צרור הערות ‏21.5.23

* חג לאומי – לפני למעלה מעשרים שנה, כתבתי מכתב לדני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, והצעתי להפוך את יום ירושלים ליום שבתון. זהו חג לאומי, שני ליום העצמאות, שבו אנו חוגגים את תיקון העוול ההיסטורי, שבו ירושלים, בירתה הנצחית של האומה היהודית, מחולקת, ומזרחה, כולל אבני התשתית של אומתנו, היו בשבי האויב; היום המציין את העובדה שהעיר חוברה לה יחדיו. במכתבי, כתבתי לו שאני חש שהחג הולך ומאבד ממרכזיותו, שחלקים בציבור הישראלי מתרחקים ממנו ונהיים אדישים לו, חלקם אפילו עוינים לו, וצריך לעשות מעשה. הגדרת יום ירושלים כחג לאומי רשמי וכיום שבתון, עשוי לחולל את המפנה. אני עדין ממתין לתשובתו.

באותם ימים עדין נערך מדי שנה ביום ירושלים מצעד "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בבירה. אלפי חברי קיבוצים ומושבים ובני נוער מן ההתיישבות העובדת צעדו בעיר וחגגו את איחודה. חלקם רכבו על טרקטורים וכלים חקלאיים. זכיתי, כמנהל מתנ"ס הגולן, לצעוד בראש הצועדים מן הגולן, רובם בני הנוער של תנועת בני המושבים, שאיגדה באותם ימים את כל ילדי המגזר החילוני במועצה האזורית גולן. חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה", הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר (ובשנת 2002, בדיוק כאשר החבורה עלתה לשיר, קיבלתי צלצול טלפון ונאמר לי שקיבלתי צו 8 ועליי להתייצב במשמר הנגב למחרת בשעת בוקר מוקדמת. היה זה הגיוס לשלב ב' של מבצע "חומת מגן").

אך למרות המצעד הזה, חשתי אז שהיום הולך ומאבד מאחיזתו בציבור החילוני. ומאז, אכן, יום ירושלים הפך כמעט לחלוטין מחג לאומי לחג מגזרי, של הציונות הדתית. ואין באמירה זו דבר וחצי דבר נגד הציונות הדתית, שכביכול ניכסה את החג, אלא נגד הציבור החילוני ששמט את החג והפנה לו עורף. אך ככל שהחג הצטייר כיותר מגזרי, כך שאר המגזרים הלכו והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה.

בחודשים האחרונים, שבהם ציבור רחב במרכז ובשמאל שב ואימץ את הסמלים הלאומיים; את דגל הלאום, את ההמנון הלאומי, את מגילת העצמאות, מן הראוי שישוב ויאמץ אל לבו גם את יום ירושלים.

יועז הנדל מוביל מהלך חשוב, של מצעד דגלים בירושלים, של ציבור חילוני, מסורתי, שמאל ציוני וציונות דתית מתונה; ציבור שאינו מתחבר למצעד הדגלים המסורתי ובעיקר לדימוי הקיצוני שלו, בשל התנהגות חוליגנית גועלית של קומץ מבין הצועדים. בוודאי, כאשר עם הצועדים נמנה הדוצ'ה בן גביר. לצערי, בשל אילוצים קודמים נבצר ממני להשתתף באירוע. השתתפתי בו בלבי. הוא לא משך קהל רב, אבל החשיבות היא בעצם קיומו. אני מקווה שיהיה למסורת ושבשנים הבאות אטול בו חלק.

* מבשרת אדומים – הפעולה החשובה ביותר לחיזוקה של ירושלים, להעצמתה כבירת ישראל ולהעמקת ריבונותנו עליה, היא יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח E1, שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים.

חלק מהשטח סופח לתחומה המוניציפלי של מעלה אדומים, בידי ממשלת שמיר, ב-1991. יתרת השטח סופחה ב-1992, בידי ממשלת רבין. מטרת ההחלטות הייתה לבנות במקום שכונת מגורים גדולה, שתבטיח את הרצף לבירה. ב-1994, מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי אישרה את תכנית הרחבתה של מעלה אדומים לכיוון ירושלים באמצעות הבניה באזור זה. ראש הממשלה ושר הביטחון רבין אישר את התכנית, שתאמה את העקרונות שלו להסדר הקבע, והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר להתחיל בעבודות להקמת השכונה. מאז חלפו כשלושים שנה, וכל הממשלות לא מימשו את ההחלטה, מתוך כניעה ללחצים מדיניים.

כשאנו מדברים גבוהה גבוהה על מימוש ריבונותנו על ירושלים השלמה, הדרך לכך אינה באמצעות פרובוקציות של קריאות גזעניות נגד ערבים וגרוע יותר – קריאות תמיכה בבן גביר. להיפך, המעשים האלה רק פוגעים בריבונותנו. הדרך לכך היא הציונות המעשית – הכאת שורשים ופיתוח ההתיישבות.

* גילוי של אחריות – קיום התייעצות ביטחונית לקראת יום ירושלים בלי להזמין אליה את השר לביטחון פנים (או הכינוי החדש של התפקיד) – זו שערוריה. אבל כאשר השר הוא בן גביר – להזמין אותו להתייעצות כזו, זו הפקרות. הדרתו מן ההתייעצות היא גילוי של אחריות.

* פשע שנאה – דברי הבלע של גלית גוטמן, בשידור טלוויזיוני, שבהם היא כינתה את החרדים "מוצצי דם", הם פשע שנאה. היא ראויה לכל גינוי, וטוב שראשי המערכת הפוליטית, מן הקואליציה והאופוזיציה, גינו את דבריה. טוב שראש הממשלה הוקיע אותה. טוב שהיא חזרה בה והתנצלה, אך למרות ההתנצלות מן הראוי שינקטו נגדה צעדים משמעתיים.

אולם אם ראש הממשלה הטריח עצמו לגנות את הדברים, זועקת שתיקתו המבישה על הקריאות הגזעניות האלימות נגד ערבים במצעד הדגלים ביום ירושלים. כאן, חשובה יותר תגובתו, כיוון שהוא פרסם סרטון שבו קרא להשתתף במצעד. הרוב המוחלט של הצועדים רחוקים מן ההתנהגות הזו, אך אי אפשר להתעלם מכך שהם חוזרים ונשנים מדי שנה.

במצעד צווח האספסוף הכהניסטי צרחות שכל בן אנוש, לא כל שכן כל יהודי, ובוודאי יהודי בעל תודעה היסטורית, שלא שכח מה זה להיות יהודי, אינו יכול שלא להזדעזע מהם; קריאות איומות ונוראות כמו "מוות ל@רב*ם", "שישרף לכם הכפר", "ערבי הוא בן זונה" ו"בן גביר! בן גביר!".

ראש הממשלה חייב להוקיע את פשע השנאה הזה.

* המפוטר הראשון – הראשון שצריך לפטר אותו לאחר פרסום הדו"ח על בריחת המחבלים מכלא גלבוע הוא השר ל"ביטחון" לאומני, איתמר בן גביר.

למה? מה הקשר? הרי הוא לא היה אז בתפקיד.

אני אמרתי שיש קשר? בלי קשר, צריך לפטר אותו, כי הוא פשיסט, גזען צמא דם ויצור כמותו לא צריך להיות שר בממשלת ישראל. ואם הוא לא פוטר לפני פרסום הדו"ח, יש לפטר אותו אחרי הפרסום.

* תקציב חולה ורקוב – תקציבי החינוך של מדינת ישראל, צריכים לממן את החינוך הממלכתי על כל זרמיו, כולל הזרם הממלכתי חרדי. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת ללימודי ליבה באזרחות, במתמטיקה, באנגלית, במדעים, בספרות, בתנ"ך, בהיסטוריה וביהדות. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת לחנך לנתינה, ולשרות משמעותי בצה"ל או בשירות לאומי אזרחי.

ישראל כמדינה דמוקרטית תאפשר קיום של בתי ספר פרטיים שאינם חלק מהמערכת הממלכתית. בתי הספר הללו ימומנו מכספי ההורים ומתרומות. מדינת ישראל לא תעביר ולו אגורה אחת מתקציבה לבתי הספר האלה. הורים שיבחרו לשלוח את ילדיהם למערכת שאינה ממלכתית, ישלמו את מחיר בחירתם.

כל שקל מתקציב המדינה שהולך למערכת שאינה מפוקחת בידי המדינה, שתכנית הלימודים שלה נעדרת לימודי ליבה ושאינה מחנכת לשירות – הוא שקל שהמדינה מעניקה לפגיעה בה, בכלכלתה ובעתידה. העברת מיליארדים למערכות חינוך אנטי ממלכתיות, שמחנכות להשתמטות, שאינן מספקות לתלמידים כלים לחיים במאה ה-21 – היא פגיעה במדינת ישראל. היא מנציחה את העוני של המגזר החרדי ההולך וגדל וככל שיטפח ככזה, הוא יהווה איום על מדינת ישראל. במסגרת המאמץ לתקן את החולי הזה, המדינה צריכה להעמיד את ביסוס והרחבת מסגרות החינוך הממלכתי-חרדי בעדיפות גבוהה מאוד, כדי להבריא את החברה החרדית ובכך גם את החברה הישראלית כולה. כן, גם אם צבועים ודמגוגים למיניהם יציגו זאת כ"אנטישמיות" (כי הרי בעיניהם יהודים = חרדים; טענה מטומטמת ובורה), מדינת ישראל חייבת לסייע למגזר החרדי להשתקם. זו חובתה לאזרחיה החרדים, גם אם הם יודו לה על כך רק בעוד עשרות שנים.

אין זה עניין של ימין ושמאל, כיוון שהחולי הזה התקיים בכל ממשלות ישראל, מכל הגוונים ומכל המינים. עם זאת, בממשלת המלא מלא מלא הזאת, הפקרות המיליארדים למימון ההשתמטות והחינוך הבדלני החולה, תחת הכותרת המכובסת "עולם התורה", מגיעה לשיאים חסרי תקדים, כי הבושה אבדה וגם מראית העין.

תקציב המדינה הוא תקציב חולה ורקוב, שפוגע פגיעה קשה במדינת ישראל.

* גדול המצווה ועושה – אחד הטיעונים האפולוגטיים של החרדים בכל שיחה על השתמטותם מצה"ל ושירות לאומי, הוא העלאה על נס של ההתנדבות במגזר החרדי ושל ארגוני החסד הרבים.

ההתנדבות הזו ראויה לשבח וארגוני החסד הם נפלאים. אך ההתנדבות קיימת בכל המגזרים, לא רק במגזר החרדי. באף מגזר אחר היא אינה במקום שירות.

אמר רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". ארבע פעמים מופיעה הממרה הזו בתלמוד. ותמיד תמהתי, למה? מי שעושה את חובתו עדיף על מי שעושה מעבר לחובתו? ההיפך הוא הנכון.

רק דרך סיפור ההשתמטות ונראטיב ארגוני החסד החרדיים הבנתי לעומק את כוונתו של רבי חנינא. קודם כל מלא את חובתך. אם לא מילאת את חובתך, אל תתהדר במה שאתה עושה בהתנדבות.

* תינוקות שנשבו – אין כל דרך ללמד סניגוריה על ההשתמטות, אך יש דרך ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. עם חלב אמם הם ינקו את תורת ההשתמטות ובמשך 18 שנים הם עברו שטיפת מוח בשם רעיון ההשתמטות. צריך אדם להיות בעל עוצמה רוחנית חריגה, כדי לגדול במגזר כזה ולבחור בשירות בצה"ל.

אני מתפלל על ציבור המשתמטים שיחזרו בתשובה.

* בלתי בגיץ – אני תומך בחוק קרן הארנונה, אך גם אילו התנגדתי לו, הייתי מתנגד לעתירה נגדו לבג"ץ (כפי שהתנגדתי לעתירות דומות נגד חוקים שהתנגדתי להם, כמו חוק טל). אין זה עניין לבג"ץ. בג"ץ אינו בייביסיטר של החקיקה.

בג"ץ צריך להתערב בחקיקה, כאשר היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, או כאשר חוק סותר בעליל חוק יסוד. הקריטריונים הללו אינם תקפים בחוק קרן הארנונה. עתירה לבג"ץ נגד חוק רק כי אנו מתנגדים לו, כמוה כהתייחסות לבג"ץ כאל תחליף לכנסת.

האקטיביזם הזה הוא הגורם למהפכה השלטונית, שמבוססת גם על טענות צודקות (אלא שבכאב ראש לא מטפלים באמצעות עריפת הראש). התערבות בחוקים כאלה, היא האקטיביזם השלילי. במקום להבין את הרגישות – דווקא כעת, ברקע העימות הקשה על המהפכה, שקורעת את העם, צריך להיות אטום לחלוטין כדי להגיש עתירה כזו.

אם רשות מקומית זו או אחרת סבורה שנעשה לה עוול נקודתי במסגרת עקרונות החוק שקיבלה הכנסת, מן הראוי שתעתור נגד העוול הזה. עתירה גורפת נגד החוק, היא צעד שלילי ומזיק.

* השתלטות עוינת – ירדתי להפגין נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא. התחמשתי בדגל הלאום ושמחתי להצטרף לים של מאות דגלים.

אבל בניגוד להפגנות שבהן השתתפתי עד היום, היו שם הרבה חולצות וכרזות נגד אקיבוש. אין לי בעיה להפגין על נושא שאני מאמין בו, לצד אנשים שבנושאים אחרים דעתם שונה משלי. זאת, בדרך של כבוד הדדי. מהו כבוד הדדי? לא להתגרות זה בזה. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כרזות בעד חוק הלאום, בעד ריבונות על בקעת הירדן וכו' והם לא יביאו כרזות נגד אקיבוש. נתאחד נגד המהפכה המשטרית ונצניע את המחלוקות בנושאים אחרים.

אני לא סובל את הטרמפיסטים האלה. להפגנות שלהם באים מתי מעט, אז הם תופסים טרמפ על הפגנות הענק ומבצעים השתלטות עוינת. ואז החלו הנאומים. ראשון הנואמים היה יאיר גולן. הוא הסית למרי אזרחי ולסרבנות. קמתי והלכתי משם. אין זה מקומי. מה לכהן בבית קברות? גם לא אשוב לשם.

אותם טרמפיסטים הם האידיוטים השימושיים של יריב לוין וחבר מרעיו. אנשי הדי-9 הרי מנסים כל הזמן להציג את המחאה העממית כ"מחאת השמאל". ברור שככל שהטרמפיסטים יותר יבלטו, כך יותר ויותר אנשים ידירו את רגליהם מן המחאה. הם מתנהגים כמו טפיל שמטפס על עץ ושואב את משאביו עד שהוא מת, והטפיל אתו.

* ארבעים שנות שלום – בעשורים הראשונים של המדינה, הייתה מקובלת האמירה, שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום. מה שבטוח, הוא שהשניה תהיה לבנון.

הסיבה לכך הייתה, שהיחסים עם לבנון היו סבירים, יחסית. הגבול עם לבנון היה שקט. לבנון היא השכנה היחידה שלא השתתפה במלחמת ששת הימים. המדינה הייתה המערבית ביותר בין מדינות ערב וזכתה לכינוי "שוויץ של המזה"ת". אך מצד שני היא מדינה קטנה וחלשה, שלא תעז להיות הראשונה.

שלושים ואחת שנה אחרי קום המדינה נחתם הסכם השלום הראשון, עם מצרים.

ומי המדינה השניה שחתמה אתנו על הסכם שלום? לבנון.

כן, כן. לבנון. לפני ארבעים שנה בדיוק, ב-17 במאי 1983, נחתם חוזה שלום בין ישראל לבין לבנון. נשיא לבנון היה אמין ג'מאייל.

הייתי באותם ימים בעיצומה של תעסוקה קשה ועקובה מדם בלבנון. ככזה אני יכול להעיד, שהסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו שניה. לא הייתה לו ולו השפעה קלה על הנעשה בשטח.

ללמדך, שהסכם שלום במזרח התיכון אינו מבטיח, בהכרח, מציאות של שלום. מבטיח אולי כן, אבל לבטח אינו מקיים.

מאוחר יותר למדנו זאת שוב על בשרנו, בהסכמי אוסלו.

* הו יוליה – קבוצת ילדים ערבים מיפו עמדה ויידתה אבנים בכלבת הים שעל החוף. ככל שהפצירו בהם לחדול, הם המשיכו.

ניגש אליהם חוקר יונקים ימיים שמטפל בה, זיהה את מנהיגם, והציע לו עסקה: אם תפסיקו ליידות אבנים – אתם תתנו את השם לכלבת הים. הילד, מוחמד שמו, התלהב. יידוי האבנים פסק. הוא הציע את השם יוליה, וזה שמה בישראל.

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא. לפני 51 שנה עברנו ל"בית החדש", שהיה ביתו של אבי עד יומו האחרון. היה זה בית בן שבע קומות, בית ענק באותה תקופה. הוריי היו פעילים מאוד בבניין, בוועד הבית. אמי הייתה אחראית על הגינה, והייתה זו גינת מופת, ועל ניקיון הבית.

רוב המשפחות היו צעירות מאוד עם ילדים קטנים, אך הייתה גם חבורה של נערים בגיל תיכון. החבר'ה האלה עשו מעשי ונדליזם, וככל שדיברו אתם – לא עזר. אמי, שהייתה מורה ומחנכת, לא רק במקצועה אלא בנשמתה, זיהתה באחד הנערים הוונדליסטים, תלמיד כיתה י"א, את מנהיג החבורה. היא הציעה לצרף אותו לוועד הבית. וכך היה. מרגע זה פסק הוונדליזם. הנערים לקחו על עצמם להפוך את המקלט (שכעבור שנה, אכן, היה בו שימוש כמקלט) למעין מועדון. היה בו שולחן פינג פונג, פטיפון עם תקליטים ופוסטרים במקום קירות.

זו חכמת הפדגוגיה; להשכיל לתת אחריות לילדים. זה עובד הרבה יותר טוב מכל עונש.

(אגב, לא תמיד זה עובד. ע"ע בן גביר).

          * ביד הלשון

שמות משפחה של כוהנים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי לשם אזולאי, שעל פי הסברה הוא שם של כוהנים, המציג ראשי תיבות (קצת מאולצים, יש להודות) של הנשים האסורות על כהן. כתבתי שם שאיני נוטה לקבל את הגרסה הזאת לפירוש השם.

אך יש שמות מובהקים של כוהנים. כמובן משפחות כהן, הכהן, כהנא (שזה הכהן בארמית – ה"א הידיעה בארמית היא אל"ף בסוף המילה), כהנמן, כגן (גימ"ל הוא ה"א ברוסית), קגן, כהנר וכדומה.

שמות נוספים הם ראשי תיבות: כ"ץ – כהן צדק. מזא"ה – מזרע אהרון הכהן. ש"ך – שפתי כהן ובן ש"ך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏14.5.23

* הפסקת אש תמורת הפסקת אש – כשהתפרסמו תנאי הג'יהאד האיסלאמי להפסקת האש כתבתי:

אני בעד הפסקת אש תמורת הפסקת אש. בלי שום תנאים ובוודאי לא התנאים ההזויים שהגא"פ דורש.

בשום אופן לא להפסיק את הסיכולים הממוקדים, שהם חשובים ואפקטיביים מאוד.

באשר לדרישה להחזיר את גופת המחבל המתאבד עדנאן – אני בהחלט בעד החזרתה תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, יחד עם כל גופות המחבלים שנמצאות בידינו.

* דרישה אבסורדית – הדרישה שישראל תתחייב להפסיק את הסיכולים הממוקדים, משמעותה, שישראל תשב בחיבוק ידיים עד שהמחבלים יחליטו, בעיתוי המתאים להם, לשוב ולחדש את הפשע נגד האנושות – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כדאי להזכיר שה"סבב" הזה לא החל בסיכול הממוקד של שלושת הארכי-מחבלים, אלא כשבוע קודם לכן, בפשע המלחמה של שיגור 104 רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, כ"תגובה" או ליתר דיוק כמינוף פיגוע ההתאבדות של עדנאן, המחבל המתאבד באמצעות שביתת הרעב בכלא. מה יהיה התירוץ הבא? ומתי הוא יגיע? בעוד ימים? שבועות? חודשים?

זו דרישה אבסורדית ובשום אופן אסור לישראל להיכנע לה, כי אסור לישראל לוותר על זכותה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.

* כמיטב המסורת – כמה זמן לקח לג'יהאד האיסלאמי להפר את הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-22:00?

שניה.

* הם יורים גם בפלשתינאים – מחבלים פלשתינאים ששיגרו רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית על מנת לרצוח יהודים, רצחו פועל פלשתינאי, אב ל-6 ילדים. הרקטה עיוורת.

* לשנות את המשוואה – אלוף (מיל') עמירם לוין צייץ את הצעתו בנוגע למבצע "מגן וחץ" – "לשטח כל שכונה ממנה יורים רקטות ליישובינו במטרה להרוג עשרות ומאות אזרחים שלווים". מה פירוש לשטח? עם מאות, אלפי, רבבות הרוגים? זה רעיון מטורף.

לוין מציע הצעת ייאוש. וכך הוא מנמק אותה: "ארבע שנים, ארבעה מבצעים, אותן תוצאות, הגיע הזמן לשנות המשוואה". בזה הוא צודק, אך הצעתו לשינוי המשוואה, לא רק בלתי מוסרית ומנוגדת לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, אלא יהפכו את צה"ל לכנופיה ואת ישראל למדינה מצורעת. מה לוין מנסה, להתחרות בבן גביר?

אכן, יש לשנות את המשוואה. יש לקיים ברצועת עזה מבצע מן הסוג של "חומת מגן" ביו"ש, שתשמיד את תשתיות הטרור ותפרק את הרצועה מנשק המשגרים והרקטות, ותחזיר את חופש הפעולה לצה"ל, כמו בשטחי הרש"פ.

* המניעים הנסתרים לא מעניינים – אני קורא את גל הדיבורים על המניעים הנסתרים של נתניהו בהחלטה על המבצע. דעתי בנדון, היא שכאשר ראש הממשלה עושה את הדבר הנכון למדינת ישראל ולביטחון ישראל, ממש לא מעניין אותי אם יש לו גם מניעים נסתרים. אז אולי מתוך שלא-לשמה בא לשמה. העיקר הוא ההחלטה הנכונה שנתניהו קיבל. וכמי שביקר אותו על ההכלה וההבלגה, מן ההגינות שאשבח אותו על התקיפה.

אלה שמדברים על "מלחמת שלום בן גביר" וכו', הם אידיוטים שימושיים של הכהניסט, שמהדהדים את הנראטיב הכהניסטי, על פיו השביתה האיטלקית הילדותית של עוצמה כהניסטית היא שגרמה למבצע. האמת היא הפוכה. ההחלטה על המבצע התקבלה עוד לפני המשבר עם בן גביר, בהתייעצות הביטחונית שממנה בן גביר מודר. הקבינט לא התכנס כדי למדר את בן גביר. ההחלטה שנתניהו העביר בקבינט הייתה להסמיך אותו ואת שר הביטחון לקבל את ההחלטות, כדי להמשיך ולמדר את בן גביר. ולכן, הניכוס של הפעולה לבן גביר מנותק מן המציאות.

אפשר להבין את ההיגיון הפוליטי בנראטיב של בן גביר המנכס לעצמו את המבצע. אבל מה ההיגיון של הדהוד המסר הזה בידי גורמי שמאל? הם רוצים לחזק את הכהניסטים?

נתניהו גילה אחריות כאשר הדיר ומידר את בן גביר מההכרעות הביטחוניות. חבל שהוא לא גילה אחריות דומה במשבר שליחת הכהניסט לנאום בקבלת הפנים של האיחוד האירופי.

* כתם לדיראון עולם – החלטת הקבינט הייתה להסמיך את נתניהו וגלנט לקבל את ההחלטות. המטרה היא להמשיך להדיר את הפרחח הכהניסט מן ההחלטות. נתניהו דאג שתצאנה תמונות מן הישיבה בהן רואים את כל המשתתפים בה, חוץ מהכהניסט, על מנת להשפיל אותו. דרעי, שמוזמן להשתתף כמשקיף בקבינט, אינו טורח לבזבז את זמנו על פורום שהפך ללא חשוב, שמתכנס לעתים רחוקות כדי לצאת ידי חובה, אך לא מתקיימים בו דיונים חשובים ולא מתקבלות בו החלטות משמעותיות.

אי אפשר שלא להבחין בסלידתו העמוקה של נתניהו מהכהניסט. טוב שהוא ממזער את הנזק, אך אין זה מוחק את כתם ישיבת הכהניסטים בממשלה. הכתם הזה יירשם לדיראון עולם על ראשו.

* ד"ר נתניהו – בשבתו כד"ר נתניהו, האיש הקרוב אליו, אתו הוא פועל בשיתוף פעולה, עמו הוא מתייעץ, לו הוא מקשיב (!), שחוות דעתו חשובה לו, שחשוב לו לפרסם תמונות בחברתו, הוא יואב גלנט, שאך לפני שבועות ספורים מיסטר ביבי פיטר כיוון שהעז לומר את האמת. בשבתו כד"ר נתניהו, שותפיו לדיונים, להערכות ולקבלת החלטות הם הרצי הלוי ורונן בר, מראשי אותו "דיפ-סטייט" מומצא, פרי דמיונו הפרוע של מיסטר ביבי ותעשיית השקרים וההסתה שלו, ואפילו, לא ייאמן – היועמ"שית טלי בהרב מיארה. כן, בשבתו כד"ר נתניהו שותפת הסוד שלו היא בהרב מיארה השנואה, בעוד שר המשפטים יריב לוין מודר וממודר. כשהוא ד"ר נתניהו, יאיר נתניהו הוא הנסיך הגולה סתוּם הפה, ויריב לוין, דיסטל אטבריאן, טלי גוטליב וכל חבורת הזבל מורחקים מסביבתו. כשהוא ד"ר נתניהו, הוא מוודא שנער האשפתות, המוקיון הפשיסט, יהיה רחוק מסביבתו ככל הניתן. אגב, במצב נורמלי, אי כינוס הקבינט לפני מבצע כזה, הגם שהוכשר בידי היועמ"שית וכנראה שהוא חוקי, היה התנהלות בלתי תקינה. במצב נורמלי, מידורו של השר לביטחון פנים, לא רק מההחלטות אלא אפילו ממידע על מבצע, שעלול להסתבך לאירועים פנימיים מן הסוג של מאורעות "שומר החומות" היה נחשב למחדל חמור. אבל כאשר בתפקיד הזה משמש פרא אדם מטורלל כמו בן גביר, זה הכרח ביטחוני.

