פינתי השבועית ברדיו: יהי הכל

יהי הכל / שלמה גרוניך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.8.21

לפני שבועיים נפטר במאי התיאטרון עמרי ניצן, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי במשך 26 שנים. הוא נפטר בגיל 71 ממחלת הסרטן. יומיים לפני מותו יצא לאור ספרו "סיפורי התיאטרון שלי". קטעים ממנו התפרסמו בעיתונים לאחר מותו. סיפורים יפים, כתובים היטב ובעיקר – ניכרת בהם אהבתו האינסופית של ניצן לעולם התיאטרון, ואת ראייתו את תפקידו בתיאטרון הישראלי כשליחות תרבותית גדולה. מתוך הספר: "אני חולם להיות בתקופה של רנסנס. בתקופה של גילוי והתפתחות. התיאטרון העברי הוא אחד הביטויים הבולטים לרנסנס התרבות העברית. בהיותו אירוע פומבי, התיאטרון הוא אירוע פוליטי, וככזה הוא גם אחד הביטויים המוחשיים ביותר לתנועת התחיה הפוליטית – הציונות. עבורי, התיאטרון היה יותר מתיאטרון. מגיל צעיר הרגשתי שותף ויוצר בתוך רנסנס תרבותי שהולך ומתפתח, הולך מתעשר… אני גאה להיות חלק מחלום הרנסנס הציוני התרבותי הזה, אך מאוכזב ואכול תחושת החמצה, כשאני נוכח בהגשמתו על קרקע מציאות חיינו".

עמרי ניצן נולד אל תוך עולם התרבות העברית. אביו, שלמה ניצן, היה סופר, מתרגם ועורך מוערך, מהבולטים בסופרי דור תש"ח. עמרי גדל במתחם שנקרא "בית מגורי העיתונאים" – שני בניינים בתל-אביב, שנבנו על מגרש שנרכש בידי קבוצת עיתונאים בסיוע אגודת העיתונאים בתל-אביב, בקרבת מערכות העיתונים, שהתגוררו בהם 14 משפחות עיתונאים, ובהן המשפחות של טומי לפיד, יגאל לב, דוד לאזר, לוי יצחק הירושלמי ואחרים. לפני שלושה חודשים הוכרז המתחם כאתר לשימור בידי ועדת השימור של עיריית תל-אביב.

משחר ילדותו נמשך עמרי ניצן לבמה. כילד בכיתה ה' ביים את ההצגה "אמיל והבלשים" בבית ספרו. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז, ובין השאר ליווה בקולו את דני וסלי בביצוע המקורי של השיר האלמותי "אנחנו שנינו מאותו הכפר". לאחר שחרורו הוא למד בימוי בלונדון. במשך חמש שנים היה במאי הבית של "הבימה", עוד שנה היה במאי הבית של "הקאמרי", חמש שנים היה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, עוד שנתיים המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל ואז עבר לתפקיד חייו, המנהל האמנותי של תיאטרון "הקאמרי" ובמאי הבית שלו בשנים 1993-2019.  

בקריירה המרשימה שלו ביים ניצן עשרות מחזות, ובהן מיטב הקלסיקה של התיאטרון העולמי והישראלי. הוא ביים מחזות רבים של שייקספיר: "המלט", "חלום ליל קיץ", "הלילה ה-12", "ריצ'רד השלישי", "נשות וינדזור העליזות", "מקבת", "הסוחר מוונציה", "קומדיה של טעויות", "כטוב בעיניהם" ו"מהומה רבה על לא מהומה". הוא ביים מחזות רבים של ברכט: "מעגל הגיר הקווקזי", "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אמא קוראז'", "מפיסטו", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ואחרים. עוד מקצת ההצגות שביים: "משרתם של שני אדונים", "ביקור הגברת הזקנה", "גטו", "מותו של סוכן", "היה או לא היה", "אמדאוס", "קברט" וכן אופרות אחדות כמו "אותלו" ו"נבוקו".

הוא זכה בפרסים ועיטורים רבים ובהם פרס התיאטרון הישראלי, ארבע פעמים פרס "כינור דוד" והצגות שביים זכו בפרסים רבים ונבחרו כהצגות השנה, ו"המלט" בבימויו נבחר להצגת העשור.

השיר שנשמע היום, "יהי הכל", הושמע בהלווייתו של עמרי ניצן. השיר המקסים הזה נכתב למחזה "מעגל הגיר הקווקזי". את המחזה כתב המחזאי הגרמני ברכט ב-1944 בארה"ב, לשם ברח מיד לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. המחזה מתרחש בגאורגיה הפאודלית, שבהרי קווקז, בתקופת מלחמתה של איראן נגד הממלכה המאוחדת של גאורגיה. המחזה בוחן את השאלה האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק.

נתן זך תרגם את המחזה לעברית והוא הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1962 בבימויו של יוסף מילוא ובכיכובם של זהרירה חריפאי וחיים טופול. עמרי ניצן ביים את ההצגה ב-1987 לתיאטרון "הבימה". הפעם השחקנים הראשיים היו יונה אליאן ויוסי בנאי. שלמה גרוניך הלחין להצגה הזאת את שירו של ברכט, מתוך ההצגה, בתרגומו של זך, "יהי הכל". גרוניך הקליט את השיר לאלבומו המופתי, האהוב עליי מבין תקליטיו – "נטו", שיצא ב-1991.

