צרור הערות 24.10.21

* פיגוע התאבדות – החוק הישראלי מתיר הזנה בכפיה של אסירים השובתים רעב. עתירה נגד החוק נדחתה בבג"ץ.

ההזנה בכפיה מוצדקת מסיבה הומניטרית ומסיבה פוליטית ביטחונית. הומניטרית – האחריות על שלומם של אסירים החובשים את בית הסוהר הישראלי, היא על מדינת ישראל. היא אחראית על בריאותם ועל חייהם. אם סוהר ימצא אסיר תלוי על חבל, חובתו להוריד אותו מיד מן החבל ולעשות כל מאמץ להציל את חייו. אין הבדל בין התאבדות בתליה או בהרעבה. חובת בתי הסוהר וחובת הרופאים להציל את חייו של האסיר. מדינית ביטחונית – שביתות הרעב של מחבלים כלואים הן פיגועי התאבדות. מטרתן להזיק למדינת ישראל ולהצית תבערה ביטחונית. אין לישראל שום סיבה לאפשר להם להשיג את מבוקשם. וכפי שקבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בפסק הדין: לשביתת רעב של אסיר "השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב". כלומר, על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול המדיני-ביטחוני הוא מכריע בסוגיה.

מקדאד קוואסמה, מחבל חמאס העצור בכלא הישראלי, ששובת רעב ומאושפז בבית החולים קפלן, הועבר ליחידת טיפול נמרץ ונשקפת סכנה לחייו. מותו יהיה פיגוע התאבדות, שייתן לאויב הישג תודעתי ומדיני ויצית תבערה של טרור. עד כמה אנחנו מטומטמים כדי לתת לו את ההישג הזה, כאשר החוק המפורש נותן למדינה כלים לסיכול הפיגוע?

* מוקד הבעיה – כמעט כל מקרי הרצח במגזר הערבי נעשו בנשק חם. כך גם הפשיעה של ערבים כלפי יהודים. נשק חם הופעל גם בפשיעה הלאומנית וראינו זאת בפרעות במהלך "שומר החומות". והחשש הגדול הוא שבשעת מלחמה הנשק הזה יופעל בידי גיס חמישי בתוך מדינת ישראל נגד צה"ל.

לכן, יש להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי כאל מוקד הבעיה בכל תכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי. מדובר בשעת חירום לאומית, המחייבת צעדי חירום לאומי. הפעולה הזאת חייבת לכלול את השב"כ ואת צה"ל, כי המשטרה לבדה לא תוכל להתמודד עם הבעיה. ובאשר לצה"ל, השינוי העיקרי צריך להיות בתוכו, כי שוד הנשק בבסיסי צה"ל, בעיקר בדרום, הוא התגלמות אובדן הריבונות. השינוי צריך להיות הן באבטחת הבסיסים והן בהוראות הפתיחה באש. גניבת נשק היא פיגוע קטלני ויש לנהוג בה כבפיגוע קטלני, כלומר יש לירות בשודדי הנשק על מנת להרוג. יש לאפשר לצה"ל לערוך מרדפים אחרי שודדי הנשק מחוץ לבסיס, עד תפיסתם ונטרולם.

* צעדי חירום – לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו, גדעון סער היה נושא הדגל של זכויות האדם בחקירה ובמשפט. החוק הראשון שהוא חוקק היה האיסור על כבילת עצורים בפומבי. וברוח הזו הוא פעל לאורך כל השנים. כך, למשל, הוא העביר את חוק "ההגנה מן הצדק", המאפשר לבית המשפט לבטל אישום שהוגש נגד אזרח בניגוד לצדק (אגב, פרקליטי נתניהו נתלים בחוק הזה בטענתם לאכיפה בררנית ולאישום תקדימי). גם בנאומו בטקס חילופי השרים, עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים, נושא זכויות חשודים, עצורים ואסירים ומניעת עינוי דין, עמד במוקד דבריו והוא מתכנן רפורמות בנושא הזה. למשל – הגבלת זמני חקירת חשודים על חומרת העבירה המיוחסת, צמצום היקף כתבי האישום נגד אזרחים והפיכת חלק גדול מהקוד הפלילי לעבירות מנהליות, חוק "פירות העץ המורעל" על פיו ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות בבית המשפט ועוד ועוד. בספר השיחות עם סער, "שיחות על הדרך", הוא אמר, בנושא זכויות האדם בחקירה ובמשפט: "אני מאמין גדול בחירות האדם ובכבוד האדם. אלו היסודות עליהם מושתתת חברה צודקת, ואני חושב שהערכים האלו חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט שלנו".

אז איך זה שדווקא סער, כשר המשפטים, הציע את ההצעה שהיא בדיוק בכיוון הפוך לעקרונותיו, המאפשרת חיפוש בבתי חשודים, במקרים של חשד סביר להימצאות עבריינים או אמצעי לחימה בבית, בהחלטת קצין משטרה, ללא צו שופט? התשובה לכך היא בשתי מילים: מצב חירום. לא בכדי, ההצעה מוגדרת כתקנה לשלוש שנים. סוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי והנגזרת שלו – הפשיעה הפלילית והלאומנית שכבר קטלה מעל מאה נרצחים בחברה הערבית בכעשרה חודשים, יצרה מצב חירום, ואי אפשר לפעול בחירום כבשגרה. בדיוק כפי שבמגיפה קשה ממשלה יכולה להכניס את אזרחיה לסגר, צעד שהיא לא הייתה מעלה על דעתה בשגרה, כך גם מצב החירום הנוכחי מחייב החלטות חירום. לכן, נכון שהשב"כ יכנס לפעולה ולכן נכון גם החוק הזה.

אחת הטענות שהושמעו נגד החוק, היא שהוא כללי ואינו מגביל את המשטרה רק במאבק בפשיעה במגזר הערבי. מה רוצים הטוענים? שיהיה חוק אחד ליהודי ולערבי? חוק כזה יעלה על הדעת? חוק כזה יעבור בג"ץ? איזה נזק בינלאומי ייגרם מחוק כזה? החוק אינו מבטל את הצורך באישור שופט, אלא הוא מאפשר להימנע מאישור זה במקרים חריגים, והשימוש בו יהיה במה שקשור לשעת החירום. למשל, סוחר נשק יהודי שמוכר נשק לעברייני המגזר הערבי הוא יעד לגיטימי לפעולה על פי תקנות החירום.

אני תומך בחוק הזה, ובלבד שהוא אכן מוגבל בזמן. אני בספק אם בג"ץ יאשר אותו.

* אדם נשך כלב – ביום שלישי בלילה הוצת מתבן בקיבוץ שניר.

נו? אז איפה החדשות? הוצת מתבן זה בערך כמו כותרת "הבוקר זרחה השמש". למה אני מטריח בידיעה המשעממת הזאת? הן אחד מכללי היסוד של התקשורת הוא שכלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה.

אז זהו, שבמקרה הזה יש גם "אדם נשך כלב".

המשטרה יצאה למרדף אחרי המציתים, שכלל ירי, ובסופו נעצרו שני החשודים, תושבי טובא-זנגריה.

* בחרו בטרור החקלאי – הטרור החקלאי שמבצעים מחבלים ערבים, בעיקר ערבים ישראלים וגם פלשתינאים מיו"ש, הוא מכה קשה וארוכת ימים, שהוזנחה בידי מדינת ישראל ועל הממשלה והמשטרה להתעשת ולהילחם בה עד חורמה.

לבושתנו, יש גם טרור חקלאי של יהודים. טרור של עקירת שתילים של פלשתינאים ביו"ש, ביזת כרמי זיתים לפני שבעלי הכרם מגיעים למסיק והפרעה אלימה למסיק של פלשתינאים העובדים את אדמתם.

מלבד ממדי התופעה (הטרור החקלאי הערבי נפוץ הרבה יותר) אין שום הבדל בין הטרור החקלאי הערבי והטרור החקלאי היהודי, ואין שום הבדל בין המחבלים האלה והאלה. בשני המקרים מדובר בשנאה לאומנית חשוכה ואלימה. בשני המקרים מדובר באנשים שבמעשיהם מוכיחים שהם שונאים את הארץ. בשני המקרים, הטרור החקלאי הוא רק חלק ממסכת הטרור. בשני המקרים, המחבלים פוגעים גם בצה"ל ובכוחות הביטחון. ובשני המקרים מדינת ישראל וכוחות הביטחון מגלים אוזלת יד מתמשכת ו"מכילים" את הטרור. ובשני המקרים, על המדינה לשנות את דרכה, להפסיק להכיל ולחתור למגע, כדי לגדוע את התופעה הארורה.

אבל יש הבדל בין המחבלים האלה והאלה. כאשר המחבלים הם בני עמי שבחרו בטרור החקלאי, הם ממיטים קלון על עמנו.

* מחמאה למראיינים – קלמן וליברמן היקשו בשאלות קשות על ח"כ מירב בן ארי, באשר לתמיכתה בחוק לפיו לא יוטל על ח"כ שנאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל שלוש שנים להרכיב ממשלה. בן ארי נזפה בהם, איך זה שרק לפני רגע הם הקשו בשאלות קשות על ח"כ דוד ביטן שמתנגד לחוק, ופתאום הם הופכים את עורם בטענות הפוכות?

בעיניי, היא נתנה למראיינים מחמאה גדולה. זה בדיוק תפקידם. זה השירות שלהם למאזיניהם ולציבור – לשאול את השאלות הקשות ביותר את המרואיין. השאלות אינן צריכות לשקף את דעתם האישית, אלא לחדד את הדיון הציבורי באמצעות השאלות הקשות. כאשר הם עקביים בכך, מי שמאשים אותם בחוסר עקביות אינו מבין מהי שליחותם העיתונאית.

* זה לא מצחיק – אם רצונכם להבין מהי עבודת אלילים של פולחן אישיות, אתם מוזמנים לצפות בתמונות חגיגת יום ההולדת של נתניהו בסיעת הליכוד. "חג לו שמח וזר לו פורח" – עלא כיפאק. "היום יומולדת ל" – אחלה. למי?

לא לנתניהו. "היום יום הולדת לראש הממשלה".

יפה מאוד שסיעת אופוזיציה חוגגת את יום ההולדת של ראש הממשלה. זה ביטוי נאה של ממלכתיות, של אחדות. אבל האם ראש הממשלה חגג השבוע יומולדת?

התייעצתי עם היועצת שלי לענייני ימי הולדת – ויקיפדיה, ולטענתה, ואני סומך עליה, יום הולדתו של נפתלי בנט חל ב-25 במרץ.

אפשר ללעוג לאיש הילדותי שמשחק במטוס צעצוע ומאמין שהוא טייס. אפשר לבוז לחבורה העלובה של המשרתים שממלאים את הצו של נתניהו לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה". אפשר לרחם על האנשים שרואים ששרה נמצאת שם ועינה פקוחה ומבינים שאם לא ישירו "ראש הממשלה" הם צפויים לשיימינג של תעשיית ההסתה. אפשר להשתעשע מהטקס הפגאני של סיעת הליקוק.

אבל זה לא מצחיק. זה מסוכן. כי זה ביטוי אנטי דמוקרטי של קבוצה העושה דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. וכאשר הח"כים והשרים לשעבר עושים כך, זהו מסר להמוני התומכים, שהממשלה לא לגיטימית. זאת חבורה אנטי דמוקרטית מסוכנת שמסרבת להשלים עם תוצאות הבחירות ועם אובדן השלטון.

* שונא ישראל על פי רגב – רם בן ברק הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל. אף ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התנדב לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם וכקצין. עם שחרורו, התגייס למוסד כלוחם והתקדם עד תפקיד המשנה לראש המוסד. לאחר מכן שירת כמנכ"ל המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בן ברק הוא איש של ביטחון והתיישבות, חבר מושב נהלל ויו"ר השדולה החקלאית בכנסת.

מירי רגב, בחוצפתה ועזות מצחה, לא התביישה לכנות אותו, במליאת הכנסת, "שונא ישראל".

מה עומד מאחורי הכינוי הזה?

בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הדיבר הראשון הוא "המדינה זה ביבי". מכאן שמי שכופר באלוהותו ואינו סוגד לו, הוא "שונא ישראל".

כאשר התגרנית הזאת צווחה את דברי הבלע שלה, ראיתי את יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו, מחוויר מבושה, מחפש היכן לקבור את עצמו. כשבן ברק השתחרר מן המוסד, שטייניץ מינה אותו למנכ"ל משרדו, ולא עניין אותו באיזו מפלגה הוא תומך.

גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אחיה של גיסתי.

* על כהניזם וחתולים – הח"כ הכהניסט כינה את ח"כ יסמין סאקס פרידמן: "הגברת מאכילת החתולים". וזה הזכיר לי את הבדיחה על האיש שרצה להתקבל למפלגת "עוצמה כהניסטית". אמרו לו: "קודם אתה צריך להרוג ערבי וחתול". הוא הגיב: "למה להרוג חתול?". – "התקבלת!"

* השבועה של שלמה הלל – הסרט "קלון" ששודר ב"כאן 11" החזיר אותנו לפרשיות השחיתות הגדולות שהסעירו את המדינה בשנים 1976-1977 והיו נדבך מרכזי באובדן שלטונו של המערך; פרשות ידלין ועופר.

כאשר מציבים את עופר וידלין יחד, ראוי לציין שאשר ידלין הורשע בדין וישב בכלא ואילו עופר התאבד עוד במהלך החקירות, וכפי שכתב היועמ"ש אהרון ברק: עופר היה בחזקת זכאי בחייו והוא מת בחזקת זכאי.

שחיתות שלטונית היא מבחנה העליון של מדינת החוק. קשה מאוד למוסדות החוק והמשפט להתמודד עם האנשים בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית החזקה ביותר במדינה. במקרה הזה, היו שלושה גיבורים שנאמנותם לחוק ולטוהר המידות הייתה מוחלטת, והם הלכו עד הסוף, ייקוב הדין את ההר. ומן הראוי לזכור ולהזכיר אותם ולהעלות אותם על נס.

ראש וראשון להם היה היועמ"ש אהרון ברק, שהנהיג את המערכה למען מדינת החוק ונגד השחיתות באומץ וביושרה, ללא פשרות. השני הוא שר המשטרה שלמה הלל. הלל היה פוליטיקאי, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, החקירות היו נגד בכירים במפלגתו, וכפי שהוא סיפר, הם גם היו חברים אישיים קרובים שלו. הוא עמד איתן מול כל הלחצים, נתן גיבוי מוחלט לשוטרים וסירב להתערב כהוא זה כדי לגונן על חבריו. השלישי הוא ראש היחידה לחקירות הונאה נצ"מ (לימים ניצב) בנימין זיגל. חוקר חכם, ישר ונחוש ללכת עד הסוף כדי לנקות את אורוות השחיתות. וכאשר חסמו הגורמים שמעליו העברת חומר על החשדות נגד השר עופר, הוא מצא את הדרך להדליף אותו לעיתונאי, כדי להבטיח שהחקירה תימשך.

יש לציין לשבח גם את העיתונאי החוקר יגאל לביב מ"העולם הזה" ועורך העיתון אורי אבנרי, שלא הרפו מהפרשה והיו חלק משמעותי בחשיפתה. על אורי אבנרי לחצו אנשי שמאל להרפות מעופר, שהיה ממנהיגי היונים במפלגת העבודה, אך הוא העדיף לדבוק בשליחותו העיתונאית.

מי שלא יוצא טוב מהפרשה הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על היועמ"ש ושר המשטרה להרפות מהחקירות.

והייתה גם דמות גרוטסקית, בדיעבד. אהוד אולמרט, הח"כ מהליכוד שחשף מעל במת הכנסת את פרשת עופר. אולמרט, בצעירותו (הוא נבחר לכנסת ב-1973 בגיל 28), היה הלוחם מס' 1 בשחיתות: תחילה בשחיתות בספורט, אח"כ בפשע המאורגן וגם בפרשת ידלין-עופר. אבל הכוח משחית, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי, והלוחם הגדול בשחיתות היה לאחד מגדולי המושחתים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

שלמה הלל הוא בעיניי ניגודו המוחלט של אמיר אוחנה. הוא סיפר על חברותו עם "אושרק'ה" ידלין ואברהם עופר, על כך שגם למעלה מארבעים שנה אחרי האירועים עוד קשה לו ברמה האישית, אך כפי שהצהיר: "כשנשבעתי אמונים כחבר כנסת ושר, נשבעתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא נשבעתי להגן על חבריי מפני החוק". דמות מופת.

* היכונו לגל החמישי – הגל הרביעי בדעיכה. הוא עוד לא חלף, אסור להיות שאננים, אבל הכיוון ברור. וזה הזמן שהמערכת תיערך בכל כוחה לגל החמישי.

יש לנו כל הנתונים להיווצרות גל חמישי – 600,000 איש עוד לא התחסנו אפילו חיסון ראשון ו-1.15 מיליון איש, שחלפה חצי שנה מאז שהתחסנו בחיסון השני, טרם התחסנו במנת הדחף. עם נתונים כאלה, השאלה אינה אם יהיה גל חמישי, אלא מתי.

כאשר אני מדבר על היערכות המערכת לגל החמישי, כוונתי בעיקר לפעולה מאסיבית לחיסון האוכלוסיה, דווקא כעת, ולא אחרי שסוסי הגל החמישי כבר יברחו מן האורווה.

* ציונות מעשית – בנוסף לתכנית הממשלתית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, הממשלה מקדמת תכנית להכפלת ההתיישבות בבקעת הירדן. זאת, בנוסף להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב.

אפשר לציין בסיפוק, שכבר שנים רבות לא הייתה כאן ממשלה כה ציונית.

* היכן יוקם שדה התעופה – תושבי ויישובי עמק יזרעאל מנהלים מאבק נגד הקמת שדה תעופה אזרחי חדש בעמק, ברמת דוד, מתוך חשש שהוא יהווה מפגע רעש ומפגע סביבתי שיפגע קשות באיכות החיים בעמק וביכולת יישובי העמק להמשיך להיות אבן שואבת לצמיחה דמוגרפית. הם רואים בהקמת שדה התעופה איום של ממש על עתידם.

במקביל, יישובי הנגב רחב-הידיים נאבקים על כך ששדה התעופה יוקם בנגב, בנבטים, כאמצעי לפיתוח הנגב. הם מאמינים ששדה תעופה כזה, לצד הקמת תשתיות נוספות, יהווה קפיצת מדרגה בפיתוח הנגב.

החלטה על שינוי מיקומו המיועד של שדה התעופה מהעמק לנגב היא win-win. יש לקוות שהממשלה תשנה בהקדם את ההחלטה.

* מפגן מבחיל של שנאה – כאשר בני הציונות הדתית הלכו בשנות השבעים ליישב את יהודה ושומרון, סנטו בהם הדוסופובים: לכו לגליל ולנגב. אבל כאשר הם הולכים לגליל ולנגב, התיישבות בכלל היא כבר מעשה מגונה. שילכו לערי הפיתוח. אבל כאשר הם הולכים לערי הפיתוח מאשימים אותם הדוסופובים ב"הדתה" ובמיסיונריות וכשהם הולכים למקומות הקשים ביותר ומקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, מאשימים אותם בפרעות של הערבים נגד יהודים.

ונראה שאין גבול לשנאה, וכל מה שיעשו הדתיים, כולל הפעולה הכי טהורה ושלא אמורה להיות עליה מחלוקת – אפילו אז יאשימו אותם במשהו. לא חשוב במה, במשהו. אפילו אם… אני מנסה לחשוב על דוגמה קיצונית. טוב, הדוגמה הזאת אולי קיצונית מדי, אבל רק כדי להמחיש את האבסורד אשתמש בה. אפילו אם דתיים יתרמו כליה לאנשים שאינם מכירים, אפילו אז יתקיפו אותם. הגזמתי, הא?

מסתבר שלא. טל ניב, מבכירות השוקניה, פרסמה פשקוויל נאצה, שאפילו במונחי השוקניה הוא פשקוויל שפל, שבו היא משתלחת בגסות בדתיים שתורמים כליה לאנשים שאינם מכירים. ויש מעל אלף כאלה, ראוי לציין. לאחר שהשר חילי טרופר ואחיו, שניהם דתיים, תרמו כליות לאנשים שאינם מכירים, היא פתחה במתקפה, תחת הכותרת: "האחים טרופר מציגים: תרומת כליה כעליונות מוסרית". כמה פנינים מהפשקוויל המבחיל: "בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה לאידיאל, חלק מאתוס… למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות?… הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו… באימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר".

להקיא. דומני שהיא מאתגרת אפילו את רוגל אלפר בתחרות השנאה.

אני שומע מדי פעם אמירה, שאין דבר כזה אלטרואיזם, כי האלטרואיסטים הם בעצם אגואיסטים, שפועלים למען הזולת למען ההרגשה העצמית הטובה שלהם או כדי לזכות בתהילה. אוקיי. אז נתאר לעצמנו איזה עולם נפלא היה, אילו האפיק של כל האגואיסטים למימוש האגואיזם שלהם היה… אלטרואיזם.

איני מאחל, חלילה, לטל ניב להזדקק לתרומת כליה. אך אם, חלילה, היא תזדקק לתרומה כזו, רבים הסיכויים שהיא תבוא מצד אלא שבהם היא סנטה בפשקוויל הזה.

* רצחתם וירשתם – אחרי הפשקוויל של טל ניב, שתקפה את הדתיים שתורמים כליה, קרולינה לנדסמן לא יכלה לשבת בשקט בצילה, בלי להפציץ בפשקוויל שנאה משל עצמה נגד הציונות הדתית. המסר שלה, הוא שרצח רבין הוא ניצחון הציונות הדתית, והביטוי לכך הוא עלייתו לשלטון של נפתלי בנט הדתי, נציג מחנה הרוצחים. "לא רק רצחתם. רצחתם וירשתם. האם יש למישהו ספק שהציונות הדתית ירשה את הארץ? איפה שלא מסתכלים היום רואים את הציונות הדתית. הם בכל מקום, עם כיפות, בלי כיפות, במחנה הימין, במחנה השמאל, בממשלה ובאופוזיציה, בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת. כולם מדברים את שפת הציונות הדתית. מי זה ראש הממשלה, לכל הרוחות?"

הפשקוויל הזה, בתרגום לשפות שונות, יכול היה להשתלב בקלות בעלילות הדם נגד יהודים לאורך הדורות.

* האיום על הממשלה – הברקה ישנה, שלא נס לחה, אומרת שהממשלה האחרונה שמערכת "הארץ" תמכה בה הייתה ממשלת המנדט. והנה היום, כל העוצמה האופוזיציונית של השוקניה מופנית כלפי ממשלת בנט.

כך מגדיר את הממשלה מאמר המערכת: "ממשלת ימין סיפוחיסטית שמשרתת את האינטרסים של המתנחלים". מחרה מחזיק אחריה ב. מיכאל: "תם פסק הזמן… הממשלה הנוכחית, כך מתברר, איננה טובה מקודמתה". פסק זמן?! מעניין, לא הבחנתי בו. שלא לדבר על גדעון לוי וקרולינה לנדסמן שחובטים בממשלה בכל כוחם, מאמר אחר מאמר.

הבעיה היא שהעיתון הזה מעצב את הבייס של מרצ ובמידה מסוימת גם של מפלגת העבודה. הלחץ הזה עלול לסדוק את המחויבות של מפלגות אלו, בעיקר מרצ, לממשלה. דומני שהאיום האמתי על קיום הממשלה אינו מן האופוזיציה הפרלמנטרית, אלא דווקא מצד הבייס של מרצ.

* טשטוש ההבדלים – השתתפתי ביום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ושל מעגל הקבוצות השיתופיות לזכרו של אמרי רון, שנערך מדי שנה בקיבוצו משמר העמק (מלבד השנה שעברה שבה הוא נערך בזום). אמרי רון היה מזכיר הקיבוץ הארצי, חבר כנסת מטעם מפ"ם (כשעוד הייתה חלק מן המערך) ובעשרים השנים האחרונות לחייו היה המנהיג הבלתי מוכתר של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. אמרי רון הוא האדם שחי עם לב מלאכותי יותר מכל מושתל לב מלאכותי אחר בעולם, ועד יומו האחרון המשיך לכתוב ולפעול.

אמרי רון, כתלמידו המובהק של יעקב חזן, היה איש הזרם הניצי והביטחוניסטי במפ"ם. אחרי שמפ"ם איבדה את זהותה והתמזגה במרצ הוא פרש ממנה ועבר למפלגת העבודה, שבה פעל עד אחרית ימיו.

