* מריחים חולשה – חזיתות הר הבית, לבנון, סוריה, איראן, עזה, יו"ש ואום אל-פחם, הן מצור על מדינת ישראל. האויב רואה את הפילוג, מריח חולשה ומגביר את תוקפנותו.
המעשה הביטחוני הנחוץ ביותר הוא עצירת הקרע. הדבר המיידי שעל ראש הממשלה לעשות הוא להודיע שפיטורי גלנט ירדו סופית מהפרק. הדבר השני הוא להודיע על ביטול המהפכה המשטרית, וקיום הידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה בידיים נקיות, ללא האקדח הטעון של חידוש בליץ החקיקה, המונח על שולחן ההידברות.
* מארב מתוכנן – התבצרות המחבלים בהר הבית הייתה מהלך מתוכנן ומתואם, שנועד להביא את המשטרה להיכנס להר ולספק תירוץ למתקפת הרקטות מעזה ולבנון. ואם המשטרה לא הייתה נגררת לפרובוקציה, בבוקר המחבלים היו תוקפים את המתפללים בכותל וכשהמשטרה הייתה מתערבת, היא הייתה מספקת את התירוץ.
* פיגוע הסברתי – המחבלים החמושים התבצרו בהר הבית ובעולם הופצו תמונות של שוטרים מתפרצים למסגד אל-אקצא. מחדל הסברתי. כישלון חרוץ בקרב על התודעה.
לישראל יש, לכאורה, שרת ההסברה. אך למעשה, היא שרת התעמולה להפצת שקרים והסתה במחלוקות הפנימיות. היא ביקשה קיצוץ רוחבי כדי שתוכל "להסביר" את ההחלטה להקים מיליציה פשיסטית בראשות הכהניסט.
וזאת התוצאה. דיסטל היא מתנה ל-BDS.
* גינוי סלקטיבי – למה אבו מאזן גינה את הפיגוע בת"א? כי הנרצח לא היה ישראלי.
את רצח הבנות בבקעת הירדן הוא לא גינה, כמובן.
* אז מה היה לנו שם? – טייסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים מעבר לקווי האויב בלבנון ובעזה.
לוחמי כיפת ברזל יירטו רקטות והצילו חיי אזרחים ישראלים.
לוחמי משטרת ישראל ויחידות מיוחדות פעלו תוך סיכון עצמי מול המחבלים החמושים שהתבצרו בהר הבית.
לוחמי צה"ל והשב"כ פעלו בשכם, בג'נין ובמאורות טרור נוספות.
לוחמי צה"ל עורכים מצוד בתוך אוכלוסיה עוינת וחמושה אחר המחבל הרוצח מהפיגוע בבקעת הירדן.
קצין משטרה ופקחים חיסלו את המחבל הרוצח בטיילת בת"א.
לוחמי צה"ל הגנו על כל גבולות המדינה ביבשה, באוויר ובים.
לוחמי פיקוד העורף פעלו באזורים שנפגעו מירי האויב.
לוחמים גויסו בעיצומו של החג לשירות מילואים.
… וחוליגנים כהניסטים ביצעו פשעי שנאה מבישים בכפר קאסם. טוב, יש להם היום נציג בקבינט.
* בלתי תקין לא פחות – למה נתניהו מתאמץ ככל יכולתו שלא לכנס את הקבינט המדיני ביטחוני? להערכתי, הוא מבין את המשמעות של קבינט הכולל את בן גביר וסמוטריץ', ואין לו עניין בבזבוז הזמן הזה.
יתכן מאוד שהוא מבין, שאנשי השב"כ, למשל, לא יוכלו לדבר בחופשיות באוזני מי שהיו יעדים מודיעיניים שלהם עד לאחרונה.
לא לכנס את הקבינט – זה בלתי תקין.
לכנס את הקבינט עם בן גביר וסמוטריץ' – בלתי תקין לא פחות.
* ללא המוקיונים – נתניהו צריך להקים קבינט מצומצם, שיכלול את חברי הקבינט בלי סמוטגביר. בקבינט הזה יתקיימו הדיונים הביטחוניים, ומדי פעם יכנסו את הקבינט הרחב להתכנסות טקסית שבה שני המוקיונים יתלהמו ואף אחד לא יתייחס להבלים שלהם.
* פייק – ברשתות מופצת ידיעה על פיה נתניהו רצה לשתף את בנו יאיר טלפונית בישיבת הקבינט וגורמי המקצוע מנעו זאת.
