המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

אנהג כך משישה טעמים. בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל שתקווה חדשה תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם תקווה חדשה לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו תקווה חדשה, ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא שתקווה חדשה מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של תקווה חדשה לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו".

אני מאמין שהצבעה למען תקווה חדשה היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 7.3.21

* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.

אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.

ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" הייתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא הייתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.

ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל". עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת  ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי". איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.

ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתכנית – התשובה חיובית. אבל אותו ויסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות הייתה להציל את יהודה ושומרון ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגיה הפלשתינאית לפורמלין". הרי בתכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ושומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו". כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש? איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.

אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתכנית.

מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה". אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.

אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.

עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?

הנקודה המעניינת השניה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד".

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב". שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?

הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה?

וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.

אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – מדי שבוע נעמן כהן חוזר במילים אלה או אחרות על המנטרה של תמיכה בנתניהו (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית בנימין מיליקובסקי-נתניהו) כיוון שהוא דבק בתכנית אלון-רבין-טראמפ והתנגדות לגדעון סער (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית גדעון משה זריצ'נסקי-סער) ש"נאבק למען סיפוח כולל של כל שטחי יו"ש". וכדרכו הוא חוזר על המנטרה הזאת שבוע אחר שבוע אחר שבוע, אולם מעולם לא הציג ראיה לטענתו.

האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה.

 מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל". זאת האמת.

האם נעמן כהן יחזור בו? חחחחח. הוא ימשיך לדקלם את המנטרה.

אגב, למה "תכנית אלון-רבין" ולא "תכנית יגאל פייקוביץ' אלון-יצחק רביצוב רבין?"

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.

"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצדו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים הייתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.

ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.

הסיבה לכך הייתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות.

חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תכניות בידור ותכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.

בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה הייתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.

לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה.

מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.

האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק". לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה".

מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה … חלם.

וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אמא שלי. אמי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה "חרא דרא".

אגב, סיפוריה של אמי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

          * ביד הלשון

גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.

את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית", והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, תיארתי את השינוי הדרמטי במערכת הפוליטית שחוללה פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה. צעד זה יצר לראשונה, אחרי שלוש מערכות בחירות עקרות, הזדמנות להקמת ממשלה חלופית לנתניהו, על טהרת מפלגות ציוניות ופטריוטיות, ללא תלות הרסנית ברשימה המשותפת. הבעתי את הערכתי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להקים ממשלה חלופית כזו, שתוכל ללכד מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, ולתמרן בין המפלגות הללו, כדי להקים ממשלה יציבה שתסיים את שלטון נתניהו. אולם לשם כך, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה, אחרי הליכוד.

גם נתניהו מבין זאת. לא בכדי הוא מקפיד להציג את יאיר לפיד כיריבו האמתי, להאדיר ולנפח אותו כיריב. נוח לו שלפיד יהיה המועמד המוביל מולו, כי מציאות כזו תנציח את שלטונו. לכן, מי שחפץ באמת בהחלפת השלטון ובהקמת אלטרנטיבה שפויה שתוביל את מהלך הדה-ביביזציה של ישראל – מן הראוי שיתמוך בתקווה חדשה.

****

בחלקו השני של המאמר, ברצוני להציג את תקווה חדשה כבית האמתי של ההתיישבות העובדת, של המגזר הכפרי, של תושבי הספר, של המאמינים ברעיון ההתיישבותי.

הגעתי לתקווה חדש ממפלגת דרך ארץ, שמיום הקמתה נשאה את דגל ההתיישבות. בתפקידו כשר התקשורת, יועז הנדל הציב בראש מעייניו את פיתוח תשתיות התקשורת והאינטרנט המהיר באזורי הספר וביישובים הכפריים. צביקה האוזר נשא את דגל הגולן, נושא שבנפשו עוד מאז היה סטודנט פעיל במאבק על הגולן, ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועמד בראשה עד בחירתו לכנסת.

עם הקמת תקווה חדשה, הדגלים הללו הם דגליה. הוקם מטה ההתיישבות, החקלאות והמגזר הכפרי ויועז הנדל עומד בראשו. רכז המטה הוא משה הר ציון מאחוזת שושנה, בנו של מאיר הר ציון, לוחם היחידה ה-101.

תכנית תקווה חדשה לחקלאות ולהתיישבות מורכבת משש נקודות:

1. נחוקק את חוק החקלאות – חוק שנועד להסדיר את היחסים בין המדינה לחקלאים, לחזק את החקלאות ולעגן את מעמדה בחוק.

2. נחזק את החדשנות החקלאית.

3. נילחם מלחמת חורמה בפשיעה החקלאית.

4. נחזק את ההתיישבות והתשתיות בגבולות המדינה.

5. נסמן את תוצרת הארץ.

6. נתמוך בחקלאים ונאפשר להם תנאי פתיחה הוגנים.

באירוע פתיחת מטה ההתיישבות, בטו בשבט, אמר יועז הנדל, ראש המטה: "מה שנעשה כאן הוא דבר שלא נעשה כבר שנים רבות בישראל, והוא הובלה ומנהיגות בנושא ההתיישבות והחקלאות. תקווה חדשה, לא מן השפה אל החוץ, מתכוונת, רוצה ותהיה הבית של החקלאים, הבית של ההתיישבות, כל התיישבות בכל מקום בארץ, כל חקלאי של המרחב הכפרי, של המועצות האזוריות. יותר מדי שנים לא היה בית כזה. בית הוא מקום שבו אתה מרגיש שאתה עם האנשים שרוצים בטובתך ומסתכלים על המשימות הלאומיות ברמה הממלכתית. מהי המשימה הלאומית? היא לא השתנתה מאז הקמת המדינה ואף לפני כן – צומוד. להיצמד לקרקע, לעבד את הקרקע, להחזיק את הקרקע, לפתח את מדינת ישראל. אין מישהו שמבטא זאת טוב יותר מגדעון סער בהנהגה שלו, ברצון ובחזון שלו. אנחנו יושבים על כל נושא ודנים בו ויורדים לדקויות, כדי להפוך את החזון הזה למימוש. המצע של תקווה חדשה נועד לחזק את ההתיישבות, קודם כל בגבולות, בשטחים הפזורים ובעתודות הקרקע. במרכז הארץ יש מספיק תושבים. חזון בן גוריון הוא לפזר את האוכלוסיה ברחבי הארץ ובשטחים הפתוחים, גם מתוך שמירה על הראות הירוקות וגם מתוך שמירה על הגבולות. מרבית אזרחי ישראל מרוכזים במרכז ומעט מאוד בקצוות. כדי לעשות זאת, צריך מעֵבר לאידיאולוגיה לתת את התנאים, את התשתיות – חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת. נקודה חשובה נוספת היא סימון תוצרת כחול לבן, כדי לעודד צריכה של מוצרים שגדלים בארץ וליצור גאוות יחידה. להיות חקלאי בישראל, להיות תושב במרחב הכפרי, זה לצערנו בשנים האחרונות אובדן הביטחון, בשל הפשיעה החקלאית שהלכה וגדלה כתוצאה מחוסר הרצון להתמודד על הביטחון בארץ. תקווה חדשה יצרה תכנית להגברת המשילות והריבונות, על ידי הגברת האכיפה והחמרת הענישה. ריבונות בארץ ישראל מתחילה באחיזה בקרקע, עוברת לעבודת אדמה ומסתיימת בתשתיות ובתשתיות חוק וסדר, כדי שאנשים ישבו תחת גפנם ותאנתם בצורה בטוחה ושלמה. אנחנו לא נהיה רק בית של ההתיישבות העובדת, אלא ביתה הבטוח… יש צימאון גדול לייצוג אמתי לקיבוצים, למושבים, להתיישבות העובדת, לרעיון שקו המחרשה הוא קו הגבול, הוא המקום שבו צומחת ההתיישבות. את הייצוג הזה אנחנו נותנים בתקווה חדשה".

גדעון סער אמר במעמד זה: "אנחנו רציניים בנושא ההתיישבות והחקלאות. אנחנו מאמינים ביסודות של התנועה הציונית – עליה והתיישבות. שני הנושאים האלה נזנחו, הם היום בשוליים, גם בשולי השיח. הציונות קמה והתקדמה על שני היסודות הללו. לכן אנו רציניים ברצוננו להחזיר את הנושאים הללו למרכז סדר היום הלאומי. אנו רואים את החקלאות כערכיות של חזרת העם היהודי לאדמתו, שמירת אדמת המולדת, עיבודה, הנושא של ביטחון תזונתי; אנחנו רואים את הערכים שבתוך החקלאות, את הערכים של ההתיישבות. על הערכים האלה אנחנו רוצים להגן. לתת להם מענים. אני מאמין שלא צריך להציב את היכולת של החקלאות להתחרות גם בשווקים בעולם בהתנגשות עם יוקר המחיה. אפשר למצוא את האיזון שמשרת את שני הערכים האלה וזה מה שנעשֶׂה. … אין בית טבעי אחר, קודם כל בבסיס הערכי, להתיישבות ולחקלאות, זולת תקווה חדשה. אנחנו ניקח את הנושא הזה בכל הרצינות".  

איזה מנהיג זולת סער ואיזו מפלגה זולת תקווה חדשה נושאים את הדגלים הללו? בטח לא מפלגת העבודה ובוודאי לא בגרסת מרב מיכאלי. בטח לא נתניהו ולא לפיד. לנו, מי שמגשימים בחיינו ובאורח חיינו את הערכים הללו, לא הייתה כבר שנות דור מפלגה שמדברת את השפה שלנו. היום יש מפלגה כזו, יש תקווה כזו – תקווה חדשה. תקווה חדשה יוצרת תקווה לחילופי שלטון, לחזרה למנהיגות שרואה עצמה משרתת את האינטרס הלאומי ולא מכפיפה אותו לאינטרס האישי, כפי שהתרגלנו בעידן נתניהו. ערכי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, הציונות המעשית מתנוססים על דגלה של תקווה חדשה. אין ראויה ממנה לתמיכתנו בבחירות הקרובות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 21.2.21

* התיישבות וריבונות – רבות מדובר לאחרונה על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן המשילות והריבונות בנגב. ועולים רעיונות שונים להתמודדות עם המצב, כולם בתחומי הביטחון והמשפט. ובצדק. גם אני מייחל לשינוי כזה, ואני בטוח שהוא מותנה במהפך פוליטי, כי מי שהפקיר במשך 12 שנה את ביטחון הפנים לא יהפוך לפתע חברבורותיו.

אך התשובה האמתית לבעיה היא בתחום אחר. אנו מאבדים את הריבונות בנגב, כי ויתרנו על יישוב הנגב. איני מדבר על מספר התושבים בבאר שבע ובערי הנגב, וברור שיש חשיבות אדירה למספר התושבים בערים, אלא למספר היישובים הכפריים והפריסה שלהם. באין התיישבות – אין ריבונות. באין התיישבות – מישהו אחר הופך לריבון בפועל. הפזורה הבדואית שהשתלטה שלא כחוק על שטחים אדירים, יכלה לעשות כן, כי אין מי ששומר על קרקעות הלאום. על קרקע הלאום לא שומרת משטרה, אלא התיישבות. אילו ברחבי הנגב הייתה פרוסה התיישבות כפרית ענפה, כולל התיישבות בודדים – המצב היה שונה.

הגיון הציונות הוא ההיגיון הנכון גם במאה ה-21.

זה לא בלתי-הפיך.

* יהודי שחצה את הגבול – מהי התמורה הסודית שישראל העבירה לסוריה תמורת הצעירה ששוחררה? אפשר ללמוד על כך מציוץ של אחמד טיבי: "האם חייבים להמתין שיהודי יחצה את הגבול כדי לזכות בחיסון?" בציוץ הוא דרש מישראל להעביר את החיסונים לעזה. הטיעון שלו: "ישראל היא כוח כובש".

אז כדאי להזכיר לאדון טיבי הנכבד, שיהודי לוקה בנפשו, אברה מנגיסטו, כבר חצה את הגבול לפני 7 שנים. חבריו של טיבי המחזיקים אותו, מסרבים אפילו להודיע אם הוא חי או מת. למותר לציין שהם אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו.

האמירה שישראל היא כוח כובש, 16 שנים אחרי שאין ישראלי אחד, אזרח או חייל, חי או מת, בשטח הרצועה, נועדה להצדיק את המשך הטרור מרצועת עזה אחרי הנסיגה. היא גם מלמדת מה יהיה התירוץ שבו יצדיק טיבי את המשך הטרור נגד ישראל אם ישראל תיסוג, חלילה, גם מיהודה ושומרון וגוש דין יהיה עוטף יו"ש.

אין לישראל שום אחריות לחיסונים בעזה. יש לעזתים ממשלה. במקום לעסוק בטרור נגד ישראל – שתעסוק בבריאות הציבור ותדאג לחיסונים. וישראל כבר העבירה חיסונים רבים לעזה.

למרות שאין זו אחריותה של ישראל, אני בעד מעשה חסד של העברת החיסונים לרצועת עזה יום אחרי שגופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין יוחזרו לישראל ואזרחי ישראל אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד ייצאו לחופשי.

אגב, כשאחמד טיבי מדבר על "יהודיה שחצתה את הגבול", הוא שוכח שבידי חבריו ברצועת עזה מצוי גם ערבי שחצה את הגבול, הישאם אל-סייד. את מי אמור טיבי לייצג – את הישראלי ערבי החטוף או את הפלשתינאים החוטפים?

* שי לחמאס – האם בחיסונים שחילקנו מתנה לחמאס, הוא יחסן את אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד?

* למה הליכוד ברח – הליכוד לא השתתף בהצבעה על פסילת הרשימה המשותפת ורע"ם, בניגוד לנוהגו בכל מערכות הבחירות הקודמות. מה קרה? הם הקריצו איזה הסבר מגוחך, אבל האמת היא, שנתניהו בונה על קואליציה עם האחים המוסלמים (רע"ם), ולא יוכל להסביר מדוע הוא פוסל את המשותפת ולא את רע"ם, שאינה אנטי ישראלית פחות מהמשותפת.

* טיעון דמגוגי – ג'ידא רינאווי זועבי היא מועמדת מס' 4 ברשימת מרצ לכנסת. עיסאווי פרייג' הוא המועמד מס' 5. שניהם ערבים. האם מישהו הציע לפסול אותם כמועמדים לכנסת? כמובן שלא. לכן, הטענה שהתביעה לפסול את מראענה, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, היא בשל היותה ערבית, היא שקר ודמגוגיה. אם מועמד יהודי היה מתבטא כמוה, הוא היה מעורר בדיוק אותה סערה, אם לא יותר. הראשונים שעתרו לוועדת הבחירות היו חמישים חברי מפלגת העבודה, שכואבים את העובדה שרשימתם כוללת מועמדת אנטי ישראלית רדיקלית.

אני, באופן כללי, לא מתלהב מריטואלי הפסילות בכל מערכת בחירות.

* מי הפרטנר? – ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד" אמר בראיון שהרשימה המשותפת היא פרטנר לקואליציה. גם יאיר ("זועביז") לפיד אמר דברים דומים. אז עם מי הם חושבים להקים קואליציה? הרי תקווה חדשה וימינה לא יצטרפו לממשלה כזו. גם לא המפלגות החרדיות. אני בספק רב לגבי ישראל ביתנו.

הם לא יודעים זאת? הם יודעים זאת. אז למה הם אומרים זאת? כדי להצדיק בדיעבד את מהלך הנפל אחרי הסיבוב השלישי. אני רואה שעופר שלח הלך אבל פגיעתו הרעה לא סרה מיש עתיד.

* המרוויח היחיד – היחיד שמרוויח ממלחמת האחים המיותרת בין תקווה חדשה וימינה הוא נתניהו. אני שמח שסער התעשת והודיע על הפסקת אש חד-צדדית. אני מקווה שידו המושטת תפגוש יד אחות.

