היו מאות דגלי ישראל. והיה פרובוקטור אחד עם דגל אש"ף. מזה לעשות עניין?

העניין שאני עושה אינו מנושא הדגל, אלא מתגובת המפגינים. היו שקראו לו להסתלק מהמקום ומיד אחרים הגנו עליו. "אין שום בעיה בדגל פלשתין", הם אמרו. ובסופו של דבר הוא נשאר עם הדגל. אילו היה זה ערבי, ניחא. אבל היה זה יהודון אוטואנטישמי עלוב נפש. דגל אש"ף אינו רק דגל של ארגון טרור, המגואל בדם אלפי ישראלים. זהו גם דגל המסמל את חזון השמדתה של מדינת ישראל והקמת מדינת פלשתין על חורבותיה. כאשר מי שבא להפגנה עם דגל כזה אינו מסולק מן ההפגנה בבושת פנים – זו הפגנה שכף רגלי לא תדרוך בה.

בהפגנות של ועד יישובי הגולן הצבנו סדרנים שתפקידם היה להוריד כל דגל או סמל כהניסטי. מארגני ההפגנה יכולים לנהוג כך כלפי דגלי אש"ף ופרובוקציות אנטי ישראליות כאלו. הם יכולים לתאם מראש עם המשטרה שהיא תסלק כל פרובוקציה מן הסוג הזה. עובדה – זה לא נעשה.

אם הנפת דגל אש"ף הייתה אירוע חריג של מפגין אחד, לא כן כל הכתובות נגד אקיבוש וכל ארסנל סיסמאות השמאל הקיצוני. אלו סיסמאות לגיטימיות, אבל מה לי ולהן? אני יכול להפגין כתף אל כתף עם אנשים שדעתם בנושאים רבים שונה מדעתי, בהפגנה שכל כולה ממוקדת בנושא שהוא מכנה משותף שלנו. למשל, נגד המהפכה המשטרית. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כתובת הקוראת לריבונות על בקעת הירדן ויריביי האידיאולוגיים לא ישאו את סיסמאות אקיבוש-אפרטהייד וכו'. אבל בהפגנות מן הסוג של מוצ"ש – לא נאים השכנים בעיניי.

* על מה ראוי איימן עודה לבוז – לאחר הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, נערכה בכיכר רבין הפגנה גדולה נגד השחיתות ובקריאה להתפטרותו. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן (במתכונתה המאוחדת) מקצרין. בדרכנו, כשהתקרבנו לת"א, שמעתי ברדיו שאיימן עודה ינאם בהפגנה, בניגוד לסיכומים. התקשרתי לבוגי יעלון, והוא אישר זאת באוזניי והביע זעם על עפר שלח שעשה תרגיל, הפר סיכומים והעמיד אותנו בפני עובדה מוגמרת. האם תשתתף בכל זאת בהפגנה? שאלתי, ובוגי ענה לי שאין לו ברירה, כי אחרת המשמעות היא משבר ב"קוקפיט" ערב הבחירות (הסיבוב השני, כמדומני).

כשהגענו לת"א, ירדתי מן האוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס הראשון לקריית שמונה, בדרכי הביתה. מאוחר יותר שמחתי לשמוע שיועז הנדל וצביקה האוזר ביטלו את השתתפותם מאותה סיבה.

בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל, איני יכול להתייחס אל מי ששולל את עצם קיומה כאל שותף.

קראתי שעודה נאם גם בהפגנה במוצ"ש האחרונה. הנה, עוד סיבה טובה מדוע עליי להדיר רגליי ממנה. כותרת הידיעה דווקא הסבה לי קורת רוח: היא סיפרה שעודה התקבל בשריקות בוז. והוא אכן ראוי לבוז – על שהוא שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על תמיכתו בארגוני הטרור, על התנגדותו להסכמי אברהם כי הוא נגד שלום עם ישראל וכן הלאה. אך כשקראתי את הכתבה עצמה, הבנתי ששריקות הבוז הן על כך שהוא חבר לליכוד ולימין בהפלת ממשלת בנט. כלומר, הבעיה אינה הזדהותו עם האויב, אלא חבירתו אל היריב. אילו דבק בעמדותיו אך נתן לממשלה רשת ביטחון, לא הייתה בכך כל בעיה.

אלה שתוקפים את עודה על שהפיל את ממשלת בנט – יותר משהם מעידים על עודה, הם מעידים על עצמם. הם מעידים על עצמם שאין להם הבנה בסיסית בנוגע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזאת היא בראש ובראשונה אנטי ציונית, ובתור שכזאת אינה יכולה שלא להפיל ממשלה ציונית. יתר על כן, כסיף, עודה, טיבי וחבר מרעיהם חזרו והדגישו, לפני הבחירות וגם אחריהן, שממשלת השינוי הייתה גרועה מבחינתם יותר מאשר ממשלות נתניהו. לשיטתם הם צודקים – הייתה זו ממשלה ציונית יותר, ביטחוניסטית יותר, מיישבת יותר. מה טבעי להם יותר מלחבור לאופוזיציה למדינה ולהפיל ממשלה כזאת?

* להוציא מהלקסיקון – צריך להוציא מהלקסיקון את הדיבור חסר האחריות על מלחמת אחים. לא תהיה מלחמת אחים אבל דיבור הסרק הזה רק מסלים את המתח ומרחיב את הקרע. יש מחלוקות קשות והממשלה מספקת סיבות למאבק נגדה. אבל הכל חייב להיעשות על פי חוק וכללי הדמוקרטיה.

* הכהניזם הפשיסטי מרים ראש – ח"כהניסט צביקה פוגל הפך רק לאחרונה לכהניסט, אבל כבר הפנים את הדרך. הוא קורא לעצור את לפיד וגנץ באשמת בגידה במולדת. כמובן שכוונתו לכך שהם ראויים לעונש מוות על בגידה. זו הסתה כהניסטית פשיסטית חמורה לרצח. וזאת, כשהדוצ'ה שלו הוא השר לביטחון לאומי.

ספוילר – הם לא ייעצרו. אבל ההסתה עושה את שלה. ואפשר להבין מה יקרה אם חלילה הכהניזם יתפוס את השלטון. ספוילר – אנשים כמוני ייעלמו, או במקרה הטוב יגיעו למחנות ריכוז.

* השר הבא – אם בן גביר הכהניסט יעלה לשלטון, ח"כהניסט צביקה פוגל לא ימונה לתפקיד השר לביטחון לאומי. בתפקיד הזה יזכה יגאל עמיר.

* רפורמה בהסכמה – על נשיא המדינה לזמן אליו את ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון, ולהשיק הידברות בין הגורמים הללו על רפורמה מוסכמת ומאוזנת במערכת המשפט, ובראשה חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה. זו חובתו הלאומית.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.  

* באיזה רוב ההתגברות רצויה – אני בעד פסקת התגברות, כחלק מחוק יסוד חקיקה, אולם כמובן שלא להתגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, שפירושה ריקון בג"ץ מתוכן. ראוי שפסקת התגברות תהיה ברוב של 75 או לכל הפחות 70 ח"כים.

פרופ' יובל אלבשן הציע הצעה אחרת – חוק ההתגברות יכול להיות ברוב קטן יחסית, אך הוא חייב לכלול בתוכו גם מספר, שיקבע בחוק, של ח"כים מן האופוזיציה.

יש היגיון בכך, אבל החסרונות בהצעה זו גדולים מן היתרונות. אם תקום (הלוואי) ממשלת אחדות רחבה, בתמיכת למעלה משמונים ח"כים ממפלגות המרכז, הימין והשמאל, והם יתמכו בהתגברות – האם ניתן זכות וטו למפלגות הקיצוניות, הקטנות?

אם תהיה קואליציה רחבה ו-75 ח"כים יתמכו בהתגברות – זה רוב גדול מספיק כדי לאפשר התגברות, גם אם אין בה תמיכה מן האופוזיציה.

* הלחישה של הנשיאה – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות היא שמאלנית, נכון? ברור, מה, כולם יודעים.

אולי כולם יודעים, ובכל זאת אשמח אם מישהו יאיר את עיניי בהתבטאויות פוליטיות שלה, שיאוששו את הטענה הזאת? כי אני, כצרכן חדשות כמעט כפייתי, לא זוכר ששמעתי ממנה התבטאות פוליטית כלשהי.

בעצם, שמעתי התבטאות אחת. בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות השבעים של ישראל, היא לחשה באוזניו של יהודה הראל, שזכה בפרס על מפעל חיים בתחום ההתיישבות: "איזה מזל שניצחתם במאבק והגולן נשאר ישראלי".

* תעריף לרצח – לאחר הטבח במערת המכפלה, שביצע מורו ורבו של השר לביטחון לאומי, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, אמר חנן פורת, שהטבח הזה זיעזע אותו יותר מאשר פיגועים של מחבלים פלשתינאים, כיוון שכאן נוסף לזעזוע מהמעשה עצמו הזעזוע מכך שיהודי ביצע אותו.

איפה הוא ואיפה ח"כ חנוך מיליביצקי מהליכוד, שאמר בכנסת, שהוא "מעדיף רוצחים יהודים על פני רוצחים ערבים". בקואליציית בן גביר, כל ח"כ שרוצה להתבלט צריך להחריף את מינון הלאומנות מעל ומעבר לחבריו.

מן הסתם, תעריף הרצח מורכב יותר מהאבחנה בין רוצחים יהודים לרוצחים ערבים. מבין הרוצחים היהודים, יש הבדל, בוודאי, בין רוצחים יהודים שרצחו יהודים לבין רוצחים יהודים  שרצחו ערבים. ובין רוצחים יהודים שרצחו יהודים, בטוח שיש הקלה למי שרצחו ססמולנים, להט"בים או אשכנזים פריבילגים.

* העבודה בדרכו הקלוקלת של הליכוד – הטריגר שהביא לנפילת ממשלת השינוי היה ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש. האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו, הייתה נחושה להצביע הצבעה בוגדנית יחד עם המפלגה האנטי ישראלית נגד החוק, ובכך ליצור כאוס נורא. כאשר בנט הבין שהם רציניים בחוסר האחריות המשווע ומתכוונים – לא בפעם הראשונה, להצביע נגד מדינת ישראל ונגד ביטחון ישראל, הוא התפטר טרם פקיעת התקנות ובכך התקנות הוארכו אוטומטית.

