למי באמת שייך הגולן?

לזכרו של עזריה אלון, במלאת 7 שנים למותו

בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976, הוצגה תכנית ההתיישבות התנועתית, שהגולן נכללה בה באזורי העדיפות. לקראת ההצבעה עלו צירים שונים להציע הסתייגויות אלו או אחרות. בין המסתייגים היה עזריה אלון, מנציגי בית השיטה, חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, גדול יודעי ואוהבי ארץ ישראל. בניגוד להסתייגויות האחרות – שלו כלל לא עסקה בתוכן ההצעה. הוא ביקש לשנות מילה אחת. בהצעה נכתב "רמת הגולן" והוא הציע להוריד את "רמת" ולהשאיר את "הגולן". הוא אמר שהביטוי "רמת הגולן" שגוי מבחינה גיאוגרפית.

קראתי את פרוטוקול הוועידה במסגרת מחקרי, ודבר ראשון רציתי להתקשר לעזריה, לבקש שירחיב בנושא. אולם זה היה, לצערי, אחרי שעזריה נפטר. עזריה אלון נפטר השבוע לפני 7 שנים, בגיל 96.

מן האנקדוטה הזאת ניתן ללמוד על עזריה, לא רק עד כמה היה פדנט וקפדן בפרטים, אלא גם כמה אהב את הגולן. ובאמת, לגולן היה מקום חם מאוד בלבו. הוא אהב את הטבע והנוף הגולני, את ההיסטוריה והארכיאולוגיה הגולניים ואת ההתיישבות בגולן. באותה ועידה בשפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן. את שם הקיבוץ, אורטל, נתן עזריה אלון.

****

בינואר 1995, לפני 25 שנים בדיוק, בשרתי בתפקיד דובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק הסוערים, ארגנתי שלושה ימי עיון למסבירים. אחד הנושאים ביום העיון הראשון, היה הקשר ההיסטורי שלנו לגולן. המרצה היה עזריה אלון. אביא כאן את עיקרי דבריו, כפי שנרשמו בזמן ההרצאה (כמדומני בידי דניאלה שאול) והובאו בביטאון הוועד, אותו ערכתי, "הרי גולן".

איננו יודעים הרבה על בני ישראל בגולן בימי ההתנחלות ובימי בית ראשון. פרקי תנ"ך מספרים על התנחלות חצי שבט מנשה ועל מלחמות עם ארם. מאז ימי החשמונאים יש בגולן יישוב יהודי מבוסס, המגיע לשיאו בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. בחלק הגולן שבשליטת ישראל יש יותר משלושים שרידים של בתי כנסת מימי המשנה והתלמוד. מתוך 72 בתי כנסת יהודיים ששרידיהם נתגלו ברחבי הארץ – 32 נמצאו בגולן. לאחר הכיבוש המוסלמי גווע יישוב הקבע בגולן. מאות שנים היה זה תחום מרעה של נודדים ולא של שוכני קבע. בין העימותים שבין המוסלמים לצלבנים היו תקופות של שלטון משותף בגולן.

רק במחצית השניה של המאה ה-19 החל השלטון הטורקי לעודד יישוב של קבע בגולן. למקום, שהיה אזור סְפָר של האימפריה העות'מנית, הובאו צ'רקסים בני עם מוסלמי בקווקז, שארצם נכבשה בידי הרוסים. הם הקימו יישובי קבע – קוניטרה וכפרים אחרים. לאחר מכן החל יישוב קבע גם של נוודים מוסלמים. גם יישוב יהודי החל בגולן באותה תקופה. הברון רוטשילד קנה ב-1890 במזרח הגולן שטח בן 150,000 דונם והוחל בבניינם של היישובים תפארת בנימין, נחלת משה, אחווה וזיכרון מנחם. אבל ב-1898 נאלצו המתיישבים, שסבלו קשות משכניהם ובעיקר מהתנכלות המשטר העות'מני, לנטוש את היישובים. הקרקעות נותרו בבעלות יהודית עד 1948. עד 1930 אף נוהלו בפועל בידי יהודים. היו גם ניסיונות נוספים להיאחז בגולן, במיוחד ביישוב בני יהודה, שהחזיק מעמד עד פרעות 1920, במהלכן נרצחו בני המשפחה היהודית האחרונה שנותרה במקום. יישוב יהודי אחר היה ברמתניה.

הגולן היה בכל החשיבה הציונית חלק מיישוב הארץ. אנשי "השומר" ראו עצמם בחזונם מיישבים את אזור הספר שנקרא "חורן". בשנת 1918, כאשר הציעה התנועה הציונית למדינות הברית את גבולות ארץ ישראל לפי השקפתה, היה הגולן כלול בתוך גבולות אלה. אז עדיין לא דובר על עם פלשתינאי ואפילו לא על עם סורי, אלא על "האומה הערבית". אנגליה וצרפת, שניצחו את טורקיה במלחמת העולם הראשונה, חילקו ביניהן את שרידי האימפריה העות'מנית לפי האינטרסים שלהן, והגבולות השתנו פעמים ספורות במשך שמונה השנים שבין הסדרי מקמהון (1915) לבין הקביעה הסופית של הגבולות (1923). עד לאותה שנה הייתה מחצית הגולן כלולה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הגבול נקבע ב-1923, בלחץ צרפתי, מהבניאס לאורך הירדן, במרחק כ-300 מ' מזרחה מהנהר, ומשפך הירדן לכנרת לאורך חוף האגם, שכשכל הכנרת כלולה בתחומי ארץ ישראל.

האמת היא שגם הסורים ראו בגבול זה כזמני, כפי שראוהו ערביי ארץ ישראל, שעד שהגדירו עצמם כ"עם פלשתינאי" בזכות הציונות, חשבו עמם לסורים ואת ארץ ישראל לחלק של "סוריה הגדולה". ב-20 השנים ממלחמת העצמאות ועד 1967 היה הגולן פצע פתוח. לסורים הייתה פרשנות משלהם להסכמי שביתת הנשק והם לא החמיצו שום הזדמנות לכפות אותה על ישראל – כאשר היה להם יתרון שליטה מ"הרמה הסורית". כך הם גזלו את חמת גדר, השתלטו על השטחים המפורזים, תקפו בכל ניסיון לעבד את מה שהם חשבו לאדמות ערביות והחלו במפעל ההטיה של מקורות הירדן. יישובי עמק החולה סבלו מידיהם קשות. במלחמת ששת הימים החלו הסורים בהפגזות קשות, תוך ניסיון פריצה לקיבוץ דן.

יש אלמנט אחד, אשר כמה ממנהיגינו ומהוגי הדעות שלנו רואים אותו כמובן מאליו: מכיוון שלפי דעת הסורים הגולן הוא "אדמה סורית קדושה" ואין הם יכולים, כביכול, לוותר עליו בשום אופן, מובן מאליו שאנחנו, שאין לנו שום דבר קדוש, חייבים להסתלק ממנו ולהיות בטוחים שעכשיו ישבו שם רק סורים טובים: הם לא יירו עלינו אף פעם, לא יתנכלו למקורות המים שלנו, לא ישתלטו על רבע החוף של הכינרת, שהוא מחוץ לתחומם אבל יש להם גישה אליו ולא יעשו את המוות לדגים ולדייגים. ובכלל, מכיוון שבכל העולם, מבוסניה עד רואנדה, הגיעו כבר ימות המשיח וגר זאב עם כבש, צריכים אנחנו לרוץ ראשונים ולהגיש לסורים את הגולן.

למי שייך הגולן ולמי הוא צריך להיות שייך? הזכויות של הסורים על השטח אינן עדיפות במאומה על אלה שלנו. "האדמה הסורית הקדושה" היא בת 44 שנה לכל היותר.

הסורים כבר איבדו פעם "אדמה סורית קדושה", כאשר צרפת, ששלטה על סוריה, מסרה לטורקים את חבל אלכסנדרטה בצפון מערב סוריה – חבל הרבה יותר גדול ויותר חשוב לסורים מהגולן. על המחוז הזה ויתרו הסורים מפני שהם ידעו שאין בכוחם להתמודד מול 50 מיליון טורקים עיקשים, המחזיקים בידיהם גם את מקורות הפרת. כל שטח הגולן הוא כגודל חצי אחוז משטחה של סוריה ואין לו כל משמעות מבחינתה.

ידוע שאיננו מעצמה ואנחנו תלויים גם בשכנינו וגם בכוחות עולמיים חזקים מאתנו. אולי נאלץ לוותר גם על דברים חיוניים ולהסתכן בצרות בעתיד. אבל מה הריצה? מה ההכרזות הללו מראש שזה לא שלנו, שאנחנו מוכנים ורוצים להגיש את הגולן לסורים – רק שהם יסכימו לשגרירות ישראלית בדמשק?

****

בקיץ 1958, פרסם עזריה אלון במדורו "מרחבי ארצנו" בעיתון "למרחב" סדרת מאמרים תחת הכותרת "מכת האזור המפורז", שבהם תקף את הכניעה הישראלית לסורים, כהגדרתו, בהסכמי שביתת הנשק, ואת ההסכמה לפירוז אזורים ריבוניים של ישראל. נביא כאן קטעים מחלקו השלישי של המאמר, שפורסם ב-1.8.58.  

לכל גבול, וכמובן לכל אזור מפורז, יש "עונות התלקחות" משלו, ואם כי השוכנים בקרבת הגבול נוטים לחשוב תמיד, כי "שלהם" הוא הגרוע ביותר – אין ספק כי האזור המפורז בגבול סוריה גרם כמה פעמים כאבי ראש רבים ביותר למדינה. חלקם היו זמניים, אך חלקם, ביחוד אלה הקשורים במפעל הירדן, הינם ממושכים ורבי תוצאות ומשמעות.

כדי להבין את הפרשה כולה, צריך להפליג קצת אל היסטוריה יותר רחוקה: בשעת חלוקת האימפריה העות'מנית בין האנגלים והצרפתים זכו האחרונים בחלק של ארץ ישראל המזרחית – הגולן והבשן. הצרפתים, ואחריהם הסורים, לא הסתפקו מעולם בחלוקה זו ותבעו את זכותם ליותר מכך – את "קו המים", החוצה את החולה ואת הכנרת.

בשעת החלוקה זכתה ארץ-ישראל בכל הירדן (פרט למקורותיו נחל חרמון–בניאס ונחל שניר-חצבני), בשתי הימות, ברצועה ברוחב כמה מאות מטרים במזרח הירדן וב"משולש" ממזרח לכנרת – בין ההרים, הכנרת, הירדן והירמוך, הכולל את יישובי בקעת כנרות עד עין-גב.

הזדמנות נאותה לשינוי חלוקה זו נראתה לסורים במלחמת השחרור. הם רצו אמנם יותר – לפחות את ה"אצבע" הצפונית, בראש פינה והלאה, אך כתכנית מינימום ראו את "קו המים". זה היה פשר הקרב על הדגניות, כיבוש מסדה ושער הגולן, ההתקפות על עין גב, כפר סאלד ושאר היישובים. רוב המערכות הללו נגמרו, כידוע, בכישלון לסורים, אך בכמה גזרות זכו להצלחה: כל מזרח הירדן מן החולה עד לכנרת היה למעשה בידיהם, ובשני מקומות הצליחו אף לחדור מערבה: מצפון לכנרת ובגזרת משמר הירדן. כן נאחזו בכמה משלטים בפינה הצפונית שבתחומנו.

שביתת הנשק מצאה את הסורים "יושבים חזק" בגזרת משמר הירדן, ותמורת נסיגתם משם ומנקודות גבול אחרות נדרשנו לשלם פיצויים כבדים: יצירת שלושה "אזורים מפורזים": אחד קטן, בן כמה אלפי דונם, ליד קיבוץ דן; שני, הכולל את כל מזרח הירדן, מאשמורה עד הכינרת ושתי בליטות מערבה – המשולש בגזרת משמר הירדן, ושטח מצפון לכנרת; ושלישי – כל מזרח הכנרת, מעין גב בצפון עד הכביש ומסילת הברזל צמח-אל חמה.

[…] היה – ויש ביחוד עכשיו – מקום להרהר אם מוצדקת הייתה כניעתנו בעניין זה. על כל פנים – שילמנו בעדה ביוקר רב.

תחילה הייתה פרשת אל-חמה (חמת גדר), שאין מזכירים אותה בחברה הגונה. כל מעיין במפה יודע, כי יש למדינת ישראל בליטה מוזרה מזרחה בבקעת הירמוך – בין הנהר ובין הגבול הסורי. הקשר אליה הוא בכביש אחד הלחוץ בין ההרים והנהר. יום אחד החליטו הסורים לעשות סוף לבעלות הישראלית על בליטה זו; הציבו מארב לקבוצת שוטרים שהייתה בדרכה לאל-חמה, הרגו כמה מהם, התייצבו בעצמם במעבר הצר והודיעו כי לא יניחו עוד לישראלים להיכנס לאל-חמה. בזה נגמרה הפרשה. בלענו את העובדה, ויתרנו על השטח, ומסיבה בלתי ברורה לא העלינו יותר את הבעיה הזו בשום מקום – לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. על המפות השטח הוא ישראלי, למעשה אין לנו דריסת רגל בו.

והייתה פרשת תל מוטילה – כאשר ניסו הסורים להרחיב את שליטתם בגזרת צפון הכנרת והתבססו במשלטים בתוך השטח הישראלי. אז הגיעו הדברים עד כדי "מלחמה זוטא", שבסופה חזרו הסורים לתחום המוקצב להם לפי המפות.

לא נבוא למנות כאן את מאות התקריות האחרות, מתל קציר בדרום ועד דן בצפון, שהפכו כמעט ללחם חוקה של המדינה. לא ניכנס לפרשת המאמצים הנואשים של הסורים לחבל, בעזרת זכויות האזור המפורז, במפעל ייבוש החולה, ונסביר רק את הפרשה הכאובה ביותר,  מפעל הירדן.

