הזדמנות לגשר

המקור המקראי של המילה משבר, הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. "כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". ומכאן שכל משבר הוא איום, אך לא פחות מכך – הזדמנות. התשובה לשאלה האם משבר יהיה הזדמנות תלויה בבחירה של מי שנקלע למשבר.

משבר הקורונה מעמיד בפנינו לא מעט איומים והזדמנויות, והשאלה לאן ניקח אותו בשש אחרי הקורונה, תלויה בעיקר בבחירתנו.

במאמר זה אתייחס לסוגיה אחת – מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין החרדים.

חווינו בשבועות האחרונים גל מכוער של גילויי שנאה כלפי החרדים. גל שבו הם ממש הוצגו כמפיצי מגפות. גל שלא היה חף משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים. גל של שמחה לאידם של החרדים, שנפגעו יותר מכלל החברה מהנגיף. נתקלתי אפילו באמירות כמו "הם" יתפסו את כל מכונות ההנשמה "שלנו".

התופעה הזאת רווחה ברשתות ובתרבות הטוקבקים. אבל הגל הזה אינו התופעה המשמעותית ביחס החברה הישראלית כלפי החרדים במשבר הזה. התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה, הערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם. והעיקר – פעולת חיילי צה"ל לעזרת בני ברק.

צה"ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה"ל וחייליו. ופתאום דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. ופתאום כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.

ומה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא הם יזקפו ראשם בגאווה כשהם לובשים את מדי צה"ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה"ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים שנרתמו לסייע להם מודל לחיקוי?

גילויי השנאה לחרדים מכוערים ונפסדים. אולם לצד האמפתיה, ההתגייסות והאחווה, יש מקום גם לתוכחה; לא תוכחה מתוך לעומתיות, אלא כחלק מאותה אכפתיות וסולידריות, כחלק מאותה ערבות הדדית, בחינת "הוכח תוכיח את עמיתך".

הרי אין זה מקרה שהמגזר החרדי נפגע מהקורונה יותר מאחרים. יש לכך סיבה. הסיבה היא ההתבדלות. ההתבדלות ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית והיחס העוין למדינת ישראל ולמוסדותיה גרם למגזר החרדי להישמע להנחיות מוסדות המדינה פחות מכל מגזר אחר, ואלו התוצאות. יתר על כן, הרי החרדים אינם מקשה אחת, יש בתוכם פלגים רבים. ניתן לראות בעליל, איך ככל שפלג בתוך המגזר החרדי רחוק יותר מהציונות, כך הוא היה קשוב פחות להנחיות משרד הבריאות. ובקרב הגורמים האנטי ציונים הרדיקלים גם היום נמשך הצפצוף על ההנחיות.

יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית. שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב, ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם, ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם. לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה"ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.

משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.1.20

* הנאשם ממנה את החשוד – מינויו של דוד ביטן, דווקא דוד ביטן, לשר בממשלת ישראל, היא תקיעת אצבע בעין של הציבור. הנאשם בשוחד נתניהו, שמנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין, בוחר להכניס לממשלתו דווקא חשוד בשוחד. כך, עבירה גוררת עבירה ונתניהו הופך את ישראל למדינה מושחתת.

כל התירוצים של נתניהו, נבובים ככל שיהיו, והם נבובים, אינם תקפים במקרה של ביטן. הטענה ששוחד הוא רק כסף מזומן – כאן מדובר בכסף מזומן. הטענה שאין להעניש בהדחה מתפקידו אדם שטרם הוגש נגדו כתב אישום – כאן אין המדובר בהדחה, אלא במינוי. מינוי – דווקא של החשוד בשוחד.

דומה שהסיבה לכך שדווקא ביטן מונה, היא דווקא היותו חשוד בשוחד. זו המהות הדווקאית. הנאשם ממנה דווקא את החשוד. נתניהו מנהל מלחמת חורמה נגד ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק ומשפט, וכבר איבד את כל מחסומי הבושה. הוא משתין מהמקפצה על הראש של כולנו.

הברחן שנמלט במפגן מביש של פחדנות ממשפט, ממנה לממשלה חשוד בשוחד, שמן הסתם גם הוא יברח וינסה להסתתר מאחורי החסינות.

נתניהו הופך את ממשלת ישראל לעיר מקלט למושחתים.

בנימין נתניהו הוא חרפה.

* דווקא – נתניהו כמעט פיטר את ציפי חוטובלי מתפקיד סגנית שר החוץ, כיוון שהשתלחה בגסות ביהדות ארה"ב. עכשיו הוא ממנה אותה, דווקא אותה, דווקא לתפקיד שרת התפוצות.
ציפי חוטובלי היא פוליטיקאית מוכשרת ולא דבק בה רבב, והיא ראויה בהחלט לכהן כשרה בממשלה. אך המינוי שלה, דווקא שלה, דווקא למשרד התפוצות, היא עדות לכך שנתניהו אינו מפעיל כל שיקול דעת ממלכתי.

* סכנה לבריאות הציבור – האם היינו מוכנים לאפשר למורה שנחשד בפדופיליה, אף על פי שטרם הורשע במשפט, להיות מורה של הילדים שלנו? הרי מבחינה משפטית, עומדת לו חזקת החפות. הרי ברור שלא היינו מוכנים לכך, והיינו דורשים את השעייתו עד פסק דין בעניינו. ואם היה מדובר בקבלה לעבודה בהוראה של אדם החשוד בפדופיליה – על אחת כמה וכמה. למרות חזקת החפות.

והנה, סגן השר ליצמן חשוד שבתוקף תפקידו סייע למנהלת בית ספר החשודה בפדופיליה, אך ורק כיוון שהיא שייכת למגזר שלו. חקירת משטרה הסתיימה בהמלצה להעמיד אותו לדין בחשד לשוחד, הפרת אמונים והדחת עדים בפרשה זו. וראש הממשלה, שבעצמו נאשם בשוחד, מינה אותו לשר הבריאות. לא פחות ולא יותר.

* לפתוח את בתי הסוהר – לתעשיית השקרים וההסתה יש תאוריית קונספירציה הזויה גם על "תפירת התיק" לדוד ביטן. הרי ברור שתפרו לו תיק. כי מרגע שחקירת המשטרה העלתה ראיות מפלילות חמורות ביותר נגד נתניהו, ועל סמך אותן ראיות הפרקליטות והיועמ"ש הגישו נגדו כתב אישום – ברור שכל מה שהמשטרה והפרקליטות מחליטים עליו אינו אלא עלילה ותפירת תיקים.

ולכן, אני מציע לפתוח לאלתר את כל בתי הכלא בארץ, ולשחרר לחופשי את כל האסירים, כולל מחבלים, רוצחים ואנסים, הרי הם נשלחו לבתי הסוהר בידי מערכות מושחתות שתופרות תיקים.

* עוד נרדף – גל עכור חדש – הפצת תאוריית קונספירציה חדשה ברשתות, על כך שגם התיקים של האנס הסדרתי משה קצב היו תפורים ומשפטו לא היה משפט צדק. מה עומד מאחורי הזוועה הזאת? זאת השיטה של "אויבו של אויבי הוא ידידי". אם הנאשם הברחן נתניהו הוא "אנחנו", הרי שמשטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט הם האויב שלנו. אם הם שפטו את האנס הסדרתי, הרי שהאנס הסדרתי הוא אויבו של האויב שלנו. אם האנס הסדרתי הוא אויבו של האויב שלנו, הוא "אנחנו". ואם הוא "אנחנו", הרי שכמו את נתניהו, גם אותו המערכת רודפת. וגם לו תפרו תיק. וגם אותו לא שפטו משפט צדק. פראייר האנס הסדרתי הזה. איך הוא לא קימבן לו חסינות?

* מתלבשים על אייל ינון – תעשיית השקרים וההסתה החלה להתלבש על היועץ המשפטי לכנסת אייל ינון, שהוא מופעל בידי "הקרן" והוא ה"דיפ-סטייט" וכו' וכו'. ומיד השקרים מתחילים לזרום בקצף שיא בתעלות הביבים. מדוע? כיוון שחוות דעת מקצועית שלו עלולה לשבש את המנוסה הפחדנית של נתניהו מאימת הדין.

* הכל משועבד – אלה שברור להם שממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת, ושרים שמונו ללא אישור הכנסת, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ולהוביל מהפכות, כי בחוק לא כתוב במפורשת שהדבר אסור, משוכנעים שהכנסת הנבחרת, שתפקידה לפקח על הממשלה, חייבת להיות משותקת, אף שאין שום חוק הקובע זאת. הרי אילו היה רוב לתעלול החסינות הפחדנית, ועדת הכנסת הייתה מוקמת מזמן. אבל הכל משועבד לאינטרס של חסינות לברחן.

* השבתאות החדשה – כאשר התפוצצה בועת משיח השקר שבתי צבי, הרוב המוחלט של חסידיו והנוהים אחריו התפכחו ונטשו אותו. אבל היה קומץ נאמנים שהתאסלמו בעקבותיו.

כאשר אני שומע וקורא דברים של חסידי משיח השקר נתניהו, אני תוהה ביני לביני האם אותו חסיד יהיה מן המתפכחים, או מן הקומץ.

* שליחותה ההיסטורית – הדיכוטומיה בין ימין ושמאל בחברה הישראלית, הגורמת להקצנה בשני המחנות, היא רעה חולה וסכנה לעתיד החברה. השליחות ההיסטורית של כחול לבן היא לשבור את הדיכוטומיה הזאת, לשקם את המיינסטרים הציוני-ממלכתי-דמוקרטי ולהוות חלופה של מרכז חזק הנותן ביטוי לרוב הדומם שמאס בהקצנה.

לפיכך, הצעתו של עמיר פרץ לריצה משותפת של כחול לבן עם מפלגת העבודה ומרצ (!), ולהפוך בכך את כחול לבן לחלק מגוש השמאל – אפילו אם היה לה יתרון אלקטורלי, היא הצעה גרועה ואבן נגף בפני הגשמת שליחותה של כחול לבן.

אולם הרעיון הזה הוא רעיון רע גם מבחינה אלקטורלית. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הוכח שרק המרכז יכול להוות חלופה ריאלית לשלטון נתניהו. לא בכדי, מנסה התעמולה של נתניהו בכל כוחה לצייר את כחול לבן כמפלגת שמאל. בא פרץ ומציע לכחול לבן לוותר על דגלה ולאושש את התעמולה נגדה.

הדרך של כחול לבן להחליף את השלטון מותנית בהצבעה של ליכודניקים שמאסו בשחיתות ובנתניהו ורוצים להחיות את ערכי הממלכתיות ומדינת החוק שהיו לחם חוקו של הליכוד ושל אנשי הציונות הדתית שמאסו בהקצנה הפוליטית והדתית, בחיבוק הדב של נתניהו ובלגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

כל מאמציה של כחול לבן חייבים להתמקד באלקטורט הזה. הוויתור של יאיר לפיד על הרוטציה היה צעד חשוב במהלך הזה. כעת יש להדגיש ולהאיר בזרקור על המצע המדיני של כחול לבן; על המחויבות לשלמותה של ירושלים בריבונות ישראל, המחויבות לבקעת הירדן ותכנית לאומית לפיתוחה, המחויבות לחידוש הבניה בגושי היישובים וגם לקיום היישובים שמחוץ לגושים, הגדרת הגולן כאזור ישראלי לעד שאינו נתון למו"מ, הגדרת ההתנתקות כמשגה וההתחייבות לא לחזור עליו, ההכרה בחשיבותו של חוק הלאום, לצד המחויבות לחקיקה שתעגן בחוק יסוד את השוויון האזרחי לכל אזרחי המדינה ומדיניות הביטחון הניצית בסוגיה האיראנית, הסורית והחמאסית.

בטרם עמיר פרץ ומפלגתו יאמצו את הקו המדיני הזה, אין טעם אפילו לדון ברעיון של שילובם ברשימה של כחול לבן.

* הדרך הנכונה – גלית דיסטל אטבריאן השתלחה בכחול לבן במאמר ב"ישראל היום" שכותרתו "מלכודת הדבש של הימין הרך", וכולו ניסיון דמגוגי לצבוע את כחול לבן בצבעי הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת.

המאמר הזה דווקא שימח אותי, כי הוא מעיד על היסטריה. כנראה שאכן יש גל משמעותי בין מצביעי הימין הממלכתי והשקול, הבוחן ברצינות ובחיוב הצבעה לכחול לבן, והמטרה של המאמר הוא להפחיד אותו. כאשר דיסטל אטבריאן כותבת על גורמים בציונות הדתית שרואים בכחול לבן אופציה שלטונית, היא כנראה יודעת על מה היא מדברת, ומבטאת פאניקה. היא נלחצת מהפתיחות ומהאוזן הקשבת לרעיונות שמבטאים בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, ולכן היא מנסה להציג אותם כ"מסך עשן", שמסתיר את כחול לבן האמתית.

ואכן, מן הראוי שכחול לבן תציב בפרונט את בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, את כל הח"כים של תל"ם ואנשים נוספים שמייצגים גישה לאומית יותר, דוגמת חילי טרופר, אלעזר שטרן ואחרים. המסר של בוגי יעלון שהתחייב בראיון ל-ynet שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם לא פרטנר לקואליציה עם כחול לבן, הוא מסר חשוב מאוד.

יש לקוות שכחול לבן תחזק את הקו הזה. זו הדרך הנכונה.

* אופוזיציה למדינה – גדעון לוי משתלח בבני גנץ, יאיר לפיד ועמיר פרץ על תמיכתם הבלתי מסויגת בחיסול רב המרצחים סולימאני, כפי שתמכו בחיסולו של אבו אל-עטא, ומסקנתו היא שאין בישראל אופוזיציה.

יש בישראל אופוזיציה, אלא שזו אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה. כיוון שלוי הוא באופן עקבי אופוזיציה למדינה, אך טבעי שהוא יהיה נגד כל צעד שהוא טוב לישראל. ולכן, ברור שהוא בעד סולימאני.

כדרכו, הוא כותב בלעג שהמסר היחיד שיש לאופוזיציה הוא "רק לא ביבי". בדיוק כמו הביביסטים, הוא לועג למי שנאבקים נגד השחיתות ובעד אופיה המוסרי של המדינה ומציג זאת כהתנגדות אישית ללא תוכן. הרי מה אכפת לו, באמת, צביונה המוסרי של מדינה שהוא שולל את עצם קיומה ותומך בכל אויביה ושונאיה?

* איינשטיין צדק – אלברט איינשטיין צדק. אכן, אין גבול לטמטום האנושי. ואם יש למישהו ספק בכך, אפנה אותו לגיליון "הארץ" שלשום, למאמרו ההזוי של איל מגד "שלום עם סוריה עכשיו". הטמבל הציע למסור לסוריה את הגולן במסגרת הסכם שלום בתמורה לכך שהאיראנים יעזבו את סוריה. נו, גאון.

* אילו הייתה מנהיגות רוחנית ראויה לשמה – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי עריץ, אנטישמי, שהפעיל את כל עוצמתו המעצמתית כדי למחוק את היהדות, כאומרים: "לכו ונכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל עוד". אבל נצח ישראל לא שיקר, עם ישראל חי, ויהדות חבר העמים עלתה בהמוניה לארץ ישראל, למדינת ישראל. מדינת ישראל זכתה למתנה הציונית הגדולה ביותר בדורות האחרונים – עירוי דם דמוגרפי, שהבטיח את הרוב היהודי בישראל ותרומתו למדינה בכל תחומי החיים – במדע, ברפואה, בחינוך, בכלכלה, בספורט ובאמנות לא תסולא בפז. ונכון, רבים מהם אינם מוגדרים יהודים על פי דקדוקי ההלכה. אבל הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל, השתלבו בחברה היהודית, בתרבות היהודית, ובניהם משרתים בהמוניהם כלוחמים וקצינים בצה"ל, ולדאבון הלב לא מעטים מהם גם מסרו את נפשם על קיום המדינה ושלום אזרחיה.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית דתית ראויה לשמה, שראויה לגודל השעה, היא הייתה מוצאת כבר לפני 30 את הדרך להגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים לכל דבר ועניין. אבל במקום הנהגה רוחנית, הרבנות מורכבת מחבר עסקנים חרדים, אנטי ציונים, ראשים קטנים, פחדנים שאינם מעזים ללכת צעד בלי לפזול אל הקיצונים מהם, שפוזלים אל הקיצונים עוד יותר, ולא זו בלבד שאינם עושים את המעשה הלאומי הגדול המתבקש – הם גם עושים הכל כדי למנוע גיור, להקשות על הגיור, להתיישר אחרי המחמירים שבמחמירים, בניגוד לכל אינטרס יהודי לאומי.