* אנד ד'ה ווינר איז – בתחרות האקסטרים האנטי ישראלי בין גדעון לוי לרוגל אלפר – רוגל אלפר ניצח ביום חמישי האחרון. בעוד גדעון לוי הכה על חטא על שבהיותו ילד בגן תרם לארגון הגזעני קק"ל שגוזל אדמות מהבעלים האמתיים של הארץ, הערבים שהיו שם תמיד ולא היגרו אליה כמו היהודים, רוגל אלפר התפאר שבהיותו נער בן 16 לא עמד בצפירה כמחאה נגד "תעשיית השכול".

* מדינת היהודים היהודית – 125 שנים מלאו לפרסום ספרו של הרצל "מדינת היהודים". מאיר שלו התייחס לכך בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", וכתב: "הרצל, בכוונת מכוון, קרא לספרו 'מדינת היהודים' ואילו המנהיגים שלנו היום אומרים 'מדינה יהודית'. יש שוני גדול ועקרוני בין שני המונחים. 'מדינה יהודית' היא מדינת דת, שמתנהלת על פי עקרונות היהדות. אך השם 'מדינת היהודים' אינו מייחס אמונה למדינה, אלא השתייכות לאומית של אזרחים. 125 שנים חלפו, ושינוי השם ההרצליאני 'מדינת היהודים' לשם הקואליציוני 'המדינה היהודית' כבר התבסס. למעשה, הוא הכשרת הקרקע בדרך למדינת הלכה בנוסח איראן, שמגדירה את עצמה באופן דומה 'רפובליקה אסלאמית' ".

הבה נבחן את הטענה. האם שם ספרו של הרצל הוא "מדינת היהודים"? האם זו באמת בחירה "בכוונת מכוון" לא להיקרא "מדינה יהודית".

ובכן, שם ספרו של הרצל היה: "Der Judenstaat". הרי הספר נכתב גרמנית. ומה פירוש "Der Judenstaat"? הן מדינת היהודים והן המדינה היהודית. מיכאל ברקוביץ', המתרגם שנתן לספר את שמו העברי "מדינת היהודים" יכול היה באותה מידה לתרגם אותו ל"מדינה יהודית". וזה לא היה מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר מבחינת מהות הספר ומהות שמו. האבחנה המלאכותית הזאת היא פשוט קשקוש.

כתבתי על כך לא אחת, אולם הפעם, ליתר ביטחון, בדקתי את הדברים עם פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל, הביוגרף של הרצל ואולי גדול המומחים להרצל. והוא אושש את הדברים.

אין ספק שהרצל חזה שישראל תהיה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של היהודים המגלמת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, אך הוא בפירוש ראה בה מדינה שתרבותה יהודית, היונקת ממורשת ישראל. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ ישראל. הוא לא דיבר על שיבה לדת, אלא על כך שהציונות אינה רק פתרון למצוקה הפיזית של היהודים, אלא גם למצוקה הרוחנית, להתבוללות. הוא דיבר בפירוש על שיבה לזהות ולתרבות היהודית. בספרו האוטופיסטי "אלטנוילנד" חזה חוזה המדינה שהמדינה תקים את בית המקדש (ללא עבודת קורבנות).

שלו כותב שהמושג "מדינה יהודית" הוא הגדרה קואליציונית, ומתכוון מן הסתם לקואליציית ימין דתיים. אחזיר את מאיר שלו במנהרת הזמן לשנת הולדתו, 1948. ל-14 במאי, ה' באייר תש"ח, חודשיים לפני הולדתו. ביום זה עמד בן גוריון בפני מועצת העם, כשמאחוריו תמונה גדולה של הרצל, והכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינת ישראל הוכרזה מלידתה כמדינה יהודית, ואין זה איזה ניסוח קואליציוני בן ימינו.

הצגת המושג "מדינה יהודית" כשווה ערך להגדרת איראן את עצמה כ"רפובליקה אסלאמית" חסרת שחר. איראן היא מדינת לאום איראנית והגדרתה כרפובליקה אסלאמית היא הגדרה דתית. ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וזו משמעות הגדרתה. ההשוואה המופרכת לרפובליקה האסלאמית מתכתבת עם הטענה המופרכת שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית. ערפאת, למשל, הרבה לטעון זאת. הכחשת העם היהודי נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. אם אין עם יהודי, אין לו זכות למדינה, מש"ל. הטענה הזו נועדה לקעקע את יסוד הכרזת העצמאות: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אם היהדות אינה לאום אלא רק דת, הזכות הטבעית הזאת אינה קיימת.

אבא שלי עלה לא"י בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא ושאר המעפילים שהצטופפו על סיפון הספינה לא העלו על דעתם שמדינת היהודים עליהם הם חולמים ואליה הם חותרים, תרתי משמע, אינה מדינה יהודית.  

* אחריות – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני טיפוס מובהק של "לי זה לא יקרה". מתחילת הקורונה לא חלף במוחי ולו כהרף עין הרהור על אפשרות שאני או מישהו ממשפחתי ילקה בקורונה. למה? אין לזה תשובה. זה לא רציונלי.

ואף על פי כן, אני מקפיד על קלה כחמורה בשולחן ערוך של הקורונה. וכמובן שהתחסנתי מיד כשיכולתי. למה אני נוהג כך? משלוש סיבות: א. אחריות. ב. ערבות הדדית. ג. דוגמה אישית כדובר מטה קורונה באורטל. זה חלקי במאמץ הלאומי והעולמי למיגור המגפה.

אני ממשיך לעטות מסכה, למרות שאני מחוסן ואני יודע שאין בכך צורך, גם מהסיבה שיש לפעול על פי הנחיות משרד הבריאות וגם מהסיבה שאני מבין למה המחוסנים לא שוחררו מחובת העטיה; כי אם ישוחררו, מיד כולם יסירו, גם אלה שלא התחסנו.

* מודה בטעות – שר הבריאות יולי אדלשטיין הודה בטעות של העדפת המסחר על החינוך במתווה היציאה מהסגר. עצם העובדה שאדם מכיר בטעותו ומודה בה, לא כל שכן – פוליטיקאי, ראויה לשבח. אבל למאות אלפי תלמידי ז'-י', ובהם בתי הצעירה, זה לא עוזר. הם כבר שנה בבית. זה בלתי נתפס. לבתי כבת קיבוץ קל יותר, כי יש לה מענה חברתי שאין לבני עיר. וכשאני רואה כמה קשה לה, ברור לי כמה קשה ובלתי נסבל לרוב בני גילה.

אז מה עושים? הוחלט שלא להחזיר אותם ביום ראשון הקרוב. בשבוע הקרוב יש להחליט על הקדמת חזרתם, מבלי להמתין לפעימה השלישית ב-9 במרץ, שבו הם רק יחזרו ללימודים ויצאו מיד לחופשת הפסח. יש להחריג אותם ולהחזיר אותם ללימודים בראשית השבוע הבא (28.2).

* ממעללי פייסבוק – ברשומה שהעליתי לפייסבוק כתבתי על הפגיעה בילדים שכבר שנה לא הלכו לבית הספר. השיבה לי המגיבה גילי שטקר: "הם נהנים מכל רגע שאין בו לימודים, רוב הילדים לא אוהבים את בית הספר. הבעיה היא ההורים שלא רוצים את הילדים בבית ולכן מחפשים תירוצים ומעשיות". בתגובה לתגובה הגיב אדם שסיפר על בנו שבכיתה ב' ועד כמה הוא רצה לחזור כבר לבית הספר. השיבה לו שטקר בגסות רוח ויהירות: "אולי יש לילד שלך ספציפית סיבות לרצות". אני השבתי, שבתי, שממש לא אהבה ללכת לבית הספר, משתוקקת לחזור אליו". שטקר הגיבה בחוצפה: "סביר להניח שילדים שלא טוב להם בבית ירצו לחזור". השבתי לה: "תת רמה. אין טעם להתווכח אתך. לילה טוב!" הנ"ל התלוננה נגדי על "תגובה פוגענית" ונחסמתי לשלושה ימים. לא ייאמן.

* 90% – במפגן משעשע של חוסר מודעות עצמית, העניק לעצמו שר החינוך ציון 90 על תפקוד משרדו במשבר הקורונה.

וכששמעתי זאת נזכרתי ביצחק מודעי. ב-1980 משה דיין התפטר מתפקידו כשר החוץ. יצחק מודעי, איש המפלגה הליברלית בליכוד (טרם איחוד הליכוד למפלגה אחת), שר האנרגיה והתשתית, ביקש להתמנות לתפקיד. בראיון טלוויזיוני הוא נשאל על סמך מה הוא סבור שהוא מתאים לתפקיד, והוא השיב שיש לו 90% כישורים לתפקיד. לבסוף בגין מינה לתפקיד את יו"ר הכנסת יצחק שמיר, שכעבור שלוש שנים החליף אותו כראש הממשלה. יצחק מודעי מונה ב-1984 לשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית.

* נחתה או לא? – יש כבר תאוריות קונספירציה ש"התמדה" לא נחתה באמת על מאדים, או שייקח קצת זמן עד שזה יתפתח?

* האגף הרדיקלי – סופת השלגים הייתה החזקה ביותר זה 6 שנים. גובה השלג באורטל הגיע ל-40 ס"מ. היופי קסום ומהפנט. אך יש גם נזקים – עצים וענפים רבים ועמודי תאורה קרסו. היו הפסקות חשמל ארוכות.

יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לפלג הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג. האגף הזה כולל ילדים ואינפנטילים.

* השלג השנה הוא ממש לא שלג דאשתקד.

          * ביד הלשון

לוּט בערפל – קורא פנה אליי בשאלה על מקור המילה לוט, בעקבות שימוש שלי בביטוי לוט בערפל (על המדיניות המזרח-תיכונית של ביידן).

ראשית, אתייחס להגיית המילה – לוּט בשורוק ולא לוֹט בחולם, כפי שרבים שוגים. ובהטיה – לוּטָה, לוּטִים, לוּטוֹת. ובשום אופן לא לוטֶה – זאת שגיאה. אין מילה כזאת.

פירוש המילה לוט הוא מכוסה. מכאן הפועל "הליט פניו", כיסה, הסתיר את פניו.

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ, קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי". חרבו של גליית הייתה מכוסה בשמלה, לוטה בשמלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.2.21

* לדראון עולם – ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם עודפים עם המוטציה הכהניסטית. זהו כתם בל יימחה על תולדות מדינת ישראל. הסיבה היחידה שהוא מכשיר את השרץ הכהניסטי היא ביטחונו בכך שבן גביר יתמוך בכל ניסיון שלו להימלט מאימת הדין. די במעשה הנואל הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית.

* ורטיגו – ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד (ההוא שמתחזה לד"ר ולעו"ד) צייץ: "בן גביר זה אח". בגין ושמיר בוורטיגו בקבריהם. איזו מוטציה צמחה מהליכוד. יהי זכר הליכוד ברוך!

לא אתפלא אם ואטורי יצייץ גם "יגאל עמיר הוא אח".

* פצצה מתקתקת – מנחם בגין התנגד בכל שנותיו באופוזיציה לקיום חוקי החירום המנדטוריים בכלל ובמעצרים מנהליים בפרט, בטענה שאין להם מקום בדמוקרטיה מתוקנת. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכאשר האחריות על ביטחון המדינה הייתה מוטלת על כתפיו, הוא לא דבק בעמדתו ולא ביטל את חוקי החירום. עם זאת, הוא נמנע מהפעלתם ככל הניתן, ונזהר בכך יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו או אחריו.

ב-1980, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון (אחרי התפטרותו של עזר ויצמן מן התפקיד) הוא חתם על צו מעצר מנהלי לחצי שנה נגד "הרב" כהנא שר"י. הוא עשה זאת, כי הבין שמדובר בפצצה מתקתקת שהסית לפיגועי טרור בעיר חברון. ארבע שנים אחרי מותו, ביצע תלמידו המובהק ומועמד מס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, את הטבח הנורא במערת המכפלה, בו הוא רצח בדם קר, בשעת תפילתם, 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. בכך הוא הגשים את צוואתו הרוחנית של מורו ורבו ויישם את תורת הגזע שלו.

וכעת, נתניהו, העומד בראש המפלגה שבגין הקים, חתם על הסכם עודפים עם בן גביר, נושא דגל התועבה הכהניסטית שתלה את תמונת המחבל רב המרצחים בסלון ביתו.

* האידיאולוגיה הכהניסטית – "מהי האידיאולוגיה הכהניסטית" מעיר לי מאיר שרגאי עם איזו מעשיה שבעזרתה הוא מנסה לטהר את השרץ.

אז אספר לך, מר שרגאי, מהי האידיאולוגיה הזאת. כאשר אבי אבות הטומאה היה, לבושתנו, חבר כנסת, הוא הציע כמה הצעות חוק. מיקי איתן, ח"כ (ולימים שר) מהליכוד, שבאותם ימים היה יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, השווה את הצעותיו של הכהנא שר"י לחוקי נירנברג. הוא פרסם טבלה ובה העמיד זה מול זה, את חוקי הגזע הכהניסטיים ואת חוקי נירנברג, והתברר שההבדל הוא שאלה כתובים בגרמנית ואלו בעברית. לא בכדי, על דעת כל סיעות הכנסת, הצעות החוק הגזעניות נפסלו ולא עלו לדיון ולהצבעה.

אספר לך עוד מהי האידיאולוגיה הכהניסטית. היא מה שהגשים תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו לכנסת, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, בטבח הנורא שערך במערת המכפלה. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, ולכן הוא מושא הערצתם של הכהניסטים. ולכן, המנהיג הנוכחי של התועבה הכהניסטית, תלה את תמונתו בסלון ביתו, סמוך לתמונת כהנא.

אותו בן גביר היה שותף בחתונת הדמים שבה, לעיניו, רקדו כהניסטים סביב תמונת התינוק שחבריהם שרפו למוות בכפר דומא תוך שהם דוקרים את תמונתו. לשרוף למוות תינוקות ערבים, זו האידיאולוגיה הכהניסטית.

אותו בן גביר, בהיותו פרח כהניסטים צעיר, הציג בגאווה בפני המצלמות את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין ואמר: "בפעם הבאה נגיע אליו". זה לקח בדיוק חודש, ליתר דיוק חודש פחות יום, עד שהם באמת הגיעו אליו.

מקווה שעזרתי לך.

(אגב, אני מתנצל בפני מר שרגאי שלא ביליתי אתו באותו יום ו' גשום. הייתי אז ילד).

* השוואה דמגוגית – אחת הטקטיקות לטהר את שרץ הלגיטימציה לבן-גביר היא טענה שהוא לא ממש כהניסט. אריה אלדד, למשל, הזכיר את ההזדהות והאהדה בשנות החמישים של מפ"ם – אחת משלוש המפלגות שהקימו את מרצ – עם סטלין, אחד מרוצחי ההמונים הגרועים בהיסטוריה. "לטעון שעוצמה יהודית יורשת את כהנא", כתב אלדד, "זה כמו להגיד שמרצ היא גלגול של סטלין". זו דמגוגיה צרופה. ברגע שבן גביר יאמר על כהנא מה שאנשי מרצ אומרים על סטלין וברגע שבן גביר יכה על חטא תמיכתו בכהנא כפי שאנשי מפ"ם מכים על חטא תמיכתם בסטלין מאז אמצע שנות החמשיים – אז זו תהיה טענה נכונה. בינתיים בן גביר הוא מנהיג המוטציה הכהניסטית. הוא הנואם המרכזי באזכרות לו. תמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו. שותפיו לעוצמה כהניסטית הם ברוך מרזל, בנצי גופשטיין (מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלית) ומיכאל בן ארי – שלושתם נפסלו מריצה לכנסת. ולמה הוא לא נפסל? כי הוא מתוחכם יותר, ובתור עו"ד (עוכר דין, תמונת הראי של לאה צמל) הוא יודע למתוח את חבל הלגיטימיות בהתבטאויותיו הפומביות בלי לקרוע אותו.