לפי אחד הפירושים לענייני האזור המפורז – אין זכות למדינת ישראל לפגוע בכל צורה שהיא באדמות תושבי המקום, היינו  באדמות ערביות הכלולות בו (דבר זה נוצל עד הטיפה האחרונה ע"י ערביי הכפר כראד-אל-בקרה שליד איילת השחר, שהציקו למדינה כשהם נתונים לחסות או"ם, עד שפונו מן השטח בימי מבצע קדש).

מפעל הטיית מי הירדן [המוביל הארצי א.ה.] חייב העברת תעלה מדרום החולה אל בקעת בית נטופה, העוברת בקטע הראשון שלה בגזרה המפורזת של משמר הירדן. הסורים הפעילו במשך השנים בעניין זה כוחות צבאיים ופוליטיים – וזכו. מדינת ישראל נסוגה וויתרה, למעשה (לפחות למשך השנים הקרובות) על מפעל הירדן בצורתו המקורית.

כך , אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. יתכן ויוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום.

עד כאן, דבריו של עזריה אלון, 9 שנים לפני שחרור הגולן. ב-9 השנים הללו התמונה שתיאר עזריה החמירה והסלימה. שחרור הגולן שחרר את יישובי הגליל והעמק מן הסיוט הסורי.

יהי זכרו של עזריה אלון ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 17.1.21

* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על "הערבים נעים בהמוניהם", כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.

יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.

* מכשיר את הלבבות – עצם הפניה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערבים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע"ם).

ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע"ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע"ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע"ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע"ם היא הזרוע של "האחים המוסלמים" בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש"מפלגת החופש והצדק" שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון "האחים המוסלמים" זרועות מהודו ועד כוש, ורע"ם היא הזרוע הישראלית.

יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים.   

* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע"ם).

(אגב, אם האחים המוסלמים – רע"ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את "זכות" ה"שיבה" ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ"ל הרשימה המשותפת כולה).

* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, "הארץ", את הערוצים "כאן 11", 12 ו-13? "מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי". דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.

* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.

אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח"כ במילוי תפקידו.

* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בניה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.

זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).

חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.

* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.

* השטויות האלה – בפגישתו עם "השולמנים" אמר נתניהו בביטול: "רמזור שמזור כל השטויות האלה". השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.

הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם "השותפים הטבעיים" והם "הבלוק". וכדי לא להתעמת אתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר)  וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית הייתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא הייתה ברירה. זו הייתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.

* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפליה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.

לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.

* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.

אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.

ב"הארץ" התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. "חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר". אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.

"מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'".

מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה "קיבוש" יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והוקמה הרש"פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו"ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש"ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.

מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת "השיבה" (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל "אקיבוש". כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.

ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.

* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת ועניה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל"סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש"פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.

כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסיה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד.  

* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג"ץ וכשבג"ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.

בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.

ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.

* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב"ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.

* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.

* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.

* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק"מ. מספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את "ביטול הזמן" ואת עלות הק"מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו"ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.

השבוע נערכה באורטל אסיפה על תכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.

אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון.  

סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.

* החשכ"ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.

ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ"סים (או בשפה מכובסת "מיכרוז" החברה). משמעות הצעד הייתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ"סים חיה ובועטת עד היום.

בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.

* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם "תגלית", שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה"ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל"יד ושם", לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.

תרומתו השנויה במחלוקת היא "ישראל היום" – העיתון שהוא המו"ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב"ישראל היום". היום אני כותב בעיתון המתחרה – "ידיעות אחרונות". גם כשכתבתי ב"ישראל היום" הייתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על "ידיעות אחרונות" יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ"מקור ראשון" ועד "הארץ". מה שאני אוהב הוא המגוון. ל"ישראל היום" יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.

אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש"ח (אגב, בתש"ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא הייתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא הייתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא ההגשמה הציונית – עליה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה"ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית. אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.

איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו, תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק"ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?

אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם… יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).

* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.

בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של "הדודיאלים" (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.

– "אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!"

– "אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי".

          * ביד הלשון

הר בני רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.

בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי"ן עם גרש, מבוטאת כרי"ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה"נ, והתיישבו באזור.

הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.

גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.

* "חדשות בן עזר"

אל תקחו את הרובים

לאורך שנות ההתיישבות הציונית, בוודאי לפני קום המדינה אך גם אחריה, ההתיישבות הייתה מרכיב משמעותי בביטחון היישוב העברי והמדינה. במלחמת השחרור יישובים פעלו כיחידות צבא, לחמו על יישוביהם, הדפו כנופיות ערביות (בחלקה הראשון של המלחמה, עד הכרזת המדינה) ואף כוחות צבא ערבי לאחר פלישת צבאות ערב לישראל הצעירה. לעתים הם אף יצאו למתקפות נגד. בעין גב, חברי היישוב כבשו את סוסיתא והעבירו את ההר לריבונות מדינת ישראל.

הקמת מאות היישובים בנגב, בשפלת יהודה ובגליל בשנות החמישים, נבעה בין השאר מן התובנה שללא התיישבות, האזורים הללו לא יישארו בידינו. בספרו "מסך של חול" מתאר יגאל אלון את המשמעות של פריסת היישובים לאורך הגבול כמגן ביטחוני, כיוון שצה"ל של אותם ימים לא יכול היה לתת מענה הולם להגנת כל גבולות המדינה. בגבול עם סוריה הוקמו יישובים באזורים המפורזים, שצה"ל לא נמצא בהם כדי להגן עליהם והם הגנו על עצמם ומימשו בהם את ריבונותנו. במלחמת ששת הימים הדפו כוחות של היישובים ניסיון מחטף סורי בדן ודפנה.

המכה הקשה ביותר לרעיון ההתיישבות הביטחונית הייתה ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כבר בשעות הבוקר, עוד טרם החלה המלחמה בפועל, ניתנה הוראה ממשלתית על פינוי הנשים והילדים מן היישובים. הגברים נשארו כדי להגן על היישוב. בלילה ניתנה הוראה גם לגברים להתפנות. דומה היה שכל התפיסה קרסה.

מיד אחרי המלחמה יצאו יישובי הגולן ביוזמה ובמאבק להקמת יחידות ההגמ"ר (הגנה מרחבית) כיחידה צבאית מאומנת המבוססת על תושבי הגולן, שתיתן מענה למתקפה סורית דומה. אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ"ל רפאל איתן – רפול, היה שותף לתפיסה והקים את היחידות, אך עם הזמן הן התפוגגו.

במבט לאחור, היה משהו תמים באמונה שבשנות השבעים, בוודאי בימינו, יש ערך צבאי לכוח יישובי מול צבא סדיר. בתש"ח ניתן היה לעצור את הצבא הסורי בבקבוקי מולוטוב בשערי דגניה. בשנות שבעים, לא כל שכן בימינו, זה כבר לא רלוונטי.

****

ההתיישבות אינה אמצעי לביטחון, אלא מטרה העומדת בפני עצמה. מטרת הציונות היא עליית העם היהודי לארץ ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ביטחון אינו מטרה אלא אמצעי. צה"ל קיים כדי להבטיח את ההתיישבות, באשר היא.

המשמעות הביטחונית של ההתיישבות היא באחיזה הישראלית באזורים החיוניים לביטחון המדינה, כמו הגולן ובקעת הירדן. ללא התיישבות בגולן, הגולן היה, חלילה, בידי האויב הסורי. אך היישובים כשלעצם אינם יחידות צבא. הגנת היישובים בגולן היא משימה של צה"ל. הגנה זו היא חלק מהגנת המדינה וכל אזרחיה.

אולם אם התפיסה של היישוב שמגן על עצמו מפני צבאות האויב אנכרוניסטית ואינה רלוונטית לימינו, יש ליישוב תפקיד משמעותי בהגנה על תושביו מפני חדירות מחבלים. תפקיד זה משמעותי ביותר בפרט לנוכח העובדה שמאז מלחמת יום הכיפורים לא היו עוד מלחמות כוללות. תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמה, חרף תנאי הפתיחה המצוינים שלהם, הוציא להם את החשק מהסתבכות במלחמות כוללות נגד צה"ל. הערבים העבירו את הדגש למלחמה בעצימות נמוכה – ירי תלול מסלול ופיגועי טרור. ומול פיגועי טרור, יש ויש משמעות רבה לכוח המגן ביישובים.

בעבר, תפיסת הגנת היישוב התבססה על שילוב של כיתת כוננות ונשק אישי לכל תושב. לאחר הטבח הנפשע במערכת המכפלה, שביצע המחבל רוצח-ההמונים ברוך גולדשטיין, נלקחו כלי הנשק מכל האזרחים בכל אזורי הספר. מעין ענישה קולקטיבית על מעשה של נבל מנוול אחד. מששככה הסערה, הוחזרו כלי הנשק לחברי כיתות הכוננות בלבד. לאחר זמן, הוחלט בצדק שמטעמי ביטחון הנשק, עדיף שלא יהיה בבתי הלוחמים אלא בנשקיות.

****

אם חוליית מחבלים תחדור ליישוב בקו העימות בגליל או בגולן, הזמן הקריטי הוא מרגע החדירה עד הגעת כוחות צה"ל. זה הזמן שבו יכולים המחבלים לערוך טבח בתושבים, להשתלט על גן ילדים ולקחת בני ערובה ובעצם לעשות ככל העולה על רוחם. כל דקה בין החדירה להגעת הצבא, משמעותה – חיי אדם.

המענה לכך הוא צוותי הכוננות ביישובים. בכל יישוב פועל צוות של לוחמים, מתנדבים, כולם בוגרי יחידות קרביות, אנשים מסורים ומקצועיים שמקדישים הרבה מזמנם הפנוי לאימונים והכשרה. תפקידו המרכזי של צוות הכוננות הוא מתן המענה בפרק הזמן הקריטי הזה. הצוותים הללו מיומנים, מאומנים ומצוידים. הם מכירים היטב כל פינה ביישוב וכיצד להגיע במהירות לכל מקום. לכל בצוות הכוננות יש בביתו אפוד ווסט עם מחסניות וקסדה. כלי הנשק של הלוחמים נעולים בנשקיה מאובטחת עם מערכת אזעקה. צוות הכוננות מאומן ומתורגל בהגעה במהירות שיא לנשקיה, הצטיידות בנשק ויציאה מיידית לתת מענה באזור האירוע. מענה כזה, ברמה כזו ובזמינות כזו, לא יכול לתת אף גורם אחר זולת צוות הכוננות.

לפני שבועות אחדים, הודיע פיקוד הצפון לרבש"צים שצה"ל יאסוף את כלי הנשק מהנשקיות היישוביות ויאחסן אותם בחטיבה. הסיבה לכך היא תופעה של גניבות נשק בידי גורמי פשיעה בגליל. "הצבא נחוש לחולל שינוי ולקטוע את תופעת גניבת הנשקים", נאמר במכתב של מפקד האוגדה אל"מ רומן גופמן.

יש לציין, שמעולם לא נפרצה נשקיה ביישוב בגולן וככל הידוע לי, גם לא בגליל. לעומת זאת, גניבות נשק מבסיסים של צה"ל שכיחה מאוד. רק בשבוע שעבר הייתה גניבה של עשרות אלפי כדורים מבסיס צאלים. בגניבה נוספת מאותו בסיס, לפני כחצי שנה, קצין שרדף אחרי הגנבים הותקף בידיהם והתוקפים, בני הפזורה הבדואית, הפיצו בגאווה את תמונות התקיפה ברשתות החברתיות. על הקצין (!) נמתחה ביקורת על שחרג מסמכותו בעצם קיום המרדף. לא ייאמן. גניבות כאלו הן חזון נפרץ, למרבה הבושה, ואנו מתבשרים עליהן לעתים תכופות.

איני מציין את מכת גניבת הנשק מבסיסי צה"ל רק כדי להצביע על האבסורד שבדרישה להעביר את כלי הנשק לבסיסי צה"ל, אלא בעיקר כיוון שההוראה הזו והקלות הבלתי נסבלת של גניבת הנשק מן הבסיסים מבטאים אותה תופעה – הרפיסות של מדינת ישראל, של צה"ל ושל המשטרה, במאבק בפשיעה.

חונכנו בצה"ל על ערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, אחריות וחתירה לניצחון. ההתקפלות המבישה בפני כנופיות של גנבים, מנוגדת לערכים הללו. אם כלי הנשק יעברו מן היישובים לבסיסים מפחד הגנבים, וגנבים מצליחים לחדור באופן חופשי לבסיסי צה"ל ולגנוב תחמושת ונשק, מה הצעד הבא? איפה עוד נסתיר את הנשק?

במקום לרדוף את הפושעים, לגרום להם להיות במנוסה ולחוש נרדפים, אנחנו מתקפלים בפניהם. קו ישר עובר בין הטרור החקלאי המכה בשדותינו, במטעינו ובמכלאות הבקר שלנו והמדינה אינה נותנת לו מענה, הפשיעה הגואה במגזר הערבי שהמדינה אינה יודעת כיצד להתמודד אתה, תופעת הפרוטקשן הנפוצה באזורנו ועד גניבות הנשק. ישנם אזורים שלמים בארץ, בעיקר בנגב ובגליל, שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה בהם ופורעי חוק מטילים עליה את חתתם.

זהו מחדל מתמשך, שהולך ומתעצם בעשור האחרון; מחדל של העדר משילות. אנו שומעים את סיסמת המשילות בניסיון לפגוע בבתי המשפט ובפרקליטות, כאילו הם מפריעים למשול. אין משילות בישראל בגלל… ניסנקורן. זו השיטה הישנה והרעה של מציאת שעירים לעזאזל, במקום להתמודד.

