סיסמת סרק

מתוך המתח הציבורי חסר התקדים בעקבות המהפכה המשפטית, חוק ההשתמטות מצה"ל, חוק החמץ המיותר והפרובוקטיבי, הניסיונות להתנקש בחוק השבות, הניסיונות לבטל את המיזם התרבותי החשוב והמקסים "שבת ישראלית", עליית מפלגת הטירלול הרגרסיבי – נועם ועוד, הולכת וגוברת בציבור הקריאה להפרדת הדת מהמדינה. הנה, פתרון קסם שיפתור באחת את כל בעיותינו. "אין דמוקרטיה בלי הפרדת הדת מהמדינה".

פתרון הקסם הוא מקסם שווא ואינו אלא סיסמת סרק. ברוב המוחלט של הדמוקרטיות, אין הפרדה של הדת מהמדינה. בריטניה, למשל, היא דמוקרטיה? הנה, השבעתו של המלך צ'רלס למלוכה הפכה אותו אוטומטית לראש הכנסיה האנגליקנית. למה הדבר דומה? שנשיא מדינת ישראל יהיה הרב הראשי. זוהי זהות הרבה יותר חזקה בין הדת למדינה מזו שבישראל.

בארה"ב ובצרפת יש הפרדה בין דת ומדינה. והנה, ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות בעולם וצרפת היא כנראה המדינה החילונית ביותר בעולם. ללמדך, שהפרדת הדת מהמדינה היא סיסמה שאינה מבטאת את החיים האמתיים.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכן, הפרדת הדת מהמדינה רלוונטית רק אם מפרידים בין הלאום היהודי והדת היהודית. הפרדה כזו לא תיתכן. אין זהות בין הלאום היהודי לדת היהודית, אך אין שום אפשרות לנתק ביניהם. אין לאום ללא תרבות לאומית והתרבות הלאומית של העם היהודי, מבוססת על הדת היהודית. עומקה של התרבות היהודית הוא מורשת ישראל, שברובה היא מורשת דתית – התנ"ך, המשנה, התלמוד, הספרות ההלכתית, פרשנות התנ"ך, סיפורי חסידים וכד'. זו הייתה כל התרבות היהודית עד לפני כמאתיים שנה. והתרבות הלא דתית במאתיים השנים האחרונות – אף היא מושרשת עמוק בדת היהודית, שואבת מתוכה את אוצרות הלשון, את הסיפור היהודי, את ההיסטוריה היהודית, גם כאשר היא בוויכוח עם הדת. שירתם של ביאליק, אלתרמן, רחל, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר, יורם טהרלב, אהוד מנור ורחל שפירא, הספרות של ש"י עגנון, ברנר, משה שמיר, עמוס עוז, חיים באר ומאיר שלו – כולם, בראש ובראשונה, דיאלוג עם מקורות ישראל, שהם דתיים בבסיסם.

הציונות מרדה בתרבות הדתית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיגאל אותנו וקראה לעלות בחומה, לדחוק את הקץ ואם יש צורך למרוד בגויים. אך היא מעולם לא התנתקה מן הדת והמסורת וראתה עצמה כממשיכה וכיורשת האמתית של היהדות. בנאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון הוא אמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. … כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר".

הציונות זקפה את קומתו של העם היהודי, השיבה אותו אל ארץ אבותיו, החייתה את שפת התנ"ך. התנועה הציונית אימצה את הדגל המבוסס על הטלית, שהיה לימים לדגל המדינה. המס ששילמו המתפקדים לתנועה הציונית היה השקל, ברוח מחצית השקל שהתורה מצווה כל איש בישראל לשלם מדי שנה לבית המקדש. השקל הוא גם המטבע של מדינת ישראל. סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, מנורת בית המקדש.

מגילת העצמאות נפתחת במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה".

מיד בתום הקראת מגילת העצמאות, קם הרב מימון וברך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל הנוכחים קראו בהתרגשות: אמן!

המילים הראשונות שנאמרו מעל דוכן הכנסת הראשונה, היו דבריו של הנשיא הזמני חיים ויצמן, יומיים טרם השבעתו לנשיא המדינה: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו – ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים".

על כל אלה ניתן לומר שהם אינם דתיוּת אלא תרבות יהודית וזה נכון. אך התרבות הזו קשורה בעבותות לדת היהודית, כי אלה השורשים של עמנו, ועם שמתנתק משורשיו – כמוהו כעץ המנותק משורשיו; אין לו תקומה.

אין חפיפה מלאה בין הלאום היהודי לדת היהודית, אבל הלאום היהודי הוא לאום שיש לו דת אחת, והדת הזו שייכת ללאום אחד. ולכן, הזיקה ביניהם אינה ניתנת לניתוק. וכיוון שכך, גם הזיקה בין מדינת הלאום היהודית לדת היהודית אינה ניתנת לניתוק. כל ניתוק כזה הוא מלאכותי וחסר שחר.

ניתן לומר שכל הדוגמאות שנתתי עוסקות בסמלים, אך מה שגורם לקריאות להפרדת הדת מהמדינה אינם סמלים אלא דברים קונקרטיים. אך הסמלים הם דבר חשוב מאוד, הם שאר הרוח של חברה ושל מדינה, הם חזונה. אכן, הזיקה בין הדת והמדינה היא בעיקר סמלית, אך אין ערוך לחשיבות הסמל הזה. ואילו הפרדה בין דת ומדינה, גם היא בעיקר סמלית. אלא שהיא סמל מפריד ומשסע, סמל של התנתקות עם משורשיו.

קונקרטית, להפרדה בין הדת והמדינה אין משמעות בסוגיות הכואבות. ההשתמטות החרדית משרות בצה"ל אינה סוגיה של דת ומדינה, אלא סוגיה של כוח פוליטי עודף של קבוצה בציבור, שהשתמשה בו לרעה והשחיתה את עצמה בתרבות ההשתמטות. האם הכרזה על הפרדה בין דת למדינה, תגרום לחרדים להתגייס לצה"ל? האם היא תגרום לכך שהחרדים יגויסו בכוח לצה"ל? האם היא תקטין את כוחם הפוליטי של החרדים? האם היא תמנע מהם להשתמש לרעה בכוחם כדי להמשיך להשתמט? כמובן שהתשובה על כל השאלות הללו שלילית.

אין להפריד את הדת מהמדינה, אך יש להסדיר בהידברות ובהסכמה לאומית את יחסי הגומלין בין הדת והמדינה ובין חילונים ודתיים. ברור שהשבת וחגי ישראל חייבים להישאר ימי המנוחה והשבתון בישראל. אך איך צריכה להתנהל הפרהסיה הישראלית בשבת? על כך יש לנהל דיאלוג מכבד ולהגיע להסכמות. אמנת גביזון-מדן ראויה להיות הבסיס להסכמות האלה.

הכרזה על הפרדת הדת מהמדינה תוכל להיות צעד פוליטי של רוב קטן שאולי יגיע פעם לשלטון, שיראה בהיבחרו הזדמנות לצעד כוחני שישליט את רצונו על הכלל וישנה את סדרי בראשית בשם "רצון הרוב". בדיוק כמו המהפכה המשטרית של לוין ורוטמן. ניסיון כזה ייענה בתגובה ציבורית קשה לפחות כמו התגובה הציבורית על המהפכה.

הלקח מאירועי החודשים האחרונים אינו צריך להיות ניסיון של כל חלק בציבור לעלות לשלטון ובתורו לשנות את בסיסה של המדינה, אלא להיפך – שאסור לשלטון לנהוג כך. מי שמדבר על הפרדה בין דת למדינה, מפנטז על מהפכה משטרית ברוחו, בתורו. מי שמפנטז על כך, לא למד דבר ממה שקרה כאן בארבעת החודשים האחרונים. ואלמלא היה מנותק כל כך משורשיו היהודיים, היה לומד את מאמר הלל הזקן, שמה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה על רגל אחת.

* "שישי בגולן"

ישראליות ויהודיות

"הצימאון להיבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליוּת, להרגיש ישראליוּת, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש".

מהיכן לקוח הציטוט הזה? מי כתב את הדברים? למה כוונתו?

לכאורה, זוהי פסקה שיש בתוכה סתירה מניה וביה, שלא כל כך מסתדרת עם השיח המקובל אצלנו.

הכותב מדבר על הישראליות, מעלה על נס את הישראליות, מטיף לחשוב ישראליות ולהרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, ופתאום הוא מדבר על חיים של קודש. מה הקשר בין ישראליות לחיים של קודש? הרי הישראליות היא החול. הישראליות היא החילוניות. הקודש הוא של היהודיות. לא? אז מה הערבוב הזה?

את הטקסט הזה כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. למה הוא התכוון, כאשר הוא דיבר על ישראליות?

הרב קוק נפטר ב-1935, כמעט 15 שנים לפני הקמת המדינה. אז איך הוא דיבר בכלל על ישראליות? הרי עוד לא הייתה אז ישראליות.

מבולבלים? אנסה לעשות קצת סדר. בכל מקום שבו כתב הרב קוק ישראליות, הוא יכול היה לכתוב יהודיות. כאשר כתב "חיים ישראליים" יכול היה לכתוב חיים יהודיים. וכל מי שקרא אותו, הבין בדיוק שלכך כוונתו.

יהודי, ישראלי, עברי – אלו מילים נרדפות (גם בעברית וגם בשפות אחרות). נכון, שלאורך השנים היו ניואנסים שונים בשימוש בביטויים האלה. היו מי שבידלו את העבריות מהיהודיות, במובן של דוברי עברית כשפת דיבור, כלומר היהודים בארץ ישראל. והייתה כת קטנה שבשם העבריות ניסתה להתנתק לחלוטין מן היהדות ולברוא כאן עם חדש, הכולל את בני כל עמי האזור והוא מנותק לחלוטין מן העם היהודי ומנוכר לו. אבל כאשר הם התהדרו במותג "העברים הצעירים", הם כל כך חטאו למושג העבריות, שהשם הזה לא נקלט בתודעה ולא יכול היה להיקלט. אך כאשר אברהם שלונסקי העניק להם בלעג ובבוז את הכינוי "כנענים" השם תפס לחלוטין, עד שגם הם נאלצו לאמץ אותו בדיעבד, כדי לזכות בהכרה כלשהי.

יש מי שמנסים היום להציג בדיעבד סיפור, על פיו היישוב העברי בארץ ישראל הבדיל בינו לבין היהודים; "הם קראו 'מדינה עברית', לא 'מדינה יהודית' ". אבל זו שטות. הם צעקו בהפגנות: "מדינה עברית! עליה חופשית!" עליה של מי? של עברים? עברים שעולים מארצות אחרות? אם כן, מי הם העברים? ומה ההבדל בינם לבין היהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". כאשר המפגינים צעקו "עליה חופשית", התכוונו מן הסתם גם אליו ולמעפילים בספינתו. אז הם היו עברים או יהודים? ושם הספינה שלהם צריך היה להיות "מדינת העברים"?

