צרור הערות ‏4.1.23

* תמונת הראי של השייח' סלאח – זכותם של יהודים לעלות להר הבית היא זכות יסוד שאינה ניתנת לערעור. חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להבטיח את מימוש הזכות הזאת. כמדינה דמוקרטית על ישראל לאפשר ליהודים את חופש התנועה ובהדרגה גם את חופש הפולחן בהר הבית. כמדינה יהודית עליה לממש את ריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ובוודאי לאפשר גישה חופשית ליהודית להר.

מן הראוי שגם שרי ממשלה וראש הממשלה יעלו על הר הבית, אך יש לעשות זאת בשום שכל ובאיזון בין האינטרס הלאומי שבביקור כזה לבין שלום הציבור וביטחונו.

אבל לא בן גביר. רק לא בן גביר. למען השם, רק לא בן גביר. מן הראוי היה שראש הממשלה יגלה אחריות לאומית ויאסור על בן גביר לבקר כְּשר בהר הבית.

למה לא בן גביר? כדי להסביר זאת, אציג תחילה מולו, לצורך השוואה, את ח"כ לשעבר יהודה גליק, מראשי הנאבקים למען הר הבית. יהודה גליק הוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא מכבד ואוהב את בני האדם בני כל הדתות וכל הלאומים. הוא רואה בהר הבית מקום שבו תתגשם נבואת ישעיהו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה". הוא מאמין בהר הבית כהר השלום, שבו יתפללו יהודים ומוסלמים זה לצד זה בשלום, ברעות ובידידות. גליק נלחם בכל גילוי של גזענות וכח"כ קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה עם הח"כים הערבים. זו דרך אחת להיאבק על הר הבית ועל זכותם של יהודים לבקר בו ולהתפלל בו.

דרך זו היא היפוכה של דרכו של בן גביר. בן גביר הוא כהניסט. כל כולו סמל לשנאת ערבים באשר הם ערבים. כל עלייתו המטאורית בפוליטיקה נעשתה באמצעות שנאה לערבים. ככהניסט, הוא דוגל באידיאולוגיה הגזענית על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל, לא כל שכן בירושלים ובעיקר בהר הבית. על פי האידיאולוגיה הכהניסטית, מסגד אל-אקצה וכיפת הגזע הם שיקוץ שאסור שישארו על הר הבית, כי הם מוקד של טומאה. בן גביר הוא איש הימין הרדיקלי שממנו עלו כל הרעיונות המטורפים לפיצוץ מסגד אל-אקצה.

מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י אמר בדיון בכנסת: "אם גדולי ישראל של המשנה, שראו שועל יוצא ממקום המקדש, געו בבכי כי לא היה בידם הכוח למנוע את החילול, מה נאמר אנחנו, כאשר היום שועלים הילכו בו, והם מכלים בכל רגע את קדוש ישראל, כאשר שמו אותותם הכוזבות, אותות האסלאם, אותות הריבונות שלהם בהר השם, ואנחנו, עם בזוי ושסוי, שיצא מהגלות להקים כאן מדינה יהודית, הפכנו לעם שמבזה את עצמו, ומשסה ומחלל את כבודו העצמי. בתקופת ההשפלה, כאשר ישב עם ישראל בגלות, הגיעו ארצה הישמעאלים מאותו מקור של הפסוק בבראשית 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', ובחירוף וגידוף עלו להר הקודש של אלוקי ישראל וחיללוהו במסגדים שסימלו את השתלטותו של אללה, כביכול, על אלוקי ישראל רחמנא ליצלן. ואנו, בחריקות שיניים עמדנו חסרי אונים מול ההשפלה, מול חילול השם… כנופיה של בריונים, פראי-אדם ישמעאלים, יושבים על הר קודשנו… הדרישה הלאומית וההלכתית לסלק משם את הזרים שכופרים באלוקי ישראל. כמו כן, שלא יהיה ספק כי ממשלה יהודית אמיתית של תנועת 'כך' תיגש מיד, בעזרת השם, לחסל את שורש הנגע, ותוריד מהר-הבית את הזרים ואת המסגדים".

מספר 2 ברשימתו של כהנא היה הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש, התובע להקים לאלתר בפועל את בית המקדש ו"לטהר" את הר הבית מן המסגדים.

בן גביר הוא סמל לגזענות, לשנאת ערבים ולרצון לעקור את המסגדים מהר הבית. בן גביר הוא התגלמות עלילת הדם המרושעת שבה בן דמותו המוסלמי השייח' ראאד סלאח מסית נגד ישראל: "מסגד אל-אקצה בסכנה". אם אכן יגיע בן גביר לשלטון, הוא יממש את העלילה של סלאח, בהתאם להבטחתו של כהנא מה תעשה ממשלה "יהודית אמתית" של תנועת "כך".

בן גביר הוא פרובוקטור. הוא רוצה לעלות להר הבית כדי לעורר מהומות דמים, כי הוא נבנה מהן. על נתניהו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו. אבל נתניהו מודל 2023 הוא חלש, סחיט ושפוט של הכהניסט.

* בלי פרובוקציות – בתקופת ממשלת השינוי הגיע מספר העליות של יהודים להר הבית לשיאים חסרי תקדים בכל הזמנים. הייתה זו קפיצת מדרגה של ממש. וכל זאת, בלי פרובוקציות של פירומן זחוח ומדושן עונג, שמשתוקק להביא לשפיכות דמים רבתי.

* חוק הייעוד – אם תובא להכרעת הכנסת ההתנקשות בחוק השבות (ביטול "סעיף הנכד"), אין ספק מי יהיו הראשונים לתמוך בה: עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה וחבר מרעיהם. לא הייתה עדנה כזאת לאויבי הציונות.

מהותה, ייעודה, זהותה, צביונה, זכות קיומה והצדקת קיומה של מדינת ישראל הם חוק השבות, החוק החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. זה החוק המגדיר את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקיימת למען העם היהודי כולו, הקיימת למען כל יהודי ויהודי באשר הוא; המדינה – שכל יהודִי בעולם הוא אזרח שלה בפוטנציה, וברגע שיעלה לארץ, אזרחותו תקבל תוקף ממשי, באופן אוטומטי. אם מבטלים את חוק השבות, אפשר לבטל את מדינת ישראל. אין בה עוד צורך. אין לה עוד הצדקה. כל פציעה של החוק הזה, עלולה להוביל לדימום שיביא בסופו של דבר לביטולו.

אל תגעו בחוק השבות. לא צריך להסיר ממנו אות, לא פסיק ולא נקודה. השינוי היחיד שצריך לעשות בו הוא להפכו לחוק יסוד, אולי אף להגדיר אותו כחוק-על (הגדרה שאינה קיימת היום בחוק הישראלי) – חוק שניתן להכניס בו שינוי כלשהו רק ברוב של 80 ח"כים ואפשר לבטלו רק בהצבעה פה אחד של 120 הח"כים.

חוק השבות הוא חוק הייעוד של מדינת ישראל.

* לחרות האדם – הלוגו של עיתון "חֵרות", ביטאונה היומי של תנועת החֵרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בהנהגתו של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היה: "לשלמות המולדת * לחרות האדם * לקיבוץ גלויות * לצדק חברתי". אלה ערכי היסוד של התנועה, כפי שעוצבה בידי מייסדה, מנחם בגין.

אחד מארבעת ערכי היסוד היה חרות האדם. ערך חרות האדם במשנתו של בגין בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכתיבת חוקה, גם אם היא תיווצר בהדרגה באמצעות חוקי יסוד, ובראש ובראשונה בחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שאכן חוקקה לימים, בהובלת ח"כים מן הליכוד וממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. נדבך שני הוא מאבק נגד חוקי החירום שישראל ירשה מן המנדט הבריטי, נגד מעצרים מנהליים, נגד עינויים, נגד הממשל הצבאי לערביי ישראל. בגין, ראש האופוזיציה, נאבק גם למען זכויותיהם של עצירים ביטחוניים וסיכל את סגירת העיתון "העולם הזה" ומעצר מנהלי של עורכו אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי. נדבך שלישי, אולי החשוב מכל, הוגדר בידי בגין "עליונות המשפט". גישת עליונות המשפט של בגין, הייתה גרסה קיצונית של אקטיביזם שיפוטי. בגין יצא נגד עריצות הרוב, שהיא עיוות של הדמוקרטיה, וניסה להשתית דמוקרטיה מהותית, ליברלית, באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, שיוכלו לבלום את הרוב כדי להגן על המיעוטים ועל זכויות האדם והאזרח. הגורם המרכזי במימוש עליונות המשפט הוא בית המשפט העליון, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא בקרה שיפוטית על החקיקה בכנסת וסמכות מלאה לפסול חוקים הפוגעים בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. בגין נאבק על עצמאות המשפט, כלומר על הפרדה כמעט מלאה בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט וניטרול כמעט מוחלט של מעורבות המערכת הפוליטית בבחירת השופטים. בגין גם עמד על תפקידו העצמאי של היועמ"ש, כמי שתפקידו אינו רק לייעץ, אלא להבטיח שהממשלה, הכפופה לחוק, תפעל על פי חוק, כשהיועמ"ש הוא מי שמפרש לה את החוק. בגין, כראש הממשלה, יזם ב-1977 את הנוהג, שהתקיים עד היום, על פיו היועמ"ש יושב באופן קבע בישיבות הממשלה. היועמ"ש היה אז אהרון ברק, שאותו ירש בגין מממשלת המערך, אך הייתה ביניהם הערכה הדדית גדולה.

עמדתו של בגין בנושאים האלה, הייתה עמדת תנועת החירות ועמדת הליכוד עד העשור הקודם. כל האתוס של שנאת מערכת המשפט והתאווה להחריבה, שאותו מגלם יריב לוין, שר המשפטים החדש, הוא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של הליכוד. לוין מדבר בשם השמרנות אך הוא מוביל מהפכה רדיקלית. את המהפכה הזאת ניתן להגדיר – מהפכת הדה-בגיניזציה של ישראל.

* חלקו של היועמ"ש בחוק הגולן – כחלק מהמתקפה על בג"ץ, התפרסם בוויינט מאמר של איש ההייטק אלחנן צווכר, הקובע חד-משמעית שאילו חוק הגולן היה נחקק היום, בג"ץ היה פוסל אותו ובעצם הוא היה נפסל מראש בידי היועמ"ש. הוא אף מציין שכלל לא הייתה מעורבות של היועמ"ש בחקיקה, כיוון שאיש לא חשב לערב אותו.

אין לכך שחר. הרי בגין, מי שהביא לחקיקת החוק, הוא זה שצירף את היועמ"ש לישיבות הממשלה והפך אותו לשותף מלא, הרבה יותר מבעבר, לכל החלטות הממשלה. היועמ"ש יצחק זמיר היה שותף מלא למהלך שהביא לחוק הגולן. בגין, מסיבות מדיניות, שמר על החוק בסוד, גם משרי ממשלתו, עד יום הגשתו לכנסת. היו לו שני שותפי סוד מתחילת המהלך – שר המשפטים משה נסים והיועמ"ש יצחק זמיר. בישיבה של שלושתם, חודשים לפני החקיקה, ביקש בגין מזמיר חוות דעת משפטית, האם החוק שהתקבל ב-1967, שמסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על חלקי ארץ ישראל, תקף בגולן שלא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית, או שמוטב לחוקק חוק נפרד. זמיר המליץ על חוק מיוחד.

לא הייתה עתירה לבג"ץ נגד החוק, כי לא הייתה כל עילה לכך. אבל בג"ץ פסק סמוך לקבלת החוק, שכל מקום בחוק הישראלי שנאמר בו "מדינת ישראל" תקף גם בגולן. כלומר, הוא נתן את הגושפנקה לחוק. אין ספק שאילו הייתה מוגשת עתירה נגד החוק, היא הייתה נדחית. ואין לי ספק שאילו החוק היה מתקבל היום – בשום אופן הוא לא היה נפסל, כי אין כל עילה לפסילה.

