צרור הערות 24.10.21

* פיגוע התאבדות – החוק הישראלי מתיר הזנה בכפיה של אסירים השובתים רעב. עתירה נגד החוק נדחתה בבג"ץ.

ההזנה בכפיה מוצדקת מסיבה הומניטרית ומסיבה פוליטית ביטחונית. הומניטרית – האחריות על שלומם של אסירים החובשים את בית הסוהר הישראלי, היא על מדינת ישראל. היא אחראית על בריאותם ועל חייהם. אם סוהר ימצא אסיר תלוי על חבל, חובתו להוריד אותו מיד מן החבל ולעשות כל מאמץ להציל את חייו. אין הבדל בין התאבדות בתליה או בהרעבה. חובת בתי הסוהר וחובת הרופאים להציל את חייו של האסיר. מדינית ביטחונית – שביתות הרעב של מחבלים כלואים הן פיגועי התאבדות. מטרתן להזיק למדינת ישראל ולהצית תבערה ביטחונית. אין לישראל שום סיבה לאפשר להם להשיג את מבוקשם. וכפי שקבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בפסק הדין: לשביתת רעב של אסיר "השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב". כלומר, על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול המדיני-ביטחוני הוא מכריע בסוגיה.

מקדאד קוואסמה, מחבל חמאס העצור בכלא הישראלי, ששובת רעב ומאושפז בבית החולים קפלן, הועבר ליחידת טיפול נמרץ ונשקפת סכנה לחייו. מותו יהיה פיגוע התאבדות, שייתן לאויב הישג תודעתי ומדיני ויצית תבערה של טרור. עד כמה אנחנו מטומטמים כדי לתת לו את ההישג הזה, כאשר החוק המפורש נותן למדינה כלים לסיכול הפיגוע?

* מוקד הבעיה – כמעט כל מקרי הרצח במגזר הערבי נעשו בנשק חם. כך גם הפשיעה של ערבים כלפי יהודים. נשק חם הופעל גם בפשיעה הלאומנית וראינו זאת בפרעות במהלך "שומר החומות". והחשש הגדול הוא שבשעת מלחמה הנשק הזה יופעל בידי גיס חמישי בתוך מדינת ישראל נגד צה"ל.

לכן, יש להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי כאל מוקד הבעיה בכל תכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי. מדובר בשעת חירום לאומית, המחייבת צעדי חירום לאומי. הפעולה הזאת חייבת לכלול את השב"כ ואת צה"ל, כי המשטרה לבדה לא תוכל להתמודד עם הבעיה. ובאשר לצה"ל, השינוי העיקרי צריך להיות בתוכו, כי שוד הנשק בבסיסי צה"ל, בעיקר בדרום, הוא התגלמות אובדן הריבונות. השינוי צריך להיות הן באבטחת הבסיסים והן בהוראות הפתיחה באש. גניבת נשק היא פיגוע קטלני ויש לנהוג בה כבפיגוע קטלני, כלומר יש לירות בשודדי הנשק על מנת להרוג. יש לאפשר לצה"ל לערוך מרדפים אחרי שודדי הנשק מחוץ לבסיס, עד תפיסתם ונטרולם.

* צעדי חירום – לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו, גדעון סער היה נושא הדגל של זכויות האדם בחקירה ובמשפט. החוק הראשון שהוא חוקק היה האיסור על כבילת עצורים בפומבי. וברוח הזו הוא פעל לאורך כל השנים. כך, למשל, הוא העביר את חוק "ההגנה מן הצדק", המאפשר לבית המשפט לבטל אישום שהוגש נגד אזרח בניגוד לצדק (אגב, פרקליטי נתניהו נתלים בחוק הזה בטענתם לאכיפה בררנית ולאישום תקדימי). גם בנאומו בטקס חילופי השרים, עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים, נושא זכויות חשודים, עצורים ואסירים ומניעת עינוי דין, עמד במוקד דבריו והוא מתכנן רפורמות בנושא הזה. למשל – הגבלת זמני חקירת חשודים על חומרת העבירה המיוחסת, צמצום היקף כתבי האישום נגד אזרחים והפיכת חלק גדול מהקוד הפלילי לעבירות מנהליות, חוק "פירות העץ המורעל" על פיו ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות בבית המשפט ועוד ועוד. בספר השיחות עם סער, "שיחות על הדרך", הוא אמר, בנושא זכויות האדם בחקירה ובמשפט: "אני מאמין גדול בחירות האדם ובכבוד האדם. אלו היסודות עליהם מושתתת חברה צודקת, ואני חושב שהערכים האלו חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט שלנו".

אז איך זה שדווקא סער, כשר המשפטים, הציע את ההצעה שהיא בדיוק בכיוון הפוך לעקרונותיו, המאפשרת חיפוש בבתי חשודים, במקרים של חשד סביר להימצאות עבריינים או אמצעי לחימה בבית, בהחלטת קצין משטרה, ללא צו שופט? התשובה לכך היא בשתי מילים: מצב חירום. לא בכדי, ההצעה מוגדרת כתקנה לשלוש שנים. סוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי והנגזרת שלו – הפשיעה הפלילית והלאומנית שכבר קטלה מעל מאה נרצחים בחברה הערבית בכעשרה חודשים, יצרה מצב חירום, ואי אפשר לפעול בחירום כבשגרה. בדיוק כפי שבמגיפה קשה ממשלה יכולה להכניס את אזרחיה לסגר, צעד שהיא לא הייתה מעלה על דעתה בשגרה, כך גם מצב החירום הנוכחי מחייב החלטות חירום. לכן, נכון שהשב"כ יכנס לפעולה ולכן נכון גם החוק הזה.

אחת הטענות שהושמעו נגד החוק, היא שהוא כללי ואינו מגביל את המשטרה רק במאבק בפשיעה במגזר הערבי. מה רוצים הטוענים? שיהיה חוק אחד ליהודי ולערבי? חוק כזה יעלה על הדעת? חוק כזה יעבור בג"ץ? איזה נזק בינלאומי ייגרם מחוק כזה? החוק אינו מבטל את הצורך באישור שופט, אלא הוא מאפשר להימנע מאישור זה במקרים חריגים, והשימוש בו יהיה במה שקשור לשעת החירום. למשל, סוחר נשק יהודי שמוכר נשק לעברייני המגזר הערבי הוא יעד לגיטימי לפעולה על פי תקנות החירום.

אני תומך בחוק הזה, ובלבד שהוא אכן מוגבל בזמן. אני בספק אם בג"ץ יאשר אותו.

* אדם נשך כלב – ביום שלישי בלילה הוצת מתבן בקיבוץ שניר.

נו? אז איפה החדשות? הוצת מתבן זה בערך כמו כותרת "הבוקר זרחה השמש". למה אני מטריח בידיעה המשעממת הזאת? הן אחד מכללי היסוד של התקשורת הוא שכלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה.

אז זהו, שבמקרה הזה יש גם "אדם נשך כלב".

המשטרה יצאה למרדף אחרי המציתים, שכלל ירי, ובסופו נעצרו שני החשודים, תושבי טובא-זנגריה.

* בחרו בטרור החקלאי – הטרור החקלאי שמבצעים מחבלים ערבים, בעיקר ערבים ישראלים וגם פלשתינאים מיו"ש, הוא מכה קשה וארוכת ימים, שהוזנחה בידי מדינת ישראל ועל הממשלה והמשטרה להתעשת ולהילחם בה עד חורמה.

לבושתנו, יש גם טרור חקלאי של יהודים. טרור של עקירת שתילים של פלשתינאים ביו"ש, ביזת כרמי זיתים לפני שבעלי הכרם מגיעים למסיק והפרעה אלימה למסיק של פלשתינאים העובדים את אדמתם.

מלבד ממדי התופעה (הטרור החקלאי הערבי נפוץ הרבה יותר) אין שום הבדל בין הטרור החקלאי הערבי והטרור החקלאי היהודי, ואין שום הבדל בין המחבלים האלה והאלה. בשני המקרים מדובר בשנאה לאומנית חשוכה ואלימה. בשני המקרים מדובר באנשים שבמעשיהם מוכיחים שהם שונאים את הארץ. בשני המקרים, הטרור החקלאי הוא רק חלק ממסכת הטרור. בשני המקרים, המחבלים פוגעים גם בצה"ל ובכוחות הביטחון. ובשני המקרים מדינת ישראל וכוחות הביטחון מגלים אוזלת יד מתמשכת ו"מכילים" את הטרור. ובשני המקרים, על המדינה לשנות את דרכה, להפסיק להכיל ולחתור למגע, כדי לגדוע את התופעה הארורה.

אבל יש הבדל בין המחבלים האלה והאלה. כאשר המחבלים הם בני עמי שבחרו בטרור החקלאי, הם ממיטים קלון על עמנו.

* מחמאה למראיינים – קלמן וליברמן היקשו בשאלות קשות על ח"כ מירב בן ארי, באשר לתמיכתה בחוק לפיו לא יוטל על ח"כ שנאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל שלוש שנים להרכיב ממשלה. בן ארי נזפה בהם, איך זה שרק לפני רגע הם הקשו בשאלות קשות על ח"כ דוד ביטן שמתנגד לחוק, ופתאום הם הופכים את עורם בטענות הפוכות?

בעיניי, היא נתנה למראיינים מחמאה גדולה. זה בדיוק תפקידם. זה השירות שלהם למאזיניהם ולציבור – לשאול את השאלות הקשות ביותר את המרואיין. השאלות אינן צריכות לשקף את דעתם האישית, אלא לחדד את הדיון הציבורי באמצעות השאלות הקשות. כאשר הם עקביים בכך, מי שמאשים אותם בחוסר עקביות אינו מבין מהי שליחותם העיתונאית.

* זה לא מצחיק – אם רצונכם להבין מהי עבודת אלילים של פולחן אישיות, אתם מוזמנים לצפות בתמונות חגיגת יום ההולדת של נתניהו בסיעת הליכוד. "חג לו שמח וזר לו פורח" – עלא כיפאק. "היום יומולדת ל" – אחלה. למי?

לא לנתניהו. "היום יום הולדת לראש הממשלה".

יפה מאוד שסיעת אופוזיציה חוגגת את יום ההולדת של ראש הממשלה. זה ביטוי נאה של ממלכתיות, של אחדות. אבל האם ראש הממשלה חגג השבוע יומולדת?

התייעצתי עם היועצת שלי לענייני ימי הולדת – ויקיפדיה, ולטענתה, ואני סומך עליה, יום הולדתו של נפתלי בנט חל ב-25 במרץ.

אפשר ללעוג לאיש הילדותי שמשחק במטוס צעצוע ומאמין שהוא טייס. אפשר לבוז לחבורה העלובה של המשרתים שממלאים את הצו של נתניהו לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה". אפשר לרחם על האנשים שרואים ששרה נמצאת שם ועינה פקוחה ומבינים שאם לא ישירו "ראש הממשלה" הם צפויים לשיימינג של תעשיית ההסתה. אפשר להשתעשע מהטקס הפגאני של סיעת הליקוק.

אבל זה לא מצחיק. זה מסוכן. כי זה ביטוי אנטי דמוקרטי של קבוצה העושה דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. וכאשר הח"כים והשרים לשעבר עושים כך, זהו מסר להמוני התומכים, שהממשלה לא לגיטימית. זאת חבורה אנטי דמוקרטית מסוכנת שמסרבת להשלים עם תוצאות הבחירות ועם אובדן השלטון.

* שונא ישראל על פי רגב – רם בן ברק הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל. אף ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התנדב לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם וכקצין. עם שחרורו, התגייס למוסד כלוחם והתקדם עד תפקיד המשנה לראש המוסד. לאחר מכן שירת כמנכ"ל המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בן ברק הוא איש של ביטחון והתיישבות, חבר מושב נהלל ויו"ר השדולה החקלאית בכנסת.

מירי רגב, בחוצפתה ועזות מצחה, לא התביישה לכנות אותו, במליאת הכנסת, "שונא ישראל".

מה עומד מאחורי הכינוי הזה?

בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הדיבר הראשון הוא "המדינה זה ביבי". מכאן שמי שכופר באלוהותו ואינו סוגד לו, הוא "שונא ישראל".

כאשר התגרנית הזאת צווחה את דברי הבלע שלה, ראיתי את יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו, מחוויר מבושה, מחפש היכן לקבור את עצמו. כשבן ברק השתחרר מן המוסד, שטייניץ מינה אותו למנכ"ל משרדו, ולא עניין אותו באיזו מפלגה הוא תומך.

גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אחיה של גיסתי.

* על כהניזם וחתולים – הח"כ הכהניסט כינה את ח"כ יסמין סאקס פרידמן: "הגברת מאכילת החתולים". וזה הזכיר לי את הבדיחה על האיש שרצה להתקבל למפלגת "עוצמה כהניסטית". אמרו לו: "קודם אתה צריך להרוג ערבי וחתול". הוא הגיב: "למה להרוג חתול?". – "התקבלת!"

* השבועה של שלמה הלל – הסרט "קלון" ששודר ב"כאן 11" החזיר אותנו לפרשיות השחיתות הגדולות שהסעירו את המדינה בשנים 1976-1977 והיו נדבך מרכזי באובדן שלטונו של המערך; פרשות ידלין ועופר.

כאשר מציבים את עופר וידלין יחד, ראוי לציין שאשר ידלין הורשע בדין וישב בכלא ואילו עופר התאבד עוד במהלך החקירות, וכפי שכתב היועמ"ש אהרון ברק: עופר היה בחזקת זכאי בחייו והוא מת בחזקת זכאי.

שחיתות שלטונית היא מבחנה העליון של מדינת החוק. קשה מאוד למוסדות החוק והמשפט להתמודד עם האנשים בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית החזקה ביותר במדינה. במקרה הזה, היו שלושה גיבורים שנאמנותם לחוק ולטוהר המידות הייתה מוחלטת, והם הלכו עד הסוף, ייקוב הדין את ההר. ומן הראוי לזכור ולהזכיר אותם ולהעלות אותם על נס.

ראש וראשון להם היה היועמ"ש אהרון ברק, שהנהיג את המערכה למען מדינת החוק ונגד השחיתות באומץ וביושרה, ללא פשרות. השני הוא שר המשטרה שלמה הלל. הלל היה פוליטיקאי, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, החקירות היו נגד בכירים במפלגתו, וכפי שהוא סיפר, הם גם היו חברים אישיים קרובים שלו. הוא עמד איתן מול כל הלחצים, נתן גיבוי מוחלט לשוטרים וסירב להתערב כהוא זה כדי לגונן על חבריו. השלישי הוא ראש היחידה לחקירות הונאה נצ"מ (לימים ניצב) בנימין זיגל. חוקר חכם, ישר ונחוש ללכת עד הסוף כדי לנקות את אורוות השחיתות. וכאשר חסמו הגורמים שמעליו העברת חומר על החשדות נגד השר עופר, הוא מצא את הדרך להדליף אותו לעיתונאי, כדי להבטיח שהחקירה תימשך.

יש לציין לשבח גם את העיתונאי החוקר יגאל לביב מ"העולם הזה" ועורך העיתון אורי אבנרי, שלא הרפו מהפרשה והיו חלק משמעותי בחשיפתה. על אורי אבנרי לחצו אנשי שמאל להרפות מעופר, שהיה ממנהיגי היונים במפלגת העבודה, אך הוא העדיף לדבוק בשליחותו העיתונאית.

מי שלא יוצא טוב מהפרשה הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על היועמ"ש ושר המשטרה להרפות מהחקירות.

והייתה גם דמות גרוטסקית, בדיעבד. אהוד אולמרט, הח"כ מהליכוד שחשף מעל במת הכנסת את פרשת עופר. אולמרט, בצעירותו (הוא נבחר לכנסת ב-1973 בגיל 28), היה הלוחם מס' 1 בשחיתות: תחילה בשחיתות בספורט, אח"כ בפשע המאורגן וגם בפרשת ידלין-עופר. אבל הכוח משחית, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי, והלוחם הגדול בשחיתות היה לאחד מגדולי המושחתים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

שלמה הלל הוא בעיניי ניגודו המוחלט של אמיר אוחנה. הוא סיפר על חברותו עם "אושרק'ה" ידלין ואברהם עופר, על כך שגם למעלה מארבעים שנה אחרי האירועים עוד קשה לו ברמה האישית, אך כפי שהצהיר: "כשנשבעתי אמונים כחבר כנסת ושר, נשבעתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא נשבעתי להגן על חבריי מפני החוק". דמות מופת.

* היכונו לגל החמישי – הגל הרביעי בדעיכה. הוא עוד לא חלף, אסור להיות שאננים, אבל הכיוון ברור. וזה הזמן שהמערכת תיערך בכל כוחה לגל החמישי.

יש לנו כל הנתונים להיווצרות גל חמישי – 600,000 איש עוד לא התחסנו אפילו חיסון ראשון ו-1.15 מיליון איש, שחלפה חצי שנה מאז שהתחסנו בחיסון השני, טרם התחסנו במנת הדחף. עם נתונים כאלה, השאלה אינה אם יהיה גל חמישי, אלא מתי.

כאשר אני מדבר על היערכות המערכת לגל החמישי, כוונתי בעיקר לפעולה מאסיבית לחיסון האוכלוסיה, דווקא כעת, ולא אחרי שסוסי הגל החמישי כבר יברחו מן האורווה.

* ציונות מעשית – בנוסף לתכנית הממשלתית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, הממשלה מקדמת תכנית להכפלת ההתיישבות בבקעת הירדן. זאת, בנוסף להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב.

אפשר לציין בסיפוק, שכבר שנים רבות לא הייתה כאן ממשלה כה ציונית.

* היכן יוקם שדה התעופה – תושבי ויישובי עמק יזרעאל מנהלים מאבק נגד הקמת שדה תעופה אזרחי חדש בעמק, ברמת דוד, מתוך חשש שהוא יהווה מפגע רעש ומפגע סביבתי שיפגע קשות באיכות החיים בעמק וביכולת יישובי העמק להמשיך להיות אבן שואבת לצמיחה דמוגרפית. הם רואים בהקמת שדה התעופה איום של ממש על עתידם.

במקביל, יישובי הנגב רחב-הידיים נאבקים על כך ששדה התעופה יוקם בנגב, בנבטים, כאמצעי לפיתוח הנגב. הם מאמינים ששדה תעופה כזה, לצד הקמת תשתיות נוספות, יהווה קפיצת מדרגה בפיתוח הנגב.

החלטה על שינוי מיקומו המיועד של שדה התעופה מהעמק לנגב היא win-win. יש לקוות שהממשלה תשנה בהקדם את ההחלטה.

* מפגן מבחיל של שנאה – כאשר בני הציונות הדתית הלכו בשנות השבעים ליישב את יהודה ושומרון, סנטו בהם הדוסופובים: לכו לגליל ולנגב. אבל כאשר הם הולכים לגליל ולנגב, התיישבות בכלל היא כבר מעשה מגונה. שילכו לערי הפיתוח. אבל כאשר הם הולכים לערי הפיתוח מאשימים אותם הדוסופובים ב"הדתה" ובמיסיונריות וכשהם הולכים למקומות הקשים ביותר ומקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, מאשימים אותם בפרעות של הערבים נגד יהודים.

ונראה שאין גבול לשנאה, וכל מה שיעשו הדתיים, כולל הפעולה הכי טהורה ושלא אמורה להיות עליה מחלוקת – אפילו אז יאשימו אותם במשהו. לא חשוב במה, במשהו. אפילו אם… אני מנסה לחשוב על דוגמה קיצונית. טוב, הדוגמה הזאת אולי קיצונית מדי, אבל רק כדי להמחיש את האבסורד אשתמש בה. אפילו אם דתיים יתרמו כליה לאנשים שאינם מכירים, אפילו אז יתקיפו אותם. הגזמתי, הא?

מסתבר שלא. טל ניב, מבכירות השוקניה, פרסמה פשקוויל נאצה, שאפילו במונחי השוקניה הוא פשקוויל שפל, שבו היא משתלחת בגסות בדתיים שתורמים כליה לאנשים שאינם מכירים. ויש מעל אלף כאלה, ראוי לציין. לאחר שהשר חילי טרופר ואחיו, שניהם דתיים, תרמו כליות לאנשים שאינם מכירים, היא פתחה במתקפה, תחת הכותרת: "האחים טרופר מציגים: תרומת כליה כעליונות מוסרית". כמה פנינים מהפשקוויל המבחיל: "בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה לאידיאל, חלק מאתוס… למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות?… הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו… באימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר".

להקיא. דומני שהיא מאתגרת אפילו את רוגל אלפר בתחרות השנאה.

אני שומע מדי פעם אמירה, שאין דבר כזה אלטרואיזם, כי האלטרואיסטים הם בעצם אגואיסטים, שפועלים למען הזולת למען ההרגשה העצמית הטובה שלהם או כדי לזכות בתהילה. אוקיי. אז נתאר לעצמנו איזה עולם נפלא היה, אילו האפיק של כל האגואיסטים למימוש האגואיזם שלהם היה… אלטרואיזם.

איני מאחל, חלילה, לטל ניב להזדקק לתרומת כליה. אך אם, חלילה, היא תזדקק לתרומה כזו, רבים הסיכויים שהיא תבוא מצד אלא שבהם היא סנטה בפשקוויל הזה.

* רצחתם וירשתם – אחרי הפשקוויל של טל ניב, שתקפה את הדתיים שתורמים כליה, קרולינה לנדסמן לא יכלה לשבת בשקט בצילה, בלי להפציץ בפשקוויל שנאה משל עצמה נגד הציונות הדתית. המסר שלה, הוא שרצח רבין הוא ניצחון הציונות הדתית, והביטוי לכך הוא עלייתו לשלטון של נפתלי בנט הדתי, נציג מחנה הרוצחים. "לא רק רצחתם. רצחתם וירשתם. האם יש למישהו ספק שהציונות הדתית ירשה את הארץ? איפה שלא מסתכלים היום רואים את הציונות הדתית. הם בכל מקום, עם כיפות, בלי כיפות, במחנה הימין, במחנה השמאל, בממשלה ובאופוזיציה, בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת. כולם מדברים את שפת הציונות הדתית. מי זה ראש הממשלה, לכל הרוחות?"

הפשקוויל הזה, בתרגום לשפות שונות, יכול היה להשתלב בקלות בעלילות הדם נגד יהודים לאורך הדורות.

* האיום על הממשלה – הברקה ישנה, שלא נס לחה, אומרת שהממשלה האחרונה שמערכת "הארץ" תמכה בה הייתה ממשלת המנדט. והנה היום, כל העוצמה האופוזיציונית של השוקניה מופנית כלפי ממשלת בנט.

כך מגדיר את הממשלה מאמר המערכת: "ממשלת ימין סיפוחיסטית שמשרתת את האינטרסים של המתנחלים". מחרה מחזיק אחריה ב. מיכאל: "תם פסק הזמן… הממשלה הנוכחית, כך מתברר, איננה טובה מקודמתה". פסק זמן?! מעניין, לא הבחנתי בו. שלא לדבר על גדעון לוי וקרולינה לנדסמן שחובטים בממשלה בכל כוחם, מאמר אחר מאמר.

הבעיה היא שהעיתון הזה מעצב את הבייס של מרצ ובמידה מסוימת גם של מפלגת העבודה. הלחץ הזה עלול לסדוק את המחויבות של מפלגות אלו, בעיקר מרצ, לממשלה. דומני שהאיום האמתי על קיום הממשלה אינו מן האופוזיציה הפרלמנטרית, אלא דווקא מצד הבייס של מרצ.