כל הניסיון ליצור הפרדה בין ישראלי, יהודי ועברי, הוא חסר שחר.

נכון, יש ישראליות שאינה חופפת ליהודיות. האזרחות הישראלית. מבחינת האזרחות, ישראלי הוא כל אזרח ישראל, גם אם אינו יהודי ויהודי שאינו אזרח ישראל, אינו ישראלי. אבל אין חפיפה בין האזרחות ללאומיות. ערביי ישראל אינם חלק מהלאום שלנו והיהודים שאינם אזרחי ישראל הם בני הלאום שלנו. מורכב? נכון. ההיסטוריה היהודית יצרה מורכבות וייחודיות. אבל גם כשהאמת מורכבת, היא אמת.

****

אין דרך טובה יותר להפריך את האבחנה המלאכותית בין יהודי לישראלי, מאשר המסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות.

מגילת העצמאות של מדינת ישראל נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי…". כבר חמש המילים הראשונות כוללות את ישראל ואת היהודי.

17 פעם מופיעה במגילה המילה "יהודי" בהטיות שונות (יהודית, יהודים). המילה "ישראל" מופיעה 16 פעמים, מתוכם שבע במושג "ארץ ישראל". המילה "עברי" מופיעה ארבע פעמים, מתוכן פעם אחת בהקשר של השפה העברית.

המשפט המתייחס לשפה העברית אומר: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית…". כלומר, העברית היא שפתם של היהודים ששבו לארצם והחיו אותה. ובמקום אחר, השימוש במונח "העם היהודי" מתחלף ב"העם העברי". למה? כנראה כדי לגוון, הרי זה היופי שבמילים נרדפות.

משפט המפתח במגילה הוא ההכרזה על הקמת מדינת ישראל: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

במשפט האחד הזה, מוזכר היישוב "העברי", פעמים "ארץ ישראל", פעם "מדינה יהודית" ופעם "מדינת ישראל".

ודוק – שמה של המדינה אינו "ישראל", אלא "מדינת ישראל". גם שמה הרשמי של מגילת העצמאות היא: "הכרזה על הקמת מדינת ישראל".

מה פירוש מדינת ישראל? האם אנו מדברים על מדינת בריטניה, מדינת צרפת, מדינת מצרים, מדינת רוסיה? למה לא פשוט, "ישראל"?

המילה "מדינת" פירושה "המדינה של". כלומר מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. ישראל אינה רק מדינתם של אזרחיה, אלא בראש ובראשונה מדינתו של העם היהודי כולו, באשר הוא. היא ארצו של כל יהודי בעולם, שאם רק יחליט לממש את זכותו להצטרף אליה, יקבל אוטומטית את אזרחותה.

זו גם משמעות המושג "ארץ ישראל" – ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

****

עד רגע ההכרזה, הציבור לא ידע מה יהיה שמה של המדינה. עלו הצעות שונות: מדינת היהודים, יהודה, ציון, ארץ ישראל ועוד.

אילו הוחלט לקרוא למדינה "יהודה", איך היו נקראים אזרחי המדינה? יהודים. איך היו נקראים ערביי המדינה? ערבים יהודים או ערביי יהודה. איך היו נקראים יהודי ארה"ב? אולי ישראלֵי ארה"ב. זה נשמע מוזר, אך זה מוזר אך ורק כיוון שההחלטה הייתה לקרוא למדינה "ישראל" והתרגלנו לכך. אילו נקראה "יהודה", היינו רגילים למונחים הללו, ואם הייתי כותב את המאמר הזה, ומשתמש במונח "ערבים ישראלים", זה היה נשמע כמו שנשמע לנו היום המונח "ערבים יהודים".

****

לאחרונה נפוץ יותר ויותר הדיבור על כך שאולי הגיעה השעה שנתפצל לשתי מדינות – יהודה וישראל. אולי נתפלג לשני עמים – יהודי וישראלי. ומי לא מכיר את השאלה המנג'סת "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי" שנועדה לתת בנו סימנים…

כל אלה אינם אלא הבל ורעות רוח. גם אם אין חפיפה בין האזרחות ללאום, במהות הדברים, אין הבדל בין ישראלי ויהודי. מבחינה לאומית, היסטורית וזהותית – חד הם.

ולכן, במקום הפנטזיות המיותרות על היפרדות, עלינו לעמול בכל דרך כדי לשקם, לגבש ולחזק את הלכידות הלאומית שלנו, את הסולידריות הלאומית שלנו, את היחד שלנו. הדבק הוא הציונות.

מה שנדרש כדי לשקם את הלכידות שלנו, זו תחיה ציונית, שתציב את הציונות וערכיה במרכז הכובד של החברה, במקום המצב הנוכחי, שבו אנו מפוצלים למחנות ובכל מחנה נסחפים אחרי הקיצונים, שהקשר בינם לציונות אפילו אינו מקרי.   

* "שישי בגולן"

דרשה לשבת הגדול ופרשת "צו" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל, 31.3.23

שבת הגדול, השבת שלפני פסח, מוקדשת להכנות לפסח ולכניסה לאווירת החג.

פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

ואם במילואים עסקינן, ראוי להזכיר שמקור המילה מילואים היא בפרשה שלנו, פרשת "צו", שבה מתוארים שבעת ימי המילואים, ימי ההכשרה של הכוהנים לתפקידם, לפני חנוכת המשכן.

שבת שלום וחג חירות שמח!

צרור הערות ‏22.3.23

* סעיף ההפיכה – ה"ריכוך" במהפכה – "השעיית" מרבית סעיפי המהפכה המשטרית, והעברה לפני פסח "רק" את הסעיף הנוגע לוועדה למינוי שופטים.

זהו ניסיון לסמם ולהרדים את המחאה במצג שווא של "ריכוך" ו"פשרה". אך זו אחיזת עיניים. הסעיף הזה הוא הבעייתי והקשה ביותר בכל סעיפי המהפכה. הוא הסעיף שהופך את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. הסעיף הזה, של ההשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים, משמעותו היא ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של ראש הממשלה. וכל שאר הסעיפים לא מבוטלים. רק נדחים. ובמקביל, ממשיכים בבליץ חוקי השחיתות, שכביכול אינם חלק מן המהפכה.

ניסיון ההרדמה לא יצלח. ההיפך הוא הנכון, הוא רק יחריף את המאבק.

* בעד מה המאבק – ברור נגד מה מתנהל המאבק – נגד המהפכה המשטרית. אבל בעד מה המאבק?

התשובה לשאלה מצויה בשלושת סמלי המאבק – דגל הלאום, ההמנון הלאומי, מגילת העצמאות.

המאבק הוא להגנה על ההסדר המכונן של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. ההסדר הזה הוא מקשה אחת. מי שמניף את ידו הגסה על יהדותה של ישראל או על דמוקרטיותה, מניף את ידו על המכלול, על ההסדר המכונן כולו.

לא את כל דרכי המאבק אני אוהב ויצאתי נגד מרכיבים מסוימים בתוכו ובראשם הסרבנות, שבעיניי מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית. אבל העובדה שמאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי כחול לבן, יוצאים בדבקות, בנחישות ובהתמדה, שבוע אחר שבוע אחר שבוע, ומפגינים למען אבני היסוד של המדינה, מעידה על עומק האמונה בהסדר המכונן ועל עוצמתה.

ממשלת נתניהו הופתעה לגלות בישראל אזרחים, לא נתינים. אזרחים שנאבקים על ערכי הציונות, שהם היסוד להקמת מדינת ישראל, לקיומה ולעתידה.

עם ישראל חי!

* מבחן המנהיגות הגדול בחייו – כתבתי בצרור הקודם "נאום לאומה", שראוי היה שנתניהו יישא, ובו יכריז על הפסקת המהפכה המשטרית וכניסה מיידית למו"מ על רפורמה משפטית בהסכמה לאומית רחבה.

ואם נתניהו יישא נאום כזה, מה יקרה אז?

רבים מהבייס שלו יזעמו, ירקעו ברגליים ואולי אף יבעטו. יראו בו מנהיג חלש שהחמיץ הזדמנות היסטורית בכך שנכנע למתנגדיו.

החלק המיליטנטי במחאה; אלה שמתנגדים לכל פשרה ורל"ביסטים אמתיים (כן, יש גם כאלה. הביביסטים מציגים כל מי שאינו סוגד לנתניהו כרל"ב וזו כמובן שטות, אבל כן, יש כאלה) – אף הם יראו בכך חולשה וירצו למנף את "ההתקפלות" להמשך המאבק עד לכניעה.

אבל

מנהיג לאומי צריך לראות בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, ואין לי ספק שנתניהו מבין שהאינטרס הלאומי הוא לעצור את מצעד האיוולת, שעלול למוטט את החברה, את הכלכלה, את יחסי החוץ ואת ביטחון המדינה.

האינטרס הלאומי הזה הוא גם אינטרס של נתניהו, שלבטח אינו רוצה להיכנס להיסטוריה כרחבעם, שקרע את ממלכת ישראל, וכמי שבמו ידיו החריב את כל הישגיו מהקדנציות הקודמות.

אין לי ספק שרוב מוחלט של הציבור יתמוך במהלך, ינשום נשימת רווחה ויודה לנתניהו על גילוי אומץ מנהיגותי.

נתניהו ניצב כעת בפני מבחן המנהיגות הגדול בחייו. האם יש בו כוחות נפש ומנהיגות לעשות את הדבר הנכון?

* חבל ההצלה – שר הביטחון יואב גלנט איים להתפטר אם הממשלה לא תגיע להידברות ולפשרה.

מפתיע? האמת היא שהופתעתי שגלנט שתק עד היום. סוף סוף הוא מתחיל לגלות עמוד שידרה ואומץ לב אזרחי. לוין תופס את נתניהו בביצים באיומי התפטרות? הגיע הזמן שגלנט, דיכטר, ניר ברקת וגילה גמליאל יודיעו שיתפטרו אם הממשלה לא תלך להידברות ופשרה ויחד עם אדלשטיין, דני דנון ואחרים יצביעו נגד המהפכה.

הם עשויים להיות חבל ההצלה של מדינת ישראל.

* תקצור אנרכיה – ממשלה ששר המשפטים (!) שלה מהלך אימים על בג"ץ ומצהיר שהממשלה תפר פסק דין שלא יהיה לטעמה, מאבדת את הלגיטימיות שלה ואת זכות קיומה.

ממשלה שזורעת תרבות עבריינית של לית דין ולית דיין, תקצור אנרכיה.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* ממשלה אנרכיסטית – באיזו זכות ניתן לדרוש מאזרח לציית לפסיקת בית המשפט, אם הממשלה מצהירה שתפר פסיקה שלא תהיה לטעמה?

קוראים לזה אנרכיה.

זו ממשלה אנרכיסטית.

* אל תגידו "לא ידענו" – בוועדת אגרנט על תוצאות אסון המהפכה המשטרית, הדרג המדיני לא יוכל לטעון שלא הזהירו אותו, שלא הייתה התרעה, שמישהו דיבר על "סבירות נמוכה".

