מייק לבנה – עשור למותו

ב-1 בפברואר 1967, התפרסם בביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים "איגרת לחברים" מכתב למערכת של חבר קיבוץ מעיין ברוך מייק לבנה, בעקבות עוד אחת מההפגזות על הקיבוץ מהגולן, שהיה תחת הכיבוש הסורי, תחת הכותרת "הרהורים אישיים בעקבות הפגזה". להלן קטעים מהמאמר:

"טוב לחיות במעין ברוך.

לא משום כך אנו חיים פה. לא בגלל זה באנו הנה. אבל כיום טוב לנו כאן.

באנו מפני שהאמנו שחשוב לחיות כאן, וידענו כי יפה וצודק לחיות כך. אנו מאמינים ביתרונו של אורח החיים שלנו. למרות שעברנו כבר את גיל הנעורים והתמימות.

טוב לנו כי בנינו, בידינו ובמאמצינו, בית כפי שרצינו.

באחרונה נמצא מי שדואג להזכיר לנו, כי אכן עדיין חשובה ישיבתנו כאן: צליפות, הפגזות, מיקוש, פגיעה באדם ובציוד. התלם האחרון שחורש הטרקטור שלנו הוא הגבול למעשה. דונם אחד שלא נחרוש – הוא דונם אחד פחות למדינת ישראל.

איננו עושים זאת למען הכבוד הגדול שבתפקיד שאנו ממלאים. גם לא למען הערכה. גם לא למען תשלום.

אבל אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד! ונעים יהיה לנו להרגיש שמעריכים את פעלנו! והיינו רוצים לקבל תשלום הוגן על עבודתנו ומאמצינו! ומאמינים אנו כי מגיע לנו לקבל תנאים, בהם יוכל עמל כפינו לפרנס אותנו בכבוד.

שהרי יש לנו גם קשיים חומריים:

במשך 8 החודשים האחרונים הושמדו 3 טרקטורים שלנו וציוד רב על ידי הסורים. אמנם יש פיצוי על כך, אך הפיצוי אינו מלא (מדוע?). כן נגרם נזק עקיף רב שאין למדדו, ולכן אין גם אפשרות לתבוע פיצוי עבורו. למשל, אם בעיצומה של התקפת מזיקים קשה יש לדחות את הריסוס מסיבות ביטחוניות לארבעה ימים; או אם נדחית הזריעה; או אם הקטיף מופסק לכמה ימים. … במשך 18 השנים האחרונות אנו מקדישים אחוז ניכר מכוח העבודה המצומצם שלנו לשמירה ולצרכי ביטחון. והפיצוי הוא חלקי בלבד.

מיקומה של מעין ברוך נקבע מתוך שיקולים ביטחוניים. בתכנון החקלאי של מעין ברוך נעשו על ידי המוסדות המיישבים משגים, שהיום הכל מכירים בהם…

… נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם 'מישהו' מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא 'על תנאי'. ובכל זאת כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים".

מה שמייחד את המכתב, הוא השילוב של ביקורת ותביעות צודקות, עם אמונה יוקדת וחד משמעית בצדקת הדרך, ומתוכו השורה התחתונה – איננו חיים כאן על תנאי.

ארבעה חודשים ותשעה ימים לאחר פרסום המאמר שוחרר הגולן והוסר הסיוט מעל מעיין ברוך ושאר יישובי עמק החולה ועמק הירדן. מרגע שחרור הגולן, היה מייק לבנה מהבולטים שבאוהבי הגולן. הוא עסק בחקר הגולן – חקר רב-תחומי, הן חקר הטבע והן חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה בגולן, הוא כתב ספרים על הגולן, הוא הדריך אינספור טיולים ברחבי הגולן והוא היה ידיד אוהב של יישובי הגולן ושותף לכל המאבקים על הגולן. ב-25 באפריל 2011, שביעי של פסח תשע"א, הלך מייק לעולמו.

מיכה לבנה, שהכל הכירו אותו בכינויו מייק, נולד ב-1932 בגרמניה. הוא היה חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה "טבע וארץ", כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ.

שנה לפני מותו, הוענק למייק עיטור יקיר הגליל. לכבוד האירוע פרסמתי מאמרים לכבודו ב"שישי בגולן" וב"על הצפון" – "יקיר הגולן והגליל" ו"בא מאהבת ארץ ישראל" (בהתאמה).

להלן קטעים מתוך אותם מאמרים:

"… באחת הקדנציות שלי כמרכז התרבות של אורטל, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.

היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.

מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.

והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד, וכמובן רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.

מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספיצי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בא"י עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לא"י מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב תחומית.

אני חש אי נוחות מסוימת, בהצגה הכמו-אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת "הכישרון לא"י". מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ.

מייק בא מאהבה – מאהבת א"י. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת א"י ואהבת א"י עם האהבת א"י – הוא מאהיב את א"י על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.

… הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פרסם מייק את ספרו 'הגולן – 20 שנה ועוד 2000'. כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר על אודות תא שטח מסוים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב על אודות הנוף והטבע, הצמחיה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.

לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: 'מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא הייתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים… הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה.  … בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה'.

גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: 'החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם. לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא אפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה'.

ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר 'האומרים בשבחו', שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון. … "אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו:  בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן  –/ ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי.

מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?"

בימים אלה אנו מציינים עשור למותו של מייק.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: בואי לאילת

בואי לאילת / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.4.21

ב-2 בינואר הלך לעולמו בגיל 85 הזמר והשחקן ליאור ייני; זמר בעל קול ענק, עוצמתי ונעים, קול יוצא דופן באיכותו, שתופס מקום של כבוד בפס-הקול הישראלי, גם אם בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים.

שני שירים של ליאור ייני השמענו בפינה זו: את "בדומיה" ואת יצירת המופת "השמלה הסגולה" שאותה השמענו במלאת לייני 80.

ליאור ייני נולד בקיבוץ אפיקים. חרף כישרונו כזמר ושחקן הוא לא שירת בלהקה צבאית, אלא כלוחם בחטיבת "גולני". לאחר שחרורו השתתף בהרכבים פופולריים מאוד, שרוב משתתפיהם היו בוגרי הלהקות הצבאיות וגם התכנים שלהם ומבנה ההופעות שלהם היה המשך ישיר ללהקות – להקת "התרנגולים" ולהקת "החמציצים". הוא אף התחתן עם הבמאית של שתי הלהקות הללו נעמי פולני, ויש להם שני ילדים משותפים. מאז הספיק להתגרש, להתחתן, לעבור בעקבות אשתו לצרפת, להתגרש, לחזור לארץ ולהתחיל זוגיות שלישית. אשתו האמצעית הייתה אביבה אורשלום, "מדריכה רוחנית", פילוסופית, ציירת ומשוררת, שהנהיגה סוג של כת. באותה תקופה שינה ליאור את שמו לאליאור. זוגתו השלישית הייתה אחיינתיה של אשתו הראשונה, רותי ייני. בין ילדיו השחקן יותם ייני (מגרושתו הראשונה) ושחקן הכדורגל שרן ייני (מזוגתו השלישית). יותם ייני ואחותו איה, ילדיו מנעמי פולני, חזרו בתשובה. בקיצור – משעמם לא היה שם.  

ליאור ייני היה זמר ושחקן, וכמה מלהיטיו הגדולים הם ממחזות זמר וסרטים שבהם השתתף. כך, למשל, מתוך המחזמר "איי לייק מייק" הלהיט "מה צריך בסך הכל בנאדם", ומתוך הסרט המשובח של אברהם הפנר, בכיכובו של ייני, "לאן נעלם דניאל וקס" – הביצוע המקורי של "אגדה יפנית", הלא

היא "בחמש קם צייד", למילותיו של אהוד מנור ולחנו של אריאל זילבר.

ב-1968, ביקרה המוסיקאית הצעירה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל, בביתם של נעמי פולני וליאור ייני, כדי לעבוד עם נעמי, במאית להקת הנח"ל באותה תקופה, על השיר "בלבולי קיץ", שהלחינה למילותיו של יעקב שבתאי, לתכניתה של הלהקה. על הדרך היא סיפרה לליאור שיש לה שיר בשבילו, שממש מתאים לקולו. והיא הציגה לו שיר שהלחינה למילותיו של ירון לונדון, בעבור סרט תדמית של עיריית אילת. "בואי לאילת".

אילת של היום אינה בדיוק אותה אילת שעליה כתב ירון לונדון, אבל אני עוד זוכר את אילת ההיא. אילת שהייתה עיירה קטנה ושכוחת אל, שנסיעה אליה מת"א ארכה יום שלם, ושהייתה אזור בתולי, מעין דיונה גדולה לצד המים הצלולים ובתים בה מעט ומלונות בודדים. מאז אילת התפתחה מאוד, ובמידה רבה היא דומה יותר אל אותן ערי אספלט מקומטות שמהן הדובר בשיר מציע לאהובתו להימלט.

אך עדיין נשאר בעיר הקסם של הלגונות, גם אם הן כבר פחות שקטות. לגונות? עוד נחזור לכך. ואני אוהב גם את אילת של היום.

אילת בשירו של לונדון היא היפוכה של הבורגנות התל-אביבית; עיר המפלט למי שרוצים להתפשט ולשחות עירומים במים הצלולים; בירת השמש של מי שרוצים להימלט אל גני האלמוגים. שם, באילת, אפשר לשכב סרוח כמו לטאה עם שיער פרוע שפרע הרוח. בתוך חודשיים הוא כבר ילמד להתייצב על המגלשיים. והוא מסיים בהצהרה, שכותב השיר לבטח לא יחתום עליה באופן אישי, שבין כחול ובין ירוק הוא יכול לחיות לעד.

אבל מה הן, לכל הרוחות, ערים מקומטות, חוץ מחרוז ללגונות השקטות? את השאלה הזאת הפניתי הבוקר לירון לונדון, וזו תשובתו: " 'מקומט' הוא, פחות או יותר, ההיפך משטוח, מרענן, מצעיר. פניו של אדם זקן 'חרושות קמטים'. יש שאלה טובה יותר: למה כתבתי 'נימלט אל הלגונות השקטות', בעוד שבאילת אין לגונות כלל. על כך אין לי תשובה".