בכך, חבורת העסקנים המאוסה הזאת, ממאיסה לא רק את עצמה, אלא את היהדות על הישראלים.

ועכשיו, עומד לו הגבאי הראשי, ראש חבורת העסקנים החרדים, ובעזות מצח וחוצפה הוא מטיח דברי נאצה ובוּרוּת ומסית נגד בני עמו.

הרבנות החרדית היא חבר עסקנים-אפסים, חסרי תועלת. חבורת אנשים קטנים.

* שלא יתנצל – איני שותף לדורשים מ"הזכרון יעקב" להתנצל על דברי הבלע, השקר והבורות כלפי העולים מחבר העמים, כי אין שום צורך בהתנצלות צבועה של האיש הקטן הזה. הוא לא צריך להתנצל אלא להתפטר.

* בנות בצריח – "השמש יידום בין עזה ורפיח / ירח ילבין על פסגת החרמון / פרחים בקנה ובנות בצריח / ישובו לעיר חיילים בהמון". כך כתב דודו ברק.

חלפו חמישים שנה. השמש לא נדם בין עזה ורפיח; גם לא כאשר נסוגונו ממנה. להיפך. ועוד אי אפשר להניח פרחים בקנה. והחיילים עוד אינם שבים בהמונם לעיר.

אז לפחות נבואה אחת עומדת להתגשם – בנות בצריח.

וכמובן שהירח תמיד מלבין על פסגת החרמון.

* ביד הלשון

מכללה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" הופיע מאמר של שמואל אבנרי המספר על מעורבותו של ביאליק בפולמוס סביב קנצלר האוניברסיטה העברית ד"ר י"ל מאגנס והאוניברסיטה עצמה. הוא מצטט ברשימתו מתוך מאמר של ז'בוטינסקי ב"דואר היום" ב-1929, שנקרא "מכללתנו".

מכללה? מה קשורה כאן מכללה? כבר הוקמו כאן מכללות?

בעברית העכשווית, מכללה היא מוסד ללימודי המשך שאינו אוניברסיטה. יש מכללות אזוריות, מכללות טכנולוגיות ומכללות אקדמיות, יש הבדלים גדולים בין המכללות, אך המשותף לכולן הוא שאינן אוניברסיטאות. אי היותה אוניברסיטה הוא מאפיין כמעט מובנה בהגדרת המכללות.

אז למה התכוון ז'בוטינסקי? לאוניברסיטה כמובן.

איך אומרים אוניברסיטה בעברית? נפתח את מילון אבן שושן בערך אוניברסיטה: "מכללה, מוסד להשכלה גבוהה". המילה הראשונה בערך אוניברסיטה הוא מכללה. ועתה, נפתח את הערך מכללה: "אוניברסיטה, בית ספר גבוה…". ובכן, המילה העברית לאוניברסיטה היא מכללה. אוניברסלי הוא כללי, ואוניברסיטה, שבה לומדים את כלל המדעים תורגמה למכללה. וכשז'בוטינסקי כתב על האוניברסיטה הוא כינה אותה מכללה.

אולם המילה מכללה, כצורה העברית של אוניברסיטה, לא נטמעה בשפה העברית. אך היא לא הלכה לאיבוד, והיא הייתה לשם העברי למוסד על תיכוני, כולל אקדמי, שאינו אוניברסיטה. כעת המילה מכללה היא הצורה העברית לקולג'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.1.20

* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום בריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.

וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראיה. וכיוון שאין לו שמץ של ראיה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.

פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.

הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.

ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?

יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.

הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.

בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק… לא מבין מימינו ומשמאלו… שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר… שקרן. זה לא צריך להפתיע.

תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר זר יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.

בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכל כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.

העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.

בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, העדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.

הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?

במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.

מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו… אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.

ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.

ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט.

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות. אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?

מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל… אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.

יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.

למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.

אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצדו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.

אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עליה בסבירות לעימות בזירה הצפונית.

המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני".

כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות.

נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגע קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האויב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית. "במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב–48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ–70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית". ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל. אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'", כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.

כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפניה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האויב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו. והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה. ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף ארגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.

ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אמא יהודיה". בשיר היא מטיפה לאם היהודיה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו הייתה אמא יהודיה היא הייתה נלחמת, היא הייתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא הייתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא הייתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.

היא לא כתבה שאילו הייתה אם פלשתינאית היא הייתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא הייתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.

חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום. בתחילת האינתיפאדה השניה, התפרסם ראיון עם אמא של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השניה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.

נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח אתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אמא יהודיה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון

נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.

מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.

מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.

מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית שלblowingk , מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.1.20

* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם".

מכירים את הלהג הזה?

המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו.

התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעיה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו.

עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?"

יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמי ובעל כוח שלעתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.

* כמו עבריין נמלט – "מה? מה פתאום?!" שיקר נתניהו במצח נחושה לעם ישראל, כאשר נשאל על החסינות. שיקר כדרכו.

מן הרגע הראשון הוא ידע שיעשה הכל כדי למלט את עצמו מאימת הדין. ניסה את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (רק בלי הגבלת שתי קדנציות כנהוג בצרפת) ושינוי חוק החסינות כדי לקמבן לו מהלך קל יותר, אך כחלון סיכל את שני הפיגועים האלה. את ההודעה שיבקש חסינות הוא דחה עד הדקה ה-90, רגע לפני ששערי החסינות עמדו להינעל בפניו. עד אז הוא משך את ההונאה.

הוא שיקר כאשר אמר ש"לא היה כלום" והוא שיקר כאשר אמר ש"אין כלום" וכשהוא אמר ש"לא יהיה כלום", הוא התכוון שיעשה הכל כדי להימלט מאימת הדין.

אם הכנסת תעניק לנתניהו חסינות, יהיה זה רגע השפל החמור ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תחליט שישראל ביטלה את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון בפני החוק ותעמיד את נתניהו מעל החוק. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תכריז על עצמה עיר מקלט לעבריינים ומושחתים. יהיה זה הרגע שבו תכריז הכנסת על השחיתות השלטונית כנורמה ועל מדינת ישראל כמדינה מושחתת. אם הכנסת תאפשר לנתניהו להיות, למעשה, עבריין נמלט ברישיון, היא תטיל קלון על מדינת ישראל ועל עם ישראל.

על כך, למעשה, הבחירות. האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, או מדינה מושחתת שמעמידה את המנהיג מעל החוק.

* אין כלום? – מבחינה משפטית – אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית – ראש ממשלה שנאשם בשוחד ומתחבא מאחורי החסינות, הוא בחזקת מודה באשמה.

* מוג לב – ההסתתרות אחרי החסינות היא פחדנות. מנהיג שנאשם בשוחד ואינו מבין שהציבור צריך לדעת את האמת, אינו מנסה להוכיח את חפותו, אלא נמלט לחיקה של החסינות הוא מוג לב. זו אינה מנהיגות. נתניהו הוא מוג לב.

* שפניהו.

* כמו ארגון פשע – דוד ביטן: "מי שלא יתמוך בחסינות – יהיה מחוק". זה לא דיבור של פוליטיקאי במפלגה דמוקרטית, במדינה דמוקרטית. זהו דיבור של ארגון פשע. וכאשר ביטן מדבר על החסינות, הוא אינו מתכוון רק לבוס, אלא גם לעצמו.

* מבחן אומץ – גדעון סער גילה אומץ לב פוליטי בלתי רגיל כשקרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו והתמודד נגדו. אולם מבחן האומץ האמתי שלו יהיה ביום ההצבעה על החסינות.

* כשנחזור לשפיות – כשנחזור לשפיות, בתהליך הדה-ביביזציה של מדינת ישראל, יהיה צורך ברפורמות חקיקה רבות. למשל, שעל פשעים כמו רצח, אונס, שוחד, גניבה, שוד ופדופיליה אי אפשר לבקש חסינות. באופן מוחלט.

* רק הכנסת תחליט – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס. אמנם הוא ארגון טרור רצחני, אך הוא הריבון למעשה ברצועת עזה, הוא הנושא באחריות ולכן הוא היעד למלחמה או להסדרה. אין זה אומר שאני תומך בהסדרה עליה מדובר בימים אלה בקבינט. את עמדתי על הסדרה כזאת אוכל לגבש רק כשאכיר את פרטיה.

הסכם עם חמאס חייב להגיע לאישור הכנסת. החלטה כה דרמטית אינה יכולה להתקבל בקבינט של ממשלת מעבר שנגררת כבר שלוש כנסות, לא נבחרה, לא קיבלה את אמון הכנסת ורבים משריה, ובהם שרי הביטחון והחוץ, מונו ללא אישור הכנסת על ידי ראש ממשלה שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום על פשעים חמורים ובהם עבירת שוחד. רק לכנסת סמכות מוסרית לקבל החלטה כזו.

* הכוהן הגדול של הקרע – במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" תוקף אורי יזהר את תנועת "דרור ישראל" ואת תנועות הנוער על כך שהם מקיימים שיח עם הציונות הדתית והמתנחלים. שיח, לדידו, יש לנהל רק עם אש"ף. אבל עם הציונות הדתית, רחמנא לצלן? כך הוא כותב: "כל עוד אין המתנחלים בגדה המערבית מוכנים להסדר שלום שיחייב פינוי התנחלויות, כולן או חלקן, אין על מה לדבר עמם". זה בערך כמו אמירה בקרב הציונות הדתית, שכל עוד הקיבוצים אינם מוכנים להתחסל, אין על מה לדבר אתם.

עיקר המאמר כוון נגד "כחול לבן" ונגד הצבעת חברי הקיבוצים בהמוניהם ל"כחול לבן". לשיטתו – הוא צודק. הוא מיטיב לזהות את "כחול לבן" כמפלגה הנושאת את דגל האחדות הלאומית, והדגל הזה מעורר בו סלידה. הוא אינו רוצה באחדות לאומית אלא בקרע לאומי, בפילוג לאומי. כותרת מאמרו היא "להפסיק את פולחן האחדות המזויפת שכחול-לבן היא הכוהנת הגדולה שלו". אכן, מי שחפץ בהעמקת השנאה, השסע והקרע בעם, בצדק יתנגד לכחול לבן, שכפי שהיטיב יזהר לתאר אותה, היא המפלגה המנסה לייצר מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, מול המחנאות וההקצנה לימין ולשמאל. הוא מגדיר את כחול לבן כ"סייענים של הימין – מנתניהו ועד סמוטריץ'". זאת כמובן בדיחה (תמונת ראי של טענת נתניהו שכחול לבן היא סייענית של אחמד טיבי ואיימן עודה), אך זו דרכו לבטא את מיאוסו מהדרך שכחול לבן מובילה – דרך של אחדות לאומית, של גשר בין המחנות, של ממלכתיות.

* צביעות כמהות וכתרבות – תחקיר "7 ימים" חושף את פרצופה האמתי של פאטו בנסודה, התובעת הראשית בבית הדין בהאג, שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה. בנסודה הייתה התובעת הראשית ושרת המשפטים במשטרו הרצחני של יחיא ג'אמה, רודן גמביה לשעבר, שרצח, אנס (גם באופן אישי), עינה, כלא וחטף המוני אזרחים בארצו; שביצע פשעים נגד האנושות. טענתה כאילו "לא ידעה" מגוחכת. מה היא חשבה? שהיא תובעת ראשית במדינת חוק דמוקרטית ליברלית? בשש השנים שבהן כיהנה בתפקידים אלה, היא לא ידעה מה קורה סביבה? נו, באמת… מה גם, שהעדויות מוכיחות על מקרים שבהם היא אישית הייתה מעורבת בפשעים.

חשיבות התחקיר אינה רק בחשיפת הצביעות של בנסודה כמקרה פרטי, אלא זו חשיפת הצביעות שהיא מהותו ותרבותו של בית הדין בהאג, כמו גם של המועצה לזכויות האדם וארגונים דומים. אלה ארגונים שנשלטים בידי עריצויות רצחניות וצמאות דם, שבוחרים לפעול דווקא נגד דמוקרטיה ליברלית, מדינת חוק, השופטת חיילים שסרחו ועברו על החוק, לא כל שכן – חיילים שביצעו פשעי מלחמה, ושצבאה הוא המוסרי ביותר בעולם. היותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית אינה מליצה אלא עובדה אמפירית, המוכחת בכל השוואה בין מספר הבלתי מעורבים שנפגעים בשוגג בפעילות צה"ל למספרם בכל פעולה של כל צבא של מדינה דמוקרטית אחרת בעולם (כי איננו משווים את עצמנו למדינות מן הסוג הרצחני שבנסודה הייתה מראשיהן, או של שכנותינו, חלילה). לא בכדי, ראשי צבאות המערב מנסים ללמוד מישראל את השיטות שבהן היא מצליחה למזער את מספר הנפגעים הנ"ל.

אין לשכוח את הסיטואציה שבה ישראל פועלת. האויב מבצע פשע שיטתי ממושך נגד האנושות – ירי רקטות מאסיבי לאורך שנים רבות אל עבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית. במקביל, האויב הופך את אזרחי ארצו מגן אנושי, שמתוכו פועל הטרור, וזה כשלעצמו פשע מלחמה חמור. ובתוך הסיטואציה הקשה הזו, צה"ל פועל באופן המוסרי ביותר בתולדות המלחמות בעולם. יש גם לציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהלת מלחמה נגד עצם קיומה.

הטענה שהמתיישבים מעבר לקו הירוק הם פושעי מלחמה, היא תוצאת סעיף מופרך שמדינות ערב החדירו לאמנת האג בדיוק כדי להפוך אותו לטריבונל אנטי ישראלי. זאת הסיבה שבעטיה ישראל לא חתמה על האמנה ואינה חברה בטריבונל, למרות שהיא הייתה בין היוזמות של הקמתו.

על ישראל לפעול בקרב מדינות המערב לביטול בית הדין בהאג במתכונתו הנוכחית, והקמת בית דין אחר תחתיו, שיפעל באמת נגד פושעי מלחמה ולא יוכל לפעול בעיוות הדין והצדק כמו הטריבונל הנוכחי.

* זכות השיבה לבבל – באש"ף פועלת בשנים האחרונות "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית". לכאורה, בשורה של שלום, של נורמליזציה, הראויה לברכה.

במסגרת זו, מזמין אבו מאזן ללשכתו ברמאללה קבוצות ישראליות. בולטות ביניהן קבוצות מיוצאי ארצות ערב בכלל ועיראק בפרט.

ציונית פתאל קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלשתיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פרסמה מאמר ב"ישראל היום" שבו הסבירה את מהות הקשר הזה עם יהודי ערב. היא ציטטה ממאמרים וספרים של אבו מאזן ואחרים שמתייחסים לסוגיה. המסר שלהם, הוא שהתנועה הציונית שאפה לבנות מדינה יהודית אשכנזית, אך אחרי ה"נכבה" ייבאה את ה"יהודים הערבים" כחוטבי עצים ושואבי מים שיבצעו את העבודות הנחותות שאינן יאות לאשכנזים. כיוון שליהודי ערב היה טוב בארצותיהם ולכן לא רצו "להגר" לישראל, התנועה הציונית פעלה בדרכים אלימות להפחיד אותם ובשיתוף פעולה עם משטרים ערבים ריאקציונריים העבירה אותם לישראל. היא יישבה אותם בספר כדי שיהיו בשר תותחים והפכה את חייהם לגיהינום. "היהודים הערבים" הם הקורבן של הציונות. ולכן, יש לעודד אותם לממש את זכותם לחזור "למולדתם", כלומר לארצות ערב.

