צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.8.20

* עמק השווה בנצרת – פורום עמק השווה, בראשות הרב בני לאו והח"כית לשעבר איילת נחמיאס ורבין, כולל אנשי רוח ומעשה מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והלאומית בחברה הישראלית. הוא פועל ככל הניתן לאיחוי השסעים בחברה הישראלית, ולקיום שיח מכובד ומכבד.

ביום שישי ערכנו ביקור בנצרת, בהובלתו של חבר הפורום יוסף חדאד. חדאד הוא פעיל חברתי, המייסד והמנכ"ל של עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" ופעיל בעידוד גיוס לצה"ל והתנדבות לשירות לאומי של צעירים ערבים. הוא עצמו לוחם בגולני שנפצע במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל גם במאבק ב-BDS. הוא סיפר לנו על מארב בלבנון שבו שכב לצד מפקדו רועי קליין ז"ל, על שיחה של הערבי והמתנחל בגובה עיניים. ועל כך שבסוף השיחה קליין לימד אותו את המכתם: "כל ישראל ערבים זה בזה", שהיה למוטו של חייו.

הסיור נפתח בהר הקפיצה ובתצפית על העיר נצרת בהדרכת יוסף. לאחר מכן ביקרנו במחוז צפון של לשכת עורכי הדין, ונפגשנו עם ראשיו. מצאנו שם מופת של שותפות ודו-קיום בין יהודים וערבים. סיימנו בבית הוריו של יוסף, שני אנשים מרשימים מאוד, העץ המסביר את פועלו של התפוח. הקשר היפה בין יוסף והוריו בלט לנוכח הסיפור של חבר הפורום, רס"ן (מיל') הישאם אבו-ריא, הקצין המוסלמי הלא-בדואי הראשון בצה"ל. הישאם סיפר איך משפחתו והסביבה שלו מחרימה אותו, ואיך ההורים של מי שהייתה ארוסתו כפו עליה לעזוב אותו. אצל הוריו של יוסף נערכה שיחה משמעותית מאוד של חברי הפורום עם מארחינו.

אחד החברים בפורום הוא אורי בנקי, אביה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה לפני חמש שנים. את אורי אני מכיר 35 שנים, כיוון ששירתנו יחד במילואים בגדוד 420, בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאז הרצח, אורי פעיל מאוד בקירוב לבבות בין חלקי החברה הישראלית. הוא אמר, שבאופן טבעי ניתן היה לצפות ממנו שהרצח יביא אותו לשנאת חרדים. אולם זה לא קרה כיוון שהוא ירושלמי, שכל חייו חי לצד דתיים וחרדים, והוא יודע שמלבד הלבוש אין שום דמיון בין החרדים לבין הרוצח. שרה רוזנפלד מכוכב השחר, שבנה מלאכי נרצח בפיגוע בעודו נער, אמרה דברים דומים על יחסה לערבים.

במפגש בלשכת עורכי הדין, נשאל היו"ר היוצא של מחוז צפון בלשכה, עו"ד חאלד חוסני זועבי, מה סוד ההצלחה של שיתוף הפעולה המוצלח והפורה בין יהודים וערבים במחוז. תשובתו הייתה שהם אינם נותנים דריסת רגל לפוליטיקה ולפוליטיקאים. גם בשיחת הסיכום נשמעו אמירות דומות בגנות הפוליטיקה. ההתייחסות שלי לנושא הפוליטיקה הייתה אחרת. כל עשיה ציבורית למען החברה, אמרתי, מן הסביבה הקרובה ועד הרמה הלאומית, היא פוליטיקה. כל פעולה לשינוי חברתי, כל רצון להשפעה על החברה, הם עשיה פוליטית. ההצטרפות שלי לפורום ופעילותי בו היא מעשה פוליטי. השאלה היא איך אנו יוצרים פוליטיקה אחרת; לא פוליטיקה משסעת ומפלגת, לא פוליטיקה של שנאה, אלא פוליטיקה של איחוי שסעים, של דיאלוג כן ואמתי אך מכבד; פוליטיקה שמכוונת לחברת מופת.

התייחסתי לדבריו של הדובר שקדם לי, מהנדס מכונות צעיר מנצרת ששמו פיטר. הוא סיפר שבסיבוב הבחירות הראשון הוא הצביע לרשימה המשותפת, בסיבוב השני הוא הצביע לכחול לבן ובסיבוב השלישי הוא נשאר בבית. אמרתי לו שבסיבוב השני הצבענו לאותה מפלגה, אך אני פרשתי מכחול לבן כיוון שהייתה מוכנה להקים ממשלה התלויה ברשימה שלה הוא הצביע בסיבוב הראשון, כיוון שאני שולל עקרונית כל שותפות ממשלתית עם מי ששולל את עצם קיומה וזכות קיומה של מדינה יהודית. הרשימה המשותפת אינה פתרון אלא היא ביטוי לבעיה. עלינו לראות בהצבעה הגורפת לרשימה הזו סימפטום, ועלינו להיכנס לעומק הבעיה. לראות מה האחריות שלנו לכך שהציבור הערבי לא ילך לדרך הקיצונית שהרשימה המשותפת מבטאת. עלינו לקיים הידברות, אך על דבר אחד לא נתפשר – על כך שישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית וכזו היא תהיה תמיד. על כך אין דיון. ואני מאמין שניתן להגיע להסכמה, בהידברות נכונה, עם רבים מערביי ישראל על העיקרון הזה.

יוסף חדאד התייחס אף הוא להצבעה לרשימה המשותפת. הוא אמר שכאשר כל המפלגות היהודיות, ממרצ ועד ימינה, לא מצאו ולו ערבי אחד כדי לשריין אותו בצמרת הרשימות שלהן – מה הפלא שהערבים מרגישים שהאופציה היחידה שלהם היא הצבעה לרשימה המשותפת? להערכתו, יש לפחות 4-5 מנדטים שהצביעו למשותפת והיו מצביעים למפלגות ישראליות אילו הציבו ערבים ברשימותיהם. אני מסכים עמו ב-100%.

אחרון הדוברים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא אמר שליהודים ולערבים יש עיקרון יסוד שעליו לא יתפשרו לעולם. היהודים לא יוותרו על כך שישראל היא מדינה יהודית. הערבים לא יוותרו על תביעת השוויון. ואין שום סתירה בין שני העקרונות. כפי שעקרון המדינה היהודית קיבל ביטוי חוקתי בחוק הלאום, כך יש לתת ביטוי חוקתי לשוויון האזרחי, בין אם כחוק נפרד או במסגרת חוק הלאום. אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי ומתנגד לכך שרעיון השוויון יופיע בחוק הלאום. חוק הלאום אינו עוסק בשאלת זכויות הפרט, אלא בשאלת ההגדרה הלאומית. הכנסת סעיף השוויון לתוכו דווקא, כמוה כקבלת טענות השקר כאילו החוק סותר את השוויון וצריך "לתקן" אותו. 

שרה רוזנפלד הגדירה את העשיה שלנו "ייבוש ביצות", כמו ייבוש הביצות של החלוצים שבנו את הארץ והקימו את המדינה. אני מזדהה מאוד עם דבריה.

* והגית בו – אליקים רובינשטיין נשא בידיו ספרים כל היום, ובכל דקה פנויה הוא פתח דף גמרא ולמד. התורה אינה משה מידיו והוא מגלם את המושג "והגית בו יומם ולילה". תלמיד חכם אינו בהכרח מי שתורתו אומנותו, אלא דווקא מי שתלמודו מביא לידי מעשה.

* מה זה חשוב? – השחקנית והזמרת גלית גיאת חברה בפורום. גלית היא ממוצא חצי תימני וחצי אלג'ירי. בסיור למדנו ממנה שמשפחתה האלג'ירית היא במקור מהונגריה ומשפחתה התימנית היא במקור מגרמניה.

אז מה היא? "אשכנזית"? "מזרחית"? "ישראל הראשונה"? "ישראל השניה"? "פריבילגית"? "מקופחת"?

מה זה חשוב?

* הציונות תנצח – ארור מי שמפיח שנאת אחים בישראל. מי שמחיה בכוח שנאה עדתית רק כי זה מסייע לו אלקטורלית. מי שמסית, מדיח, משסה, מפלג, מעורר שדים, מבעיר בערות, זורה מלח על כל פצע. ארור מי שמוכן להחריב את החברה הישראלית למען אינטרס אישי.

זה לא יעזור לו. עם אחד אנחנו. בעוד דור לא יהיה ילד שיידע להשיב על השאלה המטומטמת אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". הציונות תנצח בעזרת האהבה, הנישואין והמשפחה את מחרחרי השנאה, מעוררי המדון. חבל רק שהתהליך הציוני של מיזוג גלויות חווה נסיגות, ונתקל במכשולים, בשל פוליטיקאים ציניים ומרושעים.

* אחריות המנהיגים לשלום הציבור – נתניהו ראוי לשבח על פנייתו לנשיא אוקראינה בבקשה שיגביל את כניסת חסידי ברסלב לאומן. בכך הוא גילה אחריות לשלום הציבור ובריאותו, כראוי לראש ממשלה בעת משבר רפואי.

חבל שבמקום לעמוד אחרי הצעד הנכון שנקט, הוא משקר ומכחיש, כדי להחניף למפלגות החרדיות (שכמובן אינן מאמינות לו). ולא פחות מצער, שמנהיגי המפלגות החרדיות אינם נוהגים באחריות כלפי הציבור שהם מנהיגים. הם היו צריכים להיות הראשונים לקרוא לחסידי ברסלב לא לנסוע השנה לאומן. הם היו צריכים לעשות כן מתוך אחריות מנהיגותית לבריאותם. חבל שגם הפוליטיקה החרדית פופוליסטית.

ואחרי שכמה חסידי ברסלב איימו על נתניהו שיפסיקו לתמוך בו, הוא החל לפעול אצל האוקראינים כדי לאפשר לחסידים להיכנס לאומן, ובכך הוא גילה חוסר אחריות לשלום הציבור ובריאותו, בניגוד לאחריותו כראש ממשלה בעת משבר רפואי.

* שעיר לעזאזל – אם נער השליחויות מיקי זוהר משתלח בפרופ' גמזו, ברור שנתניהו כבר סימן את השעיר לעזאזל.

* מתווה ברלין – הרבה השוואות עם גרמניה שמענו בחודשים האחרונים. איזה ניהול צנוע וענייני של המשבר. איזו מנהיגות נשית לעומת המנהיגות שלנו. איזה מופת של דמוקרטיה ליברלית אמתית.

והרי החדשות – בברלין נאסרו הפגנות בשל הקורונה. משטרת ברלין פרוסה לאורכה ולרחבה של העיר לאכוף את ההוראה, כיוון שהיו אלפי בקשות להפגנות.

דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה ליברלית אבל… אצלנו זה לא יעלה על הדעת. גם כאשר כל המדינה הייתה בסגר, רק ההפגנות הוחרגו.

אני נגד איסור על הפגנות אבל אני בעד הגבלתן. יש להגביל אותן כך שתתקיימנה תוך הקפדה על כללי הריחוק החברתי, כפי שהיה בהפגנות הראשונות בכיכר הבימה, כיכר רבין וגן צ'רלס קלור.

(בינתיים בית המשפט בגרמניה ביטל את ההחלטה).

* באוויר הפתוח – דני קושמרו אמר באולפן שישי שכיוון שההפגנות מתקיימות באוויר הפתוח, אין בהן הידבקויות. האם דבריו נכונים? איני יודע. אבל אם זה נכון, יש לבטל לאלתר את כל ההגבלות באוויר הפתוח. יש לאפשר הופעות המוניות בקיסריה, בפארק הירקון ובכל מקום תחת כיפת השמים, יש להחזיר את הקהל למגרשי הכדורגל, יש לאפשר תפילות המוניות בכותל ובכל מקום בשטח פתוח, לעודד את החתונות ההמוניות במגזר הערבי, שנערכות בחוץ. כי אין התקהלות המונית צפופה יותר מההפגנות בבלפור.

