להשהות, להידבר, להסכים ולחוקק

ראיון עם אורי קלנר, ששבת רעב במאהל ההסכמות

במשך תשעה ימים, נערכה במאהל ההסכמות, מול בית המשפט העליון בירושלים, שביתת רעב, בקריאה להשהיית החקיקה ופתיחה בהידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה. עם עשרים וחמשת השובתים נמנה אוֹרי קלנר מרמת מגשימים, סגן ראש המועצה האזורית לשעבר, ששבת בארבעת הימים הראשונים.

"הכל החל בשיח שנערך במשך כשבועיים בקבוצה של בוגרי קורס מג"דים, שהשתתפתי בו לפני שש שנים", מספר אורי. "בשיח עלתה דאגה למצבה של המדינה, עקב הקרע החברתי שנוצר במחלוקת על הרפורמה. בשיח היה כל מנעד הדעות במחלוקת על הרפורמה, אך התגבשה הסכמה שהמתח והקרע המחריפים מסוכנים וחייבים להביא להשהיה".

– למה שביתת רעב, למה? (מתבקשת השאלה המיתולוגית מהמערכון של הגשש).

"חשבנו שצריך לעשות מעשה על מנת שהצדדים ידברו ביניהם. גיבשנו מסמך ודרכו הצטרפנו לקבוצה גדולה יותר, לאנשי מאהל ההסכמות בירושלים. לא חשבנו שאנחנו נשנה הכל, אבל רצינו להוסיף את המשקל שלנו באירוע הזה ולכוון את המהלך לשיח על הסכמות. מטרתנו היא להביא להכרה בכך שהמאחד רב על המפריד בעם ישראל. ולכן, יש לגרום לשיח שיתמקד סביב ה-80% של ההסכמות ולא סביב ה-20% שבמחלוקת".

מה הייתה הקריאה שלכם?

"להשהות, להידבר, להסכים ולחוקק. לגבש הסכמה כמה שיותר רחבה".

אנשים באו להזדהות אתכם?

"באו הרבה מאוד אנשים להזדהות. בערב ראש חודש צמו עמנו למעלה ממאה איש.

הגיעו למאהל, להזדהות עמנו, אנשים מכל הקצוות, מימין ומשמאל, תומכים נחרצים מאוד ברפורמה לצד תומכים נחרצים לא פחות".

מה הביא להפסקת השביתה?

"אחרי שראש הממשלה הודיע על השהיית החקיקה, הפסקנו את שביתת הרעב. הרי זו הייתה מטרתנו הראשונה.

אנו מקווים מאוד שההידברות תביא להסכמות רחבות. מאהל ההסכמות ממשיך לפעול, וללוות את מהלך ההידברות".

אורי סבור שאת השיח שנועד להביא להסכמות, יש לקיים לא רק בנושא אלא גם בנושאים אחרים השנויים במחלוקת, כדי לא לחזור למצב דומה סביב נושאים אחרים.

אסיים בנימה אישית. לפני 29 שנים, שבתתי רעב יחד עם 12 מחבריי, נגד נסיגה מהגולן. במשך 19 יום שתינו רק מים. האירוע הזה, שהיה אחד המרכזיים במאבק, הוא בעבורי אחד האירועים המכוננים בחיי. אני רואה בשביתת רעב את הדרך האצילית ביותר למאבק. אני חש סולידריות גם כלפי שובתי רעב שאינם בדעתי. קל וחומר במקרה הזה, שבו אני מזדהה בכל לבי עם מטרת השביתה.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏26.3.23

* הפסקת אש –תשומת הלב התקשורתית והציבורית מופנית מצד אחד למרוץ האיוולת של הממשלה שיכורת הכוח ואחוזת האמוק לקדם בכל מחיר את המהפכה המשטרית מכאן, ולמאבק האזרחי, מחאת דגלי הכחול-לבן, שיותר ויותר סוטה מן הדרך ויורדת לפסים שליליים של "שיבוש" החיים, הפרת חוק וסדר והחמור ביותר – סרבנות המונית, שהיא סכנה למדינת ישראל לא פחות מן המהפכה, מכאן.

מתחת לרדאר, יש גם פעולה אחרת, שבימים רגילים הייתה נקראת רבת משתתפים, כי נוטלים בה חלק אלפים רבים, אך היום זה מספר שולי יחסית למשתתפים בהפגנות נגד המהפכה. הכוונה היא לפעולה שעיקר מעייניה – מאבק נגד ההידרדרות לקרע ומלחמת אחים חלילה, לקידום הידברות והסכמות על פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. הרבה גופים עוסקים בכך. הזכרתי כבר את תנועת "הרבעון הרביעי" שלפעילות בה הצטרפתי, והיא אינה היחידה. כעת מרוכזת עיקר הפעילות ברוח זו במאהל ההסכמות בירושלים, ובלבו – שביתת הרעב למען ההסכמות. ביום חמישי האחרון, השתתפו חניכים ממדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה, באירוע של אלפי חניכי מכינות קדם צבאיות וכן חניכים בישיבות ואולפנות, תחת המסר הזה (לא יכולתי להשתתף באירוע).

אני מאמין שלטווח הארוך, מה שמגלם המאבק למען הסכמות וכל הפעילות להחלפת פוליטיקה של הכנעה המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית היום בפוליטיקה של הסכמות רחבות, היא המענה הראוי והנכון ולהערכתי הוא גם ינצח. בטווח הקצר, בתוך הרעש הנוכחי, קשה להבקיע את התודעה הציבורית במסרים מתונים של פיוס ופשרה.

אבל בשעת שריפה אי אפשר לעסוק רק בבניית הטווח הרחוק. כרגע, מתמקדת קואליציית מאהל ההסכמות בקריאה דחופה להפסקת אש. הפסקת אש בתקופת החגים והמועדים הקרבים והולכים. קואליציית מאהל ההסכמות מכנה את הפסקת האש "הפוגה", כמו ההפוגות במלחמת השחרור. הפוגה לתקופת החגים והמועדים, שבה תיעצר החקיקה ותיעצר המחאה. הפוגה שתוקדש להידברות אמת כדי להגיע להסכמות.

קואליציית מאהל ההסכמות כוללת את הארגונים הבאים: הקיבוץ הדתי, קולך – פורום נשים דתיות, דרך שירה בנקי, בינ"ה – הבית של היהדות הישראלית, תנועת תיקון, רבני ורבניות בית הלל, פנימה – פתרונות ישראליים, המדרשה התיכונית לבנות – אור תורה סטון, הקונגרס הישראלי, רשת הרבנות הישראלית, התנועה המסורתית, מיתרים ונאמני תורה ועבודה. אני משער שגופים נוספים יצטרפו לקואליציה הזאת.

הקואליציה פרסמה גילו דעת, שכותרתו: הפוגה עכשיו. כותרת המשנה: יוצאים להפוגה עד אחרי יום העצמאות – הפוגה בחקיקה והפוגה במחאות.

וכך נאמר בגילוי הדעת: "בשם החירות, כדי שנשב יחד לשולחן הסדר. בשם מי שחלמו ולא זכו לראות ולמען שורדי השואה, שחלמו מדינה יהודית. בשם הרעות והאחווה, עבור הנופלים וקדושת יום הזיכרון. בגלל המסע המשותף שלנו, בשביל שנחגוג יחד 75 שנות עצמאות.

… הפוגה סביב חג החירות וימי הלאום תאפשר לכולנו, בעד ונגד, להיזכר למה אנחנו כאן, שאנחנו אחים, שאין לנו ארץ אחרת ושצריך למצוא יחד את השביל המשותף ולהידבר. עוצרים את החקיקה, עוצרים את המחאה, יוצאים להפוגה".

האם הפוגה כזו אפשרית? המפתח היא בידי הממשלה. אם היא לא תעלה את חוק ההשתלטות על מינוי השופטים השבוע ותכריז על עצירת כל החקיקה הנוגעת למהפכה עד אחרי יום העצמאות, הפסקת האש אפשרית.

* שביתת רעב – אחד האירועים המכוננים של חיי היה שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. במשך 19 יום שתינו, חבריי ואני, רק מים. הייתה זו אחת הפעולות החשובות והמצליחות במאבקנו.

מאז, יש לי רגישות לשביתות רעב. אני רואה בהן צעד אצילי. וכעת אני חש הזדהות עם שובתי הרעב במאהל ההסכמות בירושלים, בקריאה להידברות ופשרה שתעצור את ההידרדרות לקרע נוראי בעם. אני מכיר אחדים מן השובתים והייתי בסוד השביתה כבר לפני כשבועיים. לצערי, עד כה אין לשביתתם הד ציבורי ותקשורתי, בניגוד לשביתתנו. אני מאמין שאם יתמידו, עשויה להיות להם השפעה משמעותית.

* הרגע שבו נולד מנהיג – צפיתי בנאומו של שר הביטחון יואב גלנט לאומה. ראיתי לנגד עיניי, בשידור חי, את הרגע שבו נולד מנהיג.

מנהיג אינו מי שנסחף כמו דג מת בזרם העכור של הבייס הליכודניקי.

מנהיג אינו מי שמחניף לבייס ומנסה לרצות אותו, לקראת הפריימריז הבאים.

מנהיג הוא מי שמעמיד את טובת האומה מעל האינטרס הפוליטי האישי שלו, מביט לציבור בעיניים ואומר את האמת. זה מה שעשה יואב גלנט.

ביום חמישי, לקראת נאומו שבוטל ברגע האחרון, הוא הספיק לטעום מן לינץ' של  דבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליב וחבר מרעיהם. אך הוא לא נרתע. הוא מוכן לשלם את המחיר, הוא דבק במצפונו, הוא אמר את האמת. אמת של מנהיג.

הסכמתי עם כל מילה בנאומו. גם עם דבריו הנחרצים נגד הסרבנות. גם עם דבריו על הצורך ברפורמה שתאזן את מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון. וכמובן עם קריאתו לעצור את בליץ החקיקה, למען ביטחון ישראל.

מה שחסר לי בנאומו, הוא אמירה מפורשת שהוא יצביע נגד חוק ההשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים. אך נראה לי שהוא נתן להבין למי שצריך להבין, שהוא לא ייתן ידו להמשך החקיקה.

* יש תמורה לאגרה – בבחירות 2015, נתתי את קולי לכולנו, בהנהגת משה כחלון. מס' 2 במפלגה היה יואב גלנט. כלפון ומפלגתו היו המבוגר האחראי שבלם ניסיונות לחוקק את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, לפרק את השידור הציבורי בישראל ועוד. היום, יש סיכוי שגלנט, גיבור ישראל, יעצור את טרפת המהפכה המשטרית.

גם אחרי 8 שנים נעים לי לחוש שיש תמורה לאגרה.

* המדריך של מדריכיי – יואב גלנט היה המדריך של מדריכיי בצופים. לא הכרתי אותו אישית, אבל הם העריצו אותו, את מנהיגותו. הבנתי שהכריזמה נשפכת ממנו.

לפחות שניים מהם הלכו בעקבותיו לשייטת 13.

אני זוכר ביקור שלו, במדי חיל הים, בבית הספר "בליך". חניכיו לשעבר, שהיו אז בכיתה י"ב, רצו אליו וכמעט נפלו לרגליו.

עקבתי בהערכה אחרי הקריירה הצבאית שלו. האמת היא שבשמונה שנותיו בפוליטיקה, לא התרשמתי ממנו במיוחד.

הערב יצא מתוך גלנט הפוליטיקאי גלנט המנהיג.

* זה מול זה – בן גביר קרא לנתניהו לפטר את גלנט. הקריאה הזו כל כך סמלית.

גלנט, לוחם בקומנדו הימי שהתקדם עד תפקיד מפקד השייטת, מפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה" אדם שכמעט הגיע לתפקיד הרמטכ"ל. אדם שלאורך שנים רבות בילה חלק ניכר בזמנו מאחורי קווי האויב, לא אחת תחת אש. אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה, והערב שב ובאותה רוח הקרבה זינק על הרימון תוך נכונות להקריב את הקריירה הפוליטית שלו למען ביטחון ישראל.

ובן גביר? ראש כנופיה כהניסט עלוב. אדם שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק, הפריע לכוחות צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה ועם כוחות הביטחון  וארגן קבוצות עליה לרגל אל קברו המשוקץ של אלילו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין. האיש שהגבורה העילאית שגילה הייתה להגיע לסמל במכוניתו של ראש ממשלת ישראל ולנפנף בו מול כלי התקשורת ולהתרברב שבפעם הבאה נגיע אליו. והם הגיעו. שר כושל, שמתפאר בתואר הבומבסטי "השר לביטחון לאומי" אך בשלושה חודשים בעיקר נלחם במשטרה שאותה הוא מנסה להפוך למיליציה כהניסטית, וביטחון הפנים של ישראל מידרדר מיום ליום.

כשמעמידים זה מול זה את בן גביר ואת גלנט, אפשר להבין את השבר הקורע את החברה הישראלית.

* הפנטזיה [נכתב ביום חמישי, לאחר נאום רוה"מ] – הזינוק החד בכל מדדי הבורסה ביום חמישי אחה"צ, מעידים מצד אחד על השפל המוראלי שבו מצוי עם ישראל ומצד שני, על התקווה לכל נצנוץ של אור באפילה.

ולרגע, כאשר דומה היה שזהו יום המפנה מאז היום המר והנמהר שבו יריב לוין הרים את ידו הגסה על הדמוקרטיה הישראלית, האופטימיות גאתה.

רוב עם ישראל המתין בכיליון עיניים למסיבת העיתונאים של גלנט. וכאשר נודע שאחריה תהיה הצהרה של נתניהו, הייתה תקווה שהנה רגע המפנה.

מה הייתה הפנטנזיה שלי. לא, איני אומר שהערכתי שזה מה שיקרה, אבל פינטזתי שזה מה שיקרה.

פינטזתי, שיואב גלנט, לוחם עתיר קרבות, שגילה לאורך הקריירה הצבאית שלו אומץ לב צבאי למופת, יגלה סוף סוף אומץ לב אזרחי ופוליטי ויתגלה כמנהיג. ציפיתי שיקרא לעצירת המהפכה, ויבהיר שלא יצביע בעדה.

פינטזתי, שד"ר נתניהו, שכמעט שכחנו מקיומו, יגיח מתוך מיסטר ביבי ויכריז על הפסקת המהפכה ועל כניסה מיידית להידברות עם האופוזיציה על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה.

אך גלנט התקפל מול הלינץ' שעשו לו כל מיני קרעי דיסטלים למיניהם. ונתניהו עטף במלל של אחדות את החלטתו להמשיך במרוץ האיוולת; לדרדר את מדינת ישראל למשבר חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני החמור בתולדותיה.

מייאש.

ובכל זאת… אני עוד מצפה שגלנט לא אמר את המילה האחרונה. הרי הוא מבין את האסון הביטחוני אליו מוביל לוין וגרורתו נתניהו.

* ניגוד עניינים – ניגוד העניינים האמתי, הוא בעצם העובדה שממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים מובילה רפורמה (לצורך העניין אשתמש במונח המכובס "רפורמה" לתיאור המהפכה המשטרית) משפטית. לא כל שכן, כאשר זה המהלך החשוב והמרכזי ביותר שהממשלה מובילה, תוך הזנחה מופקרת של כל שאר תחומי חיינו.

השאלה האם ראש הממשלה עצמו מעורב באופן אישי במהלך משנית בעיניי, כיוון שבכל מקרה – הוא נושא באחריות.

לכן, לא התפעלתי מחוות דעתה, הקיצונית בעיניי, של היועמ"שית בנוגע לניגוד העניינים של נתניהו. יתר על כן, חשבתי שמוטב שנתניהו יהיה מעורב, כי בלא מעורבותו הנושא הוא באחריותו המוחלטת של יריב לוין, שהוא אידיאולוג קנאי של המהפכה המשפטית (בניגוד לנתניהו, שהשקפת עולמו מנוגדת אליה, הגם שמסיבות אישיות הוא מקווה להיבנות ממנה), ולבטח יכשיל כל פשרה.

אך הדעה הקובעת אינה דעתי, אלא חוות דעתה של היועמ"שית. היא המוסמכת על פי החוק לפרש את החוק וגם את פסיקות בג"ץ. פסיקותיה – מחייבות. היא המוסמכת לפרש את מהות הסכם ניגוד העניינים, שעל בסיסו דחה בית המשפט העליון ברוב של 11:0 את העתירות נגד יכולתו של נתניהו, בהיותו נאשם בפלילים, לכהן כראש הממשלה. הגורם היחיד שיכול לבטל או לשנות את חוות דעתה הוא בג"ץ.

חוות דעתה מחייבת, ופעולה בניגוד אליה היא עבירה על החוק. במדינת חוק, הכל שווים בפני החוק, גם הממשלה, גם ראש הממשלה. אין לו שום סמכות להפר חוק. ראש ממשלה שמפר בגלוי וביודעין את החוק, יאבד את הלגיטימיות של שלטונו. כשראש הממשלה מפר את החוק, הוא יוצר אנרכיה במדינה. איך אפשר לדרוש מאזרח כלשהו לכבד חוק כלשהו, כאשר ראש הממשלה מפר חוק?

האור היחיד בממשלה הרעה הזאת, הוא ההבנה שהיא מתפוררת ולא תחזיק מעמד עוד זמן רב.

* האם ראש הממשלה כפוף לחוק – אז אתם טוענים שחוות דעתה של היועמ"שית בנוגע לניגוד העניינים של נתניהו אינה מחייבת. אוקיי. אז חוות דעתו של מי, בנדון, מחייבת. של בג"ץ? למה מי הם השופטים שאף אחד לא בחר בהם בלה בלה בלה. או אולי נתניהו עצמו, הוא יהיה האיש המוסמך לפרש את ניגוד העניינים.

ובכלל, היתכן, בעיניכם, ניגוד עניינים לראש הממשלה? הרי הרוב בחר בו. אז מי יכול לומר לו שיש לו ניגוד עניינים כלשהו?

זו מהות המחלוקת. האם הממשלה וראש הממשלה כפופים לחוק.

שלטון החוק, השוויון בפני החוק – של ראש הממשלה כמו של אחרון האזרחים, והעובדה שהכל כפופים לחוק, זו מהותה של דמוקרטיה. "הרוב" אינו יכול לפטור את נבחריו מכפיפות לחוק.

* לב המחלוקת – כשצועקים "ביבי המלך" – מיטיבים לחדד את המחלוקת. אגב, איני רוצה לדמיין מיהו יורש העצר.