* טשטוש ההבדלים – השתתפתי ביום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ושל מעגל הקבוצות השיתופיות לזכרו של אמרי רון, שנערך מדי שנה בקיבוצו משמר העמק (מלבד השנה שעברה שבה הוא נערך בזום). אמרי רון היה מזכיר הקיבוץ הארצי, חבר כנסת מטעם מפ"ם (כשעוד הייתה חלק מן המערך) ובעשרים השנים האחרונות לחייו היה המנהיג הבלתי מוכתר של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. אמרי רון הוא האדם שחי עם לב מלאכותי יותר מכל מושתל לב מלאכותי אחר בעולם, ועד יומו האחרון המשיך לכתוב ולפעול.

אמרי רון, כתלמידו המובהק של יעקב חזן, היה איש הזרם הניצי והביטחוניסטי במפ"ם. אחרי שמפ"ם איבדה את זהותה והתמזגה במרצ הוא פרש ממנה ועבר למפלגת העבודה, שבה פעל עד אחרית ימיו.

מזכירת משמר העמק, שנשאה בפתח יום העיון את דבר הקיבוץ המארח, הזכירה את העובדה שאמרי רון היה חבר מפלגת העבודה והיא חברת מרצ, אבל אמרה שאילו היום הייתה יושבת אתו בארוחת הבוקר והם היו מנסים להתווכח על ההבדלים בין שתי המפלגות, הם היו משתעממים על נקלה, כי לא היה להם על מה להתווכח.

איני מתיימר לדעת, שמונה שנים אחרי מותו, מה אמרי רון היה חושב ואומר היום. אך נדמה לי שהוא לא היה שבע רצון מהמציאות שהמזכירה היטיבה לתאר. זאת, כיוון שהשינוי לא קרה במרצ, אלא במפלגת העבודה. כלומר, הסיבות שבעטיין הוא עזב את מרצ נשארו בעינן ואולי אף הקצינו, אולם מה שהוא חיפש במפלגת העבודה אבד, כי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי אינה שונה ממרצ.

אמרי רון היה איש תנועת העבודה הציונית בכל רמ"ח ושס"ה; תנועת העבודה של בניין הארץ, יישוב הגבולות, בניית אומה, יצירת תרבות עברית, חיזוק הביטחון הלאומי. כשמפ"ם נטשה את הדרך הוא נטש אותה ועבר למפלגת העבודה. כעת גם מפלגת העבודה נטשה את הדרך.  

* עצם לבייס – ניצן הורוביץ הביע התנגדות להחלטתו של בני גנץ להכריז על ארגוני-הדמה ה"אזרחיים" של החזית העממית – ארגוני טרור. אוקיי. הורוביץ יזרוק עצם לבייס וגנץ יבצע את הנחוץ לביטחון המדינה. אני יכול לחיות עם החלוקה הזאת עד סוף הקדנציה.

* צדיק אחד בסדום – לפני שנים אחדות התפרסם "מחקר" של אחת, טל ניצן, הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו "מחקר" שנעשה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. השורה התחתונה של ה"מחקר" המלומד, היא שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות כי הם גזענים. למשל, הם חוששים להוליד תינוק פלשתינאי וכיוון שהנשים הפלשתינאיות עברו תהליך דה-הומניזציה, וקשה לאנוס מי שאינה נחשבת אדם, ועוד טיעונים "מחקריים" ברוח זו.

אז הנה, יש חדשות טובות. סוף סוף נמצא קצין במנהל האזרחי שאינו גזען. הוא הורשע באונס פלשתינאיות ובקבלת שוחד מיני מאחרות.

* שיטת ערפאת – למה חמאס אינו מפרק את הג'יהאד האסלאמי מנשקו? הרי הבסיס של ריבונות הוא מונופול מוחלט של הריבון על הנשק ועל הפעלת הכוח. אין איום גדול יותר על ריבונות מצבאות פרטיים שאינם סרים למרותו.

לבנון אינה יכולה לפרק את צבא חיזבאללה, כי הוא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא המדינה. זה לא המצב ברצועת עזה. חמאס חזק הרבה יותר מהג'יהאד האסלאמי, ואם הנהגת חמאס תרצה בכך, יהיה בכוחה לפרק את הג'יהאד האסלאמי.

חמאס נוהג בשיטת ערפאת. נוח היה לערפאת לקיים את חמאס כקבלן משנה לפיגועים שעה שהוא הונה את ישראל ואת העולם במשאים ומתנים פיקטיביים ובהצהרות שלום (לעולם לא בערבית. בערבית הוא נאם על ג'יהאד). כך נוהג חמאס. נוח לו לקיים זרוע משנה, שניתן להטיל עליה אחריות כדי להתחמק מאחריות על הפרת הסכמים ורגיעות, וכדי שאפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הרגעה נוחים, ובמקביל להשתמש בקבלן המשנה לפיגועים.

אבל מבחינתנו, יש להתייחס לשליט בשטח, חמאס, כאחראי ואשם בכל פעולת תוקפנות היוצאת מרצועת עזה, גם אם זה "ארגון סורר" וגם אם זו "פגיעת ברק".

* ספרא וסייפא – איני שותף לביקורת על כך שהרמטכ"ל אביב כוכבי כתב ספר, ועל הטענה שאם הוא מצא זמן לכתוב ספר, סימן שהוא אינו ממלא כראוי את תפקידו. בן-גוריון כתב מספר ספרים כאשר היה ראש הממשלה ושר הביטחון. האם נטען שהוא התרשל בתפקידו?

אני רואה בחיוב את העובדה שהרמטכ"ל הוא אינטלקטואל ולא רק טכנוקרט צבאי. ואני מאמין שספר שלו, העוסק במנהיגות צבאית, הוא תרומה לחיזוק המנהיגות של מפקדי צה"ל ולביטחון ישראל.

ספרא וסייפא הוא אידיאל יהודי ואני שמח שרמטכ"ל צה"ל מגשים אותו.

* סטיה מינית – פרשיות הרצח המזעזעות משנות ה-80 בידי שלוחיו של "הרב" ברלנד, החלו במתקפות אלימות של "משמרות הצניעות" של הכת, כלפי מי שהואשמו בחריגה מהתנהגות "צנועה" שאותה ברלנד הכתיב.

כידוע, תו התקן החולני של ה"צניעות" אינו חל על "הרב" עצמו, שהנו אנס, תוקף מיני ומבצע מעשים מגונים. הוא אף ישב, מעט מדי זמן, במקום הראוי לאנשים כמותו, מאחורי סורג ובריח.

זה לא צריך להפתיע. עצם ההתעסקות האובססיבית ב"צניעות" היא כשלעצמה סטיה מינית.

* צדיק גמור – הרב אהרון בוימל על חברו יהודה משי זהב: "בחמש השנים האחרונות הוא צדיק גמור". לא הייתי בונה על זה, אבל על חמשת החודשים האחרונים אני מוכן לחתום.

          * ביד הלשון

חוטבי עצים ושואבי מים – בהקלטות שהודלפו מישיבת סיעת הליכוד בכנסת, נשמע ח"כ דוד ביטן במילים אלה: "מה, אנחנו שואבי אבק וחוטבי עצים? איך בדיוק אומרים את זה?"

לשם כך אנחנו כאן. לעזור לח"כ ביטן. כך בדיוק אומרים את זה: חוטבי עצים ושואבי מים. הכוונה לאנשי המעמד הסוציו-אקונומי והתעסוקתי הנמוך ביותר; אלה שמבצעים את העבודות הפשוטות ביותר.

מקור הביטוי הוא תנ"כי, והוא מופיע בשני מקומות.

הראשון הוא בפרשת "ניצבים", לקראת סוף ספר "דברים", ערב הכניסה לארץ כנען; הפרשה שאנו קוראים לפני ראש השנה. משה פונה לבני ישראל במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". זהו מסר מהפכני מבחינה תיאולוגית, לפיו היכולת לעמוד לפני האלוהים היא של כל ישראל. אין ביהדות אפיפיור. הוא מעביר את המסר באמצעות פירמידה אליטיסטית שנפתחת ב"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", ועוברת לכלל ישראל – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" וכן לבני המיעוטים החיים בקרב עם ישראל – "גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ". בתחתית הרשימה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

 המקור השני מופיע ביהושע, פרק ט'. כאשר ראו הגבעונים, תושבי העיר גבעון, את ניצחונותיו של יהושע, והבינו שאי אפשר לעצור אותו ושכיבושיו פירושם השמדה, הם פעלו בדרך תחבולה. התחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה כדי לחתום עם יהושע ברית שלום. יהושע ונשיאי ישראל חתמו אתם על ברית. לאחר שלושה ימים התגלתה התרמית. הישראלים כעסו והאשימו את הגבעונים בתרמית. הגבעונים הודו בתרמית ואמרו לישראלים שיעשו בהם כרצונם. החלטת נשיאי ישראל הייתה להשאיר את הגבעונים בחיים ובמקומם, אך הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.10.21

* עשרה יישובים בנגב – מאז שנות התשעים המוקדמות, ממשלות ישראל לא ראו עוד ערך בהתיישבות ציונית. הממשלות לא יזמו כמעט הקמת יישובים, לכל היותר נאנסו להקים יישוב פה, יישוב שם. יוזמתו המבורכת של נתניהו להקים את רמת טראמפ הייתה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואף היא לא הייתה מתוך תפיסה התיישבותית כוללת של העמקת ההתיישבות בגולן אלא הקמת יישוב אחד כתשורה לטראמפ. לא הייתה זו יוזמה להקמת יישוב והחלטה לקרוא אותו על שם טראמפ, אלא הייתה זו החלטה להנציח את טראמפ והקמת היישוב הייתה הכלי לכך (וגם כך זו החלטה מבורכת; מתוך שלא לשמה בא לשמה, ורמת טראמפ כבר קיימת ומתפתחת).

לכן, אני שמח על יוזמה התיישבותית, שלא הייתה כמותה עשרות שנים, שמקדמת שרת הפנים איילת שקד, להקמת עשרה יישובים ציוניים בנגב. הנימוקים לצורך ביוזמה הזאת מעידים על שקד שהיא באמת מבינה את המשמעות הלאומית של התיישבות, שלא פג ערכה גם בעשור השלישי של המאה ה-21: "מדובר בצעד חשוב לחיזוק ועיבוי ההתיישבות בנגב, אזור בעל חשיבות לאומית, שתמנע השתלטות שלא כדין על אדמות המדינה. כמו כן, במשרד הפנים אמרו כי הגדלת האוכלוסיה בנגב תועיל לכלל תושבי האזור, נוסף לניצול שטחים פנויים לטובת בניית יחידות דיור נוספות". לנוכח התערערות הריבונות הישראלית בנגב, התשובה הציונית ההולמת היא העמקת הריבונות באמצעות התיישבות יהודית. זה ייעודה של מדינת ישראל.

חלק מן היישובים הם כאלו שכבר אושרו ותוכננו בעבר, כהיענות של ממשלות קודמות ללחצים שהופעלו עליהן, אך דבר לא קודם.

אסייג את התלהבותי בכך שהמבחן יהיה בביצוע בשטח ולא בדיבורים.

* הקרן הקיימת לישמעאל – תחקיר מדאיג מאוד בערוץ 20 חשף תופעה חמורה בצפון הארץ בשנים האחרונות, של מכירת קרקעות, כולל אדמות חקלאיות, לערבים. בתחקיר דובר בעיקר על המושבה כינרת ופוריה עילית. אני מכיר תופעה דומה בכפר תבור. המרואיין המרכזי היה עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, חבר קיבוץ אשדות יעקב, שזעק על כך שאת ערכי הציונות והסוציאליזם החליפה תאוות בצע, והכסף יענה את הכל. וכך, בעמק הירדן, ערש ההתיישבות הציונית, ערש תנועת העבודה, קרקעות שנגאלו לצורך התיישבות ציונית עוברות חזרה לידיים ערביות. גרינבאום סיפר שהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שהיא חברה ממשלתית שהוקמה על פי חוק של הכנסת, מוכרת לערבים קרקעות שנגאלו בידי יהודים בגולה לקראת עלייתם לארץ ישראל וכדי ליטול חלק בהגשמת הציונות, אך לא הצליחו לממש את הנכס שרכשו כיוון שהם נספו בשואה.

לכאורה, מה הבעיה? שוק חופשי, הכל חוקי, מי שמשלם יותר רוכש קרקע. זה נכון, אך הכתבה הראתה שרוב העסקאות הללו נעשות באמצעות ארגון ערבי לאומני, בראשות סוכרי, שמצהיר שהמגמה היא השבת האדמות שנגזלו בידי הציונים לבעליהם החוקיים. כלומר, יש כאן פעולה פוליטית לאומנית לדה-ציוניזציה של ארץ ישראל, בידי גוף שהוא מעין הקרן הקיימת לישמעאל.

מה שלא הוזכר בכתבה, הוא החלק של הטרור החקלאי בנטישת אדמות בידי חקלאים ומכירתם לכל המרבה במחיר. כאשר במשך שנים אותם חקלאים נאלצים להתמודד עם הטרור החקלאי, שמבוצע בידי ערבים בשילוב של פשיעה לאומנית ופלילית, ומדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי להגן עליהם, אלא "מכילה" את הטרור, הם מגיעים לידי יאוש. אלמלא ארגון "השומר החדש" הפועל להגנה על האדמות החקלאיות בידי מתנדבים, התופעה הייתה גדולה שבעתיים. אני מקווה מאוד, שהתכנית הממשלתית למיגור האלימות במגזר הערבי, תטפל באופן נחרץ גם בטרור החקלאי. השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהיה יו"ר השדולה החקלאית בכנסת מכיר את התופעה, וכעת ניתנת בידיו ההזדמנות לחולל שינוי.

כמו כן, קק"ל חייבת לממש את המהות הבסיסית של קיומה ולטפל בנושא. למשל, לרכוש קרקעות חקלאיות העומדות למכירה, ואולי גם לגאול מחדש אדמות שנמכרו לערבים. על קק"ל להגיע להסכם בנדון עם החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שתבטיח שהאדמות שנרכשו בידי הנספים לא יסופסרו בניגוד מוחלט לכוונת הרוכשים.  

אחד המרואיינים בכתבה אמר שהערבים הם אזרחים שווים. בכתוביות הייתה שגיאת כתיב, ונכתב "אזרחים שבים". וזו טעות פרוידיאנית.   

* החלוץ של עם ישראל – צבי כסה שלח לתפוצת הדואל שלו רשימה קצרה לכבוד 80 שנה להקמת הפלמ"ח. המסר שלו, הוא שעוצמתו של הפלמ"ח נובעת מכך שהפלמ"חניקים לא היו יהודים אלא ישראלים. בעוד בקישינב היו 20,000 יהודים ו-500 בנדיטים טבחו בהם, אחרי 45 שנה "500,000 ישראלים (ישראלים!) גברו על הפלשתינאים ועל הערבים". והוא מציין שמי שהקים את המדינה היה היישוב העברי, לא העם היהודי. היישוב העברי ברא את "הישראליות" – מדינה לקיום ותרבות עברית, למלוא האופק האנושי, לטעם הקיום. "הפלמ"ח היה לסיירת של עם ישראל, להבטיח ש – 500 אלף ישראלים לא יינגפו במלחמה הגדולה לעצמאות". ומהי הציונות? "מהפכה מעם עבר לעם עתיד".

בניגוד לכסה, אני קצת איחרתי להיוולד ולא שרתתי בפלמ"ח. אז מי אני שאלמד את כסה הפלמ"חניק על הפלמ"ח. אך מה לעשות, כסה ממציא פלמ"ח פיקטיבי, שהוא חלוץ של עם פיקטיבי.

המהפכה הציונית לא נועדה להחליף עם, אלא לחלץ את העם היהודי ממצבו כעם גולה, מפוזר בתפוצות הגולה, שאינו יכול ואינו יודע להגן על עצמו, ולהביאו לגאולה לאומית באמצעות עליה למולדתו והקמת מדינת לאום ריבונות משלו, שיכולה להגן על עצמה ועל אזרחיה. הציונות ראתה עצמה חיל החלוץ לעם היהודי כולו. הרצל לא קרא להקים את "מדינת הישראלים" אלא את "מדינת היהודים". בתכנית בזל נכתב ש"הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל", לא לעם "הישראלי". מגילת העצמאות לא נפתחה במילים "בארץ ישראל קם העם הישראלי", אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", כל תוכן המגילה מדבר על העם היהודי ולב המגילה הוא ההכרזה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". לא מדינה ישראלית. מדינת ישראל, פירושה מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי, בארץ ישראל – ארצו של ישראל, ארצו של העם היהודי. הפלמ"ח לא נלחם כדי ש-500,000 ישראלים לא יינגפו, אלא כדי לשחרר את ארץ ישראל למען העם היהודי כולו וכדי לפתוח את שערי הארץ בעבור היהודים כדי שיעלו אליה ויישבו אותה.

אני קורא עכשיו את הביוגרפיה המרתקת של הפלמ"חניק חיים חפר ("הנני כאן", מאת מוטי זעירא). היחידה הראשונה שבה הוא שרת בפלמ"ח, לאחר ההכשרה, הייתה החוליה היבשתית, שהעלתה יהודים בהעפלה רגלית מסוריה ומלבנון. בשירו הראשון, "בין גבולות", הוא כתב:

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

הפלמ"ח לא נועד למען "הישראלים" או "העברים" אלא כדי להעלות אחים יהודים למולדת וכדי לשבור וליתוץ את השער ולנגח כל חומה בְּצוּרָה כדי שהיהודים יעלו לארץ.

בקריאתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, "נוער שמע" הוא כתב, בין השאר:

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.

על כף אחת:

שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.

ועל כף שניה:

תככי מסחר ופוליטיקה,

והתככים, משקלם כבד.

שואת ישראל היא שואת העם היהודי באירופה. תקומת ישראל היא תקומתו של אותו עם בארץ ישראל. מלחמת ישראל היא המלחמה של העם היהודי, למען העם היהודי. וכל אלה – על אותה כף.

במלחמת השחרור לחמו ואף נהרגו יהודים רבים שעלו לארץ והצטרפו היישר למלחמה. כ-25% מהנופלים במלחמה היו עולים חדשים. גם הפלמ"ח קלט לתוכו אלפים מאלה. ועם קום המדינה, המשימה הראשונה שהיא לקחה על עצמה הייתה עליה רבתי של היהודים אל הארץ.

לפני שהוחלט על שמה של המדינה היהודית – מדינת ישראל, בין השמות שהוצעו היה יהודה. כי אין הבדל בין העם היהודי לעם ישראל.

מהי ישראליות בעיניך? בעיני צבי כסה ישראליות היא לא להיות יהודים. בעיניי, ישראליות היא מיצוי היותי יהודי בכך שאני חי במולדת היהודית, במדינה היהודית.

המסר הכנעני, שאותו נושא צבי כסה, היה הזוי מלכתחילה וכבר מזמן אבד עליו כלח.

* לגיון הזרים – כשאבא שלי היה בן 17 הוא עלה לבדו בספינת מעפילים. גורש לקפריסין. שבועיים לפני הגיעו לגיל 18, בדצמבר 1948, הבריטים שחררו את הילדים והנוער שטרם הגיעו לגיל שמונה עשרה. הוא הגיע היישר למלחמת השחרור והצטרף לכוחות הלוחמים.

אחוז גבוה מאוד מבין הלוחמים היו עולים חדשים שהגיעו זה עתה לארץ. האם הם היו לגיון זרים? כמה מתנדבים מהעם היהודי הישן שבאו להציל את העם הישראלי החדש?

ואיך קראו לספינת המעפילים שבה עלה אבי? "מדינת היהודים". מה, לא מדינת הישראלים?  

* יפה הבלורית והתואר – אבא שלי היה יפה בלורית ותואר. הביטוי הזה, מתוך שיר הרעות של חיים גורי, תוייג כסמל להתנשאות, כביכול, של הצברים האשכנזים, שהם היו יפי הבלורית והתואר, על העולים החדשים מאירופה ומארצות האסלאם. חיים גורי כל חייו ניסה להילחם בסטיגמה הזאת, ולהסביר שיפי הבלורית והתואר היא ההגדרה לנופלים הצעירים, שנפלו בעלומיהם.

בנעוריו נמשך חיים גורי לכנענים. אבל פגישה עם המשורר יונתן רטוש, מנהיג הכנענים, שניסה לגייס אותו לתנועה, הביאה אותו למסקנה ההפוכה. בשיחה תהה גורי הנער איך אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים ורטוש השיב "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף". בגיל 18 גורי התגייס לפלמ"ח וכעבור 6 שנים נשלח מטעם ההגנה, שמעולם לא חשבה שתפקידה הוא להגן רק על ה"ישראלים", למחנות העקורים בהונגריה. מאז הוא קשר את גורלו ואת יצירתו לעם היהודי, ולהיותנו רקמה לאומית אחת.

* פרובוקציה גנטית – בשנת 1970 השליך ח"כ מנחם פרוש מעל דוכן הכנסת סידור תפילה רפורמי. כתוצאה מכך הוא הושעה ליום אחד מן הכנסת.

חלפו 51 שנה ובנו, ח"כ מאיר פרוש, מחה על כך שיו"ר ועדת החוקה הרב גלעד קריב הכניס ספר תורה לנשות הכותל. הוא נכנס לישיבת ועדת החוקה (אותה הוא מחרים בד"כ, אף שהוא חבר בה, כיוון שהרב קריב עומד בראשה), התיישב על הרצפה וקרא בקול ובמנגינה פרקי תהילים.

הנה, אנו למדים שהפרובוקציה עברה בגֶנים. הקנאות עברה בגנים. שנאת החינם נגד הרפורמים עברה בגנים. ובכל זאת, יש איזה שיפור מסוים בגנטיקה. בעוד האב חילל ספר יהודי קדוש וביזה אותו, הבן הסתפק בהפגנת יחיד בכנסת. במקרה הזה חילול השם לא עבר בגנים.

* פרק חדש לפרוטוקולים של זקני ציון – קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, מסבירה את שיעור הרציחות הגבוה בחברה הערבית, במדיניות דמוגרפית מכוונת של ישראל, שנועדה לצמצם את האוכלוסיה הערבית. "מבחינת ישראל המצב שבו ערבים הורגים ערבים הוא רצוי". זו מדיניות שמטרתה "להפחית את מספר תושביהם" והיא  נובעת מ"האובססיה הדמוגרפית והמאבק הנחוש לתכנן את העם היהודי". לנדסמן מודה שישראל מעודדת בשנים האחרונות את הקִדְמָה הכלכלית וההשכלה במגזר הערבי, אך יש לה הסבר קונספירטיבי לכך. "לישראל יש אינטרס בתהליכי התחזקות מעמד הביניים באוכלוסיה הערבית ובעידוד המהפכה החברתית המתחוללת בקרבה, שבה שיעור האקדמאים גדל והשכלת הנשים משגשגת. כי פועל יוצא של תהליכי 'מערביזציה' אלו היא ירידה בשיעור הילודה". מסיבה זאת ישראל פועלת לשימור אורח החיים החרדי, מתוך האינטרס הישראלי של "שימור הגידול העקבי בשיעורי הילודה הגבוהים של החרדים במסגרת המאבק הדמוגרפי… החברה החרדית היא חממת גידול היהודים".

קרולינה לנדסמן כותבת את הפרק הבא בפרוטוקולים של זקני ציון.

* התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר – תמי ארד פרסמה בפייסבוק (שלאחר מכן עלה כמאמר ב"ידיעות אחרונות") תגובה לפשקווילים נוטפי שנאה ובוז של רוגל אלפר ב"הארץ", שבהם הוא השתלח ברון ארד, במשפחתו ובמדינה הפועלת להשגת מידע על גורלו ולמציאת גופתו. בין השאר כתבה תמי: "רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה… נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר. 'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי', כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן. עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם 'החיילים הלא חשובים', כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תנטוש אותם מאחור".

