צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"

הספר הלבן 2020

אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות יצחק הרצוג הצהיר שצפויה עליה של כרבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

לצערי, לא זו בלבד שאין סימנים לצעדים כאלה, אלא נעשים צעדי הקצנה הפוכים.

אם בעבר הרבנות הראשית הייתה ממלכתית וציונית, בדור האחרון השתלטו עליה החרדים הלא ציונים. הנזק החמור ביותר הוא בכל הקשור לגיור.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר העמים היא הדוגמה לקוצר הראות וצרות האופק של הרבנות ולהעדרה של מנהיגות רוחנית ראויה לשמה בישראל. ראוי היה לראות בעליה מבריה"מ התגשמות של נס. הנה, אחרי שבעים שנות דיכוי טוטליטרי קשה שנועד להכרית כל זכר ליהדות, נצח ישראל לא שיקר, יהדות בריה"מ חיה וקיימת ועלתה בהמוניה לישראל. נכון, תחת השלטון הקומוניסטי שאסר על כל גילוי של יהדות, היו לא מעט נישואי תערובת ונולדו דור שני ושלישי שאינם יהודים על פי ההלכה. אילו הייתה הנהגה דתית רוחנית ראויה לשמה, הייתה מכריזה על כל העולים שעלו לארץ והתחברו לחברה היהודית הישראלית – יהודים לכל דבר ועניין. לא זו בלבד שהרבנות לא עשתה כן, היא גם מערימה אין סוף מכשולים על גיורם של העולים שרוצים בכך ואף ביטלה, בניגוד מוחלט להלכה, גיורים של רבנים אורתודוכסים למהדרין כמו של הרב דרוקמן, רבני צוהר ורבני קהילות ציונים.

לאחרונה, העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמכפיפה כל גיור לרבנות הראשית; הרבנות החרדית, הקנאית, הלא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי. חוק כזה אינו רק נגד הגרים אלא גם נגד המגיירים – משמעותו היא אמירה של ישראל למיליוני היהודים בזרמים הלא אורתודוכסים, שהיא אינה מכירה בהם, ביהדותם (היא מכירה בכך שהם יהודים ביולוגיים, כלומר נולדו לאימהות יהודיות, אך אינה מכירה ביהדות שלהם) ואינה רוצה בהם. היא גם יוצאת נגד הנאו-אורתודוכסיה, שכפופה להלכה אך אינה שותפה להקצנה הקנאית.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 21.6.20

* לא שלום על תנאי – שרים בכחול לבן הודיעו שיתנגדו להחלה חד-צדדית של הריבונות בטענה שהחלת ריבונות צריכה להיות בהסכמה עם ארה"ב ועם ירדן.

יש לציין, שעל פי ההסכם הקואליציוני יש לכחול לבן חופש הצבעה בנושא, אך מצד שני אין לה זכות וטו, כלומר החלת הריבונות אינה מותנית בהסכמתה. לכן, גם אם כחול לבן או מרביתה יתנגדו, אין בכך כדי לפרק את הממשלה, לא מצד הליכוד ולא מצד כחול לבן. ולנתניהו יש רוב למהלך גם בלעדיהם.

אבל התנגדות שלהם תהיה החמצה קשה. יש הזדמנות להובלת מהלך לאומי של קביעת גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה. מן הראוי שהחלטה כזו, על החלת הריבונות על האזורים שבקונצנזוס, תהיה לא רק בתמיכת כל הקואליציה, אלא גם בתמיכת האופוזיציה (למעט הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועפר שלח). הרי כל אלה מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן וגושי ההתיישבות, והחלת הריבונות נועדה לסכל נסיגה כזו ולקבע את האינטרס הלאומי הישראלי בנדון.

הריבונות על ירושלים השלמה ועל הגולן הוחלה ללא תמיכה בינלאומית, גם ללא תמיכה אמריקאית. על החלת הריבונות על הגולן נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל והוביל גינוי במועצת הביטחון. ולמרות זאת, לאורך זמן הידידות בין שתי המדינות הייתה יציבה על אף המחלוקת ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

הפעם אין המדובר בהחלת ריבונות בעימות עם ארה"ב, אלא בתמיכת ארה"ב. לכן, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

ובאשר להסכמת ירדן ולטענה שהחלת הריבונות תסכן את השלום עמה – הסכם שלום בין מדינות אינו בן ערובה של צד אחד כדי לסכל את מימוש האינטרסים החיוניים לצד האחר.  ישראל מכבדת את הסכם השלום ככתבו וכלשונו, ואף מספקת לירדן מים בכמות כפולה מכפי שהתחייבה בהסכם השלום. ישראל מכבדת את הסכמתה על מימוש האינטרס הירדני בהר הבית. לעומת זאת, ירדן פועלת במקרים רבים נגד ישראל, כמו נישול החקלאים הישראלים ממובלעות צופר ונהריים (אמנם הדבר אינו מנוגד להסכם, אך הוא בהחלט מנוגד לרוחו), המשך ההסתה נגד ישראל והחינוך האנטי ישראלי. האינטרס שלה בהסכם השלום הוא לפחות כמו שלנו, והאיום שלנו על עצמנו, שאם נקדם את האינטרס הלאומי שלנו ללא כל הפרה של הסכם השלום נסכן את הסכם השלום, רק יקצין את עמדת הירדנים.

ירדן מעדיפה לאין ערוך את ישראל בבקעת הירדן מאשר מדינה פלשתינאית שתאיים על ריבונותה ועל קיומה. הרי על פי האמנה הפלשתינאית לא רק ישראל אלא גם ירדן – דינה להתבטל ולהיות חלק מן המדינה הפלשתינאית. לכן, אפשר להגיע אתה להסכמה שקטה שתכלול הבנה מראש לגינוי מן השפה אל החוץ ואף לפעולות כמו החזרת השגריר להתייעצויות וכו'. אולם כאשר בחוסר אחריות לאומית שרים אומרים בפומבי, שהחלת הריבונות צריכה להיות בתיאום עם ירדן, הם יוצרים מצב שהחלת הריבונות תחשיד את ירדן בעולם הערבי כמי שנתנה לכך יד, ותיאלץ אותה לצעדים חריפים כדי לנקות את החשד.

* כערער בערבה – ב-7 ביוני 1981 הושמד הכור הגרעיני העיראקי בהפצצה של חיל האוויר – "מבצע אופרה". ההחלטה של בגין על הפצצת הכור העיראקי הייתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המועד המקורי של ההפצצה היה ב-10 במאי. כאשר הטייסים כבר ישבו במטוסים, הורה בגין במפתיע לעצור את המבצע, לאחר שהתברר לו שפרס, שבגין עדכן אותו בנדון בהיותו ראש האופוזיציה, הדליף את התכנית. במכתב ששיגר פרס לבגין באותו יום, הוא הזהיר אותו מפני ביצוע ההחלטה, וקבע שהפצצת הכור תותיר את ישראל כ"ערער בערבה" מבחינה בינלאומית.

הייתה זו עוד אחת מנבואות ההפחדה שליוו צעדים פורצי דרך של מדינת ישראל; צעדים נועזים, מחוץ לקופסה, ששינו באופן משמעותי את מצבה האסטרטגי של ישראל. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר הביא בגין לכנסת את החלת הריבונות הישראלית על הגולן, כותרות העיתונים איימו במלחמה איומה עם סוריה. ח"כ יוסי שריד התהלך אנה ואנה ברחבי אולם הכנסת, ידיו בכיסיו ובפיו מקטרת וסינן שוב ושוב מפיו "מטורפים… מחרחרי מלחמה".

ולמה ללכת רחוק? רק לפני שנתיים שמענו את האיומים על מה שיקרה אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. ואנו זוכרים את שאר איומי "הצונמי המדיני", ה"בידוד המדיני" וכו'.

בכל צעד יזום יש סכנות, אך מדינה שמפחדת לקחת סיכונים ולהחליט החלטות משנות מציאות – נגזר עליה לשקוע בסטגנציה. מדינה שתשאיר תמיד את היוזמה בידי האויב נדונה לדשדוש ושקיעה. ומעניין שאלה שמפחידים אותנו תמיד מפני החלטות כאלו, למרות שבד"כ הפחדותיהם הוכחו כמופרכות, בזו לאזהרות מפני צעדים כמו הסכם אוסלו וההתנתקות; אזהרות שהוכחו נכונות. "פחדני שלום" כינה פרס את מי שהזהירו מהשלכות החלטותיו. "אי אפשר לקפוץ מעל התהום בשני צעדים", הוא הסביר למי שקראו לו לנקוט זהירות, ללכת בצעדים קטנים ולבחון את תוצאותיהם.

היום מפחידים אותנו מפני החלת הריבונות. החלת הריבונות, בעיקר על בקעת הירדן, היא אינטרס לאומי רב ערך בראייה לאומית ארוכת טווח. זו החלטה שראוי להסתכן כדי לקדם אותה, בעיקר בחלון ההזדמנויות של תמיכה אמריקאית בצעד.

והעיקר, לא לפחד כלל.

* היסטוריה משופצת – יוסי ביילין מפרסם כמעט מדי יום מאמר ב"ישראל היום" נגד החלת הריבונות. הוא לא אומר רק מה לא לעשות, אלא גם מציע גם מה כן לעשות: "למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים". מהו אותו גבול? זה ידוע. קווי 4.6.67 עם "תיקוני גבול" קלים שעליהם "יפוצו" הפלשתינאים בשטחים בנגב. הוא לא מזכיר שההצעות הללו כבר הוצעו להם בידי ברק ואולמרט, בידי קלינטון ואובמה והם דחו את ההצעות על הסף. או ליתר דיוק, הם דחו אותן בדם ואש ותמרון עשן. והוא עדין מוכר את האשליה הזאת.