* חילוף תפקידים – אם ניקח את המחלוקת הציבורית על המהפכה המשטרית ואת עמדות שני צדדיה, ונלביש אותה על המחלוקות בסוגיות משטריות וחוקתיות בעשורים הראשונים של המדינה, תתגלה לנגד עינינו תמונה מעניינת ומפתיעה. המסרים של מצדדי המהפכה, שהיום הם בצד הימני של המפה, הם המסרים שבעשורים הראשונים מפלגות השמאל נשאו אותם. ואילו המסרים של מתנגדי המהפכה, שמזוהים היום במידה חלקית של צדק, עם השמאל הישראלי, הם המסרים שבאותם ימים הימין נשא אותם.

בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל שהיום נקרא "משילות". הם חתרו לחיזוק הרשות המבצעת, על חשבון הרשויות האחרות. הם לא אהבו ולא התלהבו משומרי הסף שמפריעים להם לבצע. הם לא התלהבו מיועצים משפטיים, מהתערבות בג"ץ, ממבקר המדינה, מתקשורת חופשית וכד'. הם ראו בדמוקרטיה בעיקר את שלטון הרוב, המעניק להם את הסמכות לפעול כהבנתם.

לעומתם, בגין, תנועת החרות ובהמשך, גלגוליה – גח"ל והליכוד, נשאו את דגל הדמוקרטיה המהותית, הדמוקרטיה הליברלית. הם סלדו מההתייחסות לשלטון הרוב כביטוי המשמעותי של הדמוקרטיה. הם העלו על נס את חרות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט וניסו להחליש את כוחה של הרשות המבצעת ולהעצים את כוחן של הרשות המחוקקת ובעיקר של האופוזיציה ושל הרשות השופטת. הם נשאו את דגל עליונות המשפט, שהיום נקרא אקטיביזם שיפוטי, ובעיקר את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים בזכויות האזרח והמיעוט. והטיעונים שלהם היו דומים מאוד לטיעונים של מתנגדי המהפכה היום – שליטתה של הממשלה בכנסת (שהייתה פחות הדוקה מהיום) מחייבת לפחות מערכת משפט עצמאית וחזקה עם סמכות לבטל חוקים ובוודאי החלטות ממשלה. הם אלה שלחמו למען שירות ציבורי חזק ועצמאי שיש לו כוח לעמוד מול הדרג הפוליטי. הם התנגדו לקיומו של משרד משטרה, כדי להבטיח שהמשטרה לא תהיה פוליטית אלא ממלכתית. הם חתרו לחקיקת חוקה ולחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שקיבלה אח"כ את הכותרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. והם היו נושאי הדגל במלחמה בשחיתות שלטונית. 

מה גרם למהפך הדו-צדדי הזה? השלטון רוצה תמיד יותר כוח, וככל שהוא ממושך יותר הרצון הזה מתחזק וכאשר תחושתו היא ששלטונו צפוי להתקיים עוד עשרות שנים, המוטיבציה הזאת חזקה במיוחד. כך היה בשלטון מפא"י והמערך וכך כעת בשלטון הליכוד. לעומת זאת, האופוזיציה חוששת מכוח יתר של השלטון ורוצה להגביל אותו, לאזן אותו, לבלום אותו ולחזק את הגורמים שבולמים אותו, בנוסף לאופוזיציה הפרלמנטרית – מערכת משפט חזקה ועצמאית, מוסד מבקר מדינה חזק, תקשורת חופשית ונשכנית, שירות ציבורי מקצועי ועצמאי וכד'. כשהליכוד עלה לשלטון, בימי בגין ושמיר, הוא עוד היה בתנופת הלהט האידיאליסטי האופוזיציוני, וראה במימוש הדרך שנשא באופוזיציה את הגשמת שלטונו. נראה לי התהליך הזה הגיע למיצויו כאשר ממשלת שמיר העבירה את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מאז שלטון הליכוד הלך והסתאב, השלטון הפך למובן מאליו, והיום אנו רואים את התוצאה.

השאלה היא מהו האינטרס של הציבור, של אזרחי המדינה – זה שנושא השלטון או זה שנושאת האופוזיציה. אין לי ספק, שהאינטרס האמתי של האזרחים, הוא שיהיה להם הרבה כוח מול השלטון ולכן האופוזיציה הלוחמת על כך משרתת אותו. הדבר נכון, גם אם בטווח הקצר מי שתומך בממשלה אינו מעוניין בהגבלתה. בטווח הארוך, ההגבלות הללו הן לטובת כל האזרחים. שלטון ללא מיצרים יפגע בכל האזרחים ובזכויותיהם ובהעדר כלבי שמירה הוא יהיה מושחת יותר.

הנטיה לשלטון אוטוריטרי הוא במידה רבה תוצר של שלטון ממושך מדי. אמר בגין, בהיותו באופוזיציה: "כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו… הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים… במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה… שלטון ממושך, אינו יכול לא להיות מושחת".

למרות מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שהטענה של מחוללי המהפכה, שמה שהם מציעים הוא לחזור לדרך שהייתה נהוגה עד לפני שלושים שנה, ממש אינה נכונה. אבל הרוח של שלטון המבקש להחליש את "הנודניקים" שמפריעים לו לשלוט, היה קיים גם אז. אז והיום, הגישה הזאת רעה לאזרחים.

* התנקשות בטוהר הבחירות – במסגרת בליץ החקיקה המטורלל, אחת מהצעות החוק הקואליציוניות היא שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לא ימונה עוד בידי נשיא בית המשפט, אלא בידי יו"ר הכנסת, והוא לא יהיה שופט. יש לזכור שיו"ר הכנסת ממונה, בפועל, בידי ראש הממשלה, הוא שליחו ולמעשה כפוף אליו. כזאת היא הפרדת הרשויות שלנו.

הצעת החוק היא ניסיון להשתלטות פוליטית על ועדת הבחירות; גם בטוהר הבחירות הם רוצים להתנקש.

* הצבעה חשאית – אפרופו הצעת החוק לפיה יו"ר הכנסת ימנה את יו"ר ועדת הבחירות המרכזית:

אזרח הגיע לקלפי בדמוקרטיה העממית בבריה"מ.

הוא קיבל מוועדת הקלפי את המעטפה שעליו לשלשל לקלפי.

הוא אמר: חברים, ברור שאצביע כפי שמצופה ממני. אבל אפשר אולי לראות למי אני מצביע?

התשובה: נייט. זו הצבעה חשאית.

* עולה על כל אבסורד – על פי החוק, הבחירות לכנסת מתקיימות ביום שלישי הראשון בחודש חשוון, ארבע שנים אחרי תחילת כהונתה של הכנסת. לכן, אם הבחירות הוקדמו ולא התקיימו במועדן, יתכן שכהונת הכנסת הבאה תתארך.

כמעט אף פעם זה לא קרה, כיוון שרוב הכנסות התקצרו. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדן הייתה בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988. ממשלת האחדות הלאומית שקמה ב-1984 החזיקה מעמד עד תום הקדנציה. וכיוון שהבחירות לכנסת ה-11 נערכו באוגוסט 1984, הכנסת כיהנה 4 שנים ו-14 שבועות והבחירות התקיימו בנובמבר 1988, ביום שלישי הראשון בחודש חשוון.

הבחירות האחרונות, לכנסת ה-25, נערכו ב-1 בנובמבר, ו' בחשוון תשפ"ג. אם הכנסת תמלא את ימיה, הבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ז, בשנת 2026. כעת באה הקואליציה עם הצעה מטורללת. לטענתם, אם הבחירות תתקיימנה ביום שלישי ב' בחשוון, יחסרו ארבעה ימים להשלמת ארבע השנים, ולכן יש לדחות אותן בשנה, ולקיים אותן ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ח, כלומר ב-2 בנובמבר 2027. במילים אחרות, קדנציה של חמש שנים ויום! למה? בגלל ארבעה ימים. הרי אם באמת ארבעת הימים משמעותיים בעיניהם, הם יכלו להציע לדחות את הבחירות בשבוע, לשבוע השני של חשוון.

הייעוץ המשפט לכנסת כבר הביע התנגדות נחרצת. מן הסתם, זו תהיה גם עמדת היועמ"שית. ואם יהיה חוק כזה, ברור שבג"ץ יבטל אותו. אופס. הרי הם רוצים לעקר את בג"ץ. בג"ץ יבטל? הרוב האוטומטי יתגבר על הביטול ב-61 ח"כים.

הם כל כך יהירים ושיכורי כוח, שאפילו לא יכלו טקטית להסתיר את כוונתם לדחות בשנה את הבחירות עד אחרי קבלת חוקי המהפכה. הרי שתי הדוגמאות הפופולריות למה הכרחי בג"ץ עצמאי שיכול להפעיל ביקורת שיפוטית, הן "ואם הרוב יחליט להרוג את הג'ינג'ים" ו"ואם הרוב יחליט שהבחירות לא תתקיימנה כל ארבע שנים, אלא כל חמש או שש שנים". גם על הדוגמה השניה הטענה היא שזו דמגוגיה, אד-אבסורדום. והנה, כבר עכשיו מתברר שהמציאות עולה על כל אבסורד.

אגב, להערכתי זה לא יקרה. איני רואה היתכנות לכך שהממשלה הרעה הזאת תחזיק מעמד. היא תקרוס לתוך שקריה ותתפורר די מהר.

ובלי קשר למזימה להאריך בשנה את כהונת הכנסת הנוכחית – יש לשנות את חוק הבחירות. לקבוע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון אחרי מלאת ארבע שנים לבחירות שקדמו להן.

* ארורים המסיתים – כתב לי ע.ב., ביביסט מצוי: "האויב מספר 1 של ישראל הוא בג"ץ! 250,000 טילים וכתב"מים קטנים עליו. ממשלת ישראל הנוכחית פועלת ממש לפי סדר העדיפויות הנכון".

ארורים בני העוולה המנוולים והנקלים, שבמשך שנים של הסתה נתעבת, הפכו ביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב. לפצצות שנאת חינם, שנאת אחים. ארורים!

ארורים המנוולים בני העוולה הנקלים, שגורמים לביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב., שרואים בבג"ץ את האויב מס' 1 של ישראל, להיות מרוצים כל כך מהממשלה הנוכחית ומסדר העדיפויות העקום שלה. ארורים!

אז נכון, אותו ע.ב. הוא לא בדיוק המיתר המכוון ביותר בגיטרה. גם יונה אברושמי לא היה גאון. אבל המנוולים בני העוולה הנקלים שמסיתים אותו סוג של אנשים, ביביסטים מוסתים ולא כל כך חכמים, בלשון המעטה, יהיו אשמים כאשר יצורים מן הזן של הביביסט המצוי ע.ב. ירצחו שופט בג"ץ (הגם שהם לבטח יגלגלו עיניים ויגנו אותם).

* הרמז ברור – כאשר נתניהו שותק לנוכח גל הטרור נגד המפגינים, שכבר כלל שני פיגועי דריסה – האספסוף מבין היטב את הרמז.