מזכירת משמר העמק, שנשאה בפתח יום העיון את דבר הקיבוץ המארח, הזכירה את העובדה שאמרי רון היה חבר מפלגת העבודה והיא חברת מרצ, אבל אמרה שאילו היום הייתה יושבת אתו בארוחת הבוקר והם היו מנסים להתווכח על ההבדלים בין שתי המפלגות, הם היו משתעממים על נקלה, כי לא היה להם על מה להתווכח.

איני מתיימר לדעת, שמונה שנים אחרי מותו, מה אמרי רון היה חושב ואומר היום. אך נדמה לי שהוא לא היה שבע רצון מהמציאות שהמזכירה היטיבה לתאר. זאת, כיוון שהשינוי לא קרה במרצ, אלא במפלגת העבודה. כלומר, הסיבות שבעטיין הוא עזב את מרצ נשארו בעינן ואולי אף הקצינו, אולם מה שהוא חיפש במפלגת העבודה אבד, כי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי אינה שונה ממרצ.

אמרי רון היה איש תנועת העבודה הציונית בכל רמ"ח ושס"ה; תנועת העבודה של בניין הארץ, יישוב הגבולות, בניית אומה, יצירת תרבות עברית, חיזוק הביטחון הלאומי. כשמפ"ם נטשה את הדרך הוא נטש אותה ועבר למפלגת העבודה. כעת גם מפלגת העבודה נטשה את הדרך.  

* עצם לבייס – ניצן הורוביץ הביע התנגדות להחלטתו של בני גנץ להכריז על ארגוני-הדמה ה"אזרחיים" של החזית העממית – ארגוני טרור. אוקיי. הורוביץ יזרוק עצם לבייס וגנץ יבצע את הנחוץ לביטחון המדינה. אני יכול לחיות עם החלוקה הזאת עד סוף הקדנציה.

* צדיק אחד בסדום – לפני שנים אחדות התפרסם "מחקר" של אחת, טל ניצן, הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו "מחקר" שנעשה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. השורה התחתונה של ה"מחקר" המלומד, היא שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות כי הם גזענים. למשל, הם חוששים להוליד תינוק פלשתינאי וכיוון שהנשים הפלשתינאיות עברו תהליך דה-הומניזציה, וקשה לאנוס מי שאינה נחשבת אדם, ועוד טיעונים "מחקריים" ברוח זו.

אז הנה, יש חדשות טובות. סוף סוף נמצא קצין במנהל האזרחי שאינו גזען. הוא הורשע באונס פלשתינאיות ובקבלת שוחד מיני מאחרות.

* שיטת ערפאת – למה חמאס אינו מפרק את הג'יהאד האסלאמי מנשקו? הרי הבסיס של ריבונות הוא מונופול מוחלט של הריבון על הנשק ועל הפעלת הכוח. אין איום גדול יותר על ריבונות מצבאות פרטיים שאינם סרים למרותו.

לבנון אינה יכולה לפרק את צבא חיזבאללה, כי הוא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא המדינה. זה לא המצב ברצועת עזה. חמאס חזק הרבה יותר מהג'יהאד האסלאמי, ואם הנהגת חמאס תרצה בכך, יהיה בכוחה לפרק את הג'יהאד האסלאמי.

חמאס נוהג בשיטת ערפאת. נוח היה לערפאת לקיים את חמאס כקבלן משנה לפיגועים שעה שהוא הונה את ישראל ואת העולם במשאים ומתנים פיקטיביים ובהצהרות שלום (לעולם לא בערבית. בערבית הוא נאם על ג'יהאד). כך נוהג חמאס. נוח לו לקיים זרוע משנה, שניתן להטיל עליה אחריות כדי להתחמק מאחריות על הפרת הסכמים ורגיעות, וכדי שאפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הרגעה נוחים, ובמקביל להשתמש בקבלן המשנה לפיגועים.

אבל מבחינתנו, יש להתייחס לשליט בשטח, חמאס, כאחראי ואשם בכל פעולת תוקפנות היוצאת מרצועת עזה, גם אם זה "ארגון סורר" וגם אם זו "פגיעת ברק".

* ספרא וסייפא – איני שותף לביקורת על כך שהרמטכ"ל אביב כוכבי כתב ספר, ועל הטענה שאם הוא מצא זמן לכתוב ספר, סימן שהוא אינו ממלא כראוי את תפקידו. בן-גוריון כתב מספר ספרים כאשר היה ראש הממשלה ושר הביטחון. האם נטען שהוא התרשל בתפקידו?

אני רואה בחיוב את העובדה שהרמטכ"ל הוא אינטלקטואל ולא רק טכנוקרט צבאי. ואני מאמין שספר שלו, העוסק במנהיגות צבאית, הוא תרומה לחיזוק המנהיגות של מפקדי צה"ל ולביטחון ישראל.

ספרא וסייפא הוא אידיאל יהודי ואני שמח שרמטכ"ל צה"ל מגשים אותו.

* סטיה מינית – פרשיות הרצח המזעזעות משנות ה-80 בידי שלוחיו של "הרב" ברלנד, החלו במתקפות אלימות של "משמרות הצניעות" של הכת, כלפי מי שהואשמו בחריגה מהתנהגות "צנועה" שאותה ברלנד הכתיב.

כידוע, תו התקן החולני של ה"צניעות" אינו חל על "הרב" עצמו, שהנו אנס, תוקף מיני ומבצע מעשים מגונים. הוא אף ישב, מעט מדי זמן, במקום הראוי לאנשים כמותו, מאחורי סורג ובריח.

זה לא צריך להפתיע. עצם ההתעסקות האובססיבית ב"צניעות" היא כשלעצמה סטיה מינית.

* צדיק גמור – הרב אהרון בוימל על חברו יהודה משי זהב: "בחמש השנים האחרונות הוא צדיק גמור". לא הייתי בונה על זה, אבל על חמשת החודשים האחרונים אני מוכן לחתום.

          * ביד הלשון

חוטבי עצים ושואבי מים – בהקלטות שהודלפו מישיבת סיעת הליכוד בכנסת, נשמע ח"כ דוד ביטן במילים אלה: "מה, אנחנו שואבי אבק וחוטבי עצים? איך בדיוק אומרים את זה?"

לשם כך אנחנו כאן. לעזור לח"כ ביטן. כך בדיוק אומרים את זה: חוטבי עצים ושואבי מים. הכוונה לאנשי המעמד הסוציו-אקונומי והתעסוקתי הנמוך ביותר; אלה שמבצעים את העבודות הפשוטות ביותר.

מקור הביטוי הוא תנ"כי, והוא מופיע בשני מקומות.

הראשון הוא בפרשת "ניצבים", לקראת סוף ספר "דברים", ערב הכניסה לארץ כנען; הפרשה שאנו קוראים לפני ראש השנה. משה פונה לבני ישראל במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". זהו מסר מהפכני מבחינה תיאולוגית, לפיו היכולת לעמוד לפני האלוהים היא של כל ישראל. אין ביהדות אפיפיור. הוא מעביר את המסר באמצעות פירמידה אליטיסטית שנפתחת ב"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", ועוברת לכלל ישראל – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" וכן לבני המיעוטים החיים בקרב עם ישראל – "גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ". בתחתית הרשימה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

 המקור השני מופיע ביהושע, פרק ט'. כאשר ראו הגבעונים, תושבי העיר גבעון, את ניצחונותיו של יהושע, והבינו שאי אפשר לעצור אותו ושכיבושיו פירושם השמדה, הם פעלו בדרך תחבולה. התחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה כדי לחתום עם יהושע ברית שלום. יהושע ונשיאי ישראל חתמו אתם על ברית. לאחר שלושה ימים התגלתה התרמית. הישראלים כעסו והאשימו את הגבעונים בתרמית. הגבעונים הודו בתרמית ואמרו לישראלים שיעשו בהם כרצונם. החלטת נשיאי ישראל הייתה להשאיר את הגבעונים בחיים ובמקומם, אך הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.10.21

* להקים יישובים בגולן – בשנת 2000, לאחר ניצחוננו במאבק בן 9 השנים על הגולן (מאבק "העם עם הגולן"), השאלה שעמדה לנגד עינינו הייתה מה עושים עכשיו. איך ממנפים את הניצחון לקידום ההתיישבות בגולן. השאלה הקונקרטית הייתה האם להתמקד בהקמת יישובים חדשים בגולן או בהרחבת היישובים הקיימים.

האמת היא שלא הייתה התלבטות. כולנו סברנו שהדבר הנכון הוא להרחיב את היישובים הקיימים. זו הייתה גם דעתי. במשך העשור של המאבק לא נבנה בית אחד ביישובי המועצה האזורית גולן. בקצרין הייתה קליטה של עליה מחבר המדינות, אך גם היא נעצרה. יישובים החלו להזדקן. בתי ילדים החלו להיסגר. הרחבת היישובים הייתה הכרח. לעומת זאת, ידענו שהממשלה תתנגד להקמת יישובים חדשים, ושלא יהיה זה נכון, אחרי עשור של מאבק, לכלות את כוחותינו במאבק על הקמת יישובים, כשאין לכך סיכוי להתממש, במקום להקדיש את מרצנו להרחבת היישובים. ידענו גם, שאם עכשיו, אחרי הניצחון, נמשיך להיאבק ולהתעמת, נְמוּתָּג בציבור הרחב כנאבקים לשם מאבק, כעושי צרות מקצועיים, ונאבד את הקרדיט שצברנו במאבק הממלכתי והמכובד שניהלנו. ואילו אנו רצינו לשנות את המיתוג של הגולן, ממיתוג של מלחמות, משא ומתן מדיני ומאבקים ציבוריים, למותג אזרחי של אזור שטוב לחיות בו, טוב לבנות בו בית ומשפחה, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו; אזור של חיי קהילה כפרית.

ואכן, כל היישובים בגולן הורחבו. דם חדש הוזרם ביישובים, הן של בנות ובנים חוזרים והן של משפחות צעירות ממרכז הארץ. צריך להמשיך להתרחב. תמיד נכון להמשיך ולהתרחב. אך האיום על עתיד היישובים הוסר. במצב זה, הגעתי לפני שנים אחדות למסקנה, שהגיע הזמן לשוב ולהקים יישובים חדשים בגולן, להזרים שוב רוח חלוצית, של משפחות צעירות שרוצות לעלות על הר טרשים קרח ולהפוך אותו לבית ולקהילה, לבנות ולהיבנות בו ולהגשים בו את מאווייהם. כל הרעיונות והניסיונות החברתיים היפים שצמחו בארץ ישראל – צמחו מהתיישבות חדשה.

בשנים האחרונות אני מנצל כל במה גולנית, אם זה הטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן", חברותי (עד לאחרונה) במליאת המועצה האזורית גולן, שיחותיי עם ראש המועצה ועם דמויות מפתח בגולן ועוד, כדי להעביר את המסר הזה.

מסתבר, שאיני היחיד. כנראה שהצורך הזה הבשיל ולכן הוא צץ ממקומות שונים. וכך, לפני כשלוש שנים קם גרעין "חגי" להקמת יישוב בגולן. ולפתע ראש הממשלה נתניהו החליט על הקמת רמת טראמפ. ורמת טראמפ קמה, יש בה כבר עשרים משפחות ועד סוף 2022 ישווקו בה מאה מגרשים. ועכשיו ממשלת בנט עומדת להחליט על הקמת עוד שני יישובים. וללא קשר קם גרעין המבקש להתיישב בהר דב.

אני משוכנע שהקמת יישובים חדשים לא תבוא על חשבון חיזוק היישובים הקיימים ובראשם קצרין, אלא להיפך, תדרבן את ההרחבה. מי שרוצה להקים יישוב חדש, בלאו הכי לא יבוא לרובע בקצרין וכנראה שגם לא להרחבה של יישוב קיים, כי באלה הוא לא יוכל לתת ביטוי לרוח החלוצית שפועמת בו, שמייחלת להתיישבות כפרית קהילתית חדשה, ולעיצוב קהילה מבראשית. אבל הצטרפות של מאות משפחות צעירות, אידיאליסטיות, חלוציות לגולן, אולי גם משפחות מתפוצות הגולה, תתן מנת דחף התיישבותית חזקה לגולן, ותחזק את הגולן מכל בחינה אפשרית. הקמת יישובים חדשים תיצור תנופת צמיחה, שתבוא לידי ביטוי גם בהרחבת היישובים ובגידול משמעותי של קצרין.

התיישבות אלפי אנשים בקצרין וביישובים המורחבים היא בשורה גדולה. ואני משוכנע שהמתיישבים האלה הם אנשים נפלאים. ואני אומר זאת מניסיון – רק לאחרונה סיימתי תשע שנים בהובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל, ומעבר לגידול המספרי המשמעותי של עשרות משפחות חדשות ובנוסף להצערה משמעותית אורטל, המהלך הזה הביא לפריחה רבתי של אורטל בכל תחומי החיים ולדם חדש בהנהגת הקיבוץ. אולם רוב האנשים שיש בהם דחף חלוצי להקמת יישוב חדש – לא ימצאו את סיפוקם בהרחבת יישוב קיים.

* אין ואקום – היוזמה להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב מעוררת ביקורת בשם הגנת הסביבה. הגנת הסביבה? אין ואקום בנגב. מי שמסתובב ברחבי הנגב רואה איך באזורים שלא התיישבנו בהם, הודרה הריבונות הישראלית והפזורה הבדואית השתלטה עליהם בהתנחלות בלתי חוקית רבתי וכנופיות אלימות מתוכה שולטות באותם אזורים ועושות בהם כרצונם הרע, באין מפריע. ובמבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים ויישובים היו נצורים.

* תכלית הסוכנות היהודית – בראיון שהעניק שר התפוצות נחמן שי לפני כחודשיים, הוא אמר שהעליה אינה יעד של משרדו. השבוע קראתי ששי שוקל להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. הצגת מועמדות זו מחייבת ממנו הבהרה – האם בעיניו העליה היא יעד מרכזי של הסוכנות?

המדאיג בדבריו של נחמן שי, הוא שדבריו לא עסקו בסוגיה הטכנית, האם העליה היא בתחום האחריות של משרד התפוצות או בתחום אחריות של גוף אחר, אלא אמירתו שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים עדין בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי במדיניותו של נחמן שי כשר התפוצות; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. אלו ואלו צריכות להיות מטרות המדינה והסוכנות היהודית.

חיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לביננו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, יש חשיבות רבה לדגל של שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי, שאותו מניף נחמן שי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

אם אכן נחמן שי מתכוון להציג את מועמדותו לתפקיד, ואין ספק שיש לו הכישורים והניסיון לכך, כולל קשרים הדוקים בני עשרות שנים עם יהדות התפוצות, יהיה עליו להבהיר את עמדתו על העליה לארץ ועל תפקיד הסוכנות היהודית בעידודהּ. אם אין הוא רואה בעליה את היעד המרכזי של הסוכנות, אין הוא ראוי לתפקיד.

* גדעון לוי צודק – המסקנה של גדעון לוי מקיומה של ממשלת השמאל-ימין, היא שאין בישראל מחלוקת אמתית בין שמאל וימין, אלא בין ציונים ללא-ציונים. גדעון לוי צודק. הוא רואה זאת מהצד הלא-ציוני, אני רואה זאת מהצד הציוני. אבל זאת המחלוקת האמתית.

הציונים אינם מיקשה אחת. יש מחלוקות גדולות בין הציונים. היטיב להגדיר זאת עמוס עוז: הציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים רבים. הפערים בין השמות הפרטיים גדולים (בניגוד לניתוח של גדעון לוי), אך המאחד רב על המפריד.

הבעיה היא, שהרעל האנטי ציוני מחלחל גם לתוך השמאל הציוני. אני מקווה שהשותפות בקואליציה הזאת תחסן את השמאל הציוני מפני השפעת הרעל הזה.

* יוסף חדאד – העיתון היהודי אמריקאי algemeiner בחר ביוסף חדאד כאחד ממאה המשפיעים על חיי היהודים בעולם. אני גאה ביוסף ובבחירה בו.

יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי מן העיר נצרת. הוא ערבי גאה, ישראלי גאה, ערבי גאה בישראליותו וישראלי הגאה בערביותו. כערבי-ישראלי הוא מזדהה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; כמדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום.

יוסף חדאד היה לוחם גולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. את כל חייו הוא מקדיש לפעילות ציבורית, למען שילוב ערביי ישראל במדינת ישראל, למען קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם. הוא איש הסברה מחונן, שמביא בצורה מופתית ומשכנעת את דברה של ישראל בעולם – בערבית, באנגלית ובעברית. הוא מוביל מאבקים נגד הדה-לגיטימציה לישראל, נגד העלילות והשקרים על ישראל, נגד BDS ונגד האנטישמיות בעולם. הוא פועל להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל ובעולם הערבי.

זכיתי להכיר את יוסף בחברותנו המשותפת בפורום עמק השווה, הפועל לפיוס ואיחוי הקרעים בין חלקי החברה הישראלית. יוסף הוביל סיור של הפורום בנצרת ואף אירח אותנו בבית הוריו.

מן הראוי שהמדינה תשכיל לגבות ולחזק מנהיגים כמו יוסף חדאד, אם רצונה בהשתלבות אמת של ערביי ישראל בהּ. הייתי שמח מאוד לראות את יוסף חדאד ושכמותו, לא רק כעוזרים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אלא גם בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון.

* ניכרים דברי אמת – המסר של בנט בנאומו בכנסת, בישיבה לציון יום השנה לרצח רבין, נגד ההאשמה הקולקטיבית שהוטחה בימין ובעיקר בציבור הדתי בשל מעשה הרצח של יגאל עמיר, הוא מסר חשוב מאוד.

סיפורו האישי של בנט, על כך שקשה היה באותם ימים לחבוש כיפה, ובשל כך הוא החזיר את הכיפה לראשו, אחרי שנתיים, צריך להדהד ולהזכיר שגם זה היה חלק מאותה תקופה חשוכה וגם על תופעה כזו יש לומר: לעולם לא עוד.

* כיוון ההסתה – זה לא נכון שההסתה היא תמיד מימין לשמאל. היום עיקר ההסתה היא מימין ימינה.

* אז הוא לא הסית. היום כן – בנאומו בכנסת, ציטט נתניהו דברים רבים שאמר בתקופת המאבק באוסלו, נגד ההסתה, נגד הקריאות "בוגד ורוצח" שהוטחו ברבין, נגד ההקצנה.

הציטוטים נכונים ואמתיים. אכן, זו הייתה גישתו. ונעשה לו עוול ב-26 שנים של האשמות שווא.

יתר על כן, רוב המפגינים והנאבקים נגד אוסלו, שרובם הפגינו באופן דמוקרטי, היו אנשי הציונות הדתית, לא ליכודניקים ובטח לא אנשים שנהו אחרי נתניהו ופעלו על פי דבריו ורצונו. לא כל שכן, הקומץ הקנאי, המסית, האלים.

אולם היום זה שונה. היום מערכת הסתה משומנת היטב בראשותו מובילה מסע הסתה ודה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה. והמילה בוגד מוטחת בו שוב ושוב, מצד מעריצי נתניהו ועושי דברו, כולל ח"כים, המתפרעים כל אימת שבנט נואם מעל דוכן הכנסת. אילו רק עִפְעֵף, הם היו מפסיקים.

האשמת נתניהו בהסתה לרצח רבין היא שקר. אבל נתניהו מסית נגד ראש הממשלה וכראש הממשלה (!) הוא הסית נגד היועמ"ש, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה.

* ממלא המקום – האזכרות הממלכתיות לזכר רבין בשנים הקודמות, חוּלְלוּ בנאומי שטנה פוליטיים נגד נתניהו. אין צורך להיות תומך נתניהו, ואני רחוק מלהיות כזה, כדי להבין עד כמה התופעה מכוערת ועד כמה היא מנוגדת למסר הממלכתי של יום הזיכרון הממלכתי ושל האזכרה. כן, גם לבני משפחת רבין לא הכל מותר.

לכן, אני יכול להבין את נתניהו שנמנע מלהשתתף בטקס האזכרה. אני מבין, אך איני מסכים. חשוב מאוד שכראש האופוזיציה הוא ישתתף באירוע. ואם הוא נמנע מלהשתתף בטקס, היה עליו למנות נציג רשמי של האופוזיציה, למשל יו"ר הנהלת האופוזיציה יריב לוין, כממלא מקומו. אלא שמבחינת נתניהו, אין דבר כזה ממלא מקום שלו. אם הוא לא יהיה, אף אחד לא יהיה.

* נאום משסע – נאומו של יאיר לפיד בישיבת הזיכרון לרבין היה משסע, לא מכובד, לא ממלכתי; ההיפך מהשינוי, הריפוי ורוח האחדות שלשמה קמה הממשלה.

בדבריו הוא ניסה ליצור רושם כאילו מי שבקואליציה הנוכחית הוא בצד שנגד הרצח ומי שבאופוזיציה הוא בצד של מבצע הרצח. הוא לא אמר זאת ישירות, אך  הרמזים היו עבים כפיל.

בכנסת לא יושבים צאצאיו של הרוצח, אלא רק צאצא אחד. איתמר בן גביר. יש להוקיע את מי שנתנו לו לגיטימציה, אך יש להבחין בינו לבינם.

* חסך את נוכחותו – הדבר הטוב ביותר שעשה הכהניסט בן גביר מאז שנבחר בכנסת, היה החרמת ישיבת הכנסת לזכר רבין. אילו נכח בה, היה זה ביזוי יום הזיכרון הממלכתי וחילול המעמד.

בדיוק חודש לפני הרצח, בן גביר הפרחח הציג בפני צלמי הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של ראש הממשלה והתרברב: "בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו הוא צדק. הם אכן הגיעו.

עצם העובדה שהכהניסט הוא ח"כ היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא לפחות חסך מאתנו את נוכחותו בישיבת הזיכרון.

* עודה&בן גביר – אלמלא היה זה בית הנבחרים שלנו, והבושה הייתה שלנו, הייתי מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* ארגון טרור – יש להוציא את ארגון הטרור "לה פמיליה" מחוץ לחוק. וכפי שראינו במפגן האלימות שלהם בבלומפילד, הארגון הזה הוא בראש ובראשונה האויב של בית"ר ירושלים ושל אוהדיה האמתיים.

* חוקים אנטי ארדואניים – במפגן משעשע של חוסר מודעות, שלמה קרעי מגדיר את החוקים להגבלת קדנציות ולמניעת הטלת ראשות הממשלה על נאשם בפלילים חוקים "ארדואניים".

מהו ארדואניזם? תפיסה של פולחן אישיות למנהיג, שמעצם בחירתו הוא מגלם את רצון העם, ורצונו הוא "רצון העם" והכל מותר לו. מהם החוקים שגדעון סער יוזם? ההיפך הגמור. אלה חוקים שנועדו להגביל את כוחו של המנהיג, מתוך תובנה, על בסיס ניסיון השנים האחרונות, מה נגרם משלטון ממושך מדי ומה נגרם כאשר נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה. מהם חוקים ארדואניים? החוקים שנתניהו ניסה לדחוף כדי להעמיד את עצמו מעל החוק, ושפירק ממשלות וגרר אותנו לעוד ועוד סיבובי בחירות, כי לא נרגע עד שיצליח להקים ממשלה עם רוב לחוקים האלה.

החוקים שגדעון סער יוזם הם חוקים אנטי ארדואניים. והטיעונים של מתנגדי החוק, כמו גם תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק", "שלטון הפקידים" וכל הזבל הזה, הם הארדואניזם בהתגלמותו.

* למה אכפת לי? – בעקבות דברי תמיכה שכתבתי במועמדותו של אדלשטיין לראשות הליכוד, נשאלתי בהתרסה מדוע אני מתערב בענייניה של מפלגה יריבה.

כאזרח המדינה וכפטריוט, אכפת לי מכל מה שקורה במדינה. אני רואה בליכוד מפלגת שלטון פוטנציאלית, ולכן אכפת לי שיעמוד בראשה האדם המתאים ביותר מתוכה לראשות הממשלה. ואם לא תהיה מפלגת השלטון, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שראוי להיות שותף קואליציוני. ואם תהיה באופוזיציה, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שיוביל אופוזיציה ממלכתית ונאמנה.

ויש לכך סיבה נוספת. נתניהו אינו ראש הממשלה אבל הביביזם חי ובועט וממשיך להצית שרפות ולהרעיל את החברה הישראלית. רק הנהגת הליכוד יכולה לשקם את הליכוד ואת הימין מן הביביזם. לצערי, גם אדלשטיין עוד לא אזר אומץ להוביל מהלך כזה, והוא מנמק את ריצתו רק בכך שאין לנתניהו יכולת להרכיב קואליציה (מה שנכון), ללא אמירה ערכית, מוסרית. אבל אולי עם המרוץ יבוא גם האומץ.

