הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים

עידן הפוסט-אמת, הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות, מחזיר אותנו לימי עלילות הדם.

לאחרונה, מנוהל מסע הסתה נגד הקיבוצים, שכל כולו מבוסס על פייק ניוז. שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא איפה?), ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

דליתי כמה פנינים כדי להציג את ההסתה הזאת: "… זכויות היתר של הקיבוץ מוגדרות, בין השאר, באמצעות שפה ביורוקרטית־משפטית, שפועלת כמסך עשן… ספסור בקרקע… צבירת הרווח על חשבון כלל הציבור מקרקעות הלאום… ככל שכרסן תופחת כך תאבונן גדל… טייקון המועצה האזורית הוא מעין הכלאה של פיאודל מימי הביניים שמקיים יחסי פטרון־קליינט עם אוכלוסיות שתלויות בו, יחד עם בעל הון מודרני, השולט באמצעי ייצור שמהם הוא מפיק הון באמצעות כוח עבודה… נוכחות לא־פרופורציונלית במוסדות הכוח, ובמוקדי קבלת החלטות פוליטיים… הקיבוץ הוא בית חרושת לביזה… 20 מיליארדי השקלים שהקיבוצים פושטי הרגל קיבלו מאתנו… במשך שנים מיליארדים נחמסים במישרין ובעקיפין מהציבור. חברה נורמלית שחפצה חיים אינה יכולה להמשיך את הגזל הזה על חשבון כ–92% מאוכלוסייתה… השוד של אמצעי הייצור וניהול משאבי המדינה… פריווילגיה אשכנזית שמודעת לגמרי לפריווילגיותה, שכן היא מתנסחת בכל יום מחדש נגד אזרחים שגרים לידה ועובדים אצלה…" ממש הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים. ומכאן המסקנה המתבקשת: "תהליך דה־קולוניזציה של השוד הכלכלי־קרקעי הגדול בתולדות המדינה יכול להתחיל בשינוי שטחי השיפוט ובסיפוח הקיבוצים והמושבים לערים הסמוכות להם". אם כפר גלעדי יפורק ויהפוך להיות שכונה בקריית שמונה, וכך יפורקו שאר הקיבוצים, תבוא תשועה גדולה למדינת ישראל. הכו בקיבוצים והצלתם את ישראל.

תמצית המסר שלו היא שלמעלה מ-85% מקרקעות המדינה נמצאות בשליטת קומץ קיבוצניקים אשכנזים פריוויליגים קולוניאליסטים, שמתעשרים כקורח מהנדל"ן האינסופי הזה, תוך ניצול של שאר האוכלוסיה. כמובן שהכל שקר אחד גדול. אבל לתועמלנים מסוגם היה מורה, שאמר פעם: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ועוד אמר מורם ורבם: "אם תחזרו ותשננו שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". בגרמנית זה נשמע טוב יותר.

הנשק היחיד שאני מכיר נגד השקר, הוא האמת. אז הבה נציג כמה עובדות, כי בכל זאת, יש אנשים שגם העובדות מעניינות אותם.

ראשית, הקיבוצים אינם כל המרחב הכפרי וכל המועצות האזוריות. הקיבוצים הם בערך שליש מן המגזר הכפרי. מספר חברי הקיבוצים מבין ראשי המועצות האזוריות הוא פחות מ-20%. יו"ר מרכז השלטון האזורי, למשל, שי חג'ג', הוא חבר מושב. ועל פי שם משפחתו, ניתן להסיק שהוא גם אינו עונה על התנאי השני של הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים – הוא גם לא "אשכנזי". אגב, חלק גדול מאוד מן המושבים במועצות האזוריות הוקמו בידי עולים בשנות החמישים והשישים, רובם מארצות האסלאם. וגם בקרב הקיבוצים, אגב, כשליש הם בני "עדות המזרח", אם זה מעניין מישהו. יתר על כן, פריסת הקיבוצים הם בעיקר לאורך הגבולות, מן הגליל המערבי, דרך הגליל העליון, הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, הערבה, רמת הנגב ועד עוטף עזה. כלומר, השטח שבו מרוכזים מרבית הקיבוצים קטן לאין ערוך ממכלול השטח של המגזר הכפרי שעליו טוענים המעלילים שהוא בשליטת הקיבוצים. והאזורים האלה רחוקים מלהיות פנינה נדל"נית, אם לנקוט לשון המעטה.

שנית, השטחים שבשטח השיפוט של המועצות האזוריות, אינם נמצאים בבעלות כלשהי של היישובים שבמועצות – לא הקיבוצים, לא המושבים ולא היישובים הקהילתיים. לכל יישוב שטח השייך לו – שטחים למגורים ושטחים לחקלאות, ומעבר להם, אין להם שום בעלות ושום שותפות בקרקעות שבשטח שיפוט המועצה. הם אינם נהנים משום רווח משימוש זה או אחר בנדל"ן בשטחי המועצה האזורית. האם קיבוץ אורטל הרוויח משהו מהקמת המלון החדש בבית המכס? האם יישוב אחר הרוויח מכך?

שלישית, הרוב הגדול של שטחי המועצות האזוריות, הם שטחי אש ושמורות טבע, ואין למועצות עצמן שום יכולת להרוויח מהם.

רביעית, גם שאר הקרקעות בשטחי המועצות האזוריות אינן בבעלות המועצה אלא בבעלות רשות מקרקעי ישראל. כך שלא רק היישובים אלא גם המועצה אינם יכולים ליהנות מרווחי נדל"ן בשטחים אלה. הרווח היחיד של המועצה, לא של היישובים, הוא הארנונה שהיא מקבלת ממשתמשים בקרקע.

השטחים של מועצה אזורית אינם קרקעות בבעלותה, אלא שטח השיפוט שלה, כלומר בעיקר הגדרה משפטית. המקור שלה היסטורי, עוד מימי המנדט הבריטי. כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי.

בניגוד לעלילת המקרו – במיקרו יש לעתים ביקורת מוצדקת על מועצות אזוריות בנוגע לקרקעות. הכוונה למחלוקות בין מועצות אזוריות למועצות מקומיות וערים על תיחום הגבול ביניהם. אכן, לעתים עיר או מועצה מקומית מתפתחת וגדלה, והיא נתקלת במצוקת קרקעות המקשות על המשך התפתחותן. המקור האפשרי הוא הקרקעות שסביבה ששייכות למועצה האזורית. על כך יש מחלוקות, שבחלקן, אולי אפילו בחלקן הגדול, הרשות המקומית/עירונית צודקת. אבל לבעיות הללו יש פתרון. בדרך כלל משרד הפנים מקים ועדת חקירה לסימון הגבולות, ופותר את הבעיה, לרוב בהסכמה. ובמקרים אחרים, ראויים יותר, כלל אין צורך בוועדה כזו, כי המועצה האזורית מוותרת מרצונה ומיוזמתה על שטחים שלה, לטובת היישובים העירוניים שבתוכה. המועצה האזורית גולן, למשל, ויתרה לא אחת, תמיד מרצונה, על אדמות למען התפתחות קצרין ולטובת הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן. כאשר מג'דל שמס הגיעה לרוויה קרקעית ללא יכולת לבנות שכונה כדי שהדור הבא יוכל לגור בה, המועצה האזורית גולן לא נזקקה למשרד הפנים, ואף לא לבקשה מצד המועצה המקומית מג'דל שמס, אלא ביוזמתה העבירה קרקעות מרשותה לרשות המועצה המקומית. לצערי, זו לא דרכן של כל המועצות האזוריות. אך בכל המקרים, הבעיה מסתדרת, אם במו"מ בין הרשויות ואם בהחלטת משרד הפנים. כאמור, הבעיות הללו הן נקודתיות, ובוודאי שאין כל קשר בינן לבין העלילה המרושעת נגד המועצות האזוריות והקיבוצים.

בעיה נוספת נוגעת לארנונה על פעילויות שנמצאות בקרבת רשויות מקומיות, בשטח המועצה האזורית. למשל, בסיסי צה"ל בנגב. למה המועצה האזורית נהנית מהארנונה שלהם ולא הערים, כמו דימונה וירוחם? מכאן עלתה בעשור הקודם קריאה לתיחום מחדש של הגבולות המוניציפליים והעברת הבסיסים לתחומי העיר. אני פרסמתי לפני כשבע עד עשר שנים שורה של מאמרים, כולל מעל במה זו, שבהם הצעתי פתרון צודק לבעיה, ללא שינוי גבולות. כך, למשל, כתבתי במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" ב-2013: "המצב הקיים פוגע בעקרונות הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציואקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הנם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר – זהו אי צדק חברתי. וכאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון ₪ בשנה, זהו עוול. וכאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמים. ולכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו. התנועה הקיבוצית, שיחד עם תנועת המושבים היא הגורם הדומיננטי במועצות האזוריות, חרטה על דגלה את ערכי הצדק החברתי והשוויון, ומן הראוי שתיתן יד לשינוי המצב. אגב, השינוי אינו חייב להיות דווקא שינוי הגבולות בין הרשות המקומית לאזורית, אלא שינוי המדיניות בנוגע לארנונה מעסקים. למשל, חלוקה מחדש של שיוך הארנונה על העסקים על פי המרחק מגבול הרשות המקומית ואחוז העובדים השייכים לה, או כל פתרון יצירתי אחר שיתקן את המצב הקיים".

הבעיה עליה הצבעתי אז, כבר אינה קיימת היום. תחילה, כיוון שהמועצות האזוריות והרשויות העירוניות בנגב הגיעו להסכם שפתר את המחלוקת. ומאוחר יותר, שר הפנים לשעבר אריה דרעי ביטל את תשלום הארנונה של גופים ציבוריים לרשויות האזוריות והפנה את התשלום שלהם לקרן שתחולק באופן שוויוני בכל הארץ. כך שהטענה מן העשור הקודם על שטחי שיפוט ותשלומי ארנונה פשוט כבר לא בתוקף. תשלומי הארנונה כבר אינם הולכים למועצות האזוריות שמחנות צה"ל נמצאים בתחומם, ולכן, העובדה שתחום השיפוט הכולל של המועצות האזוריות חולש על כ-86% מהקרקע, הוא חסר כל משמעות מבחינה כלכלית.

יתר על כן, עו"ד רון רוגין הוכיח, במאמר תגובה ב"הארץ" למאמריהם של זוביידה ונוריאלי, עד כמה הטענות בנושא הארנונה מופרכות. בהסתמך על נתוני הדו"חות הכספיים המבוקרים שפרסמה הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ברשימת עשרים הרשויות המקומיות בישראל, שהן בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר מארנונה מסחרית, לא מופיעה אף מועצה אזורית. גם את טענתם של השניים על ההכנסה לנפש, הנובעת ממיעוט התושבים על שטח ענק ברשויות האזוריות מפריכים נתוני הלמ"ס. סך ההכנסה המצטברת מארנונה מסחרית בכל 54 המועצות האזוריות בארץ נמוכה באופן משמעותי מסך ההכנסה מארנונה מסחרית של עיריית תל-אביב. זאת, חרף העובדה שהאוכלוסיה במועצות האזוריות מונה כ-950,000 איש בעוד שאוכלוסיית ת"א מונה 461,000 נפש. ההכנסה מארנונה לנפש בת"א גדולה פי שלושה מזו שבמועצות האזוריות. וכך גם בעיריות נוספות, קטנות הרבה יותר.

כל הטענות שבבסיס מסע ההסתה שמובילים שני הדוקטורים האנטי ציוניים, הן שקר על גבי שקר על גבי שקר ואין בהן אפילו שמץ של בסיס עובדתי. כל כוונתן להסית ולהשניא. ולמרבה הצער יש לא מעט אנשים, שקופצים על ההסתה הזאת כמוצאי שלל רב ומפיצים אותה בתעלות הביבים של הרשתות החברתיות ושאר נתיבי הפצת השקרים הקיימים בחברה הישראלית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.10.21

* פיגוע התאבדות – החוק הישראלי מתיר הזנה בכפיה של אסירים השובתים רעב. עתירה נגד החוק נדחתה בבג"ץ.

ההזנה בכפיה מוצדקת מסיבה הומניטרית ומסיבה פוליטית ביטחונית. הומניטרית – האחריות על שלומם של אסירים החובשים את בית הסוהר הישראלי, היא על מדינת ישראל. היא אחראית על בריאותם ועל חייהם. אם סוהר ימצא אסיר תלוי על חבל, חובתו להוריד אותו מיד מן החבל ולעשות כל מאמץ להציל את חייו. אין הבדל בין התאבדות בתליה או בהרעבה. חובת בתי הסוהר וחובת הרופאים להציל את חייו של האסיר. מדינית ביטחונית – שביתות הרעב של מחבלים כלואים הן פיגועי התאבדות. מטרתן להזיק למדינת ישראל ולהצית תבערה ביטחונית. אין לישראל שום סיבה לאפשר להם להשיג את מבוקשם. וכפי שקבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בפסק הדין: לשביתת רעב של אסיר "השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב". כלומר, על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול המדיני-ביטחוני הוא מכריע בסוגיה.

מקדאד קוואסמה, מחבל חמאס העצור בכלא הישראלי, ששובת רעב ומאושפז בבית החולים קפלן, הועבר ליחידת טיפול נמרץ ונשקפת סכנה לחייו. מותו יהיה פיגוע התאבדות, שייתן לאויב הישג תודעתי ומדיני ויצית תבערה של טרור. עד כמה אנחנו מטומטמים כדי לתת לו את ההישג הזה, כאשר החוק המפורש נותן למדינה כלים לסיכול הפיגוע?

* מוקד הבעיה – כמעט כל מקרי הרצח במגזר הערבי נעשו בנשק חם. כך גם הפשיעה של ערבים כלפי יהודים. נשק חם הופעל גם בפשיעה הלאומנית וראינו זאת בפרעות במהלך "שומר החומות". והחשש הגדול הוא שבשעת מלחמה הנשק הזה יופעל בידי גיס חמישי בתוך מדינת ישראל נגד צה"ל.

לכן, יש להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי כאל מוקד הבעיה בכל תכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי. מדובר בשעת חירום לאומית, המחייבת צעדי חירום לאומי. הפעולה הזאת חייבת לכלול את השב"כ ואת צה"ל, כי המשטרה לבדה לא תוכל להתמודד עם הבעיה. ובאשר לצה"ל, השינוי העיקרי צריך להיות בתוכו, כי שוד הנשק בבסיסי צה"ל, בעיקר בדרום, הוא התגלמות אובדן הריבונות. השינוי צריך להיות הן באבטחת הבסיסים והן בהוראות הפתיחה באש. גניבת נשק היא פיגוע קטלני ויש לנהוג בה כבפיגוע קטלני, כלומר יש לירות בשודדי הנשק על מנת להרוג. יש לאפשר לצה"ל לערוך מרדפים אחרי שודדי הנשק מחוץ לבסיס, עד תפיסתם ונטרולם.

* צעדי חירום – לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו, גדעון סער היה נושא הדגל של זכויות האדם בחקירה ובמשפט. החוק הראשון שהוא חוקק היה האיסור על כבילת עצורים בפומבי. וברוח הזו הוא פעל לאורך כל השנים. כך, למשל, הוא העביר את חוק "ההגנה מן הצדק", המאפשר לבית המשפט לבטל אישום שהוגש נגד אזרח בניגוד לצדק (אגב, פרקליטי נתניהו נתלים בחוק הזה בטענתם לאכיפה בררנית ולאישום תקדימי). גם בנאומו בטקס חילופי השרים, עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים, נושא זכויות חשודים, עצורים ואסירים ומניעת עינוי דין, עמד במוקד דבריו והוא מתכנן רפורמות בנושא הזה. למשל – הגבלת זמני חקירת חשודים על חומרת העבירה המיוחסת, צמצום היקף כתבי האישום נגד אזרחים והפיכת חלק גדול מהקוד הפלילי לעבירות מנהליות, חוק "פירות העץ המורעל" על פיו ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות בבית המשפט ועוד ועוד. בספר השיחות עם סער, "שיחות על הדרך", הוא אמר, בנושא זכויות האדם בחקירה ובמשפט: "אני מאמין גדול בחירות האדם ובכבוד האדם. אלו היסודות עליהם מושתתת חברה צודקת, ואני חושב שהערכים האלו חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט שלנו".

אז איך זה שדווקא סער, כשר המשפטים, הציע את ההצעה שהיא בדיוק בכיוון הפוך לעקרונותיו, המאפשרת חיפוש בבתי חשודים, במקרים של חשד סביר להימצאות עבריינים או אמצעי לחימה בבית, בהחלטת קצין משטרה, ללא צו שופט? התשובה לכך היא בשתי מילים: מצב חירום. לא בכדי, ההצעה מוגדרת כתקנה לשלוש שנים. סוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי והנגזרת שלו – הפשיעה הפלילית והלאומנית שכבר קטלה מעל מאה נרצחים בחברה הערבית בכעשרה חודשים, יצרה מצב חירום, ואי אפשר לפעול בחירום כבשגרה. בדיוק כפי שבמגיפה קשה ממשלה יכולה להכניס את אזרחיה לסגר, צעד שהיא לא הייתה מעלה על דעתה בשגרה, כך גם מצב החירום הנוכחי מחייב החלטות חירום. לכן, נכון שהשב"כ יכנס לפעולה ולכן נכון גם החוק הזה.

אחת הטענות שהושמעו נגד החוק, היא שהוא כללי ואינו מגביל את המשטרה רק במאבק בפשיעה במגזר הערבי. מה רוצים הטוענים? שיהיה חוק אחד ליהודי ולערבי? חוק כזה יעלה על הדעת? חוק כזה יעבור בג"ץ? איזה נזק בינלאומי ייגרם מחוק כזה? החוק אינו מבטל את הצורך באישור שופט, אלא הוא מאפשר להימנע מאישור זה במקרים חריגים, והשימוש בו יהיה במה שקשור לשעת החירום. למשל, סוחר נשק יהודי שמוכר נשק לעברייני המגזר הערבי הוא יעד לגיטימי לפעולה על פי תקנות החירום.

אני תומך בחוק הזה, ובלבד שהוא אכן מוגבל בזמן. אני בספק אם בג"ץ יאשר אותו.

* אדם נשך כלב – ביום שלישי בלילה הוצת מתבן בקיבוץ שניר.

נו? אז איפה החדשות? הוצת מתבן זה בערך כמו כותרת "הבוקר זרחה השמש". למה אני מטריח בידיעה המשעממת הזאת? הן אחד מכללי היסוד של התקשורת הוא שכלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה.

אז זהו, שבמקרה הזה יש גם "אדם נשך כלב".

המשטרה יצאה למרדף אחרי המציתים, שכלל ירי, ובסופו נעצרו שני החשודים, תושבי טובא-זנגריה.

* בחרו בטרור החקלאי – הטרור החקלאי שמבצעים מחבלים ערבים, בעיקר ערבים ישראלים וגם פלשתינאים מיו"ש, הוא מכה קשה וארוכת ימים, שהוזנחה בידי מדינת ישראל ועל הממשלה והמשטרה להתעשת ולהילחם בה עד חורמה.