* להכרעת העם – המהפכה המשטרית היא שינוי מהפכני של כללי המשחק. אי אפשר לשנות את כללי המשחק בכפיה, באופן חד צדדי, ברוב קטן. את כללי המשחק יש לשנות בהסכמה רחבה. הסכמה כזו אינה יכולה להיות על מתווה רדיקלי כמו זה של המהפכה המשטרית. היא גם אינה יכולה להיות על הסדר הקיים. היא חייבת להיות פשרה. היום, אחרי מה שעברנו בחודשיים וחצי האחרונים והאמוציות שהצטברו, קשה יותר להגיע להסכמה, מכפי שניתן היה אילו מלכתחילה הייתה נערכת הידברות. אלא שהממשלה לא ניסתה להגיע להסכמות אלא להכניע. והתוצאה היא ריסוק העם והמדינה.

התייחסות הממשלה למתווה הרדיקלי כאל "סלע קיומנו", כאילו כל פשרה עליו היא "כניעה", קלעה אותנו למשבר שבו כמעט בלתי אפשרי להגיע להסכמה, בעוד המשך תהליך חקיקת המהפכה הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לכן, 7 דקות אחרי פרסום מתווה הנשיא, שהוא מתווה ראוי להסכמה לאומית רחבה – אם לא בקבלתו המלאה, לבטח כבסיס להידברות ולהסכמה, דחו אותו ראשי הקואליציה בגסות. וכך גם מצג השווא של "הריכוך" – הממשלה לקחה דווקא את הסעיף הרדיקלי ביותר, שהוא מה שעושה את הרפורמה למהפכה, הוא ה"ייהרג ובל יעבור" בעבור הציבור הענק שבעבורו המהפכה היא גזירה שאי אפשר לעמוד בה, ודווקא אותו היא הציגה כדבר שעליו לא מתפשרים. ושאר הסעיפים? הממשלה לא ויתרה עליהם אלא דחתה אותם לאחרי פסח.

ואף על פי כן, ולמרות הקושי, אני עדין מאמין שניתן להגיע למתווה מוסכם. אם נתניהו, שהסכים למתווה הנשיא ואח"כ התקפל לנוכח איומי ההתפטרות של הקנאי, שורף האסמים יריב לוין, יגלה מנהיגות לאומית אחראית, יעז לצאת נגד הבייס שלו, ויודיע על הפסקת החקיקה והחלפתה בהידברות – תהיה הידברות ואפשר להגיע להסכמה.

אך אם אי אפשר להגיע להסכמה ואין מנוס מהכרעה – הכרעה על שינוי כללי המשחק אינה יכולה להיות בהצבעה רגילה ברוב רגיל בכנסת. מן הראוי להביא אותה להכרעת העם במשאל עם. העם יידרש להכריע בין המהפכה המשטרית לבין מתווה הנשיא.

* ההתנדבות מחייבת – שוחחתי עם חבר קרוב; אדם שהמושג "מלח הארץ", כאילו נתפר על מידותיו. עד גיל ששים, בערך, הוא עשה מילואים – עשרות ימי מילואים בכל שנה, חרף העובדה שהוא היה תמיד בעומס עבודה עצום בתפקידיו האזרחיים. הוא עשה זאת מתוך תחושת אחריות ומחויבות אדירה, כמי שחש שמדינת ישראל מונחת על כתפיו. הוא עשה זאת במסירות, והשירות במילואים היה חלק מהותי באורח חייו. הוא אמר לי, בשיחתנו, שאילו היה היום במערך המילואים, היה מפסיק להתנדב.

דבריו עוררו בי צער רב. אני יודע שמדובר באדם שמעולם לא היה מעלה על דעתו סרבנות נוסח הסרבנות לשרת בלבנון או ביו"ש. והנה, גם הוא נפל. הוא חש שזו אינה המדינה שלמענה הוא התנדב שנים רבות כל כך. שמשהו מהותי נשבר.

השבתי לו, שאילו הייתי היום במערך המילואים, הייתי מכפיל את התנדבותי, חרף עמדתי, שאינה שונה משלו, על המהפכה המשטרית.

לצערי, אני נתקל בכל פינה בגישה הזאת, של אנשים המצדיקים את הסרבנות הזאת. דומני שרוב המילואימניקים שאיימו בסרבנות או בהפסקת התנדבות, קרובים יותר לפרופיל של חברי, מאשר לפרופיל של סרבני השרות בלבנון, ביו"ש או בהתנתקות.

סלידתם רבת השנים מן הסרבנות, והרצון שלהם שלא ידבק בהם כתם הסרבנות, מביא אותם להתנער מהמושג סרבנות ולהשתמש במושג אי-התנדבות. לטענתם, כיוון שאינם חייבים לשרת והם מתנדבים, אין המדובר בסרבנות. הם פשוט לא מתנדבים. גם אם אזרום עם הסמנטיקה הזאת, אני שולל מכל וכל את ההימנעות מהתנדבות.

בטרם אנמק זאת, אומר שהערכה עצומה בלבי לאותם אנשים, שבמשך עשרות שנים מתנדבים – בחלק מן היחידות למאה ימי מילואים בשנה. אנשים בגיל מתקדם, בעלי משפחות ואנשי קריירה, נותנים כל כך הרבה מזמנם להגנה על המולדת, תוך סיכון חייהם. אני בז מעומק נשמתי לשרת התעמולה, זו שמכנה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" אך מרשה לעצמה להגדיר את הטייסים הפועלים דרך קבע מעבר לקווי האויב, "לא ציונים", "לא פטריוטים" ו"נפולת של נמושות". מיהי, הכלומניקית הזאת, הנמושה הזאת, שתעז לנבוח כך? הרי עצם העובדה שהדבר הזה היא שר בממשלה, היא ביטוי להידרדרות הערכית והמוסרית של החברה הישראלית. או עמיתה, עוד כלומניק, עוכר התקשורת קרעי, ששלח אותם לעזאזל. הערכתי לאותם מילואימניקים גדולה מאוד. ודווקא מתוך אותה הערכה, אני מצר כל כך על צעדם.

מהי התנדבות? מתנדב הינו אדם שלקח בהתנדבות אחריות על דבר מסוים. מרגע שהוא התנדב, האחריות שלו מלאה. הוא אינו יכול לומר, שכיוון שהוא התנדב, לא בא לו היום למלא את תפקידו. "זכותי, התנדבתי". זה לא עובד כך. אני ממלא תפקידים רבים בהתנדבות, בחיי האזרחיים. אין כל הבדל, ולו קל שבקלים, בין המחויבות המוחלטת שלי לתחומים שבהם אני עוסק בהתנדבות לבין מחויבותי לעבודה.

מי שהתנדב למילואים – נושא בתפקיד. המחויבות שלו לתפקידו – מוחלטת. האחריות שלו על משימתו – מוחלטת. ההתנדבות מחייבת.  

אם צה"ל בונה חלק ממשימותיו על מערך המילואים – מי שהתנדב למערך, מחויב לו בדיוק כמו חייל סדיר. אחרת, אי אפשר לקיים את צה"ל. קשה להלין על מילואימניקים, שעה שרק אחוז אחד מן האזרחים משרת במילואים. ובכל זאת, האחריות המוטלת על האחוז האחד היא של מאה אחוזים. והאחריות מחייבת.

במידה מסוימת, גל "אי ההתנדבות" הנוכחי מסוכן וחמור יותר מהסרבנות בלבנון, ביו"ש או בהתנתקות. שם הייתה זו סרבנות, שבשום אופן איני מצדיק אותה, למלא משימה מסוימת המנוגדת למצפונו של הסרבן. אבל מי שלפי מקורות זרים הפציץ בשבוע שעבר בסוריה כדי למנוע התבססות איראנית לאורך גבולנו או כדי לסכל את מיזם דיוק הטילים של חיזבאללה – מזדהה בכל לבו עם המשימה. לא לבצע את המשימה שעמה אתה מזדהה בשל התנגדותך הפוליטית לממשלה או להחלטותיה? זה חמור מאוד. וזו פגיעה חמורה בביטחון ישראל.

הסיבה הנוספת לכך שהגל הזה חמור יותר, היא שאותם סרבנים היו קומץ. בוויכוחיי אתם, נהגתי להשתמש בצו הקטגורי של קאנט. מה יקרה, אמרתי, אם כל החיילים ינהגו כך? המדינה לא תוכל להתקיים. עכשיו זו כבר לא תאוריה.

הסרבנים ומפסיקי ההתנדבות, מעידים במעשיהם עד כמה השתרשה התרבות הביביסטית ועד כמה היא חלחלה גם לחריפים ביריביו. הזיהוי של המדינה עם נתניהו, היא אימוץ הדיבר הביביסטי "המדינה זה ביבי". אבל אינכם משרתים ב"צבא הוד מלכותו", אלא בצבא ההגנה לישראל. החוזה הבלתי כתוב שלכם אינו עם ראש הממשלה אלא עם כל אזרח וילד במדינה. כשהתחלתי את שירות המילואים שלי, שמעון פרס היה ראש הממשלה. לרגע לא חשתי שאני משרת את מדינתו של פרס, ואח"כ לא שירתתי את שמיר, רבין, נתניהו, ברק ושרון. ולכן, גם כאשר ממשלות ניסו להחריב את מפעל חיי, לנשל אותי מאדמתי, לעקור אותי מביתי ולמסור את הגולן לאויב הסורי, לא העליתי על דעתי לא ללכת למילואים ולא ויתרתי על יום מילואים אחד. זאת, כיוון שהיה לי ברור שאיני משרת את הממשלה, אלא את המדינה. שירתתי את מדינת ישראל, תחת דגל הלאום; הדגל שהוא גם סמל המחאה. ויש סתירה בין הנפת הדגל, לבין סרבנות.

* אל תחללו את קודשי האומה – ביום הזיכרון לחללי צה"ל אשתקד, נשלחו ביביריונים לחלל את טקסי הזיכרון ולהפריע לראש הממשלה נפתלי בנט ולשרי ממשלתו לשאת את דבריהם. היה זה מעשה מכוער, חילול הקודש במלוא מובן המילה.

חשש כבד בלבי, שהתופעה עלולה לחזור על עצמה גם עתה, הפעם מצד מתנגדיו של נתניהו, ואולי אף ביתר שאת. אם זה יקרה, יהיה זה מעשה מכוער באותה המידה, אותו חילול הקודש.

מבחינתי, אין שום הבדל בין הפרעה לבנט, ראש ממשלה שתמכתי בו והאמנתי בו, להפרעה לנתניהו, שאני מתנגד לו ואין לי אמון בו. בטקס יום הזיכרון, אין זה נאום בנט או נתניהו, אלא  נאום ראש הממשלה. וההפרעה לו אינה רק הפרעה לראש הממשלה. היא חבלה בטקס וחילול יום הזיכרון.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדוּשה הציונית, הישראלית. הם צריכים להיות מעל לכל מחלוקת. חייבים לשמור על קדושתם הממלכתית.

יש עוד למעלה מחודש עד המועדים הללו. כבר עתה, על מנהיגי האופוזיציה ועל מנהיגי המחאה לפעול בקרב המוחים כדי להבטיח שלא יחוללו קודשי האומה.

* כולם אחראים על הכל – כאשר אני קורא לעמיתיי למאבק במהפכה המשטרית לגלות אחריות לאומית במאבק, ובעיקר להימנע מסרבנות, אני נתקל פעמים רבות באמירה, שמי שנוהג בחוסר אחריות זו הממשלה, זה ראש הממשלה, מי שדרדרו אותנו למצב הזה וממשיכים לדהור לעבר התהום.

ברור שעיקר האחריות היא על הממשלה. הממשלה, כמנהיגות הלאומית, מחויבת להבטיח את שלום החברה ושלום המדינה וכאשר הממשלה פועלת בחוסר אחריות, כפי שהיא פועלת, היא נושאת באחריות לתוצאות פעולותיה.

אולם חוסר האחריות של נתניהו אינו מכשיר חוסר אחריות של אזרחים. איננו ילדים בגן והממשלה אינה גננת. כאזרחים מוטלת על כולנו, על כל אחד מאתנו, האחריות לשלומה של המדינה. איננו יכולים לתלות בחוסר האחריות של הממשלה את המעשים שלנו, כאילו אין לנו אחריות.

כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי הדגול עמנואל לוינס: "כולם אחראים על הכל, כלפי כולם, לפני כולם, ואני לפני אחרים".

* מהו פשר אחריות – כתב אברהם שלונסקי, מתוך "עלילות מיקי מהו":

וְעַכְשָׁיו אֱמוֹר לִי, פּוּט,

מַהוּ פֵּשֶׁר "אַחְרָיוּת"?

"אַחְרָיוּת" – שָׁאַלְתָּ, פִּיט?

גַּם כֵּן שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית!

"אַחְרָיוּת" זֶה… אֵיךְ לוֹמַר?

"אַחְרָיוּת" זֶה… מִין דָּבָר,

שֶׁ… שֶׁ… שֶׁ… אוּלַי אוּכַל

לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל.

אִם בְּמִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט

כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט

רַק הַטֶּמְבֶּל לֹא יַרְגִּישׁ

כִּי הָעֵסֶק עֵסֶק בִּישׁ.

אַךְ הִנֵּה כַּפְתּוֹר אֶחָד

עַל־פִּי נֵס נִשְׁאַר לְבַד, –

אָז עָלָיו הָאַחְרָיוּת

בְּעַד מִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט…

* מי היריב – המאבק נגד המהפכה המשטרית הוא מאבק אזרחי נגד הממשלה. זה לא מאבק של ציבור נגד ציבור.

ההפגנה בבני ברק אינה יכולה שלא להצטייר כהתרסה נגד הציבור החרדי. אין לזה מקום, בוודאי באווירה הטעונה כל כך.

חבל.

* המנצח בתחרות השקר הגס – בכל תרבות השקר הביביסטית, אין שקר בזוי, עלוב, נתעב ומרושע יותר מהצגת מחאה עמוקה וכואבת של לפחות מחצית העם, שנאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כ"סירוב לקבל את תוצאות הבחירות". ואין שקר שהוא מספק גס ונתעב כדי שהביביסטים לא ידקלמו אותו בלי לחשוב.

* זו לא ההסברה – "ההסברה שלנו לא עבדה", מסביר השר מיקי זוהר את ההתנגדות העממית הרחבה והנחושה למהפכה המשטרית. גם שר הרווחה מרגי העביר ביקורת על תיווך הרפורמה: "גם את האוכל הכי טעים – צריך לדעת איך להגיש".

לא הבנתם את הבעיה. הבעיה אינה ההסברה, אינה השיווק, אלא המוצר. הבעיה אינה בהגשת האוכל, אלא בכך שהוא רקוב.

ועוד אמר השר זוהר: "צריך לשבת ולדבר ללא תנאים ובאופן מיידי. כל אחד עומד על שלו ובינתיים אנחנו משלמים מחיר כבד. גם התומכים וגם המתנגדים לרפורמה צריכים להבין שאנחנו עם אחד עם אחריות משותפת, אסר לנו להרוס הכול גם אם אנחנו לא מסכימים". מסכים לחלוטין. על הממשלה לעצור מיד את בליץ החקיקה ולגנוז את המהפכה, ולשבת להידברות על בניית רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. אמנם הממשלה בעטה בסולם שהנשיא הגיש לה כדי לרדת מהעץ, אך ממש לא מאוחר. אם החוק להשתלטות פוליטית על הוועדה לבחירת שופטים יעבור בקריאה שניה ושלישית, זה יהיה מאוחר מדי. אז, אי אפשר יהיה עוד לקיים הידברות.

* הדי-9 דורס גם את הביטחון – אחרי מלחמת לבנון השניה, התוודה נסראללה בראיון, שאילו העריך את התגובה הישראלית, לא היה מבצע את פיגוע החטיפה שהוביל למלחמה. את הלקח הוא הפיק ב-16.5 שנים של הסתתרות בבונקר ונצירת האש. הפיגוע במגידו, הסתכם בפצוע אחד, אבל היה זה פיגוע אסטרטגי, שאילו הצליח עלול היה לשנות את כל המשוואה שנוצרה במלחמת לבנון השניה. ואיך הגיבה ישראל?  לא הגיבה. הבליגה. הכילה. הפגינה חולשה, שתזמין הסלמה טרוריסטית. כפי שישראל חזרה למדיניות ההבלגה וההכלה של ירי הרקטות מרצועת עזה, שהופסקה תחת ממשלת בנט. כפי שאחרי הצהרות הרהב האינפנטיליות לאחר רפורמת הפיתות הפאתטית, שב"ס – שתחת אחריותו של הכהניסט, חתם השבוע על הסכם כניעה עם נציגות ארגוני הטרור בבתי הכלא, שאיימו בשביתת רעב. כפי שישראל חתמה על הסכם העברת כספים אדירה ללא תנאי לרש"פ, בחתימת סמוטריץ'. מה היה קורה כאן אם רק קמצוץ מכל אלה היה נעשה בידי ממשלת בנט (אגב, קמצוץ מכל אלה לא היה נעשה בידי ממשלת בנט)? אבל לממשלת מלא-מלא מותר.

מה גורם לחולשה הזאת? מה גורם לפער בין הרהב המיליטנטי המתלהם והמתריס של סמוטריץ' ובן גביר לבין מדיניות הממשלה.

נתניהו יודע שיש צורך בלכידות לאומית כדי ליצור את החוסן הלאומי שיאפשר לפעול כראוי נגד עליית הטרור והאיומים. את הלכידות הלאומית הם הרסו ב-12 השבועות מאז ראשית המהפכה המשטרית. הבעיה היא שגם האויב מבין זאת, ולכן הוא מגביר ויגביר את תוקפנותו.

כך, הדי-9 שנועד לדרוס ולרמוס את מדינת החוק ומערכת המשפט, דורס ורומס גם את כלכלת ישראל ואת ביטחון ישראל.

* לעשות סדר – השר הכושל בן גביר קורא לעשות סדר בחווארה.

רגע רגע. הרי אנשיו כבר עשו שם "סדר", לא? הרי הח"כהניסט פוגל אמר שהפוגרום בחווארה הוא פעולת ההרתעה המוצלחת ביותר מאז "חומת מגן". כן, ראינו ולמדנו מה זו הרתעה כהניסטית.

* הרוע המוחלט – למה בן גביר סיכל את חוק האיזוק האלקטרוני?

כי הוא התגלמות הרוע. הוא הרוע המוחלט.

* הכרה בתרומת העדה הדרוזית – פרס ישראל על מפעל חיים יוענק ביום העצמאות לאמל נאסראלדין, בן 94, איש דלית אל-כרמל, מייסד "יד לבנים" הדרוזי, ממייסדי התנועה הדרוזית הציונית וח"כ מהליכוד.