מחדל המשילות הוא של הממשלה, של השר לביטחון פנים ומעל הכל – של ראש הממשלה. הממשלה מעולם לא החליטה להעמיד את ביטחון הפנים כמשימה עליונה, לא הקצתה לכך משאבים ולא מימשה את ריבונותה ואת עוצמתה.

מי שבורח מן הטרור והפשיעה – מפקיר את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 30.12.20

* אין סגר פוליטי – הטענה שהסגר הוא פוליטי, לא רק אינה נכונה, אלא גם אינה הגיונית. סגר, מעצם מהותו, אינו יכול להיות פופולרי. זו גזירה קשה על הציבור. הטלת גזירה, כמו בידוד או העלאת מס הכנסה, בוודאי בזמן בחירות, אינה יכולה לנבוע משיקול פוליטי של ריצוי הבוחרים.

איני מיתמם, ואיני חושד שיש צעד כלשהו של נתניהו שחף משיקולים פוליטיים. השאלה היא מהו השיקול הפוליטי. אני מאמין, שהשיקול הפוליטי שלו הוא לא להגיע לבחירות באובדן שליטה על המגיפה, עם אלפים רבים, אולי עשרות אלפי חולים חדשים ביום ואלפי חולים במצב קשה. הרצון שלו הוא להגיע לבחירות עם שילוב של הפחתה דרסטית בנתוני התחלואה לצד מבצע חיסונים מוצלח. לכן, במקרה הזה יש הלימה בין השיקול הפוליטי שלו לבין האינטרס הלאומי. שיקול פוליטי שאינו שיקול זר – הוא שיקול פוליטי לגיטימי.

אפשר לחלוק מקצועית על הסגר, אבל מי שתוקף אותו בטיעונים לא הגיוניים, פוגע באמינות של עצמו ושל ביקורתו.

במצב של אובדן שליטה על המגפה, ואנו על סף אובדן שליטה, סגר הוא בלתי נמנע. בעיניי, הלימודים צריכים להתקיים כסדרם למרות הסגר, ואני שמח על החלטת ועדת החינוך בנדון. למעט סוגיה זו איני רואה חלופה לסגר. עם זאת, עצם העובדה שהגענו למצב המחייב סגר, היא כישלון בהתמודדות עם המגיפה. יש לומר בהגינות שמדובר במגיפה שתקפה במפתיע את כל העולם, אף מדינה לא ידעה להתמודד עמה היטב וכולן עשו שגיאות. גם אנחנו. אך היו גם שגיאות חמורות שנבעו משקולים פוליטיים זרים. כוונתי בעיקר להחלטות הנוגעות למגזר החרדי. מזמוז ומסמוס ההחלטה על שיטת הרמזור, כאשר המחלה השתוללה בעיקר במגזר החרדי והייתה תחת שליטה מחוצה לו, הייתה גורם ישיר לסגר השני. והביטוי הבוטה ביותר לשיקול פוליטי זר, שסייע להחרפת התחלואה, הוא מסמוס ההחלטה על הגדלת הקנסות, כדי לא להרגיז את המפלגות החרדיות, כאשר חלק גדול מן המגזר החרדי הפר את הסגר ופתח את מוסדות החינוך בניגוד לחוק. הייתה זו פגיעה קשה ביכולת לאכוף את החלטות הממשלה בנושא הקורונה, משיקולים זרים. את ההחלטות הללו ראוי לבקר. אך מי שטוען שהסגר הוא פוליטי, טוען טענת שווא פופוליסטית, שעלולה לפגוע באמינותו.

* מי זה "אתם" – ביום שני הייתי בפגישה בכנסת. מול המשכן נערכה הפגנת דגלים שחורים וורודים. המפגינים אחזו מגפונים וקראו קריאות, אך הם שמרו על הסדר, עמדו על הכיכר והמדרכות ולא חסמו את הכביש. המשטרה הייתה שם ולא התערבה. כאשר מפגינים אינם מפרים חוק ואינם פורעים סדר – המשטרה אינה מפריעה להם, בניגוד לדמוניזציה שעושים לה.

המפגינים קראו שתי קריאות מרכזיות. האחת: "סגר פוליטי – מרי אזרחי!" אני לא בטוח שהם זקוקים להתמודד עם שאלות כמו מה פוליטי בסגר? איזה רווח פוליטי יכול להיות לסגר? הם באובססיה ובאטרף, ודי בכך שהוחלט על סגר, כדי לקבוע שהוא פוליטי. אילו הוחלט שלא להטיל סגר, הם היו מפגינים נגד ההפקרה הפוליטית של בריאות האזרחים. קודם כל צועקים, על אוטומט, שהסגר פוליטי. אח"כ אפשר לחפש נימוקים, אך אולי אין בכך צורך. כי האמת היא שהסגר פוליטי למען החלק השני של המשפט: מרי אזרחי. כלומר המטרה היא לעורר מרי אזרחי, והטענה שהסגר פוליטי נועדה להצית את המרי. מהו המרי האזרחי? אי ציות לסגר. כלומר, בעיצומה של מגפה, הם מסיתים להפרת חוק, להפרת החלטות הממשלה והכנסת, לסיכון בריאות הציבור. זו אנרכיה.

הקריאה השניה הייתה: "אנחנו הריבון – אתם עולם תחתון!" ותמהתי, מי זה "אתם"? אילו הקריאה הייתה "אתה עולם תחתון", ברור היה למי הם מתכוונים. אבל מי זה "אתם"? הם עמדו מול הכנסת, הפנו אליה את מבטיהם הזועמים וצעקו לעברה: "אתם עולם תחתון". כלומר הכנסת כולה, הח"כים כולם, הפוליטיקאים כולם הם "עולם תחתון". ולכן, החלטותיהם הן החלטות של עולם תחתון ואין לציית להן.

אכן, הריבון הוא העם. אבל בדמוקרטיה ייצוגית, הכנסת שנבחרה בידי העם היא בא כוח הריבון. כאשר הם מתריסים כלפי הכנסת "אנחנו הריבון" הם בעצם כופרים בריבונותה ובחוקיה. מה האלטרנטיבה שלהם לכנסת? שלטון הרחוב?

זו אנרכיה.

הם נעלבים כשמכנים אותם אנרכיסטים. אבל כאשר אלו המסרים שלהם וזו ההתנהגות שלהם, על מה הם מלינים?

* לחסן את המורים – את ימי הסגר יש לנצל למבצע חיסון של כל המורים והגננות בישראל.

* חשדהו – כשארדואן מביע את רצונו בשיפור היחסים עם ישראל, אותם מוטט במדיניות אנטי ישראלית ואנטישמית קיצונית, אין לראות בכך המשך לחדשות הטובות של חוזי השלום והנרמול עם מדינות ערב. בניגוד למדינות שחתמנו אתן על הסכמי שלום ונרמול ואלו שבדרך, טורקיה נשלטת בידי האחים המוסלמים. ארדואן תומך בחמאס, הישות הערבית היחידה הנשלטת היום בידי האחים המוסלמים. כאשר ביום הוא הושיט יד לישראל ובערב חמאס ירה רקטות לעבר ישראל, המסר האמתי הוא הרקטות.

אין זה אומר שישראל צריכה להגיב על הסף בשלילה על דבריו של ארדואן. להיפך, עליה להביע רצון בחימום היחסים, אך להציב לכך תנאים, ובראש ובראשונה סגירת משרדי חמאס באנקרה והפסקת התמיכה בחמאס.

מתקפת הפיוס של ארדואן מזכירה לי את מתקפת החיוכים של רוחאני וזריף לקראת החתימה על הסכם הגרעין האיראני. משהו אפל מסתתר מאחורי החיוך. אולי רצון לתקוע טריז בין ישראל ליוון וקפריסין ולשבש את הברית הנרקמת בינינו לבינן. אולי רצון לגרום לביידן לבטל את העיצומים שממשל טראמפ הטיל עליו.

בדרך כלל, ישראל צריכה להתייחס ליוזמות מדיניות לשיפור יחסים עם מדינות עוינות בכבדהו וחשדהו. במקרה של ארדואן הגישה צריכה להיות של חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו וחשדהו.

* ואוחנה שותק – זה מספר ימים שכנופיות של חוליגנים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מתפרעים בירושלים ומיידים אבנים וסלעים על שוטרי משטרת ירושלים, פוצעים שוטרים רבים המכונים בפיותיהם המטונפים "נאצים".

והשר לביטחון פנים שותק. הוא אינו מעניק גיבוי לשוטרים המותקפים. בושה!

אחד החוליגנים נעמד עם עגלת תינוק מול מכת"זית וסירב להתפנות. הוא נעצר והתינוק עבר לידי אמו. אני מקווה שגורמי הרווחה יבדקו היטב את הכשירות ההורית של בני הזוג.

* להפיל את השלטון –  בכניסה לירושלים מופיעה כרזת ענק, עם תמונה של אהוביה סנדק, כתובת "השוטרים רוצחים" ו"להפיל את השלטון".

מותו של סנדק מצוי בחקירת מח"ש והמשטרה. אירוע כזה לא אמור להסתיים במוות, ובכל מקרה כזה (אגב, גם כשההרוג הוא פלשתינאי) יש מקום לחקירה יסודית, ללא משוא פנים. ואם האשמה היא בשוטרים, עליהם לתת את הדין. אך גם אם ניקח עד הקצה את גרסת הנערים, אין כאן צל צלו של חשד לרצח. אם גרסתם של הנערים תתקבל, מדובר בגרימת מוות ברשלנות. אבל מי צריך חקירה? מי צריך משפט? יש כבר פסק דין – רצח. ויש כבר איומים רציניים ביותר על חייהם של השוטרים. ולא רק אותם שוטרים הם רוצחים, אלא כל השוטרים. לכן כאשר החוליגנים משתוללים בירושלים, הם צווחים על השוטרים "רוצחים" ו"נאצים" ואתמול כבר היה פיגוע ונדליזם במשטרת יד בנימין.

יש לזכור מה קרה באירוע. נערי הזוועות הללו יידו אבנים על מכוניות של פלשתינאים. אבן היא נשק קטלני. היא הורגת. בוודאי מול מכונית נוסעת. המשטרה הוזעקה למקום כדי לטפל בפשע חמור ביותר. הנערים ברחו, עקפו מחסום, התפתח מרדף. על פי גרסת השוטרים, הנערים נהגו ללא רישיון, נגד כיוון התנועה, בפראות ובזיגזג וזאת הסיבה לתאונה. על פי גרסת הנערים השוטרים נגחו במכוניתם. זה הנושא שבחקירה. אם החקירה תאמת את גרסת השוטרים, יואשמו הנערים בגרימת מותו של חברם. אבל החוליגנים משתוללים ופוסקים דין. הרי הם אינם מכירים בבתי המשפט של המדינה השנואה עליהם כל כך.

ומה הכוונה ב"להפיל את השלטון"? הם רוצים להחליף את נתניהו? במי? בראש האופוזיציה לפיד? בראש הממשלה החלופי גנץ? בטוענים לכתר גדעון סער או בנט? או חולדאי? כמובן שלא. הם לא מדברים על חילופי שלטון, אלא על הפלת המשטר הציוני הדמוקרטי.

החיה הכהניסטית על זרועותיה השונות ובתוכה נוער הזוועות – היא גיס חמישי במדינת ישראל.

* מצעד החנפנים – אני שומע את דברי החנופה והקילוסין של שרי הליכוד לנתניהו, וזוכר שאלה הדברים שאמר זאב אלקין עד לאחרונה. ואני מאמין להם בדיוק כפי שהאמנתי לו אז. 

הם עדין לא אזרו אומץ לומר בגלוי את האמת. אבל הם יודעים שאלקין צודק בכל מילה.

* סמולן – כאשר נתניהו הצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעד עקירת יישובי גוש קטיף, בממשלה ובכנסת, גדעון סער התנגד בעקביות לעקירה. מסקנה – סער הוא ססססמולן.

* היית קונה מהאיש הזה מכונית משומשת? – לכל מי ששואלים: "תקימו ממשלה עם נתניהו?", אני מציע להשיב בכנות: הייתם קונים מהאיש הזה מכונית משומשת? אל תענו, כי אם תשיבו בחיוב, אתם משקרים.

איזה טעם יש להסכם עם אדם שמילה שלו אינה מילה ואין שום ערך לחתימת ידו?

* שר הפנים – הנאום של חולדאי היה מצוין. הוא בהחלט ראוי להיות שר הפנים בממשלת סער.

* השוער האגדי – יש צורך ברפורמות במערכת המשפט. היא לא יכולה להסתמך על רוח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שאלה שפיטה", על פי תפיסתו של אהרון ברק, שהיא גרסה ממותנת של תפיסת "עליונות המשפט" של מנחם בגין ותנועת החרות ההיסטורית. יש לקבוע מה שפיט ומה לא שפיט. יש לקבוע מה המקרים שבהם יכול בית המשפט העליון להפעיל את נשק יום הדין של פסילת חוק ובאלו מקרים לא, ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא רשאי לעשות כן. יש לאפשר לרוב גדול מיוחד של הכנסת להתגבר על פסילת חוק. יש להפריד את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתפקיד התובע הכללי, מסיבות רבות ובין השאר כיוון שכפי שראינו, העבודה המשותפת של היועמ"ש עם ראש הממשלה והשרים גורמת לו להקל בכתבי אישום לאישים אלה. ויש נושאים נוספים שראויים לשינוי.

נקודת המוצא של תהליך הרפורמות צריך להיות כבוד למערכת המשפט הישראלית המפוארת, שהיא שם דבר בעולם כולו, אמון והערכה לאישים שבמערכת הזאת. את התהליך, יש לבצע בהידברות מכבדת ומכובדת בין שלוש הרשויות השלטוניות – המחוקקת, המבצעת והשופטת, מתוך מגמה לגבש הסכמות על חוק יסוד חקיקה, בדרך לקביעת חוקה לישראל.