לבושתנו, יש גם טרור חקלאי של יהודים. טרור של עקירת שתילים של פלשתינאים ביו"ש, ביזת כרמי זיתים לפני שבעלי הכרם מגיעים למסיק והפרעה אלימה למסיק של פלשתינאים העובדים את אדמתם.

מלבד ממדי התופעה (הטרור החקלאי הערבי נפוץ הרבה יותר) אין שום הבדל בין הטרור החקלאי הערבי והטרור החקלאי היהודי, ואין שום הבדל בין המחבלים האלה והאלה. בשני המקרים מדובר בשנאה לאומנית חשוכה ואלימה. בשני המקרים מדובר באנשים שבמעשיהם מוכיחים שהם שונאים את הארץ. בשני המקרים, הטרור החקלאי הוא רק חלק ממסכת הטרור. בשני המקרים, המחבלים פוגעים גם בצה"ל ובכוחות הביטחון. ובשני המקרים מדינת ישראל וכוחות הביטחון מגלים אוזלת יד מתמשכת ו"מכילים" את הטרור. ובשני המקרים, על המדינה לשנות את דרכה, להפסיק להכיל ולחתור למגע, כדי לגדוע את התופעה הארורה.

אבל יש הבדל בין המחבלים האלה והאלה. כאשר המחבלים הם בני עמי שבחרו בטרור החקלאי, הם ממיטים קלון על עמנו.

* מחמאה למראיינים – קלמן וליברמן היקשו בשאלות קשות על ח"כ מירב בן ארי, באשר לתמיכתה בחוק לפיו לא יוטל על ח"כ שנאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל שלוש שנים להרכיב ממשלה. בן ארי נזפה בהם, איך זה שרק לפני רגע הם הקשו בשאלות קשות על ח"כ דוד ביטן שמתנגד לחוק, ופתאום הם הופכים את עורם בטענות הפוכות?

בעיניי, היא נתנה למראיינים מחמאה גדולה. זה בדיוק תפקידם. זה השירות שלהם למאזיניהם ולציבור – לשאול את השאלות הקשות ביותר את המרואיין. השאלות אינן צריכות לשקף את דעתם האישית, אלא לחדד את הדיון הציבורי באמצעות השאלות הקשות. כאשר הם עקביים בכך, מי שמאשים אותם בחוסר עקביות אינו מבין מהי שליחותם העיתונאית.

* זה לא מצחיק – אם רצונכם להבין מהי עבודת אלילים של פולחן אישיות, אתם מוזמנים לצפות בתמונות חגיגת יום ההולדת של נתניהו בסיעת הליכוד. "חג לו שמח וזר לו פורח" – עלא כיפאק. "היום יומולדת ל" – אחלה. למי?

לא לנתניהו. "היום יום הולדת לראש הממשלה".

יפה מאוד שסיעת אופוזיציה חוגגת את יום ההולדת של ראש הממשלה. זה ביטוי נאה של ממלכתיות, של אחדות. אבל האם ראש הממשלה חגג השבוע יומולדת?

התייעצתי עם היועצת שלי לענייני ימי הולדת – ויקיפדיה, ולטענתה, ואני סומך עליה, יום הולדתו של נפתלי בנט חל ב-25 במרץ.

אפשר ללעוג לאיש הילדותי שמשחק במטוס צעצוע ומאמין שהוא טייס. אפשר לבוז לחבורה העלובה של המשרתים שממלאים את הצו של נתניהו לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה". אפשר לרחם על האנשים שרואים ששרה נמצאת שם ועינה פקוחה ומבינים שאם לא ישירו "ראש הממשלה" הם צפויים לשיימינג של תעשיית ההסתה. אפשר להשתעשע מהטקס הפגאני של סיעת הליקוק.

אבל זה לא מצחיק. זה מסוכן. כי זה ביטוי אנטי דמוקרטי של קבוצה העושה דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. וכאשר הח"כים והשרים לשעבר עושים כך, זהו מסר להמוני התומכים, שהממשלה לא לגיטימית. זאת חבורה אנטי דמוקרטית מסוכנת שמסרבת להשלים עם תוצאות הבחירות ועם אובדן השלטון.

* שונא ישראל על פי רגב – רם בן ברק הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל. אף ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התנדב לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם וכקצין. עם שחרורו, התגייס למוסד כלוחם והתקדם עד תפקיד המשנה לראש המוסד. לאחר מכן שירת כמנכ"ל המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בן ברק הוא איש של ביטחון והתיישבות, חבר מושב נהלל ויו"ר השדולה החקלאית בכנסת.

מירי רגב, בחוצפתה ועזות מצחה, לא התביישה לכנות אותו, במליאת הכנסת, "שונא ישראל".

מה עומד מאחורי הכינוי הזה?

בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הדיבר הראשון הוא "המדינה זה ביבי". מכאן שמי שכופר באלוהותו ואינו סוגד לו, הוא "שונא ישראל".

כאשר התגרנית הזאת צווחה את דברי הבלע שלה, ראיתי את יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו, מחוויר מבושה, מחפש היכן לקבור את עצמו. כשבן ברק השתחרר מן המוסד, שטייניץ מינה אותו למנכ"ל משרדו, ולא עניין אותו באיזו מפלגה הוא תומך.

גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אחיה של גיסתי.

* על כהניזם וחתולים – הח"כ הכהניסט כינה את ח"כ יסמין סאקס פרידמן: "הגברת מאכילת החתולים". וזה הזכיר לי את הבדיחה על האיש שרצה להתקבל למפלגת "עוצמה כהניסטית". אמרו לו: "קודם אתה צריך להרוג ערבי וחתול". הוא הגיב: "למה להרוג חתול?". – "התקבלת!"

* השבועה של שלמה הלל – הסרט "קלון" ששודר ב"כאן 11" החזיר אותנו לפרשיות השחיתות הגדולות שהסעירו את המדינה בשנים 1976-1977 והיו נדבך מרכזי באובדן שלטונו של המערך; פרשות ידלין ועופר.

כאשר מציבים את עופר וידלין יחד, ראוי לציין שאשר ידלין הורשע בדין וישב בכלא ואילו עופר התאבד עוד במהלך החקירות, וכפי שכתב היועמ"ש אהרון ברק: עופר היה בחזקת זכאי בחייו והוא מת בחזקת זכאי.

שחיתות שלטונית היא מבחנה העליון של מדינת החוק. קשה מאוד למוסדות החוק והמשפט להתמודד עם האנשים בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית החזקה ביותר במדינה. במקרה הזה, היו שלושה גיבורים שנאמנותם לחוק ולטוהר המידות הייתה מוחלטת, והם הלכו עד הסוף, ייקוב הדין את ההר. ומן הראוי לזכור ולהזכיר אותם ולהעלות אותם על נס.

ראש וראשון להם היה היועמ"ש אהרון ברק, שהנהיג את המערכה למען מדינת החוק ונגד השחיתות באומץ וביושרה, ללא פשרות. השני הוא שר המשטרה שלמה הלל. הלל היה פוליטיקאי, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, החקירות היו נגד בכירים במפלגתו, וכפי שהוא סיפר, הם גם היו חברים אישיים קרובים שלו. הוא עמד איתן מול כל הלחצים, נתן גיבוי מוחלט לשוטרים וסירב להתערב כהוא זה כדי לגונן על חבריו. השלישי הוא ראש היחידה לחקירות הונאה נצ"מ (לימים ניצב) בנימין זיגל. חוקר חכם, ישר ונחוש ללכת עד הסוף כדי לנקות את אורוות השחיתות. וכאשר חסמו הגורמים שמעליו העברת חומר על החשדות נגד השר עופר, הוא מצא את הדרך להדליף אותו לעיתונאי, כדי להבטיח שהחקירה תימשך.

יש לציין לשבח גם את העיתונאי החוקר יגאל לביב מ"העולם הזה" ועורך העיתון אורי אבנרי, שלא הרפו מהפרשה והיו חלק משמעותי בחשיפתה. על אורי אבנרי לחצו אנשי שמאל להרפות מעופר, שהיה ממנהיגי היונים במפלגת העבודה, אך הוא העדיף לדבוק בשליחותו העיתונאית.

מי שלא יוצא טוב מהפרשה הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על היועמ"ש ושר המשטרה להרפות מהחקירות.

והייתה גם דמות גרוטסקית, בדיעבד. אהוד אולמרט, הח"כ מהליכוד שחשף מעל במת הכנסת את פרשת עופר. אולמרט, בצעירותו (הוא נבחר לכנסת ב-1973 בגיל 28), היה הלוחם מס' 1 בשחיתות: תחילה בשחיתות בספורט, אח"כ בפשע המאורגן וגם בפרשת ידלין-עופר. אבל הכוח משחית, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי, והלוחם הגדול בשחיתות היה לאחד מגדולי המושחתים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

שלמה הלל הוא בעיניי ניגודו המוחלט של אמיר אוחנה. הוא סיפר על חברותו עם "אושרק'ה" ידלין ואברהם עופר, על כך שגם למעלה מארבעים שנה אחרי האירועים עוד קשה לו ברמה האישית, אך כפי שהצהיר: "כשנשבעתי אמונים כחבר כנסת ושר, נשבעתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא נשבעתי להגן על חבריי מפני החוק". דמות מופת.

* היכונו לגל החמישי – הגל הרביעי בדעיכה. הוא עוד לא חלף, אסור להיות שאננים, אבל הכיוון ברור. וזה הזמן שהמערכת תיערך בכל כוחה לגל החמישי.

יש לנו כל הנתונים להיווצרות גל חמישי – 600,000 איש עוד לא התחסנו אפילו חיסון ראשון ו-1.15 מיליון איש, שחלפה חצי שנה מאז שהתחסנו בחיסון השני, טרם התחסנו במנת הדחף. עם נתונים כאלה, השאלה אינה אם יהיה גל חמישי, אלא מתי.

כאשר אני מדבר על היערכות המערכת לגל החמישי, כוונתי בעיקר לפעולה מאסיבית לחיסון האוכלוסיה, דווקא כעת, ולא אחרי שסוסי הגל החמישי כבר יברחו מן האורווה.

* ציונות מעשית – בנוסף לתכנית הממשלתית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, הממשלה מקדמת תכנית להכפלת ההתיישבות בבקעת הירדן. זאת, בנוסף להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב.

אפשר לציין בסיפוק, שכבר שנים רבות לא הייתה כאן ממשלה כה ציונית.

* היכן יוקם שדה התעופה – תושבי ויישובי עמק יזרעאל מנהלים מאבק נגד הקמת שדה תעופה אזרחי חדש בעמק, ברמת דוד, מתוך חשש שהוא יהווה מפגע רעש ומפגע סביבתי שיפגע קשות באיכות החיים בעמק וביכולת יישובי העמק להמשיך להיות אבן שואבת לצמיחה דמוגרפית. הם רואים בהקמת שדה התעופה איום של ממש על עתידם.

במקביל, יישובי הנגב רחב-הידיים נאבקים על כך ששדה התעופה יוקם בנגב, בנבטים, כאמצעי לפיתוח הנגב. הם מאמינים ששדה תעופה כזה, לצד הקמת תשתיות נוספות, יהווה קפיצת מדרגה בפיתוח הנגב.

החלטה על שינוי מיקומו המיועד של שדה התעופה מהעמק לנגב היא win-win. יש לקוות שהממשלה תשנה בהקדם את ההחלטה.

* מפגן מבחיל של שנאה – כאשר בני הציונות הדתית הלכו בשנות השבעים ליישב את יהודה ושומרון, סנטו בהם הדוסופובים: לכו לגליל ולנגב. אבל כאשר הם הולכים לגליל ולנגב, התיישבות בכלל היא כבר מעשה מגונה. שילכו לערי הפיתוח. אבל כאשר הם הולכים לערי הפיתוח מאשימים אותם הדוסופובים ב"הדתה" ובמיסיונריות וכשהם הולכים למקומות הקשים ביותר ומקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, מאשימים אותם בפרעות של הערבים נגד יהודים.

ונראה שאין גבול לשנאה, וכל מה שיעשו הדתיים, כולל הפעולה הכי טהורה ושלא אמורה להיות עליה מחלוקת – אפילו אז יאשימו אותם במשהו. לא חשוב במה, במשהו. אפילו אם… אני מנסה לחשוב על דוגמה קיצונית. טוב, הדוגמה הזאת אולי קיצונית מדי, אבל רק כדי להמחיש את האבסורד אשתמש בה. אפילו אם דתיים יתרמו כליה לאנשים שאינם מכירים, אפילו אז יתקיפו אותם. הגזמתי, הא?

מסתבר שלא. טל ניב, מבכירות השוקניה, פרסמה פשקוויל נאצה, שאפילו במונחי השוקניה הוא פשקוויל שפל, שבו היא משתלחת בגסות בדתיים שתורמים כליה לאנשים שאינם מכירים. ויש מעל אלף כאלה, ראוי לציין. לאחר שהשר חילי טרופר ואחיו, שניהם דתיים, תרמו כליות לאנשים שאינם מכירים, היא פתחה במתקפה, תחת הכותרת: "האחים טרופר מציגים: תרומת כליה כעליונות מוסרית". כמה פנינים מהפשקוויל המבחיל: "בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה לאידיאל, חלק מאתוס… למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות?… הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו… באימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר".

להקיא. דומני שהיא מאתגרת אפילו את רוגל אלפר בתחרות השנאה.

אני שומע מדי פעם אמירה, שאין דבר כזה אלטרואיזם, כי האלטרואיסטים הם בעצם אגואיסטים, שפועלים למען הזולת למען ההרגשה העצמית הטובה שלהם או כדי לזכות בתהילה. אוקיי. אז נתאר לעצמנו איזה עולם נפלא היה, אילו האפיק של כל האגואיסטים למימוש האגואיזם שלהם היה… אלטרואיזם.

איני מאחל, חלילה, לטל ניב להזדקק לתרומת כליה. אך אם, חלילה, היא תזדקק לתרומה כזו, רבים הסיכויים שהיא תבוא מצד אלא שבהם היא סנטה בפשקוויל הזה.

* רצחתם וירשתם – אחרי הפשקוויל של טל ניב, שתקפה את הדתיים שתורמים כליה, קרולינה לנדסמן לא יכלה לשבת בשקט בצילה, בלי להפציץ בפשקוויל שנאה משל עצמה נגד הציונות הדתית. המסר שלה, הוא שרצח רבין הוא ניצחון הציונות הדתית, והביטוי לכך הוא עלייתו לשלטון של נפתלי בנט הדתי, נציג מחנה הרוצחים. "לא רק רצחתם. רצחתם וירשתם. האם יש למישהו ספק שהציונות הדתית ירשה את הארץ? איפה שלא מסתכלים היום רואים את הציונות הדתית. הם בכל מקום, עם כיפות, בלי כיפות, במחנה הימין, במחנה השמאל, בממשלה ובאופוזיציה, בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת. כולם מדברים את שפת הציונות הדתית. מי זה ראש הממשלה, לכל הרוחות?"

הפשקוויל הזה, בתרגום לשפות שונות, יכול היה להשתלב בקלות בעלילות הדם נגד יהודים לאורך הדורות.

* האיום על הממשלה – הברקה ישנה, שלא נס לחה, אומרת שהממשלה האחרונה שמערכת "הארץ" תמכה בה הייתה ממשלת המנדט. והנה היום, כל העוצמה האופוזיציונית של השוקניה מופנית כלפי ממשלת בנט.

כך מגדיר את הממשלה מאמר המערכת: "ממשלת ימין סיפוחיסטית שמשרתת את האינטרסים של המתנחלים". מחרה מחזיק אחריה ב. מיכאל: "תם פסק הזמן… הממשלה הנוכחית, כך מתברר, איננה טובה מקודמתה". פסק זמן?! מעניין, לא הבחנתי בו. שלא לדבר על גדעון לוי וקרולינה לנדסמן שחובטים בממשלה בכל כוחם, מאמר אחר מאמר.

הבעיה היא שהעיתון הזה מעצב את הבייס של מרצ ובמידה מסוימת גם של מפלגת העבודה. הלחץ הזה עלול לסדוק את המחויבות של מפלגות אלו, בעיקר מרצ, לממשלה. דומני שהאיום האמתי על קיום הממשלה אינו מן האופוזיציה הפרלמנטרית, אלא דווקא מצד הבייס של מרצ.

* טשטוש ההבדלים – השתתפתי ביום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ושל מעגל הקבוצות השיתופיות לזכרו של אמרי רון, שנערך מדי שנה בקיבוצו משמר העמק (מלבד השנה שעברה שבה הוא נערך בזום). אמרי רון היה מזכיר הקיבוץ הארצי, חבר כנסת מטעם מפ"ם (כשעוד הייתה חלק מן המערך) ובעשרים השנים האחרונות לחייו היה המנהיג הבלתי מוכתר של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. אמרי רון הוא האדם שחי עם לב מלאכותי יותר מכל מושתל לב מלאכותי אחר בעולם, ועד יומו האחרון המשיך לכתוב ולפעול.

אמרי רון, כתלמידו המובהק של יעקב חזן, היה איש הזרם הניצי והביטחוניסטי במפ"ם. אחרי שמפ"ם איבדה את זהותה והתמזגה במרצ הוא פרש ממנה ועבר למפלגת העבודה, שבה פעל עד אחרית ימיו.

מזכירת משמר העמק, שנשאה בפתח יום העיון את דבר הקיבוץ המארח, הזכירה את העובדה שאמרי רון היה חבר מפלגת העבודה והיא חברת מרצ, אבל אמרה שאילו היום הייתה יושבת אתו בארוחת הבוקר והם היו מנסים להתווכח על ההבדלים בין שתי המפלגות, הם היו משתעממים על נקלה, כי לא היה להם על מה להתווכח.

איני מתיימר לדעת, שמונה שנים אחרי מותו, מה אמרי רון היה חושב ואומר היום. אך נדמה לי שהוא לא היה שבע רצון מהמציאות שהמזכירה היטיבה לתאר. זאת, כיוון שהשינוי לא קרה במרצ, אלא במפלגת העבודה. כלומר, הסיבות שבעטיין הוא עזב את מרצ נשארו בעינן ואולי אף הקצינו, אולם מה שהוא חיפש במפלגת העבודה אבד, כי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי אינה שונה ממרצ.

אמרי רון היה איש תנועת העבודה הציונית בכל רמ"ח ושס"ה; תנועת העבודה של בניין הארץ, יישוב הגבולות, בניית אומה, יצירת תרבות עברית, חיזוק הביטחון הלאומי. כשמפ"ם נטשה את הדרך הוא נטש אותה ועבר למפלגת העבודה. כעת גם מפלגת העבודה נטשה את הדרך.  

* עצם לבייס – ניצן הורוביץ הביע התנגדות להחלטתו של בני גנץ להכריז על ארגוני-הדמה ה"אזרחיים" של החזית העממית – ארגוני טרור. אוקיי. הורוביץ יזרוק עצם לבייס וגנץ יבצע את הנחוץ לביטחון המדינה. אני יכול לחיות עם החלוקה הזאת עד סוף הקדנציה.

