בגלגול הזה / שלום חנוך

פינתי השבועית ברדיוטק, 2.1.23

הערב נאזין לאחד משיריו היפים ביותר של שלום חנוך ומהאהובים עליי ביותר מבין שיריו. מסוג השירים שכאשר אני קורא את מילותיהם אני מתבאס במקצת על כך שלא אני כתבתי אותם. כלומר, אלה שירים שמבטאים את מחשבותיי, רגשותיי ואמונותיי.

השיר הוא "בגלגול הזה", שיר הנושא של התקליט "בגלגול הזה", שיצא לאור ב-1991. זה שיר של ברכות ואיחולים, ושלום רומז שאין לו עניין באיחולים שיתגשמו בעולם הבא. כל מה שהוא מאחל לאחרים ולעצמו – נועדו להתקיים בגלגול הזה.

אמור לי מהם איחוליך, ואומר לך מי אתה. כשאני קורא מה שלום חנוך מאחל, אני יכול לקבוע שהוא טיפוס כלבבי, כי אני מזדהה מאוד עם הדברים.

הדבר הראשון שהוא מאחל הוא להיות תמיד שמח ולעולם לא להפסיק לשיר. צמד האיחולים הבא מעניין מאוד: שתמיד תמשיך לגדול ושתמיד תישאר צעיר. יש סתירה בין השניים? השאלה היא מה פירוש לגדול ומה פירוש להישאר צעיר. ילדים מדברים על "לגדול" בהקשר של גיל. לטעמי, שלום חנוך דיבר על גדולה, במובן של האישיות. להיות אישיות גדולה יותר. מה זה? אותם הדברים שהוא יפרט בבתים הבאים. ועם זאת, הוא מאחל צעירות תמידית, ומכאן שגם הצעירות אינה כרונולוגית אלא מנטלית, תפיסתית. כלומר, שמירה על רוח צעירה, על אנרגיות, על התחדשות. והוא מפרט: שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה. מי שתמיד הולך קדימה ולא מאבד תקווה, הוא צעיר, בלי קשר לגילו. והוא גדול. והוא מאחל לדעת שלום וטוב ו"שתמצא את האהבה".

גם הצמד הבא מבטא שניות – שתשכיל להיות ביחד ולהישאר חופשי. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. היא מתכתבת עם דבריו של הלל הזקן: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני? אני הטמעתי בקיבוצי אורטל את המסר והסיסמה שהיא אתגר גדול: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. זאת, להבדיל ממי שרואים סתירה בין קולקטיב לאינדיבידואליזם. אין סתירה כזו. סתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם. יש תמיד מתח בין יחיד ויחד, והאתגר הוא למצוא את ההרמוניה שיש בה גם וגם; גם להיות חלק מיחד וגם לשמור על עצמיות וחופשיות כיחיד. בית המדרש "מעגלים" שאני חבר בו ומנחה שלו, עוסק השנה לאורך כל השנה בסוגיית היחיד והיחד. אני מזדהה מאוד עם השילוב הזה שעושה שלום חנוך.

"שתוכל למצוא תועלת גם במצבים קשים" – עוד מסר שאני מזדהה עמו בכל מאודי. ודומני שאני בהחלט עומד בו ומוצא תועלת, חיוב ואף שמחה גם במצבים הקשים. הרעיון הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הרעיון של "שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה". תמיד. גם במצבים קשים. תמיד ללכת קדימה ולעולם לא לאבד תקווה.

"שתמיד תהיה צנוע ושתמיד תהיה בריא". מה הקשר? יש קשר. המרדף אחרי כבוד, שררה ותהילה הורס את הבריאות הנפשית ולעתים גם הגופנית.

והפסוק שאני הכי מזדהה אתו: "שתצליח שחייך לא יהיו לריק". אין דבר החשוב לי יותר מלמצוא משמעות לחיים ומשמעות לכל מה שאני בכל יום. הפסוק הזה מתכתב בתודעתי עם תפילתה של לאה גולדברג, לאלוהיה " לבל יהי יומי

עליי כתמול שלשום, לבל יהי עליי יומי הרגל". לא מדובר כאן, בכך שלא יהיה לי יום מצ'עמם, אלא שבכל יום אמצא את המשמעות לחיי בכל מה שאעשה באותו יום.

"שתהיה אל אחרים כמו שאתה אל עצמך" – הלא כבר רבי עקיבא פסק שהכלל הגדול בתורה הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". והלל הזקן אמר, על דרך השלילה, שכל התורה כולה על רגל אחת היא "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

"שתתברך במה שיש ושתשמח בחלקך". לכאורה, יש סתירה בין המסר הזה, לבין המסר של לעולם תמשיך לגדול ושל תמיד תלך קדימה. בעיניי, אין כאן סתירה אלא השלמה. תמיד תצעד קדימה ותשאף לגדול, אך לא מתוך ביטול היש שלך ולא מתוך מיאוס בחלקך. לא. יש בך ויש לך דברים טובים – תתברך בהם. הכר בערך עצמך. הערך את מה שיש לך. שמח בחלקך. ומתוך ההכרה הזו, תמשיך לצעוד קדימה ותמשיך לגדול. ההכרה הזאת והשמחה בחלקך, הם שיבטיחו שהצעידה קדימה אינה מתוך תסכול, מרמור, נרגנות, אלא מתוך שמחה ורצון להוסיף עוד נדבך על הטוב הקיים. אנשים מתוסכלים ונרגנים – יישארו כאלה גם אם ישיגו עוד. אנשים השמחים בחלקם, וכאלה שיודעים למצוא תועלת גם במצבים קשים, יתברכו וישמחו מההתקדמות ומהגדילה.

"שתמצא את דרכך בכל דרך שתלך". איזה יופי. אדם מתכנן ללכת בדרך מסוימת, אבל זה לא צלח לפי תכניותיו. הוא מצא עצמו בדרך אחרת. גם בדרך הזאת הוא יכול למצוא את דרכו, אולי אפילו באופן מוצלח יותר מאשר בתכנית המקורית.

"ושתדע להישרד מול הגורל המתהפך". האמת היא שאני פחות מתחבר להישרדות. זו בעיניי ציפיה נמוכה מדי. אבל אני רואה בפסוק הזה, בהקשרו בתוך השיר, מסר שתנאי להישרדות הוא כל אותם דברים שנאמרו בשיר. בלעדיהם, אין שום טעם בהישרדות ולכן אין כל יכולת לשרוד.

והפזמון: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב, הו בגילגול הזה. זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל, ועוד בגלגול הזה.

אתמול הגעתי למחצית הגלגול, לגיל שישים. חבר שאל אותי לפני ימים אחדים מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי השישים. השבתי לו: האזן למילות השיר "בגלגול הזה" של שלום חנוך – שם נמצאת התשובה.

מילים, לחן וביצוע – שלום חנוך הנפלא.

שתהיה תמיד שמח

שלעולם לא תפסיק לשיר

שתמיד תמשיך לגדול

ושתמיד תישאר צעיר

שתמיד תלך קדימה

ושלא תאבד תקווה

שתדע שלום וטוב

ושתמצא את האהבה.