אפרופו דם ואפרופו מכירת אשליות, נחזור נא במנהרת הזמן להסכם אוסלו, שביילין היה אדריכלו. מהות ההסכם הייתה הכרה ישראלית באש"ף תמורת הפסקת המאבק המזוין. ובשלב ראשון ישראל נסוגה מעזה ויריחו תחילה. הנסיגה מעזה (כן הנסיגה מעזה הייתה אחרי אוסלו א'. בהתנתקות עזה כבר יותר מעשור לא הייתה בידינו והנסיגה הייתה מגוש קטיף והאזורים הבלתי מיושבים) ויריחו הייתה אבן הבוחן להסכם. ביילין הגדיר את הניסוי: "מבחן הדם".

הנה, קטע מראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" חודשיים אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. הסכם אוסלו הביא לגל טרור חמור ביותר ואף על פי כן ישראל הלכה לאוסלו ב'. אוסלו ב' הביא לגל טרור חמור נוסף שבעטיו איבד פרס את השלטון. אבל כשברק נבחר לראשות הממשלה, הוא הלך למהלך מרחיק הלכת ביותר, מחק את מורשת רבין ואת כל הקווים האדומים שלו והציע לפלשתינאים את הכל. תשובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור החמור ביותר במאה שנות הסכסוך.

זה מבחן הדם שהציג ביילין. ואף על פי כן הוא דבק בדרך שנוסתה וכשלה ונוסתה שוב וכשלה שוב ונוסתה פעם נוספת וכשלה פעם נוספת ועלתה לנו ביותר מאלף הרוגים. ואיך הוא מסביר זאת? בשיטה שבה נכתבה האנציקלופדיה הסובייטית. הוא משפץ את ההיסטוריה או בורא היסטוריה חלופית.

"האם הוא [ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי, בר הפלוגתא שלו מעל דפי מדור דעות ב"ישראל היום" א.ה.] מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את 'ביקור הנימוסין' של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?"

לא ייאמן. האיש הזוי. על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, מי שהפר את ההסכמים היינו דווקא אנחנו. ערפאת הגיע לישראל עם יונה ועלי זית, נחוש להביא לשלום. ואז היה הטבח בחברון והוא נאלץ להגיב בפיגועי התאבדות. שקר וכזב. אוסלו היה הונאה שנועדה להביא את ערפאת וצבאו לארץ ישראל לצורך המשך המאבק המזוין והטרוריסטי בתנאים טובים יותר. כבר ברכב שבו הוא נסע, הבריח ערפאת נשק ומחבלים. הפיגועים החלו מיד. הטבח בחברון היה מעשה נתעב ונפשע של מחבל רוצח ארור. בוודאי לא על ידי מדינת ישראל. יכול להיות שהעילה או התירוץ של פיגוע ההתאבדות הראשון אחריו הייתה נקם. הטענה שבגלל אותו טבח נעשו כל עשרות פיגועי התאבדות וטרור במשך שנים הזויה עד טירוף.

מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכל אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על "זכות" השיבה. מתקפת הטרור הייתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו. אני ממליץ על ספרו של שמעון שיפר "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד" ועל ספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה", המתארים את המידע שהיה בידי צה"ל ועל הערכת אמ"ן שהוצגה לממשלה. ביילין היה אז שר בממשלה וחבר קבינט והוא נחשף להערכה הזאת. ועכשיו הוא טוען שמתקפת הטרור הרצחנית, שבה בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם ברחובותינו, במסעדות ודיסקוטקים, באוטובוסים ובמרכזי קניות, הם באשמתנו. למה? כי אריק שרון ביקר בהר הבית. כלומר, הוא מאמץ את העמדה שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית וכיוון שכך לא הייתה לפלשתינאים ברירה אלא להגיב במתקפת הטרור (שתוכננה בעוד מועד).

היסטוריה משופצת, הזויה (ולא רק בדוגמאות שהצגתי כאן). והוא רוצה שנאמץ את שיקול דעתו באשר להחלת הריבונות.

* סרבנות טורבו – כאשר מנתחים את תולדות הסרבנות הערבית לכל פתרון, הדוגמה המרכזית היא דחיית תכנית החלוקה של האו"ם. התכנית הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינת היהודים. מדינונת קטנטונת, ללא ירושלים, ללא הגליל המערבי, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד, אשקלון וחלקים מן הנגב המערבי, ובתחומה המצומצם 40% הם ערבים וחלק מן היישוב היהודי, למשל נהריה, אמורים להיות במדינה הערבית. ואף על פי כן היישוב היהודי קיבל את התכנית בריקודים ברחובות ובשמחה רבתי. לעומת זאת, הערבים דחו אותה בתוקף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. כל מדינות ערב היו שותפות לעמדה זו.

מעטים מודעים לפרט נוסף. המלצת יונסקו"פ, ועדת האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה, לא הייתה בהסכמה פה אחד. הייתה זו הצעת הרוב. הייתה גם הצעת מיעוט – להקים פדרציה יהודית ערבית, עם שלטון-על משותף ושתי אוטונומיות, יהודית וערבית. על פי ההצעה הזאת, לא הייתה ליהודים שליטה על העליה, וניתן היה להעלות רק את תושבי מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין. גם את ההצעה הזאת דחו בתוקף הערבים. הם עמדו על כך שפלשתין היא ערבית ולכן צריכה לקום על כולה מדינה ערבית.

הטענה המרכזית שלהם הייתה שהיהודים אינם עם ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בני הדת היהודית הם אזרחים בארצותיהם ואין להם שום זיקה לארץ ישראל. פלשתין היא ערבית והיהודים הם פולשים קולוניאליסטים זרים. וסוריה טענה שפלשתין היא דרום סוריה, שנתלשה ממנה בידי הקולוניאליזם המערבי. הקמת מדינה יהודית תיצור חיץ ברצף הטריטוריאלי הערבי במזרח התיכון ובמגרב והיא נטע זר. הערבים לא יוכלו לקבל את השתל והדבר יביא למלחמה. הם גם טענו שהקמת מדינה יהודית תביא לזעם ופרעות בכל ארצות ערב נגד היהודים (לצורך הפרעות היהודים הם עם…).

טענה נוספת הייתה שכיוון ש-2/3 מתושבי הארץ הם ערבים המדינה צריכה להיות ערבית. העולם לא קיבל זאת, כי הוא הכיר בכך שהמדינה היהודית היא מדינתו של כל העם היהודי ולא רק של היהודים שכבר יושבים בא"י ושהעם היהודי ראוי להגדרה עצמית במולדתו ואין ספק שמולדתו היא ארץ ישראל.

* צריכים לדאוג – גדעון לוי הוא לא בדיוק מקור המידע המהימן ביותר (וזה האנדרסטייטמנט של העשור), ואף על פי כן כאשר הוא מדווח על 300 פרצות בגדר ההפרדה, אנחנו צריכים לדאוג.

* הספר הלבן 2020 – אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות בוז'י הרצוג הצהיר שצפויה עליה של רבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

בינתיים העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמאפשרת לפסול כל גיור, כולל גיור אורתודוכסי (למשל הגיורים של הרב דרוקמן) ומכפיף כל גיור לרבנות הראשית, שכבר מזמן היא רבנות חרדית לא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. 

* הלו, זה רדיו? – כשאני פונה לאורטל, רשת ב' מתחילה משום מה לשדר בערבית. וכך בעוד מספר מקומות בגולן. סיפרתי על כך לשר התקשורת יועז הנדל וצוות משרד התקשורת, שערכו ביקור בגולן. זו רק דוגמית לבעיה החמורה של התקשורת באזורי הסְפָר.

קוראיי יודעים עד כמה אני סולד מהתבכיינות, כולל התבכיינות של הפריפריה. היא רק מזיקה לנו. אני גם לרוב לא משתמש במושג פריפריה אלא סְפָר. אבל בנושא תשתיות התקשורת מדובר בשערורייה לאומית. בתחום זה הפער בין מרכז הארץ לספר הוא בלתי נסבל.

למרבה השמחה, שר התקשורת הציב את נושא תשתיות התקשורת ובעיקר האינטרנט המהיר בסְפָר על ראש שמחתו.

כמובן שהוא יישפט במבחן התוצאה.

* הבחירה הטבעית של מיכל קוטלר – עם הח"כים החדשים שיכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי נמנית מיכל קוטלר. מיכל קוטלר שובצה ברשימת כחול לבן מטעם תל"ם, אך היא תצטרף לכחול לבן. הבחירה הזאת מובנת מאליה. מיכל הצטרפה לתל"ם ממניעים אידיאולוגיים ותל"ם שנגררה אחרי עופר שלח ויאיר לפיד סטתה מן התלם. מי שהצטרף לתל"ם מטעמים אידיאולוגיים לא יכול לתת את ידו לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. מיכל התנגדה לכך בכל לבה ובשום אופן לא הייתה נותנת ידה למעל. מיכל תמכה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, כראוי לתנועה לאומית ממלכתית כפי שתל"ם התיימרה להיות. היא תמכה בכך לאחר הסיבוב השני וקראה להיענות למתווה הנשיא ולהצעת הליכוד, שאילו כחול לבן הייתה מאמצת אותם היום גנץ היה ראש ממשלה בלי האנומליה של ראש ממשלה חלופי. ואחרי הסיבוב השלישי היא הייתה שותפה ליוזמת אחדות לאומית, שדחפה בכל כוחה להקמת ממשלת האחדות. ברור שהיא אינה יכולה להצטרף לתל"ם שהפכה סרח עודף של יש עתיד. לדעתי, מקומה בדרך ארץ, ואני מאמין שבסופו של דבר לשם יוליכוה רגליה.

מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. כנסת ישראל תתברך בתוספת איכותית. בהצלחה!

* להחזיר את האיכון הסלולרי – העליה המדאיגה בנתוני ההידבקות בקורונה והרצון לא לחזור אחורה בתהליך החיוני של הנעת המשק מחדש, מחייבים לשים את הדגש על קטיעת שרשראות ההדבקה. למטרה זו יש להחזיר את האיכון הסלולרי. השב"כ רצה להפסיק את מעורבותו במאבק בקורונה, כי מצא את עצמו שנוי במחלוקת פוליטית וזה לא בריא לו וכיוון שהפעילות הזאת באה על חשבון פעילות ביטחונית חשובה שלו. אך ההתמודדות עם איום הקורונה באה על חשבון דברים אחרים גם בפעילות הממשלה וצה"ל, כי אין ברירה, יש היום איום בריאותי שמחייב התמודדות. ההחלטה להפסיק את האיכון הסלולרי הייתה החלטה פופוליסטית, כניעה למתקפות הדמגוגיות של שחורי החולצות. חיינו ופרטיותנו פרוצים לגורמים עסקיים למטרות בצע, ופתאום יוצא הקצף נגד שימוש בטכנולוגיה להצלת חיי אדם ולמען בריאות הציבור, תחת ביקורת שיפוטית ופרלמנטרית. הערך הנעלה של קדושת חיי אדם מצדיק פגיעה מידתית בפרטיות.

* תקציב דו-שנתי – ב-2009, כשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר, הם הציעו לראשונה רעיון מהפכני – תקציב דו-שנתי. כיוון שהדבר מנוגד לחוק יסודות התקציב הכנסת אישרה זאת בהוראת שעה, שהוארכה מאז פעמים אחדות.

רבים מאנשי הדרג המקצועי, התקשורת ובעיקר האופוזיציה בכנסת בהובלת שלי יחימוביץ' התנגדה לכך בתוקף. טענתם הייתה שזו פגיעה בדמוקרטיה וסירוס הכנסת באמצעות פגיעה באחד הכלים המשמעותיים לפיקוח פרלמנטרי ולעבודת הכנסת וועדת הכספים. עתירות לבג"ץ אמנם נדחו, אך גם השופטים מתחו ביקורת על הצעד, המנוגד לרוח החוק.

למרות שהביקורת הזו אינה מופרכת, תמכתי ברעיון מן הרגע הראשון וזו עמדתי עד היום. היתרון בתקציב דו-שנתי הוא היציבות והיכולת לתכנון קדימה ולעבודה רצופה ללא הלחץ של תקציב שנתי. כמובן שאין מקום לתקציב חמש שנתי בנימוק זה, אבל תקציב דו-שנתי עומד בהחלט במבחן המידתיות. ואני סבור שהתקציב הדו-שנתי הוכיח את עצמו ואיפשר יציבות למשק הישראלי.

ופתאום נתניהו, אבי התקציב הדו-שנתי מתנגד לתקציב דו-שנתי ודוחף לתקציב שנתי. איך הוא מסביר את המהפך בעמדתו? "הנסיבות השתנו".

אכן, הנסיבות השתנו, אך דווקא לצד של תקציב דו-שנתי. אדרבא, השנה אני סבור שגם מי שהתנגדו עקרונית לתקציב דו-שנתי צריכים לתמוך בו. מה מיוחד השנה? ראשית, המשבר הפוליטי הממושך, עם ממשלת מעבר במשך שנה וחצי ושלושה סיבובי בחירות וממשלת אחדות שאין הרבה אמון בין מרכיביה, מחייבים מעט שקט ויציבות במערכת. שנית, אנו נמצאים בסוף השנה והתקציב השנתי הוא למעשה תקציב לכשלושה חודשים. וכאשר מדובר בנתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, מקנן חשש כבד שמאחורי הצעד שלו ניצבת מזימה נכלולית.

* הפרוטקשן משתלם – הרודן הטורקי ארדואן יקבל עוד חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי למניעת מעבר פליטים. טקטיקת הסחטנות והפרוטקשן שלו משתלמת מול הכניעה המתמשכת, המבישה והמתרפסת של המערב.

* שיקולי רייטינג – מנהל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ החליט להוריד מלוח השידורים את התכנית קלמן-סג"ל. מיד פרצה סערה, בטענה שהתכנית הורדה כיוון שמגישיה ימניים. הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שאותו קובלנץ שהחליט על סגירת התכנית, הוא זה שיזם את התכנית והעלה אותה, ועמדותיהם של השניים היו ידועות לו גם אז. יתר על כן, במקרים המעטים שבהם חשף קובלנץ את עמדותיו הפוליטיות הוא הגדיר את עצמו כאיש ימין.

לפני הורדת התכנית הורדו התכניות של גאולה אבן וירון לונדון, לוסי אהריש, לוסי איוב, קובי מידן, דפנה לוסטיג, דרור פויר ועוד (הנתונים – מ"ישראל היום"). כלומר, ממש לא על רקע פוליטי.

לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את טענתו של קובלנץ שהוא קיבל החלטה מקצועית ולא פוליטית. ניתן להתווכח על שיקול הדעת המקצועי שלו. השיקול המקצועי שלו במקרה הזה ובמקרים הקודמים שהזכרתי הוא רייטינג נמוך. בעיניי, בניגוד לשידור המסחרי, בשידור הציבורי הרייטינג לא צריך להיות שיקול מכריע, אלא שיקול האיכות. כי אם השידור הציבורי מונע משיקולי רייטינג, מי צריך אותו? יש מספיק ערוצים מסחריים.

לגופו של עניין – איני מכיר את התכנית ואף פעם לא צפיתי בה, ולכן איני יכול לחוות עליה דעה מקצועית. אני אוהב מאוד להאזין לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב' ובעיניי קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי ושדר מצוין, אחד הטובים בארץ. לאראל סג"ל ניסיתי להאזין פעמים אחדות בגל"צ ומאוד לא אהבתי את ההתלהמות הצעקנית.

בסך הכל אני רוצה לציין שלאחרונה "כאן 11" מעלה תכניות משובחות ביותר, כמו הסדרה התיעודית על אלי כהן, "שטוקהולם 2", "זהו זה", "עוד ניפגש", "שלומי שבן מארח" ועל פי הקדימונים יש מה לצפות ל"טהרן".

* לחלץ את היהדות מטלפי הסוטים – הרפש, הבורות  והטימטום בדברי "הרב" גזהיי שכמעט נבחר מטעם ש"ס לכנסת, אינם מקרה יחיד. ברשת הופץ בימים האחרונים סרטון ובו מקבץ של דברי בלע מטומטמים, פרימיטיביים ומיזוגיניים. התועבה הזו היא בעבורי תמריץ להעמקת מפעל חיי בתחום ההתחדשות היהודית. אסור להפקיר את היהדות בידי הסוטים הנבערים הללו. יש להעמיק ולהכיר ולחשוף לציבור הרחב את יופיה של היהדות, ולחדש ולהתחדש עם היפה, הנאור והחכם שבה. אמור לי מה אתה מחפש ומוצא ביהדות ואומר לך מי אתה.

* מבעד לפילם – כשהיינו ילדים, כשהיה ליקוי חמה היינו לוקחים פילם, מקפלים כמה שכבות ומביטים בשמש מבעד לפילם.

ומה עושים היום? מה זה פילם?

* ביד הלשון

ינעל העולם – ינעל העולם הוא כינוי לירקן בשוק הכרמל שכמעט כל משפט שלו כולל את המילים "ינעל העולם". הוא מצולם בכתבות אווירה על השוק, היה לסמל מסחרי, על החולצות שהוא לובש מודפסת הכתובת "ינעל העולם". הוא הפך לאייקון, יש עליו דמות ב"ארץ נהדרת" והוא השראה לפרסומת של בנק מזרחי-טפחות.

אז מה פירוש המושג? ינעל הוא שיבוש של המילה הערבית ילען, שפירושה יקולל. המילה מלעון היא מקולל, ארור. השיבוש הפך לקללה מקובלת בסלנג העברי: ינעל אבוך (יקולל אביך), ינעל רבאק (יקולל אלוהיך), ינעל דינק (תקולל הדת שלך) והקללה המיתולוגית מהמערכון "עולים חדשים" של אריק איינשטיין ואורי זוהר: "ינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום" (תקולל האניה שהביאה אותם). צירוף המילים "ינעל העולם" הוא "יקולל העולם" או "לעזאזל העולם".

הבסטיונר "ינעל העולם" משוק הכרמל הוא עבד שקרא. בנו נאדר שקרא נרצח לפני שנתיים בחיסול חשבונות בעולם התחתון ביפו.

* "חדשות בן עזר"

ידינו לא הציתו

אם נמצאת גופת אדם נטושה בשדה ולא נודע מי הרגו, מצווה התורה על זקני העיר הקרובה למקום הפשע לערוף ראש עגלת בקר "אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול" אל תוך נחל איתן, לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם" (דברים כ"א ז'-ח').

חוק תמוה במקצת. מה פתאום נדרשים זקני העיר להצטדק ולהסביר שידיהם לא שפכו את הדם? מי האשים אותם? מדוע עליהם לקפוץ בהתנדבות לעמדת החשוד ולהסביר שעיניהם לא ראו?

