הפלמ"חניק האחרון

על חיים חפר

"משורה משחרר רק המוות". שורה זו אינה שייכת למחתרת בה שירת חיים חפר. זו שורה משירו של אברהם שטרן "יאיר" "חיילים אלמונים", שהיה המנון האצ"ל ולאחר הפילוג בארגון זה – המנון הלח"י. אולם דומה שהשורה הזו נכתבה על חיים חפר. חיים חפר היה הפלמ"חניק האחרון – מי שהשתחרר מהפלמ"ח רק בראש השנה תשע"ג, ביום  מותו, 64 שנים לאחר פירוק הפלמ"ח.

חפר וחבריו הפלמ"חניקים כאבו את פירוק הפלמ"ח. החלטתו זו של בן גוריון הייתה אחת הטראומות הגדולות בחייו של חפר. בשירו "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", הוא התייחס לכך בשורות המפורסמות: "כן, הכושי יכול כבר ללכת, / כי הכושי עשה את שלו". את הצלקת הזאת נשא חפר כל ימיו, אך הוא, אישית, לא עזב את הפלמ"ח מעולם – הפלמ"ח המשיך להיות מרכז חייו ומרכז הווייתו. הוא חי פלמ"ח, נשם פלמ"ח, דיבר פלמ"ח ובעיקר כתב פלמ"ח. הוא הנציח את הפלמ"ח בשיריו, במפעלי הנצחה שהוביל, בעמותת "באוהלי פלמ"ח" אותה הקים ואותה הוביל, בסרטים ובתכניות טלוויזיה שהפיק על הפלמ"ח ואולי יותר מכל, ברעות עם חבריו לפלמ"ח.

חיים חפר היה אדם מחוספס, עוקצני וחד לשון, שלא היסס להצליף בשבט לשונו כלפי מי וכלפי מה שלא היה לטעמו. במקאמה הפוליטית השבועית שפרסם לאורך שנים רבות ב"ידיעות אחרונות" ירד על היריבים הפוליטיים של המחנה שלו – הליכוד, המתנחלים, החרדים. אך לא היו מי שספגו את נחת לשונו יותר מנאמניו של בן גוריון, שבעבורו היה קודם כל מפרק הפלמ"ח – משה דיין ושמעון פרס. מקובל שהשיר "איך הפשפש עלה למעלה" נכתב על שמעון פרס. ואם בשיר זה לא נאמר שמו המפורש של מושא השיר, הרי שבמקאמות לא היסס לרדת כסאח על פרס, ללא רחמים.

גיבוריו של חיים חפר היו מפקדיו בפלמ"ח – יצחק שדה, יצחק רבין, חיים בר לב, דדו. ומעל הכל – מורו, רבו ורעו יגאל אלון. במקאמות שלו התייצב לצדם במערכותיהם הפוליטיות, והצליף ללא רחם ביריביהם המושבעים משה דיין ושמעון פרס. לעומת זאת, הוא שמר כעל אתרוג את רחבעם זאבי "גנדי". אמנם זאבי היה איש הימין הקיצוני, אולם הוא היה מהחבורה הפלמ"חניקית. וכשמישהו פגע בגנדי, הוא הסתבך עם עטו המושחז של חפר. אחרי מלחמת יום הכיפורים, התייצב חפר לצד חברו, איש הפלמ"ח, הרמטכ"ל דדו, ונגד ועדת אגרנט שעשתה לו עוול חמור, להבנתו. את כל האחריות הטיל על דיין, כמובן.

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח, שבוע קודם להקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השבועי" ב"דבר" את שירו "מסביב למדורה", בו העלה על נס את הארגון ולוחמיו. בין השאר התייחס אלתרמן לקבוצת היוצרים המיוחדת שהתקבצה בפלמ"ח, ועוד בימי קיומו שרה את שירו והנציחה אותו. "מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאתנו /
בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה לשלא משלנו".

אותה חבורה כוללת את טובי היוצרים בני התקופה, רבים מהם חתני פרס ישראל. רשימה חלקית: הסופרים משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ודן בן אמוץ, המשוררים חיים גורי, זרובבל גלעד ומשה טבנקין. חיים חפר היה הפזמונאי שחבורה, איש הזמר העממי. הוא כתב את היפים בשירי הפלמ"ח ותש"ח, שעשו אותו לדוברו של הדור.

המודעות שלו לזיכרון ההיסטורי של הפלמ"ח התבטא כבר בשיריו המוקדמים. הזכרתי כבר את "רבותיי ההיסטוריה חוזרת". את השיר כתב חפר הצעיר, בן ה-23, כשיר שהסבתא מספרת לנכדיה. את פתחון הפה לסבא נתן בשיר "היו זמנים":

יָבוֹא הַיּוֹם וְעוֹד תֵּשֵב אֶל מוּל הָאָח

וְגַם הַגַּב יִהְיֶה כָּפוּף כַּחֲטוֹטֶרֶת

וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח

וּתְסַפֵּר עַל זֹאת אַגַּב עִשּׁוּן מִקְטֶרֶת

וּמִסָּבִיב, וּמִסָּבִיב יֵשֵׁב הַטַּף

וְאִשְׁתְּךָ גַּם הִיא מֻפְלֶגֶת בַּשָּׁנִים

תַּזִּיל דִּמְעָה וּתְקַנֵּחַ אֶת הָאַף

וְתֵאָנַח: הָיוּ זְמַנִּים, הָיוּ זְמַנִּים.

את שירו הראשון כתב בגיל 20, בהיותו לוחם הפלמ"ח. הוא היה שייך לחוליה שהבריחה שיירות מעפילים לארץ ישראל, דרך סוריה, ברגל. השיר "בין גבולות" נכתב בתאריך מיוחד  12345 – 12 במרץ 1945. השיר המקסים מתאר את מפעל ההעפלה ואת תחושת השליחות של הלוחמים. בעיניי, זהו אחד משיריו הגדולים של חפר, אחד היפים בשירי דור תש"ח. במוצאי ראש השנה תשע"ג, לאחר שהגיעה הידיעה על פטירתו של חפר, התראיינתי בגלי צה"ל על אודותיו. השיר שבחרתי לקרוא ולדבר עליו, היה "בין גבולות". שיר זה הוא מופת של הסולידריות היהודית:

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים–

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן  –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

שַׁיָּרָה, אַל בְּכִי וְאַל צַעַר.

הִשָּׁעֵן עַל זְרוֹעִי, סָב זָקֵן

גַּם לָזֶה שֶׁסָּגַר אֶת הַשַּׁעַר

יוֹם יָבוֹא שֶׁל נָקָם וְשִׁלֵּם!

דומני ששיר זה מעמיד בפרופורציות את המיתוס על אודות הצברים המתנשאים, המנוכרים ליהדות הגולה. חיים חפר, פיינר במקור, נולד בפולין ועלה לא"י בגיל 11. את השפה העברית רכש בפולין, ועם עלייתו היטיב להשתלב בהוויה הארצישראלית הצברית, והיה לאחד מדבריה וסמליה. האם השיר "בין גבולות" מבטא דור שהפנה עורף לעם היהודי בגולה, או דור שהטה שכם כדי לסייע למך ולזקן, שהזמין את הסב הזקן להישען על זרועו? ביטא זאת היטב אלתרמן ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה": "הם נושאים את עמם עלי שכם".

הפלמ"ח לא היה רק נוסטלגיה, אלא גם תקווה לעתיד טוב יותר, תקווה לשלום.

וּבְכֵן נָקוּמָה וְנֵצֵאָה לְחַפֵּשׂ –

הֲיֵשׁ מָחָר, רֵעַי, מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם,

הַאִם נִרְאֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ

אֲשֶׁר הָלַךְ עִם הַפַּלְמָ"ח יוֹמָם וָלַיִל!

("הפלמ"חניק מחפש את המחר").

"הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ

בְּמִשְׁלָט אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר;

הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ

גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר.

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר

שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.

("הן אפשר").

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים,

גאים כמו פרקי תנ"ך, יפים כמו שיר השירים.

שוטפים כמו אשד במידבר, ורודים כמו שחר בהרים.

ימים של חסד ושלווה, ימים שקטים ומאושרים.

("הימים האחרים").

"הימים האחרים" נכתב כמקאמה – מאמר מחורז שפרסם חפר ב"ידיעות אחרונות". שבוע אחרי שבוע, במשך שנים רבות, פרסם חפר את הטור שלו בעמוד האמצע של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" (שזכה לתואר המפוקפק "פתחלנד", וכתבו בו, לצדו של חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, דידי מנוסי ואחרים).

אולי החשובה במקאמות של חיים חפר, היא "הצנחנים בוכים", שהתפרסמה מיד לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ונתנה ביטוי להמיית לבו של הציבור הישראלי כולו. בשיר זה הצדיע חפר לדור הבנים, אלה שנולדו בקום המדינה, אך הם נושאים על כתפיהם אלפיים שנה. מקאמה זו הייתה לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית ואף נכנסה לתכנית הלימודים. אני למדתי אותה כתלמיד כיתה ח' בבית הספר, במלאת עשור לשחרור ירושלים.

הכותל הזה שמע הרבה תפילות,

הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,

הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו,

הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו.

הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,

אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,

הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,

רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה,

ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.

והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,

והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים

והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,

והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות

שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.

והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,

והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,

והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים –

איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?

איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר?

איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?

אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,

נושאים על גבם אלפיים שנה.

* תבור – יהדות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: רוח סתיו

רוח סתיו / גרי אקשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.10.21

התכנית מוקדשת היום לזכרו של גרי אקשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו, בגיל 73.

גרי אקשטיין היה בראש ובראשונה גיטריסט גדול. והוא היה זמר, מלחין ומפיק מוזיקלי.

גרי החל את הקריירה המוסיקלית שלו כנער בשנות השישים, בתור גיטריסט בלהקות קצב רבות. בשלב מסוים הקים להקה משלו, "האצבעות", שאחד מחבריה היה הקלידן משה לוי. בלהקה זו, להקת בלוז ורוק כבד, גרי החל לכתוב מוזיקה בעצמו.

את קריירת הסולן החל ב-1976, כשהקליט שני שירים ובהם אחד שהיה ללהיט, "היה לי טוב", שגרי כתב את מילותיו והלחין אותו. כעבור שנה הקליט את השיר "קפטן ג'ק", שאותו הלחין למילותיו של אמיר ברונשטיין. השיר היה ללהיט גדול, ועל המנגינה שלו נכתב גם הג'ינגל של רשת ג' הצעירה והפופולרית. עם הצלחת השיר, הוציא גרי את אלבום הבכורה שלו "מחזור א' תשל"ז".

גם במקביל לקריירת הסולן, הוא נשאר בראש ובראשונה גיטריסט, שעבד עם טובי הזמרים. הוא ניגן לצביקה פיק בתקליטיו "שירי משוררים" ו"מוסיקה", לזוהר ארגוב ולשלום חנוך, שאותו ליווה בהופעות ואחרים.

תקליטו השני, "גרי אקשטיין", שיצא ב-1979 הצליח מאוד והוא כלל את להיטיו הגדולים ביותר – שוב "קפטן ג'ק" וכן "אני הולך לבית שאן", "בוגי אתי הלילה" ו"רוח סתיו". באותה שנה ניגן עם שלמה ארצי לתקליטו המעולה "דרכים", וטביעות אצבעותיו בולטות מאוד בקטעי סולו, כמו למשל הסולו הנפלא ב"שיר חייל". בתקליט הזה הוא השתתף בדואט עם שלמה ארצי, בשיר "פתאום כשלא באת", שבו הוא שר את הקולות הגבוהים. בהופעת יחיד של שלמה ארצי באותה תקופה, כשהוא הגיע לשיר הזה, הוא אמר שאין לו יכולת להגיע כל כך גבוה ולכן גרי אקשטיין שר אותו, והוא פשוט הפעיל הקלטה של גרי אקשטיין ושר אתו את הדואט.

בהמשך דרכו הוא ניגן לאריק איינשטיין ולשם טוב לוי, כתב מוסיקה לזמרים שונים, לסרטים, הוציא תקליטי סולו כולל תקליטי ילדים. הוא גם הפיק תקליטים, כמו "דרך המשי" של יהודית רביץ, "שלום לך תקווה עצובה" של אריק סיני, "טיפה אהבה" של מירי אלוני, "מחזיק מעמד" של קלפטר ועוד.

בסך הכל הוציא גרי אקשטיין עשרה תקליטי סולו ובהם תקליט ילדים אחד. תקליט אחד שלו, שאני אוהב במיוחד, הוא "פטה מורגנה", שיצא בשנת 1981 – גרסאות כיסוי רוקיסטיות לשירי ארץ ישראל ישנים ובעיקר לשירי מדבר. שירים נשכחים, שהוא נתן להם כיוון מוסיקלי אחר לגמרי. הבולט בהם היה "שיירת הרוכבים", שהושמע רבות והחזיר אותו מן השכחה לתודעת הציבור והדור הצעיר. שירים נוספים בתקליט: "למדבר שאנו", "כיבוי אורות", "שיר הנוקדים", "את אדמה", "אדמה אדמתי", "לך לך למדבר", "טיול לילי", "ליפא העגלון" ועוד. תקליטו האחרון, שיצא ב-2012, נקרא "אירוע מוחי", ויצא שנים אחדות אחרי שלקה באירוע מוחי.