אני אוהב את השיר הזה ומזדהה עמו מאוד. אני רואה בשיר הזה תפילה ואני מצרף אותו כמעט מדי שנה למחזור "כל נדרינו", לערב שאני עורך ומגיש מדי שנה בליל יום הכיפורים בקיבוץ אורטל.

השיר עוסק בשאלת זכות הקניין; לא במובן המשפטי אלא במובן המוסרי, בחברה אידיאלית. הוא מנסה להציע תשובה צודקת לשאלה – מה שייך למי. האם זכות הקניין שייכת למי שרכש דבר מה בכסף? האם היא שייכת למי שירש אותה מהוריו? ברכט מציע מבחן אחר לשייכות. יהי הכל שייך לכל שיוכל להיטיב עמו. זה המוסר של משפט שלמה. במשפט שלמה פסק המלך שהילד שייך לאישה שראויה להיות האם. זה הבסיס המוסרי המצדיק צעד חריף וחריג של הוצאת ילד מהוריו הביולוגיים והעברתו למשפחת אומנה או אימוץ, כדי להציל אותו מחיי סבל והתעללות. הילד שייך לאישה האימהית למען יגדל, כותב ברכט. מי זו האישה האימהית? מן הסתם, כמובן, אמו של הילד. אבל יש מקרים שבהם האם אינה אישה אימהית ולמען שלומו של הילד יש למצוא אישה אימהית שתוכל להיטיב עמו. וכך גם העגלה שייכת לעגלון הטוב שינהג בה היטב. ולמי שייכת האדמה? למשקים אותה מים, למען תתן פריה בעתו.

השיר הזה התפרסם עם צאת התקליט "נטו", ובעבורי זו תקופת המאבק על הגולן בשנות התשעים. היה זה אחד השירים שליוו אותי ושהזדהיתי אתם במאבק על קיום יישובינו. למי שייכת אדמת הגולן? לנו, מתיישבי הגולן, המעבדים אותה ומשקים אותה מים למען תתן פריה בעתו. אנו עושים זאת למען עם ישראל כולו, על מנת להבטיח את הגולן למדינת ישראל.

עם זאת, איני מציע את הרעיון הברכטי הזה כעיקרון מוחלט לקביעת זכות הבעלות והקניין. אני בהחלט מבין את הבעייתיות שבו וכן את הצדק הקיים גם בחוקי הקניין הקיימים. אם אדם בנה בית במיטב כספו – האין זה מן הצדק שלאחר מותו הוא יוריש אותו לילדיו? הרי העזרה לילדים היא תכלית ראויה ביותר לחייו של אדם. איך שני העקרונות הללו יכולים לדור בצוותא? יש ביניהם סתירה, ובעיניי המתח הזה אינו ניתן לפתרון מוחלט וסופי, והאנושות תתמודד אתו עוד דורות רבים, בחינת מחלוקת שסופה להתקיים.

התיאטרון הישראלי איבד את אחד מעמודי התווך שלו, עמרי ניצן. יהי זכרו ברוך!

יְהִי הַכֹּל

שַׁיָּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל

לְהֵיטִיב עִמּוֹ.

הַיֶּלֶד – לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית,

לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה – לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב,

לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה – לַמַּשׁקִים

אוֹתָהּ מַיִם,

לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

מי מפר את הסולידריות?

בקבוצת הפייסבוק "תושבי הגולן" הופיעה הרשומה הזאת: "תרבות מכלל כספי הציבור הגולני למחוסנים ולמחלימים בלבד!!! אתן/ם מבינים מה קורה פה, קץ הסולידריות, פשיטת רגל למוסריות. לא נשכח ולא נסלח. צאו למאבק אנשים, לא יתכן שמהקופה של כולנו תצא איפה ואיפה. היום זה ל'בריאים' עלאק בלבד. מחר זה לחילונים או לדתיים אין כניסה!!! ראו הוזהרתם!"

בדבר אחד אני מסכים עם הכותב. יש בנושא החיסונים סוגיה של סולידריות חברתית. אני אוהב יותר להשתמש במונח היהודי, העברי – ערבות הדדית. אני רואה את סוגיית הערבות ההדדית באופן אחר לגמרי. באופן עמוק הרבה יותר. מה יותר ערבות הדדית מאשר שאני לא אדביק אותך ואת ילדיך ואתה לא תדביק אותי ואת ילדיי? ובמילים אחרות, מי שבוחר לא להתחסן – מעבר לפגיעה שלו בעצמו ובמשפחתו, הוא פוגע גם בזולתו, והוא בוחר שלא להיות חלק מן המאמץ המשותף של מדינת ישראל ושל האנושות כולה לנצח את הקורונה.