ד"ר נתניהו מוביל מערכה נגד אויבי ישראל האמתיים, להבדיל ממיסטר ביבי שמוביל מלחמת חורמה נגד אויב מומצא שבדה מלבו – מערכת המשפט הישראלית, תוך סיכון החברה הישראלית, כלכלת ישראל, מעמדה המדיני של ישראל וביטחון המדינה.

בארבעת החודשים הראשונים לממשלה, מיסטר ביבי שלט באופן בלעדי והביא את מדינת ישראל אל סף תהום חסר תקדים. בהחלטותיו לבטל את פיטורי שר הביטחון, "להשהות" את המהפכה המשטרית ולפתוח במו"מ על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה ובגירוש יאיר, החל ד"ר נתניהו להפציע מחשכת מיסטר ביבי. במבצע "ענן וחץ" ד"ר נתניהו גבר על מיסטר ביבי.

שאלת השאלות היא את מי נפגוש בלשכת ראש הממשלה בבוקר שלמחרת המבצע – את ד"ר נתניהו או את מיסטר ביבי?

* לא הזמן למחאה – ביטול ההפגנה השבועית בקפלן נעשה מהנימוק הביטחוני – החשש לשלומם של המפגינים.

זה נימוק מוצדק, אך יש נימוק מוצדק יותר לביטול ההפגנה. שעה שאנו בלחימה, יש להתאחד ולהניח בצד את המחלוקות. נכון היה לבטל את כל ההפגנות בכל רחבי המדינה, וחבל שהדבר לא נעשה.

וגם בקפלן נערכה הפגנה, למרות ההחלטה. כמה עשרות אנשים נענו לקריאה של יותר מעשרים ארגונים לבוא ולהפגין. בערך שני מפגינים על ארגון.

* תמונת ניצחון – 40,000 איש שהולכים למופע שעה שהאויב מטווח את תל-אביב – זו תמונת ניצחון.

זה החוסן הלאומי. מסביב יהום הסער, אך לבנו לא ישח.

(כמובן שללא אישור הגורמים המקצועיים בפיקוד העורף, לא היה מתקיים המופע).

* כדי שיוכלו לקיים שגרה – כששירתתי בלבנון (לא ברצועת הביטחון, בלב לבנון), היה דיבור פופולרי ופופוליסטי, על הפער הבלתי נסבל בין המציאות שבה חיילים נלחמים ונהרגים בלבנון ובמקביל, כמו ביקום אחר, בתי הקפה בת"א מלאים.

הטיעון הזה תמיד חרה לי. הרי ההיפך הוא הנכון. אנו, החיילים, נלחמים שם כדי שבת"א האזרחים יוכלו לקיים שגרה.

זה קצת שונה אך גם דומה לטענה ששעה שתושבי הדרום יושבים בממ"דים לא ראוי לקיים מופע בת"א. ההיפך הוא הנכון. מטרת האויב לשבש את חיינו. אני רואה ערך רב בקיום מקסימלי של חיי התרבות, בכפוף לשיקול הדעת המקצועי של פיקוד העורף.

* אזעקה מוקלטת – מהטלוויזיה בוקע קול אזעקה וכתוב: "אזעקה מוקלטת". כך, יום יום לאורך המבצע. הכיתוב "אזעקה מוקלטת" נועד למנוע בהלה ממי ששומעים את האזעקה. אלא שמי שצופה בכתבה, מבין שהאזעקה מוקלטת גם ללא הכיתוב. מי שעלול להיקלע לבהלה הוא מי ששומע את האזעקה בלי לצפות בטלוויזיה. אותו, הכיתוב שאינו רואה לא ירגיע.

ניתן להעביר את המידע ואת המראות גם בלי להשמיע אזעקה בימים מתוחים כל כך.

* ממתי רוגל אלפר מתנגד לרצח ילדים – בשני ימי המבצע הראשונים פרסמה השוקניה פשקווילים של רוגל אלפר, שמגדיר את המבצע – מבצע של רצח ילדים. בפשקוויל השני הוא חזר שוב ושוב על המילה רצח, למקרה שמישהו פספס, וסיים באיחול להרצי הלוי: "אני מקווה שהאזרחים שהרגת בעזה ירדפו אותך עד יום מותך".

אילו היה מדובר באדם שמתנגד לרצח ילדים, ניחא. אבל רוגל אלפר תומך נלהב בטרור הפלשתינאי, שבו רצח ילדים הוא המטרה. צבוע.

* פשקוויל של שמחה לאיד – כאשר מחבלים רצחו את לאה, רינה ומאיה די, פרסם אלפר פשקוויל של שמחה רבתי לאידה של המשפחה. כאשר הימ"ם חיסל את המחבלים, הוא יצא בפשקוויל חריף נגד החיסול. ופתאום הוא מזדעק על "רצח" ילדים. צבוע.

* שם ודגל חדש – אלה שמפנטזים על הפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינה לא יהודית, תחת השם המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה", חושבים שהמדינה הזו תיקרא ישראל, והעם המעורבב, שבדו מלבם, יקרא "הלאום הישראלי".

למה הם חושבים שהערבים יסכימו שהמדינה החדשה תקרא "ישראל"? למה הם יסכימו שהעם החדש יקרא "ישראלי"? הם הרי יודעים היטב את האמת – שישראל הוא שמו של העם היהודי. אין שום הבדל, ולו קל שבקלים, בין עם ישראל לעם היהודי. אלה שני שמות לאותו עם. ארץ ישראל, היא ארצו של עם ישראל. כלומר ארצו של העם היהודי. מדינת ישראל, היא מדינתו של עם ישראל, כלומר של העם היהודי. אם ישיגו את חלומם, להקים מדינה חדשה על חורבותיה של ישראל, למה שיסכימו לכנות אותה בשם המדינה שהחריבו? הרי מטרתם תהיה למחוק את שמהּ ואת מהותהּ.

הנה, בעמוד הדעות של "הארץ", תחת פשקווילהּ של מבריחת השב"חים אילנה המרמן, שתקפה בחריפות, ולא בפעם הראשונה, את המחאה נגד המהפכה המשטרית, על כך שהיא נאבקת למען "דמוקרטיה ליהודים בלבד" ולמען מערכת המשפט שהיא מכשיר בידי אקיבוש, ולא מנהלת את המאבק הנכון, נגד  אקיבוש, מלחמות הברירה, ההתנחלות, הגזענות וכו' ("נפלתם על המחאה הלא נכונה") מופיע פשקוויל של תאמר נפאר, אמן וזמר ראפ ערבי. כותרת הפשקוויל המתבכיין הוא "אזרח סוג מת". נקודת המוצא הוא הרצח הפלילי בגלבוע, שמסמל בעיניו את מצב הערבים ישראל. הפתרון שלו הוא "החלפת ההמנון". המנון הוא כמובן ביטוי למהותה של המדינה. הוא רוצה המנון אחר, שיעניק מהות אחרת למדינה, או שיבטא מהות של מדינה אחרת, שתקום על חורבותיה של ישראל. הוא מציע המנון חלופי, שנפתח במילים: "כל עוד בלבב פנימה / נפש כל האזרחים הומייה". הנה, התגלמות הפנטזיה. ישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה". רגע, רגע. ישראל?! למה ישראל? כך מסתיים ההמנון: "ארץ שדורשת שם ודגל חדש". שם חדש. לא ישראל.

למה? את התשובה ניתן למצוא במזמור פג בתהילים: "כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד". אותו מזמור שאנו קוראים בעצרת הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנגדו יוצאת בחריפות ובארסיות מבריחת השב"חים אילנה המרמן בפשקווילהּ.

* ארכי-אנטישמי – רוג'ר ווטרס, גדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה, מחרים את ישראל, חוץ מאת השוקניה.

לפני שנים אחדות הוקדש חצי מוסף ל"ראיון" מתחנף, לקקני ומאדיר של גדעון לוי עם ווטרס. ובשבוע שעבר עוד ראיון, הפעם ב"גלריה". בראיון הוא אמר שכל עוד ישראל היא מדינת היהודים הוא ימשיך להחרים אותה ולטענתו – אינו אנטישמי.

אז יש לי חדשות בשבילו. מי שחושב שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו חוץ מלעם היהודי, הוא אנטישמי. ומי שמקדיש את כל אונו ומרצו למלחמת חורמה נגד מדינת ישראל, אך ורק כי היא מדינתו של העם היהודי, הוא ארכי-אנטישמי.

* שיקול מקצועי – מבצע "מגן וחץ" מביא לקדמת הבמה את מפקד פיקוד הדרום אלוף אליעזר טולדנו. וכפי שאנו נוכחים, על ראשו מונחת כיפה סרוגה. ומדוע אני מטריח את קוראיי בעובדת הטריוויה הזאת? האם היא כל כך חשובה?

האמת היא שהיא בכלל לא חשובה. טולדנו הגיע לתפקידו לא בזכות הכיפה ולא למרות הכיפה, אלא בשל התאמתו. אז מדוע אני כותב על כך? לנוכח קמפיין מכוער נגד הרמטכ"ל – אגב, דתל"ש כשלעצמו, ונגד צמרת צה"ל, בשל אי קידומו בסבב המינויים האחרון של תא"ל עופר וינטר. על פי הקמפיין, הוא לא קודם כיוון שהוא דתי, והדיפ-סטייט בלה בלה בלה, עוצר קידומם של קצינים דתיים בלה בלה בלה, קצינים סוג ב' וכל החרטא-ברטא הזה.

מובילי הקמפיין מעלימים מן הציבור מידע שלבטח ידוע להם – בסבב המינויים המדובר, שבו קודמו רק ארבעה קצינים, הועלה לדרגת אלוף ומונה לתפקיד מפקד פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה ומפקד הגיס המטכ"לי, דוד זיני. זיני הוא דתי, עם כיפה סרוגה גדולה, חבר המושב קשת בגולן, המזוהה עם החוגים החרד"ליים ביותר בציונות הדתית, שלמד בתלמוד תורה ואת התיכון עשה בישיבה התיכונית בחיספין שבגולן והוא אב ל-11 ילדים.

אם השיקול לאי מינוי וינטר הוא היותו דתי, מדוע קודם זיני? זו פשוט השמצה גסה וקמפיין נתעב.

אין ספק שוינטר הוא מפקד מצליח ומוערך מאוד. אז מדוע לא קודם? כי ככל שמתקרבים לצמרת צפוף יותר, והוא אינו המפקד המצליח והמוערך היחיד, ומי שנבחר לתפקיד טוב ממנו, או לפחות הרמטכ"ל סבור שהוא טוב ממנו. השיקול הוא מקצועי, וגם אם הוא שגוי, הוא מקצועי. אני מעריך מאוד את וינטר (כאשר הותקף לשווא על נוסח פקודת היום שלו במלחמת "צוק איתן" פרסמתי מאמר תמיכה בו) ואני בטוח שהוא ראוי לקידום. אני משוכנע שגם המתמודדים מולו ראויים לקידום. ובסופו של דבר, מי שמחליט הוא הרמטכ"ל. והשיקול של הרמטכ"ל אינו "רצון הרוב" או מסר פופוליסטי מסוג זה, אלא ההתאמה לתפקיד. אם השיקולים שלו יהיו אחרים, לא יהיה ראוי לתפקידו.

אני רוצה מאוד לראות את וינטר אלוף בצה"ל, באחד הסבבים הבאים.

* תמונת ראי של אחמד טיבי – בעקבות הרצח בגלבוע, תקפתי את הח"כים הערביים שרקדו על הדם של הנרצח הערבי, בניסיון לשוות לרצח הפלילי אופי לאומני.

מסתבר שיש להם תמונת ראי – גורמים יהודיים שמציגים את הרצח הפלילי כתקרית לאומנית ומעלים על נס את הרוצח. ברשת מתקיים מבצע גיוס המונים לתמיכה ברוצח דני מוקין, "שלחם למען כולנו".

* היהודים האמתיים – הדרך של החרדים לעשות דה-לגיטימציה לביקורת עליהם, היא הגדרת הביקורת כ"אנטישמיות". מה שעומד מאחורי הטענה הזאת, היא היומרה שלהם להיות היהודים האמתיים, ומי שאינם כמותם לא באמת ממש יהודים. אבל החילונים שמשרתים בצה"ל יהודים טובים הרבה יותר מחרדים שמשתמטים מצה"ל, כך שאם ביקורת על יהודים היא אנטישמיות [היא לא], הביקורת שלהם על החילונים היא אנטישמית.

* הגפנו את המגפה – ארגון הבריאות העולמי הכריז על סיום מצב החירום בשל הקורונה.

אני מגדיר זאת אחרת: ניצחנו את הקורונה!

מי זה "ניצחנו"? האנושות.

אשרינו שזכינו להיוולד בעידן שבו המדע והרפואה הגיעו למצב שבו בזמן כה קצר זוהה הנגיף ופותחו חיסונים ותרופות שהגיפו את הנגיף. רק לפני מאה שנה העולם הותקף בידי השפעת הספרדית, והתוצאות היו שונות בתכלית. איזו קפיצת דרך במאה שנה בלבד. זה בלתי נתפס.

בקצב הזה, יתכן שעל מגפה שתפרוץ בעוד מאה שנה, האנושות תתגבר בתוך שבועות ספורים.

* יוניקורן – מתוך מאמר של תהילה שינובר: "דווקא בגלל שאני מאמינה כל כך בנועה קירל ובכישרון שלה, אני חושבת שהיא הייתה יכולה להצליח גם בלי לעלות על הבמה בחזיה".

מה רצית? שהיא תעלה בלי חזיה?

          * ביד הלשון

חפים מפשע – בהצהרה לתקשורת על מבצע "מגן וחץ" דיבר ראש הממשלה על כך שבעוד הפלשתינאים מנסים לפגוע בחפים מפשע, אנחנו עושים כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע. ראש השב"כ אמר אותו מסר, אך לא השתמש בביטוי "חפים מפשע" אלא "בלתי מעורבים".

אני מעדיף את גרסת "בלתי מעורבים" ובעצמי משתמש בביטוי "אוכלוסיה אזרחית".

הביטוי "חפים מפשע" שגוי, בעיניי. ההפרדה בין אוכלוסיה אזרחית לבין כוחות צה"ל היא בין "חפים מפשע" לבין מה? לבין פושעים? הרי גם לוחמי צה"ל הם חפים מפשע. ההבדל הוא בין כוחות לוחמים לבין אוכלוסיה אזרחית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏7.5.23

* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכיה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.

* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות.

וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופיה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים"? "שישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר"? "מוחמד מת"? "ברוך הגבר"? או הגרוע מכל – "כהנא צדק"?

וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?

* נו, פטר אותו.

* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.

* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים.

* בקשת מחילה – אני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.

* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה…"לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?

זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילונים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.

לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות.

במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.

ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ… המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?

* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל!

אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.

* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים.

את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.

* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.

* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף.

מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה.

איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזנים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר.

כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי.

זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.

* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה.

אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות.

הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין.

השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומיה… עין לציון צופיה… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות", "מדינת העם היהודי", "מדינה יהודית", "מדינה יהודית ודמוקרטית", נישאו בכל פה.  

הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה.

הנואמת האחרונה הייתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. 

החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".

* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכל התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה.

"רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.

* במלחמת האחים אני סרבן.

* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח.

ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות".

כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?

* מי שכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק –  הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.

כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע.

הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור ימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.

אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית.

עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.

ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".

ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.

על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא הייתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון).  והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תכנית קרי, שהייתה אף היא ברוח תכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים.

שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם הייתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.

* סדרת ייצור  – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.

* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתיה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות.

הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי". לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות".

יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעיה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה.

הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.

* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.

          * ביד הלשון

לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד".

מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה".

בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' יח, כא).

הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג.

כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד", כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.

לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע". כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏30.4.23

* מעבר טבעי – רבים מדברים על הקושי במעבר החד מיום הזיכרון לחג העצמאות, מיגון לשמחה. ואילו לי אין בכך כל קושי. בעבורי, אין דבר טבעי יותר מהמעבר הזה. בעבורי, יום הזיכרון ויום העצמאות הם מקשה אחת, שבה שמחה מהולה בעצב ועצב – בשמחה.

השמחה על עצמאותה של מדינת ישראל וקוממיותו של העם היהודי מהולה בעצב על מחיר הדמים שאנו נאלצים לשלם על קיומנו וביטחוננו. העצב על חללינו מהול בשמחה על כך שמותם לא היה לשווא, אלא למען המטרה הנעלה של קיום המדינה היהודית. השמחה גדולה והיגון עמוק, אך אין ביניהם הפרדה. חד הם.

* חג העצמאות – למה "יום העצמאות", כמו ימי זיכרון? חג העצמאות!

* האוטופיה השוקניסטית – מגילת העצמאות בכותרות. היא מככבת במחאה נגד המהפכה המשטרית. היא עמדה בלב הדיון בקונגרס הציוני. היא הוקראה במלואה בחגיגת העצמאות בקפלן. הוא צורפה לעיתוני סוף השבוע לקראת חג העצמאות.

גורמים שונים מחפשים ומוצאים בה אסמכתאות להשקפותיהם, לרוב בציטוטים סלקטיביים מתוכה, לכאן או לכאן. אבל מגילת העצמאות היא מקשה אחת. זה היפה בה. זה מה שהביא לשעת הרצון ההיסטורית שבה חתמו עליה הכל, מאגודת ישראל ועד הקומוניסטים.

ככל שחוגי השמאל יקראו עוד ועוד במגילת העצמאות ובצדק יעניקו לה תוקף של קדושה, הם ימצאו שזו מגילה המקדשת את הלאומית היהודית, את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ואת הרעיון הנעלה, שבתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הם ימצאו בה כמעט בכל פסוק את המותג "יהודי" ואת המושג "ארץ ישראל". החיבור הזה למגילת העצמאות מחזק את התשתית הציונית של החברה הישראלית, וזה דבר מבורך מאוד.

גם "הארץ" מודע לכך. והוא מתחיל להתגונן מפני התופעה, באמצעות הפצת חזון חלופי לחזון מגילת העצמאות; חזון שיקעקע את חזון המגילה ויציע אלטרנטיבה הפוכה מזו של המגילה, באשר לדמותה ולזהותה של ישראל. בגיליון יום העצמאות של העיתון, הוקדש עמוד להצגת האוטופיה השוקניסטית, תחת הכותרת "מגילת העצמאות של ישראל החדשה". כלומר האוטופיה השוקניסטית היא למגילת העצמאות של מדינה חדשה שתקום במקום מדינת ישראל, או על חורבותיה של מדינת ישראל, שתשמור על המותג "ישראל" תוך ריקונו מכל תוכן.

את הטון נתן עורך העיתון אלוף בן. כותרת מאמרו היא "חוק לאום ישראלי". לא את חוק הלאום הוא רוצה לשנות כי אם את הלאום (ובכך הוא חושף את הנימוק האמתי להתנגדות לחוק הלאום). הוא רוצה מדינה חדשה במקום המדינה היהודית, עם לאום מומצא שיישא את השם "ישראלי".

הוא יוצא נגד מגילת העצמאות, נגד "שרשרת חוקי 'המדינה היהודית והדמוקרטית' משנות ה-80 וה-90", כלומר בעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ובעיקר נגד בג"ץ ונגד השופטים "שנחשבים ליברלים" (כי שופטים ציונים אינם יכולים להיות ליברלים באמת, אלא רק להיחשב כאלה). הוא תוקף את בג"ץ ששוב ושוב דחה את העתירות של אזרחים שמבקשים להגדיר את עצמם כבני הלאום הישראלי, ונתקלו תמיד בחומה בצורה של בג"ץ, ובעיקר של השופטים "הנחשבים ליברלים" ששוב ושוב דוחים את העתירות ו"מנפנפים אותן", כלשונו. והוא מצטט מאחד מפסקי הדין הללו: "הכרה בלאום ישראלי תחולל קרע בעם היהודי, תבחין בין יהודים לישראל ותעמוד בסתירה למטרות הלאומיות שבגללן הוקמה המדינה".

הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינת העם היהודי. מה לו וליהודים? "המדינה רוצה שארגיש מחובר לבני הדודים הרחוקים שלי בארה"ב, שלא פגשתי מעולם אך לא לחנין מג'אדלה ולעודה בשארת שכותבים לצדי ב'הארץ' ". הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינתם של בני הדודים הרחוקים שלו, שאינו מכיר אותם והם אינם מעניינים אותו. הם לא הלאום שלו. הוא רוצה לאום אחר. עם בשארת ומג'אדלה (מעניין אם גם הם רוצים למחוק את לאומיותם ולהתחבר ללאום שאלוף בן בודה מלבו). אז מיהו הלאום שעליו מפנטז אלוף בן? "יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מבקשי מקלט ו'זכאי חוק השבות'". כל אלה הם הלאום שלו, וישראל החדשה, שתקום על חורבות ישראל הישנה, תהיה מדינת הלאום של הסלט הזה. אבל למה "זכאי חוק השבות"? הרי מי הם זכאי חוק השבות אם לא אותם בני דודים רחוקים שלא מעניינים אותו? ולמה לא "זכאי 'זכות' השיבה", בני הדודים של בשארת ומג'אדלה שכן מעניינים אותם? ולמה שהמדינה, שתקום על חורבותיה של ישראל, תיקרא "ישראל"? איזו סיבה יש שהערבים יסכימו לשם הזה? הם הרי יודעים ששמה של המדינה – מדינת ישראל (כן, שם המדינה אינו "ישראל" אלא "מדינת ישראל") פירושו – מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. כלומר מדינתו של העם היהודי. כי אין הבדל בין יהודי לישראלי, לא במובן הלאומי, לא במובן ההיסטורי, לא במובן התרבותי. כיוון שישראל נקראת כך ולא יהודה, כפי שיכלה להיקרא כי זו הייתה אחת האופציות, אין חפיפה בין אזרחות ישראלית לבין ההשתייכות הלאומית.

כל המאמרים בדף הזה הם ברוח העורך. שני ליטמן קוראת "לשחרר את ירושלים". וכיוון שירושלים כבר שוחררה במלחמת ששת הימים, למה כוונתה? מן הסתם, לחזור למציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, שבה ירושלים הייתה מחולקת. אז זהו, שלא. עיקר ביקורתה אינה על מלחמת ששת הימים, אלא על דחיית תכנית האו"ם לבינאום של ירושלים, לאחר הקמת המדינה. זה החטא הקדמון. זו הבכיה לדורות. היא תוקפת את בן גוריון שהתנגד לבינאום ו"מיהר להעביר את הכנסת לירושלים והכריז שהעיר היא בירת ישראל. והיא מצטטת אותו: "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל… ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל".

אבל בישראל החדשה, שתקום על חורבותיה של ישראל, מי צריך את ירושלים? את ירושלים צריך לבנאם. כלומר שתהיה עיר בינלאומית, ולא, חלילה, בירתה של ישראל.

החזון הציוני נועד להבטיח לעד את קיומו של העם היהודי. לשם כך קמה מדינת ישראל. החזון השוקניסטי ל"ישראל" חדשה, נועד לשים קץ לקיומו של הלאום היהודי ולהמירו בלאום חדש. כלומר שמדינת ישראל, התגשמות חזון הדורות של העם היהודי, תהיה בית הקברות של החזון הזה.

כאשר אני קורא את חזון הבלהות השוקניסטי, אני כל כך שמח שלמגילת העצמאות הייתה עדנה.

* פסגת ההישגים התרבותיים – הזמר העברי הוא אולי פסגת ההישגים התרבותיים של הציונות ופסגת הישגי המדינה. שמחתי כאשר רשת ג' החליטה להקדיש את חג העצמאות ה-75 למצעד 75 השירים האהובים על הציבור (אני לא שלחתי את הבחירה שלי).

לאורך החג בחרתי להאזין לתכנית, ובשעה האחרונה היא שודרה גם בטלוויזיה, ב"כאן 11". ידעתי שיהיה זה עונג חג נפלא. ברור שאני הייתי מרכיב רשימה אחרת, אך הרשימה האישית של כל אחד היא אחרת.  אך ברור היה שאשמע 75 שירים נפלאים. וכך אכן היה. חכמת ההמונים יצרה רשימה מקסימה.

השיר שזכה במקום הראשון היה "אין לי ארץ אחרת", שירו הנפלא של אהוד מנור, שהמסר שלו נכון תמיד ובעיקר השנה. היה לי ברור שהוא יזכה. גם אני הייתי מדרג אותו בין הראשונים. ערב קודם לכן, שרנו אותו בערב השאת המשואות באורטל. למקום השני הגיע "אני ואתה". המסר המשותף של "אין לי ארץ אחרת" ו"אני ואתה נשנה את העולם" מבטא הלך רוח משמעותי בחברה הישראלית בימים אלה.

ברשימת 75 השירים הישראלים שפורסמה בגיליון פסח של "ידיעות אחרונות", שלא הורכב בידי הציבור אלא בידי רשימת מומחים, השיר הנבחר היה "עטור מצחך". ברשת ג' הוא היה במקום הרביעי. אכן, שיר מקסים.  

מה שהפריע לי ביותר ברשימה של "ידיעות האחרונות", היה העדרה הכמעט מוחלטת של נעמי שמר, שרק שיר אחד שלה הופיע ברשימה. היה זה "ירושלים של זהב", השיר האהוב עליי ביותר והראשון ברשימה שלי, והוא היה רק במקום ה-44. במצעד של רשת ג', הוא הגיע למקום השישי. זה בהחלט מקום ראוי. הרשימה כללה חמישה שירים של נעמי שמר. בנוסף ל"ירושלים של זהב" הושמעו בה "לו יהי", "אהבה בת עשרים", "אור" ו"אני גיטרה". עדין חסרו לי "על כל אלה" ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני".

אחד הרגעים מרוממי הנפש ביותר בתכנית, היה ביצוע חי של קובי אוז ועילי בוטנר של שירם של יהונתן גפן ועוזי חיטמן "הילד הכי קטן בכיתה" (השיר לא היה חלק מרשימת ה-75).

* הניחו להולכים – במצעד שיר ה-75 היה גם רגע מאוס – השמעת שיר חדש "של זוהר ארגוב ועפרה חזה", באמצעות בינה מלאכותית. אני עוד מתקשה לנסח את הנימוקים להתנגדות הקשה, שמעורר בי השימוש בטכנולוגיה הזאת, כביכול כדי להקים לתחיה את היוצרים המתים. יש בזה משהו אנטי הומניסטי ולכן גם אנטי תרבותי. הניחו להולכים ואל תחיו אותם, כביכול, באמצעים טכנולוגיים. ההפקה נעשתה באישור משפחותיהם של חזה וארגוב. חבל שהם נענו לבקשה.