שתשכיל לחיות ביחד

ולהישאר חופשי

ושתוכל למצוא תועלת

גם במצבים קשים

שתמיד תישאר צנוע

ושתמיד תהיה בריא

ושתצליח שחייך

לא יהיו לריק.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

הגילגול הזה.

כי זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שתהיה אל אחרים

כמו שאתה אל עצמך

שתתברך במה שיש

ושתשמח בחלקך

שתמצא את דרכך

בכל דרך שתלך

ושתדע להישרד

מול הגורל המתהפך.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שיהיה לך טוב

ושתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

בזכות השמירה על הדת והמרד בדת

בזכות מה קרה הפלא הגדול של העם היהודי – איך זה שבניגוד לכל עמי קדם שגלו ממולדתם או שארצותיהם נכבשו בידי מעצמות, העם היהודי הוא היחיד ששרד? ואיך הוא הצליח לשרוד חרף היותו מנותק מאדמתו, מפוזר בין עמים רבים, נרדף וחלש? ואיך הוא הצליח למשות את עצמו מביצת הגלות וללכת קוממיות בארצו – לשוב לארץ ישראל, להחיות את השפה העברית, להקים מדינת לאום יהודית משגשגת?

יש לכך שתי סיבות: השמירה על הדת והמרד בדת.

בלי השמירה על הדת, העם היהודי היה מתבולל בסביבתו ונעלם. אין בכך ספק. השמירה על הדת, ההלכות של התבדלות מן הסביבה, הכמיהה לגאולה לאומית והגעגוע לציון, הם ששמרו על הזיקה בין היהודים הפזורים בכל רחבי תבל ועל עצם קיום העם.

אך ללא המרד בדת, של תנועת ההשכלה, של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ובעיקר של הציונות, העם לא היה יכול להמשיך ולהתקיים. בתקופת החילון במערב, אלמלא נוצרה האפשרות לקיום יהודי לא דתי; אילו העם היהודי היה ממשיך להסתגר בדל"ת אמות של הלכה, רוב העם היה הולך לאיבוד ונטמע בסביבתו. היו נשארות קהילות יהודיות פה ושם, אך לבטח לא לאום יהודי. אלמלא ההשכלה והקיום היהודי הלאומי, שאינו רק דתי, לא הייתה הציונות.

הציונות, כולל הציונות הדתית, הייתה מרד מובהק בדת. היהודים הדתיים דגלו בציפיה פאסיבית לגאולה נסית והיו מחויבים לשלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: לא לעלות בחומה (כלומר יהודים כבודדים יכולים לעלות לא"י, אך לא עליה לאומית של העם לארץ), לא לדחוק את הקץ (כלומר להמתין בסבלנות לבואו של משיח צדקנו שיגאל אותנו) ולא למרוד בגויים. יש גרסאות שונות לשבועות, אך העיקרון אותו עיקרון. הציונות מרדה בכך והתבססה על שלושה עיקרים: א. עליה בחומה. ב. דחיקת הקץ. ג. ככל שהדבר דרוש – מרד בגויים. גם תחיית השפה העברית הייתה מרד בדת, שראתה בעברית לשון הקודש ובהחייאתה – חילון וחילול שלה. ללא המהפכה הציונית, ספק רב אם העם היהודי היה שורד את השואה. לבטח היו נשארות פה ושם קהילות יהודיות, אך לא הייתה אומה יהודית.

המרד בדת לא היה התנתקות מן הדת ומן המסורת היהודית. משה מנדלסון, הדמות המרכזית בהשכלה, היה יהודי דתי אדוק. ודאי שהזרמים ביהדות הם זרמים דתיים. הספרות העברית, ספרות התחיה, שהייתה אף היא מרד בדת, הייתה מבוססת על הקניינים התרבותיים והרוחניים של מורשת היהדות. והציונות מעולם לא התנתקה מהיהדות. נהפוך הוא. הרצל אמר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים. היהדות הייתה מרכיב יסודי בתרבות הלאומית היהודית. עצם הרעיון של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, החייאת השפה וכד', ינקו כולם ממסורת ישראל.

המרד בדת יצר את הלאומיות היהודית, שאינה מנותקת מן הדת, אך היא רחבה מדל"ת אמותיה. הדת היא חלק ממנה, חלק חשוב, אך אינה תכליתה. ללא הדת, אי אפשר היה להקים ולקיים זהות לאומית יהודית. אך הזהות הלאומית היהודית רחבה ועמוקה הרבה יותר מן הזהות הדתית.

ההכרה בכך שהשמירה על הדת והמרד בדת הם ששמרו על העם היהודי והבטיחו שנצח ישראל לא ישקר, ראויה להביא להערכה וכבוד של כולנו הן לשמירה והן למרד. מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים – הנה, השמירה על הדת והשמירה על מסורת המרד ראויים להמשיך ולדור זה לצד זה בתוכנו, בדו-קיום של שותפות ציונית לצד קיום אורחות חיים שונים. התרבות היהודית על כל גווניה היא התרבות הלאומית שלנו, ובשל עתיקותה – רובה מבוססת על הדת וגם התרבות היהודית החילונית צמחה מתוך אותם שורשים. אלה שורשים של כולנו, והאינטרס לטפחם אינו אינטרס דתי בלבד, אלא אינטרס לאומי מובהק. אך התרבות היהודית אינה רק הדת ולבטח לא פרשנות אחת של כתבי היהדות. שבעים פנים לתורה – פירושם היום גם פנים שאינן דתיות.

כיוון שהדת היהודית היא דת ייחודית לעם היהודי בלבד ולעם היהודי יש דת אחת בלבד, העם היהודי אינו יכול להתנתק מן הדת, שהיא חלק ממנו. איני מקבל אמירה של יהודי, שהוא "חסר דת". מעצם היותו חלק מעם שיש לו דת – גם לו כפרט יש דת. יחסו אליה יכול להיות זה או אחר. גם יחס של עוינות וכפירה הוא יחס הנובע מהזיקה לדת. יהודי אינו כופר בדת הנוצרית, כי היא אינה נוגעת לו. אך הניסיון להציג זהות מוחלטת בין הלאומיות היהודית לדת היהודית מנותקת מן העובדות ההיסטוריות, מן המציאות הדמוגרפית ומן המציאות התרבותית.

כיוון שהעם היהודי אינו רק דת, אלא הוא קודם כל ומעל לכל לאום – אין שום היגיון שההצטרפות אליו תהיה רק דתית, וששומרי הסף של הכניסה לעם היהודי יהיו אנשי הדת בלבד, בטח לא הקיצוניים שבהם, ורק על פי ההלכה. שעה שרוב העם היהודי, בארץ ובתפוצות, אינו חי על פי ההלכה, בוודאי בפרשנות האורתודוקסית שלה – לא יתכן שמי שרוצה לקשור את גורלו עם העם היהודי ולהצטרף אליו, כדי לחיות כפי שחיים רוב היהודים בדורו, יידרש לאמץ אורח חיים של מיעוט בעם ישראל. זה לא יכול לעבוד. ההלכה חייבת להתאים את עצמה למציאות שהשתנתה, כפי שבעבר היא ידעה והשכילה להתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום, אחרת לא תהיה רלוונטית. התעקשות על מונופול אורתודוקסי על הגיור, תיצור מציאות של היטמעות המונית בעם היהודי בלי גיור. האם לאורך זמן אפשר יהיה לקיים רשימות יוחסין כדי לסמן את היהודים שכביכול אינם "כשרים" על פי הרבנות? הרי זה לא ילך.