* בושה – הפגנות ומחאות הן נשמת אפה של דמוקרטיה; בין אם אני תומך במחאה זו או אחרת או מתנגד לה וגם אם היא מכעיסה אותי, כך אני רואה אותה. הדמוקרטיה אינה מסתכמת באקט חד-פעמי אחת לארבע שנים (או ארבע פעמים בשנה) של שלשול פתק לקלפי ומרגע זה מתן ייפוי כוח מוחלט לפוליטיקאים המקצועיים, אלא היא גם מעורבות פעילה של אזרחים שאכפת להם ורוצים למחות ולהשפיע. אני עצמי השתתפתי לאורך השנים במאבקים ציבוריים ובהפגנות רבות.

איני שותף למאבק בלפור ואני אף מתנגד לו, למרות שאני מסכים עם חלק מן הביקורת המוטחת בו. יש במאבק הזה צדדים יפים וצדדים מכוערים (בעיקר של קומץ אנרכיסטים שגוררים אותו למקומות שליליים ורעים).

אך הכל נכון כאשר אזרחים ישראלים במדינת ישראל נאבקים למען הדרך שהם מאמינים בה.

בשבת נערכה הפגנה מסוג אחר. "מפגן סולידריות עולמית להצלת הדמוקרטיה הישראלית". בברלין כמובן, קודם כל בברלין, אלא מה? ובערים אחרות בארה"ב, בדרום אמריקה ובאירופה. זהו מפגן עלוב של חבורה מנוכרת ומתנשאת שהדמוקרטיה הלאומית שלנו קטנה עליה; שרוצה להרגיש "גלובלית", קוסמופוליטית, אוניברסלית; אולי מתקנאת בגילויי סולידריות עם עמים מדוכאים שנרמסים תחת דיקטטורות אמתיות. עומדים אותם נמושות עלובי נפש במקומות שונים בעולם כדי להצטלם מפגינים נגד "הדיקטטורה הישראלית".

זהו מפגן מבחיל, מעורר קבס. במקום שיפגינו נגד הדה-לגיטימציה לישראל שמובילים ארגונים אנטישמים דוגמת ה-BDS, הם קופצים להפגין נגד מדינת ישראל ולבטח מסתפחים אליהם עוכרי ישראל שיקפצו על המציאה.

אם האפסים הללו חושבים שבדרך העלובה הזאת הם ישפיעו על דעת הקהל הישראלית, נכונה להם אכזבה – הם ישיגו רק את ההיפך.

התגובה הראויה למפגן השנאה העצמית המבחיל הזה, היא הקריאה הפופולרית בפי המפגינים: בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה!

* מחזק את ידי בנט – מתקפת ההשתלחויות של מירי רגב, דודי אמסלם ואחרים על בנט ושקד הססמולנים היא חלק מקמפיין מתוזמן ומתוזמר היטב. אחת הסיבות, אולי הסיבה העיקרית, להתקפלות של נתניהו ובלימת המהלך לסיבוב רביעי, הייתה הנסיקה של בנט בסקרים. ב-120 הימים הבאים נתניהו ינסה לבלום את בנט ולהחלישו ככל האפשר. בארבעת החודשים נשמע הרבה את הביטוי "ברית אחים". אני מחזק את ידיו של בנט. הצלחתו בסקרים תשרת את האינטרס הלאומי – הכלכלי והחברתי, למנוע סיבוב רביעי.

* כמעט – כתב חנוך דאום: "הנה עוד דוגמה לכך שאני במיעוט מזהיר: אני מחבב את גנץ. האיש הזה, החבוט, שאיבד את בסיס תומכיו, איבד את כבודו, נרמס מימין ומשמאל? וואלה, אני די מבסוט ממנו. אינני מדבר על הכישורים הפוליטיים ועל ההחלטות שלו, כל אחד זכאי לדעתו כמובן, אני אומר רק שבניגוד – תכלס, לכולם – אני רואה מול עיניי אדם שקול, ממלכתי, שמנסה בתנאי כאוס לשים את המדינה לנגד עיניו. וכן, חברים, אני מכיר בזה שאין כמעט קורא אחד שאומר לעצמו עכשיו, 'וואלה, גם אני מרגיש ככה' ".

וואלה, גם אני מרגיש ככה. כך שאם חנוך כתב שאין "כמעט" קורא אחד שמסכים אותו, הכמעט זה אני.

* לא כל האמת – ד"ר רן ברץ פרסם ב"מקור ראשון" מאמר המצדד בעמדת קיבוץ ניר דוד ותוקף את המאבק לפתיחתו של קטע האסי הזורם בו לציבור. המאמר כשלעצמו חשוב, אבל ברץ, שכתב אמת, לא כתב את כל האמת. הוא כתב את האמת שהשמאל הרדיקלי האנטי ציוני עומד מאחורי המאבק. הוא כתב את האמת שלא נחל האסי מעניין את מחוללי המאבק, אלא השנאה לקיבוצים, שמייצגים את הציונות. הוא אף ציטט את הודעת הקרן החדשה התומכת במאבק. אך הוא הסתיר את האמת, שהמתקפה נגד ניר דוד היא דו-ראשית, משמאל ומימין. ושגם ההתקפה מימין אינה קשורה למי האסי, אלא לשנאת הקיבוצים והסתה נגד הקיבוצים. די בשיטוט קליל בפרופילים ימניים ברשתות החברתיות כדי להיווכח בכך. די לקרוא את ציוצי הנאצה וההסתה של יאיר נתניהו כדי להיווכח בכך. והוא יודע שהמון שותה בצמא את ציוציו, מתוך הבנה שהוא רק הצינור. ולציוצים האלה יש יותר כוח מלפרסומי ההסתה של הקרן החדשה או של הקשת המזרחית.

* דמויות מופת – כשהציונות הדתית תתפכח ותצא מהסרט הרע שהיא קלעה את עצמה לתוכו בשנים האחרונות – מנדלבליט ואלשייך יוכרו כדמויות מופת, שעליהן הציונות הדתית תחנך את הטובים בבניה.

* מכחישי השואה בוחשים ביד ושם – על פי פרסומים בתקשורת, השר לשעבר אפי איתם הוא מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם. אני מכיר ומוקיר את אפי, תושב נוב שבגולן, וסבור שהוא ראוי לתפקיד. עם זאת, איני יודע מי המועמדים האחרים ולכן איני יודע אם הוא המתאים ביותר.

ניתן לתמוך במועמדותו של איתם או להתנגד לה, כמו לכל מועמדות. אבל בתגובות של מתנגדי המינוי, נאמרו דברים שמשמעותם היא התייחסות לישראל ולצה"ל כמצויים על הספקטרום הנאצי. כל אמירה באורח זו אינה אלא הכחשת שואה. מן הראוי שמכחישי שואה לא יתערבו בענייני יד-ושם, המוסד להנצחת זכר השואה.

* לקדם את הציונות המעשית – הציונות המדינית והציונות המעשית מגבות זו את זו ומשלימות זו את זו לאורך כל שנות הציונות. כאשר ערוץ אחד נחסם, הדגש עובר לערוץ האחר. רק לא לעמוד במקום ולעצור את תהליך הגשמת הציונות.

החלת הריבונות היא הציונות המדינית. אף שנתניהו טוען שהחלת הריבונות עדיין על הפרק, אני מתקשה להאמין לו (והלוואי שאתבדה). ולכן, יש לקדם את הציונות המעשית, את ההתיישבות. אם לא תוחל כעת הריבונות על בקעת הירדן, על הממשלה להחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן בשנים הקרובות.

ואילו הוחלה הריבונות? הייתי קורא למנף אותה לקידום הציונות המעשית ולהחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן.

* חוק חרדי – סמוטריץ' מעלה הצעת חוק חרדית לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. מעבר למניעת עליה מהאנשים שהוא רוצה למנוע את עלייתם, הוא גם מטיל דופי ביהדותם של רבים מן העולים מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות. החרדים בטוח יצביעו בעד הצעתו. אני מקווה מאוד שכל הח"כים הציונים, כולל אנשי הציונות הדתית, יורידו אותה מעל הפרק.

* על סמך ראיות – בימים הקרובים יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" הסרט "האיש שרצה יותר מדי", סרט תעודה על אולמרט. ב"אולפן שישי" הוקרן קטע מן הסרט שבו עו"ד, פעיל ימין, איש הארגון "משפטנים למען א"י", מספר איך הארגון שלו חיפש ומצא חומר מפליל על אולמרט כדי להפיל אותו, על מנת שלא יוכל לממש את התכניות המדיניות שתכנן לנסיגה מיהודה ושומרון. הנה, לכאורה, האקדח המעשן לטענתו של אולמרט שתפרו לו תיק כדי להדיח את ראש הממשלה הנבחר.

אכן, לא סימפטי לראות ארגון המחפש ואוגר חומר על יריבים פוליטיים, כולל יריבים פוטנציאליים, כדי להשתמש בהם בעת הצורך. יש כאן ריח לא נעים של סחטנות. ואני בטוח שגם בשמאל יש הנוהגים כך. אני מעדיף ארגון כמו "התנועה לאיכות השלטון", הלוחמת בשחיתות משמאל ומימין כאחד. אבל עצם חשיפת השחיתות היא אזרחות טובה.

בין הסיפור הזה לבין תפירת תיקים אין ולא כלום. אולי החומר שאותו ארגון אסף היה המצת לתחילת החקירות, אולם משהחלו החקירות, מה שעמד לנגד עיני החוקרים הן הראיות ואך ורק הראיות. והראיות הניבו כתב אישום, וכתב האישום הוליד הרשעה וההרשעה הולידה גזר דין של מאסר בפועל.

אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. הוא פושע שהורשע בפשעים חמורים וישב בצדק במקום שבו יושבים פושעים כמוהו. היותו ראש הממשלה אינה מעמידה אותו מעל החוק, אלא להיפך – כלפי מנהיג שאמור לגלות דוגמה אישית יש להחמיר יותר מאשר כלפי סתם עבריין קטן.

ההתקרבנות וההתבכיינות שלו לא מרגשת אותי. ומן הראוי שלא תרגשנה אף אזרח. 

* בזמן – לאורך השנה האחרונה עשיתי לי מנהג – בכל ראש חודש, או בימים הראשונים של החודש, קראתי את הפרק העוסק באותו חודש, בספרה של דליה מרקס "בזמן – מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי".

היה זה מסע מרתק ומעשיר בזמן היהודי-ישראלי-ציוני. מסע לעומקו של חודש, לתכניו, למועדים שבו ולתפילות והברכות הכרוכות בו. דליה מרקס היא רבה רפורמית ופרופסור לליטורגיה ומדרש. ליטורגיה היא מערכת הטקסים הפולחניים והתפילות של הדתות. ואכן, הספר עשיר ומעשיר בעיון עומק בתפילות; תפילות מסורתיות, תפילות עתיקות ותפילות חדשות ומתחדשות.

הספר בא מאהבה, ובנוסף לידע הרב ולהעמקה הוא שופע באהבה; אהבתה של המחברת לדת היהודית, למסורת היהודית, לעם ישראל על כל זרמיו ועדותיו, לארץ ישראל ולאדם באשר הוא אדם. הוא ספר דתי מאוד, הוא ספר ציוני מאוד והוא ספר הומניסטי מאוד. מרקס שוזרת בו לאורך לוח השנה את הזמן היהודי והזמן הישראלי, לא כשני קווים מקבילים אלא כשני קווים השזורים זה בזה ללא הפרד. דווקא לכן חסר לי מקומו של יום ירושלים בפרק על חודש אייר, שהוזכר רק כדרך אגב.

אני מקווה שבין קוראיו של הספר יהיו גם דתיים אורתודוקסיים; דומני שהם יופתעו לראות עד כמה רחוקה הדעה הקדומה על היהדות הרפורמית ממה שהיא באמת; לא תנועה המקצצת בנטיעות אלא תנועה המרחיבה את היריעה היהודית.

סיימתי השבוע את קריאת הספר ואני חש מוכן ומזומן לקבל את השנה הבאה עלינו לטובה.

            * ביד הלשון

דגנרלים – העיתונאי יוסי כהן, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו, כינה את גנץ ואשכנזי, במאמר ל"הארץ" – צמד הדגנרלים.