צווכר טוען שחוק הגולן היה נפסל, כמו שההתנתקות התקבלה. בבג"ץ ההתנתקות דווקא התייחס בית המשפט לגולן ולחוק הגולן. השופטים פסקו (בצדק, לדעתי, למרות שהתנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף), שכיוון שמדובר בשטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, ומי שמוסמך לקבוע בענייני ביטחון זו הממשלה, אין מקום להתערבות של בג"ץ. והם הוסיפו, שאילו היה מדובר בגולן, שעליו חלה ריבונות ישראל, הם היו נוהגים אחרת.

* פסול מבחינה מוסרית – היועמ"שית בהרב מיארה צודקת בהחלטתה האמיצה לא להגן על מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לממשלה.

אבל הבעיה האמתית היא שאנו נדרשים לדיון משפטי חוקתי על מינוי פסול מלכחתחילה מבחינה מוסרית, ציבורית.

* תרבות השקר – נתניהו הקצה שלושים מיליארד ש"ח לפיתוח המגזר הערבי. זה מוצדק וחשוב מאוד. וזה מוכיח עד כמה ההסתה הבזויה, הנואלת והגזענית, נגד הממשלה הקודמת, הייתה שקרית.

* נגד טובת הציבור – ההחלטה הראשונה של שר האוצר סמוטריץ', היא לבטל את המס על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלו שתי החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי. החלטה אחת פוגעת בעליל בהגנת הסביבה. החלטה שניה פוגעת בעליל בבריאות הציבור.

מסתבר שגם אחרי שהם עלו לשלטון, הם ממשיכים להיות אופוזיציה למדינה.

* אינטרס ציבורי מובהק – כלי הפלסטיק החד-פעמיים הם נזק חמור לסביבה. הם מזהמים את האוויר, את היבשה ואת הים. הם איום על בריאות הציבור ובעלי החיים. המס על הכלים החד-פעמיים הוא מס חשוב מאוד להגנה על הסביבה ולכן הוא אינטרס ציבורי מובהק. הוא אינטרס משותף לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לשמאלנים וימנים.

בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, הוסכם על ביטול מידי של המס, והשר סמוטריץ' מיהר ליישם זאת ביומו הראשון בתפקיד. איזה אינטרס מייצגים החרדים במלחמתם במס הזה? הרי אין כאן שום עניין דתי, שום עניין מסורתי. איזו סיבה יש לחרדים לא להיות שותפים לאינטרס הכלל, אלא לצאת נגדו?

הסיבה היחידה היא הרצון הילדותי לבטל כל החלטה שקיבלה הממשלה הקודמת, ובעיקר כל החלטה של שנוא נפשם ליברמן. הביטול נועד להצדיק את הקונספירציה הילדותית המטורללת, על פיה המס על כלים חד-פעמיים נועד לפגוע בציבור החרדי. איזו פרנויה מופרעת. למעלה משמונים מדינות הטילו מס על כלים חד-פעמיים. האם גם הן חלק מן הקונספירציה – הטילו את המס הזה כדי לפגוע בחרדים בישראל?

ולמה נתניהו נכנע גם לדרישה הזאת?

* למנוע את החופש מהאזרח – בשנים שקדמו לכניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, משרד התקשורת היה מיזם להשתלטות נתניהו על התקשורת הישראלית. הוא עסק בעיקר בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט. נתניהו כיהן בתפקיד, ובאובססיה המטורפת שלו לתקשורת הוא היה שר התקשורת וראש הממשלה, בסדר הזה. כאשר בג"ץ חייב אותו לוותר על התיק, הוא דאג שימלאו אותו נערי שליחויות הנאמנים לאדונם ככלבלבים מאולפים – איוב קרא ודודי אמסלם.

וכך, כאשר יועז נכנס לתפקיד, ישראל הייתה במקום ה-100 בעולם בפריסת סיבים, כמו מדינת עולם שלישי. בתוך שנתיים ישראל הייתה המדינה המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים ובין הראשונות בעולם באחוז הפריסה בפועל. זו רק אחת המהפכות שיועז הוביל, עד יומו האחרון בתפקיד, לקידום תשתיות התקשורת בישראל, לרווחת אזרחי ישראל כולם.

כששמעתי שדווקא קרעי מונה לתפקיד, נחרדתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי. הוא מסוג האנשים שנתניהו שולח לתפקיד הזה, כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת במשרד לצורך השתלטותו על התקשורת. לא בכדי, קרעי נושא את דגל חורבן השידור הציבורי בישראל, החיוני כל כך לדמותה הדמוקרטית והתרבותית של ישראל.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע קרעי: "בכוונתי לחתום בימים הקרובים על ביטול רפורמת הקומה הכשרה. לא נתערב בהחלטות של שום משתמש באף מגזר. מדיניות המשרד תחתיי תותיר את החופש בידי האזרח".

לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נואלת; מה שמרגיז במיוחד הוא השפה האורוויליאנית שבה הוא השתמש. הוא מדבר על "השארת החופש בידי האזרח?" ההיפך המוחלט הוא הנכון. רפורמת הקומה הכשרה במגזר החרדי, נועדה להעביר את החופש לידי האזרח; לאפשר גם לאזרח החרדי לנייד את מספר הטלפון שלו ולעבור עם אותו קו למסלול אחר. בכך, האזרחים החרדים ישוחררו מן השליטה הטוטליטרית של האח הגדול – "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", המשרתת אינטרסים כלכליים כוחניים, ומונעת מן האזרחים החרדים את יכולת השליטה על חייהם ואת הכניסה למאה ה-21 באמצעות הטלפון החכם.

הדגל של יועז הנדל היה ביטול האוטונומיות בישראל – לא אוטונומיה של המגזר הערבי ולא אוטונומיה של המגזר החרדי; כולם אזרחי ישראל וחובתה של ממשלת ישראל לתת את השירות הממלכתי לכל אזרחיה ועליה למנוע השתלטות אוטונומית שתמנע את חופש הבחירה מן האזרחים.

קרעי מסיג אחור את המהלך החשוב הזה, שנועד לשפר את חייהם של האזרחים החרדים.

שלמה קרעי – שר התקשורת בממשלת הטרלול הרגרסיבי.

* פשע שנאה אנטישמי – ח"כ הרב גלעד קריב התייחס לעימות בינו לבין ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה ואמר: "הוא בא משושלת פוליטית הידועה בשנאתה לחלקים גדולים בעם היהודי". הוא צודק. השנאה הזאת עוברת מאב לבן – ממשה למנחם וממנחם למאיר.

מנחם פרוש, אביו של מאיר פרוש, שהיה אף הוא ח"כ, ביצע פעם פשע שנאה אנטישמי בזוי בנאום בכנסת, כאשר השליך לרצפה סידור רפורמי וירק עליו.

* לא עלה תאנה – איני אוהב, בלשון המעטה, את האמירות לפיהן אמיר אוחנה הוא עלה תאנה. המסר של האמירות הללו, הוא שהממשלה הומופובית, מתכוונת לפגוע בלהט"ב, והמינוי של אוחנה לתפקיד יו"ר הכנסת הוא עלה תאנה.

התמונה הרבה יותר מורכבת. יש בקואליציה גורמים הומופובים. הבולט שבהם הוא אבי מעוז, שההומופוביה היא המסר המרכזי של מפלגתו, אך גם המפלגות החרדיות ולפחות חלק מהח"כים במפלגות הדתיות. אך יש בקואליציה גורמים השוללים לחלוטין את ההומופוביה. בראש ובראשונה הליכוד, שלפחות מרבית חבריו רחוקים מהומופוביה. לדוגמה, ח"כ גוטליב, אחת הח"כיות הקיצוניות והמתלהמות ביותר בליכוד, הפתיעה בנושא הזה, והודיעה שבכל מקרה תצביע נגד חוק האפליה, אם יובא להצבעה, ו"גם אם תהיה משמעת קואליציונית, היד שלי לא תוכל להתרומם בעד החוק". נתניהו עצמו רחוק מהומופוביה.

ההומופובים השיגו הישגים בהסכמים הקואליציוניים ולבטח ינסו לקדם את דרכם. סביר להניח שנתניהו והליכוד ינסו למסמס זאת. עיקר המאבק בנושא הזה יהיה בתוך הקואליציה.

מינויו של אוחנה ליו"ר הכנסת היא צעד חשוב מאוד, גם אם סמלי (אך לסמלים יש הרבה עוצמה) במאבק הפנימי הזה. במינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה יש מסר חשוב לציבור. בנאומו של אוחנה אחרי היבחרו ובתמיכה שקיבל בליכוד יש מסר חשוב מאוד. מנגד ראינו את השפלת המבט המוחצנת של ח"כים חרדים בעת נאומו של אוחנה, ואת דברי הבלע של הרב מאזוז ושל הרב עמאר.

מה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת ובציבור) בסיטואציה הזאת? אופוזיציה טוטלית, כמו האופוזיציה הקודמת, שאינה רואה דבר לנגד עיניה זולת הפלת השלטון, תצייר כמובן את כל הקואליציה בדמותו של אבי מעוז. ואיך היא תתמודד עם המינוי של אוחנה? תגדיר אותו כעלה תאנה. אופוזיציה קונסטרוקטיבית, לעומת זאת, שמטרתה לקדם את הטוב למדינת ישראל גם בשבתה באופוזיציה, תנצל את ההתגוששות הפנימית בקואליציה, לחיזוק האגף הליברלי בתוכה, על מנת לגבש התנגדות של רוב הכנסת לכל ניסיון לפגוע בלהט"ב.

* האידיוטים השימושיים של המוטציה הקנאית – הפובליציסט עפרי אילני לא ידליק יותר נרות חנוכה. כך הוא הכריז במאמר במוסף "הארץ". הוא גם קרא לא למול את הבנים. הוא התנתק מן היהדות. אם היהדות היא בן גביר ואבי מעוז – הוא מעדיף לא להיות יהודי.

כאשר אדם רציני מתבטא כמו רוגל אלפר זה כואב. אך אלה דברים מאוסים כמו של אלפר, גם אם אינם שטחיים וריקניים כמותו.

משמעות דבריו של אילני היא גושפנקא ליומרה של בן גביר ושכמותו להיות היהדות. היא ויתור על המאבק על דמותה של היהדות, שהוא המאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית. אני לא מוכן בשום אופן לוותר על המאבק הזה. מבחינתי, לוותר על יהדותי זה בדיוק כמו להתאבד. וכאדם תאב חיים לא עולה על דעתי להתאבד. וגם לא לאבד את זהותי. ולא את מהותי. וזהותי היא בראש ובראשונה – היותי יהודי וציוני.

אילני לועג לאנשים כמוני שנאבקים על היהדות מול המוטציה הכהניסטית. "אין טעם להמציא גרסה פרטית של יהדות – דת שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל". ודאי. ממש לא מדובר בהמצאת גרסה פרטית של יהדות. מדובר במאבק על דמותה של היהדות דווקא כיוון שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל. בדיוק על כך המאבק – דווקא כיוון שמדובר בזיקה לאומית.

בתגובה למאמרו של אילני פרסם פרופ' ישי רוזן צבי רשומה בפייסבוק שבה הוא מביע התנגדות להצעתו של אילני להתנתק מן היהדות, אך הוא מציע להתנתק, יחד עם היהדות, מהציונות. כפי שהמוטציה הכהניסטית מעוררת ומעודדת קולות פוסט יהודיים כך היא מעוררת ומעודדת קולות פוסט ציוניים. אילני, רוזן צבי ושכמותם, הם האידיוטים השימושיים של הקנאים הפנאטיים בכך שהם מאשרים את היותם המייצגים של היהדות (אילני) ושל הציונות (רוזן צבי).

כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אין לי שום כוונה להרהר ולו לשבריר שניה על ויתור על היהדות והציונות שלי. לכן, אאבק נגד המגמה המסוכנת שאותה מייצגים בן גביר, אילני ורוזן צבי, כל אחד בדרכו.