כל הניסיונות להתנקש בחוק השבות, לא להכיר ביהדותם של רבים מאתנו, מובילים לקרע חמור בעם. ובסופו של דבר – נדונו לכישלון.

 * "שישי בגולן"

שמחות קטנות / מיכה שטרית ועמיר בניון

פינתי השבועית ברדיוטק, 26.12.22

בערב ראש השנה תשנ"ז, 1996, נפטרה ממחלת הסרטן דסי רבינוביץ', נערה בת 19; בחורה מקסימה, יפהפיה, רגישה, שכל המדינה עקבה בדאגה אחרי מאבקה על זכותו של החולה לטיפול הוגן – מאבק על הזכות לחיים ולבריאות, ואחרי התמודדותה ההרואית עם המחלה. דסי הקסימה באישיותה את החברה הישראלית כולה.

במענה הקולי שלה, הקליטה דסי שיר שכתבה:

עיגולי השמחה

לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.

לפעמים העיגול קטן,

אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…

כאשר עיגול השמחה גדול,

הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,

מקומות שלפעמים כואבים.

וככל שיש יותר עיגולים קטנים,

פחות מקומות כואבים.

יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן,

ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.

ודאי שואלים אתם – איך ?

כל אחד מאתנו חושב על דרך.

אפשר להביא לו סוכריה,

לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור

או אפילו פשוט לומר לו:

בוקר טוב, מה שלומך היום?

והכי חשוב,

לעשות את זה בכיף,

בשמחה, מכל הלב!

מיכה שטרית קרא את השיר, והוא היה ההשראה בעבורו, לכתיבת השיר "שמחות קטנות". שטרית כתב והלחין ושר יחד עם עמיר בניון.

השיר נוגע במוות ובחיים, ומעביר מסר של בחירה בחיים, בחירה באמת, בחירה בטוב, בחירה בשמחה – גם מתוך מעגלי הכאב. שטרית מעביר את המסר של דסי רבינוביץ'.

ספרם היפה של הדס רגב ירקוני ועופר רגב: "בת קול ברוח – תפילה ישראלית", שיצא לאור לפני 15 שנים, המוקדש לזכרו של סמ"ר אבי אפנר ז"ל, שנפל באסון המסוקים, "מבקש למזג את מעיינות התפילה היהודית ואת פלגי השירה הישראלית לאפיק אחד זך וטהור, הזורם תחת גשרי הזמן ורבדי השפה ומרווה את הנפש", כפי שכתבו היוצרים.

הספר בנוי מכפולות של עמודים, כשבעמוד הימני מופיע טקסט מן התפילה ובעמוד השמאלי – טקסט מן השירה הישראלית, שהמסר שלו קרוב או דומה למסר של התפילה, וביניהם כמה שורות שכתבו המחברים, על אודות הזיווג בין התפילה והשיר. הספר מעוטר בתמונות מרהיבות מנופי א"י.

בין השאר בחרו המחברים בשיר "שמחות קטנות". התפילה שלצדו, לקוחה מתוך תפילת שמונה עשר, והיא מתחברת לתמימים ודוברי האמת, שאותם יהללו המלאכים: "על הצדיקים ועל החסידים, ועל זקני שארית עמך בית ישראל, ועל פליטת בית סופריהם, ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו רחמיך ה' אלוהינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו. ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים".

וכך כתבו מחברי הספר: "איש אינו מועיד תפילה זו לעצמו. אין אדם שיעז להגדיר את עצמו צדיק, אלא אם כן הוא איננו צדיק כלל וכלל. קיימים אנשים אחרים אותם אנו רואים בחזקת 'צדיקים וחסידים'. אנשים תמימים ודוברי אמת, בהם אנו נפגשים במהלך יומנו, הם אותם אנשי מופת, שבהתנהגותם ובאישיותם משרים עלינו תחושה של אור קורן, המאיר את דרכנו בלילות חשוכים".

ביום שני שעבר, 19 בדצמבר, חל יום הולדתו השישים של מיכה שטרית. היה בכוונתי להשמיע את השיר בשבוע שעבר, ביום ההולדת, אך העדפתי להשמיע שיר של יצחק קלפטר, שהלך ימים אחדים קודם לכן לעולמו. היום נציין כאן את יום ההולדת של שטרית, ונכבד אותו בהשמעת את שירו היפה ביותר, בעיניי, המלמד על האדם יותר מכל מה שנאמר עליו – "שמחות קטנות".

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה

ואור גנוז בנשמת אפך

עמוק בלב, עיגולים של כאב

אתה שונא, אתה אוהב.

לחיי התמימים ודוברי האמת

וכל החיים את חייהם באמת

שזוכרים את השמש ונוגעים באור

שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.

יהללו, יהללוך מלאכים

לא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה

יהללו, יהללוך מלאכים

שמחות קטנות יאירו

כנצנוץ הכוכבים.

אתה כמו שאתה

אני אוהב את המנהג של פרסום שיר בפתח המידף.

זו פינה תרבותית, המרוממת אותנו אל מעבר לעיסוק השוטף ביום יום.

היא מכניסה אותנו לאווירת השבת עם משהו מן התרבותי, לעתים אפילו מן הנשגב.

השיר הוא גם חומר למחשבה ואפשר לפתוח את המסרים שלו לדיון.

כך אעשה במאמר זה, המתייחס לשיר שפורסם במידף שעבר, ומאוד לא התחברתי למסר שלו.

****

 כתבה תמר אשר:

בעולם שמנסה

כל הזמן לתקן אותך

האתגר הכי גדול

הוא להאמין

שלא רק שאינך מקולקל

אלא שאתה כמו שאתה

זה הדבר הכי נפלא שקיים.

זהו? אני כמו שאני זה הדבר הכי נפלא שקיים? אתה כמו שאתה זה הדבר הכי נפלא שקיים?

אין מה לתקן? אין לאן לשאוף? אין לאן לחתור? אין לאן להתקדם? אנחנו מושלמים?

זהו מסר ניו-אייג'י.

אני מעדיף את המוסר היהודי, שהוא מוסר של חובות, שדורש מאתנו תמיד לתקן את עצמנו, לעבוד על המידות שלנו ולחזור בתשובה (לא במובן המעוות של "המחזירים בתשובה" למיניהם). לא כיוון שאנחנו מקולקלים, אלא כיוון שתמיד יש מה לתקן, תמיד יש לאן לשאוף, כי איש אינו מושלם ולעולם איש לא יהיה מושלם. כל פסגה אליה מגיע אדם, היא הבסיס להעפלה לפסגה הבאה.

