* לא קומץ – יש לשלול מבית"ר את הגביע. הפעם אי אפשר לטעון שזה היה "קומץ".
* סיפור מקומי ולאומי – מוישיק גרליק היה ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומעמודי התווך של ההתיישבות בגולן בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. הוא נפטר בטרם עת, בן שישים, שבע מעשים, בשנת 2001. מאז, כמעט מדי שנה אנו עורכים לזכרו את כנס ההתיישבות, שבו אנו עוסקים מדי שנה בנושא כלשהו העוסק בהתיישבות.
השנה, לראשונה, בכנס ההתיישבות ה-17 לזכר משה גרליק, התמקדנו בעיקר בהיסטוריה, אך עם מבט לעתיד. במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, הנושא היה: "מלחמת יום הכיפורים – סיפור מקומי". כותרת המשנה: "מלחמת יום הכיפורים מהזווית המקומית. אנשים – התיישבות – צבא".
הכנס התמקד בצד האזרחי-התיישבותי של המלחמה, ובראש ובראשונה סיפור פינוי היישובים והשיבה אליהם. ותיקי ההתיישבות עדני מינרט ממרום גולן ומאירה גרליק מרמת מגשימים סיפרו את סיפור הפינוי והאירוח ביישובים עורפיים. חיימקה גרליק והגר הראל קוניאל סיפרו את חוויית המלחמה והפינוי מנקודתם ראותם כילדים (היום שניהם סבים). יהודה הראל סיפר על המאבקים אחרי המלחמה. אפרת בדיחי סיפרה על הקמת קשת. אני הרציתי על הקמת קצרין, שהיא תוצאה ישירה של המלחמה ולקחיה. אסף קוטף מרמות, אז ממרום גולן, סיפר על לחימתו במילואים על הבית, בגולן, ובעיקר על פועלו לאחר המלחמה, בשיקום מחצבת תל-פארס, שמנהלה נהרג והוא החליף אותו ועל האנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא, שהוא היה הפרויקטור שלה. הוא רק "שכח" לספר שהוא זכה בעיטור העוז על גבורתו במלחמה. מה שהתחדש לי, היה סיפור הדרוזים בגולן, אותו סיפר נזיה פרחאת מבועקתא. מסתבר שהסורים הפגיזו את הכפרים הדרוזים. מטוס סורי הפציץ את מג'דל שמס. תושב בוקעתא נהרג ובתו נפצעה קשה. בתום הכנס, שנערך במדרשת הגולן בחספין, יצאנו לסיור קצר בשביל מורשת רמת מגשימים.
אירוע דרמטי היה בהרצאתו של יהודה הראל. לאחר שסיפר את סיפורו, הוא אמר שברצונו להוסיף כמה מלים אישיות. את החלק הזה הוא קרא מן הכתב. הוא דיבר על הגעגוע למוישיק, ולאופי החברות בין המתיישבים החילונים והדתיים שהוא ייצג. הוא הביע צער עמוק על ההקצנה בציונות הדתית, שהעדיפה את הברית עם בן גביר, גולדקנופף ודרעי, על השותפות עמנו. הוא אמר שמדינת "ימין מלא מלא" אינה המדינה שעליה חלמו אבות הציונות הרצל, אחד העם, בן גוריון וז'בוטינסקי.
יהודה אמר דברים קשים ונוקבים. כדרכו, הוא דיבר בשקט. הייתה דממה באולם. סביר להניח שאילו אדם אחר היה אומר את הדברים הייתה פורצת סערה. אבל יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן. בכל ההרצאות הוא היה הגיבור המרכזי. ההערכה אליו עצומה. וכשהוא מדבר, מקשיבים.
אני בטוח שיש מי שנפגעו מדבריו. אבל אני מקווה שהעובדה שיהודה הראל, שמקרב תנועת העבודה ספק אם יש מי שמזוהה כמותו עם החיבור לציונות הדתית ולגוש אמונים, חש תחושה כה קשה כמוהו, תעורר חשבון נפש בקרב הציבור הדתי בגולן.
שתי תגובות שאמרו לי אנשים מן הציבור הדתי בקהל: אחת אמרה לי ש-95% מהדתיים באולם מסכימים עם יהודה, ומי שגרם למצב הזה הוא ביבי. אחר אמר לי שדברי יהודה הם שערוריה. "הוא דיבר מדם לבו", השבתי והוא ענה: "גם אני יכולתי לדבר מדם לבי. לכל אחד יש מטען כבד. זה לא מתאים לאירוע". אני מקווה שגם הוא, אחרי שהכעס ישכך, ינסה להבין מה הביא את יהודה למקום הזה.