* למה לפסול מראש – אני תומך בהכרזתו של גדעון סער שתקווה חדשה לא תקים ממשלה עם נתניהו, אך לא מהסיבות שהוא ציין.

סער הסביר זאת בכך, שאין זה רציני להתמודד בבחירות כדי להציב אלטרנטיבה ואח"כ להצטרף לממשלה שנגדה התמודדת. איני מסכים עם הטיעון. היו בישראל ממשלות אחדות לגמרי לא רעות. והיו משאים ומתנים להקמת ממשלות אחדות שלא הבשילו. התפקיד של מפלגה הוא לקדם את הדרך שלה ואת סדר היום שלה. לשם כך היא מתמודדת על השלטון. אך אם לא ניצחה בבחירות, עליה לבחון מה הדרך הנכונה לקדם את דרכה – ישיבה באופוזיציה והצגת אלטרנטיבה לשלטון או הצטרפות לממשלה, השפעה על דרכה וניהול משרדים חשובים בה. אין תשובה אחידה מה הדרך הנכונה. בכל זמן ובכל סיטואציה פוליטית התשובה לשאלה יכולה להיות שונה. בעיקרון, נכון להשאיר את כל הקלפים פתוחים לאחרי הבחירות. בדרך כלל, מפלגה שמחשקת את עצמה לפני הבחירות, מאבדת את יכולת התמרון שלה ופוגעת בעצמה.

אולם במקרה הזה הצדק עם גדעון סער. הסיבה לכך היא מה שקרה בשנה האחרונה. או אם להיות ספציפי יותר, הסיבה לכך היא נתניהו.

כפעיל בתל"ם וכחול לבן, כבר לפני הסיבוב השני, כאשר היה לי ברור שהבחירות שוב תסתיימנה בתיקו, תמכתי בהקמת ממשלת אחדות. אחרי הבחירות תמכתי בהיענות למתווה ריבלין. אחרי הסיבוב השלישי הייתי בין מקימי "יוזמת ממשלת אחדות" שדחפה להקמת ממשלת האחדות, בשל המשבר הפוליטי והבריאותי החריף. אבל נתניהו עקץ את שותפיו. ההסכם היה תרגיל הונאה שלו. לא הייתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם והוא הפר אותו ואת רוחו מן היום הראשון. וכדי להפר את ההסכם על אף כל החישוקים בחקיקת יסוד, הוא ניצל את הפירצה של התקציב, בפשע הכלכלי נגד המדינה של אי העברת תקציב, כדי לגנוב את הרוטציה. כלומר, המטרה – גניבת הרוטציה, קידשה את כל האמצעים.

ולכן, יש לשלול מכל וכל אפשרות של הקמת ממשלה עם נתניהו, גם במחיר סיבוב חמישי, חלילה. מה הטעם לחתום על הסכם עם מי שאין שום ערך למילה שלו, לחתימת ידו, להסכם עמו?

* הברירה של גדעון לוי – כבר עמדתי יותר מפעם (וכך גם אחרים) על היחס המיוחד של גדעון לוי לנתניהו. מצד אחד הוא מעריץ אותו כמנהיג. מצד שני הוא מתעב אותו בתור ראש ממשלת המדינה השנואה עליו ושהוא מתנגד לעצם קיומה, והוא חותר להעמדתו לדין בהאג. במאמרו "ביבי או טיבי" הוא ציין שכרגיל הוא יצביע בעד הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך קרא לכל מי שאינו מצביע למשותפת לתמוך בנתניהו, כי הוא מוכשר יותר מכל האחרים, וכי בניגוד ללפיד, סער ובנט הוא אינו מחרחר מלחמה. אידיאולוגית, הוא טוען, הרי אין הבדל ביניהם "בבסיסם הם תאומים זהים: כולם יהודים ציונים תומכי הכיבוש". ומסקנתו: "לכן כל מי שחי בשלום במדינת אפרטהייד, שהצדק לפלסטינים מעניין אותו כקליפת השום, והכיבוש הוא לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, צריך להצביע לנתניהו. הוא הרע במיעוטו". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לבן גביר, "כולם ציונים". הפעם יש לו בעיה. הוא לא יוכל למצוא משהו נגד האידיאולוגיה של מרב מיכאלי, שאינה רחוקה כל כך משלו. ולכן הוא כותב "מרב מיכאלי מעוררת הרבה אהדה, בצדק, אבל לא מפלגתה מכוננת הכיבוש, תעשה משהו ממשי להביא לסיומו, גם לא בראשותה". ומה הוא אומר על מרצ? "עם גנרל בצמרתה, האומר שצה"ל לא ביצע מעולם פשעי מלחמה, אין לאיש שמאל מה לחפש בשורותיה". כמובן שהוא פוסל את לפיד ה"לאומן".

"ביבי או טיבי" – זו הברירה שמותיר לנו עוכר ישראל זה. מה שמזכיר לי קריאה בתנועות הנוער החלוציות בשנות החמישים (כהתרסה על השומר הצעיר שתקופה מסוימת תמך בסטלין): "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים".

* המפלגה האנרכיסטית – אחת המפלגות המדשדשות הרחק מתחת לאחוז החסימה נקראת "המפלגה הדמוקרטית". מנהיגה הוא עו"ד ברק כהן. ברק כהן הוא ביריון אנרכיסט אלים. אנרכיה אינה דמוקרטיה, אלא איום על הדמוקרטיה. וכאשר אנרכיסטים רצים לבחירות, זה לא כיוון שמאסו בפעולה האנרכיסטית ופנו לאפיק פוליטי דמוקרטי, אלא כי הם רוצים להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה.

כשמפלגה אנרכיסטית מגדירה את עצמה "המפלגה הדמוקרטית", זה כמו שיהדות התורה תגדיר את עצמה "המפלגה החילונית", הרשימה המשותפת תגדיר את עצמה "המפלגה הציונית" וסמוטריץ' & בן גביר יגדירו את עצמם "המפלגה השמאלנית".

* מה עוד צריך לקרות – מתוך רשומה של אלוף (מיל') יצחק בריק:

רק השבוע ניתן למנות את האירועים הבאים: (תקראו את הרצף ולא תאמינו שצה״ל הגיע לשפל כזה, פשוט מזעזע)  –

1. בתאריך ה 03/02/21 -מחנה צריפין-התגלתה פריצה לימ"ח מבה"ס 6023 -נתגלו חוסרים ב 113 ערכות נשק.

2. 04/02/21- מחנה שדה תימן- ניסיון גניבה מכוח מגדס"ר גבעתי במהלך מטווחים נתפסו 3 בדואים.

3. 05/02/21-גדוד קשר פדם (373)- מחנה נתן- פריצה למספר מחסנים נגנב ציוד כללי.

4. 08/02/21-מחנה שדה תימן-דווח אודות פריצה ל 17 נגמ״שים בגדחה"ן של חטיבה 84 ( גבעתי ) -מבדיקה ראשונית נגנבה תחמושת מסוג קליעית( האירוע עדין מתנהל בשטח ע"י חוקר מז"פ).

5. בלילה בין ה-7 ל 8 בפברואר, *פריצה למחנה קציעות*

בשעה 04:00 + – חדר אדם לשטח הנטוש בין מחנה קציעות למחנה נחל רביב, הפורץ חדר כ100 מטרים עד שהגיע למכולה ריקה נכנס לתוכה כדי לחפש ציוד ויצא מהבסיס. הפורץ חנה כ-500 מטרים דרומית לציר אדגרד, הפורץ עבר ברגל את התנ"ט וחדר למחנה.

6.בלילה של 9/2/21 גורמים המעורים בפרטי תקרית הפריצה הלילה (שלישי) לבסיס חיל האוויר נבטים שבנגב, תיארו שורה של תקלות אבטחה, החושפות את ההתנהלות הלקויה בשעת האירוע. הם תיארו כיצד כוח האבטחה לא הגיב בירי לפריצת המחסום בזמן אמת, ועל הגעתו של החשוד לשטח בו ממוקמים מטוסי ה-F-35 הרגישים.

הש.ג. יצא אשם.

7. בצהריים של 9/2/21-מטיילים מצאו בצאלים ג'יפ צה"לי ובו מכשיר הקשר וקודי הרשתות • הרכב נגנב מהצבא והמבריחים משתמשים בו להברחות סמים באזור הגבול עם מצרים • "זה הג'יפ השלישי שאנחנו מוצאים", סיפרו • המשמעות: רשת הקשר של צה"ל בכל הדרום חשופה •

8. יומיים אחרי החדירה לבסיס חיל האוויר בנבטים, עוד מחדל אבטחה חמור התגלה בבסיס צה"ל בדרום • כנופיית פורצים חדרה למחנה נתן בבאר שבע, אספה מודיעין באמצעות רחפנים – ופגעה ברשת החשמל של הבסיס – ואף גרמה להחשכת הבסיס באמצעות רחפנים. הרחפנים פגעו ברשת החשמל – וגרמו לחשכה בבסיס, אליו פרצו בחסותה הפורצים עשו שימוש בטיסנים ורחפנים וכך אספו מודיעין על מה שקורה בבסיס ועל דרכי פריצה והימלטות ממנו. הם חדרו לבסיס דרך הגדר ועל פי החשד היעד היה אמצעי לחימה וציוד צבאי נוסף. עם זאת, הם לא גנבו נשק אלא ציוד צבאי אחר. עד כה לא אותרו חשודים במעשה. 

9.בנוסף לכל מה שהצגתי -ריבוי גניבות הנשק והתחמושת, והחדירות למחנות צה״ל, רק בחודשים האחרונים:

א. אלמונים גנבו בשבוע שעבר 12 ארגזים של תחמושת, כ-12 אלף כדורים, מבסיס ניצנים בדרום הארץ.

ב.״שוד תחמושת ענק מבסיס האימונים בצאלים״

93 אלף כדורים:

ג. אתמול הסתיים תהליך התחקור, שבוצע על ידי ועדת החקירה בראשות ראש מטה אוגדה 146, אל"מ עידן מורג, בנושא גניבת מספר רב של כלי נשק מנשקיה בבסיס בצפון הארץ שהתרחשה לפני מספר חודשים.

ד. פריצה ל -11 נגמ״שים וטנק במחסן חירום באוגדה בצאלים וגניבת ציוד ואמצעי לחימה מתוכם.

ה. גניבת שני מא״גים (מקלעים) מתוך טנק בגדוד סדיר ברמת הגולן שעמד בתוך הבסיס של הגדוד.

ו. ריקון 7 מכולות בהן אופסן ציוד רגיש כולל מכשירי קשר ומצפינים שהיו שייכים ליחידה מבצעית גם כן מצאלים.

ז. לפני כחודש וחצי נרדמו לוחמים באחד מגדודי הנח"ל שעסק באימון בבקעת הירדן.

פלסטינים שהבחינו בכך גנבו לפחות שני כלי נשק מהחיילים, בהם מקלע נגב ורובה תבור. החיילים הבחינו בכך רק לאחר מכן, כשהתעוררו.

עד כאן הציטוט מן הרשומה של בריק. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שחייבים להחליף את השלטון?

* דאע"ש זה כאן – הרשות הפלשתינאית חיללה את אתר המורשת היהודית – מהחשובים ביותר, המזבח בהר עיבל, שזוהה בידי הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבחו של יהושע. פושעי הרִשְׁעוּת הפלשתינאית הרסו את האתר, גרסו את אבניו לצורך סלילת כביש חדש באזור שכם. זה פשע ברברי נגד ישראל והעם היהודי ופשע נגד התרבות האנושית. כך נהגו טליבאן באפגניסטן ודאע"ש בתדמור.

זו אוזלת יד של ממשלת ישראל. על ישראל לנקוט בצעדי עונשין כבדים ביותר נגד הרש"פ על הפשע. ולא חסרים לישראל מנופים. חסרים רק רצון, נחישות וכבוד לאומי.

* להעביר לשליטת ישראל – הר עיבל נמצא באזור B, כלומר בשליטת הרש"פ. אבל הוא נמצא 300 מ' משטח C. בעקבות מעשי הפשע נגד התרבות והארכיאולוגיה של הרש"פ, על ישראל לספח מיד את הר עיבל לשטח C, ולהעביר את האתר הארכיאולוגי החשוב הזה לשליטת ישראל. ובבוא היום – לריבונות ישראל.

* נגד ענישה קולקטיבית – אני תומך מאוד ברעיון התו הירוק. אני מקווה שהוא יאומץ ויחול על תחומים רבים, ואם יש צורך בשינויי חקיקה כדי לאפשר זאת, יש לעשות כן.

מציגים את מדיניות התו הירוק כהענשתם של מי שלא התחסנו. איני מקבל את ההצגה הזאת. זוהי מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בגלל מיעוט שאינו מתחסן. אין סיבה שאני, ורוב אזרחי ישראל, שהתחסנו, לא נוכל ללכת להופעות ולאירועים אחרי שנה בלי אירועים, בגלל אלה שאינם רוצים להתחסן. אין סיבה שעולם התרבות והבידור, שכולל לא רק את האמנים אלא גם את פועלי הבמה, אנשי ההגברה והתאורה, המאפרים, התפאורנים וכו' לא יוכל לחזור לחיים, ליצירה, לעבודה ולפרנסה בגלל מיעוט שמסרב להתחסן.

התו הירוק הוא גם תמריץ להתחסן. אין ראוי מכך. ההתחסנות היא אחריות אישית אבל היא אינטרס הכלל. מי שאינו מתחסן אינו מסכן רק את עצמו, אלא את זולתו. יש למדינה אינטרס מובהק להמריץ את הציבור להתחסן.

בנוסף לתו הירוק, יש להרחיב ולהעמיק את ההסברה ועל התקשורת להתגייס לכך. ההסברה חייבת להתייחס נקודתית לפייק ניוז ולהפחדות של מכחישי המדע ורופאי האליל למיניהם, שמטיפים לא להתחסן. יש להפריך בסבלנות את סיפורי המעשיות הללו.

* זהירות – שרלטן – תחקיר חשוב של קרני אלדד על השרלטן, רופא האליל, מכחיש המדע יובל אשרוב, התפרסם ב"ישראל היום". אשרוב אדם מסוכן. סיכן חיי "מטופלים", כלומר מאמינים בו, וכעת מסכן חיי המונים בהטפה שלו נגד חיסון הקורונה. מבחינה הלכתית אדם כמוהו נחשב "רודף". העדויות המופיעות בתחקיר מחייבות חקירה פלילית.

* רלטיביזם – אחת הרעות החולות של הפוסט-מודרניזם, היא הרלטיביזם. אין עובדות, יש נראטיבים. אין אמת ושקר – כל אחד והאמת שלו. הלגיטימציה לתופעות כמו מכחיש הקורונה הלוחם בחיסונים יובל אשרוב וכמו ה"הגות" של אבישי בן חיים הם תוצר ישיר של הרלטיביזם. הם לא משקרים, הם מספרים את הנראטיב שלהם.

* הוא הא מי זאת באה – אני מקווה מאוד שניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו מנהיגה דמוקרטית וליברלית אמתית ובניגוד אליו היא אדם ישר ונורמטיבי. ניקי היילי, ביקרה בחריפות את הנשיא שמינה אותה לתפקיד, דונלד טראמפ. בריאיון לאתר "פוליטיקו" אמרה היילי: "טראמפ אכזב אותנו. עלינו להכיר בכך". לדבריה, "הוא עזב את הבית הלבן בדרך לא מקובלת, ולא היינו צריכים ללכת אחריו או להקשיב לו". היילי, ששמה מוזכר כמועמדת פוטנציאלית מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2024, הבהירה: "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב". היילי הוקיעה את ההסתה של טראמפ נגד סגנו פנס, שכל השנים היה נאמן אליו, שבעקבותיה מעריציו הפולשים לקפיטול זעקו "מוות לפנס".

