צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.6.21

* להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן – ערוץ אמריקאי ימני אנטי-ביידני, שמפציץ מדי יום בידיעות כוזבות, דיווח על כך שביידן עומד להכריז על ביטול ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן. מן הבירורים שעשיתי, זה פייק ניוז.

עם זאת, אין ספק שביידן לא היה מחליט להכיר בריבונות ישראל, ואין זה מן הנמנע שצעד כזה יקרה בעתיד.

מן הראוי לזכור – לא ארה"ב החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, אלא כנסת ישראל, לפני ארבעים שנה. ההכרה האמריקאית, של הנשיא טראמפ, בריבונותנו על הגולן חשובה מאוד. אני מקווה מאוד שהיא תישאר בתוקף וארה"ב לא תעשה את השגיאה הגסה של ביטולה. אך עם כל הכבוד, את הריבונות הישראלית החיל הריבון הישראלי, הכנסת. ולכן, עם או בלי תמיכה אמריקאית, הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני. יש לזכור שכאשר החלנו את ריבונות ישראל על הגולן, נשיא ארה"ב רונלד רייגן הוביל לגינוי ישראל במועצת הביטחון (לא נמנע מהטלת וטו כמו הצבעה אחת של אובמה בשלהי תפקידו, אלא יזם החלטת גינוי) ואף הטיל על ישראל סנקציות. בסופו של דבר, בפרספקטיבה של ארבעים שנה, ברור שהצעד המדיני של בגין וכנסת ישראל משמעותי לאין ערוך יותר מהתגובה האמריקאית.

מה שדרוש כעת הוא קידום משמעותי של פיתוח הגולן וההתיישבות בה והכפלת מספר התושבים היהודים בגולן. בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה סוכם על תכנית כזו. בסופו של דבר, האחיזה ההתיישבותית היא הערובה החשובה ביותר למימוש ריבונותנו על הגולן. עם זאת, יש מקום לקדם את ההכרה הבינלאומית, ובראש ובראשונה לדחוף לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב, שתעגן בחוק את הצו הנשיאותי של טראמפ בנדון.

במצע של כחול לבן המורחבת, נאמר שהגולן ישראלי לעד והנושא אין עומד עוד למו"מ. יאיר לפיד הכריז על עמדה זו פעמים רבות, בארץ ובחו"ל. זו חייבת להיות העמדה של ממשלת השינוי.

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל אני ישראלי, וכישראלי אני תומך בטראמפ, הנשיא הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואכן, ביידן חוזר למדיניות המסורתית של כל הממשלים האמריקאים שקדמו לטראמפ. בתוך המציאות המדינית הזאת על ישראל לנווט את התנהלותה באופן שיגן על האינטרסים הלאומיים של ישראל. העמקת השורשים הישראליים בגולן וביצור הריבונות הישראלית על הגולן ומימושה באמצעות תנופת פיתוח, היא אינטרס לאומי עליון.

* מחדל חיסון הילדים – רבים מדברים על מחדל נתב"ג שהביא להתפרצות הקורונה ובצדק. אבל יש מחדל נוסף – מחדל חיסון הילדים.

כבר מספר שבועות ניתן לחסן את הילדים בגילי 12-15, ועד תחילת השבוע רק 4% התחסנו חיסון ראשון. לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא למעשה עודד אי התחסנות. המסר היה שלא צריך להתחסן, אלא אם כן נוסעים לחו"ל, או ילדים בקבוצת סיכון או ילדים שבמשפחתם הגרעינית יש אנשים בקבוצת סיכון. ראשי משרד הבריאות אמרו בראיונות: "איננו ממליצים למהר להתחסן". וכך, שעה שבעולם משתולל הווריאנט ההודי, בזבזנו שבועות יקרים. וכעת, הילדים הם מעבירי המגפה.

אילו הוחלט בזמן על מבצע חיסון, זה היה לפני סוף שנת הלימודים. ניתן היה לבצע מבצע חיסונים נרחב בבתי הספר.

עכשיו, אחרי שיש התפרצות ואחרי שבזבזנו זמן יקר, עולים ראשי משרד הבריאות לשידור, קוראים להתחסן, מסבירים שתופעות הלוואי זניחות לעומת התועלת שבחיסון. איפה הייתם עד עכשיו?

* לשקם את הריבונות – הפשע והפרוטקשן ממשיכים להשתולל בגליל.

עבריינים ירו בליל שבת על מסעדת ההמבורגרים המעולה והפופולרית "כביש 90" בצומת מחניים. לפנות בוקר הגיע רכב ובזמן שחלק מהעובדים עדיין היו במקום נורו כ-50 קליעים מנשק אוטומטי לעבר המסעדה. לא היו נפגעים אך נזק נגרם למבנה.

קמה ממשלה חדשה וחייב לחול שינוי דרמטי בהתמודדות עם מגפת אובדן הריבונות; יש  לשקם את ביטחון הפנים, לבצר את המשילות ולהחזיר את ריבונות המדינה לגליל ולנגב.

עכשיו זו המשמרת שלכם – בנט ובר לב. מצפים לראות תפנית.

* היעד הראשון – החרמת הנשק הבלתי חוקי – שעות אחדות לאחר מתקפת הירי על מסעדת "כביש 90", בוצע הרצח המשולש בצומת עילבון. יש הבדל בין המקרים – הראשון היה ירי אזהרה לצורך גביית פרוטקשן והשני חיסול חשבונות בעולם התחתון. אך המשותף לשני האירועים – שימוש בנשק החם שנמצא בהמוניו במגזר הערבי, ומשמש נגד ערבים ויהודים, בפשיעה פלילית ולאומנית.

ממשלת השינוי מחויבת לשינוי דרסטי ודרמטי בביטחון הפנים, אחרי עשור של מחדל מתמשך. השינוי חייב להיות מידי. ברור שהתוצאות לא תהיינה מידיות, ויתכן שבטווח הקצר עלול להיות מחיר כבד, אפילו בחיי שוטרים. אך ההחלטה ותחילת הביצוע חייבים להיות מידיים. המשימה החשובה ביותר היא החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. פעולה זו מחייבת התגייסות רבתי של משטרת ישראל והשב"כ. זו משימה שמחייבת בראש ובראשונה החלטה מנהיגותית של ראש הממשלה ושל הממשלה.

סביר להניח שהפעולה הזאת תעורר התנגדות קשה ואלימה במגזר הערבי, כפי שראינו בשבוע שעבר בדיר אל-אסעד כאשר המשטרה הגיעה למקום בעקבות ירי בחתונה. על הדרג המדיני להעניק גיבוי מוחלט לשוטרים להגיב בכל הכוח, כולל ירי על פי הצורך, מול האלימות הזאת.

חובתה של ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות והמשילות לכל חלקי המדינה.

* אני כהניסט – לא, אל דאגה, לא התחרפנתי. אני פשוט מרוצה מאוד מהדרך שמוביל מתן כהנא, השר לשירותי דת, המביא עמו לתפקיד רוח חדשה, רוח של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מתן מעלה את קרנה של היהדות, שבמשך שנים הקיצונים והחרדים עיוותו אותה והרחיקו את הציבור ממנה. זאת הדרך לחזק את יהדותה של ישראל. יישר כוח!

* לא לגיטימית – האמירה של סמוטריץ', שממשלת ישראל היא ממשלה חוקית אך לא לגיטימית, היא אמירה חוקית, אך לא לגיטימית.

* אגדת סמוטריץ' – לאחר הבחירות, נתניהו ניסה להקים את הממשלה האפשרית היחידה בראשותו. זו ממשלה הכוללת את כל המפלגות שתמכו בו והמפלגות שהיו מוכנות לשבת בממשלה בראשותו. בסך הכל מדובר היה ב-63 מנדטים. הדרך היחידה להקים את הממשלה הזאת, היא בתמיכת כל המפלגות הללו. אם מפלגה אחת יוצא מן המשוואה – אין קואליציה.

הסיעות שהיו מיועדות לקואליציה הזאת, על פי גודלן, היו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם הסכימו להקים קואליציה. גם מפלגת נועם שבתוך הציונות הדתית הסכימה. אך הציונות הדתית ברובה סירבה, כי לא הסכימה לקואליציה עם רע"ם. היא גם לא הסכימה לממשלת מיעוט בתמיכה או הימנעות של רע"ם מבחוץ.

אפשר להעריך את סמוטריץ', שעמד על עקרונותיו. אילו הסכים, בוודאי כשהיה לשון המאזניים, היה מתמנה בוודאות לשר בכיר. הוא העדיף את העיקרון על המשרה וזה ראוי להערכה. מבחן העמידה בעיקרון הוא כאשר משלמים מחיר. והוא שילם מחיר על העמידה בעיקרון.

להחלטה שלו היה מחיר אישי, והיה מחיר במובן הציבורי הכללי – כתוצאה ממנה לא קמה ממשלה בראשות נתניהו, אלא ממשלת השינוי. וכיוון שסמוטריץ' טוען שממשלת השינוי היא "ממשלת שמאל מסוכנת" ושממשלה בראשות בנט, שהוא מימין לנתניהו, "מסכנת את הצביון היהודי והדמוקרטי של ישראל", הרי הוא בהחלטתו המיט את הסכנה הזאת על ישראל.

ניתן לצפות ממנו לומר אמת. עמדו בפניו שתי אפשרויות – ממשלת נתניהו עם רע"ם או שלא תקום ממשלת נתניהו. כנראה שכל אחת מהאפשרויות הללו רעה בעיניו, אך הוא קיבל את ההחלטה. ומן הראוי שיעמוד מאחוריה ומאחורי המחיר שלה. שיסביר מדוע עדיפה בעיניו ממשלת בנט-לפיד על ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-רע"ם. מן הסתם חלק מתומכיו יתמכו בהחלטתו ואחרים יתנגדו לה. גם זה המחיר של כל בחירה.

במקום לומר אמת ולעמוד מאחורי הבחירה שלו, הוא מספר סיפורי בדים, שממשלת ימין בראשות נתניהו עם תקווה חדשה הייתה בהישג יד ובנט הכשיל זאת. זהו שקר. זהו שקר של מי שאין לו האומץ הציבורי והיושרה לעמוד מאחורי בחירתו ולשכנע את הציבור בצדקתו ואולי לשלם מחיר אם לא ישכנע את תומכיו. כנראה שלשקר ולהטיל את האחריות על מישהו אחר זה קל יותר.

* להוציא את המצלמות – כאשר ח"כ אמסלם הביך את יו"ר הכנסת מיקי לוי, בקריאת התלהמויות וגידופים שלו מתוך הפרוטוקול, מהתקופה שישב באופוזיציה, הפטיר לוי הנבוך "אבל זה היה בוועדות".

ומה בכך? בוועדות אין מקום לממלכתיות, למכובדות, לענייניות, לכבוד? האם מי שמתנהג כך בוועדה אינו פוגע בכבוד הכנסת?

מאז ומתמיד היו במליאת הכנסת מראות לא סימפטיים, של חוסר ענייניות, של התלהמות, של היעדרות הרוב המוחלט של הח"כים. אבל בעבר תמיד אוזנה התמונה באמירה – של הח"כים, של דרגים מקצועיים ושל כתבי הכנסת, שבוועדות זה אחרת. שם לא עושים הצגות לדעת הקהל, אלא עובדים ברצינות ובמקצועיות.

עד שנכנסו המצלמות לוועדות, ומסתבר שהוועדות סובלות מאותן מחלות כמו המליאה.

ויתכן שהבעיה היא במצלמות, שנוכחותן היא שהפכה את ישיבות הוועדות להצגה.

עם כל הכבוד לחובת השקיפות ולזכות הציבור לדעת, כדאי לשקול את הוצאת המצלמות מהוועדות. הדיונים במליאה פומביים, אבל לא יזיק אם בוועדות תיעשה עבודה, כשהמחוקקים יהיו חופשיים ולא ממוקדים במצלמה.

* אי אמון באופוזיציה – בשבוע האחרון לקיומה של הממשלה הקודמת, היא הניחה על שולחן הכנסת את הארכת הוראת השעה של מניעת "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה הממשלה שאי העברתו היא פגיעה בביטחון המדינה.

חלף שבוע, ומי שהיה ראש הממשלה ועכשיו הוא ראש האופוזיציה החליט לשלב ידיים עם בל"ד בניסיון להפיל את החוק, ובכך לפגוע בדם קר בביטחון המדינה, מתוך תאווה ילדותית "להביך את הממשלה". כלומר, אם מחבל שיחדור לישראל באמצעות החוק הזה ירצח אזרחים ישראלים, זה אמצעי, שבעיני נתניהו המטרה "להביך את הממשלה" מקדשת אותו.

אגב, בשבוע שעבר הכנסת העבירה שורה של חוקים שהונחו על שולחנה בידי הממשלה הקודמת. האופוזיציה הצביעה נגד החוקים. אמנם בניגוד לחוק האזרחות לא מדובר בהצבעה בוגדנית המסכנת במזיד את ביטחון ישראל, אך זו הוכחה לדמותה של האופוזיציה הנוכחית, שעם שינוי הפוזיציה מצביעה נגד חוקיה שלה. זו האמינות של האופוזיציה? חבל שאי אפשר להביע אי אמון באופוזיציה.

ובאשר לחוק האזרחות – יש להעלות אותו להצבעה שמית. האם אבי דיכטר, מי שהיה ראש השב"כ כאשר בהתאם למידע שהוא הביא לממשלה נחקק החוק הזה ב-2003, ירצה שבדברי הכנסת, בהצבעה על החוק הזה, יהיה כתוב: "דיכטר אברהם משה – נגד"? אני בטוח שיש בליכוד מספיק ח"כים פטריוטים, שביטחון המדינה יקר להם יותר מהאינטרס הפרטי של נתניהו, ושימרדו בו ויצביעו בעד המדינה ונגדו. אני גם מאמין, שבמקרה כזה, שבו נתניהו יבין שהחוק יעבור ומי שיובך יהיה הוא, שחברי סיעתו ימרדו בו בגלוי, ולכן הוא יתקפל והאופוזיציה תצביע בעד החוק.

* על פי מקורות זרים – על פי מקורות זרים, התשובה לדבריו של נתניהו בדיון על השבעת הממשלה, שעכשיו לא יהיה מי שיוכל לשלוח את צה"ל לפעול מעבר לקווי האויב, ניתנה לא רק ברצועת עזה ובסוריה, אלא הרחק מזרחה.

* סובלים ממעשיו – אנשים תהו מדוע גם עכשיו, אחרי שנתניהו איבד את השלטון, אני מתמקד בו בכתיבתי ואף תהו האם זו "אובססיה".

פעם, בשנות החמישים, ראש האופוזיציה מנחם בגין נאם בכנסת וראש הממשלה בן גוריון קטע את דבריו בקריאת ביניים. השיב לו בגין: "יזדיין נא אדוני בקצת סבלנות. סוף סוף הוא נאלץ לסבול רק מדיבוריי בעוד אני סובל גם ממעשיו". ברוך השם, אני מאמין שבקרוב מאוד נסבול רק מדיבוריו של נתניהו. אבל בינתיים אנו סובלים ממעשיו – מהניסיון לחבל במדינה באמצעות הפלת חוק האזרחות יחד עם הרשימה המשותפת, בגריסת חומרים ממשרד ראש הממשלה, באי העברת חפיפה למחליפו וכו'. ולכן, בימים אלה אני מתמקד בו. אני מקווה ומאמין שהשפעתו על המדינה תלך ותדעך וכך הוא הרבה פחות יעניין אותי. כי בניגוד להבלי ה"אובססיה לביבי" יש לי אובססיה אחת ויחידה – לטובתה של מדינת ישראל.

* המשותף – מה המשותף לרבין ולנתניהו? שניהם לא העבירו חפיפה למחליפיהם אחרי הקדנציה השניה.

* נגד ועדת חקירה ממלכתית – ברשותכם, אביע דעה לא פופולרית. אני מתנגד לוועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון.

אין ספק שאסון כזה מחייב תחקיר עומק יסודי, על מנת להסיק מסקנות ולמנוע את האסון הבא. ובדיוק מהסיבה הזאת אני נגד ועדת חקירה ממלכתית, כי ועדה כזאת אינה הכלי המתאים לתחקיר הזה.

לא בכדי אני משתמש במונח תחקיר ולא חקירה. המודל שלי הוא התחקיר הצה"לי. התחקיר הצה"לי נועד ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות. הוא בנוי כך שכל המעורבים בתחקיר מבינים שתפקידם להטות שכם להפקת הלקחים, באמצעות דיווח אמין, כולל ביקורת עצמית. זו לא חקירה פלילית, זו לא חקירת מצ"ח, הנוגעים בדבר אינם נחקרים, אינם חשודים ואינם נאשמים אלא הם שותפים להפקת הלקחים. הם לא ניגשים לתחקיר עם עורכי דין, חלילה, ואינם רואים מתפקידם "לנקות את עצמם" ולהטות את האשמה לאחרים.

ועדת חקירה משפטית, בראשות שופט, על פי חוק ועדות החקירה, כמוה כמשפט. כל הנוגעים בדבר מצטיידים במיטיב עורכי הדין שיגנו עליהם. אין הם שותפים לחקר האמת, אלא להצלתם מהגרדום.

ועדת התחקיר צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע. במקרה הזה – מומחים בתחום ההנדסה, האבטחה, קבלת החלטות ומדיניות ציבורית. אחד מחברי ועדת התחקיר צריך להיות משפטן, כי תמיד יש גם היבטים חוקיים ומשפטיים, אך בשום אופן לא לעמוד בראש הוועדה ולא לנהל אותה כמשפט.

ועדות החקירה הופכות לטריבונל. הדבר היחיד שמעניין את הציבור הוא לא מה היה ואיך מתקנים, אלא מי אשם ומה המסקנות השיפוטיות שיוטלו עליו. כך היה בוועדת אגרנט, בוועדת כהן וכן הלאה. התקשורת רוצה דם. אם הוועדה אינה מספקת לה את זה היא מכנה את הוועדה "ועדת טיוח".