למה בכלל אני מקדיש זמן לקשקוש הזה? הרי איני חושש שהיהודים יוצאי ארצות ערב יתפתו וירדו בהמוניהם לארצות ערב. גם לא אחוז מהם. גם לא פרומיל מהם. גם לא מאית הפרומיל. המחשבה הזאת אפילו לא תעלה לראשם כהרהור חולף.

אני מקדיש לכך זמן, כי הפנטזיה הזאת מעידה על כוונותיהם של אויבינו. אין הם נאבקים על שטח מסוים ושום גבול בתוך א"י לא ירצה אותם. המלחמה שלהם היא נגד עצם הקיום היהודי בארץ ישראל ובוודאי נגד קיומה של מדינת ישראל. מלחמתם היא נגד הציונות, נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חשוב שנדע זאת, כדי לא להקהות את מוחותינו באשליות מרדימות.

* טקס קולוניאליסטי ציוני – ב-28.12.19 פרסם מזכ"ל הוועדה המלכותית הירדנית לענייני ירושלים, עבדאללה כנעאן, מאמר ביומון הירדני אל-ר'ד תחת הכותרת: "חג האורים (חנוכה) – טקס קולוניאליסטי ציוני ולא חגיגה דתית יהודית", ובו טען כי חג החנוכה – בהיותו מבוסס על מסורות אודות "בית המקדש השקרי" – הוא המסוכן ביותר למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. לדבריו, ישראל וארגוני הימין שלה, מנצלים את חג החנוכה לביצוע תכניות לייהוד ירושלים ופולשים למסגד אל-אקצא "באמתלה של עריכת טקסי פולחן על פי התלמוד".

מכון ממר"י פרסם קטעים נרחבים מן המאמר המסית הזה, רצוף השקרים והשנאה.

מה אכפת לי שאיזה ירדני כותב שטויות. אכפת לי, כי מדובר בהסתה ושנאה שבה שוטפים את מוחותיהם של מיליארד וחצי מוסלמים. אכפת לי כי מדובר בבעל תפקיד בכיר מאוד בממלכה ההאשמית. אכפת לי כי זו מדינה שחתומה עמנו על חוזה שלום. אכפת לי, כי זו עדות למגמה שלהם בכל פעולה שלהם – במלחמה ובשלום: סילוק המטרד הקולוניאליסטי האימפריאליסטי שקרוי ישראל, מאדמת הוואקפ, כלומר מפלשתין כולה.

* ייהרג – בכניסה לצפת עמדה קבוצת צעירים חרדים מאחורי שלט גדול: "גיוס בנים ובנות – ייהרג ובל יעבור".

אילו עצרתי לידם, הייתי שואל אותם – כאשר אתם מדברים על "ייהרג", למי בדיוק אתם מתכוונים?

* תלמוד לבטלה – "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב).

אם כן – תלמוד גדול. ובכן, לא. העיקר הוא המעשה. גדולתו של תלמוד היא שהוא מביא לידי מעשה.

ולפיכך, נבחן התלמוד במעשה שהוא מחולל. תלמוד שמביא לידי השתמטות ובטלה, הוא תלמוד לבטלה (תרתי משמע), שערכו כערכתה של ברכה לבטלה.

* אֵפֵמֵרָה – המושג היווני אפמרהephemera) ) פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

בימים אלה, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה בקצרין: "קצרין – עיר חדשה בגולן".

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכל מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

אני ממליץ בחום לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* החשבון השתבש – לוח השנה העברי מבוסס על לוח השנה הירחי, אך כדי להבטיח שהחגים יהיו בעונות השנה שאליהם הם מיועדים (ובראש ובראשונה פסח באביב), נהוגות השנים המעוברות. במחזור של 19 שנים – מחזור העיבור, יש 7 שנים מעוברות (גו"ח אדז"ט, כלומר בשנה השלישית, השישית, השמינית, ה-11, ה-14, ה-17 וה-19), שמשוות בין לוח השנה העברי ללועזי (שהוא לוח שנה שמשי). וכך, אחת ל-19 שנים מתאחדים התאריך העברי והלועזי.

אני נולדתי ב-1.1.63. התאריך העברי שלי הוא ו' בטבת. נולדתי בשעות הערב, אחרי השקיעה, כלומר התאריך המקביל ל-1.1 היה ה' בטבת. ביום הולדתי ה-19 – אכן נפגשו התאריך העברי והלועזי. כנ"ל – ביום הולדתי ה-38. חלפו עוד 19 שנה, ואילו השנה, ביום הולדתי ה-57, יש פער של יום אחד. ה-1.1 הוא ד' בטבת. איך זה קורה?

בדקתי את הדבר, ומסתבר שפשוט הטענה שבכל 19 שנה הלוחות מתאחדים כמו שעון, אינה מדויקת. נכון, שבכל מחזור עיבור התאריכים מתחברים, אך לא במדויק אלא בערך. כלומר לעתים החיבור הוא באותו יום במדויק (כפי שהיה בשני המחזורים הקודמים שלי), אך לרוב יש הבדל של יום ולפעמים אף יומיים לכאן או לכאן.

* זיכרון יום הולדת – 31 בדצמבר 1983. אני עולה בשעת לילה לשמירה במוצב, בין העיירות יוחמור וסוחמור בלבנון, לא רחוק מאגם קרעון. בדיוק בחצות – פנטזיה מטורפת של נותבים באוויר מכל עבר. בכל הכפרים הנוצריים מציינים כך את תחילתה של השנה החדשה. ואז מגיעים אליי לעמדה חבריי הטובים, לחגוג עמי את יום הולדתי ה-21. הרי שעת חצות חלפה ונכנסנו ל-1 בינואר, יום הולדתי. דרך קצת הזויה לחגוג יום הולדת. אבל עובדה היא, שגם היום, בחלוף 36 שנים, אני זוכר דווקא את יום ההולדת הזה. מן הסתם, רוב ימי ההולדת שקדמו לו ואלה שאחריו, לא השאירו כל שריטה בזיכרוני.

* שאלה הלכתית – אם גזרתי על עצמי לאכול בכל חג החנוכה הזה רק סופגניה אחת ועמדתי בגזירה – לא מגיע לי פרס… סופגניה?

* ביד הלשון

לשרוף ת'מועדון – בהתייחסות למלחמת המאסף של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, נשמע לעתים קרובות הביטוי "לשרוף ת'מועדון", כתיאור התנהגותו.

הביטוי שאוב מהגששית, שפת המערכונים של שלישיית "הגשש החיוור". הוא מופיע במערכון "שירים ושערים וטכנאים". במערכון מאיימים אוהדי בית"ר שאם תביעותיהם לא ייענו; "אם זה לא יעזור אז אנחנו נשרוף את המועדון". "פה כל רגע שורפים מועדון" אומר הכתב יוסף קטמון מימק"א למגיש התכנית עמי פז גול. וכשהוא מראיין את נציג האוהדים, המציג את דרישותיהם, הוא מציב בין הדרישות בקשה למועדון חדש. – בשביל מה לכם מועדון חדש? – כל המועדונים ההם נשרפו, אנחנו דורשים מועדון חדש שיהיה לנו מה לשרוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.11.19

* בין שתי דרכים – שני נאומים, אחד של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט והשני של ראש הממשלה נתניהו, מעמידים זה מול זה שתי דרכים שביניהם מיטלטלת החברה הישראלית ועליה לבחור ביניהן: דרך של יושר, צדק ומשפט או דרך של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אף אזרח אינו יכול להרשות לעצמו לא לנקוט עמדה ולבחור בין הדרכים.

ודוק – אין כל קשר בין הבחירה הזאת לבין סוגיות של ימין ושמאל. מנדלבליט אינו פחות ימין מנתניהו.

* נאום לאומה – "אזרחיות ואזרחים יקרים! היום הזה הוא יום עצוב בעבורי. צר לי על החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום נגדי. אני סבור שהיועץ שגה בהחלטתו. אני מאמין בצדקתי ובחפותי ובכוונתי להיאבק עליה.

בעקבות החלטת היועץ, מוטלת עננה כבדה על ראשי, הפוגעת באמון הציבור בי; אמון שהוא הכרחי ליכולתי להנהיג את מדינת ישראל. אני מכיר את מורכבות תפקיד ראש הממשלה, וברור לי, שלא אוכל לנהל את מאבקי על שמי הטוב ולהנהיג במקביל את ממשלת ישראל. ניסיון למלא את שתי המשימות יחדיו, יהיה מעשה בלתי אחראי.

לכן, אזרחיות ואזרחים יקרים, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה ולקחת פסק זמן מן החיים הפוליטיים. בשנים הקרובות אקדיש את כל זמני, מרצי ויכולותיי להגנה על שמי הטוב.

מחר בבוקר אצא לחופשה, עד שתוקם ממשלה חדשה בישראל ויבחר ראש ממשלה חדש. הטלתי הערב על השר X למלא את מקומי בתקופת הביניים.

אין זו החלטה קלה, אך האחריות הלאומית מחייבת אותי לקבל אותה".

זה הנאום שהיה נושא ביום חמישי ראש ממשלה המכבד את עצמו, את תפקידו ובעיקר את אזרחי ישראל, אילו היה במצבו של נתניהו. אבל ראש הממשלה הוא נתניהו, ולכן לא שמענו את הנאום הזה.

* בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל – כתבי האישום נגד נתניהו חמורים מאוד, כבדים מאוד, קשים מאוד. עם זאת, יש לזכור שעומדת לו חזקת החפות, ורק בית המשפט יכריע.

אולם דבר אחד חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום – נאום ההסתה, ההמרדה והתרת הדם שהוא נשא. עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, ומשקר ומשקר ומשקר. כאשר הוא מכנה את תוצאות עבודה יסודית ומקצועית ביותר של המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות והיועמ"ש "הפיכה", הוא למעשה מסית את מעריציו וחסידיו לצאת לרחוב כדי להגן עליו מפני "הקושרים".

כל יום שהאיש הזה, הנאשם הזה, הוא ראש ממשלת ישראל, זו תעודת עניות למדינת ישראל וכתם על ההיסטוריה שלה.

כותרת נאום ההסתה וההמרדה של הנאשם: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* נזק למעמדה של ישראל – נתניהו נחשב ל"מר הסברה" ולאיש היודע היטב לייצג את ישראל בעולם, להציג לעולם את הישגיה ולהביא גאווה לעם ישראל. והוא נחשב כך בצדק. אין ספק בתרומתו הגדולה בתחום זה (וגם בתחומים אחרים).

והנה, את כל כושרו הרטורי וכל יכולת ההסברה שלו, הוא מפנה היום נגד מדינת ישראל. בכל העולם רואים, דרך נאומיו, את ישראל כמדינת משטרה, כמדינת עולם שלישית מושחתת שמערכת החוק והמשפט שלה, שהיא מקור לגאווה של ישראל, תופרת תיקים כדי להפיל ממשלות. עשר שנות שקרים ועלילות נגד ישראל של הגרסה האנגלית של "הארץ" לא יכולות להזיק כמו נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו נגד מדינת ישראל. והוא הרי יודע שהוא משקר. הוא עושה זאת רק כיוון שהוא מעמיד את טובתו מעל טובת מדינת ישראל. וכדי להיחלץ מאימת הדין, הוא מוכן לשרוף את המועדון. הנזק התדמיתי שהוא גורם למדינת ישראל בדרך זו, מתגמד בחומרתו לעומת הנזק הפנימי, המרדת הציבור נגד מוסדות המדינה, רוח גבית לעולם הפשע והעבריינות כתוצאה מפגיעתו המתמשכת במערכת החוק ועוד. האיש מסוכן.

* אסור להקל ראש – אחרי נאום ההסתה שלוח הרסן של הנאשם, אני מקווה מאוד שמנדלבליט ושי ניצן יקבלו אבטחה ברמה הגבוהה ביותר.

* פירומן – הנאום של הנאשם מתחיל לעשות את שלו. כבר קראתי רשומה של מוסת מן האספסוף של נתניהו, הקורא להעמיד לדין את מנדלבליט ושי ניצן על בגידה ולשרוף את הפרקליטות.

ועוד ציטוט, של מוסת אחר: "הפרקליטות ושלטון היועמ"שים יחד עם בג"ץ, המנטרלים את רצון הבוחר, הפכו לאויב העם!"

ועוד ציטוט, של עוד מוסת: "אני בשל למלחמה אזרחית, שבוערת בעצמותיי יותר ממלחמה עם האויב".

זה מסוכן. אין לנתניהו גבולות. הוא יודע בדיוק לאן ההסתה שלו עלולה להגיע, אבל אין לו עכבות. האיש הזה הוא פירומן מסוכן. מחרחר מלחמת אחים כדי להציל את עורו ולהימלט מאימת הדין.

* אויבי הציבור החדשים – את אויב הציבור רוני אלשייך כבר שכחנו. או-טו-טו גם שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט כבר פאסה. בקרוב על מסכינו – אויבים חדשים: השופטים. למה מי הם בכלל? פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם. מי הם שישפטו את מי שמבטא את "רצון העם"? חבורה ססמולנית של "מדינת עומק" שתופרת תיקים.

* השגיאה של נתניהו – השגיאה הגדולה של נתניהו הייתה במינויים. מה הוא חשב? הוא לא הבין שאם ימנה סססמולנים וערבים לתפקידים הבכירים, הם יעשו את מה שעושים סססמולנים וערבים – יתפרו תיקים לרוה"מ כדי להפיל אותו ולמנות תחתיו ממשלה של הססססמול והערבים?

בפעם הבאה כדאי שימנה מתנחל משופם, דתי ימני, בעל כיפה סרוגה, לתפקיד מפכ"ל המשטרה. ושימנה דתי ימני, בן ללוחמי אצ"ל, ומקורב אליו מאוד, שכיהן בתפקיד אמון כמו מזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. רק כך הוא יבטיח שלא תבוצע נגדו הפיכה.

* האם יבקשו מחילה? – האם אהוד ברק, אלדד יניב והאספסוף שנהה אחריהם בהפגנות, השמצות ועלילות נגד מנדלבליט, יכרעו ברך, יבקשו סליחה ומחילה? הם עוד עלולים לזקוף לזכותם את ההחלטה, ולהיות שוב האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* ביקורתיות בררנית – חתן פרס ישראל למשפט ושר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מאשים את הפרקליטות והיועמ"ש באכיפה בררנית. לטענתו, מנדלבליט הוא היועץ הנוח ביותר שנתניהו יכול היה לחלום עליו, שפסק בעניינו לקולא. דניאל פרידמן סבור, והביע את דעתו במאמרים וראיונות רבים בחודשים האחרונים וגם לאחר הגשת כתבי האישום, שצריך היה להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 ולפתוח בחקירה פלילית נגדו בתיק 3,000.

יש היגיון בדבריו של פרידמן ויתכן שיועמ"ש אחר היה מגיע למסקנות ברוח דבריו. אך האמון שלי במנדלבליט מלא. מנדלבליט הוא מקצועי מאוד, ישר מאוד, אמין וענייני. כלומר, גם אם אפשר לחלוק על פסיקה מקצועית זו או אחרת שלו, אין ספק שכל החלטה שלו עניינית ומקצועית. נכון, מנדלבליט הוא מבית הלל, ואני לא רואה זאת כמגרעה. מנדלבליט הוא זהיר שבזהירים, שוקל אלף ואלפיים פעם בטרם יחרוץ דין, ואני לא זוקף זאת לגנותו. מנדלבליט מעדיף ללכת על בטוח ולהגיש כתב אישום רק כאשר הוא רואה ודאות קרובה להרשעה, וגם על כך אין לגנותו.