* את מי הוא יאשים? – כאשר מסע הטרור נגד המפגינים יסתיים ברצח, את מי נתניהו יאשים?

* הבוקר שלמחרת המהפכה – רוצים לדעת מה יקרה כאן ביום שלמחרת המהפכה? שימו לב להצהרתו של אמסלם, שמפכ"ל המשטרה יישלח לכלא.

אחרי המהפכה, לא יהיה בג"ץ, לא תהיה רשות שופטת עצמאית, לא תהיה הפרדת רשויות. הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת תהינה רשות אחת – הממשלה. פוליטיקאים מן הזן של אמסלם, יהיו גם השרים וגם השופטים. והם ישלחו לכלא מי שלא בא להם בטוב. למשל, מתנגדי משטר. למשל, מפכ"ל משטרה, שמבין שעליו להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של הפרחח הכהניסט הממונה עליו, ושנאמנותו היא לחוק, למדינה ולאזרחיה ולא לאף פוליטיקאי. מפכ"ל שמנסה לשמור על המשטרה שלא תהפוך למיליציה כהניסטית ששופכת דם של מפגינים מתנגדי משטר, יישלח לכלא בידי שרים-שופטים כמו אמסלם.

* למה הוא מינה סמולן? – למה אמיר אוחנה מינה סמולן, אנרכיסט בוגד למפכ"ל המשטרה?

* ככל שהוא יקבל פחות – מסתבר שההתרברבות של בן גביר, על כך שהשיג 9 מיליארד ש"ח תוספת לתקציב המשטרה הייתה פייק. מדובר במיליארד בלבד.

האמת היא, שאם הכסף הולך לניסיונותיו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית – ככל שהוא יקבל פחות, הנזק יהיה קטן יותר.

* תועבה – העובדה שראש כנופיית הכהניסטים, החוליגן הפשיסט והגזען, איש שכל חייו התעמת עם כוחות הביטחון והפריע להם; אדם שכל חייו עבריינות ופרעות, מי שלא שירת יום בחייו בצה"ל או בשירות לאומי ושעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק והפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון בעבודתם – הוא שר בממשלה, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה היהודית.

מילא שר. נתניהו הפקיר בידי המופקר הזה, שצה"ל בצדק לא גייס אותו, כדי לא להפקיר בידיו נשק, את ביטחון הפנים של ישראל. עובדה זו רק מעצימה את החרפה.

כאילו לא די בכך, הוא קיבל את השם הפלצני "שר לביטחון לאומי" ומנסה לחוקק חוקים פרסונליים פשיסטיים שיהפכו אותו למפכ"ל-על ויאפשרו לו לחלק פקודות בלתי חוקיות בשטח, בעיקר בהפגנות נגד הממשלה, כמו בדיקטטורות חשוכות ובמדינות עולם שלישי.

השר המתועב הזה מעלים עין כאשר אנשיו מבצעים פוגרום בערבים. הוא מעלים עין לנוכח טרור נגד מפגינים, ולעומת זאת הוא מנסה לכפות על השוטרים לשפוך דם של מפגינים, מתנגדי המשטר.

וכאשר בג"ץ מבהיר לו שאין לו סמכות לפעול כך, הוא כבר רוצה לחוקק עוד חוק פרסונלי, שיאפשר לו להורות לשוטרים מה לעשות. הוא רוצה להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית.

מיהו ראש הממשלה המופקר שמאפשר את הזוועה הזאת? איזו הידרדרות מוסרית של מדינת ישראל, של העם היהודי?

רק לפני פחות מארבעה עשורים כל 119 הח"כים חוץ ממורו ורבו "הרב" כהנא שרי"י, אבי אבות הטומאה, תמכו בחוק שישלול מהכהניסטים הגזענים הפשיסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. בחסות אקטיביזם משפטי פרוע של שופטי בג"ץ שנהגו כאידיוטים שימושיים והכשירו את השרץ, המסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו כהנא וגולדשטיין, הוא נכנס לכנסת ועכשיו לממשלה, ומבחינתו הוא עושה את כל הדרך לשלטון, כדי שיוכל להגשים את הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית.

לא הייתה תועבה כזאת בישראל.

* כמו הכלבים הפירנאים – לפני שנים לא מעטות, ענפי הבקר של יישובי צפון הגולן, גידלו גורים של כלבי הרים פירנאים, שנועדו לגדול עם העדר, ובבגרותם – להגן עליו מפני טורפים. הרעיון התבסס על מאות שנות ניסיון באירופה, שבהן הכלב הפירנאי שמר על העדר "שלו" בהצלחה מפני זאבים, תנים ודובים.

הגורים החמודים גדלו והחלו לטרוף את העגלים, שהם נועדו לשמור על חייהם, שלומם וביטחונם.

וזה כל כך מזכיר לי את הפקרת ביטחון הפנים של מדינת ישראל בידי הפרחח הכהניסט. (הסתייגות – במקרה דנן, הניסיון האירופי אמור להזהיר אותנו מפני הפקרת הביטחון בידי פשיסט).

* רעיית החוליגן – רדיו וויינט ראיין את זרש בן גביר. והנה, מצאנו גאון שמאמינה ברפורמת הפיתות.

* פוגל צדק – אחרי הפוגרום בחווארה הצהיר ח"כהניסט פוגל שהוא יצר הרתעה שלא היה כדוגמתה מאז "חומת מגן".

ואכן, מאז – פיגוע אחרי פיגוע אנחנו רואים שפוגל צדק.

* שוב – ושוב רקטה מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל. ושוב פשע המלחמה הפלשתינאי נגד האנושות – ירי מכוון של רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. ושוב ישראל אינה מגיבה. ושוב מדיניות ה"הכלה" הזכורה לרע, שנתניהו מוביל, כפי שהוביל בממשלותיו הקודמות, שהופסקה בידי ממשלת בנט ושבה וחזרה. ושוב מתחילים להשתמש בביטוי המאוס "טיפטופים".

לא אחזור על הצעתי – מה נכון לעשות ברצועת עזה. כדי לעשות זאת, יש צורך בחוסן חברתי ובאחדות לאומית. בתוך שלושה חודשים הממשלה ריסקה את החוסן הלאומי. האויבים מבינים זאת ותוקפנותם עולה.

אם יש לממשלה אחריות לאומית, עליה לעצור מיד את המהלך המטורף שלה.

* המפה המנדטורית – מהי המפה שהייתה תלויה על דוכן הנואמים שעליו נשא סמוטריץ' דברים בכנס בצרפת? זוהי המפה המנדטורית; המפה שעליה חבר הלאומים נתן לבריטניה את המנדט להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המפה הזו כוללת את שטח ישראל ושטח ירדן.

ב-1922, בעקבות מאורעות תרפ"א (1921), מאורעות הדמים שבהם ערביי א"י התנפלו על היהודים במסע רצחני, פרסמה בריטניה את הספר הלבן של שר המושבות צ'רצ'יל, שקרע את עבר הירדן המזרחי משטח המנדט והעניק אותו לאמיר עבדאללה איבן חוסיין, להקמת הממלכה ההאשמית.

התנועה הציונית כולה מחתה על הקריעה. חבר ההנהלה הציונית זאב ז'בוטינסקי מתח ביקורת חריפה על ההנהלה, שלטענתו השלימה עם קריעת עבר הירדן המזרחי. הוא הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית, שממנה נגזרו לימים בית"ר, אצ"ל, תנועת החרות והליכוד. ז'בוטינסקי נאבק על מימוש המנדט הבריטי ותנועתו אימצה את מפט המנדט כסמל. זו הייתה המפה הרוויזיוניסטית, זו הייתה מפת בית"ר, סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה יד אוחזת רובה והכיתוב: רק כך! ולימים – זה הייתה הסמל של תנועת החרות, רק ללא המילים "רק כך", כלומר עכשיו, אחרי שקמה המדינה, לא רק הרובה מדבר.

תנועת החרות חרטה על דגלה את "שתי גדות לירדן".  הסלוגן של התנועה נפתח במילים "לשלמות המולדת" – הכוונה הייתה למולדת השלמה משתי גדות הירדן. במסמך "שליחות התנועה ועקרונותיה", העיקרון הראשון נפתח במילים "שחרור המולדת כולה". תנועת החרות לא הכירה בממלכת ירדן. בעיתון "חרות" נכתב תמיד "ירדן", במירכאות, כי זו לא באמת מדינה.

אבל זה היה חלום רחוק, נכון יותר פנטזיה. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה ושומרון, תנועת החרות נאבקה בשם שלמות המולדת נגד חלוקת הארץ. אמנם בגין נהג לומר "נגד חלוקתה מחדש של ארץ ישראל המערבית", אך למעשה תנועתו ויתרה על הדרישה לעבר הירדן המזרחי. כראש הממשלה הוא קרא לשלום עם ירדן, ללא מירכאות כמובן. הליכוד, מהאופוזיציה, בהנהגת נתניהו, תמך בהסכם השלום עם ירדן (1994). כל סוגיית עבר הירדן המזרחי לא נותרה אלא כחלום רחוק, ערטילאי, לא בר מימוש. וככזה, הוא בהחלט חזון לגיטימי.

אגב, גם חלקים בתנועת העבודה דגלו בשלמות הארץ משתי גדות הירדן, ובראש ובראשונה טבנקין והקיבוץ המאוחד. בניגוד לרוויזיוניסטים, הם לא ציירו מפה מדויקת, והרי זו מפה של הקולוניאליזם הבריטי, אלא דיברו באופן כללי על ארץ ישראל מן הים עד המדבר. טבנקין עצמו לא חתם על כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים, בטענה שאינו יכול לעשות שקר בנפשו ולחתום על כרוז שנפתח במילים ארץ ישראל השלמה כולה בידינו, כאשר הגלעד והבשן אינם בידינו.

הסמל, כאמירה סמלית, נשאר סמלה של תנועת החרות וכך גם של תנועת בית"ר.

סמוטריץ' נאם בכנס לזכרו של ז'אק קופפר, ממנהיגי תנועת החרות, הליכוד ותנועת בית"ר בצרפת. בכנס, על דוכן הנואמים, הייתה תלויה כרזה ועליה סמל בית"ר – המנורה ודגל ארץ ישראל המנדטורית שהוא הסמל הרוויזיוניסטי. סמוטריץ', שביקר בצרפת, הוזמן כאורח לאירוע. ברור שהוא לא עיצב את התפאורה, ברור שהוא לא היה מודע לה, וברור שלא היה זה אירוע שקרא לכבוש את ירדן.

איני חשוד באהדה לסמוטריץ' או במוטיבציית יתר לסנגר עליו, אבל אני רוצה לסנגר על האמת – הביקורת עליו אינה מוצדקת. יש מספיק סיבות לבקר אותו ואין סיבה להוסיף על כך ביקורת שאינה מוצדקת.

ובכלל, הרגישות של ירדן קצת צבועה, כאשר חברי פרלמנט שלה קוראים להשמדת ישראל והיא באופן רשמי מצדדת ב"זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של ישראל.