בשנים האחרונות סבל ממחלת כליות קשה שממנה נפטר. ב-2015 הוא זכה בעיטור יקיר העיר חולון, העיר בה גדל ובה החל את דרכו המוסיקלית. שבועות אחדים טרם מותו זכה בעיטור מיוחד מטעם אקו"ם. הוא כבר לא יכול להגיע לאירוע, ובנותיו קיבלו אותו בשמו.

אין ספק שתקופת השיא של הקריירה שלו הייתה בשלהי שנות השבעים וראשית שנות ה-80. לא את כל שיריו אני אוהב. למשל, הלהיטים "קפטן ג'ק", "אני הולך לבית שאן" ו"בוגי אתי הלילה" אינם פאר היצירה העברית, אם לומר אמת.

התלבטתי בין שלושה שירים שאני אוהב, להשמעה הערב: "פתאום כשלא באת", "שיירת הרוכבים" ו"רוח סתיו". בחרתי ב"רוח סתיו", כיוון שגרי אקשטיין כתב והלחין אותו, ובכך נביא לידי ביטוי את כלל כישרונותיו, ככותב, מלחין, זמר וגיטריסט. וגם כיוון שהשיר עוסק בתקופת הסתיו שבה אנו נמצאים כעת ובחודש חשוון שיתחיל השבוע.

הוא מספר על רוח הסתיו שמביאה חזיונות של ימים קרים ושלכת, והמחשבות דואות אל שמש בחופשה. רוח הסתיו מביאה עמה גם הבטחות של ימים טובים בפתח ויונה תמימה שנושאת ענף למזל טוב. והוא עומד ומשתאה לנוכח חילופי העונות והשינויים המהירים בתוך שבוע, בעונות המעבר. והוא מסיים: "רוח סתיו הבהירה מחשבות, וזה לא די לה. רוח סתיו עשתה שירות יפה".

רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות

של ימים קרים ושל שלכת

ובבית שוב האף דבק לזגוגיות

וחשוון דוחק חומו של קיץ.

וכעלה נידף ברוח

כך דואות המחשבות

אל שמש בחופשה

ועל ירח שכבה בחורף

ואילן קטן שכוח

משתופף בצל אביב

ורוח יגעה נושאת משא

לעייפה עד האביב

רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות

של ימים טובים עומדים בפתח

ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב

ושלמים שלווים פני השמים

ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה

והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע

ואני עומד תמה מתקשה קצת להבין

אבל אף פעם לא אדע, ולפני סיבה להאמין

רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה

רוח סתיו עשתה שירות יפה…

איש חסיד היה

הספד באזכרה, במלאת שנה למותו של בנימין יוגב – בוג'ה, בית העמק, 26.9.21

בוג'ה – איש חסיד היה.

איש חסיד במובן של איש חסד; חסד, אכפתיות לכל אדם, ושאיפה לצדק חברתי ולתיקון עולם.

איש חסיד במובן של רוח החסידות, של עבודת השם בשמחה, בדבקות, בהתלהבות ובהומור (בעיקר הומור עצמי). לא בכדי הוא היה איש החגים, והן אין פסוק שהולם את בוג'ה יותר מאשר: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח!"

איש חסיד במובן של מי שאימץ את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, לרבי שלו וכמי שלמד ולימד אותו ואת סיפוריו ובעיקר הלך בדרכו.

מה היה בוג'ה בעבורי? הוא היה מורי ורבי וחברי.

ההיכרות בינינו החלה כשהיינו במקביל מזכירי קיבוץ, אך היא התהדקה והייתה לקרבה וחברות כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ויחד עם בוג'ה עשינו מפעלים משותפים רבים בגולן ואח"כ גם בגליל – סדרי טו בשבט מדי שנה במשך שמונה עשרה שנים, ערבי הכנה לליל הסדר, מפגשי לימוד לעורכי קבלות שבת וקורסי "הקהילה במעגל השנה" – קורסים לפעילי תרבות ביישובי הגולן והגליל.

לפני כל סדר ט"ו בשבט שערכנו יחד הוא העיר לי: "אוי ואבוי, שוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. אתה בטוח שאתה מסוגל עוד לסבול אותם"? והאמת היא שיותר מכל אהבתי לשמוע שוב ושוב מחדש את אותם סיפורים, כמו ילד שנהנה לשמוע אותם הסיפורים מהוריו וכפי שאנו נהנים שוב ושוב מהאזנה לשיר שאנו אוהבים. ואף שידעתי את הסיפורים על פה, שהרי כל אות וכל פסיק היו מונחים במקומם הקבוע בסיפור, נהניתי מהם שוב בכל פעם כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה. ועוד יותר מכך נהניתי להזדהות עם הקהל פעור-הפה, שנהנה לשמוע אותם בפעם הראשונה.

בברכותיי לבוג'ה במסיבות ימי ההולדת העגולים שלו ולהבדיל – בהספדִי בהלווייתו, כיניתי אותו "הסנה הבוער". כי אכן, הייתה בו בערה פנימית של אש תמיד, אך הוא לעולם לא אוכָּל. הולמות אותו שורותיו של יענקלה רוטבליט: "בן אדם כעץ שתול על מים – שורש מבקש. בן אדם כסנה מול השמים – בו בוערת אש".

בוג'ה היה אדם מלא שמחה, מלא חיים, מלא שמחת חיים, אך הוא גם ידע שהצער הוא חלק מן החיים שאין לטאטא אותו ואין להדחיק אותו, אלא יש לדעת להכיל אותו בחיינו. גם את צער הפרידה. הוא ערך, יחד עם מורו ורבו אריה בן גוריון, את אסופת השירים "אלה אֶזְכְּרָה – שירים על מוֹת ועל מוות".

בין שירי האסופה, מופיעות השורות היפות פרי עטה של חנה סנש:

יש כוכבים שאורם מגיע ארצה,

רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.

יש אנשים שזיו זכרם מאיר

כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו.

אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל –

הם הם שמראים לאדם את הדרך.

כוכבו של בוג'ה דרך עוד בחייו ואורו זרח והאיר לנו את הדרך.

זיו זכרו ימשיך להאיר את דרכנו, גם אחרי לכתו מאתנו.

צרור הערות 15.9.21

* גיבורה לאומית – אידה נודל הייתה פעילת עליה ומסורבת עליה, או כפי שמסורבי העליה כינו את עצמם – סירובניקית. בקשת העליה הראשונה שלה נדחתה בשנת 1971 ומאז היא הייתה אחת הפעילות המרכזיות לחיזוק הזהות היהודית בבריה"מ, לעליה חופשית לישראל, לסיוע לאסירי ציון שישבו בכלא ולהעלאת הנושאים הללו על סדר היום העולמי, בשיתוף פעולה עם דיסידנטים, מתנגדי המשטר הסובייטי. היא עוררה הפגנות בעת ביקורים של מדינאים ואח"מים זרים, היא נפגשה עם עיתונאים ומבקרים מחו"ל, היא עתרה לבתי המשפט בשם אסירי ציון. לאורך שנות השבעים היא הוטרדה שוב ושוב בידי הקג"ב, נעצרה לחקירות והמשיכה לפעול ולהסתכן. בעקבות אחת ההפגנות היא נעצרה בשנת 1978, ונדונה לארבע שנות מאסר. לצד נתן שרנסקי, אידה נודל הייתה לסמל של מסורבי העליה ואסירי ציון. נשיאים וראשי מדינות במערב, ובהם רייגן ותאצ'ר פעלו למען שחרורה. אך רק אחרי עלייתו לשלטון של גורבצ'וב ותחילת תהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוא הוביל בבריה"מ, היא הורשתה לעלות ארצה, ב-1987.

אידה נודל היא גיבורה לאומית. נאמר לה, כשם השיר שנעמי שמר כתבה לה ב-1979: שלום, אידה נודל.

* מה כן – מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן הצהיר שארצות הברית הולכת ומתקרבת לנטישת המאמצים להחיות את הסכם הגרעין עם איראן.

יתכן שמטרת ההצהרה להלחיץ את איראן ולגרום לה להתגמש, ואולי זהו ביטוי להתפכחות ממשל ביידן, שמתחיל להבין שמטרת האיראנים היא הסכם שיאפשר לה להתקדם באין מפריע, עם חסינות בינלאומית, אל עבר הפצצה הגרעינית.

אולם אם ארה"ב נוטשת את האפיק הדיפלומטי חסר השחר, נשאלת השאלה – מה כן? באיזו דרך בכוונתכם להגשים את התחייבותו של ביידן, בפגישתו עם ראש הממשלה בנט, שאיראן לעולם לא תהיה גרעינית?

אפשר לחזור למשטר הסנקציות, אך כבר הוכח שהאיראנים מוכנים להרעיב את עמם למען המטרה הקדושה של פצצת גרעין. מה גם שהסנקציות האמריקאיות אינן הרמטיות כל עוד רוסיה וסין אינן מוכנות להשתתף בהן.

יש רק דרך אחת למנוע את פצצת הגרעין האיראני, והיא פעולה צבאית. טוב תעשה ארה"ב אם תבצע בעצמה את הפעולה. אולם ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה לנכונות האמריקאית לפעול באופן צבאי. על ישראל להיערך לפעולה צבאית ישראלית, ואם האמריקאים לא ייצאו לפעולה בתקופה הקרובה, על צה"ל לבצע את הפעולה. הזמן הולך ואוזל.

* ההרתעה כשלה. אין מנוס מהכרעה – תכניתו של לפיד "כלכלה תמורת ביטחון" היא תכנית יפה על הנייר, עם אפס היתכנות, כי חמאס הפנאטי לא מחפש כלכלה אלא מלחמה שאף פעם לא די לה. הרי כשישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את גוש קטיף, כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לתכניות השקעות בעזה, כדי לממש את חזונו של פרס, שעזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון. אבל הפלשתינאים העדיפו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ובחרו בפשע מתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

היתרון של תכנית לפיד, הוא תדמיתי – עצם העובדה שישראל מציעה תכניות, יוזמת, מציגה אפשרויות, והעולם רואה מי דוחה אותן. אבל לא תהיה כלכלה תמורת ביטחון, כיוון שהמטרה שלהם אינה כלכלה אלא חוסר ביטחון. הם לבטח ידחו הצעה כזו כל עוד עומד לרשותם ארסנל הרקטות והמשגרים הענק, שבו הם יכולים במשך שבועות להמטיר על ישראל מטחי רקטות. למען היכולת להמשיך בירי, הם מוכנים לעמוד במתקפות קשות של חיל האוויר הישראלי, ובהרס ברצועה. אז הצעות כלכליות יפתו אותם?

ישראל צריכה להמשיך להציע הצעות מסוג זה, מסיבות הסברתיות, אבל כיוון שאין להן היתכנות, עליה להשיב את הביטחון. אי אפשר לעשות כן ללא פירוז הרצועה. אולם פירוז הרצועה לא יוכל להיעשות בדרכים מדיניות, כיוון שהרקטות הן סם הקיום של משטר חמאס. הפירוז יוכל להיעשות רק בפעולה צבאית, קרקעית ואווירית משולבת; "חומת מגן" 2, שבו ישראל תשמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כפי שעשתה ביו"ש, ותחזיר לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרצועה, כפי שהחזירה לעצמה ביו"ש.

מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה שהביאה ל-3.5 שנות שקט ברצועה. אבל יכולת ההרתעה נשחקה. חמאס בונה על הרתעה הדדית. מבחינתו, שיבוש החיים בישראל במשך שבועות באמצעות שיגור רקטות, מצדיק את הסבל וההרג בתוך הרצועה. עובדה – מבצע "שומר החומות" לא השיג הרתעה. אדרבא, חמאס מאמין שהוא הרתיע את ישראל, שאינה מעזה לצאת לפעולה משמעותית ברצועת עזה.

לכן, עלינו להבין שנדרשת הכרעה. הרמטכ"ל מרבה לדבר על ערך הניצחון. כאשר אין אפשרות להגיע לניצחון באמצעות הרתעה, יש להגיע לניצחון באמצעות הכרעה. בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממבצע כזה. ככל שנדחה אותו יותר, עזה תמשיך להתעצם, המבצע יהיה קשה יותר ומחיר הדמים שלו יהיה כבד יותר. בנט הרבה לדבר על כך באופוזיציה. הוא ביקר, בצדק, את מדיניות הממשלה הקודמת. כעת האחריות – עליו, וכך גם ההזדמנות להוביל בהצלחה את "חומת מגן" 2, ברצועת עזה.

אח"כ, ניתן יהיה ליישם תכניות כלכליות.

