מייק לבנה – עשור למותו

ב-1 בפברואר 1967, התפרסם בביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים "איגרת לחברים" מכתב למערכת של חבר קיבוץ מעיין ברוך מייק לבנה, בעקבות עוד אחת מההפגזות על הקיבוץ מהגולן, שהיה תחת הכיבוש הסורי, תחת הכותרת "הרהורים אישיים בעקבות הפגזה". להלן קטעים מהמאמר:

"טוב לחיות במעין ברוך.

לא משום כך אנו חיים פה. לא בגלל זה באנו הנה. אבל כיום טוב לנו כאן.

באנו מפני שהאמנו שחשוב לחיות כאן, וידענו כי יפה וצודק לחיות כך. אנו מאמינים ביתרונו של אורח החיים שלנו. למרות שעברנו כבר את גיל הנעורים והתמימות.

טוב לנו כי בנינו, בידינו ובמאמצינו, בית כפי שרצינו.

באחרונה נמצא מי שדואג להזכיר לנו, כי אכן עדיין חשובה ישיבתנו כאן: צליפות, הפגזות, מיקוש, פגיעה באדם ובציוד. התלם האחרון שחורש הטרקטור שלנו הוא הגבול למעשה. דונם אחד שלא נחרוש – הוא דונם אחד פחות למדינת ישראל.

איננו עושים זאת למען הכבוד הגדול שבתפקיד שאנו ממלאים. גם לא למען הערכה. גם לא למען תשלום.

אבל אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד! ונעים יהיה לנו להרגיש שמעריכים את פעלנו! והיינו רוצים לקבל תשלום הוגן על עבודתנו ומאמצינו! ומאמינים אנו כי מגיע לנו לקבל תנאים, בהם יוכל עמל כפינו לפרנס אותנו בכבוד.

שהרי יש לנו גם קשיים חומריים:

במשך 8 החודשים האחרונים הושמדו 3 טרקטורים שלנו וציוד רב על ידי הסורים. אמנם יש פיצוי על כך, אך הפיצוי אינו מלא (מדוע?). כן נגרם נזק עקיף רב שאין למדדו, ולכן אין גם אפשרות לתבוע פיצוי עבורו. למשל, אם בעיצומה של התקפת מזיקים קשה יש לדחות את הריסוס מסיבות ביטחוניות לארבעה ימים; או אם נדחית הזריעה; או אם הקטיף מופסק לכמה ימים. … במשך 18 השנים האחרונות אנו מקדישים אחוז ניכר מכוח העבודה המצומצם שלנו לשמירה ולצרכי ביטחון. והפיצוי הוא חלקי בלבד.

מיקומה של מעין ברוך נקבע מתוך שיקולים ביטחוניים. בתכנון החקלאי של מעין ברוך נעשו על ידי המוסדות המיישבים משגים, שהיום הכל מכירים בהם…

… נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם 'מישהו' מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא 'על תנאי'. ובכל זאת כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים".

מה שמייחד את המכתב, הוא השילוב של ביקורת ותביעות צודקות, עם אמונה יוקדת וחד משמעית בצדקת הדרך, ומתוכו השורה התחתונה – איננו חיים כאן על תנאי.

ארבעה חודשים ותשעה ימים לאחר פרסום המאמר שוחרר הגולן והוסר הסיוט מעל מעיין ברוך ושאר יישובי עמק החולה ועמק הירדן. מרגע שחרור הגולן, היה מייק לבנה מהבולטים שבאוהבי הגולן. הוא עסק בחקר הגולן – חקר רב-תחומי, הן חקר הטבע והן חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה בגולן, הוא כתב ספרים על הגולן, הוא הדריך אינספור טיולים ברחבי הגולן והוא היה ידיד אוהב של יישובי הגולן ושותף לכל המאבקים על הגולן. ב-25 באפריל 2011, שביעי של פסח תשע"א, הלך מייק לעולמו.

מיכה לבנה, שהכל הכירו אותו בכינויו מייק, נולד ב-1932 בגרמניה. הוא היה חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה "טבע וארץ", כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ.

שנה לפני מותו, הוענק למייק עיטור יקיר הגליל. לכבוד האירוע פרסמתי מאמרים לכבודו ב"שישי בגולן" וב"על הצפון" – "יקיר הגולן והגליל" ו"בא מאהבת ארץ ישראל" (בהתאמה).

להלן קטעים מתוך אותם מאמרים:

"… באחת הקדנציות שלי כמרכז התרבות של אורטל, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.

היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.

מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.

והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד, וכמובן רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.

מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספיצי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בא"י עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לא"י מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב תחומית.

אני חש אי נוחות מסוימת, בהצגה הכמו-אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת "הכישרון לא"י". מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ.

מייק בא מאהבה – מאהבת א"י. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת א"י ואהבת א"י עם האהבת א"י – הוא מאהיב את א"י על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.

… הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פרסם מייק את ספרו 'הגולן – 20 שנה ועוד 2000'. כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר על אודות תא שטח מסוים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב על אודות הנוף והטבע, הצמחיה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.

לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: 'מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא הייתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים… הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה.  … בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה'.

גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: 'החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם. לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא אפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה'.

ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר 'האומרים בשבחו', שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון. … "אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו:  בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן  –/ ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי.

מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?"

בימים אלה אנו מציינים עשור למותו של מייק.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

דרך מורשת ההתיישבות בגולן

ב-21 ביוני 1967, אחד עשר יום לאחר מלחמת ששת הימים, נערכה במועדון קיבוץ גדות, שהיה מחורר מפגיעות פגזים וכדורים, פגישה של מזכירי הקיבוצים ופעילים בקיבוצי הגליל העליון, לדיון על המצב. בדיון עלה חשש כבד מפני נסיגה מהגולן וחזרה למציאות שקדמה לשחרורו, כפי שהייתה נסיגה מסיני בלחץ המעצמות לאחר מלחמת סיני. הרעיון שעלה בדיון ועליו הוחלט, הוא לפעול להקמת התיישבות בגולן, כדי ליצור עובדות בשטח ולהפוך את הגולן לישראלי, על פי העיקרון שבמקום שבו עוברת המחרשה היהודית – שם יקבע הגבול.

כך, לא מתוך החלטת ממשלה, לא מתוך יוזמה של המוסדות המיישבים והתנועות המיישבות, אלא מתוך יוזמה מלמטה, של התושבים שספגו במשך 19 שנה את נחת זרועם של הסורים שישבו על הגולן – ההר שהיה כמפלצת, החל מפעל ההתיישבות בגולן.

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות אחרי שוך הקרבות ושלושה שבועות וחצי אחרי אותה ישיבה, עלו ראשוני המתיישבים למחנה הסורי עליקה, כמחנה עבודה לאיסוף הבקר המשוטט ברחבי הגולן. כך החלה ההתיישבות הישראלית בגולן.