לפני שנים אחדות, השתתפתי בביקור בדלית אל-כרמל של קבוצת ירוחם, בהנהגת צביקה צמרת, באירוח התנועה הציונית הדרוזית, בהובלת מייסד התנועה יוסף נאסראלדין, חברו הקרוב של צביקה, שכמדוני הוא בנו או אחיינו של אמל. ביתו של יוסף היה עמוס בסמלי הציונות, תמונה של הרצל, סמל המדינה ואפילו תמונה של אריה דולצ'ין, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית שקיבל להסתדרות את התנועה הדרוזית הציונית. במהלך הסיור ביקרנו גם בבית יד לבנים, שם פגשנו את אמל, ששכל את בנו ואת נכדו במלחמות ישראל.

התרשמתי מאוד מהפגישה עם פטריוט ישראלי, דרוזי גאה, איש חזון, אדם חכם, איש  עשיה.

שמחתי על זכייתו בפרס ישראל. הענקת הפרס מבטאת הכרה בתרומתה הגדולה של העדה הדרוזית למדינת ישראל.

* עשור למותו של אלישע פורת – ב-24 במרץ מלאו עשר שנים למותו של המשורר, הסופר, המסאי, חוקר הספרות, המתרגם והחקלאי אלישע פורת, חבר קיבוץ עין החורש.

שמור אצלי מכתב שכתב בכתב ידו היפה, כששלח לי את ספרו "חושניה, המסגד".

אורי שלום!

נוסעים ומבקרים רבים, מכרים ושאינם כאלה, המכירים את שירי הספר הזה, ובמיוחד את השיר "חושניה, המסגד", מספרים לי, שהתרגשו מאוד, כשעמדו מתחת למסגד החרב בחושניה וקראו את השיר.

הספר יצא בסוף 75, ואני כבר התרפאתי אז בירושלים, בלימודי יהדות. עליתי לשם לאחות את השברים שהצמיחה המלחמה. הספר דיבר אל כמה מבקרים, זכה לביקורות מעטות אך טובות. אבל לא זכה לאהבת הקהל הרחב. על התקבלותו ועל אי התקבלותו, סיפרתי כמה סיפורים משעשעים בספריי. אתה יכול למצאם ב"איקונין סדוק", למשל, או ב"המשיח מלה-גרדיה" למשל, או ב"מחיקת עוונות" – אם הספרים הללו מצויים בספרייתכם.

ובחורבן קונייטרה-החדשה ננוחם,

אלישע פורת.

במלחמת יום הכיפורים, שממנה חזר פוסט טראומטי, אך המשיך לשרת במילואים כלוחם עוד שנים רבות, כולל במלחמת שלום הגליל, הוא לחם בגולן ובמובלעת הסורית. כאשר הגיע למסגד בחושניה, נגלה לנגד עיניו המחזה המזעזע – גופות של לוחמי צה"ל כפותים, וירויים בראשם. שבויים שנרצחו בידי הצבא הסורי. אחד מהם היה דודו של גלעד שליט.

את השיר "חושניה, המסגד", כתב אלישע בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר

מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה

בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,

האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל

כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,

שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה

בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת

רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ

כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה

אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים

הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין

לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם

הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ

שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת

לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973.

          * ביד הלשון

מכשכש – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "דוד ביטן ביטא את מה שרבים חושבים, כשאמר שהזנב מקשקש בכלב".

איך בדיוק זנב מקשקש? ההגדרות לקשקוש על פי מילוג: 1.ציור צורות ללא ארגון וללא חשיבה. 2. פטפוט, דברי שטות. 3. ערבוב, טריפה, בחישה. אף אחת מההגדרות אינה מתקשרת לזנב של כלב.

איך עושה כלב? בזנב, אני מתכוון. הוא מכשכש. והנה הגדרת הכשכוש על פי מילוג: הזיז, נענע, נפנף – לרוב לגבי זנב.

במאמר במהדורה המודפסת נכתב "מקשקש". במהדורה המקוונת תוקנה הטעות: הזנב מכשכש בכלב.

* "חדשות בן עזר"

שני קווים מקבילים

במסגרת מפגשי "חולקים", המשותפים ל"עיינות" במרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, הוקדש המפגש בשבוע שעבר למהפכה המשטרית, או בשם החיבה שלה "הרפורמה המשפטית".

בחלקה הראשון נערך דיאלוג בין עדי ארבל מפורום "קהלת", התומך במהפכה, לבין אורי הס מהתנועה לאיכות השלטון, המתנגד לה, בהנחיית עו"ד אירה רובין ממרום גולן.

יש לציין שהיה זה דיאלוג עמוק, מעניין, ענייני, לא מתלהם, עם כבוד הדדי רב בין הניצים. המובן-מאליו הזה אינו חזון נפרץ בתקופתנו ובמקומותינו, בלשון המעטה, ולכן כבר על כך ראויים השנים להערכה. יתר על כן, עצם העובדה שניתן לקיים דיאלוג כזה, ברוח כזו, נותן יסוד כלשהו לאופטימיות.

אך דווקא העובדה שהדיאלוג הזה היה מכבד כל כך ושונה כל כך מסגנון העימות הנוכחי, הבליטה את העובדה שהשניים היו כשני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. אי אפשר היה לזהות תזוזה של זה לקראת זה, ולו במילימטר. כל אחד דבק בעמדתו. ואם כך בדיון כזה, השונה כל כך מן הלהט הסוער והזעם הקדוש המאפיין את המחלוקת הייצרית כל כך הקורעת את החברה – קשה להיות אופטימי ביכולת לגבש הסכמה לאומית. ואם לא נגבש הסכמה כזו, החברה הישראלית עלולה להידרדר לאסון.

את עדי ארבל אני מכיר כבר 14 שנה. הכרנו במכון לאסטרטגיה ציונית, שהוא היה מראשיו ואני עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה במסגרתו. עמדותינו אז היו קרובות למדיי אלו לאלו, בתחומים רבים. חלקנו גם ביקורת משותפת על האקטיביזם השיפוטי ועל המישפוט של החברה הישראלית והבנה שיש צורך בשינוי ובהגדרה אחרת של מערכת היחסים בין הרשויות. דעותיי לא השתנו מאז. והנה, אנו ניצבים היום משני עברי המתרס במחלוקת הקורעת את החברה הישראלית. הדבר עורר בי מחשבות נוגות באשר להקצנה בימין הישראלי. כפי שבאותם ימים איש לא יכול היה להעלות על דעתו שהימין הישראלי אי פעם יעניק לגיטימציה לכהניסטים ולבטח לא שיראה בהם שותפים טבעיים וימנה את החוליגן הכהניסט לשר ל"ביטחון" לאומני – כך מי היה מעלה על דעתו, שהביקורת על מערכת המשפט תביא למהפכה שמשמעותה ביטול עצמאותה של מערכת המשפט והפיכת הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה? מי היה מעלה על דעתו שהמענה לטיפול במיגרנה הזאת, יהיה עריפת הראש?

החלק השני הוקדש לשיח בקבוצות דיון. ההתחלקות לקבוצות הייתה ספונטנית. בקבוצה שבה ישבתי נטלו חלק 16 אנשים. על אף הספונטניות ואולי אף המקריות בחלוקת הקבוצות, בלטה לעיניי העובדה שבדיוק שמונה מן המשתתפים הם "דתיים" ושמונה – "חילונים" (אני לא שלם עם ההגדרות הדיכוטומיות הללו, ולכן המירכאות). לצערי, זו בדיוק החלוקה בדיון, בין התומכים ברמה זו או אחרת במהפכה לבין הנוטים להתנגד לה. אגב, החלוקה הזאת אינה מייצגת. השתתפתי בהפגנות נגד המהפכה, ומספר הדתיים שהשתתפו בהן היה גדול והוא הולך וגדל מהפגנה להפגנה. אך כך היה בקבוצה שלנו.

לא היה זה שיח מתייפייף ולא ניסיון הדדי לרצות. היה זה דיון נוקב וכואב, אף שהתנהל בצורה מכבדת ורצינית, כיאה לרוח הגולן. איני חושב שהמפגש העביר מי מהמשתתפים בו מתמיכה להתנגדות או להיפך. אבל אני משוכנע שכל מי שנטל בו חלק, לפחות בקבוצה שבה השתתפתי, למד להבין טוב יותר את עמדת בני הפלוגתא.

אני משוכנע שאיש מבין המשתתפים, לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שכל המחאה הזאת היא בסך הכל התנגדות "שמאלנית" לתוצאות הבחירות, והמהפכה היא תירוץ של אליטה פריבילגית לשמור על מעמדה בלה בלה בלה; כל אותו הבל, כל אותה רעות רוח, כל אותה גישה מזלזלת המופנית כלפי מתנגדי המהפכה. אין לי ספק, שכל מי שהיה בקבוצה מבין שמדובר בהתנגדות אמתית, קשה וכואבת, מתוך ידע והבנה של משמעות המהפכה, וחשש של ציונים פטריוטים שמשהו רע וקשה מאיים על הבית המשותף שלנו. ומצד שני, איש מבין המשתתפים לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שתומכי המהפכה רוצים למגר את הדמוקרטיה, להשליט כאן דיקטטורה, ושהם שיכורי כוח אחוזי אמוק שמנסים להשליט את רודנות הרוב על החברה הישראלית. כל מי שהיה בדיון, אינו יכול שלא להכיר בכאב אמתי, אותנטי, של ציבור רחב החש נפגע מהמערכת המשפטית שפסיקות שונות שלה איימו על השקפת עולמו ויצרו תחושה שרצונם להשפיע על פי ערכיהם באמצעות הקלפי נבלם בשל התערבות משפטית. גם בלי להסכים עם כאבי הצד האחר – גם הבנתם וההכרה באותנטיות שלהם חשובה. תנאי ליכולת להגיע להסכמות, היא אמון הדדי והכרה בשאיפת הטוב של בעל הדעה האחרת. בקבוצת הדיון שלנו זה היה. (אני חייב להודות על האמת, שההכרה שלי בשאיפת הטוב של בני הפלוגתא שלי, אינה כוללת מספר פוליטיקאים בכירים מושחתים, שמנסים לדחוף את המהפכה מאינטרסים אישיים, המנוגדים לטובת הציבור).

במהלך הדיון, ביקשה מנחת הקבוצה, בינה פבזנר, שכל אחד מאתנו יצביע על דבר אחד שהוא מוכן לוותר עליו, כדי להגיע להסכמה. לא היה אחד מן המשתתפים, שלא הצביע על ויתור אפשרי. תחושתי הייתה, שאילו קבוצת הדיון הייתה קבוצת משימה, שמטרתה הייתה לגבש הסכמה על רפורמה קונסטרוקטיבית מוסכמת – היא הייתה משיגה את המטרה. ואף שהקבוצה הורכבה מאזרחים מן השורה, שאינם נמנים עם מקבלי ההחלטות, התחושה הזאת משמחת אותי ונותנת לי להאמין שהדבר אפשרי.

* "שישי בגולן"

חוק יסוד השתמטות

כחלק מבליץ החקיקה המטורף שמובילה הממשלה, המפלגות החרדיות מקדמות חוק יסוד חדש: חוק יסוד לימוד התורה.

מה רע? מה רע בכך שבמדינה היהודית יהיה חוק יסוד המעלה על נס את ערך לימוד התורה, שהוא ערך מרכזי ביהדות? הרע, הוא שהצעת החוק נועדה למטרה אחת בלבד – לשריין בחוק יסוד, במיוחד לאחר שיחוקק חוק המבטל ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, את השתמטותם של החרדים מצה"ל. אין זה חוק יסוד לימוד תורה, אלא חוק יסוד השתמטות.

יותר משאני סולד מהשתמטותו של שבט בישראל משירות בצה"ל, אני סולד מחילול השם שבהצדקת שרץ ההשתמטות בלימוד תורה. לימוד התורה אמור להורות לנו את הדרך לחיים הנכונים.

"גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה", פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית.

מי שלימוד התורה מביא אותם לידי השתמטות – אין שום ערך ללימוד התורה שלהם. מי שלימד את בנו השתמטות, כאילו לימדו ליסטוּת. אילו שנו את תלמודם היטב, לא היו מעלים על דעתם להשתמט מצה"ל.

          האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!

השבטים ראובן וגד התפרנסו ממקנה והתלהבו משטחי המרעה הדשנים והפוריים שפגשו בעבר הירדן המזרחי. ערב חציית הירדן והמעבר לארץ כנען, פנו השבטים למשה בבקשה, לאפשר להם להתנחל באזורים אלה.

מנהיגי השבטים לבטח לא ציפו למקלחת הקרה בה שטף אותם משה. ישר ולעניין, בלי סמול טוק ומילות נימוסין, הוא פתח בהתקפה קשה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!". הוא האשים אותם שהם פוגעים במורל העם ערב המלחמה, שהם משתמטים מן המלחמה, השווה אותם לעשרת המרגלים שפגעו במורל הלאומי וגרמו לעונש הכבד של 40 שנות נדודים ומות כל דור המדבר טרם הכניסה לארץ.

על מה ולמה הוא התנפל עליהם? וכי הם אמרו שלא ילחמו? וכי הם רמזו שאולי לא ילחמו? אם היה לו ספק, לא יכול היה לשאול אותם לכוונותיהם?

אדרבא, מנהיגי השבטים התחייבו להיות החלוצים לפני המחנה, ראשוני הלוחמים, ולא לחזור לנחלתם בעבר הירדן המזרחי עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה.

למה חשד משה בכשרים? למה הוא הטיל דופי במלח הארץ? האם עד כדי כך הוא לא הכיר את עמו? לא יכול להיות.

יש לי תשובה אחרת לשאלה. משה היה בן 120, סמוך למותו. והוא היה עדין במיטבו – לא נס לחו ולא כהתה עינו – לא רק בכך שלא נזקק למשקפים כדי לקרוא את העיתון ואת המסרונים, אלא בעיקר, עיניו הנבואיות, יכולתו לראות למרחוק.

לא אל השבטים גד וראובן דיבר משה, אלא לפרוטוקול. הוא אמר את הדברים על מנת שיופיעו בספר התורה, כדי שמידי שנה עם ישראל יקרא אותם. משה ידע, שיבוא יום, ויהיה צורך במילים הללו, והוא דאג לחמש אותנו בהם.

3,000 שנה חלפו, קמה מדינת ישראל השלישית, ושבט בישראל בוחר להשתמט ממלחמת המצווה, מכיבוש הארץ, מההגנה על ביטחון המדינה וחיי אזרחיה, מהערך הבסיסי של כל ישראל ערבין זה בזה. וחמור יותר – בני אותו שבט עושים זאת כנבלים ברשות התורה, כביכול בשם התורה ולמען לימודה.

אל השבט הזה דיבר משה, לא לחלוצי ראובן וגד. משה דיבר אל החרדים בימינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

מי שלומד תורה ואחרי מקרא דבריו של משה משתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו. לא את התורה הוא למד, אלא תִּפְלוּת.

אורו ארור

לאחר ניצחון צבא ישראל, בהנהגתה של דבורה הנביאה, על צבא סיסרא, שרה דבורה את שירת דבורה, שיר ההלל לעם המנצח.

שירת דבורה הוא שיר הלל להתנדבות ולהתגייסות, ושיר המוקיע את המשתמטים. זהו שיר התובע שוויון בנטל.

שירת דבורה היא שיר הניצחון של ישראל על ממלכת חצור. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים, ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים אותו, מנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.

מי שלומד את שירת דבורה ומשתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו.

          מה העבודה הזאת לכם?

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

מיהו הבן הרשע תשפ"ג? אותם עריקים ומשתמטים שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו; חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, בשם "לימוד התורה" כביכול. לא אחת הם מרשים לעצמם להשבית תורה כדי להפגין ולהתפרע. אבל להשתתף בהגנת המולדת? זה לא בשבילם. "מה העבודה הזאת לכם?". שאחרים יעשו זאת. רשעים.

ועליהם אומרת ההגדה, שאילו היו שם, ביציאת מצרים, הם לא היו נגאלים.

מי שהגיד את ההגדה ולמד את מדרש חז"ל ולאחר מכן הוא משתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו.

          אפילו כלה מחופתה

בדברים כ', מנחה אותנו התורה למי יש לתת פטור ממלחמה. תפקיד השוטרים היה לשחרר את בעלי הפטור, ואלה הם: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר: מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".

מכלל בעלי הפטור ניתן להסיק מי חייב להילחם – כל השאר. ובין בעלי הפטור, נפקד מקומם של לומדי התורה. כלומר, לומדי התורה חייבים להילחם. וזה ברור, שהרי את חובתם הם היו אמורים ללמוד מלימוד התורה.

במשנה, מסכת סוטה, מתייחסים חז"ל לפטור הזה, ומבהירים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ". כן, כן. גם הנשים. אפילו כלה מחופתה.

מהי מלחמת מצווה? ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. במלחמת מצווה הכל יוצאים להילחם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה. גם הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר". הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה".

אין ספק, שמלחמות ישראל הן מלחמות להגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. מדינת ישראל נמצאת, מיום הקמתה, במלחמה על עצם קיומה, שהוא עצם קיומו של עם ישראל.  ולפיכך, מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה מובהקות. מי שמשתמט מהן עובר עבירה חמורה ביותר. אם מגזר שלם בישראל משתמט מהן, העבירה חמורה שבעתיים. אם מגזר שלם מחנך את ילדיו להשתמט מהן, החומרה גדולה אלף מונים. וכאשר ההשתמטות הזו נעשית בשם הדת ולימוד התורה, זהו חילול השם מובהק.

מהו חילול השם? "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.

היהדות האמתית היא זו של גדול התורה שבע"פ, רבי עקיבא, שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות בעת מרד בר כוכבא ושירת בעצמו כנושא כליו של בר כוכבא. זהו המופת של "ספרא וסייפא". אבל למה ללכת רחוק? הרי גם בימינו היו דמויות מופת שניתן לחנך עליהם דורות, כמו רס"ן רועי קליין שמסר את נפשו, עת קפץ במלחמת לבנון השניה על רימון חי והציל את חיי חייליו, כשקריאת שמע על שפתותיו. על רועי קליין ניכר ששנה את תורתו שנה היטב.

התורה שלמד רועי קליין אינה יכולה להיות אותה התורה שלמדו המשתמטים.

לחוק יסוד: השתמטות, המכונה בכיבוסית חוק יסוד: לימוד תורה, נכון לקרוא גם חוק יסוד: חילול השם.

          מה לאומי בהשתמטות

שתי הערות לסיום. האחת פוליטית והשניה גולנית.

איך זה שהחרדים המשתמטים היו ל"שותפים הטבעיים" של ציונים מהליכוד ומהציונות הדתית. איך זה שהם מוגדרים "המחנה הלאומי". המחנה הלאומי? לאומי?! מה לאומי בהשתמטות מצה"ל? מה לאומי בהשתמטות מהגנת המולדת? מה לאומי בעריקה ממלחמת מצווה?