הרעיון של תיקון אדם ותיקון עולם, שהוא יסוד מוסד ביהדות, נועד להפוך את עצמנו לטובים יותר. אני מאמין בדרך הזאת ומואס ברעיון של ויתור לעצמנו, כי "אתה כמו שאתה זה הדבר הכי נפלא שקיים".

אני כמו שאני, זה לא הדבר הכי נפלא שקיים.

יש לי עוד הרבה לאן לשאוף והרבה מה לשפר. ויש לי הרבה מה לתקן.

גם אתה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בזיעת אפך

פרשת "בראשית", שאותה אנו קוראים השבת, פותחת את התורה ואת התנ"ך. יש בה הסיפורים הנפלאים על ראשית העולם וראשית האנושות – בריאת העולם, בריאת האדם, בריאת האישה, חטא הפרי האסור והגרוש מגן העדן, הפשע הראשון – רצח הבל. אך יותר מכל אלה – לוז פרשה זו, הפרשה הראשונה בתנ"ך, הוא המסר המרכזי של היהדות; היכולת להבחין בין טוב ורע ולבחור בין טוב ורע.

רק נוצר האדם, וכבר מציב בפניו האלוהים מבחן. "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז). אלוהים מבהיר לאדם מהי מהות העץ – אכילה בו תאפשר לאדם את היכולת להבחין בין טוב ורע. לא יאכל, יחיה בעולם שכולו טוב, בגן העדן, שבו כל הטוב נמצא בשפע אך ללא כל בחירה.

האדם אוכל מן העץ ואלוהים אינו מממש את עונש המוות. למה? הרי בכך הוא עלול לאבד את כושר ההרתעה. הרי יכול אלוהים להרוג את האדם ולברוא תחתיו בריה אחרת, משופרת, משודרגת, ממושמעת.

כנראה שאלוהים רצה דווקא בקיומו של האדם, המוכן לסכן את חייו כדי לבחור בחיים של משמעות, שיש בהם טוב ורע ובידיו הבחירה המוסרית, המאבק האינסופי עם היצר וההתמודדות עם המשיכה לרע, על פני גן עדן של שוטים שבו הכל קיים מן המוכן. אלוהים ממיר את העונש בגירוש מגן העדן, אל המציאות הארצית. 

מה הפיק האדם מהשהות בגן העדן? גן העדן הוא האידיאל, הוא השלמות. עתה, כאשר בידי האדם היכולת לבחור בין טוב ורע מצד אחד, ומצד שני – הידע מהו הטוב האידיאלי ולאן ראוי לחתור, כל האחריות עליו. גן העדן הוא אוטופיה. הפירוש המילולי של אוטופיה הוא: "אי מקום". האוטופיה, גן העדן, הוא מקום שאינו קיים בחיים הממשיים. הוא קיים כאידיאל שאליו על האדם לשאוף להתקדם. לעולם אין סוף לחתירה לשלמות הזאת, וזה האתגר הגדול בחיים. 

עם גירושו מגן העדן, נאמר לאדם: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (שם, ג', י"ט). מכאן ניתן להסיק שחיי עמל הם עונש, לעומת גן העדן, האידאל האוטופי שבו אין האדם צריך לעבוד. אולם עיון מעמיק יותר, יגלה שבגן העדן היה לאדם ייעוד: "ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (שם, ב' ט"ו). האידיאל, האוטופיה, גן העדן – הוא חיים של עבודה ויצירה.  

מהי, אם כן, הקללה? הקללה היא הקשר בין הזיעה לבין הלחם, בין העבודה לבין השכר, בין התרומה לבין התמורה. האידאל, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה כל קשר בין תרומה לתמורה. האידאל הוא חיים, בהם אדם נהנה מן השפע בזכות היותו אדם, ולא כתמורה על עבודתו, אך ללא כל קשר לכך, הוא יוצר, הוא עובד, הוא תורם, כי כך ראוי לחיות, כי אלה הם החיים הטובים, כי זהו גן העדן. 

האתגר האנושי הוא לממש את האוטופיה של הפרדה בין תרומה לתמורה. יש הטוענים שהפרדה זו נוגדת את טבע האדם. ואכן, טבע האדם כולל את יצר רדיפת הבצע, ואת יצר העצלות. האם אדם יתאמץ גם ללא תמורה אישית מיידית? האתגר האנושי הוא התמודדות עם היצרים. הקיבוץ הוא ניסיון להגשים את הרעיון ולקדם את האדם לגן העדן, לאוטופיה, לשלמות. 

האדם טעם מעץ הדעת והוא יודע להבחין בין טוב ורע. הפיתוי לרע הוא עצום. הוא מושך אליו את האדם כפי שמושכת אותו הגרביטציה אל האדמה. המוסר האנושי הוא המאבק של האדם בפיתוי לרע. בגן העדן לא היה זקוק האדם למוסר. בחיים הריאליים, המוסר, אותו רכש האדם כשטעם מעץ הדעת, הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים חברה. בחיים הריאליים, המלחמה ברע היא תנאי קיומי. 

****

מה אני קופץ פתאום עם הפרדה מלאה בין תרומה לתמורה? הרי מאז שאימצנו את המודל השילובי יצרנו זיקה מסוימת בין תרומה לתמורה. היום אנו נמצאים בתהליך שבו יש קריאת תיגר גם המודל השילובי. הצעה לחזור להפרדה המלאה כלל אינה על הפרק. מה דוחף אותי להזכיר את ההפרדה כאידאל?

בחיים המורכבים יש פשרות. לעתים המציאות מחייבת אותנו להתפשר על אידיאל, אבל אין זה הופך את הפשרה לאידיאל החדש (שגם עליו מתפשרים). גם אם התפשרנו, ראוי שנראה לנגד עינינו את האידיאל. את האוטופיה. אוטופיזם אינה הגשמה מלאה של האוטופיה, אלא חתירה לאוטופיה, חיים לאורו של האידיאל. דווקא היום, כאשר המאבק הוא על הפשרה, מן הראוי שנקודת הייחוס לדיון תהיה האידיאל בשלמותו.

****

אני מקווה ומאמין שבתהליך נבחר להמשיך בדרך השיתופית. אבל ההחלטה הזו היא החלק הקל. המאבק האמתי הוא ביום שלמחרת; לא רק השינויים החשובים המוצעים במודל השיתופי, בעיקר בתחום הביטחון הסוציאלי, שמשמעותם העמקה והרחבה של הערבות ההדדית, אלא המאבק על מהות חיינו כקיבוץ שיתופי.

חיי שיתוף הם אתגר שאינו פוסק; תמיד יש לעבוד על השיתופיות ולתחזק אותה, בדיוק כפי שתמיד יש לעבוד על הזוגיות, על המשפחתיות וגם על הקהילתיות, גם בקהילה לא שיתופית. תמיד יש לתחזק את הרצון להיות שותפים, את הנכונות להתחלק עם הזולת, את ערכי ההתנדבות, העשיה והתרומה – ללא כל ציפיה לתמורה בעדה, את העדפת האינטרס המשותף של החברה על האינטרס הפרטי, את תחושת החובה, המחויבות והאחריות של כל חבר לקיבוץ ולחברה הישראלית. חיי השיתוף תובעניים מאוד, וכרוכים בהם התמודדות עם עייפות, עם נפילות, עם התרופפות המתח, עם שחיקת החברוּת. ואף פעם אין להתייאש מהקשיים ומהאתגרים.