תמי ציינה ברשומתה את האובססיה של רוגל אלפר, שפרסם יום אחר יום פשקווילים בנושא. היא לא מעודכנת. למחרת, ביום חמישי, הוא העלה פשקוויל שלישי בנושא, יום שלישי ברציפות. אחרי שביומיים הקודמים הוא השתלח בזכרו של רון ארד, הטיל דליי שופכין לפצע הפצוע של משפחתו והביע התנגדות חריפה למאמצים לגלות מה עלה בגורלו, בפשקוויל השלישי הוא האשים את רבין שהפקיר את חייו של ארד וממש האשים אותו אישית במותו של ארד. למחרת, פרסם האובססיב פשקוויל רביעי ברציפות, הפעם הוא השתלח בישראל שהיא מדינה גזענית, כי היא פועלת למען השבתם של הנעדרים היהודים ומפקירה את הנעדר הבדואי (שקר!) ועל הדרך השתלח בגסות באחיו של הדר גולדין "הגזען". גם גדעון לוי כתב נגד המאמצים לגלות מה עלה בגורלו של רון ארד והגדיר זאת "נקרופיליה לאומית". ובאותה הזדמנות דיבר על ישראל כמדינה נקרופילית כי יש בה מקררים שלמים מלאים בגופות של פלשתינאים. לא מחבלים – פלשתינאים, כי זאת מדינה שרוצחת פלשתינאים וחוטפת את גופותיהם כדי לבצע בהם את תאוותיה הנקרופיליות. הוא כמובן לא הזכיר שישראל מחזיקה את הגופות הללו כדי להשיב את גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין שחמאס מסרב להחזיר. גם את הרצון להחזיר את גופותיהם של גולדין ושאול הוא מכנה נקרופיליה. עם כל סלידתי העמוקה מגדעון לוי, ייאמר לזכותו שבהשוואה לרוגל אלפר הוא כמעט אדם נורמטיבי. טוב, אולי קצת הגזמתי. התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר הוא לרקוד צ'רקסיה כפולה על דמם של חללי צה"ל ונרצחי הטרור בפשקווילים נוטפי שמחה לאיד המשפחות. וכאשר מדובר במשפחות ששכלו שני בנים, כמו מרים פרץ, ההנאה הסדיסטית שלו כפולה ומכופלת. במשך השנים הוא פרסם עשרות פשקווילי אושר, שמחה וגיל לאידה של מרים פרץ. הבוז הוא בעיקר לשוקן, שלוי ואלפר הם חלון הראווה של עיתונו.

* בלי זכות הצבעה – מכירים את הטענה, שישראל היא מדינת אפרטהייד כי היא שולטת  על אוכלוסיה שאין לה זכות הצבעה, וכך יש זכויות שונות לאוכלוסיות שונות וכו'? הטוענים כך שוכחים שמי ששולט ברצועת עזה ושולל מתושביה את זכות הבחירה הם חמאס ומי ששולטת על האוכלוסיה הפלשתינאית ביהודה ושומרון היא הרש"פ, שכבר עשור וחצי שוללת מאזרחיה את זכות הבחירה. אבו מאזן אינו מאפשר אפילו הצגה של "בחירות" נוסח סוריה.  

* הרצח הכפול – ב-6 באוקטובר מלאו 40 שנה לרצח סאדאת, במצעד לציון 8 שנים למלחמת יום הכיפורים. היה זה רצח כפול – של סאדאת ושל השלום עם ישראל. את סאדאת רצח עומר עבד אל-רחמן. את השלום רצח יורשו של סאדאת חוסני מובארק. מובארק הפך שלום חם שעיצב סאדאת למלחמה קרה.

בניגוד למיתוס השקרי שמטפחים גורמים פוליטיים בישראל, סאדאת לא הציע שום הצעת שלום לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, וספרו המצוין של יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל (שכבר מזמן הגיע לו פרס ישראל) "רהב", שהוא השלישי בטרילוגיה של שלושה ספרים על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, מוכיח זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. גלבר מפריך את המיתוס, אבל אין חשש שהוא לא יפומפם גם הלאה. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה פונה לשלום. הישגי מצרים במלחמת יום הכיפורים הסירו, לתפיסתו, את ההשפלה של הערבים בתבוסתם במלחמת ששת הימים ובכך נתנה לו כוח לגשת לשלום עם ישראל מעמדה של עוצמה. ולא פחות חשוב מכך, העובדה שלמרות תנאי הפתיחה הנחותים, ישראל התעשתה וסיימה את המלחמה 101 ק"מ מקהיר הוכיחה שישראל אינה מנוצחת ואין תוחלת להמשך המלחמה.

עלייתו של נשיא מצרים א-סיסי לשלטון והדחת האחים המוסלמים הייתה בשורה חשובה למצרים, לישראל ולמזרח התיכון. א-סיסי עדין מבסס את שלטונו. ביחס לשלום עם ישראל, הוא ממוקם על הרצף שבין מובארק לסאדאת, עדין קרוב יותר למובארק. יש לקוות לסאדאתיזציה של א-סיסי.

* לעצור את שרשרת ההדבקה – עוד לא הומצא חיסון נגד מגיפת הפייק-ניוז והקונספירציות בנוגע לקורונה ולחיסונים. איך אפשר, אם כן, להילחם בתופעה? באמצעות עצירת שרשרת ההדבקה.

שרשראות ההדבקה הן הרשתות החברתיות. יש לציין שרשתות התקשורת המסורתית, הן הציבורית והן הפרטית, מגלות בדרך כלל אחריות ולא נותנות כמעט במה לתופעה. אבל הרשתות החברתיות מפיצות את הרעל בענק ואף מעודדות זאת; האלגוריתמים שלהם מזהים מי מגלים עניין בחומרים האלה ודואגים להציף אותם ובכך מעגל ההדבקה גדל באופן מעריכי.

אם בעלי הרשתות החברתיות, שיש להם אינטרס עסקי בהפצת הפייק-ניוז הללו אינם מגלים אחריות, המדינות צריכות להתערב ולאסור הפצת תכנים כוזבים הפוגעים בבריאות הציבור בשעת מגיפה.

יש לציין לשבח את רשת "יוטיוב" שהחליטה להסיר סרטוני תוכן כוזב של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים.

* בוסטר בריבוע – כל הדיבורים על חבירה אפשרית של גנץ לנתניהו כדי להיות ראש הממשלה, הם דיבורי סרק. אין מצב שזה יקרה.

גנץ רוצה מאוד, אבל מאוד מאוד מאוד, להיות ראש הממשלה. הוא גם משוכנע שאין מתאים ממנו. וראשות הממשלה הייתה בהישג ידו, על פי חוק יסוד, ובחודש הבא הייתה אמורה להתמשש. בסקרים הוא השר הפופולרי ביותר. והנה מופעל עליו לחץ עם הצעה שאי אפשר לסרב לה – ראשות ממשלה לארבע שנים. אך טבעי שיתפתה.

אבל זה לא יקרה. הסיבה לכך שהיא שגנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר, כולל מנות דחף חזקות, מפני אמונה למילה של נתניהו. הרי הסיבה היחידה שהוא לא יהיה ראש הממשלה, היא שנתניהו הונה אותו, חתם אתו על הסכם כוזב שנועד לאפשר לו (לנתניהו) להיות ראש הממשלה ואח"כ גנב את הרוטציה והפר את ההסכם בבוטות.

גנץ יודע שמדובר שוב בהונאה. המטרה היחידה שלה היא לגרום לגנץ לפרק את הממשלה. ברגע שהוא יתפתה ויעשה זאת, גם עם התחייבות בשבועה והסכם משפטי ממוסמר ומבוצר היטב בערבות של דרעי, אין ספק שההתחייבות תופר. השאלה היא רק באיזה תרגיל. ההסכם הקודם הופר באמצעות פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב המדינה; כי זו הלקונה שנתניהו השאיר בהסכם המרמה והפרת האמונים עם גנץ. יכול להיות שאכן גנץ יקים ממשלה חדשה ובבוקר הצגתה בפני הכנסת נתניהו יבריז, ויודיע שהוא מתחרט ונלך לבחירות. יכול להיות שתהיה הונאה אחרת. אין שום ספק שזו הונאה. הוא גם יודע שבמקרה התיאורטי שממשלה כזו תקום, נתניהו יחתור תחתיו ויהפוך אותו לראש ממשלה בובה.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אז למה גנץ לא מבהיר בצורה הברורה ביותר שאין על מה לדבר ומסרב להיפגש עם שליחיו של נתניהו? בעקבות השיעור שקיבל בקדנציה הקודמת, הוא החליט כנראה להשתחרר מתדמית הפראייר וילד הכאפות ולשחק פוליטיקה ערמומית וממולחת. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ולכן הוא רוצה שבנט ולפיד יחושו קצת מאוימים מצדו. חשוב לו להשאיר בתודעה הציבורית את ההיתכנות של המותג "גנץ ראש הממשלה", וכל הכתבות וההדלפות בנושא משאירות את המותג בכותרות.

יכול להיות שהחיזור הזה והפרסומים הללו מועילים לו פוליטית, אך פוגעים בממשלה, פוגעים ביציבות הפוליטית ופוגעים באינטרס הלאומי.

* להפריד – שופט המכיר אישית נאשם, לא כל שכן – אם הוא עובד אתו על בסיס יומיומי, יפסול את עצמו מהתיק. הסיבה לכך אינה שאין אמון בשופטים, אלא שהשופטים הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש, ואין סיבה להעמיד אותם במבחן, שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. ובנוסף לכך, יש עניין של נראות.

כך צריך להיות גם התובע הכללי. היום, כאשר התובע הכללי הוא היועמ"ש, עליו להכריע בחשדות לשחיתות שלטונית נגד אנשים שהוא עובד אתם באופן יומיומי ותפקידו הוא לייעץ להם. יש לי אמון מלא ביועמ"שים, אך הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש. ולא בכדי, יועמ"שים רבים נהגו ברכות יתר כלפי פוליטיקאים החשודים בשחיתות שלטונית, ונהנו מכך לאורך השנים נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ליברמן ושוב נתניהו ואולי גם אחרים.

התובע הכללי צריך להיות עצמאי ונקי מקשרי עבודה עם הפוליטיקאים. כך, החלטותיו תהיינה מקצועיות ואובייקטיביות לחלוטין. בנוסף לכך, העובדה שהיועמ"ש הוא התובע הכללי, פוגעת ביכולת עבודתו כיועץ משפטי. אני בטוח שלא קל ליועמ"ש לשבת עם רוה"מ ולעבוד עמו יום לאחר שהגיש נגדו כתב אישום. ואני בטוח שגם שיתוף הפעולה של רוה"מ והשרים עם היועמ"ש, לאחר שהורה לחקור אותם ולא כל שכן, הגיש נגדם כתב אישום, יהיה מזערי.

לכן, לטובת הדמוקרטיה, לטובת מדינת החוק ולטובת המאבק בעד טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, מן הראוי להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* ובינתיים באוסטריה – קנצלר אוסטריה סבטסטיאן קורץ נחשד בעבירות שחיתות, שוחד והפרת אמונים. במה בדיוק הוא חשוד? בשוחד באמצעות סיקור אוהד. קורץ מכחיש מכל וכל את החשדות, אך אינו מעלה על דעתו לטעון טענה שטותית שסיקור חיובי אינו יכול להיות שוחד בפוליטיקה.

עוד אין כתב אישום נגד קורץ אלא רק תחילתה של חקירה, אך כבר בעקבות זאת שותפיו הקואליציוניים של הקנצלר החליטו לפעול להדחתו. כתוצאה מכך קורץ התפטר. שמא זו טהרנות יתר?

גם אצלנו הוצב רף מוסרי גבוה, של דרישה מראש הממשלה להתפטר לא בשל כתב אישום אלא כיוון שנפתחה חקירה נגדו. כך אמר ראש האופוזיציה: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל… קיים חשש, אני חייב להגיד אמתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה". צדק ראש האופוזיציה נתניהו, בחשש שהביע בתחילת החקירות של אולמרט. נוכחנו זאת בעליל שנים אחדות מאוחר יותר.

* מעשה בחמש מזוודות – שמעתי השבוע, באיחור קל, בדיחה סובייטית משנות החמישים. בכיר בקג"ב הגיש לחבר ניקיטה חרושצ'וב תכנית גאונית, איך לנצח סופית במלחמה הקרה. נמלא חמש מזוודות בפצצות אטום ונעביר אותן בדואר הדיפלומטי. נציב אותן בחמישה מוקדים מרכזיים בארה"ב. ואז תתקשר לאייזנהאואר, תספר לו שבחמישה מוקדים בארה"ב הונחו מזוודות עם פצצות אטום. הפצצות תתפוצצנה בתוך 24 שעות. אם אינך רוצה שנפעיל אותן, עליך להיענות לרשימת הדרישות שלנו.

חרושצ'וב אישר את התכנית. כעבור כשנה הוא נזכר בה, הזמין את ראש הקג"ב לפגישה ושאל אותו מה קורה עם התכנית הזאת. ראש הקג"ב הסביר שהיא לא יצאה לפועל מסיבות טכניות. "לא מצאנו חמש מזוודות".

זה מזכיר לי את איראן, שאזרחיה רעבים ללחם אך היא רצה לפצצה הגרעינית.

* איחולי כישלון מכל הלב – כפטריוט ישראלי, אני מפרגן תמיד לכל הישראלים המתחרים בחו"ל, בספורט, במוסיקה, במדע וכו'. אם זייפן ישראלי מתחרה באיזו תחרות מוסיקלית באיזה חור נידח בקצה העולם, חשוב לי שהוא ינצח.

אבל אני מייחל בכל לבי לכישלון הסרט שמייצג את ישראל בתחרות האוסקר, "ויהי בוקר". זהו סרט אנטי ישראלי, במימון ישראלי, שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את ישראל. איזה אבסורד. ושחקניו מנצלים את הבמה של טקסי הפרסים שבהם הם זוכים כדי להשמיץ את ישראל ולהעליל עליה עלילות דם בזויות.

ומה בדבר האיכות הקולנועית של הסרט? היא לא מעניינת אותי.

כה חבל שישראל לא שלחה לתחרות האוסקר את יצירת המופת הגאונית "אגדות החורבן".

* מחוזות השנאה וההסתה – נדב איל ציטט בהבלטה, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", משפט מנאומו של שר התרבות חילי טרופר בטקס הענקת פרסי אופיר: "מדינה חזקה באמת, ולא כסלוגן פוליטי ריק, יכולה להכיל דעות מנוגדות וזהויות מגוונות. מדינת ישראל חזקה ויציבה מספיק כדי לא להתנודד מכל ביקורת. נעמוד בזה – אולי אפילו נצמח מזה". יפה מאוד. אלא שנדב איל השמיט משהו. בין המשפט המסתיים במילים "זהויות מגוונות" למשפט המתחיל במילים "מדינת ישראל", אמר חילי טרופר מסר חשוב מאוד: "כמובן שגם להם יש גבול ומובן שאינני מדבר על מחוזות השנאה וההסתה". המשפט המושמט משמעותי מאוד, ובלעדיו המסר הנכון והמאוזן של טרופר הופך לסיסמה קיצונית וחסרת אחריות.  

* בן יוסף – בגיליונות מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" בתקופת החגים, התפרסמה מסה מרתקת בת 5 חלקים של פרופ' דן מירון על ספרו של אלתרמן "שמחת עניים", ובה הציג כיצד הושפע אלתרמן מספר שיריו של יונתן רטוש "חופה שחורה".

במסה נפלו מספר טעויות עובדתיות. ברוך פלח פרסם מכתב למערכת בו הוא מציג את השגיאות ומציג את העובדות המדויקות, עד רמת התאריכים המדויקים של אירועים.

בין השאר מופיעה במכתבו הפסקה הבאה: "בניגוד לנכתב על ידי מירון, יוסף בן שלמה לא הרג ולא פצע איש ולא נגרם אפילו נזק לרכוש. בן שלמה ושני חבריו ז'ורבין ושיין נאסרו בגלל החזקת נשק לא-חוקי, עבירה שעל פי תקנות ההגנה לשעת חירום דינה מוות. שיין ניצל ממוות בגלל גילו הצעיר, ז'ורבין ניצל משום שנחשב לחולה נפש, ואילו בן שלמה עלה לגרדום. מירון הניח שמשום שעל בן שלמה נגזר עונש מוות הרי הוא ודאי רצח ופצע, ולא היא".

כל הכתוב כאן מדויק, למעט פרט אחד די חשוב. הקלישאה הידועה אומרת ש"לא משנה לי מה תכתוב עליי העיקר שתאיית את שמי נכון". הכותב לא רק שגה באיות השם, אלא הפך את היוצרות – במקום שלמה בן יוסף, הוא כתב פעמים אחדות (כלומר לא מדובר בפליטת מקלדת) יוסף בן שלמה. וזה במכתב של מהותו היא הערה על שגיאות ואי-דיוקים.

          * ביד הלשון

מיצוע – בישיבה של פורום שאני היו"ר שלו, עלו הצעות שונות בנושא שעל סדר היום, ואני גיבשתי מהן הצעה מוסכמת. אמרתי שאני רוצה לְמַצֵעַ את ההצעות, ולהפתעתי אף אחד מחברי הפורום לא הכיר את המושג מיצוע.

בתום הישיבה, שלחתי בקבוצת הווטסאפ של הפורום את הערך מִיצוּעַ ממילון אבניאון:

1. חישוּב הממוּצע, קביעת הממוצע: במיצוע המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה (כוזרי).

2. תיווּך בין יריבים, הבָאה לידי פּשָרה: השמאל דוחה, והימין מקרבת, ולכן צריך למצוא את המיצוע.

3. שימוּש כאמצעי, תיווּך: שכל הידיעות אינן נודשות כי אם במיצוע הגשם (ספרות ימי הביניים).

4. (בּצבא) רצף ירִיות למטרה בניסיון לפגוע במֶרכּזה.

5. (בניירות ערך) מכירה הדרגתית של ניירות ערך מאותו הסוג בשוק עולה או קנייה הדרגתית מאותו נייר ערך בשוק יורד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.9.21

* מורים עוכרי מדע – דניאל הוא מורה לאנגלית בבי"ס תיכון בת"א, סרבן חיסונים וסרבן בדיקות. למה סרבן בדיקות? בראיון לרשת ב' הוא הסביר שהוא מתנגד לפלישה לגוף שלו עם מקושים רעילים. רעילים?! תהה המראיין. "בוודאי" השיב בביטחון. וכך, לאורך הראיון הוא השפריץ לכל עבר רסס של פייק ניוז וקונספירציות כיד הדמיון החביבה על הכת. המראיין (לא הספקתי לקלוט מיהו), נדהם יותר ויותר מכל תשובה. "אתה יודע יותר ממנהלי בתי החולים?" – "הם מועסקים על ידי פייזר". "כל המחקרים לא משכנעים אותך"? "על כל מחקר אני יכול להביא 10 'מחקרים' שיאמרו ההיפך" וכו' וכו' וכו', והוא סיים באיחולי בריאות למחוסנים. הוא גם הסביר את המשנה הפדגוגית שלו: "אני מלמד את התלמידים להטיל ספק, לשאול שאלות, לא להיות חלק מהעדר".

איני חושש מדניאל וממורים מן הזן שלו בהקשר של הקורונה. מי שמסרב להתחסן ולא ייבדק, לא יוכל ללמד. במוקדם או במאוחר הקורונה תהיה מאחורינו. הבעיה היא עם אותם מורים אחרי הקורונה, לאורך שנים. בשם ערכים כמו הטלת ספק ושאלת שאלות, שהם בסיס המדע, מורים כאלה שוטפים את מוחות תלמידיהם באנטי-מדע, באמונות תפלות, ברפואת אליל. אולי אחד מיתרונות הקורונה, הוא ההזדמנות להכיר את אותם מורים ולהציע להם לבחור מקצוע אחר, כדי שלא להפקיר בידיהם את עתיד ילדינו.

* מוות שצריך היה להימנע – איני יכול לכנות חלל צה"ל שנפל על הגנת המולדת חלל שווא. כך חונכתי, בכך אני מאמין ועל כך חינכתי את ילדיי. אולם מותו של לוחם מג"ב בראל שמואלי צריך היה להימנע.

יש לשנות את התפיסה בנוגע ל"הפגנות" ו"הפרות סדר" לאורך הגדר. איננו שולטים ברצועת עזה, והפגנות או הפרות סדר ברצועה אינן מעניינינו. אנו מגִנים על הגבול שלנו. אין לאף פלשתינאי מה לעשות ליד הגבול שלנו. אם הוא מתקרב לגדר הגבול, אות הוא כי מדובר במחבל שרוצה לחדור לשטח ישראל או לבצע פיגוע. בפועל, אנו יודעים שאכן, ה"מפגינים" בעד ה"שיבה", כלומר בעד חיסול ישראל, הם מפגעים. אנו רואים זאת, למשל, בחוליות ה"הטרדות". מה זה השם המכובס הזה "הטרדות"? מדובר בהשלכת מטעני חבלה ורימונים לעבר גדר הגבול. זה אירוע טרור לכל דבר. יש להתייחס לחוליית "הטרדה" כאל חוליית מחבלים לכל דבר שמבצעת פיגוע, ולירות בה על מנת להשמידה.

וכך גם באשר ל"הפגנות". על ישראל להודיע ששטח של 150 מ' מן הגדר הוא שטח סטרילי, מחוץ לתחום לפלשתינאים. יש לבצע נוהל מעצר חשוד כלפי פלשתינאי שמתקרב לגדר (ואם גורמי המקצוע יקבעו כך, אולי השטח צריך להיות רחב יותר).

ברגע שבראל נשלח לחרך הירי, היה עליו לקבל פקודה לירות במי שמתקרב ומסכן אותו.

ה"הפגנות" וצעדות השיבה וחוליות ההטרדה החלו במרץ 2018. אחרי 3.5 שנים הגיע הזמן שנשנה את דרך הפעולה הקלוקלת שבה פעלנו עד היום. בנושא ההצתות חוללה הממשלה החדשה שינוי – לא עוד "הכלת" ההצתות, אלא תגובה על כל הצתה כאילו הייתה רקטה. כעת יש לשנות את המדיניות באשר לפיגועים לאורך הגדר. כל אלה מהווים פגיעה בריבונות, ומדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בריבונותה.

וכפי שכבר כתבתי פעמים אחדות – כל תפיסת הביטחון לאורך גבולנו עם עזה מיצתה את עצמה. עלינו להפנים שאין מנוס ממבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה.

יהיה זכרו של בראל שמואלי ברוך!

* הוראה מלמעלה – לפני כשנה, בני, ששרת כלוחם בשריון ( מאז הוא השתחרר) ביצע תעסוקה מבצעית בקו התפר, לאורך הגדר. הייתה פרצה בגדר שדרכה עברו מדי יום המוני שב"חים לישראל. הם לא עשו כלום כדי לעצור אותם. למה? אלה ההוראות מלמעלה. לעומת זאת הם אבטחו מסיק זיתים בקיבוצי הסביבה. למה? להגן עליהם מפני מסתננים מהרש"פ. אבל המסתננים הללו נמצאים שם, כי יש הוראה מלמעלה לא למנוע מהם לעבור. זה היה כבר בעידן הקורונה, כשהצורך בגבול סגור היה גם בריאותי.

לכאורה, מה הקשר בין זה לבין המחדל שהביא למותו של בראל שמואלי? לדעתי יש קשר הדוק.

* המחול על הדם – אין דבר מעורר מיאוס וסלידה יותר מהריקודים והמחולות המאורגנים והמתוזמרים היטב על דמו של חלל צה"ל. הכוריאוגרף מבלה בהוואי.