אם נתעלם מסוגיית העגלה עצמה (בכל מה שקשור לקרבנות איני מבין ואיני רוצה להבין וברוך השם, עניינים אלה כבר מאחורינו), אני רואה בחוק זה אמירה מוסרית וחברתית ראשונה במעלה, אקטואלית ורלוונטית גם לימינו. המסר הוא, שאם נעשה פשע בתוך הקהילה ואף בקרבתה, אין היא יכולה לשחק את תפקיד הראש הקטן ולהתנער מאחריות. המסר למנהיגות הקהילה, הוא שהיא אחראית גם למעשה של האדם הבודד החי בתוכה. עליה לעשות הכל כדי למנוע ביצוע פשע בתוכה או מתוכה, ואם לא עשתה הכל, כן הכל, כדי למנוע את הפשע, היא שותפה לאחריות. איזה הבדל בין תסמונת הש.ג. ותרבות הכסת"ח והבריחה מאחריות וגלגולה כלפי מטה, כמקובל במקומותינו, לבין דרישה זו.

****

לפני שבועות אחדים נעשתה נבלה בישראל. בפשע שנאה טרוריסטי, הופעלו 12 מטענים מחוברים לבדים ב-6 מוסדות דת בישראל, מועצות דתיות ובתי דין רבניים, וגרמו לנזק כבד ברכוש. הפיגוע נעשה בלילה ולכן לא גבה חיי אדם.

המחבל שביצע את המעשה, אוי לבושה, הוא תושב הגולן. אין ספק שמדובר במפגע בודד. לא היה לו אף שותף. בוודאי ובוודאי שאין הוא מייצג תופעה. הוא אינו מייצג מיעוט, גם לא מיעוט קטן, גם לא מיעוט שולי. ואף על פי כן, הוא יצא מקרבנו. וכיוון שהוא יצא מקרבנו, שומה עלינו למנף את האירוע לחשבון נפש.

חשבון הנפש הראוי, הוא האם ועד כמה אנו אכן מופת של חברות אמת ושותפות אמת בין "דתיים" ו"חילונים"? יש לנו בהחלט במה להתגאות בנושא זה, אך עוד רב המרחק להגשמת החזון הזה.

את פשע השנאה ביצע מפגע בודד, אך האם אנו חפים משנאה? לצערי, היא קיימת גם בתוכנו. בהיותי מנהל המתנ"ס, קיבלתי פעם מכתב זועם ומתלהם מאחד התושבים, כיוון שבראש מכתב מהמתנ"ס לתושבים בנושא מסוים התנוססה המילה בס"ד. אוי אוי אוי. באיזה חוצפה, הוא רטן, המתנ"ס הממומן מהארנונה שאני משלם משתמש בכספיי לכפיה דתית. למה כופים עליי לקבל מכתב שכתוב עליו בס"ד ופוגעים ברגשותיי ואמונותיי… אני דורש… אני תובע… וכו' וכו'. אגב, למה הופיע על המכתב בס"ד? כי כתבה אותו והייתה חתומה עליו חברת צוות שעל כל מכתב שהיא מוציאה מופיע בס"ד, כי זו אמונתה וזה אורח חייה. ובדיוק כפי שלא אחייב עובד אחר לכתוב בס"ד בראש מכתבו (וגם לא את עצמי) כך לא אחייב עובד הפותח כך מכתב, לנהוג בניגוד למצפונו, כי כפיה חילונית או דתית אינה דרכי. אבל עצם הזעזוע של יהודי מכך שקיבל מכתב שבס"ד בראשו, הוא בלתי נתפס.

ומקרה אחר – לקראת אירוח של קבוצה דתית לסופ"ש באחד היישובים, המארחים מתחו בין שני עמודים חוט עירוב. תושב היישוב חתך את חוט העירוב, בטענה שזה יישוב חילוני והוא לא מוכן לכפיה דתית. הצעד שהוא עשה הוא צעד אלים של כפיה אנטי דתית, בעוד אורח חייו לא השתנה כהוא זה מעצם קיומו של העירוב. אין זו אלא שנאה נטו.

בהקשר של פיגוע השנאה שבגינה נכתב המאמר, נתתי דוגמאות לשנאה מהצד החילוני, אך בל ניתמם, התופעה קיימת גם בצד הדתי, וחווינו אותה באופן בוטה במערכת הבחירות האחרונה לראשות המועצה.

כדי שנוכל לומר בלב שלם שידינו לא הציתו את התבערה הזאת, עלינו לחזק ולהדק את החיבורים, את הקשר, את השותפות ואת האהבה בין תושבי הגולן מכל המגזרים. הדרך לכך היא בראש ובראשונה היכרות הדדית. היכרות מובנית, מאורגנת, כיעד אזורי – מגיל הגן ועד מועדוני הוותיקים.

כאזור המורכב מיישובים נפרדים, דתיים וחילונים, ובמידה רבה מגושים נפרדים, עם מוסדות חינוך נפרדים ועם שלוחות נפרדות של המרכז הקהילתי, אנו יכולים לקיים את חיינו בלי לפגוש את המגזר האחר. חוסר ההיכרות הוא המתכון לניכור, הניכור הוא המבוא לדעות קדומות והדעות הקדומות הן מדמנת השנאה.

יש לנו כר נרחב לעשיה בנושא הזה. ואנו יכולים להתגאות בכך שיש בתוכנו את נטור – מושב משותף לחילונים ודתיים, את בית הספר המשלב "שורשים" את מדרשת השילוב והתחלות נוספות. גם היישוב רמת טראמפ נועד להיות משותף. וככל שיהיו לנו יותר מפעלים משותפים ויישובים משותפים, ולצדם העמקת הקשר, הזיקה והשותפות בין היישובים והמגזרים השונים, כך יהיה הגולן למופת לאומי.

* "שישי בגולן"

 

צרור הערות 10.6.20  

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

We cant breath since 1948

אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948.

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות".

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

מסתבר שמ.ג. שונאת גזענות ומזרחים.

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפיה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית".

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה". שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות… בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת. אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ… ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר הייתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעיה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטוח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת הייתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין), ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

ומה הייתה תוצאת המהלך, תוצאת הסכם אוסלו?

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

עד כאן הראיון של ביילין. מה הייתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הוביל את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחויבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, יהיה ישראלי. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה הייתה: "לא נסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו… אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, תכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפרסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופרסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעיה היא שיש לנו נטיה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה — להפריד בין דת למדינה — אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה". כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר הייתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא הייתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון

* הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה".

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם… חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות, קבלת שבת באורטל 29.5.20 

בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

כשדיברנו על כך כאן, נשמעה הערה שכבר אז היו משתמטים, כמו החרדים בימינו. ואכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

ומה עשו בוגרי הסיירת בצאתם לפנסיה מוקדמת בגיל 50? בפרקי אבות נאמר: "בן חמישים לעצה". הם הפכו ליועצים, כרבים מיוצאי היחידות המובחרות.

אנו חוגגים היום את חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה. ואיך מתקשרת פרשת השבוע לחג מתן תורה. פרשת "נשא" היא הפרשה השניה בספר במדבר, וגם התורה נתנה במדבר. ספר במדבר מתאר את הנדודים והמעשים במדבר, בתקופת האינקובציה של עם ישראל בין יציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל, התקופה שבה הפך מאוסף של עבדים לעם. ולא בכדי, התורה ניתנה לעם ישראל במדבר, ולא אחרי הכניסה לארץ ישראל.

חז"ל הסבירו מדוע ניתנה תורה במדבר: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה. לפיכך נתנה תורה במדבר … במקום הפקר", כלומר לא בנחלה של שבט מסוים, אלא באזור שאינו בבעלותו של אף אחד. אחד המאפיינים של המדבר הוא העדר קניין. המדבר שייך לכולם. הסבר אחר של חז"ל הוא: "בשלושה דברים נמשלה תורה: במדבר, באש ובמים. לומר לך, מה אלו חינם, אף דברי תורה חינם לכל באי עולם". המאפיין של המדבר במדרש זה, הוא שהמדבר פתוח לכולם. הוא אינו עולה כסף. כל אחד יכול למצוא בו את מקומו. ולכך נמשלה התורה, שאף היא פתוחה לכולם, וכל אחד מוזמן ללמוד בה, לפרש אותה ולדרוש, כהבנתו, על פי ערכיו ובהתאם לתקופה שבה הוא חי.

בקריאת התורה של שבועות, אנו קוראים את סיפור מעמד הר סיני ומתן תורה, ואת הציווי למסור את הביכורים של כל גידול לבית המקדש. שיאה של הקריאה, היא קריאת עשרת הדברות, ונחזור ונקרא אותם כאן:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִרְצַח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

הזדמנות לגשר

המקור המקראי של המילה משבר, הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. "כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". ומכאן שכל משבר הוא איום, אך לא פחות מכך – הזדמנות. התשובה לשאלה האם משבר יהיה הזדמנות תלויה בבחירה של מי שנקלע למשבר.

משבר הקורונה מעמיד בפנינו לא מעט איומים והזדמנויות, והשאלה לאן ניקח אותו בשש אחרי הקורונה, תלויה בעיקר בבחירתנו.

במאמר זה אתייחס לסוגיה אחת – מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין החרדים.

חווינו בשבועות האחרונים גל מכוער של גילויי שנאה כלפי החרדים. גל שבו הם ממש הוצגו כמפיצי מגפות. גל שלא היה חף משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים. גל של שמחה לאידם של החרדים, שנפגעו יותר מכלל החברה מהנגיף. נתקלתי אפילו באמירות כמו "הם" יתפסו את כל מכונות ההנשמה "שלנו".

התופעה הזאת רווחה ברשתות ובתרבות הטוקבקים. אבל הגל הזה אינו התופעה המשמעותית ביחס החברה הישראלית כלפי החרדים במשבר הזה. התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה, הערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם. והעיקר – פעולת חיילי צה"ל לעזרת בני ברק.

