צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.10.20

* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.

* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד; הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו… נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.

תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.

עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.

כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק".

כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.

גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי". גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.

התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.

עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפיה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.

בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.

* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו:

יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.

* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ  בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).

* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.

* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. … מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות".

נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא".

כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.

אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.

* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית.

אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע.

חזקת החפות היא מוחלטת.

ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם.

הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.

* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים,  הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב.

למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה?

לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי?

למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.

* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך?

כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפרסם פלג ולהיפך.

תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות.

אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית.

אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.

(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).

* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.

בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השניה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול".

לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!

* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.

תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה". היא אשת ימין רדיקלי.

התגובה השניה הייתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת".

מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.  

התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.

* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל.

נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל. ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.

* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם הייתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ. וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל.

בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?

השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).

זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מי מעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו? הוא אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?

* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל.

האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם?

האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה?

עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?

* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו הייתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת הייתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בניה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'.

כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) הם פטריוטים, ברור שהם לא יכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.

* מלכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו; רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?

ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?

כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?

* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון.

יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. דרך ארץ היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.

* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!

מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה.

זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים.

יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי.

החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח.

מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי.

לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.

תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה.

תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".

* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?

השתמטותם אומנותם.

* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת.

אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה; כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, העדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?

חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה.

אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.

* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?

* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים". האמנם?

אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמו חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.

* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה.

זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.

יהי זכרו ברוך!

יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.

            * ביד הלשון

שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה, מייסד תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י.

ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב". כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה.

שני הביטויים מופיעים יחד במשלי יז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". זכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, ירקב. אמן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.10.20

* הברירה האכזרית – אושפיזין או אישפוזין.

* המשת"פ של הקורונה – חברת קיבוץ אורטל, ששני הוריה לקו בקורונה ואביה מונשם ומורדם ונלחם על חייו, פרסמה בקבוצת הפייסבוק הקיבוצית רשומה מטלטלת, בה תיארה לנו את סבלו של אביה, והפצירה בנו להתייחס לקורונה ברצינות, להישמר לנפשנו, להקפיד למלא אחרי כל הנחיות הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, ההימנעות מהתקהלות.

במלחמה בקורונה, יש בתוכנו גיס חמישי; המשת"פ של הקורונה. זוהי מחלת הרקע הידועה בשם "לי זה לא יקרה". ובעקבות הרשומה חשבתי, שאולי טוב תעשה התקשורת אם תתגייס למלחמה, בשיתוף עם משרד הבריאות, ופשוט תצלם ותשדר "אכן, תמונות קשות" ממחלקות הקורונה. כן, אני יודע שזה רעיון מזעזע. אני מתקשה להאמין שאני מציע זאת.

אבל… פיקוח נפש.

למרבה הצער, אתמול נפטר האב.

* היישוב הרביעי – בכתבה בוויינט דווח שרק בשלושה יישובים בארץ לא היה עד כה אף חולה מאומת: ביר הדאג', שבט אבו ג'ווייעד ושבט אבו קרינאת. כיוון שבאורטל לא היה אף חולה מאומת, אז יש לפחות ארבעה יישובים כאלה. אני בטוח שהרבה יותר.

* יותר משבוע – המועצה האזורית גולן היא הרשות הראשונה שהוסמכה לבצע חקירה אפידמיולוגית. הוקם צוות, עבר הכשרה במשרד הבריאות, והוא עובד 24/7 כבר שבועות אחדים. הצוות פועל ביעילות, והתוצאות של כל חקירה כזאת מגיעות בתוך שעה! המועצה גם פעלה להקמת מתחם בדיקות בצנובר. בשבוע שעבר הוא פעל ביום חמישי ושוב השבוע, ביום רביעי. אבל… חלף לפחות שבוע (!) מאז הבדיקות [רשומה זו נכתבה ביום חמישי בבוקר] וטרם הגיעו תוצאות. שבוע! זאת שערוריה. אם כך זה ימשך, שום סגר לא יעזור.

* השתכנעתי – תגובה שכתבה לי מכחישת קורונה: "אם יש מגפה, איך זה שאני לא מכירה אף חולה מאומת?"

נו, מול הוכחה כזו לא נותר לי אלא לבלוע את הלשון.

* לא הותירו ברירה – איני אוהב את החקיקה להגבלת ההפגנות בתקופת הסגר. טוב היה אלמלא באה לעולם. אך התנהגותה המופקרת וחסרת האחריות של הבלפוריאדה לא הותירה ברירה.

ולמען הפרופורציות – בתקופת ההתנתקות, המשטרה עצרה את האוטובוסים עם המפגינים בנקודות היציאה שלהם, כדי למנוע את הגעתם להפגנות בירושלים ובכפר מימון. אז לא הייתה מגיפה, לא הייתה כל סכנה, לא היה לכך אפילו כל תירוץ. סתם, לא כל כך התחשק לאריק שרון שיפגינו נגדו.

* עסקנות או ממלכתיות – "אנחנו גוף פוליטי", אמר אסף זמיר בישיבת סיעת כחול לבן, ימים אחדים טרם התפטרותו מן הממשלה. "אנו חייבים לעשות פוליטיקה כדי שיישארו לנו מצביעים. כי אם לא יהיו לנו מצביעים, לא יהיה לנו מקום בחיים הציבוריים. חייב להיות גבול לממלכתיות שלנו. אנחנו לא אמא תרזה של הפוליטיקה הישראלית".

יכול להיות שהוא צודק. יתכן מאוד שהוא מייצג טוב יותר את האינטרס הפוליטי המפלגתי של כחול לבן. אבל הוא עצמו היטיב לתאר את מהות הדילמה – האינטרס הפוליטי האלקטורלי העסקני של המפלגה, או האינטרס הלאומי הממלכתי. ויתכן שתרומתו העיקרית של גנץ לפוליטיקה הישראלית, היא בהצגת המודל הנשכח של ממלכתיות, לאחר עשור וחצי של שלטון האיש המגלם בעצם הווייתו, סגנון שלטונו וערכיו את האנטי-ממלכתיות הקיצונית ביותר.

יתכן מאוד שניסיון השותפות בממשלת אחדות לאומית יתפרק ואולי אפילו בקרוב. יתכן ששותפות בין איש אמת לשקרן בלתי אפשרית, כי השקרן מרמה כל הזמן את איש האמת. אבל עצם הניסיון ההירואי, בשעת המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, שהתלוו אליו המשבר הרפואי והכלכלי החמורים כל כך, לא לנצל את המשבר לפעולה, בגישה שככל שיהיה רע יותר (למדינה) יהיה טוב יותר (למפלגה) ולהיגררות אחרי התעלולים והפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, אלא בניסיון הרואי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים להתמודדות עם המשבר, גם אם זה פוגע בשיקול האלקטורלי, הוא המופת שמציג גנץ.

התמיכה של כחול לבן בהגבלת ההפגנות הייתה מוצדקת. האובססיה של נתניהו כלפי ההפגנות וההסתה שלו נגדן, אינה הופכת את ההגבלה לבלתי מוצדקת. יש לומר שהבלפוריאדה אינה התשובה לביביזם אלא היא השתקפות שלו – הכפפת האינטרס הלאומי הממלכתי לאינטרסים כיתתיים זרים והעמקת שיח השנאה, הקרע, השסע, המחנאות, השבטיות והפלגנות, שהוא שיח הרסני לחברה הישראלית. ובסך הכל הביביזם והבלפוריאדה רק מחזקים זה את זה ומעצימים זה את זה, במודע או שלא במודע. אבל כחול לבן, וכך גם דרך ארץ ומפלגת העבודה, שקלו את השיקול הממלכתי, והבינו שהמשך ההתכנסויות ההמוניות בתקופת הסגר ובשיא הקורונה, הן פגיעה קשה באינטרס הלאומי שמעמיד בראש מעייניו את המלחמה בקורונה. ואין מנוס מחקיקה כדי להגביל את מה שצריך היה להיפסק מעצמו בשעה זו מתוך אזרחות טובה, ממלכתיות, אחריות לאומית וסולידריות חברתית.

אני קורא את המארבים היויומיים של הטרולים הבלפוריסטים לכל רשומה או ציוץ של חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. על כל נושא שהם כותבים, בנושאי קורונה או בכל נושא, אפילו פוסטים משפחתיים, הם סופגים התנפלות אוטומטית במטח כבד של עלבונות, הסתה ושיימינג, כאשר המילה המובילה היא השרש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין ראוי היה שתמחק מן הלקסיקון. ברור לי שכלפי אנשי כחול לבן המארבים הללו קשים שבעתיים, ובמיוחד אצל אסף זמיר, שהבייס שלו הוא בלפוריסטי. צריך חוסן נפשי וכושר עמידה בלתי רגילים כדי לעמוד בלחץ הזה. כנראה שזמיר לא ניחן בחוסן הזה. החוסן הזה הוא תנאי למנהיגות.    

* השתמטותם אומנותם – ההתנהלות של חלקים רבים מן הציבור החרדי, היא ייבוא של הגישה הגלותית שהמדינה היא "הם", היא לא שלנו. היא לא אנחנו. אבל את ה"דינא דמלכותא דינא" הם שכחו בגולה. ואת "ובחרת בחיים", "וחי בהם" ו"פיקוח נפש דוחה שבת" הם בכלל הדירו מעולמם. מי שמשתמטים ממלחמת מצווה להגנת המולדת משתמטים גם מהמלחמה בקורונה. השתמטותם – אומנותם.

* קהל בלי מסכה – אז מה היה לנו שם? תפילות, הפגנות, חתונות. אז הנה עוד משהו: הקהל ב"זמר במסכה". הקהל יושב צפוף, בלי מסכות, צועק ושר ומרסס את סביבתו בהבל פה.  

* לחיזוק הלכידות – בצרור ההערות הקודם ציטטתי מנאום של ראש האופוזיציה מנחם בגין במלחמת יום הכיפורים, כמופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית.

ויש גם צד שני למטבע. לאורך כל המלחמה, מיום כיפור עצמו ואילך, קיבל בגין עדכונים שוטפים ומפעם בפעם הוא הוזמן להתייעצויות. וכך היה גם במשברים לאומיים אחרים.

במסמך בן 7 נקודות שפרסם שר התקשורת יועז הנדל, בהן התווה אסטרטגיה ליציאה מן הסגר, הוא הציע, בין השאר: "יו"ר האופוזיציה ויו"ר ועדת הקורונה יוזמנו לעדכון בקבינט הקורונה אחת לשבוע. בעדכון זה ימסרו להם הנתונים המלאים והצעדים המתוכננים".

צעד כזה חיוני ביותר להגברת אמון הציבור במקבלי ההחלטות ולחיזוק הלכידות הלאומית בשעת חירום ומשבר. למרבה הצער, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, הצעתו של יועז – אי של שפיות ואחריות לאומית במערכת הפוליטית הישראלית, לא תיושם. נתניהו לא יזמין את לפיד, ואם הוא יזמין – לפיד ידחה את ההזמנה.

* שיטת יאיר נתניהו – מרצ העלתה את מודעת ההסתה נגד דרעי וליצמן. ואחרי שכולם ראו והפיצו – הסירה אותה.

* הבהרה – כאשר נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר מכונה מיקי מאוס, יש לקרוא את מאוס במילרע, ולא לבייש את העכבר החביב שלנו.

* נער השליחויות – נער השליחויות, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: "זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת" וכד', מסלק מן המשכן בביריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: "גמזו הביתה". השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי.

* תועמלן של תעשיית השקרים – כתב אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1.10.20): "זה זמן רב לא קראתי שטויות כמו הציטוטים מדברי ד"ר בן חיים". את המשך המשפט לא אצטט כי הוא גזעני ומכליל על עדתו של בן חיים.

אז עוד כמה דברים שאהוד לא ידע על בן חיים. בן חיים אינו אלא תועמלן של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו, מושא הערצתו של אהוד. הוצאת השד העדתי מן הבקבוק היא מעשה שעשה בן חיים בשליחותה של תעשיית השקרים. כל הסיפור שלו על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", הוא חלק מתאוריית קונספירציה מבית המדרש של נתניהו, על פיה "ישראל הראשונה" ששלטה כאן עד 1977 ואיבדה את השלטון, ממשיכה להיאחז בשליטתה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, והיא נלחמת על מעמדה ועל הנצחת ההגמוניה שלה באמצעות הפיכה שלטונית נגד מי שמאיים עליה, היחיד שמסכן אותה, נתניהו. ולכן היא "תופרת תיקים" נגדו ובלה בלה בלה. כל דברי הבלע והשקר וההסתה העדתיים של בן חיים מכוונים אך ורק למטרה זו – תמיכה בנתניהו ופעולה למענו.