ואם בחיבור של ירון לונדון וליאור ייני עסקינן, ראוי להזכיר שייני השתתף בסרטו של מיכה שגריר, משנת 1967, "סיירים" ושר, יחד עם שלושת כוכביו האחרים של הסרט, את שירו של לונדון "עמיחי". ובשיר הזה מופיעה השורה האלמותית: "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז הוא מנגן בחלילו בלי סול ודו".

כאמור, לפני שלושה חודשים ליאור ייני נפטר. נשמיע לזכרו את "בואי לאילת". יהי זכרו ברוך!

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

בואי נמלט מן האספלט…

בשיער פרוע

שפרע הרוח

אני סרוח לי כמו לטאה

כמו דולפין אשר נפלט

מעמקי מפרץ אילת

כמו הפתעה

תנו לי רק חודשיים

על המגלשיים

ועל גלי המים לא אמעד

בין ירוק לבין כחול

בן אדם אני יכול

אני יכול לחיות לעד

בואי נמלט מן האספלט…

פינתי השבועית ברדיו: קול אורלוגין

קול אורלוגין / ריקה זראי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.3.21

לפני שלושה חודשים הלכה לעולמה בגיל 82 ריקה זראי, זמרת שהייתה אחת מכוכבות הזמר הישראלי בשנות החמישים והששים, ומשנות הששים ואילך כוכבת במוסיקה הצרפתית ובעלת קריירה בינלאומית.

כישרונה המוסיקלי של ריקה זראי התגלה כבר בנעוריה. כבר כנערה למדה פסנתר באקדמיה למוסיקה והתפרנסה מהוראת פסנתר. היא שירתה כמדריכה קולית בלהקת פיקוד מרכז.

המלחין יוחנן זראי, עולה מהונגריה, גילה אותה וטיפח אותו ובטרם מלאו לה עשרים הם נישאו. הם הגישו יחד תכניות רדיו מוסיקליות. הוא הלחין רבים משיריה. בין השאר, הוא הלחין את שירי המחזמר הישראלי הראשון, "חמש חמש", על פי מחזה שכתב אהרון מגד, עם שירים של נעמי שמר. המחזמר הועלה ב-1955 בתיאטרון "האוהל" וריקה זראי קיבלה את התפקיד הראשי. היא השתתפה במחזות זמר נוספים ב"הבימה" ו"הקאמרי".

ריקה זראי הופיעה גם בהופעות יחיד בליוויו של יוחנן זראי. הסגנון שלה היה חדשני בישראל, סגנון קברטי, שירת שאנסונים. הקול שלה קטיפתי ונעים מאוד. והיא שרה כמה מהלהיטים הגדולים של התקופה.

הבולט בכולם הוא "גן השקמים" של יצחק יצחקי ויוחנן זראי. כאשר יצאה לאור הביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", השמעתי בפינה את שירה "סמוך על התרנגול", המוכר יותר כ"תרנגול בן גבר" שיר הומוריסטי אהוב, שגם הוא היה להיט גדול של ריקה זראי. אני אוהב בשיר הזה בעיקר את השורה "היא יושבת בביתול". היא – זו התרנגולת. המילה "ביתול" היא באות ת', ולא בט', כלומר לא מלשון בטלה אלא מלשון בתולין. נעמי שמר הלחינה כמעט את כל שיריה, ולעתים נדירות ביותר נתנה שירים להלחנה של מוסיקאים אחרים, שאותם בחרה בפינצטה, כאלה שהערכתה אליהם הייתה גדולה במיוחד. למשל, מתי כספי שהלחין שניים משיריה. יוחנן זראי היה אחד מהם. הוא הלחין את "סמוך על התרנגול", "מגדל בודד" וגם את "רב האור והתכלת", את שלושתם שרה ריקה זראי. "רב האור והתכלת" היה להיט גדול.

השיר "רוחמה", אף הוא מלהיטיה הגדולים, אופייני מאוד לסגנון השאנסון שלה ולאופן ההגשה הייחודי שלה. הוא מספר סיפור, מתאר את חייה של רוחמה, עובר אתה מתקופה לתקופה, כשתמיד היא במרכז העניינים, החל "כשהייתה רוחמה בת חמש" ו"השכונה כולה קראה לה בובה". תקופת השיא של חייה היה בגיל עשרים, כשהיא הייתה לוחמת בפלמ"ח. היום, כשהיא כבר בת שלושים, "איפור ואודם יש לגברת", אבל גם אם היא כבר לובשת בגדים אחרים, היא תמיד נשארה בת עשרים, כלומר בימיה היפים במחתרת. "כשהייתה רוחמה בת עשרים הפלמ"ח כולו לחש רוחמה, והיום רוחמה בת שלושים, הפלמ"ח פורק. בעצם, למה?" את השיר כתב דידי מנוסי הפלמ"חניק, שכמו פלמ"חניקים אחרים אף פעם לא הרפתה ממנו השאלה המיתולוגית "למה פירקו את הפלמ"ח?". ואולי יש בשיר גם ביקורת על עצמו ועל חבריו שתקועים בשאלה הזאת, שתקועים בעבר, כמו אותה רוחמה שבעצם נשארה תקועה בגיל עשרים, תקועה בעבר. גם את השיר הזה הלחין יוחנן זראי. עוד נחזור לחיבור בין דידי מנוסי, יוחנן זראי וריקה זראי, אך קודם לכן נשוב לסיפור חייה של ריקה.

ב-1962 ירדו ריקה ויוחנן זראי לצרפת. שניהם רצו להתפתח ולפתוח קריירה בינלאומית. באותם הימים, צרפת הייתה הידידה ובעלת הברית של ישראל. התרבות הצרפתית הילכה קסם על רבים מן היוצרים בישראל, ורבים מהם בחרו לשהות כמה משנותיהם בצרפת. כך, למשל, נעמי שמר, עמוס קינן, שייקה אופיר, נחום היימן ואחרים. ריקה זראי הייתה פרנקופילית ואך טבעי היה, מבחינתה, ליצור בצרפת.

עם הגיעה לצרפת, כבשה ריקה זראי את לב הצרפתים, והייתה לזמרת פופולרית ביותר. היא שרה עם טובי השאנסונרים הצרפתיים ובהם ז'אק ברל ושארל אזנבור. היא שרה בעברית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. היא הביאה לצרפתים ולאירופאים להיטים עבריים, ובראשם "הבה נגילה", שהפך בזכותה לשיר המזוהה ביותר עם ישראל במשך עשרות שנים. הוא היה להיט גדול, ואחד השירים המושמעים ביותר בדיסקוטקים בצרפת ובאירופה בכלל. גם "ירושלים של זהב" הצליח בצרפת בביצועה.

בצרפת היא שיתפה פעולה עם נחום היימן, שחי שם באותן שנים. היא הקליטה שירים בעברית בלחנים של היימן, והידוע שבהם הוא "סופו של קיץ", שיר מקסים למילותיו של יוסי בכר:

רוחות נשקו את פני הים

ויום נוסף של קיץ תם

וטעם מלח משכר את כל החוף

ודוגיות שוב נקשרות, אל קצות המזחים

וזה סימן שבא לקיץ סוף.

בצרפת ריקה ויוחנן זראי התגרשו, וריקה נישאה למוסיקאי הצרפתי ז'אן-פייר מנייה.

ב-1969 ריקה זראי נפצעה קשה בתאונת דרכים. היא החלימה בעיקר באמצעות רפואה טבעית, ובחרה להפוך את נושא הרפואה הטבעית לתחום פעולתה העיקרי, אם כי במקביל המשיכה תמיד לשיר, להקליט ולהופיע. היא הייתה לכוהנת הגדולה של הרפואה הטבעית בצרפת, פרסמה ספרים פופולריים בנושא והופיעה בתכניות טלוויזיה ורדיו רבות עם המסר שלה.

השיר שנשמיע היום, הוא אחד השירים המזוהים ביותר עם ריקה זראי ועם קולה הייחודי, שירם של דידי מנוסי ויוחנן זראי "קול אורלוגין".

זהו שיר עצוב מאוד, במילותיו, בלחנו ובאופן ההגשה המלנכוני בפיה של ריקה זראי. ברוח "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך אפשר לומר "הביאה לי שיר עצוב עצוב עצוב עצוב עצוב. עשתה אותי מאושר". כי יש פרדוכס אמתי, של שירים עצובים שגורמים למאזין להם לעונג. זה כוחה של אמנות. השיר מדבר על אניה שצללה אל התהום. מיהו המספר? מן הסתם אחד האנשים בספינה. אולי איש צוות, אולי נוסע. השעה היא חצות. שעת לילה מאוחרת. אפילו בפונדקים הנר דועך. הנווט של הספינה עייף גם הוא, נרדם. רק אנוכי, כלומר המספר, עודנו ער. והוא מתאר את הרוח של ים שיצאה לשוט בחוצות, את הרוח הצפונית הנושבת לאיטה, את אורו החיוור של הספינה עד הסוף המר שבו התורן התנפץ בגל סוער והספינה ירדה אל המצולות. והוא יורד אתה, ואין לו מה לעשות ואיך להושיע. והשיר הוא בעצם מילותיו האחרונות.

במאמר שכתב בבלוג שלו הפובליציסט ופילוסוף הרוק קובי אור לאחר מותו של יוחנן זראי, הוא כתב על השיר: "יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול 'איזה לחן יפהפה'. אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה'איזה יופי' נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק… קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם [את "גן השקמים" ו"קול אורלוגין" עליהם כתב אור], הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

ריקה זראי. יהי זכרה ברוך!

קול אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים דועך הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות,

רק אנוכי עודני ער.

רוח צפון נושבת אט,

אור הספינה נישא חיוור,

על משמרתו, עייף, נרדם הנווט,

רק אנוכי עודני ער.

עדי סיפון הים עלה,

תורן נופץ בגל סוער

וספינתי ירדה אל תוך המצולה,

רק אנוכי עודני ער.

שוב אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים כבה הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות –

ואנוכי עודני ער.   

פינתי השבועית ברדיו: וידוי

וידוי / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.3.21

לפני חמישה חודשים הלכה לעולמה הזמרת, השחקנית והדוגמנית אילנה רובינא. רובינא, שהייתה חולה בסרטן, נפטרה ממחלת הקורונה בגיל 86.