הקורונה הרגה כבר מיליונים בעולם וכ-6,000 ישראלים. היא השביתה כלכלות ובהן את כלכלת ישראל. היא הקפיצה את האבטלה בישראל שהייתה אפסית ל-20%. היא הביאה לקריסת אלפי עסקים. היא השביתה למשך שנה את הלימודים וגרמה נזק כבד לדור של ילדים ובני נוער. הקורונה אינה גזירת גורל. ניתן לנצח אותה. ויותר משהניצחון עליה הוא באחריות הממשלה, משרד הבריאות, ארגון הבריאות העולמי ואפילו המועצה האזורית גולן – הוא באחריות אישית שלי, שלךָ, שלךְ, של כל אחד ואחת מאתנו. הדרך להתגבר על הקורונה היא התחסנות המונית. זו המשמעות של הסולידריות החברתית. מי שאינו מתחסן, כמוהו כאומר: "מה העבודה הזאת לכם?". "לכם", ולא לו. ואני מציע לפתוח את הגדה של פסח ולבדוק איך מוגדר הבן השואל זאת.

ירוחם הייתה לאורך זמן עיר ירוקה לחלוטין. גננת אחת, שהיא בכלל תושבת דימונה, סרבנית התחסנות, לקתה בקורונה ללא תסמינים, והדביקה גן שלם. הילדים הדביקו את האחים שלהם וגם את ההורים שלא התחסנו. והעיר הפכה באחת לאדומה. נוח לי להרחיק עדות עד לדרום הרחוק, אך מקרים דומים קרו גם אצלנו, בגולן.

****

ב-1952 יצאה הודעה לציבור, בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, המסתמכת על פקודת בריאות העם, ומחייבת: "לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים במדינת ישראל יקבלו זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים". בהמשך ההודעה הבהיר ד"ר שיבא שהוא מפעיל את סמכותו ו"מטיל חובה על כל תושב ותושב, מבן 4 ועד בן 60 שנה, לקבל זריקת חיסון תוך שלושה חודשים". היה גם איום על מי שיסרב: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון כנ"ל, ייאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם וייענש כחוק". העונש, אגב, היה קנס כספי עד 5 ל"י או מאסר עד חודש.

אנחנו לא ב-1952 אלא ב-2021. היום אי אפשר, כך נראה, לכפות חיסונים. אך ההיגיון העומד מאחורי הפקודה לבריאות העם נכון היום בדיוק כמו אז. הדרך היום אינה כפיה, אלא הסברה ופניה למצפון ולמוסר של האנשים בקריאה לגלות אחריות ולהתחסן. ההיגיון אומר שכאשר יש מגפה, אדם המסרב להתחסן פוגע לא רק בעצמו, אלא בבריאות הציבור. לכן הפקודה לבריאות העם, עליה הסתמך הצו של ד"ר שיבא, אינה מדברת על מחלות אלא על מגפות. מי שרוצה להימנע מטיפול במחלת לב, בסרטן או בכל מחלה אחרת, מסוכנת ככל שתהיה, פוגע בעצמו – זה עניינו וזו זכותו. כאשר מדובר במגפה, הפגיעה שלו היא בזולת, ולכן, מבחינה מוסרית, אין לו רשות לסכן אחרים.

אני מניח שלא יהיה מנוס מחקיקה שתחייב אנשים הנותנים שירות ובעיקר צוותים חינוכיים שעובדים עם ילדים ונוער שעדין אינם מתחסנים וכנראה יחלפו עוד חודשים אחדים עד שיחוסנו, להתחסן, או לחלופין להיבדק בכל 48 שעות. אך מעבר לכך, אם אי אפשר לחייב אנשים להתחסן, מן הראוי שהמדינה תעודד את אזרחיה להתחסן באמצעות תמריצים. התו הירוק הוא תמריץ כזה. ועל כך טוענים מתנגדי התו שזהו עונש למי שבחר לא להתחסן. ובכן, העונש למי שבחר לא להתחסן, הוא הסכנה שלו להידבק, לחלות בקורונה, אולי למות. העונש שלו הוא שהוא ימשיך להיכנס לבידוד אם ייחשף לחולה מאומת, מה שלא נדרש ממי שהתחסן. התו הירוק לא נועד להעניש את מי שלא התחסנו, אלא למנוע עונש קולקטיבי לכל הציבור בגין המיעוט חסר האחריות שלא התחסן.

אין אפשרות לפתוח את אירועי התרבות, הספורט, חדרי הכושר, בתי המלון וכו' באופן שיסכן את הציבור וילבה את המגפה. אך אין סיבה להמשיך ולסגור את הענפים האלה ולכרות את מטה לחמם של עובדיהם ובעליהם, בגלל המיעוט שאינו מתחסן. אחרי שנה קשה כל כך של סגרים ובידודים ניתן סוף סוף לפתוח את הענפים האלה ולתת לציבור ליהנות מהם. האם יש סיבה למנוע זאת מהציבור הרחב, מתוך סולידריות עם מי שמפרים את הסולידריות ובוחרים להשתמט מן המערכה למיגור הקורונה?

מי שבחרו לא להתחסן, מוטב שייקחו אחריות על החלטתם ויהיו מוכנים לשלם את מחירה, ולא להתבכיין ברוח הרשומה שציטטתי בראשית המאמר. כן, תרבות מכלל כספי הציבור הגולני לכל הציבור הגולני, ומי שבחר לא להתחסן, מוזמן להתחסן ואם אינו רוצה, אל יסכן את הרוב הגדול המגלה אחריות.