תהליך הרפורמות במערכת המשפט אינו יכול להיעשות במציאות של ניגוד עניינים, כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. לא כל שכן, כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכת המשפט, מנסה לכופף את חוקי ישראל כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ומפיץ בקרב המוני חסידיו תאוריות קונספירציה שקריות, שבאמצעותן הוא מסית נגד המערכת ובאופן אישי נגד כל מי שהיה מעורב בתיקיו.

כאשר מערכת המשפט עומדת תחת מתקפה אלימה וקשה מצד השלטון, המשימה של כל פטריוט ישראלי היא להגן על המערכת מכל משמר. לשם כך, יש להעמיד בשער את השוער הטוב ביותר. ניסנקורן עשה זאת בצורה מעוררת התפעלות בחודשי כהונתו כשר המשפטים. יכול להיות שכאשר יגיע העת לדיון על הרפורמות, עמדותיו תהיינה שונות משלי ואולי אף הפוכות מהן. אבל לעת הזאת, הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון ו"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

עקרונית, עם פרישתו מכחול לבן נוהג בני גנץ נכון כאשר הוא מפטר אותו. אבל במקרה הספציפי הזה, המתבקש מהמסר "ישראל לפני הכל" הוא להשאיר אותו בתפקידו כדי שימשיך במשימתו. ואם הוא מפטר אותו, יש לקוות שהוא ישכיל למנות לתפקיד אדם חזק ונחוש שימשיך לשמור על מערכת המשפט מפני אויביה.

ונקווה מאוד שבעוד שלושה חודשים ממשלה בראשות גדעון סער תפתח במהלך ההידברות שיוביל לרפורמה במערכת המשפט.

* מוציא שם רע לחומץ – אברום בורג הוא נרקומן של צומי. והוא מעלה את המינון בניסיונותיו להדהים את סביבתו. להיות קיצוני יותר מכפי שהיה בשנה שעברה. וכיוון שכבר אז הקיצוניות שלו הייתה מטורפת, הוא מטפס על הקירות כדי להקצין עוד יותר.

הוא החל את דרכו הפוליטית כשמאל ציוני יוני, ב"שלום עכשיו". כמעט מיינסטרים. אלא שאת מנת הצומי הוא קיבל בכך שהפגין נגד הממשלה שבה כיהן אבא שלו, ד"ר יוסף בורג. וכך נכנס לכנסת, היה ח"כ בולט ורהוט, נואם מבריק. השתייך לפלג היוני הצעיר של מפלגת העבודה – "השמיניה". ואיך הוא התבלט שם? הוא נשא את דגל הפרדת הדת מן המדינה. שוב, בנו של מנהיג המפד"ל, עוד בימים שהמפד"ל עסקה בעיקר בחקיקה דתית, הובילה משברים קואליציוניים על הרקע הזה, הפילה ממשלות בהקשרים אלה ("מיהו יהודי", למשל). כשיוסף בורג נשאל מה חשוב יותר במפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, הדתית או הלאומית, הוא נהג להשיב: "המקף שביניהם". כלומר החיבור בין הלאום והדת, בין המדינה והדת, היה עיקר פועלו. כאשר בנו, חובש הכיפה, של מנהיג המפד"ל, לוחם בתוך מפלגת העבודה על הפרדת הדת מהמדינה, זה "אדם נשך כלב". וכיוון שהוא מוכשר מאוד, הוא התקדם להיות יו"ר הסוכנות היהודית ואח"כ יו"ר הכנסת והפסיד על חודו של ארגז לבנימין בן אליעזר-פואד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. לאחר קדנציה נוספת בכנסת – הוא פרש מהחיים הפוליטיים.

אך על יצר הצומי שלו הוא לא יכול להתגבר. ומאז הלך והקצין, הלך והסלים. משמאל ציוני הוא הפך לפוסט-ציוני ומפוסט-ציוני לאנטי-ציוני ולפוסט-יהודי ולאנטי-יהודי. וכנראה שאף פעם לא חדל למרוד באביו. יוסף בורג היה יו"ר מועצת יד-ושם. בנו קרא לשנות את מהות יד-ושם מגוף העוסק בשואת היהודים לגוף העוסק בכל פשעי המלחמה בהיסטוריה, כולל פשעי ישראל נגד הפלשתינאים.

ההבלחה האחרונה – בראיון למוסף "הארץ" האחרון הוא סיפר שפנה לבית המשפט בבקשה לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. "איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה". זהו. גט כריתות. האמת היא שמי שצפה בהידרדרותו במדרון החלקלק, לא צריך להיות מופתע.

בדבריו נגד הלאומיות היהודית הוא הביע געגוע ליהדות הלא לאומית, יהדות הגולה "של אבות אבותיי". כלומר, הוא ויתר על המקף, ויתר על הלאומי, נשאר עם הדתי. אבל לב לבה של יהדות הגולה לאורך כל הדורות, היה מניעת התבוללות. ואילו הוא, בראיון, מטיף לנישואי תערובת. "אני בעד לשמר רעיונות וערכים, ולא להתעסק עם סקס וגנטיקה". כלומר, אם אבא שלו לאורך שנים היה אחד הלוחמים הראשיים להגדרה ההלכתית האורתודוכסית של "מיהו יהודי" והקפיד על כך כשר הפנים הנצחי, הבן סבור שכל זה לא חשוב, הוא מאוד בעד נישואי תערובת, ההזדהות שלו עם התנ"ך היא עם אברהם שאשתו השניה הייתה נוכריה ועם דוד שהיו לו נשים נוכריות. ובכלל, יהדות אינה דם אלא רעיון. כלומר, היהדות היא הרעיון שלו. ולכן יהודים בעיניו הם נלסון מנדלה והדלאי לאמה.

הוא מטיף למדינה אחת בין הירדן והים ומייחל לראש ממשלה ערבי. ודבריו על העם היהודי רוויי משטמה.

ובשעה שהוא בועט בכל מה שיקר לאביו, הוא אומר שהוא יהודי בכך שהוא מכבד כל אחד ומכבד את אביו ואת אמו. אוי לכבוד הזה. אולי הוא מכבד אבא דמיוני. הוא אומר: "תסתכלי בתצלומי כל הכנסות מ-1948 עד 1967. אבא שלי היה רב אורתודוקסי, ראש המפד"ל, שר בממשלת ישראל מטעם המפלגה הדתית והלאומית, והוא היה בלי כיפה". מיהרתי לידידי היקר הרב פרופ' גוגל וביקשתי להתבונן בתמונות של יוסף בורג משנות החמישים והשישים. התמונות היחידות שבהן הוא לא חבש כיפה, הן אלו שבהן חבש כובע.

לא פעם הגדרתי את אברום בורג חומץ בן יין. האמת היא שהוא מוציא שם רע לחומץ.

* משה ברוור – הלך לעולמו, בגיל 101, חתן פרס ישראל, הגיאוגרף משה ברוור, מחבר האטלסים, שעליהם גדלנו בבתי הספר ובמשך שנים רבות יו"ר ועדת השמות הממשלתית.

לפני כ-25 שנה הופתעתי לקבל טלפון מפרופ' ברוור. הרגשתי כאילו האטלס התקשר אליי. הוא התקשר כדי לבטא את תמיכתו במאבקנו נגד הנסיגה מהגולן, והזמין אותי לפגישה בביתו שברמת חן.

הוא סיפר לי שהוא משמש כיועץ מקצועי לענייני הגבול עם סוריה, לממשלה שניהלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן אינו חופשי להביע ברבים את דעתו, אך אישית הוא מתנגד לנסיגה. ישבנו ארוכות, והוא הסביר לי בצורה מפורטת על ההבדלים בין הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 67' והביע את הערכתו שגם אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 4.6 זה לא יספק את הסורים. לטענתו, הסורים מסרבים להציג את מפת קווי 4.6.67 שהם תובעים שישראל תיסוג אליהם, והוא העריך שהם לא ויתרו על תביעתם ל"שטחים המפורזים" בשטח הריבוני של ישראל בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, ולכן לדעתו אין סיכוי להסכם.

בשנה שעברה, במלאת לו מאה, נערך ראיון עמו באחד העיתונים. הוא היה צלול כבדולח ועסוק מאוד במחקריו.

יהי זכרו ברוך!

* אבדה גדולה לגולן – בתוך פחות  משנה איבדה קהילת הגולן, בשלוש תאונות דרכים, שלושה מטובי מדריכי הטיולים בגולן. במרץ נהרג דודו פילס, מנהל שמורת גמלא, במאי נהרג אמיר דרורי ממרום גולן והשבוע – אבנר סליטרניק מרמות, דור שני למדריכי טיולים בגולן. אבדה גדולה לגולן. עצוב.

          * ביד הלשון

בן פורת – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", יעקב מברך את בניו לפני מותו. ליוסף הוא אומר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן".

מה פרוש המושג "בן פורת"? פורת הוא מהמילה פרי, פריון. כלומר, זוהי ברכת פריחה ושגשוג ליוסף ולצאצאיו, שבטי אפרים ומנשה. עלי עין – על המעיין. כלומר הוא מדמה את יוסף לעץ פרי סמוך למעיין, שמרבה לתת פירות מתוקים.

בעדות המזרח משתמשים בביטוי כסגולה נגד עין הרע.

* "חדשות בן עזר"

שעת גבורה

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים" על קרבות הבלימה ההרואיים במלחמת יום הכיפורים, הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער שצפה בסדרה "שעת נעילה" תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה?

כאשר צפיתי בסדרה השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד. וכמובן, שאלת המוטיבציה של הנער הצופה בסדרה היא ביטוי לשאלה הגדולה יותר – מה המסר של הסדרה?

הסדרה היטיבה להציג את מוראות המלחמה הקשה הזו, הקשה ביותר מכל המלחמות מאז מלחמת השחרור. אך מה הייתה המגמה האידיאולוגית של יוצריה?

ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום".

וואלה?! מה אתה אומר? לפעמים בלתי נתפס עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם… וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של מהלך מדיני שנבע מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם רק נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי לעשות שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

היו מגמות פוליטיות בולטות בסדרה. למשל, דחיפת השסע העדתי אל תוך המלחמה, אל תוך הקרבות, דווקא באמצעות הייצוג הקיצוני של הפנתרים השחורים. והיה שם מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, כמייצג מגמה באותה תקופה. אך מצפן, ארגון רדיקלי אנטי ישראלי, שבמלחמת יום הכיפורים תמך בפלישה הסורית והמצרית, מנה בסך הכל כמה מאות איש ואף הוא התפצל לרסיסים כאמבה, והתוצר הבולט שלו היה ארגון הריגול והחבלה של אודי אדיב. איזו מגמה הוא מייצג? לאורך הסדרה, קשה היה שלא להבחין במגמות הללו מחלחלות בכל פרק. עובדה זו עוררה ביקורת על הסדרה, ואף להחרמתה.

אולם המגמות הללו היו בטלות בשישים בתמונה הגדולה של הסדרה. איני יודע האם ועד כמה המגמה המרכזית של היוצרים הייתה לדחוף אותם מסרים, אך המסר הגדול היה הפוך. בסופו של דבר, הסדרה האירה באור יקרות את ערכי הגבורה העילאית, אומץ הלב, ההקרבה, המסירות, הדבקות במשימה, הנחישות, הסולידריות הלאומית והחברתית, אחוות הלוחמים והרֵעות. הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, הם שעמדו לנו בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו, שהיו לוז הסדרה, מרגשים ומרוממי נפש.

כבר בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. וזה, בעיניי, המסר הגדול של הסדרה. איני יודע מה המסר המרכזי שהיוצרים רצו להעביר, אבל המסר שאני ראיתי, הוא שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם – בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת.

אחד השיאים של הסדרה היה נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבו הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החבֵרה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית.

הסדרה הציגה את החיילים והמפקדים הזוטרים, שחשו שקיום המדינה מוטל על כתפיהם,

השליכו את נפשם מנגד והצילו את המדינה. והסיפור הזה, הסיפור המרכזי של הסדרה, הוא אכן סיפורה של מלחמת יום הכיפור, שלמרות תנאי הפתיחה האיומים והנוראים, הסתיימה בניצחון ישראלי, כשצה"ל ניצב בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, ומדינות ערב לא שבו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת.

אם לחזור לשאלת הפתיחה – איך תשפיע הסדרה על הנער שצפה בה; איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

****

הסדרה עוסקת בקרבות בגולן, צולמה בגולן והיא מביאה אנשים רבים לבקר באתרי הגבורה בגולן. ואסיים את המאמר בהתייחסות לסדרה מזווית גולנית.

הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם, לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. וכפי שראינו בסדרה, הלוחמים על הגנת הגולן הבינו היטב את משמעות הלחימה בכל מחיר על הגולן. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים.

מרבית הסדרה צולמה כאן, בגולן. חלק מסצנות הקרב צולמו ממש על סף ביתי, בין השיפון ליוסיפון. וכאן, בגולן, אכן התנהלו הקרבות הקשים הללו.

והמחשבות שחלפו בראשי למראה הנופים הללו, היו שאין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 13.12.20

* מתנת פרידה – הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הוא מתנת הפרידה של טראמפ, גדול ידידי ישראל בין נשיאי ארה"ב. ברכות ותודות לטראמפ ולנתניהו על ההישג המרשים.

הסכם השלום עם מרוקו הוא בשורה גדולה לכל ישראלי שוחר שלום. עיקר חשיבותו הוא העובדה שמדובר בהסכם רביעי בחודשים האחרונים. יש לקוות שתנופת השלום במזרח התיכון תמשך.