* מבחן התחממות השלום עם מצרים – העובדה ש-42 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים אנחנו מתרגשים כל כך מפגישה רשמית של נשיא מצרים וראש ממשלת ישראל, מעידה עד כמה השלום הזה קר; עד כמה הוא יותר פורמלי מאשר שלום אמת. מצד שני, עצם העובדה שאחרי עשור מתקיים מפגש ממלכתי, רשמי, פומבי בין המנהיגים, עם דגל ישראל שמתנוסס בו ומשודר ללא צנזורה, ובמקביל מצרים מחדשת קו תעופה לנתב"ג, ובניגוד לעבר – בחברת התעופה הלאומית שלה, בגלוי עם דגל מצרים, מבטאים סיכוי לשינוי כיוון, להתקדמות לנרמול היחסים ולהתחממותם.

המבחן לכך עשוי להיות ביקור ממלכתי של א-סיסי בירושלים. אחד הביטויים ל"שלום" המעוות בימי מובארק היה סירובו העקשני לבקר בישראל. הוא היה מוכן שהישראלים יעלו אליו לרגל, לרוב כדי להטיף להם מוסר ולנזוף בהם, אך הוא עצמו נמנע מלבקר בישראל. ביקור של א-סיסי יסמל דרך חדשה. אני מקווה שבנט הזמין את א-סיסי לביקור.

* אין ראוי ממנו – לא אחת כתבתי שבן דרור ימיני ראוי יותר מכל עיתונאי אחר בארץ לפרס ישראל לעיתונות. הוא עוד יזכה בו. השבוע התבשרנו על זכייתו של בן דרור בפרס על מפעל חיים של אגודת העיתונאים בתל-אביב. אין ראוי ממנו. וכך נאמר בנימוקי השופטים:

"בן דרור הוא עיתונאי בעל שיעור קומה שממלא תפקיד חשוב… מרבית עיסוקו הוא בדאגה למדינת ישראל ומאבקה באנטישמיות במסווה של חופש הביטוי, תוך תעשיית שקרים מכוונת ומתוזמנת. בן דרור לא מרפה מהם".

* עוכרי דין – אי אפשר לנהל משפט צדק ללא סנגוריה. כל נאשם, ויהיה הפושע המסוכן והאכזר ביותר, זכאי לסנגוריה; גם אם מדובר באנס, בפדופיל, ברוצח, במחבל או בפושע נאצי. הסנגור שמייצג את הפושע מקיים שירות חברתי חשוב, של הבטחת משפט צדק.

הבעיה באביגדור פלדמן, סנגורם של המחבלים הבורחים, היא שאין הוא רק מעניק להם שירותי סנגוריה, אלא הוא באמת מזדהה אתם. הוא הדין בעוכרי דין כמו לאה צמל, פיליציה לנגר ואיתמר בן-גביר.

* ערביי ישראל אכזבו את אלפר – רוגל אלפר מאוכזב עד עמקי נשמתו. הוא היה באופוריה אחרי בריחת המחבלים מהכלא, אך למגינת לבו ערביי ישראל אכזבו אותו. הם התגלו כמשת"פים של הישות הציונית הארורה, בכך שלא עזרו ללוחמי החופש שנמלטו מהכלא הקולוניאליסטי. הבורחים "בטחו בסולידריות של אזרחי ישראל הערבים ובנכונותם לסכן עצמם למען המאבק בכיבוש… שערביי ישראל נאמנים למאבק בכובש יותר מלמדינה הקולוניאליסטית שהקים… הם לא העלו על דעתם שאזרחי ישראל הערבים יעדיפו לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם במקום לסכן את רווחתם הכלכלית. זו תופעה מוכרת ביחסים בין קולוניאליזם לנתינים ילידיים". ודוק – כאשר הוא כותב על ילידים במדינה קולוניאליסטית כובשת, הוא אינו מתכוון ליהודה ושומרון אלא לגליל. מאורעות מאי עוררו בו תקווה שהילידים מתקוממים נגד הכיבוש, אך השבוע הם אכזבו אותו, כשהתגלו כבורגנים שאכפת להם רק מרווחתם הכלכלית.

* על כיסאו – מסע ההסתה והדה-לגיטימציה נגד בנט, שכל כולו שקרים וקונספירציות, נובע אך ורק מכך שהוא עבר על מצוות היסוד של דת פולחן האישיות של נתניהו: "עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ".

* פיקוח נפש – הקמפיין התורן של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ראש הממשלה, היא על כך שהוא, כביכול, "חילל שבת" בפעולתו בהובלת המרדף נגד המחבלים. כאשר קראתי את הקמפיין, המתוזמר היטב, חשבתי על כך שהרב שלמה גורן מתהפך בקברו. הרי הציונות הדתית הגדירה כל פעילות מבצעית כפיקוח נפש, ולכן הוא דוחה שבת. וזה נכון מאחרון הטוראים עד ראש הממשלה.

הקמפיין המכוער הזה לא היה מופנה לראש ממשלה חילוני. זה חלק מהשיימינג וההסתה המכוערת של "תוריד את הכיפה". הרי המשמעות של הקמפיין הזה היא שאדם דתי אינו יכול לכהן כראש הממשלה.

ברור שאין להם שום בעיה עם כך שבנט ביצע את חובתו, ולא עם "חילול השבת" כביכול, אלא עם כך שבנט העז להיות ראש ממשלה, תפקיד שרשום בטאבו על נתניהו. ברור ש"חילול השבת", כביכול, אינו אלא תירוץ תורן במסע הדה-לגיטימציה וההסתה נגד הממשלה, אך ורק כיוון שלא נתניהו עומד בראשה.

הקמפיין הזה משתמש לרעה בדת היהודית, כאשר בעצם הוא חלק מעבודה זרה של פולחן האישיות של נתניהו. על שלושה דברים נאמר "ייהרג ובל יעבור". אחד מהם הוא עבודה זרה. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודה זרה מובהקת. קמפיין העבודה הזרה הזה, בתואנה של "הגנה על השבת", כביכול, הוא חילול השם מובהק. ולמען העבודה הזרה הם חוטאים גם בלשון הרע, וכבר נאמר שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים. וגם על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור".

* השנאה מטרללת – עד כמה השנאה מטמטמת, מעוורת, מחרפנת ומטרללת… שמעו סיפור. קראתי שורה של פוסטים הזויים הטוענים שהבריחה מכלא גלבוע הייתה מבוימת על ידי הממשלה, והכותבת אף נקבה בשמותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, כדי לתפוס במהירות את הכאילו בורחים "להאדרת שמה של הממשלה הכושלת הזו, הם חייבים משהו, אפס, איזו הצלחה".

זאת שכתבה את הדברים לא צחקה. היא אשכרה מאמינה לטרלול ההזוי והחולני הזה. זאת תוצאה של שנות שטיפת מוח וקונספירציות פסיכוטיות של תעשיית השקרים וההסתה. ההסתה הזאת גורמת לאנשים שהיו נורמטיביים (אני מכיר את הכותבת, היא הייתה אדם נורמטיבי) להפוך למוטציות של שנאה.

* כר פורה לקונספירציות – העובדה שההרוג בהתרסקות המטוס הוא עד במשפטו של נתניהו, היא כר פורה לתאוריות קונספירציה הזויות על כך שזו לא הייתה תאונה, אלא חיסול. תאוריות כאלו צפויות הן בקרב קנאים ביביסטים מטורללים והן בקרב קנאים אנטי-ביביסטים מטורללים.

* כתב הגנה – יש הבדל בין אופן יצירתו של צייר לזה של פסל. הצייר ניגש לדף ריק ומוסיף עליו, ומוסיף ומוסיף עד שהיצירה שלמה. הפסל ניגש אל החומר, וגורע ממנו, וגורע וגורע עד שהיצירה שלמה.

הצגת היחיד של אלכס אנסקי "כתב הגנה" היא יצירה של פסל. חומר הגלם הוא "אפולוגיה" של אפלטון, המתאר את משפטו של סוקרטס. אנסקי לקח מתוכו את נאום ההגנה של סוקרטס, חצב בו וחצב ויצר מתוכו מחזה יחיד נפלא, מחכים ומרגש. אנסקי בן 82 ומדהים איך הוא מסוגל ללמוד על פה טקסט של חמישים דקות ולהחזיק קהל מרותק מהטקסט, מהפאתוס ומהמימיקה של אנסקי.

ההצגה מעוררת מחשבות רלוונטיות גם לדמוקרטיה של ימינו, למעלה מ-2,400 שנה אחרי ימיו של סוקרטס. מה שעבר בראשי הוא הסכנה בדמוקרטיה שכל מהותה היא שלטון הרוב, בלי לאזן אותה בזכויות האדם והאזרח, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ובעיקר עם מערכת משפט חזקה, שבכוחה להגן על הפרט והמיעוט מפני עריצות הרוב, בלי שלטון החוק, השוויון בפני החוק, כפיפות המנהיג לחוק. הסכנה בגישה שעל פיה המנהיג מגלם, מעצם בחירתו, את רצון הרוב, שהוא רצון העם, ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם, וכל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם ומי שמתנגד לו חותר תחת העם והוא למעשה בוגד. ב"דמוקרטיה" כזאת, די בכך שהעם בחר מנהיג ומכאן המנהיג חופשי לעשות כראות עיניו. זוהי הארדואנוקרטיה, זו הפוטינוקרטיה, וגם אנו היינו לא כל כך רחוקים מכך אך לפני חודשים אחדים והאיום עדין קיים.

רצון הרוב אינו חזות הכל בדמוקרטיה. בדמוקרטיה הרוב אינו יכול לרמוס את המיעוט ולא את היחיד שדעתו שונה מדעת הרוב. אחרת זו לא דמוקרטיה אלא לינץ'. הרי בלינץ' הרוב קובע.

בדמוקרטיה הרוב קובע, אך לא בהכרח הרוב צודק. ולכן חשובה כל כך הלגיטימיות של כל קול אחר, של אופוזיציה, של תקשורת עצמאית, של בית משפט חזק ועצמאי.

ההצגה, לכאורה, אינה עוסקת בכך. אין בה כל נגיעה לאקטואליה, כולה מצויה באתונה במאה הרביעית לפנה"ס. אבל לשם קיימת אמנות, אם לא כדי לגרום לנו לחשוב?

* היסטוריה של אלימות נגד שושלת פרוש – ח"כ מאיר פרוש הותקף באלימות בידי אלמונים, שניסו לגזוז את זקנו. המשטרה פתחה במצור על התוקפים. וזה מזכיר לי שאביו, ח"כ מנחם פרוש ז"ל, הותקף גם הוא, פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-1958, כשנטורי קרתא תקפו את מנחם פרוש ואביו משה פרוש. הפעם השניה הייתה ב-1986. פרוש סירב לקיים רוטציה עם נציג חסידות גור ולפרוש מהכנסת. כתגובה, עשרות חסידי גור הסתערו על בית הכנסת שלו בתפילת שחרית, השחיתו את בית הכנסת והיכו אותו מכות נמרצות. פרוש אושפז למשך שבועיים.

למרבה המזל בהתקפה האחרונה מאיר פרוש לא נפגע. כנראה שגם במקרה הזה התוקפים הם אנשי האגף הקנאי, האנטי ציוני, שרואה ביהדות התורה משת"פית של המדינה הציונית.

* מת שאוליאן – חי שאוליאן היה מראשי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. הוא לקה בקורונה וכיוון שלא היה מחוסן, לא הייתה לו הגנה והוא נפטר. יהי זכרו ברוך!

 מאז אשפוזו, הגרעין הקשה של הכת האשים את המשטרה והממסד הרפואי שהרעילו אותו כדי להשתיק אותו. סביר להניח שכעת הקונספירציה המטורללת הזאת תתעצם.

אבל יש לקוות שהאירוע הטרגי גם יפקח עיניים ויגרום לסרבנים לחשב מסלול מחדש ולהתחסן.

רוצו להתחסן!

          * ביד הלשון

להרביץ – רוביק רוזנטל הקדיש את הטור האחרון באתר שלו "הזירה הלשונית" למילים מן התנ"ך, ששינו משמעות בעברית של ימינו. אחת מהן היא "הרביץ": השכיב: "בנאות דשא ירביצני". היום: היכה. הביטוי המקשר: 'הרביץ תורה'.

זה נכון, אבל פועל אחר באותו שורש נשאר במובנו המקורי גם בעברית של ימינו – לרבוץ. אם להשתמש בדוגמה של רוביק מתוך תהילים כג, ב: "בנאות דשא ירביצני", אפשר גם בעברית של ימינו להסביר שהוא גרם לי לרבוץ בנאות דשא.

דבר מעניין אחר, הוא הקשר בין "להרביץ" לבין "להרביע".

במזמור קלט בתהילים, כותב המשורר: אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ.

המשורר מתפעל מכך שאלוהים מכיר היטב את אורחו ורבעו. מה פירוש אורחו ורבעו? דרך חייו, התנהלותו, התנהגותו.

אָרְחִי = אורח חיי. ומהו רִבְעִי?

נקרא את הפסקה כולה:

אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי

בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.

אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ

וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.

אתה מכיר אותי כאשר אני יושב וכאשר אני עומד. אתה מבין את רעיונותיי ומחשבותיי גם מרחוק, כלומר עוד בשלב שמדובר ברעיונות רחוקים, ראשוניים, בסיסיים. אתה מכיר את אורחותיי ואת כל דרכיי.

