ציפור שניה / סוזן ופראן

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.6.22

השנה מלאו חמישים שנה לאירוע משמעותי בתולדות התרבות הישראלית – ערב שירי משוררים הראשון, מתוך שלושה, בהפקת גלי צה"ל.

היוזמה לערב הייתה של מפקד גל"צ יצחק לבני. לבני חש שרמת הפזמונים העבריים באותה תקופה לא הייתה טובה דיה וגם קיבל על כך תלונות ממאזינים. לבני, שהיה גם משורר וסופר נפלא, היה איש ספר מובהק, אוהב שירה ושייך למיליה הספרותי, ואף היה נשוי למשוררת דליה רביקוביץ', סבר שהמענה לבעיה יהיה רתימת המשוררים הגדולים לכתיבת פזמונים, כפי שנהוג היה בתקופת שלונסקי ואלתרמן, אך פחות מקובל בשנות השבעים. הוא שיכנע משוררים לכתוב פזמונים להלחנה ומה שחשוב יותר – הוא יזם הלחנת שירה, שלא נועדה להלחנה, ובכך להביא להנגשתה לציבור הרחב.

שלושה ערבי שירי משוררים התקיימו – ב-1972, ב-1973 וב-1980. הערב הראשון הוקדש למשוררי דור המדינה נתן זך, עמיחי, אבידן ודליה רביקוביץ'. הערב השני הוקדש לדור הוותיק של המשוררים ביאליק, טשרניחובסקי, פוגל, פיכמן ולנסקי. הערב השלישי הוקדש לעיר תל-אביב, לציון שבעים שנה להיווסדה. הושמעו בה שירים על תל-אביב של משוררים תל-אביביים. ב-2019 ערכו גל"צ ובית אביחי ערב הוקרה לערבי שירי המשוררים.

טובי המלחינים בארץ נרתמו למשימה וכך גם טובי המבצעים, והתרומה לזמר העברי של המיזם הייתה אדירה. רבים מן השירים נכנסו לפנתיאון של המוסיקה הישראלית. מעבר לתרומה שבערבים עצמם – הם הביאו להלחנת שירי משוררים לאו דווקא לאותם ערבים. יש לציין שזו תופעה ישראלית ייחודית.

כדי לסבר את האוזן, אציג כמה מן השירים באותם ערבים, המצביעים על התרומה הגדולה שלהם לתרבות הישראלית: "שיר לאוהבים הנבונים" של נתן זך, "בלדה לשיער הארוך והשיער הקצֵר" של יהודה עמיחי, שאותו השמענו כאן בפינה, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" של עמיחי, "חמדה" של דליה רביקוביץ', "סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך, "אומרים ישנה ארץ" של שאול טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "ערי נעוריי" של דוד פוגל, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן, שגם אותו השמענו בפינה, "בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לילות לילך" של חיים לנסקי, "דצמבר" של אלתרמן שהשמענו כאן בפינה, "יש לי סימפטיה" של מאיר ויזלטיר, אף הוא הושמע בפינה, "הרחובות ממריאים לאט" של אבידן, "אז היה לה" של לאה גולדברג, "דיון דחוף" של אבידן, המוכר יותר כ"אז למה לנו כל העניין הזה", "יש אשר שקטים הם השמים" של אברהם חלפי, "אני יושב על שפת הרחוב" של נתן זך ועוד.

המנהלים האמנותיים של ערב שירי משוררים הראשון היו הסופר יצחק בן-נר והעיתונאי והמבקר מיכאל הנדלזלץ. השחקנית חנה מרון קראה את מילות כל אחד מן השירים, טרם השמעתו.

השיר שנאזין לו היום, הוא "ציפור שניה", שירו של נתן זך, בלחנו של מישה סגל ובביצוע סוזן ופראן.

מבין שיריו של נתן זך, האהוב עליי ביותר הוא "אני רוצה תמיד עיניים". אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת מפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא אחדל". המפתח הוא ההיאחזות ברגע, היכולת למצוא ברגע את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, גם "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965).

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.

הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.

צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד

עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.

מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ

לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

השיר זכה לאורך השנים לביצועים רבים, ובהם של חוה אלברשטיין, נורית גלרון, יהורם גאון ומיכל טל. אנו נשמיע את המבצעות המקוריות שהופיעו עם השיר בערב שירי המשוררים – סוזן ופראן. סוזן דבור ופראן אבני הן צמד של שתי זמרות, שתיהן עולות מקנדה שהכירו בישראל. הצמד פעל במחצית הראשונה של שנות השבעים, והתאפיין בסגנון הפולק ובשירי משוררים. הצמד הופיע בשני ערבי המשוררים הראשונים. בערב השני הן שרו את "לילות לילך". למגינת הלב, בשנות השמונים שתי הזמרות ירדו לקנדה.

כך קמה המועצה האזורית גולן

איתן ליס, חבר מושב רמות, ראש המועצה האזורית גולן השני, הלך בשבוע שעבר לעולמו.

איתן זכה, ובמשמרת שלו מדינת ישראל החילה את ריבונותה על הגולן, לאחר מאבק בן שנתיים וחצי בהובלת תושבי הגולן.

איתן היה מעמודי התווך של ההתיישבות בגולן, ממניחי היסודות של המועצה האזורית גולן. הוא השאיר חותם משמעותי בגולן. בעיניי, טביעת האצבע המשמעותית ביותר שלו, לדורות, היא בית הספר המשותף למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין, "נופי גולן", שאותו ייסד יחד עם עמיתו מקצרין סמי בר לב.

בתקופת כהונתו של איתן, היחסים בין שתי המועצות התאפיינו בשיתוף פעולה, שהיום ניתן רק להתגעגע אליו.

יהי זכרו ברוך!

לפני שנים אחדות, כתבתי מטעם מכון שמיר למחקר,  מחקר על הקמת קצרין בידי יישובי הגולן, כבירת הגולן, ועל שיתוף הפעולה בין שתי המועצות מהקמת קצרין עד שנת 2000. לצורך המחקר, ראיינתי ארוכות את איתן בביתו. בראיון, סיפר איתן את סיפור הקמת המועצה האזורית ועל שנותיה הראשונות. אביא כאן קטעים נבחרים מן הריאיון, המתאר את המהלך, מנקודות מבטו של איתן:

עליתי מדגניה לגולן, למושב רמות, ב-1971. יחד עם עוד מספר חברים הקמנו את רמות והיינו השלד המרכזי שלה. בשנים הראשונות, עד אמצע שנות השבעים, מילאתי את כל התפקידים המרכזיים במושב – מרכז משק, גזבר וכו'.

הובלתי את ההתארגנות האזורית המוניציפלית של הגולן. שנתיים לפני הקמת המועצה, הייתי בקשר עם עמק הירדן והעליתי רצון להקים משהו אזורי בגולן. הרעיון היה בתחילתו התארגנות כלכלית: להביא לכאן, לדרום הגולן, בית אריזה, מכון תערובת וכו'. הקמתי גוף חצי התנדבותי לקידום הנושא.

היה לי חזון, כאשר רמות והיישובים כבר החלו לקום, שעלינו לקחת את העניינים האזוריים בידיים שלנו. עד אז לא הייתה התארגנות אזורית, והיישובים היו סמוכים על שולחן המועצה האזורית עמק הירדן. [למען הדיוק אציין, שוועד יישובי הגולן, כגוף נטול סמכויות פורמלית כבר היה קיים וייצג את תושבי הגולן בפני המדינה ומוסדות ההתיישבות. מבחינה מוניציפלית ומשקית יישובי דרום הגולן היו קשורים למועצה האזורית עמק הירדן ויישובי צפון הגולן – למועצה האזורית גליל עליון. א.ה.]. התחלתי לעבור בין היישובים בדרום הגולן ולהיפגש עם אנשים מרכזיים. ראיתי מיד את ההתנגדות של הקיבוצים. הם שמו בהתחלה רגל לכל הרעיון, כי היו קשורים בעבותות לעמק הירדן ולארגונים הכלכליים שלהם. למושבים ולדתיים לא היו כל כך פתרונות, ולכן זה החל יותר מאתנו, ביוזמתנו. הקמתי גוף שנקרא מדר"ג – מפעלי דרום הגולן. התחלתי לראות במה יש לנו סיכויים להתחיל להתארגן ולתכנן. עסקתי בכך באמצע שנות השבעים, אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה לי ברור שעלינו להתארגן כאזור.

לא היה עוד כביש לרמות. היה לנו ואדי באמצע ולא יכולנו לעבור בחורף. ב-1975 הבאנו לכאן את שר העבודה משה ברעם, שיחליט על סלילת הכביש. זאת הייתה יוזמה שלנו, בלי המועצה האזורית עמה"י. פנינו למועצה האזורית עמק הירדן, וראיתי ששום דבר לא זורם אלינו – לא תקציבי פיתוח ולא כלום. זולת המעט שקיבלנו מהחטיבה להתיישבות, שום תקציב לא הגיע אלינו. יונה רוזן, ראש מועצת עמה"י, הסכים לתת לנו פונקציות מוניציפליות ליישובי דרום הגולן, שעברו דרכי. העבירו לנו תחילה את הביטחון, תפקיד בו נשא קובי לפר. לאחר מכן גייסנו את אודי שמיר להקמת ארגון בנושא המים, שהיה היסוד ל"מי גולן". תחילה עסקנו בשני התחומים הללו, ולאט לאט התרחבנו לנושאים נוספים. אך בסך הכל, המועצות (עמק הירדן וגליל עליון) לא רצו להעביר את הפעילות אלינו. הם קיבלו כסף טוב, בזכות היותם אחראים על הגולן, ולא רצו לוותר עליו. בינתיים קם הישוב בני יהודה, והיה צריך לטפל בו. אני חשבתי שעלינו לקחת את האחריות על כך.

ב-1976-7 הבנתי שבלי פוליטיקה זה לא יזוז. פעלתי בנושא יחד עם יהודה הראל ומוישיק גרליק. יהודה אישית תמך, אך לא הצליח להביא את הקיבוצים להתארגנות. הצעתי הקמת מועצה אזורית. הלכנו ליונה רוזן, אמרנו לו שאנו רוצים עצמאות. יונה התנגד בחריפות. הלכנו לישראל קניג, מנהל המחוז במשרד הפנים. אמרנו לו שהחלטנו שרצוננו בהקמת מועצה אזורית נפרדת וביקשנו שיפעל לכך. הוא הסכים עם הרעיון. הוא ביקש שנשאל את יונה מה הוא רוצה לקבל כדי לשחרר אותנו. יונה ביקש 2 מיליון לירות. פנינו לכל היישובים בגולן, והודענו שאנו רוצים להקים התאגדות מוניציפלית בגולן. קניג תמך בנו ועשה פעולה מאוד טובה. כמובן שהקיבוצים ישבו על הגדר. פנינו לקניג וביקשנו לתאם יום להכרזת המועצה.

עשינו זאת בראשית 1977 בחספין. המושבים, היישובים הדתיים, בני יהודה וחספין באו. הקיבוצים לא רצו להצטרף. הקמנו מועצה זמנית, בראשות מוישיק גרליק.

מן הרגע הראשון, היה לי ברור שהמועצה צריכה לשבת בקצרין. הסיבה הייתה אידיאולוגית. חשבתי שהילדים שלי יכולים לחיות עם ילדי העיר. זו הייתה גם דעתם של יהודה ומוישיק, שצריך לחזק את קצרין. מבחינה גיאוגרפית זה מרכז הגולן. מבחינה עניינית זה יכול לתרום לפיתוח העיר, שהייתה עדין בניהול צוות ההקמה.

התחלנו בלי הקיבוצים. לא אהבנו את העובדה שהקיבוצים בחוץ. זה פגע בנו ובמעמד המועצה וזה היה בניגוד לחזון. הלכנו לקניג, אמרנו לו שככה זה לא יכול להימשך. ביקשנו ממנו להודיע לראשי המועצות בגליל ובעמק, שמהשנה הבאה כל כספי הפיתוח והשירותים עוברים לגולן ולהודיע לכל יישובי הגולן, שמי שרוצה לקבל שירותים, יוכל לקבל אותם רק מן המועצה האזורית גולן. קניג קיבל זאת, וכך היה. [דברים דומים סיפר לי ישראל קניג, שגם אותו ראיינתי לאותו מחקר. א.ה.] ואז הצטרפו הקיבוצים. הוא הודיע לכולם את ההודעה והפסיק להעביר תקציבי פיתוח של הגולן לגליל העליון ולעמק הירדן. הוא נתן להם את כספי ה"סחיטה", הרבה יותר מ-2 מיליון. הוא העביר לנו הרבה כסף כדי להקים את המועצה.

המועצה האזורית, בראשית הדרך, פעלה כמועצה בפועל, אך לא הייתה מועצה אזורית מוכרת. ב-1978, כתוצאה מהסכם קמפ-דיוויד, ההחלטה על עקירת פתחת רפיח והרעיונות שעלו לגבי אוטונומיה ביו"ש, הביאו להכרה בכך שלא יכול להיות מצב שתהיה איזו אוטונומיה ביו"ש והערבים ישלטו ביהודים בשטחים המוניציפליים. הוחלט שבכל האזורים מעבר לקו הירוק יקומו מנהלים אזוריים. הראשון היה איתם (בצפון סיני) ואח"כ אנחנו.

המנהל היה למעשה מועצה אזורית, אך תחת הממשל הצבאי. פעלנו כמועצה אזורית לכל דבר, עם מליאה של היישובים, אך בחסות הממשל הצבאי. ב-1979 הוחלט להפוך את המנהל למועצה אזורית רשמית. מוישיק גרליק, שעבד בחטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, כיהן כיו"ר זמני בהתנדבות ואני הייתי סגנו במשרה. כעבור שלושה חודשים נערכו  בחירות במליאת המועצה ואני נבחרתי לתפקיד.

חלק מן העניין שלנו היה הנושא של קצרין. באותו יום שבו הוכרזה המועצה האזורית, הוכרזה גם המועצה המקומית קצרין. אנו ישבנו בשתי דירות בקצרין, היכן שיושב היום בית המשפט השלום. סיכמנו, שכדי שלא יהיו ריבים גדולים, כל השטח, מבית המועצה האזורית ועד גמר בית הספר, יהיה שטח אקס טריטוריאלי של המועצה האזורית בתוך העיר. שם המועצה תקים מוסדות בשיתוף עם קצרין. לא שילמנו לקצרין ארנונה על השטח הזה. [עליי לציין, שבסוגיית הארנונה היה רשומון; מרואיינים שונים זכרו עובדות שונות, ובכתובים לא מצאתי סימוכין לגרסה זו או אחרת. א.ה.]. אבל כעבור שנים אחדות קצרין סיפחה את השטח אליה.

עבדנו עם סמי בשיתוף מלא. כל הדברים הוקמו יחד, למרות שמבחינה כספית המועצה האזורית השתתפה ביותר. הקמנו יחד את המכון לחקר הגולן, "נופי גולן", מוזיאון עתיקות הגולן. "נופי גולן" היה גולת הכותרת. הצלחנו ליצור בית ספר שלא היה כמותו בארץ  – מבחינת ההרכב של השותפות והבעלות. רציתי שכל יישובי הגולן ילמדו בו, אך הקיבוצים סירבו ועד היום לא הגענו לזה. התחרות עם בתי הספר הקיבוציים "הר וגיא" ו"בית ירח" היא קשה. הכנסנו ל"נופי גולן" את האגף לחינוך התיישבותי, את אורט ואת משרד החינוך יחד. היו לנו שפע תקציבים, זה היה יוצא מן הכלל. הבאנו לשם את שר החינוך יצחק נבון. זה עבד נהדר. זאת הייתה גולת הכותרת – החינוך.