אין זה מתפקידו של התחקיר להסיק מסקנות אישיות, אך כפי שבצבא בעקבות התחקיר עולות גם מסקנות אישיות, כך צריך להיות גם בעקבות ועדת תחקיר אזרחי, אך לא כחלק מן התחקיר ולא בידי ועדת התחקיר.

צר לי שההחלטה הראשונה של הממשלה הייתה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון, ובכך לא להפיק את הלקחים בצורה המיטבית, אלא ללכת בדרך השבלונית שלא הוכיחה את עצמה בחמישים השנים האחרונות. יתר על כן, שר הביטחון קורא להקים ועדת חקירה על פרשת הצוללות ושמעתי קריאות לוועדות חקירה על מחדלי הקורונה ועל מחדלי פרעות תשפ"א. הלו, תרגיעו. מן הראוי שהממשלה החדשה תקדיש את כל מרצה לקידום המדיניות שלה ולא לנבירה במחדלי קודמתה.

* מפעל מנהיגות ציונית לתפארת – 19 מתוך 39 (50 אחוז!) ממסיימי קורס הטיס השבוע, הם בוגרי המכינות הקדם צבאיות!

* הטובות לטיס – בנאומו בטקס סיום קורס טיס שיבח בנט במיוחד את ארבע הנשים, בוגרות קורס טיס. והוא הגדיר אותן… "מהטובות שבבנינו".

          * ביד הלשון

ברווז עיתונאי – מתוך כתבתו של איתי אילנאי ב"ידיעות אחרונות" על בחירות 81': "התנגשות חזיתית בין שני מחנות, שקיפלה בתוכה מנה גדושה של פייק ניוז, או כמו שקראו לזה אז – ברווז עיתונאי".

מהו ברווז עיתונאי? מה מקור הביטוי?

המקור הוא כנראה צרפתי, כבר מהמאה ה-16, מבוסס על ביטוי בסלנג הצרפתי של אותם ימים, blaue Ente לומר "ברווז כחול" – כינוי לדבר שלא היה ולא נברא. על פי גרסה אחרת, המדינאי, הסופר והמדען האמריקאי בנג'מין פרנקלין המציא את הביטוי "ברווז עיתונאי" ככינוי לידיעה עיתונאית שקרית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

* "חדשות בן עזר"

אורטל

‏23.6.21

‏ י"ג בתמוז תשפ"א

אורי הייטנר

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

צרור הערות 20.6.21

* שינוי – הלכה למעשה – מבחנה של ממשלת שינוי, הוא שהיא אכן מחוללת שינוי.

שינוי אינו נראה לעין מיד, אבל במקרה הזה, ביומו השני של בנט כראש הממשלה, הוא אותגר בידי האויב הפלשתינאי, שחידש את טרור ההצתות.

בניגוד למדיניות ההבלגה וההכלה של ממשלת נתניהו, בנט הורה מיד ליישם את העיקרון של דין הצתה כדין רקטה, ושיגר את חיל האוויר להפציץ בעזה. ההפצצה הראשונה לא הייתה תגובה מספקת, אבל לבטח איתות לאויב שמה שהיה לא יהיה. ושחמאס המשיך להצית גם למחרת – הפעם התקיפה הייתה משמעותית וכואבת הרבה יותר.

נגמרה החלוקה המסורתית בינם לביננו של הפסקת האש – אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש. ומה יותר אש מהצתה? ומכאן שהצתה היא הפרה ברורה.

ישראל מבהירה לאויב שכל פגיעה בריבונות תיענה בחומרה. לא עוד אישור להשיא אש ובלבד שלא תשוגרנה רקטות.

בראשית טרור ההצתות ומדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו, התראיין השר לשעבר צחי הנגבי, והיתמם: "מה אתם רוצים, שנירה בילדים בני שמונה עם עפיפונים"?

השבוע חמאס פרסם את התמונות של מפריחי בלוני התבערה – מדובר בגברים, יחידה מובחרת של חמאס. יש להתייחס לחוליות הללו בדיוק כמו אל חוליות משגרי רקטות. לנסות לחסל אותן טרם ביצוע זממן או מיד אחריו.

ואם טרור ההצתות לא יפסק, יהיה עלינו להצית את שדותיהם של הפלשתינאים.

בנאומו כראש האופוזיציה בדיון על השבעת הממשלה, הזהיר נתניהו שאחרי שהוא ילך, מי יוכל להורות לצה"ל לפעול מעבר לקווי האויב… הנה, ראינו. אגב, על פי מקורות זרים צה"ל תקף גם בסוריה (בעניין זה אין צורך בשינוי, אלא בהמשך המדיניות הנכונה).

* יעד מודיעיני ומבצעי – אחד מיעדי חמאס שהושמדו היה בור רקטות. בעיניי, אחד הלקחים המרכזיים ממבצע "שומר החומות" הוא מאמץ מודיעיני לאתר את מצבורי הרקטות ומאמץ מבצעי ראשון במעלה להשמיד אותם.

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – אחרי פרישת ש"ס מממשלת רבין, לאחר שדרעי נאלץ לפרוש בשל כתב האישום נגדו, הממשלה הייתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת מד"ע וחד"ש מבחוץ. כשרבין החליט על בניית השכונה היהודית בהר חומה, מד"ע הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה, באקט אנטי פטריוטי אופייני, החליט שהליכוד ומפלגות הימין יצביעו אי אמון בממשלה יחד עם חד"ש ומד"ע. כל הניסיונות לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו כדי להבטיח את הקמת השכונה עלו בתוהו. הוא התעקש להצביע נגד, בשל העדפת האינטרס הפרטי על האינטרס הלאומי. הממשלה עמדה ליפול ורבין נאלץ לבטל את ההחלטה על הר חומה, שהתעכבה שנים אחדות, באשמת נתניהו.

והנה, נתניהו חזר לתפקיד ראש האופוזיציה ושוב אותו סיפור. בעוד ימים אחדים עומד לפוג תוקף האיסור על איחוד משפחות פלשתינאיות וייפתח פתח לנהירה רבתי של פלשתינאים לתוך ישראל, עם כל המשמעות הדמוגרפית והביטחונית הכרוכה בכך. עד כה, תמיד,  המפלגות הציוניות התאחדו להצבעה בעד הארכת החוק. הממשלה הביאה את הארכת החוק, אך בשל התנגדות רע"ם ומוסי רז (שהחברות שלו בקואליציה יותר בעייתית משל רע"ם, כי בעמדותיו הוא איש חד"ש) אין לה רוב. אבל הרי ברור שכמו תמיד גם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות יתאחדו יחד עם הממשלה להארכת האיסור. אז זהו, שלא. נתניהו הורה למפלגות הקואליציה למנוע, לצד בל"ד והרשימה המשותפת, את הארכת החוק. למה? כדי להביך את הממשלה ולהכשיל אותה. אבל את מה הוא מכשיל? את האינטרס הלאומי. כהרגלו, הוא מכפיף כל אינטרס לאומי, ציוני, פטריוטי לאינטרס הפרטי שלו, לאינטרס העסקני הצר. הוא והמחנה המתחזה ל"לאומי". בושה וחרפה.

אם ישראל תוצף בפלשתינאים בשנים הקרובים, האשם בכך יהיה אחד – נתניהו, שמוכיח שכוח ההרס שלו והכישרון שלו לחבל קיימים גם באופוזיציה (אגב, לתשומת לבם של עובדי אלילים כמו קרעי ומיקי זוהר שממשיכים לקרוא לו "ראש הממשלה" והוא "לא מתווכח אתם" – הוא ל-ש-ע-בר. תתרגלו).

אני מקווה שדעת הקהל תפעיל עליו לחץ כבד לחזור בו, או שח"כים / סיעות מגוש הביבי יתעשתו, יפרו את המשמעת ויעשו את המעשה הציוני הנכון.

עם זאת, כבר בשבוע הראשון אנו רואים את הבעייתיות בקואליציה עם רע"ם. אם היא אינה מחויבת לקואליציה – לא תהיה תקומה לממשלה הזאת.

* מבחנה של האופוזיציה – ההצבעה על חוק איחוד המשפחות היא נייר לקמוס לאופוזיציה – האם זו אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

ההצבעה היא נייר לקמוס לליכוד, האם הוא בוחר בציונות או בביביזם.

אין לי צל של ספק, שאילו נתניהו הצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, מפלגות האופוזיציה לא היו מעלות על דעתן לא לתמוך בחוק הזה רק כדי לדפוק את הקואליציה.

* בעד איחוד משפחות – אני דווקא בעד איחוד משפחות פלשתינאיות. למה לא? אבל שזה יהיה ברש"פ.

* רגע, אז מותר לבג"ץ להתערב? – ח"כ משה ארבל מש"ס עתר לבג"ץ נגד יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך שהקפיא העלאת הצעות חוק בחודש הקרוב, עד התארגנות הקואליציה. בג"ץ הוציא צו המורה ליו"ר הכנסת להשיב עד יום שני ולהסביר את החלטתו.

וזה מעלה כמה שאלות. הרי גוש ביבי בכלל וש"ס כחלק ממנו מסיתים נגד בג"ץ ובעיקר יוצאים נגד ח"כים שעותרים לבג"ץ. והנה, שבוע באופוזיציה והם עותרים לבג"ץ. שנית, הם מספרים לנו את סיפורי הבדים מסמרי השיער על בג"ץ הסססמולני שפועל באופן בלתי חוקי נגד נתניהו ונגד הימין בלה בלה בלה. והנה, בית המשפט הוציא כרטיס צהוב ליו"ר הכנסת והעביר מסר שזה לא לרוחו. רגע, מותר לבית המשפט להתערב בענייני הכנסת? הלו, זה ש"ס? זה מחנה ביבי?!

עמדתי בנושא: ח"כים לא צריכים לעתור לבג"ץ. אמנם החוק מאפשר להם זאת, כמו לכל אזרח, אבל הזירה שלהם היא הפרלמנטרית ושם בכוחם להשפיע ולהיאבק על דרכם.

עם זאת, במקרה הזה נכון לעתור, כיוון שאין זו עתירה נגד פעולת ממשלה, החלטה של הכנסת או חוק של הכנסת, אלא עתירה של ח"כ נגד יו"ר הכנסת בטענה שזכותו לממש את תפקידו נפגעת. אני סבור שבעיקרון בג"ץ לא צריך להתערב בענייני הכנסת, אבל במקרה הזה אולי נכון להתערב. בעיקרון, אני סבור שהכנסת סובלת מחקיקת יתר, אך אין למנוע מח"כים לבצע את פעולתם וההקפאה לחודש אינה מוצדקת ואינה מתבססת על תקדימי עבר.

* הציונות תנצח – מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עליה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא הייתה לו שפה משותפת (כלומר הייתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי  "ישראל השניה" ה"מזרחית," שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השניה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השניה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עליה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* בחזרה לדוברת – אחת הרפורמות ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה במערכת החינוך, היא מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים והקדשת יום שישי לפעילות חברתית-קהילתית.

זו יוזמה ברוכה מאוד. אין זה פטנט של שאשא ביטון. הרעיון הזה הופיע בדו"ח ועדת דוברת שנועד להקפיץ את מערכת החינוך. לאחר הגשת הדו"ח, שרת החינוך לימור לבנת החליטה לערוך פיילוט של יישום הדו"ח בשלושים רשויות מקומיות. אחת מהן הייתה המועצה האזורית גולן. ניהלתי אז את המתנ"ס האזורי גולן ואכן קיבלנו תקציב ייחודי לפעילות החברתית-קהילתית ביישובים, בהנחייתנו וסיוענו, על פי תכנית שאושרה במשרד החינוך (במאצ'ינג עם תשלומי היישובים וההורים).

אלא שכעבור שנה יולי תמיר התמנתה לתפקיד שרת החינוך. היא הייתה שרת חינוך גרועה ביותר. הדבר הראשון שהיא עשתה, עוד לפני שלמדה מי נגד מי במערכת החינוך, היה לגנוז את דו"ח דוברת. למה? ככה. כי הדו"ח מזוהה עם קודמתה ועולם ישן עד היסוד נחרימה. ביקשנו שלפחות תאפשר את המשך הפיילוט בשלושים הרשויות שכבר החלו ליישם את הדו"ח, אולי בכל זאת יהיו לקחים להפיק מכך. אך היא התעקשה. כנראה חששה שהניסוי יצליח, חלילה.

עם זאת, לא חזרנו לשישה ימי לימודים בשבוע, וכך פועלים בתי הספר בכל המועצות האזוריות.

אני מקווה מאוד ששאשא-ביטון אכן תיישם את הרפורמה הזאת.

* עוד בית חולים חיפאי – התאכזבתי לשמוע שבית החולים החדש שיוקם בצפון, יוקם בקריית אתא. משמעות הדבר היא עוד בית חולים חיפאי. זה לא פיתוח הגליל.

* אוחזים בחבל בשני קצותיו – מהומות בדיר אל-אסד שבגליל כנגד המשטרה והצתת שתי ניידות משטרה, בשל התערבותה של המשטרה בחתונה שבה נורו יריות באוויר.

הנשק הבלתי חוקי ופנטזִיות הירי בחתונות הם מסמלי האנרכיה במגזר הערבי. לאחר שנים של אובדן המשילות והריבונות, כעת מוטל על ממשלת השינוי האתגר הקשה של החזרת הריבונות. הדבר יחייב עימותים קשים, כפי שנוכחנו בדיר אל-אסד.

זהו מבחן גם למפלגות הערביות – בראש ובראשונה לרע"ם שבקואליציה, אך גם לרשימה המשותפת שבאופוזיציה. הם מלינים ובצדק על אוזלת ידה של המשטרה מול האלימות והנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי, אך כאשר המשטרה פועלת וההמונים יוצאים לרחובות, עד כה הח"כים מהמשותפת הגיעו מיד למקום, הסיתו והוסיפו שמן לבערה. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מי שרוצה התמודדות של המשטרה עם האלימות חייב לגבות את המשטרה כאשר היא פועלת. מי שאינו מגבה אותה – טענותיו נגד האלימות אינן אלא מס שפתיים.

ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם המשך האנרכיה. השינוי העמוק בנושא הזה חייב להיות במקום מרכזי בסדר העדיפויות של הממשלה החדשה.

* תמצית הסיאוב – לפני פחות משנה השתתפתי במפגש בעיריית בני ברק. ראיתי שם אגף חדש, ובכניסה אליו שלט שעליו חתומים עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב. בני ברק! הגליל והנגב! אתם מבינים מה זה? השר לפיתוח הגליל והנגב היה אריה דרעי. השלט מעיד על כך שאפילו הבושה אבדה.

והנה, בקליפת אגוז, תמצית הסיאוב של השלטון היוצא, המעידה על ההכרח בחילופי השלטון.

* מיידים אבן אחרי הנופל – הביטוי היפה ליידות אבן אחרי הנופל, המבוסס על הביטוי התלמודי, מתוך מסכת "קידושין" "לידחי אבן אחר הנופל" (בתרגום מילולי – לדחות אבן וגו'), מתאר את מי שרודפים אדם אחרי שכבר הובס.

אני נזכר בביטוי הזה לנוכח קמפיין מכוער שנערך בימים האחרונים נגד נתניהו, אחרי נפילתו. יש מקום להמשיך ולבקר את מחדלי כהונתו, יש מקום להמשיך להיאבק בביביזם ובוודאי שיש לבקר אותו כראש האופוזיציה, כי גם ראש האופוזיציה, שהוא תפקיד בכיר מאוד במערכת הפוליטית, עומד לביקורת הציבור.

לא כן הרדיפה אחריו כמי שכביכול "מתבצר בבלפור" ואפילו קראתי "פלש לבלפור", כלומר דקה אחרי השבעת בנט, אם הוא עדין בבלפור הוא בגדר פולש.

מעבר בית הוא לא תהליך של יום אחד. לראשי הממשלה הקודמים זה לקח שבועות ספורים וכך יהיה עם גם עם נתניהו. נתניהו ולשכת בנט יסכימו ביניהם על המועד לפינוי הבית. אני בטוח שנתניהו יעזוב במהלך יולי. אם זה יידחה מעבר לכך, יהיה מקום לביקורת. אבל עכשיו? יומיים אחרי שסיים את תפקידו? אני סבור שיש לעגן בחוק פרק זמן מוסכם לפינוי מעון ראש הממשלה, אך חוק כזה יחול כמובן רק על ראשי הממשלה הבאים.

ועכשיו טוענים נגדו על כך שהעז לפגוש במעון את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מה הבעיה בכך? הוא ראש האופוזיציה ומקובל שבכירים מחו"ל המבקרים בארץ פוגשים גם את ראש האופוזיציה. וכיוון שהוא עדין יושב בבלפור, אין סיבה שהפגישה לא תיערך שם. בוודאי כאשר אין מדובר בביקור רשמי של בעל תפקיד מכהן.

אני קורא את הפשקווילים בנושא של אורי משגב והפניה ליועמ"ש של "קריים-מיניסטר" וזה מעורר בי דחיה. זו שנאה לשמה. אני יודע שהביביסטים נוהגים להציג את כל מי שאינו סוגד לנתניהו כמקשה אחת ומציגים את כל הביקורת עליו כ"שנאה" ומכנים את כל מי שאינו עובד את פולחן האישיות כרל"ב, "רקלוביבי",רק-לא-ביבי. אבל יש כאלה שבאמת נוטפים משנאה. כך אלה שהאשימו אותו שיזם בכוונה את ההסלמה שהובילה למבצע "שומר החומות" כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, כך אלה שדיברו על "סגר פוליטי" בשיא הקורונה ועכשיו אלה שמזנבים בו בקמפיין בלפור החדש. דומה שהם מכורים למחאה ומתקשים להיגמל. יאללה, תרגיעו.