* שיר מוצל מאש – במהלך שידורי יום העצמאות ברשת ג', אריה גולן סיפר בידענות שאת שיר "הרעות" כתב חיים גורי עת שהה במלון בחו"ל, והוא זרק את הטיוטה לפח, והמנקה הצילה אותו. מיד הוא תיקן את עצמו, ואמר שזה לא "הרעות", אלא "באב אל ואד".

זה לא "הרעות" ולא "באב אל ואד", אלא "הנה מוטלות גופותינו". השיר הנפלא שהוא כתב כשקיבל את ההודעה על נפילת חבריו בשיירת הל"ה לגוש עציון.

ובלי קשר לזהות השיר, מן הדברים אפשר לחשוב שבמלחמת השחרור חיים גורי בילה בבתי מלון בחו"ל. חיים גורי היה לוחם ומפקד בפלמ"ח וקצין קרבי בצה"ל. במלחמת השחרור הוא נלחם כסמ"פ בחטיבת הנגב. הוא המשיך לשרת שנים רבות כקצין קרבי בצה"ל, בשירות המילואים. במלחמת ששת הימים הוא לחם כמ"פ בקרבות לשחרור ירושלים. ב-1968 מונה לתפקיד קצין חינוך ובמלחמת יום הכיפורים, בגיל 50, לחם בפועל כקצין חינוך לוחם בשריון.

אז מה הוא עשה במלון בחו"ל בתש"ח? בשנת 1947 הוא יצא בשליחות "ההגנה" למחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי. לאחר מכן חזר לקרבות לשחרור הנגב.

הוא לא התגורר במלון, אלא נשכר לו חדר בבית. כאשר שמע על נפילת הל"ה הוא כתב את השיר הנפלא, מהחשובים בשירי תש"ח. הוא לא היה מרוצה והשליך אותו לאח. למרבה המזל הוא פספס… בעלת הבית מצאה את הנייר המקומט ליד האח, והניחה אותו על שולחנו. גורי קרא שוב את השיר והחליט לפרסמו. והשאר היסטוריה.

* מביך – מי כתב את הדיאלוגים המביכים של המנחים של טקס פרס ישראל? איזה עונש מגיע לו?

* הדרוזים בגולן ואנחנו – פעיל ימין שלח לי הודעת ווטסאפ ("שהועברה פעמים רבות" – כלומר היא מופצת בטירוף) שמספרת על כך ש"הדרוזים" (בה"א הידיעה) מהגולן יורדים כבר ארבעה ימים לאזור טבריה, משתוללים, "מפרים את הסדר, יורים זיקוקים, אמש אף ביצעו ירי חי והוציאו סכינים מהרכבים למול תושבי טבריה וצרחו 'נשחט אתכם אחד אחד'… זו עליית מדרגה לקראת מרד דרוזי ברמת הגולן".

אני חי עם הדרוזים בגולן. אני עובד אתם. אני יודע שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהתיאורים האלה. אולי בשולי השוליים יש דבר כזה. ובכל זאת, כדרכי, העדפתי לבדוק את הדברים. בדקתי עם ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח. רוקח אמר שלא שמע על דבר כזה וזה מנוגד למערכת היחסים, אך יבדוק. הוא בדק עם המשטרה ועם עמיתיו ראשי המועצות הדרוזים. לא דובים ולא יער.

כידוע, למרבה הצער, אצל הערבים וגם אצל הדרוזים, חגיגות מלוות בפנטזִיות של ירי באוויר. אגב, זו תופעה שיש למגר אותה. כנראה שזה מה שקרה בחגיגות נבי שועייב. יכול להיות שהיו גם בודדים שעשו את הדברים שפורסמו בהודעה הכוזבת, ומי אמר שהם בכלל מהגולן?

היחסים עם הדרוזים בגולן מצוינים והולכים ומתהדקים. למשל, מכון שמיר למחקר פתח לאחרונה שלוחה בכפרים הדרוזים. שעה שממשלות ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן, הדרוזים נקטו צד אנטי ישראלי, מתוך חשש למה שיקרה להם אחרי הנסיגה, תחת השלטון הסורי. ככל שאנו מתרחקים מן הימים הרעים ההם, מתחולל שינוי. באותם ימים, ביום העצמאות הסורי הכפרים הוצפו בדגלי סוריה והדרוזים ציינו אותו בהפגנות המוניות (כולל רבים שבשיחות פרטיות סיפרו על הפחד שלהם מהנסיגה והביעו את רצונם להישאר בישראל). השנה, תומכי סוריה הצליחו במאמצים אדירים לגייס 150 מפגינים ביום העצמאות הסורי.

 גם בתקופת המו"מ על הנסיגה, חשנו ביטחון מוחלט בכפרים הדרוזים, על אף ההצהרות הפומביות בעד נסיגה. ועכשיו – על אחת כמה וכמה. תהליך הישראליזציה של הדרוזים בגולן מואץ.

כנראה שיש בימין הקיצוני מי שרוצים לשלהב יצרים ולהסית נגד הדרוזים בגולן באמצעות הפצת כזבים.

* חניון צה"ל – לכבוד החג הדרוזי נבי-שועייב וחג העצמאות, הקים צה"ל סמוך לבוקעתא את חניון צה"ל ובו תצוגת כלי לחימה. לאורך החג, פקדו את המקום המוני משפחות דרוזיות מן הכפרים בגולן, טיפסו על הכלים והצטלמו עליהם.

לפני עשר שנים דבר כזה לא היה קורה. זו עדות לישראליזציה ההולכת וגוברת של הדרוזים בגולן. חבל שאנשים רעים מנסים לסכסך בינינו.  

* עלו לישראל – העיתונאי אטילה שומפבלי פרסם מאמר ב-ynet שבו קרא ליהודי ארה"ב לעלות לארץ ולהיאבק כאן על דמותה הדמוקרטית והליברלית. כבר שנים רבות לא קראתי מאמר כזה, הקורא ליהודי ארה"ב לעלות לישראל, ושמחתי מאוד לקרוא את הדברים.

כל קריאה ליהדות העולם לעלות לישראל, היא המעשה הציוני הנכון. לאו דווקא מהסיבה שציין שומפלבי. שרק יבואו. כן, שיבואו וישפיעו. גם אם בנושאים רבים דעתם תהיה שונה משלי. ושבעקבותיהם יעלו יהודים מן הצד האחר כדי לאזן. ישראל היא הבית של כל יהודי העולם ועליה לארץ היא ליבת הליבות של הציונות ומטרת העל של ישראל.

* הפגנת השלטון – ביד אחת נתניהו שולח את שליחיו לנהל מו"מ על פשרה – רפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

ביד שניה הוא יוזם הפגנת המונים נגד ההידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית;

הפגנת הדי-9.

* משמרות המהפכה המשטרית – המפגינים בהפגנת השלטון שדרכו בהמוניהם על תמונות הענק של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושל היועמ"שית בהרב מיארה, הזכירו לי את המפגינים האיראנים המוסתים שדורכים על דגלי ענק של ישראל וארה"ב.

מדובר בפירוש בהסתה לרצח של השתיים.

שר המשפטים (!) עוכר המשפט, שפך שמן למדורה בנאום הסתה רעיל, רווי שקרים ומשולח רסן נגד מערכת המשפט והצדק של מדינת ישראל.

איש רע ומסוכן.

* מה האלטרנטיבה? – האם אחרי נאום ההסתה, השקרים והתרת הדם של השר עוכר המשפט יריב לוין נגד מערכת המשפט של מדינת ישראל, יש עוד טעם בהמשך המו"מ להשגת פשרה של רפורמה בהסכמה לאומית רחבה?

הנאום מוכיח, מצד אחד, עד כמה יהיה קשה להגיע להסכמה, אך מצד שני עד כמה נוראית האלטרנטיבה ועד כמה חובה להגיע להסכמה.

מה האלטרנטיבה? להגיע לפיצוץ? למלחמת אחים?

רפורמה בהסכמה היא הכרח קיומי. רפורמה כזו חיונית וחשובה כשלעצמה וחשובה ביתר שאת כאשר האלטרנטיבות הן המהפכה המשטרית או הכנעת הממשלה, שאולי תתן לחלק מן המתנגדים תחושת סיפוק רגעית, אך השלכותיה על עתיד החברה הישראלית חמורות.

על הנושאים והנותנים בבית הנשיא לגלות נחרצות בחתירתם להסכמה רחבה, תוך התעלמות ככל הניתן מרעשי הרקע מבחוץ ומתוך הבנה שיריב לוין ואהוד ברק ייאבקו נגדה, יכפישו אותה, יציגו אותה כ"כניעה" וכ"פשרה רקובה". עליהם לנהוג כך, כי זה האינטרס הלאומי של מדינת ישראל.

* מאזן אימה – אני סולד מהפגנות של השלטון. של כל שלטון. בכל נושא. גם כאשר עמדתי כעמדת השלטון.

עוד יותר מכך אני סולד מהפגנה של שלטון שמנסה לחולל מהפכה משטרית, ומוציא את ההמון לרחובות לתמוך במהפכה המשטרית.

ובוודאי כאשר זו הפגנה נגד הידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית רחבה.

אבל השאלה היא לאן הולכים מכאן, אחרי ההפגנה.

התרחיש הפסימי, הוא שהממשלה תראה במפגן הכוח הזה רוח גבית לביצוע המהפכה. זה יהיה אסון לאומי, שייצור קרע חסר תקדים בעם. השלכותיה החוקתיות, החברתיות, הכלכליות, המדיניות והביטחוניות של המהפכה, אם תתרחש חלילה, הרות אסון.

אבל יש גם תרחיש אופטימי. התרחיש האופטימי הוא שהפגנת הענק המרשימה, מול המחאה המרשימה נגד המהפכה, תיצור מאזן אימה שיביא את המנהיגים של הקואליציה והאופוזיציה לפשרה.

אני רוצה להיות אופטימי.

* נראטיב בכייני – נראטיב בכייני שמופץ בימים האחרונות ברשת, בעיקר כדי לעודד השתתפות בהפגנת השלטון: "הם" התחננו שנעצור את החקיקה כדי לא לפגוע במועדים ובחגים הלאומיים. אנחנו נכנענו "להם" והשהינו את החקיקה, ו"הם" הונו אותנו והמשיכו את המאבק במלוא העוצמה, כולל הפגיעה בטקסי יום הזיכרון וכו'.

המציאות אחרת. אני שייך לחוגים שקראו להפוגה בתקופת החגים. הפניה הייתה לממשלה ולמחאה. הקריאה הזאת ממש לא באה מתנועות המחאה, אלא הופנתה אליהן. הן לא נענו ולא אמרו שייענו. והאמת היא שגם הממשלה לא נענתה. ממש לא.

להיפך, הממשלה המשיכה במלוא הקיטור, עמדה להביא להצבעה את חוק ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים וכאשר שר הביטחון אמר את האמת לציבור והעניק לנתניהו עוד סולם (בנוסף לשני הסולמות שקיבל מהרצוג) לרדת מן העץ הגבוה, הוא הודח. רק התגובה הציבורית הספונטנית של מאות אלפי הישראלים שיצאו אותו הלילה לרחובות, השביתה הכללית (שאולי תואמה עם נתניהו שחיפש נואשות תירוץ להיאנס) והחשש שלא יהיה לממשלה רוב, הביאו את נתניהו להשהיית החקיקה ולביטול ההדחה. כלומר, נתניהו לא נענה לפניה להפוגה במהלך החגים, אלא נאלץ להשהות את המהלך בלית ברירה.

קיוויתי שגם ההפגנות תושהינה והצטערתי כשזה לא קרה, אבל מעולם לא הייתה אמירה כזאת של תנועות המחאה.

והיו סיבות טובות להמשיך במחאה. ראשית, מיד למחרת ההודעה על ההשהיה, הונח חוק המהפכה על שולחן הכנסת, בצעד מתריס של תקיעת אצבע בעין. שנית, החלו ההפגנות בעד המהפכה. שלישית, שרים בכירים הצהירו שהמהפכה תחודש מיד במושב הבא של הכנסת ובעיקר – המוחים לא מאמינים למילה של נתניהו, והרי נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

ההפרעות בטקסי הזיכרון היו מגונות וראויות להוקעה, אך הן לא אורגנו בידי המחאה. במחאה משתתפים מאות אלפי אזרחים. בהפרעות בטקסים השתתפו בודדים, אולי עשרות. אך העובדה שתנועות המחאה לא קראו לציבור להימנע מכך (להבדיל מהמנהיגים הפוליטיים – נתניהו, גלנט, גנץ ולפיד בקריאה משותפת) היא שגיאה חמורה. וההפרעה הקשה ביותר הייתה בבאר שבע, שבה הייתה פרובוקציה של הממשלה ששלחה דווקא את הדוצ'ה והוא הגיע בלוויית מאות כהניסטים שבאו להריע לו ולהפוך את האזכרה לחללים לאסיפת בחירות כהניסטית.

הנראטיב הבכייני נועד לפגוע בהידברות בניסיון להכשיל אותה.

כעת, לאחר הפגנת השלטון, אני חוזר להפגין.

* תרבות השקר – השתתפות 200,000 איש בהפגנת השלטון בעד המהפכה המשטרית, היא הצלחה גדולה של המארגנים; מפגן כוח מרשים ביותר. אז למה הם צריכים לספר שהיו שם 600,000 איש ואפילו 700,000? למה?

נכון. בדרך כלל מארגני מחאות והפגנות נוטים להגזים במספר המשתתפים. גם ארגוני המחאה מוסיפים מע"מ למספר האמתי. אבל להכפיל פי 3.5?! הרי אדם נורמטיבי יתבייש להיתפס בשקר כזה.

זו תרבות השקר הביביסטית. זו התרבות שהצמיחה פוליטיקאים כמו גוטליב, דיסטל אטבריאן וקרעי. זו תרבות שבה אין שום ערך לאמת. זו תרבות שבה ניתן לערבב אמת ושקר בלי למצמץ או לעפעף.

זו התרבות שבה מאות אלפי מפגינים עם דגלי ישראל בידיהם הם הפגנת דגלי אש"ף, המפגינים נגד המהפכה מקבלים כסף על השתתפותם בהפגנה, מערכת המשפט הישראלית מגוננת על אנסים ומחבלים וגילה גמליאל היא שרת הביטחון.

* איפה ואיפה – תגבור הרכבות והתחבורה הציבורית לירושלים בהפגנת השלטון, הוא צעד נכון ואף הכרחי. התחבורה הציבורית נועדה לתת שירות לציבור, וכאשר ידוע על תנועה חריגה של נוסעים, נכון שהתחבורה הציבורית תתאים את עצמה למצב ותיתן לו מענה. קל וחומר כאשר מדובר בהפגנה, כלומר במימוש זכותם הדמוקרטית של האזרחים.

אבל כדאי לזכור ששרת התחבורה מירי רגב אסרה על תגבור רכבות בהפגנות הגדולות מול הכנסת נגד המהפכה, והסבירה ש"משרד התחבורה אינו משרד היסעים פרטיים להפגנות".

* ניתלים באילנות גבוהים – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים. לצטט מי שמתחו לאורך שנים ביקורת על בג"ץ ועל האקטיביזם השיפוטי, ולהציג את הביקורת שלהם כתמיכה, כביכול, במהפכה.

כמי שמתח במשך שלושים שנה ביקורת כזאת ולא שיניתי את דעתי, ועם זאת אני מתנגד בחריפות למהפכה, כי התרופה למיגרנה אינה עריפת הראש, כך גם אחרים.

אחד המצוטטים הוא מי שהיה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. בנותיו ונכדו של לנדוי פרסמו מאמר, שבו דחו את ההיתלות הזאת, ציטטו את עמדותיו של לנדוי וכתביו, והוכיחו שהם מנוגדים לעמדות המהפכה.

ועוד מצוטט הוא פרופ' מני מאוטנר. אלא שבניגוד ללנדוי ולרות גביזון, למשל, הוא עוד חי אתנו ויכול להגיב.

ביום העצמאות הוא פרסם רשומה בפייסבוק, שבה הביע תמיכה בסרבנות, במרי אזרחי ובאי ציות, אם תתקבל ההצעה של השתלטות פוליטית על הוועדה למינוי שופטים.

אני נגד סרבנות, נגד אי ציות, נגד מרי אזרחי ולא מסכים עם מאוטנר. אבל הרשומה מעידה עד כמה מופרכת ההיתלות של מחוללי המהפכה באילנות גבוהים.

* קול האחריות הלאומית – בתוך הטירוף שבו אנחנו נמצאים בחודשים האחרונים, הנשיא הרצוג הוא בעיניי הגיבור של התקופה.

הוא מבטא, יותר מכל אחד אחר, בדבקות ועקביות את קול השפיות, קול האחריות הלאומית, קול המתינות, קול הפשרה והחתירה להסכמה.

אני מאחל לו הצלחה בשליחותו, כי האלטרנטיבה היא אסון.

* במלחמת אחים אני פציפיסט.

* לא למדו – בג"ץ דחה את עתירת התנועה לאיכות השלטון לצו ביניים המונע את התערבותו של בן גביר במינויים עתידיים במשטרה. העתירה נגעה למינויים הקשורים לניהול המחאה הציבורית.

האידיוטים השימושיים בבג"ץ, שהכשירו את שרץ הכהניזם, כאשר אפשרו לבן גביר להתמודד לכנסת, והמיטו עלינו את האסון הזה, לא למדו דבר.

* מצביעי בן גביר מתפכחים – רוב האנשים שהצביעו לדוצ'ה, אינם כהניסטים, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית ואינם תומכים בפתרון הסופי הכהניסטי, אולי אפילו לא שמעו על "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, אחד משני מוריו ורבותיו של בן גביר, לצד המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש. אולי גם אינם מכירים את עברו הפלילי הטרוריסטי.

הם פשוט שוטים ועיוורים שהאמינו למקסם השווא ולהבטחותיו הדמגוגיות והפופוליסטיות, שאם רק יתנו לו להיות בעל הבית תהיה כאן "משילות" והוא ינצח את הטרור ואת הפשיעה. כאילו אפשר להילחם בטרור ובפשיעה בהתלהמות פשיסטית גזענית, ברפורמות פיתות אינפנטיליות ועם רקורד של ראש כנופיה ומנהיג הכהנא יוגנד. והם מתפכחים. הם רואים את השר הכושל, שבארבעה חודשי כהונתו יש קפיצת מדרגה אדירה בכל תחומי הפשיעה וביטחון הפנים. הם רואים שכוחו בהתלהמות בטיקטוק, בהכרזות הזויות ברחוב על מבצע "חומת מגן 2" ובפרובוקציות מבחילות באזכרה בבית העלמין בבאר שבע, שאליה הגיע חמוש במאות חוליגנים כהניסטים שהריעו לו והפכו את האזכרה לעצרת בחירות כהניסטית אלימה והתעמתו עם משפחות שכולות.

הם רואים שמכל הבטחות הבחירות שלו לא נותר זכר. ההבטחה האחרונה של בן גביר שהתקיימה, הייתה כאשר נופף בסמל שנתלש מרכבו של ראש הממשלה רבין והבטיח לכלי התקשורת: בפעם הבאה נגיע אליו.

* אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות – אין שום קשר בין כהניזם לציונות. לכן, כאשר שר מעוצמה כהניסטית מנסה לקדם יוזמות תחת המותג "ציונות", סביר להניח שזה שימוש לרעה במותג למטרות כהניסטיות.

כאשר השר הכהניסט וסרלאוף מציע החלטת ממשלה שעל פיה "הציונות" תהיה "ערך מנחה" בהחלטות הממשלה, אין כוונתו לציונות אלא לכהניזם. כאשר הוא נתלה בחוק הלאום, הוא נתלה בדימוי השקרי של חוק הלאום בפי מתנגדיו, כאילו זהו חוק שנועד להפלות ערבים. כזכור, בג"ץ דחה את הטענות הללו והפריך אותן מכל וכל. כעת השר הכהניסט מנסה להשתמש לרעה בחוק בניגוד לתכליתו.

אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, עליה להוכיח זאת במעשים, לא בפרובוקציות. יש היום הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. מן הראוי שהממשלה תציב את עידוד העליה הזאת וקליטתה על ראש שמחתה. בינתיים היא לא נוקפת אצבע בנדון.

אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, היא יכולה ללמוד מממשלת בנט, הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן מאז ממשלת שמיר. היא יכולה ללמוד איך הממשלה עלתה לגולן והחליטה פה אחד על תכנית לאומית חסרת תקדים להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן, כולל הקמת יישובים חדשים, ומיד נכנסה לביצוע. היא יכולה ללמוד איך הממשלה החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את החלטות הממשלה הקודמת ותיזום החלטות נוספות ברוח זו.

אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את ההחלטה על מתווה הכותל, ותחזיר את הכותל למעמדו כנכס לאומי ולא מגזרי וכאבן שואבת ליהדות העולם. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתחזור בה מכוונתה להתנקש בחוק השבות, החוק הציוני החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. אדרבא, שתעגן את חוק השבות כחוק-על, שאי אפשר יהיה לפגוע בו. כך נוהגת ממשלה ציונית במדינת הלאום של העם היהודי.

* שרת הביטחון – "גילה גמליאל – שרת הביטחון". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* בהיסח הדעת – אורי הייטנר, מנכ"ל נאס"א.

(אופס, כתבתי בהיסח הדעת).

          * ביד הלשון

בורח כמו ממגפה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "כל פוליטיקאי שפוי, גם מן הימין, היה בורח מהגברת הרעילה הזו כמו ממגפה, מחשש שתסבך אותו בתביעות דיבה, אם לא גרוע מכך".

הביטוי המקובל הוא "לברוח כמו מאש". מאיפה ה"לברוח כמו ממגפה"? מנעמי שמר.

מתוך שירה "עוד לא אהבתי די":

ואף על פי שאת פה

ואת כל כך יפה

ממך אני בורח

כמו ממגפה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.4.23

* הפריבילגים – שני הוריי היו שורדי השואה.

אבי גורש מביתו, בגירוש יהודי בוקובינה בהיותו בן עשר וחצי, וחמש שנים חי במחנה הריכוז טרסניסטריה. שם איבד את אחיו הבכור, את סביו וסבתותיו, דודים ובני דודים. שם הוא לקה בכיב קיבה ממנה סבל עד שנותח בסוף שנות השישים.

בגיל 17 עזב את משפחתו כדי להגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא גורש למחנות המעצר בקפריסין. לאחר כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה הילדים שטרם מלאו להם 18. הוא הגיע לארץ ונלחם במלחמת השחרור. הוא היה חייל בודד ולא הייתה לו דירה בארץ. לכן הוא לא יצא כמעט לחופשות, וכשיצא התארח אצל חברים או קרובים רחוקים.

על אף מצב בריאותו, עבד כפועל במלטשת נחושת. עד היום מצוי בידינו אישור לתוספת מזון לעובדים בעבודה פיזית קשה, בתקופת הצנע. במקביל לעבודתו, למד הנהלת חשבונות.

הוא היה בית"רי, אצ"לניק וחרותניק, אך כאשר בן גוריון קרא לרדת לנגב הוא נענה לקריאה. הוא היה בערך 7-8 שנים בארץ, והתנדב לסייע בקליטת העולים החדשים, כישראלי ותיק. הוא היה מנהל חשבונות ואח"כ מזכיר חוץ וגזבר של מספר יישובי עולים בנגב.

אמי ומשפחתה נמלטו מעירם רובנו תחת הפצצה גרמנית כבדה בפרוץ מלחמת העולם. הם התגלגלו בדרכים לא דרכים עד סמרקנד שבאוזבקיסטן. בגיל 5 היא הפסיקה ללכת, בשל מצבה. היא הוסתרה בבית יתומים קתולי. לאחר המלחמה, במשך ארבע שנים היא ומשפחתה, שהתאחדה, שהו במחנה עקורים בגרמניה. הם עלו לארץ ב-1949, נקלטו במחנה שער-עליה (שם רוססו בדי.די.טי.) ולאחר מכן במרכז קליטה בפרדס חנה וקבעו את ביתם בבית ערבי נטוש, בלי גג, ביעזור – לימים אזור. כבר כנערה ידעה שייעודה בחיים הוא חינוך ולמדה בסמינר למורות. שירתה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב. היא הייתה 7 שנים בארץ, אך ראתה את עצמה כישראלית לכל לדבר שמשימתה היא לקלוט עולים וללמד אותם עברית.

בנגב היא פגשה את אבי. הם היו בין מייסדי היישוב מבועים בנגב. אחרי שהחבורה המייסדת התפוררה, גם הם עזבו בצער ועברו לר"ג. גרו בבית צנוע מאוד. אחותי נולדה במבועים. אחי ואני בר"ג. לאחר כעשר שנים עברנו לבית מרווח יותר. אבי היה מנהל חשבונות ואח"כ חשב ומנהל פיננסי. אמי הייתה מורה ומחנכת, עד מותה בדמי ימיה, בגיל 52 ממחלת הסרטן. עד היום, רבים מתלמידיה רואים בה מורה לחיים.

הוריי עבדו קשה כל חייהם, חסכו פרוטה לפרוטה, חינכו אותנו על מוסר עבודה וחריצות ושכסף אינו גדל על העצים. המשפחה שהקימו היא ניצחון הציונות.

נו, בקיצור, אשכנזים פריבילגים. 

* התפילין של אבי – אבי היה בן 10.5 כשגורשו יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. משפחתו הגיעה למקום שנקרא גטו מוראפה, סמוך למחנה.

כשהם הגיעו למקום, על אדן החלון בבית עזוב עמד זוג תפילין. אמו אמרה לו: "זו אצבע אלוהים. אולי תגיע למצוות ויהיו לנו תפילין". הם לקחו את התפילין. כשהגיע למצוות החל להניח תפילין, והתמיד בכך עד עלייתו ארצה, כעבור חמש שנים.

לקראת בר המצווה שלי, הוא לקח את התפילין שלו לבדיקה, ויעצו לו לחדש אותם, כי לא היו במצב טוב, וכך הוא עשה. אח"כ הוא התחרט על כך כל חייו. אמר שצריך היה לקנות תפילין חדשים, ואת אלה לשמור למזכרת כמות שהן.

התפילין הללו נמצאים כעת אצלי.

* ימי הקדושה הלאומית – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדושה הלאומית. הם ימים שמעל לכל מחלוקת. חילול הטקסים בהפרעות לנבחרי הציבור הוא מעשה לא יעשה. גם הדרישה לא להזמין פוליטיקאים היא בלתי נסבלת – אלה נציגי הריבון שמביאים את דבר הממשלה והכנסת בטקס הממלכתי.