כיוון שהמידע הופץ באתר רוטר.נט ולא היה לו אישוש בכלי תקשורת רציני, אני מסיק מכך שזה פייק.
וחוץ מזה, כשיש את בן גביר, לא צריך את יאיר נתניהו.
* הסיבה לגל הטרור – מה הסיבה לגל הטרור?
מה, זה ברור!
הישיבה של רע"ם בממשלה. ממשלת האחים המוסלמים. תומכי טרור.
בלה בלה בלה וכו'.
* הגרוע שבפשיסטים – השר הכושל בן גביר, שמאז מינויו לשר עם התואר הפומופוזי "לביטחון לאומי" – הביטחון הלאומי של ישראל הידרדר לשפל, מאשים את האופוזיציה בכישלונו הצורב, בטענה שהיא "מעודדת את האויב".
בן גביר נוהם ומסית כמו הגרועים במנהיגים הפשיסטים בהיסטוריה.
כמו?!
* מי מפלג – שעה שמתינו מונחים לפנינו ודמם לא התקרר, השר הכהניסט הכושל מאשים את האופוזיציה בפיגועים.
וכשאני מגיב על דבריו, קופצים כמה צבועים וכותבים לי: אתה לא מתבייש? בזמן פיגועים אתה מפלג?
* כיפה אדומה – לבן גביר, כפי שכולנו רואים, אין כישורים וניסיון לתפקיד שר, ובפרט לא לתפקיד של שר ביטחוני. ניסיונו כראש כנופיה אינו מעניק כלים רלוונטיים כלשהם.
אבל הוא הפוליטיקאי המתוחכם והממולח ביותר במדינה. כך הוא מקרקס את נתניהו, לא-קוטל-קנים כשלעצמו.
תרגיל כיפה אדומה שהוא עשה למפכ"ל שבתאי ממחיש זאת. הוא הקליט בסתר פגישה אישית של שר ומפכ"ל, משך את המפכ"ל בלשונו, והדליף פירורים נבחרים מדבריו, המשרתים את צרכיו הפוליטיים.
המטרה שלו היא לסכסך בין שבתאי לאנשי המרכז-שמאל, המגבים אותו בעמידתו על הגנת המשטרה מפני השר הממונה המתנכל לה ומנסה לפגוע בה. הוא רוצה להנמיך את אש הביקורת עליו כשידיח את המפכ"ל. ועל הדרך הוא תמיד שמח לשלהב יצרים בקרב ערביי ישראל, כי הוא תמיד נבנה ממהומות במגזר, ואם תהיינה אלו מהומות דמים, הרי זה משובח.
באשר לדברי המפכ"ל – ברור שחלק ניכר מבעיית הפשיעה והאלימות במגזר הערבי נובעת מתרבות אלימה. האם רצח על כבוד המשפחה הוא המצאה? גם ערבים ישרים הפועלים נגד האלימות מודעים לכך ומודים בכך. השאלה היא מי מתבטא בנושא, באלו מילים ובאיזה פורום. בשיחה בארבע עיניים, לא חייבים לשמור על כללי הפוליטיקלי קורקט. יתכן שבהגנתו על המשטרה מפני פגיעתו הרעה של השר, הוא רצה להחניף לו, באמירה שעשויה לפייס את הגזען.
שבתאי ילמד את הלקח. הוא מבין שכל שיחה שלו עם הפרחח מוקלטת ובן גביר יעשה בה שימוש לתועלתו. הוא יישמר בלשונו ואולי גם ימדר את השר.
* המיליציה לא תקום – סביר להניח שבסופו של דבר לא תקום המיליציה הפשיסטית של אצבעוני המפקד. הסיבה לכך, שהיא שבג"ץ בכל מקרה יגן על אזרחי ישראל מפני המזימה.
בממשלה כבר מבינים שהמהפכה שרקחו, שנועדה לבטל למעשה את בג"ץ ולהפוך אותו לזרוע של רוה"מ לא תתבצע. לכן הם גם מבינים שלא תקום המיליציה הפרטית. גם הכהניסט מבין זאת.
יכול להיות שהסולם שלהם, יהיה ביצוע תכניתו המצוינת של בנט להקמת משמר לאומי במשטרת ישראל, הכפוף למג"ב. וכך מעז ייצא מתוק.
* מתקפת הבכיינים – ישראל מותקפת מדרום, מצפון וממזרח, ואיזה ביביסט בכיין, שתעשיית השקרים וההסתה הפופוליסטית מפמפמת לו שהוא "סוג ב'", כותב שאילו היה בגיל המילואים לא היה מתייצב להגן על המדינה שאינה סופרת אותו. הביביסט הבכיין בטח מגדיר את עצמו מחנה "לאומי" או משהו כזה.