בשבוע שעבר ביקר יו"ר יהדות התורה שר השיכון גולקנופף בגולן, ועל פי פרסומים בכלי התקשורת, הוא הכריז שנבחנת אפשרות להקמת יישוב חרדי ראשון בגולן. מהדיווחים, לא ידוע לי איך הגיב על כך ראש המועצה. אומר את דעתי בנדון – המרקם החברתי העדין בקהילת גולן, המאפשר קיומה של קהילה על אף פערים, מחלוקות ואורחות חיים שונות, מבוסס על ערכים משותפים: ציונות, הגנה על המולדת, שירות בצה"ל, עבודה, חקלאות. על המרקם הזה עלינו לשמור מכל משמר. הגוף הגולני ידחה שתל של משתמטים לא ציונים.

* "שישי בגולן"

אין לכם מנדט לקרוע את העם

נאום בהפגנת הימין האחראי, גבעת שמואל, 4.3.23

ההפגנה הזאת מבטאת את הדבר החיוני ביותר בישראל בימים הקשים האלה, ולמרבה הצער הוא המצרך הנדיר ביותר – אחריות לאומית. אחריות לאומית, המוטלת בראש ובראשונה על הממשלה, אך גם על כל אחד מאתנו – למנוע את הפיכת הקרע בחברה הישראלית לבלתי הפיך; למנוע את ההתנגשות הקטלנית בין הרכבות השועטות זו לעבר זו.

אני חבר קיבוץ אורטל בגולן, זו השנה הארבעים. את כל שנותיי השקעתי ואני משקיע בבניין ההתיישבות בגולן. כאשר היה איום על קיומו של המפעל, נרתמתי להגנה עליו. הייתי ממובילי מאבק "העם עם הגולן" ושירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אחד המסרים החשובים במאבקנו היה "עקירת יישובים קורעת את העם". המסר הזה היה חשוב לא פחות מכל הנימוקים הנוגעים לחשיבות הגולן לישראל. אין דבר המצדיק קרע לאומי, שהוא מתכון לאסון לאומי.

והיום אני אומר: עקירת מערכת המשפט קורעת את העם. ומשמעות המהפכה המשטרית היא עקירת מערכת המשפט, כי כאשר מערכת המשפט מאבדת את עצמאותה והופכת להיות זרוע של הממשלה, פירוש הדבר – עקירתה. מערכת המשפט בישראל אינה מושלמת. יש הרבה צדק בביקורת עליה מצד תומכי המהפכה. אבל הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש.

אין לאף אחד מנדט לקרוע את העם! גם למי שמייצג את הרוב אין מנדט לקרוע את העם. ובנושא המהפכה המשטרית, אין רוב בעם למתיימרים לייצג את העם.

יש בחברה הישראלית כוחות צנטריפוגליים, המושכים שסע וקרע חסרי תקדים. הכוחות הללו מסכנים את מדינת ישראל. אנחנו כאן כדי להשמיע קול אחר, את קול האחריות הלאומית, את קול הממלכתיות, את קול אחדות ישראל ואהבת ישראל.

ממשלת ישראל, שעליה מוטלת האחריות לשלומה של המדינה, נוהגת בחוסר אחריות קיצוני, בריצת האמוק של הדי-9, שיכורי כוח ותאבי נקם, לדרוס, לרמוס, בלי לראות בעיניים, בלי לעצור אפילו לדקה. אין להם אלוהים.

המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.

הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייבת אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.

ובשם האחריות הלאומית, אנו קוראים לממשלה להתעשת, להרפות, לבלום את ההידרדרות. להיענות לקריאתו של נשיא המדינה, לעצור את המהפכה המשפטית ולהיכנס מיד להידברות אמתית על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס יוזמת הנשיא.

אין לנו ארץ אחרת!   

צרור הערות ‏5.3.23

* נדרשת אחריות לאומית – אם תתקיים הידברות שתסתיים ברפורמה על בסיס מתווה הנשיא, תומכי המהפכה ישיגו חלק ניכר משאיפותיהם ויהיה זה שינוי משמעותי לעומת הסדר הנוכחי. השינוי הזה יהיה בהסכמה רחבה, בלי שחלקים רחבים בעם יחושו שעולמם חרב עליהם ובלי המשך ההידרדרות לקרע נורא בעם.

ברפורמה כזו, מתנגדי המהפכה ידעו שסיכלו את החלקים הקשים שבעטיים יצאו למחאה ובראש ובראשונה – מערכת המשפט תישאר עצמאית.

רפורמה בהסכמה רחבה תוכל להתקיים לאורך עשרות שנים קדימה, ולא תבוטל מיד בהתחלף השלטון, על מנת ששוב תוטל כששוב יתחלף השלטון וחוזר חלילה.

מתנגדי ההידברות וההסכמות, בשני הצדדים, אינם מביטים צעד אחד קדימה, ליום שאחרי, ליכולת שלנו להתקיים כעם אחד, כמדינה אחת. הרצון בכל צד להכניע את הצד השני, יביא בהכרח למציאות שבה יהיו רק מפסידים.

נשיא המדינה הציג מתווה של אחריות לאומית. דחיית המתווה היא חוסר אחריות לאומית.

* נאום השקרים וההסתה – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, או אפילו אם היה לו קורטוב של אחריות לאומית, הוא היה מודיע בנאומו על הקפאת המהפכה המשטרית ואימוץ מתווה הנשיא וקורא לאופוזיציה לשבת מיד להידברות על בסיס מתווה הנשיא.

במקום זאת, כאשר החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, עלה הפירומן הזה לשידור ושפך שמן לבערה, בחוסר אחריות לאומית קיצוני. הוא נשא נאום הסתה ושיסוי רצוף שקרים.

את ההפגנות נגד המהפכה המשטרית הוא השווה לפוגרום של פורעים שהציתו עשרות בתים על יושביהם. לדיכוי ההפגנות, השר הפשיסט הגזען בן גביר, השתלט בניגוד לחוק על חפ"ק המשטרה ושיסה את השוטרים במפגינים תוך הפעלת כוח בלתי סביר, בלתי מידתי בעוד הפוגרום נעשה באין מפריע. כי את הפוגרום עשו חייליו של השר הכהניסט, שמינויו לתפקיד הוא הפשע החמור ביותר של נתניהו נגד עם ישראל.

אח"כ השקרן שיקר באמירה שלו שבמאבק נגד ההתנתקות לא חסמו כבישים. שקרן! חסמו גם חסמו, והרבה. והציתו צמיגים וכו'. וקראו למרי אזרחי. תמכתי במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית. התנגדתי להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני מתנגד להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד המהפכה המשטרית. אבל השקרן משקר ומשסה.

והשקר הכי גדול של השקרן, הוא בהציגו את עצמו כאחד מראשי האופוזיציה להתנתקות. איזה שקרן עלוב. אחרי שרון, הוא האחראי העיקרי לחורבן גוש קטיף. הוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה, אך הוא תמך בה בכל ההצבעות בממשלה (שם אין משמעת, כל אחד מצביע על פי מצפונו) ובכנסת. רק אחרי שהכל היה סגור, כאשר הבין ששרון איבד את התמיכה בליכוד, נזכר להתפטר, כי הבין היכן מרוחה כעת החמאה בליכוד.

ובהזדמנות חגיגית שהוא נואם לאומה, ניתן היה לצפות ממנו להוקעה של דברי הבלע הנוראים של הסמוטריץ', שקרא למחוק עיירה. לא שמענו אפילו לא גינוי סמלי קל.

ואפרופו סמוטריץ' – סמוטריץ' טעה כאשר קרא לו "שקרן בן שקרן". בנציון נתניהו לא היה שקרן. אבל ביבי שקרן אבא של שקרן.  

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את מועד ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה נראטיב מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* הידברות שכזו – אריק שרון: אני קורא להידברות על ההתנתקות. במקביל נמשיך לעקור את היישובים.

* אחריות לאומית ואומץ ציבורי – יולי אדלשטיין ודני דנון הם הראשונים בליכוד שמגלים אחריות לאומית ואומץ ציבורי. רוב עמיתיהם עדין מתקרנפים ומשתפנים. יש לקוות שצעדם ינסוך קצת אומץ אצל אחרים.

מן הראוי שאדלשטיין ודנון ילכו צעד אחד קדימה ויבהירו שלא ייתנו ידם לחקיקת חוקי המהפכה, אם לא תיעשה בהסכמה רחבה.

* מסית לרצח – המעי הגס של "המשפחה", יאיר נתניהו הג'ורה, מכנה את מתנגדי המשטר "טרוריסטים" ומבטיח להעמיד אותם לדין. על מה? על טרור. ומה דינם של טרוריסטים? הנה, הם מציעים לנו עונש מוות למחבלים.

הוא כבר הסית לרצוח את השופטים והפרקליטים של אביו המושחת. עכשיו הוא מסית לרצח המפגינים.

זאת הפעימה הבאה של המהפכה המשטרית?

* הפגנה בעד – כשאני מפגין בקפלן, אני חלק מקהל עצום שאני שותף לו ב"נגד"; בהתנגדות למהפכה המשטרית. אבל ספק עד כמה אנו שותפים ל"בעד", כלומר לאותו חזון. דגל הלאום מאחד אותנו, כלומר כולנו ציונים פטריוטים שאכפת להם מהמדינה וכואבים את האיום על המבנה הדמוקרטי שלה, אך אם ננסה לראות מה אנו מציעים, סביר להניח שהפערים גדולים מאוד.

כשאני משתתף בהפגנות הימין האחראי, אני יודע שמשתתפי ההפגנה אינם שותפים רק ל"נגד" אלא גם ובעיקר ל"בעד"; בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי. אנו בעד רפורמה, שלא תפגע בעצמאות מערכת המשפט ובהפרדת הרשויות, אך תשנה את הסדר הקיים, שגם הוא בעייתי ולא מאוזן. אנו בהחלט בעד רפורמה קונסטרוקטיבית שתחולל שינוי שיוכל לגבש סביבו הסכמה לאומית רחבה, ושגם מי שלא יסכימו עם פרטי הרפורמה, יוכלו לחיות אתה. אנו בעד רפורמה בהסכמה על בסיס מתווה הנשיא.

ולמען הסר ספק – אני בעד המחאה בקפלן. אך אני מבכר את ההפגנות בעד מתווה הנשיא.

* פגיעה במחאה – ההתפרעויות, החסימות, האלימות – רק פוגעות במחאה וגורעות מעוצמתה.

* התנהגות אספסופית ואנטי-דמוקרטית – אני נגד כל הפעולות הבלתי חוקיות והאלימות שערכו מתנגדי המהפכה המשטרית במסגרת המחאה. אבל החמור מכל היה המצור על המספרה שבה שרה נתניהו הסתפרה. זו התנהגות אספסופית, אלימה ואנטי דמוקרטית.

אין לי ספק שפעולות כאלו רק מזיקות למאבק הצודק נגד המהפכה, אבל גם אילו הפעולה הזאת הייתה מועילה, אסור היה לעשות אותה. היא הייתה ראויה לגינוי ולהוקעה.

המצב הנוכחי הוא של שתי רכבות דוהרות זו מול זו לעבר תאונת דרכים קטלנית. ממשלת הדי-9 שממשיכה בדהירתה הדורסנית המטורפת, דהרת אמוק של שיכורי כוח תאבי נקם ומולה מחאה דמוקרטית שירדה מהפסים ודוהרת באלימות ברוח נאומיו של ברק, שלא בכדי כבר בשנות ה-90 כונה "תואם ביבי".

הדבר הנחוץ ביותר היום הוא הדבר החסר ביותר – אחריות לאומית.

* משל הענבים והשומר – תשע שנים נאבקנו על הגולן, מול ממשלות שניסו לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. אין ולא יכול להיות מאבק קיומי יותר מזה. קיומי במובן הפשוט ביותר של המושג – פשוטו כמשמעו.

מעולם לא העלינו על דעתנו לשבש את החיים במדינה.

ראשית, כי זו לא דרכנו.

שנית, כי לא חשבנו שיש לנו זכות לעשות כן.

שלישית, כי ידענו שצעדים כאלה הם חרב פיפיות, שרק יפגעו במאבק.

כדי לעמוד בכך לאורך כל כך הרבה שנים, היה צורך ביכולת איפוק גדולה ובמנהיגות חזקה. הרי הכי קל למנהיגות להתסיס ולשלהב את היצרים. מנהיגות אמת יודעת את סוד האיפוק ואת עוצמת האיפוק.

לנגד עינינו עמד מדי יום ביומו משל הענבים והשומר: מה מטרתנו? לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

בכל יום בחרנו מחדש לאכול את הענבים, ובזכות עובדה זו עם ישראל שותה עד היום את יינות הגולן.

מאבק פרוע הוא נשק של לוזרים. מי שאינם מסוגלים להתבטא בפה, מתחילים להתבטא בידיים. מי שאינם יודעים לגייס המונים לאורך זמן, נאלצים להתפרע כדי להישאר בתמונה. אנו ידענו לגייס את ההמונים ולבטא אותם. היה ברור לכל שהעם עם הגולן. ובזכות הדרך הזו ניצחנו.

גם המאבק נגד המהפכה המשטרית יודע לגייס המונים. גיוס מאות אלפי אזרחים לפעילות מחאה אקטיבית לאורך זמן ובנחישות, היא הישג אדיר. זו הדרך היחידה שאתה ניתן לנצח. ברגע שמתחילים להתפרע ולעבור על החוק, מתחילים לאבד את התמיכה ולהפסיד במערכה.

לא בכדי, כאשר המאבק התנהל בסדר מופתי, נתניהו, בן גביר וחבר מרעיהם ניסו להיתלות באיזו תמונה או איזו התבטאות כדי להציג את המאבק בפנים כעורות ואלימות. הם לא טיפשים. הם יודעים שמאבק פרוע ואלים משחק לטובתם. המטרה שלהם היא שהמאבק יהיה כזה. קשה להם להתמודד עם מאות אלפי מפגינים עם דגלי הלאום שמפגינים שבוע אחר שבוע בסדר מופתי. הרבה יותר קל להם להתמודד עם מראות של מהומות ואנרכיה.

אם חלילה המאבק יכשל והמהפכה המשטרית תצליח – מי שהסיטו את המאבק ממסלולו הדמוקרטי הנאות, יהיו אחראים לכישלון.

* זה כן אותו הדבר – אלה שמתקוממים נגד ההשוואה בין המאבק במהפכה המשטרית למאבק נגד הנסיגה מהגולן או נגד עקירת גוש קטיף, כי "זה לא אותו הדבר", מגלים אטימות וגבהות לב. כוונתי הן לאלה שמנסים להקטין את המאבקים נגד העקירה והן לאלה שמנסים להקטין את המאבק נגד המהפכה המשטרית.

* חד-גדיא – אני שומע את האמירות של "מה שעשיתם לנו בהתנתקות אנחנו עכשיו עושים לכם במהפכה המשפטית".

נעזוב את זה שהם נוהים אחרי מנהיג שהיה שותף להתנתקות.

נעזוב את זה שעם מתנגדי המהפכה נמנעים לא מעט מתנגדי ההתנתקות (ובהם הח"מ).

נעזוב את זה שללא מערכת משפט עצמאית, הם מענישים גם את עצמם כאזרחי ישראל.

שאלתי אחרת – מה התוחלת במעגל הקסמים של ילד מוכה שהופך לאבא מכה? האם לא הגיעה השעה להפסיק את ה"חד-גדיא" הזה?

* שור מועד – השר הכהניסט ל"ביטחון" לאומני, עובר על החוק, לוקח סמכויות לא לו, שובר את שרשרת הפיקוד במשטרה, ומחלק הוראות להיכנס בכוח בלתי מידתי במפגינים, שהם יריביו הפוליטיים.

זאת, שעה שאנשיו מבצעים פוגרום.

מי המופקר שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי השור המועד הזה?

* מחדל – הפוגרום בחווארה הוא מחדל מודיעיני ומבצעי של השב"כ ושל צה"ל.

* א-דאולה מענא – בימי המנדט הבריטי היו הפורעים הערבים, הרוצחים במאורעות תרפ”א ותרפ”ט, יוצאים לשחוט יהודים בקריאות "איטבח אל יאהוד" ו"אללה הוא אכבר" המוכרות עד ימינו. אבל באותם ימים נוספה גם הקריאה "א-דאולה – מענא": "הממשלה אתנו".

הממשלה הייתה ממשלת המנדט הבריטי. הפורעים עודדו את עצמם בקריאות הללו מתוך הבנה שיש להם רוח גבית מהשלטון.

כך חשו גם הפורעים בחווארה. כאשר יש להם נציגים בממשלה, המנהיג שלהם הוא חבר הקבינט והשר ל"ביטחון" לאומני ושר האוצר שהוא גם קצת שר הביטחון קורא למחוק את חווארה, הם חשו ברוח גבית של "א-דאולה-מענא".

* דגל שחור – אילו אזרחים ישראלים היו חודרים על דעת עצמם לשכם ומחסלים את ראשי "גוב האריות", נכון היה להשתמש בביטוי "לא לקחת את החוק בידיים", ולהשאיר לצה"ל לבצע את המלאכה.

לא כן באירוע כמו הפוגרום בחווארה. לא החוק נלקח בידיים, כי אין המדובר במעשה שהגורמים המוסמכים על פי חוק רשאים לעשותו. ההיפך הוא הנכון, מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. מדובר בפשע מלחמה. אילו בצה"ל ניתנה פקודה לחיילים לבצע פוגרום כזה, היה מתנוסס עליה דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית.

* למחוק עיירה – האמירה של סמוטריץ' על מחיקת חווארה, היא חמורה, מזוויעה, אלימה, לא מוסרית ולא יהודית.

הוא הדין במי שמייחל לכך שקריית ארבע תימחק.

ומי שטוען שזה לא אותו דבר – אני מציע לו לצאת מגדרו, לבחון מחדש את עמדתו ולהעמיד אותה במבחן היושרה.

* מלא מלא – השר גלנט מממש את חובתו להילחם בטרור ולמנוע אנרכיה. הוא חתם על מעצר מנהלי לשני מחבלים יהודים, פצצות מתקתקות. השר האנרכיסט הפרחח בן גביר משתלח בו.

יד ימין אינה יודעת מה יד ימין עושה.

* את מי בגין הכניס למעצר מנהלי – בגין התנגד כל חייו למעצרים מנהליים. הוא טען שהם ירושה אנטי דמוקרטית של הקולוניאליזם הבריטי. אבל כשהוא עלה לשלטון, והאחריות על המלחמה בטרור הייתה על כתפיו, הוא הבין שקדושת חיי אדם מחייבת לעתים מעצרים מנהליים. כשעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, בגין היה למשך כשנה שר הביטחון. המעצר המנהלי הראשון שעליו חתם, היה של ה"רב" כהנא שר"י, מורם ורבם של בן גביר ופורעי חווארה.