נתניהו נבנה מהקרע, מהפלגנות, מהעמקת השסעים ומהשנאה בחברה הישראלית, ובן חיים הוא אחד מתועמלניו. ולא בכדי בנו יאיר, כמו גם תועמלנים כיעקב ברדוגו, ריקלין וארז תדמור מהדהדים שוב ושוב את בן חיים ומדקלמים את ה"תיאוריה" שלו.

אני מאחל לאהוד שיתפכח מסגידתו לנתניהו, שיפקח את עיניו ויראה איך מושא הערצתו הורס את החברה הישראלית, בין השאר באמצעות התועמלן שלו אבישי בן חיים ושלהוב היצרים העדתיים כדי להיבנות מהם.

וכן, אני נגד הבלפוריאדה ונגד נתניהו בעת ובעונה אחת, גם אם אהוד אינו מסוגל להבין זאת. מה לעשות, איני שייך לאף כת אוטומטית. לא לחסידיו השוטים של נתניהו ולא לתמונת הראי שלהם מן הבלפוריאדה.

* שיחדש פוסט ציוני – פרופסור ישראל ברטל, אחד ההיסטוריונים החשובים בישראל, שבדרך כלל מתמודד עם השיחדש של הפוסט ציונים מן השמאל הרדיקלי, כתב ב"הארץ" תגובה ציונית הולמת נגד השיחדש של הפוסט ציונים מן הסוג של אבישי בן חיים ושאר תועמלני תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. כותרת המאמר החשוב: "הבדיה על ישראל הראשונה והשניה". מאמר חשוב ומומלץ ביותר.

* בשורה ציונית גדולה – בכל עיתוני החג, כתבה אחת גרמה לי לתחושה של התרוממות רוח ושמחת חג – ראיון עם יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג ב"ישראל היום", שהביא עמו בשורה ציונית גדולה.

להלן מספר ציטוטים מן הראיון: "מגפת הקורונה הציבה את העליה כאתגר הדחוף ביותר. נתוני העליה של אוגוסט מספרים את הסיפור כולו: בצפון אמריקה חלה עליה של 238% בפתיחת תיקי עליה לעומת התקופה המקבילה אשתקד, בבריטניה 165%, בדרום אפריקה פי שניים ובכלל – פי שניים יותר תיקי עליה שנפתחו ממדינות המערב… זה רק קצה הקרחון. לאלו יש להוסיף 100 אלף פניות כלליות מתחילת השנה לבקשת מידע על עלייה, גידול של פי שניים בפתיחת תיקי עלייה ממדינות דוברות אנגלית ושל יותר מ־150% ממדינות דוברות צרפתית. במדינות אחרות מצב היהודים לא בהכרח טוב יותר. אנשים חוששים לעתיד חייהם בתפוצות ומעוניינים לממש את חלום העליה. דווקא על הרקע הזה צריך להעריך במיוחד את העובדה שעלו 9,000 עולים מ־70 מדינות במהלך משבר הקורונה, אלו אנשים שצריכים להיכנס לבידוד בארץ חדשה עם שפה זרה, לעיתים עם ילדים קטנים והכל – וכל זה כדי להגשים את החלום הציוני. חרף כל ההגבלות, בשבוע שלפני ראש השנה עלו 450 איש, ובהם גם עולים חדשים ממדינות שהשתיקה יפה להן.

צריך להסתכל על ההזדמנות הנדירה שלפנינו בפרספקטיבה היסטורית. על ממשלת ישראל להיענות לאתגר ולאשר בהקדם תכנית לאומית לקליטת עליה. הדבש שבתוך העוקץ של הנגיף הוא גל עליה גדול ובלתי נמנע שבדרך אלינו ועלינו לאמצו בחום. זה לא פשוט אבל הכרחי.

קלטנו כמיליון עולים בתחילת שנות ה־90 והם חוללו שינוי אדיר. כל החברה הישראלית נהנתה מפירות העליה. כמובן שזה מצריך שיתופי פעולה תכליתיים של משרדי ממשלה – ובכלל זה עיסוק בסוגיות של דיור ותמריצים לאזורי פריפריה, נגב וגליל.

מבין 14 אלף העולים שהגיעו השנה, רבים מהם חרף המגבלות שמכתיבה המגיפה, כ־40% הם צעירים בני 35-18, רבים עם תארים אקדמיים. לפי כל הפרמטרים שברשותנו, יש בגל העלייה הזה, שזוהי רק תחילתו, איכויות נדירות. כבר עכשיו יש אצלנו דרישה לאולפני צעירים בהיקפים כפולים מהקיים. אנחנו צריכים לעודד יזמות, תעסוקה והשתלבות בתעשייה. אבל לשם כך אני צריך את הממשלה כשותף אמיתי. אין זמן אחר, בואו ננצל את ההזדמנות הזו כחלק מתהליך השיקום הנדרש מהשלכות המגיפה".

האם תשכיל מדינת ישראל להרים את הכפפה ולא להחמיץ את ההזדמנות. בימים כאלה אנו זקוקים לראש ממשלה מן הסוג של יצחק שמיר – מנהיג שידע להעמיד את השיקול הציוני ובפרט את העליה על ראש שמחתו, התייחס לאתגר העליה והקליטה כאל המשימה העליונה של ממשלתו ושל החברה הישראלית וכעמוד התווך של הביטחון הלאומי, והוביל למהלך הציוני החשוב ביותר מאז שנות החמישים, שהביא ברכה עצומה שעד היום אנו נהנים מפירותיה. התדע ממשלת האחדות להבין את גודל השעה ואת גודל המשימה ולנהוג בדרכו של שמיר?

* סוס על אביר לבן – עשרים שנה מלאו למתקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות המדינה ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית). מתקפה זו הייתה התשובה של ערפאת להצעות המופקרות שקיבל מאהוד ברק, שריסקו את הקונצנזוס הלאומי ובמקום שלום הביאו טרור נורא. היה זה כישלונו החרוץ של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה.

ברק התארח אצל אופירה וברקו, והם לא שאלו אותה שאלה אחת על כישלונו הגדול. ה"ראיון" היה ניסיון שלהם לשכנע אותו להתמודד על ראשות הממשלה. בסוף הם אפילו הצליחו לחלץ ממנו אמירה שאם הוא יבין שזאת הדרך היחידה להחליף את נתניהו הוא ישקול להיענות להפצרותיהם.

מילא, כישלונו כראש הממשלה. אבל רק לפני שנה הוא ניסה לחזור לפוליטיקה עם תכנית סדורה ופנטזיונרית כיצד יגיע לראשות הממשלה. זה נגמר במקום העשירי במרצ שהתנדנדה על סף אחוז החסימה. וגם את המקום הזה הוא השיג באמצעות סחיטה – שהוא ירוץ לבחירות וכך גם הם וגם הוא לא יעברו את אחוז החסימה. אז באמת, הוא הסוס על האביר הלבן שיכבוש את בלפור?

בדבריו הוא הזכיר שאיכשהו בקושי בקושי בית המשפט איפשר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. הוא שכח שהבקושי הזה היה ברוב של 11:0. הייתה זו תוצאה ברורה מראש (אני, למשל, כתבתי שאין לי ספק שהעתירה תידחה פה אחד) של עתירה שלא היה לה כל סיכוי, כי למרות כל ההשמצות בג"ץ פועל על פי חוק והחוק בנושא הזה שגוי, אך ברור.

* עשרים שנה לאירועי אוקטובר – עשרים שנה מלאו לאירועי אוקטובר במגזר הערבי. יומיים קודם לפרוץ האירועים, ,פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים, שיש המכנים אותה בשם המכובס "האינתיפאדה השניה", והמהדרין יכנו אותו בשם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא". מתקפת הטרור פרצה לאחר שברק הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת ביותר, בעיניי – מופקרת, שבה החריב את הקונצנזוס הלאומי לחלוטין, שבר את כל הקווים האדומים של מורשת רבין כשאת כל ה'לאווים' שלו הפך ל'הנים' – הציע מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) שבירתה ירושלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן. אבל בתמורה דרש הסכם שלום. ועל כך הם הגיבו במתקפת טרור איומה.

וכאשר הם פתחו במתקפת הטרור, כעבור יומיים פרץ מרד אלים של ערביי ישראל בהזדהות עם מתקפת הטרור. הצירים המרכזיים של המדינה נחסמו באלימות. יהודים הותקפו. יישובים יהודיים הותקפו. ובדיכוי המרד נהרגו 13 אזרחים ערבים. הם נהרגו כי המשטרה לא הייתה ערוכה למרד כזה ושוטרים מעטים עמדו מול המון אלים, מוסת וסוער ונאלצו להשתמש באש חיה כדי להגן על חייהם.

ועד היום האירוע הזה מוצג כאירוע של הרג אזרחים ערבים. כאילו באה משטרת קלגסים והחלה לירות באזרחים.

ומול תרבות השקר צריך לשוב ולהזכיר את האמת.

ודווקא מי שמייחל ופועל להשתלבות אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל, צריך לומר את האמת ולא לטייח אותה. כי טיפוח השקר רק מחזק את הכוחות הלאומניים מן הסוג של הרשימה המשותפת, שהם המכשול בפני השתלבות ערביי ישראל במדינה.

* זהירות, תהליכים – דומני שאף פעם לא כתבתי משהו חיובי על יאיר "תהליכים" גולן. למחרת נאום התהליכים האומלל קראתי להדיח אותו מתפקיד סגן הרמטכ"ל. כשהוא התמודד על תפקיד הרמטכ"ל ציינתי שמבין ארבעת המועמדים – שלושה לא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית ולכן כל אחד מהם ראוי לתפקיד. וגם היום, כפוליטיקאי, הוא משכנע אותי שוב ושוב שאני צודק בעמדתי השלילית כלפיו. כך גם בימים אלה, שבהם הוא מקשקש את המנטרה שהסגר הוא דיקטטורה וכו'.

אבל כאשר מגיעה לו מחמאה – אני שמח להחמיא לו. במיוחד כאשר הוא מפתיע אותי. יאיר גולן קרא לאסור על הקרנת סרט עלילת הדם האנטישמית "ג'נין ג'נין". אמנם רבים וטובים הביעו עמדה דומה, אך אני מעריך אנשים כאשר הם מבטאים עמדה שלא תהיה מקובלת על הבייס שלהם. ובבייס של גולן, עמדה זו היא בגדר "תהליכים".

* נחמת טיפשים – אלמלא צרת רבים הייתה נחמת טיפשים, אולי הייתה חצי נחמה בצפיה בעימות המבחיל בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. הנה, לא רק אצלנו השיח מידרדר לתהומות. אבל אין בכך נחמה. להיפך, רק תסכול לראות את קרב הבוץ הנמוך בין שני המועמדים לתפקיד הרם ביותר בעולם.

ועוד תובנה מן העימות – במשך חודשים אני קורא אצל גיא בכור שביידן סנילי, דימנטי, ולכן הדמוקרטים מסתירים אותו "במרתף" מעין הציבור. צפיתי בעימות – הוא לא דימנטי ולא סנילי.

            * ביד הלשון

פתקא טבא – חגי תשרי מבורכים בברכות רבות – שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, חתימה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון ועוד. בין הברכות, ברכה אחת כמעט שאינה מוכרת בקרב הציבור החילוני: "פתקא טבא" בארמית, שמשמעותה בעברית – פתק טוב. ביידיש – "א גוט קוויטל". הברכה הזו מקובלת בין יום הכיפורים להושענא רבה (היום השביעי והאחרון של סוכות, שהוא גם ערב שמחת תורה). על פי המסורת, ביום זה הקב"ה מוסר ביד שליחיו את הפתקים עם גזר דינו של כל אדם. עד הושענא רבה, ניתן עדין להשפיע על גזר הדין ולשנותו לטובה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.9.20

* על חטא שחטאנו – עיתוני סופ"ש, שהם קדימונים של עיתוני יום כיפור, מלאים בספורט לאומי חדש: מי צריך לבקש מאתנו סליחה. וכדאי לזכור שיום הכיפורים לא קיים כדי שנאמר מי צריך לבקש מאתנו סליחה, אלא כדי שנפשפש בעצמנו, כפרטים וכציבור, כדי לעשות את חשבון הנפש ולחשוב ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה.

מהותו של יום הכיפורים אינה הכאה על חטא על חזה הזולת, אלא על החזה שלנו. על חטא שחטאנו.