הידיעה על מותה הייתה בשולי התודעה הציבורית. בקושי הוזכרה כידיעה בשולי השוליים של האקטואליה. לעומת זאת, כאשר היא נולדה היה זה אירוע לאומי, שמזכיר אולי לידה של נסיך במשפחת המלוכה בבריטניה. נסיך הוא מי שנולד לבית מלוכה. כותרת הביוגרפיה של חנה רובינא, אמהּ  של אילנה, מאת כרמית גיא, היא "המלכה נסעה באוטובוס". הכותרת הזאת ממחישה עד כמה חנה רובינא הייתה רחוקה מדמות הסלב-על של ימינו. אבל היא באמת הייתה מלכת התיאטרון ואף יותר מכך, מעמדה לא היה של סלב א-לה תכניות גיא פינס, אלא דמות לאומית.  

אילנה רובינא הייתה בתם של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הרומן ביניהם היה החדשה המסעירה ביישוב הארצישראלי. העובדה שמלכת התיאטרון והתרבות הרתה ללא נישואין, גרמה לזעזוע בקרב מעריציה. אלכסנדר פן, המשורר הנערץ, בין השאר בשל יופיו ובשל המסתורין של חייו והביוגרפיה שלו, שכנראה חלקים רבים ממנה הם פרי דמיונו, היה רודף שמלות ידוע, שניהל רומנים לא מעטים במקביל ולא ידע שובע. פן החל רומן עם האחות בבית החולים כאשר המתין ללידת בתו. היום, בעידן המי-טו אלכסנדר פן היה מוקע אל עמוד הקלון.

אילנה רובינא מעולם לא גדלה באותו בית עם אביה. אמה גידלה אותה לבד. משפחה יחידנית הייתה אז מושג בלתי נתפס. כל עולמה של חנה רובינא היה התיאטרון, ואילנה גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים ואח"כ כילדת חוץ בגבע.

כבר בנעוריה התבלטה כזמרת מוכשרת מאוד, אך היא לא התגייסה ללהקה צבאית אלא שירתה כקצינה וכרל"שית של אלוף. לאחר שחרורה, אמה שכנעה אותה ללמוד פיתוח קול באיטליה. בזמן לימודיה פתחה בקריירה של דוגמנות. שם היא גם נישאה לראשונה. היו אלה הנישואין הראשונים מתוך ארבעה. בעלה השני היה אורי זוהר. בעלה הרביעי התאבד ב-2006.

בארבעים השנים האחרונות לא נשמע קולה של רובינא. אמנם היא הוציאה תקליט ב-2001 והיה לה מופע עם שלמה בר-שביט, אך היא הייתה הרחק מחוץ למרכז התרבות הישראלית. עיקר העניין בה עלה סביב רומן והצגת תיאטרון שעסקו בפרשת הרומן של חנה רובינא ואלכסנדר פן. בשנות ה-60 וה-70, לעומת זאת, היא הייתה זמרת פופולרית ומצליחה. היא הייתה חברה בלהקה המאוד פופולרית בראשית שנות השישים "בצל ירוק". בין הישגיה היו הפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך", הפרס השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין. היא הופיעה בפסטיבל שירי ילדים בשירו הנפלא של יוסי גמזו "לילך רוצה לקטוף את הירח". היו לה להיטים גדולים כמו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, "לך אתה", "איריסים", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר ועוד. היא עבדה עם טובי המלחינים. והצליחה גם כשחקנית, בין השאר בסרט "חור בלבנה" עם אורי זוהר, במחזמר "איי לייק מייק" ועוד.

בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות תשל"ב 1972, הופיעה אילנה רובינא בשיר מקסים, "הבלדה על נערי שגדל" ואף הגיעה למקום האחרון והמכובד. באותו יום נפטר אלכסנדר פן. אילנה קיבלה את הידיעה רק לאחר הופעתה בפסטיבל. את השיר כתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן, המשורר הדגול שאלכסנדר פן היה בן דורו ושותף לסירוגין לחבורה הספרותית שלו. לפני ארבע שנים, לרגל צאת מופע משיריה של תרצה אתר בפסטיבל ישראל, הקדשנו את הפינה לשיר זה. באותה פינה עסקנו בשירים המיזוגיניים, עד כדי אלימות, של המשוררים הגדולים, אבותיהן של תרצה אתר ואילנה רובינא. הדגמנו זאת בשורה של שירים עם מסרים וביטויים קשים, של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות.

באותה פינה הצבעתי על האלימות האנטי גברית בשירן של תרצה אתר ואילנה רובינא, שיש בו אותו שילוב של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות כמו בשירים של אבותיהן. השיר, המתאר אהבה גדולה מהחיים, עם הבטחה בת עשרות שנים שהופרה וקנאה עזה שמסיימת את השיר במילים: "בלב הכפר בקתת עצים לי יש, ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש. בל יקרב איש אלי, פן תאכלנו האש!" אגב, רק הבוקר, כשכתבתי את הפינה, הבחנתי במילה "פן" של "פן תאכלנו האש". השיר הזה, של תרצה אתר, מהדהד כל כך את שורותיו של אלתרמן, בשיר אחר של אהבה עזה שהופכת לקנאה ושנאה: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך".

בין השירים שמניתי בפינה היה שירו של פן "וידוי". בשיר זה פן, מתמלל את האישה, שמבטאת נאמנות אין קץ אליו, ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

בעניינו המר, בעבור אותךָ זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת…

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

פן כתב את השיר ב-1941 אך פרסם אותו רק ב-1970. היה זה השיר האחרון שפרסם בחייו. לשיר הזה שני לחנים מקסימים. אחד של שמעון שגיא שאותו מבצעת גילה אלמגור. הביצוע המוכר יותר והיפה אף יותר הוא של סשה ארגוב, שזכה לביצועים רבים, הראשון שבהם של מיכל טל מ-1971, היפה ביותר בעיניי הוא של יהודית רביץ, וכן של מתי כספי, צילה דגן, מרינה מקסימיליאן ואורה זיטנר. גם אילנה רובינא שרה את השיר. יש משהו מרגש מאוד בכך שבתו של פן, שסבלה מילדות עשוקה בשל אישיותו המורכבת של אביה ותפיסת הזוגיות המעוותת שלו, שרה את השיר.

נשמיע אותו לזכרה של אילנה רובינא. יהי זכרה ברוך!

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק

ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת

והלכת לעד ואני נושאת ילד

רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים

ואני בפניך אביט ואומר

כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, יהיה אות באות.

צרור הערות 14.3.21

* שלטון מחליפים בקלפי – עוד 9 יום.

* אם הסיפור נכון – אם העדות של דוד ארצי על החוזה בין ביבי ושרה נתניהו נכון, הרי ראש ממשלת ישראל נתון מראשית שלטונו תחת סחיטה והעניינים הביטחוניים הרגישים ביותר של המדינה מופקרים בידי שרה נתניהו בניגוד לחוק, ולא נכביר מילים על אישיותה. אם זה נכון, זאת שערוריה שמחייבת את התפטרותו המידית של נתניהו.

אם העדות אינה נכונה, הרי זו עלילה שפלה ועיתוי פרסומה הוא ניסיון להטות את תוצאות הבחירות באמצעות פרסום שקרי בוטה.

כך או כך, ברור שהיועמ"ש חייב להורות על חקירה מיידית של הפרשה (והפעם לא לשכוח לתת את ההוראה גם בכתב).

כאשר יגאל סרנה פרסם דבר שקר על נתניהו; סיפור זניח ואיזוטרי לעומת עדותו של ארצי, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. אם נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד ארצי, זה אומר דרשני. זה סימן לא טוב.

* ביבי לפיד – יש ביאיר לפיד הרבה יותר מהביביזם ממה שאנחנו מדמיינים. החל באמינות מפוקפקת, דרך נרקיסיזם, אמביציה מטורפת, "המפלגה-זה-אני" שהיא קדימון ל"המדינה-זה-אני" ועד אני ואפסי עוד. הדיבור המופקר שלו על קואליציה עם ארגון עוין הוא מסוכן אם יתקיים חלילה, אבל גם חסר סיכוי כי תקווה חדשה וימינה לא יתנו יד לממשלת פיגולים כזאת. הדבר היחיד שההצהרות הללו עושות, הוא הברחת מצביעים מתקווה חדשה וימינה חזרה אל נתניהו.

ולמרות זאת, לפיד עדיף על נתניהו.

* לקלקל את חוק הלאום – יאיר לפיד מתחייב "לתקן" את חוק הלאום מיד עם היבחרו לראשות הממשלה. קודם כל, לא בדובר בתיקון החוק אלא בקלקול החוק. נא לדייק. שנית, למה להתחייב, כשההתחייבות היא על הקרח, כמעט כמו חתימת ידו של נתניהו? הרי אם בכוונתו להקים ממשלה שתכלול רק את יש עתיד, מרב מיכאלי, מרצ והרשימה האנטי ישראלית המשותפת – לא תהיה לו קואליציה. ואני מניח שהוא גם אינו רוצה קואליציה כזאת. הרי הוא רוצה קואליציה עם תקווה חדשה וימינה. הם לא יתנו לו לפגוע בחוק הלאום. הוא יודע את זה. אז למה להתחייב? תגיד שאתה שואף, שאתה מתכוון. מתחייב? הרי הסיכוי שתעמוד בהתחייבות הוא אפס. למה להתבזות?

מה כל כך בעייתי ב"תיקון" שאליו מתכוון לפיד? הרי כל כוונתו להוסיף בחוק משפט על השוויון האזרחי. מה רע בזה? למה אני מתנגד לזה? הרי אני מאמין בכל לבי בערך השוויון האזרחי, ללא כל אפליה על רקע לאום, דת או מגדר. הרי אני כותב על כך ומטיף לכך שנים. הרי אני מסביר תמיד שאין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי. אם אין סתירה – למה להתנגד לתוספת הזאת?

קודם כל, כי אין שום קשר בין השוויון האזרחי לבין החוק. החוק אינו עוסק בסוגיות הפרט אלא בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. אין צורך לדחוף לחוק משפט שאינו קשור אליו בכל דרך שהיא.

אבל אין זה מקרה שרוצים לדחוף את המשפט הזה דווקא בחוק הלאום. קבלת התביעה הזאת כמוה כאישור טענות הכזב כאילו חוק הלאום פוגע בשוויון האזרחי. ומשמעות הטענה הזאת, היא שיש סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שצריך "לאזן" חוק המדבר על ישראל כמדינת הלאום היהודית; שחוק יסוד המעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי צריך בייביסיטר בדמות משפט על השוויון האזרחי. עצם הטענה הזאת היא קריאת תיגר על הציונות. ולכן, אין לכך מקום.

