צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

הניצול הציני של הרצח

רצח רבין צרוב בזיכרוני כמכה קשה, עד רמת כאב פיזי; לא רק מכה לאומית, אלא אישית. ממש חשתי שיגאל עמיר שירה ברבין, ירה גם בי.

הייתי באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן. כל ישותי הייתה נטועה במאבק. היריב שלנו היה, בראש ובראשונה, יצחק רבין, ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. זה היה מאבק קשה ונחוש; נאבקנו על עצם קיומנו. ואף על פי כן, כאשר נרצח האיש שבו נאבקנו, הייתה זו בעבורי ובעבור חבריי למאבק, מהלומה קשה ונוראה. ראינו בבן הבליעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית, והרי המאבק שלנו היה ביטוי עילאי של הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה לרצוח את הריבונות הישראלית, והרי המאבק שלנו היה להגנת הריבונות הישראלית ושלמותה. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו.

הלילה המר והנמהר שבו נרצח רבין, היה ליל שימורים בעבורי. מיד בהיוודע דבר ההתנקשות הוצאתי מטעם ועד יישובי הגולן הודעת הוקעה וגינוי למעשה הנבלה ואיחולי החלמה לרבין. כאשר ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, הוצאתי הודעת אבל מטעם הוועד. יומיים אחרי הרצח ארגנתי ערב באורטל, שחלקו היה שיחה פתוחה וחלקו האחר – טקס זיכרון. בשבוע שאחרי הרצח הוצאתי גיליון מיוחד של "הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן, אותו ערכתי, שהוקדש כולו לרצח ולרבין.

במוצאי שבת, בדיוק שבוע אחרי הרצח, הוזמנתי לשיח בעקבות הרצח באחד מקיבוצי עמק בית שאן (היום עמק המעיינות), כמדומני כפר רופין. בדרכי לשם, האזנתי לשידור מהדורת החדשות בערוץ 2. אמנון אברמוביץ' סיפר שם על אירוע זיכרון לרבין באולם מסוים בת"א. הוא סיפר שעבר בחניה של האירוע, וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת "צביעות". רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ ובוודאי אותנו, מובילי המאבק, כמי ששייכים לצד של הרוצח. החלטתי, שאת דבריי בכנס אפתח באזכור דבריו של אברמוביץ', ואזהיר מפני ההסתה הזאת, מפני תליית אות קלון על מצחיהם של המתנגדים למדיניותו של רבין, מפני הניסיון הנואל לסתימת פיות ולניסיון ציני לנצל את הרצח ליצירת דה-לגיטימציה למאבק הלגיטימי נגד מדיניות הממשלה.

בהיכנסי לחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה מלא מפה לפה בתושבי האזור, פגשה אותי כתבת "קול ישראל" שולה שמרלינג, שסיקרה את האירוע. שולה ואני היינו מיודדים מאוד. בימים שהיא ערכה את מהדורות החדשות, הייתי שולח לה חמש דקות לפני מהדורת החדשות הודעות ותגובות של הוועד, מתוך ידיעה ברורה שהן תשודרנה. והנה, כשהיא ראתה אותי, פניה לא היו כתמול שלשום. "מה אתהההההה עושה כאן?" שאלה בציניות. הרי זה כינוס של אנשי הצד של הנרצח, לא של הרוצח. וכשדיברתי בכנס, חשתי בעוינות מצד הקהל, במבטים הדוקרים כמדקרות חרב.

למחרת, יום ראשון, נערכה עצרת ענק במקום הרצח, בכיכר מלכי ישראל, שבאותו אירוע הוסב רשמית שמה לכיכר רבין. היה לי ברור כשמש שאני נוסע לעצרת הזאת, להתייחד עם זכרו של רבין. נסעתי יחד עם רבים מחברי אורטל; כפי שנסענו יחד להפגנות של ועד יישובי הגולן.

כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע באותם ימים בטלוויזיה, והפרצוף שלי היה מוכר בציבור. התהלכתי במהלך העצרת לאורכה ולרוחבה של הכיכר. ובכל מקום אנשים שזיהו אותי קראו לעברי קריאות גנאי. נחום ברנע, שאותו פגשתי במקום ושוחחתי עמו כתב על כך ב"ידיעות אחרונות". גם הוא ספג קריאות גנאי. לפני הרצח הוא כתב בביקורתיות על רבין, על קשריו עם עשירי הארץ שלא היו לרוחו של ברנע. וכך גם הוא היה מסומן.

גם יהודה הראל השתתף בעצרת. גם הוא "נהנה" מקבלת הפנים. מהר מאוד הוא הבין מה קורה שם ומיהר לעזוב את הכיכר. הוא סיפר לי על כרזה אחת שנשאו מפגינים בכיכר, שהרתיחה אותו: "אין מלחמות צודקות". הרי כל חייו רבין השתתף במלחמות צודקות. זאת "מורשת רבין" שהם מנסים להמציא?

אני לא עזבתי. המשכתי להסתובב בכיכר וסביבותיה כל הערב. לפתע שמעתי שקוראים בשמי. פגשתי חבורה של חברים מן המילואים. היו אלה הבני"שים, קבוצת בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים, והצטרפו כקבוצה לפלוגה שלי, בתחילת שנות ה-90. הם ישבו במרחק מה מן הכיכר. בנפרד. הצטרפתי אליהם. הם סיפרו לי שבאו לאירוע כשותפים לאבל על רבין ולזעזוע מהרצח, אך הכיפות שעל ראשם "הסגירו אותם" והיחס שקיבלו הדיר אותם. הם נשארו במקום – אבל לחוד, מבודדים. ואני חשבתי על כך, שאמנם גם אני מסומן, גם עליי מנסים להטביע אות קלון, והדבר גרם לי לסבל רב, אך היחס אליי הוא כאין וכאפס לעומת זה שממנו סבלו חבריי חובשי הכיפות. 

****

אם אנו רוצים להבין מה הסיבה לכך שיום הזיכרון לרבין לא הפך ליום זיכרון משמעותי, בדומה לימי הזיכרון לחללי צה"ל ולשואה, התיאורים שתיארתי הם הסיבה לכך. מי שניסו להדיר את מחצית הציבור מן האבל הלאומי, הקולקטיבי, גרמו לניכור של אותו ציבור כלפי זכרו של רבין. מי שניצלו בציניות את הרצח כדי להפוך את דרכה המדינית של הממשלה ל"מורשת רבין", שאמורה להיות מורשת ממלכתית, אמת ממלכתית, שיש ללמד אותה בבתי הספר והתנגדות לה היא מעשה כפירה – כאילו הוציאו מן הציבור את מי ששללו את הדרך הזאת, והפכו אותם ללא שייכים. מה הפלא שהם לא ראו ביום הזיכרון לרבין – יום שלהם. קל וחומר, כאשר על חותם "מורשת רבין" השתלטו מי שהציגו קו שונה מאוד מדרכו של רבין ומורשתו המדינית האמתית; קו של "שמאל" קיצוני, שהיה רחוק מרבין ורבין עצמו בז לו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהכישלון החרוץ של מדיניות אוסלו, כשהתברר שההסכם היה הונאה פלשתינאית גדולה, גרם למי שזיהו את זכר רבין ואת האבל על הירצחו עם הסכם אוסלו הכושל – לניכור כלפי זכרו של רבין.   

בכל השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן ערכתי ביום הזיכרון לרבין ערב לזכרו, שעיקרו היה רב-שיח בנושאי הדמוקרטיה הישראלית. לצערי, משנה לשנה פחות אנשים רצו להשתתף באירוע. הם חשו שהדירו אותם מן היום הזה.

אבל רצח רבין, אותו אירוע נורא בתולדות ישראל, חייב להדהד בתוכנו כתמרור אזהרה מפני כל איום על הדמוקרטיה. לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!

****

חודש לאחר רצח רבין, ועד יישובי הגולן ארגן הפגנה מול משרד הביטחון בקריה בת"א. איני זוכר למה דווקא אז, למה דווקא שם, מה היה הטריגר. מה שאני זוכר, היה ההחלטה הנחושה שלנו לצאת להפגנה אחרי יותר מחודש של שיתוק, שבו אף אחד ממתנגדי מדיניות הממשלה לא העז להביע את דעתו.

חשתי שיותר משההפגנה הזאת נועדה להגן על הגולן, היא נועדה להגן על הדמוקרטיה.

* "שישי בגולן"

מיתוס מסוכן

"רצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה"… "יגאל עמיר ניצח – הוא חיסל את הסכם אוסלו"… "אלמלא רצח רבין, היה היום שלום עם הפלשתינאים"…

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה הייתה דומה לניצחונו של שרון על ברק בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד, כלומר נוקאאוט.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית – את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: " לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967… ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה… צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר… להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". רחוק כל כך מהצעות ברק ואולמרט, שמחקו את כל ה"לאווים" שלו,  שאף הן נדחו בדם ואש ובטרור.

סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. בהגיע זמן הנסיגה על פי ההסכם, הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים" וסירב לבצע את הנסיגה בטרם הפלשתינאים יכבדו את ההסכם ויפסיקו את הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 14.10.20

* בליץ שקרי – כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

* מי ימצמץ ראשון – על גנץ לגלות נחישות וללכת עד הסוף בעניין התקציב. אי העברת תקציב 2021 בדצמבר היא פגיעה במזיד בכלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידענו מאז קום המדינה, למטרה אחת בלבד – גניבת הרוטציה.

אסור לגנץ להתפשר וגם לנהל מו"מ בנושא, אלא לעמוד על הדרישה הזאת באופן חד-משמעי, גם במחיר בחירות, תהיינה תוצאתן אשר תהיינה.

להערכתי – אם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון.

* רק שתי אפשרויות – אסור לכחול לבן להתפשר כהוא זה בתביעה לקביעת תקציב המדינה, כי זה האינטרס הלאומי המובהק. אני מאמין שאם כחול לבן תגלה נחישות, יהיה תקציב, תהיה ממשלה, תהיה רוטציה. אך נחישות פירושה נכונות אמתית של כחול לבן, לא מן השפה אל החוץ, ללכת לבחירות, גם אם היא תיפגע.

כי המציאות הבסיסית שבעטיה קמה הממשלה הזאת לא השתנתה – האפשרויות הן שתיים בלבד: ממשלת אחדות או בחירות.

הדיבורים של כחול לבן על אפשרות של ממשלה אחרת בלי בחירות, הם דיבורי סרק, כל עוד ימינה אינה מוכנה להיות שותפה לצעד כזה. בלי ימינה, אין כל אפשרות להקים קואליציה חלופית. רעיון העוועים שבמשבר כל כך קשה, שהוא בבסיסו משבר אמון של הציבור בממשלה, תנהל את המדינה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה אנטי ישראלית, לאומנית קנאית, הוא רעיון הזוי ומטורף. גם כאיום סרק הוא רעיון מטורף. מישהו חושב שלציבור הישראלי יהיה אמון בממשלה כזו? זו ממשלה שתהיה מסוגלת לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר, את החברה הישראלית מן הכאוס?

והאיום הזה הוא איום סרק גם כיוון שאין שום סיכוי שתקום ממשלה כזו, כי לא יהיו לה 59 ח"כים. דרך ארץ לא תתקרנף ולא תתן ידע לתועבה הזאת. אני משוכנע שגם חלק מכחול לבן בשום אופן לא יתנו ידם במעל.

הדרך הגרועה ביותר לניהול המשבר הזה, היא באמצעות איומי סרק. כאשר כחול לבן מאיימת בממשלה חלופית, נתניהו לא צריך להתרגש. הוא מבין מזה שכחול לבן מפחדת מבחירות והוא יכול להמשיך לשחק את המשחקים הנואלים שלו, כולל ההתנקשות במזיד בכלכלת ישראל באי הכנת תקציב בשעת משבר כלכלי קשה אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה.

יש אך ורק שתי אפשרויות: תקציב או בחירות.

* בלתי קבילה – על פי דיווח של זאב קם ב"כאן ב' ", הליכוד מוכן ל"פשרה" עם כחול לבן: תקציב 2021 יעבור בקריאה ראשונה בכנסת בדצמבר, אך ההצבעה בקריאה שניה ושלישית תהיה בסוף מרץ.

הכוונה של נתניהו לא להעביר תקציב אינה מטרה, אלא אמצעי לגנוב את הרוטציה. ה"פשרה" נועדה להציג מצג שווא לציבור, כאילו הממשלה כן מגישה תקציב. למעשה, אין תקציב עד אישורו בקריאה שלישית והמטרה – השארת פרצה לגניבת הרוטציה, נותרה בעינה. לכן, ה"פשרה" חייבת להידחות על הסף.

עצם הצגת ה"פשרה" מעידה, שנתניהו נלחץ מהעמדה הנחרצת של כחול לבן, ולכן על כחול לבן ודרך ארץ לעמוד איתן על דרישתם המוחלטת לתקציב או בחירות.