ובאשר למפה המנדטורית – אני מתעב את המפה הזאת, כי הגולן אינו נכלל בה. הגולן לא נכלל בשטח המנדט הבריטי אלא בשטח המנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. ואף על פי כן, איני תוקף את סמוטריץ' שנאם מעל מפה שבה הגולן אינו חלק מישראל, כי אני מבין שהמפה הזו אינה יותר מסמל.

* אלישע פורת – בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך ב-2007 באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות אהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס… וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינית, והתברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר "העיתון שבטח לא שמעת עליו". "גם אני קורא אותו", השבתי, "ואף כותב בו". "מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!", קרא בהפתעה בעקבות תשובתי. – "כן, ומי אתה?" – "אלישע פורת". – "אתה אלישע פורת?!". וכך פגישתנו הייתה למפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.

מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב לפני עשר שנים, ב-24.3.13, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים – שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, שבו לחם וכתב את שירי הזיכרון קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו – ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד.

אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, שאליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.

אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבחין ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט.

יהי זכרו ברוך!

* המעמד מחייב – פרשת השבוע – "ויקרא", עוסקת בעבודת הקורבנות, שאינה רלוונטית לחיינו וטוב שכך. אולם ראוי למצוא בתוך הפרשה את המסרים הערכיים, להבחין ביניהם לבין טכניקת עבודת הקורבנות, ולבחון אותם בראי ימינו.

קורבן החטאת המופיע בפרשה שלנו, הוא הקורבן שאנו נדרשים להקריב כדי לכפר על חטא שעשינו בשגגה. יש כאן מסר ערכי, שמצד אחד מבחין בין פשע בכוונה תחילה לבין חטא בשגגה, אך מצד שני, אינו פוטר אותנו מאחריות על חטא בשגגה ועל הצורך לכפר עליו. זוהי תביעה מיוחדת לאחריות. אין די בכך שלא חטאתי במכוון. מצופה ממני להיות ערני כל העת ולפעול באופן אקטיבי כדי להימנע מכישלונות מוסריים.

מסר חשוב נוסף הוא מעמדם של המנהיגים – הכהן המשיח (הכהן הגדול, שנמשח בשמן לכהונתו) והנשיא. הם אינם פתורים מקרבן החטאת על שגיאותיהם. אך אין די בכך. הם נדרשים לקורבן אחר משל אחד האדם. כיוון שהם מנהיגים, נדרשת מהם אחריות גדולה יותר. עליהם לשמש דוגמה ולכן חטא שלהם, גם בשגגה, חמור יותר. הן הם עלולים להחטיא את הרבים. כאשר מדובר בראשי העם, הנזק שבחטאיהם רב יותר, ולכן כפרתם צריכה להיות מהותית יותר. לא חסינות, לא חוק צרפתי. ההיפך הגמור. נדרש מהם יותר ולכן הם ישלמו יותר.

אתגר ליהדות בת זמננו – למצוא תחליף ראוי, המתאים לימינו, לקרבן החטאת בכלל, ולקרבן החטאת של המנהיגים בפרט.

          * ביד הלשון

יכול להיות שזה נגמר – אביב גפן עמד בהפגנה נגד המהפכה המשטרית עם שלט שעליו כתוב: "יכול להיות שזה נגמר".

"יכול להיות שזה נגמר" הוא שם של שיר שכתב אביו של אביב, יהונתן גפן. השיר מתחיל במילים: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", והוא מעלה על נס את ההוויה החלוצית של מגשימי הציונות טרם הקמת המדינה. הפזמון, "יכול להיות שזה נגמר" מופיע עם סימן שאלה בסופו: יכול להיות שזה נגמר?

אביב גפן הסיר את סימן השאלה, וכביכול השיב את התשובה: "יכול להיות שזה נגמר". אך התשובה הזו אינה נחרצת. היא בספק. יכול להיות. ויכול להיות שזה ימשיך. זה תלוי בנו.

השיר נכתב לתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ב'". לבד מהשיר הנוסטלגי הזה, שאר השירים הם הנוסטלגיה עצמה, שירי מולדת ישנים ואהובים שאריק חידש. התקליט יצא לאור לפני חמישים שנה, בשנת 1973, חודשים ספורים טרם מלחמת יום הכיפורים.

במלחמת יום הכיפורים לחם יהונתן גפן בסיני כקצין באוגדת שרון. הוא חזר מהמלחמה הלום קרב ובעל עמדות פוליטיות שמאלניות קיצוניות. ספק אם אז הוא היה כותב את השיר, שבו ליבת הערצתו את דור החלוצים היא ש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר; כי לנו, לנו, לנו ארץ זו!"

אך האמת הזו, שלנו, לנו, לנו ארץ זו, היא בהחלט סיבה טובה לקום בבוקר גם היום.

* "חדשות בן עזר"

חוק יסוד השתמטות

כחלק מבליץ החקיקה המטורף שמובילה הממשלה, המפלגות החרדיות מקדמות חוק יסוד חדש: חוק יסוד לימוד התורה.

מה רע? מה רע בכך שבמדינה היהודית יהיה חוק יסוד המעלה על נס את ערך לימוד התורה, שהוא ערך מרכזי ביהדות? הרע, הוא שהצעת החוק נועדה למטרה אחת בלבד – לשריין בחוק יסוד, במיוחד לאחר שיחוקק חוק המבטל ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, את השתמטותם של החרדים מצה"ל. אין זה חוק יסוד לימוד תורה, אלא חוק יסוד השתמטות.

יותר משאני סולד מהשתמטותו של שבט בישראל משירות בצה"ל, אני סולד מחילול השם שבהצדקת שרץ ההשתמטות בלימוד תורה. לימוד התורה אמור להורות לנו את הדרך לחיים הנכונים.

"גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה", פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית.

מי שלימוד התורה מביא אותם לידי השתמטות – אין שום ערך ללימוד התורה שלהם. מי שלימד את בנו השתמטות, כאילו לימדו ליסטוּת. אילו שנו את תלמודם היטב, לא היו מעלים על דעתם להשתמט מצה"ל.

          האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!

השבטים ראובן וגד התפרנסו ממקנה והתלהבו משטחי המרעה הדשנים והפוריים שפגשו בעבר הירדן המזרחי. ערב חציית הירדן והמעבר לארץ כנען, פנו השבטים למשה בבקשה, לאפשר להם להתנחל באזורים אלה.

מנהיגי השבטים לבטח לא ציפו למקלחת הקרה בה שטף אותם משה. ישר ולעניין, בלי סמול טוק ומילות נימוסין, הוא פתח בהתקפה קשה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!". הוא האשים אותם שהם פוגעים במורל העם ערב המלחמה, שהם משתמטים מן המלחמה, השווה אותם לעשרת המרגלים שפגעו במורל הלאומי וגרמו לעונש הכבד של 40 שנות נדודים ומות כל דור המדבר טרם הכניסה לארץ.

על מה ולמה הוא התנפל עליהם? וכי הם אמרו שלא ילחמו? וכי הם רמזו שאולי לא ילחמו? אם היה לו ספק, לא יכול היה לשאול אותם לכוונותיהם?

אדרבא, מנהיגי השבטים התחייבו להיות החלוצים לפני המחנה, ראשוני הלוחמים, ולא לחזור לנחלתם בעבר הירדן המזרחי עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה.

למה חשד משה בכשרים? למה הוא הטיל דופי במלח הארץ? האם עד כדי כך הוא לא הכיר את עמו? לא יכול להיות.

יש לי תשובה אחרת לשאלה. משה היה בן 120, סמוך למותו. והוא היה עדין במיטבו – לא נס לחו ולא כהתה עינו – לא רק בכך שלא נזקק למשקפים כדי לקרוא את העיתון ואת המסרונים, אלא בעיקר, עיניו הנבואיות, יכולתו לראות למרחוק.

לא אל השבטים גד וראובן דיבר משה, אלא לפרוטוקול. הוא אמר את הדברים על מנת שיופיעו בספר התורה, כדי שמידי שנה עם ישראל יקרא אותם. משה ידע, שיבוא יום, ויהיה צורך במילים הללו, והוא דאג לחמש אותנו בהם.

3,000 שנה חלפו, קמה מדינת ישראל השלישית, ושבט בישראל בוחר להשתמט ממלחמת המצווה, מכיבוש הארץ, מההגנה על ביטחון המדינה וחיי אזרחיה, מהערך הבסיסי של כל ישראל ערבין זה בזה. וחמור יותר – בני אותו שבט עושים זאת כנבלים ברשות התורה, כביכול בשם התורה ולמען לימודה.

אל השבט הזה דיבר משה, לא לחלוצי ראובן וגד. משה דיבר אל החרדים בימינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

מי שלומד תורה ואחרי מקרא דבריו של משה משתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו. לא את התורה הוא למד, אלא תִּפְלוּת.

אורו ארור

לאחר ניצחון צבא ישראל, בהנהגתה של דבורה הנביאה, על צבא סיסרא, שרה דבורה את שירת דבורה, שיר ההלל לעם המנצח.

שירת דבורה הוא שיר הלל להתנדבות ולהתגייסות, ושיר המוקיע את המשתמטים. זהו שיר התובע שוויון בנטל.

שירת דבורה היא שיר הניצחון של ישראל על ממלכת חצור. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים, ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים אותו, מנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.

מי שלומד את שירת דבורה ומשתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו.

          מה העבודה הזאת לכם?

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

מיהו הבן הרשע תשפ"ג? אותם עריקים ומשתמטים שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו; חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, בשם "לימוד התורה" כביכול. לא אחת הם מרשים לעצמם להשבית תורה כדי להפגין ולהתפרע. אבל להשתתף בהגנת המולדת? זה לא בשבילם. "מה העבודה הזאת לכם?". שאחרים יעשו זאת. רשעים.

ועליהם אומרת ההגדה, שאילו היו שם, ביציאת מצרים, הם לא היו נגאלים.

מי שהגיד את ההגדה ולמד את מדרש חז"ל ולאחר מכן הוא משתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו.

          אפילו כלה מחופתה

בדברים כ', מנחה אותנו התורה למי יש לתת פטור ממלחמה. תפקיד השוטרים היה לשחרר את בעלי הפטור, ואלה הם: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר: מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".

מכלל בעלי הפטור ניתן להסיק מי חייב להילחם – כל השאר. ובין בעלי הפטור, נפקד מקומם של לומדי התורה. כלומר, לומדי התורה חייבים להילחם. וזה ברור, שהרי את חובתם הם היו אמורים ללמוד מלימוד התורה.

במשנה, מסכת סוטה, מתייחסים חז"ל לפטור הזה, ומבהירים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ". כן, כן. גם הנשים. אפילו כלה מחופתה.

מהי מלחמת מצווה? ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. במלחמת מצווה הכל יוצאים להילחם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה. גם הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר". הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה".