חשוב מאוד להכניס לחוקה הישראלית את השוויון האזרחי. כפי שחוק הלאום חיוני, כי גם המובן מאליו צריך להיאמר, להיכתב ולהיחקק, כך גם השוויון האזרחי. גדעון סער וצביקה האוזר הציעו כבר בכנסת הקודמת הצעת חוק המוסיפה את השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מבין חוקי היסוד הקיימים, זה החוק שעוסק במעמדו של הפרט, ולכן שם נכון לצרף משפט כזה. עמדתי מרחיקת לכת אף יותר – אני בעד חקיקת חוק יסוד השוויון האזרחי, כחוק העומד בפני עצמו. אך לבטח לא בחוק הלאום.

בזמן הדיונים על חוק הלאום, כאשר הסתמנה התנגדות מוזרה של השמאל הציוני לחוק, שהוא א"ב של הציונות, פרסמתי מאמר שכותרתו "חוק הלאום בהסכמה רחבה". כתבתי שם, שחשוב מאוד שהחוק הזה יעבור בהסכמה רחבה, כך שרק הרשימה המשותפת ואולי מרצ יתנגדו לו. ולכן, הצעתי להכניס משפט על השוויון האזרחי, למרות שהוא מיותר ולא קשור, אם יש עתיד ומפלגת העבודה יתחייבו לתמוך בו. זה לא קרה. עכשיו זו היסטוריה. לבוא היום, לפתוח את החוק ולהכניס לתוכו גוף זר, לא קשור, כדי לרצות את מי ששוללים את המדינה היהודית – אין לזה מקום בשום אופן.

סביר להניח שאם תקום ממשלת שינוי, השוויון האזרחי יוכנס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ולפיד יתפתל ויסביר שאמנם הוא הבטיח שזה יהיה בחוק הלאום אבל מה זה חשוב, העיקר שהכנסנו את השוויון ובכך קיימנו את התחייבותנו. אז למה להתבזות? למה להתפתל? למה להתחייב התחייבות חסרת שחר וחסרת סיכוי. תתחייב לחוקק את חוק השוויון. הנח לחוק הלאום.

* אתגר וסכנה – האתגר של ימינה – לסכל את חדירת הכהניסטים ועוזריהם לכנסת. האיום בימינה – שהיא תהיה ה-61 של נתניהו.

* זוהמה – כל קירות העיר צפת מזוהמים באלפי כרזות עם דיוקנו של הכהניסט הגולדשטייניסט איתמר בן גביר. אגב, אין אף תמונה אחת של סמוטריץ' או של מועמדת מס' 2 שמקשטת את רשימת הכהניסטים ועוזריהם. סמוטריץ' אינו אלא המכשיר שבו משתמש הכהניסט כדי לחדור לכנסת.

* עד שיאמר רוצה אני – סמוטריץ' לא רצה לרוץ עם הכהניסטים. סמוטריץ' עצמו הוא גזען, הומופוב ועוכר המשפט הישראלי, הוא נמצא על הרצף הכהניסטי, אבל יש לו קווים אדומים. הוא רץ עם הכהניסטים כי נתניהו, באובססיה הידועה שלו, הפעיל עליו לחץ בלתי מתון יומם ולילה, במשך שבועות, בעשרות טלפונים ושליחים, עד שהתרצה. תמורת הסכמתו של סמוטריץ', נתניהו שריין נציג שלו ברשימת הליכוד. ולאחר מכן נתניהו חתם על הסכם עודפים עם הכהניסטים ועוזריהם.

למה? האם גם נתניהו כהניסט?

חלילה! נתניהו חף מגזענות ומכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניזם אינה שונה מעמדתי עליהם. אני בטוח שבלבו הוא מזדהה עם יצחק שמיר שקם ועזב את אולם המליאה כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י עלה לנבוח מהדוכן. אז למה הוא נוהג כפי שהוא נוהג? כי יש לו מטרה שכל אמצעי כשר להשיגה.

השבוע בן גביר נתן את התשובה לשאלה המטרידה הזאת. הוא הודיע מה התנאי שלו לכניסה לקואליציה – חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ויפסיקו את משפטו. האם נתניהו רוצה חוקים כאלה? מה? מה פתאום? פשוט לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב "להתפשר" ו"להיענות" לדרישה הקואליציונית.  

* חובת קריאה – יריב בן אליעזר, נכדו של בן גוריון, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במרב מיכאלי. וזה בסדר ולגיטימי וזכותו כאזרח להעריך את מנהיגותה של מיכאלי ולתמוך בה ולכתוב על כך מאמר בעיתון. הדבר המגוחך הוא כותרת המאמר, שהיא גם תוכנו: "מיכאלי ממשיכה את המורשת של סבי".

אני ממליץ ליריב בן-אליעזר לקרוא את כתבי בן גוריון.

* מנהיגת הימין הלאומני – קשה למצוא אצל מרב מיכאלי שרידי הד.נ.א. האידיאולוגי והפוליטי של תנועת העבודה. היא אינה ממשיכת דרכם של בן גוריון וברל כצנלסון, לא של אשכול ולא של גולדה, לא של רבין (שבו היא מתהדרת במפגן מדהים של חוסר מודעות עצמית) וגם לא של פרס, אפילו לא של אהוד ברק. גם לא של שלי יחימוביץ, הרצוג ועמיר פרץ.

אבל מעצם בחירתה להנהיג את מפלגת העבודה היא הפכה באחת מוקד לשנאת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. בכך היא ממשיכה את מסורת קודמיה. הנה, רק בגיליון שבת של "הארץ" פרסם מכחיש העם היהודי שלמה זנד פשקוויל שבו התגולל בתנועת העבודה הציונית הגזענית; בבן גוריון, אלון, גולדה ובעיקר רבין. סבא של יריב הוא בעיניו מי ש"עמד על כך שהממשל הצבאי ימשיך להתקיים ואמנם מנגנון גזעני מפלה זה התבטל רק כאשר ראש הממשלה האגדי הורד מהשלטון". כן, זו תמצית מורשת בן גוריון.

ומתחת לפשקוויל של זנד מופיע פשקוויל של אורנה רינת שבו היא מגדירה את מרב מיכאלי… "ימין לאומני". וכל זאת למה? כיוון שמיכאלי הביעה התנגדות לחקירת ישראל בבית הדין בהאג. ובשל הפשע הזה היא כתבה על מיכאלי: "זה בוודאי לא שמאל. זה גם לא מרכז. זה בטוח לא צדק ושוויון. במדינה נורמלית הגנה על דיכוי שיטתי של אנשים נטולי זכויות אזרח נחשבת לימין לאומני". מיכאלי בטח תתקן אותה: "ימין וימינה לאומני ולאומנית".

* השאלה ההזויה ביותר – ככל שאני מאמץ את זכרוני איני מצליח להיזכר בשאלה עיתונאית הזויה יותר מהשאלה של אילה חסון לבני גנץ, למה כחול-לבן פירקה את ממשלת האחדות.

* מנהיגו הנערץ – כאשר אהוד בן-עזר מגדיר את המנהיג שבו אני תומך "מנהיגו הנערץ" (כלומר המנהיג הנערץ שלי), הוא משליך מעצמו אל אחרים. כנראה קשה לו להבין שיש אנשים שבעיקרון אינם מעריצים מנהיג. אני לא הערצתי ולא אעריץ אף מנהיג, תמיד אהיה ביקורתי כלפי כל מנהיג שאני תומך בו ואף אשפוט אותו ביתר חומרה מכפי שאני שופט מנהיגים שאיני תומך בהם. גישתי אל כל מנהיג, בין אם תמכתי בו ובין אם לאו, הוא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". מעולם לא היססתי להתנתק ממנהיג שתמכתי בו והוא אכזב אותי. הצבעתי לרבין ב-1992, אך ברגע שהוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן עמדתי בשורה הראשונה של המאבק נגד מדיניותו. כאשר הייתי בדרך השלישית, היו לי מחלוקות רבות עם קהלני, מתחתי עליו ביקורת חריפה, על אף הערכתי העצומה אליו אז והיום. תמכתי באריק שרון בבחירות 2001 אך יצאתי נגדו כשעקר את גוש קטיף. הצטרפתי לתל"ם בראשות בוגי יעלון, שייצג היטב את השקפת עולמי ושהערכתי ואני מעריך עדין את מנהיגותו, אך כאשר הסכים לממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת פרשתי ממפלגתו בו ביום. אני מעריך מאוד את גדעון סער ותומך בלב שלם בתקווה חדשה, אך תמיכתו בו היא על תנאי, כמו תמיכתי בכל מנהיג בעבר.

לעולם לא אתמוך במנהיג גם כאשר יתברר שהוא שקרן, מפר הסכמים ומושחת. לעולם לא אקנה סיפורי מעשיות הזויים, פרנואידיים וקונספירטיביים על מערכת החוק שהתגייסה לתפור לו תיקים. אני סולד מכל סוג של פולחן אישיות ובז לחסידים שוטים ומועדוני מעריצים של פוליטיקאים.

* האם הקורונה מאחורינו? – מחקר ראשוני שהתפרסם השבוע גילה שיש נוגדנים של קורונה בחלב-אם של נשים שהתחסנו, מה שמעיד על כך שתינוקות של נשים שהתחסנו מקבלים חיסון נגד הקורונה. בכל יום עולים פרמטרים חדשים המוכיחים – החיסונים נגד הקורונה יעילים אף יותר מהתחזיות האופטימיות ביותר. הנה, למרות הקרחנה הרב-מגזרית בפורים, המגפה בירידה. למה? בזכות החיסונים.

אז האם הקורונה מאחורינו? התשובה שלילית בשל שתי סיבות. האחת, היא שעדין יש כיסי סרבנות חיסון לא מעטים. אנשים רואים מול העיניים עובדות חותכות, ברורות, שאינן מוטלות בספק, ובכל זאת ממשיכים לנהות אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, קונספירטורים ושרלטנים ולהיבהל מההפחדות שלהם ולהאמין לתיאוריות ההזויות שלהם. הבעיה היא שבין אלה שלא התחסנו רבים כלל אינם מתלבטים ומהססים, כך שלא צפוי בקרבם שינוי משמעותי, עובדה שעלולה להשאיר כאן את הקורונה. הבעיה השניה היא שהילדים מגיל 16 ומטה אינם מחוסנים ועל פי ההערכות יחלפו עוד חודשים אחדים עד שהם יחוסנו. וכל עוד הם אינם מחוסנים, המגפה אינה הולכת לשום מקום.