* הצעיר ביותר – אביחי שטרן, ראש העיר הנמרץ והמרשים מאוד של קריית שמונה, הוא ראש העיר הצעיר ביותר בישראל. הוא בן 35 ונבחר לתפקיד בגיל 33. בראיון לדני רופ בוועידת החדשנות, שאל אותו רופ אם הוא ראש הרשות הצעיר ביותר בתולדות המדינה, והוא השיב שרק אחד היה צעיר ממנו, מאיר שטרית שבגיל 26 היה ראש המועצה המקומית של יבנה. האמת היא ששטרית היה אפילו צעיר יותר, בן 25. אך גם הוא לא הצעיר ביותר, אלא משה קצב, שבגיל 24 היה ראש המועצה המקומית קריית מלאכי. אחיו, ליאור קצב, נבחר בגיל 29 לראשות העיר קריית מלאכי. אפרים דרעי נבחר בגיל 25 לראשות המועצה המקומית כפר יונה וכיהן בתפקיד 41 שנה. גם עמיר פרץ היה צעיר משטרן כשנבחר לראשות המועצה המקומית שדרות – הוא היה בן 32.

* השר האחרון – עם מותו של שלמה הלל, לא נותר עוד אף שר שכיהן בממשלה במלחמת יום הכיפורים. גם רובם הגדול של אנשי המטכ"ל באותה מלחמה לא נותרו בין החיים. שני בכירי מערכת הביטחון במלחמה שעוד חיים אתנו הם ראש המוסד צביקה זמיר בן ה-96 וראש אמ"ן אלי זעירא, בן ה-93.

שלמה הלל כיהן גם בממשלת רבין הראשונה, בשנים 1974-1977. הוא כיהן בה כשר המשטרה ובחלק מן התקופה גם כשר הפנים. הייתה זו הממשלה שהחליטה על מבצע אנטבה. הלל היה שר המשטרה באירועי יום האדמה, ולכן היה יעד להסתה מצד רק"ח,

(לימים חד"ש). הוא היה שר המשטרה בשעה שהתנהלו חקירות שחיתות נגד בכירים במפלגתו, כמו השר אברהם עופר, אשר ידלין שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל ואחרים. הוא לא העלה על דעתו לפגוע בחקירות ובמשטרה, והזכיר ששבועת האמונים שלו היא למדינת ישראל ולחוקיה ולא לאנ"ש מהמפלגה.

עם מותו של הלל, נשאר אתנו עוד שר אחד ממשלת רבין הראשונה, אהרון ידלין בן ה-95.

* או ציונות או כליה על העם היהודי – אני יו"ר פורום חינוך של אורטל. כל ישיבה של הפורום נפתחת ב"דבר תורה" – טקסט כלשהו, שלרוב עוסק באופן ישיר או עקיף בענייני חינוך ובענייני דיומא. בישיבה שהתקיימה ביום חמישי, הזכרנו שלמחרת, ל' בשבט, יתקיים יום המשפחה. במקור הוא נקרא יום האם. יום האם נקבע ביום השנה למותה של הנרייטה סאלד. אבל הנרייטה סאלד הייתה חשוכת ילדים. ובכל זאת, כמייסדת והמנהיגה של מפעל עליית הנוער, היא ראתה עצמה כאם של כל הילדים והנוער שהעלתה והם ראו בה אם. הטקסט שהבאתי, היה קטע ממכתב שכתבה לאחר ביקורה הראשון בארץ ישראל, ב-1909: "היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".

          * ביד הלשון

דפנה – מי זו דפנה שעל שמה קרוי הקיבוץ דפנה? הוא לא מנציח שמה של אף אישה, אלא את שם העיר העתיקה דפנה או דפני, מתקופת בית שני.

קיבוץ דפנה, בעמק החולה, נמצא בקרב הגבול בין ישראל ללבנון. בדפנה נמצא בית הספר התיכון "הר וגיא" שבו למדו בניי הגדולים. הוא עלה לקרקע בשנת 1932, בידי חלוצים עולים מפולין, גרמניה וליטא. שמו הראשון היה מצודת אוסישקין א'. ראש קק"ל מנחם אוסישקין, שהקפיד מאוד על הנצחתו בחייו, רצה ששמות ששה יישובים שהוקמו ביוזמתו בעמק החולה יישאו את שמו ויקראו מצודת אוסישקין א'-ו'. כל המתיישבים סירבו לכך והתעקשו, וכפי שקורה תמיד – כאשר התושבים מתנגדים לשם שניתן לשמם בידי המוסדות והם נחרצים בעמדתם, בסופו של דבר הם מנצחים ושמם נושא את השם שהם בחרו בו. וכך אף אחד מן הששה אינו נקרא מצודת אוסישקין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.2.21

* דברים נכוחים – הרמטכ"ל כוכבי ראוי לכל שבח על דבריו הנכוחים בנאומו בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי. מה מתאים יותר בנאומו של מצביא צה"ל על ביטחון ישראל, מקריאה לארה"ב לא לחזור להסכם הגרעין האיראני, המסכן את ישראל, את המזה"ת ואת העולם? מה מובן מאליו יותר משהרמטכ"ל יבטא את עמדת ישראל בנדון.

אך מיד הוא מותקף מכל עבר, ובראש ובראשונה בפשקוויל המערכת של השוקניה. אוי אוי אוי, יש נשיא חדש בארה"ב, למה צריך להרגיז אותו? איזו גישה גלותית, תבוסתנית, לא להרגיז את הפריץ.

את הביקורת על תוכן דבריו מצד מי שעמדתם שונה, עוד אפשר להבין, אך לא את הצביעות בביקורת על כך שכרמטכ"ל הוא ביטא עמדה "פוליטית". אלה שהעלו על נס את סגן הרמטכ"ל יאיר גולן שבנאום רשמי בשם צה"ל בטקס ממלכתי ביום השואה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, פתאום מודאגים מהתבטאויות "פוליטיות" של רמטכ"ל המבטא את עמדת ישראל בנושא שאין מובהק ממנו כנושא ביטחוני.

כל הכבוד לרמטכ"ל. אגב, נתניהו פעל בכל דרך כדי לסכל את מינויו, שנכפה עליו בידי ליברמן. כחלק מן הקמפיין נגד כוכבי, הוא נתפס לעובדה שכוכבי הוא בוגר קרן וקסנר. לשם כך הוא החל להפיץ בתעלות הביבים את טענת הסרק כאילו זו קרן "סמולנית" ופתח פתח למסעות מקארתיסטיים נגד בוגרי הקרן. אולי כוכבי נוהג כפי שהוא נוהג דווקא כבוגר הקרן, שמחנכת ומכשירה למצוינות בשרות הציבורי? (כן, אני יודע שגם יאיר גולן הוא בוגר הקרן… יש גם פירות באושים).

* הוא עוד ישוב? – במצב שנוצר, החלטתו של יעלון לא לרוץ בבחירות אחראית ומחויבת המציאות.

בעיניי, עזיבתו של יעלון את החיים הפוליטיים היא החמצה גדולה. יעלון הוא מן הטובים, המוכשרים, ההגונים והמנוסים במערכת הפוליטית ומן הראויים ביותר להנהגה לאומית.

למרבה הצער, בוגי יעלון דחק את עצמו למצב שאילץ אותו לקבל את ההחלטה, בהתנהלות, בהחלטות ובהתבטאויות שלו בשנה וחצי האחרונות. האיבה המוצדקת מאוד שלו לנתניהו הפכה לאובססיה ושיבשה את שיקול דעתו. המטרה הזו קידשה בעיניו כמעט את כל האמצעים ובכך הוא איבד את הרלוונטיות שלו.

השגיאה הראשונה הייתה התנגדותו הנחרצת למתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, שהיה מאפשר הקמת ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה מהירה מאוד, ובה גנץ כבר היה היום ראש הממשלה. השגיאה השניה והחמורה ביותר, הייתה הפרת ההתחייבות המוחלטת לבוחר והנכונות להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית המשותפת. רצונו העז לראות את יציאתו של נתניהו מבלפור הביאה אותו להיאחז בכל שביב סיכוי, וכך הוא הלך שבי אחרי הפנטזיות של איך להוציא את נתניהו מבלפור בשלושה צעדים; עם השתלטות על תפקיד יו"ר הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים וכו'. פנטזיות שהיו עלולות להביא לניצחון מוחלט של נתניהו, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו. הוא שגה כאשר יחד עם לפיד פירק את כחול לבן. אילו כחול לבן הייתה הולכת בכל עוצמתה לממשלת אחדות לאומית, ספק אם נתניהו יכול היה לנהוג כפי שנהג. סביר להניח שלפיד, יעלון ואנשיהם היו עולים בעוד מועד על מטען החבלה שנתניהו הציב בהסכם הקואליציוני – פרצת התקציב, שבעטיה לא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה. צר היה לי לראות את יעלון כמספר 2 של לפיד. צר היה לי לראות איך מי שראוי היה להיות ראש לאריות הפך זנב לשועלים.

העוינות לנתניהו הביאה את יעלון לתמיכה בכל מה שנגד נתניהו. לכן התמיכה שלו במחאת בלפור, כולל הגילויים המכוערים בתוכה, הייתה מוחלטת. הוא השתלח ללא הצדקה במשטרה שביצעה את תפקידה ובהתבטאות חמורה במיוחד הוא רמז לשוטרים שעליהם להפר פקודה והמליץ להם לקרוא את "ממלאי הפקודות" שמדבר על הנאצים. הוא נמנע בהצבעה בכנסת על הסכמי אברהם, החשובים כל כך, כי לא יכול היה לתמוך בהישג של נתניהו (הגם שהשמיע ביקורת עניינית על ההסכמים, אך לבטח לא כזו שמצדיקה אי תמיכה בהם).

כך, בדרך הזאת, יעלון איבד את הרלוונטיות שלו. הוא איבד לחלוטין את תמיכת אנשי הימין שראו בו שמאלן, בעוד לא יכול היה להשיג את תמיכת אנשי השמאל, שסולדים מהשקפת עולמו ורואים בו איש ימין. הוא נותר קרח מכאן ומכאן.

חבל לי באופן אישי. האמנתי ביעלון והצטרפתי אליו כאשר פרש מהליכוד והקים את תל"ם. פרשתי מתל"ם ביום שבו הוא הביע נכונות לממשלת מיעוט שתלויה במשותפת.

ולמרות הכל, חבל לי על פרישתו, כי הוא ברמה גבוהה בהרבה מהרמה הממוצעת בפוליטיקה הישראלית וכי השקפותיו הלאומיות נכונות. אני מקווה מאוד שזה רק פסק זמן, ושהוא עוד ישוב. מקומו הטבעי הוא בתקווה חדשה ואני מקווה מאוד לראותו חוזר בעתיד.

* קרבנות הביביזם – הדבר המדכא בפרישתו של יעלון, כמו גם במצבו הפוליטי הקשה של גנץ, הוא שבתרבות הביבים המושחתת, הנכלולית; תרבות המרמה שנתניהו מנחיל בחברה הישראלית, אנשים הגונים וישרים מתקשים למצוא את מקומם ונפלטים. אבל דווקא עובדה זו מחייבת אותנו לא לוותר, לא לקבל זאת כגזירת גורל, להיאבק ולפעול לשינוי, להחלפת נתניהו, ובעקבותיה לתהליך עומק של טיהור החברה הישראלית מן הביביזם שמכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית.  

* קואליציית נתניהו-בן גביר-עבאס? – החיה הכהניסטית והמפלגה ההומופובית החליטו לרוץ יחד לכנסת. מצא מין את מינו. אפילו סמוטריץ', שהוא עצמו על הרצף הכהניסטי, מסרב להקים רשימה משותפת עם החיה הכהניסטית, שאפילו בעבורו (!) היא קיצונית מדי. אני מקווה מאוד שיעמוד, ביומיים שעוד נותרו, בלחציו האובססיביים של נתניהו ולא יחבור אליהם.

בניסיונו של נתניהו להקים קואליציית חסינות, אין לו כל עכבות, מהכשרת החיה הכהניסטית ועד הכשרת האחים המוסלמים. אני תומך מאוד בפניה של מפלגות ציוניות לאזרחי ישראל הערבים ומקווה להצבעה הולכת וגוברת שלהם למפלגות הללו, כחלק מתהליכי השתלבותם בחברה הישראלית. אבל אני מקווה שלא יתפתו לחיזוריו של נתניהו, שבמקביל פועל בכל דרך להכניס לכנסת את מי שמסיתים ל"מוות לערבים".

אגב, מיהו נתניהו האמתי? נתניהו הגזען של "הערבים נעים בהמוניהם" או נתניהו החנפן, המחזר אחריהם בהמוניו? נתניהו אינו גזען ומדיניותו מעולם לא הייתה גזענית, אבל אין לו שום בעיה לנקוט בשפה גזענית ואולי גם במדיניות גזענית, אם זה מה שישאיר אותו בשלטון ובעיקר אם זה מה שיקדם קואליציה שתעמיד אותו מעל החוק. הסיבה היחידה שבעטיה הוא חותר להכנסת החיה הכהניסטית לכנסת, היא ביטחונו שהיא תתמוך בכל דרך שבה ינסה לנוס מאימת הדין.

* עטרות כאתנן – מראשית הציונות, הרחבת ירושלים צפונה הייתה יעד התיישבותי משמעותי של התנועה הציונית. ב-1912 נגאלו קרקעות מצפון לירושלים לצורך זה. ב-1914 קרא המנהיג הציוני מנחם אוסישקין, בכרוז שכותרתו "לתקנתה של ירושלים" להקיף את ירושלים בשרשרת של יישובים יהודיים, כדי להבטיח שירושלים תהיה יהודית. בעקבות קריאתו, עלתה לעטרות שמצפון לירושלים קבוצת פועלים יהודיים, אנשי העליה השניה, ובהם לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. הקבוצה, "קבוצת קלנדיה", החזיקה מעמד בתנאי המחיה והביטחון הקשים תקופה קצרה והתפזרה במלחמת העולם הראשונה. ב-1919 חזרה למקום קבוצת פועלים אחרת. ב-1923 קק"ל גאלה שטח נוסף של 374 ד' ובמקום קם מושב עובדים – עטרות. עטרות נפלה בקרבות תש"ח ונכבשה בידי האויב הירדני. היא שוחררה עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש העיר ירושלים טדי קולק על הקמת שכונה יהודית גדולה בעטרות שבצפון ירושלים. תוכננה תכנית מפורטת אך לא יצאה לפועל. כעבור עשור, החליטו שוב ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס, במקרה נדיר של תמימות דעים, על הקמת השכונה.

למרבה הצער, עד היום, קרוב ל-54 שנה לאחר החלטת אשכול וקולק, טרם יושמה ההחלטה ועטרות טרם יושבה מחדש. מדרום לעטרות הוקם אזור התעשיה עטרות וכן הוקם שדה התעופה עטרות, שנועד להיות שדה התעופה הבינלאומי השני של ישראל, אך עם פרוץ מתקפת הטרור של שנת 2000 (ה"אינתיפאדה" השניה) נסגר.

הגיעה השעה להקים את השכונה. יש תכניות מפורטות להקמתה ובניית 9,000 יחידות דיור (בעיקר בשטח בו פעל שדה התעופה). הקמת השכונה תחזק מאוד את ירושלים ואת אחיזתנו בה. עד כה טרם הוחלט על הקמת עטרות, בשל הססנותו המדינית של נתניהו.

נדב שרגאי, עיתונאי אמין ובקיא, פרסם ב"ישראל היום" שנתניהו הבטיח לסמוטריץ' שיקדם את הקמת הבניה בעטרות בתמורה לאיחוד שלו עם עוצמה כהניסטית. הציניות של האיש הזה עוברת כל גבול. הוא מוזיל יעד לאומי חיוני והופך אותו אתנן כדי לאנוס את סמוטריץ' להתאחד עם החיה הכהניסטית, כי נתניהו סומך על נאמנותו המוחלטת של חיבור כזה, אם יעבור את אחוז החסימה, לכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. כלומר, אם סמוטריץ' יסרב, היעד הלאומי הזה לא חשוב ולא יבוצע. איזו ציניות.