לא מדובר כאן באזכרה פרטית, שבה סביר שמשפחה תחליט את מי היא רוצה להזמין ואת מי לא. זה טקס ממלכתי ביום הזיכרון הממלכתי.

בשנה שעברה נעשתה נבלה בישראל, כאשר ביביריונים נשלחו לחלל את טקס יום הזיכרון ולהפריע לדברי ראש הממשלה בנט במסכת גידופים וקללות צווחנית. אם המעשה הזה לא יישאר חריג, אלא יחזור על עצמו בשנית, פירוש הדבר שאף נציגים של אף ממשלה לא יוכלו לדבר בעתיד. זה נורא.

עם זאת, על הממשלה לנהוג ברגישות ולא לתקוע אצבע בעיני הציבור. לא לשלוח את הכהניסט או משתמטים מצה"ל לשאת דברים בשמה.

עלה השנה רעיון יפה, שלכל טקס יגיעו יחד, נציג הממשלה ונציג האופוזיציה. זה רעיון יפה, שיבטא את האחדות סביב זכר חללינו.

כל שכתבתי כאן תקף גם באשר לטקסים הממלכתיים של חג העצמאות – טקס המשואות וטקס חלוקת פרסי ישראל. הם לא מקבלים פרס נתניהו אלא פרס ישראל; פרס ממלכתי. שום מחאה אינה מצדיקה התנקשות בממלכתיות.

מן הראוי שתצא קריאה משותפת של נשיא המדינה, ראש הממשלה וראש האופוזיציה לכבד את הימים והטקסים הללו ולגנות כל ניסיון לחלל אותם.

* מעשה נואל – ההפרעה לנאומו של בועז ביסמוט באירוע זיכרון ליום השואה, היא מעשה נואל ומביש, הראוי לכל גינוי.

מצער שקומץ רדיקלים מיליטנטים מכתימים ציבור של מאות אלפי מפגינים, שסולדים מהמעשה.

* החלטה מבישה – דברים שכתבתי ל"זמן קיבוץ", עיתון התנועה הקיבוצית:

הידיעה על ביטול הזמנתו של שר הביטחון יואב גלנט לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של התנועה הקיבוצית, גרמה לי לבושה עמוקה.

יום הזיכרון הוא יום לאומי, יום ממלכתי, שצריך לעמוד מעל לכל מחלוקת פוליטית. שר הביטחון הוא נציג הממשלה הנבחרת, והשתתפותו בטקס אינה בשם מפלגתו או גוש מפלגות זה או אחר, אלא בשם המדינה. טקס ממלכתי של יום הזיכרון, ללא ייצוג של דובר מטעם המדינה, מחטיא את מהותו ואת מטרתו.

העובדה שהביטול נעשה דווקא ליואב גלנט, שהוכיח מנהיגות לאומית כאשר קם באומץ ציבורי ופוליטי, הישיר מבט אל הציבור ואמר את האמת, מצערת במיוחד. מעשהו הביא להדחתו, שרק המחאה הציבורי סיכלה אותה. גלנט עמד בכל הלחצים וסירב להתנצל, עד שרוה"מ התקפל. והנה, דווקא הוא הושפל בביטול הביקור.

יואב גלנט הוא לוחם ומפקד רב זכויות, שלחם שכם אחד עם רעים לנשק רבים מתוך התנועה הקיבוצית. רבים מפקודיו היו בני קיבוצים. הדרתו היא בלתי נסבלת.

התנועה הקיבוצית התאפיינה בעבר בקנאות פוליטית. יש הרבה דברים מן הקיבוץ של פעם שראוי להתגעגע אליהם. הקנאות הפוליטית אינה נמנית עמם. היא המיטה על הקיבוץ אסונות רבים.

חבל שאנו פותחים שוב את הדלת לקנאות פוליטית בתוכנו, ודווקא ביום הזיכרון.  

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל חיירי עלקם, בן 21 מא-טור, שיצא למסע רצח יהודים בנווה יעקב, רצח שני יהודים שנקלעו בדרכו ולאחר מכן ביצע טבח בחצר בית כנסת ונהרג בחילופי אש עם שוטרים, ועם שבעת בני האדם שהוא רצח: נטלי ואלי מזרחי, רפאל בן אליהו, הילד אשר נתן, שאול חי, אירינה קורולובה ואיליה סוסנסקי.

כל השמונה הם "קורבנות השנאה".

* בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית – לפני כעשור, הרציתי לפני תלמידות להוראה במכללת "אוהלו" על מגילת העצמאות. לפני תחילת ההרצאה לחשה לי ראש החוג: "בעדינות, בסדר? הרבה מן התלמידות הן ערביות".

התעלמתי מן ההערה המביכה. מה פירוש בעדינות? לסלף את מגילת העצמאות? לכבס אותה באבקת PC?

אני מרצה על המגילה כמות שהיא, במיוחד כאשר אני כה מזדהה עמה. אם יש לסטודנטיות הערביות בעיה עם המגילה – שתתמודדנה.

בעצם, איזו בעיה צרכיה להיות להן? הרי כתוב בפירוש "תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

הבעיה שלהן נוגעת אולי למילה "תקיים". מי תקיים? המדינה שהוגדרה במילים: "מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל". בתוקף מה הוכרז על הקמתה של המדינה הזאת? "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

הזכות ההיסטורית היא זכותו המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי על ארץ ישראל.

הזכות הטבעית היא זכותו של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להגדרה עצמית באמצעות מדינת לאום ריבונית במולדתו.

כמעט כל המגילה מוקדשת להגדרת הזכות ההיסטורית והזכות הטבעית.

המאבק נגד המהפכה המשפטית הביא עדנה למגילת העצמאות וטוב שכך. היא נישאת בכל פה, עותקי ענק שלה נתלים במקומות ציבוריים, היא תחולק כתוספת לעיתוני יום העצמאות. אלה חדשות נפלאות.

אלא שיש מי שמוציאים את חלקיק המשפט הנוגע לשוויון הזכויות המלא מהקשרו הכולל, כאילו מגילת העצמאות היא מגילת הזכויות של המיעוט הערבי; זו מהותה וזו תכליתה. ולא היא. מגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת ויש להתייחס אליה כאל מקשה אחת. וטוב לקרוא אותה וללמוד אותה ולאמץ אותה, על כל חלקיה, כחזונה של מדינת ישראל.

* החטא הקדמון – בן גוריון ובגין היו מנהיגים גדולים, אך כמו כל מנהיגים גדולים הם עשו גם טעויות גדולות. טעות משותפת של שניהם, כל אחד מהם בתורו, יצרה את המצב החולני של השתמטות החרדים מצה"ל, שהוא בכיה לדורות.

חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.

מה בעצם הבעיה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על כלה לצאת מחופתה ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמיה.

נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ ב-1977.

במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.

התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור מהגנה על המולדת. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתניה שלא לצאת לעבודה, רוב הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.

הנפגעת העיקרית מכך היא החברה החרדית שהושחתה עד היסוד. הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעיה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עוין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.

יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון. במקום התקדמות מדורגת לכיוון החיובי, הממשלה מובילה לכיוון ההפוך – להרמת ידיים סופית של המדינה והשלמה בחוק עם מחלת ההשתמטות.

* העיקרון הלאומי – כאשר אני מביע את דעתי על השתמטות החרדים משרות בצה"ל, תמיד קופץ מישהו עם "ומה עם הערבים?"

אילו התייחסתי לנושא בשם העיקרון האזרחי, בשם השוויון האזרחי וכד', אולי היה טעם בהשוואה.

אבל התייחסותי היא בשם העיקרון הלאומי; החובה הלאומית שלנו להגן על קיומה של המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה. ולכן, אין שום מקום להשוואה בין הציפיה שלי מיהודים לציפיה שלי מערבים.

הציפיה שלי מכל יהודי היא להתגייס לשרות משמעותי בצה"ל. אין לי ציפיה מאזרח ערבי להתגייס לצבא שנלחם נגד עמו.

כל עוד שבט שלם בעמנו משתמט מהגנה על המולדת, באיזו זכות אנו יכולים לתבוע מן האזרחים הערבים לעשות זאת?

כמובן שאני שמח על כל ערבי שבוחר להתנדב לצה"ל. ואני בעד שרות לאומי לכל, גם לערבים. אם יש להם קושי במושג "לאומי" אפשר להגדיר זאת שרות אזרחי. אגב, אני מוכן להתפשר על שרות לאומי לחרדים מתוך הבנה שגיוסם ההמוני כעת לא מעשי.

* וקראת לשבת עונג – מיזם "שבת ישראלית", הוא אחד המיזמים התרבותיים היפים והחשובים שהיו כאן בעשורים האחרונים, פרי יוזמתו הברוכה של חילי טרופר, שר התרבות הקודם. המיזם העניק תוכן וצביון יהודי-ציוני-ישראלי לשבת של המוני בית ישראל, בפתיחה ללא תשלום של אתרי מורשת ותרבות. המיזם איפשר לדתיים להעשיר את השבת שלהם, בביקור באתרים ומוזיאונים בשבת, כיוון שלא נגבה על הכניסה אליהם תשלום.

כמו כל דבר יפה וטוב – הממשלה המכוערת והרעה הזאת מניפה יד גסה על המיזם הזה, כדי להכריתו.

כבר עם הקמת הממשלה, שר התרבות מיקי (כסף, כוח, כבוד) זוהר הודיע על ביטול המיזם, שלא היה לו מושג מהו, כחלק מהאמוק של ביטול כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. בעקבות הסערה הציבורית שפרצה, זימן נתניהו את זוהר והורה לו להשאיר את המיזם. אולם האחריות על המיזם עברה לקומיסר למורשת כהניסטית, עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. והלה עלה על הדי-9 בתאוות הרס התרבות הישראלית, וביטל את המיזם.

ממשלת רֶשע, שנלחמת באזרחיה.

* מחוץ למחנה – הכנסת והממשלה אינן מקומות לכהניסטים.

אז איפה מקומם?

את התשובה לכך נותנת לנו פרשת השבוע, "תזריע-מצורע". מקומם של מצורעים – מחוץ למחנה.

* סימן מטרה – השר פרא האדם הכהניסט סימן את ניצב אשד. כעת, דרגת האיום עליו היא ברמה הגבוהה ביותר והופקדה עליו שמירה הדוקה.

כאשר השר נלחם במשטרה, מה הפלא שהפשע גואה בקצב הולך וגובר, מאז כניסתו לתפקיד? שר כושל.

* מרדכי קידר אמר – אהוד מהדהד את התרבות הביביסטית של בריחה מאחריות. הוא רק ראש הממשלה, הוא לא אחראי על כישלונות. מי שאחראים על כישלונות הם אחרים – הממשלה הקודמת, הממשלה הבאה, המפגינים, היועמ"שית, בג"ץ וכו'. המפגינים אחראים לכישלונה של הממשלה בביטחון ובכלכלה. והנה, יש לאהוד הוכחה ניצחת – אפילו מרדכי קידר אמר. ואו! אותו קידר שפסק שיגאל עמיר לא רצח את רבין.

          * ביד הלשון

לטוב ולמוטב – מתי המציאו את הפוליטילי קורקט, את השימוש "בשפה מכובסת" כדי לא למעוד באיזה תיל או לעלות על איזה מוקש, שעלול לפגוע במישהו או במשהו ולהתמתג כגזען, סקסיסט וכד'? התופעה הזאת נפוצה בעיקר מאז שלהי המאה ה-20.

אך האמת היא שיש לה מקבילה עתיקת יומין ביהדות, הנקראת "שפה נקיה". שפה נקיה היא שימוש במושג מקביל למושג שעלול לפגוע במישהו, להפחיד, להצטייר לא יפה, להישמע לא טוב. אמרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולעולם יספר אדם בלשון נקייה".

ביטוי בולט לכך הוא בברכות קריאת שמע של שחרית. אנו אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

הפסוק הזה לקוח מפרק מה בישעיהו. אולם הפסוק המקורי שונה במקצת, במילה אחת. "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". 

הפסוק הזה מיטיב לתמצת את התפיסה המונותאיסטית. אין אלים נפרדים לאור ולחושך, לטוב ולרע. האל האחד יוצר את הכל. זו תמצית תפיסת הבחירה ביהדות – האל בורא את הטוב ואת הרע, ואנו, כל אחד מאתנו כפרט, ואנו כקהילה, כעם, כאנושות, בוחרים בין טוב ורע. זה האתגר המוסרי של האדם.

אולם לומר על אלוהים שהוא בּוֹרֵא רָע? זה לא פוליטיקלי קורקט. אלוהים עוד עלול להיפגע, חלילה. ולכן נעוות את הפסוק, ובמקום "בּוֹרֵא רָע" נתפלל "בּוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

זו אינה הדוגמה היחידה לשפה נקיה במסורת היהודית. במקום מת, אנו אומרים נפטר (מן העולם) או הלך לעולמו. במקום "לטוב ולרע" אנו אומרים "לטוב ולמוטב". ואשתו של איוב אמרה לבעלה: "ברך אלוהים ומות", במקום "קלל אלוהים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏16.4.23

* כרטיס צהוב – הורדת תחזית דירוג האשראי של ישראל בידי חברת דירוג האשראי הבינלאומית מודי'ס, היא כרטיס צהוב לממשלה.

המסר הוא ברור. אילו חלילה התקבלו חוקי המהפכה או בליץ החקיקה היה נמשך, דירוג האשראי היה יורד. מה שמנע זאת, זו בראש ובראשונה הודעת ראש הממשלה על השהיית החקיקה. שנית, השיחות הממושכות של הנשיא ורוה"מ עם בכירי החברה, שבהן רוה"מ נתן להבין שהחקיקה תיעצר ושבכל מקרה לא תהיה פסגת התגברות רדיקלית והנשיא הקרין אופטימיות באשר לסיכויי ההידברות להביא להסכמה.

אם חלילה תחודש חקיקת המהפכה, דירוג האשראי ירד.

הכרטיס הצהוב מצד מודי'ס לצד הכרטיס הצהוב של הבוחרים בסקרים, יורידו, כך אני מעריך, את נתניהו מעץ המהפכה.

* להכשיר את הלבבות – אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שניתן להגיע להסכמה. קשה לי להתנבא אם כך יהיה.

אין ספק, שהמחנה הממלכתי ויש עתיד, המנהלים את ההידברות, לא יתפשרו על הדמוקרטיה ולא יתנו ידם להשתלטות הממשלה על הרשות השופטת ועל הוועדה למינוי שופטים.

אבל אין לי ספק, שאם תהיה הסכמה, תהיינה פרטיה אשר תהיינה, יקומו גורמים קיצוניים כמו אהוד ברק, שמבחינתם המאבק אינו אמצעי אלא מטרה, או אולי נכון יותר – היא אמצעי למטרה זרה, אישית, ויגדירו את ההסכמה "כניעה". הרי ברק מפמפם מהשכם עד הערב את הביטוי "פשרה רקובה" כהגדרה לכל פשרה שהיא, ומפריח את הסיסמה הפופוליסטית הדמגוגית ש"אין פשרה עם דיקטטורה על חצי דיקטטורה".

זה יהיה מבחן המנהיגות של לפיד וגנץ. יהיה עליהם להתייצב באומץ, להגן על ההסכמות ולקרוא להפסיק את המחאה ואף לפעול לכך.

לי קל. ברור לי שההסכמות, אם תהיינה, תהיינה קרובות לעמדות המוצא שלי. קשה יותר למי שיידרשו לוויתורים משמעותיים, משני הצדדים. אבל המטרה – הצלת החברה הישראלית מקרע שעלול להיות סופני ובלתי ניתן לאיחוי, מחייבת נכונות לפשרה.

על מנהיגי שני הצדדים להכשיר את הציבור לפשרה. על מנהיגי האופוזיציה לומר בבירור שיהיה שינוי משמעותי במערך הכוחות בין שלוש הרשויות; שהתערבות הרשות השופטת בחקיקה ובמדיניות תוגדר לנושאים ספציפיים ותוגבל בדרישות לרוב מיוחד בפורום רחב של בית המשפט ושתהיה לכנסת יכולת להתגבר ברוב מיוחד על פסילת חוק. על מנהיגי הקואליציה להבהיר שלא תהיה פגיעה בעצמאות מערכת המשפט, שהממשלה לא תשלוט בוועדה למינוי שופטים ושפסקת ההתגברות תדרוש רוב מיוחד, הרבה מעבר לרוב האוטומטי של כל קואליציה. על מנהיגי שני הצדדים לרדת מהסולם של עמדות הקצה.

* נטיה קלה – גדעון לוי, מהגרועים בעוכרי מערכת המשפט הישראלית, שהיא "מכשירת אקיבוש ואאטנכלויות", כתב שאין בבית המשפט העליון אפילו שופט ליברלי אחד.

זאת כמובן שטות גמורה. האמת היא באמצע בין טענתו המופרכת לבין הטענה המופרכת של לוין שאין שופטים שמרנים. האמת היא באמצע עם נטיה קלה לטענתו של לוי.

* לא לסלף את העובדות – איני אוהב את העיסוק בשירות המילואים של נתניהו במלחמת לבנון הראשונה. הוא שכל את אחיו שש שנים קודם לכן, ועצם העובדה שהמשיך לשרת במילואים ביחידה, ראויה להערכה.

אבל כדי להתמודד עם הטענה נגדו, לא צריך לסלף את העובדות ההיסטוריות. דף מסרים שמופץ ומדוקלם מספר שנתניהו שירת כציר המדיני בוושינגטון מאז 1981, ולכן לא התייצב. אין זה נכון. הוא מונה לתפקיד ביולי 1982, חודש לאחר פרוץ המלחמה.

* טרלול על סטרואידים – דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מטורלל אפילו בקנה המידה של הזבל המונפק בתעשיה.

הם מספרים שיחידות הל.א. והסייבר של הדיפ-סטייט שיבשו את שידור הראיון של נתניהו בערוץ התעמולה.

מסתבר שגם כאשר י.נ. הג'ורה סתום, הביוב זורם.

* עסקנים ישפטו שופטים – העובדה שהכלומניק הרשע דודי אמסלם הוא שר בממשלת ישראל, היא עדות להידרדרות הפוליטיקה הישראלית. הרי מה יש בו מלבד רוע, שנאה והסתה? אם ניטול ממנו את השנאה והרוע מה ישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום.

בראיון לערוץ 12 הוא קרא להעמיד לדין את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ואת הנשיא לשעבר אהרון ברק , באשמת "הפיכה".

שמעה תחתית-החבית גוטליב והבינה שגם היא חייבת להוסיף קיסם למדורת ההסתה. בנאום בהפגנה, בראשות הפרחח הכהניסט, צווחה הבהמה ש"השמאל" הם בוגדים והיא קראה להעמיד לדין את אהוד ברק.

זו מהות המהפכה המשטרית. אם המהפכה תצליח, חלילה, (ואמסלם הבטיח שהיא תצליח) עסקנים עלובים, עבדים כי ימלכו, מן הזן הנחות של גוטליב ואמסלם יעמידו לדין שופטים בישראל, בעוון היותם מתנגדי משטר.

* מתפכחים – סקר "מעריב" ממשיך לאושש את מגמת ההתפכחות הציבורית ממשלת "מלא מלא" שמתגלה כריק ריק. על פי הסקר הזה, מפלגות הקואליציה מתרסקות לחמישים ואחד מנדטים בלבד.

לכאורה, הסקר הזה הרבה פחות טוב מהסקר בערוץ 13. בערוץ 13 המחנה הממלכתי העפיל ל-29 מנדטים בעוד הליכוד התרסק ל-20 בלבד. ואילו כאן שתי המפלגות מונות 26 מנדטים. אבל דווקא הסקר הזה מציג בשורה מעודדת – החיה הכהניסטית מגרדת את אחוז החסימה.

מצביעי עוצמה כהניסטית, שרובם אינם כהניסטים, אלא הלכו שולל אחרי ססמאות הכזב הדמגוגיות הפופוליסטיות של בן גביר "בעל הבית שיעשה סדר" וכל הקשקוש המטופש הזה, מתחילים להבין. הכהניזם עומד לחזור לגודלו הטבעי – קומץ מטורפים.

באופן כללי, קורה היום לימין מלא מלא מה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות תוצאות אוסלו וההתנתקות והצעות השלום מרחיקות הלכת לפלשתינאים: הניסוי מתנפץ אלי סלע המציאות.

* לא תטהר את השרץ – שום העלאת שכר לחיילי החובה לא תטהר את שרץ ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל.

אין דבר פחות יהודי מן ההשתמטות מהגנה על המולדת.

אין דבר מנוגד יותר לתורה מעריקה ממלחמת מצווה.

ההשתמטות היא חרפה.

* הופכים את הרע לנורמה – בדיון הציבורי על השתמטות החרדים מהגנה על המולדת ומשירות בצה"ל, עולה תמיד הטענה, שההשתמטות עדיפה על גיוס של המוני חרדים שלא יתרמו אלא רק יזיקו. בכל פעם שאני כותב על הנושא, שואלים אותי – מה אתה מציע? לגייס אותם בכוח? האם בכוח החלטה חרדים יהפכו לחטיבת חי"ר ובחורי ישיבה לטייסי חיל האוויר? האם זה מעשי? גם כאן, בכל פעם שאני ואחרים כותבים על כך, אהוד בן עזר מעלה את הסוגיה, ואומר שמבחינה ביטחונית עדיף לצה"ל לשמר את המצב הקיים מאשר לגייס את החרדים.

זו בהחלט בעיה. אני מודה במבוכה שאין לי פתרון. אני יודע שאת הנזק שחוללו – תחילה בן גוריון, כשהסכים להשתמטות של כמה מאות ויצר את הלגיטימציה לתופעה השלילית הזאת  ואח"כ בגין שהסכים להשתמטות גורפת של כל בחורי הישיבות, אי אפשר לתקן בהחלטה כוחנית לגייס את כולם מיד. במצב שנוצר, גיוס המוני בכפיה הפך לגזירה שהציבור החרדי הגדול והגדל לא יכול לעמוד בה. בערך כמו שרוב הציבור לא יכול לחיות עם המהפכה המשטרית. אני גם נגד התערבות של בית המשפט העליון בסוגיה הזו, שאינה שייכת לזכויות הפרט או המיעוט.

יש צורך במהלכים מדורגים שיצמצמו את ההשתמטות ואת הנלוות שלה. בטח לא מהלכים שיש בהם הכרה סופית וחוקית של מדינת ישראל, בכך ששבט שלם בעם ישראל הוא שבט טפילי, שחי על דמם של בנינו ומתפרנס מעבודתנו, וקוניוקטורה פוליטית נותנת לו כוח פוליטי סחטני עצום, הרבה הרבה מעל לחלקו בחברה. אבל בראש ובראשונה, החברה הישראלית צריכה להגדיר ברמה הערכית והמוסרית שההשתמטות היא רעה חולה ויש לפעול לצמצומה ההדרגתי. כן, גם לערכים יש מקום במדינת ישראל. לערכים ציוניים, לערכים לאומיים, לערכים יהודיים, לערכים דמוקרטיים, לערכים חברתיים, לערכים דתיים, לערכים של "כל ישראל ערבים זה בזה". ההשתמטות סותרת את כל הערכים הללו. חברה צריכה להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע.

הקושי המעשי בגיוס החרדים אמתי, ולכן אף אחד אינו מציע היום לקבל החלטה גורפת של גיוס המוני של כל החרדים וכפיה שלה בכוח. אך צריך לומר שהגיוס של כולם הוא הדבר הנכון, ולשאוף לכך בהדרגה. למשל, במכסות גיוס הולכות וגדלות. למשל, בחובת שירות לאומי לכל האזרחים, כולל במוסדות חסד חרדיים.

אלא שהמחנה המתקרא בחוסר מודעות עצמית ובעזות מצח "לאומי", הפך את החרדים לחלק בלתי נפרד ממנו ונותן גיבוי להשתמטותו, כבר לא מתוך אונס וכורח פוליטי, אלא מתוך לגיטימציה להשתמטות. שרת התעמולה עלובת הנפש, דיסטל אטבריאן הנמושה, זו שכינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים עושים מאה ימי מילואים בשנה ומסכנים כל שבוע את חייהם בפעולות מאחורי קווי האויב "לא פטריוטים", "לא ציונים" ו"נפולת של נמושות", מגדירה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות"! לא פחות.

נכון, אין פתרון קל, חד ומידי לבעיית ההשתמטות, אך אין זה פוטר את החברה הישראלית מהתמודדות הדרגתית עם התועבה הזאת. אסור להיכנע לרע ולהפוך את הרע לנורמה.

* חילול השם – כפי שכתבתי פעמים רבות, הדבר השלילי ביותר בהשתמטות החרדים מהגנה על המולדת, יותר מהנזק החברתי, יותר מהנזק הביטחוני, יותר מעקרון השוויון – הוא הפגיעה בתורה ובערכי היהדות. אין חילול השם גדול יותר מהסילוף הקיצוני של התורה, בהפיכת לימוד התורה לתירוץ להשתמטות. מי שלומד באמת את תורת ישראל, הוא הראשון שיתגייס ליחידות הקרביות ביותר ויגלה מסירות נפש בהגנה על המדינה. מי שלימוד התורה מביא אותו להשתמטות ולעריקה ממלחמת מצווה – אין שום ערך ללימוד התורה שלו. הלימוד שלו שווה לתחת. לא את תורת ישראל הוא לומד. הוא לומד תורה שבדה מלבו. השתמטות בשם התורה, כמוה כגניבה בשם התורה, כמוה כשוחד בשם התורה, כמוה כאונס בשם התורה. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.

הדבר היחיד שאפשר לומר להגנתם של המשתמטים, הוא שהם תינוקות שנשבו. כך שטפו את מוחם מינקות. אני מתפלל על הציבור החרדי המשתמט שיחזור בתשובה.

* לייבש את הביצה – נכון, אין דרך לכפות באחת על החרדים להתגייס לצה"ל. ההשתמטות אינה מקור הבעיה אלא תוצאתה. היא המוגלה, לא הפצע. היא היתושים, לא הביצה. שורשי הבעיה הם בחינוך החרדי העצמאי, שאנו מממנים. את הביצה הזאת על המדינה לייבש.

היום, כאשר יש חינוך ממלכתי חרדי, אין עוד סיבה כלשהי לכך שמשלם המסים יממן ולו באגורה אחת חינוך חרדי שמחנך להשתמטות, שאינו מחנך לציונות, שמתנגד למודרנה ושגוזל מהילדים את זכותם הטבעית ללמוד מדעים, אנגלית, היסטוריה, לשון, תנ"ך וספרות.