מה אפשר לעשות? ראשית, יש להמשיך בהסברה, הסברה הסברה, כמשקל נגד להטפות ההזויות והשמועות המפוקפקות. יש למקד את ההסברה במיוחד בהכשרת הלבבות לקראת חיסון הילדים, כי למפריחי השמועות ויוצרי הפאניקה יהיה קל יותר להבהיל הורים לילדים, עם ההפחדות מפני החיסון. שנית, יש לקדם ככל האפשר את הניסויים לחיסון הילדים, כדי שניתן יהיה בקרוב לחסן את הילדים. שלישית, יש לחייב נותני שירות בכלל וחברים בצוותי חינוך בפרט, שמסרבים להתחסן, להיבדק בכל 48 שעות. כך תקטן סכנת ההדבקה מצדם ואני מעריך שלרובם תימאס רוטינת הבדיקות והם יתחסנו. רביעית, מתוך הנחה מפוכחת שיש לא מעטים שלמרות הכל לא יתחסנו ושיהיה קשה לאכוף לאורך זמן את התו הירוק, יש לקדם את הבדיקות המהירות, על אף העלות הגבוהה שלהן, ולאפשר לכל עסק ומקום עבודה מקבל-קהל להציב עמדת בדיקה מהירה ולאפשר למי שהבדיקה שלו תצא שלילית להיכנס.

* פרדוכס החיסונים במגזר הערבי – שעה שכל נתוני הקורונה בישראל, כולל במגזר החרדי, נמצאים בירידה מרשימה, יש עליה בתחלואה במגזר הערבי. הגורם לכך הוא אחד – אחוז המתחסנים הנמוך. האחוז הזה מפתיע לנוכח המספר הגבוה של רופאים ואנשי צוותים רפואיים מהמגזר הערבי, שגבוה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

* חזון העצמות היבשות – אלרעי פרייס מדווחת על ירידה במספר המתים. האם הכוונה שחלק מן המתים התחרטו או קמו לתחיה?

* אשמת הירדנים – דחיית ביקורו של נתניהו באיחוד האמירויות, בשל איסור מסלול הטיסה בידי ירדן, היא מבוכה לישראל והשפלה לנתניהו. ההשפלה צורבת במיוחד, כיוון שנתניהו תכנן ביקור ניצחון ערב הבחירות. בסיטואציה כזאת, לא מפתיע שהמפלגות המתנגדות לנתניהו את האירוע כדי לנגח את נתניהו. אין צורך בדמיון פרוע כדי לנחש איזה מטעמים נתניהו כאיש אופוזיציה היה עושה מאירוע כזה.

אבל כאשר אני מביט בפרשה נכוחה, מתוך ניסיון להתעלם מן הבחירות ולהגיב ביושרה, איני רואה סיבה לתלות את הקולר בנתניהו. מי שאשם בפרשה המביכה הם הירדנים. זה החל יום קודם לכן, כאשר הנסיך חוסיין, יורש העצר הירדני, הגיע לביקור בהר הבית והירדנים שלחו אתו מספר מאבטחים גדול מכפי שסוכם מראש בין המדינות. מה צריך היה לעשות במקרה כזה? לעצום עיניים? הרי ברור שלא שיקולי אבטחה עמדו מאחורי ההפרה הזאת, אלא שיקולי התרסה על ריבונותנו בהר הבית.

בתגובה, נקטו הירדנים בצעד הפרובוקטיבי והמשפיל הזה, בהתרסה פומבית.

ובכלל, כל ההתנהלות של ירדן כבר 23 שנים, מאז שעבדאללה ירש את חוסיין, אינה הולמת את רוח השלום. עבדאללה לא המשיך את דרך השלום של אביו אלא הלך בדרכו של מובארק. הוא עשה לשלום שעליו חתם חוסיין מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת – הפך שלום חם למלחמה קרה. אין כל סיבה להאשים את עצמנו או את נתניהו במצב הזה.

הביקורת שלי על נתניהו, בנושא היחסים עם ירדן, היא בהתנהלותו הרופסת בסוגיית נהריים וצופר. ברגע שעבדאללה החליט לא להאריך את ההסדר המיוחד הזה, למרות שאין בו כל פגיעה בריבונות ירדן, אך ורק כי הוא יכול (זאת אופציה שהייתה קיימת בהסכם השלום), היה על נתניהו להודיע לירדנים, שישראל תעביר להם מים בדיוק כפי שכתוב בהסכמי השלום, בעוד היום היא מעבירה להם כמות כפולה. אני משוכנע שמסר כזה היה מוריד את עבדאללה מהעץ. אבל נתניהו, כדרכו, בורח מעימותים ואתגרים. הוא לא נקט יוזמה, אלא קיווה שהזמן יעבור ואולי הירדנים ישכחו. וזאת הייתה התוצאה.

ועכשיו הירדנים נקטו בפרובוקציה החמורה הזאת, והם ראויים לגנאי.

* בוקס בבטן – במשך שנים עקבתי אחרי יהודה משי זהב בהערכה עצומה. ראיתי בו את התגלמות החזרה בתשובה – פעיל חרדי אנטי-ציוני קנאי שחזר בתשובה והפך לחרדי ציוני, הקים את זק"א ועומד בראשו מיומו הראשון ומופת של חיבור בין חילונים וחרדים. בתשעה באב הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) וסיפורו ריגש אותי מאוד.

ופתאום לשמוע את הסיפורים האיומים עליו, המתארים דמות מפלצתית – זאת טלטלה אדירה. מעין המשך לטלטלה לפני שבועיים עם פרסום ספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז.

ועכשיו אני שומע ש"כולם" ידעו. אני, כנראה, לא חלק מה"כולם".

*  בזכות התודעה של שליחות עליונה – מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל – מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה.

לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".

בנאומו של רבין בהר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא התמקד בעוצמתם המוסרית של לוחמי צה"ל, שבזכותה לא היססו להסתער תחת אש אל מול אויב, גם כאשר האויב היה עדיף עליהם במספרו, ולחרף את נפשם כדי להשיג את הניצחון. אולי תמצית המסר כולו חבוי במשפט הבא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה". 

מנין נובעת אותה אהבה עמוקה למולדת, כדברי הרמטכ"ל בנאומו המכונן? הזיקה העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל, היא מהות קיומו ומהות זהותו. הכחשתה – כמוה כהכחשת קיומו של העם היהודי. אין, לא הייתה ולא תהיה לעם היהודי ארץ אחרת. בכל מקום אחר היהודים הם בגולה. זיקתם הרוחנית הייתה תמיד לארץ ישראל. ללא הגעגוע הזה והזיקה הזאת, העם היהודי לא היה קיים.

את נאומו של רבין כתב ההיסטוריון מורל'ה בראון, אז קצין חינוך ראשי. השבוע הלך בראון לעולמו, והוא בן 92.

יהי זכרו ברוך!

* חיית הברזל בחוקוק – בשירו "חיית הברזל" הנגיש מאיר אריאל את חזון ארבע החיות של דניאל, המופיע בתנ"ך בארמית, וכן את מדרש חז"ל על פיו החיות הן מעצמות שכבשו את ארץ ישראל. שירו של אריאל הוא כשלעצמו מדרש על המדרש, ובו חיית הברזל מסמלת את פֶטִיש-הטכנולוגיה, פֶטִיש-התקשורת וההתמכרות למסכים ושאר מרעין בישין של תקופתנו.

בכנס "לאן הגענו? – מאה שנות חקר בתי הכנסת בגליל ובגולן" שנערך השבוע בזום, הרצתה הארכיאולוגית פרופ' ג'ודי מגנס, על חפירת בית הכנסת העתיק בחוקוק, שהיא מנהלת. בבית הכנסת נחשף פסיפס מרהיב (ההרצאה לוותה במצגת) המתאר את חזון דניאל וארבע החיות. מרגש! אני מקווה מאוד שהאתר יהפוך לאתר תיירות ויפתח לקהל הרחב.

          * ביד הלשון

יורש העצר – המשבר התורן ביחסינו עם ירדן החל סביב ביקורו, שלא יצא לפועל, של חוסיין, יורש העצר הירדני, בהר הבית.

מהו יורש העצר? זה האיש שעתיד לרשת את המלך, להיות המלך הבא. מה ההבדל בין נסיך ליורש העצר? כל בניו של המלך נסיכים, אך רק זה שיירש את המלך הוא יורש העצר.

לאורך שנות מלכותו של המלך חוסיין, אחיו, הנסיך חסן, היה יורש העצר. שבועיים לפני מותו, העביר חוסיין את התואר לעבדאללה בנו, שירש אותו. חוסיין, בנו של עבדאללה, יורש העצר, הוא המלך הבא.

הביטוי "יורש העצר" לקוח מהתנ"ך, ספר שופטים יח, ז: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת-לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין-מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם". זהו ביטוי יחידאי בתנ"ך (ביטוי שמופיע רק פעם אחת) וכך גם המילה עֶצֶר. המילה עֶצֶר מקבילה למילה "עושרין" באוגריתית, שמשמעה – נסיך.

רוב הפרשנים פירשו את הביטוי כיורש המלך, אבל בתרגום השבעים הפירוש הוא שר האוצר, כנראה בשל הדמיון בין "עצר" ו"אוצר".

* "חדשות בן עזר"

ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".

פינתי השבועית ברדיו: שיר ארץ

שיר ארץ / אורה זיטנר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.21

בשעה טובה ובעזרת החיסון חזרנו לשדר אחרי הסגרים.

בתקופה שחלפה מאז התכנית האחרונה, הלכו לעולמם כמה דמויות מרכזיות בעולם הזמר העברי, ואנו נקדיש להן רבות מן הפינות הקרובות.

הפינה שנשמע היום מוקדשת לאורה זיטנר, זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות, שנפטרה לפני כחצי שנה, בגיל 74. אורה זיטנר מזוהה בראש ובראשונה עם חתן פרס ישראל סשה ארגוב, שעמו הופיעה, הוציאה תקליטים משיריו ושרה רבים משיריו.