ודווקא בנושא הקורונה יש לכך משמעות רבה. נכון, כל אלה שהופנו אליהם האצבעות המאשימות צריכים, כל אחד, לעשות את חשבון נפשו. ועוד איך. אך במאבק בקורונה יש אחריות אישית לכל אחד ואחת מאתנו. וביום הכיפורים כדאי שכל אחד מאתנו כפרט ואנו כציבור, נשאל את עצמנו איפה אנו שותפים להתפשטות המגפה, מה אני עשיתי בנדון, איפה מרחתי, איפה סיבנתי, איפה עיגלתי פינה, איפה לא עטיתי מסכה, איפה לא שמרתי מרחק. ומה שיותר חשוב בעניין זה הוא לקיחת אחריות אישית מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה או עד מיגור המגפה (מה שיבוא קודם).

* במקום שבו אין מנהיגות – כישלון הממשלה בהתמודדות עם הקורונה וחוסר המנהיגות של נתניהו, בשום אופן אינם יכולים להיות אליבי או תירוץ המצדיק זלזול בהנחיות וצפצוף עליהן, אלא להיפך. במצב כזה אחריות הפרט רק גוברת. במקום שבו אין מנהיגות, היה אתה המנהיגות.

* מפגן של חוסר מנהיגות – הצהרת ה"אשמתם בגדתם" ו"אז אל תבואו אלינו (פתאום ה"אני אני אני אני ואני" הפך ל"אנחנו") בטענות" של נתניהו, היה מפגן מדהים של חוסר מנהיגות. בכל בית ספר למנהיגות ראוי להקרין אותה כהתגלמות חוסר מנהיגות – כזה ראו וכך אל תעשו.

* ענווה מול המגיפה – גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אלינו ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא גם מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. המסקנה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

* קרדיט למקבלי ההחלטות – הטענה שההחלטה על הסגר נובעת משיקולים פוליטיים זרים היא בלתי הגיונית. סגר ומגבלות הם צעדים שפוגעים בציבור בטווח הקצר ולכן הם בלתי פופולריים בעליל. אין מצב שפוליטיקאי יחליט על מגבלות ועל סגר על הציבור מסיבות פוליטיות. לכן, החלטות כאלו הן בהכרח החלטות ענייניות. החלטות ענייניות אינן בהכרח החלטות נכונות, אבל אלו החלטות שבעיני מי שקבלו אותן הן ההחלטות הנכונות לטובת העניין.

לא, איני מיתמם ואיני טוען שהחלטות של פוליטיקאים נטולים שיקול פוליטי. השיקול הפוליטי הוא הרצון בתהילה בזכות ההצלחה והפחד מהמחיר הפוליטי של כישלון. כלומר, מי שמקבל החלטה בלתי פופולרית על הגבלות ועל סגר, עושה זאת מתוך אמונה שזאת ההחלטה הנכונה, שתשתלם לו בטווח הרחוק.

דווקא החלטות על הסרת סגר, על הסרת מגבלות, על פתיחת ענפים בשוק, על החרגות מן הסגר, על התנגדות לסגר ומגבלות, עלולות להיות נגועות בפופוליזם. אך אין זה אומר שכל החלטה כזו אכן נובעת מפופוליזם. האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים היא למציאת האיזון הראוי בין השיקול הרפואי של המלחמה בקורונה לבין השיקול הכלכלי והחברתי של צמצום הפגיעה במשק ובחברה. שיקול רפואי נטו היה מביא לעוצר מוחלט למספר שבועות עד למיגור הנגיף. אבל צעד כזה היה ממיט אסון חברתי וכלכלי על המדינה ואסון נפשי על אזרחים רבים. מהו האיזון הנכון? על כך קיימת מחלוקת. ובחיפוש אחר האיזון הנכון, אנשים שונים יגבשו עמדות שונות ויקבלו החלטות שונות, ולבטח מקבלי ההחלטות לא תמיד יצדקו ויש לבקר אותם.

אך ראוי לתת קרדיט למקבלי ההחלטות, הן לדוחפים לסגר והן לשוללי הסגר, שהם עושים זאת בראש ובראשונה מתוך מחויבות לטובת הציבור.

* המכחישים – הידעתם? יש אנשים שעדיין מכחישים את הקורונה. בחיי.

* המחסל – ליברמן: אם הייתי ראש הממשלה הייתי מחסל את הקורונה תוך 48 שעות.

* דוגמה אישית – ראש הממשלה עדין לא פיטר את יועציו הבכירים שהפרו בידוד.

* ועדה ציבורית – הורדת שכר השרים והח"כים חשובה וראויה. אני שמח על בקשתם של נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון להוריד גם את שכרם. גם אם מבחינה כלכלית ההשפעה של החלטה זו שולית – יש לה משמעות ציבורית וערכית רבה.

עם זאת, דעתי נותרה כשהיתה, שחברי הכנסת אינם צריכים לקבוע את שכרם. יש להקים ועדה ציבורית קבועה, שזו תהיה אחריותה, וועדת משנה של ועדת הכנסת, שתוכל להגיש לה את המלצות הכנסת.

* ד"ש מהמילקי – מסתובב ברשתות איזה סרטון ויראלי הזוי, של איזו יורדת-מילקי מגרמניה (כמובן) שמשירה למצלמה מבט מזרה אימה, ומספרת לנו שהיא מזועזעת ממה שהיא שומעת על מה שקורה בארץ: מחסומי משטרה, עוצרים אנשים, כולאים את האנשים בבתים וכו'. ומספרת איך באירופה הכל פתוח וחופשי.

אין לי כלים מקצועיים לאבחן מה היא לקחה לפני הצילום אבל אני מתייחס אליו בשל הוויראליות של הפצתו. אז כמה עובדות. דווקא ישראל הייתה בין הראשונות להסיר מגבלות ולשחרר ענפים רבים במשק והקדימה בכך את מדינות אירופה. באירופה יש כעת עליה בגרף ההדבקות בדומה למה שהיה כאן ביולי ואם המגמה תימשך סביר להניח שצעדים כמו אלה שננקטים היום בישראל יינקטו בעוד שבועות אחדים באירופה, ואולי אנו כבר נהיה אז אחריהם. דווקא בגרמניה-שלה לפני שבועות אחדים החליטו לאסור על הפגנות, אך בית המשפט העליון פסל את ההחלטה. בבריטניה נאסרה התקהלות של מעל 6 אנשים. אז יאללה.

אגב, מה מספר לנו מדד המילקי בברלין?

* שפיכות דמים ביום הקדוש – כתב הרב עקיבא איגר, מי שנחשב גדול הדור בזמנו, בשם ועד הכולירע של בני דת משה (קבינט מגיפת הכולירע), לפני כ-190 שנה: "יום כיפורים דאורייתא. ועל כן הגאב"ד [גאון אב בית דין] וביד"צ [בית דין צדק] יצ"ו [ישמרהו צורו ויחיהו] אינן יכולין להקל באופן כללי בעניין התענית. אולם כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לשאול בעצת רופא מיד עם הרגשת חולשה או שלשול ח"ו, יהיו שני רופאים נוכחים כל היום בחדר הקהל בתוך מקום מרכזי של כל בתי כנסיות דפה. הגאב"ד מזהיר עם זאת באזהרה חמורה, שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר ח"ו, אף מעט מזעיר בהסתר, אלא לשאול מיד להרופא. והעובר על זה הרי הוא מתחייב בנפשו, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח"ו לנפשות אחרות וסופו עומד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש והנורא הזה שיזהר בעצמו מהעבירה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חלילה וחלילה".

* בן של – הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, יצא בקריאה אמיצה ונרגשת לא להתפלל בבתי הכנסת ביום הכיפורים מפאת הקורונה. אולי הבן של עמוס עוז יוכל לשכנע את המפגינים להרגיע את הבלפוריאדה?

* בלי לסכן את שלום הציבור – אפשר לממש את זכות ההפגנה בלי לגרום להתקהלויות, בלי לסכן את שלום הציבור ותוך גילוי אחריות. למשל – הפגנת מרפסות. כמו שהיה מפגן מחיאות הכפיים לצוותים הרפואיים בגל הראשון, כך אפשר להודיע שבשעה מסוימת כולם מוזמנים עם שלטים למרפסות, לקרוא קריאות. הנה, טיפ בחינם. אני בטוח שיש עוד הרבה אפשרויות יצירתיות.

* תפגינו בזום

* הסכיזופרניה של רוגל אלפר – רוגל אלפר הוא מופרע. אבל בעוד בעבר ניתן היה לחשוב שיש היגיון בשיגעון (שילוב קטלני של אוטו-אנטישמיות, אנטי ציונות, ליברטריאניות ואנרכיזם – שאיכשהו הסתדרו אצלו כמסר עקבי), הרי שלאחרונה מסתמנת סכיזופרניה. הוא משדר במסך מפוצל. מצד אחד, הכחשת קורונה קיצונית והצגתה כמזימה פשיסטית שנועדה לבטל את הדמוקרטיה (שלטענתו אף פעם לא הייתה כאן) ולהעמיד דיקטטור על המדינה ומצד שני קורונופוביה קיצונית כאשר מדובר בדתיים ובעיקר בחרדים – הם מפיצי מחלות, מחוללי הדבקה במזיד, סרבני סגר (הוא מעריץ סרבנים חילונים) וכלפיהם הוא בעד צעדים דיקטטוריים קשים של איסור תפילות וכו'.

וכעת יש לו מנטרה חדשה – הקורונה עימתה אותנו עם ה"אבסורד" של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובלשון הפשקוויל: "ההגדרה 'דמוקרטית ויהודית' היא סתירה לוגית, כי אתנוצנטריות וגזענות מפרות את הדמוקרטיה … אי אפשר גם וגם". מדינה יהודית זו מדינה שבה אסורות הפגנות אך מותרות תפילות. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה מותרות הפגנות ואסורות תפילות. ובלשונו: "השיח סביב הסגר מתכנס למחלוקת העיקרית: הפגנות מול תפילות. אבל הרי זו המחלוקת המהותית בציבור הישראלי כבר שנים. הפגנות מול תפילות = 'דמוקרטית' מול 'יהודית' = ישראלים מול יהודים = ליברלים מול לאומנים = שמאל מול ימין".

אז הבה נעשה סדר. חופש ההפגנה הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. חופש הדת והפולחן אף הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. החופש לחיים ולבריאות הוא ערך דמוקרטי עליון וערך יהודי עליון (פיקוח נפש דוחה שבת) ולכן נכון לוותר באופן חלקי על מימוש חופש ההפגנה וחופש הדת.

ובחזרה לפשקוויל של אלפר. הוא מציג תמונה שקרית כאילו המדינה היהודית, ולפיכך הלא דמוקרטית, אוסרת על ההפגנות ומתירה את התפילות, בעוד שלמעשה אין בינתיים כל הגבלה על ההפגנות בעוד יש הגבלה על התפילות. והוא מסיים: "הוסיפו לכך את העוצר (אין להתרחק יותר מקילומטר מהבית), שעליו הצהיר גמזו בריש גלי שאין לו כל הצדקה אפידמיולוגית, ותיווכחו כי כל ההכרזות ש'כאן זה לא יקרה' מתבדות. כאן זה קורה עכשיו". שלושה שקרים בפסקה אחת: א. אין עוצר. ב. למעשה גם אין סגר, אלא סגר מאוד חלקי ומחורר. ג. רוני גמזו מעולם לא אמר שאין לסגר הצדקה אפידמיולוגית. הוא תומך בסגר אך פחות הדוק, בעיקר באשר למקומות עבודה, בשל המחיר הכלכלי של הסגר, אך מבהיר שמבחינה אפידמיולוגית נטו צריך סגר מלא.

* בגלל המצלמות? – בעבר הלא רחוק, כאשר נמתחה ביקורת על מיעוט המשתתפים בדיוני הכנסת או על תרבות הדיון הרדודה והצעקנית, נאמר שכך זה אמנם במליאה אך בוועדות זה אחרת לגמרי. באותם ימים, בניגוד למליאה, הוועדות היו סגורות לתקשורת. היום, כאשר גם הוועדות פתוחות לתקשורת, אנו רואים שאותה תרבות של המליאה מתקיימת גם בוועדות, אם לא למטה מזה. ואולי זה דווקא בגלל המצלמות?

* חרפה – סטאז'ר לרפואה הגיע לבצע בדיקות קורונה ביישוב יצהר בשומרון ולא הורשה להיכנס פנימה כי הוא ערבי. מספר פאדי, הסטאז'ר: "בכניסה ליישוב עצר אותי המאבטח ואמר שהוא לא מכניס אותי כי אני ערבי. אמרתי לו: אני כרופא לא מבדיל בין דת, גזע וצבע בעבודה שלי".