יש לשנות לחלוטין את שיטת מימון החינוך בישראל. אין לכפות חינוך ממלכתי. אין לאסור על מי שרוצה לחנך את ילדיו בחינוך פרטי לעשות כן. אבל החינוך הממלכתי צריך להיות כולו במימון המדינה, והחינוך הפרטי צריך להיות כולו במימון ההורים. אפילו אגורה אחת מתקציב המדינה אינה צריכה ללכת לחינוך הפרטי.

הורים חרדים שאינם רוצים ללכת לחינוך הממלכתי החרדי – זו זכותם. שיממנו מכיסם את הלימודים. מדינת ישראל נותנת להם אלטרנטיבה במימון מלא. הבחירה היא שלהם.

* הטווח הארוך – בטווח הקצר, ההחלטה לסגור את הר הבית בפני יהודים בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן היא החלטה נכונה. אם יש מידע מודיעיני אמין שעליית יהודים עלולה להבעיר תבערה בכל הארץ, וניתן למנוע זאת – אך טבעי ומוצדק שהממשלה תעשה את הנדרש כדי למנוע את התבערה.

הבעיה היא, שלטווח הארוך הנזק עלול להיות גדול מן התועלת. ההבנה של האויב שהצליח באיומי טרור והסלמה לכופף את ישראל, תתפרש שחולשה שמזמינה עוד איומים כאלה, עוד טרור והסלמה.

הציפיה שלי מן ההנהגה היא לחשוב על הטווח הרחוק.

* גם לצה"ל הוא שולח את ידו הגסה – בן גביר זימן אליו את מח"ט החרמון, בלי ידיעת הממונים עליו ובלי אישורם, בניסיון לשדל אותו לעזוב את צה"ל כדי לפקד על המיליציה הפשיסטית החמושה הפרטית שהוא מנסה להקים.

כאילו לא די שהוא הורס את משטרת ישראל, הוא שולח את ידו הגסה גם לצה"ל.

בכל מקום שבו הוא נמצא הוא זורע הרס וחורבן.

המח"ט ננזף. משום מה – לא הודח. אבל הרבה יותר חשוב ודחוף להדיח את הכהניסט מן הממשלה.

* אלטרנטיבי – האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ייערך כנס זיכרון משותף לנספים בשואה ולרוצחים הנאצים, כי שניהם "קורבנות השנאה"?

* לא כצעקתה – צפיתי (במטושטש) בסרטון של בנות אולפנת חורב, ומסקנתי היא שלא כצעקתה. מדובר בסרטון פורימי הומוריסטי, שיש בו הומור סטריאוטיפי עדתי, אך ממש לא התנשאות של עדה על זולתה. באותה מידה ניתן לומר שיש כאן ירידה על האשכנזים החנונים והקרים ואהדה לחום ולשמחה המזרחיים.

ככל שנשתחרר מן העדתיות הגלותית – ייטב, אך את החלוקה הסטריאוטיפית לא המציאו הבנות הללו ואין סיבה להעמיס זאת על שכמן.

על טיב ההומור אפשר להתווכח. אומר בעדינות שהוא אינו לטעמי. אך טענת הגזענות מופרכת או לפחות מוגזמת. בטח אין כאן עניין שהצדיק הודעות מיוחדות של ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ושר החינוך וסערה ציבורית רבתי. ובוודאי שאין מקום להכללות על הציונות הדתית בכללה ולניצול הנושא לניגוח פוליטי, כאילו רק זה חסר לנו בימים טרופים אלה.

קראתי את הרשומה שכתבו הבנות ובה הסבירו את עצמן. ניכרים דברי אמת.

* מעמדה של הערבית שודרג בחוק הלאום – הפילוסוף והסופר היהודי צרפתי ברנאר-אנרי לוי פרסם ספר המגן על היהדות, הציונות ומדינת ישראל, מול ההסתה נגדן, בשם "רוח היהדות". אבי גרפינקל קטל את הספר ועשה מן הכותב חוכא ואיטלולא במוסף "הארץ" – ספרים. כיוון שלא קראתי את הספר איני יכול לחוות עליו דעה, אבל ברור שהמאמר, שכותרתו "דברי ימי הקיטש" כותש את הספר בשל עצם מהותו ובשל המטרה שלו. ניכר בעליל, שאין זו ביקורת הוגנת.

בין השאר, הוא יורד עליו בשל שגיאות עובדתיות. אכן, השגיאות שעליהן הוא מצביע נכונות. זה קורה בספרים, גם אני מצביע על כך בביקורות שאני כותב על ספרים, אבל יש לקחת אותן בפרופורציות. כאן נעשה בכך שימוש כדי לקטול את הספר ובעיקר את הסופר. לצד השגיאות העובדתיות, גרפינקל מצג באותה רשימת "שגיאות" עמדות המנוגדות לשלו. כלומר, טענה שהוא מתנגד לה שקולה לשגיאה כמו שעבר הוא צאצא של חם בעוד הוא צאצא של שם.

ובין השאר הוא קטל אותו על המשפט ש"הערבים בישראל מדברים שפה המוכרת כשפה הרשמית השניה של המדינה", והעיר: "מציאות שהשתנתה כידוע בעקבות חקיקת חוק הלאום". ה"כידוע" נועדה להציג את הטיעון כמובן מאליו, שאינו צריך לעמוד לביקורת. אבל זה לא רק שקר, אלא שהאמת הפוכה לגמרי. לוי שוגה בשימוש במושג "שפה רשמית" – הערבית לא הייתה ואינה שפה רשמית שניה. אבל הטענה שמעמדה השתנה לרעה בחוק הלאום חסרת יסוד.

בסעיף 4 בחוק הלאום, תחת הכותרת "שפה", נאמר:" 4. (א) עברית היא שפת המדינה.

(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.

(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".

סעיף ג' מבהיר שאין כל פגיעה במעמדה של הערבית. משמעות הדבר, היא שהערבית תמשיך להיות שפת הלימוד בבתי הספר הערביים, שהיא תמשיך להיות שפה שניתן לנאום בה בכנסת ושפה שאפשר לטעון בה בבית המשפט.

אבל סעיף ב' משדרג את מעמדה של הערבית, כאשר לראשונה הוא מעניק לה מעמד מיוחד המעוגן בחוקה!

כל הטענות על שינמוך השפה הערבית בחוק, חסרות שחר לחלוטין.

מה שמפריע להם באמת, זו ההגדרה שעברית היא שפת המדינה. אז זה מפריע להם. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן שפתו הלאומית של העם היהודי היא שפת המדינה.

בהמשך המשפט כותב גרפינקל: "ותשתנה [המציאות שלוי תיאר ביחס למעמד השפה הערבית] עוד יותר בעקבות ההפיכה משפטית של יריב לוין". מאיפה הוא הביא את זה? איפה יש במהפכה המשפטית התייחסות כלשהי לשפה הערבית?

אגב, על אמירה אחרת של לוי, ש"העיכובים והנסיגות בדמוקרטיה חדשה הם שכיחים מן ההתקדמות, ראו הנעשה בעיראק ובהונגריה. לחוקיות זו יש יוצא מן הכלל אחד, ישראל", כותב גרפינקל בצדק שהדברים היו נכונים בשעת הכתיבה, אבל אינם נכונים היום. זה נכון, אך במה הוא מאשים את לוי? לוי עצמו, פרסם לפני שבועות אחדים מסה נגד המהפכה המשטרית.

* אובדן – צר כל כך על הספרים שמאיר שלו כבר לא יכתוב.

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

* כימים אחדים – מאיר שלו אהב את התנ"ך, היה בקיא בתנ"ך, כתב על התנ"ך, פירש את התנ"ך, הנגיש את התנ"ך לילדים, טייל בארץ ישראל עם התנ"ך. ספרו האחרון, שהתחיל לכתוב אך כשהבין שלא יספיק לסיימו גרס את הטיוטה שלו, היה על רות המואביה.

מאיר שלו אמר פעמים רבות, שהפסוק האהוב עליו ביותר בתנ"ך, הוא בראשית כט, כ: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". רומן שלם, אמר שלו, בן 11 מילים. אין זה מפתיע, שאחד מספריו המקסימים היה "כימים אחדים", ששמו וסיפורו הם כמובן בהשראת הפסוק.

את אהבת איש לאישה בפסוק, שאל מאיר שלו לתיאור אהבת יהודי את עמו וזיקתו להיסטוריה הארוכה שלו. שלו כתב לנשיא המדינה עזר ויצמן את נאומו הגדול בפני הפרלמנט הגרמני. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים".

* תרבות של שנאה – הרשת מלאה בגל ביביסטי עכור של פשקווילי נאצה נגד מאיר שלו.

תרבות של שנאה.

* שפל של וולגריות – צפיתי בטלוויזיה ב"לשחרר את שולי". הסרט הישראלי שובר הקופות מס' 1 – לא אצפה בו?

מה אומר ומה אגיד? תת-רמה זו מחמאה. שפל של וולגריות – 7 בסולם גוטליב (סולם מאפס עד מאה).

ולמה צפיתי עד הסוף? זו איזו שריטה אצלי. אני לא נוטש סרט בשטח. כמה זמן יקר בזבזתי על הזבל הזה.

* כצליל נבל רונן – בערב פסח התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" רשימת 75 השירים של המדינה, כפי שדורגו בידי רשימת מומחים. השבת, הוסיף העיתון עוד 25 שירים משמעותיים שלא נכנסו לרשימה (ללא דרוג). בעוד ברשימה המקורית נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", ואף הוא רק במקום הארבעים וארבעה, ברשימת המילואים לא נוסף אף שיר אחד נוסף שלה. כלומר, מתוך מאה השירים – רק אחד של נעמי שמר.

זה הזוי.

נעמי שמר נולדה בכינרת, תשעה חודשים לפני מותה של רחל המשוררת. היא נולדה על שפת הכינרת שרחל כה אהבה. רחל ונעמי שמר, טמונות במרחק של מטרים אחדים זו מזו בבית הקברות של כינרת, על אותה גבעת הכרךְּ, בקרבת אותו דקל שפל צמרת, עליהם כתבה רחל את שירה "כינרת" ("שם הרי גולן") שאותו הלחינה נעמי שמר.

כמו את נעמי שמר, גם את רחל היו מי שניסו להקטין. איפה הם ואיפה היא, בתודעת האומה בחלוף מאה שנה?

מול ההקטנה של רחל המשוררת, התייצב אלתרמן להגנתה בשירו "האיר השחר" בטור השביעי, שבו ניבא ששיריה של רחל יהיו נצחיים.

"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי". מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ

אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶשֶׁת מִתֵּל:

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ

נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

נעמי שמר הלחינה את השיר.

גם שיריה של נעמי שמר ישתלבו לעד בשירת ישראל.

* החמץ הראשון – בילדותנו הרחוקה, כאשר יצא שביעי של פסח, נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער, ברחוב עוזיאל בר"ג, פלאפל נפלא שנסגר לאחרונה לאחר כשישים שנה, כדי לאכול את החמץ הראשון. אלא מה? לא היינו היחידים. כשהגענו לשם, כבר השתרך תור ארוך, עד שנראה היה שאנשים עמדו שם מהבוקר. וכך, הזדחלנו שעה ארוכה בתור עד שזכינו לאכול את החמץ הנפלא הזה.

אבא שלי סלד מהתופעה. הוא טען שזה מנהג פרעסערי וחזירי. "אפשר לחשוב שרעבתם שבוע שאתם לא יכולים להתאפק עד הבוקר". הוא לא הבין את היצר לעמוד שעה בתור בשביל קצת אוכל. האמת היא שהוא צדק, כמובן, אבל מסורת זו מסורת, לא?

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שלי הוא המופלטות והספינג' במימונה. באורטל אנו חוגגים בכל שנה מימונה. בשנים הראשונות, כמדריך גרעין, נסעתי למימונה אצל החניכים שלי בנצרת עלית (היום נוף הגליל) ומגדל העמק. שם זו הייתה מימונה כהלכתה, במובן של לעבור מבית לבית. באורטל המימונה היא כללית, במועדון הקיבוץ.

אפילו בקורונה חגגנו את המימונה. איך? הרי אסור היה להתכנס. ועדת תרבות דאגה לחלוקת מופלטות חמות לבתים. קלנועית שהשמיעה מוסיקה מרוקאית עברה מבית לבית ופעילי התרבות חילקו ערכת מימונה לכל משפחה.

          * ביד הלשון

חוק גודווין – חוק גודווין הוא חוק בתרבות הרשתות החברתיות והאינטרנט הקובע: "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת)".

החוק קרוי על שם מנסחו, מייקל גודווין, שהיה היועץ המשפטי של קרן החזית האלקטרונית בראשית שנות ה-90. הקרן היא מוסד שנועד לחנך את הציבור על זכויות האדם והאזרח בשימוש באינטרנט.

החוק אינו מביע עמדה – אם זה טוב או רע, ולא מציע דרך התמודדות אתו. הוא לא קובע, למשל, שברגע שעולה הנאציזם או השואה, אין טעם להמשיך את הדיון. החוק פשוט קובע עובדה. מניסיון, אני יכול לקבוע שהחוק אולי קצת נחרץ מדי, אך נכון למדיי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.4.23

* אסון כפול – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", נקרא על האסון הכפול שפקד את אהרון ומשפחת הכוהנים – מותם באבחה אחת של שני בני אהרון נדב ואביהו.

איך אפשר לספוג אסון כפול? איך אפשר להמשיך?

בגל הטרור הפוקד אותנו בחודשים האחרונים, היו שלושה מקרים כאלה של אסון כפול. האחים יעקב ישראל ואשר מנחם פלאי, נרצחו בפיגוע בשכונת רמות בירושלים. האחים יגל והלל יניב נרצחו בפיגוע בחווארה. האחיות רינה ומאיה דִּי נרצחו בפיגוע בבקעת הירדן. וגם אִמן, לאה, נפטרה אחרי שנלחמה על חייה במשך שלושה ימים.

יהי זכרם ברוך!

* תחביבו החולני של אלפר – תחביבו הגדול של רוגל אלפר, הוא להשפיל משפחות שכולות ולשמוח לאידן על נפילת יקירם.

כאשר מדובר במשפחה ששכלה שני ילדים – כאן הוא כבר באורגזמה של שמחה לאיד.

והנה, הוא זכה למתנה גדולה – משפחה שאיבדה שלושה מיקיריה. אין דבר שיגרום לו לפרץ שמחה לאיד גדול יותר. וכך, הוא פרסם פשקוויל שיטנה ונאצה בזוי ורצוף שמחה לאידה של משפחת די.

ארור המו"ל שנותן לחולה הנפש הזה במה לחגיגות השכול האפלות הללו.

ליד רוגל אלפר, אפילו גדעון לוי הוא כמעט אדם נורמטיבי.

* אנטי מנהיגות בשידור חי – בשעת משבר ביטחוני, נדרש מנהיג מאחד ומלכד, שיישא נאום צ'רצ'יליאני מגייס.

במקום זאת, קם השקרן המושחת, בנאום תעמולה שכל כולו תשפוכת של שקרים רעילים, הסתה נגד שעירים לעזאזל, התבכיינות אינפנטילית פלגנות והפצת שנאה.

בתוך שלושה חודשים, האיש שקיבל מדינה במצב מצוין דרדר אותה לתהום חוקתית, חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית.

השקרן העלוב הזה הראה בשידור חי מה זו אנטי מנהיגות.

איש קטן.

האיש אינו כשיר להיות ראש ממשלה.

* מה שחסר יותר מכל – מה שחסר יותר מכל במופע האימים של נתניהו – יותר ממנהיגות, יותר מאמת, היה אהבת ישראל.

* תשובה ספונטנית – בתום נאום השקרים הבכייני, ניתנה רשות הדיבור לערוץ התעמולה (14), עם שאלה מוזמנת, שאת התשובה לה נתניהו קרא בספונטניות מהכתב.

* ניצחון של עם ישראל – התקפלותו המביכה של המושחת מהדחתו של שר הביטחון כיוון שאמר אמת, היא ניצחונו של עם ישראל שיצא בהמוניו להפגין נגד ההדחה.

* המבוגר האחראי – כל הכבוד לגלנט, שסירב להתנצל על אמירת האמת, סירב להתנצל על העיתוי שבו אמר אמת. כאילו אמר – הנבל רוצה לפטר אותי? שיפטר. אני לא אספק לו שום התנצלות.

נתניהו התפורר כמו אבקה וגלנט נשאר בתפקידו; המבוגר האחראי בממשלה הכושלת.

* תקציר הפרקים הקודמים – פרק א'. שר הביטחון יואב גלנט, בצעד מנהיגותי אמיץ, הישיר פניו אל האומה ואמר את האמת על המצב אליו דרדרה אותנו הממשלה, תיאר את האיום הביטחוני וקרא לעצור את החקיקה.

פרק ב'. ראש הממשלה, באקט פחדני של חוסר מנהיגות, הדיח את יואב גלנט בעוון אמירת האמת.

פרק ג'. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות להפגנת זעם ספונטנית נגד ההדחה הדיקטטורית של שר הביטחון שאמר את האמת.

פרק ד'. נתניהו נבהל והכריז על השהיית החקיקה.

פרק ה'. נתניהו חטף פיק ברכיים ולא שלח לגלנט את מכתב הפיטורין.

פרק ו'. נתניהו דרש מגלנט להתפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, כי הוא ידע שגלנט יצביע נגד חוקי המהפכה המשטרית, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.

פרק ז'. נתניהו ביקש מגלנט להתנצל על אמירת האמת, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.

פרק ח'. נתניהו התחנן שגלנט יתנצל על עיתוי אמירת האמת, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.

פרק ט'. נתניהו "השהה" את הדחת גלנט, בשל המצב הביטחוני (שאותו היטיב לתאר גלנט, והוא לא השתנה כהוא זה מהיום שבו החליט על ההדחה).

פרק י'. אזהרתו של גלנט התממשה, במתקפת טרור מתואמת נגד מדינת ישראל.

פרק י"א. נתניהו מודיע במסיבת עיתונאים על התקפלותו המוחלטת והשארת גלנט בתפקידו ללא תנאי. כדי להסוות את הבושה ולקרוץ לאספסוף, הוא ריפד את ההתקפלות במופע אימים בכייני, רצוף שקרים והסתה.

המשך יבוא.

* ויתר על ההתנצלות – גלנט, באצילותו, לא דרש מנתניהו להתנצל בפניו, תמורת נכונותו להישאר בתפקיד.

* רוח גבית לטרור – אויבי ישראל צופים במופע האימים של נתניהו, רואים את אובדן העשתונות, את חוסר המנהיגות, את ההסתה, הפלגנות והרשעות, ומחככים ידיים בהנאה. הם רואים שיש תמורה לאגרה.

ניתן לצפות להתגברות גל הטרור. אין מה שנותן רוח גבית לטרור יותר מהתחושה שהוא מצליח להשיג את מטרותיו.

* קיר הברזל נסדק – נתניהו מתיימר לשאת את דגל קיר הברזל; קיר העוצמה הישראלית, שיגרום בסופו של דבר לאויב להשלים עם מציאות קיומנו כאן. אבל מרכיב משמעותי בקיר הברזל הוא חוסן לאומי ומרכיב חשוב בחוסן לאומי הוא הלכידות החברתית. המהפכה המשטרית פצעה פציעה קשה את הלכידות. בכך היא פגעה קשות בחוסן הלאומי. כך נסדק קיר הברזל. גל הטרור מכל עבר הוא התוצאה.

* מה האלטרנטיבה – אני שומע את הביקורת על פעולת משטרת ישראל בהר הבית ולנוכח התמונות הקשות מן האירוע, ושואל את המבקרים: מה אתם הייתם עושים? מה האלטרנטיבה? כאשר מאות מחבלים חמושים בזיקוקים, סלעים, מוטות ברזל ואף כמה מטעני צינור מתבצרים בהר הבית – האם  נכון היה להמתין עד שיתקפו מתפללים בכותל או מבקרים יהודים בהר הבית? ואם היו ממתינים ואז מסתערים, אחרי פצועים ואולי הרוגים בקרבנו – האם התמונות היו פחות קשות?

קל למתוח ביקורת, אבל במציאות הנתונה, אני לא רואה אלטרנטיבה טובה יותר. יכול להיות שהופעלה אלימות מוגזמת. את זה צריך לתחקר ולהפיק לקחים מכך. אבל עצם הפריצה הייתה הכרח.

הבעיה העיקרית הייתה המחדל ההסברתי. כאן, השיתוק שתקף אותנו הפקיר את הזירה במשך ימים לתעמולת הזוועה של האויב.

* שעירים לעזאזל – במשך שנים, ממשלות נתניהו היו מכורות לשקט. לא טיפלו בטרור החקלאי, כי פחדו מאינתיפאדה של ערביי ישראל, עד שהטרור הזה הגיע לממדים מפלצתיים.

הכילו את טרור ההצתות והבליגו עליו ולמעשה הודיעו למחבלים שמותר להם להצית את שדותנו ללא הפרעה, ורק אם יירו רקטות נגיב.

וגם על הרקטות לא תמיד הגיבו.

כל זה השתנה בממשלת בנט-לפיד. הממשלה הבהירה שדין הצתה כדין רקטה. תגובה קשה ובלתי פרופורציונלית על הצתה אחת – ותם טרור ההצתות.

תגובה של ממש על כל רקטה הביאה לשקט. וכששוב נורו רקטות, ישראל חיסלה את צמרת הג'יהאד האסלמי במבצע "עלות השחר" והשקט חזר.

לפני למעלה משנה החל גל טרור, שנמשך מאז והתעצם מאוד בשבועות האחרונים. ישראל הגיבה במבצע "שובר גלים", שנמשך עד היום, והכתה מכה קשה במחבלים.

בכל אותה תקופה, האופוזיציה למדינה ניהלה מסע הסתה שקרי ונתעב נגד הממשלה, שכביכול לא נאבקת בטרור, כיוון שהיא שבויה בידי רע"ם, "האחים המוסלמים", "תומכי טרור"… הם יצאו בפסטיבל מחולות על כל טיפת דם יהודי שנשפכה. ובראש כולם – הכהניסט הפשיסט הגזען צמא הדם בן גביר, התגלמות הרוע המוחלט, שעט כערפד על כל דם שנשפך, כדי להסית, להתסיס, לחמם את האווירה ובעיקר כדי לגזור קופונים.

והנה, הם עלו לשלטון. קיבלו מדינה במצב מצוין וקשה להאמין איך דרדרו אותה לתהומות בכל התחומים בתוך מאה ימים. הממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. אין לה ולו הישגונצ'יק אחד להציג. כל עיסוקה היה במהפכה המשטרית שפילגה את העם, החלישה את המדינה, סיכנה את הכלכלה והרסה את יחסי החוץ של ישראל.

וכעת, מול גל הטרור הגואה, נציגי הממשלה הרעה הזאת מאשימים את האופוזיציה, את הממשלה הקודמת, את היועמ"שית, את בג"ץ, את ה"דיפ-סטייט" המומצא, בכישלונה החרוץ. זאת התרבות הביביסטית. תרבות של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל כדי להסית נגדם. והח"כים הביביסטים והכהניסטים מתחרים ביניהם בתחרות האשמת השעירים לעזאזל.

ממשלת כישלון. ממשלת חידלון. לא הייתה ממשלה גרועה כל כך בתולדות מדינת ישראל.

* שקרן שיודע שהוא שקרן – נתניהו היה חותם בשמחה על ההסכם לקביעת גבול המים הכלכליים עם לבנון. הסיבה היחידה, ואין בלתה, שהוא התנגד להסכם, היא העובדה שאדם אחר ולא הוא היה ראש הממשלה.

עכשיו השקרן הזה, המחפש בכל מחיר שעירים לעזאזל לתלות בהם את כישלונותיו המחפירים, טוען שההסלמה בלבנון היא תוצאת ההסכם.

שקרן שיודע שהוא שקרן, אך יודע שיש חסידים שוטים רבים שעדין מאמינים לשקריו.

ההסלמה בכל החזיתות נובעת מהקרע בעם שקרעה הממשלה במהפכה המשטרית; קרע שמקרין חולשה ומזמין תוקפנות. הזהרנו והזהרנו שזה מה שיקרה, אבל הוא העדיף להקשיב לבנו וליריב לוין. ראש ממשלה מופקר וחסר אחריות.  

* ממשלה שנלחמת בצה"ל – השר לענייני המורשת הכהניסטית, עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, מסית נגד צה"ל ומפקדיו. "מורדים" מכנה אותם החלאה.

מי המופקר שהכניס את התועבה הכהניסטית לממשלתו?

ממשלה שנלחמת נגד צה"ל.

* מי יגן על המדינה? – הממשלה יוצאת בקמפיין הסתה מתוזמר היטב נגד צה"ל, המוסד והשב"כ.

מי הם חושבים שיגן על מדינת ישראל? ארגון הטרור "לה-פמיליה"?

ממשלה כושלת שבמקום לעשות חשבון נפש ולחשב מסלול מחדש – מחפשת שעירים לעזאזל, לתלות בהם את כישלונה המחפיר והמהדהד.

* ארגון טרור – יש מקום לביקורת על ממשלת בנט-לפיד. למה היא לא הוציאה אל מחוץ לחוק את ארגון הטרור "לה-פמיליה"? היום יש להם נציג בממשלה.

* מסר חיובי – מסר חיובי במסיבת העיתונאים של נתניהו, היה שהמשמר הלאומי יהיה כפוף לאחד מגורמי הביטחון (כלומר למשטרה). אם הוא יעמוד בלחצים, זו מכה קשה לכהניסט, שרוצה להקים מיליציה פשיסטית פרטית. מעניין איך הכהניסט יגיב ואם נתניהו יעמוד, לשם שינוי, באיומים ולחציו.

* תרומה סגולית – מה כבר יכול בן גביר לתרום בקבינט הביטחוני מדיני? מה הוא מסוגל לומר שם? מוות לערבים? שישרף לכם הכפר? מוחמד מת? אין ערבים אין פיגועים?

* אנחנו אחראים – כן, הכהניסטים הם אחים שלי.

זאת הבעיה. זאת הסיבה שאני רואה חובה יהודית להילחם במוטציה הזאת.

כאשר אני שומע על התעוררות פשיסטית, נניח בגרמניה, זה מזעזע אותי. אבל זה לא שלי. כאשר התעוררות כזאת היא אצל אחיי, זה מזעזע שבעתיים. וכיוון שזה שלנו – עלינו האחריות להילחם בתופעה הזאת עד מיגורה.

* שדים מן הבקבוק – המהפכה המשטרית פתחה את תיבות הפנדורה של החברה הישראלית והוציאה את כל השדים מן הבקבוק. יתכן שיידרשו שנים או עשרות שנים לתקן את מה שקלקלה כאן המהפכה בשלושת החודשים הללו.