* לכו לעזא… – קרעי: לא הובנתי נכון. כשקראתי לטייסים "לכו לעזא…" התכוונתי לתקיפה בעזה.
* השרה הנמושה – שרת התעמולה: נפולת של נמושות תקפה הלילה ברצועת עזה ובלבנון.
* שני מחנות – שני המחנות האמתיים המחלקים את החברה הישראלית, אינם דווקא תומכי ה"רפורמה" מול מתנגדי המהפכה. גם לא ימין ושמאל. בטח לא השטות של חלוקה בין "יהודים" ו"ישראלים" או בין אלה שרוצים מדינה יהודית יותר לאלה המעדיפים מדינה דמוקרטית יותר.
החלוקה האמתית היא בין מחנה האחריות הלאומית למחנה ההתפרקות וההתפוררות. מן הבחינה הזאת, אהוד ברק ויריב לוין, ליברמן ויאיר נתניהו שייכים לאותו מחנה. הנשיא הרצוג, גנץ, יואב גלנט הם במחנה האחריות. לפיד נוטה למחנה האחריות, אך פוסח על שתי הסעיפים. גם נתניהו פוסח על שתי הסעיפים, אך נוטה למחנה הפלגנות.
שני צמדי-כתבות, ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", מצביעים על כך. ב"ישראל היום" התפרסמו בזה אחר זה ראיונות עם בני גנץ ועם סמוטריץ'. הראיון עם גנץ הוא התגלמות האחריות הלאומית. הוא מזהיר, מתוך דאגה עמוקה, מפני מה שיקרה אם, חלילה, ההידברות לא תוביל להסכמה וחלילה המהפכה תתחדש. כל כולו ממוקד בניסיון להגיע לפשרה ולהסכמה. סמוטריץ', פרוע ומשולהב, גם כאשר הוא מנסה להסוות את האלימות במתק שפתיים. האשמות מטורפות על "האליטות", על צה"ל, על בית המשפט העליון, על האקדמיה ועל התקשורת. השמצות נתעבות על הרצוג ועל גלנט. מחויבות מוחלטת למהפכה, גם אם לצד הבנה שיש לעשות אותה באופן מדורג יותר, תמיכה חד משמעית בחוקי מגה-שחיתות הקיצוניים ביותר. אין אפילו טיפונת חשבון נפש על המהפכה.
ב"ידיעות אחרונות" התפרסמו בזה אחר זה מאמרים של אהוד ברק ושל פרופ' יובל אלבשן. עיקר מאמרו של ברק הוא נגד הידברות, הסכמות ופשרה. כל פשרה היא בהכרח "רקובה". הוא חותר להתנגשות, כי בעיניו "התנגשות עדיפה על פשרה גרועה". אין מקום שבו המילה "פשרה" מופיעה ללא שם תואר כמו "רקובה". הוא תוקף בחריפות רבה את הרצוג, גנץ ולפיד החותרים לפשרה. הוא חותר למלחמה שתביס את היריב (או האויב?). הוא חותר ל"הכרעה". הוא לא מבין איזה אסון חברתי כרוך בכך שחצי עם יחוש מובס ומושפל, ואיש אינו יודע מתי תחושת התבוסה וההשפלה תתפרץ ואיך. אבל אדם חסר אחריות כמו אהוד ברק אינו מסוגל לראות מטר קדימה, מעבר להכנעה שאליה הוא חותר. ואולי במלחמה הזאת דווקא המחנה שלו יובס? המאבק המצליח מביא אותו לשיכרון כוח, המזכיר את זה של לוין ורוטמן אחרי הבחירות, ולכן את האפשרות הזאת הוא אינו לוקח בחשבון. אבל אני משוכנע, שברק מעדיף תבוסה במאבק על פני פשרה. תבוסה כזו פירושה המשך המלחמה, והוא נבנה מהמלחמה. לעומתו, פרופ' יובל אלבשן חותר להסכמה, לפשרה. הוא מבין את המשמעות של תרחיש שבו צד אחד יובס. הוא מאמין שניתן לעצור את המהפכה, אולם הדרך היחידה להגיע לכך היא באמצעות הסכמות ופשרה. הוא מאמין ב"עצירת החקיקה לא בדרך של הכנעת הקואליציה על ידי החרב של המשפט, שעליה עוד נשלם בריבית דריבית, אלא בדרך של הסכמה ופשרה: הסכמה שנובעת מתוך הבנה שאם יש ניצחון במשפחה כולם מפסידים, ופשרה שנוצרת מתוך ידיעה שאיש לא יאהב אותה אבל כולם יכולים לחיות אתה. יחד". זו תמצית האחריות הלאומית.