מדינות ערב הולכות ומתנתקות מן הסרבנות הערבית ומהיותן בנות ערובה של האינטרס הפלשתינאי. תהליך השלום המבורך ריסק בצורה בלתי הפיכה את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של הכתבת תנאי כניעה התאבדותיים לישראל תמורת הבטחה לשלום עם כל מדינות המזה"ת.

יש לקוות שביידן ינהג בתבונה, ויבין שהאינטרס של שלום העולם, השלום במזה"ת, הידידות עם בעלת בריתו – ישראל והביטחון הלאומי של ארה"ב הוא להמשיך בנתיב המזרח תיכוני שהתווה טראמפ ולא לחזור לדרך הפייסנות כלפי האסלאם הקנאי של אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם.

* הפעם זה שונה – ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים ביניהם. ב-2000 ניתקה מרוקו את היחסים באופן חד-צדדי. כינון היחסים היה פרס של המלך חסן לישראל על הסכם אוסלו. ניתוק היחסים היה פרס של המלך מוחמד השישי לאש"ף על מתקפת הטרור הרצחנית נגד אזרחי ישראל. אותו מוחמד השישי כונן עתה ישראל יחסי שלום ונרמול עם ישראל.

אינני מזכיר זאת, חלילה, כדי להמעיט בגודל ההישג של חתימת ההסכם עם מרוקו. זהו צעד חשוב ביותר, המשך לתנופת השלום במזה"ת בחודשים האחרונים, שהיא הישג משמעותי לישראל, היא טובה לישראל, למדינות החותמות עמה על ההסכמים, למזה"ת ולשלום העולם. אך כדאי לזכור זאת, כי אנחנו פה במזרח התיכון, ועלינו לזכור שלא לעולם חוסן, ועלינו להיות ערוכים לכך שאלה שאנו חותמים אתם על שלום יתהפכו עלינו.

איראן הייתה בעלת ברית של ישראל והפכה לאויב מספר 1 שלנו. טורקיה הייתה בעלת בריתנו הקרובה רק לפני כעשרים שנה והפכה לאויב מר של ישראל. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם מצרים בהנהגת הנשיא סאדאת שהפך למלחמה קרה בתקופת מובארק, וכמעט התמוטט לחלוטין עם עליית האחים המוסלמים לשלטון לפני עשר שנים. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם ירדן בהנהגת המלך חוסיין שהפך לשלום עוין וקר עם בנו עבדאללה. ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. ועל הסכמי אוסלו מטוב שלא להכביר מילים.

גם כשאנו מקדמים את השלום המבורך עם מדינות ערב, אל לנו להיות שאננים וכדאי שנזכור זאת.

עם זאת, אני אופטימי יותר באשר להסכמים הנוכחיים מאשר למקרים הקודמים. מה ההבדל בין ההסכם עם מרוקו היום להסכם עם מרוקו לפני 25 שנים? שאין זיקה בין ההסכם היום לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כאשר היחסים עם מרוקו היו תמורה על הסכם בין ישראל לפלשתינאים, אך טבעי שקרסו כאשר הפלשתינאים מוטטו את ההסכם. כאשר ההסכם אינו מותנה בהתפתחויות בסוגיה הפלשתינאית, ואין בו ציפיה ודרישה לנסיגה ישראלית או להפסקת ההתיישבות הישראלית או הקפאתה, וכאשר רק השבוע נחתמו הסכמים מסחריים נדיבים בין בעלי עסקים בבחריין עם עסקים ישראליים ביהודה ושומרון, ונחתם הסכם בין עסקים באיחוד האמירויות ליקב הגולן, יש לנו סיבות טובות להאמין שהפעם סיכוייו של השלום הללו טובים יותר. ואף על פי כן, לא נופתע אם הם יתהפכו עלינו.

* החלת הריבונות והאינטרס האמירתי – איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו חתמו על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל, כיוון שזה האינטרס הלאומי שלהן. נמאס להן להיות בנות ערובה של הפלשתינאים, במיוחד כשהן מבינות שאין באופק פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הן רואות בישראל בעלת ברית מול האויב האיראני המשותף, שהוא האיום הגדול ביותר גם עליהן. הן יודעות שישראל החזקה היא הגורם היחיד במזה"ת שיכול לעמוד בפני האיראנים. הן רואות בישראל גשר לארה"ב. ואיחוד האמירויות גם הרוויחה עסקת נשק שלא יכלה לחלום עליה ללא ההסכם עם ישראל ומסתמן שכך גם מרוקו.

לכן, אני מאמין שהן היו חותמות על ההסכם עם ישראל, גם אם ישראל הייתה מחילה את ריבונותה על בקעת הירדן וגושי היישובים, בדיוק כפי שהן עשו זאת למרות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

נתניהו ביטל את תכניתו להחלת הריבונות, בשל האיומים הפלשתינאיים והאירופיים. נוח היה לאיחוד האמירויות להשתמש בביטול החלת הריבונות כהישג מדיני, כלפי הבייס הערבי. וגם לנתניהו נוח היה שכך נראה זאת. לכן, עם כל ההערכה הרבה שלי למירון מדזיני (שאת הביוגרפיה המעולה שכתב על גולדה קראתי בהנאה הן בגרסה הראשונה והן בשניה), אני סבור שהוא טועה בהערכתו בנושא זה.

* זה שלום – כתב דני זמיר: "אין הסכמי שלום בין מדינות שלא לוחמות זו בזו". לפני שתקפצו, הרשומה שלו הייתה מאוד אוהדת להסכם, ממש לא חמוצה, אך הוא שלל את השימוש במושג "שלום" בהקשר שלו.

לדעתי, המסר הזה הוא של ראיה בקטן וטרמינולוגיה פורמליסטית. אילו היה מדובר בכינון יחסים עם מדינה אחרת באפריקה או מדינה באסיה או תנופה מדינית כמו כינון היחסים עם בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו בתקופת ממשלת שמיר, אכן, לא נכון היה לכנות זאת שלום. לא כן כאשר מדובר במדינה ערבית.

היחסים בין ישראל מדינות ערב לא היו סתם העדר יחסים דיפלומטיים, אלא יחסי סכסוך ומלחמה. הסכסוך אינו רק עם שכנותיה המיידיות של ישראל, אלא זהו הסכסוך הישראלי-ערבי. הליגה הערבית הובילה את המלחמה בישראל. יוזמת השלום הערבית לא הייתה באמת יוזמת שלום אלא תכתיב התאבדות, אבל מלכודת הדבש שלה הייתה הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב. פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן בחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינות ערב.

כל הסכם בין ישראל למדינה ערבית, הוא סדק בחומת האיבה לישראל. כל הסכם כזה מפורר את היוזמה הערבית המסוכנת. וכאשר מדובר כבר בהסכמים עם ארבע מדינות ערביות, זהו קידום משמעותי של השלום במזה"ת, ואני מקווה מאוד שתנופת השלום תימשך.

גם ההסכמים על איחוד האמירויות ובחריין הם הסכמי שלום, אך ההסכמים עם סודן ומרוקו הם עם מדינות שלחמו בישראל. מרוקו שלחה כוחות לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים שהשתתפו בקרבות נגד ישראל.

תהליך השלום במזה"ת בחודשים האחרונים הוא בשורה גדולה לכל שוחר שלום.

* שלום עם דמוקרטיות – אנשים מחמיצים פנים על אופי המשטרים שעמם אנו כורתים הסכמי שלום. אם ראוי לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שאנו יכולים לחתום אתה על הסכם שלום היא ישראל.

* לא בודק בציציות – כשוחר שלום אמתי, אני בעד שלום עם משטרים שאני סולד מהם (ואני סולד מכל משטר רודני, כלומר מכל מדינות ערב). אני בעד שלום אפילו עם הרודן רוצח ההמונים אסד, אם הוא יכלול הכרה הדדית בריבונות של שני הצדדים, כלומר הכרה סורית בריבונות ישראל על הגולן. תמורת שלום כזה אני מוכן לוותר על תביעת ריבונות על האדמות היהודיות בחורן, שבידי סוריה.

* קץ למנטרה – הדבר החיובי בחמיצות כלפי הסכמי השלום, הוא שהיא שמה קץ למנטרה של "שלום בכל מחיר" ושהשלום הוא מטרה המטהרת את כל האמצעים, כמו נסיגה מאזורים חיוניים לביטחון המדינה, כמו עקירת יישובים ישראליים וכו'.

* שלום על ישראל – במשך עשרות שנים אורי אבנרי הציג עצמו כהתגלמות מושג החתירה לשלום. בשנים האחרונות הוא תקף את מחנה השמאל, שאיבד את האמונה בשלום ושלצד מאבקו למען זכויות האדם הוא זנח את המאבק לשלום. הוא האשים את כל ממשלות ישראל, מבן גוריון ועד היום בכך שאינם פועלים להשגת שלום. כבר בשנות החמישים הוא הציע הקמת "מטכ"ל לבן" – קבינט מיוחד שכל מהותו ותפקידו להביא שלום.

בשנות ה-90 הוא הקים את תנועת "גוש שלום" ועמד בראשה עד יומו האחרון.

כותרת ההודעה לתקשורת של "גוש שלום" ביום שישי בבוקר: "גוש שלום מגנה בחריפות את ההסכם עם מרוקו".

כנראה ש"גוש שלום" מתנגד לשלום עם ישראל ותומך רק בשלום על ישראל.

* מוסר כפול – בפשקוויל של "גוש שלום" נגד הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הם יוצאים נגד כיבוש סהרה בידי מרוקו. מעניין שאין להם שום בעיה להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן ולבצע טיהור אתני אכזרי שלו מתושביו היהודים, כדי למסור אותו לרודן הסורי צמא הדם שטבח בבני עמו ורצח קרוב למיליון סורים.

* צו נשיאותי – שתי הערות למאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" "מרוקו בידינו".

ברנע כותב: "עשרה שבועות מפרידים בין יום הבחירות להשבעתו של נשיא חדש. הנשיא המכהן מוריד בתקופה הזאת פרופיל… ממעט ליזום, ממעט להופיע. אם נגזר עליו לקבל החלטה חשובה – הוא מגיע אליה בתיאום עם הנשיא הנבחר… טראמפ שובר גם את המסורת הזאת".

תזכורת – אובמה בתקופה המקבילה קידם החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון ונמנע מהטלת וטו, מה שלא עשה בשמונה שנות נשיאותו.

כותב ברנע: "ההכרזה על ההכרה בסיפוח [סהרה המערבית א.ה.] הגיעה בציוץ שכתב. ספק אם לציוץ יש משמעות: יתכן שיתפוגג מעצמו, כמו הציוץ שהכריז על ההכרה של טראמפ ברמת הגולן". ההודעה הראשונה על ההכרה בריבונותנו על הגולן אמנם יצאה בציוץ, אולם ההכרזה הרשמית נעשתה בצו נשיאותי שנחתם בטקס בהשתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

* מחרחרי שנאה – במסגרת תכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז, פועלת המדינה לקידום אנרגיה ירוקה, ובעיקר אנרגיית שמש ואנרגיית רוח. הממשלה אישרה מיזמים רבים להקמת חוות טורבינות רוח – 2/3 מהם בגולן, שהנו אזור עתיר ברוחות.

מיזמי חוות הרוח שנויים במחלוקת בגולן. אף שמדובר באנרגיה ירוקה, המיזם מעורר התנגדות בקרב ארגונים ירוקים, בטענה שיש בו פגיעה בנוף, מפגע רעש וסיכון לעופות ובעיקר לנשרים. הפגיעה בנוף היא כמובן טענה סובייקטיבית, שאלה של טעם. באשר לפגיעה בעופות – ניתן מענה טכנולוגי, בהשקעה של מיליוני ₪, למזעור הסכנה.

גם בקרב תושבים בכפרים הדרוזים בגולן יש התנגדות. ההתנגדות היא לגיטימית, כמובן, ויש בה טיעונים צודקים, אך למרבה הצער גורמים מיליטנטיים הפכו השבוע את ההתנגדות למאבק אלים.

כמו ערפדים, ברגע שהחלו להריח דם קפצו אנשי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי לנצל את המחלוקת להסתה נגד מדינת ישראל. ח"כ ג'אבר עסאקלה צייץ פשקוויל על פיו "פצועים ועצורים בעימותים של המשטרה עם התושבים הערבים הדרוזים ברמת הגולן, שמוחאים [העילגות במקור א.ה.] על הקמת טורבינות רוח על אדמותיהם החקלאיות. המדינה שוב גוזלת את אדמתם ופרנסתם של התושבים בשירות הקפיטליזם החזירי. אני עומד לצד התושבים ותומך במאבקם הצודק להגנה על אדמותיהם".

ערימה של שקרים. אין אפילו מ"מ של אדמה חקלאית דרוזית שהוקמה עליה טורבינת רוח. אין אפילו חקלאי דרוזי אחד שפרנסתו תיפגע ולו ליום אחד, בשל המיזם. כל המיזמים הוקמו ויוקמו אך ורק על אדמות של יישובים יהודים בגולן. הקפיטליזם החזירי הוא זה שנלחם, בכל העולם, נגד האנרגיה הירוקה, כי הוא נבנה על רווחי האנרגיה הישנה, המזהמת. אבל המנוול הזה, כמו שאר חבריו ברשימה האנטי ישראלית, לא יחמיץ הזדמנות להסית, לשקר, לחרחר שנאה, לעורר מדנים ולהעליל עלילות שפלות על מדינת ישראל, שאת קיומה הוא שולל. כאשר הוא מדבר על "הגנה על אדמותיהם", כאשר אין אף טורבינה על אדמה דרוזית, כוונתו היא שכל אדמה של יהודי בארץ ישראל היא גזל. הוא מקפיד להגדיר את הדרוזים "ערבים דרוזים", כיוון שבעיניו כל אדמות ארץ ישראל הן אדמה ערבית. כאשר חקלאי יהודי מקים טורבינה על אדמתו בארץ ישראל, כמו כאשר הוא מקים רפת, נוטע עץ או זורע שדה חיטה, בעיני שונאי ישראל אלה הוא גוזל אדמה ערבית.