קמפיין "אזרח סוג ב'" הוא קמפיין ביביסטי ציני, פופוליסטי ובכייני הראוי לכל מילה של גינוי. אבל הוא פרט על נימים דקות שקיימות בחברה הישראלית ואסור להתעלם מהן. הוא עורר תחושות קיפוח ארוכות שנים, שהנה פרצו במלוא עוזן והפכו לאיום ממשי על החברה הישראלית.

המהפכה עוררה תופעות מדאיגות ומכוערות של דוסופוביה ושל מתנחלופוביה; תופעות שליליות שפרצו בעוז, ואף הן איום מסוכן על החברה הישראלית. אני יודע שהדוסופובים הם בעלי תודעה עצמית של "ליברלים מערביים" בלה בלה בלה. אבל האמת היא שהדוסופוביה אינה טובה יותר ואינה נחותה פחות מכל שנאת האחר באשר היא.

כל הכוחות הצנטריפוגליים בחברה הישראלית התעצמו בחודשים האלה והם נחושים לפלג ולהרוס.

אם המערכה הזאת תסתיים בהכרעה של צד מסוים והצד השני יחוש מובס, יהיה זה מתכון לאסון לאומי. רק פשרה על רפורמה בהסכמה, עשויה למנוע את האסון ולאפשר תהליך של ריפוי החברה הישראלית. לשם כך יש צורך במנהיגות אחראית משני צדי המתרס.

כל צד צריך להבין שאם הוא יכניע את הצד השני, הוא יכניע את החברה הישראלית כולה. כל צד צריך להבין שעליו להתפשר וללכת לקראת הצד השני. הם חייבים להבין שפשרה אינה כניעה.

כל עוד לוין, רוטמן וחבר מרעיהם מתעקשים להפוך דווקא את ה"ייהרג ובל יעבור" בקרב מתנגדי המהפכה – ניסיונם להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים, ל"סלע קיומנו", הם גורמים לכך שלא תהיה פשרה.

כל עוד אהוד ברק וחבר מרעיו מציגים כל פשרה כ"פשרה רקובה", כ"חצי דיקטטורה" ושאר סיסמאות דמגוגיות, מתלהמות וקיצוניות מסוג זה, גם הם גורמים לכך שלא תהיה פשרה.

רוב העם רוצה פשרה. רוב העם רוצה הסכמה לאומית. כל הסקרים מעידים על כך. הנסיקה של המחנה הממלכתי ושל גנץ בסקרים היא עדות לכך.

את רצון העם ניתן לממש, אם מנהיגי הצדדים ינהלו את ההידברות בנחישות להגיע להסכמות. הדבר ניתן, ובלבד שמנהיגי הצדדים לא יפזלו לבייס הקיצוני, אלא יעזו לגלות מנהיגות לאומית. והעיקר – לא לפחד כלל.

* ידו על התחתונה – אמרו חז"ל בתבונתם הרבה, שכָּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. למה הכוונה? שאם חתמת עם מישהו על חוזה ואתה רוצה לשנות אותו – מעמדך המשפטי נחות לעומת הצד השני. עליך חובת ההוכחה שהשינוי נחוץ ומוצדק. ברירת המחדל היא המצב הקיים.

הכלל התלמודי הזה הוא שיר הלל לשמרנות. הוא יוצא נגד מהפכות ובעד שינויים אבולוציוניים, מדורגים, בהסכמה רחבה. הכלל הזה נכון לחיים חברתיים בריאים.

כחבר קיבוץ אני יכול להעיד, שכדי לשנות את תקנון הקיבוץ ולשנות אורחות חיים, יש צורך ברוב מיוחד. בחלק מן הקיבוצים (ובהם קיבוצי, אורטל) מדובר על רוב של 2/3. יש קיבוצים שבהם נדרש רוב של 3/4. יש בכך משהו מסנדל. יש כאן מתן כוח גדול למיעוט שאינו רוצה בשינוי שהרוב רוצה בו. אבל יש כאן חוכמת חיים. בנינו חברה על בסיס מסוים? אפשר לשנות אותה, אך לא בכוח רוב קטן, לא באופן נמהר. שינויים יש לעשות בהסכמה רחבה, בהדרגה. לא בכוח רודנות הרוב.

מי שהולך בכוח – מוצא מולו כוח. זה מה שקרה בשלושת החודשים האחרונים בחברה הישראלית. קואליציה שיכורת כוח, התנהגה כאילו זכתה בכל הקופה; כאילו אין בעם ובכנסת קרוב לחמישים אחוז שאינם תומכים בה. היא ניסתה לנצל את כוחה לבליץ מהפכני המשנה את כל סדרי החברה והמשטר שנבנו כאן במשך 75 שנה. היא לומדת בדרך הקשה שזה לא הולך. ככה לא בונים חומה.

יש מקרים שבהם חברה זקוקה למהפכה רבתי. הציונות היא מהפכה אדירה בעם היהודי וביהדות. הפעם שעברה שחלה מהפכה כזאת בעם ישראל, הייתה מהפכת יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. פעם באלפיים שנה יש צורך במהפכה גדולה המשנה סדרי בראשית. אבל אי אפשר לקיים חברה במהפכה תמידית. מי שמתיימרים לשאת את דגל השמרנות אמורים להיות הראשונים להבין זאת.

מה שנדרש כעת הוא זניחת המהפכה והמרתה ברפורמה קונסטרוקטיבית ומתונה בהסכמה רחבה. לאחר מכן, יש צורך במהלך לאומי גדול, של מעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות.

* מי המנהיג שלי – איזו ביביסטית עובדת אלילים שאלה אותי: "מי המנהיג שלך? מרב מיכאלי?"

המנהיגים שלי הם שניים: המצפון שלי והשכל שלי. מעולם לא הלכתי אחרי מנהיג ולעולם לא אלך אחרי מנהיג.

שאלה אחרת היא מי, לדעתי, המתאים ביותר לראשות הממשלה.

אני רוצה לראות את יועז הנדל כראש הממשלה, אך הוא טרם רכש מעמד ציבורי שיאפשר זאת. אני מאמין שבוגי יעלון יכול להיות ראש ממשלה מצוין, למרות שאני מתנגד לדרכו הקיצונית במאבק. אבל הוא מחוץ למשחק. בנט היה ראש ממשלה מצוין ואין ספק שאם יבחר הוא יהיה ראש ממשלה מצוין. אבל הוא לא יבחר בעתיד הנראה לעין. הנדסת התודעה ורצח האופי עשו את שלהם. גם גדעון סער יכול להיות ראש ממשלה מצוין, אבל הוא כלל לא מועמד. גם בתוך הליכוד יש מועמדים ראויים, כמו יואב גלנט ואדלשטיין. אבל מתפקדי הליכוד הם ליבת הבייס הביביסטי.

יש היום רק שלושה מועמדים ריאליים לראשות הממשלה – נתניהו, לפיד וגנץ. אין ספק שלפיד עולה על נתניהו מכל בחינה אפשרית. אבל המתאים ביותר הוא בני גנץ. הוא מנהיג ממלכתי, מאחד, מחבר. הוא מקרין אחריות לאומית. הוא נוסך ביטחון. הוא ביטחוניסט מנוסה ומוצלח. הוא זוכה להערכה בארה"ב ובעולם. לא בכדי, הוא היום המועמד המועדף על העם. הוא האיש הראוי היום להנהיג את מדינת ישראל.

* מנהרת הזמן – לנוכח ההתרסקות הדרמטית של הליכוד ונתניהו בסקרים, תהיתי ביני לביני – אילו ניתן היה לחזור עכשיו במנהרת זמן לפריימריז בליכוד, האם יריב לוין היה נבחר לרשימה?

* גועל נפש – קבוצה אנטי ערבית קיצונית, נכנסה ליישוב ערבי בעיצומו של צום הרמדאן, וערכה מנגל לזלילה מתריסה לנגד עיני הצמים.

גועל נפש. אני בטוח שכמעט כולנו היינו מגנים את המעשה הנבזה הזה.

גועל הנפש הזה לא קרה. קרה גועל נפש אחר. חבורה אנטי דתית קיצונית הציבה דוכן פיצות בעיצומו של פסח מול בית החולים שיבא תל-השומר. מפגן מבחיל של זלילת חמץ מתריסה, במדינה היהודית.

אני סולד מחוק החמץ. אין הוא מצדיק בשום אופן את הפרובוקציה הנחותה הזאת.

* פרובוקציה אנטי לאומית – סלידתי מהפגנות חמץ בפסח, אינה נובעת מן העובדה שאיני אוכל חמץ בפסח.

אני בטוח, שגם אילו אכלתי חמץ בפסח, הייתי סולד מכך באותה מידה.

ההפגנה הזו אינה פוגעת בי כמי שאינו אוכל חמץ, אלא כיהודי. יותר משאני רואה בה פרובוקציה אנטי דתית, אני רואה בה פרובוקציה אנטי לאומית.

* דבר תועבה ג'ורתי – יאיר נתניהו הג'ורה הוציא את עצמו לנבצרות זמנית מביצת ציוצי השקרים וההסתה, אחרי ששוב הוכה בכיסו, כראוי לבעלי לשון הרע סדרתיים כמותו. אבל גרורותיו ממשיכות להרעיל את החברה. הנה, לדוגמה, דבר תועבה מן הזן הג'ורתי הנחות: "לאהרון ברק אין שום קשר ליהדות, הקשר היחיד הוא אולי שהוא מתעב אותה בלי להכיר אותה. נשאלת השאלה האם אהרון ברק הוא שתול גרמני שנשתל כאן כדי לסיים את המשימה אותה גרמניה לא הצליחה להשלים לפני 80 שנה?"

* מזמורי נעמי שמר – ב-1991 ערכה הטלוויזיה הישראלית, הערוץ היחיד שהיה אז, ערב מחווה לנעמי שמר, "על כל אלה". הערב המקסים נמצא ביוטיוב ואני ממליץ לאוהבי הזמר העברי לצפות בו. הם לא יתאכזבו.

חיים חפר שדיבר באירוע אמר לנעמי, בין השאר: "אני מעריץ את הניגון שלך, שהוא המנגינה הגדולה של הארץ… אני מבטיח לך שעוד בדור הזה ובעוד מאה שנה, השירים שלך יהיו, ודאי, החלק המרנין ביותר בסידורי התפילה החדשים שלנו. הם יהיו המזמורים המושרים ליד כל השולחנות ובכל הגנים". גם מוטי קירשנבאום אמר שהרבה אחרי שכולנו לא נהיה פה, עוד ישירו את שיריה של נעמי שמר.

32 שנים בלבד לאחר מכן, במצעד 75 השירים היפים של המדינה, שפורסם ערב פסח ב"ידיעות אחרונות", רק שיר אחד של נעמי נכנס לרשימה. והשיר הזה, "ירושלים של זהב", נכנס רק למקום ה-44, שני מקומות אחרי "שיר הפרחה".

לכאורה, זו הפרכה של הבטחתו של חיים חפר. אבל אני משוכנע, שבעוד מאה שנה, כשרבים מן השירים היפים שהופיעו ברשימה יישכחו, שיריה של נעמי שמר עוד יושרו. אלה מזמורים שנועדו לחיי נצח.

אף שיר של חיים חפר, יש לציין, לא נכנס לרשימה.

אגב, אפשר לראות בערב הזה את הקדימון לשירי "זהו זה". גידי גוב, מוני מושונוב ובראבא הצעירים שרים שם את "סרנדה לך" וההרמוניה – נפלאה.

ביום העצמאות יהיה מצעד דומה של שירי 75 שנות המדינה ברשת ג' ו"ישראל היום". הפעם הבחירה לא תהיה של מומחים אלא של הציבור. מעניין מה תהיינה התוצאות שם.

* מאיר שלו – מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי בשקיקה את כל ספריו, כולל כל ספרי הילדים הנפלאים שלו, שילדיי גדלו עליהם.

היה מגדולי הסופרים העבריים.

הכרתי אותו אישית, גם כי הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס, וגם כי הוא בן דוד של גיסתי.

על אף עמדותיו השמאליות, הוא התנגד לנסיגה מהגולן ותמך במאבקנו.

קיבלתי בכאב את הידיעה המרה על מותו.

יהי זכרו ברוך!

* מכוערי נפש – יוסי אחימאיר כתב הספד יפה, מכבד ומרגש על מאיר שלו. מיד עט עליו נחיל ביביסטים בלינץ' על הבגידה. "יפה נפש" הטיח בו מכוער נפש.

          * ביד הלשון

ניצנה – ניצנה היא קהילייה חינוכית התיישבותית על שם אריה (לובה) אליאב. הכפר מאגד הכפר בתוכו מגוון תוכניות חינוכיות ופעולות של אקטיביזם חברתי.

ניצנה נמצאת על גבול מצרים, בסמוך לחולות חלוצה, ליד תל ניצנה ועוג'ה אל-חפיר, כשבעים ק"מ מדרום מערב לבאר שבע. לובה אליאב ייסד את הכפר ב-1986.

הכפר נושא את שמו של תל ניצנה – אתר ארכיאולוגי שהוכר כאתר לאומי, ובו שרידי יישוב נבטי, שהתקיים בין המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה השביעית לספירה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏9.4.23

* מריחים חולשה – חזיתות הר הבית, לבנון, סוריה, איראן, עזה, יו"ש ואום אל-פחם, הן מצור על מדינת ישראל. האויב רואה את הפילוג, מריח חולשה ומגביר את תוקפנותו.

המעשה הביטחוני הנחוץ ביותר הוא עצירת הקרע. הדבר המיידי שעל ראש הממשלה לעשות הוא להודיע שפיטורי גלנט ירדו סופית מהפרק. הדבר השני הוא להודיע על ביטול המהפכה המשטרית, וקיום הידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה בידיים נקיות, ללא האקדח הטעון של חידוש בליץ החקיקה, המונח על שולחן ההידברות.

* מארב מתוכנן – התבצרות המחבלים בהר הבית הייתה מהלך מתוכנן ומתואם, שנועד להביא את המשטרה להיכנס להר ולספק תירוץ למתקפת הרקטות מעזה ולבנון. ואם המשטרה לא הייתה נגררת לפרובוקציה, בבוקר המחבלים היו תוקפים את המתפללים בכותל וכשהמשטרה הייתה מתערבת, היא הייתה מספקת את התירוץ.

* פיגוע הסברתי – המחבלים החמושים התבצרו בהר הבית ובעולם הופצו תמונות של שוטרים מתפרצים למסגד אל-אקצא. מחדל הסברתי. כישלון חרוץ בקרב על התודעה.

לישראל יש, לכאורה, שרת ההסברה. אך למעשה, היא שרת התעמולה להפצת שקרים והסתה במחלוקות הפנימיות. היא ביקשה קיצוץ רוחבי כדי שתוכל "להסביר" את ההחלטה להקים מיליציה פשיסטית בראשות הכהניסט.

וזאת התוצאה. דיסטל היא מתנה ל-BDS.

* גינוי סלקטיבי – למה אבו מאזן גינה את הפיגוע בת"א? כי הנרצח לא היה ישראלי.

את רצח הבנות בבקעת הירדן הוא לא גינה, כמובן.

* אז מה היה לנו שם? – טייסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים מעבר לקווי האויב בלבנון ובעזה.

לוחמי כיפת ברזל יירטו רקטות והצילו חיי אזרחים ישראלים.

לוחמי משטרת ישראל ויחידות מיוחדות פעלו תוך סיכון עצמי מול המחבלים החמושים שהתבצרו בהר הבית.

לוחמי צה"ל והשב"כ פעלו בשכם, בג'נין ובמאורות טרור נוספות.

לוחמי צה"ל עורכים מצוד בתוך אוכלוסיה עוינת וחמושה אחר המחבל הרוצח מהפיגוע בבקעת הירדן.

קצין משטרה ופקחים חיסלו את המחבל הרוצח בטיילת בת"א.

לוחמי צה"ל הגנו על כל גבולות המדינה ביבשה, באוויר ובים.

לוחמי פיקוד העורף פעלו באזורים שנפגעו מירי האויב.

לוחמים גויסו בעיצומו של החג לשירות מילואים.

… וחוליגנים כהניסטים ביצעו פשעי שנאה מבישים בכפר קאסם. טוב, יש להם היום נציג בקבינט.

* בלתי תקין לא פחות – למה נתניהו מתאמץ ככל יכולתו שלא לכנס את הקבינט המדיני ביטחוני? להערכתי, הוא מבין את המשמעות של קבינט הכולל את בן גביר וסמוטריץ', ואין לו עניין בבזבוז הזמן הזה.

יתכן מאוד שהוא מבין, שאנשי השב"כ, למשל, לא יוכלו לדבר בחופשיות באוזני מי שהיו יעדים מודיעיניים שלהם עד לאחרונה.

לא לכנס את הקבינט – זה בלתי תקין.

לכנס את הקבינט עם בן גביר וסמוטריץ' – בלתי תקין לא פחות.

* ללא המוקיונים – נתניהו צריך להקים קבינט מצומצם, שיכלול את חברי הקבינט בלי סמוטגביר. בקבינט הזה יתקיימו הדיונים הביטחוניים, ומדי פעם יכנסו את הקבינט הרחב להתכנסות טקסית שבה שני המוקיונים יתלהמו ואף אחד לא יתייחס להבלים שלהם.

* פייק – ברשתות מופצת ידיעה על פיה נתניהו רצה לשתף את בנו יאיר טלפונית בישיבת הקבינט וגורמי המקצוע מנעו זאת.

כיוון שהמידע הופץ באתר רוטר.נט ולא היה לו אישוש בכלי תקשורת רציני, אני מסיק מכך שזה פייק.

וחוץ מזה, כשיש את בן גביר, לא צריך את יאיר נתניהו.

* הסיבה לגל הטרור – מה הסיבה לגל הטרור?

מה, זה ברור!

הישיבה של רע"ם בממשלה. ממשלת האחים המוסלמים. תומכי טרור.

בלה בלה בלה וכו'.

* הגרוע שבפשיסטים – השר הכושל בן גביר, שמאז מינויו לשר עם התואר הפומופוזי "לביטחון לאומי" – הביטחון הלאומי של ישראל הידרדר לשפל, מאשים את האופוזיציה בכישלונו הצורב, בטענה שהיא "מעודדת את האויב".

בן גביר נוהם ומסית כמו הגרועים במנהיגים הפשיסטים בהיסטוריה.

כמו?!

* מי מפלג – שעה שמתינו מונחים לפנינו ודמם לא התקרר, השר הכהניסט הכושל מאשים את האופוזיציה בפיגועים.

וכשאני מגיב על דבריו, קופצים כמה צבועים וכותבים לי: אתה לא מתבייש? בזמן פיגועים אתה מפלג?

* כיפה אדומה – לבן גביר, כפי שכולנו רואים, אין כישורים וניסיון לתפקיד שר, ובפרט לא לתפקיד של שר ביטחוני. ניסיונו כראש כנופיה אינו מעניק כלים רלוונטיים כלשהם.

אבל הוא הפוליטיקאי המתוחכם והממולח ביותר במדינה. כך הוא מקרקס את נתניהו, לא-קוטל-קנים כשלעצמו.

תרגיל כיפה אדומה שהוא עשה למפכ"ל שבתאי ממחיש זאת. הוא הקליט בסתר פגישה אישית של שר ומפכ"ל, משך את המפכ"ל בלשונו, והדליף פירורים נבחרים מדבריו, המשרתים את צרכיו הפוליטיים.

המטרה שלו היא לסכסך בין שבתאי לאנשי המרכז-שמאל, המגבים אותו בעמידתו על הגנת המשטרה מפני השר הממונה המתנכל לה ומנסה לפגוע בה. הוא רוצה להנמיך את אש הביקורת עליו כשידיח את המפכ"ל. ועל הדרך הוא תמיד שמח לשלהב יצרים בקרב ערביי ישראל, כי הוא תמיד נבנה ממהומות במגזר, ואם תהיינה אלו מהומות דמים, הרי זה משובח.

באשר לדברי המפכ"ל – ברור שחלק ניכר מבעיית הפשיעה והאלימות במגזר הערבי נובעת מתרבות אלימה. האם רצח על כבוד המשפחה הוא המצאה? גם ערבים ישרים הפועלים נגד האלימות מודעים לכך ומודים בכך. השאלה היא מי מתבטא בנושא, באלו מילים ובאיזה פורום. בשיחה בארבע עיניים, לא חייבים לשמור על כללי הפוליטיקלי קורקט. יתכן שבהגנתו על המשטרה מפני פגיעתו הרעה של השר, הוא רצה להחניף לו, באמירה שעשויה לפייס את הגזען.

שבתאי ילמד את הלקח. הוא מבין שכל שיחה שלו עם הפרחח מוקלטת ובן גביר יעשה בה שימוש לתועלתו. הוא יישמר בלשונו ואולי גם ימדר את השר.

* המיליציה לא תקום – סביר להניח שבסופו של דבר לא תקום המיליציה הפשיסטית של אצבעוני המפקד. הסיבה לכך, שהיא שבג"ץ בכל מקרה יגן על אזרחי ישראל מפני המזימה.

בממשלה כבר מבינים שהמהפכה שרקחו, שנועדה לבטל למעשה את בג"ץ ולהפוך אותו לזרוע של רוה"מ לא תתבצע. לכן הם גם מבינים שלא תקום המיליציה הפרטית. גם הכהניסט מבין זאת.

יכול להיות שהסולם שלהם, יהיה ביצוע תכניתו המצוינת של בנט להקמת משמר לאומי במשטרת ישראל, הכפוף למג"ב. וכך מעז ייצא מתוק.

* מתקפת הבכיינים – ישראל מותקפת מדרום, מצפון וממזרח, ואיזה ביביסט בכיין, שתעשיית השקרים וההסתה הפופוליסטית מפמפמת לו שהוא "סוג ב'", כותב שאילו היה בגיל המילואים לא היה מתייצב להגן על המדינה שאינה סופרת אותו. הביביסט הבכיין בטח מגדיר את עצמו מחנה "לאומי" או משהו כזה.

* לכו לעזא… – קרעי: לא הובנתי נכון. כשקראתי לטייסים "לכו לעזא…" התכוונתי לתקיפה בעזה.

* השרה הנמושה – שרת התעמולה: נפולת של נמושות תקפה הלילה ברצועת עזה ובלבנון.

* שני מחנות – שני המחנות האמתיים המחלקים את החברה הישראלית, אינם דווקא תומכי ה"רפורמה" מול מתנגדי המהפכה. גם לא ימין ושמאל. בטח לא השטות של חלוקה בין "יהודים" ו"ישראלים" או בין אלה שרוצים מדינה יהודית יותר לאלה המעדיפים מדינה דמוקרטית יותר.

החלוקה האמתית היא בין מחנה האחריות הלאומית למחנה ההתפרקות וההתפוררות. מן הבחינה הזאת, אהוד ברק ויריב לוין, ליברמן ויאיר נתניהו שייכים לאותו מחנה. הנשיא הרצוג, גנץ, יואב גלנט הם במחנה האחריות. לפיד נוטה למחנה האחריות, אך פוסח על שתי הסעיפים. גם נתניהו פוסח על שתי הסעיפים, אך נוטה למחנה הפלגנות.

שני צמדי-כתבות, ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", מצביעים על כך. ב"ישראל היום" התפרסמו בזה אחר זה ראיונות עם בני גנץ ועם סמוטריץ'. הראיון עם גנץ הוא התגלמות האחריות הלאומית. הוא מזהיר, מתוך דאגה עמוקה, מפני מה שיקרה אם, חלילה, ההידברות לא תוביל להסכמה וחלילה המהפכה תתחדש. כל כולו ממוקד בניסיון להגיע לפשרה ולהסכמה. סמוטריץ', פרוע ומשולהב, גם כאשר הוא מנסה להסוות את האלימות במתק שפתיים. האשמות מטורפות על "האליטות", על צה"ל, על בית המשפט העליון, על האקדמיה ועל התקשורת. השמצות נתעבות על הרצוג ועל גלנט. מחויבות מוחלטת למהפכה, גם אם לצד הבנה שיש לעשות אותה באופן מדורג יותר, תמיכה חד משמעית בחוקי מגה-שחיתות הקיצוניים ביותר. אין אפילו טיפונת חשבון נפש על המהפכה.

ב"ידיעות אחרונות" התפרסמו בזה אחר זה מאמרים של אהוד ברק ושל פרופ' יובל אלבשן. עיקר מאמרו של ברק הוא נגד הידברות, הסכמות ופשרה. כל פשרה היא בהכרח "רקובה". הוא חותר להתנגשות, כי בעיניו "התנגשות עדיפה על פשרה גרועה". אין מקום שבו המילה "פשרה" מופיעה ללא שם תואר כמו "רקובה". הוא תוקף בחריפות רבה את הרצוג, גנץ ולפיד החותרים לפשרה. הוא חותר למלחמה שתביס את היריב (או האויב?). הוא חותר ל"הכרעה". הוא לא מבין איזה אסון חברתי כרוך בכך שחצי עם יחוש מובס ומושפל, ואיש אינו יודע מתי תחושת התבוסה וההשפלה תתפרץ ואיך. אבל אדם חסר אחריות כמו אהוד ברק אינו מסוגל לראות מטר קדימה, מעבר להכנעה שאליה הוא חותר. ואולי במלחמה הזאת דווקא המחנה שלו יובס? המאבק המצליח מביא אותו לשיכרון כוח, המזכיר את זה של לוין ורוטמן אחרי הבחירות, ולכן את האפשרות הזאת הוא אינו לוקח בחשבון. אבל אני משוכנע, שברק מעדיף תבוסה במאבק על פני פשרה. תבוסה כזו פירושה המשך המלחמה, והוא נבנה מהמלחמה. לעומתו, פרופ' יובל אלבשן חותר להסכמה, לפשרה. הוא מבין את המשמעות של תרחיש שבו צד אחד יובס. הוא מאמין שניתן לעצור את המהפכה, אולם הדרך היחידה להגיע לכך היא באמצעות הסכמות ופשרה. הוא מאמין ב"עצירת החקיקה לא בדרך של הכנעת הקואליציה על ידי החרב של המשפט, שעליה עוד נשלם בריבית דריבית, אלא בדרך של הסכמה ופשרה: הסכמה שנובעת מתוך הבנה שאם יש ניצחון במשפחה כולם מפסידים, ופשרה שנוצרת מתוך ידיעה שאיש לא יאהב אותה אבל כולם יכולים לחיות אתה. יחד". זו תמצית האחריות הלאומית.