אורה זיטנר הייתה בוגרת האקדמיה למוסיקה בתל-אביב והתמחתה בהלחנה, נגינה בפסנתר וניצוח מקהלות. היא הייתה חברה במקהלת "רננים" ומקהלת "רינת", שתי מקהלות משמעותיות ביותר שפעלו בשנות השישים, נוהלו בידי חתן פרס ישראל גיל אלדמע וליוו תכניות רבות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית.

אל קדמת הבמה עברה אורה זיטנר ב-1979, במופע עם סשה ארגוב. סשה גילה אותה, לאחר שנחשף אליה כמנצחת על מקהלה וכמבצעת קטע שירה. הוא אהב מאוד את הקול שלה ואת הדיוק המוסיקלי שלה, ופרס עליה את חסותו. מאז הייתה הזמרת המזוהה ביותר עם יצירתו.

הם העלו מופע משיריו של סשה ארגוב, ואורה הוציאה שני תקליטים משיריו, בליווי פסנתר בלבד: "סשה ארגוב מנגן משיריו. שירה: אורה זיטנר" (1979) ו"אורה זיטנר שרה סשה ארגוב" (1981). בהמשך הקריירה הוציאה אורה עוד 5 תקליטי סולו ובהם שלושה תקליטי גרסאות כיסוי לשירי עם ישראלים ידועים, תקליט ביידיש ותקליט של פיוטים.

היא העלתה מופעים רבים, ובהם מופע של שאנסונים צרפתיים, מופע עם מקהלת "קולן" ומופע עם ישראל גוריון. היא יזמה והנחתה ערבי זמר עברי וכן הופיעה בפסטיבל אבו גוש למוסיקה קלסית.

השיר המזוהה עמה ביותר, הוא שירם של נתן יונתן וסשה ארגוב "שיר ארץ".

תחילתו של השיר בלחן שכתב סשה ארגוב ל"שיר כלולות" של ניסים אלוני, אך בסופו של דבר השיר הוקלט בידי יזהר כהן בלחן של עודד לרר. תרצה אתר כתבה ללחן את מילות השיר "עוד זיכרון אחד", ושלמה ארצי הקליט אותו לתקליטו הראשון, אך הוא לא זכה להצלחה גדולה.

ארגוב המאוכזב לא ויתר ומסר את הלחן לנתן יונתן כדי שיכתוב מילים לשיר. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שביומה הראשון שכל יונתן את בנו ליאור.

הלחן הנוגה של סשה ארגוב נגע מאוד בנתן יונתן, והניב את השיר הנפלא "שיר ארץ". נקודת המוצא לשיר הוא פסוק מספר במדבר, מפרשת המרגלים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".

והשיר נפתח במילים: "ארץ שיושביה היא אוכלת". והוא מבטא את השניות ביחסו אל ארץ ישראל: מצד אחד, אהבה אין קץ למולדת ולאדמתה ומצד שני, כאב עמוק, אולי גם כעס, על הארץ שגובה מאתנו מחיר דמים כבד כל כך, וגבתה ממנו מחיר אישי כל כך קשה, בנפילת בנו.

המרגלים הסכימו שאמנם הארץ זבת חלב ודבש, אבל… מסוכנת. ויונתן מזכיר שהיא זבת חלב, ודבש ותכלת, אך לפעמים היא גוזלת את כבשת הרש. הוא מפליג למשל של הנביא נתן לדוד, שגזל את כבשת הרש, את האישה היחידה של אוריה החתי, והוא מאשים את הארץ שגוזלת ממשפחה את היקר לה מכל, את בנה.

ארץ שמתקו לה רגביה – אנו נוהגים לאחל לנפטר שימתקו לו רגבי אדמת ארץ ישראל. וכאן המשורר עושה היפוך – הרגבים מתקו לה, לארץ. אבל כל חופיה מלוחים. כמו מה? כמו הבכי. כלומר, לאו דווקא הים המליח אותה, אלא הדמעות הנשפכות בה כמים. ואז הוא מגיע אלינו, אוהביה של הארץ, ומעיד ממקור ראשון, המקור הראשון ביותר שאפשר, שאוהביה נתנו לה כל אשר יכלו לתת.

אבל הם עדין אוהביה. וגם אחרי שהמשורר נתן את כל אשר יכול לתת, הוא עדין אוהב אותה ומתאר את יופיה. פני הארץ מקומטים מזקנה ואולי מצער, אך כל אביב שבים הסביונים ומכסים את הקמטים, ורוח הקיץ ילטף את עצב אבניה באור. אם בבתים הקודמים המשורר מביע כעס על הארץ שאוכלת את יושביה וגוזלת מהם את כבשת הרש, בבית הזה הוא מאחד את הארץ ואת אוהביה; הפעם הם באותו צד. העצב אינו רק של אוהביה, אלא של הארץ עצמה. והרוח והפריחה מנחמים אותה ואותם. הוא מתאר את הארץ בארבע העונות שלה – האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הסתיו הוא התקופה של יום השנה למלחמת יום הכיפורים ולנפילת הבנים. והסתיו עוטף באפור את כל גניה של הארץ. והחורף יסגור את שמורות עיניה הבוכות.

השיר מסתיים בנימה אופטימית והבית הזה מתנגן במגינה שונה – על אף הכל, מחזור השנה והטבע מאפשר לארץ וליושביה איזו נורמליות למרות האי-נורמליות של המצב. שב החצב בסתיו לפרוח והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה, האבודים. איזה דימוי קסום, אך גם סתום. אני מפרש את שדות הזמן האבודים, כתיאור הארץ כסך כל הזמן, החיים, של יושביה; והיא איבדה את הזמן, את החיים, של מי שנפלו בדמי ימיהם ולא השלימו את מחזור החיים. האובדן הזה הוא גם של הארץ. את החסר הזה אי אפשר להשיב, אבל היסמין יכול להשיב לפחות את ניחוחות הזמן האבוד.

בהזדמנות זאת ראוי לציין שצפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן יונתן ואמו של ליאור, נפטרה לפני חודשים אחדים.

נקדיש את השיר הזה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי, לזכרם של אורה זיטנר, סשה ארגוב, נתן, צפירה וליאור יונתן וחללי מלחמת יום הכיפורים.

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת

וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת

אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ

שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ

רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ

יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ

לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ

וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ

שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ

שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.

שלמה הלל, יקיר הגולן

שלמה הלל הלך לעולמו, בגיל 98 בקירוב. שלמה הלל, חתן פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת למדינת ישראל (הפרס הוענק לו ביום העצמאות בשנת היובל למדינה), היה אחרון השרים של מלחמת יום הכיפורים. הוא כיהן כשר המשטרה בממשלות גולדה ובממשלת רבין הראשונה. הוא היה יו"ר הכנסת בתקופת ממשלת האחדות בשנות השמונים. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. גולת הכותרת במפעל חייו הציוני היו מבצע ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה וארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו. כאיש המוסד הוא היה שותף במבצעים לעליית יהודים ממדינות ערב נוספות.

שלמה הלל היה ידיד אמת של הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר בנפשו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו במשך שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק, הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת. ואכן, כפי שצפינו, בתום מלחמת המפרץ הכריז מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר על "סדר חדש במזרח התיכון". נסיגה ישראלית מהגולן אמורה הייתה להיות חלק מן ה"סדר" הזה. עם הקמת השדולה בכנסת, פנינו לשלמה הלל בבקשה לעמוד בראשה. אך טבעי שבחרנו בו, בהיותו ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן. יוקרתו כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לראש הממשלה שמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהלל היה ראוי יותר לתפקיד, ואילו נבחר היה נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות.

שלמה הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק. הוא הצטרף לתנועת הדרך השלישית, אך לא נשאר בה כשהפכה למפלגה. הוא היה שותף פעיל במועצה למען הגולן ובקעת הירדן. הוא היה שותף ליוזמה שנקראה "דרכים", שניסתה לקדם את רעיונות תכנית אלון והשדרה הכפולה. הוא היה פעיל ציבור בתחומים רבים, ועד יומו האחרון עמד בראש המועצה לשימור אתרי מורשת לאומית.

הזכרתי את הצבעתו של הלל בעד חוק הגולן תוך הפרת המשמעת הסיעתית. שלמה הלל היה איש מצפון ישר דרך, שתמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו. הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד ונגד הסכם השלום עם מצרים, בשל התנגדותו לעקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה. הלל היה נאמן כל חייו לאתוס של הציונות המעשית ושל תנועת העבודה והיה ממנהיגי הניצים במפלגת העבודה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

הכרתי את שלמה הלל כאשר הקמנו את שדולת הגולן ובשנות פעולתו במועצה הציבורית למען הגולן והבקעה. תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו, צניעותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מחרישים ומקשיבים לו ברוב קשב.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 10.2.21

* נייר לקמוס – החלטת בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה" של ישראל ביהודה, שומרון ועזה היא החלטה צבועה, אנטי ישראלית, אנטישמית, הנותנת גב לטרור נגד אזרחי ישראל.

התגובה להחלטה הזו היא נייר לקמוס לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו"?

הגינוי החד-משמעי של ממשל ביידן להחלטה, מעידה על כך שזהו ממשל פרו-ישראלי. האם הממשל יפעל בנחישות נגד ההחלטה? האם הוא יפעיל עיצומים נגד הארגון העוין? האם הוא יפעל לפירוק הטריבונל הצבוע הזה ולהקמת בית דין אמתי שיפעל באמת נגד פשעי מלחמה וירדוף את פושעי המלחמה ולא את מי שמממשים את זכות ההגנה העצמית שלהם? איני יודע. אבל העמדה הבסיסית שלו היא נייר לקמוס חשוב.

גם בתוכנו נייר הלקמוס הזה חשוב. העמדה כלפי ההחלטה הצבועה מעידה על אדם האם הוא פטריוט ישראלי, גם אם הוא מתנגד בחריפות למדיניות ישראל ומטיח בה ביקורת, או שמא הוא אוטואנטישמי. ח"כ יאיר גולן ממרצ, למשל, גינה את ההחלטה. יש חשיבות רבה לכך שדווקא הוא כאיש מרצ פרסם הודעה כזאת.