****

הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה וכו' והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, עשרות מיליונים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. אנו כבר יודעים היום, על סמך קרוב לחמישה מיליון מתחסנים בישראל וכמאתיים וחמישים מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* "שישי בגולן"

השל – בין לאומיות ואוניברסליות

תגובה למאמר של דרור בונדי ב"הארץ"

לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדש של הספר "אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל", בעריכת פנחס פלאי, ובעריכה מחודשת של עמיחי חסון ואמונה אלון (שהיא בתו של פנחס פלאי). דרור בונדי פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" מאמר ביקורת על הספר.

במאמרו, השתומם בונדי על כך שתורתו של השל מתנחלת בשנים האחרונות בלבבות צעירי הציונות הדתית וישיבות ההסדר. ודווקא כיוון שבונדי הוא מומחה אמתי לתורתו של השל, חוקר מובהק שלו שפרסם ספרים על הגותו, חוקר אותה ומלמד אותה, השתוממתי על השתוממותו של בונדי.

בונדי מציג סתירה בין הלאומיות לבין האוניברסליזם של השל. לטענתו, ההגות של השל מאוד יהודית, אך "מאוד לא ישראלית". ההגות של השל מציעה יהדות פתוחה לעולם, שהיא "ברית של עַם עִם אלוהי האדם", שמבטאת סולידריות ואכפתיות לכל בני האדם, מתוך הכרה שכל בני האדם נולדו שווים וכולם בניו של האלוהים.

ולכאורה, יש סתירה בין הגישה הזאת לבין הישראליות, לבין הציונות, לבין הלאומיות. אך לאמיתו של דבר, אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות. יש סתירה בין לאומיות לבין קוסמופוליטיות. הקוסמופוליטיות שוללת את הלאומיות ובכך מוחקת את התרבויות והגוונים של האנושות. הקוסמופוליטיות אינה זהה לאוניברסליות כפי שהלאומיות אינה זהה ללאומנות. השל סלד מן הלאומנות, אך לא היה קוסמופוליטי. הוא היה אוניברסליסט אך לא שלל את הלאומיות. אדרבא, השל היה ציוני, אף שלא הגשים את הציונות בגופו ולא עלה לישראל. הגותו הציונית התעצמה דווקא באותן שנים שהגותו ופעולתו האוניברסלית הגיעה לשיאה, במאבקו למען זכויות השחורים בארה"ב, לצד רעו מרטין לותר קינג.

לאחר מלחמת ששת הימים, כתב השל את ספרו: "ישראל: הווה ונצח". ההקדמה לספר היא נאום שהשל נשא בבית ברל מיד אחרי המלחמה, בכנס של מנהיגות יהודית שהתקיים בישראל. בספרו, חוזר השל לימי החרדה בתקופת ההמתנה, טרם המלחמה. השל, שגם אחרי השואה המשיך להיות אדם מאמין, חי את ההמתנה בחרדה גדולה. הוא פחד שמא אלוהים שוב יתעלם ממה שקורה בעולם שלמטה. עד כמה אלוהים ייתן לילדיו – עם ישראל, ליפול? לנוכח החרדה הזאת, את התשועה הגדולה במלחמה פירש השל כהתערבות אלוהית וכתיקון גדול לעומת השואה. לאחר המלחמה החלה, בין השאר בקרב תנועות המחאה וזכויות האדם בארה"ב, שהוא היה מבוניהן ומנהיגיהן גישה אנטי ישראלית. גישה זו קוממה אותו, והוא יצא נגדה בספרו. השל מתפלמס עם גישות המגמדות ואף שוללות את הזיקה המהותית של עם ישראל לארץ ישראל. א"י, טוען השל, אינה סתם מקום, אלא היא והערגה אליה – חלק ממהותו של עם ישראל.

ספר הספרים, מציין השל, הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.

כפי שציין בונדי, השל היה שותף למאבקים רבים. הוא הלך שלוב יד עם מרתין לותר קינג במצעד הגדול למען זכויות השחורים. מבחינתו של השל, ההשתתפות במאבק למען השחורים, למען הצדק, הוא מעשה דתי חשוב, מצווה, חזרה לדרכם של הנביאים. זו מצווה מוסרית, מצווה של צדק, החשובה לא פחות מהמצוות המעשיות. אין הוא מבטל את אותן המצוות, אלא מוסיף עליהן את המצוות הנבואיות של המאבק למען תיקון עולם, למען עולם צודק יותר. אך ללא עם ישראל, התנ"ך הוא סתם ספר, נייר ודיו. גדולתו של התנ"ך באה לידי ביטוי באמצעות עם ישראל, שבכוחו להעניק חיים לאותיות הללו ולממש את תוכנן – בפעילויות המוסריות ובמאבקים למען הצדק.

התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור הכלח, ועמו לא יפוג. הנשיה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו".

כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.