* חמישה כוכבים – "דין מחבל יהודי שמצית בית של ערבי כדינו של מחבל ערבי שמצית בית של יהודי", כתבתי. בין התגובות שקיבלתי היו כמה מתחכמות ברוח של: "אתה מתכוון למלון 5 כוכבים על חשבון משלם המסים?" וכן הלאה.

ובכן, כן. בדיוק לזה אני מתכוון. הם צריכים לקבל בדיוק אותו "מלון חמישה כוכבים" באותם תנאים בדיוק. זה העונש הראוי להם.

* מקור לאופטימיות – בימים של קרע ושל התנגשות קשה כל כך – עצם העובדה שההסתדרות והאוצר הגיעו להסכם היא מקור לאופטימיות.

* הסמינר הרעיוני – בימים חמישי ושישי השתתפתי בסמינר הרעיוני של תנועת הרבעון הרביעי, שעסק בגיבוש דרכה הרעיונית של התנועה.

המחלוקת על המהפכה המשטרית מרחפת מעל הכל, אבל היא אינה נושא מרכזי בדיונים. בראש ובראשונה אנו עוסקים בגיבוש הברית הישראלית; לנסות לבנות את היסודות לגיבוש הקונצנזוס בין הפלגים, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל בואכה שנת המאה.

זה אתגר לא פשוט כלל וכלל. המחלוקות גדולות וכבדות, ואם כך בין אנשים שהצורך בהסכמות בוער בקרבם, שלקחו יומיים חופשה מהעבודה כדי לעסוק בכך, איך ניתן יהיה להסכים בקרב כלל הציבור, במיוחד בתקופה שהגורמים הצנטריפוגליים המפרקים את החברה וקורעים אותה לגזרים הם הדומיננטיים?

עם זאת, עצם היכולת לשבת ימים שלמים, לדון בכבוד הדדי בסוגיות שבמחלוקת עמוקה כל כך ואף להגיע להסכמות חלקיות, בהחלט מעודדת.

אני בחרתי להשתתף בקבוצה המנסחת את היסוד הציוני של המדינה. הניסוח הבסיסי (כמובן לא היחיד) שהצעתי ועמדתי עליו, כיוון שבעיניי הוא העיקר, הוא המהות, הוא ליבת זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". אתנו בקבוצה היה אדם חרדי, שבשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל זאת. מבחינתו, עצם התייחסות לעם היהודי כאל לאום, היא כפירה בעיקר. לא זו בלבד שלא הגענו להסכמה – לא התקרבנו במילימטר זה אל זה.

אין מצב שאתפשר על ההגדרה הזאת, אך גם אין מצב שאוותר על הניסיון לגבש הסכמות גם עם יריבים אידיאולוגיים.

הציבור השותף בסמינר איכותי מאוד ואני בהחלט רואה חשיבות עצומה במהלך הזה, ושמח על היותי חלק ממנו, מתוך רצוני להשפיע על מדינת ישראל ועל עתידה.

* בייס חלופי – תנועת הרבעון הרביעי מפגישה ישראלים מכל קשת הדעות, האמונות והעדות לשיח שהוא הרבה יותר ממפגשי הידברות (החשובים מאוד בפני עצמם), אלא ניסיון משותף לעצב יחד מחדש את הברית הישראלית, מתוך מטרה להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה מלוכדת, המבוססת על אמון הדדי ויש לה סיפור משותף (גם אם לא כל חלקיה שותפים לו במלואו). מטרת התנועה להיות תנועת המונים שתשפיע על השיח הישראלי ותשנה אותו.

בימים אלה של קרע ופילוג ודהרה להתנגשות קטלנית, מאות אנשים שותפים ליצירת שיח אחר המבוסס על היחד הישראלי. שעה ש"בייסים" קיצוניים מפעילים כוחות צנטריפוגליים המפוררים את החברה הישראלית ומסנדלים את המערכת הפוליטית אל הקצוות, אנו מנסים לבנות "בייס" חלופי, שיהיה לתנועת המונים, שההנהגה לא תוכל להתעלם ממנו – בייס של אחדות לאומית ואהבת ישראל; בייס של יצירת הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל.

* הסיפור הישראלי שלי – לקראת הסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקש כל משתתף לשלוח תמונה שמגלמת בעבורו את הסיפור הישראלי, התבקש לתת לה כותרת ולהסביר בכמה מילים את בחירתו.

אני בחרתי את תמונת הצנחנים בכותל. וזה ההסבר שלי: תמונה זו מספרת את הסיפור הישראלי – החיבור בין היהדות והישראליות. את החיבור העמוק למורשת ישראל של  הישראליות החדשה שאחד מביטוייה הוא צה"ל. היא מספרת גם את סיפורו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, על כל זרמיו, להבדיל ממי שמנסים להפוך אותו לשטיבל חרדי.  

* יצחק שמיר צדק – זו כותרת למאמר חשוב של המשורר מירון איזקסון ב"וויינט", שבו הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שהעדיף ממשלות אחדות לאומיות על פני ממשלות ימין "מלא מלא", מתוך הבנה לנזק שבקיום ממשלה התלויה בקיצונים ונגררת אחריהם, להבדיל ממשלה מאוזנת, שגורמיה מאזנים זה את זה ובכך נמנעת הקצנה מסוכנת.

אני מסכים מאוד עם המאמר. בעיניי, יצחק שמיר הוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. אני רוצה קצת לדייק ולהרחיב. בבחירות 1984 היה תיקו, ולכן הממשלה הייתה רוטציונית. אמנם על הנייר היו לשמיר 61, אם סופרים את אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אלא שלא רק שמיר כי אם כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, כולל התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן) לא העלו על דעתם לספור אותו. גם הנשיא חיים הרצוג לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כלל לא היה על כך דיון. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כמה הם צדקו אנחנו רואים היום. כאשר ממשיך דרכו ותלמידו המובהק הוא השר ל"ביטחון" לאומני, חייליו חשים בטוחים דיים לצאת לפוגרום בחווארה. ב-1988 היה רוב חד משמעי לימין. שמיר ניסה להקים ממשלת ימין-חרדים מלא מלא. הוא אף הספיק לחתום על הסכמים קואליציוניים עם המפד"ל ועם התחיה. אבל במו"מ עם החרדים הם דרשו לחוקק חוק האוסר הכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. שמיר, שכל מעייניו היו להגשמת הציונות, לא היה מוכן להסכים שבמשמרת שלו מדינת ישראל תפנה עורף ליהדות הגולה ותקרע את העם היהודי, ניהל מו"מ בזק עם המערך והקים את ממשלת האחדות הלאומית. כאשר הממשלה הזאת נפלה כעבור שנתיים, בשל החתרנות של פרס בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. הוא הלך רחוק בוויתוריו לחרדים בנושאים השונים, אבל את נושא הגיור הם לא העזו להעלות שוב, כי ידעו שהוא יעדיף בחירות ואובדן השלטון מאשר להיענות לדרישתם. שמיר היה ראש ממשלה מצוין, והיה ממוקד בעיקר במהפכה הציונית הגדולה של העליה הגדולה מחבר העמים. בצעד מאוד לא פופולרי הוא שכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט. וכך הוא ניתב את ההגירה מבריה"מ לעליה הברוכה לישראל. הוא הוביל את המהלך הלאומי הגדול של קליטת מיליון עולים. הוא הוביל את המהלך הציוני הדרמטי של מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל. אני מאמין שאילו נשאר בתפקידו עוד שנים אחדות, הוא היה מוביל מהלך לפתרון בעיית העולים מבריה"מ, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. ברור שהיום הוא לא היה נכנע לתביעות כמו ביטול מתווה הכותל או ההתנקשות בחוק השבות (סעיף הנכד). אגב, ממשלותיו היו המיישבות המאסיביות ביותר של יהודה ושומרון, למרות שמפלגת העבודה השתתפה ברובן.

* שאילתה לשרות המטאורולוגי – מה נסגר אתכם? שבועיים חורף? זה כל מה שיכולתם לפרגן לנו?

          * ביד הלשון

כאשר אבדתי אבדתי – משמעות הביטוי היא שאין מה להפסיד, כיוון שבלאו הכי כל האפשרויות הניצבות בפניי מסוכנות. ביטוי של השלמה עם הגורל לפני עשיית מעשה מסוכן,  כמו, "יהיה מה שיהיה".

המושג לקוח מתוך מגילת אסתר. כאשר אסתר משתכנעת להסתכן ולפעול להצלת עמה, באמצעות הליכה אל המלך מבלי שהוזמנה, כלומר בניגוד לחוק ("אשר לא כדת"), מה שעלול להביא להוצאתה להורג, היא אומרת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם; גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". (אסתר ד טז).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏22.2.23

* מעשה נבלה – הפיגוע של בליץ ההצבעות הדורסני של מסע הדי-9 לחורבן הרשות השופטת בישראל, הוא מעשה נבלה של ממשלה מושחתת.

הממשלה מצפצפת על הנשיא, שהפציר בה לרסן את עצמה ולגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. הם בריצת אמוק מטורפת, שיכורי כוח, תאבי נקם, באובססיה חסרת רסן של להרוס, לדרוס, לרמוס, לנתץ, לנפץ, לרסק.

מטורפים.

* אף על פי כן – שעה שהם מגלגלים עיניים במילים יפות ללא כיסוי על הידברות, נתניהו, לוין ורוטמן ירקו בפרצופו של נשיא המדינה, כאשר דחו את יוזמתו בביצוע בליץ החקיקה האלים והדורסני.

ואף על פי כן, ולמרות הכל, וחרף אי האמון המוצדק והמבוסס באנשים האלה, אני בעד הידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא. אחרת, מה האלטרנטיבה? לא בטוח שההידברות תצליח, אך זו הדרך היחידה לבלום את המהפכה המשטרית, למנוע קרע חסר תקדים בעם ולקדם רפורמה חיונית שתתקן את מערכת המשפט ולא תחסל אותה.

* מקומו בהיסטוריה – האם נתניהו רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהפך את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לארדואנוקרטיה השניה?

* הרגעת הרוחות – נתניהו מתהדר בכך שהוא כבר שבועות עוסק בהרגעת הרוחות.

הרגעת הרוחות? איך? בבעיטה בסולם שהציב לו הנשיא הרצוג, לרדת מהעץ שעליו טיפסה ממשלתו ולגשת להידברות מכובדת? בכך שהדי-9 ממשיך בדהרתו הדורסנית?

* התמוטטות עצבים – נתניהו על סף התמוטטות עצבים. הוא אינו יודע להתמודד עם הצרה שיריב לוין ורוטמן הקנאים המיטו עליו. הוא שיגר את המעי הגס של המשפחה, בנו הג'ורה, לצייץ שהשב"כ מבצע הפיכה שלטונית ולקרוא להעמיד בכלא את אנשי השב"כ לשנים רבות.

בקצב הזה הוא עוד ייצא לנבצרות מסיבות בריאותיות.

אגב, הג'ורה נקט בשיטה המוכרת שלו. העלה את הפשקוויל, ואחרי שכבר ידע שהמסר עבר ורץ בתעלות הביבים, מחק אותו.

* מסית נגד השב"כ – גם הארגון הבוגדני "שוברים שתיקה" ביום גרוע במיוחד, לא יגיע לאפס קצה דברי השנאה וההסתה נגד לוחמי השב"כ, שירות הביטחון הכללי, שבגופם מונעים מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים, שמשמיע בנו של ראש הממשלה, שהשב"כ כפוף לו.

* חומץ בן חומץ – לפני כשבוע כתבתי על הצד החיובי בתופעת גוטליב – היא כבר תחתית החבית. יותר גרוע כבר לא יהיה.

שכחתי את יאיר נתניהו.

חומץ בן חומץ.

* על פי מתווה הנשיא – מה פירוש "הידברות על בסיס מתווה הנשיא"?

אתן דוגמה: הוועדה לבחירת שופטים.

על פי המהפכה המשטרית – יהיה רוב לקואליציה בוועדה.

על פי מתווה הנשיא, הוועדה תהיה מאוזנת ולא יהיה רוב לאף צד.

בהידברות על בסיס מתווה הנשיא אי אפשר להציע רוב לקואליציה. אי אפשר להציע רוב לשופטים. אפשר לקבל את הצעת הנשיא או להציע חלופות אחרות ובלבד שלא יהיה בהן רוב לאחד הצדדים.

* עריצות המיעוט – סקר ועוד סקר ועוד סקר, והתוצאה זהה בכולם. רוב גדול מקרב מצביעי הליכוד תומכים במתווה הנשיא. רק חמישית (!) מזדהים עם ריצת האמוק של הדי-9.

מטרת המהפכה המשטרית היא להביא לעריצות הרוב. מסתבר שהעריצות הזאת אינה של הרוב.

* להימנות עם הקומץ – רוטמן בוועדת חוק, חוקה ומשפט: אני גאה להימנות עם קומץ המדינות שצמצמו את הביקורת השיפוטית על החקיקה הפרלמנט.

ואללה. ואני לתומי חשבתי שישראל היא המדינה היחידה שיש בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. ככה סיפרתם לנו.  

* הצעות ייעול – על פי הצעת החוק של רוטמן, בג"ץ יוכל לפסול חוק רגיל רק פה אחד, בהצבעה של 15 מתוך 15 שופטי בג"ץ.

אני רוצה להציע שתי אלטרנטיבות: א. שבמקביל יוחלט על פסקת התגברות – רק פה אחד, בהצבעה של 120 מתוך 120 הח"כים.

ב. אני מציע שניתן יהיה לבטל חוק של הכנסת בלא פחות מתמיכת 16 מתוך 15 שופטי בג"ץ.

* הפגנת הימין הממלכתי – השתתפתי בהפגנת הימין הממלכתי בעד רפורמה בהידברות ובהסכמה רחבה על בסיס מתווה הנשיא, שנערכה במוצ"ש בגן הפעמון בירושלים. כאלף איש השתתפו בהפגנה, רובם הגדול דתיים.

את ההפגנה יזם וארגן ד"ר יועז הנדל, שר התקשורת לשעבר. הוא ציין שיש ציבור גדול שלא מתאים לו להשתתף במחאה, שאינו מתחבר למסריה, אך הוא רוצה למחות ולהשפיע ואנו נותנים לו במה. יועז ציין ששום שיטה לבחירת שופטים אינה סיבה לקרוע את עם ישראל.

עם הדוברים נמנו מתנגדים למהפכה המשטרית לצד אנשים שבאופן כללי תומכים בעקרונותיה, אך מתנגדים לריצת האמוק הדורסנית והנקמנית וקוראים לרפורמה שתתקבל בהסכמה רחבה, מתוך הידברות והקשבה לקולות השונים בעם.

הדובר החריף ביותר נגד המהפכה היה ראש השב"כ לשעבר יורם כהן. כהן שיתף את הקהל בחשיבות הרבה של הייעוץ המשפטי העצמאי ושל מערכת המשפט העצמאית לביטחון המדינה. הוא סיפר איך הייעוץ המשפטי מנע הסתבכויות קשות עם החוק הישראלי והבינלאומי. בזכות ההכרה העולמית בעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית, המערכת היא השכפ"ץ המגן על לוחמינו מפני העמדה לדין בטריבונל הבינלאומי בהאג. אחרי המהפכה, לא תהיה ההגנה הזאת. הוא אמר שלא תמיד קל עם המגבלות המשפטיות, אך השווה זאת לחגורת הבטיחות ברכב, שלעתים היא לוחצת ומעיקה, אך היא מצילת חיים. אין זו "רפורמה" לתיקון מערכת המשפט, אמר כהן, אלא לניטרולה. ומדובר באדם שמבין דבר או שנים בענייני ניטרול.

הרב יעקב מדן תומך בעיקרי ה"רפורמה", אך אין לה שום טעם אם תקרע את העם לגזרים. הוא קרא להידברות שתניב הסכמות. הוא סיפר על ההידברות בינו לבין רות גביזון על אמנה בנושאי דת ומדינה. על פניו, לא היה שום סיכוי להידברות. "היא מזרחית, אני אשכנזי. היא חילונית, אני דתי. היא שמאלנית, אני ימני. כף רגלה לא דרכה מעבר לקו הירוק ואני מתנחל. אך כיוון ששנינו ראינו את טובת עם ישראל היינו נחושים להגיע להסכמות, ואכן, הגענו להסכמות". זה בדיוק, אמר הרב מדן, מה שצריך לעשות היום, ואפשר בהחלט להגיע לרפורמה מוסכמת, שבה אף צד לא ישיג את כל מה שהוא רצה, אך שלמות העם תישמר.  

הרב מדן, שדיבר בהתרגשות רבה וממש בסערת רגשות, סיפר שאת יום ירושלים הוא אינו חוגג בכ"ח באייר, יום השחרור, אלא בכ"ב באייר, היום שבו קמה ממשלת האחדות הלאומית לקראת מלחמת ששת הימים (שנקראה אז ממשלת הליכוד הלאומי). זה היה האירוע הגדול. ללא ממשלת האחדות הלאומית, לא היינו משיגים את הישגי מלחמת ששת הימים. שני השרים בממשלה, מפקד הפלמ"ח יגאל אלון ומפקד האצ"ל מנחם בגין, שעשרים שנים קודם לכן היו משני צדי המתרס בסזון ובאלטלנה, הלכו יחד לראש הממשלה אשכול ושכנעו אותו לשחרר את ירושלים. זו גדולתה של אחדות לאומית, גם היום אנו זקוקים לה.

פנחס ולרשטיין, מראש גוש אמונים ומי שהיה שנים רבות ראש המועצה האזורית בנימין ויו"ר מועצת יש"ע ויש לו זכויות אדירות בהתיישבות בחלקי א"י (לא רק ביו"ש אלא גם בגליל ובנגב), הזכיר את נבואת יחזקאל על עץ יהודה ועץ אפרים שישובו ויתחברו. מיד בתום נאומו וויצאפתי לו שהוא ציטט מהפטרת הבר מצווה שלי.

העיתונאית אמילי עמרוסי סיפרה שהיא חוותה גירושים. בניגוד לבני זוג, אחים אינם יכולים להתגרש. היא סיפרה על התסכול הנורא שהיא והמחנה שהיא משתייכת אליו חוו בעקירת גוש קטיף, אל מול האטימות של כל מי שפנינו אליהם, הנשיא, בית המשפט ואחרים. בניגוד לחלק מחבריה שמחפשים נקם, המסר שלה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". דווקא מי שחווה את החוויה הקשה הזאת, צריך לנהוג אחרת כאשר מחצית העם נמצאת היום באותה מצוקה.

