* סעיף ההפיכה – ה"ריכוך" במהפכה – "השעיית" מרבית סעיפי המהפכה המשטרית, והעברה לפני פסח "רק" את הסעיף הנוגע לוועדה למינוי שופטים.
זהו ניסיון לסמם ולהרדים את המחאה במצג שווא של "ריכוך" ו"פשרה". אך זו אחיזת עיניים. הסעיף הזה הוא הבעייתי והקשה ביותר בכל סעיפי המהפכה. הוא הסעיף שהופך את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. הסעיף הזה, של ההשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים, משמעותו היא ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של ראש הממשלה. וכל שאר הסעיפים לא מבוטלים. רק נדחים. ובמקביל, ממשיכים בבליץ חוקי השחיתות, שכביכול אינם חלק מן המהפכה.
ניסיון ההרדמה לא יצלח. ההיפך הוא הנכון, הוא רק יחריף את המאבק.
* בעד מה המאבק – ברור נגד מה מתנהל המאבק – נגד המהפכה המשטרית. אבל בעד מה המאבק?
התשובה לשאלה מצויה בשלושת סמלי המאבק – דגל הלאום, ההמנון הלאומי, מגילת העצמאות.
המאבק הוא להגנה על ההסדר המכונן של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. ההסדר הזה הוא מקשה אחת. מי שמניף את ידו הגסה על יהדותה של ישראל או על דמוקרטיותה, מניף את ידו על המכלול, על ההסדר המכונן כולו.
לא את כל דרכי המאבק אני אוהב ויצאתי נגד מרכיבים מסוימים בתוכו ובראשם הסרבנות, שבעיניי מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית. אבל העובדה שמאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי כחול לבן, יוצאים בדבקות, בנחישות ובהתמדה, שבוע אחר שבוע אחר שבוע, ומפגינים למען אבני היסוד של המדינה, מעידה על עומק האמונה בהסדר המכונן ועל עוצמתה.
ממשלת נתניהו הופתעה לגלות בישראל אזרחים, לא נתינים. אזרחים שנאבקים על ערכי הציונות, שהם היסוד להקמת מדינת ישראל, לקיומה ולעתידה.
עם ישראל חי!
* מבחן המנהיגות הגדול בחייו – כתבתי בצרור הקודם "נאום לאומה", שראוי היה שנתניהו יישא, ובו יכריז על הפסקת המהפכה המשטרית וכניסה מיידית למו"מ על רפורמה משפטית בהסכמה לאומית רחבה.
ואם נתניהו יישא נאום כזה, מה יקרה אז?
רבים מהבייס שלו יזעמו, ירקעו ברגליים ואולי אף יבעטו. יראו בו מנהיג חלש שהחמיץ הזדמנות היסטורית בכך שנכנע למתנגדיו.
החלק המיליטנטי במחאה; אלה שמתנגדים לכל פשרה ורל"ביסטים אמתיים (כן, יש גם כאלה. הביביסטים מציגים כל מי שאינו סוגד לנתניהו כרל"ב וזו כמובן שטות, אבל כן, יש כאלה) – אף הם יראו בכך חולשה וירצו למנף את "ההתקפלות" להמשך המאבק עד לכניעה.
אבל
מנהיג לאומי צריך לראות בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, ואין לי ספק שנתניהו מבין שהאינטרס הלאומי הוא לעצור את מצעד האיוולת, שעלול למוטט את החברה, את הכלכלה, את יחסי החוץ ואת ביטחון המדינה.
האינטרס הלאומי הזה הוא גם אינטרס של נתניהו, שלבטח אינו רוצה להיכנס להיסטוריה כרחבעם, שקרע את ממלכת ישראל, וכמי שבמו ידיו החריב את כל הישגיו מהקדנציות הקודמות.
אין לי ספק שרוב מוחלט של הציבור יתמוך במהלך, ינשום נשימת רווחה ויודה לנתניהו על גילוי אומץ מנהיגותי.
נתניהו ניצב כעת בפני מבחן המנהיגות הגדול בחייו. האם יש בו כוחות נפש ומנהיגות לעשות את הדבר הנכון?