התחלנו אז להקים את בתי הספר בגולן – דליות ברמות, מצפור בבני יהודה. הזמנו את תא"ל (מיל') אהרון דוידי להוביל את ההתארגנות החינוכית הראשונה, אך מהר מאוד הוא נרתם להקמת המתנ"ס. ליישובים הדתיים הקמנו את ביה"ס "גולן" בחספין. בקיצור, הייתה תנופת עשיה, של הקמת מערכת החינוך החדשה. הקמת "נופי גולן" הייתה חלק מאותה תנופה.

השיתוף עם קצרין היה ממש בכל התחומים. ידענו שזו לא שותפות סימטרית, שאנו הגוף החזק יותר. את הקמת בית המועצה הובילה ציפקה הראל. אורי מאיר ניסה, מתוך המועצה, להקים בקצרין מפעלים אזוריים, בעיקר לנושאי תוצרת חקלאית. זה לא הלך. איני יודע אם בשל בעיות ניהול, או חוסר רצון של היישובים להתאגד. בהמשך הקמנו בקצרין, יחד עם שמעון שבס סגני ועם סמי בר לב את מחלבות הגולן ויקבי הגולן. אנו לחצנו על כך שהם יוקמו בקצרין. זה בא מאתנו אפילו יותר מאשר מסמי. עשינו זאת כדי לתרום לקצרין, כדי לתרום כוח אדם. המועצה האזורית הייתה המעסיק הגדול ביותר בקצרין. למעלה מ-100 איש מקצרין עבדו במועצה האזורית. בראשית הדרך סיפקנו לקצרין שירותים כמו פינוי אשפה ועוד. הפקידות, המזכירות כולן היו מקצרין. כיוון שהשטח עליו קמה המועצה היה אוטונומי, זה היה מבחינתנו הדבר הטוב ביותר. בהמשך זה התמסמס. היינו מאוד שיתופיים.

עשינו פעולות משותפות, ערבי תרבות משותפים, בפארק קצרין ובמקומות אחרים. חגיגות העשרים היו ליד גמלא, בשיתוף עם קצרין. הכל נעשה בשיתוף עם קצרין. השתדלתי בכל דבר שייעשה בשיתוף והגענו לתוצאות טובות. בית הספר נפתח ברגל ימין. כל הילדים שלי למדו שם. כולם יצאו משם טוב, כולם התקדמו מאוד וכך גם שאר הילדים. חשבנו על הפתרון המיטבי לילדים של כולנו.

אמרתי שאם מוותרים על חינוך באזור, כאילו מוותרים על האזור.

ועד יישובי הגולן היה משותף לנו ולקצרין והוא ישב בקצרין. שבס, סגני, היה יו"ר הוועד. שבס ואני עבדנו יחד, הוא היה שותף מלא לרעיון של שיתוף פעולה עם קצרין.  

הלכנו עם קצרין לאורך כל התקופה. לעתים היו ויכוחים אך בנושאים שוליים. אבל עבדנו יחד עם אנשי קצרין. השקענו מחשבה איך לעבוד יחד. למשל, החלטנו שאת כל המתנות של המועצה אנו קונים בחנויות בקצרין.

גם לסמי היה אינטרס לקיים את מערכת היחסים הזאת. סמי ואני עבדנו המון ביחד. לכל אחד היו הדגשים שלו. יש הבדל בין טיפול בשלושים יישובים כפריים לבין הובלת יישוב עירוני. סמי עבד יפה מאוד, הלכנו יחד עם קניג לדברים משותפים. עבדנו בכל כיוון. רצינו מאוד להגדיל את קצרין.

אני שומע שהיום מערכת היחסים בין המועצה האזורית ובין קצרין התערערה. איני יודע למה הופר השיתוף היפה הזה. חבל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.6.22

* קווי 61 – בממשלתו הראשונה של נתניהו (1996) היו חברות הדרך השלישית, בהנהגת קהלני, וישראל בעליה, בהנהגת שרנסקי. בממשלתו השניה של נתניהו (2009) הייתה חברה מפלגת העבודה, בהנהגת ברק, שלאחר מכן התפצלה, אך הפלג בהנהגת ברק – עצמאות, נשאר בממשלה. לקראת סוף הקדנציה הצטרפה גם קדימה, בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית של נתניהו (2012) השתתפו יש עתיד, בהנהגת לפיד, והתנועה, בהנהגת ציפי לבני. בממשלתו הרביעית של נתניהו (2015) כיהנה כולנו, בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית של נתניהו (2021) נטלו חלק כחול לבן, בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה, בהנהגת עמיר פרץ, ודרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל. בכל הממשלות הללו היה גורם מאזן, מרסן, שלא אפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, בתוך הליכוד ובהנהגות הליכוד היו אישים מאזנים ומרסנים, כמו דוד לוי, ארנס, בני בגין, דן מרידור, יעלון, גדעון סער ואחרים.

האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא ממשלה בראשות נתניהו, במיוחד היום, בגרסתו תאבת הנקם, ללא כל גורם מאזן. אם גוש נתניהו יקבל 61 מנדטים, תהיה זו סכנה שלא הייתה כדוגמתה לדמוקרטיה הישראלית. תהיה זו ממשלה שונה לחלוטין מממשלות נתניהו הקודמות. יתר על כן, לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים ממפלגתו, והוא עדין יהיה תלוי, אך בגורמים קיצונים ממנו – במפלגות החרדיות בנושא הדתי, ובעיקר בכהניסטים ועוזריהם ובתפיסותיהם הגזעניות, הלאומניות הפשיסטיות. ראוי לציין, שנתניהו רחוק מאוד מכהניזם. הוא רחוק מגזענות, רחוק מלאומנות רחוק מהקיצוניות הזאת. הוא מתעב את הכהניזם. אבל תאוות השלטון בכל מחיר עומדת אצלו מעל הכל ורק בעטיה הוא חיבק את בן גביר והפך אותו לחלק לגיטימי מהגוש שלו. אולם אם הממשלה תהיה תלויה בבן גביר, נתניהו עלול להיות כבול לדרישותיו ולהקצין בכניעה לתביעותיו.

לכן, הסכנה הגדולה ביותר בבחירות הללו היא 61 מנדטים לגוש נתניהו. קווי 61 הם איום אמתי על החברה הישראלית. היעד העליון בבחירות הוא לבלום את נתניהו לפני ה-61. אלה חפירות חיינו.

אם נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים (ובינתיים אף סקר לא נותן לו 61) תהיה זו מציאות אחרת, שפותחת אפשרויות קואליציוניות רבות; טובות יותר או טובות פחות, אך בכל מקרה עדיפות לאין ערוך יותר מאיום ה-61. על כך נסובות הבחירות הללו.

* מיתוס הפרת ההבטחה – ממשלת בנט הייתה ממשלה ציונית, לאומית, ניצית, ומה שקרוי אצלנו "ימנית". היא הובילה קו ניצי ביותר בתחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות. וכל זאת, תוך כיבוד דעות אחרות, בלי להציג את היריב האידיאולוגי כאויב ובוגד ואף תוך רתימתם למהלכים הללו, כמו בהצבעתם של שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. בנט לא סטה כהוא זה מן הקו האידיאולוגי שלו ושל מפלגתו. מכל ראשי הממשלות של הימין, הוא היחיד שאי אפשר להצביע ולו על החלטה משמעותית אחת שלו, שאינה "ימנית". אז יריביו ניתלו בכל החלטה טקטית כמו עיתוי הריסת ביתו של איזה מחבל או בכל שטות שאמר איזה סגן שר, כ"הוכחה" לנראטיב הבדוי על "ממשלת-שמאל-אנטי-ציונית-איסלמיסטית"; הנראטיב השקרי מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. וגם הפיצו שקרים שלא היו ולא נבראו, כיד הכזבנות הביביסטית הידועה לשמצה.

כיוון שממשלת בנט לא סיפקה ליריביה את הסחורה ה"שמאלנית" לה ייחלו, הם התמקדו בזהות שותפיו. אך מה זה משנה מי השותפים, אם המדיניות היא של ימינה ותקווה חדשה? אדרבא, העובדה שהמדיניות הניצית הזאת, כמו תנופת ההתיישבות בנגב ובגולן, החרפה רבתי של הפעולות נגד איראן, הפסקת מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות מעזה, התעקשות על קיום מצעד הדגלים במתווה המסורתי שלו, נעשתה תחת ממשלה שבה היו חברות מפלגת העבודה, מרצ ורע"ם רק נותנת להן תוקף קונצנזואלי.

בקיצור, כל ההתנגדות לממשלה, הייתה התנגדות סרק. כל הטיעונים נגדה היו חסרי שחר. האמת היא, שאך ורק דבר אחד הוליך את האופוזיציה – דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, שבעיניהם ראשות הממשלה רשומה על שמו בטאבו עד אחרון ימיו (או עד שיעביר את השלטון בירושה לבנו יאיר).

אה, ויש עוד טיעון נגדו. הבטחות הבחירות שלו, שאותן הפר. אני מציע לנתח ביושר את הטענות הללו.

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם: אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם הייתה הבייבי של נתניהו. רע"ם הייתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם הייתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים איך שהוא אומר להם. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקים את הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, אומר לו.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי או הלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

זאת האמת ואין בילתה. כל השאר – ערימת כזבים.

* מי יוצא דופן – נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, שוב נתניהו, בנט. מי יוצא דופן ביניהם?

מאז 1996 בנט הוא ראש הממשלה היחיד שלא נחשד בדבר, הוא לא נחקר אף פעם ואף לא נערכה בדיקה-טרם-חקירה נגדו. בפרשת הארוחות לביתו הפרטי ברעננה היה מן הסיאוב, אך לזכותו ייאמר שהוא לקח אחריות, הודה בטעות ועבר לשלם על כל הארוחות מכיסו הפרטי, אף שהחוק אינו מחייב זאת.

יש לקוות, שאחרי שבנט עצר נורמה פסולה בת עשרות שנים, הוא פתח נורמה אחרת, של ראשי ממשלה נקיי כפיים.

* בלתי חוקתי – שנה שלמה הייתה לקואליציה להעביר את "חוק הנאשם", והיא לא עשתה כן, בשל התנגדות ימינה. הייתה זו החמצה, כיוון שהחוק הזה חשוב. אבל משכך קרה, להעביר שינוי מהותי בחוק יסוד, בחקיקת בזק, במקביל להתפזרות הכנסת, כאשר החוק משפיע מאוד על תוצאות הבחירות – זה בלתי קביל, בלתי חוקתי, בלתי ממלכתי ובכל מקרה – בלתי בגי"ץ. אם החוק יעבור ובג"ץ יפסול אותו, יהיה זה ביזיון למי שקידמו את החוק.

לא כן, באשר לחוק הגבלת קדנציות. החוק הזה עבר בקריאה שניה והוא בשל לקריאה שלישית. לא תהיה לו השפעה על הבחירות הקרובות, אלא רק בעתיד, אם יהיה ראש ממשלה שיכהן שתי קדנציות ברצף. ולכן, ראוי להשלים את חקיקתו.

* חוק זריחת השמש – אני מתנגד לניסיון להעביר בהליך מזורז בזמן פציעות של הכנסת המתפזרת את "חוק הנאשם". זה לא ראוי, ולא יעמוד בבג"ץ. אבל בחוק עצמו אני תומך.

האמת היא שבעיניי לא נכון שחוק כזה יכתב בספר החוקים הישראלי, כפי שאין חוק המורה לשמש לזרוח בבוקר. כלומר, זו צריכה להיות נורמה ברורה, שאין כל צורך לחוקק אותה.

כאשר רבין נחשד בעבירה זניחה שחצי שנה מאוחר יותר הוצאה מספר החוקים, הוא לא המתין לכתב אישום והתפטר מתפקידו. כאשר החלו חקירות אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו קרא לו, בצדק רב, להתפטר, כי לא יתכן שאדם החשוד בפלילים יכהן כראש הממשלה. כיוון שאולמרט לא התכוון להתפטר, וכמו מחליפו התבכיין על ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" והפיץ קונספירציות מטורללות על הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי לסכל את השלום הסופי שהוא עמד להביא – חבריו להנהגת מפלגתו ושותפיו להנהגת הממשלה הראו לו את הדלת והוא נאלץ להתפטר, הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום.

נתניהו, שרמס כל נורמה ציבורית, הוכיח שאי אפשר עוד להתבסס על נורמות ועל "כך לא יעשה במקומותינו", ואין מנוס מחקיקה. הוא הוכיח שבלי חוק הכופה זאת, הוא ממשיך לכהן גם אחרי הגשת כתבי אישום והמוני חסידיו תומכים בכך בכל מאודם. יתר על כן, ככל שזה תלוי ובו ובחסידיו, גם אם הוא יורשע – אין סיבה שלא ימשיך לכהן.

משלא התפטר, הוכיח נתניהו בהתנהגותו כמה מסוכן הוא המצב שבו נאשם בפלילים עומד בראש הממשלה. איך הוא מנצל את כוחו כדי לנסות להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מאימת הדין. איך הוא מנצל את מעמדו כדי להסית את הציבור נגד מדינת החוק ומוסדותיה, לרדוף אישית את מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, פרקליט המדינה ואנשי התביעה, ולהפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". לא בכדי, ההמון הנוהה אחריו קורא להעמיד לדין את החוקרים והפרקליטים. במעשים אלו הוא מדרדר את ישראל למדינת עולם שלישי.

נכון, עדיף היה שלא יהיה חוק כזה בישראל, כי מוטב היה שהנורמות והבושה ייתרו אותו. מכיוון שזה לא המצב, והבושה אבדה, אין מנוס מהחוק.

* להאריך את כהונת כוכבי – היועמ"שית גלי בהרב-מיארה קבעה שבשל הקדמת הבחירות לא יוכל גנץ למנות כעת את הרמטכ"ל הבא (אם כי זו אינה פסיקה סופית). קביעה זו אינה מפתיעה, כיוון שזו הנורמה המקובלת בישראל לאורך השנים, שממשלת מעבר נוהגת באיפוק וריסון, ובין השאר אינה ממנה בעלי תפקידים בכירים, אלא משאירה זאת לממשלה שתקום אחרי הבחירות.

יש בכך היגיון רב, אולם כאשר בשלוש שנים מתקיימות חמש מערכות בחירות ובשנים הללו רוב הזמן משלו ממשלות מעבר, הדבר גורם לפגיעה קשה בתפקוד המדינה.

כפי שכבר כתבתי, הפתרון הראוי לנושא בחירת הרמטכ"ל, צריך להיות הארכת כהונתו של כוכבי לשנה חמישית.

* ציוניזציה של ש"ס – האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ, בחרה פה אחד ביצחק וקנין לחבר דירקטוריון קק"ל. טרם ההצבעה, וקנין קיבל שבחים מימין ומשמאל. מעבר להתאמה האישית, אני שמח על בחירת איש ש"ס. כידוע, החרדים התנגדו לציונות ולתנועה הציונית ולא היו חברים בה. עצם הצטרפותה של ש"ס למוסדות הלאומיים מעידה על תהליך ציוניזציה של מפלגה זו. אני מקווה מאוד לציוניזציה של החרדים כולם, שתבוא לידי ביטוי גם בדרישה הציונית מהפרט – גיוס לצה"ל והגנה על המולדת.

* סרטן הקנאות – השליסל הנורווגי הוא קנאי אסלמיסט.

זו אותה קנאות.

* איזה ערך יש לתחקיר של ארגון אנטישמי – מועצת זכויות האדם של האו"ם הוא ארגון אנטישמי, שמיוצגות בו מדינות רודניות שאין בהן זכויות אדם, ועיקר עיסוקה האובססיבי הוא תקיפת ישראל, גינויה ועלילות דם עליה. אין שום ערך ושום משמעות ל"תחקיר" של הגוף האנטישמי הזה, כאילו כתבת אל-ג'זירה נהרגה בידי חיילי צה"ל.

