התיישבות בכתף שיאון

כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה – ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו, אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיז את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

לפני כשבועיים שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל שנכשלה, אך בהוראה תמוהה של הדרג המדיני, המחבלים לא חוסלו.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו בדיוק השבוע לפני חמישים שנה. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון", ושבט הצופים הראשון בקצרין, שהוקם אף הוא באותה תקופה, נקרא שבט "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 5.8.20  

* שעיר לעזאזל – אם נדביר את הקורונה, זה יהיה בזכות נתניהו, כמובן. אם ניכשל, זה יהיה באשמת רוני גמזו, כמובן.

* התמכרות – חוששני שכשתגמר הקורונה, אתקשה להיגמל מההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

* פייק ראש ממשלה – יש אך ורק סיבה אחת לכך שנתניהו אינו רוצה לקבוע תקציב מדינה לשנה וחודשיים, אלא פיקציה של "תקציב" לחודשיים. הוא רוצה להשאיר לעצמו את האופציה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל המסריח ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לשם כך הוא פועל בעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי, תוך שהוא מאיים בבחירות, כלומר בשפיכת מיליארדים מיותרים והקצנת השנאה בחברה הישראלית, בתוך משבר כלכלי, חברתי ובריאותי קשה כל כך.

הסיפור המצוץ מהאצבע שלו, כאילו בתקציב לחודשיים אפשר להזרים כסף למשק כדי להתניע אותו ולעומת זאת תקציב לשנה וחודשיים הוא בהכרח תקציב של קיצוצים, הוא דמגוגיה אינפנטילית, שרק חסיד שוטה של נתניהו שאומר אמן על כל שטות שהוא פולט, מסוגל לקנות אותו.

אכן, חובה להזרים מיד חמצן למשק. יש לעשות זאת בתקציב הנורמלי. ותקציב נורמלי מחייב קיצוצים? אם הוא טוען כך, הרי משמעות הדבר, היא שאחרי החודשיים, התקציב הבא יהיה של קיצוצים. אם כך, מה זה משנה אם התקציב יקבע כעת לשנה וחודשיים, או בתקציב לשנה אחרי החודשיים? הרי הקיצוצים הם אותם קיצוצים. ואם הוא נגד הקיצוצים – שיבנה עכשיו תקציב ללא הקיצוצים.

המשק והחברה זקוקים למידה של יציבות בתוך הכאוס הזה, ולכן חובה לקבוע תקציב, ולא פייק תקציב.

לפני מספר שבועות נתניהו שיקר כאשר אמר שבכירי הכלכלנים וצמרת האוצר תומכים בעמדתו. כאשר התברר שזה שקר ואף אחד לא תומך בשטות הזאת, הוא החל להתרברב איך כאשר היה שר האוצר כל הכלכלנים בארץ ובעולם טעו והוא צדק.

פייק פייק פייק.

אני מקווה מאוד שגנץ לא ייכנע הפעם להפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני, שכל מטרתה לגנוב ממנו את הרוטציה, תוך פגיעה במודע במשק הישראלי בשעה קשה זו.

* מבחן השכל הישר – בוגי יעלון צייץ: "השבתת 200 אלף עובדי עולם התרבות, נראית כמו סתימת פיות מכוונת של משטר, שאינו מוכן לאפשר ביקורת".

את הטענה הזאת אני מציע להעמיד במבחן השכל הישר. עיקר החשיפה של האמנים לציבור הרחב היא בכלי התקשורת. היום, חשיפתם בכלי התקשורת גדולה יותר מבשגרה. בדרך כלל, חשיפתם היא בעיקר ביצירה האמנותית שלהם, ואילו עכשיו היא בעיקר במחאה וביקורת, בחשיפה אדירה. אין יום שבו זעקת האמנים אינה נשמעת בכלי התקשורת. אמנים רבים משתתפים בהפגנות, והתקשורת מיד מראיינת אותם והם מותחים ביקורת חריפה על נתניהו.

מכאן, שבמבחן השכל הישר, האינטרס המובהק של נתניהו הוא דווקא שהאמנים יחזרו בהקדם האפשרי לעיסוקם.

מי שהפגיעה בהם היא קשה יותר משל האמנים, הם אנשי התאורה וההגברה, פועלי הבמה, הנהגים וכו'. איזה אינטרס יש לנתניהו לגרום להם להיות נגדו?

בקיצור – אלה דברים חסרי שחר.

* יחס הפוך – ככל שעקומת האלימות והפרת החוק בהפגנות משוטחת, כך עולה מספר המשתתפים בהן, והן הופכות למשמעותיות יותר.

וכמובן, שמוכח עד כמה שקרי ודמגוגי הנראטיב על המשטרה הפוליטית, הרודפת, האלימה.

אך עדיין יש הפרת חוק והתנגשות עם המשטרה והתלהמות קיצונית, שפוגעת בראש ובראשונה במטרותיהם של המפגינים.

* להסתה יש חיים משלה – הג'ורה מחק את ציוץ ההסתה בהוראת השופטת. לא פעם הוא מחק בעצמו ציוצי הסתה של עצמו. לעתים – בהנחיית אביו, כביכול. השיטה בדוקה. הוא מצייץ, הרעל זורם בתעלות הביבים ועושה את שלו. להסתה יש כבר חיים משלה ואז הוא מוחק. בין הציוץ והמחיקה הוא כבר צייץ עוד ציוצי רעל לרוב.

* מעמד השוטר – במדינה שבה ראש הממשלה, שרי ממשלה ותעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה, מסיתים במשך שנים נגד המשטרה, מבזים אותה, מעלילים עליה עלילות שפלות ותיאוריות קונספירציה מטורללות, הופכים אותה מרמס ושק חבטות, מספרים שהמשטרה "תופרת תיקים" ומבצעת "הפיכה שלטונית", מה ציפיתם? שאזרחים יכבדו את המשטרה? שיקשיבו לשוטרים? שלא יכו שוטרים?

* התיקון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת על ההתנהלות מול חיזבאללה, ועל הפגיעה בהרתעה. היה זה בעקבות הפגנת הפחד מפני פגיעה במחבלי חיזבאללה ושיא השיאים – החלטה מגבוה לא לפגוע במחבלים שחדרו לישראל.

אבל השבוע היה התיקון. ההתקפה המשמעותית של צה"ל בסוריה, בתגובה לניסיון החדירה בדרום הגולן, אחרי ההתקלות המוצלחת בה חוסלו המחבלים, היא צעד נכון וראוי שמחזק את ההרתעה.

בדרך כלל אני בעד מדיניות העמימות ואי נטילת אחריות על פעולות ישראליות בסוריה, אבל במקרה הזה, כאשר היה מדובר בפעולת ענישה על ניסיון חדירה, נכון היה לקחת אחריות.

* טעות חייו – זמן קצר לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה (2001), נפגשנו, הנהגת ועד יישובי הגולן, עם מועמד הליכוד אריק שרון. אריק שרון הוא אחד האנשים האדיבים, הנחמדים והנעימים ביותר שפגשתי. השיחה הייתה נעימה מאוד, רוויה בהומור. חילוקי דעות לא היו בינינו, כמובן. אמירותיו על הגולן היו נחרצות. אגב, יש לציין ששרון הוא ראש הממשלה היחיד מרבין ועד נתניהו שלא הציע לסורים את הגולן והוא אף סירב לנהל עמם מו"מ.

במהלך הפגישה, אמר לנו שרון שטעות חייו, שעליה הוא מתחרט בכל לבו ומתייסר עד היום, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני. אסור היה לעשות זאת, הוא אמר. לעולם אסור עוד לעקור יישוב בארץ ישראל, הוא אמר, ודפק על השולחן.