המקבילה של אָרְחִי וְרִבְעִי היא שִׁבְתִּי וְקוּמִי. יש כאן החלפת האות צד"י בעי"ן – רִבְעִי = רבצי. כלומר משכבי. ולמשכבי = רִבְעִי, משמעות של היותי במצב של שכיבה, מנוחה, שינה, ומשמעות של יחסי מין, כלומר אתה מכיר גם את המיניות שלי.

זה המקור למילה הַרְבָּעָה = גרימה להזדווגות של בעלי חיים. להרביע = להרביץ, לגרום לבעלי החיים לרבוץ, לשכב, להזדווג.

וזכורה לטוב ההברקה של הספר הסאטירי "ZOO ארץ"? ZOO , שבו שונתה שורת הפתיחה של השיר "שועליו של שמשון" מאת אורי אבנרי, מ"ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר" ל"הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר", בליווי איור הולם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.8.21

*  מי רוצה אפגניסטן ביהודה ושומרון?

* מביך – השופר בועז ביסמוט פרסם ב"ישראל היום" מאמר שניתן להגדיר אותו במילה אחת: מביך. גם בקנה המידה השופרי של ביסמוט, זה מאמר הזוי במיוחד. הוא קרא לבנט לדחות את ההזמנה לבקר בבית הלבן, כדי לא להצטלם ליד ביידן, הנשיא שהפקיר את אפגניסטן.

כיוון שיותר משביסמוט הוא שופר של נתניהו, הוא שופר של טראמפ, כדאי להזכיר לו, שהנושא היחיד שבו מדיניותו של ביידן זהה למדיניותו של טראמפ הוא אפגניסטן. ביידן מממש לא רק את ההחלטה של טראמפ לסגת מאפגניסטן, אלא גם את תכנית הנסיגה המפורטת שעיצב ממשלו של טראמפ.

מן הסתם, אילו טראמפ היה הנשיא, ביסמוט היה מהלל ומשבח את הנסיגה. את הנשיא שנאמן להבטחתו "אמריקה תחילה" ועל אומץ לבו לחתוך באבחת סכין את הפלונטר האפגני ובמיוחד את הנחרצות שביציאה בלי להתעכב על כמה אפגנים שרוצים לתפוס טרמפ על הטיסה.

הרעיון שישראל תחרים את נשיא ארה"ב הזוי באופן קיצוני. מה שמפריע לביסמוט אינו הלגיטימציה של בנט לביידן, אלא הלגיטימיות של בנט כראש הממשלה, שאותה הוא ושולחו מנסים לערער. הרי הם מנסים לטעון שבנט "לא מדינאי", "לא אפוי" וכו'. תמונותיו של בנט בבית הלבן עלולות, חלילה, לגרום להם לצרבת.

* היהודי האחרון – זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, מצהיר שבכוונתו להישאר שם, כי "זה הבית". לא. הבית שלך, כיהודי, הוא ארץ ישראל, מדינת ישראל. הוא מזכיר לי יהודים בגרמניה של שנות השלושים.

האם יקיץ הקץ על יהדות אפגניסטן בת אלפי שנים? תוהה כותרת כתבה בוויינט על היהודי האחרון באפגניסטן. אני מגדיר זאת אחרת – כאשר זבולון סימן-טוב יעזוב את אפגניסטן ויעלה לארץ ישראל, תוגשם במלואה תפילתם של יהודי אפגניסטן לאורך אלפי השנים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

* הדדיות ביחסים – נשיא מצרים א-סיסי הזמין את ראש הממשלה בנט לביקור רשמי במצרים. אלו חדשות מצוינות, המעידות על התחממות היחסים בין המדינות. על בנט להיענות להזמנה ולבקר בקהיר.

בביקורו בקהיר עליו להזמין את א-סיסי לביקור רשמי בירושלים. ויש להעביר למצרים מסר שישראל לא תראה בעין יפה אי היענות להזמנה. אל לנו לחזור למערכת יחסים נוסח מובארק.

בארבע השנים בין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. בשלושים שנות שלטונו, מובארק הקפיד לא לערוך ולו ביקור אחד בישראל (למעט גיחונת להלוויית רבין). ובאותה תקופה, נשיאים וראשי ממשלה ישראל עלו אליו לרגל לחלות פניו. חוסר ההדדיות בביקורים ביטא את חוסר ההדדיות ביחסים. ישראל שאפה לקיים עם מצרים שלום חם, כפי שעוצב בהסכם השלום שנחתם עם סאדאת. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.

על הממשלה לעצב מחדש את היחסים עם מצרים כיחסי הדדיות.

* כלכלה ציונית – גאולה כהן אמרה פעם שהיא לא בעד כלכלה סוציאליסטית ולא בעד כלכלה קפיטליסטית – היא בעד כלכלה ציונית. זו השקפת עולמי. כלכלה שתוצאתה היא קריסת המשקים לאורך גבול עזה – אי אפשר להצדיק בשום "איזמים" למיניהם.

* המאזן הפאתטי של אריאלי – "המתנחלים חוזרים הביתה לישראל" זועקת כותרת מאמרו של שאול אריאלי ב"הארץ". אריאלי חוגג פרסום של הלמ"ס על מאז הגירה שלילי ביישובים הגדולים ביהודה ושומרון ב-2020.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תכנית אלון, תכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. בתכניתו חמישה יסודות. היסוד הראשון מוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל הצגה של התכנית הקפיד אלון לפתוח ביסוד הזה. משמעותו היא זכותו שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומכאן זכותה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, להתיישב באותם שטחים ולהחיל עליהם את ריבונותה. רק לאחר הנחת היסוד הזה ובכפוף לו, בחן אלון מה האינטרסים הלאומיים של ישראל והפריד בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, שמאיימים על הרוב היהודי ומסכנים את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין לממש בהם את זכותנו, לבין אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ולכן אין בהם סכנה והם הכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל ולכן יש ליישב אותם ולהחיל עליהם את הריבונות. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית, המבוססת על עקרונות תכנית אלון, מותאמים למציאות שנוצרה ב-54 השנים מאז נהגתה. אבל ברור לי שגם אזור שאני מוותר עליו הוא ארצי ומולדתי.

אני מכבד גם אנשים שתומכים בנסיגה לקווי 4.6.67 למרות המחלוקת העמוקה שלי אתם, כי הם באמת חושבים שזו טובתה של ישראל. איני מכבד מי שמתנכר לכך שאלו חלקי ארץ ישראל. מי שמכנה מעבר של יהודים מביתם ביהודה ושומרון לצד שממערב לקו הירוק "חזרה הביתה", כופר בזכותנו על ארץ ישראל. כי אם אין לנו זכות על מקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל.

ובאשר לחגיגה של אריאלי – היא פאתטית. אריאלי טוען שההתנגדות למדינה פלשתינאית נובעת מהטענה שאין פרטנר פלשתינאי ומכך שההתיישבות יצרה מציאות בלתי הפיכה. ברבים ממאמריו הוא "מוכיח" שיש לנו פרטנר לפשרה תוך שהוא מכחיש את סרבנותם של הפלשתינאים להצעות מרחיקות הלכת ביותר של ברק ואולמרט. הפעם הוא רוצה "להוכיח" שההתיישבות ביהודה ושומרון הפיכה. הנה, המתנחלים בעצמם כבר נוטשים. הוא מציג כל מיני תמונות סלקטיביות מתוך הדו"ח שיאוששו את הטענה, אולם השורה התחתונה שלו מעידה עד כמה התזה שלו פאתטית: בשנת 2020 האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון גדלה ב-10,044 נפש. "זהו גידול של 2.46% בלבד – הנמוך ביותר מאז תחילת ההתנחלות ב-1967!".

נו, נו. אם היה גידול שלילי של 2.46% ב-2020, ניתן היה ללעוג לו על שהוא מנסה לייבש את האוקיינוס בכפית – הוא מתלהב כאשר 10,000 איש מתוך כחצי מיליון איש עזבו השנה. בקצב הזה הוא יצטרך לחיות 500 שנה כדי לחגוג את ניצחונו. אבל החגיגה שלו היא על כך שנוספו רק 10,000 איש בשנה, שבה הצמיחה הדמוגרפית בהתיישבות היהודית הייתה הנמוכה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. כלומר, גם בשנה שבה, בשפתו של אריאלי, מספר המתנחלים שחזרו הביתה הוא הגבוה ביותר, מאזן ההגירה הוא חיובי.

אפרופו "הגירה" – בין הגורמים לגידול הכללי למרות העזיבה שאותה הוא מתאר, הוא מונה את "ההגירה מחו"ל". קטן עליו לדבר על עליה לארץ. "הגירה"…

* מדרון חלקלק – הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה של רבני צֹהר, קורא לתעדף חולים שהתחסנו על פני חולים שלא התחסנו, במחלקות הקורונה. הוא מסביר זאת בכך ש"אדם אחראי למעשיו, ואסור לבחירתו האישית לפגוע באחרים".

אני מעריך מאוד את הרב שרלו, רואה בו בר-סמכא בנושאי אתיקה ומוסר, אנו גם מכירים ומיודדים שלושים שנה, ואני תומך מאוד במאבק למען ההתחסנות ושותף לה. אולם במקרה הזה אני סבור שהרב שרלו טועה, ודווקא בצד האתי והמוסרי של הטיעון שלו. אני חושש מפני המדרון החלקלק של העמדה הזאת.

האתיקה הרפואית קובעת שיש לטפל בכל החולים ללא משוא פנים וכאשר צריך לתעדף בין חולים, השיקול היחיד הוא דחיפות הטיפול וחומרת המחלה. האם נעדיף את הטיפול בחולה סרטן שאינו מעשן על הטיפול בחולה סרטן שמעשן? האם נעדיף טיפול בטובע בחוף מוסדר על פני טיפול בטובע בחוף שאינו מוסדר? אם יגיעו לחדר המיון שני פצועים מתאונה, ניתן עדיפות לפצוע שאינו אשם בתאונה על פני הטיפול באשם? הרי אנו מעניקים טיפול שווה לחייל אויב פצוע כמו לחייל צה"ל. אז כאן, פתאום, נסטה מן הדרך האתית? ובין חולי הקורונה המחוסנים – האם יש לחקור את רמת ההקפדה של החולים על עטיית מסכות ועל ריחוק חברתי כדי לתעדף את הטיפול בהם?

יש למצוא כל דרך לשכנע את הלא מתחסנים לשנות את דרכם ולהתחסן, אך בלי לפגוע באמות המידה המוסריות שלנו.

* הסגר שבנט היה מטיל – אני תומך במדיניותו של בנט, לעשות הכל כדי להימנע מסגר, בשל המחיר הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. אבל הצגת מדיניותו כנגטיב של מדיניות ממשלת נתניהו, שכביכול ידה הייתה קלה על הדק הסגר, אינה מוצדקת ואינה הוגנת.

כאשר בנט קורא לאזרחים להתחסן, להתחסן ולהתחסן כדי למנוע סגר, ומצהיר שאם נתחסן באלול נוכל לשמוע קול שופר בתשרי, הוא אומר, למעשה, שבלי החיסונים הוא וממשלתו היו מטילים סגר. ואין ספק שהוא היה נוהג כך, מתוך אחריות. כלומר, הוא היה נוהג כפי שנהג נתניהו, מתוך אחריות, בשלושת גלי הקורונה הקודמים, כאשר לא היו חיסונים. וסביר להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, בגל הרביעי, כאשר יש חיסונים, גם הוא לא היה ממהר להטיל סגר.

* לא שאלה פוליטית – בנט צייץ שמי שמתחסן מביע אמון בו ובממשלתו.

יש לי אמון בבנט ובממשלתו. אבל כאשר התחסנתי בפעם השלישית – לא היה בכך שמץ של הבעת אמון בבנט, בדיוק כפי שכשהתחסנתי בפעמיים הראשונות לא הבעתי בכך אמון בנתניהו.

מעבר לכך שזו אמירה טיפשית – מה שמפריע לי יותר, זה שזו אמירה ביביסטית. זו לא רוח השינוי.

הייתי מצפה מבנט לומר את ההיפך: בין אם אתה תומך בי ובין אם אתה מתנגד לי, לך להתחסן. החיסון אינו שאלה פוליטית!

* נתון מדאיג – הנתון על פיו שליש (!) מן המורים והגננות לא התחסנו חיסון ראשון, מדאיג מאוד. לא רק בהקשר הבריאותי – מורה או גננת בלתי מחוסנת בחדר סגור עם שלושים ילדים, שאף הם אינם מחוסנים מפאת גילם. ולא רק בהקשר החינוכי של דוגמה אישית שלילית, בשעה של התגייסות לאומית להדברת המגפה. מדאיגה הידיעה שכשליש (!) מהמורים נוהים אחרי עוכרי מדע למיניהם. בידיהם אנו מפקידים את החינוך וההשכלה של ילדינו, את עתידנו?

* כת הזויה ואנרכיסטית – בכל העולם, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים מצויים בעיקר בימין, בקרב ציבורים המעריצים מנהיגים פופוליסטים כמו טראמפ. גם בישראל יש כאלה, אבל מה שייחודי אצלנו הוא כת אנרכיסטית הזויה של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים בקרב השמאל.