היום, בחלוף 54 שנים, ההתיישבות בגולן מונה 33 יישובים ועוד יישוב בהתהוות. יש בגולן יישוב עירוני – קצרין, בירת הגולן, וסביבה קיבוצים, מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, מושבה ויישובים קהילתיים. יש בגולן יישובים חילונים, יישובים דתיים, יישוב מעורב ועוד יישוב מעורב בהקמה.

אותם חלוצים שעלו לקרקע מיד לאחר מלחמת ששת הימים, פרצו את הדרך למפעל התיישבות ששינה את גבולות המדינה ועיצב אותם מחדש. מפעל ההתיישבות בגולן הוביל את המהלך שהביא להחלת הריבונות על הגולן (1981) ואת המהלך שהביא לחוק יסוד משאל עם המחייב משאל עם על נסיגה משטח ריבוני של המדינה. ההתיישבות בגולן הובילה מאבק ציבורי כלל ישראלי, שכותרתו – "העם עם הגולן", כאשר התקיים מו"מ על נסיגה מהגולן, מאבק שהסתיים בהצלחה.

ההתיישבות בגולן היא סיפור של הצלחה חקלאית ותיירותית. ההתיישבות בגולן היא סיפור של חדשנות קהילתית וחינוכית. ההתיישבות בגולן היא מארג מופתי של חיים יחד – חילונים ודתיים; קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים ומערכת יחסים יפה עם הכפרים הדרוזים בגולן.

סיפור ההתיישבות בגולן כמעט שלא נחקר, כמעט שלא נכתב עליו והוא כמעט שלא סופר.

מורשת הקרב של מלחמות ישראל על הגולן, נוכחת מאוד ברחבי הגולן, לאורכו ולרוחבו. לעומת זאת, המורשת האזרחית – מורשת ההתיישבות הציונית בגולן, אינה נוכחת. הגיעה השעה לשנות זאת, ולהנכיח את הסיפור ההיסטורי של ההתיישבות, ברחבי הגולן, בעבור תושבי הגולן והמבקרים בגולן.

בגולן פזורים מבנים ששימשו את ראשוני המתיישבים והיו לנקודות היישוב הראשונות באזור. חלק מן המבנים מצויים בתוך יישובים וחלקם מחוץ ליישובים. חלקם הינם מבנים סוריים ששימשו את המתיישבים. המבנים הללו עומדים, רובם נטושים ומעטים מכירים את סיפורם – סיפור ההתיישבות החדשה בגולן. עם הזמן ומתוך חוסר מודעות, נהרסים חלק מן המבנים כפי שנעשה באפיק – שם נהרסו מבנים שהיוו נקודות התיישבות ראשונות של מספר יישובים בגולן, לצורך בניית הרחבה קהילתית.

יגאל אלון אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הוא אמר את הדברים בישיבת צוות ההיגוי לאירוע שנת המאה לראש פינה. אנו, בגולן, לא פעלנו להנחלת המורשת המפוארת של מפעל חיינו – לא בתוכנו ולא בקרב הציבור הישראלי. את המציאות הזאת רצוי לשנות.

מן הרעיון הזה צמחה היוזמה לשביל מורשת ההתיישבות בגולן, שנועד לספר את סיפור ההתיישבות. זו יוזמה של ערן מאיר ושלי, שנינו חוקרים במכון שמיר למחקר. הגשנו אותה כמיזם מטעם המכון לוועדת הנצחה של המועצה האזורית גולן, שאישרה אותו וכעת הוגשה לקול קורא של המשרד למורשת תכנית מפורטת והצעת תקציב בצדה.  

אנו מציעים למתג מסלול בעקבות ראשית ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן, כלומר לא שביל הליכה אלא מסלול בכבישים הקיימים), שיספר את סיפור ההתיישבות בגולן באמצעות הנצחת אתרי ראשית ההתיישבות. הכוונה היא להנצחה צנועה – הצבת שלטי הסבר ממותגים ב-15 אתרים, והוספת תחנות שמע בחלקם. בנוסף לעצם הנחלת המורשת, למטיילים, לתושבי הגולן ולילדי הגולן, אנו מצפים ששילוט זה ימנע הרס של מבנים בעלי ערך לשימור.

בכל אתר יוצב שלט הסבר מאיר עיניים ומלווה בתמונות. בשלב הבא ייבנה מערך סיור בו יוכלו להשתמש מדריכים ולהוביל קבוצות מטיילים בין המוקדים השונים. בקטע מן המסלול יפעל משחק דיגיטלי אינטראקטיבי שינגיש את הנושא למטיילים בצורה משחקית ומהנה.

עיקרון משמעותי מאוד בעיניי, הוא שיהיה זה מיזם משותף למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין. נכון שמבחינת המסלול, קצרין היא נקודה אחת מבין הנקודות השונות, אך קצרין היא בירת הגולן, ואינה "עוד יישוב".

דרך מורשת ההתיישבות אינה יכולה להיות על פי רצף כרונולוגי. די בכך שהיישוב הראשון הוא מרום גולן בצפון, השני הוא מבוא חמה בדרום והשלישי הוא עין זיוון בצפון, כדי להבהיר זאת. יהיה זה אתגר למדריך למצוא את הדרך לספר את סיפור ההתיישבות בגולן באופן שישלב את הרצף הכרונולוגי עם המיקום הגיאוגרפי. המסלול יפתח בקוניטרה שבצפון ויסתיים בתחנת הרכבת שליד חמת גדר בדרום (או להיפך). קוניטרה הייתה הנקודה הזמנית השנייה של מרום גולן, והנקודה הראשונה של קשת, היישוב שקם בתוך המאבק נגד הסדר הביניים עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים וכחלק מן המאבק. השלט יוצב בבתים ההרוסים של השכונה בה התגוררו אנשי מרום גולן, שנמצאים בצד הישראלי של הגבול. תחנת הרכבת ליד חמת גדר הייתה הנקודה הזמנית של קיבוץ מבוא חמה, היישוב הראשון בדרום הגולן.

נקודות חשובות נוספות במסלול הם מצפה גדות שבו תצוין העובדה שהיוזמה להקמת ההתיישבות בגולן וההקמה בפועל של היישוב הראשון, יצאה מתוך קיבוץ גדות. ניתן יהיה לספר שם את סיפור העמידה של יישובי הגליל והעמק בימים הקשים שבהם הסורים ישבו בגולן. עליקה – הנקודה הראשונה שבה התיישבו חלוצי ההתיישבות בגולן, מייסדי קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, חמישה שבועות לאחר שחרור הגולן. פיק: נקודת ההתיישבות הזמנית של רמת מגשימים, אפיק ויישובים נוספים. כמובן שהמסלול יכלול את כל סוגי ההתיישבות בגולן, כל המגזרים בגולן וכל גושי ההתיישבות. אתרים נוספים שייכנסו למסלול יציינו את הפעילות הכלכלית של פיתוח הגולן, כמו מפעל המאגרים והמחצבה שליד צומת השריון.

הגולן הוא אחד האזורים המטוילים בארץ. המוני בית ישראל צבאו על הגולן ליהנות מהשלג האחרון, וכעת הם באים ליהנות מן הפריחה האביבית המקסימה, בשלל צבעיה. מה הם יודעים על מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, שאלמלא הוא הם לא היו יכולים לבקר בגולן? כמעט מאומה. את המעוות הזה נועדה דרך מורשת ההתיישבות לתקן.  