מדד האחריות הלאומית מתבטא גם ביחס לסרבנות. בני גנץ יוצא בתקיפות נגד הסרבנות. גם אם היא כלי אפקטיבי, אולי האפקטיבי ביותר, במאבק נגד המהפכה, הוא שולל אותה, מתוך אחריות לאומית ומבהיר שהיא "מחוץ לכללי המשחק". עם זאת, הוא מדבר בהערכה ובכבוד כלפי המיעוט הקטן של המילואימניקים, הנושאים על שכמם את ביטחון המדינה. הוא יודע שהשתלחות בהם מסוכנת ומזיקה. יש להידבר אתם כדי להוריד אותם מן הסרבנות המזיקה. לעומת זאת, סמוטריץ' הריקא, המשתמט מצה"ל, מרשה לעצמו להשתלח בטייסים ולקרוא לשלול מהם את כנפי הטיס. גנץ מזכיר, שאותם טייסים יוצאים מטעמנו עם מטוסים עמוסי תחמושת לכל רחבי המזרח התיכון "והם יכולים להתאייד בעשירית שניה. למרות זאת הם ממריאים, מבצעים וחוזרים". לעומתו, סמוטריץ', שבמקום לשרת בצה"ל המית את עצמו באוהלה של קריירה ובעשיית שני תארים במשפטים, מרשה לעצמו להשתלח במי שעל דמם הוא חי ומשתמט ולדבר עליהם בגסות. ממרומי כנפי ההשתמטות שלו הוא קורא לשלול מהטייסים את כנפי הטיס שלהם. מי הוא, אותו ריקא, שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת הוא ארגן מצעדי בהמות, ניסה לבצע פיגוע טרור ושתק שבועות בחדרי החקירות של השב"כ, שירשה לעצמו להשתלח בטייסים ובלוחמי צה"ל?
אהוד ברק כלל אינו מתייחס לסרבנות, במאמרו, אבל כאשר אין הוא מבקר אותם ולו ברמז, ושעה שהם היו חוד החנית של ההתנגדות הוא קורא להחרפת המאבק עד להכרעה, ללא מילת ביקורת, יש כאן עידוד מובהק לסרבנות. פרופ' אלבשן, לעומת זאת, מביע חרדה עמוקה מפני השלכות הסרבנות ומודע לסכנות של התופעה לעתידה של המדינה. כאיש שמאל ציוני הדוגל בפתרון שתי המדינות, הוא רואה בתופעה איום, אולי סופני, על היכולת לבצע נסיגה בעתיד, כיוון שסרבנות לא תאפשר אותה. שוב, הקיצונים בשני הצדדים משרתים אלה את האינטרסים של אלה.
במאבק בין מחנה האחריות הלאומית, החותר להסכמות ולפשרה (שכאן מיוצג בידי גנץ ואלבשן) לבין מחנה הפלגנות והכוחות הצנטריפוגליים (המיוצג בידי ברק&סמוטריץ'), יוכרע עתיד המדינה.
פרופ' אלבשן, המעורב מאוד בכל המאמצים להביא להסכמות, מספר שכבר היינו ממש על סף פשרה והסכמות והודעת הפיטורין של גלנט טרפה את הקלפים. מעשה נמהר של מנהיג אובד דרך.
* קמפיין אנטי ציוני – אחד הדברים הבזויים והנתעבים ביותר שהיו כאן לאחרונה, הוא הקמפיין הימנני הפופוליסטי הנחות, שמנסה להסית את צוותי הקרקע בחיל האוויר להשבית את מטס יום העצמאות ולהשבית מעם ישראל את שמחת החג. זהו קמפיין אנטי ציוני.
המסיתים מספרים לצוותי הקרקע שהם סוג ב'. המסיתים מנסים למרמר את צוותי הקרקע, להחדיר בהם רגשות שנאת אחים, שנאת חינם, קנאה, קנאות ורשעות. המסיתים מנסים להוציא שדים עדתיים גזעניים מן הבקבוק ולפמפם שנאת אשכנזים.
אין לי ספק שלפחות חלק מהמסיתים, היו מעדיפים שטילי נ"מ יפילו כמה מטוסים וטייסים.
אני משוכנע שצוותי הקרקע בזים למסיתים ומצפצפים על הקמפיין הנאלח.