אני מזדהה עם התסכול והאכזבה שביטאה ענבל במידף הקודם, ממיעוט המתנדבים לבניית הסוכה וקישוטהּ. איני מזדהה עם נימת היאוש והעייפות בדבריה. והנה, שרון פ"א, בתגובתו בקבוצת הפייסבוק, הזכיר שני אירועים בחודשים האחרונים, שהיו מופת של התנדבות והירתמות.

שתי המשימות הגדולות ביותר שהובלתי בעשור האחרון, היו הצמיחה הדמוגרפית ושנת הארבעים. היו אלו שתי הצלחות גדולות, מוכחות. מה שאפיין את שתי המשימות הללו היה ההירתמות המרשימה של חברי אורטל, שהטו שכם להצלחת המשימה. לא כולם. תמיד יש מי שאינם משתתפים, יש גם מי שמפריעים. אבל הרוב הגדול היה שותף פעיל. בלי השותפות הזאת, היינו נכשלים. אז גם אם יש נפילות, אין כל סיבה למרה שחורה; להיפך, יש להמשיך ללכת, להתקדם, להציב אתגרים חדשים ולקיים את היש הנפלא שלנו.

****

הגדרת ה"אחריות מול עצמאות" במצגת הסיכום מחמיצה את המהות של האחריות הקיבוצית.

נכון להגדיר אותה אחרת:

הקיבוץ ה"מתחדש": אחריות רק על עצמי ומשפחתי.

הקיבוץ השיתופי החדש: אחריות על עצמי ומשפחתי ועל הקיבוץ כולו – הקהילה והעסק.

הקיבוץ השיתופי החדש: הרחבה והעמקה של ערך הערבות ההדדית.

הקיבוץ ה"מתחדש": המרת הערבות ההדדית ברשת ביטחון מינימלית.

****

אחזור לטענה שהחזון השיתופי יפה וצודק אבל לא ריאלי כי הוא נוגד, כביכול, את טבע האדם. על כך אמר יגאל אלון: "המתגדרים בבקעת הריאליזם, כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי לאפשרי".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

האם ניתן ליצור את העתיד?

יהודה הראל, "פרפר בחושך" – הם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד? הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'

אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים.

אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית". אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.

יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה.

השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?

סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.

ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.

אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.

יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצוינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי הייתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה הייתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?

וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.

התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.

לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.

יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת תאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.

יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.

האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?

קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה הייתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?

"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר", כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.

ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק.

הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.

ולפרטים על הספר ולרכישה – yehudaharel.co.il

* "שישי בגולן", "זמן קיבוץ", "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.11.21

* זרם ביהדות או: אל תקרא לי חילוני – לפני 11 שנים התקשרה אליי רכזת תחום לימודי יהדות במכללת "אוהלו" (שהיום היא חלק מהמכללה האקדמית תל-חי) והזמינה אותי להשתתף ברב שיח בנושא הזרמים ביהדות. היא סיפרה לי שישתתפו בפאנל רב אורתודוכסי, רב רפורמי ורבה קונסרבטיבית והיא מבקשת שאייצג בפאנל את היהדות החילונית. השבתי לה שאשמח להשתתף בפאנל, אבל יש בעיה קטנה. אני לא מגדיר את עצמי חילוני. היא השיבה "לא חשוב, העיקר שתבוא". ובאתי. נדמה לי שהיא הציגה אותי כנציג ההתחדשות היהודית או יהדות כתרבות. אולם בדברי הפתיחה שלי סיפרתי על שיחת הטלפון שקדמה ליום העיון.

בשלב השאלות שאלה אותי אחת הסטודנטיות מדוע איני מגדיר את עצמי חילוני. השבתי לה  שכיהודי טוב, אענה בשאלה. מי כאן בקהל מגדיר את עצמו חילוני? רוב הסטודנטים הרימו את ידיהם. ביקשתי לשמוע מעשרה מן הסטודנטים החילונים הגדרה מה זה להיות חילוני. מתוך עשר תשובות, תשע נפתחו במילה "לא". "לא שומר כשרות", "לא מתפלל", "לא מאמין באלוהים" וכד'. התשובה היחידה שלא נפתחה במילה "לא" הייתה: "אני נוסע בשבת". אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי וביום שני. כשהוא אומר שהוא נוסע בשבת, כוונתו היא שהוא לא לא נוסע בשבת. כלומר גם זו הגדרה על דרך השלילה.

אני לא רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה. ההגדרות שלי הן על דרך החיוב. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. אני תושב הגולן. אני חבר קיבוץ אורטל. אני לא מגדיר את עצמי על פי תגיות שאינן מדברות אליי, כמו שמאל/ימין, דתי/חילוני, מזרחי/אשכנזי.

אז אל תקראו לי חילוני.

זו תגובתי להצהרה של יאיר לפיד שהחילוניות היא זרם ביהדות.

* אוטוסטרדה רבת נתיבים – אם איני מגדיר את עצמי חילוני, באיזו קופסה אני משובץ?

כאשר בני הארץ הורידו מעפילים – כדי להגן עליהם מפני ציד המעפילים של הבריטים, הם התערבבו ביניהם, נטולי תעודת זהות, וכולם השיבו לשאלת השוטרים שדרשו מהם להזדהות: "אני יהודי בארץ ישראל". הנה, זו הגדרה שאני מזדהה אתה. אני מרחיב אותה לאני יהודי ציוני ישראלי בארץ ישראל.

אני קרוב יותר לדתיים האורתודוכסים, חבריי לבית המדרש הפלורליסטי המעורב "מעגלים", ולדתיים האורתודוכסים, המלמדים ולומדים במדרשת השילוב נטור, המעורבת, שאני היו"ר שלה, או הדתיים אורתודוכסים, שמתיישבים ביישוב המעורב רמת טראמפ שאני חבר בהנהלה שלו, מאשר לחילונים שחוגגים את האלווין, כולל בקיבוץ שלי (וגאה בכך, שבעקבות חגיגת ההאלווין באורטל בשבוע שעבר, העברתי החלטה בפורום חינוך שאני היו"ר שלו – שבאורטל אנו חוגגים רק את חגי ישראל).

אני שואף לראות את היהדות הישראלית כאוטוסטרדה רחבה ורבת נתיבים, ולא כשבילי עזים צרים (שביל העזים האורתודוכסי, שביל העזים הרפורמי וכו'). באוטוסטרדה הזאת אני חש חופשי לזפזפ בין הנתיבים השונים כיהודי בן חורין ומשוחרר מתגיות. אני יהודי מסורתי, אך המסורתיות שלי שונה משל רבים המוגדרים או מגדירים את עצמם מסורתיים. אך אם כבר לבחור הגדרה מן הספקטרום המקובל, אני קרוב יותר להגדרה "מסורתי". אך אני מעדיף להגדיר את עצמי כ"יהודי סתם". או כ"יהודי על-זרמי", כי אני מרגיש שיש בתוכי מן האורתודוכסיה הדתית-לאומית (לא החרדית), מן הזרם הרפורמי, מן הזרם הקונסרבטיבי, מן המסורתיות ומן החילוניות. ואני מעדיף להישאר כך, כדבורה המרחפת בין הפרחים השונים, יונקת מכולם ואני מקווה שגם מעשירה את כולם.