כיהודי, אני חש בושה עמוקה. אני יודע שמדובר במקרה חריג ביותר, וספק אם יש עוד יישוב אחד ביו"ש שדבר כזה יכול לקרות בו. אבל זה יישוב אחד יותר מדי.

* כנופיית ביריוני המיקרופון – קלמן ליבסקינד הוא אחד העיתונאים הטובים בארץ, הן כעיתונאי חוקר, הן כפובליציסט והן כשדר ומראיין ברדיו ובטלוויזיה. והוא גם ממש לא חשוד בסמולנות, רחמנא לצלן.

בשבוע שעבר קלמן, וכך גם עיתונאים חשובים אחרים בציונות הדתית, כתבו מאמרים שבהם הם קראו לנתניהו לפרוש מתפקידו במסגרת עסקת טיעון, בשל הנזק החמור הנגרם לחברה הישראלית מהמשך כהונתו. אגב, אני לא מסכים אתם, אני מתנגד לעסקת טיעון עם נתניהו וכתבתי על כך בשבוע שעבר בתגובה על מאמריהם.

בעקבות המאמרים האלה, הופעלה נגדם האינקוויזיציה של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו. מיד צצה תיאוריית קונספירציה אופיינית, שכל כולה שקר מתחילתה ועד סופה, על כך שמנדלבליט תדרך אותם והם פועלים בשם "מפלגת צלח א-דין". אלא שחלקם מעולם לא פגשו את מנדלבליט וקלמן פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים, אחרי מאמרי ביקורת שפרסם עליו. אבל תעשיית השקרים מורגלת לתאוריות קשר ושקר – זה הלחם שלהם.  וחבורת הזבל של תועמלני תעשיית השקרים הפיצו אותה באובססיה מטורפת לאורך השבוע, מתוך רצון לסתום את פיותיהם של הכותבים, לבצע בהם שיימינג, ובעיקר – להרתיע אחרים מלהעז לבטא את שעל לבם.

קלמן ליבסקינד אינו פראייר. במאמר חריף במעריב הוא חשף, דרך הסיפור האישי הקטן שלו, איך פועלת תעשיית השקרים, ההסתה והקונספירציות של נתניהו. זה מאמר מכונן. זה הסיפור החשוב ביותר על מה שקורה במדינה ומן הראוי שנלמד אותו ונשנן אותו. קלמן  חושף את השיטה של כנופיית בריוני המיקרופון, חבורת גידולי הפרא, כלשונו – שמעון ריקלין, ארז תדמור, אבי רצון, יעקב ברדוגו ואלי ציפורי.

קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי אמתי, מהטובים שיש, ולכן עצם קיומם של "עיתונאים", מן הזן הנחות של ברדוגו&ריקלין וחבורת הזבל שלהם, מעליבה אותו ואת המקצוע שלו, והוא תובע את עלבון העיתונות. כשקראתי את המאמר, ראיתי לעיני רוחי יינן משובח מבטא שאט נפש מ"ייננים" שמוהלים (ומועלים) מים ביין.

* חילול האיסלם – מזעזע! ילד בן 13 בניגריה נדון לעשר (!) שנות מאסר בעוון חילול האיסלם, כיוון שבוויכוח עם חבר "ביזה את אלוהים". עשר שנות מאסר! לילד בן 13. יש ביזוי גדול יותר לאלוהים משימוש בשמו לעונש נפשע כזה?

* מורשת מובארק – ירדן גינתה את איחוד האמירויות ואת בחריין על הסכמי הנרמול עם ישראל. איך מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום מרשה לעצמה לתקוף מדינות ערביות שחותמות עמנו על הסכמי שלום?

זו דרכו של עבדאללה מיום כניסתו לתפקיד, לפני 22 שנה. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק. כפי שמובארק הפך את השלום החם בין ישראל למצרים למלחמה קרה, כך עשה גם עבדאללה לשלום שאביו חתם עם ישראל.

נשיא מצרים א-סיסי, לעומת זאת, בירך על ההסכמים, ללמדך שגם אם השלום בין המדינות לא חזר לימיו הטובים בתקופת סאדאת, הוא כבר ממש לא במקום בו היה בתקופת מובארק.

* המחדל – לקראת יום הכיפורים, כבכל שנה אנו שבים ליום הכיפורים ההוא, מלחמת יום הכיפורים. כתמיד אני מרותק לכתבות בעיתונים. והשנה הופיע באמת גילוי חדש ומרתק – על מרגל מצרי בכיר שכינויו "גוליית" שהעניק לישראל מידע אמין ובזמן על הגל השני של המתקפה המצרית, ואפשר לצה"ל לחולל את המהפך במלחמה.

כבכל שנה, אנו מחמיצים את המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים, שהתחולל שלוש שנים לפני שפרצה – קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו המצוין "התשה – המלחמה שנשכחה", יואב גלבר מבהיר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. הסיפור המטלטל הזה – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית הובילו לתוצאה הקשה – מלחמת יום הכיפורים.

למרבה הצער, לא למדנו את הלקח. ע"ע מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות.

* סגר כשר ושמח!

            * ביד הלשון

גמר חתימה טובה – מהי הברכה הנכונה לקראת יום הכיפורים: "חתימה טובה" או "גמר חתימה טובה"? התשובה היא: כן. כלומר שתי התשובות נכונות. מדובר במנהגים שונים.

בעדות המזרח מקובל לברך "חתימה טובה" ובעדות אשכנז "גמר חתימה טובה". בחסידות חב"ד מקובל לברך "חתימה טובה" בין ראש השנה ליום הכיפורים ו"גמר חתימה טובה" – בין יום הכיפורים להושענא רבה (שעד אז יש אפשרות ערעור על גזר הדין).

אני נוהג לאחל "גמר חתימה טובה", כי זו הגרסא דינקותא שלי. 

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.9.20

* הזדמנות לגשר – הקורונה מכה בנו ללא אבחנה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים. אין אידיאולוגיה שונה באשר לקורונה – הכל רוצים למגר אותה. לכן, זו הזדמנות לקרב בין חלקי החברה הישראלית, למנף את האיום המשותף ואת ההתמודדות המשותפת לחיבור, לגישור על פני השסעים, שיוכל להוות תשתית לתיקון החברה גם בבוקר שלמחרת הקורונה.

בשסע בין החברה החרדית לחברה החילונית והדתית-לאומית, הקורונה נתנה לנו הזדמנות מיוחדת לחיבור. התקופה הקשה של העוצר בבני ברק, שבה חיילי צה"ל, הן פיקוד העורף והן לוחמים ביחידות קרביות, פעלו בעיר, הייתה הזדמנות לחיבור, לשבירת דעות קדומות, לאחוות אחים מעל הפערים. קיוויתי ואני עדין מקווה שהמראה של חיילי צה"ל הפועלים ימים ולילות כדי לסייע לחרדים בבני ברק, יביא לקירוב לבבות; יגרום לילדים חרדים לראות את צה"ל אחרת מכפי שהתחנכו, אולי לרצון עתידי להתגייס. וגם בעבור החיילים, זו הייתה הזדמנות לחוש אחוות אחים גם עם החרדים, שעולמם שונה כל כך.

מה תהיה ההשפעה לטווח רחוק? קשה לדעת. זה תלוי במידה רבה ביכולת של החברה הישראלית למנף את האירוע לתיקון חברתי, וקודם לכן – ברצון של החברה לתיקון כזה.

למרבה הצער, הקורונה גם החריפה שסעים. כך, למשל, בעקבות הוראתו של הרב קנייבסקי לבחורי ישיבות לא להיבדק.

פורום עמק השווה, הפועל לאיחוי שסעים בחברה הישראלית ולהגעה לעמק השווה, ביקר ביום חמישי בבני ברק. אני חייב להודות, בצער, שלא יצאתי מהמפגש אופטימי יותר מכפי שהייתי כשנכנסתי אליו. איני כותב זאת ממקום של יאוש או רפיון ידיים, חלילה, אלא מתוך הבנה ריאלית עד כמה האתגר קשה. אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנו.

הבוקר נפתח במה שאמור היה להיות שיחה עם הרב ד"ר שלום סרברניק בנושא גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. שיח – זה לא היה. אולי שיח של חרשים. האיש בא להטיף, השתמש בקלישאות דמגוגיות ומתנשאות ורק הפגין עד כמה המרחק בינינו, לפחות בנושא הזה, הוא גדול.

בשיחה עם ראש העיר אברהם רובינשטיין עלתה ההתבטאות של הרב קנייבסקי. רובינשטיין ננעל, ויצא מגדרו להסביר לנו מה משמעות "שר התורה" ואיזה גאון קנייבסקי. ראש העיר  ציין שאתמול הוא אירח את השר גלנט שמתח ביקורת חריפה על רוני גמזו והדברים פורסמו ולא עוררו כל סערה. למה מה שמותר לגלנט, שהוא חלק מן המערכת הממלכתית, אסור לרב קנייבסקי.

עד עכשיו איני יודע אם הוא היתמם, או הוא באמת לא מבין… גלנט התראיין ביום פתיחת שנת הלימודים ונשאל על כך שלא התקבלה עמדתו שיש לפתוח את שנת הלימודים בערים האדומות. הוא השיב שהוא ניסה לשכנע אבל הוא חלק מן הממשלה ומרגע שדעתו לא התקבלה, ההחלטה שהתקבלה מחייבת אותו והוא נושא באחריות לה.

הרב קנייבסקי אינו מקבל את סמכות המדינה אלא מהווה סמכות חלופית, והציבור שלו מקבל את הסמכות שלו ולא דינא דמלכותא דינא. זאת הסכנה.

אך היו גם דברים יפים ומעודדים. היה מפגש מרגש עם מייסד וראש "עזר לציון" הרב חנניה צ'ולק. היהדות החרדית יכולה ללמד אותנו פרקים בהלכות חסד וצדקה. ומן הראוי שנדע כולנו להוקיר ולהעריך זאת, גם בעת מחלוקת ובעיקר בעת מחלוקת. והלוואי שכפי שהחרדים מבינים שעשיית החסד אינה ביטול תורה, הם יבינו שכזו היא גם מלחמת מצווה על הגנת מדינת ישראל, ארץ ישראל ואזרחי ישראל.

במפגש עם ראש העיר הוא הציג בפנינו את האפליה של בני ברק בתשתיות, וזו חרפה לאומית שיש לתקן אותה.

הדבר המעודד ביותר הוא השותפות של חרדים בפורום עמק השווה. אני מאמין שהם עשויים להוות גשר בין הישראליות לחרדיות.

* מי אחראי לכישלון – אלמלא נתניהו התהדר כל כך בהצלחה הגדולה של ישראל בהתמודדות עם הקורונה בגל הראשון, ומתאר איך כל העולם נושא אלינו עיניו וכל ידידיו מנהיגי תבל מתקשרים אליו ללמוד על הנס הגדול – לא היינו מתביישים כל כך על עומק הכישלון היום, כאשר אנו האחרונים בעולם.

אלמלא נתניהו עף על עצמו בשידורים החיים היומיים בנטילת קרדיט ובתועפות של אני, אני, אני, אני ואני על ההצלחה הגדולה – אולי הציבור בישראל לא היה מטיל עליו את האחריות הבלעדית לכישלון.

כאשר החלו מתבררים ממדי כישלונו, הוא נזכר, באיחור של חודשים רבים, למנות פרויקטור קורונה. ומרגע המינוי, הוקל לו. יש לו שעיר לעזאזל. הוא משגר את נער השליחויות שלו מיקי זוהר להתגולל בגמזו אחת לכמה ימים, והשרים שמבינים את המסר, מחרים מחזיקים אחריו.

* הפרוטוקולים של זקני הקורונה – שוחחתי ארוכות עם אדם המאמין בקונספירציה על הקורונה. חובבי הקונספירציות, לא סתם מאמינים בקונספירציות שלהם. הם "יודעים" בוודאות שהקונספירציה היא המציאות ומשוכנעים בה בשכנוע עמוק. והוא עמוס ב"הוכחות". באיזה תאריך בדיוק ביל גייטס וחבריו שועי עולם המושכים בכל החוטים ומנהלים את כל העולם נפגשו, והיכן, ומה הם אמרו, ואיך מה שאמרו זה בדיוק מה שקרה. הכל תפור, הכל מדויק. כל פיסת מציאות מתלבשת היטב בתאוריה ומהווה "הוכחה" לתקפותה ומחזקת את הביטחון בקונספירציה, שכלל אינו זקוק לחיזוק. ו"איך תסביר ש…"? באמת, איך אסביר?