מדד האחריות הלאומית מתבטא גם ביחס לסרבנות. בני גנץ יוצא בתקיפות נגד הסרבנות. גם אם היא כלי אפקטיבי, אולי האפקטיבי ביותר, במאבק נגד המהפכה, הוא שולל אותה, מתוך אחריות לאומית ומבהיר שהיא "מחוץ לכללי המשחק". עם זאת, הוא מדבר בהערכה ובכבוד כלפי המיעוט הקטן של המילואימניקים, הנושאים על שכמם את ביטחון המדינה. הוא יודע שהשתלחות בהם מסוכנת ומזיקה. יש להידבר אתם כדי להוריד אותם מן הסרבנות המזיקה. לעומת זאת, סמוטריץ' הריקא, המשתמט מצה"ל, מרשה לעצמו להשתלח בטייסים ולקרוא לשלול מהם את כנפי הטיס. גנץ מזכיר, שאותם טייסים יוצאים מטעמנו עם מטוסים עמוסי תחמושת לכל רחבי המזרח התיכון "והם יכולים להתאייד בעשירית שניה. למרות זאת הם ממריאים, מבצעים וחוזרים". לעומתו, סמוטריץ', שבמקום לשרת בצה"ל המית את עצמו באוהלה של קריירה ובעשיית שני תארים במשפטים, מרשה לעצמו להשתלח במי שעל דמם הוא חי ומשתמט ולדבר עליהם בגסות. ממרומי כנפי ההשתמטות שלו הוא קורא לשלול מהטייסים את כנפי הטיס שלהם. מי הוא, אותו ריקא, שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת הוא ארגן מצעדי בהמות, ניסה לבצע פיגוע טרור ושתק שבועות בחדרי החקירות של השב"כ, שירשה לעצמו להשתלח בטייסים ובלוחמי צה"ל?

אהוד ברק כלל אינו מתייחס לסרבנות, במאמרו, אבל כאשר אין הוא מבקר אותם ולו ברמז, ושעה שהם היו חוד החנית של ההתנגדות הוא קורא להחרפת המאבק עד להכרעה, ללא מילת ביקורת, יש כאן עידוד מובהק לסרבנות. פרופ' אלבשן, לעומת זאת, מביע חרדה עמוקה מפני השלכות הסרבנות ומודע לסכנות של התופעה לעתידה של המדינה. כאיש שמאל ציוני הדוגל בפתרון שתי המדינות, הוא רואה בתופעה איום, אולי סופני, על היכולת לבצע נסיגה בעתיד, כיוון שסרבנות לא תאפשר אותה. שוב, הקיצונים בשני הצדדים משרתים אלה את האינטרסים של אלה.

במאבק בין מחנה האחריות הלאומית, החותר להסכמות ולפשרה (שכאן מיוצג בידי גנץ ואלבשן) לבין מחנה הפלגנות והכוחות הצנטריפוגליים (המיוצג בידי ברק&סמוטריץ'), יוכרע עתיד המדינה.

פרופ' אלבשן, המעורב מאוד בכל המאמצים להביא להסכמות, מספר שכבר היינו ממש על סף פשרה והסכמות והודעת הפיטורין של גלנט טרפה את הקלפים. מעשה נמהר של מנהיג אובד דרך.   

* קמפיין אנטי ציוני – אחד הדברים הבזויים והנתעבים ביותר שהיו כאן לאחרונה, הוא הקמפיין הימנני הפופוליסטי הנחות, שמנסה להסית את צוותי הקרקע בחיל האוויר להשבית את מטס יום העצמאות ולהשבית מעם ישראל את שמחת החג. זהו קמפיין אנטי ציוני.

המסיתים מספרים לצוותי הקרקע שהם סוג ב'. המסיתים מנסים למרמר את צוותי הקרקע, להחדיר בהם רגשות שנאת אחים, שנאת חינם, קנאה, קנאות ורשעות. המסיתים מנסים להוציא שדים עדתיים גזעניים מן הבקבוק ולפמפם שנאת אשכנזים.

אין לי ספק שלפחות חלק מהמסיתים, היו מעדיפים שטילי נ"מ יפילו כמה מטוסים וטייסים.

אני משוכנע שצוותי הקרקע בזים למסיתים ומצפצפים על הקמפיין הנאלח.

* ממשלת ריק ריק

* אהרון ברק וחוק השבות – במאמר ב"ישראל היום" כתב דרור אידר על בג"ץ, "שבית משפט כזה עלול יום אחד – והיום הזה לא רחוק – לפסול את חוק השבות בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, אסכולת אהרון ברק סבורה שקיימת סתירה בין היותה של ישראל יהודית לבין המשטר הדמוקרטי שלה".

דברים אלה הם המשך ההסתה השקרית נגד אהרון ברק, שאין לה שחר. ברק הוא תומך נלהב בחוק השבות. הוא ביטא את דעתו בנדון אין ספור פעמים. הוא מסביר תמיד, שבין אזרחי ישראל חייב להיות שוויון, אבל אין ולא צריך להיות שוויון במפתח הכניסה לישראל. מפתח הכניסה צריך להיות חוק השבות.

במאמרו ל"הארץ" ב-15 בפברואר 2018 "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא פירט מה המשמעות בעיניו של המדינה היהודית: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. 'מדינה יהודית' היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים".

את הדברים הללו הוא כתב בהקשר להגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כלומר, לא זו בלבד שבניגוד לדבריו של אידר, דרכו של ברק לא נועדה לפגוע ביהדותה של המדינה באמצעות הכפפתה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא אותו חוק יסוד, שבו ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעגן את זהותה היהודית של ישראל כעוגן חוקתי. וכדאי לראות שההבהרה שלו מהי מדינה יהודית כמעט זהה לחוק הלאום, כולל סעיף ההתיישבות המושמץ, ובלשונו של ברק, "העמדת התיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה בראש דאגותיה".

יתר על כן. לא זו בלבד שעל פי אסכולת ברק אין לפגוע בחוק השבות בשם חוק יסוד אחר, אלא ברק עצמו הציע לעגן את חוק השבות, שהוא חוק רגיל, כחוק יסוד; זאת, כדי שאם תהיה פעם כנסת או ממשלה מופקרת שתרצה לחוקק חוק שיפגע בחוק או יבטל אותו, בג"ץ יוכל לפסול את החוק הזה כבלתי חוקתי. ברק הציע זאת בנאום שנשא בכנס של האגודה לזכויות האזרח בישראל ב-21 ביוני 2001, בהיותו נשיא בית המשפט העליון.

לא אחת מתחתי ביקורת על ברק, על האקטיביזם השיפוטי (שבו אימץ את השקפת מנחם בגין על "עליונות המשפט") ועל פסיקות שלו בנושאים ציוניים, כמו פסק דין קעדאן ועמדת המיעוט שנקט באחת העתירות נגד חוק האזרחות. אפשר לבקר את ברק בלי לשקר ובלי להטיל דופי בעמדותיו ובפסיקותיו.

אגב, מי שרוצה לפגוע היום בחוק השבות זו הממשלה, שבכניעה לדרישות החרדים הלא-ציונים מתכוונת להתנקש בחוק השבות באמצעות ביטול סעיף הנכד.

אני תומך מאוד בעיגון חוקתי של חוק השבות. צריך היה לעשות זאת במסגרת חוק הלאום. אחזור כאן על הצעה שכתבתי עליה בעבר: את חוק השבות יש לעגן במעמד מיוחד (שלא קיים היום בחוק הישראלי), שיהיה גבוה יותר מחוק יסוד – חוק-על. אני מציע שיקבע בו, שכל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל רק בתמיכת 80 ח"כים לפחות וביטולו יוכל להיות רק בתמיכה של כל 120 חברי הכנסת.

* השתמטותו אומנותו – בראיון ל"ישראל היום", נשמע שר השיכון גולדקנופף מפויס למדי. הוא לא מתעקש על המהפכה המשטרית. הוא תומך בנתניהו ויתמוך בכל החלטה שלו אם להמשיך, להפסיק או למתן את המהפכה. אפילו בבת נפשה של יהדות התורה, פסקת ההתגברות האוטומטית באמצעות 61 ח"כים, אינה סלע קיומו. רק דבר אחד הוא ייהרג ובל יעבור בעבורו – פסקת התגברות נקודתית בנושא ההשתמטות. כל עוד הרוב האוטומטי של הקואליציה, שקיומה תלוי ביהדות התורה, יכול לגונן על ההשתמטות ההמונית של החרדים, על עריקתם ההמונית ממלחמת מצווה, על המשך אורח החיים הטפילי שבו הם חיים ומשתמטים על דמם של ציונים שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת – על כל השאר הוא מוכן לוותר. ההשתמטות היא ייהרג ובל יעבור. כל השאר – בלאו הכי אחרים נהרגים, וזה אחלה מבחינתו.

אגב, כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, מורסת ההשתמטות אינה נושא משפטי וההתמודדות עמה לא צריכה להיות בבית המשפט, אלא בדיון הציבורי, החברתי, החינוכי והפוליטי, ובעיקר בדיון על מהות היהדות ועל מהות התורה, שהם מתיימרים לייצג. כי למיטב הכרתי, אילו הם למדו באמת תורה – עצם לימוד התורה היה מביא אותם להיות הראשונים להתגייס. הם לא לומדים תורה אלא תִּפְלוּת. רע תלמוד שמביא לידי השתמטות. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.  

* ההחמצה הגדולה – המלחמה באוקראינה, על כל מוראותיה ואסונותיה, הייתה הזדמנות ציונית גדולה למדינת ישראל, לקדם גל עליה גדול, של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה. לשם כך, היה כאן צורך במנהיגות לאומית ציונית, נוסח יצחק שמיר; מנהיגות שתכניס את המדינה לאטרף של עליה וקליטה ותציב את האתגר הלאומי הזה, את המשימה הלאומית הזאת, מעל כל נושא אחר.

אחרי נאום ההשבעה של נתניהו, כתבתי באכזבה מרה, שבין המטרות שהוא הציג הוא כלל לא הזכיר את העליה והקליטה. עם זאת, המטרות שהוא הציב היו בהחלט ראויות גם ראויות: המאבק בגירעון איראן, הרחבת הסכמי אברהם ושלום עם סעודיה, שיפור רבתי בתשתיות ובעיקר בפריפריה. בנאומו בישיבת הממשלה הראשונה, בו ביום, הוא הוסיף גם את המאבק ביוקר המחיה.

הוא לא הזכיר במילה וחצי מילה את המהפכה המשטרית. כעבור ימים אחדים הציג יריב לוין את "הפעימה הראשונה" של המהפכה המשטרית והכניס את מדינת ישראל למה שנתניהו עצמו הגדיר כמשבר לאומי. הממשלה מדרדרת אותנו לאסון חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני, כתוצאה מהמהפכה המטורפת, מהשילוב של שיכרון כוח עם שנאה עמוקה. איפה אנחנו ואיפה המטרות של הממשלה? איפה אנחנו ואיפה ההזדמנות הלאומית האדירה לעליה גדולה, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית שנות התשעים?

ונדמה שההתייחסות היחידה של הממשלה הרעה הזאת לעליה ולקליטה היא הכוונה להתנקש בחוק השבות.

* יציאת מצרים שלנו – בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובדור שלנו לא צריך ללכת רחוק. הורינו או סבינו יצאו ממצרים ומה מתאים יותר מלספר את סיפורם בליל הסדר?

במשפחתנו, הכנסנו לפני למעלה מעשרים שנה, מאז שאני עורך הסדר, את הסיפור המשפחתי. כשהגענו ל"בכל דור ודור" אבי היה מספר את סיפור עלייתו בספינת מעפילים, הגירוש לקפריסין והעליה משם לארץ. בשנותיו האחרונות, כשאבי כבר לא היה בצלילות, הנכדים קראו את סיפורו, מתוך ראיון שערכתי עמו על סיפור חייו, כשהיה בן שמונים. וכך גם אחרי מותו. בשנים אחרות אנו קוראים מתוך חוברת הזיכרון של אמי, את סיפור עלייתה. וכשאנו חוגגים במשפחה של אשתי, מספרים את סיפורי העליה של סביה. הפעם, נועה, החברה של עמוס שלנו, סיפרה את סיפור העליה מעיראק של סבא שלה.

* אנו מכריזים בזאת – יוזמות רבות עלו לקראת הפסח, ליציקת תוכן אקטואלי לסדר. הרי הסדר הוא סיפורו של עם ישראל, והסיפור הזה לא תם, ונכון להנכיח בסדר אמירות הנוגעות לחיינו היום. נכון לעסוק בסוגיית החירות, כאשר מתקיים מאבק על הדמוקרטיה. נכון לעסוק באחדות עם ישראל, כאשר קרע עמוק מאיים עלינו.

יוזמה יפה, שנתקלתי בה בפרסומים של מכון "שיטים" ושל מרכז בינ"ה, היא קריאה בסדר במגילת העצמאות. מכון "שיטים" הפנה לקטעים מן המגילה. אימצנו את הרעיון בסדר המשפחתי שלנו, אך בצורה קצת אחרת. לא קריאת קטעים מן המגילה, אלא קריאת המגילה כולה. מגילת העצמאות היא מקשה אחת. כאשר מפרקים אותה, מחמיצים את מהותה ומעוותים אותה. נתקלתי בכך במחלוקת על חוק הלאום, כאשר מתנגדי החוק השתמשו במגילת העצמאות כטיעון נגדו וציטטו משפט מתוכה. הם רק שכחו ש-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. אחרי ה"שולחן עורך" וה"צפון" – ה"ברך" שלנו היה קריאת מגילת העצמאות, מן המילה הראשונה עד האחרונה (כולל ההתחייבות לכונן חוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948).

* כאיש אחד בלב אחד – "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". מה הרבותא בקרבה להר סיני כשלעצמה, אם לא קיבלנו את התורה? לא ברור. אחד הפירושים לכך מתייחס לפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". וייחן, נאמר, בלשון יחיד. רש"י פירש: "כאיש אחד בלב אחד". כלומר היה זה רגע עילאי של אחדות לאומית. בסדר המשפחתי דרשנו כך את הפסוק, בתקווה לאחדות ישראל וליציאה מהמשבר הלאומי מחוזקים ומאוחדים.

* לשנה הבאה – כשהגענו ל"לשנה הבאה בירושלים", קראנו את הטקסט החשוב הבא שכתב הסופר חיים באר: "לשנה הבאה בירושלים שלנו, שתשוב להיות קריה נאמנה, עיר הצדק, החירות והשלום, עיר של בתי משפט שימשיכו להיות מבצר איתן ליושרה ציבורית. לשנה הבאה בה ישבו בכנסת שונאי בצע ודוברי אמת. לשנה הבאה עם ממשלה שבה יכהנו שרים ושרות אשר אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת השם האמתית ימלאו את לבם. לשנה הבאה בה מנהיגינו יהיו ישרי דרך, ענווים ושליחי אמת של הציבור. לשנה הבאה של הערכה וכבוד ללימוד ולעברית, לעצמאות עולם התרבות והספרות. לשנה הבאה בה רחובות בירת הנצח ימלאו אור, שוויון וחירות לכל".

* הנדסת תודעה – גם את מדור הטריוויה "20 שאלות" מנצל "הארץ" להנדסת תודעה. שאלה: "איזה משפט מפורסם אמר שר הביטחון משה דיין על שארם א-שייח?" תשובה: " 'טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח', תגובה למאמצי נשיא מצרים סאדאת להשיג הסכם שלום".

רצף של הבלים. ראשית, לא היו כל מאמצי שלום של סאדאת. זו פשוט אגדה חסרת שחר. המחקר היסודי והרציני ביותר על הנושא הוא ספרו של פרופ' יואב גלבר "רהב" שחקר את הנושא לעומקו, ומחקרו מפריך מכל וכל את האגדה הזו. ההיפך הוא הנכון. לכל היותר הוא עשה כמה תמרוני הסוואה מדיניים למאמץ המלחמה.

שנית, באותה תקופה, השר היונה ביותר בממשלה, בסוגיה המצרית, היה משה דיין, שניסה לקדם הסדר ביניים ובו ויתורים ישראליים מרחיקי לכת. אגב, המצרים היו מודעים לכך ובכל זאת פתחו במלחמה.

שלישית, דיין אמר את הדברים עוד בתקופת נאצר, כשסאדאת נחשב לסגנו האפור. ככל הידוע, הוא אמר זאת לראשונה בישיבת הממשלה ב-31 באוקטובר 1968, שנתיים לפני מותו של נאצר ומינוי של סאדאת לנשיא. היה זה בישיבה שבה ביטלה הממשלה את "ההחלטה הסודית" מיוני 1967, שבה הביעה נכונות עקרונית לנסיגה לגבול הבינלאומי במסגרת הסכם שלום עם מצרים וסוריה. את ההחלטה הנוגעת לסוריה ביטלה הממשלה חצי שנה קודם לכן. מאז דיין חזר על כך פעמים רבות גם בפומבי.

כזכור, דיין היה שר החוץ בהסכם השלום עם מצרים שבו ישראל נסוגה משארם א-שייח.

* במקום ה-44 – "עטור מצחך" הוא שיר ענק. הוא ללא ספק אחד השירים היפים שנוצרו כאן. השילוב של המילים, הלחן והביצוע – מושלם. הוא בהחלט מועמד ראוי לשיר הישראלי היפה ביותר ב-75 שנות המדינה. במוסף החג המיוחד של "ידיעות אחרונות", שדירג את 75 השירים הישראלים הטובים ביותר, הוא אכן דורג במקום הראשון.

רשימת ה-75 היא בהחלט רשימה מרשימה. השירים – נפלאים. אילו הייתי מרכיב את הרשימה היא הייתה אחרת, אך ברור שאף רשימה של איש מעשרות המומחים שיצרו אותה אינה זהה לרשימה שנבחרה. יש בה שירים שלא היו נכנסים לרשימה שלי. שירים אחרים חסרים בה. יש שירים שהייתי ממקם אחרת. אבל דבר אחד חרה לי מאוד.

בראש הרשימה שלי ניצב "ירושלים של זהב". אין שיר גדול ממנו, לטעמי. קראתי את החוברת בעניין רב. אם השיר אינו במקום הראשון, הוא לבטח במקום השני. טוב, השלישי. בחמשת הראשונים. בעשרת הראשונים. בעשרים. כאשר הוא לא הופיע בין השלושים הראשונים, הבנתי שכנראה הוא מחוץ לתחרות. כלומר מעל התחרות. כפי ש"התקוה" לא יימצא בתחרות כזו. גם "ירושלים של זהב" הוא שיר במעמד המנוני; שני רק ל"התקוה". ולכן התאכזבתי מאוד למצוא אותו במקום ה-44. ארבעים וארבעה? זה לא רציני.

וכך נכתב עליו: "מזמור העשור, היובל והנצח. נכס צאן ברזל, נחושת וגם אור. ההמנון החלופי" וכו'. אז איך הוא רק במקום הארבעים וארבעה? (אגב, "שיר הפרחה" הוא במקום ה… 42).

ומה שחרה לי אפילו יותר, הוא שזה השיר היחיד של נעמי שמר ברשימה. מבין 75 השירים, רק שיר אחד של נעמי שמר? זה לא רציני.

          * ביד הלשון

ניצני סיני – פעמים רבות הקדשתי את הפינה ליישובים שהתקיימה או מתקיימת מחלוקת בין המתיישבים לבין ועדת השמות הממשלתית על שם היישוב. יש מקרים שבהם התושבים קיבלו את פסיקת הוועדה (בית קמה, למשל), היו מקרים שבהם הוועדה קיבלה, לעתים אחרי עשרות שנים, את עמדת התושבים (מנרה, למשל), היו מקרים שבהם הצדדים הגיעו להסכמה (מרום גולן, למשל) ויש פעמים שבהם המחלוקת קיימת ושם היישוב בפיו תושביו שונה משמו הרשמי (נערן / נירן, למשל).

כזה הוא קדש ברנע / ניצני סיני. ב-1977 הקימה קבוצת חלוצים מושב עובדים במקום המזוהה כקדש ברנע המקראית. הייתה זו הנקודה הזמנית של המושב, עד המעבר לנקודת הקבע. עם הנסיגה מסיני, הוקמו במהירות מחנות צה"ל גדולים על גבול מצרים, ובהם בסיס ניצנה, בסמוך לקדש ברנע. המושב עבר באופן זמני ליישוב הנטוש אשלים שליד קיבוץ משאבי שדה וכעבור שבע שנים – למיקומו הנוכחי ליד תל ניצנה ומעבר הגבול ניצנה, במועצה האזורית רמת נגב, סמוך לגבול מצרים.

קדש ברנע הייתה עיר מקראית, אחת מנקודות הגבול הדרומיות של ארץ ישראל. מקומה המדויק אינו ידוע, והזיהוי שנוי במחלוקת. הזיהוי המקובל הוא ליד עין קודיראת שמדרום לניצנה וכך הוא מצוין במפות, אולם בחפירות הארכיאולוגיות, הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הם מן המאה העשירית לפני הספירה, בעוד קדש ברנע המקראית קדומה יותר.

על פי הכתוב בתנ"ך, מן העיר קדש ברנע במדבר פראן שלח משה את המרגלים לתור את הארץ.

כיוון שהמחקר מטיל ספק בזיהוי עין קודיראת כקדש ברנע, ועדת השמות הממשלתית, שמשתדלת להיות נאמנה לאמת המדעית, לא אישרה את שם היישוב כקדש ברנע. תחילה הוצע לקרוא למקום ניצנה ולבסוף התקבל השם ניצני סיני, בשל קרבתו של היישוב לסיני, מצד אחד, ובשל סמיכותו לתל ניצנה. התושבים דבקים בשמם המקורי – קדש ברנע וכך הוא נקרא בפי הציבור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.4.23

* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.

סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.

בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני.

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני.

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח.

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח.

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור.

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור.

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה.

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה…

איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה". אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.

אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה". כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.

אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע,

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.

שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.

אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.

יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.

* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.

יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.

כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחוב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.

אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.

* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגיה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעיה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.

תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.

בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.   

עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.

* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים".

אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה.

המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.

ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכל אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם".

הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית.

ליברמן הוא תואם יריב לוין.

* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט הייתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. הייתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.

אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה הייתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכל באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.

לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.

הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.

* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.

הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.

התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה.

בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.

* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.

* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.

* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.

אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.

אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך".

* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך".

וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.

אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.

* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון".

כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.

אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.

לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.

נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.

אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה… קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.

* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם", כתב שבתאי וצדק בכל מילה.

דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.

* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.

* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. יתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.

          * ביד הלשון

עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו.

עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.

שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:

אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.

יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.

דבורה אפשטיין,  ילידת 1929 מאורוגוואי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏2.4.23

* בלב פתוח ונפש חפצה – תהליך ההידברות יוצא לדרך מנקודת מוצא קשה ביותר, של אי אמון הדדי. האופוזיציה חוששת שנתניהו ינסה למסמס את המחאה במצג שווא של "הידברות" בלי לזוז מליבת המהפכה ובעיקר מן ההשתלטות הפוליטית על הוועדה למינוי שופטים, ומטרתו היא להטיל את האחריות לכישלון על האופוזיציה. הקואליציה חוששת שהאופוזיציה תנסה למשוך זמן כדי למסמס את החקיקה, אך אינה מוכנה ללכת לקראת הקואליציה ולתת יד לרפורמה משמעותית, ומטרתה להטיל את האחריות לכישלון על הממשלה. האופוזיציה חוששת שגם אם נתניהו רוצה בהסכמות, הוא לא יעז לעשות את הצעד מפחד גורמים מיליטנטיים כיריב לוין, בן גביר ובנו יאיר. הקואליציה חוששת שגם אם לפיד וגנץ מוכנים לפשרה, הם לא יעזו להרחיק לכת מפחד הגורמים המיליטנטיים במחאה.

נתניהו, באופן בסיסי, הרוויח את אי האמון בו בחוסר-יושר.

למרות תנאי הפתיחה הקשים, אני מקווה מאוד שהאחריות הלאומית תגבר בשני הצדדים, שייגשו להידברות בלב פתוח ונפש חפצה, יגלו מנהיגות אמת, לא יתחנפו לבייסים, ויסכימו על רפורמה קונסטרוקטיבית, שתהווה שינוי משמעותי של הסדר הקיים, אך תהיה שונה לחלוטין מהמהפכה.

האלטרנטיבה להסכמה – הרחבת הקרע והסלמת העימות, היא אסון; בין אם תומכי המהפכה יהיו הצד המפסיד ובין אם מתנגדיה. מנצחים לא יהיו במאבק כזה. מדינת ישראל כולה תפסיד.

* מבנה ההידברות – כבר שנים אני קורא להידברות לצורך גיבוש חוק יסוד חקיקה, בהסכמה רחבה.

ההידברות שעליה דיברתי, הייתה אמורה להיות בין הרשויות. ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת העליון, אולי גם ראש האופוזיציה, יגבשו את העקרונות ולאחר מכן נציגיהם יגבשו החלטה מפורטת. צריך ואפשר היה לעשות זאת מזמן, והיינו חוסכים מאתנו את כל הטלטלה שאנו חווים.

היום כנראה שזה לא רלוונטי וההידברות צריכה להיות בין הממשלה והאופוזיציה. אבל זו בשום אופן לא צריכה להיות הידברות של נציגי כל המפלגות (אולי למעט סבב ראשון אצל הנשיא). הממשלה לא צריכה לקיים מו"מ עם יש עתיד, מו"מ עם המחנה הממלכתי, מו"מ עם ישראל ביתנו וכו', כי אז מפלגות האופוזיציה עלולות להיות בתחרות פופוליסטית ביניהן על הבייס, ולא תהיה פשרה. יש באופוזיציה שתי מפלגות מרכז גדולות, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הן צריכות להקים צוות משותף למו"מ יסודי עם הממשלה.  

* הקו האדום – הסערה בעקבות דבריו של חילי טרופר מבטאת צביעות. מה שהוא אמר מובן מאליו. ברור שמתווה בהסכמה רחבה, לא יכלול את הסעיף הבעייתי ביותר, שעיקר המחאה היא בעטיו – השתלטות הממשלה על בחירת שופטים. מובן מאליו שעצמאות מערכת המשפט היא קו אדום. אם פניה של הקואליציה לפשרה ולהסכמות, עליה להבין שעל הסעיף הזה היא חייבת לוותר. אם היא עומדת על הסעיף הזה, פניה אינם להסכמה.

* גבולות הגזרה – יש להעמיד את מתווה הנשיא ואת מתווה פרידמן-אלבשן כבסיס ההידברות לרפורמה בהסכמה רחבה.

* רף נמוך – אסור לוותר על החלום של מדינת מופת, אבל כעת חייבים להיאבק על רף נמוך בהרבה – מדינה מתוקנת.