* סם מיתה – בתלמוד בבלי, מסכת יומא, נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי מהו שכתוב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'? זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה".

כאשר אני שומע את עסקני החרדים יוצאים בשצף קצף נגד מתווה הכותל, נגד תפילת נשים בכותל, נגד הגיור, את השנאה המבוססת על בורות כלפי הרפורמים, את ההחרמה של הרב גלעד קריב, אני מבין למי הכוונה בתורה שנעשית להם סם מיתה. הם לא זכו.

* נשיאה צינית לשווא – ח"כ שלמה קרעי הגיש הצעת חוק פרטית, המציעה לתעדף מי ששרת בצה"ל או בשירות לאומי בהעסקה ובקבלה למוסדות להשכלה גבוהה.

רעיון יפה. אממה? כשנכנסים לאותיות הקטנות מסתבר שהוא מציע להחריג מהחוק הזה את החרדים.

אם כן, זה שם מכובס להצעת חוק לאפליית ערבים, תוך נשיאה צינית לשווא את ערך השירות בצה"ל.

* רגע של תאולוגיה – מה משותף לדת היהודית ולדת הביביסטית? שתיהן דתות מונותאיסטיות.

* שובר את השיא של עצמו – אפילו בנורמות של השקרן המוחלט נתניהו, מי שלעתים נדירות נתפס על דבר אמת ושמשקר אפילו בשתיקה – לכנות את מנסור עבאס "ראש הממשלה בפועל" זה הישג נדיר. הוא באמת מצליח לשבור את השיא או ליתר דיוק את השפל של עצמו.

* פרא אדם – אפילו בקנה המידה הנמוך מים המלח של הביביזם, אמסלם הוא פרא אדם וחוליגן יוצא דופן.

* מוח קטן – בשיחה עם ח"כ כלפון מימינה, בה ניסה נתניהו לשחד אותו לערוק מימינה, להצביע נגד התקציב ולסחרר את המדינה לסיבוב בחירות חמישי, הוא אמר לו: "לציונות הדתית יש לב גדול ומוח קטן". בנוגע לאלה מהם שעוד נוהים אחריו, הוא צודק. לפחות באשר למוח.

* מי זה מי זה – יכול להיות שהאיש שתקף את ח"כ סילמן הוא אחד מאלפי תושבי הרחובות השלמים שיצאו מגדרם כשנתניהו יצא מהמספרה וקראו לו בגרון ניחר: חזור?

* הטבלה לא משקרת – הנתונים חד משמעיים. יש יחס הפוך, מובהק, חד-חד-ערכי, בין אחוז המתחסנים למצב התחלואה בקורונה במדינות העולם. ככל שהמדינה מחוסנת פחות, כך התחלואה בה גדולה, ולהיפך.

* משקמים את הריבונות – המבצע הגדול והמוצלח של לכידת הנשק הבלתי חוקי הוא ציון דרך ועליית מדרגה במלחמה נגד הפשיעה במגזר הערבי. אחרי העשור האבוד של אובדן הריבונות, מדינת ישראל חוזרת לגליל ולנגב.

* יש שופטים בבאר שבע – בעיניי, אריה שיף זכאי. בעיניי, אשמה מדינת ישראל שהפקירה את תושבי הנגב ואת ביטחונם.

אבל אף שלא זוכה, אני שמח שהוא לא נכנס לכלא. ברמה האישית, זה בעיניי העיקר.

בקשת הפרקליטות להטיל על אריה שיף ארבע שנות מאסר (!) הייתה מרושעת ומנותקת. אני מקווה מאוד שבית המשפט הנחית אותה על קרקע המציאות. אני מקווה מאוד שהם אפילו לא שוקלים ערעור.

במסגרת עבודות השירות הייתי שולח את שיף להרצאות על הנושא: הגנה עצמית.

* הרף הציבורי – הטענה שמאיר שטרית שילם דמי שתיקה נכבדים לעוזרת הבית כדי שלא תדווח על הטרדה מינית, לא הוכחה מעולם. שטרית מכחיש זאת. העוזרת לא הגישה תלונה וסירבה לבקשת המשטרה שתמסור עדות. ואולי אי הגשת התלונה ואי מסירת העדות נובעת מדמי השתיקה שקיבלה?

מבחינה משפטית שטרית לא היה אפילו חשוד וכמובן שעומדת לו חזקת החפות. אולם הרף הציבורי אינו זהה לסף הפלילי. כאשר עננה כבדה כזאת, המדיפה ריח רע כל כך, יושבת מעל אדם, אין הוא האדם המתאים להיות חבר בוועדה שממליצה על מועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מינויו פוגע באמון הציבור בוועדה ובתהליך.

אם רצה גדעון סער שאחד מחברי הוועדה יהיה שר משפטים לשעבר, הוא יכול לבחור שר שלא דבק בו רבב, כמו משה ניסים או דניאל פרידמן, למשל.

* רוח גבית לשחיתות – עסקת הטיעון עם ח"כ חיים כץ מנוגדת לאינטרס הציבורי המובהק של מלחמת חורמה בשחיתות. כאשר מדובר באישי ציבור ובמיוחד בנבחרי ציבור, אין מקום לשלושה דברים: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון.

האישום נגד כץ חייב להתברר עד תום בבית המשפט, בלי הנחות.

הגיע הזמן לפצל את תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועמ"ש. מן הראוי שהתובע הכללי, מצביא המלחמה בשחיתות, לא יהיה אדם שמתוקף תפקידו עובד באופן שוטף עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם. היועמ"ש הוא בשר ודם, וקשה להאמין שהחיכוך היומיומי עם רוה"מ והשרים אינו משפיע על שיקול דעתו לפסוק לקולא כאשר מדובר באותם אנשים. הדבר אינו מתיישב עם האינטרס הציבורי.

* כשמבודדים את ישראל – סגנית נשיא ארצות הברית קמאלה האריס אמרה בנאום בכינוס וירטואלי של הליגה נגד השמצה כי "כאשר מבודדים את ישראל בגלל שנאה נגד יהודים – זה אנטישמיות, ואי אפשר לקבל זאת".

נדמה לי שחל בלבול קטן בסדר המילים במשפט שאמרה האריס. נסדר אותו מחדש: "כאשר מבודדים את ישראל, זה בגלל שנאת יהודים וזו אנטישמיות".

* צדק מוחלט – במוסף "ישראל היום" התפרסם פרק מספרו של בוריס ג'ונסון "אפקט צ'רצ'יל". אגב, אפרופו אביב כוכבי, הנה ראש ממשלת בריטניה מצא זמן לכתוב ולפרסם ספר, שדרש השקעת זמן רב במחקר. (האמת היא שהספר הזה נכתב עוד טרם בחירתו של ג'ונסון לראשות הממשלה, אולם כעת הוא כותב ספר על שייקספיר). הפרק שפורסם עוסק בצ'רצ'יל ומדינת היהודים ומתמקד בדרכו כשר המושבות של בריטניה בשנות העשרים.