והנה, הממשלה המורכבת מהמפלגות שעמדו להצביע נגד המדינה מביאה להצבעה בכנסת אותו חוק שהיא התנגדה לו. אולם היום עומדת מולם אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית, אופוזיציה לממשלה ולא למדינה, וכמובן שהיא תצביע בעד. כך תצבענה סיעות יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ו… ו? ומה עם מפלגת העבודה?

מסתבר שמפלגת העבודה הולכת בדרכו הקלוקלת של הליכוד ומתנהגת כאופוזיציה למדינה. היא מצביעה נגד החוק שתמכה בו לפני חצי שנה. למה? יש להם תירוצים שונים, לא משכנעים ולא מעניינים. אגב, זהו חוק מבית מדרשה של מפלגת העבודה, ומקורו בממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים. אבל מפלגת העבודה, שהפתיעה בממשלת השינוי בעמדות שהצביעו על חזרה לתלם של תנועת העבודה הציונית, כמו התמיכה בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, בהקמת 14 יישובים חדשים בנגב, במדיניות תקיפה מאוד כלפי הפלשתינאים ברצועת עזה ועוד, חוזרת לסורה ובוחרת למלא את התפקיד של מרצ.

אם זו הדרך שבה הם בוחרים, הם ימצאו את עצמם במצב של מרצ.

* אימג'ן – דמיינו לרגע שהשמאל הציוני יחזור לתפיסה האקטיביסטית של החלוציות, ההתיישבות והביטחוניזם של תנועת העבודה והימין הציוני יחזור לתפיסה הממלכתית, הליברלית, עליונות המשפט, מדינת החוק וזכויות האדם והאזרח של בגין ותנועת החרות.

יהיה כאן נפלא.

* דגל העבודה בשבת – האם עבודה בשבת היא איזה דגל, איזה ערך, איזו אידיאולוגיה שראוי להילחם עליה?

עבודה של מעטים המאפשרת את עונג השבת של הרבים, כמו באתרי נופש, בילוי ותרבות מוצדקת. אבל עבודה בשבת לשם עבודה בשבת? אני בעד צמצום מרבי של העבודה בשבת.

כאשר החרדים דורשים להפסיק את עבודות הרכבת בשבת, איני קופץ בראש להתנגד. איזו קדושה יש בעבודת הרכבת בשבת? יש צורך ענייני בעבודה בשבת דווקא? יתכן. נכון לבחון זאת באופן מקצועי, מתוך אוריינטציה על צמצום מרבי של העבודה בשבת. אם הבדיקה תעלה שיש צורך אמתי בעבודה בשבת, אבל אפשר לצמצם אותה לחצי – יהיה זה רק לטובה לחברה הישראלית.

לא צריך להיות אוטומטיים בהתנגדות לכל דבר שהחרדים מעלים. השבת אינה של החרדים אלא של כולנו. אני חש בכל נימי נפשי את קדושתה של השבת ואת הגדולה שביום המנוחה. נכון, בעיני החרדים עונג השבת שלי הוא "חילול שבת". אבל אני שותף לתביעתם לצמצם את העבודה בשבת.

יש יוזמות חרדיות חמורות שיש להיאבק נגדן ובראשן ההתנקשות בחוק השבות. מוטב שכציונים נאבק על חוק השבות ולא נשחית את כוחותינו על מאבק למען עבודה בשבת.

* בדרכו של משה – בפרשת השבוע, פרשת "שמות", מתגלה גדול המנהיגים של עם ישראל, משה. רק בגיל 80 הוא נקרא להנהגה. מה בעברו העיד על היותו ראוי לתפקיד? שלושה אירועים – הסיכול הממוקד של המצרי שהיכה איש עברי (בשפת המקרא – היכה = היכה למוות), ההתערבות בין שני עברים נצים וההגנה על בנות יתרו מפני הרועים המדיינים שהתנכלו להן. בכל המקרים הוא התגלה כאדם אכפתי, ראש גדול, נוטל יוזמה, רודף צדק, עוזר לחלש. בכל המקרים לא היה לו כל תפקיד שחייב אותו להתערב – מצפונו דחף אותו להתערב גם במחיר סיכון עצמי.

משה הוא המופת שלנו, המודל לחיקוי. הוא עצמו חוקק את "אל תעמוד על דם רעך", והוא קיים את מאמר פרקי אבות "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

אני מצדיע לאותו עולה חדש, שבקושי יודע עברית, אך כשראה השבוע נערים בריונים מבצעים מעשה ונדליזם בגן ציבורי, לא השתפן, לא עצם את עיניו ולא אטם את אוזניו, לא התרחק משם כל עוד נפשו בו, אלא העז, נטל יוזמה, לקח אחריות, גילה אומץ – ניגש אליהם, העיר להם על המעשה, צילם אותם על מנת להעביר למשטרה. הביריונים התנפלו עליו והיכו אותו מכות קשות במוט ברזל. אותו עולה חדש הלך בדרכו של משה. הוא עוד לא לגמרי ישראלי, אבל הוא לגמרי הישראלי היפה.

* יוני קורן – שמעתי בצער על פטירתו של יוני קורן. הכותרות דיברו על "ראש לשכתו המיתולוגי של אהוד ברק". אבל בעבורי הוא יוני משבט צופי רמת גן, המדריך, הרשג"ד, מרכז השכבה הגילאית, מעמודי התווך של השבט. הוא היה שנתיים מעליי.

כשהיה ראש לשכת ראש הממשלה ואני הייתי דובר ועד יישובי הגולן, יצא לנו להיפגש מדי פעם. כל הפגישות היו לבביות מאוד. הוא לא היה בדרג המדיני ולא מקבל החלטות ולא היה לי כעס עליו. הוא לא היה היריב שלנו.

במשך 11 שנים הוא התמודד עם מחלת הסרטן, וביום ראשון נפטר, בטרם עת.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

שפי – את הפינה האחרונה הקדשתי לקיבוץ שפיים, ששמו לקוח מפסוק בישעיהו. העיר לי קורא, בצדק, שלא הסברתי את משמעות המילה שפיים.

שפיים הם רבים של שפי. מה זה שפי?

שמונה פעמים מופיעה המילה שפיים בתנ"ך, וקשה למצוא מכנה משותף לכולן, ולכן יש מחלוקת בין הפרשנים על ההסבר למילה. הפירוש של רש"י הוא ששפיים הם יובלי מים (כלומר, ששפי הוא יובל מים). הפירוש הזה מתאים לפסוק מישעיהו שממנו נגזר שמו של הקיבוץ: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת".

* "חדשות בן עזר"

החיטה צומחת שוב / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 9.1.23

במלחמת יום הכיפורים נפלו 11 בני קיבוץ בית השיטה. איני בטוח אם מי שלא חי בקיבוץ או לפחות ביישוב כפרי קטן, יכול להבין את משמעות האובדן הזה. קיבוץ הוא מעין משפחה מורחבת, שמכה קשה כל כך נחתה עליה.

באותם ימים, שהו בבית השיטה הנשים והילדים של קיבוץ מרום גולן, שפונו לשם ביומה הראשון של המלחמה. ארבעה מחברי מרום גולן נפלו במלחמה. שתי הקהילות ישבו יחד וקיבלו יחד את בשורות האיוב – עוד זה מדבר וזה בא. אירוח מרום גולן בידי בית השיטה אינו מקרי. בית השיטה היה תמיד מופת של האקטיביזם הקיבוץ-מאוחדניקי, הטבנקיני, של משימתיות אין קץ ונכונות להירתם תמיד למען המטרות הלאומיות.

וכעת, אחרי המלחמה, יש להשקיע את מלוא האנרגיה לטיפול במשבר של האובדן המר, ולסעוד 11 משפחות שאיבדו את עולמן. ואף על פי כן, בית השיטה לא נטשה את המשימתיות האקטיביסטית שלה. ב-1976, שנתיים וחצי בלבד אחרי המלחמה, לקחה על עצמה בית השיטה משימה אדירה – להקים את קיבוץ אורטל בגולן. עשרות מחברי בית השיטה נרתמו למהלך. רבים ליוו את הקיבוץ המתהווה בתחומים שונים, משפחות וצעירים מבית השיטה עלו לשנה שנתיים לקיבוץ החדש. שלושה חברים נשארו באורטל, בנו בה את ביתם, הקימו את משפחתם והיו מעמודי התווך של הקיבוץ. החבורות והגרעינים הראשונים לאורטל הוקמו והודרכו בידי בית השיטה וערכו בבית השיטה את ההכשרה שלהם.

כשקם הגרעין שלי, הגרעין החמישי לאורטל, ב-1980, שנה וחצי אחרי העליה לקרקע של אורטל, המדריך שלנו היה חבר בית השיטה. מלכתחילה, הקשר שלנו התפצל בין שני הקיבוצים. אחרי כיתה י"א יצאנו למחנה עבודה בבית השיטה. וכשבחרנו את שם הגרעין, נתנו לו את השם "שיטל" – בית השיטה / אורטל. את השל"ת המוקדם ערכנו בבית השיטה.

אי אפשר היה להתעלם מן העצבות השורה על הקיבוץ באותם ימים, אך הוא לא שקע באבל, אלא המשיך לחיות, לפעול, לקיים חיי תרבות מופתיים ולקחת משימות לאומיות, בנוסף להקמת אורטל. לדוגמה, מתן תעסוקה לאסירים מכלא שאטה, במסגרת תכנית שיקום ייחודית. בית השיטה הוא מושא להערצה של ותיקי אורטל. לבית השיטה מקום חם מאוד בלבי, ועד היום אני בקשר עם הקיבוץ ועם חברים בו.

שני שירים שנוצרו בבית השיטה, מבטאים את האובדן הכבד וההתמודדות עמו. האחד הוא לחנו הקלסי של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף". יאיר רוזנבלום עבר בשנות ה-80 לבית השיטה, לחיות עם חברתו לחיים. הוא נחשף לאובדן הכבד של הקיבוץ. לקראת יום הכיפורים תשנ"ג 1992, הוא הלחין את היצירה שאותה שר לראשונה חנוך אלבלק בטקס כניסת יום הכיפורים בקיבוץ. ליצירה הזאת הקדשנו את אחת מפינותינו.