ביטוי הגנאי לקצינים בכירים, המחבר בין דגנרט לגנרל, הוא המצאה של עיתונאית השמאל סילבי קשת. היא הרבתה להשתמש בו בטורה "חץ מסילבי קשת" במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". דגנרט הוא שם נרדף (בסלנג שיצא מן האופנה) לטמבל. במובן המקצועי דגנרט הוא אדם מנוון מבחינה פיזית או מנטלית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.8.20

* מסע לעמק השווה – בהסכם הקואליציוני הוחלט על הקמת "קבינט פיוס", שיעסוק בשסעים בחברה הישראלית ויפעל לאיחוי הקרעים ולגיבוש פתרונות של הסכמה לאומית.

גם את הסעיף הזה בהסכם נתניהו הפר. אלא מה? הרי האיש נבנה מהקרע והשסע.

במקום שאין אנשים – היה אתה איש. שר התקשורת יועז הנדל מתנועת דרך ארץ הקים מעין "קבינט פיוס אזרחי" – מסע לעמק השווה, בהובלה של הרב בני לאו ושלו. הפורום כולל מנהיגים, אנשי רוח ומעשה שיפעלו לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית.

בין החברים בפורום השופט אליקים רובינשטיין, המשורר ארז ביטון, פרופ' יפעת ביטון, יו"ר זק"א יהודה משי זהב, פרופ' פניה עוז זלצברג ועוד.

שניים חסרים מאוד בפורום – פרופ' רות גביזון והרב עדין שטיינזלץ, שהלכו החודש לעולמם.

דוגמה לבעיה, שעם קצת רצון טוב ניתן לפתור בדרך של הסכמה ופשרה, היא הסיפור של נחל אסי בקיבוץ ניר דוד. זו סוגיה ששני הצדדים בה צודקים אבל בהידברות ניתן להגיע לפשרה שהכל יהיו מרוצים ממנה. הבעיה היא שיש מי שמטרתם אינה למצוא פתרון אלא להכניע ולהשפיל, לנהוג בחוסר התחשבות ובלי לבחול גם באלימות.

ואיך מתבטאת המנהיגות הלאומית בסוגיה הזאת? "הבן של", שהכל יודעים שהוא השופר של אביו, הוא גדול המסיתים, המשסים ומחרחרי השנאה בנושא הזה. הוא מצייץ פשקווילים של הסתה נגד קיבוץ ניר דוד ונגד התנועה הקיבוצית כולה. למה? כי הוא נהנה מהשסע, מהקרע, מהשנאה. כי הוא נבנה ממנה, בשיטת הפרד ומשול.

* תנועה אימפוטנטית – המסית והמדיח הסדרתי, הבן של, הוא לוחם ידוע לצדק ושוויון. באחד הפשקווילים שנועדו להסית ולחרחר שנאה הוא כתב (מתוך ידיעה שהרעל מופץ מיד בכל תעלות הביבים, כי המוני החסידים מבינים שזה בשם האב): "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים".

והתנועה הקיבוצית האימפוטנטית לא הגישה נגדו בו ביום תביעת דיבה על סך מיליון ₪. צריך להכות אותו באיבר שהכי כואב לו – הכיס.

* בגרמנית זה נשמע טוב יותר – "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים". אם נחליף את המילה "קומוניסטים" ב"יהודים", אפשר לתרגם זאת בקלות לשפה שבה אמר שר התעמולה: "אם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת".

* תרבות של פחד ושקר – כאשר אני שומע ליכודניקים שמתראיינים ומצדיקים את מידורם של שר הביטחון ושר החוץ מההסכם עם איחוד האמירויות, אני יודע שהם משקרים.

כאשר אני שומע אותם מדקלמים את השקר שנתניהו פחד מהדלפות, אני יודע שהם משקרים. הם יודעים שהוא עשה זאת בגלל האופי המחורבן שלו – אגו, רצון לנכס לעצמו את כל התהילה ולמדר כל שותף אפשרי בה; התנהגות בלתי ממלכתית, הפוגעת בסדרי ניהול מדינה בסיסיים, פוגעת במכוון באחדות הלאומית וגם מהווה סיכון ביטחוני (מכך שמערכת הביטחון אינה שותפה בתכנון ובחשיבה).

גם כאשר הם מצדיקים את התעלול של הפרת ההסכם הקואליציוני, תוך פגיעה בכלכלת ישראל, במניעת תקציב מדינה והחלפתו ב"תקציב" לחודשיים, אני יודע שכאשר הם מדקלמים איזו הצדקה "כלכלית" – הם משקרים. הם יודעים שמדובר בסך הכל בתעלול פוליטי שנועד לאפשר לו לגנוב את הרוטציה.

למה הם משקרים? כי הם מ-פ-ח-דים.

זה, אולי, הנזק החמור ביותר של נתניהו לחברה הישראלית – השלטת תרבות החשבון, הפחד והשקר.

* אוסלו ג' – הלקח של שלושת החודשים האחרונים, הוא שהסכם עם נתניהו הוא כמו הסכם עם אש"ף.

* בכיר בליכוד – אם מישהו לא הבין משום מה – בליכוד יש רק בכיר אחד.

* מופע אימים של מאפיונר – מופע האימים של אוחנה באולפן שישי בערוץ 12 הייתה הופעה של מאפיונר. נער השליחויות של נתניהו, שנכנס למשרד המשפטים כסוס טרויאני כדי להחריב את מערכת המשפט בשירותו של המושחת, מנסה לגונן על הנאשם באמצעות הטלת רפש על כל גורמי שלטון החוק. לא ייאמן שהמושחת הזה היה שר המשפטים והיום הוא השר לביטחון פנים. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה.

* אף על פי כן – אף על פי כן, ולמרות הכל – מול האלטרנטיבה היה נכון להקים את ממשלת האחדות. וגם אם נתניהו יפרק אותו, נגד האינטרס הלאומי ומטעמים אישיים נכלוליים – נכון היה לנסות ליצור ממשלת אחדות יציבה שתילחם בקורונה ותטפל במשבר הכלכלי.

* אלטרנטיבה מהותית – האלטרנטיבה המנהיגותית שמציג בני גנץ, אינה ניסיון להיות יותר נתניהו מנתניהו (ע"ע לפיד&בנט), אינה רק אלטרנטיבה פרסונלית, אלא אלטרנטיבה ערכית, מהותית, תרבותית; מנהיגות שרואה את תפקידה לשרת את העם ומעמידה את האינטרס הלאומי – לא רק כאינטרס העליון אלא כאינטרס היחיד.

* הדרך להפלת נתניהו – אם נתניהו יקבל החלטה מטורפת להשליך את מדינת ישראל אל גלגלי סיבוב בחירות רביעי, בתנאי קורונה ומשבר כלכלי העמוק ביותר בתולדותיה, אך ורק בשל אינטרסים אגואיסטים, הרצון לדבוק בכל מחיר בשלטון והתקווה או הפנטזיה שיצליח הפעם להקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותבטל בצורה זו או אחרת את משפטו – טוב יעשו בנט וליברמן אם יתאחדו לגוש ימני משותף שיפיל את נתניהו מהשלטון.

* שוויון בפני החוק – שוויון בפני החוק, הוא שגם ראש השב"כ לשעבר, יהיה רב זכויות כאשר יהיה, כפוף לחוק. וכאשר הוא עובר על החוק, יש לנהוג כלפיו בדיוק כפי שנוהגים כלפי כל מי שעובר על החוק. ובכל זאת יש הבדל בינו לבין עבריין אחר. ממנו אנו מצפים לדוגמה אישית של כיבוד החוק ושל ניהול מאבק על פי חוק.

ולכן איני שותף להצגה של תמונות כרמי גילון א-לה נלסון מנדלה עם שפך ההתבכיינות הנלווית לה.

* סמולן – גדעון סער צייץ נגד הוויתור על החלת הריבונות הישראלית במסגרת ההסכם עם איחוד האמירויות. תמצית התגובות שקיבל: "סמולן". כי מיהו סמולן? מי שאינו אומר אמן על כל מעשה / החלטה של נתניהו.

הרשת גם מופצצת ב"תשקורת הססמולנית שמריצה את בנט לראשות הממשלה".

* ששה גמדים וענק אחד – ההסכם עם איחוד האמירויות הוא בשורה גדולה לישראל. ראשית, בעצם עשיית שלום עם מדינה ערבית. זו בשורה שמרנינה את לבו של כל שוחר שלום. ושנית, כיוון שהיא המיתה את "היוזמה הערבית", שהמשמעות שלה היא הכתבת תנאי התאבדות לישראל. כתבתי על כך רבות מאז חתימת ההסכם.

אבל כיוון שכתבתי על כך שיש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, חסיד שוטה של נתניהו עשה חשבון: אם הוא כותב בעד החלת הריבונות על בקעת הירדן, סימן שהוא נגד ההסכם עם איחוד האמירויות. למה? כי ביבי…

ואז הוסיף אותו חסיד שוטה, שההסכם הזה הוא הדבר החשוב ביותר שקרה לנו מזה 1,400 שנה.

ניסיתי להבין מה קרה לפני 1,400 שנה שהוא חשוב אפילו יותר מהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, ולא עלתה בידי.

אבל לא אלך רחוק, אסתפק בדורות האחרונים. להלן דירוג האירועים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים:

א. ההסכם עם איחוד האמירויות.

ב. הקמת מדינת ישראל.

ג. הקונגרס הציוני הראשון.

ד. שחרור ירושלים.

ה. הצהרת בלפור.

ו. הסכם השלום עם מצרים.

ז. הסכם השלום עם ירדן

ולמה ההסכם חשוב יותר מששת האירועים המדורגים אחריו? כי הם מתקשרים עם גמדים כמו הרצל, בן גוריון, אשכול, בגין ורבין ולא עם הענק המזוהה עם ההסכם.

* סוף היוזמה הערבית – בשנת 2002 הוצעה יוזמת ה"שלום" הסעודית ובשנת 2007 היא אומצה בידי הליגה הערבית והפכה ליוזמה הערבית. על פי היוזמה, ייכון שלום בין ישראל לבין כל מדינות ערב, אם ישראל תחזור לקווי 1949 (כלומר תחלק את ירושלים, תיסוג מיהודה, שומרון, בקעת הירדן והגולן), תעקור כל יהודי שחי באזורים אלה מביתו ותנשל אותו מאדמתו, וכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה". כמובן שזה לא שלום ואפילו לא בסיס לדיון. אבל ניסו לסנוור אותנו בכך שהדבר יביא להכרה בישראל של כל מדינות ערב ושלום אזורי.

עיקר חשיבותו של הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות הוא שבירת החזית של היוזמה הערבית. הנה, איחוד האמירויות כרתה עם ישראל הסכם נרמול ללא כל קשר לתכנית הערבית. ובעקבותיה צפויות לבוא מדינות ערביות נוספות. המציאות הזאת תמוסס ותפורר את היוזמה המסוכנת ותקדם בכך באמת את השלום במזרח התיכון.

למה אותן מדינות עושות זאת? לא, הן לא הפכו ציוניות. הן הבינו שזה האינטרס האמתי שלהן. הן הבינו שהיחסים הנורמליים עם ישראל משרתים את האינטרס הכלכלי והביטחוני שלהן. הן אינן מודות בכך בפה מלא, אך הן מתחילות להבין איזה בזבוז של יותר משבעים שנה הן גזרו על עצמן בכך שהפכו את עצמן בנות ערובה לאינטרס הפלשתינאי ולחזון של מחיקת ישראל מהמפה.

כיוון שמדובר באינטרס של אותן מדינות, אין שום סיבה שישראל תוותר על נכסים שלה תמורת ההסכם. תמורת הנורמליזציה שישראל מקבלת היא תתן נורמליזציה לאותן מדינות. ניתן לעשות זאת במקביל להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים ואסור לישראל להתפשר בנושא הזה. אסור לישראל להתפשר גם על הבטחת העליונות האיכותית הביטחונית שלה במזרח התיכון ולתת יד לאספקת נשק אסטרטגי כמו מטוסי ה-F-35 למדינות ערביות.