מאז ומתמיד הבעתי את דעתי בכל התמודדות בכל מפלגה, הן להנהגתה והן לרשימתה לכנסת, וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.

* הסוס הטרויאני בדימוס – אמיר מחדל-הר-מירון אוחנה מאשים את השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהוא אשם בהתקפה על השוטרים בכפר קאסם בשל בקשה שלו לתחקיר על ירי שוטרים.

לא. האשמה היא בראש ממשלה לשעבר ותעשיית השקרים וההסתה שלו, שבמשך חמש שנים הסית נגד משטרת ישראל, הציג אותה ככנופיית פשע, עשה הכל כדי להבאיש את ריחה, רדף אישית עד חורמה את מפכ"ל המשטרה, ביזה את המשטרה, החליש אותה, במשך למעלה משנתיים לא מינה מפכ"ל כדי שבראשה יעמוד ממלא מקום חסר מעמד ולכן תלוי בו. שיא השיאים של הניסיון להרוס את המשטרה, היה מינויו של הסוס הטרויאני אמיר אוחנה לשר לביטחון פנים, כדי שימשיך במסע הנקם והאדמה החרוכה נגד מדינת החוק ויעשה למשטרה מה שעשה למערכת המשפט.

* כבר מותר להפסיק לקרוא לברלנד "רב"?  

* ביד הלשון

אירוע – בראיון ל"ישראל היום" נשאל יועז הנדל על הגדרתו כחתיך והוא השיב: "אין לי מה לעשות עם האירוע הזה".

יוסי ורטר ב"הארץ": "הם מתרשמים שגם מקץ כארבעה חודשים, מספר שרים בימינה 'לא באירוע' ".

בוועידת הגולן, הנחה העיתונאי יאיר קראוס רב שיח של יזמי אנרגיה ירוקה. הוא הציג באוזניהם את ההתנגדות בקרב תושבים בגולן למיזם אנרגיית הרוח ושאל: "איך אתם מתייחסים לאירוע הזה"?

ועוד בוועידת הגולן ושוב יועז הנדל. הוא דיבר על הנזק של הרשתות החברתיות שאין עליהן פיקוח וכדוגמה הציג את הפצת הפייק ניוז של מתנגדי החיסונים, ואמר שבכוונתו לטפל באירוע הזה.

באסיפה באורטל מרכז המשק הציג מיזם עסקי חדש שאנו בוחנים את היתכנותו ואמר שאנו בוחנים את האירוע.

ח"כ יואב קיש בראיון טלוויזיוני: הקורונה אחרי החיסונים היא אירוע אחר לגמרי.

מהו האירוע שעליו הם מדברים. ההגדרה לאירוע במילון אבן שושן: 1. מקרה, מאורע. 2. הופעה מתוכננת. 3. ברפואה – מקרה או תסמין מזדמן.

אף אחת משש הדוגמאות שהבאתי אינה מתאימה לאף אחת מן ההגדרות שבמילון. כל ההגדרות מדברות על מקרה חד פעמי, ואילו כל הדוגמאות מדברות על דבר מה ממושך, תהליכי, דבר שחוזר על עצמו, תופעה.

אלו שש דוגמאות שליקטתי רק בימים האחרונים, ואלה רק דוגמאות בודדות ממה ששמעתי באותם ימים.

המילה אירוע בסלנג העכשווי, ולדעתי מדובר בתופעה חדשה מאוד, אינה ממוקדת אלא כללית מאוד, שמתאימה לתיאור כל דבר, כל תופעה. הכל נכנס תחת הכותרת "אירוע". לעתים סלנג נותן מענה לצורך לשוני, למשל למילה חסרה. איני רואה זאת במקרה הזה. אולי מדובר בעצלות לשונית, כמו "לשים" במקום ללבוש, לנעול, לגרוב, להרכיב, לענוד, לענוב ולחבוש. אירוע הוא… הכל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.10.21

* לממש את הריבונות – ראש הממשלה והשרים שהופיעו בוועידת הגולן התחייבו לתכנית להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות הרחבת קצרין והיישובים והקמת שני יישובים חדשים. לא נאמר היכן יהיו היישובים. אני מציע להקים אחד מהם (או עדיף, שזה יהיה השלישי. מי אמר שחייבים לקום רק שני יישובים?) בהר דב.

הר דב הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי חוק הגולן, שבעוד חודשיים ימלאו ארבעים שנה לחקיקתו ולפני שלוש שנים גם ארה"ב הכירה בו. אולם בפועל, אנו מתייחסים אליו כאל שטח צבאי, כמו דרום לבנון בשעתו. לא זו בלבד שאזרחים אינם חיים בו – הם גם אינם נכנסים אליו, אלא באישור מיוחד, אם יש להם סיבה מיוחדת. גם עדר בקר של תושב מטולה, שרעה בו לאורך שנים רבות, סולק משטח המרעה שלו לפני כשש שנים, בטענה שהאזור מסוכן.

שטח שאיננו מתייחסים ברצינות לריבונותנו עליו – איננו ריבוניים בו באמת. שטח כזה, קל יהיה לנטוש אותו. אחרי שישראל נסוגה מלבנון עד הגבול הבינלאומי שסומן לקראת הנסיגה בידי פקחי האו"ם, חיזבאללה המציא את סיפור חוות שבעא בהר דב, כעילה להמשך התוקפנות והטרור נגדנו. ביחס שאנו מתייחסים להר דב, אנו משדרים שגם מבחינתנו זה אזור במחלוקת. את הפִּרְצָה הזאת יש לאטום, והדרך לכך היא התיישבות אזרחית.

ב-1979, הוקמה על הר דב היאחזות נח“ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור שבע שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. הייתה זו טעות ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

לאחרונה התארגן גרעין של משפחות צעירות רציניות מאוד, החותרות להתיישבות בשיאון. אני קשור אליהם ומסייע להם. אני מקווה מאוד שנצליח לפרוץ את קיר ההתנגדות ולהקים את היישוב.

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; כפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

* מורשת ימית – שוחחתי השבוע עם תושבת הגולן, שעלתה לכאן אחרי עקירת חבל ימית, המקום בו חייתה עד העקירה. היא פנסיונרית שמרבה לתת שיעורים והרצאות ביהדות ותחומים נוספים. כשהיא מציגה את עצמה בפני קהל צעיר ומספרת שבאה לגולן מחבל ימית, היא שואלת מי שמע על חבל ימית. לפעמים יש אחד ששמע על חבל זה.

כאב לי לשמוע על כך. בלי להיכנס לוויכוח אם נכון היה לעקור את היישובים תמורת הסכם השלום עם מצרים – מן הראוי שסיפורו של חבל התיישבות חלוצי זה וסיפורם של אלפי ישראלים שהפריחו את השממה והקימו מאפס מפעל חיים למופת ונעקרו ממנו, יהיה חלק מהפנתיאון הציוני.

ארבעים שנה ימלאו השנה לעקירת יישובינו בסיני; בחבל ימית ובמרחב שלמה. מן הראוי שנמנף את יום הזיכרון העגול הזה להנחלת מורשת ההתיישבות הזו.

* נמיכות קומה – כאשר עבדאללה מלך ירדן החליט לנשל את חקלאי צופר ונהריים מאדמתם, בשטח הריבוני של ירדן, בתום 25 שנה, כפי שהסכם השלום אִפְשֵׁר לו, היה על ישראל להבהיר לו שאם הוא מנצל לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, ישראל תקטין לחצי את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, בהתאם לאותיות הקטנות שבהסכם השלום. נתניהו לא נהג כך, והיה זה מחדל מדיני.

כעת, שרת האנרגיה קארין אלהרר חתמה על הסכם עם שר המים של ירדן, על אספקת עוד 50 מיליון מ"ק בשנה. עיני אינה צרה בירדנים ומצדי אפשר להעביר להם אף כמות גדולה יותר של מים, אך ביחסים בינלאומיים אין מקום למתנות חינם. ישראל הייתה צריכה להתנות את הגדלת כמות המים ואולי אף להציע כמות גדולה יותר, תמורת חידוש ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמותיהם. לא רק לירדן יש אינטרסים לאומיים, גם לנו יש כאלה. וכאשר אנחנו מוותרים עליהם, זו נמיכות קומה, שפוגעת במעמדנו באזור.

* רצף טריטוריאלי – הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים אישרה בשבוע שעבר הפקעת שטחים באזור גבעת המטוס, וכן אישרה להפקדה תכנית להרחבת שכונת פסגת זאב. השבוע יחלו הדיונים בהתנגדויות להקמת היישוב החדש באזור E1 ובעוד חודש תובא לדיון תכנית להקמת שכונה יהודית ענקית באזור עטרות. משרד השיכון, בראשות זאב אלקין, עומד מאחורי רוב היוזמות. היוזמה החשובה ביותר היא הקמת היישוב באזור E1, שתמנע את ניתוקה של מעלה אדומים ותבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי מירושלים לבקעת הירדן וצפון ים המלח. "הארץ" כבר נוזף בממשל האמריקאי על שאינו מונע מישראל את קידום תנופת ההתיישבות הזו.

* שגרירות אחת – ירושלים היא עיר אחת, בירתה של מדינה אחת, כך היא היום וכך היא תהיה. שגרירות ארה"ב בישראל נמצאת בירושלים ואין כל מקום לקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, קונסוליה לפלשתינאים. על ישראל לעמוד על כך בתוקף.

אם כך, מדוע ישראל השלימה עם קיומה של הקונסוליה במזרח ירושלים לאורך כל השנים עד שטראמפ סגר אותה? זו הייתה סיטואציה אחרת. הקונסוליה הייתה קיימת עוד בזמן הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים וארה"ב לא הייתה זקוקה להסכמת ישראל כדי להשאיר אותה. היום, כדי לפתוח אותה מחדש, ישראל צריכה להסכים לכך.

בנושא הזה על בנט לעמוד איתן ללא פשרות מול כל לחץ. אני מאמין שכך הוא ינהג.

* אידיאל אינסופי – לקראת בחירת יו"ר הסוכנות היהודית, חוזרת המקהלה של לעג למוסדות הלאומיים, שאינם אלא ארגונים לחלוקת טובות הנאה לפוליטיקאים, ומי צריך אותם, הם אנכרוניסטים וכו'. "הארץ", איך לא, מוביל קמפיין בנושא.

מדינת ישראל אינה יכולה להיות תחליף לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית ולקק"ל, כיוון שהמוסדות הללו עושים פעילות שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה לפעול כמדינה בקרב הקהילות היהודיות בעולם. היא לא יכולה לפעול לעידוד עליה של אזרחי מדינות אחרות. היא לא יכולה לרכוש ולהחזיק אדמה שנועדה רק להתיישבות יהודית. היא לא יכולה לפעול במדינות אחרות נגד האנטישמיות. ובנוסף לכך – רוב מוחלט של תקציבי המוסדות הללו הם מתרומות של יהודי העולם שרוצים לקדם את הגשמת הציונות ולא נכון להעמיס את ההוצאות הללו על תקציב המדינה.

מזה שנים מתנהלת מלחמה לפירוק המוסדות הלאומיים מתוך תפיסה פוסט ציונית, לפיה מרגע שהקמנו את המדינה אין עוד צורך בציונות, וזו מדינה דמוקרטית ליברלית רגילה שכל תפקידה הוא לשרת את כל אזרחיה. הגורמים האלה פועלים נגד ההתיישבות הציונית (התירוץ – ועדות הקבלה) ומנסים כל העת, לעתים בהצלחה, לנגח אותה ולפגוע בה באמצעות בג"ץ.

חשוב מאוד להמשיך ולקיים את הגופים האלה, דווקא כגופים שאינם מדינתיים, אם כי גם המדינה צריכה, במקביל, לפעול להגשמת הציונות ואף להשתמש בכלים הללו לקידום יעדיה הלאומיים. הציונות עוד לא נגמרה. הפוסט ציונות טוענת שמטרת הציונות הייתה להקים מדינה ומרגע שהמדינה קמה אין צורך בציונות. אבל לתפיסתי, מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה וזה תפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי. זאת זכות קיומה והצדקת קיומה.

הרצל הגדיר את הציונות אידיאל אינסופי.

גילוי נאות – אני חבר הוועד הפועל הציוני ואסיפת קק"ל. טובות ההנאה שקיבלתי עד כה הם הזמן שהקדשתי לכך בהתנדבות ונסיעה על חשבוני לירושלים (שאר הישיבות היו בזום). הבן שלי, שהשתחרר הקיץ מצה"ל, הדריך במשך חודשיים, מטעם הסוכנות היהודית, מחנה של נוער יהודי בארה"ב.

* אחוות התיישבות – שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא מה?), ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה וכו'; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

בהסתה שלהם, הם נוהגים לכרוך יחדיו את הקיבוצים ו"המתנחלים", וכיוון שבתוך עמי אני יושב, אני משער שלא מעטים בתנועה הקיבוצית מזדעזעים מהחיבור הזה לא פחות משהם מזדעזעים מסיפורי הבדים של ההסתה. אך אני מקווה, שיש בתוכנו מי שהחיבור הזה יעורר אותם להבין עד כמה הקרע בין הקיבוצים להתיישבות ביהודה ושומרון מיותר ומזיק, ושעלינו לראות במתיישבים ביו"ש את שותפינו לדרך הציונית ההתיישבותית.

* תרווה רוב טל ומטר – הלך לעולמו יצחק קינן, מורה ומחנך, סופר, משורר, פזמונאי ותסריטאי ומי שכיהן כראש מועצת בית שאן. בין שיריו המפורסמים – "ים השיבולים" ו"עמק שלי". קינן הוא מופת של הרעות והשותפות בין בית שאן והקיבוצים ובין עדות ישראל. קינן (ועקנין במקור) הוא יליד מרוקו גאה שפעל תמיד למען החיבור בין יוצאי עדות שונות. יהי זכרו ברוך!

במאמרי "תרווה רוב  טל ומטר", שפרסמתי לפני 11 שנה, העוסק במקומו של הגלבוע ושל ההתיישבות היהודית על הגלבוע בתרבות הישראלית, כתבתי גם על שירו של קינן "עמק שלי":

"בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, תושב בית שאן, מורה בבית ספר שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה (לימים כיהן כראש המועצה המקומית בית שאן) כתב בעקבות המקרה את השיר 'עמק שלי' , שהושר בפי להקת 'הגבעטרון', אף היא מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: 'עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי'. אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: 'השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר'.

* בית היוצר של הבדותות – בדבריו הנכוחים של מנחם רהט על הפצת הבדותות והשנאה לנפתלי בנט בידי הביביסטים, הוא כתב: "אפילו יו"ר האופוזיציה נתניהו, נסחף לבדותות הללו". מה זה "אפילו"? מה זה "נסחף"? הוא המקור, הוא בית היוצר של השקרים, הקונספירציות, הפייק-ניוז וההסתה.

* חשבון הנפש של יובל שטייניץ – כל אימת שח"כים חוליגנים מהליכוד מתפרעים במליאת הכנסת, אני רואה איך יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו באי נחת, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מן הבושה. בראיון ל"מקור ראשון" הוא מתח ביקורת, בשפת האנדרסטייטמנט הסולידית והמנומסת שלו, על ההתנהלות הזאת, וקרא לאופוזיציה להיות ממלכתית.

המסר המעניין ביותר בראיון הוא זה: "חשבתי שאנחנו צריכים לקיים את הסכם הרוטציה, להעביר תקציב. אמרתי את זה לכל חבריי בצמרת הליכוד וגם לנתניהו. טענתי שיש לעשות זאת משתי סיבות. ראשית – כי כיבוד הסכמים הוא נורמה שמועילה גם לך, כי אתה רוצה שאנשים יסמכו עליך… שנית – הערכתי שאם נלך לבחירות נוספות, הרביעיות, אנחנו במצב של lose-lose … אמרתי שאם נפסיד – נפסיד ואם ננצח – גם נפסיד. כי בישראל, גם כשאתה מנצח אתה צריך קואליציה. אמרתי כבר לפני שנה שלא יישאר מי שיהיה מוכן לעשות אתנו קואליציה". מעניין כמה מהח"כים הליכודניקים מודעים לכך ומודים בכך בינם לבין עצמם, גם אם אינם מעזים לומר זאת בגלוי. ומעניין האם נתניהו עושה חשבון נפש ושואל את עצמו אם גניבת הרוטציה – השגיאה הפוליטית הגסה ביותר בקריירה שלו, השתלמה.

* על מי חובת ההזמנה – בתיקון לחוק יסוד הכנסת נאמר: "דיווח ראש הממשלה לראש האופוזיציה – ראש הממשלה יזמין לפי הצורך, ולא פחות מאשר פעם בחודש, את ראש האופוזיציה ויעדכן אותו בענייני המדינה".

ארבעה חודשים חלפו מאז הקמת הממשלה, וראש הממשלה טרם הזמין לעדכון את ראש האופוזיציה, וזאת בניגוד לחוק מפורש. בסביבתו של בנט מסבירים שהנוהג הוא שראש האופוזיציה הוא זה שיוצר קשר ויוזם את המפגש. יכול להיות שזה הנוהג, ונתניהו אינו פועל על פי הנוהג, אבל מה שקובע אינו הנוהג אלא החוק. ועל פי החוק, האחריות היא על ראש הממשלה.

הדבר חיוני לא רק על פי החוק, אלא גם על פי השכל הישר, על פי האינטרס הציבורי ועל פי המסורת (התיקון לחוק הוא משנת אלפיים, אך גם קודם לכן נהגו כך ראשי הממשלה, אם כי לא בתדירות קבועה אלא כשהיו על סדר היום נושאים שהצדיקו זאת).

כעת יש למפגשים הללו חשיבות גדולה אף יותר, דווקא לנוכח הקרע העמוק בין הממשלה והאופוזיציה. מפגשים כאלה בין שני האישים, עשויים להנמיך את הלהבות וזה אינטרס לאומי ראשון במעלה.

דווקא כראש ממשלת הריפוי, מן הראוי שבנט ינהג בממלכתיות, למרות המתקפות חסרות התקדים והמרושעות של נתניהו ותומכיו על בנט, ולמרות מסע הדה-לגיטימציה שהוא מוביל. אדרבא, הם עושים לך דה-לגיטימציה, ואתה תנהג כראש ממשלה ממלכתי.

אם בנט יזמין את נתניהו לפגישות – האם נתניהו יהיה מעונין בכך? איני יודע. כיוון שנתניהו יוצר דה-לגיטימציה לכך שאדם אחר ולא הוא עומד בראש הממשלה, לא אתפלא אם יחרים את הפגישה.

ואף על פי כן, אני מצפה מבנט להזמין את נתניהו. אם הפגישות תתקיימנה – מה טוב. הן נחוצות וחשובות. אם נתניהו יסרב – יהיה זה קלונו. וגם אם הוא יסרב, על בנט להתמיד ולהזמין אותו אחת לחודש.

* נאום נתניהו בטקס הפרידה מנדב ארגמן – איש קטן.

* האם הסקרים מוטים? – מתוך רשומה שקראתי: "… הסקרים הקיקיוניים של השופר סגל (מי מפרסם סקרים באין בחירות ולשם מה?) המראים כי הליכוד יתחזק…".

לצערי, הליכוד אכן מתחזק בסקרים. ולא רק בערוץ 12 אלא בכל הערוצים. ובערוץ 12 לא סגל עורך את הסקרים אלא מנו גבע וחברת "מדגם". וסגל אינו שופר.

סקרים מתפרסמים כל הזמן, גם כשאין בחירות. גם בעיניי זה מיותר, אך זה לא חדש. הסקרים עצמם אמינים בהצגת תמונת המצב ביום הסקר. אני מייחס להם פחות חשיבות כמנבאים תוצאות בעתיד.

בדרך כלל מי שמתבכיינים על סקרים מוטים, הם אלה שמפסידים בהם. כאשר הליכוד מאבד כוח בסקרים, הוא הראשון שבז לסקרים של "התשקורת הסמולנית" ומזכיר שפרס והרצוג היו ראשי ממשלת הסקרים והפסידו בבחירות. וכאשר הליכוד מצליח בסקרים, מתנגדיו קופצים בטענות על הסקרים המוטים של "השופר סגל" ואילו דוברי הליכוד מתהדרים בתוצאות הסקרים ובזים למי שמפסידים בהם.

מי שטוען שהסקרים מזויפים ומוטים, כדאי שישאל את עצמו מה האינטרס של הסוקרים. האינטרס שלהם הוא להצליח. כל סוקר או חברת סוקרים מתגאה בהצלחות שלו, בכך שהוא זה שניבא טוב מאחרים את התוצאות. הצלחותיו מביאות לו פרסום והצלחה ובעיקר פרנסה. לכן, אין לו כל עניין להטות את הסקר אלא לדייק ככל האפשר.

אני לא אוהב את תוצאות הסקרים היום, בעיקר כיוון שמפלגתי, תקווה חדשה, מקבלת בהם רק כארבעה מנדטים. אני מקווה ומאמין שזה ישתנה. אבל התעלמות מהסקרים לא תקדם שינוי כזה והאשמת הסקרים כמוטים לא מקדמת כלום אלא רק משדרת בכיינות.

השורה התחתונה של הסקרים, היא עליה לליכוד בראשות נתניהו, אבל אין לנתניהו יכולת להקים ממשלה, כי למפלגות שמוכנות להצטרף לממשלה בראשותו אין רוב בכנסת ובעם.

* המתאים מכולם – כבר מזמן כתבתי שמבין הטוענים לכתר בהנהגת הליכוד, אדלשטיין הוא המתאים ביותר. בכל הקריירה שלו הוא הוכיח ערכיות, אומץ, נחישות ודבקות במטרה. כך, כבר מימיו כאסיר ציון בבריה"מ ואח"כ בהתיישבות בגוש עציון וכמובן בחיים הפוליטיים. בתקופת כהונת אהוד ברק כראש הממשלה, כאשר הוא היה נחוש יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לאויב הסורי, יולי אדלשטיין, אז עדין במפלגת ישראל בעליה, שירת כראש שדולת הגולן בכנסת. הוא היה בין הראשונים והעקביים ביותר בהתנגדותם לעקירת גוש קטיף בידי ממשלת הליכוד, והקים את "מחנה המורדים", תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי כתוצאה מכך.

בתפקידו כיו"ר הכנסת, היטיב לשמור על ממלכתיות והגינות, ובמפלגת ביבי יש צורך באומץ רב כדי להיות ממלכתי והגון. על רקע זה הוא נקלע לעימותים קשים עם נתניהו, והכיר את נחת זרועו של האספסוף הביביסטי שהחל להסית נגדו בהשמצות, שקרים ושיימינג בזויים. הוא הצטיין בתפקידו כשר הבריאות, בעיצומה של הקורונה, וזכה להערכה מקצועית רבה ביותר על פועלו, בעיקר מצד גורמי המקצוע.

תמיד יטיחו בו את האשמה שהפר את החלטת בג"ץ כיו"ר הכנסת. אלא שאין שחר להאשמה הזאת. להיפך, כאשר בג"ץ פסק פסיקה שמנוגדת למצפונו, הוא התפטר כדי לא לבצע אותה בעצמו, ולא הפר אותה. אגב, הוא צדק לחלוטין בעמדתו נגד התערבות בוטה ללא כל הצדקה של בג"ץ בחיי הכנסת.

קפיצתו הנחשונית למים הקרים בהכרזתו על התמודדות נגד נתניהו, מתוך ידיעה שמעתה יעמוד במוקד מתקפות הסתה ושקרים, כפי שאכן קורה מרגע הודעתו, בהובלת נתניהו ובאמצעות בנו, רק מעידה על אומץ לבו ומנהיגותו. לצערי, רוב הליכודניקים מעריצים את נתניהו וממשיכים לתמוך בו למרות שהם אמורים להבין שהוא לא יוכל עוד להרכיב ממשלה בישראל, ולכן סיכוייו של אדלשטיין נמוכים. הלוואי ואתבדה. אדלשטיין ראוי בהחלט להיות ראש ממשלה בישראל. 

* חוקים צפון קוריאנים – אחד מדפי המסרים הביביסטיים הפופולריים הוא הכינוי "חוקים צפון קוריאניים", להצעות החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה ולאי הטלת הרכבת ממשלה על נאשם בפלילים. ובמחשבה שניה, הם בעצם צודקים. אלה ממש חוקים צפון קוריאנים. באמת, בצפון קוריאה יש הגבלה של שתי קדנציות על המנהיג, הוא כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא לא יוכל לכהן כמנהיג. זה באמת, ממש אחד לאחד.

