תגובה למאמר של דרור בונדי ב"הארץ"
לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדש של הספר "אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל", בעריכת פנחס פלאי, ובעריכה מחודשת של עמיחי חסון ואמונה אלון (שהיא בתו של פנחס פלאי). דרור בונדי פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" מאמר ביקורת על הספר.
במאמרו, השתומם בונדי על כך שתורתו של השל מתנחלת בשנים האחרונות בלבבות צעירי הציונות הדתית וישיבות ההסדר. ודווקא כיוון שבונדי הוא מומחה אמתי לתורתו של השל, חוקר מובהק שלו שפרסם ספרים על הגותו, חוקר אותה ומלמד אותה, השתוממתי על השתוממותו של בונדי.
בונדי מציג סתירה בין הלאומיות לבין האוניברסליזם של השל. לטענתו, ההגות של השל מאוד יהודית, אך "מאוד לא ישראלית". ההגות של השל מציעה יהדות פתוחה לעולם, שהיא "ברית של עַם עִם אלוהי האדם", שמבטאת סולידריות ואכפתיות לכל בני האדם, מתוך הכרה שכל בני האדם נולדו שווים וכולם בניו של האלוהים.
ולכאורה, יש סתירה בין הגישה הזאת לבין הישראליות, לבין הציונות, לבין הלאומיות. אך לאמיתו של דבר, אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות. יש סתירה בין לאומיות לבין קוסמופוליטיות. הקוסמופוליטיות שוללת את הלאומיות ובכך מוחקת את התרבויות והגוונים של האנושות. הקוסמופוליטיות אינה זהה לאוניברסליות כפי שהלאומיות אינה זהה ללאומנות. השל סלד מן הלאומנות, אך לא היה קוסמופוליטי. הוא היה אוניברסליסט אך לא שלל את הלאומיות. אדרבא, השל היה ציוני, אף שלא הגשים את הציונות בגופו ולא עלה לישראל. הגותו הציונית התעצמה דווקא באותן שנים שהגותו ופעולתו האוניברסלית הגיעה לשיאה, במאבקו למען זכויות השחורים בארה"ב, לצד רעו מרטין לותר קינג.
לאחר מלחמת ששת הימים, כתב השל את ספרו: "ישראל: הווה ונצח". ההקדמה לספר היא נאום שהשל נשא בבית ברל מיד אחרי המלחמה, בכנס של מנהיגות יהודית שהתקיים בישראל. בספרו, חוזר השל לימי החרדה בתקופת ההמתנה, טרם המלחמה. השל, שגם אחרי השואה המשיך להיות אדם מאמין, חי את ההמתנה בחרדה גדולה. הוא פחד שמא אלוהים שוב יתעלם ממה שקורה בעולם שלמטה. עד כמה אלוהים ייתן לילדיו – עם ישראל, ליפול? לנוכח החרדה הזאת, את התשועה הגדולה במלחמה פירש השל כהתערבות אלוהית וכתיקון גדול לעומת השואה. לאחר המלחמה החלה, בין השאר בקרב תנועות המחאה וזכויות האדם בארה"ב, שהוא היה מבוניהן ומנהיגיהן גישה אנטי ישראלית. גישה זו קוממה אותו, והוא יצא נגדה בספרו. השל מתפלמס עם גישות המגמדות ואף שוללות את הזיקה המהותית של עם ישראל לארץ ישראל. א"י, טוען השל, אינה סתם מקום, אלא היא והערגה אליה – חלק ממהותו של עם ישראל.
ספר הספרים, מציין השל, הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.
כפי שציין בונדי, השל היה שותף למאבקים רבים. הוא הלך שלוב יד עם מרתין לותר קינג במצעד הגדול למען זכויות השחורים. מבחינתו של השל, ההשתתפות במאבק למען השחורים, למען הצדק, הוא מעשה דתי חשוב, מצווה, חזרה לדרכם של הנביאים. זו מצווה מוסרית, מצווה של צדק, החשובה לא פחות מהמצוות המעשיות. אין הוא מבטל את אותן המצוות, אלא מוסיף עליהן את המצוות הנבואיות של המאבק למען תיקון עולם, למען עולם צודק יותר. אך ללא עם ישראל, התנ"ך הוא סתם ספר, נייר ודיו. גדולתו של התנ"ך באה לידי ביטוי באמצעות עם ישראל, שבכוחו להעניק חיים לאותיות הללו ולממש את תוכנן – בפעילויות המוסריות ובמאבקים למען הצדק.
התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור הכלח, ועמו לא יפוג. הנשיה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו".
כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.