אני מסביר זאת בהשפעתו האדירה של נתניהו על תומכיו ומתנגדיו. גישתו האחראית במלחמה בקורונה, השפיעה לטובה על רבים מתומכיו, שבסיטואציה אחרת היו מכחישי וסרבני, ומאמינים בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות על דיפ-סטייט בלה בלה בלה, כמו במקומות אחרים בעולם. ובאותה מידה היא השפיעה לרעה על קבוצה לא גדולה, אך צווחנית ובולטת, מקרב מתנגדיו האוטומטיים, שבלי מחשבה הפכה אוטומטית למכחישת קורונה וסרבנית חיסונים ומאמינה בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות הזויות.

* אבחנה רפואית – מכחיש קורונה וסרבן חיסונים פנאט התעלק עליי בשבועות האחרונים, בתגובות ברוח הכת ההזויה והפנאטית שלהם וניסה להשתמש בדף הפייסבוק שלי, שיש לו אלפי חברים ועוקבים, כבמה להפצת הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות של הכת.

עם אשפוזו של אביגדור קהלני, הוא כתב בנחרצות שהוא אושפז כיוון שקיבל את החיסון השלישי. מה יש לומר בתגובה על כך? כתבתי לו: "אתה חולה נפש!" הוא התלונן עליי ונחסמתי לשבוע.

* מדיבורים למעשים – בראיון ל"כאן 11" אמר יאיר לפיד שהוא לא נוהג להגדיר עצמו "ראש ממשלה חלופי" אלא שר החוץ, כי אין שני ראשי ממשלה, יש ראש ממשלה אחד, נפתלי בנט, והוא והשרים נותנים לו גיבוי מלא.

יפה מאוד! עכשיו עליו לעבור מדיבורים למעשים. קודם כל לפטר את המנכ"לית שמינה למשרד ראש הממשלה החלופי. מיד אחר כך להתפטר מן התפקיד ולאחר מכן ליזום חקיקה המבטלת את הבדיחה הזאת.

* נטע אירופי מנוכר – במאמר ב"הארץ" חיבר איימן עודה את השריפה בהרי ירושלים עם הסרט הדוקומנטרי על גואל אדמת המולדת יוסף וייץ, שהוא גם "אבי היערות" שנטע אורנים בארץ, והגיע למסקנה – "יחד עם קק"ל וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח תיכונית". זה משפט המפתח לא רק במאמר, אלא בהשקפת העולם שעודה מייצג. היהודים הם נטע זר בפלשתין. הערבים הם הילידים, הם העצים המקומיים, המזרח תיכוניים הטבעיים. לכן האדמה תקיא מכאן את היהודים.

יערות הרי ירושלים לא נשרפו כיוון שהאורנים נטועים בהם אלא כיוון שהציתו אותם. ודומני שאף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר שמי שהציתו את היער הם מצביעי מפלגתו של עודה, ושעודה הוא "הזרוע המדינית" שלהם.

באמצע המאמר מופיע פתאום, כאילו בלי קשר, החוק הפולני המגונה, שנועד למנוע משורדי שואה לתבוע את רכושם והניסיון של הפולנים לשכתב את ההיסטוריה. במקרה, הפסקה שלפני כן מדברת על חוק נכסי נפקדים. ובמקרה הפסקה הבאה מבטאת הערכה לנינתו של וייץ, שמציבה מראה מול הפנים שלה". את השואה הוא הגדיר "רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות". וברור כמו האש של השריפה מי עוד נכלל בקטגוריה של "מהאכזריים ביותר", במאמרו.

* להלן תוצאות המדגם – ביום חמישי חזר גדעון לוי על הטענה לה הקדיש פשקוויל שלם בשבוע שעבר, לפיה "הישראלי" אינו מאותת כשהוא פונה.

כיוון שנסעתי באותו יום למרכז, החלטתי לעשות מחקר שטח – לספור את המאותתים ושאינם מאותתים בכל הדרך מרכזה.

להלן תוצאות המדגם: אותתו – 268 נהגים. לא אותתו – 54 נהגים. ובאחוזים: אותתו 83.2%. לא אותתו – 16.7%.

אני מודה שאחוז הלא מאותתים היה כפול מכפי שצפיתי ובוודאי מדובר במספר רב, רב מדי, של נהגים. ובכל זאת, רוב גדול מאוד מקרב הנהגים, 83.2%, מאותת.

זה מעיד בעיקר על שיטת עבודתו ועל רמת אמינותו של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אם כאשר 83.2% מהנהגים מאותתים הוא כותב שרק מיעוט מבוטל מהנהגים הישראלים מאותתים ומכאן ש"הישראלי" לא מאותת וזה מעיד על "אקיבוש" בלה בלה בלה, אפשר לראות מה הערך של כל הבלי אקיבוש בתעמולתו.

* אות השרות – כאשר קראתי על ההחלטה המבורכת להעניק אות השירות למשרתים בלבנון, מתום מבצע "שלום הגליל" ועד הנסיגה מלבנון, לא שיערתי עד כמה אתרגש כשאקבל את האות.

זהו אות השירות השלישי שלי. יש לי אות מבצע "שלום הגליל" ואות מלחמת לבנון השניה.

במבצע "שלום הגליל" הייתי בטירונות. הוקפצנו לצפון ערב המלחמה. ערכנו סיורי בט"ש על הגדר לאורך הגבול עם לבנון ואיישנו את מוצב ראש הנקרה. היינו חלק מן המערך הלוחם אך לא נכנסנו ללבנון ולא לחמנו בפועל.

מלחמת לבנון השניה פרצה בשנה שבה פרשתי משירות מילואים ארוך בצנחנים. את אות השירות קיבלתי יחד עם חבריי מנהלי המתנ"סים בקו העימות. לאורך המלחמה פעלתי רבות בתחום החירום והעורף בגולן ובעיקר בסיוע לקריית שמונה וצפת. אמנם לא הייתי בדרג הלוחם, אך בהחלט חשתי שתרמתי למערכה.

את אות השירות הזה, קיבלתי על חודשים ארוכים של לחימה קשה ועקובה מדם בתעסוקות מבצעיות בלבנון. ולכן, התרגשתי הפעם במיוחד.

כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי, בין השאר: "הענקת האות היא חובה לאומית ומוסרית. טקסים ואותות אינם רק סממן חיצוני. הם מגלמים הוקרה וכבוד, אבל בראש ובראשונה הם מבטאים את סולם הערכים של העם ושל החברה. אות המערכה אמנם ניתן לאנשים וליחידות, אך הוא מעיד גם על המדינה שמעניקה אותו, מדינה שמסמנת שערכי הביטחון, ההקרבה האישית והתרומה לכלל, הם ערכיה. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים רבים, וכדי לשמר צבא איכותי היא חייבת להוקיר ולטפח את שומריה ומגיניה, מתוך העיקרון הבסיסי והערכי – שמי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה במידה שווה".

* הפלמ"חניקית שתיעדה את מנהיגי לח"י – מקריאת מאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על הרומן "בין הזמנים" של עדה אמיכל ייבין, למדתי על פטירתה של הסופרת והמחזאית לפני ארבעה חודשים, בגיל 90.

לא קראתי אף אחד מהרומנים שכתבה עדה, אבל קראתי שתי ביוגרפיות מעולות פרי עטה: "בארגמן", הביוגרפיה של מייסד לח"י אברהם שטרן "יאיר" ו"סמבטיון", הביוגרפיה של חבר מרכז לח"י והמנהיג הרוחני של הארגון ד"ר ישראל אלדד.

יש לציין שעדה, שכתבה שתי ביוגרפיות על מנהיגי לח"י, הייתה בעצמה פלמ"חניקית. הזיקה שלה ללח"י היא פרי נישואיה עם הארכיאולוג וחוקר שירת אורי צבי גרינברג ד"ר צבי ייבין, שאביו, הסופר, הפובליציסט והרופא ד"ר יהושע השל ייבין היה ממנהיגי "ברית הבריונים" ולח"י.

יהי זכרה ברוך!  

          * ביד הלשון

רמת רזיאל – השריפה בהרי ירושלים העלתה למודעות כמה מיישובי המועצה האזורית מטה יהודה, שהשריפה איימה עליהם וחלקם פונו מתושביהם.

אחד היישובים הללו הוא רמת רזיאל. רמת רזיאל הוא מושב עובדים של תנועת חירות-בית"ר, שעלה לקרקע ב-1948. היישוב נוסד בידי לוחמי אצ"ל. הוא הוקם כמושב שיתופי, אך לאחר ארבע שנים הפך למושב עובדים.

היישוב מנציח את זכרו של מפקד האצ"ל ונציב בית"ר בארץ ישראל דוד רזיאל (1910-1941) שנפל בשליחות בעיראק מטעם בריטניה, במלחמת העולם השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: יהי הכל

יהי הכל / שלמה גרוניך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.8.21

לפני שבועיים נפטר במאי התיאטרון עמרי ניצן, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי במשך 26 שנים. הוא נפטר בגיל 71 ממחלת הסרטן. יומיים לפני מותו יצא לאור ספרו "סיפורי התיאטרון שלי". קטעים ממנו התפרסמו בעיתונים לאחר מותו. סיפורים יפים, כתובים היטב ובעיקר – ניכרת בהם אהבתו האינסופית של ניצן לעולם התיאטרון, ואת ראייתו את תפקידו בתיאטרון הישראלי כשליחות תרבותית גדולה. מתוך הספר: "אני חולם להיות בתקופה של רנסנס. בתקופה של גילוי והתפתחות. התיאטרון העברי הוא אחד הביטויים הבולטים לרנסנס התרבות העברית. בהיותו אירוע פומבי, התיאטרון הוא אירוע פוליטי, וככזה הוא גם אחד הביטויים המוחשיים ביותר לתנועת התחיה הפוליטית – הציונות. עבורי, התיאטרון היה יותר מתיאטרון. מגיל צעיר הרגשתי שותף ויוצר בתוך רנסנס תרבותי שהולך ומתפתח, הולך מתעשר… אני גאה להיות חלק מחלום הרנסנס הציוני התרבותי הזה, אך מאוכזב ואכול תחושת החמצה, כשאני נוכח בהגשמתו על קרקע מציאות חיינו".

עמרי ניצן נולד אל תוך עולם התרבות העברית. אביו, שלמה ניצן, היה סופר, מתרגם ועורך מוערך, מהבולטים בסופרי דור תש"ח. עמרי גדל במתחם שנקרא "בית מגורי העיתונאים" – שני בניינים בתל-אביב, שנבנו על מגרש שנרכש בידי קבוצת עיתונאים בסיוע אגודת העיתונאים בתל-אביב, בקרבת מערכות העיתונים, שהתגוררו בהם 14 משפחות עיתונאים, ובהן המשפחות של טומי לפיד, יגאל לב, דוד לאזר, לוי יצחק הירושלמי ואחרים. לפני שלושה חודשים הוכרז המתחם כאתר לשימור בידי ועדת השימור של עיריית תל-אביב.

משחר ילדותו נמשך עמרי ניצן לבמה. כילד בכיתה ה' ביים את ההצגה "אמיל והבלשים" בבית ספרו. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז, ובין השאר ליווה בקולו את דני וסלי בביצוע המקורי של השיר האלמותי "אנחנו שנינו מאותו הכפר". לאחר שחרורו הוא למד בימוי בלונדון. במשך חמש שנים היה במאי הבית של "הבימה", עוד שנה היה במאי הבית של "הקאמרי", חמש שנים היה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, עוד שנתיים המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל ואז עבר לתפקיד חייו, המנהל האמנותי של תיאטרון "הקאמרי" ובמאי הבית שלו בשנים 1993-2019.  

בקריירה המרשימה שלו ביים ניצן עשרות מחזות, ובהן מיטב הקלסיקה של התיאטרון העולמי והישראלי. הוא ביים מחזות רבים של שייקספיר: "המלט", "חלום ליל קיץ", "הלילה ה-12", "ריצ'רד השלישי", "נשות וינדזור העליזות", "מקבת", "הסוחר מוונציה", "קומדיה של טעויות", "כטוב בעיניהם" ו"מהומה רבה על לא מהומה". הוא ביים מחזות רבים של ברכט: "מעגל הגיר הקווקזי", "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אמא קוראז'", "מפיסטו", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ואחרים. עוד מקצת ההצגות שביים: "משרתם של שני אדונים", "ביקור הגברת הזקנה", "גטו", "מותו של סוכן", "היה או לא היה", "אמדאוס", "קברט" וכן אופרות אחדות כמו "אותלו" ו"נבוקו".

הוא זכה בפרסים ועיטורים רבים ובהם פרס התיאטרון הישראלי, ארבע פעמים פרס "כינור דוד" והצגות שביים זכו בפרסים רבים ונבחרו כהצגות השנה, ו"המלט" בבימויו נבחר להצגת העשור.

השיר שנשמע היום, "יהי הכל", הושמע בהלווייתו של עמרי ניצן. השיר המקסים הזה נכתב למחזה "מעגל הגיר הקווקזי". את המחזה כתב המחזאי הגרמני ברכט ב-1944 בארה"ב, לשם ברח מיד לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. המחזה מתרחש בגאורגיה הפאודלית, שבהרי קווקז, בתקופת מלחמתה של איראן נגד הממלכה המאוחדת של גאורגיה. המחזה בוחן את השאלה האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק.