הרב אוהד טהרלב, ששכל את בנו החייל בפיגוע לפני חמש שנים, אמר שאין די בהידברות. חשוב יותר איך תהיה ההידברות. זו צריכה להיות הידברות של הקשבה.

הרב ירמי סטביסקי, לשעבר מנהל בית הספר הימרפלד בירושלים, תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית, המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית.

לאחר שירת "התקווה", צעדו המפגינים לבית הנשיא, כדי לחזק את ידיו ביוזמתו להידברות וכדי להצטרף למוחים נגד המהפכה. כיוון שהייתה לי עוד נסיעה ארוכה ורציתי להספיק לישון קצת בטרם אשכים לעבודתי במטע, על המצעד הזה ויתרתי, למגינת לבה של בתי, שהפגינה יחד אתי.

היה זה מפגן ציוני של אחדות ישראל ושל אהבת ישראל.

למחרת סיפרתי לחברי הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב (שאני היו"ר שלה) על ההפגנה. "היא הייתה ברוח מדרשת השילוב", סיכמתי.

* כל הארץ דגלים דגלים – בכל רחבי הארץ הפגינו במוצ"ש אזרחים פטריוטים רבים, אוחזים בדגל הלאום, נגד המהפכה המשטרית. נסעתי מאורטל להפגנת הימין הממלכתי בירושלים דרך כביש הבקעה שאינו הומה אדם, ולכן לא היו בו הפגנות רבות. ובכל זאת, עברנו בשני צמתים שנערכו בהם הפגנות. מאות רבות של אנשים הפגינו בצומת צמח. כשעברנו בצומת הגשר הרומי, החלה להתארגן הפגנה וכבר היו שם ראשוני המפגינים ובידם דגלים.

* מחאת הדגלים – המאפיין הבולט ביותר של המחאה נגד המהפכה המשטרית, הוא דגל הלאום. מאות אלפי דגלי כחול לבן – הם הצבע של המחאה הפטריוטית. זה לא מפריע, כמובן, לדקלמני תעשיית השקרים וההסתה לדבר על… דגלי אש"ף. נכון, לאחת ההפגנות הגיעו 2-3 פרובוקטורים עם דגלי אש"ף. אמנם אני לא נוטה, בדרך כלל, לקונספירציות, אבל נראה לי שיהיה מעניין מאוד לדעת מי שלח את הפרובוקטורים.

* יהיה מה שיהיה – ב"הפגנת הכיסאות" ברחבת האריה השואג (עליה כתבתי במאמר נפרד), הייתה חלוקה בין נאומים לשירים. בין נאום לנאום היה שיר. חברי עופר גביש הוביל את השירה, עם חבורה של זמרות וזמרים מיישובי הגליל העליון.

רשימת השירים יכולה להעיד יותר מאלף עדים על זהות המפגינים ועל מהות ההפגנה. "פה בארץ חמדת אבות", "ארץ", "בגליל בתל-חי", "מי האיש", "עוד לא תמו כל פלאיך", "אין לי ארץ אחרת". לאחר מכן עלתה לבמה, על כיסא גלגלים, מירי אלוני. היא שרה את "שירת הנוער", את המנון המחאה "זה לא יעבור" ואת "שיר לשלום". ב"שיר לשלום" היא הכניסה שני שינויים. במקום "אל תלחשו תפילה" – "גם תלחשו תפילה". במקום "הניחו לנופלים" – "זכרו את הנופלים".

אולי המשפט המיטיב לבטא את המסר יותר מכל הוא מן השיר "ארץ": "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה – יהיה מה שיהיה".

ההפגנה הסתיימה בשירת "התקווה".  

* דתי מחמד – רון הוד הוא פעיל חברתי חרדי מקריית שמונה. הוא נאם ב"הפגנת הכיסאות". פרסמתי בפייסבוק תמונה שלו, ומיד החלו התגובות ברוח "דתי מחמד". איזו פטרונות, איזו התנשאות, איזו יהירות. הם חושבים שכל הדתיים הם פיונים שלהם.

תתפלאו, יש דתיים השומרים אמונים לתורת ישראל ולא המירו אותה בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו.

אגב, בהפגנת הימין הממלכתי הייתי חלק ממיעוט חילוני. מבין שבעת הנואמים, היחיד שאינו חובש כיפה היה יועז הנדל, ששומר שבת וילדיו מתחנכים בחינוך הממ"ד, כלומר, הוא חובש כיפה שקופה.

* הילד בן 88 – פגשתי ב"הפגנת הכיסאות" את ציפקה הראל, אשתו של יהודה הראל. שאלתי אותה אם גם יהודה בא, והיא השיבה: "מה פתאום? יהודה לא משתתף באירועים של זקנים. הוא לא מבין איך זה קשור אליו". הילד בן 88.

פגשתי חבר, מוותיקי נאות מרדכי, שהשתתף בקורס מובילי קבלות שבת שהובלתי לפני 12 שנים במכללת תל-חי. שמחתי לשמוע שהם ממשיכים לקיים עד היום קבלת שבת.

* לא לגיטימי – חסימת ח"כים לפני הצבעה – צעד לא לגיטימי ולא דמוקרטי, פוגע במחאה הצודקת ומכתים אותה ומשרת את האינטרס של ממשלת הדי-9. אידיוטים שימושיים.

* שפיכה מוקדמת – אוחנה התבלבל. הוראות דרקוניות בלתי חוקיות, כמו חיטוט בתיקים של ח"כים תוך התנקשות בחסינותם, הוא צריך לקבל אחרי שהם יצליחו לבטל, למעשה, את בג"ץ. נפלט לו קצת מוקדם מדי.

* מה הוא חיפש שם – מה אוחנה חיפש בתיקים של הח"כים? אולי חמץ?

* שלד הברזל לא שתק –בשנות המאבק על הגולן, "העם עם הגולן", בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. המאבק על הגולן היה מופת של מאבק דמוקרטי, על פי חוק, ללא אלימות או איום באלימות. גם מדברים מקובלים מאוד כמו חסימת כבישים והפגנות ליד בתי מנהיגים נמנעו כמעט לחלוטין. היה זה שילוב של תפיסת עולם עקרונית, עם שיקול תועלתני. אם נחסום כביש – הנהג בכביש שממהר לעבודה או לרופא או אישה הכורעת ללדת יתמכו בנו יותר או פחות בעקבות הצעד הזה?

אבל אלימות מגיעה לכותרות. איך אפשר להגיע לכותרות בלי צעדים כאלה? הדרך שלנו הייתה – יצירתיות. שביתת הרעב בגמלא העתיקה שמיקדה במשך 19 יום את התקשורת הישראלית והעולמית היא דוגמה אחת. מסע הטרקטורים מגמלא לירושלים סוקרה על בסיס שעתי במשך ארבעה ימים ועוד.

אחד האירועים היצירתיים היה בינואר 2000. הוצאנו 8 שילדות ברזל חלודות משטחי אש בגולן ובלילה הובלנו אותן על גבי מובילים לכביש 1 בואכה שער הגיא. הצבנו אותן לצד הכביש, עם כרזות "לא יורדים מהגולן", "העם עם הגולן" ועוד. המסר היה, שאם נמסור חלילה את הגולן לאויב, הטנקים הסורים עלולים לשטוף אותנו. האירוע זכה לסיקור רב.

ומה ההבדל בין האירוע הזה, לאירוע הטנק מתל-סאקי, שכתבתי נגדו? ההבדל הוא שלא לקחנו את שלדות הברזל בשער הגיא.

אגב, סיפרתי את הסיפור בגוף ראשון רבים, אך האמת שלא הייתי באירוע, כיוון שכל כולי הייתי באירוע שנערך למחרת – "אם כל ההפגנות", הפגנת מאות האלפים; הגדולה בהפגנות ישראל, שנערכה בכיכר רבין ובכל הרחובות היוצאים מן הכיכר לאורך קילומטרים רבים.

ומה היה גורל השילדות? מע"צ החרימה אותן.

* למה מיהו הפקיד – בתגובה להתקפתו של שר החוץ על נגיד בנק ישראל, צייץ סמוטריץ': "עצמאות בנק ישראל, כמי שמנהל את המדיניות המוניטרית של ישראל, היא חיונית לכלכלה חזקה ומתפתחת, וכשר אוצר אעמוד על שמירתה כנגד אמירות פופוליסטיות". ואני תמה. למה? למה מי הוא הנגיד? עוד פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר בו. מיהו שיקבל החלטות על כלכלת ישראל?

* כמעט פירגנתי להם – כיוון שהממשלה הזאת רעה כל כך, אני כמה, ממש משתוקק, שהיא תזרוק איזו עצם שאפשר יהיה לפרגן לה ולשבח אותה. על משהו.ש קיוויתי שיהיה זה קיום הבטחת הבחירות לחינוך חינם לילדים מלידה עד שלוש.

והנה, סמוטריץ' הודיע שיאשר את התעריף החדש למעונות היום. המחיר יעלה ב-180 עד 360 שקלים בחודש, בהתאם לגיל הילד.

אפילו את התענוג החריג לפרגן לממשלה הם לקחו לי.

* להט"ב בקהילה הדתית לאומית – הפתיחות והקבלה כלפי הלהט"ב בחברה הדתית-לאומית גדולים יותר מכפי שהיו בחברה החילונית לפני עשרים שנה.

זו בדיוק הסיבה לכך שדווקא עכשיו קמה המפלגה ההומופובית – "נועם". האובססיה שלהם (השאובה מהפונדמנטליזם הנוצרי) ללהט"ב היא ריאקציה למגמה הזאת. אך זו מלחמת מאסף אבודה מראש.

* היכן לאשפז את הח"כהניסט – שמעתי תגובות לפיהן ראוי לאשפז את הח"כהניסט אלמוג כהן בבית חולים פסיכיאטרי.

אני לא מסכים אתם. לדעתי, יש לאשפז אותו בבית חולים וטרינרי.

* סגולה לאריכות ימים – ח"כ הרב גלעד קריב ספד לחכ"ש יעל דיין. מסתבר שהמנוחה חיה ובועטת. מביך.

אבל זו סגולה לאריכות ימים. ב-1999 הספיד יו"ר הכנסת אברום בורג את פרופ' אמנון רובינשטיין. מאז חלפו 24 שנים, ורובינשטיין בן ה-92 עדין פעיל.

האמת היא, שנראה לי די נחמד לקרוא בחיי את ההספדים עליי.

* אין לי ארץ אחרת – בסקר ענק לכבוד ועידת האנשים של המדינה של "ידיעות אחרונות" נבחר "אין לי ארץ אחרת" לשיר של המדינה.

שיר נפלא!

אהוד מנור כתב אותו בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד מאוד למלחמה וחש שאדמתנו רועדת. השיר ביטא אהבה ומחויבות מוחלטת לארץ ישראל. המסר הופנה לשני כיוונים. האחד הוא ביטוי של מחאה ואכזבה והתנגדות למלחמה. מצד שני, ביקורת על קולות במחנה המתנגדים למלחמה, שקראו לסרבנות, שדיקלמו את המנטרה שהייתה פופולרית ש"אם שרון יעלה לשלטון אני ארד מהארץ" וכד'. המסר שלו היה – שאין לנו ארץ אחרת ולכן המחויבות שלנו היא מוחלטת.

בתקופת המאבק על הגולן, אימצנו את השיר הזה. כך עשו גם חברינו ביש"ע במאבק נגד אוסלו. כאן המסר היה התנגדות למסירת חבלי של ארץ ישראל לאויב, כי זו ארצנו ואין לנו ארץ אחרת. לאו דווקא המסר של אהוד מנור, אך המילים בהחלט ביטאו אותנו.

באותה תקופה הייתה הופעה של אהוד מנור (איני זוכר מי הזמר שליווה אותו) בעין זיוון שבגולן. הוא אמר שהוא יודע שהשיר הזה הוא מעין המנון של מאבקנו. והוא אמר ששואלים אותו לפעמים אם לא מפריע לו שהשיר משרת את הצד השני של המתרס הפוליטי. ותשובתו היא שהוא גאה בזה. הוא גאה בכך שהשיר מבטא את הישראלים מכל הצדדים.

בתקופת ההתנתקות, שהתנגדתי לה בחריפות, פרסמתי מאמר בשם: "אין לנו מדינה אחרת". יצאתי בו נגד קולות של קריאה לסרבנות, אי הנפת דגל ישראל, הפסקה להתפלל לשלום המדינה וכו'.

בכלל, "אין לי ארץ אחרת" זה השיר שלי. בתקופת המאבק על הגולן, ההודעה הקולית במשיבון שלי הייתה השיר הזה. כתבתי עליו, הרציתי עליו, שידרתי אותו בפינתי ברדיו, שרתי אותו בטקס יום הזיכרון באורטל. השתמשתי בו בהרבה מאוד מאמרים, נאומים והרצאות. מיד בהגיע תוצאות המדגם אחרי הבחירות האחרונות וההצלחה הגדולה של התועבה הכהניסטית, כתבתי בספונטניות: "אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת". כאשר, לפני חודשים אחדים, התקבלה באורטל החלטה עקרונית על הפרטה, הגבתי בספונטניות באותה דרך – "אין לי אורטל אחרת". וכך גם במאבק הנוכחי, נגד המהפכה המשטרית, כולל היום בנאומי ב"הפגנת הכיסאות".

אבל אילו השתתפתי בבחירת השיר, הייתי בוחר שיר אחר שהגיע לחמישיית הגמר: "ירושלים של זהב".

          * ביד הלשון

אנשים אחים אנחנו – צעירים ממכינות קדם צבאיות ורשת מיתרים יצרו שרשרת ידיים מבית המשפט העליון לכנסת, בקריאה להידברות והסכמות ברוח מתווה הנשיא. כותרת האירוע: "אנשים אחים אנחנו".

המילים הללו לקוחות מספר בראשית פרק יג: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

האמת היא שהמסר של האירוע הפוך מהמשך העלילה של אברם ללוט. "הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ. הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". כלומר היפרדות, חלילה.

* "חדשות בן עזר"

שורפי האסמים על הגה הדי-9

מאות אלפי אזרחים פטריוטים, דגלי הלאום בידם, משתתפים במחאה להגנה על הדמוקרטיה ומדינת החוק ונגד המהפכה המשטרית.

יש מי שאינם יכולים להצטופף שעות בקפלן או לעמוד בצמתים; זקנים ונכים. אך גם בהם בוערת המחאה וגם הם רוצים להשמיע את קולם.

בדיוק לכבודם נערכה "הפגנת הכיסאות" ברחבת האריה השואג בכפר גלעדי. מאות מוותיקי הגליל והגולן הפגינו בישיבה, חלקם על כיסאות גלגלים, חלקם בליווי מטפלת מהפיליפינים.

אצטט משפט אחד מנאומו של מוקי צור: "דמוקרטיות אינן נרצחות. דמוקרטיות מתאבדות".

מירי אלוני, אף היא על כיסא גלגלים, שרה בבכורה עולמית את המנון המחאה, שהיא אפילו לא הספיקה להקליט אותו, "זה לא יעבור", שכתב הפזמונאי קובי לוריא שליווה אותה.

גם אני נמניתי עם הדוברים. להלן – נאומי.

****

כפי שאתם רואים, עזבתי את עבודתי במטע של אורטל באמצע יום העבודה. אדמתנו, אמנם, אין פנאי לה. אבל זו שעת חרום. במלחמת מצווה יוצאת גם כלה מחופתה. ואנחנו נלחמים על נשמתה של הדמוקרטיה הישראלית.

אני נער צעיר בן שישים. רוב הנוכחים כאן הרבה יותר ותיקים ממני. יש בקהל הזה, במצטבר, אלפי שנות עשיה ציונית בהתיישבות, בביטחון ובחינוך, בחקלאות, בתעשיה, בתיירות ובמדע. אנשים שהקדישו עשרות שנות חיים למען מדינת ישראל. וכעת אנו נזעקים להגן על מפעל חיינו.

על שלושה דברים מדינת ישראל עומדת: על היהדות, על הציונות ועל הדמוקרטיה. אין כל סתירה בין המרכיבים הללו. הם משלימים זה את זה ואם נשכיל לחזק ולטפח אותם נבטיח את ביתנו הלאומי כבנין עדי-עד. אולם אם ניטול, חלילה, אחד מן האדנים הללו, נסכן את הבניין כולו.

המהפכה המשטרית היא איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק, שהכל כפופים בה לחוק, שהכל שווים בה בפני החוק. אין דמוקרטיה שאין בה הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים, שאין לה מערכת משפט חזקה, עצמאית ובלתי תלויה. כל אלה ייעלמו אם תיושם, חלילה, המהפכה המשטרית. האיום על הדמוקרטיה הוא איום קיומי על מדינת ישראל.

מערכת המשפט הישראלית אינה מושלמת. יש בה בעיות, יש מה לתקן. אבל כשיש כאב ראש – הפתרון אינו עריפת הראש. המהפכה המשטרית היא עריפת הראש, היא שפיכת התינוק עם המים. משמעותה היא הפיכת הרשות השופטת לזרוע של הממשלה, השולטת בלאו הכי בכנסת. אין אף דמוקרטיה בעולם הפועלת כך.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, קראנו: "עקירת יישובים קורעת את העם". וגם היום, עקירת הרשות השופטת קורעת את העם. ומדובר בלא פחות מעקירת הרשות השופטת, כרשות עצמאית. מרוץ האמוק של הדי-9, מרוץ של שכרון כוח ותאוות נקם, מרוץ מתוך אובססיה של לדרוס, לרמוס, להרוס – הוא מרוץ הרסני שמרסק את החברה הישראלית.

יש לעצור את מרוץ האמוק הזה. יש לעצור את בליץ החקיקה המסוכן הזה. את המהפכה ההרסנית הזאת יש להמיר בהידברות לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "חדשות בן עזר"

שבת אחים גם יחד

ביום ראשון, ערב החג, אירחנו את חברינו מאלוני בשן לסדר טו בשבט. היה אירוע מרגש, שמח ומרומם נפש.

חשנו עד כמה אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן, אהבת התרבות היהודית הישראלית; כל אלה חזקים יותר מכל מחלוקת ומכל הבדל באורחות החיים.

את הערב הנחיתי יחד עם ערן מאיר מאלב"ש. את המוסיקה הוביל שחר נדב מקשת.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

לאחר הסדר, ניגש אליי אחד החברים מאלב"ש, שהודה לי על היוזמה והאירוח, ואמר: "אלה החיים האמתיים. בתקשורת ובפוליטיקה אנחנו שומעים על הקרע והשסע ומלחמת אחים, אבל המציאות היא מה שאנחנו עושים כאן". לא הסכמתי אתו. אמרתי לו שהקרע הוא המציאות ומה שאנחנו עושים זאת המציאות. השאלה איזו מציאות תגבר. מה שאנו עושים זה מאבק על דמות החברה, ועלינו להתעקש ולפעול ולא לתת לשוחרי הקרע ולמפיצי השנאה לנצח.