* שלום עושים עם… – קרולינה לנדסמן כתבה מאמר ביקורתי מאוד ב"הארץ" על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות. "ישראל… כורתת בריתות עם משטרים לא ליברליים". קדמה לה נועה לנדאו שקיטרה: "ישראל עושה שלום עם מדינה שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה הוא שהיא דמוקרטית".

אכן, הן צודקות, איחוד האמירויות היא דיקטטורה. אז אני מבין שהמסר שלהן הוא ששלום עושים רק עם דמוקרטיות. האם הן מציעות לבטל את הסכם השלום עם הדיקטטורה המצרית? ואת הסכם השלום עם הדיקטטורה הירדנית? ואת הסכמי אוסלו עם ארגון הטרור בראשות רב המרצחים? ולנתק את היחסים עם הרש"פ הדיקטטורית? והן מגנות את המו"מ שנעשה עם הרודן הסורי רוצח ההמונים ועם בנו הרודן הסורי רוצח ההמונים, שקוטנו עבה ממותני אביו?

לנדסמן טוענת שישראל אינה דמוקרטיה כי בשטח שבשליטתה יש אזרחים בעלי זכות בחירה ולפלשתינאים אין זכות בחירה. היא שכחה, שהפלשתינאים הם אזרחי הרשות הפלשתינאית, שעם הקמתה היו בה בחירות, עד שאבו מאזן החליט שלא יהיו בה בחירות ומאז אין בה בחירות. הפלשתינאים הם בעלי זכות בחירה ברש"פ, אבל הזכות שלהם אינה ממומשת וזה לא בגלל ישראל ולא קשור לישראל.

* אובדן הבושה – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", אנו קוראים על "עגלה ערופה". זהו טקס שנעשה בעיר שבקרבתה התגלתה גופה של נרצח, ולא ידוע מי הרוצח. בשיאו של הטקס אומרים זקני העיר ושופטי העיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ונשאלת השאלה: למה? מישהו חשד בכם? מישהו חושב שאתם הרוצחים?

המשמעות העמוקה של הטקס אינה אמירה מן השפה אל החוץ, אלא תחקיר יסודי וחשבון נפש יסודי של מנהיגי העיר לפני שהם יכולים להצהיר שידיהם נקיות. ברור שהם אינם אשמים, השאלה היא אם אינם אחראים. יש הבדל בין אשמה לאחריות. אשם הוא מי שביצע את הפשע. אחראי גם מי שלא עשה הכל כדי להבטיח שפשע כזה לא יקרה; במובן החינוכי, במובן הבטיחותי, במובן של עיצוב הנורמות.

שני מעשי זוועה בלתי נתפסים נחשפו השבוע – האונס הקבוצתי האכזרי באילת וההתעללות הנוראה בפעוטות ב"גן הזוועות". המשותף לשני המקרים הללו, מלבד האכזריות, הוא ההמוניות.

קורה שיש מטפלת סדיסטית שמבצעת את זממה בהיחבא ודואגת שאף אחד לא יראה. קורה שיש איזו חיית אדם, אנס שאורב במחשכים לטרף ומבצע את זממו. כאשר צוות שלם של מטפלות, בגלוי, שותפות למעשה, המשמעות של זה היא שמדובר בנורמה. כאשר שלושים איש (וגם אם יתברר שזה עשרים או עשרה) מבצעים אונס קבוצתי יחד ואף אחד אינו אומר: עצרו! ושם לזה קץ – זו נורמה.

זה האסון הנורא. כאשר תופעות כאלו קורות, איננו יכולים שלא לקחת אחריות כחברה, לבחון מה קרה אצלנו? מה השתבש? איך הדבר אפשרי?

אני זוכר, בילדותי, את אבא שלי חוזר נסער הביתה. הוא סיפר לי שהיה באיזו חנות והמוכר אמר לו שהמחיר הוא כזה וכזה אבל בלי קבלה הוא יהיה כך וכך. מה שהסעיר את אבא שלי היה העובדה שכך, בגלוי, בלי בושה, אותו אדם פנה אליו עם ההצעה המגונה הזאת. והוא אמר: "יותר משמפריע לי עצם הניסיון לרמות את רשויות המס, מפריעה לי העובדה שאבדה הבושה".

איבדנו את הבושה. בחברה שהתייחסה במקרה הטוב בסלחנות ובמקרה הרע באהדה לחבורת החוליגנים באיה-נאפה – האונס המזוויע באילת לא צריך להפתיע.

* התקרב לשיא של עצמו – רוגל אלפר מתחרה עם עצמו בשיאי שנאת ישראל, שנאת הישראליות ושנאת היהודים והיהדות שלו. הפעם הוא כמעט התקרב לשיא של עצמו, בפשקוויל שבו הסביר את האונס הקבוצתי באילת. הוא קרה כי מדובר בישראלים. כי טבעם של ישראלים הוא לאנוס. אונס קבוצתי הוא "פגם שמושרש עמוק באופי הלאומי" הישראלי, כמו כתם לידה. אונס קבוצתי הוא "מחלה חברתית ישראלית… גברים צעירים משני עברי נחל האסי, שלא יסכימו אולי על שום דבר חוץ מעל זכותם לאנוס יחד אישה. המכנה המשותף הגדול האחרון". האנסים "פועלים מתוך אינסטינקט. אינסטינקט ישראלי". לא. הפשקוויל המזוויע הזה לא שבר את שיא האנטישמיות שלו. היו לו חמורים יותר.

* אתה מתגזען – רוגל אלפר מכנה את יעקב בוזגלו שייח' ומוסיף: "העובדה שאני מכנה אותו שייח' לא מעידה שאני מתגזען עליו". אתה כן.

* לא חצה את הקווים – במתקפה המקארתיסטית של דבוקת שוקן על ישראל קטורזה, בעקבות השתתפותו בתשדיר של משרד הבריאות, הקורא לציבור לעטות מסכות, הם סיפרו סיפור קונספירטיבי על פיו השלטון נבהל כאשר קטורזה הצטרף למאבק האמנים ולכן קנה את שתיקתו באמצעות התשדיר.

מסתבר שקטורזה המשיך לפעול במאבק האמנים, השתתף מטעמם בישיבה של ועדת הקורונה והיה שותף למו"מ שהסתיים בשעה טובה במתווה לחידוש אירועי התרבות.

הוא לא ניהל מאבק "נגד השלטון", אלא השתתף במאבק למען התרבות והאמנות. הוא לא רואה במדינה אויב ולכן הוא לא חצה את הקווים כשהשתתף בתשדיר מטעם המדינה. הוא בעד האמנות אך גם בעד המאבק בקורונה ולא רואה "בגידה" בכך שהוא משתתף בתשדיר למלחמה בקורונה.

בקיצור, הוא לא הזוי כמו השוקניסטים.

* שלומי שבן מארח – אקורד הסיום של התכנית הנפלאה ב"כאן 11" "שלומי שבן מארח" היה אירוח של שלום חנוך הגדול. סיום נפלא לתכנית נפלאה. אני מקווה שזאת התכנית האחרונה רק של העונה הראשונה, ושיהיה לה המשך.

זו תכנית מוסיקלית נפלאה. שלומי שבן מארח אמפתי, אינטליגנטי, סקרן, נעים הליכות, מפרגן ובעיקר – הוא מארח קולגות, מבין לנפשם ומצליח להעביר לקהל גם את מה שמאחורי הצלילים. הוא יודע לשאול מה שמראיין שאינו מן המקצוע לא בהכרח ידע לשאול. בכל תכנית הזמרים שרו כחמישה ממיטב שיריהם והוא ליווה אותם בנגינה וירטואוזית בפסנתר. כשהוא ראיין פסנתרנים כיוני רכטר ושלמה גרוניך שניהם ניגנו על הפסנתרים בדואט קלידני נהדר. לעתים האורח הביא עמו פסנתרן נוסף, כמו משה לוי שהצטרף לשלום חנוך.

התכניות שצפיתי בהן היו עם יוני רכטר, שלמה גרוניך, חוה אלברשטיין, רונה קינן, שולי רנד, שלומי שבת, שי צברי, אסף אמדורסקי, אלון עדר ושלום חנוך. נהניתי מאוד, ולבטח אשלים את התכניות שהחמצתי, עם מרינה מקסימיליאן ונינט טאייב.

* דיברנו על משפחה – שלומי שבן שוחח עם שלום חנוך על שירו "דיברנו על הצלחה" ובהקשר של השורה "דיברנו על משפחה", אמר שלום חנוך שהוא רוצה לומר בכנות שכל הנושא הזה של משפחה לא מדבר אליו בכלל. "מי שאני אוהב – אני אוהב, זה לא קשור למשפחה".

אני אוהב מאוד את שלום חנוך, אבל אני מודה שכשהוא אמר זאת – נגעלתי.

משפטים אחדים לאחר מכן הוא דיבר על נכדו המוסיקאי המוכשר עמרי. איזו גאווה, איזו הערצה, איזו אהבה! וזאת הייתה אהבה של סבא. של סבא אוהב וגאה.

נרגעתי.

* האיכות של השידור הציבורי – אני מתאהב יותר ויותר ב"כאן 11", ערוץ הטלוויזיה האיכותי ביותר בישראל. הדרמות המעולות "מנאייכּ", לפני כן "טהראן" וקודם לכן "שטוקהולם 2", "שלומי שבן מארח", סדרת התעודה "עושים לביתנו" על תולדות הכלכלה בישראל, "המרדף" וכמובן "זהו זה".

איכות של ממש, מול הזבל והריאליטי של הערוצים המסחריים. זה כוחו של השידור הציבורי.

אבל את החדשות אני מעדיף בערוץ 12.

* לאן היהודים באים – אני לא מתלהב מהתכנית "היהודים באים", כי היא לא ממש מצחיקה, לא עשויה בטעם טוב ולא ברמה גבוהה. אבל זאת כבר שאלה של טעם. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד סאטירה על גיבורי התנ"ך ועל תולדות היהדות והציונות. עצם קיומה של סאטירה כזו מחזקת את מקומה של ההיסטוריה היהודית ואת מקומו של התנ"ך בחיינו. ההזדעקות נגד התכנית מזכירה לי את ההזדעקות נגד פרסום קריקטורה של מוחמד.

* מתקשים.ן – מכירים את הנוהג המגושם לכתוב א.נשים, אתם.ן וכו'? אז בטקסט שקראתי ברוח זו הופיעה המילה מתקשים.ן. מה זה מתקשים.ן? זה גם מתקשים וגם מתקשין? מה זה מתקשין? מתקשים בארמית? ככה זה כשמנסים לאנוס את השפה העברית.

* שומר פתאים – נוסע בירידות המפותלות מהגולן, בכבישים הפקוקים בימי עומס השיא של המטיילים. לפניי מכונית ולפניה – סמי-טריילר. בעיקול הכי חד (הסיבוב שממערב לגשר בנות יעקב – עיקול הירדן ההררי), ללא כל שדה ראיה, הנהג שלפניי מחליט לעקוף את המשאית. עוקף – ומולו דוהרת מכונית. איכשהו שתי המכוניות הצליחו לתמרן והכמעט-תאונה הסתיימה בשלום.  

על השמשה האחורית של הרכב העוקף היה סטיקר: "מבטחי בה'". הפעם זה עבד. אולי נכון יותר הפסוק "שומר פתאים ה'".

            * ביד הלשון

ארוכה הדרך לחירות – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ אמר בריאיון רדיו שהוא רואה בקבלת הצעת החוק שלו לדחיית מועד התקציב בקריאה טרומית אינדיקציה חיובית לסיכול הסיבוב הרביעי. המראיין הזכיר לו שזו רק קריאה טרומית ועוד ארוכה הדרך לקבלת החוק, וצביקה האוזר השלים אותו במילים: "ארוכה הדרך לחירות".

"ארוכה הדרך לחירות" הוא שמו של ספר שכתב יעקב מרידור על תקופת שביו באפריקה, שבה ארגן חמש בריחות מהמחנות. בארבע מהן נתפס והוחזר למחנה. בבריחה החמישית לא נתפס והגיע לארץ ישראל.