בכל שנה נהרגים עיתונאים בעולם, שמסקרים זירות לחימה. באף מקרה כזה, אין דרישה לחקירה פלילית (!) או לחקירה כלשהי, מתוך הבנה שמי שנמצא באזור קרבות, מסכן את חייו. הדרישה הזאת היא רק מישראל, ללא שמץ של הוכחה שחיילי צה"ל הרגו אותה.

איני יודע מי הרג אותה, אבל העובדה שהרש"פ מסרב למסור את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל, מעידה שיש להם מה להסתיר. הרי אילו היה בידם קליע המוכיח שחיילי צה"ל הרגו אותה, הם היו קופצים על המציאה כמוצאי שלל רב וממהרים למסור אותו לבדיקה שתוכיח את טענתם. לכן, רוב הסיכויים הם שהיא נהרגה מאש פלשתינאים.

* געגוע לפנטזיה – בסרט תעודה מעניין על הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בערוץ 11, התראיין אורי אבנרי, וסיפר שלפני קום המדינה היישוב התנתק מן העם היהודי. אף אחד לא דיבר על יהודים. רק על מדינה עברית, צבא עברי, חקלאות עברית. קם עם חדש.

דברים אלה הנם הבל ורעות רוח. רגע, איך אני מתווכח אתו? הרי הוא חי אז, כנער וכבוגר, ואני עוד לא נולדתי. נכון. אבל הזיכרון שלו סובייקטיבי ומוטה ולכן מתעתע, בעוד אני מסתמך על מסמכי התקופה; על עיתוני התקופה, על פרוטוקולים מן התקופה, על זיכרונות ויומנים של אישי התקופה.

נכון, הכנענים (שלאורי אבנרי היה פלירט מורכב אתם, ועל כך כתבתי מחקר) קראו לעצמם "עברים" בתור עם חדש של כל בני הארץ מכל העמים, המנותק לחלוטין מהעם היהודי. מנהיג הכנענים יונתן רטוש אמר שהקשר בין העברי ליהודי, הוא כמו הקשר בין האדם לקוף. אז אמר. אבל כמה כנענים כאלה כבר היו? נכון, ברדיצ'בסקי כתב פעם שהעברי הראשון הוא היהודי האחרון. אז כתב. הוא גם כתב דברים סותרים. ודאי שאלה לא המיינסטרים.

כל הקורא במסמכי התקופה רואה שהשימוש במושג "יהודי" היה נפוץ מאוד, לצד השימוש במושג "עברי", ללא כל אבחנה ביניהם. כאשר המפגינים נגד הספר הלבן קראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" על עליה של מי הם דיברו? עליה של עברים? שאינם יהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". לא "מדינת העברים". כאשר מעפילים פוזרו בין חברי קיבוצים, חברי הקיבוץ והמעפילים קיבלו הנחיה להזדהות בחיפושים של הבריטים, ציידי המעפילים, במשפט: "אני יהודי מארץ ישראל". המאבק על עבודה עברית, היה מאבק להעדפת יהודי, גם כזה שעלה אתמול לארץ ישראל, על ערבי, תושב ותיק בארץ. השפה העברית היא שפתו הלאומית של העם היהודי. האמירה של אבנרי שהציונות נועדה להתנתק מן היהדות, שאותה מיחזר למחרת בבוקר ב"הארץ" רוגל אלפר היא כמובן שטות. תכנית בזל – המצע של התנועה הציונית מדברת על: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל".

הציונות היא המימוש העילאי של היהדות והיא נועדה להיות דרך המלך של כל היהודים בעולם, לעלות למולדת היהודית – ארץ ישראל, ליישב אותה ביהודים, ולהקים בה מדינת לאום יהודית. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ולכל אורכה מופיעה פעמים רבות המילה "יהודי" על הטיותיה השונות, לצד השימוש בביטוי "עברי" פעמים אחדות, כמילים נרדפות לכל דבר. ועיקרה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הנוסטלגיה של אורי אבנרי, אליה עורג גם רוגל אלפר, אינה למה שהיה פעם, אלא לפנטזיה שלו, שהייתה הפנטזיה של שולי השוליים.

* סילוף ההיסטוריה – התכנית על הרבנים קוק ב"כאן" 11 הייתה טובה, בדרך כלל, אך דבר אחד צרם לי מאוד. דובר שם על כך שלפני מותו של הרב קוק נראה היה שחלומו נגוז – היו מאורעות תרפ"ט, היטלר עלה לשלטון והיה רצח ארלוזורוב. ועורך הסרט הוסיף שהדבר הרחוק ביותר מחזון הרב קוק הוא שיהודי ירצח יהודי.

קודם כל, ארלוזורוב לא נרצח על ידי יהודי, אלא על ידי ערבי. שנית, הרב קוק, שהיה מקורב כל ימיו לתנועת העבודה וחלוציה, יצא חוצץ נגד העלילה שרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב והעמיד את עצמו בשורה הראשונה של המאבק על שמם הטוב של הנאשמים ברצח. כדי להדגיש את עמדתו, הוא חתם בשבת בבית הכנסת (!) על עצומת תמיכה בסטבסקי ורוזנבלט, הנאשמים ברצח, וקבע שהם חפים מפשע. האופן שבו הוצגו הדברים, דווקא בתכנית על הרב קוק, היא סילוף מוחלט של ההיסטוריה.

* זיכוי מוחלט – רשומה שהעליתי בנושא רצח ארלוזורוב בעקבות סרט תעודה על הרבנים קוק, עוררה תגובות שהפתיעו אותי. אנשים צעירים שממשיכים למחזר את העלילה כאילו ארלוזורוב נרצח בידי הרוויזיוניסטים, קרוב לארבעים שנה אחרי שוועדת חקירה ממלכתית זיכתה את סטבסקי ורוזנבלט זיכוי מוחלט.

ועל ועדת החקירה כותבים בלגלוג, שזו ועדת החקירה שבגין הקים ומסקנותיה נקבעו מראש.

ובכן, בגין לא הקים את ועדת החקירה. ראש ממשלה אינו מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה מוסמכת להחליט על ועדת חקירה ממלכתית, ומרגע שקיבלה את ההחלטה, החקירה מופקעת לחלוטין מידי הממשלה.

מי שמקים ועדות חקירה ממלכתיות הוא נשיא בית המשפט העליון. הנשיא לנדוי הקים ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור, נשיא בית המשפט המחוזי מקס קנת, ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר והרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', פילוסוף ותיאולוג. פרופ' גלבר התפטר מן הוועדה בעקבות סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית על הטבח בסברה ושתילה. לאחר התפטרותו הוא שבת שביתת שבת מול משרד ראש הממשלה, עד שהממשלה החליטה על הקמת הוועדה.

הוועדה קבעה פה אחת שסטבסקי ורוזנבלט זכאים לחלוטין מחוסר אשמה, ולא הייתה להם יד ברצח.

האם הלועגים לוועדה רומזים על קונספירציה, על פיה נשיא בית המשפט העליון והשופטים הנכבדים עיוותו דין וזיכו אשמים כדי לרצות את ראש הממשלה? תאוריה מטורללת כזאת מתאימה יותר לאזור חיוג אבישי בן-חיים ויאיר נתניהו ולהבלי "מדינת העומק".

* חֲרָמָה – ברכות חמות לכלת פרס ביאליק לשנה זו, פרופ' זיוה שמיר. אני נהנה הנאה מרובה מקריאת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן. באשר ל"זמר מפוחית", ברצוני להציע פירוש נוסף למילה חֲרָמָה. יתכן שאלתרמן מרמז כאן לביטוי הסלנג חרמנות, כלומר תשוקה ועוררות מינית.

"תראה תמונה לחברך: זו שמה מריאמה

אצלי בלב היא כל הזמן החרמה".

כלומר, גיבור הבלדה מציג את תמונת אשתו לחברו, ומתאר את החשק המיני השרוי בו כל הזמן. וכאן, אפשר לפרש זאת כיצר לבגוד באשת החוק עם נשות החיק המחכות לו בכל נמל, או בחשק לאשתו החוקית, כאשר הוא בורח ממנה הימה.

          * ביד הלשון

אם צריך אקרצף רצפות – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו. אעשה הכל, הוא מבטיח, כדי למנוע את ההתפרקות, את חורבן הבית השלישי. בלי ענייני אגו ותפקיד. אם צריך אקרצף רצפות. הכל".

"אם צריך אקרצף רצפות" הוא משפט משירו של אלתרמן "זמר שלוש התשובות" (או כפי שנהגנו לכנות אותו בנעורינו: "שיר השפוטה"):

הוא אמר: "אם תלכי אחרי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כוח אולי"

אז אמרה היא: "לאט, כוח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה.

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אהובי, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כוח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.6.22

* הרמה הישראלית – ב-10.6 מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חמישה שבועות לאחר מכן עלו לגולן ראשוני המתיישבים והחלו בהקמת מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן.

כותרת פקודת היום של אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר הייתה: הרמה ה"סורית" בידינו!

הביטוי הזה הופיע גם באחת הפסקאות: "הרמה ה'סורית' בידינו. טיהרנוה מקני המרצחים, לאחר קרב עז וקצר. לא יוכל עוד הצבא הסורי להפגיז את יישובינו, להבעיר את שדותינו, להתנכל לקיומנו. מיום זה ישרור השלום בעמקי החולה והכינרת".

שתי נקודות מעניינות. אחת היא, השימוש בביטוי "הרמה הסורית" ולא רמת הגולן. השניה היא הכנסת המילה "סורית" למירכאות.

למחרת, הכותרת הראשית של העיתון "היום", ביטאון גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) היה: "צה"ל כבש את הרמה הסורית". כך גם בגוף הכתבה, מאת משה שי, סופרו הצבאי של "היום": "כוחות צה"ל, בעקבות ההפגזה הסורית הרצופה על היישובים הישראליים, השתלטו על עמדות הארטילריה הסורית – על הרמה הסורית". ובכתבה של י. וקסמן, סופר "היום" בגליל, תחת הכותרת "מבצע בזק", נכתב: "בקרב קשה ולעתים אכזרי, ולאחר חמישה ימי הפגזת יישובים על ידי התותחים הסוריים, כבש צה"ל את כל הרמה הסורית, למן תאופיק שבגזרה הדרומית ביותר, וכלה בבניאס שבצפון".

בשתי הכתבות, לא הופיעה המילה גולן. הגולן הוא שמו של האזור מאז ימי התנ"ך. גם בערבית הוא נקרא ג'ולן. אלפי שנים הגולן נקרא בשמו. במשך 21 שנה, מהקמת סוריה ועד מלחמת ששת הימים, הגולן היה בידי הסורים. מהגולן הם פלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, כדי לנתק את הגליל משאר הארץ, כחלק ממזימת מדינות ערב לסכל את הקמת המדינה ולהטביעהּ בדם. ובמשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, היה הגולן בסיס לתוקפנות רצחנית יום יומית נגד יישובי הצפון. מהגולן הסורים ניסו להטות את אפיק הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. "ההר שהיה כמפלצת", כינה יובב כץ, בשירו האלמותי "בתי את בוכה או צוחקת?" את הגולן תחת הכיבוש הסורי. ובימי האימה האלה, קיבל הגולן את הכינוי "הרמה הסורית", הכינוי המאיים, המבטא את האימה. הכינוי הזה, שנולד בשנות החמישים מת בסוף שנות השישים, עם שחרור הגולן.

דדו השתמש בכינוי שהיה מקובל באותם ימים, אך הכניס אותו למירכאות. 55 שנות התיישבות ציונית ו-41 שנות ריבונות ישראלית מחקו את השם המאיים והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, כמו את רעיון העוועים של מסירת הגולן לאויב הסורי. אנו, תושבי הגולן, בתמיכת עם ישראל ברובו המכריע, הפכנו את הגולן לרמה הישראלית.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התעמתתי באולפן "פופוליטיקה" עם מנהיגת מרצ, השרה שולמית אלוני. במהלך דבריה שלפה אלוני פרובוקציה: "הגולן הוא בכלל סורי. השם שלו היה 'הרמה הסורית' ". את הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן היא הציגה כהשבת אבדה לבעליה.

חלפו כשלושה עשורים, ואפילו שרי מרצ עלו עם כל שרי הממשלה לישיבת ממשלה היסטורית במבוא חמה והצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן; תכנית שכבר מיושמת בשטח, והגשמתה תהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל אפשרות לנסיגה מהגולן.

מי שיצא נגד התכנית היה עיתון "הארץ", שבמאמרי מערכת תקף בחריפות את מרצ על תמיכתה בתכנית, ושב על עמדתו המסורתית שיש לסגת מהגולן ולמסור אותו לסורים.

עמדתו ה"מסורתית"? בעניין זה אשמח להפתיע. ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לגולן ויומיים לפני שהשלים את שחרורו, כאשר הממשלה עוד היססה ושר הביטחון דיין עוד התנגד, התחלק מאמר המערכת לשלושה חלקים. החלק הראשון היה שיר הלל ושבח על שחרור ירושלים, שכותרתו "צהלי ורוני יושבת ציון!" (סימן הקריאה – במקור). החלק האחרון היה "ניתן ביד רחבה" – קריאה לציבור להיענות למלווה החירום של הממשלה, למימון הניצחון. החלק המרכזי היה תחת הכותרת "להשלים את המלאכה". וכך נאמר בו:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. … יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

* הניסיון שלא הצליח – לפני ימים אחדים פרסמתי מאמר שבו ניתחתי אחרי שנה את השותפות עם רע"ם, שבזמן אמת התנגדתי לה, אך בדיעבד אני סבור שהמהלך היה נכון, ואילו יצליח הוא נושא בשורה חשובה לחברה הישראלית. כותרת המאמר הייתה "הניסיון שלא נכשל". במאמר ציינתי לשבח את דרכו האמיצה ופורצת הדרך של מנסור עבאס מצד אחד, אך גם את התנהלותם של הסובבים אותו שאינם מתעלים לגודל ההזדמנות. קבעתי, שהעתיד יקבע אם הניסיון הצליח.

בעקבות הצבעת חלק מחברי רע"ם עם האופוזיציה למדינה בראשות ביביטיבי, נכון לשנות את הכותרת ל"הניסיון שלא הצליח". עדין איני מגדיר אותו כניסיון שנכשל, כי אני מקווה שרע"ם תתעשת ותשנה את דרכה. אם היא תמשיך לנהוג כפי שנהגה לאחרונה, יהיה זה כישלון. במצב הזה, הממשלה הנוכחית, למרות שהיא ממשלה מצוינת, לא תוכל להמשיך. תהיה זו בשורה רעה למדינת ישראל. למגזר הערבי בישראל, זה עלול להיות אסון.

רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת ורצה לבד עם המסר של דרך חדשה למגזר הערבי – דרך של השתלבות, גם בפוליטיקה. ההסדר המכונן הוא הצטרפות לכל קואליציה, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות, תוך התמקדות בצרכים האזרחיים והתעלמות מהסוגיה הפלשתינאית והנושאים הלאומיים. זה ההסדר היחיד שמאפשר לערביי ישראל השתלבות בממשלה ישראלית. גם נתניהו וגם בנט הלכו עם רע"ם להסדר הזה. נתניהו נכשל, או ליתר דיוק הוכשל בידי סמוטריץ'. בנט הצליח.

אם רע"ם תמשיך לבגוד בקואליציה שבה היא שותפה, ולפעול על פי עיקרון מכונן אחר – שותפות קואליציונית שבה רע"ם מקבלת את כל מה שהוסכם עליו בעבור המגזר הערבי ובתמורה מצביעה עם האופוזיציה נגד הממשלה – יתכן שהמגזר הערבי יצטרך להמתין עוד 73 שנים עד שיוכל להצטרף לקואליציה כלשהי.

* קח את הכסף וברח – על רע"ם להבין, ששותפות קואליציונית – כשמה כן היא, שותפות. היא מבוססת על הדדיות. זה לא יכול לעבוד בשיטת "קח את הכסף וברח". רע"ם חתומה על הסכם קואליציוני. מה שהובטח לה מקוים. מה שנדרש ממנה הוא להצביע עם הקואליציה בכל ההצבעות בכנסת.