הכתיבה של ג'ונסון קולחת ולא נטולת הומור. עם זאת, ניכרת הערצת הכותב למושא הספר, כלומר לפחות על פי הפרק הזה, מי שמחפש ביוגרפיה ביקורתית לא ימצא אותה. או ליתר דיוק, הביקורת תוצג אך הכותב יפריך אותה.

הפרק מאושש את הידוע לנו, שצ'רצ'יל היה פילושמי, העריץ את העם היהודי והיה פרו-ציוני נלהב. עם זאת, אין הוא מסביר כיצד אותו צ'רצ'יל לא ביטל את הספר הלבן, שעליו מתח ביקורת כאשר פורסם, לאחר שעלה לשלטון, ולא פתח את שערי א"י לעליית יהודים בזמן השואה. מה שעוד אנו לומדים מן הפרק, הוא שג'ונסון עצמו הוא פרו-ציוני, ודומני שהוא היה מצביע בעד חוק הלאום.

ג'ונסון מתאר פגישה עם נציגות ערביי ארץ ישראל – "הוועד הפועל של הקונגרס הערבי-פלשתינאי" ב-1921, שבה הם הסבירו לו את התנגדותם לציונות ותבעו את ביטול הצהרת בלפור. "היהודים היו אלה שגרמו אקטיבית לחורבן בארצות רבות… היהודים שבטיים ולא ידידותיים לשכנים, ואינם יכולים להתערב עם מי שחיים בסביבתם… יהודי הוא יהודי בכל מקום בעולם" וכן הלאה (ה"וכן הלאה" הוא של ג'ונסון, שהסתפק בציטוטים האלה כדי שהקורא יבין את הנראטיב הפלשתינאי נגד הציונות כאשר בקושי היו יהודים בא"י). מתוך תשובתו של צ'רצ'יל: "יש צדק מוחלט בכך שליהודים, הפזורים בכל העולם, יהיה מרכז לאומי ובית לאומי שבו חלק מהם יכולים להתאחד. ואיפה זה יכול להיות אם לא באדמת פלשתינה, שאליה הם קשורים בכל נימי נפשם זה שלושת אלפים שנה"?

את אהדתו ליהודים ביטא צ'רצ'יל שנה קודם לכן במאמר, בו כתב: "אף אדם בר-דעת לא יכול לפקפק בעובדה שהיהודים בלי כל ספק הגזע המדהים ומעורר הכבוד ביותר שנראה בעולם אי פעם".

בהופעתו בפני ועדת פיל (1937) אמר צ'רצ'יל: "התחייבנו לרעיון שביום מן הימים, בעתיד הרחוק מאוד, בתנאים של צדק ומשפט ונוחות כלכלית, תקום שם מדינה יהודית גדולה, של מיליונים, הרבה יותר מהמתיישבים בארץ כעת" (ועל כך מעיר ג'ונסון: "היום אנחנו רואים איך החזון הזה התגשם. יש יותר משמונה מיליון ישראלים ויותר מ-75 אחוזים מהם יהודים")…

ג'ונסון מתאר את המשך עדותו של צ'רצ'יל בוועדה. "הוא הכחיש שייבא 'גזע זר' לפלשתינה. 'כלל וכלל לא', אמר, הערבים הם הכובשים. צ'רצ'יל ציין כי בתקופת ישו האוכלוסיה בפלשתינה הייתה גדולה לעין שיעור – והייתה יהודית ברובה. כל זה השתנה במאה השביעית לספירה, כאשר התחוללה המהפכה המוחמדית בהיסטוריה של העולם, וערב-רב של מוסלמים שטפו את המקומות האלה, הם הרסו הכל, ריסקו הכל ראיתם את הטרסות על הגבעות שהיו בעבר שדות חקלאיים, ותחת השלטון הערבי נותרו בשממונם".

כאמור, ג'ונסון עצמו מבטא עמדה פרו-ציונית ופרו-ישראלית מובהקת, למרות שהוא מותח ביקורת על ישראל שמתייחסת "באופן מביש" לפלשתינאים. "אם אתם חושבים שככל, יש צדק במתן בית לאומי ליהודים אחרי אלפיים שנות רדיפות, במקם שבו חיו בעבר ושהיה כמעט לא מיושב באותה עת; אם אתם חושבים שהיה חזון בתקווה שהכישורים שלהם יפריחו את השממה; אם אתם חושבים שזה לא רעיון רע שתהיה לפחות דמוקרטיה אחת, גם אם אינה מושלמת, בחלק זה של העולם – אולי תחשבו שצ'רצ'יל הוא במידה מסוימת גיבור".

יש לי הרגשה שאקרא את הספר הזה.

          * ביד הלשון

ברחל בתך הקטנה – הביטוי "ברחל בתך הקטנה", מקורו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא".

פירוש הביטוי הוא אמירת דבר בצורה מפורשת, שאינה משתמעת לשני פנים.

בפרשת השבוע מסופר על הצעתו של יעקב לדודו לבן: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". כיוון שהתנ"ך נוטה לצמצום, ומקובל עלינו שאין בו מילה מיותרת, מדוע אמר יעקב "רחל בתך הקטנה"? די היה שיאמר "רחל", והרי לבן יודע שהיא בתו הקטנה. השילוש הזה נועד לעגן את ההצעה ולמסמר אותה בצורה ברורה, שלא תשאיר שום ספק או אי-הבנה. רש"י פירש את הפסוק בעקבות חז"ל: "כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: 'אעבדך ברחל'. ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: 'בתך'. ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: 'הקטנה'. ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו".

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: יהי הכל

יהי הכל / שלמה גרוניך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.8.21

לפני שבועיים נפטר במאי התיאטרון עמרי ניצן, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי במשך 26 שנים. הוא נפטר בגיל 71 ממחלת הסרטן. יומיים לפני מותו יצא לאור ספרו "סיפורי התיאטרון שלי". קטעים ממנו התפרסמו בעיתונים לאחר מותו. סיפורים יפים, כתובים היטב ובעיקר – ניכרת בהם אהבתו האינסופית של ניצן לעולם התיאטרון, ואת ראייתו את תפקידו בתיאטרון הישראלי כשליחות תרבותית גדולה. מתוך הספר: "אני חולם להיות בתקופה של רנסנס. בתקופה של גילוי והתפתחות. התיאטרון העברי הוא אחד הביטויים הבולטים לרנסנס התרבות העברית. בהיותו אירוע פומבי, התיאטרון הוא אירוע פוליטי, וככזה הוא גם אחד הביטויים המוחשיים ביותר לתנועת התחיה הפוליטית – הציונות. עבורי, התיאטרון היה יותר מתיאטרון. מגיל צעיר הרגשתי שותף ויוצר בתוך רנסנס תרבותי שהולך ומתפתח, הולך מתעשר… אני גאה להיות חלק מחלום הרנסנס הציוני התרבותי הזה, אך מאוכזב ואכול תחושת החמצה, כשאני נוכח בהגשמתו על קרקע מציאות חיינו".