היחסים בין יהודים ודרוזים בגולן מצוינים, והמחלוקת על תכנית אנרגיית הרוח היא גם בקרב התושבים היהודים בגולן. יש גורמים מיליטנטיים במגזר הדרוזי שמנסים לשלהב את היצרים ולפגוע במרקם היחסים בגולן. הרשימה האנטי ישראלית קופצת על ההזדמנות, כמוצאת שלל רב, ומסיתה את הדרוזים בגולן נגד מדינת ישראל ונגד שכניהם היהודים.

זו הרשימה התומכת ברודן אסד, איש הדמים, שטבח באזרחי מדינתו ורצח קרוב למיליון מתוכם בעשור האחרון.

* אלטרנטיבה ציונית – במשך שלושה סיבובי בחירות, לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו. באותם שלושה סיבובים, לא היה רוב לאלטרנטיבה שלטונית ציונית, כלומר לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שהתלכדו לקואליציה חלופית. כיוון שכך, היו רק שתי חלופות ריאליות – עוד סיבוב בחירות או ממשלת אחדות. אחרי שני הסיבובים הראשונים הלכנו לבחירות. אחרי הסיבוב השלישי, כחול לבן בראשות בני גנץ, מתוך אחריות לאומית עילאית, בחרה בממשלת אחדות כדי לא להיגרר לסיבוב רביעי, שתוצאותיו היו כנראה דילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות.

נתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה אתו ממשלה, ובכך הביא לנפילתה ולהקדמת הבחירות. משמעות הדבר היא ירידת כל אופציה של ממשלת אחדות בעתיד, כי מי פראייר ויחתום אתו על הסכם? יתכן שהיינו נגררים לעוד ועוד סיבובי בחירות עם ממשלת מעבר ובלי תקציב, וכשאני שומע את נתניהו מתפייט על הצלחת ממשלתו המהודקת בגל הראשון של הקורונה, יתכן מאוד שהוא מעוניין בזה. ויתכן שהייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו ובהשתתפות ימינה.

פרישתו של גדעון סער יצרה מפץ פוליטי אדיר. לראשונה יש אלטרנטיבה ציונית לנתניהו, כלומר יש סבירות גבוהה מאוד להקמת ממשלת רוב חליפית לנתניהו, ללא הסתמכות על הרשימה האנטי ישראלית.

לכאורה, ניתן היה לעשות כן גם ללא אותה פרישה, אם בנט היה מקים ממשלה עם מפלגות המרכז ולא עם נתניהו. אין לי ספק שהוא מעדיף ממשלה כזו. אבל ספק אם הבייס שלו מוכן לכך. כעת, כאשר סביר להניח שגם עם ימינה לא יהיה לנתניהו רוב להקמת ממשלה, גם הבייס של בנט ישמח להקמת ממשלה שתכלול מפלגה גדולה של גדעון סער ודרך ארץ, ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם, שלבטח לא תהיה ממשלת שמאל, ויבין שהשתתפותן של כחול לבן ויש עתיד בממשלה כזו, לא תהיה בעלת השפעה דומיננטית שלהן על דרכה. יתר על כן, ברגע שלא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה, גם ש"ס ויהדות התורה תהיינה חופשיות מהתחייבותן לבלוק של נתניהו.

נזכור את 8 בדצמבר 2020, יום פרישתו של גדעון סער, כיום המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית; המפץ של תום עידן נתניהו.

* דרך הישר – אני שמח מאוד על ההליכה המשותפת של דרך ארץ עם גדעון סער. כתנועה לאומית ממלכתית זו הבחירה הטבעית של דרך ארץ. אני שמח שהספינים על הליכה משותפת עם ימינה, לא כל שכן על הליכה של יועז וצביקה לא כמפלגה אלא כבודדים, ועל הליכה עם ימינה הכוללת את סמוטריץ', הוכחו כעורבא פרח.

* על כוונת השוקניה – השוקניה הציבה על הכוונת שלה את מנהיגי תנועת דרך ארץ יועז הנדל וצביקה האוזר. בגיליון יום שישי של העיתון, השתלחו בו בארסיות רווית הכט, יוסי ורטר ודורון רוזנבלום.

למה דווקא בהם ולמה דווקא עכשיו? יועז וצביקה הם מושאי השטנה, כיוון שהם גנבו להם את הצעצוע. הם מסומנים, ובצדק, כמי שסיכלו את החלום להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. ולמה דווקא עכשיו? כיוון שהם מבינים, שמפץ סער, שיועז וצביקה הם שותפיו המרכזיים, יוצר אלטרנטיבה שלטונית ציונית לנתניהו, שלא תסתמך על הרשימה המשותפת, והחלום הזה נגוז, קרוב לוודאי, אולי לצמיתות.

מה הם טוענים כלפי יועז וצביקה? שהם נבחרו בקולות השמאל, סיכלו את הקמת ממשלת גנץ כשהיעד המרכזי של כחול לבן היה הפלת נתניהו ושעכשיו כאשר הם הכריזו שאינם הולכים עם גנץ אלא עם סער, הם אינם מתפטרים מן הכנסת כמו סער.

נבחן את העובדות. כחול לבן לא קמה בשום אופן כמפלגת שמאל, אלא כמפלגת מרכז. אנשי השמאל שבחרו בה, עשו זאת כי הם יודעים שאין לשמאל שום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי ולכן העדיפו הצבעה אסטרטגית למרכז. הם אינם יכולים להצביע למפלגת מרכז ולהלין שאינה מפלגת שמאל. כחול לבן כמפלגת מרכז הקיפה מגוון רחב של דעות, בין עופר שלח ליועז הנדל. כחול לבן כללה את תל"ם בראשות בוגי יעלון, מפלגה ניצית לחלוטין, שיועז וצביקה הם מס' 2 ומס' 3 שלה, והם שותפים אידיאולוגיים של יעלון. חוסן לישראל ויש עתיד ידעו היטב מדוע הם הלכו עם תל"ם. למחרת היום שבו חוסן לישראל ותל"ם הודיעו על ריצה משותפת, גנץ קיבל תוספת של 7 מנדטים בסקרים.

את המצע של כחול לבן כתבו יחד עופר שלח ויועז הנדל. היה בכך מסר, שניתן לגשר בין שמאל וימין ולהגיע להסכמות למען שלמות העם ואחדות החברה הישראלית. יועז ועופר אמרו שהסכימו על 90% מהנושאים. ומי שיקרא את המצע של כחול לבן, למשל בנושא הגולן ובקעת הירדן ובנושאים אחרים, ייווכח שהמצע הרבה יותר קרוב לעמדותיו של יועז מאשר לעמדותיו של שלח. עם המסר הזה כחול לבן הלכה לציבור.

יועז וצביקה פרשו מתל"ם ומכחול לבן כאשר גנץ ניסה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת ויעלון נתן לכך את ידו. יש לזכור, שסוגיית ההישענות על הרשימה המשותפת הייתה מרכזית מאוד בבחירות והנושא המרכזי שבו נתניהו תקף את כחול לבן. כחול לבן התחייבה בכל דרך שלא תקים ממשלה כזו וכל דובריה תקפו את נתניהו שהוא מעליל עלילות שווא בנושא הזה. בוגי יעלון היה מתנגד חריף ביותר לרעיון. בכל הזדמנות הוא הציג את האבסורד בטענה ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם אישית למשפט בבית הדין בהאג על פשעי מלחמה. כאשר יעלון וגנץ עשו סיבוב פרסה בניגוד להתחייבות לבוחר, יועז וצביקה סירבו להתקרנף, לא נתנו לכך יד, סיכלו את הפיגוע הזה ופרשו.

הייתי בין מייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. אני יכול להעיד באופן חד-משמעי, שלא היה שום פער אידיאולוגי בין יעלון ליועז וצביקה. יועז וצביקה הם תל"ם האמתית. וכזה גם אני, שפרשתי מתל"ם מאותה סיבה, שבועות ספורים לפני יועז וצביקה. וכפי שכתבתי לבוגי במכתב הפרישה, תל"ם עזבה אותי, לא אני אותה.

יועז וצביקה דיברו כל הזמן על ממשלת אחדות. גם כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. יאיר לפיד נהג לומר, שאחרי הניצחון הטלפון הראשון יהיה לליכוד. ההבטחה הייתה להקים ממשלת אחדות ללא נתניהו. שלוש מערכות בחירות הוכיחו שהדבר אינו אפשרי. אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו או לא להקים ממשלת אחדות. אי הקמת ממשלת אחדות פירושה היה סיבוב בחירות רביעי, שלא היה צפוי להניב תוצאות אחרות. בסיטואציה הזאת, נאמן להבטחה "ישראל לפני הכל", גנץ קיבל החלטה אמיצה להקים ממשלת אחדות והוא מצא ביועז ובצביקה שותפים אמתיים. 2/3 ממצביעי כחול לבן תמכו בהחלטתו, בכל הסקרים.

הליכוד הפעיל על יועז וצביקה מכבש לחצים אדיר כדי שיקימו אתו ממשלה צרה. הקמת ממשלה כזו הייתה תלויה רק בהם. שניהם יכלו להיות השרים הבכירים ביותר עם שריון לקדנציות רבות. הם דחו את הרעיון בשאט נפש. כפי שהם סיכלו ממשלת מיעוט בחסות המשותפת כך הם סיכלו ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. גם ההבטחות שהוצעו להם כדי להיות שתי האצבעות שתאפשרנה את ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת היו מפליגות. בכל המקרים הללו הם לא התקרנפו.

כאשר נתניהו עקץ את שותפיו, הם עשו עוד ניסיון למנוע בחירות, ב"עסקת האוזר", אך כשנתניהו המשיך לעקוץ, הם היו הראשונים בגוש כחול לבן שהבהירו – או תקציב או בחירות והראשונים שהחליטו לתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת.

ההליכה המשותפת של דרך ארץ וגדעון סער היא טבעית, בשל הקרבה הרעיונית הרבה ביניהם והעובדה שהם רואים עין בעין את מצב המדינה ואת הדרוש בה.

מדוע יועז וצביקה לא התפטרו מן הכנסת כמו גדעון סער? כי מצבם שונה משל סער. אם סער יפרוש מהליכוד ויישאר בכנסת, הוא יוגדר כמורד וישללו ממנו זכויות רבות והעיקרית שבהן – הוא לא יוכל לרוץ לכנסת הבאה בשיתוף פעולה עם מפלגה קיימת, כולל דרך ארץ. לכן הוא נהג נכון כשהתפטר. דרך ארץ, לעומת זאת, היא סיעה עצמאית, על פי החלטה פה אחד של ועדת הכנסת, כולל תמיכה של כחול לבן ושל יש עתיד-תל"ם. הרעיון שסיעה בכנסת תחסל את עצמה כדי לרצות את יריביה האידיאולוגיים ואת "הארץ" הוא רעיון הזוי.

* גדעון לוי מתעב את נתניהו ומעריץ אותו – את הפשקוויל שלו נגד גדעון סער פתח גדעון לוי במילים: "פלוגות הסער של הימין מסתערות על דעת הקהל בישראל". איכשהו, אם לא בפסקה הראשונה אז בשניה או לכל המאוחר בשלישית, הוא יגיע לנאצים. פלוגות סער, אלא מה? הרי ישראל היא נאצית.

וכדרכו בקודש יצא לוי נגד האהדה לסער של אנשי "רק לא ביבי", כלשונו. כמו בכל פעם שיש איום על נתניהו, אם זה מצד גנץ, לפיד, בנט ועכשיו סער. בכלל, גישתו של לוי לנתניהו היא שילוב של סלידה והערצה. הוא סולד ממנו בהיותו ראש הממשלה של המדינה שהוא שונא. אבל הוא מעריץ אותו. אולי כיוון שהוא רואה בו את האויב של השמאל הציוני השנוא עליו מכל, כי הוא אשם בעיניו באסון ה"נכבה", כלומר בהקמת מדינת האפרטהייד, בקיבוש באיטנחלויות וכו'. לא בכדי, אמנון לורד אירח אותו ברעיון מפרגן מאוד לפני חודשים אחדים ב"ישראל היום", והציג את גישתו לנתניהו כהתגלמות היושרה, בניגוד לשאר השמאל.

לוי האשים את יוסי ורטר ואחרים, שהביעו אהדה לסער, שעמדתם נובעת מ"שנאה עיוורת לנתניהו". הגיב על דבריו יוסי ורטר: "אם יש מי שלוקה בשנאה עיוורת זה לוי. לשמאל, לצבא, לשב"כ, לטייסי חיל האוויר, למערכת המשפט". ורטר צודק. אך לא זכור לי שהוא יצא נגד עמיתו המשתלח תדיר בשמאל הציוני, בצה"ל, בשב"כ, בטייסי חיל האוויר ובמערכת המשפט הישראלי, עד שלוי השתלח בו אישית.

ומה עוד כתב לוי בפשקוויל? "ישראל היא מדינת אפרטהייד, אבי אבות הטומאה, והציונות הובילה לשם". הרי בכל אשמה הציונות.

* הפוליטיקלי קורקט המסרס – מילה אחת נעדרה מהפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "לבנון" בערוץ "כאן"11: מחבלים. צירוף המילים "ארגוני שחרור פלשתינאים", לעומת זאת, הופיע גם הופיע. (המילה מחבלים הופיעה בראיון מצולם עם בגין, אך לא בטקסט של הסרט). אפילו את הטבח בכביש החוף ביצעה "חוליה פלשתינאית".