כמובן שלא יהיה לנתניהו כל קושי להפר את ההסכם הזה, הרי מדובר במפר הסכמים סדרתי, שאין שום ערך לחתימת ידו. סמוטריץ' יודע זאת. נתניהו יודע שסמוטריץ' יודע זאת. אבל סמוטריץ' יודע שאם יסרב הוא צפוי לקמפיין שתיית קולות בנוסח "בגלל סמוטריץ' לא תקום עטרות", או "סמוטריץ' ססמולן" או "סמוטריץ' יחלק את ירושלים".

תרבות השלטון של נתניהו משחיתה כל חלקה טובה בחברה הישראלית. גדל כאן, לאסוננו, דור שאינו מכיר תרבות אחרת.

* נציגות ליהדות הרפורמית – הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, הוא היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית בישראל. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 73 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

שמחתי מאוד מאוד על בחירתו של הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) למקום הרביעי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת והכנסת תתברך בו.

אני בטוח שגלעד ייאבק למען הפלורליזם הדתי ביהדות, למען הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, למען הכרה בגיור הרפורמי ולמען מימוש מתווה הכותל. אלו מאבקים חשובים מאוד. אך אני מקווה שהוא לא יהיה רק נציג של זרם, אלא שיפעל להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת; לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה מרכזית של הציונות בימינו.

ראוי בעיניי, שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים בין חלקי החברה היהודית ישראלית. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת גם על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית.

* מדברות – מרב מיכאלי בראיון לווינט: "עפר שלח ואני מדברות אחד עם השני". ונשאלת השאלה, האם הן מדברות "אחד עם השני" או "אחת עם השניה" (אגב, בעברית תקנית יש לומר "זה עם זה", "זה עם זו" או "זו עם זה").

* חוסר סמכות – בית המשפט העליון קבע באופן נחרץ שלא הייתה לאמיר אוחנה כל סמכות להחליט על מניעת חיסונים נגד קורונה לאסירים. אין בהחלטה זו שמץ של אקטיביזם שיפוטי. אילו בית המשפט העליון היה מורכב אך ורק משופטים שמרנים שבשמרנים, קיצונים בשמרנותם, והיה מתקיים דיון בהרכב מלא של כל בית המשפט על ההחלטה הזו – בית המשפט היה פוסק פה אחד בדיוק אותה פסיקה. כך בישראל וכך בכל מדינה דמוקרטית בעולם.

אני שמח שבית המשפט לא נהג כראש קטן באמירה שמכיוון שמבצע החיסונים בבתי הסוהר נערך, הדיון בהחלטתו המוקדמת של אוחנה אינו רלוונטי. האמירה הברורה של בית המשפט העליון בנושא הזה חיונית מאוד. לצערי, נפקד מן ההחלטה המשפט החשוב ביותר שצריך היה להופיע בה – שעל החלטתו של אוחנה מתנוסס דגל שחור של החלטה בלתי חוקית בעליל. חשיבות המסר הזה היא הבהרה לכל עובד שב"ס, מן הנציבה ועד אחרון הסוהרים, שחובתם להפר הוראה מסוג זה, ואם יקיימו אותה הם יישאו באחריות פלילית על החלטתם, ולא יוכלו להסתתר מאחורי "מילאנו פקודה".

ראש ממשלה נורמטיבי במדינה מתוקנת היה מדיח את השר הסורר מיד עם קבלת הפסיקה. אילו לאוחנה היה מינימום כבוד עצמי הוא היה מתפטר בעקבות ההחלטה.

אך ראש הממשלה אינו נורמטיבי ולאוחנה אין כבוד עצמי. הוא מן הסתם מרוצה מן ההחלטה, שתעמיד אותו כגבר-גבר בעיני האספסוף המריע לו, וכמי שעומד מול הפקידונצ'יקים מבית המשפט שאף אחד לא בחר בהם ולכן אסור להם להתערב באף החלטה שלו. הן זו התפיסה הארדואנוקרטית שאוחנה הוא נשא סימפטומטי שלה.

אמיר אוחנה הוא השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל. כהונתו בממשלה היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

* תואר לצמיתות – אחרי שכתב "הארץ" לענייני פלילים ג'וש בריינר חשף שח"כ מהליכוד ניסים ואטורי, המתהדר בתואר דוקטור, אינו דוקטור, הוא חשף שואטורי, המתהדר בתואר עו"ד, גם אינו עו"ד. אין דבר. בקרוב הוא יקבל תואר שאיש לא יוכל לקחת ממנו – חכל"ש.

* מטרת המאבק – כאשר המשטרה נלחמת נגד הפשיעה במגזר הערבי, היא נתקלת בהפגנות אלימות והתייחסות אליה כאל כוח כובש. ההנהגה הפוליטית של המגזר, שתוקפת את המדינה על אוזלת ידה במלחמה בפשיעה ומוציאה הפגנות אלימות "נגד האלימות", שמופנות כמובן נגד המדינה, הממשלה והמשטרה, ממהרת לצאת נגדה בהאשמות והפגנות כאשר היא פועלת.

חובתה של מדינת ישראל להחזיר את הריבונות ואת המשילות למגזר הערבי ולהילחם בפשע, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בבניה הבלתי חוקית, בביגמיה ובטרור החקלאי. וצריך לדעת שהמלחמה הזאת תיענה בהסתה ואלימות בהובלת ההנהגה הפוליטית הרדיקלית, שבעבורהּ המאבק נגד המדינה הוא המטרה, והתירוצים למאבק מתחלפים מעת לעת.

* גדר פרוצה – ההחלטה לסגור את הגבולות כדי למנוע ייבוא הנגיף והמוטציות נכונה. אבל מעדות של הבן שלי, שעד לאחרונה תפס קו באזור ריחן, אני יודע שגדר הביטחון פרוצה לחלוטין והמוני פלשתינאים נכנסים לשטחנו מדי יום באופן חופשי. מחדלים מתמשכים והזנחות בנות למעלה מעשור, מתנקמים בנו היום.

* אחריות אישית – הממשלה כשלה בטיפולה בקורונה. המשטרה כשלה באכיפה. המגזר החרדי ברובו מצפצף על המדינה ועושה שבת לעצמו. אבל חלק ניכר מן הבעיה היא בהתנהגות הציבור לגווניו השונים. מכל אחד ואחת מאתנו נדרשת אחריות אישית. אם כולנו היינו מקפידים בשמירה על כל ההנחיות והנהלים, המצב היה אחר לגמרי.

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* העין השניה – ההלוויה השערורייתית בירושלים ואוזלת היד של המשטרה שלא התערבה למניעתה, אינן מהוות בשום אופן תירוץ להפרות מצד אחרים. מי שמשתמש בכך כדי להצדיק את ההפרות שלו, כמוהו כמי שעקרו לו עין וכתגובה הוא עקר לעצמו את העין השניה.

* התקהלות מסוכנת? – אם התקהלות באוויר הפתוח אינה מסוכנת, זה נכון לגבי הלוויות המוניות, הפגנות, מופעים בקיסריה ומשחקי כדורגל עם קהל. אם היא מסוכנת – היא מסוכנת לכולם.

* הלוויות המוניות – אני קורא לרבני המגזר החרדי לגלות אחריות, להתאפק ולא למות בימים טרופים אלה.

* התרבות חיה ובועטת – "רק לַתרבות יש בקושי מקום בשורה אחרונה בצד. תראה מה עשו מאתנו. איך למדנו לחיות בלי תרבות? סתם ככה מבלי שהרגשנו, תראה איך למדנו למות". ציטוט זה הוא מתוך השיר "תראה מה נהיה מאתנו" שקובי לוריא כתב והלחין ל"זהו זה".

השיר מקסים. אני מזדהה בכל לבי עם מצוקתם של אנשי עולם התרבות בישראל, שאגב אין המדובר רק באמנים, אלא יותר מכך באנשים שמאחורי הקלעים – פועלי הבמה, ההגברה, התאורה, המאפרים, המלבישים, הסדרנים, הקוּפָּאִים וכו'. עולם התרבות הוא הנפגע ביותר ממגבלות הקורונה וסביר להניח שהוא יהיה האחרון לחזור לשגרה. עובדה זו אינה נובעת מאי הכרה בחשיבות התרבות, אלא מהסיבה האובייקטיבית שהתקהלות, בוודאי באולמות סגורים, היא המשת"פ העיקרי של הנגיף.

אני מקווה שיימצאו מתווים סבירים לאפשר חזרה הדרגתית של עולם התרבות לפעולה וכאמור, שיינתן פיצוי הולם לאמנים ולעובדי התרבות.

אבל איני מקבל את הנהי על התרבות שמתה. התרבות חיה ובועטת. גם כאשר אי אפשר להתכנס ולהתקהל אנשים קוראים ספרים ואנשים כותבים ספרים. אנשים יוצרים מוסיקה ואנשים מאזינים למוסיקה. בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים היכולת של האדם המבודד בביתו לצרוך תרבות לסוגֵיה רבה מאוד. היכולת בכל זמן לצפות בכל סרט ובכל סדרה ולהאזין לכל אמן או לכל שיר, במכשיר שנמצא כל היום בכיס שלנו, היא כמעט בלתי מוגבלת. אדרבא, אולי דווקא בימי סגר יש לאנשים יותר פנאי לתרבות. וגם רבים מן האמנים מוצאים דווקא עכשיו דרכים יצירתיות ליצור ולהגיע לקהל בלי התקהלות. דווקא בתקופה זו זכינו לצפות בכמה מסדרות הטלוויזיה הטובות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית.

נכון שלהתקהלות והמפגש החברתי יש ערך בפני עצמו – מי כמוני כחבר קיבוץ מודע לכך. לאלה עוד נחזור, אך יהיה עלינו להיאזר בסבלנות. אך הטענה שהתרבות מתה פשוט אינה נכונה.

* ביום ראשון – ביום ראשון, התכנסה הכנסת ואישרה את חוק האכיפה השוויונית – חוק הקנסות. כינוס הכנסת ביום ראשון – נדיר מאוד. הפרשן חנן קריסטל אמר בשידור ברשת ב' שהוא אינו זוכר ישיבה ביום ראשון.

אני דווקא זוכר. זה היה ב-5.7.76. למחרת מבצע אנטבה. הכנסת התכנסה בהתרוממות רוח לישיבה חגיגית. ראש הממשלה יצחק רבין דיווח בשם הממשלה על המבצע. יו"ר האופוזיציה מנחם בגין שיבח את המבצע ואמר לרבין: "אדוני ראש הממשלה – כל הכבוד!"

רק"ח (חודשים אחדים לאחר מכן הפכה לחד"ש) החרימה את הישיבה ופרסמה הודעה שתקפה את ישראל על התוקפנות נגד אוגנדה והפגיעה בריבונותה. גם אז, כהיום, הם היו אנטי ישראלים. אז עמד בראשה יהודי, מאיר וילנר (ולכן מותר היה למתוח עליה ביקורת בלי להסתבך עם משטרת הפוליטיקלי קורקט ולהיחשד ב…"גזענות").

האם היו ישיבות נוספות ביום ראשון בתולדות הכנסת? לא ידוע לי.

* גדעון לוי נגד הקרן החדשה – תאמינו או לא, גדעון לוי תוקף את הקרן החדשה. ציטוט מדויק: "למרבה הצער, הארגונים שטאוב תוקף, דוגמת הקרן החדשה וג'יי סטריט, עדיין לא אזרו אומץ להתנער מהציונות". במאמר תגובה למאמר של גדי טאוב הוא מתהדר באידיאולוגיה האנטי ציונית שלו. הוא תוקף את חוק השבות "הגזעני". ואת עיקר החצים הוא מפנה לברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, שמגדירה את האנטי ציונות, כלומר את ההתנגדות לזכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד – העם היהודי, כאנטישמיות. הגדרה, שמדינות ובהן ארה"ב (כולל ביידן), גרמניה ובריטניה אמצו. וכך הוא כותב: "טאוב נאחז בהגדרה של 'הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה' (IHRA) כלי הנשק החדיש והיעיל של הממסד הציוני להשתקת כל ביקורת על ישראל. עצומה של ארגונים ישראליים ויהודיים, שקראו לנשיא ארצות הברית החדש שלא להפוך אותה לחוק, העלתה את חמתו של טאוב". כן, עצומה בזויה של ארגונים יהודיים ואנטי ישראליים בעד האנטישמיות, ונגד ההגדרה הנכונה של האנטישמיות, שאותה העולם הנאור מאמץ בהדרגה.

          * ביד הלשון

הר בנטל – את הפינה הקודמת הקדשנו להר אביטל, והיום נצפין להר הסמוך לו – הר בנטל. שמו של ההר נסמך לשמו של ההר השכן. כיוון שהר בנטל נמוך מהר אביטל – 1,164 מ' לעומת 1,204 מ', הוא כביכול ההר הילד. אם האחד אבא – השני בן (או נכד – אבא של הטל והבן של הטל). בניגוד להר אביטל, שהוא תרגום של שמו הערבי של ההר – תל אבו-נידה, אין קשר בין שמו של הר בנטל לשמו הערבי – תל אל-ברם, שמשמעותו – ההר שסובבים אותו.

הר בנטל נמצא בצפון מזרח הגולן, בין הר אביטל שממערב לקוניטרה לקיבוץ מרום גולן שנמצא למרגלותיו, ולמעשה בתוך הלוע המקורי שלו. בנטל הוא הר געש כבוי, שחלקו הצפון מערבי התמוטט בהתפרצות געשית בעבר, ולכן הוא דמוי פרסה. בתוך הפרסה נמצא מרום גולן.

על פסגת הר בנטל נמצא בית הקפה "קופי ענן" – שם מבריק, מן הימים שבהם קופי אנאן היה מזכ"ל האו"ם, והוא מרמז גם על היותו בית קפה שבמשך רבים מימי החורף נמצא בתוך ענן.

* "חדשות בן עזר"

מחדל ביטחון הפנים

אם חוליית מחבלים תחדור ליישוב בקו העימות בגליל או בגולן, הזמן הקריטי הוא מרגע החדירה עד הגעת כוחות הצבא. זה הזמן שבו יכולים המחבלים לערוך טבח בתושבים, להשתלט על גן ילדים ולקחת בני ערובה ובעצם לעשות ככל העולה על רוחם. כל דקה בין החדירה להגעת הצבא, משמעותה – חיי אדם.

המענה לכך הוא צוותי הכוננות ביישובים. בכל יישוב פועל צוות של לוחמים, מתנדבים, כולם בוגרי יחידות קרביות ומשרתים ביחידות כאלו במילואים, אנשים מסורים ומקצועיים שמקדישים הרבה מזמנם הפנוי לאימונים והכשרה; צוות שתפקידו לתת את המענה בפרק הזמן הקריטי הזה. הצוותים הללו מיומנים, מאומנים ומצוידים. הם מכירים היטב כל פינה ביישוב וכיצד להגיע במהירות לכל מקום. לכל חבר בכיתת הכוננות יש בביתו אפוד ווסט עם מחסניות וקסדה. כלי הנשק של הלוחמים נעולים בנשקיה מאובטחת עם מערכת אזעקה. צוות הכוננות מאומן ומתורגל בהגעה במהירות שיא לנשקיה, הצטיידות בנשק ויציאה מיידית לתת מענה באזור האירוע. מענה כזה, ברמה כזו ובזמינות כזו, לא יכול לתת אף גורם אחר זולת צוות הכוננות.

לפני שבועות אחדים, הגיע מכתב מפיקוד צפון לרבש"צים (רכזי ביטחון שוטף צבאיים) של היישובים, בו נאמר שהצבא יאסוף את כלי הנשק מהנשקיות היישוביות. הסיבה לכך היא תופעה של גניבות נשק בידי גורמי פשיעה בגליל. "הצבא נחוש לחולל שינוי ולקטוע את תופעת גניבת הנשקים". נאמר במכתב.