* ממשלת ריק ריק
* אהרון ברק וחוק השבות – במאמר ב"ישראל היום" כתב דרור אידר על בג"ץ, "שבית משפט כזה עלול יום אחד – והיום הזה לא רחוק – לפסול את חוק השבות בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, אסכולת אהרון ברק סבורה שקיימת סתירה בין היותה של ישראל יהודית לבין המשטר הדמוקרטי שלה".
דברים אלה הם המשך ההסתה השקרית נגד אהרון ברק, שאין לה שחר. ברק הוא תומך נלהב בחוק השבות. הוא ביטא את דעתו בנדון אין ספור פעמים. הוא מסביר תמיד, שבין אזרחי ישראל חייב להיות שוויון, אבל אין ולא צריך להיות שוויון במפתח הכניסה לישראל. מפתח הכניסה צריך להיות חוק השבות.
במאמרו ל"הארץ" ב-15 בפברואר 2018 "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא פירט מה המשמעות בעיניו של המדינה היהודית: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. 'מדינה יהודית' היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים".
את הדברים הללו הוא כתב בהקשר להגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כלומר, לא זו בלבד שבניגוד לדבריו של אידר, דרכו של ברק לא נועדה לפגוע ביהדותה של המדינה באמצעות הכפפתה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא אותו חוק יסוד, שבו ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעגן את זהותה היהודית של ישראל כעוגן חוקתי. וכדאי לראות שההבהרה שלו מהי מדינה יהודית כמעט זהה לחוק הלאום, כולל סעיף ההתיישבות המושמץ, ובלשונו של ברק, "העמדת התיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה בראש דאגותיה".
יתר על כן. לא זו בלבד שעל פי אסכולת ברק אין לפגוע בחוק השבות בשם חוק יסוד אחר, אלא ברק עצמו הציע לעגן את חוק השבות, שהוא חוק רגיל, כחוק יסוד; זאת, כדי שאם תהיה פעם כנסת או ממשלה מופקרת שתרצה לחוקק חוק שיפגע בחוק או יבטל אותו, בג"ץ יוכל לפסול את החוק הזה כבלתי חוקתי. ברק הציע זאת בנאום שנשא בכנס של האגודה לזכויות האזרח בישראל ב-21 ביוני 2001, בהיותו נשיא בית המשפט העליון.
לא אחת מתחתי ביקורת על ברק, על האקטיביזם השיפוטי (שבו אימץ את השקפת מנחם בגין על "עליונות המשפט") ועל פסיקות שלו בנושאים ציוניים, כמו פסק דין קעדאן ועמדת המיעוט שנקט באחת העתירות נגד חוק האזרחות. אפשר לבקר את ברק בלי לשקר ובלי להטיל דופי בעמדותיו ובפסיקותיו.
אגב, מי שרוצה לפגוע היום בחוק השבות זו הממשלה, שבכניעה לדרישות החרדים הלא-ציונים מתכוונת להתנקש בחוק השבות באמצעות ביטול סעיף הנכד.
אני תומך מאוד בעיגון חוקתי של חוק השבות. צריך היה לעשות זאת במסגרת חוק הלאום. אחזור כאן על הצעה שכתבתי עליה בעבר: את חוק השבות יש לעגן במעמד מיוחד (שלא קיים היום בחוק הישראלי), שיהיה גבוה יותר מחוק יסוד – חוק-על. אני מציע שיקבע בו, שכל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל רק בתמיכת 80 ח"כים לפחות וביטולו יוכל להיות רק בתמיכה של כל 120 חברי הכנסת.
* השתמטותו אומנותו – בראיון ל"ישראל היום", נשמע שר השיכון גולדקנופף מפויס למדי. הוא לא מתעקש על המהפכה המשטרית. הוא תומך בנתניהו ויתמוך בכל החלטה שלו אם להמשיך, להפסיק או למתן את המהפכה. אפילו בבת נפשה של יהדות התורה, פסקת ההתגברות האוטומטית באמצעות 61 ח"כים, אינה סלע קיומו. רק דבר אחד הוא ייהרג ובל יעבור בעבורו – פסקת התגברות נקודתית בנושא ההשתמטות. כל עוד הרוב האוטומטי של הקואליציה, שקיומה תלוי ביהדות התורה, יכול לגונן על ההשתמטות ההמונית של החרדים, על עריקתם ההמונית ממלחמת מצווה, על המשך אורח החיים הטפילי שבו הם חיים ומשתמטים על דמם של ציונים שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת – על כל השאר הוא מוכן לוותר. ההשתמטות היא ייהרג ובל יעבור. כל השאר – בלאו הכי אחרים נהרגים, וזה אחלה מבחינתו.