ובאשר לפרידמן, אדם שאני מעריך ותמכתי בחלק גדול מהרפורמות שהוא ניסה להוביל באשר לבית המשפט ולהפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי – למרבה הצער הוא מפגין ביקורתיות בררנית. בעוד הוא מגלה נחרצות כזו נגד השחיתות כאשר מדובר בנתניהו הוא תמך בעבריין המושחת אולמרט.

אגב, למה אני מגדיר את אולמרט עבריין ונמנע מלהגדיר כך את נתניהו? כי אולמרט הורשע בדין ואילו נתניהו נהנה מחזקת החפות כל עוד לא הורשע.

* שתיקת הכבשים – הדבר המביש ביותר בערב העצוב של הגשת כתבי האיום ונאום ההסתה וההמרדה, הוא מנזר השתקנים של סיעת הליכוד. אף אחד לא קם. (גם לא גדעון סער, שמצדיק את קריאת התיגר שלו על נתניהו בכך שאין לנתניהו סיכוי להקים ממשלה, ואינו אומר מילה בעניין הערכי, המוסרי).
הם מ-פ-ח-דים! הם מ-פ-ח-דים!

* חמש דקות – אם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, בתוך חמש דקות תקום ממשלת אחדות לאומית מצוינת.

* נאמנות – כאשר דודי אמסלם ומירי רגב תוקפים את גדעון סער על חוסר נאמנות, הם אינם מתכוונים שהוא אינו נאמן למדינה, לליכוד, לאידיאולוגיה, לתורת ז'בוטינסקי, לא"י השלמה, או לכל מיני זוטות מן הסוג הזה. ממש לא.

* מחוקי פנים – תופעה בימים אלה בספר הפנים (פייסבוק) – רבים מחליפים את דיוקנותיהם בתמונת הפרופיל שלהם בתמונתו של נתניהו.

וזה כל כך סמלי. הרי לא רק את פניהם הם מוחקים, כי אם את נשמתם, את אישיותם, את מצפונם ואת יכולת המחשבה העצמית שלהם. כך נראית עבודת אלילים של פולחן אישיות.

* יתביישו – יש לי מילה אחת טובה על חסידיו העיוורים של נתניהו, שמתעלמים מהכל וממשיכים לדבוק בו. אני משוכנע שרבים מהם, אולי רובם, יתפכחו, יתחרטו ויתביישו.

* אבי אבות השחיתות – הקשר הון-שלטון-עיתון הוא אבי אבות השחיתות. כתבי האישום נגד נתניהו, אלוביץ' ומוזס ממחישים זאת היטב.

* הזניית העיתונות – מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב מופנית לכתבי האישום נגד נתניהו, אך יש לזכור את שני הנאשמים האחרים בשוחד, נוני מוזס ואלוביץ'. טייקונים ששולטים בכלי תקשורת ומזנים אותם; מוכנים להפר כל אתיקה מקצועית ועיתונאית ולהכפיף אותם בצורה מושחתת לתאוות הבצע שלהם. גם עולם התקשורת הישראלי מחויב בחשבון נפש (ולא שכחנו את פרשיות נמרודי ונוחי דנקנר).

* על נוני מוזס להתפטר – שני המאמרים הראשיים ב"ידיעות אחרונות" היו של נחום ברנע וסימה קדמון. נחום ברנע קרא לנוני מוזס, מו"ל העיתון, "להדיר עצמו מהיום מכל עיסוק בנושאי תוכן ב'ידיעות אחרונות', ynet ומוצרים עיתונאיים אחרים מבית העיתון". סימה קדמון הייתה יותר חריפה, יותר מדויקת ויותר צודקת. היא קראה לנוני מוזס להתפטר. בעיניי, זה מובן מאליו.

אני מצפה מיולי אדלשטיין, גדעון סער, גלעד ארדן (שהוזז מתפקידו כשר התקשורת כדי לא להפריע למושחתים לבצע את זממם), ישראל כץ, ניר ברקת, יובל שטייניץ, דיכטר ואחרים בצמרת הליכוד, לנהוג כלפי נתניהו כפי שנהגה באומץ סימה קדמון כלפי המו"ל שלה – לקרוא לו להתפטר לאלתר, קודם כל למען האינטרס הלאומי וההיגיינה הציבורית ואח"כ למען האינטרס של הליכוד.

* הסיבוב השישי – נתניהו אינו יכול להקים ממשלה. גם אם יהיה סיבוב שלישי הוא לא יוכל להקים ממשלה. וסביר להניח שגם הוא יודע זאת. אז למה הוא נאחז בקרנות השלטון? אולי מטרתו היא לגרור את המדינה לסיבוב שלישי, רביעי, חמישי ושישי, להישאר במשך שנים ראש ממשלת מעבר, שבכל אותן כנסות לא תהיה ועדת כנסת שתוכל לדון בחסינותו ולכן כל ההליך המשפטי יידחה ויידחה ויידחה, ובינתיים הוא ימשיך להסית נגד מערכות החוק והמשפט בישראל וליצור להן דה-לגיטימציה.

נכון, מדובר בממשלות שאינן יכולות למשול, בהמשך השיתוק, באסון כלכלי, בפגיעה אנושה בתדמיתה של ישראל, אבל כדי להציל את נתניהו מאימת הדין הכל מותר.

צריך לשים לזה קץ. והראשונים שצריכים לקחת אחריות ולעצור את הטירוף הזה אלה הליכודניקים. הם שצריכים להודיע לנתניהו שזמנו עבר.

* הרגע שבו נולד מנהיג – במשך שנים היה גדעון סער חלק משתיקת הקרנפים בהנהגת הליכוד. לא עוד. קריאתו האמיצה לבחירות מקדימות מיידיות בליכוד והודעתו על התמודדותו נגד נתניהו, היא הרגע שבו נולד מנהיג.

אם מישהו היה זקוק להבהרה מדוע כה חשוב להחליף את נתניהו ולהחזיר את הליכוד לימיו היפים כתנועה לאומית ממלכתית, היה עליו לצפות בתכנית שבה התראיין סער מראשיתה; לראות את מופעי האימים של שני נערי השליחויות של נתניהו – דודי אמסלם ושמעון ריקלין.

הביריון דודי אמסלם התפרע באולפן כאיש כנופיית פשע.
אחרי שציפיתי בדברי ההסתה של שני פראי האדם האלה, אני באמת מקווה שהשמירה על שי ניצן הדוקה.

* נבצרות – ביום שבו הציע ריבלין את מתווה הנבצרות, קראתי לכחול לבן לקבל אותו כבסיס למו"מ על ממשלת אחדות לאומית. אולם אמרתי שיש לעמוד על שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו יתחייב לא לבקש חסינות. ב. הנבצרות תהיה מוחלטת, כלומר רמת המעורבות של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של שרון בתקופת נבצרותו. ג. היציאה לנבצרות תהיה ביום שבו היועמ"ש יחליט על הגשת כתב אישום נגדו.

גם היום אני תומך במתווה הנשיא בתנאים הללו.

* שתי חלופות – הצהרת ליברמן, הורידה מהפרק שתי חלופות גרועות ומסוכנות: ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וקואליציית החסינות שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק.

כעת נותרנו עם שתי חלופות – ממשלת אחדות או סיבוב שלישי.

סיבוב שלישי פירושו המשך שיתוק הממשלה והמדינה ועלות תקציבית מטורפת, כאשר לא מן הנמנע שבסופה נעמוד בפני אותה דילמה – ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

אולם כל עוד הנאשם נאחז בקרנות השלטון, וחבורת הפחדנים בליכוד אינה מסלקת אותו, כנראה שאין מנוס מסיבוב בחירות נוסף.

* הראוי ביותר – ב-21 הימים שבהן המנדט נמצא בידי הכנסת, ניתנת הזדמנות למנוע את הבחירות המיותרות באמצעות התכנסות של 61 ח"כים לתמיכה במועמדות של אחד הח"כים לראשות הממשלה.

יש ח"כ אחד שיכול ליהנות מתמיכה של כל המרכז, רוב הימין, רוב השמאל והחרדים. הוא גם המנהיג המתאים והראוי ביותר בישראל לראשות הממשלה, מבחינת כישוריו, ניסיונו, יושרתו וערכיו. משה בוגי יעלון.

(לא, לא בלעתי כלום. אני יודע שהרעיון הזה טוב מכדי שיהיה לו סיכוי).

* פנטזיה הזויה – בכל ארבעת השבועות האחרונים, לא חשבתי לרגע שתקום ממשלת מיעוט שנסמכת על הרשימה המשותפת. חשבתי שהסיכוי לכך אפסי. אם כך, מדוע השקעתי כל כך הרבה בכתיבה והסברה נגד הרעיון, והפעלתי לחץ כבד, על סף ההטרדה, על ראשי תל"ם בוגי יעלון, יועז הנדל וצביקה האוזר? כי לקחתי בחשבון שאולי ההערכה שלי שגויה, ולא הייתי סולח לעצמי אילו זה היה קורה ולא הייתי עושה כל שלאל ידי כדי לנסות, בכוחותיי הדלים, להשפיע שזה לא יקרה.

התנגדות שלי הייתה כפולה – הן לעצם הרעיון של ממשלת מיעוט, שמשמעותה אפס משילות ומו"מ קואליציוני יומיומי על כל הצבעה בכנסת והתנהלות תמידית תחת אקדח סחטני על הרקה. ועל אחת כמה וכמה, כשממשלת המיעוט הזאת תלויה ברשימה אנטי ישראלית, השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה.

הראשון שצריך לשמוח על כך שלא קמה ממשלה כזאת הוא בני גנץ, שניצל מכישלון בטוח ומהתרסקות מהירה. גנץ צריך לברך ברכת הגומל על שהסיוט הזה נמנע ממנו.

לא האמנתי שגנץ יקים ממשלה כזאת, אבל לצערי היו בכחול לבן מי שבאמת ניסו לקדם את הרעיון – לפיד, עופר שלח וחבריהם ליש עתיד.

גם הם יודעים שזה רעיון נפל ושממשלה כזאת לא תוכל להתקיים ולתפקד. הרי מי אם לא לפיד תבע את המושג "זועביז", כפסולי חיתון קואליציוני, והרי כשמדובר בעופר כסיפים – קל וחומר בן בנו של קל וחומר. אז למה הם דחפו את הרעיון? כי הייתה להם פנטזיה. הם האמינו שאם תקום ממשלה כזאת, ונתניהו יעזוב את בלפור, הכל יסתדר פתאום. הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלת אחדות בראשות גנץ וכל הבלוק יתפורר והמפלגות השונות יזחלו לממשלה. זאת פנטזיה הזויה, אפילו ילדותית. זו פנטזיה ברמה של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". רק נתניהו ייצא מבלפור וכל הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שעופר שלח משבץ אותם. הרי ההיפך הוא הנכון. אין דבר שהיה מלכד את הליכוד ואת כל הימין סביב נתניהו יותר מאשר ממשלת מיעוט התלויה ברצונם הרע של העופר כסיפים. הממשלה הייתה מתרסקת ונופלת במהרה, ובבחירות שהיו מתקיימות, כל מי שנתן לה יד היה נענש.

כצפוי, לא קמה הממשלה הזאת, אך נגרם נזק. ראשית, החודש הזה נתן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית ולרעיון העוועים שרשימה שאלו עמדותיה יכולה לשאת באחריות ממשלתית. שנית, נוצרה בקרב חלק גדול מהציבור דה-לגיטימציה לעצם ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת, בטענת ההבל השקרית שמדובר בהתנגדות אתנית, גזענית, לרשימה, בשל היותה ערבית ברובה, ולא בשל עמדותיה. שלישית, נגרם נזק לכחול לבן ולסיכויים למהפך שלטוני. הדרך של כחול לבן לנצח בבחירות היא בהעברת ליכודניקים שמאסו בנתניהו ואנשי ימין מתונים שסולדים מן ההקצנה, לתמיכה בכחול לבן. המהלך הזה הרחיק אותם.

אני מקווה שכחול לבן תעשה חשבון נפש ותפיק את הלקח.

* רכשתי מניה – בשתי מערכות הבחירות האחרונות בחרתי בכחול לבן ואני חבר פעיל בתל"ם. ועם זאת, בחודשים האחרונים מתחתי פעמים רבות ביקורת על כחול לבן. הנושאים העיקריים שאותם ביקרתי היו הסכם הרוטציה עם יאיר לפיד, הדיבור על "ממשלת אחדות חילונית" והאפשרות של הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכת הרשימה המשותפת. בנוסף לכך, ביקרתי מדי פעם אמירות ומעשים אלה או אחרים מצד בכירי כחול לבן.

יש המרימים על כך גבה. מצד אחד טוענים נגדי שאני "יורה בנגמ"ש" ומן הצד השני סונטים בי – "אתה רואה? הרי אתה תמכת בהם, אז על מה אתה מלין".

אני רואה לנכון להסביר את גישתי. מפלגה היא דבר חשוב ביותר, כי אי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא מפלגות. אולם מפלגה היא כלי שנועד לשרת רעיונות ולשרת את החברה והמדינה. כאשר פעולה של מפלגה שאני תומך בה אינה משרתת את הרעיונות שבהם אני דוגל ואינה מקדמת את מה שאני רואה כטובת המדינה, אני נאמן לדרכי ולא אומר אמן על צעדי המפלגה.

יתר על כן, אני ביקורתי יותר ומצד שני גם מפרגן ומשבח יותר, כאשר מדובר במפלגה שנתתי לה את קולי. אני רואה בעצם הקול שנתתי לה מניית יסוד, שמעניקה יתר תוקף לביקורת עליה, שכן כל מעשה ופעולה שלה נעשים בשמי.

* המקבילה למשותפת – מי שמגדירים את המפלגות החרדיות כמקבילות לרשימה המשותפת, עושים שקר בנפשם.

נכון, המפלגות החרדיות הן יריבות אידיאולוגיות, הן אינן מאמצות את האידיאולוגיה הציונית ומעודדות את ההשתמטות מצה"ל. אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה.

המקבילה החרדית לרשימה המשותפת, היא הזרם החרדי האנטי ציוני, שמנהיגו הוא האדמו"ר מסאטמר וכולל חוגים כמו ישיבת "תולדות אהרון", נטורי קרתא, העדה החרדית ועוד. הנ"ל מחרימים את הבחירות הציוניות ואינם נוגעים בכסף ציוני. אם הם יחליטו לרוץ לבחירות, הם יהיו מחוץ לתחום לכל קואליציה.

* חיתולים צואים על עוכר ישראל – חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר הוא התגלמות ההדר הבית"רי. הוא סמל של נועם הליכות, נימוס, עדינות; הוא השידור הממלכתי בהתגלמותו.

ואם יעקב אחימאיר אמר שהיה רוצה ליידות חיתולים צואים בקדילק של האדמו"ר מסאטמר, מי אני שאשבור לו את המילה?

* ספסל היהודים – לפני שבועות אחדים תקפתי בחריפות את דברי ההבל של רון חולדאי, לפיהם ישראל אינה מדינה יהודית אלא מדינת היהודים. אבל רק היום קראתי את המשפט המלא, והלוגיקה שלו ממש הזויה. "אין דבר כזה מדינה יהודית", אמר האיש הרדוד הזה, "כפי שאין דבר כזה ספסל יהודי".

אם ללכת הלאה בלוגיקה המוזרה הזאת, אין דבר כזה מדינה דמוקרטית, מדינה ליברלית, מדינה סוציאליסטית, מדינה קומוניסטית, מדינה פשיסטית או מדינה איסלאמית, כפי שאין דבר כזה ספסל דמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, קומוניסטי, פשיסטי או איסלאמי.

* מגה קוקו – המגה-קוקו ממשיך במסע ההסתה נגד הנשיא, שאותו מנהל אביו כבר שנים רבות. והפעם, המעי הגס של בלופר העלה תמונה של טראמפ וכתב שהוא הנשיא שלו. איני נוהג לעודד ירידה מהארץ, אבל במקרה הזה, יהיה טוב מאוד אם הגידול הזה ירד לארץ שבה יזכה לנשיאותו של טראמפ ויעזוב אותנו במנוחה.