* מבחן אורבך – בימים הקרובים ניווכח האם יש לניר אורבך עמוד שידרה, או שהוא קורץ מהחומר של עידית סילמן – אבקה.

* אבדה הבושה – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה נגד חוק האזרחות, הם הפיצו נראטיב על פיו הם הצביעו נגדו בשל כרסומים בחוק בהסכמות בין איילת שקד למרצ ורע"ם. כמובן שזה שקר. החוק הונח על שולחן הכנסת עוד בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו, וממשלת השינוי לא שינתה בו אות או פסיק. רק כאשר התברר סופית שהאופוזיציה-למדינה נחושה להצביע נגד, איילת שקד הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, כדי לנסות להציל את החוק. אבל עצם הפצת הנראטיב השקרי, מעידה שעוד הייתה שם קצת בושה.

כאשר האופוזיציה למדינה עמדה להצביע נגד חיילי צה"ל ולהפיל את חוק "ממדים ללימודים", היא המציאה את הספין של מימון ב-100% ואח"כ השתמשה בסולם שגנץ הציב לה כדי לרדת מהעץ.

בהצבעה על חוק יו"ש אבדה הבושה. ההצבעה הבוטה נגד מדינת ישראל ונגד תושבי יו"ש נעשתה בריש גלי, היישר מהמקפצה. בלי כאבי בטן.

* התיישרו – אילו אמרתי לפני שנה לביביסט ממוצע שהליכוד יצביע נגד חוק יו"ש, הוא היה מגיב שאני רל"ב, ביביופוב, מעליל עלילות שווא על הליכוד, תופר תיקים, פריבילג אשכנזי, דיפ-סטייט, בולשביק וכד'. הדבר המדהים, הוא שכאשר נתניהו עשה את המעשה הנואל הזה, רוב הביביסטים התיישרו והצדיקו את האסטרטגיה האופוזיציונית הגאונית שלו.

האמת היא שלא הייתי אומר זאת לפני שנה, כי לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל האיש הזה מסוגל להידרדר.

* תפיסת ההפעלה של האופוזיציה למדינה – ככל שיהיה רע יותר למדינת ישראל, יהיה טוב יותר לנתניהו. ומטרת העל היא שיהיה טוב לנתניהו.

* בדרכו של לנין – אחד הגידופים החביבים על הביביסטים הוא… "בולשביק". מי שכופר באלוהותו של נתניהו הוא… "בולשביק". מי שמטיל ספק בתאוריות הקונספירציה המטורללות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להעלות את השמאל לשלטון, הוא… "בולשביק".

מה הקשר? מי אמר שצריך קשר? מבחינתם זה עוד גידוף. כמו אצל אלה שההגדרה שלהם למי שאינו חושב כמוהם היא: "פשיסט" (יש כמה כאלה ברח' שוקן).

האמת היא שמי שנוקט בשיטות בולשביקיות מובהקות, הוא דווקא נתניהו. שיטת האופוזיציה למדינה שהוא מנהיג, היא פרקטיקה בולשביקית מובהקת.

ולדימיר איליץ' אוליאנוב, הידוע בכינויו לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית, קבע את האסטרטגיה: "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". כלומר, ככל שיהיה יותר רע ברוסיה, זה יהיה טוב יותר, כי זה יקדם את המהפכה.

וזו בדיוק גישתו של נתניהו. הוא לא הולך בדרך האופוזיציה הממלכתית, האופוזיציה הנאמנה, האופוזיציה האחראית, שאותה עיצב בגין בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה ובה הלכו כל ראשי האופוזיציה מאז (כולל נתניהו עצמו, לפני שהשלטון הממושך מדי סיאב אותו עד שורשי שערותיו), אלא בדרכו של לנין.

* הדלת פתוחה – מדוע מנסור עבאס טרם פרסם את ההקלטות מן המו"מ שקיים עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו? עמית סגל, בטור שלו בידיעות אחרונות, מעריך שעבאס עדין מקווה "שיום אחד למרות כל הסמוטריצ'ים, ישלב ידיים עם הליכוד".

* שבתי צבי הראשון – אילו היו רשתות חברתיות במאה ה-17, שבתי צבי היה אלוף הלייקים.

* איני מתפעל מאפס גירעון – איני מתפעל יותר מדי מהישג האפס-גירעון, כיוון שלתפיסתי מטרה של מדינה אינה לא להיות בגרעון, אלא לקדם משימות לאומיות וחברתיות. אם מצב הקופה טוב כל כך, יש לממש אותה לפעולות שלמענן היא קיימת, בקידום החינוך, הביטחון, העליה והקליטה, ההתיישבות, הרווחה, הבריאות, המדע, ההשכלה הגבוהה, התשתיות, התחבורה, התרבות, הסביבה וכד'.

* דיאלוג כן ואמתי – בנושא השירות הקרבי של בנות בצה"ל, יש הבדל בין עמדתי האישית, המזוקקת, לבין עמדתי החברתית. אישית, אני רואה זכות גדולה בהגנה על המולדת, מעריך מאוד כל מי שרוצֶה וכל מי שרוצָה לתרום את התרומה הגדולה ביותר, תוך נכונות למסירות נפש, וסבור שעל החברה הישראלית לעודד זאת ועל צה"ל לאפשר זאת. אני סבור שצה"ל זקוק לטובים ביותר ובעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר בכל התפקידים ולכן אין סיבה למנוע מאוכלוסיה כלשהי, מטעמי מגדר או מטעמים אחרים, להתמודד על כל תפקיד.

אולם חברתית, אני יודע שהדבר מורכב. צה"ל הוא צבא העם, ויש להתחשב בעמדות השונות בחברה הישראלית בנושא השירות ביחידות המעורבות, גם בעמדת הציונות הדתית. ולכן, יש להגיע להסכמות באמצעות דיאלוג כן ואמתי עם הציונות הדתית ומנהיגיה בנדון. דיאלוג כן ואמתי – אין פירושו בשום אופן זכות וטו לרבנים. אבל באותה מידה אין פירושו סירוב להקשיב להם, ללכת לקראתם ולהגיע להסכמות. אני מאמין, שברצון טוב ניתן להגיע להסכמות. ההסכמות לא תהיינה על פי עמדתי האישית ולא על פי העמדה המנוגדת לה. ההסכמות תתבססנה על פשרה מכובדת.

בסוגיה חברתית רגישה כזו, אין מקום להתערבות בג"ץ. אין להתייחס לכך כאל סוגיה של זכויות האזרח. יש כאן שיקולים מקצועיים צבאיים ושיקולים חברתיים-אידיאולוגיים-דתיים. אין אלה סוגיות לבג"ץ. פסיקה משפטית, מעצם טבעה, היא הכרעה דיכוטומית, לכאן או לכאן. בסוגיה הזו, מן הראוי להשאיר את הזירה לשיג ושיח שיאפשר הסכמות ופשרות.

* היכן תמוקם אוניברסיטת הגליל – מודעת ענק ב"הארץ": "מחזקים את הצפון". מעולה. כותרת המשנה: "מקימים אוניברסיטה במכללה האקדמית גליל מערבי. נקודה". והחתומים מטה, ראשי הרשויות בגליל המערבי, "קוראים לשרת החינוך ולמל"ג לעמוד בהבטחות השלטוניות שניתנו ולהקים אוניברסיטה בגליל". ובהמשך – פירוט מדוע חשוב להקים אוניברסיטה בגליל ואח"כ הסבר מה היתרונות של מכללת הגליל המערבי.

הקורא התמים יחשוב שהגליל נאבק על קיום ההבטחה להקים בו אוניברסיטה. מה שלא מוזכר, ולו ברמז, במודעה, הוא שהמחלוקת אינה אם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא האם להקימהּ בגליל המערבי או המזרחי.

ובמחלוקת הזאת, ברור לי, ולא רק בשל היותי תושב הגולן, שהוא חלק מאשכול הגליל המזרחי, שנכון להקים את האוניברסיטה בגליל המזרחי. הסיבה לכך, היא שהגליל המערבי סמוך במרחק של נסיעה קצרה ותחבורה ציבורית ענפה לשתי אוניברסיטאות – אוניברסיטת חיפה והטכניון. הגליל המזרחי, לעומת זאת, רחוק מאוד מעיר גדולה ומאוניברסיטה כלשהי. ולכן, חיזוק משמעותי של אזור הספר הצפוני של ישראל, הוא בהקמת האוניברסיטה בגליל המזרחי. המכללה האקדמית תל-חי, שהיום יש לה גם שלוחה בקצרין, היא מכללה מתקדמת ומפותחת מאוד שעשויה להיות התשתית לאוניברסיטת הגליל, לצד מכללת כינרת ומכללת צפת.

* לצ'פר את החיילים – אוניברסיטת חיפה הציעה מלגות לסטודנטים משוחררי צה"ל או שירות לאומי. האגודה לזכויות האזרח תקפה את ההחלטה, שמפלה בין אזרחים על רקע לאומי, והאוניברסיטה התקפלה וביטלה את המילגה.

זו חוצפה ממדרגה ראשונה. בישראל יש שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, ללא הבדל לאום ודת. השוויון הוא רק בזכויות, לא בחובות. הזכויות, אינן מותנות במילוי החובות.

מילגה מהאוניברסיטה, אינה במסגרת זכויות האזרח. מילגה, מעצם טבעה, היא פריבילגיה. כן, נכון וראוי לצ'פר את מי שהקדישו שלוש שנים מחייהם למען המדינה, והקרביים שבהם גם סיכנו את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. יש לזכור, שבשנות שירותם – מי שלא שירתו יכלו להתחיל ללמוד, או לעשות כסף כדי לממן את הלימודים. כך שמדובר כאן בהעדפה מתקנת.

לא זו בלבד שאין כאן אפליה – גם לשיטתו של הרואה בה "אפליה", היא גם לא על רקע לאומי. יהודי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי, אינו זכאי למלגה. ערבי ששירת בשירות לאומי, והשירות הלאומי פתוח לכולם וישמח לקבל כל צעיר ערבי, זכאי למלגה. וערבי ששירת בצה"ל – על אחת כמה וכמה.

* מש"ל – תרגיל להגשה בקורס באוניברסיטת ב"ג בנגב: "ציינו שתי נקודות דמיון ושתי נקודות שוני מבחינה גיאוגרפית פוליטית בהשוואה בין הכיבוש הרוסי באוקראינה לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. חברו את התשובה למידע שעליו עברנו בקורס".

אילו ניגשתי להשיב על השאלה הזאת, הייתי מגיש חיבור בנוי לתלפיות, מנומק לעילא ולעילא ומנוסח ברהיטות. הציון שהייתי מקבל – אפס.

כי מדובר בסוג של שאלה שהתשובה הנדרשת שלה היא מש"ל: מה שרצינו להוכיח. ועל פי ניסוח השאלה, ברור שהתשובה שלי לא תהיה מה שהמרצה, אורן יפתחאל, רוצה שאוכיח.

קוראים לזה אינדוקטרינציה. ע"ע ספרי הלימוד ברש"פ.

* סערה בשלולית הדלוחה – סערה בשלולית הדלוחה של השוקניה. רון כחלילי פרסם מאמר שבו טען שהמזרחים אינם אחראים לנכבה. הם עצמם קורבנות של הקולוניאליזם הציוני, והרי הם לא באו מאירופה אלא מהמזרח התיכון. השיב לו גדי אלגזי, אף הוא מזרחי, שגם המזרחים אחראים לנכבה. כל היהודים אחראים לפשע, כולם חלק מן הפרויקט הציוני הקולוניאליסטי, ונכון שגם המזרחים הם קורבנות הקולוניאליזם הציוני שהפך אותם "חומר גלם התיישבותי ולמתיישבים בעל כורכם", אך מאז ועד היום הם חלק מביצוע הנכבה שעדין מתבצעת בפועל ומשליטה את ה"עליונות היהודית" וכו' וכו' וכו'.

את אלגזי אני מכיר מילדות. גדלנו באותה שכונה. הוא מבוגר ממני בשנתיים. למדנו באותו בית ספר יסודי ובאותו תיכון. הוריו היו פעילים ברק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, הגלגול הקודם של חד"ש) וכבר כנער הוא היה פעיל בשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. כנער הוא הקים עוד בשנות השבעים קבוצה שהודיעה שתסרב לשרת בשטחים. ואכן, עם גיוסו הוא סירב שוב ושוב לשרת ביו"ש ובסופו של דבר נשפט לשנת מאסר. על הקירות קושקשו בידי אנשי השמאל האנטי-ישראלי גרפיטי "ישוחרר גדי אלגזי". בסופו של דבר הוא נחון ושוחרר מצה"ל. עד היום הוא מראשי מק"י וחד"ש.

אותו גדי אלגזי הוא ההיסטוריון שנבחר להרצות באירוע לציון ארבעים שנה ל"יד יערי", מכון המחקר של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, על שמו של מאיר יערי. יש לציין, שיערי עצמו, מנהיג השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, יחד עם שותפו להנהגה ההיסטורית יעקב חזן, הובילו מסע של "טיהור" (כלשון המהלך) הקיבוצים מה"סנהאיסטים", תומכי משה סנה הקומוניסט, וגירושם מן הקיבוצים. בשנות השישים מק"י התפלגה, בין אנשי סנה המתונים לרק"ח הקיצונית בראשות מאיר וילנר. הוריו של אלגזי היו בפלג של וילנר ובנם הלך בדרכם ואף הקצין עם השנים. ודווקא הוא הוזמן, כפרופסור להיסטוריה (שמחקריו הם תעמולה אנטי ציונית), לכנס הארבעים ליד יערי.

* בגין ועקורי אקרית ובירעם – ב"אולפן שישי" בערוץ 12 התווכחו בן כספית ובועז ביסמוט בשאלת עמדתו של בגין בנושא עקורי אקרית ובירעם. כספית טען שבגין תמך בהחזרת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם. ביסמוט טען שבגין רק הקים ועדה לבחינת הנושא, והוועדה לא אישרה את החזרתם. מי צודק בוויכוח?

שניהם. בן כספית צודק – אכן, בגין תמך בהשבת העקורים לבתיהם. מאז שנות החמישים ועד עלייתו לשלטון ב-1977 בגין ותנועת החירות ואח"כ גח"ל והליכוד קראו להחזיר את העקורים לבתיהם ובגין התחייב לעשות כן אם יעלה לשלטון. ביסמוט צודק – כאשר בגין עלה לשלטון הוא הקים ועדת שרים שתלמד את הנושא ותמליץ את המלצותיה, והוועדה, בראשות אריק שרון המליצה לא להחזיר את העקורים והם לא הוחזרו.

קצת היסטוריה. פרשת אקרית ובירעם שונה מכל סוגיית הכפרים הערבים במלחמת השחרור. מדובר בשני כפרים נוצרים מרונים שנכבשו במבצע "חירם", שבו צה"ל שחרר את הגליל. תושבי אקרית קיבלו את צה"ל בדגלים לבנים לאות כניעה וחתמו על כתב כניעה ללא קרב. כשכוח צה"ל נכנס לכפר, תושביו קיבלו אותו בלחם ומלח. הכומר של הכפר החזיק בידו ספר תנ"ך ואמר לכוחות צה"ל בעברית: "ברוכים אתם, בני ישראל". המוכתר והכומר הזמינו את החיילים להתארח בכפר. כעבור שבוע, ב-6 בנובמבר, תושבי הכפר קיבלו הוראה להתפנות לכפר ראמה מטעמי ביטחון (המיקום הסמוך ללבנון והמשך הקרבות). כאן יש שתי גרסאות. אנשי הכפר טוענים שנאמר להם שהפינוי הוא לכל היותר ל-15 יום. גרסת סגן המושל רב סרן קרסננסקי הייתה שהוא לא נקב במועד, אך גם לגרסתו הוא אמר שזו עקירה זמנית מטעמי ביטחון, עד שמצב הביטחון יאפשר להם לשוב.