השיר השני הוא "החיטה צומחת שוב". את השיר הנפלא הזה כתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת ב-1974, זמן קצר אחרי המלחמה. השיר נועד לביצוע חבורת הזמר של בית השיטה, "האשכולית", בטקס יום הכיפורים במלאת שנה למלחמה. היא מסרה את המילים למוסיקאי, חבר הקיבוץ, חיים אהוביה, כדי שילחין אותו. כעבור חצי שנה החזיר לה אהוביה את השיר, לאחר שנכשל ניסיונו להלחין אותו. דורית לא ויתרה ושלחה אותו לנעמי שמר. גם נעמי שמר לא הצליחה להלחין את השיר. נעמי הציעה לדורית לשלוח את השיר לחיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן. בהסכמתה של דורית היא שלחה לו את השיר והוסיפה למילים פתק בנוסח הבא: "מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה, עם רגישותך לנושא, תוכל לנסות, וגם להצליח".

ברקני קרא את השיר, התיישב ליד הפסנתר ובתוך חצי שעה כתב את הלחן הנפלא, ההולם כל כך את המילים. השיר הולחן ב-1978, ארבע שנים אחרי שנכתב.

השיר מבטא בעיניי את עוצמתה של בית השיטה. נכון, זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב… אך החיטה צומחת שוב". "ואיך קורה, ואיך קורה, ואיך קורה עדין שהחיטה צומחת שוב?" תמהה היוצרת, אך עובדת הצמיחה חזקה יותר מכל. והיא גוברת על האבל ומונעת מהקהילה שקיעה ביגון. גם מן העפר המר, העיריות עולות.

בשיר מתארת דורית את נופו של בית השיטה אשר בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. את השדות השפוכים הרחק, מאופק ועד סף, וחרובים, וזית וגלבוע – זהו יופי שעוד לא היה כמוהו. דורית משתמשת במילים מספר קהלת, "וזרח השמש ובא השמש", כביטוי לשגרה האינסופית של הקיום. והמסקנה הפילוסופית שלה, היא שכל מה שהיה אולי יהיה לעד. עוד השירים שרים. היא חוששת משכחה, ותמהה איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה.

הביצוע הראשון של השיר היה של להקת "הגבעטרון". ב-1983 חוה אלברשטיין הקליטה אותו לתקליטה "נמל בית", והביאה אותו לתודעה הציבורית. השיר הנפלא הוא אחד מהמנוני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לפני שנים אחדות, כתבתי שהשיר הזה הוא השראה בעבורי, כי הוא מגלם את הנחישות הציונית לדבוק באדמת הארץ גם במחיר הכבד ביותר, לא לוותר ולא להתייאש ובסופו של דבר, על אף כל הקשים וכל האסונות החיטה צומחת שוב, החיטה תצמח שוב.  

אחרי שכתבתי את הדברים, כתב לי חבר קיבוץ בית השיטה, שאולי איני יודע אבל דורית צמרת היא היום פעילה בשמאל הקיצוני. השבתי לו מיד, שמבחינתי שום דבר לא ימחק את השיר הנפלא הזה, שיישאר עוד דורות אחרינו והמסר שלו חזק מכל מעשה זה או אחר של הכותבת. זמן מה לאחר מכן קראתי ראיון עם דורית צמרת, שבו ביטאה את השקפותיה הפוליטיות ואמרה: "היום לא הייתי כותבת את השיר הזה". ושוב, המחשבה שלי כשקראתי את הדברים הייתה, שגם דורית צמרת לא תוכל למחוק את השיר הנפלא.

דורית צמרת, פזמונאית, עיתונאית, עורכת ומורה לקולנוע נולדה ב-1943 בבית השיטה, גדלה בקיבוץ וחיה בו עד יומה האחרון. היא שרתה בצה"ל בעיתון "במחנה נח"ל". בשנות השמונים המוקדמות היא ערכה את העיתון "יחד" – בטאון התק"ם, התנועה הקיבוצית המאוחדת, שנוסד לאחר הקמת התק"ם, התנועה המשותפת של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. זה העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בזמן שירותי בצה"ל. דורית צמרת היא העורכת הראשונה שפרסמה את מאמריי.

שירים נוספים שכתבה דורית צמרת הם "זה רק מילים" ללחנו וביצועו של יחזקאל דורי, "יש מה לספור" שהלחין דן פלד, "סיפורי אהבה" שהלחין יחזקאל דורי וכן "וכל זה תם ולא נשלם יותם" ללחן של נחום היימן, שביצעה סי היימן. השיר נכתב לזכר יותם לוטן, בן בית השיטה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

ביום חמישי שעבר, התאבדה דורית צמרת בביתה, והיא בת 80.

יהי זכרה ברוך!

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף

וחרובים וזית וגלבוע –

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר העיריות עולות

ועל הדשא ילד וכלבו

מואר החדר ויורדים לילות

על מה שבו ומה שבליבו

זה לא אותו העמק…

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד

זרח השמש שוב השמש בא

עוד השירים שרים אך איך יוגד

כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית

אבל אתם הן לא תוכלו לשוב

ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב.

צרור הערות ‏8.1.23

* מהפכה משטרית – עיתוי ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה במשפט, יום לפני הדיון בבג"ץ על מינוי דרעי, נועד להלך אימים על בית המשפט לבל יפריע לממשלה למנות פושע סדרתי לשר.

אבל הבעיה אינה העיתוי אלא המהות. מדובר במהפכה משטרית – ביטול מדינת החוק, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, מדובר ב"דמוקרטיה" של לינץ'; בלינץ', כידוע, הרוב קובע והרוב יכול לעשות למיעוט או לפרט מה שהוא רוצה. כי הוא הרוב. כי הוא הכוח.

מדובר במהפכה שמכפיפה את מערכת המשפט לשליט, כאשר בפועל גם הכנסת כפופה אליו. זו לא דמוקרטיה אלא ארדואנוקרטיה.

* נגד האקטיביזם אך בעד מדינת החוק – בדין ודברים בקבוצת ווטסאפ מסוימת, על המהפכה נגד מדינת החוק, סנט בי אחד מבני הפלוגתא שאני במשך שנים ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי, את המישפוט של המדינה ואיך פתאום נהייתי מתנגד חריף כל כך של מי שרוצה לחולל שינוי במערכת?

קודם כל, אני מודה בעובדות. אכן, מאז שנות ה-90, הרבה לפני שזה היה נושא פופולרי, ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי והמישפוט וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים, אם לא מאות.

למה הדבר דומה? אדם שמותח ביקורת על קק"ל, על התנהלותה, על סדרי העדיפויות שלה. הוא עושה זאת מתוך אכפתיות לערכים הציוניים-התיישבותיים שקק"ל קיימת כדי להגשים אותם. וכאשר יש מתקפה של פוסט ציונים ואנטי ציונים על קק"ל מתוך רצון לפרק אותה, הוא מתייצב להגן עליה בגופו.

הביקורת שלי הייתה תמיד מתוך הערכה רבה לבג"ץ, כבוד לשופטים, אמונה במדינת החוק ורצון להגן על בג"ץ מפני הפגיעה במעמדו בשל האקטיביזם השיפוטי. ההתנגדות שלי היא לאקטיביזם, כלומר לפעלתנות היתר וההתערבות בנושאים שאינם שפיטים, אך מעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון האנטי דמוקרטיה לשלול מבג"ץ את היכולת לביקורת שיפוטית. רציתי למתן את השימוש שלו בכלי הזה. בוודאי שבנושא המלחמה בשחיתות הייתי תמיד קיצוני ותבעתי יתר שיניים לזרועות החוק ובשום אופן לא חיברתי את ביקורתי על האקטיביזם בתמיכה בשחיתות ובמושחתים. מתחתי ביקורת רבה על בג"ץ, אך מעולם לא רציתי לשפוך את התינוק עם המים. מה שיריב לוין עושה, הוא שפיכת התינוק.

היום רוצים לפרק את בג"ץ, כלומר להפוך אותו לגוף מת, למעשה, לצד הרצון לפרק את מערך מדינת החוק המגן עלינו מפני שלטון השחיתות. ביקורתי על בג"ץ – כבודה במקומה מונח. כעת אני רואה לנכון להגן על בג"ץ, כי זו הגנה על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.

* רפורמה בהסכמההצעתו של גנץ להקמת פורום משותף לחלקים השונים בציבור, לגיבוש רפורמה בהסכמה במערכת המשפט, היא הצעה נכונה וצודקת. ההצעה הצודקת ביותר.

סיכוייה להתקבל אפסיים, כי מטרת הממשלה אינה רפורמה קונסטרוקטיבית, אלא מהפכה משטרית.

* אמת היא שקר – שלוש סיסמאותיה של המפלגה השלטת ברומן של ג'ורג' אורוול "1984" הן: "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בורות היא כוח".

הממשלה החדשה מיישמת את הדיסטופיה הזאת. בן גביר, הגזען המוחלט, האיש שהאידיאולוגיה המניעה אותו והעומדת מעל כל מעשיו, היא תורת הגזע הכהניסטית – מתראיין עם החיוך הזחוח ומדושן העונג שלו ומסביר שהוא בסך הכל נאבק נגד… הגזענות. אותו בן גביר, עוכר הדמוקרטיה, מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה.

וכך גם יריב לוין, בהצגתו את המהפכה המשטרית שהוא מוביל. הוא רוצה להחליף את היועצים המשפטיים של המשרדים, העומדים על משמר החוק ומקפידים שהמשרד יפעל על פי חוק, ורוצה להמירם בפרקליטי השר, המחפשים את הדרך המשפטית לקדם את רעיונותיו של השר, גם אם מדובר בעקיפת החוק. ואיך הוא מציג זאת בלשונו האורווליאנית? להחליף את הפקידים שמונעים מהשר לפעול בניגוד לדעותיהם הפרטיות. אפשר לומר שלוין הוסיף קומה נוספת לשלוש הסיסמאות האורווליאניות: "אמת היא שקר".

יש לו גם הומור, ללוין, הנראה יבשושי. את מסיבת העיתונאים שלו הוא פתח בזיקה שלו לרעיונותיו של בגין, שהיה הסנדק בברית המילה שלו. הרי הרפורמה שלו היא ההיפוך המוחלט, ב-180 מעלות, מתפיסת עליונות המשפט של בגין. אם יש בהיסטוריה של המדינה אדם המייצג את היפוכה של המהפכה שמוביל לוין – אין זה אהרון ברק אלא מנחם בגין, שברק יישם באופן חלקי ומתון את תפיסת עליונות המשפט האקטיביסטית שלו.

לוין אינו בור. הוא יודע זאת היטב. אבל הוא מזלזל באזרחים ובונה על בורותם, כאשר הוא אומר זאת.