אילו הצעת הליכוד הייתה, למשל, העברת התקציב בקריאה שלישית ב-15 בינואר, ניתן היה לראות בכך מוצא של כבוד, מעין סולם לרדת בלי להרגיש שהם נכנעו לתכתיב של כחול לבן. אבל השארת הפרצה לגניבת הרוטציה – בלתי קבילה.

* מי ישתה למי – בעקבות נסיקתו של בנט בסקרים, אמרו כמה מרואיינים מהליכוד שתמיד בנט חזק בסקרים וחלש בבחירות, והזכירו שתמיד לקראת הבחירות נתניהו שותה את הקולות שלו.

עובדתית, כך אכן קרה. אבל, להערכתי, הפעם מדובר בסיפור אחר לגמרי. במקרים הקודמים בנט היה חלק מגוש-ביבי, חתם על הצהרות נאמנות לנתניהו, ולקראת הבחירות נתניהו שתה את קולות המחנה בקמפיין געוואלד, "שלטון הימין בסכנה", "הנשיא יטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר" וציבור תומכי בנט נבהל ובחר בו.

הפעם זה שונה. הפעם בנט אינו חלק מגוש ביבי, הוא לא יחתום לו על הצהרות נאמנות; הפעם הוא רץ מולו, ראש בראש. כישלונו החרוץ של נתניהו מעביר יותר ויותר מצביעי ימין מהליכוד לימינה. אין זה מן הנמנע שבסקר הבא ימינה תעקוף את הליכוד. במצב כזה, בנט יהיה המוביל של גוש הימין. ויתכן מאוד שבימים האחרונים לפני הבחירות הוא יוביל קמפיין געוואלד וישתה את קולות הליכוד. ימנים יצביעו לו בתור המפלגה המובילה בימין.

* השמאל החדש – דף המסרים החדש הוא שימינה היא שמאלה. והדקלמנים מדקלמים.

* הפנטזיה של לפיד – יאיר לפיד פילג את כחול לבן ולא נכנס אתה לממשלה, כי הוא האמין שבתקופת המשבר הזאת עדיף להיות על טריבונה, לנהוג בפופוליזם ולהיבנות מהמשבר. בינתיים מי שנבנה מכך הוא דווקא בנט.

* אי אמון – במאי 1995 החליטה ממשלת רבין על הפקעת שטח במזרח ירושלים לצורך התיישבות יהודית ועל הקמת השכונה היהודית בהר חומה. בתגובה, חד"ש ומד"ע, שיחד היו להן חמישה מנדטים, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, החליט על תמיכת הליכוד והאופוזיציה בהצעה.

היה זה לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה. ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט ונסמכה על תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. הודעת הליכוד והאופוזיציה הימנית על תמיכה בהצעת אי-האמון יצרה מצב פרלמנטרי שבו הממשלה הייתה נופלת. כתוצאה מכך ביטל רבין את ההפקעה והקפיא את הבניה בהר חומה. המפלגות הערביות הסירו את הצעת האי-אמון. נתניהו הגיש הצעת אי-אמון בשל התקפלות הממשלה וביטול ההפקעה. כמובן שלהצעת האי-אמון הזה לא היה רוב. ההישג הגדול שהשיג נתניהו היה פגיעה בבניה בירושלים. ההסבר של נתניהו למהלך, היה התנגדותו הנחרצת לממשלה וניצול הזדמנות להפלתה.

בדצמבר 1976, הגישה החזית הדתית התורתית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, מעין יהדות התורה של היום) הצעת אי-אמון בממשלת רבין הראשונה, כיוון שטקס קליטת מטוסי F-15 הראשונים נערך ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, וראש הממשלה והשרים חיללו את השבת בדרכם חזרה לבתיהם. ההצעה נדחתה, אך הימנעות שני שרים מן המפד"ל בהצבעה הביאה לפיטורם ואח"כ להתפטרות הממשלה במה שכונה "התרגיל המבריק". בבחירות שהוקדמו בעקבות ההתפטרות, הליכוד בראשות בגין חולל את המהפך.

בין התומכים בהצעת האי-אמון הייתה סיעת רצ, בראשות שולמית אלוני (לימים – המרכיב המרכזי של מרצ). רצ הייתה האופוזיציה השמאלית של הממשלה (פרשה מן הממשלה אחרי צירוף המפד"ל אליה), אך לא התמקדה בהתנגדות מדינית אלא בעיקר בעמדה אנטי-דתית קיצונית, בקריאה להפרדת הדת והמדינה ובביקורת על מה שהגדירה ככניעת ממשלת רבין לדתיים. בנאומה בדיון, הסבירה את תמיכתה בהצעה בציטוט דבריו של אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים".

אלה שני מקרים חריגים של מפלגות שתמכו בהצעת אי אמון למרות התנגדות אידיאולוגית חריפה לא רק למציעים, אלא גם לתוכן ההצעה. אולם הצבעה בעד אי אמון של מפלגות יריבות בנושאים כמו תפקוד הממשלה או נושאים כלכליים וחברתיים היא לחם חוקה של האופוזיציה באשר היא אופוזיציה, לכל אורך שנות המדינה.

כזאת הייתה הצבעתה של ימינה בעד הצעת אי האמון בממשלה שהגישה יש עתיד. זו לא הייתה הצעת אי אמון על נושא מדיני או משפטי שבו היא חלוקה על עמדת יש עתיד, אלא בנושא הקורונה ותפקוד הממשלה, שבו ימינה עצמה ומנהיגיה בנט ושקד בראשם, תוקפים את הממשלה לא פחות מיש עתיד. ולכן, תמיכתם בהצעה היא מעשה פרלמנטרי טבעי של מפלגת אופוזיציה. המתקפה הביביסטית על ההצבעה "הסמולנית" של בנט יחד עם הרשימה המשותפת היא דמגוגית, ונובעת בעיקר מההיסטריה של נתניהו לנוכח נסיקתו של בנט בסקרים.

אני הייתי מעדיף לראות את יש עתיד-תל"ם ואת ימינה בממשלה, תחת האלונקה, שותפים למאמץ הלאומי להילחם בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. אך בעוד יש עתיד-תל"ם באופוזיציה מתוך בחירתם לפרק את כחול לבן ולא להצטרף לממשלת האחדות – ימינה יושבת באופוזיציה כי נתניהו לא רצה את שנוא נפשו בממשלה. ואחרי כן הם מלינים על כך שבנט נוהג כאופוזיציה?

נחזור לפרשת הצבעת האי אמון של חד"ש ומד"ע ב-1995. האירוע ממחיש מה היה קורה אילו קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת. ברגע שבו הייתה הממשלה מקבלת החלטה ציונית כלשהי, או מבצעת פעולת מגן ביטחונית, הרשימה המשותפת הייתה מפנה לה עורף, מביעה בה אי אמון והליכוד היה תומך בהצעה ומפיל את הממשלה. אם כך היא נהגה בממשלת רבין בשיאו של תהליך אוסלו, קל וחומר שכך היא הייתה עושה בממשלה שלא הייתה מובילה תהליכי נסיגות, כאשר המשותפת היא סיעה בעלת 15 מנדטים. הייתה זו ממשלה תחת איום אקדח תמידי, שלא הייתה מאריכה יותר משבועות ספורים.

* הביביזם השמאלני – עקיבא נוביק, במאמר ב"הארץ", מנתח את התופעה המעניינת, של תמיכת אנשי שמאל רבים, בסקרים, בבנט ובימינה; מה שנותן רוב מוחלט לגוש הימין (ללא ישראל ביתנו). הוא מתאר זאת כתמונת ראי של הביביזם. כמו אותם אנשי ימין שדבקים בכל מחיר ובאופן בלתי רציונלי בעליל בנתניהו, על אף כל כישלונותיו וחטאיו והנזק שהוא מחולל לחברה הישראלית, ונקודת הייחוס לכל עמדה שלהם בכל נושא היא אך ורק שאלת ביבי, שלטונו ועתידו, כך גם תמונת הראי שלהם בשמאל. מדובר באנשים ששנאת-נתניהו עומדת מעל לכל שיקול אחר, מעל כל שיקול אידיאולוגי, מעל כל אינטרס לאומי. רבים מהם, שתמכו בהתלהבות בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי להפיל את נתניהו, מתכוונים לתמוך בבנט ובימינה, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בין ימינה לביניהם, כדי להפיל את נתניהו.

אבל הדמיון בין הביביסטים לבין תמונת הראי האנטי-ביביסטי הוא גם בשיטות ובסגנון. כותב נוביק: "הצצתי בסוף השבוע בטלפונים של כמה שרים בכחול לבן. בין אלפי ההודעות שהם מקבלים לקראת כל ישיבת ממשלה יש זרם עכור במיוחד של קללות ואיומים. 'יודנראט', 'חור תחת', 'בוגדים עלובים', 'נעמיד אתכם לדין על פשעיכם' וכדומה. רשע מילולי שמפריך את הטענות שאלימות והסתה באות רק מימין".

אני רואה זאת בתגובות שמקבלים חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. אני מדמיין קבוצה לא קטנה של אנשים, שעברו לגור בדפי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר שלהם, שהם במארב יומיומי, ועל כל רשומה או ציוץ הם פותחים באש, באוטומט, ברשף של שנאה וגידופים. לא חשוב מה הם כותבים, מיד רצף של נאצות, שהשורש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין קיווינו שיעלם מחיינו, הוא המילה המובילה בהם. לדוגמה, צביקה כתב פעם נגד התעללות בבעלי חיים וסיפר על הכלבה שמשפחתו אימצה לפני שנתיים. מיד המארב האוטומטי של ב.ג.ד. וג.נ.ב. "תלמד מהכלבה נאמנות מהי" וכו' וכו'. פשוט, כנופיה של חוליגנים. מה קרה לאסף זמיר? הוא פשוט לא עמד בלחץ ונכנע לכנופיה הבריונית שמיררה את חייו. ולנוכח הצלחתם מולו, הם רק מגבירים את הלחץ, באמצעות מפגני הבריונות החוליגניים, ההסתה שלוחת הרסן והשנאה היוקדת. ביביזם אנטי-ביביסטי לכל דבר ועניין.  

* משפט ההמון – אחת הכרזות הפופולריות בבלפוריאדה היא "נתניהו לכלא". המפגינים מתיימרים להפגין בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה, אך כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל.

נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. גם אם יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדאי להצדיק את תאוריית הקוסנפירציה על "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם הוא מזכה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה (אלא אם כן בית המשפט יאמר בפירוש שנתפרו תיקים, אבל זה לא יקרה כי זאת קונספירציה מטורללת). יתר על כן, אם נתניהו יורשע, לא בטוח שהוא יורשע בכל הסעיפים וכלל לא בטוח שגזר דינו יהיה מאסר בפועל.

מי שצורחים "ביבי לכלא" חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות.

ניסיונותיו הנואלים של נתניהו להתחמק מאימת הדין, בין השאר באמצעות חקיקת חוקי מגה-שחיתות, חמורים ביותר. כל עוד מתקיימת ממשלת האחדות, אין להם כל סיכוי. הקריאות "נתניהו לכלא" הן תמונת ראי של הניסיונות האלו. בשני המקרים מדובר בניסיון לאפשר לרחוב להיות השופט. שני המקרים מבטאים הלך רוח אנטי דמוקרטי.

* מי הפר התחייבות – "גנבתם קולות", "בגדתם בבוחרים", "הפרתם את ההתחייבות". אני רוצה לבחון את הטענה הזאת.

היה פעם ראש ממשלה בישראל, ש-12 יום לפני הבחירות הצהיר באירוע גדול, חגיגי ומתוקשר, בקצרין העתיקה, לציון 25 שנים להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". כעבור 11 יום, יום אחד לפני הבחירות, הוא שב לגולן, ביקר באורטל וחזר על התחייבותו. אותי הוא שכנע, ולמחרת הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין. אח"כ רבין ניהל מו"מ על מסירת כל הגולן לאויב הסורי. מבחינתנו, היה מדובר בחורבן מפעל חיינו, בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו וידענו שכל זה לא יביא לשלום, אלא לשפיכות דמים מרה ואיומה. זאת באמת הפרת הבטחת בחירות. יצאנו למאבק נגד הנסיגה. ומאבקנו נגד הנסיגה היה נחוש, חכם אבל טהור, דמוקרטי, על פי חוק, מכובד, לא דומה לאופי המאבק של הבלפוריאדה.

ניתן להציג עוד אינספור דוגמאות של הפרות אמתיות של הבטחות בחירות מובהקות. האם כך הדבר גם בהבטחת הבחירות של כחול לבן?

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד בלי נתניהו. כמו כן, היא התחייבה ונשבעה בכל אלה ושבועה, שלא תקים ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת, ושהטענה הזאת היא שקר נתעב של תעמולת נתניהו. ראשי כחול לבן הפנו למצביעים שאלה רטורית, האם הם מאמינים ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שדוחפים להעמדתם לדין בהאג כפושעי מלחמה?