* כלי חמס מכרותיהם – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* תפילה לשלומו – מישהו יודע מה שם אמו של נסראללה? אומרים שהוא מאוד חולה. צריך להתפלל לשלומו.

* פתיחה מחקרית מאלפת – בקרוב ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". על העטיפה האחורית של הספר, יופיע הטקסט שכתב פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל:  נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן".

* אז איך חגגתי את יום הולדתי השישים? – ב-5:40 זינקתי מהמיטה היישר לבגדי העבודה ונעלי העבודה ונסעתי למטע התפוח הצעיר בדלאווה א'. אני עושה שם עכשיו משימה שאני מגדיר אותה "טיפול אישי בעץ". אני עובר ליד כל עץ, שואל אותו לשלומו, ומטפל בו על פי הצרכים הייחודיים לו. אין עץ שאין מה לעבוד עליו ואני מתעכב דקות אחדות ליד כל עץ. כיוון שמדובר בחמש חלקות ובסך הכל ב-84 דונם, מדובר במשימה הנמשכת שבועות רבים. למשימה הזאת נדרשים הרבה מאוד אורך רוח ובעיקר אהבה; אהבה לכל עץ. בעצם, זו הליבה של העבודה במטע הצעיר. ככל שנעניק תשומת לב וטיפול נכון לעץ, כך נהנה ממנו בעשרים-שלושים שנות חייו.

אני אוהב מאוד את העבודה הזאת, אם כי היום היה קצת מאתגר בשל מזג האוויר – רוחות קדים (שרקיות) עזות ומקפיאות. מי שמכיר את הרוחות המזרחיות בגולן יודע עד כמה הן קשוחות. אבל זה מה יש או כמאמר המשורר: "אדמתנו, בני, אין פנאי לה".

בערב ביליתי בישיבת ועדת הכספים של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה. הישיבה התקיימה בזום.

ומה עם חגיגות? לאורך היום קיבלתי טלפונים ומסרונים של ברכה וקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר המו מברכות.

שנים רבות אני מוביל את קבלות השבת באורטל – אני מזוהה עם קבלות השבת וקבלות שבת מזוהות אתי. אין דרך מתאימה יותר לחגוג את יום הולדתי העגול מאשר בקבלת השבת. וכך היה. ביום שישי היה התאריך העברי שלי. פרשת השבוע הייתה פרשת הבר מצווה שלי, פרשת "ויגש". ובקבלת השבת חגגנו, והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים רבות.

ובמשפחה? עמוס, בננו הבכור, כעת במילואים. כשישתחרר – נחגוג. אך עוד לפני כן, בתנו המוכשרת תמר כתבה והלחינה שיר לכבודי, שריגש אותי מאוד מאוד.

          * ביד הלשון

ברקאי – קיבוץ ברקאי, הנמצא בפתח המערבי של בקעת עירון, עלה לקרקע ב-1949. את הקיבוץ ייסדו חלוצים שעלו מרומניה ומפולין, אליהם הצטרפו ב-1960חלוצים שעלו מארה"ב. קיבוץ ברקאי השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) ומייסדיו ומשלימיו היו בוגרי תנועת השומר החדש. היום התנועה הקיבוצית מאוחדת בתנועה אחת (זולת הקיבוץ הדתי).  

שם הקיבוץ הוא מחווה לגרעין המייסד שלו; ראשי תיבות של "בני-עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל". הפירוש השני הוא שהקיבוץ מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה. את שם הקיבוץ הציע, הסופר, המורה וחוקר השפה העברית פרופ' נתן מארק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏28.12.22

* סחיט ולחיץ – למה נתניהו התקפל מול הדרישות ההזויות והקיצוניות של השותפות הקואליציונית? למה הוא נתן להן הרגשה שהוא חותר לקואליציה בכל מחיר ואילו הן עושות לו טובה שהן מוכנות להצטרף לממשלתו?

וכי הייתה להן חלופה אחרת? הן היו הולכות לממשלה עם יש עתיד? הן היו מובילות לסיבוב שישי והולכות לבחירות כמי שהכשילו הקמת ממשלת ימין על מלא מלא מלא?

לכל קואליציה יש מחיר, אבל אילו נתניהו היה חזק יותר, אילו ניחן בחוסן נפשי ומנהיגות אמת, יכול היה להקים קואליציה תוך תשלום פחות מחצי מהמחירים שהוא שילם (על חשבון כולנו, על חשבון עתידנו). אבל הוא סחיט ולחיץ, וזו התוצאה.

* הפעם זה לא יעבוד – נתניהו רגיל לרמות את כולם ולדעת שאיכשהו בסוף זה מסתדר. הנה, הוא חתם על הסכם קואליציוני המאשר לגזענים לרוץ לכנסת באמצעות שינוי חוק יסוד הכנסת, ומיד מודיע שיחוקק חוק חדש שיאסור על ריצה של גזענים לכנסת. הוא חותם על הסכמים המאפשרים פגיעה בלהט"ב ומודיע שיגן בגופו על זכויות הלהט"ב ואולי אף ייזום חוק להגנה עליהם.

נתניהו חושב שכולם מטומטמים, אבל האמת היא שעד היום זה עבד לו. כעת הוא ילמד שבן גביר וסמוטריץ' אינם ברק, מופז, גנץ, ציפי לבני, לפיד או כחלון. הם ערמומיים ונחושים לא פחות ממנו. להטוטיו של הקוסם לא יעבדו הפעם.

* קבינט המשתמטים – הבעיה בחברותו של השר המיועד גולדקנופף בקבינט המדיני-ביטחוני אינה חוסר ניסיונו. ניסיון אפשר לרכוש ויותר חשובים ממנו שכל-ישר ויכולת לימוד. ואילו שירת גולדקנופף בצה"ל כלוחם ואף כקצין זוטר, לא היה בכך ניסיון רלוונטי לסוג ההחלטות הנידונות בקבינט.

הבעיה היא אחרת לגמרי. היא מוסרית, ערכית (סליחה על הביטוי). היא נוגעת לערך (מחילה) שכמעט נשכח – דוגמה אישית (כפרה).

אדם שהשתמט משירות בצה"ל אינו ראוי, מבחינה מוסרית, לשרת בקבינט. חמור יותר, מדובר באדם המייצג ציבור שלם של משתמטים מצה"ל. וחמור אף יותר – מדובר באדם שנאבק למען ההשתמטות, מטיף להשתמטות ופועל להכרה פורמלית בצדקת השתמטות בחוק יסוד. אדם שאצלו ההשתמטות היא אידיאולוגיה, דרך חיים.

אדם כזה ראוי לשבת בפורום השולח את חיילי צה"ל אל הקרב, ואת חלקם – למותם בקרב?

ומה שחמור עוד יותר, זו העובדה שהוא אינו היחיד. בנוסף אליו גם בן גביר לא שירת יום אחד בצה"ל ואף לא בשירות לאומי, אלא רק התכתש כל חייו עם כוחות הביטחון. גם הוא יהיה חבר הקבינט ועוד בתפקיד השר לביטחון לאומי, שעל פי החוק החדש הוא גם מפכ"ל המשטרה בפועל.

ועוד יושבים בקבינט סמוטריץ' ודרעי שהשתמטו מצה"ל ובשלב מאוחר יחסית בחייהם זרקו איזו עצם של שירותונצ'יק מביך.

אלה שריך ישראל. קבינט השתמטות על-מלא.

* תומך טרור – ח"כ עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, המיועד להיות השר למורשת, קרא להדיח את ראש העיר כפר קאסם בשל השתתפותו בהלוויית המחבל. "לא יתכן שראש עיר ייתן גיבוי למחבלים וימשיך לייצג את מדינת ישראל. אנחנו שוקדים על הצעת חוק שתמנע מתומכי טרור לקבל תמיכה מהמדינה. הגיע הזמן".

אכן, הגיע הזמן. ואני רק שאלה – מה דינו של שר בישראל, שתלה בסלון ביתו תמונה גדולה של ארכי-מחבל, רוצח-המונים, ועליה כתובת המפארת את הטבח שביצע ומציגה אותו כגאולת עם ישראל?

* שבועת הרופאים – רופאים שישבעו שבועת סטרוק, יהיה פטורים משבועת היפוקרטס.

* יישובים דתיים לאומיים – איפה הבעיה? – הביקורת הציבורית המוטחת באורית סטרוק מוצדקת. היא מעלה רעיונות קיצוניים, פנאטיים, קנאיים, והמחשבה על כך שהיא עומדת להיות שרה בישראל, ולא הקיצונית והמסוכנת ביותר בין השרים, מעוררת פלצות.

אך בנושא אחד הביקורת כלפיה אינה מוצדקת. האמירה שלה בעד הקמת יישובים ייעודיים לציבור הדתי-לאומי. כמובן מיד זה הופך ל"לציבור הדתי-לאומי בלבד" ומוצג כאפליה, כאי נכונות לקלוט אחרים וכו'.

מה חדש בהצעתה? מראשית ההתיישבות הציונית קמו יישובים דתיים-לאומיים. כאלה הם כל קיבוצי הקיבוץ הדתי. כאלה הם כל מושבי הפועל המזרחי. ההתיישבות הדתית-לאומית פרוסה לאורכה ורוחבה של ישראל, לאורך גבולותיה, מצפון הגולן ועד גבול עזה והנגב.

ויש הרבה יותר יישובים חילוניים. הקיבוצים, המושבים. הרבה יותר. נכון שהמגדיר אותם אינו החילוניות, כי למעשה החילוניות היא הגדרה על דרך השלילה של מי שאינו דתי. אלה יישובים ציוניים, רובם סוציאליסטיים, כמעט כולם משתייכים לזרם אידיאולוגי ופוליטי זה או אחר.

יישובים כפריים קהילתיים שונים במהותם מהעיר או המועצה המקומית. מדובר בקהילה, שקמה על בסיס מכנה משותף, אורח חיים משותף, אידיאולוגיה משותפת, תרבות משותפת, חינוך משותף. מי שיוצא נגד ההגדרה של סטרוק ובוחן אותה על דרך השלילה כ"יישוב מפלה שסגור בפני חילונים וחרדים", שולל למעשה את כל מפעל ההתיישבות הכפרי קהילתי בישראל, כלומר את תולדות ההתיישבות הציונית.

אני מאמין שהבשורה החברתית והרעיונית הגדולה ביותר לימינו, הוא החיבור בין חילונים ודתיים, ונושאי הבשורה הם היישובים המשלבים של חילונים ודתיים. אני חבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב כזה. זה אתגר חברתי ואידיאולוגי לא פשוט, אך מרתק ונפלא. ודוק – אין המדובר ביישוב עירוני שחיים בו גם חילונים ודתיים. אין כל רבותא ביישוב כזה. מדובר בקהילה אחת, בחיים משותפים, בתרבות משותפת, בחינוך משותף, באידיאולוגיה של חיים משותפים. רמ"ט אינו היישוב ה"דתילוני" היחיד, עוד יישובים כאלה קמו בשנים האחרונות או הפכו לכאלה (נטור, מיטל, שלפים, אשחר, כרם שלום, נופי פרת ועוד), וזו הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.

הדרך לקדם את הבשורה הזאת אינה בדה-לגיטימציה ליישובים דתיים או ליישובים חילוניים ובטח לא באיסור, חלילה, על הקמת יישובים כאלה (איסור כזה הוא טוטליטרי), אלא על דרך החיוב, בעידוד הקמת יישובים משלבים והפצת בשורתם.

* האחריות מחייבת – חובתו של הרמטכ"ל להתריע בפני איום ממשי על ביטחון מדינת ישראל. אלמלא עשה זאת, לא היה ראוי לתפקידו.

* המשתמטים נגד הרמטכ"לים – המטורללים שמחוקקים חקיקות בזק כדי לאפשר לפושע סדרתי לחזור למקום הפשע ולהיות שוב שר בממשלה, רוצים לחוקק חוק המאריך את הצינון, הארוך מידי בלאו הכי גם היום, של רמטכ"לים לפני כניסה לפוליטיקה, לחמש שנים.