* שינויי חקיקה הכרחיים – בפני הכנסת יונח בימים הקרובים תיקון לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה שמסיים את תפקידו יפנה את המעון בתוך 14 יום. החוק הזה לא יחול על נתניהו, אלא על בנט וראשי הממשלה הבאים.

בהזדמנות זו יש לחוקק שני חוקים נוספים, שגם הם נובעים מלקחי כהונת נתניהו. האחד הוא שהמדינה לא תממן אגורה אחת באחזקת ביתו הפרטי של ראש הממשלה, זולת אבטחה. המדינה מעמידה לראש הממשלה מעון רשמי הממומן במלואו על ידי משלם המסים. ביתו הפרטי – כשמו כן הוא, בית פרטי, וכל הוצאותיו הן הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו. אם ראש הממשלה רוצה לקיים פגישות עבודה בביתו הפרטי זו זכותו, אך אז עליו לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. השני הוא, שאין לרעיית ראש הממשלה כל מעמד בהיררכיה של ניהול אחזקת מעון ראש הממשלה. כל עובדי האחזקה, הניקיון והמזון במעון כפופים לאחראי על כך מטעם משרד ראש הממשלה. רעיית ראש הממשלה, כדיירת במעון, מוזמנת להציע את הצעותיה ולהגיש את בקשותיה לאחראי על כך במשרד. אין לה שום סמכות לתת הוראות לעובדות ולעובדים.

* הסרת מסכות – איראן לא בחרה ביום שישי את מנהיגה. נשיא איראן אינו מנהיג המדינה. מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני, חמינאי. על פיו יישק דבר. הנשיא הוא עושה דברו.

חמינאי הוא האיש שמאשר את ההתמודדות בבחירות לנשיאות. מבין המועמדים שהוא מאשר, ברור במי הוא רוצה וברור שהוא יבחר. וברור שהוא סר למרותו של חמינאי. ולכן, השאלה האם הנשיא הוא קיצוני או "מתון" אינה חשובה כשלעצמה. חשיבותה היא ההבנה האם חמינאי רוצה להציב מסכה "מתונה" על פניו בעיתוי זה או אחר. כאשר הוא רצה לקדם את הסכם מינכן של המאה ה-21, הסכם הגרעין האיראני, הוא החליף את מסכת אחמדיניג'אד הקיצוני במסכת רוחאני ה"מתון", שירכך את ההתנגדות במערב ויביא לחתימת ההסכם, שמבסס את איראן כמדינת סף-גרעינית, שהפצצה היא בהישג ידה. כנראה שבבחירת רוצח ההמונים ראיסי, הוא מאותת שהוא מעריך שחזרת ארה"ב, על אף כל ההפרות האיראניות, היא בידו, שביידן שבוי בידי הרצון העז לחזור להסכם, והוא כבר אינו זקוק למסכה מתונה.

בשבוע שבו בישראל הסרנו את מסכות הנ.ק. (נגד קורונה) גם בחללים הסגורים – גם איראן הסירה את המסכות. ואם לשפוט על פי הנזק שנגרם בתקופת רוחאני – המסכה המתונה של איראן, שהיה חמור יותר מבתקופת אחמדניג'אד, אני מקווה שהסרת המסכה בבחירת ראיסי, היא חדשות טובות.

הרמטכ"ל כוכבי יוצא השבוע לארה"ב ובשבוע הבא – הנשיא ריבלין ואני מניח שבקרוב מאוד גם ראש הממשלה בנט. על ישראל להשתמש בבחירת ראיסי כטיעון מוביל במאבק נגד החזרה להסכם מינכן 2.

בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהשמדת הגרעין האיראני בכוח.

* שנאה מזוקקת – יחסו של חתן פרס סוקולוב (למרבה החרפה) התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי לממשלת נתניהו היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ את נתניהו. מצד שני הוא מתעב על עמקי נשמתו את המדינה שנתניהו עמד בראשה. כעת אין לו כבר בעיה כזאת. מול הממשלה הנוכחית שנאתו מזוקקת. בפשקוויל האחרון הוא ברך על הצתת השדות בנגב ("פרובוקציה מוצדקת") וגינה את התגובה הישראלית, כי הרי לישראל אסור להגן על אזרחיה, והוקיע את הממשלה ובעיקר את השר עומר בר לב על אישור מצעד הדגלים. מה שהרתיח אותו יותר מכל הוא שעומר בר לב כינה את ירושלים "בירתנו הנצחית". אוי אוי אוי. ולכן הוא הציב אותו בשורה אחת עם בן-גביר. לדידו אין שום הבדל בין בר לב לבן גביר. בדיוק כפי שבאחד מסבבי הבחירות, שבכולן הוא קרא לתמוך ברשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר, כי שניהם ציונים.

* עֹז לקהלני – האם השתתפתם פעם במסיבת יום הולדת שנפתחה בשירת "התקווה"? אם לא, כנראה שלא נכחתם ביום הולדת של אביגדור קהלני. לכן, סביר להניח שלא השתתפתם ביומולדת שכללה אזכרה לחללי גדוד 77. וגם לא השתתפתם במסיבת יום הולדת שנערכה באנדרטת עֹז 77 בעמק הבכא שבצפון הגולן, ולא ישבתם שלוש שעות בקור העז וברוח החזקה.

קהלני חגג ב-16 ביוני את יום הולדתו ה-77. את האירוע הגדול הוא לא חגג בגיל שבעים ולא יחגוג בגיל שמונים, אלא בגיל הסמלי – במספר של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפור, לוחמה שעליה קיבל את עיטור הגבורה (בנוסף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים).

האמפיתאטרון ליד האנדרטה היה מלא מפה לפה. דומני שהייתי אחד הבודדים במקום שלא היה שריונר. לכן פחות התרגשתי מטנק המרכבה סימן 4 שהחטיבה הביאה למקום וכל הטנקיסטים הוותיקים נהרו אליו בהתרגשות של ילדים.

מח"ט 7 הנוכחי אל"מ אודי צור העלה על נס את פועלו של אביגדור כיו"ר עמותת החטיבה וגם שאר הדוברים הודו לו על פועלו להנצחת מורשת הגדוד והחטיבה וזכרם של החללים. צור סיפר על פגישה עם חניכי הפנימיה הצבאית לפני ימים אחדים. "למה הלכת לחטיבה 7?", שאל אותו אחד החניכים וצור השיב: "בזכות שני ספרים, 'חשופים בצריח' ו'עֹז 77' ". גיבורם של שני הספרים, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים, הוא אביגדור, שאף כתב את "עֹז 77".

את "עֹז 77" קיבלתי לבר המצווה שלי, ואמנם לא הלכתי לשריון, אך אין ספק שזה ספר שגדלתי עליו. התגייסתי לצה"ל 8 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה זה 8 שנים? כלום. אבל בעיניי מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בה ילד בכיתה ה', הייתה מלחמה היסטורית רחוקה ולוחמיה היו בעבורי בערך לוחמי בר-כוכבא. ותמיד ידעתי, שהמלחמות שלנו בלבנון הן משחק ילדים לעומת מלחמת יום הכיפורים.

כך חשתי גם ביום ההולדת של קהלני, כאשר הלוחמים והמפקדים סיפרו את סיפורי המלחמה. ניכרה והרשימה האהבה וההערצה שהלוחמים הרעיפו על מפקדם גם בחלוף כמעט יובל שנים.

אביגדור השיב להם אהבה בנאום ציוני חוצב להבות.

          * ביד הלשון

הפיל שבחדר – במאמר שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "הפיל שבחדר" (זה היה בנושא האנטישמיות בזרם הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב). שאלה אותי הקוראת ריקי איתן מה מקור הביטוי.

זהו ביטוי ציורי, המתאר מצב שבו אנשים יושבים בחדר, ובשיחתם מסתובבים סחור סחור סביב בעיה גדולה כמו פיל שמונחת מול עיניהם, אך הם מעדיפים להתעלם ממנה.

מקור הביטוי הוא באנגלית – elephant in the room.

* "חדשות בן עזר"

מי הפיל את נתניהו?

לאחר 12 שנים ברציפות, תם שלטון נתניהו.

מי הפיל את נתניהו מהשלטון?

האם זה נפתלי בנט שהחליף אותו ועומד בראש הממשלה החדשה? או בלשונם של הביביסטים מי ש"גנב מנדטים מהימין והעביר אותם לשמאל"?

האם זה יאיר לפיד, שבתבונה ואחריות טווה את הקמת הממשלה הזאת?

האם זה בני גנץ שאיזן את נתניהו בישיבתם המשותפת בממשלה וזכה בהישג יפה בבחירות?

האם זה גדעון סער, שמשך 6 מנדטים של אנשי ימין ממלכתי, שנתנו לו קולות נטו לממשלה חלופית לנתניהו?

האם זה סמוטריץ', שנתניהו פעל למען מפלגתו ובזכותו היא עברה את אחוז החסימה ובסופו של דבר הכשיל את הקמת ממשלת הימין עם רע"ם שנתניהו ניסה להקים?

האם זה מנסור עבאס, בן טיפוחיו של נתניהו, שעליו הוא ביסס את האסטרטגיה של הישרדותו בשלטון, ולבסוף הצטרף לממשלה של יריביו?

לכל אחד מאלה, מן הסתם, יש חלק מסוים בכך, אבל מי שבאמת הפיל את נתניהו הוא ביבי.

****

לפני ארבע שנים פרסמתי בטור זה מאמר שכותרתו "דוקטור נתניהו ומיסטר ביבי". וכך סיימתי אותו:

"נתניהו המדינאי המוכשר והחכם שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואף השיג הישגים משמעותיים בתחומים רבים נוספים, הוא אותו נתניהו האנטי ממלכתי, שפגיעתו הרעה בחברה הישראלית עלולה לחולל נזק לדורות.

כמו הסיפור המוזר על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כך גם חידת נתניהו, היא הסיפור המוזר על ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי".

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. מי שמתעלם מהישגיו עושה שקר בנפשו. הוא העלה לפסגת סדר היום העולמי את האיום האיראני על שלום ישראל, שלום המזה"ת ושלום העולם. נכון שהוא לא הראשון שעשה כן, כבר רבין העלה על סדר היום את האיום האיראני, אך אף אחד לא עשה זאת באותה רמה כמוהו. נכון, לא תמיד צלח הדבר בידיו. הוא לא הצליח למנוע את חתימת הסכם הגרעין האיראני המסוכן. הוא הצליח לשכנע את טראמפ לבטל את ההסכם ולהפעיל לחץ כלכלי כבד שעשוי היה להכניע את איראן אך עד תום כהונת טראמפ הוא עוד לא השיג את ההישג הרצוי, וכעת ביידן עומד לחתום מחדש על ההסכם, אולי בשיפורים קלים. אך ללא המסע העקבי והעיקש של נתניהו בנדון, יתכן שאיראן הייתה יכולה בשקט בשקט, מתחת לרדאר, לממש את זממה. עם זאת, הוא לא הצליח להביא להפסקת התכנית. כנראה שבסופו של דבר לא יהיה מנוס פעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני.

נתניהו שיפר מאוד את מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשר קשרים איתנים עם מנהיגים רבים בעולם ופתח לנו דלתות רבות, כאלו שהביאו להישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים מרשימים.

בפרוץ ה"אביב הערבי" הוא לא נתקף באופוריה והיטיב לזהות את הסכנה של השתלטות כוחות איסלמיסטיים על המזה"ת. הוא הוביל קו אחראי וחכם של ישראל מול מלחמת האזרחים בסוריה – אי התערבות בענייניה הפנימיים של סוריה (לקח מלחמת לבנון הראשונה), מתן סיוע הומניטרי לנפגעי המלחמה, שמירה על האינטרסים הישראליים בסוריה ובראש ובראשונה מניעת התבססות איראן בסוריה, באמצעות פעולות המל"מ (מערכה בין המלחמות) בסוריה, בעיראק ובמקומות אחרים. נדבך נוסף באסטרטגיה הזאת היה מדיניות העמימות, שחבל שבשנות הבחירות האחרונות הוא נטש אותה ואני מקווה שתחודש.

עם עליית טראמפ לשלטון, נתניהו היטיב לזהות את ההזדמנות שבהיותו אאוטסיידר בממסד הביטחוני-מדיני בוושינגטון, שאינו כבול לפרדיגמות השמרניות שלו, הוא יוכל לשבור כמה מוסכמות מדיניות. וכך, לצד היותו של טראמפ בעל אישיות בעייתית, בלשון המעטה, הוא קידם בדחיפת נתניהו מהלכים גדולים וחשובים, ובראשם ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ותכנית טראמפ, שגם אם אינה מושלמת, היא התכנית המדינית האמריקאית הטובה ביותר לישראל אי פעם.

ההישג המדיני הגדול ביותר שלו היה הסכמי אברהם; הסכמי השלום בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות. חשיבות ההסכמים היא קודם כל בעצם החתימה עליהם. השלום הוא יעד אסטרטגי חשוב ביותר ומשאת נפש לאומית, וככל שקידמנו אותו, הדבר טוב לישראל. אבל החשיבות האסטרטגית שלו היא מעבר לזה – זו פריצה של מעגל האיבה האופף את ישראל מכל המרחב מיום הקמתה. עד כה שלטה הפרדיגמה שהשלום ביננו לבין מדינות ערב מותנה בפתרון הבעיה הפלשתינאית, וכיוון שאין פתרון לבעיה הזו, וראינו שהפלשתינאים דחו על הסף גם את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם, נגזר עלינו להיות מבודדים במרחב או להיכנע לפלשתינאים ולסכן את ישראל. טוב לנו וטוב למדינות ערב לנתק את הקשר הגורדי הזה. אדרבא, אם ישראל תבודד את הפלשתינאים ותחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב, אולי הפלשתינאים ייאלצו להתפשר על פתרונות קבילים.

כמובן שאי אפשר לקחת מנתניהו את ההישג החשוב של החיסונים, שהוציא את ישראל ראשונה בעולם ממעגל הקורונה. היו הרבה כשלים באופן הטיפול בקורונה, אך במכלול, מבצע החיסונים הביא את ישראל בשורה התחתונה להישג מרשים.

בטרם אעבור למעשיו של מיסטר ביבי, אציין שדוקטור נתניהו, המנהיג והמדינאי, אינו עתיר הצלחות בלבד, אלא גם כישלונות. דוגמאות: עסקת שליט שבה שחררנו אלפי מחבלים ובהם רוצחים רבים, שרובם חזרו לטרור ושילמנו על כך במחיר דמים כבד. מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות בדרום, שהביא להסלמה, ל"סבבים" ולמבצע "שומר החומות". ההתנצלות המבישה בפני ארדואן על פיגוע מרמרה ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים. כישלון קולוסאלי בביטחון הפנים בכלל ובאי מתן מענה לטרור החקלאי בפרט. והעובדה שהוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ממש עד רגע פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.

בסך הכל, מאזן ההצלחות והכישלונות שלו חיובי. הוא יכול היה להיחשב לאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אלמלא מיסטר ביבי השתלט עליו ועלינו.

מיסטר ביבי הוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה; איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי.

מאז ומתמיד מיסטר ביבי חי ופעל לצד דוקטור נתניהו, אך דוקטור נתניהו השכיל לרסן אותו. אולם מרגע שהחלו החקירות נגדו נפרצו הסכרים.

כאשר הוא עמד מעל דוכן הכנסת והצהיר שמותר לקבל מתנות, היה זה אולי היום שבו מיסטר ביבי כבש את דוקטור נתניהו. כאשר הוא החל להפיץ באמצעות תעשיית השקרים וההסתה שלו את הקונספירציות החולניות המתארות על מוסדות מדינת החוק בישראל, מערכות המשפט והאכיפה, כארגון פשע מושחת שפועל מטעם גורמים זרים לבצע הפיכה שלטונית באמצעות "תפירת תיקים", הוא הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית.

השילוב הקטלני בין פולחן אישיות שהקנה לו המוני חסידים שוטים, עד רמה של עובדי אלילים, שמוכנים לקבל כתורה מסיני כל דבר שהוא אומר (או מעביר באמצעות בנו), יהיה שקר נתעב ככל שיהיה, עם היותו אדם חסר מעצורים, תאב שלטון כפייתי, שלמען הישרדותו הוא מוכן להשאיר כאן אדמה חרוכה, הפך אותו לסכנה למדינת ישראל.

הוא הגדיש את הסאה כאשר גרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות ושיתוק של מערכות המדינה, אך ורק בשל סירובו לקבל את הכרעת הבוחר ואת העובדה שאין הוא יכול להקים ממשלה. וכאשר כחול לבן נחלצה, בניגוד לאינטרס הפוליטי שלה, תוך תשלום מחיר פוליטי כבד, כדי להקים עמו ממשלת אחדות בשעת חירום קשה לישראל, הוא הכיש את השותפים שלו, בתרגיל ההונאה המבאיש ביותר בתולדות המדינה, שתוכנן מראש עם הקמת הממשלה. הוא ביצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל באי העברת תקציב בשיאו של משבר כלכלי חמור, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. במעשה הזה, הוא שם קץ ליכולת שלו להיות ראש הממשלה, כי אף אחד לא מאמין לו; אין שום ערך למילה שלו, אין דבר זול יותר מחתימת ידו, והסכם אתו ראוי להיחתם על נייר רך, אם רוצים שיהיה לו שימוש כלשהו.

תמונת הניצחון של מיסטר ביבי על דוקטור נתניהו, הייתה מופע האימים במסדרונות בית המשפט, כאשר הקיף את עצמו בשריו עוטי המסכות (אני מקווה שלפחות חלקם כיסו את פניהם מפאת הבושה), ויצא בהשתלחות שלוחת רסן נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, העליל עליהם עלילות כזב וסיפח לספסל הנאשמים שלו את כל "הימין", כאילו המשפט הוא מזימה של השמאל. לא זכור לי שהוא היה נדיב כל כך בחלוקת המתנות שקיבל, כמו בשותפות שהציע לכולם בכתבי האישום נגדו.