* חבל ההצלה – שר הביטחון יואב גלנט איים להתפטר אם הממשלה לא תגיע להידברות ולפשרה.
מפתיע? האמת היא שהופתעתי שגלנט שתק עד היום. סוף סוף הוא מתחיל לגלות עמוד שידרה ואומץ לב אזרחי. לוין תופס את נתניהו בביצים באיומי התפטרות? הגיע הזמן שגלנט, דיכטר, ניר ברקת וגילה גמליאל יודיעו שיתפטרו אם הממשלה לא תלך להידברות ופשרה ויחד עם אדלשטיין, דני דנון ואחרים יצביעו נגד המהפכה.
הם עשויים להיות חבל ההצלה של מדינת ישראל.
* תקצור אנרכיה – ממשלה ששר המשפטים (!) שלה מהלך אימים על בג"ץ ומצהיר שהממשלה תפר פסק דין שלא יהיה לטעמה, מאבדת את הלגיטימיות שלה ואת זכות קיומה.
ממשלה שזורעת תרבות עבריינית של לית דין ולית דיין, תקצור אנרכיה.
אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.
* ממשלה אנרכיסטית – באיזו זכות ניתן לדרוש מאזרח לציית לפסיקת בית המשפט, אם הממשלה מצהירה שתפר פסיקה שלא תהיה לטעמה?
קוראים לזה אנרכיה.
זו ממשלה אנרכיסטית.
* אל תגידו "לא ידענו" – בוועדת אגרנט על תוצאות אסון המהפכה המשטרית, הדרג המדיני לא יוכל לטעון שלא הזהירו אותו, שלא הייתה התרעה, שמישהו דיבר על "סבירות נמוכה".
* חילוף תפקידים – אם ניקח את המחלוקת הציבורית על המהפכה המשטרית ואת עמדות שני צדדיה, ונלביש אותה על המחלוקות בסוגיות משטריות וחוקתיות בעשורים הראשונים של המדינה, תתגלה לנגד עינינו תמונה מעניינת ומפתיעה. המסרים של מצדדי המהפכה, שהיום הם בצד הימני של המפה, הם המסרים שבעשורים הראשונים מפלגות השמאל נשאו אותם. ואילו המסרים של מתנגדי המהפכה, שמזוהים היום במידה חלקית של צדק, עם השמאל הישראלי, הם המסרים שבאותם ימים הימין נשא אותם.
בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל שהיום נקרא "משילות". הם חתרו לחיזוק הרשות המבצעת, על חשבון הרשויות האחרות. הם לא אהבו ולא התלהבו משומרי הסף שמפריעים להם לבצע. הם לא התלהבו מיועצים משפטיים, מהתערבות בג"ץ, ממבקר המדינה, מתקשורת חופשית וכד'. הם ראו בדמוקרטיה בעיקר את שלטון הרוב, המעניק להם את הסמכות לפעול כהבנתם.
לעומתם, בגין, תנועת החרות ובהמשך, גלגוליה – גח"ל והליכוד, נשאו את דגל הדמוקרטיה המהותית, הדמוקרטיה הליברלית. הם סלדו מההתייחסות לשלטון הרוב כביטוי המשמעותי של הדמוקרטיה. הם העלו על נס את חרות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט וניסו להחליש את כוחה של הרשות המבצעת ולהעצים את כוחן של הרשות המחוקקת ובעיקר של האופוזיציה ושל הרשות השופטת. הם נשאו את דגל עליונות המשפט, שהיום נקרא אקטיביזם שיפוטי, ובעיקר את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים בזכויות האזרח והמיעוט. והטיעונים שלהם היו דומים מאוד לטיעונים של מתנגדי המהפכה היום – שליטתה של הממשלה בכנסת (שהייתה פחות הדוקה מהיום) מחייבת לפחות מערכת משפט עצמאית וחזקה עם סמכות לבטל חוקים ובוודאי החלטות ממשלה. הם אלה שלחמו למען שירות ציבורי חזק ועצמאי שיש לו כוח לעמוד מול הדרג הפוליטי. הם התנגדו לקיומו של משרד משטרה, כדי להבטיח שהמשטרה לא תהיה פוליטית אלא ממלכתית. הם חתרו לחקיקת חוקה ולחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שקיבלה אח"כ את הכותרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. והם היו נושאי הדגל במלחמה בשחיתות שלטונית.