* "שישי בגולן"

המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

אנהג כך משישה טעמים. בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל שתקווה חדשה תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם תקווה חדשה לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו תקווה חדשה, ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא שתקווה חדשה מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של תקווה חדשה לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו".

אני מאמין שהצבעה למען תקווה חדשה היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הדרך לחמישים אלף

במספר מאמרים שפרסמתי לאחרונה הצגתי את האתגר של חמישים אלף תושבים יהודים בגולן עד 2030. יש שני סוגים של תגובות השוללות את האתגר. יש הרואים בי קטן אמונה, שרואה בקטן ולא מבין שזו העת למהפכת התיישבות שתביא לכאן מאות אלפי מתיישבים, בואכה מיליון. ויש הרואים בי פנטזיונר שזורק מספרים דמיוניים. הרי אם ב-54 שנים הגיעו לכאן רק 27,500 איש, על סמך מה אני מאמין שב-9 שנים יבואו לכאן עוד 22,500?

ידידי, אלוף (מיל') גרשון הכהן טוען שיש להוסיף עוד 100,000 תושבים בשנתיים. באותה מידה אפשר לדבר על תוספת מיליון תושבים בחודשיים. אלה מספרים דמיוניים. אפשר להתווכח האם נכון ליישב מאות אלפים איש בגולן, אבל אין טעם בוויכוח על חזון מנותק מן המציאות. לעומת זאת, נכון להתייחס לביקורת מן הכיוון ההפוך, ולטענות שאין אפשרות להגיע ליעד שאני מציג. אני מאמין שהאתגר הזה בידינו.

כדי להתמודד עם הסוגיה, יש להבין קודם כל למה מספר המתיישבים בגולן נמוך כל כך, ביחס לאזורים אחרים כמו למשל יהודה ושומרון. הרי כולנו מכירים את הטענה הזאת. כדי להתמודד אתה, כדאי לבחון אותה באמצעות פילוח יהודה ושומרון לאזורי משנה. היכן מצויים מאות אלפי התושבים הישראלית ביהודה ושומרון? בקרבת גוש דן ובקרבת ירושלים. לעומת זאת, במקומות המרוחקים יותר, כמו בקעת הירדן, המעלות המזרחיים של השומרון, מדבר יהודה וצפון ים המלח, דרום הר חברון – האוכלוסיה הישראלית דלילה מאוד. למה? כי היא מרוחקת מן הערים הגדולות. באר שבע היא עיר גדולה, וגם דימונה וירוחם אינן קטנות, אך המרחבים הגדולים של הנגב דלילים. באילת יש עשרות אלפי ישראלים אך הערבה ריקה. הישראלים אינם נוטים להרחיק נדוד לאזורי הספר המרוחקים ולהתמודד עם הקשיים שכרוכים בחיים בהם. זאת האמת. ולכן, אין סיבה להלקאה העצמית הקיימת לעתים בתוכנו, על שלא הצלחנו להביא את המוני בית ישראל להתיישב בגולן. עלינו לבחון כיצד למרות תנאי הפתיחה האלה, ניתן להגדיל את מספר התושבים בגולן, בלי להפליג לפנטזיות בנות שש ספרות.

הצבת יעדים לא ריאליים אינה מועילה. אולם מתיחת הכוחות להשגת יעד ריאלי – אפשרית. חמישים אלף איש עד 2030 הם יעד ריאלי. לשם כך עלינו, תושבי הגולן, לבחור בצמיחה דמוגרפית מאסיבית ולגייס את הממשלה לתמוך בה.

תנאי הכרחי להצלחה במשימה כזו היא שילוב ידיים של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין למהלך משותף. היום, למרבה הצער, זה לא קורה. מן הראוי היה להקים מִנְהֶלֶת משותפת לצמיחה דמוגרפית בגולן, של שתי הרשויות.

קצרין, בירת הגולן, היא המוקד המרכזי בהגדלת האוכלוסיה היהודית בגולן. זה ייעודה של קצרין וזו מהותה. היא קמה כדי שתהיה בגולן עיר, שתהיה העוגן המרכזי של האוכלוסיה בגולן. יעד של 20,000 תושבים בקצרין בשנת 2030 הוא יעד שניתן להגיע אליו. תוספת של 19,000 איש למועצה האזורית, גם היא אפשרית.

על המועצה  האזורית, או ליתר דיוק על המנהלת המשותפת לשתי המועצות, לבנות עם כל יישוב תכנית להרחבה. אין לדבר על הכפלה של כל יישוב, כי יש יישובים שהכפלה עלולה לערער את המרקם החברתי ואת דרך החיים שלהם. אבל יש לשבת עם כל יישוב ולבנות אתו תכנית צמיחה דמוגרפית מאתגרת עד 2030. בנוסף לכך, יש להקים בגולן 3-4 יישובים חדשים. רמת טראמפ היא היישוב הראשון אחרי יותר מעשרים שנה, ויש לראות בו סנונית המבשרת את חידוש ההתיישבות החדשה בגולן. יישובים חדשים יוצרים התחדשות שהשפעתה היא על האזור האזור כולו. לאורך כל תולדות ההתיישבות הציונית בא"י – ההתיישבות החדשה יצרה את הניסיונות החברתיים היפים ביותר, והמשך ההתיישבות החדשה בא"י, באזורים חיוניים כמו הנגב והגליל וכמובן הגולן, עשויה להצמיח צורות חיים קהילתיות חדשות וחדשניות. השילוב של קפיצת מדרגה בקצרין, תכנית צמיחה רבתי בכל יישוב והקמת יישובים חדשים, עשויה להביא לעמידה ביעד של חמישים אלף עד 2030 ואולי אף לחצות אותו.

****

בוויכוח על הביצה והתרנגולת בהתיישבות – האם האנשים יביאו תעסוקה או התעסוקה תביא את האנשים, אני מאמין שהאנשים מביאים תעסוקה. כאשר נקלוט מסה של אנשים, יהיו ביניהם יזמים ובעלי עסקים שיספקו עבודה לאנשים נוספים. גידול האוכלוסיה מביא להגדלת כוח הקניה האזורי שתיצור ביקוש לעסקים ושירותים. אך למרות שזו גישתי, לצדה יש מקום גם לפיתוח תעסוקתי כדי לאפשר את הצמיחה. בראש ובראשונה – הקמת אוניברסיטת הגליל. שנית, יש לרתום את הממשלה למתן הטבות ליזמים מן הארץ ומחו"ל שישקיעו בגולן. שלישית, יש לפתח את ההיי-טק בגולן ולקדם את חזון הגליל המזרחי כבירת ייצור המזון-העילי.

אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא ההכרה בעבודה מרחוק; עבודה מן הבית ועבודה מכל מקום. זאת הזדמנות להתגבר על אחד המוקשים ביישוב הגולן, בעיית התעסוקה. ככל שניתן לעבוד מרחוק, כך המרחק ממרכזי התעסוקה במרכז הארץ נמחק. ברגע שמקום העבודה של אנשים הוא הלפטופ שלהם, אין להם עוד שום מניעה לעבור לספר המרוחק ולהתחבר לאפשרויות הקהילתיות והחינוכיות שהגולן מציע, בלי לחשוש לפרנסתם.