שלוש מערכות בחירות הסתיימו ללא הכרעה. גם הניסיון להקים ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית כשל, כי היו בכחול לבן מי שסירבו להתקרנף (ואילו היא קמה, חלילה, היא לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים). הברירה הייתה  הפרת ההתחייבות להקים ממשלת אחדות או הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלה עם נתניהו. מילכוד 2020. איזו התחייבות עדיף להפר בסיטואציה כזאת? הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלת אחדות הייתה מובילה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. במקרה הטוב, הסיבוב היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, הוא היה מסתיים ברוב לממשלת ימין צרה שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות ומעמידה את נתניהו מעל החוק.

מה שהדריך את גנץ בדילמה הזאת, הייתה ההתחייבות העיקרית שלו: "ישראל לפני הכל". כלומר, הכרעה על פי טובת המדינה. בין ממשלת אחדות לסיבוב רביעי, טובת המדינה הכריעה בעד הקמת ממשלת אחדות. וגם היום, אם נתניהו יתעשת ויכבד את ההסכמים הקואליציוניים, זאת האופציה הטובה ביותר למדינת ישראל.

* קו פרשת המים – הייתי חבר פעיל ומסור בתל"ם. השקעתי את הנשמה למענה בשלוש מערכות בחירות. אולם ביום שבו יעלון נתן את ידו לרעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי לו על פרישתי, או כפי שציינתי: "תל"ם עזבה אותי". בשבועות שלאחר מכן עמדתי בקשר רצוף עם יועז הנדל וצביקה האוזר, לחזק אותם בהתנגדותם למעל. שמחתי על פרישתם והצטרפתי למפלגה שהם הקימו, דרך ארץ, שהיא תל"ם האמתית.

קו פרשת המים היה הנכונות להקמת ממשלת המיעוט, אך בפוסט מורטם, אני מנתח אירוע אחר כקו פרשת המים. הייתה זו ההפגנה בכיכר רבין נגד נתניהו ושחיתותו, כמדומני בין הסיבוב הראשון לשני. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן. בדרך שמענו בחדשות שאיימן עודה ינאם בהפגנה. קיוויתי שזה פייק ניוז. שלחתי ווטסאפ ליעלון והוא אישר את העובדות. כשהגענו לתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס לקריית שמונה, בדרכי חזרה לגולן.

בוגי יעלון השתתף בהפגנה ונאם בה. יועז הנדל וצביקה האוזר החרימו אותה (בידיעתו והסכמתו של יעלון).

למחרת נערכה ישיבה של תל"ם. אני תקפתי בחריפות את קיום ההפגנה בשותפות עם איימן עודה. איך אפשר בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מי ששולל את עצם קיומה? ופוליטית טענתי, שזו טעות איומה. הדרך היחידה להחליף את השלטון היא מעבר לכחול לבן של מספר מנדטים של תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ואנשי הציונות הדתית שמאסו בסמוטריצ'יזציה. איך נעשה זאת, כאשר אנו מעמידים את עצמנו באותו מחנה עם איימן עודה?

רוב הדוברים היו בדעתי. גדי יברקן אמר שהשתתף בהפגנה כי לא רצה להשאיר את בוגי לבד.

יעלון שסיכם את הדיון, דיבר במילים חריפות נגד עופר שלח שעשה לו תרגיל. ללא סמכות וללא רשות הוא הסכים בשם כחול לבן לנאומו של עודה בעצרת. יעלון סיפר שהוא ידע על כך ברגע האחרון, כעס מאוד, אבל לא רצה להביא לפיצוץ בצמרת כחול לבן כל כך סמוך לבחירות. לגופו של עניין, הוא הסכים אתנו לחלוטין. יתר על כן, בדבריי הזכרתי שעודה נאבק למען "זכות" השיבה. למחרת הישיבה, בוגי ביקש ממני לשלוח לו ראיות לעמדה זו של עודה, לצורך הדיון הפנימי בקוקפיט של כחול לבן. ואכן, יצאתי למסע ברחבי גוגל, ושלחתי לבוגי שלל סרטונים של עודה, שמביע תמיכה בלתי מתפשרת בטענת "זכות" השיבה.

בניתוח שלאחר המוות – זה היה קו פרשת המים של תל"ם. שם החל המדרון החלקלק. ברגע הזה, שבו בוגי העדיף את שלמות כחול לבן על דבקות בעקרונות תל"ם ונתן לעופר שלח להוליך אותו באף, נגמר הסיפור של תל"ם. באותו הרגע שבו יועז וצביקה לא התקרנפו ולא השתתפו בהפגנה, נוסדה דרך ארץ.

* שליח לדבר עקירה – הטייקון רון לאודר נפגש עם אבו מאזן. איני יודע בשליחות מי ועל מה הם דיברו. אבל אני יודע שלאודר היה שליחו של נתניהו לחאפז אסד, שניהל בשמו ומטעמו מו"מ על נסיגה מהגולן, והציע בשמו למסור את כל הגולן לאויב הסורי. כאשר הוא מתעסק בעניינים מדיניים באזור, אני נדרך.

* מה שלא-שלה שלה – הרי מירי רגב יודעת שברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת ישראל. עכשיו היא תספר בפריימריז שזה בזכותה.

* תמרור אזהרה – מופע האימים של מירי רגב מדגים לנו מה יקרה אם חלילה יתקבל הרעיון שהפוליטיקאים ימנו את השופטים.

* רוח טירוף – צפיתי במופע האימים של מירי רגב ובהתנפלותה הביריונית על איל ברקוביץ'. זה היה נורא. אבל את דבריו המקוריים של איל ברקוביץ', שעליהם הגיבה רגב, לא הכרתי, והבנתי מרגב שהוא אמר שהליכוד הוא ארגון פשע, שאלה בהחלט דברי בלע ראויים לגינוי (אם כי גם הם לא מצדיקים את מופע האיומים החוליגני של רגב). רק אמש נחשפתי לדברים המקוריים. רגב שיקרה. ברקוביץ' אמר למיקי זוהר, שההתנהלות כלפי רוני גמזו היא של ארגון פשע. זו התבטאות חריפה, המתייחסת להתנהגות ספציפית של מספר אנשים בנושא מסוים ואמירה שהיא התנהגות כמו של ארגון פשע. אני חייב לציין, שלא אחת אנו שומעים דיבורים, בעיקר מצד דודי אמסלם ומיקי זוהר, שבהחלט נשמעים כארגון פשע.

אגב, אני סולד מתכניתם של אופירה וברקו; תכנית וולגרית, צעקנית, חסרת תרבות וסרת חן. בליל של צעקות, דמגוגיה ופופוליזם ברמה נמוכה מאוד. הם לא נותנים למרואיינים לדבר והם במידה רבה מירי רגב של התקשורת. הייתי מגדיר אותם כ-6-7 בסולם ברדוגו לתקשורת בריונית. אני לא מבין את הפוליטיקאים שמשתתפים בתת-רמה הזאת.

בני ציפר התלהב מאוד ממופע האימים ושיבח את מירי רגב. בדבריו הייתה אמירה תמוהה ולדעתי חסרת שחר. הוא טען שכאשר מירי רגב אמרה על ברקוביץ' שהוא "מתהפך" היא רמזה שהוא הומו. אם זה היה נכון – מה טוב בזה? ואיך ציפר, הומו בעצמו, מתלהב מזה?

מיד הדהדה את ציפר אורית קמיר במאמר הזוי ב"הארץ". במקום ביקורת פוליטית תרבותית על רגב, היא פרטה את הדברים למפגן של פליליזציה. היא טענה שיש להעמיד את רגב לדין. על האיום על מקום עבודתו של ברקוביץ' היא העניקה לה 9 שנות מאסר. ואת השטות של ציפר היא לקחה בכל הרצינות, ועל כך הוסיפה הטרדה מינית, ציטטה מהחוק נגד הטרדות מיניות, והוסיפה לה עוד שנתיים מאסר.

כלומר, אורית קמיר, התובעת, השופטת והמוציאה לפועל מציעה להכניס את מירי רגב ל-11 שנות מאסר בגין דבריה בשידור. והיא רואה עצמה כדמוקרטית, ליברלית, אבירת… חופש הביטוי.

כשאני שומע את ברקוביץ', את מירי רגב, את בני ציפר ואת אורית קמיר אני מתפלץ. איזו רוח טירוף משתלטת עלינו.

* תג ממאיר – אוהד חמו, כתב ערוץ 12, הותקף בלינץ' של כנופיית פוגרומצ'יקים ארורים, שעה שתיעד פרעות שלהם נגד מוסקי זיתים פלשתינאים. עצם קיומה של החיה הכהניסטית ופלוגות הפוגרום הממאירות שלה היא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי.

כפיי שאוהד חמו ידע לאן לבוא כדי לתעד את הפרעות, כך גם צה"ל, שב"כ והמשטרה יכלו לדעת זאת. זה מחדל מחפיר.

יש לדכא את החיה הכהניסטית, את הפוגרומצ'יקים של תג ממאיר. יש לפעול נגדם בכל הכוח, באפס סובלנות. חלאות המין האנושי.

* עבד ה' – הפוגרומצ'יק הארור שגירש באלימות קשה פלשתינאים שבאו למסוק זיתים בכרמם, צרח עליהם את תמצית תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י: "זאת אדמה שלי כי אני קיבלתי אותה מאלוהים ואני אקבע אם אתה תעבוד בה". ואז הוא הוסיף את הפנינה: "אני הבן של אלוהים ואתה העבד של אלוהים".

מי זכו להגדרה עבד ה'? אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך, אליהו הנביא, ישעיהו, איוב וכד'. ומי זכה לכינוי בן האלוהים? ישו, בפי הנוצרים. זאת הבּוּרוּת של מי שבמקום ללמוד את תורת ישראל הוא לומד את תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י.

* צדיק – ביישוב ענב בשומרון מתפללי בית הכנסת התימני היו זקוקים לעבודות הרחבה של המתחם החיצוני בו הם מתפללים בגלל הקורונה. הם הזמינו קבלן מטייבה בשם רמי יחיא. כשביקשו הצעת מחיר על כך אמר שהוא עושה את זה בחינם. זה מקום קדוש והוא מכבד ולא לוקח על זה כסף.

אחרי שסיים את העבודות, כשהזמינו אותו כאורח כבוד למקום, הוא סיפר סיפור מרגש: לפני כשנה וחצי אחרי הפיגוע בו נרצח הרב אטינגר, הגיע רמי לביקור תנחומים אצל המשפחה בעֵלי. כשראה את הבית במצב רע ושהילדים ישנים על מזרונים, החליט מיד לדאוג לשיפוץ הבית והכין 12 מיטות עבור הילדים, הכל על חשבונו.

עד היום הוא בקשר עם המשפחה.

זה רמי יחיא, קבלן מטייבה, ערבי ישראלי. בן אדם.

בפינה אחרת בשומרון, נמצא היישוב יצהר, שבימים האחרונה נתלה בשערו שלט מאיים על כניסת ערבים. גם רמי לא יכול היה להיכנס לשם.

* ג'אדו פרחאת – הלך לעולמו ג'אדו פרחאת מבוקעתא. ג'אדו היה שנים רבות מנהל בית הספר בבוקעתא ובמשך עשרות שנים מזכיר מועצת הפועלים בכפרים הדרוזים.

ג'אדו היה אזרח ישראל ופרו-ישראלי מובהק. הוא היה חבר מפלגת העבודה. תמך בכל לבו בריבונות ישראל על הגולן ועשה זאת בגלוי (בניגוד למרבית הדרוזים שתמיכתם בישראל היא בסתר). לא פעם באתי לביתו עם קבוצות שהדרכתי בגולן, והוא סיפר את סיפורם של הדרוזים בגולן.

ג'אדו היה פטריוט דרוזי גאה והאמין שהברית עם ישראל היא האינטרס הדרוזי המובהק.

בן שבעים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* התגנבות יחידים – יש ספרים שהשאירו עלי רושם כה משמעותי, עד שאני זוכר היטב איפה קראתי אותם ויכול לשחזר מה חשבתי, מה הרגשתי ומה עשיתי כשקראתי אותם. אחד מהם הוא ספרו הנפלא של יהושע קנז "התגנבות יחידים". היה זה בשירות מילואים במוצב אסטרה בחרמון המושלג בינואר 1987. אני זוכר לפרטי פרטים באיזה חדר ישנתי, באיזו מיטה, מי היו אתי בחדר ועוד פרטי פרטים, אך ורק בשל הספר שאותו קראתי בשקיקה, כמעט בקריאה רצופה, למעט יציאה לשמירה או משימה.