מרידור היה מפקד האצ"ל, לאחר נפילתו של דוד רזיאל בפעולה בעיראק, שבה השתתף גם מרידור. הוא ויתר על התפקיד לטובת בגין לאחר הגעתו לארץ ישראל וכיהן כסגנו. הוא נתפס בידי הבריטים וגורש לאפריקה. כיהן שנים רבות כח"כ מטעם תנועת החירות וכשר הכלכלה בממשלת בגין.

* "חדשות בן עזר"

נרמול וריבונות

"נרמול או ריבונות" – זו המשוואה הפופולרית בימים האחרונים בכלי התקשורת ובמערכת הפוליטית. הנה, ויתרנו על החלת הריבונות וזכינו בנרמול יחסינו עם מדינות ערביות. ומכאן נובעת מסקנה שאם נחזור למתווה הריבונות נסכן את מתווה הנרמול. אומרים זאת כאלה שבמשך שנים טענו שהמסילה למדינות ערב עוברת רק דרך הסכם עם הפלשתינאים וקבלת תביעותיהם. כאשר טעותם האסטרטגית רבת השנים הופרכה לחלוטין, הם נאחזים במשוואה החדשה כמוצאי שלל רב.

האמת היא שההסכם החשוב עם איחוד האמירויות אינו יוצר את הנורמליזציה בין המדינות, אלא מוציא אותה מהארון. הנורמליזציה נוצרה לאורך שנים, והבשילה דווקא במקביל לעליית סוגיית הריבונות על השולחן. נוח היה לאיחוד האמירויות להציג לעולם הערבי הישג של ביטול / דחיית הריבונות בתמורה להסכם. זה היה נוח גם לנתניהו שקיבל רגליים קרות ככל שהתקרב מועד הריבונות, עקב האיום של הפלשתינאים ושל אירופה, ואולי גם בעקבות החמיצות חסרת האחריות שבה קיבלה מועצת יש"ע את תכנית טראמפ, וההסכם היה בעבורו סולם להצדיק את נסיגתו. הקשר המלאכותי הזה בין הנרמול לריבונות הוא מחדל של נתניהו שמטעמים טקטיים פוליטיים גרם לנזק מדיני אסטרטגי.

ישראל זקוקה לנרמול היחסים עם מדינות ערב, אך הם זקוקים לכך לא פחות מאתנו. לכן, העיקרון צריך להיות נרמול תמורת נרמול. יש לשבור את המשוואה על פיה השלום והנרמול הם מוצר שנמצא בידי הערבים, וישראל, הזקוקה להם, צריכה לשלם תמורתם. הנרמול הוא אינטרס של שני הצדדים ואין כל צורך לשלם תמורתו בנכסים מדיניים.

החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ועל גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון היא אינטרס ישראלי ציוני ברור, שאין לוותר עליו. בהחלת הריבונות ישראל תעגן את גבולה המזרחי ותבהיר לעצמה, לשכנותיה ולעולם שאזורים אלה אינם עומדים עוד למו"מ. בכך ישראל תוכל להרשות לעצמה פשרה טריטוריאלית ריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית, שהמאחז שלה ביהודה ושומרון יהיה מפורז, ושיקום ה"פליטים" ייעשה בירדן. כך יסוכל רעיון העוועים של מדינת טרור מן הירדן עד כביש 6, שתסכן את ישראל ואת ירדן, תביא בהקדם לקריסת הסכם השלום עם ירדן, תהפוך את גוש דן ל"עוטף יו"ש" דוגמת עוטף עזה בדרום ובמוקדם או במאוחר תגרום למלחמה כוללת עקובה מדם.

אני מקווה מאוד שהחלת הריבונות לא הוסרה מעל הפרק, אך אם כרגע היא הושעתה, יש להמיר אותה בתכנית לאומית לפיתוח התיישבותי מאסיבי של בקעת הירדן – הפיכת מעלה אפרים לעיר, הקמת יישובים חדשים בבקעת הירדן בהשקעה ממשלתית חזקה, פיתוח ענפי החקלאות, התיירות וההיי-טק בבקעה והפיכת כביש 90 לאוטוסטרדה – המקבילה המזרחית לכביש 6, מהגליל המזרחי והגולן, דרך בקעת הירדן והערבה בואך אילת. על פי התחזיות, בשנת 2048, שנת המאה למדינת ישראל, אוכלוסייתה תמנה 20 מיליון נפש. ציפופם בשדרה המערבית של ישראל, מישור החוף, עלולה להביא לאסון דמוגרפי ואקולוגי. לכן, כבר עתה יש להיערך לפיתוח השדרה המזרחית של ישראל, ובקעת הירדן בלבהּ. צעדים אלה חיוניים מאוד גם אם תוחל הריבונות – קל וחומר אם החלתה נדחית.

הנוסחה "נרמול או ריבונות" היא נוסחת שקר. הנוסחה הציונית הראויה היא נרמול וריבונות.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 9.8.20  

* אסון האמוניה – הפיצוץ העז בנמל ביירות נוצר כתוצאה מפיצוץ מחסן ענק לאחסון אמוניה, כתוצאה משריפה שפגעה בו בעקבות פיצוץ במחסן זיקוקים בקרבת מקום.

אחת המחשבות הראשונות שעלו בראשי למראה האסון בביירות, היה מיכל האמוניה בחיפה, שרוקן ונסגר סופית ב-2017 בעקבות החלטת בית המשפט והמאבק של תושבי חיפה שהביא לסגירתו (ועדיין יש מצבורי חומרים מסוכנים במפרץ חיפה). בביירות ראינו איזה אסון עלול היה להיגרם כתוצאה מהימצאות מתקן כזה בעיר צפופה.

כזכור, חיזבאללה ניסה, במלחמת לבנון השניה, לפגוע במיכל ובבתי הזיקוק ולהמיט על ישראל אסון כזה, ונסראללה התרברב במשך שנים ביכולת של חיזבאללה לעשות זאת.

* קופץ בראש – ישראל הבהירה שאין לה כל קשר לתופת בביירות. לבנון הודיעה שאין לישראל כל קשר. חיזבאללה הבהירו זאת. העולם אינו מפנה אצבע מאשימה לעבר ישראל. אפילו "המקורות הזרים" אינם טוענים זאת.

אבל משה פייגלין קופץ בראש. הוא "מדווח" שמה שפוצץ הוא ארסנל הטילים של חיזבאללה שנועדו לשיגור לעבר ישראל, והוא בירך את מי שביצעו את הפיצוץ. הוא התענג על "מופע הפירוטכניקה המרהיב", והודה למפוצצים שהעניקו לנו מתנת-חג ליום האהבה, וציטט את חז"ל שלא היו ימים טובים לישראל כטו באב (ויום הכיפורים).

איני יודע על איזה חומרים הוא היה כשהוציא את ההודעה. כן, רק בשנה שעברה הוא היה הפנטזיה ה"ליברלית" – היי, הרי הוא בעד לגליזציה! וכדמי לא-יתמודד נתניהו התחייב למנות אותו לשר. במקרה הזה, דווקא טוב שכדרכו הוא הפר את ההבטחה.

* מעצמה הומניטרית – ההצעה הכנה לסיוע הומניטרי לאויב הלבנוני בשעתו הקשה, היא המעשה האנושי והיהודי המתבקש. "ונברכו בך כל משפחות האדמה", נאמר כבר לאברהם אבינו, ואכן, ישראל היא מעצמה הומניטרית, שמגיעה ראשונה לכל מקום בעולם, מקצה הארץ ועד קצה, שיש בו אסון ויש לנו יכולת לסייע. קל וחומר כאשר מדובר בשכנים, גם כשמדובר באויבים.

לעומת זאת, הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל.

ובינתיים… הגאון סתיו שפיר צייצה האשמה כלפי ישראל על כך שאין יחסי שלום וידידות עם לבנון. גאון, כבר אמרנו?

(הגאון בטח לא יודעת, אבל ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון, ב-17 במאי 1983. אז חתמה).

* מפגן צביעות – קשה מאוד לגדעון לוי לראות את ישראל מושיטה יד לשכנה שפקד אותה אסון. הרי הצעד הזה ממוטט את התעמולה האנטי ישראלית הארסית שלו, את מפגני השנאה היוקדת שלו למדינת ישראל, שבהן היא מוצגת כמפלצת נאצית אנטי אנושית. הוא פרסם פשקוויל אנטי ישראלי נגד "מפגן הצביעות המבחיל" של ישראל שלטענתו החריבה פעמיים את לבנון ומאיימת שוב ושוב על לבנון בצעדים שימיטו עליה אסונות. מה לא מופיע בכל הפשקוויל? איזו מילה, חצי מילה, אות – על הטרור מלבנון. על הטבח בקריית שמונה, באביבים, במעלות, למשל. על ירי הקטיושות על קריית שמונה והגליל, על היותה של לבנון מדינת טרור איומה. אפילו לא מילה. סתם שכנה שלווה שהמפלצת הישראלית סתם, מתוך תאוות רצח, ממיטה עליה אסונות. ובשל מפלצתיותה של המדינה השנואה עליו, הוא קורא ללבנון לדחות את הצעות הסיוע של ישראל. "האם הייתם מקבלים סיוע הומניטרי ממדינה כזו? היש מפגן צביעות מחליא מזה?" וכשאני קורא את הפשקוויל לא קשה לי לדמיין כיצד פניו מתעוותות משנאה ומתיעוב, כאשר הוא כותב על "מדינה כזו".

גדעון האו האו רוצה לראות את ישראל בדמותם של סמוטריץ' ופייגלין, המאוששים את האופן שבו הוא מציג אותה.

* מי צודק – מחלוקת בין המל"ל לרוני גמזו. המל"ל קורא להטיל סגר כדי להדביר את הגל השני של הקורונה. גמזו מתנגד, אך אומר שאם בתוך שבועיים התחלואה לא תרד, נאלץ לשקול הגבלות, כולל סגר.

נניח שבתוך שבועיים שלושה התחלואה לא תרד ויוחלט על סגר. מי צדק בוויכוח? לדעתי, גם אם לא יהיה מנוס מסגר – הצדק הוא עם גמזו. הנזק של הסגר – נזק כלכלי, חברתי, נפשי ותרבותי, הוא איום ונורא. ולכן, זהו נשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא אחרון. וגם אם ניאלץ להשתמש בנשק יום הדין, נכון לעשות קודם כל הניתן כדי להימנע ממנו.

* נתניהו נגד מדינת ישראל – על פי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן, יש לקבוע תקציב עד סוף 2021. זה לא תקציב דו-שנתי אלא תקציב שנתי טיפה יותר ארוך.

הסכמים – יש לכבד.

יש מקרים קיצוניים שבהם האינטרס הלאומי מצדיק את שינוי ההסכם, ובמקרים כאלה ניתן לעשות זאת בהסכמה של שני הצדדים. במקרה הנוכחי, ההפרה הגסה של ההסכם היא במזיד ובעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי של ישראל, דווקא בשיאו של משבר כלכלי, חברתי ורפואי החמור ביותר בתולדות המדינה. בכאוס הזה יש צורך ביציבות, בדמות תקציב נורמלי. המרתו בבדיחת קרש של "תקציב" לחודשיים, מנוגדת לטובתה של מדינת ישראל. גם נתניהו יודע זאת, אולי יותר מאחרים. אבל הוא מחבל באינטרס הלאומי למען אינטרס אישי, זר, המנוגד לאינטרס הלאומי.

האינטרס האישי של נתניהו, המנוגד לאינטרס הלאומי, הוא רצונו הנכלולי לגנוב את הרוטציה, שהיא בסיס ההסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית, במפגן נוכלות מבאיש.

בניסיונו לגנוב את הרוטציה, שהדרך היחידה שמאפשרת לו לעשות כן היא מניעת תקציב ממדינת ישראל ופגיעה חמורה בכלכלה ובחברה, הוא מנסה לסחוט את גנץ באיומי בחירות.