חמישים אלף איש עד 2030. זה חזון בר השגה. הוא בידינו.  

* "שישי בגולן"

עשור למלחמת האזרחים בסוריה

בראשית מרץ 2011, לפני עשר שנים בדיוק, ירו חיילי צבאו של בשאר אסד, נשיא סוריה, בשלושה ילדים שציירו גרפיטי נגד המשטר בעיירה דרעא שבדרום סוריה. כאשר הוריהם המודאגים של הילדים הגיעו לבדוק מה קרה, אמרו להם החיילים: "תשכחו מהילדים. לכו הביתה לעשות ילדים חדשים. ואם יש בעיות, נשלח אליכם הביתה חיילים שיעשו לכם ילדים". כעבור ימים אחדים, ב-18 במרץ, פרצו במחאה מהומות בעיר. אסד שלח את צבאו להשליט "סדר" בדרעא, אך המהומות נמשכו, מאות מפגינים נרצחו באש החיילים, המהומות התפשטו לערים נוספות בחורן ובהדרגה לכל רחבי סוריה. מה שהחל כמהומות בעיר אחת, נמשך כאינתיפאדה עממית ברחבי המדינה, הפך למלחמת אזרחים בין משטרו של אסד לבין רוב אזרחי סוריה, שמאסו בשלטונה הרודני של שושלת אסד. לתוך סוריה החלו להסתנן גורמים זרים, קנאים סונים ובראש ובראשונה ארגון דאעש שניסה להשתלט על סוריה,  כורדים מעיראק ומטורקיה שנועדו לחזק את כוחם של הכורדים בצפון המדינה וכוחות של חיזבאללה מלבנון שנועדו לחזק את אסד. כאשר משטרו של אסד עמד על סף התמוטטות הצטרפו למערכה איראן ורוסיה שתמכו באסד והצילו את משטרו.

מספר ההרוגים במלחמה אינו ידוע והאומדנים נעים בין חצי מיליון למיליון איש ומספר גדול יותר של פצועים, רובם אזרחים, נשים וילדים. מעל 13 מיליון איש נעקרו מבתיהם, רובם עקורים בתוך סוריה ולמעלה מ-5 מיליון פליטים מחוצה לה. במלחמה גילו כל הצדדים, אך בעיקר משטרו של אסד, אכזריות נוראה, ללא כל קווים אדומים. אסד הפעיל נשק כימי נגד מתנגדיו. היום קיימת לכאורה הפסקת אש שייצבה את המצב, כאשר אסד שולט, בחסות הכידונים הרוסיים והאיראנים, כמעט ב-2/3 מן המדינה, אך המלחמה עדין נמשכת, על אש נמוכה יותר, ובוודאי שמתחת לפני השטח הגחלים לוחשות ופתרון אינו נראה באופק.

מלחמת האזרחים בסוריה פרצה בעיצומו של "האביב הערבי", גל ההתקוממות נגד השליטים במדינות ערב השונות, שהחל בתוניס, עבר למצרים ולוב והתפשט לרוב ארצות ערב. בראיון לעיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל" בסוף ינואר, קצת יותר מחודש טרם פרוץ מלחמת האזרחים, הסביר אסד שהאביב הערבי לא יגיע לסוריה. "סוריה אינה מצרים", הוא הבהיר.

"למרות העובדה שאנו סובלים מבעיות קשות הרבה יותר ממדינות אחרות, הרי אצלנו שוררת יציבות. זאת, משום שאנו קשובים יותר לבני עמנו וקרובים יותר לעמדות ולתפיסות שבהן הם מחזיקים. כששורר מתח וכשנפערת תהום בין מדיניותה של הממשלה ובין עמדות

הציבור, נפתח פתח לאי־יציבות ולאי־שקט. מצרים קיבלה סיוע אמריקני ואילו אנו נותרנו בלא כלום ותחת בידוד בין־לאומי, ובכל זאת אצלנו האנשים לא יצאו לרחובות כדי להפגין. שהרי העניין שמוציא אנשים לרחובות אינו הדרישה לרפורמות או בעיות כלכליות, אלא האמונה האידיאולוגית שלהם". אסד העריך שעמדותיה הקיצוניות של סוריה בשאלת היחסים עם ישראל ובסוגיה הפלשתינאית יעניקו לה חסינות מפני גלי המחאה השוטפים את העולם הערבי, בהיותן של סוגיות אלו, לתפיסתו, מפתח להבנת הנפש הערבית והלכי הרוח בעולם הערבי, וממילא אבן בוחן לדעת הקהל הערבית – שעל־פיה היא גוזרת לשבט או לחסד את דינם של המשטרים הערביים. המציאות, כידוע, טפחה על פניו.

ישראל הופתעה ממלחמת האזרחים עם סוריה. בישראל שלטון אסד הצטייר כיציב וההערכה הייתה שאם יחלו מהומות, הן ידוכאו במהירות, בנחרצות, באכזריות וביעילות, כפי שדוכאו התקוממויות בתקופת שלטונו של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר. כשהמלחמה פרצה וכיסאו של אסד החל להתערער, העריך שר הביטחון אהוד ברק, שבתקופה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן הרבה להחניף לאסד האב, אותו כינה "מנהיג אמיץ וחכם, אביה של סוריה המודרנית", שקץ שלטונו של בשאר אסד הוא עניין של שבועות.

מאז שברק מסר את הערכתו חלפו עשר שנים. אסד ממשיך לשלוט וכנראה ששלטונו אינו עומד על סף קצו. אבל במה הוא שולט? הוא שולט במדינה? הוא שולט בעם? דומני שהתובנה החשובה ביותר שסיפקה מלחמת האזרחים בסוריה, שהיא שסוריה היא פיקציה והעם הסורי הוא פיקציה. סוריה היא מדינה מלאכותית, שכוללת את האוכלוסיה שנמצאת בתוך גבולות שנקבעו באופן שרירותי, ללא כל היגיון דמוגרפי או גיאוגרפי, בידי פקידי מעצמות קולוניאליסטיות על פי האינטרס שלהן. על פי הגבול הבינלאומי הזה הגולן אמור היה להיות חלק מסוריה. ב"אביב הערבי" כל המתווה שנוצר במזה"ת אחרי מלחמת העולם קרס, בפרט בסוריה. התובנה החשובה השניה, היא ששלטון שושלת אסד הוא שלטון של עדה קטנטנה, המונה כ-10% מאוכלוסיית סוריה (ויש הטוענים שפחות); עדה שנואה ששולטת באמצעות רודנות קשה והדוקה מאז 1969 והשנאה אליה הולכת וצוברת תאוצה לאורך עשרות השנים. האכזריות הרצחנית וחסרת הגבולות של אסד, בהיאחזותו בכל מחיר בשלטון, נובעת, בין השאר, מכך שהוא יודע שאם יאבד את השלטון צפוי ג'נוסייד של נקם בעדה העלאווית.