משתמטים מצה"ל יהיו חברי קבינט ביטחוני, אך על אנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, מערימים עוד ועוד קשיים. סמוטריץ' המשתמט איים להאריך את הצינון לעשר שנים. את החוק להארכה לחמש שנים הציג חבר בסיעתו של בן גביר, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי.

כל זאת כדי להלך אימים על הרמטכ"לים לבל יציגו עמדות מקצועיות כאשר הממשלה תפגע בעליל בביטחון המדינה, כפי שעומדת לעשות ממשלת הטירלול הרגרסיבי הנכנסת.

* להטיל קלון – אני מציע להטיל קלון על כל רמטכ"ל שפורש.

* גוש הבלתי מזדהות – מול הממשלה החדשה יתייצב גוש אופוזיציוני שיכלול את יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה.

המפלגות הערביות, רע"ם וחד"ש-תע"ל, אינן משתייכות לאחד משני הגושים. עמית סגל הגדיר אותן "גוש הבלתי מזדהות", כשמן של מדינות אסיה ואפריקה שלא היו חלק מהגוש הסובייטי ולא מגוש המערב, בשנות המלחמה הקרה. אגב, את הגוש הקימה דווקא מדינה אירופית – יוגוסלביה.

אצל רע"ם זו אידיאולוגיה – המפלגה שחרטה על דגלה את ההשתלבות במדינת ישראל, חותרת להיות שותפה בכל קואליציה. היא הייתה שמחה להיות בקואליציה הנוכחית, ובכל מקרה אינה רוצה לשרוף גשרים ולכן אינה אופוזיציה אמתית (למרות שרע"ם הצהירה שאינה חלק מהאופוזיציה, השבוע עבאס השתתף בישיבת ראשי האופוזיציה. מעניין איך הוא ינהג בהמשך הדרך).

חד"ש-תע"ל היא כמובן סיעה אופוזיציונית לכל ממשלה ישראלית, כפי שראינו בממשלה היוצאת, והיא תהיה אופוזיציה לוחמת גם לממשלה החדשה. אולם בכמה נושאי ליבה שבלב המחלוקת הציבורית, הם יתמכו בחקיקה אנטי ציונית שמובילה הממשלה. הם יתמכו בחוקים המעודדים השתמטות מצה"ל וכמובן שיתמכו בהתלהבות בהתנקשות המתוכננת בחוק השבות.

* שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית – בנט עושה שירות לאומי ממדרגה ראשונה – ניסיון הירואי לשבור את המערכת החזקה והמשפיעה ביותר בישראל, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שהפילה ממשלה מצוינת. צריך להכות בהם בכיס ולשבור אותם. אבל אני מקווה שבנט לא יסתפק בדגי הרקק, אלא ילך על הכרישים. אמנם הוא אינו יכול ללכת על אלה שמסתתרים מאחורי החסינות, אבל את יאיר נתניהו הג'ורה, ראש וראשון למסיתים, למעלילים, לשקרנים ולמשמיצים, יש להכות בתביעות של מיליונים. אני מקווה שבעקבות הדוגמה האישית של בנט, נפגעים נוספים של התעשיה יתבעו תביעות אישיות את הנשאים. צריך לשבור אותם. לרסק אותם. לרמוס אותם. אין שירות חשוב יותר לדמוקרטיה הישראלית.

* מכרז לתפקיד התליין – המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, כותב על חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שכתוצאה מחקירה יסודית ועל סמך ראיות הביאו להגשת כתבי אישום חמורים נגד אביו, שהם בוגדים (!) ומסביר שהעונש שיש להשית עליהם אינו כלא… כלומר מוות.

ונשאלת השאלה – מי ישפוט אותם, יגזור את דינם ויבצע את פסק הדין? מערכת המשפח הרקובה והמושחתת המופעלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ואינה אלא סניף של מרצ? ודאי שלא.

התובע והשופט הוא יאיר נתניהו. ודברי ההסתה כמוהם כמכרז לתפקיד המוציא לפועל.

* תמצית הביביזם – ההגדרה של יאיר נתניהו את משטרת ישראל והפרקליטות – בוגדים, בשל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, היא תמצית הביביזם. עקרון היסוד של הביביזם הוא "המדינה זה אני", כלומר המדינה היא נתניהו. נתניהו הוא החוק, לכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. אם הוא עובר על החוק – העבירה שעבר היא החוק החדש. מי שחוקר את נתניהו או מגיש נגדו כתב אישום, פועל נגד המדינה, כי נתניהו הוא המדינה, ולכן הוא בוגד, הראוי לעונש מוות.

* התאבדות אופי – יאיר נתניהו, המסית לרצח חוקרי משטרה ואנשי הפרקליטות, מתבכיין שעושים לו "רצח אופי".

זה לא רצח אופי. זאת התאבדות אופי.

* מפי הגבורה – גם אחרי "הסתייגותו" הרפה של נתניהו, המוסתים מבינים שבנו דיבר "מפי הגבורה".

* איך הוא עוד לא נחקר? – האם חוק החסינות חל גם על בנים-של? איך זה שיאיר נתניהו לא נחקר על הסתה לרצח?

* # אני תומך בטרור – בשעות האחרונות מתרוצץ האשטאג של אנשי שמאל רדיקלי: "# אני ישראל פריי". כל זאת למה? כי משטרת הדיקטטורה (אגב, של ממשלת לפיד ושר הבט"פ עומר בר לב) עצרה עיתונאי שהביע את עמדותיו. והם מחממים את עצמם בתיאורי הדיקטטורה, סתימת הפיות בלה בלה בלה.

אז הבה נעשה סדר. הנ"ל לא נעצר בשל דברים שכתב, אלא כיוון שחמש פעמים זומן לחקירה וסירב להגיע אליה. הוא הוזמן לחקירה בחשד להסתה ולהמרדה, לאחר שביטא פעמים מספר תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בטרור ועודד רצח ישראלים.

ולכן, מי שכותב "# אני ישראל פריי" כאילו כתב: "# אני תומך בטרור ומעודד רצח ישראלים".

* עוול היסטורי – צפיתי אמש בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "קרתגו". מבחינה קולנועית יש לי רק שבחים – עלילה יפה ומותחת, משחק משובח, הומור טוב.

אבל הסדרה מתיימרת ליותר מכך, להביא סיפור היסטורי. לא תעודה, אבל עלילה היסטורית. ככזאת, היא רחוקה מאוד מיומרתה.

תרומתה היא בעצם ההעלאה לתודעה הציבורית את עובדת הגלייתם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי למחנות מעצר באפריקה. אולם כל העלילה מבוססת על תמונה מופרכת מבחינה היסטורית, על פיה הבריטים הושיבו באותם מחנות מעצר, אלה לצד אלה ואפילו ללא הפרדה את אסירי המחתרות היהודים עם שבויים נאצים. אין לכך שחר. הבריטים לא היו עד כדי טיפשים.

גם ההצגה באורך שלילי מאוד וגרוטסקי את אנשי אצ"ל ולח"י ובעיקר מפקדיהם רחוקה מן המציאות ועושה להם עוול.

אבי היה בית"רי וחבר אצ"ל, ובביתנו היה ארון ספרים רוויזיוניסטי מכובד. משחר ילדותי הייתי תולעת ספרים ונמשכתי להיסטוריה, וקראתי בשקיקה את הספרים הללו. שלושה ספרים המתארים את ההגליה, החיים בשבי באפריקה, הבריחות ההרואיות מן המעצר והחזרה לארץ עם הקמת המדינה נחרטו היטב בזיכרוני.

שני ספרים הם של יוסף ויניצקי נץ, הסופר העיתונאי והפיליטוניסט הרוויזיוניסט, שנעצר והוגלה לאריתריאה, קניה וסודן, למרות שלא היה חבר בארגון מחתרת, אלא בשל כתיבתו האנטי בריטית (היחיד שהוגלה אף שלא היה חבר מחתרת). הספרים הם יומניו, מן הגירוש ועד השיבה. הראשון נקרא "מאתים חמישים ואחד" – מספר הגולים בגירוש הראשון, והשני "משבי לשבות". ספר נוסף הוא של מפקד האצ"ל יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", שבו תיאר את בריחתו מן המעצר, בניסיון הבריחה השמיני!

מלבד הבריחות ההרואיות, ריתקו אותי החיים במעצר. בניגוד להצגת הכולאים הבריטיים כסדיסטים אלימים שמתעללים באסירים ב"קרתגו", השובים הבריטיים התנהגו בהגינות ובכבוד לאסירי המחתרת. למעשה, האסירים ניהלו את חייהם באופן אוטונומי. הם הפעילו חיי תרבות, השכלה, ספורט, עיתונאות ופוליטיקה.

אף שכמה מן הגולים הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל – ראש ממשלה (שמיר), נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר), שרים בממשלה (שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור) וחברי כנסת (איתן לבני ואליהו מרידור, אבותיהם של ציפי לבני ודן מרידור), סיפור ההגליה לאפריקה אינו מוכר לציבור הרחב. הסדרה העלתה את הסיפור הנשכח מתהום הנשיה, וחבל שבאופן כל כך רחוק מן המציאות.

* שתי קדנציות – גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, הודיע בתום שתי קדנציות שלא ירוץ לקדנציה שלישית. כך ראוי שינהגו כולם. כולל ראש העיר העברית הראשונה, המכהן בתפקידו עוד מהמילניום הקודם.

* הרב דרוקמן זצ"ל – על אף המחלוקת הפוליטית עם הציונות הדתית והביקורת החריפה שלי כלפיה, בעיקר בשנה האחרונה, אני אוהב ומעריץ את הציונות הדתית (לא את המפלגה הנושאת את השם הזה) על פועלה הציוני לאורך עשרות שנים, והחיבור של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה והשכלה, תורה ומדע. חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך ביום ראשון לעולמו, הוא ממובילי הציונות הדתית, מעצבי דרכה ומסמליה לאורך שבעים השנים האחרונות.

לצערי, הסחף וההקצנה בציונות הדתית בשנים האחרונות פקדה גם אותו. בכהונתו בכנסת ה-11 כמנהיג "מורשה", הוא נמנה עם המחרימים את "הרב" כהנא שר"י ותמך בחוק נגד הגזענות ובחוק שמנע מגזענים ככהנא להתמודד לכנסת. והנה, בשנים האחרונות הוא נתן את ידו לחיבור של הציונות הדתית ולפני כן של הבית היהודי עם עוצמה כהניסטית.

לפני שבועות אחדים פרסמתי מאמר נגד ביטול סעיף הנכד, ובו טענתי שיש להכיר בכל העולים מחבר המדינות כיהודים, והוספתי שהנס הגדול של תחיית יהדות בריה"מ לשעבר היא ההוכחה הניצחת ש"נצח ישראל לא ישקר". לאחר פרסום המאמר סיפר לי איתן סט, שהיה מראשי "נתיב" לאורך שנים, שבשנים ששירת ב"נתיב", המדיניות הייתה הכרה בכל העולים כיהודים, בלי לבדוק בציציותיהם. והוסיף, שהדמות הרבנית ב"נתיב", שנתנה לכך את הגושפנקא הדתית, הייתה "חיימקה". "אתה יודע מיהו חיימק'ה?", שאל אותי איתן ואישר את תשובתי – הרב חיים דרוקמן.

כאשר אריק שרון רצה לקדם גיור המוני של העולים מחבר המדינות שאינם מוכרים בידי הרבנות כיהודים, הוא מינה את הרב דרוקמן לראש מערך הגיור. הגיור של הרב דרוקמן היה כמובן אורתודוקסי, אבל גישתו הייתה מקלה ופתוחה. ולכן, הרבנות החרדית פסלה גיורים שלו (אגב, מעשה המנוגד בעליל להלכה, שאותה הם מקיימים באופן סלקטיבי). דווקא לכן, הצטערתי מאוד, שאחת הפעולות האחרונות בחייו הייתה חתימה על מכתב הקורא לביטול סעיף הנכד.