יש לציין, שמעולם לא נפרצה נשקיה ביישוב בגולן וככל הידוע לי, גם לא בגליל. לעומת זאת, גניבות נשק מבסיסים של צה"ל שכיחה מאוד. רק בשבוע שעבר הייתה גניבה של עשרות אלפי כדורים מבסיס צאלים. בגניבה נוספת מאותו בסיס, לפני כחצי שנה, קצין שרדף אחרי הגנבים הותקף בידיהם והתוקפים, בני הפזורה הבדואית, הפיצו בגאווה את תמונות התקיפה ברשתות החברתיות. גניבות כאלו הן חזון נפרץ, למרבה הבושה, ואנו מתבשרים עליהן לעתים תכופות.

איני מציין את מכת גניבת הנשק מבסיסי צה"ל רק כדי להצביע על האבסורד שבדרישה להעביר את כלי הנשק לבסיסי צה"ל, אלא בעיקר כיוון שההוראה הזו והקלות הבלתי נסבלת של גניבת הנשק מן הבסיסים מבטאים אותה תופעה – הרפיסות של מדינת ישראל, של צה"ל ושל המשטרה, במאבק בפשיעה.

חונכנו בצה"ל על ערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, אחריות וחתירה לניצחון. ההתקפלות המבישה בפני כנופיות של גנבים, מנוגדת לערכים הללו. אם כלי הנשק יעברו מן היישובים לבסיסים מפחד הגנבים, וגנבים מצליחים לחדור באופן חופשי לבסיסי צה"ל ולגנוב תחמושת ונשק, מה הצעד הבא? איפה עוד נסתיר את הנשק?

במקום לרדוף את הפושעים, לגרום להם להיות במנוסה ולחוש נרדפים, אנחנו מתקפלים בפניהם. קו ישר עובר בין הטרור החקלאי המכה בשדותינו, במטעינו ובמכלאות הבקר שלנו והמדינה אינה נותנת לו מענה, הפשיעה הגואה במגזר הערבי שהמדינה אינה יודעת כיצד להתמודד אתה ועד גניבות הנשק. ישנם אזורים שלמים בארץ, בעיקר בנגב ובגליל, שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה בהם ופורעי חוק מטילים עליה חתתם.

זהו מחדל מתמשך, שהולך ומתעצם בעשור האחרון; מחדל של העדר משילות. אנו שומעים את סיסמת המשילות בניסיון לפגוע בבתי המשפט ופרקליטות, כאילו הם מפריעים למשול. אך מחדל המשילות הוא של הרשות המבצעת, של הממשלה, של ראש הממשלה. ממשלה שמעולם לא החליטה להעמיד את ביטחון הפנים כמשימה עליונה, לא הקצתה לכך משאבים ולא מימשה את ריבונותה ואת עוצמתה.

מי שבורח מן הטרור והפשיעה – מפקיר את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 17.1.21

* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על "הערבים נעים בהמוניהם", כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.

יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.

* מכשיר את הלבבות – עצם הפניה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערבים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע"ם).

ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע"ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע"ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע"ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע"ם היא הזרוע של "האחים המוסלמים" בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש"מפלגת החופש והצדק" שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון "האחים המוסלמים" זרועות מהודו ועד כוש, ורע"ם היא הזרוע הישראלית.

יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים.   

* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע"ם).

(אגב, אם האחים המוסלמים – רע"ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את "זכות" ה"שיבה" ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ"ל הרשימה המשותפת כולה).

* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, "הארץ", את הערוצים "כאן 11", 12 ו-13? "מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי". דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.

* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.

אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח"כ במילוי תפקידו.

* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בניה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.

זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).

חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.

* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.

* השטויות האלה – בפגישתו עם "השולמנים" אמר נתניהו בביטול: "רמזור שמזור כל השטויות האלה". השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.

הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם "השותפים הטבעיים" והם "הבלוק". וכדי לא להתעמת אתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר)  וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית הייתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא הייתה ברירה. זו הייתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.

* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפליה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.

לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.

* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.

אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.

ב"הארץ" התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. "חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר". אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.

"מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'".

מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה "קיבוש" יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והוקמה הרש"פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו"ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש"ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.

מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת "השיבה" (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל "אקיבוש". כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.

ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.

* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת ועניה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל"סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש"פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.

כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסיה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד.  

* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג"ץ וכשבג"ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.

בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.

ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.

* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב"ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.

* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.

* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.

* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק"מ. מספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את "ביטול הזמן" ואת עלות הק"מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו"ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.

השבוע נערכה באורטל אסיפה על תכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.

אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון.  

סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.

* החשכ"ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.

ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ"סים (או בשפה מכובסת "מיכרוז" החברה). משמעות הצעד הייתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ"סים חיה ובועטת עד היום.

בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.

* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם "תגלית", שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה"ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל"יד ושם", לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.

תרומתו השנויה במחלוקת היא "ישראל היום" – העיתון שהוא המו"ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב"ישראל היום". היום אני כותב בעיתון המתחרה – "ידיעות אחרונות". גם כשכתבתי ב"ישראל היום" הייתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על "ידיעות אחרונות" יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ"מקור ראשון" ועד "הארץ". מה שאני אוהב הוא המגוון. ל"ישראל היום" יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.

אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש"ח (אגב, בתש"ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא הייתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא הייתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא ההגשמה הציונית – עליה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה"ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית. אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.

איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו, תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק"ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?

אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם… יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).

* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.

בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של "הדודיאלים" (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.

– "אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!"

– "אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי".

          * ביד הלשון

הר בני רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.

בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי"ן עם גרש, מבוטאת כרי"ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה"נ, והתיישבו באזור.

הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.

גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.1.21

* המכלול המורכב – טראמפ היה הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה חכמה, נכונה ועתירת הישגים יותר משל כל נשיא שקדם לו. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל על הגולן, יצא מהסכם הגרעין האיראני והטיל סנקציות חמורות וקשות על איראן.  בתכנית טראמפ יש לא מעט כשלים ובעיות אך היא טובה וריאלית יותר מכל תכנית אמריקאית ובינלאומית אחרת, ומן הראוי שהיא (עם תיקון כמה מן הכשלים שבה) תהיה הבסיס לכל תהליך שלום בעתיד. מדיניותו החכמה וטיפוח הציר המתון במזה"ת מול ציר הרשע האסלאמיסטי הובילו להסכמי אברהם – הסכמי שלום ונרמול עם ארבע מדינות ערביות, ואולי גם עם מדינות נוספות שבדרך.

דונאלד טראמפ הוא בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל והאקולוגיה בפרט. בתקופת כהונתו הוא פגע קשות במרקם החיים הדמוקרטיים בארה"ב. מדיניות הכחשת הקורונה, שהביאה להפסדו בבחירות, הייתה מופקרת, יהירה וחסרת אחריות.

אין בכל הטוב שהרעיפה תקופת נשיאותו על ישראל ועל המזרח התיכון כדי למזער את חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב. אולם אין חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב יכולה למזער את כל הטוב שהרעיף על ישראל ועל המזה"ת. זה המכלול המורכב של מורשת נשיאותו.

לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי תומך בביידן אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

סירובו של טראמפ לקבל את הפסדו בבחירות וחודשיים וחצי של הסתה פרועה שהביאו להתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית בפלישה לקפיטול – היא בסופו של דבר, למרבה הצער, המורשת העיקרית שהוא משאיר אחריו, שמגמדת כל פעולה אחרת, חיובית או שלילית, בשנות כהונתו.

יש לקוות שביידן, ולו מתוך הרצון הטבעי שלו להצליח, יפיק את הלקח מן הכישלון הצורב של מדיניות הפייסנות כלפי הקנאות האסלאמית של הנשיא אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם, ומן ההצלחה המוכחת של מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ, וימשיך – בסגנונו ובדגשים שלו, את המדיניות של טראמפ, ובכך יקדם שלום אמת במזה"ת.

יש לקוות שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל לבחור מועמד או מועמדת לנשיאות, עדיף נשיאה (כוונתי, כמובן, לניקי היילי) – שתהיה פרו-ישראלית לא פחות מטראמפ, אך בניגוד אליו גם אדם נורמטיבי, ישר ודמוקרט.

* תחרות בהפגנת סלידה – החלטתו של מארק צוקרברג להשעות את חשבון הפייסבוק של טראמפ עד לאחר טקס ההשבעה של ביידן, היא סבירה ומידתית. אמנם סתימת פיות היא מעשה שלילי ותקדים מסוכן, אולם כיוון שמדובר בפחות משבועיים ובפצצה מתקתקת – הסכנה של שימוש בחשבון להסתה לאלימות בטקס ההשבעה, ניתן לקבל זאת.

לא כן בהחלטה של טוויטר לסגור את החשבון של טראמפ לצמיתות. כאן מדובר בהיסחפות בלתי מידתית ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי. יש להזכיר ש-74 מיליון אזרחים אמריקאים הצביעו לטראמפ. צעד כזה עלול להתפרש בידי האנשים האלה כסתימת פיותיהם. מה שארה"ב והעולם זקוקים לו הם הנמכת הלהבות וחתירה לפיוס. ביידן מצהיר שזו כוונתו. הצעד הקיצוני הזה הוא ההיפך הגמור מרוח של פיוס; כמוהו כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

חמורה אף יותר, מכיוון אחר, היא הכוונה של טוויטר למחוק את היסטוריית החשבון של טראמפ. משמעות צעד כזה כמוה כהעלאה באש של ארכיון לאומי. זו פגיעה בתרבות ובמחקר. כל חוקר שיחקור את הקדנציה של טראמפ – היסטוריון, ביוגרף, מדען מדינה, סוציולוג, חוקר יחסים בינלאומיים, חוקר תרבות, חוקר תקשורת; עבור כל אלה ארכיון הציוצים של טראמפ הוא חומר הגלם העיקרי. העובדה שטוויטר הייתה כלי העבודה המרכזי של טראמפ, דרכו הוא העביר את מסריו לעולם, לאומה האמריקאית ואפילו הדיח באמצעותו שרים ובכירים, הופכת את החשבון הזה לנכס היסטורי לא יסולא בפז. אין כמעט כל משמעות למחקר על עידן טראמפ ללא החשבון הזה.

נראה לי שיש כאן תחרות מי מקצין יותר בהפגנת הסלידה מטראמפ, ללא מחשבה קדימה, לרוחב ולעומק; ברדידות משוועת. צעד כזה הוא צעד אנטי תרבותי.

* מחדל אבטחה – יש לקוות שאבטחת טקס ההשבעה של ביידן תהיה רצינית ומוצלחת יותר מאבטחת גבעת הקפיטול באירועי השבוע שעבר.

גיא בכור כבר רוקם תאוריית קונספירציה א-לה תאוריית "השב"כ רצח רבין", סביב הכשל האבטחתי, שנועד לאפשר את הפריצה ובכך לפגוע בטראמפ ולהביא לבחירת ביידן… צחוק צחוק, אבל בעוד זמן לא רב המונים יקנו את הסיפור ההזוי הזה, שאנשיו של טראמפ מפיצים בארה"ב בכל העוצמה.

כמובן שהקונספירציה מטורללת, אך אין ספק שהיה זה מחדל משווע. חודשיים וחצי של הסתה וקהל משולהב שמאמין לסיפורי הבדים כאילו הבחירות נגנבו, וכיוון שקולו לא נספר מה שנותר לו זו אלימות, היו צריכים להביא את גורמי הביטחון בארה"ב להיערכות ברמה אחרת לגמרי. המחדל הביא למותם של שישה אנשים, ועלול היה להסתיים במרחץ דמים גדול הרבה יותר.

* תרבות אנרכיסטית – איני יודע אם ההחלטה למלט את שרה וביבי נתניהו לחדר מאובטח הייתה מוצדקת, אך ברור לי שהיא החלטה מקצועית ועניינית של השב"כ, שמאז רצח רבין לא לוקח כל סיכון. בעיניים הבלתי מקצועיות שלי, לא היה סיכון ממשי לשלומם, כיוון שהשוטרים שעמדו בשער היטיבו לבצע את מלאכתם ולבלום את ההסתערות.

אבל מהתמונות שהוקרנו רצוא ושוב בכל הערוצים, אין ספק שהיה כאן אירוע אלים ומסוכן. אירוע של פריצת מחסומי משטרה והסתערות על מעון רוה"מ. השוטרים המאבטחים את הבית נאלצו להפעיל כוח רב כדי לעצור את המסתערים. אלמלא נעצרו בידי השוטרים, הם היו פורצים בכוח למעון.

אין לי ספק שהקבוצה האנרכיסטית האלימה הזאת היא מיעוט קטן מקרב משתתפי מחאת בלפור, אבל באין הנהגה למחאה, הקבוצה הזאת נותנת את הטון. כל הסגנון של "המצור על בלפור", "מסתערים על הבסטיליה", "מ-ה-פ-כה", קריאות לעבר משכן הכנסת "אנחנו הריבון אתם עולם תחתון" וכו', אינן ביטוי לתרבות דמוקרטית, אלא לתרבות אנרכיסטית, מן הסוג של הפריצה לקפיטול.

וכבר קראתי פוסטים שטוענים שהכל סיפור, "הוכחות" בצילומים שהכל קונספירציה, ואמירה שעמית סגל "שופרו של נתניהו" מפיץ פייק ניוז. אבל לא רק עמית סגל פרסם את הסיפור. הוא פורסם בשלושת הערוצים. והפרסום היה אמתי.

אם, חלילה, נתניהו ייבחר לכהונה נוספת, יהיה זה במידה רבה באשמת הבלפוריאדה. כאשר עם ישראל ספון בביתו בסגר מהודק, ורואה את המפגינים מצטופפים בתחושת "לנו הכל מותר" כי "ההפגנה שלנו קדושה"; את חסימת הצירים, את האלימות והוונדליזם, זה יביא רבים להצבעת מחאה נגד המחאה; בעד נתניהו. חבל.

* לדכא את הפורעים – כבר שבועיים שחוליגנים אלימים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מחוללים פרעות בירושלים וביו"ש, תוקפים ופוצעים את שוטרי משטרת ישראל, פורעים בערבים ונלחמים בחיילי צה"ל. במוצ"ש תקפה כנופיית חוליגנים באלימות את מפקד גדס"ר גולני סא"ל איוב כיוף.

מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל, של העם היהודי. הפורעים החוליגנים הללו הם בוגדים במדינה ובמולדת, הם גיס חמישי.

שעה שהם תוקפים כבר שבועיים את שוטרי משטרת ישראל, הכלומניק שיושב על כיסא השר לביטחון פנים עוד לא מצא מילה של גיבוי לשוטרי משטרת ישראל או לגינוי הפורעים. וראש הממשלה, שבונה על כך שאיתמר בן גביר, מנהיג החיה הכהניסטית, יכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק, ממלא פיו מים ולא מוקיע את הפורעים.

נתניהו ואוחנה מלהגים קשקושי הבל וסרק על "משילות-שמשילות" כטיעון במלחמתם נגד מדינת החוק, אך בפועל הם אשמים באפס משילות, שעה שהחוליגנים משתוללים באין מפריע.

על מדינת ישראל לדכא את הפורעים באפס סובלנות.

* ביטחון הפנים על הפנים – אני מקווה מאוד שבממשלה הבאה, בראשות גדעון סער, יועז הנדל ימונה לשר לביטחון פנים. שיעשה בתחום ביטחון הפנים מה שעשה בתחום התקשורת. בשבעה חודשים הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו במשרד במשך שבע שנים, השרים שקדמו לו (כנתניהו, אמסלם, איוב קרא). אותם עניין דבר אחד – השתלטות על התקשורת.

מצב ביטחון הפנים – על הפנים. אבל אוחנה עסוק במלחמתו במדינת החוק. אני מקווה מאוד שיועז יהיה השר הבא לביטחון פנים, אבל גם אם לא הוא – כל מי שיחליף את אוחנה יהיה טוב ממנו.