קשה לנהל ויכוח עם מאמינים אדוקים בקונספירציות. בין אם הם אלה שיודעים שהשב"כ רצח את רבין, או שהאדם לא נחת על הירח, או ש"דיפ-סטייט" תפר תיקים לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית", או שפול מקרתני מת ואלביס פרסלי חי, או שהמוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, או שדיין, קיסינג'ר וסאדאת רקחו יחד את מלחמת יום הכיפורים ודיין הורה לחסל את ג'ו אלון, סגן הנספח הצבאי בוושינגטון, מפני שידע יותר מדי, או בפרוטוקולים של זקני ציון.

* מחנה השלום – בקרב האנשים המכנים את עצמם "מחנה השלום" קיימת מנטרה, ש"השלום הפך למילה גסה בישראל". וכעת הם בבעיה. איך להתייחס לעובדה שבעקבות הסכם השלום והנרמול עם איחוד האמירויות, שכנראה צפוי להתרחב למדינות אחרות, המדינה שוב מוצפת בשיח של שלום? מטוס ישראלי ועליו הכתובות: "שלום, סלאם, פיס" טס למדינה ערבית והתחושה במדינה והשידורים בתקשורת הם של משק כנפי ההיסטוריה. איך יגיבו כל אלה שמציגים את הציבור הישראלי כעוכר שלום?

הנה כך מגדיר רוגל אלפר את הסכם השלום: "סידור שמתיר לאזרחי ישראל, משועממים מאילת, לנכס לעצמם את איחוד האמירויות בתור מושבת נופש. היחס הוא לחלוטין על טהרת הקולוניאליזם… וזה מסימני ההיכר של קולוניאליזם: אבו דאבי ממותגת כמקום שהישראלים 'יגלו', בדיוק כפי שהאנגלים 'גילו' את הודו 'המסתורית' ". במילים אחרות, האקסיומה היא שהישות הציונית היא קולוניאליסטית. האקסיומה הזאת אינה זקוקה להוכחה ולהסבר. היא מסבירה ומפרשת כל פעולה של ישראל. כשישראל מתגוננת, זו תוקפנות ופשעי מלחמה של צבא אקיבוש הקולוניאליסטי נגד הילידים. כאשר ישראל נסוגה ועוקרת יישובים – הקולוניאליזם רק שינה את דפוס אקיבוש והפך את עזה לגטו ולכלא הגדול ביותר בעולם. כאשר ישראל חותמת על הסכמי שלום עם מדינות ערב, זה עוד צעד קולוניאליסטי להשתלט בדרך אחרת על ארצות ילידיות.   

… מחנה ה"שלום".

* שלום תמורת שטחים – פעם "שלום עכשיו" הטיפו ל"שטחים תמורת שלום". טענתם הייתה שהשלום כה חשוב, שתמורתו ראוי לוותר על שטחים.

היום הם מטיפים לשלום תמורת שטחים. כלומר, תמורת הנסיגה הם מוכנים גם שיהיה שלום.

אבל שלום שאין בו נסיגה? אין לו ערך בעיניהם.

הנה, כך כתב יריב אופנהיימר: "טיסת ה'שלום' נועדה לנטרל את השלום שישראל באמת צריכה. … זאת הדרך לקבור את פתרון שתי המדינות ולגזור עלינו ועל הפלשתינאים עוד שנים של סכסוך והקזת דם".

… מחנה ה"שלום".

* שמיים פתוחים – סעודיה הודיעה שמטוסים ישראליים יוכלו לטוס בשמיה לאיחוד האמירויות.

יותר מכך, הם ישמחו אם מטוסי חיל האוויר הישראלי יטוסו בשמי סעודיה בדרך לאיראן.

* מכשילי הריבונות – בעקבות הפיגוע בצומת תפוח אמר ראש המועצה האזורית שומרון ש"זה מה שקורה כשהממשלה נסוגה מריבונות". הוא רק שכח להזכיר שהוא וחבריו נאבקו נגד הריבונות ואף הפעילו לחצים על האוונגליסטים ללחוץ על טראמפ.

הם נוהגים בדיוק כמו אלה שיצאו נגד תכנית החלוקה והחלטת כ"ט בנובמבר, כי היא לא הייתה מספיק טובה להם. ההבדל בין אז ועתה, הוא שאז בן גוריון היה ראש הממשלה והיום…

* בכיה לדורות – לקראת צאת ספר זיכרונותיו של איש המודיעין הבכיר והשר לשעבר רפי איתן, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה ובה כמה מן הסיפורים המופיעים בספר. אחד הסיפורים אקטואלי מאוד. הוא מספר על החמצה גדולה, בכיה לדורות.

כאשר חוסיין הודיע ב-1988 על התנתקות ירדן מיהודה ושומרון, אריק שרון ורפי איתן הציעו לראש הממשלה שמיר להחיל מיד את ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש ע"פ תכנית אלון-גלילי. שמיר השיב שהוא מוכן לכך בתנאי שגם המערך, שהיה השותף בממשלת האחדות יסכים. איתן נפגש עם רבין, שר הביטחון (יו"ר מפלגת העבודה היה מ"מ ראש הממשלה פרס) שהביע תמיכה בתכנית. הוא לא התחייב שהמערך יתמוך, אך הוא לא יתנגד, הבטיח. מי שהכשיל בסופו של דבר את המהלך היה שמיר. הסיבה: "למה לא הכל?" כך בשל דבקותו של שמיר ב"אף שעל", הוחמצה הזדמנות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן. אני מעריך מאוד את שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, אך כאן הוא אחראי לשגיאה מדינית חמורה. זאת הסכנה ב"הכל או לא כלום". כך בדיוק נהגה מועצת יש"ע שפעלה נגד הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שאין היא ריבונית על כל השטח. הם אף פעלו בקרב האוונגליסטים, הבייס של טראמפ, נגד התכנית.

תיקון קטן – רפי איתן דיבר על "תכנית אלון-גלילי", אך אין תכנית כזו. התכנית היא תכנית אלון. גלילי התנגד עקרונית לשרטוט מפות. הוא טען שכאשר אנו משרטטים מפה, ויתרנו מראש, טרם המו"מ, על כל השטח שמחוץ למפה וזאת תהיה נקודת הפתיחה שלנו במו"מ. הוא סבר שישראל צריכה להודיע עקרונית על הנכונות לפשרה טריטוריאלית, בלי להציג מפה ובינתיים לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח.

אבל מבחינה אחת יש צדק בהגדרה של איתן. ישראל גלילי, בתפקידו כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, קבע את מדיניות ההתיישבות על פי מפת תכנית אלון.  

* במציאות הברברית – במלחמה הורגים את חיילי האויב, אחרת הם יהרגו אותנו. במלחמה פוצעים חיילי אויב. במלחמה לוקחים חיילי אויב בשבי, כדי לנטרל אותם. אבל גופות אויב אינן מסכנות אותנו, ולכן אין כל עניין לחטוף אותן, להחזיק אותן בשבי או לעשות בהן כל שימוש זולת החזרתן למשפחות השכולות, כמעשה הומניטרי.

כל הסחר בגופות הוא ברברי. יש לקוות שניתן יהיה להגיע להסכם הומניטרי, גם עם חמאס ועם כל הגרועים באויבינו, שאין יותר כל שימוש בנשק הגופות.

אבל כל עוד הם מחזיקים בגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ומתעללים במשפחותיהם, אל לנו לשחרר ולו גופת מחבל אחד. עלינו להשתמש בגופות כאמצעי לחץ להחזרת גופות חללי צה"ל.

ולאלה שאומרים: "אבל עובדה שעד כה זה לא עבד" אשיב: ברור שזה לא עבד, הרי הם השיגו, תמורות גופות חללינו, מחבלים חיים. כל עוד הם מאמינים שיוכלו לקבל מחבלים חיים תמורות גופות חללינו, הם לא יסתפקו בפחות מזה. רק אם ישתכנעו שאנו נחושים לא לשחרר ולו מחבל חי אחד תמורת גופה של חלל צה"ל, הם יבינו שהאינטרס שלהם הוא להחזיר את הגופות ולקבל מישראל את כל גופות המחבלים.

היוזמה של גנץ, שאושרה בקבינט המדיני ביטחוני, לא להחזיר גופות מחבלים מאף פלג עד החזרת גופות חללינו, היא יוזמה ברוכה.

* החלילן מיש עתיד – עופר שלח הוא איש "שמאל" קיצוני. עד הקמת יש עתיד הוא הצביע תמיד למרצ (על פי עדותו) ועל פי מאמריו – הוא לא היה מן המתונים שם.

יאיר לפיד הקים מפלגת מרכז, אך לקח את חברו עופר שלח, אולי כדי שיהיה הדופן ה"שמאלית" של מפלגתו; שימשוך קולות משמאל.

בשנתיים האחרונות שלח הפך לדמות המובילה ביש עתיד. כאשר כל כחול לבן, כולל יאיר לפיד, נשבעו ביקר להם שלא יקימו ממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת, שלח אמר דברים הפוכים. הוא האיש שרקם את החיבור עם המשותפת ואת רעיון העוועים המעוות של ממשלת מיעוט התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. וכמו החלילן מהמלין, הוא הוליך אחריו לטירוף הזה את יאיר לפיד, את בני גנץ ואפילו את בוגי יעלון.

הוא האסטרטג של הפנזטיה האינפנטילית על הדרך להוציא את נתניהו מבלפור – באמצעות הברית עם הרשימה האנטי ישראלית ("רק הצבעה אחת"…), ההשתלטות באמצעות מאיר כהן על הכנסת כדי לחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שיוציאו את נתניהו מבלפור ואו אז הליכוד והימין יזחלו לממשלה וכו' וכו' וכו'. פנטזיה של מגלומן שחושב שחוץ ממנו כולם מטומטמים, כולם ירקדו על פי החליל שלו, כל הכוכבים יסתדרו כפי שהוא יורה להם והתכנית הפנטסטית שלו תתגשם.

אך גם כאן, כמו החלילן מהמלין, הוא גרר אחרי הפנטזיה שלו את יאיר לפיד ובוגי יעלון, אבל הפעם לא את בני גנץ שגילה בגרות ואחריות.

ועכשיו הוא רוצה להחליף את יאיר לפיד. ובעצם, למה לא? אם בלאו הכי המפלגה הזו רוקדת לצלילי חלילו, למה שזה לא יהיה רשמי? ואולי ייצא מזה משהו טוב, אם יש עתיד תתנער מהדופן של שלח, ותחזור להיות מפלגת מרכז.

* נותן בהם סימנים – יאיר לפיד תמך בהקמת ממשלת מיעוט התלויה ברשימה האנטי ישראלית מתוך תאוות שלטון.

בוגי יעלון תמך בכך מתוך סלידה עמוקה משלטון נתניהו, ומתוך עמדה שהמטרה – סיום שלטון נתניהו, מקדשת את האמצעי הזה, אף שהוא מנוגד לכל ישותו.

עופר שלח, מי שרקם את המהלך, תומך בו מסיבות אידיאולוגיות. הוא רואה ברשימה הלאומנית הקנאית האנטי ישראלית שותפה טבעית; שותפה אסטרטגית.

* לא יפה לומר פנטזיה אינפנטילית – חברה העירה לי, שזה לא יפה שאני מגדיר את הפנטזיות של עופר שלח: כך-אפשר-להוציא-את-נתניהו-מבלפור-בחמישה-צעדים-ולמחרת-הליכוד-יזחל-לממשלת-יש-עתיד, כאינפנטילית. זה לא מכובד, זה לא מכבד את האנשים שמאמינים לזה, זה מרחיק.

והיא צודקת. זה באמת לא יפה. לא יפה לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית. ורצוי לא לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, כי זה לא מכובד ולא מכבד ומרחיק. אבל אם לא אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, היא לא תהיה אינפנטילית?

כי בין אם אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית ובאין אם לאו – רק למי שכמו ילדים מאוד מאוד מאוד רוצים לראות את נתניהו יוצא מבלפור, אפשר למכור אשליה פנטסטית כזאת.

מחשבה בוגרת יכולה הייתה להביא לאחת משתי מסקנות. מסקנה אחת – אחרי שלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה, יש להבין שאף צד אינו יכול להקים ממשלה צרה ויש להקים ממשלת אחדות לאומית, כדי לא לדרדר את ישראל לאנרכיה של עוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית. מסקנה שניה – ישיבה עם נתניהו היא חציית קו אדום, ולכן יש ללכת לעוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, כי זה עדיף על ישיבה עם נתניהו, ואולי באחד מסבבי הבחירות נתניהו ינוצח.

הפנטזיות של עופר שלח פשוט ילדותיות. מקסם שווא עטוף בנייר צלופן.

* מעשה טירוף – קיימתי שיחה מרתקת עם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שכתמיד שופע סיפורים משלל תפקידיו בשירות המדינה.