"אני יכול לצטט אותך?" שאלתי, והוא השיב מיד בחיוב. שמחתי, שהנה יש קצת בשר מן הישיבה. כשיצאנו מהישיבה הוצאתי מיד הודעה לתקשורת, שבה דיווחתי על האמירה הזאת של שרון, והיא אכן שודרה בהרחבה.

נו, נו. איך כתוב במשלי? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ושרון חזר על טעות חייו, ויותר בגדול, והפעם כשכל האחריות הייתה עליו.

* מה קרה לאריק? – ב-1994, חברי אמתי שלם, חבר מבוא חמה ובאותם ימים מזכיר הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בגולן ומראשי ועד יישובי הגולן, ירד למספר שבועות לשביתת שבת, שביתת יחיד במעיין בקרבת קיבוצו, במורדות לכינרת. המקום הפך מוקד לעליה לרגל, בעצם ירידה לרגל, של אנשים שבאו להזדהות עם מאבקנו. אגב, חודשים אחדים אחר כך, אמתי ואני שבתנו יחד רעב בגמלא, במשך 19 יום, ואף חלקנו חדר משותף בקרוון.

באחד הימים, אריק ולילי שרון ערכו ביקור בגולן, ואני נלוויתי אליהם לאורך היום. ירדנו בג'יפ לבקר את אמתי. היו שם כעשרה אנשים, ושוחחנו ארוכות. במרכז החבורה היה כמובן שרון, איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור מיוחד.

שאל אותו אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק הירדן שנכח בפגישה. "אתה חבר של רבין. אתה מכיר אותו עשרות שנים. מה קרה לרבין? איך הוא התהפך ופתאום תומך בנסיגה מהגולן".

"זאת באמת חידה", אמר שרון. "באמת חידה". ואחרי שהות קצרה הוסיף: "לדעתי, מה ששינה אותו היה הגיוס לצה"ל של הנכד שלו. הדאגה לנכד משבשת את שיקול דעתו".

מי היה מאמין שעשר שנים לאחר מכן, תהדהד השאלה הנוקבת – מה קרה לאריק?

אין לי תשובה לשאלה. אך את המיתוס של "כעומק החקירה עומק העקירה" איני קונה. ראשית, אני מתקשה להאמין שהוא היה עושה מעשה כזה רק בשל שיקול כזה. אבל מעבר לכך – אין דבר רע שלא נאמר על שרון לאורך השנים. אבל מעולם לא נאמר עליו שהוא מטומטם. רק מטומטם בצורה קיצונית ביותר יחשוב שצעד מדיני זה או אחר יגרום לפרקליטות להחליט באשר לחקירותיו. לכל היותר, אמנון אברמוביץ' ישמור עליו כמו על אתרוג.

* התנתקות ב' – האם אריק שרון תכנן "התנתקות" שניה ביהודה ושומרון? נדב שרגאי בחן את הסוגיה הזאת ב"ישראל היום". הוא ראיין את כל הסובבים את שרון. עדויותיהם סותרות ואין תשובה ברורה. דבר אחד בטוח – הוא אישר הקמת צוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים אהרון אברמוביץ' לבחון את האפשרות, אולי כבסיס לתכנית מגירה. אבל האם הוא התכוון לכך שזו תהיה תכנית לביצוע, או רק עוד אופציה במניפה רחב של אופציות? לא ברור.

אחד מאלה שאמרו שהייתה לו כוונה כזו, הוא ראש לשכתו דובי וייסגלס. הוא אמר שאם שרון לא היה נופל למשכב המציאות ביו"ש הייתה אחרת ומה שקרה הוא כמו סרט שנקטע בשל  הפסקת חשמל. מעניין. בראיון שנתן ויסגלס בשעתו לארי שביט ב"הארץ" הוא אמר דברים הפוכים. "משמעות תכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני. כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינאית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינאית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".

אז למי להאמין? לדובי או לוויסגלס?

האמת היא שאני נוטה יותר להאמין ששרון לא תכנן עוד התנתקות, ולו מן הסיבה שהדובר המרכזי שמספר על תכנית כזו הוא אהוד אולמרט ולעומתו, גיורא אילנד, ראש המל"ל בזמנו, מכחיש זאת מכל וכל. ממי משניהם היית קונה מכונית משומשת?

לדעתי, השאלה המשמעותית אינה מה היו כוונותיו של שרון. הרי ברור שהכוונה של אולמרט הייתה ליישם את תכנית "ההתכנסות", שהיא כנראה אותה "התנתקות ב' ", והוא לא עשה זאת.

אילו בעקבות עקירת גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה גבול עזה היה שקט, העזתים לא היו הופכים את הרצועה לבסיס טרור, אלא ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהבטיח לנו פרס, הייתה התנתקות ב' ביהודה ושומרון בתמיכה של רוב הציבור. כיוון שברצועת עזה קרה מה שקרה – לא היה שום סיכוי לכך שממשלה כלשהי תוכל לחזור על כך ביו"ש.

* בדרכו של רוג'ר ווטרס – תשעה באב מאחורינו, וזה הזמן לחזור לשנאת חינם, בעיקר לקראת חג האהבה.

ההסתדרות הציונית העולמית מארגנת בפייסבוק אירועים ליהודי העולם בטו באב. האירועים כוללים מופע של אחינועם ניני. ובעקבות זאת החלו ארגונים ימננים בישראל ובתפוצות הגולה להודיע על החרמת האירוע, איימו להפסיק לתרום למגבית וכו' וכו'.

כנראה שהימננים הללו למדו משהו משיטותיו האפלות של רוג'ר ווטרס.

* שיר פשיסטי – הטקסט המכונן של מלחמת השחרור והקמת המדינה, הוא "מגש הכסף" של אלתרמן.

השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947, במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה, ובהשראת דבריו של ויצמן כתב את "מגש הכסף". בשיר, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה לבין הלוחמים על הקמת המדינה – הנערה והנער.

על היום שאחרי המלחמה, כותב אלתרמן בלשון ספר שופטים: "והארץ תשקוט". הגבולות עדיין עשנים מן המלחמה הקשה שהתרחשה בהם, והאומה תעמוד לטקס קבלת הנס. וכאשר אלתרמן כותב על הנס "האחד, אין שני", כמעט זועקת האמירה שבעצם יש דווקא כפל משמעות לנס. נס הניצחון המדהים של מעטים מול רבים, של המדינה שאך קמה וביום הקמתה פלשו אליה צבאות כל אויביה להשמידה, והיא יכלה לפולש, גברה עליו וסילקה אותו מגבולות ארצנו. והנס, הדגל – דגל העצמאות והניצחון שהלוחמים יעניקו לאומה.

האומה ניצבת לטקס הגדול, ואז עולות על במת הטקס ועל במת ההיסטוריה שתי דמויות, נערה ונער, הלוחמים עטויי מדי הקרב, המייצגים את דור הלוחמים. בטקס החגיגי הם לובשים חול. הם חגורי חגור וכבדי נעליים, הם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתקלח, ולמחות את יום הקרב המפרך, שנערך אך אמש, אולי אפילו הבוקר, כשהגבול העשן היה עוד קו האש.

ואף שהם עייפים עד אין קץ, הנעורים פורצים מהם, הם נוטפים טללי נעורים עבריים. הם עומדים על הבמה, לנוכח פני האומה, ללא נוע. האם הם חיים או ירויים? אין לדעת. אני רואה בפסוק החידתי הזה, הצדעה לנופלים במלחמה, אך גם אמירה שמגש הכסף אינו רק מי שנפלו, אלא הלוחמים כולם, שכולם גילו גבורה ומסירות נפש במלחמה.

וכששואלת אותם האומה "מי אתם"? הם משיבים בשפתו של ויצמן: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

השיר מסתיים באמירה בסגנון תנ"כי, "והשאר יסופר בתולדות ישראל". אמירה זו מכניסה את מלחמת השחרור לקונטקסט של הגבורה היהודית לדורותיה, מימי התנ"ך ועד ימינו.

מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם אחד לכמה שבועות במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו [של יגאל שוורץ א.ה.] צלצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פשיסטי".

למה פשיסטי? ככה. כי כל מה שציוני הוא פשיסטי. ובוודאי שמה שהיה לסמל ציוני הוא פשיסטי. והיא לא צריכה להסביר, כי ברור לה שהמיליה של קהילת הטרוניה יהנהן כמאשר את התובנה המבריקה.

אבל הרבה שנים אחרי שמישהו יזכור שהייתה כאן פעם איזו רות אלמוג והיה כאן פעם איזה יגאל שוורץ, השיר הזה ירטיט לבבות של ישראלים רבים.

* שלום אסייג – תמיד טענתי שלא כל שחקן טוב יכול להיות קומיקאי, אבל כל קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב, בכל משחק דרמטי.

כעת מוכיח זאת שלום אסייג ב"מנאייכּ". שחקן אדיר.

מהו הטוב – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", נמשך נאומו הגדול של משה לבני ישראל, לפני מותו ולקראת כניסתם לארץ ישראל. בני ישראל נכנסים לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך גם הגשם, מזהיר אותם משה, אינו מובן מאליו. הגשם הוא הטוב שאלוהים משפיע על הארץ ויושביה, אך קבלת הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, היא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר. ובקיצור – צדק חברתי!

מהו היפוכו של צדק חברתי? חזירות. חזירות היא רדיפת בצע לשמו, מתוך אגואיזם שאינו מתחשב באחר ובצרכיו, שאינו מתחשב בזולת ובחברה. החזירות היא בתה החוקית של החומרנות. היהדות אינה דוגלת ברוחניות מנותקת, אין היא בזה לחומר ואין היא מטיפה לסגפנות. אולם היא שוללת את החומרנות, את ראיית החומר, הכסף והרכוש כעיקר בחיים. ובפרשה שלנו, האמירה הזאת מנוסחת בצורה הקולעת ביותר: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".

* ביד הלשון 

הר פרס – הר פרס הוא הר געש כבוי בדרום הגולן, המתנשא לגובה 929 מ'. ההר מתאפיין כתצפית טובה לכל הכיוונים כיוון שהוא גבוה בכ-200 מ' מסביבתו. נמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בהר פעלה במשך שנים מחצבה לכריית טוף.

ולמה הר פרס? לא, אין זו הנצחה של הנשיא לשעבר. זהו עברות של שמו הערבי של ההר – תל פארס. פארס פירשו פרש. כלומר תרגום מילולי של שם ההר הוא הר הפרש. ויש גם דמיון בין המילים פארס ופרש. אבל העברות של שם ההר אינו מילולי אלא פונטי, כלומר על פי הצליל הדומה – מפארס לפרס.

שם נוסף שניתן להר, אך לא נקלט, הוא תל זוהר, על שמו של רב סרן זוהר גוארי, שנפל במקום ביום קרב ב-1970, שעה טרם הולדת בנו גולן.

* "חדשות בן עזר"

מדוע אני מתנגד למחאה

במחאה החברתית ב-2011 נטלתי חלק מעשי – במאהל המחאה בקריית שמונה, בארגון הפגנה בגולן ובעשיה רבה. המחאה הנוכחית קורית במציאות קשה הרבה יותר, של מאות אלפי מובטלים, של עצמאים שמאבדים את עולמם, של בעלי עסקים שמפעל חייהם עלול לרדת לטמיון. ואף על פי כן, במחאה הזאת איני נוטל חלק. יתר על כן, אני מתנגד לה. זאת, חרף התנגדותי לראש הממשלה שהמחאה מתמקדת בו. מה הסיבה לכך?

הסיבה הראשונה, היא שאמנם המצוקה קשה, אך המחאה אינה צודקת. המצוקה אינה נובעת ממדיניות. נבחן את הסוגיה הכואבת ביותר – האבטלה. נכנסנו למשבר הקורונה בכמעט אפס אבטלה. אי אפשר לטעון שהאבטלה היא תוצאה של מדיניות כלכלית. זו תוצאה של הקורונה. כל המשבר הזה הוא תוצאה של הקורונה. את הקורונה לא הביא אלינו ביבי נתניהו. הקורונה נחתה על העולם ללא התראה; זו מגיפה לא מוכרת ותוצאותיה קשות. הסגר שהוטל בגל הראשון היה מוצדק והוכיח את עצמו. סגר אינו פתרון למגפה ממושכת, אך הוא היה נכון כטיפול מיידי בהלם מול מתקפת הקורונה. והמחיר הכלכלי והחברתי קשה וכואב.

הבה נהיה אמתיים – בהנחה שאיננו שותפים למכחישי הקורונה ההזויים ולמפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על המגפה, נסכים כולנו שאין קשר בין אידיאולוגיה לבין ההתמודדות עם הקורונה. בהתמודדות עם הקורונה יש לכולם אותה אידיאולוגיה – לעשות כל מה שניתן כדי להתגבר עליה, לצמצם את ממדיה, למצוא חיסון ותרופה, להגן על בריאות הציבור. אין כאן ימין או שמאל.

לכאורה, יש פער אידיאולוגי בנוגע להתמודדות עם "הקורונה הכלכלית". אך גם זה לא נכון. גם כאן, המדיניות של כולם היא אותה מדיניות: המדינה צריכה לסייע לאזרחיה, למובטלים, לעצמאים, לכולם. המדינה צריכה להזרים כסף לציבור, להזרים כסף לעסקים, להזרים כסף כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. גם אנשי הימין הכלכלי המובהקים (למעט קומץ קנאי הדת הקפיטליסטית כמו עומר מואב ונחמיה שטרסלר) מבינים שבמצב משברי כזה המדינה אינה יכולה להפקיר את החברה ל"יד הנעלמה" של השוק. עובדה – המדיניות של נתניהו, העמדות של בנט, הגישה של כל מי שבשגרה נוקטים עמדות ימין כלכלי מובהקות, היא עמדה של לקיחת אחריות של המדינה על הכלכלה. כאשר נצא מן המשבר, המחלוקת תחזור (אם כי אני מעריך שרבים יאמצו את תפיסת מדינת הרווחה, כפי שכתבתי בטור זה לפני שבועיים) אך היום, במצב המשבר, אין מחלוקת. כולם רוצים לעזור לנפגעים, כולם מבינים שזה תפקידה של המדינה, ואכן הממשלה פועלת כך. וזה לא פשוט, ויש הרבה שגיאות, ויש ניסוי וטעיה.

אני מאמין שכל האנשים שמנהלים את המשבר מגויסים בכל מאודם לפתור אותו לטובת כולנו. אין זה זמן לפלגנות אלא לאחדות. אין זה זמן לשנאה שמדרדרת את החברה הישראלית לעברי פי פחת. במשבר לאומי, שבמקרה זה הוא עולמי, מה שדרוש הוא לכידות.

הסיבה השניה היא הבריאותית. למרות שהתרבות היא לב חיינו הקהילתיים, איננו מקיימים פעילות תרבות ביישובינו בעידן הקורונה כי אסור להתקהל. אסור להתפלל בציבור. אנו נזהרים, כדי לא להדביק ולא להידבק ולא להחמיר את המגפה, ובעקבותיה את המגפה הכלכלית. זה לא הזמן להצטופפות יומיומית של אלפי אנשים, ללא כל שמירת מרחק, רבים גם ללא מסכות. זהו חוסר אחריות בסיסית, חוסר ערבות הדדית, חוסר סולידריות חברתית – זו סכנת נפשות.

הסיבה השלישית היא אופי המאבק. למרבה הצער, גורמים רדיקליים ואנרכיסטיים השתלטו על המחאה (למרות שברור לי שהם מיעוט קטן מבין המפגינים). בכל הפגנה בולטים מאוד הגורמים הקיצוניים, שהופכים מחאה על מצב הישראלים שנפגעו מהמצב הכלכלי למפגן של סיסמאות שמאל רדיקלי. אני בטוח שהם מיעוט קטן, אך הם הבולטים בשטח, הם תופסים את עין המצלמה ואת המיקרופון. וכל הפגנה הופכת בשלב מסוים להפרת חוק אלימה וונדליסטית, ומי שנוהגים באלימות ובוונדליזם מתבכיינים כאשר המשטרה מגנה על שלום הציבור ועל החוק ומיד פורצים בקריאת הקרב "מ-די-נת מש-ט-רה". יש לי חברים וקרובי משפחה בין המפגינים. הם כל כך רחוקים מן האנרכיסטים הללו, ואני בטוח שכמוהם – רוב המוחים. אבל כאשר בכל יום ההפגנה הופכת למפגן של אלימות והפרת חוק, וכל מי שבא להפגנה הזאת יודע שהיא תהפוך למפגן של אלימות והפרת חוק, הוא אינו יכול להלין כאשר רואים אותו כחלק ממפגן האלימות.

אני שומע את השנאה וההסתה נגד נתניהו ומזדעזע. אני רחוק מלהיות תומך של נתניהו. מתחתי עליו בעבר ולבטח אמתח עליו בעתיד ביקורת חריפה. אבל ביטויי השנאה וההסתה מזכירים את האווירה שקדמה לרצח רבין. גם ברבין ראיתי יריב והייתי מתנגד חריף של דרכו, וסלדתי מביטויי ההסתה והשנאה הנוראים כלפיו. האווירה הזאת עלולה להצמיח את יגאל עמיר 2. וכאשר אלה פני המחאה, זו אינה מחאה שאני יכול להזדהות אתה.

****

האנרכיסטים האלימים אינם זקוקים לקורונה ולא למשבר הכלכלי כדי להזין את שנאתם ואת פראותם. אבל הם תופסים טרמפ על המצוקה. הבעיה היא שאלפים נותנים להם, במשתמע, גיבוי. וזאת עיקר הסכנה.

אין ספק שחלק מן האהדה למחאה והעובדה שציבור שאינו קיצוני ולבטח לא רדיקלי ובוודאי ובוודאי לא אנרכיסטי נוטל בה חלק – נובעת מאי האמון בנתניהו. ויש לציין שאת אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אפשר כמעט לומר שאי האמון בו הוא מפעל חייו – שנות דור שבו הוא מטפח אותו.

אין ספק שהממשלה המנופחת עם השרים המיותרים וסגני השרים המיותרים בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי קשה כל כך וראש ממשלה שמתעסק בהשגת פטורים ממס, מקרינה אטימות וגורמת לאי אמון של הציבור.

אין ספק שהעובדה שבשעת משבר, שבו תפקידה של הנהגה הוא ללכד את הציבור, ראש הממשלה משתלח במערכת המשפט ומסית נגד היועמ"ש ומקיים מפגני אימה בבית המשפט, מערערת את האמון בו.

כן, לא חסרות סיבות להבין ללב המוחים. אבל, בעיניי, האחריות הלאומית מחייבת אותנו, האזרחים, להתעלות. ובשל שלוש הסיבות שמניתי, אני כאזרח רואה בשלילה את המחאה הנוכחית.

****

איני יכול להביע את התנגדותי למחאה, בלי להתריע נגד תופעה איומה ונוראה – הבריונות האלימה נגד המפגינים.

הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא שיהוי, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

אין כל סתירה בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה.

****

אנו, תושבי הגולן, למודי מאבקים. הייתי חלק מהנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. ואיני יכול שלא להשוות בין אופי המחאה הזאת לאופי המאבק שלנו.

צריך לזכור באיזה מצב היינו. זה היה מאבק על עצם קיומנו. עמדנו לאבד את כל עולמנו. ממשלות עמדו להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. ממשלות הובילו דרך המנוגדת לכל מה שאנו מאמינים בו, לכל מה שהתחנכנו וחינכנו עליו והגשמנו אותו בהתיישבותנו בגולן.

וידענו שהמחיר הכבד הזה לא יהיה מחיר השלום, כי הוא לא יביא לשלום. זה יהיה מלוא המחיר ללא כל תמורה. היום הכל (כמעט) מבינים זאת.

ואף על פי כן – ניהלנו מאבק דמוקרטי, מכובד, אחראי וממלכתי לעילא ולעילא. לא הפרנו חוק, לא נקטנו אלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים ראשיים. לא נתנו לקיצונים לתפוס טרמפ על מאבקנו. ידענו לתעל את הזעם שלנו למאבק קונסטרוקטיבי, שנמשך תשע שנים. הוכחנו שאפשר לנהל מאבק דמוקרטי ולהצליח.

כאשר הפגנו בכיכר רבין, הכיכר גלשה ולאורך קילומטרים – כל הרחובות היוצאים מן הכיכר המו אדם. מאות אלפי ישראלים השתתפו ב"אם כל ההפגנות". וכשהסתיימה ההפגנה, שרנו "התקווה" והתפזרנו בשקט מופתי, ללא אירוע אלים אחד. ולהפגנה הזו הייתה עוצמה גדולה פי אלף יותר מאשר לאלימות ולהתגוששות עם השוטרים. אבל אילו היינו אלימים, בחיים לא היינו מביאים מאות אלפים להפגנה.

ההבדל העיקרי בין המאבק שלנו למאבק הנוכחי, הוא שכאשר אנו נאבקנו נגד, ידענו קודם כל בעד מה אנו נאבקים. וכל תומכינו ומתנגדינו ידעו בעד מה אנו נאבקים. וכאשר נאבקים בעד, לא שופכים את התינוק עם המים, אלא מגלים אחריות.

זאת הבעיה של המאבק הנוכחי. המפגינים יודעים נגד מה ובעיקר נגד מי הם מפגינים. אבל בעד מה הם מפגינים? מישהו יודע? הם יודעים? הציבור הרחב יודע? מה הם מציעים? הם, כמו בשירה של נעמי שמר: בעד הנגד ונגד הבעד.

וככה זה נראה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.7.20  

* מלכוד הקורונה – אתגר הקורונה מציב בפני מקבלי ההחלטות מלכוד. השיקול הרפואי מחייב מקסימום סגר כדי למנוע מפגש ולעצור את המגפה, אך הסגר הוא אִיוּם נורא על הכלכלה והחברה.

טוב מאוד שבאיחור ניכר הוחלט על מינוי פרויקטור ואני מקווה שיקבל סמכויות שתאפשרנה לו לעבוד. אני העדפתי מינוי איש צבא, כמו איזנקוט, נומה ושמות נוספים שהיו על הפרק, כיוון שאנשי משרד הבריאות מפגינים, עד כה, ראיה צרה, שמניחה את כובד המשקל בצורה קיצונית על השיקול הרפואי, וממעיטה במשקל הנזק הכלכלי. פרופ' גבי ברבש, בהופעותיו התכופות כפרשן הקורונה בחדשות 12, הפגין גישה קיצונית מאוד, ואני שמח שלבסוף הוא לא מונה תפקיד. פרופ' רוני גמזו, לעומתו, הוא בעל ראיה רחבה יותר.

את המלכוד הזה חייבים לשבור באימוץ דרכים ללוחמה בקורונה המתמשכת, מתוך הבנה שאין המדובר ב"מלחמת ששת הימים" אלא במלחמה התשה; אמצעים שיאפשרו לחיות עם הקורונה בלי להשבית את המדינה ולהחריב את הכלכלה. יש להגדיל באופן דרסטי את הבדיקות, את האיכון הסלולרי ואת החקירות האפידמיולוגיות לצורך עצירת שרשראות ההדבקה בלי לעצור את המדינה.

* מסך מפוצל – המסך מפוצל. מצד אחד הפגנה נגד נתניהו. מהצד השני הפגנה בעד נתניהו. ובתווך, הצהרה של פרויקטור הקורונה הלאומי פרופ' רוני גמזו.

גמזו נכנס תחת האלונקה, מקרין מנהיגות, סמכות, אמינות ובעיקר: אחריות, אחריות, אחריות. מקרין אחריות וקורא לכל אזרח בישראל לנהוג באחריות.

ומשני צדדיו שתי מדגרות קורונה. בכל צד מאות או אלפי אנשים. שתי דבוקות. לא שמירת מרחק של שני מטרים, גם לא של שני ס"מ. גם לא של שני מ"מ. אנשים מיוזעים דבוקים זה לזה מלפנים ומאחור ומהצדדים. והם מקרינים בעיקר: חוסר אחריות, חוסר אחריות, חוסר אחריות.

* פסוקי השבוע – שתי אמירות שנאמרו בימים האחרונים ביטאו את תחושותיי ועוררו את הזדהותי. האחת היא של פרופ' רוני גמזו: "השבתי מיד בחיוב. זהו משבר רפואי, כלכלי וחברתי. אני לא שואל שאלות במצב כזה. פשוט מגיע". נעשה ונשמע במובן האצילי של המושג.

השניה היא של נשיא המדינה, ראובן ריבלין: "חדלו מן השיח על הקדמת בחירות. הרפו מהאפשרות האיומה הזו בימים אלה והישמרו לכם ממנה. מדינת ישראל אינה בובת סמרטוטים הנשרכת אחריכם, בעודכם מתקוטטים בלי הרף".

* מי הרעיב את מערכת הבריאות – אדלשטיין: "אחרי עשרות שנים של הרעבת מערכת הבריאות הבאנו בשורה". שר הבריאות אמר זאת בעקבות ההחלטה על תוספת משמעותית בתקנים למערכת הבריאות. אני מקווה שאכן יחול מפנה, אבל ראוי להתעכב על מהות דבריו. כשאני כתבתי דברים כאלה מיד נואצתי כ"רקלוביבי", או כ"בולשביק" (מילא "בולשביק", גרוע מזה… קיבוצניק) וכו'. והנה בא אחד המנהיגים הבולטים בליכוד, שלומד היום את מערכת הבריאות, והוא אומר בפירוש שמערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים. אבל ראוי לתרגם את דבריו מסביל לפעיל. לא "מערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים", אלא "ממשלת ישראל הרעיבה את מערכת הבריאות עשרות שנים". בעשור האחרון ראש הממשלה היה נתניהו. לפני כן הוא היה שר האוצר. נתניהו הרעיב את מערכת הבריאות. נתניהו ולפני כן אולמרט, שרון, ברק.

מערכת הבריאות הישראלית היא מערכת מצוינת ביסודה. יסודה – בימים שבהם ישראל הייתה מדינת רווחה. אך עשרות שנות הרעבה פגעו בה קשות.

* מי ימצמץ ראשון – במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו.

* פייק סקופ – אולפן שישי בערוץ 12 נפתח בידיעה מסעירה. הוקם בכנסת קבינט צללים לנושא הקורונה בראשות יאיר לפיד, וח"כי הליכוד גדעון סער, אבי דיכטר וניר ברקת חברים בו.

זו באמת ידיעה מסעירה. אין צעד אופוזיציוני מתריס יותר מקבינט צללים. ושלושה ח"כים בכירים ביותר בליכוד שותפים לו? הרי זו הבעת אי אמון בוטה בממשלה ובראש הממשלה. אמנם שלושתם נפגעו מנתניהו בהרכבת הממשלה, אבל עד כדי כך? ואם הם מעזים לבצע צעד כה קיצוני, הדבר מעיד על התערערות אחיזתו של נתניהו בליכוד, בקרב מתפקדי הליכוד.

ובהמשך המהדורה חוזרים לסיפור הזה, וכדרך אגב נאמר שזו ועדת משנה לענייני קורונה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

זה הסיפור? אז אין סיפור. ועדה של הכנסת אינה קבינט צללים. היא אינה פורום אופוזיציוני, גם אם יו"ר האופוזיציה עומד בראשה. ושלושת הח"כים מהליכוד לא הצטרפו אליה כצעד של התרסה, אלא כחלק מעבודתם הפרלמנטרית ובמסגרת חברותם בוועדת החוץ והביטחון.

פייק ניוז בהתגלמותו. 

* התערבות של המחוקק – שכר חברי הכנסת מוצמד לשכר הממוצע במשק והוא מתעדכן באופן אוטומטי. בשל האבטלה הגדולה בגין הקורונה, השכר הממוצע (בניכוי המובטלים) גדל ב-15%. לפיכך, שכר הח"כים עומד לעלות ב-15%. אוטומטית. הח"כים לא צריכים לעשות כלום לשם כך. אבל העליה האוטומטית שלהם (ושל השרים, רוה"מ, הנשיא, כלומר מי שאמורים לתת דוגמה אישית) בתקופה זו של משבר, היא אצבע בעין של הציבור וביטוי בוטה של אטימות. כיוון שעליית השכר היא אוטומטית, כדי שהיא לא תתבצע נדרשת התערבות של המחוקק.

ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הציע הצעה יצירתית שאני מקווה מאוד שתאומץ. על פי הצעתו, השכר הממוצע שאליו יוצמד שכר הח"כים יכלול גם את דמי האבטלה של כל המובטלים במשק. אם כך יעשה, שכר הח"כים יירד ב-5%. קרעי ראוי לשבח על ההצעה ויש לקוות שהיא תתקבל.

החלטה של הכנסת להוריד את שכר חבריה בשעת חירום כלכלית חברתית זו, תהיה ביטוי למנהיגות (כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית) ולאחריות. 

* החשפנית – הפְרֵחָה המעורטלת שאוננה מעל סמל המנורה בהפגנה האנרכיסטית, קורצה מאותה שקית זבל שממנה קורצה ה"שחקנית" הפעורה נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל. מי שמחלל סמל, אינו מחלל את פיסת הבד או את גוש המתכת, אלא הוא מבזה את מה שהדגל או הפסל מסמלים. ובמקרה הזה – את מדינת ישראל. זהו מפגן מבחיל של שנאה למדינת ישראל.

כנופיית האנרכיסטים הרדיקלים שהשתלטה על המחאה של העצמאים והנפגעים מ"הקורונה הכלכלית" ושדדה אותה, היא כנופיה שהאויב שלה הוא מדינת ישראל. הדבר האחרון עלי אדמות שמעניין את האנרכיסטים הוא מזור לכאב המובטלים ופתרון למצוקת העצמאים. פתרון כזה הוא האיום הגדול ביותר על האנרכיסטים.

האנרכיסטים מנצלים בציניות את המצוקה, כדי לחולל כאוס ואנרכיה במדינת ישראל. אין לי ספק שהם חותרים במזיד להידבקות המונית בהפגנות.

* החפצה – האם ארגוני הפמיניסטיות יוקיעו את ההחפצה הדוחה והבוטה של האנרכיסטית המתערטלת בהפגנה? ואת דבוקת החשפניות למחרת?

* העו"סית האנרכיסטית – כתבה לי מישהי שהיא לא מבינה איך אני כותב על הפרחה שהתערטלה בהפגנה מול הכנסת שהיא אנרכיסטית. היא עובדת סוציאלית. וואו! ממש מרגש.

זה כמו לומר שהבריון האלים ברק כהן הוא לא אנרכיסט כי הוא עורך דין, וכנ"ל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר.

(מסתבר שהיא בכלל לא עו"סית אלא סטודנטית לעבודה סוציאלית. אני מקווה שהיא לא תהיה עובדת סוציאלית. מתאים לה יותר להתפרנס מחשפנות).

* תמונת ראי – האנרכיסטים השמאלנים הם תמונת הראי של נוער הגבעות. כל אחד מהם יכול היה בקלות להיות בנוער הגבעות ולהיפך.

* נתניהו במדי SS – האנרכיסטים המפגינים נגד "חוק הקורונה הגדול" מכנים אותו "חוק ההסמכה". חוק הקורונה מסמיך את ממשלת ישראל לצעדי חירום בנושא הנקודתי של הקורונה, למען בריאות הציבור, ומאפשר לכנסת לבטל אותן בפרק זמן של 24 שעות מקבלתן. חוק ההסמכה הוא החוק שקיבל הפרלמנט הגרמני, לאחר עליית היטלר לשלטון, שהעביר להיטלר את כל סמכויות החקיקה ובעצם ביטל את כוחו של הפרלמנט.

השימוש הנואל במילים האלו, כמוהו כהנפת תמונות של נתניהו במדי SS. זו הסתה פרועה.

* סתימת פיות – לפני שבועות אחדים פרסמתי בפייסבוק רשומה שבה הבעתי את דאגתי מכך שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט תסתיים ברצח. ביביסטים התלוננו על הרשומה וגרמו למחיקתה בידי פייסבוק.

חלפו שבועות ספורים ופרסמתי רשומה, שבה הבעתי שאט נפש מהפרובוקציה המחפצנת של האנרכיסטית שהתערטלה בהפגנה, והפעם אנרכיסטים ואנשי שמאל רדיקלי הסתערו עליי והביאו לחסימתי בפייסבוק ל-24 שעות.

חוק הרדיקלים השלובים מכה שנית, הפעם בגרסת סתימת הפיות. כרגיל, מי שבשם חופש הביטוי מרשים לעצם למתוח כל גבול, עד אבסורד, מתבכיינים כשמבקרים אותם וממהרים להפעיל את משטרת המחשבות.

* הבואש – עמית סגל חסם בטוויטר את הג'ורה יאיר נתניהו. הוא לא יכול לשאת את הצחנה העזה.

כעבור ימים אחדים הוא שחרר את החסימה. אפשר להבין אותו – אמנם הבואש ימשיך להפיץ את הביוב, אך מבחינתו, כעיתונאי, חשוב לו לשמוע באמצעות בובת הפיתום מה ב' נתניהו חושב ואינו מרשה לעצמו לומר בגלוי. עמית, המתוחכם, כתב ש"אם אבא אומר – עושים", כלומר שאבא שלו יעץ לו לבטל את החסימה. אבל הרמז דק כפיל – ההסתה והשקרים שמפיץ הבן, הם במצוות האב.

* החוק למניעת טיפולי המרה – פיקוח נפש דוחה משמעת קואליציונית.

* פיקוח נפש – הסיכוי שהומו יהפוך לסטרייט כתוצאה מטיפול המרה הוא אפס. הסיכוי שהומו יתאבד כתוצאה מטיפול המרה – גבוה. טיפולי המרה מכניסים הומואים לארון (קבורה).

* הערה לזכותו של נתניהו – להערכתי, נתניהו תומך בהצעת החוק נגד התעללות בחסרי ישע וניסויים מסכני חיים בבני אדם (כלומר "טיפולי המרה"). לכן הוא אישר לאמיר אוחנה להצביע נגד החוק. לכן הוא אישית נעדר מן ההצבעה. לכן, למרות שהוא ידע שכחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה תתמוכנה בחוק הוא לא ערך גיוס כללי בליכוד ולא ניסה למנוע את קבלת החוק. לא בכדי עיקר הזעם של המפלגות החרדיות הופנה כלפי הליכוד. הן מבינות שנתניהו דאג שהחוק יעבור בקריאה טרומית.

* מזמינים את הפיגוע הגדול – מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן". הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים.

* זכות גדולה – זכות גדולה נפלה בחלקי – להיות שותף להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. אני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה של היישוב החדש רמת טראמפ, בצפון הגולן.

גלגלי הקמת היישוב, במובן התכנון הפיזי ובמובן של גיבוש הקהילה המייסדת, מתקדמים מהר ויפה. השבוע אמור היה להתקיים כנס של המועמדים ליישוב, אולם בשל מגבלות הקורונה המרנו אותו במספר מפגשים שלכל מפגש הוזמנו 8 זוגות. המפגש כולו נעשה תוך הקפדה על הכללים – באוויר הפתוח, בריחוק חברתי ועטיית מסכות.

כבר בעוד 3-4 חודשים תעלה הקבוצה הראשונה של החלוצים למגורונים במחנה הזמני של היישוב. וכעת המשימה שלנו היא גיבוש הקבוצה. ביום שישי היה המפגש הראשון עם קבוצת המועמדים הראשונה, והייתה זו בעבורי חוויה מרגשת ומרוממת נפש, לפגוש אידיאליסטים חדורי תשוקה חלוצית.

רמת טראמפ (אני מקווה שזה שם זמני…) יהיה יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שדגליו הם התיישבות, קהילתיות, שותפות דתית-חילונית, משימתיות למען החברה הישראלית ואיכות הסביבה.

* גויאבה ביולי – נעמי שמר עוד לא ראתה שלג באמצע הקציר. ואילו אני אכלתי גויאבה באמצע יולי. לא ייאמן. מסתבר שאלו גויאבות מן הערבה.

* ביד הלשון 

ברבש וגמזו – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשם המשפחה ברבש, כתבתי שראשי התיבות הם בן רבי שניאור.

הגיבה נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי:"גבי הוא אחיה של חברתי הטובה מימי ביה"ס היסודי – רבקה ברבש.ראשי התיבות הן (על פי עדותה) בן רבי בן שניאור (אורי הייטנר השמיט ב' אחת). גבי הוא בן גילו של אחי – דוד, והייתי מבאי ביתם. אמא של גבי ברבש הייתה ילידת חברון".

הפינה הוקדשה לכבודו של ברבש לרגל מינויו הצפוי לפרויקטור הקורונה, אך הוא לא קיבל על עצמו את התפקיד, ולתפקיד מונה פרופ' רוני גמזו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

(מתוך פינה שהוקדשה למשורר והפזמונאי יוסי גמזו ז"ל).

* "חדשות בן עזר"

המאבק על הזכות להיאבק

לפני שבועות אחדים סיפרתי כאן בהרחבה על מבצע "עוז לגולן" – המיצג הנודד של ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, במלאת למבצע 25 שנה. בסיום המאמר סיפרתי שהמבצע הופסק בעודו באיבו בשל משבר כספי אליו נקלע ועד יישובי הגולן, בעקבות צו ביניים של בג"ץ בעתירה נגד מימון ועד יישובי הגולן.

סיפור העתירה לבג"ץ הוא סיפור חשוב. הוא מציג את המאבק שנאלצנו לנהל בעיצומם של הימים הקשים ביותר שבהם נאבקנו על קיומנו – המאבק על זכותנו להשמיע את קולנו ולהיאבק. הוא מציג את הניסיון הנואל לייבש את הוועד כדי למנוע מאתנו את היכולת להיאבק. פרשה זו היא אבן דרך לא רק בהיסטוריה של המאבק על הגולן, אלא בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית.

****

חשוב להבין את הסיטואציה בה עמדנו. מולנו עמדה ממשלת ישראל, שככל ממשלה היא הקובעת המרכזית את סדר היום הציבורי, אצלה כל המידע ולה כוח הסברה והשפעה בלתי מוגבלים. הרי כל אימת שראש ממשלה או שר רוצה להתראיין – התקשורת מתייצבת אצלו. התקשורת, ברובה הגדול, תמכה בעמדת הממשלה ודִבְּרְרָה אותה. ו"שלום עכשיו", הארגון הציבורי שהוביל את המאבק בעד הנסיגה, הוא ארגון ותיק ועשיר מאוד, שמאחוריו עמדו ועומדים קרנות עתירות בשומן ומשאבים.

ועד יישובי הגולן היה גוף קטן, שזה עתה חידש את פעולתו שהופסקה בראשית שנות השמונים, לאחר קבלת חוק הגולן, עם אפס משאבים. עיקר המשאבים של ועד יישובי הגולן באו מן המועצה האזורית גולן ובמידה פחותה מן המועצה המקומית קצרין. ב-1995 עתרה תנועת "שלום עכשיו" לבג"ץ נגד המועצות בתביעה שיפסיקו את העברת הכספים לוועד, ונגד הוועד, בתביעה שיחזיר את כל הכספים שהועברו אליו מן המועצות מאז 1991. אילו צלחה מזימתם, הם היו מנחיתים מכה אנושה על מאבקנו. הייתה זו מלחמה מלוכלכת נגדנו.

****

ביום ב' 1.5.95 ליווה צוות מיוחד של יומן השבוע בערוץ הראשון, את הפתיחה החגיגית של מבצע "עוז לגולן" – המיצג הענק של הגולן, במלחה שבירושלים. למארגני האירוע היה ברור, ששיא החשיפה של המיצג יהיה בתכנית זו, בערב שבת הקרובה. למחרת, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, עלה הצוות לצילומים בגולן. ראיונות עם יהודה וולמן, סמי בר לב ואלי מלכה הפכו ל"חקירה משטרתית צולבת", שרק שיטת הטלטול נעדרה ממנה. המאבק על הגולן לא עניין כלל את הצוות. השאלות עסקו בעניין אחר לגמרי – מניין בא הכסף? לעורכי הכתבה לא היה ספק – בידיהם חשיפה של פרשיית שחיתות חמורה.

הכתבה ביום ו' לא הייתה סימפטית לפרנסי הגולן. לצד תצלומים מ"חקירתם" של ראשי המועצות, הופיעו מספר אנשים מן הגולן שחשפו את "השחיתות". אדון אחד מקצרין התבכיין שאינו יכול לשלוח את ילדיו לפולין, כי הכסף שנועד לכך הולך לוועד יישובי הגולן… בכתבה נמסר שאותם תושבים שדיברו ותנועת "שלום עכשיו" עותרים לבג"ץ נגד המועצות. צלי רשף, ממנהיגי "שלום עכשיו" נראה יושב במשרדי תנועתו בירושלים, זחוח דעת ומדושן עונג, כמי שמצא את הדרך הקלה לקידום הנסיגה – סתימת פיות תושבי הגולן, בכסות של מאבק על טוהר המידות.

כעבור ימים אחדים הוגשה העתירה. בעתירה התבקש בית המשפט למנוע העברת כספים מן המועצות לוועד ולהורות לוועד להחזיר את כל הכספים שקיבל מן המועצות בשנים הקודמות. כן נקבע בעתירה, שהמועצות העבירו כספים למפלגת "הדרך השלישית" – טענה חסרת כל שחר. בתשובתם, לא הסתירו המשיבים את העובדה שאכן המועצות תומכות בוועד, אך טענו שהכל נעשה על פי החוק וכללי המנהל התקין, בגלוי, ובידיעתם של משרד הפנים ומשרד מבקרת המדינה ואישורם. היועץ המשפטי של משרד הפנים שלום זינגר פרסם חוות דעת המצדדת בעמדת המועצות. ואז באה המהלומה הראשונה – היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר, שמאז פרישתו ועד היום הוא פעיל שמאל קיצוני, פרסם חוות דעת הפוכה, המצדדת בעמדת העותרים, ומרגע שהוציא את חוות דעתו – זו הייתה עמדת המדינה בעתירה. המכה השניה הייתה צו הביניים שאסר על העברת הכספים עד קבלת ההחלטה הסופית על העתירה. המכה השלישית הייתה סחבת של למעלה מארבעה חודשים בקביעת מועד הדיון, וכתוצאה מכך לא זרמו לוועד כספים דווקא במבצע היקר ביותר.

****

הדבר הכואב ביותר במהלך הזה, היה הירתמותם של שבעה תושבי הגולן לעתירה. טענתם הייתה שהם בחרו את המועצות כדי לדאוג לחינוך, לניקיון ולאיכות הסביבה ולא לפוליטיקה ארצית; לא לשם כך הם משלמים ארנונה, ראשי המועצות לא מייצגים אותם והוועד לא מייצג אותם. מול הטענה הזו נטען שבבחירות לראשות המועצה המקומית קצרין בראש המצע של סמי בר-לב עמד המאבק על הגולן. יתר על כן, גם כל המתמודדים נגדו העמידו בראש המצע שלהם את המאבק על הגולן. במועצה האזורית לא היו בחירות, כי היה מועמד אחד, אבל מליאת המועצה האזורית, שבה חברים הנציגים הנבחרים של כל היישובים החליטה פה אחד על הקמת הוועד (בישיבה משותפת של מליאות שתי המועצות) ועל תקצוב הוועד. על כך טענו העותרים, שהם לא בחרו את נציגיהם למליאה על פי השקפות פוליטיות.

אל מול הטענה הזאת, החתמנו את כל חברי המזכירויות, של כל יישובי הגולן, ואת כל חברי מליאת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על תצהיר על פיהם ועד יישובי הגולן הוא הגוף המייצג את יישובי הגולן ושהם תומכים במימונו. לא היה אפילו חבר אחד בגופים הללו שלא חתם. מול אמירה חד-משמעית כל כך, לא הייתה עוד משמעות לטענת אי הייצוג.

****

אחרי שלוש המכות שציינתי, המהפך היה מהיר מאוד – בתוך שבוע אחד שלוש ישיבות והצגת פסק הדין.

את המועצות בגולן ייצג עו"ד אשר קולא, היום שופט בית המשפט המחוזי בנצרת ואת הוועד – עו"ד יונתן בך ז"ל, שהובילו מהלכים משפטיים מזהירים שהביאו לניצחון. כבר בראשית המשפט הודיעו השופטים שהעברת הכספים של המועצות לוועד עד כה נעשו כדין ולכן הדיון יתמקד בשאלה העקרונית – לעתיד. הם יעצו לעותרים לוותר על דרישתם להחזר הכספים עד כה. העותרים ביטלו את התביעה להחזרי העבר אך עמדו על כך שכספי שנת 95' יוחזרו. הם גם חזרו בהם מטענתם שהועברו כספים למפלגה פוליטית (הדרך השלישית).

טענת המועצות הייתה שתפקידה של המועצה הוא לפעול למען האינטרסים של תושביהם, ואין אינטרס מובהק לתושבים כמו הבטחת עצם קיום יישוביהם. ראש הרכב השופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט שלמה לוין, הזכיר בהקשר זה מאבקים שניהלו רשויות באותם ימים נגד שינויי גבולות מוניציפליים והעברת שטחים שלהם לרשויות אחרות, ומקובל על הכל שהדבר לגיטימי וזה תפקידם. על כך השיבו העותרים ונציגת הפרקליטות עו"ד אסנת מנדל שהמקרה שונה, כיוון שכאן אין המדובר בסוגיה מוניציפלית אלא בנושא פוליטי ארצי, שעומד במרכז הדיון הפוליטי ונוגע לכלל אזרחי המדינה, ובנושא כזה אין לרשויות סמכות להתערב. השופטים הקשו, ושאלו אם במקרה שבשל מדיניות ממשלתית יוחלט על העברת שטחים ממאה רשויות חקלאיות למאה רשויות עירוניות, והנושא יהיה הנושא המרכזי על סדר היום בבחירות – האם גם אז ייאסר על הרשויות להיאבק על זכויותיהם? אם בעקבות ירי קטיושות על קריית שמונה יוחלט על פינוי חלקים מהעיר והעירייה תתנגד לכך – האם ייאסר עליהם להיאבק? העותרים התקשו מאוד להתמודד עם השאלות הקשות.