לעומת זאת, גדעון לוי הוקיע את יאיר גולן ואנשי שמאל-מרכז אחרים על עמדתם. את הפשקוויל שלו הוא הכתיר בכותרת "האג שמח". הפשקוויל הוא פרץ של שכרון שמחה על כך שהנה סוף סוף דופקים את המדינה השנואה שהוא מתעב כל כך. כל התנחלות היא "פשע מלחמה". כל מתנחל הוא "פושע מלחמה". כל צעד של מלחמה בטרור הוא פשע. בוגי יעלון, למשל, הוא "רוצחו של אבו ג'יהאד במיטתו". כלומר צעד הגנתי מובהק, כמו הוצאה מכלל שימוש של רב מרצחים שדם מאות אזרחים וילדים ישראלים על ידיו, הוא פשע של רוצח. אגב, כנראה שאובמה, שהורה לחסל את בן-לאדן צריך גם הוא לעמוד לדין בהאג.

ג. האו האו. אוטואנטישמי כבר אמרנו?

* הנתון המדאיג – נתוני המדדים השונים של הקורונה – מספר המתים, החולים הקשים, הנדבקים, אחוז הנדבקים, מקדם ההדבקה ועוד, מדאיגים מאוד. אך בעיניי, הנתון המדאיג ביותר הוא הירידה במתחסנים. מבצע ההתחסנות החל כהצלחה גדולה, אך היום היענות הציבור הולכת ופוחתת. איני חושב שרבים מאמינים לכל הפייק ניוז של מכחישי המדע, אלא שזו יותר דחיינות, חוסר מודעות. אולם חיסון המוני הוא הדרך לנצח את המגפה, וזו אחריות של כל אזרח. לכן, חשוב מאוד לחזק מאוד את ההסברה ואת יצירת המודעות הציבורית לחשיבות החיסונים. התקשורת צריכה לשוב ולהתגייס כפי שהתגייסה בראשית מבצע החיסונים. דווקא כעת, בשיאה של מערכת הבחירות, הייתה יכולה להיות השפעה לקריאה משותפת של ראשי כל המפלגות להתחסן. קריאה שבה הם אומרים שהם נמצאים בהתמודדות קשה ביניהם, הם חלוקים כמעט בכל נושא כולל בדרכי ההתמודדות עם הקורונה, אבל הם מאוחדים בקריאה משותפת לציבור להתחסן בהמוניו ללא שיהוי. (לא, איני נאיבי. אני יודע שאין סיכוי ליוזמה כזאת).

* פצצה מתקתקת – השרלטן יובל אשרוב, מכחיש קורונה, מפיץ קונספירציות ומסית נגד החיסון. יש לו המוני מאמינים, גם חילונים, המאזינים להטפותיו ומתייחסים אליהם כאל דברי אלוהים חיים. בין מאמיניו – ידוענים ואנשי בוהמה, שהם עצמם בעלי השפעה. אשרוב הוא פצצה מתקתקת.

איני יודע אם הוא עבר על החוק ואם אפשר לפעול נגדו. יש לחפש כל דרך חוקית לבלום אותו. מדובר בפיקוח נפש. אם אנו רוצים להדביר את המגפה, לעצור את המוות, יש לקבוע כמטרה עליונה את עידוד החיסון, בהטבות ותמריצים למתחסנים, אך גם בהסברה רבתי. יש לגייס את טובי המסבירים והתועמלנים, ולראות כמשימה לאומית עליונה את המרצת הציבור להתחסן. ויש צורך בלוחמה פסיכולוגית נגדית שתנטרל את השפעתם המזיקה של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם, שמסכנים את שלום הציבור.  

* ניהול סיכונים – ההחלטה על הפסקת הסגר בתנאי התחלואה הנוכחיים היא החלטה קשה, מדאיגה ומסוכנת. היא מסוכנת, כיוון שהתחלואה ומדדי ההידבקות עדיין גבוהים מאוד, ויש חשש מפני אובדן שליטה. ואף על פי כן, אני תומך בהחלטת הממשלה להפסיק את הסגר ולשחרר בהדרגה את ההגבלות. אני תומך בהחלטה מתוך הבנת כובד האחריות על כתפי מקבלי ההחלטות.

אם השיקול היחיד העומד בפני מקבלי ההחלטות היה אפידמיולוגי, נכון היה להכניס את אזרחי ישראל לעוצר מוחלט עד מיגורה הסופי של המגפה. הבעיה היא שלסגר יש מחיר כבד, לא פחות ממחיר הקורונה – מחיר כלכלי למשק הישראלי, מחיר כלכלי לאזרחי ישראל ובעיקר לעצמאים ובעלי עסקים, מחיר חינוכי כבד מנשוא לאחר כמעט שנה ללא לימודים, מחיר חברתי כבד, מחיר נפשי, מחיר בריאותי (במה שאינו קשור לקורונה). ההנהגה צריכה לנהל סיכונים ולהעז להחליט החלטות קשות. סגר הוא פתרון פשטני; הוא נכון כבליץ של שבועות ספורים, אך הוא אינו פתרון סביר לטווח רחוק, למלחמת התשה. איננו מכניסים את המדינה לסגר כדי למנוע תאונות דרכים, למרות שאם לא יהיו כלי רכב על הכבישים לא תהיינה תאונות. הוא הדין בסגר הקורונה. יש לשחרר בהדרגה ובצורה מבוקרת את המשק והחברה הישראלית מן הסגר.

סיבה נוספת לתמיכתי בהסרה הדרגתית של הסגר, על אף הסיכון, היא העובדה שזה כבר לא עובד. אנו רואים שהסגר חדל להיות אפקטיבי. איננו רואים תוצאות דומות לאלו של הסגרים הראשונים. סיבה אחת לכך היא המוטציות, אך לא פחות מכך – התנהגות הציבור. הציבור ברובו הפסיק להישמע להנחיות. איני מדבר רק על ההלוויות במגזר החרדי, ההפגנות בבלפור והחתונות במגזר הערבי. אני מדבר על הכבישים העמוסים, על החנויות הפתוחות, על כך שהסגר לא מתקיים. סיבה אחת לכך היא שאין מספיק אכיפה. סיבה שניה היא האכיפה הבררנית של תקנות הסגר (בעיקר אי אכיפה במגזר החרדי). סיבה שלישית היא חוסר האמון בהנהגה, בעיקר בשל החלטות פוליטיות בלתי ענייניות של ראש הממשלה. אבל סיבה נוספת היא פשוט שחיקה ועייפות. זו אולי הסיבה העיקרית. הארכת הסגר רק תחמיר את הבעיה. גם כמי ששומר בהקפדה יתרה על ההנחיות, אני יכול להבין את העייפות הזאת. ישראל היא המדינה המובילה בימי סגר בכלל ובחינוך בפרט – והתוצאות רחוקות מלספק. לכן, במקום לדפוק את הראש בקיר, יש לחפש דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

ובאשר לקרב הדמים בין נתניהו וגנץ בממשלה – בעניין עצמו הפערים ביניהם זעומים. ניתן היה בקלות להגיע להסכמה. אולם נתניהו בחר להביא את הדברים לידי משבר, כדי להפיץ את עלילת הדם על גנץ וכחול לבן, כדי שיהיה לו שעיר לעזאזל לכישלונותיו. אני משוכנע שנתניהו הוא זה שהדליף את ההקלטות מהישיבה.

* ממיתים את עצמם באוהלה של הלוויה

* החמצה היסטורית – אנו עדים בחודשים האחרונים לגל של התפכחות בציבור הערבי מן הקו הלעומתי העוין של הרשימה המשותפת. הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, בשל התנגדותה לשלום עם ישראל, היא עדות חותכת לכך שכאשר האינטרס האנטי ישראלי סותר את האינטרס המובהק של המגזר הערבי – האינטרס האנטי ישראלי גובר. יותר ויותר ערבים ישראלים מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

האם התובנה הזאת תבוא לידי ביטוי גם בקלפי, בהפניית עורף לרשימה המשותפת והצבעה למפלגות הישראליות? מוקדם לדעת. אבל צריך 2 לקלפי. המפלגות הישראליות הגדולות החמיצו הזדמנות פז לשבץ מועמדים ערבים במקומות ריאליים ולהציג בכך רצון טוב כלפי הציבור הערבי. ארבע המפלגות הגדולות – הליכוד, תקווה חדשה (המפלגה שלי), יש עתיד וימינה, החמיצו את גודל השעה ולא הציגו לפחות מועמד אחד במקום ריאלי. במקום לשריין את נאיל זועבי במקום העשירי ברשימת הליכוד, העדיף נתניהו לשריין עוד מלחכת פנכה ותועמלנית בתעשיית השקרים שלו. מפלגת העבודה, שהעמידה מועמדת ערביה במקום 7, הציגה מסר איום ונורא, כי המועמדת שלה היא אנטי ישראלית קיצונית יותר מהרשימה המשותפת, שנבחריה אינם נוהגים להתבטא בצורה פנאטית ופרובוקטיבית כמוה.

איזו החמצה היסטורית של שעת רצון.

* יו"ר הכנסת כנער שליחויות – לנתניהו תמיד היו נערי שליחויות, זה לא חדש, אבל מעולם נער שליחויות שלו לא היה יו"ר הכנסת. כאשר יו"ר הרשות המחוקקת הוא נער שליחויות של ראש הרשות המבצעת, זו תקלה חמורה בדמוקרטיה, קל וחומר כאשר ראש הרשות המבצעת הוא נתניהו. לוין הופך את הכנסת לסמרטוט רצפה של ראש הממשלה. אם יוגשם חלומו של נתניהו לממשלת נתניהו-בן גביר-חרדים-האחים המוסלמים, הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון יסורו למרותו. זה המדרון החלקלק בדרך לארדואנוקרטיה.

* בדם קר – בניגוד לדבריה של חוה ליבוביץ', פרשת אי העברת התקציב לא הייתה מחלוקת בין הליכוד לכחול לבן על השאלה אם להעביר תקציב חד-שנתי או דו-שנתי. בהסכם הקואליציוני סוכם על תקציב לשנה וחצי, עד סוף 2021. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים, שזה מה שדרוש לכלכלת ישראל, במיוחד בתקופת משבר. על פי ההסכם, בתוך מאה ימים צריך היה להעביר את התקציב, כלומר לכל המאוחר עד 23 באוגוסט. והאמת היא שלא הייתה כל סיבה שזה ייקח שלושה חדשים. ניתן היה לקצר את התקופה. אולם ראש הממשלה אסר על שר האוצר להכין תקציב. ולקראת אוגוסט הוא המציא את ה"מחלוקת" כביכול בין תקציב חד-שנתי לתקציב דו-שנתי, שלמעשה מדובר על "תקציב" לשלושה חודשים או לשנה ושלושה חודשים. לקראת המועד המחייב העברת התקציב, וכדי להציל את הממשלה, הציע צביקה האוזר את "פשרת האוזר" – דחיה בשלושה חודשים, כלומר העברת התקציב עד 23 בדצמבר. וגם אז, לא הייתה סיבה מקצועית למשוך את כל התקופה. והנה, גם אז נתניהו אסר על שר האוצר להעביר תקציב. כלומר, אחרי הפרת ההסכם הקואליציוני הוא הפר גם את פשרת האוזר. ופתאום דובר על "תקציב" לשמונה ימים (!). הרי זו בדיחה.