* נכון להמשיך במחאה – סברתי שיש מקום להפסקת אש כללית – השהיית החקיקה והשהיית המחאה. משהושהתה החקיקה, נכון היה, לדעתי, להשהות את המחאה. לא אהבתי את הודעת ארגוני המחאה על המשכהּ. אבל ברור שכאשר מתקיימות הפגנות של תומכי המהפכה, אין הפסקת אש ולכן נכון שהמחאה תימשך.

* צבוע – למה בן גביר לא "מנחה" את המשטרה להיכנס באלימות ובפראות ב"אנרכיסטים", תומכי המהפכה, שחוסמים כבישים? צבוע.

* אונס מרצון – אם נכונה הידיעה על תיאום בין לשכת רוה"מ לבין ההסתדרות בנוגע לשביתה הכללית (שני הצדדים מכחישים), ראוי לנתח את האירוע, שיש לו גם צדדים חיוביים.

מבחינת ראש הממשלה, רואים רצון לעצור את בליץ החקיקה ונכונות אפילו להביא לשביתה כללית כדי להיאנס לעשות כן. מצד שני, בולט חוסר המנהיגות שלו, מול הבייס הקיצוני, עד כדי צורך להיאנס באמצעות צעד שמחירו המשקי כבד מאוד. והנה, הוא נאנס גם מהצד השני בידי הכהניסט, שתמורת אי פרישתו מהממשלה סחט מיליציה פרטית. הרצון לעצור את בליץ החקיקה עשוי להניב תוצאות חיוביות לתהליך ההידברות. החולשה מול המיליטנטים עלולה להכשיל זאת.

מבחינת ההסתדרות, ניתן לראות כאן אחריות. הם נהגו בזהירות רבה בנשק השביתה הכללית, נמנעו מכך לכל אורך המאבק, ועשו זאת רק כשכלו כל הקצין, כצעד טקטי של כמה שעות, בתיאום עם רוה"מ, כדי לסייע לו לעצור את בליץ האיוולת, ולו להשהיה.

אבל כעת ברור, ששביתה כללית תהיה חלק מן המאבק על הדמוקרטיה. אי אפשר להתעלם מכך.

* תשתית השחיתות – מה ההבדל בין שחיתות לתשתית שחיתות?

שחיתות היא מעשה פרטי של אדם מושחת. נניח אולמרט, דרעי וכד'.

תשתית שחיתות, היא חקיקה מושחתת שנועדה לאפשר לשחיתות לפרוח ללא הפרעה.

כאלה הם חוקים כמו חוקי דרעי, שנועדו לאפשר לפושעים סדרתיים לכהן בממשלה. או חוק המתנות, שנועד לעודד שוחד ולהלבין אותו. החוק הצרפתי שנועד להעמיד את רוה"מ מעל החוק.

תשתיות השחיתות מסכנות את המדינה יותר מתשתיות הטרור.

* יחסים במשבר – דהרת האיוולת של המהפכה המשטרית מביאה את המדינה לידי משבר חוקתי, חברתי, כלכלי, ביטחוני ומדיני.

מערכת היחסים המיוחדת עם ארה"ב – אף היא במשבר עמוק.

יחסי ישראל – ארה"ב ידעו מחלוקות ומשברים. היו אלה משברים על רקע מחלוקות על הדרוש לביטחון ישראל. לא אחת, צרכי הביטחון הלאומי חייבו אותנו לעמידה איתנה ונחושה בלחץ האמריקאי הכבד.

אולם גם במשברים החמורים ביותר, עמדה לנו שותפות הערכים הדמוקרטיים, שעליהם התבססה הברית. וכאשר הדמוקרטיה הישראלית מאוימת, אנו שומטים את בסיס המשענת האסטרטגית שלנו. הפתעה – האמריקאים אינם קונים את דפי המסרים שמסבירים שהמהפכה נועדה לחזק את הדמוקרטיה הישראלית. הם יודעים לזהות פייק.

אם ההידברות תניב הסכמה לאומית רחבה על רפורמה קונסטרוקטיבית, יהיה זה צעד ראשון ליציאה מן המשבר הרב ממדי הזה, כולל המשבר ביחסים עם ארה"ב.

* איך זה בארה"ב – בעקבות דברי ביידן על המהפכה המשטרית, אמר הכהניסט בראיון לרדיו שהוא מוכן לאמץ את שיטת בחירת השופטים בארה"ב, שבה הנשיא ממנה את השופטים. דמגוגיה.

שיטת בחירת השופטים לבית המשפט הפדרלי היא אכן קלוקלת; שלנו לבטח טובה ממנה אלף מונים. אך היא ממש לא זו שבן גביר תיאר.

ראשית, בארה"ב יש חוקה, העומדת מעל הכל, המעגנת ב"מגילת הזכויות" את זכויות האדם והאזרח ואת זכויות המיעוט. כדי לשנות את החוקה, יש צורך ברוב של 2/3 בכל אחד מבתי הנבחרים, ורוב ב-3/4 מבתי המחוקקים של המדינות השונות. כלומר, שינויים גדולים חייבים להיעשות בהסכמה רחבה ולא ברודנות של רוב קטן שכאילו זכה בכל הקופה.

שנית, אין זה נכון שהנשיא בוחר את השופטים. הבחירה של הנשיא היא שלב ראשון. השלב הבא הוא אישור של הסנאט. בניגוד לישראל, בארה"ב יש הפרדת רשויות בין הרשות המבצעת (הנשיא) והמחוקקת. הבחירות הן נפרדות. פעמים רבות מפלגתו של הנשיא היא מיעוט בבתי הנבחרים. וגם כאשר מפלגתו היא הגדולה ביותר, אין משמעת סיעתית, הסנאט אינו כפוף לנשיא, כל סנאטור מצביע על פי מצפונו.

על פי המהפכה המשטרית, הרוב הקואליציוני האוטומטי, הכפוף למעשה לממשלה, יצביע על פי רצונה של הממשלה, כלומר על פי רצונו של ראש הממשלה. ללא כל איזונים ובלמים. ולכן, בניגוד לדמגוגיה של בן גביר, אין שום דמיון.

יתר על כן, המהפכה המשטרית, שבינתיים נחשפנו, כדברי יריב לוין, רק ל"פעימה הראשונה" שלה, אינה עוסקת רק בוועדה לבחירת שופטים, אלא גם בהתגברות של הרוב האוטומטי על פסיקות בג"ץ, גם בביטול עילת הסבירות, שהיא הדרך לביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה והיא קיימת בכל המדינות הדמוקרטיות ועוד.

הדמגוג הכהניסט זורה חול בעיניים בהצהרותיו השקריות.

* תרומה למערכת היחסים – מה דעתכם? הקמפיין של יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, בשבועות האחרונים, על כך שמחלקת המדינה האמריקאית מממנת את המחאה, כדי להפיל את נתניהו כנקמה על כך שהוא מכשיל את ניסיונם לאפשר את גרעון איראן מסייעת ליחסי ישראל-ארה"ב?

* לשון הרע – אם כל מי שיאיר נתניהו הוציא את דיבתו רעה היה תובע אותו בשקל אחד, הוא היה צריך לחיות עשרה סיבובי חיים כדי שיוכל לשלם את החוב.

* מה פתאום – אני פיטרתי את גלנט? מה? מה פתאום?

* מהפכה נגד הליכוד – אני לא מדבר על הליכוד של בגין. גם לא על הליכוד של שמיר. אני מדבר על החלטות ועידת הליכוד הראשונה אחרי בחירתו של נתניהו לראשות הליכוד, ב-1993, כאשר נתניהו עוד דבק באידיאולוגיה של תנועתו ובחינוך שקיבל בביתו.

כמה ציטוטים לדוגמה: "הליכוד יעשה להשלמת החוקה למדינת ישראל. החוקה תבטיח שאת אופיה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה ללא משוא פנים וללא אפליה.

בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל ונחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק.

הליכוד יפעל להשלמת חקיקת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד. כדי לעגן בחקיקת יסוד את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד.

הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה.

עם השלמת שני חוקי יסוד אלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל.

… הליכוד יעשה לחיזוק שלטון החוק בישראל.

יובטחו עליונות המשפט וכפיפותן של כל הרשויות למשפט המדינה.

ייעשה לחיזוקה של מערכת המשפט ולשיפור תפקודה…

הליכוד יעמוד על משמר עצמאותה של הרשות השופטת. יימשך תהליך חיזוק מערכת בתי המשפט…

… ייעשה לשמירת מעמדה העצמאי ואיכותה המקצועית של פרקליטות המדינה".

וכן הלאה וכן הלאה.

אני רוצה להתעכב על דגשים חשובים במסמך הזה ולהשוותו לנראטיב של המהפכה המשטרית. על פי הנראטיב, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, על דעת עצמו, הגדיר את שני חוקי היסוד שהתקבלו ב-1992 כחוקה והגדיר אותה כמהפכה חוקתית. והנה, שנתיים טרם מינויו של ברק לנשיא בית המשפט העליון, החלטה רשמית של ועידת הליכוד, המוסד העליון של הליכוד, בהנהגתו של נתניהו, מגדירה את שני החוקים הללו כיסודות בחוקה ומגדירה את חקיקתם מהפכה חוקתית, ומתגאה, בצדק, בכך שממשלת הליכוד הובילה אותה. אגב, בניגוד למהפכה המשטרית – את המהפכה החוקתית הובילה ממשלת הליכוד, בהנהגת שמיר, בהסכמה רחבה עם האופוזיציה. הליכוד מתחייב לחקיקת עוד שני חוקי יסוד שיבטיחו את חרויות האדם, כולל את השוויון בפני החוק, ובכך תושלם חקיקת החוקה.

שנית, הליכוד נשבע אמונים לעליונות המשפט, אותו עיקרון מבית מדרשו של בגין מאז הקמת תנועת החרות ב-1948. הוא מבהיר שכל הרשויות במדינה כפופות למשפט המדינה. והוא מבהיר הבהר היטב, שעם חקיקת חוקי היסוד הללו יוכל בית המשפט העליון להתערב לא רק בהחלטות הממשלה אלא גם בחוקי הכנסת. "זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק".

זו דרכו ההיסטורית של הליכוד. המהפכה המשטרית היא מהפכה נגד האידיאולוגיה הזאת ויישומה החלקי בפועל. המהפכה המשטרית היא קודם כל מהפכה נגד האידיאולוגיה של הליכוד ומורשתו של בגין.

* שאלה של אמון – על פי הנראטיב של המהפכה המשטרית, אחת ממטרותיה היא לשקם את אמון הציבור בבית המשפט העליון, שנפגע מאוד בשנים האחרונות.

הבעיה אמתית. אכן, אמון הציבור בבית המשפט העליון נסדק. בסקר חדש, שהתפרסם במוסף שבת של "ידיעות אחרונות", רק מיעוט מהציבור – 37%, נותנים אמון בבית המשפט העליון. חלק מן הסיבה לכך היא האקטיביזם השיפוטי, שפגע באמון הציבור, כפי שרבים וטובים, ואני ביניהם, התריעו לאורך השנים. סיבה נוספת היא מסע ההסתה וההכפשות נגד מערכת המשפט, מצד אלה שכביכול מנסים היום לפתור את הבעיה במהפכה המשטרית.

אך הצעתם – השתלטות הפוליטיקאים על בית המשפט, לא תפתור את הבעיה, אלא רק תחריף אותה. באותו סקר, רק 20% מהציבור נותנים אמון בכנסת. האם הפתרון לבעיית האמון בבית המשפט הוא הכפפתו למי שהאמון בו נמוך הרבה יותר?

* הזגג – בסרטו "הנער", מלמד הנווד צ'רלי צ'פלין את הילד שמצא ואימץ, לרוץ לאורך הרחוב ולנפץ חלונות, על מנת שהוא, הזגג, ילך אחריו ויתקן אותם.

כך, אלה שבמשך שנים מסיתים נגד מערכת המשפט, משמיצים אותה ומדרדרים את אמון הציבור בה, ועכשיו באים עם "פתרון" לשיקום האמון בה.

דימוי מתאים אחר הוא לאיש שרצח את הוריו ומבקש מבית המשפט רחמים, כי הוא יתום.

* עלובי נפש – אני בז לכל הביביסטים הבכיינים שהחליפו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק בכרזה הבכיינית: "אזרח סוג ב'". יאללה, קחו טישו, עלובים.

* מחלוקת בעידן פוסט אמת – ניסיתי לקיים הידברות עם ביביסט מסוים. השיחה גלשה מהר מאוד לוויכוח סוער ובשלב מוקדם יחסית חתכתי אותו.

בן שיחי שטוף מוח, מהונדס תודעה ומוזן מהשקרים והקונספירציות של ערוץ התעמולה 14 ודפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה ברשתות החברתיות. הוא שטוף קונספירציות, כך שאין שום בסיס משותף לשיח עמו. לדוגמה, הוא יודע, לא מאמין – יודע, בוודאות, שמשלמים למפגינים נגד המהפכה. מי שהולך להפגין מקבל 500 ₪. כמובן שמספרי המפגינים נמוכים בהרבה ממה שמספרת לך "התקשורת הסמולנית". הוא המום ונדהם מכך שאני מכחיש את מה שכל אחד יודע – שמשלמים למפגינים כסף. "אה, ברור", הוא מתבכיין, "כל מה שאתה אומר זו אמת ומה שאני אומר זה שקר. ברור". כן, השיח הביביסטי הוא רלטיביזם פוסט מודרני על סטרואידים. אין אמת. אין עובדות.

אני משווה את השיח הזה לשיח שלי עם אנשים רבים בימי המאבק על הגולן, או סביב עקירת גוש קטיף, או בנושא אוסלו ועוד. המחלוקת הייתה קשה וכמעט לא ניתנת לגישור, אך היה זה דיון על דעות. לא על העובדות. ברור היה שהגולן הוא שטח בצפון מזרח המדינה הגובל בסוריה. היום אין עובדות. זה לא כיסא. אתה טוען שזה כיסא. אני טוען שזו נעל. למה אתה חושב, שאם אתה פריבילג מהאליטה אתה יודע טוב ממני אם זה כיסא או נעל? באופן הזה אי אפשר לדבר.

איך מנהלים מחלוקת בעידן הפוסט אמת, כשאנו מתבוססים בביצת תרבות השקר הביביסטית?  

* ליברמן ורשימת המכולת – ועוד באותה שיחה – בן שיחי פותח בטלפון שלו מסמך, ממנו הוא קורא רשימת מכולת של כל הסמולנים המושחתים שלא חקרו אותם או סגרו להם את התיק, שעה שבמשך שנים תופרים תיקים לנתניהו. זה חם צוואר, ההוא פגסוס, שלישי 2014, כל מיני הבלים וגוזמאות. וכמו כן, ליברמן.

עד לא מכבר, אותם גורמים הציגו את נתניהו ואת ליברמן כדוגמה לפוליטיקאים ימנים שהדיפ-סטייט רודף אותם. כמה שנים חוקרים את ליברמן, כמה שוטרים וכמה כסף מבזבזים, עד שיצליחו להפליל אותו. אין עבירה בספר החוקים שלא העלילו עליו. אפילו העלמת עדים. אילו הורשע, הייתה זו הוכחה שהשופטים הסמולנים שותפים לקנוניה. מכיוון שהוא זוכה, הזיכוי הוא הוכחה שסתם רדפו אותו ותפרו לו תיקים. וכאשר גורמים בפרקליטות או פורשיה מתחו ביקורת על הזיכוי, הייתה זו הוכחה שאפילו אחרי שזוכה, הסמולנים ממשיכים לרדוף אותו.

עד שיום אחד הוא הפנה עורף לנתניהו ונתניהו הכריז עליו כשמאלני. ומיד, הוא עבר לצד הנכון של רשימת המכולת. הנה, ליברמן המושחת, שהעלים עדים, מאותרג כיוון שהוא סמולני, שעה שלנתניהו תופרים תיקים.

הוא שאמרתי. קשה מאוד לנהל מחלוקת בעידן הפוסט אמת.

* פגיעה ביודעין בבריאות הציבור – אין שמץ של שיקול ענייני בהחלטתו של סמוטריץ' לבטל את המס על השתיה המתוקה. זו החלטה חפה לחלוטין משיקול של טובת הציבור.

ההחלטה הזאת היא חלק מהמסע המטורף של ביטול כל מה שהחליטה עליו הממשלה הקודמת. יתר על כן, במלחמתם המטורפת נגד ממשלת השינוי, החרדים המציאו קונספירציה מטורללת, על פיה המס הוטל כדי לדפוק את החרדים. בכמאה מדינות הוטל מס על השתיה המתוקה, מתוך שיקול של שמירה על בריאות הציבור. האם הם עשו זאת כדי לתת אליבי לליברמן כשיחליט לדפוק את החרדים?

זו החלטה צינית ופופוליסטית, תוך פגיעה ביודעין בבריאות הציבור.

* אל תתנו להם רובים – ארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (קו-קלוקס-קלאן הישראלי) הם הזרוע הסמי-צבאית של הכהניזם.

הקמת מיליציה כהניסטית חמושה הכפופה לבן גביר, עתידה להפוך לצבא פשיסטי בישראל.

אל תתנו להם רובים!

* מהיכן תמומן המילציה הפשיסטית – ממשלת הקלון הרעה הזאת, מקצצת בתקציבי חינוך ילדינו, בריאותנו, רווחתנו וביטחוננו, כדי לממן את הקמת המיליציה הפשיסטית של בן גביר.

נתניהו הוא בן של היסטוריון ובקיא בהיסטוריה, והוא יודע היטב מה קרה במקומות שבהן הוקמו, במאה שעברה, מיליציות פשיסטיות מהסוג הזה.

* תומך טרור – השר (!) ל"ביטחון" לאומני נפגש עם משפחות המחבלים שהתנפלו בגרזנים על משפחה פלשתינאית, כולל ילדה בת שלוש, בניסיון לרצוח אותם והזדהה עם המחבלים, שהגשימו במעשיהם את האידיאולוגיה הכהניסטית.

ראש הממשלה לא פיטר את תומך הטרור.

* מנהיג כהנא יוגנד – באולפן שישי הוקרן קטע מהופעה טלוויזיונית של בן גביר אחרי הטבח במערכת המכפלה, כאשר כיהן כמנהיג הכהנא-יוגנד, ועוד לפני שלמד מבני דמותו באסלאם הקנאי את שיטת ה"תאקיה", ההסתרה. הוא העלה על נס את המעשה של "הצדיק גולדשטיין". הוא אמר ש"לא תרצח" תקף רק כלפי יהודים. וכשנשאל אם הם יירו על חיילי צה"ל אם יישלחו לפנות יישובים הוא הבטיח ש"ישפך דם" (כלומר במקרה הזה "לא תרצח" לא תקף גם כלפי חיילי צה"ל). הוא הבהיר שאת הערבים צריך לגרש – "ערבים לערב יהודים לציון".

זה בן גביר נטו, בלי מסכות. כל המהלך שלו נועד להביאו לשלטון כדי להגשים את תורת הגזע הזאת.   

* מינוי אבסורדי – כששמעתי שמינו את מאי גולן לשרה לקידום מעמד האישה, ניסיתי לחשוב על האבסורד הכי קיצוני כדי להדגים עד כמה המינוי אבסורדי.

במחוזות הדמיון החולני שלי, הצלחתי לדמיין את הסיוט הבא. תחזיקו חזק. מינוי של בן גביר לשר לביטחון לאומי.

* נגד הפרדה – בימים שבהם הארץ סוערת והחברה נקרעת כפי שלא נקרעה מעולם, הלכו מעמנו שני אישים שהם התגלמות המתינות וכל חייהם הוקדשו לקירוב לבבות ולקידום האחדות הלאומית – האחד הוא ד"ר צביקה צמרת והשני הוא פרופ' אמנון שפירא.

אמנון שפירא, המזכ"ל המיתולוגי הנערץ של "בני עקיבא" וממנהיגי הקיבוץ הדתי, נלחם נגד ההקצנה הדתית והחרד"לות. המאבק שלו היה דתי, מטעמים דתיים וכדי לחזק את הדת והמסורת בישראל.

אחת המלחמות הגדולות שלו לאורך עשרות שנים הייתה נגד הפרדה מגדרית בציונות הדתית. הוא נלחם כארי שלא תיכנס, חלילה, הפרדה בין בנות ובנים ל"בני עקיבא". רק אחרי שסיים את תפקידו, הסכר נפרץ.

* מי רצח את תאיר ראדה – דבר אחד בטוח. עכשיו הרוצח מסתובב חופשי.

* גאה במערכת המשפט הישראלית – למרות שאישית אני מאמין באשמתו של זדורוב, אני גאה במערכת המשפט הישראלית, שכאשר יש ספק – היא מזכה נאשם ברצח.

אני גאה במערכת המשפט הישראלית, שכאשר עולה ספק מחליטה על משפט חוזר ובמשפט החוזר השופטים אינם מחויבים לפסיקות במשפט הקודם, אלא בוחנים מחדש את הראיות ופוסקים על פי הבנתם ומצפונם.

אם הפרקליטות אכן דבקה בעמדתה, אני מצפה שתערער, כי אם להערכתה הרוצח מסתובב חופשי, עליה לעשות מה שהחוק מאפשר לה, כדי למנוע זאת.

האירוע צריך לספק חומר למחשבה לתומכי עונש המוות. אדם שמורשע בדין – עשוי להיות מזוכה בעתיד. מי יחזיר לחיים את מי שהוצא להורג?

הרמב"ם כתב: "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".

* הרוב יקבע מי אשם – אלה שמנצלים את פסק דין זדורוב כדי להשתלח במערכת המשפט וכדי להצדיק את המהפכה המשטרית שכנעו אותי.

אני מציע שמעכשיו, מי שיחליטו אם נאשמים ברצח אשמים או זכאים יהיו הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם, ואם העם רוצה לזכות או להרשיע נאשם – העם יקבע. זאת הדמוקרטיה, לא?

* שופט מבריק – השופט אשר קולא, ראש הרכב המשפט החוזר של רומן זדורוב הוא איש הגולן. הוא תושב חספין. היה סגן ראש המועצה האזורית גולן והיועץ המשפטי של ועד יישובי הגולן בשנות המאבק "העם עם הגולן". אדם מבריק, חריף ביותר, חכם מאוד, הגון וישר. עם זאת, אני נוטה לקבל דווקא את עמדת המיעוט. הראיון של זדורוב לברהנו טגניה בערוץ 12 חיזק את הערכתי זו.

* אבישי גרוסמן – הלך לעולמו המחנך והסופר אבישי גרוסמן מקיבוץ עין שמר. איש יקר. מחנך בנשמתו. היה מן היונים ביותר בתנועה הקיבוצית ותמך בסרבנות שרות ב"שטחים", והיו בינינו מחלוקות עמוקות וויכוחים בתקשורת הקיבוצית. בשנים 2001-2003 חבשנו יחד את ספסלי בית המדרש "ניגון" במדרשה באורנים, והתיידדנו מאוד. הכרתי בערכיו ומוסריותו, שהביאו אותו למסקנות פוליטיות הפוכות לשלי. לעומת זאת, דעותינו היו קרובות מאוד בנושא הקיבוצי – תמיכה בערכי הקיבוץ השיתופי. ב"ניגון" למדתי להכיר פן אחר שלו – אהבתו למקורות ישראל והזדהותו עם ארון הספרים היהודי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

בֵּית קָמָה – בית קמה הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי במועצה האזורית בני שמעון, 4.5 ק"מ מצפון לרהט.

הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949. ייסדו אותו עולים חלוצים, שורדי השואה, בוגרי תנועת השומר הצעיר בהונגריה.

יעקב לוינגר, שליח השומר הצעיר במזרח אירופה שארגן את הגרעין לעליה ולהתיישבות, העניק לקיבוץ את השם ספיח. ספיח הוא תבואה או גידול אחר הצומחים מאליהם מהזרעים שנשרו בשעת הקציר הקודם. ההשראה שלו לשם היה שירה של רחל המשוררת "ספיח".

הֵן לֹא חָרַשְׁתִּי, גַּם לֹא זָרַעְתִּי,

לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי עַל הַמָּטָר.

וּפֶתַע, רְאֵה-נָא! שְׂדוֹתַי הִצְמִיחוּ

דָּגָן בְּרוּךְ שֶׁמֶשׁ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר.

הַאִם הוּא סְפִיחַ תְּנוּבוֹת מִקֶּדֶם,

חִטֵּי חֶדְוָה הֵם, קְצוּרִים מֵאָז?

אֲשֶׁר פְּקָדוּנִי בִּימֵי הָעֹנִי,

בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז.

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, שַׁדְמוֹת הַפֶּלֶא

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, וּגְמֹלְנָה חִישׁ!

אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי הַנֹחַם:

תֹּאכְלוּ סָפִיחַ וְאַף סָחִישׁ.

לוינגר ראה באותם פליטי שואה העולים לארץ ישראל להקים יישוב בנגב, נס כמו צימוח הספיח בשירה של רחל; ראה בשירה של רחל ביטוי לתקווה לשגשוג ופריחה והצלחה. רחל כתבה את השיר בהשראת נבואת הנחמה של ישעיהו לנצורים בירושלים במצור של רבשקה, שר הצבא האשורי.

ישעיהו הבטיח לנצורים ניצחון: "אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי. הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ. … לא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלַםִ בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשֹוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם, וְאַתָּה תִּנָּצֵל".

ולא רק ניצחון במלחמה מבטיח ישעיהו, אלא גם שגשוג בימי השלום שאחריה: "אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".

ברוח הזאת הציע לוינגר את השם.

ואכן, כשהקיבוץ עלה לקרקע הוא נקרא ספיח. מתוך מגילת העליה של הקיבוץ: " אנו חברי קיבוץ השומר הצעיר 'ספיח', מפליטת הגולה אשר בהונגריה, מניחים את היסוד לביתנו, להיותו יישוב של קבע בערבות הנגב המשוחרר, באדמות תל אל מליחה. יהי ביתנו זה אשר יקום לנו, לבנינו, ולנדחי הגולה, אשר יבואו לארוג יחד אתנו מסכת חיים, בניין ויצירה".

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם ספיח, והחליטה לתת לו את השם בית קמה. השם בית קמה מציין את שדות הקמה, התבואה המשתרעים בסביבה זו. השם ניתן לקיבוץ בהשראת הפסוק "והיה כאסוף קציר קמה " (ישעיהו ז'). זה שמו של הקיבוץ מאז 1951.

לאחר העליה לקרקע הצטרפו לחלוצים מהונגריה חלוצים מפולין, ובשנים שלאחר מכן גם מארגנטינה, צרפת וישראל.

* "חדשות בן עזר"