למחרת בבוקר קראתי בוויינט פשקוויל של איזה ימנן מחרחר שנאה וקרע, שמדקלם את המנטרה רוויית השנאה והדעות הקדומות, על פיה המאבק הוא בין יהודים וישראלים. לא ניתן לחצוף הזה ושכמותו להטיל דופי ביהדותנו, ולא ניתן להם להתנער מן הישראליות שלהם. הדיכוטומיה בין ישראליות ויהודיות היא המתכון לקרע. התרופה היא היהדות הישראלית והישראליות היהודית של מחנה המיינסטרים הציוני, שיעמוד מול מחנה השונאים, הקורעים והמשסעים, שקיימים בין שני המחנות.

****

תודה רבה לסיסי, על הארגון המופתי של האירוע. ידעתי שאני יכול להתמקד בתוכן ולהיות סמוך ובטוח שהארגון יהיה על הצד הטוב ביותר. תודה לעדי על העיצוב הנפלא של המועדון. אורחינו היו המומים מן הסידור. תודה לענבל ק' ולג'וד על השותפות והעזרה. ולכל מי שיצאו מהבית בערב החורפי, השתתפו, שרו, קראו, שתו ואכלו והיו שותפים להצלחה.

כבר דיברנו עם אלוני הבשן על אירוח אצלם בסדר טו בשבט תשפ"ד.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏29.1.23

* אנו מנצחים – 400 פיגועים סוכלו ב-2022. הטבח בנווה יעקב מבהיר לנו את משמעותה של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון מדי לילה ביהודה ושומרון – חייהם של מאות ואלפי ישראלים ניצלו בזכות פעילות זו. כל אותה התבכיינות על הקלגסים שחוטפים פלשתינאים בלילות – היא תיאור מסולף של ההגעה אל המחבל במיטתו לפני שיגיע לבית כנסת או בית ספר או גן ילדים או מסעדה ויבצע טבח המוני.

31 מחבלים נהרגו בפעולות ביהודה ושומרון מראשית ינואר. הטבח שביצע מחבל אחד מעיד על המשמעות של ניטרול 31 מחבלים לפני הפיגוע.

גם הפעילות המוצלחת ביותר אינה יכולה להבטיח 100% הצלחה ולמרבה הכאב יש מחבלים שאיננו מצליחים להגיע אליהם לפני הפיגוע. השאיפה צריכה להיות 100%. יש לתחקר כיצד חמק אותו מחבל את הרדאר המודיעיני ולהפיק לקחים. אך אין מקום להלקאה עצמית.

אין מקום להטחת האשמות בממשלה, כפי שלא היה מקום להטחת ההאשמות בממשלה הקודמת. אני בטוח שלא נראה הפעם את פסטיבלי המחולות על הדם שהובילה האופוזיציה הקודמת.

ארץ ישראל נקנית בייסורים. המאבק בן 150 השנים על הארץ כרוך במחיר דמים כבד. אבל אנו מנצחים – ובגדול. איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם…

מי שמוכרים מקסמי שווא על חיסול הטרור ב"זבנג וגמרנו" חוטאים בדמגוגיה. זו מלחמה ממושכת, שאנו חייבים לנצח בה ואנו מנצחים בה וננצח בה. גם בלילה קשה של טבח נורא, עלינו לזכור זאת.

יהי זכרם של הנרצחים בטבח – ברוך!

* היכונו לפשקוויל – אזרחים חמושים ירו במחבל שביצע את הפיגוע בעיר דוד ופצעו אותו.

המחבל היה בן 13.

ככה נראה אקיבוש – הם יורים בילדים.

צפו לפשקווילים של גדעון לוי ברוח זו.

* החוליגן ממשיך להסית – לכל זירת פיגוע עד כה, מיהר ראש הכנופיה הכהניסטית ופצח בפסטיבל מחולות על הדם, תוך שהוא מסית נגד הממשלה ונגד השר לביטחון פנים. עכשיו יש לו בעיה להסית נגד הממשלה ובוודאי נגד השר לביטחון "לאומי". אז הוא מסית נגד היועמ"שית. והפעם זה מסוכן יותר, כי זו הסתה של שר בממשלה.

אחרי ההסתה הפרועה של השר הפרחח, חובה להצמיד בדחיפות אבטחה על היועמ"שית.

חוליגן כהניסט נקלה, פשיסט וגזען. היותו שר בממשלת ישראל – כתם על תולדות העם היהודי.

* בן גביר בכאפיה – מפגינים כהניסטים בירושלים צווחו "בן גביר חלש מול חמאס". או-טו-טו נראה תמונות שלו עם כאפיה. אני מודה שאני שמח לאידו. הוא חינך את האספסוף הכהניסטי, שדמגוגיה גזענית פשיסטית צווחנית היא הדרך להילחם בטרור. פתאום מוטלת עליו אחריות ומתברר שהרבה יותר קל להנהיג כנופיה כהניסטית מלהתמודד עם אחריות.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

(הערה זו נכתבה ביום חמישי, יום לפני הטבח בנווה יעקב).

* שוברים גלים – כל הכבוד לצה"ל וכוחות הביטחון על הפעולה המוצלחת בג'נין! כל הכבוד לממשלה שממשיכה את מבצע "שובר גלים"!

* למי מועיל התאום הביטחוני – התיאום הביטחוני עם הרש"פ אינו נובע מכך שאש"ף הפך לארגון של חסידי אומות העולם, שונא טרור ואכפת לו מחיי יהודים. הוא נובע מהבנתם שטרור כפי שהיה לפני מבצע "חומת מגן" ותגובה ישראלית כדוגמת "חומת מגן" תמוטט את הרשות. אם יפסק התיאום, הפלשתינאים ייפגעו מכך יותר מאתנו. לכן, איני מתרשם מהאיום הפלשתינאי, החוזר על עצמו בכל פעם שהם צריכים לשחרר בדעת-הקהל שלהם קצת לחץ.

על מה הם מלינים? על שצה"ל סיכל פיגוע המוני במרכז הארץ בפעולתו בג'נין? הרי אילו הרש"פ הייתה ממלאת את חובותיה על פי ההסכמים עם ישראל, לא היה צורך בפעולת צה"ל. אולם הרש"פ איבדה את ריבונותה במחנה הפליטים ג'נין, ולכן אין שם תיאום ביטחוני. אין לנו מנוס מלהגן על אזרחי ישראל בפעולות יזומות, בוודאי בג'נין.

* תרומה ממשית לביטחון – הח"כהניסט צביקה פוגל תקף את שר הביטחון גלנט בעקבות התקפות חיל האוויר ברצועת עזה. הוא הגדיר זאת בלעג "הפצצת נדל"ן" במקום להרוג מחבלים.

הנדל"ן הוא מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות. הפצצת מפעל כזה תורמת לביטחון לאין ערוך יותר מסיפוק תאוות הגולגלות של הח"כהניסט.

* איש מבולבל – כותב רוגל אלפר: "הערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים. בני אותו עם פלסטיני המתגורר בגדה, במזרח ירושלים ובעזה והנאבק בכיבוש. הם מקיימים עמם קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים ענפים. הם בני עם אחד, אף שהופרדו לאחר הקמת המדינה. בדיוק כשם שגרמנים במערב גרמניה ובמזרח גרמניה היו בני עם אחד גם לאחר שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה. ולראיה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם דרשו לשוב ולהתאחד בהקדם האפשרי בישות מדינתית אחת, שמשקפת את אחדותם הלאומית. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. לא גדר, לא קו ירוק, לא קלגסי צה"ל ולא שב"כ/שטאזי יצליחו להפריד ביניהם. הפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם אחיהם בגדה. זה לא ישתנה לעולם. שום חוק לא ישנה זאת. פלסטינים ישראלים ימשיכו להזדהות עם גוב האריות".

ואני תמה, איפה אותה הערצה ללאומיות נעלמת כאשר מדובר בלאומיות היהודית? למה הוא בז לה כל כך? כאשר אלפר מצהיר שאינו יהודי ושאין שום קשר בינו לבין יהודי בחו"ל (הם לא אותו עם, יהודים הם דת והוא חסר דת וכו'), הוא מתנכר ללאומיות ומדבר על אזרחות ומסביר שהסולידריות שלו היא אזרחית. ערבים ישראלים הם שותפיו לאזרחות בניגוד ליהודים אמריקאים, למשל, שאין לו שום קשר אתם.

ולמה זיקה של אזרחי ישראל הערבים ללאום שלהם כל כך מובנת מאליה בעיניו בעוד הוא בז מעומק נשמתו לזיקה של אזרחי ישראל היהודים ללאום שלהם ולבני עמם באשר הם? למה הוא מדבר בכזו ערגה על ההזדהות "עם אחיהם" ובכזה זלזול לדיבור בין יהודים על "אחים". לא רק עם אחינו בחו"ל, גם יהודים ישראלים. כמה קולמוסים הוא שבר בפשקווילי לעג למושג "אחים" כאשר מדובר ביהודים, ובאיזו קלות הוא מדבר על אחים, כדי להצדיק את תמיכתם של ערבים ישראלים בטרור. אגב, הוא מזדהה עם המחבלים ועם הפיגועים בלי להיות אח שלהם.

איש מבולבל ולא קוהרנטי. אני די מרחם עליו, למען האמת.

* שם קוד להשמדת המדינה היהודית – עזמי בשארה התנגד בתוקף לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולקיומה של מדינת ישראל. לעמדתו האנטישמיות הוא המציא סלוגן מכובס – "מדינת כל אזרחיה".

אין מדינה דמוקרטית שאינה מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אין שום סתירה בין מדינת לאום להיותה גם מדינת האזרחים. כפי שמדינת לאום איטלקית, למשל, היא גם מדינתם של כל אזרחי איטליה, כך גם מדינת הלאום של העם היהודי היא גם של כל אזרחיה. אדרבא, המדינה היחידה במזרח התיכון ששייכת גם לאזרחים ערבים היא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. הדמגוגיה המתוחכמת של בשארה, היא השימוש בסיסמה הזאת כשם קוד לחיסול המדינה היהודית. והסלוגן הדמגוגי הזה תפס. עובדה, עד היום הסיסמה הזאת מככבת במחלוקת הציבורית מצד תומכים ומתנגדים. יש התוקפים את ישראל על כך שכביכול אינה מדינת כל אזרחיה, וכוונתם היא לתקוף את קיומה של מדינה יהודית. ויש היוצאים נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ובכך משמשים אידיוטים שימושיים של מתנגדי מדינת ישראל. ההרחבה של הדמגוגיה של בשארה היא הצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.

השוקניה היא חוד החנית של הפצת תורתו של עזמי בשארה. רק בגיליון ערב שבת התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרים נגד קיומה של מדינה יהודית. קרולינה לנדסמן תוקפת את החוק, שקיים מאז שנות השמונים, השולל את ההתמודדות בכנסת ממפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אגב, חוק שבג"ץ מסמס באקטיביזם קיצוני, בדיוק כפי שגם הכניס את בן גביר ועוצמה כהניסטית בניגוד לחוק מפורש. לנדסמן: "אני מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה – אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת". כלומר, אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה, היא שלעם היהודי לא תהיה מדינה.

עמרי בהם, פרופסור יורד, פרסם מאמר שכותרתו: "רק דמוקרטית. נקודה". כלומר, הוא ממחזר את השקר שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומטיף לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה ל"רק דמוקרטית". זה מה שיביא גאולה לעולם, כנראה – שלעם היהודי לא תהיה מדינה. אף שבית המשפט העליון איפשר לבל"ד להתמודד, הוא תוקף בחריפות את אסתר חיות על כך שאיימה שבעתיד לא תאפשר למפלגה הזו להתמודד. הוא גם תוקף את המחאה, על שהיא נאבקת לשמירה על הסדר הקיים, כלומר של קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית, במקום להיאבק בעד המרתה במדינת שקשוקה לא יהודית.

אווה אילוז מתמקדת הפעם ביציאה נגד הדת והדתיים, אך גם היא יוצאת נגד הציונות ומדקלמת את השקר "שאיננו יכולים לרבע את המעגל של 'דמוקרטיה יהודית'. הגענו לרגע האמת שבו התרמית שבסיפור על דמוקרטיה יהודית נחשפת בפנינו". כלומר, הדמוקרטיה, בעיני אילוז, היא שלא תהיה מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא המדינה שבהכרזתה נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מדינת ישראל שלא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי.

מי שמציע שהמדינה לא תהיה מדינה יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל (גם אם הוא אינו מטיף להשמדה פיסית) ולהקים על חורבותיה מדינה אחרת.

מצער מאוד, שביום השואה הבינלאומי מקדם "הארץ" את רעיון השמדתה של המדינה היהודית.

* חובתו של נגיד בנק ישראל – על פי חוק בנק ישראל, נגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי של הממשלה.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהה שמהלך שהממשלה יוזמת עלול לפגוע בדרוג האשראי של ישראל – אם לא יתריע על כך בפני ראש הממשלה, ימעל בתפקידו. אם נגיד בנק ישראל יודע שצעד מסוים יביא לתוצאה כלכלית הרסנית והוא לא יתריע – אין הוא ראוי לתפקידו. כל ועדת חקירה ממלכתית לא תקבל שום תירוץ לכך שהנגיד ידע ושתק. שתיקה כזו היא הפרת אמונים.

נגיד הבנק פרופ' ירון מילא את חובתו כאשר הזהיר את ראש הממשלה מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות אם המהפכה המשטרית תצא לפועל.

אמר, וכאילו צלל אל תוך הג'ורה של הגוטליב'ס. הם לא אוהבים נגידים שנוקטים עמדה. כפי שאינם רוצים יועמ"שים שממלאים את תפקידם כנאמני הציבור. כפי שהם לא רוצים שופטים עצמאיים. מבחינתם כולם פקידונצ'יקים שתפקידם רק לבצע את מדיניות הממשלה, כי היא "רצון הרוב".

האם הם מעדיפים שהציבור הישראלי ילמד בדרך הקשה, באמצעות הכיס, שהנראטיב שמכרו לו מהנדסי התודעה, כאילו המהפכה תהפוך את ישראל ל"ככל הדמוקרטיות" – הוא שקר אחד גדול?

אני מקווה מאוד, שנתניהו, שמתגאה במעמדה של ישראל ובחוסנה הכלכלי, יפנים את הסכנה הכרוכה בביצוע המהפכה וילחץ על הבלם.

* שעירים לעזאזל – אם המהפכה המשטרית תתבצע ודרוג האשראי של ישראל יפגע ומשקיעים ימנעו מהשקעה בישראל, נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה יאשימו את האופוזיציה, את המחאה, את נגיד בנק ישראל ושאר שעירים לעזאזל.

* מסיבת העיתונאים ההיסטרית – במסיבת העיתונאים ההיסטרית דיבר נתניהו על בעיית המישפוט היוצרת ביורוקרטיה שפוגעת בפעילות הכלכלית. הבעיה אמתית, אך מה הקשר בינה למהפכה המשטרית? האם השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, כמו במדינת עולם שלישי, קשורה לבעיה? כמובן שלא.

נתניהו אמר שהתכנית נועדה להחזיר את מערכת המשפט למה שהייתה לפני חמישים שנה. האם לפני חמישים שנה הממשלה בחרה את השופטים? להיפך, אז כוחם של הפוליטיקאים בוועדה היה נחות לעומת המציאות מאז 2008, שביטלה את הרוב האוטומטי של השופטים ועורכי הדין. האם לפני חמישים שנה שופטי בית המשפט העליון פעלו תחת הידיעה שהממשלה תמנה את הנאמן לה מתוכם לנשיא, ואם לא יהיה בתוכם עבד נרצע, הם יביאו שופט חיצוני (חבר מרכז? קבלן קולות? שכן של בן דוד של קבלן קולות?)? האם לפני חמישים שנה היועמ"שים היו משרות אמון של השרים? האם לפני חמישים שנה לא הייתה ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה, שמהותה היא עילת הסבירות? נכון, לא היה אז אקטיביזם שיפוטי (רק יו"ר האופוזיציה מנחם בגין הטיף לאקטיביזם כזה, שאותו כינה "עליונות המשפט"). אבל כדי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי לא שופכים את התינוק עם המים, לא מכפיפים את הרשות השופטת לממשלה, אלא מחוקקים את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות.

נתניהו באמת מאמין שאם יחזור אלף פעמים על השקר שהמהפכה תחזק את הדמוקרטיה הוא יהפוך לאמת? הרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן.

מסיבת העיתונאים ההיסטרית מעידה שנתניהו בפאניקה. הוא יודע שחוות הדעת המקצועית של נגיד בנק ישראל, שהוא מינה אותו לתפקידו, אינה דבר האופוזיציה ולא נאמרה מפוזיציה. הוא יודע שהמאמר של הנגידים לשעבר יעקב פרנקל (שעמו עבד שנים רבות והוא מעריך אותו מאוד) וקרנית פלוג (שהוא מינה אותה לתפקיד) מקצועי ביותר. הוא יודע שהמכתב של למעלה מ-300 כלכלנים בכירים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי שמאל וימין כלכלי, ובהם הכלכלנים המוערכים עליו ביותר – מבטא חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית. הוא יודע היטב שמה שהוא מכנה בשפתו ההיסטרית "הפחדות" של כל המומחים, הן אמתיות ומוחשיות.

גאוותו של נתניהו הוא חוסנה הכלכלי של ישראל בתקופתו. הוא מתחיל להבין שהמהפכה המשטרית מסכנת את כל הישגיו. איזו מורשת הוא רוצה להשאיר אחריו?

במסיבת העיתונאים ההיסטרית ראינו מנהיג מפוחד, בפאניקה. להערכתי, הוא כבר מחפש את הסולם לרדת מן העץ.  

* מעשה אנטי פטריוטי – הסכנות לכלכלת ישראל, אם תתממש חלילה המהפכה המשטרית, הן אמתיות ומוחשיות. נתניהו מבין זאת היטב. חובת בכירי המשק והכלכלנים וכמובן נגיד בנק ישראל להתריע.

עם זאת, החלטה של חברה בבעלות ישראלית (!) להוציא את כספיה מהארץ חמורה מאוד. אמנם מדובר בחברה פרטית שזכותה לנהוג על פי הבנתה, אבל מן הראוי שהציבור ובראש ובראשונה מנהיגי האופוזיציה יגנו זאת.