אפרופו צפון קוריאה… פולחן אישיות… נו, נו.

* תביעה על טיפשות – יפנים שהושפעו מהתעמולה של צפון קוריאה ועברו אליה, הצליחו להימלט חזרה ליפן וכעת הם תובעים את קים ג'ונג און על הונאה, כי הובטח להם גן עדן. לדעתי, הם צריכים לתבוע את עצמם על טיפשות.

* ריקוד הדגלים של מק"י – בשבוע שעבר נערכה, במשך שלושה ימים, ועידת מק"י. מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא חלק מתוך חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת, כלומר היא אי, בתוך אי. ובתוכה – קומץ יהודֵי-המחמד הם אי בתוך אי בתוך אי.

הוועידה הזאת עברה לגמרי מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, אולם לאחר הוועידה, מוסף "הארץ" הקדיש לה את כתבת השער – 6 עמודים צבעוניים עם תמונות רבות (לא כולל תמונת השער). את הכתבה (המרתקת, יש לציין) כתב דני בר-און. הוא פתח אותה בסיפור על סבא שלו, שהיה קומוניסט אדוק, חבר פעיל במק"י ומעריץ של סטלין ושל גן העדן הסובייטי. מנקודת מוצא זו הוא תיאר את הוועידה, בכתבה שהתמקדה בעיקר בקומץ היהודים החברים בה, שאותם תיאר בחמלה, כאנשים שוחרי טוב אך אנכרוניסטים שחיים במציאות וירטואלית שחלפה מהעולם והם ממשיכים לספר שהם העתיד, הם המחר.

אמנם הם רואים בסטליניזם תאונה ובסטלין פושע, אך הם דבקים בקומוניזם והאויב הגדול שלהם הוא הסוציאל-דמוקרטיה, שהיא יצור בורגני שנועד להנציח את שלטון הקפיטליזם. עופר כסיף: "קפיטליזם וסוציאליזם זה כמו להיות בהריון. אין חצי הריון. יש כל מיני שיטות שבאמצעותן הקפיטליזם ניסה להציל את עצמו, אחד הבולטות ביותר היא הסוציאל-דמוקרטיה של קיינס, מה שהיום אנחנו מכנים מדינת רווחה. אני לא קורא לזה סוציאליזם. זו שיטה מסוימת של שמירה על השוק. או שיש שוק או שאין שוק". שלא לדבר על הבוז למפלגות שמאל ציוני, שבעיניהם (כמו בעיני הימין הקיצוני) זו סתירה מובנית. כשדני בר-און שאל את אריאל עמר, העוזר הפרלמנטרי של כסיף, אם אינו חש אי נוחות לצפות בנפנופי דגל הפטיש והמגל על במת הוועידה, לאחר שעשרות מיליונים נרצחו בשמו, הצביע עמר על סמל הדולר במקלדת של בר-און ואמר: "אתה יודע כמה מיליונים נהרגו בשם הסמל הזה? הקומוניזם עדיף, בכל צורה שהיא, על הקפיטליזם".

כאמור הכתבה מתמקדת בקומץ היהודים, מתוך מבט של חמלה ושל השתאות. הם, היהודים, אינם מכחישים את היותם קומץ, היו שמחים כמובן להצליח יותר ברחוב היהודי, אך בעיניהם עצם העובדה שיש במפלגה גם כמה יהודים (אפילו צוין שבוועד המרכזי החדש עלה מספר היהודים מ-6 ל-8 מתוך 51), היא הוכחה שיש אפשרות לשותפות יהודית-ערבית והם גאים לשאת את הדגל הזה.

איך באה לידי ביטוי השותפות הזאת? נבחן זאת באמצעות הדגלים המתנוססים בוועידה. אירוע הפתיחה החגיגי של הוועידה הסתיים ב"חפלת הריקודים הבלתי-נמנעת עם דגל המגל והפטיש (מבד פשוט) ודגל פלשתין (מסאטן עם פרנזים מוזהבים)". אילו היו שם דגל ישראל ודגל פלשתין, ניתן היה לומר שהנה, יש כאן שותפות דו-לאומית, יהודית ערבית. הנה, כך תיראה "מדינת כל אזרחיה", מדינה שמכילה את שני הלאומים שבתוכה. אם היה רק דגל הפטיש והמגל, ניתן היה לומר שכך תיראה המדינה האוטופית אחרי המהפכה; היא תהיה מדינת של סולידריות אנושית מעמדית מעל ללאומים, ללא הבדל בין אדם לאדם, בין לאום ללאום. אבל כאשר הריקודים הם עם דגל פלשתין ודגל הפטיש והמגל, ברור לאן זה חותר. הם חותרים למדינת לאום פלשתינאית קומוניסטית, המוחקת כל סממן לאומי יהודי. התמונה הזו חזקה יותר מכל הלהג על שותפות יהודית-ערבית בפי המרואיינים, החל ביהודי-המחמד לשעבר של הרשימה המשותפת דב חנין, ועד עופר כסיף שלשמו אפילו בצחוק איני יכול להוסיף את המילה "מחמד".

ומה קודם בעיניהם, דגל פלשתין או דגל הפטיש והמגל, הלאומנות הפלשתינאית או הקומוניזם? התשובה לכך נעוצה במהות הרשימה המשותפת. כה טבעי שבשותפות הלאומנית הזו, הקומוניסטים האתאיסטים לא חשו כל בעיה בריצה משותפת עם התנועה האסלאמית. והיום, כאשר רע"ם פרשה מהמשותפת, הם אינם תוקפים אותה על האידיאולוגיה האסלאמית הקלריקלית שלה או על ההומופוביה של נציגיה, אלא על שותפותה הבוגדנית בקואליציה הציונית. כך אמר בדברי הפתיחה יו"ר חד"ש (שאינו חבר מק"י) איימן עודה: "יש אנשים שמוציאים את עצמם מהכלל", אמר עודה בזעם, וממש לא התכוון ליהודים המפנים עורף לעמם ומצטרפים לרשימה המשותפת הלאומנית פלשתינאית. הוא אמר זאת על רע"ם, וציין שגם הוא קיבל הבטחות בנוסח "קחו כספים וותרו על השאיפות הלאומיות שלכם" אך דחה אותן בשאט נפש. לדבריו, מק"י היא "המפלגה היחידה שעומדת מול הציונות לפני קום המדינה ואחריו… היא המפלגה היחידה שנשארת עקבית כל הזמן. היחידה שמניפה בעקביות את נס המאבק הפלשתינאי לשחרור". כלומר, שאיפות לאומיות הן דבר שאסור לוותר עליו בעד שום הון שבעולם וכל הצעה לוויתור כזה יש לדחות בשאט נפש, אך הדבר נכון רק כאשר מדובר בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים. לעומת זאת, השאיפות הלאומיות של היהודים – הציונות, הן דבר שיש לעמוד מולו ולהילחם בו.

ולכך שותפים אותם יהודים עלובי נפש, ואת זה הם מכנים בגאווה נטולת מודעות עצמית "שותפות יהודית-ערבית".

* מחבלים הם מחבלים – מה צריך לעשות קצין צה"ל כאשר מחבלים יהודים מתיזים בפניו גז מדמיע?

בדיוק מה שהוא היה עושה אילו המחבלים היו ערבים.

* הנורווגים אשמים – על מה ולמה דֶנִי שהתאסלם רצח חמישה נורווגים?

בגלל אקיבוש?

בגלל ה"נכבה"?

או שמא בגלל הגרעין התורני?

* גורמים גזעניים – מאמין אדוק בדת הפוליטיקלי קורקט האשים אותי בגזענות, כיוון שציינתי שהמחבל שביצע את הטבח בנורווגיה הוא קנאי אסלמי. הוא צודק. אגב, הסתמכתי על גורמים גזעניים כמו משטרת נורווגיה, הסוכנות לביטחון של נורווגיה וכלי התקשורת הנורווגיים.

והנה, מסתבר שגם המשטרה הבריטית גזענית, כי היא חושדת שרצח חבר הפרלמנט דייוויד איימס היא מעשה טרור והטרוריסט עבר הקצנה אסלאמית.

* הגדרה חדשה לגזענות – מיהו גזען? מי שמותח ביקורת על ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. שדר הרדיו אריה גולן, שהיה שותף אתה לפאנל ב"פגוש את העיתונות", הזכיר שהיא מעריצה את נתניהו, והיא התנפלה עליו בטענה שהוא גזען. למה גזען? למה לא?

היא מזכירה לי את אחמד טיבי. גם אותו אסור לבקר. גם מי שמבקר אותו הוא גזען.

אגב, אריה גולן טעה. דיסטל-אטבריאן לא מעריצה את נתניהו. היא סוגדת לו.

* מבחינתו הוא צודק – עכשיו ברור למה פרס עמד על כך שיוצב פסל של קצב במשכן הנשיא.

* אג'נדה מסכנת חיים – דברי הבלע של ח"כ יברקן נגד השר הורוביץ "הגיי האשכנזי" דוחים וראויים להוקעה. אולם חמורה הרבה יותר האג'נדה האנטי חיסונית שהוא נושא. זו אג'נדה מסכנת חיים.

* קונספירציה נדבקת לקונספירציה – כידוע, אין קורונה. הקורונה היא המצאה שנועדה להשליט גורמים מסוימים על העולם. אבל בכל זאת, אנשים חולים, אנשים מתים, צריך להסביר את זה. אז יש הסבר. אלו התוצאות של אנטנותG5  – הרשת ללוחמה ביולוגית בלה בלה בלה. "מדובר באג’נדה לדילול אוכלוסין ותוכנת ניטור מעקב ודירוג חברתי". כן, תאוריית הקונספירציה המטורללת על G5 קדמה לקורונה, אך כפי שחרא נדבק לחרא – נדבקה קונספירציה לקונספירציה. אני משער ש-100% מהמאמינים לקוסנפירציה הזאת הם גם סרבני חיסונים.

וכפי שהרופאים הם "פושעים נגד האנושות" שמבצעים "ניסויים בבני אדם" וד"ר שרון אלרועי פרייז היא "מנגלה" והתו הירוק הוא "הטלאי הירוק", כך" הבחור הזה יועז הנדל בעתיד הקרוב יועמד לדין על פשעים נגד האנושות. על רישות הארץ כולה באנטנות – G5 אשר מקרינות קרינה אלקטרומגנטית".

כן, אנחנו צוחקים, וזה באמת מצחיק, אבל זה גם עצוב, כי לכתות הללו יש השפעה, ולקונספירציות והפייק ניוז הללו יש רייטינג ובמגפת הקורונה המחיר של התופעה הוא בחיי אדם רבים ובבריאותם של רבים עוד יותר, שפחדו להתחסן. זה נזק לכולנו, כיוון שכולנו סובלים מכך שהמגפה, שיכלה להיות מאחורינו, עדין כאן.

          * ביד הלשון

חמיו – מיד לאחר שיולי אדלשטיין הודיע על החלטתו להתמודד נגד נתניהו, יאיר נתניהו פרסם ציוץ הסתה גס נגדו, שהחל במילים "חמו של אדלשטיין".

מעבר לתוכן הנורא, זו גם עילגות. אין אומרים חמו.

כדי לזכור את ההטיות של חם, נזכור שהן זהות לשל אח.

אח ואחות – חם וחמות. אחי ואחותי – חמי וחמותי. אחיו ואחותו – חָמִיו וחמותו. אחים ואחיות – חמים וחמיות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.10.21

* י' הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 75 שנה, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.

היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל הייתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים; אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.

בעשור האחרון נשחקה ריבונותנו בנגב. במבצע "שומר החומות" צירים מרכזיים נשלטו בידי פורעים בדואים ויישובים ישראליים היו במצור, אוי לבושה. דומני שאירוע זה מעיד על פשיטת הרגל של הפוסט-התיישבות ואובדן ההכרה וההבנה בחשיבות ההתיישבות והקמת יישובים חדשים כדי לשלוט על השטח, לשמור על אדמות הלאום ולממש את הריבונות.

התכנית המתגבשת בממשלה להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב היא בשורה ציונית מרעננת. תכנית זו לצד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בו, נושאת בשורה של התחדשות ציונית בישראל.

* המרוץ לגולן – בנאומו בוועידת הגולן, סיפר ראש הממשלה ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יתרום יותר לפיתוח הגולן. ואכן, ביום עמוס שכלל גם ישיבת ממשלה ודיון מיוחד בכנסת, הרחיקו עד הגולן, בנוסף לראש הממשלה, עוד חמישה שרים – גדעון סער, יועז הנדל, זאב אלקין, איילת שקד וקארין אלהרר.

* ומה עם הטרור החקלאי? – עיקרי תכנית החירום למלחמה בפשיעה במגזר הערבי של סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ', הפרויקטור של הנושא, התפרסמו בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". התכנית אמנם אינה של טיפול עומק לטווח הרחוק, אלא תכנית חירום לייצוב המצב בחצי השנה הקרובה, כדי לאפשר טיפול עומק לאחר מכן. התכנית מרשימה, ודומה שסוף סוף, אחרי שנים מבוזבזות של אוזלת יד, מחדל ואובדן הריבונות, הממשלה מתכוונת להתמודד עם התופעה ולחולל שינוי.

אולם נושא אחד לא מוזכר ולו במילה בתכניתו של סגלוביץ', או לפחות בהצגתה בטור של ברנע – הטרור החקלאי. האם בכוונת הממשלה הנוכחית להמשיך במדיניות ה"הכלה" של הטרור החקלאי, כפי שנהגו קודמותיה? בלי מלחמת חורמה בטרור החקלאי, כל התמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי תהיה נכה ובלתי אפקטיבית.

* נגע עמוק – משטרה הוזעקה לטפל בתלונות על רעש חריג בחתונה במג'ד-אל-כרום. כשהגיעו השוטרים הם מיד הוקפו בחוגגים שניסו לעצור אותם מלבצע את משימתם. כך נראית התפוררות הריבונות. המשך להתקפה האלימה של המיליציה האסלאמית של עיריית כפר קאסם על השוטרים בשבוע שעבר.

המראות הללו מבהירים עד כמה עמוק הנגע בחברה הערבית ועד כמה תהיה קשה המלחמה להחזרת הריבונות, אך זו מלחמת אין ברירה ואין אנו בני חורין להשתמט ממנה.

ואם להנהגה הערבית באמת אכפת מהמצב, מוטב שלפחות חלק מן האנרגיה שהיא משקיעה בהאשמת המדינה, הממשלה והמשטרה באחריות למצב, תופנה לגילוי מנהיגות אמת ולפעולה לשינוי הנורמות בחברה הערבית. ובין השאר, בשינוי היחס למשטרת ישראל.

* מה כן – מצב הפשיעה בחברה הערבית הוא מצב חירום לאומי. במצב חירום יש לנקוט צעדי חירום, כי צעדי השגרה מתאימים לשגרה ולא לחירום. לכן עלו רעיונות לצעדי חירום, כמו כניסת השב"כ וצה"ל לפעולה ומעצרים מנהליים.

כל אחד מהצעדים הללו בעייתי וניתן להציג סיבות רבות ומוצדקות למה לא לעשות אותו. אבל מי שמתנגד לכל צעד של חירום – מה הוא מציע? איך הוא רוצה לפתור את הבעיה? ו… האם הוא באמת רוצה לפתור את הבעיה?

* לפחות חמש שנים – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה טרומית, את הצעת החוק הפרטית של ח"כ שרן השכל מתקווה חדשה, לקבוע עונש מינימום של שנתיים מאסר על אחזקת נשק בלתי חוקי. החוק הזה מוצדק אבל מתון מדי. לא, איני מציע לאמץ את תקנות החירום של המנדט הבריטי – גזר דין מוות על אחזקת נשק בלתי חוקי. אבל עונש המינימום לא צריך להיות פחות מחמש שנות מאסר. ועונש המינימום על סחר בנשק בלתי חוקי אינו צריך להיות פחות מעשר שנות מאסר.

* לא ויתר על חלום רע"ם – עמית סגל מביא ב"ידיעות אחרונות" סיפור מעניין. נער השליחויות של נתניהו שלמה קרעי פנה לח"כ ווליד טאהא. "מתי תפילו כבר את הממשלה הזו, מתעניין ח"כ שלמה קרעי אצל ח"כ ווליד טאהא. הח"כ מרע"מ השיב: אם יש לך הצעה רצינית לממשלה חלופית תבוא אליי. תלך לאבו יאיר ותגיד לו שיציע לנו כזו. כידוע, מנסור עבאס עדיין חולם בלילות על ממשלה כזו, שאותה הוא מעדיף על הנוכחית, אבל אין סיכוי שסמוטריץ' יסיר את הווטו".

כידוע, רע"ם היא הבייבי של נתניהו, היא בת טיפוחיו, היא הסטארט-אפ הפוליטי הגאוני שלו. כאשר הבין שאיבד את הסיכוי לקואליציה של רוב יהודי, בנה במשך שנתיים את רע"ם, הביא אותה לפרישה מהרשימה המשותפת וטיפח אותה כשותפתו הקואליציונית. הוא בנה על כך ש"סמוטריץ' מצביע כמו שאני אומר לו", כפי שהתרברב בפגישה עם נציגי העצמאים לפני הבחירות, והיה בטוח שיקים את ממשלת נתניהו-עבאס-בן גביר. לאחר הבחירות הוא הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלה כזו, שכנע רבנים לתמוך בה ושיגר אותם לשכנע את סמוטריץ'. אלא שסמוטריץ' הבריז לו. מסתבר שנתניהו לא מתייאש וממשיך להשאיר ערוץ פתוח עם רע"ם בתקווה שיפרשו מן הקואליציה ויצטרפו לממשלה בראשותו. הרי עד הרגע האחרון לפני הקמת הממשלה הוא התחייב לרע"ם שכל מה שיקבלו מממשלת בנט, הוא ייתן להם יותר (ובכך האמיר את מחירם במו"מ).

אלא שסמוטריץ' לא ישנה, קרוב לוודאי, את עמדתו. יתר על כך, הקואליציה של נתניהו עם רע"ם, שאותה הכשיל סמוטריץ', כללה את ימינה. ברור שכעת ימינה לא תצטרף לממשלה כזו, כך שגם אם סמוטריץ' ישנה את דעתו, זה לא ישנה את התמונה.

* דוד וגוליית – יולי אדלשטיין הוא מנהיג אמיץ. הוא יודע היטב מה מחיר קפיצתו הנחשונית למים, בהודעתו על התמודדות נגד נתניהו. שמץ ממנה הוא חש על בשרו. ביום שהעז להיבחר במקום הראשון בפריימריז ולהיות שני ברשימה בליכוד, הוא הפך יעד לשנאה, שיימינג, הגחכה והסתה. בדיוק כפי שחוו קודמיו כחלון, גדעון סער וארדן. להיות מספר 2 במפלגת ביבי זה פשע נורא, אין עליו מחילה. הוא חווה על בשרו את נחת זרועה של תעשיית השקרים וההסתה. בכל פעם שהעז לנהוג כיו"ר כנסת ממלכתי ולא אסקופה נרמסת של נתניהו ולהגן על עצמאותה של הכנסת, ניתן האות למתקפה מאורגנת. בדפי המסרים הוא לא יהודי, בן של כומר אנטישמי וכו' וכו'. וכל זה קייטנה לעומת מה שהוא יחווה עכשיו. הוא יודע זאת היטב ובכל זאת אזר אומץ לצאת למסע שאיש ממנו חי עוד לא חזר.

ההתמודדות של אדלשטיין נגד נתניהו בליכוד של היום נראית כמו מלחמת דוד וגוליית. קרב חסר סיכוי. אבל דוד הוכיח שגם בקרב כזה אפשר להפתיע.

אגב, כבר ראיתי בין שלל דברי הבלע נגד אדלשטיין, שהוא צריך לעבור למרצ, שמבטאת את עמדותיו הפוליטיות. כזכור, אדלשטיין היה מהמתנגדים העקביים ביותר והנחושים ביותר לעקירת גוש קטיף, שבה נתניהו תמך בממשלה ובכנסת. אבל כאשר הביביולוגיה עומד מעל האידיאולוגיה, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא כופר ובוגד.

ועוד – מיד אחרי הריאיון עם אדלשטיין, צייץ יאיר נתניהו: "חמו של אדלשטיין הורשע בניסיון רצח ושותף בהארץ". כל הביביסטים שקוראים זאת יודעים שיאיר הוא הצינור ושאלה דברי "אלוהים" חיים וזה האות להסתער.

* האיומים על קיום הממשלה – מה האיומים על קיום הממשלה ועל יציבותה? האיום שבנט לא יקיים את הרוטציה לא קיים. יש אפס היתכנות לתרחיש כזה. בנט אדם הגון, אינו נוכל כמו קודמו, והוא יכבד את ההסכם שעליו הוא חתם. האיום שגנץ יפיל את הממשלה כדי להיות ראש ממשלת ביבי, גם הוא אפסי. הוא יודע שכל ההצעות הללו הן תרגיל עוקץ של מי שכבר עקץ והכיש אותו, ושגם במקרה התיאורטי שנתניהו יאפשר הקמת ממשלה בראשותו, הוא יהיה בובה של ממשלה שנתניהו עומד בראשה בפועל. כיוון שגנץ יודע זאת, זה לא יקרה. גם הסיכוי שרע"ם תפרוש ותפיל את הממשלה קלוש. כל זכות הקיום של רע"ם כמפלגה עצמאית ופירוק הרשימה המשותפת, היא הבטחתה להצטרף לכל ממשלה, בין אם תהיה זו ממשלת ימין, מרכז או שמאל, כדי לקדם מתוכה את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל. אם היא תפרוש, היא תאבד את הצדקת קיומה הנפרד ותימחק.

אין זה אומר שמובטחת יציבות של הממשלה ושקיומה עד סוף הקדנציה בטוח. בעיניי, החוליה החלשה בקואליציה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית, עם בייס אידיאולוגי קיצוני, ולא קל לה לשבת בממשלה שמגשימה אידיאולוגיה אחרת לגמרי משלה. ככל שנתרחק מטראומת שלטון נתניהו, הבייס יתקשה להצדיק את הוויתור על האג'נדה המדינית והזהותית של מרצ, את ישיבתה בממשלה שלא מקדמת מדינה פלשתינאית, שלא מביאה לביטול חוק הלאום, שבונה ביהודה ושומרון, שמובילה פיתוח חסר תקדים בגולן, שממשיכה לתקוף בסוריה ובמקומות אחרים במסגרת המב"מ, שדבקה בחוק האזרחות ועוד. נכון, יש למרצ הישגים שהיא תוכל להציג לבוחריה, כמו האחריות שלה על נושאים חשובים ומרכזיים כמו מערכת הבריאות בתקופה שבה משרד הבריאות הוא כמעט בחשיבות של משרד הביטחון ועל איכות הסביבה, וכמו העובדה שבשל ישיבתה בממשלה היא ממתנת ומאזנת מדיניות "ימנית" ברורה. אך ספק אם זה יספק לאורך זמן את הבייס. חשש דומה קיים גם מצד מפלגת העבודה, שמנהיגתה אינה שונה בעמדותיה ממרצ, אך הקהל של מפלגת העבודה הרבה יותר מתון ופרגמטי לכן מפלגת העבודה חוליה חזקה יותר ממרצ, אם כי היא עלולה להיגרר אחריה.

* נגד שלטון ההון – האם הצעת החוק של דודי אמסלם להגבלה משמעותית של התרומות של מועמד בפריימריז ובני משפחתו נועדה לחסום את מועמדותו של ברקת, או שהיא באמת נועדה ליצור שוויוניות והוגנות?

איני יודע מה המטרות של אמסלם (אם כי יש לי השערה), אבל החוק כשלעצמו נכון וטוב, למניעת פלוטוקרטיה, שלטון ההון.

* האויב של שטרן – מאז ומתמיד האויב הגדול ביותר של אלעזר שטרן היה הפה שלו.

* המגרסה – מועמדותו של שטרן לתפקיד יו"ר הסוכנות נגרסה.

* סוגרת חשבון – מירי רגב פנתה ליועמ"ש בתביעה לפתוח בחקירה נגד השר אלעזר שטרן על טיוח הטרדות מיניות.

ניתן היה לראות בכך עוד חלק מהמתקפה חסרת הגבולות של האופוזיציה על הממשלה וחבריה, אך כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר בסגירת חשבונות.

כאשר רגב הייתה שרה ושטרן היה באופוזיציה, הוא אמר מעל דוכן הכנסת ש"אני יודע איך התקדמת בצבא" ואף חזר על כך פעמים אחדות. הייתה זו מתקפה סקסיסטית מכוערת ומרושעת. כאשר נקרתה לרגב ההזדמנות, שעת הנקם הגיעה.