בראיון האחרון עמו, לפני שבועות אחדים, נשאל הרב דרוקמן על פרשיית התלונות נגד הרב טאו. דרוקמן השיב שיש לחקור את החשדות עד תום. לכאורה, זה מובן מאליו. אך ממש לא. בציבור החרד"לי יש זרמים המתנגדים לעצם החקירה, כי לא יעלה על הדעת שרב גדול כמו וכו' וכו' וכו'. הייתה חשיבות רבה לכך שהרב דרוקמן, המקובל על כל הזרמים בציונות הדתית, מן הליברלית ועד החרד"לית, הביע עמדה נחרצת כל כך.

יהי זכרו ברוך!

* מספר 2 – תיקון טעות לכתבה על הרב דרוקמן בוויינט – כפי שנכתב בכתבה, הרב דרוקמן היה מועמד מספר 2 ברשימת המפד"ל לכנסת התשיעית (1977). בניגוד לנאמר בכתבה, מס' 1 לא היה זבולון המר אלא יוסף בורג.

* מפגש היסטורי – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה":

פגישתם הראשונה של יהודה וחנן פורת התרחשה בביתו של הרב חיים דרוקמן, בה הוחלט על הקמת גוש אמונים. במהלך השנים זכתה הפגישה למעמד מיתי בציונות הדתית, רגע הרֵאשית של המהפכה הגדולה. נוכחותו של יהודה העניקה למייסדי גוש אמונים את הזיקה לכלל-ישראליות, ואפשרה להם לראות עצמם כממשיכי דרכה של תנועת העבודה ביישוב ארץ ישראל. הסנדלים והדובון, תיק שכל ושפם – סממנים חיצונים אופייניים לקיבוצניק וחניך תנועת הנוער, נעשו לסמליו של דור הכיפות הסרוגות.

למעשה הגיע יהודה לפגישה שנערכה ב-8 בינואר 1974במקרה. יהודה ושותפו למאבק נגד הנסיגה, מוישיק גורליק, נסעו לכמה פגישות בדרום הארץ. גורליק היה דמות דומיננטית במושב רמת מגשימים ובתנועת ההתיישבות הדתית בגולן בכלל. הוא היה איש משק וכספים ומתכנן התיישבות בחטיבה להתיישבות של הסוכנות. בדרכם חזרה לגולן התנצל גורליק שעליו להשתתף בישיבה במרכז שפירא, ותהה איפה ירצה יהודה לחכות בינתיים. יהודה ביקש להצטרף. גורליק חזר וטען שזו פגישה של החבר'ה שלהם בנושאים פוליטיים, ולמיטב זכרונו, הבטיח יהודה לשתוק במהלכה.

בפתח הישיבה אמר הרב דרוקמן, המארח: "נפתח בדבר תורה". הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה נתקל במושג. הוא זוכר כיצד הרב דרוקמן פתח ב"רבי אלעזר הקפר היה אומר…" והמשיך במצוות הנוגעות ליישוב הארץ. לאחר מכן הוקדש הזמן לעניינים פנימיים של המפד"ל, אך בפגישה השתתפו גם נציגי גרעין שכם, לימים אלון מורה, מנחם פליכס ובני קצובר וכן חנן פורת, ואלה הרחיבו בנושאים של התיישבות. כשהישיבה עמדה לפני סיומה, אזר יהודה אומץ וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר למשתתפים שבכפר דבוריה ברמת הגולן התגלה משקוף שעליו כתוב: "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר". עובדה זו גרמה התרגשות רבה לנאספים, אך יהודה הוסיף: "מכל מה שדיברתם לא ייצא כלום, אם לא יהיה בנאדם אחד עם רכב שייסע ויתחיל לעבוד". כעבור ימים אחדים אישרה אספת קיבוץ כפר עציון לחנן פורת להתחיל בעבודה והקצתה לו רכב מטעם הקיבוץ".

* להפתעתי גיליתי ששמו של הרב דרוקמן נשמט בטעות ממפתח השמות בספר.

          * ביד הלשון

בני יהודה – בני יהודה ת"א, קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה, שזכתה פעם אחת באליפות המדינה וארבע פעמים בגביע המדינה, נקראת כך, כיוון שההחלטה על הקמתה התקבלה בשבת פרשת "ויגש", השבת הקרובה, לפני 86 שנים. הפרשה נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה".

* "חדשות בן עזר"

שמחות קטנות / מיכה שטרית ועמיר בניון

פינתי השבועית ברדיוטק, 26.12.22

בערב ראש השנה תשנ"ז, 1996, נפטרה ממחלת הסרטן דסי רבינוביץ', נערה בת 19; בחורה מקסימה, יפהפיה, רגישה, שכל המדינה עקבה בדאגה אחרי מאבקה על זכותו של החולה לטיפול הוגן – מאבק על הזכות לחיים ולבריאות, ואחרי התמודדותה ההרואית עם המחלה. דסי הקסימה באישיותה את החברה הישראלית כולה.

במענה הקולי שלה, הקליטה דסי שיר שכתבה:

עיגולי השמחה

לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.

לפעמים העיגול קטן,

אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…

כאשר עיגול השמחה גדול,

הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,

מקומות שלפעמים כואבים.

וככל שיש יותר עיגולים קטנים,

פחות מקומות כואבים.

יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן,

ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.

ודאי שואלים אתם – איך ?

כל אחד מאתנו חושב על דרך.

אפשר להביא לו סוכריה,

לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור

או אפילו פשוט לומר לו:

בוקר טוב, מה שלומך היום?

והכי חשוב,

לעשות את זה בכיף,

בשמחה, מכל הלב!

מיכה שטרית קרא את השיר, והוא היה ההשראה בעבורו, לכתיבת השיר "שמחות קטנות". שטרית כתב והלחין ושר יחד עם עמיר בניון.

השיר נוגע במוות ובחיים, ומעביר מסר של בחירה בחיים, בחירה באמת, בחירה בטוב, בחירה בשמחה – גם מתוך מעגלי הכאב. שטרית מעביר את המסר של דסי רבינוביץ'.

ספרם היפה של הדס רגב ירקוני ועופר רגב: "בת קול ברוח – תפילה ישראלית", שיצא לאור לפני 15 שנים, המוקדש לזכרו של סמ"ר אבי אפנר ז"ל, שנפל באסון המסוקים, "מבקש למזג את מעיינות התפילה היהודית ואת פלגי השירה הישראלית לאפיק אחד זך וטהור, הזורם תחת גשרי הזמן ורבדי השפה ומרווה את הנפש", כפי שכתבו היוצרים.

הספר בנוי מכפולות של עמודים, כשבעמוד הימני מופיע טקסט מן התפילה ובעמוד השמאלי – טקסט מן השירה הישראלית, שהמסר שלו קרוב או דומה למסר של התפילה, וביניהם כמה שורות שכתבו המחברים, על אודות הזיווג בין התפילה והשיר. הספר מעוטר בתמונות מרהיבות מנופי א"י.

בין השאר בחרו המחברים בשיר "שמחות קטנות". התפילה שלצדו, לקוחה מתוך תפילת שמונה עשר, והיא מתחברת לתמימים ודוברי האמת, שאותם יהללו המלאכים: "על הצדיקים ועל החסידים, ועל זקני שארית עמך בית ישראל, ועל פליטת בית סופריהם, ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו רחמיך ה' אלוהינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו. ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים".

וכך כתבו מחברי הספר: "איש אינו מועיד תפילה זו לעצמו. אין אדם שיעז להגדיר את עצמו צדיק, אלא אם כן הוא איננו צדיק כלל וכלל. קיימים אנשים אחרים אותם אנו רואים בחזקת 'צדיקים וחסידים'. אנשים תמימים ודוברי אמת, בהם אנו נפגשים במהלך יומנו, הם אותם אנשי מופת, שבהתנהגותם ובאישיותם משרים עלינו תחושה של אור קורן, המאיר את דרכנו בלילות חשוכים".

ביום שני שעבר, 19 בדצמבר, חל יום הולדתו השישים של מיכה שטרית. היה בכוונתי להשמיע את השיר בשבוע שעבר, ביום ההולדת, אך העדפתי להשמיע שיר של יצחק קלפטר, שהלך ימים אחדים קודם לכן לעולמו. היום נציין כאן את יום ההולדת של שטרית, ונכבד אותו בהשמעת את שירו היפה ביותר, בעיניי, המלמד על האדם יותר מכל מה שנאמר עליו – "שמחות קטנות".

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה

ואור גנוז בנשמת אפך

עמוק בלב, עיגולים של כאב

אתה שונא, אתה אוהב.

לחיי התמימים ודוברי האמת

וכל החיים את חייהם באמת

שזוכרים את השמש ונוגעים באור

שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.

יהללו, יהללוך מלאכים

לא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה

יהללו, יהללוך מלאכים

שמחות קטנות יאירו

כנצנוץ הכוכבים.

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏27.11.22

* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח אתם. יפה.

המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.

אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.

אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן הייתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק אתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.

לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.

צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.

יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים".

זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים", "שישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים". קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.

שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האויב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש.

שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:

רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".

גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.

ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:

– רוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.

– המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.

– לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה הייתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?

– כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.

– ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.

– אם המדינה תתנהג ככנופיה, לא תהיה לה תקומה.

– לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו השומר החדש. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.

דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.

בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תכנית מפורטת להחזרת הריבונות. איזנקוט כתב תכנית מפורטת. תכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים.

מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה.

החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית.

לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר". סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ' מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד'ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת ווילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאויב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.

היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.

אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעליה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמתי, וטוב ששורץ עושה כן.

בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ' ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.

ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים". אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה… צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש".

אני מסכים אתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפליה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו הייתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.

יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.

המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתיה. מי שהיא דתיה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתיה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין לאומיות והומניזם, בין ציונות וסוציאליזם ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.

שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטלטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם.

רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.

זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.

לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.

דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!

אני עדין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה; הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע… האמת היא שאני מרחם עליהם.

השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

          * ביד הלשון

אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.

תפוחים בדצמבר? ובכן, כן.

הסאן-דאונר הוא זן אפיל. מה פירוש אפיל?

זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.

מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות; מאוחרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏20.11.22

* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'.

חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי.

אני מקווה שהוא לא יתקפל.

לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.

אבל לא הייתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים.

לא הייתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה.

ולא הייתה לו בעיה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.

רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?

אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?

ובכן, סמוטריץ' היה עצור ששה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.

זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.

מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.

עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.

הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.

בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.

המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.

זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.

כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.

אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.

אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.  

למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעיה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.

אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה הייתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והייתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.

והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").

זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

          * ביד הלשון

מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.

מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותO לאורך עשרות שנים.

הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעיה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במילרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במילרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.

בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.

* "חדשות בן עזר"

הקומה הבאה של השיתופיות

על פי נראטיב נפוץ באורטל, תהליכי השינוי והתהליכים האסטרטגיים באורטל הם תהליך מדורג של התרחקות מהקיבוץ השיתופי והליכה לקראת הקיבוץ המופרט.

אני כופר בכך. הדבר נכון אך ורק בנוגע למודל השילובי, שהוא אכן פשרה בין תומכי ושוללי הקיבוץ השיתופי. אך ממש איני מסכים שכך הדבר בשאר התהליכים (שהחלו עוד בעשור הראשון לקיומה של אורטל). מרבית השינויים היו רפורמות שנועדו לתת את התשובות השיתופיות לשינויים בסביבה ולצרכי החברים בכל תקופה. בזכות אותם שינויים, אותה יצירתיות פורצת דרך, נשארנו קיבוץ שיתופי. גם רוב "הפרטות" המוצרים והשירותים, לא פגעו כהוא זה בליבת האחריות המשותפת, הערבות ההדדית והשותפות החברתית והקהילתית, אלא הגדילו את אחריות הפרט על תקציבו ועל חייו תוך שחרור מתלות בוועדות. הייתה זו בחירה בין שוויון מכני, שבו ועדות קובעות מה הם צרכי הפרט, לשוויון מהותי, המעניק אפשרות שווה לפרט לנהל את חייו בחופש מרבי, בתוך השותפות.