* הפרוטקשן של נתניהו – במשך שנים נתניהו התגאה, במידה רבה של צדק, שהוא המגן של מערכת המשפט. מסתבר שלא הייתה זו הגנה אלא פרוטקשן. הוא הגן עליהם, בהנחה ש"יד רוחצת יד" והם יגנו עליו. הם יעלימו עין מן השחיתות שלו והוא ימשיך להגן עליהם.

אבל מערכת המשפט מחויבת לחוק ולמשפט ולא לעסקאות מלוכלכות ברוח העולם התחתון. כעת הגיע יום נקם ושילם. נתניהו ולוין נוקמים במערכת המשפט במהפכה שנועדה להחריב את מדינת החוק.

* פסול מעיקרו – יחליט מה שיחליט בג"ץ בנוגע לחברותו בממשלה של העבריין הסדרתי. בעיני, הביזיון הוא בכך שיש צורך בדיון כזה. הרעיון הבזוי של צירוף העבריין המועד לממשלה פסול מעיקרו, לא כי הוא לא חוקי, אלא כי הוא חרפה מוסרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אני תומך, כבר שנים רבות, בפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בינו לבין התובע הכללי. כפי שכתבתי פעמים רבות, המטרה של ההפרדה אליה אני חותר, היא עצמאותו של התובע הכללי. מי שייעודו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, לא צריך להיות האיש היושב בישיבות הממשלה, שנפגש ברמה יומיומית עם ראש הממשלה והשרים. החיכוך הזה אינו יכול שלא להשפיע על היועמ"ש; כל יועמ"ש הוא בשר ודם והדרישה ממנו לגלות חתירה למגע, נחישות ונחרצות מול האנשים עמם הוא מתחכך היא כמעט בלתי אנושית.

אסור שהממשלה תמנה את התובע הכללי. עליו להיבחר בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שבה יושב גם שר המשפטים, אך הוא הפוליטיקאי היחיד בהרכב של חמישה איש.

ההפרדה שאני דוגל בה נועדה למטרה הפוכה למטרה של יריב לוין, החותר אף הוא להפרדה. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד, כדי שלא ינג'ס לה עם טוהר מידות, ניקיון כפיים, מנהל תקין וכל מיני דברים שמפריעים לה. כעת הוא חותר למנות בובה שיבטל את משפט נתניהו. ההפרדה שאליה הוא חותר נועדה להתנקש במדינת החוק.

* בשם "רצון העם" – אם הרוב יצביע בעד מועמד המרצה בכלא מאסר על אונס או רצח – יש לשחרר אותו מהכלא כדי שיכנס לכנסת ולממשלה? הרי זה "רצון העם".

* צדק פואטי – דודי אמסלם מאשים את נתניהו שלא מינה אותו ליו"ר הכנסת, כיוון שהוא "מזרחי". כיוון ששמו אמסלם. קצת מוזר לנוכח העובדה שמי שנבחר לתפקיד – שמו אוחנה. הרי גם בשם הזה קשה למצוא ביץ' או סקי.

אבל יש צדק פואטי בכך שהדמגוגיה הפופוליסטית על "ישראל השניה", שנתניהו נבנה ממנה, מופנית נגדו.

אגב, בעיניי הבעיה היא שראש הרשות המבצעת ממנה את ראש הרשות המחוקקת. חולשת הכנסת האמתית אינה מול בית המשפט אלא מול הממשלה השולטת בה. דווקא לכן, חשוב שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא נשלטת בידי הממשלה.

* לשבת עם היעדים – לבי לבי לבכירי השב"כ, שנאלצים לשבת בקבינט ולקיים דיונים ביטחוניים עם מי שעד לאחרונה היו יעדים מודיעיניים שלהם. הם יודעים היטב עד כמה האנשים האלה  מסוכנים. וקצרה ידם מלהושיע.

* הקושאן שלנו בגולן – בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, הם הקושאן שלנו על הגולן. הם השורשים שלנו. הם העדות שלא ארץ נוכריה כבשנו, אלא שבנו אל נחלת אבותינו. ההתיישבות בגולן לא החלה לפני 56 שנים – לפני 56 שנים היא חודשה.

כל ביקור שלי בעין קשתות, בגמלא, בקצרין העתיקה, בדיר עזיז, בעין נשוט, במג'דוליה – הוא טיול שורשים. אני חש התעלות לפסוע בשבילים שבהם פסעו אבות אבותיי לפני אלפיים שנה.

בתי הכנסת העתיקים בגולן הם מרכיב מרכזי בזהות שלנו, תושבי הגולן. ילדי בתי הספר בגולן מגיעים אליהם, עורכים בהם טקסים, לעתים שותפים בחפירות ארכיאולוגית. הטקס הגולני ביום הזיכרון לחללי צה"ל נערך מדי שנה באתר גמלא. בתי הכנסת העתיקים הם חלק מן ה-DNA הגולני, חלק מן התרבות הגולנית. הם לב הסיפור שלנו.

זה כחמש עשרה שנה, מוצגת בקצרין תערוכת רחוב מתחלפת, של יצירות אמני הגולן. אחת למספר חודשים מתחלפת התערוכה, ובכל פעם היא מוקדשת לנושא אחר.

ביום חמישי הושקה התערוכה החדשה, העוסקת בבתי הכנסת בגולן; יצירות בעיקר של צלמים, אך גם של ציירים ומשוררים. תערוכה מקסימה ומרגשת מאוד. אחרי ההשקה, נערך ערב עיון שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן ובכלל בחדשות בעתיקות הגולן. גולת הכותרת של הטקס, בעבורי, הייתה הרצאתו של שלום אריאל על בית הכנסת העתיק האחרון שנחשף, באתר מג'דוליה, שהוא בית הכנסת הראשון שהתגלה מהתקופה הרומית. עד עתה, בתי הכנסת שהתגלו היו מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. תחילה חשבו החוקרים, שבמאה ה-2 וה-3 לא היום חיים יהודיים בגולן. לימים, הוכח שהיה רצף של חיים יהודיים מתקופת בית שני עד התקופה הביזנטית, אך לא נתגלו בתי כנסת בני התקופה. גילוי בית הכנסת במג'דוליה מהווה פריצת דרך במחקר.

בטקס ההשקה הוזכר שמי – סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני שנשא דברים בטקס, דיבר על הזיקה בין יישובי המועצה האזורית גולן לקצרין, ציין את מחקרי "קצרין בירת הגולן", העוסק בכך והביא דברים מתוכו.

* לוגיקה עקומה – כל אימת שאני כותב על בתי הכנסת בגולן או במקומות אחרים בארץ ישראל, כביטוי לשורשיו של עם ישראל בארץ ישראל ולזכותנו עליה, קופץ איזה חוכמולוג עם ההברקה שיש בתי כנסת גם בפולין, האם יש לנו זכות על פולין?

מעניין איך הטיעון השחוק מיוֹשֶׁן נתפס בידי מי שמציג אותו כאיזו הברקה מקורית. ואף שהטיעון המאוס הזה כבר היה לי לזרא, בכל פעם אני מופתע מחדש שעוד מישהו חוזר עליו. ואני מופתע אף יותר שאנשים אינטליגנטים משמיעים אותו.

הלוגיקה העקומה הזאת מנתקת את בית הכנסת מהקשרו – האדמה עליה הוא ניצב ומתייחסת אליו במנותק, כאילו הטיעון הוא שבית כנסת נותן זכות על מקום. אבל בית כנסת בפולין, בעיראק, בארה"ב או בגרמניה הוא בית כנסת בגלות, שהמתפללים בו היו בני גלות, שערגו לציון וחלמו לשוב אליה. כאשר הם התפללו לגשם בשמחת תורה, בעוד גשם זלעפות יורד סביבם, הם התפללו לגשם בארץ ישראל. לעומת זאת, בתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובעין קשתות הם בארץ ישראל, המתפללים בהם היו בני הארץ, חשו כבני הארץ, וכשהם התפללו לגשם הם התפללו לגשם שירווה את שדותיהם, כדי שיוציאו לחם מן הארץ.

כאשר אני מדבר על בתי הכנסת בגולן, כוונתי ליישוב היהודי בגולן. בתי הכנסת הם הסמל של החיים היהודיים והם הסימן לכך שיישוב שהתגלה הוא יהודי.

כשהעליתי רשומה בפייסבוק אחרי פתיחת תערוכה וערב עיון על בתי הכנסת העתיקים בגולן – בתוך דקות עלה הטיעון הזה. הוא פתח דיון שנמשך למעלה מ-24 שעות ואז קפץ מישהו אחר, שלא קרא את הדיון, ושלף את הטיעון ה"מקורי" כאיזה קלף מנצח. ועוד אחד. זה קצת מעייף.

* אתר המורשת החקלאית – מוזיאון הטרקטור במושב עין ורד הוא אתר נפלא המציג את מורשת החקלאות וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטרקטורים, בכלים החקלאיים ולא רק חקלאיים אלא גם כלי בית, רפואה ועוד. קשה להאמין שהכל מתופעל על טהרת ההתנדבות, של כשישים פנסיונרים, המבוגר בהם בן 93. יש בהם מכונאים, מסגרים ונגרים והיכרות מימי עלומיהם עם הטכנולוגיות של פעם, וכך הם משפצים את הכלים ומשמישים אותם. כל כלי המופיע בתצוגה – מושמש להפעלה. אגב, טרקטור מהמשק של חמי, אריק שליין ז"ל, נמסר למוזיאון אך שיפוצו טרם הושלם והוא אינו מופיע בתצוגה.

ביום שישי פתחנו שם סיור בשרון בעקבות החקלאות. בין השאר במיזם "קיימא", שבו משתקם נוער בסיכון באמצעות עבודה בחקלאות אורגנית. כל הסיור היה מרתק.

זו הייתה מתנה של האחים שלי ובני זוגם ליום הולדתי השישים. כולנו השתתפנו בסיור והיה זה יופי של מסע בארץ ישראל היפה, שאיני נמנה עם המיואשים ממנה.

* החיטה צומחת שוב – העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בהיותי חייל, בשנות השמונים המוקדמות, היה "יחד", בטאון התק"ם. עורכת העיתון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. ביום חמישי הלכה דורית לעולמה, בת שמונים.

דורית כתבה את השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב", לאחר נפילתם של 11 בני בית השיטה במלחמת יום הכיפורים.

בשבוע הקרוב אקדיש לזכרה את פינתי השבועית ברדיוטק, שבו אשמיע את השיר "החיטה צומחת שוב".

