* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על "הערבים נעים בהמוניהם", כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.
יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.
* מכשיר את הלבבות – עצם הפניה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערבים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע"ם).
ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע"ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע"ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע"ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע"ם היא הזרוע של "האחים המוסלמים" בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש"מפלגת החופש והצדק" שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון "האחים המוסלמים" זרועות מהודו ועד כוש, ורע"ם היא הזרוע הישראלית.
יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים.
* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע"ם).
(אגב, אם האחים המוסלמים – רע"ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את "זכות" ה"שיבה" ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ"ל הרשימה המשותפת כולה).
* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, "הארץ", את הערוצים "כאן 11", 12 ו-13? "מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי". דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.
* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.
אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח"כ במילוי תפקידו.
* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בניה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.
זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).
חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.
* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.
* השטויות האלה – בפגישתו עם "השולמנים" אמר נתניהו בביטול: "רמזור שמזור כל השטויות האלה". השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.
הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם "השותפים הטבעיים" והם "הבלוק". וכדי לא להתעמת אתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר) וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית הייתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא הייתה ברירה. זו הייתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.
* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפליה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.
לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.
* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.
אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.
ב"הארץ" התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. "חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר". אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.
"מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'".
מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה "קיבוש" יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והוקמה הרש"פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו"ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש"ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.
מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת "השיבה" (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל "אקיבוש". כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.
ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.
* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת ועניה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל"סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש"פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.
כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסיה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד.
* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג"ץ וכשבג"ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.
בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.
ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.
* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב"ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.
* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.
* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.
* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק"מ. מספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את "ביטול הזמן" ואת עלות הק"מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו"ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.
השבוע נערכה באורטל אסיפה על תכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.
אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון.
סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.
* החשכ"ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.
ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ"סים (או בשפה מכובסת "מיכרוז" החברה). משמעות הצעד הייתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ"סים חיה ובועטת עד היום.
בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.
* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם "תגלית", שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה"ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל"יד ושם", לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.
תרומתו השנויה במחלוקת היא "ישראל היום" – העיתון שהוא המו"ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב"ישראל היום". היום אני כותב בעיתון המתחרה – "ידיעות אחרונות". גם כשכתבתי ב"ישראל היום" הייתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על "ידיעות אחרונות" יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ"מקור ראשון" ועד "הארץ". מה שאני אוהב הוא המגוון. ל"ישראל היום" יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.
אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש"ח (אגב, בתש"ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא הייתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא הייתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא ההגשמה הציונית – עליה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה"ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית. אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.
איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו, תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק"ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?
אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם… יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.
ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).
* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.
בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של "הדודיאלים" (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.
– "אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!"
– "אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי".
* ביד הלשון
הר בני רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.
בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי"ן עם גרש, מבוטאת כרי"ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה"נ, והתיישבו באזור.
הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.
גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.
* "חדשות בן עזר"