במשך שנה וחצי סבלנו מאופוזיציה למדינה; אופוזיציה בוגדנית שהצביעה במזיד נגד האינטרסים הביטחוניים, הדמוגרפיים והלאומיים של ישראל. הוקענו אותה וגינינו אותה בכל פה. כעת יש להציג לציבור אלטרנטיבה, גם כאופוזיציה. מהי אופוזיציה ממלכתית ופטריוטית. אני מצפה מלפיד, גנץ וליברמן לגנות את המעשה.

* הניידים – קראתי פרסום של ארגון הנקרא "Saving Israel democracy" המספר על 15 ערים בארה"ב ובאירופה שתתקיימנה בהן הפגנות במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית.

אני מזדהה עם ההפגנות בת"א, בירושלים, בחיפה, בב"ש ובכל מקום בארץ, גם אם יש לי השגות על חלק ממאפייני המחאה. אין לי שום הזדהות עם הפגנות בפאריס, בבזל, בשיקאגו, בניו יורק ובברלין (אם אכן תהיינה שם הפגנות וזו לא סתם התרברבות). אתם רוצים להשפיע? חזרו הביתה. אל תשבו בגולה ותגנו על הדמוקרטיה הישראלית משם. ההפגנות בניכר, כמו הוצאת כספי חברה ישראלית מהארץ, כמו האיומים בירידה מן הארץ או בלשון מכובסת "רילוקיישן", או הדיבורים על סרבנות, רק מאמתים את האבחנה של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?

אני "נייח". אני "אסיר ציון" מבחירה. אני צומוד. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.

* מחאה בלתי לגיטימית – כשהשתחררנו משירות המילואים בצו 8 במבצע "חומת מגן", הופצה בקרב לוחמי החטיבה עצומה הקוראת להקים גדר ביטחון.

תמכתי בגדר הביטחון ואף כתבתי על כך, אולם סירבתי לחתום על העצומה. כחייל, תפקידי למלא את המשימות והפקודות. את דעותיי אני משמיע כאזרח. התארגנות של יחידות מילואים לפעולה פוליטית מסוכנת ואינה ראויה בדמוקרטיה.

מהסיפור הזה אפשר להבין מה דעתי על מחאת לוחמי הסיירות. בניגוד למחאת המשפטנים, האקדמיה, הכלכלנים, הרופאים, התלמידים, ההיי-טקיסטים וכן הלאה, מחאת לוחמי יחידות אינה ראויה ואינה לגיטימית.

* השמן בגלגלי הדי-9 – מפלגת העבודה צריכה להתבלט בגל המחאה, והפתרון שמצאה הוא להשיק קמפיין נגד פשרה בנושא המהפכה המשפטית.

הגישה של הכל או לא-כלום היא מתכון ללא-כלום. הדרך היחידה לסכל את המהפכה המשטרית היא הידברות ויצירת רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. משמעות הצלחת הקמפיין היא מימוש המהפכה המשטרית.

יש הרבה אמת בביקורת על המערכת המשפטית. ההתעקשות לדבוק בסדר הקיים יצרה את הריאקציה שהובילה לסכנת המהפכה המשטרית. מה הם רוצים? להמשיך ולהתחפר? הם יהיו השמן בגלגלי הדי-9.

* ואנוכי – אהוד ברק יוצא חוצץ נגד נשיא המדינה, גנץ ולפיד, על ניסיונותיהם לקדם הידברות ופשרה. הנשיא מגלה אחריות לאומית בניסיון למנוע את הקרע בעם ולהביא לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל ברק משסע ומקצין ומחמם את עצמו ומחריף עוד ועוד את התבטאויותיו. במאמר ל"ידיעות אחרונות" שלל מכל וכל כל הידברות עם ה"אויב".

הוא מציג את ההידברות כתמימות של מי שחשים שההידברות היא כולירע אך המהפכה המשטרית היא דֶּבֶר ועדיפה כולירע על דבר. לטענתו, ההידברות היא אכן כולירע, אך היא לא תמנע את הדבר. אך בסיס הטענה הזו שגוי. לא מדובר בכולירע. נכון, הידברות, אם תצליח, תסכל את הדבר. אבל היא עשויה להוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית שלא רק תסכל את הדבר, אלא תשפר מאוד את המצב הנוכחי, שהוא לא טוב, והוא אחד הגורמים לריאקציה לעבר הדבר.

ברק מזכיר להרצוג ולגנץ שהם כבר "נפלו קורבן לאשליה ותעתוע של שקרן כפייתי". הוא שוכח, שלא זו בלבד שהוא היה שותפו הבכיר והקרוב של נתניהו, אלא הוא פילג את מפלגת העבודה שבראשה עמד והקים את עצמאות שהייתה הנגררת של נתניהו.

כותב ברק: "משא ומתן אתם מהווה כניעה לסחיטה באיומים. לא פחות ולא יותר. להרצוג וגנץ, אם יתעקשו, ייאמר בפראפראזה על צ'ר'ציל: רציתם למנוע הרס גם אם תסתכנו בחרפה. תקבלו גם הרס וגם חרפה".

האמירה המקורית של צ'רצ'יל, כלפי צ'מברליין הייתה: "בחרתם בחרפה מפחד מלחמה, עכשיו תקבלו חרפה ומלחמה גם יחד". צ'רצ'יל צדק. וגם אצלנו היה מקרה דומה. ראש ממשלה שאץ רץ באמוק חסר מעצורים למו"מ עם רב המרצחים ערפאת, והציע לו הצעות מרחיקות לכת עד טירוף, שניתצו את הקונצנזוס הישראלי והפכו את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". זאת, כדי למנוע מלחמה וטרור. הוא בחר בחרפה מפחד מלחמה, והמיט עלינו את מתקפת הטרור הקשה והנוראה בתולדות המדינה, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה". לאיש קוראים אהוד ברק. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

כאשר אני קורא מאמר, אני מנסה לעתים לעשות "פוווו" כדי לנטרל את הפודרה ולמצוא את לוז המאמר. הנה לוז המאמר: "כל אדם חייב לשאול את עצמו האם הוא מאמין במה שאומרים חיות ואנוכי, או שהוא מאמין בדרכם של נתניהו ולוין. כי אם חיות ואנוכי צודקים" וכו'.

למאבק הזה אין הנהגה. מאז שהודח ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה מראשות הממשלה, הוא מחפש בכל דרך את ההנהגה. אסתר חיות אינה מנסה להנהיג את המאבק ולכן היא אינה מאיימת על המעמד שאליו הוא חותר. הוא בז לראשי האופוזיציה, הוא מתעלם מפעילים אחרים במאבק, הוא נאחז בלגיטימיות של נשיאת בית המשפט העליון ומעמיד את עצמו לצדה, בחיבוק דב ציני. לכאורה, היא המנהיגה שידיה כבולות והוא ינהיג את המערכה. מעין ברק ודבורה הנביאה. אלא שבניגוד לברק בן אבינועם המקראי, ברק אחי-אבינועם (אבינועם ברוג, אחיו של ברק), אינו רואה את חיות כמפקדת העליונה שלו, אלא הוא משתמש בשמה כדי להעצים את מעמדו.

הוא קורא למרי אזרחי. הוא משחק באש. גם במאבק נגד נתניהו השרלטן, צריך להיזהר מפני מקסם השווא של ברק השרלטן. המטרה שלו היא במרי אזרחי וכאוס והתפוררות, שיביאו לכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר. ברור למי הוא מתכוון.

* לא "רק לא" – עמית סגל: "אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותר אותנו בריק מוחלט כשרק כן-ביבי-לא-ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית".

סגל ממחזר את גימוד ההתנגדות לכהונתו של נאשם בפלילים שמנצל את כוחו למלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה ל"רק לא ביבי"; לאיזו פסילה פרסונלית, "חרם" של ילדים בגן על אחד הילדים. אבל מה שקורה היום מוכיח את צדקת ההתנגדות לנתניהו. נתניהו, שגדל בבית רוויזיוניסטי, גדל על תפיסה של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועליונות המשפט. לא בכדי, הוא סיכל כל ניסיון לפגוע במעמד בית המשפט ברוח המהפכה שאותה הוא מוביל היום. לא בכדי הוא הסביר, בכישרונו הרטורי, טוב יותר מכל אחד אחר, שאין בעולם דמוקרטיה ללא מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק נתפס בקלקלתו והחלו החקירות נגדו, והוא הפך את עורו והיום הוא מוביל מתקפה נגד מדינת החוק, שנועדה להכפיף את מערכת המשפט לממשלה. בכך הוא מוכיח שצדקו מי שהצביעו על הנזק החמור הנגרם מכך שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה, כפי שצדק ראש האופוזיציה שקרא להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה אולמרט כאשר רק החלו חקירות נגדו (הרבה לפני שהוגש כתב אישום).

אגב, עם השורה התחתונה של מאמרו של סגל, קריאה ליצירת מעין אמנת גביזון-מדן בנושא מערכת המשפט בישראל, אני תומך. אבל לא כתרגיל ביביסטי של "נעביר בקריאה ראשונה ואז נידבר", אלא הקפאת המהפכה וכניסה למהלך לאומי ממלכתי של הידברות בין הרשויות, בהובלת נשיא המדינה.

* מכון "קהלת" – מכון "קהלת" מוביל קו, שברובו מנוגד לערכיי ולהשקפת עולמי. הקו הכלכלי הליברטריאני שלו הוא היפוכה של השקפתי החברתית כלכלית. אני תומך ברפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט אך מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית של הממשלה, שהמכון עומד מאחוריה. בנושאים זהותיים, כמו חוק הלאום (שאגב, בניגוד לפרסומים הוא לא צמח במכון, אך המכון תמך בו) אני חש קרבה למכון. אני גם תומך בעמדת המכון בנושא לימודי ליבה והשכלה לחרדים ומסכים עם אזהרתם מפני הנזק החמור לכלכלת המדינה של העדר לימודי ליבה. אך בלי קשר להסכמתי או התנגדותי, אני רואה בחיוב את קיומם של מכוני מחקר שונים, כמו "קהלת", "אדווה", המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד, מכל הצדדים, שמעניקים עומק ותוכן לעמדות השונות ומעגנים אותם במחקר אקדמי ובכלים אינטלקטואליים. המכונים הללו קיימים בכל גווני הקשת, וכולם נעזרים במימון מחו"ל, כך שאיני מתרגש מה"גילויים המרעישים" על המימון החיצוני של "קהלת".

* מי מממן – בתי תמר התחמשה בדגל הלאום ויצאה להפגנה בקפלן.

וכעת אני יודע את התשובה לשאלתו-התרסתו הסדרתית של אהוד בן עזר: מי מממן את ההסעות?

התשובה היא: המפגינים. ההסעות הן בתשלום.

* על צדק, סבירות ו…מימון – ב-1995, בעיצומם של הימים הקשים במאבק על הגולן, עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בדרישה להפסיק לממן את ועד יישובי הגולן, הגוף שהנהיג את המאבק, ואף למשוך בחזרה את כל הכספים שכבר הועברו לוועד. טענתם הייתה, שהמועצות הן גופים מוניציפליים שתפקידם לספק שירות לאזרח ואסור להן להשתמש בכספי המסים לפעילות פוליטית.

מולנו עמדה ממשלה, שכל תקציב המדינה עומד לרשותה וכל הכוח של השלטון. התקשורת, ברובה, קידמה את עמדת הממשלה. ושלום עכשיו עצמה, הייתה תנועה עשירה עם יכולת פיננסית גדולה לאין ערוך מזה של ועד יישובי הגולן. ועד  יישובי הגולן היה גוף עני, שעיקר כספיו היו מתקציבי הרשויות בגולן.

שלום עכשיו רתמה לעתירה קומץ משת"פים מהגולן, שטענו שהם בחרו מועצה ומשלמים לה ארנונה כדי שתפנה את הזבל, לא כדי ש"תעסוק בפוליטיקה". בתגובה, החתמנו את כל חברי המזכירויות של כל יישובי הגולן ואת כל חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, מן הקואליציה והאופוזיציה, על מכתב התומך בוועד ובמימונו בידי המועצות.

אילו שופטי בג"ץ פסקו על פי החוק היבש, הם היו מקבלים את העתירה ומייבשים את המאבק על הגולן. אולם השופטים ידעו שבג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק, ושעליו להגדיל ראש מעבר לחוק היבש, ולפסוק גם על פי הצדק ולהגן על הדמוקרטיה. לשם כך קיים מבחן הסבירות. האם סביר שרשות מקומית תממן מאבק על עצם קיומו של היישוב שהיא מנהיגה? האם סביר למנוע זאת ממנה? האם סביר להשתיק אזור בסכנת חורבן בטיעונים פרוצדורליים וחוקיים יבשים ועבשים?

בג"ץ דחה את העתירות. הרשויות המשיכו לתמוך בוועד יישובי הגולן וניצחנו במאבק. כן, בית משפט לא יוכל לפסוק דין צדק, אם ישללו ממנו את הסבירות ואת המידתיות. אגב, נשיא בית המשפט העליון היה אז אהרון ברק.

מאז אותה עתירת-השתקה, אני חשדן מאוד כלפי העיסוק האובססיבי ב"מקורות המימון" של מאבקים ציבוריים. אני מבין מה האובססיה של המעלים זאת ומה המוטיבציה שלהם. אותה מוטיבציה זדונית, אפלה ומרושעת של עתירת שלום עכשיו – לסתום פיות של יריבים.

* המזימה של התקשורת – כלי תקשורת שמזמינים את גוטליב לראיון, מצדיקים את הטענה שהתקשורת רוצה להכפיש את הימין. איני יכול לראות שום הצדקה מקצועית להזמנתה להתפרע באולפנים.

* סותמת פיות – ההתנהגות האלימה והפרועה של גוטליב כלפי כל מראייניה, אינה עניין של סגנון. היא מהות. היא מעבירה להם (ולציבור) את המסר שהם מיותרים. היא בעלת הבית. היא "רצון העם". עליהם לסתום את הפה והיא זו שתסתום להם את הפה. אין כאן מקום לשאלות. שאלות הן עניין ללוזרים. היא עולה על מראייניה בדי-9.

* סותם פיות – החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב (לא מדובר בפיטורים כי הוא אינו עובד העיתון) – יותר משהיא פוגעת בטאוב, היא פוגעת בעיתון עצמו. גדי טאוב ימצא את הבמות להביע בהן את עמדותיו, אך "הארץ" ייתפס, בצדק, כסותם פיות.

העמדות של "הארץ" ידועות, אך לזכותו ייאמר שהעניק במה לכותבים שדעותיהם רחוקות ת"ק פרסה מעמדת העיתון – גדי טאוב, ישראל הראל ובעבר גם משה ארנס. פרסום העמדות הללו הפך את העיתון למעניין יותר ולכן העיתון נשכר מכך. עצם פרסום מאמרי תגובה רבים על מאמריו של טאוב הם עדות לתרומתו לוויכוח החופשי ולעיתון.

ההחלטה המבישה של מערכת "הארץ" מזכירה את צעדו של בעז ביסמוט שפיטר את דן מרגלית ומוטי גילת מ"ישראל היום", כיוון שלא הלכו בסך והביעו עמדות עצמאיות.

* ניגוד עניינים – עמית סגל כותב שיש ניגוד עניינים במינוי יועז הנדל לפרשן של ערוץ 13, חודש אחרי שכיהן כשר התקשורת.

דומני שניגוד העניינים הוא ביציאה של עמית סגל נגד בחירת עמיתו בערוץ המתחרה, שעתיד לערער את ההגמוניה שלו כפרשן המוביל בישראל.

* מלך ישראל השניה – טרם צפיתי בסרט "דוד מלך ישראל השניה", כי איננו קולטים "הוט 8" והסרט עוד לא עלה לרשת. אך קראתי ב"7 ימים" קטעים נרחבים מתמלילי הראיונות של לוי לסרט וכתבה ב"אולפן שישי" לקראת הסרט. איני יכול להתייחס לסרט, אך אומר כמה דברים על דוד לוי, מנקודת ראותי.

ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל לבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השניה הייתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בנין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה.  

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך הייתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. הייתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה".

אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עמו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.

בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה הייתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השניה הייתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עמנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם לבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית הייתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

* לא יציאה אלא הערכות מחדש – שני תיקונים לכתבה על דוד לוי ב"7 ימים". לוי אכן נבחר לכנסת לראשונה בכנסת השביעית, אך הבחירות היו ב-1969 ולא ב-1966. ב-1985 צה"ל לא יצא מלבנון, אלא נערך מחדש בלבנון – ברצועת הביטחון. צה"ל נשאר בלבנון עוד 15 שנה אחרי ה"יציאה".

* הכהן הגדול של הזמר העברי – אליהו הכהן הוא גדול חוקרי הזמר העברי. הוא אוטודידקט ענק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השבוע תרם אליהו את אוצרות האוסף האדיר והנדיר שלו, לספריית המוסיקה של אוניברסיטת בר-אילן. אוצרות האוסף שלו יהיו המעיין שירווה את חוקרי הזמר העברי ואוהביו עוד שנים רבות.

          * ביד הלשון

ינוו – באורטל מתקיים מדי שנה "ערב חורף" – ערב שירה, סביב נושא מסוים; שירת סולו בפי זמרי אורטל ובליווי נגני אורטל. לאחר פגרת קורונה בת שנתיים, אנו חוזרים ומחדשים את המסורת.

הנושא השנה הוא שירים של יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק וגרי אקשטיין, שהלכו השנה לעולמם. בתי תמר ואני נשיר בדואט את "עד עולם אחכה" של קלפטר.

אחת הזמרות תשיר את שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא". בשיר מופיעות המילים "על הרים יינוו רגלי המבשר".

מה פירוש המילה יינוו? היא שאלה אותי.

אשתף בתשובה גם את קוראי הפינה.

נַאֲוָה פירושה יפה. מילה נרדפת לנאה. בעברית הקדומה, המילה הופיעה גם בלשון זכר, נָאוֶה. לדוגמה, בשיר השירים: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

בנבואת הגאולה של ישעיהו נאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".

עם הפסוק הזה מתכתב יורם טהרלב בשירו. בשיר הוא מספר על שלושה בעלי מקצוע מירושלים, שחדלו ממלאכתם כי הם חולמים רק על תוצר אחד שייצרו עבור מבשר הגאולה, אליהו הנביא. אחד מהם הוא הסנדלר.

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.

טהרלב מתכתב עם הפסוק מישעיהו. המבשר הוא אליהו הנביא. הנעליים שיתפור לו, הן אותן נעליים שעליהן נאמר "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר". הסנדלר של טהרלב חולם בלשון עתיד על הנעליים ש"בן על הרים ינוו רגלי המבשר". ינוו – יהיו נאות, יפות.

* "חדשות בן עזר"