מה גרם למהפך הדו-צדדי הזה? השלטון רוצה תמיד יותר כוח, וככל שהוא ממושך יותר הרצון הזה מתחזק וכאשר תחושתו היא ששלטונו צפוי להתקיים עוד עשרות שנים, המוטיבציה הזאת חזקה במיוחד. כך היה בשלטון מפא"י והמערך וכך כעת בשלטון הליכוד. לעומת זאת, האופוזיציה חוששת מכוח יתר של השלטון ורוצה להגביל אותו, לאזן אותו, לבלום אותו ולחזק את הגורמים שבולמים אותו, בנוסף לאופוזיציה הפרלמנטרית – מערכת משפט חזקה ועצמאית, מוסד מבקר מדינה חזק, תקשורת חופשית ונשכנית, שירות ציבורי מקצועי ועצמאי וכד'. כשהליכוד עלה לשלטון, בימי בגין ושמיר, הוא עוד היה בתנופת הלהט האידיאליסטי האופוזיציוני, וראה במימוש הדרך שנשא באופוזיציה את הגשמת שלטונו. נראה לי התהליך הזה הגיע למיצויו כאשר ממשלת שמיר העבירה את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מאז שלטון הליכוד הלך והסתאב, השלטון הפך למובן מאליו, והיום אנו רואים את התוצאה.
השאלה היא מהו האינטרס של הציבור, של אזרחי המדינה – זה שנושא השלטון או זה שנושאת האופוזיציה. אין לי ספק, שהאינטרס האמתי של האזרחים, הוא שיהיה להם הרבה כוח מול השלטון ולכן האופוזיציה הלוחמת על כך משרתת אותו. הדבר נכון, גם אם בטווח הקצר מי שתומך בממשלה אינו מעוניין בהגבלתה. בטווח הארוך, ההגבלות הללו הן לטובת כל האזרחים. שלטון ללא מיצרים יפגע בכל האזרחים ובזכויותיהם ובהעדר כלבי שמירה הוא יהיה מושחת יותר.
הנטיה לשלטון אוטוריטרי הוא במידה רבה תוצר של שלטון ממושך מדי. אמר בגין, בהיותו באופוזיציה: "כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו… הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים… במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה… שלטון ממושך, אינו יכול לא להיות מושחת".
למרות מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שהטענה של מחוללי המהפכה, שמה שהם מציעים הוא לחזור לדרך שהייתה נהוגה עד לפני שלושים שנה, ממש אינה נכונה. אבל הרוח של שלטון המבקש להחליש את "הנודניקים" שמפריעים לו לשלוט, היה קיים גם אז. אז והיום, הגישה הזאת רעה לאזרחים.
* התנקשות בטוהר הבחירות – במסגרת בליץ החקיקה המטורלל, אחת מהצעות החוק הקואליציוניות היא שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לא ימונה עוד בידי נשיא בית המשפט, אלא בידי יו"ר הכנסת, והוא לא יהיה שופט. יש לזכור שיו"ר הכנסת ממונה, בפועל, בידי ראש הממשלה, הוא שליחו ולמעשה כפוף אליו. כזאת היא הפרדת הרשויות שלנו.
הצעת החוק היא ניסיון להשתלטות פוליטית על ועדת הבחירות; גם בטוהר הבחירות הם רוצים להתנקש.
* הצבעה חשאית – אפרופו הצעת החוק לפיה יו"ר הכנסת ימנה את יו"ר ועדת הבחירות המרכזית:
אזרח הגיע לקלפי בדמוקרטיה העממית בבריה"מ.
הוא קיבל מוועדת הקלפי את המעטפה שעליו לשלשל לקלפי.
הוא אמר: חברים, ברור שאצביע כפי שמצופה ממני. אבל אפשר אולי לראות למי אני מצביע?
התשובה: נייט. זו הצבעה חשאית.