הוא סיפר לי, שבמסגרת תפקידיו הוא נדרש לעתים קרובות לקחת בכירים בצבא ארה"ב ובכירים במערכת הדיפלומטית האמריקאית לסיורים בגולן, בתקופות המו"מ עם סוריה. באופן כמעט קבוע אמרו לו בני שיחו, בשיחות פרטיות לא לציטוט, שאסור לישראל לסגת מהגולן ושנסיגה מהגולן היא מעשה טירוף.

* איש השנה תש"ף – מדי שנה, מאז 2006, אני מפרסם בגיליון ראש השנה של "שישי בגולן" ושל "חדשות בן עזר" מאמר שבו אני בוחר את איש השנה של השנה היוצאת. איש השנה הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר, לטוב או לרע, על השנה היוצאת או האיש המגלם באישיותו את התופעה המרכזית או האירוע המרכזי של השנה.

אנשי השנה שבחרתי עד כה: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן.

מי יהיה איש השנה תש"ף?

* רחל יובל – רחל יובל, בת הזוג של אבי, הלכה לעולמה, בגיל 83, כשנה אחרי מות אבי.

רחל הצטרפה למשפחתנו לפני שלושים שנה והייתה הסבתא של ילדינו.

היא סעדה באהבה ובמסירות את אבי בשנות מחלתו.

ההלוויה התקיימה בחוג המשפחה.

יהי זכרה ברוך!

* זה היה ביתי – ב-1 ביולי 1972, עברנו ל"בית החדש". עברנו מרח' עוזיאל 132 לרח' עוזיאל 153 בר"ג. הייתי אז בן 9.5. בבית הזה עברו שנות ילדותי ונעוריי. ואחרי שאחיי ואני עזבנו את הקן, היה זה "בית הוריי", אך תמיד הוא המשיך להיות גם הבית שלנו. בבית הזה נפטרה אמי לפני 32 שנה. אל הבית הזה נכנסה רחל יובל, בת הזוג של אבי לפני 30 שנה. בבית הזה נפטר אבי בשנה שעברה. ואתמול נפטרה שם רחל. כולם מתו בבית ולא בבית החולים; כפי שרצו.

ילדיה של רחל יושבים שבעה בבית. ביקרתי אותם. ורק כשנכנסתי הביתה הכתה אותי ההכרה, שתם פרק של 48 שנים. שהבית אליו נכנסתי ביום הראשון של החופש הגדול בין כיתה ג' לכיתה ד' התרוקן.

            * ביד הלשון

שלום תמורת שלום – מאז ההצהרה על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, אנו שומעים, בעיקר מפי ראש הממשלה, את צירוף המילים "שלום תמורת שלום", כביטוי להסכם שלום שלא כלל בתוכו נסיגה ישראלית.

אבי הסיסמה הוא ראש הממשלה השביעי של ישראל, יצחק שמיר. היא נועדה להוות משקל נגד לסיסמה "שטחים תמורת שלום". והיא נועדה לקעקע את האקסיומה לפיה מי שאינו תומך בוויתור על שטחים אינו חפץ בשלום.

מנהיג נוסף שאימץ את הסיסמה והפך אותה לאחד מעיקרי מצעו הוא מנהיג "צומת" רפאל איתן – רפול.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"

הספר הלבן 2020

אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות יצחק הרצוג הצהיר שצפויה עליה של כרבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

לצערי, לא זו בלבד שאין סימנים לצעדים כאלה, אלא נעשים צעדי הקצנה הפוכים.

אם בעבר הרבנות הראשית הייתה ממלכתית וציונית, בדור האחרון השתלטו עליה החרדים הלא ציונים. הנזק החמור ביותר הוא בכל הקשור לגיור.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר העמים היא הדוגמה לקוצר הראות וצרות האופק של הרבנות ולהעדרה של מנהיגות רוחנית ראויה לשמה בישראל. ראוי היה לראות בעליה מבריה"מ התגשמות של נס. הנה, אחרי שבעים שנות דיכוי טוטליטרי קשה שנועד להכרית כל זכר ליהדות, נצח ישראל לא שיקר, יהדות בריה"מ חיה וקיימת ועלתה בהמוניה לישראל. נכון, תחת השלטון הקומוניסטי שאסר על כל גילוי של יהדות, היו לא מעט נישואי תערובת ונולדו דור שני ושלישי שאינם יהודים על פי ההלכה. אילו הייתה הנהגה דתית רוחנית ראויה לשמה, הייתה מכריזה על כל העולים שעלו לארץ והתחברו לחברה היהודית הישראלית – יהודים לכל דבר ועניין. לא זו בלבד שהרבנות לא עשתה כן, היא גם מערימה אין סוף מכשולים על גיורם של העולים שרוצים בכך ואף ביטלה, בניגוד מוחלט להלכה, גיורים של רבנים אורתודוכסים למהדרין כמו של הרב דרוקמן, רבני צוהר ורבני קהילות ציונים.

לאחרונה, העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמכפיפה כל גיור לרבנות הראשית; הרבנות החרדית, הקנאית, הלא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי. חוק כזה אינו רק נגד הגרים אלא גם נגד המגיירים – משמעותו היא אמירה של ישראל למיליוני היהודים בזרמים הלא אורתודוכסים, שהיא אינה מכירה בהם, ביהדותם (היא מכירה בכך שהם יהודים ביולוגיים, כלומר נולדו לאימהות יהודיות, אך אינה מכירה ביהדות שלהם) ואינה רוצה בהם. היא גם יוצאת נגד הנאו-אורתודוכסיה, שכפופה להלכה אך אינה שותפה להקצנה הקנאית.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 21.6.20

* לא שלום על תנאי – שרים בכחול לבן הודיעו שיתנגדו להחלה חד-צדדית של הריבונות בטענה שהחלת ריבונות צריכה להיות בהסכמה עם ארה"ב ועם ירדן.

יש לציין, שעל פי ההסכם הקואליציוני יש לכחול לבן חופש הצבעה בנושא, אך מצד שני אין לה זכות וטו, כלומר החלת הריבונות אינה מותנית בהסכמתה. לכן, גם אם כחול לבן או מרביתה יתנגדו, אין בכך כדי לפרק את הממשלה, לא מצד הליכוד ולא מצד כחול לבן. ולנתניהו יש רוב למהלך גם בלעדיהם.

אבל התנגדות שלהם תהיה החמצה קשה. יש הזדמנות להובלת מהלך לאומי של קביעת גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה. מן הראוי שהחלטה כזו, על החלת הריבונות על האזורים שבקונצנזוס, תהיה לא רק בתמיכת כל הקואליציה, אלא גם בתמיכת האופוזיציה (למעט הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועפר שלח). הרי כל אלה מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן וגושי ההתיישבות, והחלת הריבונות נועדה לסכל נסיגה כזו ולקבע את האינטרס הלאומי הישראלי בנדון.

הריבונות על ירושלים השלמה ועל הגולן הוחלה ללא תמיכה בינלאומית, גם ללא תמיכה אמריקאית. על החלת הריבונות על הגולן נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל והוביל גינוי במועצת הביטחון. ולמרות זאת, לאורך זמן הידידות בין שתי המדינות הייתה יציבה על אף המחלוקת ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

הפעם אין המדובר בהחלת ריבונות בעימות עם ארה"ב, אלא בתמיכת ארה"ב. לכן, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

ובאשר להסכמת ירדן ולטענה שהחלת הריבונות תסכן את השלום עמה – הסכם שלום בין מדינות אינו בן ערובה של צד אחד כדי לסכל את מימוש האינטרסים החיוניים לצד האחר.  ישראל מכבדת את הסכם השלום ככתבו וכלשונו, ואף מספקת לירדן מים בכמות כפולה מכפי שהתחייבה בהסכם השלום. ישראל מכבדת את הסכמתה על מימוש האינטרס הירדני בהר הבית. לעומת זאת, ירדן פועלת במקרים רבים נגד ישראל, כמו נישול החקלאים הישראלים ממובלעות צופר ונהריים (אמנם הדבר אינו מנוגד להסכם, אך הוא בהחלט מנוגד לרוחו), המשך ההסתה נגד ישראל והחינוך האנטי ישראלי. האינטרס שלה בהסכם השלום הוא לפחות כמו שלנו, והאיום שלנו על עצמנו, שאם נקדם את האינטרס הלאומי שלנו ללא כל הפרה של הסכם השלום נסכן את הסכם השלום, רק יקצין את עמדת הירדנים.

ירדן מעדיפה לאין ערוך את ישראל בבקעת הירדן מאשר מדינה פלשתינאית שתאיים על ריבונותה ועל קיומה. הרי על פי האמנה הפלשתינאית לא רק ישראל אלא גם ירדן – דינה להתבטל ולהיות חלק מן המדינה הפלשתינאית. לכן, אפשר להגיע אתה להסכמה שקטה שתכלול הבנה מראש לגינוי מן השפה אל החוץ ואף לפעולות כמו החזרת השגריר להתייעצויות וכו'. אולם כאשר בחוסר אחריות לאומית שרים אומרים בפומבי, שהחלת הריבונות צריכה להיות בתיאום עם ירדן, הם יוצרים מצב שהחלת הריבונות תחשיד את ירדן בעולם הערבי כמי שנתנה לכך יד, ותיאלץ אותה לצעדים חריפים כדי לנקות את החשד.

* כערער בערבה – ב-7 ביוני 1981 הושמד הכור הגרעיני העיראקי בהפצצה של חיל האוויר – "מבצע אופרה". ההחלטה של בגין על הפצצת הכור העיראקי הייתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המועד המקורי של ההפצצה היה ב-10 במאי. כאשר הטייסים כבר ישבו במטוסים, הורה בגין במפתיע לעצור את המבצע, לאחר שהתברר לו שפרס, שבגין עדכן אותו בנדון בהיותו ראש האופוזיציה, הדליף את התכנית. במכתב ששיגר פרס לבגין באותו יום, הוא הזהיר אותו מפני ביצוע ההחלטה, וקבע שהפצצת הכור תותיר את ישראל כ"ערער בערבה" מבחינה בינלאומית.

הייתה זו עוד אחת מנבואות ההפחדה שליוו צעדים פורצי דרך של מדינת ישראל; צעדים נועזים, מחוץ לקופסה, ששינו באופן משמעותי את מצבה האסטרטגי של ישראל. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר הביא בגין לכנסת את החלת הריבונות הישראלית על הגולן, כותרות העיתונים איימו במלחמה איומה עם סוריה. ח"כ יוסי שריד התהלך אנה ואנה ברחבי אולם הכנסת, ידיו בכיסיו ובפיו מקטרת וסינן שוב ושוב מפיו "מטורפים… מחרחרי מלחמה".

ולמה ללכת רחוק? רק לפני שנתיים שמענו את האיומים על מה שיקרה אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. ואנו זוכרים את שאר איומי "הצונמי המדיני", ה"בידוד המדיני" וכו'.

בכל צעד יזום יש סכנות, אך מדינה שמפחדת לקחת סיכונים ולהחליט החלטות משנות מציאות – נגזר עליה לשקוע בסטגנציה. מדינה שתשאיר תמיד את היוזמה בידי האויב נדונה לדשדוש ושקיעה. ומעניין שאלה שמפחידים אותנו תמיד מפני החלטות כאלו, למרות שבד"כ הפחדותיהם הוכחו כמופרכות, בזו לאזהרות מפני צעדים כמו הסכם אוסלו וההתנתקות; אזהרות שהוכחו נכונות. "פחדני שלום" כינה פרס את מי שהזהירו מהשלכות החלטותיו. "אי אפשר לקפוץ מעל התהום בשני צעדים", הוא הסביר למי שקראו לו לנקוט זהירות, ללכת בצעדים קטנים ולבחון את תוצאותיהם.

היום מפחידים אותנו מפני החלת הריבונות. החלת הריבונות, בעיקר על בקעת הירדן, היא אינטרס לאומי רב ערך בראייה לאומית ארוכת טווח. זו החלטה שראוי להסתכן כדי לקדם אותה, בעיקר בחלון ההזדמנויות של תמיכה אמריקאית בצעד.

והעיקר, לא לפחד כלל.

* היסטוריה משופצת – יוסי ביילין מפרסם כמעט מדי יום מאמר ב"ישראל היום" נגד החלת הריבונות. הוא לא אומר רק מה לא לעשות, אלא גם מציע גם מה כן לעשות: "למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים". מהו אותו גבול? זה ידוע. קווי 4.6.67 עם "תיקוני גבול" קלים שעליהם "יפוצו" הפלשתינאים בשטחים בנגב. הוא לא מזכיר שההצעות הללו כבר הוצעו להם בידי ברק ואולמרט, בידי קלינטון ואובמה והם דחו את ההצעות על הסף. או ליתר דיוק, הם דחו אותן בדם ואש ותמרון עשן. והוא עדין מוכר את האשליה הזאת.