אגב, כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, מורסת ההשתמטות אינה נושא משפטי וההתמודדות עמה לא צריכה להיות בבית המשפט, אלא בדיון הציבורי, החברתי, החינוכי והפוליטי, ובעיקר בדיון על מהות היהדות ועל מהות התורה, שהם מתיימרים לייצג. כי למיטב הכרתי, אילו הם למדו באמת תורה – עצם לימוד התורה היה מביא אותם להיות הראשונים להתגייס. הם לא לומדים תורה אלא תִּפְלוּת. רע תלמוד שמביא לידי השתמטות. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.
* ההחמצה הגדולה – המלחמה באוקראינה, על כל מוראותיה ואסונותיה, הייתה הזדמנות ציונית גדולה למדינת ישראל, לקדם גל עליה גדול, של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה. לשם כך, היה כאן צורך במנהיגות לאומית ציונית, נוסח יצחק שמיר; מנהיגות שתכניס את המדינה לאטרף של עליה וקליטה ותציב את האתגר הלאומי הזה, את המשימה הלאומית הזאת, מעל כל נושא אחר.
אחרי נאום ההשבעה של נתניהו, כתבתי באכזבה מרה, שבין המטרות שהוא הציג הוא כלל לא הזכיר את העליה והקליטה. עם זאת, המטרות שהוא הציב היו בהחלט ראויות גם ראויות: המאבק בגירעון איראן, הרחבת הסכמי אברהם ושלום עם סעודיה, שיפור רבתי בתשתיות ובעיקר בפריפריה. בנאומו בישיבת הממשלה הראשונה, בו ביום, הוא הוסיף גם את המאבק ביוקר המחיה.
הוא לא הזכיר במילה וחצי מילה את המהפכה המשטרית. כעבור ימים אחדים הציג יריב לוין את "הפעימה הראשונה" של המהפכה המשטרית והכניס את מדינת ישראל למה שנתניהו עצמו הגדיר כמשבר לאומי. הממשלה מדרדרת אותנו לאסון חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני, כתוצאה מהמהפכה המטורפת, מהשילוב של שיכרון כוח עם שנאה עמוקה. איפה אנחנו ואיפה המטרות של הממשלה? איפה אנחנו ואיפה ההזדמנות הלאומית האדירה לעליה גדולה, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית שנות התשעים?
ונדמה שההתייחסות היחידה של הממשלה הרעה הזאת לעליה ולקליטה היא הכוונה להתנקש בחוק השבות.
* יציאת מצרים שלנו – בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובדור שלנו לא צריך ללכת רחוק. הורינו או סבינו יצאו ממצרים ומה מתאים יותר מלספר את סיפורם בליל הסדר?
במשפחתנו, הכנסנו לפני למעלה מעשרים שנה, מאז שאני עורך הסדר, את הסיפור המשפחתי. כשהגענו ל"בכל דור ודור" אבי היה מספר את סיפור עלייתו בספינת מעפילים, הגירוש לקפריסין והעליה משם לארץ. בשנותיו האחרונות, כשאבי כבר לא היה בצלילות, הנכדים קראו את סיפורו, מתוך ראיון שערכתי עמו על סיפור חייו, כשהיה בן שמונים. וכך גם אחרי מותו. בשנים אחרות אנו קוראים מתוך חוברת הזיכרון של אמי, את סיפור עלייתה. וכשאנו חוגגים במשפחה של אשתי, מספרים את סיפורי העליה של סביה. הפעם, נועה, החברה של עמוס שלנו, סיפרה את סיפור העליה מעיראק של סבא שלה.
* אנו מכריזים בזאת – יוזמות רבות עלו לקראת הפסח, ליציקת תוכן אקטואלי לסדר. הרי הסדר הוא סיפורו של עם ישראל, והסיפור הזה לא תם, ונכון להנכיח בסדר אמירות הנוגעות לחיינו היום. נכון לעסוק בסוגיית החירות, כאשר מתקיים מאבק על הדמוקרטיה. נכון לעסוק באחדות עם ישראל, כאשר קרע עמוק מאיים עלינו.