* צדיק אחד בסדום – לפני שנים אחדות התפרסם "מחקר" של אחת, טל ניצן, הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו "מחקר" שנעשה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. השורה התחתונה של ה"מחקר" המלומד, היא שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות כי הם גזענים. למשל, הם חוששים להוליד תינוק פלשתינאי וכיוון שהנשים הפלשתינאיות עברו תהליך דה-הומניזציה, וקשה לאנוס מי שאינה נחשבת אדם, ועוד טיעונים "מחקריים" ברוח זו.

אז הנה, יש חדשות טובות. סוף סוף נמצא קצין במנהל האזרחי שאינו גזען. הוא הורשע באונס פלשתינאיות ובקבלת שוחד מיני מאחרות.

* שיטת ערפאת – למה חמאס אינו מפרק את הג'יהאד האסלאמי מנשקו? הרי הבסיס של ריבונות הוא מונופול מוחלט של הריבון על הנשק ועל הפעלת הכוח. אין איום גדול יותר על ריבונות מצבאות פרטיים שאינם סרים למרותו.

לבנון אינה יכולה לפרק את צבא חיזבאללה, כי הוא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא המדינה. זה לא המצב ברצועת עזה. חמאס חזק הרבה יותר מהג'יהאד האסלאמי, ואם הנהגת חמאס תרצה בכך, יהיה בכוחה לפרק את הג'יהאד האסלאמי.

חמאס נוהג בשיטת ערפאת. נוח היה לערפאת לקיים את חמאס כקבלן משנה לפיגועים שעה שהוא הונה את ישראל ואת העולם במשאים ומתנים פיקטיביים ובהצהרות שלום (לעולם לא בערבית. בערבית הוא נאם על ג'יהאד). כך נוהג חמאס. נוח לו לקיים זרוע משנה, שניתן להטיל עליה אחריות כדי להתחמק מאחריות על הפרת הסכמים ורגיעות, וכדי שאפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הרגעה נוחים, ובמקביל להשתמש בקבלן המשנה לפיגועים.

אבל מבחינתנו, יש להתייחס לשליט בשטח, חמאס, כאחראי ואשם בכל פעולת תוקפנות היוצאת מרצועת עזה, גם אם זה "ארגון סורר" וגם אם זו "פגיעת ברק".

* ספרא וסייפא – איני שותף לביקורת על כך שהרמטכ"ל אביב כוכבי כתב ספר, ועל הטענה שאם הוא מצא זמן לכתוב ספר, סימן שהוא אינו ממלא כראוי את תפקידו. בן-גוריון כתב מספר ספרים כאשר היה ראש הממשלה ושר הביטחון. האם נטען שהוא התרשל בתפקידו?

אני רואה בחיוב את העובדה שהרמטכ"ל הוא אינטלקטואל ולא רק טכנוקרט צבאי. ואני מאמין שספר שלו, העוסק במנהיגות צבאית, הוא תרומה לחיזוק המנהיגות של מפקדי צה"ל ולביטחון ישראל.

ספרא וסייפא הוא אידיאל יהודי ואני שמח שרמטכ"ל צה"ל מגשים אותו.

* סטיה מינית – פרשיות הרצח המזעזעות משנות ה-80 בידי שלוחיו של "הרב" ברלנד, החלו במתקפות אלימות של "משמרות הצניעות" של הכת, כלפי מי שהואשמו בחריגה מהתנהגות "צנועה" שאותה ברלנד הכתיב.

כידוע, תו התקן החולני של ה"צניעות" אינו חל על "הרב" עצמו, שהנו אנס, תוקף מיני ומבצע מעשים מגונים. הוא אף ישב, מעט מדי זמן, במקום הראוי לאנשים כמותו, מאחורי סורג ובריח.

זה לא צריך להפתיע. עצם ההתעסקות האובססיבית ב"צניעות" היא כשלעצמה סטיה מינית.

* צדיק גמור – הרב אהרון בוימל על חברו יהודה משי זהב: "בחמש השנים האחרונות הוא צדיק גמור". לא הייתי בונה על זה, אבל על חמשת החודשים האחרונים אני מוכן לחתום.

          * ביד הלשון

חוטבי עצים ושואבי מים – בהקלטות שהודלפו מישיבת סיעת הליכוד בכנסת, נשמע ח"כ דוד ביטן במילים אלה: "מה, אנחנו שואבי אבק וחוטבי עצים? איך בדיוק אומרים את זה?"

לשם כך אנחנו כאן. לעזור לח"כ ביטן. כך בדיוק אומרים את זה: חוטבי עצים ושואבי מים. הכוונה לאנשי המעמד הסוציו-אקונומי והתעסוקתי הנמוך ביותר; אלה שמבצעים את העבודות הפשוטות ביותר.

מקור הביטוי הוא תנ"כי, והוא מופיע בשני מקומות.

הראשון הוא בפרשת "ניצבים", לקראת סוף ספר "דברים", ערב הכניסה לארץ כנען; הפרשה שאנו קוראים לפני ראש השנה. משה פונה לבני ישראל במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". זהו מסר מהפכני מבחינה תיאולוגית, לפיו היכולת לעמוד לפני האלוהים היא של כל ישראל. אין ביהדות אפיפיור. הוא מעביר את המסר באמצעות פירמידה אליטיסטית שנפתחת ב"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", ועוברת לכלל ישראל – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" וכן לבני המיעוטים החיים בקרב עם ישראל – "גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ". בתחתית הרשימה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

 המקור השני מופיע ביהושע, פרק ט'. כאשר ראו הגבעונים, תושבי העיר גבעון, את ניצחונותיו של יהושע, והבינו שאי אפשר לעצור אותו ושכיבושיו פירושם השמדה, הם פעלו בדרך תחבולה. התחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה כדי לחתום עם יהושע ברית שלום. יהושע ונשיאי ישראל חתמו אתם על ברית. לאחר שלושה ימים התגלתה התרמית. הישראלים כעסו והאשימו את הגבעונים בתרמית. הגבעונים הודו בתרמית ואמרו לישראלים שיעשו בהם כרצונם. החלטת נשיאי ישראל הייתה להשאיר את הגבעונים בחיים ובמקומם, אך הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

תנופת התיישבות בגולן

בוועידת הגולן, שנערכה בשבוע שעבר ביישוב חספין, התחייב ראש הממשלה נפתלי בנט להוביל יעד לאומי של הכפלת ההתיישבות בגולן בשנים הקרובות. הוא סיפר שבעוד שישה שבועות תתכנס הממשלה לישיבה מיוחדת בגולן כדי לאשר את התכנית ולתקצב אותה. התכנית תכלול הגדלה משמעותית של קצרין, בירת הגולן, הרחבת כל היישובים בגולן והקמת שני יישובים חדשים.

ההתיישבות בגולן היא בשנה ה-55 לקיומה, וזו הפעם הראשונה שממשלת ישראל יוזמת מהלך כזה. אחת מהחוזקות של ההתיישבות בגולן, היא העובדה שמראשיתה היא צמחה מלמטה, מהשטח ולא מהממשלה. הממשלה, במקרה הטוב, נענתה ליוזמה, לא הפריעה ולעתים קצת עזרה. יש בעובדה זו עוצמה רבה, שבאה לידי ביטוי בחוסן היישובים, בקהילתיות הברוכה, ביצירתיות וחדשנות, ביכולת עמידה מול אתגרים ואיומים פוליטיים ומדיניים וביכולת להצמיח מנהיגות שהובילה מאבקים לאומיים למען הגולן, כמו המאבק שהביא להחלת ריבונות ישראל על הגולן לפני ארבעים שנים ומאבק "העם עם הגולן" בשנות התשעים שהציל את מדינת ישראל מפני אובדן הגולן.

אולם לצד החוזקות שבצמיחת ההתיישבות מלמטה, יש לכך גם חולשה משמעותית, והיא העובדה המצערת שלאחר 54 שנים וחצי, ההתיישבות היהודית בגולן לא הצליחה לעבור את מחסום ה-30,000 איש. יש לכך סיבות אובייקטיביות, כמו המרחק של הגולן ממרכז הארץ ומערים גדולות, לצד הנטייה של הישראלים להצטופף במרכז, ואם להתרחק, אזי עד לפרברי גוש דן והערים הגדולות. האתגר הזה מחייב מאמץ מיוחד כדי להעצים את ההתיישבות בגולן. המאמץ הזה מחייב שינוי. השינוי הוא הירתמות המדינה לתכנון ולביצוע תנופת ההתיישבות.

אין הכוונה שמעתה ההתיישבות תיבנה מלמעלה, בידי הממשלה ופקידותה. אין תחליף ליצירתיות, לחדשנות, לחלוציות ולרוח המיוחדת של הגולן בפיתוח ההתיישבות בהובלת אנשי הגולן. השילוב של בניה מלמטה עם סיוע משמעותי מלמעלה, עשוי להיות נקודת המשען לקפיצת מדרגה אסטרטגית במימוש היעד הלאומי של הכפלת ההתיישבות בגולן. יש פער אדיר בין הצורך בצמיחה גדולה שתבסס את ההתיישבות בגולן, תיצוק תוכן ממשי לריבונותנו על הגולן ותסיר סופית כל ספק בעתיד הגולן כחלק ממדינת ישראל, לבין היכולת של ההתיישבות הקיימת בגולן לפרוץ את הדרך, מבחינת התשתיות הפיזיות, החינוכיות והתעסוקתיות הקיימות בגולן. את זה, כנראה, לא נוכל לעשות בלי הממשלה.

בנט סיפר בנאומו, ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יקדם יותר את ההתיישבות בגולן. ואכן, ביום הוועידה הגיעו לגולן שרים ומנכ"לים רבים להציג את יוזמותיהם. אולם האמת היא, שבקרב תושבי הגולן ומשתתפי הוועידה הייתה ספקנות רבה; פרי ניסיון מר כאזרחים מהאמינות של הפוליטיקאים. "מילים יפות ללא כיסוי", "הכל דיבורים" אלה ביטויים המאפיינים את הספקנות הזאת. ואכן, זה המבחן של הממשלה – לא בהצהרות ולא בתכניות אלא בביצוען. גם ראש הממשלה מבין זאת, ולכן הוא קרא בסיום נאומו לערוך בשנה הבאה את ועידת הגולן השניה, הבטיח להשתתף בה והוסיף: "תבחנו אותנו על פי המעשים". אכן, כך נבחן את הממשלה. עם זאת, אני חייב לציין שהתרשמתי מאוד מהברק בעיני ראש הממשלה והשרים בדבריהם ואני מאמין בכוונותיהם הטובות ובכוחם להוציא את הכוונות לפועל.

בין תושבי הגולן קיים ויכוח על הכוונה להקים יישובים חדשים בגולן. יש הטוענים שעלינו לרכז את מלוא המאמצים לחיזוק היישובים הקיימים והרחבתם. אני מאמין בערך המוסף של הקמת יישובים חדשים, ובכך קליטת עשרות או מאות משפחות צעירות בעלות להט חלוצי של הפיכת הר טרשים קרח לבית וקהילה וגן פורח. תנופה זו תשליך על הגולן כולו, על חזרתו לאווירת התיישבות וצמיחה ותחזק את הקליטה וההרחבה של קצרין ושל היישובים הכפריים בגולן.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 20.10.21

* להקים יישובים בגולן – בשנת 2000, לאחר ניצחוננו במאבק בן 9 השנים על הגולן (מאבק "העם עם הגולן"), השאלה שעמדה לנגד עינינו הייתה מה עושים עכשיו. איך ממנפים את הניצחון לקידום ההתיישבות בגולן. השאלה הקונקרטית הייתה האם להתמקד בהקמת יישובים חדשים בגולן או בהרחבת היישובים הקיימים.

האמת היא שלא הייתה התלבטות. כולנו סברנו שהדבר הנכון הוא להרחיב את היישובים הקיימים. זו הייתה גם דעתי. במשך העשור של המאבק לא נבנה בית אחד ביישובי המועצה האזורית גולן. בקצרין הייתה קליטה של עליה מחבר המדינות, אך גם היא נעצרה. יישובים החלו להזדקן. בתי ילדים החלו להיסגר. הרחבת היישובים הייתה הכרח. לעומת זאת, ידענו שהממשלה תתנגד להקמת יישובים חדשים, ושלא יהיה זה נכון, אחרי עשור של מאבק, לכלות את כוחותינו במאבק על הקמת יישובים, כשאין לכך סיכוי להתממש, במקום להקדיש את מרצנו להרחבת היישובים. ידענו גם, שאם עכשיו, אחרי הניצחון, נמשיך להיאבק ולהתעמת, נְמוּתָּג בציבור הרחב כנאבקים לשם מאבק, כעושי צרות מקצועיים, ונאבד את הקרדיט שצברנו במאבק הממלכתי והמכובד שניהלנו. ואילו אנו רצינו לשנות את המיתוג של הגולן, ממיתוג של מלחמות, משא ומתן מדיני ומאבקים ציבוריים, למותג אזרחי של אזור שטוב לחיות בו, טוב לבנות בו בית ומשפחה, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו; אזור של חיי קהילה כפרית.

ואכן, כל היישובים בגולן הורחבו. דם חדש הוזרם ביישובים, הן של בנות ובנים חוזרים והן של משפחות צעירות ממרכז הארץ. צריך להמשיך להתרחב. תמיד נכון להמשיך ולהתרחב. אך האיום על עתיד היישובים הוסר. במצב זה, הגעתי לפני שנים אחדות למסקנה, שהגיע הזמן לשוב ולהקים יישובים חדשים בגולן, להזרים שוב רוח חלוצית, של משפחות צעירות שרוצות לעלות על הר טרשים קרח ולהפוך אותו לבית ולקהילה, לבנות ולהיבנות בו ולהגשים בו את מאווייהם. כל הרעיונות והניסיונות החברתיים היפים שצמחו בארץ ישראל – צמחו מהתיישבות חדשה.

בשנים האחרונות אני מנצל כל במה גולנית, אם זה הטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן", חברותי (עד לאחרונה) במליאת המועצה האזורית גולן, שיחותיי עם ראש המועצה ועם דמויות מפתח בגולן ועוד, כדי להעביר את המסר הזה.

מסתבר, שאיני היחיד. כנראה שהצורך הזה הבשיל ולכן הוא צץ ממקומות שונים. וכך, לפני כשלוש שנים קם גרעין "חגי" להקמת יישוב בגולן. ולפתע ראש הממשלה נתניהו החליט על הקמת רמת טראמפ. ורמת טראמפ קמה, יש בה כבר עשרים משפחות ועד סוף 2022 ישווקו בה מאה מגרשים. ועכשיו ממשלת בנט עומדת להחליט על הקמת עוד שני יישובים. וללא קשר קם גרעין המבקש להתיישב בהר דב.

אני משוכנע שהקמת יישובים חדשים לא תבוא על חשבון חיזוק היישובים הקיימים ובראשם קצרין, אלא להיפך, תדרבן את ההרחבה. מי שרוצה להקים יישוב חדש, בלאו הכי לא יבוא לרובע בקצרין וכנראה שגם לא להרחבה של יישוב קיים, כי באלה הוא לא יוכל לתת ביטוי לרוח החלוצית שפועמת בו, שמייחלת להתיישבות כפרית קהילתית חדשה, ולעיצוב קהילה מבראשית. אבל הצטרפות של מאות משפחות צעירות, אידיאליסטיות, חלוציות לגולן, אולי גם משפחות מתפוצות הגולה, תתן מנת דחף התיישבותית חזקה לגולן, ותחזק את הגולן מכל בחינה אפשרית. הקמת יישובים חדשים תיצור תנופת צמיחה, שתבוא לידי ביטוי גם בהרחבת היישובים ובגידול משמעותי של קצרין.

התיישבות אלפי אנשים בקצרין וביישובים המורחבים היא בשורה גדולה. ואני משוכנע שהמתיישבים האלה הם אנשים נפלאים. ואני אומר זאת מניסיון – רק לאחרונה סיימתי תשע שנים בהובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל, ומעבר לגידול המספרי המשמעותי של עשרות משפחות חדשות ובנוסף להצערה משמעותית אורטל, המהלך הזה הביא לפריחה רבתי של אורטל בכל תחומי החיים ולדם חדש בהנהגת הקיבוץ. אולם רוב האנשים שיש בהם דחף חלוצי להקמת יישוב חדש – לא ימצאו את סיפוקם בהרחבת יישוב קיים.

* אין ואקום – היוזמה להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב מעוררת ביקורת בשם הגנת הסביבה. הגנת הסביבה? אין ואקום בנגב. מי שמסתובב ברחבי הנגב רואה איך באזורים שלא התיישבנו בהם, הודרה הריבונות הישראלית והפזורה הבדואית השתלטה עליהם בהתנחלות בלתי חוקית רבתי וכנופיות אלימות מתוכה שולטות באותם אזורים ועושות בהם כרצונם הרע, באין מפריע. ובמבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים ויישובים היו נצורים.

* תכלית הסוכנות היהודית – בראיון שהעניק שר התפוצות נחמן שי לפני כחודשיים, הוא אמר שהעליה אינה יעד של משרדו. השבוע קראתי ששי שוקל להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. הצגת מועמדות זו מחייבת ממנו הבהרה – האם בעיניו העליה היא יעד מרכזי של הסוכנות?

המדאיג בדבריו של נחמן שי, הוא שדבריו לא עסקו בסוגיה הטכנית, האם העליה היא בתחום האחריות של משרד התפוצות או בתחום אחריות של גוף אחר, אלא אמירתו שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים עדין בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי במדיניותו של נחמן שי כשר התפוצות; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. אלו ואלו צריכות להיות מטרות המדינה והסוכנות היהודית.

חיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לביננו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, יש חשיבות רבה לדגל של שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי, שאותו מניף נחמן שי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

אם אכן נחמן שי מתכוון להציג את מועמדותו לתפקיד, ואין ספק שיש לו הכישורים והניסיון לכך, כולל קשרים הדוקים בני עשרות שנים עם יהדות התפוצות, יהיה עליו להבהיר את עמדתו על העליה לארץ ועל תפקיד הסוכנות היהודית בעידודהּ. אם אין הוא רואה בעליה את היעד המרכזי של הסוכנות, אין הוא ראוי לתפקיד.

* גדעון לוי צודק – המסקנה של גדעון לוי מקיומה של ממשלת השמאל-ימין, היא שאין בישראל מחלוקת אמתית בין שמאל וימין, אלא בין ציונים ללא-ציונים. גדעון לוי צודק. הוא רואה זאת מהצד הלא-ציוני, אני רואה זאת מהצד הציוני. אבל זאת המחלוקת האמתית.

הציונים אינם מיקשה אחת. יש מחלוקות גדולות בין הציונים. היטיב להגדיר זאת עמוס עוז: הציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים רבים. הפערים בין השמות הפרטיים גדולים (בניגוד לניתוח של גדעון לוי), אך המאחד רב על המפריד.