אולם במידה רבה, תהליכי השינוי הגדילו את השיתופיות ואת הערבות ההדדית, בכך שהקיבוץ הגדיל את מחויבותו לפרט, לעתידו ולעתיד ילדיו. התחלנו בכך כאשר היינו מהקיבוצים הראשונים שהנהיגו פנסיה, ולאחר מכן, לאורך השנים – ביטוחי חיים, אובדן כושר עבודה, ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי, לימודי בנים ועוד. אני זוכר, שכאשר הנהגנו השתתפות סמלית של החברים בטיפול שיניים, עלתה טענה שהנה, אנחנו מפריטים את הבריאות. זאת, שעה שבאותה שנה החלטנו על השקעת עתק בבריאות, בביטוח סיעודי. פרופורציות, חברים.

****

ההחלטות המתגבשות בתהליך הנוכחי, במודל הביטחון הכלכלי, הן עליית קומה בשותפות ובערבות ההדדית בתוכנו. הקיבוץ מרחיב את מוטת השותפות שלו, ונוטל אחריות על הצרכים הסוציאליים שלנו, כולל מתן מענה לצורך בהורשה. קיבוץ אורטל שיקבל את ההחלטות הללו, יהיה קיבוץ שיתופי יותר, עם ערבות הדדית משמעותית והדוקה יותר מאי פעם. ההחלטות המתגבשות, הן המשך לכל התהליכים האסטרטגיים שלנו, שבהם נתנו את המענה האקטואלי לצרכים המשתנים. המענה שאנו נותנים היום, לא היה רלוונטי לפני עשרים שנה. סביר להניח שבעוד עשרים שנה, יעלו צרכים אחרים ואם נשמור על רוח אורטל, גם להם ניתן מענה קיבוצי, בבוא היום.

****

היכן בכל זאת עלול התהליך לכרסם בשותפות? כדי לממן את ההחלטות החדשות, המקור עלול להיות קיצוץ בתחומים קיבוציים קהילתיים קיימים. אני מקווה שנשכיל לעשות זאת בשום שכל, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

איני סבור שנכון לדבוק במסגרת התקציב הקיימת, ולא להגדיל את השתתפות העסק בקהילה בשנים הקרובות. אין כל קדושה באחוז ההשתתפות הנוכחי. כמובן שאסור לרוקן חלילה, את העסק, שהוא הביטחון הכלכלי העתידי שלנו. אבל אפשר, בזהירות, להגדיל את ההשתתפות בשנים הקרובות, תוך פעולה, שנעשית כל הזמן, להגדלת העסק ורווחיו.

****

במסגרת מודל הביטחון הכלכלי, מוצע להמיר את "בנק הימים" בקרן יער"ה – ימי ערבות הדדית, המאפשרת היעדרות מעבודה לצרכים סוציאליים מיוחדים.

אקדים ואומר שאני תומך בשינוי הזה, כיוון שבתוך המכלול של מודל הביטחון, יש דברים שחייבים לוותר עליהם, כי יש מגבלות כלכליות, והוויתור הזה הוא מידתי ונכון. עם זאת, יש לבחון בחיוב את הרעיונות הנוגעים לקרן יער"ה, שעלו באסיפה.

מה שמפריע לי, הוא האופן הלעגני של ההתייחסות לבנק הימים, כעל איזה מטען חורג שראוי להיפטר ממנו. כאילו זו איזו החלטה הזויה לעידוד בטלנות. אני רואה ב"בנק הימים" אחד הדברים היפים שאורטל יצרה, המעיד על צורת החשיבה היצירתית ולעתים פורצת הדרך המאפיינת אותנו לכל אורך השנים.

ההחלטה על "בנק הימים" התקבלה בתהליך אסטרטגי מקיף, שעסק בכל תחומי החיים, שהובלתי בשנים 1996-1999, בקדנציה השניה שלי כמזכיר. הביטוי "בנק ימים" הוא כינוי בסלנג האורטלי שניתן בדיעבד. כאשר קיבלנו את ההחלטה, ההגדרה הייתה "ימי שבתון", שלטעמי קולעת הרבה יותר למהות.

הרעיון שבבסיס ימי השבתון, הוא הרעיון של שנת השבתון למורים ואפילו של שנת השמיטה המקראית. הרעיון שכל עובד זכאי לשבתון, שבו הוא יכול למלא את המצברים ולהקדיש מזמנו לדברים חשובים שאין הוא יכול להגיע אליהם בשנות עבודתו. הוא יכול להשתמש לצורך חופשת לידה ארוכה, לימודים על חשבונו, טיול גדול לחו"ל שעליו הוא חולם ועוד. את השבתון הוא צובר לאורך השנים – עשרה ימים בכל שנה שבה הוא עובד באופן מלא, תוך עמידה בכל חובות העבודה והתורנויות.

הצד השני של המטבע, היה ויתור על הטבות שונות שהיו קיימות עד אז, כמו ימי חברה, עזרת הורים, יום חופש חודשי נוסף למי שגרים בדרום, נסיעה לביקור הורים בחו"ל ועוד. כמו כן, ביטלנו את ועדת חברים, שעסקה בבקשות הרבות של חברים לימי חברה, עזרת הורים וכו'.

וגם אם היום, בתוך המכלול של מודל הביטחון הכלכלי, אנו מוותרים על ימי השבתון, תוך שמירה לפחות על מרכיב הערבות ההדדית שלהם במסגרת יער"ה, אל נשליך אבנים על עברנו ואל נבוז לדברים יפים ופורצי דרך, שהגינו בעבר ויישמנו אותם לאורך שנים.

יש לציין, שעל ימי שבתון החלטנו כחלק מפרק של החלטות בתחום העבודה והפרנסה; החלטות שחיזקו מאוד את מקום העבודה והפרנסה בחיינו. ויחד עם זה, ראינו לנכון לאפשר את צבירת השבתון, בדיוק כפי שהחלטנו אז על חופשת לידה בת ארבעה חודשים, שעה שחופשת הלידה מטעם המדינה הייתה רק 12 שבועות. רק ב-2017 המדינה האריכה את החופשה ל-15 שבועות, הרבה פחות ממה שהחלטנו עוד במילניום הקודם.

אני גאה בדברים היפים והייחודיים שאורטל יצרה לאורך השנים, ומקווה ומאמין שזה יהיה הקו שלנו גם הלאה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

רק שלא תיפול הרוח / נינט טייב

פינתי השבועית ברדיוטק, 20.6.22

כבר שנתיים וחצי מאז פרצה הקורונה לעולמנו.

אילו שידרנו את הפינה הזאת לפני שבועות אחדים, הייתי מדבר על דעיכת המחלה, על ביטול המגבלות האחרונות בארץ ובעולם ועל המספרים המתקרבים לאפס של המדדים השונים.

למרבה הצער אנו בהתפרצות מחודשת של המחלה, ונקווה מאוד שלא בפתחו של גל שישי.

עם זאת, המצב היום אינו דומה לראשית המגפה. היום יש חיסונים, יש תרופה, האוכלוסיה מחוסנת ולכן אפשר לחיות עם הקורונה, וקרוב לוודאי שלא יהיו עוד סגרים ומגבלות קשות.

עוד מוקדם לסכם, אך כבר יש תחום במחקר ובשיח בארץ ובעולם שמנסה לבחון כיצד השפיעה המגפה על האנושות. למשל, על עולם התעסוקה, שבעקבות הקורונה נע במהירות לכיוון של עבודה מן הבית, למרות שנחשפנו גם למגבלות של עבודה מן הבית.

אחד התחומים שנפגעו יותר מאחרים בקורונה הוא ענף הבידור והתרבות. עולם התרבות מבוסס על התקהלות – התקבצות קהל בהופעות, הצגות וקונצרטים. וכשההתקהלות היא האויב, האמנות בצרה. המגבלות הראשונות היו על הופעות והן גם האחרונות שהוסרו. מצד שני, לאמנים יש כוח רב יותר מאשר לקבוצות אחרות, בשל יכולת הביטוי שלהם, הפרסום והחשיפה שלהם, וכך מצוקתם זכתה לתהודה רבה מאוד, יותר משל ענפים אחרים שנפגעו גם הם.

רבים מן האמנים מינפו את המצב למענים חליפיים, כמו הופעות ביתיות והגברת השימוש ברשת להפצת יצירותיהם. רבים ניצלו את הזמן הפנוי ליצירה. וכך, חלק מן האמנים השכילו להיבנות מהמצב אליו נקלעו שלא בטובתם.

השיר שנשמע היום הוא שיר שנינט כתבה בעיצומה של הקורונה, ובו מסר שאני מאוד מאוד מזדהה אתו – שבכל מצב ובכל צרה ומצוקה, לעולם אסור שהרוח תיפול. רק שלא תיפול הרוח.

אגב, זו הפעם הראשונה שאנו מארחים את נינט בפינה. כנראה שצריכים היו לחלוף כמעט עשרים שנה מאז פרצה לחיינו בסערה בעונה הראשונה של "כוכב נולד", כדי שתהיה כשירה להצטרף למועדון המכובד של פינתנו.

השיר נפתח בשורה הנכונה כל כך – כמה קל להישבר. באמת, להישבר זה הדבר הקל ביותר. זו הדרך הקלה ביותר להתמודד עם משבר. אך נינט אינה מוכנה להיכנע למשבר. היא אינה מאבדת את התקווה שמצפים לנו עוד ימים טובים. היא לא נשברת ולא מתפרקת אלא לוקחת אוויר. מותר לבכות, היא מודה. כדאי לשיר, היא ממליצה.

בימי הקורונה היא לא שכחה את הימים שבהם אפשר היה להתקרב ולחבק. הזיכרון הזה, נותן תקווה לימים שבהם הקרבה תחזור ועמה החיבוק. אך גם במצב הזה, הקול שלה יכול להישמע למרחקים, לחצות קירות כבדים. אולי פיזית אי אפשר לצאת כעת מבין הקירות הכבדים, אך אין סיבה שגם הקול, היצירה האמנותית, יסתגרו בין הקירות. ולכן, חשוב להמשיך ליצור ולהפיץ את היצירה.

הפזמון החוזר של השיר הוא: "יש בי עוד תקווה, אני יודעת, הימים הטובים עוד לפנינו. יש בך סליחה, אני יודעת. רק שלא תיפול הרוח".

כל כך יפה. כל כך נכון. רק שלא תיפול הרוח.

כמה קל להישבר

כשאף אחד לא מסתכל

אין מחסה, גם לא בבית

לאן הלכנו, מי שואל?

ויש בי עוד תקווה, אני יודעת

הימים הטובים עוד לפנינו

יש בך סליחה, אני יודעת

ורק שלא תיפול הרוח

בימים כמו היום

אפשר לקחת עוד אוויר

להתפלל, להתפרק

מותר לבכות, כדאי לשיר

ויש בי עוד תקווה, אני יודעת

הימים הטובים עוד לפנינו

יש בך סליחה, אני יודעת

רק שלא תיפול הרוח

ובזמן אחר

כשעוד היה אפשר להתקרב מעט ולחבק

והאם קולי

נשמע למרחקים, חוצה קירות כבדים

התשמע?

יש בי עוד תקווה, אני יודעת

הימים הטובים עוד לפנינו

יש בך סליחה, אני יודעת

רק שלא תיפול הרוח

צרור הערות ‏29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏22.5.22

* הפתרון האידיאלי – הפתרון האידיאלי למשבר הפוליטי הוא הקמת ממשלת אחדות רחבה.