* ערלת לב – אורלי (ערלת) לב, היא מן הגרועים והמנוולים שבין הביביסטים. אחד מתחביביה המרכזיים הוא לצאת במחולות סוערים על דמם של חללי צה"ל, אם היא חושבת שזה יכול לשרת את מושא סגידתה ובעיקר כדי להשפיל את יריביה אדוניה.

היא זאת שארגנה את ההפגנות ליד ביתה של משפחת פרקש בקיסריה ששכלה את בנה תום במלחמת לבנון השניה. והיא זאת שארגנה את כנופיית החוליגנים הביביסטים שחיללה את הלוויית חלל צה"ל בראל שמואלי והפכה אותה לקרקס של הפגנת שנאה ונאצה נגד ראש ממשלת ישראל.

ואחרי ההלוויה הכנופיה עשתה אפטר-פרטי בקבוצת הווטסאפ. צילום מסך מהזוועה שהופץ, מעיד לאיזה שפל מוסרי הם ירדו. כותבת רחל: "שמחתי לראות את אורלי, זרקא רמי ב יהודה בהלוויה… עשינו 'רעש'. היו קריאות בוז לבנט ולכל הממששת הפלסטינית. הצלחנו!" כתב רועי: "מה זה הצלחנו? בנט מרוסק". משיבה רחל: "להעביר מסר ואת הטעות של ממששת הזדון" ומסכם רועי: "שיתפוצצו. בראל לא הלך לחינם".

כן, בראל לא הלך לחינם בעיני הביביסטים המנוולים הללו. הוא עלה קורבן למולך השנאה וההסתה נגד מי שהעז להחליף את אלוהיהם בשלטון.

* תשובה חיובית – בפגישתם של בני גנץ ואבו מאזן ביקש אבו מאזן שישראל תעביר לידי הרש"פ גופותיהם של עשרות מחבלים שבידי ישראל. לדעתי התשובה הישראלית לבקשה צריכה להיות חיובית. ביום שבו נקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, נחזיר ללא שהיות את כל גופות המחבלים שבידינו לידי הפלשתינאים.

* מטרד רעש – ח"כ מוסי רז ממרצ תקף את הודעתו של ראש הממשלה שאין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים בתקופת כהונתה של הממשלה הזאת.

בנט צודק בעמדתו, הן מבחינה פוליטית והן מהבחינה המדינית.

כדי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים יש לגבש הסכמה בממשלה על מדיניות ישראל ועמדותיה בנדון. אין אפשרות להסכמה כזו. הפער בין בנט למוסי רז הוא בערך כמו הפער בין בנט לאבו מאזן. אז מהי עמדת ממשלת ישראל? עם הקמת הממשלה היה ברור לכל הצדדים שהנושא הפלשתינאי נכנס לארבע שנות הקפאה. מוסי רז יודע זאת. ואף על פי כן, הקומפרסור שלו לא מפסיק לעבוד. הוא לא התרגל לעבודה שהוא כבר אינו תנועת מחאה ולא אופוזיציה עקרה, אלא חבר בקואליציה ויש לו אחריות. והוא ממשיך כל יום, כל שעה, לטרטר ולכרכר, להיות אופוזיציה לממשלה שמפלגתו חברה בו. הוא פשוט מטרד רעש.

חוסר ההיתכנות של מו"מ עם הפלשתינאי אינו נובע רק מהרכב הממשלה, אלא מכך שאין באמת פרטנר למו"מ. הפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל. התעקשותם המוחלטת על דרישת "זכות" ה"שיבה" מעידה על כך. הם דחו את ההצעות המטורפות של ברק ואולמרט ואת הצעותיו מרחיקות הלכת של קרי שנתניהו וציפי לבני היו שותפים להן. אפשר לנהל מו"מ עקר, אבל ראינו מה קרה אחרי קמפ-דיוויד. ערפאת דחה את הצעות ברק בדם ואש ותמרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדותינו.

כאשר התהליך מול הפלשתינאים נמצא על ראש שמחתנו, כל העולם הערבי הוא בן ערובה לתהליך הזה, ואין שום התקדמות לשלום במזה"ת. יש להמשיך ולהתמקד בקידום הסכמי אברהם עם מדינות ערב, לצרף עוד מדינות להסכמים ולהעמיק את נרמול היחסים עם המדינות שכבר חתמנו עמן על הסכמים. אי אפשר לקדם את התהליך הזה כאשר מתנהל תהליך מדיני עם הפלשתינאים. המשך התהליך של הסכמי אברהם יבודד את הפלשתינאים ואולי ייאלץ אותם להסכים לפשרות ראויות. עמדת ישראל בנושא הפלשתינאי צריכה להיות ברוח תכנית טראמפ (ודוק – ברוח תכנית טראמפ, לא קבלה של התכנית כמות שהיא, כי יש בה כמה מוקשים שישראל אינה יכולה לקבל בשום פנים). אם הפלשתינאים ירצו לנהל מו"מ על בסיס תכנית טראמפ – יהיה מקום לדיון. בנושא תהליך השלום במזה"ת ממשלת השינוי צריכה להיות ממשלת המשך, כי מדיניות השלום של נתניהו הייתה נכונה.

ובמקביל, יש להמשיך לשמור על קשרינו עם הרש"פ בנושאים ביטחוניים, כלכליים ובריאותיים. לדעתי, על ישראל לסייע לרש"פ בנושא החיסונים. זה גם אינטרס בריאותי שלנו.  

* המאמץ העיקרי – אחד ממבחניה המרכזיים של ממשלת השינוי, הוא שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים של המדינה והחזרת הריבונות הישראלית לנגב, לגליל ולמגזר הערבי.

ההזנחה של התחום הזה היא בפריסה רחבה של תחומים. התמקדות בנושא אחד לא תפתור את הבעיה. אך כמו במלחמה, וזו מלחמה, יש לקבוע היכן המאמץ העיקרי, שבו יש להתמקד כדי להבקיע את קווי האויב. מהו המאמץ העיקרי, לא היחיד, אך שההתמקדות בו עשויה להיות נקודת המשען לחולל מפנה אסטרטגי.

התחום הזה הוא הנשק הבלתי חוקי. הנשק הבלתי חוקי הוא התגלמות אובדן הריבונות והמשילות. יש מחלוקות רבות בשאלת מהות המדינה ותחומי אחריותה, בין המאמינים במדינה הרחבה, שאחראית על תחומים רבים, לבין המאמינים במדינה מינימליסטית ובצמצום השפעתה. הקונצנזוס בין כל מרכיבי רצף הדעות הזה, הוא שהמדינה היא האחראית הבלעדית על הפעלת כוח. נשק הוא הביטוי להפעלת כוח. נשק בלתי חוקי – משמעותו הפקעת המונופול על הפעלת הכוח מידי המדינה. מצבורי הענק של הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, הם איום אסטרטגי. המסר הוא שאין ריבון והריבונות עוברת לידי ארגוני הפשע והטרור. התופעה מבטאת אובדן הכבוד למדינה ואובדן ההתייחסות למדינה כריבון. הרצח הסיטוני במגזר הערבי, מבטא אנרכיה – באין ריבונות, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. והנשק הזה, כפי שראינו בפרעות תשפ"א, מופנה גם נגד היהודים ונגד המדינה. מה שראינו בקטן, יחסית, עלול להיות מופנה אלינו בגדול במלחמה הבאה. אנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה מול גיס חמישי חמוש וחזק בשעה שנתמודד עם האויב החיצוני מדרום ו/או מצפון. זה יתחיל בחסימת הצירים כדי להקשות על שינוע כוחות צה"ל וימשך במלחמה של ממש בנשק שיופנה נגד המדינה וכוחותיה ולרצח יהודים.

אני מניח שהרשימה המשותפת ורע"ם שמלינות בצדק על אוזלת היד של המדינה והממשלה במאבק בפשיעה ובאלימות במגזר הערבי, יצאו נגד המדינה ברגע שהיא תילחם בתופעת הנשק הבלתי חוקי, אך זה לא צריך להרתיע. גם ארגוני "זכויות אדם" כביכול ימחו ויפגינו ויעלילו עלילות על "מדינת האפרטהייד" וגם זה לא צריך להרתיע אותנו.

יש להכניס את השב"כ ואולי אף את צה"ל לעובי הקורה ולתקצב תוספת משמעותית לכו"א של משטרת ישראל שייועד לנושא הזה. המאמץ הזה לא יצטלם טוב. כאשר כוחות משטרה ואולי צבא יפשטו על כפר, ייכנסו לבתים על פי מידע מודיעיני ויחפשו נשק, בטוח שהמונים מוסתים שמתבכיינים על אוזלת היד ייצאו לרחובות לעצור את ה"כובש". יתכן שהנשק הבלתי חוקי יופעל נגד כוחותינו. יתכן שנשלם מחיר דמים במלחמה הזאת. אולם מוטב שהיא תהיה ביוזמתנו ובעיתוי המתאים לנו ולא שנגרר למלחמת אזרחים ביוזמת האויב מבפנים.

תיקון ראשון שנעשה בתחום, הוא קבלתה בקריאה טרומית של הצעת החוק של תקווה חדשה לעונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. זה חשוב, אם כי לא הצעד החשוב ביותר במאבק בנשק הבלתי חוקי, אך הצעת החוק מתונה מדי וראוי לשנות אותה באופן משמעותי לקראת הקריאה הראשונה. על פי ההצעה עונש מינימום יהיה 12 חודשי מאסר. לדעתי, עונש המינימום צריך להיות 7 שנים (כעונש המקסימום) ואין צורך בעונש מקסימום.

בצה"ל יש לחדד את הוראות הפתיחה באש. מי שחודר לבסיס צה"ל, יש לבצע בו נוהל עצירת חשוד. שוד נשק ותחמושת הוא פיגוע קטלני, שנועד לאפשר עוד פיגועים ומעשי רצח. ולכן, יש לירות על מנת להרוג בשודדי נשק ותחמושת שנתפסים על חם.  

* בוז למשתמטים – יש היגיון בהורדת גיל הפטור לחרדים מ-24 ל-21. התקווה של המחוקקים היא שהשינוי יוציא אלפי חרדים למעגל העבודה, יהפוך אותם לאזרחים יצרניים שתורמים לכלכלת המדינה, יקטין את ממדי העוני במגזר החרדי ובכך תהיה להחלטה תרומה חברתית. ואם זה אכן יקרה, יקדם המהלך את תהליכי הישראליזציה במגזר החרדי ואולי יגדיל בעתיד את שיעור המתגייסים החרדים לצה"ל. יתכן.

אבל המשמעות העמוקה יותר של הצעד הזה, היא ויתור על הציפיה, שלא לדבר על הדרישה, מהחרדים להתגייס לצה"ל או לפחות לשירות לאומי. הנה, הלוחמים הגדולים לשוויון בנטל, לפיד וליברמן, נכנעו.

אני לא אוהב את הביטוי "שוויון בנטל", כי איני רואה בהגנה על המולדת נטל, אלא זכות גדולה. ולכן גם שאלת השוויון פחות מעסיקה אותי. העובדה שאחר משתמט רק מגדילה את המוטיבציה שלי להתגייס. אני מדבר על כך ששבט בישראל בוחר להיות הבן הרשע מן ההגדה ולהוציא את עצמו מהכלל, ומשחרר את עצמו מהתרומה להגנת המדינה. כיהודי, אני סולד מכך שבשם היהדות, כביכול, מגזר שלם משתמט מהגנה על קיומה של המדינה היהודית. אני מתעב את ההשתמטות בשם התורה, כביכול, ממלחמת מצווה, שבה התורה מצווה להוציא אפילו חתן מחופתו. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" רטן משה כלפי השבטים ראובן וגד, כאשר חשד בהם לשווא כאילו הם רוצים להשתמט מהמלחמה על הארץ. והנה, בשם תורת משה, כביכול, אותם חרדים ישבו באוהלה של עיוות-התורה, שעה שאחיהם יבואו למלחמה.

"בין כה וכה אף טייס לא ייצא ממאה שערים" תירץ ליברמן את ההחלטה, או במילים אחרות – התייאשנו, אין לנו יכולת לכפות על החרדים להתגייס. צריך להשלים עם זה, ולדאוג שלפחות ילכו לעבוד.

יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שזו ההחלטה הפוליטית הריאלית.

אך אנו האזרחים, חייבים להשמיע את העמדה המוסרית, היהודית – בוז למשתמטים. בוז לעריקים.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. מדינה דמוקרטית-ליברלית אולי יכולה להכיל מגזר בתוכה שמבקש פטור משירות. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להכיל עריקה והשתמטות מתוך עיוות מוחלט של תורת ישראל ושל ערכי היהדות.  

* ערש התרבות היהודית – בשנים 2000-2004 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללה האקדמית תל-חי. המרכז היה זרוע קהילתית של המכללה באצבע הגליל.

אף שהחינוך הפורמלי לא היה במנדט שלנו, היינו שותפים ליוזמות גם בתחום הזה, כראיית החינוך כחלק ממכלול קהילתי רחב. וכך, השתתפתי לפחות בשתי ישיבות שבהן השתתפה האחראית על תיק החינוך בעיריית קריית שמונה יפעת שאשא-ביטון, בנושא העמקת הזהות היהודית בבתי הספר בקריית שמונה. יפעת הייתה שותפה מלאה למחויבות להעמקת הזהות היהודית ולהבנת החשיבות במציאת הדרכים היצירתיות הנכונות לקדם את הנושא.

אני מאמין שהעמדה המוצקה והמבוססת שהציגה באותם דיונים מבטאת אותה יותר ממשפט לא-מוצלח מחוץ להקשרו, על ש"אפשר ללמוד פחות תנ"ך ולתת יותר להיבט החברתי". זה נשמע לי כמו הסיסמה של כל מי שרוצה כסף לנושא שחשוב בעיניו "אפשר לוותר על טייסת 35-F ולהעביר את הכסף ל…". שאשא ביטון דיברה על הצורך לחזק את הפן החברתי כדי לא לאבד את התלמיד, כיוון שאז יהיה פנוי רגשית ללימוד אפקטיבי, יותר מאשר בעוד כמה שעות של שיעורים פרונטליים.

לגופו של עניין – תלמידי ישראל לומדים פחות מדי תנ"ך. אני פוגש בוגרי י"ב במכינות הקדם צבאיות, והידע שלהם בתנ"ך ובכל תחומי היהדות נמוך מאוד.

התנ"ך הוא ערש התרבות היהודית, הוא תשתית קיומו של העם היהודי, הוא ליבת זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל, הוא מהות קיומה של מדינת ישראל. לא בכדי הפסוק הראשון במגילת העצמאות מעלה על נס את העובדה שהעם היהודי יצר בארץ ישראל את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו.

* שינוי ללא שיהוי – אני מקווה מאוד שהידיעה של רביב דרוקר בערוץ 13, לפיה מתעכבת יוזמת החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתובע הראשי אינה נכונה. השינוי הזה חיוני וחשוב להחליט עליו עוד לפני בחירת היועמ"ש הבא, כדי שהוא יכנס כבר למתכונת החדשה.

יש ניגוד עניינים מובהק בין תפקידו של האיש שצריך לייעץ לראש הממשלה ולממשלה ועובד אתם ומתחכך בהם מדי יום ביומו לתפקידו של האיש שצריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית. כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, נהגו במתינות יתר בטיפולם בשחיתות השלטונית, ואין לי ספק שהסיבה לכך היא מגעם התכוף עם אנשי השלטון.

מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית היא אינטרס לאומי חיוני ביותר, ולכן חשוב לבצע את השינוי ללא שיהוי.

* תת סיקור – יום ראשון, 29 באוגוסט. שתי מדליות ביום. האחת – זהב בשחיה. השניה – כסף בחתירה. מרק מליאר זכה במדליית זהב שניה ובשיא עולמי שני. אלו המדליה הרביעית והחמישית של ישראל במשחקים הפראלימפיים. זו מדליית הזהב הישראלית השלישית.

… ובחדשות 12 סופר על כך במשפט אחד מהאולפן, בשעה 21:30, לפני התחזית, בלי כתבה.

תת סיקור שערורייתי.  

          * ביד הלשון

גבוהית – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שבעיניי הוא גדול הסופרים העבריים. הוא מספר-סיפור גאוני. הוא יצירתי, מקורי, בעל דמיון-יוצר נדיר. יש לו יכולת יוצאת דופן לשלב בין ריאליה לפנטזיה. השפה שלו נפלאה. הוא מיטיב לשלב בכתיבתו מאוצרות ארון הספרים היהודי (מטבע לשון שהוא טבע לפני כארבעים שנה) בדיוק נפלא.

כל ספר חדש של חיים באר, בין אם זה רומן או ספר מסות ספרותיות והיסטוריות, הוא חגיגה בעבורי. כך גם ספרו החדש "צל ידו". לא אכנס לסיפור עצמו, לבל אחטא חלילה בקלקלן (ספוילר). בספר הוא מתאר אישה אחת במילה "גבוהית". גבוהית? מה זה גבוהית? מן הסתם גבוהה. חיים המציא מילה חדשה?

אכן, גבוהית היא גבוהה. אך לא, אין זו המצאה של חיים באר. זו מילה מן התלמוד, מסכת בכורות, מה ע"ב: "אמר ר"ל [ריש לקיש]: גבוה לא ישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן. ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי. לבן לא ישא לבנה – שמא יצא מהם בוהק. שחור לא ישא שחורה – שמא יצא מהן טפוח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.8.21

* שינוי אסטרטגי כלפי עזה – במשך למעלה משלוש שנים, החל במרץ 2018 ועד מבצע "שומר החומות", השתולל טרור ההצתות בגבול עזה באין מפריע. ממשלת ישראל הקודמת הבליגה על ההצתות והכילה אותם ולמעשה העבירה לאויב מסר שמותר לו להצית, ובלבד שלא ישגר רקטות.

בכל אותן שנים תקפתי את מדיניות ההבלגה וההכלה וקראתי לאמץ מדיניות של תגובה קשה על כל הפרת ריבונות, תחת הכותרת "דין הצתה כדין רקטה".

ממשלת בנט אכן אימצה את הדרך הזאת. כבר למחרת הקמתהּ אתגר אותה חמאס בשיגור בלוני תבערה. ובו בלילה מטוסי חיל האוויר תקפו מטרות טרור ברצועת עזה. וכך נהגה ישראל אחרי כל הצתה (ומשום מה הבליגה דווקא על אירוע של ירי רקטה, שבעקבותיו אמר בנט שישראל תגיב בזמן ובמקום המתאים לה). אחרי חודשיים, יש להודות ששינוי המדיניות לא הניב את התוצאות הרצויות. התגובות לא הרתיעו את האויב, שממשיך בתוקפנותו בגבול עזה.

יתכן שהתגובות הישראליות מתונות מדי וראוי להחריפן, אך להערכתי יהיה זה עוד מאותו הדבר. כנראה שאין מנוס משינוי אסטרטגי ביחסה של ישראל לרצועת עזה. מדיניות ה"סבבים" מיצתה את עצמה. אין היא עוד מספקת הרתעה. גם מבצע "שומר החומות" לא יצר הרתעה. יש לשנות כיוון. יש צורך במבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה, שישנה בה את המצב כפי שמבצע "חומת מגן" בשטחי הרש"פ ביהודה ושומרון חולל שינוי מהותי. כמו מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון, כך גם המבצע הרצוי בעזה, יחזיר את חופש הפעולה של שב"כ וצה"ל לרצועה. כפי שמבצע "חומת מגן" 1 שם קץ לטרור המתאבדים, מבצע "חומת מגן" 2, ברצועת עזה, ישים קץ לטרור הרקטות ולטרור ההצתות.

* טרור – פציעתו הקשה של לוחם משמר הגבול בראל שמואלי, ממחישה לנו עד כמה מגוחכת ההגדרה המכובסת "הפגנה" לטרור ליד הגבול וכמה צביעות יש בתעמולת הכזב על צה"ל שיורה ב"מפגינים".

* השכל הישר – השכל הישר והתבונה גברו. קבינט הקורונה החליט על מבצע חיסונים בבתי הספר, בשעת הלימודים.

לשר יש עוצמה רבה וסמכויות רבות מאוד בענייני משרדו, אך הוא חלק מן הממשלה, והממשלה או ועדותיה יכולים לקבל החלטות הנוגעות לענייני משרדו, גם בניגוד לדעתו. ברור שהממשלה לא תדון בתכניות לימודים ולא תאכוף על שרת החינוך כמה בחינות בגרות לקיים, אך כאשר מדובר בסוגיה לאומית, כמו הקורונה, כאשר יש סתירה בין עמדת השרה לאינטרס הלאומי, על הממשלה להחליט, גם בניגוד לדעתה.

* מרי אזרחי – בעקבות החלטת הממשלה על פתיחת הלימודים ב-1 בספטמבר, פרסם ח"כ גפני הודעה הקוראת להתנצל בפני "שר התורה" הרב קנייבסקי, על ההתקפות עליו כאשר הוא החליט החלטה דומה בשנה שעברה. וכרגיל ההתבכיינות על "רדיפת החרדים" בלה בלה בלה.

הטענה שלו הזויה מכל כיוון שנבחן אותה. ראשית, זו לא אותה ממשלה. שנית, זה מצב שונה לגמרי – היום יש חיסונים ואז לא היו. אז ילדים הדביקו את הוריהם וסביהם הלא מחוסנים ומצב התחלואה במגזר החרדי היה נורא. שלישית, והדבר המרכזי – הביקורת החריפה על הרב קנייבסקי ועל המגזר החרדי הייתה על כך שעשו שבת לעצמם. כאשר כל המדינה הייתה בסגר, וכל הילדים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי ישבו בבתיהם, הוא הורה לשבט בישראל לצפצף על החלטות הממשלה, לקרוא תיגר על הסולידריות החברתית והלאומית והוביל מרי אזרחי. התוצאה הייתה תחלואה ותמותה גדולה במגזר שאותו הוא מנהיג, העמקת הקרע החברתי בין חלק העם ופגיעה תדמיתית קשה במגזר החרדי.

בניגוד לרבים אחרים, אני סברתי וגם היום אני סבור שהתנהלותו של נתניהו בקורונה הייתה אחראית וסבירה (אי אפשר לדבר על יותר מסבירה, כי אף מדינה בעולם לא ידעה להתמודד היטב עם המגיפה שתקפה את העולם) וגם הטעויות שעשה היו סבירות בתנאי אי הוודאות. זאת, למעט נושא אחד, שבו שיקולים פוליטיים עמדו מעל האינטרס הלאומי של המאבק בקורונה – ההתמודדות עם ההפרות והמרי במגזר החרדי. ובסופו של דבר, מי ששילם את מחיר ההפקרות של הנהגת המגזר החרדי ואוזלת היד של הממשלה מולה, היו בראש ובראשונה החרדים.

אגב, מכר שלי עשה את השבת האחרונה אצל קרובי משפחה במודיעין עילית. את תפילות השבת הוא עשה בבית כנסת מקומי. התפללו שם כ-150 איש. הוא היה היחיד (!) שעטה מסכה. אז במקום להתבכיין, מוטב שגפני וחבריו ינסו לגלות מנהיגות ולקרוא לציבור שלהם לכבד את הנחיות הקורונה.   

* איך זה קורה – לפני חודשים אחדים פרסם עופר כסיף מאמר חריף ב"גלובס" בעד ההתחסנות ונגד סרבני החיסונים, שאותם הוא הגדיר טרמפיסטים שמזיקים לכולנו. בהודעה מצולמת מבית החולים, בו אושפז איתמר בן גביר שלקה בקורונה, הוא אמר שאינו רוצה לדמיין מה היה מצבו אלמלא התחסן פעמיים וקרא לציבור לגלות אחריות ולהתחסן.