* אי שוויון – עשרה קבין של נורמטיביות ירדו על בני נתניהו. עשרה קיבל אבנר ואת כל השאר קיבל יאיר.

* הצגת ספרים – אני קורא כעת בהנאה רבה את ספרו החדש של חיים באר, הסופר האהוב עליי ביותר, "מסע דילוגים". זה ספר על ספרים ועל אהבת ספרים ועל ביבליופובים וביבליומנים, ממקור ראשון – הביבליומן האולטימטיבי. הספר כולל כמאה ממוארים קצרים, אותן מכנה באר וינייטות (ההסבר – בספר) מלאי טוב לב והומור, אף שלעתים ההומור יודע להיות מרושע. זהו ספר שכל אוהב ספרים אמתי ישאב ממנו הנאה רבה.

ב"הארץ ספרים" התפרסם מאמר ביקורת על הספר מאת גלעד מלצר. מלצר קוטל את הספר ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא לא בוחל במילים בניסיונו להציג את הספר כערימת אנקדוטות מיושנות ומשעממות, או כפי שהוא מסכם אותו בשורה התחתונה: "יין שהתיישן רע והחמיץ".

סיפור אחד, "הצגת ספרים", הוא קטל באופן מיוחד. "ואני שואל, איפה העורך הנכבד של האסופה, ד"ר גדעון טיקוצקי, שיקצץ במניין הווינייטות ויימנע ממחברן, ומאתנו הקוראים, רגעים מביכים שכאלה של הומור גיחי גיחי, שאינו מכבד סופר כבאר".

ומכל הסיפורים שכבר הספקתי לקרוא בספר, אהבתי במיוחד את "הצגת ספרים". קראתי וצחקתי בקול ושבתי וקראתי והתפקעתי מצחוק ומיד נתתי לאשתי שתקרא ואף היא צחקה צחוק גדול.

ובכן, אני ממליץ לאנשים בעלי הומור ירוד כשלי, שאוהבים בדיחות גיחי גיחי, להתעלם מן הביקורת של מלצר, ולקרוא את הספר היפה והמהנה.

כן, אני נהנה גם מהשפה הגבוהה, שמלצר לועג לה ומציג אותה כ"פומפוזיות". ההנאה לאוהבי העברית מובטחת.

* ניצוצות מעולמו הרוחני – במלאת שלוש שנים לפטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, נערך יום עיון לזכרו במדרשה ב"אורנים", שבו הושק ספרו האחרון: "ברל כצנלסון – ניצוצות מעולמו הרוחני". את כתב היד סיים יריב בן אהרון בבית החולים, כששכב על ערש דווי, ימים ספורים טרם הסתלקותו. זה האחרון במסכתותיו של יריב, הפעם מסכת מקורות ופירושים על כתביו של ברל. ערך את הספר תלמידו המובהק של יריב תום נבון, שאף כתב את המבוא ודיבר פעמיים ביום העיון – בדברי הספד ליריב וכאחרון המרצים על הספר.

יריב העמיד דורות של תלמידים, ובשנותיו האחרונות הקיפו אותו צעירים ממנו בשישים שנה, שינקו בצמא את תורתו. הדור הראשון של תלמידיו, ובראשם מוטי זעירא ושי זרחי, הקימו את "המדרשה" לפני שלושים שנה בדיוק. לא בכדי, בספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש", המתאר את הרנסנס של היהדות בחברה הישראלית, הוא נוקב ב-1989 – שנת ההקמה של "המדרשה", כנקודת המוצא של הרנסנס. אך טבעי שהאירוע לכבודו של יריב נערך במדרשה, שבה יצר את המסכתות הראשונות שלו.

אחרי שלושים שנה סיים מנהל המדרשה מוטי זעירא את תפקידו. החליף אותו אבישי בן אהרון, בנו של יריב. סגירת מעגל, בחינת דור לדור יביע אומר.

קניתי את הספר, שיצטרף למדף המסכתות של יריב, אך הפעם, לדאבוני, ללא ההקדשה בכתב ידו הרועד.

* מנהיג שסירב לקבל מתנות – פרשת השבוע שקראנו אמש, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה, חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם, הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק, ושילם על המקום.

* ביד הלשון

איש לנפשו – אביגדור ליברמן הציב אולטימטום והודיע שמיום רביעי ב-12:00 בצהרים – איש לנפשו.

גם הנשיא ריבלין השתמש בביטוי, הפעם בהכפלה – איש איש לנפשו, בנאום העברת המנדט על הרכבת הממשלה לכנסת, בתארו את שלושת השבועות שבהן המנדט יהיה בידי הכנסת.

הביטוי לקוח מיחזקאל: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י). רש"י ביאר את איש לנפשו – כל אחד על עצמו. כלומר, ביום המפלה, תישבר הלכידות החברתית וכל אחד ידאג לעצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.11.19

* חזרה לסיכולים הממוקדים – החזרה לסיכולים הממוקדים היא צעד מבורך. ברור שיש לו מחיר בטווח הקצר, אך אין מחיר גבוה יותר ממחירה של הבלגה ו"הכלה" של טרור ו"טפטופים".

* מורשת רבין – אחת ההחלטות האחרונות שקיבל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הייתה חיסולו של המייסד והמנהיג של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי פתחי שקאקי. 8 ימים לפני רצח רבין, חיסל המוסד, בשיתוף עם שייטת 13, את שקאקי במלטה, בדרכו מלוב לדמשק. חיסולו של שקאקי הנחית מכה קשה על הארגון, ולקח לו שנים להשתקם.

מנהיגי הטרור, הבכירים והזוטרים, הם בני מוות. ככל שהם יעסקו יותר בהישרדות אישית כך יוכלו להקדיש פחות לפיגועי טרור. ההרתעה הישראלית בעזה נשחקה מאוד מאז מרץ 2018. אני מקווה שהחיסול מסמן שינוי כיוון.

* שינוי כיוון – העובדה שפעולה יזומה של צה"ל מביאה לירי 200 טילים ושיתוק חצי מדינה, מעידה על הכרסום והשחיקה בהרתעה הישראלית על ארגוני הטרור בעזה. עובדה זו מעידה על כישלון מדיניות ההבלגה ועל הצורך בשינוי דרך. דווקא התגובה הזאת מבהירה עד כמה חיונית והכרחית הייתה פעולת הסיכול של אבו אל-עטא, לאו דווקא כצעד טקטי בפני עצמו, אלא כביטוי לשינוי כיוון, ובלבד שאין המדובר באירוע חד פעמי.

* שגיאה כפולה – דובר צה"ל: "אנו לא חוזרים לסיכולים ממוקדים, זה היה רק כי מדובר בפצצה מתקתקת". ההודעה הזו היא שגיאה כפולה. א. זו טעות לא לחזור לסיכולים הממוקדים. ב. גם אם לא חוזרים למדיניות, לא צריך להודיע על כך. עדיף שהם יירתעו ויחששו.

* האשמת שווא – ההאשמה הנשמעת בשולי המערכת הפוליטית, כאילו חיסולו של אבו אל-טעא נועדה לשרת את צרכיו הפוליטיים של נתניהו, משוללת יסוד. כל מי שהאזין לדבריהם של הרמטכ"ל וראש השב"כ, לא רק מבין את חיוניות הסיכול הממוקד, אלא מבין גם שמי שיזם את הפעולה ודחף לה היה הרמטכ"ל. האם אותם גורמים מתכוונים להאשים את הרמטכ"ל שהוא חולל את ההסלמה בשל אינטרס פוליטי של נתניהו? זו טענה אבסורדית.

יתר על כן, הרקורד של נתניהו לאורך כל שנות כהונתו, הוא של זהירות רבה בהפעלת הכוח. לא זכור לי עוד ראש ממשלה עם אצבע כה כבדה על ההדק. אפשר להסכים לדרך הזו, אפשר להתנגד לה. אני חושב שלרוב היה נכונה, אך בשנה וחצי האחרונות בגבול עזה היא שגויה, אולם האשמתו של נתניהו בהפעלת צה"ל וסיכון חיי חיילים ואזרחים בשל פעולה מיותרת, למען הישג פוליטי, היא לא פחות מעלילה מכוערת.

פעולת הסיכול היא החלטה ביטחונית מקצועית לעילא ולעילא. לא היה שום שיקול פוליטי בהחלטה עליה. סביר להניח שנתניהו ינסה לגזור קופון פוליטי מההחלטה. בעצם הוא החל בכך כבר היום כאשר הדיר את שר הביטחון בנט ממסיבת העיתונאים עם הרמטכ"ל וראש השב"כ. אך עצם ההחלטה הייתה עניינית לגמרי.

* קונצנזוס לאומי – כל ראשי כחול לבן הביעו תמיכה בלתי מסויגת בחיסול בכיר הג'יהאד האיסלמי. זה לא צריך להפתיע, כמובן, כיוון שכחול לבן התנגדה למדיניות ההבלגה וקראה לנקוט ביוזמה ובין השאר לחזור למדיניות הסיכולים הממוקדים.

תגובת יהודִי המחמד של הרשימה המשותפת, עופר כסיף, והתגובות של כל חבריו, מעידה שוב, כרגיל, באיזה צד של מַשְׁגְרֵי הרקטות הם נמצאים. אני בטוח שגנץ מבין שממשלה שקיומה יהיה תלוי ברשימה זו לא תוכל ליישם את המדיניות שהוא מחויב לה, ולכן הוא לא יקים ממשלה כזו. חבל שהוא גורר את האופציה ההזויה הזאת כאיזה מנוף פוליטי תמוה.

* האפשרות הגרועה מכל – הדיבורים על ממשלת מיעוט הנתמכת ברשימה המשותפת אינם יורדים מסדר היום. זה הזמן שתל"ם תטיל וטו על האפשרות הזאת. אמנם אני מעריך שהאפשרות הזאת קלושה, אבל עצם הדיבור עליה כל כך הרבה זמן, וכמובן הפגישה האומללה של גנץ עם עודה וטיבי, יוצרים לגיטימציה לאפשרות הזאת.

אם תקום חלילה ממשלה כזאת, לא יהיה לה סיכוי לשרוד. ישראל נמצאת בתקופה של אתגרים ביטחוניים מצד איראן, סוריה, לבנון, עזה והטרור ביו"ש, וממשלה שצריכה לתת מענה לאיומים האלה, אינה יכולה להיות תלויה ברצונם הרע של מי שיודעים להבחין היטב בין עמית לטורף, והם בצד של הטורף. או למי שאינו בקיא במונח הצבאי – בעימותים הללו, הם אינם מצדדים בצד הישראלי. נראה לי שהגדרתי זאת בלשון המעטה.

על תל"ם לסכל את הרעיון כבר עתה – להטיל וטו אולטימטיבי: תל"ם או טיבי. מבין כל האפשרויות שעל הפרק: ממשלת אחדות על אף הקשיים שנתניהו מערים, סיבוב בחירות שלישי או ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת – האפשרות השלישית היא הגרועה ביותר. וגם אם ליברמן יהיה מוכן לממשלה כזו (ואני מעריך שהוא לא יהיה מוכן לכך) – איני מכיר בכישוריו של ליברמן לטהר את השרץ.

* טיפ טיפה אחריות – אם יש טיפ טיפה אחריות לאומית למפלגות "הבלוק" – הן צריכות לפרק מיוזמתן את הבלוק ולתת את ברכת הדרך לממשלת אחדות לאומית. היום הן בסך הכל כלי שרת ב"משחק ההאשמות" של נתניהו, שמנסה להוביל לבחירות שלישיות, בתקווה שיצליח במה שנכשל בבחירות הקודמות – קואליציית חסינות, תוך האשמת גנץ בכישלון.

* איך אפשר להצטרף לממשלה? – תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, וקראתי לכחול לבן להתפשר, לקבל את מתווה הנשיא כבסיס למו"מ.

אבל איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נתניהו רק מגביר את מלחמת החורמה שלו במדינת החוק ומוסדותיה? איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במערכת המשפט, מטריד עדים (מעל מקפצת דוכן הכנסת), מפר צווי פרסום, מפיץ תאוריות קונספירציה הזויות על הפרקליטות? איך כחול לבן יכולה לשבת בממשלה, כאשר נתניהו שולח בכל שבוע את פלוגותיו להפגנות רחוב, שנועדו להלך אימים על היועמ"ש לקראת הכרעתו, ואולי כדי להלך אימים מראש על בית המשפט לפני משפטו?

כיוון שאני מתנגד לממשלת מיעוט, בוודאי כזו שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, כנראה שאין מנוס מבחירות חדשות. אולי הציבור יתפכח ויפיל את נתניהו.

(ובכל זאת, בכל זאת… אני מקווה שלמרות הכל עוד תמצא דרך להקמת ממשלת אחדות).

* חתם קבע – הפרשנים מלגלגים על בנט שהוא שר ביטחון "לשבועיים" ומסבירים שבכל קונסטלציה שהיא, כאשר תקום ממשלה חדשה, כל ממשלה, הוא לא יהיה שר הביטחון.

אני מציע נקודת מבט חלופית. בעוד כשבוע וחצי גנץ יחזיר את המנדט לנשיא. יהיו עוד 21 ימים לכנסת להסכים על ראש ממשלה. לאחר מכן שלושה חודשים עד הסיבוב השלישי. אח"כ עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות, 28 יום לנתניהו, 28 יום לגנץ, 21 יום לכנסת, 3 חודשים עד הסיבוב הרביעי, עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות וחוזר חלילה, עד סוף הדורות.

ובינתיים בנט יהיה שר הביטחון הנצחי בממשלת המעבר הנצחית.

* כה אמרו גששינו – מי שחזו עוד לפני כמעט חמישים שנה את מינויו של בנט לשר הביטחון היו "הגשש החיוור". "ממקורות המקורבים לחדשות של שמונה" הודלף לשייקה שעומדים למנות שר החינוך לשר המלחמה. והם הסבירו את ההיגיון. "כשהוא היה שר החינוך היה חינוך? נמנה אותו לשר המלחמה ולא תהיה מלחמה. – אינשאללה".

* פרי הבאושים של ההסתה – באירוע של משתמטים מצה"ל, הוגדר רמטכ"ל עתיר קרבות "מחבל". המחנה ה"לאומי". בלוק…

* רק ביבי יכול – נתניהו אמר דברים נכונים וחשובים בנאומיו ביום השנה לרצח רבין בידי יגאל עמיר, אך במקרה הזה חשוב יותר מה שהוא לא אמר. מן הראוי היה שנתניהו יקדיש השנה את עיקר דבריו לאמירה ברורה, חותכת, חד משמעית ושאינה ניתנת לפרשנויות, השוללת מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות בנושא הרצח ועלילת הדם נגד השב"כ.

עלילת הדם הזו נפוצה בקרב תומכיו ואוהדיו של נתניהו (כמובן שרובם הגדול דוחה אותם על הסף). רבים מנשאי עלילת הדם מקשרים אותה לעלילה על הפרקליטות שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון. בעיניהם, השב"כ והפרקליטות הם חלק מאותה "מדינת עומק" דמיונית, שבבסיס התאוריה ההזויה. לא בכדי, הפרופסור המוזר שהעלה את עלילת הדם מחדש לכותרות, עשה זאת בנאום בהפגנה בעד נתניהו, ולא שמעתי שהקהל מיחה בעדו.

רק ביבי יכול. רק הוא יכול, אם יפעיל את כל כושר השכנוע שלו, לשכנע את מעריציו שמדובר בעלילת דם שקרית. נכון, אחרי דברי ההבל של קידר נתניהו הוציא גינוי קצר נגדם, אך הסתפקות בכך, היא יציאה ידי חובה. עלילת הדם הזאת מסוכנת מאוד והיא איום על החברה הישראלית. בידו של נתניהו להחזיר את השד הזה לבקבוק, כך שיישאר מנת חלקם של שולי השוליים ההזויים של הימין הכהניסטי, כפי שהיה בשנים הראשונות של עלילת הדם.