כל מה שנדרש כדי שתרחיש כזה יקרה, הוא הזזה של אדם אחד.

* הזועביז – ח"כ זועבי הולכת בעקבותיה של עידית סילמן ועורקת מן הקואליציה. מן הראוי שתתפטר מן הכנסת. זה גם מה שסילמן אמורה הייתה לעשות.  

עם זאת, יש הבדל בין שתי העריקות. לשיטתה של זועבי, אכן אין לה מה לחפש בקואליציה הפועלת באופן קיצוני בניגוד להשקפת עולמה. סילמן, לעומתה, פרשה מממשלה שמגשימה את השקפת עולמה, רק בשל העדר חוסן נפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל עליה ועל משפחתה.

לפיד, שר החוץ, ניסה לשחד את זועבי במשרת קונסולית בשנגחאי. הוא למד בדרך הקשה ששוחד פוליטי פוגע במי שבוחר בדרך הזו. לפיד צדק בדבריו נגד הזועביז.

* פרדוקס הפוליטיקה הישראלית – הפרדוקס של הפוליטיקה הישראלית – מתנגדי מדיניותה של הממשלה ודרכו של ראש הממשלה חברים בקואליציה. אלה שהממשלה מיישמת את השקפת עולמם יושבים באופוזיציה, ומנהלים מלחמה אופוזיציונית חסרת תקדים ופרועה, על שום דבר; ביקורת סרק, חסרת תוכן, זולת התוכן הפרסונלי: מי אינו ראש הממשלה.

* מרד פטריוטי – מהיום שבו נתניהו החל להנהיג אופוזיציה למדינה, חיכיתי למרד של ח"כים פטריוטים מהליכוד, שיפסיקו ללכת אחריו כמו עכברושים אחרי החלילן מהמלין. ציפיתי שיקומו ח"כים פטריוטים ויציבו בפניו גבול: עד כאן. אנחנו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

האמת היא שציפיתי שזה יקרה בהצבעה על חוק האזרחות. לא העליתי על דעתי שחברי כנסת פטריוטים כמו דיכטר, שטייניץ ואחרים, יתקרנפו, ישתפו אתו פעולה ויצביעו נגד מדינת ישראל בנושא לאומי חשוב כל כך. התבדיתי והתאכזבתי.

היום סוף סוף, אחרי כמעט שנה, הונף נס המרד. תשעה ח"כים פטריוטים, ואני מאמין שהמספר ילך ויגדל אחרי שקמו האמיצים הראשונים, הביעו התנגדות לכוונתו המטורפת להפיל את חוק "ממדים ללימודים", ולפגוע בדם קר בחיילי צה"ל.

להערכתי, המרד הזה יגדל ונתניהו יתקפל וייאלץ לקבל את הדין. אני מקווה שתהיה זו תפנית בהתנהלותה של האופוזיציה, שתתחיל מעתה להיות נאמנה למדינת ישראל.

* ספין דמגוגי – כל מי שהיה לוחם קרבי בצה"ל ושילדיו לוחמים קרביים בצה"ל סולד מהאופוזיציה למדינה, שמנסה להפיל את חוק "ממדים למילואים", ובז לספין הדמגוגי הילדותי של 100% סבסוד, כביכול.

* שיא עזות המצח – מהו שיא עזות המצח? התנגדות החרדים לחוק "ממדים ללימודים". הם משתמטים מצה"ל ומן ההגנה על המולדת, חיים על דמם של בנינו, ועוד מרשים לעצמם, בחוצפה ובחוסר בושה, להתנגד לחוק שנועד להיטיב עם הלוחמים.

* אני מאמין במדינת ישראל – אהוד שאל אותי, בגיליון הקודם, מדוע איני מגיב על "מה שמתחולל ב'משפט' [המירכאות במקור א.ה.] נתניהו, כאשר מתברר שהחוקרים אכן תפרו לו תיק".

ובכן, מראשית פרשיות נתניהו, נמנעתי מלהתייחס לחשדות הפליליים ולאישומים הפליליים נגדו והיום אני נמנע מלהתייחס למשפט. אני שותף לשיח הציבורי, וככזה אני תוקף את השחיתות הציבורית והפוליטית של נתניהו, שחמורה בעיניי לאין ערוך יותר מכל האישומים הפליליים. למשל, הניסיונות לחוקק חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק כדי לחלץ אותו מאימת הדין. למשל, חתימת הסכם הונאה על ממשלת אחדות מתוך כוונה מראש להפר אותו, והפרתו באמצעות פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב מדינה. למשל, הובלת אופוזיציה למדינה שמבוססת כל כולה על שקרים. ועוד ועוד ועוד ועוד.

במישור הפלילי והמשפטי, אני מאמין במדינת ישראל, מאמין שהיא מדינת חוק דמוקרטית, איני שותף לשנאה למדינת ישראל לא כאשר היא מופנית אליה מצד שוברים שתיקה וגדעון לוי, ולא כאשר היא מופנית אליה מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין שמשטרת ישראל שחקרה את נתניהו עשתה זאת מתוך נחישות להגיע לחקר האמת. אני משוכנע שהפרקליטות והיועמ"ש שבחנו את תוצאות החקירה קיבלו את החלטתם מתוך מחויבות לאמת ולהגנה על החוק. ואני סומך על השופטים שהם חותרים לחקר האמת ויקבלו את החלטתם באופן ענייני, על פי ראיות. אני מאמין שנתניהו נכנס למשפט כמו כל נאשם – בחזקת חף מפשע, ואינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. עליה חובת ההוכחה ולא על הנאשם. השופטים ישמעו את הראיות של הפרקליטות, את העדים, את ההגנה, ויחליטו על סמך ראיות. אין לי ספק, שנתניהו נהנה ממשפט צדק, וחזקה על השופטים שיכריעו בשיקול דעת הוגן, על פי הראיות. וגם אם אחשוב על הכרעה זו או אחרת שלהם שהיא שגויה, לא יהיה לי ספק שהם קיבלו אותה בידיים נקיות. כמו גם המשטרה והפרקליטות. גם אם החלטות בית המשפט תהיינה הפוכות ממסקנות המשטרה והפרקליטות.

אני עוקב אחרי המשפט ומשתדל להתעלם מספינים למיניהם. יש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה באופן חד-משמעי נגד נתניהו ויש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה לזכותו של נתניהו. איני יודע מה תהיה ההכרעה. ויש לזכור שההכרעה אינה זיכוי או הרשעה, כי בכתב האישום יש סעיפי אישום שונים ותתכן הרשעה בחלק מן הסעיפים וזיכוי בסעיפים אחרים. דבר אחד ברור לי – גם במקרה הקצה שבו נתניהו ייצא זכאי מחוסר אשמה בכל סעיפי האישום, אין זה אומר ש"תפרו לו תיק". האם כל זיכוי במשפט פירושו שכתב האישום היה "תפור"? בית המשפט אינו בית חרושת של הרשעות, והוא שוקל את האישומים בכובד ראש ואינו חייב להסכים עמם. ההגנה יכולה לעתים לשכנע את השופטים שכתב האישום שגוי. אין זה אומר בשום אופן שמדובר בתפירת תיק.

כל הספינים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית על המשפט מסוכנים מאוד. הם יוצרים ציפיה בקרב מאמיניהם ש"התיק מת" כפי שהתבטא נתניהו, והנה הכל קורס במשפט והזיכוי מובטח. ואם לא יהיה זיכוי? כל הספינים הללו נועדו ליצור בקרב כת פולחן האישיות מצב נפשי שנועד לדחות הרשעה בתיק ולהציג את השופטים, במקרה זה, כחלק מן המתפרה. הרי במשפט הוכח שנתניהו טהור וזך, צח כסרגל וישר כשלג, ובכל זאת הורשע. איך זה? כי השופטים הם חלק מן הקונספירציה. זה איום מסוכן מאוד על הדמוקרטיה הישראלית. ומי שכותב במירכאות "המשפט" שותף להנפת היד על הדמוקרטיה הישראלית.

מה אומרת, בעצם, תאוריית הקונספירציה על "תפירת התיקים". שאביחי מנדלבליט, מי שהיה מזכיר הממשלה, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, איש ימין, איש הציונות הדתית, בן ל"משפחה הלוחמת", האיש שנתניהו מינה ליועמ"ש, ומפכ"ל המשטרה רוני אלשייך, מתנחל, דתי, איש ימין, "מזרחי" (לא שזה משנה משהו, אבל נלך עם הנראטיב של אבישי בן חיים, שופרו של נתניהו) שמונה בידי נתניהו שאף הבטיח לו את ראשות השב"כ בסיום התפקיד, חברו יחדיו לקשירת קשר של תפירת תיקים חסרי שחר נגד נתניהו, כדי להפיל את שלטון הימין ולהחליפו בשלטון השמאל, שיהפוך את ישראל למדינה לא-יהודית. הם הפעילו מאות רבות של חוקרי משטרה, רשות המסים והפרקליטות, שהקדישו שנים לתפירת התיק ובדיית הראיות. מתוך אותם מאות אנשים, לא היה אפילו אחד שיספר על כך, או אפילו ידליף בדל מידע בעילום שם. נו, באמת… הרי כדי להאמין לקונספירציה צריך להיות או אידיוט גמור, או חסיד שוטה של נתניהו, נטול כל חוש ביקורת ויכולת פקפוק בהערצתו ובסגידתו.

תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים לנתניהו מטורללת, חולנית ואינפנטילית והיא מסוכנת, מסוכנת מאוד. כל כולה שקר נתעב, שקר אנטי ישראלי הזוי ובזוי. המצאת תאוריות הקונספירציה הללו והפצתן, היא שחיתות ציבורית חמורה של נתניהו; חמורה הרבה יותר מכתבי האישום הפליליים, כי משמעותה – הרס וחורבן של החברה הישראלית והסתת הציבור נגד מדינת ישראל, והכל למען אינטרס פרטי של שרלטן אחד, שמאמין שכל אינטרס לאומי כפוף לאינטרסים שלו. וקהל עובדי האלילים אומר אמן.

אני מאמין במדינת ישראל ואוהב את מדינת ישראל. כאמור, איני מאמין בעלילות הבזויות נגדה, בין אם הן של שוברים שתיקה וגדעון לוי, ובין אם אלה של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין במדינת ישראל, אני מאמין בדמוקרטיה הישראלית, אני מאמין במדינת החוק הישראלית, אני מאמין במשפט הצדק הישראלי. אני מתעב את אלה שמניפים בגסות את ידם על מדינת ישראל.

* כנרת כנרת נראית קצת אחרת – עו"ד כנרת בראשי עלתה לגדולה כפרקליטתה של א' מבית הנשיא, וכלוחמת הצדק נגד הנשיא האנס הסדרתי.

כנרת בראשי של היום, הייתה מציגה את קצב כקורבן לרדיפה ולקונספירציה של האליטות, "התשקורת" ו"כנופיית שלטון החוק".

* הרפתקת חיינו – "מקצות ערב מרוסיה ופולניה / הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה". כך היטיב לתמצת עלי מוהר את הרפתקת חיינו הציונית.

קיבוץ הגלויות ומיזוג הגלויות – זו לא רק ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ספק אם יש להצלחה הזאת אח ורע בתולדות העמים. ושיאה של ההצלחה, בעיניי ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, היא העליה ההמונית של יהדות ערב ושל שורדי השואה מאירופה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

מדינה שזה עתה קמה מתוך מלחמת קיום אכזרית שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה (כמאה אלף הרוגים בהשוואה להיום); מדינה שעומדת תחת מצור של אויביה המקיפים אותה ומתכוננים לסיבוב השני כדי להשמידה, מדינה שנמצאת בבידוד מדיני, מדינה עניה שבקושי יכולה להאכיל את תושביה, לקחה על עצמה משימה אדירה ושילשה בתוך שנים ספורות את אוכלוסייתה בקליטת עולים חדשים. מדינת ישראל הכניסה את אזרחיה למשטר צנע קשה ואכזרי, כדי שתוכל להירתם למשימה. והיא דאגה לקורת גג, גם אם זמנית ורעועה, ולפרנסה – גם אם בעבודות דחק, לכל העולים. והיא פעלה למיזוג גלויות תרבותי, הגם שעשתה זאת באופן קיצוני וחד מדי (אגב, הרבה יותר כלפי תרבות היידיש מאשר כלפי תרבות המזרח), אך מתוך כוונות טובות ורצויות, והרי רק מי שאינו עושה אינו טועה ועשיה אדירה כל כך, בזמן קצר כל כך, אינה יכולה להיות חפה מטעויות.