אין ספק, שמלחמות ישראל הן מלחמות להגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. מדינת ישראל נמצאת, מיום הקמתה, במלחמה על עצם קיומה, שהוא עצם קיומו של עם ישראל.  ולפיכך, מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה מובהקות. מי שמשתמט מהן עובר עבירה חמורה ביותר. אם מגזר שלם בישראל משתמט מהן, העבירה חמורה שבעתיים. אם מגזר שלם מחנך את ילדיו להשתמט מהן, החומרה גדולה אלף מונים. וכאשר ההשתמטות הזו נעשית בשם הדת ולימוד התורה, זהו חילול השם מובהק.

מהו חילול השם? "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.

היהדות האמתית היא זו של גדול התורה שבע"פ, רבי עקיבא, שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות בעת מרד בר כוכבא ושירת בעצמו כנושא כליו של בר כוכבא. זהו המופת של "ספרא וסייפא". אבל למה ללכת רחוק? הרי גם בימינו היו דמויות מופת שניתן לחנך עליהם דורות, כמו רס"ן רועי קליין שמסר את נפשו, עת קפץ במלחמת לבנון השניה על רימון חי והציל את חיי חייליו, כשקריאת שמע על שפתותיו. על רועי קליין ניכר ששנה את תורתו שנה היטב.

התורה שלמד רועי קליין אינה יכולה להיות אותה התורה שלמדו המשתמטים.

לחוק יסוד: השתמטות, המכונה בכיבוסית חוק יסוד: לימוד תורה, נכון לקרוא גם חוק יסוד: חילול השם.

          מה לאומי בהשתמטות

שתי הערות לסיום. האחת פוליטית והשניה גולנית.

איך זה שהחרדים המשתמטים היו ל"שותפים הטבעיים" של ציונים מהליכוד ומהציונות הדתית. איך זה שהם מוגדרים "המחנה הלאומי". המחנה הלאומי? לאומי?! מה לאומי בהשתמטות מצה"ל? מה לאומי בהשתמטות מהגנת המולדת? מה לאומי בעריקה ממלחמת מצווה?

בשבוע שעבר ביקר יו"ר יהדות התורה שר השיכון גולקנופף בגולן, ועל פי פרסומים בכלי התקשורת, הוא הכריז שנבחנת אפשרות להקמת יישוב חרדי ראשון בגולן. מהדיווחים, לא ידוע לי איך הגיב על כך ראש המועצה. אומר את דעתי בנדון – המרקם החברתי העדין בקהילת גולן, המאפשר קיומה של קהילה על אף פערים, מחלוקות ואורחות חיים שונות, מבוסס על ערכים משותפים: ציונות, הגנה על המולדת, שירות בצה"ל, עבודה, חקלאות. על המרקם הזה עלינו לשמור מכל משמר. הגוף הגולני ידחה שתל של משתמטים לא ציונים.

* "שישי בגולן"

בגלגול הזה / שלום חנוך

פינתי השבועית ברדיוטק, 2.1.23

הערב נאזין לאחד משיריו היפים ביותר של שלום חנוך ומהאהובים עליי ביותר מבין שיריו. מסוג השירים שכאשר אני קורא את מילותיהם אני מתבאס במקצת על כך שלא אני כתבתי אותם. כלומר, אלה שירים שמבטאים את מחשבותיי, רגשותיי ואמונותיי.

השיר הוא "בגלגול הזה", שיר הנושא של התקליט "בגלגול הזה", שיצא לאור ב-1991. זה שיר של ברכות ואיחולים, ושלום רומז שאין לו עניין באיחולים שיתגשמו בעולם הבא. כל מה שהוא מאחל לאחרים ולעצמו – נועדו להתקיים בגלגול הזה.

אמור לי מהם איחוליך, ואומר לך מי אתה. כשאני קורא מה שלום חנוך מאחל, אני יכול לקבוע שהוא טיפוס כלבבי, כי אני מזדהה מאוד עם הדברים.

הדבר הראשון שהוא מאחל הוא להיות תמיד שמח ולעולם לא להפסיק לשיר. צמד האיחולים הבא מעניין מאוד: שתמיד תמשיך לגדול ושתמיד תישאר צעיר. יש סתירה בין השניים? השאלה היא מה פירוש לגדול ומה פירוש להישאר צעיר. ילדים מדברים על "לגדול" בהקשר של גיל. לטעמי, שלום חנוך דיבר על גדולה, במובן של האישיות. להיות אישיות גדולה יותר. מה זה? אותם הדברים שהוא יפרט בבתים הבאים. ועם זאת, הוא מאחל צעירות תמידית, ומכאן שגם הצעירות אינה כרונולוגית אלא מנטלית, תפיסתית. כלומר, שמירה על רוח צעירה, על אנרגיות, על התחדשות. והוא מפרט: שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה. מי שתמיד הולך קדימה ולא מאבד תקווה, הוא צעיר, בלי קשר לגילו. והוא גדול. והוא מאחל לדעת שלום וטוב ו"שתמצא את האהבה".

גם הצמד הבא מבטא שניות – שתשכיל להיות ביחד ולהישאר חופשי. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. היא מתכתבת עם דבריו של הלל הזקן: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני? אני הטמעתי בקיבוצי אורטל את המסר והסיסמה שהיא אתגר גדול: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. זאת, להבדיל ממי שרואים סתירה בין קולקטיב לאינדיבידואליזם. אין סתירה כזו. סתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם. יש תמיד מתח בין יחיד ויחד, והאתגר הוא למצוא את ההרמוניה שיש בה גם וגם; גם להיות חלק מיחד וגם לשמור על עצמיות וחופשיות כיחיד. בית המדרש "מעגלים" שאני חבר בו ומנחה שלו, עוסק השנה לאורך כל השנה בסוגיית היחיד והיחד. אני מזדהה מאוד עם השילוב הזה שעושה שלום חנוך.

"שתוכל למצוא תועלת גם במצבים קשים" – עוד מסר שאני מזדהה עמו בכל מאודי. ודומני שאני בהחלט עומד בו ומוצא תועלת, חיוב ואף שמחה גם במצבים הקשים. הרעיון הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הרעיון של "שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה". תמיד. גם במצבים קשים. תמיד ללכת קדימה ולעולם לא לאבד תקווה.

"שתמיד תהיה צנוע ושתמיד תהיה בריא". מה הקשר? יש קשר. המרדף אחרי כבוד, שררה ותהילה הורס את הבריאות הנפשית ולעתים גם הגופנית.

והפסוק שאני הכי מזדהה אתו: "שתצליח שחייך לא יהיו לריק". אין דבר החשוב לי יותר מלמצוא משמעות לחיים ומשמעות לכל מה שאני בכל יום. הפסוק הזה מתכתב בתודעתי עם תפילתה של לאה גולדברג, לאלוהיה " לבל יהי יומי

עליי כתמול שלשום, לבל יהי עליי יומי הרגל". לא מדובר כאן, בכך שלא יהיה לי יום מצ'עמם, אלא שבכל יום אמצא את המשמעות לחיי בכל מה שאעשה באותו יום.

"שתהיה אל אחרים כמו שאתה אל עצמך" – הלא כבר רבי עקיבא פסק שהכלל הגדול בתורה הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". והלל הזקן אמר, על דרך השלילה, שכל התורה כולה על רגל אחת היא "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

"שתתברך במה שיש ושתשמח בחלקך". לכאורה, יש סתירה בין המסר הזה, לבין המסר של לעולם תמשיך לגדול ושל תמיד תלך קדימה. בעיניי, אין כאן סתירה אלא השלמה. תמיד תצעד קדימה ותשאף לגדול, אך לא מתוך ביטול היש שלך ולא מתוך מיאוס בחלקך. לא. יש בך ויש לך דברים טובים – תתברך בהם. הכר בערך עצמך. הערך את מה שיש לך. שמח בחלקך. ומתוך ההכרה הזו, תמשיך לצעוד קדימה ותמשיך לגדול. ההכרה הזאת והשמחה בחלקך, הם שיבטיחו שהצעידה קדימה אינה מתוך תסכול, מרמור, נרגנות, אלא מתוך שמחה ורצון להוסיף עוד נדבך על הטוב הקיים. אנשים מתוסכלים ונרגנים – יישארו כאלה גם אם ישיגו עוד. אנשים השמחים בחלקם, וכאלה שיודעים למצוא תועלת גם במצבים קשים, יתברכו וישמחו מההתקדמות ומהגדילה.

"שתמצא את דרכך בכל דרך שתלך". איזה יופי. אדם מתכנן ללכת בדרך מסוימת, אבל זה לא צלח לפי תכניותיו. הוא מצא עצמו בדרך אחרת. גם בדרך הזאת הוא יכול למצוא את דרכו, אולי אפילו באופן מוצלח יותר מאשר בתכנית המקורית.

"ושתדע להישרד מול הגורל המתהפך". האמת היא שאני פחות מתחבר להישרדות. זו בעיניי ציפיה נמוכה מדי. אבל אני רואה בפסוק הזה, בהקשרו בתוך השיר, מסר שתנאי להישרדות הוא כל אותם דברים שנאמרו בשיר. בלעדיהם, אין שום טעם בהישרדות ולכן אין כל יכולת לשרוד.

והפזמון: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב, הו בגילגול הזה. זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל, ועוד בגלגול הזה.

אתמול הגעתי למחצית הגלגול, לגיל שישים. חבר שאל אותי לפני ימים אחדים מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי השישים. השבתי לו: האזן למילות השיר "בגלגול הזה" של שלום חנוך – שם נמצאת התשובה.

מילים, לחן וביצוע – שלום חנוך הנפלא.

שתהיה תמיד שמח

שלעולם לא תפסיק לשיר

שתמיד תמשיך לגדול

ושתמיד תישאר צעיר

שתמיד תלך קדימה

ושלא תאבד תקווה

שתדע שלום וטוב

ושתמצא את האהבה.

שתשכיל לחיות ביחד

ולהישאר חופשי

ושתוכל למצוא תועלת

גם במצבים קשים

שתמיד תישאר צנוע

ושתמיד תהיה בריא

ושתצליח שחייך

לא יהיו לריק.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

הגילגול הזה.

כי זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שתהיה אל אחרים

כמו שאתה אל עצמך

שתתברך במה שיש

ושתשמח בחלקך

שתמצא את דרכך

בכל דרך שתלך

ושתדע להישרד

מול הגורל המתהפך.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שיהיה לך טוב

ושתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

בזכות השמירה על הדת והמרד בדת

בזכות מה קרה הפלא הגדול של העם היהודי – איך זה שבניגוד לכל עמי קדם שגלו ממולדתם או שארצותיהם נכבשו בידי מעצמות, העם היהודי הוא היחיד ששרד? ואיך הוא הצליח לשרוד חרף היותו מנותק מאדמתו, מפוזר בין עמים רבים, נרדף וחלש? ואיך הוא הצליח למשות את עצמו מביצת הגלות וללכת קוממיות בארצו – לשוב לארץ ישראל, להחיות את השפה העברית, להקים מדינת לאום יהודית משגשגת?

יש לכך שתי סיבות: השמירה על הדת והמרד בדת.