העובדה שקראתי אותו במילואים ומדובר בספר העוסק בצבא, אולי הבליטה בעבורי את הפער העצום בין הצבא שאני מכיר לצבא המסופר ברומן הנפלא הזה. עלילתו של הספר מתרחשת בבסיס הטירונים בה"ד 4, בישראל של שנות ה–50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הספר שונה לא רק מהמציאות הצה"לית שאני מכיר, אלא גם מן המציאות הצה"לית בספרים אחרים שקראתי ואהבתי. אין בו גיבורי מלחמה ולא דמויות נערצות, אלא הוא עוסק באנשים מן השוליים החברתיים של המדינה, שמתמודדים עם המסגרת הצבאית הנוקשה. ואף שבמידה רבה רוב הגיבורים הם מבחינתי "האחר", לא דמויות להערצה או מודלים לחיקוי, נפשי יצאה אליהם. הספר מתאר את המתחים בין גיבוריו, על רקע עדתי, מגזרי ואידיאולוגי ומשקף מציאות חברתית בשנות התגבשותה של המדינה. על בסיס הספר הופק גם סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", סרט יפה אך לא כזה שהטביע בי חותם עמוק כמו הספר.

עוד ספר של קנז שאהבתי מאוד הוא "מחזיר אהבות קודמות".

יהושע קנז ערך במשך שנים את מוסף ספרות ותרבות ב"הארץ". המוסף בזמנו היה איכותי מאוד, אף שהקו שלו היה רחוק מאוד מהשקפת עולמי. היה זה קו פוסט ציוני, כאשר העיתון עצמו עוד לא היה כזה (הוא היה אז עיתון יוני אבל ציוני). דווקא היום הקו של המוסף הזה הרבה יותר ציוני משל העיתון (וגם היום המוסף איכותי ומעניין).

יהושע קנז נפטר השבוע מקורונה בגיל 83. יהי זכרו ברוך!

* שיבה טובה – בדברי ההספד שכתבתי על איתן הבר, כתבתי שהוא מת בשיבה טובה. העירו לי, שהיום גיל 80 אינו שיבה טובה. זה פחות מגיל המוות הממוצע ואנשים בני שמונים היום פעילים ונמרצים. אני מקבל את ההערה ומסכים עם דברי המעירים לי.

            * ביד הלשון

גבעת אורחה – גבעת אורחה היא שמו העברי של תל-ג'וחדר, על רכס התלים הישראלי בגולן. הגבעה מתנוססת לרום של 646 מ'. היא נמצאת מדרום להר פרס ומדרום מזרח למושב יונתן.

למרגלות ההר נמצאת בריכת אורחה (או בשמה הישן והמוכר יותר ברכת ג'וחדר). ישנה מחלוקת האם זו בריכת קצינים סורית או בריכת השקיה. בקרבת מקום נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד סופה – גדוד השריון 53 בחטיבה 188, המנציחה את זכרם של 78 חללי הגדוד במערכות ישראל, רובם בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. ממערב לגבעה נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד נמר – גדוד התותחנים 450, ש-21 מלוחמיו נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

בסך הכל יש בגולן למעלה מ-190 אנדרטאות, רובן לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 47 שנים לנפילתם.

להערכתו של הארכיאולוג והסופר, חוקר הגולן, צבי אילן (1936-1990) השם ג'וחדר הוא שיבוש הכינוי "אל-ג'וחנדר" (נושא מקלות הפולו) שנשא האמיר בח'תאמור שהיה מושל צפת מטעם הממלוכים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.10.20

* הברירה האכזרית – אושפיזין או אישפוזין.

* המשת"פ של הקורונה – חברת קיבוץ אורטל, ששני הוריה לקו בקורונה ואביה מונשם ומורדם ונלחם על חייו, פרסמה בקבוצת הפייסבוק הקיבוצית רשומה מטלטלת, בה תיארה לנו את סבלו של אביה, והפצירה בנו להתייחס לקורונה ברצינות, להישמר לנפשנו, להקפיד למלא אחרי כל הנחיות הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, ההימנעות מהתקהלות.

במלחמה בקורונה, יש בתוכנו גיס חמישי; המשת"פ של הקורונה. זוהי מחלת הרקע הידועה בשם "לי זה לא יקרה". ובעקבות הרשומה חשבתי, שאולי טוב תעשה התקשורת אם תתגייס למלחמה, בשיתוף עם משרד הבריאות, ופשוט תצלם ותשדר "אכן, תמונות קשות" ממחלקות הקורונה. כן, אני יודע שזה רעיון מזעזע. אני מתקשה להאמין שאני מציע זאת.

אבל… פיקוח נפש.

למרבה הצער, אתמול נפטר האב.

* היישוב הרביעי – בכתבה בוויינט דווח שרק בשלושה יישובים בארץ לא היה עד כה אף חולה מאומת: ביר הדאג', שבט אבו ג'ווייעד ושבט אבו קרינאת. כיוון שבאורטל לא היה אף חולה מאומת, אז יש לפחות ארבעה יישובים כאלה. אני בטוח שהרבה יותר.

* יותר משבוע – המועצה האזורית גולן היא הרשות הראשונה שהוסמכה לבצע חקירה אפידמיולוגית. הוקם צוות, עבר הכשרה במשרד הבריאות, והוא עובד 24/7 כבר שבועות אחדים. הצוות פועל ביעילות, והתוצאות של כל חקירה כזאת מגיעות בתוך שעה! המועצה גם פעלה להקמת מתחם בדיקות בצנובר. בשבוע שעבר הוא פעל ביום חמישי ושוב השבוע, ביום רביעי. אבל… חלף לפחות שבוע (!) מאז הבדיקות [רשומה זו נכתבה ביום חמישי בבוקר] וטרם הגיעו תוצאות. שבוע! זאת שערוריה. אם כך זה ימשך, שום סגר לא יעזור.

* השתכנעתי – תגובה שכתבה לי מכחישת קורונה: "אם יש מגפה, איך זה שאני לא מכירה אף חולה מאומת?"

נו, מול הוכחה כזו לא נותר לי אלא לבלוע את הלשון.

* לא הותירו ברירה – איני אוהב את החקיקה להגבלת ההפגנות בתקופת הסגר. טוב היה אלמלא באה לעולם. אך התנהגותה המופקרת וחסרת האחריות של הבלפוריאדה לא הותירה ברירה.

ולמען הפרופורציות – בתקופת ההתנתקות, המשטרה עצרה את האוטובוסים עם המפגינים בנקודות היציאה שלהם, כדי למנוע את הגעתם להפגנות בירושלים ובכפר מימון. אז לא הייתה מגיפה, לא הייתה כל סכנה, לא היה לכך אפילו כל תירוץ. סתם, לא כל כך התחשק לאריק שרון שיפגינו נגדו.

* עסקנות או ממלכתיות – "אנחנו גוף פוליטי", אמר אסף זמיר בישיבת סיעת כחול לבן, ימים אחדים טרם התפטרותו מן הממשלה. "אנו חייבים לעשות פוליטיקה כדי שיישארו לנו מצביעים. כי אם לא יהיו לנו מצביעים, לא יהיה לנו מקום בחיים הציבוריים. חייב להיות גבול לממלכתיות שלנו. אנחנו לא אמא תרזה של הפוליטיקה הישראלית".

יכול להיות שהוא צודק. יתכן מאוד שהוא מייצג טוב יותר את האינטרס הפוליטי המפלגתי של כחול לבן. אבל הוא עצמו היטיב לתאר את מהות הדילמה – האינטרס הפוליטי האלקטורלי העסקני של המפלגה, או האינטרס הלאומי הממלכתי. ויתכן שתרומתו העיקרית של גנץ לפוליטיקה הישראלית, היא בהצגת המודל הנשכח של ממלכתיות, לאחר עשור וחצי של שלטון האיש המגלם בעצם הווייתו, סגנון שלטונו וערכיו את האנטי-ממלכתיות הקיצונית ביותר.

יתכן מאוד שניסיון השותפות בממשלת אחדות לאומית יתפרק ואולי אפילו בקרוב. יתכן ששותפות בין איש אמת לשקרן בלתי אפשרית, כי השקרן מרמה כל הזמן את איש האמת. אבל עצם הניסיון ההירואי, בשעת המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, שהתלוו אליו המשבר הרפואי והכלכלי החמורים כל כך, לא לנצל את המשבר לפעולה, בגישה שככל שיהיה רע יותר (למדינה) יהיה טוב יותר (למפלגה) ולהיגררות אחרי התעלולים והפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, אלא בניסיון הרואי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים להתמודדות עם המשבר, גם אם זה פוגע בשיקול האלקטורלי, הוא המופת שמציג גנץ.

התמיכה של כחול לבן בהגבלת ההפגנות הייתה מוצדקת. האובססיה של נתניהו כלפי ההפגנות וההסתה שלו נגדן, אינה הופכת את ההגבלה לבלתי מוצדקת. יש לומר שהבלפוריאדה אינה התשובה לביביזם אלא היא השתקפות שלו – הכפפת האינטרס הלאומי הממלכתי לאינטרסים כיתתיים זרים והעמקת שיח השנאה, הקרע, השסע, המחנאות, השבטיות והפלגנות, שהוא שיח הרסני לחברה הישראלית. ובסך הכל הביביזם והבלפוריאדה רק מחזקים זה את זה ומעצימים זה את זה, במודע או שלא במודע. אבל כחול לבן, וכך גם דרך ארץ ומפלגת העבודה, שקלו את השיקול הממלכתי, והבינו שהמשך ההתכנסויות ההמוניות בתקופת הסגר ובשיא הקורונה, הן פגיעה קשה באינטרס הלאומי שמעמיד בראש מעייניו את המלחמה בקורונה. ואין מנוס מחקיקה כדי להגביל את מה שצריך היה להיפסק מעצמו בשעה זו מתוך אזרחות טובה, ממלכתיות, אחריות לאומית וסולידריות חברתית.

אני קורא את המארבים היויומיים של הטרולים הבלפוריסטים לכל רשומה או ציוץ של חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. על כל נושא שהם כותבים, בנושאי קורונה או בכל נושא, אפילו פוסטים משפחתיים, הם סופגים התנפלות אוטומטית במטח כבד של עלבונות, הסתה ושיימינג, כאשר המילה המובילה היא השרש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין ראוי היה שתמחק מן הלקסיקון. ברור לי שכלפי אנשי כחול לבן המארבים הללו קשים שבעתיים, ובמיוחד אצל אסף זמיר, שהבייס שלו הוא בלפוריסטי. צריך חוסן נפשי וכושר עמידה בלתי רגילים כדי לעמוד בלחץ הזה. כנראה שזמיר לא ניחן בחוסן הזה. החוסן הזה הוא תנאי למנהיגות.    

* השתמטותם אומנותם – ההתנהלות של חלקים רבים מן הציבור החרדי, היא ייבוא של הגישה הגלותית שהמדינה היא "הם", היא לא שלנו. היא לא אנחנו. אבל את ה"דינא דמלכותא דינא" הם שכחו בגולה. ואת "ובחרת בחיים", "וחי בהם" ו"פיקוח נפש דוחה שבת" הם בכלל הדירו מעולמם. מי שמשתמטים ממלחמת מצווה להגנת המולדת משתמטים גם מהמלחמה בקורונה. השתמטותם – אומנותם.

* קהל בלי מסכה – אז מה היה לנו שם? תפילות, הפגנות, חתונות. אז הנה עוד משהו: הקהל ב"זמר במסכה". הקהל יושב צפוף, בלי מסכות, צועק ושר ומרסס את סביבתו בהבל פה.  

* לחיזוק הלכידות – בצרור ההערות הקודם ציטטתי מנאום של ראש האופוזיציה מנחם בגין במלחמת יום הכיפורים, כמופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית.

ויש גם צד שני למטבע. לאורך כל המלחמה, מיום כיפור עצמו ואילך, קיבל בגין עדכונים שוטפים ומפעם בפעם הוא הוזמן להתייעצויות. וכך היה גם במשברים לאומיים אחרים.

במסמך בן 7 נקודות שפרסם שר התקשורת יועז הנדל, בהן התווה אסטרטגיה ליציאה מן הסגר, הוא הציע, בין השאר: "יו"ר האופוזיציה ויו"ר ועדת הקורונה יוזמנו לעדכון בקבינט הקורונה אחת לשבוע. בעדכון זה ימסרו להם הנתונים המלאים והצעדים המתוכננים".

צעד כזה חיוני ביותר להגברת אמון הציבור במקבלי ההחלטות ולחיזוק הלכידות הלאומית בשעת חירום ומשבר. למרבה הצער, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, הצעתו של יועז – אי של שפיות ואחריות לאומית במערכת הפוליטית הישראלית, לא תיושם. נתניהו לא יזמין את לפיד, ואם הוא יזמין – לפיד ידחה את ההזמנה.

* שיטת יאיר נתניהו – מרצ העלתה את מודעת ההסתה נגד דרעי וליצמן. ואחרי שכולם ראו והפיצו – הסירה אותה.

* הבהרה – כאשר נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר מכונה מיקי מאוס, יש לקרוא את מאוס במילרע, ולא לבייש את העכבר החביב שלנו.