לא להעביר תקציב, אחרי שנה של העדר תקציב, בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה – זהו פשע בדם קר נגד כלכלת ישראל. ומה המניע לפשע? מטען הצד שנתניהו הצליח להחדיר להסכם הקואליציוני, על פיו אם הממשלה נופלת בגלל שלא עבר תקציב, ראשות הממשלה לא עוברת לראש הממשלה החליפי. הסיבה היחידה לפשע, היא רצונו של נתניהו להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה.

* הפגנות מזיקות – אני מתנגד להפגנות ליד בית המשפט, לא הפגנות בעד ולא הפגנות נגד, וללא קשר לקורונה. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי, שבסופו השופטים יפסקו על פי הראיות ואך ורק על פי הראיות. הנאשם, כמו כל נאשם, מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, וחובת ההוכחה היא על התביעה. בניגוד לדיון המשפטי, המפגינים בעד נתניהו ונגדו אינם בקיאים בראיות ולא בחוק, וההפגנות שלהם הן פוליטיות. אין מקום לרעשים פוליטיים בהליך שיפוטי. ההפגנות פוגעות במערכת המשפט; גם ההפגנות של אלה שכביכול מגִנים עליו. די, תרגיעו.  

* החזון של מס' 7 – מעוזיה סגל, חבר מפלגת העבודה ונכה צה"ל, הגיש לוועדת הבחירות המרכזית בשם למעלה מחמישים איש – קבוצת נאמני מפלגת העבודה לדורותיה, עתירה לפסילת המועמדת מס' 7 ברשימת העבודה.

אוי למפלגת העבודה אם חבריה צריכים לפנות לוועדת הבחירות כדי לתקן את בחירותיה. בעיניי, הבעיה המרכזית אינה מועמדת מס' 7 אלא מועמדת מספר 1.

ואפרופו מועמדת מס' 7, הנה עוד פנינים של אבתיסאם מרענה: "אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי הייתי משמידה את זיכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה"ב או לפולניה. רק אז לפרדיס יהיה אולי צ'אנס". אני מדגיש – בלי להרוג.

* לירות בגנבי נשק – מכת גניבות הנשק והתחמושת מבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ, היא רק ביטוי אחד לאובדן הריבונות והמשילות בתוך מדינת ישראל. מחדל ביטחון הפנים מחייב מהפך בתחום ביטחון הפנים, ואיני רואה סיכוי למהפך כזה ללא מהפך שלטוני.

המהפך בביטחון הפנים מחייב גם שינויי חקיקה. יש להבחין בין גניבת נשק ותחמושת לגניבה אחרת. גניבת נשק ואמל"ח פירושה יצירת תשתית לרצח של ארגוני טרור ופשיעה. כלומר, בניגוד לגניבה רגילה, כאן הבעיה העיקרית אינה הגניבה עצמה אלא השימוש בתוצאותיה, שמטרתו – רצח.

יש לקבוע בחוק, שדין גונב נשק כדין הורג. כלומר, מותר לירות בגנבי נשק ואמל"ח, כדי לסכל את הפשע, כולל ירי על מנת להרוג, בדיוק כפי שאנו נוהגים כדי למנוע רצח. והעונשים לגנבי נשק צריכים להיות בהתאם.

* הריבונות אינה ניתנת לערעור – ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן, והראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו? אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. הוא מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* מתכון להעמקת הקרע – משפט הדחה של נשיא לשעבר, היא בדיחה. הוא עמד למשפט הציבור, המשפט הפוליטי – והפסיד. אם הוא חשוד בפלילים – יש להעמיד אותו לדין פלילי בבית משפט. כל הליך ההדחה, שבו פוליטיקאים מתחפשים לשופטים ועורכים משפט לפוליטיקאי אחר הוא הליך הזוי. קל וחומר, כאשר מדובר בנשיא שכבר סיים את תפקידו. ואם המטרה היא למנוע את הריצה שלו בעתיד – מדובר במהלך אנטי דמוקרטי, שבו גוף פוליטי חוסם התמודדות בעתיד של יריב פוליטי בהליך פסאודו-משפטי. והעיקר – ביידן נושא את דגל האחדות ואיחוי הקרעים בחברה האמריקאית. משפט ההדחה הוא מתכון להעמקת הקרע.

* יקיר הגולן – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו, בגיל 98 בקירוב, של שלמה הלל. הלל, חתן פרס ישראל, היה אחרון השרים במלחמת יום הכיפורים. הוא היה יו"ר הכנסת. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. אך דומני שגם הוא ראה כעיקר תרומתו לציונות את ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה ואת ארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו.

שלמה הלל היה ידיד הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר עם עצמו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

הכרתי את שלמה הלל ב-1991, כאשר הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, והלל, ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן, עמד בראשה. היה זה לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק ואנחנו הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. וכך אכן קרה. יוקרתו של הלל כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לשמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהוא יכול היה להיות נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות. הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק והיה שותף למועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אם זכרוני אינו מטעני הוא הצטרף גם לתנועת הדרך השלישית, אך לא המשיך כשהפכה למפלגה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מקשיבים לו ברוב קשב.

יהי זכרו ברוך!

* צו מצפונו – שלמה הלל תמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו.

הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, בשל עקירת חבל ימית. הוא הצביע בעד חוק הגולן והפר את המשמעת הסיעתית.

איש מצפון ישר דרך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

          * ביד הלשון

אבל בית מעכה – בפינה הקודמת, שהוקדשה למטולה, הזכרנו את התל הקרוב אבל בית מעכה. התל ממוקם 2 ק"מ מדרום למושבה, ממזרח לכביש 90, מול קיבוץ כפר גלעדי.

אָבֵל בֵּית מַעֲכָה היא היא עיר כנענית מהאלף ה-3 לפנה"ס. בתנ"ך מסופר על כך ששבע בן בכרי, שמרד בדוד, ברח מירושלים וקיבל מקלט בעיר. יואב, שר צבאו של דוד, צר על העיר. בסופו של דבר מסופר על "אישה חכמה" ששכנעה את תושבי העיר להסגיר את שבע, כדי לא להסתכן בחורבנה בשל אדם אחד.

סביב התקדים הזה יש שיח הלכתי על השאלה באילו מקרים מותר לעיר להסגיר אדם ובאלו מקרים אין להסגירו גם הוא מסכן בכך את העיר כולה. הסוגיה הזו נדונה בידי רבנים בשואה. חז"ל עוסקים גם בדמותה של האישה החכמה. על פי המדרש, זוהי סרח בת אשר, נכדתו של יעקב, שעל פי האגדה חייתה מאות שנים.

בספר מלכים מסופר על נפילתה של העיר בידי ארם ומאוחר יותר בידי אשור. בשנים האחרונות נערכו בתל חפירות ארכיאולוגיות והתגלו בה ממצאים מרשימים וחשובים מאוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.1.21

* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על "הערבים נעים בהמוניהם", כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.

יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.

* מכשיר את הלבבות – עצם הפניה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערבים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע"ם).

ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע"ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע"ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע"ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע"ם היא הזרוע של "האחים המוסלמים" בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש"מפלגת החופש והצדק" שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון "האחים המוסלמים" זרועות מהודו ועד כוש, ורע"ם היא הזרוע הישראלית.

יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים.   

* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע"ם).

(אגב, אם האחים המוסלמים – רע"ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את "זכות" ה"שיבה" ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ"ל הרשימה המשותפת כולה).

* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, "הארץ", את הערוצים "כאן 11", 12 ו-13? "מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי". דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.

* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.

אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח"כ במילוי תפקידו.

* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בניה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.

זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).

חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.

* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.

* השטויות האלה – בפגישתו עם "השולמנים" אמר נתניהו בביטול: "רמזור שמזור כל השטויות האלה". השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.

הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם "השותפים הטבעיים" והם "הבלוק". וכדי לא להתעמת אתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר)  וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית הייתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא הייתה ברירה. זו הייתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.

* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפליה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.

לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.

* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.

אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.

ב"הארץ" התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. "חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר". אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.

"מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'".

מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה "קיבוש" יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והוקמה הרש"פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו"ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש"ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.

מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת "השיבה" (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל "אקיבוש". כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.

ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.

* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת ועניה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל"סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש"פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.

כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסיה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד.  

* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג"ץ וכשבג"ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.

בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.

ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.

* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב"ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.

* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.

* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.

* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק"מ. מספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את "ביטול הזמן" ואת עלות הק"מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו"ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.

השבוע נערכה באורטל אסיפה על תכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.

אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון.  

סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.

* החשכ"ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.

ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ"סים (או בשפה מכובסת "מיכרוז" החברה). משמעות הצעד הייתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ"סים חיה ובועטת עד היום.

בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.

* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם "תגלית", שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה"ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל"יד ושם", לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.

תרומתו השנויה במחלוקת היא "ישראל היום" – העיתון שהוא המו"ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב"ישראל היום". היום אני כותב בעיתון המתחרה – "ידיעות אחרונות". גם כשכתבתי ב"ישראל היום" הייתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על "ידיעות אחרונות" יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ"מקור ראשון" ועד "הארץ". מה שאני אוהב הוא המגוון. ל"ישראל היום" יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.

אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש"ח (אגב, בתש"ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא הייתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא הייתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא ההגשמה הציונית – עליה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה"ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית. אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.

איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו, תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק"ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?

אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם… יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).

* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.

בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של "הדודיאלים" (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.

– "אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!"

– "אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי".

          * ביד הלשון

הר בני רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.

בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי"ן עם גרש, מבוטאת כרי"ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה"נ, והתיישבו באזור.

הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.

גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.

* "חדשות בן עזר"