מקרה ברעם דומה. שבועיים אחרי כיבוש הכפר, נאמר לתושבים שעליהם להתרחק מן הכפר מטעמי ביטחון למרחק 5 ק"מ מן הכפר. הם יצאו לשדות, ו-7 תינוקות מתו מהיפותרמיה. הם לא הורשו לחזור והתפנו לגוש חלב. הם ביקשו פגישה עם שר המיעוטים בכור שטרית. שטרית בא להיפגש אתם בגוש חלב. לכבודו, נבנה בכניסה לכפר שער ובראשו מגן דוד. אנשי גוש חלב וברעם קיבלו את השר בכבוד מלכים. הכומר של גוש חלב שברך את השר אמר: "… רוצים אנחנו לחיות כאחים עם בני ישראל, שווים בזכויות וחובות כלפי האל, הממשלה והמולדת". הכומר ביקש שבני כפרו יצטרפו לצבא ישראל, וכי תוקם תחנת משטרה בכפר, "מאנשינו או מבני ישראל, כרצונכם". בפגישה ביקשו אנשי שני הכפרים לאפשר את חזרת עקורי בירעם לכפרם. השר הבטיח לפעול לכך, וכתב מכתב מפורט לבן-גוריון שבו הציג את הפרשה ואת תמיכתו בחזרת הכפריים. יש לציין, שבשל תמיכתם של תושבי הכפרים בישראל, הם התבקשו לעזוב לאזורים בתוך שטח ישראל ולא לעבור ללבנון. ב-1953 צה"ל פוצץ את בתי הכפרים.

לא מדובר כאן בכפרים שנלחמו בישראל ולכן הסיפור שלהם שונה מהסיפור הכללי. יש צדק רב בדרישתם. מצד שני, יש היגיון רב בחשש מפני תקדים, ויש להתייחס לכך בכל כובד הראש. אך גם אם מתנגדים לשיבתם, מחשש לתקדים, אין להתעלם מהשוני ומכך שמדובר בעוול.

מאז שנות החמישים ועד היום עקורי אקרית וברעם מבדלים את עצמם לחלוטין מערביי ישראל וממאבקיהם. הם מדברים כישראלים, פטריוטים, שרבים מהם שירתו בצה"ל, וככאלה הם דורשים שיעשה להם צדק. רבים מהם מגדירים את עצמם כבני הלאום הארמי, ואינם רואים עצמם כערבים. ממשלת ישראל הכירה בלאום הארמי.

מאז שנות החמישים, בגין ותנועת החירות תמכו במאבק עקורי אקרית וברעם, לצד מפ"ם שתמכה במאבק מצד שמאל של המפה הפוליטית. ב-1972, כאשר בוטל מצב החירום בגליל, שנקבע במלחמת השחרור, התחדש ביתר שאת מאבקם של העקורים לשוב לכפריהם. האופוזיציה בראשות גח"ל, בהנהגת בגין, תמכה בדרישתם. בדיון בכנסת, אמר ח"כ חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ומנהיגי חירות ומקורבו של בגין, כי מאז 1954 הוא ומפלגתו מתריעים על העוול שנעשה לאנשי אקרית ובירעם. הוא כפר בטיעון הביטחוני ואמר: "דרישתם צודקת ואינה נוגדת את הביטחון. אני חושב שהיא מסייעת לביטחון גם מתוך השיקול המדיני, שבלבנון מחצית האוכלוסייה הם אחיהם – מרוניטים". שמואל תמיר, ראש סיעת המרכז החופשי (מפלגה שפרשה ב-1966 מתנועת החירות, הייתה אופוזיציה ימנית לממשלת האחדות הלאומית שקמה ערב מלחמת ששת הימים, שטבעה את הסיסמה: "שטח משוחרר לא יוחזר". עם הקמת הליכוד המרכז החופשי היה חלק ממנו, כעבור כשנה התפלג, והפלג של תמיר חבר לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין) אמר: "יש לרפא את הפצע וזה יהיה ברכה לביטחון, למגמות השלום שישראל באמת מתכוונת אליו". בממשלת גולדה הדעות היו חלוקות. יגאל אלון, שרי מפ"ם ושרי המפד"ל תמכו בהשבתם, אך גולדה קיבלה את עמדת שר הביטחון דיין ועמדת צה"ל ומערכת הביטחון, שיש סיכון ביטחוני בהשבתם, והממשלה החליטה למנוע זאת.

ערב בחירות 1977, התחייב בגין שאם הליכוד יעלה לשלטון, העקורים יושבו לכפריהם. מנהיגיהם הביעו את תמיכתם בליכוד ורוב העקורים בחרו בליכוד. במכתב ברכה למנחם בגין על היבחרו, הזכירו לו אנשי אקרית את הכרזותיו הפומביות שצידדו בעמדתם וכתבו: "דמותך החיובית נהפכה לתחליף היחידי בעינינו ולא נגזים לומר שאנו רואים בכבודך הגואל המיועד". בפגישה של אנשי בירעם עם עזר ויצמן מיד לאחר ניצחון הליכוד הוא אמר להם: "ראו עצמכם כחוזרים".

ראש הממשלה בגין הקים ועדה בראשות שרון, שתלמד מחדש את הנושא ותמליץ על פתרון הבעיה. חברי הוועדה היו גדעון פת ויגאל הורביץ מהליכוד, אהרון אבוחצירה מהמפד"ל ושמואל תמיר מד"ש. בדיוני הוועדה, השרים שרון והורביץ התנגדו בתוקף להחזרתם, גדעון פת ותמיר תמכו בהחזרתם ואבוחצירה הסס. שרון, בדרכו הנכלולית, ניצל את היעדרותו מאחת מן הישיבות של פת, והביא את הנושא להחלטה. ברוב של שרון והורביץ, התנגדות של תמיר והימנעות של אבוחצירה הוחלט לא להחזיר את תושבי הכפרים. גדעון פת, שראה בכך, בצדק, מחטף, הגיש ערר לממשלה, אך הערר נדחה.

מאז הנושא עלה פעמים נוספות לדיון. משה ארנס, שהיה שותף למאבקם של תושבי הכפרים ואף השתתף בהפגנות שלהם עוד בטרם נכנס לפוליטיקה, ניסה בכל תפקידיו לשנות את ההחלטה ועד יומו האחרון קרא לעשות עמם צדק. באופן עקבי, מערכת הביטחון התנגדה להחזרתם, אך שרי הביטחון מטעם הליכוד ויצמן וארנס לא קיבלו את עמדת המערכת ותמכו בחזרה.

במהלך השנים קמו עוד ועדות שרים, בממשלת רבין השניה, בממשלת ברק ובממשלת נתניהו וחלק מההמלצות היו להגיע לפשרה בנושא, אך הן לא יושמו. כל העתירות של העקורים לבג"ץ נדחו.

עמדתי היא, שישראל עשתה עוול לאקרית ובירעם ונכון לתת להם פתרון. אם היה צידוק ביטחוני לעקירתם, הוא לבטח אינו תקף עוד היום. מצד שני, אין להתעלם מחשש התקדים, אף שעקורי אקרית ובירעם הקפידו כל השנים לבדל לחלוטין את מאבקם מסוגיית דרישת "זכות" השיבה. בוודאי שאין מקום לשום פתרון שעלול לפגוע באדמות ששייכות ליישובים יהודיים באזור. הפתרון הראוי הוא להקים בגליל יישוב קהילתי חדש לבני הלאום הארמי, ולאפשר לכלל עקורי אקרית וברעם וצאצאיהם להתיישב בו.

* תל-אביב בחרה אישה – עמית סגל כתב בטורו על כוונתה של ציפי לבני להתמודד על ראשות העיר תל-אביב, והוסיף, שהיא "תציע לתל-אביב את הזכות לבחור בפעם הראשונה, אחרי כמעט 120 שנה, ראשת עיר". אני סולד מהמילה "ראשה" שהיא נטע זר בשפה העברית, ואנסח זאת אחרת – הזכות לבחור בפעם הראשונה אישה לראשות העיר.

אבל זה לא מדויק. אמנם מעולם לא כיהנה אישה בראש העיר ת"א, אך ת"א בחרה פעם אישה לתפקיד. הייתה זו גולדה מאיר, ב-1955. אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות העיר, אלא רק בחירת מפלגות למועצת העיר. אחרי שנים רבות שבהן הציונים הכלליים שלטו בעיר, מפא"י החליטה להציב אס – את גולדה מאיר. גולדה לא רצתה לעזוב את המגרש הלאומי לטובת המגרש המפלגתי, אך נאלצה לקבל את דין התנועה. מפא"י בראשותה זכתה בניצחון גדול. היה זה ברור שמפא"י ובעלת בריתה ההיסטורית – המפד"ל, תרכבנה את הקואליציה העירונית. אלא שהמפד"ל טענה שמסיבות דתיות אין היא יכולה לתת את ידה לבחירת אישה לתפקיד מנהיגות. חיים לבנון מהציונים הכלליים נבחר לתפקיד. גולדה נשמה לרווחה ושבה לכהן בממשלה בתפקיד שרת העבודה שהיא כה אהבה וכעבור שנה – כשרת החוץ.

המעניין הוא, שאותה מפד"ל שמחה להיות חברה בממשלת גולדה, 14 שנים מאוחר יותר. כעבור כמה עשורים, גלגולה של המפד"ל העמידה בראשה אישה חילונית – איילת שקד. ללמדך, עד כמה התיאור של הקצנה הולכת וגוברת במגזר הדתי לאומי שטחי, ואינו מתארת את התמונה המורכבת כל כך.

* שליטה וכסף – ח״כ יעקב מרגי ברגע של גילוי לב על רפורמת הסלולר הכשר: כיו״ר ועדת כלכלה הצפתי את הסוגיה של התחרות, שלא להתעמר, חברי הכנסת של ׳יהדות התורה׳ עמדו על הרגליים האחוריות, צעקו ׳פגיעה בקודשי ישראל׳ כשכולנו ידענו שמדובר בפגיעה בעסקן כלכלי אחד! אם היו מאפשרים תחרות – לא היינו מגיעים לרפורמה". (ישי כהן, עיתונאי חרדי).

יצא המרצע מהשק. כל המלחמה נגד הרפורמה אינה על "קודשי ישראל", אלא על שליטה וכסף. יועז הנדל משחרר את הציבור החרדי מלפיתת החנק של עסקונה מושחתת.

* חובת ההוכחה – עם סיום שלב ההוכחות במשפט החוזר של רומן זדורוב, פרסם וויינט את תגובות שני הצדדים. על פי הכתבה, ההגנה טוענת שעוררה ספק סביר באשמת זדורוב. התביעה טוענת שהודאותיו של זדורוב לא הופרכו.

יכול להיות ששני הצדדים צודקים. במקרה כזה, זדורוב ייצא זכאי. יש להבין את ההבדל בין ערעור לבין משפט חוזר. בערעור, המערער ניגש לערכאה בחזקת אשם ועליו חובת ההוכחה שפסק דינו שגוי. במשפט חוזר, לעומת זאת, המשחק נפתח מחדש. הנאשם הוא בחזקת חף מפשע, ועל התביעה חובת ההוכחה באשמתו ועליה להוכיח זאת מעל לספק סביר. תפקידה של ההגנה אינו להפריך את האישום אלא להטיל בו ספק סביר. כך שאם שני הצדדים צודקים – האישום לא הופרך אך הוטל בו ספק סביר, זדורוב יזוכה, גם אם מחמת הספק או מחוסר הוכחות.

כמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא ברמה העקרונית, בהתייחס לכתבה בוויינט, ולא הבעת עמדה בנוגע לעניין עצמו.

* בלי טיפה של עצב – זה היה בשבוע הספר העברי בכיכר רבין, 2019. פעמים רבות ביליתי בשבוע הספר, הוצאתי הרבה כסף וחזרתי הרבה יותר עשיר. אבל הפעם, לראשונה, עמדתי בצד השני של הדוכן, מכרתי את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

פה ושם הגיע מישהו, עלעל, שאל. מעטים אפילו קנו. ולפתע – צץ לי שכן. מימיני עמד דן אריאלי. הצד של הזקן – לכיווני. הכרוז מודיע: דן אריאלי חותם על ספריו בדוכן "ידיעות ספרים".

חיש קל נוצר תור אינסופי מול אריאלי. וכולם קונים ומחתימים, קונים ומחתימים. ואני עומד לידו, מקווה שמישהו יעצור לידי. (טוב, הכרוז לא קרא בשמי).

וכולם קונים חוטפים

גזר צנון ואורז

אבל חופן כוכבים

לא, תודה, אין צורך.

… הביתה שב הוא עם סלו

בלי טיפה של עצב

האוצר נשאר אצלו,

ואצלם – הכסף.

          * ביד הלשון

מי ישמור על השומרים? – לפני שידור כתבה בנושא ביקורת על השופטים, שאל יגאל גואטה: "מי ישפוט את השופטים"?

זו פרפרזה על שורה משירו של המשורר והסטיריקן הרומי דקימוס יוניוס יובנליס: "מי ישמור על השומרים?"

* "חדשות בן עזר"

הביתה / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיוטק, 6.6.22

בשנים שלאחר קום המדינה, גבולה השקט ביותר של ישראל היה הגבול עם לבנון. נהוג היה אז לומר שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל – לבנון תהיה השניה.

האמת היא שלבנון באמת הייתה המדינה השניה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. ב-17 במאי 1983, ארבע שנים אחרי חתימת ההסכם עם מצרים וכמעט שנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, נחתם הסכם שלום עם לבנון. שירתתי אז בלבנון, ואני זוכר שבאותו יום הלחימה לא פסקה, כלומר הסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו יום אחד, גם לא שעה, אפילו דקה. ללמדך, שהסכם שלום, בוודאי במזרח התיכון, אינו מבטיח שלום אמתי.

גבול לבנון היה לגבול דמים החל בסוף שנות השישים, ובמיוחד מאז ספטמבר 1970, שבו גורש פת"ח מירדן וערפאת ואנשיו עברו ללבנון. היה זה גבול של טרור, שיצאו מתוכו פיגועים רבי נפגעים, כמו הטבח באוטובוס הילדים מאביבים, הטבח בקריית שמונה, הטבח במעלות, הטבח בכביש החוף, ועוד חדירות רבות לנהריה, שמיר, כפר יובל, משגב עם ועוד. המחבלים ירו לאורך שנים מטחי קטיושות לעבר קריית שמונה ויישובי הגליל. צה"ל הגיב בפעולות תגמול שהמפורסמת שבהן הייתה "אביב נעורים" נגד מפקדות הטרור בביירות וב-1978 יצא למבצע רחב היקף – מבצע ליטני.

ב-6 ביוני 1982, היום לפני ארבעים שנה, יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל", שהסתבך למלחמת לבנון. ערפאת וצבאו גורשו מלבנון, אך ישראל נקלעה לתסבוכת פוליטית לבנונית. המלחמה הייתה שנויה מאוד במחלוקת בחברה הישראלית, ובתוך לבנון צמח אויב חדש וקשה – חיזבאללה.

ב-1985 נסוג צה"ל לרצועת הביטחון, שם נמשכה מלחמת התשה קשה וממושכת. ב-1997 נהרגו 73 חיילי צה"ל באסון המסוקים.

בשנת 2000 נסוג צה"ל מלבנון. ב-18 שנות שהיית צה"ל בלבנון, נפלו 1,068 חיילי צה"ל.

הפינה מוקדשת היום לציון ארבעים שנה למלחמת של"ג.