צה"ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה"ל וחייליו. ופתאום דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. ופתאום כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.

ומה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא הם יזקפו ראשם בגאווה כשהם לובשים את מדי צה"ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה"ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים שנרתמו לסייע להם מודל לחיקוי?

גילויי השנאה לחרדים מכוערים ונפסדים. אולם לצד האמפתיה, ההתגייסות והאחווה, יש מקום גם לתוכחה; לא תוכחה מתוך לעומתיות, אלא כחלק מאותה אכפתיות וסולידריות, כחלק מאותה ערבות הדדית, בחינת "הוכח תוכיח את עמיתך".

הרי אין זה מקרה שהמגזר החרדי נפגע מהקורונה יותר מאחרים. יש לכך סיבה. הסיבה היא ההתבדלות. ההתבדלות ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית והיחס העוין למדינת ישראל ולמוסדותיה גרם למגזר החרדי להישמע להנחיות מוסדות המדינה פחות מכל מגזר אחר, ואלו התוצאות. יתר על כן, הרי החרדים אינם מקשה אחת, יש בתוכם פלגים רבים. ניתן לראות בעליל, איך ככל שפלג בתוך המגזר החרדי רחוק יותר מהציונות, כך הוא היה קשוב פחות להנחיות משרד הבריאות. ובקרב הגורמים האנטי ציונים הרדיקלים גם היום נמשך הצפצוף על ההנחיות.

יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית. שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב, ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם, ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם. לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה"ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.

משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.1.20

* הנאשם ממנה את החשוד – מינויו של דוד ביטן, דווקא דוד ביטן, לשר בממשלת ישראל, היא תקיעת אצבע בעין של הציבור. הנאשם בשוחד נתניהו, שמנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין, בוחר להכניס לממשלתו דווקא חשוד בשוחד. כך, עבירה גוררת עבירה ונתניהו הופך את ישראל למדינה מושחתת.

כל התירוצים של נתניהו, נבובים ככל שיהיו, והם נבובים, אינם תקפים במקרה של ביטן. הטענה ששוחד הוא רק כסף מזומן – כאן מדובר בכסף מזומן. הטענה שאין להעניש בהדחה מתפקידו אדם שטרם הוגש נגדו כתב אישום – כאן אין המדובר בהדחה, אלא במינוי. מינוי – דווקא של החשוד בשוחד.

דומה שהסיבה לכך שדווקא ביטן מונה, היא דווקא היותו חשוד בשוחד. זו המהות הדווקאית. הנאשם ממנה דווקא את החשוד. נתניהו מנהל מלחמת חורמה נגד ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק ומשפט, וכבר איבד את כל מחסומי הבושה. הוא משתין מהמקפצה על הראש של כולנו.

הברחן שנמלט במפגן מביש של פחדנות ממשפט, ממנה לממשלה חשוד בשוחד, שמן הסתם גם הוא יברח וינסה להסתתר מאחורי החסינות.

נתניהו הופך את ממשלת ישראל לעיר מקלט למושחתים.

בנימין נתניהו הוא חרפה.

* דווקא – נתניהו כמעט פיטר את ציפי חוטובלי מתפקיד סגנית שר החוץ, כיוון שהשתלחה בגסות ביהדות ארה"ב. עכשיו הוא ממנה אותה, דווקא אותה, דווקא לתפקיד שרת התפוצות.
ציפי חוטובלי היא פוליטיקאית מוכשרת ולא דבק בה רבב, והיא ראויה בהחלט לכהן כשרה בממשלה. אך המינוי שלה, דווקא שלה, דווקא למשרד התפוצות, היא עדות לכך שנתניהו אינו מפעיל כל שיקול דעת ממלכתי.

* סכנה לבריאות הציבור – האם היינו מוכנים לאפשר למורה שנחשד בפדופיליה, אף על פי שטרם הורשע במשפט, להיות מורה של הילדים שלנו? הרי מבחינה משפטית, עומדת לו חזקת החפות. הרי ברור שלא היינו מוכנים לכך, והיינו דורשים את השעייתו עד פסק דין בעניינו. ואם היה מדובר בקבלה לעבודה בהוראה של אדם החשוד בפדופיליה – על אחת כמה וכמה. למרות חזקת החפות.

והנה, סגן השר ליצמן חשוד שבתוקף תפקידו סייע למנהלת בית ספר החשודה בפדופיליה, אך ורק כיוון שהיא שייכת למגזר שלו. חקירת משטרה הסתיימה בהמלצה להעמיד אותו לדין בחשד לשוחד, הפרת אמונים והדחת עדים בפרשה זו. וראש הממשלה, שבעצמו נאשם בשוחד, מינה אותו לשר הבריאות. לא פחות ולא יותר.

* לפתוח את בתי הסוהר – לתעשיית השקרים וההסתה יש תאוריית קונספירציה הזויה גם על "תפירת התיק" לדוד ביטן. הרי ברור שתפרו לו תיק. כי מרגע שחקירת המשטרה העלתה ראיות מפלילות חמורות ביותר נגד נתניהו, ועל סמך אותן ראיות הפרקליטות והיועמ"ש הגישו נגדו כתב אישום – ברור שכל מה שהמשטרה והפרקליטות מחליטים עליו אינו אלא עלילה ותפירת תיקים.

ולכן, אני מציע לפתוח לאלתר את כל בתי הכלא בארץ, ולשחרר לחופשי את כל האסירים, כולל מחבלים, רוצחים ואנסים, הרי הם נשלחו לבתי הסוהר בידי מערכות מושחתות שתופרות תיקים.

* עוד נרדף – גל עכור חדש – הפצת תאוריית קונספירציה חדשה ברשתות, על כך שגם התיקים של האנס הסדרתי משה קצב היו תפורים ומשפטו לא היה משפט צדק. מה עומד מאחורי הזוועה הזאת? זאת השיטה של "אויבו של אויבי הוא ידידי". אם הנאשם הברחן נתניהו הוא "אנחנו", הרי שמשטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט הם האויב שלנו. אם הם שפטו את האנס הסדרתי, הרי שהאנס הסדרתי הוא אויבו של האויב שלנו. אם האנס הסדרתי הוא אויבו של האויב שלנו, הוא "אנחנו". ואם הוא "אנחנו", הרי שכמו את נתניהו, גם אותו המערכת רודפת. וגם לו תפרו תיק. וגם אותו לא שפטו משפט צדק. פראייר האנס הסדרתי הזה. איך הוא לא קימבן לו חסינות?

* מתלבשים על אייל ינון – תעשיית השקרים וההסתה החלה להתלבש על היועץ המשפטי לכנסת אייל ינון, שהוא מופעל בידי "הקרן" והוא ה"דיפ-סטייט" וכו' וכו'. ומיד השקרים מתחילים לזרום בקצף שיא בתעלות הביבים. מדוע? כיוון שחוות דעת מקצועית שלו עלולה לשבש את המנוסה הפחדנית של נתניהו מאימת הדין.

* הכל משועבד – אלה שברור להם שממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת, ושרים שמונו ללא אישור הכנסת, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ולהוביל מהפכות, כי בחוק לא כתוב במפורשת שהדבר אסור, משוכנעים שהכנסת הנבחרת, שתפקידה לפקח על הממשלה, חייבת להיות משותקת, אף שאין שום חוק הקובע זאת. הרי אילו היה רוב לתעלול החסינות הפחדנית, ועדת הכנסת הייתה מוקמת מזמן. אבל הכל משועבד לאינטרס של חסינות לברחן.

* השבתאות החדשה – כאשר התפוצצה בועת משיח השקר שבתי צבי, הרוב המוחלט של חסידיו והנוהים אחריו התפכחו ונטשו אותו. אבל היה קומץ נאמנים שהתאסלמו בעקבותיו.

כאשר אני שומע וקורא דברים של חסידי משיח השקר נתניהו, אני תוהה ביני לביני האם אותו חסיד יהיה מן המתפכחים, או מן הקומץ.

* שליחותה ההיסטורית – הדיכוטומיה בין ימין ושמאל בחברה הישראלית, הגורמת להקצנה בשני המחנות, היא רעה חולה וסכנה לעתיד החברה. השליחות ההיסטורית של כחול לבן היא לשבור את הדיכוטומיה הזאת, לשקם את המיינסטרים הציוני-ממלכתי-דמוקרטי ולהוות חלופה של מרכז חזק הנותן ביטוי לרוב הדומם שמאס בהקצנה.

לפיכך, הצעתו של עמיר פרץ לריצה משותפת של כחול לבן עם מפלגת העבודה ומרצ (!), ולהפוך בכך את כחול לבן לחלק מגוש השמאל – אפילו אם היה לה יתרון אלקטורלי, היא הצעה גרועה ואבן נגף בפני הגשמת שליחותה של כחול לבן.

אולם הרעיון הזה הוא רעיון רע גם מבחינה אלקטורלית. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הוכח שרק המרכז יכול להוות חלופה ריאלית לשלטון נתניהו. לא בכדי, מנסה התעמולה של נתניהו בכל כוחה לצייר את כחול לבן כמפלגת שמאל. בא פרץ ומציע לכחול לבן לוותר על דגלה ולאושש את התעמולה נגדה.