עמרי ניצן נולד אל תוך עולם התרבות העברית. אביו, שלמה ניצן, היה סופר, מתרגם ועורך מוערך, מהבולטים בסופרי דור תש"ח. עמרי גדל במתחם שנקרא "בית מגורי העיתונאים" – שני בניינים בתל-אביב, שנבנו על מגרש שנרכש בידי קבוצת עיתונאים בסיוע אגודת העיתונאים בתל-אביב, בקרבת מערכות העיתונים, שהתגוררו בהם 14 משפחות עיתונאים, ובהן המשפחות של טומי לפיד, יגאל לב, דוד לאזר, לוי יצחק הירושלמי ואחרים. לפני שלושה חודשים הוכרז המתחם כאתר לשימור בידי ועדת השימור של עיריית תל-אביב.

משחר ילדותו נמשך עמרי ניצן לבמה. כילד בכיתה ה' ביים את ההצגה "אמיל והבלשים" בבית ספרו. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז, ובין השאר ליווה בקולו את דני וסלי בביצוע המקורי של השיר האלמותי "אנחנו שנינו מאותו הכפר". לאחר שחרורו הוא למד בימוי בלונדון. במשך חמש שנים היה במאי הבית של "הבימה", עוד שנה היה במאי הבית של "הקאמרי", חמש שנים היה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, עוד שנתיים המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל ואז עבר לתפקיד חייו, המנהל האמנותי של תיאטרון "הקאמרי" ובמאי הבית שלו בשנים 1993-2019.  

בקריירה המרשימה שלו ביים ניצן עשרות מחזות, ובהן מיטב הקלסיקה של התיאטרון העולמי והישראלי. הוא ביים מחזות רבים של שייקספיר: "המלט", "חלום ליל קיץ", "הלילה ה-12", "ריצ'רד השלישי", "נשות וינדזור העליזות", "מקבת", "הסוחר מוונציה", "קומדיה של טעויות", "כטוב בעיניהם" ו"מהומה רבה על לא מהומה". הוא ביים מחזות רבים של ברכט: "מעגל הגיר הקווקזי", "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אמא קוראז'", "מפיסטו", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ואחרים. עוד מקצת ההצגות שביים: "משרתם של שני אדונים", "ביקור הגברת הזקנה", "גטו", "מותו של סוכן", "היה או לא היה", "אמדאוס", "קברט" וכן אופרות אחדות כמו "אותלו" ו"נבוקו".

הוא זכה בפרסים ועיטורים רבים ובהם פרס התיאטרון הישראלי, ארבע פעמים פרס "כינור דוד" והצגות שביים זכו בפרסים רבים ונבחרו כהצגות השנה, ו"המלט" בבימויו נבחר להצגת העשור.

השיר שנשמע היום, "יהי הכל", הושמע בהלווייתו של עמרי ניצן. השיר המקסים הזה נכתב למחזה "מעגל הגיר הקווקזי". את המחזה כתב המחזאי הגרמני ברכט ב-1944 בארה"ב, לשם ברח מיד לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. המחזה מתרחש בגאורגיה הפאודלית, שבהרי קווקז, בתקופת מלחמתה של איראן נגד הממלכה המאוחדת של גאורגיה. המחזה בוחן את השאלה האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק.

נתן זך תרגם את המחזה לעברית והוא הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1962 בבימויו של יוסף מילוא ובכיכובם של זהרירה חריפאי וחיים טופול. עמרי ניצן ביים את ההצגה ב-1987 לתיאטרון "הבימה". הפעם השחקנים הראשיים היו יונה אליאן ויוסי בנאי. שלמה גרוניך הלחין להצגה הזאת את שירו של ברכט, מתוך ההצגה, בתרגומו של זך, "יהי הכל". גרוניך הקליט את השיר לאלבומו המופתי, האהוב עליי מבין תקליטיו – "נטו", שיצא ב-1991.

אני אוהב את השיר הזה ומזדהה עמו מאוד. אני רואה בשיר הזה תפילה ואני מצרף אותו כמעט מדי שנה למחזור "כל נדרינו", לערב שאני עורך ומגיש מדי שנה בליל יום הכיפורים בקיבוץ אורטל.

השיר עוסק בשאלת זכות הקניין; לא במובן המשפטי אלא במובן המוסרי, בחברה אידיאלית. הוא מנסה להציע תשובה צודקת לשאלה – מה שייך למי. האם זכות הקניין שייכת למי שרכש דבר מה בכסף? האם היא שייכת למי שירש אותה מהוריו? ברכט מציע מבחן אחר לשייכות. יהי הכל שייך לכל שיוכל להיטיב עמו. זה המוסר של משפט שלמה. במשפט שלמה פסק המלך שהילד שייך לאישה שראויה להיות האם. זה הבסיס המוסרי המצדיק צעד חריף וחריג של הוצאת ילד מהוריו הביולוגיים והעברתו למשפחת אומנה או אימוץ, כדי להציל אותו מחיי סבל והתעללות. הילד שייך לאישה האימהית למען יגדל, כותב ברכט. מי זו האישה האימהית? מן הסתם, כמובן, אמו של הילד. אבל יש מקרים שבהם האם אינה אישה אימהית ולמען שלומו של הילד יש למצוא אישה אימהית שתוכל להיטיב עמו. וכך גם העגלה שייכת לעגלון הטוב שינהג בה היטב. ולמי שייכת האדמה? למשקים אותה מים, למען תתן פריה בעתו.

השיר הזה התפרסם עם צאת התקליט "נטו", ובעבורי זו תקופת המאבק על הגולן בשנות התשעים. היה זה אחד השירים שליוו אותי ושהזדהיתי אתם במאבק על קיום יישובינו. למי שייכת אדמת הגולן? לנו, מתיישבי הגולן, המעבדים אותה ומשקים אותה מים למען תתן פריה בעתו. אנו עושים זאת למען עם ישראל כולו, על מנת להבטיח את הגולן למדינת ישראל.

עם זאת, איני מציע את הרעיון הברכטי הזה כעיקרון מוחלט לקביעת זכות הבעלות והקניין. אני בהחלט מבין את הבעייתיות שבו וכן את הצדק הקיים גם בחוקי הקניין הקיימים. אם אדם בנה בית במיטב כספו – האין זה מן הצדק שלאחר מותו הוא יוריש אותו לילדיו? הרי העזרה לילדים היא תכלית ראויה ביותר לחייו של אדם. איך שני העקרונות הללו יכולים לדור בצוותא? יש ביניהם סתירה, ובעיניי המתח הזה אינו ניתן לפתרון מוחלט וסופי, והאנושות תתמודד אתו עוד דורות רבים, בחינת מחלוקת שסופה להתקיים.

התיאטרון הישראלי איבד את אחד מעמודי התווך שלו, עמרי ניצן. יהי זכרו ברוך!

יְהִי הַכֹּל

שַׁיָּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל

לְהֵיטִיב עִמּוֹ.

הַיֶּלֶד – לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית,

לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה – לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב,

לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה – לַמַּשׁקִים

אוֹתָהּ מַיִם,

לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"