המלחמה לא הניבה שירי ניצחון. היא הניבה שירי זיכרון ושירי מחאה. שלושה שירים שנכתבו על המלחמה כבר שודרו בעבר בפינה זו. האחד הוא "ברית דמים", המספר את סיפורם המצמרר של שני בני אותה שכונה בירושלים, שנשאו אותו שם, יובל הראל, ושניהם נפלו בלבנון, בהפרש של ימים ספורים. הידיעה על נפילתו של יובל הראל האחד נמסרה בטעות למשפחה הלא נכונה. לאחר שהתבררה הטעות, והמשפחה חשה שקיבלה מחדש את חיי בנה, הגיעה בשורת האיוב שגם יובל הראל השני נפל.

השיר השני הוא "אמצע ספטמבר", שיר מחאה שנכתב בעקבות הטבח בסברה ושתילה. השיר השלישי הוא "אין לי ארץ אחרת". אמנם הוא אינו עוסק ישירות במלחמת לבנון, והוא מתאים לכל מחאה הגורמת לאזרחים לחוש שהאדמה בוערת תחת רגליהם, אך הם מתעקשים לדבוק בה, כי אין לנו ארץ אחרת, אולם מבחינת אהוד מנור, האדמה בערה במלחמת שלום הגליל, ואז הוא כתב את השיר.

אהוד מנור כתב גם את השיר שנשמיע היום – הביתה. השיר יצא ב-1983, והפך לסמל המחאה נגד המלחמה והקריאה להשיב את חיילי צה"ל הביתה.

ירדנה ארזי, ששרה את השיר, הייתה באותה תקופה בשיא תהילתה. היא הייתה מבוקשת מאוד להופעות בפני חיילי צה"ל בלבנון, ונקלעה למספר תקריות קשות, וטראומטיות מבחינתה. בין השאר, היא הייתה בווילה ממולכדת, שהתפוצצה דקות אחדות אחרי שיצאה ממנה, ושיירה שבה נסעה נקלעה למטען צד.

ירדנה שיתפה את אהוד מנור בחוויותיה. בעקבות השיחה, הוא כתב את השיר, שבו קרא לחזור הביתה, מן ההרים, משדות זרים. השיר עורר מחלוקת, גם בין מעריציה של ירדנה ארזי, אך הוא זכה להצלחה ואף צעד בהצלחה במצעדי הפזמונים.

ב-2003, במלאת עשרים שנה לשיר, כתב אהוד מנור, לבקשתה של ירדנה ארזי, בית נוסף, המשקיף על השנים שחלפו, מפרספקטיבה של עשרים שנה. הוא שב וקרא לחזור הביתה, מסוף דרכים, מריב אחים, אל תוך אותו מקום בלב.

עוד שנה חלפה,

עוד שנה טרופה,

עשבים שוטים עלו בשביל ובגן.

רוח נאנח

את התריס פתח

ומכה בקיר הישן,

כמו קורא:

הביתה, הביתה,

באה עת לחזור,

מן ההרים

משדות זרים.

היום דועך ואין סימן.

הביתה, הביתה

טרם רדת אור.

לילות קרים,

לילות מרים,

קרבים עכשיו לכאן.

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך,

שבויה באזיקי פחדים

אני שומעת צעדים.

הביתה, הביתה,

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

(התוספת):

השנים חולפות,

השנים קוטפות,

ואנחנו לא מצאנו

עוד מנוחה.

דור הולך ובא,

הלחי רטובה,

ובוכה דמעה מלוחה

כמו קוראת:

הביתה, הביתה

באה עת לחזור

מסוף דרכים

מריב אחים

אל תוך אותו מקום בלב.

טרם רדת אור

אל חלומות ללא חומות

אל לילה בלי כאב

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך

שמרי שמרי ארצי שלי

שברי חלום

ישראלי.

הביתה, הביתה

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

האף של פינוקיו

היום, 10 ביוני, מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

היום לפני 30 שנה, התכנסנו בהמונינו בפארק קצרין העתיקה לחגוג ברוב עם והדר מלאת 25 שנות התיישבות בגולן. היה זה 12 יום לפני הבחירות לכנסת ה-13. אורחי הכבוד באירוע היו שני הטוענים לכתר: ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין.

שני האישים נשאו נאומים חוצבי להבות על חשיבות הגולן למדינת ישראל. יצחק רבין אמר: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". רבין תקף את ממשלת שמיר שאינה עושה די לחיזוק ההתיישבות והבטיח שממשלתו תשנה זאת, "לא במילים – במעשים". והוא סיים את דבריו במילים: "ולכם, אתם שעושים את הגולן למה שהוא – כל הכבוד לכם"!

לאחר בחירתו לראשות הממשלה נסחף רבין לתוך המו"מ ועמדתו הנחרצת הלכה והתכרסמה. בנובמבר 92' הוא שב לגולן, לפגישה מתוחה עם הנהגת הגולן בחדר האוכל של אורטל, ובה הודה ששינה את דעתו וכעת הוא חותר להסכם על נסיגה "בגולן, לא מהגולן". אולם גם הסייג הזה נשר בהמשך המו"מ.

לקחנו קשה מאוד את השינוי בדרכו. את דבריו בעצרת הפכנו לכלי הסברה מוביל במאבקנו על הגולן. הקרנו אותו בהפגנות שלנו, השמענו אותו בכל קרן רחוב, הקרנו אותו בסרטים בקולנוע ובטלוויזיה והוא כיכב במיצג הגולן. לא היה כמעט ילד שלא ידע לדקלם את "מי שיעלה על הדעת".

במהלך המאבק, נפגשנו, ראשי ועד יישובי הגולן, עם חברת פרסום מובילה, שהציעה לנו קמפיין למען הגולן. בשלטי חוצות בכל הארץ תוצג תמונתו של רבין עם המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". כעבור שבוע תוחלף התמונה של רבין – האף שלו יתארך מעט. בעוד שבוע, יתארך עוד. וכעבור שבוע נוסף יהיה זה האף של פינוקיו. המסר – רבין שקרן. הפרזנטורים הציגו את הצעתם בביטחון רב ונראו שבעי רצון מאוד מעצמם. כשסיימו את הפרזנטציה קם אלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן, ואמר להם: "תודה רבה. זה לא הסגנון שלנו ולא הדרך שלנו". לא "שקרן" ולא "נוכל". האמנו שרבין התכוון באמת לדבריו בעצרת, וצר היה לנו שהוא התקפל תחת לחץ המו"מ. ניהלנו מאבק נחרץ נגד הנסיגה, אך שמרנו על כבודו של רוה"מ ולא העלינו על דעתנו לצאת בקמפיין שיציג אותו כשקרן. אגב, רבין התחייב לפני הבחירות לא לנהל מו"מ עם אש"ף – וניהל מו"מ ואף חתם עם ערפאת על הסכם אוסלו.

רבין לא היה ראש הממשלה הראשון ולא האחרון שכראש הממשלה פעל בניגוד למדיניות שבשמה התמודד על השלטון. כך נהגו ראשי ממשלות רבים. נבחן זאת דרך ראשי הממשלות מהימין.

מרבית ראשי הממשלות מהימין, קיבלו החלטות המנוגדות לדרך הימין שבשמה נבחרו.

מנחם בגין ויתר על כל סיני עד הגבול הבינלאומי ועקר את יישובי סיני. הוא חתם על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי והציע את תכנית האוטונומיה.

יצחק שמיר דבק יותר מאחרים בדרכה המדינית של מפלגתו. עם זאת, הוא הלך לוועידה הבינלאומית במדריד, אחרי שנים שבהן התנגד נחרצות לוועידה כזו. ובמלחמת המפרץ הוא הבליג על ירי הטילים לעבר ישראל.

אריק שרון היה הפטרון של ההתיישבות ביש"ע. הוא עלה לשלטון על בסיס העיקרון של "דין נצרים כדין תל-אביב". והוא הוביל לתכנית ההתנתקות, לנסיגה מרצועת עזה עד קווי 4.6.67 ולעקירת גוש קטיף וכבונוס עקר גם את יישובי צפון השומרון.

נתניהו שהוביל את ההתנגדות לאוסלו, חתם על הסכם חברון ונסוג מרוב שטחי העיר ובעקבות הסכם וואי – משטחים נוספים ביו"ש. הוא הביע בנאום בר-אילן תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. הוא ניהל מו"מ עם אסד האב ועם אסד הבן על נסיגה מהגולן לקווי 4.6.67 ועקירת היישובים. אף שבמשך שנים הוא נשא את דגל העמידה האיתנה מול הטרור ואת נס ההתנגדות לעסקאות חליפין עם ארגוני הטרור והיה למותג בינלאומי של עמידה נחרצת מול הטרור, הוא חתם על עסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, וחלקם שבו ורצחו יהודים אחרי שחרורם. הוא הבליג על טרור ההצתות מגבול עזה. בימיו ישראל איבדה, למעשה, את ריבונותה בנגב. וממש בימים האחרונים לשלטונו הוא אסר על מצעד הדגלים לעבור בשער שכם. כשר בממשלת שרון הוא הצביע בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

ראש הממשלה היחיד מן הימין שאינו נמנה עם הרשימה הזו הוא בנט. בשנה הראשונה לשלטונו, הוא לא סטה כהוא זה מדרכו המדינית-ביטחונית. להבדיל מכל קודמיו, אי אפשר להצביע על רשימת החלטות "שמאלניות" שלו. ודווקא הוא עובר מסע הסתה והכפשה חסר תקדים, קריאות "שמאלן", "בוגד" ו"נוכל" ואיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו.

למה הם רודפים אותו? אך ורק מסיבה אחת; בשל עצם העובדה שהוא יושב על כיסא ראש הממשלה, שרשום בטאבו על שמו של מי שנסוג מחברון, שיחרר מחבלים ורוצחים, הסכים לנסיגה מהגולן, הבליג על טרור ההצתות ותמך בהתנתקות.

מתנגדי ראש הממשלה, שאינם יכולים להצביע על החלטות ומעשים של ממשלתו המנוגדים להשקפת עולמו ולמדיניותה של ימינה, מצביעים על כך שהוא הקים ממשלה עם מרצ ועם רע"ם; "תומכי הטרור", שכנראה כשרים לשבת רק בקואליציה, שבראשה עומד אבו-יאיר.

אולם במה נבחן ראש הממשלה – במדיניותו, בהחלטותיו ובמעשיו או בהרכב ממשלתו? הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושרי מרצ תמכו בהחלטה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, וכעת כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענית בתגובה קשה. ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. הממשלה חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. העובדה שכל הפעולות הללו נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו.

בימים אלה אנו מציינים שנה לממשלת בנט, ועל סמך העובדות, מן הראוי שמתנגדי בנט ורודפיו מימין, יְחשבו מסלול מחדש.

* "שישי בגולן"

יש לי אהבה פשוטה / צמד הפרברים

פינתי השבועית ברדיוטק, 30.5.22

בבחירות המהפך של 1977, הופיע זמריר הבחירות הראשון בישראל בשידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית כללה ערוץ אחד בלבד, מדורת השבט, ושידורי התעמולה היו ההצגה הטובה בעיר, שמשכה כמעט 100% רייטינג, והשידורים של הערב עצבו את סדר היום התקשורתי של מחר.

הזמריר היה של הליכוד – פרפרזה לשירם של צמד הפרברים "יש לי אהבה פשוטה". השיר המקורי בנוי מבתים שבהם הדובר מסביר שאין לו ואין לו ואין לו, בעצם אין לו מה להציע לה, אך בפזמון הוא מציע לה דבר גדול יותר מכל מה שאין לו – אהבה פשוטה. הזמריר בנוי באותה צורה. הבתים בנויים משורות הנפתחות באין לי ואין לי, כאשר חלק מן ה"אין לי" לקוחים מתוך השיר המקורי, כמו "אלף ל"י משכורת", "אין לי ג'וב בכיר" ועוד. והפזמון הוא ההבטחה הגדולה, גדולה וחזקה מכל החסרונות, "אני רוצה, אני יכול ויש לי כוח להחליף מחר את השלטון". וכמובן כל מה ש"אין לי" משויכים לשלטון המסואב שאותו אני רוצה להחליף. ולמחרת המהפך, החלה מערכת הבחירות להסתדרות. שם התשדירים היו רק ברדיו. וגם שם הליכוד השמיע זמריר על אותו שיר, שנפתח במילים "ב-17 במאי נפל המערך, כשלונות שחיתות ו'השיטה' אתו לקח" והפזמון מבטיח להחליף את השלטון גם בהסתדרות, דבר שלא עלה בידו.

איני יודע או איני זוכר האם כותב השיר הגיב על השימוש בשיר, אבל אני בטוח שהוא לא אהב אותו. יעקב שרת היא איש המערך שנולד למפא"י, ואף השתייך לאגף היוני ביותר במפלגה, הרחוק ת"ק פרסה מהליכוד ובגין, שנאבקו נגד המשך שלטון המערך. לפני עשרה ימים יעקב שרת, המכונה קובי, הלך לעולמו בגיל 95.

פעם אחת פגשתי את שרת. היה זה באחד במאי 1995. ביום זה נערך במועדון "צוותא" בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן"; ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה.

אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.

זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ומעל הכל – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.

וכאן נזכור בראש ובראשונה את פזמוניו. הוא כתב, בין השאר, את "נגן לי ירדן", "כינרת אחרת", "נמה יפו", "טיול בגליל", "רק חיוך אחד" ועוד. אנו נאזין לשירו "יש לי אהבה פשוטה".

הדובר מסביר לאהובתו שאין לו כישרון אמנותי לחזר אחריה, אין לו משאבים להבטיח לה. יש לו רק דבר אחד להציע לה: "אהבה פשוטה. אותי היא תמלא, גדולה במלוא תבל, ואת כולה אני מקדיש רק לך יומם וליל".

יהי זכרו של יעקב שרת ברוך!

אין לי חרוזים יפים לשיר לך לפזמון

אין לי מיתרים לפרוט לך תחת החלון

אין לי מליצות נאות ללחוש לך באוזנך

אין כישרון אפילו לתאר יופייך.

אין לי בית מהודר ואין מיזוג אוויר

אין חשבון בבנק ולא מגרש קטן בעיר

אין לי אלף ל"י משכורת ואין לי חליפה של חורף

אפילו אין לי דוד עשיר

אך יש לי אהבה פשוטה

אותי היא תמלא גדולה במלוא תבל

כן יש לי אהבה פשוטה

ואת כולה אני רק לך מקדיש יומם וליל.

אין לי מכונית להושיבך בה לצדי

אין לי גם קטנוע אל גבי שתיצמדי

אין לי שום אלבום של אמנות לך להראות

אין לי תקליטים בשביל לשמוע או לרקוד.

אין לי ג'וב בכיר אני אוכל על חשבוני

לא שלחו אותי לחו"ל, נשארתי אלמוני

אין סירה לי בכנרת, אין לי מצלמה של סרט

אין טלוויזיה במעוני.

אך יש לי אהבה פשוטה…

צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

על ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים"

יצחק נוי, שהלך השבוע לעולמו, מוכר בעיקר כשדר רדיו, אך הוא היה גם סופר. להלן דברים שכתבתי על ספרו לנוער: "גבעת האירוסים השחורים":

ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים" , הוא ספר חינוכי מובהק, עמוס בכל עמוד במסרים ערכיים – ציונות, סוציאליזם וערכים אוניברסאליים אישיים של מנהיגות, אחריות, אכפתיות, תרומה לכלל, הנכונות לתת. הספר עוסק בסוגיות לאומיות חברתיות של עליה, קליטה, מעברה, קונפליקט בין המעברה ליישוב הוותיק, יחסי עדות, ותיקים מול עולים חדשים. אולם בעיניי, המסר המרכזי העובר דרך הנושאים הללו, הוא הפער הבלתי נסבל בין רמת ההצהרה, האידיאלים והחזון של חברי המושב לבין מציאות החיים האמיתית שלהם, הן כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות המושב פנימה, הן במסחר בלתי הגון וניצול המצוקה והצנע לצורך התעשרות קלה והן ביחס המתנשא כלפי העולים החדשים במעברה. הנער יפתח, גיבור הסיפור, הוא מופת של מנהיגות אמת, נכונות לשלם מחיר אישי וחברתי כבד בדבקותו בערכיו ועקרונותיו ובמידה רבה הוא גם ממלא את תפקיד "הילד המגלה את ערוות המלך" במושב. הספר מנפץ מיתוסים – המיתוס של אנשי ההתיישבות העובדת, א"י היפה, המתגלים בקלונם. יש לציין, שיצחק נוי אינו מנפץ מיתוס באופן המציג את האידיאל והחזון כריקים, אלא להיפך – הוא מחויב לחזון, ודרך דמותם של הגיבורים, יפתח וסוזי, הוא תובע את עלבון החזון ומציג את האופציה של חיים ריאליים לאורו. זה המסר המרכזי של הספר.