          * ביד הלשון

שפיים – ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי… הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

שמם של לא פחות מחמישה יישובים ציונים בא"י נלקחו מפרק זה – ראשון לציון, ברוש, תדהר, תאשור ושפיים.

שמו של קיבוץ שפיים לקוח מן הפסוק שהיה המוטו של מקורות. ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק ששימש מוטו ל"מקורות": "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

* "חדשות בן עזר"

מקור ה-DNA האורטלי

מהיכרותי עם יישובים רבים ועם ההיסטוריה של ההתיישבות, אני מאמין שיש DNA של יישוב – דפוסים שנקבעו בשנותיו הראשונות ומלוות אותו לדורות, גם אם הוא עובר מהפכים ושינויים רבים.

ה- DNAשל אורטל הוא מקוריות, יצירתיות, חדשנות, אי הליכה עיוורת באף תלם, מנהיגות מחויבת מאוד ולוקחת אחריות מלאה, כמעט אפס פער בין החלטות לביצוען המלא (דבר נדיר שקיים במעט מאוד ארגונים), תהליכיות – קיבוץ שנמצא כל הזמן בתהליכים חברתיים משתפים.

אם נעשה בדיקת רקמות כדי לתור אחרי מקור ה- DNAהאורטלי, נגיע לשאול אורן, המלווה של אורטל בשנותיה הראשונות מטעם בית השיטה. חלקו בעיצוב דרכה של אורטל בימיה הראשונים – מכריע, ודמותו משתקפת היטב בדמותנו.

שאול היה איש חזון, בעל חלומות היודע לפרוט אותם למציאות מעשית, אדם ההולך בגדולות, איש מעוף יצירתי ומקורי, איש של חדשנות, בולדוזר הפורץ דרכים חדשות, אדם בעל כריזמה אדירה, שידע להדביק אנשים לחזונו ולרתום אותם לפעולה.

****

קיבוץ בית השיטה בעמק בית שאן הוא הקיבוץ המאמץ של אורטל, עוד בטרם ההחלטה על הקמתה. ספק אם יש עוד קיבוץ בתנועה שזכה לליווי מוצלח כמו אורטל.

שאול אורן התמנה ב-1979, חצי שנה לאחר העליה לקרקע, למלווה המשקי של אורטל. הוא הביא אתו תנופה משקית, כמו בהקמת ענף הבקר, בהקמת קבוצת הבניה, בהקמת מפעל הקלטל, בהכנסת טכנולוגיה חדשנית לענפים, כמו הקו-נוע להשקיה בגד"ש, שהיה פאר החדשנות בחקלאות.

מהר מאוד הוא היה לראש צוות המלווים של אורטל ולמלווה הכללי של אורטל – חברתי ומשקי כאחד. המסר שלו היה ש"אורטל תהיה המקום הטוב ביותר בעולם" והוא הדביק את חלוצי אורטל באמונה הזאת. הוא הביא לאורטל את התפיסה החדשנית באותם ימים, שההתפתחות האישית של החברים היא תפקיד ומשימה חשובה של הקיבוץ ועודד יציאה של החברים ללימודים על פי רצונם, ולאו דווקא על פי צרכי המשק. הוא יזם טיול לקפריסין של אורטל, בשני מחזורים, שכלל גם לימוד על מחנות המעפילים בקפריסין בהדרכת אביו, מנחם אורן, שהיה שליח מטעם "ההגנה" במחנות. אלו רק דוגמאות ליוזמות שלו, שהמשיכו ללוות את אורטל לכל אורך חייה.

אחד המסרים שלו היה שאין דבר בלתי אפשרי; אם רוצים משהו – משיגים אותו. ואכן, כך היה. הוא ידע לרתום לצרכי אורטל משרדי ממשלה, את התנועה, את הסוכנות עם המסר שאורטל תהיה אב טיפוס להתיישבות קיבוצית מוצלחת. באותן שנים היו ניצני המשבר של התנועה הקיבוצית שהתפרץ באמצע שנות השמונים, ואורטל היא הקיבוץ היחיד שקם באותן שנים והיה לסיפור הצלחה. חלק מן היישובים האחרים התפרקו והאחרים דשדשו לאורך עשרות שנים.

שאול סחף את בית השיטה לעזרת אורטל, ועשרות חברים נרתמו והיו מעין חוג ידידי אורטל בבית השיטה.

לאחר שלוש שנים, נאלץ שאול, בניגוד לרצונו, להפסיק את התפקיד. בית השיטה החליטה שעליו לחזור הביתה כדי להיות מזכיר הקיבוץ. הוא נאלץ לקבל את הדין.

בדצמבר 1982, שאול מת בנסיבות טרגיות, בגיל 42.

****

לא זכיתי להכיר את שאול כמלווה אורטל. הכרתי אותו דווקא בבית השיטה. הייתי בן גרעין בשל"ת מוקדם בבית השיטה, כאשר הוא חזר לבית השיטה. כחבר גרעין הייתי מעורה מאוד בנעשה באורטל ובבית השיטה. ככל הזכור לי, מי שחיבר בין שאול לביני היה מדריך הגרעין שלי מביה"ש. זכיתי לקיים אתו שורה של שיחות מעניינות מאוד.

שוחחנו על אורטל, על הגרעין, על האידיאולוגיה ועל פוליטיקה. שאול היה בין מובילי יוזמת "השידרה הכפולה". היה זה חזון גאופוליטי מרחיק ראות של האדריכל פרופ' אברהם וכמן, לשינוי פני המדינה, באמצעות תנופת התיישבות רבתי לאורך השידרה המזרחית של ארץ ישראל, במקביל לשידרה המערבית – מישור החוף. הוא ראה בחזונו התיישבות עירונית וכפרית ענפה מן החרמון עד שארם א-שייך, שתיצור עומק אסטרטגי לישראל, תפזר את האוכלוסיה ותיתן מענה כלכלי, חברתי, מדיני וביטחוני לדורות למדינת ישראל.

שאול ראה בעשייתו באורטל חלק מהגשמת החזון הגדול הזה. הוא ראה בהצלחתה של אורטל מודל שיביא להקמת קיבוצים רבים לאורך השידרה המזרחית. הוא דיבר על כך בהתלהבות, בעיניים בוהקות, וקשה היה שלא להיסחף אל חזונו.

על אורטל הוא דיבר באהבה אין-קץ ובהערצה. הוא באמת האמין שבאורטל אנו מקימים את המקום הטוב ביותר בעולם. בדבר אחד לא הלכנו בדרכו וכבר אז הוא היה מאוכזב. הוא ראה בדמיונו את אורטל כקיבוץ גדול המונה מאות רבות של חברים.

****

מדי שנה, חמולת אורן/שריג עורכת מפגש לזכרו של שאול בחודש דצמבר. השנה, לציון ארבעים שנה למותו, הם הזמינו כמה מוותיקי אורטל לאירוע.

ילדיו של שאול שדיברו באירוע, ציינו שאורטל הייתה היהלום בסיפור חייו של שאול. מטעם אורטל דיברה שלומית, שהייתה מזכירת הקיבוץ בתקופה שבה שאול ליווה את אורטל.

המשפחה העניקה לנו אלבום עם תמונות מימיו של שאול באורטל. בטרם אעביר את האלבום לארכיון, אמצא את ההזדמנות המתאימה, בהתכנסות חברתית שלנו, להציג את האלבום ולאפשר לחברים לעיין בו.

****

שאול אורן קיפח את חייו בדמי ימיו, בגיל 42 בלבד. אילו חי בינינו היום, הוא היה בן 82. קשה להמשיג את גודל ההחמצה – ולחשוב אלו עלילות עוד נכונו לו אילו האריך ימים, ואיזו תרומה גדולה יכול היה להמשיך לתרום לבית השיטה, לאורטל, לתנועה הקיבוצית, להתיישבות ולמדינת ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏28.12.22

* סחיט ולחיץ – למה נתניהו התקפל מול הדרישות ההזויות והקיצוניות של השותפות הקואליציונית? למה הוא נתן להן הרגשה שהוא חותר לקואליציה בכל מחיר ואילו הן עושות לו טובה שהן מוכנות להצטרף לממשלתו?

וכי הייתה להן חלופה אחרת? הן היו הולכות לממשלה עם יש עתיד? הן היו מובילות לסיבוב שישי והולכות לבחירות כמי שהכשילו הקמת ממשלת ימין על מלא מלא מלא?

לכל קואליציה יש מחיר, אבל אילו נתניהו היה חזק יותר, אילו ניחן בחוסן נפשי ומנהיגות אמת, יכול היה להקים קואליציה תוך תשלום פחות מחצי מהמחירים שהוא שילם (על חשבון כולנו, על חשבון עתידנו). אבל הוא סחיט ולחיץ, וזו התוצאה.

* הפעם זה לא יעבוד – נתניהו רגיל לרמות את כולם ולדעת שאיכשהו בסוף זה מסתדר. הנה, הוא חתם על הסכם קואליציוני המאשר לגזענים לרוץ לכנסת באמצעות שינוי חוק יסוד הכנסת, ומיד מודיע שיחוקק חוק חדש שיאסור על ריצה של גזענים לכנסת. הוא חותם על הסכמים המאפשרים פגיעה בלהט"ב ומודיע שיגן בגופו על זכויות הלהט"ב ואולי אף ייזום חוק להגנה עליהם.

נתניהו חושב שכולם מטומטמים, אבל האמת היא שעד היום זה עבד לו. כעת הוא ילמד שבן גביר וסמוטריץ' אינם ברק, מופז, גנץ, ציפי לבני, לפיד או כחלון. הם ערמומיים ונחושים לא פחות ממנו. להטוטיו של הקוסם לא יעבדו הפעם.

* קבינט המשתמטים – הבעיה בחברותו של השר המיועד גולדקנופף בקבינט המדיני-ביטחוני אינה חוסר ניסיונו. ניסיון אפשר לרכוש ויותר חשובים ממנו שכל-ישר ויכולת לימוד. ואילו שירת גולדקנופף בצה"ל כלוחם ואף כקצין זוטר, לא היה בכך ניסיון רלוונטי לסוג ההחלטות הנידונות בקבינט.

הבעיה היא אחרת לגמרי. היא מוסרית, ערכית (סליחה על הביטוי). היא נוגעת לערך (מחילה) שכמעט נשכח – דוגמה אישית (כפרה).