הבעיה היא, שהרעל האנטי ציוני מחלחל גם לתוך השמאל הציוני. אני מקווה שהשותפות בקואליציה הזאת תחסן את השמאל הציוני מפני השפעת הרעל הזה.

* יוסף חדאד – העיתון היהודי אמריקאי algemeiner בחר ביוסף חדאד כאחד ממאה המשפיעים על חיי היהודים בעולם. אני גאה ביוסף ובבחירה בו.

יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי מן העיר נצרת. הוא ערבי גאה, ישראלי גאה, ערבי גאה בישראליותו וישראלי הגאה בערביותו. כערבי-ישראלי הוא מזדהה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; כמדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום.

יוסף חדאד היה לוחם גולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. את כל חייו הוא מקדיש לפעילות ציבורית, למען שילוב ערביי ישראל במדינת ישראל, למען קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם. הוא איש הסברה מחונן, שמביא בצורה מופתית ומשכנעת את דברה של ישראל בעולם – בערבית, באנגלית ובעברית. הוא מוביל מאבקים נגד הדה-לגיטימציה לישראל, נגד העלילות והשקרים על ישראל, נגד BDS ונגד האנטישמיות בעולם. הוא פועל להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל ובעולם הערבי.

זכיתי להכיר את יוסף בחברותנו המשותפת בפורום עמק השווה, הפועל לפיוס ואיחוי הקרעים בין חלקי החברה הישראלית. יוסף הוביל סיור של הפורום בנצרת ואף אירח אותנו בבית הוריו.

מן הראוי שהמדינה תשכיל לגבות ולחזק מנהיגים כמו יוסף חדאד, אם רצונה בהשתלבות אמת של ערביי ישראל בהּ. הייתי שמח מאוד לראות את יוסף חדאד ושכמותו, לא רק כעוזרים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אלא גם בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון.

* ניכרים דברי אמת – המסר של בנט בנאומו בכנסת, בישיבה לציון יום השנה לרצח רבין, נגד ההאשמה הקולקטיבית שהוטחה בימין ובעיקר בציבור הדתי בשל מעשה הרצח של יגאל עמיר, הוא מסר חשוב מאוד.

סיפורו האישי של בנט, על כך שקשה היה באותם ימים לחבוש כיפה, ובשל כך הוא החזיר את הכיפה לראשו, אחרי שנתיים, צריך להדהד ולהזכיר שגם זה היה חלק מאותה תקופה חשוכה וגם על תופעה כזו יש לומר: לעולם לא עוד.

* כיוון ההסתה – זה לא נכון שההסתה היא תמיד מימין לשמאל. היום עיקר ההסתה היא מימין ימינה.

* אז הוא לא הסית. היום כן – בנאומו בכנסת, ציטט נתניהו דברים רבים שאמר בתקופת המאבק באוסלו, נגד ההסתה, נגד הקריאות "בוגד ורוצח" שהוטחו ברבין, נגד ההקצנה.

הציטוטים נכונים ואמתיים. אכן, זו הייתה גישתו. ונעשה לו עוול ב-26 שנים של האשמות שווא.

יתר על כן, רוב המפגינים והנאבקים נגד אוסלו, שרובם הפגינו באופן דמוקרטי, היו אנשי הציונות הדתית, לא ליכודניקים ובטח לא אנשים שנהו אחרי נתניהו ופעלו על פי דבריו ורצונו. לא כל שכן, הקומץ הקנאי, המסית, האלים.

אולם היום זה שונה. היום מערכת הסתה משומנת היטב בראשותו מובילה מסע הסתה ודה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה. והמילה בוגד מוטחת בו שוב ושוב, מצד מעריצי נתניהו ועושי דברו, כולל ח"כים, המתפרעים כל אימת שבנט נואם מעל דוכן הכנסת. אילו רק עִפְעֵף, הם היו מפסיקים.

האשמת נתניהו בהסתה לרצח רבין היא שקר. אבל נתניהו מסית נגד ראש הממשלה וכראש הממשלה (!) הוא הסית נגד היועמ"ש, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה.

* ממלא המקום – האזכרות הממלכתיות לזכר רבין בשנים הקודמות, חוּלְלוּ בנאומי שטנה פוליטיים נגד נתניהו. אין צורך להיות תומך נתניהו, ואני רחוק מלהיות כזה, כדי להבין עד כמה התופעה מכוערת ועד כמה היא מנוגדת למסר הממלכתי של יום הזיכרון הממלכתי ושל האזכרה. כן, גם לבני משפחת רבין לא הכל מותר.

לכן, אני יכול להבין את נתניהו שנמנע מלהשתתף בטקס האזכרה. אני מבין, אך איני מסכים. חשוב מאוד שכראש האופוזיציה הוא ישתתף באירוע. ואם הוא נמנע מלהשתתף בטקס, היה עליו למנות נציג רשמי של האופוזיציה, למשל יו"ר הנהלת האופוזיציה יריב לוין, כממלא מקומו. אלא שמבחינת נתניהו, אין דבר כזה ממלא מקום שלו. אם הוא לא יהיה, אף אחד לא יהיה.

* נאום משסע – נאומו של יאיר לפיד בישיבת הזיכרון לרבין היה משסע, לא מכובד, לא ממלכתי; ההיפך מהשינוי, הריפוי ורוח האחדות שלשמה קמה הממשלה.

בדבריו הוא ניסה ליצור רושם כאילו מי שבקואליציה הנוכחית הוא בצד שנגד הרצח ומי שבאופוזיציה הוא בצד של מבצע הרצח. הוא לא אמר זאת ישירות, אך  הרמזים היו עבים כפיל.

בכנסת לא יושבים צאצאיו של הרוצח, אלא רק צאצא אחד. איתמר בן גביר. יש להוקיע את מי שנתנו לו לגיטימציה, אך יש להבחין בינו לבינם.

* חסך את נוכחותו – הדבר הטוב ביותר שעשה הכהניסט בן גביר מאז שנבחר בכנסת, היה החרמת ישיבת הכנסת לזכר רבין. אילו נכח בה, היה זה ביזוי יום הזיכרון הממלכתי וחילול המעמד.

בדיוק חודש לפני הרצח, בן גביר הפרחח הציג בפני צלמי הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של ראש הממשלה והתרברב: "בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו הוא צדק. הם אכן הגיעו.

עצם העובדה שהכהניסט הוא ח"כ היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא לפחות חסך מאתנו את נוכחותו בישיבת הזיכרון.

* עודה&בן גביר – אלמלא היה זה בית הנבחרים שלנו, והבושה הייתה שלנו, הייתי מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* ארגון טרור – יש להוציא את ארגון הטרור "לה פמיליה" מחוץ לחוק. וכפי שראינו במפגן האלימות שלהם בבלומפילד, הארגון הזה הוא בראש ובראשונה האויב של בית"ר ירושלים ושל אוהדיה האמתיים.

* חוקים אנטי ארדואניים – במפגן משעשע של חוסר מודעות, שלמה קרעי מגדיר את החוקים להגבלת קדנציות ולמניעת הטלת ראשות הממשלה על נאשם בפלילים חוקים "ארדואניים".

מהו ארדואניזם? תפיסה של פולחן אישיות למנהיג, שמעצם בחירתו הוא מגלם את רצון העם, ורצונו הוא "רצון העם" והכל מותר לו. מהם החוקים שגדעון סער יוזם? ההיפך הגמור. אלה חוקים שנועדו להגביל את כוחו של המנהיג, מתוך תובנה, על בסיס ניסיון השנים האחרונות, מה נגרם משלטון ממושך מדי ומה נגרם כאשר נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה. מהם חוקים ארדואניים? החוקים שנתניהו ניסה לדחוף כדי להעמיד את עצמו מעל החוק, ושפירק ממשלות וגרר אותנו לעוד ועוד סיבובי בחירות, כי לא נרגע עד שיצליח להקים ממשלה עם רוב לחוקים האלה.

החוקים שגדעון סער יוזם הם חוקים אנטי ארדואניים. והטיעונים של מתנגדי החוק, כמו גם תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק", "שלטון הפקידים" וכל הזבל הזה, הם הארדואניזם בהתגלמותו.

* למה אכפת לי? – בעקבות דברי תמיכה שכתבתי במועמדותו של אדלשטיין לראשות הליכוד, נשאלתי בהתרסה מדוע אני מתערב בענייניה של מפלגה יריבה.

כאזרח המדינה וכפטריוט, אכפת לי מכל מה שקורה במדינה. אני רואה בליכוד מפלגת שלטון פוטנציאלית, ולכן אכפת לי שיעמוד בראשה האדם המתאים ביותר מתוכה לראשות הממשלה. ואם לא תהיה מפלגת השלטון, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שראוי להיות שותף קואליציוני. ואם תהיה באופוזיציה, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שיוביל אופוזיציה ממלכתית ונאמנה.

ויש לכך סיבה נוספת. נתניהו אינו ראש הממשלה אבל הביביזם חי ובועט וממשיך להצית שרפות ולהרעיל את החברה הישראלית. רק הנהגת הליכוד יכולה לשקם את הליכוד ואת הימין מן הביביזם. לצערי, גם אדלשטיין עוד לא אזר אומץ להוביל מהלך כזה, והוא מנמק את ריצתו רק בכך שאין לנתניהו יכולת להרכיב קואליציה (מה שנכון), ללא אמירה ערכית, מוסרית. אבל אולי עם המרוץ יבוא גם האומץ.

מאז ומתמיד הבעתי את דעתי בכל התמודדות בכל מפלגה, הן להנהגתה והן לרשימתה לכנסת, וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.

* הסוס הטרויאני בדימוס – אמיר מחדל-הר-מירון אוחנה מאשים את השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהוא אשם בהתקפה על השוטרים בכפר קאסם בשל בקשה שלו לתחקיר על ירי שוטרים.

לא. האשמה היא בראש ממשלה לשעבר ותעשיית השקרים וההסתה שלו, שבמשך חמש שנים הסית נגד משטרת ישראל, הציג אותה ככנופיית פשע, עשה הכל כדי להבאיש את ריחה, רדף אישית עד חורמה את מפכ"ל המשטרה, ביזה את המשטרה, החליש אותה, במשך למעלה משנתיים לא מינה מפכ"ל כדי שבראשה יעמוד ממלא מקום חסר מעמד ולכן תלוי בו. שיא השיאים של הניסיון להרוס את המשטרה, היה מינויו של הסוס הטרויאני אמיר אוחנה לשר לביטחון פנים, כדי שימשיך במסע הנקם והאדמה החרוכה נגד מדינת החוק ויעשה למשטרה מה שעשה למערכת המשפט.

* כבר מותר להפסיק לקרוא לברלנד "רב"?  

* ביד הלשון

אירוע – בראיון ל"ישראל היום" נשאל יועז הנדל על הגדרתו כחתיך והוא השיב: "אין לי מה לעשות עם האירוע הזה".

יוסי ורטר ב"הארץ": "הם מתרשמים שגם מקץ כארבעה חודשים, מספר שרים בימינה 'לא באירוע' ".

בוועידת הגולן, הנחה העיתונאי יאיר קראוס רב שיח של יזמי אנרגיה ירוקה. הוא הציג באוזניהם את ההתנגדות בקרב תושבים בגולן למיזם אנרגיית הרוח ושאל: "איך אתם מתייחסים לאירוע הזה"?

ועוד בוועידת הגולן ושוב יועז הנדל. הוא דיבר על הנזק של הרשתות החברתיות שאין עליהן פיקוח וכדוגמה הציג את הפצת הפייק ניוז של מתנגדי החיסונים, ואמר שבכוונתו לטפל באירוע הזה.

באסיפה באורטל מרכז המשק הציג מיזם עסקי חדש שאנו בוחנים את היתכנותו ואמר שאנו בוחנים את האירוע.

ח"כ יואב קיש בראיון טלוויזיוני: הקורונה אחרי החיסונים היא אירוע אחר לגמרי.

מהו האירוע שעליו הם מדברים. ההגדרה לאירוע במילון אבן שושן: 1. מקרה, מאורע. 2. הופעה מתוכננת. 3. ברפואה – מקרה או תסמין מזדמן.

אף אחת משש הדוגמאות שהבאתי אינה מתאימה לאף אחת מן ההגדרות שבמילון. כל ההגדרות מדברות על מקרה חד פעמי, ואילו כל הדוגמאות מדברות על דבר מה ממושך, תהליכי, דבר שחוזר על עצמו, תופעה.

אלו שש דוגמאות שליקטתי רק בימים האחרונים, ואלה רק דוגמאות בודדות ממה ששמעתי באותם ימים.

המילה אירוע בסלנג העכשווי, ולדעתי מדובר בתופעה חדשה מאוד, אינה ממוקדת אלא כללית מאוד, שמתאימה לתיאור כל דבר, כל תופעה. הכל נכנס תחת הכותרת "אירוע". לעתים סלנג נותן מענה לצורך לשוני, למשל למילה חסרה. איני רואה זאת במקרה הזה. אולי מדובר בעצלות לשונית, כמו "לשים" במקום ללבוש, לנעול, לגרוב, להרכיב, לענוד, לענוב ולחבוש. אירוע הוא… הכל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.10.21

* לממש את הריבונות – ראש הממשלה והשרים שהופיעו בוועידת הגולן התחייבו לתכנית להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות הרחבת קצרין והיישובים והקמת שני יישובים חדשים. לא נאמר היכן יהיו היישובים. אני מציע להקים אחד מהם (או עדיף, שזה יהיה השלישי. מי אמר שחייבים לקום רק שני יישובים?) בהר דב.

הר דב הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי חוק הגולן, שבעוד חודשיים ימלאו ארבעים שנה לחקיקתו ולפני שלוש שנים גם ארה"ב הכירה בו. אולם בפועל, אנו מתייחסים אליו כאל שטח צבאי, כמו דרום לבנון בשעתו. לא זו בלבד שאזרחים אינם חיים בו – הם גם אינם נכנסים אליו, אלא באישור מיוחד, אם יש להם סיבה מיוחדת. גם עדר בקר של תושב מטולה, שרעה בו לאורך שנים רבות, סולק משטח המרעה שלו לפני כשש שנים, בטענה שהאזור מסוכן.

שטח שאיננו מתייחסים ברצינות לריבונותנו עליו – איננו ריבוניים בו באמת. שטח כזה, קל יהיה לנטוש אותו. אחרי שישראל נסוגה מלבנון עד הגבול הבינלאומי שסומן לקראת הנסיגה בידי פקחי האו"ם, חיזבאללה המציא את סיפור חוות שבעא בהר דב, כעילה להמשך התוקפנות והטרור נגדנו. ביחס שאנו מתייחסים להר דב, אנו משדרים שגם מבחינתנו זה אזור במחלוקת. את הפִּרְצָה הזאת יש לאטום, והדרך לכך היא התיישבות אזרחית.

ב-1979, הוקמה על הר דב היאחזות נח“ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור שבע שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. הייתה זו טעות ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

לאחרונה התארגן גרעין של משפחות צעירות רציניות מאוד, החותרות להתיישבות בשיאון. אני קשור אליהם ומסייע להם. אני מקווה מאוד שנצליח לפרוץ את קיר ההתנגדות ולהקים את היישוב.

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; כפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

* מורשת ימית – שוחחתי השבוע עם תושבת הגולן, שעלתה לכאן אחרי עקירת חבל ימית, המקום בו חייתה עד העקירה. היא פנסיונרית שמרבה לתת שיעורים והרצאות ביהדות ותחומים נוספים. כשהיא מציגה את עצמה בפני קהל צעיר ומספרת שבאה לגולן מחבל ימית, היא שואלת מי שמע על חבל ימית. לפעמים יש אחד ששמע על חבל זה.

כאב לי לשמוע על כך. בלי להיכנס לוויכוח אם נכון היה לעקור את היישובים תמורת הסכם השלום עם מצרים – מן הראוי שסיפורו של חבל התיישבות חלוצי זה וסיפורם של אלפי ישראלים שהפריחו את השממה והקימו מאפס מפעל חיים למופת ונעקרו ממנו, יהיה חלק מהפנתיאון הציוני.

ארבעים שנה ימלאו השנה לעקירת יישובינו בסיני; בחבל ימית ובמרחב שלמה. מן הראוי שנמנף את יום הזיכרון העגול הזה להנחלת מורשת ההתיישבות הזו.

* נמיכות קומה – כאשר עבדאללה מלך ירדן החליט לנשל את חקלאי צופר ונהריים מאדמתם, בשטח הריבוני של ירדן, בתום 25 שנה, כפי שהסכם השלום אִפְשֵׁר לו, היה על ישראל להבהיר לו שאם הוא מנצל לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, ישראל תקטין לחצי את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, בהתאם לאותיות הקטנות שבהסכם השלום. נתניהו לא נהג כך, והיה זה מחדל מדיני.

כעת, שרת האנרגיה קארין אלהרר חתמה על הסכם עם שר המים של ירדן, על אספקת עוד 50 מיליון מ"ק בשנה. עיני אינה צרה בירדנים ומצדי אפשר להעביר להם אף כמות גדולה יותר של מים, אך ביחסים בינלאומיים אין מקום למתנות חינם. ישראל הייתה צריכה להתנות את הגדלת כמות המים ואולי אף להציע כמות גדולה יותר, תמורת חידוש ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמותיהם. לא רק לירדן יש אינטרסים לאומיים, גם לנו יש כאלה. וכאשר אנחנו מוותרים עליהם, זו נמיכות קומה, שפוגעת במעמדנו באזור.

* רצף טריטוריאלי – הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים אישרה בשבוע שעבר הפקעת שטחים באזור גבעת המטוס, וכן אישרה להפקדה תכנית להרחבת שכונת פסגת זאב. השבוע יחלו הדיונים בהתנגדויות להקמת היישוב החדש באזור E1 ובעוד חודש תובא לדיון תכנית להקמת שכונה יהודית ענקית באזור עטרות. משרד השיכון, בראשות זאב אלקין, עומד מאחורי רוב היוזמות. היוזמה החשובה ביותר היא הקמת היישוב באזור E1, שתמנע את ניתוקה של מעלה אדומים ותבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי מירושלים לבקעת הירדן וצפון ים המלח. "הארץ" כבר נוזף בממשל האמריקאי על שאינו מונע מישראל את קידום תנופת ההתיישבות הזו.

* שגרירות אחת – ירושלים היא עיר אחת, בירתה של מדינה אחת, כך היא היום וכך היא תהיה. שגרירות ארה"ב בישראל נמצאת בירושלים ואין כל מקום לקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, קונסוליה לפלשתינאים. על ישראל לעמוד על כך בתוקף.

אם כך, מדוע ישראל השלימה עם קיומה של הקונסוליה במזרח ירושלים לאורך כל השנים עד שטראמפ סגר אותה? זו הייתה סיטואציה אחרת. הקונסוליה הייתה קיימת עוד בזמן הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים וארה"ב לא הייתה זקוקה להסכמת ישראל כדי להשאיר אותה. היום, כדי לפתוח אותה מחדש, ישראל צריכה להסכים לכך.