אמנם הוצגו בסרט פיגועים רצחניים מלבנון, אולם נכון היה להדגיש זאת יותר, כדי להמחיש את ההיסטוריה. לא הוזכרו הטבח בקריית שמונה, טבח הילדים במעלות, הפיגועים הנוראים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, במלון "סבוי" בת"א ועוד. לא הוזכרו מטחי הקטיושות על קריית שמונה.

הפרק הסתיים במבצע ליטני. כל האירועים שהזכרתי קדמו למבצע.

* ענווה מול המגפה – לפני שבועות אחדים שודרה כתבת מגזין על דלית אל-כרמל וראש המועצה שלה רפיק חלבי, שניצחו את הקורונה, בלי הממשלה, רק בזכות ההנהגה המקומית. זו הייתה כתבה משכנעת ומעוררת השראה. מנהיגותו של רפיק חלבי הרשימה מאוד.

השבוע החליטה ועדת השרים להטיל סגר על המועצה המקומית דלית אל-כרמל, בשל היותה מועצה אדומה.

הלקח שלי הוא שראויה ענווה מול המגיפה, שאיננו יודעים באמת את אורחותיה. אין למהר להתהדר בהצלחות. ראינו זאת גם ברמה הארצית וגם בארצות אחרות.

התקופה שבה שודרה הכתבה הייתה כאשר התחלואה במגזר הערבי ירדה מאוד, הייתה נמוכה מאשר בכלל האוכלוסיה, זאת אחרי עונת החתונות שבה הגיעה לשיאה. גם אני כתבתי בשבחי ההתמודדות של המגזר הערבי ותוצאותיה המוכחות. והנה, המגמה שוב התהפכה. לכן, למשל, איני מזדרז להתרשם מהמצב הטוב, יחסית, בימים אלה במגזר החרדי.

זו מגפה מתעתעת.

* שיחדש – נתניהו הקליט קליפ דואט עם עדן בן זקן, גרסת כיסוי ל"יש בי אהבה" של אריק איינשטיין. כאשר האיש שנבנה משנאה ומלבה שנאה שר "יש בי אהבה והיא תנצח", גם זה חלק מהשיחדש של תרבות השקר. שקר הוא אמת, שנאה היא אהבה. אגב, ביבי שר יפה. זמר – הוא לא. אבל הוא בהחלט שר יפה.

* נס חנוכה תשי"ט – שלושה ימים לפני חנוכה תשי"ט, 1958, כשהגולן היה תחת הכיבוש הסורי, פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי הגבול בגליל העליון. ההרעשה הייתה שילוב של ירי ארטילרי, ירי טנקים ונק"ל. בהתקפה הזו נהרג אסף פילר, חבר משמר השרון, שהתגייס לעזרת קיבוץ גונן, קיבוץ ספר צעיר, כביטוי לערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית. יהי זכרו ברוך!

בקיבוץ שמיר נפל פגז בפגיעה ישירה בכיתה, דקות ספורות אחרי שהילדים, המורגלים בכך, ברחו מהכיתה למקלט, כששמעו את השריקה הראשונה.

כך נמנע אסון כבד.

בשבוע הבא, 14 בדצמבר, ימלאו 39 שנים להחלת ריבונות ישראל על הגולן.

* הנס של הלב האמיץ – חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם.

אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים.

וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו.

כך בפיוט "הנרות הללו" שאנו שרים מידי ערב לאחר הדלקת נר חנוכה:

"הנרות הללו אנו מדליקין

על הנסים ועל הנפלאות

ועל התשועות ועל המלחמות

שעשית לאבותינו

בימים ההם בזמן הזה".

המילים הללו שמשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה.

השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה-בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון".

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

וַיְּהִי אוֹר!

          * ביד הלשון

פצחנים – ישנן מילים שנכנסו לעברית המדוברת זמן רב אחרי שחודשו בידי האקדמיה, בזכות אירוע מתוקשר שבו כלי התקשורת השתמשו בתחדיש. כזו היא, למשל, המילה קלטת שהחליפה את המילה הנשכחת קסטה, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת" של נתניהו ב-1993. השימוש במילה קלטת נועד להתאים לחרוז לוהטת. המילה מסרונים במקום סמסים, נכנסה לדיבור העברי בעקבות "פרשת המסרונים" – חילופי המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין נציג הרשות לניירות ערך עו"ד ערן שחם שביט.

אני מקווה שהדבר הטוב שייצא מפרשת הפריצה ל"שירביט", יהיה השתרשות המילה פצחנים במקום האקרים.

* "חדשות בן עזר"

הגולן של כולנו

מליאת המועצה האזורית גולן תצא בשבוע הבא למסע של קרוב לחודשיים – לימוד לעומק של הסוגיה השנויה במחלוקת של חוות טורבינות הרוח הגולן. מטרת המסע היא גיבוש מדיניות של המועצה האזורית בנושא.

המסע יכלול חמישה מפגשים, על פי הסדר הזה: א. מפגש עם ארגוני סביבה: "שומרי הגולן", החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. ב. מפגש בעמק הבכא עם החברה היזמית "אנלייט". ג. מפגש עם נציגי מרכזי המשקים השותפים במיזם. ד. מפגש עם נציגי השלטון המרכזי העוסקים בניהול ותכנון אסטרטגי של משאבי טבע ושטחים פתוחים (המשרד לאיכות הסביבה ומנהל התכנון). ה. רב-שיח בזום עם נציגי כל המפגשים בהנחיה מקצועית.

אני שמח על כך שנושא מהותי ומשמעותי כל כך לעתיד הגולן, שהמחלוקת עליו יוצרת קרע בקהילה, מובא לדיון עומק כזה טרם גיבוש המדיניות. אני שמח על הפריסה הרחבה והכבוד למגוון הדעות ומגוון בעלי העניין בתהליך הזה. אני שמח על כך שהדבר נעשה בהידברות. המשורר ט. כרמי כתב שיר קצר על שיח קונכיות. זהו שיח שבו כל קונכייה שומעת את עצמה. נכון לעכשיו, השיח הגולני בנושא הטורבינות הוא שיח קונכיות. כל צד מתחפר בצדקתו ושולל את עמדת בני הפלוגתא שלו. נכון להמיר את שיח הקונכיות לשיח חברי של ההנהגה הקהילתית, עם הגורמים השונים שכולם רוצים בטובת הגולן, בפיתוח הגולן, בשמירת הטבע בגולן, למען תושבי הגולן, אזרחי ישראל והדורות הבאים.

****

בשיחה שקיימתי השבוע, כפר בן שיחי בעצם הלגיטימיות של התערבות המועצה האזורית בנושא הזה. איזו זכות, הוא שאל, יש למועצה האזורית להתערב בעסקים של יישוב, כל עוד אין הוא עובר על החוק? זה הקניין שלו, אלה השיקולים שלו. אם ניתן למועצה להתערב בכך, ייווצר תקדים של מעין שלטון מרכזי שמתערב בחיי קהילות ויישובים, וזהו שינוי דרמטי באורח החיים שלנו.

יש היגיון רב וצדק רב בדברים. אכן, עלינו להיות זהירים מאוד בהתערבות כזאת. ובכל זאת, במקרה הזה היא מוצדקת.

למה הדבר דומה? האם יש לי זכות להתערב באופן שבו השכן שלי מסיק את ביתו; האם הוא מפעיל מזגן, רדיאטור חשמלי או כל מכשיר אחר? התשובה היא שלילית. אבל אם הוא מחמם את ביתו באח עם ארובה, ופליטת העשן מגיעה לביתי ופוגעת באיכות חיי, זה ענייני. אני בעל עניין. אין זה אומר בהכרח שיש לי זכות וטו על הארובה של שכני, אבל זו לבטח סוגיה שיש לפתור אותה בהידברות בינינו ואם איננו מגיעים להסכמה, זהו עניין שיש לערב בו את הקהילה ואת הרשות. במקרה הקיצוני אפשר להביא את הנושא לערכאות משפטיות, אך בעיניי, הגעה לבית המשפט היא כישלון. ניתן ורצוי לפתור סוגיות כאלו ללא בית המשפט.

כך גם כשמדובר ביישוב ובעסקים של יישוב. לאף אחד אין זכות להתערב בהחלטה של יישוב האם לנטוע בשטח חקלאי מסוים כרם ענבים או מטע תפוחים. אולם אם מדובר במיזם שעלול, למשל, להזרים מי שופכין לנחלים, אין זה עניין של היישוב בלבד.

סוגיית טורבינות הרוח אינה נוגעת רק ליישובים שבחרו להשקיע בהן. זו סוגיה שיש לה השפעה סביבתית על הגולן כולו. יש הרואים בו פגיעה בנוף (ויש כאלה שרואים בו תוספת יפה לנוף), וקיימת טענה על אודות פגיעה בנשרים ובעופות, ויש טענות על מפגע רעש. מבלי להיכנס לשאלה האם הטענות הללו נכונות – אין ספק שאלו מסוג הטענות שרלוונטיות לדיון החוצה את גבולות היישוב. אין ספק שאלו סוגיות משמעותיות לסביבה הגולנית כולה, ולכן מן הראוי שיתקיים עליה דיון גולני ושהמועצה תקבע מדיניות על אודותם.

כפי שיש המטילים ספק בלגיטימיות של הדיון בנדון, ומתעקשים לראות בו סוגיה יישובית בלבד, כך יש המטילים דופי במשתתפי הדיון התומכים במיזם. כבר הזכרתי כאן את הניסיון לנשל ולהדיר מן הדיון את נציגי הציבור במליאה החברים באגש"חים, בטענת ניגוד עניינים, כביכול. זו טענה שמבטאת אי הבנה בסיסית במהות האגש"חים ובמהות ההתיישבות בגולן. הטענה הזאת יוצאת מנקודת מוצא, שההתנגדות למיזם נובעת מאכפתיות לגולן והתמיכה במיזם נובעת מאינטרס כלכלי פרטי. הטלת הדופי הזאת פוגעת בעצם היכולת לקיים הידברות אמתית וחברית. אני מתקשה להבין מאין לוקחים אנשים את עזות המצח להטיל דופי באכפתיות לטובת הגולן ועתידו, של אנשים שהקדישו את כל חייהם לקידום ההתיישבות בגולן.

אחד הפעילים במאבק נגד הטורבינות כתב בימים האחרונים בפייסבוק: "אני באמת תוהה מה הדחף שמניע אתכם, מה שבטוח – זה לא טובת הגולן ותושביה". לזכותו של הכותב אציין שאחרי דין ודברים אתי הוא חזר בו מדבריו, וטוב שכך. אולם זו רוח הדברים הנושבת מפי רבים ממתנגדי המיזם.

הגולן הוא של כולנו. והסוגיה הזאת היא סוגיה שכולנו צריכים לעסוק בה, בלי להדיר איש, בלי להטיל דופי באיש ובלי לחלק ציונים על נאמנות לגולן.

יש לדון בסוגיה מתוך אחריות לגולן, אך גם לאינטרס הלאומי והעולמי של יצירת אנרגיה נקיה, ירוקה. יש לנו אחריות על הגולן, אך אנו גם אזרחי מדינת ישראל ואזרחי העולם, והראיה הסביבתית שלנו אינה צריכה להגביל את עצמה לדל"ת אמות של הגולן בלבד, אלא גם לאחריות הגלובלית לעתיד כדור הארץ. יש לזכור שמיזם טורבינות הרוח הוא חלק מתכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז.

פיתוח בר-קיימא של הגולן, שמירה על טבע הגולן, שכנות טובה ויחסי חברות בתוכנו, אחריות סביבתית על הגולן אך גם על כדור הארץ, קידום כלכלי של יישובי הגולן כדי להמשיך לקלוט ולהתפתח – כל אלה הם אינטרסים של כולנו. ומן הראוי שנצא מן המחנאות ובטח משלילת העמדה היריבה, ונלבן בשיח חברי, כראוי לרוח הגולנית (תרתי משמע) את הסוגיה.

* "שישי בגולן"

חוק הגולן והאגדה האורבנית

39 שנים מלאו להחלת ריבונות ישראל על הגולן. מאז יש המפיצים את האגדה שלא מדובר ב"סיפוח", לא מדובר בריבונות, מדובר בסך הכל באיזה צעד טכני של החלת המשפט והמנהל. ויש להם נימוק, שהם קראו אותו בספר שלא אזכיר בשמו, אומר רק שהוא שרלטנות מוחלטת, שבדיון עצמו בגין אמר שהחלת החוק לא תמנע מו"מ על נסיגה מהגולן.

הטיעון המרכזי בנאומו של בגין היה הזכות על ארץ ישראל והעובדה שהגולן הוא ארץ ישראל. על כך הוא הוסיף את החשיבות הביטחונית של הגולן, את המציאות הקשה בימים שבהם הסורים ישבו על הגולן ואת העמדה הסורית השוללת כל נכונות לשלום או להכרה בישראל. הנאום החל בהקראת החוק ואז הוא החל בנימוקים: "אדוני היושב ראש, מוריי ורבותיי חברי הכנסת. לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא, מן הדין שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין-לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכנרת. הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת-הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל". כאמור, לאחר מכן הוא אמר את שאר הנימוקים שציינתי. לא הייתה  בדבריו כל התייחסות למו"מ במילה או בחצי מילה.

בדיון טענו ח"כים מהשמאל שכתוצאה מהחוק הזה לעולם לא יהיה מו"מ עם סוריה ומי שיהיה אשם בכך זה ישראל. האמירה הזאת קוממה את בגין, ובעיקר האשמתה של ישראל. לא הייתה בדבריו שום אמירה, אפילו ברמז, שיהיה מו"מ על נסיגה מהגולן. מו"מ לשלום אינו מו"מ על נסיגה. הטענה הזו היא פשוט סילוף מוחלט של דבריו. אצטט את ההתייחסויות בנאומו לסוגיה, בנאום התשובה שלו למתדיינים, לקראת ההצבעה: "מה סיפרו פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין, לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים האלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כוויתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? – לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל; לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, "To  orce Upon Israel"   כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות

החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? … אדוני היושב ראש, התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנים – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים, כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד. אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו אתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?" גם בנאום הזה לא הייתה מילה וחצי מילה, שום רמז ולו רמז קל לנכונות למו"מ על הגולן.