****

מדיניות ישראל לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה הייתה ועודנה חכמה ונכונה (גם אם היו שגיאות נקודתיות). עיקריה: א. ישראל אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של סוריה. גם כי אין זה מתפקידה לקבוע את השלטון במדינות ערביות. גם בשל זכר ההסתבכות בלבנון. ובעיקר, כיוון שכאשר חיזבאללה ודאע"ש נלחמים ביניהם, קצת קשה לתפוס צד. ב. ישראל מעניקה סיוע הומניטרי ורפואי לאוכלוסיה הסורית בעיקר באזורים הקרובים לגבול. ג. ישראל מגינה על ריבונותה ומגיבה על כל מקרה של זליגת ירי לתוך שטחה, בלי לבדוק אם מדובר בירי מכוון או בשוגג. ד. ישראל מנהלת מערכה צבאית למניעת איום אסטרטגי על אינטרסים החיוניים לה: מניעת התבססות האויב האיראני בסוריה, מניעת התבססות חיזבאללה לאורך גבולה של ישראל וסיכול העברת אמל"ח שובר שוויון לחיזבאללה בלבנון דרך סוריה, והכוונה בעיקר למיזם דיוק הטילים, שהוא איום אסטרטגי על ישראל. ה. שמירה על עמימות ואי לקיחת אחריות על פעולותינו בסוריה, כדי לא לגרות את האויב לתגובה. למרבה הצער, לא תמיד ישראל שומרת על הכלל הזה.

התובנה הישראלית החשובה ביותר ממלחמת האזרחים בסוריה, היא שהגולן הכרחי לביטחון ישראל ואילו ישראל נסוגה מהגולן היה זה אסון לאומי. אילו ישראל נסוגה מהגולן, היינו נאלצים להתמודד היום עם סכנה של התבססות איראן בחופי הכינרת ועם הקמת מאחזי דאע"ש וחיזבאללה על הגולן.

רק בשבוע שעבר דיווח שליחו של אובמה למו"מ בין ישראל לסוריה פרדריק הוף לעיתון הסעודי "אשרק אל-אווסט" על המו"מ המתקדם בין ישראל לסוריה ממש עד פרוץ מלחמת האזרחים. ב-28 בפברואר 2011, ימים ספורים לפני רצח הילדים בדרעא, הציע שליחו של אובמה לאסד הצעה מפורטת להסכם שלום עם ישראל המבוסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 1967. מתוך הכתבה: "מסמכי הוף העלו כי המשא ומתן התבסס על נכונותו של נתניהו לחזור לגבול ה-4 ביוני, מה שמאפשר לדמשק שליטה מוחלטת בגולן, בתמורה להסכם שלום כולל, הכולל 'ציפייה' ישראלית שסוריה תנתק את הקשר עם איראן".

פרוץ מלחמת האזרחים הביא לסיום המו"מ המסוכן. היום ברור לכל איזו הרפתקה מסוכנת הייתה הניסיון לסגת מהגולן. רק קומץ סרבני התפכחות, שהמילה "טעיתי" נעדרת מהלקסיקון שלהם, עוד סבורים שצריך היה לסגת מהגולן. הבולט בהם הוא ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא. שגיא הוא אבי אבות הקונספציה המסוכנת אף יותר מזו שקדמה למלחמת יום הכיפורים, על פיה אסד (האב) קיבל החלטה אסטרטגית לחתום על הסכם שלום עם ישראל, ולשם כך חיוני שישראל תיסוג מהגולן. מאז, הוא התומך הנלהב ביותר בנסיגה מהגולן. כאשר ברק ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הוא גייס אותו, חרף יחסי העוינות ביניהם עוד מימי שירותם בצה"ל, להוביל את המו"מ. בסופו של דבר, אחרי שאסד דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מכל הגולן זולת כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת, שגיא האשים את… ברק (!) שלא ויתר מספיק, ופרסם על כך ספר – "היד שקפאה". והוא לא התכוון לידו של ברק שנותרה תלויה באוויר כאשר שר החוץ הסורי פארוק א-שרע סירב ללחוץ אותה בפסגת וושינגטון, אלא לכך שברק לא עשה את הצעד האחרון כלפי סוריה. בזמן מלחמת האזרחים שגיא המציא תיאוריה הזויה, על פיה אילו ישראל נסוגה מהגולן לא הייתה פורצת מלחמת האזרחים… כלומר, אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום והעם הסורי היה מקבל את המשך השלטון העלאווי ואת אסד כמנהיג דגול ובוחר בו, בשלום ובדמוקרטיה. הזוי, כבר אמרנו? יש לו קומץ של חסידים שוטים שמדקלמים את השטות הזאת. לספרו הראשון הוא העניק את הכותרת "אורות בערפל". ואכן, כמוהו כמי שנוהג בערפל כבד ומדליק אורות גבוהים, שמסנוורים אותו ואינם מאפשרים לו לראות נכוחה את המציאות.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לצד הנימוקים המרכזיים שלנו – הערך הציוני וההתיישבותי של הגולן, הערך הביטחוני של הגולן וחשיבות השליטה על מקורות המים של המדינה, הצגנו גם את אופי המשטר הסורי. על כך אמרו לנו, שעמדתנו מוּטָה והיא לא נובעת משיקול דעת מקצועי, אלא אנחנו אונסים את המפה כדי שתתאים לרצון שלנו להישאר בגולן. "האם העובדה שאתם גרים בגולן הופכת אתכם למומחים לסוריה יותר מראש אמ"ן וממזרחנים ומומחים"? עובדה, הם טעו ואנו צדקנו. מסתבר שדווקא הם, בלהיטותם להסכם שלום בכל מחיר, איבדו אוריינטציה וניתקו קשר למציאות. מסתבר שדווקא העמדה שלהם הייתה מוטה; שבויה בפנטזיה.

היום, הרוב המוחלט של הציבור הישראלי מבין שהגולן חייב להיות ישראלי ושהוא יהיה ישראלי לעד. ואף על פי כן, אף פעם אסור לנו להיות שאננים, ועלינו להמשיך לחזק ולפתח את הגולן, כדי להבטיח שהמציאות שיצרנו כאן תהיה בלתי הפיכה.

  • * "שישי בגולן"

צרור הערות 3.2.21

* ניסה למסור לאויב – המתווך בין ארה"ב וישראל בין 2009-2011 ובהמשך יועץ של משרד החוץ האמריקאי בנושא סוריה, פרדריק הוף מדווח במאמר באל-שרק אל-אוסט: ב- 28.2.2011 הגיעה הדיפלומטיה האמריקאית לנקודה מכרעת במאמציה להשיג שלום בין סוריה וישראל. הנשיא אסד הודיע אז כי החליט לנתק את היחסים הצבאיים עם איראן, חיזבאללה וחמאס ולנטרל את כל האיומים מסוריה נגד ישראל, אם זו תשיב לסוריה כל האדמות שכבשה ב-1967. גם רה"מ הישראלי נתניהו הורה לצוותו להתקדם לעבר הסכם. ואולם כעבור שבועיים, לאחר שכוחות הביטחון הסורים ירו על המפגינים במדינה, התעוררה שאלה לגבי זכותו של אסד לדון בשם האומה הסורית כולה על שלום. התשובה הייתה –  לא. ייתכן שהפנייה של אסד לאלימות, נועדה לאפשר לו לבטל את התחייבויותיו לשלום ולברוח מהתיווך האמריקאי. בכתבה באל-שרק אל אוסט נכתב בפירוש שנתניהו הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967.