העולים החדשים היו לחלוצים שיישבו את הנגב, את הגליל ואת השפלה במאות יישובים, עיצבו את גבולות המדינה והבטיחו שהנגב והגליל יהיו ישראלים. זו סיבה לגאווה אדירה להם ולדורות הבאים. העליה הגדולה וקליטתה הם סיבה גדולה לגאווה לכל ישראלי.

אבל יש כאלה, שמטעמים פוליטיים זרים וצרים, מטפחים גלותיות עדתית, שנאה עדתית, קורבניות עדתית וריב ומדון ושנאה בחברה הישראלית. הם משלהבים ומתסיסים עם אגדות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", וקונספירציות מרושעות על ה"אליטות", אך ורק מתוך תאווה לשרת אינטרס פוליטי ציני של אשכנזי אחד. ועכשיו, סוכן הגלותיות העדתית ומפיץ השנאה העדתית הראשי, אבישי בן חיים, כבר הוציא ספר; המניפסט של העדתיות הגלותית.

אין לי ספק שהציונות תנצח את הגלות. אבל איזה מחיר מיותר משלמת החברה הישראלית על המהלכים הציניים המרושעים הללו. 

* כל אזרחיה – כל מדינה דמוקרטית היא מדינתם של כל אזרחיה. רוב המדינות הדמוקרטיות הן מדינות לאום, ועובדה זו אינה פוגעת בעובדה שהן של כל אזרחיהן, גם של בני מיעוטים שאינם חלק מן הלאום. כזוהי גם מדינת ישראל. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מיום הקמתה גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכל אזרחיה הזכות לבחור ולהיבחר והם נהנים מחופש הביטוי, חופש הפולחן, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות וכל זכויות האדם והאזרח. בבחירות, הקול של אזרח ערבי זהה לקול של אזרח יהודי. חוק הלאום, בניגוד לדברי השקר של המלעיזים, לא שינה כהוא זה את העובדה הזאת.

המושג "מדינת כל אזרחיה", בשיח הציבורי בישראל, הוא המצאה שטנית וגאונית של עזמי בשארה, שונא ישראל גדול אך אדם מבריק וערמומי. הוא המציא את המותג "מדינת כל אזרחיה" כאלטרנטיבה, כביכול, למדינה היהודית. כאילו יש סתירה כלשהי בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ויש לבחור ביניהן. בכך הציג בלשון חיובית רעיון מזוויע, של חורבן מדינת ישראל. "מדינת כל אזרחיה" שעליה מדבר בשארה, היא מדינה לא יהודית, כלומר מדינה שתהיה כאן במקום המדינה היהודית. המילכוד של הביטוי הזה, הוא שכאשר מישהו מדבר נגד "מדינת כל אזרחיה", כלומר בעד מדינה יהודית, כאילו דיבר נגד מדינה דמוקרטית וטען שישראל אינה של כל אזרחיה.

עלינו להפסיק להשתמש בביטוי הזה, כדי לא להיות אידיוטים שימושיים של המזימה של עזמי בשארה. יש לגנות את הרעיון של החלפתה של מדינת ישראל במדינה לא יהודית, בלי להשתמש בביטוי הערמומי הזה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. זה הביטוי היפה והאמתי. כדאי לדבוק בטרמינולוגיה הזאת.

* שימוש ציני בשכול – אחת הפרקטיקות הפוליטיות המכוערות ביותר, היא ריקוד על הדם למען רווח פוליטי. הדבר פסול כאשר ביבי&בן-גביר ושות' רוקדים על דמם של נרצחי גל הטרור, והוא פסול כאשר ליברמן ושות' רוקדים על דמו של סא"ל מחמוד א-דין לקידום האג'נדה החדשה של קלקול חוק הלאום, שנועד לבנות לו בייס חדש. בערב שבת פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מודעת ריקוד על הדם, ובה תמונה גדולה של א-דין בקריאה לחקיקת חוק השוויון. בניגוד לקלקול חוק הלאום, שאני מתנגד לו בתוקף, אני תומך בכל לבי בחוק השוויון. אך השימוש הציני בשכול כדי לקדם אג'נדה פוליטית פסול בכל המקרים באותה מידה.

* חלאת אדם – "חלאת אדם" – כך כינה אחמד טיבי את ח"כ מירב בן-ארי מיש עתיד, בשל אמירתה שאינה מצטערת על מותה של התועמלנית הפלשתינאית.

אחמד טיבי היה יועצו ואיש סודו של רב המרצחים ערפאת, האיש שידיו מגואלות בדם יהודי יותר מכל אדם אחר אחרי השואה. האם אי פעם הוא הביע צער על אלפי הישראלים שנרצחו בפקודת ערפאת?

בשיא מתקפת הטרור, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", שעה ששלוחיו של ערפאת פוצצו עצמם כמעט מדי יום כדי לרצוח עשרות יהודים, נשים, ילדים, זקנים; באוטובוסים, בקניונים, במסעדות – ערך טיבי, אז חבר בכנסת ישראל, ביקור הזדהות אצל רב המרצחים. השנים עמדו מול אספסוף משולהב, אוחזים זה בידיו של זה, וערפאת צווח במשך דקות ארוכות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". האם טיבי אי פעם הביע על כך צער?

אחמד טיבי – חלאת אדם.

* מעוררי בהלה – שר הבריאות ניצן הורוביץ אמר, בראיון לדנה וייס, שאבעבועות הקוף זו מחלה ולא מגפה וזו מחלה קלה. דברים דומים אמרו מומחים שהתראיינו לכלי התקשורת. מדוע, אם כן, צוות הטיפול במגיפות מתכנס לישיבת חירום במוצ"ש, במקום ישיבתו הרגילה ביום א' וטורח לדברר את זה? מה כל כך דחוף, שלא יכול להמתין למחר? במקום להרגיע את הציבור הם מעוררים בהלת שווא.

* יצחק נוי – הלך לעולמו, שבועות אחדים לאחר יום הולדתו השמונים, שדר הרדיו, ההיסטוריון וסופר הילדים והנוער יצחק נוי.

יצחק נוי היה בעיניי השדר האינטליגנטי ורחב האופקים ביותר ברדיו הישראלי, בעשרות השנים האחרונות. הוא שלט בתחומי ידע רבים; היסטוריה, ספרות ומדעי הטבע, הגיש בידענות חסרת פשרות את תכניותיו ואירח את טובי המומחים בנושאים השונים אותם ראיין, בגובה עיניים, בסקרנות ובידענות.

אהבתי מאוד להאזין לשעה הבינלאומית ששידר מדי יום, עד צאתו לפנסיה ואת התכניות ההיסטוריות המיוחדות שערך והגיש לציון ימי ציון עגולים לאירועים היסטוריים במאה העשרים. אהבתי מאוד את תכניתו "שבת עולמית". לא, איני ממשכימי הקום בשבת, אך השתדלתי להאזין לשידור החוזר ביום ראשון בערב או להוריד את התכנית מן האתר. בתכניות אלה הקדיש את השעה הראשונה לסוגיה היסטורית או אסטרטגית והעמיק בה עם מספר מומחים מן האקדמיה בתחום, והיו אלו תכניות מרתקות, עשירות ומעשירות.

יצחק נוי היה ציוני אדוק ופטריוט גדול. אהבת העם, הארץ והמדינה קרנו מכל מילה בתכניותיו.

לפני שבועות אחדים לקה בסרטן המוח וביום חמישי נפטר. יהי זכרו ברוך!

* יעקב שרת – באחד במאי 1995, נערך במועדון צוותא בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן"; ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה.

אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.

זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ראוי לזכור את פזמוניו, ובהם "אהבה פשוטה", "נגן לי ירדן" ו"כינרת אחרת". ומעל הכל – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.

יעקב שרת הלך לעולמו ביום חמישי. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חורבת ירדה – כשאנו נוסעים בכביש 91 מצומת מחניים לגשר בנות יעקב, בואכה הגולן, ממערב למושב משמר הירדן, אנו פוגשים שלט המורה צפונה לחורבת ירדה. החורבה היא חאן הסוגר על חצר פנימית ובה בור מים. החאן נבנה במאה ה-19 ונמצאים בו שרידים ארכיאולוגיים מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הממלוכית. בשנת 1936 נרכשה החורבה בידי קק"ל.

תל ירדה הוא המקום המערבי ביותר אליו הגיע צבא הפלישה מסוריה במלחמת השחרור, ושם הוא נבלם בקרבות קשים בידי צה"ל. הכוחות הסוריים שפלשו דרך גשר בנות יעקב כבשו והשמידו את המושבה משמר הירדן, שם קם לאחר המלחמה קיבוץ גדות, והמשיכו מערבה, במטרה לבתר את הגליל העליון ולנתקו ממדינת ישראל. בירדה נערכו קרבות כבדים והשטח עבר מיד ליד, עד שנכבש סופית בידי צה"ל.

לפני שבועות אחדים פרסם פרופ' דן מירון מאמר במוסף התרבות והספרות של "הארץ" על אבות ישורון, ובו סיפר על ישורון ש"גויס לחטיבת כרמלי והשתתף בקרבות הצפון. בין השאר זועזע מן ההתקפה על כפר ירדה שלחופי החולה, כפר שנמחק כליל בלילה אחד". זוהי פרשנות לשורותיו של המשורר "מחקנו את ירדה לאדמה תחוחה", בשירו "אני ברחובי".

ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי פרסם מכתב תגובה שבו התייחס לסיפור ההזוי על הכפר שנמחה. "הנה העובדות: ירדה לא הייתה כפר כי אם מבנה אחוזה נטוש בעל חצר פנימית וחדרים סביבה; הוא לא שכן על חופי החולה כי אם נישא על גבעה, יותר ממאתיים מטרים גובהה, במרחק 4-5 ק"מ משפת האגם; והוא לא נמחק כליל במהלך לילה אחד. למעשה הוא לא נמחק בכלל, והאחוזה שוקמה ותשמש מוקד לאנדרטה של חטיבת כרמלי בעתיד הקרוב. רוב אדמות ירדה ניקנו כבר בשנות ה-30 וה-40 בידי קק"ל ואדמותיה עובדו בידי יישובי הסביבה. ב"סקר הכפרים" הבריטי מ-1946 לא רשומה בו נפש חיה אחת, למרות שאתר 'זוכרות' המצטט את וליד חא'לידי, מציין שהיו שם 20 תושבים. הסקר גם לא משייך לה קרקעות או גידולים כלשהם. תצלומי אוויר מהתקופה מראים את מבנה הח'אן וסביבו גבעת טרשים קרחת, לא כפר ולא כפריר.

משלט ירדה שבמרכזו האחוזה היה זירת קרבות עקובה מדם מול הצבא הסורי לאחר כיבוש משמר הירדן, שלדאבוננו היא שהוכחדה 'בלילה אחד' ב-10 ביוני 1948. ירדה נכבשה אף היא ב-16 ביולי בידי כוח סורי ועברה למחרת חזרה לידי צה"ל, אך עשרה ימים נדרשו כדי לבלום את המתקפה הסורית שכוונה לניתוק אצבע הגליל. בקרבות אלה נפלו עשרות לוחמים מכל גדודי כרמלי ומיחידות של גולני, עודד, ההגנה המרחבית וחל האוויר".

* "חדשות בן עזר"