בנאום הוא גם הסביר מדוע לא השתמש במילה סיפוח. כך הוא אמר לאמנון רובינשטיין: "אתה משתמש במילה 'סיפוח', אני לא משתמש בה. כך כתוב בחוק. כך כתבנו ב-1967, כשאתה לא היית בכנסת, שהממשלה רשאית בצו להחיל את המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה על כל שטח של ארץ ישראל, כפי שייקבע בצו. ידידיי, אבל על רמת הגולן החוק ההוא לא חל, כי מבחינה משפטית ארץ ישראל זה במובן השטח המנדטורי. לכן הבאנו הצעת חוק מיוחדת. זו הסיבה".

את הטענה שחוק הגולן אינו החלת ריבונות הדף בית המשפט העליון. בג"ץ קבע בפירוש שמרגע התקבל החוק, כל מקום שבו כתוב בחוק "ישראל" כולל את הגולן. ובבג"ץ גוש קטיף אמרו השופטים, שכיוון שהאזור הוא שטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, מי שקובע בענייני ביטחון הוא הממשלה ואל לנו להתערב, אבל אילו היה מדובר בגולן שהוא בריבונות ישראל, היינו מתייחסים לכך אחרת.

****

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-10 בדצמבר 1999, לפני 21 שנה בדיוק; כותרת ענק באותיות קידוש לבנה בצבע לבן על רקע אדום: "ברק על מתיישבי הגולן: הם יעזבו את הבית לאחר שמילאו שליחות היסטורית".

מעט יותר משנה לאחר מכן אזרחי ישראל הבהירו לברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה, שהוא סיים את תפקידו ההיסטורי, והוא עזב מוכה ומבויש, אבל וחפוי ראש, את מעון ראש הממשלה – לצמיתות.

ואילו אנו יושבים כאן בגולן לבטח.

רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי. ואנחנו כאן ונשב כאן לנצח.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 29.11.20

* אובייקטיבים בעד האויב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית.

השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האויב ונגדנו. בין אם האויב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?

"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".

אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עמה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.

איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל.

חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך הההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים".

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות.

התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזיה, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית.

הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת?

כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עליה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העליה המבורכת במספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.

הפרויקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות.

עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי". פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות".  

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הרה אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר הייתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי.

אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו.

וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ. 

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.

פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים. יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרנים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית.

ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי. 

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל.

בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אויב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת.

ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה.

ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אויב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק".

אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו?

מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעיה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו!

והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.

יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו.

הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגיה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.

נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אויב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.

כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל.  התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבניה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבניה הזאת.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבניה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית אמינה ברובה, על פיה התכניות לבניה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם הייתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבניה בגבעת המטוס מימוש "ההזיה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו". האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותכניות הפיתוח שלהם הן הזיה משיחית לאומנית?

לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה". ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין הייתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה הייתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"

השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס הייתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר.

את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

אריאלי ציין שתכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגיה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם, הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה.

קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק.

אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשניה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשניה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים". בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר.

האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא הייתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע?

מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל.

אל הפמליה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני.

אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.

אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז.

נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב.

אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

            * ביד הלשון

מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה הייתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.

הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.

כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.

כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.

מספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.

* "חדשות בן עזר"

אמנה גולנית

לפני כעשור ומחצה, הייתה בגולן יוזמה להגדיר את הגולן כשמורה ביוספרית – "גולן ירוק", ברוח המנסה ליצור הסכמות בין האינטרסים השונים של בעלי העניין השונים בגולן. מי שהיה אז ראש המועצה האזורית, אלי מלכה, כתב באותם ימים: "אזורים רבים בארץ נתקלים בקונפליקט בין פיתוח כלכלי לבין שמירה על הטבע. המשאב הגדול ביותר של הגולן הוא הטבע ועלינו מוטלת האחריות לשמור עליו. כדי לגשר על הפער בין פיתוח לשימור החלטנו להניף את דגל 'גולן ירוק' ולקדם את הגולן כמרחב ביוספרי. פרויקט זה הוא כלי בעזרתו ניתן יהיה להגן על המגוון הביולוגי מבלי לפגוע בעידוד הפיתוח החברתי והכלכלי. בנוסף לשימור ערכי טבע עלינו לפעול לפיתוח בר קיימא, שאיננו מכלה משאבים טבעיים. המחויבות המוסרית שלנו כתושבי הגולן היא להגן לטווח ארוך על הנופים, בעלי החיים והמערכות האקולוגיות… המועצה האזורית רואה בתכנית זו קו מנחה לפיתוח מושכל למען הדורות הבאים".

מרכיב מרכזי ברעיון של גולן ירוק, היה יצירת ההסכמות בין האינטרסים השונים ולעתים הסותרים. ומי בעלי העניין יותר מתושבי הגולן עצמם? אחד ממרכיבי המהלך היה שיתוף הציבור. הוא כלל מרכיב של תכנון משתף – הצעה למתווה תהליך תכנון באמצעות בניית קונצנזוס. בין העקרונות דובר על "שיתוף משמעותי, עמוק ורחב, של נציגי-בעלי-עניין, ויידוע, הסברה והיוועצות עם כלל הציבור הגולני". התכנית דיברה על הקמת גרעין של 5-10 אנשים בכל יישוב שירכז את הנושא, והוא אמור היה להיות נושא קהילתי מרכזי. 

למרבה הצער, זה לא קרה. תכנית "גולן ירוק" לא יצאה לפועל ותרבות האמנה אינה מתקיימת. הגולן, שהשכיל לשמור על אחדות יפה לאורך היובל הראשון, נקלע בשנים האחרונות למחלוקות עמוקות ומטלטלות. ואולי לא במקרה, המחלוקות היו בדיוק בסוגיה שעמה התכנית נועדה להתמודד – המתח בין פיתוח התיישבותי וכלכלי לבין שימור הטבע והנוף.

לפני כחמש שנים סער הגולן סביב סוגיית חיפושי הנפט בגולן. במחלוקת הזו לא נעשה שיתוף אמתי של הציבור, לא היה דיאלוג של ממש, ולכן נוצר מצב הפוך מזה של אמנה – מצב של ויכוח יצרי לוהט, רצוף השמצות והקצנה משני הצדדים.

התמונה חזרה על עצמה לפני כשלוש שנים בוויכוח שניצת, ולא כבה עד עתה, בנושא טורבינות הרוח. בפרשה זאת, שוב סערו הרוחות, שוב תחושות של אובדן אמון ושוב – בשל חוסר שקיפות ובעיקר, הימנעות משיתוף אמתי של הציבור ומהידברות עם הציבור.

וכעת, כאשר תכנית חוות הרוח בעמק הבכא קורמת עור וגידים ועל הפרק הרחבת המיזם לאזורים נוספים, שוב מתעוררת מחלוקת. האם הפעם ננהל אותה באופן אחר?

על הגולן לאמץ את גישת האמנה הקהילתית כדרך חיים. מן הראוי שגישה זו תנחה אותנו בנושאים רבים ככל הניתן, ותהיה לדרך חיים גולנית. כיוון שבנושאים רבים יש בעלי עניין שונים, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלוקות,

היא אמנה שבה מגיעים כל הצדדים לפתרון המוסכם, וכל צד מכבד את צרכי רעהו.

 גם כשעוסקים באנרגיית הרוח, יש לשמור על רוח הגולן, רוח של חברות, כי זו האנרגיה האמתית שלנו.

****

כל עוד איננו פועלים במתכונת של אמנה חברתית, את ההחלטות בסוגיות המרכזיות של הגולן יש לקבל במוסד הנבחר העליון של האזור – מליאת המועצה. בשתי הדוגמאות שהצגתי, קידוחי הנפט ושלב א' של תכנית חוות הרוח, המליאה הודרה מן הדיון. כשמספר חברי מליאה, אני ביניהם, ביקשנו דיון במליאה בנושא קידוחי הנפט, המקסימום שהצלחנו להשיג הוא דיון בלתי-רשמי של המליאה, לאחר סיום ישיבה פורמלית, לא כחלק מסדר היום, ללא רישום בפרוטוקול וכמובן ללא זכות החלטה. וגם לדיון במתכונת הזו לא התאפשר באמת להתפתח.

אני שמח שכעת הוחלט להכניס את המליאה לעובי הקורה. המליאה עומדת לעבור סדרת פגישות עם כל הנוגעים בדבר – החל ביישובים השותפים בתכנית, דרך חברת "אנלייט" ועד הארגונים הירוקים והמתנגדים בתוך הגולן. המטרה היא ללמוד את הנושא לעומקו, מתוך לימוד אמתי של הטענות לכאן ולכאן וקבלת החלטות מתוך הלמידה.

אני מקווה שגם אם התהליך הזה אינו תהליך קהילתי כולל במתכונת של שיתוף הציבור הרחב, הוא יתנהל ברוח האמנה הקהילתית, כיאה למוסד של נבחרי הציבור מכל יישובי הגולן.

****

לצערי, יש היום לא מעט דם רע בין הצדדים במחלוקת. יש המציגים זאת כמחלוקת בין אוהבי הגולן ושומריו לבין רודפי בצע שמה שמעניין אותם הוא רק הכסף, ויש המציגים זאת כמחלוקת בין נאמני ההתיישבות ופיתוח הגולן לבין רחפנים ירוקים מנותקים. נפערת תהום של חשדנות הדדית, חוסר אמון והטלת דופי בין הגורמים. למרבה הצער, קולות כאלה קיימים גם במליאה. חבל. מן הראוי לטהר את האווירה כדי להגיע לתהליך נקי, בניסיון לגבש הסכמות.

יש לזכור שאנו נאמנים למספר יעדים שאינם חופפים ולעתים הם סותרים ויש להגיע לעמק השווה.

כולנו אוהבים את הגולן. כולנו הגענו לכאן מתוך אהבה ליופיו הבראשיתי של חבל ארץ זה. ומי שנולד לתוך המקום הזה, גדל בתוכו והחליט לבנות בו את ביתו – על אחת כמה וכמה. כולנו מחויבים לשמור על צביונו ויופיו של הגולן הקסום.

כולנו רוצים בחיזוק ההתיישבות בגולן, בפיתוח היישובים והאזור, בחיזוק החוסן הכלכלי והחברתי של קהילת הגולן, למשוך קליטה איכותית שתוכל להתפרנס בגולן בכבוד, להתפתח בגולן ולפתח את הגולן.

הכרה בכך שהערכים האלה משותפים לכולנו, היא הבסיס לדיון. אם יהיה זה דיון סכום אפס, בין "משקסטים" שנלחמים על הפיתוח לירוקים שנאבקים על השימור וכל צד מנסה להשיג את המקסימום, אולי נגיע להחלטה, אך לא להסכמה ונצא מצולקים מן התהליך. רק דיון משותף היוצא מהנחה שהשימור והפיתוח הם אינטרס משותף של כולנו, יביא להסכמות.

מן הראוי לציין שבנושא חוות הרוח, המחלוקת אינה רק בין פיתוח ופרנסה לבין שמירת הסביבה, אלא גם בין ערכים שונים של שמירת הסביבה. יש לזכור שיוזמת חוות הרוח נועדה לספק למדינת ישראל אנרגיה נקיה, ירוקה, כמענה לזיהום הסביבתי של האנרגיות הישנות. הוא הדין בפיתוח אנרגיית השמש, שגם הוא מעורר התנגדות מטעמים ירוקים. עם זאת, אין לזלזל בטענות הרציניות נגד טורבינות הרוח, למשל בכל הקשור לפגיעה בנשרים ועופות נוספים, רעש ומראֶה (אם כי לגבי המראה – זו שאלה של טעם. כשנסעתי בצרפת לאורך עשרות קילומטרים וראיתי מכל עבר אינסוף שבשבות פעילות, היה זה מראה רב קסם בעיניי).

בדיון על חוות הרוח ניצבת שאלה נוספת, והיא תרומת הגולן ליעדים הלאומיים. כל חיינו בגולן לא ראינו את עצמנו רק כמי שבאו לכאן לבנות את ביתם, אלא כחלוצים המקדמים את הייעוד הלאומי של מדינת ישראל. ואם מדינת ישראל קבעה מטעמים אקולוגיים יעד לאומי של הפקת אנרגיה ירוקה, וביכולתנו לתרום לכך תרומה משמעותית, השיקול הזה חייב להיות חלק משמעותי בכל דיון.

****

המתח בין פיתוח ושימור הוא מתח אינסופי. הדרך הראויה לנהל אותו אינה במאבק בין שוחרי פיתוח ושוחרי שימור, אלא ביצירת אמנה מוסכמת על אודות פיתוח בר-קיימא, ברוח חזון הגולן.

וכך נאמר בחזון הגולן: להיות חבל ארץ מועדף, שבו יכול אדם לבנות את ביתו ולממש את עצמו בקהילה רבגונית, שוחרת איכות ומסבירת פנים. קהילה שמקיימת חיים המושתתים על חירות, אחריות, יוזמה, צדק חברתי, זיקה למורשת ואהבת האדם, העם והארץ.

ליצור תנופת עשייה, פיתוח וקידום יזמויות תוך שמירה על ערכי הטבע והנוף, ויצירת סביבה שופעת אנושיות, פשטות ושלווה למען התושבים, המטיילים והדורות הבאים.

* "שישי בגולן"