כן, כן. כמו ב-1996-1999, כך גם כשחזר לראשות הממשלה ניסה נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* שכחו אותו בבלפור – ב"ישראל היום" התפרסמה ידיעה על המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים, שהופסקה בשל פרוץ המלחמה. הכותרת היא "דיווח: אובמה הציע לאסד נסיגה מהגולן". הם רק "שכחו" לציין מי היה ראש ממשלת ישראל ב-2010 שניהל את המו"מ ושאובמה תיווך בינו לבין אסד ואת העובדה שהוא הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. בכל זאת יש בחירות בעוד פחות מחודש.

* יש תמורה – יום אחד עוד יתברר מה הבטיח נתניהו לאש"ף תמורת התגייסותו למענו.

* ככה ייעשה לעיתונאי – המיליציות הביביסטיות מפיצות את מספר הטלפון הפרטי של אודי סגל, כדי שאנשים יטרידו אותו ויגדפו אותו. ככה יעשה לעיתונאי רציני שעושה את מלאכתו נאמנה, ככלב השמירה של הדמוקרטיה. זאת הנקמה שלהם במי שגרם לנתניהו להתגלות במערומיו; במי שגרם לנתניהו להתפורר כאבקה כאשר נאלץ להתמודד עם שאלות קשות.

* דוגמה אישית – מי אמר שנתניהו אינו נותן דוגמה אישית? הוא נותן גם נותן למעריציו דוגמה אישית בסגידה לנתניהו.

* הגזען הקטן – נתניהו לא היה מעלה על דעתו לומר "פקה-פקה-סער-סער", גם לא "לפיד-לפיד", גם לא "בנט-בנט", אפילו לא "מיכאלי-מיכאלי". אבל "שאשא-שאשא" זה משהו אחר. למה? כי כשהוא עם הגב אל הקיר ומאבד את העשתונות, יוצא הגזען הקטן שבתוכו.

* מצע הליכוד לכנסת ה-24 –  א. נה נה נה נהה. ב. לה לה לה להה. ג. פקה פקה שאשא שאשא.

* איום אקולוגי – יאיר נתניהו הוא תעשיית דיבה. בית המשפט חייב אותו לשלם חצי מיליון ש"ח לאחת מקורבנות התעשיה. יהיה טוב אם בכל יום אחד הנפגעים יגיש נגדו תביעה כזו, כי הנשורת הרעילה של התעשיה שלו היא איום אקולוגי על החברה הישראלית.

* כבוד השופט – בית המשפט העליון אישר ברוב של 8:1 את מועמדותה של מראענה ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. השופט מינץ היה בדעת מיעוט.

אבל יש מי שתוצאה של 8:1 לא מספקת אותם והחל מסע מקארתיסטי נגד השופט מינץ. הוא כבר אינו כבוד שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל, אלא מתנחל-דתי-לאומני-מינוי-פוליטי וכו'.

מתקפה מקארתיסטית של מי שחושבים שבית המשפט העליון הוא נחלתם הפרטית ומקפידים לספק עוד ועוד תחמושת לשוחרי רעתו של שלטון החוק בישראל.

אגב, אני תומך בעמדת הרוב. בכלל נראה לי שהריטואל של הפסילות, שנועדו מלכתחילה לכך שבית המשפט יפיל אותן, מיצה את עצמו. כדאי להפסיק את ההצגה. בוודאי שאני נגד פסילות של מועמדים בודדים במפלגה לגיטימית. ובפרט לאחר התצהיר לבית המשפט שבו מראענה כתבה שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בחוק השבות וכו'. ויהיה זה מגוחך לפסול אותה כאשר יש בכנסת מפלגות אנטי ישראליות מובהקות. עופר כסיף כן ומראענה לא?

אין כאן עניין משפטי אלא פוליטי, ציבורי, ערכי. הבעיה היא במפלגת העבודה שבחרה במראענה (בעיניי הבעיה העיקרית היא בחירת מרב מיכאלי להנהגה) ואני מקווה שתומכי מפלגת העבודה המסורתיים לא יצביעו למפלגה זו. אך פסילת התמודדות אינה הדרך.

עם זאת, אני שמח שההחלטה לא התקבלה פה אחד. ריבוי הקולות הזה חשוב. ואני סולד מרדיפה אישית נגד שופט בשל אמונתו הדתית או מקום מגוריו. מעניין מה היו אומרים המתקיפים על תגובות מסוג זה על פסיקה של כבוד השופט ג'ובראן?

* עדלאידעת הקורונה – לקראת פורים כתבתי פעמים אחדות שיש להטיל סגר מהודק לארבעה ימים. המסיבות ההמוניות בשעות היום הן עדות לכך, שלמרבה הצער צדקתי והעוצר הלילי אינו מספיק. אני מקווה מאוד שזה לא יתנקם בכולנו בפסח.

* התבודד – האם מי שלא התחסן ונכנס לבידוד צריך לקבל משכורת על הימים האלה?

* החוזר בתשובה – חתן פרס ישראל יהודה משי זהב הוא התגלמות החזרה בתשובה, במובן האמתי של המושג – יהודי שחוזר לדרך הישר. הוא, שהיה הסמל של החרדיות האנטי ציונית והאנטי ישראלית הקיצונית, קמב"ץ העדה החרדית האנטי ציונית, שעמד מאחורי אינספור מעשים אלימים, הפגנות פרועות ואלימות – ולפני למעלה משלושים שנה חזר בתשובה והיה לחרדי ציוני ופטריוט. הוא, שהיה תינוק שנשבה, בחר בטוב, חינך על כך את ילדיו והם התגייסו לצה"ל, ליחידות קרביות. מפעל חייו – זק"א, מצדיק לחלוטין את פרס ישראל שיקבל ביום העצמאות. משי זהב חווה טרגדיה קשה כאשר איבד בקורונה את שני הוריו ואת אחיו. הוא היה למבקר החריף ביותר של ההתנהלות חסרת האחריות במגזר החרדי בנושא הקורונה. יהודה משי זהב ואני חברים בפורום עמק השווה, הפועל ליצירת הסכמה לאומית בין חלקי החברה הישראלית. משי זהב הוא מופת קירוב לבבות בין המגזרים בישראל. אני שמח מאוד על זכייתו בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית.

* החמצה היסטורית – במאמר ל"ידיעות אחרונות" הזכיר הנסיך הירדני חסן את הסכם ויצמן-פייסל. "אני מהרהר במפגשים בין הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, לבין דודו של אבי, האמיר פייסל הראשון, בעקבות חוזה ורסאי, שבהם דנו בחזונם המשותף, פדרציה של מדינות ערב שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים בני התרבות הערבים יחיו יחד. זה היה חזון נאור שבו תמך גם סבי, המלך עבדאללה הראשון".