אלה שני הקצוות של הכנסת. הם ושאר 118 הח"כים שביניהם שותפים לדעה זו. גם סרבן החיסונים היחיד בכנסת הקודמת, אלי אבידר, שינה את דעתו והתחסן.

זה לא אמור להפתיע. אין כאן סוגיה אידיאולוגית, שצריכה לגרום להבדלי גישות בין שמאל, מרכז וימין. זו לא שאלה לאומית שצריכה לעורר מחלוקת בין יהודים וערבים. יש כאן מדע מול הכחשת המדע. עובדות מול פייק ניוז וקונספירציות. כמו שלא אמורה להיות מחלוקת בין הח"כים סביב השאלה האם כדור הארץ הוא עגול. גם ח"כים שוחרי קונספירציות פוליטיות, אינם נוטים לאמץ גם את הקונספירציה ההזויה של כת עוכרי המדע, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

דבר אחד נשגב מבינתי. איך זה קורה, שבנושא שעליו יש קונצנזוס מוחלט של 120 נבחרי הציבור, אין קונצנזוס דומה בקרב הציבור. כל אחד מאתנו מכיר, בקהילה שלו, בסביבה שלו, סרבני חיסונים, פנאטים יותר או פחות. איך זה קורה, לכל הרוחות?

* התפתלות – מזל טוב למרב מיכאלי וליאור שליין להולדת בנם אורי, בשעה טובה. אין אושר גדול יותר מלידת ילד.

ההודעה של מיכאלי על הולדת הבן, שבו היא התפתלה כדי להצדיק את המעשה, כאילו הורות היא איזו בגידה באיזו אידיאולוגיה, מגעילה.

אני מאחל למיכאלי שחדוות ההורות תגמול אותה מהשקפתה המוזרה.  

          * ביד הלשון

עין צורים – לפני כשנה הקדשתי את הפינה לשמות יישובים ששמם כולל את המילה צור: צור יצחק, צור יגאל, צור משה, צור הדסה וצור נתן.

בנוסף להם יש יישובים נוספים עם הטיות של המילה צור. אחד מהם הוא עין צורים.

עין צורים הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי, במועצה האזורית שפיר, מדרום לקריית מלאכי. ב-1946 נוסד הקיבוץ בגוש עציון. הקיבוץ נפל בתש"ח, יחד עם כל יישובי הגוש. הנשים והילדים פונו לפני הקרבות. הגברים נפלו בשבי הירדנים.

ב-1949 הקימו חברי הקיבוץ את יישובם בנקודה החדשה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.8.21

* מה שחסר במתווה – מתווה פתיחת שנת הלימודים הוא מתווה יצירתי, חכם, שמעיד על השקעת חשיבה וחיפוש דרך למזער ככל הניתן את המשך הפגיעה בלימודים ובתלמידים בגין הקורונה. זהו מתווה מאתגר ולא קל לביצוע. המבחן שלו יהיה בהעברתו מן הנייר למציאות בשטח.

הדבר החשוב ביותר אינו מה שיש במתווה אלא מה שחסר בו. ומה שחסר בו הוא הדבר החשוב ביותר למימוש מטרת העל שלו, מזעור הפגיעה בלימודים – מבצע לאומי של חיסון ילדי ישראל בני 12-16 בכל בתי הספר בארץ בשבוע הראשון ללימודים.

* דובוני לא-לא – הסתדרות המורים יצאה נגד מתווה חידוש שנת הלימודים. האם אי פעם שמענו אותם יוצאים בעד משהו? האם יש מתווה כלשהו שהם לא היו תוקפים אותו?

* קבינט הקורונה יכריע – בנט ושקד פועלים באמצעות הרשויות המקומיות לחיסון בבתי הספר, ובכך לעקוף את שרת החינוך המתנגדת לכך.

הם צודקים בכוונתם, אך אין שום צורך לעקוף את השרה. צריך להביא את הנושא להחלטת קבינט הקורונה. שרת החינוך כפופה להחלטות הקבינט והממשלה והיא תבצע, יחד עם הרשויות המקומיות, את החלטות הקבינט.

ההתנגדות של שאשא ביטון לחיסונים בבתי הספר הזויה. דווקא כיוון שהיא נלחמת לקיום שגרת לימודים בבתי הספר ומנסה למנוע סגר והגבלות ובידודים, מתוך הבנת הנזק שנוצר בשנה וחצי האחרונות, היא הראשונה שצריכה לקדם את הצעד האפקטיבי ביותר למניעת השיבושים והמשך הנזק – החיסונים. ודווקא בבתי הספר, כיוון שאם ארבעים אחוז מבני הנוער לא הלכו מיוזמתם לקופות החולים עד עתה, הם ימשיכו להתנזל גם עכשיו. אם החיסונים יהיו בבתי הספר, רובם המוחלט של התלמידים, למעט ילדיהם של אנשי כת סרבני החיסון, יתחסנו.

* אחריות קהילתית – התחום שבו השתלבותם של ערביי ישראל במדינה הוא המוצלח ביותר הוא תחום הרפואה. מספר הרופאים, האחיות והאחים ואנשי צוותים רפואיים מן המגזר הערבי גדול מאוד ובולט מאוד במערכת הבריאות הישראלית. גם בהנהגה הפוליטית של ערביי ישראל בולטים רופאים, ובהם אחמד טיבי ומנסור עבאס.

אז איך זה קורה שההתחסנות במגזר הערבי נמוכה כל כך? איך זה ש-50% מהבלתי מחוסנים בישראל הם מן המגזר הערבי?

ניתן לצפות מהרופאים הערבים להירתם בשעת חירום זו למסע הסברה מאסיבי בקרב הציבור שלהם להתחסנות.

ראש הממשלה החליט על הקמת צוות שרים להסברה בנושא הקורונה והחיסונים, בראשות "המסביר הלאומי" במיל' נחמן שי. זו החלטה חשובה, שמבטאת הבנה שאם למעלה ממיליון עוד לא התחסנו חיסון ראשון – יש כשל בתחום ההסברה. על הצוות הזה לפלח את הלא מתחסנים ולהגיע אליהם בדרכים הנגישות והאפקטיביות ביותר. כאשר בציבור הערבי קיימת בעיה קשה כל כך של אי-התחסנות, יש להגיע לציבור בשפתו ובאמצעות אנשים מתוכו. יש לרתום את הרופאים הערבים למסע ההסברה הזה.

* מחדל החיסונים – שבחים רבים הורעפו על מבצע החיסונים בישראל. גם אני גמרתי עליו את ההלל. ואין ספק שהיו בו הישגים כבירים. אבל בדיעבד, ברור שההצלחה הייתה חלקית. למעלה ממיליון בלתי מחוסנים, זו לא הצלחה כל כך גדולה. אילו היינו מגיעים ל-90% מחוסנים, לא היינו נמצאים היום בעיצומו של גל רביעי.

המחדל הגדול ביותר בטיפול בקורונה הוא מחדל חיסון הילדים. כאשר ניתן האישור לחסן את בני 12-16, צריך היה בו ביום לפתוח במבצע רבתי של חיסון הילדים, בעיקר בבתי הספר, עוד טרם היציאה לחופשת הקיץ. לא זו בלבד שזה לא קרה, משרד הבריאות, אולי מתוך אשליית "הקורונה מאחורינו", לא ממש המליץ להתחסן. אפילו פרופ' גליה רהב, התראיינה ואמרה שאין צורך לרוץ לחסן את הילדים. המסר של משרד הבריאות היה שאין סיבה למהר ולהתחסן מלבד ילדים בקבוצת סיכון או שהוריהם נמצאים בקבוצת סיכון. ואז פרץ זן דלתא ומשרד הבריאות הפך את מסריו והחל לעודד את חיסון הילדים. בכך איבדנו כמה שבועות קריטיים, שיכלו לחסוך מאתנו חלק ניכר מן הגל הנוכחי.

* כת פוגענית – מי שצפה בכתבתו המצוינת והחשובה של אילן לוקאץ' באולפן שני על כת מתנגדי החיסונים, וראה את ההפגנות הפרועות רוויות הגידופים של פעילי הכת ליד ביתה של ד"ר אלרעי-פרייס, לא הופתע ממתקפת הגידופים הפרועה עליה בשידור הזום של דיון ועדת החוקה, כאשר בריון גידף אותה פעמיים "בת זונה", עד שהושתק הזום.

יש להסיר כפפות במאבק בכת הזאת. היא כת פוגענית ומסוכנת.

בעלה של אלרעי פרייס תקף את יו"ר ועדת החוקה על שלא עצר מיד את הדיון. איני מסכים אתו. עצירת הדיון הייתה פרס לבריון, שהצליח לעצור את ישיבת ועדת הכנסת, ואחרים היו מחקים אותו. מה שחשוב הוא שהמשטרה תנטר את השידור ותאתר את הבריון ותעצור אותו על תקיפה והפרעה לעובד ציבור.

ובכלל, עם כל הכבוד לשקיפות, אני בכלל לא בטוח שנכון לשתף אזרחים בזום בדיוני ועדות הכנסת.

* עונג שבת – באמנת מדן גביזון, להסדרת יחסי חילונים ודתיים, דת ומדינה בישראל,  ההסכמה הראשונה נגעה לשבת – לא למסחר ועבודה בשבת, כן לתרבות, ספורט, תיירות ופנאי בשבת. באותה תקופה היו עוד קבוצות שעסקו בהידברות בין חילונים ודתיים וגם אני השתתפתי בכמה כאלו. בכולן הצדדים הגיעו להסכמה ברוח זו. הסיבה לכך, היא שהשבת אינה שייכת לדתיים, ולא הייתה כאן פשרה שהחילונים מוכנים לסבול קצת שבת והדתיים מוכנים לוותר על קצת שבת. ההסכמה הייתה שהשבת היא של כולנו, מתנה לעם ישראל כולו, ויש להימנע ממנה כיום של מסחר ועבודה, אך יש לעודד את עונג השבת לכל. ועונג השבת הוא גם ספורט. זהו עונג שבת לעסוק בספורט, להתחרות בספורט ובוודאי להביא מדליית זהב למדינת ישראל. וזהו עונג שבת גדול לצפות בדגל ישראל מתנוסס אל על מראש הפודיום ואת "התקווה" מתנגנת בגאון. וזה עונג שבת גדול לישראלים הרבים שצפו  בהתרגשות רבה בשידור החי. ואני בטוח שזה גם עונג גדול למי שאינם צופים בטלוויזיה בשבת וקיבלו את הידיעה המשמחת עם צאת השבת. ואני מאמין שגם הם, ברובם, קיבלו את הידיעה בשמחה ולא בחמיצות.

* טעות טכנית – חברי הכנסת סמוטריץ', גפני וליצמן תקפו את יו"ר האופוזיציה נתניהו על כך שהוציא הודעת ברכה לאלופה האולימפית לינוי אשרם במהלך השבת. בתגובה, הוציא הליכוד הודעת התנצלות, בה נאמר שהדבר קרה בשל טעות טכנית.

ניסיתי לברר איזו טעות טכנית זו הייתה, ואלו ממצאיי: ההודעה צולמה אחרי צאת השבת, ובטעות נלחץ send והיא נשלחה במהלך השבת.

* כלים ציוניים שלובים – שר התפוצות נחמן שי התראיין לתכנית קלמן-ליברמן ברשת ב', ואמר שהעליה אינה יעד של משרדו. ובאשר ליהודים החיים בחו"ל הוא אמר, שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל משרד התפוצות צריך לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ. אם השר אומר מראש שזו לא המשימה שלו ושל משרדו, הוא מועל בשליחותו.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי שבדברי השר בראיון; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. הקריאה לעליה וחיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לבינינו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת לאום של העם היהודי כולו, חשוב לשמוע דברים כשל שר התפוצות על שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

* ללא אתיקה 1 – כחלק ממלחמת העולם שמנהלת האופוזיציה הביביסטית, מתוך רצון ליצור דה-לגיטימציה לממשלה החוקית, היא מסרבת להציג את נציגיה לוועדת האתיקה ובכך היא מונעת את הקמתה.

טוב להם שלא תהיה בכנסת ועדת אתיקה. הבעיה שלהם אינה עם הוועדה אלא עם האתיקה. טוב להם שלא יהיה פורום המוסמך לדון ואף להעניש ח"כים על עבירות אתיות. טוב להם שגפני יוכל לנבוח מעל הדוכן ולהסית נגד ראש הממשלה ולכנות אותו רוצח. נוח להם שהח"כ הגזען אבוטבול מש"ס יוכל להשתולל כאוות נפשו ולצווח לעבר ח"כ בליאק מ"יש עתיד", שהנו עולה מחבר המדינות, "וודקה, וודקה" לאורך נאומו.

זו דרכם. נתניהו שולח את חייליו להתפרע כאספסוף בישיבות הכנסת, כדי לשבש את פעולתה, ומונע הקמת ועדת אתיקה כדי שיוכל ללא הפרעה לנהל מלחמה בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים.

* ללא אתיקה 2 – ח"כ נתניהו התארח לשני לילות בסוויטה נשיאותית במלון בחיפה. עלות לילה בסוויטה הזאת היא 9,000 ₪. נתניהו שילם ללילה פחות מרבע – 2,000 ₪.

לח"כ אסור לקבל "מתנה", כלומר טובות הנאה. אמנם נתניהו, כשעוד היה ראש הממשלה, עמד מעל במת הכנסת ובלי בושה אמר שמותר לקבל מתנות. לא. אסור. ונתניהו אינו עומד מעל החוק.

מן הדין שוועדת האתיקה של הכנסת תתכנס כדי לדון בעבירה האתית של נתניהו ותגזור את עונשו. אופס… אין ועדת אתיקה. למה? כי נתניהו מסרב לשלוח את נציגי האופוזיציה לוועדה.

* מותר לח"כ לעתור לבג"ץ? – פעמים אחדות, מראשית כהונת הממשלה הנוכחית, הבעתי את עמדתי נגד היחס הבלתי הוגן של הקואליציה כלפי האופוזיציה, בחלוקת הוועדות וראשות הוועדות בכנסת. אמנם, מאז הקואליציה התרככה והלכה לקראת האופוזיציה, אך עדין אין היא מגלה את גדלות הנפש הראויה של מנצחים. ובעצם אין זו נדיבות או גדלות נפש, אלא הבנת חשיבותה של אופוזיציה אפקטיבית במדינה דמוקרטית. יכולה הקואליציה להצביע על התנהגותה שלוחת הרסן והחפה מממלכתיות של האופוזיציה, אך משחקי "הם התחילו" לא  יקדמו את סיום המשבר של הכנסת. להיפך, אני מאמין שגילוי חד-צדדי של רצון טוב, עשוי במקרה הטוב לפגוש יד-אחות מצד האופוזיציה, ואם לא – יראה הציבור איך מתנהג כל צד.

בינתיים ח"כים מהליכוד וש"ס עתרו לבג"ץ נגד הקואליציה. מה?!?! מותר לח"כים לעתור לבג"ץ?! מה, ח"כים רוצים ששופטים "שאף אחד לא בחר בהם" והם מונו בשיטת "חבר מביא חבר", ש"מפלגת הבג"ץ" תתערב בהתנהלות הריבון, הכנסת הנבחרת? ש"ס?!?! פונה ל"ערכאות של גויים"?!

אני לא אוהב שח"כים עותרים לבג"ץ, כיוון שכחברי הרשות המחוקקת הזירה שבה עליהם לפעול היא הפוליטית ולא המשפטית. אולם דווקא במקרה זה, כאשר ח"כים חשים שיכולת פעולתם נפגעת בשל שרירות השלטון – יש עילה המצדיקה עתירה. כמי שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אני סבור שעל בית המשפט להימנע ככל האפשר מהתערבות בהתנהלות הכנסת, אלא אם כן יגיע למסקנה שמדובר כאן במקרה חריג וקיצוני של שבירת הכלים.

אולם בעצם העתירה של ח"כים מן הליכוד וש"ס לבג"ץ אני רואה צד חשוב. פתאום, כשהם באופוזיציה, הם מבינים עד כמה בית המשפט העליון חיוני בדמוקרטיה. פתאום הם מבינים, שהעובדה שאדם נבחר לשלטון, אינה מעמידה אותו מעל החוק, ורצונו של השלטון אינו בהכרח "רצון העם" ולכן הוא עומד מעל הכל. כן, בית המשפט נועד לתת סעד לכל אזרח החש נפגע, בצדק או שלא בצדק, מהתנהלות השלטון ומהחלטות השלטון. אחרי שלטון ממושך כל כך, שלווה בעיוות הדמוקרטיה, האופוזיציה היא הזדמנות לחזור וללמוד א"ב של דמוקרטיה. ומן השלטון החדש ניתן לצפות שלא יחקה את דרכיו הקלוקלות של השלטון הקודם, אלא שתהיה זו ממשלת שינוי באמת. וזה נכון גם ביחסו לאופוזיציה.   

* הלקונה הנכלולית – בראיון לאראל סג"ל ב-103fm, האשים שר האוצר לשעבר ישראל כץ ש"בגלל ביבי וגנץ אין תקציב, כי ההסכם שלהם כלל סעיף אחד מטורף, האומר שאם התקציב לא עובר אין רוטציה. כולנו נקלענו לוויכוח על הרוטציה תוך כדי התקציב. גנץ חשב שהוא נלחם מבחינתו בצדק שהוא רוצה לקיים את הרוטציה. השיתוק הפוליטי מנע העברת תקציב וחוק הסדרים".

יש בדברים אלה חצי אמת. קודם כל אני שמח שכ"ץ מודה שאי העברת תקציב הייתה תקלה חמורה, ולא ממשיך להגן על המעשה. טוב גם שהוא מעז סוף סוף לבקר את נתניהו. זה סימן חיובי. אבל ההצגה כאילו ישבו נתניהו וגנץ וחתמו על הסכם שיש בו סעיף על פיו אם התקציב לא עובר אין רוטציה, היא עיוות של המציאות. איזה אינטרס יש לגנץ לחתום על הסכם כזה? כמובן שאין, ואכן, אין סעיף כזה.

כשכחול לבן חתמו על הסכם הרוטציה, הנחת העבודה שלהם הייתה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, שינסה להפר אותו. לכן הם יצרו את כל מנגנון החילופין המסובך והמתוסבך; כדי לעגן, למסמר ולסנדל את ההסכם באופן שאי אפשר יהיה לברוח ממנו. למשל, כדי שראש הממשלה לא יתפטר ערב הרוטציה ונלך לבחירות, נאמר בהסכם, שעוגן בחוק יסוד, שאם נתניהו מתפטר, ראש הממשלה החלופי הופך אוטומטית לראש הממשלה. מדוע נתניהו חתם על ההסכם הזה? כי הוא עלה על הלקונה שבו – בין העילות לחילופים אוטומטיים של ראש הממשלה לא הוזכר התקציב. העו"דים הרשלנים שניהלו את המו"מ מטעם כחול לבן לא שמו לכך לב. וכך, נחתם הסכם שמשאיר לנתניהו פתח לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור תקציב, הכנסת תתפזר ונלך לבחירות. לכן הוא אסר על כ"ץ למלא את מחויבותו המרכזית כשר האוצר ולהעביר תקציב, וכך גנב את הרוטציה.

* הח"כית המופקרת – אף אופוזיציה אינה יכולה להזיק לממשלה כמו דברי ההבל של הח"כית המופקרת ממרצ ג'ידא רינאווי-זועבי. אף ניסיונות דה-לגיטימציה לממשלה שמובילה האופוזיציה לא יערערו את הלגיטימיות של הממשלה כמו הדברים המופקרים של רינאווי-זועבי.

וכשאני קורא את החגיגה של האופוזיציה המהדהדת את דבריה של רינאווי-זועבי, איני יכול להלין עליה. כל אופוזיציה הייתה חוגגת כך על הצהרה אובדנית כזו מן הקואליציה.

אני מבין את המצוקה של אנשי מרצ היושבים בממשלת מרכז-ימין, מול הבייס שלהם, אבל אם הם בחרו להיות חלק מהממשלה, הם חייבים לגלות אחריות ולהפגין מנהיגות מול הבייס.

ההתפארות של רינאווי-זועבי על כך שמרצ תמנע מהממשלה לבצע פעולות צבאיות החיוניות לביטחון ישראל היא חסרת שחר. די בשינוי המדיניות בדרום והפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור הבלונים, בידי הממשלה הנוכחית, כדי להפריך את הדברים. אבל אף שהאמירה הזאת מנותקת מן המציאות הביטחונית, היא פוגעת בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל ובאמון הציבור בכך שהממשלה לא תמנע מלהגן על הביטחון מטעמים פוליטיים זרים. ופגיעה כזו באמון, מערערת את החוסן הלאומי.

נכון, הממשלה עם מרצ ורע"ם אינה ממשלה פשוטה. ברור שממשלה הפרושה מימינה עד רע"ם מנוטרלת מיכולת לבצע מהלכים מדיניים גדולים. אי אפשר בממשלה הזו להחיל ריבונות על שטחים (מה שבלאו הכי לא נעשה כבר ארבעים שנה, מאז חוק הגולן) ולא לבצע נסיגה משטחים או לקדם מו"מ על נסיגה כזו. ברור שממשלה זו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביו"ש ולא תעקור יישובים.

אבל בכל הקשור לביטחון, שום שיקול עסקני לא יעצור את הממשלה ואת הקבינט מלעשות את הנדרש לביטחון ישראל. הגדלת תקציב הביטחון כדי להכין את צה"ל לתקיפה באיראן התקבלה בממשלה פה אחד. גם שרי מרצ תמכו בכך. מן הראוי שאותם שרים יגלו מנהיגות ויעמידו את הח"כית המופקרת במקומה. טוב עשה יו"ר מרצ ניצן הורביץ, שהתנער מדבריה בפומבי.

          * ביד הלשון

האזרח ק' – אורי קליין, מבקר הקולנוע של "גלריה", פרסם מאמר ביקורת מפרגן מאוד על סרטו הדוקומנטרי של שלומי אלדר "להיות ענת קם", על המרגלת ענת קם, שבע שנים אחרי שחרורה מהכלא.

הכותרת שהוא נתן למאמר הוא "האזרחית ק'". בכך הוא רמז, כמובן, ל"אזרח ק'" גיבור הספר האלמותי "המשפט" של קפקא. בספר, האזרח ק' עומד למשפט על ידי מערכת בעלת סמכויות עצומות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת כלל איזה פשע ביצע, ומבלי שהקורא יודע, עד סוף הרומן, במה האזרח ק' נאשם.

קליין רומז, משום מה, שענת קם שהורשעה על פי הודאתה בעסקת טיעון בריגול חמור, הורשעה במשפט שרירותי של מערכת שרירותית על אישום שלא היה לה מושג מהו. מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.8.21

* אל אל ישראל! – "התקוה" מעל הפודיום. גאווה לאומית!!!

* והרי התחזית – בפשקוויל שפרסם בשבוע שעבר לעג רוגל אלפר לישראלים, השנואים עליו כל כך, שהם מתלהבים ממדליות בענפי ספורט זניחים, לא חשובים, בשולי האולימפיאדה, כמו ג'ודו וטקוואנדו. ספורט אמתי הוא אתלטיקה, שחיה והתעמלות, שבהם ישראל עלובה.

מה יעשה עכשיו, כאשר דווקא בהתעמלות זכינו בזהב וההמנון "הגזעני" השנוא עליו כל כך נשמע ברמה? והרי התחזית – הוא ילעג לישראלים שמנכסים לעצמם הישג אישי של ספורטאי בודד. זו לא ישראל. זה ארטיום דולגופיאט.

* השם המפורש –  אני מעריך בזהירות שעד סוף השבוע אדע לבטא את השם ארטיום דולגופיאט.