בנושא הזה על בנט לעמוד איתן ללא פשרות מול כל לחץ. אני מאמין שכך הוא ינהג.

* אידיאל אינסופי – לקראת בחירת יו"ר הסוכנות היהודית, חוזרת המקהלה של לעג למוסדות הלאומיים, שאינם אלא ארגונים לחלוקת טובות הנאה לפוליטיקאים, ומי צריך אותם, הם אנכרוניסטים וכו'. "הארץ", איך לא, מוביל קמפיין בנושא.

מדינת ישראל אינה יכולה להיות תחליף לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית ולקק"ל, כיוון שהמוסדות הללו עושים פעילות שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה לפעול כמדינה בקרב הקהילות היהודיות בעולם. היא לא יכולה לפעול לעידוד עליה של אזרחי מדינות אחרות. היא לא יכולה לרכוש ולהחזיק אדמה שנועדה רק להתיישבות יהודית. היא לא יכולה לפעול במדינות אחרות נגד האנטישמיות. ובנוסף לכך – רוב מוחלט של תקציבי המוסדות הללו הם מתרומות של יהודי העולם שרוצים לקדם את הגשמת הציונות ולא נכון להעמיס את ההוצאות הללו על תקציב המדינה.

מזה שנים מתנהלת מלחמה לפירוק המוסדות הלאומיים מתוך תפיסה פוסט ציונית, לפיה מרגע שהקמנו את המדינה אין עוד צורך בציונות, וזו מדינה דמוקרטית ליברלית רגילה שכל תפקידה הוא לשרת את כל אזרחיה. הגורמים האלה פועלים נגד ההתיישבות הציונית (התירוץ – ועדות הקבלה) ומנסים כל העת, לעתים בהצלחה, לנגח אותה ולפגוע בה באמצעות בג"ץ.

חשוב מאוד להמשיך ולקיים את הגופים האלה, דווקא כגופים שאינם מדינתיים, אם כי גם המדינה צריכה, במקביל, לפעול להגשמת הציונות ואף להשתמש בכלים הללו לקידום יעדיה הלאומיים. הציונות עוד לא נגמרה. הפוסט ציונות טוענת שמטרת הציונות הייתה להקים מדינה ומרגע שהמדינה קמה אין צורך בציונות. אבל לתפיסתי, מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה וזה תפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי. זאת זכות קיומה והצדקת קיומה.

הרצל הגדיר את הציונות אידיאל אינסופי.

גילוי נאות – אני חבר הוועד הפועל הציוני ואסיפת קק"ל. טובות ההנאה שקיבלתי עד כה הם הזמן שהקדשתי לכך בהתנדבות ונסיעה על חשבוני לירושלים (שאר הישיבות היו בזום). הבן שלי, שהשתחרר הקיץ מצה"ל, הדריך במשך חודשיים, מטעם הסוכנות היהודית, מחנה של נוער יהודי בארה"ב.

* אחוות התיישבות – שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא מה?), ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה וכו'; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

בהסתה שלהם, הם נוהגים לכרוך יחדיו את הקיבוצים ו"המתנחלים", וכיוון שבתוך עמי אני יושב, אני משער שלא מעטים בתנועה הקיבוצית מזדעזעים מהחיבור הזה לא פחות משהם מזדעזעים מסיפורי הבדים של ההסתה. אך אני מקווה, שיש בתוכנו מי שהחיבור הזה יעורר אותם להבין עד כמה הקרע בין הקיבוצים להתיישבות ביהודה ושומרון מיותר ומזיק, ושעלינו לראות במתיישבים ביו"ש את שותפינו לדרך הציונית ההתיישבותית.

* תרווה רוב טל ומטר – הלך לעולמו יצחק קינן, מורה ומחנך, סופר, משורר, פזמונאי ותסריטאי ומי שכיהן כראש מועצת בית שאן. בין שיריו המפורסמים – "ים השיבולים" ו"עמק שלי". קינן הוא מופת של הרעות והשותפות בין בית שאן והקיבוצים ובין עדות ישראל. קינן (ועקנין במקור) הוא יליד מרוקו גאה שפעל תמיד למען החיבור בין יוצאי עדות שונות. יהי זכרו ברוך!

במאמרי "תרווה רוב  טל ומטר", שפרסמתי לפני 11 שנה, העוסק במקומו של הגלבוע ושל ההתיישבות היהודית על הגלבוע בתרבות הישראלית, כתבתי גם על שירו של קינן "עמק שלי":

"בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, תושב בית שאן, מורה בבית ספר שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה (לימים כיהן כראש המועצה המקומית בית שאן) כתב בעקבות המקרה את השיר 'עמק שלי' , שהושר בפי להקת 'הגבעטרון', אף היא מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: 'עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי'. אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: 'השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר'.

* בית היוצר של הבדותות – בדבריו הנכוחים של מנחם רהט על הפצת הבדותות והשנאה לנפתלי בנט בידי הביביסטים, הוא כתב: "אפילו יו"ר האופוזיציה נתניהו, נסחף לבדותות הללו". מה זה "אפילו"? מה זה "נסחף"? הוא המקור, הוא בית היוצר של השקרים, הקונספירציות, הפייק-ניוז וההסתה.

* חשבון הנפש של יובל שטייניץ – כל אימת שח"כים חוליגנים מהליכוד מתפרעים במליאת הכנסת, אני רואה איך יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו באי נחת, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מן הבושה. בראיון ל"מקור ראשון" הוא מתח ביקורת, בשפת האנדרסטייטמנט הסולידית והמנומסת שלו, על ההתנהלות הזאת, וקרא לאופוזיציה להיות ממלכתית.

המסר המעניין ביותר בראיון הוא זה: "חשבתי שאנחנו צריכים לקיים את הסכם הרוטציה, להעביר תקציב. אמרתי את זה לכל חבריי בצמרת הליכוד וגם לנתניהו. טענתי שיש לעשות זאת משתי סיבות. ראשית – כי כיבוד הסכמים הוא נורמה שמועילה גם לך, כי אתה רוצה שאנשים יסמכו עליך… שנית – הערכתי שאם נלך לבחירות נוספות, הרביעיות, אנחנו במצב של lose-lose … אמרתי שאם נפסיד – נפסיד ואם ננצח – גם נפסיד. כי בישראל, גם כשאתה מנצח אתה צריך קואליציה. אמרתי כבר לפני שנה שלא יישאר מי שיהיה מוכן לעשות אתנו קואליציה". מעניין כמה מהח"כים הליכודניקים מודעים לכך ומודים בכך בינם לבין עצמם, גם אם אינם מעזים לומר זאת בגלוי. ומעניין האם נתניהו עושה חשבון נפש ושואל את עצמו אם גניבת הרוטציה – השגיאה הפוליטית הגסה ביותר בקריירה שלו, השתלמה.

* על מי חובת ההזמנה – בתיקון לחוק יסוד הכנסת נאמר: "דיווח ראש הממשלה לראש האופוזיציה – ראש הממשלה יזמין לפי הצורך, ולא פחות מאשר פעם בחודש, את ראש האופוזיציה ויעדכן אותו בענייני המדינה".

ארבעה חודשים חלפו מאז הקמת הממשלה, וראש הממשלה טרם הזמין לעדכון את ראש האופוזיציה, וזאת בניגוד לחוק מפורש. בסביבתו של בנט מסבירים שהנוהג הוא שראש האופוזיציה הוא זה שיוצר קשר ויוזם את המפגש. יכול להיות שזה הנוהג, ונתניהו אינו פועל על פי הנוהג, אבל מה שקובע אינו הנוהג אלא החוק. ועל פי החוק, האחריות היא על ראש הממשלה.

הדבר חיוני לא רק על פי החוק, אלא גם על פי השכל הישר, על פי האינטרס הציבורי ועל פי המסורת (התיקון לחוק הוא משנת אלפיים, אך גם קודם לכן נהגו כך ראשי הממשלה, אם כי לא בתדירות קבועה אלא כשהיו על סדר היום נושאים שהצדיקו זאת).

כעת יש למפגשים הללו חשיבות גדולה אף יותר, דווקא לנוכח הקרע העמוק בין הממשלה והאופוזיציה. מפגשים כאלה בין שני האישים, עשויים להנמיך את הלהבות וזה אינטרס לאומי ראשון במעלה.

דווקא כראש ממשלת הריפוי, מן הראוי שבנט ינהג בממלכתיות, למרות המתקפות חסרות התקדים והמרושעות של נתניהו ותומכיו על בנט, ולמרות מסע הדה-לגיטימציה שהוא מוביל. אדרבא, הם עושים לך דה-לגיטימציה, ואתה תנהג כראש ממשלה ממלכתי.

אם בנט יזמין את נתניהו לפגישות – האם נתניהו יהיה מעונין בכך? איני יודע. כיוון שנתניהו יוצר דה-לגיטימציה לכך שאדם אחר ולא הוא עומד בראש הממשלה, לא אתפלא אם יחרים את הפגישה.

ואף על פי כן, אני מצפה מבנט להזמין את נתניהו. אם הפגישות תתקיימנה – מה טוב. הן נחוצות וחשובות. אם נתניהו יסרב – יהיה זה קלונו. וגם אם הוא יסרב, על בנט להתמיד ולהזמין אותו אחת לחודש.

* נאום נתניהו בטקס הפרידה מנדב ארגמן – איש קטן.

* האם הסקרים מוטים? – מתוך רשומה שקראתי: "… הסקרים הקיקיוניים של השופר סגל (מי מפרסם סקרים באין בחירות ולשם מה?) המראים כי הליכוד יתחזק…".

לצערי, הליכוד אכן מתחזק בסקרים. ולא רק בערוץ 12 אלא בכל הערוצים. ובערוץ 12 לא סגל עורך את הסקרים אלא מנו גבע וחברת "מדגם". וסגל אינו שופר.

סקרים מתפרסמים כל הזמן, גם כשאין בחירות. גם בעיניי זה מיותר, אך זה לא חדש. הסקרים עצמם אמינים בהצגת תמונת המצב ביום הסקר. אני מייחס להם פחות חשיבות כמנבאים תוצאות בעתיד.

בדרך כלל מי שמתבכיינים על סקרים מוטים, הם אלה שמפסידים בהם. כאשר הליכוד מאבד כוח בסקרים, הוא הראשון שבז לסקרים של "התשקורת הסמולנית" ומזכיר שפרס והרצוג היו ראשי ממשלת הסקרים והפסידו בבחירות. וכאשר הליכוד מצליח בסקרים, מתנגדיו קופצים בטענות על הסקרים המוטים של "השופר סגל" ואילו דוברי הליכוד מתהדרים בתוצאות הסקרים ובזים למי שמפסידים בהם.

מי שטוען שהסקרים מזויפים ומוטים, כדאי שישאל את עצמו מה האינטרס של הסוקרים. האינטרס שלהם הוא להצליח. כל סוקר או חברת סוקרים מתגאה בהצלחות שלו, בכך שהוא זה שניבא טוב מאחרים את התוצאות. הצלחותיו מביאות לו פרסום והצלחה ובעיקר פרנסה. לכן, אין לו כל עניין להטות את הסקר אלא לדייק ככל האפשר.

אני לא אוהב את תוצאות הסקרים היום, בעיקר כיוון שמפלגתי, תקווה חדשה, מקבלת בהם רק כארבעה מנדטים. אני מקווה ומאמין שזה ישתנה. אבל התעלמות מהסקרים לא תקדם שינוי כזה והאשמת הסקרים כמוטים לא מקדמת כלום אלא רק משדרת בכיינות.

השורה התחתונה של הסקרים, היא עליה לליכוד בראשות נתניהו, אבל אין לנתניהו יכולת להקים ממשלה, כי למפלגות שמוכנות להצטרף לממשלה בראשותו אין רוב בכנסת ובעם.

* המתאים מכולם – כבר מזמן כתבתי שמבין הטוענים לכתר בהנהגת הליכוד, אדלשטיין הוא המתאים ביותר. בכל הקריירה שלו הוא הוכיח ערכיות, אומץ, נחישות ודבקות במטרה. כך, כבר מימיו כאסיר ציון בבריה"מ ואח"כ בהתיישבות בגוש עציון וכמובן בחיים הפוליטיים. בתקופת כהונת אהוד ברק כראש הממשלה, כאשר הוא היה נחוש יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לאויב הסורי, יולי אדלשטיין, אז עדין במפלגת ישראל בעליה, שירת כראש שדולת הגולן בכנסת. הוא היה בין הראשונים והעקביים ביותר בהתנגדותם לעקירת גוש קטיף בידי ממשלת הליכוד, והקים את "מחנה המורדים", תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי כתוצאה מכך.

בתפקידו כיו"ר הכנסת, היטיב לשמור על ממלכתיות והגינות, ובמפלגת ביבי יש צורך באומץ רב כדי להיות ממלכתי והגון. על רקע זה הוא נקלע לעימותים קשים עם נתניהו, והכיר את נחת זרועו של האספסוף הביביסטי שהחל להסית נגדו בהשמצות, שקרים ושיימינג בזויים. הוא הצטיין בתפקידו כשר הבריאות, בעיצומה של הקורונה, וזכה להערכה מקצועית רבה ביותר על פועלו, בעיקר מצד גורמי המקצוע.

תמיד יטיחו בו את האשמה שהפר את החלטת בג"ץ כיו"ר הכנסת. אלא שאין שחר להאשמה הזאת. להיפך, כאשר בג"ץ פסק פסיקה שמנוגדת למצפונו, הוא התפטר כדי לא לבצע אותה בעצמו, ולא הפר אותה. אגב, הוא צדק לחלוטין בעמדתו נגד התערבות בוטה ללא כל הצדקה של בג"ץ בחיי הכנסת.

קפיצתו הנחשונית למים הקרים בהכרזתו על התמודדות נגד נתניהו, מתוך ידיעה שמעתה יעמוד במוקד מתקפות הסתה ושקרים, כפי שאכן קורה מרגע הודעתו, בהובלת נתניהו ובאמצעות בנו, רק מעידה על אומץ לבו ומנהיגותו. לצערי, רוב הליכודניקים מעריצים את נתניהו וממשיכים לתמוך בו למרות שהם אמורים להבין שהוא לא יוכל עוד להרכיב ממשלה בישראל, ולכן סיכוייו של אדלשטיין נמוכים. הלוואי ואתבדה. אדלשטיין ראוי בהחלט להיות ראש ממשלה בישראל. 

* חוקים צפון קוריאנים – אחד מדפי המסרים הביביסטיים הפופולריים הוא הכינוי "חוקים צפון קוריאניים", להצעות החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה ולאי הטלת הרכבת ממשלה על נאשם בפלילים. ובמחשבה שניה, הם בעצם צודקים. אלה ממש חוקים צפון קוריאנים. באמת, בצפון קוריאה יש הגבלה של שתי קדנציות על המנהיג, הוא כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא לא יוכל לכהן כמנהיג. זה באמת, ממש אחד לאחד.

אפרופו צפון קוריאה… פולחן אישיות… נו, נו.

* תביעה על טיפשות – יפנים שהושפעו מהתעמולה של צפון קוריאה ועברו אליה, הצליחו להימלט חזרה ליפן וכעת הם תובעים את קים ג'ונג און על הונאה, כי הובטח להם גן עדן. לדעתי, הם צריכים לתבוע את עצמם על טיפשות.

* ריקוד הדגלים של מק"י – בשבוע שעבר נערכה, במשך שלושה ימים, ועידת מק"י. מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא חלק מתוך חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת, כלומר היא אי, בתוך אי. ובתוכה – קומץ יהודֵי-המחמד הם אי בתוך אי בתוך אי.

הוועידה הזאת עברה לגמרי מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, אולם לאחר הוועידה, מוסף "הארץ" הקדיש לה את כתבת השער – 6 עמודים צבעוניים עם תמונות רבות (לא כולל תמונת השער). את הכתבה (המרתקת, יש לציין) כתב דני בר-און. הוא פתח אותה בסיפור על סבא שלו, שהיה קומוניסט אדוק, חבר פעיל במק"י ומעריץ של סטלין ושל גן העדן הסובייטי. מנקודת מוצא זו הוא תיאר את הוועידה, בכתבה שהתמקדה בעיקר בקומץ היהודים החברים בה, שאותם תיאר בחמלה, כאנשים שוחרי טוב אך אנכרוניסטים שחיים במציאות וירטואלית שחלפה מהעולם והם ממשיכים לספר שהם העתיד, הם המחר.

אמנם הם רואים בסטליניזם תאונה ובסטלין פושע, אך הם דבקים בקומוניזם והאויב הגדול שלהם הוא הסוציאל-דמוקרטיה, שהיא יצור בורגני שנועד להנציח את שלטון הקפיטליזם. עופר כסיף: "קפיטליזם וסוציאליזם זה כמו להיות בהריון. אין חצי הריון. יש כל מיני שיטות שבאמצעותן הקפיטליזם ניסה להציל את עצמו, אחד הבולטות ביותר היא הסוציאל-דמוקרטיה של קיינס, מה שהיום אנחנו מכנים מדינת רווחה. אני לא קורא לזה סוציאליזם. זו שיטה מסוימת של שמירה על השוק. או שיש שוק או שאין שוק". שלא לדבר על הבוז למפלגות שמאל ציוני, שבעיניהם (כמו בעיני הימין הקיצוני) זו סתירה מובנית. כשדני בר-און שאל את אריאל עמר, העוזר הפרלמנטרי של כסיף, אם אינו חש אי נוחות לצפות בנפנופי דגל הפטיש והמגל על במת הוועידה, לאחר שעשרות מיליונים נרצחו בשמו, הצביע עמר על סמל הדולר במקלדת של בר-און ואמר: "אתה יודע כמה מיליונים נהרגו בשם הסמל הזה? הקומוניזם עדיף, בכל צורה שהיא, על הקפיטליזם".

כאמור הכתבה מתמקדת בקומץ היהודים, מתוך מבט של חמלה ושל השתאות. הם, היהודים, אינם מכחישים את היותם קומץ, היו שמחים כמובן להצליח יותר ברחוב היהודי, אך בעיניהם עצם העובדה שיש במפלגה גם כמה יהודים (אפילו צוין שבוועד המרכזי החדש עלה מספר היהודים מ-6 ל-8 מתוך 51), היא הוכחה שיש אפשרות לשותפות יהודית-ערבית והם גאים לשאת את הדגל הזה.