* עולה על כל אבסורד – על פי החוק, הבחירות לכנסת מתקיימות ביום שלישי הראשון בחודש חשוון, ארבע שנים אחרי תחילת כהונתה של הכנסת. לכן, אם הבחירות הוקדמו ולא התקיימו במועדן, יתכן שכהונת הכנסת הבאה תתארך.
כמעט אף פעם זה לא קרה, כיוון שרוב הכנסות התקצרו. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדן הייתה בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988. ממשלת האחדות הלאומית שקמה ב-1984 החזיקה מעמד עד תום הקדנציה. וכיוון שהבחירות לכנסת ה-11 נערכו באוגוסט 1984, הכנסת כיהנה 4 שנים ו-14 שבועות והבחירות התקיימו בנובמבר 1988, ביום שלישי הראשון בחודש חשוון.
הבחירות האחרונות, לכנסת ה-25, נערכו ב-1 בנובמבר, ו' בחשוון תשפ"ג. אם הכנסת תמלא את ימיה, הבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ז, בשנת 2026. כעת באה הקואליציה עם הצעה מטורללת. לטענתם, אם הבחירות תתקיימנה ביום שלישי ב' בחשוון, יחסרו ארבעה ימים להשלמת ארבע השנים, ולכן יש לדחות אותן בשנה, ולקיים אותן ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ח, כלומר ב-2 בנובמבר 2027. במילים אחרות, קדנציה של חמש שנים ויום! למה? בגלל ארבעה ימים. הרי אם באמת ארבעת הימים משמעותיים בעיניהם, הם יכלו להציע לדחות את הבחירות בשבוע, לשבוע השני של חשוון.
הייעוץ המשפט לכנסת כבר הביע התנגדות נחרצת. מן הסתם, זו תהיה גם עמדת היועמ"שית. ואם יהיה חוק כזה, ברור שבג"ץ יבטל אותו. אופס. הרי הם רוצים לעקר את בג"ץ. בג"ץ יבטל? הרוב האוטומטי יתגבר על הביטול ב-61 ח"כים.
הם כל כך יהירים ושיכורי כוח, שאפילו לא יכלו טקטית להסתיר את כוונתם לדחות בשנה את הבחירות עד אחרי קבלת חוקי המהפכה. הרי שתי הדוגמאות הפופולריות למה הכרחי בג"ץ עצמאי שיכול להפעיל ביקורת שיפוטית, הן "ואם הרוב יחליט להרוג את הג'ינג'ים" ו"ואם הרוב יחליט שהבחירות לא תתקיימנה כל ארבע שנים, אלא כל חמש או שש שנים". גם על הדוגמה השניה הטענה היא שזו דמגוגיה, אד-אבסורדום. והנה, כבר עכשיו מתברר שהמציאות עולה על כל אבסורד.
אגב, להערכתי זה לא יקרה. איני רואה היתכנות לכך שהממשלה הרעה הזאת תחזיק מעמד. היא תקרוס לתוך שקריה ותתפורר די מהר.
ובלי קשר למזימה להאריך בשנה את כהונת הכנסת הנוכחית – יש לשנות את חוק הבחירות. לקבוע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון אחרי מלאת ארבע שנים לבחירות שקדמו להן.
* ארורים המסיתים – כתב לי ע.ב., ביביסט מצוי: "האויב מספר 1 של ישראל הוא בג"ץ! 250,000 טילים וכתב"מים קטנים עליו. ממשלת ישראל הנוכחית פועלת ממש לפי סדר העדיפויות הנכון".
ארורים בני העוולה המנוולים והנקלים, שבמשך שנים של הסתה נתעבת, הפכו ביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב. לפצצות שנאת חינם, שנאת אחים. ארורים!
ארורים המנוולים בני העוולה הנקלים, שגורמים לביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב., שרואים בבג"ץ את האויב מס' 1 של ישראל, להיות מרוצים כל כך מהממשלה הנוכחית ומסדר העדיפויות העקום שלה. ארורים!