אפרופו דם ואפרופו מכירת אשליות, נחזור נא במנהרת הזמן להסכם אוסלו, שביילין היה אדריכלו. מהות ההסכם הייתה הכרה ישראלית באש"ף תמורת הפסקת המאבק המזוין. ובשלב ראשון ישראל נסוגה מעזה ויריחו תחילה. הנסיגה מעזה (כן הנסיגה מעזה הייתה אחרי אוסלו א'. בהתנתקות עזה כבר יותר מעשור לא הייתה בידינו והנסיגה הייתה מגוש קטיף והאזורים הבלתי מיושבים) ויריחו הייתה אבן הבוחן להסכם. ביילין הגדיר את הניסוי: "מבחן הדם".

הנה, קטע מראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" חודשיים אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. הסכם אוסלו הביא לגל טרור חמור ביותר ואף על פי כן ישראל הלכה לאוסלו ב'. אוסלו ב' הביא לגל טרור חמור נוסף שבעטיו איבד פרס את השלטון. אבל כשברק נבחר לראשות הממשלה, הוא הלך למהלך מרחיק הלכת ביותר, מחק את מורשת רבין ואת כל הקווים האדומים שלו והציע לפלשתינאים את הכל. תשובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור החמור ביותר במאה שנות הסכסוך.

זה מבחן הדם שהציג ביילין. ואף על פי כן הוא דבק בדרך שנוסתה וכשלה ונוסתה שוב וכשלה שוב ונוסתה פעם נוספת וכשלה פעם נוספת ועלתה לנו ביותר מאלף הרוגים. ואיך הוא מסביר זאת? בשיטה שבה נכתבה האנציקלופדיה הסובייטית. הוא משפץ את ההיסטוריה או בורא היסטוריה חלופית.

"האם הוא [ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי, בר הפלוגתא שלו מעל דפי מדור דעות ב"ישראל היום" א.ה.] מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את 'ביקור הנימוסין' של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?"

לא ייאמן. האיש הזוי. על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, מי שהפר את ההסכמים היינו דווקא אנחנו. ערפאת הגיע לישראל עם יונה ועלי זית, נחוש להביא לשלום. ואז היה הטבח בחברון והוא נאלץ להגיב בפיגועי התאבדות. שקר וכזב. אוסלו היה הונאה שנועדה להביא את ערפאת וצבאו לארץ ישראל לצורך המשך המאבק המזוין והטרוריסטי בתנאים טובים יותר. כבר ברכב שבו הוא נסע, הבריח ערפאת נשק ומחבלים. הפיגועים החלו מיד. הטבח בחברון היה מעשה נתעב ונפשע של מחבל רוצח ארור. בוודאי לא על ידי מדינת ישראל. יכול להיות שהעילה או התירוץ של פיגוע ההתאבדות הראשון אחריו הייתה נקם. הטענה שבגלל אותו טבח נעשו כל עשרות פיגועי התאבדות וטרור במשך שנים הזויה עד טירוף.

מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכל אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על "זכות" השיבה. מתקפת הטרור הייתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו. אני ממליץ על ספרו של שמעון שיפר "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד" ועל ספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה", המתארים את המידע שהיה בידי צה"ל ועל הערכת אמ"ן שהוצגה לממשלה. ביילין היה אז שר בממשלה וחבר קבינט והוא נחשף להערכה הזאת. ועכשיו הוא טוען שמתקפת הטרור הרצחנית, שבה בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם ברחובותינו, במסעדות ודיסקוטקים, באוטובוסים ובמרכזי קניות, הם באשמתנו. למה? כי אריק שרון ביקר בהר הבית. כלומר, הוא מאמץ את העמדה שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית וכיוון שכך לא הייתה לפלשתינאים ברירה אלא להגיב במתקפת הטרור (שתוכננה בעוד מועד).

היסטוריה משופצת, הזויה (ולא רק בדוגמאות שהצגתי כאן). והוא רוצה שנאמץ את שיקול דעתו באשר להחלת הריבונות.

* סרבנות טורבו – כאשר מנתחים את תולדות הסרבנות הערבית לכל פתרון, הדוגמה המרכזית היא דחיית תכנית החלוקה של האו"ם. התכנית הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינת היהודים. מדינונת קטנטונת, ללא ירושלים, ללא הגליל המערבי, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד, אשקלון וחלקים מן הנגב המערבי, ובתחומה המצומצם 40% הם ערבים וחלק מן היישוב היהודי, למשל נהריה, אמורים להיות במדינה הערבית. ואף על פי כן היישוב היהודי קיבל את התכנית בריקודים ברחובות ובשמחה רבתי. לעומת זאת, הערבים דחו אותה בתוקף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. כל מדינות ערב היו שותפות לעמדה זו.

מעטים מודעים לפרט נוסף. המלצת יונסקו"פ, ועדת האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה, לא הייתה בהסכמה פה אחד. הייתה זו הצעת הרוב. הייתה גם הצעת מיעוט – להקים פדרציה יהודית ערבית, עם שלטון-על משותף ושתי אוטונומיות, יהודית וערבית. על פי ההצעה הזאת, לא הייתה ליהודים שליטה על העליה, וניתן היה להעלות רק את תושבי מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין. גם את ההצעה הזאת דחו בתוקף הערבים. הם עמדו על כך שפלשתין היא ערבית ולכן צריכה לקום על כולה מדינה ערבית.

הטענה המרכזית שלהם הייתה שהיהודים אינם עם ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בני הדת היהודית הם אזרחים בארצותיהם ואין להם שום זיקה לארץ ישראל. פלשתין היא ערבית והיהודים הם פולשים קולוניאליסטים זרים. וסוריה טענה שפלשתין היא דרום סוריה, שנתלשה ממנה בידי הקולוניאליזם המערבי. הקמת מדינה יהודית תיצור חיץ ברצף הטריטוריאלי הערבי במזרח התיכון ובמגרב והיא נטע זר. הערבים לא יוכלו לקבל את השתל והדבר יביא למלחמה. הם גם טענו שהקמת מדינה יהודית תביא לזעם ופרעות בכל ארצות ערב נגד היהודים (לצורך הפרעות היהודים הם עם…).

טענה נוספת הייתה שכיוון ש-2/3 מתושבי הארץ הם ערבים המדינה צריכה להיות ערבית. העולם לא קיבל זאת, כי הוא הכיר בכך שהמדינה היהודית היא מדינתו של כל העם היהודי ולא רק של היהודים שכבר יושבים בא"י ושהעם היהודי ראוי להגדרה עצמית במולדתו ואין ספק שמולדתו היא ארץ ישראל.

* צריכים לדאוג – גדעון לוי הוא לא בדיוק מקור המידע המהימן ביותר (וזה האנדרסטייטמנט של העשור), ואף על פי כן כאשר הוא מדווח על 300 פרצות בגדר ההפרדה, אנחנו צריכים לדאוג.

* הספר הלבן 2020 – אנו עומדים בפני גל עליה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות בוז'י הרצוג הצהיר שצפויה עליה של רבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המספר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העליה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העליה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

בינתיים העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמאפשרת לפסול כל גיור, כולל גיור אורתודוכסי (למשל הגיורים של הרב דרוקמן) ומכפיף כל גיור לרבנות הראשית, שכבר מזמן היא רבנות חרדית לא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עליה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. 

* הלו, זה רדיו? – כשאני פונה לאורטל, רשת ב' מתחילה משום מה לשדר בערבית. וכך בעוד מספר מקומות בגולן. סיפרתי על כך לשר התקשורת יועז הנדל וצוות משרד התקשורת, שערכו ביקור בגולן. זו רק דוגמית לבעיה החמורה של התקשורת באזורי הסְפָר.

קוראיי יודעים עד כמה אני סולד מהתבכיינות, כולל התבכיינות של הפריפריה. היא רק מזיקה לנו. אני גם לרוב לא משתמש במושג פריפריה אלא סְפָר. אבל בנושא תשתיות התקשורת מדובר בשערורייה לאומית. בתחום זה הפער בין מרכז הארץ לספר הוא בלתי נסבל.

למרבה השמחה, שר התקשורת הציב את נושא תשתיות התקשורת ובעיקר האינטרנט המהיר בסְפָר על ראש שמחתו.

כמובן שהוא יישפט במבחן התוצאה.

* הבחירה הטבעית של מיכל קוטלר – עם הח"כים החדשים שיכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי נמנית מיכל קוטלר. מיכל קוטלר שובצה ברשימת כחול לבן מטעם תל"ם, אך היא תצטרף לכחול לבן. הבחירה הזאת מובנת מאליה. מיכל הצטרפה לתל"ם ממניעים אידיאולוגיים ותל"ם שנגררה אחרי עופר שלח ויאיר לפיד סטתה מן התלם. מי שהצטרף לתל"ם מטעמים אידיאולוגיים לא יכול לתת את ידו לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. מיכל התנגדה לכך בכל לבה ובשום אופן לא הייתה נותנת ידה למעל. מיכל תמכה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, כראוי לתנועה לאומית ממלכתית כפי שתל"ם התיימרה להיות. היא תמכה בכך לאחר הסיבוב השני וקראה להיענות למתווה הנשיא ולהצעת הליכוד, שאילו כחול לבן הייתה מאמצת אותם היום גנץ היה ראש ממשלה בלי האנומליה של ראש ממשלה חלופי. ואחרי הסיבוב השלישי היא הייתה שותפה ליוזמת אחדות לאומית, שדחפה בכל כוחה להקמת ממשלת האחדות. ברור שהיא אינה יכולה להצטרף לתל"ם שהפכה סרח עודף של יש עתיד. לדעתי, מקומה בדרך ארץ, ואני מאמין שבסופו של דבר לשם יוליכוה רגליה.

מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. כנסת ישראל תתברך בתוספת איכותית. בהצלחה!

* להחזיר את האיכון הסלולרי – העליה המדאיגה בנתוני ההידבקות בקורונה והרצון לא לחזור אחורה בתהליך החיוני של הנעת המשק מחדש, מחייבים לשים את הדגש על קטיעת שרשראות ההדבקה. למטרה זו יש להחזיר את האיכון הסלולרי. השב"כ רצה להפסיק את מעורבותו במאבק בקורונה, כי מצא את עצמו שנוי במחלוקת פוליטית וזה לא בריא לו וכיוון שהפעילות הזאת באה על חשבון פעילות ביטחונית חשובה שלו. אך ההתמודדות עם איום הקורונה באה על חשבון דברים אחרים גם בפעילות הממשלה וצה"ל, כי אין ברירה, יש היום איום בריאותי שמחייב התמודדות. ההחלטה להפסיק את האיכון הסלולרי הייתה החלטה פופוליסטית, כניעה למתקפות הדמגוגיות של שחורי החולצות. חיינו ופרטיותנו פרוצים לגורמים עסקיים למטרות בצע, ופתאום יוצא הקצף נגד שימוש בטכנולוגיה להצלת חיי אדם ולמען בריאות הציבור, תחת ביקורת שיפוטית ופרלמנטרית. הערך הנעלה של קדושת חיי אדם מצדיק פגיעה מידתית בפרטיות.

* תקציב דו-שנתי – ב-2009, כשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר, הם הציעו לראשונה רעיון מהפכני – תקציב דו-שנתי. כיוון שהדבר מנוגד לחוק יסודות התקציב הכנסת אישרה זאת בהוראת שעה, שהוארכה מאז פעמים אחדות.

רבים מאנשי הדרג המקצועי, התקשורת ובעיקר האופוזיציה בכנסת בהובלת שלי יחימוביץ' התנגדה לכך בתוקף. טענתם הייתה שזו פגיעה בדמוקרטיה וסירוס הכנסת באמצעות פגיעה באחד הכלים המשמעותיים לפיקוח פרלמנטרי ולעבודת הכנסת וועדת הכספים. עתירות לבג"ץ אמנם נדחו, אך גם השופטים מתחו ביקורת על הצעד, המנוגד לרוח החוק.

למרות שהביקורת הזו אינה מופרכת, תמכתי ברעיון מן הרגע הראשון וזו עמדתי עד היום. היתרון בתקציב דו-שנתי הוא היציבות והיכולת לתכנון קדימה ולעבודה רצופה ללא הלחץ של תקציב שנתי. כמובן שאין מקום לתקציב חמש שנתי בנימוק זה, אבל תקציב דו-שנתי עומד בהחלט במבחן המידתיות. ואני סבור שהתקציב הדו-שנתי הוכיח את עצמו ואיפשר יציבות למשק הישראלי.

ופתאום נתניהו, אבי התקציב הדו-שנתי מתנגד לתקציב דו-שנתי ודוחף לתקציב שנתי. איך הוא מסביר את המהפך בעמדתו? "הנסיבות השתנו".