השל רואה בהקמתה של מדינת ישראל נס. באופן טבעי אי אפשר להסביר לא את הישרדותו של העם היהודי ולא את הקמת המדינה. "בתקומתה של מדינת ישראל יש מן הפריצה אל נתיבות השגה וחוויות חדשים לחלוטין. היא מבטלת את תפיסותינו המקובלות, את ציפיותינו הקבועות. מהותה היא הצהרה ברבים. על כן, יש ששיבת ציון חדשה זאת מביכה כה רבים מאתנו הנשענים בפעילותם הרוחנית על הליכה אחר המקובל והידוע. … האירועים הפלאיים אשר הם כה מרכזיים ביהדות ובנצרות נראים מוזרים מפני שהם מחוסרי תקדים. שיבת ציון היא דרמה חסרת תקדים, אירוע מיוחד במינו, ללא משל הדומה לו וללא נמשל … מדינת ישראל היא נס עטוי מסווה, נס נסתר, הדברים נראים טבעיים ומסתירים תמיהה מרעישה. ציון הנבנית מחדש נהפכת למבשרת השגה חדשה, מראה היאך ההיסטוריה שזורה במיסתורין".
השל מעלה על נס את הדבקות של עם ישראל באדמת ארץ ישראל. הדבקות הזו היא הביטוי המוחשי לזיקה הייחודית של עם ישראל לא"י. הוא מתאר את ההיסטוריה היהודית מימי אברהם אבינו ועד ימינו כהיסטוריה של זיקה לא"י ואי ויתור עליה. "אין דבקות של עם לארצו המקבילה לזו בכל העולם כולו. הבית השני נחרב בידי הרומיים בשנת 70, מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948. במשך הפסק זמן ארוך זה, מעולם לא הייתה א"י בית לאומי לאומה אחרת, מעולם לא נחשבה כישות גיאופוליטית נפרדת, לא הייתה מעולם מדינה עצמאית. היא נכבשה וחזרה ונכבשה לא פחות מארבע עשרה פעמים בשלוש עשרה מאות שנים. כל כיבוש בלע אותה כשטח כיבוש הנשלט מבחוץ, וכל אחד מהם הותיר את מורשתו בצורת חיילים, עבדים וצאצאיהם. הללו היו חסרי כל זהות אתנית או תרבותית משותפת. … המאה התשע עשרה מצאה בארץ ערב רב מגוון של לאומים, קבוצות אתניות ולשוניות, ואמונות דתיות. מלבד היהודים, לא ראה איש מהם את ארץ ישראל כמולדתו, כיחידה לאומית פוליטית הראויה לעצמאות ולאומיות … ליהודים ולהם בלבד הייתה זו המולדת היחידה והמקודשת, המקום הבלעדי בו יכלו להעלות על הדעת למצוא חופש ועצמאות, הארץ אליה נשאו לבם ונפשם במשך מאות רבות ואשר בה דבקו שורשיהם על אף כל מצוקותיהם. לתנועה הלאומית היהודית הייתה ארץ ישראל, על כן, לא רק מקום אשר בו, כעובדה היסטורית, ישבו היהודים. הייתה זו מולדת אשר עמה נשמר קשר בל ינתק, בעל אופי לאומי, פיסי, דתי ורוחני, אשר בה למעשה נשאר גרעין יהודי, ואשר בה היה עתה שוב יסוד בעל משקל באוכלוסיה. כל גדולה שצמחה מארץ זו בשירה, בסיפור, באדם, ברעיונות, בהשראה, הייתה תוצאת החיים היהודיים בארץ. כאן נוצרו היצירות הגדולות של העם היהודי: התנ"ך, המשנה, התלמוד הירושלמי, המדרשים, השולחן הערוך וקבלת האר"י. חוץ ליהודים, אין אומה אשר יצרה ספרות מקורית בעלת משמעות מכרעת בארץ ישראל. … לעם היהודי, ארץ ישראל היא ביתו, תקוותו וכל קניינו אשר לו. אין אלה זיכרונות העבר בלבד, הקושרים אותנו לארץ, כי היא כל תוחלתנו וייעודנו".
ארץ ישראל היא הארץ היחידה המאפשרת קיום חיים יהודיים מלאים. "ישראל היא הארץ היחידה בעולם אשר אין בה אנטישמיות, אין בה צורך ב'ליגות נגד השמצות', בארץ זו ניתן ליהודי לחיות חיים יהודים מלאים לפי המסורת והמצפון; בה ממלאת השבת את הרחובות, לא רק את הבתים; בה הלשון היא עברית".