דוגמאות להעברת מסרים בספר:

* תיאור קרב המהלומות בין גיבור הספר, יפתח, לבין בוקי – דמותו של בריון שהטיל חיתתו על הסביבה כולה. "אכן, בוקי נראה חורש רעות. לאחר שניער את רגלו הכואבת פעם או פעמיים, זינק אל עבר סוזי והניף את ידו השרירית. והנה, עוד בטרם פגעה בה מהלומתו הראשונה, נשמעה מן הצד קריאת חרון חנוקה ויפתח זינק על בוקי כאחוז טרוף. 'אחוז טרוף' הן המילים המתאימות, שכן לא תמצא בכל בית הספר ילד שפוי בדעתו שינסה להרים יד על בוקי או סתם להשמיע צפצוף בחברתו. בוקי נדהם כל כך מן החוצפה הבלתי מצויה עד שידו הכבדה, המורמת על סוזי, נשמטה בבהלה כדי לגונן על ראשו. המהלומה הפילה את בוקי ארצה, מחזה שלא יאמן. אבל בוקי הוא בוקי ולא לחינם המורים מכנים אותו 'פרא משולח'. הוא מזנק ממקומו ובאגרופו הקפוץ חובט לו, ליפתח, חבטה אדירה בפניו. יפתח מתגלגל על הארץ כשק תפודים לפני זריעה וכבר אפו שותת דם. הקרב תם ונשלם! כך אתם חושבים. כך חשבתי גם אני. כך חשבו כל ילדי בית הספר שעמדו וצפו נדהמים במחזה. אך לא! יפתח מזנק ממקומו, זריז כחתול. ראשו מגיע עד לכתפיו של בוקי אך ידיו מגביהות עוף. אגרופו פוגע באפו של בוקי הנרתע לאחור, נבוך מן החוצפה. הוא מנסה ברצינות ללכת אתי מכות, חולפת בראשו מחשבה חדשה בתכלית ולא נעימה.עתה גם אפו של בוקי קולח דם והוא שולח את שתי ידיו האיתנות אל יפתח כדי למהר ולסיים את הקרב המביך הזה, שאינו מוסיף לו כבוד. יפתח סופג ומכה חזרה, סופג ומכה חזרה, והנה שוב הוא על הארץ, שרוע ומאובק, ושוב הוא מזנק בחמת טירוף ומכה. מחזה שאין רואים כמותו בכל יום".

בטקסט זה אין דיבורים, וגם אין אמירה חינוכית או ערכית ברורה של הסופר, אלא תיאור התרחשות. התיאור הזה מעביר מאליו מסרים בצורה משכנעת יותר מבכל אמירה ישירה. יש כאן תיאור של דוד וגולית – הטוב והחלש יותר פיסית, הנלחם ברע החזק והגדול, ויכול לו. הסיפור מעלה על נס את אומץ לבו ונחישותו של יפתח, הלוחם ברע ללא כל חשבון על המחיר שהוא עלול לשלם. יפתח נלחם בכל הרע שבוקי מייצג: השררה, האדנות, הכוחניות, שלטון הפחד, שנאת הזר והאחר, הנכונות לפגוע בחלש, בחלשה. יפתח מייצג את הערכים ההפוכים – חברת מופת צודקת, חוסר כוחניות, כבוד האדם, כבוד לאחר (העולה, המזרחי), מחוייבות לחלש, וגם אהבה ומחוייבות לאהובתו.

* תיאור הרגע בו מבין סנדו, המספר, שאויב הציבור שנגדו נשמעות כל הסיסמאות ברדיו נגד השוק השחור – אלה בעצם אנשי המושב שלו, הוריו. שיחה בין סנדו לבין שלום, בן המעברה. "'פשוט מאוד, סנדו, המושבניקים צריכים למכור את התרנגולות והביצים ל'תנובה' והם מקבלים תמורתם מחירים שהממשלה קבעה. אמנם המחירים נמוכים, אבל לכן הממשלה גם מוכרת למושבניקים תערובת – אוכל לעופות – במחירים נמוכים. המושבניקים מוכרים חלק ל'תנובה' וחלק מוכרים לסוחרים פרטיים, שבאים בלילה כדי שהפקחים של דב יוסף לא יגלו אותם, כי זה בניגוד לחוק – אתה מבין? בעד כל ביצה ובעד כל תרנגולת הסוחרים משלמים למושבניק פי שלושה וארבעה וחמישה יותר מ'תנובה'. נדהמתי לגלות כמה הדבר פשוט. 'וזה השוק השחור?' שאלתי בהיסוס. 'זה השוק השחור, סנדו. זה בדיוק השוק השחור'. איך לא חשבתי על כך לפני כן? עתה נתחוורו לי לפתע דברים שעד כה נראו מסתוריים ולא מובנים. את הטנדר המסתורי הזה, המתגלגל חרישית אל חצרותינו בחשכת הליל ובפנסים כבויים ראיתי לא אחת. גם את אבא ואמא ואת נהג הטנדר ומלווהו ראיתי לא פעם, והם אוחזים בבהילות בתרנגולות מפרפרות ומכניסים אותן ביראת קודש לארגז הטנדר המכוסה אברזין מכל צדדיו. פעמיים או שלוש ראיתי מבעד לחלון את מלווהו של נהג הטנדר כשהוא מונה כסף לידיה של אמא, ואבא ניצב נבוך מן הצד, מקרטע ברגליו כילד נזוף ומגרד ברוב זעם את קרחתו – ועדיין לא נתקשרו הדברים במוחי. עתה באו הסבריו של שלום והכו בי בפשטותם הבהירה והנחרצת. כה ברורה הייתה לפתע התמונה עד כי לא מצאתי מענה ונתכנסתי בתוך עצמי מהורהר ומבולבל ".

בסצנה הזו נוי מאיר את עיוורונו של סנדו, החי בחלומות ומאמין בתמימות בסיסמאות של עסקני המושב וותיקיו, כאילו עליהם מתבססים חייהם, מבלי שהוא מפעיל את חוש הביקורתיות ורואה מה קורה מתחת לאפו, במושב ואף במשק המשפחתי שלו; מבלי שהוא מבין את מה שהוא רואה או מבלי שהוא רוצה להאמין במה שהוא מבין. מי שמאיר את עיניו הוא שלום מן המעברה, הרואה מבחוץ היטב את מה שסנדו אינו רואה מבפנים. בתיאורו של שלום אין כל שיפוט ערכי של המציאות אותה הוא מתאר. יש כאן תיאור מצב, של מציאות שדי ברורה לו. יתכן שיש כאן רמז מטרים לדמותו השלילית של שלום בהמשך הסיפור; בדבריו יש יותר קנאה על הצלחת המושבניקים, מאשר ביקורת מוסרית על התנהגותם. לעומת זאת, סנדו מוכה, לנוכח הגילוי. 

* הטקסט השלישי הוא חשיפת המושבניק המוהל חלב במים. "'זאת הנביילה הקטנה מהמעברה', עלה קולה המתכתי , החלוד, של רייזל. אנחנו עושים לכם טובה ומוכרים לכם חלב בחצי חינם, ואתם מרגלים אחרינו. זאת התודה שאנחנו מקבלים אחרי כל כך הרבה שנים בארץ'. 'אתם לא מוכרים שום דבר בחצי חינם, אתם רק מוכרים חצי חלב וחצי מים', ענתה לה סוזי בקול שליו ושקול… 'קישטה, מלוכלכת קטנה, קישטה. הסתלקי מהחצר שלי. שם, במרוקו, בכלל ראיתם מה זה חלב? אני כבר אדבר עם הוועד שיגרשו את אבא שלך מהעבודה במוסך. אם יש לו בת כזאת לא מחונכת, הוא בוודאי איש לא אחראי'. ובפנותה אל יפתח צמצמה את עיני החולדה הקטנות שלה כדי סדק ואמרה בארס: 'ואתה, יפתחי, הבן של שמשון נוילנד הגיבור, אולי תפסיק כבר להתחבר עם ילדות מקולקלות מהמעברה ולגרום לכולנו בושה.. הא, צוקער פושקע?…

עשרה איש, אולי יותר, ניצבו שם דוממים ויפתח וסוזי… אבל איש לא פצה פה. קולה הנורא של רייזל והרעש הניתז מכל מילה ומילה הכריעו את הכף. 'קדימה, קדימה, תיכנסו כבר פנימה', חרקה רייזל בקולה. ברל'ה כבר מתחיל לחלק את החלב. נו, תזוז שם כבר, אוקס. אפשר לחשוב שאיזו מלוכלכת קטנה מהמעברה עם דמיון מזרחי תשנה לי את הסדר היום. תיכנסו כבר, לא קרה כלום'" .

את המסר החריף שלו מעביר כאן הסופר על דרך השלילה, דרך המילים הקשות שמכניס לפיה של רייזל. כאשר היא נתפסת בקלקלתה – כמי שמרמה ומוהלת מים בחלב שהיא מוכרת, יצא ממנה השד הגזעני, העדתי, הקסנופובי (ובהמשך גם הפוליטי – כאשר היא מגנה את גדי, שיצא נגדה, על היותו "בן של מפ"מניק"  וטענה שדבריה של סוזי הם תוצאת הסתה של המדריכים במעברה מאגודת ישראל והמזרחי). דבריה של רייזל, מבטאים בצורה קיצונית את היפוך הערכים היפים שעליהם אמור המושב להיות מבוסס. כאשר היא מכנה את סוזי, הנערה שגילתה את רמאותה והעזה להתריס מולה על הגניבה, היא מכנה אותה "לא מחונכת", "ילדה מקולקלת" ואת אבא שלה שיש לו בת כזו "לא אחראי".

זהו תיאור אירוני – מהו חינוך, מהי תקינות, מהי אחריות על פי רייזל? ה"אנחנו" – המושבניקים, הוותיקים, בעלי הזכויות, הננו מקור החינוך, האחריות, התקינות, וכלל לא חשוב מה אנו עושים. מי שמעז לצאת נגדנו ולחשוף את פנינו המכוערים, כמוהו כמרים יד על היישוב הוותיק כולו, באיזו חוצפה ויהירות, במקום להיות אסיר תודה למי שקולטים אותו.

בהמשך מתערב גדי ויוצא נגדה ולהגנת סוזי ויפתח, אך לא בכדי עצרתי את הציטוט כאן, במציאות שבה "איש אינו פוצה פה ומצפצף" – תיאור אופייני בספר כולו, לעצימת העיניים וההתקרנפות של המושבניקים לנוכח העוולות המתרחשות במושב… אולי כיוון שלכל אחד מהם קופת השרצים שלו.

בכל הסיטואציה הזו מעביר הסופר את המסר המרכזי שלו, אודות הדקדנט המוסרי שפקד את המושב, שברמה ההצהרתית הוא מחוייב לאידיאלים נעלים של צדק, מוסר וציונות.

אף שבעיניי האמירה העיקרית של הספר נוגעת לפער בין ערכי המושב למימושם בפועל, אין ספק שנושא היחס לאחר, לזר, אף הוא נושא מרכזי מאוד בספר. ברובד הגלוי, זה הנושא המרכזי של הספר.

הספר מתאר את ההשחתה של המושב, ברגע שהוא נקלע למציאות חדשה, שבה סמוך אליו נמצא לפתע אחר, שונה, זר – העולים המזרחיים של המעברה. האידיאלים הגדולים אינם עומדים בפני הפיתוי לנצל את השכנים, להפוך אותם לפועלים השחורים במושב, ובכך להפוך את החקלאים המושבניקים למנהלים, לראיסים. מכאן מתגלגלת ההשחתה לתחומי החיים האחרים. כמובן שההשחתה אינה תוצאת קיומה של המעברה, אלא המעברה היא מראה גדולה על ההשחתה הפנימית במושב.

על אף אותה השחתה, התודעה של חברי המושב היא שהם מלח הארץ, הם חלוצי הארץ ובוניה, לעומת תושבי המעברה שאינם כאלה.

היחס המתנשא של המושבניקים כלפי תושבי המעברה בא לידי ביטוי בולט בקרב הילדים. לאורך כל הספר הקורא נתקל בגילויים של גזענות מצד בני המושב כלפי בני המעברה.

המסר של הספר הוא של שוויון ערך האדם והתנגדות נחרצת לכל אפליה, גזענות, שנאת הזר והשונה. גיבור הספר, יפתח, הוא התגלמות הערכים האלה. הוא חריג מאוד בגישתו, אם כי אינו יחיד. כך למשל הרופא, ד"ר גולדרזון.

היחס השלילי, כלפי השונה, אינו רק כלפי תושבי המעברה, אלא גם בתוך המושב, כלפי בעלי דעות פוליטיות שונות, אלה שמעיזים להצביע למפלגה אחרת, זולת מפא"י .

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.5.22

* פיל בחנות חרסינה – ליברמן נוהג כפיל בחנות חרסינה. הניצול הציני של פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר א-דין לסיבוב פופוליסטי דמגוגי על חוק הלאום הוא מעשה מכוער ומגונה. בדבריו הוא הצית מחדש את המחאה הבלתי מוצדקת בעדה הדרוזית, כאילו זה מה שחסר היום למדינה.

בג"ץ שדן בחוק הפריך את כל טענות הסרק השקריות על "אזרחים סוג ב'". חוק הלאום עוסק בזהותה הלאומית של המדינה ואין בו שום נגיעה לזכויות הפרט וזכויות המיעוט. הוא לא מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר בנוגע לזכויות אלו (מלבד שדרוג מעמדה של השפה הערבית שלראשונה הוגדר מעמדה המיוחד בחוק יסוד).

סא"ל א-דין ז"ל התגייס לצבא ההגנה לישראל; צבאה של המדינה היהודית שהוגדרה במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא לחם על ביטחונה של המדינה הזו ונפל על הגנתה. כל החיילים הדרוזים משרתים בצה"ל מתוך ידיעה שזה צבאה של המדינה היהודית. חבל שפוליטיקאים פופוליסטים מבעירים שריפות מיותרות, ללא כל צורך.

ליברמן וישראל ביתנו הצביעו בעד החוק. פתאום ליברמן נגד החוק? מה קרה? החוק השתנה? או שליברמן פשוט מנסה להחליף בייס?

על תקווה חדשה וימינה להבהיר שלא תתנה ידיהן לכל דיון מחודש בחוק הלאום.

אגב, כפי שאני כותב כבר שנים, אני בעד עיגון שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד. אך אין לכך שום קשר לחוק הלאום.

* מה נכתב במגילת העצמאות – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 שבמגילת העצמאות כתוב שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואילו חוק הלאום מדבר על מדינה יהודית לא דמוקרטית.

מגילת העצמאות לא דיברה על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא על מדינה יהודית. "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המילה דמוקרטיה כלל אינה מופיעה במגילה.

ובחוק הלאום אין דבר וחצי דבר שאינו דמוקרטי. חבל שאברמוביץ' ממשיך להפיץ את השקרים, שהופרכו לחלוטין בפסק הדין של בג"ץ, שדחה את העתירות נגד החוק.