* האתגר הציוני של יהדות העולים מחבר המדינות – דברי אמו של ארטיום דולוגפיאט, על כך שבנה, האלוף האולימפי הישראלי, אינו יכול להתחתן בישראל, עוררו סערה ציבורית. רבים דיברו על האבסורד הזה, ועל כך שחייבים למצוא את הדרך לאפשר לו להתחתן בישראל, אחרי שהביא לנו כבוד וגאווה כאלה. זה נכון, אך זו לא בעיה אישית של ארטיום והפתרון אינו צריך להיות אישי. אדרבא, מן הראוי שזכייתו במדלית הזהב באולימפיאדה תמונף לשינוי.

מי שדיברו על הפרשה ברמה הלאומית, הציעו את הפתרון של נישואין אזרחיים. נכון שתהיה האפשרות הזאת, לבטח למי שאינם יכולים להתחתן ברבנות. למרות שבעיניי נישואין כאלה הם החמצה של מהות הנישואין, שאינם רק ברית בין שני אוהבים, אלא גם בניין בית ומשפחה בישראל, והמהות הגדולה הזאת באה לידי ביטוי בחתונה יהודית, על בסיס מסורת ישראל, אף שהיא אינה צריכה להיות בהכרח אורתודוכסית ובהחלט רצוי להעשיר אותה בתכנים וסמלים נוספים.

אך הפתרון של נישואין אזרחיים אינו מתמודד עם הבעיה המרכזית, בעיניי, והיא יהדותם של עולי חבר המדינות.

לא הייתה בדורות האחרונים הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק וסוכני הקג"ב, שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה.

בסיטואציה שבה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהייתה התבוללות. ולכן אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו הייתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, הייתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כמעט כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין.

מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוקסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים – שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר – נפסלים בידי מדינת העם היהודי ואינם רשאים להיות בבחינת שער כניסה ליהדות. ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי־ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, שהשתלט על הרבנות הראשית (שהוא עצמו אינו מכיר בה כסמכות!) מקשה על הפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוקסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

נישואין אזרחיים והכרזה על הפרדת הדת והמדינה וכל פתרונות הקסם האלה לא יתנו מענה ציוני לבעיית ההכרה ביהודים שעלו מחבר המדינות, והיא תישאר כפצע פתוח ומדמם בחברה הישראלית ובעם היהודי. הפתרונות הללו הם בריחה מהתמודדות עם האתגר הציוני הזה.

* עמך עמי – הרבנות של ימינו לא הייתה מעלה על דעתה להכיר ברות המואביה, אִמָהּ של מלכות, כיהודיה.

* הרבנות מאיימת באנרכיה – הרבנות הראשית מאיימת במרי אזרחי; באי ציות לרפורמה בכשרות, אם תתקבל בכנסת.

אין זה מאבק על כשרות ולא על ההלכה, אלא על שליטה, כוח ובעיקר כסף.

החרדים השולטים ברבנות, שהנה רשות של מדינת ישראל, כלל אינם רואים בה סמכות בעבורם, בעיקר לא בתחום הכשרות. שליטתם בה היא רק למטרות כוח וכסף.

ההשתלטות החרדית על הרבנות היא באשמת החילונים; השמאל והימין הפוליטי שכל אחד מסיבתו טיפח אותם כפרטנרים והעדיף אותם על הציונות הדתית. התוצאה היא פגיעה בחברה הישראלית, ניכור כלפי הדת היהודית ופגיעה במהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית.

חובתה של ממשלת השינוי לשנות את המצב הזה, בלי להירתע מאיומים. אסור לתת יד לאנרכיה.

* החלטה מנהיגותית אמיצה – החלטתו של ראש הממשלה בנט על מבצע חיסון שלישי, חרף העובדה שעוד אין החלטה דומה של ארגון הבריאות העולמי ושל FDA, היא החלטה מנהיגותית אמיצה. הדבר הכי רחוק שיש מכסת"ח. אני משוכנע שזו החלטה נכונה.

מכלול המדיניות שבנט מוביל במאבק בקורונה מבטא מנהיגות אמיצה. קור הרוח שבהימנעות מהגבלות שעלולות להכות בכלכלה, בחברה, בחינוך ובחוסן הנפשי תוך התבססות על החיסונים ועל הגבלות מינוריות, מבטא אומץ של מי שמוכן לקבל החלטות שיש בהן סיכון. בדיעבד, החלטות נועזות כאלו נחשבות להתגלמות המנהיגות. אולם התנאי לכך הוא שבדיעבד הן מוכחות כנכונות. האם כך יוכח במקרה הזה? נקווה מאוד שכן. אחרי המחיר החברתי והכלכלי ששילמנו בשנה וחצי האחרונות, אני מאמין שהכיוון שבנט הולך בו נכון. אולם לדעתי, כדי להצליח בדרך הזאת, יש מקום למגבלות קשות בנתב"ג, אולי אפילו איסור על נסיעות שאינן חיוניות ולכל הפחות חובת בידוד על כל החוזרים מחו"ל. כמובן, שיש להגביר ולהכביד את האכיפה. צעד הכרחי נוסף הוא חיסון המוני בבתי הספר. במקרה הזה, אין לאפשר לשרת החינוך יפעת שאשא ביטון, עם כל הכבוד (ויש כבוד!) להיות הפוסקת האחרונה. התנגדותה לחיסון בבתי הספר מנוגדת למדיניות הממשלה ולאינטרס הציבורי, ולכן על ראש הממשלה להחליט על כך בעצמו או להביא זאת להכרעת קבינט הקורונה.

איני אוהב את ההשוואות שעושה בנט בין מדיניותו למדיניות נתניהו, שכביכול ידו הייתה קלה על הדק הסגרים והמגבלות. ההשוואה הזו אינה רלוונטית כיוון שראשי הממשלה פעלו בתנאי מציאות אחרים. נתניהו פעל במגפה שתקפה אותנו כשהאוכלוסיה לא הייתה מחוסנת, ואילו בנט פועל במתקפת זן דלתא, כאשר האוכלוסיה מחוסנת. אין לי ספק שבתנאי של 2019 ו-2020 גם בנט היה מטיל סגרים. אני מאמין שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, גם הוא היה נוהג אחרת מכפי שנהג בשנתיים שחלפו. בנושא הזה ראוי דווקא לחלוק שבחים לנתניהו על ההישג של חיסון האוכלוסיה הישראלית, שמאפשר התנהלות אחרת בגל הרביעי לעומת שלושת הגלים הראשונים.

* השונה והדומה – המשותף למתנגדי החיסונים ולאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, הוא ששניהם מכחישי המדע.

ההבדל ביניהם, הוא שאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, לא מסכנים אף אחד.

* תחרות בתנאי פתיחה שווים – מן הראוי שתכנית הרפורמה בחקלאות תצא מחוק ההסדרים, ותבנה במקומה תכנית לאומית לחיזוק החקלאות הישראלית לאורך שנים, בהידברות בין הממשלה והחקלאים. תכנית שתיקח בחשבון את התחזיות להכפלת האוכלוסיה בארץ עד אמצע המאה והצורך להאכיל את האוכלוסיה הזאת ולהבטיח את עצמאות המזון ואת היכולת לתפקד בימי מלחמה ומגפה. בארה"ב הקפיטליסטית הנשיא טראמפ ראה מתפקידו להגן על תעשיות מקומיות באמצעות העלאת מכסים על היבוא. ואילו אנו רק מקשים על החקלאות, תוך התעלמות מחשיבותה הלאומית.

בינתיים התכנית עברה בממשלה כחלק מן ההצבעה על התקציב, ללא התנגדות. אולם במו"מ עם האוצר התקבלו מספר הסכמות חשובות: הורדת מחירי המים לחקלאות, הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים וטיפול בבעיית פערי התיווך. הורדת המים – לאיזה מחיר? הגדלת התמיכה – בכמה? טיפול בפערי התיווך – כיצד? על כל אלה צפוי מו"מ קשה ומאבק ציבוריי עד שחוק ההסדרים יובא לכנסת.

למרבה הצער, האוצר ושר החקלאות מתעקשים על הסרת המכסים ליבוא בשם התחרות. אולם כדי לקיים תחרות הוגנת, יש להבטיח תנאים שווים למתחרים. תנאים כאלה אינם מתקיימים בין החקלאות בארץ והחקלאות בארצות שמהן אנו אמורים לייבא תוצרת חקלאית. כך כתב בנדון שר החקלאות לשעבר אברהם כץ-עוז, אגרונום במקצועו: "ממשלות הולנד או צרפת מסבסדות בצורות שונות את החקלאים שלהן. היבוא של מוצריהן משמעותו האמתית היא קבלת הסבסוד ההולנדי או הצרפתי לצרכן הישראלי. אבל לא מדובר רק בסיוע הממלכתי של כל הארצות לחקלאות שלהן, אלא בהבדל של מחירי התשומות שיקרות יותר בישראל בעיקר בגלל הממשלה. הנה דוגמאות אחדות: מחיר המים לחקלאות בארה"ב ובאירופה לחקלאות הוא 50% מהמחיר בארץ. … עלות העובדים החקלאיים באירופה הוא 75% מהמחיר של עבודת עובדים חקלאיים מחו"ל בישראל, כפי שנקבע על ידי הממשלה בארץ. לא רק המחיר מוגבל, אלא גם מספר העובדים האפשרי מוגבל. מחיר הקרקע – התשלום של החקלאי הישראלי גבוה בכ-50% ממחיר הקרקע לחקלאות באירופה ובארה"ב, כי שם רוב הקרקעות פרטיות ואין עליהן כל מס או תשלום. ואילו בישראל כל הקרקעות הן של הממשלה ויש תשלום שנתי למ"ר. מחיר הדלק להפעלת ציוד חקלאי בישראל גבוה ב-60% מאשר באירופה וב-150% מאשר בארה"ב. עלות החשמל בארץ גבוהה מזו שבספרד או בהולנד. בישראל יש עלות לכשרות, יש שנה של טרם יבול שזורקים לזבל, יש מעשר, יש פיקוח כשרות, יש תשלום לכל מיני עוזרי שוחטים וכו'. עלות זו כלל לא קיימת באירופה. בישראל החקלאי הרגיל שרוצה לשווק לכולם, חייב בשנת שמיטה שמשמעותה היא שנה ללא הכנסה אחת לשבע שנים. עלות  המיכון החקלאי בישראל כתוצאה ממיסוי של הממשלה גבוה ממחיר הכלים החקלאיים באירופה ובארה"ב, מחיר חומרי הדברה בישראל  גבוה ממחירם באירופה ובארה"ב. מחירי הפלסטיק גבוהים. אני יכול בלי בעיה להשוות את הרגולציה הממשלתית ועלותה ואת עלות הביטחון ביישובי הגבול החקלאיים בחשמל, בביטחון, שמירה ומילואים. כל אלה הם תנאים בתחרות. מה עוד צריך כדי להוכיח שאין תנאי תחרות שווים? בין השאר כיוון שכל מדינות ה-OECD מסבסדות את חקלאותן והדוגמאות כוללות את ייצור כל סוגי החקלאות והמזונות, בעלי החיים, הפירות, הירקות, הדגים ועוד ועוד… כדי לייצר תחרות הוגנת יש להשוות את תנאי הפתיחה. ואת רובם יכולה הממשלה לעשות, ולהוריד עלויות  לחקלאות".

* תכנית לאומית לחיזוק הגולן – בשורה במסגרת תקציב המדינה – רבע מיליארד ₪ הוקצו לתכנית לאומית לחיזוק הגולן והעיר קצרין, ביוזמת ח״כ צביקה האוזר מתנועת דרך ארץ שבסיעת תקווה חדשה. כל הכבוד לצביקה ותודה רבה! זהו אחד מרשימה ארוכה של הישגים, בעיקר בתחום החברתי, שהשיגה תקווה חדשה בדיוני התקציב.

כעת יש לפרוט את התקציב הזה לתכנית מעשית ובת ביצוע. יש לקוות שראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח וראש המועצה המקומית קצרין דימיטרי אפרצב ישכילו להבין שזו תכנית משותפת וישלבו ידיים לפעולה משותפת למען עתיד הגולן שלנו.

* להחזרת הריבונות – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת קיבלה פה אחד את הצעת החוק של שרן השכל (תקווה חדשה) לקביעת עונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי והכינה אותו להגשה בקריאה ראשונה על שולחן הכנסת. זהו צעד חשוב במערכה להחזרת הריבונות והמשילות וחידוש ביטחון הפנים שנשחק כל כך בעשור האחרון.

אני רואה חשיבות רבה בכך שההצעה התקבלה פה אחד, גם בתמיכת האופוזיציה. זהו אחד הניצנים הראשונים של שיתוף הפעולה בין ממשלה ואופוזיציה, החיוני לדמוקרטיה הישראלית, בניגוד למדיניות מלחמת ההתשה המאפיינת בד"כ את הכנסת הנוכחית.

* מהפך – מהפך! נתניהו חדש נולד. נתניהו כראש האופוזיציה נהיה פתאום "חברתי". מילא "חברתי"; פופוליסט "חברתי", דמגוג "חברתי". היפוכו המוחלט של נתניהו ראש הממשלה ושר האוצר. ונערת השליחויות שלו מירי רגב עומדת ליד דוכן הנואמים בנאום שטנה, משלהבת את הרוחות והיצרים ומעוררת מדנים תוך נפנוף בשד העדתי הגלותי, בנאום הסתה נגד "הלבנים". וכשראש הממשלה מדבר, נתניהו שולח את חייליו להתפרע ולהשתולל במליאה כאספסוף. לא כל ח"כי הליכוד. חלקם יושבים על מושבם, מרכינים את ראשם מבושה ולא יודעים היכן לקבור את עצמם.

נתניהו מוכיח, שלא זו בלבד שהוא אינו ראוי להיות ראש ממשלה, הוא גם אינו ראוי להיות ראש אופוזיציה.

* כישלון מבורך – יש כישלונות מבורכים. כזה הוא הכישלון של נתניהו בניסיונו לכונן ברית הגנה עם ארה"ב. אילו הצליח, חלילה, ישראל הייתה מאבדת את חופש הפעולה שלה במזה"ת והופכת למעשה למדינת חסות של ארה"ב. אלמלא נכשל, היה מתגשם הפייק-ניוז שהוא בדה מלבו וחוזר עליו שוב ושוב, על מדיניות אי-הפתעה, כביכול, של ממשלת בנט; מדיניות שלא הייתה ולא נבראה.

* חילול זכרה של שירה – פשע השנאה של חילול שני בתי כנסת בבני ברק וריסוס צלבי קרס על קירותיהם מזעזע. לא פחות מזעזע השימוש של בני העוולה בתמונתה של שירה בנקי ז"ל, כדי לשוות לפיגוע צביון של "תג מחיר"; כאילו מדובר בנקם על רצח שירה בנקי.

אני מכיר את אורי בנקי, אביה של שירה. אנו מכירים עוד מהמילואים ושוב לאחרונה מפורום עמק השווה. כל פועלה של משפחת בנקי מאז רצח בתם, היא עשייה ללא לאות למען קירוב לבבות, למען גישור בין חלקי העם, למען אהבת חינם בעם ישראל. וכאשר משתמשים בתמונתה כתפאורה לפשע שנאה, זהו חילול זכרה.

מי שצייר צלבי קרס על בתי הכנסת – מעיד על עצמו ולא על בתי הכנסת.

הלוואי שיתברר שלא יהודים עשו את המעשה.

* מהלך חינוכי ראוי – אחד המהלכים הגדולים בתחום החינוך שנעשו בדור האחרון, היה ועדת דוברת, שאותה הקימה שרת החינוך בממשלת שרון לימור לבנת, שבחנה לעומק את תחום החינוך והציעה רפורמה מקיפה לקידום החינוך בישראל. לא כל המלצותיה היו נכונות, לטעמי, אך רבות מהן היו מצוינות. בין השאר – מעבר ליום לימודים מלא (יול"ם) ולחמישה ימי לימודים בשבוע. כך, בלי לגרוע בשעות הלימודים, ניתן היה לאפשר לתלמידים יום לחינוך החברתי-קהילתי, כאשר דובר על תקצוב הפעילות ליום שישי, שיעבור לרשויות המקומיות על פי מספר התלמידים ברשות, ועם השתתפות ההורים.

בשנה"ל תשס"ו החל יישום הדו"ח. היישום החל מאוד בקטן. הוא החל כניסוי בכ-35 רשויות בלבד. הוא התמקד ביול"ם ובמעבר ל-5 י"ל בשבוע בלבד. התקציבים שניתנו לכך היו קטנים מידי. ואף על פי כן, במקומות שבהם הניסוי יושם, התרומה למערכת החינוך הייתה כבירה. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל קודם לכן.

המועצה האזורית גולן הייתה אחת מאותן רשויות. כמנהל המתנ"ס האזורי באותם ימים, הייתי אחראי על יישום יול"ם ושח"ף (יום שישי חופשי פעיל). כמנהל המתנ"ס וכאבא לילדים במערכת החינוך, נחשפתי למשמעות הגדולה של התכנית ולתרומתה הגדולה.

התקציב ליול"ם היה נמוך מכדי לאפשר תכנית טובה. ההורים תרמו סכום נוסף ועמו נבנתה תכנית שאפשרה מתן מענה הולם לצרכי הילדים. ילדי הגולן קיבלו העשרה בתחומי האמנות והיצירה, הספורט, המחשבים ועוד, לצד פעילות חברתית וארוחה חמה, ביום מגוון ומעניין. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל בלימודים הפורמליים עד אז. הוא קיבל אפשרות לבטא את עצמו בתחומים שנמנעו ממנו קודם לכן, ולהצטיין בתחומים שלא הייתה לו אפשרות להתבטא בהם עד אז. ביה"ס פעל לפיתוח ריבוי האינטליגנציות של הילד. מערכת החינוך קפצה מדרגה.

בעבור יום שישי, ניתן תקציב לילדי כיתות א'-ג' בלבד. הסכום שניתן היה נמוך – 500 ₪ לילד לשנה (!) בלבד. המועצה האזורית לקחה אחריות והכפילה את הסכום מתקציבה. בסכום המוכפל קיבלו ילדי כיתות א'-ג' תכנית נפלאה ביישובים, שנקראה "הבית שלנו", שבה קיבלו העשרה ערכית ותרבותית, בתחומים של הכרת היישוב, בניית חברת הילדים בו, זהות יהודית ישראלית, פעילות תרבותית ועוד. לאורך השנה 85% מהילדים בממוצע, השתתפו בתכנית. משובי הילדים, ההורים והקהילה היו נפלאים.

כל הטוב הזה נפסק באחת, אחרי שנה אחת, כאשר יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה בתולדות המדינה, נכנסה לתפקיד, ועוד בטרם חיממה את כיסאה ולפני שהספיקה לעשות משהו, הדבר הראשון שהחליטה היה לבטל את רפורמת דוברת. למה? איני רואה כל הסבר, זולת העובדה שהרפורמה הייתה מזוהה עם קודמתה. האג'נדה הפוליטית הקלה והזמינה של השרה החדשה היה להרוס מה שנבנה בידי לבנת. ציפינו, שלפחות ב-35 רשויות הפיילוט ימשך הניסוי. אולם אפילו לכך תמיר סירבה, אולי מחשש שמא הפיילוט יצליח, חלילה.

אבל גם עם ביטול הרפורמה, את יול"ם והמעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע והקדשת יום שישי לחינוך חברתי-קהילתי שימרנו, גם ללא התקציב הממשלתי. בשום אופן לא העלינו על דעתנו הליכה אחורה. היום, בכל המועצות האזוריות הדבר נהוג.

אני שמח שד"ר יפעת שאשא-ביטון, שרת החינוך החדשה, מקדמת החלת המעבר לחמישה ימי לימודים על כל הארץ. מה שהולך מצוין במועצות האזוריות – אין שום סיבה למנוע אותו משאר ילדי ישראל. אני מקווה מאוד שהיא תתעקש על כך והרפורמה הזאת תיושם. 

          * ביד הלשון

שאוויש – הלהיט הוויראלי ביותר ברשתות בימים האחרונים, הוא המופע המביך של השרה (!) לשעבר מירי רגב, שכינתה את השר אלקין מעל דוכן הכנסת "שאוויש" והתפרצה בצחוק פרוע מה"הברקה" שלה ולא הצליחה להירגע.

ומה פירוש המושג שאוויש? מדובר במילה טורקית שמשמעותה סַמָּל. בתקופת השלטון העות'מאני היא התפשטה בסלנג המזרח תיכוני, ובמצרים פירושה שוטר מג"ב שמופעל לדיכוי הפגנות והשלטת סדר. בסלנג הפלשתינאי פירושה משרת, עבד, בעל תפקיד נחות. בשפת המחבלים בבתי הכלא בישראל שאוויש הוא כינוי לסוהר.

אז למה התכוונה מירי רגב כשכינתה את אלקין "שאוויש"?

האמת? מה זה משנה?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.8.21

* חיסון שלישי – אין צורך להמתין להחלטות FDA וארגון הבריאות העולמי. מומחי הרפואה בישראל אינם נופלים ברמתם מאלה שבמקומות אחרים. אם הם, על סמך ניסויים ובדיקות, הגיעו למסקנה שמנת החיסון השלישית בטוחה ונחוצה – ישראל היא מדינה ריבונית והיא יכולה לקבל את החלטותיה בעצמה. דווקא כיוון שמדיניות הממשלה היא להימנע ככל הניתן מסגרים והגבלות ומפגיעה בכלכלה, בחברה, בחינוך, בתרבות ובמצב הנפשי של אזרחי ישראל, היא מחויבת להשליך את יהבה על נושא ההתחסנות. החלטתו של ראש הממשלה בנט לחסן לאלתר את בני השישים ומעלה, בלי להמתין להחלטות הבינלאומיות והאמריקאיות – היא החלטה מנהיגותית אמיצה מאוד. יש לפעול בכל אפיק לעידוד ההתחסנות של אלה שטרם עשו כן, ובעיקר הילדים והנוער. יש לבצע מבצע חיסון מקיף בבתי הספר כבר בשבוע הראשון של שנת הלימודים תשפ"ב. ויש להיערך לחיסון הילדים בגילי 5-12.

* מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת – צפיתי בראיון של יפעת שאשא ביטון בחדשות 12. כתמיד היא רהוטה, מתנסחת היטב, יודעת להבהיר את עמדותיה וניכר עליה עד כמה הדברים שעליהם היא נאבקת הם בנפשה. היא באמת ובתמים נלחמת למזעור מרבי של המשך הנזק לילדי ישראל, אחרי השנה וחצי הקשים שהם עברו.

ודווקא לכן, התנגדותה לחיסונים בבתי הספר תמוהה. דווקא כיוון שהיא מתנגדת כל כך להגבלות, רוצה לצמצם למינימום את הבידודים – דווקא בשל כך היא, יותר מכל אחד אחר, צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לעודד התחסנות. היא מתנגדת לחיסון בבתי הספר כי היא רוצה שהילדים יחזרו לשגרה הנורמלית. אבל החיסונים הם בדיוק מה שנחוץ כדי שהם יוכלו לחזור לשגרה הנורמלית.

שרת החינוך אמרה בצדק שיש עוד 35 ימים עד תחילת הלימודים ואדרבא, שמשרד הבריאות יפעל בכל דרך לשכנע את הילדים וההורים שיתחסנו עד אז. נכון. הלוואי שכמה שיותר ילדים יתחסנו כבר בחופשה, כיוון שככל שיתחסנו מוקדם יותר – כן ייטב. אבל אנו רואים עד כמה ההתחסנות של בני הנוער נמוכה. לכן, את אלה שלא יתחסנו עד פתיחת שנת הלימודים, יש לחסן בבתי הספר. ואולי כדאי לחסן בבתי הספר עוד בתקופה חופשת הקיץ.