יוזמה יפה, שנתקלתי בה בפרסומים של מכון "שיטים" ושל מרכז בינ"ה, היא קריאה בסדר במגילת העצמאות. מכון "שיטים" הפנה לקטעים מן המגילה. אימצנו את הרעיון בסדר המשפחתי שלנו, אך בצורה קצת אחרת. לא קריאת קטעים מן המגילה, אלא קריאת המגילה כולה. מגילת העצמאות היא מקשה אחת. כאשר מפרקים אותה, מחמיצים את מהותה ומעוותים אותה. נתקלתי בכך במחלוקת על חוק הלאום, כאשר מתנגדי החוק השתמשו במגילת העצמאות כטיעון נגדו וציטטו משפט מתוכה. הם רק שכחו ש-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. אחרי ה"שולחן עורך" וה"צפון" – ה"ברך" שלנו היה קריאת מגילת העצמאות, מן המילה הראשונה עד האחרונה (כולל ההתחייבות לכונן חוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948).
* כאיש אחד בלב אחד – "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". מה הרבותא בקרבה להר סיני כשלעצמה, אם לא קיבלנו את התורה? לא ברור. אחד הפירושים לכך מתייחס לפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". וייחן, נאמר, בלשון יחיד. רש"י פירש: "כאיש אחד בלב אחד". כלומר היה זה רגע עילאי של אחדות לאומית. בסדר המשפחתי דרשנו כך את הפסוק, בתקווה לאחדות ישראל וליציאה מהמשבר הלאומי מחוזקים ומאוחדים.
* לשנה הבאה – כשהגענו ל"לשנה הבאה בירושלים", קראנו את הטקסט החשוב הבא שכתב הסופר חיים באר: "לשנה הבאה בירושלים שלנו, שתשוב להיות קריה נאמנה, עיר הצדק, החירות והשלום, עיר של בתי משפט שימשיכו להיות מבצר איתן ליושרה ציבורית. לשנה הבאה בה ישבו בכנסת שונאי בצע ודוברי אמת. לשנה הבאה עם ממשלה שבה יכהנו שרים ושרות אשר אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת השם האמתית ימלאו את לבם. לשנה הבאה בה מנהיגינו יהיו ישרי דרך, ענווים ושליחי אמת של הציבור. לשנה הבאה של הערכה וכבוד ללימוד ולעברית, לעצמאות עולם התרבות והספרות. לשנה הבאה בה רחובות בירת הנצח ימלאו אור, שוויון וחירות לכל".
* הנדסת תודעה – גם את מדור הטריוויה "20 שאלות" מנצל "הארץ" להנדסת תודעה. שאלה: "איזה משפט מפורסם אמר שר הביטחון משה דיין על שארם א-שייח?" תשובה: " 'טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח', תגובה למאמצי נשיא מצרים סאדאת להשיג הסכם שלום".
רצף של הבלים. ראשית, לא היו כל מאמצי שלום של סאדאת. זו פשוט אגדה חסרת שחר. המחקר היסודי והרציני ביותר על הנושא הוא ספרו של פרופ' יואב גלבר "רהב" שחקר את הנושא לעומקו, ומחקרו מפריך מכל וכל את האגדה הזו. ההיפך הוא הנכון. לכל היותר הוא עשה כמה תמרוני הסוואה מדיניים למאמץ המלחמה.
שנית, באותה תקופה, השר היונה ביותר בממשלה, בסוגיה המצרית, היה משה דיין, שניסה לקדם הסדר ביניים ובו ויתורים ישראליים מרחיקי לכת. אגב, המצרים היו מודעים לכך ובכל זאת פתחו במלחמה.
שלישית, דיין אמר את הדברים עוד בתקופת נאצר, כשסאדאת נחשב לסגנו האפור. ככל הידוע, הוא אמר זאת לראשונה בישיבת הממשלה ב-31 באוקטובר 1968, שנתיים לפני מותו של נאצר ומינוי של סאדאת לנשיא. היה זה בישיבה שבה ביטלה הממשלה את "ההחלטה הסודית" מיוני 1967, שבה הביעה נכונות עקרונית לנסיגה לגבול הבינלאומי במסגרת הסכם שלום עם מצרים וסוריה. את ההחלטה הנוגעת לסוריה ביטלה הממשלה חצי שנה קודם לכן. מאז דיין חזר על כך פעמים רבות גם בפומבי.
כזכור, דיין היה שר החוץ בהסכם השלום עם מצרים שבו ישראל נסוגה משארם א-שייח.
* במקום ה-44 – "עטור מצחך" הוא שיר ענק. הוא ללא ספק אחד השירים היפים שנוצרו כאן. השילוב של המילים, הלחן והביצוע – מושלם. הוא בהחלט מועמד ראוי לשיר הישראלי היפה ביותר ב-75 שנות המדינה. במוסף החג המיוחד של "ידיעות אחרונות", שדירג את 75 השירים הישראלים הטובים ביותר, הוא אכן דורג במקום הראשון.