הוא יודע שסיבוב רביעי של בחירות, הוא אסון לאומי, כלכלי וחברתי. הוא יודע שמדובר בשפיכת מיליארדים מיותרים. הוא יודע שמדובר בהעמקת השסע, הקרע והשנאה (שמהם הוא נבנה ולכן הוא מלבה אותם באמצעות תעשיית השנאה וההסתה בראשות בנו הג'ורה), הוא יודע שמדובר בעוד חודשים רבים ללא כל תקציב ולכן ללא כל יכולת לתת פתרונות למובטלים, לעסקים שקרסו. לא בטוח שהוא באמת רוצה בחירות בעת הזאת, כי הוא עלול להיכשל וליפול (איני חושד בו, חלילה, ששיקול לאומי כלשהו מדריך אותו ויגרום לו למנוע בחירות). לכן, להערכתי זהו איום סרק, שרק נועד לסחוט את גנץ, מתוך הבנה שהשם הנרדף של גנץ הוא אחריות לאומית, והוא מאמין שכדי למנוע בחירות גנץ עלול להיכנע לסחטנותו. אני מקווה שהוא טועה.

כותרת משפטו של נתניהו: מדינת ישראל נגד נתניהו, מתגמדת מול כותרת המהלך הנכלולי שהוא מוביל: נתניהו נגד מדינת ישראל.

ושיא הציניות היא שהוא עוד מכנה את עצמו, ללא בושה, המחנה ה…"לאומי".

* לחוקק את החוק – המציאות שבה נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה היא בלתי נסבלת. היא חוקית, כיוון שכך החליט המחוקק, ולכן גם בית המשפט העליון החליט פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, שאין כל עילה לפעול בניגוד לחוק. אולם מן הראוי שהכנסת תשנה את החוק.

החוק לא שונה, כדי שלא לסכל את הקמתה של ממשלת אחדות לאומית ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. אולם אם נתניהו עצמו פועל לפרק את ממשלת האחדות ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה, על הכנסת לחוקק את החוק הזה. יש לו רוב בכנסת.

* ישראל 2 – רחביה + קיסריה = ישראל השניה. 

* רוחות מלחמה – "המצור על בלפור", "נכבוש את ירושלים" – כך לא נשמעת מחאה דמוקרטית.

* ממשלת נפל – רון וייס מתאבל על כך שלא קמה ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, הלאומנית, הקנאית המשותפת, השוללת את עצם קיומה ואת זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור, פעילה ב-BDS. מפלגה שכאשר יורים עלינו טילים, מעזה או מלבנון, וכאשר מחבלים מתאבדים מתפוצצים כאן באוטובוסים ומסעדות כדי לרצוח כמה שיותר יהודים – היא בצד של האויב. די בכך שהמפלגה הזאת מסוגלת לשאת בתוכה את התועמלן האוטו-אנטישמי עופר כסיף כדי שהיא תהיה מוקצית מחמת מיאוס.

אני גאה בחבריי יועז הנדל וצביקה האוזר שהצילו את המדינה מהאסון הזה. אגב, ממשלת הפיגולים הזאת לא הייתה מחזיקה יותר ממספר שבועות, בשל ניגוד עניינים בלתי ניתן להסדרה בין מדינת ישראל לבין השוללים את קיומה. מהר מאוד היא הייתה נרקבת ונובלת והיינו נגררים לסיבוב רביעי, שבו הציבור הישראלי היה מגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל.

הייתי בעד ממשלת אחדות. נכון, ממשלה עם נתניהו אינה יכולה להיות ממשלת אחדות, כי כל ישותו של נתניהו היא פלגנות, שיסוי, שנאה והסתה, הפרד ומשול, הפצת שקרים וקונספירציות. אבל מול האלטרנטיבה של ממשלת הפיגולים התלויה בעופר כסיף – הממשלה הנוכחית היא הרע במיעוטו. ולמרות שמדובר בנתניהו, יש סיכוי שהרוטציה תתבצע וגנץ יהיה בנובמבר הבא ראש ממשלת ישראל.

* גדול עליו – למה נתניהו נבהל ולא הוביל להחלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות? מאותה סיבה שהוא לא החליט על הפצצת הכור האיראני.

החלטות היסטוריות משנות מציאות גדולות עליו. הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים גדולים.

* דין הצתה – שינוי חשוב (בתנאי שאינו חד פעמי) במדיניות התגובה הישראלית בעזה – צה"ל תקף ברצועה בתגובה על שיגור בלון תבערה.

מאז מרץ 2018 ישראל "הכילה" את טרור ההצתות. היא הגיבה על ירי רקטות, אך הבליגה על הצתות. בכך היא שידרה לאויב, שמותר לפגוע בריבונותה ולהצית את שדותיה.

סוף סוף צה"ל נהג על פי הכלל, שצריך היה להינקט מן היום שבו נשלח ה"עפיפון" הראשון: דין הצתה כדין רקטה.

* חמישים שנה למחדל – בימים אלה אנו מציינים חמישים שנה להפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה (7.8.70). היום הזה הוא גם יום היובל למחדל שהביא למלחמת יום הכיפורים. לא, איני מתכוון לפייק-היסטוריה על "החמצת השלום" כביכול. כוונתי היא לקירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה", הספר החשוב והטוב ביותר על מלחמת ההתשה, מבהיר פרופ' יואב גלבר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

בחתימת הסכם הפסקת האש באוגוסט 70' החברה הישראלית העייפה, המותשת, נשמה לרווחה. תמה המלחמה הקשה, שגבתה מחיר דמים יומיומי. הרגיעה סנוורה את ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל וסימאה את עיניה. קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. זה הסיפור המטלטל של המחדל – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית. התוצאה הקשה הייתה במלחמת יום הכיפורים. 

* לעולם לא עוד – 6 באוגוסט 1945. לפני 75 שנה בדיוק, הוטלה פצצת האטום על הירושימה. שלושה ימים מאוחר יותר, היום לפני 75 שנה, הוטלה פצצת האטום השניה, על העיר נגסאקי.

לעולם לא עוד!

על העולם לעצור בכל דרך את התגרענות איראן.

* כי יותר מכל אדם לחכות ידעת – השיר "את חכי לי ואחזור", הוא בעיניי אחד משירי האהבה היפים, הטהורים והמרגשים; שיר על אהבת אמת, שאינה תלויה בדבר, שעומדת בקשה שבמבחנים, שמנצחת את המלחמה, את המרחק, את השבי.

"את חכי לי ואחזור", הוא שיר ממלחמת העולם השניה, שבו כותב חייל הצבא האדום לאהובתו בעורף, שגם כאשר כולם, כולל הוריו וחבריו הקרובים, יתייאשו מהציפייה לשובו וכבר ישתו כוס יין מר לזכר נשמתו, היא, אהובתו, תאמין ותחכה לו. בסופו של דבר הוא יחזור, בזכות הציפיה שלה. "איך ניצלתי, זאת נדע רק אני ואת, כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת".

את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששרת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות המלחמה. הוא פרסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942.

במלחמה נהרגו מיליוני חיילים רוסיים, רבים מאוד נעדרו, הקשר בין החזית לעורף היה מינימאלי, ולעתים משפחה לא ידעה דבר על גורלו של בנה לאורך חודשים ושנים. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.

השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה העברית של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא (שבעצמו היה חייל בבריגדה הבריטית), של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי.

שלמה דרורי היה לוחם בצבא הבריטי, ביחידה ששמרה על נמלים ושדות תעופה, והופיע בלהקה צבאית של יחידתו, "מעין זה". את התרגום כתב בעת שמירה על נמל חיפה. הוא שר את השיר בהופעות הלהקה במחנות הבריגדה באירופה. אל אחת ההופעות באיטליה, הגיעה אמו שנסעה לחפש אותו, ופגשה אותו על הבמה, סמוך לשירת "את חכי לי".

וכך כתב על השיר יהונתן גפן, בשבוע שעבר ב"7 ימים": "…הנשים המחכות בארצנו. מחכות לגברים נעלים, ללוחמים שיחזרו. יש כל כך הרבה שירים על הנשים הממתינות לגיבור שיחזור, לפעמים נדמה לי ש'חכי' ו'חאקי' זו אותה המילה, כמו בשיר הנוראי 'את חכי לי ואחזור כי יותר מכל לחכות ידעת'. תודה רבה שלונסקי".

טוב, לזכותו של גפן ייאמר, שהוא לא כתב שזה שיר פשיסטי.

* השער לעולם התלמוד – הרב עדין שטיינזלץ הוא השער שלי לעולם התלמוד. ללא התרגום והפירוש שלו, התלמוד היה גן נעול בפניי. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

מנאייכּ – אני ממליץ בחום על הסדרה "מנאייכּ" ב"כאן 11".

מהו מנאייכּ? אפתח ואומר שהופתעתי מכך שבשם הסדרה הסיומת היא באות כ'. אני מכיר את הכיתוב מנאייק. כך למשל, בשירו של יהושע סובול "נעמה", שרה חוה אלברשטיין "עוד שלוש שנים ורבע יא-מנאייק". וכך נכתב גם בגרפיטי בצבא.

המילה מנאייכּ או מנאייק – מקורה בסלנג הצבאי. משתמשים בה לספירת הפז"ם: "עוד שנה יא-מנאייק" או בגרסה מאוחרת יותר "למנאייק". וכן, מה שרלוונטי יותר לסדרה, הוא שם גנאי של החיילים ל"מם-צדיקים", השוטרים הצבאיים. בעבר כינו אותם "מנייאקים" ועם השנים זה השתנה ל"מנאייקים". בסדרה, ה"מנאייכ" הוא כינוי גנאי לחוקרי מח"ש בקרב השוטרים.  רוביק רוזנטל כותב באתר שלו, שבפועל הכינוי הזה למח"שניקים אינו קיים באמת במשטרה, אך להערכתו, בעקבות הסדרה הכינוי ישתרש.

ביטוי הסלנג מנאייכ הוא הכלאה של ביטויים באנגלית ובערבית. באנגלית מניאק הוא משוגע. בערבית מניוק הוא מזדיין (הקונוטציה היא לרוב למשכבי זכר). החיבור בין השניים הוא בסקס-מניאק, כלומר סוטה מין. ירד הסקס, נשאר המניאק, כאח תאום של מניוק, כלומר ביטוי עם קונוטציה מינית.

בסלנג של העבריינים מניוק הוא מלשן. כנראה שמכאן הוא גלש למם-צדיקים בצה"ל ומכאן התגלגל לסדרה.

בדקדוק הערבי, מנאייכ הוא צורת הרבים של מניוק / מניוכּ. בסלנג, וגם בסרט, השימוש בביטוי הוא כלפי יחיד.

ואם כבר מסיימים את המילה בכ"ף – למה לא כ' סופית, מנאייךְּ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והייתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת".

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?), מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות. נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות.

חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת אתו". והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת אתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם ללא יוצא מן הכלל שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד". גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל לבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור אתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים".

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה.

איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתה, ולכן היא הייתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעיה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעיה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד ימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אויב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם", בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול.

אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכל נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר.

אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר הכל יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה?

התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכל צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם".

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו הייתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש… ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשיה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר.

חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילונים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אבא, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, הייתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל הייתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שרגשה אותי יותר מכל בסדרה, הייתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון 

חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר חולים קשה ולא חולים קשים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.7.20

* תלוי באדם אחד – האם תהיה החלת ריבונות? באיזה שיעור והיכן? התשובות לשאלות הללו תלויות באדם אחר. בנימין נתניהו.

אין לי ספק שנתניהו מעוניין בהחלת ריבונות. הוא מאמין בדרך הזו. לדעתי, החשיבה המדינית שלו נכונה (בגדול). כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא חתר למה שכינה, בצדק, "תכנית אלון פלוס". גם ברמה האישית, סביר להניח שהוא מעדיף להיזכר לא רק כמי שמורשתו היא שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא מעשה מדיני מרחיק לכת בדמות המעשים הגדולים של מנהיגים כבן גוריון ובגין. החלת הריבונות היא מעשה כזה. השאלה היא אם יש לו עוצמות הנפש להוביל החלטה כזו, אל מול ההפחדות מפניה.