השל רואה בהקמתה של מדינת ישראל נס. באופן טבעי אי אפשר להסביר לא את הישרדותו של העם היהודי ולא את הקמת המדינה. "בתקומתה של מדינת ישראל יש מן הפריצה אל נתיבות השגה וחוויות חדשים לחלוטין. היא מבטלת את תפיסותינו המקובלות, את ציפיותינו הקבועות. מהותה היא הצהרה ברבים. על כן, יש ששיבת ציון חדשה זאת מביכה כה רבים מאתנו הנשענים בפעילותם הרוחנית על הליכה אחר המקובל והידוע. … האירועים הפלאיים אשר הם כה מרכזיים ביהדות ובנצרות נראים מוזרים מפני שהם מחוסרי תקדים. שיבת ציון היא דרמה חסרת תקדים, אירוע מיוחד במינו, ללא משל הדומה לו וללא נמשל … מדינת ישראל היא נס עטוי מסווה, נס נסתר, הדברים נראים טבעיים ומסתירים תמיהה מרעישה. ציון הנבנית מחדש נהפכת למבשרת השגה חדשה, מראה היאך ההיסטוריה שזורה במיסתורין".

השל מעלה על נס את הדבקות של עם ישראל באדמת ארץ ישראל. הדבקות הזו היא הביטוי המוחשי לזיקה הייחודית של עם ישראל לא"י. הוא מתאר את ההיסטוריה היהודית מימי אברהם אבינו ועד ימינו כהיסטוריה של זיקה לא"י ואי ויתור עליה. "אין דבקות של עם לארצו המקבילה לזו בכל העולם כולו. הבית השני נחרב בידי הרומיים בשנת 70, מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948. במשך הפסק זמן ארוך זה, מעולם לא הייתה א"י בית לאומי לאומה אחרת, מעולם לא נחשבה כישות גיאופוליטית נפרדת, לא הייתה מעולם מדינה עצמאית. היא נכבשה וחזרה ונכבשה לא פחות מארבע עשרה פעמים בשלוש עשרה מאות שנים. כל כיבוש בלע אותה כשטח כיבוש הנשלט מבחוץ, וכל אחד מהם הותיר את מורשתו בצורת חיילים, עבדים וצאצאיהם. הללו היו חסרי כל זהות אתנית או תרבותית משותפת. … המאה התשע עשרה מצאה בארץ ערב רב מגוון של לאומים, קבוצות אתניות ולשוניות, ואמונות דתיות. מלבד היהודים, לא ראה איש מהם את ארץ ישראל כמולדתו, כיחידה לאומית פוליטית הראויה לעצמאות ולאומיות … ליהודים ולהם בלבד הייתה זו המולדת היחידה והמקודשת, המקום הבלעדי בו יכלו להעלות על הדעת למצוא חופש ועצמאות, הארץ אליה נשאו לבם ונפשם במשך מאות רבות ואשר בה דבקו שורשיהם על אף כל מצוקותיהם. לתנועה הלאומית היהודית הייתה ארץ ישראל, על כן, לא רק מקום אשר בו, כעובדה היסטורית, ישבו היהודים. הייתה זו מולדת אשר עמה נשמר קשר בל ינתק, בעל אופי לאומי, פיסי, דתי ורוחני, אשר בה למעשה נשאר גרעין יהודי, ואשר בה היה עתה שוב יסוד בעל משקל באוכלוסיה. כל גדולה שצמחה מארץ זו בשירה, בסיפור, באדם, ברעיונות, בהשראה, הייתה תוצאת החיים היהודיים בארץ. כאן נוצרו היצירות הגדולות של העם היהודי: התנ"ך, המשנה, התלמוד הירושלמי, המדרשים, השולחן הערוך וקבלת האר"י. חוץ ליהודים, אין אומה אשר יצרה ספרות מקורית בעלת משמעות מכרעת בארץ ישראל. … לעם היהודי, ארץ ישראל היא ביתו, תקוותו וכל קניינו אשר לו. אין אלה זיכרונות העבר בלבד, הקושרים אותנו לארץ, כי היא כל תוחלתנו וייעודנו".

ארץ ישראל היא הארץ היחידה המאפשרת קיום חיים יהודיים מלאים. "ישראל היא הארץ היחידה בעולם אשר אין בה אנטישמיות, אין בה צורך ב'ליגות נגד השמצות', בארץ זו ניתן ליהודי לחיות חיים יהודים מלאים לפי המסורת והמצפון; בה ממלאת השבת את הרחובות, לא רק את הבתים; בה הלשון היא עברית".

מעניינת האבחנה של השל – "חיים יהודיים מלאים לפי המסורת והמצפון". אני מפרש זאת כהכרה במלאות החיים היהודיים, גם של מי שאינם חיים על פי ההלכה. בדומה לרב קוק, השל מעלה על נס את העולים לא"י, החלוצים הציוניים, כמי שמאצילים על א"י השראה ומחדשים את נוכחות האלוהים בה, על אף חילוניותם. ואף על פי כן, בקשר לארץ בלבד, ללא זיקה לדת, אין טעם, זו מעין עבודת אלילים. "אנו מוקירים את האוויר שאנו נושמים, אולם אין אוויר עבודה זרה. דברי ימי ישראל הם ערגה לארץ, אולם אין הארץ אליל. תפוחי האדמה הגדלים באדמתה אינם בעלי כוח מגי. איננו סוגדים לאדמה. ארץ ישראל ללא אלוהי ישראל, היום כאן – ומחר איננה".