אדם שהשתמט משירות בצה"ל אינו ראוי, מבחינה מוסרית, לשרת בקבינט. חמור יותר, מדובר באדם המייצג ציבור שלם של משתמטים מצה"ל. וחמור אף יותר – מדובר באדם שנאבק למען ההשתמטות, מטיף להשתמטות ופועל להכרה פורמלית בצדקת השתמטות בחוק יסוד. אדם שאצלו ההשתמטות היא אידיאולוגיה, דרך חיים.

אדם כזה ראוי לשבת בפורום השולח את חיילי צה"ל אל הקרב, ואת חלקם – למותם בקרב?

ומה שחמור עוד יותר, זו העובדה שהוא אינו היחיד. בנוסף אליו גם בן גביר לא שירת יום אחד בצה"ל ואף לא בשירות לאומי, אלא רק התכתש כל חייו עם כוחות הביטחון. גם הוא יהיה חבר הקבינט ועוד בתפקיד השר לביטחון לאומי, שעל פי החוק החדש הוא גם מפכ"ל המשטרה בפועל.

ועוד יושבים בקבינט סמוטריץ' ודרעי שהשתמטו מצה"ל ובשלב מאוחר יחסית בחייהם זרקו איזו עצם של שירותונצ'יק מביך.

אלה שריך ישראל. קבינט השתמטות על-מלא.

* תומך טרור – ח"כ עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, המיועד להיות השר למורשת, קרא להדיח את ראש העיר כפר קאסם בשל השתתפותו בהלוויית המחבל. "לא יתכן שראש עיר ייתן גיבוי למחבלים וימשיך לייצג את מדינת ישראל. אנחנו שוקדים על הצעת חוק שתמנע מתומכי טרור לקבל תמיכה מהמדינה. הגיע הזמן".

אכן, הגיע הזמן. ואני רק שאלה – מה דינו של שר בישראל, שתלה בסלון ביתו תמונה גדולה של ארכי-מחבל, רוצח-המונים, ועליה כתובת המפארת את הטבח שביצע ומציגה אותו כגאולת עם ישראל?

* שבועת הרופאים – רופאים שישבעו שבועת סטרוק, יהיה פטורים משבועת היפוקרטס.

* יישובים דתיים לאומיים – איפה הבעיה? – הביקורת הציבורית המוטחת באורית סטרוק מוצדקת. היא מעלה רעיונות קיצוניים, פנאטיים, קנאיים, והמחשבה על כך שהיא עומדת להיות שרה בישראל, ולא הקיצונית והמסוכנת ביותר בין השרים, מעוררת פלצות.

אך בנושא אחד הביקורת כלפיה אינה מוצדקת. האמירה שלה בעד הקמת יישובים ייעודיים לציבור הדתי-לאומי. כמובן מיד זה הופך ל"לציבור הדתי-לאומי בלבד" ומוצג כאפליה, כאי נכונות לקלוט אחרים וכו'.

מה חדש בהצעתה? מראשית ההתיישבות הציונית קמו יישובים דתיים-לאומיים. כאלה הם כל קיבוצי הקיבוץ הדתי. כאלה הם כל מושבי הפועל המזרחי. ההתיישבות הדתית-לאומית פרוסה לאורכה ורוחבה של ישראל, לאורך גבולותיה, מצפון הגולן ועד גבול עזה והנגב.

ויש הרבה יותר יישובים חילוניים. הקיבוצים, המושבים. הרבה יותר. נכון שהמגדיר אותם אינו החילוניות, כי למעשה החילוניות היא הגדרה על דרך השלילה של מי שאינו דתי. אלה יישובים ציוניים, רובם סוציאליסטיים, כמעט כולם משתייכים לזרם אידיאולוגי ופוליטי זה או אחר.

יישובים כפריים קהילתיים שונים במהותם מהעיר או המועצה המקומית. מדובר בקהילה, שקמה על בסיס מכנה משותף, אורח חיים משותף, אידיאולוגיה משותפת, תרבות משותפת, חינוך משותף. מי שיוצא נגד ההגדרה של סטרוק ובוחן אותה על דרך השלילה כ"יישוב מפלה שסגור בפני חילונים וחרדים", שולל למעשה את כל מפעל ההתיישבות הכפרי קהילתי בישראל, כלומר את תולדות ההתיישבות הציונית.

אני מאמין שהבשורה החברתית והרעיונית הגדולה ביותר לימינו, הוא החיבור בין חילונים ודתיים, ונושאי הבשורה הם היישובים המשלבים של חילונים ודתיים. אני חבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב כזה. זה אתגר חברתי ואידיאולוגי לא פשוט, אך מרתק ונפלא. ודוק – אין המדובר ביישוב עירוני שחיים בו גם חילונים ודתיים. אין כל רבותא ביישוב כזה. מדובר בקהילה אחת, בחיים משותפים, בתרבות משותפת, בחינוך משותף, באידיאולוגיה של חיים משותפים. רמ"ט אינו היישוב ה"דתילוני" היחיד, עוד יישובים כאלה קמו בשנים האחרונות או הפכו לכאלה (נטור, מיטל, שלפים, אשחר, כרם שלום, נופי פרת ועוד), וזו הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.

הדרך לקדם את הבשורה הזאת אינה בדה-לגיטימציה ליישובים דתיים או ליישובים חילוניים ובטח לא באיסור, חלילה, על הקמת יישובים כאלה (איסור כזה הוא טוטליטרי), אלא על דרך החיוב, בעידוד הקמת יישובים משלבים והפצת בשורתם.

* האחריות מחייבת – חובתו של הרמטכ"ל להתריע בפני איום ממשי על ביטחון מדינת ישראל. אלמלא עשה זאת, לא היה ראוי לתפקידו.

* המשתמטים נגד הרמטכ"לים – המטורללים שמחוקקים חקיקות בזק כדי לאפשר לפושע סדרתי לחזור למקום הפשע ולהיות שוב שר בממשלה, רוצים לחוקק חוק המאריך את הצינון, הארוך מידי בלאו הכי גם היום, של רמטכ"לים לפני כניסה לפוליטיקה, לחמש שנים.

משתמטים מצה"ל יהיו חברי קבינט ביטחוני, אך על אנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, מערימים עוד ועוד קשיים. סמוטריץ' המשתמט איים להאריך את הצינון לעשר שנים. את החוק להארכה לחמש שנים הציג חבר בסיעתו של בן גביר, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי.

כל זאת כדי להלך אימים על הרמטכ"לים לבל יציגו עמדות מקצועיות כאשר הממשלה תפגע בעליל בביטחון המדינה, כפי שעומדת לעשות ממשלת הטירלול הרגרסיבי הנכנסת.

* להטיל קלון – אני מציע להטיל קלון על כל רמטכ"ל שפורש.

* גוש הבלתי מזדהות – מול הממשלה החדשה יתייצב גוש אופוזיציוני שיכלול את יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה.

המפלגות הערביות, רע"ם וחד"ש-תע"ל, אינן משתייכות לאחד משני הגושים. עמית סגל הגדיר אותן "גוש הבלתי מזדהות", כשמן של מדינות אסיה ואפריקה שלא היו חלק מהגוש הסובייטי ולא מגוש המערב, בשנות המלחמה הקרה. אגב, את הגוש הקימה דווקא מדינה אירופית – יוגוסלביה.

אצל רע"ם זו אידיאולוגיה – המפלגה שחרטה על דגלה את ההשתלבות במדינת ישראל, חותרת להיות שותפה בכל קואליציה. היא הייתה שמחה להיות בקואליציה הנוכחית, ובכל מקרה אינה רוצה לשרוף גשרים ולכן אינה אופוזיציה אמתית (למרות שרע"ם הצהירה שאינה חלק מהאופוזיציה, השבוע עבאס השתתף בישיבת ראשי האופוזיציה. מעניין איך הוא ינהג בהמשך הדרך).

חד"ש-תע"ל היא כמובן סיעה אופוזיציונית לכל ממשלה ישראלית, כפי שראינו בממשלה היוצאת, והיא תהיה אופוזיציה לוחמת גם לממשלה החדשה. אולם בכמה נושאי ליבה שבלב המחלוקת הציבורית, הם יתמכו בחקיקה אנטי ציונית שמובילה הממשלה. הם יתמכו בחוקים המעודדים השתמטות מצה"ל וכמובן שיתמכו בהתלהבות בהתנקשות המתוכננת בחוק השבות.

* שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית – בנט עושה שירות לאומי ממדרגה ראשונה – ניסיון הירואי לשבור את המערכת החזקה והמשפיעה ביותר בישראל, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שהפילה ממשלה מצוינת. צריך להכות בהם בכיס ולשבור אותם. אבל אני מקווה שבנט לא יסתפק בדגי הרקק, אלא ילך על הכרישים. אמנם הוא אינו יכול ללכת על אלה שמסתתרים מאחורי החסינות, אבל את יאיר נתניהו הג'ורה, ראש וראשון למסיתים, למעלילים, לשקרנים ולמשמיצים, יש להכות בתביעות של מיליונים. אני מקווה שבעקבות הדוגמה האישית של בנט, נפגעים נוספים של התעשיה יתבעו תביעות אישיות את הנשאים. צריך לשבור אותם. לרסק אותם. לרמוס אותם. אין שירות חשוב יותר לדמוקרטיה הישראלית.

* מכרז לתפקיד התליין – המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, כותב על חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שכתוצאה מחקירה יסודית ועל סמך ראיות הביאו להגשת כתבי אישום חמורים נגד אביו, שהם בוגדים (!) ומסביר שהעונש שיש להשית עליהם אינו כלא… כלומר מוות.

ונשאלת השאלה – מי ישפוט אותם, יגזור את דינם ויבצע את פסק הדין? מערכת המשפח הרקובה והמושחתת המופעלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ואינה אלא סניף של מרצ? ודאי שלא.

התובע והשופט הוא יאיר נתניהו. ודברי ההסתה כמוהם כמכרז לתפקיד המוציא לפועל.

* תמצית הביביזם – ההגדרה של יאיר נתניהו את משטרת ישראל והפרקליטות – בוגדים, בשל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, היא תמצית הביביזם. עקרון היסוד של הביביזם הוא "המדינה זה אני", כלומר המדינה היא נתניהו. נתניהו הוא החוק, לכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. אם הוא עובר על החוק – העבירה שעבר היא החוק החדש. מי שחוקר את נתניהו או מגיש נגדו כתב אישום, פועל נגד המדינה, כי נתניהו הוא המדינה, ולכן הוא בוגד, הראוי לעונש מוות.