נתן זך תרגם את המחזה לעברית והוא הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1962 בבימויו של יוסף מילוא ובכיכובם של זהרירה חריפאי וחיים טופול. עמרי ניצן ביים את ההצגה ב-1987 לתיאטרון "הבימה". הפעם השחקנים הראשיים היו יונה אליאן ויוסי בנאי. שלמה גרוניך הלחין להצגה הזאת את שירו של ברכט, מתוך ההצגה, בתרגומו של זך, "יהי הכל". גרוניך הקליט את השיר לאלבומו המופתי, האהוב עליי מבין תקליטיו – "נטו", שיצא ב-1991.

אני אוהב את השיר הזה ומזדהה עמו מאוד. אני רואה בשיר הזה תפילה ואני מצרף אותו כמעט מדי שנה למחזור "כל נדרינו", לערב שאני עורך ומגיש מדי שנה בליל יום הכיפורים בקיבוץ אורטל.

השיר עוסק בשאלת זכות הקניין; לא במובן המשפטי אלא במובן המוסרי, בחברה אידיאלית. הוא מנסה להציע תשובה צודקת לשאלה – מה שייך למי. האם זכות הקניין שייכת למי שרכש דבר מה בכסף? האם היא שייכת למי שירש אותה מהוריו? ברכט מציע מבחן אחר לשייכות. יהי הכל שייך לכל שיוכל להיטיב עמו. זה המוסר של משפט שלמה. במשפט שלמה פסק המלך שהילד שייך לאישה שראויה להיות האם. זה הבסיס המוסרי המצדיק צעד חריף וחריג של הוצאת ילד מהוריו הביולוגיים והעברתו למשפחת אומנה או אימוץ, כדי להציל אותו מחיי סבל והתעללות. הילד שייך לאישה האימהית למען יגדל, כותב ברכט. מי זו האישה האימהית? מן הסתם, כמובן, אמו של הילד. אבל יש מקרים שבהם האם אינה אישה אימהית ולמען שלומו של הילד יש למצוא אישה אימהית שתוכל להיטיב עמו. וכך גם העגלה שייכת לעגלון הטוב שינהג בה היטב. ולמי שייכת האדמה? למשקים אותה מים, למען תתן פריה בעתו.

השיר הזה התפרסם עם צאת התקליט "נטו", ובעבורי זו תקופת המאבק על הגולן בשנות התשעים. היה זה אחד השירים שליוו אותי ושהזדהיתי אתם במאבק על קיום יישובינו. למי שייכת אדמת הגולן? לנו, מתיישבי הגולן, המעבדים אותה ומשקים אותה מים למען תתן פריה בעתו. אנו עושים זאת למען עם ישראל כולו, על מנת להבטיח את הגולן למדינת ישראל.

עם זאת, איני מציע את הרעיון הברכטי הזה כעיקרון מוחלט לקביעת זכות הבעלות והקניין. אני בהחלט מבין את הבעייתיות שבו וכן את הצדק הקיים גם בחוקי הקניין הקיימים. אם אדם בנה בית במיטב כספו – האין זה מן הצדק שלאחר מותו הוא יוריש אותו לילדיו? הרי העזרה לילדים היא תכלית ראויה ביותר לחייו של אדם. איך שני העקרונות הללו יכולים לדור בצוותא? יש ביניהם סתירה, ובעיניי המתח הזה אינו ניתן לפתרון מוחלט וסופי, והאנושות תתמודד אתו עוד דורות רבים, בחינת מחלוקת שסופה להתקיים.

התיאטרון הישראלי איבד את אחד מעמודי התווך שלו, עמרי ניצן. יהי זכרו ברוך!

יְהִי הַכֹּל

שַׁיָּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל

לְהֵיטִיב עִמּוֹ.

הַיֶּלֶד – לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית,

לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה – לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב,

לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה – לַמַּשׁקִים

אוֹתָהּ מַיִם,

לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

פינתי השבועית ברדיו: ישראלים מצחיקים

ישראלים מצחיקים / אריאל זילבר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.8.21

הידיעה על מותו של צבי שיסל הייתה מצערת ועצובה אבל כאשר שמעתי אותה, עלה חיוך על פניי. כי כאשר אני שומע את השם שיסל, עולָה לנגד עיניי תמונתו במערכון "לה-מרמור" ועולֶה לנגד עיניי המערכון של השיעור בקראטה ביידיש עם אורי זוהר, ותמונתו של ויצ'נסו האומלל בסצנת הגנגסטרים ב"כבלים", או בחבורת הבטלנים בסרט האיטלקי "בראוו על הלאנצ'יה" ב"כבלים", או פועל הבמה עם מוני מושונוב שמפיל על ראשו ארגזים בקלטת לילדים "כמו גדולים" ועד שכניה המושבניק, חברו של אריק, הלא הוא שלמה בראבא, בסדרת הטלוויזיה "הנחלה". אין ספק ששיסל הוא אחד הישראלים המצחיקים שפעלו כאן בשישים השנים האחרונות.

בסצנת הפתיחה של תכנית "לול" הראשונה, הציג אורי זוהר את החבורה. את שיסל הוא הציג כמפיק הסדרה והוסיף: "אני יודע שהוא לא נראה מפיק, אבל זה מה שיש לנו".

אז שיסל אולי לא נראה מפיק, אבל הוא היה מפיק ענק והוא אחראי על כמה מההפקות החשובות בתרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות – מפיק מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע. תסריטאי, במאי, אמרגן ושחקן.

צבי שיסל נולד בתל-אביב ב-1946. הוא שירת בלהקת פיקוד השריון ועם שחרורו שיחק בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" של שייקה אופיר ובסרטים "השכונה שלנו" בבימויו של אורי זוהר ו"חצי חצי" של בועז דוידזון. וכך החל הרומן שלו עם זוהר ודוידזון וחבריהם לחבורת "לול" המיתולוגית.

בגיל 22 היה לאמרגנו של אריק איינשטיין, שכבר אז, ב-1968, היה כוכב גדול ומיתוס בזמר העברי. שנה לאחר מכן הקים עם אריק ודוידזון את חברת התקליטים "הגר" והפיק את תקליטיו של אריק "פוזי", "פלסטלינה", "שבלול", "בדשא אצל אביגדור", "יסמין", "שירי ילדים" ו"ארץ ישראל הישנה והטובה". הוא הפיק את תכניות הטלוויזיה "לול" ואת הסרט "שבלול" ואת תכנית הטלוויזיה "סע לאט" עם אריק איינשטיין ולהקת "תמוז", שיחק בסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות", הפיק את המוזיקה ל"צ'רלי וחצי", ביים את הסרטים "סבבה" ו"החגיגה נמשכת" מסדרת "אסקימו לימון", ביים את קלטת הילדים של אריק איינשטיין "כמו גדולים" ושיחק בה, ביים וכתב עם אריק איינשטיין את התסריט של הסרט "כבלים" ושיחק בו, ביים את קלטת הווידיאו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" וכל אלה הם רק חלק קטן מעשייתו הרבה והעשירה של שיסל במוזיקה, בטלוויזיה ובקולנוע כמפיק, במאי, יוצר סרטים עלילתיים ודוקומנטריים ושחקן.

שיסל מזוהה בראש ובראשונה עם חבר הנפש שלו אריק איינשטיין, שעמו הוא שיתף פעולה משנות השישים ועד מותו של אריק איינשטיין. וכאשר חשבתי על השיר שאשמיע בפינה, המועמדים הראשונים היו שירי אריק איינשטיין, מן התקליטים, הסרטים ותכניות הטלוויזיה ששיסל הפיק בעבורו. המועמד הטבעי להשמעה הוא השיר "סע לאט", שבו מתאר אריק איינשטיין נסיעה עם חבריו הקרובים ושיסל מככב בו: "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות… צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים… צבי אומר שקר לו בראש, לסגור איזה חלון… צבי אומר עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל".

אך לבסוף שיניתי כיוון ובחרתי בשיר "ישראלים מצחיקים" שכתב יהונתן גפן והלחין אריאל זילבר ששר אותו עם להקת "ברוש". זהו שיר הנושא של סרטם של בועז דוידזון וצבי שיסל "ישראלים מצחיקים". והרי אין תיאור הולם יותר את שיסל מישראלי מצחיק, אך הוא איש של חבורה ושל שיתוף פעולה ולכן דווקא ברבים, "ישראלים מצחיקים", זה תיאור שהולם אותו יותר.

"ישראלים מצחיקים" הוא סרט המתיחות הישראלי הראשון, עוד לפני סרטיו של יהודה ברקן, שעלה לאקרנים ב-1978. שמו נגזר מסרט המתיחות האמריקאי "אנשים מצחיקים" שקדם לו בשנה-שנתיים.

איני אוהב את סצנת המתיחות, שהיא וולגרית בעיניי, אבל כאשר הסרט יצא הייתי בן 15 ואז אהבתי מאוד את המתיחות. אהבתי את מתיחות הרדיו של יהודה ברקן ואח"כ את המתיחות באמצעות מצלמה נסתרת. בועז דוידזון הפיק את הסרט, שיסל היה הבמאי ושניהם היו השחקנים. השיר מתאר סצנות מתוך הסרט.

לדוגמה, אחת המתיחות הייתה של חיילת חיב"ה (חיילת בשירות המשטרה) שבודקת את התיקים בכניסה לקולנוע, ובהזדמנות זו ממששת לנבדק את הביצים. אומר לו השיר: "לא, אל תנסה אתה לקבוע, זאת היא לא חיילת, זה אני". המסר של השיר – קח בקלות, זה רק סרט, אל תתחמם אני רק מצלם, החיים חתול אתה עכבר, יש לי מצלמה והיא נסתרת, פתי מאמין לכל דבר.

היום, כאשר אריאל זילבר הוא דתי חרד"לי, הוא מצנזר את שיריו ומשנה חלק ממילותיהם. כך גם בשיר הזה. במקום "מי זה שם ישן על אשתך?" הוא שר "מי זה שם ישן? לא אשתך". במקום "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בתחתונים" הוא שר "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בחפצים". נו, זה כבר מוציא את כל העוקץ מהשיר. כבר עדיף לא לשיר אותו.

אנחנו כמובן נשמיע את המקור הלא מצונזר, לזכרו של הישראלי המצחיק שנפרד מעמנו בשבוע שעבר, צבי שיסל. 

אם תשמע פתאום קולות בלילה

תן חיוך קטן, אתה שחקן

מצלמים אותך עכשיו לסרט

ואולי תהיה קצת מפורסם

אם ביום חמסין אתה עם ארטיק

מה פתאום רטוב, יורדים גשמים

זה אני מתיז עם דלי מפלסטיק

תתנהג יפה כי מצלמים

היי אדוני, מה עצבני

למה מרביץ פה, תיתן להציץ

הלו שוטר, למה עוצר

אל תתחמם, אני רק מצלם

תן חיוך נחמד, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

מהעבודה אתה בא הביתה

מי זה שם ישן על אשתך

זהו רק אני ותודה שבאת

כי אני עכשיו מצלם אותך

היי אדוני, מה עצבני…

אם חיילת חיב"ה בקולנוע

תחפש לך בתחתונים

לא, אל תנסה אתה לקבוע

זאת היא לא חיילת, זה אני

תן חיוך קטן, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

היי אדוני, מה עצבני…

על קברו של דובי מרגלית

כפר בלום, 1.8.21 כ"ג באב תשפ"א

משפחת "מעגלים" אבלה וכואבת את לכתו מעמנו של דובי, מטובי חברינו.

"מעגלים" הוא בית מדרש גלילי-גולני, הפועל כבר למעלה מעשור, אך הוא הרבה יותר מבית מדרש; הוא גם קהילה ומשפחה. דובי הצטרף אלינו לפני כחמש-שש שנים. ומיד התבלט בתרומתו הגדולה ובערך המוסף הייחודי שלו לקבוצתנו והיה לאחד מעמודי התווך שלנו, בלימוד ובחברה.

דובי היה בר אוריין, בעל ידע רחב בפילוסופיה, בהיסטוריה, ביהדות, בתולדות הקיבוץ, באמנות, במוסיקה, לצד ידע במחשבים ואינטרנט והבנה טכנולוגית. הוא העשיר את עולמנו ואת לימודינו בידע הזה. אבל היה זה יותר מידע, אלא חכמה, סקרנות, כושר ניתוח, יכולת חיבור בין עולמות שונים, כושר ביטוי, יכולת ללמד ולהסביר. בכל נושא שלמדנו, הוא השכיל להעשיר אותנו בזווית שונה, ייחודית, מקורית, שהביאה לעתים את הלימוד שלנו לטוויסט בעלילה, למחשבה אחרת. הוא ניחן בנועם הליכות, בהומור, באכפתיות לחברים. היה לו קול ייחודי בתוכנו, קולו של זקן החבורה; בגיל ובחכמה.