וכעת, כאשר בארבעה סיבובים הוא נוכח שאינו יכול להקים ממשלה, במקום לעשות את מה שהיה עושה כל מנהיג נורמטיבי אילו היה במקומו; מפנה את מקומו כדי שמפלגתו תוכל להקים בתוך יום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים, הוא ניסה לגרור אותנו לסיבוב חמישי, המשך שיתוק המדינה, ואולי גם לסיבוב שישי ושביעי וכן הלאה. הרי אילו רק שחרר, לא הייתה קמה "ממשלת השמאל הקיצוני המסוכנת שמסכנת את המדינה האהובה שלנו" כפי שהוא מתאר ברטוריקה דמגוגית רוויית שנאה את ממשלת ישראל. אבל סדרי העדיפויות שלו הן תמיד הפוכות – האינטרס הפרטי עומד מעל האינטרס הלאומי (וכך היה גם במאבק בקורונה, כמו למשל באי מימוש תכנית הרמזור ובמניעת אכיפה, מתוך חנופה לעסקנים החרדיים).

אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן. אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הצליח להתל בכולנו לאורך שנים רבות, אך יש גבול לכל תעלול. כאשר מיסטר ביבי השתלט לגמרי על דוקטור נתניהו, הוא איבד את השלטון.

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. הוא עשוי היה להיות אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

… אלמלא מיסטר ביבי.   

* "שישי בגולן"

צרור הערות 16.6.21

* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!

* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה, חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות וגיבוש מידי של תכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.

* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.

* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.

דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.

מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה? בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העליה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.

אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.

שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.

הפעם, הדרישה הזאת הייתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה הייתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרך המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).

אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.

* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.

עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.

אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.

* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה.

אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו.

ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם.

יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראל גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השניה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית.

אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.

* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים.

רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים.

בהצלחה!

* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.

אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעיה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.

שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.

שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.

לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.

* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל.

ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, הייתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.

* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה).

יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו הייתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.

* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?

* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקיה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.

אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר… אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן.

אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו.

כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?

* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות.

ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.

* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה.

חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.

* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך", "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה.

ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.

* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק.

הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46.

אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.

* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן הייתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור.

מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות הייתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא  נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר הייתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת. 

* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר.

קדמו לו פרס ונתניהו.

* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון.

מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".

* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים.

ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם.

המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.

* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.

* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי.

נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי.

נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו.

ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.

* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי", הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה.

אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות?

כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא הייתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא הייתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו הייתה "מסוכנת".

כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".

* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".

אני רק מניח את זה כאן.

* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו.

כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.

* הערכה לאדלשטיין – בתכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.

אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין.

מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט.

מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.

* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך.

אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.

* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית.

יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפיה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון.

ברוך שפטרנו!

אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.

בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).

* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת הייתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביע נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות  נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.

* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.

* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ.

לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?

* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". הייתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!

* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן".

מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה.

לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.

* זוהי סאטירה – התכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות.

לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.

* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול". אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.

* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות.

במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן".

מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות".

חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה.

בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון.

כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו.

העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.

* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי.

השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס.

היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח.

במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים", "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים.

ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.

* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.

* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האויב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו.

אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.

* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אמי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב.

היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה.

סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה.

סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.

ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב.

אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.

* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.

* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא הכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן.

לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.

עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.

* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?

* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם.

ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.

          * ביד הלשון

הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.6.21

* סכנה מיידית – בשנה וחצי האחרונות פרסמתי מאות רשומות ומאמרים נגד מחאת בלפור. נגד קיום ההפגנות בקורונה, נגד האלימות המילולית, נגד גילויים של אנרכיזם וונדליזם ובעיקר נגד מקרים של הסתה. לאורך השנה וחצי הזאת ניהלתי ויכוח נוקב עם תומכי ומשתתפי הבלפוריאדה וספגתי מהם נאצות לא סימפטיות.

וכמעט על כל גינוי שלי היום למסע ההסתה והשיסוי של נתניהו, קופצים עליי עשרות מגיבים: למה שתקת כשהסיתו נגד נתניהו? ומעלים לי תמונות של כרזות נאצה והסתה נגד נתניהו, וכמובן "אתם" וכו'.

ובכן, לא שתקתי. אך עם זאת אני חייב לומר שאין להשוות בין המקרים. יש הבדל בין מחאה שבשוליה היו אנשים אלימים ומסיתים, לבין ראש ממשלה, מנהיג נערץ על ידי המונים שרואים בו אלוהים ובמה שיוצא מפיו דברי אלוהים חיים, שבאופן שיטתי מסית הסתה פרועה ואלימה וממוקדת נגד מי שמעז להקים ממשלה לא בראשותו. ותעשיית השקרים וההסתה שלו עובדת שעות נוספות והמוני המונים מדקלמים את שקריה ואת מסרי ההסתה הנוראה שלה. ראש ממשלה, שמסית וטוען שאם תקום ממשלה לא בראשותו מדינת ישראל בסכנה, ולא יהיה מי שישמור על חיילינו, ושולח רבנים-מטעם לכתוב שצריך "לעשות הכל" כדי לסכל את הממשלה, ומסית אישית נגד חברי הכנסת של ימינה – זה איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית. והסיכוי שלנוכח הסתה כזאת אין אנשים שיושבים עכשיו ומתכננים בפועל איך להציל את המדינה, אולי באמצעות "הורדת" בנט או איילת שקד הוא אפסי.

ולכן הייתה זו חובתו של ראש השב"כ, שהמידע על רמת האיום נמצא בידו, להתריע ולהזהיר. וברגע שעשה זאת, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית החלה להסית גם נגדו.

נתניהו, המתנהג כחיה פצועה, הפך לסכנה של ממש, סכנה מידית לחברה הישראלית. אך בניגוד לשליחי ראש הממשלה אני מבהיר שאין לעשות "הכל" כדי להחליף אותו. בשום פנים ואופן. אמירה כזאת היא דבר איום ונורא שלעולם לא אעלה אותה על דעתי ולבטח לא על דל שפתיי או רש מקלדתי. הרי איני "רבני ביבי". 

* עולמם האפל – ראש השב"כ נדב ארגמן מילא את חובתו האזרחית, והזהיר מפני ההסתה המטורפת של נתניהו, שמתנהג כמו חיה פצועה כאשר הוא עומד לאבד את השלטון; הסתה שעלולה להוביל לשפיכות דמים, ומיד הפך בעצמו מושא להסתה.

כמו מינויים קודמים של נתניהו, אלשייך ומנדלבליט, ברגע שראש השב"כ העדיף את הנאמנות למדינת ישראל ולביטחון המדינה, על נאמנות אישית למי שמינה אותו, הוא הפך להיות אויב.

כך, למשל, דיקלם ביביסט מוסת את דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית: "הקיבוצניק הקטן סכר פיו לנוכח הסתה קשה מאוד בשנתיים האחרונות. כנראה מזהה עכשיו היכן תהיה מרוחה החמאה. הפרסום שלו פוליטי ותו לא".

"הקיבוצניק הקטן" הוא ראש השב"כ, מינוי מקצועי של נתניהו, שכל חייו קודש לביטחון ישראל. אבל מהי מדינת ישראל וביטחונה לעומת תאוות השלטון המטורפת של נתניהו? ועל הדרך זו גם הזדמנות להסית שוב נגד הקיבוצים.

זה עולמם האפל של הביביסטים המוסתים. נתניהו הפך לסכנה לאומית.

* מי נושא באחריות – במוצ"ש הוקל מעט עומס ההסתה האלימה נגד בנט ושקד והתמקד בנדב ארגמן, ראש השב"כ.

אחד הביביסטים המוסתים הציג תמונה מהפרעות בלוד ושאל: "היכן נרדם ראש השב"כ כשפורעים ערבים ביצעו לינץ' ביהודים ושרפו בתי יהודים בתי כנסת ומכוניות בלוד, עכו, יפו נצרת ועוד …".

ואיפה היה ראש הממשלה כשזה קרה? מי נושא באחריות?

מי שהיה ראש הממשלה בפרעות תשפ"א חייב להתפטר לאלתר. במקום זאת הוא מסית נגד ראש השב"כ (שהוא עצמו מינה).

* מידע מודיעיני מדאיג – את הדברים הבאים כתב מנחם לנדאו, בכיר השב"כ לשעבר, מי שעמד בראש "החטיבה היהודית", איש הציונות הדתית ובעל עמדות ימניות ממלכתיות.

בקבוצת הווטסאפ של "מבטחי ישראל" – פורום מפקדים לאומי, נמתחה ביקורת חריפה על ראש השב"כ על כך שהזהיר מפני הסכנה של ההסתה היום, לקראת הקמת ממשלת השינוי, בעוד לא שמענו ממנו דבר לנוכח האיומים על נתניהו ומשפחתו.

מתוך תגובתו של לנדאו בקבוצה (הוא הרשה לי לצטט את דבריו): "השב״כ לא מתעסק עם הפגנות, הפרות סדר, הסתות וכל פעילות גלויה – זה עניין למשטרה! השב״כ עוסק בסיכול טרור, חתרנות מדינית, הגנה ואבטחת נכסי מדינה, שמירת סדרי שלטון וכנגד פעילות חשאית!

השב״כ, בין השאר, מאבטח את ראש הממשלה 24/7 הן בהיבט של האבטחה הפיזית והן בהיבט המודיעיני. כל ידיעה המתקבלת שמאיימת על רוה״מ מטופלת ע״י יחידת המודיעין של יחידת האבטחה ומטופלת ביסודיות (מי למעצר וחקירה ומי לשיחת אזהרה-על ידי המשטרה). ההפגנות וההסתה שהיו כנגד רוה״מ היו אמורות להיות מטופלות על ידי המשטרה (גם המודיעין שמגיע לשירות מועבר לטיפול המשטרה, אלא אם מדובר בפעילות חשאית וכך נעשה בזמן אמת). היות ולא היה איום פיזי על רוה״מ בין השאר בשל העובדה כי הוא מאובטח מלא מלא (כולל המשפחה) אין זה מעניינו של השב״כ להצהיר הצהרות! הפעם היו כנראה אלפי ידיעות שהובילו לכיוון מדאיג ובין השאר כנגד נבחרי ציבור שאינם מאובטחים, וגם בין מפגינים כנגד מפגינים, אז במקביל להעברת המידע למשטרה מצא ראש השב״כ לצאת גם באזהרה פומבית (ובצדק!) לפני שיהיה מאוחר. הפניה הייתה ממלכתית ולכולם מבלי להצביע על אשמה של צד כלשהו.

אני שמח שהמשטרה ,שמישהו דאג לסרס אותה ולפרק אותה במהלך 3 השנים האחרונות, סוף סוף החליטה לטפל במידע החשאי שהועבר אליה (במידע הגלוי היא הייתה צריכה לטפל מזמן). חבל שגורמים בימין לוקחים את הנושא הזה לפינה הפוליטית וגם גוררים את השב״כ הממלכתי לשם. חבל שאחרי שהיה מי שפירק וסירס את המשטרה, יש המנסים לפרק ולסרס גם את השב״כ".

אוסיף ואציין, שראש השב"כ לא צריך לשחק פוליטיקלי קורקט בשם "האיזון הקדוש", וכאשר הוא מזהה איום מידי ישיר על חייהם של ח"כים מה"שמאל" ה"רדיקלי" (בנט, שקד, סער…) עליו לפעול ולהזהיר, ולא לשחק משחקי איזון.

* סתימת פיות – העיתונאי ידידיה מאיר נחסם על ידי פייסבוק. בעקבות זאת הוא התראיין ברשת ב', סיפר על החוויה הזאת, על  תחושת סתימת הפיות ועל כך שזו אכן סתימת פיות. אחת הטענות שלו הייתה על כך שהוא לא קיבל שום הסבר מה חטאו ועל מה נחסם. ושאין למי לפנות כדי לשאול על כך. הוא אף אמר, שעמדותיו וסגנונו ידועים. הרי הוא לא איתמר בן גביר או גופשטיין או מישהו קיצוני שמתבטא בקיצוניות. והוא נחסם.

הזדהיתי אתו מאוד, כיוון שגם לי זה קרה פעמיים. חשתי אותו תסכול, אותה תחושה של סתימת פיות וגם לי הפריעה בעיקר השרירותיות ואי ההסבר ואי היכולת האמתית לברר ולערער. ובעיקר כעסתי על כך שבכל יום אני מקבל עשרות תגובות חריפות וקיצוניות לאין ערוך מהאמירות שבעטיין נחסמתי.

בפעם הראשונה היה זה כאשר גיניתי את ההסתה נגד מנדלבליט וכתבתי שאם הוא ירצח, נתניהו לא יוכל להתנער מאחריות. טוב, האמת היא שכתבתי את זה במילים בוטות יותר, שלא אחזור עליהן לבל אחסם שוב (אבל מי שמאוד סקרן מוזמן לעלעל ביחזקאל לג, פסוק ד).

הפעם השניה, הייתה כאשר הבעתי שמחה, כאזרח וכאבא, על חידוש הלימודים אחרי הקורונה. ציינתי שם את שמחת הילדים. מישהי כתבה לי, בסגנון פרוע, שאף ילד לא שמח, זולת ילדים שרע להם בבית. השבתי, שהילדה שלי, שנהדר לה בבית והיא לא ממש אוהבת את הלימודים, מאושרת לחזור אחרי תקופה ארוכה כל כך. והיא השיבה במילים גסות, שאני צריך לבדוק טוב טוב למה כל כך רע לילדה שלי בבית עד כדי כך שהיא רוצה לחזור ללימודים ועוד כהנה וכהנה. וחתמתי את הדיון במילים קשות שהופנו כלפי גסת הרוח הזאת. ושוב נחסמתי.

והבנתי למה נחסמתי בשני המקרים. כי מישהו התלונן שדבריי פוגעניים. למשל, אותה אישה חצופה. ואם מתלוננים, פייסבוק חוסם. החסימה הזאת היא כשלעצמה אלימות.

במקרה של ידידיה מאיר, כיוון שהסיפור שלו הגיע לתקשורת, פייסבוק ראו לנכון להסביר. הם הסבירו שמאיר צירף לרשומה שלו הזמנה להפגנה ליד ביתה של איילת שקד עם ציון כתובתה, והדבר מנוגד לכללי הקהילה.

אני סולד מהפגנות ליד בתים פרטיים, ואם פרסומן נוגד את כללי פייסבוק, זה בסדר גמור. אבל למה ממהרים ישר לחסום? אפשר להודיע למי שהעלה את ההזמנה, שעליו להסיר אותה מיד, כי היא מנוגדת למדיניות ואם הוא לא יעשה כן בתוך פרק זמן סביר, או אם יחזור על כך, הוא יחסם. מה פתאום חסימה אוטומטית?

* מעשים קשים – הסמוטריץ' פרסם פשקוויל הסתה פרוע ושלוח רסן נגד ניר אורבך. וכאשר ביקרו אותו על סגנונו המתלהם והאלים הוא הגיב: "אני פשוט מאלו שמזדעזעים ממעשים קשים הרבה יותר מאשר מביטויים קשים". ואני רק שאלה: האם ארגון מצעד הבהמות נגד מצעד הגאווה הוא בגדר ביטויים או מעשים קשים? האם החזקת 700 ליטר דלק כדי לפגוע בתשתיות ולמנוע את ההתנתקות באמצעו פיגוע חבלני, היא בגדר ביטויים או מעשים קשים?

* חילול השם – במהלך ישיבה פרועה של סיעות יהדות התורה וש"ס אמר ליצמן החוצפן: "אני קורא לנפתלי בנט להוריד את הכיפה, הוא מבייש את הכיפה, אחרי מה שהוא חתם זו חוצפה שהוא חובש כיפה".

אני מבין שבעיני ליצמן הכיפה אינה ביטוי לאמונה בדת משה וישראל אלא בדת העבודה הזרה של פולחן האישיות של נתניהו.

ואני רק שאלה: איך הכיפה, המגבעת והשטריימל שהוא חובש מסתדרים עם ניסיונו להטות חוות דעת רפואית מקצועית כדי לסייע לפדופילית מרשעת שפגעה במאות ילדות חרדיות? איך הם מתיישבים עם שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים שעליהם הוגש נגדו כתב אישום כפוף לשימוע? זאת הדת שלו?

ליצמן הוא התגלמות המושג חילול השם.

* רה-ביליטציה לרב המרצחים – יוסי ורטר הזהיר במאמר ב"הארץ" מפני ההסתה החמורה והאלימה שעלולה להביא לרצח פוליטי, כמו רצח רבין, והוא צודק לחלוטין.

לא כך במשפט הבא: "יצחק רבין נרצח, נתניהו עלה לשלטון. הסכם אוסלו רוקן מתוכן". המשפט הזה עקום כולו. נתניהו לא עלה לשלטון בשל הרצח אלא למרות הרצח. אחרי הרצח פרס הוביל עליו בסקרים ב-40%. נתניהו ניצח כיוון שהסכם אוסלו רוקן מתוכנו לפני שנבחר, כאשר הפלשתינאים בראשות ערפאת הפכו את השטחים שקיבלו לבסיסי טרור רצחני. הם עשו זאת עוד בזמן רבין, שבשל כך הקפיא את הנסיגה הישראלית ("אין תאריכים קדושים"), הם הגבירו זאת בתקופת פרס שהפשיר את ההקפאה. לא זו בלבד שנתניהו לא רוקן את ההסכם מתוכן, אלא הוא אפילו דבק בהסכם למרות שכבר היה חסר ערך, כאשר נסוג מחברון, מה שאפילו פרס לא עשה. ושיא הטרור היה כאשר ברק הציע לערפאת בקמפ-דיוויד מדינה עצמאית על כל השטח (עם חילופי שטחים).