* כל ציוני אמור לתמוך בו – היוזמה לחוק הלאום הייתה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל (באותה תקופה עמדתי בראש תכנית מנהיגות של המכון, ואף שלא הייתי מעורב בנושא החוק, התעדכנתי בנושא מדי שבוע). בעקבות הקרע בחברה הישראלית סביב אוסלו וההתנתקות, הראל יזם חוק יסוד שבו כל הציונים, משמאל ומימין, יתאחדו סביבו וידגישו את המשותף; גם אם יש בתוכנו מחלוקת על גבולות המדינה, אין לנו מחלוקת על תוכן המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא פנה תחילה לציפי לבני, אז ראש האופוזיציה ויו"ר קדימה, והציע לה להגיש את החוק. היא התלהבה. היו לה אי אלו הערות, אבל תמכה בו בהתלהבות ורצתה להגיש אותו. והחוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהגרסה המסורסת שהתקבלה בסופו של דבר. ביום בהיר אחד, גברת ציפי לבני הבינה, כנראה, שמדינה יהודית כבר לא כל כך בו-טון בבייס שלה וקיבלה רגליים קרות. מאותו יום, התומכת הנלהבת הייתה למתנגדת הראשית. צבועה! במקומה, הגיש את החוק ח"כ דיכטר, אז חבר סיעתה, קדימה. חתמו עליו רבים ממפלגת העבודה. אלמלא נתניהו מסמס את החוק במשך 8 שנים, הוא היה מתקבל ברוב של 90 ח"כים. זה חוק שכל ציוני צריך לתמוך בו.

* מתנגדי חוק הלאום – קווים לדמותם – חבל ששוב התעורר הוויכוח על חוק הלאום, רק בשל אמירה פופוליסטית דמגוגית של ליברמן, שמנסה לבנות לעצמו בייס חדש. אולם משהתעורר הוויכוח, אנסה לעשות קצת סדר, ולנתח את ההתנגדויות השונות לחוק.

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלושה סוגים.

הסוג הראשון הוא המתנגדים האידיאולוגיים. אלה שמתנגדים למדינה יהודית. אלה שחושבים שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם, זולת העם היהודי. בקיצור – אנטי ציונים למיניהם. לשיטתם, הם צודקים. מי שנגד מדינה יהודית, ודאי שיתנגד לעיגון זהותה היהודית של המדינה בחוקה.

הסוג השני הוא המתנגדים הטקטיים. אלה שהסבירו שחיִינו שבעים שנה בלי חוק הלאום, מה דחוף עכשיו ולמה צריך לחוקק את המובן מאליו ובשביל מה צריך לנופף ביהדותה של המדינה כאשר יש מי שבעבורם זו הכנסת אצבע לעין. למה צריך להעיר דובים מרבצם? בין המתנגדים מסיבה זו בלטו משה ארנס ורובי ריבלין. בעיניי, גם המובן מאליו צריך להיות מעוגן בחוק. חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, וברור שבבסיס החוקה עומדת זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה. מגילת העצמאות מסבירה ומפרטת מדוע היא כזאת. גם החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר דיברה על הקמת מדינה יהודית. אך הוויכוח על חוק הלאום הוכיח שמה שחשבנו שהוא מובן מאליו, כבר לא כל כך מובן מאליו, ולכן הטיעון הזה אינו רלוונטי. ואם היה זה טיעון נגד חקיקת החוק, כדי לא לעורר דובים מרבצם, ברור שהוא אינו תקף היום, כאשר החוק כבר קיים, ומי שעוררו הפעם דובים מרבצם הם מתנגדיו.

הסוג השלישי, שלמיטב הכרתי כולל את הרוב המוחלט של מתנגדי החוק, הם אלה שמתנגדים לחוק בלי להכיר אותו, כיוון שאינם מכירים אותו, ואילו הכירו אותו, לא היו מתנגדים. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בשוויון הזכויות לפרט. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בזכויות המיעוט. אלה שטוענים שהחוק הופך את האזרחים הלא יהודים לאזרחים סוג ב'. אלה שטוענים שהחוק פוגע במעמד השפה הערבית. כל אלה שתוקפים את החוק מהסיבות הללו, תוקפים חוק שאינו קיים. אילו היה חוק כזה, גם אני הייתי מתנגד לו. חוק הלאום רחוק מכך כרחוק מזרח ומערב. חוק הלאום אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהשוויון האזרחי, מהסיבה הפשוטה שהוא כלל אינו עוסק בו. ואכן, כאשר בג"ץ דן בעתירות הללו, הוא דחה אותן ברוב של 10:1, והסביר שכל הטענות הללו מופרכות. בג"ץ לא דחה את העתירות כי אינו רוצה להתערב בחוק יסוד. אחרת היה דוחה אותן על הסף. הוא דן לעומק בטענות כאילו החוק מפלה ופוגע בזכויות והבהיר באופן חד-משמעי שאין שחר לטענות הללו.

ואף על פי כן, ממשיכים לתקוף את הדחליל המדומיין שהם קוראים לו "חוק הלאום", אך הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

* בעד חוק השוויון – אני מצדד בחקיקת חוק יסוד המעגן את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל או לחלופין להוסיף סעיף ברוח זו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם השוויון הזה קיים גם בלי חוק יסוד, אך חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת של ישראל, וגם המובן מאליו צריך להיחקק (כפי שחוק הלאום היה מתבקש, למרות שהוא לא המציא דבר שלא קיים מאז קום המדינה).

הבעיה שלי היא הלינקג' הדמגוגי בין חוק השוויון לחוק הלאום, כאילו הם מנוגדים זה לזה. כך גם הצפתו בידי גנץ פתאום, ביום שבו ליברמן הפיח מחדש את המחלוקת על חוק הלאום, בתכסיס פוליטי ציני ופופוליסטי חסר אחריות.

אין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי, ולכן אין סתירה בינו לבין חוק יסוד השוויון. הם גם לא משלימים זה את זה, כי אינם קשורים זה לזה. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו.

* מעשה בלעם של מוסף "הארץ" – ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במושג המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

ביום שישי התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* עצור או שאני יורה – ב"הארץ" ספרים התפרסם מאמר ביקורת של עדי אנגרט על ספרו של מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים" – "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב". כיוון שתרמתי במימון המונים להוצאת הספר, נשלח לי עותק ממנו, אך טרם הספיקותי לקרוא אותו. ולכן, לא אכתוב על הספר ולא אתייחס לתוכן המאמר, שבלט לכל אורכו בעוינותו הקיצונית לספר.

אתייחס רק למשפט אחד במאמר, הזוי באופן קיצוני, ומעיד על המאמר כולו. "הפתרון לבעיית הגניבות מצה"ל טמון בכך שחיילים ישתמשו בנשקם לא כדי להתאמן לקראת מלחמה עם האויב, אלא כנגד אזרחי המדינה שדויטש רואה בהם אויב: הבדואים". אהה. מה שהם מציעים זה שצה"ל יפסיק להתאמן ויתחיל לירות בבדואים. אולי להיכנס לרהט ולירות לכל עבר… איזו דמגוגיה זולה.

כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בשבוע הראשון של הטירונות, עוד לפני המטווח הראשון ולפני הכדור הראשון שיריתי, ידעתי לדקלם על פה את הוראות הפתיחה באש. א. עצור. ב. עצור או שאני יורה. ג. יריה באוויר. ד. יריה לרגליים. ה. ירי על מנת להרוג. לאיזה צורך למדנו את ההוראות הללו? להגנה על הבסיס. הרי זה ברור, יש להגן על הבסיס מפני חדירות. ובוודאי שיש להגן על הנשק והתחמושת. כך יודע, או לפחות אמור לדעת, כל חייל.

אבל המובן מאליו הזה לא מתקיים. ביזת נשק ותחמושת מבסיסי צה"ל ומשטחי האש שלו, ובפרט בבסיס צאלים, היה למכת מדינה. ועל חיילי צה"ל נאסר לעשות דבר כדי להגן על הנשק והתחמושת. ואלה הולכים לארגוני טרור ופשיעה במגזר הערבי. יש לציין שלאחרונה שונתה המדיניות והחיילים נדרשים להגן בנשקם על המחנה ועל התחמושת. כנראה שהספר יצא לפני השינוי הזה. ואת זה המבקר ההזוי מכנה שימוש בנשק נגד האזרחים הבדואים.

* חקירה פלילית – החסינות הפרלמנטרית לא נועדה לאפשר לח"כ לתקוף באלימות קצין משטרה ולהטיח אגרוף בראשו, ולא לאפשר לח"כ להבריח חשוד.

יש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד אחמד טיבי ועופר כסיף.

* מי החצוף – אמיר אבגי הוריד את אחמד טיבי משידור, אחרי שטיבי צעק עליו "תשתוק" וכינה אותו "חצוף". התנהגותו היהירה, האדנותית והחצופה הזאת של טיבי, היא סדרתית, כמעט בכל ראיון, כבר שנים רבות. טוב עשה אבגי שהציב בפניו גבול.

* יום האסון – ה-15 במאי הוא יום הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים מציינים את יום ה"נכבה", כוונתם היא שקיומה של מדינת ישראל הוא אסון, ואת האסון יש להסיר.

ויש בתוכנו מי שקוראים לנשיא המדינה לשאת נאום ביום העצמאות שבו יביע השתתפות בצערם על ה"נכבה". כן, כן. אני לא ממציא את זה. ביום העצמאות של מדינת ישראל נשיא מדינת ישראל צריך, לטעמם, להביע את צערו על אסון קיומה של מדינת ישראל.

* להחזיר את הגופה – אני בעד החזרת גופת אחיו של זביידי למשפחתו. וגם את החזרת כל הגופות של כל המחבלים שבידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

* הכל או לא-כלום – לאחר פרסום תכנית טראמפ, כאשר ממשלת ישראל עמדה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, מועצת יש"ע יצאה נגד המהלך. מי שעמד בראש ההתנגדות היה יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן!

למה הם נהגו כך? כי תכנית טראמפ לא מספיק טובה להם. איני יודע מה חלקה של התנהלות מועצת יש"ע בכך שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהמהלך ההיסטורי, אבל ברור שההתנהלות הזאת לא סייעה למהלך. התוצאה היא בכיה לדורות. מתי יהיה עוד מצב שבו ניתן להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, עם רוב בממשלה ובכנסת ובהסכמה עם ארה"ב?

הגישה שהובילה להתנגדות של מועצת יש"ע הייתה של "הכל או לא-כלום". אלא שהגישה הזאת מביאה בדרך כלל לוויתור על הכל והסתפקות בלא-כלום. הציונות המגשימה פעלה תמיד בשיטת "עוד דונם ועוד עז" ובניצול הזדמנויות להתקדם. בן גוריון היה קשור לכל חלקי ארץ ישראל לא פחות מיריביו מימין ומשמאל, אך הוא קפץ על תכנית החלוקה כמוצא שלל רב, בהבינו שזאת הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להקמת מדינה יהודית. הערבים נהגו בגישת "הכל או לא-כלום" ועד היום הם מתאבלים על תוצאות התנהלותם (אבל בלי חשבון נפש והפקת לקחים).

ועכשיו, כאשר מועצת התכנון החליטה על הקמת 4,000 יח"ד ביו"ש, מועצת יש"ע שוב קופצת ורוקעת ברגלים. שוב אותו "הכל או לא-כלום".

* ספר תורה לרמת טראמפ – עוד נדבך חשוב בהקמת היישוב רמת טראמפ; נדבך תרבותי, רוחני. ביום ראשון הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "טל חרמון" שביישוב, המשותף לחילונים ודתיים. את ספר התורה תרם תושב אלוני הבשן טל לוי; ספר תורה של המשפחה, שנכתב לפני 32 שנה לעילוי נשמת אמו של טל.

היה זה אירוע צנוע, אך מרגש ומרומם נפש. הוא החל בבית הכנסת של אלוני הבשן ונמשך ברמ"ט. השתתפו באירוע תושבי רמ"ט, תושבים מאלוני הבשן ואנו, חברי הוועד המנהל של היישוב. נשאו דברים באירוע ראש המועצה חיים רוקח, רב היישוב חספין אהרון איזנטל, הרב של אלוני הבשן שהגיע למקום היישר משירות מילואים, כשהוא לבוש מדי קצין מילואים ונציגת התושבים.

* בעיה בשריר הלב – בתגובה לפוסט שגינה את חברת הכנסת בן ארי מיש עתיד שאמרה שאינה מצטערת על מותה של שירין אבו-עאקלה כתבתי שאני מצטער על הנזק שנגרם לישראל ממותה, ורק על כך.

וואהו וואהו, איזה תגובות. "בן גביר היה עושה לך לייק ענק". ומישהו כתב שיש לי בעיה בשריר הלב.

בכל שניה בממוצע מת אדם בעולם. למה שרירי הלב שלי צריכים להתאבל דווקא על תועמלנית אנטי-ישראלית?

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי על עומר בר לב: "אם זהו שר לביטחון פנים וזוהי מפלגתו העבודה, כי אז מוטב לנו איתמר בן־גביר בתפקיד".

* מהלך שגוי – ההתפטרות של מתן כהנא היא מהלך שגוי, בעיניי, ממספר טעמים.

א. כפי שכתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות, אני תומך נלהב בחוק הנורווגי וסבור שיש לאמץ אותו כחוק גורף ומחייב. שרים אינם צריכים להיות ח"כים, חשוב שיהיו 120 ח"כים שזה תפקידם וזו משימתם. השרים צריכים להיות מרוכזים כל כולם בתפקידם המיניסטריאלי. איני אוהב את ההתייחסות האינסטרומנטלית לחוק הנורווגי שאותו מקיימים על פי קוניוקטורות פוליטיות אלו או אחרות.

ב. אם הכוונה הייתה להדיח את ח"כ כלפון (יש לציין שבנט, כהנא וסיעת ימינה מכחישים זאת), הרי שאין לכך כל הצדקה. כלפון הוא ח"כ רציני, מחויב ונאמן למפלגתו ולקואליציה. הוא לא שידר שום סימני עריקה ולא הייתה כל סיבה לחשוד בו.

ג. החשש שכלפון יעשה מעשה עידית סילמן מופרך, כיוון שבניגוד לסילמן, עצם היותו "נורווגי" אינו מאפשר זאת. אם יערוק – יכול שר של ימינה להתפטר, והוא מחוץ לכנסת.

ד. מתן כהנא הוא שר מצוין, שמוביל באומץ ובנחישות רפורמות שנועדו לחזק את זהותה היהודית של ישראל ולשחרר את הזהות היהודית של המדינה משבי החרדים. במצב הרעוע של הקואליציה, ספק אם הכנסת תאשר את חזרתו לתפקיד. איזו סיבה יש לתת לעריקה עידית סילמן את הכוח להכריע אם מתן יהיה שר הדתות?

חבל.

ובשולי הפרשה – נתניהו צייץ ציטוט של סיפור כאילו המהלך נעשה על פי דרישת רע"ם, בשל עלייתו של כלפון להר הבית. נתניהו ידע, כמובן, שזהו שקר מוחלט. הוא המתין קצת, עד שווידא שהמסר עבר והשקר מופץ בתעלות הביבים, תרתי משמע. ואז הוא מחק את הציוץ, כאילו השקר לא קשור אליו. כך עובד השרלטן.

* אופוזיציה למדינה – למה הליכוד יצביע נגד חוק "ממדים ללימודים", שנועד להעניק מלגת לימודים ללוחמים? כי הוא אופוזיציה למדינה.

          * ביד הלשון

קידה – רנ"ג נועם רז, לוחם ימ"מ שנפל בקרב עם מחבלים בג'נין, הוא תושב היישוב קידה.

קידה הוא יישוב קהילתי בבנימין, בגוש שילה, שעלה לקרקע ב-2003. ההחלטה על הקמת יישוב במקום התקבלה בידי הממשלה כבר ב-1984.

שמו של היישוב נקרא על שם השיח קידה-שעירה, הנפוץ באזור.

* "חדשות בן עזר"