מדי שנה אנו בוחרים נושא שנתי שאותו נלמד בשנה הבאה. הנושא שבחרנו לשנת תשפ"ב, שאותו נלמד כבר ללא דובי, אך דובי ברוחו לבטח ילווה אותנו במחשבותינו, הוא התנגשות בין ערכים ביהדות. גדולתו של דובי הוא היותו איש של גם וגם, היודע להכיל ניגודים ולשלב אותם בהשקפת עולם ייחודית ומקורית. דובי כהומניסט, כאוהב אדם, הציב מעל הכל את האדם, את הפרט, וזאת בלי לוותר על מחויבות לכלל, לחברה, לעם. הוא היה הומניסט גדול וציוני גדול ולא קיבל את הסתירה ביניהם כביכול, אלא ידע איך לשלב אותם בשלמות. הוא חש מחויבות עמוקה ליהדות ולתרבות המערב, והשכיל לחבר ולשלב ביניהן. והוא התייחס ברצינות עצומה לסוגיות שלמדנו, כאדם אכפתי הלוקח ללב את הדברים ורואה בלימוד כר לתיקון עולם ולתיקון חברה.

הנושא של אחת השנים האחרונות ב"מעגלים" היה הקנאות. אין דבר שהיה זר לדובי מהקנאות. הקנאות ריתקה אותו, אך היא ריתקה אותו מתוך סקרנות של מי שיודע שהיא אש זרה שיש לדעת להישמר מפניה ולהילחם בה. הקנאות נובעת מצרות אופקים ומחויבות מטורפת לעניין אחד, לערך אחד, למטרה אחת המקדשת את האמצעים. ואילו דובי גילם את רוחב האופקים, את השילוב בין ערכים ואת המתינות. המתינות הייתה דרך חייו, אורח חייו, אפילו אורח הליכותיו ואופן דיבורו וחיוכו.

דובי היה אינטלקטואל סקרן ומעמיק, ונהג לשוחח עם חבריו, בכתב או בעל-פה, על הנושאים שלמד. אחד מהם היה יומנים קבוצתיים של חברי הקבוצות הראשונות. הוא חקר את הנושא, שהעסיק אותו מאוד, למד אותו, והרבה לשתף אותי בו; צילם ושלח לי טקסטים ושוחחנו עליהם. וכמו בכל נושא, לא הייתה זו סקרנות גרידא, אלא סקרנות מעורבת, חוקרת, כרוצה ללמוד את נפש האדם ואת יצירתה של זהות קבוצתית, כלימוד שיכול להשפיע עלינו ועל חיינו.

דובי למד מדי שבוע את פרשת השבוע. הוא ערך את עלון קיבוצו וכתב בו מדור שבועי על פרשת השבוע. והוא התכונן ולמד ומצא את הנקודה המתאימה מתוך הפרשה, שבה יוכל לכתוב בקצרה, כדי לא להעיק, אך להעביר מסר בעל משמעות. הוא ביקש ממני לשלוח לו את הדרשות שלי על פרשת השבוע, כדי לשאוב מהם רעיונות או לצטט מתוכם. וכך, בכל יום חמישי בבוקר, נהגתי לשלוח לו את הדרשות – לא של השבת הקרובה אלא של זו שאחריה. כך עשיתי, בפעם האחרונה, לפני שלושה ימים. שלחתי לו את דרשותיי על פרשת "ראה".

דובי נפטר בליל שבת פרשת "עקב". בפרשה זו הציג משה לבני ישראל את המופת האלוהי על פיו עליהם ללכת. "לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". זו דרכו של דובי ביהדות.

כתבה על דובי ניצה, חברת מעגלים: "אחד מהדברים שאפיינו את צורת מחשבתו הייתה אמירתו, שכל מה שנאמר עד עתה בדיוננו, אינו אלא פתיחה לדיון נוסף, הנובע מן הקודם. תמיד חש שהשיח לא מיצה את עצמו. בהקשר זה יש לומר שכולנו חשים ששהותו בינינו לא מיצתה את עצמה. מבחינתנו, שירת חייו של דובי באמצע נפסקה".

כתב הסופר, חתן פרס ישראל, אליעזר שטיינמן:

הרבה קולות במקהלת האדם:

קול עולָל בעריסה,

קול תינוקות של בית-רבן,

קול המון העם בשווקים,

קול תשואות של הצוחקים במשתאות,

קול תורה,

קול הוללים,

קל תרועות המנצחים בקרבות,

קול נואמים ומטיפים על הדוכנים.

אך בלי קול הזקן בלחשו

לא באנו בסודו של סולם הקולות במלואו.

לחש הזקן הוא הֶעמוק שבקולות

לפי שהוא בוקע ועולה מתוך עמקי השנים.

והוא העליון שבהם

כי הוא רוכב על נחשולי הניסיונות.

יהי זכרו של דובי ברוך!

צרור הערות 1.8.21

* חיסון שלישי – אין צורך להמתין להחלטות FDA וארגון הבריאות העולמי. מומחי הרפואה בישראל אינם נופלים ברמתם מאלה שבמקומות אחרים. אם הם, על סמך ניסויים ובדיקות, הגיעו למסקנה שמנת החיסון השלישית בטוחה ונחוצה – ישראל היא מדינה ריבונית והיא יכולה לקבל את החלטותיה בעצמה. דווקא כיוון שמדיניות הממשלה היא להימנע ככל הניתן מסגרים והגבלות ומפגיעה בכלכלה, בחברה, בחינוך, בתרבות ובמצב הנפשי של אזרחי ישראל, היא מחויבת להשליך את יהבה על נושא ההתחסנות. החלטתו של ראש הממשלה בנט לחסן לאלתר את בני השישים ומעלה, בלי להמתין להחלטות הבינלאומיות והאמריקאיות – היא החלטה מנהיגותית אמיצה מאוד. יש לפעול בכל אפיק לעידוד ההתחסנות של אלה שטרם עשו כן, ובעיקר הילדים והנוער. יש לבצע מבצע חיסון מקיף בבתי הספר כבר בשבוע הראשון של שנת הלימודים תשפ"ב. ויש להיערך לחיסון הילדים בגילי 5-12.

* מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת – צפיתי בראיון של יפעת שאשא ביטון בחדשות 12. כתמיד היא רהוטה, מתנסחת היטב, יודעת להבהיר את עמדותיה וניכר עליה עד כמה הדברים שעליהם היא נאבקת הם בנפשה. היא באמת ובתמים נלחמת למזעור מרבי של המשך הנזק לילדי ישראל, אחרי השנה וחצי הקשים שהם עברו.

ודווקא לכן, התנגדותה לחיסונים בבתי הספר תמוהה. דווקא כיוון שהיא מתנגדת כל כך להגבלות, רוצה לצמצם למינימום את הבידודים – דווקא בשל כך היא, יותר מכל אחד אחר, צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לעודד התחסנות. היא מתנגדת לחיסון בבתי הספר כי היא רוצה שהילדים יחזרו לשגרה הנורמלית. אבל החיסונים הם בדיוק מה שנחוץ כדי שהם יוכלו לחזור לשגרה הנורמלית.

שרת החינוך אמרה בצדק שיש עוד 35 ימים עד תחילת הלימודים ואדרבא, שמשרד הבריאות יפעל בכל דרך לשכנע את הילדים וההורים שיתחסנו עד אז. נכון. הלוואי שכמה שיותר ילדים יתחסנו כבר בחופשה, כיוון שככל שיתחסנו מוקדם יותר – כן ייטב. אבל אנו רואים עד כמה ההתחסנות של בני הנוער נמוכה. לכן, את אלה שלא יתחסנו עד פתיחת שנת הלימודים, יש לחסן בבתי הספר. ואולי כדאי לחסן בבתי הספר עוד בתקופה חופשת הקיץ.

יתר על כן, כאשר שאשא ביטון נשאלה אם היא תקרא להתחסנות בקיץ, היא השיבה שזה לא תפקידה. למה זה לא תפקידה? אין היא אחראית, בתור שרת החינוך, על שלומם של ילדי ישראל? אין היא אחראית לכך ששנת הלימודים לא תיפגע אחרי השנה וחצי הקשות הללו?

שרת החינוך נאבקת על עניין צודק – שנת לימודים נורמלית ככל הניתן, אך היא מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת, בהתנגדותה התמוהה לחיסונים בבתי הספר. על ראש הממשלה להפקיע מידיה את ההחלטה הזאת, ולהביא את הנושא להכרעת קבינט הקורונה.

* חובתה של מערכת החינוך – הצלחת מבצע החיסונים הראשון (לא הצלחה מלאה, כי כפי שאנו רואים עד היום יש רבים שלא התחסנו) היא הישג אדיר של מדינת ישראל.

נכון לזקוף את ההישג הזה לשני גורמים. האחד, הוא ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהוביל להישג גדול, בהבנה המוקדמת שהפתרון המרכזי למגפה, בוודאי כל עוד אין תרופה, הוא חיסונים והירתמותו המהירה והטלת כל כובד משקלו להשגת החיסונים בכמות הדרושה, לפני כל מדינה אחרת בעולם. איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו, אבל מי שמתכחש לגודל הישגו, עושה שקר בנפשו.

אולם לא די בכך שיש חיסונים כדי להצליח כל כך במבצע החיסון. גם להצלחה הזו אין אח ורע להישג הישראלי. ההישג הזה נובע ממערך הבריאות הציבורית, שנבנה עוד בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל טרם המדינה, כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, עם הקמת קופת חולים של ההסתדרות הכללית ובהקמת קופות החולים האחרות בעקבותיה, לפני הקמת המדינה ואחריה. המערך הזה הוא ביטוי לחברת הרווחה שנבנתה טרם קום המדינה, הפכה בתש"ח למדינת רווחה, ולמרות הכרסום בה בשנים האחרונות, היא עדין שרירה וקיימת.

אחד הביטויים היפים של הבריאות הציבורית ביישוב ואח"כ במדינה הוא מערך הבריאות בבתי הספר – אחות בכל בית ספר, ביקורי רופא בבתי הספר. אגב, הרופא המיתולוגי של בתי הספר בתל-אביב היה המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי, שהשבוע – בי"ט באב, מלאו 146 שנים להולדתו. למערך הבריאות בבתי הספר היה תפקיד כפול. האחד הוא הדאגה לשלומם ובריאותם של הילדים וראיית מערכת החינוך עצמה כאחראית על כך, כראוי לחברת רווחה. השני הוא חינוך הילדים לבריאות.

ההישג הגדול ביותר של מערך הבריאות בבתי הספר הוא החיסונים שמקבלים ילדי ישראל מזה עשרות שנים, שהצילו מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים, ממחלות שונות ומשונות. אך טבעי, שכאשר העולם ואנו בתוכו מצויים בעיצומה של מגפה קשה, והפתרון למגפה הוא חיסון, מערכת החינוך תראה כתפקיד ראשון במעלה שלה לחסן את ילדי ישראל.

ואם שרת החינוך אינה מבינה זאת, יש להפקיע מידיה את ההחלטה. יש ממשלה בירושלים ולא כל שר הוא שליט עליון בתחום אחריותו.

העובדה שמערכת הבריאות והחינוך לא עשו מבצע כזה מיד עם האישור לחסן את בני הנוער, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, היא מחדל חמור.

* משרתת הציבור – ד"ר שרון אלרעי פרייס היא משרתת ציבור מסורה ונאמנה, אשת מקצוע מעולה ואישה מרשימה ביותר. היא חלק מהמערך המקצועי שמקדיש את כל כולו למלחמה בקורונה.

הדרג הנבחר, האמון על קבלת החלטות, אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי, אבל הוא חייב לכבד אותו ואת חוות דעתו המקצועית. ההשתלחות באלרעי פרייס היא בלתי נסבלת.

ובכלל, הגיעה השעה שהפוליטיקאים יפסיקו עם המנהג הקלוקל של השתלחות בדרגים המקצועיים. ממשלת השינוי נועדה לשים קץ להפקרות הזאת, לא למחזר אותה. בקצב הזה עוד מעט נשמע שוב את הסיסמאות על "הפקידים". מה שהיה מגונה כאשר נעשה בידי נתניהו, ישראל כץ ואוחנה, מגונה באותה מידה כאשר הוא נעשה בידי יפעת שאשא-ביטון. אולי אפילו יותר, כיוון שהיא חברה בממשלה שנועדה לרפא את החוליים האלה. מי שהוקיע את ההשתלחויות באיזנקוט, מנדלבליט, שי ניצן, רוני אלשייך, קרן טרנר ושאול מרידור, אינו רשאי, מוסרית, לחשות לנוכח המתקפה המכוערת על אלרעי פרייס.

אני שב ומדגיש – האחריות היא על הדרג המדיני, והוא אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי. אין שמץ של בעיה בכך ששר שולל את עמדת אנשי המקצוע. הבעיה היא בהשתלחות, בשיימינג, באד-הומינום.

* דילמה מוסרית – חברות הענק גוגל ונטפליקס החליטו לחייב את כל עובדיהן להתחסן. האם הצעד הזה נכון? האם הוא מוסרי? האין זו פגיעה בחופש של האזרח על גופו?