בלי השמירה על הדת, העם היהודי היה מתבולל בסביבתו ונעלם. אין בכך ספק. השמירה על הדת, ההלכות של התבדלות מן הסביבה, הכמיהה לגאולה לאומית והגעגוע לציון, הם ששמרו על הזיקה בין היהודים הפזורים בכל רחבי תבל ועל עצם קיום העם.

אך ללא המרד בדת, של תנועת ההשכלה, של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ובעיקר של הציונות, העם לא היה יכול להמשיך ולהתקיים. בתקופת החילון במערב, אלמלא נוצרה האפשרות לקיום יהודי לא דתי; אילו העם היהודי היה ממשיך להסתגר בדל"ת אמות של הלכה, רוב העם היה הולך לאיבוד ונטמע בסביבתו. היו נשארות קהילות יהודיות פה ושם, אך לבטח לא לאום יהודי. אלמלא ההשכלה והקיום היהודי הלאומי, שאינו רק דתי, לא הייתה הציונות.

הציונות, כולל הציונות הדתית, הייתה מרד מובהק בדת. היהודים הדתיים דגלו בציפיה פאסיבית לגאולה נסית והיו מחויבים לשלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: לא לעלות בחומה (כלומר יהודים כבודדים יכולים לעלות לא"י, אך לא עליה לאומית של העם לארץ), לא לדחוק את הקץ (כלומר להמתין בסבלנות לבואו של משיח צדקנו שיגאל אותנו) ולא למרוד בגויים. יש גרסאות שונות לשבועות, אך העיקרון אותו עיקרון. הציונות מרדה בכך והתבססה על שלושה עיקרים: א. עליה בחומה. ב. דחיקת הקץ. ג. ככל שהדבר דרוש – מרד בגויים. גם תחיית השפה העברית הייתה מרד בדת, שראתה בעברית לשון הקודש ובהחייאתה – חילון וחילול שלה. ללא המהפכה הציונית, ספק רב אם העם היהודי היה שורד את השואה. לבטח היו נשארות פה ושם קהילות יהודיות, אך לא הייתה אומה יהודית.

המרד בדת לא היה התנתקות מן הדת ומן המסורת היהודית. משה מנדלסון, הדמות המרכזית בהשכלה, היה יהודי דתי אדוק. ודאי שהזרמים ביהדות הם זרמים דתיים. הספרות העברית, ספרות התחיה, שהייתה אף היא מרד בדת, הייתה מבוססת על הקניינים התרבותיים והרוחניים של מורשת היהדות. והציונות מעולם לא התנתקה מהיהדות. נהפוך הוא. הרצל אמר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים. היהדות הייתה מרכיב יסודי בתרבות הלאומית היהודית. עצם הרעיון של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, החייאת השפה וכד', ינקו כולם ממסורת ישראל.

המרד בדת יצר את הלאומיות היהודית, שאינה מנותקת מן הדת, אך היא רחבה מדל"ת אמותיה. הדת היא חלק ממנה, חלק חשוב, אך אינה תכליתה. ללא הדת, אי אפשר היה להקים ולקיים זהות לאומית יהודית. אך הזהות הלאומית היהודית רחבה ועמוקה הרבה יותר מן הזהות הדתית.

ההכרה בכך שהשמירה על הדת והמרד בדת הם ששמרו על העם היהודי והבטיחו שנצח ישראל לא ישקר, ראויה להביא להערכה וכבוד של כולנו הן לשמירה והן למרד. מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים – הנה, השמירה על הדת והשמירה על מסורת המרד ראויים להמשיך ולדור זה לצד זה בתוכנו, בדו-קיום של שותפות ציונית לצד קיום אורחות חיים שונים. התרבות היהודית על כל גווניה היא התרבות הלאומית שלנו, ובשל עתיקותה – רובה מבוססת על הדת וגם התרבות היהודית החילונית צמחה מתוך אותם שורשים. אלה שורשים של כולנו, והאינטרס לטפחם אינו אינטרס דתי בלבד, אלא אינטרס לאומי מובהק. אך התרבות היהודית אינה רק הדת ולבטח לא פרשנות אחת של כתבי היהדות. שבעים פנים לתורה – פירושם היום גם פנים שאינן דתיות.

כיוון שהדת היהודית היא דת ייחודית לעם היהודי בלבד ולעם היהודי יש דת אחת בלבד, העם היהודי אינו יכול להתנתק מן הדת, שהיא חלק ממנו. איני מקבל אמירה של יהודי, שהוא "חסר דת". מעצם היותו חלק מעם שיש לו דת – גם לו כפרט יש דת. יחסו אליה יכול להיות זה או אחר. גם יחס של עוינות וכפירה הוא יחס הנובע מהזיקה לדת. יהודי אינו כופר בדת הנוצרית, כי היא אינה נוגעת לו. אך הניסיון להציג זהות מוחלטת בין הלאומיות היהודית לדת היהודית מנותקת מן העובדות ההיסטוריות, מן המציאות הדמוגרפית ומן המציאות התרבותית.

כיוון שהעם היהודי אינו רק דת, אלא הוא קודם כל ומעל לכל לאום – אין שום היגיון שההצטרפות אליו תהיה רק דתית, וששומרי הסף של הכניסה לעם היהודי יהיו אנשי הדת בלבד, בטח לא הקיצוניים שבהם, ורק על פי ההלכה. שעה שרוב העם היהודי, בארץ ובתפוצות, אינו חי על פי ההלכה, בוודאי בפרשנות האורתודוקסית שלה – לא יתכן שמי שרוצה לקשור את גורלו עם העם היהודי ולהצטרף אליו, כדי לחיות כפי שחיים רוב היהודים בדורו, יידרש לאמץ אורח חיים של מיעוט בעם ישראל. זה לא יכול לעבוד. ההלכה חייבת להתאים את עצמה למציאות שהשתנתה, כפי שבעבר היא ידעה והשכילה להתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום, אחרת לא תהיה רלוונטית. התעקשות על מונופול אורתודוקסי על הגיור, תיצור מציאות של היטמעות המונית בעם היהודי בלי גיור. האם לאורך זמן אפשר יהיה לקיים רשימות יוחסין כדי לסמן את היהודים שכביכול אינם "כשרים" על פי הרבנות? הרי זה לא ילך.

כל הניסיונות להתנקש בחוק השבות, לא להכיר ביהדותם של רבים מאתנו, מובילים לקרע חמור בעם. ובסופו של דבר – נדונו לכישלון.

 * "שישי בגולן"

שמחות קטנות / מיכה שטרית ועמיר בניון

פינתי השבועית ברדיוטק, 26.12.22

בערב ראש השנה תשנ"ז, 1996, נפטרה ממחלת הסרטן דסי רבינוביץ', נערה בת 19; בחורה מקסימה, יפהפיה, רגישה, שכל המדינה עקבה בדאגה אחרי מאבקה על זכותו של החולה לטיפול הוגן – מאבק על הזכות לחיים ולבריאות, ואחרי התמודדותה ההרואית עם המחלה. דסי הקסימה באישיותה את החברה הישראלית כולה.

במענה הקולי שלה, הקליטה דסי שיר שכתבה:

עיגולי השמחה

לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.

לפעמים העיגול קטן,

אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…

כאשר עיגול השמחה גדול,

הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,

מקומות שלפעמים כואבים.

וככל שיש יותר עיגולים קטנים,

פחות מקומות כואבים.

יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן,

ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.

ודאי שואלים אתם – איך ?

כל אחד מאתנו חושב על דרך.

אפשר להביא לו סוכריה,

לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור

או אפילו פשוט לומר לו:

בוקר טוב, מה שלומך היום?

והכי חשוב,

לעשות את זה בכיף,

בשמחה, מכל הלב!

מיכה שטרית קרא את השיר, והוא היה ההשראה בעבורו, לכתיבת השיר "שמחות קטנות". שטרית כתב והלחין ושר יחד עם עמיר בניון.

השיר נוגע במוות ובחיים, ומעביר מסר של בחירה בחיים, בחירה באמת, בחירה בטוב, בחירה בשמחה – גם מתוך מעגלי הכאב. שטרית מעביר את המסר של דסי רבינוביץ'.

ספרם היפה של הדס רגב ירקוני ועופר רגב: "בת קול ברוח – תפילה ישראלית", שיצא לאור לפני 15 שנים, המוקדש לזכרו של סמ"ר אבי אפנר ז"ל, שנפל באסון המסוקים, "מבקש למזג את מעיינות התפילה היהודית ואת פלגי השירה הישראלית לאפיק אחד זך וטהור, הזורם תחת גשרי הזמן ורבדי השפה ומרווה את הנפש", כפי שכתבו היוצרים.

הספר בנוי מכפולות של עמודים, כשבעמוד הימני מופיע טקסט מן התפילה ובעמוד השמאלי – טקסט מן השירה הישראלית, שהמסר שלו קרוב או דומה למסר של התפילה, וביניהם כמה שורות שכתבו המחברים, על אודות הזיווג בין התפילה והשיר. הספר מעוטר בתמונות מרהיבות מנופי א"י.

בין השאר בחרו המחברים בשיר "שמחות קטנות". התפילה שלצדו, לקוחה מתוך תפילת שמונה עשר, והיא מתחברת לתמימים ודוברי האמת, שאותם יהללו המלאכים: "על הצדיקים ועל החסידים, ועל זקני שארית עמך בית ישראל, ועל פליטת בית סופריהם, ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו רחמיך ה' אלוהינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו. ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים".

וכך כתבו מחברי הספר: "איש אינו מועיד תפילה זו לעצמו. אין אדם שיעז להגדיר את עצמו צדיק, אלא אם כן הוא איננו צדיק כלל וכלל. קיימים אנשים אחרים אותם אנו רואים בחזקת 'צדיקים וחסידים'. אנשים תמימים ודוברי אמת, בהם אנו נפגשים במהלך יומנו, הם אותם אנשי מופת, שבהתנהגותם ובאישיותם משרים עלינו תחושה של אור קורן, המאיר את דרכנו בלילות חשוכים".

ביום שני שעבר, 19 בדצמבר, חל יום הולדתו השישים של מיכה שטרית. היה בכוונתי להשמיע את השיר בשבוע שעבר, ביום ההולדת, אך העדפתי להשמיע שיר של יצחק קלפטר, שהלך ימים אחדים קודם לכן לעולמו. היום נציין כאן את יום ההולדת של שטרית, ונכבד אותו בהשמעת את שירו היפה ביותר, בעיניי, המלמד על האדם יותר מכל מה שנאמר עליו – "שמחות קטנות".

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה

ואור גנוז בנשמת אפך

עמוק בלב, עיגולים של כאב

אתה שונא, אתה אוהב.

לחיי התמימים ודוברי האמת

וכל החיים את חייהם באמת

שזוכרים את השמש ונוגעים באור

שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.

יהללו, יהללוך מלאכים

לא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה

יהללו, יהללוך מלאכים

שמחות קטנות יאירו

כנצנוץ הכוכבים.

אתה כמו שאתה

אני אוהב את המנהג של פרסום שיר בפתח המידף.