* נער השליחויות – נער השליחויות, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: "זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת" וכד', מסלק מן המשכן בביריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: "גמזו הביתה". השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי.

* תועמלן של תעשיית השקרים – כתב אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1.10.20): "זה זמן רב לא קראתי שטויות כמו הציטוטים מדברי ד"ר בן חיים". את המשך המשפט לא אצטט כי הוא גזעני ומכליל על עדתו של בן חיים.

אז עוד כמה דברים שאהוד לא ידע על בן חיים. בן חיים אינו אלא תועמלן של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו, מושא הערצתו של אהוד. הוצאת השד העדתי מן הבקבוק היא מעשה שעשה בן חיים בשליחותה של תעשיית השקרים. כל הסיפור שלו על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", הוא חלק מתאוריית קונספירציה מבית המדרש של נתניהו, על פיה "ישראל הראשונה" ששלטה כאן עד 1977 ואיבדה את השלטון, ממשיכה להיאחז בשליטתה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, והיא נלחמת על מעמדה ועל הנצחת ההגמוניה שלה באמצעות הפיכה שלטונית נגד מי שמאיים עליה, היחיד שמסכן אותה, נתניהו. ולכן היא "תופרת תיקים" נגדו ובלה בלה בלה. כל דברי הבלע והשקר וההסתה העדתיים של בן חיים מכוונים אך ורק למטרה זו – תמיכה בנתניהו ופעולה למענו.

נתניהו נבנה מהקרע, מהפלגנות, מהעמקת השסעים ומהשנאה בחברה הישראלית, ובן חיים הוא אחד מתועמלניו. ולא בכדי בנו יאיר, כמו גם תועמלנים כיעקב ברדוגו, ריקלין וארז תדמור מהדהדים שוב ושוב את בן חיים ומדקלמים את ה"תיאוריה" שלו.

אני מאחל לאהוד שיתפכח מסגידתו לנתניהו, שיפקח את עיניו ויראה איך מושא הערצתו הורס את החברה הישראלית, בין השאר באמצעות התועמלן שלו אבישי בן חיים ושלהוב היצרים העדתיים כדי להיבנות מהם.

וכן, אני נגד הבלפוריאדה ונגד נתניהו בעת ובעונה אחת, גם אם אהוד אינו מסוגל להבין זאת. מה לעשות, איני שייך לאף כת אוטומטית. לא לחסידיו השוטים של נתניהו ולא לתמונת הראי שלהם מן הבלפוריאדה.

* שיחדש פוסט ציוני – פרופסור ישראל ברטל, אחד ההיסטוריונים החשובים בישראל, שבדרך כלל מתמודד עם השיחדש של הפוסט ציונים מן השמאל הרדיקלי, כתב ב"הארץ" תגובה ציונית הולמת נגד השיחדש של הפוסט ציונים מן הסוג של אבישי בן חיים ושאר תועמלני תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. כותרת המאמר החשוב: "הבדיה על ישראל הראשונה והשניה". מאמר חשוב ומומלץ ביותר.

* בשורה ציונית גדולה – בכל עיתוני החג, כתבה אחת גרמה לי לתחושה של התרוממות רוח ושמחת חג – ראיון עם יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג ב"ישראל היום", שהביא עמו בשורה ציונית גדולה.

להלן מספר ציטוטים מן הראיון: "מגפת הקורונה הציבה את העליה כאתגר הדחוף ביותר. נתוני העליה של אוגוסט מספרים את הסיפור כולו: בצפון אמריקה חלה עליה של 238% בפתיחת תיקי עליה לעומת התקופה המקבילה אשתקד, בבריטניה 165%, בדרום אפריקה פי שניים ובכלל – פי שניים יותר תיקי עליה שנפתחו ממדינות המערב… זה רק קצה הקרחון. לאלו יש להוסיף 100 אלף פניות כלליות מתחילת השנה לבקשת מידע על עלייה, גידול של פי שניים בפתיחת תיקי עלייה ממדינות דוברות אנגלית ושל יותר מ־150% ממדינות דוברות צרפתית. במדינות אחרות מצב היהודים לא בהכרח טוב יותר. אנשים חוששים לעתיד חייהם בתפוצות ומעוניינים לממש את חלום העליה. דווקא על הרקע הזה צריך להעריך במיוחד את העובדה שעלו 9,000 עולים מ־70 מדינות במהלך משבר הקורונה, אלו אנשים שצריכים להיכנס לבידוד בארץ חדשה עם שפה זרה, לעיתים עם ילדים קטנים והכל – וכל זה כדי להגשים את החלום הציוני. חרף כל ההגבלות, בשבוע שלפני ראש השנה עלו 450 איש, ובהם גם עולים חדשים ממדינות שהשתיקה יפה להן.

צריך להסתכל על ההזדמנות הנדירה שלפנינו בפרספקטיבה היסטורית. על ממשלת ישראל להיענות לאתגר ולאשר בהקדם תכנית לאומית לקליטת עליה. הדבש שבתוך העוקץ של הנגיף הוא גל עליה גדול ובלתי נמנע שבדרך אלינו ועלינו לאמצו בחום. זה לא פשוט אבל הכרחי.

קלטנו כמיליון עולים בתחילת שנות ה־90 והם חוללו שינוי אדיר. כל החברה הישראלית נהנתה מפירות העליה. כמובן שזה מצריך שיתופי פעולה תכליתיים של משרדי ממשלה – ובכלל זה עיסוק בסוגיות של דיור ותמריצים לאזורי פריפריה, נגב וגליל.

מבין 14 אלף העולים שהגיעו השנה, רבים מהם חרף המגבלות שמכתיבה המגיפה, כ־40% הם צעירים בני 35-18, רבים עם תארים אקדמיים. לפי כל הפרמטרים שברשותנו, יש בגל העלייה הזה, שזוהי רק תחילתו, איכויות נדירות. כבר עכשיו יש אצלנו דרישה לאולפני צעירים בהיקפים כפולים מהקיים. אנחנו צריכים לעודד יזמות, תעסוקה והשתלבות בתעשייה. אבל לשם כך אני צריך את הממשלה כשותף אמיתי. אין זמן אחר, בואו ננצל את ההזדמנות הזו כחלק מתהליך השיקום הנדרש מהשלכות המגיפה".

האם תשכיל מדינת ישראל להרים את הכפפה ולא להחמיץ את ההזדמנות. בימים כאלה אנו זקוקים לראש ממשלה מן הסוג של יצחק שמיר – מנהיג שידע להעמיד את השיקול הציוני ובפרט את העליה על ראש שמחתו, התייחס לאתגר העליה והקליטה כאל המשימה העליונה של ממשלתו ושל החברה הישראלית וכעמוד התווך של הביטחון הלאומי, והוביל למהלך הציוני החשוב ביותר מאז שנות החמישים, שהביא ברכה עצומה שעד היום אנו נהנים מפירותיה. התדע ממשלת האחדות להבין את גודל השעה ואת גודל המשימה ולנהוג בדרכו של שמיר?

* סוס על אביר לבן – עשרים שנה מלאו למתקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות המדינה ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית). מתקפה זו הייתה התשובה של ערפאת להצעות המופקרות שקיבל מאהוד ברק, שריסקו את הקונצנזוס הלאומי ובמקום שלום הביאו טרור נורא. היה זה כישלונו החרוץ של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה.

ברק התארח אצל אופירה וברקו, והם לא שאלו אותה שאלה אחת על כישלונו הגדול. ה"ראיון" היה ניסיון שלהם לשכנע אותו להתמודד על ראשות הממשלה. בסוף הם אפילו הצליחו לחלץ ממנו אמירה שאם הוא יבין שזאת הדרך היחידה להחליף את נתניהו הוא ישקול להיענות להפצרותיהם.

מילא, כישלונו כראש הממשלה. אבל רק לפני שנה הוא ניסה לחזור לפוליטיקה עם תכנית סדורה ופנטזיונרית כיצד יגיע לראשות הממשלה. זה נגמר במקום העשירי במרצ שהתנדנדה על סף אחוז החסימה. וגם את המקום הזה הוא השיג באמצעות סחיטה – שהוא ירוץ לבחירות וכך גם הם וגם הוא לא יעברו את אחוז החסימה. אז באמת, הוא הסוס על האביר הלבן שיכבוש את בלפור?

בדבריו הוא הזכיר שאיכשהו בקושי בקושי בית המשפט איפשר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. הוא שכח שהבקושי הזה היה ברוב של 11:0. הייתה זו תוצאה ברורה מראש (אני, למשל, כתבתי שאין לי ספק שהעתירה תידחה פה אחד) של עתירה שלא היה לה כל סיכוי, כי למרות כל ההשמצות בג"ץ פועל על פי חוק והחוק בנושא הזה שגוי, אך ברור.

* עשרים שנה לאירועי אוקטובר – עשרים שנה מלאו לאירועי אוקטובר במגזר הערבי. יומיים קודם לפרוץ האירועים, ,פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים, שיש המכנים אותה בשם המכובס "האינתיפאדה השניה", והמהדרין יכנו אותו בשם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא". מתקפת הטרור פרצה לאחר שברק הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת ביותר, בעיניי – מופקרת, שבה החריב את הקונצנזוס הלאומי לחלוטין, שבר את כל הקווים האדומים של מורשת רבין כשאת כל ה'לאווים' שלו הפך ל'הנים' – הציע מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) שבירתה ירושלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן. אבל בתמורה דרש הסכם שלום. ועל כך הם הגיבו במתקפת טרור איומה.

וכאשר הם פתחו במתקפת הטרור, כעבור יומיים פרץ מרד אלים של ערביי ישראל בהזדהות עם מתקפת הטרור. הצירים המרכזיים של המדינה נחסמו באלימות. יהודים הותקפו. יישובים יהודיים הותקפו. ובדיכוי המרד נהרגו 13 אזרחים ערבים. הם נהרגו כי המשטרה לא הייתה ערוכה למרד כזה ושוטרים מעטים עמדו מול המון אלים, מוסת וסוער ונאלצו להשתמש באש חיה כדי להגן על חייהם.

ועד היום האירוע הזה מוצג כאירוע של הרג אזרחים ערבים. כאילו באה משטרת קלגסים והחלה לירות באזרחים.

ומול תרבות השקר צריך לשוב ולהזכיר את האמת.

ודווקא מי שמייחל ופועל להשתלבות אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל, צריך לומר את האמת ולא לטייח אותה. כי טיפוח השקר רק מחזק את הכוחות הלאומניים מן הסוג של הרשימה המשותפת, שהם המכשול בפני השתלבות ערביי ישראל במדינה.

* זהירות, תהליכים – דומני שאף פעם לא כתבתי משהו חיובי על יאיר "תהליכים" גולן. למחרת נאום התהליכים האומלל קראתי להדיח אותו מתפקיד סגן הרמטכ"ל. כשהוא התמודד על תפקיד הרמטכ"ל ציינתי שמבין ארבעת המועמדים – שלושה לא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית ולכן כל אחד מהם ראוי לתפקיד. וגם היום, כפוליטיקאי, הוא משכנע אותי שוב ושוב שאני צודק בעמדתי השלילית כלפיו. כך גם בימים אלה, שבהם הוא מקשקש את המנטרה שהסגר הוא דיקטטורה וכו'.

אבל כאשר מגיעה לו מחמאה – אני שמח להחמיא לו. במיוחד כאשר הוא מפתיע אותי. יאיר גולן קרא לאסור על הקרנת סרט עלילת הדם האנטישמית "ג'נין ג'נין". אמנם רבים וטובים הביעו עמדה דומה, אך אני מעריך אנשים כאשר הם מבטאים עמדה שלא תהיה מקובלת על הבייס שלהם. ובבייס של גולן, עמדה זו היא בגדר "תהליכים".

* נחמת טיפשים – אלמלא צרת רבים הייתה נחמת טיפשים, אולי הייתה חצי נחמה בצפיה בעימות המבחיל בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. הנה, לא רק אצלנו השיח מידרדר לתהומות. אבל אין בכך נחמה. להיפך, רק תסכול לראות את קרב הבוץ הנמוך בין שני המועמדים לתפקיד הרם ביותר בעולם.

ועוד תובנה מן העימות – במשך חודשים אני קורא אצל גיא בכור שביידן סנילי, דימנטי, ולכן הדמוקרטים מסתירים אותו "במרתף" מעין הציבור. צפיתי בעימות – הוא לא דימנטי ולא סנילי.

            * ביד הלשון

פתקא טבא – חגי תשרי מבורכים בברכות רבות – שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, חתימה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון ועוד. בין הברכות, ברכה אחת כמעט שאינה מוכרת בקרב הציבור החילוני: "פתקא טבא" בארמית, שמשמעותה בעברית – פתק טוב. ביידיש – "א גוט קוויטל". הברכה הזו מקובלת בין יום הכיפורים להושענא רבה (היום השביעי והאחרון של סוכות, שהוא גם ערב שמחת תורה). על פי המסורת, ביום זה הקב"ה מוסר ביד שליחיו את הפתקים עם גזר דינו של כל אדם. עד הושענא רבה, ניתן עדין להשפיע על גזר הדין ולשנותו לטובה.

* "חדשות בן עזר"

העצים והשבבים

אריה אלדד, "העצים והשבבים – הפרק האחרון של לח"י", הוצאת כינרת זמורה, 2020. 367 עמ'

"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים" – משפט זה שטבע לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית ומנהיגה הראשון של בריה"מ, אופייני לכל תנועה מהפכנית. המסר הוא שבמעשה הגדול של הגשמת המהפכה, יש גם קורבנות שווא, קורבנות של שגיאות וטעויות. אין תנועה מהפכנית שלא תאמץ את המושג (ואולי מסיבה זאת אני סולד משימוש במושג "מהפכה" כאשר מדובר במאבק במדינה דמוקרטית, כמו בכרזות הגדולות בהפגנות הבלפוריאדה).

לח"י – ארגון המחתרת לוחמי חירות ישראל, היה התנועה המהפכנית ביותר שפעלה בארץ ישראל בשנות הסער של המאה ה-20. וגם מהעצים שהיא חטבה ניתזו שבבים.

פרופ' אריה אלדד, חבר הכנסת לשעבר ובנו של ישראל אלדד, חבר מרכז לח"י, הכתיר את ספרו על לח"י בשם "העצים והשבבים". הספר שעוסק בפרק האחרון של לח"י, הוא סיפור שמכיל בתוכו סיפור. הסיפור הגדול, חטיבת העצים, הוא המלחמה בבריטים והאקורד האחרון של הארגון, ההתנקשות בחיי המתווך השבדי ברנדוט במלחמת השחרור. הסיפור הקטן, השבב, הוא סיפור של הוצאה להורג של אחד מחברי המחתרת, במשפט שדה, על לא עוול בכפו, בהחלטה של איש אחד, "גרא", הלה הוא חבר מרכז לח"י נתן ילין-מור.

הספר הוא רומן היסטורי, המשלב אמת ובדיה, אך הסיפורים הבדיוניים הם מרכיב משמעותי באמת הגדולה, כמאמר המכתם "מיטב השיר – כזבו". וכפי שהגדיר זאת אלדד בהקדמה לספר, "כדי למסור את סיפור המחתרת והתקופה בדיתי פה ושם גם דמויות שלא היו ותיארתי שיחות שאולי לא התקיימו. ולעתים הקדמתי את המאוחר, ובכל זאת, המאורעות כולם, בין שהיו ובין שלאו, יכלו להתרחש, ודומים להם התרחשו. ומה שאמרו הדמויות הפועלות בספר ומה ששוחחו ביניהן ומה שחשבו ומה שחלמו – היה ממש, או ממש היה יכול להיות".

יש לציין שאלדד בחר לספר על המחתרת דווקא בתקופה הבעייתית שלה, ועל כך הוא ראוי לשבח על אומץ ויושרה. ואין בספר כל ניסיון ליפות את המציאות. התקופה המתוארת בספר היא זו שלאחר החלטת עצרת האו"ם על תכנית החלוקה והודעת הבריטים על סיום המנדט (ולמעשה מעט לפני אותה החלטה). המחתרת הקטנה והמהודקת שהייתה נחושה לנהל מלחמת חורמה בשלטון הבריטי הזר, מצאה את עצמה לפתע ללא האויב, ללא התכלית, לא רלוונטית והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה. לח"י ליכדה בתוכה אנשי ימין קיצוני ושמאל קיצוני, אנשים שדגלו במלכות ישראל מהנילוס עד הפרת והקמת בית המקדש השלישי וקומוניסטים שראו עצמם חיל חלוץ במלחמה באימפריאליזם הבריטי וראו עצמם נחשוני המהפכה הקומוניסטית בארץ. היו בה חרדים והיו בה כנענים שכפרו בהיותם יהודים. וכל אלה פעלו יחד במטרה המשותפת של מלחמה בבריטים. וכשלפתע האויב המשותף הפך לבלתי רלוונטי, לא היה עוד דבק וכל פלג משך לכיוון אחר, וכל אחד מחברי המרכז הוביל לכיוון אחר והמחתרת לא הפכה לתנועה אלא התפוררה.

כמי שקרא הרבה על לח"י ומכיר את הספרות שלה, זיהיתי חלק מן הדמויות בספר, על פי הכינויים המחתרתיים שלהם. חלקם לא הכרתי ואיני יודע מי מהם בדויים ומי אמתיים. הספר – מצוין. כתוב היטב, מרתק ומותח. סיפור ההתנקשות בברנדוט מסופר כספר מתח קלסי. גם רומנטיקה מצויה בספר. והומור דק משובץ בו.

אי אפשר להתעלם מכך שאחד מגיבורי הספר הוא אביו של הסופר ומורו הרעיוני. וראוי לציין שגם אותו הוא אינו מציג בצורה פלקטית, ואינו מכסה על חולשותיו. הוא כותב בהומור על הלא-יוצלחיות שלו, על חוסר המעשיות שלו, על נטייתו להתיש בנאומים ארכניים, לא תמיד בטקט והבנת הרגע והסביבה. אך ניכרת האהבה הרבה שלו לאביו, כשחולשותיו אלה מתוארות בהומור וחמלה.

כך למשל בפסקה הבאה: "אבל מאיר [יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים במלחמת השחרור] היה עסוק ראשו ורובו בכל ענייני המחתרת בירושלים ולא תמיד מצא זמן לשיחות ארוכות ואלדד אהב להאריך. כדי להגיע לבן גוריון, היה מתחיל ביהושע בן נון ועובר בדרך אצל בר כוכבא".

באחד הפרקים מתוארת שיחה לילית של שלושת חברי המרכז, על דרכם האישית לאחר שיצאו מן המחתרת. אלדד לועג לגרא על כוונתו להקים מפלגה שתתמודד על השלטון.

" 'אולי תהיה ראש ממשלה'.

'איש מאתנו לא יהיה ראש ממשלה', פסק מיכאל. 'איננו בנויים לתככים שזה דורש. יש לי חלום אחד שלא הגשמתי – זה להביא ארצה עולים. לעשות את מה שלא הספקנו לפני המלחמה. להביא את היהודים שנותרו. בלי מיליוני יהודים לא נוכל אפילו לדבר על שלמות המולדת' ".

מיכאל הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של ישראל. מי שהיה ראש ממשלה, ללא התככים, שאכן, אינו בנוי להם. וכראש הממשלה עיקר מעייניו, הישגיו הגדולים ומה שהפך אותו בעיניי לאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, היה העלאתם וקליטתם של יהודי חבר המדינות ואתיופיה.

אני  ממליץ בחום על הספר.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.9.20

* חד-גדיא בהילוך לאחור – תקציר האירועים: ישראל חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות. בתגובה, במהלך הטקס, הפלשתינאים ביצעו פשע נגד האנושות – ירו רקטות במכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. בתגובה, ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה ותקפה תשתיות טרור ברצועת עזה, שנועדו להתקפות טרור על אזרחי ישראל. בתגובה, ירו הפלשתינאים מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

ועתה ניקח את החד-גדיא הזה בהילוך לאחור, וננסה להבין את נקודת מבטם של הפלשתינאים. הם ירו מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית, כתגובה לגיטימית על התוקפנות הישראלית נגדם – הפצצת תשתיות טרור. הפעולה הישראלית הייתה תוקפנות שאי אפשר להבליג עליה, כי אין לישראל זכות להגיב על פעולה לגיטימית של הפלשתינאים – ירי הרקטות על אזרחי ישראל. הירי הפלשתינאי היה תגובה טבעית וצודקת על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. המקור לכל הסבב הזה היה ההסכם הזה. אלמלא ההסכם, הפלשתינאים לא היו נאלצים לירות רקטות וכל ההשתלשלות הייתה נמנעת.

למה ההסכם הוא טלטלה כל כך חמורה שחייבה את הפלשתינאים לתגובה? כיוון שיש בה הכרה של מדינות ערביות בישראל ובזכות קיומה. ומבחינת הפלשתינאים, זאת הכפירה בעיקר. כי כמה שלא ננסה לסובב את העובדות ולהכחיש את המציאות, זה לב לבו של הסכסוך – אי הנכונות להשלים עם קיומה של ישראל.

זה לבו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי. זה לב לבו של הסכסוך הישראלי ערבי. והנה, מסתמן שהסכסוך הישראלי ערבי הולך ומתקרב לקצו, בהסכמים בין ישראל לבין מדינות ערב, ויש לקוות שהמהלך אכן יימשך ויתקדם. מדינות ערב מאסו בתפקיד של בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית, והבינו באיחור של למעלה משבעה עשורים שהסרבנות שלהן פגעה בהן ובאינטרסים הלאומיים שלהן. מדינות ערב הבינו שישראל היא עובדה קיימת, והיא המדינה החזקה והמרכזית באזור וטוב להן להכיר בה ולכונן עמה יחסי שלום וידידות.

מסתבר שפנטזיית הגלאביות של פרס, שבעקבות ההסכם עם הפלשתינאים כל הגלאביות תבואנה לבית הלבן לכונן אתנו שלום רק הרחיקה את סיכויי השלום. מסתבר שהקונספציה לפיה הסכם עם הפלשתינאים הוא החסם בפני השלום בין ישראל למדינות ערב הייתה שגויה. מהלך ההיסטוריה הוא כנראה בכיוון ההפוך. ישראל תכונן בהדרגה יחסי שלום עם מדינות ערב ותבודד את הפלשתינאים והסורים. ואולי אז ייפול האסימון גם אצל הפלשתינאים והסורים, והם יחתמו עם ישראל על הסכמי שלום ופיוס אמתיים.

* אוריינטציה ישראליסטית – בתקופת המאבק על הגולן, התארח השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בגולן. רוב היום הוקדש לסיור מקצועי בענייני משרדו, והוא הסתיים ברפת הצפון הנמצאת באורטל, ולאחריה נערך החלק הפוליטי, מפגש עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון אורטל.

המחלוקת הייתה קשה, בלתי ניתנת לגישור. האיש היה אובססיבי לנסיגה מהגולן. ובין השאר הוא אמר משפט שנחרט היטב בזיכרוני: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל זה לא נכון. אני לא פלשתיניסט אלא סוריסט. מה פירוש סוריסט? בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא שלום עם סוריה, כי היא המפתח לשלום במזרח התיכון. אם מישהו חושב שניתן יהיה להגיע לשלום עם ירדן בלי שלום עם סוריה שמחירו נקוב – נסיגה מהגולן, אין הוא אלא משלה את עצמו".

הביקור נערך כמדומני ביום רביעי בשבוע. בשבת לפנות בוקר, שלושה ימים לאחר מכן, חלבתי ברפת, ושמעתי בחדשות את ההודעה ההיסטורית על כך שרבין וחוסיין יערכו השבוע מפגש פומבי ראשון בוושינגטון לקראת חתימת הסכם שלום. וכך היה. ישראל חתמה על שלום עם ירדן בלי סוריה. הגולן בידינו. גם בקעת הירדן, שבהקמת ההתיישבות בה אמרו שהיא תטרפד כל שלום עם ירדן, עומדת על מכונה והדבר לא הפריע לשלום עם ירדן.

המחלוקת בין הסוריסטים והפלשתיניסטים נמצאת כבר מזמן בפח האשפה של ההיסטוריה. וראה זה פלא, מה שמקדם את השלום במזה"ת אינו אוריינטציה סוריסטית ולא פלשתיניסטית אלא ישראליסטית.  

ואם בפח האשפה של ההיסטוריה עסקינן, הנה ציטוט של אהוד אולמרט. לא ציטוט ישן, ציטוט טרי מינואר השנה: "שום מדינה ערבית, שום מדינה סונית מתונה… אף אחת לא תקיים יחסים גלויים עם ישראל, זה הכל קשקוש מקושקש… כל עוד לא נפתרת הבעיה הפלשתינאית, אין שום סיכוי שהמדינות האלה… שהם יעשו צעד אחד לחשוף את הקשרים הסמויים שיש לנו אתם כל עוד הבעיה הפלשתינאית לא תיפתר". או בקיצור, קשקוש מקושקש.  

* מגיע לו – חבר פרלמנט איטלקי הגיש את מועמדותו של נתניהו לפרס נובל לשלום. אני תומך ביוזמה. מגיע לו. לדעתי, טראמפ, נתניהו ובן-זאיד ראויים לפרס.

"איזהו גיבור שבגיבורים?… מי שעושה שונא אוהבו:" (אבות דרבי נתן כג).

מצד שני… אולי עדיף להמתין עד שתהיה פרספקטיבה ליציבות הסכם השלום, כדי להימנע מפארסה כמו פרסי נובל לחותמים על הסכמי אוסלו.

* מסרב להיות אוטומט – אני מקבל תגובות של תמיהה על כך שאני מפרגן לנתניהו על ההסכמים עם מדינות המפרץ, לנוכח דעתי על שחיתותו, על מלחמתו למיגור מערכת המשפט הישראלית וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. מה לעשות, אני מסרב להשתייך לְכַּתות-האוטומט, שכל עולמן סביב נתניהו. לא לעובדי האלילים בפולחן האישיות שלו, ולא לשונאיו האוטומטיים שיתקפו כל דבר שהוא נוגע בו, אך ורק מסיבות פרסונליות.

אני נשאר, כדרכי, ענייני. ענייני – נטו. אני מבקר את נתניהו (וכל מנהיג אחר) על מה שראוי לביקורת ומשבח אותו על מה שראוי לשבח.

* כפות המאזניים – נתניהו קידם ומקדם את השלום בינינו לבין העולם הערבי, וכנראה שצפויים הסכמים נוספים עם מדינות ערביות נוספות, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה מכל פטריוט ישראלי ומכל שוחר שלום.

אבל נתניהו הוא עוכר השלום בתוך החברה הישראלי ומחרחר מלחמת אחים. הנזק שהוא גורם בכך לחברה הישראלית נורא ואיום.

וכפי שאנו טוענים מאז ימי אוסלו והמו"מ על נסיגה מהגולן, השלום בתוכנו חשוב יותר מהשלום עם אויבינו.

* תעשיית השקרים נגד ריבלין – דקות אחדות לפני פתיחת טקס חתימת הסכמי השלום, פרסם נשיא המדינה הודעה בזו הלשון: "אנחנו עדים לאירוע היסטורי. ביחד, אנו יכולים להוביל את המזרח התיכון לדרך חדשה של תקווה, שלום, סובלנות ושיתוף פעולה. אני מקווה שעוד מדינות ערביות ומוסלמיות ילכו בעקבות בחריין ואיחוד האמירויות ונראה תקופה חדשה של שלום בין עמים, בין אנשים. אני מקווה גם שהרוח הזו של שיתוף הפעולה תעזור לנו לבנות עתיד של אמון עם שכנינו הפלשתינאים".

ריבלין מרבה להצהיר הצהרות ברוח זו מאז פרסום ההסכם עם איחוד האמירויות בחודש שעבר. הוא אף הזמין את יורש העצר האמירתי לביקור בישראל.

זה לא הפריע למדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים, שאחד מתוצריה הפופולריים הוא הפצת שקרים ושנאת חינם נגד ריבלין, להפיץ טענה שריבלין לא בירך על ההסכם. וכל מי שקרא תגובה שקרית כזו כמובן צירף אליה לייק עם אימוג'י של כעס והפיץ אותה הלאה בתעלות הביבים.

וכל כך חבל, שמיסטר ביבי אינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהישגיו של ד"ר נתניהו.

* אילו היתה קורונה – כמה רבין היה שמח אילו השבוע לפני 27 שנים הייתה קורונה, ובטקס החתימה בבית הלבן הוא לא היה נאלץ ללחוץ את ידיו המגואלות מדם של רב המרצחים ערפאת. איזה מבע של תיעוב וסלידה היה על פניו בשעת לחיצת היד. ואח"כ הוא הפטיר לעברו של פרס בשקט: "עכשיו תורך". פרס, לעומתו, זרח מאושר בלחיצת היד.

* המחנאיזם האוטומטי – שני עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ניסחו במדויק את מחשבותיי. בעצם, היטיבו לתאר במדויק את המציאות.

עמית סגל הציג את העמדות ההפוכות של נתניהו וטראמפ כלפי הקורונה. בעוד טראמפ הוא מכחיש קורונה ומזלזל בה ובהוראות ההגנה מפניה, נתניהו לוקח אותה ברצינות רבה, יש הטוענים שברצינות יתר. "ההבדלים בין שני המנהיגים עוד הגיוניים בהתחשב באופיים ובהשכלתם. אבל מה יהא על הטירוף הקולקטיבי שאחז באזרחי ארצות-הברית וישראל? כמו בכל נושא עלי אדמות, גם היחס למגפה נגזר בישראל מהשאלה מה חושב על כך ביבי, ובאמריקה – מה דעתו של טראמפ. סקרים בארה"ב הראו ש-86% מהדמוקרטים חובשים מסכה באופן קבוע ואילו בקרב הרפובליקנים הרשומים – 48% בלבד. לא השקפות אפידמיולוגיות שונות עומדות ביניהם אלא האובססיה למנהיג. בישראל על פי סקרים רבים… היחס הפוך בדיוק: הימין תומך בסגר כללי בפער של 26% ואילו בשמאל יש רוב שמתנגד. ככלל, תומכי נתניהו מעניקים יותר גיבוי לצעדים דרקוניים מאשר מתנגדיו". ומשפט המפתח במאמרו של סגל: "אם נתניהו היה מזלזל במחלה וטראמפ נחרד ממנה – שני הצדדים היו מסתדרים תוך רגע בעמדות ההפוכות".

נעזוב לצורך העניין את ארה"ב ונתייחס אלינו – זו בעיית הבעיות בציבוריות הישראלית: המחנאיזם האוטומטי הדקלמני. אמור לי מה דעתך בנושא אחד, אדע לאיזה מחנה אתה שייך ומה דעתך בכל שאר הנושאים. טוב, קצת מגוחך לקרוא לזה "דעתך". זו אינפנטיליזציה של הציבוריות הישראלית, שמתבטאת בוויתור של אנשים רבים כל כך על תודעתם העצמית ועל חשיבתם העצמאית, והעדפתם להיסחף בזרם, עכור ככל שיהיה, ולדקלם מסרים.

העיתונאית השניה היא סיוון רהב מאיר: "רבים מהחברים הדתיים שלי בטוחים שדפקו אותם לעומת החילונים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על בית הכנסת שלנו: 'כאן מפגינים נגד ביבי', ונקבל אישור להתפלל בחגים'. רבים מהחברים החילונים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת הדתיים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על הבר השכונתי: 'שוק ארבעת המינים' ונקבל אישור לפתוח אותו' ".

כן, זה בדיוק מה שאני שומע מהחברים הדתיים והחילונים שלי. במקום שהמשבר והאיום ילכד אותנו ויוציא מאתנו את הטוב (וגם זה קורה, בהחלט) הוא מפריד מאתנו ומוציא מאתנו את הרוע, הקנאה, צרות העין, השנאה, ההתקרבנות, הציניות.

דוגמה לתופעה המכוערת עליה מצביעה סיוון רהב מאיר, היא יכולה למצוא באותו מוסף, דפים אחדים אחורה. כתבה סימה קדמון: "למה אי אפשר להיכנס למים? כי ים זה לא מקווה. אם זה היה מקווה – חדר סגור ללא אוויר ובמרחק נשימה מהבלנית – הייתי יכולה להיכנס בלי שום בעיה. כי ככה ההנחיות אומרות. אולי אעשה 'תשליך' – אותו טקס תפילה שמתקיים בראש השנה ושבו משליכים באופן סמלי את החטאים למים. זה מותר. אולי זו אפילו הסיבה שהחריגו הפעם את שפת הים, מה שלא עשו בסגר הקודם – כדי לאפשר לחרדים לקיים עוד מנהג שלהם. אז אני אעשה תשליך על פי המנהג שלי: אני אכנס למים יחד עם כל החטאים שלי".

אוייי מסכנה שלי… חילונית נרדפת, מופלית לרעה. רחמנות עליך.  

ה"תשליך" הוא "מנהג שלהם" כלומר של החרדים. ואח"כ מלינים שהחרדים מנכסים לעצמם את היהדות.

* ההפגנות הוחרגו – בחוף הים בתל-אביב נערכה הפגנה נגד הסגר. אחד המפגינים אמר בערוץ 12: "הרי ברור שזה סגר פוליטי שנועד להפסיק את המחאה בבלפור". הרי ברור…  אלא שההפגנות הוחרגו הן מהסגר הזה והן מהסגר הקודם. הרי הוא עצמו נמצא בחוף הים רק כי הוא הפגין. אבל למה לטרחן בעובדות ובהיגיון, כשאפשר לדקלם סיסמאות?  

* כללי משחק – הלכה לעולמה השופטת האמריקאית היהודיה רות ביידר גינזבורג, אבירת זכויות האזרח, זכויות הנשים וזכויות המיעוטים.

עם מותה, התפנה מקום בבית המשפט הפדרלי בארה"ב והנשיא טראמפ הודיע שימהר למנות שופטת שמרנית במקומה. לפני ארבע שנים, בסיטואציה דומה, תבעו הרפובליקאים מאובמה בתוקף לא למנות שופט בשנת בחירות, והוא אכן נמנע מהמינוי. אז היה זה תשעה חודשים טרם הבחירות. היום זה חודש וחצי לפני הבחירות, וקל וחומר שמן הראוי להמתין. אבל אי אפשר לצפות מטראמפ לכללי משחק, לג'נטלמניות, להגינות.

כך או כך, הדבר הבעייתי ביותר הוא השיטה, שבה למעשה הנשיא ממנה שופטים. זו פוליטיזציה בוטה. יש בתוכנו מי שרוצים לחקות זאת, וזה רעיון גרוע ביותר. עם זאת, כדאי לזכור שבארה"ב יש איזונים ובלמים וכך גם בנושא מינוי שופטים. שופט פדרלי מתמנה בארה"ב לכל חייו. הנשיא מוגבל בשתי קדנציות. וכך, השפעתו של הנשיא בקדנציה שלו היא בדרך כלל במינוי שופט או שניים. וכיוון שהתרבות האמריקאית היא של חילופי שלטון אחת לשתי קדנציות בממוצע, הרכב בית המשפט בארה"ב מתאזן.

* להפריד בין התפקידים – כל עוד ראש הממשלה הוא אדם הנאשם בפשעים חמורים, יש ניגוד עניינים מובהק בכל דיון על רפורמה במערכת המשפט. אבל יש מקום לרפורמות ואחת מהן, שאני מטיף לה כבר שנים רבות, היא הפרדה בין תפקיד היועץ המשפט לממשלה לתפקיד התובע הכללי. ההפרדה חיונית הן בשל העומס בשני התפקידים, והן בשל הקושי, ולו בשל מראית עין, להיות התובע של אנשים שעמם היועץ עובד ביומיום ולהם הוא מייעץ.

סביר להניח, שאילו התובע של נתניהו לא היה היועץ המשפטי, הוא היה מקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות ומאשים את נתניהו בשוחד לפחות בתיק 1,000 וכנראה גם בתיק 2,000 ומורה לפתוח נגדו חקירה פלילית בפרשת הצוללות.

* ארץ קטנה עם שפם – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה היא חזרתה למסך של התכנית "זהו זה". ומתוך התכנית, החלק היפה ביותר הוא גרסאות הכיסוי היפות, עם העיבודים הקסומים, למיטב הקלסיקה של הזמר העברי. ארנה גולן הטיבה להציג אחדים מן השירים ובהם "ארץ קטנה עם שפם" ואהוד בן עזר מיהר להתגולל בשיר כשיר של "שנאת ישראל" והוסיף מילות דה-לגיטימציה למי שמותח ביקורת על נתניהו. הרי בפולחן האישיות, שנתניהו מטפח, "המדינה זה אני" ולכן מי שמותח ביקורת על נתניהו חותר תחת המדינה. ומי שמשמיע היום שיר מלפני שלושים שנה שמתח ביקורת על יצחק שמיר – האיש שהיטיב להגדיר את נתניהו "מלאך חבלה" – עצם העובדה שהוא משמיע שיר של ביקורת על המדינה, הוא בעצם מתח ביקורת על נתניהו וזו הרי שנאת ישראל ולכן – פסול מכל פסול.

השיר "ארץ קטנה עם שפם" הוא אכן שיר ביקורתי ביותר, שנכתב בתקופת ממשלת שמיר. אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שידענו, ועד היום אנו מתברכים בהישגים הגדולים של ממשלתו. הוא עצמו היה ענו וצנוע, וכמובן שכל פוליטיקת ה"אני, אני ואני" הייתה זרה לו. ועם זאת, אני אוהב מאוד את השיר. ואני רוצה להציע כאן פרספקטיבה רחבה לראות את השיר במבט לאחור.

גיבורת השיר היא מדינת ישראל – "חצי סיכה על מפת העולם", "חצי סיכה בין סעודיה לים", "קליפת בננה על מפת העולם". ולמה עם שפם? היום אולי מאיר גולדברג היה כותב "ארץ קטנה עם שיער סגלגל", אבל אז ראש הממשלה היה יצחק שמיר, המשופם. נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט, "אנטארקטיקה" שבו מופיע השיר, הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע. מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, שנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל? לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב". ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.