* התחייב להקים אוניברסיטה בגליל – השתתפתי בכנס זום של תקווה חדשה לתושבי הגליל והגולן, בהשתתפות יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ יפעת שאשא ביטון. הכנס נפתח בדברים קצרים של שני המנהיגים ולאחר מכן – שאלות של הציבור, חלקן מוקלטות בווידיאו וחלקן נשלחו בווטסאפ.

תופעה מעניינת היא שלא הייתה ולו שאלה אחת (!) על נושאי חוץ וביטחון, שעמדו בראש סדר היום במערכות הבחירות בעבר. כנראה שזו תוצאת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך. השאלות התמקדו בנושאי פנים – חברה, כלכלה, המאבק בקורונה, משפט, ביטחון פנים, דת ומדינה, חינוך וסוגיות הנוגעות לאזור הצפון.

מבין דבריו של סער אציג כמה אמירות שחשובות לי במיוחד. סער התחייב שכראש הממשלה יקים אוניברסיטה בגליל. הוא הזכיר שכשר החינוך הוא הקים, על אף כל ההתנגדויות, את האוניברסיטה באריאל ואת בית הספר לרפואה בצפת, וכעת המשימה היא האוניברסיטה בגליל שתקדם את האזור מבחינות רבות ותהיה מוקד משיכה לצמיחה דמוגרפית איכותית.

סער דיבר על הצורך במהפך בתחום ביטחון הפנים והתחייב לנהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי. הוא דיבר על החקלאות כערך; עבודה האדמה היא הגשמת הציונות והיא מעניקה אחיזה בקרקע וביטחון תזונתי. הקורונה המחישה את ההכרח בביטחון תזונתי.

* מי שמאשים בטיעונים מופרכים – מי שטוען שדחיית הדיון במשפטו של נתניהו נעשתה מטעמים פוליטיים זרים, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בשופטים, שהחליטו על הדחיה. מי שטוען שהסגר הוטל כדי לדחות את המשפט, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בכל הדרגים המקצועיים במשרד הבריאות וברוב המוחלט של הרופאים והמומחים מחוץ למשרד, שכולם תומכים בסגר.

מי שנתפס למילים "עד הודעה חדשה" בהודעה המקורית על הדחיה, כאל מריחה אינסופית, התבדה כאשר שלושה ימים אחרי ההחלטה נקבע תאריך חדש, 8.2. מי שטוען שכאשר נדע את תאריך חידוש המשפט – נבין מתי יהיה הסגר הרביעי, יתבדה לקראת 8.2.

מי שמאשים את נתניהו בטיעונים מופרכים, אל יתפלא אם יזלזלו בו כאשר הוא יאשים אותו בטיעונים נכונים. והרי יש אוקיינוס של טיעונים נכונים נגד נתניהו. לשם מה צריך להיתפס לקונספירציות מופרכות?

ובסופו של דבר, מבחינה פוליטית, העובדה שחידוש המשפט יהיה קרוב יותר לבחירות, לבטח אינה משרתת את נתניהו.  

* סרק – "61 כבר תמכו, אבל גנץ היסס", מכריזה הכותרת בווינט. הסיפור הוא על כך שיזהר שי השיג תמיכה של 61 ח"כים, בהם שני ח"כים מן הימין, בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבי שהייתה מציבה את בוגי יעלון כראש ממשלה לתקופה זמנית של שנה.

כשנכנסים לאותיות הקטנות של הכתבה, ברור שזאת פנטזיית סרק. מיהם אותם שני ח"כים מהימין? מה מניעיהם? עד כמה אפשר לסמוך עליהם? זה לא ברור. אך נניח שהם קיימים, שהם אמינים, שהם היו עומדים בהבטחה – האמנם הייתה זאת ממשלת 61?

לא. מדובר בממשלת מיעוט של 46 ח"כים שקיומה תלוי בתמיכה מבחוץ של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. את פרצופה האמתי של הרשימה הזאת ראינו רק לאחרונה כאשר היא הצביעה נגד הסכמי השלום. הם מתנגדים להסכמים כי הם נגד שלום עם ישראל, מדינה שהם רואים בה אויב ושוללים את זכות קיומה.

האם אפשר להנהיג מדינה במשבר פוליטי, בריאותי, כלכלי וחברתי בממשלת מיעוט הכוללת קצת יותר משליש מהכנסת? וגרוע יותר – כזאת שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין? האם הייתה לגיטימיות ציבורית לממשלה כזאת? הרי העם היה יוצא לרחובות עד שהיא הייתה נופלת. הרי יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית למפלגה אנטי ישראלית. הרי בפעם הראשונה שבעלי בריתם היו יורים רקטה לעבר יישובי "עוטף עזה" וצה"ל היה מגיב הממשלה הייתה קורסת ונופלת. ממשלה כזאת לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות בודדים. היינו הולכים לבחירות שבהן נתניהו היה זוכה ברוב מוחלט ומעביר את כל החוקים שהוא רוצה כדי להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני גם לא מאמין שאותם שני ח"כים מהימין היו עושים את הצעד הזה ונותנים ידם לממשלת מיעוט בחסות עופר כסיף וחבר מרעיו.

טוב עשה גנץ שמסמס את היוזמה הרעה הזאת.

כל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. בכנסת הנוכחית יש שני מצבי צבירה אפשריים ותו לא – או סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. אלו היו האופציות היחידות כאשר הוקמה הממשלה ואלו היו האופציות היחידות כאשר הממשלה התפרקה. כל השאר – מקסמי שווא. סרק סרק סרק.

אין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת להפיל את נתניהו – אלטרנטיבה של 61 ח"כים ציונים. בכנסת הנוכחית אין אלטרנטיבה כזאת. אני מאמין שאחרי הבחירות יש סיכוי משמעותי לאלטרנטיבה כזאת; יש תקווה חדשה שהדבר יקרה, בשעה טובה.

* סמי אנרכיסט – הפדיחה של בוגי יעלון, שצירף לרשימתו אדם החשוד בשוחד ונאלץ לבטל את מועמדותו מביכה, אבל טעויות כאלו עלולות לקרות. ומשהדבר קרה, הוא נהג נכון כאשר התעשת ומיהר להתנער ממנו.

אולם החיבור שלו עם עו"ד גונן בן יצחק, שנעשה במודע ובכוונת מכוון, מטריד הרבה יותר. גונן בן יצחק אדם קיצוני מאוד, סמי אנרכיסט, ההיפך הגמור מן הממלכתיות של יעלון.

מצער מאוד לראות מה קורה לבוגי בשנה האחרונה.

* אין לו אגו – ונעבור לאתנחתא קומית קלילה – חולדאי: אין לי אגו.

נדמה לי שאם הוא ינסה להתאבד בקפיצה מגג העיריה או מהאגו שלו – הסיכוי שינצל בקפיצה מהגג גבוה יותר.

* מכשיר את החיה הכהניסטית – כשאבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י טימא את הכנסת, יצחק שמיר היה ראש הממשלה. שמיר החרים אותו כליל. מעולם לא החליף עמו מילה ולבטח לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני (אגב, אילו שמיר והימין היו מכלילים את כהנא כחלק מגוש הימין, היו לו ב-1984 61 ח"כים והוא לא היה צריך להקים ממשלת אחדות רוטציונית. אך לא זו בלבד שהוא לא ראה בו פרטנר, אף מפלגה בימין לא ראתה בו פרטנר, כך שהשאלה כלל לא עלתה על הפרק). כאשר כהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, קם יצחק שמיר ויחד עם כל שאר הח"כים עזב את המליאה, וכהנא נשאר לנאום לכיסאות. ותחת ממשלת שמיר התקבל החוק שמנע מכהנא לשוב ולהתמודד.

ואילו נתניהו, זה כבר הסיבוב הרביעי שהוא מנסה בכל דרך להכניס את החיה הכהניסטית לכנסת. כעת הוא לוחץ על סמוטריץ' ובן גביר לרוץ יחד לכנסת. איני חושד בנתניהו, חלילה, שהוא סולד מהחיה הכהניסטית פחות מכפי ששמיר סלד ממנה. אבל אצלו הכל אישי, הכל חשבון אישי. הוא בוטח בבן גביר שיתמוך בכל צעד למיטוט מערכת המשפט הישראלית. הוא סומך עליו שיתמוך בכל דרך להעמדתו מעל החוק ויכופף כל חוק כדי לגרום לכך. כמו בנושאים רבים אחרים, מכפיף נתניהו את טובת המדינה לאינטרס הפרטי המשפטי שלו.

* מזכיר תהליכים – יאיר גולן צייץ "הצעה" לשלול טיפול רפואי לחסידויות המסרבות להישמע להגבלות הקורונה.

זה מזכיר תהליכים…

יאיר גולן, שמתעקש לבסס את מעמדו כיאיר נתניהו של השמאל, חיקה אותו בשיטה נוספת: לצייץ דברי בלע ואח"כ להסיר את הציוץ.

* גשר לשלום – מגמה מעודדת מאוד בסקרים, היא העובדה שבתוך חודשים ספורים הרשימה האנטי ישראלית המשותפת איבדה שליש מכוחה ויתכן מאוד שהתהליך הזה יימשך ואולי אף יואץ עד הבחירות.

זו בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו מפלגה בעלת 15 ח"כים, שפינטזה על עליה ל-20 מנדטים, מתנגדת לקיום המדינה ולעומתית לה – מסוכן לדמוקרטיה. מצב שבו לא הייתה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ללא רשימה אנטי ישראלית ועלולה הייתה לקום ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע, היא הרסנית לדמוקרטיה הישראלית.

הצניחה החופשית הזאת מעידה על התפכחות בקרב ערביי ישראל, שמבינים שישראל כמדינה יהודית היא עובדה נצחית ושהאינטרס שלהם הוא להשתלב בה ולא לרשת אותה. להערכתי, קו השבר הוא הצבעת הרשימה האנטי ישראלית נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. מפלגה שתמיד תמכה במדינות ערב כאשר הן נלחמו בישראל, מסירה את תמיכתה בהן כאשר הן חותמות אתה על הסכם שלום.

מן הראוי היה שערביי ישראל יהוו גשר לשלום בינינו לבין הערבים. הסכם שלום כזה הוא הזדמנות אדירה לערביי ישראל, מבחינה כלכלית, תרבותית ומכל בחינה שהיא. כאשר הרשימה האנטי ישראלית מתנגדת לשלום ונאבקת נגדו, היא בוגדת בערביי ישראל. והם מתחילים להתפכח ולהבין זאת.

* כשהצדק והשכל הישר נפגשים – חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, אך אף ערך אינו ערך עליון שהכל כפוף אליו. יש מקרים קיצוניים, שבהם ניתן להציב גבולות לחופש הביטוי. עלילת הדם "ג'נין ג'נין" היא בדיוק המקרה.

בקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" נפלו 23 חיילים ונפצעו 75. ניתן היה לחסוך את מותם של רובם, אילו מחנה הפליטים שהיה קן של מחבלים ומדגרת טרור היה מורעש בארטילריה או מופצץ מן האוויר בטרם כניסת הכוחות הרגליים. כך היה נוהג כל צבא אחר.

הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה עלו באירוע הזה במחיר דמים כבד. אך צה"ל שמר על הערכים הללו. ודווקא בקרב הזה נולדה עלילת הדם הבזויה על "טבח". אילו היה זה סרט עלילתי, ניחא. אבל כאן עלילת הדם נרקמה באופן המתחפש לסרט "תיעודי", כביכול. עלילת דם כזאת אינה נכללת בחופש הביטוי.

גם אחרי החלטת בית המשפט הסרט ימשיך לגרום נזק. הוא ימשיך ללבות אנטישמיות בעולם. הוא ימשיך להסית פלשתינאים לנקום את דם ה"טבוחים". לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט. אבל מן הראוי היה לפחות לאסור את הקרנתו במקום שבו הדבר בשליטתנו, במדינת ישראל. וחשוב היה להכות בכיסו של מחמד בכרי, מעליל עלילת הדם.

בדיוק כפי שאין לאפשר סרט "תעודה" שמפיץ את קונספירציית "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכפי שאין לאפשר סרט "תעודה" המכחיש את השואה, כך נכון היה לפסול את סרט עלילת הדם הזה.

טחנות הצדק טחנו לאט. זה מאבק שנמשך שנים רבות; רבות מדי. רבים מאוד היו שותפים לו, ובהם הרמטכ"לים לשעבר ואלופים רבים במיל'. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את יאיר גולן שהיה שותף פעיל במאבק הזה, שלבטח אינו פופולרי במיליה הפוליטי של מפלגתו. במקרה הזה הוא הפגין יושרה. אבל את עיקר המאבק הובילו הלוחמים, שחרפו את נפשם בהגנה על אזרחי המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, ומצאו עצמם קורבן של עלילת דם.

אני שמח שהצדק והשכל הישר נפגשו בבית המשפט. יש שופטת בלוד. הלית סילש.

* תקדים חשוב – לצד ההחלטה החשובה של בית המשפט בלוד לאסור את הקרנת סרט עלילת הדם "ג'נין ג'נין" בישראל ולהחרים את כל עותקיו, הוא גם חייב את יוצר עלילת הדם מוחמד בכרי לשלם לתובע סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

זה תקדים חשוב. עלילת הדם על צה"ל היא גם עלילת דם על כל אחד ואחד מהלוחמים בקרב ג'נין. כמו סא"ל מגנאג'י – כך ראוי שיעשו לוחמים אחרים. להגיש נגדו תביעות דיבה, על סמך תקדים מגנאג'י. אין כל סיבה שבית המשפט לא יחייב את המעליל לפצות גם אותם.

* נחישות במאבק באנטישמיות – הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", על ההחלטה לאסור את הקרנת "ג'נין ג'נין" בישראל: "בית המשפט עשה סוף לעלילת הדם".

הלוואי שזה היה נכון, אבל מוטב לא להיכנס לאופוריה. האיסור על הקרנתו בישראל חשוב, אך הוא לא ישים קץ לעלילת הדם. עלילת הדם נמשכת, מיליונים רבים בעולם מאמינים לה, היא משמשת אמצעי תעמולה אנטישמי של BDS וגם של ארגונים ישראליים אנטי ישראליים.

המאבק בעלילת הדם לא הסתיים. אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים אורך רוח, סבלנות ונחישות במלחמה באנטישמיות.

* חרא נדבק לחרא – ב"הארץ" התפרסם, איך לא, הספד לפעיל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי; האיש הרע שהסגיר ערבים שמכרו אדמות ליהודים אל מותם בעינויים במרתפי הרש"פ; האיש שישב בכלא על גידול סמים ועל מעשה סדום בקטין. הוא מוגדר כ"לוחם זכויות האדם". כן, כן. זכויות האדם. זכויותיו של מי שמכר אדמות ליהודים ועל פי החוק הנאצי ברש"פ דינו מוות. זכויותיו של הקטין שעשה בו מעשה סדום. וההספד מסתיים במילים "הוא היה גיבור". הכותבת מעלה אותו על נס לצד עוד שני גיבורים נערצים – מרדכי וענונו וטלי פחימה. עוד שני בוגדים בזויים.

בקרדיט נאמר שהכותבת היא פעילה בתעאיוש. זה הארגון העוין שבו היה פעיל הגיבור. ועל כך נאמר במקורותינו "למה הלך זרזיר אצל עורב? כי זה מינו", או במילים עדינות יותר: חרא נדבק לחרא.

* מצעד ההספדים – גם עמירה הס פרסמה הספד ב"הארץ" לעזרא נאווי ששחרר אותנו השבוע מנוכחותו. היא מכנה אותו "דיסידנט" ש"הפריע לסדר העליונות היהודית". ואיך היא חיה בשלום עם העובדה שהנ"ל הורשע במעשה סדום בנער בן 15? "מיהו האדם שאין לו פגמים?" (היא לא ציינה מהם הפגמים ולא הזכירה את הפשע הזה וההרשעה הזאת, אבל אני מבין שזה הפגם שעליו היא סולחת לו).