אכן, הנסיבות השתנו, אך דווקא לצד של תקציב דו-שנתי. אדרבא, השנה אני סבור שגם מי שהתנגדו עקרונית לתקציב דו-שנתי צריכים לתמוך בו. מה מיוחד השנה? ראשית, המשבר הפוליטי הממושך, עם ממשלת מעבר במשך שנה וחצי ושלושה סיבובי בחירות וממשלת אחדות שאין הרבה אמון בין מרכיביה, מחייבים מעט שקט ויציבות במערכת. שנית, אנו נמצאים בסוף השנה והתקציב השנתי הוא למעשה תקציב לכשלושה חודשים. וכאשר מדובר בנתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, מקנן חשש כבד שמאחורי הצעד שלו ניצבת מזימה נכלולית.

* הפרוטקשן משתלם – הרודן הטורקי ארדואן יקבל עוד חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי למניעת מעבר פליטים. טקטיקת הסחטנות והפרוטקשן שלו משתלמת מול הכניעה המתמשכת, המבישה והמתרפסת של המערב.

* שיקולי רייטינג – מנהל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ החליט להוריד מלוח השידורים את התכנית קלמן-סג"ל. מיד פרצה סערה, בטענה שהתכנית הורדה כיוון שמגישיה ימניים. הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שאותו קובלנץ שהחליט על סגירת התכנית, הוא זה שיזם את התכנית והעלה אותה, ועמדותיהם של השניים היו ידועות לו גם אז. יתר על כן, במקרים המעטים שבהם חשף קובלנץ את עמדותיו הפוליטיות הוא הגדיר את עצמו כאיש ימין.

לפני הורדת התכנית הורדו התכניות של גאולה אבן וירון לונדון, לוסי אהריש, לוסי איוב, קובי מידן, דפנה לוסטיג, דרור פויר ועוד (הנתונים – מ"ישראל היום"). כלומר, ממש לא על רקע פוליטי.

לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את טענתו של קובלנץ שהוא קיבל החלטה מקצועית ולא פוליטית. ניתן להתווכח על שיקול הדעת המקצועי שלו. השיקול המקצועי שלו במקרה הזה ובמקרים הקודמים שהזכרתי הוא רייטינג נמוך. בעיניי, בניגוד לשידור המסחרי, בשידור הציבורי הרייטינג לא צריך להיות שיקול מכריע, אלא שיקול האיכות. כי אם השידור הציבורי מונע משיקולי רייטינג, מי צריך אותו? יש מספיק ערוצים מסחריים.

לגופו של עניין – איני מכיר את התכנית ואף פעם לא צפיתי בה, ולכן איני יכול לחוות עליה דעה מקצועית. אני אוהב מאוד להאזין לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב' ובעיניי קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי ושדר מצוין, אחד הטובים בארץ. לאראל סג"ל ניסיתי להאזין פעמים אחדות בגל"צ ומאוד לא אהבתי את ההתלהמות הצעקנית.

בסך הכל אני רוצה לציין שלאחרונה "כאן 11" מעלה תכניות משובחות ביותר, כמו הסדרה התיעודית על אלי כהן, "שטוקהולם 2", "זהו זה", "עוד ניפגש", "שלומי שבן מארח" ועל פי הקדימונים יש מה לצפות ל"טהרן".

* לחלץ את היהדות מטלפי הסוטים – הרפש, הבורות  והטימטום בדברי "הרב" גזהיי שכמעט נבחר מטעם ש"ס לכנסת, אינם מקרה יחיד. ברשת הופץ בימים האחרונים סרטון ובו מקבץ של דברי בלע מטומטמים, פרימיטיביים ומיזוגיניים. התועבה הזו היא בעבורי תמריץ להעמקת מפעל חיי בתחום ההתחדשות היהודית. אסור להפקיר את היהדות בידי הסוטים הנבערים הללו. יש להעמיק ולהכיר ולחשוף לציבור הרחב את יופיה של היהדות, ולחדש ולהתחדש עם היפה, הנאור והחכם שבה. אמור לי מה אתה מחפש ומוצא ביהדות ואומר לך מי אתה.

* מבעד לפילם – כשהיינו ילדים, כשהיה ליקוי חמה היינו לוקחים פילם, מקפלים כמה שכבות ומביטים בשמש מבעד לפילם.

ומה עושים היום? מה זה פילם?

* ביד הלשון

ינעל העולם – ינעל העולם הוא כינוי לירקן בשוק הכרמל שכמעט כל משפט שלו כולל את המילים "ינעל העולם". הוא מצולם בכתבות אווירה על השוק, היה לסמל מסחרי, על החולצות שהוא לובש מודפסת הכתובת "ינעל העולם". הוא הפך לאייקון, יש עליו דמות ב"ארץ נהדרת" והוא השראה לפרסומת של בנק מזרחי-טפחות.

אז מה פירוש המושג? ינעל הוא שיבוש של המילה הערבית ילען, שפירושה יקולל. המילה מלעון היא מקולל, ארור. השיבוש הפך לקללה מקובלת בסלנג העברי: ינעל אבוך (יקולל אביך), ינעל רבאק (יקולל אלוהיך), ינעל דינק (תקולל הדת שלך) והקללה המיתולוגית מהמערכון "עולים חדשים" של אריק איינשטיין ואורי זוהר: "ינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום" (תקולל האניה שהביאה אותם). צירוף המילים "ינעל העולם" הוא "יקולל העולם" או "לעזאזל העולם".

הבסטיונר "ינעל העולם" משוק הכרמל הוא עבד שקרא. בנו נאדר שקרא נרצח לפני שנתיים בחיסול חשבונות בעולם התחתון ביפו.

* "חדשות בן עזר"

ידינו לא הציתו

אם נמצאת גופת אדם נטושה בשדה ולא נודע מי הרגו, מצווה התורה על זקני העיר הקרובה למקום הפשע לערוף ראש עגלת בקר "אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול" אל תוך נחל איתן, לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם" (דברים כ"א ז'-ח').

חוק תמוה במקצת. מה פתאום נדרשים זקני העיר להצטדק ולהסביר שידיהם לא שפכו את הדם? מי האשים אותם? מדוע עליהם לקפוץ בהתנדבות לעמדת החשוד ולהסביר שעיניהם לא ראו?

אם נתעלם מסוגיית העגלה עצמה (בכל מה שקשור לקרבנות איני מבין ואיני רוצה להבין וברוך השם, עניינים אלה כבר מאחורינו), אני רואה בחוק זה אמירה מוסרית וחברתית ראשונה במעלה, אקטואלית ורלוונטית גם לימינו. המסר הוא, שאם נעשה פשע בתוך הקהילה ואף בקרבתה, אין היא יכולה לשחק את תפקיד הראש הקטן ולהתנער מאחריות. המסר למנהיגות הקהילה, הוא שהיא אחראית גם למעשה של האדם הבודד החי בתוכה. עליה לעשות הכל כדי למנוע ביצוע פשע בתוכה או מתוכה, ואם לא עשתה הכל, כן הכל, כדי למנוע את הפשע, היא שותפה לאחריות. איזה הבדל בין תסמונת הש.ג. ותרבות הכסת"ח והבריחה מאחריות וגלגולה כלפי מטה, כמקובל במקומותינו, לבין דרישה זו.

****

לפני שבועות אחדים נעשתה נבלה בישראל. בפשע שנאה טרוריסטי, הופעלו 12 מטענים מחוברים לבדים ב-6 מוסדות דת בישראל, מועצות דתיות ובתי דין רבניים, וגרמו לנזק כבד ברכוש. הפיגוע נעשה בלילה ולכן לא גבה חיי אדם.

המחבל שביצע את המעשה, אוי לבושה, הוא תושב הגולן. אין ספק שמדובר במפגע בודד. לא היה לו אף שותף. בוודאי ובוודאי שאין הוא מייצג תופעה. הוא אינו מייצג מיעוט, גם לא מיעוט קטן, גם לא מיעוט שולי. ואף על פי כן, הוא יצא מקרבנו. וכיוון שהוא יצא מקרבנו, שומה עלינו למנף את האירוע לחשבון נפש.

חשבון הנפש הראוי, הוא האם ועד כמה אנו אכן מופת של חברות אמת ושותפות אמת בין "דתיים" ו"חילונים"? יש לנו בהחלט במה להתגאות בנושא זה, אך עוד רב המרחק להגשמת החזון הזה.

את פשע השנאה ביצע מפגע בודד, אך האם אנו חפים משנאה? לצערי, היא קיימת גם בתוכנו. בהיותי מנהל המתנ"ס, קיבלתי פעם מכתב זועם ומתלהם מאחד התושבים, כיוון שבראש מכתב מהמתנ"ס לתושבים בנושא מסוים התנוססה המילה בס"ד. אוי אוי אוי. באיזה חוצפה, הוא רטן, המתנ"ס הממומן מהארנונה שאני משלם משתמש בכספיי לכפיה דתית. למה כופים עליי לקבל מכתב שכתוב עליו בס"ד ופוגעים ברגשותיי ואמונותיי… אני דורש… אני תובע… וכו' וכו'. אגב, למה הופיע על המכתב בס"ד? כי כתבה אותו והייתה חתומה עליו חברת צוות שעל כל מכתב שהיא מוציאה מופיע בס"ד, כי זו אמונתה וזה אורח חייה. ובדיוק כפי שלא אחייב עובד אחר לכתוב בס"ד בראש מכתבו (וגם לא את עצמי) כך לא אחייב עובד הפותח כך מכתב, לנהוג בניגוד למצפונו, כי כפיה חילונית או דתית אינה דרכי. אבל עצם הזעזוע של יהודי מכך שקיבל מכתב שבס"ד בראשו, הוא בלתי נתפס.

ומקרה אחר – לקראת אירוח של קבוצה דתית לסופ"ש באחד היישובים, המארחים מתחו בין שני עמודים חוט עירוב. תושב היישוב חתך את חוט העירוב, בטענה שזה יישוב חילוני והוא לא מוכן לכפיה דתית. הצעד שהוא עשה הוא צעד אלים של כפיה אנטי דתית, בעוד אורח חייו לא השתנה כהוא זה מעצם קיומו של העירוב. אין זו אלא שנאה נטו.

בהקשר של פיגוע השנאה שבגינה נכתב המאמר, נתתי דוגמאות לשנאה מהצד החילוני, אך בל ניתמם, התופעה קיימת גם בצד הדתי, וחווינו אותה באופן בוטה במערכת הבחירות האחרונה לראשות המועצה.

כדי שנוכל לומר בלב שלם שידינו לא הציתו את התבערה הזאת, עלינו לחזק ולהדק את החיבורים, את הקשר, את השותפות ואת האהבה בין תושבי הגולן מכל המגזרים. הדרך לכך היא בראש ובראשונה היכרות הדדית. היכרות מובנית, מאורגנת, כיעד אזורי – מגיל הגן ועד מועדוני הוותיקים.

כאזור המורכב מיישובים נפרדים, דתיים וחילונים, ובמידה רבה מגושים נפרדים, עם מוסדות חינוך נפרדים ועם שלוחות נפרדות של המרכז הקהילתי, אנו יכולים לקיים את חיינו בלי לפגוש את המגזר האחר. חוסר ההיכרות הוא המתכון לניכור, הניכור הוא המבוא לדעות קדומות והדעות הקדומות הן מדמנת השנאה.

יש לנו כר נרחב לעשיה בנושא הזה. ואנו יכולים להתגאות בכך שיש בתוכנו את נטור – מושב משותף לחילונים ודתיים, את בית הספר המשלב "שורשים" את מדרשת השילוב והתחלות נוספות. גם היישוב רמת טראמפ נועד להיות משותף. וככל שיהיו לנו יותר מפעלים משותפים ויישובים משותפים, ולצדם העמקת הקשר, הזיקה והשותפות בין היישובים והמגזרים השונים, כך יהיה הגולן למופת לאומי.

* "שישי בגולן"

 

צרור הערות 10.6.20  

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

We cant breath since 1948

אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948.

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות".

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

מסתבר שמ.ג. שונאת גזענות ומזרחים.

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפיה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית".

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה". שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות… בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת. אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ… ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר הייתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעיה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטוח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת הייתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין), ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

ומה הייתה תוצאת המהלך, תוצאת הסכם אוסלו?

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

עד כאן הראיון של ביילין. מה הייתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הוביל את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחויבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, יהיה ישראלי. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה הייתה: "לא נסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו… אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, תכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפרסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופרסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעיה היא שיש לנו נטיה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה — להפריד בין דת למדינה — אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה". כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר הייתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא הייתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון

* הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה".

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם… חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

* "חדשות בן עזר"