זו פינה תרבותית, המרוממת אותנו אל מעבר לעיסוק השוטף ביום יום.

היא מכניסה אותנו לאווירת השבת עם משהו מן התרבותי, לעתים אפילו מן הנשגב.

השיר הוא גם חומר למחשבה ואפשר לפתוח את המסרים שלו לדיון.

כך אעשה במאמר זה, המתייחס לשיר שפורסם במידף שעבר, ומאוד לא התחברתי למסר שלו.

****

 כתבה תמר אשר:

בעולם שמנסה

כל הזמן לתקן אותך

האתגר הכי גדול

הוא להאמין

שלא רק שאינך מקולקל

אלא שאתה כמו שאתה

זה הדבר הכי נפלא שקיים.

זהו? אני כמו שאני זה הדבר הכי נפלא שקיים? אתה כמו שאתה זה הדבר הכי נפלא שקיים?

אין מה לתקן? אין לאן לשאוף? אין לאן לחתור? אין לאן להתקדם? אנחנו מושלמים?

זהו מסר ניו-אייג'י.

אני מעדיף את המוסר היהודי, שהוא מוסר של חובות, שדורש מאתנו תמיד לתקן את עצמנו, לעבוד על המידות שלנו ולחזור בתשובה (לא במובן המעוות של "המחזירים בתשובה" למיניהם). לא כיוון שאנחנו מקולקלים, אלא כיוון שתמיד יש מה לתקן, תמיד יש לאן לשאוף, כי איש אינו מושלם ולעולם איש לא יהיה מושלם. כל פסגה אליה מגיע אדם, היא הבסיס להעפלה לפסגה הבאה.

הרעיון של תיקון אדם ותיקון עולם, שהוא יסוד מוסד ביהדות, נועד להפוך את עצמנו לטובים יותר. אני מאמין בדרך הזאת ומואס ברעיון של ויתור לעצמנו, כי "אתה כמו שאתה זה הדבר הכי נפלא שקיים".

אני כמו שאני, זה לא הדבר הכי נפלא שקיים.

יש לי עוד הרבה לאן לשאוף והרבה מה לשפר. ויש לי הרבה מה לתקן.

גם אתה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בזיעת אפך

פרשת "בראשית", שאותה אנו קוראים השבת, פותחת את התורה ואת התנ"ך. יש בה הסיפורים הנפלאים על ראשית העולם וראשית האנושות – בריאת העולם, בריאת האדם, בריאת האישה, חטא הפרי האסור והגרוש מגן העדן, הפשע הראשון – רצח הבל. אך יותר מכל אלה – לוז פרשה זו, הפרשה הראשונה בתנ"ך, הוא המסר המרכזי של היהדות; היכולת להבחין בין טוב ורע ולבחור בין טוב ורע.

רק נוצר האדם, וכבר מציב בפניו האלוהים מבחן. "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז). אלוהים מבהיר לאדם מהי מהות העץ – אכילה בו תאפשר לאדם את היכולת להבחין בין טוב ורע. לא יאכל, יחיה בעולם שכולו טוב, בגן העדן, שבו כל הטוב נמצא בשפע אך ללא כל בחירה.

האדם אוכל מן העץ ואלוהים אינו מממש את עונש המוות. למה? הרי בכך הוא עלול לאבד את כושר ההרתעה. הרי יכול אלוהים להרוג את האדם ולברוא תחתיו בריה אחרת, משופרת, משודרגת, ממושמעת.

כנראה שאלוהים רצה דווקא בקיומו של האדם, המוכן לסכן את חייו כדי לבחור בחיים של משמעות, שיש בהם טוב ורע ובידיו הבחירה המוסרית, המאבק האינסופי עם היצר וההתמודדות עם המשיכה לרע, על פני גן עדן של שוטים שבו הכל קיים מן המוכן. אלוהים ממיר את העונש בגירוש מגן העדן, אל המציאות הארצית. 

מה הפיק האדם מהשהות בגן העדן? גן העדן הוא האידיאל, הוא השלמות. עתה, כאשר בידי האדם היכולת לבחור בין טוב ורע מצד אחד, ומצד שני – הידע מהו הטוב האידיאלי ולאן ראוי לחתור, כל האחריות עליו. גן העדן הוא אוטופיה. הפירוש המילולי של אוטופיה הוא: "אי מקום". האוטופיה, גן העדן, הוא מקום שאינו קיים בחיים הממשיים. הוא קיים כאידיאל שאליו על האדם לשאוף להתקדם. לעולם אין סוף לחתירה לשלמות הזאת, וזה האתגר הגדול בחיים. 

עם גירושו מגן העדן, נאמר לאדם: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (שם, ג', י"ט). מכאן ניתן להסיק שחיי עמל הם עונש, לעומת גן העדן, האידאל האוטופי שבו אין האדם צריך לעבוד. אולם עיון מעמיק יותר, יגלה שבגן העדן היה לאדם ייעוד: "ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (שם, ב' ט"ו). האידיאל, האוטופיה, גן העדן – הוא חיים של עבודה ויצירה.  

מהי, אם כן, הקללה? הקללה היא הקשר בין הזיעה לבין הלחם, בין העבודה לבין השכר, בין התרומה לבין התמורה. האידאל, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה כל קשר בין תרומה לתמורה. האידאל הוא חיים, בהם אדם נהנה מן השפע בזכות היותו אדם, ולא כתמורה על עבודתו, אך ללא כל קשר לכך, הוא יוצר, הוא עובד, הוא תורם, כי כך ראוי לחיות, כי אלה הם החיים הטובים, כי זהו גן העדן. 

האתגר האנושי הוא לממש את האוטופיה של הפרדה בין תרומה לתמורה. יש הטוענים שהפרדה זו נוגדת את טבע האדם. ואכן, טבע האדם כולל את יצר רדיפת הבצע, ואת יצר העצלות. האם אדם יתאמץ גם ללא תמורה אישית מיידית? האתגר האנושי הוא התמודדות עם היצרים. הקיבוץ הוא ניסיון להגשים את הרעיון ולקדם את האדם לגן העדן, לאוטופיה, לשלמות. 

האדם טעם מעץ הדעת והוא יודע להבחין בין טוב ורע. הפיתוי לרע הוא עצום. הוא מושך אליו את האדם כפי שמושכת אותו הגרביטציה אל האדמה. המוסר האנושי הוא המאבק של האדם בפיתוי לרע. בגן העדן לא היה זקוק האדם למוסר. בחיים הריאליים, המוסר, אותו רכש האדם כשטעם מעץ הדעת, הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים חברה. בחיים הריאליים, המלחמה ברע היא תנאי קיומי. 

****

מה אני קופץ פתאום עם הפרדה מלאה בין תרומה לתמורה? הרי מאז שאימצנו את המודל השילובי יצרנו זיקה מסוימת בין תרומה לתמורה. היום אנו נמצאים בתהליך שבו יש קריאת תיגר גם המודל השילובי. הצעה לחזור להפרדה המלאה כלל אינה על הפרק. מה דוחף אותי להזכיר את ההפרדה כאידאל?

בחיים המורכבים יש פשרות. לעתים המציאות מחייבת אותנו להתפשר על אידיאל, אבל אין זה הופך את הפשרה לאידיאל החדש (שגם עליו מתפשרים). גם אם התפשרנו, ראוי שנראה לנגד עינינו את האידיאל. את האוטופיה. אוטופיזם אינה הגשמה מלאה של האוטופיה, אלא חתירה לאוטופיה, חיים לאורו של האידיאל. דווקא היום, כאשר המאבק הוא על הפשרה, מן הראוי שנקודת הייחוס לדיון תהיה האידיאל בשלמותו.

****

אני מקווה ומאמין שבתהליך נבחר להמשיך בדרך השיתופית. אבל ההחלטה הזו היא החלק הקל. המאבק האמתי הוא ביום שלמחרת; לא רק השינויים החשובים המוצעים במודל השיתופי, בעיקר בתחום הביטחון הסוציאלי, שמשמעותם העמקה והרחבה של הערבות ההדדית, אלא המאבק על מהות חיינו כקיבוץ שיתופי.

חיי שיתוף הם אתגר שאינו פוסק; תמיד יש לעבוד על השיתופיות ולתחזק אותה, בדיוק כפי שתמיד יש לעבוד על הזוגיות, על המשפחתיות וגם על הקהילתיות, גם בקהילה לא שיתופית. תמיד יש לתחזק את הרצון להיות שותפים, את הנכונות להתחלק עם הזולת, את ערכי ההתנדבות, העשיה והתרומה – ללא כל ציפיה לתמורה בעדה, את העדפת האינטרס המשותף של החברה על האינטרס הפרטי, את תחושת החובה, המחויבות והאחריות של כל חבר לקיבוץ ולחברה הישראלית. חיי השיתוף תובעניים מאוד, וכרוכים בהם התמודדות עם עייפות, עם נפילות, עם התרופפות המתח, עם שחיקת החברוּת. ואף פעם אין להתייאש מהקשיים ומהאתגרים.

אני מזדהה עם התסכול והאכזבה שביטאה ענבל במידף הקודם, ממיעוט המתנדבים לבניית הסוכה וקישוטהּ. איני מזדהה עם נימת היאוש והעייפות בדבריה. והנה, שרון פ"א, בתגובתו בקבוצת הפייסבוק, הזכיר שני אירועים בחודשים האחרונים, שהיו מופת של התנדבות והירתמות.

שתי המשימות הגדולות ביותר שהובלתי בעשור האחרון, היו הצמיחה הדמוגרפית ושנת הארבעים. היו אלו שתי הצלחות גדולות, מוכחות. מה שאפיין את שתי המשימות הללו היה ההירתמות המרשימה של חברי אורטל, שהטו שכם להצלחת המשימה. לא כולם. תמיד יש מי שאינם משתתפים, יש גם מי שמפריעים. אבל הרוב הגדול היה שותף פעיל. בלי השותפות הזאת, היינו נכשלים. אז גם אם יש נפילות, אין כל סיבה למרה שחורה; להיפך, יש להמשיך ללכת, להתקדם, להציב אתגרים חדשים ולקיים את היש הנפלא שלנו.

****

הגדרת ה"אחריות מול עצמאות" במצגת הסיכום מחמיצה את המהות של האחריות הקיבוצית.

נכון להגדיר אותה אחרת:

הקיבוץ ה"מתחדש": אחריות רק על עצמי ומשפחתי.

הקיבוץ השיתופי החדש: אחריות על עצמי ומשפחתי ועל הקיבוץ כולו – הקהילה והעסק.

הקיבוץ השיתופי החדש: הרחבה והעמקה של ערך הערבות ההדדית.

הקיבוץ ה"מתחדש": המרת הערבות ההדדית ברשת ביטחון מינימלית.

****

אחזור לטענה שהחזון השיתופי יפה וצודק אבל לא ריאלי כי הוא נוגד, כביכול, את טבע האדם. על כך אמר יגאל אלון: "המתגדרים בבקעת הריאליזם, כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי לאפשרי".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל