צרור הערות 23.11.22

* חשבון דמים – לנתניהו חשבון דמים עם סמוטריץ'. לפני שנה וחצי הייתה לנתניהו ממשלת ימין עם רע"ם. כל הליכוד הלך אתו. החרדים הלכו אתו בחדווה ובהתלהבות. אפילו נועם הלכה אתו. וכן, ימינה בשלמותה, מבנט ושקד עד שיקלי, הלכה אתו. מי שהבריז לו היה סמוטריץ', שסירב לכל הלחצים שנתניהו הפעיל עליו והכשיל את המהלך.

נתניהו, איש קר ומחושב, בנה את האסטרטגיה שלו לחזרה לשלטון על דה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד וחיזוק הברית של סיעות הימין והחרדים. לכן, את כל הכתב"מים הפעיל נגד בנט, שהלך אתו לקואליציה, תוך שהוא מאתרג את סמוטריץ', שמנע ממנו את השלטון.

כעת, לאחר שהשיג את מבוקשו וחזר לשלטון, יש לו חשבון דמים פתוח עם סמוטריץ'. הוא גם זוכר את ההקלטה שבה הגדיר אותו סמוטריץ' "שקרן בן שקרן". החשבון הזה הוא לבטח סיבה מרכזית לסירובו של נתניהו להעניק לסמוטריץ' את תיק הביטחון.

אני רוצה להאמין, שזו לא הסיבה היחידה. שנתניהו מסרב להפקיר בידי סמוטריץ' את תיק הביטחון, גם מטעמי אחריות לאומית. נתניהו זהיר ומתון מאוד בהפעלת הכוח, לטעמי זהיר מדי, והוא יודע שכראש הממשלה הוא יישא באחריות לשפיכות דמים, אם סמוטריץ' הפנאט יסבך אותנו בהרפתקאות. הוא יודע שיהיה עליו לעשות מאמץ עילאי כדי לרסן את בן גביר, שאותו ימנה למרבה החרפה לשר לביטחון פנים. הוא אינו רוצה להתמודד במקביל עם חזית סמוטריץ' כשר הביטחון.

* כנופיית בן גביר – לתשומת לבם של מי שמאמינים ל"תאקיה" של בן גביר "המתון" – כתבה חשובה בערוץ 12 הציגה את הכוורת שלו. כנופיית פושעים פשיסטים, גזענים, צמאי דם, הומופובים, אלימים, תומכי טרור, מציתי כנסיות. קו-קלוקס-קלאן הישראלי.

הכנסת הכנופיה אל לב השלטון והאחריות הביטחונית, היא איום על הדמוקרטיה הישראלית וכתם על תולדות העם היהודי.

* קיצוניים מהקיצוניים – אני שומע אמירות שהעובדה שברוך מרזל ומיכאל בן ארי פרשו מעוצמה כהניסטית והחליטו להקים מפלגה חדשה – מפלגת כהנא, כי עוצמה כהניסטית לא מספיק קיצונית, היא עדות לכך שבן גביר התמתן.

אין גבול לקיצוניות. העובדה שהג'יהאד האסלאמי קם, לא הופכת את חמאס לארגון מתון ושוחר שלום. גם הקמת דאע"ש לא הפכה את אל-קאעידה לארגון זכויות אדם. אפשר להיות קיצונים יותר גם מברוך מרזל. אין לזה סוף.

לגופו של עניין – בן גביר כהניסט כמותם אבל הוא חכם ומתוחכם מהם. לכן הם נשארים בחוץ והוא עומד להיות שר בכיר ומבחינתו – הוא שועט לשלטון, ושם יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית. יש כאלה שאינם מסוגלים לקבל את התאקיה הזאת, כי הם רואים בה פגיעה בטוהר האידיאולוגיה. ואולי הם חלק מהמשחק של התאקיה הזאת.

* עצמאות המשטרה – בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה, תבע מנחם בגין לבטל את משרד המשטרה. הוא טען שאין מקום במדינה דמוקרטית לשר משטרה. המשטרה היא גוף אזרחי ממלכתי, המחויב לדאוג לכל האזרחים, ואסור שיהיה כפוף לפוליטיקאים.

כשבגין עלה לשלטון הוא לא מינה שר המשטרה והכפיף את המשטרה לאחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. לאורך כל תקופת כהונתו של בגין לא היה שר משטרה וכך גם בקדנציה הראשונה של יצחק שמיר.

כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, היה צורך פוליטי בהרחבת הממשלה כדי לתת תפקידים לבכירי המפלגות, ולכן הוחלט שוב למנות שר משטרה – חיים בר-לב. בממשלת רבין השניה משה שחל כיהן כשר המשטרה. לאחר רצח רבין, פרס רצה להשאיר אותו בתפקידו, אך הוא דרש שידרוג לתפקיד בכיר יותר. המשבר נפתר בפשרה – הוא יישאר בתפקיד אך משרד המשטרה יורחב למשרד לביטחון פנים ויתווספו לאחריותו פונקציות נוספות.

הטרור והפשיעה חייבו קיומו של משרד לביטחון פנים, אך הכלל הדמוקרטי של עצמאות וממלכתיות המשטרה נשמרו, והשר מעולם לא קיבל את סמכויות המפכ"ל. כעת, מתגבשת הסכמה לשינוי דרמטי של תפקיד שר הבט"פ והפיכתו למפכ"ל בפועל, מה שיהפוך את המפכ"ל לבובה ואת משטרת ישראל לכלי משחק בידי פוליטיקאים. ומה שחמור יותר – הפוליטיקאי שיהיה בתפקיד הוא בן גביר – פרחח פרא אדם ופורע חוק, שכל חייו התעמת והתכתש עם המשטרה ועם החוק. מישהו יתעלף מהפתעה אם יחידת להב 433 תיובש?

* דרישות הזויות – ההסכמים הקואליציוניים טרם נחתמו ואיננו יודעים אלו מתביעות החרדים והחרד"לים יתקבלו. לכן, בדברים אלה איני מותח ביקורת על ההסכמים, אלא על הדרישות.

יהדות התורה דורשת את ביטול גיוס החובה לצה"ל. המשתמטים האלה, במקום לחולל שינוי בתוכם, רוצים להסיר מעליהם את הלחץ ואת הפגיעה התדמיתית, ולכן מציעים לפגוע פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

הם תובעים לבטל את תוספת השכר לעובדים על עבודה בשבתות ובחגים. אני סבור שיש להמעיט ככל האפשר בעבודה בשבת, אבל ברור שמי שעובד בשבת – מגיעה לו תוספת. זו דרישה אנטי חברתית קיצונית, שאם תתממש תפגע בחלשים ביותר, בשקופים.

העלאה דרסטית של האגרה על החזקת כלבים. דרישה קנטרנית שנובעת משנאת חילונים, כיוון שהציבור החרדי אינו נוהג לגדל כלבים.

הם דורשים חסינות לרבנים. כלומר, לאפשר לרבנים לחטוא ולפשוע, לגנוב, לשחד או לקחת שוחד, לפגוע פגיעות מיניות, להיות פדופילים וכד'. אני משער שרב שייתפס אוכל במסעדה לא כשרה או מחלל שבת – לא יוכל להיקרא רב. אבל מי שעובר על עבירות שבין אדם לחברו – תהיה לו חסינות.

סל קליטה ל"חוזרים בתשובה" שהופכים לחרדים. כלומר, שהמדינה תעודד ותממן את מי שבניו לא ילמדו לימודי ליבה, ישתמטו מצה"ל ולא יהיו חלק ממעגל העבודה, על מנת להקל עליו את המעבר לאורח החיים הזה.

הקיצוניות הדתית דורשת הכפפת הרב הצבאי הראשי לרבנות. כלומר, הפקעת חיל בצה"ל מכפיפות לרמטכ"ל ולפקודות מטכ"ל והכפפתו לגוף חיצוני, שכיום נשלט בידי חרדים המעודדים השתמטות מצה"ל.

הם דורשים הקמת מערכת משפט שתאפשר לבתי דין רבניים לדון בנושאים אזרחיים, על פי דין תורה. או במילים אחרות, ליצור אוטונומיה משפטית בישראל. הצעה אנרכיסטית, מפרקת חברה.

עם דרישה אחת שלהם אני דווקא מסכים: הם דורשים שקיום מסלולים נפרדים לנשים ולגברים במוסדות אקדמיים לא ייחשב לאפליה.

יש לי ויכוח מהותי עם החרדים על תרבות ההפרדה – זהו ויכוח על מהות היהדות. אך איני רוצה לכפות עליהם את אורח החיים שלי. עידוד לימודים אקדמיים לחרדים הוא אינטרס לאומי וכלכלי רב מעלה, ואם כדי לאפשר זאת יש לאפשר להם ללמוד בנפרד, אני בעד.

          * ביד הלשון

בריכת המשושים – בשבוע שעבר הלך לעולמו דוֹדי בן עמי, מראשוני המתיישבים בגולן, סייר, מדריך בחברה להגנת הטבע, ממייסדי בית ספר שדה גולן, אמן בעל שם עולמי בטכנולוגיות קדומות של כלי צור, שעבודותיו מוצגות בטובים שבמוזיאונים הפרה-היסטוריים בעולם ומשורר.

דודי אהב מאוד את השפה העברית ועסק רבות במתן שמות עבריים לאתרים. הוא הציע את שמות הרחובות והמשעולים בקצרין – כולם על שם נחלים ואתרים בגולן, זולת רח' אחד המנציח את שמו של סר לורנס אוליפנט, חוזה ההתיישבות היהודית בעבר הירדן המזרחי בכלל ובגולן בפרט.

דודי העניק שמות עבריים לאתרים בגולן, ובהם הר אביטל והר בנטל (שלהם הוקדשו פינות בעבר). במשך שנים הוא ערך מלחמת מאסף (שלא צלחה) נגד השימוש בשם הקלוקל לנחל גִּילְבּוֹן – "נחל ג'ילבון". בניגוד למיתוס, שמו הערבי של הנחל מעולם לא היה ג'ילבון, ואין שום משמעות לשם הזה.

אתר נוסף שדודי העניק לו את שמו הוא בריכת המשושים. לא רק את השם העניק לה דודי – הוא האיש שגילה את הבריכה הקסומה הזאת, במהלך הסקר של הגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, שבו השתתף דודי.

בְּרֵכַת הַמְּשֻׁשּׁים הוא כינויה של בריכה טבעית המצויה בנחל משושים בחלקו המרכזי-דרומי של הגולן. הבריכה זכתה לשמה בזכות עמודי מסלע הבזלת בעלי חתך משושה.

יהי זכרו של דודי ברוך!

מצרף את הפינות שכתבתי בעבר על הר אביטל, הר בנטל ועל נחל גילבון.

גילבון

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

הר אביטל

הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מ' מעל פני הים ולמעלה מ-300 מ' מסביבתו.

שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים).

כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם אבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 ד' נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.

במלחמת יום הכיפורים, היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.

ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.

הר בנטל

את הפינה הקודמת הקדשנו להר אביטל, והיום נצפין להר הסמוך לו – הר בנטל. שמו של ההר נסמך לשמו של ההר השכן. כיוון שהר בנטל נמוך מהר אביטל – 1,164 מ' לעומת 1,204 מ', הוא כביכול ההר הילד. אם האחד אבא – השני בן (או נכד – אבא של הטל והבן של הטל). בניגוד להר אביטל, שהוא תרגום של שמו הערבי של ההר – תל אבו-נידה, אין קשר בין שמו של הר בנטל לשמו הערבי – תל אל-ברם, שמשמעותו – ההר שסובבים אותו.

הר בנטל נמצא בצפון מזרח הגולן, בין הר אביטל שממערב לקוניטרה לקיבוץ מרום גולן שנמצא למרגלותיו, ולמעשה בתוך הלוע המקורי שלו. בנטל הוא הר געש כבוי, שחלקו הצפון מערבי התמוטט בהתפרצות געשית בעבר, ולכן הוא דמוי פרסה. בתוך הפרסה נמצא מרום גולן.

על פסגת הר בנטל נמצא בית הקפה "קופי ענן" – שם מבריק, מן הימים שבהם קופי אנאן היה מזכ"ל האו"ם, והוא מרמז גם על היותו בית קפה שבמשך רבים מימי החורף נמצא בתוך ענן.

* "חדשות בן עזר"

בסוד העפר

את דוֹדי בן עמי הכרתי כ"האדם הקדמון".

ראיתי לנגד עיניי אדם פרוע שיער ופרוע זקן, על בגדי העבודה שלו רצועת עור ובידיו המיובלות הוא מסתת אבני צור. הוא הגיע לאירועים, למפגשים וגם בהם לא חדל ממנהגו. רק המשקפיים הסגירו שהוא שייך למאה שלנו.

אולם כאשר הכרתי את דוֹדי ושוחחתי אתו, למדתי שאותו "האדם הקדמון" הוא אינטלקטואל מזהיר, איש אשכולות רחב אופקים, בעל ידע אנציקלופדי, בעל כושר ביטוי נפלא, דעתן מקורי ועצמאי; אוטודידקט שבילדותו ונעוריו היה דיסלקטי, בעידן שבו טרם אובחנו קשיי למידה ולכן התקשה למצוא את מקומו ולהצליח בלימודים, אך כסקרן שסקרנותו אינה יודעת שובע, הרחיב את אופקיו והיה לבר סמכא בידיעת הארץ, בזואולוגיה, בבוטניקה, בספרות, במוסיקה, במקורות ישראל, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה ובעיקר בפרה-היסטוריה. למדתי שאותו "האדם הקדמון", ה"תמהוני" שכל היום מסתת אבני צור, הוא אמן אבני צור, שלמד לשחזר טכנולוגיות קדומות, פרה-היסטוריות ואמנות קדומה; שהוא אמן כלי צור היחיד בארץ, מהיחידים בעולם ומהטובים שבהם, אולי הטוב שבהם. שיצירותיו מוצגות במיטב המוזיאונים הפרה-היסטוריים ברחבי העולם. והוא מורה ומחנך ומרצה לטכנולוגיות פרה-היסטוריות.

דודי נולד בת"א, שירת בנח"ל המוצנח, ובמילואים – כצנחן, סייר וקצין איתור נעדרים. הוא הגשים בקיבוץ עין גב והתקבל בו לחברות. בעין גב היה דודי דייג וסייר ומדריך של החברה להגנת הטבע. כדייג, ספג את נחת זרועם של הסורים שישבו על הגולן והשתלטו על בקעת הבטחה ועל צפון מזרח הכינרת וירו על ספינות הדיג הישראליות. היה זה האירוע המכונן של חייו שעיצב את השקפת עולמו. עוד לפני מלחמת ששת הימים, התעניין מאוד בדרכי הגולן ובהיסטוריה הגולנית ובעיקר בבקעת הבטחה. אין זה פלא, שמיד עם שוך הקרבות, הוא יצא לבדו לסייר בבקעת הבטחה המשוחררת. לבו משך אותו מעלה, אל הרי הגולן. והוא עלה, עם משפחתו, לגולן, לקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, שעוד ישב בקוניטרה. הוא השתתף בסקרים ההיסטוריים והגיאוגרפיים בגולן, מיד לאחר שחרורו, והיה שותף לתגליות רבות. הוא בקיא מאין כמותו בהיסטוריה הגולנית. הוא הצטרף לבית ספר שדה ראש פינה והיה למדריך הטיולים המובהק בגולן. הצטרף לגרעין המייסד של קצרין והיה מראשוניה ומייסדיה. היה בין מייסדי בית ספר שדה גולן, שאת הקמתו הגה מיד לאחר שחרור הגולן.

מצאתי בדודי שותף לדרך – שנינו בעלי השקפת עולם לאומית ניצית, המעמידה את זכותנו על ארץ ישראל, את ההתיישבות בה ואת הביטחון בה על ראש שמחתנו ובעלי השקפת עולם כלכלית חברתית סוציאליסטית. וכך, מצאתי את דודי שותף בהפגנות ופעולות לא רק במאבק על הגולן, אלא גם בהפגנות המחאה החברתית ב-2011 ובמחאות נגד השחיתות השלטונית, מאז שנות השמונים ועד ימינו. בתקופת המאבק על ימית, הוא ירד לחבל ימית והיה עם תושבי המקום בימיהם הקשים. הוא היה בעל עמדות קיצוניות אדוקות בכל שלושת הנושאים שהזכרתי. אפשר להגדיר אותו כאיש ימין קיצוני ושמאל קיצוני בעת ובעונה אחת. ובעיקר, הוא היה נאמן תמיד לדרכו, למצפונו, ביושר קיצוני, בלי לעגל פינות, בלי להתאים את השקפותיו לרוחות התקופה או לדעת הקהל. הוא היה אינדיבידואליסט מובהק. אינטלקטואל אינדיבידואליסט מובהק.

בעשור השמיני לחייו, החל לכתוב שירה וסיפורים והיה פעיל בחוג המושכים בעט של קצרין. הוא כתב שירה יפה מאוד, שכינס אותה בספרו "אבן ואהבות אחרות", שיצא בשנת תש"ע, 2010.

בהקדשה לעותק שנתן לי הוא כתב: "אורי היקר, מי שכותב היטב, חזקה עליו שראשיתו קורא טוב".

אציג שניים משיריו היפים, שאהובים עליי במיוחד:

אָז בַּפַּרְדֵּס

אָז   בַּפַּרְדֵּס

תַּפּוּחִים וְזָהָב     גֶּזַע הָדָר אֶל גַּבֵּךְ

וְתֵכֶף הִתְחַלְתִּי עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת

לְהַגִּיעַ

בְּלִי לְהַרְגִּישׁ   עוֹבֵר וּמַמְשִׁיךְ כְּבִדְיוֹן

עַל הַשֻּׁלְחָן סַל פֵּרוֹת

מֵאָחוֹר אֲנִי צָד חִיּוּכִים בְּעַל פֶּה

בְּתוֹךְ הַתָּמִיד

שׁוֹמֵעַ קְטִיפָה וּמִנְתָּה שֶׁאִתָּךְ

                                 וְסָגֹל

עַכְשָׁו   בֶּחָצֵר עֵץ לִימוֹן

            שֶׁלָּנוּ

אֶחָד   וְהָרֵיחַ יָרֹק וְאֵינְסוֹף

  כְּשֶׁאַתְּ מוֹשִׁיטָה יָד לִקְטֹף

אֲנִי נַעַר

     הוֹלֵךְ כְּמוֹ אָז בַּמָּתוֹק

          לְגַשֵּׁשׁ מִקָּרוֹב

מֵרִיחַ אַלְפֵי פַּרְדֵּסִים שֶׁעָבְרוּ

                          וְשׁוֹכֵחַ לוֹמַר

בְּסוֹד הֶעָפָר

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת"

קהלת א' – ד'

יֵשׁ אֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר

  גַּם

רִקְמַת נְבוּלִים וְרִקְבוֹן נְבֵלָה

  גַּם

הַזֶּרַע הַלַּח יַהֲלֹךְ לִנְבִיטָה

לָאִילָן

מֵעֵצָה עַד לָאֵפֶר

             בְּסוֹד הֶעָפָר

הָרִים יֻרְתְּחוּ מִיַּמִּים בְּקִיטוֹר וּבְאֵשׁ

יֻכְתְּרוּ שׁוּנִיּוֹת אַלְמֻגִּים    

הַגַּל

וְעוֹד גַּל

וּשְׁנוֹת אֶלֶף סְעָרוֹת

יִשְׁטְחוּ כָּל בָּלוּי וְנִפְרָךְ

אֶל בֹּץ-אָב לְסַלְעֵי הֶהָרִים

  עִדָּנִים

לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ

לִשְׁקֹעַ

    בְּסוֹד הֶעָפָר.

הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל מוּצָק אֶל בְּלוֹתוֹ

וְשָׁב בְּצוּקוֹ וְהָאָרֶץ עוֹלָם תַּעֲמֹד

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא

מֵאָדָם   כְּגוּפִי

וְהָרוּחַ

    כָּאֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר.

בשבת פרשת "וירא" הלך דודי לעולמו. בן 83 היה במותו. הוא נטמן באדמת הגולן שכה אהב וכה הכיר. " לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ לִשְׁקֹעַ   בְּסוֹד הֶעָפָר.".

יהי זכרו ברוך!

צרור הערות ‏20.11.22

* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'.

חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי.

אני מקווה שהוא לא יתקפל.

לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.

אבל לא הייתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים.

לא הייתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה.

ולא הייתה לו בעיה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.

רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?

אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?

ובכן, סמוטריץ' היה עצור ששה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.

זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.

מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.

עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.

הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.

בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.

המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.

זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.

כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.

אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.

אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.  

למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעיה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.

אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה הייתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והייתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.

והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").

זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

          * ביד הלשון

מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.

מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותO לאורך עשרות שנים.

הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעיה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במילרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במילרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.

בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.11.22



* קיצור תולדות עלייתה לשלטון של קואליציית בן גביר-נתניהו – אחרי שלושה סיבובי הבחירות שבהם נתניהו לא הצליח לנצח, הוא אימץ אסטרטגיה חדשה, מפתיעה וגאונית, שתבטיח לו את הניצחון בסיבוב הרביעי. לזכותו ייאמר, שהוא היה הראשון שזיהה את מגמת ההתמתנות של מנסור עבאס, שנטש את המאבק נגד מדינת ישראל ואימץ את דרך ההשתלבות בה. נתניהו כרת ברית בין עבאס לימין הישראלי. הוא בנה על עבאס כקלף המנצח שיבטיח לגוש הימין את ה-61 ואת השלטון. הוא ידע שרע"ם תתמוך בחקיקה נגד מדינת החוק וכל חבריה יצביעו כאיש אחד בעד חוק ההתגברות הרדיקלי, חוק מגה-שחיתות הצרפתי וכד'. פילוג הרשימה המשותפת ויציאתה של רע"ם הייתה בתיאום עם נתניהו. נתניהו, שאירח בביתו את עבאס 4 פעמים (בודדים בליכוד זכו לכבוד הזה) הבטיח לו הרבה יותר ממה שקיבל בסופו של דבר בממשלת בנט-לפיד. יחד עם נתניהו, גם יריב לוין, מיקי זוהר ויואב קיש היו עמוק בתמונה. לאחר הסיבוב הרביעי של הבחירות, שני הצדדים עמדו במחויבותם. מנסור עבאס ורע"ם ראו את עצמם חלק מקואליציית הימין, ולא הייתה להם שום בעיה לשבת גם עם הכהניסט. גם נתניהו ראה אותם ככאלה. הליכוד היה אתו. החרדים היו אתו ותמכו בהתלהבות בקואליציה הזאת, עם החולקים אתם תפיסה שמרנית דומה מאוד. בנט וימינה, נאמנים להתחייבות הבחירות שלהם ללכת עם קואליציה של הימין, נטשו הבטחת בחירות אחרת שלהם – לא ללכת עם רע"ם ובנט נתן לנתניהו "7 אצבעות", כלומר גם שיקלי תמך בקואליציה הזאת. במסע השתדלנות האינטנסיבי שלו, נתניהו הצליח לשכנע את רבני "נעם" וגם אבי מעוז היה בקואליציה הזאת, אולי כיוון שמצאו ברע"ם בעלת ברית לאידיאולוגיה ההומופובית שלהם. מוקש אחד נתניהו לא הצליח לפרק – "הציונות הדתית". לפני הבחירות נתניהו התרברב (בשיחה שהוקלטה בחשאי) ש"נפתלי עושה מה שאני אומר לו". הוא כנראה האמין בכך. ולכן היה לו ברור שסמוטריץ' ומפלגתו ילכו לממשלה הזאת. וכאן הוא טעה. הוא הפעיל מסע לחצים מאסיבי על הרבנים, וחלקם תמכו במהלך. הוא הפגיש בין עבאס לרב דרוקמן. את נוסח הנאום הפומבי של עבאס, שבו הצהיר על הדרך שבחר, של השתלבות במדינת ישראל, הם תיאמו יחד. הוא העביר אותו מראש לסמוטריץ', להערות, בתקווה שיימצא נוסח שיזיז את סרבנותו של סמוטריץ'. אך זה לא עזר. סמוטריץ' והכהניסט העדיפו לסכל ממשלת ימין, ובלבד שלא יהיו ערבים בקואליציה. הרי בן גביר, שאידיוטים שימושיים שלו מאמינים שהוא "הפנה עורף לשלילה המוחלטת של הערבים" – לב תורת כהנא – רואה במנסור עבאס מחבל, כי כל הערבים מחבלים ולכן אפשר "להתמתן" ולצווח רק "מוות למחבלים" והאידיוטים השימושיים ייראו בכך ביטוי להתמתנות. וכך, הקמת ממשלת הימין עם עבאס ורע"ם לא צלחה.

ניתן היה לצפות שנתניהו ייצא למלחמת חורמה נגד אלה שהכשילו את הקמת ממשלתו ובכך הדיחו אותו מהשלטון. אבל נתניהו הוא איש קר ומחושב והוא עשה את החשבון המקיאווליסטי של הדבר היחיד שחשוב לו – להביא במהרה לסיבוב חמישי שבו יחזור  לשלטון, בתקווה שיצליח להיחלץ מאימת הדין באמצעות חוקי מגה-שחיתות. הוא הבין שלשם כך הוא לא יכול לוותר על סמוטריץ' ובן-גביר. לכן, במקום לצאת נגדם, הוא כרת אתם ברית ופתח במתקפה ברוטלית וחסרת תקדים נגד בנט, מי שהלך אתו לקואליציה הזאת, תוך רצח אופי שלו והפעלה נגדו של כל הכתב"מים של תעשיית השקרים וההסתה.

מבחינתו, ברגע שרע"ם הלכה לממשלה עם מפלגה ימנית יותר מהליכוד ועם מנהיג ימני יותר ממנו, כלומר עם ה"סססמולנים" – היא בגדה בברית אתו והכל מותר במלחמה נגדה. והוא הסית נגד בעלי בריתו עד לפני רגע, החל להציג אותם כ"תומכי טרור", את הקואליציה אתם כלא לגיטימית, את הממשלה, שמדיניותה המדינית-ביטחונית ובוודאי התיישבותית הייתה ציונית יותר משל ממשלותיו, הוא הציג "כממשלה אנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים". את אובדן הריבונות בנגב ב-12 שנותיו כראש הממשלה, הוא ובני בריתו הכהניסטים הציגו כתוצאה של "ממשלת השורא". בן גביר, בדומה לדמגוגים פשיסטיים כמוהו בהיסטוריה העולמית, זיהה מצוקת אמת וידע להיבנות ממנה. לכן הוא עט כמו ערפד על כל טיפת דם יהודי שנשפכה ויצא בפסטיבלי מחולות סוערים על הדם, בעידודו של נתניהו. זה הסיפור של מה שקרה בפוליטיקה הישראלית בשנתיים האחרונות והביא לעליית גוש בן גביר-נתניהו לשלטון.

* ה"לא כהניסט" – ביום חמישי בערב נערכה עצרת לזכרו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ומי היה אורח הכבוד והנואם המרכזי? סורפרייז! "המתון". ה"מתמתן". "זה ששינה את עמדותיו". ה"כבר לא כהניסט".

בן גביר הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר מהמקור. במסגרת תכנית השלבים להשתלטות על מדינת ישראל, הוא נמנע מחזרה על שגיאותיו של מורו ורבו, שבעטיין לא הורשה להתמודד לכנסת. אך מי שהולך להתייחד עם זכרו, אינו עושה זאת במקרה. זה לא כיוון שהוא מזדהה רק עם פרקים ממשנתו המורכבת, כיוון שמשנתו כלל וכלל לא מורכבת. האספסוף שמקשקש גרפיטי של "כהנא צדק" אינו זקוק ליותר משתי המילים הללו, כי ברור למה הכוונה.

לאיזה שפל מוסרי הידרדרה החברה הישראלית, שאדם שבעוד שבוע-שבועיים יהיה שר בכיר, משתתף באזכרה לכהנא. ובשנה הבא, שר בממשלת ישראל ייצג את הממשלה ליד קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה.

* כך נהג הנשיא הרצוג – בדרכו לאזכרה של מורו ורבו, אבי תורת הגזע, עבר הכהניסט בבית הנשיא.

נזכרתי בגעגוע בנשיא השישי חיים הרצוג, שהזמין להתייעצויות את כל סיעות הבית, חוץ מסיעת "כך". הוא לא הסכים שכהנא יחצה את סף משכן הנשיא.

* בדרכו של אברהם אבינו – בפרשת השבוע, שקראנו בשבת האחרונה, פרשת "וירא", אברהם אבינו עומד מול הקב"ה, מעז להתריס כלפי שמיא ולקרוא תיגר על החלטתו של אלוהים להפוך את סדום ועמורה בענישה קולקטיבית. אברהם נאבק בכל כוחו למען "גויים", מטעמי מוסר.

הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! …  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? … אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? … הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?

מעשה אבות – סימן לבנים.

ומהו היפוכה המוחלט של דרכו של אאע"ה?

הכהניזם.

* דרעיזם – גישתו של אריה דרעי ליהדות, סלקטיבית למדיי. למשל, הכתוב במשנה, במסכת סוטה, "במלחמת מצווה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחפתה", לא מחייב אותו. ההיפך הוא הנכון.

לעומת זאת, הוא מאמץ בחום את דברי רבי יוחנן משום רבי יהושע בן יהוצדק, במסכת יומא בתלמוד הבבלי: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". אוהו, כמה הוא מאמץ את האמירה הזאת. בכל זאת, כאן מדובר בפרנס שפול-טריילר של שרצים מאחוריו.

אותה אמירה תלמודית אומללה, אך היא מנומקת: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!" כלומר אם הוא יתנשא ויתגאה ויחטא בזחיחות, יזכירו לו: "הלו, תרגיע. אל תחשוב ששכחנו את עברך".

ודרעי? היש זחוח ויהיר ממנו?

אותה אמירה במסכת יומא מביכה, ופרשנים ניסו לתרץ אותה. כך פרשן התלמוד ר' מנחם המאירי, שפעל בפרובנס במאה ה-14: "אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם מחמת תוקפם… דרך צחות ודרך הפלגה אמרו: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו, כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך".

על פי המאירי, ברור שראוי לבחור להנהגה ציבורית אנשים ישרים והגונים, שומרי חוק וענווים. רק במקרה שלא נמצאו כאלה מבין המועמדים, יש להיזהר מבחירת אנשים שתלטנים ותאווי שלטון, שעלולים לראות בשלטונם זכות מולדת. בלשון הגזמה (=הפלגה, בלשונו) קובע התלמוד שיש להעדיף עליהם אנשים שהיום הם הגונים, אך בעבר חטאו ונתפסו בקלקלתם, כדי שיהיה לציבור כוח לבלום אותם ברגע שינסו להתבסס בשלטון, ולהזכיר להם את עברם.

ואילו דרעי הזחוח והיהיר – גם אחרי שישב בכלא, חזר להנהגת ציבור הוא חזר גם לעולם העבריינות. רק לאחרונה הורשע בפלילים ואף הודה בכך, מה שלא מפריע לו לשוב ולבסס את פרנסותו על הציבור, ואולי יביא הדבר אף למינויו לשר האוצר. כן, מי שהורשע בשוחד, מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וחזר לסורו ולעבריינותו ורק לאחרונה הורשע בעבירות מס – הוא האיש שיהיה אחראי על אוצר המדינה.

הלסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* יד איש באחיו – מלחמות האגו בין לפיד וגנץ מיותרות ומזיקות.

עומדת לקום ממשלת ה-D9, שמתכוונת לרמוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט.

מולה צריכה לעמוד אופוזיציה ממלכתית, אחראית ופטריוטית, בניגוד לקודמתה, אך תקיפה, נחושה ולוחמת. במקום להילחם על הגנת מדינת החוק, הם נלחמים זה בזה.

ובאשר להמלצה לנשיא – זה משחק מגוחך. כיוון שבבחירות הייתה הכרעה ברורה, אין שום צורך להציע הצעה פיקטיבית להטיל על אדם אחר את הרכבת הממשלה. בכל שנותיו של בגין באופוזיציה, חירות והליכוד לא המליצו לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה. הפעם היחידה שהם עשו זאת, הייתה עם התפטרות ממשלת רבין ב"תרגיל המבריק", בדצמבר 1976. היה ברור שזה סבב סרק, ושבתוך ימים הכנסת תתפזר. הליכוד המליץ על בגין, כדי למצב את מועמדותו לראשות הממשלה.

בסיבוב הזה, מפלגות גוש בן גביר נתניהו תמלצנה על נתניהו. מפלגות גוש השינוי אינן צריכות להמליץ על איש, אלא רק להזהיר מפני הסכנה למדינת החוק.

* אופוזיציה אחרת – כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההכתרה ולהציג את ממשלתו, פרצה כנופיית פרחחים חוליגנים, ח"כים ביביריונים, בהתפרעויות והפרות סדר מטורפות. מנהיגם ישב לפניהם, הסתתר מאחורי מסכה, ולא הביט אחורה, כמי שאינו רואה ואינו שומע. הפרות הסדר לא היו אקט מחאה לקראת הנאום, אלא נמשכו לאורך כל הנאום. ונמשכו בכל הנאומים של בנט וגם בנאומים של אחרים. וחלק מהביביריונים השתוללו גם מעל הדוכן, בהסתה, השתלחות והפצת שקרים כנגד הממשלה, ראש הממשלה, שרי הממשלה ושופטי ישראל.

היה זה ביטוי דוחה ואנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת. ביטוי אחר של אותה אופוזיציה, היה היותה אופוזיציה למדינה. הדבר בא לידי ביטוי בהצבעות בוגדניות נגד מדינת ישראל, האינטרסים הלאומיים שלה, ביטחונה וזהותה היהודית, כמו ההצבעות נגד חוק האזרחות ונגד הארכת תקנות יו"ש.

בשבוע הקרוב או לכל המאוחר בשבוע שאחריו, אותם פראי אדם יהפכו לממשלה. ואילו המפלגות שהרכיבו את הממשלה יהיו לאופוזיציה (אני מדגיש, המפלגות שהרכיבו את הממשלה ולא את הקואליציה, כיוון שמנסור עבאס הבהיר שמפלגתו אינה חלק מן האופוזיציה ולא מן הקואליציה).

איך תנהג האופוזיציה החדשה?

האם היא תנקום בממשלה על התנהגותה באופוזיציה – ותנהג נגדה באותה דרך?

האם היא תאמץ מסקנה לפיה הדרך הזו היא הצלחה מוכחת, והיא תחקה את ההתנהגות הפרועה הזאת בתקווה שגם היא תפיל כך את השלטון?

אני מקווה ומאמין שלא. גם לאופוזיציה יש אחריות. ואני מקווה שהאופוזיציה החדשה תהיה אמנם אופוזיציה לוחמת ונחושה, אך תכבד את כללי המשחק הפרלמנטריים, תכבד את הכרעת הבוחר, תהיה אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית ונאמנה למדינה. המבחן הראשון יהיה בדיון על השבעת הממשלה החדשה ובראש ובראשונה בעת נאומו של נתניהו. אני מקווה מאוד שהאופוזיציה תנהג כלפיו אחרת לחלוטין מכפי שהוא נהג כלפי הממשלה היוצאת. קריאת ביניים עניינית פה ושם – בהחלט. אך לא התפרעויות ולא השתוללות. הציבור הישראלי צריך להיזכר שיש אופוזיציה מסוג אחר.

ובשעה שהכהניסט יעלה להישבע אמונים, על כל חברי האופוזיציה לקום כאיש אחד ולצאת במחאה את האולם. צירופו של הכהניסט לממשלה הוא חרפה וכתם על תולדות עם ישראל ומדינת ישראל.

חבל שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. זה רע מאוד למדינת ישראל. אבל הצד החיובי, הוא שנתניהו יחדל להיות ראש האופוזיציה.

* תזכורת – הרב טאו החשוד בעבירת מין, הגן על האנס הסדרתי משה קצב והמציא איזו קונספירציה חולנית לפיה תפרו לו תיקים כיוון שסירב לקבל משלחת של יהודים רפורמים. הוא גם התייצב לצד הסופר החרדי חיים ולדר, שנחשד בעקבות תלונות רבות על עבירות מין, כולל נגד קטינות וקטינים.  

* המנהיג הרוחני-תרבותי – שוב, ברכות לזיוה שמיר על זכייתה בפרס ביאליק לחכמת ישראל וכן על דבריה היפים בטקס. הערה אחת בנוגע לדבריה – מזל שאחד העם לא נבחר להנהיג את התנועה הציונית.

הוא היטיב להיות המנהיג הרוחני-תרבותי, אך מזל שהרצל היה המנהיג הפוליטי. אלמלא כן, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

* חקלאות הייטק – יום חמישי האחרון היה יום היסטורי במטע אורטל. החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל ונטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי.

מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.

בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.

גידול הכמהין הוא בשותפות של מטע אורטל וחברת ״אילסר״. חקלאות היי-טק.

ואם התרשמתם שאני מתרגש – התרשמתם נכון.

* שלום זבטני – זבטני הוא מותג בגולן ובפרט בקצרין.

יותר מכך, הוא מוסד.

משפ' זבטני היא מראשוני קצרין. שלום הקים וניהל לאורך עשרות שנים מסעדה קטנה שנקראה "המסעדה הגדולה". פינה של אוכל ביתי, תימני.

מי בגולן לא הכיר את זבטני? ולא רק תושבי הגולן – גם מטיילים בגולן, גם חיילים ששירתו בגולן.

בשנים שבהן שירתתי בוועד יישובי הגולן, כמעט בכל יום אכלתי, יחד עם חבריי, אצל זבטני. וגם כשניהלתי את המתנ"ס השתדלתי לאכול שם אחת לשבוע-שבועיים.

אוכל תימני טעים, הכל תוצרת עצמית. הסחוג, החילבה, הלחוח, הזלוף, המרקים. המנה האהובה עליי מכולם הייתה מרק רגל.

זבטני היה אדם צנוע, מעט ביישן, אוהב אדם. התנהלותו הייתה איטית; הלך לאט, כשהאוכל התבשל ישב בפינה הקבועה וקרא ספר או שוחח עם הלקוחות. והיה שווה להמתין, כי האוכל היה נפלא.

על קירות המסעדה היו תלויות תמונות מראשיתה של קצרין. למשל, תמונה של גולדה עם תושבי קצרין, בביקור בגולן, חודשים ספורים לפני פטירתה.

הצטערתי לשמוע על מותו של שלום זבטני. הידיעה הציפה אותי בזיכרונות, ריחות וטעמים.

בבניין קצרין והגולן ננוחם!

          * ביד הלשון

רילוקיישן – מילה בחדשות – רילוקיישן. אחרי הבחירות, נשמעו קולות בקרב חוגים בשמאל, שאין ברירה אלא לעשות רילוקיישן. מושג נלווה שנשמע היה "דרכון זר".

רילוקיישן הוא תהליך של מעבר זמני ממדינה למדינה, לרוב לצורך עבודה. משתמשים בביטוי גם לתיאור מעבר דומה מאזור לאזור בתוך אותה מדינה. אבל במקרה הזה, השימוש במילה רילוקיישן הוא כתחליף מכובס לירידה מן הארץ.

המילה רילוקיישן היא בשפה האנגלית. המונח העברי, שעליו החליטה האקדמיה ללשון עברית, היא עיתוק.

* "חדשות בן עזר"

לשמור על צלם אנוש

היה זה אחד הימים הקשים ביותר בשנות המאבק על הגולן. אולי הקשה שבהם. ראש הממשלה אהוד ברק נסע אותו יום לפסגת שפרדסטאון, נחוש למסור את הגולן כולו לאויב הסורי. דומה היה שזה הסוף.

ראשי הגולן נפגשו אותו בוקר לשיחה קשה מאוד עם ברק. השיחה התמשכה הרבה מעבר למתוכנן והביאה לאיחור בטיסה. משתתפי השיחה העידו שבעיניו של ברק נכוו דמעות לשמע הדברים הקשים ששמע.

ובכל פינת רחוב וצומת בירושלים, עמדו משמרות מחאה עם כרזות וקריאות "העם עם הגולן". היו בהם תושבי הגולן לצד תומכים רבים במאבקנו, שאורגנו בידי מטות גולן בירושלים ובערים אחרות.

כדובר ועד יישובי הגולן, הובלתי את המערכה התקשורתית. בידי האחת הביפר, בשניה – הפלאפון (גדול המידות והמשקל), שולח את הכתבים והצלמים למוקדים השונים, מתקשר ועונה לטלפונים.

והנה הגיעה הודעת בביפר – "הת' לברוך" וצורף אליה מספר טלפון לא מוכר. צלצלתי. "איזה ברוך?" – "מרזל", ענה הקול. "אתך אני לא מדבר", השבתי, וניתקתי מיד.

ברוך מרזל הוא מראשי הכהניסטים.

****

אפשר לתמוה על התנהגותי. "איזה מין פיינשמקר אתה. הגרזן עומד לנחות על צווארך, ואתה – אנין טעם, מסנן את תומכיך; לא נאה לך להתרועע אתם".

אבל אני רואה זאת אחרת לגמרי. גם כאשר הגרזן עמד לנחות על צווארי, שמרתי על צלם אנוש. שמרתי על צלם היהודי. חיבור עם הכהניסטים הוא בעבורי אובדן צלם אנוש.

לא הייתה זו גישה פרטית שלי. הייתה זו מדיניות ועד ישובי הגולן. ימים אחדים לאחר מכן, שעה שברק עשה את דרכו חזרה לישראל, ערכנו בכיכר רבין את הגדולה בהפגנות ישראל, בהשתתפות מאות אלפי אזרחים. לקראת ההפגנה הצבנו סדרנים, עם הנחיה חד משמעית. כל דגל צהוב (הדגל הכהניסטי) או כרזה כהניסטית שיונפו – ייתלשו וייקרעו מיד.

זו לא הייתה רק טקטיקה – הרצון להתחבר לציבור הרחב במרכז המפה, כדי להבטיח שהעם יהיה עם הגולן, ולא להצטייר כקיצוניים. כאשר מדובר בכהניסטים, הייתה זו אמירה עקרונית, ערכית, מוסרית. שמרנו על צלם אנוש.

לא רק אנחנו. גם הימין הישראלי התנער מהכהניזם. כש"הרב" כהנא שר"י נבחר לראשונה לכנסת, כל סיעות הימין; הליכוד בהנהגת יצחק שמיר, סיעת התחיה-צומת עם יובל נאמן, רפול וגאולה כהן, שכינתה את הכהניזם "כתם על העם היהודי", מורשה של הרב דרוקמן, החרימו את כהנא חרם מוחלט. כאשר הוא עלה לדבר, כל חברי הכנסת, מן הימין ומן השמאל, קמו כאיש אחד ועזבו את המליאה. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מהכהניסטים את ההתמודדות לכנסת (אם השופטים היו פוסקים על פי החוק, בן גביר לא היה נבחר לכנסת).

ב-1985, הפגנתי בראש חניכיי בתנועת הצופים, חברי גרעין "טל" לאורטל, בהפגנת תנועות הנוער ברחובות חיפה נגד הכהניזם והגזענות. ההפגנה אורגנה בידי מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שאותו הקים והוביל יהודה וולמן, חבר מרום גולן, לימים ראש המועצה האזורית גולן. לצדנו, בנוסף לחניכי החולצות הכחולות, צעדו חניכי "בני עקיבא" ובית"ר.

איך הידרדרנו ערכית ומוסרית, לכך שהמנהיג הנוכחי של הכהניסטים, בן גביר, הפך לכוכב עליון. איך הציונות הדתית הידרדרה ערכית ומוסרית, שהפכה את הכהניסט לבשר מבשרה. איך הימין הידרדר ערכית ומוסרית, שהפך את הכהניסט לאחד ממנהיגיו.

אני יודע. בן גביר הוא לא ברוך מרזל. בן גביר אינו גופשטיין. בן גביר אינו כהנא. בן גביר מסוכן לאין ערוך יותר מהם. הוא מסוכן גם יותר ממושא הערצתו, הכהניסט הטוטאלי, שהגשים במו אם-שש-עשרו את תורת הגזע הכהניסטית – המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין.

הוא מסוכן מהם כי הוא כריזמטי, כי הוא חכם מהם, כי הוא מתוחכם מהם. הוא מבין, שהדרך לשלטון עוברת ב"תאקיה", אותה למד מתמונת הראי שלו – הקנאים האיסלאמים. הוא יודע להתחפש, לאתגר את כללי המשחק בלי לחצות את הקווים האדומים, קודם כדי שיוכל להיבחר לכנסת, אח"כ כדי שיוכל להיבחר לשר, בדרך לשלטון. או אז יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית.

כשכהנא היה ח"כ, הוא העלה הצעות חוק גזעניות. ח"כ מיקי איתן מהליכוד, אז יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, ערך השוואה בין הצעות החוק שלו לבין חוקי נירנברג. החוקים היו כמעט זהים, זה בגרמנית וזה בעברית, כשבמקום שכתוב בגרמנית יהודים, כתוב בעברית גויים. החוקים הללו היו הגורם הראשי לחקיקת החוק נגד הגזענות.

בן גביר לא ייפול לבור הזה. הוא מתוחכם. הוא לא יאמר בגלוי מילים שיביאו לפסילתו. כאשר רבני הציונות הדתית דרשו ממנו להסיר את תמונת המחבל הרוצח מסלון ביתו, כתנאי לריצה משותפת, הוא הסיר את התמונה, בקריצה. הוא גם סיפר בראיונות שהוא תלה את תמונת המחבל מתוך הערכתו אליו כרופא… הוא רק שכח לציין שהתמונה עוטרה בכתובות המעלות על נס את מעשה ה"נקם" של הרוצח השפל, שרצח בדם קר 29 אנשים וילדים רק בשל היותם ערבים ופצע מאות, בירי פחדני בגבם בשעת תפילה. בכתובות שעיטרו את התמונה, גולדשטיין הושווה לפנחס הכהן. כחלק מן התאקיה הוא המיר את הקריאה הנוראית, שצריכה לעורר חלחלה בקרב כל בן אנוש, לא כל שכן בקרב כל יהודי, שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים", בצווחות "מוות למחבלים". האספסוף הנוהה אחריו מבין היטב שאצלו מחבל = ערבי. הרי הוא מכנה אפילו את מנסור עבאס, נושא בשורת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית – "מחבל".

איני חושד בכך שכל מצביעיו כהניסטים, חלילה. אני משער שרובם אינם כאלה. חלקם מאמינים לאחיזת העיניים של ה"תאקיה". חלק הצביעו על אוטומט למפלגה הדתית, בלי לבדוק בציציות. ורבים נהו אחרי מי שהבטיח להיכנס באם-אמא של הערבים, להיות "גבר-גבר" ולהראות מי כאן בעל הבית.

ברור שגל פיגועי הטרור שיחק לטובתו של הכהניסט. לא בכדי הוא עט על כל פיגוע, ויצא במחולות סוערים על הדם. הוא ידע שכל פיגוע מגביר את כוחו. ברור שאובדן הריבונות בנגב היא מכה קשה ופגיעה חמורה בביטחונם של תושבי הנגב. אגב, הריבונות אבדה ב-12 שנות שלטונו של נתניהו, ורק ממשלת בנט החלה לפעול להשבת הריבונות. כמו כל דמגוג פשיסט, בן גביר יודע לנצל מצבים כאלה כדי להסית ולהיבנות מהם. אלא שאני מצפה מעצמנו, שגם במצבים קשים נשמור על צלם האנוש שלנו.

****

150 שנה אנו נלחמים על ארצנו. 150 שנה הטרור מלווה את פועלנו. אנו מנצחים בגדול. תראו איפה אנחנו – מדינה חזקה ורבת עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית ואיפה הם – שתי ישויות מקרטעות ומחנות פליטים בכל מיני מדינות. והם לא לומדים את הלקח וממשיכים במלחמה ובטרור שממיט עליהם עוד ועוד אסונות. ולא נראה שהם ילמדו את הלקח בעתיד.

אנו מנצחים כי אנו נוהגים בתבונה מדינית ובאחריות ושומרים על עליונות מוסרית וכיוון שאנו מגלים נחישות וחוסן, ומכים בטרור.

כל עוד אנחנו פה, הטרור ילווה אותנו. כל מיני מוכרי אשליות מפתים אותנו בנוסחאות ריקות וילדותיות, כמו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" וכבר ראינו את התוצאות, וכמו "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" ו"מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח", "יאללה בכסאח" ו"שישרף להם הכפר". ומספרים על "חסינות ללוחמי צה"ל (כדי שיוכלו לבצע פשעי מלחמה באין מפריע?) ועל שינוי הוראות הפתיחה באש (להוראות נוסח ברוך גולדשטיין?). מקסמי השווא משני הסוגים מנותקים מן המציאות ומנוגדים לדרך שהובילה אותנו מניצחון לניצחון ומהישג להישג והביאה אותנו לעוצמה שלנו.

זה למעלה מחצי שנה שצה"ל והשב"כ מובילים את מבצע "שובר גלים". מדי לילה כוחותינו מגיעים אל המחבלים במיטותיהם ובמקומות המסתור שלהם, לפני שהם מגיעים לפגע בנו. מראשית המבצע סוכלו 340 פיגועים ונחסכו חייהם של מאות רבות של ישראלים; גברים, נשים וילדים. כאשר קמה התארגנות "גוב האריות", לקח זמן קצר יחסית עד שהושג המודיעין המספיק וצה"ל היכה בארגון הזה מכה ניצחת. כזו גם המכה הקשה שחטף הג'יהאד האיסלאמי במבצע "השחר העולה". כך, באורך רוח, בנחישות, בחכמה ובעוצמה, אנו מנצחים את הטרור ומכים במחבלים.

ואנו גם נאלצים לספוג טרור. כן, חיינו בארץ ישראל כרוכים גם באובדן ובשכול. כך כבר 150 שנה. אל תאמינו לדמגוגים ושרלטנים כמו הכהניסטים ועוזריהם, שמתפארים בפתרונות קסם שקריים. הם ימיטו עלינו רק אסונות. אם נאבד את עליונותנו המוסרית ונאמץ את שיטות הגרועים באויבינו, נידרדר למצבם.

הציונות מנצחת בשל הדרך החכמה שבה היא פועלת. אם היא תאמץ את הדרך הכהניסטית הארורה, היא תובס. אנחנו נובס.

****

הרגע המפחיד ביותר בליל הבלהות במוצאי הבחירות, היה כאשר האספסוף הכהניסטי קיבל את פני מנהיגו בצווחות "הו-הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא". הרי ברור שלשם הוא חותר. כיהודי וכציוני, אני יודע שתרחיש כזה יהיה אסון כבד לעם ישראל.

****

מאז פרסום מדגמי הבחירות, מתנגן בראשי שירו של אהוד מנור:

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו.

אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אויב וגורמי אויב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה.

כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה.

אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אויב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה.

גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו.

סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי".

נכון, כרגע הסכנה האמתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים!

כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן.

והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים.

על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. הייתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?", "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים.

והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי".

בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי.

מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיחה את עצמה, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, הייתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר.

איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו…"

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  

שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש.

שהליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג?

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה.  

אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון".

לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"ם הראו לנו הלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר".

מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה הייתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד…). אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ.

ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת.

זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי לבה.

התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום־יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים".

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

          * ביד הלשון

מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה".

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט, ז-ח).

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה". במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". פה של מרמה הוא פה של רשע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו.

אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אויב וגורמי אויב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה.

כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה.

אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אויב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה.

גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו.

סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי".

נכון, כרגע הסכנה האמתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים!

כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן.

והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים.

על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. הייתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?", "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים.

והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי".

בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי.

מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיחה את עצמה, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, הייתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר.

איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו…"

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  

שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש.

שהליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג?

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה.  

אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון".

לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"ם הראו לנו הלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר".

מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה הייתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד…). אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ.

ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת.

זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי לבה.

התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום־יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים".

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

          * ביד הלשון

מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה".

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט, ז-ח).

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה". במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". פה של מרמה הוא פה של רשע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.10.22

* המתייוונים – "ידיעות אחרונות" מצא לנכון לחגוג את שמחת תורה, בכתבת ענק בת 12 עמודים על ישראלים שירדו ליוון. המתייוונים החדשים. לא, שלא תהיינה אי הבנות. בכתבה הם לא מוגדרים "יורדים". מה פתאום יורדים? לכל היותר, הם מוגדרים במושג המכובס "עשו רילוקיישן".

אין בכתבה שמץ של ביקורת עליהם. נהפוך הוא. בכותרת המשנה, הם מוגדרים אפילו – החזיקו חזק – "חלוצים". כי הם חלוצים לפני המחנה, עוד ועוד ישראלים שכנראה יירדו בעקבותיהם…

והם שבים ומספרים כמה חרא בישראל וכמה טוב להם באסקפיזם הזה, בבריחה הזאת מהמחויבות הכרוכה בחיים בישראל. משפט המפתח בכתבה היא של אחד היורדים הנ"ל: "אני איש העולם, הבית שלי איתי, אצלי. מקום שנעים לי, אני שם. לכל אחד מגיע שיהיה נעים". אין מולדת. אין עם. אין זהות. אין מחויבות. רק אגואיזם נרקיסיסטי מוחלט. אני ואני ואני, ושלי, ואיתי, ואצלי, ונעים לי. להקיא.  

ומשפט הסיום של הכתבה הדוחה: "אל תכעסו על אלה שמתעייפים". יכול להיות. אבל אל תעשו גלוריפיקציה לעייפות הרוחנית והתרבותית הזאת, לריקנות הזאת.

איש העולם, עאלק. איפה שטוב לו, שם "מולדתו".

לא. איפה שמולדתנו – שם טוב לנו! כי זו מולדתנו. אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתנו בוערת. גם אם היא דורשת כוחות נפש.

* זכות הבחירה וזכות השיפוט – פרסמתי רשומה השוללת את הירידה מן הארץ, וקיבלתי ים של תגובות, אוהדות ושוללות. כצפוי, רבות מן התגובות היו של אנשי שמאל / ימין המאשימים את הימין / שמאל (בהתאמה) בירידה מן הארץ. והיו לא מעט תגובות של שיח זכויות, ברוח של: זכותו של כל אחד לחיות איפה שהוא רוצה, לעשות מה שהוא רוצה, מי אתה שתגיד וכו'.

ותמהתי. שמא היטלתי ספק בזכותו של מישהו לרדת מן הארץ? וכי היטפתי לאסור על מישהו לבחור היכן לחיות? האם הצעתי לאמץ מדיניות של מסך ברזל שימנע ירידה?

זכותו של כל אדם לבחור היכן לחיות, היא זכות טבעית שאינה מוטלת בספק. אך כך גם זכותי לשפוט את הבחירה הזאת מבחינה ערכית, ציונית, יהודית. אני רואה בירידה מן הארץ תופעה שלילית וחשוב לי לבטא את עמדתי זאת, ואין בכך כדי לגרוע מזכותם של אנשים שבחרו בכך לרדת מן הארץ. זכותם לבחור את בחירתם, אך אין עליי שום חובה לכבד את בחירתם.

ובאופן כללי, מן הראוי שנפסיק לבחון כל דבר רק דרך זכויות הפרט, אלא גם דרך המחויבות לכלל.

* פרופורציות – ירושלים הייתה בירת ישראל הרבה לפני שאוסטרליה הכירה בכך והיא תהיה בירת ישראל הרבה אחרי שאוסטרליה חזרה בה.

איני מזלזל בחשיבות ההכרה הבינלאומית בירושלים כבירת ישראל, אבל כדאי גם לא לאבד פרופורציות.

* האיום האיראני הקונוונציולי – ישראל היא יעד מס' 1 של התוקפנות האיראנית. לכן, כאשר אמל"ח איראני פועל באוקראינה, במקרה זה – מל"טים מתאבדים, יש לישראל עניין רב ללמוד את מתקפת המל"טים הרוסית על קייב ולהפיק לקחים על מנת להיטיב להתגונן נגד האיום הזה ובעיקר כדי למצוא לו מענים טכנולוגיים הגנתיים והתקפיים.

לצד איום הגרעין האיראני, גם האיום האיראני הקונבנציונלי הוא משמעותי וגם נגדו צריך לפעול.

האם התמיכה המאסיבית והמעשית של איראן ברוסיה והדיכוי הברוטלי של המהומות באיראן, יביאו את ארה"ב ואת המערב להתפכח, ולהתחיל להתייחס לאיראן כאל אויב מספר 1 ולשים קץ למדיניות הפייסנות כלפיו?

* בעד מרמה והפרת אמונים – בצלאל סמוטריץ' גיבש תכנית לרפורמה במערכת המשפט, שמשמעותה – תכנית לביטול מדינת החוק. בין היתר, הוא מציע לבטל את סעיף המרמה והפרת האמונים. אנסח זאת באופן אמתי ולא מכובס – סמוטריץ' בעד מרמה ובעד הפרת אמונים, כחלק מובנה בשיטת הממשל בישראל.

קראתי פעם מאמר של מישהו מאזור החיוג האידיאולוגי של סמוטריץ', שקבע שבתורה האיסור על שוחד הוא רק על שופטים ולא על פוליטיקאים. אולי השלב הבא, אחרי התרת המרמה והתרת הפרת האמונים תהיה התרת השוחד.

* החוק לעידוד השחיתות – מספרים לנו שהחוק לעידוד השחיתות (ביטול עברות המרמה והפרת האמונים) לא יהיה רטרואקטיבי ולא יחול על נתניהו. זו אחיזת עיניים. ברגע שעבירה מבוטלת, בטלים אוטומטית כתבי אישום על אותה עבירה.

יש לזכור, שהחוק המושחת הזה הוא חלק מסל חוקים מושחתים, ובראשם חוק מגה-שחיתות "הצרפתי", שנועד להעמיד את "המנהיג העליון" מעל החוק (ובניגוד לצרפת, אין לצדו חוק להגבלת קדנציות). אך גם בכך אין די. הם רוצים להחיל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" לא רק על ראש הממשלה (שזה חמור כשלעצמו) אלא גם על שרי הממשלה. כלומר כל שרי הממשלה יהיו מעל החוק. הם רוצים להפוך את ממשלת ישראל לעיר מקלט לפושעים.

אם, חלילה, קואליציית בן גביר תזכה ב-61 מנדטים, תהיה זו הממשלה להרס מדינת החוק ולהפיכת מדינת ישראל למדינת שחיתות.

* מתחיל להפנים – למה נתניהו מסרב להצטלם בקרבת בן גביר? הוא מתחיל להפנים שהגולם קם על יוצרו.

* התקווה של גדעון לוי – גדעון לוי מבטא בשנים האחרונות יאוש כבד. יאוש מהסיכוי להפסיק את "אקיבוש" וה"אפרטהייד". יאוש מהסיכוי שממשלה ציונית (לטענתו אין הבדל מהותי בין זהבה גלאון לסמוטריץ' – "כולם ציונים") תפסיק לקדם את ה"עליונות היהודית", ובעיקר, יאוש עמוק מן העולם ובעיקר מארה"ב. לטענתו, הדרך היחידה לשים קץ לקיבוש ולאפרטהייד היא חרם עולמי, כפי שהיה על דרום אפריקה. אבל העולם נמנע מכך, בשל ההון היהודי והציוני ששולט בו ובשל המניפולציות שישראל עושה בזכר השואה, כדי לקבל הכשר לפשעיה.

והנה, ערב שמחת תורה, שישו ושמחו בשמחת תורה. גדעון לוי כותב מאמר אופטימי. יש לו תקווה. כותרת המאמר היא תמצית המאמר: "בן גביר הוא התקווה". הוא מאמין, שברגע שבן גביר יהיה שר בממשלה, העולם יתעשת סוף סוף ויפעיל עונשים כבדים על ישראל. דווקא בן גביר "עשוי להיות מי שימריץ את העולם לפעולה… לראשונה בתולדותיה ישראל אולי תרגיש שלאפרטהייד יש מחיר. לראשונה בתולדותיהם, הישראלים אולי יענשו על הכיבוש ופשעיו. לראשונה אולי הם ייאלצו לשלם בעבורו בדימוי, בגינוי וגם בכסף ובנשק. כי בן גביר יקרע את המסכות… את מצביאי ההתקפות הברבריות על עזה העולם חיבק, את בן גביר הוא עשוי לדחות. בוקר טוב עולם, מוטב מאוחר. אם כך יקרה, אסיר את כובעי בפני בן גביר, ואודה לו מעומק לבי על תרומתו לקידום הצדק".

חוששני שהוא צודק, חלילה. גדעון לוי, עוכר ישראל, דורש ברעתה של ישראל, המדינה השנואה עליו. לכן, כל מה שרע לישראל, מעורר את תקוותו. הוא מייחל להצלחתו של בן גביר, מתוך שנאתו האוטו-אנטישמית לישראל. והוא צודק. אכן, הצלחתו של בן גביר היא פגיעה קשה ביותר בישראל ובציונות. אכן, הצלחתו של הכהניסט, תשמח את כל שונאי ישראל באשר הם שם, מדמשק ועד טהרן, מעזה ועד רח' שוקן.

חוק הרדיקלים השלובים.

* ליל הושענא רבה בקצרין העתיקה – בסוכות לפני עשר שנים, זכיתי לחוות אירוע בלתי נשכח; הופעה של אהוד בנאי עם הרב מנחם פורמן זצ"ל. הרב פורמן כבר היה חולה מאוד, פחות מחצי שנה טרם פטירתו. הוא לבש בגדים לבנים, חבש שטריימל לבן, פניו זרחו, עיניו נצצו והחיוך לא מש מפיו. הקהל כולו ידע שזו הפעם האחרונה שהוא פוגש בו. המופע היה במסגרת כנס "הקהל" באפעל.

עשר שנים בדיוק חלפו. בליל הושענא רבה נערכה הופעה של אהוד בנאי ושיבי פרומן, בנו של הרב, בפארק קצרין העתיקה. בין שיר לשיר שיבי דיבר דברים שברוח, דברי תורה, חסידות וקבלה, דברים על סוכות וסיפורים על עצמו ועל משפחתו. לא תמיד התחברתי למסרים שלו; היה בהם יותר מדי "שנטי", מסרים של הרפיה, השונים מן האקטיביזם הפעלתני שאני דוגל בו, אבל היה מעניין להאזין לו ובעיקר נהניתי מסיפוריו. אהוד בנאי הגדיר את דבריו של שיבי "דברי שירה". כמובן שנהניתי מאוד משירתו של אהוד בנאי, חמוש בגיטרה ומפוחית. הוא שר את מיטב הקלסיקות שלו; "יוצא לאור", "דוד ושאול", "זמנך עבר", "דממה דקה", "כולם יודעים", "בלוז כנעני", "ענה לי", "אל תפחד" ואחרים.

ההופעה החלה בחצות. התכנסנו שעתיים קודם לכן ללימוד, בהנחיית חבריי בינה פבזנר ואיתן מור יוסף. לאחר פתיחה שלהם התפצלנו למעגלי לימוד. הלימוד עסק בסוגיית הארעי והקבע.

מאות מתושבי הגולן והסביבה (מה פירוש "והסביבה"? היו שם גם מאיזה חור אי שם בדרום הרחוק, שנקרא תל אביב. אבל בעיקר מאזור קריית שמונה, יסוד המעלה, חצור וטבריה) השתתפו באירוע. להפתעתנו, רובם הגיעו מוקדם להשתתף בלימוד. הרבה יותר מכפי ששיערנו.

היה ערב משמעותי ומהנה.

* נתיב הגבורה – מרכז סיור ולימוד קשת יהונתן, במושב קשת שבגולן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן), פיתח מיזם חדש – נתיב הגבורה. נתיב הגבורה מאגד 15 תחנות מדרום הגולן ועד החרמון, המספרות יחד את סיפורה השלם של מלחמת יום הכיפורים בגולן ושל גבורת לוחמי צה"ל במהלכה.

במסגרת כנס וודק השנתי, לזכרו של יהונתן וודק, מט"ק בחטיבה 188 שנפל במלחמת יום הכיפורים, ועל שמו נקרא מרכז קשת יהונתן, נערך אירוע חנוכת הנתיב. בין המשתתפים באירוע היו ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, אלוף (מיל') יוסי פלד, מח"ט 188 אל"מ רועי סבירסקי ויו"ר עמותת חטיבה 679 סא"ל (מיל') חיים דנון, ששירת במלחמה כמג"ד בחטיבה ולאחר מכן כסמח"ט ובני משפחת וודק.

          * ביד הלשון

שומר אחי – פעמים רבות הבעתי את הערכתי העמוקה לארגון "השומר החדש" ולפעולותיו למען החקלאות בישראל, לחינוך לחקלאות, התיישבות וציונות ולשמירה על השטחים החקלאיים מפני הטרור החקלאי המשתולל ואוזלת היד של ממשלות ישראל.

ארגון "השומר החדש" נוסד ב-2007 והוא נושא את שמו של ארגון "השומר", ארגון הביטחון הציוני הראשון, המשכו של ארגון "בר גיורא".

על חולצות "השומר החדש" מופיע הכיתוב המקסים: "שומר אחי" ו"שומרת אחותי". הכיתוב הזה הוא תמצית ערך הערבות ההדדית, הערך החשוב ביותר ביהדות.

הסיסמה הזאת מתכתבת עם פרשת השבוע, פרשת "בראשית". הפרשה עוסקת בבריאת העולם, אדם וחווה והגירוש מגן עדן וברצח הראשון – רצח הבל בידי קין אחיו. כשאלוהים שואל את קין "איה הבל אחיך", הוא נענה בשאלה רטורית: "השומר אחי אנוכי?!". איזה מסר ציני של ניכור אנושי טמון במילים הללו. "השומר החדש" ממיר את "תשובתו" של קין, בתשובה חלופית, המבטאת מסר הפוך; מסר של אחווה, אחריות וערבות הדדית: "כן, שומר אחי, אנוכי! כן, שומרת אחותי, אנוכי!"

הארגון החשאי "בר גיורא" נוסד בשמחת תורה, בשנת 1907. הוא הפך לארגון "השומר", ארגון גדול יותר ולגאלי, בשביעי של פסח שנת 1909.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.10.22

* בעד ההסכם – אני בעד ההסכם עם לבנון על סימון המים הכלכליים של ישראל.

השאלה שצריכה לעמוד לנגד עינינו אינה האם ההסכם טוב יותר מהמצב האידיאלי, כלומר מעמדת הפתיחה של ישראל בתהליך, אלא האם נכון להגיע לפשרה. לעולם, פשרה אינה זהה לעמדה המקורית. לעולם, כל הסכם יטמון בחובו פשרות. ולכן, תמיד ניתן יהיה לבקר כל הסכם ולהצביע על הפער בינו לבין עמדת הפתיחה, ולהתנגד לו בשל הפער שתמיד אפשר להציגו כ"כניעה". השאלה היא, האם הפשרה עדיפה על העדר הסכם.

יש בהסכם יתרונות טריטוריאליים, ביטחוניים וכלכליים. אין בו עקירת יישובים, ויתור על ריבונות או נסיגה משטחי מולדת. יש בו הכרה בגבול ימי שישראל קבעה באורח חד-צדדי. אני משוכנע שהמחיר הכלכלי של הוויתור, קיים רק בהשוואה לפנטזיה כלכלית, כי האלטרנטיבה הייתה מצב שבו לא אנחנו ולא הלבנונים היינו נהנים משדה הגז, ואולי גם לא מכריש. בזכות ההסכם – גם הם וגם אנו נהנה מהפירות הכלכליים. כוחו של חיזבאללה יפגע כתוצאה מההסכם, והצהרות הניצחון שלו נובעות מחולשה, הרי מלכתחילה חיזבאללה נגד כל הסכם עם ישראל. מדוע הם מצהירים הכרזות ניצחון? כי אחרת הם יצטרכו להסביר מדוע אינם פותחים במלחמה כדי למנוע את ההסכם. הם זקוקים להפגנת הניצחון, כפי שהם, חמאס ושות' חוגגים ניצחון גם מכל תבוסה צבאית שלהם.

הנקודה המדאיגה (אך לאו דווקא בהסכם, אלא במציאות הכללית מול חיזבאללה), היא שאלת ההרתעה. כאן צריך להודות, שעם או בלי ההסכם, נוצרה הרתעה הדדית בין חיזבאללה לביננו. יש לכך יתרונות – כבר 16 שנים הגבול שדימם במשך ארבעים שנה, וכל מה שניסינו – מבצעים, מלחמות, הסכם שלום עם לבנון (שמשום מה נשכח), נסיגות בתוך לבנון ונסיגה מלבנון; שום דבר לא שינה את המציאות. המכה שחיזבאללה חטף במלחמת לבנון השניה, יצרה הרתעה שהביאה ל-16 השנים השקטות ביותר בגבול. מצד שני, אכן, ההרתעה היא הדדית. אנו יודעים מה המחיר של מלחמה עם חיזבאללה, והוא כבד ביותר. זה מלכוד אמתי. השאלה היא מה עושים אתו. האם עלינו לשאוף למלחמה ולשלם את המחיר כדי להביס את חיזבאללה ולעצור את המשך התחזקותה? לעתים זה הדבר הנכון. השאלה היא האם הפער בין ההסכם לבין עמדת הפתיחה שלנו במו"מ הוא מחיר כה כבד, ששווה להילחם עליו? אני משוכנע שלא. עובדה זו, כשלעצמה, אינה סיבה לחתום על ההסכם. לדעתי נכון לחתום עליו כי הוא טוב לישראל. ההסכם מוסיף להרתעה ההדדית גם צד חיובי של win-win כלכלי. בצד של לבנון, היתרון הכלכלי (בתקווה שאכן יימצא גז בכמויות המצופות בשדה), הוא יתרון קיומי, הישרדותי, ויצירת מצב שבאמת יש לאויב מה להפסיד היא יתרון לישראל. ולכן, הוא מחזק את ההרתעה הישראלית. מניעת מלחמה צריכה להיות תמיד לנגד עיניה של כל ממשלה אחראית. ובנושא הזה אני חייב לשבח את נתניהו, שבכל ממשלותיו, (והרי בהן הוא לא היה תלוי בבן גביר), מניעת מלחמה עמדה לנגד עיניו. לא תמיד זה היה נכון. לעתים, הגישה הזאת שיתקה את ישראל ופגעה בביטחונה, כמו למשל בהבלגה על טרור ההצתות. אבל עדיף ראש ממשלה זהיר על ראש ממשלה קל דעת ושש לקרב. במקרה הזה, מדובר בהסכם טוב כשלעצמו, וסיכון ישראל במלחמה מיותרת אם הוא לא ייחתם, הוא צעד לא אחראי. אגב, להערכתי אי חתימה על הסכם לא תביא למלחמה, אבל בטבלת היתרונות והחסרונות יש לקחת בחשבון גם את סכנת המלחמה, ובמקרה הזה גם ללא החשש הזה, היתרונות גוברים על החסרונות. 

כמובן, שיש להמשיך גם אחרי חתימת ההסכם, את המב"מ נגד התבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ונגד התחמשותה של חיזבאללה בלבנון. יש למב"מ הישגים גדולים, ובשנה האחרונה ישראל העמיקה והגבירה את המב"מ ואת הישגיו.

אני בעד ההסכם, אבל נגד התנהלות הממשלה, שעוקפת את הכנסת בצעד לא דמוקרטי.

* עלבון לאינטליגנציה – הטיעונים, או התירוצים, בהם נימק לפיד את התנגדותו להצבעה בכנסת על ההסכם עם לבנון (על פי ynet), הם עלבון לאינטליגנציה.

נימוק אחד היה שאי אפשר להביא את ההסכם לאישור הכנסת כיוון שהיא כבר התפזרה. זה קשקוש. האם אין היום לישראל פרלמנט עד הודעה חדשה? נכון, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. ולא נהוג להביא לכנסת שהתפזרה החלטות מן הסוג הזה. אך לא כיוון שהכנסת התפזרה, אלא כיוון שלא מקובל לקבל החלטות כאלו לפני בחירות. אם לפיד החליט לחתום על ההסכם לפני בחירות, בשל חלון הזדמנויות צר, יתכבד ויביא את ההחלטה לאישור הכנסת. אגב, היועמ"שית אמרה את ההיפך הגמור. לא זו בלבד שהיא אמרה שאפשר להביא את ההסכם להצבעה, היא אף המליצה לנהוג כך. 

הנימוק השני הוא שהכנסת אינה יכולה להצביע על הנושא, כי חבריה אינם בקיאים בו. זה נכון. לכן, על לפיד לדאוג שחברי הכנסת יהיו בקיאים בפרטי ההסכם. או לכל הפחות, שתהיה להם האפשרות להיות בקיאים בהסכם. האם הממשלה שמגישה לאישור הכנסת את תקציב המדינה, משוכנעת שכל חברי הכנסת בקיאים בכל פרטי התקציב? שאלה רטורית, כמובן. חברי הכנסת יהיו בקיאים בהסכם כפי שהיו בקיאים בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים, בהסכמי אוסלו ובהסכמי אברהם. זו טענה עוקפת דמוקרטיה פרלמנטרית.

אני מזדהה עם כל מילה שיו"ר האופוזיציה לפיד היה אומר על ראש הממשלה נתניהו אילו נהג כמותו.

והרי התחזית: להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. וכך גם תתקיים הצבעה בכנסת שבה לפיד אינו רוצה, והוא גם יתבזה בפסיקת בג"ץ נגדו, ערב הבחירות. ואם בג"ץ אכן יפסוק כפי שאני מעריך – תהיה זו לדעתי פסיקה נכונה, למרות שבדרך כלל איני חסיד של אקטיביזם שיפוטי, כיוון שכאן מדובר בהחלטה שנועדה לאזן בין הרשויות ולבלום ניסיון של הרשות המבצעת להחליש את הרשות המחוקקת.

* התקדימים – הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה ב-1974, הסדר הביניים עם מצרים ב-1975, הסכם קמפ-דיוויד ב-1978, הסכם השלום עם מצרים ב-1979, הסכם השלום עם לבנון ב-1983, הסכם אוסלו א' ב-1993, הסכם השלום עם ירדן ב-1994, הסכם אוסלו ב' ב-1995, הסכם חברון ב-1997, הסכם וואי ב-1998, הסכמי אברהם ב-2020 – כולם הובאו לכנסת, למרות שהחוק המפורש אינו מחייב זאת. כל כך הרבה תקדימים לאורך חמישים שנה, בלי אף סטיה אחת, יוצרים מציאות משפטית חזקה לא פחות מחוק, ולכן להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את החוק לאישור הכנסת.

יש לחוקק חוק, המחייב להביא כל הסכם בינלאומי לאישור הכנסת. אסור להשאיר בנושא הזה שיקול דעת לראשי ממשלה. החוק יגדיר איזה סוג של הסכמים יש לאשר בוועדת חו"ב ואיזה – במליאה. ברור שהסכמים עם מדינות אויב או הסכמים שנוגעים לקביעת גבולותיה של ישראל, יחייבו הצבעה במליאה.

* גאונות מדינית – אילו נתניהו חתם על ההסכם עם לבנון, והוא היה יותר ממאושר לחתום על ההסכם, כל המדקלמים את "ביקורתו" השקרית, היו מציגים את ההישג המדיני הכביר כעדות לגאונותו המדינית של המנהיג האהוב.

הנימוק האמתי היחיד של מתנגדי ההסכם, הוא שהאיש שחתם עליו אינו נתניהו.

* מרב מיכאלי לא מרוכזת – בציוץ של מרב מיכאלי בנוגע להסכם עם לבנון, היא כתבה בין השאר: "אנחנו נעקוב מקרוב לאן יילך הכסף, כך שיגיע לבנק המרכזי של לבנון ונפעל לוודא באמצעות שותפינו הבינ"ל שהוא יושקע בתשתיות לטובת אזרחי לבנון".

דומני שמרב מיכאלי לא הייתה מרוכזת בעת הציוץ, וכך היא כתבה בשפה פטריאכלית-פרימיטיבית, חזירית-שוביניסטית, מיזוגינית מדירת נשים. "שותפינו" – ומה עם שותפותינו? "אזרחי לבנון" – ומה עם אזרחיות לבנון? להן אנחנו לא דואגות ודואגים?

* חזרה לדרך רבין – מרב מיכאלי בראיון לוויינט: "מפלגת העבודה היא היחידה החוזרת לדרך רבין".

שאלה לי למרב מיכאלי. האם את מציעה לחזור לדרך הזאת? "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

את הדברים האלה אמר רבין בנאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח. היה זה נאום פרוגרמטי שבו הציג לראשונה בפני הכנסת והעם את משנתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע. זו דרכו של רבין. האם זו דרכה של מרב מיכאלי?

* הזדמנות לגזור קופון – הסכסוך בין ארה"ב לסעודיה רע לישראל, כי הוא עלול לחבל בקואליציה האנטי איראנית ובתהליך הנורמליזציה האטי הנרקם בין ישראל לסעודיה. מצד שני, הסכסוך עשוי להיות גם הזדמנות לישראל; היא יכולה לתווך בין הצדדים, ולגזור בכך קופון מדיני.

* הכרה בריבונותנו בבתי הקונגרס – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן, בהצהרתו ההיסטורית של טראמפ, היא הישג גדול למדינת ישראל. כך גם העובדה שממשל ביידן ממשיך את המדיניות הזאת.

אולם עדין, ההכרה היא רק בצו נשיאותי. אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי אחר. האינטרס הישראלי הוא לעגן את ההכרה בחקיקה של בתי הקונגרס. לשם כך יש צורך בתמיכה של שתי המפלגות, ואני מאמין שהדבר אפשרי בהחלט וניתן להעביר החלטה כזו ברוב גדול.

יש לראות במהלך כזה יעד מדיני חשוב של מדינת ישראל.

* החשיבות בריבוי ערוצים – כאשר קראתי את הידיעה על כך שנמנעה כניסתו של צוות ערוץ 14 למסיבת העיתונאים על ההסכם עם לבנון, קיבלתי אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא האמנתי שהיא נכונה. מצד שני, אם היא נכונה – זו שערוריה. כלל אין זה משנה מה דעתי על הערוץ; יש חשיבות רבה בריבוי ערוצים, שיבטאו את העמדות השונות ויש לתת להם את מלוא השירות ובוודאי את ההשתתפות במסיבת עיתונאים חשובה. לכן אני גם נגד כל הקולות, מצד יש עתיד, להגביל את הערוץ (שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית דחה בצדק), בטיעונים פורמליסטיים. בדיוק כפי שהתנגדתי לניסיון של הליכוד לפגוע ב-דמוקרטTV, ל"חוק ישראל היום" ולניסיונות לסגור את ערוץ 7.

כפי שהנחתי, התברר שהטענה הייתה שקר. עוד שקר תעמולתי, של תעשיית השקרים וההסתה שאותה משרת ערוץ 14.

* בדרכי אביו – לאחר הבחירות לכנסת ה-11, ב-1984, שבהן "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג זימן להתייעצויות את נציגי כל הסיעות זולת סיעת "כך" הכהניסטית. הוא הסביר, שהחוק מדבר על הזמנת "נציגי סיעות" ולא "נציגי הסיעות", ואין בכוונתו לתת לגיטימציה לכהנא בהזמנתו למשכן הנשיא. הוא לבטח לא רצה ללחוץ את ידו. וכמובן שלא עניין אותו לשמוע מה יש לגזען הזה לומר.

מבחינה מוסרית, ראוי שהנשיא יצחק הרצוג ילך בדרכי אביו. אולם למרבה הצער, מבחינה פוליטית זה לא מעשי. נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק ובמצב שנוצר, שבו הכהניסטים ועוזריהם – על פי כל הסקרים יהיו סיעה דו-ספרתית וכאשר הם משחקים תפקיד משמעותי ביותר במשחק הקואליציוני, זהו מצב אחר. אז, כהנא היה סיעת יחיד, ואף מפלגה בכנסת לא ראתה בו שותף לגיטימי לקואליציה כלשהי, וצעדו של ח' הרצוג נהנה מקונצנזוס מלא. היום זה בלתי אפשרי, למרבה הצער.

אולם יש לקוות שיצחק הרצוג ילך בדרכי אביו במובן אחר. באותן בחירות, חיים הרצוג הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה נראה דמיוני בשיא העימות על מלחמת לבנון וכאשר המערך התחייב לא להקים בשום אופן ממשלת אחדות. אך הרצוג התעקש, לא ויתר, לחץ והיה לו תפקיד משמעותי בהכרעת הצדדים על הקמת הממשלה (גם במחיר פירוק המערך – פרישת מפ"ם ויוסי שריד).

כאז, כן עתה, ממשלת אחדות היא צו השעה. יש לקוות שיצחק הרצוג ינהג כאביו ויעשה כל שלאל ידו כדי להקים ממשלת אחדות לאומית. ולו כדי שלא תהיה ממשלה עם הכהניסטים (ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת בכל מקרה לא תקום, אך עקרונית, גם הם פסולי חיתון, בדיוק כמו הכהניסטים).

* הפקרת נשק – קצין הכנסת, שהפקיר נשק בידיו של השור המועד בן-גביר – מופקר. הוא לא ראוי לתפקידו.

* בן גביריזם – נתקלתי בסיסמה כהניסטית ילדותית ומטופשת: "היה גביר לאחיך ובן גביר לאויביך".

בן גביריזם: היה ברוך גולדשטיין לאויביך ויגאל עמיר לאחיך.

* מילה טובה על בן גביר – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על בן גביר, הוא הסיכוי שאולי אולי הוא "שמפניה".

* הבחירה שלי – בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי. המאבק כעת הוא על דמותה של ישראל ועל היותה מדינת חוק שהצדק והמשפט הם נר לרגליה. יש לעשות הכל כדי למנוע חלילה ממשלת 61 של בן גביר ונתניהו. מבין המפלגות שבגוש השינוי, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. חצי מהח"כים הם אנשי תקווה חדשה ומתן כהנא, שעמדותיהם המדיניות קרובות מאוד לשלי. גם עמדותיהם של חילי טרופר וטמנו שטה אינן רחוקות משלי. בנושא החברתי הכלכלי, ח"כים במחנה הממלכתי כחילי טרופר, מיכאל ביטון ואלון שוסטר קרובים להשקפתי ומייצגים אותי. המסר הממלכתי של המחנה הממלכתי, שחילי טרופר מייצג אותו בצורה הטובה ביותר, הוא המסר שלי. מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, אני חש קרוב יותר לגנץ מאשר ללפיד (כמובן השלישי אינו אופציה) ובאופן כללי אני מעריך אותו; הוא ענייני, ממלכתי, מאחד, ביטחוניסט. איני יכול לומר שהמחנה הממלכתי מבטא בדיוק את עמדותיי, אולם מכל המפלגות, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. 

אני מקווה שתקום ממשלת אחדות לאומית. אין היום אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו, אבל אני מקווה שאחרי הבחירות שני הצדדים יירדו מהעצים הגבוהים שעליהם הם טיפסו ותקום ממשלת אחדות.

* הקלקול – הקלקול השני בחוקה האמריקאית ביצע טבח נוסף, הפעם באמצעות ילד בן 15. זה הטבח ה-25 של הקלקול השני מתחילת השנה.

* הזזת חביות – אחד הסיפורים המיתולוגיים בתולדות ההתיישבות בגולן, מספר את סיפור קביעת הגבול בקוניטרה בהסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך המו"מ על ההסכם, הגיעה ליהודה הראל הדלפה, שממשלת ישראל מוכנה לסגת מקוניטרה, בניגוד לעמדתה עד אותו שלב במו"מ, שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בעומק סוריה ("המובלעת הסורית") עד לקו הסגול – הקו שסומן לאחר מלחמת ששת הימים. בתוך ימים, הוקם יישוב בלתי לגאלי בקוניטרה – קשת (תרגום לעברית של קוניטרה). כיוון שהמו"מ התנהל תחת אש – מלחמת ההתשה עם סוריה בחודשים שלאחר מלחמת יו"כ, המתיישבים ישבו בבונקר. למרבה הצער, הקמת היישוב לא עצרה את ההסכם על הנסיגה (אם כי יש לציין, לזכותה של גולדה מאיר, שניהלה בתבונה ובנחישות את המו"מ, שבהסכם הזה ישראל קיבלה כמעט את כל דרישותיה וסוריה לא קיבלה כמעט דבר מדרישותיה). הוחלט על הנסיגה מקוניטרה. משקיפי האו"ם סימנו את תוואי הגבול בחביות. בשעת לילה, הזיזו המתיישבים את החביות כמה מאות מטרים מזרחה, כך שהבונקר של קשת נשאר בשטח ישראל. וזה הגבול עד היום – חלק מקוניטרה, כמו למשל המפקדה הסורית של האזור (שבה צולמה הסידרה התיעודית על אלי כהן), נשאר בידי ישראל. קשת עברה לנקודת הקבע סמוך להר טליה – היישוב הראשון במרכז הגולן.

מסתבר, שהפטנט הזה של הזזת חביות, אינו פטנט שלנו בלבד. גם אויבינו עשו תרגילים כאלה, אם כי לפחות בשני המקרים שיתוארו להלן, ישראל עלתה על כך בזמן. ב-1951, התלוננו המצרים בפני משקיפי האו"ם שצה"ל עורך סיורים בתוך שטח מצרים באזור ניצנה. צוות של אגף המדידות, בראשות ציון שתרוג, הוכיח שהמצרים הזיזו את החביות והשטח שצה"ל סייר בו הוא שטח ישראלי. במהלך המדידות, נמנעה תקרית בנשק חם. כאשר שתרוג וצוותו מדדו בשטח הישראלי שנגזל, ביקשו משקיפי האו"ם לעצור אותם, בטענה שהם חצו את הגבול. כוח צה"ל שאיבטח את המודדים איים בנשק על משקיפי האו"ם והמדידה נמשכה. הוכח שהמצרים הזיזו את הסימון, והשטח חזר לידי ישראל. מקרה דומה היה בתחילת שנות ה-60, כאשר הירדנים הזיזו את סימון קו שביתת הנשק ממקומו באזור להבים. נערכה מדידה משותפת של שני הצדדים, שבה ציון שתרוג ייצג את ישראל, וגם כאן הוחזר הגבול לקדמותו.

ציון שתרוג הלך החודש לעולמו, בגיל 94. סיפור חייו המרתק מופיע במדור המצוין של עופר אדרת ב"הארץ" –  "אחרי מות". שתרוג נולד בתוניס, בנעוריו היה פעיל ציוני ומפקד קן בית"ר בתוניס. הוא נפצע בהפצצה בתוניס במלחמת העולם השניה. לאחר מכן עבר לצרפת והיה פעיל בהעפלה ובהברחת נשק לישראל. עלה לארץ במלחמת השחרור והשתתף בה כלוחם בחטיבת גבעתי. כל חייו הבוגרים הוא פעל באגף המדידות, לצרכי הקמת יישובים חדשים, סימון תוואי המוביל הארצי וסימון גבולותיה של ישראל, וכמה פעמים סיכן את חייו בפעילות זאת. הוא החל את דרכו כמודד מן המניין, והתקדם עד תפקיד מנכ"ל האגף, ששינה את שמו למרכז למיפוי ישראל. יהי זכרו ברוך!

* מדינת היהודים היהודית – מתוך מאמרו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "… קשה שלא להיזכר בשורה של אלתרמן על הנערה והנער, שעל השאלה 'מי אתם?' הם עונים: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'. מדינת היהודים? לא עוד. כבר מזמן לא. השם הנכון והברור 'מדינת היהודים' שהרצל נתן לה ואלתרמן השתמש בו, נעשה 'מדינה יהודית' עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". רוצה לומר, שהרצל רצה מדינה שטכנית תהיה המדינה שיגורו בה היהודים, אבל לא יהיה לה תוכן יהודי, זה מה שגם אלתרמן רצה, אבל הימין המתנחלי הפך אותה למשהו אחר, שלא היה ביסודותיה, ל"מדינה יהודית" כלומר מדינה עם תוכן יהודי.

הבה נעמת את דבריו של שלו עם העובדות ההיסטוריות. שמו המקורי של הספר שכתב הרצל לא היה "מדינת היהודים", אלא "דער יודנשטאט", "Der Judenstaat". הספר נכתב בגרמנית. את המילה "דער יודנשטאט" ניתן לתרגם כ"מדינת היהודים" וכ"המדינה היהודית". הסופר והמתרגם מיכל ברקוביץ', הראשון שתרגם לעברית את הספר, העניק לו את השם "מדינת היהודים". אילו תרגם אותו ל"המדינה היהודית", לא היה בכך כדי לשנות דבר וחצי דבר בתוכן הספר. הסופר והעיתונאי היהודי יצחק פרנהוף, פרסם בעברית ספר בשנה שבה יצא לאור "מדינת היהודים" (1896) והשם העברי שהוא העניק לספר היה "מדינת ישראל".

המסמך המכונן המגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

כל מי שבקיא בכתביו של אלתרמן, יגחך לשמע טענה שהוא התנכר לרעיון של "מדינה יהודית, עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". ההיפך הוא הנכון. והרצל? בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, ב-29 באוגוסט 1897, אמר הרצל: "אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים".

כיוון שמאיר שלו אינו בּוּר, סביר להניח שהוא כתב את הדברים מתוך מודעות למופרכותן, מתוך הנחה, אולי נכונה, שקוראיו בורים, ויקנו את המסר.

לא זו בלבד שאין שום סתירה בין "מדינת היהודים" לבין "המדינה היהודית", אלא שאין כל הפרדה בין המושגים. אין, לא יכולה להיות ולא תתקיים מדינת יהודים, אם לא תהיה יהודית בתוכנה ובמהותה, בדיוק כפי שלא תתכן מדינה יהודית, שלא תהיה מדינתם של היהודים. מהו התוכן היהודי הזה? על כך אפשר להתווכח ולדון לאורך דורות, כמחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. עצם הדיון על מהותה ותוכנה היהודי של המדינה, הוא כשלעצמו מגלם את המדינה היהודית. אולם ניכור ליהדות, הוא כפירה בעיקר הציונות.

          * ביד הלשון

רימון בתוך עליו – שלומית, זו שבונה סוכה, דואגת לשים בסוכה את ארבעת המינים.

היא לא תשכח לשים

לולב והדסים

ענף של ערבה ירוק

רימון בתוך עליו

וכל פירות הסתיו

עם ריח בוסתנים רחוק.

אז מה היה לנו שם? לולב – יש. הדס – יש. ערבה – יש. אתרוג? אופס. איפה האתרוג?

אין אתרוג. יש רימון. מה פתאום רימון?

אין מצב שנעמי שמר לא ידעה שהרימון אינו אחד מארבעת המינים.

יש כמובן חירות המשורר, אבל גם לחירות המשורר צריכה להיות סיבה. למשל – הצורך להתאים מילה למשקל ולחרוז. נעמי שמר דיברה על "רודנות החרוז". אבל במקרה הזה, המילה אתרוג משתלבת בשיר בדיוק כמו רימון.

הסיבה, אם כן, אחרת. ככל הידוע לי, נעמי שמר לא הסבירה זאת. אני, מכל מקום, לא מצאתי הסבר שלה.

פתרון אפשרי הוא מחלוקת סביב השאלה האם האתרוג הוא אותו פרי עץ הדר, עליו מדובר בתורה. מוצאו של האתרוג בדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. בין הממצאים הבוטניים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועבר הירדן נמצאו ונבדקו עשרות אלפי שרידי עצים. ביניהם זוהו עשרות מינים של עצים אך לא שרידי עץ אתרוג. יש חוקרים הטוענים, שהפרי הידוע בימינו בשם אתרוג, הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית, בעוד חוקרים אחרים סבורים שהוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא. יכול להיות שנעמי שמר בקיאה בסוגיה, ובחרה ברימון, שהוא ללא ספק פרי מהודר, מבחוץ ומבפנים, והוא משבעת המינים.

פתרון אחר קראתי באתר של נגה בן ישראל: "כל אחד מארבעת המינים מסמל משהו. לאחד יש טעם (המשול למעשים טובים), לשני ריח (המשול לתורה), לשלישי אין לא ולא זה ולאתרוג יש הכל. הוא מושלם. נעמי שמר/שלומית לא רוצה את מר מושלם בסוכתה".

ויש הסבר נוסף, שהוא נראה לי הנכון – נעמי שמר אהבה מאוד רימונים, ולכן החליטה לצ'פר את הרימון. חירות המשורר כבר אמרנו?

* אחרי שכתבתי את הפינה, התפרסם ב"מקור ראשון" מאמר של היוצר והזמר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, שהוא מדרש על השיר. הוא מתייחס גם לסוגיית הרימון בתוך עליו, ומדרשו קרוב לזה של נגה בן ישראל: "…כאן מופיעים ארבעת המינים (חוץ מהאתרוג, שהוחלף ברימון), שרומזים לנו ששלומית היא כולנו – הרי ארבעת המינים משולים לעם ישראל. אבל דווקא האתרוג – המין הנעלה ביותר, זה שיש לו גם טעם וגם ריח – גם תורה וגם מעשים טובים – לא משתתף בחגיגה. במקומו מופיע רימון, לא רימון ששלומית קנתה בסופר, אלא 'רימון בתוך עליו' – כזה שהיא קטפה בעצמה מהעץ. למה? במה חטא האתרוג?

התלמוד מספר על שתי הפעמים שבהם יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו ממחבואם במערה, שבה התחבאו מפחד הרומאים. בפעם הראשונה – אחרי 12 שנה, הם יצאו כאתרוגים: הם היו כל כך נעלים בפרישות ובלימוד התורה שלהם, שמבטם שרף את כל מה שהביטו עליו. מיד יצאה בת קול שהורתה להם לחזור למערה לשנה נוספת. כשיצאו שוב, ראו איכר עושה את דרכו חזרה לביתו מהשדה ובידיו שני צרורות של הדסים לשבת. כששאלו אותו למה שניים ענה להם: 'אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור' '. רשב"י אמר מיד לבנו – 'די לעולם אני ואתה'. כלומר: עם שיש בו יותר מדי אתרוגים לא יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו. עם של איכרים שמגדלים בעצמם את ה'רימון בתוך עליו' שלהם ולמרות שהתחספסו בחיי העולם הזה, עדיין זוכרים ושומרים את השבת – כן".

* "חדשות בן עזר"

חלוץ החלוצים

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר שחרור הגולן ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים, עלו חלוצי ההתיישבות בגולן לעליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן.

ובין החלוצים האלה – היה חלוץ החלוצים. האיש שהגיע ראשון לגולן. היה זה כרמל בר, רועה צאן בן 25 ממחניים, מרכז ענף הדיר בקיבוץ. הוא הגיע יום לפני האחרים. עד היום לא ברור לי אם הוא הגיע ב-13 ביולי או האחרים הגיעו ב-15 בו. מה שברור הוא, שאת היום והלילה הראשון הוא העביר בעליקה לבדו. בעצם… לא לגמרי לבדו. היו אתו כמה שודדי בקר מטובא. אך לכך עוד נחזור.

ברגע שבו הגיע כרמל לעליקה, הוא זכה בצדק לתואר שלעולם אי אפשר יהיה לקחת ממנו – ראשון המתיישבים בגולן.

במוצאי יום הכיפורים, הלך כרמל לעולמו. בן שמונים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

****

כרמל נולד ב-1942 ברומניה, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. הוריו והוא ברחו ברגל עד איטליה, ומשם עלו לארץ בספינת המעפילים "נגבה". הם נתפסו בידי הבריטים וגורשו לקפריסין. עלו ארצה ב-1948.

כרמל, לוחם צנחנים במילואים, היה בין משחררי הכותל במלחמת ששת הימים. עם שובו מן המלחמה לקיבוץ, פגשו אותו איתן סט מגדות ורפאל בן יהודה מדפנה, שהקימו את הגרעין שעלה לעליקה. והשאר – היסטוריה.

היוזמה הראשונית להתיישבות בגולן יצאה ממפגש פעילים מקיבוצי הגליל העליון, שנערך בקיבוץ גדות, פחות משבועיים אחרי המלחמה, שיוחד לשאלה כיצד להבטיח שהגולן יישאר בידי ישראל והסיוט של החיים מתחת לתותחי הסורים ייפסק סופית. הפתרון שעליו הוחלט היה הקמת התיישבות בגולן. איתן סט, חבר גדות, שהעלה את ההצעה, לקח על עצמו את הגשמתה.

על פי הצעת שר העבודה יגאל אלון, הוגדרה ההיאחזות בעליקה – מחנה עבודה לתפיסת הבקר הסורי הנטוש, המשוטט ברחבי הגולן. המטרה הייתה להסוות את המגמה ההתיישבותית, כדי לא לעורר התנגדות בעולם. אך הייתה לכך גם מטרה מעשית. אכן, היה צורך באיסוף הבקר, בין השאר כי היו מי שלא המתינו. הכוונה לשכנינו מטובא, שעלו לבזוז בקר. משרד החקלאות חשש מאוד מהעברת פרות לא מחוסנות לשטח הריבוני של ישראל. "מחנה העבודה" היה פתרון מצוין.

אותם בדואים, היו האנשים שבילו עם כרמל את הלילה הראשון בגולן. דורון בוגדנובסקי, שספד לכרמל בהלווייתו, סיפר: "את הלילה הראשון בעליקה כרמל בילה לבדו עם חבורת טובאנים בדואים שסיפרו לו איך גונבים כבשים מהדיר שלו במחניים".  

בראיון לגיליון המאה של "ארץ הגולן", ב-1985, סיפר כרמל לדניאלה שאול: "כבשנו מידם את ה'עבודה העברית' הראשונה בגולן".

ועוד מאותו ראיון: "לקחתי עמי לגולן סדין ובגדי חג. מהר מאוד התברר שאין כאן צורך לא בזה ולא באלה… לא היה לנו שום טקס עליה לקרקע, לא שום דגל, לא חריש ראשון ולא הכרזות. באנו-עלינו-ועשינו… האנשים שבאו היו מעשיים מאוד. מקורות פרנסה ותעסוקה לא חסרו. הגולן היה אזור לא מוכר וכל משרדי הממשלה ביקשו למפותו ולבצע בו סקרים. כך יצאנו לאינסוף סקרים. איתור מקורות מים, סוגי קרקע ונוספים – למרות שלאיש מאתנו לא היה כל מושג אקדמי או אחר בנושאים הללו. החברה להגנת הטבע הזמינה אצלנו גיזום יער אלונים במקום בו נמצאת היום מרום גולן וגם זו הייתה פרנסה. מקורות הכנסה נוספים היו באיסוף הבקר עבור צה"ל ומענק מיוחד של המועצה האזורית גליל עליון. חיינו טוב מאוד. מזרונים אספנו בשטח, כך גם כלי אוכל והיו לנו אוסף מרשים של כלי פורצלן וחרסינה מהמחנות הסוריים. היה לנו עדר כבשים – מידי בוקר שחטנו כבשה – לארוחת הצהריים כמובן. דברי מכולת הבאנו מראש פינה במכונית שכורה. היינו שם במשך תקופה עליזה בהחלט של שלושה חודשים… מעליקה עברנו לקוניטרה".

****

את כרמל הכרתי מימיי הראשונים בגולן. באותם ימים, בית האריזה "פירות גולן" (היום, האגף הגולני של "בראשית") היה מבוסס אך ורק על עבודה עצמית של חברי הקיבוצים והמושבים השותפים. וכך, יצאנו כולנו לתורנות בת שבועיים למיון תפוחים בפירות גולן.

מיון הפרי היה העבודה המשעממת ביותר שניתן לדמיין. יושבים יום עבודה שלם ליד סרט נע של תפוחים העוברים לנגד עינינו וממיינים את הפרי לגודל ולצבע. עיניים אלקטרוניות עוד לא היו אז. יום העבודה היה מלחמה עיקשת לא להירדם, לנסות לשמור על ערנות.

כרמל היה מנהל הייצור של פירות גולן. הוא היה אימת הממיינים. מנהל קשוח, עם דרישות גבוהות, שניצח ביד רמה על העבודה. למדנו להעריך אותו כסמל למוסר עבודה, כמופת של חריצות.

****

למעלה מחמישים שנה התמודד כרמל בגבורה עם מחלת הטרשת הנפוצה. ביום הכיפורים הכריעה אותו המחלה.

בבניין הגולן נחמתנו.  

* "שישי בגולן"