יש לי חשש כבד שהוא קיבל רגליים קרות. החשש שלי נובע מכך שאני מזהה בימים האחרונים בקרב מדקלמי דפי המסרים שבגלל גנץ לא תוחל ריבונות. הרי זה ברור – אם תוחל ריבונות זה בזכות נתניהו ואם לא תוחל זה בגלל גנץ. כרגיל. במקרה הזה, לצערי, גנץ עצמו יקפוץ על האשמת השווא כמוצא שלל רב, כי האצבע המאשימה הזאת תועיל לו ולתדמיתו בקרב הבייס ה"שמאלי".

אז כדאי לזכור. בהסכם הקואליציוני יש אך ורק סעיף אחד שבו נכתב במפורש שאין לכחול לבן זכות וטו – החלת הריבונות. ולנתניהו יש רוב להחלת הריבונות הן בממשלה והן בכנסת. אם לא תהיה החלת ריבונות, יהיה זה באחריותו המלאה והבלעדית של נתניהו. 

* חד צדדית – יש המתנגדים להחלת הריבונות כיוון שהיא חד-צדדית. הם אומרים שהם בעד ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך הדבר צריך להיות בהסכם.

הם צודקים. עדיף שזה יהיה בהסכם. אלא שאין סיכוי שזה יהיה בהסכם. האם את הריבונות על ת"א ועל חיפה השגנו בהסכם? האם את הריבונות על הנגב והגליל השגנו בהסכם? האם את הריבונות על ירושלים והגולן השגנו בהסכם?

הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים אינו על תוואי הגבול אלא על עצם זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו. בכל מקום שהוא. ואם תהיה הסכמה שלהם לריבונות, היא תהיה רק בדיעבד, מתוך השלמה עם המציאות. ולכן, תפקידנו ליצור את המציאות הרצויה, ועמה לגשת למו"מ, והלוואי שנזכה ליום שבו יהיה לנו פרטנר לשלום.

* התבלבלת בתכנית – מנכ"ל משרד האוצר לשעבר דוד ברודט פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נגד החלת הריבונות, והציג אותה כאסון כלכלי. אלא שכל הנתונים שהציג כלל אינם רלוונטיים להחלת הריבונות, כי הם מתייחסים לצירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל. אבל אין שום תכנית כזו. לא ברור האם ובאיזה סדר גודל תהיה החלת הריבונות, אך התכנית המקסימליסטית מדברת על 30% מהשטח, שהם כמעט ריקים מפלשתינאים, ומספר הפלשתינאים שנמצאים בשטח הזה לא יעלה ולא יוריד מבחינת המאזן הדמוגרפי של ישראל, והשפעתם על הכלכלה היא פחות מזניחה.

החלת הריבונות נועדה לקדם את תכנית טראמפ, שיש בה הפרדה ברורה בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים והם מיועדים למדינה הפלשתינאית, לבין השטחים המיועדים לריבונות ישראל שאין בהם פלשתינאים.

ברודט כותב שאם תחול ריבונות על חלק מהשטח, השלב הבא יהיה ריבונות על כל השטח. על סמך מה הוא כותב את זה? אני מאמין שההיפך הוא הנכון. החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות תיצור מציאות של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. אם אי פעם יהיה לנו פרטנר למו"מ, המציאות הזאת תהיה הבסיס להסדר קבע. נכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשום פתרון, גם לא לנסיגה מלאה, כפי שנוכחנו כשהצעות כאלו הוצעו בידי ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה. 

* אויב אחד – ג'יבריל רג'וב וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי הוציאו הצהרה משותפת על שיתוף פעולה בין פת"ח וחמאס במלחמה נגד ישראל ונגד החלת הריבונות. הם הבהירו שיש להם רק אויב אחד – ישראל.

ומי נכח באירוע והיה שותף לו? ח"כ איימן עודה. ח"כ ישראלי, ראש רשימה גדולה בכנסת, נמצא באירוע של ארגוני אויב עוינים המצהירים שישראל היא אויב ושהם ישתפו פעולה ביניהם במלחמה נגדו.

ורק לפני חודשים אחדים נעשה ניסיון נואל להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הזאת, השוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה ובטרור.

ובכל פעם שנתניהו נותן לנו סיבה טובה להתחרט על השותפות עמו (כלומר רק בימים א', ב', ג', ד', ה', ו' ושבת מדי שבוע), כדאי תמיד לזכור מה הייתה האלטרנטיבה.

* חוסר אשמה – השופט דוד רוזן הוא אדם שיש קונצנזוס על היושרה שלו ועל דבקותו המוחלטת באמת ובצדק. רוזן לעולם לא יתפשר ויתכופף מול חזקים, לעולם לא יעגל פינות מול שחיתות, אך לעולם לא יקבל כאוטומט כתבי אישום.

הוא השופט שדן בפרשת הולילנד, הרשיע את אולמרט ושלח אותו לכלא. בפסק הדין ההיסטורי שלו הוא הגדיר את השחיתות השלטונית כבגידה (אח"כ, בערעור, בית המשפט העליון הקל בהרשעה ובעונש). רוזן הוא השופט שזיכה את יעקב נאמן ואת קהלני מחוסר אשמה, במשפטיהם.

היום מכהן השופט רוזן כנציב הביקורת על הפרקליטות. חזקה עליו שהוא לא יחפף ולא יתרשל בבדיקת תלונה כלשהי על הפרקליטות.

ובתוקף תפקידו זה הוא בדק את ההתנהלות הנוגעת לסגירת התיק נגד מנדלבליט בנוגע למעורבותו בפרשת מסמך הרפז. בחוות הדעת שפרסם, הוא מתח ביקורת חריפה על התנהלות הפרקליטות ובראשה פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בפרשה זו. הוא ניקה לחלוטין את מנדלבליט מכל חשד, הצדיק לחלוטין את סגירת התיק, אך מתח ביקורת על הפרקליטות שלא ציינה שסגירת התיק היא מחוסר אשמה, ולא נימקה את הסגירה.

הטענה של הפרקליטות הייתה הזויה. ניצן וחבריו טענו שיש תמימות דעים שאכן יש לסגור את התיק בגין חוסר אשמה, אך יש ניגוד עניינים בכך שאנשי הפרקליטות, הכפופים למנדלבליט, יקבעו את עילת סגירת התיק שלו. רוזן מתח על כך ביקורת חריפה, וכתב ש"באיזון שנדרש בין החשש למראית עין לבין כבודו ושמו הטוב של כל אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי, הנני סבור כי הכף נוטה לטובת ההכרעה המקצועית, כמו זו שהוכרה בפרקליטות כנכונה ונדרשת".

מיותר לציין שתעשיית השקרים של נתניהו והמוני מדקלמי תוצריה, ימשיכו להעליל את עלילותיהם הבזויות על מנדלבליט. אמנם כאשר נתניהו מינה את מנדלבליט ליועמ"ש הוא ידע את כל הפרטים הנוגעים לפרשה, אך משמנדלבליט קיבל החלטה מקצועית ומתבקשת מתוקף תפקידו, והגיש את כתבי האישום החמורים נגד נתניהו, הוא הפך לאויב, ואין שקר גס והשמצה בזויה שלא יטיחו נגדו. ועכשיו אולי גם נגד השופט רוזן, שבטח גם הוא שייך ל"דיפ-סטייט" המדומיין, וגם הוא "רודף" וחלק מ"נסיון ההפיכה" נגד "הימין".

(טוב, בינתיים כבר קראתי את עלובי הנפש שמפיצים את הרעל של תעשיית השקרים, כמו התועמלן הגס והפרוע ברדוגו, מאשימים את רוזן בניגוד אינטרסים כי הוא היה מפקדו של מנדלבליט. זהו! הוכחה! גם רוזן שייך לכת הקושרים נגד השרלטן המושחת).

* הקרטל – משבר הקורונה העלה על סדר היום את המחסור ברופאים. האמת היא שהסוגיה עלתה לדיון עוד טרם הקורונה, כולל בדו"ח של OECD שפורסם בנובמבר 2019. אבל כאשר נפתחה הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל, קמה זעקה. וכך גם כאשר קם בית הספר לרפואה בצפת. ההתנגדות לפתיחת הפקולטה באריאל נומקה בכל מיני הבלי "אקיבוש". אז למה ההתנגדות לצפת?

את ההתנגדות הובילו האוניברסיטאות הוותיקות. הן יצאו גם נגד הקמת האוניברסיטה בשומרון. הן שיסו מלחמה פוליטית נגד הקמת האוניברסיטה וליבו דה-לגיטימציה שלה בטענות אידיאולוגיות. אך האם זה מה שעמד באמת על סדר יומו של ועד ראשי האוניברסיטאות?

ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (או בשמה המקורי אוניברסיטת הנגב). קודם לכן ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת חיפה. ועוד קודם לכן האוניברסיטה העברית נאבקה נגד הקמת אוניברסיטת תל-אביב. הוועד נלחם נגד כל העצמה של המכללות. והיום הוא נאבק נגד הכרה במרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטה. הם מסבירים זאת בהתנגדות לאוניברסיטה פרטית המוצגת כהפרטת ההשכלה הגבוהה. אז למה הם התנגדו לאוניברסיטת השומרון, הנגב, חיפה, ת"א? תמיד היה תירוץ, אך למעשה מדובר בקרטל שרוצה לשמר את כוחו ומעמדו ואת המונופול שלו. אילו שעו ממשלות ישראל להתנגדויות הללו, ישראל הייתה מדינה מפגרת. ואילו גילו יתר תוקף בעמידה מול הקרטל, ההשכלה הגבוהה, המדע, החינוך והכלכלה בישראל היו מתקדמים יותר.

מזה כשלושים שנה יש צורך אמתי בהקמת אוניברסיטה בגליל. זה לא קרה, למרות שממשלות וראשי ממשלות תמכו בכך. למה? בשל התנגדות הקרטל.

עם כניסתו לתפקיד השר להשכלה גבוהה הכריז השר אלקין שיפעל לקידום האוניברסיטה בגליל. כן הודיע שיצרף את נציג אוניברסיטת השומרון למל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) ולות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) ושיגדיל את הייצוג במל"ג למכללות. בכך הוא סימן עצמו כאויב הקרטל, אך למעשה הוא מייצג את האינטרס הלאומי של קידום ההשכלה הגבוהה בישראל.

ולכן, כאשר אני שומע את ראשי האוניברסיטאות משתלחים באלקין בגסות בשל ההחלטה לערוך בחינות מרחוק בגין הקורונה, אני לא מתרשם מדבריהם. אני מבין מה עומד מאחורי ההשתלחות.

* פופוליזם חרדי – ח"כ גפני, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, התראיין בכאן ב' ותקף בחריפות את ההחלטות על הטלת סגר על אזורים חרדיים, וטען שזו אפליה מכוונת שנועדה לפגוע בחרדים.

יו"ר ועדת השרים להחלטה על הטלת סגרים הוא ראש הממשלה נתניהו, שהמפלגות החרדיות כרתו עמו ברית. האם גפני טוען שבן בריתו, נתניהו, עוין את החרדים ומכניס אותם לסגר?

איני מאוהדי נתניהו, כידוע, אך אין לי ספק שכל ההחלטות על סגרים מקומיים הן החלטות מקצועיות, הנובעות משיעורי הדבקה וקצב הדבקה ונועדו לעצור את שרשרת ההדבקה. המדיניות של הטלת סגרים מקומיים נועדה למנוע חזרה לסגר כולל, שהוא הרסני לכלכלה ולחברה. חבל שגפני, כמנהיג ציבור, בוחר בדרך הפופוליסטית הזאת.

אני רואה לנכון לציין שאני מרבה לבקר בצפת, עיר שאחוז החרדים בה גבוה מאוד, ואני נפעם מרמת המשמעת הגבוהה שלהם, לפחות במה שקשור לעטיית מסכות. איני רואה משמעת כזו בשום מקום אחר. אך נתוני התחלואה מעידים על התפרצויות במספר מוקדים חרדיים, כמו העיר אלעד, וכאשר יש מוקדים כאלה יש לטפל בהם. וגם הצעד הקשה של סגר, לא נועד לפגוע בהם אלא לסייע להם.