ועוד מישהו הגדיר את הרשע "אחד מל"ו".

* מצעד השקרים – במצעד השקרים של תעשיית השקרים של נתניהו, מתחרה השקר על כך שכחול לבן פירקה את ממשלת האחדות עם השקר שנתניהו התנגד לעקירת גוש קטיף על התואר המכובד – השקר הגס ביותר.

* נגד כפיה – אני שומר על כשרות לפסח כל חיי. כך התחנכתי בבית הוריי, וכך אני מקיים את ביתי ועל כך חינכתי את ילדיי. גם בחדר האוכל של אורטל, שנים רבות לפני שהפך לכשר, לא היה חמץ בפסח. אבל עצם המחשבה על הרעיון של איסור על חולים להכניס חמץ לבתי החולים, מחרידה בעיניי. זו פגיעה קשה בחירות הפרט. זאת כפיה דתית במלא מובן המילה.

המטבחים וחדרי האוכל בבתי החולים כמו בכל מוסדות הציבור בישראל חייבים להיות כשרים. אבל האוכל הפרטי שחולה מביא עמו לבית החולים? מה פתאום? יש בישראל לא יהודים רבים. גם הם חייבים לאכול כשר? וכך גם יהודים רבים שאינם שומרים על כשרות וזו זכותם המלאה.

הטענה שחרדים או דתיים לא יוכלו להיכנס לבתי חולים אם חולים אחרים יאכלו בהם חמץ חסרת שחר. אין לה שום צידוק הלכתי ואין בה שום היגיון. מעבר לשאלת פיקוח הנפש, שמשמעותה היא שחולה צריך להתאשפז ולקבל את הטיפול שהוא זקוק לו גם כשהדבר כרוך בעבירה הלכתית; כאן גם אין בעיה הלכתית. האם יהודים חרדים ודתיים בגולה אינם מתאשפזים בבתי חולים לא כשרים, שכל החולים בהם וגם המטבח שבהם אינו כשר בכלל ואינו כשר לפסח?

אין בעיה בכך שבתי החולים יבקשו מהציבור להתחשב ברגשות החולים הדתיים ולהימנע מאכילת חמץ בפסח. אני מאמין שרוב האנשים יתחשבו.

החלטת בג"ץ בנושא לא רק מוצדקת, אלא בעיניי היא מובנת מאליה. היא גם אינה החלטה אקטיביסטית, כי היא עוסקת בדיוק במטרה לשמה קיים בג"ץ – זכויות האדם והאזרח ומניעת כפיה.

ועכשיו המפלגות החרדיות פועלות לחקיקה שתכפה על בתי החולים לא לאפשר אכילת חמץ. זהו שכרון העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שמאמינות שכיוון שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. האם אין החרדים חשים בתקופת הקורונה במחיר בדלנותן? ומה יותר בדלנות מחוסר התחשבות מינימלית במי שאינם חיים כמותם, כמו בחוק הזה? אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלה ללא החרדים (או שהחרדים יצטרפו לממשלה שבלעדיהם יהיו לה 61 ח"כים ולא תהיה להם העוצמה שכה התרגלו לה וניצלו אותה לרעה.

והערה מכיוון אחר – הודעתן של המפלגות החרדיות שיפעלו בחקיקה לשנות את הפסיקה, כונתה מיד "חוק עוקף בג"ץ". למרות התנגדותי העקרונית לחוק הזה – ברמה העקרונית איני מקבל את המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואיני רואה כל פסול בחוקים כאלה.

מהי חקיקה? שינוי המצב החוקי בנושא מסוים. כל חוק נועד לשנות דבר מה שקדם לו. בית המשפט, לעומת זאת, פוסק על פי החוק. האם הכנסת רשאית לחוקק חוק כדי לשנות מציאות, אך אם בג"ץ פסק על סמך החוק הקודם אין היא רשאית לחוקק אותו? הרי זה אבסורד. כאמור, במקרה זה אני מתנגד לחקיקה הכוחנית, אך לא בשל היותה "עוקפת בג"ץ".

* סקופ – תדהמה – שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און נבחר למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של צפון קוריאה.

* להוכיח – בספר שאני כותב, הקדשתי פרק להפרכת ההשוואה המקובלת בעולם הערבי בין ישראל והמפעל הציוני לבין ממלכת הצלבנים. אחד המקורות שבהם נעזרתי הוא ספרו עב הכרס של פרופ' יהושע פראוור, חתן פרס ישראל ומי שהיה מגדולי ההיסטוריונים בישראל: "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית". את שני כרכי ספרו המונומנטלי "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" יש לי, קיבלתי אותם מתנה לבר המצווה, כיוון שכבר אז הייתי חובב היסטוריה. את הספר הזה שאלתי מיהודה הראל. על הספר מופיעה הקדשה: "ליהודה, באהבה, כדי להוכיח שאנחנו איננו צלבנים! אמא ואבא". ואכן, זה בדיוק מה שאני עושה בספר. אבא של יהודה, שכתב את ההקדשה, הוא פרופ' אריה הראל, מי שהיה מנהל בתי החולים בתל-אביב, נשיא מגן דוד אדום ושגריר ישראל בבריה"מ.

          * ביד הלשון

מתהפך בקברו – בתגובה על הצטרפותה של מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לרשימתו לכנסת של גדעון סער תקווה חדשה, צייצה מירי רגב ש"סבא שלה מתגלגל בקברו".

זהו שיבוש (אופייני) של הביטוי "מתהפך בקברו". משמעות הביטוי היא שהמנוח היה חש כעס, אכזבה, עלבון מדברים שנעשו אחרי מותו, או מדמותם של צאצאיו, או של ארגון / קהילה שהוא היה חלק מהם.

הביטוי לקוח מן השפה האנגלית – turn in one's grave. השימוש בו נפוץ מהמחצית השניה של המאה ה-19.

הביטוי רווח גם ביידיש, ורוביק רוזנטל, משער שמשם נכנס הביטוי לעברית. "אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו".

* "חדשות בן עזר"

אל תקחו את הרובים

לאורך שנות ההתיישבות הציונית, בוודאי לפני קום המדינה אך גם אחריה, ההתיישבות הייתה מרכיב משמעותי בביטחון היישוב העברי והמדינה. במלחמת השחרור יישובים פעלו כיחידות צבא, לחמו על יישוביהם, הדפו כנופיות ערביות (בחלקה הראשון של המלחמה, עד הכרזת המדינה) ואף כוחות צבא ערבי לאחר פלישת צבאות ערב לישראל הצעירה. לעתים הם אף יצאו למתקפות נגד. בעין גב, חברי היישוב כבשו את סוסיתא והעבירו את ההר לריבונות מדינת ישראל.

הקמת מאות היישובים בנגב, בשפלת יהודה ובגליל בשנות החמישים, נבעה בין השאר מן התובנה שללא התיישבות, האזורים הללו לא יישארו בידינו. בספרו "מסך של חול" מתאר יגאל אלון את המשמעות של פריסת היישובים לאורך הגבול כמגן ביטחוני, כיוון שצה"ל של אותם ימים לא יכול היה לתת מענה הולם להגנת כל גבולות המדינה. בגבול עם סוריה הוקמו יישובים באזורים המפורזים, שצה"ל לא נמצא בהם כדי להגן עליהם והם הגנו על עצמם ומימשו בהם את ריבונותנו. במלחמת ששת הימים הדפו כוחות של היישובים ניסיון מחטף סורי בדן ודפנה.

המכה הקשה ביותר לרעיון ההתיישבות הביטחונית הייתה ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כבר בשעות הבוקר, עוד טרם החלה המלחמה בפועל, ניתנה הוראה ממשלתית על פינוי הנשים והילדים מן היישובים. הגברים נשארו כדי להגן על היישוב. בלילה ניתנה הוראה גם לגברים להתפנות. דומה היה שכל התפיסה קרסה.

מיד אחרי המלחמה יצאו יישובי הגולן ביוזמה ובמאבק להקמת יחידות ההגמ"ר (הגנה מרחבית) כיחידה צבאית מאומנת המבוססת על תושבי הגולן, שתיתן מענה למתקפה סורית דומה. אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ"ל רפאל איתן – רפול, היה שותף לתפיסה והקים את היחידות, אך עם הזמן הן התפוגגו.

במבט לאחור, היה משהו תמים באמונה שבשנות השבעים, בוודאי בימינו, יש ערך צבאי לכוח יישובי מול צבא סדיר. בתש"ח ניתן היה לעצור את הצבא הסורי בבקבוקי מולוטוב בשערי דגניה. בשנות שבעים, לא כל שכן בימינו, זה כבר לא רלוונטי.

****

ההתיישבות אינה אמצעי לביטחון, אלא מטרה העומדת בפני עצמה. מטרת הציונות היא עליית העם היהודי לארץ ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ביטחון אינו מטרה אלא אמצעי. צה"ל קיים כדי להבטיח את ההתיישבות, באשר היא.

המשמעות הביטחונית של ההתיישבות היא באחיזה הישראלית באזורים החיוניים לביטחון המדינה, כמו הגולן ובקעת הירדן. ללא התיישבות בגולן, הגולן היה, חלילה, בידי האויב הסורי. אך היישובים כשלעצם אינם יחידות צבא. הגנת היישובים בגולן היא משימה של צה"ל. הגנה זו היא חלק מהגנת המדינה וכל אזרחיה.

אולם אם התפיסה של היישוב שמגן על עצמו מפני צבאות האויב אנכרוניסטית ואינה רלוונטית לימינו, יש ליישוב תפקיד משמעותי בהגנה על תושביו מפני חדירות מחבלים. תפקיד זה משמעותי ביותר בפרט לנוכח העובדה שמאז מלחמת יום הכיפורים לא היו עוד מלחמות כוללות. תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמה, חרף תנאי הפתיחה המצוינים שלהם, הוציא להם את החשק מהסתבכות במלחמות כוללות נגד צה"ל. הערבים העבירו את הדגש למלחמה בעצימות נמוכה – ירי תלול מסלול ופיגועי טרור. ומול פיגועי טרור, יש ויש משמעות רבה לכוח המגן ביישובים.

בעבר, תפיסת הגנת היישוב התבססה על שילוב של כיתת כוננות ונשק אישי לכל תושב. לאחר הטבח הנפשע במערכת המכפלה, שביצע המחבל רוצח-ההמונים ברוך גולדשטיין, נלקחו כלי הנשק מכל האזרחים בכל אזורי הספר. מעין ענישה קולקטיבית על מעשה של נבל מנוול אחד. מששככה הסערה, הוחזרו כלי הנשק לחברי כיתות הכוננות בלבד. לאחר זמן, הוחלט בצדק שמטעמי ביטחון הנשק, עדיף שלא יהיה בבתי הלוחמים אלא בנשקיות.

****

אם חוליית מחבלים תחדור ליישוב בקו העימות בגליל או בגולן, הזמן הקריטי הוא מרגע החדירה עד הגעת כוחות צה"ל. זה הזמן שבו יכולים המחבלים לערוך טבח בתושבים, להשתלט על גן ילדים ולקחת בני ערובה ובעצם לעשות ככל העולה על רוחם. כל דקה בין החדירה להגעת הצבא, משמעותה – חיי אדם.

המענה לכך הוא צוותי הכוננות ביישובים. בכל יישוב פועל צוות של לוחמים, מתנדבים, כולם בוגרי יחידות קרביות, אנשים מסורים ומקצועיים שמקדישים הרבה מזמנם הפנוי לאימונים והכשרה. תפקידו המרכזי של צוות הכוננות הוא מתן המענה בפרק הזמן הקריטי הזה. הצוותים הללו מיומנים, מאומנים ומצוידים. הם מכירים היטב כל פינה ביישוב וכיצד להגיע במהירות לכל מקום. לכל בצוות הכוננות יש בביתו אפוד ווסט עם מחסניות וקסדה. כלי הנשק של הלוחמים נעולים בנשקיה מאובטחת עם מערכת אזעקה. צוות הכוננות מאומן ומתורגל בהגעה במהירות שיא לנשקיה, הצטיידות בנשק ויציאה מיידית לתת מענה באזור האירוע. מענה כזה, ברמה כזו ובזמינות כזו, לא יכול לתת אף גורם אחר זולת צוות הכוננות.

לפני שבועות אחדים, הודיע פיקוד הצפון לרבש"צים שצה"ל יאסוף את כלי הנשק מהנשקיות היישוביות ויאחסן אותם בחטיבה. הסיבה לכך היא תופעה של גניבות נשק בידי גורמי פשיעה בגליל. "הצבא נחוש לחולל שינוי ולקטוע את תופעת גניבת הנשקים", נאמר במכתב של מפקד האוגדה אל"מ רומן גופמן.

יש לציין, שמעולם לא נפרצה נשקיה ביישוב בגולן וככל הידוע לי, גם לא בגליל. לעומת זאת, גניבות נשק מבסיסים של צה"ל שכיחה מאוד. רק בשבוע שעבר הייתה גניבה של עשרות אלפי כדורים מבסיס צאלים. בגניבה נוספת מאותו בסיס, לפני כחצי שנה, קצין שרדף אחרי הגנבים הותקף בידיהם והתוקפים, בני הפזורה הבדואית, הפיצו בגאווה את תמונות התקיפה ברשתות החברתיות. על הקצין (!) נמתחה ביקורת על שחרג מסמכותו בעצם קיום המרדף. לא ייאמן. גניבות כאלו הן חזון נפרץ, למרבה הבושה, ואנו מתבשרים עליהן לעתים תכופות.

איני מציין את מכת גניבת הנשק מבסיסי צה"ל רק כדי להצביע על האבסורד שבדרישה להעביר את כלי הנשק לבסיסי צה"ל, אלא בעיקר כיוון שההוראה הזו והקלות הבלתי נסבלת של גניבת הנשק מן הבסיסים מבטאים אותה תופעה – הרפיסות של מדינת ישראל, של צה"ל ושל המשטרה, במאבק בפשיעה.

חונכנו בצה"ל על ערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, אחריות וחתירה לניצחון. ההתקפלות המבישה בפני כנופיות של גנבים, מנוגדת לערכים הללו. אם כלי הנשק יעברו מן היישובים לבסיסים מפחד הגנבים, וגנבים מצליחים לחדור באופן חופשי לבסיסי צה"ל ולגנוב תחמושת ונשק, מה הצעד הבא? איפה עוד נסתיר את הנשק?

במקום לרדוף את הפושעים, לגרום להם להיות במנוסה ולחוש נרדפים, אנחנו מתקפלים בפניהם. קו ישר עובר בין הטרור החקלאי המכה בשדותינו, במטעינו ובמכלאות הבקר שלנו והמדינה אינה נותנת לו מענה, הפשיעה הגואה במגזר הערבי שהמדינה אינה יודעת כיצד להתמודד אתה, תופעת הפרוטקשן הנפוצה באזורנו ועד גניבות הנשק. ישנם אזורים שלמים בארץ, בעיקר בנגב ובגליל, שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה בהם ופורעי חוק מטילים עליה את חתתם.

זהו מחדל מתמשך, שהולך ומתעצם בעשור האחרון; מחדל של העדר משילות. אנו שומעים את סיסמת המשילות בניסיון לפגוע בבתי המשפט ובפרקליטות, כאילו הם מפריעים למשול. אין משילות בישראל בגלל… ניסנקורן. זו השיטה הישנה והרעה של מציאת שעירים לעזאזל, במקום להתמודד.

מחדל המשילות הוא של הממשלה, של השר לביטחון פנים ומעל הכל – של ראש הממשלה. הממשלה מעולם לא החליטה להעמיד את ביטחון הפנים כמשימה עליונה, לא הקצתה לכך משאבים ולא מימשה את ריבונותה ואת עוצמתה.

מי שבורח מן הטרור והפשיעה – מפקיר את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

* "שישי בגולן"