יתר על כן, כאשר שאשא ביטון נשאלה אם היא תקרא להתחסנות בקיץ, היא השיבה שזה לא תפקידה. למה זה לא תפקידה? אין היא אחראית, בתור שרת החינוך, על שלומם של ילדי ישראל? אין היא אחראית לכך ששנת הלימודים לא תיפגע אחרי השנה וחצי הקשות הללו?

שרת החינוך נאבקת על עניין צודק – שנת לימודים נורמלית ככל הניתן, אך היא מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת, בהתנגדותה התמוהה לחיסונים בבתי הספר. על ראש הממשלה להפקיע מידיה את ההחלטה הזאת, ולהביא את הנושא להכרעת קבינט הקורונה.

* חובתה של מערכת החינוך – הצלחת מבצע החיסונים הראשון (לא הצלחה מלאה, כי כפי שאנו רואים עד היום יש רבים שלא התחסנו) היא הישג אדיר של מדינת ישראל.

נכון לזקוף את ההישג הזה לשני גורמים. האחד, הוא ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהוביל להישג גדול, בהבנה המוקדמת שהפתרון המרכזי למגפה, בוודאי כל עוד אין תרופה, הוא חיסונים והירתמותו המהירה והטלת כל כובד משקלו להשגת החיסונים בכמות הדרושה, לפני כל מדינה אחרת בעולם. איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו, אבל מי שמתכחש לגודל הישגו, עושה שקר בנפשו.

אולם לא די בכך שיש חיסונים כדי להצליח כל כך במבצע החיסון. גם להצלחה הזו אין אח ורע להישג הישראלי. ההישג הזה נובע ממערך הבריאות הציבורית, שנבנה עוד בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל טרם המדינה, כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, עם הקמת קופת חולים של ההסתדרות הכללית ובהקמת קופות החולים האחרות בעקבותיה, לפני הקמת המדינה ואחריה. המערך הזה הוא ביטוי לחברת הרווחה שנבנתה טרם קום המדינה, הפכה בתש"ח למדינת רווחה, ולמרות הכרסום בה בשנים האחרונות, היא עדין שרירה וקיימת.

אחד הביטויים היפים של הבריאות הציבורית ביישוב ואח"כ במדינה הוא מערך הבריאות בבתי הספר – אחות בכל בית ספר, ביקורי רופא בבתי הספר. אגב, הרופא המיתולוגי של בתי הספר בתל-אביב היה המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי, שהשבוע – בי"ט באב, מלאו 146 שנים להולדתו. למערך הבריאות בבתי הספר היה תפקיד כפול. האחד הוא הדאגה לשלומם ובריאותם של הילדים וראיית מערכת החינוך עצמה כאחראית על כך, כראוי לחברת רווחה. השני הוא חינוך הילדים לבריאות.

ההישג הגדול ביותר של מערך הבריאות בבתי הספר הוא החיסונים שמקבלים ילדי ישראל מזה עשרות שנים, שהצילו מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים, ממחלות שונות ומשונות. אך טבעי, שכאשר העולם ואנו בתוכו מצויים בעיצומה של מגפה קשה, והפתרון למגפה הוא חיסון, מערכת החינוך תראה כתפקיד ראשון במעלה שלה לחסן את ילדי ישראל.

ואם שרת החינוך אינה מבינה זאת, יש להפקיע מידיה את ההחלטה. יש ממשלה בירושלים ולא כל שר הוא שליט עליון בתחום אחריותו.

העובדה שמערכת הבריאות והחינוך לא עשו מבצע כזה מיד עם האישור לחסן את בני הנוער, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, היא מחדל חמור.

* משרתת הציבור – ד"ר שרון אלרעי פרייס היא משרתת ציבור מסורה ונאמנה, אשת מקצוע מעולה ואישה מרשימה ביותר. היא חלק מהמערך המקצועי שמקדיש את כל כולו למלחמה בקורונה.

הדרג הנבחר, האמון על קבלת החלטות, אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי, אבל הוא חייב לכבד אותו ואת חוות דעתו המקצועית. ההשתלחות באלרעי פרייס היא בלתי נסבלת.

ובכלל, הגיעה השעה שהפוליטיקאים יפסיקו עם המנהג הקלוקל של השתלחות בדרגים המקצועיים. ממשלת השינוי נועדה לשים קץ להפקרות הזאת, לא למחזר אותה. בקצב הזה עוד מעט נשמע שוב את הסיסמאות על "הפקידים". מה שהיה מגונה כאשר נעשה בידי נתניהו, ישראל כץ ואוחנה, מגונה באותה מידה כאשר הוא נעשה בידי יפעת שאשא-ביטון. אולי אפילו יותר, כיוון שהיא חברה בממשלה שנועדה לרפא את החוליים האלה. מי שהוקיע את ההשתלחויות באיזנקוט, מנדלבליט, שי ניצן, רוני אלשייך, קרן טרנר ושאול מרידור, אינו רשאי, מוסרית, לחשות לנוכח המתקפה המכוערת על אלרעי פרייס.

אני שב ומדגיש – האחריות היא על הדרג המדיני, והוא אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי. אין שמץ של בעיה בכך ששר שולל את עמדת אנשי המקצוע. הבעיה היא בהשתלחות, בשיימינג, באד-הומינום.

* דילמה מוסרית – חברות הענק גוגל ונטפליקס החליטו לחייב את כל עובדיהן להתחסן. האם הצעד הזה נכון? האם הוא מוסרי? האין זו פגיעה בחופש של האזרח על גופו?

אני בדילמה. אין לי ספק שככל שרבים יותר יתחסנו כך ייטב לאנושות. ושיש בכל העולם כת הזויה של מכחישי המדע והרפואה שמסיתה נגד ההתחסנות ומסכנת את האנושות. האם זה נכון לכפות? כפיית החיסונים נגד הפוליו בישראל, הצילה את חייהם של מאות אלפים. מצד שני, אני בספק אם זה אפשרי בימינו. אולי המדינה לא צריכה לכפות, אבל מקום עבודה רשאי לומר שהוא אינו רוצה לסכן את עובדיו. יש הבדל בין מצב שבו מדינה מחייבת את אזרחיה להתחסן, למצב שבו בשוק החופשי אומר עסק פרטי לעובדיו שאם הם בוחרים לא להתחסן, הם מוזמנים לבחור אחד מהרבה מקומות עבודה שאינם מחייבים להתחסן.

האם זכותו של אדם על גופו עומדת מעל הכל? אם חולה סרטן, למשל, בוחר להימנע מטיפולים, הוא פוגע רק בעצמו; בגופו, בבריאותו ובחייו. הבחירה הזאת היא זכותו המלאה, וכל ערעור על הזכות הזאת הוא בלתי מוסרי. אבא שלי ז"ל, חתם על צוואה לחיים, שבה אסר על כל התערבות להארכת חיים מלאכותית. היה לו חשוב לחיות ולמות בכבוד. אנו, ילדיו, הקפדנו על כך באדיקות, וראינו בבחירתו החופשית, כשעוד היה מפוכח, בחירה מוסרית ואנושית המחייבת אותנו ואת מערכת הרפואה. אני חייב לציין שגם הרופאים כיבדו לחלוטין את הבחירה.

אילו סרבני ההתחסנות היו פוגעים רק בעצמם, היה זה בלתי מוסרי בעליל להתערב בבחירתם. העובדה שהם פוגעים גם בחסרי ישע – ילדיהם (בוודאי כאשר גיל החיסון יירד בקרוב לגיל חמש), משנה את התמונה. ולמרות הדילמה המוסרית, איני יכול להעלות על דעתי כפיית חיסון על ילדים שהוריהם מתנגדים לכך. אך האין זו זכותו של גן ילדים לומר שמתוך אחריות לשלום הילדים האחרים, הוא מוכן לקבל רק ילדים שהתחסנו (דילמה שאינה נוגעת רק לקורונה, אלא גם לחיסונים אחרים)?

כיוון שמדובר במגפה, הפגיעה של מי שאינם מתחסנים היא בחברה כולה. זכותה של החברה להגן על עצמה ועל חבריה, על חייהם ועל בריאותם. לכן המדינה כופה עטיית מסכות. לכן המדינה כופה בידוד. ולדעתי, יש להחמיר את הענישה על הפרת בידוד. האם זה נכון לכפות חיסונים?

כאמור, אני בדילמה מוסרית. טענה קטגורית לפיה כפיה כזאת בלתי מוסרית כי היא פוגעת בזכות האדם על גופו, תוך התעלמות מהפגיעה בזולת, היא בריחה מהדילמה המוסרית.

* העסקונה המופקרת – ח"כ גפני משתלח, מתלהם ומתבהם. ברוב חוצפתו הוא כינה את בנט "רוצח" והאשים אותו במותם של חולי הקורונה.

גם אילו דברי הבלע הנאלחים הללו היו נאמרים מפי אדם אחר, הם היו בלתי נסבלים. אבל גפני? הרי הוא מראשי העסקונה המופקרת של הציבור החרדי, שבחוסר אחריות משווע הנהיגה את הציבור שלה לצפצוף על הנחיות הקורונה של הממשלה שהם היו חברים בה, הציגה אותן כ"גזירות שמד", ובכך המיטה על הציבור החרדי אסון כבד של תמותה ותחלואה מעל ומעבר לכל ציבור אחר, ובהתנגדותה לאכיפה ולרמזור פגעה בציבור הישראלי כולו. זו אותה עסקונה שבהתנהלותה המופקרת וחסרת האחריות המיטה על הציבור שאותו היא כביכול מנהיגה את אסון הר מירון. זו אותה עסקונה שגוזרת על הציבור שלה עוני מנוון העובר מדור לדור. זו אותה עסקונה שנספרת כחלק ממחנה "לאומי", כביכול, אך בניה משתמטים ועורקים ממלחמת המצווה על הגנת המולדת ועל קיומה של המדינה היהודית.

ואין לאיש הזה שמץ בושה. הוא שובר את כל שיאי חילול השם, החוצפה, השנאה, היהירות וחוסר המודעות העצמית.

אני מייחל למנהיגות חרדית שתחזור בתשובה.

* להרשים את הבייס – יאיר גולן חתם על מכתב הח"כים נגד החרם של בן אנד ג'ריס. לאחר שעות אחדות ביטל את חתימתו בטענה שהמכתב אינו מייצג את עמדותיו. אם אינו מייצג את עמדותיו, מדוע חתם עליו? או שמא הוא ייצג את עמדות הבוקר שלו אך אינו מייצג את עמדות הערב שלו? או שמא במשך היום הוא עבר כמה "תהליכים"?

כנראה שחתימתו המקורית הייתה אותנטית אבל בשעות שלאחר מכן עשו לו "שמיכה" במרצ, והוא נאלץ להתקפל עם הזנב בין הרגליים.

קשה להם, במרצ, להיות חלק בממשלת מרכז-ימין. אז הם מנסים להבליט את חריגותם כדי להרשים את הבייס שלהם.

* הדמגוגיה של שוחרי החרם – טיעון דמגוגי של שוחרי החרם, היא שלא מדובר בחרם על ישראל, כי ההתנחלויות אינן בישראל. כידוע, ה-BDS האנטישמי מחרים את ישראל כולה. נכון שיש מי שמאמצים את החרם באופן חלקי, "רק" נגד היישובים מחוץ לקו הירוק.

למה הטיעון הזה דמגוגי? כי הוא לוקח רסיסי אמת לא רלוונטיים ובונה מהם תאוריה רעועה. נכון, יהודה ושומרון אינן בריבונות ישראל. אני מקווה מאוד שלפחות לגבי בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ולגבי גושי ההתיישבות במובנם הרחב ביותר, זה מצב זמני.

ההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל, למרות שהריבונות לא חלה על אותם אזורים. הם יישובים בארץ ישראל, באזורים שבשליטת ישראל, הם נמצאים שם על פי החלטות ממשלות ישראל הנבחרות ובהתאם למדיניות הממשלות שאושרו בכנסת ובית המשפט העליון הגן עליהן ועל חוקיותן ב-54 השנים האחרונות. חיים בהן אזרחי ישראל. אזרחי אותם יישובים כפופים לחוק הישראלי, שחל בהם דה-פקטו. הם חיים ברשויות אזוריות ומקומיות ישראליות וכל כללי השלטון המקומי חלים עליהם. הם רשומים בתעודות הזהות הישראליות כאזרחי המדינה וכתושביה. המעבר בין צדדי הקו הירוק הוא חופשי, ללא דרכון וללא כל סממן של יציאה לחו"ל. לעומת זאת כל יציאה של תושב השטחים האלה לחו"ל כרוך בדיוק באותם הליכים כמו תושב ת"א או חיפה. הם משרתים כחוק בצה"ל, בסדיר ובמילואים, ככל אזרח. הם משלמים מסים ככל אזרח. בקיצור, הטיעון הזה הוא דמגוגיה זולה. אגב, החרם הוא גם על מזרח ירושלים, שעליה חלה ריבונות ישראל. ויש שמחרימים גם את הגולן, שגם עליו חלה ריבונות ישראל. בטח גם לזה יש לאותם אנשים איזה תירוץ דמגוגי. 

* הבייבי של ביבי – רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. היא הבייבי שהוא טיפח במשך שנתיים, כיוון שידע שאין לו עוד אפשרות להגיע לרוב של מפלגות יהודיות, והבין שזה חבל ההצלה שלו. וזה כמעט הצליח לו, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. כותב אהוד בן עזר: "אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת השנאה השטנית לנתניהו, ומעניק לו עוד ארבעה מנדטים, הוא לא היה נזקק לרע"ם! – ולכן בהמלכת רע"ם עלינו לא הוא אשם אלא שונאיו, שהרכיבו את הקואליציה עם רע"ם ונתונים לחסדיהם של 'האחים המוסלמים'!" היגיון מעניין. אולם אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת פולחן האישיות הביביסטית, ומעניק למפלגות הימין הממלכתי עוד ארבעה מנדטים, לא היה צורך ברע"ם בקואליציה הנוכחית. לכן, לא זו בלבד שנתניהו יצר את רע"ם, אלא שפולחן האישיות שלו חסם את האפשרות של ממשלה אחרת בלי רע"ם.

אילו נתניהו, שארבעה סיבובים לא הצליח להגיע לעמדה של הקמת ממשלה, וכאשר כחול לבן הושיטו לו יד והקימו אתו ממשלת אחדות הוא הכיש אותם, היה עושה מה שכל מנהיג אחר היה עושה במקומו, וזז הצדה – הייתה קמה ממשלה רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד.

* אדוני השופט – מחבל שהורשע בניסיון לרצח קיבל עונש מוקל של 15.5 שנות מאסר בלבד, בטענה שניסיון הרצח לא תוכנן זמן רב מראש ואת הסכין שבו דקר ופצע את הקורבן, הוא מצא במקרה.

ונזכרתי בשירו של חיים חפר: "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן / והכניס את הראש מתחת לגרזן".

* עונג שבת – זו השבת השניה ברציפות שבה הלב מתמלא גאווה, התרגשות ואושר, למראה דגל ישראל המתנוסס אל-על בטקס חלוקת מדליות באולימפיאדה.

ונייחל לכך שבהמשך השבוע נזכה גם לשמוע את "התקווה".

* מופת לנוער – בני נוער תיעדו את עצמם שוברים רהיטים במלון, במהלך חופשה באילת. יש להם עתיד. כשיהיו גדולים הם יוכלו להיות נבחרת ישראל בבייסבול.

* בזכותו אפשר להרוג ילדים – שני התועמלנים האנטי-ישראלים, גדעון לוי ורוגל אלפר, פרסמו פשקווילי שטנה ונאצה נגד רוני דניאל לאחר מותו. לוי, לדוגמה, כתב: "בזכותו אפשר להרוג ילדים בעזה ולהתעלם מכך". ואלפר, כדי להמחיש לקורא את עומק סלידתו מדניאל ושנאתו אליו, השווה אותו לרבין.

הפשקווילים שלהם מעידים עליו – כן, הוא היה פטריוט ישראלי, לא עלינו, הוא היה ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והוא היה, אוזניים תצילנה, ציוני. ובמלחמות בין ישראל לאויביה הוא לא היה, שומו שמים, מן האו"ם. הוא ידע להבחין בין עמית וטורף. ולכן הערכתי אותו.

* אלעד פלד – אלוף אלעד פלד הלך לעולמו בגיל 94. פלד היה פלמ"חניק, ממפקדי הפלמ"ח. הוא פיקד על שחרור העיר צפת. היה מח"ט גולני. במלחמת ששת הימים פיקד על שחרור צפון השומרון ודרום הגולן. לאחר שחרורו מצה"ל היה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בתקופת השרים יגאל אלון ואהרון ידלין. יהי זכרו ברוך!

לאחר מותו נותרו בחיים שנים מאלופי מלחמת ששת הימים, שניהם פלמ"חניקים, האלופים (במיל') שייקה גביש ועמוס חורב.

* בעל הנס – הבדיחה הצפתית המפורסמת אומרת שצפת ניצלה בתש"ח בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה היה שתושבי צפת קראו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע בזמן.

המפקד של מחלקת הפלמ"ח היה אלעד פלד.

* שיסל – כששמעתי את הידיעה העצובה על מותו של צבי שיסל, לא יכולתי שלא לחייך. מיד עלו בזיכרוני התמונות של המערכונים והסרטים שלו, "לול", "כבלים", "כמו גדולים" ועוד. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

צבא שמים – שלומית עוזיאל פרסמה לאחרונה את ספרה "מוציאה לשון", המקבץ עשרות רשימות קצרות שפרסמה בבלוג שלה "הקוראת ראשונה". רוביק רוזנטל פירגן לה והקדיש לספר את הטור השבועי שלו "הזירה הלשונית".

הוא פרסם קטעים קצרים מתוך ספרה. אחד מהם עוסק במושג "צבא השמים":

"צבא השמים. בתנ"ך מדובר בכמה מקומות על 'צבא השמים', פעם במשמעות כוכבים, פעם במשמעות מלאכים. האם אלה משמעויות שונות? מסתבר שגם התנ"ך וגם הידע ההיסטורי מספרים שלנו שהכוכבים נחשבו בתרבויות שונות אלים, ובעברית למשרתיו של אלוהים. כך הפכו האלים הפגניים למשרתי האל המונותאיסטי. הצירוף 'צבא השמים' התגלגל גם לברית החדשה ולספרות, כמו בספר 'גן העדן האבוד' של מילטון".

ואני אוסיף פן נוסף של הביטוי. "צבא שמים" הוא קוד צה"לי לפיגוע מיקוח, כלומר לפיגוע של חטיפת בני ערובה לצורך מו"מ לשחרור מחבלים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.7.21

* מחדל ההכלה – מדי יום, שולח לי פייסבוק רשומות שהעליתי באותו תאריך בשנים הקודמות. שתי רשומות שעלו ב-14.7 מלמדות כיצד התרעתי מפני מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות:

לפני שנתיים כתבתי:

"רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה".

לפני שלוש שנים, לאחר אחד הסבבים, כתבתי:

"הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של 'הסבב' הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם אתמול בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום 'הסבב' ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב'סבב' של מאי; פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית".

ממשלת השינוי פעלה מיומה הראשון אחרת – דין הצתה כדין רקטה. זו הדרך!

* מחדל השינוע – מה שהצטייר תחילה כהצלחה המבריקה במבצע "שומר החומות" התברר מאוחר יותר ככישלון. תרגיל ההונאה, של יציאה לתמרון קרקעי גדול ברצועה אמור היה, על פי המידע המודיעיני, להביא לכניסת כוחות חמאס למנהרות בניסיון לגרור את כוחותינו לעומק השטח ולהגיח מן המנהרות להרג וחטיפת חיילים, ואז הפצצות עומק של חיל האוויר ישמידו את המנהרות על אלפי המחבלים שבתוכן. אילו זה הצליח, היה זה ניצחון אסטרטגי אדיר שהיה מרסק את חמאס. זה לא קרה. אמנם היה הישג משמעותי בהרס המנהרות, "המטרו", אך אלפי המחבלים לא התחבאו שם. לא זו בלבד שההונאה לא הצליחה, גם אי אפשר לחזור עליה, וכך איבדנו כלי אדיר למלחמה עתידית.

תחילה נאמר שהסיבה לכך הייתה שיום קודם לכן, היה מידע על שתי חוליות שמתקדמות לעבר ישראל בתוך מנהרות והן חוסלו בהפצצה על אותן מנהרות. כך הבין האויב שישראל מכירה את מפת המנהרות ויש לה מודיעין על מקום הימצאן של חוליות הטרור ולכן הם נמנעו מלהיכנס למנהרות.

כעת מתברר מידע נוסף, מדאיג ביותר. תרגיל ההונאה, שאמור היה להיראות כמו תמרון קרקעי מלא כולל כניסה לתוך הרצועה, לא עבד כי הוא היה מבוסס על שינוע הכוחות והטנקים, אך הכלים לא הגיעו כיוון שמתוך 400 נהגי משאיות ערבים רק 50 הגיעו. ועכשיו נתאר לעצמנו מלחמת פתע מלבנון ועזה במקביל, שבה אנו תלויים במאות נהגי משאיות ערבים?

השתגענו? מי ביסס את כשירות צה"ל על ערבים? זה הרי מחדל מחפיר. הן לפחות מאז אירועי אוקטובר 2000 היה עלינו להבין שבכל מלחמה, ערביי ישראל אינם בצד שלנו ואסור להסתמך עליהם.

זה מחדל שמחייב הפקת לקחים מהירה ושינוי דרמטי של כל מערך התובלה שהתבסס על נהגים ערבים. יש ליצור ללא שיהוי מאגר של מאות או אלפי נהגי משאיות מילואימניקים, שיגויסו בצו 8 לכל מערכה.

נכון, השתדלתי להיות פוליטיקלי קורקט ולא לנקוב במספרים של גייסות.

* הקרן למצוינות – ראש הממשלה מינה את איל חולתא, מראשי המוסד ומי שנחשב לגאון טכנולוגי ואחד מגדולי המומחים ללוחמת סייבר, לראש המל"ל. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ דפי מסרים מסיתים נגד חולתא והדקלמנים החלו לדקלם. דוגמית: דקלמנית-הסתה העונה לשם איילת לאש צייצה: "איך עבאס אישר את המינוי? כי חולתא בוגר קרן וקסנר למען האויב?" וכד' וכד' – האנטי ציוני בנט שעומד בראש ממשלה אנטי ציונית מינה אנטי ציוני לראש המל"ל, כיד ההסתה הביביסטית הידועה לשמצה.

אכן, אייל חולתא הוא בוגר קרן וקסנר. הדבר עומד אך ורק לזכותו. קרן וקסנר היא קרן ציונית, של מיליארדר יהודי שהוא ציוני גדול, שמשקיע את הונו בטיפוח המצוינות בשירות הציבורי בישראל. מטרת התכנית: "להעניק לדור המנהיגים הציבוריים הבא של מדינת ישראל הכשרה במנהל ציבורי ופיתוח מנהיגות, להגברת איכות הדמוקרטיה ומוסדות המגזר הציבורי הישראלי".

ממשלת ישראל שולחת מידי שנה כעשרה מן המצטיינים שבמצטיינים בשירות הציבורי ובצה"ל לתכנית עמיתי וקסנר, בה הם מקבלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר היוקרתי למנהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. כל העמיתים מתחייבים להישאר במנהל הציבורי לפחות שלוש שנים לאחר מכן, אך רובם ממשיכים הרבה מעבר לשלוש השנים האלה. תחילת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין קרן וקסנר היא בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והיא נמשכה בכל הממשלות שלאחר מכן.