* תסמונת המטפלת – טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, שנפוצה בציבור על רקע הגל השני של הקורונה, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא מאשימה את "האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

כמובן שאחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה לעצב מדיניות, לקבל החלטות נכונות ולבצע אותן אינה פוטרת כהוא זה אותך, אותי וכל אזרח, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו. האחריות אינה גוף גשמי ולא חלים עליה חוקי שימור החומר. אם מנהל מאציל סמכות על הכפוף לו, אין זה גורע מאחריותו. אבל עובדה זו אינה גורעת מיליגרם מאחריות הכפוף לו.

* מיתוס תסמונת הש"ג – בתכנית "היהודים באים" הוצג מערכון פופוליסטי על פרשת "ליל הגלשונים". במערכון הופיע ראש הממשלה שמיר ולצדו הרמטכ"ל דן שומרון כתובעים של הש"ג רוני אלמוג. הם, האחראים, פטורים מכל אחריות ואילו עליו הם מפילים את האחריות לכל האסונות של עם ישראל, כולל השואה, כי הרי איזה מין מערכון זה אם אינו טבול בקורט של שואה, ואז נעמד מולו שמיר והחל לדקלם את נאום הקטגוריה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

"תסמונת הש"ג" היא ביטוי שהומצא בעקבות ליל הגלשונים. רוני אלמוג, לוחם בחטיבת הנח"ל (שזמן קצר לפני כן חדל להיות לוחם ועבר למפקדת הגדוד), שובץ לשמירה בש"ג של מאהל קטן וחיילים בו מעט, סמוך למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה. כאשר זיהה מחבל מתקרב למחנה, נס על נפשו, הפקיר את העמדה ואפילו לא ירה באוויר כדי להעיר את חבריו ולהתריע מפני סכנה. המחבל נכנס ללא קושי למאהל, הרג 6 חיילים ופצע עשרה, בשנתם.

אלמוג הורשע וישב בכלא שנה וחצי. בעקבות אירוע זה, קמה סערה ציבורית, שבה נטענה טענה דמגוגית, על פיה נוח היה להפיל את האחריות על איזה ש"ג ולחפות על מחדלי הבכירים. טענה זו הייתה מוזרה בעיקר כיוון שבמקרה זה הודחו ואף נשפטו בכירים, כולל מח"ט הנח"ל. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד לקח אחריות והתפטר, אולם שר הביטחון יצחק רבין לא קיבל את התפטרותו והוא נשאר בתפקיד.

התפיסה של "תסמונת הש"ג" היא הרסנית. על פיה, החייל הפשוט, ובמקרה אחר – האזרח הפשוט, פטור מאחריות. יש "הגדוילים" ותעזבו אותי באמשכם. אסור לקבל את הגישה ההרסנית הזאת. הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה. כאשר הוא ניצב בשער וקורה אירוע, באותה שניה אין לו מפקדים – הוא צריך למלא את משימתו. כל שירותו לא נועד, אלא לרגע הזה, שבו הכרעה מוסרית בשבריר של שניה תגזור לחיים או למוות של חיילים רבים.

* לנתץ את אנדרטאות הרצל – ב"עניין היהודים", יומנו של הרצל, הוא כותב שהנשים אינן צריכות לעבוד אלא להיות עקרות בית ולגדל את הילדים.

חזיר שוביניסטי! סקסיסט! מיזוגין! צריך לנתץ את האנדרטאות שלו! צריך להחליף את שמה של העיר הרצליה!

אמנם בהסתדרות הציונית שהקים הוא העניק מן הרגע הראשון זכות בחירה מוחלטת לנשים. באותו זמן רק במדינה אחת בעולם, ניו-זילנד, נהנו הנשים מחופש בחירה. בשאר מדינות המערב המתקדמות נאלצו הנשים לנהל מלחמות קשות עוד שנים רבות למען זכותן לבחור.

נכון, מה שהחריד את הרצל היה בעיקר ניצול נשים וילדים בעבודות מפרכות בבתי החרושת, ללא חוקי הגנה על העובדים כמו שעות עבודה וכו'. ולכן הוא אמר שאין מקום לעבודת נשים וילדים, שהילדים צריכים ללמוד בבית הספר והנשים להיות בבית, והמדינה צריכה לממן אותם.

מצד שני, אין ספק שעמדתו שנשים צריכות להיות בבית נגועה בדעה קדומה והיא בלתי נסבלת בזמננו.

אז, יאללה אנרכיה! קדימה הסתער! עולם ישן עדי היסוד נחרימה! לנתץ את האנדרטאות שלו!

אגב, בארה"ב הוענקה זכות בחירה לנשים רק ב-1920, עשרים ושלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, עם קבלת התיקון ה-19 לחוקה. ומי היה אז הנשיא שקידם את המהפכה הזו? וודרו וילסון, שכעת מנתצים את פסליו ומוחקים את שמו מאוניברסיטת פרינסטון שהוא היה נשיאה. 

* פושע מלחמה – גדעון לוי לועג למפגינים נגד נתניהו שאינם מציגים שום אלטרנטיבה רעיונית או פרסונלית. כלומר, מבחינתו – כל הציונים אותו דבר. אלטרנטיבה רעיונית היא אנטי ציונות. אלטרנטיבה פרסונלית היא מנהיג אנטי ציוני כריזמטי שיוכל להוביל את ישראל להמרת מהותה וזהותה. וכיוון שבראש המוחים היום עומד תא"ל (מיל') אמיר השכל, ברור שהוא אינו מייצג אלטרנטיבה, הרי הוא שייך לסקציית "גמלאי חיל האוויר, שכבר לא מפציצים אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה ובלבנון". הרי טייסי חיל האוויר הם פושעי מלחמה. שכחנו?

* ולא אחרת – הדבר הטוב ביותר שיצא לנו מהקורונה הוא שיבתה של "זהו זה" אל האקרנים. זה התחיל קצת בצליעה, לקח להם זמן להתניע, אך הייתה זו עונה מצוינת של הומור וסאטירה ברמה גבוהה עם טובי הקומיקאים.

התוספת הייחודית של העונה הייתה התגלות חבורת "זהו זה" כחבורת זמר, בעלת הרמוניה נפלאה, בגרסאות מרגשות לנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית. השיר ששרו בכל תכנית היה בעיניי גולת הכותרת של התכנית. במיוחד אהבתי את הגרסאות שלהם ל"שיר לשירה" ול"היא תבוא", עם בראבא באקורדיון. וגם בתכנית הסיום שהתקיימה ביום חמישי האחרון הם הופיעו בגרסה מקסימה ל"שיר נבואי קוסמי עליז" ("כמו עמוד ענן") בליווי תזמורת כלי נשיפה.

אני מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה, ואני בטוח שהיא תבוא.

* ביד הלשון 

סופר את הכסף שאין – כתבה ב"ישראל היום" על המצוקה הכלכלית של סופרים בעקבות הקורונה הייתה "סופרים את הכסף שאין". בעיניי זו כותרת מבריקה. יש בה משחק מילים בין סופרים במובן של כותבי סיפורים וסופרים את הכסף. ויש כאן מובאה מתוך שיר.

השיר הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, משנת 1985. שיר זה הניב מספר ביטויים כמו "משיח גם לא מטלפן", "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם" ו"סופר את הכסף שאין". המשפט המלא "יוצא למילואים וסופר את הכסף שאין / משיח לא בא / משיח גם לא מטלפן".

* "חדשות בן עזר"

בקעת הירדן תחילה

תכנית טראמפ פתחה למדינת ישראל חלון הזדמנויות לעצב את גבולות הקבע שלה באמצעות החלת ריבונות על כ-30% משטחי יהודה ושומרון.

מסע ההפחדה נגד החלת הריבונות כולל טענות חסרות שחר על צירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל וקטסטרופה ביטחונית. מסע ההפחדה מוגזם ומנותק מן המציאות, אך בטווח הקצר אכן יהיה מחיר מדיני וביטחוני להחלת הריבונות, שהוא בטל בשישים לעומת המחיר של נסיגה מהאזורים, שהחלת הריבונות עליהם נועדה לסכל אותה.

בשבועות האחרונים רבות ההערכות, שאין בכוונת הממשלה להחיל את הריבונות על כל השטח המדובר, אלא לבצע אותו ב"פעימות" ולהסתפק בשלב זה בהחלת ריבונות על שטח קטן, כדי למזער את המחיר. זו טעות חמורה. כך, ישראל תשלם כעת את מלוא המחיר ותקבל תמורה חלקית, ובבואה לביצוע הפעימה הבאה היא תשלם שוב את המחיר. מה ההיגיון בזה?

בהקשר זה הוזכר הרעיון של החלת הריבונות על מעלה אדומים ועל השטח שבין ירושלים למעלה אדומים. ריבונות על שטח זה חיונית ביותר. לא בכדי בנאום המורשת המדינית של רבין, שבו הציג את הקווים האדומים שלו להסדר הקבע, הוא ציין בין השאר: "ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל". אולם אם החלת הריבונות תתבצע בשלבים, סדר העדיפויות צריך להיות: בקעת הירדן תחילה.

ריבונות ישראל על בקעת הירדן תעגן את הירדן כגבולה המזרחי של ישראל. בקעת הירדן ישראלית תסכל הקמת מדינה פלשתינאית על כל שטחי יו"ש שתיצור חזית מזרחית עוינת מאיראן עד גוש דן. מדינה פלשתינאית על הירדן תאיים על קיומה של ירדן ולבטח על השלום בין ישראל לירדן. בקעת הירדן ישראלית תסכל זאת. בקעת הירדן ישראלית תשאיר בידי ישראל את המפתח הדמוגרפי של הישות הפלשתינאית ותמנע זליגה וגירוש ממדינות ערב של מיליוני "פליטים" לשטח המדינה הפלשתינאית, שיופנו מיד ללחץ בלתי נסבל ל"שיבה" שלהם לישראל. בקעת הירדן ישראלית תאפשר קיומה של שדרה מזרחית ישראלית ממטולה והחרמון עד אילת. בשנת המאה למדינת ישראל אוכלוסיית ישראל תמנה עשרים מיליון. אי אפשר לצופף אוכלוסיה כזו בשדרה המערבית – מישור החוף. קיומה של שדרה מזרחית מקבילה, שתאפשר פיזור האוכלוסיה, היא יעד לאומי ממדרגה ראשונה. מספר הפלשתינאים בבקעת הירדן קטן. החלת הריבונות תחייב הצעת אזרחות לפלשתינאים בשטח זה, אך התוספת הזו זניחה בהשפעתה על המאזן הדמוגרפי של ישראל.

אם יש לבחור בין ריבונות עכשיו על בקעת הירדן או על גושי ההתיישבות, יש להעדיף את הבקעה מסיבה נוספת. אין איום אמתי של נסיגה מהגושים הגדולים שהמציאות בהם בלתי הפיכה. בקעת הירדן, לעומת זאת, היא בסכנה של ממש, כפי שראינו בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. לכן, האינטרס הלאומי מחייב ריבונות על בקעת הירדן תחילה.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.6.20  

* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).

שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים.

אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.

* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של השמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.

החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית הייתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור.

חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנראטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנראטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.

* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.

* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.

שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.

* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".

* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.

וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.

* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות אתו ואף דחפת לכך".

מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה הייתה בין רע לאסון.

החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר הייתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

החלופה הנוספת הייתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה.

כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז).

אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי" ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.

נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול הייתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.

תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו הייתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.

נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה אתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.

* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פרסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין". הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.

שתי הערות לפשקוויל. א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים. ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל.

אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.

* מסמן מטרות – גדעון לוי פרסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי.

* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתיה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.

נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרות". ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות הייתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו הייתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי".

בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית.

* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם אתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.

ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני, אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.

* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו.

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים", כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן", ובראשם גִ'ילַבּוּן.

* מוקדש לילדי אפיקים – בתכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הראיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין). בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפרסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם".

* ביד הלשון

לא בשמים היא – יו"ר רשות המסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי", אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהייתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמים היא", כלומר זה לא עניין השמים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.

אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בנסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי נסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום' ". כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצדדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמים היא". כלומר אמירה נועזת, שמרגע שנתנה התורה, אל לשמים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות' ". לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי".

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

השימוש במושג "לא בשמים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמים".

* "חדשות בן עזר"