* סתימת פיות – אני מתנגד למהפכה המשטרית, תומך במאבק נגדה ושותף לה, אך כפי שכתבתי פעמים רבות, הרבה דברים במחאה אינם לרוחי. הדבר הבעייתי מכל, עליו כתבתי רבות, הוא האיום בסרבנות.
אני גם נגד המרדף אחרי השרים בכל מקום שבו הם נואמים, וההפרעה בנאומם. זה ממש ניסיון למנוע מהם לדבר. זו כבר ממש סתימת פיות, דבר הרחוק מהדמוקרטיה שעליה נסוב המאבק. האם פעילי המאבק אינם מבינים שהם מכשירים אותן פעולות בעתיד, נגד ממשלה בראשותם? וגם אם לא – הדבר פסול כשלעצמו.
זכות הצעקה מאפשרת מדי פעם לעשות הפגנה כזו, של פיצוץ נאום. לבוא לכנס מסוים, שבו נואם השר לוין, למשל, ולהפגין ולהפריע לו. זה חלק מכללי המשחק. אבל מרדף יומיומי אחרי כל שר ושר, בכל כנס וכנס ולא לאפשר להם לדבר – זו חציית הקו האדום של מאבק לגיטימי.
* עליהום מקארתיסטי – פורום "קהלת" הוא בראש ובראשונה גורם המקדם השקפת עולם כלכלית-חברתית ימנית קיצונית של דרוויניזם ליברטריאני. גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד להשקפת עולמי הסוציאל דמוקרטית, שאותה אני מגשים בחיים שבחרתי כחבר קיבוץ ובה אני מאמין ודוגל. ולכן, קשה לחשוד בי באיזו אהדה גדולה לפורום. אך העליהום עליו מקומם ומקארתיסטי. פורום "קהלת" הוא ארגון לגיטימי, שמקדם באופן לגיטימי, השקפת עולם לגיטימית שאני מתנגד לה. הוא לגיטימי בדיוק כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ברל כצנלסון, מרכז "מולד" ועוד, המקדמים גם הם השקפות עולם לגיטימיות, שונות לחלוטין משל "קהלת". גם הם חותרים להשפיע על המדינה ועל מקבלי ההחלטות ולקדם אידיאולוגיה. ולא רק שכל הגופים הללו לגיטימיים, הם מבורכים, כי הם מעשירים את הדיון הפוליטי במחקרים, בנתונים ובעומק.
אני מכבד את פורום "קהלת" על אף שאני מתנגד לרבות מעמדותיו. אני שותף לחלק מביקורתו על מערכת המשפט ומעוניין ברפורמה משפטית למרות התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית שהם תומכים בה. עם זאת, ראוי לציין, שבשיא תנופת הדי-9 של שיכורי הכוח שניסו לחולל את המהפכה בשם "רצון הרוב", כביכול, אנשי פורום "קהלת" קראו להידברות ולהסכמה והיו שותפים להידברות של גורמי מקצוע משני צדי המתרס על הסכמות. ראש התחום הכלכלי בפורום יצא חוצץ נגד המהפכה והסביר מדוע ריכוז שלוש הרשויות ביד אחת היא סכנה לדמוקרטיה. אני תומך בחוק הלאום שהם תמכו בו, אם כי בניגוד לאגדות, הם לא יזמו אותו, כיוון שכאשר הפורום קם החוק כבר הונח על שולחן הכנסת ורק מוסמס בידי נתניהו במשך שנים. האמת היא, שהחוק הוא אכן יוזמה של אקטיביסטים במכון של החברה האזרחית, אך מכון אחר, המכון לאסטרטגיה ציונית. גילוי נאות – עבדתי תקופה מסוימת במכון לאסטרטגיה ציונית ועמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה מטעמו.
* מי ייתן עוד שמפניות – רוב הסוטים, שמאמינים בתאוריית הקונספירציה המטורללת על רצח רבין, לא ישנו את דעתם גם אחרי תכנית "עובדה" עם אבישי רביב. לשכנע אותם באמצעות עובדות זה בלתי אפשרי. לשכנע אותם לשנות את דעתם, זה כמו לשכנע את המאמינים שהרבי מילובביץ' חי, שהוא מת, או לשכנע את המאמינים שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר, שאין לכך שחר.
ניכרים דברי אמת, ולרוב דבריו של רביב אני מאמין. ודווקא בשל כך, ניכרים גם השקרים. ההתפתלות שלו בשאלת הכרזה של רבין במדי SS אינה אמינה. אבישי רביב לא הדפיס את הכרזה ובוודאי שלא השב"כ, אלא שני נערים בני 16 שהורשעו על כך בדין (ושמם חסוי כי היו קטינים). אבל רביב הוא שהראה לניצן חן, כתב ערוץ 1, ואולי גם לעיתונאים אחרים, את הכרזה.