אין מה לומר, שטרן הזמין זאת על עצמו הן בדבריו אז והן בדבריו עתה.

* החדשות הרעות – הגל הרביעי של הקורונה דועך, ואלו חדשות מצוינות, אך לצדן יש גם חדשות רעות – צניחה במספר המתחסנים. כאילו… אם אין קורונה למה להתחסן? גם לבזבז רבע שעה, גם לחוש (אולי) דקירה קלילה ואולי יש משהו בפייק ניוז של הכת?

הבעיה היא שאם אלה שטרם עשו זאת לא יתחסנו ולא יקחו את מנת הדחף, הגל החמישי עלול להכות בנו (וגם הגל הרביעי אמנם דועך אך הוא עוד כאן). ולכן, על הממשלה ומערכת הבריאות לפעול בכל דרך כדי להגיע אל המהססים, הדחיינים, החוששים, המושפעים מהפייק ניוז (אך לא לבזבז אנרגיה על הכת, כי זה כמו לדבר עם הודעה מוקלטת), כדי להשלים במהירות את מבצע החיסונים.

* בגידה במולדת – חייל צה"ל נפצע בהתקפה של נערי זוועות על כוחותינו. התוקפים הם גיס חמישי; בוגדים שנלחמים בצה"ל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות ולהכות בהם בכל העוצמה. ויש להעמיד אותם לדין על בגידה במולדת.

* הכמיהה לחופש – לאחר בריחת האסירים מכלא גלבוע, היה גל של גילויי גלוריפיקציה של הבורחים, מצד עיתונאים מ"הארץ" ומנהל בי"ס בתל-אביב, שהתפייטו על הכמיהה לחופש והצורך להזדהות אתה והזהירו מ"ציד אדם".

אין ספק שאדם נורמלי כמה לחופש ואך טבעי שאדם היושב בכלא ישאף לחופש. זאת יודע כל שופט ששולח אדם למאסר. אפשר להזדהות עם השאיפה של אסיר לחופש, אולם הכלא נועד להגן על כלל החברה מפני הפוגעים בה והעוברים על חוקיה. ועד היום האנושות טרם מצאה פתרון פחות גרוע מכלא.

זביידי וחבריו לא היו האסירים הראשונים שברחו מהכלא בישראל. אזכיר כמה בורחים מפורסמים: צבי גור, רוצחו האכזר של הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע, הרוצח הרצל אביטן. גם הם אנשים הכמהים לחופש וברחו אל הדרור. ולא זכור לי שאותם עיתונאים יצאו מגדרם כדי לפאר את הנמלטים. ולא זכור לי שהם יצאו נגד ציד אדם אכזרי, כלומר נגד המצוד אחרי הנמלטים.

כך שהסיבה להזדהות שלהם עם הבורחים הפעם, אינו הבריחה שלהם, אלא הפעולות שלהם שבעטיים הם נכנסו לכלא. כלומר הזדהות עם הטרור.

* הרי אין כבר סכסוך – השר לשעבר אברהם כץ-עוז קרא בניוזלטר שלו לראש הממשלה בנט לקחת דוגמה מאריק שרון. "דווקא בגלל שאתה מימין (גם  שרון היה איש ימין) יש ביכולתך להנציח את עצמך לדורות בעם היהודי, אם תגמור את נושא הסכסוך רב השנים".

ואני תמה. הרי אם שרון כבר גמר את נושא הסכסוך רב השנים, למה צריך שוב לגמור את נושא הסכסוך רב השנים?

          * ביד הלשון

קלקולים – בימים האחרונים דובר רבות על "הקלקולים בממשלה". כך, למשל, במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "וגם אם יש קלקולים, הרי שהוא מנחה את אנשיו ברוח חז"ל, שפירושה להיות 'הנעלבים ואינם עולבים' ".

הביטוי "קלקולים" מדבר על התנהלות בלתי תקינה ושאינה הרמונית של הממשלה.

מקור הביטוי הוא אחרי המהפך הפוליטי של 1977. ממשלת רבין הראשונה התאפיינה בהתנהלות בעייתית; בראש ובראשונה החתרנות של שר הביטחון שמעון פרס תחת ראש הממשלה, וכן במכת הדלפות בלתי פוסקות ובמריבות מתוקשרות בין שרים. עם המהפך והקמת ממשלת בגין, חל גם מהפך בהתנהלות. הממשלה תפקדה היטב ובולט היה שיש בעל בית. אולם זה החזיק מעמד חצי שנה. כעבור חצי שנה, העסק החל להתפורר, והתופעות הקלוקלות של הממשלה הקודמת שבו והופיעו ואף ביתר שאת, וכך עד תום שלטונו של בגין.

כאשר הסדר החל להתערער, בגין נהג לספר בערגה על חצי השנה המצוינת, ועל כך שהחלו "קלקולים". דומני שבאמירה זו הוא רצה לשכנע שמדובר בתקלה קלה שלבטח תתוקן והסדר הטוב יחזור לתיקונו. מאז נשאר המושג "קלקולים" בלקסיקון הפוליטי של ישראל, כביטוי למריבות, מתחים, הדלפות ותדרוכים נגטיביים בכל ממשלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.10.21

* עשרה יישובים בנגב – מאז שנות התשעים המוקדמות, ממשלות ישראל לא ראו עוד ערך בהתיישבות ציונית. הממשלות לא יזמו כמעט הקמת יישובים, לכל היותר נאנסו להקים יישוב פה, יישוב שם. יוזמתו המבורכת של נתניהו להקים את רמת טראמפ הייתה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואף היא לא הייתה מתוך תפיסה התיישבותית כוללת של העמקת ההתיישבות בגולן אלא הקמת יישוב אחד כתשורה לטראמפ. לא הייתה זו יוזמה להקמת יישוב והחלטה לקרוא אותו על שם טראמפ, אלא הייתה זו החלטה להנציח את טראמפ והקמת היישוב הייתה הכלי לכך (וגם כך זו החלטה מבורכת; מתוך שלא לשמה בא לשמה, ורמת טראמפ כבר קיימת ומתפתחת).

לכן, אני שמח על יוזמה התיישבותית, שלא הייתה כמותה עשרות שנים, שמקדמת שרת הפנים איילת שקד, להקמת עשרה יישובים ציוניים בנגב. הנימוקים לצורך ביוזמה הזאת מעידים על שקד שהיא באמת מבינה את המשמעות הלאומית של התיישבות, שלא פג ערכה גם בעשור השלישי של המאה ה-21: "מדובר בצעד חשוב לחיזוק ועיבוי ההתיישבות בנגב, אזור בעל חשיבות לאומית, שתמנע השתלטות שלא כדין על אדמות המדינה. כמו כן, במשרד הפנים אמרו כי הגדלת האוכלוסיה בנגב תועיל לכלל תושבי האזור, נוסף לניצול שטחים פנויים לטובת בניית יחידות דיור נוספות". לנוכח התערערות הריבונות הישראלית בנגב, התשובה הציונית ההולמת היא העמקת הריבונות באמצעות התיישבות יהודית. זה ייעודה של מדינת ישראל.

חלק מן היישובים הם כאלו שכבר אושרו ותוכננו בעבר, כהיענות של ממשלות קודמות ללחצים שהופעלו עליהן, אך דבר לא קודם.

אסייג את התלהבותי בכך שהמבחן יהיה בביצוע בשטח ולא בדיבורים.

* הקרן הקיימת לישמעאל – תחקיר מדאיג מאוד בערוץ 20 חשף תופעה חמורה בצפון הארץ בשנים האחרונות, של מכירת קרקעות, כולל אדמות חקלאיות, לערבים. בתחקיר דובר בעיקר על המושבה כינרת ופוריה עילית. אני מכיר תופעה דומה בכפר תבור. המרואיין המרכזי היה עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, חבר קיבוץ אשדות יעקב, שזעק על כך שאת ערכי הציונות והסוציאליזם החליפה תאוות בצע, והכסף יענה את הכל. וכך, בעמק הירדן, ערש ההתיישבות הציונית, ערש תנועת העבודה, קרקעות שנגאלו לצורך התיישבות ציונית עוברות חזרה לידיים ערביות. גרינבאום סיפר שהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שהיא חברה ממשלתית שהוקמה על פי חוק של הכנסת, מוכרת לערבים קרקעות שנגאלו בידי יהודים בגולה לקראת עלייתם לארץ ישראל וכדי ליטול חלק בהגשמת הציונות, אך לא הצליחו לממש את הנכס שרכשו כיוון שהם נספו בשואה.

לכאורה, מה הבעיה? שוק חופשי, הכל חוקי, מי שמשלם יותר רוכש קרקע. זה נכון, אך הכתבה הראתה שרוב העסקאות הללו נעשות באמצעות ארגון ערבי לאומני, בראשות סוכרי, שמצהיר שהמגמה היא השבת האדמות שנגזלו בידי הציונים לבעליהם החוקיים. כלומר, יש כאן פעולה פוליטית לאומנית לדה-ציוניזציה של ארץ ישראל, בידי גוף שהוא מעין הקרן הקיימת לישמעאל.

מה שלא הוזכר בכתבה, הוא החלק של הטרור החקלאי בנטישת אדמות בידי חקלאים ומכירתם לכל המרבה במחיר. כאשר במשך שנים אותם חקלאים נאלצים להתמודד עם הטרור החקלאי, שמבוצע בידי ערבים בשילוב של פשיעה לאומנית ופלילית, ומדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי להגן עליהם, אלא "מכילה" את הטרור, הם מגיעים לידי יאוש. אלמלא ארגון "השומר החדש" הפועל להגנה על האדמות החקלאיות בידי מתנדבים, התופעה הייתה גדולה שבעתיים. אני מקווה מאוד, שהתכנית הממשלתית למיגור האלימות במגזר הערבי, תטפל באופן נחרץ גם בטרור החקלאי. השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהיה יו"ר השדולה החקלאית בכנסת מכיר את התופעה, וכעת ניתנת בידיו ההזדמנות לחולל שינוי.

כמו כן, קק"ל חייבת לממש את המהות הבסיסית של קיומה ולטפל בנושא. למשל, לרכוש קרקעות חקלאיות העומדות למכירה, ואולי גם לגאול מחדש אדמות שנמכרו לערבים. על קק"ל להגיע להסכם בנדון עם החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שתבטיח שהאדמות שנרכשו בידי הנספים לא יסופסרו בניגוד מוחלט לכוונת הרוכשים.  

אחד המרואיינים בכתבה אמר שהערבים הם אזרחים שווים. בכתוביות הייתה שגיאת כתיב, ונכתב "אזרחים שבים". וזו טעות פרוידיאנית.   

* החלוץ של עם ישראל – צבי כסה שלח לתפוצת הדואל שלו רשימה קצרה לכבוד 80 שנה להקמת הפלמ"ח. המסר שלו, הוא שעוצמתו של הפלמ"ח נובעת מכך שהפלמ"חניקים לא היו יהודים אלא ישראלים. בעוד בקישינב היו 20,000 יהודים ו-500 בנדיטים טבחו בהם, אחרי 45 שנה "500,000 ישראלים (ישראלים!) גברו על הפלשתינאים ועל הערבים". והוא מציין שמי שהקים את המדינה היה היישוב העברי, לא העם היהודי. היישוב העברי ברא את "הישראליות" – מדינה לקיום ותרבות עברית, למלוא האופק האנושי, לטעם הקיום. "הפלמ"ח היה לסיירת של עם ישראל, להבטיח ש – 500 אלף ישראלים לא יינגפו במלחמה הגדולה לעצמאות". ומהי הציונות? "מהפכה מעם עבר לעם עתיד".

בניגוד לכסה, אני קצת איחרתי להיוולד ולא שרתתי בפלמ"ח. אז מי אני שאלמד את כסה הפלמ"חניק על הפלמ"ח. אך מה לעשות, כסה ממציא פלמ"ח פיקטיבי, שהוא חלוץ של עם פיקטיבי.

המהפכה הציונית לא נועדה להחליף עם, אלא לחלץ את העם היהודי ממצבו כעם גולה, מפוזר בתפוצות הגולה, שאינו יכול ואינו יודע להגן על עצמו, ולהביאו לגאולה לאומית באמצעות עליה למולדתו והקמת מדינת לאום ריבונות משלו, שיכולה להגן על עצמה ועל אזרחיה. הציונות ראתה עצמה חיל החלוץ לעם היהודי כולו. הרצל לא קרא להקים את "מדינת הישראלים" אלא את "מדינת היהודים". בתכנית בזל נכתב ש"הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל", לא לעם "הישראלי". מגילת העצמאות לא נפתחה במילים "בארץ ישראל קם העם הישראלי", אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", כל תוכן המגילה מדבר על העם היהודי ולב המגילה הוא ההכרזה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". לא מדינה ישראלית. מדינת ישראל, פירושה מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי, בארץ ישראל – ארצו של ישראל, ארצו של העם היהודי. הפלמ"ח לא נלחם כדי ש-500,000 ישראלים לא יינגפו, אלא כדי לשחרר את ארץ ישראל למען העם היהודי כולו וכדי לפתוח את שערי הארץ בעבור היהודים כדי שיעלו אליה ויישבו אותה.

אני קורא עכשיו את הביוגרפיה המרתקת של הפלמ"חניק חיים חפר ("הנני כאן", מאת מוטי זעירא). היחידה הראשונה שבה הוא שרת בפלמ"ח, לאחר ההכשרה, הייתה החוליה היבשתית, שהעלתה יהודים בהעפלה רגלית מסוריה ומלבנון. בשירו הראשון, "בין גבולות", הוא כתב:

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

הפלמ"ח לא נועד למען "הישראלים" או "העברים" אלא כדי להעלות אחים יהודים למולדת וכדי לשבור וליתוץ את השער ולנגח כל חומה בְּצוּרָה כדי שהיהודים יעלו לארץ.

בקריאתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, "נוער שמע" הוא כתב, בין השאר:

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.

על כף אחת:

שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.

ועל כף שניה:

תככי מסחר ופוליטיקה,

והתככים, משקלם כבד.

שואת ישראל היא שואת העם היהודי באירופה. תקומת ישראל היא תקומתו של אותו עם בארץ ישראל. מלחמת ישראל היא המלחמה של העם היהודי, למען העם היהודי. וכל אלה – על אותה כף.

במלחמת השחרור לחמו ואף נהרגו יהודים רבים שעלו לארץ והצטרפו היישר למלחמה. כ-25% מהנופלים במלחמה היו עולים חדשים. גם הפלמ"ח קלט לתוכו אלפים מאלה. ועם קום המדינה, המשימה הראשונה שהיא לקחה על עצמה הייתה עליה רבתי של היהודים אל הארץ.

לפני שהוחלט על שמה של המדינה היהודית – מדינת ישראל, בין השמות שהוצעו היה יהודה. כי אין הבדל בין העם היהודי לעם ישראל.

מהי ישראליות בעיניך? בעיני צבי כסה ישראליות היא לא להיות יהודים. בעיניי, ישראליות היא מיצוי היותי יהודי בכך שאני חי במולדת היהודית, במדינה היהודית.

המסר הכנעני, שאותו נושא צבי כסה, היה הזוי מלכתחילה וכבר מזמן אבד עליו כלח.

* לגיון הזרים – כשאבא שלי היה בן 17 הוא עלה לבדו בספינת מעפילים. גורש לקפריסין. שבועיים לפני הגיעו לגיל 18, בדצמבר 1948, הבריטים שחררו את הילדים והנוער שטרם הגיעו לגיל שמונה עשרה. הוא הגיע היישר למלחמת השחרור והצטרף לכוחות הלוחמים.

אחוז גבוה מאוד מבין הלוחמים היו עולים חדשים שהגיעו זה עתה לארץ. האם הם היו לגיון זרים? כמה מתנדבים מהעם היהודי הישן שבאו להציל את העם הישראלי החדש?

ואיך קראו לספינת המעפילים שבה עלה אבי? "מדינת היהודים". מה, לא מדינת הישראלים?  

* יפה הבלורית והתואר – אבא שלי היה יפה בלורית ותואר. הביטוי הזה, מתוך שיר הרעות של חיים גורי, תוייג כסמל להתנשאות, כביכול, של הצברים האשכנזים, שהם היו יפי הבלורית והתואר, על העולים החדשים מאירופה ומארצות האסלאם. חיים גורי כל חייו ניסה להילחם בסטיגמה הזאת, ולהסביר שיפי הבלורית והתואר היא ההגדרה לנופלים הצעירים, שנפלו בעלומיהם.

בנעוריו נמשך חיים גורי לכנענים. אבל פגישה עם המשורר יונתן רטוש, מנהיג הכנענים, שניסה לגייס אותו לתנועה, הביאה אותו למסקנה ההפוכה. בשיחה תהה גורי הנער איך אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים ורטוש השיב "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף". בגיל 18 גורי התגייס לפלמ"ח וכעבור 6 שנים נשלח מטעם ההגנה, שמעולם לא חשבה שתפקידה הוא להגן רק על ה"ישראלים", למחנות העקורים בהונגריה. מאז הוא קשר את גורלו ואת יצירתו לעם היהודי, ולהיותנו רקמה לאומית אחת.

* פרובוקציה גנטית – בשנת 1970 השליך ח"כ מנחם פרוש מעל דוכן הכנסת סידור תפילה רפורמי. כתוצאה מכך הוא הושעה ליום אחד מן הכנסת.

חלפו 51 שנה ובנו, ח"כ מאיר פרוש, מחה על כך שיו"ר ועדת החוקה הרב גלעד קריב הכניס ספר תורה לנשות הכותל. הוא נכנס לישיבת ועדת החוקה (אותה הוא מחרים בד"כ, אף שהוא חבר בה, כיוון שהרב קריב עומד בראשה), התיישב על הרצפה וקרא בקול ובמנגינה פרקי תהילים.

הנה, אנו למדים שהפרובוקציה עברה בגֶנים. הקנאות עברה בגנים. שנאת החינם נגד הרפורמים עברה בגנים. ובכל זאת, יש איזה שיפור מסוים בגנטיקה. בעוד האב חילל ספר יהודי קדוש וביזה אותו, הבן הסתפק בהפגנת יחיד בכנסת. במקרה הזה חילול השם לא עבר בגנים.

* פרק חדש לפרוטוקולים של זקני ציון – קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, מסבירה את שיעור הרציחות הגבוה בחברה הערבית, במדיניות דמוגרפית מכוונת של ישראל, שנועדה לצמצם את האוכלוסיה הערבית. "מבחינת ישראל המצב שבו ערבים הורגים ערבים הוא רצוי". זו מדיניות שמטרתה "להפחית את מספר תושביהם" והיא  נובעת מ"האובססיה הדמוגרפית והמאבק הנחוש לתכנן את העם היהודי". לנדסמן מודה שישראל מעודדת בשנים האחרונות את הקִדְמָה הכלכלית וההשכלה במגזר הערבי, אך יש לה הסבר קונספירטיבי לכך. "לישראל יש אינטרס בתהליכי התחזקות מעמד הביניים באוכלוסיה הערבית ובעידוד המהפכה החברתית המתחוללת בקרבה, שבה שיעור האקדמאים גדל והשכלת הנשים משגשגת. כי פועל יוצא של תהליכי 'מערביזציה' אלו היא ירידה בשיעור הילודה". מסיבה זאת ישראל פועלת לשימור אורח החיים החרדי, מתוך האינטרס הישראלי של "שימור הגידול העקבי בשיעורי הילודה הגבוהים של החרדים במסגרת המאבק הדמוגרפי… החברה החרדית היא חממת גידול היהודים".

קרולינה לנדסמן כותבת את הפרק הבא בפרוטוקולים של זקני ציון.

* התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר – תמי ארד פרסמה בפייסבוק (שלאחר מכן עלה כמאמר ב"ידיעות אחרונות") תגובה לפשקווילים נוטפי שנאה ובוז של רוגל אלפר ב"הארץ", שבהם הוא השתלח ברון ארד, במשפחתו ובמדינה הפועלת להשגת מידע על גורלו ולמציאת גופתו. בין השאר כתבה תמי: "רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה… נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר. 'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי', כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן. עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם 'החיילים הלא חשובים', כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תנטוש אותם מאחור".

תמי ציינה ברשומתה את האובססיה של רוגל אלפר, שפרסם יום אחר יום פשקווילים בנושא. היא לא מעודכנת. למחרת, ביום חמישי, הוא העלה פשקוויל שלישי בנושא, יום שלישי ברציפות. אחרי שביומיים הקודמים הוא השתלח בזכרו של רון ארד, הטיל דליי שופכין לפצע הפצוע של משפחתו והביע התנגדות חריפה למאמצים לגלות מה עלה בגורלו, בפשקוויל השלישי הוא האשים את רבין שהפקיר את חייו של ארד וממש האשים אותו אישית במותו של ארד. למחרת, פרסם האובססיב פשקוויל רביעי ברציפות, הפעם הוא השתלח בישראל שהיא מדינה גזענית, כי היא פועלת למען השבתם של הנעדרים היהודים ומפקירה את הנעדר הבדואי (שקר!) ועל הדרך השתלח בגסות באחיו של הדר גולדין "הגזען". גם גדעון לוי כתב נגד המאמצים לגלות מה עלה בגורלו של רון ארד והגדיר זאת "נקרופיליה לאומית". ובאותה הזדמנות דיבר על ישראל כמדינה נקרופילית כי יש בה מקררים שלמים מלאים בגופות של פלשתינאים. לא מחבלים – פלשתינאים, כי זאת מדינה שרוצחת פלשתינאים וחוטפת את גופותיהם כדי לבצע בהם את תאוותיה הנקרופיליות. הוא כמובן לא הזכיר שישראל מחזיקה את הגופות הללו כדי להשיב את גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין שחמאס מסרב להחזיר. גם את הרצון להחזיר את גופותיהם של גולדין ושאול הוא מכנה נקרופיליה. עם כל סלידתי העמוקה מגדעון לוי, ייאמר לזכותו שבהשוואה לרוגל אלפר הוא כמעט אדם נורמטיבי. טוב, אולי קצת הגזמתי. התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר הוא לרקוד צ'רקסיה כפולה על דמם של חללי צה"ל ונרצחי הטרור בפשקווילים נוטפי שמחה לאיד המשפחות. וכאשר מדובר במשפחות ששכלו שני בנים, כמו מרים פרץ, ההנאה הסדיסטית שלו כפולה ומכופלת. במשך השנים הוא פרסם עשרות פשקווילי אושר, שמחה וגיל לאידה של מרים פרץ. הבוז הוא בעיקר לשוקן, שלוי ואלפר הם חלון הראווה של עיתונו.

* בלי זכות הצבעה – מכירים את הטענה, שישראל היא מדינת אפרטהייד כי היא שולטת  על אוכלוסיה שאין לה זכות הצבעה, וכך יש זכויות שונות לאוכלוסיות שונות וכו'? הטוענים כך שוכחים שמי ששולט ברצועת עזה ושולל מתושביה את זכות הבחירה הם חמאס ומי ששולטת על האוכלוסיה הפלשתינאית ביהודה ושומרון היא הרש"פ, שכבר עשור וחצי שוללת מאזרחיה את זכות הבחירה. אבו מאזן אינו מאפשר אפילו הצגה של "בחירות" נוסח סוריה.  

* הרצח הכפול – ב-6 באוקטובר מלאו 40 שנה לרצח סאדאת, במצעד לציון 8 שנים למלחמת יום הכיפורים. היה זה רצח כפול – של סאדאת ושל השלום עם ישראל. את סאדאת רצח עומר עבד אל-רחמן. את השלום רצח יורשו של סאדאת חוסני מובארק. מובארק הפך שלום חם שעיצב סאדאת למלחמה קרה.

בניגוד למיתוס השקרי שמטפחים גורמים פוליטיים בישראל, סאדאת לא הציע שום הצעת שלום לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, וספרו המצוין של יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל (שכבר מזמן הגיע לו פרס ישראל) "רהב", שהוא השלישי בטרילוגיה של שלושה ספרים על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, מוכיח זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. גלבר מפריך את המיתוס, אבל אין חשש שהוא לא יפומפם גם הלאה. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה פונה לשלום. הישגי מצרים במלחמת יום הכיפורים הסירו, לתפיסתו, את ההשפלה של הערבים בתבוסתם במלחמת ששת הימים ובכך נתנה לו כוח לגשת לשלום עם ישראל מעמדה של עוצמה. ולא פחות חשוב מכך, העובדה שלמרות תנאי הפתיחה הנחותים, ישראל התעשתה וסיימה את המלחמה 101 ק"מ מקהיר הוכיחה שישראל אינה מנוצחת ואין תוחלת להמשך המלחמה.