אז נכון, אותו ע.ב. הוא לא בדיוק המיתר המכוון ביותר בגיטרה. גם יונה אברושמי לא היה גאון. אבל המנוולים בני העוולה הנקלים שמסיתים אותו סוג של אנשים, ביביסטים מוסתים ולא כל כך חכמים, בלשון המעטה, יהיו אשמים כאשר יצורים מן הזן של הביביסט המצוי ע.ב. ירצחו שופט בג"ץ (הגם שהם לבטח יגלגלו עיניים ויגנו אותם).
* הרמז ברור – כאשר נתניהו שותק לנוכח גל הטרור נגד המפגינים, שכבר כלל שני פיגועי דריסה – האספסוף מבין היטב את הרמז.
* את מי הוא יאשים? – כאשר מסע הטרור נגד המפגינים יסתיים ברצח, את מי נתניהו יאשים?
* הבוקר שלמחרת המהפכה – רוצים לדעת מה יקרה כאן ביום שלמחרת המהפכה? שימו לב להצהרתו של אמסלם, שמפכ"ל המשטרה יישלח לכלא.
אחרי המהפכה, לא יהיה בג"ץ, לא תהיה רשות שופטת עצמאית, לא תהיה הפרדת רשויות. הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת תהינה רשות אחת – הממשלה. פוליטיקאים מן הזן של אמסלם, יהיו גם השרים וגם השופטים. והם ישלחו לכלא מי שלא בא להם בטוב. למשל, מתנגדי משטר. למשל, מפכ"ל משטרה, שמבין שעליו להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של הפרחח הכהניסט הממונה עליו, ושנאמנותו היא לחוק, למדינה ולאזרחיה ולא לאף פוליטיקאי. מפכ"ל שמנסה לשמור על המשטרה שלא תהפוך למיליציה כהניסטית ששופכת דם של מפגינים מתנגדי משטר, יישלח לכלא בידי שרים-שופטים כמו אמסלם.
* למה הוא מינה סמולן? – למה אמיר אוחנה מינה סמולן, אנרכיסט בוגד למפכ"ל המשטרה?
* ככל שהוא יקבל פחות – מסתבר שההתרברבות של בן גביר, על כך שהשיג 9 מיליארד ש"ח תוספת לתקציב המשטרה הייתה פייק. מדובר במיליארד בלבד.
האמת היא, שאם הכסף הולך לניסיונותיו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית – ככל שהוא יקבל פחות, הנזק יהיה קטן יותר.
* תועבה – העובדה שראש כנופיית הכהניסטים, החוליגן הפשיסט והגזען, איש שכל חייו התעמת עם כוחות הביטחון והפריע להם; אדם שכל חייו עבריינות ופרעות, מי שלא שירת יום בחייו בצה"ל או בשירות לאומי ושעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק והפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון בעבודתם – הוא שר בממשלה, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה היהודית.
מילא שר. נתניהו הפקיר בידי המופקר הזה, שצה"ל בצדק לא גייס אותו, כדי לא להפקיר בידיו נשק, את ביטחון הפנים של ישראל. עובדה זו רק מעצימה את החרפה.
כאילו לא די בכך, הוא קיבל את השם הפלצני "שר לביטחון לאומי" ומנסה לחוקק חוקים פרסונליים פשיסטיים שיהפכו אותו למפכ"ל-על ויאפשרו לו לחלק פקודות בלתי חוקיות בשטח, בעיקר בהפגנות נגד הממשלה, כמו בדיקטטורות חשוכות ובמדינות עולם שלישי.
השר המתועב הזה מעלים עין כאשר אנשיו מבצעים פוגרום בערבים. הוא מעלים עין לנוכח טרור נגד מפגינים, ולעומת זאת הוא מנסה לכפות על השוטרים לשפוך דם של מפגינים, מתנגדי המשטר.
וכאשר בג"ץ מבהיר לו שאין לו סמכות לפעול כך, הוא כבר רוצה לחוקק עוד חוק פרסונלי, שיאפשר לו להורות לשוטרים מה לעשות. הוא רוצה להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית.
מיהו ראש הממשלה המופקר שמאפשר את הזוועה הזאת? איזו הידרדרות מוסרית של מדינת ישראל, של העם היהודי?