אין שום סיבה להאשים את עצמנו ולעשות רה-ביליטציה לאויבינו ובראשם רב המרצחים למען טיעון פוליטי.

* התפארות שווא – גנץ מתהדר בכך שהוצע לו מספר פעמים להיות ראש הממשלה והוא ויתר על כך בשל מחויבותו לגוש השינוי.

אין לו במה להתהדר כי הוא לא ויתר על ראשות הממשלה. הרי הוא יודע יותר מכל אחד אחר, שמציע ההצעה הוא נוכל, שאין שום ערך למילה שלו וכל הבטחה שלו היא על הקרח. שמטרת ההצעה הייתה רק לסכל את ממשלת השינוי, ואז נתניהו היה מבריז לו והולך לבחירות.

* אוטונומיה פלשתינאית בנגב – רועי שרון דיווח בכאן 11, ששבוע ניווטים בנגב של פלס"ר שריון הוזז ויתקיים בבסיס שיזפון, בשל פחד מהתנכלות של בדואים בנגב.

זו חרפה לאומית. בושה ליחידה, בושה לצה"ל כולו.

ב-12 שנות שלטונו של נתניהו הריבונות הישראלית בנגב התערערה וקרסה. נתניהו הקים למעשה אוטונומיה פלשתינאית בנגב.

אני מקווה שהממשלה החדשה תחזיר את הריבונות הישראלית על הנגב.

* פרובוקציה ריקה – במאמר ל"ישראל היום" קרא אלוף (מיל') גרשון הכהן לקיים את מצעד הדגלים והשווה זאת להחלטתו של בן גוריון לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את הכנסת והממשלה, למרות החלטות האו"ם והלחץ של ארה"ב ומדינות אחרות. זו השוואה חסרת שחר. בן גוריון סלד מדקלרציות ריקות מתוכן ומפרובוקציות. הוא היה מוכן לריב עם כל העולם על החלטה מדינית היסטורית כמו קביעת ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה. גם לוי אשכול החיל את הריבונות הישראלית על ירושלים למרות התנגדות העולם כולו. מה הקשר בין צעדים מדיניים חשובים כאלה לבין מפגן מיותר, מתריס ופרובוקטיבי, שעלול לפגוע בשלום הציבור?

* לוז-לוז – ראש הממשלה הוא נתניהו. אילו נתניהו רצה שמצעד הדגלים יתקיים, הוא היה מתקיים. אם מצעד הדגלים לא יהיה השבוע, סימן שנתניהו אנו רוצה בו. אילו האמין במצעד, היה מתאים לו לערוך אותו כאקט סיום של כהונתו. אבל הוא יודע שזה מקרה קלסי של לוז-לוז. אם המצעד יתקיים הוא עלול להביא להסלמה ולתבערה. אם יבוטל הוא עלול להתפרש ככניעה לחמאס. הפתרון של נתניהו – לדחות את תפוח האדמה הלוהט לבנט. שהוא יתמודד עם סיטואציית הלוז-לוז יומיים אחרי כניסתו לתפקיד. זה ממש משתלב עם מדיניות האדמה החרוכה של נתניהו.

איני מקנא בבנט על הירושה הזאת. אני מקווה שישכיל לפעול בתבונה ולנסות למזער את נזקי הפרובוקציה. אם ינהג בחוכמה – יאשר את המצעד, אך במתווה אחר, שלא יעבור ברובע המוסלמי. לצמצם את נקודות החיכוך שיאפשרו לפרובוקטורים הכהניסטים, שלבטח יהיו מיעוט בקרב הצועדים, אך הם הזנב המכשכש בכלב, לשלהב את היצרים ולהצית תבערה.

* אל תבזו את הדגל – משטרת ישראל לא אסרה על מצעד הדגלים אלא הציעה חלופות של קיום המצעד בעיר העתיקה אך לא ברובע המוסלמי. המארגנים, שהפכו גרורות של הכהניסט, סירבו.

בדרישה האולטימטיבית שלהם לצעוד דווקא ברובע המוסלמי ואך ורק ברובע המוסלמי, כאשר אנו יודעים שהמיליציות הכהניסטיות מתלהמות שם בקריאות הבזויות "מוות לערבים", "מוחמד מת", "מוחמד חזיר", "נשרוף לכם ת'כפר" ובפרובוקציות אלימות מסוג זה מתוך רצון לעורר מהומות – הם יצרו מצב שבו בכל מקרה הם פוגעים במדינת ישראל. אם יינתן להם, הם ידרדרו הסלמה מסוכנת. אם לא יינתן להם, הדבר ייראה ככניעה לחמאס.

זה מה שקורה כאשר הציונות הדתית נגררת אחרי הכהניסט, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיוכל להצית כאן תבערה רבתי.

אל תתנו לכהניסטים לבזות את דגלי ישראל.

* באף חזיר – ספר משלי היטיב להגדיר את דגל ישראל בידיים של כהניסט: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר".

* ימי המערך האחרונים – עמית סגל תיאר את התפוררות הימין תחת נתניהו והשווה זאת למה שקרה לתנועת העבודה לפני המהפך. "המחנה ששלט במדינה ללא מצרים בתריסר השנים האחרונות מזכיר בשנה האחרונה את המחנה שהקים את המדינה, בערוב ימיו ככוח שלטוני: ממרחק הזמן, איש לא מצליח להבין את הניואנסים שבגללם נאבקו עד זוב דם אחדות העבודה ומפא"י, ומדוע בעצם רפ"י הכריזה מלחמה על המערך".

עמית סגל עשה סלט בהיסטוריה הפוליטית. האירועים שאותם הוא מציג היו במחצית הראשונה של שנות ה-60, ולא בערוב ימיו של המחנה ככוח שלטוני. העשור האחרון של שלטון תנועת העבודה היה דווקא שונה לגמרי. ב-1968 מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י התמזגו למפלגת העבודה. ודוק – לא הקימו פדרציה של מפלגות אלא התבטלו והתמזגו למפלגה אחת. כעבור שנה הם הקימו עם מפ"ם את המערך. לראשונה מאז ראשית תנועת העבודה, כל מפלגותיה התאחדו תחת קורת גג אחת. בעקבות זאת, בבחירות לכנסת השביעית (1969) המערך זכה ב-56 מנדטים. בבחירות לכנסת השמינית (1973), למרות מחדל מלחמת יום הכיפורים, המערך זכה ב-51 מנדטים. והמערך, בהרכבו המלא, הפסיד בבחירות לכנסת התשיעית (1977), בחירות המהפך, בהן קיבל 31 מנדטים, כולל משה דיין שחצה מיד את הקווים והצטרף לממשלת בגין.

* עכו השדודה – ב-8 ביוני 1967 דיווח רדיו דמשק שהצבא הסורי "שחרר" את נצרת ועכו. ב-9-10 ביוני צה"ל שחרר את הגולן והחרמון.

          * ביד הלשון

עלה בידו – הביטוי הבולט ביותר בימים האחרונים הוא צירוף המילים "עלה בידי", הודעת מועמד לראשות הממשלה לנשיא, שהצליח להרכיב ממשלה. לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להרכיב ממשלה. יריב לוין הודיע ביום ב' לכנסת שעלה בידו של לפיד להרכיב ממשלה.

ככל הזכור לי, בפעמים קודמות הביטוי הזה לא היה בכותרות. הביטוי הזה אף אינו מופיע בלשון החוק. מעניין שדווקא מטבע לשון במשלב לשוני גבוה, הפך לביטוי שגור.

הביטוי הזה היה השבוע בכותרות וגם בבדיחות רבות, ממים וקריקטורות ושיבושים הומוריסטיים כמו "אלה בידו", "אללה בידו", "עלֵה בידו" ועוד.

עמית סגל כתב על בנט: "הממשלה שעלתה בידו". מן הסתם, כשכתב "עלתה בידו" בלשון נקבה, התכוון לממשלה. אך האמת היא שהוא קלע לביטוי המקורי.

משמעות הביטוי עלה בידו הוא: הצליח. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל, אך במשנה ובתלמוד הוא מופיע בלשון נקבה, "עלתה בידו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.6.21

* עצור! – אזהרתו החמורה של ראש השב"כ נדב ארגמן מפני ההסתה, מיועדת ישירות לאוזניו של ראש הממשלה המסית והמדיח. ארגמן מבין שההסתה החמורה בימים האחרונים עלולה להוביל לשפיכות דמים. זו קריאה לנתניהו: עצור! הרף! אתה משחק באש.

לא הייתה כהסתה הזאת ולא היה כאיום הזה. ועל מה? לא מדובר בנסיגה משטחי ארץ ישראל, לא בעקירת יישובים, אפילו לא, רחמנא לצלן, ב"ממשלת שמאל" כנאמר בבדיה של תעשיית השקרים וההסתה. בסך הכל מדובר בכך שאדם אחד לא יהיה ראש הממשלה; אדם אחד שאילו נהג כמו כל אדם אחר במקומו, סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו, כבר הייתה כאן ממשלת ימין רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד. זה הכל. ועל זה הוא מנסה לדרדר אותנו למלחמת אחים.

* על אף ההסתה וההפחדות – סקר מעניין בקרב מצביעי ימינה שפורסם במקור ראשון, מצביע על כך שקרוב למחצית מצביעי ימינה, 46%, תומכים בצעדו של בנט ובהקמת ממשלת השינוי. זה מדהים, כיוון שעל פני השטח, בתקשורת וברשתות, דומה שלפחות 90% לא רק מתנגדים, אלא רואים במעשה לא פחות מבגידה.

מדוע לא שומעים אותם? בשל מנגנון ההסתה והילוך האימים שנתניהו ושליחיו הרבנים מפעילים. וכיוון שהאימה וההפחדה משפיעים לרוב גם על התשובות בסקרים, סביר להניח שהתמיכה גדולה יותר.

* קו אדום – הפרעות של ערבים ביהודים במהלך מבצע "שומר החומות" היו תוצאה של התפוררות הריבונות הישראלית במגזר הערבי, שהפך לשטח אקס-טריטוריאלי. זהו תהליך ארוך ימים, שהידרדר באופן חד בעשור האחרון.

אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר לשנים הבאות היא החזרת הריבונות הישראלית על שטחי המדינה. פירוש הדבר הוא מלחמה חסרת פשרות להשבת החוק והסדר במגזר הערבי; מלחמה באלימות, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בביגמיה, בבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי.

אין זו מלחמה בערביי ישראל. להיפך, מי שייהנה מתוצאות המלחמה הזאת הם בראש ובראשונה אלה שסובלים יותר מכל מהאנרכיה במגזר הערבי – ערביי ישראל.

יהיה זה מסר נורא לחברה הישראלית בכלל ולציבור הערבי בפרט, אם תתקבל דרישת רע"ם לבטל את חוק קמיניץ. מסר של אור ירוק לעבריינות בניה הוא מסר של אנרכיה.

יש לראות בחוק קמיניץ קו אדום, שעליו תקום או תיפול הממשלה.

נתניהו הבטיח לרע"ם את ביטול חוק קמיניץ. לפיד, בנט וסער סירבו להיענות לדרישה הזאת ורע"ם התקפלה. עם זאת, סוכם שבתוך 120 יום החוק "יתוקן". יש לעמוד על המשמר כדי לראות שלא יהיה כרסום במהותו.

* פייק ניוז – אחרי שביררתי אישית עם מנהיגים שנמצאים בלב המו"מ הקואליציוני, אני יכול לקבוע בוודאות שהסיפור שרץ ברשתות, לפיו המושג מדינה יהודית דמוקרטית לא יופיע בקווי היסוד של הממשלה, הוא פייק ניוז.

* עדיף שתהיה בתוך האוהל – זו טעות להשתית ממשלה בישראל על בל"ד, כל עוד אינה מקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה לאומית דמוקרטית. אולם אם מסתמכים עליה, עדיף שתהיה בקואליציה מאשר תתמוך מבחוץ.

כאשר יצאתי בשנה שעברה נגד הניסיון של כחול לבן להקים ממשלה בתמיכה של המשותפת, ונאמר לי שזו לא שותפות קואליציונית אלא רק תמיכה מבחוץ, השבתי שתמיכה מבחוץ גרועה יותר. וכך גם עכשיו. כאשר התמיכה היא מבחוץ, אין למפלגה התומכת שום אחריות. אבל התלות בה היא אותה תלות. וכך הממשלה תיאלץ לקיים אתה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות הצבעות כאלו בשבוע. ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה שאינה חברה בה, היא ממשלה תחת סחיטה מתמדת, וחסרת יכולת לתפקד.

עכשיו זה כנראה כבר מאוחר מדי, אך לאחר הקמת הממשלה החדשה, בהנחה שתקום, יש לפעול בכל הכוח לצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה.

* ההבדל – בשנה שעברה פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי בין מקימיה ופעיליה המרכזיים, ביום שבו יעלון שינה את דעתו ונתן ידו לממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. כעבור שבועות אחדים, כשיועז הנדל וצביקה האוזר, שאף הם התנגדו לכך, פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

חלפה שנה, ולמרות שאני נגד הקמת קואליציה עם רע"ם, שפרשה בינתיים מן הרשימה המשותפת, אני מוכן לתת לה צ'אנס. מה גרם לשינוי?

ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין המצב אז למצב היום.

ההבדל המרכזי הוא שאז הייתה אלטרנטיבה – ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לכחול לבן. תמכתי בממשלה הזאת בכל מאודי. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שהפעילה לחץ כבד והיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות. אני מאמין בממשלת אחדות, אך בשנה האחרונה הוכח שממשלת אחדות לא יכולה להתקיים כאשר בראש הליכוד עומד נתניהו. כל הסכם אתו הוא הסכם הונאה, שאין לו שום כוונה לקיימו והוא בהכרח יופר. הרי גניבת הרוטציה הייתה הונאת המילניום. נכון, במצב שנוצר אחרי הבחירות סברתי שיש להקים שוב ממשלת אחדות, בתנאי שהפעם נתניהו יהיה השני, אך לא היה לכך שום סיכוי, הן כיוון שנתניהו לא היה מוכן לזוז, והן כיוון שבגוש השינוי אף אחד אינו מאמין למילה של נתניהו. וכיוון שאי אפשר להגיע להסכם עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו, האלטרנטיבה הזאת ירדה מהפרק. בשנה שעברה תמכתי בממשלת אחדות עם הליכוד כדי למנוע סיבוב רביעי. באשמת נתניהו הסיבוב הרביעי לא נמנע ואם לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו, אנו עלולים להיגרר לעוד ועוד סיבובי בחירות, ונתניהו ימשיך לחגוג בממשלות מעבר, כי גישתו היא: לעזאזל מדינת ישראל, העיקר שאני ראש הממשלה.

ההבדל השני הוא שאילו קמה ממשלת ימין, היא בהכרח הייתה ממשלה עם רע"ם. נתניהו, בנט והחרדים הסכימו לממשלה עם רע"ם, ורק סמוטריץ' סיכל את זה. ויתכן שהוא היה מתקפל אלמלא תם המנדט ואילו נמשכו הלחצים של הרבנים כמו הרב טאו והרב אליהו ואחרים שקראו להקמת ממשלת "ימין על מלא" עם רע"ם. ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא יפסיק לעמוד דום וירדוף אחריו. הוא לא פראייר. על פי עיקרון זה, לא נכון להיות פראיירים ולפסול ממשלת אחדות, שינוי, ריפוי ותיקון עם רע"ם, כשהאלטרנטיבה היא ממשלת שחיתות של נתניהו, בן גביר הכהניסט ורע"ם, או סיבוב חמישי שיחזיר אותנו לאותה דילמה בדיוק. מול החלופות הללו, אני מוכן לקחת סיכון ולהכניס את היד לביוב כדי לשחרר את הסתימה.

ההבדל השלישי הוא ההבדל בין המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק מן המשותפת, והייתה אנטי ישראלית קנאית בדיוק כמו שאר מפלגות המשותפת. כמותן, היא הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שכמותן היא נגד שלום עם ישראל. ואיני שוכח שהיא חלק מהתנועה האסלאמית (האחים המוסלמים). אולם מאז פרישתה מהרשימה המשותפת היא נוקטת קו אחר. היא הניחה בצד את האג'נדה הלאומנית ומציבה במרכז את האג'נדה האזרחית (ואני תומך אידיאולוגית בשוויון אזרחי ובסיוע כלכלי למגזר, בלי קשר לקואליציות ופוליטיקה). לצערי, היא לא גינתה את חמאס בתוקפנותו נגד ישראל, אך גם לא תמכה בו, להבדיל מהרשימה המשותפת שתומכת ללא סייג באויבי ישראל. לצערי, רע"ם לא הכירה עדין בהסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולא שללה את תביעת "זכות" השיבה. אך ההבדל ההולך ונפער בינה לבין המשותפת נותן תקווה שזהו תהליך שיעמיק, ושרע"ם תאמץ את הגישה שהאינטרס של ערביי ישראל הוא להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. את הגישה הזאת ראוי לעודד. עד כה, ההתקדמות של רע"ם לא הייתה מספקת. אבל יש הבדל בין ממשלה עם רע"ם לממשלה עם המשותפת. אני סבור שיש להמשיך ולפעול להצטרפות לפחות מפלגה חרדית אחת לממשלה, כדי שקיומה לא יהיה תלוי לאורך זמן ברע"ם. 

הבדל נוסף בין אז לעתה, הוא שהיום מדובר בממשלת אחדות מאוזנת, עם ימינה ותקווה חדשה, כאשר בנט הוא ראש הממשלה בשנתיים הראשונות.

* שיא הצביעות – מהו שיא הצביעות?

שנתניהו (!) תוקף הקמת קואליציה עם רע"ם.

והביביסטים מדקלמים.