עלייתו של נשיא מצרים א-סיסי לשלטון והדחת האחים המוסלמים הייתה בשורה חשובה למצרים, לישראל ולמזרח התיכון. א-סיסי עדין מבסס את שלטונו. ביחס לשלום עם ישראל, הוא ממוקם על הרצף שבין מובארק לסאדאת, עדין קרוב יותר למובארק. יש לקוות לסאדאתיזציה של א-סיסי.

* לעצור את שרשרת ההדבקה – עוד לא הומצא חיסון נגד מגיפת הפייק-ניוז והקונספירציות בנוגע לקורונה ולחיסונים. איך אפשר, אם כן, להילחם בתופעה? באמצעות עצירת שרשרת ההדבקה.

שרשראות ההדבקה הן הרשתות החברתיות. יש לציין שרשתות התקשורת המסורתית, הן הציבורית והן הפרטית, מגלות בדרך כלל אחריות ולא נותנות כמעט במה לתופעה. אבל הרשתות החברתיות מפיצות את הרעל בענק ואף מעודדות זאת; האלגוריתמים שלהם מזהים מי מגלים עניין בחומרים האלה ודואגים להציף אותם ובכך מעגל ההדבקה גדל באופן מעריכי.

אם בעלי הרשתות החברתיות, שיש להם אינטרס עסקי בהפצת הפייק-ניוז הללו אינם מגלים אחריות, המדינות צריכות להתערב ולאסור הפצת תכנים כוזבים הפוגעים בבריאות הציבור בשעת מגיפה.

יש לציין לשבח את רשת "יוטיוב" שהחליטה להסיר סרטוני תוכן כוזב של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים.

* בוסטר בריבוע – כל הדיבורים על חבירה אפשרית של גנץ לנתניהו כדי להיות ראש הממשלה, הם דיבורי סרק. אין מצב שזה יקרה.

גנץ רוצה מאוד, אבל מאוד מאוד מאוד, להיות ראש הממשלה. הוא גם משוכנע שאין מתאים ממנו. וראשות הממשלה הייתה בהישג ידו, על פי חוק יסוד, ובחודש הבא הייתה אמורה להתמשש. בסקרים הוא השר הפופולרי ביותר. והנה מופעל עליו לחץ עם הצעה שאי אפשר לסרב לה – ראשות ממשלה לארבע שנים. אך טבעי שיתפתה.

אבל זה לא יקרה. הסיבה לכך שהיא שגנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר, כולל מנות דחף חזקות, מפני אמונה למילה של נתניהו. הרי הסיבה היחידה שהוא לא יהיה ראש הממשלה, היא שנתניהו הונה אותו, חתם אתו על הסכם כוזב שנועד לאפשר לו (לנתניהו) להיות ראש הממשלה ואח"כ גנב את הרוטציה והפר את ההסכם בבוטות.

גנץ יודע שמדובר שוב בהונאה. המטרה היחידה שלה היא לגרום לגנץ לפרק את הממשלה. ברגע שהוא יתפתה ויעשה זאת, גם עם התחייבות בשבועה והסכם משפטי ממוסמר ומבוצר היטב בערבות של דרעי, אין ספק שההתחייבות תופר. השאלה היא רק באיזה תרגיל. ההסכם הקודם הופר באמצעות פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב המדינה; כי זו הלקונה שנתניהו השאיר בהסכם המרמה והפרת האמונים עם גנץ. יכול להיות שאכן גנץ יקים ממשלה חדשה ובבוקר הצגתה בפני הכנסת נתניהו יבריז, ויודיע שהוא מתחרט ונלך לבחירות. יכול להיות שתהיה הונאה אחרת. אין שום ספק שזו הונאה. הוא גם יודע שבמקרה התיאורטי שממשלה כזו תקום, נתניהו יחתור תחתיו ויהפוך אותו לראש ממשלה בובה.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אז למה גנץ לא מבהיר בצורה הברורה ביותר שאין על מה לדבר ומסרב להיפגש עם שליחיו של נתניהו? בעקבות השיעור שקיבל בקדנציה הקודמת, הוא החליט כנראה להשתחרר מתדמית הפראייר וילד הכאפות ולשחק פוליטיקה ערמומית וממולחת. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ולכן הוא רוצה שבנט ולפיד יחושו קצת מאוימים מצדו. חשוב לו להשאיר בתודעה הציבורית את ההיתכנות של המותג "גנץ ראש הממשלה", וכל הכתבות וההדלפות בנושא משאירות את המותג בכותרות.

יכול להיות שהחיזור הזה והפרסומים הללו מועילים לו פוליטית, אך פוגעים בממשלה, פוגעים ביציבות הפוליטית ופוגעים באינטרס הלאומי.

* להפריד – שופט המכיר אישית נאשם, לא כל שכן – אם הוא עובד אתו על בסיס יומיומי, יפסול את עצמו מהתיק. הסיבה לכך אינה שאין אמון בשופטים, אלא שהשופטים הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש, ואין סיבה להעמיד אותם במבחן, שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. ובנוסף לכך, יש עניין של נראות.

כך צריך להיות גם התובע הכללי. היום, כאשר התובע הכללי הוא היועמ"ש, עליו להכריע בחשדות לשחיתות שלטונית נגד אנשים שהוא עובד אתם באופן יומיומי ותפקידו הוא לייעץ להם. יש לי אמון מלא ביועמ"שים, אך הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש. ולא בכדי, יועמ"שים רבים נהגו ברכות יתר כלפי פוליטיקאים החשודים בשחיתות שלטונית, ונהנו מכך לאורך השנים נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ליברמן ושוב נתניהו ואולי גם אחרים.

התובע הכללי צריך להיות עצמאי ונקי מקשרי עבודה עם הפוליטיקאים. כך, החלטותיו תהיינה מקצועיות ואובייקטיביות לחלוטין. בנוסף לכך, העובדה שהיועמ"ש הוא התובע הכללי, פוגעת ביכולת עבודתו כיועץ משפטי. אני בטוח שלא קל ליועמ"ש לשבת עם רוה"מ ולעבוד עמו יום לאחר שהגיש נגדו כתב אישום. ואני בטוח שגם שיתוף הפעולה של רוה"מ והשרים עם היועמ"ש, לאחר שהורה לחקור אותם ולא כל שכן, הגיש נגדם כתב אישום, יהיה מזערי.

לכן, לטובת הדמוקרטיה, לטובת מדינת החוק ולטובת המאבק בעד טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, מן הראוי להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* ובינתיים באוסטריה – קנצלר אוסטריה סבטסטיאן קורץ נחשד בעבירות שחיתות, שוחד והפרת אמונים. במה בדיוק הוא חשוד? בשוחד באמצעות סיקור אוהד. קורץ מכחיש מכל וכל את החשדות, אך אינו מעלה על דעתו לטעון טענה שטותית שסיקור חיובי אינו יכול להיות שוחד בפוליטיקה.

עוד אין כתב אישום נגד קורץ אלא רק תחילתה של חקירה, אך כבר בעקבות זאת שותפיו הקואליציוניים של הקנצלר החליטו לפעול להדחתו. כתוצאה מכך קורץ התפטר. שמא זו טהרנות יתר?

גם אצלנו הוצב רף מוסרי גבוה, של דרישה מראש הממשלה להתפטר לא בשל כתב אישום אלא כיוון שנפתחה חקירה נגדו. כך אמר ראש האופוזיציה: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל… קיים חשש, אני חייב להגיד אמתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה". צדק ראש האופוזיציה נתניהו, בחשש שהביע בתחילת החקירות של אולמרט. נוכחנו זאת בעליל שנים אחדות מאוחר יותר.

* מעשה בחמש מזוודות – שמעתי השבוע, באיחור קל, בדיחה סובייטית משנות החמישים. בכיר בקג"ב הגיש לחבר ניקיטה חרושצ'וב תכנית גאונית, איך לנצח סופית במלחמה הקרה. נמלא חמש מזוודות בפצצות אטום ונעביר אותן בדואר הדיפלומטי. נציב אותן בחמישה מוקדים מרכזיים בארה"ב. ואז תתקשר לאייזנהאואר, תספר לו שבחמישה מוקדים בארה"ב הונחו מזוודות עם פצצות אטום. הפצצות תתפוצצנה בתוך 24 שעות. אם אינך רוצה שנפעיל אותן, עליך להיענות לרשימת הדרישות שלנו.

חרושצ'וב אישר את התכנית. כעבור כשנה הוא נזכר בה, הזמין את ראש הקג"ב לפגישה ושאל אותו מה קורה עם התכנית הזאת. ראש הקג"ב הסביר שהיא לא יצאה לפועל מסיבות טכניות. "לא מצאנו חמש מזוודות".

זה מזכיר לי את איראן, שאזרחיה רעבים ללחם אך היא רצה לפצצה הגרעינית.

* איחולי כישלון מכל הלב – כפטריוט ישראלי, אני מפרגן תמיד לכל הישראלים המתחרים בחו"ל, בספורט, במוסיקה, במדע וכו'. אם זייפן ישראלי מתחרה באיזו תחרות מוסיקלית באיזה חור נידח בקצה העולם, חשוב לי שהוא ינצח.

אבל אני מייחל בכל לבי לכישלון הסרט שמייצג את ישראל בתחרות האוסקר, "ויהי בוקר". זהו סרט אנטי ישראלי, במימון ישראלי, שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את ישראל. איזה אבסורד. ושחקניו מנצלים את הבמה של טקסי הפרסים שבהם הם זוכים כדי להשמיץ את ישראל ולהעליל עליה עלילות דם בזויות.

ומה בדבר האיכות הקולנועית של הסרט? היא לא מעניינת אותי.

כה חבל שישראל לא שלחה לתחרות האוסקר את יצירת המופת הגאונית "אגדות החורבן".

* מחוזות השנאה וההסתה – נדב איל ציטט בהבלטה, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", משפט מנאומו של שר התרבות חילי טרופר בטקס הענקת פרסי אופיר: "מדינה חזקה באמת, ולא כסלוגן פוליטי ריק, יכולה להכיל דעות מנוגדות וזהויות מגוונות. מדינת ישראל חזקה ויציבה מספיק כדי לא להתנודד מכל ביקורת. נעמוד בזה – אולי אפילו נצמח מזה". יפה מאוד. אלא שנדב איל השמיט משהו. בין המשפט המסתיים במילים "זהויות מגוונות" למשפט המתחיל במילים "מדינת ישראל", אמר חילי טרופר מסר חשוב מאוד: "כמובן שגם להם יש גבול ומובן שאינני מדבר על מחוזות השנאה וההסתה". המשפט המושמט משמעותי מאוד, ובלעדיו המסר הנכון והמאוזן של טרופר הופך לסיסמה קיצונית וחסרת אחריות.  

* בן יוסף – בגיליונות מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" בתקופת החגים, התפרסמה מסה מרתקת בת 5 חלקים של פרופ' דן מירון על ספרו של אלתרמן "שמחת עניים", ובה הציג כיצד הושפע אלתרמן מספר שיריו של יונתן רטוש "חופה שחורה".

במסה נפלו מספר טעויות עובדתיות. ברוך פלח פרסם מכתב למערכת בו הוא מציג את השגיאות ומציג את העובדות המדויקות, עד רמת התאריכים המדויקים של אירועים.

בין השאר מופיעה במכתבו הפסקה הבאה: "בניגוד לנכתב על ידי מירון, יוסף בן שלמה לא הרג ולא פצע איש ולא נגרם אפילו נזק לרכוש. בן שלמה ושני חבריו ז'ורבין ושיין נאסרו בגלל החזקת נשק לא-חוקי, עבירה שעל פי תקנות ההגנה לשעת חירום דינה מוות. שיין ניצל ממוות בגלל גילו הצעיר, ז'ורבין ניצל משום שנחשב לחולה נפש, ואילו בן שלמה עלה לגרדום. מירון הניח שמשום שעל בן שלמה נגזר עונש מוות הרי הוא ודאי רצח ופצע, ולא היא".

כל הכתוב כאן מדויק, למעט פרט אחד די חשוב. הקלישאה הידועה אומרת ש"לא משנה לי מה תכתוב עליי העיקר שתאיית את שמי נכון". הכותב לא רק שגה באיות השם, אלא הפך את היוצרות – במקום שלמה בן יוסף, הוא כתב פעמים אחדות (כלומר לא מדובר בפליטת מקלדת) יוסף בן שלמה. וזה במכתב של מהותו היא הערה על שגיאות ואי-דיוקים.

          * ביד הלשון

מיצוע – בישיבה של פורום שאני היו"ר שלו, עלו הצעות שונות בנושא שעל סדר היום, ואני גיבשתי מהן הצעה מוסכמת. אמרתי שאני רוצה לְמַצֵעַ את ההצעות, ולהפתעתי אף אחד מחברי הפורום לא הכיר את המושג מיצוע.

בתום הישיבה, שלחתי בקבוצת הווטסאפ של הפורום את הערך מִיצוּעַ ממילון אבניאון:

1. חישוּב הממוּצע, קביעת הממוצע: במיצוע המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה (כוזרי).

2. תיווּך בין יריבים, הבָאה לידי פּשָרה: השמאל דוחה, והימין מקרבת, ולכן צריך למצוא את המיצוע.

3. שימוּש כאמצעי, תיווּך: שכל הידיעות אינן נודשות כי אם במיצוע הגשם (ספרות ימי הביניים).

4. (בּצבא) רצף ירִיות למטרה בניסיון לפגוע במֶרכּזה.

5. (בניירות ערך) מכירה הדרגתית של ניירות ערך מאותו הסוג בשוק עולה או קנייה הדרגתית מאותו נייר ערך בשוק יורד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.10.21

* עסקת שליט ככשל מנהיגותי – באוקטובר 2011 שוחרר גלעד שליט משביו, בעסקת חליפין שבה שחררה ישראל 1,027 מחבלים מתוכם 280 רוצחים, אסירי עולם.

כמו כל עם ישראל עצרתי את נשימתי מהתרגשות ברגע ששליט ירד מן המטוס ודמעות נקוו בעיניי. זאת, למרות שהתנגדתי בתוקף לעסקה ואת עמדתי הבעתי במאמרים רבים לפני העסקה ואחריה. הלב יצא אל גלעד שליט ואל משפחתו. אני בטוח שכך חשו, בדיוק כמוני, שאר מתנגדי העסקה. אני בטוח גם שמרבית תומכי העסקה כאבו מאוד, כמוני, את מחיר העסקה, שגם בעבורם היה כבד מנשוא. החיים מזמנים לנו דילמות, שרובן אינן של שחור לבן. רובן דילמות מורכבות של בחירה בין חלופות קשות ולעתים, כמו במקרה זה, דילמות איומות.

מבחינתי, הייתה זו דילמה בין הרגש לשכל. הרגש היה עם הרצון לשחרר בכל מחיר את שליט, שלאורך חמש שנות שביו תמונתו וסיפורו הפכו אותו באמת ל"של כולנו" (אני מתעקש לא לקרוא ללוחם צה"ל "ילד". צה"ל עוד לא חוטף ילדים). הוא באמת היה כמעט לבן משפחה של כולנו. אבל השכל הוביל אותי להתנגדות נחרצת להסכם.

כתבתי אז, שההבדל בין גלעד שליט לבין מי שייהרגו בעקבות העסקה, הוא שאת שמותיהם איננו מכירים וגם לא את תמונותיהם ולא את הוריהם. אולם דמם אינו סמוק פחות מדמו של שליט. היום אנו מכירים גם את שמותיהם ותמונותיהם ומשפחותיהם של גיל-עד שער, יעקב פרנקל ואיל יפרח. שלושת הנערים נחטפו ונרצחו בידי חוליה שנשלחה בידי משוחרר העסקה. הם שלושה מתוך לפחות עשרה שאנו יודעים בבירור שנרצחו ישירות בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

אך הנזק אינו מסתכם בנרצחים הישירים. יחיא סינוואר, למשל, כבר לא רוצח ישירות במו ידיו וגם לא שולח אישית חוליות רצח. אבל הוא המנהיג של חמאס בעזה ואחראי ישירות לירי אלפי רקטות לעבר מדינת ישראל. הוא אולי הבכיר ביותר אך אינו היחיד. חלק גדול מבין משוחררי העסקה חזרו לטרור.

מאז עקירת גוש קטיף לא קיבל הטרור רוח גבית חזקה יותר מזו שקיבל בעסקת שליט. שלוש השנים שבין העסקה לבין מבצע "צוק איתן" היו הקשות ביותר בגבול הרצועה. המסר שהאויב מקבל מעסקאות כאלו, הוא של חולשה ורפיסות של החברה הישראלית, מסר המחזק את משל קורי העכביש. ואין דבר המדרבן טרור יותר מריח של חולשה.

עסקת שליט שזכתה בשעתה לתמיכה רחבה מאוד (בסקר של "ישראל היום" באותו שבוע 90% תמכו בה) היא ביטוי יפה לערבות ההדדית והסולידריות החברתית של החברה הישראלית. אולם בעיניי יש כאן עיוות של הסולידריות – הפרטה של הערבות ההדדית. על פי תפיסתי, ערך הערבות ההדדית הוא הנכונות של כל חייל לחרף את נפשו כדי לחלץ פצוע ולהציל את חייו. לא במיקוד כל הסולידריות של האומה בחייל אחד, תוך ערעור יכולת העמידה של החברה ושל ההנהגה, למרות הידיעה שהמחיר יהיה חיי ישראלים רבים. ולמה אני כותב "ידיעה" ולא הערכה? כי עסקת שליט לא הייתה הראשונה ברוח זו. קדמו לה עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים, עסקת רגב-גולדווסר שבה שוחרר מחבלים רוצחים ובהם סמיר קונטר בעד גופות חללי צה"ל. כל העסקאות הללו הגבירו את הטרור וגבו חיי אדם, ולא הייתה שום סיבה להטיל ספק בכך, שתוצאות העסקה הזאת תהיינה שונות.

בראיון ל"ישראל היום" בכתבה (מצוינת) במלאת עשור לעסקה (גם ב"ידיעות אחרונות" הייתה כתבה מצוינת בנדון), אמר דוד מידן, מי שהיה מתאם נושא השבויים והנעדרים וניהל את המו"מ עם חמאס: "אם לא היית משחרר את גלעד היית מחליט, בלי להצהיר, שאתה נותן לחייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות. אלטרנטיבה אחרת לא הייתה. שליט היה מעברו השני של הגבול במשך חמש שנים וארבעה חודשים, השבוי הישראלי ששהה בשבי הכי הרבה זמן, וחזר חי. … השאלה שעמדה על המאזניים הייתה אם בהיעדר מודיעין, כשאין מבצע צבאי באופק, אתה נוטש, או שאתה עושה משא ומתן ומוצא את המחיר הכי פחות גרוע כדי להחזיר אותו".

אכן, זו הדילמה והיא דילמה קשה. אולם באותו ראיון סיפר מידן על מחבלים שישראל התעקשה לא לשחרר בכל מקרה, כמו מי שאחראים לטבח במלון פארק, לטבח בדולפינריום ולרצח רחבעם זאבי. "נאחזנו בכמה סמלים שלא הסכמנו לשחרר בשום מחיר ובהם מרואן ברגותי, האיש שתכנן את פיגועי האוטובוסים".

ואם חמאס לא היה מוכן להתפשר עליהם, אז היה מוצדק להשאיר "חייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות?"

מהם הקווים האדומים? איפה עובר הגבול? לשם כך הוקמה ועדת שמגר, שפעלה עוד לפני עסקת שליט ונאמר לה שהמנדט שלה אינו נוגע לעסקה זו אלא לעתיד. והיא קבעה קווים ברורים וגבולות ברורים, שלא התפרסמו, אך ידוע שהם הרבה יותר קשוחים, והדלפות שונות דיברו על עקרונות כמו לא לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל ושהפרופורציה בעסקת חליפין צריכה להיות 1:1. יכול להיות שההדלפות אינן מדויקות, אך אין ספק שהוועדה גיבשה המלצות המנוגדות לרוח עסקאות ג'יבריל, שליט ומה שביניהן. ומה עשתה הממשלה, שהקימה את הוועדה? עד היום חברי הוועדה לא זומנו לדיון בקבינט או עם ראש הממשלה על הדו"ח. יו"ר הוועדה כבר נפטר. האם יואיל בנט לזמן את חברי הוועדה האחרים, פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון לדיון ולהביא את הקבינט להכרעה לאומית ברוח המלצות הוועדה?

והאם באמת לא הייתה כל דרך אחרת לשחרר את גלעד שליט? האם באמת לא הייתה כל דרך מבצעית? מידן ואחרים דיברו על כישלון מודיעיני. ושמא הכישלון הוא מנהיגותי? כתבתי בראשית דבריי על הדילמה בין הרגש והשכל. מן המנהיג ניתן לצפות שיפעל באופן תבוני, ויעמוד בלחץ דעת הקהל, התובעת החלטה על פי הרגש. אולי עם הנהגה שהייתה משדרת את רוח אנטבה, המודיעין היה מגלה את השבוי וצה"ל היה משחרר אותו?

במאמר שפרסמתי עם פרסום העסקה, תחת הכותרת "בין רוח יוני לרוח ביבי" כתבתי: "העסקה הזאת היא תוצאה של כישלון ישראלי נורא – העובדה שצה"ל לא הצליח במשך למעלה מחמש שנים לחלץ את גלעד שליט בפעולה צבאית. מה הסיבה לכישלון? האם היה זה כישלון מודיעיני – גורמי המודיעין הישראלי לא הצליחו לאתר את מקום שביו של שליט? שמא היה זה כישלון מבצעי – צה"ל לא הצליח לתכנן פעולה שסיכוייה להצליח גבוהים? חוששני שהיה זה בעיקר כישלון מנהיגותי – רפיון ההנהגה, ברוח הרפיון של הציבור הישראלי, גרם לוויתור מראש על האופציה הזאת.

באנטבה, ישראל סיכנה את חייהם של טובי חייליה במבצע נועז, במרחק 4,000 ק"מ מישראל, כדי לחלץ 105 אזרחים חטופים, ולא להיכנע לתביעה לשחרר תמורתם 40 (!) מחבלים. פעולה זו הייתה מכה לטרור ושמה קץ לחטיפות המטוסים. רבים משבחים את מנהיגותו של נתניהו בהחלטה על עסקת שליט. אני מעריץ דווקא את מנהיגותו של רבין בהחלטה על אנטבה.

במבצע אנטבה איבד בנימין נתניהו את אחיו יוני, מפקד סיירת מטכ"ל. המבצע קיבל את שמו של יוני – מבצע יונתן. עסקת שליט היא היפוכה של רוח אנטבה. איפה רוח יוני ואיפה רוח ביבי…

הלב גואה משמחה לנוכח שחרורו של גלעד שליט. אבל הראש מבין שזו שמחה קצרת טווח. אני מודה, השמחה הממלאת את לבי חזקה יותר מהתובנה שבראשי. בינתיים. אבל הייתי ישן הרבה יותר טוב, אילו ידעתי שהנהגת ישראל מחליטה מהראש".

* לא נורא, יהיה מחבל אחר – גאולה כהן הייתה אחת המתנגדות החריפות לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה באותם ימים, מה הייתה עושה אם בנה היה נופל בשבי. "הייתי מרעישה עולמות, נלחמת כלביאה ועושה הכל כדי שהממשלה תשלם כל מחיר למען שחרור בני. אני מקווה מאוד ששר הביטחון היה מספיק חזק כדי לעמוד בלחץ שלי ולפעול על פי האינטרס הלאומי".

בראיון לחדשות 12, במלאת עשור לעסקת שליט, נועם שליט נשאל על מחיר העסקה, ובין השאר אמר שהוא אבא של גלעד ומה שחשוב היה לו זה לשחרר את גלעד. זו אמירה מכובדת כי היא אמתית. לא כך האמירה שלו, באשר למחבלים ששוחררו ורצחו ישראלים. על כך הוא השיב שלכל מחבל יש תחליף ואם המחבל שרצח לא היה משוחרר מן הכלא, מחבל אחר היה מבצע את הפיגוע. על פי אותו היגיון, יש לפתוח את בתי הסוהר ולשחרר את כל המחבלים ויש להפסיק את פעילות המעצרים של מחבלים בשטחי הרש"פ. למה לסכן את חיילי צה"ל במעצר מחבלים? הרי אם נעצור את המחבל, מחבל אחר יְפָגֵעַ במקומו. אלא מה? כאשר לא עצרנו מחבלים, או בשוקנית – כאשר הקלגסים הישראלים לא חטפו ילדים פלשתינאים ממיטותיהם, למעלה מאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור.