רק לפני פחות מארבעה עשורים כל 119 הח"כים חוץ ממורו ורבו "הרב" כהנא שרי"י, אבי אבות הטומאה, תמכו בחוק שישלול מהכהניסטים הגזענים הפשיסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. בחסות אקטיביזם משפטי פרוע של שופטי בג"ץ שנהגו כאידיוטים שימושיים והכשירו את השרץ, המסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו כהנא וגולדשטיין, הוא נכנס לכנסת ועכשיו לממשלה, ומבחינתו הוא עושה את כל הדרך לשלטון, כדי שיוכל להגשים את הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית.
לא הייתה תועבה כזאת בישראל.
* כמו הכלבים הפירנאים – לפני שנים לא מעטות, ענפי הבקר של יישובי צפון הגולן, גידלו גורים של כלבי הרים פירנאים, שנועדו לגדול עם העדר, ובבגרותם – להגן עליו מפני טורפים. הרעיון התבסס על מאות שנות ניסיון באירופה, שבהן הכלב הפירנאי שמר על העדר "שלו" בהצלחה מפני זאבים, תנים ודובים.
הגורים החמודים גדלו והחלו לטרוף את העגלים, שהם נועדו לשמור על חייהם, שלומם וביטחונם.
וזה כל כך מזכיר לי את הפקרת ביטחון הפנים של מדינת ישראל בידי הפרחח הכהניסט. (הסתייגות – במקרה דנן, הניסיון האירופי אמור להזהיר אותנו מפני הפקרת הביטחון בידי פשיסט).
* רעיית החוליגן – רדיו וויינט ראיין את זרש בן גביר. והנה, מצאנו גאון שמאמינה ברפורמת הפיתות.
* פוגל צדק – אחרי הפוגרום בחווארה הצהיר ח"כהניסט פוגל שהוא יצר הרתעה שלא היה כדוגמתה מאז "חומת מגן".
ואכן, מאז – פיגוע אחרי פיגוע אנחנו רואים שפוגל צדק.
* שוב – ושוב רקטה מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל. ושוב פשע המלחמה הפלשתינאי נגד האנושות – ירי מכוון של רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. ושוב ישראל אינה מגיבה. ושוב מדיניות ה"הכלה" הזכורה לרע, שנתניהו מוביל, כפי שהוביל בממשלותיו הקודמות, שהופסקה בידי ממשלת בנט ושבה וחזרה. ושוב מתחילים להשתמש בביטוי המאוס "טיפטופים".
לא אחזור על הצעתי – מה נכון לעשות ברצועת עזה. כדי לעשות זאת, יש צורך בחוסן חברתי ובאחדות לאומית. בתוך שלושה חודשים הממשלה ריסקה את החוסן הלאומי. האויבים מבינים זאת ותוקפנותם עולה.
אם יש לממשלה אחריות לאומית, עליה לעצור מיד את המהלך המטורף שלה.
* המפה המנדטורית – מהי המפה שהייתה תלויה על דוכן הנואמים שעליו נשא סמוטריץ' דברים בכנס בצרפת? זוהי המפה המנדטורית; המפה שעליה חבר הלאומים נתן לבריטניה את המנדט להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המפה הזו כוללת את שטח ישראל ושטח ירדן.
ב-1922, בעקבות מאורעות תרפ"א (1921), מאורעות הדמים שבהם ערביי א"י התנפלו על היהודים במסע רצחני, פרסמה בריטניה את הספר הלבן של שר המושבות צ'רצ'יל, שקרע את עבר הירדן המזרחי משטח המנדט והעניק אותו לאמיר עבדאללה איבן חוסיין, להקמת הממלכה ההאשמית.
התנועה הציונית כולה מחתה על הקריעה. חבר ההנהלה הציונית זאב ז'בוטינסקי מתח ביקורת חריפה על ההנהלה, שלטענתו השלימה עם קריעת עבר הירדן המזרחי. הוא הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית, שממנה נגזרו לימים בית"ר, אצ"ל, תנועת החרות והליכוד. ז'בוטינסקי נאבק על מימוש המנדט הבריטי ותנועתו אימצה את מפט המנדט כסמל. זו הייתה המפה הרוויזיוניסטית, זו הייתה מפת בית"ר, סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה יד אוחזת רובה והכיתוב: רק כך! ולימים – זה הייתה הסמל של תנועת החרות, רק ללא המילים "רק כך", כלומר עכשיו, אחרי שקמה המדינה, לא רק הרובה מדבר.