איך באה לידי ביטוי השותפות הזאת? נבחן זאת באמצעות הדגלים המתנוססים בוועידה. אירוע הפתיחה החגיגי של הוועידה הסתיים ב"חפלת הריקודים הבלתי-נמנעת עם דגל המגל והפטיש (מבד פשוט) ודגל פלשתין (מסאטן עם פרנזים מוזהבים)". אילו היו שם דגל ישראל ודגל פלשתין, ניתן היה לומר שהנה, יש כאן שותפות דו-לאומית, יהודית ערבית. הנה, כך תיראה "מדינת כל אזרחיה", מדינה שמכילה את שני הלאומים שבתוכה. אם היה רק דגל הפטיש והמגל, ניתן היה לומר שכך תיראה המדינה האוטופית אחרי המהפכה; היא תהיה מדינת של סולידריות אנושית מעמדית מעל ללאומים, ללא הבדל בין אדם לאדם, בין לאום ללאום. אבל כאשר הריקודים הם עם דגל פלשתין ודגל הפטיש והמגל, ברור לאן זה חותר. הם חותרים למדינת לאום פלשתינאית קומוניסטית, המוחקת כל סממן לאומי יהודי. התמונה הזו חזקה יותר מכל הלהג על שותפות יהודית-ערבית בפי המרואיינים, החל ביהודי-המחמד לשעבר של הרשימה המשותפת דב חנין, ועד עופר כסיף שלשמו אפילו בצחוק איני יכול להוסיף את המילה "מחמד".

ומה קודם בעיניהם, דגל פלשתין או דגל הפטיש והמגל, הלאומנות הפלשתינאית או הקומוניזם? התשובה לכך נעוצה במהות הרשימה המשותפת. כה טבעי שבשותפות הלאומנית הזו, הקומוניסטים האתאיסטים לא חשו כל בעיה בריצה משותפת עם התנועה האסלאמית. והיום, כאשר רע"ם פרשה מהמשותפת, הם אינם תוקפים אותה על האידיאולוגיה האסלאמית הקלריקלית שלה או על ההומופוביה של נציגיה, אלא על שותפותה הבוגדנית בקואליציה הציונית. כך אמר בדברי הפתיחה יו"ר חד"ש (שאינו חבר מק"י) איימן עודה: "יש אנשים שמוציאים את עצמם מהכלל", אמר עודה בזעם, וממש לא התכוון ליהודים המפנים עורף לעמם ומצטרפים לרשימה המשותפת הלאומנית פלשתינאית. הוא אמר זאת על רע"ם, וציין שגם הוא קיבל הבטחות בנוסח "קחו כספים וותרו על השאיפות הלאומיות שלכם" אך דחה אותן בשאט נפש. לדבריו, מק"י היא "המפלגה היחידה שעומדת מול הציונות לפני קום המדינה ואחריו… היא המפלגה היחידה שנשארת עקבית כל הזמן. היחידה שמניפה בעקביות את נס המאבק הפלשתינאי לשחרור". כלומר, שאיפות לאומיות הן דבר שאסור לוותר עליו בעד שום הון שבעולם וכל הצעה לוויתור כזה יש לדחות בשאט נפש, אך הדבר נכון רק כאשר מדובר בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים. לעומת זאת, השאיפות הלאומיות של היהודים – הציונות, הן דבר שיש לעמוד מולו ולהילחם בו.

ולכך שותפים אותם יהודים עלובי נפש, ואת זה הם מכנים בגאווה נטולת מודעות עצמית "שותפות יהודית-ערבית".

* מחבלים הם מחבלים – מה צריך לעשות קצין צה"ל כאשר מחבלים יהודים מתיזים בפניו גז מדמיע?

בדיוק מה שהוא היה עושה אילו המחבלים היו ערבים.

* הנורווגים אשמים – על מה ולמה דֶנִי שהתאסלם רצח חמישה נורווגים?

בגלל אקיבוש?

בגלל ה"נכבה"?

או שמא בגלל הגרעין התורני?

* גורמים גזעניים – מאמין אדוק בדת הפוליטיקלי קורקט האשים אותי בגזענות, כיוון שציינתי שהמחבל שביצע את הטבח בנורווגיה הוא קנאי אסלמי. הוא צודק. אגב, הסתמכתי על גורמים גזעניים כמו משטרת נורווגיה, הסוכנות לביטחון של נורווגיה וכלי התקשורת הנורווגיים.

והנה, מסתבר שגם המשטרה הבריטית גזענית, כי היא חושדת שרצח חבר הפרלמנט דייוויד איימס היא מעשה טרור והטרוריסט עבר הקצנה אסלאמית.

* הגדרה חדשה לגזענות – מיהו גזען? מי שמותח ביקורת על ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. שדר הרדיו אריה גולן, שהיה שותף אתה לפאנל ב"פגוש את העיתונות", הזכיר שהיא מעריצה את נתניהו, והיא התנפלה עליו בטענה שהוא גזען. למה גזען? למה לא?

היא מזכירה לי את אחמד טיבי. גם אותו אסור לבקר. גם מי שמבקר אותו הוא גזען.

אגב, אריה גולן טעה. דיסטל-אטבריאן לא מעריצה את נתניהו. היא סוגדת לו.

* מבחינתו הוא צודק – עכשיו ברור למה פרס עמד על כך שיוצב פסל של קצב במשכן הנשיא.

* אג'נדה מסכנת חיים – דברי הבלע של ח"כ יברקן נגד השר הורוביץ "הגיי האשכנזי" דוחים וראויים להוקעה. אולם חמורה הרבה יותר האג'נדה האנטי חיסונית שהוא נושא. זו אג'נדה מסכנת חיים.

* קונספירציה נדבקת לקונספירציה – כידוע, אין קורונה. הקורונה היא המצאה שנועדה להשליט גורמים מסוימים על העולם. אבל בכל זאת, אנשים חולים, אנשים מתים, צריך להסביר את זה. אז יש הסבר. אלו התוצאות של אנטנותG5  – הרשת ללוחמה ביולוגית בלה בלה בלה. "מדובר באג’נדה לדילול אוכלוסין ותוכנת ניטור מעקב ודירוג חברתי". כן, תאוריית הקונספירציה המטורללת על G5 קדמה לקורונה, אך כפי שחרא נדבק לחרא – נדבקה קונספירציה לקונספירציה. אני משער ש-100% מהמאמינים לקוסנפירציה הזאת הם גם סרבני חיסונים.

וכפי שהרופאים הם "פושעים נגד האנושות" שמבצעים "ניסויים בבני אדם" וד"ר שרון אלרועי פרייז היא "מנגלה" והתו הירוק הוא "הטלאי הירוק", כך" הבחור הזה יועז הנדל בעתיד הקרוב יועמד לדין על פשעים נגד האנושות. על רישות הארץ כולה באנטנות – G5 אשר מקרינות קרינה אלקטרומגנטית".

כן, אנחנו צוחקים, וזה באמת מצחיק, אבל זה גם עצוב, כי לכתות הללו יש השפעה, ולקונספירציות והפייק ניוז הללו יש רייטינג ובמגפת הקורונה המחיר של התופעה הוא בחיי אדם רבים ובבריאותם של רבים עוד יותר, שפחדו להתחסן. זה נזק לכולנו, כיוון שכולנו סובלים מכך שהמגפה, שיכלה להיות מאחורינו, עדין כאן.

          * ביד הלשון

חמיו – מיד לאחר שיולי אדלשטיין הודיע על החלטתו להתמודד נגד נתניהו, יאיר נתניהו פרסם ציוץ הסתה גס נגדו, שהחל במילים "חמו של אדלשטיין".

מעבר לתוכן הנורא, זו גם עילגות. אין אומרים חמו.

כדי לזכור את ההטיות של חם, נזכור שהן זהות לשל אח.

אח ואחות – חם וחמות. אחי ואחותי – חמי וחמותי. אחיו ואחותו – חָמִיו וחמותו. אחים ואחיות – חמים וחמיות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.10.21

* י' הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 75 שנה, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.

היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל הייתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים; אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.

בעשור האחרון נשחקה ריבונותנו בנגב. במבצע "שומר החומות" צירים מרכזיים נשלטו בידי פורעים בדואים ויישובים ישראליים היו במצור, אוי לבושה. דומני שאירוע זה מעיד על פשיטת הרגל של הפוסט-התיישבות ואובדן ההכרה וההבנה בחשיבות ההתיישבות והקמת יישובים חדשים כדי לשלוט על השטח, לשמור על אדמות הלאום ולממש את הריבונות.

התכנית המתגבשת בממשלה להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב היא בשורה ציונית מרעננת. תכנית זו לצד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בו, נושאת בשורה של התחדשות ציונית בישראל.

* המרוץ לגולן – בנאומו בוועידת הגולן, סיפר ראש הממשלה ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יתרום יותר לפיתוח הגולן. ואכן, ביום עמוס שכלל גם ישיבת ממשלה ודיון מיוחד בכנסת, הרחיקו עד הגולן, בנוסף לראש הממשלה, עוד חמישה שרים – גדעון סער, יועז הנדל, זאב אלקין, איילת שקד וקארין אלהרר.

* ומה עם הטרור החקלאי? – עיקרי תכנית החירום למלחמה בפשיעה במגזר הערבי של סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ', הפרויקטור של הנושא, התפרסמו בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". התכנית אמנם אינה של טיפול עומק לטווח הרחוק, אלא תכנית חירום לייצוב המצב בחצי השנה הקרובה, כדי לאפשר טיפול עומק לאחר מכן. התכנית מרשימה, ודומה שסוף סוף, אחרי שנים מבוזבזות של אוזלת יד, מחדל ואובדן הריבונות, הממשלה מתכוונת להתמודד עם התופעה ולחולל שינוי.

אולם נושא אחד לא מוזכר ולו במילה בתכניתו של סגלוביץ', או לפחות בהצגתה בטור של ברנע – הטרור החקלאי. האם בכוונת הממשלה הנוכחית להמשיך במדיניות ה"הכלה" של הטרור החקלאי, כפי שנהגו קודמותיה? בלי מלחמת חורמה בטרור החקלאי, כל התמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי תהיה נכה ובלתי אפקטיבית.

* נגע עמוק – משטרה הוזעקה לטפל בתלונות על רעש חריג בחתונה במג'ד-אל-כרום. כשהגיעו השוטרים הם מיד הוקפו בחוגגים שניסו לעצור אותם מלבצע את משימתם. כך נראית התפוררות הריבונות. המשך להתקפה האלימה של המיליציה האסלאמית של עיריית כפר קאסם על השוטרים בשבוע שעבר.

המראות הללו מבהירים עד כמה עמוק הנגע בחברה הערבית ועד כמה תהיה קשה המלחמה להחזרת הריבונות, אך זו מלחמת אין ברירה ואין אנו בני חורין להשתמט ממנה.

ואם להנהגה הערבית באמת אכפת מהמצב, מוטב שלפחות חלק מן האנרגיה שהיא משקיעה בהאשמת המדינה, הממשלה והמשטרה באחריות למצב, תופנה לגילוי מנהיגות אמת ולפעולה לשינוי הנורמות בחברה הערבית. ובין השאר, בשינוי היחס למשטרת ישראל.

* מה כן – מצב הפשיעה בחברה הערבית הוא מצב חירום לאומי. במצב חירום יש לנקוט צעדי חירום, כי צעדי השגרה מתאימים לשגרה ולא לחירום. לכן עלו רעיונות לצעדי חירום, כמו כניסת השב"כ וצה"ל לפעולה ומעצרים מנהליים.

כל אחד מהצעדים הללו בעייתי וניתן להציג סיבות רבות ומוצדקות למה לא לעשות אותו. אבל מי שמתנגד לכל צעד של חירום – מה הוא מציע? איך הוא רוצה לפתור את הבעיה? ו… האם הוא באמת רוצה לפתור את הבעיה?

* לפחות חמש שנים – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה טרומית, את הצעת החוק הפרטית של ח"כ שרן השכל מתקווה חדשה, לקבוע עונש מינימום של שנתיים מאסר על אחזקת נשק בלתי חוקי. החוק הזה מוצדק אבל מתון מדי. לא, איני מציע לאמץ את תקנות החירום של המנדט הבריטי – גזר דין מוות על אחזקת נשק בלתי חוקי. אבל עונש המינימום לא צריך להיות פחות מחמש שנות מאסר. ועונש המינימום על סחר בנשק בלתי חוקי אינו צריך להיות פחות מעשר שנות מאסר.

* לא ויתר על חלום רע"ם – עמית סגל מביא ב"ידיעות אחרונות" סיפור מעניין. נער השליחויות של נתניהו שלמה קרעי פנה לח"כ ווליד טאהא. "מתי תפילו כבר את הממשלה הזו, מתעניין ח"כ שלמה קרעי אצל ח"כ ווליד טאהא. הח"כ מרע"מ השיב: אם יש לך הצעה רצינית לממשלה חלופית תבוא אליי. תלך לאבו יאיר ותגיד לו שיציע לנו כזו. כידוע, מנסור עבאס עדיין חולם בלילות על ממשלה כזו, שאותה הוא מעדיף על הנוכחית, אבל אין סיכוי שסמוטריץ' יסיר את הווטו".

כידוע, רע"ם היא הבייבי של נתניהו, היא בת טיפוחיו, היא הסטארט-אפ הפוליטי הגאוני שלו. כאשר הבין שאיבד את הסיכוי לקואליציה של רוב יהודי, בנה במשך שנתיים את רע"ם, הביא אותה לפרישה מהרשימה המשותפת וטיפח אותה כשותפתו הקואליציונית. הוא בנה על כך ש"סמוטריץ' מצביע כמו שאני אומר לו", כפי שהתרברב בפגישה עם נציגי העצמאים לפני הבחירות, והיה בטוח שיקים את ממשלת נתניהו-עבאס-בן גביר. לאחר הבחירות הוא הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלה כזו, שכנע רבנים לתמוך בה ושיגר אותם לשכנע את סמוטריץ'. אלא שסמוטריץ' הבריז לו. מסתבר שנתניהו לא מתייאש וממשיך להשאיר ערוץ פתוח עם רע"ם בתקווה שיפרשו מן הקואליציה ויצטרפו לממשלה בראשותו. הרי עד הרגע האחרון לפני הקמת הממשלה הוא התחייב לרע"ם שכל מה שיקבלו מממשלת בנט, הוא ייתן להם יותר (ובכך האמיר את מחירם במו"מ).

אלא שסמוטריץ' לא ישנה, קרוב לוודאי, את עמדתו. יתר על כך, הקואליציה של נתניהו עם רע"ם, שאותה הכשיל סמוטריץ', כללה את ימינה. ברור שכעת ימינה לא תצטרף לממשלה כזו, כך שגם אם סמוטריץ' ישנה את דעתו, זה לא ישנה את התמונה.

* דוד וגוליית – יולי אדלשטיין הוא מנהיג אמיץ. הוא יודע היטב מה מחיר קפיצתו הנחשונית למים, בהודעתו על התמודדות נגד נתניהו. שמץ ממנה הוא חש על בשרו. ביום שהעז להיבחר במקום הראשון בפריימריז ולהיות שני ברשימה בליכוד, הוא הפך יעד לשנאה, שיימינג, הגחכה והסתה. בדיוק כפי שחוו קודמיו כחלון, גדעון סער וארדן. להיות מספר 2 במפלגת ביבי זה פשע נורא, אין עליו מחילה. הוא חווה על בשרו את נחת זרועה של תעשיית השקרים וההסתה. בכל פעם שהעז לנהוג כיו"ר כנסת ממלכתי ולא אסקופה נרמסת של נתניהו ולהגן על עצמאותה של הכנסת, ניתן האות למתקפה מאורגנת. בדפי המסרים הוא לא יהודי, בן של כומר אנטישמי וכו' וכו'. וכל זה קייטנה לעומת מה שהוא יחווה עכשיו. הוא יודע זאת היטב ובכל זאת אזר אומץ לצאת למסע שאיש ממנו חי עוד לא חזר.

ההתמודדות של אדלשטיין נגד נתניהו בליכוד של היום נראית כמו מלחמת דוד וגוליית. קרב חסר סיכוי. אבל דוד הוכיח שגם בקרב כזה אפשר להפתיע.

אגב, כבר ראיתי בין שלל דברי הבלע נגד אדלשטיין, שהוא צריך לעבור למרצ, שמבטאת את עמדותיו הפוליטיות. כזכור, אדלשטיין היה מהמתנגדים העקביים ביותר והנחושים ביותר לעקירת גוש קטיף, שבה נתניהו תמך בממשלה ובכנסת. אבל כאשר הביביולוגיה עומד מעל האידיאולוגיה, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא כופר ובוגד.

ועוד – מיד אחרי הריאיון עם אדלשטיין, צייץ יאיר נתניהו: "חמו של אדלשטיין הורשע בניסיון רצח ושותף בהארץ". כל הביביסטים שקוראים זאת יודעים שיאיר הוא הצינור ושאלה דברי "אלוהים" חיים וזה האות להסתער.

* האיומים על קיום הממשלה – מה האיומים על קיום הממשלה ועל יציבותה? האיום שבנט לא יקיים את הרוטציה לא קיים. יש אפס היתכנות לתרחיש כזה. בנט אדם הגון, אינו נוכל כמו קודמו, והוא יכבד את ההסכם שעליו הוא חתם. האיום שגנץ יפיל את הממשלה כדי להיות ראש ממשלת ביבי, גם הוא אפסי. הוא יודע שכל ההצעות הללו הן תרגיל עוקץ של מי שכבר עקץ והכיש אותו, ושגם במקרה התיאורטי שנתניהו יאפשר הקמת ממשלה בראשותו, הוא יהיה בובה של ממשלה שנתניהו עומד בראשה בפועל. כיוון שגנץ יודע זאת, זה לא יקרה. גם הסיכוי שרע"ם תפרוש ותפיל את הממשלה קלוש. כל זכות הקיום של רע"ם כמפלגה עצמאית ופירוק הרשימה המשותפת, היא הבטחתה להצטרף לכל ממשלה, בין אם תהיה זו ממשלת ימין, מרכז או שמאל, כדי לקדם מתוכה את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל. אם היא תפרוש, היא תאבד את הצדקת קיומה הנפרד ותימחק.

אין זה אומר שמובטחת יציבות של הממשלה ושקיומה עד סוף הקדנציה בטוח. בעיניי, החוליה החלשה בקואליציה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית, עם בייס אידיאולוגי קיצוני, ולא קל לה לשבת בממשלה שמגשימה אידיאולוגיה אחרת לגמרי משלה. ככל שנתרחק מטראומת שלטון נתניהו, הבייס יתקשה להצדיק את הוויתור על האג'נדה המדינית והזהותית של מרצ, את ישיבתה בממשלה שלא מקדמת מדינה פלשתינאית, שלא מביאה לביטול חוק הלאום, שבונה ביהודה ושומרון, שמובילה פיתוח חסר תקדים בגולן, שממשיכה לתקוף בסוריה ובמקומות אחרים במסגרת המב"מ, שדבקה בחוק האזרחות ועוד. נכון, יש למרצ הישגים שהיא תוכל להציג לבוחריה, כמו האחריות שלה על נושאים חשובים ומרכזיים כמו מערכת הבריאות בתקופה שבה משרד הבריאות הוא כמעט בחשיבות של משרד הביטחון ועל איכות הסביבה, וכמו העובדה שבשל ישיבתה בממשלה היא ממתנת ומאזנת מדיניות "ימנית" ברורה. אך ספק אם זה יספק לאורך זמן את הבייס. חשש דומה קיים גם מצד מפלגת העבודה, שמנהיגתה אינה שונה בעמדותיה ממרצ, אך הקהל של מפלגת העבודה הרבה יותר מתון ופרגמטי לכן מפלגת העבודה חוליה חזקה יותר ממרצ, אם כי היא עלולה להיגרר אחריה.