קפיצת המדרגה של תכנית וקסנר הייתה ב-2013, כאשר הוקמה התכנית למנהיגות בכירה, אליה נשלחים בכירים במערכת – מדרג סמנכ"ל ומעלה במערכת הממשלתית האזרחית ומדרגת תא"ל ומעלה במערכת הביטחון. החיבור בין ממשלת ישראל לקרן וקסנר בנוגע לתכנית הזאת נעשתה בתקופת ממשלת נתניהו. זוהי קרן א-פוליטית, שעוסקת אך ורק במצוינות במנהל הציבורי כולל צה"ל. כל הטענה שהיא "שמאלנית" היא שקר. לא בכדי, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל פעלו עם הקרן בשיתוף פעולה.

איך נולד השקר הזה? כאשר אביב כוכבי היה מועמד לרמטכ"ל, נתניהו לא רצה במועמדותו וניסה לסכל אותה. אלא שליברמן רצה בכוכבי והתעקש. נתניהו החל לנהל קמפיין דה-לגיטימציה לכוכבי, ומה שהוא מצא היה… היותו של כוכבי בוגר קרן וקסנר. לכן, הוא המציא את הבלוף שקרן וקסנר היא שמאלנית, לכן היא אנטי ציונית, לכן היא "למען האויב" ושאר השקרים הביביסטיים המוכרים לנו עד זרא. אנשים שמעו "קרן", מיד קפצה להם "הקרן החדשה" והנה, תעשיית המקארתיזם רודפת מאז את הקרן ואת בוגריה.

כזכור, שר הביטחון ליברמן כפה את כוכבי על נתניהו, כאשר הכריז על בחירתו בו במחטף, כאשר נתניהו היה בחו"ל. נדמה לי שכוכבי מוכיח לכולנו, הלכה למעשה, מהי מצוינות, ואין לי ספק שלהיותו בוגר תכנית וקסנר חלק מכך. כך גם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, שהפגין מצוינות במלחמה בקורונה.

נתניהו נכשל בניסיונו לסכל את בחירת כוכבי, אבל שד ההסתה נגד הקרן יצאה מן הבקבוק.

בראש קמפיין ההסתה והשקרים נגד הקרן ובוגריה עומד המעי הגס יאיר נתניהו. הוא נותן את הטון המסית, רצוף השקרים, והדקלמנים מדקלמים ומפיצים בתעלות הביבים. ממשלת יאיר נתניהו גם הקפיאה את שיתוף הפעולה עם הקרן.

עכשיו המקארתיזם הביביסטי מתעלק על חולתא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואני בטוח שחולתא ימלא את תפקידו במצוינות, במקצועיות ובממלכתיות, ויחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

* את מי ניצחתם? – חגיגה בכנסת. האופוזיציה צוהלת ושמחה, מריעה, מתחבקת ומתנשקת, בעקבות הישגה המזהיר. הנה, מלחמת ההתשה של פיליבסטרים אינסופיים וישיבות כל הלילה עד הבוקר הצליחו – יו"ר הכנסת התבלבל והצביע בטעות נגד חוק הדיינים ולכן החוק לא עבר.

יופי, ניצחתם. את מי? את האינטרס הציבורי. את האינטרס הציוני. מה מטרת החוק? לשנות את מקבילית הכוחות הבלתי מאוזנת בוועדה למינוי דיינים, שבחסות השמאל והימין – המיעוט החרדי שולט בה בשלושים השנים האחרונות. כתוצאה מכך, הרבנות הראשית לישראל הפכה לרבנות החרדית הלא-ציונית, המחמירה, שמשניאה את היהדות על ציבורים רחבים בישראל ושמתנכלת לגיור.

כאשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר גיור המוני של העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית מסרבת להכיר ביהדותם, הרבנות רק מקשה, מקצינה, חוסמת. אגב, יש לציין שהציבור החרדי כלל אינו רואה את הרבנות הראשית כרבנות שלו, אין הוא מחויב לה, אין הוא מכיר בכשרות שלה. אולם היא מספקת לו כר נרחב לג'ובים לרבנים, ויכולת שליטה וכפיה דווקא על הציבור שאינו חרדי.

הרבנות החרדית פסלה (אגב, בניגוד מוחלט להלכה) אפילו גיורים של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הוא המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית, ואף על פי כן היא הצביעה נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס המגזרי שלה ובעד האינטרס הכיתתי של החרדים, כי אין דבר חשוב יותר מ"לנצח" את הקואליציה. את מי ניצחתם? את הקואליציה? ניצחתם את עם ישראל. כמובן ששוב הצבעתם יחד עם הרשימה המשותפת, שמקורבת לחרדים ושונאת שנאת מוות את הציונות הדתית, את ציבור המתנחלים וכמובן שהיא ששה להצביע עם החרדים נגד כל אינטרס ציוני. אבל אתם? הציונות הדתית? איבדתם את זה.

* אתגר נשיאותי – בנאומו בטקס ההשבעה בכנסת, הקדיש הנשיא הרצוג את עיקר דבריו לצורך באחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם. לדעתי, עליו לגשת בהקדם האפשרי למהלך גישור במקום שהפך להיות המקום הנמוך ביותר בישראל – הכנסת. הכנסת מעולם לא התקרבה לשפל כזה, כפי שהיא היום. אי אפשר לקיים דיון במליאה ובוועדות. את מקום קריאות הביניים הנורמליות שהיו חלק מהדיון, תפסה הפגנה של הפרעה מכוונת ושיטתית שנועדה לא לתת לאנשים לדבר. הקריאות הן ניבולי פה איומים ונוראים. השנאה מולכת שם.

מי שמדרדרת את הכנסת במדרון היא בראש ובראשונה האופוזיציה בהנהגת ח"כ נתניהו, שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו, יוצר דה-לגיטימציה אנטי דמוקרטית לראש הממשלה, מפעיל את ח"כיו להתנהגות של אספסוף ומנהל מלחמה בלי לקחת שבויים, ללא אמנת ז'נבה. המסורת האופוזיציונית בישראל, היא של אופוזיציה עניינית וממלכתית, שכדי לקדם את האידיאולוגיה שלה היא תומכת בהצעות הממשלה שהולמות את דרכה, בוודאי בנושאי ביטחון לאומי. האופוזיציה בהנהגת נתניהו הופכת לאופוזיציה למדינה, אופוזיציה לוחמת במדינת ישראל. יש לציין שגם האופוזיציה הקודמת, בהנהגת לפיד, לא הייתה ממלכתית, ויש לה חלק בהידרדרות, אם כי לא באותה רמה, כלומר תת-רמה, של האופוזיציה הנוכחית.

וגם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת, אינה מגלה נדיבות של מנצחים, למשל בחלוקת התפקידים בכנסת. מקובל היה לאורך שנים רבות שראש ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה. יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה שמסייע לממשלה להעביר את ההחלטות התקציביות ויו"ר ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה כדי שהוועדה תעסוק בעיקר בפיקוח על הממשלה ובביקורת על הממשלה, שזה תפקיד פרלמנטרי חשוב ביותר. וזו רק דוגמה אחת. עצם מינויו של מיקי לוי, שבאופוזיציה היה אנטי ממלכתי והתנהגותו הייתה מחפירה, ליו"ר הכנסת, פגעה ביכולתו להנהיג אותה כראוי.

האווירה בכנסת היא של מלחמת עולם ומעמדה בעיני העם מידרדר לשפל חסר תקדים. במצב שנוצר, כאשר הן האופוזיציה והן הקואליציה נמצאות בצמרות העצים, יהיה קשה להן לרדת מן העץ בכוחות עצמן.

על הרצוג להפשיל שרוולים, לזמן אליו את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד למהלך של יצירת הסכמות הדדיות על האופן שיאפשר לכנסת לתפקד, למלא את תפקידה ולהוות מוסד דמוקרטי וממלכתי שהציבור יוכל לשאת אליו את עיניו. אולי נכון לחבר אמנה של התנהגות ראויה של הכנסת.

הרצוג נהנה מאהדה רבה בכנסת, מעבר להדרת תפקידו כנשיא, והדבר בא לידי ביטוי ברוב חסר התקדים שבחר בו, שחצה קווים מפלגתיים. הוא איש נעים הליכות, מאיר פנים, נוח לבריות, יודע לסול מסילות ללב האנשים והוא יוכל לגשר.

זו חובתו כנשיא המדינה.

* געגועים לנתניהו – האם יש מצב שאתגעגע לביבי נתניהו? כן. בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM  הודיע דודי אמסלם שהוא רואה עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה. "בצניעות", הוא אמר, "אני עולה כמעט על כולם". בצניעות, כן?

אגב, בקיסריה לא אוהבים דיבורים כאלה.

* חשדהו – יש לישראל אינטרס להדק את קשריה עם מדינות העולם ובוודאי עם מעצמה אזורית חשובה כטורקיה. חילופי נשיא וראש ממשלה הם הזדמנות לפתיחת דף חדש. שיחת הטלפון הידידותית בין הרצוג וארדואן היא צעד חשוב.

אך אל נשלה את עצמנו ובל נשגה באשליות. ארדואן היה ונשאר שונא ישראל. שנאת ישראל, התמיכה באויבי ישראל, התמיכה בטרור הג'יהאדיסטי – הם בעבורו אידיאולוגיה ואסטרטגיה. שיפור היחסים עם ישראל כיום, היא טקטיקה שנועדה לענות על צורך פרגמטי. כל עוד הדבר משרת גם את האינטרס הישראלי, יש לקדם את היחסים. אבל בלי אשליות ובלי להסתנוור. היחס אליו צריך להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו ושוב חשדהו.

* טשטוש ייחודה של האנטישמיות – האנטישמיות היא תופעה ייחודית. שנאת זרים וגזענות הן תופעות אוניברסליות, אבל אין תופעה שתדמה לאנטישמיות, הן בהתארכותה כבר למעלה מ-2000 שנה, והן בשילוב של שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע "מדעי"-גזעני, והטוטליות שלה, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות נמשכת גם היום, הן במתכונתה המסורתית, של שנאת היהודי באשר הוא והן ב"אנטישמיות החדשה" – האנטישמיות שמטשטשת את מהותה הגזענית ומתחפשת "רק" לשנאת הציונות, לשנאת ישראל ולשלילת זכותו של העם היהודי, רק העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום משלו ומערכת משומנת של הפצת כזבים, עלילות דם וקונספירציות על המדינה היהודית. לא בכדי, מדינות רבות בעולם חוקקו חוקים ייחודיים נגד האנטישמיות. לא בכדי, מדינות רבות אימצו את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה,(IHRA) , כפי שנוסחה בהצהרת בוקרשט, 2016: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". ההצהרה מסבירה ומבהירה מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל, כמו על כל מדינה, לבין אנטישמיות במסווה של "ביקורת": "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". ישראל, המדינה היהודית, אימצה כמובן את הצהרת בוקרשט בהחלטת ממשלה.

בראשית השבוע הופיע שר החוץ יאיר לפיד בכנס הפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות, ובנאומו הגדיר כל תופעה של שנאת זרים, שנאת האחר וגזענות כאנטישמיות. בכך, הוא טישטש את ייחודה ומהותה של האנטישמיות, שהיא חלק מן ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי המלווה את עמנו לאורך הדורות. גינוי של כל סוגי גזענות ושנאת זרים בוועידה העוסקת באנטישמיות היא כמובן לגיטימית ואף מבורכת. אבל טשטוש האבחנה הייחודית של האנטישמיות, היא לא רק רדידות ובורות, אלא גם נזק למאבק באנטישמיות, בוודאי כאשר היא באה מצדו של שר החוץ הישראלי. כאשר הוא מצהיר: "שהאנטישמיות היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו", ומפרט – סוחרי העבדים, בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, הקנאים האסלמיסטיים מדעא"ש ובוקו-חראם, ורוצחי להט"בים בארה"ב, הוא משטח ומאחד תופעות שנאה כלל עולמיות, שראויות כמובן לכל גינוי בפני עצמן, ומטשטש את ייחודה של האנטישמיות. טשטוש זה פוגע במלחמה באנטישמיות.

זהו נאום מביש.

* משפט על סמך ראיות – טוב עשתה הפרקליטות שהחליטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, ולא על שחרורו. החלטה על שחרורו הייתה בריחה פחדנית.

רומן זדורוב הורשע בכל הערכאות על סמך ראיות מוצקות. בינתיים עלו ראיות אחרות, שמעוררות ספק ומעמידות בסימן שאלה את צדקת ההרשעה. במצב כזה, הדבר הנכון הוא משפט חוזר, שבו השופטים יבחנו מחדש את שלל הראיות ויפסקו על פיהם.

ומן הראוי שהמשפט ייעשה בבית המשפט, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות ולא במשפט רחוב שכבר מצא, כביכול, את "הרוצחת" ומי צריך ראיות? 

* גואל אדמות המולדת – תרומתו הגדולה של יוסף וייץ לבניין הארץ, יישובה וייעורה, ולהקמת המדינה, הופכת אותו לגיבור לאומי. במשך עשרות שנים הוא עמד בראש מחלקת הקרקעות של קק"ל. זה נשמע קצת פקידותי אבל האיש הזה גאל אדמות רבות בארץ ישראל למען התיישבות יהודית שעיצבה את גבולות הארץ.

"קופסה כחולה" הוא סרטה של נינתו, מיכל וייץ, שמנסה להטיל דופי בזכרו של סבא רבא שלה ולהציג אותו כ"אבי הטרנספר". בשוקניה כבר הלכו צעד נוסף וכינו אותו "סבא נכבה". אלה מה?

כדאי לזכור מהי אותה "נכבה". בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בתוכה. המדינה היהודית הייתה זעירונת, ללא ירושלים, ללא חלקים נרחבים בגליל המערבי ובנגב, ללא לוד ורמלה ויפו. אך היישוב היהודי יצא בהמוניו לרחובות לחגוג את ההחלטה. לעומתם, ערביי ארץ ישראל התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. הניסיון הזה כשל והמדינה קמה ב-14 במאי 1948. בהכרזת המדינה בן גוריון הושיט את ידו לשלום למדינות ערב, אך הן פלשו למחרת למדינה בת יומה בניסיון להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי. אנו ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה צודקת ממנה. ומי שפתחו בה הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאותיה. הם ורק הם אחראים לבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל וגם למקרי הגירוש.

יוסף וייץ יזם והוביל, בגיבוי מוחלט של בן גוריון, את הצעדים שנועדו למנוע חזרת הערבים לתוככי מדינת ישראל. אילו חזרו, מלאי שנאה ותאוות נקם, הם היו לגיס חמישי ענק, שהיה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל הצעירה והעניה, שקמה ממלחמה קשה שבה איבדה אחוז שלם מאוכלוסייתה (לצורך השוואה – כמו מאה אלף הרוגים בימינו) ועמדה בפניה המשימה הכבירה של קליטת שארית הפליטה מאירופה והמוני היהודים מארצות ערב. וייץ היה ממובילי ומיישמי יישוב העולים ביישובים ערבים לשעבר. והוא עמד בראש מפעל הייעור של הארץ, שבין השאר נועד לסכל את חזרת הערבים לאזורים אלה.

נכון, השימוש במילה הלא-מוצלחת טרנספר הייתה של יוסף וייץ עצמו. הוא כינה את הצוות שלו "ועדת הטרנספר-בדיעבד". אבל אין דבר כזה טרנספר-בדיעבד. מדובר היה במניעת השיבה של הערבים. המילה טרנספר באותם ימים הייתה מקובלת מאוד במחשבה המדינית וביחסים הבינלאומיים, ובאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השניה בכל רחבי אירופה נעשו טרנספרים והם נחשבו לפתרון הומני וצודק של הסכסוכים בין העמים. ולכן, וייץ לא הבין אז איך הביטוי הזה יפורש היום, והרשה לעצמו להשתמש בו.

מבחינה קולנועית – הסרט מצוין. הוא ערוך היטב. התמונות של בניין הארץ, ההעפלה, הקמת ההתיישבות, תמיד מרגשות. ואני חייב לציין שהסרט הרבה יותר מאוזן מכפי שהצטייר בכתבות היחצנות שקדמו לו (אגב, בכתבה ב-"7 ימים" פורסמה תמונה של שרת בתור לוי אשכול… איזו בושה. אין שם עורך?). אבל לנוכח המגמה הכללית של הסרט, האיזון מצטייר כאפולוגטיקה של הנכדים שמגוננים על כבוד סבם.

את המגמה של הסרט מתמצתת היוצרת באמירה, שכולם יודעים מהי הקופסה הכחולה, קופסת גיוס ההמונים של קק"ל לגאולת הארץ, אך הסרט פותח את הקופסה השחורה. אבל הקופסה השחורה, כביכול, היא קיומה של מדינת ישראל והמאבק על הקמתה והמחיר הכבד ששילמנו על הקמתה. אין לנו במה להתבייש ולא על מה להתנצל, אלא להתגאות בגדולתו של הדור שבנה את הארץ והקים את המדינה ובגדולתם של מנהיגי הדור.

בסקירה ביוגרפית קצרה בתחילת הסרט נאמר שיוסף "היגר" לארץ ישראל בגיל 18. "היגר", לא עלה. כי בראיה ה"נייטרלית" אין מקום לביטויים כמו עליה וירידה. אנחנו מביטים על חיינו מהצד, כמשקיפים אובייקטיבים, ואדם שעובר מארץ לארץ הוא מהגר. אבל אני לא רוצה להיות נייטרלי. אני ציוני, ובעבורי יהודי עולה לארץ ישראל מהגולה או יורד ממנה לגולה. מהגר הוא יהודי שעובר מרוסיה לאמריקה; שמחליף גולה בגולה. אך מי שמדבר על "מהגר", לא יבין את המהות והמשמעות של מושגים כמו גאולת אדמות המולדת. בעבורו זו קופסה שחורה.

"גדלנו על המושג של עם בלי ארץ שבא לארץ בלי עם" אמרה מיכל וייץ בפתח הסרט בביקורתיות, של מי שחושפת את הסקופ – עבדו עלינו, היה כאן עם, הארץ לא הייתה ריקה. אף אחד לא טען שהארץ הייתה ריקה. המיתוס השקרי הוא שהמנהיגים הציונים כביכול טענו שהארץ ריקה. מי שמכיר את כתבי אבות הציונות כולם, ללא יוצא מן הכלל, יודע שאיש מהם לא טען שהארץ ריקה. כולם התייחסו לבעיה הערבית. המושג "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שאותו טבע המנהיג הציוני ישראל זנגוויל, מדבר על דבר אחר. מה זה עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שהיא לא בידיו. ולארץ ישראל יש עם – עם ישראל, אלא שהוא לא נמצא בו. משמעות הביטוי היא תיקון המעוות, באמצעות חזרת עם ישראל לארץ ישראל.

* אל תשרפו את האסמים – השנה אני נכנס לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר מנתץ את חומות העיר העתיקה ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* גלוי וידוע לפניך – הסרט "אגדות החורבן" מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שיכול להיות אירוני. לכאורה, מרמז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך. בכך שיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

* חדש ימינו כקדם – בערב תשעה באב תשס"א 2001, תשעה באב הראשון בתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי התכנסות במועדון מושב יונתן, של חילונים ודתיים שמציינים יחד את היום. על המפגש הזה חזרנו מדי שנה לאורך תשע שנותיי בתפקיד, ולשמחתי המסורת הזאת נמשכת גם 11 שנים לאחר שסיימתי את תפקידי. אפילו אשתקד נערכה התכנסות בזום (שלא השתתפתי בה כיוון שהנחיתי זום דומה של חבל ארץ אחר). גם השנה, עשרים שנה אחרי, התכנסנו, למעלה ממאה אנשים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וגם מעט בני נוער ואפילו ילדים, בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז. קראנו בצוותא את מגילת איכה ולאחר מכן קיימנו שיח. לחילונים ולדתיים שביננו אין הערב הזה מגלם את הרגלינו ומנהגינו. לחילונים, הישיבה על הארץ וקריאת מגילת איכה במועד שלרבים מאתנו לא אמר כלום עד לא מכבר. לדתיים, הישיבה בצוותא, נשים וגברים, המשפחה כמות שהיא בלי להפריד בין מרכיביה. ודומני שיש בכך תיקון לאלה ולאלה.

בשנים האחרונות, האירוע מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, ויש בכך סמליות רבה. כאשר אנו יושבים בבית הכנסת דיר עזיז, במקום שבו התפללו אבותינו, יהודי הגולן, לפני 1,500 שנה ויותר, ומסיימים את קריאת מגילת איכה בשירת "חדש ימינו כקדם" – אנו חווים את התגשמות ההתחדשות הזאת.

* מה קרה למופת – ערב תשעה באב אשתקד, הנחיתי מפגש זום של תושבי עמק המעיינות. בין השאר, השתתף ברב-שיח יהודה משי-זהב. התרשמתי ממנו מאוד, כדמות מופת. ראיתי בו את מופת של חוזר בתשובה – פעיל אנטי ציוני קיצוני ששב לציונות, לדרך הישר. שמחתי כאשר התבשרנו שהוא מקבל את פרס ישראל. איזה שבר היה זה, כאשר נחשף פרצופו האמתי. אני חושב על כך הרבה, ולא מוצא תשובה לשאלה מה עליי ללמוד מכך. דבר אחד אני בטוח שלא יהיה הלקח שלי – לא אומר שאסור לתת אמון באף אדם.

          * ביד הלשון

ואבא בשם אומרו – היום, 18.7, מלאו 22 שנה למותו בטרם עת של מאיר אריאל.

מכל שיריו היפים והאהובים, אהוב עליי במיוחד "נשל הנחש". השיר עוסק במתח שלו כבן לדור השני בקיבוץ, בין התובענות של דור האבות, של אבא שלו, "הנמלה העניינית" במובן של עמלנות ומוסר עבודה גבוה, לבין השאיפה שלו לחופש, לדרך משלו.

כותב מאיר אריאל בשירו:

ואבא תמיד אומר:

"תעזבהו יום יעזבךּ יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

הביטוי המדויק שאותו מצטט אביו של מאיר, הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ", מתוך התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות. אומר את הדברים ריש לקיש. משמעות הדברים, היא אזהרה, שאם תתרחק מדבר מה, הוא לא יישאר במקום אלא גם הוא יתרחק, ואז יהיה לך קשה מאוד להשיג אותו, ותתחרט על שהתרחקת.

התלמוד מדגים זאת בשתי דוגמאות. אחת היא של שני אנשים שהולכים זה לכיוונו של זה, האחד מטבריה והשני מציפורי. הם נפגשים בחדא משכנא, כלומר "בבית אחד". גיאוגרפית מקום הפגישה אמור להיות בצומת גולני. כשיפרדו, האחד ילך מיל אחד לכיוון הליכתו. המרחק בינו לבין רעהו יהיה שני מילין, כיוון שגם הוא המשיך ללכת לדרכו.

המסר התלמודי הוא שאם תחפף מעט בשמירת התורה או בלימוד התורה, יהיה לך קשה לחזור למקום שממנו נטשת אותה. וכנ"ל המסר של אבא של מאיר אריאל ובני דורו, באשר לדבקות במצוות העשה של ההגשמה הקיבוצית.

באחד הבתים במקום "ואבא תמיד אומר" נכתב "ואבא בשם אומרו". האסוציאציה שלי היא ל"האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". מאיר אריאל רומז לכך שאבא שלו וחבריו, מייסדי הקיבוצים, ראו עצמם כמתקני עולם, כמי שמביאים גאולה לעולם ולעם היהודי. והרי הוא מביא את דברי ריש לקיש בשם אומרם.

מאיר אריאל שאהב לדלג רצוא ושוב בין הרבדים השונים של השפה העברית, כותב יעזבךָּ, בכ"ף סופית דגושה, בסגנון מקראי, כאשר הוא  מצטט פסוק תלמודי שבו הכ"ף דווקא רפה. יש בכך הדגשה והעצמה של המסר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"