* הדקלמנים – דפי המסרים השקריים שהביביסטים מדקלמים הם שנתניהו בכלל לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. עובדה – הממשלה הזאת לא קמה.

שקרנים. הוא ניסה בכל מאודו, והבטיח להם את כל מה שלא הצליחו להשיג מממשלת השינוי, אבל סמוטריץ' הכשיל זאת.

די, תפסיקו לדקלם כל שקר שתעשיית השקרים מנפקת. כמה עלובים אתם יכולים להיות. דקלמנים מחוקי אישיות. אין לכם שמץ כבוד עצמי?

* חוסר סולידריות – יו"ר סיעת רע"ם, ח"כ וליד טאהא, כינה בראיון רדיופוני את הלהט"ב "סוטים". דברי בלע הראויים להוקעה, אבל משום מה, לא שמענו כמעט גינויים. לא נתקלנו מצד מפלגות השמאל ואפילו מארגוני הלהט"ב אותו גינוי כפי ששמענו בצדק כאשר השר רפי פרץ התבטא בפחות חריפות. מה קרה?

יתכן שהסיבה היא הפוזיציה; העובדה שרע"ם עומדת להיות שותף קואליציוני. אם כן, כמובן שאין כל הצדקה לכך. לעתים יש בפוליטיקה פשרות, ומקימים קואליציה עם שותפים בעייתיים כי האלטרנטיבה גרועה יותר, ועדין אין זה פוטר איש מאמירה ברורה, בוודאי מגינוי ברור של אמירה כזאת.

איני חושב שזו הסיבה, בוודאי לא הסיבה העיקרית. הרי ברור שאילו, למשל, ח"כ מימינה היה מתבטא כך, התגובה הייתה אחרת לגמרי. ובצדק.

הסיבה היא שטאהא ערבי. כלומר ההבדל בין התגובות הוא גזעני. ואם מישהו אינו מבין למה אני מתכוון, אבהיר – מדובר בגזענות נגד הערבים; באמירה מתנשאת, אולי תת-מודעת, של "טוב נו, ערבי, מה אפשר לצפות ממנו". ומי שסובלים מכך יותר מכל הם הלהט"בים בחברה הערבית, שמצבם הרבה יותר קשה משל הלהט"בים בחברה היהודית. התגובה הרפה על דברי טאהא מבטאת חוסר סולידריות עם הלהט"בים הערבים.

* המכשול בפני ממשלת ימין – אלה שמתבכיינים על "ממשלת שמאל" (וכמובן יודעים שזה שקר) ומייללים על ממשלה שמסכנת את המדינה ושאר הבלי תעשיית השקרים, זוכרים שאילו נתניהו פינה את מקומו הייתה היום ממשלת ימין רחבה בהנהגת הליכוד?

* הישגי תקווה חדשה – מבין ההישגים של "תקווה חדשה" בהסכם הקואליציוני, אני שמח במיוחד על ההתחייבות + הגדרת תקציב להקמת האוניברסיטה בגליל.

עוד שלושה הישגים חשובים:

– הקמת מנגנון פיקוח + הגדרת תקציב, על הבניה הבלתי חוקית של הפלשתינאים באזור C (תיקון של עוד מחדל של ממשלת נתניהו).

– פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי.

– העברת האחריות על הילדים בני לידה עד שלוש ממשרד התמ"ס למשרד החינוך.

* ההבטחות של בנט – איני מתומכי בנט, רחוק מזה, אף פעם לא הצבעתי לו, אם כי ברור שהוא עדיף על נתניהו. אבל אני רוצה לבחון בעיניים פקוחות ובהגינות את הצגתו כמפר הבטחות (אגב, כמה מגוחך שמעריצי נתניהו, אדם שכל הסכם חתום אתו – רצוי שיהיה על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש כלשהו, מלינים על הפרת הבטחות).

בנט מתח לאורך זמן ביקורת חריפה על נתניהו, אך סירב להתחייב לא לשבת בממשלה בראשותו. הוא הבהיר זאת בהגדרה: "אני נגד חרמות". אמנם איני מסכים עם ההגדרה הילדותית כאילו מדובר ב"חרמות". אבל אין ספק שזו הייתה הבטחת בחירות מרכזית של בנט – שבניגוד לאחרים הוא לא מחרים אף אחד.

הבטחת הבחירות המרכזית שלו, הייתה למנוע סיבוב חמישי.

לקראת סוף הבחירות, באקט מביש של חוסר מנהיגות, הוא נכנע ללחץ ברוטלי והתחייב לא לשבת בממשלה תחת לפיד, גם לא ברוטציה. את ההבטחה הזאת הוא אכן הפר. אבל ההבטחה הזאת סותרת את ההבטחה המרכזית הרבה יותר, לא "להחרים" אף אחד. אם היה מונע הקמת ממשלה בשל ההבטחה הזאת, היה מפר את ההבטחה לא להחרים אף אחד.

יתר על כן, על אותה הבטחה במופע הכניעה בערוץ 20 הוא כתב את הדרישה שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם. היה ברור שמדובר בשני חלקים של אותה משוואה. כלומר, שאם צד אחד מופר, הצד השני לא קיים. נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם ובכך שחרר את בנט מההתחייבות לא "להחרים" את לפיד.

למרות דעתו על נתניהו ותפקודו, הבחירה של בנט אחרי הבחירות הייתה בממשלת ימין בראשות נתניהו. הוא הבטיח לנתניהו את כל האצבעות של ימינה. אגב, בכך הוא הפר את התחייבות הבחירות שלו לא לשבת בממשלה עם רע"ם, כי הממשלה שנתניהו ניסה להקים הייתה עם רע"ם. מי שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו לא היה בנט, שהלך אתו, אלא סמוטריץ', שסירב לממשלה עם רע"ם.

משנפלה האפשרות לממשלה עם נתניהו, עדין בנט הודיע לנתניהו שאם אכן הוא מצליח ללכוד עריקים ויש לו 61 ח"כים לממשלה בראשותו, הוא יצטרף לממשלתו. זה לא קרה, כי נתניהו נכשל בציד העריקים.

מה היו האפשרויות שעמדו במצב הזה בפני בנט? ממשלת שינוי עם לפיד או בחירות חמישיות.

אילו בחר בבחירות חמישיות, הוא היה מפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, למנוע בחירות חמישיות.

בבחירה בממשלת השינוי – הוא הפר את ההבטחה לא להקים קואליציה עם רע"ם, אותה כבר הפר כאשר הסכים לשבת בממשלת נתניהו. הוא הפר את ההבטחה לא להקים ממשלה בראשות לפיד או ברוטציה אתו, שסתרה את ההבטחה לא "להחרים" אף אחד, ושכאמור הותנתה בכך שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם ולכן אינה תקפה עוד.

לעומת זאת, הוא קיים את שתי ההבטחות המרכזיות שלו: א. למנוע בחירות חמישיות. ב. לא להחרים אף אחד.

* מנצחת על בג"ץ – בצרור הקודם ציטטתי מתוך הזיכרון את סיסמת הבחירות של ימינה באחד הסבבים "נפתלי ינצח את חמאס. איילת תנצח את בג"ץ". העירו לי שלא כך נאמר, אלא איילת תנצח על בג"ץ. כלומר היא לא נלחמת בהם ולא תנצח אותם, אלא תנצח עליהם כמו מנצח על תזמורת.

נו, וזה פחות חמור? האם שופטי בית המשפט העליון הם נגנים בתזמורת שנתונים למרותה של פוליטיקאית, של שרה ברשות המבצעת, ומנגנים על פי הוראותיה? הרי רעיון העוועים הזה מנוגד לכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה.

* מהלך דרמטי – ברשתות רצה "ידיעה" לפיה ארה"ב זימנה את גנץ לביקור דחוף מתוך חשש שנתניהו עומד לתקוף באיראן בימים הקרובים כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

כמובן שה"ידיעה" הזאת היא קשקוש מקושקש, ברמת הקשקושים לפיהם נתניהו יזם את ההסלמה עם חמאס והכינוי המכוער "מבצע שומר בלפור".

אם יש לי חשש מסוים ממהלך דרמטי של נתניהו בימי שלטונו האחרונים, הוא מעסקת שבויים ונעדרים גורפת ברוח עסקת שליט.

* זה לא נגמר עד שהגברת שרה יוצאת.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, וקיוויתי מאוד שהיא תיבחר. ידעתי שסיכוייה אפסיים, אך הופתעתי והתאכזבתי מהפער הגדול בין המועמדים.

לא רציתי בניצחונו של הרצוג, אבל אני מאמין שהוא יהיה נשיא טוב.

כל נשיא מביא עמו לתפקיד את סגולותיו הייחודיות. הרצוג לא יוכל להביא עמו לתפקיד את מה שפרץ הייתה יכולה לתת; היכולת לרומם את רוח העם ולהעניק השראה ודמות הזדהות לעם ישראל. אבל הרצוג יוכל לתת הרבה מיכולותיו וניסיונו הפוליטי, המדיני והדיפלומטי.

בעיניי, התרומה הגדולה ביותר שלו, עשויה להיות בקשר בין המדינה היהודית לבין העם היהודי בגולה. הקשר והזיקה לתפוצות הגולה תפסו תמיד מקום מרכזי בפועלו הציבורי, בין השאר כשר לענייני תפוצות ובמיוחד בשנותיו כיו"ר הסוכנות היהודית. הוא הצליח להושיט יד לכל הזרמים ביהדות, בכל תפוצות הגולה, וחזקה עליו שימשיך עם העשיה המבורכת הזאת כנשיא.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. נשיא מדינת ישראל הוא גם נשיא הלאום היהודי באשר הוא. דומני שזו עשויה להיות תרומתו הגדולה ביותר של הנשיא הרצוג ג'וניור.

* נשיאת העם – אילו נשיא המדינה היה נבחר בידי הציבור, מרים פרץ הייתה הנשיאה ה-11 של ישראל.

במידה רבה, היא כבר היום נשיאת העם. היא לא נבחרה להיות נשיאת המדינה, אך היא תמשיך להיות נשיאת העם, וביתר שאת.

ואני מאמין שבעוד שבע שנים נשיאת העם תהיה גם נשיאת המדינה.

* לא בגלל השכול – ב-1973 נבחר פרופ' אפרים קציר לתפקיד הנשיא הרביעי של ישראל. שנה קודם לכן נרצח אחיו, פרופ' אהרון קציר, בטבח בשדה התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג).

היו אז רינונים שהתפקיד הוצע לו בשל ההד הרב של רצח אחיו והזרקור התקשורתי בארץ ובעולם על שני האחים המדענים הגדולים. ויתכן שהשיקול הזה אכן היה בין שיקוליה של גולדה שהציעה לו את התפקיד, וכמעט אנסה אותו לקחת אותו על עצמו, אף שהוא סירב תקופה ארוכה.

אז מה? זה אומר שקציר נבחר בשל האובדן? זה מוחק את הישגיו כמדען דגול ובעל מעמד בינלאומי בזכות הישגיו המדעיים ואת תרומתו האדירה לביטחון ישראל? יכול להיות שהאובדן הפך אותו לסמל, אבל לא בשל כך הוא נבחר לתפקידו.

הוא הדין במרים פרץ. האמירות המכוערות כאילו מועמדותה מגלמת את "פולחן השכול" והיא מועמדת רק כי איבדה את בניה, חסרות שחר, וטוב היה אלמלא נאמרו.

* בנעלי אביו – הרצוג אינו היחיד שנכנס לנעלי אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג. כך גם עומר בר-לב, המיועד לתפקיד השר לביטחון פנים. אביו, חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, היה שר המשטרה בממשלת האחדות ב-1984.

* שגריר מיוחד – הנשיא ריבלין הוא אחד המנהיגים והמדינאים הישראליים המוערכים ביותר בעולם. כפטריוט ציוני לאומי אין כמוהו לשאת את דברה של מדינת ישראל.

אני מקווה שהממשלה תשכיל להשתמש בשירותיו של ריבלין, ולהטיל עליו משימות מדיניות והסברתיות כשגריר מיוחד של ישראל, כל עוד כוחו במותניו.

* התנפלות בלתי נסבלת – איני סובל את בועז ביסמוט. הוא לא המיתר הכי מכוון בגיטרה ופולחן האישיות לנתניהו שהוא מייצג מביך.

אבל ההתנפלות של אהוד ברק עליו הייתה חצופה ואסור היה לעבור עליה בשתיקה. פוליטיקאי שמתארח לאולפן אינו יכול לבחור את מראייניו, אינו יכול לומר שאינו מקשיב למה שאומר אחד מהם. ברגע שהוא התנהג באופן הזה, היה על קושמרו להודיע לו שהראיון עמו הסתיים ושהוא מתבקש לעזוב את האולפן.

* זכות הציבור לדעת – יהיר נתניהו הג'ורה הוא המעי הגס של המשפחה. כפי שהמאמינים בפולחן האישיות יודעים שדבריו הם דברי "אלוהים" חיים ושתפקידם להפיץ אותם, כך רצוי שכולנו נדע דרכו מה אומר נתניהו.

אפשר להבין את טוויטר שחסם את הביוב, כדי להגן על הציבור מדברי השנאה, ההסתה, הבלע, השקרים והקונספירציות המופרעות, אבל הצעד הזה פגע בזכות הציבור לדעת מידע חיוני ביותר על ראש ממשלתו.   

          * ביד הלשון

אמבש – אורה הרצוג בת ה-93 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.6.21

* לא לנער הזה התפללתי – אני מקבל את הממשלה ההולכת ונרקמת ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סוף שלטונו של נתניהו. נתניהו המושחת והמשחית, איש תרבות השקר והמרמה, האיש שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו, שהסכם עמו נועד מראש להפרה. נתניהו, האיש שמפעיל פולחן אישיות לעצמו, שלא היה כמותו במשטר דמוקרטי כלשהו. נתניהו, שמאמין שהמדינה זה הוא ולכן הוא החוק ואינו צריך להיות כפוף לשום חוק. נתניהו שמסית ומדיח ומפעיל תעשיית שקרים והסתה ומעביר דרך בנו מסרים של שנאת אחים והסתה פרועה וברוטלית. נתניהו שמדיר כל אדם אחר מקרדיט כלשהו ולוקח אבהות מוחלטת על כל הישג, אמתי או מדומה, אך בורח מאחריות לכל כישלון ומסיט את האש לשעירים לעזאזל. נתניהו שהכשיר את התועבה הכהניסטית ופעל בכל מאודו ובאובססיה להכנסת החוליגן הכהניסט לכנסת (ובסופו של דבר הוא הכשיל את הקמת ממשלתו…). נתניהו שמפיץ תאוריות קונספירציה חולניות נגד משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, ומנסה למוטט אותן, לשרוף את המועדון ולהשאיר אדמה חרוכה. נתניהו שמוכן לגרור את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, בלי סוף, ולעמוד בראש ממשלת מעבר חסרת יכולת הכרעה, חסרת יכולת לטפל בענייני המדינה, ללא תקציב – העיקר שהוא יישאר ראש הממשלה. סיום שלטונו הוא בשורה נפלאה למדינת ישראל, וכפטריוט איני יכול שלא לשמוח על כך.

אבל אני מודה ומתוודה שלא לנער הזה התפללתי. לא זו החלופה הראויה לממשלת נתניהו. הבעיה העיקרית של הממשלה, היא היותה ממשלת מיעוט. בתור שכזו, היכולת שלה למשול, לחולל שינויים גדולים, לקדם את המדינה ולחולל את המהפך הגדול שהיא זקוקה לו, פגומה מראש, באין לה רוב. כממשלת מיעוט, קיומה תלוי ברצונם של מי שאינם חלק מן הקואליציה. והדבר הגרוע הוא שהגורם שבו היא תלויה הוא רע"ם.

רע"ם היא המיזם הפוליטי של נתניהו, בת טיפוחיו, עליה הוא ביסס את כוונתו להמשיך בשלטון למרות שאין לו רוב, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. נכון, רע"ם של היום אינה הרשימה המשותפת. המוזיקה שלה אחרת לגמרי וגם המילים פחות צורמות. אך במבחן הראשון, שקרה עוד טרם הקמת הממשלה – מבצע "שומר החומות", היא התגלתה כמשענת קנה רצוץ. כאשר חמאס תקף את מדינת ישראל באלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית, רע"ם לא התייצבה בצד הישראלי ולא השמיעה צל צלו של גינוי לתוקפנות הפלשתינאית. היא לא יצאה נגד אגדת "אל-אקצא בסכנה" שהבעירה את האזור. היא המתינה שלושה ימי פרעות עד שקראה להרגעת הרוחות וגם אז לא גינתה באופן מפורש את המרד. נכון, עבאס עשה מחווה שלעולם אי אפשר לדמיין את עודה או טיבי עושים, כאשר ביקר באחד מבתי הכנסת שהוצתו בלוד וגינה בחריפות את המעשה. אבל אחרי הפרעות רע"ם יצאה נגד מבצע "חוק וסדר"; מבצע המעצרים של הפורעים וקראה להפסיקו.

אחד האתגרים הגדולים של ממשלת השינוי, אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים, שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות, הוא מבצע ממושך ועקשני, שעלול להיות כרוך גם במחיר דמים, להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב ובערים המעורבות. מבצע הכולל החרמת הנשק הבלתי חוקי ומלחמת חורמה בטרור החקלאי. האם הממשלה תוכל לעשות זאת, כשקיומה תלוי ברע"ם? ספק רב. רע"ם היא חלק מתנועת "האחים המוסלמים", וככזאת אין לי אמון בה וביכולת להשתית את ממשלת ישראל על תמיכתה.