הריאיון עם רביב חשוב מאוד ומעורר מחשבות רבות. לב העניין, הוא הדילמה של סוכן שיצא מכלל שליטה. ברגע שרביב, שרצה להסיר מעצמו את החשד שהוא סוכן, החל ליזום פרובוקציות ופעילות אלימה, בניגוד להנחיות הממונים עליו, איך היה על השב"כ לפעול? האם היה עליו להפסיק לאלתר את הפעלתו ולאבד סוכן חשוב כל כך, שבמשך 8 שנים נכנס ללב המאפליה של הימין הכהניסטי? זו דילמה קשה מאוד. אם יאבד הסוכן, לא יהיה מי שיסכל פיגועים קשים ביותר. אם יישאר, למרות אובדן השליטה, הוא עלול בעצמו ליצור פיגועים. ככל שאני חושב על כך, איני מצליח לגבש עמדה מה נכון לעשות.
אבישי רביב אינו דמות מופת. בדרך כלל, אנשים מן היישוב אינם הופכים לסוכנים, לא בקרב ארגוני פשיעה וסוחרי סמים ולא בקרב ארגוני טרור ערבי או יהודי. כבר בנעוריו רביב היה פעיל בכהנא-יוגנד והעריץ את "הרב" שר"י. אבל אי אפשר להילחם בטרור ללא מודיעין אנושי; סוכנים, המוחדרים עמוק ללב ארגוני הטרור ומספקים מידע מסכל. מן הבחינה הזאת, הלוואי שיהיו עוד שמפניות.
חשוב מאוד שיהיו שמפניות כאלה, אבל המבחן שלהם הוא בתוצאה. רביב היה שתול בלב הכנופיה הכהניסטית ובכל זאת לא הצליח למנוע את רצח רבין ואת הטבח במערת המכפלה, כך שמהבחינה הזאת הוא כישלון חרוץ. מצד שני, איננו יודעים כמה ואיזה פיגועים ומעשי רצח הוא הצליח לסכל. עכשיו, אחרי שני פרקי הריאיון אתו, אנו יודעים שהוא סיכל פיגוע בהר הבית. רק על כך הוא ראוי להוקרת המדינה ולהערכתה.
הדבר הנורא העולה מן הסרט, הוא דמותו הטרוריסטית של הפשיסט הגזען החוליגן המכהן היום כשר (!) ל"ביטחון" לאומני בממשלת ישראל.
* הוא לא מאמין – אב"ע תמה איך זה יתכן שנתניהו מאמין לעלילת ילדי תימן. ובכן, הוא לא מאמין לה, כמובן. הוא משקר ביודעין, כדי לפלג ולהסית ולחרחר מדנים בעם ישראל, כי הוא נבנה מן השנאה והפילוג. המסר שלו, הוא ש"השמאל", "האנרכיסטים", המפגינים בקפלן וכו' הם חוטפי תינוקות מתימן.
נתניהו מאמין לאגדה הזאת כמו שהוא מאמין לאגדת ה"53 מיליארד לאחים המוסלמים" ולשאר הפייק המופק בתעשיית השקרים וההסתה, שהוא עומד בראשו.
* מבינים באנטישמיות – בגרמניה נפתחה חקירה נגד רוג'ר ווטרס בגין הפצת מסרים אנטישמיים.
הגרמנים מבינים דבר וחצי דבר באנטישמיות.
אצלנו יש עדין מעריצים לצורר, כולל עיתון לאנשים חושבים שמתן במה לגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה זו פתיחות ונאורות.
* תיקון ליל שבועות – לב חגיגות שבועות באורטל, הוא טקס הביכורים הנערך מדי שנה במטע – החג החקלאי. עם שיבתו של העם היהודי לארצו, החזירה התנועה הקיבוצית את עטרת חג השבועות ליושנה, כחג חקלאי, כפי שהיה במקורו. טקס הביכורים באורטל מרשים תמיד, מרגש תמיד, ומוציא את החקלאות, שהיא מטה לחמנו העיקרי, מן החולין והיומיום אל החגיגי ומרומם הנפש. והן זו מהותו של חג.