* פטפטת מיותרת – ישראל מחויבת לעשות כל שלאל ידה כדי להשיג מידע על גורלו של רון ארד ולמציאת מקום קבורתו. צה"ל, המוסד וכל גורמי הביטחון עוסקים בכך בכל מאודם כבר 35 שנים והם ממשיכים לעסוק בכך גם היום. אילו המבצע של המוסד, שעליו דיווח בנט בנאומו בכנסת, היה מניב פירות והיה משיג מידע, ראוי היה לדווח על כך לציבור. הסיפור הדרמטי של בנט בכנסת על מבצע, שבסופו של דבר לא נשא פרי, הוא מיותר ואינו מועיל במאומה. טוב שפעילות המוסד תישאר סמויה מן העין, כיאה לארגון חשאי, אלא אם יש סיבה מיוחדת לפרסמה. איני רואה כל סיבה כזאת שמצדיקה את הפרסום בנאומו של בנט בכנסת.

* אספסוף של חוליגנים – הח"כים של הליכוד – אספסוף של חוליגנים. מתפרעים ומשתוללים כפראי אדם.

והבוס? הוא שולח את חייליו להתפרע ויושב בשקט, מתחבא מאחורי המסכה. מנהיג אחראי היה מסתובב אליהם ומסמן להם לחדול. אבל נתניהו הוא מנהיג כנופיה.

לא כל הח"כים של הליכוד נהגו כך. חלקם, למשל יובל שטייניץ, ישבו המומים כמי שרוצים לקבור את עצמם מהבושה. אבל גם הם אשמים. כי הם שותקים ואינם אוזרים אומץ להשמיע קול נגד הפרחחים.

* כך אבדה הריבונות – קו ישר מחבר בין שלושה אירועים בשבועות האחרונים – הירי על ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, דריסת השוטרים בנהריה והתקיפה האלימה של השוטרים בכפר קאסם. הפגיעה ללא חשש במשטרת ישראל מעידה על התפוררות הריבונות, אובדן המשילות ואובדן ההרתעה.

אובדן הריבונות הוא מחדל מתמשך של למעלה מעשור. ראש הממשלה הקודם לא נקף אצבע – לא נגד הטרור החקלאי, לא נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, לא נגד ביזת כלי נשק מבסיסי צה"ל, לא נגד הפרוטקשן, הבניה הבלתי חוקית הביגמיה וכל הרעות החולות במגזר הערבי. ובחמש השנים האחרונות ראש הממשלה וסביבתו הפנו את עיקר מרצם למלחמה נגד שלטון החוק, נגד גורמי האכיפה ונגד מערכת המשפט. ראש הממשלה הוביל מלחמת חורמה במשטרת ישראל; רדף את מפכ"ל המשטרה והסית נגדו, לא מינה במשך למעלה משנתיים מפכ"ל כדי שיהיה רק מ"מ מפכ"ל מוחלש ותלוי בשר מטעמו ולבסוף מינה סוס טרויאני למשרד לביטחון פנים כדי שימשיך את מהלכי ההרס שהחל במשרד המשפטים. התוצאה היא אובדן הריבונות.

התכנית למלחמה בפשיעה במגזר הערבי שקיבלה היום ועדת השרים המיוחדת לנושא בראשות בנט ומינויו של סגן השר סגלוביץ' לפרויקטור מיוחד לטיפול בנושא, מבשרים שינוי כיוון והחזרת הריבונות. המבחן יהיה, כמובן, במעשים. ואת המעשים יש לראות ולהרגיש בתוך שבועות, לא בתוך שנים.

* ארגונים בלתי חוקיים – ההתנפלות האלימה של המיליציה המקומית בכפר קאסם על השוטרים, העלתה על סדר היום תופעה חמורה – כחלק מהתערערות הריבונות של ישראל, קמו מיליציות של "אוכפי סדר". יש להכריז לאלתר על כל המיליציות הללו כארגונים בלתי חוקיים ולעצור את החברים בהם.

במדינה ריבונית, יש למדינה מונופול מוחלט על שימוש חוקי בכוח. כיוון שהממשלה הציבה יעד של החזרת הריבונות, כפי שעליה להילחם בנשק הבלתי חוקי, כך עליה להכריז מלחמת חורמה במיליציות הבלתי חוקיות.

כל אחד מהפורעים שתקפו את השוטרים בכפר קאסם צריך לבלות שנים ארוכות בכלא.

שמחתי לשמוע את הגינוי של מנסור עבאס להתנפלות בכפר קאסם. טרם שמעתי גינוי של הרשימה המשותפת ושל ועדת המעקב. הם מלינים בצדק על שהמשטרה אינה עושה די למיגור הפשיעה. כאשר המשטרה באה לאכוף את החוק ומותקפת, הם ממלאים פיהם מים. צבועים.

* פשיעה פלילית-לאומנית – טענתו של היועמ"ש שהפעלת השב"כ למלחמה בפשיעה במגזר הערבי מנוגדת לחוק, אינה מתקבלת על הדעת. יש קשר הדוק בין הפשיעה הפלילית והלאומנית במגזר הערבי. אנו רואים זאת בטרור החקלאי. ראינו זאת במבצע "שומר החומות". מצבורי הנשק האדירים במגזר עלולים להיות מופנים נגד צה"ל וכוחות הביטחון בשעת מלחמה. בדיוק לשם כך קיים השב"כ.

יתר על כן, אם נעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים של השב"כ לצורך המאבק בקורונה, ואני תמכתי במהלך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שניתן להשתמש בשב"כ למטרה הזו.

ואם יש קשיים חוקיים, על הכנסת לשנות את החוק.

* קרוב יותר לנתניהו – בסוגיה הפלשתינאית אני קרוב יותר לנתניהו מאשר לבנט. נתניהו מצדד בתכנית טראמפ. אמנם התכנית אינה חפה מבעיות, אבל היא בהחלט בסיס ריאלי לפתרון. בנט, לעומתו, מתנגד לתכנית ולכל פשרה טריטוריאלית.

אז למה אני מעדיף את בנט לאין ערוך על פני נתניהו? כי לא רק גבולות המדינה חשובים – לא פחות חשוב התוכן של המדינה ודמותה המוסרית והערכית. ובלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי להסדר כלשהו.

* בניגוד לרוח הקואליציה – מרצ לא התרגלה לכך שהיא מפלגה קואליציונית ולא עוד תנועת מחאה ואופוזיציה עקרה. נכון, הביקור היחצ"ני חסר המשמעות (למעט קריצה לבייס שקשה לו להיות חלק מקואליציית מרכז-ימין) אצל אבו-מאזן אינו סותר את ההסכם הקואליציוני, אך הוא מנוגד לרוחו. רוח הקואליציה היא הבנה שבשל הפער האידיאולוגי הבלתי ניתן לגישור בנושא הפלשתינאי – הממשלה הזו לא תקדם אותו.

מרצ קיבלה אחריות אדירה בממשלה הזו. אחריות על תחום הבריאות בזמן מגיפה, שהוא אחד התיקים החשובים ביותר בימים אלה. אחריות על תחום הגנת הסביבה, שכל העולם רואה בו אחד הנושאים הקריטיים לעתיד האנושות. אחריות על שיתוף הפעולה האזורי בימים שבהם ניתן לקדם את שלום-האמת במזרח התיכון באמצעות העמקת הנרמול עם המדינות שחתמנו עמן על הסכמי אברהם ואלו שעוד נחתום עליהם. אגב, בעיניי אין מקום למשרד הזה, שנועד לתת פיצוי לשמעון פרס, כי זה תחום קלסי למשרד החוץ, אבל כל עוד הוא משרד נפרד, יש בו כר גדול לעשיה והשפעה.

מוטב ששרי מרצ יתמקדו בקידום התחומים הנ"ל ויניחו לנושא המדיני הפלשתינאי. כל פעולה כמו העליה לרגל לאבו-מאזן מערערת את הקואליציה ומזיקה. מילא, שמוסי רז הצווחן מלהג תמיכה בפלשתינאים והזדהות עמם. הוא רעש רקע שימשיך להטריד אותנו, אבל הנזק שלו הוא כשל זבוב טורדן. בלאו הכי הוא מקרה אבוד. אולם משרי מרצ ובראש ובראשונה מהשר הורוביץ, ניתן לצפות ליותר אחריות, רצינות ולויאליות.

איני סבור שיש להחרים את הרש"פ. הורוביץ יכול להיפגש עם שר הבריאות של הרש"פ בנושאי קורונה ובריאות. אבל אין מקום לפגישות יחצ"נות "מדיניות".

* פתרון שתי המדינות – הפלשתינאים מקפידים תמיד לדבר על "פתרון שתי המדינות" ולא על "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שהם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומכאן את זכותו להגדרה עצמית ולמדינת לאום. לכן הם אינם מוכנים לוותר על דרישת "זכות" השיבה, שמטרתה להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. "פתרון שתי המדינות" שאליו הם חותרים הוא מדינת לאום פלשתינאית בקווי 4.6.67 נקיה מיהודים אחרי טיהור אתני של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מיהודים, וממערב להם – מדינה לא-יהודית שבמהרה הרוב בה יהיו "פליטים" פלשתינאים.

בהודעתו של ניצן הורוביץ בתום הפגישה עם אבו-מאזן הוא הזכיר פעמיים את המנטרה "פתרון שתי המדינות" וכך גם ח"כ מיכל רוזין בהודעתה. האם הייתה זו רק חנופה לאבו-מאזן וניסיון לא להרגיז אותו, או שהם אמצו את ההשקפה הפלשתינאית?

* לא למדו את הלקח – אבו מאזן מדבר לאחרונה על תכנית החלוקה של 1947. להזכירו – היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו בשמחה את התכנית, למרות גבולותיה הבלתי הגיוניים של המדינה. לעומת זאת הפלשתינאים דחו אותו מכל וכל ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת טרור על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. בכך המיטו עליהם את הנכבה. ומאז ועד היום, הם לא למדו את הלקח.

* בעד הפצצה האיראנית – רוגל אלפר פרסם מאמר שכותרתו "עדיף פצצה מהפצצה בנתאנז". לזכותו ייאמר, שהוא אמר את האמת – יש רק שתי אפשרויות, פעולה צבאית ישראלית להשמדת היכולת הגרעינית של איראן, או איראן גרעינית. ובין שתי האפשרויות הללו הוא מעדיף איראן גרעינית. לטענתו, הסיבה היא שהמחיר של מלחמה עם איראן גדול הרבה יותר מאיראן גרעינית. אני מבין שהוא פשוט בעד פצצה גרעינית איראנית.

הוא לא בעד פצצה גרעינית כי הוא תומך בהטלתה על ישראל. אני מאמין לו שהוא משוכנע שהאיראנים לא יטילו אותה (על סמך מה?). הוא מאמין שבאמצעות האיום בהטלת פצצה ידיה של ישראל תהיינה כבולות וניתן יהיה לכפות עליה נסיגה לקווי 4.6.67 ותכתיבים נוספים. הוא רואה בחזונו את ישראל כמדינה תחת סחיטה קבועה, מדינה עם אקדח לרקתה.

* יהדותופוב –  רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי ("החילוני"), הוא מנושאי דגל הפרנויה מפני דחליל ה"הדתה". במאמרו האחרון ב"הארץ" הוא יצא בחריפות נגד ארגוני ההתחדשות היהודית ונגד הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. אני ממש לא הופתעתי. מאז שנטלתי חלק בפאנל עמו, אני יודע שהבעיה האמתית שלו אינה עם הדת, אלא עם היהדות. ולכן, מי שמהווים איום אמתי על מה שהוא מייצג אינם הדתיים האורתודוקסים, אלא מי שבעצם מהותם מבטאים את האמת שהיהדות אינה רק של הדתיים, ואין מה שמפחיד אותו יותר. האמת היא, שיותר משפרומן הוא דוסופוב, הוא יהדותופוב. הפעם הוא הסיר את המסכות והציג את משנתו האמתית, כשם המאמר: "החילונים צריכים להרפות מהיהדות".  הוא יוצא נגד הציונות שיצרה "חזון חילוני שלא דרש התנתקות מהיהדות". הוא מציע לדבוק ב"לאומיות ישראלית" – לאומיות של לאום מומצא. לאומיות כנענית.

* נגד ועדת חקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. הסיבה לכך היא שאני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה שיפוטיות, שמתנהלות כמו משפט פלילי ולא כתחקיר מקצועי. את פרשת הצוללות צריכה לבדוק ועדה מקצועית שתמונה בידי שר הביטחון. עליה לכלול בתוכה משפטן, כדי שיהיה בה ביטוי להיבטים המשפטים. הסוגיה הפלילית מטופלת בהליך הפלילי ואינה עניין לוועדת חקירה. אם תוצאות החקירה תעלינה ממצאים המצדיקים פתיחה או חידוש של הליכים פליליים, ניתן לחדש אותם.

          * ביד הלשון

צוריאל – בהמשך לרשימת היישובים עם הטיות של המילה צור – צוריאל הוא מושב של תנועת המושבים בגליל המערבי, ליד מעלות תרשיחא, במועצה האזורית מעלה יוסף.

היישוב על לקרקע ב-1950, על חורבות כפר הפורעים הערבי סוחמאתה, שתושביו נמלטו במהלך מבצע "חירם" לשחרור הגליל במלחמת השחרור. ראשוני תושביו היו חלוצים שעלו מתימן. הם עזבו ב-1953 ובמקומם התיישבו חלוצים שעלו ממרוקו.

המושב שייך לתנועת המושבים, אך הוא דתי/חרדי המזוהה עם פועלי אגודת ישראל. המושב נקרא על שם הדמות המקראית צוריאל בן אביחיל, נשיא בית אב למררי משבט לוי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.

מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.

הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.

הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.

הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.

מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.

יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.

יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.

ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.

יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.

נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. 

בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.

במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.

ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.

מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.

לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.

על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.

(פאוזה – כמה דקות של צחוק).

עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!

והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.

ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.

חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?

קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.

אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.

אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.

האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.

מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.

אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?

אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.

זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.

כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.

מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.

הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.

מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.

אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.

פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.

מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.

בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

          * ביד הלשון

יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.

מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.

לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.9.21

* מחדל היסטורי – רון בן ישי, חתן פרס ישראל, פרסם ב- ynetניתוח מצוין של המצב האסטרטגי שלנו במערכה נגד הגרעין האיראני. השורה התחתונה של המאמר, היא שאין לישראל כרגע יכולת קונבנציונלית להשמדת מתקני הגרעין האיראני. עובדה זו היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. היעד הביטחוני מס' 1 של בנט, צריך להיות בניית היכולת הזאת במהירות רבה. כי בסופו של דבר, וגם רון בן ישי אומר זאת כמעט במפורש, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת היכולות הגרעיניות של איראן, ואף אחד מבלעדי ישראל לא יעשה זאת.

* מבחן הנאום ומבחן המעשה – נאומו של בנט בעצרת האו"ם היה מצוין. הוא היטיב להציג את צדקתה ואת יופיה של ישראל ולהזהיר מפני האיום האיראני וחשף את פרצופה הכעור והמאיים של איראן.

בכך הצטרף נאומו לשורה ארוכה של נאומים מצוינים של מנהיגים ישראלים באו"ם. שעה שמנהיגינו היטיבו לנאום, איראן התקדמה לעבר הפצצה. מבחנו של בנט לא יהיה בנאומים, מרשימים ככל שיהיו, אלא במעשים.

ובל יתפרשו דבריי כזלזול, חלילה, בחשיבותם של נאומים מדיניים. חשיבותם רבה. אך, כאמור, המבחן האמתי הוא במעשים. בוודאי בנושא הגרעין האיראני.

* במקרה הכינותי מראש – דפי המסרים הביביסטיים בימים האחרונים עוסקים בלעג לנאומו של בנט. סביר להניח שהם הוכנו מראש.

* אין עוד מלבדו – בדפי המסרים, שהוכנו בעוד מועד בידי התעשיה, על הנאום העלוב, הפלקטי והמשעמם של הגמד, וההשוואה להוד רוממותו, השם בנט הוא שם גנרי. אותם דפי הלעגה ושיימינג היו נכתבים על כל ראש ממשלה שהיה מחליף את נתניהו. הפשקווילים היו אותם פשקווילים, רק השם היה משתנה. כי אמנם הביביזם הוא דת פגאנית, אך זו דת מונותאיסטית (דת פגאנית מונותאיסטית היא בהחלט סטארט-אפ ביביסטי מקורי). אין עוד מלבדו.

* כבוד לדרג המקצועי – מה שלא אהבתי בנאומו של בנט, הייתה אמירתו שלא הרופאים מחליטים אלא הדרג המדיני. לא כי זה לא נכון. לא זו בלבד שזה נכון – זה מובן מאליו. וכיוון שזה מובן מאליו, האמירה הזאת היא קנטרנית ומתגרה.

האמירה הזאת מצטרפת לתדרוכים נגד ד"ר אלרעי פרייס. אני מקווה מאוד שאין אמת בפרסומים על כך שהתדרוכים הם של בנט עצמו.

עברנו בשנים האחרונות מסע ביוש, גימוד ודה-לגיטימציה, מצד ראש הממשלה הקודם ואנשיו, נגד הדרגים המקצועיים, שכונו בבוז "פקידים" והמהדרין יאמרו "פקידונצ'יקים". היה זה אחד הביטויים לתרבות שממשלת השינוי קמה כדי למגר. על ההנהגה המדינית לחזק את מעמד הדרגים המקצועיים ואת תדמיתם הציבורית.

בהסכם אוסלו הודר הדרג המקצועי, הביטחוני והמודיעיני, בידי פוליטיקאים שהיו בטוחים שהם יודעים הכל טוב יותר מכולם. ראינו את התוצאות…

* שיחת פיוס – הדבר הראשון שעל בנט לעשות עם שובו לארץ, הוא לכנס את בכירי מערכת הבריאות לשיחת פיוס. איש אינו חולק על בכירותו של הדרג המדיני הנבחר, ועל כך שהוא מקבל ההחלטות. אך ללא הדרג המקצועי – עם מי בדיוק מתכוון בנט לנצח את המגיפה? והדרג המקצועי אינו רק פיונים שמבצעים הוראות, אלא זה הדרג המייעץ, שמציג את מסד העובדות המדעי למקבלי ההחלטות. הדרג המדיני אינו חייב לקבל את המלצות אנשי המקצוע, אבל הוא חייב להקשיב להן בכל הרצינות והכבוד. הדרג המדיני והמקצועי חייבים לעבוד ביחד. אלה ואלה משרתי ציבור והמחויבות שלהם היא לציבור. אם הציבור יאבד אמון – הוא יאבד אמון בשני הדרגים. יש ביניהם חילוקי דעות? שילבנו אותם ביניהם. אין שום מקום לתדרוכים של הדרג המדיני נגד הדרג המקצועי ולהיפך.

* פיטורין כן, פגיעה בדמי אבטלה – לא – מדינת ישראל מספקת לאזרחיה, ללא תשלום, חיסון שמגן עליהם מפני הקורונה. כל מי שמתחסן מגן על עצמו ותורם למאמץ הלאומי והעולמי המשותף למגר את המגיפה. מי שאינו מתחסן, מסכן את עצמו, ובהשתמטותו מן התרומה למאמץ המשותף הוא מסכן גם את הכלל.

בשם שיח הזכויות, יש המערערים על זכותה של החברה לתבוע מהפרטים שבתוכה להתחסן. ויש הטוענים אפילו נגד זכותה לשכנע ולהשפיע על חבריה להתחסן. זו גישה אגואיסטית ואנרכיסטית קיצונית.

יש לכלל זכות לכפות על הפרט לעצור באור אדום כדי לא לסכן את עצמו ואת הסביבה. יש לכלל זכות להכריח את הפרט לחגור חגורת בטיחות, לחבוש קסדה כשהוא רוכב על אופנוע או אופניים. וכך, יש לכלל זכות לכפות על הפרט גם להתחסן נגד קורונה. אולם בישראל ובכל מדינות העולם, יש מוסכמה שבניגוד לחיסונים נגד מגיפות במאה ה-20, הגם שהם היו פחות בטוחים ופחות יעילים, אין לכפות היום התחסנות.

אין כופים על הפרט להתחסן, אך מי שבחר לא להתחסן, יש לציבור זכות מוסרית מלאה לדרוש ממנו להיבדק לפחות פעמיים בשבוע, כתנאי לכך שיוכל לבוא בקהל. ואם מדובר באדם הנותן שירות לציבור, עובד במערכות חינוכיות וכד', חובתו המוסרית של מקום העבודה לדרוש ממנו להיבדק. ויש הצדקה מלאה לכך שמקום עבודה יפטר עובד המסרב להתחסן ולהיבדק.

עם זאת, אין זכות למדינה לשלול מעובד שפוטר או התפטר בשל סירובו להתחסן ולהיבדק את דמי האבטלה. יש לזכור, שדמי האבטלה אינם מתנה שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא העובדים משלמים כל חייהם ביטוח לאומי ובכך הם מממנים בעבודתם, בין השאר, את דמי האבטלה שלהם. מן הראוי שהרעיון הזה יעבור מן העולם.

* מכה?! – כותרת ב"ישראל היום": "מכה לתלמידי הנהיגה: החל ממחר – טסטים בהצגת תו ירוק בלבד". איזו כותרת הזויה! זו לא מכה. להיפך, כל נער שיתחסן בשל ההחלטה – ירוויח ממנה בגדול. הוא ירוויח וסביבתו תרוויח.

* בלי קריאה לעליה – נאומו של בנט בפני מנהיגים יהודיים בניו-יורק, היה חשוב. חשוב לשוב ולהדק את הקשר עם יהדות ארה"ב, לאחות את הקרעים, להציג את שותפות הגורל והייעוד של היהודים במולדת ובגולה ולדבר על אחדות העם על אף המחלוקות בין הזרמים. כאשר ראש ממשלה דתי אורתודוכסי מחבק את היהודים על כל זרמיהם, מהרפורמים עד החרדים ומזכיר בשמם את הרפורמים, זה מסר ציוני הראוי למנהיג מדינת הלאום של העם היהודי; של העם היהודי כולו.

מה שחסר לי בנאומו של בנט, הוא הזמנה לעליה. לא בנזיפה וגערה אלא בהזמנה חמה ואוהבת לשותפות בבניין המדינה היהודית. מאז יצחק שמיר, אף ראש ממשלה ישראלי לא דיבר עם יהדות ארה"ב על עליה, ולצערי גם בנט ממשיך בעניין זה את קודמיו.

* ידידת אמת – אנגלה מרקל היא ידידת אמת של מדינת ישראל. ידידותה נובעת מאמונה מלאה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, ומתוך הכרה עמוקה במחויבותו המוסרית של העם הגרמני, שחולל את השואה, לעמוד לצד ישראל וביטחונה. בתקופתה של מרקל, התהדקו היחסים בין המדינות, גרמניה עמדה לצד ישראל במבחנים ביטחוניים והעניקה לישראל תמיכה כלכלית, ביטחונית ומדינית. עד הקורונה, נערך מדי שנה מפגש משותף של שתי הממשלות, שהניב פירות של העמקת שיתוף הפעולה בין המדינות בנושאים השונים. ביקורה הממלכתי האחרון של מרקל בחו"ל אמור היה להתקיים בישראל, ולא בכדי, אך בוטל בשל המשבר באפגניסטן. המחלוקות בין המדינות, בנושא הפלשתינאי ובנושא הסכם הגרעין האיראני, אתגרו את הידידות בין המדינות אך לא פגעו בה. ידידות בין מדינות יכולה להתקיים גם כאשר יש ביניהן מחלוקות מדיניות.

מה שקלקל את השורה, היה התערבותה הבלתי נסבלת של גרמניה ושל האיחוד האירופי שגרמניה היא מנהיגתו, בענייניה הפנימיים של ישראל, באמצעות תמיכה בארגונים וקרנות של שמאל רדיקלי, כולל ארגונים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים, שנושאים לשווא את מילת הקסם "זכויות האדם". ישראל צריכה לתבוע בתוקף מהאיחוד האירופי ומגרמניה לשים קץ לתמיכה הזאת.

אני מקווה שתחת הקנצלר החדש שיבחר תועמק הידידות ותיפסק או לפחות תקטן התמיכה בארגונים הנ"ל. חוששני שיקרה ההיפך.