ויש בממשלה מומים נוספים. למה הממשלה צריכה להיות מנופחת כל כך – ממשלת מיעוט של פחות משישים ח"כים עם כ-25 שרים? וממשלה בראשות מפלגה בת 7 ח"כים היא לא בדיוק האידיאל הפוליטי (אם כי, ברגע שרוב הח"כים תומכים בה, אין בכך כל פגם מבחינה דמוקרטית, כפי שמנסים להציג). גם רוטציה, כאשר אין המדובר בממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות במצב של תיקו, אינה רצויה. ולשם מה היה צריך לשמר את מנגנון ממשלת החלופין; מנגנון לקוי, שנועד להגן על הממשלה הקודמת מפני הנכלוליות של נתניהו כדי שלא יוכל להפילה ולגנוב את הרוטציה, ואפילו את המטרה היחידה לקיומו הוא לא הצליח לקיים?

ואני מודה שבנט אינו מושא חלומותיי הפוליטיים. בנט ושקד הם הסמנים של הימין הכלכלי, של הקפיטליזם הפרוע, של האידיאולוגיה הליברטריאנית. אני משער שגם הם מבינים שאי אפשר להיחלץ מהמשבר הכלכלי בדרך האידיאולוגית שבה הם מאמינים ולפחות בשנתיים הקרובות היא לא ישימה. אך אני חושש שהם ינסו למשוך לכיוון שבו הם מאמינים, המנוגד להשקפת עולמי. ולא קל לי עם מי שרצו לבחירות תחת הסיסמה המסיתה: "נפתלי יילחם בחמאס ואיילת תילחם בבג"ץ", אם כי ברור שאני מעדיף עשר שנים שלה כשרת משפטים על כל יום של הסוס הטרויאני אוחנה, שמונה לתפקיד שר המשפטים כדי למוטט את מערכת המשפט. אני גם לא שוכח את חלקו של בנט בפרשת אלאור אזריה ובהפיכת החייל הסורר לגיבור לאומי. בכך הוא היה שני רק לדמגוג הראשי באותה פרשה, ליברמן, שגם ממעמדו כשר האוצר בממשלה איני נלהב, בלשון המעטה.

לאור התיקו חסר המוצא, עקב רצוני במניעת סיבוב חמישי, ומתוך התנגדותי לממשלת מיעוט בכלל ולממשלת מיעוט התלויה ברע"ם בפרט, קיוויתי מאוד שכל הצדדים יתעשתו ויקימו ממשלת אחדות רחבה, עם רוטציה בין לפיד לנתניהו, כשלפיד ראש הממשלה הראשון. איני תמים ואיני חושב שנתניהו היה מסכים לכך, אבל הייתי מצפה מגוש השינוי להציע זאת ולנסות בכל כוחו לקדם את הרעיון. ורק אם אכן נתניהו היה מכשיל אותו, הם יכלו להקים את ממשלת המיעוט בידיים נקיות, כמי שעשו הכל כדי למצוא חלופה ראויה יותר. חבל מאוד שהם לא נהגו כך. בהחלט התאכזבתי.

חרף האכזבה שלי, ברור שאני מעדיף את הממשלה המסתמנת, על כל פגמיה, על פני המשך שלטון נתניהו.

* נפגע חרדה – כשצפיתי בסרטון של נתניהו עם הגב לים, חשבתי להתקשר לער"ן, לדווח על נפגע חרדה.

ראיתי אדם היסטרי, אחוז פאניקה, אדם שאיבד את עשתונותיו, כאילו אין לו חיים אם לא יהיה ראש הממשלה. ואולי הוא באמת מאמין לפולחן האישיות של עצמו, שאם לא יהיה ראש הממשלה, השמש לא תזרח.

* עם הגב לים – הסרטון ההיסטרי של נתניהו עם הגב לים, הזכיר לי את שירו של מאיר אריאל "שלל שרב". "עם הגב לים / עם הראש לשם". דימיתי את המילים המתרוצצות במוחו של נתניהו המבוהל: "ובשדרות הרעד עובר גובר / בחצרות הפחד נובר צובר".

* תעמולה נחותה – שמעתי פעמים רבות אנשי שמאל מובהקים שאומרים, שהמהפך ב-1977 היה אחד הדברים הטובים והחשובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה ללא חילופי שלטון. שלטון ממושך הופך למסואב, ואם אינו מאותגר בחילופי שלטון פוקד אותו היבריס.

הדברים נכונים גם עתה, וביתר שאת, כאשר אם לא תתחולל הפתעה מרעישה, שלטונו של נתניהו יבוא אל קצו בשבוע הבא. מה קרה? הכנסת הנבחרת בוחרת ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש, אחרי 12 שנים ברצף של ראש ממשלה אחד. אבל נתניהו מציג את סוף שלטונו כסוף המדינה. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על חיילי צה"ל? אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על עם ישראל מפני האיראנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

את תופעת הביביזם במלוא כיעורה אנו יכולים לראות דרך הפאניקה של אחד התועמלנים הבולטים בתעשיית השקרים וההסתה, אבישי בן חיים.

ברשומה אחת הוא הציג את האסון בקנה מידה מטא-היסטורי. לא מדובר בחילופי שלטון בהצבעה דמוקרטית בפרלמנט הנבחר, אלא ב"הדחה" של "דמות היסטורית, בסדר גודל תנ"כי!" ככה הוא כתב, אני נשבע. איזה פולחן אישיות!

כלומר, עם קשה עורף וכפוי טובה הדיח את דוד המלך, או את משה רבנו, או את אברהם אבינו. אבל הרי ברור שאי אפשר להדיח את משה רבנו. וכך גם ה"הדחה" של נתניהו היא לא לגיטימית.

ברשומה אחרת כתב התועמלן שממשלת השינוי היא התארגנות של ישראל הראשונה מימין ומשמאל להדחת המנהיג של ישראל השניה. איזו הסתה עלובה, בזויה, נתעבת. כבר שנים אחדות הוא מציג את נתניהו אוף רחביה-פינת-קיסריה כמנהיג של "ישראל השניה", בהסתה עדתית גלותית, שקורעת את עם ישראל לגזרים על פי מוצא הסבא. כבר היום 40% מהילדים שנולדים אינם יודעים להשיב על השאלה המטומטמת אם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור הגלותיות הזאת תעלם. זה הניצחון הגדול של שיבת ציון, של קיבוץ הגלויות, של הציונות על הגלותיות. אבל כדי לקדש את שלטונו הנצחי של נתניהו, תעשיית ההסתה משלהבת את היצרים וזורה מלח על כל פצע, מתוך הרס ביודעין של החברה הישראלית. התועמלן שמוציא את השד הגלותי פועל נגד הציונות, נגד החברה הישראלית, נגד מדינת ישראל.

ברשומה שלישית, רשומת הסתה בזויה נגד בנט, בן חיים הוציא משפט מתוך הספד של 6.5 דקות של בנט, בפני חניכי מכינה קדם צבאית, על אחיו לנשק עמנואל מורנו, שבנט קרא על שמו את בנו. בנט דיבר על כך שבכל תחום בפני עצמו, מורנו לא הצטיין. הוא לא היה הכי חזק, הוא לא היה הכי מהיר, הוא לא היה הכי גבוה, הוא היה "מרוקאי פשוט". אבל במכלול, בזכות אישיותו, הוא הצליח להיות הראשון בחבורה, בשל אופיו האנושי, והיכולת להגיע לכל אדם וכו'. בא התועמלן, והעלה ברשומה "הוכחה" שבנט הוא נציג ישראל הראשונה שנבחר להשפיל את "ישראל השניה", ולבזות את בנט בציבור הדתי לאומי כמי שבז לגיבור "המגזרי" (מורנו הוא גיבור לאומי, אבל כשזה משרת את הביביזם הוא גיבור מגזרי). הוא פרסם משפט מחוץ להקשרו שבו בנט אמר על מורנו שהוא לא הצטיין בכלום והיה סתם מרוקאי פשוט או משהו כזה. בן חיים פעל בשיטה של חברו לדבוקת תעשיית השקרים, יאיר נתניהו – העלה את הרשומה, ולאחר זמן מה, כשידע שהיא כבר קיבלה את התפוצה המספקת בתעלות הביבים, הוא הסיר אותה. איזה איש קטן ומסית. איזה תועמלן ביביסט בזוי.

אלמנתו של מורנו, מאיה אוחנה מורנו, אישה צנועה שלרוב בורחת מאור הזרקורים ומהמיקרופונים, נאלצה לצאת לשורת ראיונות רדיו, שבהם הביעה תמיכה והזדהות עם בנט. מאיה, באצילותה ובעדינותה, נמנעה מגינוי אישי של בן חיים, אבל היא סיפרה מה היה ההספד המלא של בנט ומה המשמעות של דבריו, שהיא עצמה עומדת מאחוריהם. היא לא נקבה בשמו של התועמלן, אבל גינתה את השיח האלים שמשתלט על החברה הישראלית, בעיקר על רקע ההסתה נגד בנט ושקד. "השיח פה נהיה שכל מי שחושב אחרת ממישהו אז הוא בוגד. לא משנה מה חשבתי, המילה בוגד רצה פה לכל עבר. אני עצובה, זה לא עם ישראל", אמרה מאיה באחד הראיונות. היא הביעה תמיכה מלאה בהחלטה של בנט להקים ממשלת אחדות לאומית, וסיפרה שבכתה מהתרגשות כששמעה את נאומו של בנט.

* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו מציף אותנו בספינים ובהצעות נואשות כדי לסכל ממשלה שאינה בראשותו ולדרדר אותנו לסיבוב חמישי.

אבל אף אחד לא מאמין לו. הוא הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* מחירים אישיים – אחרי שהציג את ספין "הרוטציה המשולשת" הסביר נתניהו שצריך לעשות הכל, כולל לשלם מחירים אישיים, כדי למנוע את הקמת "ממשלת השמאל" המסוכנת. הוא כמובן יודע שאין המדובר בממשלת שמאל, אבל הוא הרי רגיל לשקר, כך שאין לו בעיה עם זה.

אבל אם "ממשלת השמאל" כל כך מסוכנת וכדי לסכל אותה נכון לשלם מחירים אישיים, למה הוא לא עושה את הצעד הפשוט שאחריו תקום מיד ממשלת ימין בהנהגת הליכוד – לפרוש? כיוון שמבחינתו אם הוא לא ראש הממשלה, לא אכפת לו מהליכוד, מהימין ומהמדינה.

ולכן ברור שספין הרוטציה המשולשת הוא הונאה. נתניהו לא באמת מוכן לכך. כל שהוא רוצה הוא להכשיל את הקמת ממשלת השינוי. ברגע שהוא יצליח, הוא יחזור בו מההצעה וילך לבחירות, כאשר סער ובנט יגררו לשם כפתאים חלשים שהאמינו לפיתוי שלו. מסתבר שהם לא מטומטמים ולא פראיירים.

* סיור מודרך בראשה של איילת שקד – מבזק ערוץ 7: "בכירת מפלגת ימינה איילת שקד קיבלה בימים האחרונים הצעה מראש הממשלה נתניהו להיות מס' 2 שלו ושרת החוץ, כך נודע לערוץ 7. שקד לפי שעה לא הגיבה לדיווח".

אני מזמין אתכם לסיור מודרך במוחה של איילת שקד, אחרי שקיבלה את ההצעה.

איילת: הצעה נפלאה. הזדמנות של פעם בחיים. להיות מספר 2 ושרת החוץ. ואו! קרש קפיצה אדיר לראשות הממשלה הבאה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

מי המציע?

שקד: נתניהו.

איילת: אה… נו, טוב! אין שום ערך להצעה הזאת. זה עוד שקר בערימת שקריו של שקרן פאתולוגי. ההצעה הזאת שווה כמו הצעות הרוטציה שהוא הציע לבנט, סער, גנץ ודרעי והרוטציה המשולשת.

לא, תודה.

* מי יאתגר את הממשלה – כנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, כמסר אידיאולוגי. יאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, יצא עם יעלון למסע הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן. כל הצהרותיו בנושא הגולן היו חד-משמעיות – הגולן אינו נושא למו"מ (כלומר לא הנוסחה של כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות הליכוד ואפילו ממשלת שמיר, של מו"מ ללא תנאים מוקדמים). הוא מביע בכל הזדמנות התנגדות עקרונית, אידיאולוגית, לחלוקת ירושלים. הוא מנהל מלחמת חורמה עקבית ב-BDS ובשלוחותיה הישראליות ובראשן "שוברים שתיקה", ארגון שאותו הוא מתעב ויוצא נגדו בכל הזדמנות.

הניסיונות של תעשיית השקרים להציג אותו כאיש שמאל, ולכך נלווה כמובן התואר "קיצוני", מנותקים מן המציאות. קל וחומר כעת, אחרי שהאגף השמאלי ביש עתיד – עופר שלח, כבר אינו חלק מן המפלגה.

אם כך לפיד, על אחת כמה וכמה גנץ וכחול לבן. שניהם קרובים הרבה יותר לבנט ולסער מאשר למיכאלי והורביץ. אני מאמין שבהחלט ימצאו שפה משותפת עם בנט וישכילו לבנות יחד מדיניות משותפת.

החשש שלי הוא ממרצ ובמידה מסוימת גם ממפלגת העבודה, שבעידן מיכאלי התקרבה מאוד לעמדות מרצ. החשש שלי, הוא שאחרי שתתפוגג האופוריה של החלפת נתניהו, הן תתקשינה לחיות עם מדיניות הממשלה, שגם כך היא ממשלת מיעוט.

אחזקתה של הממשלה הזאת תהיה אתגר לגמרי לא פשוט.

* ההנאה שלי – אני נהנה מאוד מהמחשבה שמרצ תהיה שותפה בממשלה המחויבת לחוק הלאום ושהורביץ יהיה שותף לממשלה שתנהל מלחמת חורמה נגד חקירת האג.

* פרובוקציה – הצעת החוק ההזויה של תמר זנדברג, לפיה יש לאסור בחוק "שידול קטין לחזרה בתשובה" ומאסר של עד חצי שנה למי שיעשה כן, אינה אלא פרובוקציה שנועדה לסמן לבייס המודאג שלה, שמרצ לא תימחק בממשלת הימין-מרכז אליה היא מצטרפת.

בין 1 ל-10, הסיכוי שההצעה הזאת תקודם הוא אפס.

יותר משההצעה הזו אינה הולמת מדינה יהודית, היא אינה הולמת מדינה דמוקרטית.

* אדרבא, הצטרף לקואליציה – גפני בוועדת הכספים: "ירד לי הבוקר המצב רוח. שמעתי שהולכים לתת לליברמן גם את האוצר וגם את ועדת הכספים. הכל נפרץ הכל מותר. לא היה דבר כזה בכנסת. זו הועדה שאמורה לפקח על האוצר".

מאז קום המדינה, ידוע שוועדת הכספים היא בידי מפלגת השלטון וועדת הכלכלה היא בידי מפלגת האופוזיציה הראשית. כשבגין עלה לשלטון והקים קואליציה עם אגודת ישראל, אגו"י לא רצו להיכנס כשרים בממשלה וקיבלו במקום זה את ועדת הכספים (שלמה לורנץ, ואחריו אברום שפירא). אך תמיד זה היה תפקיד שבידי הקואליציה, כדי שהממשלה תוכל לתפקד, כיוון שבלי ועדת הכספים, כל תכניות הממשלה תקועות. אשמח מאוד שגפני יישאר יו"ר ועדת הכספים – אדרבא, שיהדות התורה תצטרף לקואליציה. עדיפה קואליציה עם חרדים יהודים מאשר עם חרדים מוסלמים.

* מועצת קטני התורה – בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". הדברים נכתבו תחת שלטון הרשע של רומי, שהחריב את בית המקדש והטיל את גזירות השמד.

ועכשיו מועצת "גדולי" התורה פרסמה פשקוויל עם הפסוק הזה בנוגע לממשלת ישראל ההולכת ונרקמת. והם מכנים, בעזות מצחם וחוצפתם כי רבה את הממשלה "אנטי יהודית".

דברי הסתה נאלחים של אנשים קטנים קטנים. מועצת קטני התורה.

* מופת של קידוש החיים – אני תומך במרים פרץ, מסיבות רבות שאותן פירטתי ולא אחזור עליהן. עם זאת, אני רואה גם בהרצוג מועמד מתאים ואם הוא יבחר, כפי שאני מעריך, הוא עשוי להיות נשיא טוב. הטיעונים בעדו בהחלט משכנעים.

אולם מאמר אחד בעד הרצוג ובעיקר נגד פרץ העציב אותי מאוד. הוא העציב אותי דווקא כיוון שכתבה אותו שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות שאני הכי מעריך בזכות יושרה, הגינותה והאידיאליזם שלה. את מאמרה ב"ידיעות אחרונות" היא פתחה בהבהרה שבאופן טבעי היא הייתה תומכת לתפקיד באישה, בוודאי באישה מזרחית, ולא בגבר אשכנזי, עשיר ופריבילגי שכינה אותה "כלבה".

אז למה היא מעדיפה אותו? כיוון היא רואה בבחירה במרים פרץ, בזכות היותה אם שכולה, "קידוש המוות" ובבחירתה – "סגידה לעצם השכול". זו אמירה מקוממת, כיוון שמרים פרץ אמנם הגיעה לתודעת הציבור בעקבות נפילת שני בניה, אך ההערצה אליה היא בזכות אישיותה ובזכות האופן מעורר ההשראה, שבו היא מתמודדת עם השכול. ההתמודדות הזאת מעידה על דמותה, על אישיותה המנהיגה והמחנכת, ועל התאמתה לתפקיד שבו תוכל לרומם את רוח העם ולהיות סמל של אחדות ולכידות לאומית, שכה נחוצים היום לחברה הישראלית המוכה, החבולה והשסועה, אחרי 12 שנות שלטון נתניהו.

אכן, האופן שבו מרים פרץ התמודדה עם נפילת בניה הוא מופת, אך אין זה מופת של קידוש המוות אלא להיפך, זהו מופת של הבחירה בחיים, של קידוש החיים, של דבקות בחיים גם בצל המוות והאסונות שהיא חוותה.