הדרך של כחול לבן להחליף את השלטון מותנית בהצבעה של ליכודניקים שמאסו בשחיתות ובנתניהו ורוצים להחיות את ערכי הממלכתיות ומדינת החוק שהיו לחם חוקו של הליכוד ושל אנשי הציונות הדתית שמאסו בהקצנה הפוליטית והדתית, בחיבוק הדב של נתניהו ובלגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

כל מאמציה של כחול לבן חייבים להתמקד באלקטורט הזה. הוויתור של יאיר לפיד על הרוטציה היה צעד חשוב במהלך הזה. כעת יש להדגיש ולהאיר בזרקור על המצע המדיני של כחול לבן; על המחויבות לשלמותה של ירושלים בריבונות ישראל, המחויבות לבקעת הירדן ותכנית לאומית לפיתוחה, המחויבות לחידוש הבניה בגושי היישובים וגם לקיום היישובים שמחוץ לגושים, הגדרת הגולן כאזור ישראלי לעד שאינו נתון למו"מ, הגדרת ההתנתקות כמשגה וההתחייבות לא לחזור עליו, ההכרה בחשיבותו של חוק הלאום, לצד המחויבות לחקיקה שתעגן בחוק יסוד את השוויון האזרחי לכל אזרחי המדינה ומדיניות הביטחון הניצית בסוגיה האיראנית, הסורית והחמאסית.

בטרם עמיר פרץ ומפלגתו יאמצו את הקו המדיני הזה, אין טעם אפילו לדון ברעיון של שילובם ברשימה של כחול לבן.

* הדרך הנכונה – גלית דיסטל אטבריאן השתלחה בכחול לבן במאמר ב"ישראל היום" שכותרתו "מלכודת הדבש של הימין הרך", וכולו ניסיון דמגוגי לצבוע את כחול לבן בצבעי הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת.

המאמר הזה דווקא שימח אותי, כי הוא מעיד על היסטריה. כנראה שאכן יש גל משמעותי בין מצביעי הימין הממלכתי והשקול, הבוחן ברצינות ובחיוב הצבעה לכחול לבן, והמטרה של המאמר הוא להפחיד אותו. כאשר דיסטל אטבריאן כותבת על גורמים בציונות הדתית שרואים בכחול לבן אופציה שלטונית, היא כנראה יודעת על מה היא מדברת, ומבטאת פאניקה. היא נלחצת מהפתיחות ומהאוזן הקשבת לרעיונות שמבטאים בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, ולכן היא מנסה להציג אותם כ"מסך עשן", שמסתיר את כחול לבן האמתית.

ואכן, מן הראוי שכחול לבן תציב בפרונט את בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, את כל הח"כים של תל"ם ואנשים נוספים שמייצגים גישה לאומית יותר, דוגמת חילי טרופר, אלעזר שטרן ואחרים. המסר של בוגי יעלון שהתחייב בראיון ל-ynet שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם לא פרטנר לקואליציה עם כחול לבן, הוא מסר חשוב מאוד.

יש לקוות שכחול לבן תחזק את הקו הזה. זו הדרך הנכונה.

* אופוזיציה למדינה – גדעון לוי משתלח בבני גנץ, יאיר לפיד ועמיר פרץ על תמיכתם הבלתי מסויגת בחיסול רב המרצחים סולימאני, כפי שתמכו בחיסולו של אבו אל-עטא, ומסקנתו היא שאין בישראל אופוזיציה.

יש בישראל אופוזיציה, אלא שזו אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה. כיוון שלוי הוא באופן עקבי אופוזיציה למדינה, אך טבעי שהוא יהיה נגד כל צעד שהוא טוב לישראל. ולכן, ברור שהוא בעד סולימאני.

כדרכו, הוא כותב בלעג שהמסר היחיד שיש לאופוזיציה הוא "רק לא ביבי". בדיוק כמו הביביסטים, הוא לועג למי שנאבקים נגד השחיתות ובעד אופיה המוסרי של המדינה ומציג זאת כהתנגדות אישית ללא תוכן. הרי מה אכפת לו, באמת, צביונה המוסרי של מדינה שהוא שולל את עצם קיומה ותומך בכל אויביה ושונאיה?

* איינשטיין צדק – אלברט איינשטיין צדק. אכן, אין גבול לטמטום האנושי. ואם יש למישהו ספק בכך, אפנה אותו לגיליון "הארץ" שלשום, למאמרו ההזוי של איל מגד "שלום עם סוריה עכשיו". הטמבל הציע למסור לסוריה את הגולן במסגרת הסכם שלום בתמורה לכך שהאיראנים יעזבו את סוריה. נו, גאון.

* אילו הייתה מנהיגות רוחנית ראויה לשמה – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי עריץ, אנטישמי, שהפעיל את כל עוצמתו המעצמתית כדי למחוק את היהדות, כאומרים: "לכו ונכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל עוד". אבל נצח ישראל לא שיקר, עם ישראל חי, ויהדות חבר העמים עלתה בהמוניה לארץ ישראל, למדינת ישראל. מדינת ישראל זכתה למתנה הציונית הגדולה ביותר בדורות האחרונים – עירוי דם דמוגרפי, שהבטיח את הרוב היהודי בישראל ותרומתו למדינה בכל תחומי החיים – במדע, ברפואה, בחינוך, בכלכלה, בספורט ובאמנות לא תסולא בפז. ונכון, רבים מהם אינם מוגדרים יהודים על פי דקדוקי ההלכה. אבל הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל, השתלבו בחברה היהודית, בתרבות היהודית, ובניהם משרתים בהמוניהם כלוחמים וקצינים בצה"ל, ולדאבון הלב לא מעטים מהם גם מסרו את נפשם על קיום המדינה ושלום אזרחיה.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית דתית ראויה לשמה, שראויה לגודל השעה, היא הייתה מוצאת כבר לפני 30 את הדרך להגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים לכל דבר ועניין. אבל במקום הנהגה רוחנית, הרבנות מורכבת מחבר עסקנים חרדים, אנטי ציונים, ראשים קטנים, פחדנים שאינם מעזים ללכת צעד בלי לפזול אל הקיצונים מהם, שפוזלים אל הקיצונים עוד יותר, ולא זו בלבד שאינם עושים את המעשה הלאומי הגדול המתבקש – הם גם עושים הכל כדי למנוע גיור, להקשות על הגיור, להתיישר אחרי המחמירים שבמחמירים, בניגוד לכל אינטרס יהודי לאומי.

בכך, חבורת העסקנים המאוסה הזאת, ממאיסה לא רק את עצמה, אלא את היהדות על הישראלים.

ועכשיו, עומד לו הגבאי הראשי, ראש חבורת העסקנים החרדים, ובעזות מצח וחוצפה הוא מטיח דברי נאצה ובוּרוּת ומסית נגד בני עמו.

הרבנות החרדית היא חבר עסקנים-אפסים, חסרי תועלת. חבורת אנשים קטנים.

* שלא יתנצל – איני שותף לדורשים מ"הזכרון יעקב" להתנצל על דברי הבלע, השקר והבורות כלפי העולים מחבר העמים, כי אין שום צורך בהתנצלות צבועה של האיש הקטן הזה. הוא לא צריך להתנצל אלא להתפטר.

* בנות בצריח – "השמש יידום בין עזה ורפיח / ירח ילבין על פסגת החרמון / פרחים בקנה ובנות בצריח / ישובו לעיר חיילים בהמון". כך כתב דודו ברק.

חלפו חמישים שנה. השמש לא נדם בין עזה ורפיח; גם לא כאשר נסוגונו ממנה. להיפך. ועוד אי אפשר להניח פרחים בקנה. והחיילים עוד אינם שבים בהמונם לעיר.

אז לפחות נבואה אחת עומדת להתגשם – בנות בצריח.

וכמובן שהירח תמיד מלבין על פסגת החרמון.

* ביד הלשון

מכללה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" הופיע מאמר של שמואל אבנרי המספר על מעורבותו של ביאליק בפולמוס סביב קנצלר האוניברסיטה העברית ד"ר י"ל מאגנס והאוניברסיטה עצמה. הוא מצטט ברשימתו מתוך מאמר של ז'בוטינסקי ב"דואר היום" ב-1929, שנקרא "מכללתנו".

מכללה? מה קשורה כאן מכללה? כבר הוקמו כאן מכללות?

בעברית העכשווית, מכללה היא מוסד ללימודי המשך שאינו אוניברסיטה. יש מכללות אזוריות, מכללות טכנולוגיות ומכללות אקדמיות, יש הבדלים גדולים בין המכללות, אך המשותף לכולן הוא שאינן אוניברסיטאות. אי היותה אוניברסיטה הוא מאפיין כמעט מובנה בהגדרת המכללות.

אז למה התכוון ז'בוטינסקי? לאוניברסיטה כמובן.

איך אומרים אוניברסיטה בעברית? נפתח את מילון אבן שושן בערך אוניברסיטה: "מכללה, מוסד להשכלה גבוהה". המילה הראשונה בערך אוניברסיטה הוא מכללה. ועתה, נפתח את הערך מכללה: "אוניברסיטה, בית ספר גבוה…". ובכן, המילה העברית לאוניברסיטה היא מכללה. אוניברסלי הוא כללי, ואוניברסיטה, שבה לומדים את כלל המדעים תורגמה למכללה. וכשז'בוטינסקי כתב על האוניברסיטה הוא כינה אותה מכללה.

אולם המילה מכללה, כצורה העברית של אוניברסיטה, לא נטמעה בשפה העברית. אך היא לא הלכה לאיבוד, והיא הייתה לשם העברי למוסד על תיכוני, כולל אקדמי, שאינו אוניברסיטה. כעת המילה מכללה היא הצורה העברית לקולג'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.1.20

* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום בריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.

וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראיה. וכיוון שאין לו שמץ של ראיה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.

פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.

הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.

ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?

יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.

הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.

בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק… לא מבין מימינו ומשמאלו… שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר… שקרן. זה לא צריך להפתיע.

תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר זר יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.

בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכל כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.

העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.

בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, העדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.

הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?

במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.

מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו… אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.

ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.

ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט.

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות. אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?

מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל… אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.

יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.

למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.

אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצדו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.

אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עליה בסבירות לעימות בזירה הצפונית.

המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני".

כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות.

נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגע קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האויב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית. "במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב–48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ–70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית". ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל. אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'", כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.

כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפניה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האויב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו. והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה. ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף ארגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.

ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אמא יהודיה". בשיר היא מטיפה לאם היהודיה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו הייתה אמא יהודיה היא הייתה נלחמת, היא הייתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא הייתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא הייתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.

היא לא כתבה שאילו הייתה אם פלשתינאית היא הייתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא הייתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.

חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום. בתחילת האינתיפאדה השניה, התפרסם ראיון עם אמא של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השניה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.

נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח אתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אמא יהודיה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון

נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.

מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.

מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.

מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית שלblowingk , מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.1.20

* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם".

מכירים את הלהג הזה?

המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו.

התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעיה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו.

עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?"

יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמי ובעל כוח שלעתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.

* כמו עבריין נמלט – "מה? מה פתאום?!" שיקר נתניהו במצח נחושה לעם ישראל, כאשר נשאל על החסינות. שיקר כדרכו.

מן הרגע הראשון הוא ידע שיעשה הכל כדי למלט את עצמו מאימת הדין. ניסה את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (רק בלי הגבלת שתי קדנציות כנהוג בצרפת) ושינוי חוק החסינות כדי לקמבן לו מהלך קל יותר, אך כחלון סיכל את שני הפיגועים האלה. את ההודעה שיבקש חסינות הוא דחה עד הדקה ה-90, רגע לפני ששערי החסינות עמדו להינעל בפניו. עד אז הוא משך את ההונאה.

הוא שיקר כאשר אמר ש"לא היה כלום" והוא שיקר כאשר אמר ש"אין כלום" וכשהוא אמר ש"לא יהיה כלום", הוא התכוון שיעשה הכל כדי להימלט מאימת הדין.

אם הכנסת תעניק לנתניהו חסינות, יהיה זה רגע השפל החמור ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תחליט שישראל ביטלה את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון בפני החוק ותעמיד את נתניהו מעל החוק. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תכריז על עצמה עיר מקלט לעבריינים ומושחתים. יהיה זה הרגע שבו תכריז הכנסת על השחיתות השלטונית כנורמה ועל מדינת ישראל כמדינה מושחתת. אם הכנסת תאפשר לנתניהו להיות, למעשה, עבריין נמלט ברישיון, היא תטיל קלון על מדינת ישראל ועל עם ישראל.

על כך, למעשה, הבחירות. האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, או מדינה מושחתת שמעמידה את המנהיג מעל החוק.

* אין כלום? – מבחינה משפטית – אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית – ראש ממשלה שנאשם בשוחד ומתחבא מאחורי החסינות, הוא בחזקת מודה באשמה.

* מוג לב – ההסתתרות אחרי החסינות היא פחדנות. מנהיג שנאשם בשוחד ואינו מבין שהציבור צריך לדעת את האמת, אינו מנסה להוכיח את חפותו, אלא נמלט לחיקה של החסינות הוא מוג לב. זו אינה מנהיגות. נתניהו הוא מוג לב.

* שפניהו.

* כמו ארגון פשע – דוד ביטן: "מי שלא יתמוך בחסינות – יהיה מחוק". זה לא דיבור של פוליטיקאי במפלגה דמוקרטית, במדינה דמוקרטית. זהו דיבור של ארגון פשע. וכאשר ביטן מדבר על החסינות, הוא אינו מתכוון רק לבוס, אלא גם לעצמו.

* מבחן אומץ – גדעון סער גילה אומץ לב פוליטי בלתי רגיל כשקרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו והתמודד נגדו. אולם מבחן האומץ האמתי שלו יהיה ביום ההצבעה על החסינות.

* כשנחזור לשפיות – כשנחזור לשפיות, בתהליך הדה-ביביזציה של מדינת ישראל, יהיה צורך ברפורמות חקיקה רבות. למשל, שעל פשעים כמו רצח, אונס, שוחד, גניבה, שוד ופדופיליה אי אפשר לבקש חסינות. באופן מוחלט.

* רק הכנסת תחליט – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס. אמנם הוא ארגון טרור רצחני, אך הוא הריבון למעשה ברצועת עזה, הוא הנושא באחריות ולכן הוא היעד למלחמה או להסדרה. אין זה אומר שאני תומך בהסדרה עליה מדובר בימים אלה בקבינט. את עמדתי על הסדרה כזאת אוכל לגבש רק כשאכיר את פרטיה.

הסכם עם חמאס חייב להגיע לאישור הכנסת. החלטה כה דרמטית אינה יכולה להתקבל בקבינט של ממשלת מעבר שנגררת כבר שלוש כנסות, לא נבחרה, לא קיבלה את אמון הכנסת ורבים משריה, ובהם שרי הביטחון והחוץ, מונו ללא אישור הכנסת על ידי ראש ממשלה שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום על פשעים חמורים ובהם עבירת שוחד. רק לכנסת סמכות מוסרית לקבל החלטה כזו.

* הכוהן הגדול של הקרע – במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" תוקף אורי יזהר את תנועת "דרור ישראל" ואת תנועות הנוער על כך שהם מקיימים שיח עם הציונות הדתית והמתנחלים. שיח, לדידו, יש לנהל רק עם אש"ף. אבל עם הציונות הדתית, רחמנא לצלן? כך הוא כותב: "כל עוד אין המתנחלים בגדה המערבית מוכנים להסדר שלום שיחייב פינוי התנחלויות, כולן או חלקן, אין על מה לדבר עמם". זה בערך כמו אמירה בקרב הציונות הדתית, שכל עוד הקיבוצים אינם מוכנים להתחסל, אין על מה לדבר אתם.

עיקר המאמר כוון נגד "כחול לבן" ונגד הצבעת חברי הקיבוצים בהמוניהם ל"כחול לבן". לשיטתו – הוא צודק. הוא מיטיב לזהות את "כחול לבן" כמפלגה הנושאת את דגל האחדות הלאומית, והדגל הזה מעורר בו סלידה. הוא אינו רוצה באחדות לאומית אלא בקרע לאומי, בפילוג לאומי. כותרת מאמרו היא "להפסיק את פולחן האחדות המזויפת שכחול-לבן היא הכוהנת הגדולה שלו". אכן, מי שחפץ בהעמקת השנאה, השסע והקרע בעם, בצדק יתנגד לכחול לבן, שכפי שהיטיב יזהר לתאר אותה, היא המפלגה המנסה לייצר מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, מול המחנאות וההקצנה לימין ולשמאל. הוא מגדיר את כחול לבן כ"סייענים של הימין – מנתניהו ועד סמוטריץ'". זאת כמובן בדיחה (תמונת ראי של טענת נתניהו שכחול לבן היא סייענית של אחמד טיבי ואיימן עודה), אך זו דרכו לבטא את מיאוסו מהדרך שכחול לבן מובילה – דרך של אחדות לאומית, של גשר בין המחנות, של ממלכתיות.

* צביעות כמהות וכתרבות – תחקיר "7 ימים" חושף את פרצופה האמתי של פאטו בנסודה, התובעת הראשית בבית הדין בהאג, שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה. בנסודה הייתה התובעת הראשית ושרת המשפטים במשטרו הרצחני של יחיא ג'אמה, רודן גמביה לשעבר, שרצח, אנס (גם באופן אישי), עינה, כלא וחטף המוני אזרחים בארצו; שביצע פשעים נגד האנושות. טענתה כאילו "לא ידעה" מגוחכת. מה היא חשבה? שהיא תובעת ראשית במדינת חוק דמוקרטית ליברלית? בשש השנים שבהן כיהנה בתפקידים אלה, היא לא ידעה מה קורה סביבה? נו, באמת… מה גם, שהעדויות מוכיחות על מקרים שבהם היא אישית הייתה מעורבת בפשעים.

חשיבות התחקיר אינה רק בחשיפת הצביעות של בנסודה כמקרה פרטי, אלא זו חשיפת הצביעות שהיא מהותו ותרבותו של בית הדין בהאג, כמו גם של המועצה לזכויות האדם וארגונים דומים. אלה ארגונים שנשלטים בידי עריצויות רצחניות וצמאות דם, שבוחרים לפעול דווקא נגד דמוקרטיה ליברלית, מדינת חוק, השופטת חיילים שסרחו ועברו על החוק, לא כל שכן – חיילים שביצעו פשעי מלחמה, ושצבאה הוא המוסרי ביותר בעולם. היותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית אינה מליצה אלא עובדה אמפירית, המוכחת בכל השוואה בין מספר הבלתי מעורבים שנפגעים בשוגג בפעילות צה"ל למספרם בכל פעולה של כל צבא של מדינה דמוקרטית אחרת בעולם (כי איננו משווים את עצמנו למדינות מן הסוג הרצחני שבנסודה הייתה מראשיהן, או של שכנותינו, חלילה). לא בכדי, ראשי צבאות המערב מנסים ללמוד מישראל את השיטות שבהן היא מצליחה למזער את מספר הנפגעים הנ"ל.

אין לשכוח את הסיטואציה שבה ישראל פועלת. האויב מבצע פשע שיטתי ממושך נגד האנושות – ירי רקטות מאסיבי לאורך שנים רבות אל עבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית. במקביל, האויב הופך את אזרחי ארצו מגן אנושי, שמתוכו פועל הטרור, וזה כשלעצמו פשע מלחמה חמור. ובתוך הסיטואציה הקשה הזו, צה"ל פועל באופן המוסרי ביותר בתולדות המלחמות בעולם. יש גם לציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהלת מלחמה נגד עצם קיומה.