* נגד שלטון ההון – האם הצעת החוק של דודי אמסלם להגבלה משמעותית של התרומות של מועמד בפריימריז ובני משפחתו נועדה לחסום את מועמדותו של ברקת, או שהיא באמת נועדה ליצור שוויוניות והוגנות?

איני יודע מה המטרות של אמסלם (אם כי יש לי השערה), אבל החוק כשלעצמו נכון וטוב, למניעת פלוטוקרטיה, שלטון ההון.

* האויב של שטרן – מאז ומתמיד האויב הגדול ביותר של אלעזר שטרן היה הפה שלו.

* המגרסה – מועמדותו של שטרן לתפקיד יו"ר הסוכנות נגרסה.

* סוגרת חשבון – מירי רגב פנתה ליועמ"ש בתביעה לפתוח בחקירה נגד השר אלעזר שטרן על טיוח הטרדות מיניות.

ניתן היה לראות בכך עוד חלק מהמתקפה חסרת הגבולות של האופוזיציה על הממשלה וחבריה, אך כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר בסגירת חשבונות.

כאשר רגב הייתה שרה ושטרן היה באופוזיציה, הוא אמר מעל דוכן הכנסת ש"אני יודע איך התקדמת בצבא" ואף חזר על כך פעמים אחדות. הייתה זו מתקפה סקסיסטית מכוערת ומרושעת. כאשר נקרתה לרגב ההזדמנות, שעת הנקם הגיעה.

אין מה לומר, שטרן הזמין זאת על עצמו הן בדבריו אז והן בדבריו עתה.

* החדשות הרעות – הגל הרביעי של הקורונה דועך, ואלו חדשות מצוינות, אך לצדן יש גם חדשות רעות – צניחה במספר המתחסנים. כאילו… אם אין קורונה למה להתחסן? גם לבזבז רבע שעה, גם לחוש (אולי) דקירה קלילה ואולי יש משהו בפייק ניוז של הכת?

הבעיה היא שאם אלה שטרם עשו זאת לא יתחסנו ולא יקחו את מנת הדחף, הגל החמישי עלול להכות בנו (וגם הגל הרביעי אמנם דועך אך הוא עוד כאן). ולכן, על הממשלה ומערכת הבריאות לפעול בכל דרך כדי להגיע אל המהססים, הדחיינים, החוששים, המושפעים מהפייק ניוז (אך לא לבזבז אנרגיה על הכת, כי זה כמו לדבר עם הודעה מוקלטת), כדי להשלים במהירות את מבצע החיסונים.

* בגידה במולדת – חייל צה"ל נפצע בהתקפה של נערי זוועות על כוחותינו. התוקפים הם גיס חמישי; בוגדים שנלחמים בצה"ל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות ולהכות בהם בכל העוצמה. ויש להעמיד אותם לדין על בגידה במולדת.

* הכמיהה לחופש – לאחר בריחת האסירים מכלא גלבוע, היה גל של גילויי גלוריפיקציה של הבורחים, מצד עיתונאים מ"הארץ" ומנהל בי"ס בתל-אביב, שהתפייטו על הכמיהה לחופש והצורך להזדהות אתה והזהירו מ"ציד אדם".

אין ספק שאדם נורמלי כמה לחופש ואך טבעי שאדם היושב בכלא ישאף לחופש. זאת יודע כל שופט ששולח אדם למאסר. אפשר להזדהות עם השאיפה של אסיר לחופש, אולם הכלא נועד להגן על כלל החברה מפני הפוגעים בה והעוברים על חוקיה. ועד היום האנושות טרם מצאה פתרון פחות גרוע מכלא.

זביידי וחבריו לא היו האסירים הראשונים שברחו מהכלא בישראל. אזכיר כמה בורחים מפורסמים: צבי גור, רוצחו האכזר של הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע, הרוצח הרצל אביטן. גם הם אנשים הכמהים לחופש וברחו אל הדרור. ולא זכור לי שאותם עיתונאים יצאו מגדרם כדי לפאר את הנמלטים. ולא זכור לי שהם יצאו נגד ציד אדם אכזרי, כלומר נגד המצוד אחרי הנמלטים.

כך שהסיבה להזדהות שלהם עם הבורחים הפעם, אינו הבריחה שלהם, אלא הפעולות שלהם שבעטיים הם נכנסו לכלא. כלומר הזדהות עם הטרור.

* הרי אין כבר סכסוך – השר לשעבר אברהם כץ-עוז קרא בניוזלטר שלו לראש הממשלה בנט לקחת דוגמה מאריק שרון. "דווקא בגלל שאתה מימין (גם  שרון היה איש ימין) יש ביכולתך להנציח את עצמך לדורות בעם היהודי, אם תגמור את נושא הסכסוך רב השנים".

ואני תמה. הרי אם שרון כבר גמר את נושא הסכסוך רב השנים, למה צריך שוב לגמור את נושא הסכסוך רב השנים?

          * ביד הלשון

קלקולים – בימים האחרונים דובר רבות על "הקלקולים בממשלה". כך, למשל, במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "וגם אם יש קלקולים, הרי שהוא מנחה את אנשיו ברוח חז"ל, שפירושה להיות 'הנעלבים ואינם עולבים' ".

הביטוי "קלקולים" מדבר על התנהלות בלתי תקינה ושאינה הרמונית של הממשלה.

מקור הביטוי הוא אחרי המהפך הפוליטי של 1977. ממשלת רבין הראשונה התאפיינה בהתנהלות בעייתית; בראש ובראשונה החתרנות של שר הביטחון שמעון פרס תחת ראש הממשלה, וכן במכת הדלפות בלתי פוסקות ובמריבות מתוקשרות בין שרים. עם המהפך והקמת ממשלת בגין, חל גם מהפך בהתנהלות. הממשלה תפקדה היטב ובולט היה שיש בעל בית. אולם זה החזיק מעמד חצי שנה. כעבור חצי שנה, העסק החל להתפורר, והתופעות הקלוקלות של הממשלה הקודמת שבו והופיעו ואף ביתר שאת, וכך עד תום שלטונו של בגין.

כאשר הסדר החל להתערער, בגין נהג לספר בערגה על חצי השנה המצוינת, ועל כך שהחלו "קלקולים". דומני שבאמירה זו הוא רצה לשכנע שמדובר בתקלה קלה שלבטח תתוקן והסדר הטוב יחזור לתיקונו. מאז נשאר המושג "קלקולים" בלקסיקון הפוליטי של ישראל, כביטוי למריבות, מתחים, הדלפות ותדרוכים נגטיביים בכל ממשלה.

* "חדשות בן עזר"

תבחנו אותנו על פי המעשים

רשמים מוועידת הגולן

"אז מה הכותרת שלך לוועידה?" שאל אותי חבר במהלך ועידת הגולן.

עוד אחזור לכותרת. בינתיים אתחיל עם הפיל שבחדר, מה שריחף מעל לכל הדיונים והיה שיחת היום בין האנשים. נגדיר זאת "הכל דיבורים". או בעצם, עם סימן שאלה: הכל דיבורים?

כן, רבים אמרו ששבענו דיבורים, שבענו הבטחות, שבענו נאומים של פוליטיקאים, מילים יפות ללא כיסוי.

האמנם? זאת שאלת השאלות של הוועידה. כי יש לומר – מעולם לא הייתה ממשלה שהתחייבה כמו הממשלה הזאת לעשות ולפעול למען פיתוח הגולן, עם הגדרת מטרה ברורה: הכפלת ההתיישבות בגולן. וכגודל יצירת הציפיות – גובה השטר לפירעון.

העיתון "מקור ראשון" יזם את ועידת הגולן לכלכלה ופיתוח אזורי. הוועידה משותפת לעיתון ולמועצות בגולן. המטרה הייתה לשוות לאירוע צביון ממלכתי – מדינת ישראל מתגייסת לפיתוח הגולן. ואכן, נאומי הפתיחה של הוועידה היו של נשיא המדינה וראש הממשלה, ומה יותר ממלכתי ומבטיח מזה?

הרצוג, ששיגר נאום מוקלט, נשא את דבר הקונצנזוס הלאומי הרחב סביב הגולן, ובעצם השתתפותו גילם את מעמדו הממלכתי של הגולן. הוא דיבר על הגולן כנכס למדינת ישראל כולה וקרא להעמקת השורשים הישראליים בגולן. עד כה ההתיישבות בגולן התפתחה קמעה קמעה וכעת הגיעה עת הפריצה הגדולה.

לא יכולתי שלא להיזכר שהרצוג היה מזכיר הממשלה בתקופת ממשלת ברק. ברק היה נחוש יותר מכל ראש ממשלה אחר, אובססיבי ממש, למסירת הגולן לאויב הסורי. שלטונו היה המסוכן ביותר לגולן. אפשר לומר שההישג הגדול ביותר לישראל בתקופת שלטונו הוא כישלונו בהשגת המטרה. והנה, מזכיר ממשלתו מברך כנשיא המדינה את ועידת הגולן וקורא לתנופת פיתוח של ההתיישבות בגולן. מה ממחיש יותר מכך את גודל התמורה של עשרים השנים האחרונות; שנות ההתפכחות.

אם הרצוג העניק לוועידה את הארשת הממלכתית, הציפיה מראש הממשלה בנט, ראש הרשות המבצעת, היא מעשית – להציג את כוונות העשיה של הממשלה בגולן. בנט נכח פיזית בוועידה, מה שהפך את מדרשת הגולן למתחם מבוצר ואת שרשרת הבידוק למעיקה ומטורפת. תודה ליגאל עמיר.

בנט פתח את דבריו בסקירה על עומק שורשי עם ישראל בגולן, מימי הבית השני, דרך ההתיישבות בחורן בעליה הראשונה, דרך מלחמות ישראל ועד החלת ריבונות ישראל על הגולן לפני ארבעים שנה והכרת ארה"ב בה לפני שלוש שנים. בנט אמר שגם הממשל הנוכחי מחויב לעמדה זו. אני לא הייתי מהמר על כך, אבל הוא לפחות לא מסיר את ההכרה ואני מקווה שיתמיד בכך, אך רצוי להביא להחלטה ברוח זו של בתי הנבחרים.

הבשורה של בנט לא הייתה בדבריו על העבר, אלא על ההווה והעתיד. הוא דיבר על הצורך בשינוי מדיניות ובפיתוח רבתי של הגולן, שמטרתו להכפיל בזמן קצוב את ההתיישבות בגולן. זה היעד האסטרטגי של הממשלה, הוא אמר. בעוד ששה שבועות, הוא הבטיח, תתכנס הממשלה לישיבה מיוחדת בגולן, שבה תקבל בהחלטת הממשלה את תכנית הפיתוח להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות פיתוח גדול של קצרין, הרחבת היישובים והקמת שני יישובים חדשים.

הדובר הבא אחריו היה סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער. מפלגתו של סער, תקווה חדשה, היא שיזמה את התכנית להכפלת הגולן, שאותה הגה ח"כ צביקה האוזר, וזו הייתה תביעתה המרכזית במו"מ הקואליציוני וסעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני אתה. גם הנוכחות שלה בוועידה הייתה הגדולה מכולם – השרים סער, יועז הנדל וזאב אלקין וח"כ האוזר.

סער דיבר על החשיבות בריבונות על הגולן, בהכרה האמריקאית בה, בחוק משאל העם, אך לא באלה תלוי עתיד ארץ ישראל, אלא הוא יקבע בשטח, בהתיישבות. אף הוא התחייב לפיתוח מואץ של הגולן וכן להקמת אוניברסיטת הגליל, שעשויה להיות מנוף צמיחה אדיר לגולן ולגליל.

עניין מיוחד עורר נאומו של צביקה האוזר. צביקה נשא נבואת זעם על הסכנה הקיימת לעתיד הגולן והזהיר מפני שאננות. הוא הביע חשש מעסקה בינלאומית של "הגולן תמורת איראן" – יציאת איראן מסוריה, שיקומה של סוריה וחלקה של ישראל יהיה מסירת הגולן לסוריה. זו סכנה קיומית למדינת ישראל, ועיקר מעיינינו צריכים להיות מוקדשים למניעתה. הוא כינה את העשור של מלחמת האזרחים בסוריה, שלא נוצל לפיתוח רבתי של הגולן – העשור האבוד. הוא האשים בכך הן את הממשלה הקודמת והן אותנו, תושבי הגולן. הוא אמר שהשנים הקרובות הן עדיין חלון הזדמנויות שמחייב אותנו לפעולה שתביא לעיצוב מחדש של ההתיישבות בגולן כדי שתמנה מאה אלף יהודים בגולן, שרק הם יבטיחו שהגולן יהיה ישראלי. הוא קרא לממשלה להקים מנהלת ממלכתית לפיתוח הגולן ולהעמיד בראשה פרויקטור.

צביקה האוזר הוא יו"ר שדולת הגולן בכנסת והוא מייסד היחדה למען הגולן. כשהקים את היחדה, הוא הציב בראש סדר היום פעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו בגולן. בנאומו הוא הזכיר שהרעיון נתפס כפנטזיה אך עובדה שהוגשם, וכך יש להתייחס גם לאמירה שלו על יעדי ההתיישבות של הגולן.

בעיניי, צביקה פסימי מדי ואופטימי מדי. פסימי מדי בראיית הסכנות ואופטימי מדי בהיתכנות ובנכונות של היעד מרחיק הלכת שהוא הציג. אך אני רואה חיוב בכך שיש מי שמאתגר אותנו כך. אני דוגל בפיתוח הגולן כדי שיכלול 50,000 יהודים ב-2030. גם זה יעד לא קל למימוש, אבל ספק אם נשיג אותו אם לא יהיו מי שיאתגרו אותנו ליעד גדול יותר וינערו אותנו כפי שעשה צביקה.

הנציג הבכיר של האופוזיציה היה ח"כ ניר ברקת. ברקת הזהיר מפני האיום האסטרטגי של המשך התרכזות האוכלוסיה במרכז הארץ, לאור צפי הגידול הדמוגרפי של ישראל, והציג את עיקרי תכניתו לפיתוח הפריפריה. אפילו הוא, נציג האופוזיציה, שיבח את הממשלה על תמיכתה בגולן, אך הביע חשש שבשל הרכבה היא לא תבנה ביהודה ושומרון. שרת הפנים איילת שקד אמרה שהממשלה בהחלט תבנה ביהודה ושומרון. היא גם דחתה את הביקורת בימין על כוונת הממשלה לבנות במגזר הערבי, וביטאה את המחויבות של הממשלה לבניה גם במגזר זה. עיקר דבריה התייחסו לגולן, והיו בפיה גם שתי בשורות מעשיות. האחת, היא פעולה שלה לתיקון חוק ועדות הקבלה כך שגם יישובים בני 600 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה. זאת, כדי לפזר את החשש של היישובים לגדול מעבר ל-400 משפחות. השניה, היא הקמת ועדת תכנון ובניה אזורית נפרדת לגולן, במקום התלות בוועדה האזורית, מה שעשוי לפרוץ בירוקרטיות ולקדם את תכניות הפיתוח. היא העלתה על נס את שיתוף הפעולה הפורה שלה עם שר השיכון אלקין ודיברה על החשיבות בהקמת יישובים חדשים.

שר התקשורת יועז הנדל הודיע שבחודש הבא תחל פריסת הסיבים האופטיים בקצרין ובתוך זמן קצר הגולן כולו ירושת. המוקד של פריסת הסיבים הוא הפריפריה, כלומר לא איפה שכדאי, אלא היכן שנחוץ מבחינה ציונית. "אני מחויב לכדאיות הלאומית ולאו דווקא לכדאיות הכלכלית, כי כלכלית – לא כדאי לפרוס בגולן ובפריפריה".

התמקדתי במאמר זה בהופעת חלק מן הפוליטיקאים, אך בלטו בוועידה גורמי המקצוע – מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"לי משרדי הפנים, השיכון, החקלאות ופיתוח הכפר, התיירות, האנרגיה, הגנת הסביבה והכלכלה וראשי המועצות בגולן. כמו כן תפסו חלק חשוב ביותר יזמים עסקיים וחקלאיים מן הגולן.

אי אפשר לעסוק בפיתוח הגולן בלי לעסוק במיזם אנרגיית הרוח. כאן הביקורת שלי על הוועידה. חברת "אנלייט" הייתה בין הספונסרים, ולכן לא היה דיון אמתי בנושא, אלא רק הצגת העמדה התומכת במיזם. לדעתי, מוטב היה לוותר על תמיכת החברה אם התנאי שלה הוא חד-צדדיות בהצגת הנושא. מי שנשא בנאומו את דגל ההתנגדות למיזם היה דולן אבו-סלאח, ראש המועצה המקומית מג'דל שמס. שרת האנרגיה קורין אלהרר הביעה תמיכה במיזם. היא תקפה את מי שמתנגדים הן לגז הטבעי, הן לאנרגיית הרוח והן לאנרגיית השמש ואמרה ש"להיות דובוני לא-לא זו לא פרוגרמה". מנכ"ל רשות הטבע והגנים הלאומיים אמר בתגובה, שהרשות אינה אומרת רק לא, אלא "כן אבל", כלומר מציגה עמדה מאוזנת.

בדיונים עלתה מחלוקת בשאלה האם יש להקים יישובים חדשים או להרחיב את הקיימים. זהו ויכוח מיותר כי אין שום סתירה בין השניים. עיקר הפיתוח צריך להיות של קצרין, יש להרחיב את כל היישובים ולהקים יישובים חדשים. מי שעולים להתיישבות חדשה לא יבואו לקצרין ורובם גם לא ליישובים קיימים. האנשים האלה מביאים אתם רוח של חלוציות, שעשויה להשפיע על הגולן כולו. אני מאמין שהקמת יישובים חדשים תחזק את תנופת ההתיישבות כולה, כולל הרחבת קצרין והיישובים הכפריים.

אז מה הכותרת שלי? הכותרת היא של בנט. הוא פנה לעורך "מקור ראשון" וביקש לכנס בשנה הבאה את ועידת הגולן השניה. הוא הבטיח לבוא גם לוועידה הזאת, ואז תבחנו אותנו על פי המעשים.

כי אכן, המבחן האמתי הוא במעשים.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.

מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.

הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.

הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.

הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.

מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.

יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.

יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.

ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.

יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.

נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. 

בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.

במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.

ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.

מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.

לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.

על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.

(פאוזה – כמה דקות של צחוק).

עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!

והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.

ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.

חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?

קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.

אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.

אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.

האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.

מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.

אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?

אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.

זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.

כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.

מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.

הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.

מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.

אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.

פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.

מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.

בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

          * ביד הלשון

יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.

מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.

לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.9.21

* מה אכפת לכם? – "זכותי לא להתחסן וזה לא עניינך ולא עניין המדינה" –

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* מחדל הגדר – לכידתם של ששת המחבלים שברחו מכלא "גלבוע" והסיום המוצלח של הפרשה – אסור שישכיחו מאתנו את המחדלים החמורים שהתגלו. על מחדל השב"ס דובר רבות, אך חמור לא פחות מחדל הגדר. העובדה ששני מחבלים עברו בקלות לשטחי הרש"פ אינה צריכה להפתיע, כיוון שהגדר פרוצה מאוד. מיליארדים הושקעו בגדר, אך כפי שמחבלים לא חמושים עברו בקלות ממערב למזרח, כך מחבלים חמושים וממולכדים עלולים לעבור באותה קלות ממזרח למערב.

הגדר אינה מרכיב הביטחון המרכזי למניעת פיגועים. המרכיב המרכזי הוא חופש הפעולה של כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ והעובדה שאנו מגיעים אל המחבל לביתו ולמיטתו לפני שהוא מגיע עם חגורת נפץ לתחנה מרכזית או למסעדה. אך הגדר היא רשת ביטחון נוספת וחשובה. הגדר פרוצה מאוד, וכבר סיפרתי פעמים אחדות את הרשמים של בְּנִי בנדון מתעסוקה מבצעית לאורך הגדר. חייבים להשקיע בסתימת הפרצות. מוטב לעשות כן כעת ולא להמתין לפיגוע רב נפגעים.

* האסכולה השלישית – שתי אסכולות אמריקאיות למניעת התגרענותה של איראן נוסו בעשור האחרון.

אסכולת אובמה היא האסכולה הדיפלומטית. אובמה, מראשית דרכו, בחר בנתיב הדיפלומטי. הוא הצהיר שמטרת המו"מ עם איראן היא ביטול תכנית הגרעין. במהלך המו"מ עמדתו נשחקה ונשחקה מול העקשנות האיראנית, אך כיוון שהשליך את כל יהבו על המו"מ, בסופו של דבר עצם ההסכם הפך מאמצעי למטרה בפני עצמה; הסכם בכל מחיר.  

ההסכם, הסכם מינכן ב', היה חמור מאוד. משמעותו הייתה הפיכתה של איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות אמריקאית ובינלאומית. התמורה עליו הייתה זמן – דחיה בשנים אחדות של השלמת ההתגרענות. לא די בכך שההסכם היה גרוע – כפי שישראל הוכיחה, האיראנים הפרו אותו מיומו הראשון. האסכולה הדיפלומטית נחלה כישלון חרוץ, ובמקום למנוע את התגרענותה של איראן – נתנה לה חסות.

האסכולה של טראמפ היא האסכולה הכלכלית. הוא פרש מן ההסכם, צעד קיצוני וחריג אך מוצדק. הצעד הביא לתגובה איראנית של האצת ההתגרענות, למרות שהיא עדין חתומה על ההסכם עם שאר השותפות (מה שמעיד על רמת מחויבותה להסכם הנוכחי או לכל הסכם עתידי). טראמפ האמין שבאמצעות לחץ כלכלי מסיבי הוא יביא להתקפלות איראנית. למרבה הצער, גם זה לא עבד. יתכן שאילו טראמפ נבחר בשנית, המשך הלחץ הכלכלי היה מניב תוצאות, אך אני בספק אם כך היה קורה. איראן נחושה להגיע לפצצה גרעינית, וזה יעדה המרכזי בשלושים השנים האחרונות, כיוון שלתפיסתה, באמצעות הגרעין היא תשיג את מטרותיה הדתיות, המדיניות והביטחוניות. ההנהגה האיראנית מוכנה להרעיב את תושביה, אם זה המחיר של השגת המטרה, ולכן היא לא נכנעה ללחץ. זאת ועוד, כל עוד רוסיה וסין תומכות בה, האפקטיביות של הסנקציות הכלכליות יורדת מאוד.

על העולם החופשי, ובראש ובראשונה על ישראל, להגיע להכרה שיש לאמץ אסכולה אחרת – האסכולה הצבאית. הדרך היחידה לסכל את התגרענות איראן היא בכוח צבאי. אין שום דרך אחרת. החלטה לתקוף את איראן אינה החלטה קלה, היא תגבה מחיר כבד, אבל האלטרנטיבה, איראן גרעינית, מסוכנת לאין ערוך.

* איום אסטרטגי – לטווח הקצר, אין צורך להתרגש יותר מדי מדחיית תקציב הסיוע לישראל, למימון החימוש של כיפת ברזל. אני משוכנע שביידן ימצא את הדרך להעביר את המימון הזה בקרוב.

האיום הוא לטווח הארוך והוא איום אסטרטגי – עליית כוחם של גורמים "פרוגרסיבים" רדיקליים במפלגה הדמוקרטית. על ישראל להדק ולשקם את קשריה עם המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, כדי לחזק את ידידותה ההיסטורית של המפלגה הדמוקרטית לישראל. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל היא נכס אסטרטגי רב שנים, שישראל חייבת לטפח.  

* סלע קיומנו – 25 שנים מלאו למהומות מנהרת הכותל, שהחלו ב-23 בספטמבר 1996 ונמשכו ארבעה ימים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט, במוצאי יום הכיפורים, על פתיחת מוצא למנהרת הכותל, שיאפשר גישה חופשית, ליהודים ולא רק ליהודים, אל הנכס הלאומי, ההיסטורי, התרבותי והדתי הזה של העם היהודי.

יו"ר הרשות הפלשתינאית ערפאת, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, הורה לנתיניו לפתוח בפעולות אלימות נגד ישראל. אם עד אז הוא הסתתר מאחורי חמאס, שביצע פעולות טרור כביכול בניגוד לרצונו, והוא כביכול ניסה להילחם בטרור – הפעם הוא הסיר את המסכות והוביל בגלוי לטרור. בין השאר, הוא שיגר את ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידי ישראל, חומשה בידי ישראל ועד אותו יום ערכה סיורים משותפים עם כוחות מג"ב וצה"ל – להפנות את נשקה נגד חיילי צה"ל. הצעד הזה התקבל בהפתעה מוחלטת בישראל.

17 חיילי צה"ל נפלו בקרבות ובהם אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה. גם עשרות מחבלים נהרגו.

בעקבות המהומות זימן הנשיא קלינטון את נתניהו וערפאת אליו לוושינגטון. נתניהו חיבק את רב המרצחים, הרעיף עליו ידידות, חיבה וחנופה וכ"פיצוי" על פתיחת המנהרה אישר רטרואקטיבית עבודות בלתי חוקיות של הוואקף בהר הבית, שהפכו את אורוות שלמה למסגד גדול. בפגישה זו נסללה הדרך להסכם חברון (ינואר 1997).

ביקורת עזה נמתחה על נתניהו בשל פתיחת המנהרה, אך היא אינה מוצדקת. צדק נתניהו כשהגדיר את מנהרת הכותל "סלע קיומנו".

ניתן היה לצפות מהאופוזיציה אז, ובראש ובראשונה משמעון פרס, לצאת בכל החריפות נגד השותף שעמו הם חתמו על הסכם אוסלו, רב המרצחים שקיבל מהם לגיטימציה, על כך שהפנה נגדנו את הנשק שבו חימשנו אותו. במקום זאת, הם תקפו בחריפות את ממשלת ישראל.

השאלה של המתנגדים בעקבות המהלך הייתה – האם פתיחת המנהרה שווה את חייהם של 17 חיילי צה"ל? זו שאלה דמגוגית, כי מה שעמד על הפרק אינו רק הצעד הספציפי של פתיחת המנהרה, אלא מימוש ריבונותה של מדינת ישראל לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הלאומי שלה. האם קיומו של כרם שלום מצדיק 20 שנות רקטות? זה בדיוק אותו סוג של שאלה קמעונאית.

השאלות שהיו צריכות להישאל הן אחרות – איך ומדוע הופתענו מהתגובה ולא היטבנו להיערך לה? האם לא היה עלינו להבין מלכתחילה שהמשטרה הפלשתינאית אינה עמית אלא טורף? והיו מחדלים שנחקרו והביאו גם למסקנות אישיות, כמו הדחת מח"ט שכם בשל ליקויים חמורים בתפעול צה"ל במהומות.

עד היום, 25 שנים לאחר מכן, מאות אלפי ישראלים ותיירים ביקרו במנהרות הכותל, והיותן פתוחות מובנת מאליה.

ההשפעה ארוכת הטווח של האירועים, הייתה בעיקר על נתניהו. טראומת המנהרה הפכה אותו למנהיג הססן, מכור לשקט. עובדה זו מסבירה את דרכו מול איראן, את ההבלגה על טרור ההצתות, ואפילו בתוך המדינה בחוסר האונים מול הטרור החקלאי, ואובדן הריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות ואפילו בבתי הכלא. רק כך אני מסביר, למשל, את ההתקפלות המבישה בפרשת המגנומטרים בהר הבית. יש לציין בהגינות, שבמב"מ נגד ההתבססות האיראנית באזור נתניהו נהג אחרת, גילה יוזמה ואקטיביזם.  

* רצח אב – משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות.

בנו, יעקב שרת, בן ה-94, הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות, החל במאורעות 1920, 1921, 1929 ואילך, עד היום. הוא נגד עליה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע.

והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.

בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה הייתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת הייתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא הייתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.

התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית.

רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים.

יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער במוסף ב"גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.

* גזען חשוך – כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו, בראיון ל"גלריה":

על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים".

על העולים מחבר המדינות – "העליה הרוסית אכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אויב שלי".

ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות".

בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.

* קול דמי אחיך – בראיון לרשת ב' סיפרה ללי שמר, ששלומית מהשיר "שלומית בונה סוכה", בת של חברים של אמהּ, נעמי שמר, כותבת השיר, חיה כבר שנים רבות בברלין.

ונחמץ לבי. קודם כל מכך שירדה מן הארץ ושנית מכך שמכל העולם – דווקא לברלין.

ונזכרתי בשירו של אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, "ברלין":

למה לא ברלין בעצם

למה לא ברלין?

חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית

ומתחילים להעריך את התרבות

ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה

ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך

בלי מילים

על השדים של ברלין.

* מה רוצים מהנהג? – אני לא מבין מה רוצים מערן אזולאי, הנהג שדרס למוות את ברק חורי. הרי הוא היה שיכור. מה אתם מצפים מנהג שיכור? שלא ידרוס נער? ניסיתם אתם פעם לנהוג שיכורים? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

* ביידן, לוי מאחוריך – גדעון לוי נוזף בביידן ובא-סיסי, על כך שהם מחבקים את בנט. הוא מזכיר להם, שהם מחבקים את ה"אפרטהייד".

* בכיינו-אגרסיב – צפיתי בסרטון שבו נתניהו "מחקה" את ביידן ומלבד הבושה על שהאיש הזה היה פעם ראש ממשלת ישראל, חשתי בעיקר רחמים על החמוץ הבכיין, שגזלו מידיו את הצעצוע.

* הסוציאליסטית – "ישראל היום" מדווח על כוונתה של מירי רגב להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות. אם היא תבחר, היא תהיה הסוציאליסטית המיליטנטית ביותר שנצפתה כאן בעשורים האחרונים.

* תשובה למשה גרנות – אידה נודל הייתה גיבורה לאומית, אסירת ציון ולוחמת חירות. את זכויותיה אלו, גם דברי הבל שאמרה בזקנתה לא ייקחו ממנה. ולאחר מותה, כשאנו מעריכים את דמותה – נאמנים ל"אחרי מות קדושים אמור", מוטב לבור את המוץ מן התבן.

* שיעור בהיסטוריה פוסט ציונית – במאמר ל"הארץ" כיתה זהבה גלאון את ממשלת בן גוריון "משטר האופל".

* העם עם הגולן – "ידיעות אחרונות" הקדיש בגיליון החג מוסף מיוחד על שנות ה-90, במתכונת של לקסיקון. עלעלתי במוסף, לראות מה הם כתבו על "העם עם הגולן". לא עם ולא גולן. כנראה שעורכי המוסף לא היו בארץ בשנות ה-90.

* כל הכאבים מלבינים – המשורר חיים גורי נהג לומר שאילו היה פרס נובל לשׁוּרה רחל המשוררת הייתה ראויה לו על השורה " אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" מתוך השיר "מנגד".

ערב יום כיפור הופיע מוסף מרומם-נפש ב"ידיעות אחרונות": "מאה השורות היפות במוזיקה העברית". כותבי העיתון, אמנים, נשיא המדינה וראש הממשלה בחרו את השורות האהובות עליהם מתוך הזמר העברי, והסבירו את בחירתם. ובאמת, אלו שורות קסומות, יפיפיות ומרגשות. היוצרים המצוטטים ביותר הם אלתרמן ולאה גולדברג.

איזה קיסם אני הייתי מוסיף למדורה? האמת היא שהבחירה קשה. ועל כמה מן השורות שהופיעו במוסף, אני חותם ללא היסוס. איני יודע אם זו השורה היפה ביותר בעיניי. יכול להיות שבעוד חודש אעדיף שורה אחרת ואולי לפני חודש הייתי בוחר באחרת. אבל שורה שאני אוהב מאוד מאוד היא של מאיר אריאל (שאף הוא מן המצוטטים ביותר במוסף), מתוך "באס בבלון":

כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב.

בשיר היפה, משוחח מאיר אריאל עם החלוצים, מייסדי קיבוצו – משמרות, מצטט מפיהם מתוך ארכיון הקיבוץ, ומבטא את הערצתו אליהם, למפעל חייהם, לדבקות אין-קץ שלהם באדמה וברעיון, לצד ביקורתו עליהם, על שהפנו עורף למסורת היהודית. השיר נפתח בשורות הללו, המטיבות לתאר את הקושי שבחקלאות. עונה שלמה עובד החקלאי עבודה קשה ומפרכת ומתפלל לגשם שיבוא, אך אם הגשם מקדים בימים אחדים – הוא רואה את עמלו נחרב.

          * ביד הלשון

לא בלתי נמנע – בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופט חנן מלצר: "בארה"ב פועל פרויקט החפות, שבודק מחדש הרשעות על פי די-אן-איי ואמצעים חדישים יותר. הפרויקט איתר אנשים שהורשעו לשווא וישבו שנים רבות בכלא. בהחלט יכול להיות שגם אצלנו יש מקרים כאלה. אולי לא במספרים גדולים, אבל זה לא בלתי נמנע".

מה כוונתו של השופט? האם הוא התכוון שזה "בלתי נמנע"? כלומר שבכל ההרשעות לא יכול להיות שלא תהיינה טעויות? או שזה "לא בלתי נמנע", כלומר היפוכה של המסקנה הקודמת, כלומר שזה נמנע – שיכול להיות שלא תהיינה טעויות?

* "חדשות בן עזר"

נוגדני ההרתעה נשחקו

          פעולה ממוקדת נגד מיזם דיוק הטילים

תגובת ישראל לירי הרקטות של חיזבאללה לעבר הר דב הייתה מינורית – השבת אש ארטילרית לעבר מקורות הירי.

אפשר להבין מה עמד מאחורי ההחלטה. בראש ובראשונה, הרצון לא להסלים, לא להיגרר לעימות נרחב, מתוך הנחה שגם חיזבאללה אינם מעוניינים כעת בעימות כזה, ומכאן שניתן להסתפק בתגובה מתונה ולחזור לשגרה.

סביר להניח שגם הקורונה השפיעה על ההחלטה. ישראל מתמודדת עם משבר משמעותי של התפרצות הגל הרביעי של הקורונה, וזה ממש לא הזמן להסלמה ועימות בגבול הצפון, שעלול לגרור גם את חזית עזה.

שיקול נוסף הוא העובדה שעונת התיירות בצפון נמצאת בעיצומה. יש לממשלה עניין לעודד את תיירות הפנים, בוודאי כאשר בשל הקורונה היא קוראת לאזרחי ישראל להימנע מטיסות לחו"ל. ענף התיירות, שהוא ענף מרכזי בגליל, ספג מכה קשה בקורונה, וכאשר יש תנופת תיירות מרשימה כמו בימים אלה ועד אחרי החגים, חבל לפגוע בה.

כאשר העולם מפנה אצבע מאשימה כלפי איראן בעקבות הפגיעה באוניות אזרחיות וישראל רוצה לעודד את המגמה הזאת בתקופה הרגישה של מו"מ על הסכם גרעין חדש בין המערב לאיראן, אין לה אינטרס להסיט את הקשב הבינלאומי מאיראן ללבנון.

התגובה הציבורית החריפה בלבנון על הירי של חיזבאללה, בעיצומו של המשבר הכלכלי והפוליטי הקשה בלבנון, והגירוש המשפיל והאלים של חוליית הירי של חיזבאללה בידי תושבים דרוזים שהירי נעשה מכפרם, עשויים לבטא מגמה של בידוד חיזבאללה. במצב כזה ראוי לשקול האם תגובה חריפה לא תפגע במגמה הזו ותגבש את התמיכה בחיזבאללה. ד"ר גיא בכור, למשל, סבור שבמצב הזה, הדבר הטוב ביותר לישראל הוא לא להתערב. גם את הפצצת חיל האוויר אחרי הירי של ארגון פלשתינאי לעבר קריית שמונה הוא הגדיר "החלטה פופוליסטית" ששירתה את חיזבאללה.

כל השיקולים הללו הגיוניים וממשלה שלא הייתה לוקחת אותם בחשבון הייתה חסרת אחריות. ואף על פי כן, בעיניי ההחלטה הזאת הייתה שגויה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בשטח סוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. זהו איום אסטרטגי מסוכן מאוד על ישראל, במיוחד לנוכח הכמות האדירה של רקטות בידי חיזבאללה. הרקטות הללו נועדו לשימוש ביום שבו חיזבאללה יחליט על כך או יקבל הוראה מאיראן לעשות כן. הנזק שלהן עלול להיות כבד יותר מכל מה שידעה מדינת ישראל מעודה. האינטרס הישראלי מחייב את סיכול ההתעצמות ובעיקר את סיכול מיזם דיוק הטילים. על ישראל לנצל שעות כושר כדי לעשות כן. ראוי היה לנצל את מתקפת הרקטות, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים, גם במחיר התלקחות אפשרית. להערכתי, במצב שבו לבנון נמצאת היום, פעולה כזו לא הייתה מובילה להתלקחות כוללת. אולם בעיניי נכון היה לבצע פעולה כזאת, גם במחיר התלקחות.

          לפני שהטפטוף יהפוך למבול

הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים של ירי רקטות שעליהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שבהן כל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו שישה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. התגובה המינורית עליהם הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה נגד הנשק האסטרטגי של חיזבאללה.

נמאס למגן האנושי

החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.

הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם עם ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.

אותם אזרחים אומללים מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

ליישב את הר דב

בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.

הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.

יש רק דרך אחת לממש ריבונות – התיישבות. זו האמת הציונית של 140 שנות התיישבות. על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור ולממש אותה.

* "שישי בגולן"