מעניינת האבחנה של השל – "חיים יהודיים מלאים לפי המסורת והמצפון". אני מפרש זאת כהכרה במלאות החיים היהודיים, גם של מי שאינם חיים על פי ההלכה. בדומה לרב קוק, השל מעלה על נס את העולים לא"י, החלוצים הציוניים, כמי שמאצילים על א"י השראה ומחדשים את נוכחות האלוהים בה, על אף חילוניותם. ואף על פי כן, בקשר לארץ בלבד, ללא זיקה לדת, אין טעם, זו מעין עבודת אלילים. "אנו מוקירים את האוויר שאנו נושמים, אולם אין אוויר עבודה זרה. דברי ימי ישראל הם ערגה לארץ, אולם אין הארץ אליל. תפוחי האדמה הגדלים באדמתה אינם בעלי כוח מגי. איננו סוגדים לאדמה. ארץ ישראל ללא אלוהי ישראל, היום כאן – ומחר איננה".
אף שהשל היה אזרח ארה"ב – המדינה הדוגלת בהפרדה מוחלטת בין דת ופוליטיקה, בעיניו לא תתכן הפרדה כזאת. התנ"ך כולו עוסק בפוליטיקה. הנביאים מנהלים מאבקים פוליטיים חברתיים למען צדק חברתי, למען היתום, האלמנה, הרעב. אי אפשר להפריד בין דת ופוליטיקה.
אי אפשר להפריד את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל מן הדת, ולהציגה אך ורק כהתפתחות היסטורית. הקמת המדינה היא גם תהליך תיאולוגי. מדינת ישראל היא מדינה קדושה. אמנם תקומת מדינת ישראל אינה תהליך דטרמיניסטי שהיה מוכרח להתרחש לאחר השואה, אלא היא בחירה של עם ישראל, אולם אין זאת התמונה השלמה. "… היא גם קיומו של צו עליון. ה' הוביל אותנו דרך שבעת מדורי הגיהינום ואמר לנו: שובו, בני אדם, אל ארץ הקודש. ואנו הלכנו בעקבות הצו, 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם'. … מאז ימיו של אברהם אבינו למדנו כי גם עניינים פוליטיים נמצאים במסילת התעניינותו של האל. … למסתכל בעיני הרוח אין כל ספק כי השיבה לא"י עולה בקנה אחד עם אותה השגחה נסתרת שבהיסטוריה היהודית. היא אימותה של הבטחה תנ"כית. היא הצילה נפשות כה רבות, קראה להתמסרות מופלגת וקרבנות כה רבים, והחייתה את התקווה. השיבה לארץ ישראל היא אירוע בו חי העבר, היא אות לבאות".
שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים הביאה את השל לדון לעומק במעמד א"י. התרגשות עצומה אחזה בו. היא ניכרת בכל עמוד בספר. שחרור ירושלים וחבלי א"י נראה לו כתחילתו של עידן חדש. תקומה לחיים מחדש של הנביאים. א"י היא ארץ הנבואה בעבר, ובכוחו של עם ישראל לאפשר לה להיות ארץ הנבואה בהווה. השל עוסק בירושלים, במקום המקדש, במקום עקידת יצחק. קידוש השם של היהודים בשואה גדול יותר מקידוש השם בעקידת יצחק, ובחירת האודים המוצלים מאש להקים את מדינת ישראל בא"י היא קידוש השם גדול אף יותר. "ישראל שנולדה מחדש, קדושה היא. על כן, בחדרי נשמותינו הכאובות קדושה מדינת ישראל. למה נבחר הר המוריה להיות מקום המקדש, ולא הר סיני, שבו ניתנו עשרת הדברות? והתשובה היא: כי על הר המוריה עקד אברהם את בנו יחידו לקרבן, וקדושת הקרבן עולה על קדושת הדברות. גדול הרבה יותר מהקרבתו של יצחק היה הקרבן על קידוש ה' באושוויץ, בברגן בלזן, בדכאו, בטרבלינקה וביתר המקומות. מדינת ישראל נבנתה על אותו קידוש ה' … הצלתו של עם מסבל גשמי ומסכנת חורבן על ידי ההתבוללות האוכלת בכל פה… גאולת הארץ מצחיחותה ושממותה, אשר נגרמה בעטיין של הזנחה והשחתה בידי אדם וטבע, הם כאחד מעשים שבקדושה".
המסר המרכזי בהגותו של השל אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך. "למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השניה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה".
התעלמות מהגותו הציונית של השל מציגה באופן חלקי ולא נכון את דמותו ותורתו. כיוון שהשל לא ראה כל סתירה בין לאומיות יהודית לבין הומניזם אוניברסלי, כך אין לראות סתירה בין תורתו לבין הלאומיות היהודית. ולכן, אין כל מקום להשתוממות על תחיית הגותו של השל בציונות הדתי. אמנם, יש בקרב הציונות הדתית מי שדוגלים בלאומנות קנאית, מסתגרת וקסנופובית, אך רבים אחרים דוגלים בלאומית הומנית, ליברלית ופתוחה לעולם. בעבורם, השל מהווה מקור השראה.
* "הארץ"