* בעד חוק השוויון האזרחי – פסיקת בג"ץ, שדחתה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום (לנוכח ריבוי מקרי הרצח במגזר הערבי, אפשר להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא לא העז להצטרף לעמדת הרוב שביטאה את האמת המשפטית האובייקטיבית), תקעה סיכה בבלון ההליום של המאבק נגד חוק הלאום, ולא נשאר מהקמפיין נגד החוק יותר מריח רע של נפיחה. בג"ץ הפריך מכל וכל, אחת לאחת, את כל טענות הכזב לפיהן החוק "גזעני", הוא "חוק אפרטהייד", הוא חוק מפלה, הוא פוגע בשוויון הזכויות של ערביי ישראל, הוא הופך את הערבים והדרוזים לאזרחים סוג ב', הוא פוגע במעמד השפה הערבית, הוא מנוגד למגילת העצמאות וכל ערימת השקרים שהזינה את הקמפיין. בג"ץ הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין שחר לטענות הללו.

מה שהביא את השופטים להחלטה, הייתה העובדה הפשוטה שהם קראו את החוק. אגב, זה לא מאמץ אינטלקטואלי מורכב כל כך; החוק אינו ארוך, הוא רהוט ואינו מעורפל. כל מה שצריך כדי להפריך את הטענות נגדו, הוא להקדיש כמה דקות לקריאתו.

מתנגדי החוק לא לחמו באמת נגד החוק. הם יצרו דחליל, שכל קשר בינו לבין החוק אפילו אינו מקרי, ולחמו נגדו. אילו רק חלק מטענות הכזב שלהם נגד החוק היו נכונות, בג"ץ היה מקבל את עתירתם. או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטוויין בעימות על החוק בכנס "לא בשמים" – גם אני מתנגד בכל תוקף לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ולבטח אין זה חוק הלאום. חוק הלאום, המעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו סותר כהוא זה את עקרון השוויון האזרחי.

טענה אחת שהשמיעו מתנגדי חוק הלאום מוצדקת, רק שאין שום קשר בינה לבין החוק – למה השוויון האזרחי אינו מופיע בחוק יסוד? בכך הם צודקים. מן הראוי להכניס את עקרון השוויון האזרחי לחוקה, כי בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו, מן הראוי שיחוקק. כמובן שאין לחוקק אותו במסגרת חוק הלאום, כפי שיש המציעים, כי אין שום קשר בינו לבין חוק הלאום. מי שמציע להכניסו לחוק הלאום, מציג סתירה כביכול בין תכני חוק הלאום לעקרון השוויון ומכאן – צורך בהתייחסות לשוויון כבייביסיטר לחוק הלאום. כל יוזמה כזו – יש לדחות מכל וכל.

יש שתי דרכים ראויות לעגן את עקרון השוויון האזרחי בחוקה. הדרך האחת, שאותה הציעו בכנסת הקודמת גדעון סער וצביקה האוזר, היא להכניס את עקרון השוויון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הרי בלאו הכי בית המשפט העליון מפרש את חוק היסוד הזה גם על פי עקרון השוויון. הדרך השניה היא זו שמנסה לקדם ח"כ הרב גלעד קריב – חוק יסוד נפרד.

שתי הדרכים טובות אך אני מבכר את ההצעה לחוק העומד בפני עצמו. עקרון השוויון חשוב דיו כדי להקדיש לו חוק יסוד. חוק היסוד צריך לפרט מה מהות שוויון הזכויות. יש להגדיר בו מה משמעות השוויון האזרחי, ולהגדיר אותו כחוק השוויון האזרחי, וצריך שיהיה ברור שמדובר בשוויון לפרט ובשום אופן לא לשוויון לאומי. ההגדרה הלאומית של ישראל היא מדינת הלאום היהודית, כפי שהיא מעוגנת בחוק הלאום ובחוק השבות (שמן הראוי היה לכלול אותו בחוק הלאום). במדינה היהודית, יתקיים שוויון אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום. ניתן להגדיר בחוק גם את הזכויות הקולקטיביות הקיימות, כמו המעמד המיוחד של השפה הערבית, כולל האפשרות לנאום בערבית בכנסת, לטעון בערבית בבתי המשפט וללמד בערבית בבתי הספר הערביים.

האם אני תומך בחוק השוויון הנדון בוועדת החוקה? זאת איני יכול לומר, כי איני יודע מה יהיה נוסחו. אבל עקרונית אני בעד חוק כזה, ובלבד שיגדיר את השוויון כאזרחי בלבד.

וכבר אני שומע מתקפות על החוק המוצע. וכמו בקמפיין נגד חוק הלאום, אני מזהה דחליל שהולך ונוצר, ומציג את החוק כסותר את זהותה היהודית של ישראל וכאיום על יהדותה של המדינה. לא רק שיטת הדחליל משותפת לנאבקים נגד חוק השוויון ולנאבקים נגד חוק הלאום. גם הטיעונים. אלה ואלה מציגים סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין ציונות וליברליות, בין חוק הלאום לשוויון אזרחי.

אך אין שום סתירה כזו.   

* ממצודת ישע עד תיק אפרסק – ביום שישי האחרון, לקחתי את צוות קבלת שבת וחג באורטל שאני עומד בראשו, ליום צוות במוזיאון הרעות, במצודת ישע (נבי יושע). כבכל פעם שאני נמצא במקום או קורא על קרבות הגבורה בנבי יושע, אני נפעם מחדש מעוז רוחם, גבורתם, נחישותם, הקרבתם ודבקותם במשימה של הלוחמים ועל הרעות ביניהם.

תחת הרושם העז הזה, שמעתי ביום ראשון על פטירתו של לוחם הפלמ"ח הרצל שפיר, שהיה ממפקדי ההסתערות על נבי יושע. שפיר נשאר בצה"ל שנים רבות, והתקדם עד תפקידי ראש אכ"א (במלחמת יום הכיפורים) ואלוף פיקוד הדרום.

לאחר שחרורו מונה למפכ"ל המשטרה. כעבור שנה הוא הודח מתפקידו בידי שר הפנים יוסף בורג (כשבגין עלה לשלטון הוא ביטל את משרד המשטרה, היום המשרד לביטחון פנים, בטענה שבמדינה דמוקרטית אין מקום למשרד משטרה, והכפיף את המשטרה למשרד הפנים). בורג טען שהוא הדיח את שפיר בשל דיווחים כוזבים. שפיר טען, שהסיבה האמתית לפיטורין הייתה נחישותו לחקור את "תיק אפרסק", שעסק בשחיתות של גורמים במפד"ל, המפלגה שבורג עמד בראשה (בורג עצמו לא היה חשוד). אני האמנתי לשפיר.

יהי זכרו ברוך!

* לא רלוונטי – אהוד בן עזר נוזף בי על כך שהעזתי לכתוב על הסכמי אברהם בלי להזכיר שנתניהו הוביל להסכמים. כזכור, כתבתי מאמרים רבים בעד ההסכמים וציינתי לשבח את נתניהו שהוביל לחתימה עליהם (לצד ביקורת על כך שניתלה בהם כדי לתרץ את הרגליים הקרות שקיבל כשנמנע מהחלת הריבונות על בקעת הירדן). יתר על כן, לא אחת הצגתי את הסכמי אברהם כהתגלמות ד"ר נתניהו, להבדיל מאויבו הגדול מיסטר ביבי.

אבל כאשר איני כותב על הסכמי אברהם בעבר, אלא קורא להמשיך לחתור לשלום ברוח הסכמי אברהם בעתיד, אין שום צורך ענייני שאזכיר את נתניהו. זה פשוט לא רלוונטי לרשומה. בדיוק כפי שכאשר כתבתי בהקשר של פסגת בנט א-סיסי על השלום עם מצרים, לא ראיתי צורך להטריח את הקורא בתזכורת שבגין חתם על ההסכם.

אבל כדי לרצות את אהוד ואובססיביבים נוספים, הנה – על החשבון: ביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביבי.

          * ביד הלשון

אִסְרוּ חג – היום שאחרי החג, בשלוש הרגלים (סוכות, פסח ושבועות) נקרא אִסְרוּ חג. המקור לצירוף המילים הוא פסוק בתהילים קיח: "אֵל יְהוָה וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". חז"ל דרשו את הפסוק: "כל העושה איסור לחג – אגודה לחג ביום שלמחרתו – באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: אסרו חג בעבותים – בהמות עבות ושמנות – עד קרנות המזבח". ומכאן נהוג להוסיף עוד מעט שמחה לחג, וביום שאחריו להרבות באכילה ושתיה. אין איסור מלאכה באסרו חג. ביטויו העיקרי בימינו, היא יום חופשה נוסף במערכת החינוך.

היום שאנו מציינים כאסרו חג, בגולה הוא יום חג – יום טוב שני של גלויות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.9.21

* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה".

כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".

לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".

זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית.

על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.

* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.

* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.

* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות.

ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב.

ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קדמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?

* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות.

קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.

* לשון מאזנים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה.

הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל.

הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב הייתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.

מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השניה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית.

על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.

* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת". היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצדה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו", וכו' וכו' וכו'.

חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.

כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי".

אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – העדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהייתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.

ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.

* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים". שם המחאה הייתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת הייתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעיה היא שיטור חסר.

התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?

האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?

המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.

* פשיעה לאומנית ופלילית – מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עמם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית.

זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ.

עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו.

אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.

בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק.

אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?

* אבדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי.

אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.

* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40!

לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.

בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.

המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.

ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר". מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור וקונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.

* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו.

איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.

* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות.

משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.

* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.

* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.

בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.

ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא הייתה ברירה, לא הייתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה הייתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות הייתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסיה מחוסנת, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות.

אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.

אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה ואז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית הייתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר.

מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק- לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.

* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות.

להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמתית היא בעיית גמילה.

* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.

מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.

למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.

בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך הייתה מצביעה אילו הייתה בהרכב. תשובתה הייתה חד-משמית. גם היא הייתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי… ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית".

מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והייתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.

* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.

אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.

* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עליה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה.

ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.

          * ביד הלשון

להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק".

מה פירוש להניע מ…? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשיה. אפשר להניע ל… לא להניע מ…

הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות.

הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.9.21

* מה אכפת לכם? – "זכותי לא להתחסן וזה לא עניינך ולא עניין המדינה" –

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* מחדל הגדר – לכידתם של ששת המחבלים שברחו מכלא "גלבוע" והסיום המוצלח של הפרשה – אסור שישכיחו מאתנו את המחדלים החמורים שהתגלו. על מחדל השב"ס דובר רבות, אך חמור לא פחות מחדל הגדר. העובדה ששני מחבלים עברו בקלות לשטחי הרש"פ אינה צריכה להפתיע, כיוון שהגדר פרוצה מאוד. מיליארדים הושקעו בגדר, אך כפי שמחבלים לא חמושים עברו בקלות ממערב למזרח, כך מחבלים חמושים וממולכדים עלולים לעבור באותה קלות ממזרח למערב.

הגדר אינה מרכיב הביטחון המרכזי למניעת פיגועים. המרכיב המרכזי הוא חופש הפעולה של כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ והעובדה שאנו מגיעים אל המחבל לביתו ולמיטתו לפני שהוא מגיע עם חגורת נפץ לתחנה מרכזית או למסעדה. אך הגדר היא רשת ביטחון נוספת וחשובה. הגדר פרוצה מאוד, וכבר סיפרתי פעמים אחדות את הרשמים של בְּנִי בנדון מתעסוקה מבצעית לאורך הגדר. חייבים להשקיע בסתימת הפרצות. מוטב לעשות כן כעת ולא להמתין לפיגוע רב נפגעים.

* האסכולה השלישית – שתי אסכולות אמריקאיות למניעת התגרענותה של איראן נוסו בעשור האחרון.

אסכולת אובמה היא האסכולה הדיפלומטית. אובמה, מראשית דרכו, בחר בנתיב הדיפלומטי. הוא הצהיר שמטרת המו"מ עם איראן היא ביטול תכנית הגרעין. במהלך המו"מ עמדתו נשחקה ונשחקה מול העקשנות האיראנית, אך כיוון שהשליך את כל יהבו על המו"מ, בסופו של דבר עצם ההסכם הפך מאמצעי למטרה בפני עצמה; הסכם בכל מחיר.  

ההסכם, הסכם מינכן ב', היה חמור מאוד. משמעותו הייתה הפיכתה של איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות אמריקאית ובינלאומית. התמורה עליו הייתה זמן – דחיה בשנים אחדות של השלמת ההתגרענות. לא די בכך שההסכם היה גרוע – כפי שישראל הוכיחה, האיראנים הפרו אותו מיומו הראשון. האסכולה הדיפלומטית נחלה כישלון חרוץ, ובמקום למנוע את התגרענותה של איראן – נתנה לה חסות.

האסכולה של טראמפ היא האסכולה הכלכלית. הוא פרש מן ההסכם, צעד קיצוני וחריג אך מוצדק. הצעד הביא לתגובה איראנית של האצת ההתגרענות, למרות שהיא עדין חתומה על ההסכם עם שאר השותפות (מה שמעיד על רמת מחויבותה להסכם הנוכחי או לכל הסכם עתידי). טראמפ האמין שבאמצעות לחץ כלכלי מסיבי הוא יביא להתקפלות איראנית. למרבה הצער, גם זה לא עבד. יתכן שאילו טראמפ נבחר בשנית, המשך הלחץ הכלכלי היה מניב תוצאות, אך אני בספק אם כך היה קורה. איראן נחושה להגיע לפצצה גרעינית, וזה יעדה המרכזי בשלושים השנים האחרונות, כיוון שלתפיסתה, באמצעות הגרעין היא תשיג את מטרותיה הדתיות, המדיניות והביטחוניות. ההנהגה האיראנית מוכנה להרעיב את תושביה, אם זה המחיר של השגת המטרה, ולכן היא לא נכנעה ללחץ. זאת ועוד, כל עוד רוסיה וסין תומכות בה, האפקטיביות של הסנקציות הכלכליות יורדת מאוד.

על העולם החופשי, ובראש ובראשונה על ישראל, להגיע להכרה שיש לאמץ אסכולה אחרת – האסכולה הצבאית. הדרך היחידה לסכל את התגרענות איראן היא בכוח צבאי. אין שום דרך אחרת. החלטה לתקוף את איראן אינה החלטה קלה, היא תגבה מחיר כבד, אבל האלטרנטיבה, איראן גרעינית, מסוכנת לאין ערוך.

* איום אסטרטגי – לטווח הקצר, אין צורך להתרגש יותר מדי מדחיית תקציב הסיוע לישראל, למימון החימוש של כיפת ברזל. אני משוכנע שביידן ימצא את הדרך להעביר את המימון הזה בקרוב.

האיום הוא לטווח הארוך והוא איום אסטרטגי – עליית כוחם של גורמים "פרוגרסיבים" רדיקליים במפלגה הדמוקרטית. על ישראל להדק ולשקם את קשריה עם המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, כדי לחזק את ידידותה ההיסטורית של המפלגה הדמוקרטית לישראל. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל היא נכס אסטרטגי רב שנים, שישראל חייבת לטפח.  

* סלע קיומנו – 25 שנים מלאו למהומות מנהרת הכותל, שהחלו ב-23 בספטמבר 1996 ונמשכו ארבעה ימים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט, במוצאי יום הכיפורים, על פתיחת מוצא למנהרת הכותל, שיאפשר גישה חופשית, ליהודים ולא רק ליהודים, אל הנכס הלאומי, ההיסטורי, התרבותי והדתי הזה של העם היהודי.

יו"ר הרשות הפלשתינאית ערפאת, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, הורה לנתיניו לפתוח בפעולות אלימות נגד ישראל. אם עד אז הוא הסתתר מאחורי חמאס, שביצע פעולות טרור כביכול בניגוד לרצונו, והוא כביכול ניסה להילחם בטרור – הפעם הוא הסיר את המסכות והוביל בגלוי לטרור. בין השאר, הוא שיגר את ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידי ישראל, חומשה בידי ישראל ועד אותו יום ערכה סיורים משותפים עם כוחות מג"ב וצה"ל – להפנות את נשקה נגד חיילי צה"ל. הצעד הזה התקבל בהפתעה מוחלטת בישראל.

17 חיילי צה"ל נפלו בקרבות ובהם אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה. גם עשרות מחבלים נהרגו.

בעקבות המהומות זימן הנשיא קלינטון את נתניהו וערפאת אליו לוושינגטון. נתניהו חיבק את רב המרצחים, הרעיף עליו ידידות, חיבה וחנופה וכ"פיצוי" על פתיחת המנהרה אישר רטרואקטיבית עבודות בלתי חוקיות של הוואקף בהר הבית, שהפכו את אורוות שלמה למסגד גדול. בפגישה זו נסללה הדרך להסכם חברון (ינואר 1997).

ביקורת עזה נמתחה על נתניהו בשל פתיחת המנהרה, אך היא אינה מוצדקת. צדק נתניהו כשהגדיר את מנהרת הכותל "סלע קיומנו".

ניתן היה לצפות מהאופוזיציה אז, ובראש ובראשונה משמעון פרס, לצאת בכל החריפות נגד השותף שעמו הם חתמו על הסכם אוסלו, רב המרצחים שקיבל מהם לגיטימציה, על כך שהפנה נגדנו את הנשק שבו חימשנו אותו. במקום זאת, הם תקפו בחריפות את ממשלת ישראל.

השאלה של המתנגדים בעקבות המהלך הייתה – האם פתיחת המנהרה שווה את חייהם של 17 חיילי צה"ל? זו שאלה דמגוגית, כי מה שעמד על הפרק אינו רק הצעד הספציפי של פתיחת המנהרה, אלא מימוש ריבונותה של מדינת ישראל לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הלאומי שלה. האם קיומו של כרם שלום מצדיק 20 שנות רקטות? זה בדיוק אותו סוג של שאלה קמעונאית.

השאלות שהיו צריכות להישאל הן אחרות – איך ומדוע הופתענו מהתגובה ולא היטבנו להיערך לה? האם לא היה עלינו להבין מלכתחילה שהמשטרה הפלשתינאית אינה עמית אלא טורף? והיו מחדלים שנחקרו והביאו גם למסקנות אישיות, כמו הדחת מח"ט שכם בשל ליקויים חמורים בתפעול צה"ל במהומות.

עד היום, 25 שנים לאחר מכן, מאות אלפי ישראלים ותיירים ביקרו במנהרות הכותל, והיותן פתוחות מובנת מאליה.

ההשפעה ארוכת הטווח של האירועים, הייתה בעיקר על נתניהו. טראומת המנהרה הפכה אותו למנהיג הססן, מכור לשקט. עובדה זו מסבירה את דרכו מול איראן, את ההבלגה על טרור ההצתות, ואפילו בתוך המדינה בחוסר האונים מול הטרור החקלאי, ואובדן הריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות ואפילו בבתי הכלא. רק כך אני מסביר, למשל, את ההתקפלות המבישה בפרשת המגנומטרים בהר הבית. יש לציין בהגינות, שבמב"מ נגד ההתבססות האיראנית באזור נתניהו נהג אחרת, גילה יוזמה ואקטיביזם.  

* רצח אב – משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות.

בנו, יעקב שרת, בן ה-94, הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות, החל במאורעות 1920, 1921, 1929 ואילך, עד היום. הוא נגד עליה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע.

והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.

בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה הייתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת הייתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא הייתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.

התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית.

רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים.

יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער במוסף ב"גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.

* גזען חשוך – כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו, בראיון ל"גלריה":

על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים".

על העולים מחבר המדינות – "העליה הרוסית אכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אויב שלי".

ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות".

בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.

* קול דמי אחיך – בראיון לרשת ב' סיפרה ללי שמר, ששלומית מהשיר "שלומית בונה סוכה", בת של חברים של אמהּ, נעמי שמר, כותבת השיר, חיה כבר שנים רבות בברלין.

ונחמץ לבי. קודם כל מכך שירדה מן הארץ ושנית מכך שמכל העולם – דווקא לברלין.

ונזכרתי בשירו של אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, "ברלין":

למה לא ברלין בעצם

למה לא ברלין?

חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית

ומתחילים להעריך את התרבות

ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה

ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך

בלי מילים

על השדים של ברלין.

* מה רוצים מהנהג? – אני לא מבין מה רוצים מערן אזולאי, הנהג שדרס למוות את ברק חורי. הרי הוא היה שיכור. מה אתם מצפים מנהג שיכור? שלא ידרוס נער? ניסיתם אתם פעם לנהוג שיכורים? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

* ביידן, לוי מאחוריך – גדעון לוי נוזף בביידן ובא-סיסי, על כך שהם מחבקים את בנט. הוא מזכיר להם, שהם מחבקים את ה"אפרטהייד".

* בכיינו-אגרסיב – צפיתי בסרטון שבו נתניהו "מחקה" את ביידן ומלבד הבושה על שהאיש הזה היה פעם ראש ממשלת ישראל, חשתי בעיקר רחמים על החמוץ הבכיין, שגזלו מידיו את הצעצוע.

* הסוציאליסטית – "ישראל היום" מדווח על כוונתה של מירי רגב להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות. אם היא תבחר, היא תהיה הסוציאליסטית המיליטנטית ביותר שנצפתה כאן בעשורים האחרונים.

* תשובה למשה גרנות – אידה נודל הייתה גיבורה לאומית, אסירת ציון ולוחמת חירות. את זכויותיה אלו, גם דברי הבל שאמרה בזקנתה לא ייקחו ממנה. ולאחר מותה, כשאנו מעריכים את דמותה – נאמנים ל"אחרי מות קדושים אמור", מוטב לבור את המוץ מן התבן.

* שיעור בהיסטוריה פוסט ציונית – במאמר ל"הארץ" כיתה זהבה גלאון את ממשלת בן גוריון "משטר האופל".

* העם עם הגולן – "ידיעות אחרונות" הקדיש בגיליון החג מוסף מיוחד על שנות ה-90, במתכונת של לקסיקון. עלעלתי במוסף, לראות מה הם כתבו על "העם עם הגולן". לא עם ולא גולן. כנראה שעורכי המוסף לא היו בארץ בשנות ה-90.

* כל הכאבים מלבינים – המשורר חיים גורי נהג לומר שאילו היה פרס נובל לשׁוּרה רחל המשוררת הייתה ראויה לו על השורה " אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" מתוך השיר "מנגד".

ערב יום כיפור הופיע מוסף מרומם-נפש ב"ידיעות אחרונות": "מאה השורות היפות במוזיקה העברית". כותבי העיתון, אמנים, נשיא המדינה וראש הממשלה בחרו את השורות האהובות עליהם מתוך הזמר העברי, והסבירו את בחירתם. ובאמת, אלו שורות קסומות, יפיפיות ומרגשות. היוצרים המצוטטים ביותר הם אלתרמן ולאה גולדברג.

איזה קיסם אני הייתי מוסיף למדורה? האמת היא שהבחירה קשה. ועל כמה מן השורות שהופיעו במוסף, אני חותם ללא היסוס. איני יודע אם זו השורה היפה ביותר בעיניי. יכול להיות שבעוד חודש אעדיף שורה אחרת ואולי לפני חודש הייתי בוחר באחרת. אבל שורה שאני אוהב מאוד מאוד היא של מאיר אריאל (שאף הוא מן המצוטטים ביותר במוסף), מתוך "באס בבלון":

כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב.

בשיר היפה, משוחח מאיר אריאל עם החלוצים, מייסדי קיבוצו – משמרות, מצטט מפיהם מתוך ארכיון הקיבוץ, ומבטא את הערצתו אליהם, למפעל חייהם, לדבקות אין-קץ שלהם באדמה וברעיון, לצד ביקורתו עליהם, על שהפנו עורף למסורת היהודית. השיר נפתח בשורות הללו, המטיבות לתאר את הקושי שבחקלאות. עונה שלמה עובד החקלאי עבודה קשה ומפרכת ומתפלל לגשם שיבוא, אך אם הגשם מקדים בימים אחדים – הוא רואה את עמלו נחרב.

          * ביד הלשון

לא בלתי נמנע – בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופט חנן מלצר: "בארה"ב פועל פרויקט החפות, שבודק מחדש הרשעות על פי די-אן-איי ואמצעים חדישים יותר. הפרויקט איתר אנשים שהורשעו לשווא וישבו שנים רבות בכלא. בהחלט יכול להיות שגם אצלנו יש מקרים כאלה. אולי לא במספרים גדולים, אבל זה לא בלתי נמנע".

מה כוונתו של השופט? האם הוא התכוון שזה "בלתי נמנע"? כלומר שבכל ההרשעות לא יכול להיות שלא תהיינה טעויות? או שזה "לא בלתי נמנע", כלומר היפוכה של המסקנה הקודמת, כלומר שזה נמנע – שיכול להיות שלא תהיינה טעויות?

* "חדשות בן עזר"