אף שהשל היה אזרח ארה"ב – המדינה הדוגלת בהפרדה מוחלטת בין דת ופוליטיקה, בעיניו לא תתכן הפרדה כזאת. התנ"ך כולו עוסק בפוליטיקה. הנביאים מנהלים מאבקים פוליטיים חברתיים למען צדק חברתי, למען היתום, האלמנה, הרעב. אי אפשר להפריד בין דת ופוליטיקה.

אי אפשר להפריד את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל מן הדת, ולהציגה אך ורק כהתפתחות היסטורית. הקמת המדינה היא גם תהליך תיאולוגי. מדינת ישראל היא מדינה קדושה. אמנם תקומת מדינת ישראל אינה תהליך דטרמיניסטי שהיה מוכרח להתרחש לאחר השואה, אלא היא בחירה של עם ישראל, אולם אין זאת התמונה השלמה. "… היא גם קיומו של צו עליון. ה' הוביל אותנו דרך שבעת מדורי הגיהינום ואמר לנו: שובו, בני אדם, אל ארץ הקודש. ואנו הלכנו בעקבות הצו, 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם'. … מאז ימיו של אברהם אבינו למדנו כי גם עניינים פוליטיים נמצאים במסילת התעניינותו של האל. … למסתכל בעיני הרוח אין כל ספק כי השיבה לא"י עולה בקנה אחד עם אותה השגחה נסתרת שבהיסטוריה היהודית. היא אימותה של הבטחה תנ"כית. היא הצילה נפשות כה רבות, קראה להתמסרות מופלגת וקרבנות כה רבים, והחייתה את התקווה. השיבה לארץ ישראל היא אירוע בו חי העבר, היא אות לבאות".

שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים הביאה את השל לדון לעומק במעמד א"י. התרגשות עצומה אחזה בו. היא ניכרת בכל עמוד בספר. שחרור ירושלים וחבלי א"י נראה לו כתחילתו של עידן חדש. תקומה לחיים מחדש של הנביאים. א"י היא ארץ הנבואה בעבר, ובכוחו של עם ישראל לאפשר לה להיות ארץ הנבואה בהווה. השל עוסק בירושלים, במקום המקדש, במקום עקידת יצחק. קידוש השם של היהודים בשואה גדול יותר מקידוש השם בעקידת יצחק, ובחירת האודים המוצלים מאש להקים את מדינת ישראל בא"י היא קידוש השם גדול אף יותר. "ישראל שנולדה מחדש, קדושה היא. על כן, בחדרי נשמותינו הכאובות קדושה מדינת ישראל. למה נבחר הר המוריה להיות מקום המקדש, ולא הר סיני, שבו ניתנו עשרת הדברות? והתשובה היא: כי על הר המוריה עקד אברהם את בנו יחידו לקרבן, וקדושת הקרבן עולה על קדושת הדברות. גדול הרבה יותר מהקרבתו של יצחק היה הקרבן על קידוש ה' באושוויץ, בברגן בלזן, בדכאו, בטרבלינקה וביתר המקומות. מדינת ישראל נבנתה על אותו קידוש ה' … הצלתו של עם מסבל גשמי ומסכנת חורבן על ידי ההתבוללות האוכלת בכל פה… גאולת הארץ מצחיחותה ושממותה, אשר נגרמה בעטיין של הזנחה והשחתה בידי אדם וטבע, הם כאחד מעשים שבקדושה".

המסר המרכזי בהגותו של השל אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך. "למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השניה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה".

התעלמות מהגותו הציונית של השל מציגה באופן חלקי ולא נכון את דמותו ותורתו. כיוון שהשל לא ראה כל סתירה בין לאומיות יהודית לבין הומניזם אוניברסלי, כך אין לראות סתירה בין תורתו לבין הלאומיות היהודית. ולכן, אין כל מקום להשתוממות על תחיית הגותו של השל בציונות הדתי. אמנם, יש בקרב הציונות הדתית מי שדוגלים בלאומנות קנאית, מסתגרת וקסנופובית, אך רבים אחרים דוגלים בלאומית הומנית, ליברלית ופתוחה לעולם. בעבורם, השל מהווה מקור השראה.

* "הארץ"

אחריות הפרט

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו בעבורי עד היום, בחלוף 45 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". יש כאן דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. לעולם, אמרו חז"ל, כלומר תמיד, על האדם להתייחס למעשיו עד כה, הטובים והרעים, כאילו הם מאוזנים. "כאילו", כי הרי הם לא באמת מאוזנים. אדם אחד היטיב לעשות כל חייו, האחר הרבה לעשות רע. אבל המסר הוא, שאם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.

אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. הגמרא קוראת לפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה". ברוח ה"היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר", מרחיב הכתוב את הרעיון ואומר. לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם כולו הוא כזה. ולכן, עליך לראות את עצמך, כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו.

זו דרישה כמעט אל-אנושית או על-אנושית, למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם, גם אם על דרך ההפלגה וההפרזה, לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.