* האם סיקור אוהד יכול להיחשב שוחד? – ראש עיריית אשקלון לשעבר, איתמר שמעוני, הורשע בשוחד. שמעוני זוכה מחמת הספק מסעיף של שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתונות המקומית.

פרקליטי ראש הממשלה הוציאו הודעה בעקבות הזיכוי, שלפיה "תיק 4000", שבו מואשם נתניהו בשוחד באמצעות סיקור אוהד, קרס. לכאורה, זיכויו של שמעוני מפריך את עצם ההיתכנות של שוחד באמצעות סיקור אוהד.

אולם ההיפך הוא הנכון. אילו חשבה כך השופטת, היא הייתה מזכה אותו מחוסר אשמה. אם היא זיכתה אותו מחוסר ראיות, אות הוא שניתן להאשים אותו בשוחד באמצעות סיקור מפנק, אך התביעה לא הוכיחה שכך היה. יתר על כן, השופטת לימור מרגולין-יחידי אמרה בדיון, תוך שהצביעה על הקושי להרשיע בעבירה כזו: "ככל שקיימים אינטרסים עסקיים… האפשרות שההתערבות בפרסומים היא חלק מטובת הנאה מושחתת, היא ממשית יותר". במילים אחרות, שמעוני לא זוכה כי אי אפשר לשחד באמצעות סיקור אוהד, אלא כיוון שלא הוכח למעלה מספק סביר, שהיה סיקור כזה לאורך זמן.

אם להשליך מכך לפרשת 4,000, כפי שעשו פרקליטי רוה"מ, הלקח הוא שמבחן ההאשמה נגד ראש הממשלה בגין שוחד הוא אך ורק מבחן הראיות – האם יוכח בבית המשפט שהעבירה נעברה או לא.

גם הטענה שאין תקדים להרשעה בגין עבירה זו, והיום קראתי גם טענה הזויה שהפרקליטות הכניסה את הסעיף הזה לכתב האישום של שמעוני כדי ליצור תקדים לקראת כתב האישום לנתניהו, אינה נכונה.

לפני שלושים שנה הורשע ראש עיריית ר"ג מטעם המערך אורי עמית בשוחד, בשל סיקור אוהד. הוא הורשע בכך, שתמורת קידום ענייני קואופרטיב דן – הקמת חניון של החברה ליד איצטדיון ר"ג, הקואופרטיב העביר 5,000$ לעיתון המקומי "רמת גן שלנו" תמורת סיקור אוהד לעמית.

הטענה שזיכויו של שמעוני מסעיף זה משמעותה שסיקור אוהד אינו יכול להיחשב שוחד מגוחכת. למה הדבר דומה? לטענה שזיכוי של נאשם מאשמת גניבה מצביע על כך שאין דבר כזה גניבה.

כמובן שאין בכל מה שכתבתי הבעת דעה על אשמתו או חפותו של נתניהו, בסעיף זה או בכל סעיף אחר. בנושאים אלה אני סומך על שיקול דעתו של היועמ"ש וכמובן על שיקול דעתם של השופטים, אם יוגשו נגדו כתבי אישום.

* שעון חול – ההסדר בין בריטניה לסין על החכרת הונג קונג, שנחתם ב-1897 היה למאה שנה. זה נראה המון זמן. אבל שעון החול עבד, והעתיד הרחוק הגיע. וכפי שאנו רואים, תושבי הונג קונג שנהנו מדמוקרטיה, נאבקים על זכותם למעט חופש.

כך גם ההסדר המיוחד עם ירדן על אדמות צופר ונהריים. כאן ההסכם היה שונה, כי לא נאמר בפירוש שהחקלאים הישראלים ינושלו מאדמתם אחרי 25 שנה, ובאווירה ששררה בין המדינות בעת החתימה, ניתן היה להניח שהזמני יהפוך לקבוע. אך הנה, 25 השנים חלפו כהרף עין, ולפני שהספקנו לומר הוד רוממותו המלך עבדאללה – הופ, החקלאים נושלו.

בתקופת המאבק על הגולן פנו אלינו אנשים שוחרי טוב שחששו מהסכנה של נסיגה מהגולן, והציעו לנו לא ללכת עם הראש בקיר ולא להתעקש על הכל או לא-כלום כי נישאר בלא-כלום. הציעו לנו לתמוך בפתרונות של החכרה ל-50 שנה או ל-100 שנה. כלומר, לסגת משטח ריבוני של ישראל ולמסור לאויב את הריבונות, ותמורת תשלום מכובד אנו ואולי בנינו נהנה מכך שהשטח יהיה זמנית בידינו. דחינו את ההצעה הזאת בשתי ידיים. אפילו לא דנו בה. נראה לי שהשבוע ברור עד כמה צדקנו.

* היה מחדל? – שר החוץ הירדני אמר שירדן הציעה לישראל לקנות את השטחים בנהריים ובצופר אך היא סירבה. אם הדברים נכונים, זהו מחדל חמור שבעטיו איבדנו שטחים יקרים והחקלאים נושלו מאדמתם. עד כה לא ידוע לי על הכחשה או אישור של הטענה מצד ישראל.

אני רואה לנכון להבהיר את דבריי. איני חושב שישראל צריכה לקנות מהירדנים קניין יהודי. איני רואה זאת כפתרון הראוי. אני מודע לאבסורד שבו. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, כפי שראינו, החלופה הייתה נישול חקלאינו מאדמתם. מה עדיף? לקנות את השטח והחקלאים ימשיכו לעבד את אדמתם, או המצב שנוצר? כאמור, הכל בהנחה ששר החוץ הירדני אמר אמת.

* מדינה יהודית – מבלי להביע דעה בשאלת התחבורה הציבורית בשבת בתל-אביב (כי אין לי דעה חד משמעית), אני רוצה להתייחס לסיסמת ההבל הרדודה שקשקש רון חולדאי: "אנחנו לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים". אנחנו לא מדינה יהודית, טמבל?

מדינת ישראל הוכרזה במילים הבאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". באיזו עזות מצח וחוצפה בא ראש העיר תל-אביב ומכריז שישראל אינה מדינה יהודית? איזו בורות! איזו עליבות!

בכלל, הניסיון להציג סתירה בין מדינה יהודית למדינת היהודים, הוא כשלעצמו נובע מבורות. לעתים זורקים את הטענה החלולה שהרצל דיבר על מדינת יהודים ולא על מדינה יהודית, כי עובדה ששם ספרו היה "מדינת היהודים", וזו כביכול הוכחה למשהו. אלא שהרצל לא כתב את ספרו בעברית, כי אם בגרמנית. שמו של הספר הוא: Der Judenstaat. התרגום לעברית יכול להיות באותה מידה "מדינת היהודים" ו"מדינה יהודית". יש לי קשר עמוק למושג "מדינת היהודים", כי זה שמה של ספינת המעפילים שבה עלה אבי לארץ. אבל הצגת המושג כסותר את רעיון המדינה היהודית?

ישראל היא מדינה יהודית, והיא מחויבת להיותה כזאת; גם במובן התרבותי. מה המשמעות של מדינה יהודית? כיצד יהדותה של המדינה צריכה לבוא לידי ביטוי? על כך יש לקיים שיח מתמיד בין חלקי העם. יש מקום לשיח גם על אודות צביונה של השבת בפרהסיה הציבורית של המדינה היהודית. אבל מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הגדירה כמובן מאליו את השבת כיום המנוחה. מדינה יהודית אינה יכולה להשליך לפח את אחד הסמלים החשובים של היהדות ואת המתנה הגדולה שהיהדות נתנה לאנושות – השבת. אוי לנו ואבוי לנו אם השבת במדינה היהודית תהיה יום ז' בשבוע.

איך צריכה להיראות השבת במדינת ישראל (והיא יכולה להיראות אחרת בערים שונות)? על כך יש לנהל דיון מתמיד. אני סולד ממסחר בשבת, למשל. אבל אני לא מתנגד לתחבורה ציבורית מסוימת, כדי לאפשר את עונג השבת של אזרחים שאינם יכולים לצאת בשבת לטייל ולבלות כי אין ביכולתם להחזיק רכב פרטי. אך איני קובע מסמרות – אלה נושאים לשיח פתוח ומכבד.

אבל… ישראל היא לא מדינה יהודית? מאיפה הוא הקריץ את השטות הזאת?

כן, גם בשלטון המקומי יש צורך בהגבלת קדנציות.

* אף שעל – סערה רבתי פרצה בישיבת הנהלת חטיבת המרכז החופשי בליכוד, ב-28.9.74, כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יו"ר המרכז החופשי שמואל תמיר, האיש שטבע את הביטוי "שטח משוחרר לא יוחזר" לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז בישיבה שתמורת שלום-אמת ישראל תצטרך לשלם בטריטוריה, ובכאב-לב וייסורים… מי שמתעלם מכך עיניו טחו מראות… אם כאן נהיה גיבורים גדולים ונצעק 'אף שעל' ולא נראה מה מתרקם סביבנו, אז הקשיחות שלנו או האטימות שלנו למציאות החדשה יכולה לשבור אותנו והיא גם מסוכנת… מי שיאמר 'אף שעל' פשוט לא יתייחס למציאות. אנו צריכים להיות מוכנים לקבל על עצמנו סיכונים מסוימים תמורת שלום. אין זזים בלי שלום אמת, אך במסגרת של שלום-אמת נצטרך להיות מוכנים ללכת לוויתורים".

דבריו של תמיר עוררו התנגדות חריפה במפלגתו. בראש המתנגדים עמד הח"כ הצעיר, בן ה-29, אהוד אולמרט. "אני מקווה שהליכוד לא יאמץ עמדה זו … הניסיון להעמיד את התזה של ויתורים תמורת שלום, זו תזה ששום גורם רציני בעולם לא מוכן לקבל אותה". הוא תקף את תמיר וטען שדבריו קיצוניים יותר אפילו של מאיר פעיל (ח"כ מטעם מפלגת השמאל "מוקד" שנבלעה בשל"י, שנבלעה ברצ שנבלעה במרצ, שבלעה את "המחנה הדמוקרטי").

המחלוקת הביאה לפילוג במרכז החופשי. תמיר ותומכיו פרשו מהליכוד והצטרפו לד"ש. אליעזר שוסטק, אהוד אולמרט וחבריהם הקימו את המרכז העצמאי והתמזגו בחטיבה החדשה – לעם.

הדבר המשותף לח"כ אולמרט ולראש הממשלה אולמרט, הוא ההתנגדות לפשרה טריטוריאלית והדבקות ב"אף שעל". הגישה של ח"כ אולמרט הייתה "אף שעל לערבים" ולכן הוא שלל את הפשרה הטריטוריאלית. הגישה של ראש הממשלה אולמרט הייתה "אף שעל לישראל" ולכן גם הוא לא הציע פשרה. כזכור, הניסיון של ראש הממשלה אולמרט הצדיק את טענתו של ח"כ אולמרט, בדבר מופרכות התזה של שטחים תמורת שלום.

* קוּל קוּל – אני מוצא בעיזבונו של אבי כתבים ישנים שלי, שהוא שמר. אחד מהם הוא הטקסט הבא, שאותו פרסמתי בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (היום – "ידיעות הקיבוץ").

הרקע – במתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המאה, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר אני מתייחס לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום, והשורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל"

החתן
(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום
יאסר ערפאת, אבו עמאר
(להלן – "החתן")
יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.
למשל – צלפים.
צלף מצטיין הוא,
שליחו של החתן
כזכור – פרס נובל,
(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון
והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.
ראש קטן, של תינוקת.
מטרה לא קלה.
כדי לפגוע במכה ראשונה
צריך כשרון רב.
וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש
במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן
(פרס נובל… שלום… זוכרים?)
מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים
אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו
הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית
עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן
סחט אט אט, בקור רוח
את ההדק.
לחיצה קלה ו… בול!!!
קול קול קול קול קול קול קול

* ביד הלשון

ניפגש בשביעיות – מתוך הטור של עמית סגל במוסף השבת של "ידיעות אחרונות": "בליכוד אמרו פעם 'ניפגש בשביעיות'. עכשיו אפשר לומר שניפגש בשלישיות".

מתי אמרו בליכוד "ניפגש בשביעיות" ובאיזה הקשר?

לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1977) הייתה תנועת החירות, עדין מפלגה עצמאית בתוך הליכוד, המפלגה הראשונה שהנהיגה בחירות מקדימות לנציגותה בכנסת, במקום מינוי הרשימה בידי ועדת המינויים, שהייתה נהוגה בה עד אז (מפלגת ד"ש, שהוקמה בבחירות אלו, הנהיגה פריימריז של כלל המתפקדים).

הבחירות המקדימות נערכו במרכז המפלגה, בשני שלבים. השלב הראשון היה בחירה של פאנל – 35 המועמדים שזכו במירב הקולות מבין שלל המועמדים. בשלב השני, לרוב שבוע אחרי השלב הראשון, דורגו המועמדים לרשימת הכנסת. בשלב זה היו חמישה סיבובים, כשבכל סיבוב נבחרו שבעה ח"כים, או בסלנג המפלגתי – שביעיה. כך, ניתן היה לסכל חיסול פוליטי של מועמד, באמצעות היכולת לתקן את התוצאה בסיבוב הבא. למשל, אם שר בכיר, שצפו לו מקום טוב בצמרת, לא נבחר כלל לשביעיה הראשונה, ניתן להתגייס בעבורו ולהעמידו בראש השביעיה השניה.

בדרך כלל, ההצבעה על הפאנל ניבאה את תוצאות הבחירות בשביעיות. באחת ממערכות הבחירות (כמדומני 1988, אך איני בטוח ופרופ' גוגל לא הצליח לעזור לי) הייתה התארגנות נגד דוד לוי והוא נדחק למקום נמוך, יחסית, בפאנל. לוי הזועם הצהיר בתגובה: "ניפגש בשביעיות". ואכן, בשביעיות הוא דורג במקום גבוה מאוד בצמרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.11.19

* שיניתי את דעתי – מאז הבחירות האחרונות, חזרתי שוב ושוב על מסר אחד – צו השעה הוא ממשלת אחדות, שמשימתה העיקרית תהיה פיוס לאומי, מיתון הקיטוב והשסע, ולשם כך על שתי המפלגות הגדולות, כולל המפלגה שנתתי לה את קולי – כחול לבן, להתפשר ולהגיע להסכמות. זאת, בפרט כיוון שהאלטרנטיבה היחידה לממשלת אחדות היא בחירות חדשות, בזבזניות ויקרות, המשך השיתוק הלאומי כתוצאה משלושה סיבובי בחירות וכן הלאה.

שיניתי את דעתי. אירועי הימים האחרונים שכנעו אותי, שאי אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו. ככל שמתקרבת הכרעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום לנתניהו, הוא מידרדר והולך, מאבד כל רסן, משתולל ומגביר את מלחמתו למיטוט מדינת החוק הישראלית ומוסדותיה.

הוא שילח את נער השליחויות שלו אמיר אוחנה, למתקפה שלוחת רסן נגד מדינת החוק, כדי להלך אימים על מנדלבליט לקראת הכרעתו; להעליל על הפרקליטות עלילה ברוח "הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות" ולהסית אישית הסתה חמורה, ממוקדת ומסוכנת נגד שי ניצן וליאת בן ארי, שאותם הוא סימן למוסתים.

המעי הגס של נתניהו, בנו יאיר, מי שמשחרר את מה שנתניהו עוצר בתוכו כדי לשמור על שאריות פאסון של ראש ממשלה, החריף את תדירות ועוצמת השפרצת מסרי האיום, ההסתה והשנאה שלו לכל עבר.

נתניהו משגר מפגינים להפגנות ליד בית היועמ"ש כדי להפחיד אותו לפני הכרעתו, ונאומי ההסתה הנשמעים באזניהם – אוזניים תיצלנה.