ככל הזכור לי, זו הפעם הראשונה שמנהיג ערבי כלשהו הזכיר את ההסכם הזה. הערבים התכחשו להסכם, הדחיקו אותו והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה. אלמלא כן, אילו הערבים אימצו את ההסכם, היה נמנע הסכסוך הישראלי-ערבי ונהרות של דם רבבות יהודים וערבים היה נחסך. איזו החמצה היסטורית!

ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם בין האמיר פייסל אבן חוסיין, מנהיג הלאומיות הערבית, תקופה קצרה מלך הממלכה הערבית של סוריה ולימים המלך הראשון של עיראק, לבין המנהיג בפועל של ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, שב-1920 נבחר רשמית לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. בהסכם נאמר: "…מתוך הכרת הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם העברי, ומתוך הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף הפעולה האמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ ישראל, ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם, באו לידי הסכם בסעיפים הללו: א. המדינה הערבית וא"י יתנהלו בכל יחסיהן ומפעליהן ברוח רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודים מיופי כוח כדין בכל אחת מהארצות האלה… ג. בקביעת החוקה וההנהלה של א"י יאחזו בכל האמצעים שיש בהם משום ערובה שלמה להגשמת ההצהרה של ממשלת בריטניה מיום 2 בנובמבר 1917 [כלומר הצהרת בלפור]. ד. ינקטו בכל האמצעים הדרושים, כדי לעודד ולהגביר את עליית היהודים לא"י בקנה מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודיים על הקרקע, התיישבות צפופה ומתוך עיבוד אינטנסיבי של האדמה. עם זאת יגנו על הפלח הערבי ועל האריסים וזכויותיהם ויסייעו בידם לשם התפתחות הכלכלית". ובמכתב של פייסל למשפטן היהודי פרופ' פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הוא כתב: "אנו מאחלים ליהודים ברכה לבבית לשיבה אל המולדת… שתי תנועותינו משלימות זו את זו, התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית; תנועתנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית".  

כידוע, האידיליה היהודית-ערבית הזאת לא האריכה ימים. אולם ראוי לציין, שכאשר פני המנהיג הערבי הבכיר היו לשלום בין העמים, גם הוא הכיר בזכותו הלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל. ללא הכרה זו, לא ייכון שלום במזרח התיכון. יש לציין שארץ ישראל שבה היה מדובר אז, הייתה משתי גדות הירדן, כולל שטח ממלכת ירדן בעבר הירדן המזרחי.

* אות המערכה – אות המערכה על מלחמת שלום הגליל ניתן לכל מי ששירת בחודשים יוני-ספטמבר 1982. בשלום הגליל הייתי בטירונות. במלחמה הוקפצנו לצפון ושירתנו בסיורי בט"ש על הגבול ובמוצב ראש הנקרה, אך עדין לא נכנסנו ללבנון. וקיבלתי את האות.

בהמשך שירותי בילינו חודשים ארוכים, קשים ועקובים מדם בלבנון. השבוע הממשלה הכירה בשירות בלבנון מספטמבר 1982 עד מאי 2000 כראוי לאות משלו. אני שמח וגאה על כך.

אגב, את אות מלחמת שלום הגליל איבדתי. גם את אות מלחמת לבנון השניה, שקיבלתי על פעולתי בעורף כמנהל מתנ"ס במחוז הצפון (בדיוק באותה שנה, בגיל 43, השתחררתי מהמילואים בצנחנים, אבל במלחמה חשתי שתרמתי לא פחות מכפי שהייתי תורם כמילואימניק). אני אדם מסודר ולא מתאים לי לאבד זאת, אבל עובדה. אני משער ומקווה שאמצא אותם.

          * ביד הלשון

שופט עליון – בדין ודברים בפייסבוק בעקבות רשומה שהתייחסתי בה לפסיקה של שופט בית המשפט העליון, מישהו כתב בעניינו את צירוף המילים "שופט עליון". זהו ביטוי שגור, באשר לשופטי בית המשפט העליון. אבל ביהדות יש רק שופט עליון אחד, והוא אינו בשר ודם.

שופט בית המשפט העליון הוא תואר מכובד מאוד. ובתור שכזה הוא אינו מושלם, הוא עלול לשגות, הוא עומד לביקורת.

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין: "תדיר כשמציגים אותי בהרצאות כ'שופט עליון', אני מתקן ל'שופט בית המשפט העליון' – כי שופט עליון ישנו רק אחד, שוכן שחקים".

* "חדשות בן עזר"

מי מפר את הסולידריות?

בקבוצת הפייסבוק "תושבי הגולן" הופיעה הרשומה הזאת: "תרבות מכלל כספי הציבור הגולני למחוסנים ולמחלימים בלבד!!! אתן/ם מבינים מה קורה פה, קץ הסולידריות, פשיטת רגל למוסריות. לא נשכח ולא נסלח. צאו למאבק אנשים, לא יתכן שמהקופה של כולנו תצא איפה ואיפה. היום זה ל'בריאים' עלאק בלבד. מחר זה לחילונים או לדתיים אין כניסה!!! ראו הוזהרתם!"

בדבר אחד אני מסכים עם הכותב. יש בנושא החיסונים סוגיה של סולידריות חברתית. אני אוהב יותר להשתמש במונח היהודי, העברי – ערבות הדדית. אני רואה את סוגיית הערבות ההדדית באופן אחר לגמרי. באופן עמוק הרבה יותר. מה יותר ערבות הדדית מאשר שאני לא אדביק אותך ואת ילדיך ואתה לא תדביק אותי ואת ילדיי? ובמילים אחרות, מי שבוחר לא להתחסן – מעבר לפגיעה שלו בעצמו ובמשפחתו, הוא פוגע גם בזולתו, והוא בוחר שלא להיות חלק מן המאמץ המשותף של מדינת ישראל ושל האנושות כולה לנצח את הקורונה.

הקורונה הרגה כבר מיליונים בעולם וכ-6,000 ישראלים. היא השביתה כלכלות ובהן את כלכלת ישראל. היא הקפיצה את האבטלה בישראל שהייתה אפסית ל-20%. היא הביאה לקריסת אלפי עסקים. היא השביתה למשך שנה את הלימודים וגרמה נזק כבד לדור של ילדים ובני נוער. הקורונה אינה גזירת גורל. ניתן לנצח אותה. ויותר משהניצחון עליה הוא באחריות הממשלה, משרד הבריאות, ארגון הבריאות העולמי ואפילו המועצה האזורית גולן – הוא באחריות אישית שלי, שלךָ, שלךְ, של כל אחד ואחת מאתנו. הדרך להתגבר על הקורונה היא התחסנות המונית. זו המשמעות של הסולידריות החברתית. מי שאינו מתחסן, כמוהו כאומר: "מה העבודה הזאת לכם?". "לכם", ולא לו. ואני מציע לפתוח את הגדה של פסח ולבדוק איך מוגדר הבן השואל זאת.