רשימת ה-75 היא בהחלט רשימה מרשימה. השירים – נפלאים. אילו הייתי מרכיב את הרשימה היא הייתה אחרת, אך ברור שאף רשימה של איש מעשרות המומחים שיצרו אותה אינה זהה לרשימה שנבחרה. יש בה שירים שלא היו נכנסים לרשימה שלי. שירים אחרים חסרים בה. יש שירים שהייתי ממקם אחרת. אבל דבר אחד חרה לי מאוד.
בראש הרשימה שלי ניצב "ירושלים של זהב". אין שיר גדול ממנו, לטעמי. קראתי את החוברת בעניין רב. אם השיר אינו במקום הראשון, הוא לבטח במקום השני. טוב, השלישי. בחמשת הראשונים. בעשרת הראשונים. בעשרים. כאשר הוא לא הופיע בין השלושים הראשונים, הבנתי שכנראה הוא מחוץ לתחרות. כלומר מעל התחרות. כפי ש"התקוה" לא יימצא בתחרות כזו. גם "ירושלים של זהב" הוא שיר במעמד המנוני; שני רק ל"התקוה". ולכן התאכזבתי מאוד למצוא אותו במקום ה-44. ארבעים וארבעה? זה לא רציני.
וכך נכתב עליו: "מזמור העשור, היובל והנצח. נכס צאן ברזל, נחושת וגם אור. ההמנון החלופי" וכו'. אז איך הוא רק במקום הארבעים וארבעה? (אגב, "שיר הפרחה" הוא במקום ה… 42).
ומה שחרה לי אפילו יותר, הוא שזה השיר היחיד של נעמי שמר ברשימה. מבין 75 השירים, רק שיר אחד של נעמי שמר? זה לא רציני.
* ביד הלשון
ניצני סיני – פעמים רבות הקדשתי את הפינה ליישובים שהתקיימה או מתקיימת מחלוקת בין המתיישבים לבין ועדת השמות הממשלתית על שם היישוב. יש מקרים שבהם התושבים קיבלו את פסיקת הוועדה (בית קמה, למשל), היו מקרים שבהם הוועדה קיבלה, לעתים אחרי עשרות שנים, את עמדת התושבים (מנרה, למשל), היו מקרים שבהם הצדדים הגיעו להסכמה (מרום גולן, למשל) ויש פעמים שבהם המחלוקת קיימת ושם היישוב בפיו תושביו שונה משמו הרשמי (נערן / נירן, למשל).
כזה הוא קדש ברנע / ניצני סיני. ב-1977 הקימה קבוצת חלוצים מושב עובדים במקום המזוהה כקדש ברנע המקראית. הייתה זו הנקודה הזמנית של המושב, עד המעבר לנקודת הקבע. עם הנסיגה מסיני, הוקמו במהירות מחנות צה"ל גדולים על גבול מצרים, ובהם בסיס ניצנה, בסמוך לקדש ברנע. המושב עבר באופן זמני ליישוב הנטוש אשלים שליד קיבוץ משאבי שדה וכעבור שבע שנים – למיקומו הנוכחי ליד תל ניצנה ומעבר הגבול ניצנה, במועצה האזורית רמת נגב, סמוך לגבול מצרים.
קדש ברנע הייתה עיר מקראית, אחת מנקודות הגבול הדרומיות של ארץ ישראל. מקומה המדויק אינו ידוע, והזיהוי שנוי במחלוקת. הזיהוי המקובל הוא ליד עין קודיראת שמדרום לניצנה וכך הוא מצוין במפות, אולם בחפירות הארכיאולוגיות, הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הם מן המאה העשירית לפני הספירה, בעוד קדש ברנע המקראית קדומה יותר.
על פי הכתוב בתנ"ך, מן העיר קדש ברנע במדבר פראן שלח משה את המרגלים לתור את הארץ.
כיוון שהמחקר מטיל ספק בזיהוי עין קודיראת כקדש ברנע, ועדת השמות הממשלתית, שמשתדלת להיות נאמנה לאמת המדעית, לא אישרה את שם היישוב כקדש ברנע. תחילה הוצע לקרוא למקום ניצנה ולבסוף התקבל השם ניצני סיני, בשל קרבתו של היישוב לסיני, מצד אחד, ובשל סמיכותו לתל ניצנה. התושבים דבקים בשמם המקורי – קדש ברנע וכך הוא נקרא בפי הציבור.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 