הוא שולח את נעריו להטריד עדי מדינה כדי להפחידם ולשבש את הליכי משפטו.

אם כך הוא נוהג לקראת החלטה על כתב אישום, לאן הוא עוד עלול לרדת אם יוגשו נגדו כתבי אישום ובמהלך משפטו.

ברור שכחול לבן אינה יכולה לשמש עלה תאנה להידרדרות הזאת. ודאי שכחול לבן לא תוכל להיות שותפה לממשלה שהאויב שנגדו היא נלחמת הוא מדינת החוק הישראלית. וברור, שבמצב הצבירה שבו הוא נמצא, אין סיכוי שנתניהו יקיים התחייבויות כמו רוטציה ונבצרות.

לכן, שיניתי את דעתי. הגעתי למסקנה שאין אפשרות לממשלת אחדות עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו.

אולם המציאות הפוליטית לא השתנתה. שתי האפשרויות היחידות שעל הפרק הן ממשלת אחדות או בחירות חדשות. כל מה שכתבתי בגנות בחירות חדשות תקף, אך כנראה שאין ברירה.

בחירות חדשות, עשויות להפיל את נתניהו, להכות בו ולפרק את ה"בלוק" שהקים. מכה כזאת עשויה להביא להעמדת מנהיג נורמטיבי ושומר חוק בראשות הליכוד ולאפשר ממשלת אחדות. היא גם עשויה לשכנע מפלגות מגוש הימין–חרדים להיות פרטנריות לממשלה בראשות כחול לבן.

כדי להצליח בכך, המשימה של כחול לבן היא למשוך קולות רבים ככל הניתן של אנשי הימין הממלכתי, של ליכודניקים שמאסו בביביזם, של אנשי הציונות הדתית שדי להם להיות שבוייו של נתניהו והם מתנגדים לסמוטריצ'יאציה של הציונות הדתית, באנשי הימין השפוי שבחרו בעבר ב"כולנו"; לשכנע את המוני הליכודניקים שבבחירות האחרונות בחרו להישאר בבית או ללכת לים, לעשות צעד נוסף ולתמוך בכחול לבן.

אלא שלמרבה הצער, כחול לבן עושה הכל כדי להרחיק אותם ולהרחיק את עצמה מן השלטון. תמונת הפגישה של גנץ עם עודה וטיבי היא ממש הענקת תמונת ניצחון במתנה לנתניהו. הדיבורים על האופציה הדמיונית ההזויה של ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, גורמים לנזק בל ישוער לכחול לבן.

יש לקוות שכחול לבן תתעשת, תסיר את האופציה הזאת מן הפרק, לא תמשיך במגעים עם המשותפת ותחזור לנהוג כמפלגת מרכז. למרות הנזק שכבר נגרם, אני מאמין שניתן להתקדם ולנצח בבחירות (בדרך יש להיפרד לשלום מן הגחמה המזיקה של 'צה רוטציה).

כמו לנתניהו, גם לגנץ אין אפשרות להקים ממשלה. לכן, מוטב שיחזיר את המנדט לנשיא, נלך לבחירות וכחול לבן תסתער בכל העוצמה על הבוחר.

* אילו הייתי במקום גנץ – אילו הייתי במקום גנץ, על מה הייתי משוחח עם איימן עודה ואחמד טיבי?

קודם כל, אילו הייתי במקום גנץ, הפגישה הזו לא הייתה מתקיימת. הפגישה הזו פסולה מכל וכל, גם אם היא, כפי שאני מאמין, תרגיל טקטי (וגם כתרגיל טקטי – זה תרגיל מטומטם). אני מתבייש בגנץ, וכועס גם על מפלגתי, תל"ם, שלא הטילה וטו אולטימטיבי על הפגישה.

אבל בהינתן שהפגישה בכל מקרה מתקיימת, וגנץ היה מתייעץ אתי, הייתי מציע לו להפנות לשני הח"כים שורה של שאלות:
האם אתם מכירים בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו, ארץ ישראל?
האם אתם מכירים בזכות קיומה של המדינה היהודית?
האם אתם מוכנים להשתלב כמיעוט במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, בלי לנסות להפוך אותה למדינה אחרת?
האם אתם שוללים את טענת "זכות" ה"שיבה", שמשמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים?
בהנחה שאתם אנשי שלום – האם תתמכו בפעולה של ישראל לסגירת אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי?
האם תשתלבו במלחמה של מדינת ישראל נגד טרור ה-BDS?
האם אתם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להגנה על ביטחונה ועל שלום אזרחיה?
במלחמות שהיו עד כה בין ישראל לערבים, באיזה צד הייתם?
אם תפרוץ מלחמה בעתיד, באיזה צד תהיו?
כידוע לכם, כחול לבן מתנגדת למדיניות ההבלגה בגבול עזה ומתחייבת לתגובה קשה על טרור מן הרצועה. האם אתם תומכים במדיניות זו ומוכנים להיות שותפים לה?
כידוע לכם, במצע כחול לבן, שעליו תתבסס הממשלה, נאמר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל בריבונות ישראל, בקעת הירדן היא ישראלית + תכנית לפיתוח רבתי של הבקעה, תחודש הבניה בגושי ההתיישבות שיהיו חלק ממדינת ישראל בכל הסדר ורמת הגולן אינה ניתנת למו"מ. האם אתם תומכים בדרך הזו?
האם תיקחו על עצמכם לפעול למען התנדבות רבתי של הנוער הערבי בישראל לשירות לאומי אזרחי?
האם תיקחו על עצמכם לשתף פעולה עם משטרת ישראל בפעולה אמתית נגד הפשיעה והאלימות במגזר הערבי, ולא תסיתו את הציבור לאלימות נגד המשטרה, כפי שהיה עד כה?
האם תיקחו חלק בכל פעולה לאכיפת חוקי הבניה במגזר הערבי?
האם תשתפו פעולה עם צעדים להדברת הטרור החקלאי בישראל?

את ההחלטה אם לפתוח עמם במו"מ יש לקבל על פי תשובותיהם לשאלות הללו.

* האקדח מת מצחוק – בעקבות מתקפת רקטות הטרור מעזה על יישובים אזרחיים בישראל, הוציא ח"כ יאיר לפיד הודעה לפיה "ישראל הייתה צריכה להגיב בעוצמה וללא היסוס לירי הרקטות מרצועת עזה. חמאס, ועוד יותר ממנו בכירי הג'יהאד האסלאמי, צריכים לדעת שישלמו בחייהם על כל התקפה נגד אזרחים ישראליים. על טרור צריך להגיב בכוח, לא במזוודות עם דולרים. תפיסת הביטחון מול עזה צריכה להשתנות". אני חותם על כל מילה.

אבל יאיר לפיד יודע בוודאי, שממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברשימה המשותפת לא תוכל לבצע את המדיניות הנכונה שהוא מציע. לכן, ברור שלא תקום ממשלה כזו. מה שלפיד כנראה אינו מבין, זה שנתניהו אינו מטומטם, והוא יודע שהאיום בממשלת מיעוט כזו הוא איום סרק, איום באקדח מת מצחוק, ולכן לא זו בלבד שהדבר לא ילחיץ אותו, אלא להיפך, הוא ייטיב למנף את התרגיל לטובתו ונגד כחול לבן. וכחול לבן תוכל להאשים בכך רק את עצמה.

* עסקת המאה – בן דרור ימיני, שיש לי אליו הערכה רבה ואני גם מסכים עם רבים מהדברים שהוא כותב, הציע בסופשבוע עסקה לפיה יסגרו כל התיקים הפליליים של נתניהו תמורת פרישה מכובדת.

זו הצעה גרועה מאוד. אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם אישי ציבור, וככל שהם רבי מעלה יותר, כך עסקאות טיעון איתם פסולות יותר. לכן קראתי להתפטרותו של מני מזוז כאשר חתם על עסקת טיעון עם הנשיא קצב.

כפי שאין מקום בחיים הציבוריים למי ששומר על זכות השתיקה, וכפי שאין דבר כזה סגירת תיק של איש ציבור בטיעון של "חוסר עניין לציבור" כך גם אין מקום לעסקאות טיעון עם אישי ציבור, ובוודאי ברמה של ראש ממשלה או נשיא. העניין הציבורי הוא לברר את כל ההאשמות נגדם עד תום, בלי להשאיר עננה של ספק. אם איש הציבור יוכיח את חפותו, הדבר עדיף על כך שהחשדות ימשיכו ללוות אותו. אם יורשע, הדבר עדיף על כך שהחשדות יישארו בערפל.

אולם במקרה הזה, בן דרור אפילו לא מדבר על עסקת טיעון. בעסקת טיעון הנאשם מודה בחלק מן האשמות תמורת הקלה בעונש. כאן מדובר בסגירת טוטלית של כל התיקים. למה?

כאשר מדובר בדמות כמו נשיא, ראש ממשלה, שופט בית המשפט העליון וכד', אני מאמין ב"ייקוב הדין את ההר". יש למצות את ההליך המשפטי הגלוי עד תום. מידת הרחמים היא כבר עניין לחנינה, לא להליך המשפטי.

במקרה של נתניהו, מעבר לעניין העקרוני שהצגתי, קיימת בעיה נוספת. עסקה מהסוג שבן דרור מציע, רק תחזק את תאוריית הקונספירציה, כאילו תפרו תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו מהשלטון. זאת תהיה הוכחת הזהב – הנה, בכלל לא מעניין אותם ההליך השיפוטי, כל מה שהם רצו זה להפיל אותו. ברגע שהוא ירד מהשלטון, הם השיגו את מטרתם ומסתבר שכל החשדות הללו כבר אינם מעניינים איש.

הבעיה המרכזית בכהונתו של נתניהו, אינה מעשי השחיתות שבהם הוא נאשם (ויש לזכור שעומדת לו חזקת החפות), אלא המסע שלו למיטוט מדינת החוק באמצעות ערעור האמון של הציבור במוסדות החוק והמשפט בישראל. אם נתניהו יסיים את תפקידו אך אמון הציבור במדינת החוק יתערער עוד יותר ואמונתו בתאוריית הקונספירציה החולנית וב"פרוטוקולים של זקני הפרקליטות" תגדל – הנזק גדול יותר מאשר המשך כהונתו.

חשוב שנתניהו יסיים בהקדם את תפקידו, כדי לקדם תהליך של דה-ביביזציה בחברה הישראלית, ועיקרו – שיקום האמון של אזרחי ישראל במדינתם ובניינה מחדש של הממלכתיות הישראלית.

* אותה פלגנות – בהפגנה נגד מדינת החוק ובעד נתניהו, ליד ביתו של היועמ"ש עליו הם מנסים להלך אימים לקראת ההחלטה על כתב אישום לאלילם; לצד נאום דברי הבלע המשוקצים של פרופ' קידר עם תיאוריית הקונספירציה המטורפת על רצח רבין, נאם ארז תדמור, ממקורבי נתניהו ומאבות תאוריית הקונספירציה המטורללת על "מדינת העומק" הבדויה (הוא אף כתב על כך ספר). הוא אמר: "ילדי השמאל לא משרתים בגולני או במג"ב, אלא מנצלים את הצבא להתקמבן והולכים ל-8200".

דברי הבלע האלה מזכירים לי דברי בלע דומים שאמר דודו טופז בעצרת המערך בכיכר מלכי ישראל, לפני בחירות 81': "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות… הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות". אותה שנאה, אותה שחצנות, אותה התנשאות, אותה פלגנות, אותה הסתה.

* הג'ורה – הציטוטים מחקירתו של הג'ורה לבית בלופר, יאיר נתניהו, מצביעים על הקמפיין הצפוי לגדעון סער אם יתמודד על ההנהגה. הוא עלול להתמודד, אז הם מפיצים עליו שהוא אנס. בכך הם גם מאותתים לכל מתמודד פוטנציאלי מה צפוי לו. הג'ורה מכנה את מדינת ישראל "מדינת משטרה", כפי שמעלילים עליה אנשי BDS ותועמלנים אנטי ישראלים מן הזן של גדעון לוי ורוגל אלפר. את משטרת ישראל הוא מכנה גסטפו, כמו הגרועים במכחישי השואה. הוא השופר מס' 1 של אבא שלו.

* תסמונת האישה המוכה – תעשיית ההסתה של נתניהו מפיצה עלילה על גדעון סער שהוא אנס (ועל הדרך, על המשטרה שיודעת שהוא אנס אך לא חוקרת אותו, כי משטרה ססססמולנית לא חוקרת ססססמולנים כמו גדעון סער). והוא ממשיך לחתום על הצהרות נאמנות לנתניהו. תסמונת האישה המוכה.

* גבולות החופש האקדמי – דבריו המטורללים של פרופ' (!) קידר, שניסה לטהר את הרוצח יגאל עמיר מאשמת רצח רבין, ברוח תאוריית הקונספירציה החולנית על הרצח וניסיונו לרמוז שפרס עמד מאחורי הרצח, שבוצע, כביכול, בידי מאבטחו של רבין יורם רובין, הם דברי בלע איומים ונוראים. טוב עשה ראש הממשלה (שדברי הבלע נאמרו בהפגנת תמיכה בו ונגד מדינת החוק) שגינה את הדברים והגדיר אותם "דברי הבל". טוב עשתה גם אוניברסיטת בר-אילן שגינתה אותו בחריפות.

לגבי החלטת האוניברסיטה לבטל את השתתפותו בכנס בינלאומי, אני אמביוולנטי. מצד אחד, זו החלטה הגיונית מאוד. מצד שני, יש בה איפה ואיפה, כיוון שבשם החופש האקדמי איש לא נוגע במרצים שעוסקים בהסתה פרועה נגד מדינת ישראל ובבדיית עלילות דם נוראיות על צה"ל, מטיפים להחרמת ישראל כולל החרמת האקדמיה הישראלית (שמידיה הם אוכלים). המנוולים הנ"ל לא פחות גרועים מקידר. אם אין גבולות לחופש האקדמי – הכל מותר. אם לא הכל מותר, יש לפעול באותה מידה נגד כל הסוטים.

* המכחישים – ה"תחקירים" ש"מוכיחים" שלא יגאל עמיר רצח את רבין אמינים כמו ה"מחקרים" שלא היו תאי גזים באושוויץ. הן רמת האמינות והן טוהר הכוונות של שתי תופעות ההכחשה – זהות.

* שקר מוחלט – רוב מקרי הפשע הם מורכבים, יש בהם סיפורי רשומון וגם כשהם מפוענחים, לא הכל תפור עד הסוף. תמיד יש אי אלו ספקות וסימני שאלה.

לא כן רצח רבין. כאן הכל ברור. הרוצח נתפס מיד אחרי הרצח, עם האקדח שבו הוא רצח את רבין. הרצח תועד. הרוצח הודה ושיחזר. עד היום הוא עומד בהודאתו.

כל תאוריות הקונספירציה אינן אלא מסכת שקרים של אנשים שישבו בחדרים ממוזגים ובקור רוח מקפיא דם ארגו את מסכת השקר.

במקרה הזה אין שום תחום אפור. יש אמת אחת ברורה. וכל מה שאינו האמת הזו הוא שקר מוחלט.

* שקר הקשר – מן הראוי שבנאומיו בישיבת הכנסת ביום השנה לרצח רבין ובאזכרה הממלכתית לרבין, ייצא ראש הממשלה בנימין נתניהו חוצץ נגד תאוריות הקשר-השקר בנוגע לרצח. יש להפסיק להתעלם מן התופעה. יש לצאת נגדה ולהבהיר באופן המוסמך ביותר את מהותה השקרית.

שלושה ימים לאחר רצח רבין, מישהו ביקש להיפגש איתי.

"קרא," אמר לי, והושיט לי דף נייר, ועליו – משני צדדיו, בכתב יד עגול וגדול, שורה של שאלות וספקות הנוגעות לרצח.

הוא הביט בי, בשעת הקריאה, בסקרנות, כשחיוך לא מש מזווית פיו.