אני בדילמה. אין לי ספק שככל שרבים יותר יתחסנו כך ייטב לאנושות. ושיש בכל העולם כת הזויה של מכחישי המדע והרפואה שמסיתה נגד ההתחסנות ומסכנת את האנושות. האם זה נכון לכפות? כפיית החיסונים נגד הפוליו בישראל, הצילה את חייהם של מאות אלפים. מצד שני, אני בספק אם זה אפשרי בימינו. אולי המדינה לא צריכה לכפות, אבל מקום עבודה רשאי לומר שהוא אינו רוצה לסכן את עובדיו. יש הבדל בין מצב שבו מדינה מחייבת את אזרחיה להתחסן, למצב שבו בשוק החופשי אומר עסק פרטי לעובדיו שאם הם בוחרים לא להתחסן, הם מוזמנים לבחור אחד מהרבה מקומות עבודה שאינם מחייבים להתחסן.

האם זכותו של אדם על גופו עומדת מעל הכל? אם חולה סרטן, למשל, בוחר להימנע מטיפולים, הוא פוגע רק בעצמו; בגופו, בבריאותו ובחייו. הבחירה הזאת היא זכותו המלאה, וכל ערעור על הזכות הזאת הוא בלתי מוסרי. אבא שלי ז"ל, חתם על צוואה לחיים, שבה אסר על כל התערבות להארכת חיים מלאכותית. היה לו חשוב לחיות ולמות בכבוד. אנו, ילדיו, הקפדנו על כך באדיקות, וראינו בבחירתו החופשית, כשעוד היה מפוכח, בחירה מוסרית ואנושית המחייבת אותנו ואת מערכת הרפואה. אני חייב לציין שגם הרופאים כיבדו לחלוטין את הבחירה.

אילו סרבני ההתחסנות היו פוגעים רק בעצמם, היה זה בלתי מוסרי בעליל להתערב בבחירתם. העובדה שהם פוגעים גם בחסרי ישע – ילדיהם (בוודאי כאשר גיל החיסון יירד בקרוב לגיל חמש), משנה את התמונה. ולמרות הדילמה המוסרית, איני יכול להעלות על דעתי כפיית חיסון על ילדים שהוריהם מתנגדים לכך. אך האין זו זכותו של גן ילדים לומר שמתוך אחריות לשלום הילדים האחרים, הוא מוכן לקבל רק ילדים שהתחסנו (דילמה שאינה נוגעת רק לקורונה, אלא גם לחיסונים אחרים)?

כיוון שמדובר במגפה, הפגיעה של מי שאינם מתחסנים היא בחברה כולה. זכותה של החברה להגן על עצמה ועל חבריה, על חייהם ועל בריאותם. לכן המדינה כופה עטיית מסכות. לכן המדינה כופה בידוד. ולדעתי, יש להחמיר את הענישה על הפרת בידוד. האם זה נכון לכפות חיסונים?

כאמור, אני בדילמה מוסרית. טענה קטגורית לפיה כפיה כזאת בלתי מוסרית כי היא פוגעת בזכות האדם על גופו, תוך התעלמות מהפגיעה בזולת, היא בריחה מהדילמה המוסרית.

* העסקונה המופקרת – ח"כ גפני משתלח, מתלהם ומתבהם. ברוב חוצפתו הוא כינה את בנט "רוצח" והאשים אותו במותם של חולי הקורונה.

גם אילו דברי הבלע הנאלחים הללו היו נאמרים מפי אדם אחר, הם היו בלתי נסבלים. אבל גפני? הרי הוא מראשי העסקונה המופקרת של הציבור החרדי, שבחוסר אחריות משווע הנהיגה את הציבור שלה לצפצוף על הנחיות הקורונה של הממשלה שהם היו חברים בה, הציגה אותן כ"גזירות שמד", ובכך המיטה על הציבור החרדי אסון כבד של תמותה ותחלואה מעל ומעבר לכל ציבור אחר, ובהתנגדותה לאכיפה ולרמזור פגעה בציבור הישראלי כולו. זו אותה עסקונה שבהתנהלותה המופקרת וחסרת האחריות המיטה על הציבור שאותו היא כביכול מנהיגה את אסון הר מירון. זו אותה עסקונה שגוזרת על הציבור שלה עוני מנוון העובר מדור לדור. זו אותה עסקונה שנספרת כחלק ממחנה "לאומי", כביכול, אך בניה משתמטים ועורקים ממלחמת המצווה על הגנת המולדת ועל קיומה של המדינה היהודית.

ואין לאיש הזה שמץ בושה. הוא שובר את כל שיאי חילול השם, החוצפה, השנאה, היהירות וחוסר המודעות העצמית.

אני מייחל למנהיגות חרדית שתחזור בתשובה.

* להרשים את הבייס – יאיר גולן חתם על מכתב הח"כים נגד החרם של בן אנד ג'ריס. לאחר שעות אחדות ביטל את חתימתו בטענה שהמכתב אינו מייצג את עמדותיו. אם אינו מייצג את עמדותיו, מדוע חתם עליו? או שמא הוא ייצג את עמדות הבוקר שלו אך אינו מייצג את עמדות הערב שלו? או שמא במשך היום הוא עבר כמה "תהליכים"?

כנראה שחתימתו המקורית הייתה אותנטית אבל בשעות שלאחר מכן עשו לו "שמיכה" במרצ, והוא נאלץ להתקפל עם הזנב בין הרגליים.

קשה להם, במרצ, להיות חלק בממשלת מרכז-ימין. אז הם מנסים להבליט את חריגותם כדי להרשים את הבייס שלהם.

* הדמגוגיה של שוחרי החרם – טיעון דמגוגי של שוחרי החרם, היא שלא מדובר בחרם על ישראל, כי ההתנחלויות אינן בישראל. כידוע, ה-BDS האנטישמי מחרים את ישראל כולה. נכון שיש מי שמאמצים את החרם באופן חלקי, "רק" נגד היישובים מחוץ לקו הירוק.

למה הטיעון הזה דמגוגי? כי הוא לוקח רסיסי אמת לא רלוונטיים ובונה מהם תאוריה רעועה. נכון, יהודה ושומרון אינן בריבונות ישראל. אני מקווה מאוד שלפחות לגבי בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ולגבי גושי ההתיישבות במובנם הרחב ביותר, זה מצב זמני.

ההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל, למרות שהריבונות לא חלה על אותם אזורים. הם יישובים בארץ ישראל, באזורים שבשליטת ישראל, הם נמצאים שם על פי החלטות ממשלות ישראל הנבחרות ובהתאם למדיניות הממשלות שאושרו בכנסת ובית המשפט העליון הגן עליהן ועל חוקיותן ב-54 השנים האחרונות. חיים בהן אזרחי ישראל. אזרחי אותם יישובים כפופים לחוק הישראלי, שחל בהם דה-פקטו. הם חיים ברשויות אזוריות ומקומיות ישראליות וכל כללי השלטון המקומי חלים עליהם. הם רשומים בתעודות הזהות הישראליות כאזרחי המדינה וכתושביה. המעבר בין צדדי הקו הירוק הוא חופשי, ללא דרכון וללא כל סממן של יציאה לחו"ל. לעומת זאת כל יציאה של תושב השטחים האלה לחו"ל כרוך בדיוק באותם הליכים כמו תושב ת"א או חיפה. הם משרתים כחוק בצה"ל, בסדיר ובמילואים, ככל אזרח. הם משלמים מסים ככל אזרח. בקיצור, הטיעון הזה הוא דמגוגיה זולה. אגב, החרם הוא גם על מזרח ירושלים, שעליה חלה ריבונות ישראל. ויש שמחרימים גם את הגולן, שגם עליו חלה ריבונות ישראל. בטח גם לזה יש לאותם אנשים איזה תירוץ דמגוגי. 

* הבייבי של ביבי – רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. היא הבייבי שהוא טיפח במשך שנתיים, כיוון שידע שאין לו עוד אפשרות להגיע לרוב של מפלגות יהודיות, והבין שזה חבל ההצלה שלו. וזה כמעט הצליח לו, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. כותב אהוד בן עזר: "אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת השנאה השטנית לנתניהו, ומעניק לו עוד ארבעה מנדטים, הוא לא היה נזקק לרע"ם! – ולכן בהמלכת רע"ם עלינו לא הוא אשם אלא שונאיו, שהרכיבו את הקואליציה עם רע"ם ונתונים לחסדיהם של 'האחים המוסלמים'!" היגיון מעניין. אולם אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת פולחן האישיות הביביסטית, ומעניק למפלגות הימין הממלכתי עוד ארבעה מנדטים, לא היה צורך ברע"ם בקואליציה הנוכחית. לכן, לא זו בלבד שנתניהו יצר את רע"ם, אלא שפולחן האישיות שלו חסם את האפשרות של ממשלה אחרת בלי רע"ם.

אילו נתניהו, שארבעה סיבובים לא הצליח להגיע לעמדה של הקמת ממשלה, וכאשר כחול לבן הושיטו לו יד והקימו אתו ממשלת אחדות הוא הכיש אותם, היה עושה מה שכל מנהיג אחר היה עושה במקומו, וזז הצדה – הייתה קמה ממשלה רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד.

* אדוני השופט – מחבל שהורשע בניסיון לרצח קיבל עונש מוקל של 15.5 שנות מאסר בלבד, בטענה שניסיון הרצח לא תוכנן זמן רב מראש ואת הסכין שבו דקר ופצע את הקורבן, הוא מצא במקרה.

ונזכרתי בשירו של חיים חפר: "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן / והכניס את הראש מתחת לגרזן".

* עונג שבת – זו השבת השניה ברציפות שבה הלב מתמלא גאווה, התרגשות ואושר, למראה דגל ישראל המתנוסס אל-על בטקס חלוקת מדליות באולימפיאדה.

ונייחל לכך שבהמשך השבוע נזכה גם לשמוע את "התקווה".

* מופת לנוער – בני נוער תיעדו את עצמם שוברים רהיטים במלון, במהלך חופשה באילת. יש להם עתיד. כשיהיו גדולים הם יוכלו להיות נבחרת ישראל בבייסבול.

* בזכותו אפשר להרוג ילדים – שני התועמלנים האנטי-ישראלים, גדעון לוי ורוגל אלפר, פרסמו פשקווילי שטנה ונאצה נגד רוני דניאל לאחר מותו. לוי, לדוגמה, כתב: "בזכותו אפשר להרוג ילדים בעזה ולהתעלם מכך". ואלפר, כדי להמחיש לקורא את עומק סלידתו מדניאל ושנאתו אליו, השווה אותו לרבין.

הפשקווילים שלהם מעידים עליו – כן, הוא היה פטריוט ישראלי, לא עלינו, הוא היה ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והוא היה, אוזניים תצילנה, ציוני. ובמלחמות בין ישראל לאויביה הוא לא היה, שומו שמים, מן האו"ם. הוא ידע להבחין בין עמית וטורף. ולכן הערכתי אותו.

* אלעד פלד – אלוף אלעד פלד הלך לעולמו בגיל 94. פלד היה פלמ"חניק, ממפקדי הפלמ"ח. הוא פיקד על שחרור העיר צפת. היה מח"ט גולני. במלחמת ששת הימים פיקד על שחרור צפון השומרון ודרום הגולן. לאחר שחרורו מצה"ל היה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בתקופת השרים יגאל אלון ואהרון ידלין. יהי זכרו ברוך!

לאחר מותו נותרו בחיים שנים מאלופי מלחמת ששת הימים, שניהם פלמ"חניקים, האלופים (במיל') שייקה גביש ועמוס חורב.

* בעל הנס – הבדיחה הצפתית המפורסמת אומרת שצפת ניצלה בתש"ח בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה היה שתושבי צפת קראו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע בזמן.

המפקד של מחלקת הפלמ"ח היה אלעד פלד.

* שיסל – כששמעתי את הידיעה העצובה על מותו של צבי שיסל, לא יכולתי שלא לחייך. מיד עלו בזיכרוני התמונות של המערכונים והסרטים שלו, "לול", "כבלים", "כמו גדולים" ועוד. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

צבא שמים – שלומית עוזיאל פרסמה לאחרונה את ספרה "מוציאה לשון", המקבץ עשרות רשימות קצרות שפרסמה בבלוג שלה "הקוראת ראשונה". רוביק רוזנטל פירגן לה והקדיש לספר את הטור השבועי שלו "הזירה הלשונית".

הוא פרסם קטעים קצרים מתוך ספרה. אחד מהם עוסק במושג "צבא השמים":

"צבא השמים. בתנ"ך מדובר בכמה מקומות על 'צבא השמים', פעם במשמעות כוכבים, פעם במשמעות מלאכים. האם אלה משמעויות שונות? מסתבר שגם התנ"ך וגם הידע ההיסטורי מספרים שלנו שהכוכבים נחשבו בתרבויות שונות אלים, ובעברית למשרתיו של אלוהים. כך הפכו האלים הפגניים למשרתי האל המונותאיסטי. הצירוף 'צבא השמים' התגלגל גם לברית החדשה ולספרות, כמו בספר 'גן העדן האבוד' של מילטון".

ואני אוסיף פן נוסף של הביטוי. "צבא שמים" הוא קוד צה"לי לפיגוע מיקוח, כלומר לפיגוע של חטיפת בני ערובה לצורך מו"מ לשחרור מחבלים.

* "חדשות בן עזר"