שלי אינה רוצה בבחירתה של פרץ לנשיאה רק כיוון שהיא אם שכולה, אך למעשה היא מתנגדת לבחירתה רק כיוון שהיא אם שכולה.

* סמל המודרים – תמיכתי במרים פרץ היא בזכות אישיותה. אבל כיוון שהנשיאות היא תפקיד שהוא גם סמל, אני רואה בבחירתה סמל לקבלת מי שנחשבים מודרים בחברה: א. היא אישה. ב. היא ילידת מרוקו. ג. היא דתיה. ד. היא תושבת יהודה ושומרון.

אלמלא חשבתי שהיא מתאימה בזכות סגולותיה, לא היה בארבעה אלה כדי לגרום לי לתמוך בה. אבל כיוון שאני תומך בה בזכות מי שהיא, אני שמח גם על כך.

* חוק נורווגי חובה – מעמדה של הכנסת בשפל המדרגה. היא נחלשה גם מול בית המשפט העליון אבל במיוחד מול הממשלה. בעידן נתניהו היא נרמסה תחת ראש הממשלה, והדבר הגיע לשיא בכהונת יריב לוין כיו"ר הכנסת, שאפילו לא הסתיר את היותו שליחו האישי של ראש הרשות המבצעת, ולמעשה היה פרויקטור להחלשת הכנסת.

חייבים לשנות זאת. זו צריכה להיות אחת המשימות של השלטון החדש. אחת הרפורמות הראשונות שיש להחליט עליהן, היא חוק נורווגי חובה. כלומר לא כמו היום, שמפלגה יכולה לבצע חוק נורווגי באופן וולונטרי. יש לחוקק חוק, שבו ח"כ שהושבע כשר – כהונתו בכנסת תפקע מיד ויכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, אך אם יפרוש מן הממשלה יחזור לכנסת.

וכלקח מהפילוג בכחול לבן בכנסת הקודמת, יש לקבוע מראש בחוק, שבמקרה שבו סיעה בכנסת מתפצלת, יקויים חוק נורווגי מדלג, כלומר במקום השר שנכנס ייכנס הבא בתור בסיעה ששייך לפלג של אותו שר.

* תובע עם שיניים – אני תומך בכל לבי ביוזמתו של גדעון סער להפרדת תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו עמדתי מזה שנים רבות ותמכתי גם ביוזמתו של דניאל פרידמן ברוח זו, שלא צלחה. הרפורמה הזאת נחוצה ואני תומך בה הן כיוון שאני מתנגד לריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד, הן כיוון שהעומס על היועמ"ש גדול מדי ופוגע בתפקודו והן בשל ניגוד העניינים האפשרי בין התפקידים.

אבל אני רוצה להזהיר את שוחרי השחיתות ומעריצי המושחתים – הפנטזיה שלכם כאילו השינוי הזה יגרום לתביעה חלשה וחסרת שיניים תתבדה במהרה. ההיפך הוא הנכון, התובע, שכל תפקידו יהיה מלחמה בשחיתות ובפשע, והוא לא יישב כיועץ משפטי עם ראש הממשלה והשרים ובמקביל גם יצטרך לעסוק בחשדות נגדם, יהיה משוחרר מעכבות רגשיים ואישיים, שגורמים ליועמ"שים לעגל פינות. אני מאמין שאילו התובע הכללי לא היה גם היועמ"ש (ובטח לא מנדלבליט שהוא מבית הלל במזגו ובאופיו), הוא היה מגיש כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד גם בתיקי אלף ואלפיים, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות. וכתב האישום היה מוגש זמן רב קודם לכן.

* מסיבות פוליטיות – הטענה שמבצע "שומר החומות" פרץ מסיבות פוליטיות נכונה. אבל לא לפי הסיפור של תאוריית הקונספירציה המרושעת על "שומר בלפור".

הסיבה העיקרית למתקפת הרקטות על ישראל הייתה החלטתו של אבו-מאזן לבטל את הבחירות ברש"פ. למה הוא ביטל את הבחירות? כי הוא ידע שחמאס ינצח בגדול, במיוחד אחרי שפת"ח התפלג לשלוש רשימות. כך הוא עושה מאז בחירות 2006, שבהן חמאס ניצח.

התירוץ (השקוף, יש לציין) שלו היה העובדה שישראל לא אישרה לתושבי מזרח ירושלים להצביע (אגב, זה לא נכון. ישראל לא השיבה על בקשתו לאפשר הצבעה של תושבי מזרח ירושלים). ולא אתפלא אם אבו-מאזן וישראל היו מתואמים, כדי למנוע השתלטות חמאס על הרש"פ.

חמאס, שידעו שהניצחון בכיס שלהם ונמנע מהם, בחרו להציב את עצמם בלב התודעה, בשיטה שהם יודעים ואוהבים – טרור נגד אזרחי ישראל.

אתקן את דבריי. זו לא הסיבה למתקפה. הסיבה למתקפה היא הרצון למרר לנו את החיים כדי להמאיס עלינו את ישיבתנו ב"פלשתין" כפי שהם הצליחו בגוש קטיף. הסיבה היא ההתנגדות הפלשתינאית (ובעניין הזה אין שום הבדל בין חמאס לפת"ח) לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אבל הסיבה הנקודתית לעיתוי המתקפה היא ביטול הבחירות.

איך נהג יוסי שריד לומר? המדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השניה במזה"ת…

* המתנחלים ביפו – בעקבות הערבים, המכנים את הגרעינים התורניים בערים המעורבות "מתנחלים", בשבועות האחרונים הביטוי הזה הפך שגור גם בשיח של השמאל הישראלי. אך האם רק הגרעינים התורניים הם מתנחלים? רון כחלילי כבר כתב ב"הארץ" שח"כ רייטן ממפלגת העבודה המתגוררת ביפו וערבים הציתו את מכוניותיה היא מתנחלת קולוניאליסטית.

אך מי אמר שהתנחלות היא ביטוי שלילי? גם בקרב חבריי בגולן יש הקופצים כל אימת שמישהו מכנה אותנו, המתיישבים בגולן, מתנחלים. אבל אני לא רואה כל בעיה בכך. אני מתנחל גאה. אין שום הבדל בין התיישבות והתנחלות. אלו מילים נרדפות, שהמילה התנחלות היא בשפה גבוהה יותר. ההתנחלות מקורה בתנ"ך. ההתיישבות היא תרגום של קולוניזציה.

תנועת העבודה הציונית לא ראתה הבדל בין התיישבות והתנחלות, ושני המושגים היו שגורים בה. בהתיישבות העובדת, בעבר, הביטוי היומיומי היה התיישבות והביטוי בטקסים, במגילות יסוד ובאירועים חגיגיים היה התנחלות.

הנה, למשל, ציטוט מתוך מצע המערך בבחירות לכנסת השביעית (1969), בסעיף "התנחלות והיאחזות": 

1. מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון.

2. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע.

3. הממשלה בדיוניה ובהחלטותיה על ההתנחלות, בין כפרית ובין עירונית, תהיה מודרכת ע"י שיקולי הביטחון וההתפתחות של המדינה. עדיפות תינתן לאזורים חיוניים לביטחון המדינה.

4. המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להילחץ להגשמת ההתנחלות במתכונת של אחריות לאומית.

כן, זה מצע המערך, שכלל את מפ"ם, המ"ם של מרצ. שימו לב, הקיבוצים בגולן ובבקעת הירדן מכונים התנחלויות ואילו היישוב בחברון נקרא התיישבות. כמובן שהחלוקה הזאת מקרית, כי אלו מילים נרדפות ומנסח המצע (גלילי?) פשוט רצה לגוון.

נלך עשרים שנה אחורה ונישאר במפ"ם. הנה, מסמך היסוד של קיבוץ השומר הצעיר ברעם שבגליל העליון. מה כותרתו? "מגילת ההתנחלות". כן, כן.

וזה נוסחה:

"די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים, על חורבותיך בר-עם.

היום י"ז לחודש סיוון ה' תש"ט אנו תוקעים יתד בפרא נופך.

גורו לכם סלעי עד, כי נזעקנו עליכם – ונוכל. עֵד יהיה העצמון שמנגד. אנחנו חברי קיבוץ השומר הצעיר בר-עם נשבעים: קום יקום כאן יישוב פורח, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר, חיים יפרצו ושמחת נעורים בכל. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אויב מתנכלים למולדת. אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. נאמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין, חוליה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של יישובי המשלט – מבטיחי המולדת ומדבירי השממה. ועתה, בפלוח המחרשה תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזו וכורתים את בריתנו אתה".

מתנחלים בלוד, בעכו וביפו? אדרבא. זהו תואר של כבוד.

* עוול בשיח' ג'ראח – בימי המתיחות בירושלים שקדמו למבצע "שומר החומות", פנתה הממשלה לבג"ץ בבקשה לדחות את הדיון בערעור המשפחות הערביות בשיח' ג'ראח על פסקי הדין בערכאות נמוכות יותר, לפיהם על המשפחות להתפנות מבתיהן בשכונה. הפניה לבג"ץ נבעה מהערכה שבג"ץ ידחה את הערעור והדבר יביא להתפרצות אלימה ולהסלמה. בג"ץ נענה ודחה את הדיון.

הפניה של הממשלה הייתה אחת משורה של פעולות שנועדו למנוע הסלמה, מה שמעיד עד כמה הקונספירציה שנתניהו יזם את ההסלמה היא חסרת שחר. חלק מפעולותיו הן בעיניי מחדל (ההבלגה על ההצתות והתגובה הרפה על "טפטופי" הרקטות), ואחרות היו נבונות. הפניה לבג"ץ הייתה מוצדקת.

פינוי המשפחות בשיח' ג'ראח מהבתים שבהם הן מתגוררות 70 שנה, שם יושבו בידי הירדנים תמורת ויתור על מעמד הפליטים, בשל שאיפות השתלטות תוך שימוש בבעלות יהודית מהמאה ה-19 על המגרשים, היא מעשה עוול.

ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי לאשר את הפינוי, מעידות על כך שאלה חוקי הקניין, ואין הם יכולים להחליט בניגוד לחוק. מן הראוי לתקן את החוק כך שתקובע זכות החזקה במקום אחרי שנים רבות כל כך. בלי תיקון החוק, כנראה שגם בג"ץ יאלץ לאשר את העוול.

אבל הליך חקיקה הוא ממושך ובית המשפט לא יוכל לדחות זמן רב כל כך את הכרעתו, ולכן יש למצוא פתרון אחר. השופט בדימוס מני מזוז הציע פתרון, שיוסי ביילין חזר עליו בטורו ב"ישראל היום", לפיו המדינה תשתמש בזכותה ותפקיע את השטח; היא תפצה את בעלי הקרקע בנדיבות ותאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך ולגור שם. בעיניי, זהו פתרון נכון והוגן.

אנו צודקים במאבקנו על ארץ ישראל ובמלחמתנו בטרור וגם את הצדק שלנו אנו מתקשים להסביר לעולם. למה אנו צריכים להכתים את צדקתנו במעשי עוול טיפשיים?

* הנושאים החשובים באמת – מפכ"ל המשטרה החליט להחליף את צבע מכוניות המשטרה לשחור.

שמחתי לקרוא על כך, כי אני מבין מהידיעה שכל בעיות הפנים בישראל נפתרו, בשעה טובה, וכעת יש למפכ"ל פנאי לעסוק בנושאים החשובים באמת.

* רק לא ביג'י – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוא ספר חדש של ההיסטוריון אדם רז. לא קראתי את הספר ורשומה זו אינה מתיימרת לבקר את הספר. אני משתף במחשבותיי בעקבות קריאת מאמר ביקורת מקיף (ומפרגן) של בני מוריס, במוסף הספרים של "הארץ".

במלחמת השחרור הייתה תופעה רחבה ומכוערת של ביזה. הדברים ידועים. וידוע גם שהנהגת המדינה, המדינית והצבאית, נלחמה בתופעה. אני לא חקרתי את הנושא, אך קראתי הרבה בכתבי בן-גוריון, ואני יודע עד כמה הוא סלד מן התופעה ויצא נגדה, בזמן המלחמה ואחריה.

העמדה של ההנהגה נגד התופעה מופיעה גם בספרו של רז ומצוטטת במאמר של בני מוריס.

אף על פי כן, התזה של הספר היא שבן-גוריון עודד את הביזה, כחלק ממזימה שנועדה לרוקן את הארץ מתושביה הערבים. מוריס אינו מסתייג מן התזה, אבל לפחות במאמרו אין שום עובדה המאוששת אותה (בניגוד לעובדות המפריכות אותה, כמו הציטוטים שהזכרתי לעיל).

אדם רז הוא היום ההיסטוריון המוביל באסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים". זוהי אסכולה המחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, כאשר החלוקה חוצה מדינות ומפלגות. החלוקה היא בין מי שמזוהים עם הון יצרני לבין מי שמזוהים עם הון פיננסי. הראשונים שואפים לשלום שיביא לשגשוג כלכלי והאחרונים חפצים במלחמה מתמדת המשרתת את ההון הפיננסי הספקולטיבי. לכאורה, יש קשר של שתיקה בין השייכים לשני המחנות, שמשום מה מעולם לא יצאו לאור. אבל בתאוריה הזאת היטלר וצ'רצ'יל שייכים לאותו מחנה, שמטעמי רווח כלכלי מעוניין במלחמות נצחיות, ולכן שניהם, כמו גם רוזוולט וסטלין השייכים לאותו מחנה, יזמו את המלחמה הזו ומנעו לאורך זמן את הפסקתה.

וגם אצלנו יש טובים ורעים. בטובים ניתן למנות את הרצל, ויצמן, משה שרת, אשכול, גולדה, פנחס לבון, רבין, גלילי ובעיקר יגאל אלון. ברעים ניתן למנות את הברון רוטשילד, בן גוריון, דיין, פרס ונתניהו. על פי חוג "אורנים", סלע המחלוקת בין המחנות, הוא שאיפת מחנה ההון הפיננסי במרוץ חימוש גרעיני לעומת ההתנגדות לכך במחנה ההון היצרני. והחלוקה בישראל חוצה בראש ובראשונה את מפא"י/מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, כשמובילי המחנות הם בן גוריון ומולו שרת, אח"כ דיין ומולו אלון, אח"כ פרס מול רבין.

בן-גוריון, שמיד עם הקמת המדינה חתר לנשק גרעיני, הוא אבי אבות הטומאה. אנשי "חוג אורנים" מתעלמים מן העובדה שאשכול, גולדה, אלון, רבין וגלילי תמכו גם הם בגרעין-צבאי, והמחלוקת הייתה בינהם, שדגלו בעמימות ובביסוס הביטחון על העוצמה הקונבנציונלית ולכן ראו חשיבות רבה בעומק טריטוריאלי ובחיזוק כוחו הקונבנציונלי של הצבא, לבין דיין ופרס שהשתיתו במידה רבה את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית גלויה, שתאפשר גמישות מרבית בנושאים אחרים כמו השטח. אגב, בן-גוריון אימץ את רעיון העמימות, כך שאשכול למעשה היה ממשיך דרכו המובהק בנושא הגרעיני.

אך, כאמור, בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה בעיני אנשי "חוג אורנים" ואין תועבה וקונספירציה שהם לא ישושו להדביק לו. חברִי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור מגדיר אותם "מחנה רק לא ביג'י". הגדרה מבריקה.

פרופ' יגאל וגנר, בן ה-95, הוא אבי הקבוצה ומנסח רעיונותיה. אדם רז הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. איני יכול שלא לראות את הקונספירציה על ב"ג שעמד מאחורי הביזה, במנותק מן השנאה החולנית אליו של רז ושכמותו.

יש לציין שאנשי "חוג אורנים" אינם שייכים ל"היסטוריונים החדשים" הפוסט ציונים. להיפך, הם ציונים מובהקים (מעריצי הרצל) ואפילו דוגלים בהשקפת עולם ניצית, כמו תמיכה בתכנית אלון ושימת דגש חזק על ההכרח בעומק טריטוריאלי ובבקעת הירדן ישראלית. אבל כדי להכות בב"ג ולזהם את זכרו, מותר גם לנדוד למחוזות התעמולה הפוסט ציונית.  

          * ביד הלשון

שמלה לך קצין תהיה לנו – אמנון אברמוביץ' קרא לבנט: "שמלה לך, קצין תהיה לנו". כלומר, קרא לו במילים תנ"כיות לקחת על עצמו את גלימת ראש הממשלה.

יפה שאברמוביץ' מצטט מהתנ"ך, אך נדמה לי שאת הפסוק הוא זכר אך לא את הקשרו. כי, אם להשתמש בביטוי אחר ממקורותינו, הוא בא לברך ויצא מקלל.

הפסוק המלא, ישעיהו ג, ו: "כי יתפש איש באחיו, בית אביו: 'שמלה לְכָה [=לך], קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך!' ישא ביום ההוא לאמר: 'לא אהיה חֹבש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם!'".

השמלה פירושה – מדים של קצין. מדי שרד של פקיד בכיר. מה אומר הפסוק?

ישעיהו מתאר ניסיון ל"מינוי פוליטי", לנפוטיזם: אדם מציע לאחיו (לפחות מצד אביו) מדי שרד של קצין ומציע לו לקבל על עצמו משרה בכירה, והמכשלה הזאת – המשרה הכושלת הזאת, שאף אחד לא מצליח בה, תהיה תחת ידך.

אולם אותו אח מסרב למינוי ומסביר: לא אהיה חובש, כלומר איני יכול לחבוש ולרפא את פצעי העם ולכן איני מתאים לתפקיד. אמנם בביתי אין לחם ואין בגדים יקרים, אני עני, והמדים והתפקיד שאתם מציעים לי היו יכולים לסייע לי כלכלית, ואף על פי כן לא אקבל על עצמי תפקיד שאיני מתאים לו.

האם באמת זה המסר שאברמוביץ' התכוון להעביר לבנט?

* "חדשות בן עזר"