"ארץ קטנה עם שפם" הוא שיר פסימי מאוד, המציג מצב בעייתי של מדינת ישראל, כמדינה הנמצאת על סף התפרצות מטלטלת, "אנחנו פקק בפתחו של בקבוק". "צריך לבלוע כפית בדיוק לפני בחירות", כביטוי של סלידה מהפוליטיקה, שמעוררת בחילה. אולי זה רמז לאמירה המפורסמת של רבין, כאשר פרס עמד בראש מפלגת העבודה, שהוא יצביע "אמת" אבל לפני כן ייקח כדורים נגד בחילה. "כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום" – אמירה על פיה קשה לבנות חלום עתידי, כיוון שאנו שקועים בעבר, שאותו מסמלים המקומות הקדושים. "רוב העם מתעסק בריגול" – יתכן שיש כאן רמז לאמירתו של ישעיהו ליבוביץ' לאחר מלחמת ששת הימים שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., ואולי הכוונה לכך שבאותן שנים הסעירו את המדינה פרשיות רבות הקשורות לארגונים החשאיים כמו פרשת קו 300, פרשת פולארד, פרשת נאפסו, פרשת איראנגייט, מותו המסתורי של עמירם ניר ופרשת וענונו. הביטוי הקשה ביותר לייאוש, הוא "הכל מוכן למכירת החיסול", והכוונה למכירת חיסול של מדינת ישראל, לסופו של הפרויקט הציוני.

כתב חידה מאתגר – לעבור על כל רמז ורמז ולחפש את כוונת המשורר. למשל, למי הוא מתכוון בכתבו על "סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון"? אולי הכוונה ליעקב נמרודי, שהיה מעורב מאוד בכמה מן הפרשיות שהסעירו אז את המדינה, ובראשן פרשת "איראנגייט". מכל מקום, בולט הניגוד בין הרוחניות שאנו מצפים מארץ שבה "כל המקומות קדושים", לארץ המאופיינת בסוחר נשק הבונה לו ארמון, ומבחינתו "המדינה זה אני".

ביטוי נוסף לייאוש של השיר, הוא השורה: "השופטים שולפים כרטיס אדום". לא כרטיס צהוב, כאזהרה, אלא כבר כרטיס אדום. כבר אי אפשר אפילו לתקן.

איני מזדהה עם מילות השיר. אני יכול להזדהות עם ביקורת זו או אחרת, אך בוודאי לא עם נימת הייאוש, וגם לא עם המסר הפוליטי המרכזי שלו. אך זהו שיר יפה, עם מנגינה נפלאה, בביצוע יפהפה של זמרת שאני אוהב מאוד – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר וגם בחידוש היפה של "זהו זה".

ויש גם משהו אופטימי בהאזנה לשיר הזה. כאשר אנו רואים באיזו אפוקליפסה הפחידו אותנו לפני שלושים שנה, שהנה אנו על סף חורבן, ניתן לקחת בפרופורציות את האפוקליפסה שמציגים לנו עכשיו. מאפוקליפסה לאפוקליפסה כוחנו עולה, ולא נורא שיש מי שמתריעים ומזהירים; הם חלק מן ההצלחה שלנו.

* דבר תורה – בהרמת כוסית (בזום) לשנה החדשה של תנועת דרך ארץ, אחד הפעילים הדרוזים, רביע מלחם, נשא דבר תורה לראש השנה.

* מתי נכנסה השנה החדשה? – אז מה עושים כשהשנה החדשה נכנסת בעיצומו של הסגר?

באורטל מצאנו פתרון. קיבלנו את השנה יום קודם, ביום חמישי אחרי הצהרים.

האירוע נערך במגרש הכדורגל, בשמירת מרחק של לפחות שני מ' ממשפחה למשפחה.

והיה שמח! וגם שמענו קול שופר.

באורטל שנת תשפ"א החלה כבר ביום חמישי בערב.

* אמן – לחובבי הנוטריקונים אין השנה עבודה קשה.

הם יכולים לשלוח את כל האיחולים בראשי תיבות שהכינו לתש"ף ולהוסיף רק מילה אחת – אמן.

תהיה שנת פריחה / תהיה שנת פיתוח / תהיה שנת פרנסה / תהיה שנה פעלתנית / תהא שנה פוריה וכו' וכו' וכו'. והשנה: תהיה שנת פריחה. אמן. וכן הלאה.

* השנה החדשה – שנת תִּשְׁאָ"ף.

            * ביד הלשון

אביאל – בצרור ההערות הקודם הזכרתי את לוחם האצ"ל ישראל אפשטיין שנהרג באיטליה.

על שמו של אפשטיין יש יישוב בישראל – המושב אביאל.

מה הקשר בין ישראל אפשטיין לבין אביאל? אביאל היה שמו המחתרתי של אפשטיין. ועם הדרגה – גונדר אביאל.

ישראל אפשטיין, לוחם האצ"ל, יצא לאיטליה בשליחות ארגונו. הוא נלכד שם, ונהרג בניסיון בריחה מהכלא.

המושב אביאל שייך לתנועת משקי חירות-בית"ר. הוא נמצא במועצה האזורית אלונה. הוא נוסד ב-1949, מיד לאחר מלחמת השחרור, במקום שבו שכן הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש בידי אצ"ל במלחמה.

14 מחברי הגרעין המייסד של היישוב, חברי בית"ר, נפלו במלחמת השחרור.

* "חדשות בן עזר"

אש יוקדת בחזה

בתגובה למאמרי "המגדל הראשון" ציין דניאל וולצ'ונוק שבניגוד למה שכתבתי, ניר דוד (תל-עמל) לא היה היישוב הראשון של "חומה ומגדל" וכי קדם לו כפר חיטים.

כבר במאמרי המקורי רציתי להקדיש פסקה למאבק בין היישובים על הבכורה, אך מפאת קוצר היריעה נמנעתי מכך. לכן, אני מודה לדניאל שהאיר את המחלוקת הזאת, ובעיקר על כך שזימן לי סיבה למאמר נוסף, שלישי במספר, על הסיפור ההרואי של התיישבות חומה ומגדל, שהרי כל המרבה לספר בתולדות הציונות וההתיישבות, הרי זה משובח.

יש מחלוקות בין יישובים על הבכורה, שכנראה יישארו לעד וסופן להתקיים. מיהו המושב הראשון – נהלל או עין גנים? כיוון שאני קשור בקשרי נישואין עם נהלל, אני כמעט מתחייב בנפשי כשאני מציב סימן שאלה. או מי הקיבוץ הראשון בגליל העליון – כפר גלעדי או איילת השחר? שומר נפשו לא יאמר ליד חברי כפר גלעדי שאיילת השחר קדמה להם ולהיפך.

לחברי אותם יישובים זה מאוד חשוב. אבל בראיה כוללת, מה שחשוב הוא שאלה אף אלה תרמו תרומה חלוצית אדירה להגשמת הציונות, לבניין הארץ ולהרחבת גבולותיה.

כזו היא גם המחלוקת בין תל עמל לכפר חטים על הבכורה ב"חומה ומגדל". מה שחשוב באמת הוא ששני היישובים תרמו תרומה גדולה למפעל הציוני החשוב של "חומה ומגדל".

ובכל זאת, אנסה להסביר את הנימוקים לכאן ולכאן, וישפוט כל קורא כהבנתו.

על דבר אחד אין מחלוקת – חלוצי כפר חיטים עלו לקרקע שלושה ימים לפני חלוצי תל-עמל. המושב כפר חיטים נוסד ב-7 בדצמבר 1936 ותל עמל "רק" בעשרה בו. אם כך, למה תל-עמל טוען לבכורה?

קיבוץ תל-עמל שקם שלושה ימים אחרי כפר חיטים הוא הראשון שקם בצורה הקלסית של "חומה ומגדל", וחבריו הם הוגי הרעיון.

אחזור על תקציר הפרקים הקודמים. חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר, הגרעין שייסד את תל-עמל, ישבו בהכשרה בבית אלפא, וכבר עבדו את אדמות תל-שוך, קילומטרים אחדים ממזרח לבית אלפא, במטרה להתיישב באזור. בפרוץ מאורעות 1936-1939 הם נדרשו בידי המוסדות לנטוש מיד את השטח, למען ביטחונם. התסכול שלהם היה עצום, והם היו נחושים לחזור למקום ולהתיישב בו, אך המוסדות סירבו. היה זה אזור ריק מיהודים וההנהגה חששה לסכן אותם בתקופה המתוחה הזאת. הטענה הייתה שעד שהם יספיקו להתארגן, הערבים ירצחו את כולם.

המתיישבים לא ויתרו, התעקשו ולחצו. חבר הקיבוץ, המהנדס שלמה גרזובסקי (לימים – גור) הגה את שיטת ההתיישבות המבוצרת של חומה ומגדל: הקמה בן לילה של מאחז קטן, מוקף חומה של תבניות עץ ממולאת חצץ, ובה שתי עמדות מגן, ובתוך המחנה ארבעה צריפים ומגדל שמירה במרכזו, ועליו זרקור ופנס איתות. מחוץ לחומה, במרחק של כ-150 מ' ממנה, הוקף היישוב בתלתלית (כדי למנוע השלכת רימונים מעל החומה). שיטת ההתיישבות נקראה "חומה ומגדל". גור ושותפו לרעיון, פרופ' יוחנן רטנר, מראשי ההגנה (ותקופה מסוימת אף עמד בראש הארגון) עמלו קשה לשכנע את מפקדת ההגנה וראשי המוסדות המיישבים לאשר את התכנית. חברי תל-עמל הכינו בעוד מועד את כל חלקי המחנה העשויים עץ, ובנו את המחנה בלילה אחד.

הרעיון יושם ב-52 יישובים שהוקמו במהלך המאורעות, והיו הניצחון הגדול של הציונות על הפורעים הערבים. אולם ברוב רשימות יישובי "חומה ומגדל" מופיעים 53 יישובים, כולל כפר חיטים. הכללתו צודקת במידה רבה, כי הוא בהחלט חלק מאותה תנופת התיישבות מרחיבה גבולות במאורעות. אולם מצד שני, הוא לא קם בשיטת "חומה ומגדל", אלא התבסס על מבני אבן שהיו במקום מניסיונות ההתיישבות הקודמים. כפר חיטים הוקם לראשונה ב-1913 אך חלוציו לא החזיקו מעמד בשל הצקות הערבים ומחסור במים. הוא הוקם בשנית ב-1923, עמד במתקפה ערבית במאורעות תרפ"ט (1929), אך ננטש ב-1933. העליה השלישית למקום הייתה בדצמבר 1936. לא היה צורך בחומה ובמגדל, כי היו במקום מבנים.

אז מי משני היישובים ראוי לתואר בכור יישובי "חומה ומגדל"? מי אני שאפסוק? אומר רק שאלה ואלה חלוצים וגיבורים הראויים למקום של כבוד בכותל המזרח של ההיסטוריה הציונית.

****

במאמרי הראשון על תל-עמל, כתבתי בהרחבה על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", שנכתב על תל-עמל, ובו המילים: "תל-עמל ראשונה לחומה ומגדל".

אין זה השיר הראשון שנכתב על תל-עמל. שיר נוסף הוא "שורו הביטו וראו". למחרת העליה של תל-עמל לקרקע, שמר המשורר, הפזמונאי והסופר זלמן חן ביישובו תל צור, ובמהלך השמירה הגיעה לאוזניו הידיעה המרגשת על היישוב שעלה בן לילה. זלמן, נרגש כולו, שלף עט וכתב ואף הלחין את השיר:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ

מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה

וְהַמַּחְרֵשָׁה

שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

עוּרוּ, הַעְפִּילוּ, עֲלוּ

מַה מּוֹרָא וּמָה רָעָב, וּמָה רָעָב?

לֹא נֵחַת וְלֹא נִיעַף

עַד שֶׁיָּזוּבוּ שׁוּב

דְּבַשׁ מִסֶּלַע וְחָלָב.

יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

ארבעה חודשים לאחר מכן, בטקס העליה לקרקע של המושב בית יוסף, אף הוא יישוב "חומה ומגדל" בעמק בית שאן, עלה אברהם הרצפלד, מאבות תנועת העבודה ומובילי ההתיישבות בארץ ישראל, ולימים חבר כנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים, לברך את המתיישבים בשם ההסתדרות הכללית. ברכתו הייתה קצרה מאוד ובסופה הוא שר את השיר. ומאז ועד אחרית ימיו, השתתף הרצפלד בטקסי העליה לקרקע כמעט של כל יישוב בארץ ישראל, ושר את השיר, המזוהה עם זכרו עד היום.

* "שישי בגולן"

קן פרשת המים

לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה-מדם ביותר בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מרחיקת לכת, חסרת תקדים, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים שעד היום מדקלמים את השקר ההזוי שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת האנטי-ישראלית, גם בתוכנו: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה לפחות בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה" – קו פרשת המים בתודעה הציבורית הישראלית, נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* "ידיעות אחרונות"