אולם שבועות הוא גם חג מתן תורה, וקהילה יהודית אינה יכולה להתעלם מן התוכן הזה. זה כעשור וחצי, אני מוביל באורטל תיקון ליל שבועות. השנה עסקנו בתכנים של היחיד והיחד, פרט – משפחה – קהילה – עם. מאור רובין, בחור צעיר מאורטל שזכות גדולה נפלה בחלקו, לנהל את עיזבונו של חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שבייד, מענקי הרוח של עם ישראל בדורות האחרונים, שהוריש את עיזבונו למדרשת עין פרת, לימד על היחיד והבודד במשנתו של אליעזר שבייד. אני הנחתי לימוד העוסק בנושא היחיד והיחד, תחת הכותרת "או חברותא או מיתותא", ושילבתי בו טקסטים עתיקים וחדשים, סיפורים ושירים.
הייתה זו חוויה מיוחדת של לימוד ושירה.
* רות אלון – ב-1981 הגעתי עם הגרעין שלי לתקופת השל"ת המוקדם, לפני הצבא, בקיבוץ בית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל.
באותה תקופה רות אלון, מורה ומחנכת רבת פעלים, הייתה רכזת התרבות של הקיבוץ. בית השיטה הייתה אימפריה תרבותית. מידי יום היו פעילויות וחוגים לכל הגילאים, החגים נחוגו ברוב עם והדר, עם תוכן יהודי, ציוני וקיבוצי. רות ניצחה על הפעילות הזאת ביד רמה. הנוכחות שלה הייתה אצילית ומרשימה ביותר.
כתרבותניק בנשמתי, כבר אז ועד עתה, הערצתי את חיי התרבות של בית השיטה. רות אלון הייתה ועודנה מודל של מנהיגת תרבות קהילתית קיבוצית.
רות ועזריה אלון היו מאוהדי אורטל ואוהביה בבית השיטה. עזריה אלון, חתן פרס ישראל, הוא שנתן לאורטל את שמה. במשך שנים רבות הובלתי יחד עם בוג'ה ממכון שיטים ועם עזריה אלון סדרי טו בשבט. בדרך כלל רות התלוותה לעזריה, וכך פגשתי אותה מדי שנה, עד מותו של עזריה, לפני 9 שנים.
בשבועות הלכה רות לעולמה. בת 99 הייתה במותה.
יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון
טנא עומרים – מקום בחדשות – היישוב הקהילתי בדרום הר חברון, המשלב דתיים וחילונים, טנא עומרים, עלה לכותרות בעקבות סיכול הפיגוע בתוכו בשבועות, בידי חברי כיתת הכוננות של היישוב שחיסלו מחבל חמוש בסכין שחדר ליישוב.
היישוב עצמו קם כתגובה לפיגוע. ב-1983 נרצחה אסתר אוחנה, תושבת בית שאן, בדאהריה שבדרום הר חברון. בתגובה, החליטה הממשלה להקים בקרבת מקום את היאחזות הנח"ל עומרים.
באפריל 1984, החליטה ועדת השרים להתיישבות בממשלת שמיר, שבראשה עמד יו"ר תנועת התחיה, שר המדע, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים פרופ' יובל נאמן, על הקמת שורה של יישובים ביהודה, שומרון, הנגב והגליל. בין השאר הוחלט על אזרוח היאחזות עומרים. כעבור חודש עלה לקרקע הגרעין החלוצי המייסד, שהתיישב בחמישה קרוונים. בניית בתי הקבע החלה ב-1986. ב-2005 קלט היישוב עשרים משפחות מעקורי היישוב מורג בגוש קטיף, שנעקר בהתנתקות.
מייסדי היישוב קראו לו בשם ההיאחזות – עומרים וכך הם קוראים לו עד היום. ועדת השרים להתיישבות החליטה לקרוא לו טנא, על שמו של מנכ"ל משרד השיכון הראשון דוד טַנֶה. המעניין בהחלטה הוא שהנצחת שמו של טנה, אינה בשמו הלועזי, אלא במילה עברית הדומה לו במצלול – טנא.
טֶנֶא הוא סל עשוי מענפים המשמש לנשיאת תבואה. המונח קשור מאוד לחג הביכורים, שבו נעשה ניסיון הפיגוע. הוא מופיע בתורה במצוות הבאת הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כו, ב).
עונת הבאת הביכורים מתחילה בשבועות, שבו הובאו ביכורי קציר החיטים. בתרבות הציונית חודש אופיו החקלאי של החג, וילדים בגנים ובבתי הספר הלכו למוסדות החינוך עם טנא, סל קלוע ובו פירות וירקות העונה.
כאמור, תושבי היישוב ממשיכים לקרוא ליישובם עומרים. בכיתוב הרשמי הם מכנים את יישובם בשני השמות: טנא עומרים.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 