"נו, מה אתה אומר?" שאל אותי כשסיימתי לקרוא, וחיוך שביעות הרצון על פניו התרחב קמעה.

"אתה לא באמת מתכוון לזה…" הערתי, כמובן מאליו.

"אני לא מתכוון לכלום. בסך הכול שאלתי שאלות".

היה ברור לשנינו שהוא לא באמת מתכוון לזה, הוא לא באמת מאמין בזה, הוא בסך הכול מעורר ספקות.

סימני השאלה הללו, שלושה ימים בלבד אחרי הרצח, הם מעט המכיל את כל תאוריית הקונספירציה על רצח רבין על רגל אחת.

בדיוק לנייר הזה כיוונו חכמי הקבלה, כשציינו את הגימטריה: ספק = עמלק.

כבר למחרת הרצח, אולי עוד באותו הלילה, ישבו אנשים ובדם קר טוו את תאוריית הקשר.

הנייר הזה נוסח עם סימני שאלה. מאז, במשך 24 שנה, הם עמלים להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה – וים של אידיוטים מאמינים לזה.

* עד שיתפגר – כל הסקרים והדיבורים על תמיכה בחנינה לרוצח ראש הממשלה יגאל עמיר לא מרשימים אותי. אני משוכנע לחלוטין שהנ"ל יינמק בכלא עד שיתפגר.

* מראשי המסיתים – אמנון אברמוביץ' השמיע בליל שבת בערוץ 12 תזכורת חשובה: "לא ימנים רצחו את רבין, אלא ימני אחד. לא דתיים רצחו אותו אלא דתי אחד". אכן. ואלה בהחלט דברים חשובים, שהיו צריכים להיות מובנים מאליהם, אך כיוון שאינם כאלה, טוב שנאמרו.

אך לא אשכח לאברמוביץ' את הסיפור הבא. בדיוק שבוע לאחר רצח רבין, במוצאי שבת, הוזמנתי להשתתף ברב שיח בקיבוץ שדה אליהו בעקבות הרצח. בדרך לשם, שמעתי ברדיו דברים שהרתיחו את דמי (וציטטתי אותם בדיון). אברמוביץ' דיווח על אירוע אחר לזכר רבין באותו ערב, ואמר שמגרש החניה של האירוע היה מלא במכוניות עם הסטיקר "העם עם הגולן" והוסיף בנבזות "איזו צביעות". היו אלה דברים נתעבים, שניסו לסמן את מתנגדי מדיניות רבין כשותפים לרצח. אברמוביץ' לא היה היחיד, ולי אישית יש עוד סיפורים רבים כאלה (אך לבטח פחות ממי שגם חובש כיפה). אז גם אם אברמוביץ' אומר את הדברים כעבור 24 שנים זה חשוב, אך למען ההגינות – טוב היה עושה אם גם היה מכה על חטא ומודה בהיותו מראשי המסיתים אחרי הרצח.

* גיס חמישי – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות שוב רגמו באבנים את לוחמי מג"ב. הגיס החמישי ממשיך לפעול נגד חיילנו. בוגדים ארורים.

* הצלת נפשות – במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" מופיעה כתבה מרתקת על חוות "הרועה העברי", ליד כפר אדומים, המטפלת בנוער בסיכון, נוער שנשר ממוסדות החינוך, לרוב התנתק מן הבית, אינו מוצא את מקומו בשום מסגרת, מידרדר לסמים ולפשע. החווה היא מיזם של משרד החינוך, שנועד להציל נערים כאלה, להעניק להם משמעות, וזאת באמצעות חיים משימתיים של טבע, עבודה, עמל כפיים, סדר יום, לימודים וכד'. המטרה היא, שכל נער כזה יחזור למערכת החינוך ולחיק משפחתו.

יש מוסדות דומים בארץ. אחת מהן אני מכיר היטב, בגולן, סמוך למיצר. העושים במלאכה, עושים עבודת קודש. אין אנשי חינוך טובים, מסורים ומחויבים מהם. ההבדל בין "הרועה העברי" למוסדות אחרים, הוא שהנוער שהם מצילים הוא "נוער הגבעות", כלומר בני נוער נטושים ומנותקים שההידרדרות שלהם לעולם הפשע, היא לפשיעה האידיאולוגית. בדומה לנוער שמגיע למוסדות אחרים, גם הנערים האלה הם קורבן לפגיעה מינית, לאלימות במשפחה, לגירושין קשים, לטראומות בילדותם, וחלק באים ממשפחות נורמטיביות לחלוטין, אך לא מצאו את מקומם במסגרת הלימודים הקונבנציונלית, הנוקשה, ובוודאי לא בישיבות, שהדרישות הלימודיות שלהן קשות במיוחד, ולא כל נער מתאים למסגרת כזו. ההבדל, הוא שלאחר שנפלטו, הם נפלו ברשת שכביכול העניקה לחייהם משמעות ואידיאולוגיה. אלא שזו אידיאולוגיה אנרכיסטית, רדיקלית, כהניסטית, גזענית, שונאת גויים בכלל וערבים בפרט, מעודדת אלימות, שונאת את מדינת ישראל ורואה בצה"ל, בשב"כ ובמשטרת ישראל אויב. כל המציל נער ממלתעות החיה הזאת, כאילו הציל עולם מלא. וחוות "הרועה העברי" כבר הצילה ומצילה עשרות.

הרעיון העומד מאחורי החווה הזו ושכמותה, הוא שהדרך הראויה והנכונה להתמודדות עם נוער כזה, היא חינוך ורווחה, לפני אכיפה וענישה. היא אינה מבטלת את הצורך באכיפה וענישה, אך קודם כל, צריך לנסות להציל כל נער כזה ולהחזירו למוטב; לחיים נורמטיביים, ללימודים, לגיוס לצה"ל, להיות איש עבודה ומקצוע, להיות אזרח טוב ושומר חוק שיקים משפחה טובה.

המחדל הגדול של מדינת ישראל, הוא הכישלון בטיפול בארגונים הציניים, המרושעים, הכהניסטיים – אלה שלוכדים ברשתותיהם את הנערים האומללים האלה, מדיחים אותם לאנרכיזם ולפשיעה האידיאולוגית ומאלפים אותם לראות במוסדות המדינה אויב ולשבש כל חקירה, משפט וכד'. מדינת ישראל צריכה לפעול במקביל בדרכי חינוך ורווחה להצלת בני הנוער האומללים הללו, וביד קשה ואפס סובלנות כלפי הרוע המנצל את הנערים.

* החלטה היסטורית – כל הכבוד לבית הנבחרים האמריקאי שהחליט ברוב עצום, בתמיכת שתי המפלגות, על הכרה ברצח העם הארמני בידי טורקיה. זו החלטה היסטורית הראויה לכל שבח.

כיהודי, אני מתבייש במדינתי, מדינת היהודים, שמתחמקת מן הצעד המתבקש הזה. אנו, שנלחמים נגד הכחשת השואה, נותנים יד להכחשת רצח העם הארמני? למה? מפחד הרודן ארדואן?

בתקופת ירח הדבש ביחסים בין ישראל לטורקיה, ההימנעות מן ההחלטה המתבקשת תורצה בכך שחבל לחבל ביחסים עם בעלת בריתנו. היום, כאשר טורקיה היא בפועל מדינת אויב, התירוץ להתחמקות הוא שבמצב המתוח והרגיש בלה בלה בלה. תירוצים.

הגיעה השעה!

* סיכול ממוקד – חיסול אל-בגדדי הוא רמז לישראל, שהגיעה השעה לחזור לסיכולים הממוקדים.

* זאב זאב – ח"כ יאיר גולן זלזל באזהרתו של הרמטכ"ל מפני התמורות המסוכנות במזה"ת והאיומים החדשים על ישראל, ורמז שאלה דברים שנאמרו לקראת הדיונים על תקציב הביטחון.

כסגן הרמטכ"ל לשעבר, הוא מכיר את השיטה הזאת. ונכון, לא פעם לקראת הדיונים האלה (אני בספק אם כעת, באין ממשלה, יש דיוני תקציב) צה"ל ניפח את מפת האיומים. עוד בתקופת ממשלת בגין תיאר השר גדעון פת את הופעות האימים של בכירי צה"ל בדיוני התקציב "סיפורי כיפה אדומה".

אפרופו כיפה אדומה, אדבר דווקא על זאב אחר… זה מהסיפור על "זאב זאב". עודף קריאות שווא של "זאב זאב" מקהות את החושים וגורמים לזלזל בזאב אמתי. אבל, כזכור, בסופו של הסיפור בא זאב אמתי וטרף את כל הדיר.

הפעם צודק כוכבי. יש החרפה של האיום הביטחוני על ישראל. הגורם לכך אינו ישראל ולא האויב, אלא ארה"ב. הבלגת ארה"ב על הפלת מזל"ט שלה בידי האיראנים, על מתקפות איראניות על כלי שיט מערביים ועל המתקפה על מתקני הנפט הסעודיים ובעיקר נטישתה והפקרתה את הכורדים בצפון סוריה, שינו לרעה את מאזן הכוחות במזה"ת, חיזקו את איראן, את ביטחונה העצמי ואת חוצפתה ובכך הגדילו את הסכנה שתחריף את תוקפנותה נגד אויבותיה, ובראשן ישראל. (במצב הנוכחי המסר החשוב ביותר בחיסול אל-בגדדי, הוא איזשהו מסר של הרתעה, שאולי קצת יאזן את מסר ההתקפלות והפייסנות של ארה"ב).

* מלחמה קרה – חתמנו על הסכם שלום עם ירדן. במקום שלום חם קיבלנו מלחמה קרה.

* סרבן התפכחות – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין על שניות בדרכה של ציפי לבני. מצד אחד היא מחויבת לתהליך השלום והקדישה לו את עשרים השנים האחרונות ומצד שני היא מתנגדת לחלוקת ירושלים ולזכות השיבה "שבלי פשרה כלשהי בהם לא יהיה שלום".

כזכור, אהוד ברק ואהוד אולמרט הציעו לערפאת ולאבו מאזן (בהתאמה) את חלוקת ירושלים. זה לא קידם כהוא זה את השלום.

וגם יוסי ביילין עצמו אינו מציע לקבל את תביעת "זכות" השיבה, אלא "פתרון … סמלי וכספי לפליטים הפלשתינאים". את זה כבר אולמרט ניסה, וגם זה לא קידם כהוא זה את השלום.

כך שבשיטה של האשמת עצמנו בכך שהאויב מסרב לשלום כי אינו משלים עם קיומנו, אפשר להאשים גם את ביילין…

כדאי לזכור, שב"הסכם" ביילין אבו-מאזן; אותו מתווה שיצר כסגן שר החוץ מאחורי גבם וללא ידיעתם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס, שבו הציע הצעות המנוגדות בתכלית לעמדת הממשלה כמו נסיגה מבקעת הירדן, הוא הגיע, כביכול, להסכמה עם הפלשתינאים שהם יקימו בירה באבו-דיס, הסמוכה לירושלים, ויכנו אותה "אל-קודס". איזה פתרון קסם! בספרו "לגעת בשלום" הוא התגאה שהדרך הזאת תשאיר את ירושלים השלמה בידי ישראל בהסכמת הפלשתינאים. "מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר" וכו' וכו' וכו'. כעבור חמש שנים, ברק כבר הציע להם לא את אבו-דיס אלא את מזרח ירושלים כולל העיר העתיקה, והם דחו את ההצעה. ביילין, שר בממשלה, אמר אז שישראל לא הפכה כל אבן כדי להגיע לשלום… היום הוא מציע פשרות דומות בנוגע לתביעת השיבה, שאינן שוות יותר מהצעותיו היצירתיות בנושא ירושלים…

יוסי ביילין, סרבן התפכחות, לא למד דבר והוא ממשיך לדפוק את הראש בקיר.

* שמן למדורה – כיהודי, יש לי מחלוקת עמוקה וחריפה עם הזרם ביהדות שדוגל בתפיסה ההזויה של "קול באישה ערווה". כליברל, אני מכיר בזכותם של יהודים בעלי השקפות שונות משלי לחיות את חייהם כהבנתם.

הרב פירר הוא יהודי חרדי, ואני חלוק באופן קיצוני על חלק מאורחות חייו. אך אורחות חייו הם בראש ובראשונה אורחות של חסד. מעטים האנשים שהקדישו ומקדישים את כל חייהם, במסירות אין קץ וללא כל תמורה, למען הזולת, ללא הבדל השקפה ומגדר, כמו הרב פירר. רבבות אנשים נעזרו ונעזרים ועוד יעזרו בו במצוקותיהם הרפואיות. הרב פירר הוא דמות מופת.

במקום להעלות את דמותו על נס, ולראות בו מי שעשוי להוות גשר בין חלקי החברה, בזכות מעשיו, החליטה קבוצה רעשנית להפוך אותו לסמל שלילי, כיוון שאירוע התרמה למפעל החסד שלו, היה ללא שירת נשים, בהתאם לאורחות חייו. אגב, מדובר באירוע לגברים ולנשים, ללא הפרדה ומחיצה, נשים נואמות בו ומנגנות בו, אלא שכל הזמרים בו – גברים. בעיניי, הקמפיין נגדו הוא סוג של טרפת, של מחרחרי ריב ומדון מקצועיים.

אין כל בעיה בכך שמי שאינו רוצה להופיע באירוע שזמרות אינן מופיעות בו, מבטל את השתתפותו באופן פרטי. אבל הקמפיין הזה, של מוסיפי השמן למדורת השנאה והפלגנות, הוא קמפיין מכוער.

* ביד הלשון

גנן – בתכנית "שמונים וארבע" ב"כאן 11", המפגישה זקנים מדיור מוגן עם ילדי גן, הגן מנוהל בידי גבר.

מהו שם הזכר של גננת? גַּנֵּן או גַּנָּן?

את צורת גַּנֵּן, שנועדה להבחין בין גנן בגן ילדים לגנן בגינות נוי, אני מכיר כבר מנעוריי. אבל התשובה התקנית לשאלה היא גַּנָּן, בדומה לנַהָג וסַיָד. האקדמיה ללשון עברית מסבירה איך צורת גַּנֵּן באה לעולם ומדוע היא שגויה. "עם ההתפתחות החברתית שהביאה גברים לעבודה בגן הילדים הגיעו אל האקדמיה פניות לאשר את שם בעל המקצוע 'גַּנֵּן' (או 'גָּנֵן'). לדברי הפונים, כפי שנוצרה הבחנה בין גַּנֶּנֶת (אישה העובדת בגן ילדים) ובין גַּנָּנִית (אישה העובדת בגן של צמחים), נחוצה הבחנה בין בעלי המקצוע הגברים. אומנם שתי צורות נקבה יכולות להיגזר משמות במשקל פַּעָל: גַּנֶּנֶת (כמו חַשֶּׁבֶת, מן חַשָּׁב), גַּנָּנִית (כמו סַפָּרִית, מן סַפָּר). ואולם צורת הזכר אחת היא: גַּנָּן. הצורה 'גַּנֵּן' (או 'גָּנֵן') נוצרה בתהליך המכונה בפי הבלשנים גזירה לאחור מן גַּנֶּנֶת, ויסודה בטעות".

עם כל הכבוד לאקדמיה, איני מסכים עם פסיקתה. ברור שהיא צודקת מן הבחינה הדקדוקית, אך הצורה גַּנֵּן נובעת מצורך אמתי, והיא פתרון יפה מאוד. למה האקדמיה, שמכשירה קשקושים נוגדי הגיון העברית כמו "ראשת" (כאן אפילו אין השלמה עם שפת הדיבור, כי עד ההמצאה הפלצנית הזאת איש לא השתמש בה) ומלבינה שגיאות מסוימות בעברית, שהשתרשו והפכו לחלק מן השפה, מתעקשת דווקא במקום שבו היא באמת צריכה לגלות גמישות ויצירתיות? נשגב מבינתי.

אני אמשיך לומר גַּנֵּן.

* "חדשות בן עזר"