תנועת העבודה הציונית בנתה את עצמה על ערך ההגשמה האישית. היא לא הבטיחה לפרט חיים טובים, אלא דרשה ממנו הגשמה, בעליה, בהתיישבות, בעשיה חברתית, בביטחון – באמירה שמה שיבטיח לעמנו חיים טובים, הוא מה שאני אעשה.

הרעיון הקיבוצי אינו של חברה המסירה מן הפרט את אחריותו, כי הכלל דואג לו, אלא מבוססת על לקיחת אחריות של הפרט על הכלל כולו. פרי עבודתו לא נועד לפרנס רק את עצמו, אלא את כלל החברה, ולכן האחריות הנדרשת ממנו גדולה יותר. כל מה שקורה בחברה קיבוצית, הוא פרי העשיה הוולונטרית של כל אחד מחבריה, הנוטל אחריות עליה. השבר של הקיבוץ, הוא תוצאה של חברים לא מעטים שבחרו להיות פאסיביים ולא לקחו את האחריות, אלא ניצלו לרעה את הטוב שיצרו החברים שנהגו כנדרש מחבר קיבוץ. כל ההצלחות וההישגים הגדולים של הקיבוץ ושל התנועה הקיבוצית, הם תוצאה של החברים הרבים שנטלו אחריות. קיבוץ אורטל הגדיר את עצמו, לפני כשלושים שנה, "קיבוץ של אינדיבידואליסטים". יש הרואים בכך אוקסימורון, אך האמת היא, שלא זו בלבד שאין סתירה בין קולקטיביות ואינדיבידואליזם, אלא שהצלחת הקולקטיב מותנית בכך שייבנה מאינדיבידואליסטים שייקחו על עצמם את האחריות. הסתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם.

ברל כצנלסון, מורה הדרך של תנועת העבודה, ייחס את רוח ההגשמה העצמית של תנועת העבודה, לרוח ההגשמה העצמית ביהדות; באותו מאמר חז"ל שהצגתי. "תנועתנו ירשה את הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת הכרעה".

את התפיסה התנועתית הזאת, של אחריות הפרט וכף המאזניים, היטיב לבטא יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, בקריאה לנוער העברי, בעיצומו של המאבק בבריטים:

"נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.
וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.
על כף אחת:
שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.
ועל כף שניה:
תככי מסחר ופוליטיקה,
והתככים, משקלם כבד.

נוער זכור!

בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים,
השלך עצמך בכח ובאומץ.
זה יכריע, המאזן ישתנה.

נוער שמע!"

"זה יכריע", אומר שדה לנער – העובדה שאתה תשליך את עצמך בכח ובאומץ על כף המאזניים, היא המעשה שישנה את המאזן.

****

בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים פסוק קצת סתום וקשה להבנה: "אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".

על פי פשט הכתוב, נותן המתפלל ביטוי לתפיסה של אפסות האדם. מי אני, מול האל הכל יכול – אחת היא אם נוצרתי או לא נוצרתי. אם כן, מי אני ומה אני בעולם?

הפירוש של הרב קוק לפסוק, ב"עולת ראי"ה", הפוך לגמרי: "לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי, כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות… אבל עכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי, כי לא מילאתי את תפקידי, אף על פי שהתפקיד כשלעצמו כבר מוטל עלי, אך לא הגעתי אליו, לכן עדיין איני כדאי".

הרב קוק טוען שלכל פרט יש תפקיד בעולם. למה לא נולדתי במיליוני השנים שקדמו להולדתי? כי עוד לא היה בי צורך. אם נולדתי ביום מסוים, אות הוא כי כעת העולם זקוק לי. יש לי מטרה בעולם. ואם איני מממש בפועל את המטרה לשמה נועדתי, חיי הם בזבוז – העולם חסר את טביעת חותמי הייחודית, ואני חשוב כאילו לא נולדתי.

אפשר לקחת את דבריו של הרב קוק לדה-הומניזציה; כאילו אין לחיי אדם ערך בפני עצמם, אלא רק כמכשיר וכו'. אך זו לא כוונתו, והוא כתב הרבה על החיים כערך. משמעות דבריו, היא דרבון האדם לא לחיות סתם, כסטטיסט בעולם, אלא להבין שיש לו אחריות גדולה, לא רק לחייו אלא גם לכלל. איך אדם יודע מה תפקידו הייחודי, מה תכלית בריאתו? הוא אינו יודע. תפקידו לחפש. כלומר לחפש היכן הוא יכול, בכל רגע נתון, לפעול ולתרום לכך שהחברה שבה הוא חי תהיה טובה יותר.