* התאבדות אופי – יאיר נתניהו, המסית לרצח חוקרי משטרה ואנשי הפרקליטות, מתבכיין שעושים לו "רצח אופי".

זה לא רצח אופי. זאת התאבדות אופי.

* מפי הגבורה – גם אחרי "הסתייגותו" הרפה של נתניהו, המוסתים מבינים שבנו דיבר "מפי הגבורה".

* איך הוא עוד לא נחקר? – האם חוק החסינות חל גם על בנים-של? איך זה שיאיר נתניהו לא נחקר על הסתה לרצח?

* # אני תומך בטרור – בשעות האחרונות מתרוצץ האשטאג של אנשי שמאל רדיקלי: "# אני ישראל פריי". כל זאת למה? כי משטרת הדיקטטורה (אגב, של ממשלת לפיד ושר הבט"פ עומר בר לב) עצרה עיתונאי שהביע את עמדותיו. והם מחממים את עצמם בתיאורי הדיקטטורה, סתימת הפיות בלה בלה בלה.

אז הבה נעשה סדר. הנ"ל לא נעצר בשל דברים שכתב, אלא כיוון שחמש פעמים זומן לחקירה וסירב להגיע אליה. הוא הוזמן לחקירה בחשד להסתה ולהמרדה, לאחר שביטא פעמים מספר תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בטרור ועודד רצח ישראלים.

ולכן, מי שכותב "# אני ישראל פריי" כאילו כתב: "# אני תומך בטרור ומעודד רצח ישראלים".

* עוול היסטורי – צפיתי אמש בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "קרתגו". מבחינה קולנועית יש לי רק שבחים – עלילה יפה ומותחת, משחק משובח, הומור טוב.

אבל הסדרה מתיימרת ליותר מכך, להביא סיפור היסטורי. לא תעודה, אבל עלילה היסטורית. ככזאת, היא רחוקה מאוד מיומרתה.

תרומתה היא בעצם ההעלאה לתודעה הציבורית את עובדת הגלייתם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי למחנות מעצר באפריקה. אולם כל העלילה מבוססת על תמונה מופרכת מבחינה היסטורית, על פיה הבריטים הושיבו באותם מחנות מעצר, אלה לצד אלה ואפילו ללא הפרדה את אסירי המחתרות היהודים עם שבויים נאצים. אין לכך שחר. הבריטים לא היו עד כדי טיפשים.

גם ההצגה באורך שלילי מאוד וגרוטסקי את אנשי אצ"ל ולח"י ובעיקר מפקדיהם רחוקה מן המציאות ועושה להם עוול.

אבי היה בית"רי וחבר אצ"ל, ובביתנו היה ארון ספרים רוויזיוניסטי מכובד. משחר ילדותי הייתי תולעת ספרים ונמשכתי להיסטוריה, וקראתי בשקיקה את הספרים הללו. שלושה ספרים המתארים את ההגליה, החיים בשבי באפריקה, הבריחות ההרואיות מן המעצר והחזרה לארץ עם הקמת המדינה נחרטו היטב בזיכרוני.

שני ספרים הם של יוסף ויניצקי נץ, הסופר העיתונאי והפיליטוניסט הרוויזיוניסט, שנעצר והוגלה לאריתריאה, קניה וסודן, למרות שלא היה חבר בארגון מחתרת, אלא בשל כתיבתו האנטי בריטית (היחיד שהוגלה אף שלא היה חבר מחתרת). הספרים הם יומניו, מן הגירוש ועד השיבה. הראשון נקרא "מאתים חמישים ואחד" – מספר הגולים בגירוש הראשון, והשני "משבי לשבות". ספר נוסף הוא של מפקד האצ"ל יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", שבו תיאר את בריחתו מן המעצר, בניסיון הבריחה השמיני!

מלבד הבריחות ההרואיות, ריתקו אותי החיים במעצר. בניגוד להצגת הכולאים הבריטיים כסדיסטים אלימים שמתעללים באסירים ב"קרתגו", השובים הבריטיים התנהגו בהגינות ובכבוד לאסירי המחתרת. למעשה, האסירים ניהלו את חייהם באופן אוטונומי. הם הפעילו חיי תרבות, השכלה, ספורט, עיתונאות ופוליטיקה.

אף שכמה מן הגולים הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל – ראש ממשלה (שמיר), נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר), שרים בממשלה (שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור) וחברי כנסת (איתן לבני ואליהו מרידור, אבותיהם של ציפי לבני ודן מרידור), סיפור ההגליה לאפריקה אינו מוכר לציבור הרחב. הסדרה העלתה את הסיפור הנשכח מתהום הנשיה, וחבל שבאופן כל כך רחוק מן המציאות.

* שתי קדנציות – גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, הודיע בתום שתי קדנציות שלא ירוץ לקדנציה שלישית. כך ראוי שינהגו כולם. כולל ראש העיר העברית הראשונה, המכהן בתפקידו עוד מהמילניום הקודם.

* הרב דרוקמן זצ"ל – על אף המחלוקת הפוליטית עם הציונות הדתית והביקורת החריפה שלי כלפיה, בעיקר בשנה האחרונה, אני אוהב ומעריץ את הציונות הדתית (לא את המפלגה הנושאת את השם הזה) על פועלה הציוני לאורך עשרות שנים, והחיבור של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה והשכלה, תורה ומדע. חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך ביום ראשון לעולמו, הוא ממובילי הציונות הדתית, מעצבי דרכה ומסמליה לאורך שבעים השנים האחרונות.

לצערי, הסחף וההקצנה בציונות הדתית בשנים האחרונות פקדה גם אותו. בכהונתו בכנסת ה-11 כמנהיג "מורשה", הוא נמנה עם המחרימים את "הרב" כהנא שר"י ותמך בחוק נגד הגזענות ובחוק שמנע מגזענים ככהנא להתמודד לכנסת. והנה, בשנים האחרונות הוא נתן את ידו לחיבור של הציונות הדתית ולפני כן של הבית היהודי עם עוצמה כהניסטית.

לפני שבועות אחדים פרסמתי מאמר נגד ביטול סעיף הנכד, ובו טענתי שיש להכיר בכל העולים מחבר המדינות כיהודים, והוספתי שהנס הגדול של תחיית יהדות בריה"מ לשעבר היא ההוכחה הניצחת ש"נצח ישראל לא ישקר". לאחר פרסום המאמר סיפר לי איתן סט, שהיה מראשי "נתיב" לאורך שנים, שבשנים ששירת ב"נתיב", המדיניות הייתה הכרה בכל העולים כיהודים, בלי לבדוק בציציותיהם. והוסיף, שהדמות הרבנית ב"נתיב", שנתנה לכך את הגושפנקא הדתית, הייתה "חיימקה". "אתה יודע מיהו חיימק'ה?", שאל אותי איתן ואישר את תשובתי – הרב חיים דרוקמן.

כאשר אריק שרון רצה לקדם גיור המוני של העולים מחבר המדינות שאינם מוכרים בידי הרבנות כיהודים, הוא מינה את הרב דרוקמן לראש מערך הגיור. הגיור של הרב דרוקמן היה כמובן אורתודוקסי, אבל גישתו הייתה מקלה ופתוחה. ולכן, הרבנות החרדית פסלה גיורים שלו (אגב, מעשה המנוגד בעליל להלכה, שאותה הם מקיימים באופן סלקטיבי). דווקא לכן, הצטערתי מאוד, שאחת הפעולות האחרונות בחייו הייתה חתימה על מכתב הקורא לביטול סעיף הנכד.

בראיון האחרון עמו, לפני שבועות אחדים, נשאל הרב דרוקמן על פרשיית התלונות נגד הרב טאו. דרוקמן השיב שיש לחקור את החשדות עד תום. לכאורה, זה מובן מאליו. אך ממש לא. בציבור החרד"לי יש זרמים המתנגדים לעצם החקירה, כי לא יעלה על הדעת שרב גדול כמו וכו' וכו' וכו'. הייתה חשיבות רבה לכך שהרב דרוקמן, המקובל על כל הזרמים בציונות הדתית, מן הליברלית ועד החרד"לית, הביע עמדה נחרצת כל כך.

יהי זכרו ברוך!

* מספר 2 – תיקון טעות לכתבה על הרב דרוקמן בוויינט – כפי שנכתב בכתבה, הרב דרוקמן היה מועמד מספר 2 ברשימת המפד"ל לכנסת התשיעית (1977). בניגוד לנאמר בכתבה, מס' 1 לא היה זבולון המר אלא יוסף בורג.

* מפגש היסטורי – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה":

פגישתם הראשונה של יהודה וחנן פורת התרחשה בביתו של הרב חיים דרוקמן, בה הוחלט על הקמת גוש אמונים. במהלך השנים זכתה הפגישה למעמד מיתי בציונות הדתית, רגע הרֵאשית של המהפכה הגדולה. נוכחותו של יהודה העניקה למייסדי גוש אמונים את הזיקה לכלל-ישראליות, ואפשרה להם לראות עצמם כממשיכי דרכה של תנועת העבודה ביישוב ארץ ישראל. הסנדלים והדובון, תיק שכל ושפם – סממנים חיצונים אופייניים לקיבוצניק וחניך תנועת הנוער, נעשו לסמליו של דור הכיפות הסרוגות.

למעשה הגיע יהודה לפגישה שנערכה ב-8 בינואר 1974במקרה. יהודה ושותפו למאבק נגד הנסיגה, מוישיק גורליק, נסעו לכמה פגישות בדרום הארץ. גורליק היה דמות דומיננטית במושב רמת מגשימים ובתנועת ההתיישבות הדתית בגולן בכלל. הוא היה איש משק וכספים ומתכנן התיישבות בחטיבה להתיישבות של הסוכנות. בדרכם חזרה לגולן התנצל גורליק שעליו להשתתף בישיבה במרכז שפירא, ותהה איפה ירצה יהודה לחכות בינתיים. יהודה ביקש להצטרף. גורליק חזר וטען שזו פגישה של החבר'ה שלהם בנושאים פוליטיים, ולמיטב זכרונו, הבטיח יהודה לשתוק במהלכה.

בפתח הישיבה אמר הרב דרוקמן, המארח: "נפתח בדבר תורה". הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה נתקל במושג. הוא זוכר כיצד הרב דרוקמן פתח ב"רבי אלעזר הקפר היה אומר…" והמשיך במצוות הנוגעות ליישוב הארץ. לאחר מכן הוקדש הזמן לעניינים פנימיים של המפד"ל, אך בפגישה השתתפו גם נציגי גרעין שכם, לימים אלון מורה, מנחם פליכס ובני קצובר וכן חנן פורת, ואלה הרחיבו בנושאים של התיישבות. כשהישיבה עמדה לפני סיומה, אזר יהודה אומץ וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר למשתתפים שבכפר דבוריה ברמת הגולן התגלה משקוף שעליו כתוב: "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר". עובדה זו גרמה התרגשות רבה לנאספים, אך יהודה הוסיף: "מכל מה שדיברתם לא ייצא כלום, אם לא יהיה בנאדם אחד עם רכב שייסע ויתחיל לעבוד". כעבור ימים אחדים אישרה אספת קיבוץ כפר עציון לחנן פורת להתחיל בעבודה והקצתה לו רכב מטעם הקיבוץ".

* להפתעתי גיליתי ששמו של הרב דרוקמן נשמט בטעות ממפתח השמות בספר.

          * ביד הלשון

בני יהודה – בני יהודה ת"א, קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה, שזכתה פעם אחת באליפות המדינה וארבע פעמים בגביע המדינה, נקראת כך, כיוון שההחלטה על הקמתה התקבלה בשבת פרשת "ויגש", השבת הקרובה, לפני 86 שנים. הפרשה נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה".

* "חדשות בן עזר"

צליל מכוון / להקת "צליל מכוון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.12.22

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בראשו של יצחק קלפטר. חייו היו בסכנה, אך הוא יצא מזה.

בשנת 2011 אושפז קלפטר בשל מחלת ריאות קשה. שוב הוא היה במצב מסוכן, בתקשורת כבר הספידו אותו והחל סוג של נוהל "חבצלת" והשמעת שיריו. ושוב הוא יצא מזה בשלום.

מחלת הריאות הייתה כרונית והוא אושפז שוב ב-2018 במצב קשה, היטלטל בין חיים ומוות, שוב אותו נוהל תקשורתי, ושוב הוא יצא בשלום.

לפני שבוע וחצי הוא נפטר. למרות שמצבו היה ידוע, הופתעתי מאוד. לנוכח הפעמים הקודמות, האמנתי שהוא כבר יקבור את כולנו (במבטא פולני זה נשמע יותר טוב). האופטימיות שהוא שידר בראיונות עמו, שהנה או-טו-טו הוא גובר על המחלה, שכנעה אותי.

יצחק קלפטר הוא בראש ובראשונה הגיטרה החשמלית. קלפטר הוא ללא ספק מגדולי הגיטריסטים בתולדות המוסיקה הישראלית, ויש הטוענים שהוא הגדול מכולם. הוא לא היה רק מבצע וירטואוז, אלא גיטריסט יצירתי מאוד, שסולו הגיטרה במרבית השירים שלו הן יצירות גאוניות. קשה לחשוב על שיריו ללא אותם קטעי סולו, וכשאנו שרים את השיר, אנחנו מזמזמים גם את הסולו.

יצחק קלפטר הוא מלחין ומעבד מוכשר מאוד, מהטובים שהיו כאן והוא אחראי על כמה מנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. לחלק מן הלחנים הוא גם כתב את המילים; מילים פשוטות, ללא מליצות, אך יודעות לפרוט על הרגש בצליל מכוון.

יצחק קלפטר הוא להקת "כוורת". הוא לא היה הפרונט של להקת "כוורת". השורה הראשונה הייתה דני סנדרסון וגידי גוב. אך יחד עם יוני רכטר הגאון ועם אלון אולארצ'יק, ממש אין מה להתבייש בשורה השניה של "כוורת". הוא היה גיטריסט, ונגינתו הווירטואוזית והסולואים שלו נתנו צבע ייחודי ל"כוורת" ולכן תרומתו ללהקה גדולה מאוד. סולואי הגיטרה של "יויה" הם חלק בלתי נפרד ממנגינת השיר ולא בכדי הוא קיבל בזכותם את הקרדיט כמלחין השיר לצד דני סנדרסון. הוא הלחין כמה משירי כוורת ובהם "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל".

יצחק קלפטר הוא "אחרית הימים", אחת מלהקות הרוק הישראליות הראשונות, שהקדימה את זמנה ולא זכתה להצלחה בזמן אמת, אך לאורך ימים ההערכה אליה גדולה מאוד. המוסיקאי המוביל של הלהקה היה זוהר לוי, אך גם שם, הגיטרה של קלפטר עשתה נפלאות. סולו הגיטרה של "מה אכפת לציפור", הוא מהסולואים הטובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית.

יצחק קלפטר הוא "הצ'רצ'ילים", להקת הקצב והרוק הישראלית הראשונה, שאותה הקים קלפטר בגיל 15 בלבד. הלהקה קיבלה את שמה מכינויו של קלפטר מילדות – צ'רצ'יל. לשיא הצלחתה הגיעה הלהקה אחרי שקלפטר כבר עזב אותה כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת כטנקיסט בחיל השריון ולאחר מכן עבר בפקודת מפקדי החיל ללהקת גייסות השיריון.

יצחק קלפטר הוא להקת "צליל מכוון", הלהקה הראשונה שבה הוא היה המוביל. על הלהקה הזאת נרחיב בהמשך הפינה.

יצחק קלפטר הוא "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, שקלפטר השתתף בהרכב הראשון שלו והלחין לו את הלהיט הגדול "שיר אהבה בדואי", וכן את "אי ירוק בים", את הקטע הווקלי "תמונה" הלא הוא "דבדבדה בדבה" הפותח כבר למעלה מארבעים שנה את התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ ואת "עד עולם אחכה" ששר עם יעל לוי. הוא כתב ליעל לוי שירים נוספים ובהם "בלדה לנאיבית".

באותן שנים הוא כתב מוסיקה וליווה בגיטרות אמנים רבים, למשל אריק סיני שהוא כתב לו, בין השאר, את "אם אתה בסביבה", אך גולת הכותרת היא כמובן אריק איינשטיין. מיד אחרי פירוק להקת "כוורת", השתתף קלפטר בהקלטת תקליטם של אריק ויוני רכטר "האהבה פנים רבות לה", בו השתתפו גם חבריו ללהקה אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אריק העריץ את נגינתו בגיטרה ואת כישרונו המוסיקלי, ולכן בחר בו לעבוד עמו על תקליטיו "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר הלחין את שירי התקליטים וגם חיבר מילים לאחדים משירי "יושב על הגדר". "שביר", שנכתב אחרי תאונת הדרכים הקשה של אריק איינשטיין, הוא בעיניי יצירת מופת, תקליטו הטוב ביותר של אריק. בראש ובראשונה בשל המילים, המספרות על מחשבותיו בעקבות התאונה וההתמודדות שלו עם התאונה ותהליך ההחלמה, אך גם בשל הלחנים המקסימים של קלפטר והסולואים הנפלאים של הגיטרה החשמלית במרבית השירים. השיר הראשון שקלפטר כתב לאריק היה "טירוף במה", שהוא כתב את מילותיו ואת לחנו. על פי הפרשנות שלי, קלפטר הכניס לשיר מוטיבים אוטוביוגרפיים לצד מוטיבים ביוגרפיים של אריק. שקלתי להשמיע היום את השיר הזה, ומן הסתם עוד אשמיע אותו בעתיד.

השיר שנשמע היום הוא "צליל מכוון", שיר הנושא של להקת "צליל מכוון", של המופע והתקליט שלהם. הלהקה פעלה במשך שנה אחת בלבד, 1979, אך השפעתה על הרוק הישראלי רבה. היא ליקטה בתוכה שלושה כישרונות אדירים, קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב, ואולי לכן לא יכלה להאריך ימים. שלושתם הלחינו את שירי הלהקה, שלושתם שרו אותם. שם טוב ניגן על קלידים וחליל צד ושלמה וקלפטר על גיטרות. התקליט "צליל מכוון" הוא תקליט מופת, שתרם לפנתיאון של המוסיקה הישראלית שירים נפלאים כמו "ימים לבנים", "ילדי הירח", "לוקח ת'זמן" של קלפטר, "בלילה" ועוד. הלהקה הקליטה גם גרסאות כיסוי לשני שירים ישנים של יוצריה – "יכול להיות שזה נגמר" של שם טוב לוי ו"שיר אהבה בדואי" של קלפטר.  

קלפטר כתב את המילים והלחן לשיר "צליל מכוון". אחרי שנים של חוסר ודאות, לאחר פירוק להקת כוורת ותקופה קשה מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית ונפשית, הוא שלח לנמענת השיר צליל מכוון, וקרא לה: "בואי הנה, בוא לכאן… אל הקצב, אל הצלילים". השיר אופטימי, כי הוא מאמין באהבה. "כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב". והמסקנה שלו מן התובנה הזאת היא האמונה במוסיקה. "לכן עומד ומנגן". את נמענת השיר הוא מכנה "שוברת לבבות קטנה" והוא מספר לה שהוא "שבור ללא תקנה", ודווקא עובדה זו היא "סיבה מספיק טובה" לקרוא לה לבוא אליו.

המילים והלחן של השיר פשוטים אך סוחפים מאוד והשיר היה להיט גדול וצורף לפסקול הסרט "דיזנגוף 99".

בשיר הזה אין סולו גיטרה וירטואוזי קלפטרי אופייני ולכן התלבטתי אם להשמיע אותו. בסופו של דבר בחרתי בו, כיוון שזה השיר המזוהה ביותר עם קלפטר, וזה שיר הנושא של ספר מבחר שיריו, שקלפטר הוציא זמן קצר לפני מותו. קלפטר נפטר ביום חמישי, יום שבו מתקיימות הופעות רבות. רבים מן האמנים שהופיעו באותו ערב שרו שיר לכבודו, וכמעט כולם בחרו ב"צליל מכוון". אני הייתי באותו ערב בהופעה של מיקה קרני. היא הקדישה את המופע לזכרו ושרה את שירו "דמיון חופשי".

ניפרד מקלפטר עם שירו היפה והאהוב "צליל מכוון" ולבטח עוד נשמיע שירים נוספים שלו בעתיד.

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

בואי הנה אל המילים

אל הקצב, אל הצלילים

מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב

זה לא כואב להתאהב

לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי

כל כך פשוט להיות מעשי

נצא ביחד, בטח נהנה

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי…

כשעץ בגן מלבלב…

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי, כן…

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"