תנועת החרות חרטה על דגלה את "שתי גדות לירדן". הסלוגן של התנועה נפתח במילים "לשלמות המולדת" – הכוונה הייתה למולדת השלמה משתי גדות הירדן. במסמך "שליחות התנועה ועקרונותיה", העיקרון הראשון נפתח במילים "שחרור המולדת כולה". תנועת החרות לא הכירה בממלכת ירדן. בעיתון "חרות" נכתב תמיד "ירדן", במירכאות, כי זו לא באמת מדינה.
אבל זה היה חלום רחוק, נכון יותר פנטזיה. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה ושומרון, תנועת החרות נאבקה בשם שלמות המולדת נגד חלוקת הארץ. אמנם בגין נהג לומר "נגד חלוקתה מחדש של ארץ ישראל המערבית", אך למעשה תנועתו ויתרה על הדרישה לעבר הירדן המזרחי. כראש הממשלה הוא קרא לשלום עם ירדן, ללא מירכאות כמובן. הליכוד, מהאופוזיציה, בהנהגת נתניהו, תמך בהסכם השלום עם ירדן (1994). כל סוגיית עבר הירדן המזרחי לא נותרה אלא כחלום רחוק, ערטילאי, לא בר מימוש. וככזה, הוא בהחלט חזון לגיטימי.
אגב, גם חלקים בתנועת העבודה דגלו בשלמות הארץ משתי גדות הירדן, ובראש ובראשונה טבנקין והקיבוץ המאוחד. בניגוד לרוויזיוניסטים, הם לא ציירו מפה מדויקת, והרי זו מפה של הקולוניאליזם הבריטי, אלא דיברו באופן כללי על ארץ ישראל מן הים עד המדבר. טבנקין עצמו לא חתם על כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים, בטענה שאינו יכול לעשות שקר בנפשו ולחתום על כרוז שנפתח במילים ארץ ישראל השלמה כולה בידינו, כאשר הגלעד והבשן אינם בידינו.
הסמל, כאמירה סמלית, נשאר סמלה של תנועת החרות וכך גם של תנועת בית"ר.
סמוטריץ' נאם בכנס לזכרו של ז'אק קופפר, ממנהיגי תנועת החרות, הליכוד ותנועת בית"ר בצרפת. בכנס, על דוכן הנואמים, הייתה תלויה כרזה ועליה סמל בית"ר – המנורה ודגל ארץ ישראל המנדטורית שהוא הסמל הרוויזיוניסטי. סמוטריץ', שביקר בצרפת, הוזמן כאורח לאירוע. ברור שהוא לא עיצב את התפאורה, ברור שהוא לא היה מודע לה, וברור שלא היה זה אירוע שקרא לכבוש את ירדן.
איני חשוד באהדה לסמוטריץ' או במוטיבציית יתר לסנגר עליו, אבל אני רוצה לסנגר על האמת – הביקורת עליו אינה מוצדקת. יש מספיק סיבות לבקר אותו ואין סיבה להוסיף על כך ביקורת שאינה מוצדקת.
ובכלל, הרגישות של ירדן קצת צבועה, כאשר חברי פרלמנט שלה קוראים להשמדת ישראל והיא באופן רשמי מצדדת ב"זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של ישראל.
ובאשר למפה המנדטורית – אני מתעב את המפה הזאת, כי הגולן אינו נכלל בה. הגולן לא נכלל בשטח המנדט הבריטי אלא בשטח המנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. ואף על פי כן, איני תוקף את סמוטריץ' שנאם מעל מפה שבה הגולן אינו חלק מישראל, כי אני מבין שהמפה הזו אינה יותר מסמל.
* אלישע פורת – בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך ב-2007 באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות אהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס… וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינית, והתברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר "העיתון שבטח לא שמעת עליו". "גם אני קורא אותו", השבתי, "ואף כותב בו". "מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!", קרא בהפתעה בעקבות תשובתי. – "כן, ומי אתה?" – "אלישע פורת". – "אתה אלישע פורת?!". וכך פגישתנו הייתה למפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.
מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב לפני עשר שנים, ב-24.3.13, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים – שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, שבו לחם וכתב את שירי הזיכרון קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו – ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד.
אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, שאליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.
אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבחין ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט.
יהי זכרו ברוך!
* המעמד מחייב – פרשת השבוע – "ויקרא", עוסקת בעבודת הקורבנות, שאינה רלוונטית לחיינו וטוב שכך. אולם ראוי למצוא בתוך הפרשה את המסרים הערכיים, להבחין ביניהם לבין טכניקת עבודת הקורבנות, ולבחון אותם בראי ימינו.
קורבן החטאת המופיע בפרשה שלנו, הוא הקורבן שאנו נדרשים להקריב כדי לכפר על חטא שעשינו בשגגה. יש כאן מסר ערכי, שמצד אחד מבחין בין פשע בכוונה תחילה לבין חטא בשגגה, אך מצד שני, אינו פוטר אותנו מאחריות על חטא בשגגה ועל הצורך לכפר עליו. זוהי תביעה מיוחדת לאחריות. אין די בכך שלא חטאתי במכוון. מצופה ממני להיות ערני כל העת ולפעול באופן אקטיבי כדי להימנע מכישלונות מוסריים.
מסר חשוב נוסף הוא מעמדם של המנהיגים – הכהן המשיח (הכהן הגדול, שנמשח בשמן לכהונתו) והנשיא. הם אינם פתורים מקרבן החטאת על שגיאותיהם. אך אין די בכך. הם נדרשים לקורבן אחר משל אחד האדם. כיוון שהם מנהיגים, נדרשת מהם אחריות גדולה יותר. עליהם לשמש דוגמה ולכן חטא שלהם, גם בשגגה, חמור יותר. הן הם עלולים להחטיא את הרבים. כאשר מדובר בראשי העם, הנזק שבחטאיהם רב יותר, ולכן כפרתם צריכה להיות מהותית יותר. לא חסינות, לא חוק צרפתי. ההיפך הגמור. נדרש מהם יותר ולכן הם ישלמו יותר.
אתגר ליהדות בת זמננו – למצוא תחליף ראוי, המתאים לימינו, לקרבן החטאת בכלל, ולקרבן החטאת של המנהיגים בפרט.
* ביד הלשון
יכול להיות שזה נגמר – אביב גפן עמד בהפגנה נגד המהפכה המשטרית עם שלט שעליו כתוב: "יכול להיות שזה נגמר".
"יכול להיות שזה נגמר" הוא שם של שיר שכתב אביו של אביב, יהונתן גפן. השיר מתחיל במילים: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", והוא מעלה על נס את ההוויה החלוצית של מגשימי הציונות טרם הקמת המדינה. הפזמון, "יכול להיות שזה נגמר" מופיע עם סימן שאלה בסופו: יכול להיות שזה נגמר?
אביב גפן הסיר את סימן השאלה, וכביכול השיב את התשובה: "יכול להיות שזה נגמר". אך התשובה הזו אינה נחרצת. היא בספק. יכול להיות. ויכול להיות שזה ימשיך. זה תלוי בנו.
השיר נכתב לתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ב'". לבד מהשיר הנוסטלגי הזה, שאר השירים הם הנוסטלגיה עצמה, שירי מולדת ישנים ואהובים שאריק חידש. התקליט יצא לאור לפני חמישים שנה, בשנת 1973, חודשים ספורים טרם מלחמת יום הכיפורים.
במלחמת יום הכיפורים לחם יהונתן גפן בסיני כקצין באוגדת שרון. הוא חזר מהמלחמה הלום קרב ובעל עמדות פוליטיות שמאלניות קיצוניות. ספק אם אז הוא היה כותב את השיר, שבו ליבת הערצתו את דור החלוצים היא ש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר; כי לנו, לנו, לנו ארץ זו!"
אך האמת הזו, שלנו, לנו, לנו ארץ זו, היא בהחלט סיבה טובה לקום בבוקר גם היום.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 