ירוחם הייתה לאורך זמן עיר ירוקה לחלוטין. גננת אחת, שהיא בכלל תושבת דימונה, סרבנית התחסנות, לקתה בקורונה ללא תסמינים, והדביקה גן שלם. הילדים הדביקו את האחים שלהם וגם את ההורים שלא התחסנו. והעיר הפכה באחת לאדומה. נוח לי להרחיק עדות עד לדרום הרחוק, אך מקרים דומים קרו גם אצלנו, בגולן.

****

ב-1952 יצאה הודעה לציבור, בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, המסתמכת על פקודת בריאות העם, ומחייבת: "לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים במדינת ישראל יקבלו זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים". בהמשך ההודעה הבהיר ד"ר שיבא שהוא מפעיל את סמכותו ו"מטיל חובה על כל תושב ותושב, מבן 4 ועד בן 60 שנה, לקבל זריקת חיסון תוך שלושה חודשים". היה גם איום על מי שיסרב: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון כנ"ל, ייאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם וייענש כחוק". העונש, אגב, היה קנס כספי עד 5 ל"י או מאסר עד חודש.

אנחנו לא ב-1952 אלא ב-2021. היום אי אפשר, כך נראה, לכפות חיסונים. אך ההיגיון העומד מאחורי הפקודה לבריאות העם נכון היום בדיוק כמו אז. הדרך היום אינה כפיה, אלא הסברה ופניה למצפון ולמוסר של האנשים בקריאה לגלות אחריות ולהתחסן. ההיגיון אומר שכאשר יש מגפה, אדם המסרב להתחסן פוגע לא רק בעצמו, אלא בבריאות הציבור. לכן הפקודה לבריאות העם, עליה הסתמך הצו של ד"ר שיבא, אינה מדברת על מחלות אלא על מגפות. מי שרוצה להימנע מטיפול במחלת לב, בסרטן או בכל מחלה אחרת, מסוכנת ככל שתהיה, פוגע בעצמו – זה עניינו וזו זכותו. כאשר מדובר במגפה, הפגיעה שלו היא בזולת, ולכן, מבחינה מוסרית, אין לו רשות לסכן אחרים.

אני מניח שלא יהיה מנוס מחקיקה שתחייב אנשים הנותנים שירות ובעיקר צוותים חינוכיים שעובדים עם ילדים ונוער שעדין אינם מתחסנים וכנראה יחלפו עוד חודשים אחדים עד שיחוסנו, להתחסן, או לחלופין להיבדק בכל 48 שעות. אך מעבר לכך, אם אי אפשר לחייב אנשים להתחסן, מן הראוי שהמדינה תעודד את אזרחיה להתחסן באמצעות תמריצים. התו הירוק הוא תמריץ כזה. ועל כך טוענים מתנגדי התו שזהו עונש למי שבחר לא להתחסן. ובכן, העונש למי שבחר לא להתחסן, הוא הסכנה שלו להידבק, לחלות בקורונה, אולי למות. העונש שלו הוא שהוא ימשיך להיכנס לבידוד אם ייחשף לחולה מאומת, מה שלא נדרש ממי שהתחסן. התו הירוק לא נועד להעניש את מי שלא התחסנו, אלא למנוע עונש קולקטיבי לכל הציבור בגין המיעוט חסר האחריות שלא התחסן.

אין אפשרות לפתוח את אירועי התרבות, הספורט, חדרי הכושר, בתי המלון וכו' באופן שיסכן את הציבור וילבה את המגפה. אך אין סיבה להמשיך ולסגור את הענפים האלה ולכרות את מטה לחמם של עובדיהם ובעליהם, בגלל המיעוט שאינו מתחסן. אחרי שנה קשה כל כך של סגרים ובידודים ניתן סוף סוף לפתוח את הענפים האלה ולתת לציבור ליהנות מהם. האם יש סיבה למנוע זאת מהציבור הרחב, מתוך סולידריות עם מי שמפרים את הסולידריות ובוחרים להשתמט מן המערכה למיגור הקורונה?

מי שבחרו לא להתחסן, מוטב שייקחו אחריות על החלטתם ויהיו מוכנים לשלם את מחירה, ולא להתבכיין ברוח הרשומה שציטטתי בראשית המאמר. כן, תרבות מכלל כספי הציבור הגולני לכל הציבור הגולני, ומי שבחר לא להתחסן, מוזמן להתחסן ואם אינו רוצה, אל יסכן את הרוב הגדול המגלה אחריות.

****

הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה וכו' והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, עשרות מיליונים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. אנו כבר יודעים היום, על סמך קרוב לחמישה מיליון מתחסנים בישראל וכמאתיים וחמישים מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* "שישי בגולן"

הריבונות אינה ניתנת לערעור

ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מהגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן? הראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא הגולן, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. ממשל ביידן מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק את בחינת הסוגיה. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

באופן מעשי, אין סיבה לדאגה מיוחדת בעקבות דברי בלינקן, אך דבריו מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* "ידיעות אחרונות"

האם יש סיבה לדאגה?

ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מהגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, נפנפנו בהצהרה הזאת אל מול האמריקאים שלחצו על ישראל לסגת מהגולן. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן? הראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו. אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

האם יש לנו סיבה לדאגה בעקבות ההצהרה?

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. ממשל ביידן מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

איני חושב שיש סיבה מעשית לדאגה, בוודאי לא בעתיד הנראה לעין. אך אשרי מפחד תמיד. דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כפי שנקבעה בידי טראמפ לפני שנתיים. הכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה.

על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* "שישי בגולן"

אורטל הלבנה

לאורך שנים הייתה הלימה בין שנים גשומות למושלגות. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן החורף המיתולוגי של 1992, אך הדבר נכון גם בשנים אחרות.

בשנים האחרונות הייתה תופעה מעניינת. השנתיים הקודמות היו גשומות מאוד, והמדד הבולט ביותר לכך הוא מצב הכינרת. עם זאת, הן היו מעוטות מאוד בשלגים. בכל אחת מהן היה אירוע שלג או שניים, אך מאוד מינוריים, שהשלג לא נערם בהן.

השנה, עד כה, היא ממוצעת + בכמות הגשמים. בינואר ירד שלג אך לא נערם. והיום, סוף סוף, לראשונה אחרי שלוש שנים, שלג אמתי, שלג של ממש, שלג שנערם. עד שעת כתיבת שורות אלו (יום רביעי ב-19:45) גובה השלג באורטל הוא 25 ס"מ, והסופה בעיצומה ותימשך לפחות עד מחר בבוקר.

כמה תובנות מהשלג הזה:

* ליצ'י, החתולה שלנו, חווה לראשונה שלג אמתי. היא לא מוצאת את עצמה. זה מחרפן אותה, תרתי משמע.

* אין לשלג הזה תופעות לוואי.

* המסכה היא מגן נהדר לפנים, לשהייה בשלג. תודה, קורונה!

* בזכות ההצלחה הגדולה בהורדת השלג, אני שוקל לתמוך בנתניהו. (אפשר להתייחס לכך כאל התחייבות שכתובה על הקרח, כמו ההתחייבויות של נתניהו).

* "חדשות בן עזר"