****

אני מאמין באחריות הפרט. סוגיות של אחריות הפרט עומדות לפתחנו תדיר. דוגמה אופיינית מהתקופה האחרונה, היא סוגיית סרבני החיסון. הסרבנות של הורים לחסן את ילדיהם, מעבר לפגיעה הקשה שלהם בילדיהם חסרי הישע – היא התנהגות סוציומטית קיצונית, שגורמת סבל ואסונות ופוגעת בבריאותם וחייהם של אחרים, של ילדים אחרים ושל מבוגרים אחרים. האחריות להתחסן ולחסן את ילדינו, אינה רק אחריות על עצמנו, אלא על החברה כולה. לכך בדיוק כיוון הכתוב: "בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

דוגמה נוספת קשורה לתאונות העבודה הקטלניות. אביא כאן דברים שכתבתי בנדון בבמה אחרת:

"הקסדה והאפוד הקראמי חיוניים מאוד להגנה על חייהם ושלמותם של חיילי צה"ל. אבל הם מכבידים, מציקים, כבדים, חמים, מאוד לא נעימים. ולכן, חיילים לא מעטים מסירים אותם, ואלמלא הפקודה, הם היו נמנעים מלשאת אותם. למה? הרי אלה החיים שלהם! הרי זה לא הגיוני! נכון. אבל זאת עובדה.

גם סימוס בנהיגה או אי חגירת חגורת בטיחות מסכנת את הנהגים, ובכל זאת רבים מהם מסכנים את חייהם ואת חיי הנוסעים, ואלמלא האכיפה והפחד מעונש התופעה הייתה גדולה לאין ערוך.

באותה מידה, אין להתפלא על כך שפועלי בניין מעדיפים להסתכן ולא לעבוד חגורים ברתמה וחובשי קסדה. זה לא הגיוני, אך כנראה שזה קורה. ולכן, נכון לאכוף זאת עליהם.

במלחמה בתאונות העבודה, יש צורך בחקיקה ובאכיפה. האכיפה צריכה להיות כלפי הקבלנים, מנהלי העבודה וכן, גם הפועלים. גם כלפי יחידת הקצה.

ההסכם בין ההסתדרות והקבלנים בנושא הבטיחות, כלל גם אופציה של קנס לעובדים שהמעסיקים הנפיקו להם קסדה ורתמה והם עבדו ללא אמצעי הבטיחות האלה.

מזכיר הסתדרות עובדי הבניין והעץ התראיין בנושא אצל קרן נויבך. לא הייתי מכנה זאת ראיון, אלא חקירה, ולא אצל 'החוקר הטוב'. חקירה קשה, רוויה לעג ובוז למרואיין, על כך שמענישים את הפועל ולא את המעסיק.

למה? האם הפועל אינו נדרש לאחריות? האם הוא אינו אחראי לחייו? הוא ילד קטן?

תמיד מדברים על תסמונת הש"ג. הביטוי לקוח מפרשת ליל הגלשונים – התקפת המחבל על מחנה 'גיבור'. הלוחם ששמר בש"ג, שראה את המחבל חודר לבסיס, נמלט על נפשו, אפילו לא ירה באוויר לאזהרה, וכתוצאה מכך נהרגו 6 חיילים ו-10 נפצעו. החייל, רוני אלמוג, נדון לשנה וחצי מאסר בפועל, והחלה זעקה ציבורית על כך ש'הפילו הכל על הש"ג'. זה לא היה נכון, כי גם קצינים נענשו, הודחו וננזפו, עד רמת המח"ט שהודח מתפקידו, למרות שנכנס לתפקיד רק חודש לפני האירוע. העונש של הש"ג היה מוצדק. ברגע שהוא שומר בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה. עליו מוטלת כל האחריות. ועל האופן שבו נהג – הוא היה ראוי לעונש הכבד שקיבל.

הגישה המשחררת את הפרט מאחריות, היא גישה פסולה".

****

כל סיפור ההתיישבות בגולן הוא סיפורם של אנשים שלקחו אחריות אישית, באמצעות הגשמה עצמית – שהטילו עצמם על כף המאזניים כדי להשפיע על מאזן החברה והמדינה. כך תושבי הגליל והעמק שהלכו לראש הממשלה במלחמת ששת הימים ותבעו מהממשלה להורות לצה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מהסיוט של "הרמה הסורית". כך קומץ הצעירים מקיבוצי הגליל, שלא המתינו לממשלה, למוסדות המיישבים ולתנועות ההתיישבות, אלא התארגנו מיד אחרי המלחמה, וחמישה שבועות אחריה עלו לגולן והחלו את מפעל ההתיישבות בגולן. גם ריבונות ישראל על הגולן חלה בזכות מאבק שיזמו והובילו תושבי הגולן וכך גם חוק משאל עם, המקשה מאוד על נסיגה משטח ריבוני. התארגנות תושבי הגולן הובילה את הציבור הישראלי למאבק "העם עם הגולן" שמנע את הנסיגה מהגולן בשנות התשעים, והציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.

הגולן הוא קהילה של קהילות, וכל קהילה מבוססת על הפרטים שבתוכה, ועל נכונותם לפעול בה, לראות את עצמם אחראים לה. כך הקהילה היישובית, וכך קהילת הגולן. הייתי שותף לחבורת שותפים לדרך, שצעדה לבחירות תחת הדגל של חברת מופת. העובדה שנחלנו אכזבה בבחירות, אינה משחררת אותנו מאחריות לנסות להגשים את החזון. חברת מופת לא תבנה מלמעלה, אלא מיוזמתם ואחריותם של האנשים שיבחרו להוביל אותה, ברמה החברתית, הוולונטרית. זה האתגר הגדול שלנו.

אמר נשיא ארה"ב ג'ון פ' קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה".

* "שישי בגולן"