הטענה שהמתיישבים מעבר לקו הירוק הם פושעי מלחמה, היא תוצאת סעיף מופרך שמדינות ערב החדירו לאמנת האג בדיוק כדי להפוך אותו לטריבונל אנטי ישראלי. זאת הסיבה שבעטיה ישראל לא חתמה על האמנה ואינה חברה בטריבונל, למרות שהיא הייתה בין היוזמות של הקמתו.

על ישראל לפעול בקרב מדינות המערב לביטול בית הדין בהאג במתכונתו הנוכחית, והקמת בית דין אחר תחתיו, שיפעל באמת נגד פושעי מלחמה ולא יוכל לפעול בעיוות הדין והצדק כמו הטריבונל הנוכחי.

* זכות השיבה לבבל – באש"ף פועלת בשנים האחרונות "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית". לכאורה, בשורה של שלום, של נורמליזציה, הראויה לברכה.

במסגרת זו, מזמין אבו מאזן ללשכתו ברמאללה קבוצות ישראליות. בולטות ביניהן קבוצות מיוצאי ארצות ערב בכלל ועיראק בפרט.

ציונית פתאל קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלשתיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פרסמה מאמר ב"ישראל היום" שבו הסבירה את מהות הקשר הזה עם יהודי ערב. היא ציטטה ממאמרים וספרים של אבו מאזן ואחרים שמתייחסים לסוגיה. המסר שלהם, הוא שהתנועה הציונית שאפה לבנות מדינה יהודית אשכנזית, אך אחרי ה"נכבה" ייבאה את ה"יהודים הערבים" כחוטבי עצים ושואבי מים שיבצעו את העבודות הנחותות שאינן יאות לאשכנזים. כיוון שליהודי ערב היה טוב בארצותיהם ולכן לא רצו "להגר" לישראל, התנועה הציונית פעלה בדרכים אלימות להפחיד אותם ובשיתוף פעולה עם משטרים ערבים ריאקציונריים העבירה אותם לישראל. היא יישבה אותם בספר כדי שיהיו בשר תותחים והפכה את חייהם לגיהינום. "היהודים הערבים" הם הקורבן של הציונות. ולכן, יש לעודד אותם לממש את זכותם לחזור "למולדתם", כלומר לארצות ערב.

למה בכלל אני מקדיש זמן לקשקוש הזה? הרי איני חושש שהיהודים יוצאי ארצות ערב יתפתו וירדו בהמוניהם לארצות ערב. גם לא אחוז מהם. גם לא פרומיל מהם. גם לא מאית הפרומיל. המחשבה הזאת אפילו לא תעלה לראשם כהרהור חולף.

אני מקדיש לכך זמן, כי הפנטזיה הזאת מעידה על כוונותיהם של אויבינו. אין הם נאבקים על שטח מסוים ושום גבול בתוך א"י לא ירצה אותם. המלחמה שלהם היא נגד עצם הקיום היהודי בארץ ישראל ובוודאי נגד קיומה של מדינת ישראל. מלחמתם היא נגד הציונות, נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חשוב שנדע זאת, כדי לא להקהות את מוחותינו באשליות מרדימות.

* טקס קולוניאליסטי ציוני – ב-28.12.19 פרסם מזכ"ל הוועדה המלכותית הירדנית לענייני ירושלים, עבדאללה כנעאן, מאמר ביומון הירדני אל-ר'ד תחת הכותרת: "חג האורים (חנוכה) – טקס קולוניאליסטי ציוני ולא חגיגה דתית יהודית", ובו טען כי חג החנוכה – בהיותו מבוסס על מסורות אודות "בית המקדש השקרי" – הוא המסוכן ביותר למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. לדבריו, ישראל וארגוני הימין שלה, מנצלים את חג החנוכה לביצוע תכניות לייהוד ירושלים ופולשים למסגד אל-אקצא "באמתלה של עריכת טקסי פולחן על פי התלמוד".

מכון ממר"י פרסם קטעים נרחבים מן המאמר המסית הזה, רצוף השקרים והשנאה.

מה אכפת לי שאיזה ירדני כותב שטויות. אכפת לי, כי מדובר בהסתה ושנאה שבה שוטפים את מוחותיהם של מיליארד וחצי מוסלמים. אכפת לי כי מדובר בבעל תפקיד בכיר מאוד בממלכה ההאשמית. אכפת לי כי זו מדינה שחתומה עמנו על חוזה שלום. אכפת לי, כי זו עדות למגמה שלהם בכל פעולה שלהם – במלחמה ובשלום: סילוק המטרד הקולוניאליסטי האימפריאליסטי שקרוי ישראל, מאדמת הוואקפ, כלומר מפלשתין כולה.

* ייהרג – בכניסה לצפת עמדה קבוצת צעירים חרדים מאחורי שלט גדול: "גיוס בנים ובנות – ייהרג ובל יעבור".

אילו עצרתי לידם, הייתי שואל אותם – כאשר אתם מדברים על "ייהרג", למי בדיוק אתם מתכוונים?

* תלמוד לבטלה – "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב).

אם כן – תלמוד גדול. ובכן, לא. העיקר הוא המעשה. גדולתו של תלמוד היא שהוא מביא לידי מעשה.

ולפיכך, נבחן התלמוד במעשה שהוא מחולל. תלמוד שמביא לידי השתמטות ובטלה, הוא תלמוד לבטלה (תרתי משמע), שערכו כערכתה של ברכה לבטלה.

* אֵפֵמֵרָה – המושג היווני אפמרהephemera) ) פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

בימים אלה, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה בקצרין: "קצרין – עיר חדשה בגולן".

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכל מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

אני ממליץ בחום לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* החשבון השתבש – לוח השנה העברי מבוסס על לוח השנה הירחי, אך כדי להבטיח שהחגים יהיו בעונות השנה שאליהם הם מיועדים (ובראש ובראשונה פסח באביב), נהוגות השנים המעוברות. במחזור של 19 שנים – מחזור העיבור, יש 7 שנים מעוברות (גו"ח אדז"ט, כלומר בשנה השלישית, השישית, השמינית, ה-11, ה-14, ה-17 וה-19), שמשוות בין לוח השנה העברי ללועזי (שהוא לוח שנה שמשי). וכך, אחת ל-19 שנים מתאחדים התאריך העברי והלועזי.

אני נולדתי ב-1.1.63. התאריך העברי שלי הוא ו' בטבת. נולדתי בשעות הערב, אחרי השקיעה, כלומר התאריך המקביל ל-1.1 היה ה' בטבת. ביום הולדתי ה-19 – אכן נפגשו התאריך העברי והלועזי. כנ"ל – ביום הולדתי ה-38. חלפו עוד 19 שנה, ואילו השנה, ביום הולדתי ה-57, יש פער של יום אחד. ה-1.1 הוא ד' בטבת. איך זה קורה?

בדקתי את הדבר, ומסתבר שפשוט הטענה שבכל 19 שנה הלוחות מתאחדים כמו שעון, אינה מדויקת. נכון, שבכל מחזור עיבור התאריכים מתחברים, אך לא במדויק אלא בערך. כלומר לעתים החיבור הוא באותו יום במדויק (כפי שהיה בשני המחזורים הקודמים שלי), אך לרוב יש הבדל של יום ולפעמים אף יומיים לכאן או לכאן.

* זיכרון יום הולדת – 31 בדצמבר 1983. אני עולה בשעת לילה לשמירה במוצב, בין העיירות יוחמור וסוחמור בלבנון, לא רחוק מאגם קרעון. בדיוק בחצות – פנטזיה מטורפת של נותבים באוויר מכל עבר. בכל הכפרים הנוצריים מציינים כך את תחילתה של השנה החדשה. ואז מגיעים אליי לעמדה חבריי הטובים, לחגוג עמי את יום הולדתי ה-21. הרי שעת חצות חלפה ונכנסנו ל-1 בינואר, יום הולדתי. דרך קצת הזויה לחגוג יום הולדת. אבל עובדה היא, שגם היום, בחלוף 36 שנים, אני זוכר דווקא את יום ההולדת הזה. מן הסתם, רוב ימי ההולדת שקדמו לו ואלה שאחריו, לא השאירו כל שריטה בזיכרוני.

* שאלה הלכתית – אם גזרתי על עצמי לאכול בכל חג החנוכה הזה רק סופגניה אחת ועמדתי בגזירה – לא מגיע לי פרס… סופגניה?

* ביד הלשון

לשרוף ת'מועדון – בהתייחסות למלחמת המאסף של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, נשמע לעתים קרובות הביטוי "לשרוף ת'מועדון", כתיאור התנהגותו.

הביטוי שאוב מהגששית, שפת המערכונים של שלישיית "הגשש החיוור". הוא מופיע במערכון "שירים ושערים וטכנאים". במערכון מאיימים אוהדי בית"ר שאם תביעותיהם לא ייענו; "אם זה לא יעזור אז אנחנו נשרוף את המועדון". "פה כל רגע שורפים מועדון" אומר הכתב יוסף קטמון מימק"א למגיש התכנית עמי פז גול. וכשהוא מראיין את נציג האוהדים, המציג את דרישותיהם, הוא מציב בין הדרישות בקשה למועדון חדש. – בשביל מה לכם מועדון חדש? – כל המועדונים ההם נשרפו, אנחנו דורשים מועדון חדש שיהיה לנו מה לשרוף.

* "חדשות בן עזר"