מדברי השופטים במהלך הדיון, היה ברור לאן נושבת הרוח. ואף על פי כן, ביום שישי 22 בספטמבר 1995 ב-9:00, שלושה ימים לפני ערב ראש השנה, ישבנו באולם בית המשפט מתוחים מאוד. השופטת דליה דורנר נכנסה לאולם והודיעה: "ברוב קולות של השופט לוין והשופט גולדברג מול עמדת השופטת דורנר החליט בית המשפט הגבוה לצדק לדחות את העתירה".

פסיקת בג"ץ – לצד משמעותה הכספית החשובה, הייתה ניצחון מוסרי גדול לתושבי הגולן. נדחה הניסיון של גורמים מבחוץ ומבפנים להשמיץ את תושבי הגולן. נבלם הניסיון של מי שהתקשו להתמודד עניינית וציבורית עם הנאבקים בנסיגה, לעצור את המאבק בדרכים אפלות. סוכל הניסיון ליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבקם. בית המשפט חשף את פרצופה האמתי של תנועת "שלום עכשיו" – תנועה שהתיימרה לדבר בשם הדמוקרטיה והמנהל התקין.

לימים, פסק הדין הזה איפשר למועצה האזורית חוף עזה לממן את מאבק גוש קטיף נגד העקירה, שלמרבה הצער הסתיים רע.

****

שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן. ישבתי באולם בית המשפט העליון, ומיד לאחר מתן פסק הדין הוצאתי לתקשורת את ההודעה הבאה:

ועד יישובי הגולן גאה בהחלטת בית המשפט הגבוה לצדק, לדחות את העתירה של "שלום עכשיו" נגד העברת כספי המועצות למימון המאבק על הגולן.

בית המשפט דחה את ניסיונה הנואל של תנועת "שלום עכשיו" לסתום את פיות תושבי הגולן ולמנוע את מימוש זכותם האלמנטרית להיאבק על קיום יישוביהם. החלטה זו היא ניצחון הדמוקרטיה.

ועד יישובי הגולן, יגיש בימים הקרובים תביעה נגד תנועת "שלום עכשיו", בגין הנזק הכספי שנגרם לו בצו הביניים [תביעה כזו לא הוגשה בסופו של דבר].

אנו משוכנעים, שכפי שניצחנו במאבק המשפטי, כך ננצח גם במאבק הציבורי, ורמת הגולן תישאר בריבונות ישראל.

* "שישי בגולן"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.6.20  

* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).

שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים.

אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.

* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של השמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.

החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית הייתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור.

חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנראטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנראטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.

* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.

* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.

שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.

* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".

* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.

וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.

* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות אתו ואף דחפת לכך".

מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה הייתה בין רע לאסון.

החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר הייתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

החלופה הנוספת הייתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה.

כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז).

אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי" ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.

נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול הייתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.

תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו הייתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.

נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה אתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.

* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פרסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין". הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.

שתי הערות לפשקוויל. א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים. ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל.

אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.

* מסמן מטרות – גדעון לוי פרסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי.

* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתיה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.

נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרות". ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות הייתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו הייתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי".

בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית.

* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם אתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.

ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני, אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.

* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו.

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים", כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן", ובראשם גִ'ילַבּוּן.

* מוקדש לילדי אפיקים – בתכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הראיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין). בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפרסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם".

* ביד הלשון

לא בשמים היא – יו"ר רשות המסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי", אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהייתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמים היא", כלומר זה לא עניין השמים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.

אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בנסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי נסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום' ". כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצדדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמים היא". כלומר אמירה נועזת, שמרגע שנתנה התורה, אל לשמים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות' ". לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי".

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

השימוש במושג "לא בשמים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמים".

* "חדשות בן עזר"

ארכיונאי מספר 1

ארכיון הגולן הוא פנינה. הוא מוסד תרבותי וחינוכי שכל אזור היה מתפאר בו, וספק יש עוד אזור שהתברך במוסד כזה. לא הכל מבינים ומעריכים זאת, ולמרבה הצער ידידי הארכיון, עמהם אני נמנה, נאלצים לנהל מלחמות למענו, ולעתים נראה שזו מלחמת מאסף.

בארכיון הגולן צמח נכס – אלישע בן איבגי.

בתור "משתמש כבד" בארכיון, יותר מכל אחד אחר, אני יכול להעיד מקרוב על אלישע כארכיונאי יוצא דופן, שהזניק את הארכיון בתוך זמן קצר לשיאים אדירים. אלישע הוא שחקן נשמה, האוהב בכל ישותו את ארכיון הגולן, את הגולן ואת עבודת הארכיונאות. הוא מקצוען ממדרגה ראשונה בכל תחומי הארכיון, ההיסטוריה והמדיה.

אלישע קידם מאוד את הארכיון, בתחומים רבים, אך אני רוצה להצביע על הישג אחד – המתנדבים. מציאת מתנדבים ואחזקתם היא משימה לא פשוטה. אלישע הצליח לגייס מתנדבים רבים, מבוגרים, סטודנטים ותלמידים, והיטיב להפעילם בצורה מעוררת התפעלות, תוך שהוא מדביק אותם באהבת הארכיון. צפיתי מהצד בעבודתו החינוכית עם בני הנוער המתנדבים, ובתור איש חינוך התרשמתי מאוד מהגישה, מהיחס, מהיכולת להדליק אותם על העבודה. עם המתנדבים הוא ארגן את התערוכה "אפמרה". עם המתנדבים הוא הצליח להרים את מיזם תיעוד ותיקים ללא כל הוצאות.

אני מכיר ארכיונים וארכיונאים רבים, וספק בידי אם יש בישראל ארכיונאי כאלישע.

אלישע אינו קל לניהול. הצד השני של היותו שחקן נשמה, הוא הקושי שלו לקבל "לא", הדבקות והעקשנות שלו להשיג לטובת הארכיון כל מה שהוא רוצה. אלישע הוא מסוג האנשים שכאשר סוגרים בפניהם את הדלת הם נכנסים מהחלון, אם סוגרים את החלון הם נכנסים מהארובה ואם סותמים את הארובה הם נכנסים מן המרזב. לא קל לנהל אנשים כאלה. אולם מניסיוני רב השנים כמנהל אני יודע, שכאשר לומדים לעבוד עם אנשים כאלה, דווקא אתם ניתן להגיע להישגים הגדולים ביותר. אלה האנשים שאיתם ניתן לפרוץ דרכים, לבנות מדינה ולשנות את העולם.

אולם הנהלות בירוקרטיות נוטות, מטבען, להעדיף את השקט התעשייתי על טובת העניין. ועם עובדים כאלישע אין שקט תעשייתי.

אלישע נאלץ לסיים את עבודתו בארכיון הגולן.

ההפסד הוא של כולנו.

* "שישי בגולן"

המשפט, השיפוט והמנהל

המחלוקת על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, באה לידי ביטוי גם בטרמינולוגיה. יש מי שמתעקשים להשתמש בביטוי סיפוח. בדרך כלל אלה מי שמתעקשים לדבר על "הכיבוש" (או "אקיבוש"). ארגוני שמאל רדיקלי אנטי ציוני בישראל כתבו מכתב לשר החוץ הגרמני שבו תבעו מגרמניה ואירופה לצעדי חרם נגד מדינת ישראל בשל הסיפוח, וטענו שהצעד הזה זהה ל"אנשלוס", כלומר סיפוח אוסטריה בידי היטלר.

בתקשורת דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת.
… החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* "שישי בגולן"